רקע
גרשון שופמן
אל אברהם רייזין

(ליובל השבעים וחמש)

איי, רייזין, רייזין, מה זה היה לך? יותר נכון: מה זה היה לנו? שבעים, שבעים וחמש? לא ייתכן. הלא זה לא כבר צעדנוּ, בני עשרים, עשרים וחמש, על פני אבני ורשה ודיברנו על ענינים – כך נדמה היה לנו אז – שרק אנחנו לבדנוּ הבינונוּ. הלא רק אתמול היה הדבר!

תכופות, בארצות שונות ובסיטואציות שונות, הרהרתי בך הרבה. לא אחת התפרץ מלבי הזמר הנצחי שלך:

הוּליעט, הוּליעט, בּייזע ווינטן!…

אז, בוַרשה, נדמה היה, כי עד שבעים עוד רב הדרך מאוד; מה ארוך, כה רחוק. אבל עכשיו, כשאני מביט אחוֹרנית, הריני רואה, כמה קצר הוא ואותו הזמן הוַרשאי קרוב כל כך. עד שביד יוּקח. ככה, רייזין, פּיתוּנוּ ורימוּנוּ לאט, לאט עד… עד שדחפוּנוֹּ ולחצוּנוּ אל הקיר!…

מה רוצה הייתי להתראות עמך! הלא היה לנו עכשיו מה לדבר. הבה ניפגש נא, ידיד־נעוּרים, עוד הפּעם וכאן בביתנוּ – בטרם יחדלוּ הרוּחות, כטובות כרעות, להשתוֹלל וכליל ישתוֹקוּ.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות