פרק ראשון    🔗

א    🔗

הריני כיום כבן חמישים שנה ובדעתי למשוך את ה“מיטרל סטנוֹזיס”¹ שלי עוד שתים־עשרה שנים נוספות, עד לגיל שמשך אבי המנוח את מחלת הלב שלו. ליותר מזה אינני מעז לקוות, שכן אי אתה יכול לקפוץ מעל לתורשה שלך. חוץ לזאת, שנואה עלי ההתמקחות עם המוות על כמה שנים נוספות. הלוא מלכתחילה ברור הדבר שאין זה אדון להתמקח עימו. גם אם ייעתר לך ברוב חסדו ויותיר ברשותך אותם הימים תחת השמש שאתה כה להוט אחריהם, – יהיו אלה ימים שאין בהם חפץ. כל אותה התיימרות שהצלחנו להאריך את משך חיינו אינה אלא אחיזת עיניים. לא את החיים הצלחנו להאריך אלא את הגסיסה. גוססים אנו עתה אותן השנים שאבותינו היו נוהגים לבלותן בקבר. אבל טיב הבילוי – לא נשתנה.

אינני כותב דברים אלה ולו בשמץ של עצבות. למדתי לחיות עם הרעיון שלא נותרו לי אלא כתריסר שנים כשם שלמדתי לחיות עם סיבת הדבר עצמו: ה“מיטרל סטנוזיס” שלי. כשסיפרו לי הרופאים לראשונה על השסתום הלקוי שבלבי (ליתר דיוק: בעלייתו השמאלית של הלב), ראיתי לנגד עיני אחד מאותם השסתומים המקולקלים במשאבות חלודות שאבד עליהן כלח, והיה זה בתחילה דימוי מפחיד למדי. אבל לאחר מכן, עם שלמדתי לרוץ ולקפץ ולכרכר עם השסתום הפגום שלי, מצאתי, אפילו, צד מבדח בדברים. היה משהו מבדח בהולכת־שולל זו שהולכתי את הבריות בכל שעה שהרחבתי צעדי ברחוב ונראיתי בעיניהן בן־חייל. אף למדתי לסנוט בשסתום העלוב שלי כאילו היה איבר מן הצד ששלומי אינו תלוי בשלומו. “חרוק לך שסתום, כאוות נפשך” – הייתי אומר לו – “אין הדבר עושה עלי רושם ולו כהוא זה…”

היו, אמנם, גם מקרים שהשסתום היה מפתיעני בהתנהגות חצופה ופרועה, כמי שנעלב ממה שאמרו לו ועונה לחורפהו בדברים בוטים. חריקתו נעשתה צורמת ביותר. ודפיקות־לב שהיו נשמעות ברגיל כסידרן, התחילו פורעות חוק ומתפעמות להן בשעה ובמקום בלתי צפויים. אבל דווקא התרוצצותן זו של בוכנות הלב היא שהדאיגה פחות מכל את הרופאים. יעצו לי שלא להטות אוזן לקצב הלמותן ושלא לספור מספר חיבוטיהן בדקה. עם זאת הזהירוני שאהיה שומר על אורח החיים שציוו עלי: שלא ארבה באכילת מזון מלוח ושלא אגיע לכלל התאמצות גופנית קשה. לכשבגרתי צירפו לכך אזהרה מפורשת שלא להרבות ביחסי מין.

מכל האיסורים האלה שאסרו על נפשי נפטרתי בסיוען של שתי נפשות מבוגרות ממני שנזדמנו לי עם גמר בית הספר התיכון, תקופה שעל האדם הצעיר להצטייד במנה הגונה של מזל כדי למצוא בדרכו את הנפשות הראויות. אני – שפר עלי מזלי, שכן ניקרו על דרכי מרוָה והַמבּוּר שהעלוני על הקרון הנכון ודחפוני במסילה אותן דחיפות נמרצות שבכוחן נע אנוכי עד היום הזה, שעה ששניהם כבר אינם יכולים ליהנות מכך. מרוה שמה קץ לחייה כשנה לאחר שהכרתיה, והמבור השיב נפשו כעשר שנים לאחר מכן, כשהוא שכוב על יצועו הרחב בצידה של אשתו ומעיין בספר. כל אחד מהם נסתלק בדרך אופיינית במאוד. וכאילו נתכוון לרמוז לי בכך שגם עלי יהיה, בבוא העת לבחור בדרך היפה לי. אני, מכל מקום, טרם הכרעתי בדבר, ועדיין מהרהר אני אם ראוי יהיה לי לקחת דברים עם ה“ובלי” שלי, בן ששת הכדורים, או להניח למוות לבוא אלי שעה שיעלה רצון מלפניו כדרך שנהג המבור במותו.

ב    🔗

סיימתי חוק לימודי בשמינית של גימנסיה כשאני נתון במצב מביך למדי. לא מחמת שציוני התעודה שלי גרועים היו, אלא להיפך, משום שרבים מהם היו טובים מדי. כל כך טובים עד שמשכוני איש לעברו, מבלי דעת מהן נטיותי האמיתיות ובאיזה מקצוע עלי לבחור. שנתיים לפני כן, כשעמדנו בסופה של השישית, והוטל עלינו לבחור בין המגמה הריאליסטית והמגמה הסיפרותית, שמעתי עצה טובה מפי המורה למתימטיקה שלא לפקפק ולו רגע אחד ולהירשם אצלו בין הראשונים הראויים לדבר, ואילו המורה לסיפרות הביע את בטחונו שאהיה בוחר במגמה הנכונה ומדלג ובא אצלו ברגל קלה… היום, כשעומדים לרשותו של אדם צעיר מבחנים פסיכוטכניים ושאר “טסטים” למיניהם, והיועץ הפסיכולוגי יודע לשים רסן בפי משאלותיו חסרות היסוד של הבוגר (או בפי משאלות הוריו) – נעשתה מלאכת בחירת המקצוע קלה יותר. אבל אז, כשלא היו לו לאחד שכמותי אלא מורים היודעים כולם את טיב ענינם (ואך מעטים מהם – טיב נפשו של חניכם) ואב שנטה לאיזה מקצוע “פרודוקטיבי” ולא למשלח־יד בטלני כגון הוראה או סיפרות – לא נשאר לי אלא לבחור בטכניון. אבא אף הוא למד בנעוריו בפוליטכניקום שבפּטרבורג, אלא שלא סיים לימודיו. הוא לא יצא משם כשתעודת אינג’ינר בכיסו, אבל הביא עימו לפלשתינה חיבה עזה לשירטוטים של גלגילי שיניים התופסים זה בזה, או רצועות המקיפות למערכת של גלגלים ומניעות אותה. שירטוטים מעין אלה, צבועים להלל בצבעי עיפרון מצאתי במחברותיו הישנות. ברם, ככל הידוע לי, לא נבנתה על פיהם שום מכונה שבעולם.

מאחר שבחרתי במגמה הריאליסטית (בהעלותי עלי את קינתם של המורים לסיפרות ולהיסטוריה) וציוני תעודת הגמר שלי במתימטיקה, פיזיקה וכימיה – נאים היו, לא נתקלתי בקשיים כשנרשמתי במשרדו של הטכניון בחיפה. זוכרני כי אמי נתרגשה מאד בשעת ההרשמה, בניגוד גמור למזכיר הטכניון שניראה להיות אדיש למדי למראה המתנה היקרה שזיכתה בה את המוסד. אמא באה עימי מירושלים כדי להסדיר עניני ההרשמה והתשלום במשרד הטכניון, וכדי לשים עין על שכירת חדרי בחיפה. המדובר היה, בעיקר, בהקפדה שהקפידה על כך שכותלי החדרים המוצעים יהיו יבשים ונקיים מכל בהרת של טחב, שכן הטחב בקירות סכנה בו לכל מי שסובל מדלקת־הפרקים, ואני – ידוע־חולי זה הייתי למן שנתי השישית. מכאן אותו “מיטרל סטנוזיס” שעליו דובר כבר ושאינו אלא – אם נשתמש בשפת הרופאים – “סיבוך” הבא, לעיתים, לאחר דלקת־הפרקים.

בסופו של חיפוש מייגע ברחובות הסמוכים לטכניון, תקעה אמא עיניה בכתליו ובתקרתו של חדר אחד ברחוב יוסף הגלילי. ולאחר שמצאה את צבע הסיד נקי לחלוטין מכל כתם חשוד, סיימה עניניה עם בעלת הבית תוך הדגשתו של סעיף חשוב, והוא, שאם ירצה הסטודנט שלה לצרף אליו עוד סטודנט אחד – יינתן לו לעשות זאת (תוך תוספת קלה בשכר החדר) ולהקל בכך על דמי השכירות שלו. אותה שעה לא ידעתי עדיין עם מי עתיד אני לחלק את שכר החדר ואת חללו, והסתכלתי על הציורים שבאריחי ריצפתו ועל השולחן הרחב שבמרכזו כעל נכסים יקרים שעברו, באורח פלא, לרשותי הבלעדית. בביתנו שבירושלים חילקתי את ריצפת חדר הילדים ואת רהיטיו עם אחי ושתי אחיותי, ואין לומר שחלוקה זו נעשתה תמיד בשובה ונחת.

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיני בחדרי היה אותו קו מסויים במבנה פניה של בעלת הבית שאליו ניתכוון, כניראה, המבור, שעה שסח עימי, זמן רב לאחר מכן, על מראה פניהן של נשים:

“כשאתה פוגש באשה בלתי מוכרת” – אמר לי – “תן דעתך לצורת סנטרה ומבנה ליסתותיה. הללו שתחתית פניהן עשויה במובלט וליסתן התחתונה חורגת כלשהו קדימה, – סכנה בהן. הרעיון שהדריך, כביכול, את בניית פניהן הוא רעיון הכירסום, והן תכרסמנה את הנפשות הניקרות על דרכן בנגיסות בלתי פוסקות של אופי קנטרני ונדחק אל הזולת.”

אחר כך הוסיף:

“לא הייתי רוצה שתבין את הדברים כפשוטם, כאילו שהכירסום חייב להיעשות על־ידי תזוזה ממשית של האיברים. כוונתי היא שלסת תחתונה בולטת מעוצבת, על פי רוב, על ידי משאלות פנימיות של אחיזה, תפיסה ונגיסה…”

רגיל הייתי כבר להכללותיו האינסטינקטיביות והבלתי מבוססות של המבור, ועל כן מיהרתי להשיג על דבריו:

“ומה בנוגע לגברים?” – שאלתי – “וכי אין הדבר אמור גם במבנה פניהם של גברים?”

“לא” – פסק לי בשלילה גמורה – “ליסתו התחתונה הבולטת של גבר מעידה על תקיפות האופי ועל כוח הרצון. אבל אצל האשה מתגלגלים תקיפות וכוח אלה במין תאווה לכרסום ונגיסה… תן דעתך לכך שהגברים טורפים בנשיכה אחת, ואילו הנשים האמורות נוגסות ומכרסמות אט אט…”

“לכל ההלכות הפסוקות הללו” – עניתי לו בחיוך סלחני (ייצגתי אותה שעה זהירותו של איש־המדע) – “דרוש רק דבר אחד קטן שיהא מוכיח אותן: קצת סטטיסטיקה, הייתי אומר…”

“את הסטטיסטיקה מניח אני לפרופיסורים מן האוניברסיטה ומן הטכניון” – ענה לי בלעג – “לפי שעה שומע אני בקול הרגשתי ובקול חושי.”

ומיד לאחר מכן:

“בעוד מאה שנה, כשהרגשתי תתעמם וחושי יקהו – אפנה אל הסטטיסטיקה. כשהאדם פוסק להרגיש את הדברים מתחיל הוא לספור אותם”…

אותה שעה היה כבן שישים ושלוש.

ג    🔗

לאחר שרשמה אותי בטכניון ושכרה למעני את החדר החליטה אמי, כנראה, להניח משהו גם ליוזמתי ולהרגילני במקצת לחיי העצמאות המזומנים לי בעתיד. לפיכך פנתה אלי במאור־פנים והציעה לי שעד שתבקר אצל כמה ממכריה בחיפה, אשוטט לי להנאתי ברחובות העיר ואסייר בה סיור של התוודעות. בערב – אמרה – ניפגש אצל מכרנו שברחוב נורדאו. בתנועה חגיגית הוציאה מארנקה לירה אחת ונתנה בידי. דימיתי שעוד מעט תחתוך איזה סרט, הסרט המבדיל ביני לבין העולם, ותניחני להתקדם אל הבלתי ידוע. שמעתי קולו של בקבוק המתרסק לצלעה של ספינה מושקת, טכס שבו שימשתי בתפקיד כלי־השייט החדש המחליק מן המספנה אל הים, תוך המולת גלים וענני קצף…

כבר ביקרתי בחיפה קודם לכן במסגרת טיולי בית הספר ותנועת הנוער, אלא שלא זזנו הרבה, באותם הטיולים, מאיזור הנמל או מחורשות הכרמל, ואילו העיר המשתרעת ביניהם כשהיא מטפסת מן החוף, רבדים רבדים, עד למרום ההר, – נשארה לגבי דידי עלומה למדי. החלטתי, איפוא, לשוטט ברחובות הדר־הכרמל לכל אשר יוליכוני רגלי, מבלי להיות מוטרד על ידי מטרה כלשהי. פה ושם, כשהייתי רואה את פס התכלת של הים נמתח לבין הבתים, נקפני לבי על שלא נטלתי עימי מכנסי רחצה. אלא שהתנחמתי בכך שבין כך וכך לא הייתי מורשה להשתמש בהם. הד“ר שורשוב, שבדקני לאחרונה, גזר, בין השאר, גם על הרחצה בים, ואמי לא היתה שונה מכל האימהות שדבר הרופא מגיע אליהן ממרומי הר סיני כשהוא חרות, באותיות גדולות, בשני לוחות ברית. על שני לוחות הברית שהחזיק בידיו הד”ר שורשוב היה כתוב לאמור:

לא תתעמל.

לא תיסע באופניים.

לא תרוץ למעלה ממאה מטרים.

לא תלך למרחק רב משלושה קילומטרים.

הימנע מעלות במדרגות לקומה שהיא למעלה משניה.

     (אין צורך לומר: לא תעלה הרים!)

לא תרחץ בים, בנהר ובבריכה.

לא תרחץ במים שחומם עולה על שלושים ושמונה מעלות צלסיוס.

     (קנה לך מד־חום וטבלת וידעת אל נכון!)

הימנע מן העישון!

     (חלילה לך מעשות כאשר יעשון הנערים המעשנים את ה“פליירס” האנגליות באין רואה!)

לא תשתה קפה חריף ומשקאות אלכוהוליים.

חלילה לך מאכול זיתים ופלפל וכל דבר שיש בו מליחות יתירה.

ככל שייראה הדבר מוזר בעיני מי שאינו להוט אחרי המאכלים המלוחים והחריפים, קשתה עלי ביותר זו הדיברה האחרונה. כשהתחננתי לפני הד"ר שורשוב להקל מעלי בענין זה, ולהתיר לי את הזיתים באה תשובתו כחתף:

“הסתכל נא עלי, בחור. נראה אני, ברוך השם, מותקן כהלכה, ואיני אוכל זיתים לעולם!”

אמת, הרופא ניראה בעל־צורה ובעל־קומה וכל מום לא נימצא בו. אבל אני – מלהיטותי אחרי הזיתים לא איבדתי כמלוא הנימה. משלא נימצאו לי על שולחן אמי שהוציאה עליהם צו גירוש, מצאתים במקומות אחרים, ליד דוכנים שבשוק מחנה־יהודה ובשוקיה של העיר העתיקה, מקום שם הופיעו תמיד בחברתם של הפלפלים המנודים אף הם. גם עתה, לאחר שאמא הסירה מעלי בטכסיות את סינרה ושלחתני לשוטט ברחובותיה של עיר זרה, בחרתי לחוג לי חג־עצמאות קטן בקנייתה של פיתה שסועה שכריסה נתמלאה בכדורי “פלאפל” חמים ובגיזרי מלפפונים חריפים שאכלתיה על ספסל ב“גן בנימין”, מתוך הנאה גמורה. לכשסיימתי בה את מעשה פשעי, פניתי מתוך זדון של התגרות אל השסתום שבקצה העליה השמאלית שבלבי:

“נו, שסתום” – לגלגתי – “מה אומר אתה על זאת?”

במשך דקות מצפה הייתי לכך שהשסתום יתרעש עלי ויפעים את לבי בכמה חריקות של זעם, אבל שום דבר לא אירע. מכונת הגוף נפנתה עתה כולה לתהליך עיכול שקט למדי, כאילו בלעה דייסה תמימה של “קווקר” ולא פלפלים חריפים.

אחרי שנחתי קמעא, קמתי והלכתי לאורכו של רחוב הרצל עד שהגעתי אל בית־השעון. אמדתי את גובהו של מגדל השעון והחלטתי שאין כמוהו טוב להפרת הדיברה החמישית בלוחותיו של הד"ר שורשוב. דילגתי בקפיצות גדולות ומהירות במעלה מדרגותיו והגעתי אל הגג השטוח כשאני מתנשם כולי. נמנעתי, זאת הפעם, מלפנות בדברי קינטור אל מר שסתום, מאחר שנראה בעליל כי מוטרד ומורגז הוא גם בלאו הכי…

ירדתי מן הגבהים האסורים אל הרחבה שלפני פיתחו של בית קפה בשם “כתר”. על שילטו היה מצוייר ספל־קפה, נוטה במקצת על צידו, ותימרת־אד עולה ממנו ומסתלסלת ככל שהניח לה רוחבו של השלט. ראיתי בדמיוני כיצד היה הצייר מנענע במכחולו כדי ליצור אותם סלסולי אד מגרים, ותוך שעשיתי בידי כמה תנועות קלות להמחשה, מצאתי עצמי יושב ליד אחד השולחנות הקטנים שבמרפסת בית הקפה. הזמנתי קפה תורכי וקניתי אצל הדוכן קופסת סיגריות “פליירס” כשאני מחליף חיוכי עורמה עם המלח הנאה וזהוב־הזקן־המצוייר על הקופסה. האמת היא שרק אני בלבד הייתי מחייך, אבל משום מה ניראה בעיני כאילו מבין הוא לטעם חיוכי ומשיב לי בחיוך משלו. 

ד    🔗

התבוננתי אל הים שנשקף מן המרפסת בזווית־ראייה רחבה, וכמו תמיד חשתי במין רגש של אי־שקט. אם היו וישנם בעולם גזעים ימיים ויבשתיים הרי שייך אני, בלי כל ספק, לגזעי היבשת. למראה הים תוקפים אותי תמיד מעין סיוטים מבוּליים, פחדים קמאיים מפני גאות, הצפה וטביעה. המצב שבו נח גוש מים עצום זה לצידך בלא כל כוונות זדוניות לכאורה, ניראה לי כמצב ארעי ביותר, מין הסכם רופף בין ערי חוף חלשות לבין מפלצת הרובצת לפיתחן. בענין זה לא התקדמתי, כניראה, מן ההשקפה הקדמונית שראתה בים חיית בראשית שרק אלוהים יכול לשים מעצור לכוח הבליעה שלה. מי שאמונו באלוהים אינו חזק ביותר (וזהו המקרה שלי) – על כורחו מופקד לפחד מפני אותה חיה.

אבל כשהסבתי עיני מן הים והולכתי מבטי אצל היושבים בתוך אולם הקפה, שכחתי כלל את אימת המים הקדמונית שלי ונתקפתי מיד בפחד ממשי יותר: אמא ישבה שם ליד אחד השולחנות בחברתם של גבר ונערה שלא הכרתים. הסיגריה שבפי נעה תנועה אחת או שתיים וצנחה לה מיד אל המאפרה. המלח הנאה המצוייר על קופסת ה“פליירס” שקע תהומה בניבכי כיסי כשאותו צבי המצוייר על קופסת הגפרורים יורד אחריו במהירות. הצצתי אל סיפלון הקפה השחור שעדיין היה מהביל על שולחני כמי שמציץ על חפץ מוזר שנזדמן לו לפתע ושלא ראהו מעולם לפני כן, וקמתי מעל כיסאי קימה שפופה וזהירה ביותר. ניראה הדבר שהמלצר פירש את תנועתי שלא לטובה, כי על כן חש עלי כדי לסכל מיד התגנבות־חרש זו שתכליתה היתה, כפי שנדמה לו, לחמוק ולהיפטר מן התשלום.

זימנתי עצמי לפני אמא כשאני מגייס לשם כך את מירב השלווה והביטחון שנימצאו בי באותו שעה. כה שמחה ומופתעת ניראתה בעיני, עד שמנות השלווה והביטחון שבתחילה זעומות היו – גדלו והלכו מרגע לרגע. מיד הושיבתני לידה וקראה בשמותיהם של מרוה ויואל חרמש, עמיתיה לשולחן. התוודענו באותה לחיצת ידיים קלה המשאירה תמיד את המתוודעים כשהם זרים זה לזה לא פחות מאשר קודם לכן. אבל הנערה שלחצתי ידה השהתה עלי את מבטה יותר מן הראוי לטכס ההתוודעות “לא ייתכן שזהו!” – אמרה.

“זהו!” – פסקה אמי כשגאוות־מה מצטרפת לקולה. מיד פירשה לי שבהיות מרוה ילדה כבת שתים־עשרה היתה יוצאת ובאה בביתנו שבעיר טבריה ומוליכה אותי בעגלה שעה שהייתי תינוק. ולא עוד אלא שסייעה בידיה בשטיפת חיתולי ובתלייתם על החבל. – “וכי זוכרת את מרוה?”

“כן” – ענתה מרוה כשצליל ברור של אכזבה מלווה את קולה – “אבל אותו תינוק היה כה יפה… שערותיו זהובות היו וגון עיניו כחול עמוק.”

בלעתי אל תוכי איזו אבקת־סם מרירה מבלי שתינתן לי אפילו השהות להשביח את טעמה בקצת מים. מאז ומתמיד ידעתי שאינני נמנה על יפי־התואר, אלא שלא נטיתי לשמוע זאת מאחרים.

“איך זה?” – פניתי אל אמא בשאלה שהיתה מכוונת לאחרת – “איך זה שנערה בגילי יכולה לספר סיפורים על הזמן שהייתי בחיתולי?”

“לא כל כך נערה, ולא כל כך בגילך” – ענתה מרוה.

“שער לעצמך שלמרוה שני ילדים” – אמרה אמא.

תליתי עיני בקלסתר ובגוף שהוליכוני שולל וחשתי מיד בצורך לחפות על השתאותי בהערת תגר:

“נקווה” – איחלתי במתיקות מופלגת – “שישמרו על יפי תארם וגון שערותיהם ועיניהם גם לכשיגדלו!”

“ומה רע בצבע עיניו ושערותיו של התינוק שלי?” – אמרה אמא בלחצה את כתפי אל כתפיה בתנועה נמרצה של עידוד. הזעזוע שנגרם לי בתוקפה של חביקתה הפתאומית הפיל את משקפי לארץ. 

“לא אמרתי שאי אפשר להתקיים בצבעים אלה” – צחקה מרוה והרימה את המשקפיים מעל הריצפה. רציתי, כמובן, להרימם בעצמי, אלא שעשתה זאת ביתר זריזות והגישתם לי במין תנועה של צופה צעיר המסייע בידי קשיש.

“תודה” – מילמלתי כשפני מאדימות. דומה ששאריות מאותה אבקה מרירה שבלעתיה קודם לכן החלו נותנות טעמן המר מתחת ללשוני. כל אותה שעה התבוננה בי מרוה כשהיא מצטחקת בדקות. דומה שנהנתה מן המבוכה והבושה שעטפוני לאחר תקרית המשקפיים. ודאי הוא – הרהרתי – שנראיתי מגוחך כהלכה שעה שגהרתי כדוב אל הריצפה רק כדי להיווכח שמישהו הקדימני והמשקפיים שוב אינם במקום שנפלו. עתה התבוננתי אליה כשמין הרגשה של חרון צומחת בתוכי.

היה משהו קלוי בגוון החום שבצבע פניה, מעין נוגה עמום של גרגירי קפה קלויים. אבל בעירה פנימית זו שמתחת לעור שוככה על־ידי מבטן הכחול של עיניים משוקדות גיזרה ומואפלות על ידי ריסים ארוכים ושחורים. למי שהסתכל בהן דומה היה כי הסתכל בצוהר מוארך שבעדו זרם אור כחלחל, צונן משהו, ומרצד בריצודים של ליגלוג. חוטמה קטן היה, ושערה השחור יורד ומכסה את כתפיה. מתחת לו התקמרה חולצתה הלבנה הרקומה אדום וירוק ומכופתרת בכפתורי זכוכית, ומעליה סרפן שחור שהיה מהודק אל מתניה בחגורת עור רחבה. דומה כי הסרפן והשיער הם שהיו אחראיים לרושם הנעורים שקרן מכל דמותה. כשהסתכלתי ביתר תשומת לב בעיניה, גיליתי שם את הנסיון והבגרות השייכים לגילה האמיתי, כלומר, משהו מפוכח ומאושש יותר משניתן למצוא, בדרך כלל, בעיני בנות צעירות. אחר כך גיליתי מתחת לעיניה כמה קמטים דקים ושמחתי עליהם שמחה לאיד. רוצה הייתי להזקינה בעיני עצמי עד כמה שאוכל.

לעומת זאת הרגשתי רגש נעים של אהדה כלפי הגבר שישב על ידה ובחר להחריש. אמא הסבירה לי לאחר מכן שיואל חרמש הוא בעלה של מרוה, אבל כה מבוגר וקשיש ניראה לי לעומתה, עד שסברתי שאינו אלא מכר או קרוב משפחה שלה. לובש היה חולצה כחולה ומכנסי חקי ועל חזהו סמל של אגודת “הפועל”. צווארונו הפתוח גילה קצהו של חזה שעיר ושרירי, מאותם החזות הגבריים שיש להם מה להראות על מגרש הספורט ובאולם ההתעמלות. ואילו פניו – כבדות היו ומבען רדום ומהורהר, כמי שאינו להוט כלל וכלל אחרי מבצעי ראווה וכל רצונו שיניחו לו לעשות מעשהו באיטיות ובשלווה, בלא שיעקרוהו מהרהוריו.

ה    🔗

יצאנו מן הקפה ובני הזוג ניפרדו מאתנו בחביבות רבה. מרוה שינתה לפתע קולה וטעמה ופנתה אלי בלא כל ליגלוג, כשאותם ריצודים בעיניה אינם נזרקים כזיקים אלא שופעים כניצנוצי מים ממעמקיה של באר.

“עתה” – אמרה – “משנעשית תושב חיפה, בוא לבקרנו בגבעת־צדף. אין זה רחוק ביותר מן העיר. אוטובוס מספר תשע־עשרה.”

הבטחתי לה שאמנם כך אעשה, ובליבי חשבתי מה שחשבתי. לא נטיתי לעמוד שוב בפני הכחול החד והמבודח שבעיניה, הסוקר אותי בעליונות־מה. שיערתי שאם אמצא ידידים חדשים בחיפה ובסביבותיה, לא יהיו אלה, מן הסתם, אנשי גבעת־צדף.

עקבתי במבטי אחרי הזוג שכבר הרחיק מאתנו כיברת דרך. מרוה היתה חופזת בניתורים קלים לפני בעלה שצעדיו רחבים היו.

“אל אלוהים” – פניתי לאמי מתוך תמיהה – “והרי מהלכת היא ממש כנערה!”

“יש לך, כנראה, מושגים משונים על נשים צעירות” – השיבה לי אמא בתרעומת – “וכי סבור אתה שאשה שילדה ילדים אינה מסוגלת כבר ללכת בקלות?”

היא הזקיפה קומתה והתחילה צועדת לידי במהירות ובאון. ליד אחד הדוכנים שברחוב התעכבה ומחתה את זיעתה. ניכר היה שהצעדה שנטלה על עצמה לא היתה לפי כוחה.

“בוא נשתה משהו” – פלטה – “משהו קר.”

אחר כך כיבדה אותי במנת גלידה עצומה ואילו היא מנעה עצמה ממנה.

“אבא אינו אוהב לראותי אוכלת גלידה באמצע הרחוב” – הסבירה לי – “אומר הוא שהזלילה והלקיקה בפומבי יש בהן מן הגסות.”

“אבל אבא אינו כאן” – ניסיתי לשדלה כשאני טועם בלשון משורבבת נתח הגון מן הגלידה האדמדמה העולה על גדותיו של הגביע שבכפי.

“לא” – ענתה לי, בקצת צער – “אין זה לרוחו של אבא.”

הגענו לבית מכרינו בקצהו של רחוב נורדאו הסמוך ל“גן־בנימין”. שוב נמצאתי בטווח המשקפות החקרניות של כמה ידידי משפחה שגילו בסיוען כמה פרטים ופרטי פרטים המצויים בי עתה ולא נמצאו עימי שעה שהייתי תינוק. קרוב לחצות, משדעכה ההמולה המשפחתית מסביב לשולחן, וכל הידיעות על המכרים המשותפים לאמי ולמארחיה הוחלפו כבר, הובלנו אחר מנוחה ליצועינו. משהנחתי ראשי על הכר והכנתי עצמי לשינה, מצאתי לפתע מעלי את ראשה הכפוף של אמא שבאה לברכני בליל־מנוחה, אבל התכוונה, כפי שנראה מיד, ליותר מכן. “מיין קינד” – סחה לי באידיש שכולה צער – “נכון שלא תעשה זאת שנית?”

“מה לא אעשה?” – שאלתי, מופתע במקצת.

“ראיתי אותך שם, כשישבת במרפסת שבקפה.”

התאדמתי עד שורשי שערותי ואמי השתוחחה ונשקה לי. 

“מיין קינד” – לחשה – “הלוא יודע אתה שאחותך דניאלה מתה ממחלת לב, ואף במשפחתי קרה מקרה… אתה לא תעשה זאת שנית. נכון?”

הבטחתי לה בניע־ראש וראיתי דמעה בעיניה.

“עבר עלינו יום נחמד” – אמרה – “זכיתי לרשום אותך לטכניון…”

“כן” – אמרתי – “היה זה יום נפלא.”

שתקנו זמן מה.

“איזה מין שם זה?” – שאלתיה לפתע.

“איזה שם?”

“מרוה. שם משונה. לא כן?”

“אה” – אמרה, נפתעת במקצת מן המעבר הפתאומי לנושא אחר – “אביה היה בוטנאי וקרא לה בשם אחד הצמחים. יש צמח כזה.”

כשנותרתי לבדי השתדלתי לשוא לזכור את מספר האוטובוס שציינה מרוה. פעם נדמה היה לי שמספרו שמונה עשרה ופעם עשרים ותשע. אבל הרגעתי עצמי בכך שבעצם אין לדבר כל חשיבות. הלוא בין כך ובין כך אין בדעתי לנסוע לאותו מקום.

 

פרק שני    🔗

א    🔗

הריני מדלג על אותם הימים שעשיתי בביתי עד לתחילת הלימודים וניכנס ישר לאותו אולם הרצאות שבו מעלה הפרופיסור למתימטיקה את נוסחאותיו על גבי לוחות שחורים הנמשכים מכותל אל כותל. גם בגדיו של הפרופיסור שחורים, והעסק כולו נראה להיות שחור למדי, כיוון שהפרופיסור הוא אדם קודר שהתואר “מרצה” אינו מתאים לו ביותר, שכן, אין הוא מוציא מפיו אלא מלים ספורות. לעומת זאת ממלא הוא בכתיבתו הצפופה כל שטח פנוי שנשאר בלוחות. ואם המטרה היא לכסות שטחים בנוסחאות – הרי שדבק הוא במטרתו בקנאות שאין למעלה הימנה. משום כך ומחמת קדרותו, רזונו המופלג ובגדיו השחורים, מכונה הוא בפינו בשם “ישועי”. באיטיות ובהתמדה מצליח ה“ישועי” לעורר בקרבי את שנאתי הרדומה למתימטיקה.

בבית הספר העממי נחשבתי חלש בחשבון ורגילים היו לומר עלי שמוחי עשוי לכל דבר חוץ מאשר למספרים. אבי היה יוצא במפח־נפש גמור בכל שעה שאמר להסביר לי דרך פיתרונה של שאלה קשה במקצת, או לנסותני בחידות חשבון מחוכמות. ספר החשבון נראה לי כספר המשעמם ביותר שבעולם. השמות “ריבית”, “אחוזים”, “ערך משולש” ואותה מפלצת בת חמשת האיברים ששמה “ערך משולש מורכב” – היו מעוררים בי שאט־נפש למראיהם בלבד. בשרירות לבי החלטתי שאין צורך לו לעולם בחשבון, ושתכליתו היחידה של ענין־ביש זה היא לא אחרת מאשר לייבש כליל את רוחם של בני הנעורים שבבתי הספר. כשיצא אבי בנימוקים מכריעים נגד מחשבה ילדותית זו והודיע שעסקי הבנקים, החנויות, ההנדסה והתעשיה לא ייתכנו כלל בלי אותן הידיעות שהחשבון מקנה לנו, – הביאה הצהרה זו רק לכך שהתחלתי חושב את פקידי הבנקים, החנוונים, המהנדסים ובעלי התעשייה לאנשים אומללים שהגורל התאכזר אליהם במאוד…

אבל הנה אירע מהפך גמור ברוחי, וזאת בעטיו של סטודנט צעיר שעם הכנסי לגמנסיה עשוהו לי הורי מורה פרטי, כדי לחזק קטע חזית רופף זה במערך ידיעותי.

“בטוחני שלא היית אשם בכך” – אמר לי שעה שסיפרתי לו על כשלוני בחשבון – “בטוחני שהם לא ידעו לחבב עליך את המקצוע הזה שלאמיתו של דבר אינו יבש כל כך כפי שאתה סבור. הבה ונראה: דרך המטוס בשמיים ודרך האוניה בלב ים, – שני פלאים מרהיבי עין שמבלי כמה מן הנוסחאות האלגבראיות היו יכולים לשמש ענין לאגדות בלבד. התדע מה עיקרה של הפיזיקה שהעניקה לנו את הרכבת? – מתימטיקה. והנצחון במלחמה, הסבור אתה שהינו פרי התלהבות בלבד? לא. גם כאן מסייעת המתימטיקה ללב החם שמבלי עזרתה היה אובד עצות בחומו.”

מיתכוון היה למה שניתכוון אבא, אלא אמר זאת בצורה אחרת. הוא משכני אחריו בחבלי קסם לעולם של דוגמאות מאליפות שמלבד התוכן הלימודי הכלול בהן הכילו גם משמעות פיוטית נחמדה שפעלה על נפשי כשם שקרני השמש פועלות על כמה מן החומרים הכימיים; כלומר, הפרידתני ליסודותי והרכיבה מהם תרכובות חדשות. מספיק היה שיזרוק לי תוך כדי שיעורו:

“פרבולות נמצאות לא רק בספר הלימוד. וכי מה, סבור אתה, הוא גבעולו של הפרח הכפוף משהו? – פרבולה! ופרבולות גאות נמצאות אף בגוף האשה!” 

מספיק היה שיתיז לעומתי ניצוץ כזה כדי שיתעורר בי רצון מיוחד ללמוד נוסחאות של קווים כאלה השייכים לעולם הפיוט לא פחות משהם שייכים למתימטיקה. התחלתי מוצא כבוד מיוחד בפיתרון השאלות הגיאומטריות והאלגבראיות. מדמה הייתי כל בעייה קשה לעיר בצורה שעלי להורידה ויהי מה. בסופו של דבר הגעתי לכך (על זאת סופר כבר) שהמורים למתימטיקה התחילו לראות בי אחד משלהם.

ואילו ה“ישועי” שידע רק את הגיר הלבן שבידו ואת הלוח השחור שממול פניו (כמעט שלא היסב ראשו אל קהל הסטודנטים) – החזירני לאותו לוח כיתה שנוא בבית הספר העממי שניצבתי לפניו פעם אכול שיעמום ותיעוב ומוכה אי־הבנה.

ב    🔗

קיבלתי מכתב משרה לינד, ידידתי מן המחלקה השמינית בגימנסיה, המתרעמת עלי משום שלא נפרדתי ממנה כראוי ולא השארתי בידה את כתובתי החדשה. לא היה לה אלא להשיג כתובת זו מהורי. הורי, מן הסתם, מחבבים אותה יותר ממני – כותבת היא – שכן קיבלוה בסבר פנים יפות כמו שראוי לקבל נפש שהתכוננה עם הבן לבחינות הבגרות. את מכתבה מסיימת היא בנימת צער: סבורה היתה שמה שנירקם בינינו באותן שעות לילה מאוחרות של לימודים משותפים היה רציני. אבל רואה היא שאין הדבר כך. אין לה אלא לברכני בהצלחה בלימודי החדשים, מה שניתכוונה לעשות בנסיבות אינטימיות יותר בירושלים, ולא נסתייע בידה…

שרה לינד היתה מה שקוראים היינו (לא בלי שמץ ליגלוג) בשם “נפש טהורה”. השקפת עולמה סוציאליסטית וכל־כולה רצינות. מעולם לא בילתה עם נער אלא אם כן העריכה את מידותיו המוסריות. ואם הסכימה לשוב ולהיפגש עימו, לא היה זה אלא לאחר שקיבלה לכך אישור מליבה. זרים היו לה אותם מזמוטי־אהבים שראתה אצל חברותיה – ליטופים ונשיקות הבאים לעולם רק משום שהלילה ליל־ירח ואין דבר טוב יותר לעשותו בסתר שדה וחורשה. אינני יודע משום מה זכיתי בעיניה עד כדי כך שתיאות להתכונן עימי בצוותא לבחינות. שנינו לא נצטרכנו לסיוע זה מזה, אלא בעוד שהצעתי באה משום שראיתי טעם בצירופם של שני תלמידים טובים שכמותנו לצוות לימוד אחד, באה הסכמתה גם מטעם אחר שעליו לא נודע לי אלא לאחר זמן. פעם, לכשנתאחרה עלינו השעה בישיבתנו, ופעמון כנסיה הרעיף צילצול של חצות על ספר הלוגריתמים הפתוח ועל ראשינו הכפופים עליו, שאלה פתאום שאלה שלא מן המנין, והיא: האם הלימוד הוא העיקר, או החיים? עניתי לה שהעיקר הוא להצליח בבחינות. ואז אמרה לי, נעלבת מעט, שאינני אלא ילד, ושירטטה את שמי על דף המחברת, שרטט וחזור, בהימנעה, ככל האפשר, מהיתקל במבטי התמיה… שיחקתי כהלכה את הגולם התמים שאינו מבין מאומה משום שלא רציתי לעסוק בהפרכתן של אשליות, דבר שהיה מביא בהכרח לעירעור השותפות הלימודית הברוכה.

“המוסד שאני לומד בו” – עניתי לה במכתב מפורט כדי לפייסה מעט – “בנוי בסיגנון מיושן, והוא, דווקא, סיגנון בניינים החביב עלי. שלושת עמודי האבן המרובעים התומכים בחלק שמעל הכניסה מפיקים כובד ראש. הלאה מזה, ימינה ושמאלה, נמשכים שני מסדרונות ארוכים עם חלונות מקושתים הפונים לחצר מצד אחד, ועם כניסות לאולמי הכימיה והפיזיקה בצד השני. החורים העגולים שבקירות האבן, המשולשים המשוננים העוטרים את המעקה סביב סביב, והקשתות הכבירות של הכיפה – קובעים לבנין צורה של מבצר עתיק, או מנזר. בבוקר עולה הסטודנט הצעיר במדרגות, והאבנים האפורות הדומות לאבני חומה מספרות לו (אם מסוגל הוא להבין את שפתן) על ימי לימוד קשים ובחינות חמורות הבאות בסופם מדי שנה בשנה.”

הקטע הבא של מכתבי עסק בהבחנה יסודית שיש להבחין בין שני סוגי בניינים. הללו המשפיעים מרוחם על הנכנסים בהם, והללו שסיגנון בנייתם הוא חסר משמעות ואין בכוחם להאציל דבר על באיהם. מכל הנאמר יובן שכללתי את בנין הטכניון בסוג הראשון.

ג    🔗

כנגד ה“ישועי” הרזה ששיג ושיח לו רק עם הלוח שבאולם ההרצאות, נתחבב עלי מאוד המרצה לפיזיקה שניכר בו מיד שעסק לו עם בני אדם ולא רק עם המכשירים שעל שולחנו. מילדותי רחשתי חיבה ללשון עשירה, ולשון הרצאותיו גדושה היתה בתיאורים מרהיבים ובניבים קלי־כנף. בנקל היה מעביר את העובדות מגבול המדע אל גבול הסיפור או החיים, סגולה שמורים מועטים בלבד ניחנים בה, לא מפני שקנו אותה בבית מדרשם אלא משום שנולדו עימה. כגון זה מצאתי אצל הסטודנט הצעיר שסייע עימי במתימטיקה ועתיד אני למצוא אצל הארכיטקט ק. כפי שיסופר אחר כך. כשהרצה על ראשיתה של תורת האטומים סיפר לנו על היוונים הקדמונים שסברו כי האטומים מתקרבים זה אל זה בכוח האהבה. אותה שעה עלצו פניו כמו לזיכרו של רעיון פלא שטעמו לא פג גם לאחר כל התיאוריות החדישות המפרשות התקרבות זו. ובאמת, האם ניתן להמיר את כוח האהבה גם לאחר שלומדים כי פועל כאן “כוח תאחיזה”? – סוף סוף מכנים כאן בשמות שונים אותו הסוד הגדול עצמו, ויפה ללבי לחשוב על האהבה כעל השם המתקבל ביותר על הדעת.

לבד מלשון טובה ניחן הד“ר צ. (הוא המרצה לפיזיקה) גם בידיים טובות. אצבעותיו זריזות היו ומכוונות תמיד לתכלית אחיזתן ותנועתן, ועל כן נסתיימו הנסיונות שערך לפנינו בהצלחה גמורה. גם זו סגולה שלא כל המלומדים העוברים לפני תיבת מכשיריהם מצויינים בה. זוכרני כיצד היה המורה לכימיה בגימנסיה שח לנו על חנקת־הכסף שאבקה יקרה היא, ובו בזמן היתה זו נפזרת בין אצבעותיו… ואילו הד”ר צ. היה יוצק את נוזליו בדיוק לתוך הכלים שנועדו להכילם מבלי לאבד טיפה. כל אותה שעה שהיה מחבר תקע לשיקעו ושפופרת לאביקה – היה מדבר ומתנועע בלי הפוגה ובלא לבוא במבוכה. לוחש היה על הצינצנות השונות כמו אשף על קדירות הבישול שלו. הנח קורא הוא “הס!”, ולאחר זמן מועט של ציפיה הוא שב וקורא “אה!” – ופירושו של דבר שהנסיון עלה יפה.

לעומתו נראה לי הפרופיסור ל. הממונה על הכימיה כמי שנוהג יראת כבוד עמוקה בחומריו ובמכשיריו וממעט לנגוע בהם מחמת קדושה יתירה. אצבעותיו מחבבות יותר את מלאכת האחיזה בגיר והעלאת נוסחאות הריאקציות על גבי הלוח, מאשר את הצגת הריאקציות עצמן בסיועו של הניסיון. הכימיה, שעד כה נתחבבה עלי בשל הגוונים רבי־החליפות של היסודות המחוממים, ובשל התרכובות התוססות ומתפרדות בשצף קל של בועות שענני גזים היו נפלטים מהן – הפכה עתה להיות מופשטת וחיוורת פנים כאחת הנזירות שלא טעמו טעם שמש. מבלי משים צפה ועלתה לפני תמונה מימי הילדות: אבא ששימש בשעתו גם כרוקח, לקח פעם סכין של מיטבח והעלה על קציה, בזה אחר זה, קורטוב ממלח הבישול, מבורית, או מאבקת סודה. בשעה שחימם את הסכין על גבי להבת־נר היתה לובשת צבעים שונים ובלתי רגילים שהיו מעוררים התפעלות אצל הילדים. הוחלט מיד כי לכשנגדל – נעבוד כולנו בבית־מרקחת על מנת שתינתן לנו האפשרות להתענג על צבע אישם של כל החומרים שבעולם. אלה היו ראשית שיעורי הכימיה שקיבלתי בבית אבא. לפעמים היה מסיים בסיפור שובה־לב מחיי האלכימאים שרצו למצוא גרגירי זהב בכפות עופרת או בקערות ברזל. ממנו נודע לי לראשונה שמו של יוהן בטגר, והמעשה ב“קוסם מאי הטווסים” שהעשן הכחלחל לא פסק מלתמר מעל הארובה שבביקתת הסתרים שלו – לא סר מעל פי ימים רבים.

ד    🔗

“מכתבך מלא פרטים מענינים” – עונה לי שרה לינד מירושלים – “אבל אין לכחד שאילו כתבת יותר על עצמך ופחות על בנין הטכניון – הייתי נהנית ממנו יותר.”

אחר כך מספרת היא כי דין ודברים לה עם הוריה. הללו אין דעתם נוחה מכך שאינה ממשיכה מיד את לימודיה באוניברסיטה וברצונה למלא אחרי דבר תנועת הנוער שלה וללכת לשנת הכשרה בקיבוץ. טוענים הם כי דבר זה אינו לפי כוחה ובריאותה, אבל מה שמסתתר מאחורי טענתם הוא דבר אחר לגמרי. חוששים הם מפני ההליכה לקיבוץ כיוון שהגיעו לאוזנם כל מיני שמועות על ההפקרות הנוהגת שם, כביכול, בעניני משפחה ואישות. אין צורך להדגיש לפניך – מעירה היא – עד כמה רחוקות שמועות אלו שיסודן בחוגים העירוניים־בורגניים של היישוב מן האמת כמות שהיא. והאמת היא שרק בחברה סוציאליסטית שבה משוחררים בני הנוער ממועקה כלכלית ומחשבונות חומריים ישנם סיכויים להתפתחותם של יחסי־אהבה יפים, וברית הנישואים הופכת לברית בין לבבות ולא לחוזה מסחרי. בסופו של המכתב חוזרת ומבקשת היא ממני שאכתוב יותר על עצמי, על חיי החדשים, ואף שואלת אם יש בנות בטכניון ואם יש יסוד כלשהו להנחה שבנות הבוחרות במקצועות ההנדסה הן בעלות נשיות לקויה. היא עצמה סבורה שאף הנחה זו לידתה אצל אותם המעמדות השמרניים המתנגדים לפתיחת שעריהם של המקצועות המקובלים כגבריים בפני האשה, משום שנוח להם יותר עם יצור נשי ניכנע, מורשת ימי הביניים, מאשר עם האשה שוות הזכויות ובעלת המקצוע שבחברה הסוציאליסטית החדשה.

“מועטות הן הבנות בטכניון” – עניתי לה – "ועדיין איני יודע אם מיעוט מספרן בא מחמת התנגדותם של המעמדות השמרניים או מטעם פשוט יותר, והוא, שהבנות ברובן אינן נוטות למקצועות ההנדסה. אשר לנשיותן של אילו הלומדות כאן – עדיין לא נתתי דעתי עליה די הצורך. לעומת זאת התוודעתי כבר אל כמה סטודנטים ממין זכר, וביניהם זה הדר עימי עכשיו בחדרי. בחור כליל־המעלות המעורר את ליבי לספר לך עליו. שמו צבי ושם משפחתו ישראל. ויכול הוא לשמש דוגמא לסדר ולנקיון. מיד עם בואו לשכון כבוד בחדר – טאטא את הריצפה טאטא היטב, לפי שמצא אותה, לדבריו, ‘פסולה למגורי אדם’ מחמת האבק והלכלוך שעליה. כל אותה שעה שהמטאטא היה בידו העיף בי מבטי־אלם כמי שעצב על זוהמתן של הבריות, עד שהפכתי פושע בעיני עצמי. אחר כך ניקה את תאי הארון המיועדים לו וציפה אותם בניירות נאים שגזר מגליל נייר שהביא עימו לאותה תכלית. וכן עשה במגירת השולחן שנמסרה לרשותו. אינך משערת לך עד מה נתרעשה בעלת־הבית שלנו מכל המעשים הללו. נראה כי מצאו מיד לשון משותפת. מכל מקום, כבר הוזמן אליה למטבחה כמה וכמה פעמים כדי ל’טעום משהו' – טעימה הכוללת תה ועוגה, ואילו אני – איני זוכה לכך לעולם.

את הוצאותיו, ולו הקטנות ביותר, רושם צבי ישראל בפינקס. ופעם, לכשביקרה כאן אמו, היו שניהם מוטרדים ביותר בגינו של סכום כסף בן חמישה גרושים שנימצא חסר לפי החשבון. על פניה של הגברת הקשישה נפרש צל של חומרה וחשד, ואילו פניו של הבן הביעו אומללות, עד שלא יכולתי לראות בסיבלו והוצאתי מארנקי בחשאי שילינג אחד, על מנת למוצאו בתרועת ניצחון באחד התאים שבארונו. אין צורך להוסיף שרגע אחד לפני כן היינו שלושתנו תרים ומחפשים בכל פינות החדר, ואמא ישראל אפילו כרעה על ברכיה במאמץ שאינו לפי גילה כדי להציץ בחביונים מתחת לארון."

על מכתב זה קיבלתי תשובה שלא במהירות הרגילה.

“מכתבי נשתהה במקצת” – כתבה לי – “משום שבינתיים עקרתי מירושלים לעין־טל. הקיבוץ עין־טל נמצא כידוע לך, אולי, לא הרחק מחיפה, והריני מזמינה אותך בכל לשון של הזמנה לבוא ולבקרני.”

ה    🔗

שמעתי שיעור נאה על אומנות הבנייה אצל המצרים. המרצה הוא ארכיטקט ק. אחד הארכיטקטים המצויינים שבארץ, ונוסף לכך – גם פדגוג טוב. כדי להשתיק את המולתם של הסטודנטים המביאים איתם אל אולם ההרצאות לא מעט מן השיחות והויכוחים שניהלו בהפסקה, אין הוא מרים קולו כדרך שעושים ללא הצלחה יתירה מרצים אחרים, אלא פותח ומדבר בנמיכות קול ובפנים נקיות מכל תרעומת עד שהכל משתתקים מתוך הודאה שנוצחו בעדינות.

המצרים היו חוצבים גושי גרניט עצומים מן המחצבות שבהרים באמצעות יתידות עץ שתקעו בסדקי הסלעים ושהרטיבון עד שנתרחבו והתיקו את חלקי האבן זה מזה. ממעי הצוקים עלו קולות נפץ והתבקעות, והמצרים היו שרים שירי תפילה מיוחדים לדבר עד שגוש הגרניט היה נעקר ממקומו ומתגלגל בדהרות־אבירים אל העמק למטה. אבל עבודתם טרם נשלמה, או, מוטב לומר – רק חלקה הקל ביותר הוצא אל הפועל. מעתה אמורים היו להסיע את האבן הכבירה למרחקים של שלוש מאות קילומטרים במדבר, מקום שניבנו מקדשים שגיאים או פירמידות לפרעה המת. לשם שומה היה על כל אבן להגיע, לקבל צורה, ולהיקבע על־ידי אומני בית המלכות במקומה הנכון.

“האם קל הדבר להעלותו על הדעת?” – שואל המרצה – “נא לשים לב אל תנאי התחבורה הגרועים ואל המחסור בכוחות תובלה שהם למעלה מכוחם של בהמות ובני אדם. רק אז ניתן לשער את רוב גודלה של עלילת מסע האבן בדרכי המדבר. הסעה מעין זו היתה נחשבת גם כיום לפועל־גבורות שמנופים, מסילות ברזל וכבישים היו ממלאים בו תפקיד מכריע. אבל המצרים הקדמונים יכלו למלאכה האיתנה גם בלי כל אלה. הגברים השחומים והקודרים חשפו את שיניהם הנוצצות מול הטבע העויין בעיקשות ובהתמדה. בעזרת גזעים של תמרים שלרוחבם גילגלו את האבן – עשו את הנימנע. רבים מתו בדרך. לא כל הנמלים שהחלו לגרור את הגרגיר הענק זכו להביאו אלי קן. אבל הפירמידות קמו גם ניצבו. מקדשים הבליטו בעוצמה את חזית הטרפציה שלהם, ומלכי מצרים ושריה שכנו כבוד באולמי פאר חשוכים שבבטן הקברים. לפעמים תמיה אתה מה גדול כאן ממה, אכזריותו של המתכנן כלפי המוני העבדים המבצעים, או שיכלו ותושייתו של אותו מהנדס קדמון. הלב נירעש לגורלם המר של אלה שניספו במלאכה, אבל אין להימנע גם מן ההערכה לגודל המעשה. מכאן מובילה הדרך לכנסיות הגדולות של ימי הביניים ולגורדי השחקים.”

לאחר השיעור שצילצל באוזני כדברי־שיר, נתאוויתי תאווה להודות למרצה וללחוץ את ידו. אבל נמנעתי מכך משום שדבר זה, המתאים לאולם התיאטרון, חורג ביותר מן הנוהג האקדימי המקובל. החלטתי לנסות ולכתוב פואמה ששמה יהיה: “מהנדס המקדשים אשר לפרעה” – בה אציב שם לעלם גאון ושחום עור שחזון הפירמידות ריטט לפניו כמו פרפר פלאות על גדות הנילוס ענודות הגומא. לא יכלתי להימנע מלספר על תכניתי הפיוטית לצבי ישראל שהיה חולט אותה שעה תה של ערבית ומכין את נפשו, כמוני ממש, לכמה שעות של עבודת שירטוט שהוטל עלינו לסיימה עד למחרת.

“למה לך לכתוב פואמה?” – שאל אותי כמי שמתכוון לומר: וכי לא די בעבודת השירטוט הקשה שאתה מבקש לך עיסוקים נוספים? 

“התרשמתי מאוד משיעורו של ארכיטקט ק. על הפירמידות ועל מקדשי מצרים.”

“הנח את הפירמידות והמקדשים למשוררים” – יעץ לי באותו טון מעשי שציין תמיד את דיבורו – “אנו יש לנו דאגות אחרות!”

הוא העיף עינו על גליונות הבריסטול הגדולים שהיו צמודים כבר בנעצים אל לוחות השירטוט שלנו, מוכנים ומזומנים לעבודה.

“וכי לא מפליאה אותך יכולתם של המצרים להעמיד את המקדשים על רגליהם?” – ניסיתי דבר אל המצפון המקצועי שבו, לאחר שנואשתי מן הפנייה אל ההתפעלות הפיוטית.

בתשובה לכך נטל איזו סחבה צבעונית שקיבל במתנה מבעלת־הבית והחל מנקה את השולחן שסעדנו עליו מן הפירורים. בעוד רגע היינו שנינו שקודים על המלאכה שנמשכה עד לשעת חצות.

 

פרק שלישי    🔗

א    🔗

עיינתי במפת “חיפה וסביבותיה” כדי למצוא מקומו של הקיבוץ עין־טל, מקום שהלכה אליו, כמסופר, ידידתי מן הגימנסיה. אבל נסתבר לי שהתענינותי בישובים הסמוכים לחיפה חורגת מעבר לקביעת מקומו של אותו קיבוץ. מכיוון שנזדמנה לך מפת העיר וסביבתה – אומר הייתי לעצמי – ראוי לך שתדע היכן אתה עומד. ראוי לו לאדם שיצא לגור במקום חדש שיכיר את מקומו. השכונות והרחובות, הכבישים המוליכים אל מחוץ לעיר והישובים שאליהם הם מוליכים, הכל כאשר לכל, מה לפנים ומה לאחור…

ועד שאני מטעים לעצמי את חשיבותה של ההסתכלות במפה, גילו עיני את גבעת־צדף עוד לפני שגיליתי את עין־טל. ועוד גיליתי, כי מי שנוסע לקיבוץ – אנוס לעבור דרך גבעת־צדף, שכן אחד הוא הכביש המקשר אותם לעיר. אותה שעה ניתחוור לי כי אך חוסר נימוס יהיה זה אם לא איענה להזמנתה של ידידתי בקיבוץ ולא אבוא לבקרה. שאלתי בתחנה מה מספרו של האוטובוס ההולך לעין־טל ואמרו לי: תשע־עשרה.

ישבתי ליד הנהג וביקשתיו להודיעני שעה שנגיע לעין־טל.

“מעצמך תדע” – אמר לי – “עין־טל היא התחנה האחרונה.”

כשהגענו לגבעת־צדף עצרתי וירדתי מן האוטובוס.

“וכי לא ביקשת לרדת בעין־טל?” – שמעתי קולו של הנהג שואל מאחורי. שמעתי קול לבי דופק ולא עניתי דבר.

ב    🔗

“הנה בא התינוק שסיפרתי לכם עליו” – אמרה מרוה ונשקה לי על מצחי. “התינוק שהיה יפה ועכשיו ניתכער” – אמרתי.

שני הילדים שעמדו על ידה בחצרו של צריף הציצו בי בסקרנות, והקטן התגונן מיד בפני מבטי החיבה שלי והסב ראשו מאחורי מותניה של אימו. שניהם ניראו כגורים שמנמנים ומוצקים ודמו מאוד לאביהם.

“ובכן באת סוף סוף” – חייכה אלי כשהנאה כמוסה של מנצח בהתערבות מצלצלת בקולה, כאילו ידעה על צו־החרם שהוצאתי עליה בלבי. היא פתחה אותו צוהר צר ומוארך בכל אחת מעיניה ושלחה בי מבט יהיר, וביחד עם זאת – מלא שביעות רצון. לפתע פרצנו שנינו בצחוק. שוב לא חשתי בשמץ של עלבון שעה שהניפה ידה בתנועה של הזמנה חגיגית:

“בית זה פתוח גם ליפים וגם לכעורים. רשאי אתה להיכנס.”

נכנסנו לצריף בן שני חדרים. מבעד פיתחו של החדר השני הבהיק אלי לובן נעים: סדיניהן של שתי מיטות ילדים. אבל מי ששלח מבטו לשם חייב היה להיתקל תחילה במראה ממין אחר לגמרי: כותלו הדרומי של החדר הראשון, שאוסף עשיר של סכינים וחרבות היה תלוי עליו בצורות שונות. היו אלה, על פי הרוב, פגיונים ערביים מעוקמי־להב הקרויים שבריות, אבל נמצאו שם גם חרבות ארוכות וגם כידון של רובה.

“בעלך יש לו, כנראה, נטייה לסכינאות או לסיוף” – הבעתי השערה והוריתי בידי על אוצר הנשק התלוי בקיר. 

“או, לא” – צחקה – “אילו היה הדבר תלוי בידו היו כל אלה מסולקים מכאן מיד. יואל סולד מכל דבר שיש לו קשר לשפיכות דמים.”

“ובכן,” – ניסיתי כוחי שנית – “משמע שאת היא בעלת האוסף.”

“לא. כל מה שתלוי כאן שייך היה לאבי.”

ניזכרתי במה שסיפרה לי אמי בדבר שמה של מרוה שניתן לה על־ידי אביה הבוטנאי. “חשבתי שאמצא כאן אוסף של צמחים ולא של כלי־נשק” – הפטרתי, כמו לתומי, אבל מרוה קלטה מיד את נעימת הידענות היתרה שבקולי.

“ניכר בך ששמעת משהו” – חייכה אלי – “אבל לא שמעת הכל.”

חיוכה לא היה עליז, ובפעם הראשונה נראתה לי רצינית ביותר. הנחתי לה להרהר כמה הרהורים בינה לבין עצמה עד שסיפרה לי בקצרה את סיפורו של אביה. חוקר טבע היה ויודע פרק אף בתולדות הארץ ובתולדות תושביה. הרבה אוספים אסף, של עתיקות ושל צמחים ושל כלי־נשק. רק זה האחרון עבר לרשותה. השאר נדב לבתי הנכות.

“כבר מת?” – שאלתי, משום שלא ניתן היה לפרש אחרת את נימת הרצינות שבדבריה ואת יציאתם של אוספיו לרשותם של אחרים.

“לא מת” – ענתה – “כי אם נירצח. נירצח בידי הערבים שאותם חיבב כל כך, ושאת שפתם ומנהגיהם למד בשקידה.”

שעה שביטאה את המילה “נירצח” יצאה מעיניה להבה של שנאה חדה וקשה, חדה וקשה כאחד מן הלהבים שהיו תלויים בקיר. אי אפשר היה להתעלם מן המרירות שעלתה מקולה שעה שאמרה “שאותם חיבב כל כך”. לפתע ראיתי לנגד עיני לידתה של אלת־נקמות וחשתי אי נוחיות משונה בכל איברי. דומה היה כי עוד מעט תשלח ידה אל הקיר ותוריד ממנו מאכלת או סייף.

“האם יש לכם רשיונות להחזיק בכל הכלים האלה?” 

אמירה זו רק העלתה את רשפי הליגלוג בעיניה.

“יש או אין” – התיזה – “מצויים הם כאן.”

כמעט שביקשתי סליחה על השאלה, אבל באותה שעה נשמעה צפירה עמומה כגעייתו של פר ענקי. בירושלים לא הורגלו אוזני לצפירותיהן של ספינות ובתי־חרושת, ולפיכך הקשבתי רב־קשב.

“יואל ישוב מיד מן העבודה” – אמרה תוך שינוי גמור של צליל קולה – “הבה נראה מה מתבשל על האש לארוחת הערב.”

אלת־הנקמות עטתה סינר שתחרת קפלים צחורה עטרה לו סביב ונכנסה למטבח. כך נראתה לי יפה ונעימה יותר. כאן המקום להעיר שסינריה המקושטים של מרוה אחראים במידה רבה לחיבה היתירה הנודעת ממני היום ללבוש נשי זה. יש נשים היודעות זאת ועוטות לכבודי סינרים כאלה, לצורך ושלא לצורך.

ג    🔗

יואל חרמש ברכני לשלום במאור פנים וחיבק את כתפי עד שחתם בחולצתי כמה חתימות של אבק והעלה באפי ריח של בנזין. לאחר שהתקלח וחילף בגדי העבודה שלו בחולצה לבנה ומכנסיים מאריג כחול, ישבנו אל שולחן המטבח וסעדנו. היתה זו ארוחת צהריים שבבתים שבהם חוזר האב מעבודת יומו עם פנות היום – נאכלת היא בערב, ולגבי דידי היה בדבר משום חידוש. בביתנו היינו מפטירים בסעודה קלה ביותר. לפיכך חשתי עתה במעין חגיגיות שכמותה נמצאת לי רק בסעודת ליל־שבת.

יואל שאלני על לימודי בטכניון, ומרוה – על השעות שלאחר הלימודים. השיחה קלחה לה בניחותא ולא הופסקה אלא על ידי גיחוכיהם של הילדים שעדיין לא סיימו עימי את פרשת ההתוודעות. אם היה מישהו מסתכל בתמונה מן הצד, ודאי שהיה מכתירה בשם “משפחה מאושרת מקבלת פני אורח”. על כגון דא היה המבור אומר לי: תן דעתך לסגולתן של משפחות רבות להיראות מאושרות כל אימת שמזדמן אורח בביתן. הרי זו סגולה נוגעת ללב, ביחוד מאחר שאין הן מאושרות כלל וכלל…

יואל סיפר על מכונת־המנוף החדשה שניתקבלה אותו יום במפעל שהוא עובד בו. המנוף הועבר מן הנמל בסיועה של משאית מצויידת בפלטפורמת־ענק, וכדי להרכיבו על מגדל בסיסו – היו דרושים מנופי עזר רבים שחרקו כל שעות לפני הצהריים עד שהועלה על מכונו. החידוש לגבי המנוף הקודם הוא בכך שתא־הניווט שוב אינו נמצא על גבי הקרקע אלא מרחף באוויר, יחד עם המנוף עצמו, הפלא ופלא ממש. לולא מרוה ששאלה את בעלה כיצד חש הוא עתה כשהוא מנווט את המנוף בתא התלוי בין שמיים וארץ, לא הייתי יודע שזהו תפקידו, ושיש קשר בינו לבין המכונה החדשה שעליה סיפר.

לאחר מכן הוחלפו דברים ביחס למצב בארץ.

“הערבים בדיר־דילב החלו שוב להתפרע” – שח יואל לאשתו – “הבוקר זרקו אבנים על כמה מאנשי גבעת־צדף שניזדמנו לכפר.”

“הם מתפרעים משום שאין מי שילמדם לקח” – השיבה מרוה.

“לא. סבורני שהצלחתן של הכנופיות בקרבות עם הצבא הבריטי היא המעודדת אותם.”

“ובכן, נתפלל לאלוהים שהצבא הבריטי יתגבר סוף סוף על הכנופיות, ועד אז נקבל במנוחה את האבנים הנזרקות בדיר־דילב.”

“ומה אפשר לעשות?” – שאל יואל.

“אמרתי” – ענתה מרוה – “להתפלל לאלוהים!”

מי שראה את ניצוצי הלעג הנדלקים וכבים בחלוני עיניה, לא יכול היה לטעות בכוונתה האמיתית שעה שיעצה לבעלה, ומן הסתם אף לרבים אחרים שהיו עימו בדעה אחת, להתפלל לנצחונו של הצבא הבריטי. ניכר היה בעליל שחילופי הדברים שנתרחשו ביניהם לא היו אלא המשך לשיחות ארוכות קודמות שבהן נחלקו בדיעותיהם. אבל לא ניתן עדיין לדעת פרטי המחלוקת הזאת, דבר שעמדתי עליו בזמן מאוחר יותר. מצאתי לנכון שלא לקבוע הלכה משלי בענין המעשה שיש לעשותו כדי להפסיק את התפרעותם של ערביי דיר־דילב. לא משום שלא היה לי מה לומר באותו ענין, אלא משום שזהיר הייתי, מטעמים הידועים רק לי ולחברי באירגון המחתרת, שלא ליתן פומבי לדעותי.

“אימתי יוצא מכאן האוטובוס האחרון לעיר?” – שאלתי כשנתארכה עלינו השעה לאחר הסעודה.

“הישאר ללון עמנו” – ביקשה מרוה – “תוכל לחזור לעיר בהשכמת הבוקר.”

יואל חרמש אף הוא נצטרף לבקשת אשתו ונתן טעם לדבריו שהנסיעה בשעות הלילה בכביש העובר דרך הכפר דיר־דילב אינה ראויה להמלצה. הצצתי מתוך חשש־מה בעיניה של מרוה לראות אם האיתות שניעור בהן מבשר המשך המחלוקת בינה לבין בעלה, אבל ראיתי שהבליעה מה שהיה לה להעיר וניראתה כמסכימה לנימוקו של יואל. לאחר מכן התנהלה השיחה באפיקים רגועים יותר. תוך שנטלה את הילדים בזרועותיה והוליכה אותם למיטותיהם בחדר השני השמיעה באוזני כמה דברי זכרונות.

“רואה אתה? – כך ממש הייתי נוטלת אותך אל ערשך לכשהיית קטן.”

“נסי לעשות זאת עכשיו” – עניתי לה בצחוק – “ותמצאי שחל שינוי־מה במשקלי.”

“באמת? – הבה ונראה.”

היא חזרה מחדר השינה ובלא כל דיבור נוסף העלתני על זרועותיה אל מול ליבה.

“תינוק” – לחשה אלי בחמימות – “עדיין ריחך טוב כבאותם הימים.” 

ד    🔗

שרה ל. שכמעט הגעתי אליה בנסיעתי לקיבוץ עין־טל, הופיעה בחדרי במלמלה משהו על מוחמד ועל ההר.

מהרתי לפרוש את השטיח על מיטתי הבלתי מוצעת ולא השגחתי בכך ששרוול אחד של פיג’מה נשאר, למרבה הכלימה, כשהוא משורבב אל מחוצה לו. דבר זה נודע לי רק לאחר שראיתי את צבי ישראל ממהר למקום התאונה ומתקן חיש את המעוות. אחר כך שמעתי קול טפיחתה של הסחבה הצבעונית שבידו על גבי הכיסא, ומישהו הזמין האורחת לשבת. נקל לשער שהיה זה צבי הכליל בנימוסים ולא אנוכי. לאחר ששפת מים על האש והביע את התקווה שאדע להתקין את התה בעצמי ולכבד בו את הגברת – נסתלק מן החדר בארשת פנים חגיגית ואוטמת סוד. מאחורי הדלת הגיע לאוזני קולו, נמוך ומקוטע, ונראה בעליל כי שיכך שם את סקרנותה של בעלת־הבית.

שרה ל. סיפרה לי כי יש לה “שבת” – דהיינו, יום של חופשה באמצע השבוע, וכי החליטה להציץ ולראות מה נתחדש בעולמי, אף על פי שאיני ראוי לכך. ראיתי שהעבודה בקיבוץ השפיעה עליה לטובה והעלתה סומק של בריאות בפניה, דבר שלא נתברכה בו בהיותה בעיר. כן ניראה היה שהשמינה במקצת, רושם שנתחזק אצלי לאחר ששמעתי מפיה, בין השאר, על “ארוחת ארבע” שסועדת היא בקיבוץ מידי יום ביומו, ושהרכבה אינו משתנה לעולם: לחם, ריבה, ותה, כל אלה בכמויות בלתי מוגבלות. הסתכלתי בשעוני וראיתי ששעת ארבע ממשמשת ובאה, ולפיכך מיהרתי והדחתי שתי כוסות ומזגתי תה. אלא שצבעו של זה קלוש היה ביותר, עד שנמנעתי מלהגישו. מצאתי את חפיסת עלי־התה היבשים ונטלתי ממנה קורטוב להכנת תמצית חדשה. שרה התבוננה בתנועותי במין חמלה מהולה בגיחוך, ומיד נטלה לידיה את מעשה החליטה כולו והעמידה לפני את כוס התה שלי כשהיא לוהטת מהנוזל החמים והצבע החריף, ונודפת ריחות טובים של תמצית טריה. היתה עימי במיזנון גם ריבה שעל צינצנתה היו מצוירים תותי־שדה, באופן שלא נגרע מאומה מן המתכונת הרגילה של “ארוחת ארבע” הקיבוצית, ולא עוד אלא שהוספתי עליה חמאה טובה שאותה אהבתי למרוח על הלחם בשיכבת־בסיס עבה שכוסתה, לאחר מכן, בריבה. “אומנם אין זה אלא חיקוי קפיטליסטי עלוב ללחם אחר הצהריים הקיבוצי” – התנצלתי – “אבל בלית ברירה יהיה עליך להסתפק בו…”

שרה הזעימה גבה אחת שלה, אבל הגבה שמעל עינה האחרת היתה שוחקת אלי. אחר הטיפה מוסר על אוזני שאין לי לזלזל במה שנותנים לפני האדם הסועד בקיבוץ, שהרי לא הרכב המזונות עיקר, אלא העובדה שהכול ניזונים ממנו, ואין נפש אחת נהנית יותר מחברתה או נשארת רעבה, כדרך שמצוי בעולם של עשירים ועניים שמחוץ לקיבוץ.

אחר כך סיפרה לי שעדיין אין עיסוק קבוע בידה, ונודדת היא עם שאר חבריה וחברותיה בהכשרה המשמשים “פקקים” במטעים, ברפת ובלול – הכול לפי הצורך. אבל כבר שמו עליה עין להעסיקה, דרך קבע, בפעוטון, ובקרוב ודאי תתחיל לעבוד שם. דעתה נוחה מאוד מכך, שכן אוהבת היא את הקטנים.

“משמע” – אמרתי – “גמרנו עם המקצועות הגבריים. הגברים – לשדה, והנשים – לבית התינוקות. ומה יהיה על שוויון הזכויות? – הלוא כל המעמדות השמרניים ימלאו שחוק פיהם…”

“אין לך תקנה” – השיבה לי בעלבון עשוי ומתחטא – “באתי לראות מה שלומך ואתה רב עימי מתחילת הביקור.”

“חלילה” – התרסתי. נטלתי את כוסות התה שניתרוקנו והלכתי אל הכיור שבחדר כדי לשוטפן שם בטרם יחזור צבי ישראל ונפשו תעגם על אהבת הליכלוך המושרשת בי. “מלאכה זו הנח לי” – ביקשה שרה וחייכה אלי בחביבות כה רבה עד שכלאתי לשוני מכמה דברי עוקצנות נוספים שהיו מוכנים בקציה. בתנועה מיומנה תלתה על מתניה את מגבת הכלים וניגשה אל הכיור.

תוך שהיתה טורחת בספוג ובסבון שאלה אותי על שכני לחדר וחלקה שבחים לעדינותו. “רק אדם עדין יודע להסתלק כך, ברגע הנכון, שעה שמבין הוא שנוכחותו לא תהיה דרושה.”

אף אני הוספתי ואמרתי שצבי ישראל הוא נכס לא יסולא בפז לכול אדם הדר עימו בחדר אחד.

ה    🔗

לאחר שהארכיטקט ק. סיים את הרצאותיו על אומנות הבניה בעולם העתיק וכלל בדבריו גם את הבנייה במסופוטמיה וביוון, חשתי בנפשי צורך עז לרשום כמה דברי סיכום ולהביאם לתשומת לבה של איזו נפש רגישה ומשכילה שתוכל לחלק עימי את התרשמותי. לפי שנואשתי מצבי ישראל, רשמתי על גלוית־דואר את השורות הבאות ושיגרתיה לקיבוץ עין־טל.

“חופי הים התיכון” – העליתי שם את הסברה – “היו ערשה של תרבות אנוש כבירה. ביוון היכה ברק אלוה על האולימפוס והאיר את דרכם הסוררת של שבטי הלס קטנים. מזרחה יותר – רעם הקול האלוהי על הר סיני ולימד משפחות עבדים תורת מוסר של אדונים נדיבים. דרומה מזה עורר אותו טמיר ונעלם בקרב כוהנים שעורם היה מצבע הזיית את השאיפה לממדים ענקיים של בנייה: פירמידות כהרים. אובליסקות כצורים ממריאים. ספינכסים – כחיות אימים הניגלות רק בחלומות…”

משהרהרתי לאחר מעשה באותו משלוח־דואר ששלחתי, שוב לא הייתי בטוח בדבר שאלה ממש היו הדברים שידידתי שרה נשתוקקה לקרוא בגלויתי, אבל מה אעשה ואנוס הייתי על פי איזה דיבור פנימי להערות את ריגשותי על אוזן לא ערלה, ולא מצאתי לי טובה לתכלית זו מאוזנה של שרה שהצטיינה בלימודי ההיסטוריה של העולם העתיק ונפשה נענתה ליופי שבאומנות.

אבל שרה לא ראתה זכות לעצמה לשמור את הדברים ברשותה הפרטית והעבירתם, כמסתבר, לידיעתן של כמה מריעותיה בנות מחלקתנו בירושלים, על מגת שתהנינה גם הן. דבר זה נמצאתי למד ממכתבים שקיבלתי משתי בנות ובהם רמזים על כתובים בעלי ערך ספרותי מסויים שהתחלתי כותב בזמן האחרון. ושמא – נאמר באחד המכתבים – אזכה בפרי עטי גם את הידידות הדרות הרחק מן העיר חיפה ולא רק את הללו שאינה להן מזלן לגור בקרבתי…

נתתי דעתי לכך שהמעטפות שבהן השתמשו בנות מחלקתי לשעבר – נאות היו. מוארכות וצרות, וצבען, על פי הרוב, כחלחל או וורוד. אלא שליבי לא חש ברעה העתידה לבוא עלי בגינן. וכן לא מצאתי כל רע בכך שנערה צעירה, נורה שמה, והיא ביתם של מכרינו שברחוב נורדאו, באה להדר לבקרני (בשליחות הוריה, כפי שהדגישה) ושהתה עימי עת קצרה. הוריה – הטעימה לפני – מתפלאים על כך שאני מרחיק עצמי מסף מעונם. שער לך – סיפרה – שקיבלו מכתב מאימך ובו כמה שאלות עליך ועל מראה פניך, ואין לאל ידם לענות כיוון שלא נזדמנת לעיניהם מאז בואך לחיפה. ומה בדבר ארוחת צהריים שאני מוזמן לסעוד על שולחנם בשבת הקרובה?

נורה אך יצאה מן החדר ובעלת הבית נכנסה בו כשסנטרה הכבד משתלח קדימה בתנועה נמרצה ומשאיר את ליסתה העליונה הרחק מאחור. מיד הודיעה לי שכוונתה היתה להשכיר חדר לסטודנט ולא לדון ז’ואן. כל הנערות הללו המפריעות לצבי ישראל בעבודתו ומגרשות אותו מן החדר כדי שאוכל להתעסק עמן ביחידות, כבר היו לה לזרא. מכירה היא יפה בטיבן של אלו השולחות מעטפות צבעוניות שריח של פרפיום נודף מהן כמו ממספרה של נשים… אם באתי לכאן ללמוד – בבקשה, רשאי אני ללמוד. ואם לנהל רומנים – לא זה המקום. כבר משכירה היא חדר זה, ברוך השם, לדורות של סטודנטים, ועדיין לא ראתה צעיר רודף נשים שכמותי… אם לא אשנה מדרכי בזמן הקרוב, עתידה היא לכתוב לאמא בנידון ולבטל את ההסכם.

כה נידהם הייתי וכה בלתי מנוסה בענינן של בעלות בית, עד שנאלמה לשוני והצצתי בה, מבועת כל שהוא, כמי שפתח דלתו לפני אדם הרוצה להיכנס ונמצא עומד לפני קרנף.

 

פרק רביעי    🔗

א    🔗

עלי לספר דבר בגנותו של צבי ישראל: לילה לילה, בעלותו על מישכבו, היה פותח פחית קטנה, מוציא ממנה סוכריה אחת שחורה מן הסוכריות המצויות בה, ונותנה בפיו בעצימת עיניים, כמי שזכה סוף סוף לשעה של תענוג. התענוג עצמו כלול היה במציצתה האיטית של אותה סוכריה כשהוא שכוב כבר במיטה, מציצה אריכתא שנועדה, כפי הנראה, להנעים את הרגעים שלפני ההירדמות.

תאמרו: מה פסול יש בכך שאדם מכרסם סוכריה לפני שנתו? – ובאמת, אין להבין זאת מבלי לשוות כנגד העין אותה תמונה שבה ניראים צבי ואנוכי כשאנו שכובים על מיטותינו בחדרנו בשעה מאוחרת של לילה. עייף אני מלימודי היום וממלאכת השירטוט ועיני נעצמות בתאווה של שינה. אבל השינה נודדת מהן, כיוון שמקצה החדר מגיע ובא אלי קולה המתמיד של המציצה. והנה, אילו היתה זאת סוכריה ככל הסוכריות המשמיעות קול ציוץ דק עד שהן גוועות בפה ונעלמות – נושא הייתי קולה במנוחה. אבל אהובת־ליבו הלילית של צבי ישראל היא מין סוכריה נוקשה שקוראים לה במבליק, ואין היא מצייצת אלא מצפצפת ומצווחת בקול גדול כעוף הנתון בצרה… ביקשתי ממנו להחליף את הבמבליק בבונבונים. אף הצעתי לו פעם לנסות ולהשתמש במסטיק, תוך הדגשה שאת התחליפים הללו, או כל תחליף אחר שיתקבל על דעת חיכו, מוכן אני לקנות על חשבוני, – ולא הועלתי במאום. הבמבליק – אמר לי – מזכיר לו זכרונות חביבים מימי ילדותו ואי אפשר בלעדיו. נמצאתי למד שישנם דברים עקרוניים שגם הנפשות העדינות ביותר אינן מוכנות לוותר עליהם וקיבלתי עלי את הדין. הדלקתי מנורת־לילה קטנה ונטלתי כמה עיתונים מצויירים כדי לעיין בהם עד לגמר פעולות ההמסה בפיו של צבי.

לא הייתי מספר זאת אילמלא אותו מאורע מכריע שהביא בין השאר גם לכך שניצלתי מקולן של המציצות לא ללילה אחד ולא לשניים, אלא ללילות רבים – כל אותם הלילות שנעדרתי מחדרי בחיפה ולנתי בביתו של המבור במושבה כרמליה שמדרום לעיר. אם כי ודאי הוא שלא למען היפטר מעונשן של סוכריות הבמבליק נסעתי אל המבור. היו לי לכך אלף סיבות אחרות, טובות וחשובות יותר. זוכר אני עתה אותה שעת אחרי צהריים מוקדמת, שתיים או שלוש, שבה ניגלה אלי המבור לראשונה. אלא שראוי להעלות כאן מה שסיפר לי אבא עליו שנים הרבה קודם לכן. ידיד טוב לו במושבה כרמליה – כך סח היה באוזני פעמים רבות – שמן הראוי לי להכירו. איכר הוא ומיטיב לדהור על סוס. מכניס אורחים כשייך ערבי, והערבית שגורה בפיו כבפי אחד השייכים. חכם ואיש ריעים הוא הידיד הלז, וריעיו קוראים לו המבור. ואין זה אלא קיצור שמו. שמו במלואו – כלומר שם משפחתו – הוא המבורגר. ושמו הפרטי – יוסף. אבל איש אינו יודע יוסף המבורגר מי הוא. ולעומת זאת הכול מכירים את המבור.

מדי פעם היו מצטרפים לסיפורו של אבא פרטים חדשים. נוטה הוא להתבדח, הידיד אשר בכרמליה, ואין כמוהו שנון ולץ. וקולע הוא אל חוט השערה ברובה צייד ובכל כלי אשר ייקלע בו. ועץ־תות גדול לו בחצרו, ואל תחת לתות נאספים כל אורחיו ושכניו ושותים קפה. ואשה לו טובה ואצילת מראה, ואת האשה הזאת נתן לו הוא, אבא. כלומר: שידך ביניהם. 

כאן הייתי מפציר באבא להאריך במקצת בדברים. הכיצד שידך? ואז הפליג הסיפור ימים רבים אחורה, עד לזמן שבו נוסדה בעמק יזרעאל נקודת הישוב הראשונה: מרחביה. במרחביה היה יוסף המבורגר הצעיר (שטרם נקרא המבור) משמש כמנהל אחוזת משקו של יהודי עשיר מרוסיה. ואילו אבא שימש שם גם כנציגו של אותו עשיר. וכך התיידדו. לימים ניתגלגלה למקום גם העלמה אלישבע, בת טובים מירושלים, ואבא הוא שקירב ליבותיהם זה לזה. חסד זה לא שכחו לו, לאבא, מעולם. עד היום מודים הם לו על כך בכל פגישה. ואם אזדמן פעם לכרמליה אל נא אשכח לבקר אצלם.

היאך קרה הדבר שלאחר כל הסיפורים האלה לא ביקרתי אצלם ולו פעם אחת – איני יודע. גם לפלא הוא בעיני שאבא לא נטלני עימו לאחת מן הפגישות שנפגש עימם. אבל לגורל יש הגיון משלו, והוא צפן לי את המבור לימים שבהם דרוש היה לי ביותר.

ב    🔗

היה זה יום שישי בשבוע, יום שהסטודנטים נפטרים מלימודיהם בשעה מוקדמת מן הרגיל. שיעורי אחר הצהריים והערב אינם מתקיימים, וגם נפשו קטנת־האמונה של הכופר מתחילה לומר זמירות של תודה ורווחה לפני כניסת השבת. יותר מכול הסטודנטים בארץ משולים אלה שבטכניון לחמורי משא טעונים לעייפה. השירטוטים מושכים את גבם אל לוח העץ וגליון הנייר, וקווי הטוש השחורים נפרשים מול עיניהם כסורג זה שמאחוריו כמיה הלב לשעת דרור ומנוחה. שעה זו באה להם בצהרי יום שישי, אם אינם עמוסים עד כדי כך שעמלים הם גם בשבת, דבר הקורה, בעוונותיהם, לא פעם אחת.

צבי ואנוכי חזרנו לחדר מסעודת צהריים חפוזה בעיר והתכוונו להוציא שעה קלה בנימנום. בדעתי היה לבלות את השבת מחוץ לעיר אלא שלא החלטתי עדיין לאן אלך. מזה כמה שבועות ערגתי להיכנס שוב לצריפה של מרוה חרמש בגבעת־צדף אבל נמנעתי מללכת לשם. לא נשאר לי, איפוא, אלא להרהר באותה תוכנית ישנה שעד עתה לא עלתה בידי: לנסוע לקיבוץ עין־טל, והפעם – עד לסופו של קו תשע עשרה. אפשרות אחרת היתה לבקר ברחוב נורדאו, מקום שנורה ודאי סבורה עלי שעיוור גמור אנוכי אם אין עיני הולכות שבי אחרי קסמיה שפרשה לפני בכמה פגישות קודמות. שכחתי לספר שאומנם נערה יפה היתה, אבל היופי שבה היה מן הסוג שליבי מחוסן בפניו, והוא יופיין של נערות היודעות שיפות הן. אינני מסוגל לאהוב נערה שידיעה זאת מתנוססת במבע פניה שנעשה משום כך בוטח ושחצני.

לא זכור לי אם נשמעה דפיקה בדלת ואם לאו, אבל הדלת נפתחה ובפיתחה הופיע אדם כרסתני ומוצק כבן ששים שפניו שזופות וחרושות קמטים ועיניו כעיני עוף טורף: צרות ונוצצות. אחר כך נתתי דעתי לכך שצבען חום־ירקרק. שערו לבן היה וכיסה את ראשו ברעמה שהיתה מרוטה כבר, פה ושם.

“סליחה” – קרא בקול שדומה היה לתרועה – “מי ביניכם הוא הבן של אורלינסקי?” וכשנודע לו מי הוא, שב והריע בזו הלשון:

“ובכן, שא רגליך, בן, לבוא עימי לכרמליה. עוד מעט ותיכנס השבת ונאחר את הרכבת.”

מיד ידעתי מי הוא.

התחלתי נותן בתוך ילקוטי כלי־גילוח, מגבת, פיג’מה ושאר חפצים לדרך, עד שהרעים עלי בקולו:

“אין צורך בכל אלה. יש לי בבית כל הדרוש לאחד שכמותך, מכל סוג ומידה…”

“ומי הוא זה?” – פנה והורה על צבי ישראל.

“הרי זה שכני לחדר. צבי.”

“נעים מאוד” – לחץ את ידו של צבי – “המבור שמי.” 

“נעים מאוד” – השיב צבי בנימוס, אלא שממבט עיניו ניכר שהנעימות שנפלה בחלקו מפוקפקת ביותר, שכן היד שניענעה את ידו מכוח הצבת היה בה. אמרתי שלום לצבי וראיתי שחזות פניו נתמלאה חשש ורחמים, כמי שהיה עד למעשה חטיפה שנעשה על־ידי ברבר אלים בנער רך, ואין בידו להושיע. בפרוזדור הדירה ניתקלנו בבעלת הבית שאצה־רצה לעומתנו.

“מר אורלינסקי!” – פנתה אל המבור בחומרה רבה – “הייתי רוצה לשוחח עימו שעה קלה.”

“אדון זה אינו אבי” – העמדתי אותה מיד על טעותה.

כשהתחלנו יורדים במדרגות שאלני:

“מה טיבה של שלפוחית זו?”

“הרי זו בעלת הבית,” השבתי כשאני שוחק על הכינוי שמצא לה.

“נראתה כמי שעומד להתפקע” – אמר.

“הלואי והיתה עושה זאת!” הבעתי משאלה שהעלתה בעיניו קריצה של הבנה.

הגענו לתחנת הרכבת דקות ספורות לפני מועד הפלגתה. בכניסה אל הקרונות שרר דוחק רב. אגשים מיוזעים היו הודפים זה את זה בכתף וביד ופולטים קריאות זעם. מבעד לתלונותיהם של הקרונות ניתן היה לראות שהמצב בפנים אינו משעשע יותר. בחוץ נלחמו הבריות על כל מעמד רגליים הקרוב לפתחי הקרונות, ובפנים – על כל פיסת מושב שניתן להניח עליה את עצם העצה. היה זה מסוג המחזות שבחרתי תמיד להשקיף עליהם מהצד, מתוך חמלה דקה, ולא להשתתף בהם בפועל. אבל המבור עשוי היה, מן הסתם, מחומר אחר. “אם אינך זז עימי קדימה” – קרא אלי בין ראשי האנשים שכיתרונו – “עתידים אנו לחוג את השבת על רציף התחנה!”

הוא שלח מרפקו לפניו ופילס דרך לשנינו כשידו השניה אוחזת בי בחוזקה ומושכת אותי אחריו.

“פנו דרך לאיש צעיר ומנומס שאינו אוהב להידחק” – קרא בקול גדול כשחיוך רחב שפוך על פניו השזופות. פנים כעוסות שהקיפונו החלו מחייכות אף הן כמו בעל כרחן. עיניים נשלחו בי בסקרנות־מה, כאילו הייתי איזה יצור מלכותי או בעל־מום.

בסופו של תהליך התקדמות איטי ועיקש נמצאנו בתוך הקרון. איזה נער לבוש בגדי־צופים פינה את מקומו להמבור שניסה בתחילה לסרב, אך לאחר מכן נתיישב, בהצהירו חגיגית שהצופים העבריים בארץ ישראל הם המשובחים בצופי באדן־פאול אשר בעולם, וצופי חיפה – הם הטובים שבארץ ישראל… תפסתי מקום עמידה בסמוך וניסיתי בכל כוחי שלא להיסחף בזרם האנשים הגורף הכל בעוברו מקרון אל קרון.

הרכבת נשתהתה הרבה למעלה מן הזמן שנועד ליציאתה. ראיתי שהמבור נתקף קוצר רוח. הוא שירבב מחצית גופו מחוץ לחלון שלידו ישב ועיניו גילו מישהו מפקידי התחנה שהכירו, כפי שנודע לי לאחר מכן, מזה זמן רב. “חוג’ה סלים!” – צעק בערבית בקול גדול – “למה זה תתמהמה? רתום את הסוסים לעגלה וניסע!”

מסביב נשמע צחוקם של אנשים רבים. הללו שבפנים והללו שבחוץ הפסיקו רגע קל ממאמץ החתירה שלהם ופנו לעברו של הפקיד.

ואילו המכונה חוג’ה סלים נופף ידו להמבור בברכת שלום, נתן את המשרוקית בפיו ושרק שריקה ראשונה.

ג    🔗

לאחר נסיעה קצרה ברכבת הנחנו אותה מתנשפת בתחנת כרמליה, והלכנו לביתו של המבור. מצאנו שם את אשתו אלישבע וכמה מבני המשפחה כשהם מסובים על כסאות־בד נוחים מתחת לעץ גדול שהעניף במרכזה של חצר כפרית. מן המבטים ששלחו בי הבינותי שהמתינו לבואי.

“זהו הצעיר של אורלינסקי!” – הכריז המבור בחיוך נצחון, כמי שאומר: הלוא אמרתי לכם שאביאנו לכאן, חי או מת…

מרת אלישבע, אשה כבודה, לבושה שימלת שבת לבנה, ניגשה אלי ונשקה לי על לחיי בחמימות. ואילו השאר – כמה גברים ונשים שהיו כפי שנודע לי מיד בניו ובנותיו של המבור, לחצו את ידי במאור־פנים.

“מה תשתה?” – שאל המבור. לאחר מכן נמצאתי למד שהיתה זאת, בדרך כלל, השאלה הראשונה ששאל כל אורח המזדמן לביתו.

“לא חשוב” – עניתי.

“לא־חשוב פירושו בעברית הוא: קוניאק” – השיב המבור ומיהר לבית על מנת להביא טס קטן ועליו בקבוק וכוסיות.

לרגע קל תהיתי מה היתה דעתו של הד"ר שורשוב על הפירוש העברי לביטוי “לא חשוב”, אבל מאחר שנמצאתי מיד במרכזה של תכונת מילוי כוסיות והשקתן זו בזו תוך מילמול כללי של “לחיים” – לא מלאני ליבי לסרב, ומר שסתום הושקה מיד בקובעת כוס־התרעלה ומחה בחרון אין אונים, בהבטיחו לי נקם ושילם בשעת הכושר הראשונה. ואכן נמצאה לו אותה שעה מיד לאחר שעליתי על משכבי באותו ליל שבת והתקשיתי להירדם מחמת דפיקות־הלב שתכפו למעלה מן המידה הראויה.

“סוף סוף זכינו להכיר את בנו של אורלינסקי!” – נאנחה מרת אלישבע באנחה רוויית־זכרונות.

“לי הזכות ולי הכבוד” – עניתי בהעלותי על ליבי עד כמה היה אבא נהנה לו שמעני משיב בחן ובנימוס אשר כאלה.

הגברת אלישבע חייכה אלי בשביעות רצון, ואילו המבור שלח בי מבט ערמומי־ספקני שמשמעותו: עד מתי תרגיש עצמך כזר ותצחצח לי בדברי צחצחות?

“עוד כוסית?” – שאל.

למעשה לא היתה זאת שאלה אלא הזמנה ליטול מידו את הכוסית שמילא כבר למעני. אף הוא מילא כוסיתו והשיק, שנית בשלי.

“לחיי הסטודנטים הצעירים” – קרא.

“לחיים!”

זאת הפעם לא עלתה גמיעתי יפה, ולפי שלא הייתי רגיל בשתייה פרצתי בשיעול. המבור טפח על גבי כמה טפיחת שהסבו מיד את תשומת לבי מן המחנק שבגרוני אל הכאב שבעצמותי.

“כוסית קטנה של ליקר לשטיפת השיעול?” – שאל.

“חדל, יוסף!” – נשמעה הוראה מאצל כיסאה של מרת אלישבע – “חדל לך להטריד את הנער בשתיינות שלך!”

הבחנתי בדבר שאף על פי שדיברה בנמיכות קול, נתחבר לדבריה אותו תוקף המצוי בקולן של נשים היודעות שבעליהן מכבדים את דעתן.

המבור העיף בי מבט מתנצל כמי שאומר: מה לעשות – גזירה היא שלא נוסיף להתענג עוד…

“מה שלום אבא?” – שאלה אלישבע.

גם כאן נהגתי לפי רצונו של אבי שלא אהב לשטוח לפני הבריות את היסורים שנתייסר בגלל מחלת הלב שלו אבל לא יכולתי להעלים כליל את ענין המחלה – דבר שהיה בו ממידת הכזב.

“אה” –ניענעה אלישבע ראשה בצער כששמעה שאין אבי מצוי תמיד בקו הבריאות – “איזה יהודי יקר!”

“ואיך זה?” – הפגיע בי המבור – “איך זה קרה שלא באת אלינו עם אבא או בלעדיו בכל השנים הארוכות עד הנה?”

“באמת שאינני יודע” – עניתי – “אבא הירבה לספר לי עליכם, ואף על פי כן לא נסתייעו הדברים. פעם אפילו קרוב הייתי לבית זה מאוד – מרחק של כמה מאות מטרים משער אני – וגם אז לא הגעתי הנה בסופו של דבר.”

“נמצאתָ בכרמליה ולא באת לבקרנו?” – הרים עלי המבור קולו. 

“אמנם כן.”

וכאן שחתי להם מעשה שאירע בי ובחבר אחד שיצאתי עימו למחנה עבודה בשפיה. נסענו ב“טרמפים” עד שהורידונו מעל משאית אחת ביישוב שלא ידענו מהו. כאן כרמליה – אמר לנו הנהג – ומכאן איני נוסע יותר. עת רבה עמדנו בצידו של הכביש כדי לעצור “טרמפ” נוסף שיביאנו למקומנו, ולא שיחק לנו מזלנו. משהעריב היום נראה חברי מדוכדך ביותר, וכל מה שיכולתי להגיד לו על מנת לנחמו היה שאם לא נשיג “טרמפ” ניפנה כאן לביתו של ידיד משפחה טוב שהוא איכר בכרמליה. מיד לאחר שנאמרו הדברים עצרה לידנו מכונית לקחתנו.

ד    🔗

משירד עלינו הערב נכנסנו לבית והמבור הוליכני והראני מה שיש לו במעונו. בתוך ביתם של המבור ואלישבע אמר הכל רחבות. היו שם ארבעה חדרים גדולים שיותר מששימשו לזוג הקשיש עמדו לרשותם של בני ביתם ואורחיהם. אך רחבות ליבם של בעלי הבית ניכרה ביותר לא במימדי החדרים האלה, הפותחים דלתותיהם לכל, אלא במימדיו ובריהוטו של המיטבח. מעולם לא ראיתי מיטבח מרווח כזה ולא שולחן מיטבח כזה שבכוחו להזמין אליו חבורה שלמה של רעבים וזללנים, להושיבם חיש לצלעותיו העצומות, ולהשביעם מכל טוב. שני מיזנונים, בנויים בסיגגון ישן שלא חס על העץ ועל המקום, היו שעונים שם לאורך הקירות. אך משכו את עיני ביותר האיצטבאות הרחבות שהונחו שורות שורות עד לתיקרה, ושעליהן הבהיקו צינצנות ובקבוקים באורות אדמדמים וירקרקים. לאורכן של איצטבאות אלו השתרע מזווהו של המבור ותחום מעשה ידיו ביינות, במרקחת ובכבושים. פה ושם ירדו חבילות של ראשי שומים כשהם תלויים ברישול. מתוך תיבות־עץ שהונחו בזוויות נצנצה אפסניה שלמה של פירות וירקות.

עד שהגיעה שעתה של סעודת ליל השבת הוליכני המבור גם למיטבח זה. עיני סקרו בחמדה את כל המבהיק והמנצנץ הערוך בתוכו. ניכר בבעל הבית שזוהי הפינה החביבה עליו, וכבר אמר להושיבני ליד השולחן הגדול ולהטעימני מן הכבושים החריפים כדי לחזק את התיאבון לפני הסעודה. אולם אז גורשנו משם על־ידי אלישבע ובנותיה הנשואות שטרחו עימה בבישול וטענו שהגברים אינם דרושים להן עכשיו ביותר. שלחתי כמה מבטי צער אל צנצנת שמלפפונים הגיחו מצירה באלכסון ואל אחרת שהבחנתי בה פלפלים וידעתי שמר שסתום ניצל מרעה רבה.

עברנו עתה אל חדר שלא ניחשתי עדיין עד כמה אהיה רואה בו שעות רבות וטובות. המבור טמן עצמו בעומקה של כורסה וקיפל רגלו האחת תחתיו בתנועה מיוחדת לו, עד שתמיה הייתי היאך נתכנס גוף שמן כזה בכורסה כה קטנה. ישבתי בכורסה אחרת לצידו, כשלידנו שולחן נמוך שטס של נחושת משמש לו לוח. שתי כונניות ספרים ניתגדשו בקיר שממול, ומיד נתתי דעתי לאי־הסדר התרבותי שבו נשתבחו, אי־סדר שכמותו יש למצוא רק אצל הללו המעיינים בספריהם באמת, ולא בחדרי המתנה של עורכי־דין ורופאי־שיניים הנוטלים ממך תוספת ממון רק בשל הסדר המבהיק של הכרכים המוזהבים החנוטים מאחורי קירות הזכוכית של ארונותיהם לבלי צאת משם עולמית.

גבוה מעל לאחת הכונניות פעם קולו של אורלוגין ישן שצליליו עמומים היו, וניראה שנתעממו יותר מכוחה של שכנות טובה עם המרבדים שעל הרצפה. הד"ר צ., הוא המרצה לפיזיקה, אמר לנו פעם שהקול המגיע לאוזנינו אינו אותו קול שיצא מן המקום שהוציאו, אלא קול שניצטרפה אליו תהודה טובה או רעה. ולפיכך, חשובה מאוד היא הדרך שעובר בה הקול עד שהוא מגיע לאוזן, במי פגע בדרכו וממי הוחזר. קול האורלוגין של המבור הולך היה, כפי הנראה, בדרך טובה, ועושה דרכו אל האוזן כשהוא עובר בחלל אוהד המיטיב לקולטו ולשלחו אל העולם כשהוא עשיר משהיה.

קמתי מן הכורסה והתחלתי מסתכל בספרים. רגיש אני במיוחד לחברת הספרים שבוחרת לה הנפש כדי לבלות עימה, ומיד נתתי דעתי לכך שעם ספריו של המבור יכולתי אף אני לראות (ואף ראיתי לאחר מכן) כמה וכמה שעות נעימות. נמצאו שם ספרי שירה בצידם של פירושי תנ“ך. האודיסיאה שכנה בקירבתו של הרמב”ם, וכתבי אפלטון ניצבו ליד כרכים של ספרות יפה מהוצאת “מיצפה”.

ה    🔗

אל השולחן שבחדר האוכל (אף הוא רהיט ישן וכבד) נאספו ובאו כתריסר נפשות. מיד הורו לי לשבת בראשו, ואילו אני סירבתי בכל עוז בטעני כי אותו מקום שייך, על פי דין, לבעל הבית. הכל חייכו אלי בהבנה אבל גם ברחמים, כאילו אמרו: עדיין אינך יודע טיבו של בעל הבית שלך. ואכן, לא עברו ימים רבים עד שהכרתי לדעת את מינהגו העיקש של המבור שלא לשבת בראש השולחן, ולפנות מקום זה לאורח, ויהא זה צעיר ממנו כל שיהא.

רגיל הייתי לשולחנות מאוכלסים במידה פחותה מזו בהרבה, כדי שש נפשות לכל היותר, כך שחבורת בני הבית שהקיפה את השולחן שבכאן, נדמתה עלי כעם רב. עיני נדדו במבוכת מה מקלסתר לקלסתר, וכלל כל הפרצופים, אף על פי שהסתכל בי בחיבה, העלה בי את ההשערה שאפשר נזדמנתי כאן לאיזו חגיגה משפחתית שאינני שייך לענינה. המבור הרגיש במבוכתי.

“בקרוב מאוד עתיד אתה להכיר את כל בני הבית” – חייך אלי בחביבות – “את כל שבט ההמבורגרים!… אלישבע ואנוכי כמעט איננו עורכים שולחן מבלי שלפחות מנין מאלה יבואו לכאן לאכול ולשתות. שהרי דין סעודה כדין תפילה. בפחות ממנין אי אפשר…”

אבל מיד לאחר מכן ראיתי שאיננו זהיר בכל הדינים כבדין זה, שכן, ערך את הקידוש בלא כיפה לראשו.

עכשיו עמדתי על עוד מינהג של רחבות שהיה נוהג כאן. המנות לא הוגשו לכל איש, אלא כל אחד נטל לו לצלחתו מן הקערות והמגשים הגדולים שבמרכז השולחן כמה שרצה. היינות הוגשו בשיפעה יתירה, למן מיץ־הענבים עד ליינות השולחן ועד לקוניאק ולליקרים. כשהעברתי עיני על המסובים ועל כל שנתגדש על השולחן, הבינותי משום מה ניראו שם כמעט כולם (והגברים במיוחד) בעלי בשר כהלכה. גם בענין זה, כמו בענינים אחרים, שימש המבור טופס שהכל העתיקו ממנו בהצלחה פחותה או יתירה.

נטלתי לי בשר עוף בתוספת אורז ומילאתי תאוותי בחצילים הכבושים ובפלפלים מעשה ידי בעל הבית. הללו טעימים לחיך היו ומגרים ונדגלו על ראש מזלגי בזה אחר זה, עד שהעיר לי המבור:

“מתקדם אתה יפה בשטח החמוצים, אך מפגר בבשר וביינות” – ודחק לצלחתי ירך כבדה נוספת של תרנגולת, בשברו את אוזני איזה הוא היין היפה לה. נאנסתי להערות, ערה עד היסוד, כוס יין מלאה, אבל את ההצעה לקנח בקוניאק מידי פעם בפעם – דחיתי בתוקף גובר והולך.

“כבר שתיתי קודם לכן שתי כוסיות” – הזכרתי לו.

“ורק עד הסיפרה שתיים מגיע כוח ספירתך?” – תמה עלי – “וכי לא לימדוך בטכניון לספור עד חמש ועד שש?”

“אבל” – אחזתי בטענה הניצחת היחידה המובנה בכל רחבי האנושות התרבותית – “הרופא אסר עלי לשתות משקאות חריפים!”

“גם עלי אסר” – נענה לי והבליע אל תוכו כוסית קוניאק נוספת. ראיתי שאלישבע מציצה בי בדאגה מוסתרת. אחר כך השהתה מבטה עלי. אותה שעה הבינותי שמבקשת היא בי בן־ברית. המבור חש במבטיה החמורים ולחש אלי תוך כדי קריצת־עין עליזה ביותר:

“היא שולחת אותי לרופא, מדי פעם בפעם, אבל בכל פעם – הרי זה רופא חדש.”

“מדוע חדש?”

“הקודמים מתים במשך הזמן.”

“מתים?”

“עובדה. כל רופא שטיפל בי בעשר השנים האחרונות נפטר מן העולם.”

נזכרתי בד"ר שורשוב ומיד עלתה מחשבה בליבי להמליץ עליו לפני אלישבע.

“וממה מתו, אותם הרופאים?” – שאלתי.

“מיציאת נשמה!”

“אהה” – ניענעתי בראשי בחומרה עשויה, ומיד פרצנו שנינו בצחוק כשני בעלי עבירה השמחים לאידם של נציגי־החוק.

“ואתה” – שאלתי – “מה לך, בעצם, אצל הרופאים?”

“חש אני בליבי מדי פעם בפעם ועלי לשמור על דיאטה.”

“רואה אני כי אכן שמרת עליה” – קרצתי לו בעיני אל עבר כרסו.

שוב צחקנו.

ניראה שהצחוק המתעורר ונישנה בינו לביני, בלא שסיבתו תיוודע לכל החבורה, לא ישר בעיני אלישבע.

“יוסף” – פנתה אל בעלה בתוכחת קלה – “כבר התחלת לספר לנער אותן ההלצות?”

“שאלי אותו אם עלתה על שפתי ולו מילה גסה אחת.”

נענעתי ראשי לאות כי אכן לא שמעתי מילה אשר כזאת.

“ועל מה זה הייתם צוחקים?”

“על הרופאים.”

“אין מה לצחוק” – החמירה אלישבע פניה.

“באמת שאין לצחוק על הללו שכבר שבקו חיים לכל חי” – נענה לה המבור בקול בוכים – “חבל על דאבדין ולא משתכחין: הד”ר בר מינן, הד“ר מר נפטר, והפרופ' זכר־צדיק המנוח…”

“יוסף!” – התריסה אלישבע – “אל תשכח שכל אלה השתדלו למענך.”

“עוד השתדלות אחת כזאת וכבר הייתי הפציינט שלהם במרפאה של מעלה.”

כאן צחקו כל המסובים ובעלת הבית ראתה שלא כדאי להוסיף דברים באותו ענין.

ראיתי שצורת דיבורו של בעלה לא נראתה לה, ואף על פי כן ידעה אימתי למחות ואימתי להחשות – סגולת־נשים יקרה שאינה מצויה אלא באלו שחונכו על ידי אמהות דעתניות ועם זאת – אוהבות נאמנות לבעליהן.

ו    🔗

אותו ליל שבת, לאחר הסעודה, עמדתי לראשונה גם על מנהגו של המבור לקרוא לפני בני ביתו והאורחים הנילווים אליהם פרקי תנ"ך ואגדה או דברי סיפורת, שירה, והגות מן הספרים החביבים עליו. על פי הרוב היו אלה מן הקלסיקה העברית והעולמית, אבל גם מן הסיפרות החדישה לא הניח ידו, וכשמצא באחד המוספים הספרותיים של עיתוני יום שישי שיר או סיפור טובים להביאם לפני שומעיו – קרא לפניהם גם מן העיתון.

עברנו מחדר האוכל לחדר האורחים, הוא חדר האורלוגין, והמבור ניתקפל מיד באותה כורסה שעליה סופר כבר. היה זה, כפי שנוכחתי בימים הבאים, מקומו הקבוע. על טס הנחושת שבסמוך נח כרך עבה וישן של תנ"ך שקודם לכן לא הבחנתי בו, ואילו עתה, משנטלו המבור בידו, ראיתי שכריכתו השחורה ממורטטת למדי, כדרך שממורטטות כריכותיהם של ספרים שבעליהם אוהבים אותם ומצויים אצלם.

“מה דעתכם על פרשת דוד ובת־שבע?” – זרק לנו במפתיע שאלה. 

כמה משומעיו גיחכו בינם לבין עצמם, עד שנענתה אלישבע ואמרה:

“מה יש לדבר? – מעשה מכוער ביותר!”

“וכיצד פירשו לכם בגימנסיה את חטאו של דוד?” – פנה המבור אלי.

“אינני חושב שיש כאן מה לפרש הרבה.”

“בזאת טועה אתה” – הוכיחני על פני עם שהחל מדפדף בתנ"ך שבידו.

“הרי הדבר ברור ומחוור למדי” – ניסיתי לקבוע הלכה – “דוד חטא בניאוף וברצח!”

“נו, ודאי” – נענה לי המבור במבע פנים אבהי וסלחני כמי שאומר: אמת ויציב, אך בשביל להגיע למסקנה הזאת אין צורך להיות דווקא בוגר גימנסיה! חשתי עצמי מוקנט במקצת.

“וכי מצאת חטא אחר במעשהו של דוד?” – שאלתי.

“כן. סבורני שהחטא העיקרי מצוי לא בגזילתה של כיבשת־הרש, אלא דווקא בהשתדלותו של דוד להחזירה לבעלה ולביתה. אבל מוטב שנקרא תחילה.”

הוא קרא לפנינו את המעשה בדוד ובת־שבע מתחילתו ועד סופו, וכן את תוכחתו של נתן. קולו צרוד היה משהו, ועם זאת – היתה קריאתו ברורה לאוזן. קורא היה לפנינו לא כדרך המדקלמים, אלא כדרך שקורא אדם מכתבי משפחה ישנים, בחיבה שקטה וללא פאתוס.

“התמיה אותי תמיד” – סח לנו לאחר הקריאה – “מה שמדברות הבריות על אהבת דוד ובת־שבע. וכי איזו אהבה מוצא אתה כאן? – קם לו המלך לעת הערב מעל משכבו. הרי זו ודאי שנת אחר־הצהריים שנתארכה והגיעה עד לערב. אדם אחר אנוס היה לקום ממנוחתו לפני כן ולהמשיך במלאכת יומו, אבל המלך – שאני. שוכב בטל הוא על יצועו ומי יגיד לו מה תעשה. והבטלה, כידוע, אם כל חטאת. הגוף שאין מוצא למירצו בעבודה קשה – פנוי להרהורי עבירה. וההרהורים מוליכים אל הגג, מקום שניתן ל”הציץ" ממנו, כיוון שגגו של מלך גבוה מכל הגגות. מכאן ניתן לראות את האשה הרוחצת בכל יפי מערומיה. ובכן, מה לזה ולאהבה? הרי אין כאן אלא הרפתקת־יצרים מלכותית שלא עלתה יפה משום שנסתיימה בהריון. אילמלא נסתיימה כך – היה הכל חוזר לתיקנו. דוד היה מוסיף על רשימת כיבושיו עוד כיבוש אחד, ובת־שבע היתה ממשיכה לשמש עקרת־בית לבעלה ונזכרת לפעמים, כמתוך חלום, באותה שעה מופלאה על יצועו של מלך…"

אחר כך נותן הוא עינו בספר ומוסיף:

“אבל גם לאחר ההריון שסיכל את החזרה המהירה לסדר היום, רואים אנו באיזו קלות מוכן דוד לוותר על אהובתו, כביכול, ולהחזירה לאותו חיק שממנו הוצאה אליו. אחד מעינויי האוהב האמיתי היא המחשבה שאהובתו שוכבת בזרועותיו של אחר, ואילו דוד שולח את אוריה אל בת־ שבע על מנת שישכב עימה. וכל זה כדי שיהיה סבור בתמימותו, יחד עם כל ישראל, שההריון – משלו הוא, מעשה חייל נשוי הזוכה בחופשת־פתע וממהר אצל אשתו… עכשיו נשער לנו לרגע קל שאוריה היה באמת הולך אל אשתו. הדברים היו חוזרים למסלולם המשפחתי ואהבת דוד ובת־שבע היתה מסתיימת באנחת רווחה מלכותית. משל נתן היה הופך מעשיה לילדים. העשיר היה זובח את כיבשת הרש מבלי שהכיבשה והרש ינזקו הלילה.”

“אבל אם אין כאן אהבה” – טענתי כנגדו – “כיצד תבאר את נישואי דוד ובת־שבע לאחר מות אוריה? – הלוא יכול היה להניחה לאחר שמילא בה תאוותו ולא לראותה עוד.”

“אנוס היה” – השיבני מיד – “מחמת לשון־הרע והרינונים שהיו פושטים, תחילה בקרב שכנותיה של בת־שבע שראתה עינן שמץ מנהו, ואחר כך – בקרב כל ה”חצר" והעם לאחר שהיתה בת־שבע מתגלית בהריונה למרות שידוע היה לכל שאוריה לא קרב אליה. אנוס היה לשאתה כדי ליתן טעם חוקי להריונה, ממש כשם שאנוס היה להורות על רציחתו של אוריה. הרצח והנישואים עם האלמנה ההרה היו שני שלבים הכרחיים בתוכנית אחת שתכליתה אחת היתה: להינצל מאשמת הניאוף שהיה מתגלה ברבים אילמלא מת אוריה ובת־שבע נישאה מחדש."

“מאז ומתמיד לא חיבבתי את דוד” – הפטירה אלישבע – “למרות זה שאומרים עליו שחיבר ספר תהילים… אינני אוהבת משורר המסוגל להיות גם נואף ורוצח.”

“מחצית דברי השירה שבספרים לא היו באים לעולם אילמלא הניאוף והרצח ששימשו להם נושא” – העיר המבור ועיניו החומות כלשהו הוריקו עד שניתן היה לחושדן בזדון.

“אם כך הדבר, מוותרת אני על השירה.”

“חבל” – נענה המבור, כשאותה ירוקת שבעיניו ממשיכה לזרוח בזוהר חתולי – “האיליאס והאודיסיאה שתחילתם במעשה ניאוף וסופם במעשי רצח – יצטרכו למצוא להם קוראים אחרים!”

ראיתי שהאשה הסתכלה בבעלה במבט חרישי, מעין תוכחת נאלמה שפירושה: אנא, אל תעשה עצמך רשע גמור, ונכנסתי מיד בשאילתה קצרה לסדר היום.

“האינכם סבורים שסטינו מהנושא?”

“אמנם כן” – נענה המבור – “לא היה בדעתי להאשים את דוד בניאוף וברצח. דבר זה עשה כבר נתן הנביא ועושות כל המורות בכיתה ה'. רציתי רק להראות שהדבר היחידי היכול לשמש סליחה לניאוף ולרצח – אהבה גדולה ונוראה המתלקחת בלב ומעבירה את האוהב על דעתו – דבר זה לא נמצא אצלו כלל. ולפיכך גדול חטאו פי כמה.”

“שום דבר אינו יכול לשמש סליחה לניאוף ולרצח” – הצהירה אלישבע.

“יהי כדבריך” – התנצל המבור בפנים שוחקות והסתכל באשתו בחיבה רבה – “אני, יודעת את, ליבי רך מליבך. פשוט, נוטה אני לסלוח לחולשות אנושיות. מי יודע, אילו פגשתיך כשאת נשואה כבר למישהו ואהבתיך כשם שאוהבך אני עכשיו, ייתכן והייתי רוצח את בעלך, שלא לדבר על כך שהייתי מנאף עימך בהזדמנות הראשונה…”

“שא… שא…” – נבהלה אלישבע – “אילו דיבורים הם אלה?”

הכל צחקו. היתה זו עילה מצויינת להתפרקות כללית מן הנושא הרציני. עגלת התה שבאה לכאן מן המיטבח כשהיא עמוסה בכוסות מלאות, בעוגות ובמיני תרגימא – היתה העילה השניה. ראיתי שהמבור שולח ידו אל הצלחות הטעונות ושולה משם עוגות וממתקים קל כברק, כשלדג השולה מצידו מן הים. על ההערות השונות בדבר תוספת משקל שהיו מגיעות לאוזניו מהכא ומהתם, היה משיב בבוז. מי שהוא הציע לו להמיר את מעשי המאפה הדשנים בפירות יבשים שאף הם הוגשו לאורחים.

“יהיו הפירות היבשים וקליפותיהם לרופאים ולסגפנים הנהנים מהם” – השיב בקולו הצרוד והחם – “אני, נשארו לי עוד כמה שנים לעכל מזונות באיצטומכתי, וברצוני לעכל את המזונות הטעימים ביותר… טוב לי לגווע מרוב סוכר ושומן מאשר למות צפוד ורזה כשחצי תאוותי בידי ונפשי משתוקקת לכל המתוק והדשן שחיסרתי ממנה בימי חיי… היודעים אתם כיצד מפרשים חז”ל את הפסוק בקוהלת ‘ודע כי על כל אלה יביאך אלוהים במשפט’? – עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל…"

זוכרני כי מאוחר יותר כשנרדמתי על משכבי שהוצע בחדר האורחים, חלמתי חלום. שכבתי עם איזו אשה ואמרתי לבעול אותה. אולם אז הופיעה אלישבע, שהיתה לבושה במדים אפורים של נזירה ממנזר “אחיות ציון” שבעיר העתיקה, וקראה לי: חדל לך. וכי אינך יודע שאשה זו נשואה היא? מיד לאחר מכן הוליכוני לתליה לצליליו של “מרש הגרדום” בסימפוניה הפנטסטית לברליוז. כשהתעוררתי עוד שמעתי את צליליו האחרונים של האורלוגין הומים ומרחפים בחדר, בין הכתלים והשטיחים.

 

פרק חמישי    🔗

א    🔗

במוצאי השבת חזרתי לחיפה ברכבת ומצאתי בחדר את צבי ישראל כשפניו רוגשות מידיעות חדשות.

“מי, לדעתך, ביקר כאן לפני הצהריים?” – שאל.

“לפי ההתרגשות משער אני שהיתה זאת אימך…”

“לא!” – גירש מלפניו מיד אפשרות זו שנראתה לו סיוטית במקצת, מפני שאותו חודש נימצא חשבון הוצאותיו מטפס מעל לשלבים המותרים בעטיין של כמה כוסות קפה שהתיר לעצמו לשתות בעיר.

“ובכן, מי?”

“ידידתך מקיבוץ עין־טל.”

“שרה?”

“כן.”

“מניח אני שקיבלת את פניה ושיעשעת אותה בהיעדרי.”

צבי חייך אלי בענווה שיש בה הכרת ערך עצמית יותר מאשר בגאווה המפורשת, כמי שאומר: למטה מכבודי לאשר כי אומנם כך הווה.

אחר כך מסר בידי פתק שהשאירה לי שרה. “באתי להזמינך להצגה שמציגים חברי ההכשרה שלנו בט”ו בשבט (כאן צויין גם התאריך הלועזי כדרך שנהוג אצל נפשות מסודרות). בפגישתנו הקודמת שכחתי לספר לך כי אנו מתכוננים להעלות על במת הקיבוץ את ‘פר־גינט’ כלומר, לא את המחזה כולו, אלא את עיבודו שנעשה בידי הבמאי שלנו, אדם תרבותי ביותר מיוצאי גרמניה היודע על־פה את כל הדרמות שבעולם. שער לך שאני ממלאת שם את תפקידה של סולווייג, גיבורת המחזה. תחילה לא רציתי לשחק אותו תפקיד אלא שהכל טענו שטיפוס גיבורה זו הולם אותי במיוחד. צדקו ולא ידעו עד מה צדקו… הבמאי שלנו אומר (כל המלים במרכאות הן שלו) שאני ‘צומחת’ לתוך התפקיד צמיחה ‘אורגנית’ וקיימת ‘חפיפה פסיכולוגית’ בין דמותי לדמותה של הגיבורה. ובכן – בוא וראה."

בקצה גליון הנייר נוספו שתי שורות: דרישת־שלום ותודה רבה לצבי. הוא נהג בי מנהג הכנסת אורחים יפה ביותר. רשאי אתה להביאו איתך להצגה.

קראתי כל מה שנאמר בשורות אלו באוזניו של צבי, ונראה בעליל שהדברים מסבים לו הנאה רבה. הסיומת – היא במיוחד שהביאתו לכלל התרוממות רוח. מיד שאלני לתאריך הלועזי של ההצגה וצלל בלוח־השנה שלו. כשהתרומם שנית העלה על פני המים זוג עיניים עגומות.

“באותו יום” – אמר – “עלי להיות בבית הורי.”

הנעתי בידי בתנועה של יאוש המעידה על אוזלת כוח העצה.

אחר כך שאלני היאך עשיתי בכרמליה.

“אותו זקן תוקפן” – אמר כנזכר – “איך לחץ את ידי… הייתי מתיירא ללכת עימו! בעלת הבית סברה תחילה שאביך הוא, משום שאף הוא ניראה פרוע ביותר…” שנינו צחקנו. גמעתי גמיעות אחרונות מן התה שצבי מזג לי, וטעמו – שנראה לי תמיד משובח – תפל היה לחיכי שעדיין הילכו בו טעמי סעודות שבתה של כרמליה. תה זה ניראה לי עתה כמשקה של חלכאים, מי־עוני שסטודנטים מרטיבים בהם את ליבם המיובש מעבודה קשה ומחממים בהם את צינת החולין שבנשמתם. התבוננתי אל לוח העץ שהוצמד אליו גליון השירטוט האחרון, ואל ערימה של גליונות אחרים שהיו מצפים לתורם, וצל של יאוש ניתגנב לנשמתי. האומנם אהיה מוציא ארבע שנים משנות נעורי בשירטוט סיזיפי זה של ראשי ברגים, ובעמל זה לשרבט מתחת מחוגתי אליפסה נאה שמקום החיבור בין קשתותיה לא יהא ניכר, ויזרום לו, נקי וחלק, כאילו היה עשוי קו אחד? – לפתע חשתי בלבי רצון עז לשוב ולשמוע קולו של המבור קורא בתנ"ך, ומשרטט לי קווים אחרים לגמרי – קווי התנהגותם של גיבורי הקדם, נפתולי מאוויהם ומקומות ההתנגשות שבין יצריהם. בה בשעה הרהרתי שוב ושוב כי מזה זמן רב שלא ביקרתי בצריף העץ בו שני החדרים שבגבעת־צדף.

ב    🔗

“תינוק” – קראה אלי מרוה מופתעת קמעה – “האינכם לומדים היום?”

“לומדים אנו. רק אני הוא שאיני לומד.”

“האם חלית?”

“לא. רק כתבתי משהו ורציתי לקראו לפניך מיד.”

“לא ידעתי שאתה כותב.”

“גם אני לא ידעתי אם נוטה את לשמוע דברי שירה. אבל אנוס הייתי להשמיע את הדבר באוזני אדם עוד לפני שסיימתי.”

רוצה הייתי לומר לה דבר אחר אבל לא אמרתי.

היא מחתה את ידיה שטרחו לפני כן בהדחת הכלים וישבה עימי ליד השולחן שבחדר הראשון. היה זה בשעה עשר לפני הצהריים, בערך. נמצאנו בצריף לבדנו. פתחתי את מחברתי והתחלתי קורא לפניה שיר על עלם מצרי קדמון בשם מני־קר ששירטט לו דבר על גליון הגומא והראה את הדבר לדודו החרטום האציל פתה חב.

שואל פתה־חב בספק מה, שכן נבהל הוא במקצת מן הממדים העצומים של הפירמידה המשורטטת. על כך משיב העלם בהתלהבות:

התלהבותו של העלם נוגעת ללב החרטום הקשיש, ומה גם שיודע הוא בו שרב־כישרון הוא מנעוריו וייטב גם ייטב להביאו לעמוד לפני פרעה ולהיות בין העושים במלאכה הרבה אשר לפניו.

הרעיון להקים פירמידה, מגיע, איפוא, לאזני פרעה כשהוא נישא ועדוי בעדיי לשונו של החרטום הנכבד. מייד לאחר שהצו המלכותי יוצא מן הארמון מתחיל המדבר להכות גלי חיים רועשים, והמראה החד־גוני אשר לגבעות החול נעשה מנומר עם הופעתם של גמלים, חמורים ואף פילים נהוגים על ידי לובים פראיים מן המערב. מכל העברים מובאים בשיירות ריבואות עבדים החוצבים במחצבות רחוקות את השיש הכבד והטוב. במחצבות משמיעים כוהנים את שירת התפילה הלוהטת מציפיה ומסתיימת בתרועת תודה לאלים שעה שגושי־האבן העצומים ניתקים ומתגלגלים מן הצוק בקול רעם.

“מתי כתבת זאת?” – מפסיקה אותי מרוה כששפתיה יבשות ועיניה מסתכלות בי במבט מוזר.

“בחודשים האחרונים, מאז התחלת הלימודים.”

“קרא הלאה.”

מסע נמלים, נמלי אנוש, מתחיל לזוז ממקומו ולהשאיר אחריו בחול שרטות עמוקות של גזעי תמרים מחוספסים שעליהם מתגלגלות באיטיות האבנים הכבדות. ימים ושנים מתנהל המסע. וכל אותו הזמן יוצקים מים על הגזעים כדי שלא יישרפו מחום החיכוך. אבל אין די מים להשקות את העבדים הצמאים ואף מתים בצמא. וכל אותו זמן חולים אנשים ומתים בחליים, קודחים מחום, ומקללים את הפירמידה: 

לוחשות שפתיהם הנובלות בשעת גסיסה. וכל אותו זמן טורפות בהם חיות המדבר ושוטי המשגיחים והשוטרים אשר לפרעה חורשים בגבם.

מרים אני עיני מן הכתוב ושותק.

“מדוע אינך ממשיך לקרוא?” – שואלת מרוה ומלחלחת את שפתיה בלשונה.

“אין המשך. זה הכל לפי שעה.”

“חבל!” נעתקת המלה מפיה, כאילו לא ברצונה.

אחר כך יושבים אנו ומסתכלים זה בזו בדממה.

“תינוק” – אומרת היא לי וקולה נשמע כמו ממרחקים רבים – “עליך לגמור את הדבר.”

“אה – אילו נמצא ברשותי הזמן הדרוש לכך… יודעת את, ההרצאות ועבודות הבית נוטלות את כל הזמן.”

“הנח את ההרצאות ואת עבודות הבית וגמור את הדבר.”

מסתכל אני בה לרגע כבמי שנכשל בדבר שטות או חמד לו לצון.

“צוחקת את. מה?”

“מדברת אני ברצינות גמורה.”

“ומה יהא על הלימודים?”

“אינני יודעת.” – אומרת היא – “יודעת אני רק שהשיר הזה טעון גמירה.”

ורגע אחד לאחר מכן היא שואלת כשתנועה² של התענינות חמה מפרכסת בעיניה:

“ומה יהיה בסופו של השיר?”

עתה מסתכל אני בה בגאוות־מה, כמי שנמסרה לידו ההכרעה בדיני נפשות.

“השיר יסתיים בכך שפרעה אשר מת ונחנט כיאות מובל לקבורות אל הפירמידה הראשונה אשר זה עתה הוקמה ונשלמה. תישמענה תפילות־אבל ותפילות־חג לכבוד שני המאורעות.” 

“לא!” – מתנערת היא במחאה – “אין זה סיום מענין… אין זה מתאים למה שתואר תחילה.”

וכשאני תולה בה עיניים תמהות במבט של סמכות שנפגעה, מרככת היא קולה ומעתירה:

“סיים בכך שבעת תפילת־האבל ותפילות־החג, כשניצבים כל האנשים החשובים והמקום הומה מאדם, מתפרץ עבד כושי זקן אחד ששערותיו הלבינו בחציבה ובמסע, ודוקר בסכינו את המהנדס הצעיר מני־קר שחזונו הביא מוות על רבבות אחיו העבדים. תהא זו נקמה יפה!”

אין לומר שהרעיון עובר על פני בלי שישאיר בי רושם. אמת נכון הדבר שסיום כזה הוא דרמטי ומענין יותר מזה שעלה בדעתי תחילה, שהוא אומנם חגיגי ומג’ורי אבל טכסי וצונן במקצת – כמו כל הלוייה מלכותית או חנוכת מבנה ציבורי.

“נחשוב בדבר” – נענה אני למרוה, ואז מסתכלת היא בי במבט חם של הנאה ותודה. עיניה מתמלאות באור כחול וזך, נקי מכל ניצוצות ליגלוג ורשפי תגר. אבל הנהנה העיקרי הוא כמובן אנוכי. שמח אני שמחה חרישית ועמוקה על כך שמישהו מתרשם משירי ונוהג בו רצינות. בבית היה אבא מבקשני תמיד לכתוב בפרוזה פשוטה – “כדרך שכותבים בני אדם.” מעולם לא הבין – כך הצהיר באזני – מדוע כותבים בשורות קצרות מה שאפשר לכתוב בשורות ארוכות… מורי בבית הספר העממי אמנם קרא ברצון חרוזים שכתבתי לו “מחוץ לשעות העבודה” – כלומר שלא במיכסת החיבורים שהיה עלי להגיש במשך השנה, אבל מעולם לא גרס שכתיבת שיר יכולה לבוא במקום אותו חיבור דו־שבועי מקודש שעל הגשתו במועד לא וויתר. ואילו מורי לספרות בבית הספר התיכון היה מגחך אלי בכל שעה שניסיתי לתחוב לידו מחברת שירים לשם עיון.

“נו, באמת…” אומר היה לי בחביבות ודוחה את המחברת מלפניו – “מה אפשר כבר להוסיף אחרי ביאליק וטשרניחובסקי?”

ג    🔗

“יש לי לעשות משהו, שם למעלה” – אומרת מרוה ומורה בידה לעבר ראש גבעת הסלעים המתנשאת מדרום לצריפים – “תרצה לעזור לי?”

“מה יש לך לעשות?”

“התחלנו להנהיג שמירה בלילות, ועלי לכסח שם את השיחים מסביב לעמדות הבטון ולמלא את השקים בחול. תבוא עימי לשם?”

נוטלת היא מעדר ושנינו שמים פנינו למרגלותיה של הגבעה. דרך עפר רחבה מתמשכת מכאן בפיתולים עד שהיא מגעת סמוך לראש הגבעה ונפסקת. מניחים אנו את אחרוני הצריפים מאחורינו ומתחילים לטפס במעלה הדרך. מרוה פוסעת במהירות כשהיא מנופפת בידה את המעדר, מעשה נער, ואני משתדל שלא לפגר אחריה, אך נראה לי (ואחר כך גם לה) שדבר זה לא יעלה לי בקלות.

“ננוח קצת” – מציעה היא ומסתכלת בי בדאגת־מה.

מתיישבים אנו על סלע שבצד הדרך. מוחה אני במטפחת את זיעתי. עמוק בין צלעותי נשמע קולו של מר שסתום כשהוא חורק עלי בזעם ומשתולל מתאוות נקם.

“אינך רגיל ללכת?” – שואלת מרוה.

“מזה זמן רב שלא הלכתי” – מחייך אני בהתנצלות וחש כי החיוך לא עלה יפה ונתחלף בתנועת שפתיים רפה ויגעה.

“ועל הכרמל?” – שואלת מרוה כשתמיהה ניכרת בקולה – “אינך מטייל לפעמים?”

וכאן איני יכול יותר ובוחר לספר לה דברים כהוויתם.

“נאסר עלי להרבות בהליכה.”

“מי הוא שאסר עליך?”

“הרופאים.”

“אה.”

יש משהו בצליל קולה שאינו מבשר טובה לרופאים. רגע אחד שותקת היא ומסתכלת בי במבט שחציו רחמים ואילו חציו השני – עשוי מאותו חומר שממנו נעשים פיסקי דין חמורים ביותר. אבל ניראה שכף הרחמים שבמבטה מכריעה בסופו של דבר את כף הדין.

“הלוא זוכרת אני כי היית תינוק בריא וחסון” – אומרת היא בקול רך – “מתרוצץ במעלה הסימטאות, עולה ויורד במדרגות, עד שהכול חששו שתיפול פעם מאיזה גובה מסוכן.”

“גם אמא סיפרה לי על כך. אבל לאחר מכן חליתי בדלקת הפרקים וליבי נפגע.”

שולח אני מבטים אל הנוף המתגלה ממדרונה של הגבעה ורואה את גגות צריפיה של גבעת־צדף טובעים בתוך חורשות זיתים. צפונה להם נמתח הכביש הבא מחיפה, ומעבר לו – בניני בית החרושת שארובה גבוהה מתנוססת מעליהם ומעלה עשן.

“שם עובד יואל?” – שואל אני ומצביע לעבר הארובה.

“כן.”

זמן מה מוסיף אני להתנשם עד שנשימותי שבות לקיצבן.

“יכולים אנו ללכת” – פני לובשות הבעה של החלטה נחרצה. ברי לי עתה ששוב לא אתבזה בגילוי חולשה נוסף. מרוה מתבוננת בי בעין יפה ומתחילה לפסוע במעלה הדרך, אולם עתה איננה מחישה צעדיה. מדי פעם בפעם נעצרת היא ומראה לי על אתר זה או אחר שבמרחבי הנוף המתפרש והולך. יודע אני יפה כי אין היא עושה זאת כדי ללמדני פרק בידיעת הסביבה והריני אסיר תודה לה על כך. עם זאת, מרגיש אני בעלבון קל המתעורר בי כל אימת שמשתהה היא בהליכתה על מנת להסביר דבר.

“תסבירי לי למעלה” – מבקש אני בקול נמרץ – “שוב אינני עייף כבתחילה!”

מרוה משיבה לי בחיוך מעודד ומגבירה את קצב הליכתה. קרוב לפיסגה, במקום שנפסקה הדרך, נתגלתה לנו ערימת חול גדולה ולידה חבילות של שקים ריקים. קצת הלאה מזה ביצבצו לבין השיחים שלוש עמדות בטון מרוחקות זו מזו כדי מאתיים מטרים ונשקפות אל עבר גבעת־צדף ולעבר כפר ערבי שהשתרע בעמק מצדן השני. מרוה מיהרה והורתה לי עליו.

“זהו דר־דילבּ” – אמרה. כשביטאה את השם נתרצד בעיניה זיק של צייד המתרצד בעיניהם של נערים המגלים קן של צרעות. זכרתי את מבטי השינאה שהעיפו אנשי דר־דילב באוטובוס שנסעתי בו כשעה לפני כן.

“שכנות בלתי־נעימה, מה?”

“כן. בזמן האחרון נתקבצו לכפר כנופיות. לא ירחק היום ויתחילו לירות עלינו. למן הלילה הקרוב נשמור כאן בעמדות.”

אחר כך מתחילה היא לקצץ בשיחים ובקוצים שמסביב לעמדה הראשונה. יושב אני על אבן מן הצד ומתבונן בעבודתה, עד שנראה אני בטלן גמור בעיני עצמי ומתחיל למלא את השקים בחול. את אלה מציבים אנו לאחר מכן על סיפי האשנבים שבעמדה, כדי שיוכלו להיעזר בהם בשעת יריה.

“ואתה” – שואלת היא לפתע – “אינך מועסק כלל בקשר למצב?”

פני מאדימות קמעה, כיוון שיודע אני שמיד אוציא שקר מפי ואומר:

“לא פנו אלי, לפי שעה.”

“וכי אינך שייך ל’הגנה'?”

מנענע אני בראשי לשלילה. נראה לי מיד שהדבר מתמיה את מרוה.

“תינוק” – מוכיחה היא אותי בקול נמוך – “אין זה נאה לצעיר בגילך. ראוי לך כבר שתלמד לאחוז בנשק.”

כאן ממלא אני פי מים ושותק.

“מה שם היישוב ההוא?” – שואל אני כדי להתרחק מיד מאותו נושא.

“זהו הקיבוץ עין־טל.” 

"עין־ טל? – תמה אני, כאילו נתגלתה לפני בפעם הראשונה צורתו של ישוב.

“כן. האם מפליא אותך הדבר?”

“חשבתי שמרוחק הוא הרבה יותר… יש לי שם ידידה טובה אחת מן הגימנסיה.”

“כן?” – מרוה פוסקת מעבודתה ומסתכלת בי בתשומת לב.

“נערה בשם שרה. מצויה היא שם בהכשרה.”

“ואתה מבקר אצלה לפעמים?”

“לא. עדיין לא ביקרתי שם.”

“מדוע?”

אותו רגע רציתי להביט בה ישר בעיניה ולצעוק: משום שהכביש המוליך לשם עובר דרך גבעת־צדף. המבינה את מדוע? במקום זאת עניתי בדכדוך כלשהו:

“אינני יודע מדוע.”

אחר כך שואלת היא במין אדישות קלילה אם יפה היא שרה זו, ואם טובת־טעם היא. ואני מספר לה דברי גוזמא לאמור: יפה היא עד מאוד, וגופה כגוף האיילה. כל הבנים בכיתה היו מתים אחריה. וכשהיתה עוברת ברחוב היו הגברים מסבים פניהם עד שעורפם כאב. לענין טוב־ טעם – שואל אני – למה, בעצם, הכוונה?

“האם ניתן, למשל, לקרוא לפניה אותו שיר שקראת לפני?” – שואלת מרוה ומתיזה במהירות רבה כמה ענפים רכים של שיחי אלון כשראשה כפוף ומבטה תקוע באדמה.

“לא ניסיתי עוד.”

“מדוע?”

ושוב רוצה אני לצעוק: משום שרציתי לקרוא את השיר לפניך ולא לפניה, זאת הסיבה מדוע.

אבל במקום זאת אומר אני במין הנאה אכזרית:

“משום שגבעת־צדף קרובה לחיפה מעין־טל. ירדתי לנקודת הישוב הראשונה שנזדמנה לי וקראתי בה את השיר למי שהאזין לו ראשון.” 

“לא נכון!”

דומה כי איזה חתול גדול קופץ אלי מבין השיחים ומיד חש אני בלחיי סטירה חדה שאוזני צוללות לקולה. צונח אני על סלע ומחליק בכפי את הלחי הלוהטת. אחר כך מתחלף הלהט במין קור הזוחל ומקיף את סנטרי ומצחי.

“תינוק” – שומע אני את קולה רווי הצער של מרוה – “כמה חיוור אתה!”

הריני שותק. המום במקצת.

“נשכח את זה” – מתחננת היא – “נכון שרצית לקרוא את השיר לפני, רק לפני?”

ממשיך אני לשתוק בעיקשות. איני רוצה להניף דגל לבן מאחורי קו־ביצוריה של גאוותי הנראה לי, עדיין, איתן למדי.

“בוא, נרד” – לוחשת היא בריפיון – “איני יכולה לעבוד יותר עכשיו.”

ד    🔗

למטה פגשנו את הילדים שחזרו מן הגן מלאי ידיעות חשובות. הקטן מצא שבלול גדול במיוחד ומיהר לשתף את אמו בחדוות המציאה. הגדול סיפר בהתרגשות שערבים רעים הרגו יהודי. אחר כך חזר יואל שעבד אותו יום במשמרת הראשונה וסיפר דברים כמות שהם: אחד הפועלים נורה ממכונית שעברה בכביש ונפצע קשה.

“מי הוא?” – שאלה מרוה.

“אינך מכירה אותו. איננו מגבעת־צדף.”

סעודת הצהריים עברה עלינו מתוך דיכדוך. מרוה כמעט שלא נגעה במה שלפניה, וגם אני המעטתי באכילה.

“היית למעלה?” – שאל יואל את רעייתו.

“כן.”

“עמדות מצויינות, אה?” 

“כן.”

“שום כדור” – מבאר הוא לנו בנימה מקצועית – “לא יחדור מבעד לקיר הבטון שלהן. בנינו אותו עבה ומוצק ביותר.”

“ובכל זאת” – פולטת מרוה בצינה כלשהי – “הייתי רוצה שהערבים יבנו עמדות כאלו ולא אנחנו.”

וכשיואל מסתכל בה בתמיהה (ואף אני כן) מפרשת היא כוונתה:

“הייתי רוצה שהערבים יחששו מפני התקפותינו ויתגוננו בפנינו, ולא שאנו נחשוש מפני כוונות ההתקפה שלהם, כפי שעושים אנו עתה. הייתי רוצה לראותם בונים קיר בטון ואומדים את עביו, כדי שלא יחדור בו כדור שלנו!”

“אין אנו מרצחים!” – מזכיר לה יואל דבר בנעימה של מורה המוכיח את תלמידו על שנתעלמה ממנו הלכה מפורשת.

“כבר שמעתי זאת” – ניצתות עיני מרוה – “אנו נבנה עמדות בטון והם יהיו המרצחים!”

“ובכן, מה רוצה את שנעשה?”

“הייתי רוצה שנעשה כל מה שיביא לידי כך שגם ערביי דר־דילב יבנו עמדות בטון וינהיגו שמירה בלילות כל מה שיעשה את חייהם קשים ובלתי בטוחים כמו חיינו.”

“לירות בפועלים שלהם?” – שואל יואל מתוך סלידה.

“אם יביא הדבר לכך שיחשבו פעם או פעמיים לפני שהם יורים בשלנו – גם לירות בפועלים שלהם!”

“לעולם לא אעשה זאת!” – מודיע יואל. מטביל הוא את הכף שבידו בצלחת המרק, אבל במקום להגישה אל פיו – מסיט הוא כפו בתוך המרק לכאן ולכאן.

“וגם את לא היית יכולה לעשות זאת!” – פונה הוא לפתע למרוה.

“אני?”

נסערת כולה מתרוממת היא מעל כסאה ומצביעה על אוסף הסכינים התלויות בקיר.

“הבט, יואל” – מסננת היא מלים אחת לאחת – “הייתי מסוגלת לתקוע כל אחת מן הסכינים האלה בליבו של ערבי!”

“אינני מאמין… אינני מכיר אותך!” – לוחש יואל באימה כשעיניו נקרעות לרווחה.

“מעולם לא הכרת אותי!” – מתיזה היא כנגדו, ולפתע פורצות דמעות מעיניה וקולה מתרומם בזעקה:

“וכי מי, חושב אתה, היו אלה שרצחו את אבא? – פועלי רכבת ערבים! פועלים פשוטים, פרוליטרים פשוטים וטובים לבושי בגדי־עבודה היו אלה שזרקו את אבא למסילה שעה שעבר עליה הקטר! סוציאליסטים ערבים טובים – ימח שמם וזכרם! – היו אלה שהעידו במשפט שהיתה זאת תאונה, וניצלו מן התליה משום שהשופט הבריטי האמין להם! ועכשיו מתכוון אתה לעורר את רחמי על פועלים ערבים? – יקחם אופל וצלמוות!”

מניחה היא את ראשה על זרועותיה הפשוטות לפניה ומתייפחת כששני הילדים נדחקים אליה באומללות.

עיני ליוו את יואל שקם ממקומו וליטף את ראשה בהתרגשות עזה.

“מרוה, מרוי” – היה ממלמל באוזניה – “הרגעי נא, יקירה. לא נתכוונתי להכאיב לך. באמת שלא נתכוונתי…”

בשעת דיבורו פונות עיניו אלי ומבקשות סליחה על מחזה קשה זה שנאלצתי לשמש לו עד ראייה שלא בטובתי.

ה    🔗

משמגיע אני בכתיבתי לכאן עולה בזכרוני מה שאמר לי פעם המבור בענינם של המזדמנים לשולחנה של משפחה בשעת ריב:

“הללו הממהרים להסתלק שעה שמתרגשת לעיניהם מחלוקת משפחתית” – אמר – “סבורים, על פי הרוב, שחסד עושים הם עם בני הבית ומייחסים לעצמם אותה מידה של טקטיות המציינת, בעצם, לא את ידידי הבית האמיתיים, אלא את אלה שצרתו של הבית לא נוגעת לליבם, והמלבישים את אדישותם במעטה של נימוס. אין לך נימוס גרוע מזה. שכן, מיד לאחר שבורחים הם כעכברים הללו מן הספינה השוקעת – שוקעת הספינה ביתר מהירות, ובני הבית שנעזבו על־ידי ידידיהם המדומים מתחילים להאשים זה את זה גם בהברחת הידידים.”

אבל באותה שעת מתיחות בביתם של מרוה ויואל עוד לא הייתי בוגר למדי כדי לסייע בכמה מלים טובות להרגעת הרוחות (כדרך שעתיד אני לעשות, לא פעם אחת, שנים רבות לאחר מכן) ונוכחותי במקום נראתה לי מיותרת. עשיתי, איפוא, אותן תנועות מקובלות ונואלות של הסתכלות בשעון, כמי ששעתו דחוקה והדרך אצה לו, והתכוונתי לקום וללכת. אולם אז רמז לי יואל שרוצה היה מאוד שאוסיף לשהות עימם.

“האומנם חייב אתה ללכת?” – שאל בקול נמוך ומודאג כלשהו. מרוה פרשה לה אל החדר השני ויואל הלך אחריה. שמעתי את קולו האבהי המופסק מדי פעם על ידי התייפחויותיה שהלכו וגוועו. אחר כך יצא משם.

“היא תנוח ותירגע קמעה” – אמר – “ואף הילדים נחים לידה. אם אין זמנך דחוק ביותר הייתי רוצה שנשוחח קצת.”

“ברצון רב” – נעניתי וחשתי מיד עד כמה היו מלים אלו שנפלטו מפי מסורבלות ומגושמות, שהרי לא היתה זו שעת רצון כלל ועיקר.

עשרים שנה תעבורנה עד שאהיה למוד לומר מלים גמישות יותר. לשם כך יהיה עלי להתאמן במצבים קשים ועדינים מאלו שנקלעתי לתוכם עד לאותו זמן. לשם כך יהיה עלי להיכשל ולמעוד, לגדול ולהתייסר, להוסיף שנים ודעת, ובקיצור: להזדקן. מה צר שרק עכשיו, שעה שנותרו לי עוד כתריסר שנים, מוכשר אני להבין פחות או יותר כמה מעובדות החיים ולמצוא שביל כלשהו בין הסבכים, אם כי איני משלה עצמי ביחס לניווט המושלם שאליו לא אגיע, כנראה, גם באחרית ימי.

“הייתי רוצה לספר לך כמה דברים שיפרשו לך את התנהגותה של מרוה” – אמר יואל כשיצאנו אל המרפסת שלפיתחו של הצריף והשתרענו בכסאות־מרגוע – “האם שמעת משהו לפני כן על גורל אביה?”

“היא סיפרה לי בקצרה על הירצחו, אבל את הפרטים שמעתי רק היום.”

“עדיין אין זה הכל” – אמר כשעננה של צער נפרשת על מצחו ופניו הכבדות מתאטמות.

“יש בזה כדי לבאר הכל” – מיהרתי להקל עליו את מלאכת ההנמקה – “אין לצפות ליחס אחר לערבים ממי שאירע לו במשפחתו מאורע מחריד כזה.”

“כן, כן” – ניענע לי בראשו – “אבל אין זה המאורע המחריד היחידי.”

לא יכולתי שלא לנעוץ בו עיני בציפיה.

“אספר לך עכשיו דבר שאין נוהגים לדבר עליו… כמעט בטוח אני שלא שמעת עליו מהוריך. אבל ניראה אתה בעיני כמי שאין להסתיר מפניו את הדבר הזה, כיוון שחש אני שעתידים אנו להיות ידידים טובים, ומרוה כה מחבבת אותך… חשוב הדבר שתבין לנפשה… שתדע את שעבר עליה.”

שעה שאמר את המלים האחרונות חשתי מין רעד מתוק בלבי, ויחד עם זאת – כלימה עזה. אך רעד זה היה כאין וכאפס כנגד הזעזוע שעברני לאחר מכן.

“בהיותה כבת שש־עשרה” – אמר – “נאנסה מרוה על־ידי ערבים.”

חשתי שהדם עולה בפני. רציתי להכות מישהו. למחוץ ולרטש מישהו. היתה זו לי הפעם הראשונה שבה ניגלה לי לפתע, בכוח ובפתאומיות, משהו מיחסי האמיתי למרוה – יחס שהשתדלתי להעלימו מעצמי, לדכאו ולסלקו מן הלב. בבת אחת ניעורו בי כל יצרי הקניין האלימים שחש גבר רק ביחס לזו המוחזקה בעיניו עצמו ובשרו. כל יצרי הנקם שכמותם מתעוררים רק בלב האיש המקנא לכבודה המחולל של אשת חיקו. דומה שרק אתמול אירע הדבר: האשה אשר בכל הזיותי וחלומותי אני שוכב עימה – נבעלה על־ידי אחרים. עד כה השתדלתי לדחות מלפני את הידיעה הברורה שדבר זה מתרחש בתמידות בחיקו של יואל. אולי מפני שכנגדו עמדתי מבחינה מוסרית, חסר זכויות. אבל כשנודע לי על מעשיהם של הערבים – התקוממתי בכל ישותי הזכרית. האשה שאנסו היתה שייכת לי ולא להם.

“כיצד קרה הדבר?”

“במשך כמה שנים אחרי רצח אביה היתה נוהגת לטייל לבדה, בסביבות טבריה, במקומות שטיילה עימו. באחד מן הטיולים האלה, ליד צוקי־הארבל, התנפלו עליה שני רועים ערביים ואנסוה. שניהם נמלטו, אך נתפסו על־ידי רועים אחרים. אחר כך נידונו לכמה שנות מאסר.”

“עכשיו מובן לי הכל” – פלטתי, המום במקצת, ומעכל בקושי מה שבלעתי זה עתה.

“ועכשיו, כשיודע אתה” – נגע בכפו בכתפי – “ודאי תבין עד כמה ראויה מרוה ליחס עדין, לרחמים ולסליחה. אל תדקדק עימה שעה שתלגלג עליך, או שתנהג לפתע בנוקשות בלתי מובנת, או בכל התפרצות אחרת… עכשיו יודע אתה טעמו של דבר.”

שתקנו זמן מה עד שהוסיף ואמר:

“קבל אותה כשם שקיבלוה הוריך לאחר שנתייתמה מאביה. בינה לבין אימה לא שררו יחסים נעימים ביותר, ואת ביתה האמיתי מצאה אצל אמך ואביך. הם העניקו לה את כל הרוך והאהבה שהיתה זקוקה להם. עד היום איננה מתעייפת מלספר לי על כך… אם תנהג בה כראוי תהא ממשיכה של מסורת משפחתית, מסורתה של משפחת אורלינסקי שידעה היאך להעניק אושר לנערה קטנה ומוכת גורל…”

אותה שעה נפתחה דלת הצריף ומרוה פסעה אלינו בפנים מחייכות. הנני משער לי כי נראינו מגוחכים קמעה שעה שקפצנו שנינו מכיסאותינו כשכל אחד מציע לה את כיסאו. 

“נרדמתי לשעה קלה” – פיהקה ונתיישבה על כיסא שלישי שנטלה לעצמה – “אף הילדים נרדמו.”

התבוננו בה שנינו בחיבה בלתי מסותרת, עד שננערה כנגדנו בצחוק של מחאה.

“מדוע מסתכלים אתם בי כך? – ודאי משום שהייתי ילדה רעה… מרוה הרגשנית והבכיינית.. מרוה הצועקת והקנטרנית…”

“מרוה היפה והחייכנית” – הוספתי.

היא הסתכלה בי במבט מצועף, חרד משהו.

“תינוק” – אמרה – “בעד מלים כאלו ראוי אתה לאחת מן הנשיקות שהייתי נושקת לך פעם על לחייך הקטנות והאדומות.”

“אם ראוי הוא, מדוע לא תנשקיהו?” –שאל יואל כשכולו מאושר ומבודח.

היא קרבה אלי, הרימה את סנטרי בשתי כפותיה ונשקתני על שפתי נשיקה חטופה ביותר.

“עכשיו נשתה קפה” – אמרה – “אפיתי אמש עוגת־צימוקים מצויינת.”

נסתלקה למטבח ולאחר זמן מועט שבה אלינו בטס ובספלים מהבילים כשאחד מן הסינרים הקטנים והמשונצים עוטר למתניה.

 

פרק שישי    🔗

א    🔗

חזרתי לחדרי עם חשיכה ומצאתי שם את צבי ישראל כשהוא מודאג במיקצת בגלל היעדרותי משעות הלימודים, דבר שלא עשיתיו עד כה. תירצתי לו מה שתירצתי וראיתי שתירוצי אינם מניחים את דעתו. הוא הוכיחני על פני על שהפסדתי כמה שיעורים חשובים, ומסר בידי עבודת שירטוט שהוחזרה באותו יום על ידי מר נאמן, האסיסטנט ל“חלקי מכונות”. הציון שרשם לי מר נאמן בקצה הגליון (היינו משרטטים שם מלבן קטן מיוחד בשביל הציונים) היה שישים ושלוש – ציון למטה מבינוני שכמותו קיבלתי לעיתים קרובות לאחרונה. ניראה בעליל שכישרון השירטוט שבי לא הוחשב ביותר על ידי מר נאמן שהשאיר את הציונים הטובים בשביל אותם הסטודנטים שהוציאו מתחת ידיהם מלאכה נאה משלי. ללא שמץ של רחמים היה מסמן לי בעיגולי דיו אדומה כל מקום שבו עובי הקווים לא היה אחיד, או ש“התפרים” של האליפסות בלטו בו לעין.

הוא לא היסס לרשום לי סימני שאלה זועקי חמס בכל מקום שבו ניכר בגליון גירוד סכין הגילוח שבה השתמשתי כדי למהות כתם או קו שנמשך למעלה ממידתו. תיקוניו ניראו לי כדקדוקי עניות לגבי מי שכתב פואמה כמו “מהנדס המקדשים אשר לפרעה”, אבל לא שמרתי לו טינה כדרך ששמרתי ל“ישועי” הממונה על המתימטיקה, שכן היה בעל סבר פנים נאות ונעים־הליכות, ושירטוטי הגיר שלו על לוח ההרצאות – דבר שעשה בידו בלי עזרת סרגל ומחוגה – מדוייקים עד לתמיהה. ללא ניד עפעף היה רושם לפנינו בלוח מעגלים וחלקי מעגלים ששורטטו כמו במחוגה. מתיחת קו ישר מנקודה לנקודה נחשבה לו דבר של מה בכך, מעין הפוגה שנתן לאצבעותיו בין שירטוט אליפסה למישניה… עד שהיינו מסיבים פנינו לכאן ולכאן, והנה ניצב כבר על הלוח שלפנינו בורג במלוא צביונו, או אופן על ידיותיו. צר היה לי שאומן יד מופלא שכמותו, אשף של שירטוטי גיר ובעל אצבעות של זהב, רואה אותי מידי פעם בקלקלתי וקובע לי איזור נדודים שומם בין ציוני השישים והשיבעים… אבל אין לומר עליו שהיה היחיד שעולל לי כזאת. “מספיק” ו“כמעט טוב” היו, בדרך כלל, גם הציונים שקבעו לי אחרים. קירות הלבינים האדומות שהעליתי על הגליונות ששירטטתי בשביל הארכיטקט ק. – לא הצטיינו, כניראה, ביופי מיוחד. ועמודי הביטון ששירטטתי בשביל המהנדס נ. – רק עוררוהו לכתוב לי בצידם את ההערה המעליבה: החישוב גרוע. יש להניח שעמודים אלה יתמוטטו מכובד הבנין עד מהרה!

על המהנדס נ. יכול אני לומר שאחראי הוא במידת מה לכך שהרעיון לעזוב את הטכניון החל קונה שביתה בליבי. היה זה מין כוח שנועד, כניראה, לבטל את השפעתו המרוממת של כוח הדיבור אצל הארכיטקט ק‘. יליד הארץ היה ובוגר הטכניון ולא פעם שמעתי משתבחים בו שמייצג הוא את ה“אסכולה הישראלית” בבניה, זו שסימניה העיקריים (לדעת המשתבחים) הם: תחושת המציאות ומעשיות. לתכונות אלו צירף המהנדס נ. תכונה מקורית משלו שתרמה אך מעט כדי לחבב את “האסכולה הישראלית” על סטודנט שכמותי. כוונתי היא לציניות שלו שבה יצא חוצץ נגד כל “הלוך רוח של רומנטיות וארכאיות בבנייה”. מספרים היו עליו שבישיבות המורים יצא תדיר נגד הקדשתו של חלק כה רב מתוכנית הלימודים ללימוד תולדות הארכיטקטורה וניתוח בניני העבר. לא יפלא איפוא שנחשב יריבו הטבעי של הארכיטקט ק’. דבר שניכר בכמה הערות שהיה מעיר בגנותם של “מרצים מסויימים”, בארץ ובחוץ לארץ, המפליגים בתיאורם של מקדשים עתיקים שעה שכל מחסן סחורות בעיר נמל מודרנית גדול מכל מקדשי מצרים ובבל, שלא לדבר על גורדי השחקים שלעומתם נראים מיבנים פרימיטיביים כמו הפירמידות והפרתנון כמו צעצועי מיקנו של ילדים לעומת קטר או מטוס של ממש.

תיעבתי בליבי הערות כגון אלו, אבל חמור מהן לגבי היה רושמה של הערה אחרת שהעיר לסטודנט ששאל לתומו אם ניתן להפיג במקצת את הכיעור הכרוך בצורתם של שיכונים ישראליים, ולעשותם לא רק מקום מגורים אלא גם מקום שהעין שמחה להביט בו.

“האדון הרוצה לשמח את עיניו” – אינפף בלעג לעומת השואל (שמיהר לשבת ולהעלם בקהל) – “יוכל לעשות זאת בשיכונים אחרים, מלכותיים והדורים יותר, כגון שיכוני לואי הארבעה־עשר בוורסי או השיכונים בבקינגהם פאלאס. אנו כאן יש לנו דאגות אחרות. רוצים אנו, בראש ובראשונה, לשכן אנשים רבים ככל האפשר בשטח קטן ככל האפשר ובאמצעים זולים ככל האפשר. מכאן משתלשלות בעיות הרחוקות בתכלית מבעייתו האסטיתית של האדון השואל. אחת מאלו היא, למשל, בעייתם של חדרי שירות קטנים ביחס: כיצד לבנות את בית השימוש כך שהדלת הנפתחת לא תהא נתקלת באסלה?”

אבל לא הייתי רוצה לעורר כאן את הרושם שאילמלא אימרות־כנף אלו נשאר הייתי בטכניון ומסיים בו חוק לימודי. תהא זו דרך קלה להאשים את המורים או את המוסד בכך שכניסתך אליו היתה מיקח טעות. ודאי הוא שהאשמה העיקרית, אם ניתן לנקוט כאן בלשון של האשמה, מונחת בכך שלא הוכשרתי ללימודי הטכניון מטבע בריאתי, ושהדברים אשר הוכשרתי אליהם באמת לא נילמדו בו כלל. אלא שדרושים היו עוד כמה חודשים כדי שאמת זאת תתחוור לי ותתבע ממני להסיק את המסקנות. 

ב    🔗

לפי שעה מוסיף אני לקבל מן הבית את המכתבים שכל נחמתם ותקוותם היא בכך שעתיד אני פעם להתעטר בתואר מהנדס ולסייע בידי הורי בגידולם ובחינוכם של אחותי ואחי הלומדים בבית הספר התיכון.

אמא כותבת לי מכתבים משלה, בלא ידיעת אבא כמסתבר, ובהם מספרת היא עד כמה הולכת ומתערערת בריאותו של אבי. אין היא יודעת כמה זמן יוכל עוד להמשיך בעבודתו במשרד, שכן נחלש הוא מיום ליום ונופל למשכב לעיתים קרובות. הרופאים אינם מביאים לו ישועה, והצד השווה שבהם – שכולם נוטלים שכרם ביד רחבה… באמת שאין היא יודעת מה יילד יום, ותפילתה לאלוהים שנחזיק מעמד עוד כמה שנים, עד שאעמוד על רגלי ואוכל להטות שכם ולתמוך במשפחה. יותר משמייסרים אותי דבריה אלה, מייסרות אותי אותן החבילות שהיא שולחת לי מירושלים ובהן כלי־הלבן, הסדינים והבגדים שלי, המוחזרים כשהם כבוסים ומגוהצים וריחם כריח ארון הבגדים שבבית. בדרך זו מגיעות אלי עוגותיה הטובות שהיא אופה למעני. את הרווחים שבין העוגות העגולות לבין דפנותיהן של קופסות הקרטון המכילות אותן, ממלאה היא תמיד בסוכריות ובחפיסות שוקולד. תמיד מכסה על כל אלה מכתב הנלחץ בין ראש העוגה לבין מכסה הקופסה ומעטפתו מוכתמת בכתמי קרם, ריבה או קקאו. כל, דבר שבקופסה נאפה או ניקנה בידי אמא, אבל עריכת הדברים בתוכה ואריזתם מבחוץ – בידי אבא הם, שמומחה הוא לדבר. הכול עשוי באהבת הורים ומתוך אמונה רבה, ואמונת־תוחלת זו היא ששוברת את ליבי, שכן עומד אני קמעה קמעה על כך שאין לה אחיזה במצב הדברים כמות שהם. מידי חודש מגיעה מן הבית גם ההמחאה המבטיחה את כלכלתי ואת תשלומו של שכר החדר הניתן בעיתו. משער אני לעצמי כמה עמל־לב משוקע בכל סכום הרשום בהמחאות אלו, ויודע מי הוא המוציא עליהן את שארית כוחו. הדבר אינו מרפה מהרהורי עד שהולך אני אצל משרדיהם של בתי ספר תיכוניים שבעיר ונירשם שם כסטודנט המוכן לתת שיעורים פרטיים במקצועות המתימטיקה והעברית. אותם המוסדות נוטים, אמנם, לסייע בידי סטודנטים הלומדים בחיפה, אלא שדא עקא – מרובים הם הסטודנטים הנצרכים להם, ולאלה שיצאו מבין כותליהם זכות קדימה, בטענה הידועה של “עניי עירך קודמים”… ואף על פי כן הצלחתי להשיג בדרך זו שני שיעורים. ודאי הוא שלא סבר פני השפיע כאן אלא סבר פניהם של כמה מציוני הגמר שלי. על כל שיעור שקיבלתי ממהר הייתי להודיע לבית בגאוות־מה ומבקש להקטין, בהתאם, את קיצבתי החודשית. בתשובה לכך היה אבא כותב לי שכזאת לא ייעשה, כיוון שידוע לו גם ידוע טיבם של שיעורים פרטיים המשולים לשמש חורף שפעם היא מופיעה, ופעם – מתכסה בענן. שיעורים באים ושיעורים הולכים ואילו אני חייב להיזון כהלכה בכל חודש וחודש. אמא היתה דנה באותו ענין מבחינה אחרת. חוששת היא – כתבה לי – שעומס העבודה שיוסיפו השיעורים על מעמסת הלימודים בטכניון – אינו יפה לבריאותי. כבר סחה בענין זה בטלפון עם הד"ר שורשוב, והלה לא התלהב כלל מן הרעיון שעתיד אני להאריך בדברי הסברה בצידם של תלמידים קשי תפיסה. הדיבור הארוך – כך אמר לה – יהא זה הכתבה, הרצאה, נאום, או סתם שיחה ארוכה, מעייף את הלב לא פחות מאשר ההליכה.

לשיא סמכותו הגיע הדוקטור שלי שעה שייעץ לאמא להניאני מכתיבת שירים. באחד ממכתבי הזכרתי שסיימתי כתיבתו של שיר ארוך, דבר שגרם לאבא דאגת־מה (“תמיהני איך נשאר בידך זמן לענין זה, שוודאי אינו חשוב עד כדי כך שתבטל בגללו משעות השינה שלך…” ואילו אמא נועצה שוב בד“ר שורשוב שמצא כי כתיבת שירים איננה, בשום פנים, העיסוק המתאים לחולה־לב, כיוון שהיא מסעירה ומרגשת. כאן גילה הד”ר חוש אבחנה דק בין סוגי השירה, ומששמע כי נושא הפואמה שלי היה בניית הפירמידות – נחה דעתו במקצת, כיוון שהשירה האפית – כך טען – השלווה ומאופקת ומספרת על דברים רחוקים שאיש אינו נטרד בגללם, מזיקה ללב פחות מאשר השירה הלירית העשויה לטלטל את הנפש ואפילו להביא לידי דמעות… אמא לא הבינה כראוי את ההבדל בין האפיקה והליריקה, אבל שיגרה לי במכתב את עצתו של הד"ר שורשוב שאם נוטה אני לעיסוקים רוחניים “מסוג סיפרותי” – מוטב לי שאעיין בכתבי היסטוריה (לא מן התקופות הנסערות, כמובן) והטוב ביותר: כתבים פילוסופיים המאצילים מנוחת נפש על קוראיהם.

בענין זה הוסיף אבא בקצה המכתב דברים משלו: לגבי סטודנט בטכניון – העיר – מיותרים אלה וגם אלה, והראוי ביותר הוא שאתרכז בנושא שלו הקדשתי את חיי, דהיינו: מקצועות הבנין וההנדסה שבזכותם, ולא בזכות הבל פיהן של פנטסיות ספרותיות ופילוסופיות, העולם עומד.

ג    🔗

פרט לציונים הגרועים והמכתבים והחבילות מן הבית, מצוי עוד דבר העומד כנגדי שעות על שעות וגורם לי לנקיפת מצפון. הרי זה עמיתי צבי ישראל שאין כמוהו להתמדה ולחריצות. כה מסור הוא ללימודיו עד שממלא הוא בכוח שקדנותו את מה שחיסר ממנו הטבע בכשרונות מלידה. מעולם לא שמעתיו מציע פתרון מקורי לבעיה כלשהי, אומר דבר של שאר־רוח, או נלחם מלחמתה של גישה מהפכנית. ועם זאת – בטוח אני בו שיעלה מעלה מעלה בסולם המקצוע, וכבר רואה אני בעיני רוחי אותו שלט הדור של נחושת בפתח משרדו שעליו יהא חרוט באותיות מעוררות כבוד: “צבי ישראל. ארכיטקט”. או “צבי ישראל ושות' ארכיטקטים.” – שכן, ברור ומחוור למדי שעסקו יתרחב וילך עד שיקיף בעלי מקצוע נוספים.

ואף על פי כן, מצויים אף בחייו של סטודנט דוגר וידוע־עול שכמותו רגעים של התפרקות, ומין הלך־רוח של הפקר משתרר על מינהגו הרציני והתכליתי עד לאימה. על פי הרוב מתרחש הדבר לאחר שסיים שירטוט כלשהו או זכה בציון משובח באחת העבודות. משמופיע הדבר, מתחיל הוא בדרך כלל בשיפשוף נימרץ שמשפשף צבי לפתע כפותיו זו בזו ובמבט קורא למהלומות ששולח הוא בי תוך כדי שיפשוף. “רוצה מכות?” – שואל הוא בחיוך שחצני של בריון רחוב שרק מי שיודע טיבו האמיתי מבין עד כמה שייך הוא לתחפושת שבחר לו לאותה שעה ולא לפרצופו הטבעי.

אשר לי – איני צריך הרבה ליותר מכן כדי שאמצא עילה מספקת להניח את עבודתי ולהצטרף אל המהומה המתחילה כאן מיד.

ראשית, מסלקים אנו ממרכז החדר כל מה שעשוי להינזק, שכן מפוכחים אנו עוד למדי כדי לעשות זאת. אחר מתקרבים אנו זה אל זה בזהירות, כשני מתגוששים, עינינו דבקות זה בתנועותיו של זה, ושינינו לטושות מבעד מפתח השפתיים הנוצר תוך חיוך. החיוך אינו דורש טוב, זאת הפעם, אלא מלא כוונות נרשעות של הלם ומחץ. לפעמים חוזרים אנו בנו לאחר כמה הילוכי היתגרות שמהלכים אנו איש סביב רעהו – כשתי מעצמות העורכות תמרונים צבאיים בגבולן המשותף, זו כנגד זו, ומסתפקות בכך. אף יש וכל התכונה כולה מוחלפת בקרב ביניים קצר, הידוע בשם “להוריד”. כלומר: נשענים אנו במרפקינו על השולחן משני עבריו, תופסים בידינו הימניות זה בכפו של זה ומשתדלים להוריד את היד היריבה עד לפני השולחן. לפעמים נעצרים אנו בדרך אל התיגרה הממשית בגינה של סיבה אחרת: צעדיה של בעלת הבית הנשמעים בקירבה יתירה לדלת – הם שמניאים אותנו מהפרת הסדר הציבורי. אך קורה גם שזוכים אנו בהתגוששות טובה וחמימה המיטיבה עמנו בלילות החורף יותר מכמה תנורים. אומנם יוצא אני מהתכתשות זו שלא בשובה ונחת: מר שסתום מקללני קללות נמרצות ונשימתי מתקצרת. אך עובדה היא שאיני מוצא בשני לוחות הברית של הד"ר שורשוב שום דיברה האוסרת עלי היאבקות במפורש, פרט לאיסור על ההתעמלות שהוא, לכל הדעות, כללי מדי.

אותו ערב שידובר בו יצאו בעלת הבית ובני ביתה לדרכם, וצבי ואני נעזבנו לנפשנו לעשות את כל העולה על רוחנו באין מפריע. מיד לאחר ששיפשף צבי כפותיו זו בזו והסיסמה “רוצה מכות?” – הושמעה, לא השתהינו הרבה בעניני טכס, ועלינו זה על זה למלחמה.

בדרך כלל אני הייתי זה שניכנע, בסופו של דבר, תחת לחץ גופו הכבד של ידידי. אולם הפעם האירה לי ההצלחה פניה. יריבי הסתבך בתנופה עזה שלא חושבה כהלכה, והועף בכוח תנופתו שלו עד שנמצא משוטח על הריצפה כשברכי לחוצות על חזהו. תוך כדי כך שמענו רעש גדול: איזו משקולת ברזל שצבי השתמש בה כדי לשמור על ניירותיו מפיזור – נגררה אף היא, בכוח אותה תנופה ראשונית, מן השולחן ונפלה לארץ בהטילה סדק באחד האריחים.

טרם נספיק לעמוד כראוי על הנזק שעוללנו לרכושה של בעלת הבית, נפתחה דלת החדר בלא דפיקה והמבור נכנס פנימה. הוא לא הוציא זמן מרובה על תנועות פנים של הפתעה, וכשקפצתי על רגלי בעוד ידידי שכוב על הריצפה, השמיע תרועת צחוק כשכל פניו נוהרות:

“הצבי ישראל” – קרא – “על במותיך חלל!”

למשמע הדברים האלה קם אף צבי ישראל על רגליו ולאחר לחיצות הידיים הדורסניות שנלחצנו בידי האורח השמיענו מיד טעם ביקורו:

“איחרתי את הרכבת” – אמר – “והאוטובוסים אינם נוסעים בלילה לרגל המצב. חוששני שאצטרך ללון כאן.”

“בבקשה, בבקשה!” – התקפל צבי בתנועה של נימוס כשראשו משתוחח קדימה וידו משרטטת באוויר קשת רחבה של הזמנה, כאומר: כל אשר בחדר לרשותך הוא. לאחר מחלוקת קצרה ביני לבינו נמנינו וגמרנו שהמבור יישן על מיטתי (צבי רצה תחילה להסב כבוד זה למיטתו שלו) ואילו אני – אציע מצעי על הריצפה. אחר כך התענין המבור לדעת אם התאבקנו התאבקות חופשית או לפי כללים מסויימים, כנהוג בג’יו ג’יטצו, למשל. סיפרנו לו קצת על צורה זו של בידור שמבדרים אנו בה לעיתים את נפשותינו הליאות והזכרנו אף את קרב ה“להוריד” המשמש לנו ענין לענות בו. מיד הציע לנו להתחרות עימו באותה הורדת־יד וניצח את שנינו בזה אחר זה.

“אי אורלינסקי, אורלינסקי” – קונן עלי בקול לגלגני – “מעשי אבות סימן לבנים. ניצחתי את אביך ב’להוריד' ואף אותך אני מנצח!”

אחר כך תמה עלינו שאיש מאתנו אינו חש עדיין בתחושה של רעב. הבנו את הרמז והוצאנו כל מה שיש לנו במזווה כדי להכין ארוחת ערב. אולם לאחר החיתוכים הראשונים שחתכנו בעגבניות ובמלפפונים כדי להתקין סלט, הניע עלינו המבור את ראשו ביאוש.

“אין הושט שלי עשוי לבלוע חתיכות כה גדולות!” – התאונן – “אנא, הבו לי את הסכין ולכו עשו משהו עד שתוזמנו לסעודה…”

לא עשינו כלום, אלא היינו צופים במעשהו בסקרנות של שוליות הצופים במלאכתו של אומן. הוא קיצץ את הירקות לחתיכות זעירות ביותר ושאל:

"היכן הפטרוסילין?''

“מה זה?” – שאל צבי.

המבור הציץ בו כמי שנתקל בדוגמה מדכדכת של אנאלפבתיות, וניסה כוחו בשאלה שניה:

“היש לכם שמיר?”

גם מילה זו לא נמצאה עימנו בלכסיקון.

“נו” – נאנח המבור – “לא נשאר לנו אלא להסתפק בשמן ובלימון.”

“רק שמן נמצא” – הודעתי מתוך חשש מה.

“מלח ופלפל!” – קרא המבור בזעם כמנתח המרעיש אוזניה של אחות שלא מיהרה להגיש לו מה שצוותה.

“יש רק מלח” – הודיע צבי בהכנעה. 

ד    🔗

נשמעה דפיקה בדלת ואל החדר נכנסה נוֹרה, הנוהגת לבקרני מדי פעם בפעם ולראות מה עושה אני בכל הימים הארוכים האלה שבהם מונע אני עצמי מלבוא בשערי ביתה שברחוב נורדאו. שוב ושוב מסתבר לכל – כפי שמודיעה היא מיד – שבשליחות הוריה היא באה, שכן מודאגים הם כל פעם שמתארכים הימים ואין שום ידיעה מגעת ממני. כשראתה את קהלנו הקטן טרוד באכילה, לא עלה על פניה צל של מבוכה, אלא ברכתנו מיד בתיאבון ונתיישבה לה על אחת המיטות, לפני שהספיק צבי להזמינה לשולחן. והוא הדבר השני שאיני מחבב אצל נערות: חוסר מבוכה. עד היום מחוסן אני בפני אלו שאינן נבוכות לעולם, שאינן מתאדמות ואינן מהססות בדיבורן.

לעומת זאת ניראה היה בעליל שהמבור רגש כולו למראה הנערה היפה ומיד התרומם מכסאו לטכס של התוודעות שהיה ארוך מכפי שניתן לצפות. משנתקרבה אליו ולחצה ידו תוך השמעת שמה, גיפף את מותניה בידו השניה ונשקה על לחיה, וכשאמר “נעים מאד” – ניכר היה כי אכן נעם לו הדבר באמת. נורה מצידה לא התבלבלה כלל אחרי התוודעות בלתי שיגרתית זו וחייכה אליו בביטחה ובהבנה גמורה כמי שאומרת: מה הפלא אם יצא אדם מגדרו למראה אחת כמותי.

אותו רגע הבחנתי שמכנסיו של המבור אינם מכופתרים כהלכה, ואותה פיתחה במכנסי גבר שראוי לה בדרך כלל להיות סגורה – פעורה היא במקצת. מיד רמזתי לו על הדבר תוך שהצבעתי על המקום המקביל במכנסי, ללמדו טיב רמזי.

המבור הציץ בפיתחת מכנסיו.

“אה” – נענה לכולנו בקול מבודח – “אין כל חשש! טחנה זו כבר אינה טוחנת כמעט…”

לא יכולתי להתאפק מצחוק, אלא שעם זאת חשתי בלהט הבושה שעלה בלחיי בגין נורה. אך נורה לא הוטרדה כלל וצחקה בקול רם ובהנאה רבה. המבור הוסיף לחבק את מותניה והובילה אל השולחן, מקום שנטלה בו מיד חלקה בסלט ובתה. שוחחנו על ענינים רבים ושונים עד שהגענו לענין מצב הבטחון ההולך ורע מיום ליום.

נורה הודיעה שישנם רחובות בעיר התחתית שכבר אינה מעיזה ללכת בהם, שכן התנהגות הערבים שם היא מופקרת ממש. פוחדת היא פחד מוות מפני הערבים ואינה יודעת מה גדול ממה: פחדה מהם או שינאתה אליהם. שערו לעצמכם – אומרת היא (וזו היא אחת הפעמים המועטות שרואה אני אותה מאבדת את בטחונה) – שכל אותם הפרצופים בואדי ניסנס ובואדי סליב יעלו באלפיהם להדר־הכרמל וישחטו את כולנו כמו שאירע בחברון ובצפת.

על זאת מגיב צבי בהבעת בטחונו שמה שאירע בחברון ובצפת שוב לא יחזור לעולם. כוח המגן שלנו התעצם במידה כזאת שלא יניח לדברים כגון אלו שיתרחשו שנית. אמנם מטילות הכנופיות את אימתן על דרכי התחבורה, אבל ישובינו, ואפילו הרחוקים ביותר, מחזיקים מעמד בפני התקפותיהן. סומך הוא לחלוטין על הנהגת הישוב שתדע לנקוט בדרך הנכונה. והדרך הנכונה היא החזקת מעמד תוך הבלגה ושמירה על כללי המוסר.

“אבל יהודים נירצחים יום יום!” – טוענת נורה.

“ממש כשם שהיו נירצחים ערבים אילו באו לארץ שיהודים יושבים בה ומכריזים שאדוניה הם” – אומר המבור לפתע.

זו לי הפעם הראשונה שאני שומע את המבור סח בענין הערבים והריני עושה אוזני כאפרכסת. רוב הדברים שעתיד הוא לומר מכאן ואילך בנושא פוליטי זה – יהיו למורת רוחי הגמורה. והוא אחד הדברים המעידים על טיבו של הקשר שנתקשרה נפשי אליו. כה חזק היה עד שהבדלי ההשקפות לא יכלו לו.

“הצרה היא” – מוסיף המבור – “שהפוליטיקאים שלנו ושלהם נתערבו בענין. אילו נמסרו הדברים לאנשים הפשוטים שבתוכנו ובתוכם – חיים היינו בשלום, כדרך שחיים בשלום המבור היהודי וריעיו מקרב הערבים. האמינו לי, ריעים רבים לי אצלם שיהיו מוכנים למסור נפשם עלי, אם יהיה צורך בדבר.”

“נקווה שלא יבואו לכלל נסיון” – מעיר אני בציניות.

“מר אורלינסקי הצעיר” – תוקע בי המבור עיניים חומלות – “כמוך כפוליטיקאים שלנו. אינך מכיר כראוי את הנושא שאתה מדבר עליו. הערבי שטרם ניתקלקל על ידי הפוליטיקה – איננו רוצח מקצועי. מכבד הוא את מנהגי־הקדם ונימוסי האצילות. בצילם של מנהגים ונימוסים אלה יכול להסתופף גם החלש ביותר מבלי שתאונה לו רעה. באלף ‘מדאפות’ ובאלף אהלים לנתי, מקומות שבהם יכולתי להישחט בידי מארחי על נקלה, ואיש לא נגע בי לרעה אף על פי שיהודי אני ולמרות היותי חסר נשק.”

“חבל שגם יהודי חברון וצפת לא נהנו ממנהגי הקדם ונימוסי האצילות הללו” – פולט אני שוב הערה קצרה שתכליתה לערער את בנין הקלפים האידילי שהקים המבור.

“בחברון ובצפת נתערבה הפוליטיקה!” – עומד המבור על דעתו.

“הנני מבין” – היפטרתי בעוגמת נפש אמיתית – “שהנך מאנשי ברית־שלום.”

“לאו דווקא. הערבי מעריך ביותר את השלום הבא לאחר מכה מוצדקת,” כגון ה’סולחה' הנערכת לאחר נקמת־דם, אלא שמכה זו חייבת להשתלב בנוהג המקובל. להינתן לפי כללי המשחק."

“אינני מבין.”

“גם אני לא” – השמיע צבי בזהירות – “הייתי רוצה שתסביר את דבריך.”

“הנה” – מפרש לנו המבור – “ביקרתי אצל ידידי ניסנוב בטבריה. שמעתם ודאי על ניסנוב מקבוצת ‘השומר’. והלה סיפר לי על פגישותיו עם כאמל אפנדי – רוצחם של טרומפלדור וחבריו, המתגורר עתה בצפון הארץ ומסייע בידי היהודים בקניית קרקעות. מסתבר שיחס מוסדותינו אל אדם זה הוא משונה ביותר: מצד אחד נהנים הם משירותיו החשובים, ומצד שני – מסתייגים ממנו ואינם סולחים לו את פרשת תל־חי. אינני מבין אתכם – טען כאמל באזני ניסנוב. אם רוצח אני בעיניכם מדוע לא תנקמו בי נקמת הדם ששפכתי. ואם אדם מן הישוב – מדוע לא תתפייסו עימי כדרך שמתפייסים עם אדם מן הישוב. הטילו עלי את תשלום הכופר הרגיל על כל נפש – ואשלם ברצון. ומה רצוני להגיד בזה – שואל המבור ריטורית – שעלינו לדעת אימתי לנקום ואימתי להתפייס. מה שעושים אנו – אינו זה ולא זה. מכל מקום, אינו מובן לגמרי לערבים הרואים בנו יצורים חסרי כבוד ונימוס שאינם גורסים לא את הנקמה המוצדקת ולא את השלום הבא לאחריה כדת וכדין.”

דומה עלי שהמבור שבוי בידיהם של כמה מושגים רומנטיים שטיפח לו בימי נעוריו בין אהלי קידר, והריני מתכוון לשאלו בליגלוג הראוי אם אמנם סבור הוא שעל כל משפחה ישראלית שאחד מבניה נפל בידי הערבים לנקום באופן פרטי את נקמת בנה מידי המשפחה הערבית שמתוכה יצאו רוצחיו, ואחר כך – ליישב עמה את חשבון הכופר מסביב לכבש ניצלה על האש… אלא שאז זוכר אני אותה הוראה מפורשת שקיבלתי ממפקדי במחתרת שלא להשמיע דיעותי הפוליטיות ברבים, ועוצר בי בטרם תעלה להבת הויכוח לגבהים כאלה שמהם לא תרד בקלות.

גם המבור נוטה עתה לשפוך עלינו את תוכחתו שלא באפיק הויכוח הפוליטי אלא באפיק אחר לגמרי: איך קרה הדבר – זועם הוא – שבכל החדר הגדול הזה אין למצוא ולו בקבוק משקה אחד?

לאחר מכן. משמתאחרת עלינו השעה, הריני יוצא מן החדר עם נורה כדי ללוותה לביתה. ביציאתנו נפגשים אנו בבעלת הבית החוזרת מן הרחוב ושולחת כנגדנו סנטר חקרני ומאיים.

“מה דעתך על הזקן?” – שואל אני את נורה. 

“הזקן? דעתי היא שצעיר הוא משניכם!”

מבליג אני על עלבוני וצועד לצידה בשתיקה עד שמפרשת היא:

“אין הוא ירא, כמותכם, לגעת בגופה של נערה כאילו היתה טמאה או קדושה. נוהג הוא כגבר ולא כמלומד או נזיר שנס ליחם.”

שעה לא רבה לאחר מכן כבר היינו שרועים בחדר איש על משכבו. צבי כיבה את החשמל. שמעתי קולה של קופסת־הפח הנפתחת ומקץ רגע עלה ובא קולה של המציצה המבשר לכל ששעתה של סוכרית הבמבליק הגיעה.

“אורלינסקי” – בקע לפתע קולו של המבור – “דומה שחברך קנה נעליים חדשות ועתה צועד הוא עליהן לראשונה.”

אבל דבר זה אינו מפריע לו לשקוע, לאחר זמן מועט, בשינה עמוקה ולהעלות תימרות־אד של נחרה יציבה, המתעבות, כביכול, לענני צלילים ויורדות עלי בקילוחין. מגיחוכו המאופק של צבי למד אני שנהנה הוא מן הדבר הנאה גמורה. אותה שעה נידמה לי שקיים הסכם שטני בינו לבין המבור. אין הוא מוצץ שעה שהמבור נוחר אלא בריווחי הזמן שבין נחרה לנחרה, כך שהרושם הכללי שלי הוא זה שנמצא אנוכי במוסך לתיקון קטרים שאיזה עוף פצוע מצפצף בגגו.

ה    🔗

בחוזרי מן הלימודים למחרת היום מצאתי על שולחני פתק ובו נאמר לי כי מר ליאו ישמח לראותני בביתו בשעה שמונה בערב.

“מר ליאו” – היה כינוי הסתר של אירגון המחתרת שהשתייכתי אליו. בשבועות האחרונים לא נקראתי אל מר ליאו, אבל הוגד לי שבמטבחו מתבשל דבר מה שבקרוב מאוד עתיד הישוב לעמוד על טעמו. לא בלי מתיחות התייצבתי, איפוא, בשעה היעודה בכיתה ריקה של בית ספר שבנינו שרוי במנוחת לילה. מצאתי שם שלושה מחברי, אף הם סטודנטים בטכניון, שהשתייכו לאותו אירגון. מפקדנו הקרוי בפינו “ינשוף” – על שום משקפיו השחורים שלא סרו מעל פניו עולמית – ישב ליד הקתדרה. המורה שישב לידה לפני הצהריים ודאי שלא ניחש מי הוא שיישב במקומו לעת ערב. שלושתנו נתיישבנו בספסלים שלפניו. המראה בכללו היה דומה לזה של כיתה, המשמשת לשיעורי ערב של מבוגרים. ואומנם אמורים היינו לשחק תפקיד של לומדים בשעורי־ערב בכל מקרה שניתפס. נצטיידנו תמיד במחברות שעליהן נרשמו כמה משפטים בשפה האנגלית. אף על הלוח שלפנינו נרשמו מלים ומשפטים באותה שפה.

“הינשוף” הודיע לנו שלאחר מה שאירע בחיפה ובסביבותיה אומר הארגון לשבור את ההבלגה שעליה הכריזו מנהיגי הישוב, ולנקוט בפעולות תגמול נגד הערבים. מכל מה שעשו הערבים בחיפה ־– אמר – חמורים ביותר הם מעשי ההתנקשות בתחבורה העברית שקוויה עוברים בעיר התחתית, ומן העיר – לפרברים וליישובים הסמוכים לה. דבר זה, אם יימשך, עשוי לשתק את החיים הכלכליים והציבוריים של יהודי העיר וסביבותיה.

אחר כך מרים הוא במקצת קולו שהיה נמוך כל אותה שעה ומציין לפנינו שמו של קן־פורעים אחד שראוי לנו לתת עליו את הדעת במיוחד. ודאי קראנו בעיתון על מעלליו של הכפר דר־דילב: יריות על אוטובוסים יהודיים הנוסעים דרך הכפר לגבעת־צדף ולעין־טל. יריות על פועלי בית החרושת שבגבעת־צדף. דקירת עובר אורח יהודי שקנה בשוקו של הכפר. כל אלה אסור להם שיימשכו באין מפריע. כשם שעיקר פעילותם של פורעי דר־דילב מכוונת להשבתת התחבורה העברית, כך תהיה פגיעתנו מכוונת לתחבורה הערבית שבין הכפר לחיפה. כוונתו לאוטובוס הערבי בקו מספר שמונה. קו זה חייב ליתן את הדין בשעה שבה הוא עמוס ביותר, כגון בשעת הבוקר שבה מפליגים רבים מבני הכפר לעבודתם בחיפה.

מיד מסתבר לנו שהאירגון הטיל עלינו מלאכה זו ושעלינו לבצעה לאחר כמה ימים שאותם נקדיש לתצפית באיזור הפעולה. אחד מאתנו יירה באוטובוס וייסוג מן השטח בסיוע רוכב־אופנוע שימתין לו בקרבת מקום. השלישי, מצוייד בנשק אף הוא, יימצא בקרבת מקום – מוכן לכל תקלה אפשרית שתאירע ליורה או לרוכב האופנוע. וכי יש לנו מה לומר?

לא. דומה שאין לנו מה לומר. ראשית – הדברים נהירים למדי. שנית (וזו היא, מכל מקום, תחושתי שלי) גאים אנו בתפקיד שנמסר לידינו מכדי לומר דברים. שלישית (ושוב: איני יודע אם גם האחרים חשים בכך) אותו יובש המתפשט פתאום בפה, בין הלשון לחיך, מפריע במקצת לאמירת דברים. ובכל זאת נשאר דבר אחד שראוי לבררו.

“מי יירה באוטובוס?” – שואל אני בנימה עסקית כמעט, כמי שמבקש לדעת דברים לאשורם, רק למען הסדר הטוב.

“אתה” – עונה “הינשוף” באותה נימה.

מסתכל אני בפניו של מפקדי ומגלה בהן כוח של כשפים ונחש. מניין ידע שראוי למסור מלאכה זו לידי כיוון שדמותה של נערה בת שש־עשרה המתענה תחת ידיו של אנס ערבי אינה מניחה לי לישון מאז שמעתי מפי יואל חרמש מה ששמעתי? מניין יודע הוא שלא אוכל לתת תנומה לעפעפי עד אשר יינתן לנשקי דרור לנקום משהו מנקמתה?

עם זאת מתגנב ובא אל ליבי צילו של פחד, פחד מפני תוצאות המעשה שהוטל עלי לעשותו. אבל אין זה פחד מפני המאסר או המוות, אלא פחד מפני הרעיון שמעשה זה עלול לשים קץ לאותן נסיעות שאני נוסע לפעמים אל אישה צעירה הדרה בגבעת־צדף. אינני רוצה לאבד את האפשרות להיפגש עם אותה אישה. לפתע רואה אני בדמיוני את מרוה המאמצת אותי אל ליבה ומריחה את שערותי. 

יוצאים אנו מבנין בית הספר אחד אחד, בריווחי זמן קצרים. כשמגיע תורי – פותח אני בצעידה מהירה. האוטובוס האחרון לגבעת־צדף יוצא בעוד שעה קלה ועלי להגיע לתחנה בעוד מועד.

ו    🔗

מצאתי את בני הזוג כשהם ישובים ליד שולחנם ומעיינים בעיתון. ניכר היה ששררה ביניהם מתיחות כלשהי.

מרוה העיפה בי מבט מוזר. היא לא קראה לי “תינוק” כדרך שקיבלה את פני בפעמים הקודמות. מהרה נמצאתי למד כי באתי בשעה לא טובה. רוח רעה התלוננה בזוויות עיניה, ומיד חשתי בגלים של תוקפנות שהסתערו אלי מאותו מקום שממנו נשלחו אלי לפני ימים ספורים בלבד מבטים מלאי אור. היתה זו מרוה רעה ועצבנית שמפניה הזהירני יואל חרמש בשיחתנו שבמרפסת.

בלי משים הנחתי ידי על השולחן, קרוב לאור המנורה, ומיד שמעתי קולה: “ראה כמה לבנה כף ידך… ממש ככפה של עלמה עדינה.” נימת הלעג שבדבריה הורגשה בעליל.

“זאת משום שאור המנורה נופל ישר עליה” – ניסה יואל ללמד זכות.

“אבל האור נופל גם על ידיך” – סילקה מרוה מלפניה את הסניגוריה – “ובכל זאת שזופות הן כשם שראוי להן להיות.”

“שזופות הן משום ששנים רבות היתה עבודתן בשדה הפתוח, ואילו עבודתו שלו – בין כותלי החדר.”

“אין זה צבע עור המתאים לידיו של בחור צעיר” – עמדה מרוה על דעתה בעיקשות.

“מצטער” – התנצלתי כשנימה של עלבון ותמיהה נמהלת בדברי – “בקייץ הבא אדאג לצבוע את עורי בצבע המתאים.” 

“כיצד תעשה זאת?” – חקרה בצליל לגלגני.

“אטייל וארחץ בים.”

“הלוא אסור לך לטייל!”

הצצתי בפניה ושנינו החוורנו.

“מדוע אסור לו לטייל?” – שאל יואל.

“הרופאים אסרו עליו.”

“לא ידעתי זאת” – פנה אלי בדאגה כנה – “מה סיבת הדבר?”

“דלקת פרקים.”

אין בדעתי כלל וכלל לחזור ולספר אותו מיתוס מימי קדם של מחלתי ששמעתי מפי אמי פעמים אין ספור: היאך, ירדתי פעם בימות החורף על הריצפה ברגליים יחפות, והיאך הביא דבר זה לכך שלקיתי באנגינה קשה שנתגלגלה בדלקת־הפרקים. המעבר מדלקת־הפרקים לליקוי שבלב היה פירקו האחרון של אותו המיתוס. כל הסיפור כולו הוחזק כאמת שאין לערער עליה, – תולדות מחלה מקודשות המסופרות בחוגי משפחה מזה שנים רבות.

“רצינית?” – שואל יואל.

,,הד“ר שורשוב” – עונה אני מבלי לפרש מי היא אותה אישיות – “סבור שרצינית היא.”

כאן רואה יואל לחדול מן הנושא ופונה לענין הניראה לו נעים יותר.

“האם אכלת כבר ארוחת ערב?”

דבר זה נשאל, בדרך כלל, על ידי מרוה. אלא שהפעם אין זו כנראה מרוה הנותנת דעתה לזמני ארוחותי.

“כן. סעדתי בחדר.”

“אם כך, תשתה כוס־תה.”

ומקץ רגע עולה בדעתו רעיון הניראה לו מתאים יותר לגבי סטודנט צעיר. “אולי תשתה כוסית קוניאק?”

יש לי זכרונות לא טובים מן הקוניאק של המבור, ולפיכך פוטר אני את ההצעה בויתור מנומס. הדבר מצער במקצת את יואל שקיווה כאן לשיתוף פעולה שבין גברים. 

“יש להניח שגם הקוניאק אסור עליו” – מפרשת מרוה לבעלה, אלא שניכר בקולה שאין היא עושה זאת מתוך כוונה של לימוד זכות.

“אומנם כן” – מאשר אני – “הד”ר שורשוב הזהירני מפני משקאות חריפים."

“משערת אני שיאסור עליך גם לשאת אשה…”

ניכר בו ביואל שזאת הפעם סבור הוא על אישתו שעברה את גבולות הטעם הטוב ושוב אין בדעתו לסלוח לה על כך.

“מה אתך, מרוה?” – מוכיח הוא אותה בקול תקיף מעט ־– “הניחי לו!”

ואילו אני מתכנן כאן מיד התקפת־נגד זדונית.

“לא” – הריני משיב בהבעה של כומס סוד – “לאיסור כזה לא אוכל להסכים.”

נדמה לו ליואל שקורא הוא לבין שיטיה של תשובתי איזו ידיעה חשובה שלפי שעה מוצנעת היא עימי. דבר זה תוכנן על־ידי כהלכה.

“א־הה” – קורא הוא אלי בחיוך רחב כמי שתפסני בקלקלתי – “משתמע מכאן שכבר יש לך אחת שלא תניח לך לעמוד באיסור כזה.”

“כן. יש לי חברה טובה.”

“באמת?” – נענה יואל בחביבות, ומין סולידריות שבין בעליהן של נשים מהמה בקולו.

“מי היא זאת?” – שואלת מרוה.

אצבעותיה שלובות זו בזו בחוזקה ושפתיה מתעוותות משהו.

“הנערה שבקיבוץ עין־טל. זאת שסיפרתי לך עליה.”

שתי נקישות קלות נשמעות בסמוך. הרי זה קול העצמות בפרקי ידיה של מרוה שנתפרקו מעט מלחיצת אצבעותיה. רגע אחד מסתכלת היא היישר בעיני, ואחר כך אומרת לי בקול המתאמץ להיות עליז ככל האפשר:

“אם כך הדבר, עליך לדאוג קצת יותר למראך החיצוני ולהעניק לנערה שלך בחור של ממש ולא דחליל חווריין ורזה… נערות מחבבות גברים שזופים וחסונים. האין זאת יואל?”

וכשהיא שואלת זאת מצויה היא כבר מאחורי כסאו ומרימה את ראשו אל עומת חזה. לאט לאט יורדות שפתיה על פניו ומנשקות את שפתיו בנשיקה ארוכה. תוך כדי כך מתהדק חזה אל ראשו.

אותה שעה תוקע אני עיני בעיתון שעל השולחן ומשהו בפני הוא שמעורר כנראה את יואל לשאול:

“עצוב אתה בשל המסגרות השחורות?”

אומנם מתנוססים בראשו של העיתון כמה שמות של הרוגים שמסגרות שחורות עוטרות להן סביב, אבל לא להן נתתי דעתי באותה שעה.

“באמת” – נעניתי לו – “הרי זה מראה מעציב ביותר.”

לפתע מתלקחות עיניה של מרוה בברק צונן והרי היא מתיקה עצמה מכסאו של יואל.

“שגי גברים עצובים שלי!” – מסננת היא בלעג – “האחד בונה עמדות־מגן ומחכה שיתקיפוהו, והשני אינו עושה כלום, ושניהם עצובים בשל המסגרות השחורות…” אחר כך פונה היא ופוסעת אל פיתחו של החדר השני.

“סילחו לי. באמת שעייפה אני. מוטב שאלך לישון.”

“לכי לישון, מרוי” – נענה לה יואל כשרחמים ויאוש מפרכסים בקולו – “לכי לישון!”

אותו לילה עבר עלי בנדודי שינה. עם הנץ, לכשהבית על כל נפשותיו עוד שרוי היה בתנומה, קמתי ונסתלקתי לדרכי. בפתק שהשארתי על השולחן כתבתי שייתכן שלא אוכל לבוא לגבעת־צדף בזמן הקרוב, ולפיכך מבקש אני להודות על קבלת הפנים החמימה שזכיתי לה כאן תמיד.

 

פרק שביעי    🔗

א    🔗

השעה קרובה לשבע בבוקר. מזה כמה זמן שניצב אני במקום המיועד כשנשקי, אקדח “מאוזר” גדול שמחסניתו טעונה כל עשרים כדוריה, חבוי תחת מעילי. שתי אותיות, S ו־R, חקוקות בצלעו. אם מכוונים את כפתור הפלדה אל ה־S – יורה הכלי באש רגילה, ואם ל־R – האש היא מהירה, ודין ה“מאוזר” כדין תת־מקלע. משום כך קראנו לכלי זה בשם “מאוזר־מכונה”, והשתבחנו בו שמשוכלל הוא יותר מן הכלים הקטנים האחרים בני סוגו. כיוון שנצטוויתי על ידי ה“ינשוף” לירות באש מהירה, מכוון הכפתור שבאקדחי כנגד האות R.

מתצפיות שערכנו במקום קודם לכן נמצאנו למדים שהאוטובוס מדר־דילב מגיע לשם בשבע ורבע בערך. נמצא אני בפינתו של רחוב קטן, במקום חיבורו לכביש הראשי שבו עתיד האוטובוס לעבור. התנועה בסביבה איננה עדיין בעיצומה, ואף על פי כן כבר מהלכות בכביש מכוניות משטרה וצבא שמספרן נראה לי רב מן הרגיל. מכונית אחת מאלה מכבדת בביקורה אף את רחובי הקטן ונוסעת לה באיטיות מרגיזה. ארבעה שוטרים בריטיים יושבים בה וניראים הם משועממים למדי. איש מהם אינו טורח להסב אלי את עיניו. האמת היא שאף אני איני עושה שום דבר השווה בטירחה זו. נהנה אני עתה בחשאי מן הידיעה שמראי החיצוני אינו כמראה בריון, או כמראהו של אחד המסוגל לירות במישהו. יותר מכן דומה אני לפקיד רזה וחיוור־פנים הממתין כאן לחברו על מנת שילכו יחד אל המשרד. משהו בענין זה אמרה לי כבר מרוה לפני כמה ימים. דחליל רזה ולבן־עור – אמרה, או דברים בקירוב לאלה. עמוד ברזל הניצב במדרכה הסמוכה מציין את התחנה שהאוטובוס הערבי שוהה בה בכל בוקר ופולט את רוב קהלו. בשהייה זו עלי לעשות שימוש. ההוראות הן שאתייצב במדרכה אל מול פניו של האוטובוס החונה ואירה בו לאחר שנוסעיו יקומו מעל מקומות ישיבתם על מנת לרדת. אותה שעה יהא חלל האוטובוס גוש של גופים צפופים זה לזה וסיכויי הפגיעה יהיו רבים ביותר.

השעה היא שבע ועשר דקות.

ממרחק־מה שומע אני קול טרטורו של אופנוע. בפינת הרחוב הסמוך רואה אני אותו ואת האיש שעליו. שניהם מוכנים ודרוכים כמוני ממש.

אוטובוס מתקרב. אבל המספר הדרוש לחפצי הוא שמונה, וזה הבא לכאן מספרו עשרים. אין הוא מתעכב כאן כלל ועד מהרה מרחיק הוא לדרכו.

לא רחוק מכאן, בצילו של גוש בנינים כבד, מבחין אני בדמות אחרת. הרי זה ה“מבטיח”. יצור בעל תפקיד אפור לכאורה. ניצב בשוליה של הפעולה ואינו מוקרן בזיו תהילתה כאחרים. ואף על פי כן יודע אני שמסתכן הוא בה לא פחות ממני ומרוכב־האופנוע. הוא האיש הצפוי ביותר לתפיסה בשעת חיפושים הנערכים מיד לאחר מעשה. איני יודע בכמה סימטאות עתיד הוא לדשדש שעה שאני ורעי נהיה כבר בהדר־הכרמל.

אוטובוס מספר שתים־עשרה.

אוטובוס מספר שש.

משאית של משטרה עמוסה שוטרים הישובים זה כנגד זה על ספסלים שלאורכה. קסדות לראשיהם ובידיהם אלות קצרות.

אף היא מסתלקת. 

לפתע זונק מר שסתום ממקומו בקפיצה נמרצת.

“הנה הוא.”

אוטובוס מספר שמונה מתקרב והולך. צבעו ירוק.– אותו אוטובוס שראיתיו בא לכאן אתמול ושלשום.

אחריו, כמעט בצמוד לו, נוסע אוטובוס אחר שמספרו תשע־עשרה ומנסה לעוקפו. הנה ניסוט האוטובוס הערבי אל תחנתו ומפנה את הכביש למספר תשע־עשרה שמאחוריו. אולם אז מזדמן רכב אחר הבא מנגד ומספר תשע־עשרה אנוס לשהות מאחורי האוטובוס הערבי החונה כבר ליד התחנה.

אל אלוהים! שוב איני יכול לירות אותה אש אינפילדית שעליה צוּויתי, כיוון שברי לי שחלק מן הכדורים יגיע כך גם לאוטובוס מספר תשע־עשרה שמשלנו הוא. ולפיכך מוותר אני מיד על העמדה שמול פני האוטובוס ועובר לעמדה שמצידו.

שומע אני את רעמם של עשרים כדורי ה“מאוזר” וקולן של זגוגיות מתנפצות.

ב    🔗

קרוב לשעת הצהריים מצאתי עצמי יושב על ספסל ב“גן בנימין” וסועד ליבי בפיתה וב“פלאפל”. הרי זה אותו ספסל שישבתי עליו לפני כמה ירחים ואכלתי פיתה דומה לזו שבידי. בכך ממלא אני אחרי ההוראות של “התנהגות לאחר מעשה” שקיבלתי ממר ליאו. הורו לי שלא לבקר אותו יום בטכניון, אף נצטוויתי שלא לשוב לחדרי ושלא ללון בו בלילה הסמוך.

דממה נעימה שרויה מסביב. עצים המסגלים עצמם לחורף מרעיפים עלים צהובים וכתומים על האדמה שלרגלי. אין הם מספיקים כדי ליצור שכבה עבה, אבל מספיקים הם בהחלט כדי לקבור תחתם את שרידי המתיחות החיים עדיין בליבי. המתיחות ניכרת עדיין בכך שפה ושם, בלועסי את הפיתה, אין אני חש כלל בטעמה. אבל דפיקות הלב שוככות והולכות, ורק זעיר שם, בין כמה פעימות סדורות, חורגת לה אחת מן השורה והולמת שלא כדין. מתמסר אני ברצון לרשמי סוף הסתיו המרגיעים אותי ומסרב בכל עוז ליתן לעצמי דין וחשבון על כל מה שאירע לפני כמה שעות. תינוק אחד המצוי עם אימו בקרבת מקום משחק בשלווה עם אופניו הקטנים ומעורר בי קינאה עזה. אף אני משתוקק לאופניים כאלה שבכוחם להסיח את הדעת מעולם ומלואו. אלא מיד מסתבר לי שנכשלתי בגעגועים שהובילוני הרחק מן השלוה התינוקית. האסוציאציה אופניים־אופנוע זינקה עלי חיש, ומיד ראיתי עצמי יושב על כיסאו האחורי של אופנוע המרתיח ועולה ביעף במעלה ההר… זיכרון זה שיעבדני מיד לשורת הרשמים החדים שנתאוויתי לשכוח אותם: אוטובוס מספר שמונה. אוטובוס מספר תשע־עשרה. רעם היריות. צלצול הזגוגיות. הריצה… ממשיך אני לשבת ולהרהר את הרהורי. עתה מתמכר אני כולי לשפעת רחמים עצמיים: הריני יצור נירדף, מציין אני לעצמי בהרגשה של סיפוק. הרבה שוטרים בעיר זו היו שמחים להניח עלי את כפם. בהרבה תחנות־משטרה מזומנים לי אזיקים המוכנים לעלות על ידי. באחד מבתי המשפט ממתין לי שופט בפיאה נכרית ובגלימה שחורה. באחד מבתי הכלא כבר מוציאים למעני בגדים אדומים… למרבה הפליאה אינני ממשיך כאן בתיאור שברונם של אבי ואמי לאחר התליה. הרהורי פונים בזוית חדה אל דמות שמחוץ לתחום המשפחה. על מה תהרהר בכל אותם הימים שאהיה בבית הסוהר? היאך תהיה מתייסרת כשתתייצב מול קיברי…

השעה היא שלוש. עכשיו מתחיל בטכניון שיעורו של המהנדס נ. לו גם התיר לי מר ליאו זאת – לא הייתי הולך עתה לשם. מזה כמה שבועות שנפשי נקעה ממרבית הדברים הנעשים באותו מוסד. לעומת זאת מתאווה אני להציץ בחדרי על אף שהדבר נאסר עלי. אלא שלא אעשה זאת בשעות האור. אמתין עד שיחשיך. לא על ספסל זה, כמובן. שהייה ארוכה למעלה מן המידה על ספסלו של גן ציבורי עשויה לעורר תשומת לב. מוטב לי שאסייר מעט ברחובות הדר־הכרמל.

ומיד מוצא אני עצמי צועד במסילתו של מסלול ישן, אותו מסלול שבו צעדתי כאן בביקורי הראשון עם אמא. רחוב הרצל מוליכני אל בית־השעון. שוב יושב אני במרפסת בית הקפה שלרגליו ואיני חס על ממוני כיוון שהנועם שאני מפיק מזכרון פגישה אחת שנתרחשה במקום זה שווה את הכסף הניתן במחירו. מבלה אני בקפה שעה ארוכה הנמשכת, לאמיתו של דבר, כמה שעות ארוכות. כמחצית הקופסה “פליירס” עולה, תוך כדי כך, בעשן, וריח העשן מתערבב בהבלן הריחני של כמה סיפלי קפה שחור. משמחשיך – נפטר אני משם ועולה ברחוב בלפור. תחילה סובב אני סחור סחור מסביב לבית, ומאחר שאינני חש בשום דבר חשוד – הריני נכנס לחדר, ומפתיע, כניראה, את צבי ישראל שעיניו נעקרות מיד מעל לשולחן השירטוט ונתקעות בי כאילו הייתי רוח־רפאים.

“דווקא ביום כזה מצאת לנכון להיעלם מן השטח?” – מזעים הוא פניו – “כבר חששתי שנסתבכת בכל אותו העסק בעיר התחתית!”

“איזה עסק?” – שואל אני נבעת כלשהו, משום שהמלה “נסתבכת” איננה נראית לי יפה לבריאותו של אחד שכמותי.

“אינך יודע? – היריות על האוטובוס הערבי. אומרים שהיו המון מעצרים בעיר. דאגתי לך.”

“לא” – משיב אני ונושם לרווחה – “וכי למה זה יעצרוני? סיירתי קצת בבתי הספר בענין שיעורים פרטיים והרי אני כאן.”

“היתה כאן נערה אחת ששאלה עליך.”

“שרה?”

“אילו היתה זו שרה הייתי אומר שרה” – פולט הוא בטרוניה, נעלב במקצת.

“נורה?”

“לא. נערה אחרת. אינני מכירה. ביקרה כאן פעמיים. נראתה אומללה מאוד כשלא מצאה אותך בפעם השניה.” 

מרים הוא משקולת הברזל שעל השולחן, נוטל מתחתיה פתק ומוסרו לידי (“רוצה אני לראותך. בוא עוד הערב, אם אפשר. מרוה.”)

“מתי היתה כאן לאחרונה?” – שואל אני וקורע את הפתק.

“לפני שעה קלה.”

ולאחר מכן קורצת לי עינו:

“יש לך, לעזאזל, טעם טוב בבחירת ידידות.”

אבל כיוון שאין ליבי נתון אותה שעה לעניני טעם, נוטל אני בחופזה כמה חפצים בילקוטי ואומר לו:

“ראה, יתכן שלא אחזור בלילה ולמחרת. אל תדאג לי.”

“רומנטיקה, אה?”

בשם “רומנטיקה” קורא צבי, בדרך כלל, לכל מה שקשור בנערות ואינו קשור ללימודים.

“לאו דווקא. יתכן שאפליג אל המבור לכרמליה.”

“והלימודים?”

כאן מבצע אני תנועה של אין ברירה, כמי שעניני משפחה דחופים גורמים לו לחרוג מסדר יומו.

“לא טוב. לא טוב…” ממלמל צבי ישראל – “תפסיד חומר רב!”

לפני יציאתי הריני שואלו אם ביקר בחדר מישהו זולת אותה נערה. איזה גבר, נניח, או משהו מעין זה.

“מחכה אני לביקורו של ידיד משפחה” – מנסה אני לטשטש את הביטוי הניראה כמשונה בעיני מי שאין לו עסקים עם מר ליאו, ואינו צריך לאלתר אילתורים.

“לא. לא היה כאן איש.”

ומכיוון שזהיר הוא בדרך כלל בדיבורו, הריהו מדייק ומוסיף:

“על כל פנים, לא בשעה שהייתי כאן.”

תשובה זו מביאתני לכך שאהיה חוזר ושואל אותה שאלה אצל בעלת הבית. אלא שכאן זוכה אני לחמיצות פנים ולמענה לשון מרירי: 

“האם לא די לי בכל הנערות והטיפוסים שביקרו אצלך עד עתה, והאם חייבת אני, לדעתך, לנהל רישום מדוקדק של התנועה בדרך אל החדר?”

לשאלה זו, בת שני הסעיפים, מצורף נספח המדגיש בעווית סנטר חד־משמעית שקיים הבדל עקרוני בין חדרו של סטודנט לבין בית־מלון. אין היא עדיין פקיד היושב ליד הדלפק במשרדו של מלון אלא בעלת־בית.

בשעה תשע בערך עובר אני באוטובוס מספר תשע־עשרה את הכפר דר־דילב השרוי, כפי שנדמה לי, באפילה יתירה. הנני מניח שכמה מתושביו מתאבלים על הנפשות שנקפדו בזה היום. רחוק אני כבר מאותו שיכרון של לחיצת־ההדק שהפעים את אצבעי בבוקר, וכשמגעת לאוזני יללת־קינה (או שנדמה היה לי שיללת קינה היא) העולה מאחד הבתים – חולפת צמרמורת בבשרי, והריני נוכח עד כמה אינני קטלן מושלם.

משנעצר האוטובוס הריני יורד ופוסע בשביל המלבין באפילה שבין הצריפים. איני פוגש שום אדם ודומה שהלילה, יותר מכל הלילות, מסתגרים בני גבעת־צדף בבתיהם. ממרחק של כמאה מטרים מאיר לי ריבוע אור ידוע היטב. הרי זה חלונם של החרמשים. אותם מאה מטרים הולכים ונעשים במהירות שמונים וששים ועשרים מטר, עד שמבחין אני בעיגול כהה בתחתיתו של ריבוע אור. ראשה של מרוה הוא המורם עתה לשמע קול צעדי החורקים על שביל החצץ. יושבת היא לבדה ליד השולחן שבחדר הראשון.

ג    🔗

“תינוק” – מניחה היא ראשה על כתפי – “מה טוב שכבר באת!”

קולה רוטט ומיוסר. ידי אינה מעיזה להחליק על שערה הארוך הניגר על חזי, אבל כפי הימנית מתקמרת על קדקדה בתנועה הססנית. ידיה שלה מונחות על כתפי. אחת מהן מתרוממת ומלטפת את ערפי.

ניצבים אנו כך, זו ליד זה, ללא נוע. הזמן מאבד את מימד האורך וכולו נעשה עומק. אין עוברים אותו אלא צוללים בתוכו.

“סלח לי!” – קוראת היא מאיזה מעמקים של חרטה ותחינה – “סלח לי על כל העלבונות שהטחתי בך.”

זוכר אני את פגישתנו הקודמת ומנסה ליטול מחשיבות הדבר.

“כבר שכחתי זאת.”

“סלח לי על כל הדיבורים הטפשיים ההם. לובן העור שלך… צורתך הדומה לדחליל… גופך הרזה.”

“כן, כן” – ממשיך אני בנימה של טשטוש – “לא קיבלתי זאת ברצינות כה רבה.”

“יודעת אני כי הכאיבו לך. ראיתי זאת בפניך.”

“אבל באמת שראוי הייתי לגנאי: עלוב אני וחיוור ודחלילי. אינני נראה כגבר. אמת היא.”

“לא נכון!” – הרי זו אותה זעקה שהשמיעה בהיותנו על ההר. אבל הפעם, מרגיש אני, לא תניף עלי כפה בתנועה חתולית. משהו בעיניה מתרחב והולך כנגד עיני, הולך סובב במעגלים לוהטים ורוחצני בנהר של חום.

“נכון הוא שיש גברים חסונים ושזופים ממני” – ממשיך אני בעיקשות מוזרה – “אמרת את האמת לאמיתה.”

כאן מתעוות פניה בעוויה נואשת.

“מדוע אומר אתה זאת שוב ושוב?” – מתייפחת היא – “מדוע חוזר אתה על הדבר? מדוע עושה אתה לי זאת?”

“מה קרה לך מרוה?” – שואל אני, נידהם מן הקול ומן הדמעות.

“לא כלום” – לוחשת היא – “הנני עצבנית קצת היום. הייתי באוטובוס תשע־עשרה בשעה שקרה הדבר.”

זוכר אני כי חשתי בדם המסתלק מפני במהירות.

“ראית הכל?” 

“כן.”

לאחר מכן מספרת היא שבבוקר יצאה לחיפה בשעה מוקדמת למדי כדי לקנות כרטיסי נסיעה לטבריה לה ולילדים. לא היו עימה אלא נוסעים מועטים. בדרך השיגו את האוטובוס הערבי שיצא מדר־דילב והנהג רצה לעוקפו. אלא שהנהג הערבי לא הניח לו לעשות זאת.

“ישבתי ליד הנהג שלנו וראיתי את פרצופו של הלה בראי כשהוא מצהיל פניו בזדון, ופעם גם עשה לנו באצבעו אותה תנועה מזרחית מכוערת. יודע אתה.” סמוך לכניסה אל העיר – ממשיכה היא – ירדו הכל מן האוטובוס ונשארו רק היא והנהג. שוב השיגו את האוטובוס של דר־דילב ושוב לא ניתן להם לעוקפו. עד שנעצר בתחנה שלו.

“את הסיפור מכאן ואילך יודע אתה בעצמך” – אומרת היא – “לו ידעת כמה דאגתי לך… ראיתי אלף שוטרים ומכוניות משטרה מתרוצצים ברחובות ואף אני התרוצצתי עימם כמטורפת. ביקרתי אצלך בטכניון ולא היית שם. לאחר מכן הלכתי לחדרך וגם שם לא היית. מובטח היה לי שכבר נתפסת. בערב ניגשתי לחדר שנית והשארתי את הפתק.”

“סיפרת ליואל?”

“לא. לא הייתי יכולה לעשות זאת גם לו רציתי. הגעתי לכאן לאחר שיצא לעבודתו למשמרת הלילה.”

ד    🔗

מעלעל אני בדפים שכתבתי עד כאן ונוכח בדבר המתמיה אותי מאוד: איך זה תיארתי, לא פעם אחת, את דמותה ומראה של מרוה מבלי לפרט את קוויה הנשיים. ציירתיה כדרך שציירי ימי הביניים החסודים ציירו תינוקות ללא איברי מין, וכמו אותם בעלי־החיים ממין זכר המצויירים בספרי ילדים, שיש בהם הכל – רגליים וזנב ומלתעות, פרט לאותו דבר. נוטה אני לנתח תופעה זו של התעלמות בלתי מכוונת מן הסכסואלי ולפרשה כביטוי בלתי־מודע לאותו פחד נערי שהיה בי מגוף האשה. בבית הספר התיכון יראתי מגופן המבשיל של הבנות ונמנעתי מהסתכל לאותו מקום שבו נלחץ חזן על הספסל שנשענו עליו. בכל היצירות הסיפרותיות העדפתי את המילה הכללית “חזה” על פני המילה המפרטת יותר “שדיים”. הנני משער, איפוא, ששמץ מאותה יראה נשתקף, מבלי משים, גם בתיאור הגוף שתיארתי עכשיו. הנני מרוצה מכך, משום שבכך ניתן ביטוי למה שהייתי באמת. הייתי נער שצלצולן של מלים כמו “ערווה” או “פטמות” ואפילו מראיהן בדפוס – היה מביא בו חלחלה קלה. אמת שהיתה זאת, לפעמים, חלחלה מתוקה, – מין הרגשה מסתורית שחצייה פחד וחצייה חמדה, אבל מספקת היתה לכך שאימנע בכל אותן שנות ההתבגרות מלהימצא בקירבה יתירה לגופה של אשה. הביטחון שאדע לאחוז כגבר בגוף כזה בא אלי לא לפני אותו לילה שאנו מדברים בו. עד לאותה שעה נירתע הייתי מכול מצב אינטימי מדי שבו יהיה עלי להגיב על עירומם הממשי של איברים המתגלים לפניך ואומרים: הננו. דבר זה לא הפריע בעדי לחלום עליהם ולכסוף אליהם בהזיותי.

אם איבדתי כליל אותו חוסר ביטחון – הרי בא הדבר בשל מרוה. רק היום, שעה שידועות לי הביוגרפיות הסכסואליות של כמה וכמה אנשים צעירים, מבין אני עד כמה חשוב הדבר מי היא אותה חוה המעניקה לנו לראשונה את פרי עץ הגן. בעיקר חשוב כאן לא הפרי עצמו, שאחד הוא בכל המקרים, אלא צורת הגשתו. צורת ההגשה היא הקובעת את נועם הטעימה ואת התיאבון לעתיד. מי שנענתה לו כהלכה אשה אחת – נענו לו כל הנשים. היענותה של מרוה סללה את דרכי גם אל האחרות, אם כי ודאי הוא שלא לכך ניתכוונה שעה שהביאה אותי בסוד האהבה.

מרוה לא הסתערה עלי בפה דורסני וסופג של אשה מבוגרת, אלא לימדה אותי את סוד האהבה לאט ובעדינות. היום הנני מחזיק לה טובה על אותה צורה סבלנית שבה הניחה לי לחפש את הכל ולמצוא את הכל בקצב המתאים לטירונותי, ולא בזה הדרוש לגופה המנוסה. היא הציעה לי את כל יקרותיה מבלי לדחוק בי לקנותם מיד. חיכתה באורך רוח לחיבוקי הנמרץ, מבלי למאוס במישוש הזהיר שקדם לו. קירבה לאצבעותי ולשפתי איברים נצורים שעד כה לא העליתי כלל בדמיוני שמותרים הם בנגיעה ובנשיקה, מבלי לתבוע שאהיה נועז ומהיר־החלטה. בסופו של דבר עשתה ממני גבר מבלי לקרוע לגזרים את הנער שבי. ובכל זאת, לא הייתי רוצה לעורר כאן את הרושם שהכל עבר ללא זעזוע. כשחשתי את פיטמותיה של מרוה כשהן מתקשות בפי, ואת השערות בבית־הסתרים שלה מתחככות בירכי, ראיתי אותו נער צח ותמים שבי כשהוא מנפנף אלי את ידו לשלום ונפרד ממני פרידה עולמית. אחר כך, כשהפכתי כולי אשד והפכה כולה תהום – הרגשתי כיצד מפותח סמל הנחושת של הגברות בכל מגיני נפשי. נחנכתי למעמד חדש, חזק ורציני. הרגשתי גאווה עמוקה וגם צער. לעולם לא אוסיף להסתכל במרוה כשם שהסתכלתי בה עד כה. אף הסתכלותי בשאר הנשים תהיה אחרת משהיתה.

עתה שכבנו זה בצד זו, נינוחים. ידה לא פסקה מללטפני. לפתע חשבתי על יואל.

“תינוק” – המה קולה באוזני כאילו ניחשה את מחשבותי – “האמן לי שלא יכולתי אחרת.”

“האם מקרה ראשון הוא לך מחוץ לנישואים?”

“כן” – חיבקה אותי בלהט ושאלה:

“הגד לי: כיצד זה שולף נער חולה, שנאסר עליו לטייל בכרמל, כיצד זה שולף הוא פתאום אקדח ויורה?”

“הד”ר שורשוב אסר עלי לטפס בהרים. אבל לא אסר עלי לירות."

מענה זה רק גרם לכך שתנשק אותי על שפתי ביתר שאת. הרגשתי עצמי ככלי מיתרים. כל מיתר שבגופי ניתמתח והתחיל רועד ומשמיע קול זמזום.

“בואי!” – לחשתי לה. הפעם הייתי זה אנוכי שנטלתי את היוזמה. היא הסתכלה בי בתחילה במבט משתאה.

“תינוק” – לחשה – “האם רוצה אתה באמת עוד פעם?” 

נטלתי את כפה והניחותיה על שיפולי בטני עד שחשתי את אצבעותיה מלטפות את איברי.

(אותו נער שבירכני קודם לכן לשלום, החל מנפנף אלי שנית את ידו בתנועה חרישית שכולה תום וצער).

אחר כך נשתררה בינינו שתיקה רבה. שקעתי בתנומה קלה וכשהתעוררתי שנית לאחר כמה דקות, שמעתי את קריאותיהם של התרנגולים חוצות את קו הגבול שבין גבעת־צדף ודר־דילב. הללו שבלולים הסמוכים לנו החליפו ברכות עם ריעיהם שבכפר הערבי.

לפתע תקפה עלי עצבות רבה.

“שמעי” – לחשתי למרוה, שכנראה עירה היתה כל אותו הזמן – “התרנגולים שלנו ושלהם מברכים זה את זה, ואילו אנו והם עוסקים ברציחה הדדית.”

“שטויות!” – תיקנה לי מיד – “גם התרנגולים וגם היונים המוחזקות כרודפות שלום יודעים לנקר באכזריות זה את זה. אבא סיפר לי שישנם גזעי תרנגולים שהרציחה היא ענינם הלוהט ביותר.”

היא התרוממה מחצית גופה והסירה מעליה את השמיכה.

“כל העולם כולו מלא דם ורציחה” – פלטה – “ואני – שונאת אני את הנרצחים.”

כיסיתי אותה בשמיכה וליטפתי את שערותיה. לקראת אור ראשון התחברנו בפעם השלישית שערבה לנו יותר אף מקודמותיה.

 

פרק שמיני    🔗

א    🔗

נכנסתי לחדר בשקט ומצאתי את צבי ישראל כשהוא ישן עדיין. תמהתי על כך עד שנזכרתי כי אותו יום אין לנו שיעור ראשון ולימודינו מתחילים בשעה תשע. לפתע ניתחוור לי כי ענין תוכנית הלימודים הולך ומתרחק מתודעתי כמין לוח־שעות של מסעי רכבת ששוב אין נוסעים בה. התבוננתי בפניו הרדומות של צבי שעדיין נימנה על נוסעיה הדייקנים של אותה רכבת, וחשתי ברגש מעורב של חמלה וקנאה. אי, צבי צבי – אומר הייתי לו בדמיוני – מניין זה חוזר אני עתה, יודע אתה? – הנה שוכב אתה כנער חרוץ ומחונך יפה במיטת הסטודנט הרווקית שלך ואינך משער לך כלום. חולם אתה ודאי בזה הרגע על שירטוטים נאים ועל ציונים נאים, ולכל היותר – על איזו נערה הגונה מבית טוב, אשר תזדמן לך פעם. נערה כשרה וצנועה אשר עליה ועל שכמותה מצטט אתה באוזני, מדי פעם בפעם, עצה זו שנותן באדן פאול לצופים שלו בספרו “צופיות לנערים”: “אַל תתהלך עם נערה אלא אם כן בדעתך לשאתה לאשה…” אני, ששכבתי בזה הלילה עם אשה נשואה – ודאי שאיני יכול לשמש לך דוגמה טובה. טהור והגון אתה ממני עשרת מונים. שונה אתה ממני גם בכך שעתידך מיישיר לפניך במסילה המוליכה אל מטרה ברורה: תעודת המהנדס. ואת זו עתיד אתה להשיג לאחר כמה שנים של שקידה. ואילו אני – שום מטרה ברורה אינה ניצבת עתה לפני, וכבר ירטה הדרך לנגדי בצעדי הראשונים. בימי הפגרה עתיד אתה לחזור לביתך ולספר להוריך דברים טובים, דברים ניחומים. ואילו אני – מה אספר אנוכי לאבי ולאמי?

כמובן שאיני אומר שמץ מכל זה כשהוא מתעורר לאחר שעה קלה ומציץ בי בחיוך ערמומי.

“מה זה שהקדמת לשוב?”

“כדי להספיק לשיעור בשעה תשע.”

“אה” – נענה לי בשביעות רצון – “סוף סוף שומע אני מפיך דברים של טעם.”

דומה עליו שחזרתי למוטב והריהו נחפז להתקין לי, בשכר זה, תה של שחרית. אולם בצהרים, לכשחזרנו החדרה מן הלימודים, הריני חוזר שוב לסורי. מוצא אני גלוית דואר על שולחני ובה מזמינני המבור לבוא לכרמליה ולחוג עם כל המשפחה את יום הולדתה של הגבירה אלישבע הנחוג אצלם בכל שנה ושנה.

“אומנם ידוע לי גם ידוע” – הוסיף המבור בכתב־ יד גדול ורשלני – “שכבודו טרוד בשירטוטיו, ואף על פי כן אייעצו עצה טובה שלא להמרות פיה של הגבירה, כי לא יינקה כל הפוגע בה. ומאחר שרצונה המפורש הוא לראותו אצלה בין הקרואים, הרי דומה הדבר כאילו נסע ובא כבר…”

אי לזאת הריני מודיע לצבי שמפליג אני שנית לדרכי, והדבר מביא עליו מגינת לב רבה.

“וכי הכרח הוא שתיסע?” – מנסה הוא להניאני בדברים, אלא שקולו המיואש מעיד עליו שאין הוא מאמין כבר בהשפעתם של דברים שבהגיון על ליבי השוגה בנסיעות להכא ולהתם.

ב    🔗

אפילו אאריך ימים כדי מאה שנה ואשכח את מרבית הדברים שאירעו לי בצעירותי, לא אשכח את מראהו של המבור שעה שהיה מתרומם מעל כיסאו שמתחת לעץ התות שבחצרו ומקדם פניו של אורח בברכה הערבית השגורה בפיו:

“אַהלן וסהלן ומית אַלף מרחבה!”

אם היה יהודי שניתן לומר עליו בבטחה שמזרעו של אברהם הוא, זה אברהם היושב בפתח האוהל ונושא עיניו כדי לחפש אדם כלשהו לקיים בו מצוות הכנסת אורחים, הרי המבור היה היהודי הזה. שש היה לבואם של אורחים ממש כשם שאחרים ששים להיפטר מהם.

אחרי שבירכני באותה ברכה ושאלני מה ברצוני לשתות – נחפז אל הבית והזעיק את אלישבע כדי להראותה בעליל היאך מילאתי את פקודתה ובאתי.

“ידעתי שלא יעז להמרות את פיך” – החניף לה וקרץ לי בעינו כאומר: העיקר שנישא שנינו חן וחסד מלפניה.

אבל אלישבע לא נראתה כמי שדברי חנופה מהלכים עליה קסם.

“הוא בא” – העמידה מיד את הדברים על סיבה אחרת – “משום שבן הוא לאביו שהיה שמח תמיד בשמחתן של הבריות בהגיע להן יום הולדת.”

מיד שקשקו כוסיות הקוניאק. הוצאתי מילקוטי חבילה קטנה שהיתה ארוזה בסרט צבעוני ומסרתיה לידי אלישבע.

“זאת בשבילך” – מלמלתי במבוכה.

אלישבע התאדמה כבתולה צעירה והחלה מתירה את החבילה. אלא שידיה הרועדות לא שימשו אותה כהלכה עד שנסתייעה בהמבור.

“מה זאת הבאת לי, אורלינסקי? – ראי קטן והדור… עם עיטורי נחושת נפלאים? – ודאי כדי שאיטיב לראות את הקמטים שבפני, מה?”

“אינני רואה בפניך קמטים” – הודעתי מיד.

היא נשקה לי בשתי לחיי. המבור ניצל מיד אותה שעת רצון ומילא את הכוסיות בשניה.

בערב, לכשנתאספו הכול מסביב לשולחן הוצג הראי שלי בפני המשפחה. שוב העלתה אלישבע את החשש כי מעתה ואילך תהא עומדת על ריבוי קמטיה מקרוב, ושוב מחיתי והצהרתי כי פניה חלקות הן.

בהמשך הדברים ברכוה בניה ונכדיה ואף כמה מן השכנים שהוזמנו איחלו לה בריאות־גופא ואריכות ימים.

עד שזע המבור מעל כיסאו והודיע שגם הוא יש עם ליבו לומר דבר. תמיה הוא מאוד שכל הנוכחים מברכים את האשה ואין אף אחד שיברך את הבעל. שהרי, אם זוכה אשה לכך שפניה חלקות לעת זיקנה – זכותו של הבעל היא שעמדה לה. יש בעלים המוסיפים קמטים לנשיהם, ויש בעלים המיישרים את הקמטים שבפניהן. הכול תלוי בבעל.

דברים אלה טבעו במחיאות כפיים, אבל ניכר היה שאין הם אלא תחילתו של נאום גדול יותר.

והוא הדין בגברים – המשיך המבור – הסתכל בפניהם של גברים זקנים ומיד עומד אתה על טיבן של בנות זוגם. הנה הוא, למשל, – קמטים הרבה חרושים בפניו. ומכאן מתפרש טיבה של האשה שנפלה בגורלו…

הכול צחקו והמבור המשיל משל מעולם בעלי־החיים:

“היודעים אתם” – שאל כשאותו זדון נערי המבורי מתנוצץ בעיניו – “שישנן נקבות הטורפות את בני זוגן מיד לאחר הכלולות?”

אחד הנכדים, נער כבן ארבע־עשרה, אישר שאומנם למד זאת בשיעורי הטבע.

“אותו דבר ממש מתרחש אצל הנשים” – פסק המבור – “אלא שהן עושות זאת לאט לאט.”

בזה הרגע, בעוד הכול צוהלים ותוקעים מבטם המבודח בשפתיו של הדובר כדי לשאוב מהן דברי שנינה נוספים, נחלצתי מיד לשירותה של הגבירה.

“מסכן!” – קראתי לעומתו – “אכן ניכרים בגופך עקבותיה של הטריפה שנטרפת… הכול מכורסם עד העצם… לא נשאר פירור של בשר וקורטוב של שומן… הכול טרפה האשה!” 

בזאת משכתי אלי לא רק את מבט החסד של אלישבע, אלא אף את מבטי הרצון של הנשים שבחבורה.

ואילו המבור דפק באגרופו על השולחן.

“אורלינסקי!” – הרעים – “חייבים אנו פעם לדעת לצידו של מי התייצבת בבית הזה, לצידי או לצידה?”

ומיד כעכע בגרונו, שיעל ונחנק בצחוקו שלו.

“מי ימזוג לי כוסית לשטוף את השיעול?” – שאל.

אותו לילה נרדמתי כילד שהשתתף בחגיגה עליזה והשקוהו למעלה מן המידה. צלילי האורלוגין חוללו מעל לראשי את מחול השעות שלהם מבלי שארגיש בהם כלל. אבל עם שחר, סמוך לשעה ארבע, התעוררתי בבהלה רבה לאחר חלום שבו העלה אותי יואל חרמש בכוח הזרוע למרומי תא־הניווט במנוף הגדול שבו עבד בבית החרושת. משם אמר להשליכני אל הקרקע שהבהיקה בעומק רב מתחתי… השמעתי קול זעקה ופקחתי את עיני.

ג    🔗

“בוקר טוב לאדוניי” – קרא אלי המבור כשיצאתי מן הבית אל עץ התות – “מה זה קרה לו שהשכים קום?”

מוליך היה בידו סוס אדמדם אל השוקת שבחצר. הסוס ריחרח בזהירות את המים וטעם־מה, משתהה ואינו שותה. אז שרק לו המבור בשריקה נמוכת קול ומסולסלת, עד שהשפיל ראשו אל השוקת בתנועה יציבה וגמע מן המים.

“למה זה שרקת?” – שאלתי.

“בלי שריקה אינו שותה.”

כשעלו אותות תמיהה בפני, עמד והסביר לי עד כמה רגישה ועדינה היא אותה נפש שקוראים לה סוס. הסוס אינו טועם מכל הבא לפה. תחילה צריך לעורר בו אימון בכוונותיו של האדם המזמינו לאכול ולשתות. קולה של השריקה הוא הנוטע בו את האימון הזה. אוזניו של הסוס קשובות לאהבה ולנאמנות שבקול הזה, ורק לאחר שהבחינו בהן – נענה הוא ושותה.

“לא ידעתי שהסוס מבחין בדקויות מוסיקליות כאלו” – אמרתי בספק־מה.

“לא רק הסוס, אלא גם בעלי חיים אחרים הקשורים לבעליהם. הכרתי אייל כביר אחד ששימש להרבעה, שלא היה קופץ על הכבשים שהביאו לו אלא אם שמע מפי בעליו שורה של הגיים מיוחדים: ‘נק נק נק – לוּ־ביה’ – היה הומה באוזניו בנעימה עמומה וממושכת עד שאזר חלציו ועשה את המוטל עליו. ואם אַייל כך, שאיננו מאצילי העולם, הסוס שהוא חיה אצילית אמיתית, על אחת כמה וכמה.”

כשאמר “חיה אצילית אמיתית” ליטפה כפו את צוואר הסוס ששתה מן השוקת מבלי להיחפז. ראיתי כיצד נענה העור האדמדם לאותה לטיפה בגלים של ריטוטים מהירים.

“וכי מפקפק אתה באצילותו?” – שאל המבור – “התבונן אל צורת שתייתו ותיווכח בכך. אין הוא לוקק בלקיקות רעשניות ככלב, אלא נוגע בשפתיו בעדינות בפני המים, מרפרף עליהם ושותה חרש־חרש. ממש כבת אצילים השותה מכף המרק.”

“אוהב אתה סוסים במיוחד. נכון?”

“נכון.” – נענה לי בחיוך מבוייש קמעה, כמי שהזכירו לו אהבת נעורים השוכנת בפינת הלב.

“מה אתה יודע?” – המשיך כצולל בזכרונות – “סוסים היו פעם כל עולמי. כמו מכוניות לגבי הצעירים של היום והרבה יותר מכן, שכן יכול אתה, אומנם, ללטף מכונית יפה כשם שמלטפים נפש חיה, אבל אי אתה יכול לצפות לכך שמכונית תרטט למגע אצבעותיך כשם שמרטט הסוס… היתה בי מנעורי תאוות רכיבה משונה. רכבתי על סוסי מרחקים ארוכים ביותר. יצאתי פעם ממיגדל שעל שפת הכינרת ללכת לבית הורי שברחובות. אמרו לי: אל תרכב. חבל על כוחותיך. נוסעים כבר באוטו. עניתי להם: יש לי סוס נפלא, מהר־שלל־חש־בז, ואני אסע באוטו? ובכן, עליתי על סוסי עם שקיעת החמה ובאחת עשרה בלילה הגעתי למרחביה. קראתי לשומר וביקשתיו: מצא לי מקום לעצום בו עיני והעיר אותי כעבור שעתיים. באחת לאחר חצות עליתי שוב על סוסי ורכבתי ברציפות עד כרכור. לפני הכניסה למושבה תקפו אותי נחשולי פרעושים. קשרתי את הסוס לעץ, התפשטתי, סילקתי את הפרעושים מעלי, ושוב יכולתי להירדם לשעתיים. לכשהתעוררתי המשכתי ברכיבה עד לפתח־תקוה. מצאתי שם את האנשים חוגגים חתונה כלשהי. חיזקתי ליבי במשקה ובשלוש לאחר חצות הגעתי רכוב לרחובות.”

“והיום” – שאלתיו – “המרבה אתה לרכב גם היום?”

“רוכב אני לפעמים” – נאנח – “אבל אין אלה ימים הגזורים במיוחד בשביל מידתם של סוסים… מפלצות המוטור מגרשות את החיות האצילות מן הדרכים, והיהודים שלנו, יודע אתה, הם מעשיים מדי בשביל להתעסק בסוסים… אין זו כבר האוירה הספוגה סיפורי שומרים ורוכבים שבה גדלתי. היכן תימצא היום הבנה לעניני סוסים? – רק אצל הערבים. אבל גם הם התקלקלו והתחילו אוחזים בהגה ה’טרומביל'. פה ושם מוצא אני אצלם ידידים, רוכבים ותיקים שנזדקנו כמוני וניתן להחליף עימם מלה הגונה. הנה למשל, פוּאַד אל נג’יב, מבני ערב אל תורכמן. עוד היום נשאר גבר נאה, גבה קומה, אלא ששערותיו הכסיפו וידיו רועדות… יום אחד בא אלי. שמע – אמר לי – מצאתי סוסה נהדרה. בוא ניקנה אותה בשותפות. אמרתי: יה פואד, מה נעשה בסוסה? המכוניות נוסעות בארץ. מי יושב עכשיו על גבי הסוס? ואנו, בגילנו, הנוכל לרכב? – לא – ענה. מי רוצה לרכב? רק שתהיה קשורה על יד הבית בשביל להביט עליה. שבוע אצלי ושבוע אצלך…”

המבור החזיר את סוסו לאורווה. פנינו אל עץ־התות ונתיישבנו על כסאות הבד שהיו לחים במקצת מן הגשם שירד בלילה.

“תשתה קפה?” – שאל.

“לא. אשתה כבר בארוחת הבוקר.” 

“ואולי טיפה של רום?” – ניסה אלי בשניה – “אין כטיפה של רום מחממת בצינת הבוקר.”

“לא” – התנצלתי – “הלוא יודע אתה כבר. משקאות אלו אינם יפים לבריאותי.”

“גם לזה ייקרא אורח” – רטן לעומתי באכזבה – “קפה? – לא. אינו שותה לפני ארוחת הבוקר. רום? – לא. הרום נאסר עליו. מה יהיה בסופך, אורלינסקי? בוא נלך למיטבח ונמצא משהו בשבילך.”

“הנה” – הורה באצבעו על בקבוק כרסתני – “הטעמת פעם ליקר תותים?”

“לא” – עניתי כשאני מלווה במבטי חשד את הבקבוק המורד.

“שמע” – קרא לעומתי בקול מאיים – “הרי זה משקה רך ותמים ומתוק. כמה וכמה נערות כבר שתו ממנו ואף אחת מהנה לא נתעברה. אם אינך שותה זאת הפעם אין לך תקנה!”

“ממה עושים אותו?” – ניסיתי לחקור בטרם אימצא אשם בעבירה על אחת הדיברות בלוחותיו של הד"ר שורשוב.

“מפירותיו של עץ התות שבחצר. משקה של תינוקות, אומר אני לך. כשר למהדרין, לצמחונים ולטבעונים ולכל רפי־לב.”

“מפירותיו של עץ־התות?” – שאלתי בספקנות כשאני מעווה את פני לאחר טעימה ראשונה.

“כן. לוקחים בקבוק רגיל וממלאים אותו בתותים כדי שלושת רבעיו. וברבע הנשאר, עד לצואר הבקבוק, שופכים סוכר. כשיורדים פני הסוכר הנמס לאחר יום־יומיים – מוסיפים סוכר חדש…”

“אם כך” – נעניתי לו כשאני מובטח כבר שאין במשקה כל רע – “רשאי אני לטעום בלי חשש.”

גמעתי מן הכוסית עד שכלה המשקה.

“לחיים ולבריאות!” – בירכני – “אלא שלא סיימתי סיפורי על אופן ההכנה: לאחר מכן, כשנמס כל הסוכר, נוטלים אלכוהול טהור ומשובח וממלאים את המקום שהיה בו הסוכר…” וכאן הריע כנגדי בצחוק גדול כשפניו נוהרות ורסיסי זיעה נוצצים במצחו.

“המשקה כבר במיעיך” – אמר – “תם ונשלם. את הנעשה אין להשיב… איך הערמנו על הרופאים?”

לא יכולתי שלא להצטרף לצחוקו בחיוך, אלא שהחיוך קלוש היה במקצת. הוא הבחין בכך.

“הנח” – קרא – “הנח את הרופאים ואת חוכמתם. הסבור אתה באמת שמה שמעביר את האדם מן העולם הוא קצת משקה מדי פעם בפעם? רבותינו ידעו יותר מכל הרופאים שבעולם. והיודע אתה מה אמרו? – השינאה היא שמעבירה את האדם מן העולם. הקינאה היא שמעבירה אותו. הרוגז הוא שמפילו למישכב. הדאגה היא שסותמת עליו את הגולל. יסלח לי אלוהים אם אינני מדייק בדבריהם, אבל דע לך, שאדם שאינו שונא ואינו מקנא ואין לו דברים לרגוז עליהם ולדאוג בגללם – לא יבולע לליבו אפילו ישתה רוש מזוקק ולענה של תשעים ותשעה אחוזים.”

ד    🔗

מחלק העיתונים הופיע בפתח המטבח והניח את עיתון הבוקר על השולחן.

“בוקר טוב, אדון המבור •”

“בוקר טוב! איך זה ניחשת שפתחתי בקבוק חדש של ליקר תותים? – בוא תשתה כוסית…”

המחלק, איש זקן שפניו טרודות ועייפות, ניסה לסרב, אך יד בעל הבית חזקה עליו לאונסו.

“מחייה נפשות!” – מילמל – “תודה רבה… תודה רבה…”

“על לא דבר. בשכר זה תביא לנו תמיד עיתון עם חדשות טובות” – אמר המבור ומסר את העיתון לידי.

תקעתי עיני בעמוד הראשון וגיליתי מייד מה שנתגלה בו לעיתים קרובות באותם הבקרים: שמותיהם של הרוגים.

“מה חדש?” – שאל המבור.

“שוב מסגרת שחורה.”

“מה קרה?”

“הערבים שלך נהגו שוב במידות של אהבת הבריות ונימוסים טובים.”

“אַי, אורלינסקי,” – הניד עלי ראשו בתוכחה – “לחינם תשתדל לעורר בי שינאה אל הערבים, אל הדרוזים, או אל כל האחרים – שכוּני אוהלים או בתי־אבן בכנען היפה. מי שהיו לו ידידים כמו שייך עבדאללה כיר ושייך מוּטלק – יתהפך שבע פעמים בקיברו בטרם ישנא פעם אחת.”

“מי הם שני הג’נטלמנים האלה?”

יכולת להסכים או שלא להסכים להשקפותיו הפוליטיות של המבור, אבל לא יכולת שלא להקשיב לו שעה שסיפר סיפור. אני, לא החשבתי מעולם את דעותיו בעניני מדיניות, תגובה והבלגה. הרבה תמימות מצאתי בהן, שכן, נוטה היה ליישב את הסכסוכים שבין היהודים לערבים כשם שמיישבים סכסוכים בין “חמולה” ל“חמולה”, בין כפר ערבי למשנהו, ובין שבט בדווי לחברו. סבור היה שהמסורת שלפיה חיו פלחים ובני מידבר מאות שנים – יפה גם לזמננו, ושוכח שהמדובר בינינו לבין שכנינו הוא לא בגאולת דם, סכסוכי בארות ומעיינות, או בעליית רועים וצאנם על שטחי מזרע, אלא בשלטון המדיני על ארץ ומלואה. ועם זאת חדלתי מכל ויכוח ושמתי מחסום לפי כל אימת שראיתי בשפתיו אותה תנועה קלה של התכווצות המבשרת בואו של סיפור. השיחה והסיפור היו אמנותו, והמילה המדוברת שמצטרפות אליה תנועות רבות הבעה בפנים ובידיים ־ שמשו לו כעט, מכחול ומפסלת.

“ראיתי את עקימת שפתיך כשאמרת ג’נטלמנים” – חייך אלי המבור – “אבל דע לך, שמי שבא לפקיעין בליל שלג כשהוא קופא ורועד מקור ודפק על דלתו של עבדאללה כיר – לא היה מוצא ג’נטלמן טוב יותר מזה שהופיע לפניו בפתח ומילא את כל מחסורו.”

“ספר כיצד היה המעשה.”

“שוטטנו פעם בהרי חורפיש – כמה אנשים מתחנת הנסיונות של פיק”א, שני חמרים ספרדים מצפת, ואנוכי, כדי למצוא עץ בר ששמו ‘פרינוס אוּרסוס’ היכול לשמש כנה לשזיפים. אותו עץ נמצא בלבנון, אבל הוגד לנו שאחד מחוקרי הארץ מצאו לפנים גם בהרי חורפיש. ובכן, נתקענו בשלג ונהנינו מהכנסת האורחים של מוכתר פקיעין הדרוזי – שייך עבדאללה כיר – שנתמשכה שלושה ימים רצופים, עד אשר פסק השלג וניתן לנו להמשיך בדרכנו. התאכסנו אצלו באולם גדול היכול לשמש למאתיים איש. בצידו האחד, לכל אורכו – אצטבא רחבה לישון עליה, ובצידו השני – שוקת לבהמות הרכיבה. העלינו אש וצלינו גדי… שמע, סיפורים ששמענו מפי עבדאללה כיר על זאבים ונמרים, על עצי אגסים גבוהים כאלונים – לא היינו שומעים בשום מקום אחר. חוש של הומור היה לו לבעל הבית, מחוספס מעט לטעמם של החמרים שלנו, שני היהודים הספרדים מצפת. שכן שאל אותם אם נכון הוא כי בשעה שנוסע יהודי מצפת, שוכב הרב עם אשתו. פסקו הצפתים מן האכילה והעמידו כנגדו פנים זעופות. מיד התנצל בעל הבית: וכי מה אמרתי? אמרתי שבשעה שנוסע יהודי שוכב הרב עם אישתו שלו, של הרב… שייך פיקח וערמומי שכמותו! באמת שחייב היה ללמוד ב’ישיבה' משלנו, ואז היה מגלה את כשרון הפלפול והתירוץ שלו ביתר עוז. פעם הובאו לפניו שני רועים שנחשדו בגניבת כבשים, אלא שלא ניתן להוכיח זאת. מיד הזעים אליהם פניו ואמר: הדין הוא שאם הגניבה נעשתה ביום – על הגנבים לשלם. ואם בלילה – פטורים. אמרו הגנבים: באלוהים שגנבנו בלילה!"

“ומה בענין השייך השני, מוֹטל?”

“הוא היה שוחט אותך אילו קראת לו מוטל” – צחק המבור – “שמו היה שייך מוּטלק, ודר הוא עם בני שבטו בואדי חמאם הסמוך למיגדל. לפני כמה שנים עלה לרגל למכה, וכשחזר משם באתי לבקרו כמנהג ידידים. שאלתיו: איד היה במכה? ענה: ואַללה, מא היא מוּקדסה מא קינטיש פיה אַלסיע (אלמלא היתה מקודשת לא הייתי יושב בה שעה) יבשה וחמה וצחיחה… בדרך אירע לו מקרה רע. איבד את משחת הזקן. שכן צובע היה תמיד את שיער זקנו כדי לעמוד ביופיו לעיני הנשים… שמע, איזה חומד־נשים הוא הטיפוס הזה! ארבע יש לו. הראשונה – ילדה לו רק בנות עד שכלתה נפשו לבנים. אותו זמן אבדו לו השוורים. יצא לחפשם והגיע עד צפת. נמצאה שם נערה שמצב כריסה לא מן המשובחים. בני משפחתה רצו להיפטר ממנה, וכשראו ששם הוא עינו עליה – לא הקפידו עימו בעניני טכס והשיאוה חיש קל. עברו חמישה ירחים והביאה לו בן זכר, וכל כך רבתה שמחתו עד שלא דיקדק עימה במנין הירחים… ואשר לאשה השלישית: ידידו הטוב נפטר והשאיר אחריו אשה. על ערש מותו ביקש ממנו לדאוג לאשתו שכן גלמודה היא, ללא ידידים וקרובים. ביתה של האלמנה בטבריה היה, וכדי שלא יחשדו בו שהוא יוצא ונכנס אצלה – נשא אותה לאשה. וענינה של הרביעית כך היה: שעה שיצא לאחד הכפרים לקחת אשה לבנו, ראה את אחותה הצעירה של הכלה המיועדת והנה היא יפה להפליא. חשק בה ונשא אותה לאשה… מעניין היה לבקר אצלם, מדי פעם, ולראות את שייך מוטלק הקשיש ושחור הזקן כשהוא משליט סדר בין נשיו הכנועות. לא תרנגולת אחת הוגשה לפני שם כשהיא בלולה באורז, ולא אבטיח אחד ניפלח שם לכבודי. הייתי יושב ומסיח עם השייך לעת ערביים. הכנרת פרושה לפנינו וצוקי האַרבל מעל לראשינו.”

“איזה צוקים?” – שאלתי בדריכות פתאומית.

“צוקי הארבל… וכי לא היית שם?”

“הכרתי אשה אחת שאירע לה בנעוריה אסון ליד צוקי הארבל.” – אמרתי, וחשתי כיצד מאדימות פני.

“נפלה מן הצוק?”

“לא. נאנסה על־ידי רועים ערביים.”

“המתן קמעה” – מהרהר המבור וניראה צולל בזכרונות – “וכי לא היתה זאת ביתו של הד”ר תמרי מטבריה?''

“איני יודע מה שם אביה. אבל היתה מטבריה.”

“וכי לא היתה זו מרוה תמרי?”

אותו גל דם שפרץ אל פני לפני כן הפך ונעשה נחשול.

“הכרת אותה?” – שאלתי כשהמלים נעתקות מפי בקושי.

“מי לא הכיר את הטרגדיה של מרוה הקטנה? – היינו אז בצפון הארץ יישוב קטן למדי והכרנו איש את רעהו יפה. הד”ר תמרי היה מיחידי הסגולה שידעתי בימי חיי. תפארת־אנוש ואוהב־אדם… ביתו היתה הנערה היפה ביותר בעיר. ‘יפת־הגליל’ קראו לה."

ומיד לאחר מכן:

“רגע אחד… וכי לא התגוררה בביתכם כשהייתם בטבריה? דומה שאספתם אותה אליכם לאתר שנתייתמה.”

“כן. כך שמעתי מאמא.”

“איזו טרגדיה… תחילה נרצח אביה, ולאחר מכן – אותו מעשה ליד הארבל…”

“אותו מעשה ליד הארבל נעשה, ודאי, בידי רועיו של שייך מוטלק שלך. לא כן?”

“תנוח דעתך” – השיב מיד, כעוס כלשהו – “נזכר אני עכשיו בכל אותה פרשה. רועיו של שייך מוטלק הם שתפסו את שני האנסים והסגירום למשטרה. עדיין אינך יודע הכל, אדוני הצעיר. יש אומנם כמה ערבים נבלים בארץ הזאת, אבל ישנם גם אחרים שלהם חייבים אנו תודה על מעשיהם הטובים. הצרה אתך ועם כמה מחמומי־המוח שמחלקים אתם את כל האנשים שבכאן לערבים ויהודים. ואילו אני מחלקם לבני אדם ולחיות. חיות רעות הם הערבים שאנסו את מרוה. אבל חיות רעות לא פחות הם היהודים שירו שלשום באוטובוס בחיפה והרגו ארבעה מנוסעיו שאולי חפים הם מפשע ולא עשו נבלה מימיהם…”

נשמתי כמה נשימות עמוקות והשתדלתי להשאר שקט, אם כי בטוח אני שמר ליאו לא היה נהנה ביותר מחילופי הצבעים בלחיי. מר ליאו, שלא המליץ מעולם על היגררות לויכוח פוליטי סוער, לא היה מרוצה, מן הסתם, גם מכך שהמשכתי באותו ויכוח.

“הנך מוקסם משפיכות דמים” – עניתי להמבור בלעג ברור – “רק כשזו נעשית בשמו הקדוש של מנהג גאולת־הדם. אם היו ההרוגים באוטובוס מבני ה’חמולה' שממנה יצאו רוצחי היהודים מדר־דילב – היה הכל נראה בעיניך כשר למהדרין.”

“יש להתחשב במנהג עתיק יומין” – ענה – “אחרי גאולת הדם – בא השלום. אבל אחרי יריות ללא אבחנה – באות רק יריות מן הצד שכנגד.”

“תמיהני עליך, המבור… בוא נסיח בענין אחר.”

“לא לפני שאגיש סיפלון קפה של שחרית לגבירה אלישבע” – חייך אלי, משוחרר לחלוטין מחילופי הדברים שלפני כן – “הגבירה אינה נוהגת לקום מעל משכבה מבלי ללגום תחילה סיפלון של קפה עשוי בידי ראש משרתיה…”

ה    🔗

חזרתי לחיפה ומצאתי את צבי ישראל ואת בעלת הבית כשהם שרויים בתנוחה משונה למדי. שניהם כרעו על ברכיהם לרצפה כשהם שפופים על אחד האריחים. בעלת הבית הורתה באצבעה על משהו באותו אריח שהעלה, כנראה, את חמתה. פניו של צבי – חפויות היו וכל הבעתן אומרת צער והתנצלות. מהרה נמצאתי למד שכל עמלו של צבי להסתיר את הסדק שהוטל באריח לאחר אותה התגוששות שהתגוששנו בחדר – עלה בתוהו. בעלת הבית הסירה את הספר העב שהונח עליו, וגילתה את הנזק שנגרם לדירתה.

כשנכנסתי לחדר התרוממה לקראתי כמי שגילה את האשם בדבר.

“כאילו שאיני יודעת איך נשברה הבלטה” (בשם זה כינתה את האריח) שילחה כנגדי את סנטרה – “כאילו שלא שמעתי כיצד דופק הוא בעקביו על הריצפה שעה שרוקד הוא עם המופקרות שלו…”

“מעולם לא רקדתי כאן עם מופקרת כלשהי” – התזתי כנגדה בכעס ברור.

“הלא אמרתי לך איך קרה הדבר” – מיהר צבי לחצוץ בין שנינו שעה שהתקרבה אלי באיום – “אני הוא האשם. לא נזהרתי והפלתי את המשקולת על הריצפה… אין זו כלל אשמתו!”

“כבר הזהרתי אותך פעם” – הטיחה לעברי – “שלא תביא לחדר את היפהפיות שלך… את זאת עם הצמות (הכוונה לשרה ל.) את הבלונדינית (נורה) ואת המסתורית ההיא, עם השערות השחורות הארוכות… אינני רוצה שתרקוד אתן כאן ותשבור לי את ה’בלטות'.”

“אבל באמת שאין זאת אשמתו” – העתיר צבי.

“אינך צריך להתנצל כלל לפניה” – פלטתי בזלזול – “נשלם את מחיר האריח וחסל!”

לנעימה מעין זו לא היתה מוכנה.

“ובכן, אינך רוצה להתנצל, מה?” – פסעה כנגדי אותן שתיים־שלוש פסיעות שעוד נותרו ביני לבינה. דומה היה שעוד מעט יתרחש כאן אותו תהליך שעליו התנבא המבור: הלסת הבולטת קדימה תאחז בפני ותתחיל לנגוס ולכרסם. מכל מקום חשתי בעליל שאם לא תעשה זאת – אלו הן כוונותיה. הוצפתי בריח חזק של שום ונסוגותי במקצת. נראה שאותות הגועל בפני הביאוה לשיא זעמה.

“חצוף שכמותך!” – נהמה – “דון ז’ואן שכמותך! רוצה אני שתעזוב את החדר מיד… קח לך את המזוודות שלך והסתלק מכאן!”

וכאן נתגלה צבי במלוא עוצמת ידידותו.

“אם עומדת את על כך – הריני הולך יחד איתו!” הודיע בשקט.

תמיד נתתי דעתי על כך שצבי בורר לו מן המילון את המילים הנוחות ביותר לאיש שיחתו. הללו המכאיבות פחות והמניחות מקום לפירושים שאולי יימצא ביניהם זה הרצוי יותר לאוזנו של השומע. הוא לא הכריז באזני בעלת־הבית (מה שהייתי עושה אנוכי, למשל) “הריני הולך איתו מיד!” או “לא תוכלי להפריד בינינו!” או “נגור כאן יחד, או שלא נגור כאן בכלל!” – אלא אמר: אם את עומדת על כך… כלומר, הניח בידה את האפשרות להרהר בדבר ולא לעמוד על כך. העניק לה דרך של כבוד להסתלק מהחלטה נימהרת מדי.

“אתייעץ עם בעלי!” – השיבה לאחר רגע של דומיה. קולה מובס היה ומושפל. ניכר היה בה שלא ניתכוונה לתגובה חברית־אבירית מעין זו.

 

פרק תשיעי    🔗

א    🔗

הפרשה שתסופר בזה היא פרשה של גישמי חורף הנמזגים בזיעה רבה, של הרבה כלניות ורקפות המלחכות כלהבות את צלעותיהם של הרבה הרים ושני לבבות, ובקיצור: פרשה של טיולים, עלומים ואהבה. עלומי האמיתיים התחילו לא לפני שמרוה התחילה מסיירת עימי ברגל בשבילי הכרמל, או בחורשות האלונים בואכה טיבעון. מאותו זמן ואילך התחילה גם הבראתי ממחלת־הלב שהרופאים ציוו עלי לחלות בה. השביל במעלה ההר, או מעלה ההר ללא כל שביל, היו לגבי דידי מקומות בלתי ידועים, כיוון שהתנזרתי מהם בתוקפו של הצו הרפואי. עתה הפכו לאזור־החיות שלי. תוך כמה ירחים נעשיתי חיה הררית, מין יצור מטפס אל צוקים או גוהר לעמק במדרונות תלולים. ענפיו של האלון המצוי התחילו שורטים בעורי וקווצותי נמלאו אגלי טל.

היינו בוחרים לנו ימי חורף יפים (נכון יותר: מרוה היא שבחרה אותם למעני), ויוצאים לטיולים. משעה שהניחה את הילדים בגן היתה מרוה נוטלת לעצמה חופשות קצרות של שלוש־ארבע שעות ויוצאת עימי לדרך. עולים היינו בוודיות החודרים אל לב הכרמל ושבים ממרום ההר באוטובוס, או להיפך: נוסעים תחילה ברכב ומסיימים ברגל. בכל אותם הטיולים הנהיגה מרוה עיקרון פשוט שהיה בתחילה אכזרי לגבי דידי: אין טיול ללא עליה על הר! בראשו של כל הר דימתה לראות מקדש, ובדרך המוליכה אליו – עליה פולחנית לרגל. כל הטיול כולו היה, איפוא, מין עבודת־קודש של לב וריאות ורגליים. אותה עבודת־קודש גרמה להם לכמה עוגות שמרוה אמרה לאפות בשעות שלפני הצהריים שלא תאפינה, ולכמה וכמה שירטוטים שלא ישורטטו. יסלחו לנו אלוהי משק־הבית ואלוהי ההנדסה. לא היה זה חטאנו הכבד ביותר!

ומשמגיע אני לענין זה, איני יכול שלא להשתומם ממרומי גיל החמישים שלי על אותה קלות שבה דילגתי מעליו אל סדר היום. לאחר אותו לילה שבו טעמתי לראשונה מפרי האהבה האסורה, סבור הייתי שלא אוכל לשוב ולהביט בפניו של יואל חרמש. אבל הנה הרימותי פני אל העיניים השלוות והרציניות שהביטו בי כתמיד, כאילו לא קרה דבר. וראה זה פלא – אף אני השיבותי להן במבט מן הרגילים. אולי התאדמתי קמעה ואולי חוורתי, אך שום גימגום לא ענה כחשי בפני, ושום התמוטטות לא הפילתני ארצה בכריעה ובבקשת סליחה. חרד הייתי לנפשי רק כשנידמה לי שיואל חורש עליה נקמות ומתנכל לה, אבל לא חרדתי ביותר לשלמותה המוסרית. סיגלתי לי את הרעיון הנוח שמה שהגיעני – בצו הגורל הגיעני, ולא עיניתי את נפשי בהרהורי תשובה ובנקיפות־מצפון. גיל השמונה־עשרה והתשע־עשרה ניחן ברגלי חרגול ארוכות ושיכורות. זהו גיל הניתור וחדוות הניתור. ניתרתי למען ההנאה והרגשת הכוח שבניתור, מבלי לשאול לאיזה מקום בין קני העשב עתיד אני לנחות לבסוף…

אבל נשוב אל הטיולים. הדבר התחיל בבוקר חורפי בהיר וקר. המשכתי להתנמנם על יצועי בביתם של החרמשים גם לאחר שיצאו יואל והילדים מן הבית, ואז ניגשה אלי מרוה והסירה את השמיכה החמה ממחצית גופי העליונה. היא התכופפה אל ביטני שנתחשפה, ונשקה לי בלהט קרוב לטבורי. התעוררתי ונדרכתי כולי.

“בואי” – משכתיה אלי למיטה, כשאני בוער כולי באש שנדלקה.

“לא כאן” – אמרה – “בשדה!” 

“בשדה?” – שאלתי משתומם למשמע אוזני.

“כן. קום מיד ונצא לשדה.”

“לא!” – מחיתי בעוז כנגד הרעיון שחלק מגופי, ולו הזעיר ביותר, יהא מופקר לקור שבשדה. טוב היה לי מתחת לשמיכה ועדיין לא נואשתי מן המזימה המתוקה למשוך אף אותה לשם. בחודש האחרון עשיתי זאת לא פעם אחת.

בתשובה לכך הסירה את השמיכה אף מחלקו התחתון של גופי ופתחה את החלון. גל של צינה ופיסת שמיים כחולה נכנסו מיד לחדר. רעדתי כולי אבל לא יכולתי להתאטם בפני הניחוח הרענן שחדר לחדר מן החוץ. נשמתי עמוקות כשרוגז והנאה משמשים בליבי בערבוביה.

“היודעת את” – הזכרתי לה – “שעשוי אני להצטנן? – הד”ר שורשוב הזהירני שאין דבר המסוכן לחולי דלקת־הפרקים יותר מן ההצטננות."

“תינוק” – הודיעה לי כשלפידי בוז נדלקים בעיניה – “חסל סדר הד”ר שורשוב וכל אותן המחלות. עתידה אני לעשות ממך אדם בריא. קום מיד!"

קמתי והעליתי עלי לבושי כשאני מקפיד לרכוס את כפתורי חולצתי עד לגובה הסנטר. הזקפתי את שולי המיזע מסביב לצווארי כדי להגן עליו מכל בת־רוח, כשמרוה מסתכלת עלי בחיוך.

“אין צורך בכל ההכנות האלה. בקרוב מאוד תשליך מעליך את המיזע.”

לאחר דקות מועטות כבר היינו צועדים במעלה אותה גבעה שעליה ניבנו עמדות המגן. הפעם לא הפסיקה מרוה מהליכתה. התנשמתי בכבדות אבל לא פיגרתי אחריה. לאחר עשר דקות הגענו אל העמדה הראשונה. סבור הייתי שננוח שם, אבל מרוה לא הראתה, ולו סימן קל, שבדעתה לעשות זאת.

“רואה אתה חרוב בודד זה שבראש ההר?” – שאלה אותי תוך כדי הליכה. 

נשאתי עיני וראיתי עץ רחוק שדומה היה כאילו מרחף הוא בעננים.

“הבה נעלה לשם!” – אמרה.

בין הגבעה לבין ההר התמצע אוכף קטן. לרגע קל נהניתי מן המורד בצלעו הצפונית של האוכף. אבל הרגעים הבאים כבר מצאו אותי מושך בדי עמל בצלעו הדרומית שהיתה תחילתה של עליה תלולה וקשה. צינתו של בוקר החורף נשכחה כליל. זיעה רבה החלה ניגרת מכל פינה חבויה שבגופי ומדבקת בגדי לעורי. “המתיני מעט” – קראתי לה בקול ניחר – “עד שאסיר את המיזע ואפשיל את שרוולי חולצתי.”

“אמרת משהו?” – שאלה כלא שומעת והמשיכה ללכת.

“עצרי רגע!” – חזרתי, נרגז קמעה.

היא הפנתה ראשה והתקרבה אלי. לוהטת מצעידה היתה, אך ללא שמץ של עייפות. מבתי־שחייה עלה ניחוח מופלא, דומה לריחם של שיחי הטיון.

“תינוק” – לחשה אלי כשהיא מהדקת את ראשי אל חזה – “העודך רוצה בי?”

“כן” – נשפתי לתוך הבד הקל שהחביא את שדיה – “בואי, מרוה, בואי נעשה זאת עכשיו. הבטחת לי שנעשה זאת בשדה!”

“מטורף!” – צחקה אלי – “מצאת לך מקום נאה לעשות זאת… וכי רצונך שכל שפלת עכו וצור וצידון יתבוננו במחזה? – בוא אחרי אל החרוב. יש לי שם פינה חבויה, מעברו השני של ראש ההר. שם תעשה בי מה שתרצה.”

“מבטיחה?”

“מבטיחה.”

התחלנו צועדים שוב, אבל המלה ‘צועדים’ אין בה כדי להביע אותה נתירה קלה שניתרה מרוה לפני, ולא אותה השתרכות שהשתרכתי אחריה. קול נשימותי חלף עבר על פני כל סולמות הקול המבדילים בין נשימה מאומצת לבין נחרה כבדה עד שהפך לקולו של מפוח נואק. בשארית כוחי הרימותי עיני לאמוד את הגובה הנותר בינינו לבין החרוב הבודד שנראה לי עתה גא ולועג עד להחריד. רציתי ליפול על האדמה ולנשוך את האבנים מרוב עייפות וחימה, אבל קפצתי שיני ונשבעתי שלא אניח למרוה שום עילה נוספת ללגלג עלי. תקעתי מבטי בקרקע הטירשית וראיתי, כמתוך הזיה טרופה, סלעים ושברי סלעים החולפים תחתי כגבות של חיות אפורות. קיללתי את מרוה. את הד"ר שורשוב. את בעלת הבית בחיפה. את הטכניון. את המרצה נ. את הערבים בדר־דילב. את העץ השומר על בדידותו ואינו מניח לי להתקרב אליו.

“הגענו!” – הכריזה מרוה.

נשאתי עיני וראיתי את החרוב ניצב מולי, ענק ומחריש. התקרבתי אליו, חיבקתי את גזעו, והתנשפתי כשאני מגרד לחיי בקליפתו. שתקנו זמן מה ואז נטלה מרוה לידי.

“בוא אל הסלע ההוא” – זימזמה באוזני.

הלכתי עימה בצעדים כושלים עד שצללנו שנינו בתוך גומת קרקע דשואה ומסובכת בשיחים לרגליו של סלע גדול. מרוה הסירה את חולצתה. שום לבוש אחר לא הפריד בין אור העולם לבין שדיה. בהרת אור שריצדה בין ענפי השיחים נפלה על פיטמה אחת עד שהבהיקה כתות בשל.

“בוא, תינוק… קח אותי.”

התבוננתי בה מבולבל וחומד, אבל לא זזתי ממקומי.

“מה קרה?” – שאלה וגחנה אלי. שדה ניטלטל ונגע קלות בלחיי.

“אינני יכול” – מילמלתי – “עייף אנוכי עד מוות… אינני יכול לעשות זאת עכשיו…”

“תינוק” – ליטפה אותי ברוך – “רוצה אני כי לכשנבוא לכאן בפעם הבאה תהיה חזק יותר משהינך עכשיו. רוצה אני לראותך מטפס ביתר קלות… לא נאה לאחד שכמותך להתנשם כך.”

ירדתי מן ההר עגום ומדוכדך. החרפה אכלה את נפשי, אבל היתה זאת החרפה שהצמיחה לאחר מכן את כל פרחי האון שבגופי המתחסן והולך. 

ב    🔗

רוח השירה נחה עלי. כותב אני שיר בשם ‘יוסף ואשת פוטיפר’. אבל הסיפור שונה מזה שבתנ"ך. יוסף העלם – בן למשפחה כבודה בכנען הוא, והובא למצרים ללמוד את מלאכת האבן והמתכת, – כל אשר ייעשה בשיש בזהב ובנחושת. מתגורר הוא בבית פוטיפר השר, הטוב אליו במאוד. אשת פוטיפר נושאת עיניה אליו. לא ביען יפה וחזק הוא (פוטיפר בעלה יפה וחזק ממנו) ולא ביען גבה־קומה הוא (גבוה ממנו אדוניה) כי אם בשל ליבו האמיץ לצוד את התנין בצאת השרים לציד היאור, ולצוד את הנמר בצאתם לציד היער. ועוד תאהבהו בשל אצבעותיו הטובות לפרוט על מיתרי הנבל ולשיר בשירים.

אז תסיר הגבירה המצרית את המעיל מעל יוסף האציל בן כנען, אך הוא לא יברח ממנה.

שניהם יתגנבו מן הארמון אל נאות שדה ויער ושם יערכו להם את יצוע אהבתם. יזנח יוסף את מלאכת השיש והזהב והנחושת, והגבירה – את מלאכת הבית. עד אשר ייתפסו שניהם בכף ציידי פוטיפר. ואז…

“אינני רוצה כי ייתפסו” – קוראת אלי מרוה לאחר שהקשיבה בדריכות עד למקום זה.

כותב אני את אגדת “הנימפה והנער”.

…הלוך הלך הנער לבקש לו אשה כי מלאו ימיו. ויהיה בצאתו מבית אביהו להרחיק נדוד, פגשתהו הנערה אשר בכפר הקרוב. למה זה תרחיק נדוד – אמרה לו – ואני כאן. הישאר עימי ואהיה טובה לך מאוד. אך הנער ענה לה: אין ליבי לנערות אשר תימצאנה לי באפס יד, בכפר הקרוב לבית אבי. ליבי לאשה רחוקה אשר לא תימצא מהרה. ואחרי כפרים רבים אשר עבר בארץ אבותיו הגיע הנער אל היער אשר מעבר לארץ, והוא יער־עד רחוק אשר בשירי בית אביו ייאמר עליו כי נימפות רעות בו האורבות לנערים והן צודות את נפשם לקחתה. והיער עולה במעלה הר גבוה אשר בראשו עץ בודד. ונימפה יפה מכל הנערות אשר ידע כבר מקפצת לפניו במעלה ההר ומסננת צחוק פעמונים מבעד שיניה הצחות, החטובות לטרף. בוא שכב עימי – תהגה הנימפה באוזניו ותמוץ מעט מן הדם אשר בצווארו. אך מידי יתפוס בה – תיתחמק מיד ותיעלם חיש במעלה ההר, ורק את צחוקה תשאיר לו לסימן דרך. כה תעשה לו פעמים רבות ופניו ילכו ויחווירו, יען ילך וימעט במאוד הדם אשר בעורקיו. עד הגיעם אל העץ הבודד.

ויהי בהגיעם לשם, אמרה לו: בואה שיכבה עימי. וזאת הפעם לא מצצה את דמו ולא נסה. רק חייכה אליו, חרש־חרש.

“אינני רוצה לשמוע יותר!” – נאנקת מרוה ומסתירה את פניה בכר שלמראשות שנינו. אחר כך מרימה היא לפתע את פניה בתנועה חדה:

“אמור, מי היא הנערה אשר בכפר הסמוך לבית הנער?”

ואני עונה לה כי שרה היא הנערה. זאת אשר בקיבוץ עין־טל.

“אבל אתה אינך אוהב אותה. נכון?”

“נכון.”

כותב אני בלדה על קרן־הפּוּך, מלכת ארץ עוץ, אשר עזבה את בעלה ותלך אחרי הנער אשר שמו מי־זהב.

מרוה אומרת שעתיד אני להיות משורר, ובעיניה גדול דבר זה מכל מה שניתן להשיג. צבי ישראל אומר שאין הוא יודע מה עתיד אני להיות. מכל מקום ברור לו כבר (מצטער הוא מאוד לומר לי זאת, אבל האמת יקרה מכל) שלא אהיה מהנדס.

באיזה פנקס במשרד הטכניון רשום, אומנם, שסטודנט של שנה ראשונה אנוכי. אבל יודע אני שאין לדבר שום חשיבות והצדק עם צבי ישראל.

ג    🔗

“הייתי רוצה להראותך את בית החרושת שלנו” – אומר יואל – “יש בו דברים העשויים לענין אדם צעיר המתכשר למקצועות הבניה וההנדסה.”

אילו ידע מה הם הדברים שענינו אותי באותה שעה לא היה מציע לי זאת באותה תמימות שהציע.

“רעיון טוב” – התלהבתי לעומתו – “ודאי שיש ברצוני לראות את בית החרושת.”

בו בזמן תהיתי ביני לבין עצמי כיצד אין הוא מבחין בכך שמצוי אני בגבעת־צדף יותר מאשר בטכניון, ושהחופשות היתירות שנוטל אנוכי לעצמי אינן הולמות אדם צעיר המתכשר למקצועות הבניה וההנדסה.

נמנינו וגמרנו שקרוב לשעת סיום המשמרת אבוא לבית החרושת עם מרוה, ואז יתפנה לסיור במפעל.

באנו לשם ומרוה החליפה חיוכים של היכרות עם השומר שהניחנו להיכנס בלא אותו רישיון מיוחד שהיה דרוש לדבר. נתתי דעתי לכך שפועלים ומנהלי עבודה היו מחייכים אל מרוה באותו חיוך גברי המחליף את המניעים האמיתיים שלו בנכונות חביבה ומנומסת להיות לעזר בכל אשר ניתן. בפעם הראשונה הרגשתי בקרבתה מעין רגש של קינאה. אלה שברכו אותה לשלום היו, על פי הרוב, גברים מגודלים וחסונים. ברי היה לי שהיו שוכבים עמה ברצון, ובכל הארת פנים שלהם הבחנתי במעין הצעה כמוסה לעשות זאת. אם היו מוציאים את זממם אל הפועל – היו מטביעים בה, בלי כל ספק, את אבק החול המכסה את פניהם השזופות ואת ריח זיעתם. לפתע נתקפתי רצון מוזר להיות אחד שכמותם: פועל חזק ושזוף, מלוכלך בחול ובזיעה.

“מחייכת את אליהם כאילו היו כולם קרובי משפחה!” – הוצאתי לבסוף מפי בנעימה שמרוה לא טעתה במשמעותה.

“מדבר אתה כאילו היית בעלי” – ענתה לי בליגלוג – “אבל בעלי שלי לא בא אלי מעולם בתלונות מעין אלו.”

היא הציצה בי וחרכה אותי, כהרף, באש כחולה של תוכחה. היא לא אמרה לי: אם רשאי מישהו להתאונן – לא אתה הוא, אדוני הצעיר. אבל מבט עיניה רמז זאת בבירור. נאלמתי ולא הוספתי מלה באותו ענין.

הגענו לאזור פעולתו של המנוף הגדול. ראיתי זרוע־ענקית של מתכת צבועה בצהוב סובבת באויר. בקציה ניתלה מעין פה מצוייד בשיני ברזל שהיה יורד ונוגס בערימות שהשתטחו מתחתיו, נוטל מן החומר כדי שובעו ומעבירו מהכא להתם, כששפכים של חול וחצץ ניגרים בין שיניו. בקצהו האחר, הגביה מעלינו, ראיתי את תא הניווט. מישהו שנראה מלמטה כגמד, ישב שם. וכשהתקרבנו יותר, אף עמד והוציא אלינו ראשו מבעד לחלון התא.

“שלום” – קרא אלינו מלמעלה – “מיד ארד!”

המנוף פסק משוטטותו. ראינו את יואל יורד אלינו ממרומיו במדרגות ברזל לוליניות שהשתלשלו מן התא.

עמדנו שלושתנו בצילה של הזרוע הצהובה. מבלי משים זזתי הצידה כדי שלא לעמוד מתחתיה ממש. מרוה נתנה בי עין לגלגנית, אבל יואל שיבח את זהירותי.

“באמת” – אמר – “לא כדאי לעמוד מתחת למנוף.”

“הינך מפעיל כאן עולם כבד למדי” – אמרתי לו. היה בקולי משהו מן ההערצה הילדותית, ויואל נענה לי בחביבות:

“בוא, עלה עימי אל תא־הניווט ואראה לך כיצד מפעילים אותו!”

מין רתיעה עזה ניעורה בלבי.

“לא” – פלטתי מפי – “יש לי פחד־גבהים. מוטב שלא אעלה.”

“איזה פחד?” – חקרה מרוה לדעת. קולה צונן היה ואכזרי.

“פחד גבהים.”

“שטויות!” – קראה – “רק מדמה אתה לעצמך.”

היא כיוונה אלי מבטה ומיד מצאתי עצמי משתרך בעקבותיו של יואל במעלה מדרגות הברזל. מין הרגשה נוראה של עליה לגרדום עטפה את ליבי. הגענו אל התא הקטן שהספיק בקושי כדי להכיל את שנינו. 

“רואה אתה ערימת חול זו?” – התחיל יואל מסביר וכיוון ידו אל אחת הערימות למטה.

“זאת?” – שאלתי, מבולבל קמעה.

“לא. התקרב יותר אל המעקה ואראה לך בדיוק איזו היא.”

הכרחתי עצמי להתקרב אל המעקה. אותה שעה עמד יואל מאחורי.

“עתה יבוא הדבר!” – חלפה מחשבה בליבי.

“בוא אפנה אותך בדיוק אל הערימה” – אמר ותפס כתפי בשתי כפותיו.

הפניתי ראשי אחורה בתנועה חדה, כאחוז עווית, וניערתי מעלי את ידיו. יואל התבונן בי במבוכה. פניו הביעו תמיהה שנתחלפה לאיטה במבע של הבנה. “סלח לי” – מילמל – “אכן יש לך פחד גבהים לאמיתו… אסור היה לי לעשות זאת… בוא נרד!”

הספקתי עוד לראות את דמותה הקטנה של מרוה ניצבת למטה ומסתכלת בנו במבט משתאה. הגענו לקצה המדרגות הלוליניות.

“מה קרה?” – שאלה – “מדוע חזרתם כה מהר?”

“שום דבר” – מיהר יואל לטשטש את שאירע – “יש לו באמת פחד גבהים…”

כשהנחנו את המנוף השמיע צופר בית החרושת את צליליו העמומים. נסתיימה משמרתו של יואל.

“עד שאתקלח ואחליף בגדי” – אמר למרוה – “תוכלו לראות את תנור הקלייה. המתינו לי ליד התנור.”

“תינוק” – פנתה אלי מיד לאחר שהלך – “פחד־הגבהים שלך מדכדך אותי. מתכוונת הייתי שניסע פעם לטבריה. רציתי לסייר עימך בצוקי הארבל. עתה אינני יודעת אם רשאית אני לעשות זאת. אותם הצוקים גבוהים יותר מתא־הניווט.”

“אין לי שום פחד גבהים” – אמרתי.

“ובכן, מה אירע לך שם למעלה?”

סיפרתי לה אותו חלום שחלמתי בביתו של המבור. עתה הסתכלה בי בחמלה, אבל היתה זו לא חמלה מלגלגת, כי אם ריקמה דקה יותר העשויה חוטים כחולים של רחמים שזורים בחוטי אהבה.

“מצפונך מייסר אותך. נכון?”

“אינני יודע… אולי אין זה אלא פחד הנקמה לבדו.”

“אה” – השיבה מיד – “אם כך הדבר רשאי אתה להירגע. יואל איננו איש הנקם. לעולם לא ינקום.”

הגענו למין דוד גדול־מידות הדומה לגליל מוארך שהונח במאוזן לכל אורכו על עמודי קשתות מיוחדים לדבר. מרוה הוליכה אותי אל קצהו, מקום שניתן היה לראות מבעד לצוהר העשוי לוח זכוכית עבה את המתחולל במיעיו. כופפתי ראש וראיתי את הגיהנום בכבודו ובעצמו: ים של להבות מסתער על גושי חומר הניצבים כחוטאים ומקבלים עליהם את דין ההיתוך תוך עוויתות של יסורי התפוררות. העפרות היו מאבדים חיש את צלם העפר, מתלהטים באור, ונעשים פקעות של אש המשירות קליפות של אש וחושפות תוכן שאף הוא כולו אש. לפתע רעדתי למגעה של הידיעה הברורה שכל הגיהנום הזה, כל התסיסה והלחישה וחרוק השיניים של החומרים המתענים בשריפה, נמצאים כה בסמוך… אם יישבר לוח הזכוכית המבדיל ביני לבינם, תשתלח לה מיד אחת הלהבות אל עומת פני ותעשני עפר קלוי ומלוהט. התבוננתי כמהופנט בגוש חומר אחד בתוך התנור שהיה דומה לגופו של אדם, עד שראיתי איבריו נושרים חלקים חלקים ונזדעזעתי.

ד    🔗

סוף סוף כותב אני לבית אותו מכתב שדחיתי תמיד את כתיבתו ושראוי היה להישלח זמן רב קודם לכן.

“מה שייכתב בזה” – נאמר בתחילתו – "אין בו כדי לשמח, אבל הכרח היה לאמרו ביום מן הימים ויפה שעה אחת קודם. עתה ברור לי כי אינני, ולא אוכל להיות, אותו תלמיד מעולה שלשמו חוסכים אתם מפיתכם, ועל הצלחתו הוודאית – מבססים אתם את עתיד הבית. סוקר אני את ציוני שקיבלתי בזמן האחרון ושוב איני מכיר את עצמי. אני שרגיל הייתי להערכות הטובות ביותר בגימנסיה – נחשב כאן לתלמיד גרוע. ב’חלקי מכונות' יש לי שישים נקודות. ב’הנדסה תיאורית' – חמישים וחמש. אמת שאלה הם גם ציוניהם של רבים אחרים. אבל הרבים לא שימשו ולא ישמשו לי לעולם תירוץ להצדיק בו את כשלוני.

השאלה היחידה המענינת כאן היא: מה סיבת הכשלון? – ניתן אומנם להאשימני בעצלות ובחוסר התמדה. אבל מי שיעשה זאת יחטא, בלי כל ספק, לסיבה האמיתית. והסיבה האמיתית נעוצה בכך שלא בחרתי במקצוע הנכון. מסתבר כי על אף ציוני הגבוהים במתימטיקה – לא נועדתי להיות מהנדס או ארכיטקט. היתה זו טעות קשה ומה צר ששילמתם בעדה מחיר גבוה למדי: בכסף ממש, ולא פחות מכן – בתקוות שנתבדו. טעות זו היא שהביאה לחוסר עניני בלימודים. לא עצלותי היא שגרמה לכשלוני אלא חוסר־הענין הוא שגרם לעצלותי. זוכרים אתם כי העצלות לא נמנתה על מידותי, וגם עתה שוקד אני כהלכה. לא על הלימודים השנואים עלי אלא על הכתיבה היקרה ללבי מאוד.

כותב אני שירים, אגדות וסיפורים והדבר מרומם את רוחי. רואה אני אותך, אבא יקירי, קורא דברים אלה ועוויה של יאוש חולפת בשפתיך. וכי בשירים ובאגדות אומר בני לסעדני לעת זיקנה? וכי בשירים ובאגדות יתפרנס הוא עצמו? – הרהרתי בכך לא מעט, ובסופו של דבר עלה בדעתי שבתחילת השנה הבאה אמשיך לימודי באוניברסיטה במקצועות הספרות וההיסטוריה שהצטיינתי בהם תמיד, ומסתבר כי עשוי אני להם יותר מלמקצועות ההנדסה. ובכן, אבי, אם לא יתגשם חלומך לראות מהנדס בבניך – תראה, לפחות, מורה לסיפרות ולהיסטוריה או, מי יודע, אולי גם חוקר ומרצה. גם בעלי מקצועות אלו מתפרנסים מיגיע עטם, שלא כסופרים ומשוררים שעטם אינו מביא לחם למשארת וגחלים לתנור. עד אז אין בדעתי כלל וכלל ליפול עליכם למעמסה. כבר ביקשתיכם שלא להוסיף שלוח את הקיצבה החודשית. רואה אני ברכה במתן השיעורים הפרטיים ובכוחי לקיים את עצמי. ברצוני לשהות בעיר זו עד לתחילת השנה הבאה. חיפה נתחבבה עלי מאוד, ומוטב לי שאהיה כאן ולא אחזור לירושלים באמצע השנה על מנת לשמש מטרה לשאלותיהן ולתמיהתן של הבריות."

עד כאן המכתב. לא סיפרתי להורי מדוע נתחבבה עלי חיפה כל כך. אינני רוצה להאריך כאן בתיאורם של כמה מן המאורעות הבאים: נסיעתה הדחופה של אמא לחיפה על מנת לעמוד על הדברים מקרוב. הפיטורים הרשמיים מן הטכניון. נפילתו של אבא למשכב. מאורע אחרון זה הוא שהעציבני ביותר וזכרו מעציבני עד היום כל שעה ששומע אני בחוגי המשפחה את שני המיתוסים הבאים:

המיתוס האחד מספר על אשה לילית אחת אשר כישפה אותי בנעורי והסירה את לבי מן הלימודים. היא היא שגרמה לכך שעזבתי את הטכניון. עד ששילם לה אלוהים כגמולה וטבעה בים.

המיתוס השני מבאר את מותו של אבא:

לאחר שנודע לאבא (החולה גם בלאו הכי) על קשרי עם אותה אשה – נתקף התקפת לב קשה ומת.

המבור, שידע בשעתו את שני המיתוסים האלה ואת נסיבותיהם, העיר פעם בקצרה שבכל מיתוס יש גרעין אמת.

ה    🔗

המבור שהכיר אף את נסיבותיהם של סיפורים אחרים מקורות חיי (שכן הפך והיה עד מהרה לאיש סודי) קרא לתקופות שונות מתקופות חיי בשמות מיוחדים במינם, ילידי ההומור והחריפות שציינו את דיבורו. כך, למשל, כינה את הזמן שבו התחילו המבקרים הספרותיים עטים על יצירותי הראשונות בעוקצים שלופים בשם: “עונת הברחש”, על שמם של אותם זבובים קטנים וטורדניים הממלאים את האויר בראשית הקיץ.

אך לצורכה של אותה שנה שבה עשיתי בחיפה השחיז לי שם ציני ביותר: “קציר הבתולים”.

כוונתו היתה, כמובן, לא למה שאירע לי עם מרוה, אלא ליחסי עם אחרות. ביתר דיוק: עם שתי נערות שהכירן במשך הזמן. נורה ושרה ל.

היום צופה אני בקצת תמהון וחלחלה על אותם הימים שבהם לא ידעתי שובעה ביחסי המין שלי, בניגוד לעצת הרופאים ובניגוד למה שמתחייב, לכאורה, מכל יחס של כבוד אל האשה. עצם המושג “כבוד האשה” – הושם אצלי בתיק שעליו הודבק הפתק “טעון עיון”. אומנם ראיתי נערות שנפגעו עד עומק נפשן מכל נסיון לנגוע בגופן, אבל נזדמנו לי אחרות שנעלבו לא פחות מכן אם לא נגעתי בהן. מה הוא, איפוא, כבודה של אשה? – לעורר בגברים את הרתיעה מפני התום הבלתי מחולל עדיין, או לעורר בהם את תאוות הכיבוש? ראיתי נערות שעשו הכול כדי להביא את הגברים למצב השני דווקא, ובלא לדרוש מהם כתנאי מוקדם, אהבה אמיתית. ראיתי כאלו שמלמלו מלות־אהבה רק בשעה שניכבשו ומבוקשן ניתן להן. אני כשלעצמי הבחנתי יפה בין אהבתי שהיתה נתונה כולה למרוה לבין אותה חיה שהשתוללה בין ירכי ונשכה כל נערה שנזדמנה לי. כוונתי היא בראש ובראשונה לנורה מרחוב נורדאו.

נורה היפה, זו שיופיה המסעיר לא נגע לליבי, נמצאה במחלקה השמינית ונצטרכה לסיוע בלימודי המתימטיקה. אי לכך נתבקשתי על־ידי הוריה לשמש לה מורה פרטי. שיעורי ניתנו בדירתם כדי שלא להעלות עשן באפה של בעלת ביתי. לאחר שיעורים מועטים עומד אני על כך שנורה איננה חסרת דעה, ועל כן שואל אני אותה מה היא, לדעתה, סיבת פיגורה באותו מקצוע.

“שונאת אני מתימטיקה!” – עונה היא בפשטות.

כיוון שזוכר אני שאותו מעשה היה גם בי, הריני מחייך לשמע תשובתה ואפילו חש בליבי מין אהדה לנוסחה הקצר והפשטני. עם זאת צף ועולה לפני זכרונו של מורי הצעיר, ולא עובר זמן מועט עד שנמצאתי אומר:

“אין זה מקצוע יבש כפי שאת סבורה עליו. הבה ונראה: דרך מטוס בשמיים ודרך אונייה בלב ים וכי לא נפלאים הם לעין? – אך בלי המתימטיקה לא היו לנו מטוסים ואוניות.”

“שלא יהיו” – משיבה נורה כמי שמשלים עם האבידה בלא צער רב.

מעלעל אני בספר הלימוד שלפנינו ומצביע על שירטוטיהן של פרבולות שונות. “אל תחשבי” – אומר אני – “שפרבולות נמצאות רק בספר הלימוד. פרבולות נמצאות גם בחיים ובטבע.”

“שונאת אני פרבולות” – מצהירה נורה.

“האומנם?” – תמה אני תמיהה פדגוגית – “הבה ונראה: הסנוניות בשמיים מציירות פרבולות במעופן, ופרבולות יש למצוא גם בגוף האשה.”

כאן זוקפת נורה אוזניה ועונה לי בחיוך לגלגני:

“כל זה טוב ויפה. אבל אתה אינך אלא פחדן. שכן מדבר אתה על הפרבולות שבגוף האשה ואינך מעז לנגוע בהן.”

אין לומר שדברים אלה נאמרים בלי לעורר בי רוגז כלשהו, מה גם שממרומי גילי נראית לי נורה דרדקית וצעירה מדי כדי לתחוב בצלעותי דורבנות אשר כאלה. בסך הכל מבוגר אני ממנה כדי שנה אחת, אבל מעמדי כמורה וכסטודנט, ומשהו מנסיוני הגברי האחרון אינם מניחים לי לעבור על הדברים בלא תגובה.

“מנין לך שאינני מעז? – ואולי אין כלל ברצוני לנגוע באותו גוף?”

“אה” – מסתכלת היא ישר בעיני בחוסר אימון גמור – “הכול רוצים לנגוע בו. כל גבר הראוי לשם זה רוצה לנגוע בו.”

וכאן מתמתחת היא על גב הכיסא בתנועה של עייפות, עייפות מן ההבל שבלימודים, ותנועתה פורשת לפני כהרמוניקה את כל מה שיש לה לפרוש. לא הייתי מתפלא אילו היו שדיה משמיעים צלילים באותה שעה. מכל מקום, אילו עשו כך – אקורד נאה היה זה.

מבטי מתעכבים אצל הדלת ונורה חשה בכך מיד.

“אינך צריך לחשוש. הורי הלכו מן הבית ולא ישובו אלא בערב.”

אחר כך מקרבת היא פניה אל פני, שוהה כך במרחק מה משפתי, ואינה מסירה עיניה מעיני. חש אני בגלי דם מכים בגופי ואנו מתנשקים.

“נורה” – קורא אני לפתע כדי למנוע ממנה כל הרגשה של ניצחון מוטעה – “אל תחשבי שהתאהבתי בך.”

“אינני צריכה לאהבתך” – לוחשת היא עולפת־תאווה – “הריני צריכה לך ממש, ולא לאהבתך.”

“ולמה לי דווקא” – שואל אני – "למה לא תמצאי לך אחרים?''

“ישנם גם אחרים. אבל בזמן האחרון רוצה אני בך.”

“למה?”

“יודע אתה” – עונה היא תוך הרהור, כמחפשת מלים – “יש בפניך משהו משל תינוק ויחד עם זאת קולך נמרץ, בריטוני, ואיננו מתרכך כשהוא מדבר אלי. הרי זה צירוף מענין… רוצה הייתי לראות איך זה הולך עם אחד הדומה לתינוק וקולו כשל גבר. מבין אתה?”

אחר כך מניחה היא שוב שפתיה על פי בלחיצה ושואפת אויר באפה מתוך התרגשות גוברת והולכת.

“בוא הנה, תינוק” – מגמגמת היא בחצי־פה, טרופה כולה – “בוא אליי”

“אינני רוצה לשמוע מלה זאת מפיך!” – ניתק אני מיד – “שומעת את? לעולם אל תקראי לי כך.”

“לא התכוונתי להעליבך… באמת שלא!”

עתה קרובה היא לבכי.

“יודע אני. אבל אל תקראי לי יותר בשם זה.”

ומשמנענעת היא בראשה לאות הבטחה, שבים אנו זו לזרועותיו של זה. אחר כך, משמגלה אני אותו כתם של דם מתחתינו, הריני נידהם כולי.

“נורה!” – לוחש אני – “סבור הייתי שמנוסה את יותר… אמרת שהיו גם אחרים…”

“היו” – משיבה היא – “אבל לא הנחתי להם עד כדי כך… ואתה, למדת זאת כבר אצל אחרת?”

“כן.”

“מיד ראיתי.”

“איך?” – כל גאוותי הגברית מנפחת את חזה ומסלסלת את שפמותיה בשאלה קצרה זו.

“לא חשוב” – עונה היא – “ראיתי.”

 

פרק עשירי    🔗

א    🔗

אם לא הוזכר כאן, לאורך פרקים רבים, השם שרה ל. – אין פירושו של דבר שבעלת השם נתעלמה מן הסיפור ולא תשוב אליו יותר. שרה היתה מוסיפה ומשגרת לי, מדי פעם בפעם, מכתבים שבחלקם היו דומים להרצאות על נושא תיקון העולם והחברה, ובחלקם – לפתקים שנערות בעלות חוש פיוטי משגרות זו לזו, ובהם הערות קצרות כגון: “ירד גשם”, או “הרקפת הראשונה צמחה מול חלוני”, או “בזה הרגע נדם קולה של משאבת המוטור. איזו דממה.”

תמיד הפליאו אותי יחסי השכנות הנעימים ששררו בין שתי נטיות בנפשה של שרה: הנטיה הסוציאלית והנטיה הפיוטית. אבל לימים למדתי שתופעה מעין זו נמצאה אף בנפשן של מהפכניות גדולות יותר, כגון רוזה לוקסמבורג.

שרה הזכירה לי, לא פעם אחת, אותה הצגה שעורכת היא עם חבריה בט"ו בשבט. חשתי שנוכחותי בקהל הצופים חשובה בשבילה במיוחד, אבל עדיין לא ידעתי טעמו של דבר. ביום המיועד עליתי על אוטובוס מספר תשע־עשרה, דבר שעשיתיו קודם לכן פעמים רבות, אלא שזאת הפעם לא ירדתי ממנו בגבעת־צדף והמשכתי עד לסופו של הקו בקיבוץ עין־טל. הראו לי אחד הצריפים ששימשו למגוריהם של חברי ההכשרה ואמרו: שם תמצא אותה. ואומנם מצאתיה בחדר קטן ששימש לה ולחברתה. לא עבר זמן מועט מכניסתי אליו עד

שנסתלקה לה אותה חברה ויצאה מן החדר. לא ראיתיה יותר באותו יום ובלילה הסמוך.

שרה זרחה לקראתי בשמחה אמיתית. מיד עמדתי על השינויים שחלו במראיה משעה שנפגשנו לאחרונה. גם אז הבחנתי בהשתפרותה, אלא שהפעם השביחה ביותר. דומה היתה עכשיו לצמח עציץ חווריין שהוציאוהו אל החמה וספג אור ואויר למכביר. גון עורה שזוף היה, עיניה הבריקו, וגופה נתעגל במקומות הראויים. ראיתי לפני נערה קורנת בריאת־בשר שהזכירה אך במעט אותה תלמידה רזה ומהורהרת של השמינית. הבינותי ש“ארוחות־ארבע” קיבוציות רבות החליקו אל קירבה על כל התה, הלחם והריבה שבתוכן, וששעות רבות תחת שמש שדה עברו על ראשה יחד עם הרוח והעננים. להופעה זו של בריאות נעניתי בחיוכי הבנה, שכן גם אנוכי נמצאתי אותה שעה בעיצומו של תהליך השתבחות דומה. דבר זה ניכר במבטי עיניה ששילחה בי. בפעם הראשונה הסתכלנו זה בזו לא רק כיצורים בעלי דעות והשקפות שהתכוננו יחד לבחינות הבגרות, אלא גם כיצורים בשר ודם. אינני יודע אם חמדה אותי בליבה כבר באותה שעה, אבל אני חמדתיה בראיה ראשונה. היא יצאה עימי והראתה לי את מוסדות הקיבוץ בגאווה מרובה כמי שאומר: ראה לאיזה הישגים מופלאים הגענו כאן. היא דיברה על אורח חיים צנוע ועל משטר של שוויון, על עבודה ועל חולצות לבנות לאחר העבודה. אבל אני הצצתי בה בעיקשות מתוך אישון יוקד שהתנסה כבר במראות אחרים, וסירבתי להיכנס לאוירתה של שיחה ענינית כשרה על ענינים רחוקים מן הענין שהטריד את ליבי. אומנם הגבתי מדי פעם בפעם בביטויים של מוסכמות כגון: “באמת?” – או “לא ידעתי שכך מסודרים הדברים…” אבל מה שהטריד את ליבי היה דבר אחר לגמרי. ידעתי כבר היכן סועדת שרה את סעודותיה עם בני הקיבוץ, והיכן מקומם של בית התרבות, הרפת, הלול, המכבסה, אבל לא ידעתי עדיין אם שכבה כבר שרה עם גבר כלשהו באחד הלילות, ואם אותו שביב חם וחדש שנולד בעיניה אינו אלא שריד מן האש שנדלקה בהן באותו לילה. היא דיברה על אסיפות חברים, על ועדות ועל ענפים, אבל אני הצצתי בה בחיוך יודע־כל, כמי שאומר: אל נא תנסי לטוח לי טיח… הלוא יודעים אנו שכל זה טוב וחשוב הוא, אבל עדיין אינו העיקר… הסתכלתי בה באותם המבטים הרנטגניים החודרים אל מתחת לבגדים ושורפים כל כסות בדרכם אל הבשר ואל מה שבתוכו. היא הרגישה בכך והשתתקה פתאום.

“אינני אוהבת את המבט הזה” – אמרה לי והתאדמה.

תפסתי בה בידיים חזקות ונשקתיה על שפתיה.

רגע אחד נפתח לי פיה כשהוא רפה וכנוע, אבל מיד לאחר מכן נחלצה בתנועה חדה.

“לא” – אמרה – “אסור לנו לעשות זאת.”

שתקנו שנינו זמן־מה.

“למה לא ענית על מכתבי בכל אותם הימים?” – שאלה לפתע בקול נמוך וכאוב – “ולמה אינך בא לבקרני?”

השירטוטים – רציתי לפטור עצמי בתירוץ – יודעת את…

אבל לא אמרתי זאת ובחרתי בשתיקה.

“אני מחכה ליום שבו תרצה לכתוב אלי ולבקר אותי” – אמרה – “חיכיתי לך תמיד והריני מחכה גם עכשיו…”

“אבל עכשיו אני כאן” – ניסיתי ליישר את ההדורים.

“לא. אינך כאן” – השיבה והציצה בי במישרין.

זאת הפעם התאדמתי אנוכי.

ב    🔗

אולם בית־התרבות היה מלא כולו. באו אורחים מן הישובים הסמוכים והדוחק היה מרובה. אנשים נשאו בידיהם כיסאות שהביאו מן החדרים ונתיישבו בשולי האולם. נכנסתי עם שרה וחששתי שלא יימצא לי מקום ישיבה, אולם היא הוליכה אותי בצעדים מהירים ובטוחים אל השורה הראשונה. קרוב לאמצעיתה הלבין שטחו המעוגל של כסא ריק ששני בחורים, חבריה של שרה מן ההכשרה, גוננו עליו בחירוף נפש מפני נסיונות ההסתערות של מחפשי המקומות.

“שב כאן” – חייכה אלי – “שמרנו מקום זה למענך… להתראות בהצגה.”

מיד נעלמה מאחורי הקלעים ושוב לא נתגלתה לי אלא בצורת סולוויג, גיבורת המחזה.

ממקום מושבי שהיה מקורב לבמה ראיתיה לבושה כנערת כפר נורבגית, מטפחת גדולה לראשה וחולצתה רקומה זהוב־אדום. מגפיים גבוהים לבנים היו לרגליה ובידה נשאה צרור של חפצים. היא התקרבה עד לאמצע הבמה, מקום שפר־גינט היה מתקין בפטיש בריח לדלתו של צריף קטון. ממה שסופר לפני כן ניתן להבין שצריף זה הוא מקום מקלטו של פר־גינט לאחר שברח מן הכפריים הרודפים אחריו. נמלט היה מנקמתם לאחר שעולל מעשה אשר לא ייעשה: חטף נערה בעצם טכס נישואיה ושילחה לביתה לאחר שהתהולל עימה ביער. פר־גינט היה ידוע כבחור פרא, משולח רסן, שפגיעתו רעה בבריות בכלל ובנערות במיוחד. אבל דעתה של סולוויג על אופיו ועל אפשרות תיקונו היתה, מן הסתם, שונה מדעת הציבור. אף פר־גינט רחש אליה הערצה עמוקה. בסופו של דבר ברחה מבית אביה על מנת להצטרף אליו בביקתתו שביער.

באה היא אל הנירדף השקוע בעבודתו ואומרת:

האזנתי לקולה של סולוויג והשתאיתי להבחין בו צליל עמוק, מלא חום ובגרות, שלא הבחנתי בו מעולם. שעה קלה קודם לכן תוהה הייתי אם יודעת שרה מה משמעות המלים “ואני שלך.” לגבי אשה. אבל סולוויג שעל הבמה ידעה זאת בלי כל ספק. היה משהו בקולה שהעיד על הנכונות המלאה להיות שייכת לגבר האהוב, להיות שלו בגוף ובנפש. עקבתי בדריכות אחרי משחקה וחשפתי בזה אחר זה אותם ערגונות והתמסרויות שהצליחה להעלים מפני בימים שהיתה שרה לינד. כל הבשלות הנשית שכלאה בנפשה, במנהגיה ובנימוסיה של יום־יום – כמו התפרצו החוצה ללא עיכוב של בושה וכוח ביקורת. בשנים שלאחר מכן נתתי דעתי לכך שישנן נפשות שרק באמצעות האמנות, רק במשחק, בשירה, במחול ובנגינה – עשויות הן לגלות את האירוס שבתוכן. כל מיני קפאונות באים לידי הפשרה בחסותה של המוזה. הריתמוס הסוער של הריקוד קובר בין גליו את צעיף הצניעות האחרון. היד הלבנה והנזירית של הנערה המנגנת בפסנתר, אותה יד המקפידה לכפתר את החולצה לבל ייראה דבר, פורמת בצלילי נגינתה את כל הלבושים המכסים על נישמתה ומתגלה כמות שהיא: ערומה ולוהטת מיצרים.

בהמשך המחזה ראינו את פר־גינט בכמה מגילגוליו. מקום ההתרחשות נדד מארץ מולדתו ועד לבית המשוגעים בקאהיר ואל הבדוים שבמדבר הגיע. אבל ידעתי שלקראת הסוף עתידה סולוויג להתגלות שנית וחיכיתי להופעתה בקוצר רוח. עד היום סבור אני שהמחזה במקורו הוא ארוך ומגובב מדי, זאת מטעמים שלא כאן המקום לפרטם. אבל אותה שעה שישבתי בבית־התרבות שבעין־טל – נראה לי ארוך עד לזוועה, ותמה הייתי על הבמאי שלא קיצץ בהמשכו כשם שקיצץ בתחילתו.

סוף סוף שמעתי שנית את קולה של סולוויג. שרה היתה באותה ביקתה שבה נצטרפה לפנים אל פר־גינט, לאחר שנים ארוכות של ציפיה. פר־גינט חזר ממסעיו הארוכים אל ארץ מולדתו ובא אל הביקתה ואל סולוויג שעזבה בצאתו לנדודיו. שומע הוא קול אשה שר:

אחר כך יצאה סולוויג מן הביקתה. וכאן רוצה אני לתאר את הרגע שבו ניגלתה לי אהבתה של שרה לראשונה. ישנם דברים שאתה יודע אותם, וישנם שאתה מרגישם. עד אז ידעתי אי־שם בלשכות־המודיעין של שכלי ששרה מאוהבת בי. אבל סולוויג שעל הבמה הצליחה לשכנע אותי שהדבר נכון יותר משידעתי קודם לכן. הרגשתי את אהבתה זורמת אלי בגלי קול. היא שרה בקול אלט עמוק והביטה בי בעיניים גלויות שרק רסיסי דמעות חצצו בינן לביני:

השפלתי עיני מפני מבטה, ושמעתי את רעש מחיאות הכפיים שבא לאחר שנדם קול זימרתה. הקהל הגיב כאן בצורה ספונטנית, ובני נוער רבים וכן מבוגרים ביקשו ממנה, על־ידי מחיאות כפיים חוזרות ונישנות, לחזור על השיר בשנייה. אבל סולוויג הנידה בראשה בעגמומיות.

,,אינני יכולה… אינני יכולה!" – התחננה אל הקהל.

המחזה נסתיים לפני סיומו שבכתב היד. אבל איש כמעט לא הרגיש בכך. אנשים רבים עלו עתה אל הבמה ולחצו ידיה של סולוויג.

איך שהוא עבר גם אותו זמן שהוקדש למסיבה שלאחר ההצגה. שמעתי את הבמאי אומר דברים בשיבחה של שרה, שאף על פי שלא שהתה על הבמה אלא זמן מועט, הצליחה להפוך את שהייתה הקצרה לנקודת־שיא בשביל הקהל. וזאת – בשל התמזגותה המפליאה עם התפקיד. שרה – אמר – גילמה במשחקה שתי תכונות יקרות המצויות בנפש האשה, האשה של כל העמים וכל הזמנים: נאמנות ללא גבול לגבר האהוב, והשלמה עם כל סטיותיו מתוך אמונת־תום שעתיד הוא לשוב אליה באחד הימים. באמונתה זו היא חיה את חייה, נשענת על אהבתה ואוכלת את לחם היסורים של ציפיתה הגדולה כאילו היה זה דבש.

אחר כך מצאנו עצמנו בחדרה הקטן, רחוק מן ההמולה. הוצאתי מילקוטי בקבוק קטן ונאה של ליקר שהכינותי לאותו מעמד. השיקונו שני סיפלונים ששימשו בדרך כלל לקפה, וברכנו זה את זה.

“שיחקת נפלא!” – אמרתי לה.

“לא שיחקתי כלל. פשוט, סיפרתי על עצמי את כל שהיה עם ליבי.”

וכשתליתי בה עיניים קשובות, פירשה לי שאיבסן סיפק לה את המילים להביע את ריגשותיה שלה. אילמלא כתב איבסן אותם קטעים בשביל סולוויג שלו – היתה היא עצמה כותבת אותם באחד הימים, לא בשביל איזו סולוויג, אלא בשביל עצמה. לא עניין אותה כלל ההווי הנורבגי שבמחזה, הטרולים וכל השטויות. ענינה אותה רק סולוויג, כלומר: האשה האוהבת היודעת לחכות.

נזכר אני במה שהוא ומוציא פתק מתוך כיסי.

“דרישת שלום לך מצבי שלא יכול לבוא ושיגר לך פתק.”

“נער חביב” – אומרת היא לאחר קריאת הפתק – “מסור לו דרישת שלום.”

“זה הכל?”

כאן שח אני לה עד כמה מזכירה צבי בדבריו ושואל עליה בכל הזדמנות. אותה שעה מפרכסות בליבי כל מיני מזימות קטנות של זיווגים. ומדוע לא? – שואל אני את עצמי. מתאימים הם זה לזו מאין כמוהם. שמא תכתוב לו בכתב ידה הנערץ עליו כל כך, כמה מילים טובות?

שרה מישירה אלי מבט חודר.

“ראה” – אומרת היא – “אם אינך רוצה בי אינך חייב כלל וכלל למצוא לי אחר.”

מסתכל אני בפניה המאופרות להפליא במכחולו של הבמאי. שפתיה צבועות עדיין בצבע האודם ששימש לה למחזה וניראות כחרוכות מכוחה של להבה פנימית. לבושה היא עדיין באותה אפודה רקומת אדום וזהוב ההולמת אותה מאוד וכולה זוהרת בהילת ההוויה ששימשה לה סמל.

“מי אומר שאינני רוצה בך?” – מתקרב אני אליה עד ששולי האפודה נוגעים בחולצתי, – “רוצה אני בך בזה הרגע ממש… רוצה אני בך מאוד!”

אילו היתה זו שעה אחרת, שלא בסופו של יום עמוס מתח והתרגשות, ייתכן ששרה היתה מבקשת ממני לפרש יותר את משמעות המלה “רוצה” שהשתמשתי בה. אף ייתכן שהיתה אומדת ביתר קפדנות את משך הזמן הכלול ב“זה הרגע” ואת תוקפה של ההבטחה הריגעית הזאת לגבי הימים הבאים. אבל היה זה, כאמור, בסופו של יום יפה ועשיר. מין ליאות מתוקה ריטטה בעפעפיה. הליקר – אף הוא העטה על מבטה דוק של ערפל שבעדו נראה הכל בלתי בהיר, לא בטוח, אבל קוסם ומושך.

אותו לילה עליתי על יצועה כשאני חובק בזרועותי נערה רועדת מפחד ומתשוקה. למחרת בבוקר ירדתי ממנו בחשאי כשאני משאיר אחרי אשה קטנה.

ג    🔗

מרוה נטלה עימה את שני ילדיה ויצאה את הצריף. צעדתי לצידה כשאני נושא את מזוודתה ואת ילקוטי. בכביש הראשי נאספנו על־ידי האוטובוס הנוסע לטבריה.

הדרך עברה עלי שלא בהרגשה נוחה. מרוה היתה מצביעה על מקומות ישוב שונים ושואלת אותי לשמם במין תאוות קינטור, כאילו הייתי דרדק שלא התכונן כראוי לבחינה. מידי פעם בפעם זוכה הייתי בהערות כגון: וכי לא משונה הדבר שמוכן אתה להילחם לחירותה של ארץ שאינך מכירה כלל? אחרי מדקרות־חרב כגון אלו באו דקירות־מחט קטנות יותר מסוג: אילו הייתי אומרת לך שמקום זה הוא פתח־תקוה היית מאמין בודאי… (די אם אציין כאן שדברים אלה נאמרו בקרבת כפר־תבור).

אחר כך הורתה בידה צפונה, אל שתי הבליטות הסלעיות של קרני חיטין. וזמן מה לאחר מכן, כשעברנו ליד המושבה הקטנה מיצפה – תקפתה עצבות גדולה. “הבט” – אמרה – “הבט אל הבקעה הזאת למטה. הרי זו בקעת ארבל.”

ואחר כך:

“רוצה אני לטייל אתך עד לקצהו של מישור זה ולהגיע אל הצוקים. משם נרד למיגדל.”

היא הסתכלה בי במבט אוהב ונוגה כאחד. בשבועות האחרונים הייתי זוכה לאותו מבט לעיתים קרובות ביותר – כל שעה שהשתרענו חבוקים בצילו של עץ עבות: אלון, חרוב, או זית. עדיין לא יכולתי להשיגה במעלהו של הר, אבל הרגשתי שהליכתי קלה עלי מיום ליום. הטיול חדל להיות בשבילי מאמץ מפרך של שרירים ולב, ונעשה פולחן של אהבה. באותה פשטות שבה יכלה להגיד לי: הריני מרוה חרמש, אמרה לי (ותמיד כמעט אירע דבר זה בצילם של עצים ענפים):

“הריני עשתורת ואתה בעל.”

או:

“הריני קדשה במקדש ואתה הגבר הבא אלי…”

לא היתה בקולה שום נימה של היתולים ומשחק. היא התכוונה בכל רצינותה למה שבא לאחר מכן. ומה שבא לאחר מכן היה, על פי רוב, התחברות לוהטת ופרועה בלב השדה. ירדתי עליה כענן, כגשם, וכערפל. היינו מטורפים ורטובים, רטובים מגשם ומזיעה, נינוחים על האדמה ומתייבשים בחמה של ארעי. ואז – מתעטפת היתה בתוּגה פתאומית ומסתכלת בי כך, עד שיצא ליבי אליה מרוב אהבה וחמלה:

“תינוק” היתה אומרת לי מדי פעם – “כמה צר יהיה לאבד אותך באחד הימים.”

הגענו אל טבריה ומצאנו את אמה של מרוה ממתינה לנו בתחנת האוטובוסים. היתה זו אשה קשישה שעיקבות של יופי עדיין ניכרו בפניה אלא שסוכסכו בקווי שתי וערב של קמטים. הפגישה בינה לבין ביתה היתה צוננת משהו, אבל שני הילדים מצאו דרכם חיש אל חיקה וזכו בנשיקות ובליטופים. אף אני זכיתי למבטי חיבה משעה שנודע לה שבנם של האורלינסקים אנוכי. שוב שמעתי דברים בשיבחם של הורי, ושוב הרגשתי בצד ההנאה מתהילת ההורים גם דיכדוך כלשהו. מעולם לא הייתי בטוח בכך שאף בני ישמעו דברי שבח מעין אלה נאמרים עלי. מכל מקום, ההתחלה שבה התחלתי את חיי עמידתי ברשות עצמי לא הניחה מקום לביטחון כזה.

דירתה של הגברת תמרי נמצאה בבית ערבי ישן, לא הרחק מגן העיר. לגמנו מן הקפה התורכי שהוגש על שולחן דמשקאי קטן, משובץ בצדפים. מרוה הודיעה לאמה כי ברצונה להראות לי מקומו של בית הורי בטבריה ויצאה עימי לרחוב.

ד    🔗

שני הימים שעשינו בטבריה היו הימים המאושרים ביותר שנפלו בחלקנו. בערב הראשון, עם חשיכה, ירדה עימי מרוה לשפת הים. טיילנו שם לאורך הרציף כשסירות הדייגים מתנודדות על פני הכינרת הרוגשת לימיננו, ושורת המסעדות ובתי הקפה מנצנצת לשמאלנו באורות חשמל ופנסי זכוכית תלויים בשמי קורה. ריחות של צלי בשר וצלי דגים תימרו באוויר מכירה לכירה ומשולחן למשנהו. ליד אחד השולחנות האלו התישבנו לבסוף. אכלנו מן האמנון העשוי על גחלים ושתינו מן העראק. הכינרת רגשה והלכה וחבטותיהן של הסירות הקשורות לרציף נעשו תכופות ואטומות יותר. סיפרתי למרוה על האימה שחש אני בקירבתו של ים. “אה” – השיבה לי תמיהה לחלוטין – “אינך משער לך עד כמה אוהבת אני את סערת הים… הקשב לדפיקות העמומות של הסירות… לב הים דופק. שומע אתה? בלילות כאלה קורא הים לאהוביו לבוא ולשחק עימו בין הגלים. רוצה אתה שנטבול בים ונשחה קצת, מאוחר יותר?”

“בשום פנים לא!” – מיהרתי לסלק ממני רעיון שניראה לי מתעתע להחריד.

מרוה צחקה בקול לשמע הסתייגותי המבוהלת. 

“אילמלא האנשים על החוף הייתי זורקת בגדי וקופצת לים כבר עכשיו!”

רוח שרקיה עזה החלה מנשבת ומרימה נחשולים עד לגובה הרציף. הללו נסוגו אחור באידוות גריפה והשאירו אחריהם שלוליות וענני קצף. עיני חתרו באופל הים מתוך חלחלה סתומה. בדמיוני ראיתי את גופה של מרוה מלבין באפילה המימית כשהוא נסחף למעמקים וחוצה שכבות של מים תהומיות וירקרקות בזו אחר זו, עד שהוא נח, חסר חיים, על קרקע־הים.

“לא הייתי מרשה לך לקפוץ לים בשעה זו!” – הודעתי לה מיד.

“אינך מכיר עדיין את כושר השחייה שלי.”

“לעזאזל כושר השחייה שלך” – נרגזתי לעצם המחשבה שגופה של מרוה יהא ניתז מגל אל גל ומתנפץ לבסוף אל קיר הרציף – “בסערה זו הדבר הטוב ביותר לי ולך היא פיסת קרקע יבשה ומוצקה מתחת לרגליים.”

“אי לך, עכבר־יבשה שכמותך!” נענעה עלי ראשה בליגלוג – “לפני המון שנים, כשהולכתי אותך כאן ורחצתי אותך במימי הכינרת, קיוויתי שתהיה ספן עובר־ימים, או דייג חסון מושך מכמרות – והנה מה שיצא ממך לבסוף: עכבר יבשה!”

“כן” – מיהרתי לפרוט על מיתר ישן – “יודע אני שאינני חסון ביותר כאותם הדייגים… שמעתי זאת פעמים רבות!”

“לא, לא” – חזרה בה מיד מכל כוונות של קינטור – “עכשיו חסון אתה למדי. הולך אתה ומתחסן מיום ליום. אלוהים, כמה מתגאה אני בך שנעשית בחור בעל צורה, שזוף וקל רגליים!”

הצצתי בה במבט ספקני אבל ראיתי שדיברה בתום־לבב.

כשחזרנו לדירת האם בשעה מאוחרת מצאנו שהכל עלו על יצועם ונרדמו. נשאתי עיני והבחנתי לראשונה בתמונה גדולה שהיתה תלויה בחדר האורחים. היה זה קלסתרו של גבר בעל מצח גבוה ומפיק אצילות. מיד נתתי דעתי לדמיון בינו לבין מרוה.

“זהו?” – שאלתי.

“כן.”

וזמן מה נשאה מבטה לפנים שהביטו בה מן הכותל, כשרויה בתפילה.

למחרת, עם שחר, עוררה אותי והאיצה בי לצאת ליום הטיול הארוך המזומן לנו. נסענו באוטובוס עד למושבה מיצפה. ירדנו וחצינו את הרמה בואכה לכפר חיטים. משם צעדנו במעלה מתון עד שהגענו קרוב לקציה הצפוני של הרמה.

כאן ניצבה מרוח מאחורי וכיסתה בכפותיה על עיני.

“לך קדימה” – ביקשה.

צעדתי כסומא כמה עשרות צעדים עד שהורתה לי לעצור והסירה כפות ידיה מעל עיני באחת.

ראיתי את אחד המראות המרהיבים שניגלו לי מימי. היום יודע אני לקרוא בשמם של הואדיות, ההרים והישובים הנשקפים מראש צוקי הארבל. אבל אז הקסימתני התמונה כולה מבלי שאנתחה לחלקיה. קירות הסלע הפראיים הגוהרים אל הבקעה, והבקעה הגוהרת אל הכינרת. הרי גולן מזרחה לה, ושרטוטו העדין, הלבנבן, של החרמון הרחק בצפונה. הכל עשוי כמעשה פסיפס שקדרות הצוק ועין הירק הבהירה וכחול המים משמשים בו בערבוביה. עמוק למטה נפזרו נקודות שחורות: אהליהם של בני קידר, ומעליהם, בשיפועה של גבעה, האדימו גגותיה של המושבה מיגדל. פה ושם התרוממו דקלים כעופות האומרים לעוף.

כופפתי ראשי אל מעבר לסלע האחרון על מנת להציץ במה שלמטה ממנו ונרתעתי אחורה כשריגשה קלה עוברת במיעי.

“איזו תהום!” – קראתי.

“עתידים אנו לרדת אליה.” 

“מכאן?” – במבט ראשון לא ראיתי כל דרך לעשות זאת אלא באמצעות כנפיים.

“בוא עימי” – חייכה אלי – “לא הרחק מכאן נמצא שביל המשתלשל למטה, בין הצוקים.”

פנינו למערבה של חומת האבן עד שנפתח לימיננו מין מורד של עפר. צעדנו תחילה בשביל תלול שנסתיים במדרגות זקופות של סלע. ניתן היה לרדת ממדרגה למדרגה תוך הסתייעות נמרצת בידיים. נמנעתי בכל כוחי מלהסתכל למטה – מקום שהקיר שופע בתלילות מפחידה ומעלה רעיונות טרופים של החלקה, נפילה וריסוק איברים. מרוה היתה יורדת לפני ומפנה אלי ראשה מדי פעם בפעם.

“גבוה מתא־הניווט שבבית החרושת, מה?”

“כן.”

“קרובים אנו כבר לרגליו של הצוק. עוד מעט ונחדל להשתופף כנחשים בסלע.”

כשהגענו למטה והצצתי אל מרום הקיר שירדנו בו – אחזני פחד. מחיתי את הזיעה מפני. מרוה נראתה רגועה למדי וסקרה אותי בחיוך. אבל ככל שהתקדמנו בשביל הצר המוליך אל אפיק הנחל – הלכו פניה והרצינו. ראיתי שרידיה של מצודה מימין לשביל ולועיהן של מערות. מרוח סטתה מן השביל ונכנסה עימי אל מערה אפלולית. התישבנו בירכתי המערה.

“תינוק” – אמרה לי בקול נמוך – “רוצה אני לספר לך משהו.”

לפתע הרגשתי בגל של רחמים מפכה בליבי. רציתי לשחררה מן הצורך לחזור על תיאורו של אותו סיוט נושן.

“יודע אני כבר,” – מילמלתי בהשפלת ראש.

“אימך סיפרה לך?”

“כן.”

לא ידעתי אם גילוי האמת על הדרך שבה הגיעו הדברים לאוזני יהיה לרצונו של יואל. לא ידעתי אם דעתה תהיה נוחה מכך שיואל סיפר לי אותו מעשה. 

זוכר אני את הדממה העמוקה שהשתררה לאחר מכן. שמענו רק את קול נשימותיה ואת קולם הרחוק של רועים הקוראים לצאנם. מדי פעם נצטרף לכל זה קולן העדין של טיפות שהיו נופלות על קרקע המערה מאיזה סדק אפלולי שבקיר.

ה    🔗

השעה היתה קרובה לצהריים. צעדנו דמומים באפיקו של ואדי, בין אהלים ובתים, פעיות צאן וקירקור תרנגולות ברודות. האנשים שהתהלכו סביב העמידו עלינו סבר פנים נוח. ניראים היו בעיני כבדווים, ועם זאת – היה מישקם עשוי כמישקם של פלחים.

“מה טיבו של ישוב זה?” – שאלתי את מרוה.

"אלה הם הבדווים של ואדי חמאם, מבני שבט ה’היב' " – ענתה לי – “שבטו של שייך מוטלק הידוע.”

אילו היתה מזכירה את שמו של השייך כמה ירחים לפני כן – לא היה ידוע לי כלל. אבל עתה התנערתי מיד.

“מכיר אני ידיד טוב של שייך מוטלק. הייתי שמח למסור לו דרישת שלום מאותו ידיד.”

מרוה הסתכלה בי בתמיהה. מעולם לא נראיתי בעיניה כמי שיש לו ולשייך בדואי כלשהו ידיד משותף.

“מי הוא אותו ידיד?” – חקרה מיד.

“קוראים לו בשם המבור.”

“המבור? חוג’ה המבור?” – שאלה בעירנות כמי שנתגלה לו איזה אביזר מבית ישן וחביב שלא ביקר בו מזמן.

“כן. דומה שכך כינוהו במקומות אלה.”

“גר היה במיגדל. נכון? – זוכרת אני את חוג’ה המבור עובר בחוצות טבריה כשהוא רכוב על סוסו וחגור נישקו ממש כפרש בדווי.”

“הוא הוא האיש” – נעניתי מתוך ביטחון שלא יכול להיות אדם אחר בשם זה שתיאורו יהיה תואם כל כך את מה שידעתי על המבור.

לא עברו כמה דקות עד שנמצאנו עומדים מול בדווי זקן והדור־קומה שכמו ירד מעל דפי סיפור ישן וניצב לפנינו חי בדמותו ובצביונו. התבוננתי בסקרנות אל זקנו כדי למצוא בו עיקבותיה של אותה מישחה שחורה שאבדה בדרך למכה, אבל הזקן לבן היה. שייך מוטלק קיבלנו בסבר פנים יפות, וכששמע את השם “חוג’ה המבור” יוצא מפורש מפיה של מרוה שסחה בערבית שוטפת – נשא קולו בקריאות קצרות להכא ולהתם. קריאות אלו הפעילו מכונת שירותים ביתית שהיתה סמויה, עד כה, מן העין. ראינו כמה נשים מתגלות ונעלמות ושמענו קירקורה העז של תרנגולת שניצודה בכף. בסופו של דבר סעדנו עם השייך כשאצבעותינו מלפתות באורז את בשרה של אותה תרנגולת. שייך מוטלק הירבה לשאול על שלומו של המבור ועל שלום אשתו ובניו. הייתי מספק לו את כל הפרטים הדרושים באמצעותה של מרוה. לאחר כל תשובה שהניחה את דעתו היה נענה מיד בתודות מאליפות לאלוהים שהיטיב כה עם ידידו ובאיחולי ברכות שכך ייטיב עימו גם בעתיד. ראיתי אשה יפהפיה ניצבת רגע אחד בפתח החדר, נועצת עיניה במרוה ונעלמת מיד. לאחר מכן הציצו במרוה עוד כמה נשים. שייך מוטלק עצמו לא היה פונה אל מרוה במישרין, וכיוון דבריו ומבטו אלי בלבד, אבל מגילגול עין לוהט אחד שגילגל פעם לעברה – הבינותי שלא היה מסרב לשאת ולתת עימי (נראיתי לו ודאי כאחיה) על צירופה האפשרי לאוהל הנשים שלו… שתינו קפה מריר. הוצעו לנו סיגריות. בשבילי היתה כל אותה סעודה אצל שייך מוטלק מעין חוייה קמאית שנעורה בי לתהייה. בשנים הבאות נתקבלתי באופן דומה בבתים אחרים ובאהלי־מדבר, והתחלתי מבין יותר כמה קטעים בתנ“ך, כגון תחילתו של פרק י”ח בבראשית. יתר על כן, התחלתי מבין לריגשות הנועם והגעגועים שמתוכם דיבר המבור על ידידיו מכניסי האורחים שמקרב הערבים. 

נפרדנו בברכות משייך מוטלק ומיד נתפתח ביני לבין מרוה ויכוח ער. לתמהוני הרב מצאתי עצמי כשאני נוקט לגבי מרוה אותה עמדה מלמדת זכות על הערבים שנקט המבור כלפי.

“מה דעתך על בני שבט ההיב?” – שאלתי את מרוה כשעזבנו את תחום הישוב – “ניראים הם לי כערבים טובים ונעימים.”

“אין ערבים טובים ונעימים” – פסקה מרוה מיד – “יש ערבים היראים ממך ורוצים לקיים עימך יחסים שיניחו להם להמשיך ולחיות. משעה שיחדלו לירוא מפניך – לא יהיו עוד טובים ונעימים.”

“וכי אינך מאמינה כלל ביחס ידידות בין ערבים ליהודים? יחסים יפים, ללא כל חשבון של נזק ותועלת?”

“לא. אינני מאמינה בידידות כגון זו.”

“אבל המבור מאמין בה” – טענתי.

“גם אבי האמין בה.”

לפתע ראיתי לפני מרוה אחרת. עיניה הבריקו בנוגה פלדי קר, ושפתיה הפכו פס של מרירות. מיד הנחתי לאותו נושא.

הגענו אל כביש מגדל–גינוסר, ושמנו פנינו אל חורשת אקליפטוסים גדולה שעלתה לשפת הכינרת. שהינו בתוך עולם קטון ומוצל של דממה ובדידות. רק קולם של גלים המלחכים את האבנים שבחוף עלה ובא לכאן. חשתי בתאוות נימנום והשתרעתי בצל העצים.

“עד שתנמנם כאן” – אמרה מרוה – “ארד לרחוץ בים.”

תמיה הייתי אם הביאה עימה בילקוט הצד שנשאה בגדי רחצה. אבל ענין זה הטרידני, מן הסתם, יותר משהטריד אותה. לא הספקתי לעצום עין עד שראיתיה ערומה כולה, יורדת בריצה אל המים ונעלמת בתוכם כדג, לבלי הותיר קשקשת או סנפיר. שלחתי מבטי אל משטח הכינרת הכחול, כשאני דרוך ומודאג, עד שהופיע בוהק כתפה על פני המים – הרחק מן המקום שבו צללה. היא נפנפה אלי ידיה לברכה ושחתה ממני והלאה, מזרחה אל עומק הים. רצון השינה שלי – נמוג כליל. מיד ידעתי שמעתה ועד לעלייתה מן הרחצה לא אהיה עוסק אלא בדבר אחד: דאגה לשלומה. בסופו של דבר יצאה מן המים וצעדה לקראתי. ראיתי אלה צעירה, כגון זו שנולדה בימי קדם והתרוממה מצדף הים. היא התקרבה אלי, נוטפת כולה, וצלפה בשערה הארוך והרטוב על פני.

“אם לא התעוררת עדיין, ודאי שתתעורר עכשיו” – צהלת לעומתי.

“מרוה” – אמרתי לה מוקסם מיפי מערומיה – “אם לא אמרתי לך עדיין שיפה את, הריני אומר זאת עכשיו.”

לפתע חלפה העליזות מפניה.

“תינוק, תמיהתני מה אומר אתה לאחרות.”

התאדמתי ושתקתי.

“נפגש אתה לעיתים גם עם אחרות. נכון?”

שתקתי.

היא הלכה אל מאחורי גזע קרוב, מקום שהשאירה את בגדיה.

“שוכב איתן?” – הגיע אלי קולה מאחורי הגזע.

“כן.”

יצאה מחביונה, לבושה כבר, וניגשה אלי. עצבות גדולה שכנה בפניה.

“תינוק” – לחשה – “אינני יכולה לבקש ממך שלא תשכב איתן. אין לי זכות לכך. יודע אתה למה.”

“כן.”

“אבל אם תתאהב במישהי, תאמר לי.”

“כן”

“ואולי התאהבת כבר?”

ניענעתי בראשי לשלילה.

עתה ליטפה את לחיי והסתכלה בי בעדנה.

“תינוק מסכן” – לחשה – “לא התאהבת באשה הנכונה…” 

 

פרק אחד עשר    🔗

א    🔗

מאז “מהנדס המקדשים אשר לפרעה” יצאו מתחת עטי, כאמור, עוד כמה וכמה שירים. הראיתי את כולם למרוה, אבל לא הראיתי אף אחד מהם להמבור. ניסיתי לתרץ לעצמי עובדה מוזרה זו ששוכח הייתי להביאם אליו לכרמליה. אבל האמת היתה שחששתי מפני שוט ביקורתו. עד שנתגברתי על פחד זה וקראתי לפניו שיר שכתבתיו בהשפעת הרפתקאותי האירוטיות האחרונות. ניתן היה לשער זאת אף מן השם בלבד: “הדרך אל לב האשה עוברת בין שדיה” – היה שמו, הארוך במקצת, של אותו שיר.

כבר בתחילת קריאתי אירעה תקלה קלה. מרוה נוטה היתה לשמוע את השירים יוצאים מפי, אבל המבור שיסעני סמוך לתחילת הקריאה, ונטל את הגליון מידי. כדרך רוב האנשים המרבים לקרוא לפני האחרים לא יכול להקשיב לדברים הנקראים בפי זולתו.

“תן לי לעיין בכתוב מבעד למשקפי שלי.”

התבוננתי בפניו שעה שהיה קורא. כבר למוד הייתי לקרוא בתווי פניו, וכשעלתה זווית שפתיו למעלה בתנועה של ביטול – הבינותי טיבו של גזר הדין שאני צפוי לו.

“הרי זה בוסר!” – הכריז באוזני – “בוסר גמור!”

משהחזיר לי את כתב היד ידעתי שמיד תבוא הרצאה קטנה שהיה המבור מצרף תמיד לפסקי דינו. 

“השיר כתוב, אמנם, יפה” – אמר – “החרוזים נאים. והדימויים קולעים. אבל הרעיון – כולו בוסר…” סבור היה שאימלט מעונשה של אותה שחצנות גברית הטיפוסית לגיל מסויים שבו ההורמונים פועלים יותר מן השכל. אבל רואה הוא, לצערו, שניתקעתי עמוק בביצת הגאווה הזיכרית. אינני יחיד התקוע שם. גדולים וטובים מעלים בה אדי־קטב וטובעים בבוץ של מלים. מוצא אתה שם כל אותן אמרות מפורסמות כגון זו של ניצשה: הולך אתה אל האשה – אל נא תשכח לקחת את השוט, או של שניאור שלנו שבז פעם לחידה המהוללה ששמה הוא אשה, ויעץ לנו להרים את שימלתה ולראות מיד את הפתרון, – עד שנוכח בטעותו.

“ועכשיו” – אומר הוא – “בא אתה ומשמש לנו מורה דרך מוסמך אל לב האשה, רק משום שאי אלו בתולות הניחו לך למשש בשדיהן…”

“ובכן דע לך, אורלינסקי” – מוסיף הוא – “שלב האשה מוסיף להיות חידה מסובכה גם לאחר כל העצות הטובות של ניצשה ושניאור. ושלך. השוט של ניצשה אינו מועיל בכל המקרים. יכול אתה, באלימותך, להיות אדון לכל דבר בגופה של האשה, חוץ מאשר לליבה. למרבה הפלא תמסור את ליבה דווקא לאיזה גבר אחר, עלוב וחלש ממך, שלפי כל כללי ההגיון לא יכול היה לשמש לך יריב וצל צילו של יריב… יכול אתה לגול שמלתה של אשה ולחשוף את מערומיה. אבל המערומים אינם עדיין פיתרון לכל הבעיות. המערומים הם הדברים שכל הגברים רואים בכל הנשים, ואילו האהבה היא דבר שגבר אחד רואה באשה אחת ובזמן יחיד ומיוחד של השראת אהבה. אותו זמן, כשהאהבה נמצאת בלב, המערומים הם התגשמות היופי. ואילו רגע אחד לאחר מכן – גושי בשר שאינם מעלים בלב אלא רגש של מיאוס או יחמת־חמורים פרועה שאין בינה לבין האהבה ולא כלום. יכול אתה לפעמים למשש שדיה של אשה כמה שתחפוץ, אבל תרגילי עיסוי אלה לא יגרוה כלל, ורק ירגיזוה, אם אין אהבה מתחת לשדיה. ועכשיו אגיד לך דבר שאולי לא ידעת: לפעמים מגורה אשה על ידי מגעך בשדיה רק משום שמדמה היא לעצמה כאילו אדם אחר, שאותו היא אוהבת באמת, עושה לה זאת… ועל כן, אדוני הצעיר, הייתי מייעץ לך לשנות את שם השיר ולכתוב: הדרך אל שדי האשה עוברת בליבה. וזאת כדי להרגיע כמה שוטים צעירים המבלבלים בין מיזמוז לעת־מצוא לבין אהבה אמיתית…”

אחר כך קורץ הוא לי בעיניו החומות־ירוקות:

“אל תתלה בי צניעות יתירה” – אומר הוא – “גם אני, בנעורי, לא החמצתי שום הזדמנות. אבל ידעתי שלהגיע אל לב האשה הוא דבר קשה יותר מאשר להגיע אל שדיה. אינני סבור, כמוך, שהמעצור היחידי בין הגבר לבין ליבה של האשה היא החזייה…”

הביקורת, כאשר יגורתי, חמורה היתה. אבל לא יכולתי להימנע מלצחוק לשמע דבריו האחרונים.

“היש עימך בכתובים דבר נוסף?” – שאל ושלח מבטו אל התיק שבידי.

הרהבתי עוז והוצאתי אליו את מה שנחשב בעיני, באותם הימים כתותחי הכבד ביותר: מהנדס המקדשים אשר לפרעה. שוב בחנתי בעיון את תווי פניו בשעת קריאה, והפעם – גיליתי סימנים של קורת־רוח. הוא הגיע לסוף הכתוב. מאז קראתי את הפואמה לפני מרוה לא המשכתי מאותו מקום.

“נו” – שאל – “היכן הוא הסוף?”

קל היה להבחין בסקרנות המפעמת בקולו וליבי נמלא גאווה.

“עדיין לא השלמתי את השיר. עומדות לפני עתה שתי אפשרויות ואיני יודע באיזו מהן לבחור. ניתן לסיים את הפואמה במעמד חגיגי: הפירמידה שהוקמה על תילה נחנכת ברוב טכס. וניתן לסיימה בדרך מעניינת יותר: פועל זקן אחד אשר שערותיו הלבינו בעמל בניית הפירמידה דוקר למוות את המהנדס הצעיר ונוקם את נקמת רבבות אחיו העבדים אשר מתו בדרך היסורים הארוכה.”

“הנח, הנח” – משסעני המבור במורת־רוח ברורה – “למה לסיים בשפיכות דמים? עליך להתנער מן הסכינאות המשעממת הזאת ולהתעלות למעמד נשגב יותר: אותו עבד זקן שתחילה זמם, אומנם, לרצוח את המהנדס, רואה לנגד עיניו את הפירמידה בכל הדר קומתה, ומבין כי אם יישאר משהו מן העולם שבו עשה את חייו האומללים – הרי הפירמידה היא שתישאר כאות ומופת לתושיית אנוש לדורות הבאים! במקום רגש הנקמה מתחיל להנץ בו רגש של גאווה: בתוך כל אלה שהקריבו חייהם למען המפעל הענק – נטל גם הוא חלק! לא רק של המהנדס היא הפירמידה הזאת, אף לא רק של מלכי מצרים היא, אלא גם שלו! ואז מרפה הוא מן הסכין החבויה עימו ובעיניו מתנוצצת דמעה… למען דמעה כזאת כדאי לכתוב פואמה, ולא למען עוד שליפת סכין אחת… הנקמה היא ילדותית. אינה מעניינת איש. מעניינת היא הזדככותה והפיכתה לרגש נאצל יותר!”

ב    🔗

“הקץ לדברי רוח!” – אומר המבור – “בוא נקטוף קצת אשכוליות בשביל הגבירה אלישבע.”

גורר הוא סולם אל עץ האשכוליות הענף העולה ליד חלון המטבח ונותן בידי סל נצרים עמוק ורחב. אחר מטפס הוא בסולם השעון אל אחד הענפים, תולש את הפרי העגול והצח בקולות נתיקה רעשניים, וזורקו אלי מטה. כל תפקידי הוא ללקט את הפרי מקרקע החול שהוא מתגלגל עליה ולתיתו בסל.

“מראה האשכוליות” – קורא הוא אלי מלמעלה – “מזכיר לי את נושא שירך הראשון… אבל אוי לך אם תדע אלישבע מה שכתבת שם על הדרך המובילה אל ליבה של האשה… לעומת זאת, הייתי רוצה שתקרא לפניה את שירך השני על הפירמידה. ממתי, לעזאזל, התחלת כותב שירים?”

אותו רגע נופלת לה אשכולית גדולה ותפוחה על ראשי. 

“הזהר שם!” – קורא אני לו – “עוד אשכולית אחת כזאת וכבר לא אכתוב שירים לעולם.”

“עדיין לא ברור אם יפסיד העולם מכך” – מתגלגל אלי צחוק צרוד ממרום.

לאחר שירד בסולם נשאנו שנינו את הסל הכבד למטבח.

“הגיע הזמן להחליף כוח” – קרא – “מה תשתה?”

“כבר שתיתי כוס מיץ תפוזים.”

“מיץ תפוזים אינו שתיה. רוצה אתה קוניאק או קפה?”

בוחר אני, בלית ברירה, במה שניראה לי כרע במיעוטו ועונה:

“יהא קפה.”

מיד שופת הוא את קומקום הקפה על האש ומוציא שני סיפלונים מארון הכלים. אותה שעה מתגלית לנו מבעד לחלון המטבח דמותו של אדם קשיש כשהיא עולה אט אט במעלה הרחוב בדרך אל הבית.

“אה” – לוחש לי המבור כשמיאוס כלשהו מתגנב לקולו – “הרי זה מר מישלין הבא להזכיר לי, בעצם נוכחותו, שחייב אני לו מזה כמה שבועות אותן חמש לירות שנטלתי ממנו בהלוואה.”

תמיה אני במקצת על אותה מורת רוח בקולו, שכן רגיל הייתי לאותות השמחה שבהן קידם כל אורח. הבינותי מכאן שרק סיבה רצינית יכולה להביאו לכך.

“אינך משער לך עד כמה מגוחך הוא יקה זקן זה” – אמר – "לפני כמה ימים ראיתיו עומד בחצרו ומנסר בדי־עמל מיטת ברזל רחבה על מנת לעשותה שתי מיטות. וכששאלתיו מה העבודה הזאת לו – פירש לי שכבר הגיע לגיל שבו אין לדרוש ממנו לשכב עם אשתו. ‘איך ויל מיינה רוּהה האָבן’ – אמר לי בגרמנית שלו, משום שהעברית לא הספיקה לו, כנראה, להבעת אותו רעיון עמוק של שינה במיטות נפרדות…,,

מר מישלין נכנס למטבח והמבור קידמו במלים של נימוס:

“תשתה קפה?” – שאל והוציא סיפלון נוסף מן הארון. 

“למה להיות לטורח?” – השמיע האורח באנחה והתיישב, ליד השולחן הגדול.

מכאן ואילך התנהלה ביניהם מין שיחה קפואת־איברים. מעולם לא ראיתי את המבור מתעצל כל כך בהשמעת שיחותיו וסיפוריו. ניראה היה שמתפלל הוא בכל ליבו לסיומו של הביקור, וכל שהיה נוספת בחברתו של האורח עולה לו בדמים.

מר מישלין דיבר על צוֹק העיתים בשפה בלולה גרמנית ועברית. עד כמה קשה לו בימים אלה להשיג את הפרוטה, ועד כמה חסרה היא לו – לא לדברים שבמותרות, אלא לקניית דברים שבהכרח – צרכי אוכל נפש פשוטו כמשמעו…

“אולי תיקח הלוואה?” – שואל המבור וקורץ אלי בזווית עינו.

“חלילה!” – מסלק האורח מיד אפשרות הניראית לו כמזעזעת את אושיות כבודו – “רוצה אני להיות חופשי ביחסי אל בני האדם.”

וכשתולה בו המבור עין שואלת הריהו מוסיף מיד:

“רוצה אני להיות חופשי לומר לכל אדם את כל העולה על רוחי. מבינים אתם? – אם נוטל אדם הלוואה ממישהו, שוב אינו יכול לומר לו אפילו ‘שק בתחת’ הגון אחד…”

“מדוע?” – מגיב המבור מיד – “הנה אני, למשל, לקחתי ממך הלוואה, ואף על פי כן יכול אתה לנשק לי בתחת כמה שתרצה…”

“האַ־האַ־האַ” – העווה האורח פניו בתנועה שנראתה לו כצחוק. ראיתי שחמתו של המבור מוסיפה לבעור בו.

“יודע אתה, מר מישלין הנכבד, בצוואתי מצוי סעיף מיוחד שבו הוריתי שלאחר פטירתי ישכיבוני בארון כשפני למטה. וזאת לתועלתם של כל נוֹשי. כל הנושים שלא יספיקו לנשק לי בחיי – יוכלו לעשות זאת מיד לאחר מותי, בטרם ייעלמו אחורי לנצח.”

“באמת?” – הוציא מישלין משפתיו הברה. מיד הפטיר שלום ויצא מן המטבח. 

רגע אחד לאחר מכן פרץ המבור בצחוק גדול, משתעל ומכעכע, עד שהעיר עלינו את תשומת לבה של הגבירה אלישבע שקמה משנת אחרי הצהריים שלה ושאלה את המבור אם סיפר לי שוב את אותן ההלצות הראויות לגנאי. מיד הבטחתיה שלא בא אל אזני שמץ פיגול. היא נתנה עינה בסל האשכוליות ועננה עלתה במצחה.

“מי הוא שנשא את הסל למטבח?” – חקרה לדעת בהתבוננה אל המבור בחשד.

“שנינו” – ענה.

“האם לא נשא את הסל לבדו?” – הפנתה שאלה אלי.

וכשהבטחתיה שיד המבור לא היתה בכל המשא אלא בחציו, פירשה לי סיבת דאַגתה.

“הרופא אסר עליו לשאת משאות כבדים. הרופא היה כאן אמש.”

“ומה מצא אצלו?” – שאלתי בדאגת־מה.

“מצא את הלירות האחרונות בארנקי והלך לו” – הודיע המבור.

“אינני יודעת מה יש לך נגד הרופאים שאתה מלגלג עליהם בכל הזדמנות.”

“שום דבר. שיחיו ויתנו לאחרים לחיות.”

אלישבע הגיעה את ידה ביאוש ויצאה לה לעיסוקיה.

“עכשיו ספר לי” – פניתי אל המבור – “מדוע בא אליך הרופא אמש.”

“הוא בא משום שאלישבע הזמינה אותו. מדוע לא יבוא? בבית זה מוצא הוא תמיד כוס־קפה ועוגות וקצת מזומנים והדבר ניראה לו יפה לבריאותו. לחמו ניתן ומימיו נאמנים… הרי זה רופא חדש ועדיין אינו יודע גורל רופאי הקודמים.”

“ומדוע הזמינה אותו אלישבע?”

“אה, וכי אינך מכיר טיבן של נשים? כל פעם שנשימתי מתקצרת, או שמזיע אני לפתע, נדמה לה שמלאך־המוות בא לכרמליה ושואל את הבריות לכתובתי.”

דעתי לא נחה מן ההסבר, אבל לא הוספתי לחקור באותו ענין. אלא שדווקא אז, שעה שנידמה לי שסיימנו פרשת רופאים ומחלות, שואלני המבור לפתע:

“אורלינסקי, מה אירע בעצם לאחותך הצעירה?”

מזה כמה שנים שאיש אינו משיח עימי על אחותי דניאלה שנפטרה בדמי ימיה ממחלת־לב. פה ושם מזכירים את שמה, אבל אין מניחים לי הזדמנות לפרוק את משא העצב הלוחץ על ליבי מיום שהלכה לעולמה. מחזיק אני, איפוא, טובה להמבור ומספר לו על חייה ומותה של אחותי. תוך כך איני יכול להתאפק ודמעות עולות בעיני. מבקש אני סליחה מהמבור ושוטף את עיני במי־הברז שבמטבח.

“אין לך לבקש סליחה” – מניח המבור את ידו על כתפי – “בכה וירווח לך…”

אחר כך, משנרגע אנוכי מעט, נושא הוא באזני משא קצר, אחד מאותם משאות שבגללם הפך השם המבור ונעשה לי לא רק שמו של אדם יקר אלא גם שמה של תורת חיים, תורת החיים ההמבורית, אם ניתן לומר, זו שמנסה אני היום לחיות לפיה ואיני מצליח ביותר, כיוון שלאו כל אדם יכול להצליח בכך. בשביל כך צריך להיוולד מלכתחילה כהמבור ולא כאורלינסקי.

“משונה בעיני” – אומר הוא – “אותה רתיעה שיש לבני הנוער שלנו מכל גילוי של רגש אמיתי. תחילה ניסית להתגבר על הבכי כאילו יש בו חטא, ולאחר מכן, משלא הצלחת להתאפק – מבקש אתה סליחה כאילו חטאת את החטא הזה. ריבונו של עולם, מה הרע בבכי נאמן היוצא מן הלב? ולמה ייגרע מכבודה של הגברות אם שופכת היא לעיתים את לבבה בדמעות? דוד מלך ישראל בכבודו ובעצמו, מנצחו של גליית וגבר לכל הדיעות – נושא קולו בבכי יחד עם כל העם, שעה שנישבו נשיהם ובניהם בציקלג. כל כך בוכים הוא ולוחמיו הקשוחים, עד שאין בהם כוח עוד לבכות. אודיסאוס, שאף הוא אינו גבר רך־לבב, אינו מתבייש לבכות על רעיו טרופי הים והמלחמות. אבל הצברים אורי’לה ודני’לה וכל שאר הגברושים – מייבשים את עיניהם במכונת־יבוש לבל תציץ בהן דמעה חלילה, ולועגים לאלה הבוכים… אינני רואה כל רע בבכי המשחרר כשם שאינני רואה רע בצחוק הגדול והחופשי. הנה אתה, אורלינסקי – פונה הוא אלי – מדוע זה לא ראיתיך עד כה צוחק צחוק גדול וחופשי, גועה בקול רם בצחוק של מלוא הלב והפה? – משום שבאיזה מקום לימדוך שיש לכסות על רגשות הלב, שיש להתאפק, שיש לדבר ביובש, לענין, ובקצרה? – לעזאזל כל פולחן הגברות המטופש הזה! נפשות שאינן יודעות לבכות ולצחוק בחופשיות – עקומות הן. ההתאפקות מביאה לעקמומיות־הנפש ועקמומיות־הפנים. מכאן כל ההעוויות המשונות, החיוכים העקומים, כל התסביכים, כל הליקויים בדיבור וכל שאר הצרות… שומע אני לעיתים את הצברים שלי קוראים מתוך הספר קטעי שירה וספרות ותנ”ך. תיפח רוחי! איזו קריאה מתה היא זו, ללא עליות וירידות בקול, ללא הטעמה, ללא התרגשות, ללא שמחה וללא צער, ללא כעס וללא נחת. מחול של שלדים על גג של פח היה מעלה צלילים נעימים יותר…"

ג    🔗

כיוון שתקפו את הצברים – העם שאני מתייחס אליו וחש גאווה בייחוסי – אינני יכול שלא להשיב מיד בהתקפת נגד.

“אבל אתה עצמך” – טוען אני כנגד המבור – “אינך נראה כמי שנוהג לשפוך דמעות בכל הזדמנות.”

“מעולם לא הייתי סניגורה של בכיינות תפלה, אבל שפכתי דמעות גם שפכתי ואינני בוש להודות בכך.”

“ואימתי זה, אם מותר לדעת, הזילו עיניך דמעות לאחרונה?”

“נערי היקר!” – משיב לי המבור בהסתייגות כלשהי – "ודאי שאינך מתכוון לכך שאציין לפניך תאריך. אבל מוכן אני לספר אירוע ממלחמת העולם הראשונה, אשר הסעיר את ליבי ביותר. גרף פּוליאַקובסקי היה מפקדה של חטיבת האוסטרים בחזית עזה. אדם זה נימנה על האצולה הפולנית ומימן בכספו את אחזקת היחידה. בעייתו הקשה היתה בעיית התובלה. מאחר שנתפרסמתי כרב־עגלונים טוב (מתגורר הייתי באותם הימים במושבות הדרום ומשתכר למחייתי ולמחיית משפחתי מאשר אמצא) זימן אותי אליו ועשני ‘מנהל הטרנספורט’ שלו. הוא הפקיד בידי חמישים עגלות על סוסיהן והורה לי להוליך את ההוֹביצרים שלו מבאר שבע לעזה. אם תסיים את המלאכה במועד – הבטיח לי – תקבל ‘בקשיש’ הגון. אבל לא ה’בקשיש' הוא שקסם לי ליטול על עצמי משימה קשה זו, אלא המזון שקיבלתי מן האוסטרים בשפע. אינך משער לך עד מה חסר המזון בקרב התורכים. חייל תורכי רעב היה אז מראה שברגילות. ממש כמו קצין אוסטרי שבע…

ובכן, שכרתי פעם כמה תורכים כאלה כעגלונים. יצאנו מבאר שבע בערב על מנת להגיע לעזה עם בוקר. בדרך נפל אחד העגלונים מעל דוכנו והעגלה דרסה אותו. נתתי את גופו בשק והבאתיו לתל־שערייה. אמרתי לרופא שנמצא באותו מקום: ‘כך וכך אירע למסכן זה’. משבדק את הגופה אמר לי: ‘איש זה חדש אצלכם בשירות. לא כן?’ שאלתיו: ‘מניין ידעת?’ אמר לי: ‘כשנירמס באופני העגלה הקיא מפיו את הלחם שקיבל אצלכם זה מקרוב, אבל מאחוריו יצאה כל ה’חוביזה’ שאכל קודם לכן.' ואכן, עשב־שדה זה היה מזונם של התורכים הנמקים ברעב. לא פעם ראיתים זוחלים על הקרקע ומלקטים את השעורה מפירשם של הסוסים. אותו עגלון שנהרג הספיק לעבוד אתנו יום אחד וקיבל לחמו מהאוסטרים. אבל אצל התורכים ניזון מ’חוביזה‘… התבוננתי אל פניו הצמוקות, אל רביכת הלחם שקפאה בשפתיו ואל דייסת ה’חוביזה’ הירקרקה שנשתלשלה מאחוריו – ופרצתי בבכי… הרופא הצבאי הסתכל עלי בתמיהה כלשהי. כבר ראה בחייו תורכים רבים שמתו ביסורים, ולא הבין מה טעם לבכות על עוד תורכי אחד. אבל אני – לא על התורכי לבדו בכיתי, אלא על אומללותו של המין האנושי כולו שאינו יודע עדיין לברור לבניו מיתה יפה יותר… ברי היה לי שאותו עגלון נפל מדוכנו מאחר שנסתחרר מן הלחם הטוב והרב שקיבל לאחרונה, ובכיתי על האדם בצלם שזה היה גורלו. העגלונים שעמדו סביבנו אף הם תמהו לבכיי. חלק מהם אף הסיק שרב־העגלונים שלהם אדם רכרוכי הוא, וניתן להמרות את פיו ולהתחצף כנגדו. העמדתים על טעותם במירדם הראשון שמרדו בי. ועשיתי זאת ביד חזקה ובצליפות שוט. ולמה מספר אני לך זאת? – לא כדי להראותך שיודע אני להניף שוט כהלכה, אלא ללמדך שהלב הבוכה והלב החזק יכולים לשכון באותו אדם ממש, והבכי אינו אות לחולשה. אל ירע בעיניך, איפוא, אם בכית שעה שסיפרת על אחותך. אם ברא אלוהים את צינור הדמעות – לתכלית זו בראו. ואוי לו לאדם החוסם צינורות שהתקין אלוהים… ועכשיו – אומר המבור – אגלה לך סוד: שעה שסיפרת על הצוואה שהניחה בידך אחותך הקטנה – כמעט שבכיתי אף אנוכי, ממש כשם שבכיתי בילדותי על צוואתו של הנער המת, באותו ספר לילדים ששמו הוא ‘יורם’. אבל כלאתי דמעותי מאחר שראיתי את הדמעות בעיניך… התאפקתי משום שמישהו משנינו חייב היה להישאר צלול ומוצק כדי לנחם את רעהו."

ד    🔗

אותו ליל שבת, לאחר שהתרוממו בני המשפחה מעל שולחן הסעודה ונתכנסו, כמנהגם, בחדר האורחים, קרא לפנינו המבור שיר שנתפרסם באחד המוספים הספרותיים, ושמו: ‘ריחות ארצי’. לא זכורות לי אלא שתי שורותיו הראשונות:

אלא שזאת הפעם לא קרא על מנת לשתף את שומעיו בחוויית הנאה, אלא להיפך – כדי להראותנו כיצד אין לכתוב.

“אילו הטריח המשורר את עצמו להריח בעצי הרימון שעליהם כתב, היה נוכח מיד שאין ריחם נודף כלל. אין ריח מיוחד לעץ הרימון. לא לעליו, לא לפירחו ולא לפיריו…”

לאחר מכן ליגלג על חלק מן המשוררים היודעים רק את שמות שבעת המינים. מכל פירחי הארץ יודעים הם רק על “שושנת העמקים” ו“חבצלת השרון” (שאיש אינו יודע מה טיבם!) ומכל הצפורים שבה נתנו דעתם רק לשלושה מינים: עורבא פרח, כנף רננים נעלסה, והציפור הקרויה ציפור הנפש…

ומיד פונה הוא אלי ומנענע אצבעו באיום:

“אתה, אורלינסקי, אל תלך בדרכם של הללו. אם תזכיר בשיריך בעלי חיים וצמחים – דאג נא להכירם תחילה. אף מותר לך לשיר גם על הצמחים ובעלי החיים שאינם נזכרים בתנ”ך…"

“לא ידעתי כלל שאורלינסקי כותב שירים” – אומרת אלישבע כשעלבון קל מסתמן בקולה.

מיד נחלץ המבור להגנתי ומודיע שזה עתה התחלתי מושך בעט־סופרים. ולפי שנתביישתי לקרוא מפרי עטי לפני המשפחה כולה, לא קראתי אלא לפניו בלבד. אלא עכשיו, ברשות המחבר כמובן, מוכן הוא לקרוא לפני הנאספים שיר משלי בשם ‘מהנדס המקדשים לפרעה’. והרי זה, לאמיתו של דבר, לא שיר כי אם פואמה.

פניה של הגבירה אלישבע מתפייסות מיד, והרעיון ניראה לה מאוד. אף שאר בני החבורה נדלקים באש של סקרנות ומכינים עצמם לקראת שמיעה.

“שמא תניח את הקריאה למחבר?” – שואלת אלישבע.

“אני הוא שאקרא!” – מודיע המבור בתוקף, כמי שאמרו לגזול ממנו את החזקה שיש לו על דברים מסויימים ולהפר מנהג מקובל מששת ימי בראשית.

“אבל השיר אינו גמור” – מנסה אני כוחי בדחיית הרגע שבו יושמעו דברי לראשונה לפני ציבור, רגע שאני מתיירא ממנו מעט.

“תוכל לספר את הסוף בעל־פה” – מבטל המבור את הטענה במחי־יד ומתחיל בקריאה.

רוב זמן קריאתו היו פני מושפלות לארץ. אבל פה ושם מצאתי און בלבבי להציץ בפניהם של ההמבורגרים ולראות את אותות הקשב שבעיניהם. עתה ראיתי כי טוב הוא שהקריאה ניתנה בידי המבור. עושה היה זאת יפה ממני, וכמה מן השורות ששמעתי יוצאות מפיו – ניראו לי נאות יותר מבשעת כתיבתן.

לאחר הקריאה נשתררה שתיקה, ומיד נשמע קולה של אלישבע:

“ומה הוא הסוף?”

“הסוף הוא” – מודיע המבור – “שעבד זקן אחד אשר שערותיו הלבינו בעבודה המפרכת, אומר לנקום במהנדס את נקמת אחיו אשר מתו במדבר. אלא לאחר שרואה הוא את הפירמידה במלוא קומתה ועוצמתה – נסוג הוא ממחשבת הנקם וחש בלבו גאווה על שזכה להיות בין אלה שהעמידוה על רגליה… האם אמת דיברתי, אורלינסקי?”

מתבונן אני בהמבור וצד חיוך ערמומי בזווית שפתיו.

“כן” – משיב אנוכי “קרוב לודאי שזה יהיה הסוף.”

אותו רגע רואה אני לנגדי, כהרף עין, את פניה של מרוה המסתכלות בי בתמיהה ובעצב לא יתואר.

השעה שעשיתי עם בני המשפחה לאחר קריאת השיר לא עלתה יפה. אלישבע שאלה לתומה כיצד מתקדמים לימודי, וכשעניתי לה, בקיצור, כי החלטתי לעזוב את הטכניון – היה הדבר כאילו נפלה אבן על טס הנחושת והשמיעה קול צלצול. כמה נשים פסקו מסריגתן, ואלישבע נעצה בי עיניה במבט תמיה ומדוכדך. רק המבור (שאף הוא שמע על כך לראשונה) התנער מיד מן ההפתעה.

“ידעתי שדבר זה יתרחש ביום מן הימים” – אמר – “וטוב שהקדים לבוא. אתה לך לך אצל ההומניסטיקה ואצל הכתיבה.”

“חבל!” – נאנחה אלישבע – “אני משערת לי את צערו של אבא על הזמן שהלך לבטלה.”

“שום דבר אינו הולך לבטלה!” – הגיב המבור מיד.

“ומה מעשיך עתה?” – שאלה אלישבע.

“הריני עוסק בכתיבה.”

“פרנסה קשה, הייתי אומרת…”

“שאלו פעם לסטודנט אחד” – סח המבור בדיחה – “ממה פרנסתו. והשיב: מכתיבה. כיצד? תמהו עליו. פשוט מאוד, הריני כותב כל פעם מכתבים לאבא לשלוח לי כסף.”

“לא” – הגבתי מיד – “איני עוסק בכתיבה מעין זו. מתפרנס אני משיעורים פרטיים.”

“גם זו פרנסה קשה.” – אומר המבור.

האורלוגין הרעיף עלינו מוסיקה של חצות, ובני המשפחה היו קמים ומתפזרים לבתיהם. ראיתי שהנאתם מן השיר נעכרה בשל הבשורה על הפסקת לימודי. אנשים טובים היו, יציבים ברוחם ואוהבי דברים של ממש ושל קבע. משוררים נצטיירו בעיניהם, בדרך כלל, כיצורים מחוננים, וביחד עם זאת – שלא מעלמא הדין, מופקרים להשראות ולמצבי־רוח, ומרחפים בעננים ללא אחיזה. הכישרון לכתוב דברי־שיר חובר במחשבתם עם הפכפכנות נפשית כלשהי, ועם תאוות נהייה ותעייה. עתה נימצאה לה אסמכתא לכל מה ששיערו על הפייטנים קודם לכן. משהו מן הצועני הנודד שבנשמתי החל מטיל עליהם פחד קל וגורר הסתייגות שכמותה חש, ודאי, הפלח שעה שרואה הוא את שיירת הצוענים עוברת בכפר ושמה פניה אל תוהו ילל ישימון.

ה    🔗

“יש לי דרישת שלום בשבילך” – אמרתי להמבור שעה ששתינו קפה של שחרית בבוקרו של יום ראשון. הוא השכים קום, כדרכו, ואני – כדי להספיק לרכבת ההולכת לחיפה. עד כה נמנעתי מלספר לו על הטיול בואדי חמאם, ואילו עתה – בשעה האחרונה לפני נסיעתי – חשתי בדחף עז לעשות זאת.

“ממי?”

“משייך מוּטלק.”

“משייך מוטלק?” – תמה עלי – “ואיך מגיע אחד שכמותך אצל שייך מוטלק?”

רגע אחד תהיתי אם לומר לו את האמת. אולם לא עבר זמן מועט עד שהחניתי את כל היסוסי המתרוצצים בעיניו המישירות להביט והשופעות מיני חום וירוק שאין לעמוד בפני האבהות והידידות הנשקפות מהן.

“טיילתי בוואדי חמאם והתארחתי אצלו.”

“טיילת בוואדי חמאם? – שמח אני, נערי, שעשית זאת, ראוי לך לסייר בארץ ולהבריא את עצמך ואת בת־שירתך. הלכת לבדך?”

“לא.”

סיפרתי לו על מרוה. לפי שעה – רק על כך שנסעתי עימה לטבריה ויצאתי עימה לסיור בצוקי הארבל.

“לא ידעתי שנפגשים אתם לפעמים” – סח המבור – “מה מעשיה עכשיו?”

מספר אני לו עליה ועל בעלה וילדיה וכל מה שניתן לספר סחור סחור לדבר העיקרי שאותו משתדלים שלא לספר.

“ועדיין יפה היא כמקודם?”

“יפה למדי” – עונה אני כמי שמציין תכונתה של ציפור או חיה, אלא שדמי פורץ חיש את כל רשתות ההסוואה העלובות ומלהיט את לחיי.

“אה, כמה היתה יפה!” – ממלמל המבור – “וכמה נועזת… יפה ונועזת היתה עד לטירוף!”

“דרישת שלום לך אף ממנה.”

“כן?” – קרא בהתעוררות – “זוכרת היא עדיין את דוד המבור הזקן?” 

“לא. את דוד המבור הזקן איננה זוכרת. אבל זוכרת היא פרש בדווי אחד העובר בחוצות טבריה רכוב על סוסו וקוראים לו חוג’ה המבור.”

“אה” – נאנח המבור – “איזה ימים היו אלה, איזה ימים!”

ולפתע:

“הזהר לך, אורלינסקי, שלא תתאהב בה.”

“אזהרה זו איחרה לבוא.”

המבור מסתכל בי בשתיקה וניראה כאילו רק עתה ירד לעומקם של דברים שלא התייחס אליהם בתחילה ברצינות רבה. נוטל אני את ילקוטי ואף הוא נוטל עימו איזה סל. שנינו יוצאים לדרך. בתחנת הרכבת קונה המבור אצל הקופאי את כרטיסי־הנסיעה, ועד מועד הנסיעה יושבים אנו על ספסל עץ ירוק ומסתכלים על הבריות המתקבצות לתחנה.

“כבר הרחקתם לכת מאוד באותו ענין?” – שואל הוא פתאום.

“כן.”

“הדם החם של הטבריינים!” – ממלמל המבור, כמו לעצמו, ושוקע בהרהורים. אחר כך מניח הוא כפו על כתפי ומחייך אלי בעצבות:

“לא טוב” – אומר הוא – “לא טוב!”

הרי זה האדם השני המניע עלי בראשו בחדשים האחרונים ונד לי במלים אלו, ודומה עלי כי מין שלט גדול ושחור נתלה על כל חיי וכתוב עליו: לא טוב. ובכל זאת, מנסה אני להסיר אותו שלט הדומה למגילת אשמה.

“המבור” – פונה אני אליו בתחינה כמעט – “הזוכר אתה מה שאמרת על פרשת דוד ובת־שבע? – רק אהבה גדולה יכולה לשמש סליחה כלשהי למעשה מעין זה. דוד, לא היתה בליבו, אולי, אותה אהבה. אבל בליבי קיימת היא. האמן לי. לא יכולתי להתגבר עליה.”

“האם בעלה יודע?”

“לא” 

“נערי” – סח המבור – “יש הממיתים את אוריה שלהם בחרב ויש הממיתים אותו בחוסר ידיעה… דומה שאינך מוטרד ביותר בגין בעלה, נכון?”

“נכון.”

“רק כשמתיירא אתה מן הרגע שבו יתגלה לו הדבר?”

“נכון.”

“ועד אז תהיה אוכל על שולחנו ושותה את מימיו?”

וכשאני מוריד ראשי בדומיה ממשיך הוא:

“לא באתי לשפוט אותך. יודע אני כוחה של אהבה. אבל השתדל להיחלץ מכך בעוד מועד. מריח אני באויר ריח של אסון!”

שמענו את צפירת הרכבת מהדהדת בין הפרדסים מדרום לתחנה, והתרוממנו מן הספסל. הקטר חלף על פנינו בהילוך איטי. אחריו נעה שורת הקרונות עד שנעצרה בחריקה. עליתי על כבש הקרון.

“קח את זאת!” – קרא אלי ונתן בידי את הסל – “אלישבע שמה כאן בשבילך ביצים וגבינה וקצת פירות.”

 

פרק שנים עשר    🔗

א    🔗

עד שהחלטתי להפסיק את לימודי היה צבי ישראל עושה הכול כדי להשיבני אל סדר יומם של שירטוטים והרצאות. אך משעה שהודעתי לו כי כלה ונחרצה מעימי להניח את הלימודים ופירטתי לפניו את נימוקי,– קיבל את הדברים ברוח טובה ושוב לא ניסה להניאני מאותן חופשות קטנות שהייתי נוטל לעצמי לצורך נסיעותי מחוץ לעיר. ולא עוד אלא שבמקום התוכחה שהיה מוכיחני קודם לכן, התחיל לנהוג בי במין הומור ידידותי מהול באירוניה קלה שהיתה טובה לי לאין שיעור מן הקינות שקונן עלי לפני כן. מעתה ואילך נקראתי בפיו בשם “האדון התייר”, “סוכן־נוסע”, “המפקח על התחבורה” וכולי וכולי, שמות שההשלמה החייכנית עם המציאות הפיגה את מעט הלגלוג שבהם. בלילות האחרונים התחיל אף הוא להיעדר מן החדר. לא חשדתי בו שמצא אכסניה חמה יותר במקום אחר, והבינותי שמכשיר הוא עצמו בקורס זה או אחר של ה“הגנה”, כדרך שמר ליאו היה מכשירני באימוני נשק משלו. שנינו לא החלפנו דברים בענין זה, ולא הטרדנו זה את זה בשאלות. מי שנהנתה ביותר מכל המצב היתה בעלת הבית שקיבלה שכרה במועד בין אם נוכחנו בחדר ובין אם לאו. יש להניח כי עצמותיה (כולל עצם הלסת התחתונה) דושנו במיוחד מכך שזיו איקונין שלי היה מסתלק מן החדר לעיתים קרובות ביותר. ההערה האחרונה שהועברה אלי מפיה באמצעות צבי, היתה, שתמהה היא על הוריהן של הבנות שאני מתהלך עימן שמניחים הם לי להימצא בקירבתן. שהרי, במקום שאני נמצא – שום בת ישראל כשרה לא צריכה להימצא… על כך ענה לה צבי שעד כמה שידוע לו איני מתעסק אלא עם יתומות… משער אני לעצמי איזה פרצוף רציני העלה עליו באותה שעה, רציני עד כדי כך שנתמלאה פלצות לעצם המחשבה שמתעלל אני באותן נערות שאין להן הורים להגן עליהן.

“באמת?” – מילמלה בבעתה – “רוצה אתה לומר שאותה בלונדינית…”

“יתומה.” – ענה צבי מיד.

“והשטנית עם הצמות?”

“יתומה.”

“והיפהפיה בעלת השערות השחורות והעיניים הכחולות?”

“אף היא יתומה” – ענה צבי בלי הניד עפעף.

אבל ביני לבין עצמי הרהרתי שדאגתה של בעלת ביתי לגורל הבנות שאני מצוי עימן – יש לה, בעצם, על מה שתיסמך, מבלי שתדע את הסימוכין לדבר. ניחשה ולא ידעה מה שניחשה. אבל בדבר אחד טעתה. כשם שטועים בו רבים מן הדואגים לתומתן של הבנות. הללו בטוחים בכך שהסכנה הנשקפת לנערה מכל גבר צעיר גדולה מזו הנשקפת לצעיר מן הנערה. בעלת ביתי ראתה בי, מן הסתם, סכנה ציבורית למוסד המקודש של הבתולים. אבל האמת היא שכנגד כל אורלינסקי הולל מוצא אתה תמיד גם נורה שאין מעצור לתאוותה. אם ידעו הוריה של נורה מה הוא סוד הצלחתה בבחינות המתימטיקה שקודם לכן היתה נכשלת בהן, – ודאי שהיו מורטים שערות ראשיהם. שכן, לאחר שנמנעתי מטעמים של אתיקה מקצועית, לחזור ולשכב עימה בשעת השיעורים, צץ רעיון פורה במוחה. מקבלת היא על עצמה – אמרה לי – לשנות את יחסה למתימטיקה ולהתכונן עימי לבחינותיה כהלכה. לעומת זאת עלי להתחייב למלא את משאלות־נפשה

בכל שעה שתראה לי עבודה בכתב שזכתה בה לציון חיובי. אין לשער עד כמה התקדמה בימים שלאחר מכן. ציוני ה“כמעט טוב” וה“טוב” החלו משמשים אורחים של קבע בעבודותיה. ואילו אני – מלאתי את התחייבותי באמונה. כך יצא שהמתימטיקה נהנתה ושנינו לא חסרנו. בסופו של דבר זכיתי לתודתם הנלהבת של ההורים, והאב שניפנף בידו את ניירות המבחן של ביתו, אפילו טען שאיני אלא “אשף השיעורים הפרטיים” וכתב בענין זה מכתב להורי.

ב    🔗

ודאי הוא שיש בכל זה לא מעט ציניות, עזות והפקרות. אבל גם היום, שעה שנד אני לעיתים בראשי על מעללי בשנות צעירותי, איני מוכן ליטול את כל האשמה כולה על ראשי, אלא מתחלק בה עם נורה, שווה בשווה. היינו שנינו חברים טובים לרדיפת־התענוגות, וידענו לחבר את הנעים עם המועיל. לא מילמלנו זה באזני זו מילות אהבה, אלא דילגנו הישר למיטה. ועל כך מחזיק אני טובה לעצמי אפילו בימים אלה של השקפה בקורתית לאחור. מעולם לא הולכתי נערה שולל בספרי לה על אהבה שלאמיתו של דבר לא נמצאה בליבי. עד כדי כך לא הייתי ציני.

ואשר לעזות ולהפקדות – גם היום דעתי היא שאי־אפשר לו למשחק המינים בלעדיהן. יחסי המינים הם משחק ההימורים הגדול ביותר. בשום הימור אין אדם מסכן נכסים יקרים כל כך בקלפים כה בלתי בטוחים. בשום מקום אין הוא מבזבז ככה את מאודו על הבלתי־ידוע. ואם בכל הימור מוצא אתה עזות והפקרות, הרי בהימור זה על אחת כמה. הרי זה חלק מן המשחק. לעולם לא יצליח אדם עם האשה בלא שמץ של עזות והפקרות. הינחת שפתיך על פיה של אשה – וכבר הימרת על קלף. עשוי הדבר להיות ראשית הדרך לכיבוש המלא, אך עשוי הוא גם להיות הסוף בכבודו ובעצמו. יותר לא תראה את פניה. כמובן, אם משחק מנוסה אתה, יודע אתה להציץ יפה בעיניה של הנפש ממול בטרם תגלה את קלפיך. אבל כנגד התעתועים והאשליות המצויים ביחסי גבר ואשה – גם הטובים בשחקנים ניצבים, לעיתים, כטירונים גמורים. מכל מקום, אדם ללא עזות וללא נכונות להפקיר – אל יבוא בשערי האהבה והמין. מוטב ילך לו אצל לשכת הבורסה. גם שם חייבים להסתכן, אבל במידה פחותה יותר.

הנה, למשל, צבי ישראל. לכאורה יש בו כל מה שיכול למלא לב אשה אימון ובטחון. בחור נחמד שחוברו בו יחדיו יושר וחריצות, הומור ונאמנות וכל מידה טובה. רק מעט עזות והפקרות שחסרות בו – מקלקלות את השורה. בגלל המעט הזה, קצת פילפל של יצר הרע עם חרדל של חוצפה, נשאר הוא בחדר שעות ארוכות בלא שנפש אישה תבוא לתהות על טיבו. הריהו מאותם הבחורים שנערות אומרות עליהם “בחור טוב” או “אדם הגון” בנעימה של ליגלוג קל. והרי זו אמירה שכמוה כסתימת הגולל. ולא כן אם אומרות הן על מישהו “מנוול”, “ציני” או “מושחת”. אותו בחור הזוכה בפיהן לתארים כאלה – דווקא הוא יש לו תקווה אצלן.

כשחזרתי מן ההצגה בעין־טל וראיתי את עיניו של צבי עוקבות אחרי תנועות ידי, מצפות לכך שאוציא מכיסי את הפתק המיוחל ואמסרנו לידו – נתמלאתי עליו רחמים. ידעתי ששרה שבתה את ליבו בשיחתה הנבונה ובמבע זה של ישרות ועדינות השפוך על פניה. כמה וכמה פעמים הייתי מפגיע בו לנסוע לקיבוץ ולבקר אצלה. ואילו הוא בשלו: אין זה נאה לכפות את נוכחותו על נערה שזה עתה הכירה.

“עד אשר לא תשלח לך כר רקום בעצם ידיה ומכתב קטן בצידו לאמור: הנח עליו את ראשך האהוב וחלום עלי – לא תניע יד ורגל. אה?”

“באמת” – חינן אלי קולו – “שאינני יכול לקום ולנסוע אליה ככה סתם… וחוץ לזאת…”

“מה חוץ לזאת?”

“חוץ לזאת” – מילמל במבוכה – “אינני יודע מה טיב היחסים בינך לבין שרה, ואיני רוצה, חלילה, להכניס ראשי בעסק לא לי.”

“לא הייתי מציע לך לעשות זאת, אילו היו יחסים רציניים ביני לבינה.” – הוכחתיו על פניו.

מיד לאחר שנוכח, לעגמת נפשו, כי שרה לא שלחה אליו אלא דרישת שלום בעל־פה, החל חוקרני כיצד עברה ההצגה. סיפרתי לו הרבה בשבחה של סולוויג ועיניו הזהירו מתענוג.

“אה, חבל שהיה עלי להימצא בבית. דודי בא מפולין ולא יכולתי לנסוע עימך. ואיך הסתדרת בקיבוץ?”

“מה פירוש הסתדרתי?”

“היכן אכלת ולנת?”

“שרה דאגה לכל” – עניתי בקיצור.

“הגד את האמת” – הציץ לפתע בעיני – “האמנם אין שום דבר בינך לבינה?”

זאת הפעם נבוכותי קמעה, אבל יצאתי ידי חובת האמת בנוסח מדוייק ביותר:

“האמן לי שאינני רוחש אליה אהבה.”

“זאת מה שרוצה אני תמיד לדעת” – נאנח לרווחה – “במסלול זה מן הראוי שירוץ רץ אחד בלבד.”

“מדוע?” – עניתי בזדוניות־מה, – “ירוצו שניים והקל ברגליו יגיע אל המטרה…”

“לא!” – דחה את הרעיון בתוקף, כאילו עמד כבר השופט להכריז על תחילת המירוץ – “לא אעשה זאת לעולם לידיד. נערה שהיא אהובתו של ידיד – טאבו היא בעיני.”

התבוננתי בפניו הישרות של צבי והשפלתי את מבטי לשולחן. כוס התה שהתקין לי באדיבותו הרגילה נחה לפני מבלי שאגע בה והעלתה אדים. תופפתי באצבעי על השולחן ושתקתי.

“התה מצטנן” – העיר צבי.

“אין דבר. אין ברצוני לשתות עכשיו.”

“מה קרה?”

“לא כלום… אינני צמא, בעצם. אשתה לאחר מכן.” 

“הנני מבטיח לך” – פנה אלי כמבקש סליחה – “שאם רק תרמוז לי ברמז הקל ביותר, אסלק עצמי לגמרי מן התמונה ולא אוסיף לשלוח אליה פתקאות.”

ג    🔗

יואל חרמש היה ישוב בכסא נוח במרפסת שלפני הצריף ומעיין בעיתון. הילדים שיחקו סביבו.

“הו, זה אתה” – קרא אלי כשהתייצבתי סמוך לכיסאו מבלי שהרגיש בהתקרבותי. – “להיכן נעלמת בימים האחרונים?”

“עסוק הייתי במקצת.”

“בלימודים?”

“לא.”

מרוה היתה הראשונה שלה סיפרתי על כוונתי לעזוב את הטכניון. אבל ניראה שלא הוליכה ידיעה זו ממנה והלאה. היה עלי, איפוא, לספר את המעשה מחדש – דבר שעשיתיו בזמן האחרון לעיתים קרובות מדי, ותמיד בדיכדוך ובלי חמדה, כמי שסח על מקרה ביש. ואכן, כזה נשמע הדבר באוזני רוב הבריות. רוב הבריות שהודעתי להן על הפסקת לימודי דומות היו לבני משפחתו של המבור. רובן נדו לי בליבן, רק מועטות – הבינו לנפשי. האזרחים שהם רוב רובו של עולם אוחזים, כרגיל, במקצוע מסויים, ורואים את שנות ההיתכשרות לאותו מקצוע כחלק הכרחי של החיים (כמו ההתבגרות, הנישואים ולידת הילדים) – שנים מקודשות שאין לפגוע ברציפותן על־ידי קפיצות פתאומיות מהכא להתם. על שנים אלו של שקידה ותקווה יספרו אחר כך לבניהם בנימה של גאווה אותו סיפור שיסתיים תמיד באנחה מלאת סיפוק עצמי:

“וכך נעשה אבא רופא.”

“וכך היה לעורך־דין” 

“ועתה הריני לפניכם – מהנדס מוסמך.”

מכאן, שכל מקרה שבו סוטה אדם ממסלול ההיתכשרות המקצועית ומניח את מוסד השוליות החשוב של ימי הביניים בטרם נחנך בו כראוי, נחשב בעיניהן מקרה־ביש, או זילזול בחוקי הטבע. גם אם יצליח אדם לאחר מכן במקום אחר – לא ישכחו לו את תקלת נעוריו. אין הבריות מחבבות את הדילוג מ“גילדה” ל“גילדה”.

אבל תגובתו של יואל היתה אחרת.

“ראה” – אמר לי בפנים מהורהרות, עצובות משהו – “עד כמה אין האנשים עשויים להבין זה לזה בענינים אלה. הנה אני, למשל, כל ימי שאפתי להגיע להשכלה טכנית גבוהה, אלא שהחיים לא הניחו לי ונשארתי פועל כשהייתי. ואילו אתה שיש לך אפשרות – מניח לה להיעלם בין אצבעותיך. כיצד אוכל להבין לך?” הוא נשתהה רגע כדי לערוך המשכו של דיבור ארוך שלא היה רגיל בו. “אלא שמתאמץ אנוכי תמיד להבין את הזולת מנקודת מבטו של הזולת ולא מנקודת מבטי, ופעמים שהדבר עולה בידי. הנני מבין שבחרת לך מקצוע ההולם אותך יותר ממקצועות ההנדסה. לא כן?”

“אינני יודע אם ניתן לקרוא לכתיבה בשם מקצוע, אבל נכון הוא שכתיבת שירים וסיפורים מושכת אותי יותר מאשר השרטוט.”

“מרוה סיפרה לי פעם על איזה שיר שכתבת.”

“כן” – אמרתי – “קראתי לה פעם שיר.”

ניסיתי לאצול לענין הקריאה לפני מרוה חשיבות מועטת ככל האפשר. עכשיו – הרהרתי – תבוא הבקשה לקרוא אותו שיר גם לפניו. אבל מסתבר שטעיתי.

“את האמת אגיד לך” – אמר בהתנצלות כלשהי – “אינני נוטה לדברי שירה ולא לספרות היפה בכלל… הרבה השתדלה עימי מרוה המסכנה כדי לשנות את טעמי – ולא הועילה… מחבב אני בעיקר מאמרים ופרקי־מדע פופולאריים.”

שתקתי. כל אותו זמן הצצתי באי סבלנות לתוכו של הצריף. רציתי לומר: היכן היא מרוה. ליבי יוצא לראותה. אבל שמתי מחסום לפי.

“לפני כשעה הלכה לשיר במקהלה” – אמר כמנחש את הרהורי – “יש לנו מקהלה נאה בגבעת־צדף ומרוה ממלאה בה תפקיד של סופרן ראשי. עוד מעט תשוב. או שמא נעשה לה הפתעה ונלך לקחתה משם?”

יואל נטל את הילדים והלך עימי עד שחצינו את הכביש ובאנו לעברו השני של הישוב. תמהתי לראות שגבעת־צדף גדולה הרבה יותר מששיערתי. פעמים שניטל על האדם לדשדש ברחוב אחד קטן מרחובותיו של מקום גדול, עד שכל המקום הגדול כולו אינו מתמצה בשבילו אלא באותו רחוב קטן. ואולי יש בכך סמל לגבי החיים בכללם.

ניצבנו ליד בנין גדול שקולות של זימרה בקעו מקומתו הראשונה. היה זה בית הספר שבאולמו נערכו חזרותיה של המקהלה. תחילה שמעתי קולותיהן הדקים של נשים שקול בס היה מפסיקן מידי פעם באיזו נעימה קודרת ביותר.

“המבחין אתה בקולה של מרוה?” – שאל יואל.

“לא.”

מעולם לא שמעתי את מרוה שרה ולא ידעתי שמיטיבה היא לשיר. תמיד נראתה לי לא כאישה של המילה המדוברת או המזומרת, אלא כאישה של מבט־העין ושל מבע־הפנים, של השתיקה הנזעמת ושל החרש המתרפק, של החיוך הלועג או המעודד.

שמענו קול סולו נשי יפה ביותר, ויואל אמר:

“הנה. זהו קולה!”

דומה היה שאיזו כנף עדינה וחדה מכה באויר ומתרוממת מעלה מעלה, במעגלים לולייניים, לנקודת שיא בלתי נראית. אף זאת לא ידעתי שקולה של מרוה סופרנו הוא. לכשהיתה מדברת אלי לא הייתי נותן דעתי לצלילים אלא למה שביניהם. לא הבחנתי עדיין במלים המושרות, אבל הנעימה נשמעה לי כנעימת תפילה.

“מהו השיר ששרה המקהלה?” – שאלתי. 

“שיר דת מימי הביניים.”

“ומי חיבר את המנגינה?”

“אינני זוכר. איזה קומפוזיטור עתיק ובלתי ידוע.”

אחר כך יעץ לי לעמוד מתחת לחלונות הבנין ולשמוע את השירה מקרוב. התקרבתי אל אחד החלונות, והילדים שראו בדבר מעין משחק של הצבת־מארב באו ועמדו לידי. השירה נפסקה והמולה של שיחה בקעה החוצה. לאחר מכן נשמעו כמה דפיקות אטומות שלאחריהן נשתררה דממה. שיערתי שהמנצח הכריז על המשך החזרה. ואמנם, בסמוך לכך, פתחה מקהלת הנשים בנעימת תחינה. הפעם שמעתי את המילים בבירור:

כאן פסקו קולות הנשים וקול תקיף של גבר הריע באיום:

עתה המשיכו קולות הנשים בבית שני:

ושוב נשמע קולו המפחיד של הבס:

עד כה שרו כל הנשים יחדיו. אבל משחזרה המקהלה בשניה על הבית הראשון לא שרה אלא את שתי שורותיו הראשונות:

ואילו אז התרוממה שוב אותה כנף עדינה וחדה למרומי האינסוף. קולה דמה לאנקת כאב ארוכה שכמותה משמיע רק עוף־זמר פצוע. היה זה סופרנו טהור, כולו צילצול של אימה וכיסופים להימלט מאיזו צרה איומה.

– פירפרה הכנף, והבס תופף לעומתה באכזריות:

שוב חלה הפסקה ושמעתי את קולו של המנצח מעיר הערות. נשמעו הדפיקות האטומות עד שקמה דממה.

“סופרנו!” – קרא המנצח.

וכאן שרה מרוה לבדה את שני הבתים:

שמעתי את הכנף מפרכסת ומכה אידוות של יסורים באוויר, וכשחדלה מלבטיה וגוועה אט־אט – התרומם נהמו המאיים של הבס:

“למה האיש כועס על אמא?” – שאל הילד הגדול.

“הוא לא כועס” – אמר יואל – “עוד מעט אמא תצא.”

שמעתי קולות של רעש וראיתי נשים וגברים יוצאים מפתח הבנין. הבחנתי במרוה שצעדה לאיטה, בצעדים כושלים, חיוורת כולה. יואל ואנוכי כאחד מיהרנו אליה. כשראתה אותנו הזדקפה מיד והצטחקה בעליזות מאונסת. 

ד    🔗

“יקירי” – כותבת אלי שרה במכתבה – "כבר אינני יכולה לקרוא לך בשם אחר. אינני כאותן הבנות שלאחר שקורה להן דבר זה עם אחד הבחורים, מסוגלות הן לפנות אליו דרך שיגרה, בנעימה של יום־יום, כאילו לא אירע ביניהן לבינו אלא מאורע רגיל, – סעודת ערב משותפת, טיול של סתם, או משהו מעין זה. אילו הייתי נפגשת עימך עתה – בלי ספק שהסומק היה עולה בפני. ועתה מסמיקה אני במכתב.

כל ימי ייחסתי חשיבות מרובה למגעים שבין נערה ונער. נדרתי לעצמי שלא אוליך את גופי אלא למקום שליבי הולך אליו, ושמחה אני שעמדתי בנידרי ושאתה הוא האיש שזכה בכל־כולי. אוהבת אני אותך, ורק צר לי שאין ביכולתך להשיב לי אהבה. אינני מתרעמת עליך, והריני מוקירה את כנותך. טוב הדבר שלא ניסית לשחק את תפקיד האוהב.

אותו ערב הרסת בי משהו ובנית בי דבר אחר. הרסת בי את גאוותי האינטלקטואלית. כסוציאליסטית המאמינה בשוויון המינים אסור היה לי להתמסר לגבר שאינו רוחש לי אהבה, ורק חושק בי כדרך שחושקים באשה־צעצוע או באשה־שיפחה. אבל בנית בי את ההרגשה המתוקה של היות לאיש, הטבועה בי, כנראה, ברובד עמוק יותר מן הרבדים האינטלקטואליים, ושהיה צורך להוציאה מן האופל אל אור העולם. בפעם הראשונה נהניתי הנאה גמורה מנשיותי ושמחתי עליה. נוכחתי שעשויה אנוכי לשכר מישהו עד אובדן החושים, ובו בזמן – להשתכר אף בעצמי, והדבר גרם לי עליצות וגאווה.

ועכשיו אספר לך קצת על הנעשה אצלי:

הנני עובדת בבית התינוקות. המטפלות והאימהות דעתן נוחה מעבודתי. אין לך עבודה נעימה כזו הנעשית מתוך רצון, והטיפול בתינוקות – אכן נעשה אצלי כך. מחבבת אני את צורותיהם היפות והולכות מחודש לחודש (הנתת דעתך לכך שתינוק בן כמה ימים הוא בבחינת קוף לעומת אותו תינוק בגיל של כמה חודשים?) ואת ניצנוצי הדעת המתעוררים בהם. טיפשותם עדיין נסלחת להם, ואילו כל תגובה נכונה שלהם – הרי היא בבחינת הברקה של גאונות. יפה לראות את ההורים באים יום יום לקחתם אל החדר, ויפה לראותם חוזרים על מנת להשכיבם וליישנם. יש כאן אב אחד שאשתו הצעירה מתה בשעת לידה, ושיחסי לתינוקו חמים, משום כך, במיוחד. אדם זה מסתכל בי לפעמים במבט משונה. ביחוד בשעת השכבת התינוק, כשניצבת אני לידו בצידה של המיטה הקטנה ומשוררת שיר ערש. כבר הזמין אותי כמה פעמים לחדרו, אבל איני הולכת לשם.

יש כאן בחורים אחרים שאמרו באוזני דברים מפורשים יותר, והציעו לי לעבור איתם ל“אוהל משפחה…” אילו הייתי נענית לכל אלה – היו מקימים כאן ודאי מחנה אוהלים גדול…

כאן מרגישה אני שנכשלתי בדברי גאווה, ודווקא באותה גאווה נשית השנואה עלי. אבל עליך להבינני: למן ההצגה ואילך דורך כאן כוכבי. הייתי, לדעתם, סולוויג נאה ונשית ביותר, ויש כאלה הסבורים שעשויים הם למלא לצידי את תפקידו של פר־גינט. בחור אחד אפילו אמר לי, שאילו היה הוא פר־גינט, לא היה מרחיק נדוד ממני כלל וכלל, אלא מקים עימי משפחה, תוך זמן קצר, באותה ביקתה שבנה…

הקץ לדברי רהב ושלום לך, יקירי. אינני יודעת משום מה מוסיפה אני לאהוב אותך ולכתוב אליך. אבל מאמינה אני, כסולוויג, בכוחה של הציפיה. לשעבר הייתי מתפללת שיימצא לי בספרית הקיבוץ ספר הגון אחד לחלק עימו בלילה את כרי. עכשיו כל מבוקשי הוא לחלק את כרי עימך באחד הלילות הבאים. היה שלום." 

 

פרק שלושה עשר    🔗

א    🔗

לחג הפסח נסעתי לירושלים וישבתי עם כל בני הבית לשולחן ה“סדר”. אבא לא היה דתי, אבל לכמה ימים במשך השנה ייחס, בכל זאת, חשיבות מיוחדת. אחד מאלה היה הארבעה־עשר בניסן שבשעות הבוקר שלו השתופף עם כל הילדים מתחת למיטות, ונדחק אל מאחורי הרהיטים, כדי לחפש ולבדוק שמא נותר פירור של לחם באחד המקומות. לאחר מכן היה נוטל את כל החמץ שנאסף ושורפו עימנו במגרש ריק שליד הבית. בשבילנו היה הדבר טכס של קדושה, והיא הסיבה שריח של לחם שרוף הוא אחד הריחות הנעימים, לאפי.

ישבתי לימינו של אבא והרגשתי שהיה זה בשבילו “סדר” עגום במקצת. גם אמא דוממת היתה שלא כרגיל. רק אחי היו מאושרים כבכל שנה לעת ה“סדר”.

אבל אם ישב באותו “סדר” איש עצוב באמת – אני הייתי אותו איש. בפעם הראשונה בימי חיי הסבתי ל“סדר” המשפחה לא כילד כי אם כאדם מבוגר. יתר על כן, לא היתה זו בגרות שיכולתי לנפנף בה בגאווה, אלא בגרות אחרת, שראוי להצניעה מעין הבריות. הצבע הלבן של מפת השולחן, של שימלת אמא ושל חולצות הילדים – צבע שנסך עלי תמיד הרגשה נפלאה של חג ושל טוהר – נדמה עתה בעיני כצבע של תוכחה. משהו בנפשי כבר לא היה ראוי להשתלב בתוך כל הלובן הזה, והתבלט מתוכו כעורב בקהלן של יונים. מה שזעזעני ביותר היה הרעיון שלמעשה אין אבא ואמא עצובים על המאורע הנכון. ברוב תמימותם סבורים הם שפרישתי מן הטכניון היא המאורע החמור ביותר שאירע לי בעת האחרונה. אבל אילו ידעו מה אירע לי בנוסף לכך – היו שוכחים, ברוב תדהמתם, את ענין הטכניון… מחשבה שניה שהטרידה את ליבי היתה זו שבהגיע “הימים הנוראים” עתיד אני להתפלל עם אבי, כמנהגו בכל שנה, בבית הכנסת. תמיד הייתי מייחס חשיבות למלים שב“מחזור”. ולפתע עלה בליבי זכרונן של אותן סדרות החטאים המתחילות כולן במלים: “על חטא שחטאנו”. אבא היה אומרן כשהוא דופק באגרופו על חזהו בדפיקות קלות, כראוי למתוודה על חטאו, אשם ונכה־רוח. עתה עלה בליבי הרעיון שאבי יתוודה על כמה וכמה חטאים שלא חטא מעולם, ואילו אני…

שרנו את השירים שבסיומה של ה“הגדה”: “אדיר הוא”, “אחד מי יודע”, ו“חד גדיא” במנגינות המושרות מדי שנה בשנה, ומצב רוחם של אבא ואמא התרומם קמעה. אבא אפילו צחק בקול בכל פעם שאחי הצעיר ניסה לדלג על כמה מספרים בשיר “אחד מי יודע”, והיה עליו למונעו מכך.

אבל שוב ירדה עננה לשכון בין כתפיו שעה שהגיע אל הסיום והפטיר: “לשנה הבאה בירושלים”. אמא גילתה במלים אלו משמעות משפחתית פרטית משלה וחיבקה את כתפי:

“אכן” – אמרה בנסותה לעודד את עצמה ואת אבא – “בשנה הבאה תחזור לירושלים ותלמד באוניברסיטה!”

לשמע הצהרה זו מחאה אחותי כף בשמחה, שכן התגעגעה אלי מאוד, ורצתה בשובי אל הבית. אבל ראיתי שפניו של אבא האפירו שוב:

“נקווה” – מילמל כשספק־מה מחלחל בקולו – “נקווה שאומנם כך יהיה.”

ניראה בעליל שהשתלשלות הדברים בשנה האחרונה, לא כפי שציפה מראש, ריפתה במקצת כמה נימות־קול שבגרונו, ואחת מהנה, שניתן לקרוא לה בשם “נימת הביטחון” – אפילו נפגמה בצורה הנשמעת לאוזן.

אחר כך שאלתני אמא אם ידוע לי אימתי מתחיל מועד ההרשמה לשנת הלימודים הבאה באוניברסיטה שעל הר הצופים. לא ידעתי לנקוב בתאריך מסויים, אבל הרגעתיה באומרי שעוד זמן רב לפנינו. אף הודעתי שאטול את ענין ההרשמה על עצמי ואין צורך שתטריח עצמה בכך. בשום פנים לא רציתי לראות את אמא כשהיא מציגה אותי שנית במשרדו של בית אולפנה כהצג נכס יקר. אמא – אשה אופטימית היתה, ולא למדה הרבה מנסיון חייה. לא רציתי ליתן לה הזדמנות נוספת להפגין בה את תמימותה ואת אופטימיותה המופרזות. מה רבה היתה התמימות שצלצלה בדבריה שעה שפנתה לפתע אל אבא והצהירה:

“ייתכן שכל נסיעתו לחיפה – רק לטובה היתה. הבט אל מראהו… נראה הוא עתה בריא וחסון כשם שלא ניראה מימיו. איזה צבע פנים! – רק בשביל זה כדאי היה לנסוע לאותה עיר!”

ב    🔗

הערתה של אמא כשהיא לעצמה – מוצדקת היתה. בכל מקום אומרים לי אותם הדברים ממש. צבי ישראל, שמודד מומחה הוא על פי המקצוע שהוא מיתכשר אליו, הודיעני שאף אם לא מדד את רוחב כתפי ואת גובה קומתי בתחילת השנה, מובטח לו, על פי טביעת עין בלבד, שגדלתי ברוחב ובגובה. נורה, שניזהרה מאוד שלא להוציא את המלה “תינוק” מפיה, הצליחה, בכל זאת, להביע את הרעיון שניראה אני עתה חזק ומבוגר יותר מאותה צורה ילדותית שנכנסה אל ביתם בתחילת השנה. דבר זה – הודיעה – משמח אותה מאוד, שכן להימצא בזרועותיו של גבר הרי זה דבר אחר מאשר להיחבק על־ידי ילד… המבור שאל אותי בדרך המיוחדת לו מי זה השקני ובמה השקני שככה צמחתי. 

“גשם רב ירד עלי” – עניתי לו – “הגשם שהצמיח את עשבי השדה הצמיח גם אותי.”

“ובאילו הזדמנויות –אם מותר לשאול – ירד הגשם על כבודו?”

קולו של המבור חביב היה, אבל נימת הליגלוג שבדבריו ניכרה יפה. אין הוא סבור, והצדק עימו, שיושבי כרכים טועמים הרבה מן הגשם המצמיח את עשבי השדה.

“טיילתי בשדות בזמן האחרון.”

“עם מרוה?” – מנחש המבור.

“כן.”

“אה” – מפטיר הוא באנחה – “לולא הנסיבות המיוחדות הייתי מברך על טיולים אלה. אין כמוהם יפים לגוף ולנפש.”

לפני שעה קלה הגעתי לכאן ברכבת. יום ששמש נאה שוהה באווירה של כרמליה, ואנו יוצאים מן המטבח אל הכסאות שמתחת לתות. עוד מעט יגיעו לכאן אף קומקום הקפה והפינג’נים.

“דומה שהגיע הזמן” – אומר המבור.

“הזמן למה?”

“לסיים את הפרשה. לקום ולהסתלק מכל אותו ענין!”

“אינני יכול.”

“נערי” – משתוחח אלי המבור ומדבר בקול נמוך – “וכי רוצה אתה להפוך את אהובתך לזונה?”

פני מחווירות.

“הלא לב של משורר ניתן לך” – ממשיך הוא – “ולמה זה אין בך די דמיון כדי לראות בעיני רוחך מה מתרחש באותה מיטה ועם אותה אשה בלילות שאינך שם, לפעמים – גם באותו לילה ממש שבו שוכב אתה בחדר השני? וכי אינך מבין שחיים כאלה עם שני גברים עשויים למוטט את שארית רגש הכבוד שנותר בה? אם אוהב אתה אותה באמת חמול עליה והניחנה לנפשה…”

“לו רק ידעתי איך עושים זאת” – עונה אני – “איך עושים זאת כשכל פעם שרואים את האוטובוס מספר תשע־עשרה עושה דרכו מהדר־הכרמל לגבעת־צדף רוצים לקפוץ עליו? איך עושים זאת כשמגיעים למצב שבו מודדים את יפי פניהן של הנשים העוברות ברחוב רק לפי יכולתן להזכיר במשהו את פניה של אשה אחת. כשקולטים פתאום איזו בת־ריח המרחפת באוויר, ורועדים מן העונג המזכיר לך, כהרף־עין, את ריח הסבון שמשתמשת בו אותה אשה… למה לא תבין אותי? – מרוה הפכה לחלק מעצמותי. הריהי איבר מאיברי ובשר מבשרי.”

“אינני אומר שהדבר קל לעשותו, אלא שהכרח הוא… אפילו הפכה לחלק מגופך עליך להרחיק את החלק הזה בסכין המנתחים… לא כל מה שמחובר לגופנו דרוש לנו ומביא לנו בריאות. יהא הדבר בעיניך כאילו הציקך התוספתן, או גידלת סרטן… עליך לבצע ניתוח, ומיד!”

“יש פעמים שהניתוח הוא מאוחר מדי”

“לא. עדיין צעיר אתה ואף אהבתך צעירה. עליך לנסות בטרם תאחר את המועד.”

ושוב משתופף הוא כנגד פני ומסביר:

“ראה, לא הייתי יוצא מגדר הקשבה אילו סיפרת לי על מאורע של אהבים שאירע לך עם אשת־איש. משהו מסעיר וחולף כמו הרבה דברים יפים הנעשים יפים עוד יותר רק משום שהשותפים להם יודעים מלכתחילה שעתידים הם לחלוף מהרה… אבל מה שמתרחש כאן איננו פלירט ואיננו מאורע חד־פעמי אלא דבר מסוכן הרבה יותר. לכל אחד מאתנו קורות תאונות. ובגילך – תאונות הדרכים המקסימות הן שכיחות ביותר. טבען של תאונות שהן מופיעות ברגע בלתי צפוי, אבל אי־אפשר להפוך את כל החיים הצעירים לתאונה ממושכת אחת… ועוד דבר: אילו היית בא ומספר לי שעתיד אתה לשאת אשה הנפרדת לשם כך מבעלה והולכת אחריך – לא הייתי נבהל מכך. לא הייתי נבהל אילו סיפרת לי שאותה אשה גדולה ממך בכמה שנים. אבל מה שלפנינו הוא דבר אחר לגמרי. מה שמתרחש כאן הוא – חלוקתה של אשה בין ארבע זרועות ושני חיקים… וכי אינך חש כאן בריח של ריקבון? הלא אם יוולד בן לאותה אשה לא תדעו לבטח מי הוא אביו…”

“חדל, חדל” – מתחנן אני בפניו, המום כולי מן האפשרות שהעלה ושמעולם לא חשבתי עליה.

“צדקת” – מפטיר המבור ומתרומם ממקומו – “הרי זה מספיק בהחלט בשביל פעם אחת… אלך ואביא את הקפה.”

ג    🔗

בימים שבעלת דירתי אינה מצויה בביתה (נוסעת היא מידי פעם לקרוביה שבכפר) ־– שוררת בו דממה נעימה. הרצפות נחות מן השיפשוף הרעשני המורט את פניהן יום יום (התחליף הטיפוסי לעקרות־בית המחפשות חטאים בזולתן ורוצות לטהר את העולם מן הזוהמה המוסרית), הרהיטים, הנחשדים תמיד באבק, שרויים בנקיותם מבלי שאיזו סחבה מנוולת תימשך להתעלל בגופם, ועיקרו של דבר: קולותיה המאוסים של הגברת המשלחת את בעלה מן הבית לכל מיני שליחויות, והגוערת בו בשובו – אינם מתגלגלים באוויר ומניחים אותו שקט וצלול יותר, ממש כשם שהיה בעולם לפני הופעת אותו הסוג הרוטן הקרוי בעלת־בית.

באחד מן הימים האלה מתעורר אני בבוקר רק כדי להיווכח שהיה מי שהתעורר כאן לפני. צבי ישראל כבר שתה את תה הבוקר שלו, נטל את כליו והלך לו לטכניון. כיוון שאין לי מה לעשות בשעה זו נשאר אני במיטה וניהנה מן השקט שמסביב. אבל אין לומר שאני מצליח ליהנות במשך זמן מרובה. כל הנאה שיסודה ברשמי הסביבה צריכה לנפש שתהא מוכנת לקבלה, ואילו נפשי שלי אינה נוטה לכך. על כל פנים, אין היא עשויה לכך למן אותה שיחה עם המבור. עיני, אמנם, נודדות בחדווה על פני קווי האור שמטיל התריס, המורד עדיין, על הריצפה. אוזני סופגות את הנחת שבדממה. אבל בלב פנימה מהדהדים קטעי דברים. 

מזה שלושה שבועות שלא ביקרתי בגבעת־צדף. גזרתי איסר על נפשי שלא לעשות כן. אך מסתבר שהנסיון שהעמדתיה בו קשה מדי. איני יודע אם תוכל לעמוד בו בשבוע הרביעי. למעשה, איני יודע אם תוכל להמשיך ולעמוד בו ביום המחר, או אפילו היום. יודע אני שמביא אנוכי אושר לשרה בכל פעם שאני מכריח עצמי להמשיך בקו הנסיעה עד לקיבוץ עין־טל. אבל עם זאת יודע אני שהעוצמה הדרושה, בכל נסיעה כזאת, לעקירתן של עיני מן הצריפים שבגבעת צדף ולכליאתן של רגלי החורגות באותה שעה לצאת מן האוטובוס – אינה לפי כוחי. על כל פנים לא לפי כוחי יהא לעשות זאת במשך זמן רב… תוך שמהרהר אנוכי בכל זה נשמעות פסיעות חפוזות המתקרבות מעבר לדלת, ומיד משמיעים כל צופרי נפשי אותות אזעקה.

ד    🔗

“תינוק” – לוחשת מרוה כשהיא חבוקה בזרועותי – “התאהבת במישהי?”

“לא.”

פולטת היא אנחת רווחה ושואלת:

“ובכן, מה קרה?”

“מרוה” – קוטע אני דיבור בקול שאינו קולי – “חייבים אנו לשוחח פעם על הדברים ברצינות.”

“לא!” – ממלמלת היא בפחד ונושקת אותי נשיקות קטנות ומהירות על אותו חלק שבין צווארי וכתפי – “אינני אוהבת את הטון הזה… מתייראת אני ממנו.”

“אבל חייבים אנחנו לשוחח!”

מסתכל אני בעיניה ונרתע מן המצולה הסעורה־דאוגה שבהן. אלוהים – מהרהר אני לעצמי – עד כמה דומות עיניה לכינרת אהובת־נפשה. איך עוברות הן מן התכלת העליזה אל גוני השחור והצלמוות! איני מעז עתה לשלוח אליהן את מבטי ולטבול בהן. הריני מרחיק עיני מן האישונים השחורים כשם שהרחקתי עצמי מן התהום באותו ליל סערה בשפת הכינרת.

“מרוה” – מנסה אני להרגיעה בליטוף קל בזוויות שפתיה. תחבולה זו היתה עולה בידי ברוב המקרים. מיד נטלה את אצבעותי והתחילה מנשקתן.

“מה יהא על שנינו?” – שואל אני כשעצב ואובדן־עצות משמשים בקולי בערבוביה.

“אינני יודעת. אינני מהרהרת בכך. יודעת אני שליבי אוהב, וטוב לי בכך.”

“וכי תמיד טוב לך?”

רוצה אני לשאול על כמה דברים שהעלה המבור, אלא שאינני מעז.

ברגע זה מחליט אני לחוור לעצמי דבר מסויים. לבררו עד תום.

“ואם אומר לך לקום וללכת אחרי, תלכי?”

רגע אחד משתהה היא בתשובתה. פניה עגומות ועווית של מרירות חולפת בשפתיה.

“לא. גדולה אני ממך באחת־עשרה שנים… לא הייתי רוצה להזקין על ידך ולראותך הולך אל נשים צעירות יותר.”

“ובכן” – שואל אני שוב – “מה נעשה?”

“מה שעשינו עד כה. וכי רע לך אתי?”

“לא. אבל אי־אפשר להמשיך בכך.”

“מדוע?”

“יודעת את מדוע.”

מסתכל אני הפעם הישר בעיניה שתהום־האבדון כבר אינה מאיימת מתוכן.

“וכי אינך רואה כל פגם בחיים אלה שנגזר עליך לחיות?”

“תינוק” – אומרת היא – “הינך מכאיב לי בשאלותיך.”

“אבל הכאב ישאר גם אם לא אשאל שאלות. נכון?”

“כן.” – חופזת היא להשיב כאילו משתדלת היא להיפטר מהר ממה שהוטל עליה לבטא – “כל פעם ששוכבת אני איתו ולא איתך – הרי זה כאב… אבל נאחזת אני אז באיזו הזיה המקילה עלי: עוצמת אני עיני, ובדמיוני רואה אני כאילו אתה הוא שמצוי לידי.”

“הרי זה נורא!”

“כן… אבל אין לי דרך אחרת. כבר מזמן חדלתי לאהוב אותו, אבל אנוסה אני לפעמים לרחם עליו.”

“וכי מסוגלת את להמשיך בכך?”

“אינני מסוגלת שלא לראותך ושלא להריח את ריח שערותיך ושלא להרגיש אותך. – כל השאר אינו חשוב.”

מיד לאחר מכן שוטפת היא את לחיי בדמעותיה.

“תינוק” – מתייפחת היא – “איזו מהומה הבאתי על ראשך! למה נפגשנו אותו יום בקפה שבבית־השעון?”

ואז מאמץ אני אותה אלי מתוך המיית לב עזה. איני יודע על מי גדולים רחמי יותר, עלי או עליה.

“הבאת עלי דברים נפלאים” – יוצק אני לאוזניה – “באתי אליך נער חיוור וחלוש ועשית אותי גבר!”

“אל תדבר כך!” – סוטרת היא על שפתי – “מדבר אתה כאילו עומדים אנו להפרד!”

“וכי לא ברור הוא שעלינו לעשות זאת?”

משהו בפי מתהדק בכוח כדי לבטא כל אות וכל מילה. אותם הגיים המעוצבים בו באלימות – מסרבים לצאת, ועלי להודפם ולהטילם החוצה עד שהם נפלטים כצנחנים טירונים הנדחפים מן המטוס בידי הסמל.

 

פרק ארבעה עשר    🔗

א    🔗

מכאן ואילך הריני נע בדרכים לא לפי מפת “חיפה וסביבותיה” שנזדמנה לי לראשונה, אלא לפי מפה אחרת – מפה משמימה ומוזרה שגם בראשה כתוב “חיפה וסביבותיה”, אבל היישוב גבעת־צדף אינו מצויין בה כלל. משל נמחק מן האדמה ואיננו. זו היא מפה של איזור מדברי, ללא עצי אלון וחרוב לנוח בצילם, וללא חתימת ירק להרנין בה את העין. כולה אדמת ציה ותוהו. בקצה הדרומי מסומנת, אמנם, נאת מדבר בודדת. הרי זו המושבה כרמליה. ובקצה המזרחי – מצויינת באר שניתן לרוות מתוכה מים זכים, והוא הקיבוץ עין־טל שבו שותה אני לפעמים מבארה של שרה הטובה אלי כתמיד. אבל בין שני המקומות הללו שבהם מפעמים לקראתי אותות חיים, משתרעת ארץ עיים וחרבות. ממש⁴ שואה ומשואה.

המבור עושה הכול כדי להשכיח ממני את הכאב. כמעט בכל שבוע מופיע הוא בחדר ומבדח את דעתי בסיפורים. יום אחד בא אלי במכונית עם איזה ידיד דרוזי ונסענו יחדיו אל שייך עבדאללה כיר בפקיעין. בדרך לשם, כשחלפנו בין הרי הגליל והמבור קרא בשמם של הכפרים שעברנו – חשתי צביטה בליבי: באיזה עבר רחוק ובאיזו מלכות עתיקה דרה אשה אחת שאף היא ידעה לקרוא בשמם של כל המקומות. לא יכולתי להתאפק ונאנחתי פעם ופעמיים. מיד שאל הדרוזי את המבור לפשר הדבר. ענה לו המבור: חולה הנער. שאל

הדרוזי: ומה המחלה? ענה המבור: מחלה קשה, ולא יסף.

“אם כך הדבר” – הציע הדרוזי – “נרד אל קברו של שייך יוסוף א־סדיק שליד פקיעין ונתפלל לשלומו. הלא הקבר קדוש גם לכם, וכבר נתרפאו בזכותו אנשים רבים.”

ירדנו מן המכונית אל חורשה של עצי אלון נאים שעלו ליד הכביש ושבה היה קיברו של אותו שייך. חבילות של זמורות וזרדים היו קשורות ומונחות בקרקע לרגלי העצים. המבור סיפר לי שאלו – מן העצים הקדושים הן ואסורות בשימוש. ומעשה בדרוזית אחת שהשתמשה בהן לבישול הבורגול שלה – ומיד נתקלקל והתליע. ראיתי הרבה קרעי־בד תלויים על ענפי האלונים וסופר לי כי מנהגם של העולים לכאן הוא לתלות בענפים קרעים מבגדיהם של החולים, והיא סגולה לרפואתם השלמה. ברשותו של המבור וברשותי קרע הדרוזי משולי חולצתי רצועה של בד ותלאה בענף. אחר כך שאל אם אין ברצוננו לומר תפילה. מיד שילב המבור כפותיו זו לזו ואמר: יוסף הצדיק וכל קדושי עולם שלהם מיוחס הקבר הזה, התפללו על הנער ורפאו את נגעי לבבו. ראיתי שאמר מה שאמר ברצינות גמורה והבחנתי ברעד שבקולו. הדרוזי שהבין מכך כי מחלתי חמורה ביותר, טפח על כתפי וניחמני, באמרו כי עתה מובטח לו כי אמנם אתרפא.

כשהגענו אל ביתו של שייך עבדאללה כיר מצאנוהו טורח במילוי רצונם של אורחים רבים שהגיעו למקום לפנינו, אך דבר זה לא הפריע בעדו מלהניח את כל אלה ומלהסתער על המבור בחביקות ובנשיקות. אחר כך סיפר להמבור בלחישה שיש עימו בזה אורח אחד, טרחן בן טרחן ומין גרגרן שכמוהו לא קם מן העולם. אותו אדם רומז לו שוב ושוב ברמזים עבים כקורת בית־הבד שמזה זמן רב לא באו אל פיו העוגות המהוללות שקוראים להן לוּזיגיאַת, ואילו הוא – למה יכחד באוזני ידידו – מתעצל להכינן, שכן טירחת הכנתן רבה היא. ובאמת, לכשישבנו כולנו על כרים ומזרונים ב“מדאפה” המרווחת של שייך עבדאללה – הושמעה רמיזה זו בפעם המי־יודע־כמה על ידי אותו אורח: “באלוהים” – אמר – “כבר עברו הזמנים שבהם ידעו האנשים לאפות עוגות… מי יתנני כירחי קדם בעלות עשנן המבושם של הלוּזיגיאַת מכל כפר ומכל חצר…”

ראיתי מין ברק של עורמה ניצת בעיניו של השייך.

“לוּזיגיאַת?” – שאל בתמיהה – “מה הן?”

“וכי אינך יודע לוזיגיאת מה הן?”

“לא שמעתי ולא הריחותי ולא בא אל פי!” – ענה השייך המיתמם – “אדרבא, ברצון האורח מוכן אני ללמוד סוד עשייתן של אותן העוגות המופלאות… ילמדני האורח ואדע.”

“יובאו קמח ומים ודבש וקינמון ושקדים וסוכר” – השמיע האורח דבר בקול סמכותי ויהיר.

כשהובאו כל החומרים הניח לו שייך עבדאללה לבלול וללוש ולמלא שעה רבה כשהוא מוציא מפיו, מידי פעם בפעם, קריאות התפעלות. בסופו של דבר הוליך האורח את הבצק אל התנור כשהוא מזיע ואדום ומלוכלך ממלאכת הלישה, וכולנו הולכים אחריו בעסק גדול ובחיוכים רחבים.

כשיצאו העוגות מפי התנור והובאו המעגלה, התבונן בהן שייך עבדאללה כהרף עין ופלט בליגלוג:

“אילו הן? – וכי מי לא יודע מה הן אלו – הלוא אילו הן הלוזיגיאַת!”

“ולמה אמרת…?” – שאל האורח, מתלעלע ובוער מחימה.

“אין דבר… אכול ויערב לך!” – ענה השייך כשהכל גועים אחריו בצחוק.

נפרדנו בידידות מן השייך וחזרנו עם ידידנו הדרוזי לחיפה. בדרך סר המבור לכפר ירקה לבקר אצל ידיד אחד משלו, פוּאַד סעד, שהיה בעל בית־הבד הגדול ביותר בסביבה. מבעד חלונות ביתו הגבוה נשקף נופה של עכו ונופם של כרמי זיתים. למטה, סמוך לבית, ליבלבה גינה נאה בעתר פרחים.

“מה נאה גינתך!” – קילס המבור לבעל הבית. אבל פואד שפרנסתו היתה על שמן הזית ניענע ראשו בביטול וענה במשל הפלחים: 

“אִל ג’ניין – ג’וּנוּן, ואַל מילק – זייתוּן.”

לאמור: הגינות הן ענין לשגיון־הנפש, אך הרכוש האמיתי הם הזיתים.

יצאנו מביתו של פואד בדרך גרועה למדי שהתפתלה בין גזעי הזיתים. המבור סיפר לי שבגליל מצויים זיתים עתיקים שהערבים קוראים להם רומי (כלומר – מזמן הצלבנים־הרומאים) להבדילם מן הנסב – כלומר, אלו שידוע זמן נטיעתם. ובעוד מרפרפות עיני בין הזיתים על מנת להבחין בין הרומי לבין הנסב – מגיע לאפי ריח חזק ונעים העולה מצמח שפרחיו סגולים.

“מה שמו של פרח זה?” – שואל אני את המבור.

“הרי זה מין צמח שריחו חריף ביותר!” – עונה המבור כמשתמט.

“בזאת חשתי כבר. אבל שמו מהו?”

“שמו הוא מרוה.”

מגיש אני את פרחי המרוה אל אפי וחש במעין שיכרון קל. אחר כך נושק אני לפרחים פעם ופעמיים.

הדרוזי הרואה בכל זה משמיע תפילה קצרה לשלומי. עכשיו מובטח לו שמחלתי הקשה מחלת הנפש היא ולא מחלת הגוף.

ב    🔗

סופו של האביב אינו משתהה הרבה והופך במהירות לקיץ. העשב כעין הקטיפה הירוקה מתעמם ונעשה זהב כרעמתו של האריה. אבל האמת היא ששוב איני מרבה לראות את התמורות הללו בציבעי השדה, כיוון שחדלתי לטייל. הימים מתארכים והולכים ואין לי דבר טוב לעשותו. לעיתים קרובות מבקר אני בסרטים, ותכופות צופה אני במסך הקולנוע כשמיעי מצווחות מרעב. שכן, מחירו של סרט הוא כמחירה של ארוחת־צהריים, ודלפון שבחר בראשון, חייב לוותר על השניה. 

הנני מחזיק טובה למר ליאו שנזכר בי מדי פעם בפעם ומעסיקני בקורסים שונים לנשק־קל ולחבלה. הדריכות והסודיות העוטפות את העיסוקים הללו מפיגות במקצת את געגועי. על פי הרוב נעשים אימונינו בחדרי כיתותיו החשוכים של אותו בנין בית־ספר שבו קיבלנו הוראותינו לפני ההתנקשות בריכבו של הכפר דר־דילב. קולו של הנשק הנידרך וקולן של הפקודות אינם נשמעים כלל ברחוב, אבל רמים הם למדי כדי להחריש לזמן מה את קולה של אותה ציפור המצפצפת בליבי. שטחתי את בקשתי לפני מפקדי לשולחני לאיזו פעולה נוספת, אבל הוא דחני בטענו כי הפעולות מועטות הן, לפי שעה, ויש ליתן הזדמנות גם לאחרים.

פרט לזמן המוקדש למר ליאו, לכתיבה, לשיעורים הפרטיים, ולביקורים אצל המבור – מצאתי דרכים להעביר את זמני גם באופנים אחרים. שכן, אם הבעייה היא להעביר את הזמן, – אין גבול לאפשרויות הנפרשות לפני אדם צעיר הניחן בקצת דמיון. שלוש פעמים בשבוע הולך צבי ישראל לנמל, מקום שמועסק הוא בעבודה משרדית חלקית אצל חברת נסיעות אחת, ומאזן במקצת את תקציבו הלחוץ. אף אני הולך עימו, אלא לאחר שהוא מעבירני את שער הנמל בסיועם של כמה חיוכי היכרות עם הממונים, ונכנס אל המשרד – פונה אני אל אולמי ההמתנה של הנוסעים ומסתכל בענין בעולמם של העומדים להפליג בים. טוב לי אף נעים להתערב בקהלם ולעשות עצמי כנוסע לכל דבר, עד שמוצא אני שם עוד אחד כמותי (פרט לזה שנוסע אמיתי הוא) שאין לו בת זוג או משפחה ושאר מלווים ומשתעה עימו שעה קלה בשיחה. נתתי דעתי לכך שאנשים העומדים להפליג למרחקים בצוותא – נוטים להתיידד. מי שרגלו האחת על החוף, והשניה – על סיפון האניה, כבר אינו מדקדק בנימוסי היכרות ואינו בוחן את המתקרב אליו בחשד, כאילו אומר הוא להונותו, כשם שנוהגים ביבשת המוצקה והמחמירה. עם ניד האניה הראשון, ולמראם הראשון של הגלים המתנועעים בלי הרף – מתנדנד ומתנועע משהו בנפשו של אדם, ושוב איננה כבולה למקובל ולקיים שמעבר לגדר הנמל. ועוד מצאתי וראיתי כי בין העומדים להפליג ניכרתת בנקל מעין ברית: בריתם של אלה השותפים למסע הרפתקא. תהיינה האוניות משוכללות ונוחות ככל שתהיינה, תמיד יהא בו בכל מסע בים מריח ההרפתקא – שמץ מן הריח העתיק של האודיסיאה ושל ספינתו של יונה, של סערות העתידות להתחולל, של אצות ומלחי־ים בלתי ידועים ביבשת, ושל הארצות שמעבר לים על תבליניהן ונשיהן…

ידעתי שעטי יגיע, איך שהוא, אל הנשים. ובאמת, הנוסע הבודד שנזדמן לי באחד מביקורי האחרונים בנמל, סיפר לי סיפור נאה בענינן. ראיתי לפני עלם גבה קומה, בעל שירטוטי פנים גבריים ביותר, ומיד שיערתי שלא במשך זמן רב ישאר בודד על הסיפון כשם שהיה באולם ההמתנה. שלחנו זה בזה מבטים ידידותיים ונראה שעוררתי בו אימון גמור. מששאלתיו למעשהו, ענה לי בחיוך מקסים שמעביר־נשים מקצועי הוא. תחילה לא הבינותי פישרו של מקצוע זה, עד שפירש לי שנוסע הוא לעיתים קרובות לפולין ונושא שם נערה על מנת שתהא זכות בידה, כאשתו של אזרח פלשתינאי, לעלות עימו לארץ ישראל. כמובן שנישואים אלה הם מדומים, ומיד לכשהוא מגיע לכאן עם בת זוגו הרי הם נפרדים זה מזו. בצורה זאת – אומר הוא לי – ממלא הוא חובתו הציונית לעם ישראל ומרבה את מספר העולים לארץ, ונוסף לכך (כאן מופיע שוב אותו חיוך מקסים) משתכר הוא קמעה, – כך וכך לירות לכל גולגולת נשית שהוא מביא עימו לכאן.

עד כה – ממשיך הוא לספר – התנהל הכל כשורה. ואילו בפעם האחרונה הביא לכאן מפולין נערה נחמדה שהתאהב בה באניה עד צאת נשמתו. והרי זה עסק ביש.

“לא השיבה לך אהבה?” – שואל אני.

“לאו דווקא. השיבה גם השיבה.” – עונה הוא – “אבל אני עצמי קשור מזה כמה שנים לנערה אחרת שהבטחתי לה לשאתה לאשה.” 

“וכי אין לבאר לה מה שאירע ולהיפרד ממנה בשלום?”

“בשום פנים לא” – עונה הוא – “כבר מעורבים בדבר הוריה והורי וצבא דודים ודודות שלא יניחו לי ולנערתי החדשה להיות כאן במנוחה.”

“ובכן, מה בדעתך לעשות?”

“עושה אני מעשה נורא!” – מפטיר הוא בכאב – “הריני בורח לפולין.”

“ואותה נערה שהבאת לא חוזרת עימך?”

“לא תאמין” – אומר הוא – “אבל הנערה אוהבת את ארץ־ישראל ואינה רוצה לחזור לפולין.”

“ומה יהיה עליכם?”

“מאמין אנוכי שלאחר זמן ירבו געגועיה אלי ותחזור לפולין. רק שם נוכל לחיות מבלי שהאדמה תבער מתחת רגלינו…”

“העסק מסובך קצת. מה?” – נענה אני במין השתתפות בצער.

“אה” – אומר הוא בעוויה של אדם שנתנסה בדברים זה מקרוב – “אינך משער לך עד כמה עשויה האהבה להסתבך… הנה אוהב אתה אשה והאשה אוהבת אותך, לכאורה לא יחסר דבר כדי שתהיו מאושרים. ואף על פי כן – רחוק מכם האושר כרחוק מזרח ממערב.”

“כן” – אומר אני ומסתכל בשעוני. אין בדעתי לפתח נושא זה.

השיעור שנתתי לאחר מכן לנורה – שיעורנו האחרון היה. בזמן האחרון לא שבעה ממני נחת. החמרתי עימה בעניני הפרבולות שבספר הלימוד, אבל הזנחתי לחלוטין את הפרבולות שבגופה, מה שנראה לה כהפרה גסה של ההסכם שבינינו. נפרדנו בלא צער. איחלתי לה הצלחה בבחינות הגמר וידעתי שיש יסוד לאיחולי. בחדר האורחים שבביתה נפרדו ממני בתודה גם הוריה. אביה תקע בידי מתנת פרידה. היה זה ספר אנגלי הדור בשם: “מדעי ההנדסה בחיים המודרניים”.

אט אט הריני מחסל את עניני בחיפה. עם סגירתם של בתי־הספר לקראת חופשת הקיץ נשמטים מתחת ידי אחרוני השיעורים הפרטיים שהחזיקו בי עד כה. בערב אחד מוצא אני את עצמי מסב עם צבי ישראל לשולחן חדרנו המלא כל טוב: יין, פירות וממתקים. הרי זו מסיבת פרידה. בעוד שבוע עוזב צבי את החדר והולך לו מחיפה לבלות את חופשתו בחיק משפחתו. כמובן שאין ביכולתי להחזיק בחדר לבדי, והריני מתכוון לעקור מכאן לירושלים. יודעים אנו שלא ניפגש בשנת הלימודים הבאה ודבר זה נוסך על מסיבתנו צער דק. מה שאין אנו יודעים עדיין הוא שעתידים אנו להיפרד בעוד כתשע שנים פרידה עולמית, שעה שצבי המסכן שיהא אז מהנדס בעל משרד משלו, יפול חלל במלחמת־השיחרור.

לאחר ששתינו לחיים וזללנו מן המעדנים, הזיז צבי את השולחן ממקומו וקרא אלי את קריאת הקרב הישנה: “רוצה מכות?” ־– אלא שזאת הפעם מטיל אני אותו ארצה בלא עמל רב. לאחר מכן נותן הוא בידי אותה קופסת־פח שממנה שלה את סוכריותיו כל אותה שנה.

“קבל נא ממני מזכרת זו” – אומר הוא.

המבור ואלישבע נפרדים ממני לשלום תחת התות.

“התרגלנו אליך כל כך בשנה האחרונה” – אומר לי המבור כשעיניו הטורפניות לחות במקצת – “ואוי לך אם לא תחזור לכאן ותבקרנו!”

“מסור דרישת שלום חמה לאבא” – אומרת אלישבע.

בעוד שעה קלה אעלה על הרכבת שתסיעני מכרמליה לירושלים.

ג    🔗

ירושלים משיבה אותי אליה ברחמים רבים ומוחה את הבלה וחוּמה של חיפה מעל מצחי. אבל גם בה שורר הקיץ בעיצומו, ומי שעיניים לו – רואה את התמוז מת בחוצות. מי שעיניים לו המיטיבות לראות יתר על כן – רואה בה עוד אחד הניראה כאילו הולך הוא למות. הרי זה אנוכי המשתרך כצל ברחובות וגווע יחד עם התמוז.

אמא מודאגת למראה השינוי שחל בי. רק לפני כמה ירחים – אומרת היא – היה מראה פני נוצץ מבריאות. במהרה תתחלף דאגתה בתדהמה ובזעם. מיד לאחר שיפול לידיה מכתבה הראשון של מרוה – עתידה היא לשנות את יחסה אלי לבלי הכר.

“תינוק” – כותבת אלי מרוה לאחר חדשים ארוכים שבהם לא ראינו זה את זה – “לא יכולתי להתאפק עוד וביקרתי בחדרך לשעבר. שם הוגד לי כי חזרת לירושלים והריני מיואשת כליל. כל זמן שידעתי כי מצוי אתה בעיר, לא הרחק ממני, וכי יכולה אני לראותך בכל זמן שארצה – לחצתי בשרי בין שיני והחזקתי מעמד. עכשיו, כשקרעת עצמך ממני אל מעבר הרים רבים ־– חשה אני כמי שתלשו איבר מתוכו. מה מגוחכים דברי הרופאים שמצאו חולשה בלבך. לב חזק ונורא לך, תינוק, אם יכולת לנתק עצמך ממני כשם שניתקת… אני, הבריאה לכאורה, אין לי לב ברזל כזה, ואיני יודעת מה אעשה בימים הבאים.”

מכתב זה שנשלח על שמי לביתי בירושלים, נפתח בידי אמי שכתב ידה של מרוה היה מוכר לה, וסבורה היתה שרשאית היא לקרוא דבריה של ידידת־משפחה ותיקה, הגם שלא שולחו אליה. מי שיסכים לפסוח כאן על פרטיה של אותה חקירה שתי וערב, שנחקרתי לאחר מכן בידיה ובידי אבא – יעשה עימי טובה. די אם אומר שלא עברו ימים מועטים עד שמצאתי עצמי שוב מחוץ לבית, בחדר קטן ששכרתי בשכונת בית־ישראל ושילמתי שכרו בשני שיעורים פרטיים שהשגתי בדי עמל. כל אותו קיץ הייתי ניזון בלחם ובתה. עד שהופיעה שרה, שאף היא, כמסתבר, חזרה לירושלים, וחילצה אותי בתקיפות ממשטר זה של סגפנות כפויה.

זוכר אני עתה כי המעשה הראשון שעשיתיו לאחר שכירת חדר־עוני זה היה שליחת כתובתי החדשה לגבעת־צדף. אולם גבעת־צדף לא מיהרה לעשות בה שימוש, וכשעשתה בה שימוש – היה זה על גבי מעטפתו של מכתב שנישלח אלי באחריות.

שני ימים לפני שהגיע אלי אותו מכתב, מודיעים העתונים על טביעתה של מרוה חרמש בכינרת.

“אל תאמין לדברי העתונים” – כותבת היא – "הכינרת לא היתה ממיטה עלי אסון אלמלא רציתי בכך. שנים רבות נשאתני על גבה באהבה, ולמה זה תרצה להרע לי פתאום? – אלא שלא יכולתי עוד ונמלטתי מן העולם אל בין זרועותיה.

ניסיתי הכל, תינוקי שלי, ניסיתי הכל ולא עלה בידי. ישנם בני־זוג שפגישתם היא פסק דין מוות לאחד מהם. אתה ואני היינו זוג כזה. מלכתחילה אסור היה עלינו להיפגש. עוד בימי ינקותך ואתה חלש וזעיר ממני עשרת מונים – היית החזק בין שנינו. עבדתי את תלתליך הצהובים ואת עיניך הכחולות, קראתי לך בכינויים מתוקים, אך אתה לא שעית אלי והפנית את ראשך כה וכה, עיקש וממאן ללכת אחרי. הייתי תולה עיני בשפתיך המתכווצות במרי ומצפה לאיזו הברה של פיוס ורצון, ולאחר מכן, כשהתחלת לדבר – לאיזו מלה טובה. מצב זה נמשך בינינו גם בחורף האחרון: התבוננתי כנרצעת אל קו שפתיך, מחכה למלים המבושמות והמהפנטות, מצפה, כמו אז, לאיזה ביטוי קסום… השליטה בלשון, אותה יכולת מופלאה להשחיל מלים בחוט ולעשותן ענק של פנינים – היא מזלך. מזל זה עתיד להאיר לך פנים גם אצל נשים אחרות, רגישות כמוני. כל אותן החשות צמרמורת לשימעו של צירוף מלים מופלא… מעולם לא חיבבתי הירהור זה על הנשים שתבואנה. הריני שונאה אותן מבלי שאדען. ובכל זאת מבקשת אני ממך שלא לנהוג בהן כשם שנהגת בי. אל יבוא עליהן הדבר בפתאומיות שכזאת…

זוכר אתה את פגישתנו הראשונה בקפה ‘כתר’? – אינני יודעת משום מה הזמנתיך לבוא אלינו. מראיך היה דוחה למדי, ועד שהדהד קולן של אותן היריות במבואות חיפה הייתי נאחזת בעליבותך כדי לגרש את דמותך מהרהורי.

אבל משעמדתי על טיבך – ידעתי כי הקרב אבוד, וכי שוב לא תגורש מלבי לעולם. מאז היתה מטרה אחת לחיי: לעשות את גופך ראוי לנשמתך ולסלק מליבך את השטויות שגיבבו בו הרופאים. וראה את לעג הגורל: משהעמדתיך על רגליך, השתמשת בהן כדי להתרחק ממני…

מה, לדעתך, עלי לעשות עכשיו? – להמשיך ולקרוא בערבים את העתון עם יואל? לגדל את שני ילדי? – כה דומים הם לאביהם. טובים, שקטים, סבלנים. ממין הדוב המאולף והפיל הנוח לבריות, אבל ברי לי שאם אוסיף לחיות כך לידם וליד יואל – תיטרף עלי דעתי…

שלום, תינוק. אל תניח לשום אשה לקרוא לך בשם זה."

 

פרק חמישה עשר    🔗

א    🔗

את הימים הראשונים לאחר מותה של מרוה עשיתי ליד המבור בכרמליה. אלישבע היתה משתאה על השקט השורר במסיבתנו ושואלת את בעלה מה קרה שככה רציניים אנו. כיוון שמנהגה היה להתרעם על המבור רק בשל מילי דבדיחותא שאמרן ולא בשל הרצינות שתקפה עליו לעתים רחוקות – לא הוסיפה להטרידו בשאלות. מדי פעם היתה יוצאת אלינו מן המטבח ומניחה לפנינו תפוחים קלופים.

בשנים הבאות מוסיפות הרכבות ההולכות מירושלים לכרמליה להביא אותי אל המבור. אין אני בא לשם באותה תכיפות שבאתי, אבל כל פעם שמזדמנים לי שבת פנויה או חג – הריני עולה על הקרון ונוסע אליו.

מעולם איני מוצאו כשהוא יושב בטל, אלא אם כן יושב הוא מתחת לתות במסיבת אורחיו. חביבות עליו מלאכות שונות הכרוכות בעונת השנה. לאחר מסיק הזיתים הריהו משרה אותם בחביות שהוא מחליף את מימיהן יום־יום על מנת להפיג את מרירותם. אחר כך דופק הוא אותם בפטיש עד שנפער בשרם התפוח. כאן – מכריז הוא באוזני – מסתיימת המלאכה ומתחילה האמנות. כובש הוא את זיתיו בפחים כשהוא פורש שכבת זיתים על גבי שכבת מלח, נותן בכל פח פלפלים חריפים, וחותמו היטב תוך שהוא אומר עליו את המלים הידועות מספר דניאל:

“ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין…”

בקיץ, לאחר הקציר, רואה אני את חצרו של המבור מלאת תכונה. הביאו ערימה של חיטה לחצר, ומיד מתיישבת לה ערביה לידה ומנפה את הגרעינים במין נפה גדולה הקרויה ג’וּרבל. על־ידי תנועות ידיים רתמיות היתה מזיזה את הגרעינים לצד אחד, ואת הפסולת למשנהו. לאחר מכן היו טוענים את הבר בשקים, וידיו של המבור היו מלאות עבודה. לפלא היה בעיני כיצד מרים הוא, בגילו זה, שקי תבואה, כאילו היו משקל של מה בכך. תפקידי באותה שעה היה לעמוד על המשמר ולהזהירו מפני כל התקרבות בלתי צפויה של אלישבע שאסרה על הנפת השקים באיסור חמור.

פעמים שאני בא לשם ומוצאו מקיים טכסים משפחתיים שונים שהוא מקפיד עליהם ביותר. עם פתיחת שנת הלימודים יושב הוא בשער החצר, וכל נכד או נכדה העוברים שם ביומם הראשון על מנת ללכת לבית הספר – חייבים לנשקו תחילה. עם סיום השנה ממתין הוא לנכדיו החוזרים מבית ספרם כשתעודותיהם בידיהם. סוקר הוא את התעודות בעיון, שמח עם השמחים ומנחם את האבלים, ושוב נחתם הטכס בנשיקה רבתי. ניסוח הציונים שבתעודות מבדחו כל פעם מחדש. ופעם, כשצחק בקול למקרא אחת התעודות ושאלתיו לפשר הדבר, נכנס לבית והוציא אלי את תעודת גמר בית־הספר העממי שקיבל הוא עצמו לפני שנים רבות במושבה רחובות.

“רצונך להאזין לקיצבו של הזמן העובר” – אמר – “הסתכל נא בתעודה ישנה זו.”

נטלתי מידו את המסמך המקומט והמצהיב וקראתי בו לאמור:

“תעודה מבית הספר,תלמוד תורה' במושבה רחובות במחוז יפו באה”ק. והיא להודיענו כי התלמיד יוסף בן אהרון המבורגר מרחובות גמר את חוק… (כאן נשתחק הנייר ולא ניתן לקרוא את הכתוב). 

במשך ימי לימודו בבית הספר התנהג במנהג טוב מאוד מאוד ולמד בשקידה. ואלה הם ציוניו ללימודים:

כתבי־הקודש – ארבעה. תלמוד – ארבעה ועודף. פירוש רש“י על התורה – חמישה וגירעון. שפת עבר – חמישה וגירעון. דברי ימי ישראל – חמישה וגירעון. דברי ימי העמים – שלושה וחצי. כתיבת הארץ – ארבעה. תולדות הטבע – ארבעה ועודף. חשבון – ארבעה וחצי. ערבית – ארבעה.”

חייכתי והחזרתי לו את התעודה.

“רואה אתה” – אמר – “הסתדרנו יפה גם בלי ה’טוב מאוד' וה’כמעט טוב מאוד' שלכם. מה שקוראים אתם ‘פּלוס’ – קראנו ‘עודף’, ו’מינוס' – ‘גירעון’.”

“ובכל זאת” – סנטתי בו – “כתוב שהתנהגת במנהג ‘טוב מאוד מאוד’…”

“יסלח אלוהים למורי זכרונו לברכה על גוזמה מופלגת זאת…. צרות הרבה גרמתי לו, אלא שלא רצה להסתכסך עם אבי שהיה רב־המושבה… אבל האמת ניתנה להאמר, לא הייתי תלמיד גרוע.”

“לפי התעודה היית תלמיד מצויין. וביחוד במקצועות הדתיים.”

“מה הפלא” – ענה – “הלוא ממשפחת רבנים מפורסמת אנוכי.”

ראיתי שלא אמר זאת בנימה של גאווה. בפגישה אחרת, לאחר שהביע דעתו על אנשי הדת בכללם, הבינותי לאותה נעימה. היה זה שעה שבישר לי בשמחה על אשה חדשה שנשא ידידו שייך מוטלק.

“איזו בשורה משפחתית חשובה!” – לגלגתי על התלהבותו.

"עד שאתה מזלזל בנישואיו של השייך, המתן ותשמע סיפורו. אשתו הראשונה נפטרה לה, ברוכה בשנים, ולפי שלא רצה להשאיר את משבצתה ריקה ־– שיבץ לו אחרת תחתיה. וכיצד קרה הדבר? – ובכן שמע מה שסיפר לי. באחד ממסעותיו נזדמן לכפר הע’ורנה, ליד כרמליה, ומצא שם נערה שחורה ויפהפיה שנתעברה לרוח היום (כנראה מאבקת־הפרחים המרחפת באויר) והמליטה תינוק. חייב אתה לדעת שהע’ורנה הינם כושים שהובאו לכאן מרחוק ונעשו פלחים, אבל בעלי־יצרים הם ושטופים בעריות כאחיהם באפריקה, ואינם מקפידים בסוד העיבור. מיד נתן בה השייך עינו לטובה, ואילו אחיו הבכור (כבן שמונים) שהיה עימו באותו מעמד לא נחה דעתו מכך.

“בתולה זו” – טען במורת־רוח – “הלוא מיניקה היא.”

“יש לה חלב ויש לה תינוק ועיתותיה בידיה – ולמה זה לא תיניק?” – שאל השייך מוטלק לתומו.

שעה שסיפר זאת – צחק המבור בקול, וניכר בו שנהנה מתשובת ידידו הנאה מרובה.

“רואה אני” – אמרתי בזוכרי מעשה שהיה בשייך מוטלק ובנערה אחרת – “שידידך יש לו חולשה לנשים מפוקפקות דווקא.”

“ומה בכך?” – התריס בחריפות – “השייך מוטלק, למרות גילו המכובד, הוא גבר שלא נס ליחו, ומטבע הדברים שיהא ליבו נוטה לנשים מסוג זה.”

“וחוקי הצניעות, מה יהא עליהם?” – שאלתי בחומרה, כאילו הייתי המופתי של מחוז טבריה.

“אדוני החסיד והזהיר במצוות!” – הנעים לי המבור בנעימה – “הנח את חוקי הצניעות לקאדים, לכמרים ולרבנים! הרבה יותר משמכבד אנוכי את אלה, מכבד אני את הללו החורגים מתחת כנפי גלימותיהם השחורות אל עולם אחר, אנושי ומוסרי לאין שיעור יותר מכל חוקי הדת… אילו הייתי הקדוש ברוך הוא, דן הייתי את השייך מוטלק לכף זכות, שכן הציל שתי נערות מחיים של סבל והפכן עקרות בית מכובדות. אנשי הדת היו שולחים את המארה על ראשיהן ומפקירים אותן לנידוי חברתי, ואילו הוא – אספן אל ביתו. וכי הזיק בכך לאיש?”

עד שהיינו משיחים ראיתי במרחק מה פועל ערבי גבה קומה ושחור־עור עומד לפני בנו בכורו של המבור ושומע מפיו דברים, – מן הסתם הוראות ליום המחרת, שכן כילה יום עבודתו ועמד ללכת לכפרו.

מיד לאחר שראהו המבור, קפץ בזריזות אל הבית והוציא משם בכלי קטן מין מישחה שמרח אותה בשום־לב על אחד מקירותיו של הבית, בגובה יריכיו של אדם. מיד שב אלי, עלז ומלא מזימות.

“רואה אתה פועל שחור ובריא זה? – אף היא מן הע’ורנה, ודומה לרמך־הרבעה משובח יותר מאשר למוסלמי צנוע. למעלה מכל ספק הוא בעיני שאשם הוא בהתעברותה של הגברת מוטלק החדשה, כשם שיד לו – אם ניתן לקרוא לאותו איבר בשם זה – גם בגידול כרסן של בתולות אחרות באותו כפר. ובכן, יערב ויבושם לו ולהן. לא הייתי מוצא בו כל דופי אילמלא סיגל לעצמו הרגל מגונה: יום יום לפני לכתו לביתו, הריהו מטיל מימיו סמוך לפינת הבית ומקנח את איברו בקיר. ולפי שאין בדעתי להפוך את גינתי למשתנה, מצאתי לו תקנה ומרחתי באותו שטח של הקיר המועד לפורענות מין משחת־צרבת חריפה העשויה מעך־פלפלים ומשרת חומץ.”

הפועל התקרב, ברכנו לשלום, ונפנה אל פינת הבית. ראיתי שמגודל הוא ביותר, שפתיו עבות, שערו מקורזל, והבעת פניו – גסה ואלימה. המבור ואנוכי שלחנו אחריו הצצה. ראינו שנידחק לקיר ונרתע משם כנשוך־נחש בהפליטו קללה חריפה. עד מהרה היה מדדה במהירות בשביל המוליך לרחוב כשידו מעוכה בחיקו.

“הלילה תהיה מנוחה לבנות הע’ורנה” – ניחש המבור כשהוא כולא את צחוקו באגרופו.

בכל ביקור שאני מבקרו הריהו מגלה צד חדש בהוויתו. כמה שנים עוברות עד שיודע אני שמיטיב הוא לקלוע לא רק בלשונו, אלא גם ברובה־הציד – יצור שלא ראיתיו מוצא ממאורתו שמאחורי המיזנון אלא שתי פעמים. לראשונה אירע הדבר כשהלך המבור עימי לדוג במימיו של נחל־התנינים העושה דרכו בין משטחי קני־הסוף של ה“כּבארה”, ונטל עימו גם את הרובה. ישבנו שם שעה ארוכה כשחכותינו בידינו ולא העלינו דבר. עד שפקעה סבלנותו של המבור והודיעני שמלאכת הדייג לא נוצרה בשבילו, אלא בשביל אלה שאינם יודעים להשתמש בכלי יעיל ומהיר יותר מן החכה. הוא נעלם עם רובהו בין השיחים ולאחר זמן קצר רעמו יריותיו. עד מהרה שב אלי, פרוע ונלהב, כשבידו אחוזות שלוש יוני־בר. מובטח היה לו שאלישבע תעלוז למראיהן ותשמח לגוון את תפריט מטבחה שהיה נשען על בשר תרנגולות ואווזים בעיקר. אבל אלישבע הקדירה פניה והודיעה שכדי לצוד שלוש יונים מסכנות לא היה צורך לו לכתת רגליו ולהתייגע במרחבי ה“כבארה” – דבר שנאסר עליו על ידי הרופא. יכול היה לירות בענני היונים המרחפים תמיד על גג הבית.

בשניה רעם הרובה שעה שהיינו ישובים, עם כמה ידידים, על עמוד עתיק שהמבור הביאו לחצרו מאחד מתילי הקדם שבסביבה. שטופים היינו בשיחה על אותו אתר ארכיאולוגי ולא נתנו דעתנו לכך שצפע עבה ומגודל זוחל לו במנוחה ומתקרב אל הבית מתוך כוונה לחדור אליו מבעד דלת צדדית שהיתה פתוחה קמעה. המבור הודיע לי, לאחר מעשה, שדרכו של צפע מהוגן השומר על הנימוסים המקובלים היא לבקר אצל בני האדם בשעות הלילה ולא בשעות היום, לעין השמש ולעין האורחים. ולפיכך החליט להעניש את האורח המחוצף. הוא מיהר לבית, הוציא משם את הרובה, וריטש את הצפע שזחל כבר בסמוך לדלת, בפלפלי העופרת.

“הרסתי אותו כליל!” – אמר בהנאה כשהתקרבנו אל גופו המנוקב של השרץ.

“וגם את חצי הדלת” – הוסיפה אלישבע שנתנה דעתה בעיקר לנזק הכספי הכרוך בתיקונה של הדלת שנפגעה אף היא באותה יריה – “וכי אי אפשר היה להרוג את הצפע באבן או במקל?”

“אשה לא תבין לעולם את הטעם שיש ביריה הגונה” – הפטיר המבור באכזבה ונפנה אל עניני הארכיאולוגיה שדן בהם עם אורחיו.

יום אחד באתי אל כרמליה ומצאתי את המבור כשפניו מכורכמות.

“מה קרה?” – שאלתיו.

“שייך מוטלק מת. זה עתה חזרתי מן ההלוויה.” החרשתי מפני יראת הכבוד לידידי.

“האשה השחורה מן הע’ורנה היא האשמה בדבר.”

“כיצד?”

“מיררה את חייו בתביעות שלא יכול היה לעמוד בהן. אחרי ככלות הכל כבן שבעים וחמש היה…”

לאחר מכן סיפר לי ששהה עם ידידו לפני מותו ושמע את דבריו האחרונים. מנהג הוא בידי הערבים שהבעל הבא אל אשתו – רוחץ מחצית גופו מיד לאחר המעשה. ולפי שאין סדרי ביוב בכפרו של השייך – שוטפים המים ויוצאים החוצה מתחת למיפתן הבית. והנה – סיפר השייך – ראתה אותה נפקא תאוותנית מן הע’ורנה שזירמי המים היוצאים מתחת למיפתן שכנתה הנשואה לגבר צעיר – מרובים הם לאין שיעור מאלה היוצאים מתחת למיפתנה, ובאה אל השייך בתלונה שמקפח הוא אותה. השתדל השייך למלא את החסר, אבל (מעיר המבור) הכוח אבנים כוחו, אם בשרו נחוש? – עד שירדה לחייו בתאוותה והורידה שיבתו ביגון שאולה. “אה” – נאנח הוא – "ואיזו צוואה נפלאה השאיר אחריו השייך… כוונתי לא לצוואה הרשמית, אלא לזו שאמרה באזני לפני מותו. שאלתי אותו מה בקשתו האחרונה ממני ותיעש. ועל זאת ענה לי:

‘לוּ רק יכולת, חוג’ה המבור, לוּ רק יכולת… אבל לא תוכל למלא את בקשתי גם אם תרצה מאוד מאוד.’

‘ומה היא?’

‘רוצה הייתי’ – לחש אלי בחיוך נובל – ‘שאחרי מותי יקברוני בשביל המוליך אל המעיין ופני למעלה, – כדי שאוכל לראות את ירכי הבנות השואבות הצועדות בשביל, מלמטה למעלה…’ "

“יהי זכרו ברוך!” מלמלתי בחסידות עשויה, מתאמץ בכל כוחי שלא לומר דברים שיהא בהם משום זלזול בכבוד המת.

פטירתו של השייך מוטלק כמו פתחה סדרה שלמה של פטירות ידידים שהמבור היה קורא עליהן בעיתון, או מתבשר עליהן במכתבים או במברקים. באותן השנים כמו התחיל לחוש בקירבתו של מלאך־המוות המשוטט סביבו במעגלים הולכים וצרים, ומגדע בכשילו את האילנות החסונים ביותר. היו אלה ריעיו מן המושבה שנולד בה, מן ה’עליה השניה' שיצא עימה לגליל, מן האיכרים בכרמליה – אנשים שהכירם בעלומיהם ושדומה היה כי אין לזיקנה שליטה עליהם ושלמוות לא תהי עליהם ממשלה. אחד אחד נפרדו ממנו עתה והניחוהו בודד משהיה. לא פעם התרעם עליהם בליבו בשל כך. ראיתיו קורא בעיתון על עמיתיו שהלכו לעולמם וממלמל באידיש, תוך אכזבה ולגלוג:

“אה – חברה שטאַרבערס!”

לעיתים קרובות חוזר היה עתה מלוויות שהשתתף בהן ומנאומי הספד שהתרגז על מידת ההגזמה שבהם. אבל, למרבה הפלא, חוזר היה מאותם אירועים שמח ועליז יותר משהיה.

“שמע” – היה לואט באוזני כדי שאלישבע לא תשמע – “דבר גדול היא לוויה. נפרדים, אמנם, מאדם אחד. ולפעמים הרי זה יקר באמת. אבל לעומת זאת נפגשים עם המון אנשים אחרים. את מי לא ראיתי שם? – פגשתי בידידים נושנים והשמחה היתה מרובה.”

לאחר שמלאו לו שבעים וחמש שנים נזדמנתי לכרמליה בשבת אחת משבתות החורף.

המבור נתקפל בכורסתו וקרא לפני בני משפחתו משירי טשרניחובסקי – משוררו האהוב ביותר.

זמן מועט לאחר מכן נתפזרו המסובים לביתם בברכת לילה־טוב. המבור יצא עימם ללוותם ולכבות את מאור החשמל בלול העופות שבחצר. אחר חזר, בירכני בליל מנוחה, ונכנס לו אצל אלישבע רעייתו שכבר הכינה עצמה לשינה.

האורלוגין צלצל אחת־עשרה. פשטתי בגדי, הדלקתי את מנורת הליל הקטנה, וקראתי בספר.

שמעתי טפיפת רגליים חפוזה. אלישבע נכנסה לחדרי בכתונת לילה ארוכה כשהיא מבוהלת וחיוורת כסיד.

“יש להזעיק את הרופא מיד!” – הוציאה מפיה.

“ריבונו של עולם!” – סחה כשכל בני הבית שנתקבצו מיד מקיפים לה כחומה – “ממש לא יאומן… רק לפני שעה קלה ניראה כה מאושר… שכבנו שנינו במיטה, וכשאמרתי לכבות את האור ביקשני שלא לעשות זאת. רוצה הוא – אמר – לקרוא לפני כמה שירים. התחיל קורא מן הספר, ולפתע פסק מקריאתו. ‘האם כיביתי את החשמל בלול העופות’ – שאל. ‘ודאי שכיבית’ – עניתי – ‘מעולם לא שכחת לכבות.’ ואז שמעתי קולה של נשימה קצרה וחטופה, כבדה קצת מן הרגיל, שנשמעה באזני תחילה כלחישה. ‘אמרת משהו?’ – שאלתי. הוא לא ענה. הסבתי ראשי וגחנתי עליו. אינני יודעת, אבל נדמה לי שזהו הסוף…”

נכנסנו אל חדר המיטות של אלישבע והמבור. אור מנורת הלילה נגה על פניו. רגועים היו, חפים מכל סבל. נראה היה כמי שהרהר זה עתה בדבר נאה.

ב    🔗

שרה ל. שבאותם הימים התחילה לומדת עימי באוניברסיטה שעל הר הצופים בפקולטות לסיפרות ולהיסטוריה, מצאה כי מלאכת השיעורים הפרטיים היא פרנסה בזויה. במקום זאת הזמינה אותי בשמו של אביה לשמש יועץ סיפרותי בהוצאת הספרים שיסד זה מקרוב, הקרויה: “הוצאת לינד”. אביה – סיפרה לי – חדל מלשמש מנהלה של הוצאת ספרים אחרת ופתח לו עסק משלו.

"יועץ סיפרותי?'' – נרתעתי – "מי ומה אנוכי שאשמש יועץ סיפרותי?'' 

“אבא קרא כבר כמה מיצירותיך שנתפרסמו בעיתונות. ומאחר שגם סטודנט לסיפרות אתה – אין כל סיבה שלא תוכל לשמש יועץ סיפרותי. עבודתך לא תהיה קשה ולא תצטרך לכתת רגליך בין מישרד בית ספר למשנהו. דבר זה – אין הדעת סובלתו…”

את המלים האחרונות מבטאת היא בתקיפות המזכירה לי את דיבורה של הגבירה אלישבע. נעימה זאת בפיה משרה עלי רוח של בטחון ומעוררת בי רגש של הכרת תודה.

מכאן ואילך עוברות עלי כמה שנים שקטות. כלומר, כל מה שהוא מן הלב וחוצה – שקט לכאורה. אבל כל מה שהוא מן הלב ופנימה – עדיין מעלה אידווה של זכרונות, מסוכסך בהרהורים קשים, ונצבט באצבעותיהם של חלומות.

מות אבי מפסיק לתקופה קצרה את הטיפול הכואב הלזה שמטפלות מחשבותי בכל שעבר על נפשי, ומפנה את דאגתי לבני משפחתי – אמי, אחותי ואחי הצעיר. אבל לאחר מכן, משמשלים אנוכי עם אמי (בהשפעתה של שרה) וחוזר לגור בביתנו – חוזרות המהומה והערגה לדור ברעיונותי, והחלומות אינם מניחים לי במשך שנים רבות.

על חלום אחד שחלמתי בהיותי בצבא הבריטי על אחותי המתה דניאלה, ברצוני לספר בזה. דניאלה הופיעה לפני בשעת לילה מאוחרת מאוד בשוכבי על ריצפת אולם ההמתנה של תחנת גבול רחוקה, מקום שם שורק הקטר בקול נכאים עמום שהדו גווע בין הרי סוריה מדרום והרי תורכיה מצפון. הגעתי לאותו מקום כמלווה רכבת משא, טעונה נשק, שהבריטים הסיעוה מארץ ישראל לתורכיה לצרכים הידועים רק להם. אקבס מדין היה שמה התורכי של אותה תחנת גבול. ההרים סביב ניחנו ביופי פראי. ההלך עצוב הלב היה מוצא ברישומי נופם הקודר את עקבות מחשבותיו, ואני הייתי הלך עצוב.

דניאלה פתחה את דלת האולם, אולם התחנה שבו שכבתי על שמיכה צבאית פרושה. פניה היו חיוורות וחולניות. שערותיה לא היו קלועות בצמות כאשר נהגה אימנו לעשות, כי אם פזורות על עורפה ועל כתפיה. היא לבשה סרפן כחול־כהה וחולצתה היתה לבנה וארוכת שרוולים. הביטה בי דומם, בלי שמחה, ובעיניים רבות מחשבה. גם אני הסתכלתי בה ברצינות רבה ובלי תנועה. רק האוויר, בתווך, כמו רעד מעוצם האהבה שזרמה בעינו.

“האם לא נתרפאת עדיין ממחלת הלב שלך?” – שאלתי אותה.

היא הניעה בראשה לשלילה, ימינה ושמאלה, כמה פעמים. ואני רעדתי עמוק בליבי למראה התנועה הזאת שלא ראיתיה מזה שנים. באיטיות כזאת הניעה בראשה רק דניאלה, ורק בשעה שהיתה עייפה מלומר “לא”.

“חבל שלא נפגשת עם מרוה” – אמרתי לה בצער.

פניה של דניאלה ניראו גם הן כמצטערות על כך.

זה היה הכל. התעוררתי ודומה היה לי כי החלום לא נפסק כלל. שמעתי קול רחש טמיר בא מן החוץ. קמתי ונחפזתי אל דלת האולם. בטוח הייתי כי דניאלה נמצאת מעבר לדלת, וחיכיתי, מתוך תוחלת מתוקה, לפתיחתה. בינתיים השליך פנס התחנה כמה בהרות אור חיוורות אל תוך האולם. נדמה היה כי שלג יורד בחוץ. עייף ומעונה מציפיה תפסתי לבסוף בדלת האולם ופתחתיה. ראיתי כי קול הרחש המוזר בא ממחולם של עלי השלכת על פני האדמה. ראיתי כיצד התנועעו באוויר כמכושפים, אנה ואנה, ורישרשו לבסוף על רציף התחנה. המוות המחולל לו, שקוי אור פנס, ברגליים קטנות וזעירות של עלים שפרחו פעם – הזכיר לי את דניאלה ומרוה כאחת. רועד מצינה נכנסתי שוב לאולם, התכרבלתי בשמיכה ובכיתי.

חלום זה היה ללא ספק פרי מחשבה שהיתה מענה את נפשי לעיתים קרובות ביותר בכל שעה שהרהרתי במותה, ללא עת, של דניאלה. חולה היתה באותה מחלה שחליתי בה אנוכי. ואף על פי כן – נגזר עליה למות, ואני נשארתי בארץ החיים. מדוע? עתה ידעתי מדוע. ידעתי שאילו ניתן הטיפול בדניאלה בידי, לאחר שנתנסיתי כבר במה שנוסיתי, הייתי מצילה ממוות. הייתי מצילה באותה דרך שהצילו אותי. כותב אני “הצילו” ומתכוון למלה אחרת.

את כל אותם הרופאים שכלאו את אחותי בחדר משכבה, את הללו שקברו אותה בקבר המזרון שלה ולא הניחוה לראות אור־עולם וירק־דשא – הייתי מסלק מעליה בתנועת יד אחת. ממש כשם שסילקתי מעלי בתנועת יד אחת את הד"ר שורשוב שנפגשתי עימו פעם לכשהייתי הולך ברגל מן העיר לאוניברסיטה שעל הר־הצופים – הליכה שעשיתיה לעצמי הרגל בשנות לימודי. יום נאה היה זה. רגלי נתמלאו חדווה, וכשהגעתי לאותו שביל המקצר את הדרך מנחל אגוז לבית הקברות הצבאי – פתחתי בריצה קלה עד שהגעתי לכביש. אותה שעה נעצרה לידי מכונית שגבר בשנות העמידה יצא ממנה כשהוא מסתכל בי בתמיהה וברוגז כלשהו.

“מר אורלינסקי!” – שמעתי קול גערה – “למה כוונתך, בעצם, כשאתה רץ ככה לאורך השדות?”

מיד הכרתי את הד"ר שורשוב וחייכתי לעומתו כלעומת איזו דמות מיתולוגית שהיו יראים ממנה פעם, ועתה – מחייכים בכל פעם שנזכרים בכך.

“מתכוון אני להגיע אל האוניברסיטה” – הצהרתי באזניו במנוחת־דעת.

“מענין, מענין” – רטן – “מיום שמת אבא הותרה הרצועה, מה? – אכן, ראוי לי לקחת דברים עם אמך!”

“אין צורך” – השבתי, כשאני עושה בידי תנועה של סילוק – “אדם בריא אנוכי, וכבר איני זקוק לעצת הרופאים!”

“ומי אמר לך שאדם בריא אתה?”

“עיניך הרואות” – אמרתי כשאני ממשיך בריצתי ומנופף אליו ידי לשלום.

שמעתי טפיחה חזקה של דלת המכונית. נראה שמזה זמן רב לא נפגעה סמכותה של המדיצינה כפי שנפגעה זה עתה.

אף לאחר שנות לימודי הייתי מרבה בהליכה. שרה היתה מצטרפת אלי לפעמים, אלא שחדלה מכך משום שטענה כי קצב הליכתי מהיר מדי לטעמה. 

“לא שאיני יכולה לצעוד במהירות” – אמרה לי פעם כשיצאנו לטייל – “אלא שאינני נוטה לרוץ כחיה נרדפת או כמי שרודף אחרי מישהו. אחרי מי רודף אתה שככה תרוץ?”

“אחרי הרוח בשדה” – עניתי – “אחרי צל־העננים. אחרי הד־הרים. אחרי הדימדומים.”

“אחרי הדימדומים?” – שאלה, נבוכה מעט.

“כן. מתאווה אני לצוד את הדימדומים בעודם לוהטים… עוד מעט ויצטננו ולא יהיה אודם חם בעולם.”

“באמת?” – מילמלה משתאה – “בוא, איפוא, נצוד את הדימדומים יחדיו.”

“היכולה את לצעוד עימי מהר מהר? (היא התחילה להחיש צעדיה) לא. לא בצעדים רחבים וכבדים, אלא בקלות, בניתורים מהירים וחופזים, כמו רוח על פני המים, כמו אצבע פורטת במיתרים…”

“לא. איני יכולה.”– פלטה ביאוש ונעצרה מיד.

כבר נמצאנו הרחק מחוץ לעיר. נכנסתי עימה לבין צלליה של חורשת אלונים.

“הביטי” – קראתי – “אני בעל ואת עשתורת. בואי אלי.”

באותם הימים היו יחסינו אינטימיים למדי. שרה לא מנעה עצמה ממני בכל פעם שרציתי בה מאוד. אלא שלקריאה מעין זו – לא נענתה לעולם.

“אינני יכולה לעשות זאת בשדה, לעין כל.”

ורגע לאחר מזאת:

“הינך איש פרא. פרא הרבה יותר משהיית בשמינית של גימנסיה. צעידתך פראית ודיבוריך פראיים… מי הכניס בך את הפראות הזאת?”

לא סיפרתי לה להיכן הלכתי לכשביקרתי פעם בחיפה, ולאיזה חרוב טיפסתי תוך עיקוף רחב של גבעת־צדף. לא סיפרתי לה על איזה צריף מצריפי גבעת־צדף השקפתי מאותו חרוב, ואת מי ראיתי יוצאת ממנו שלוש שנים לאחר הסתלקותה של מרוה. ראיתי כתם קטן ולבן שהבחנתי בו, בקושי, שמלת אשה. הרי זו מן הסתם האשה החדשה שנשא יואל כפי שנודע לי משיחתן של הבריות.

סיפרתי לה שמאז ומתמיד אינני חש בנוחות בקירבת הים. אבל לא סיפרתי לה שמיום מסויים ואילך קשה לי לצעוד בחופו של ים, או להאזין להמיית גליו הבאה מרחוק. תמיד נדמה לי שקול אשה, קול סופרנו גבוה, נשמע מתוכו.

גם אנשים אחרים, זולת שרה, מביעים לפני את מורת רוחם מקצב הליכתי ומעלים שוב ושוב את הרעיון שעוסק אני ברדיפה ולא בהליכה רגילה. בעצם צודקים הם, אלא שאינם יודעים אחרי מי רודף אני, ומי היא הדמות ההולכת לפני כל הימים – הלוך ונתר וקרוא לי אחריה. אין הם יודעים שבזכותה של הדמות הזאת הריני עומד על רגלי, בריא וחסון, ונושא בקלות את משא השנים הנערמות על ראשי. גם זאת נעלם מהם, שאם משלח אני לעיתים רסן מלשוני, ונושא מדברותי בעזות על אלוהים ועל משיחו – הרי היה מי ששימש לי דוגמא ומופת לכך. בזכותו של אותו אדם יודע אני לצחוק בקול גדול כנגד השסתום הלקוי שבלבי וכנגד השיבה הזורקת בשערי.

ג    🔗

שרה לינד, ששמה היום הוא שרה אורלינסקי, היא אשה הדורה למראה ומטופחת כהלכה. אין היא מחסרת ולו פעם אחת מביקוריה אצל הספר שלה, ומידי חודש ניגשת היא אף למכון יופי, מקום שמעסים את עורה ומזרימים בה זרמי חשמל קטנים כדי לשמר את רעננותה לאורך ימים. כך, מכל מקום, מבטיחה בעלת המכון. מצבנו הכלכלי הוא כזה שאי־אפשר להגביה גבה על כל ההוצאות הכרוכות בכל הטיפולים הללו מבלי להיחשד בקמצנות. מנהל אני יחד עם חותני את עסק המו"לות הפורח שלו הקרוי עכשיו בשם “הוצאת לינד־ אורלינסקי” והברכה שרויה במעשינו. מה שמפסידים אנו בהוצאת ספרי מקור – מכסים אנו על ידי הרווחים הבאים מהוצאתם של אלבומים, ספרי מדע פופולריים ודברי תרגום, – והרי זה עיקרו של העסק. כאן המקום לציין שאם אמנם נקרא העסק על שם חותני ועל שמי, הרי אין לתאר את התפתחותו בלא להדגיש את חלקה של שרה המשמשת לנו מעין מזכירה כללית. כל כך מוכשרת היא לניהול משא ומתן עם סופרים ומתרגמים (רובם של אלה – אנשים רגישים ועצבניים!), וכל כך מקפידה היא על הוצאת הספרים בטוב טעם, עד שבאמת סבור אני לפעמים כי טוב לי להניח את תפקידי בכל אותם ענינים ולמוסרם בידיה. ומה גם שהענין המושך את ליבי באמת הוא לא הוצאתם של ספרי אחרים, אלא כתיבת ספרים משלי. אינני יכול שלא להוסיף כאן שמזה זמן רב אין שומעים מפי שרה דבר וחצי דבר על הסוציאליזם. עוזרות־הבית מתחלפות בביתנו לעיתים קרובות ודעתה של אשתי עליהן היא שזכויותיהן היתרות הן המקלקלות את השורה, ובמקום שתהיינה משתדלות לשאת חן בעיני המעבידה, המעבידה היא שחייבת לשאת חן וחסד בעיניהן.

משעה שנולד בננו יוסף (היא שיעצה לקרוא לו בשם זה) התחילה מבקרת בחומרה את דרכי גידול התינוקות בקיבוץ, מקום שמניחים אותם בידי הוריהם רק שעות ספורות בכל יום. דעתה כיום היא שאין לך מקום טוב לתינוק מבית הורתו. פעם, כשהעליתי את הרעיון לשלוח את יוסף לקיבוץ עין־טל (שהרי מכרים רבים לה באותו מקום) – לא נתלהבה מכך ויעצה לשולחו, תחת זאת, אל בני משפחתו של המבור בכרמליה. זכרונות טובים לה לשרה מאותו מקום והיא מחבבתו לא רק משום שחביב הוא עלי, אלא משום שהמבור ואלישבע נטו לה חסד למין פגישתה הראשונה עימם. הבאתיה אליהם לראשונה כשנה לפני נישואינו, וכבר בביקוריה הראשונים מצאה שפה משותפת עם אלישבע. הרגשתי שבעיני המבור נראתה צוננת ומסוייגת כלשהו, וחיכיתי, מתוך חשש־מה, למשפטו. אולם מה שאמר לאחר מכן הוא אחד מן הדיבורים ההמבוריים שעשו היסטוריה בתולדות ימי חיי.

“אחוז בנערה זו ואל תרף ממנה!” – ציווה עלי כשנשארנו פעם לבדנו מתחת לעץ־התות, שעה שהאחרים פרשו למנוחה של אחרי הצהריים – “ראש חם ומבולבל כשלך זקוק לאיזה מצוף נאמן שיחזיקנו תמיד מעל פני המים – והיא היא המצוף הלז!”

כשעה לאחר מכן יצאה אלינו הגבירה אלישבע והודיעה בלי עקיפין שהנערה עושה רושם מצויין. ניכר בה שהיא מבית טוב ושתהיה בעלת בית למופת.

אותו ערב עלה בידי שוב להישאר ביחידות עם המבור ושחתי לו על יחסי אל שרה שהוא, כפי שהגדרתי, יחס של ידידות שנתעמקה עם הזמן.

“בחורי הצעיר” – אמר – “ידידות או לא ידידות. זאת היא הנערה המיועדת לך על פי טיבעה… כבר שבענו את שגעונותיך והגיע הזמן לחשוב על החיים ברצינות.”

“והאהבה מה תהא עליה?” – שאלתי.

“האהבה תבוא במשך הזמן. יעברו ימים, תלמד להעריך את מסירותה ואת נקיון דעתה וסוף האהבה לבוא.”

“וכי אינך סבור שניכשל אתה כאן בשדכנות נמהרת מדי? – הרי עוד לא הספקת כמעט להכירה.”

“אל תלגלג על השדכנות. טביעת עינו של שדכן־אומן עריבה להצלחת הנישואים יותר מכל בני־הרשף והניצוצות שקוראים להם אהבה. בני־הרשף והניצוצות מגביהים עוף ופוקעים, ואילו הערכתו הנכונה של שדכן משמשת בסיס לנישואים מאושרים. טובה בעיני האהבה המתחילה לאחר הנישואים מאשר ההתאהבות המסתיימת בהם…”

התפקיד שמילאו המבור ואלישבע בקביעת החלטתי על נישואי עימה – נודע לה, בסופו של דבר, מפי ומפיהם. היו שאמרו שבשעת החופה חיבקה להם ונשקה להם יותר משחיבקה ונשקה להוריה. בכל פעם שהביעה תודתה לאלישבע, היתה זו מניעה בידה כמי שמגרשת מעליה שבחים שאינם מגיעים לה.

“שרה’לה שלי” – היתה מוחה – “אין צורך להודות. גמלתי לאורלינסקי את אותו החסד שעשה אביו עימדי.” 

וכאן שבה היתה ושחה באותו מעשה: איך שידך אבי בינה לבין המבור, וכיצד השתדל בכך עד שהכניסם לחופה.

לאט לאט מתקיימים כל הדברים שניבא המבור על עתיד היחסים ביני לבין שרה. השנים הנוקפות מוכיחות לא רק זאת שבחרתי באשה טובה, אלא גם זאת שישנם צמחי אהבה אשר בדומה לקקטוּס – נותנים פירחם רק לאחר זמן רב. אכן, דרושות היו כמה שנים על מנת שאעמוד על מלוא משמעותה של זכות זו שנתגלגלה לידי לחיות ליד אופי כאופיה של שרה. נפלא היה יחסה אל כל מה שעבר עלי עד שהגעתי אליה. רוב הנשים הנישאות לבעל סבורות שחייו התחילו למן הרגע שהכירן, או למן הרגע שניצב עימן מתחת לחופה, ועל מה שאירע לו לפני כן – יחסי ידידות ואהבה שהקדימו את בואן – מסתכלות הן במין עיוורון־צבעים מפליא. אבל שרה ידעה שחיי מתחילים זמן רב לפני שנתתי טבעתי על אצבעה, ושהנני מביא עימי לנישואים מטען שלם של זכרונות, רגישויות והרגלים שונים שיסודם אצל נפשות אחרות שהיו לי לרעים קודם לכן. אביא לכך דוגמה קטנה: זמן מה תמיהה היתה לאותו הרגל משונה שקניתי לי ליטול סוכריה מאיזו קופסת־פח ולמוצצה לפני שינה. אבל משנודע לה ממי ירשתי אותה קופסה – לא הוסיפה להתריס כנגדה ועשתה לה הרגל לעלעל בעיתונים מצויירים או לעיין בספר עד שתיכלה מציצתי. אבל יותר מכל קנתה את ליבי בעדינותה כלפי כל מה שאירע ביני לבין מרוה. סיפרתי לה את הכל וזכיתי בשומעת קשובה ששום הרהורי קינאה ורוגז אינם מעכירים את צלילות הקשבתה. הנחתי לה לקרוא כל מה שכתבתי בדפים אלה בהיותם עוד ערימה של טיוטות (והרי מצויים בהם כמה שורות המתארות את יחסי המסוייג והלגלגני אליה בתחילת היכרותנו) וכל מה שמצאה לנכון לומר הוא, שדברים שיצאו מליבי ייכנסו תמיד אל ליבה, בין אם מחניפים הם לרגשי גאוותה ובין אם לאו. עיקרו של דבר – אומרת היא – שנמצאת היא עתה לידי כאשתי המקודשת לי, מקודשת לא רק על פי תעודת הנישואים אלא גם בהוראת הלב, והרי דבר אחרון זה הוא שהתפללה למענו.

לשיא אושרה הגיעה שרה כמה שנים לאחר הנישואים, שעה שהתחלתי עורך לה מחזות של קינאה. היו כמה גברים, חבריה להכשרה בקיבוץ, שביקרו אצלנו ביקורים תכופים מדי לטעמי. האמת היא שלא סבלתי, ואינני סובל גם כיום, פגישות אלו של שרה עם חבריה לשעבר – ביחוד עם אלה שהציעו לה פעם הקמת אהלי־משפחה וכיוצא באלו פעולות מחנאוּת… שרה תמיהה שאחרי כל מה שעבר עלי מרשה אני לעצמי לנהוג כבעל קנא.

לפני כמה ימים נטלתי את צעיר בני והלכתי עימו לכרמליה. הראיתי לבני את עץ־התות של הדוד המבור שעירום היה באותה שעה כיוון שהחורף משל בארץ. אף את רובה־הצייד שלו הראיתיו ואת ספרייתו שמצויים בה כמה ספרים משלי. אבל בני לא מצא חפץ בסיפורי על בעל הבית הטוב שחלף מן הארץ, ולא נתן עינו אלא ברובה־הצייד. הוא לא שעה אל אלבום המשפחה הגדול שבו מצולמים המבור ואלישבע פעמים אין ספור. לעומת זאת התבונן בתשומת לב, אם כי בבושה, בילדה קטנה אחת, נינתו של המבור, שקראו לה יוספה והושיבוה עימו ליד השולחן בשעת הארוחות.

בלילה הציעו לי את אותה מיטה שהייתי ישן בה אז. שמעתי את קולו של האורלוגין בא מן החדר השני. שמעתי את קולן של הרכבות הבאות אל כרמליה ויוצאות ממנה. באות מן האופל ונבלעות באופל. כמו החלומות. כמו הזכרונות. כמו יתר הדברים.

סוף