רקע
גרשון שופמן
ממזריטש ועד סומל

לרבקה הנכדה


כדי לרענן את התוֹדעה הציונית ואת הדביקוּת בארץ, אין צורך לצלול דוקא במקורות הראשיים, “בדרך המלך” כגון דברי ימי עזרא ונחמיה וכיו"ב; יותר מאלה מסייעות כאן סטיות צדדיות מקריות. הנה דניאל, הנער היהודי היפה בשבי בבל, אשר נבחר “לעמוד לפני המלך”, לא שכח בכל זאת את ירושלים: “וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” (חלונות פּתוחים לו בעלייתו כלפי ירושלים). האם לא ירעד מיתר “ציוני” מיוחד במינו בלבנו למקרא הפסוק הארמי הזה? או… או קינת אשת פנחס לפני מותה, בהגיע אליה הבּשוֹרה הרעה: “גלה כבוד מישראל!” (עיין “בחרט אנוש” למאיר מוהר עמ' 280) ועוד ועוד.

כך, למשל, כדאי להפוך ולהפוך בספר אחד, שאינו פּוֹפּוּלארי ביותר: “חלוּצי הפּרדסנוּת העברית בא”י" לאברהם פלמן ובמַקבּיל לו את הפּרקים על נושא זה ב“משפּחת האדמה” למשה סמילנסקי. אותו ר' דוב דויד איש מזריטש, אשר בוקר אחד בשנת תרמ"ג, על ידי אתערותא דלעילא ממש, קם ועקר ממקומו, הוא ושרה איטה אשתו וילדיהם, מתוך חיי רחבות וכבוד – ועלה.

ליד הכפר סומל בין החולות הכבדים מצא ר' דוב דוד נחלה. לא אאריך בפרטים, בהיותי סומך על זכרון הקוראים, שהפּרשה הנ“ל נהירה להם מתוך המקורות הנ”ל. אל נטיעת פּרדס, ראש מאווייו, נשא את נפשו, וביום תמוז לוהט אחד, בעבדו במַעדרו בין העצים, נפגע ממכת שמש וצנח במקומו. אחרי ימים אחדים נפטר האיש והוא רק בן מ"ב.

אז התחילו דברי ימי גבורתה של האלמנה הצעירה, אשר אמרה להמשיך את מפעל בעלה ויהי מה! אשה גלמודה בלב המדבר. עול הפּרדס, עוֹל הילדים, כל מיני מחלות ושממה מסביב ובדווים.

ידידים יעצו לה לשוב למזריטש אבל היא, כסלע איתן, נאמנה לכל אשר נטלה עליה, לא זזה. בדרך נס עזר לה הרבה בעבודתה השיך של סומל, מוחמד אבו ג’ברא, זכור לטוב, והגין עליה מפני שודדי הסביבה. אין זאת כי אם בהשפעת היהודיה הגדולה חדרה ללבו התודעה הציונית אף הוא (הלוואי ונס זה יתרחש פעם מצד הערבים כולם!).

ו“הפּרדס המזריטשי” נעשה שם דבר, עלתה והצליחה שרה איטה, והיא היתה הראשונה בישוב, שסילקה את חובה לבארון, להפתעתו הגדולה. השיאה את בניה וכו' וכו'.

עד אשר… עד אשר צצה העיר העברית, התחילה מתפשטת וגם עד שערי “הפּרדס המזריטשי” הגיעה. שרה איטה, שבעקב הנסיבות כבר הוכרחה לדוּר בעיר, הלכה לבקר את תוכן חייה בפּעם האחרונה, הואיל ומחר יתחילו בעקירתו!… שבוּרה וּרצוּצה חזרה מנסיעה זו ונפלה למשכב ולא קמה. בת שמונים ושלוש.

נתרחשה טרגדיה, ש“גן הדוּבדבנים” הצ’כוֹבי הוא כאין וכאפס לעומתה.

הנה היכן צריך לשאוב ולרענן ציונות במוּבנה הנעלה לכל אלה בינינו, שנזקקים לכך!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות