הנערות באחד המושבים, בנות־האכּרים הללוּ, הרתומות לכל עבודה קשה בבית ובשדה, הפליאוני בבקיאוּתן בספרוּת העברית והלועזית; מהן שמיטב שירתנוּ מוּבלע בדמן ממש. האחת, כבת שש עשרה, לאחר שחזרה יחפה מחליבה ברפת, נכנסה עמי בשיחה על אברהם בן יצחק ודיקלמה ברגש רב:

הַיוֹם יִדְעַךְ בַּעֲטַרְתִּי,

יַכְבִּיד הַזָּהָב עַל מִצְחִי – –

הספרות נותנת את העולם הגדול בלבן, ממלאה את מקומו ומַמתיקה להן את ד' אמותיהן, שהן כלוּאות בהן. אותה נערה הפליגה לדון בהבנה רבה גם על סופרי הפּרוֹזה שלנו ומאלה קפצה אל סופרי אומות־העולם הגדולים והתעכבה במיוּחד על קנוּט המסון; בהתלהבות דיברה עליו, בהתאהבוּת. “את כל לבה מסרה לו”. תמהון וצער עמוק הבליחוּ בעיניה היפות, כאשר שאלתני פתאום:

– האמת הדבר, שקנוט המסון התיידד עם הנאצים?!