רקע
גרשון שופמן
נצנוצים

יש ואוירון מפזר דברי־דפוּס, שמרחפים במרומים כצפּרים לבנות. פתקים מן השמים! הילדים עטים אליהם בבולמוס משוּנה לחטפם – מי יודע, מה כתוב שם?! – ואתה מביט הצדה, שלא לראותם באכזבתם, לאחר שיקראו את הדברים של מה בכך…

*

אבי הפסיכואנליזה, שראה את הליבידו כמניע ראשי בכל שטחי החיים, היה לא זיגמונד פרוֹיד, אלא…. אחיתוֹפֶל. כדי לנחול נצחון על דויד, לא מצא לעוץ לאבשלום עצה טובה מאשר “לבוא אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל”.

*

אל תירא להתיידד עם יפהפיה מוּבהקת. דוקא זו אינה מסוּכּנת. אבל היזהר מפּני אשה, שיש בה רק איזה “משהוּ”: היבהוּב־עינים מיוּחד במינו וכדומה. כאן אתה עלוּל לנפוֹל לתוך תהום, שלא תוּכל לצאת ממנה עולמית!…

*

אשרי האיש, שאת שנותיו האחרונות אוֹפֶפֶת קורת רוּח. שמת וסיפּוּקוֹ בידו. הרי זה, כאילו כל ימי חייו טובים היו. לא כן, אם דוקא באחרית ימיו חי האיש חיי צער ויאוּש: גם חייו הקודמים הטובים אינם באים בחשבון. כי העיקר הוא הסוף. ורק מתוך תפיסה זו יש להבין את הכתוּב: “והורדתם את שׂיבתי ביגון שאוֹלה”…

*

עתים אנו רואים נערה מסתכּלת באהוּבה במין התפּעלוּת כבוּשה, באיזה תמהון מהורהר – כאילו לא לבחוּר זה, כפרט, היא משתאה, אלא לגבר בכלל.

*

מה פּירוּש הדבר, שאדם עוקר ממקום למקום, מעיר לעיר וכו'? הוא בורח מפני אנשים, שנוּאי נפשו, אל אנשים שבמוּקדם או במאוּחר, יהא שונא גם אותם.

*

מקוּבל לחשוב, שאת ערך הסופרים, הקומפּוזיטורים והצירים קובעים כהלכה רק הדורות המאוּחרים, הודות לפרספקטיבה. ברם הדורות המאוּחרים הללוּ טוב יעשו לפעמים, אם יקשיבוּ דוקא למה שאמרו המבקרים הראשונים, בני דורם של האמנים הנדונים. כי הראשונים ההם היו משוחררים מכל מיני היפּנוֹזה וסוּגסטיה, ולא אחת הדין עמהם.

*

הייתי תמיד מחסידי הלשון הפשוּטה והברוּרה, נוסח טוֹלסטוֹי, ולא גרסתי את הסגנון המצוּעצע, סגנון לשם סגנון, ומה הופתעתי בימים אלה, כשדוקא מוֹפּאסאן, אחד האלילים הגדולים שלי, מצדד בזכוּתו של הסגנון היפה כשלעצמו. במסתוֹ על אֶמיל זוֹלא נאמר בין השאר:

“הוא אינו אמן הסגנון, ולפעמים נדמה אפילו, שאינו יודע איזה רטט התלהבוּת עלוּלים לעורר אי־אלה צירוּפי מלים, מבנה הרמוֹני של פראזוֹת” וכו' וכו'.

כך מדבר מוֹפּאסאן?!

ברם, הוּא רשאי.

*

אם ראית אדם שכוּלו שעמוּם, אין זאת, כי אם מתוך שעמוּם חוֹללוּהוּ הוריו.

*

הירח נראה עתה כבתוֹּלה יפה שנאנסה.

*

ההיאַבקוּת עם מר המות מַצריכה כוחות – ודוקא אז האדם חוֹלה!

*

ישנם בּלטריסטים שמחפּשים קיסם מעבר להרי חושך ואת הקוֹרה בין עיניהם אינם רואים!

*

מצוּיים סופרים שכל האמבּיציה שלהם מרוּכזת בציטוּט. סטנדל אמר, בודליר אמר. ברעיון הזר, ויהי זה קלוּש מאוד, הם מתגנדרים יותר מאשר ברעיון חשוב שלהם. ברם ה“חוֹד” שבדבר הוא זה, שפלוני המפוּרסם, במקרים רבים, לא אמר זאת כלל. להד“ם! הוא אמר מה שאמר, אבל זאת לא אמר וכך לא אמר. בחינת פּסוּקי התנ”ך בפי טוביה החולב.

*

האהבה מתווכת בינינו ובין הבריאה כולה. כלומר, על־ידי האהבה אנו באים במגע אינטימי עם השמים וצבאם, עם השדות והאפרים, עם הים.

*

תפקיד עיקרי ביצירה בלטריסטית ממלאה ההעזה. ההעזה במוּבן המעוּלה של מוּשׂג זה, סופר מוּג־לב, הכפוּף ללחץ אטמוֹספירות מסוּימות, לא ירחיק לכת. “יש שם דברים נועזים” – ממליץ דוֹסטוֹייבסקי על “החטא וענשו”, כשזה התחיל מתפּרסם בשעתו פרקים פרקים בירחון “המבשׂר הרוּסי”, במכתב אל אחד מידידיו.

*

ספרים הרבה, ויהי ערכם אשר יהיה, לא היינוּ פוֹתחים כלל, אילו הכרנוּ את מחבּריהם פנים אל פנים.

*

במצב המלחמה הקרה שבין שני הגוּשים והמתיחוּת הכבדה, בה כוּלנוּ נתוּנים, – אין דבר מפחידני כמו העוּבדה, שהנה נציגי שני הגוּשים נתוועדוּ אי־שם “והשיחות התנהלוּ באוירה ידידוּתית”.

*

“והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה” – זה הפּסוק הנצחי, הממַצה מאין כמוהוּ את האוירה ה“פּוֹגרוֹמית” לאורך כל דברי ימינוּ בגוֹלה.

*

שבתי וראיתי, שרופאים מתביישים למוּת.

*

“מִי־בָכֶם מִכָּל עַמוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל”. יָדוֹעַ ידע הסופר הקדמון במה לסיים את ספר הספרים.

כמה הרחיק ראות!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות