עודני זוכר היטב את הרגע בו נפתחה הדלת בקפה “מוזיאום”, וצעיר זר, מסורבל, ב“קסקט”, נכנס ושאל לי. קמתי לקראתו והוא הציג את עצמו:

– בּרנר.

מלונדון בא. לא הכרנו אישית זה את זה קודם לכן, ורק החלפנו מכתבים וגלויות בקשר עם השתתפותי ב“המעורר” והתידדנו מרחוק. והנה הוא עומד לפני!

תקופה של חיים חדשים התחילה בשבילנו, כי שנינו בודדים היינו קודם, איש במקוֹמו. מה“שיכרוּת” הראשונה עברנו אל המציאות החילונית וחבלי “הסתדרותו”. ליויתיו בחיפושי דירה. למעוֹן שהיה בו קצת משום הידור, פנה עורף מיד; ורק כשנכנסנו לבסוף לחדר קודר, עם שולחן־עץ ערוֹם, ללא צבע, ועם כתמי טחב על הכתלים, שוב לא רצה לצאת. זו היתה דירה כלבבו!

העוֹני והרוח הכהה עוררו בו את ההשראה והיו יפים לכתיבה. מחבב את הצרוֹת היה ואת בעלי הצרות. נפלא הדבר, כיצד מצאו נתיב אליו “כל איש מצוֹק וכל איש מר נפש”. אלה שמחו בו וגם הוא שמח בהם.

כאן המקום להכחיש את הבדותה, שלפיה חי בּרנר כל ימיו חיי מחסור ודחקות. לא דובים ולא יער! סוֹפר פורה כמותו, ויהי זה אפילו בעולם הספרותי שלנו, אי אפשר שיהא סובל דחקות. הלא בכל אוֹרגן, ששם היתה לו דריסת עֵט, הציף את הגליונות. סכומים הגונים זרמו אליו בעד “בחוֹרף”, “מסביב לנקודה”, “שנה אחת” וכו'. הוא עצמו הסתפק במוֹעט, ובשאר תמך בכל המצוּיים במחיצתו.

כן, את שפע הכתיבה אהב, את המרובה המחזיק את המרובה (“כשאני מעבד כתב־יד שלי – סח לי פעם – אני אוהב להוסיף ולא לגרוע”). בכל נימי נפשו מושרש היה בספרות הרוּסית הקלסית, וטוֹלסטוֹי ודוֹסטוייבסקי, עמוד־האור ועמוד־הענן, הלכו לפניו… לא השפעה סתם היתה כאן, אלא קירבה רוחנית. הוא קרא הרבה, בלע כל סוגי ספרות אשר לכל אומה ולשון, אבל בתור עיקר נשארו הם ורק הם, פעם בבוקר, זכורני, סיפר לי בהתרגשות, שבלילה ראה את עצמו בחלום יושב יחד אי־שם עם טולסטוי; והנה ניגש אליו בחור אחד והתחיל אומר לו, לבּרנר, את שבחיו בפניו. הדבר העבירהו על דעתו ממש, והוא נזף בו באותו בחור לאמור:

– “קאק ואם ני סטידנוֹ!” (איך לא תתבייש!) – הנה יושב עמי כאן ליב ניקוֹלאיביץ ואתה חולק מחמאות לי!..

על עצמו ועל יצירתו אהב לדבר בנעימה של זלזול: בתוך תוכו, בכל זאת, ידע את ערכו, ואפילו התגנדר ב“חסרונותיו”, בסגנונו ה“מרושל” וכו‘, בהרגישו באלה דבר־מה שהוא למעלה מ“אמנות”. הודה לביאליק העורך על אי־אילו תיקונים סגנוניים בדבריו ב“השילוח”, ולבו בל עמו; ופעם לא התאפק וכתב אליו בזה הלשון: “אני שלי ושגיאותי שלי ואיני רוצה” וכו’ (איני זוכר אם נשלח המכתב לתעודתו). ענוותנות מופרזת מזה ויוהרה עמוקה מזה. כשהגיע לידו מאמרו של ביאליק “טעות נעימה”, בו מובלעת פגיעה דקה בו ובטיב כתיבתו, יצא מגדרו, ועם כל סילודיו ביחסו לביאליק הטיח הפעם דברים כלפיו.

פרצופו היה מאותו הסוג שאיו נוח לצילום. ועל כן אין ממש בכל הפוטוגרפיות הידועות שלו (פרט לצילום הארץ־ישראלי המוצלח, הנמצא בכרך ב' של “איגרותיו”, בו אנו רואים אותו יחד עם אז“ר, שמעונוביץ ועגנון, וידיו נחות באהבה על כתפי אז”ר). אז בלבוב, בהיותו כבן עשרים ושבע, גלוח, הפציע וליבב צחוקו מבעד לכל “דוּבּיוּתו”, וזוהר מיוחד התלקח בעיניו הלבביות ורבות־הבינה. מבּעד לכל הכובד הרליגיוֹזי הציץ וצחק האפיקורס שבו… רגישות מיוחדת היתה לו לגבי הקוֹמי־“פיליסטרי”. פעם “התגלגל בצחוק”, כששמע מפי אחד ממכרינו, שיש לו שמונה זוגות מכנסים. צחק ארוכות, ללא מעצור:

– כיצד יש לו לבן־אדם שמונה זוגות מכנסים!..

ברם, לשם השראה־מעוף, לשם גישה רבת־תנופה אל “יריעה רחבה” חדשה, נחוץ היה לו סבל, ואלוהי היצירה כבר דאג לכך שזה לא יחסר. במרוצת הימים נסתבך בענין נפשי קשה, ואז נתגלה ברנר כצורתו. באותה תקופה, תוך הרהורים לעקור גם מכאן, מגליציה, ולהפליג לארץ־ישראל, חל דבר שבתוֹ “על אחד הספסלים בלי דופן בגן העירוני”, עליו הוא מספּר ב“מכאן ומכאן”, אז, כשקרא את “פאוּסט” בפעם השלישית ודברי מפיסתוֹפל על “ההליכה לשדה” נכנסו ללבו – והוא הרגיש בעיניו את “שביב ההחלטה”…

וכך חלפו הימים באור ובצל, בקורת־רוח ובקדרות, בצחוק ובבכי. כשם שהתגלגל בצחוק כך גם יש שהתחבט בקרקע והתיפח ביבבה על־אנוֹשית. לא הבינונו ולא ידענו על מה ולמה. אבל מה שלא היה מובן אז, אנו מבינים עכשיו; עכשיו אנו יודעים כבר, שזו לא היתה בכיה של חינם.

תל־אביב, תש"ד.