24.4.46    🔗

לשמואל שלום רב!

בהזדמנות זו רוצה הייתי לכתוב לך מלים אחדות. אמנם תנאי הכתיבה איומים. האור מהבהב, וכמעט איני רואה את הכתוב, אבל אקוה שתצליח להבין את הכתב.

רציתי לומר לך זאת עוד בעין־חרוד, אבל לא יצא לי. הייתי רוצה שתכתב לי על הנעשה אצלך. – מתי אתה משתחרר, ובכלל. אקוה שתמלא את בקשתי.

הכתובת שלנו עדיין אינה ידועה לי, אבל אדע אותה בזמן הקרוב, ואז אודיע גם לך או במכתב או בפתקה מצורפת למכתב אחר.

שלום רב

זהרה.

_______

 

עין חרוד אחד במאי    🔗

זהרה,

שמחתי לקבל את הפתקה שלך אע"פ שגם בלעדיה הייתי עושה מה שבדרך כלל אין לי נטיה לעשות – לכתוב מכתב.

מתי אלך, – עדיין איני יודע… הפרידה קרובה. אבל אינני אומר לשיר שירת פרידה… עלי להודות שהתכנית הזאת, למעלה מכל תכנית, מצב או מקרה הנתנים לתאור בדמיון, יוצרת אצלי מין אי שקט שהוא די מובן. ובכלל איזו ‘מהפכה קלה’ במה שהיה עד עכשיו. זה כבר נוגע בשטח אחר משטח המחשבה, ובו אין השליטה עניין פשוט כל כך. ודאי יודעת את למה אני מתכוון; רק חבל שרחוקה את כל כך.

אמש היתה במשק מסבת האחד במאי…

איפה היית את? כיצד חגוֹת את האחד במאי? למה נבראו קוּרסים בעולם חסרת לי מאד מאד…

– – – מעולם לא עלה על דעתי שצרור ידיעות ממין זה ייקלט על ידי בחבה כזאת, או אפילו בתשומת לב כזאת, עד כדי שאביא אותו במכתב אליך, אבל ידעתי שלך, הרחוקה מכאן כעת, ינעם לשמוע גם על המתרחש סביבי וגם על אותם הדברים שאני קולט כעת בצורה זו. עם כל הסתיגותי מראיית התכנית כדבר קרוב להתגשם (בהרגשתי היא באמת לא כזאת), זה דבר שלא רבים עברו אותו עד עתה לא נהגתי בשיטת ההתרגשות וההיסערוּת מכל הדבר, ואני חושב שאהיה רחוק ממנה גם להבא. אך הפעם לא סתם ‘רגשו גויים’. חלקך את בענין גדול יותר מכפי שאת יודעת ומאמינה. בעצם גם אני עצמי עוד לא אדענו…

אחת הסבות שאיני אוהב כתיבה, לא שלי ולא של אחרים, שהיא שרק מחוננים מעטים יודעים לכתוב כמו שצריך (אותך אני כולל ביניהם, – אל תחשבי שזה בצחוק, באמת, באמת)…

עד אז אין בפי מלה טובה יותר מאשר להתראות.

שלום רב

שמוּאל

(אם תרצי, בשבילך – שמוליק)

_______

 

[חפציבה]    🔗

קורס הפועל למדריכי נער 7.5.46

קבוץ ד' (דאר חדרה)

לשמואל שלום רב!

השעה כעת היא 2.30 לאחר חצות, ואני יושבת יחידה באהל שיש לו גג בלבד ושהוא מתעופף ומתנפנף לכל מַשב רוח קל. בחוץ משתוללת רוח איומה, ולפרקים גם קצת מטפטף, ועלי לשבת ולשמור כאן את שנת המחנה הנָם, ולכן החלטתי לנצל את ישיבתי כאן לכתיבה.

כאן נכנסו החיים למסלול קבוע והם שוטפים, או, ביתר דיוק, זוחלים. אנשים יצאו מכאן, במקום ספּוֹרטאים, בעלי חשבון: מחשבים כמה ימים וכמה שעות כבר עברו וכמה נשארו. כ. כבר עולה כאן על כלם: ראשית, סדר לו על יריעת האהל לוח, בו הוא חורט מידי יום ביומו קו; ונוסף לזה הוא מחשב חשוּבים אַסטרוֹנוֹמיים: כמה שריקות עליו עוד לשמוע כאן (כ26 שריקות ביום). כמה ארוחות עליו עוד לאכול כאן וכו'.

איני יודעת משום מה, אך שרויה על המחנה הזה איזה מין רוח לירית ביותר. לרב האנשים יש ‘מצב־רוח’. כל אחד מהַלך כאן ולבו מטַיל לו הרחק הרחק אי שם. ואוירה זו משפיעה על כל המחנה ועל מסגרת החיים בו.

בכלל, יש כאן צורך להסתגל ולהתגבר. להסתגל לתנאים שהם כאן קשים ביותר: חוֹסר מים, לכלוך מבהיל, זבובים, ומעל לכל – חול. ונוסף לכל המעלות האלה היו לנו שני ימי גשם שוטף, ואז חיינו בכלל כלהקת פליטים. רטובים, מלוכלכים, אין מקום שנוכל בו את ראשנו לשים, כי אין אף בנין במחנה, רק אהלים, ברֻבם בעלי יריעה אחת. ולהתגבר צריך כאן על רגשות רבים ושונים. על עיפות, על בטלנות, לפעמים קצת על פחד ובעקר על מצב הרוח, שלך ושל אחרים.

אבל אחרי הכל די טוב, או שיהיה עוד טוב. נצא מכאן ודאי ברזל ועשת. כל אחד מהלך כאן, זה עם ראש שמוט, זה עם רגל פצועה, וזה עם כתף נקועה, ואחר עם צלע שבורה, ואחד הגדיל כאן לעשות מכלם: זעזוע מח קל וכו'. – לא אמנה כאן את המַדוים והמיחושים שנתברכנו בהם. אבל כל הבריאים מהלכים כקפיצים מתמתחים ומתכוצים מכאבי שרירים.

בשבתות שהיו כאן ירדנו לחדרה והיינו בשני סרטים די עלובים, אבל עצם הירידה (אכילת שוקולד, ששקולה כנגד כל הסרט העלוב) מוסיפה ענין לשבת. זהו בערך מה שנעשה כאן.

– – – שמחתי לקבל ממך קצת ידיעות על המתרחש בעין־חרוד, כי אחרי הכל מתקשרים למקום ולאנשים במדה שקשה לתארה בשעה שאַת נמצאת במקום.

– – – רואה אני שבאמת מרגיש אתה את עצמך כבר על הסף – נקוה שרגליך תהיינה די ארוכות כדי לעברו. ואלו מה ששיך לקרע בנפש, הרי זה ברור ומובן: נדמה לי שאין למצוא שני נגודים ומעבר חריף יותר מאשר בין הצריף בעין־חרוד לאיזה חדר סטודנט באנגליה.

הרגשתך די ברורה לי, אם כי לא התנסיתי בה או בדומה לה. חושבת אני שכמה שלא תחדיר לעצמך את המחשבה על המעבר וכמה שלא תסתגל אל עצם הרעיון, הרי תמיד זה נשאר בגדר מחשבה, וכשזה מגיע למשהו ממשי – הרי עומדים נפתעים, בלי כל הכנה. וטוב אתה עושה שאתה מביט בשתי עיניך, כי הרי, לפי התכנית, בקרוב לא יהיה לך כבר על מה להביט (או אולי יהיה לך יותר מדי), ותצטרך להביט רק אל התמונה שנשארה בפנים כדי לזכור, – ודוקא יהיה לך מה לזכור.

– – – אני מקוה שמכתבי יפגשך עוד בעין־חרוד. יתכן מאד שנבוא לקבל זריקות נגד טיפוס ביום ראשון. החובשת כאן הודיעה שזה הכרחי. מובן שהפעם איני מתנגדת כל עקר לזריקה.

אם נבוא ואם לא, החלטתי לשלוח לך את המכתב – שנכתב, כפי שכתבתי בראשו, בשעה כזו שאם תרגיש משהו לא בסדר – תתלה את הקולר בזה שאני קצת רוצה לישון.

– – – מה עם שירת ברנדט? האם גמרת אותה? בעצם זוהי שאלה למותר, כי ברור לי שגמרת אותה. אם נהיה בע"ח ביום ראשון, הייתי רוצה לקבל את הספר. ואם לאו – אני מקוה שתעמוד בדבורך ותשלח אותו בהזדמנות ראשונה.

חמר לקריאה דוקא יש לי כאן. יש פה חמר מגוון מאד של ספרים, כי רב האנשים הביאו משהו, ועל פי רב אופייני להם.

זמן לקריאה יש כאן בלי סוף, ויש גם רצון להפעיל את הצד הזה של ‘הגוף’. יום אחרי שבאנו הנה נשלחנו הביתה להביא כילות ובגדי ים (אני נסעתי לרחובות וכ. לעין־חרוד); כשחזרתי ראיתי בחלון בתחנה המרכזית את ‘החטא וענשו’, ואיני יודעת משום מה – קניתיו באותו רגע. בלי לחשוב ובלי לשקול קניתי, ורצתי לאוֹטוֹ. ובינתים אני די שמחה שלקחתיו הנה. אני קוראת אותו שנית, ובהתלהבות גדֵלה והולכת.

– – – אסיים, כי גם שעת שמירה מגיעה לקצהּ. אתה ודאי כבר ישן שנת ישרים, אך כיון שהולכת אני לישון –

ליל מנוחה ושלום רב

זהרה.

________

 

חפצי־בה    🔗

16.5.46

שלום שמואל!

כיון שיש לי כאן הזדמנות לשלוח מכתב ישר לעין־חרוד, החלטתי לכתוב לך.

לו היית רואה מה שנעשה כאן – היית ודאי נד לי, או אולי חושב שלפעמים כדאי לחיות בצורה כזו כדי לדעת להעריך צורת חיים אחרת.

על כל אחת משש המטות שבאהל יושבים “חַמַל” של בני אדם, ובמרכזם יושב אחד וכותב מכתב. כל השאר עוזרים על ידו ומיעצים לו כיצד להגביר את רשם המכתב. הפתגמים הפורחים כאן הם: ‘בלילה כזה חֵטא לא לחטא’ וכדומה, וכל אחד חוזר ומפזם בהשתפכות מיוחדת. ובאמת, בחוץ אפשר די להתפעל כאן. בכלל, יש לציין שהנוף כאן אדיר, ואחרי שהתרגלנו לכל החסרונות – אנחנו די מַבּסוּטים.

אנשים כאן משתמטים אחד אחד, ודבר אחד נִשא כאן בפי כלם: עוד 18 יום לסיום הקורס; ב“שבועות” נהיה בבית. ומשמתחילים לדבר על הבית – מתחילים כל פנים לנהוֹר, והעינים מאירות במין ברק מתגעגע וחולם. ודאי תרגיש שגם אני נעשיתי כאן כבר לירית בעקב הסביבה והאוירה.

בינתים חלק גדול של הקורס כבר מאחורינו, אך עוד כמה מבחנים קשים לפנינו. חבל נורא שכ. נסע, – בכל אפן מוסיפה ההרגשה שיש כאן שנים ממקום אחד, שמשם באו ולשם הם הולכים, ויש להם משהו משותף, – ופתאם ‘עשה ויברח’, ונשארתי לבדי.

מה שלומו? האם הוא בעין־חרוד? מה מצב בריאותו ובכלל? הוא ודאי מבּסוּט נורא שיצא מהקורס בצורה זו. הרבה עינים לווּ אותו די בקנאה. בכלל, בימים האחרונים השתלט פה מצב קשה. התחילה "רכיבה במלא מובן המלה. בעד גלוח לא מאה אחוז, כלומר, חצי שעה לפני המִּפקד, התחילו להטיל ענשים קשים. ובכלל התחיל לשרר כאן מצב רוח מרדני בין האנשים לבין מפַקד הקורס.

כיון שהמוכ"ז מתחיל לזרז אותי, אסיים. אני קצת מסופקת אם מכתבי יפגשך בעין חרד. אקוה שכן.

מה חדש בענינך? ומה חדש במחנה בכלל?

סַפר וכתֹב על הנעשה אצלך בכלל ובפרט.

שלום רב,

זהרה.

מה עם ברנדט? נזכה פעם לקבלה?

מסר שלום לכל החבריא, לכ. במיוחד. מה עם תמר? איך היא עזבה את המחנה בעין־חרוד? קבלתי ממנה מכתב מיואש ביותר, ואלו רק יכלתי, הייתי עושה משהו למענה. רק איני יודעת מה.

_________

 

עין־חרוד    🔗

ל“ג בעומר תש”ו¹

19.5.46

זהרה,

שמחתי לקבל את שני מכתביך, אם כי הרשם שנתקבל מהם ביחס למקום שלכם איננו מעודד ביותר. הייתי בכל זאת רוצה להיות אתך. אם אני נד לך, אינני יודע. פשוט אינני יודע אם בכלל מותר לי להתיר לעצמי לנוד לך, כי הנה נשארת המוהיקנית האחרונה מהעין חרודים ולך בכלל אין לנוד…

אני כבר מחכה בכליון עינים לראותך. אבל בך אני בוטח שתשובי רעננה ובריאה כמו תמיד. לא לחנם את זהרה.

אשר לי, מחר אני נוסע סופית מכאן. מגיע היום שכל אחד מאתנו חושב עליו לא מעט במשך כל הזמן. אבל לי הוא בא בלא שמחה, ללא ספּוּק, בלא שאשתוקק לו כלל. וגם כאן ידך היתה בזאת. מחשבותי תפוסות לחדש וחצי הקרוב ל’תפקיד' הדחוף ביותר: ההכנה לבחינה שאליה אני צריך, אם להשתמש בלשון המליצה, ‘להקדיש את עצמי’ ללא שיוּר. אני אמנם אומר כך, אבל בידיעה ברורה שזה לא יהיה כך, על אף הרצון הטוב ביותר. ולא רק כאן זה לא יהיה כך…

מליצה תפלה זו היא אחת משורת המלים הנדושות, למשל: ‘אהבה’, ‘קדושה’, ‘יופי’, שנעשו אף הן תפלות, מפני שכל אחד משתמש בהן, אבל בלי לדאוג להתאמה בין המלה והמושג. אם אין בידנו לתקן את זה, צריך לפחות לדעת את זה.

הזכרתי כאן כמה מלים (מי שרוצה יכל לאמר מלים מפוצצות). ומלים אלה היו לי בתקופות שונות לססמאות. היתה תקופה של המלה ‘טוֹהר’, היתה תקופה של ‘יוֹפי’, והיתה, בין עוד אחדות, תקופה של ‘אלהים’. האחוד הגדול של כולן היה “אלהים”. הגעתי אף אני אל ספו הנעלם של מקדש נעלה זה של אמונה, הגעתי. ועמוקים הדברים כים ורבים כחול שעל שפת הים לרוב, אך לא כאן במכתב זה, אלא בהיותנו יחד לבדנו כאשר הסכּנו בסוכּוֹת בעין־חרד², עת כל היקום נם את שנתו ורק אנו ערים ושחים, רק אז אשפּוך שיחי לפניך. עתה אני על סף תקופה חדשה ו’אהבה' שמה, והיא היא הכוללת את כל קודמותיה, אך לא אאריך בזה עתה. הדרך ארוכה עוד עד ליאש מתיאשים ועד לגרוֹת עקשנים. והדרך ארוכה ומסוכנת, אך לא לנו. לנו – העקשנים העתיד.

למה קפץ עלי בטחון עליז זה, לא אדע. הן פני לבחינות ואולי לאנגליה בעקבותיהן, ולך עוד נכונו שנות חיל והליכה מחיל אל חיל… ראי, זהרה, אין לי תשובה על כך, אבל תראי מי ינצח. אנגליה או…

אתך הסליחה על כל הבהוּל והמבוֹהל במכתב זה. הרי בכל זאת מחר נוסע אני. מירושלים רק אתחיל לכתוב לך, עני לי לירושלים. ובכל המהירות. הן תדעי מה זאת אומרת להירתם בעוֹל, ובלי מכתב “כל כלי יוּצר עליך לא יצלח”! לכן, אם רוצה את שאצליח בבחינות (ובזאת תרשי לי להיות בטוח), כתבי. ואני מבטיח לך שככל שתכתבי יותר כן תגדל ההצלחה בבחינות.

היי שלום

וכתבי,

ש.

_______

 

חפצי־בה    🔗

25.5.46

שלום שמואל!

קבלתי את מכתבך, והוא בא יחד עם אינפורמציה רחבה מעין־חרוד. פ. היה כאן וספר לי על המתרחש במשק ובין החבריא. לפי דבריו, מרגשת אוירה של “ליקוידציה”. רבים מרגישים את עצמם כבר מחוץ לכלל.

ספר שאתה ונ. רוצים לנסוע הביתה. אבל עודכם במשק, ממכתבך נודע לי שכבר עזבת לגמרי. איך ההרגשה? למרות שכתבת שכבר חשבת הרבה על היום הזה, הרי בכל זאת הדבר מפתיע במדת מה! אפילו לי, שאני רק חדשים אחדים חיה בצורה זו, היה קצת מוזר להתרגל שוב לחיים הקודמים. ואתה כבר שנתים חי כך, והנה לפתע אתה שוב חפשי לנפשך לעשות את כל אשר תחפץ. איני מתכוונת להביע שבצורה בה חיית עד עכשיו היית כבול, אך בכל זאת ההבדל הוא גדול. לך ודאי לא יהיה הרבה זמן לחשב על השנוי, כי תכנס בבת אחת ללמודים. לְמָתַי עליך להיות מוכן לבחינות?

מענין מה פני החברה בעין־חרוד? לפי הרשם שקבלתי המצב די עגום; לפי פ.: “עלוב”; אבל עפ“ר, כפי שנוכחתי, הדברים במציאות אחרים במקצת. כדוגמא – הקורס כאן. רחוק הוא מלהיות גיהנם על פני אדמות. לו הייתי אני חוזרת, הייתי ודאי מתארת אותו באור עוד יפה יותר משהוא כאן. ואלו כ. תאר אותו שחור משחור. ובכל זאת לא נורא, אחרי שהתרגלנו. ועכשיו כבר מתקרבים לסוף. – הרי אין כמונו, מבּסוּטים. מחר בבקר מתכוננים כאן הבנים לריצה ארוכה של 24 ק”מ. הבנות תתחלנה אתם את הריצה בקמ“ר הראשונים. אחר כך נמשיך בטֶנדר, וב־5 הק”מ האחרונים נרד ונגמור אתם את הריצה. הבנים קצת מהססים, אבל 10 ק"מ רצו כאן מחפצי־בה לגן שמואל וחזרה במשך 1.35 שעה. אף אחד מהרצים לא הפסיק באמצע. הבנות הצטרפו ב־5 האחרונים, והגענו יחד. מאחורי הרצים נסע אַמבּוּלנס ורופא, אך לא היה צרך בהם. נראה מה יהיו פני הדברים מחר. רבים חוששים, כי פשוט העיפות הגופנית בין הבנים רבה.

כשכ. נסע התחילה כאן אוירה של סוף. והיא מתבטאת בהרבה דברים. מוכנים לכל, כדי שכבר יגמר הענין. גם בצורת הלמודים השתנו פני הדברים. בעקר לומדים את אמון המדריך ושומעים הרצאות, – ונוסף לזה מתכוננים למסיבת הסיום. אגב, לכ. קראו כאן “הציר האיטלקי”.

לי היה חבל כשכ. נסע. פשוט יותר נעים כשיש שנַים מאותו מקום. מחלקים את ‘הצער והסבל’. אבל המשכתי גם ככה.

את ‘ברנדט’ קבלתי ושמחתי לו מאד מאד. קראתי את הספר במשך שלשה ימים, ובתוך הימים האלה חייתי במין אוירה משונה. איני יודעת מדוע, אבל הספר פשוט רתק אותי. למרות שידעתי את התכן, ואפילו משפטים רבים מהספר ישנם בסרט, והתכן כמעט שוה ב100%. בכל אפן כל הפסקה וכל רגע פנאי קראתי בו. ובכלל הייתי שרויה בהרגשה מיוחדת.

מענין אותי לדעת, כיצד הייתי רואה את ברנדט, לולא ראיתי קדם את הסרט. איני חושבת שהיתה נוצרת אצלי תמונה מקבילה לזו של הסרט. ואולי כן? לא אדע. אחרי הסרט ראיתי לפנַי אותה ברנדט, וראיתי שוב את הסרט, רק ביתר עיון ודיוק. מתפלאה אני ששמעתי מכמה אנשים, שהספר מלא הטפה ומקומות משעממים, – לא מצאתי בו כאלה. הספר כתוב יפה, וגם התרגום מוצלח. בקצור, לא יכלתי לעזבוֹ, ולא אפריז אם אֹמר שקראתי בו בקצת רטט. אולי זה מליצי מדי, אבל באמת היתה לי הרגשה שלא לותה אותי בשום ספר. והיא היתה חזקה יותר מאשר ההרגשה בסרט. יתכן בגלל התנאים בהם אני חיה, והם נתנו מקום לספר להשפיע כך, או… איני יודעת בדיוק. בכל אפן, הייתי בשלשת הימים בתוך הספר ולא הרגשתי שאני בסופו, ולפתע נשאר דף חלק…

יש ספרים שחבל לגמר אותם, כי לפתע, אחרי שגומרים אותם, מתרוקן משהו מסביב. אני שבה לנקודה שנגענו בה פעם כשקטפנו פרחים – הזוכר אתה? – כשדברנו לשם מה אדם קורא ספר, התנגדת לדעה שהבעתי, שאדם קורא ספר כדי שהוא ישתף עצמו בחיי זולתו וירגיש ויחשב כמוהו. אבל בכל זאת נעים להשתתף בפרשות חיים רחוקות וזרות ולחיות אותן. אין זה מחַיב להרגיש ולחשב כמו הגבור. לפעמים חולק אתה עליו, לפעמים נד לו, אך אתה משתתף בפתרון בעיותיו, – וזה מעסיק אותך.

מענין שבתקופה שאדם נתון בתפקיד מסוים, שגוזל הרבה רכּוּז ותשומת לב, ובכלל, כשחייו מלאים במשהו, אין לו רצון ואף סבלנות לקרוא ספרות יפה; ויש תקופות שהוא בולע ספרות זו. כאן כל ספר טוב גורם לי הנאה כפולה ומכופלת. ודוקא אחרי ברנדט לא היה לי כאן משהו טוב, אלא ספרים קלים, ספרונים וכו'.

– – – כתוצאה מזה שנזכרתי בפרחים הבטתי באהל בו אני נמצאת, במהפכת אלוהים ששוררת בו. על המטות – הכילות וחפצים בערבוביה, המזודות ‘מתפלשות’ בחול, והנעלים מאובקות, וכל כך עלוב, שפתאם רציתי כל כך להיות באהל יפה ונקי ולסַדר זרי פרחים…

רואה אני שבכלל נכנסתי לאיזה מין השתפכות והכברתי מלים ביותר. נזכרתי בא'. בתשובה על אחד ממכתבי היא כותבת שיש לה רשם שאני מנתחת אותה כמו שמנתחים יצור עם לב בצד ימין.

– – – איני רוצה להאריך כל כך. ודאי כבר שעממתי אותך ברב מלי. אבל לא אכפת לי כל כך. העקר שאני לא השתעממתי בשעה שכתבתי. ולמרות שאתה ודאי עסוק מאד מאד, תקרא את מכתבי ותענה עליו. ענה לי כבר לאין־חרוד וספר על המתרחש אצלך במפורט.

שלום רב וכל טוב

זהרה.

אני פשוט מתפעלת איך ישבתי וכתבתי ברציפות בלי להפסיק רגע כדי לחשוב. אגב, צריכה אני להציג לפניך את העט שלי. זה אינו עט רגיל. בדרך כלל, כל העטים שומעים מה שמכתיבים להם, וכותבים, – ואלו זה שלי רץ בעצמו ומקשקש כאות נפשו, ואני משיגה אותו רק בקֹשי. כתוצאה מכך גם כתב ידי הוא בלתי ברור.

אקוה שתבין אותו למרות הכל.

ז.

________

 

ירושלים    🔗

3.6.46

ד' בסיון תש"ו

זהרה, שלום רב,

אתמול היתה אצלי ר. ומסרה ד"ש ממך, וכן ספרה קצת מהנעשה אצלכם. ביחוד היה מעניין לשמוע בקשר לריצה הארוכה – איך נפל הדבר. אין מה לדבר שזהו מפעל אדיר, ומשמח לדעת שהצליח. בדרך כלל מה שיישאר לך לטובה, חוץ מהענין עצמו, היא ההרגשה הטובה – תמיד נזכרים ביתר ספּוּק במסע קשה, באיזו עבודה מפרכת, בתקופה קשה, מאשר בחיים קלים…

(דרך אגב, זהרה: אני הולך בשיטה שלך ומריץ את עטי על פני כל מיני עניינים שונים ומשונים. אמנם הוא פחות ספּוֹרטאי ומאוּמן מזה שלך, ולכן הכל הולך קצת יותר בכבדות. ועוד, דרך אגב: טוב שאַת מבינה בעצמך שאַת “משעממת” אותי. בכל אפן, אם תנוח עליך הרוח – הוסיפי נא ל“שעמם” אותי כך עוד ועוד, עד כמה שרק אפשר).

שמחתי לשמע שהתרשמת מהספר³ בערך כמו שהתרשמתי אני ממנו. זהו באמת ספר שאני מכניס אותו בלב שלם למניין (המצומצם מאד) של ספרים שאני מבּסוּט מהם. אַת אומרת להשתמש בו כדי להוכיח לי שאכן יש ספרים המושכים את הקורא ‘לחיות’ את הגבור ולהשתתף בבעיותיו, ורק בשעה שיש איזה שהוא גורם המסיח את הדעת אין הלב פנוי לספרות היפה ולפרשות־החיים שהיא מביאה לפנינו. אַת מזכירה לי בקשר לזה מה שדברנו פעם כשקטפנו פרחים. כן, את זה אני זוכר היטב. אני זוכר שאמרתי, שלא בעצם החוויות והבעיות המוּבאות בספרים יש לראות את הדופי, אלא בצנוֹר המביא אותם אלינו – הסופר, המקלקל תמיד הרבה מאד. כי יש להודות, שכדי לכתוב ספר טוב יש צרך בגאונות גדולה ולא בגרפוֹמניה שכיחה. מה שאמרתי אז הוא זה: שהמספר האַפסי של גאונים כאלה לעומת המספרים האַסטרוֹנוֹמיים של סופרים רגילים עשוי לייאש אדם מהספרות היפה עד שיראה לעצמו את הדרך היחידה לאותן פרשות חיים שהוא מעוניין בהן במגע ישיר.

בזה לא כדאי להאריך שוב כאן ונשוב לברנדט. אגיד לך את האמת, שלא התכונתי לכתב לך באריכות על הספר עד שקראתי במכתבך את דעתך עליו. דברים ששמשו לי אשור לכמה מדעותי שחשדתי בהן שיסודן רק בהרגשה פרטית; ויחד עם זה – דברים שקצת התפלאתי לשמוע ממך דוקא. עלי להזהירך שאם אין לך רצון לקרא משהו ארוך ומשעמם, כפי שאני כבר מרגיש, תפני ישר לסוף המכתב…"

זהרה. נשאר לי רק לברך אותך בהצלחה. המלאכה מרובה והזמן קצר. ובשעת הפנאי, אוֹ השעמום, – כתבי! (כתבי גם אם לא יהיו כאלה).

היי שלום.

שמואל.

_______

 

רחובות    🔗

7.6.46

לשמואל רב שלום!

איני יודעת איך אתה תקבל מכתב זה, שעדיין איני יודעת מה יכתב בו, אבל – לי הוא מוזר ביותר.

נמצאת אני כעת בבית בחפש, ואם כי יום ששי היום, הבטחתי לגשת לכמה מקומות, נחה עלי לפתע רוח להשאר בבית. לקרוא לא היה לי רצון מיוחד, ואף לא היה בבית ספר טוב שימשך אותי כרגע, ולכן השתקעתי במחשבות. התכרבלתי על כורסה והתחלתי מהרהרת. לא אדע אפילו במה, רק יודעת אני שזמן רב עבר, ומענין לענין הגעתי לרצון לכתוב. לפני שנים מעטות הייתי כותבת לעצמי לפרקים. מצאתי מחברות אלה, ודי נהניתי לקרוא דברים שרק לפני זמן קצר היו לי חשובים וקרובים. ועתה… נסיתי לכתוב, והנה בגד העט. סרב לכתוב אל מחברת אלמת, וחשקה נפשו דוקא באדם חי ומבין. השתניתי בשטח זה. כי פעם לא אכפת היה לי לכתוב לעצמי, – להיפך. רציתי להשאיר אצלי את הכתוב או אפילו לאַבּדו. אך לא לשלחו למישהו. ואלו עתה השתנו פני הדברים.

מה שמוזר בכל הענין – שדוקא אליך החלטתי לכתוב הערב, ולא לאנשים שאותם מכירה אני היטב ומתכתבת עמם שָׁנים. בעצם לא הרבה הספקתי להכירך ולא הרבה שוחחנו. איני יודעת גם איך עלה על דעתי דוקא לך לספר את השטויות שעלולות עוד לצוף במחי היום, אבל נראה שכך נגזר מלפני עטי. ואם זהו רצונו – לא אַמרה פיו. בסיום המכתב אראה אם לא ירבה בו התבן על הבר, ואז אחליט אם דינו יהיה שליחה או כליה. כרגע נתן לעטי את רשות הדבור.

בעצם עומדת אני עתה קצת לפני סכּוּם. סכום תקופת חיים שונה מאלה שחייתי עד עכשיו. – ומענין לסכם אותה. קשה לי בעצם לסכם, כי איני יודעת אם נוסף לי דבר מה השנה. תמיד בסכּוּם שנת למוד היה לי קל לסכם את הדברים: בהתפתחות, בתוספת של הרבה דברים. ואלו השנה קשה לי לקבוע בעצמי. את זה יכל לקבוע אולי אדם שלישי שהכיר אותי קדם ועכשיו. והוא יכל לראות שנוי. ללמוד לא למדתי השנה מאומה. בשטח זה לא נוסף לי כלום. לקרוא אמנם קראתי, אבל רב הספרים – ספרות יפה, ורק ספרים בודדים היו בעלי ערך למודי, ומהם לא הפקתי את כל מה שאפשר היה להפיק. אם בזמן שהייתי בעין־חרוד לא הרגשתי כל כך בדבר הזה, עכשיו חרה לי הדבר. כי הרי בעצם, אחרי הכל, 12 שנות הלמודים זה כמעט ולא כלום. בכל שטח יודעים רק את היסוד וההתחלה, ואלו ידיעות נרחבות אין כמעט באף אחד מהשטחים הנלמדים. רוצה הייתי לשוב לבית הספר. אולי זה מצלצל קצת מוזר, ואולי זה מראה על חסר בגרות. איני יודעת. בכל אפן, ברצון רב הייתי שבה כעת לגיל בית הספר ולומדת, ואם כי בלי חשק רב ובלי הכנת שעורים רבה, אבל בכל זאת ללמוד. מענין: מה יהיו פני הדברים להבא? לאן אתגלגל? ואיך ימָשכו הענינים בעין חרד? רוצה הייתי ללמוד כמה מקצועות: ספרות, מדעי החברה, ומדעי הטבע. כל אחד מהם דורש למוד של שנים, אבל לפחות – להעמיק בהם קצת ולהוסיף דעת, כי הרגָשת עמידה בשטח זה אינה נעימה.

העתיד אצלי בכלל מעורפל. איני רוצה לקבוע תכניות כל זמן שהאפק אינו מתבהר. אתן לזמן ולגורל לקבוע בשבילי את הדרך. כי לא פעם הדברים מסתדרים כל כך אחרת משחשבנו…

בעצם זו הפעם הראשונה שהתעורר בי רצון להתכתב עם אדם שלא הכרתי היטב ושלא הרביתי לשוחח עמו ולתהות על קנקנו. לכאורה הכרתיך די מקרוב, כי בחיים בצותא מתגלה אדם, בעבודה, בחברה, וקצת בחייו הפרטיים, אבל כל זה הרי בעצם רק השריון, שבו מתעטה כל אחד כלפי חוץ. ואילו את ראשו הוא טומן עמֹק עמֹק, כאותו הצב שברגע שמישהו דופק על שריונו הוא נעלם במעמקים. רק לפעמים, בשעת רצון או בשעת מצב רוח מיוחד, פתאם נבעה חוֹר בשריון – ואפשר להציץ פנימה. אך מיד נסגר החור, והשריון סגור ומסוגר כרגיל.

מתוך זה שדי זרים אנחנו – קשה גם לכתוב. כי בכל זאת אין דומה מכתב לאדם שאַת מכירה כאת כף ידך, כמכתב לאדם שאַת מכירה מתוך גלויים בודדים ומתוך הסתכלות מהצד. אבל היכרות זו הספיקה לעורר בי ענין, ומשום כך אני כותבת.

– – – אסיים, כי השעה מאוחרת.

כפי שהקדמתי מוזר לי המכתב, ואף תכנו. אבל כיון שהוא נכתב, והכוונה היתה לשלחו אליך, אעשה זאת, ואפילו אם זו שטות.

ספר מה נעשה אצלך. איך הסתגלת לירושלים שוב? איך עובר הזמן בלמודים? ספר בכלל ובפרט.

כתב לעין־חרוד. אגב, כיצד תגיע אליך ברנדט?

שלום רב,

וכיון שמאוחר – ליל מנוחה.

זהרה.

________

 

עין־חרוד    🔗

14.6.46

לשמואל שלום רב!

באתי לעין חרד ושמחתי למצוא את מכתבך. חִכו לי כאן עוד מכתבים אחדים, אך לא יכלתי לענות עליהם. פשוט, העט לא נשמע לי, ובשום פנים לא יכלתי להכריחו לכתוב. ולכן נתתי לו חופשה קצרה, והיום החלטתי לסיים את חופשתו, ואני תקוה שיצַיית לי.

כבר עבר כמעט שבוע מיום בואי שנית לעין־חרוד, ואלו בעיני נראה הדבר כעדן ועדנים. כאלו לא עזבתי את המקום. ולאו דוקא מתוך שעמום נראה לי הדבר כך. באמת, איני יודעת משום מה הזמן חולף במהירות, ואלו בסיום שבוע נראה הדבר הרבה יותר. אני נזכרת בספרו של א' קסטלר: “דוּשׂיח עם המות”, שָׁם הוא מביע את דעתו על הזמן. כשהזמן הוא מלא וגדוש בחויות ומאורעות הריהו עובר מהר, הימים חולפים. ואלו בסכום – שבוע נראה זמן ארוך מאד, כלומר, זמן⁴ שעבר במהירות נשמר בזכרון כתקופה ארוכה. זמן שעבר בלי מאורעות ובלי חוויות, כמו חיים בבית סהר, הימים זוחלים. בכל זאת בסכום אחרי חדשים אחדים, נדמה לו לאסיר כי רק אתמול בא לכלא. נדמה לי שהדבר די נכון.

חשבתי שאבוא הנה ובאמת אראה פה מעין “פשיטת רגל”, ובכל זאת השד אינו נורא כל כך. החיים שבו למסלול. מ. מספרת לי שהיה כאן מצב איום בהפרעות ביחסים בין אנשים לאנשים “חשובים” מהם וכו'. עכשיו השתפרו הדברים, כנראה. בכל אפן, המצב נראה לי כשהיה. רק האנשים מתבודדים יותר, מסתגרים יותר, ומתראים הרבה פחות. עוד סבה נוספת ישנה, שאין עולים ל“פגישה בערב” על יד הצריף, אלא באמצע המשק. כך שאין אנו עולות כלל למעלה ואין רואים איש.

מיד כשבאתי התכוננתי להתחיל לעבוד, אבל ביום לאחר שבאתי עשיתי לעצמי חפש. למחרת תקעו אותי לחדר אכל. ואחר כך התחלנו בלמודים. הלמודים הפעם היו ביום ובלילה. שקדנו עליהם מאד. והיום סוף סוף נשאר פנאי לשבת ולהנות מלקוי הירח המלא ומערב נאה.

עוד חדשה במחננו. בא מחנה עבודה של תלמידים מגמנסיה הרצליה, ושִׁכּנו אותם בסכות שעל ידנו. מה שמתרחש כאן – אל תשאל. המורה כאן דואג מאד לבנותיו והודיע למזכירות שהוא דורש להרחיק אותנו. כתוצאה מזה הגיעה לבנים הודעה שהמחנה הזה הוא: Out of Bounds. ג. יושב כאן ערב ערב ומעורר מרד בין התלמידים נגד כבוי אורות מוקדם וכו'. ערב אחד התחולל כאן קרב בין המורה והבנות, וג., שחש להגן עליהן, נפגע בהתפרצות המורה. לא אאריך בזה. הבנות שלנו מתאוננות על רעש. הבנים שלהם מתאוננים עלינו. בקצור, שמח ועליז.

דו”ח קצר על השבוע הזה בעין־חרוד. חשבתי: אולי כשנמצאים רחוק מענין הדבר. א. לא היתה כאן כל השבוע, היא היתה בועידת הקבוץ. וכך כשבאתי היתה באהל רק מ.. נפגשנו בחמימות רבה, ומאותו יום עוד לא נפרדנו כמעט לרגע. מוזר: חיים עם אדם בכפיפה אחת 24 שעות – באמת לא היה רגע בתוך 24 השעות שלא היינו יחד – ובכל זאת כל אדם נשאר עם עולמו.

בין הבנות שרויה רוח קדרוּת בגלל אי הנסיעה לחפש, ומתמרמרים במקצת על הדבר.

מה יהיה גורלי בימים הקרובים, לא אדע עדיין. אקוה שיתנו לי להיות קצת כאן ולחיות במנוחה. פשוט, יש רצון לשוב קצת לחיים קלים, כי סוף סוף החדשים האחרונים היו מאמץ ויש צרך להתפרק עכשיו קצת.

– – – כשבאתי הנה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי – באתי לספריה, ושם פגש אותי גל של תלונות. ראשית החליפו בשמי בזמן שנעדרתי. למזלי, הכל הוחזר, ולא היו ענינים, אבל על שם ב. החליפו, והספרים אינם. ואותם הספריה תובעת ממני. בררתי והעליתי שפ. לקחה בשמה ספר, אלא שהכלבה אכלה אותו. מה יהיה סוף דבר, איני יודעת. בכלל, משונה בעיני היחס שקַים כאן לספרים פרטיים בכלל ושל הספריה בפרט. לוקחים ספר, ומשגומרים אותו – יותר לא מענין כלום. מי שרוצה לוקח, והספר נעלם מיד, או מתגלגל מיד ליד, עד שנעלם לבסוף, וחסל. מוזר הדבר בעיני, כי הורגלתי מימי “קדם” עוד להתיחס לספר במסירות ולהיות אחראית לו כל זמן שהוא ברשותי.

התגלגל לידי ספרו של ורפל על האַרמנים: “40 הימים של מוסה דאג”. קראתי אותו פעם בכתה ז' של בית ספר עממי. איני זוכרת הרבה, רק רשם יש לי, שהוא מצא חן בעיני בזמנו. החלטתי לקראו שנית. האם קראת את הספר? משונה, איך ורפל מתעסק בבעיות כה מרוחקות. ארמנים, נצרות, ולפני זמן מה ראיתי בעתון ספר שלו שיצא בזמן האחרון⁵ על היהדות, איני זוכרת כרגע מה שמו.

בנוגע לברנדט, בחלקן הגדול מקבלת אני את דעותיך על כמה נקודות שהזכרת. כל הזמן מלוה אותי הרגשה שחבל שלא קראתי את הספר לפני הסרט. אז היה הנתוח הרבה יותר אוֹבּיקטיבי. עכשיו איני יכולה להשתחרר מקסם דמותה של ברנדט בסרט, וממילא זו שבספר נראית לי לפחות בּאוֹרה של זו שבסרט. ואם תשים לב, תראה כמה הערות בספר שאיני יודעת מה הייתי למֵדה מהן אלמלא נתן להן הסרט את באורו הוא. כמה פעמים מדגיש המחבר את פשטותה, גסותה ובוּרוּתה של ברנדט, לפעמים אפילו מבטל אותה בקלות, ובכל זאת, מצד שני, הוא מעריץ אותה ונותן בפיה תשובות ישרות וקולעות, נותן לה כח ועצמה לעמוד בפני חכמים וערומים, והיא, דוקא בפשטותה הבלתי מתחכמת, עומדת בפני כלם. על אישיותה קשה לי לקבוע לפי הספר מושג באפן נקי. אני בלי רצון מושפעת מהסרט. תנסה לחשוב רק על יסוד הספר, ואז נראית ברנדט כמין תרכּבת משונה שעקר שאיפתה, מצד אחד – להיות משרתת טובה ואֵם לילדים, ומצד שני – מגיעה היא לנזירות צרופה וכֵנָה בלי שמץ של “הרהורי עברה”. קצת טפוס שלא מתמזג ומשתלב. הסרט העלה אותה קצת ועבר בגמישות על גבי הנקודות המחוספסות, ועבר די בהצלחה, אך הנקודה עומדת. אישיותה של ברנדט על פי הספר קצת לא שלמה. יתכן שצודק אתה במציאת הסבה לכך. על כל פנים, משהו כאן לא בסדר לגמרי. ובכל זאת, הספר ורשמו במקומם עוֹמדים.

השעה מאוחרת כבר. הבנות ישנות, ואני משום מה לא חשקתי בשֵנה הערב, וכיון שמחר – חצי יום בבקר חפשי, עוד לא אלך לישון ואמשיך לקרוא עד שארדם.

מה אתך? איך מתקדמים למודיך? סַפר על הכל. מתי בחינותיך?

שלום רב וליל מנוחה

זהרה.

מ. לפני שנרדמה מסרה לך דרישת שלום חמה.

אני מתארת לי שכלם היו דורשים בשלומך.

ולכן עושה אני זאת בשמם.

_______

 

[יגור?]    🔗

⁶20.6.46

לשמואל שלום רב!

בהזדמנות זו שמ. נמצא כאן אכתוב לך מלים מספר. מה נשמע? אשתדל לכבות בימים הקרובים. כרגע קשה לי קצת.

שלום רב וכל טוב.

הצלחה בבחינות.

זהרה.

_______

 

רחובות    🔗

31.6.46

לשמואל רב שלום!

ושוב כותבת אני מהבית. אני בספק אם מכתב זה יגיע פעם לידיך ואם לאו, כי פשוט בשעה שמתראים משונה למסור מכתב. אך כרגע יש לי רצון לכתוב ולשוחח עמך מעט, ולכן אכתוב. את גורלו של נייר זה יחרץ “הגורל” העור.

ובכן הגעתי הביתה, ושמי הלך לפני. אל תשאל על שמועות שפרחו. בקצור, התברר שבבית ספרו את הענין, אך אני הכחשתי בתוקף, וכראיה הראיתי את עצמי ואת בריאותי (העינים בסדר); ואשר לשיחה הטלפונית, הסברתי שנפלה טעות, שבמשק חשבו על זהבה אחת שחזרה מבית חולים וכו' וכו'. בקצור אבא האמין מיד, ואמא קצת מאמינה וקצת פוסחת.

מצב הרוח אים. ישבתי בבית עמי. אל תשאל, איזה יאוש ואיזו קדרות. ההורים מחזיקים מעמד נפלא. האב נראה רצוץ ושבור, האם חזקה יותר. אך הריקנות נושמת והקֹר איֹם. הספק הזה אוכל יותר מן הודאות הגרועה ביותר.

ליל מנוחה, שמוּליק, מה אתם עושים כעת? ‘מכּיפים’, מטַילים או שמא ישנים?

השעה 1 בלילה,

ליל מנוחה. ז.

_______

 

[עין־חרוד]    🔗

1.12.46

[ז' בכסלו תש"ז]

לשמוּליק שלום!

אין לי כל כך זכות לבקש אותך להעיר אותי. כי הפעם הענין הוא על חשבונך. תראה מה תהיה מדת עיפותך, ולפי זה תקבע. אני מצדי מבקשת אותך להעירני, ולו גם רק כדי לומר לך ליל מנוחה.

ש־מ־ו־ל־י־ק!

להתראות

זהרה.

______

 

עין־חרוד    🔗

5.12.46

(י“ב בכסלו תש”ז)

זהרה,

כיון שעסקה אַת בחשבונות כעת – עד כדי כך שאין את נפנית אלי, ואינך רואה שכבר זמן מה אין אני עושה דבר אלא מביט בך, יקירה, וטוב לי אף בכך, החלטתי קצת לכתוב לך.

במכתב הזה תוכלי להבדיל שלשה חלקים. די ברור לי שתהיה הבחנה בולטת בין מה שיכתב בעודך באהל, בשעה שתצאי לפגישה, ובשעה שתשובי ותהיי שוב חפשיה.

כשאַת פה – לא קל לי לכתוב. זאת אומרת, בכלל אין הדבר מקובל עלי…

כתיבה אל אדם בשעה שהוא נמצא במקום, היא משהו מלאכותי תמיד. וככל דבר מלאכותי – משהו “ב. מ.” לגמרי, אף אם הוא בא בתורת ‘ספּורט’. אבל כתיבה אליך, זהרה, כשאַת נמצאת ב’טווח מגע' – זה כבר לא “ב. מ.”־יות בלבד; זה עוול משוע ממש, ענין שאין לשאתו בשום פנים ואפן. ושוב: אפלו כספּוֹרט גרידא. (בכל זאת הייתי מעדיף לכתוב לך תמיד את כל מכתבי כשאנו נמצאים בטווח זה).

ועכשיו לכתיבה אליך כשאת רחוקה. אבל ‘רחוקה’ זה מושג יחסי. כך אומרים אנשים. ואולי מוטב משום כך ליחד מלים מספר לענין ‘טווחים’.

זהרה, כלום לא חשבת על כך ששאלה זו של ‘טווחים’ היא בעצם השאלה הבוערת שלנו? כלום לא ציינת לעצמך מעולם את הפּרדוכס המובן מאליו, שעל אף היותנו אחד של השני בכל מרחק ובכל מצב, ראש דאגתנו הוא היום שבו עלולים פקודה מגבוה או מקרה להפריד חלילה בינינו ולהגדיל את הטווח בינינו אף בקצת מן הקצת? או האם לא שמת לב עד כמה שונים אנו מבחינה זאת מאחרים, המבכרים על פי רב ‘לתת מנוחה’ לעצמם מהקרבה היתרה?

כן. לאחרים לא קשה להמצא אחד הרחק מרעהו; הם כותבים מכתבים רגילים, מבצעים געגועים בנוסח הידוע – ו’ממשיכים לחיות'. לעומת זה, קשה להם הכפיפה האחת, החיים יחד בדומה לאלה שאנחנו שנינו חיים פה. אותו הדבר הנותן לנו אשר אין קץ והמדובב את הלב לתפלה שתמיד תמיד יהיה ככה – הוא הדבר המפיל עליהם אימה. אפילו אם רוצים הם לשלב הוויתם זה בזה (זהרה’לה, הבטוי אמנם לא מוצלח – אבל הכוונה ברורה בדיוק או בקרוּב, הלא?), אין הם יכולים; וכשהם יכולים, לא תמיד ידוע להם איך עושים את זה. (זוכרת אַת איך שאלו אותנו פעמים רבות, 'איך לא נמאס לכם לא לזוז אף לרגע אחד מהשני ולא ללכת פעם לבקר אף אחד, והעיקר – 24 שעות להיות יחד?" ומה ענינו אנחנו? חייכנו אחד לשני מעל לראשי השואלים ולא טרחנו אפילו לענות להם תשובה).

אין אנשים מבינים שאנחנו לא כן עמנו. היינו מוכנים לא לצאת לעולם מ’טווח מגע' (אחרי הכל, אם נעשה חשבון – איננו יוצאים ממנו, מלבד לשעות ההדרכה, כל שעות היממה). ודוקא הרחוק העלול אולי להיות צפוי לנו בזמן מן הזמנים (תפלתי חזקה שלעולם לא יגיע זמן זה) ממנו אנו חוששים. אנחנו גם מרגישים וחשים – בקצוּר, חיים אותו ונוכל לאמר בפה מלא: הוא מטיל עלינו פחד.

כן, כך: פחד. אבל בו אַל לנו להתבייש. אין הוא דומה לפחדם של האחרים מפני הקרבה. הם פוחדים ממבחן שאולי לא יעמדו בו; אנחנו איננו זקוקים כבר ואהבתנו אינה זקוקה לכל מבחן. בכל רחוק שלא־מרצון (וכל רחוּק יהיה לא מרצון) לא נראה אלא סבל מיותר, ובו איננו רוצים. לא הוא ולא שכרו!

נכון אמנם ששום מרחק לא ישנה את היותנו שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק. את היות נשמותינו מכוּונוֹת תמיד זו כלפי זו ומוּעשרות ע"י אותו כח טמיר המכוונן כך. (עוד לא עמדנו על טיבו. אבל למה נשאף לכך? לא כדאי. רק נתמסר לו).

אם כי חלפה רק שעה קלה מאז עזבת אותי, מחכה אני לשובך בכליון נפש. אל תצחקי, ילדה קטנה שלי, – הרי גם אַת כזאת. ולכן בואי כבר חזרה מהר מהר. שאלה עלתה במחי. או יותר נכון רעיון־חלום, שלמחשבה שיתגשם פעם, אני נמלא קוצר רוח וכליון נפש עז. לא יקשה עליך לנחש רעיון־חלום זה מהוּ… שיבא יום וזהרה ושמוליק יהיו בביתם הם. חפשים לנפשם ואיש לא יטרידם עוד בפקודות וצווים. היבא יום מאוּשר זה?

כן. בוא יבא ויביא עמו אשר רב. תראי שכמה שטוב לנו עכשיו יהיה לנו טוב שבעתים כשנהיה בבית ואיש לא יפריע לנו לחיות את חיינו כאשר נרצה אנו לכוננם. ימהר נא יום מאושר זה לבא. ימהר.

כבר כתבתי וכתבתי ואַת עוד לא שבת… כוּלי קשב לשמע את קול פעמיך המתקרבים… והנה סוף סוף שומע אני את קולך. עם מי אַת מדברת?… אַל תביאי איש לאהל. בואי לבדך, זהרתי. והנה אַת באה. מה תגידי על טפשות ילדך שישב וכתב לך מכתב:

לְפֶתַע פִּתְאֹם / בְּאֶמְצַע הַיּוֹם / עַל רַעְיוֹן־חֲלוֹם /מִי יִתֵּן וְיִכּוֹן.

_______

שמוּליק!

 

9.12.46    🔗

אתה ודאי צועד כעת באוֹן על רגבים לחים, חוֹצה במים עד צואר ונהנה ביותר מהתינוקות האמללים הנגררים אחריך ונאנקים בחשאי או בקול רם. ואלו אני נמצאת כעת באהל חם (קצת קשה לקרא לו חם), בכל אפן לי חם במיטה, ואם כי הגשם דופק לסרוגין על היריעות והרוח קצת נושבת גם בתוך האהל, הרי זה שׂיא התפנוקים שאדם מן הישוב מרשה לעצמו, וביחוד, כשאדם שני מבַצע “בִצועים כה נועזים” בקור ובגשם. ובעצם המחשבה הזו כבר צפוּן הקוֹר בכבודו ובעצמו.

הייתי כותבת כמה דברים, לאו דוקא כאלה שאתה יודע מראש את תכנם, אבל אין העט נוטה להשמע לי בשטח זה, וכיון שאין אני כופה אותו למאומה – הרי אוותר לו. (אגב, זהו אחד היצורים המעטים שאני על פי רב מוותרת לו בלי כל התנגדות ומלחמה).

שמוליק… האם קר לך מאד עתה? השעה 21.35. על מה אתה חושב כרגע? ודאי על המסעות הרבים שאתה עוד עתיד לבצע? מרב חפזון, וקצת מתוך שהיו לנו אורחים, לא אמרתי לך דבר, – אבל ודאי הרגשת יפה שבלי ידיעת אף אחד, ואולי גם בלי רשות, תפש לו הלב את מקומו המתאים בכיס החולצה, או – אם אין כיס – הוא התישב לו מתחת לַסוֶדר. והוא מלוה אותך, ואקוה שישמר אותך מכל רע. ולכן אסתפק כרגע בערֵמת המלים שערמתי כאן. וליל מנוחה, ש.ש. (מה באות להביע שתי השינים?)

להתראות – בהקדם

ז.

מהיום והלאה גם לשם קוֹנספּירציה, גם לשם קצור, אשתמש במונח: “שין ברבוע”. ודאי ידוע לך יפה פירושה של זו.

________

 

תל אביב    🔗

חפש חנוכה תש"ז.

זהרה אהובה,

מרגע שהאוטובוס שלך הפליג להביאך הביתה, לבית הטוב והחם (עכשיו מתחרט אנכי שלא שמעתי בקולך ולא נסעתי אתך יחד – מעתה תמיד אשמע בקולך) ועד עתה טורד אותי ללא הפסקה רעיון אחד: לכתוב לזהרה שלי. אך מדעתי שאנו עומדים להתראות, אמרתי לדחות את רעיון הכתיבה לקרן זוית; ואם קשה הדבר בשעות הראשונות אחרי פרידתנו, הן לא יקשה עלי בצהרי יום ה', שעות מעטות לפני שנפגש מחדש. כך חשבתי מתחלה. כעת שוב איני חושב כזאת. דוקא כעת, בשעה שאני מייחל לבואך הברוּך כל רגע, קצרה רוחי לגמרי…

בדירה כולה מין אוירה משונה של שנת ישרים בעצוּמו של יום, ושקט שקט… בשקט הזה רק לבי ער ומצפה. – למי? האספר לך כיצד חייתי בלעדיך את הערב שעבר? כן: על זה אכתוב – אכתוב ואדע שכתבתי – בודאי ללא הצלחה – דברים שבע"פ לא אבטאם לעולם. מדוע נפלתי פתאם למין טוֹן כזה של דבּוּר, למין ‘גבוהה גבוהה’, לא ברוּר לי; ואולי יתברר לנו בהמשך המכתב: לי בהמשך הכתיבה ולך במשך הקריאה… הקריאה…

חכיתי לטלפון שלך… והנה הצלצול. ששמחתי, שנמתחתי, ש־ וש־ וש־ – כל זה, אם לא הוברר לך תוך כדי השיחה או בדרך ‘חיוב ההגיון’ אוכל לספר לך היום (אבל בואי כבר! האינך חשה כמה איני יכל כבר לחכות?); מה שנועד רק לכתיבה הרי זה הרשם של חוויית אותו רגע בו הנחתי את שפופרת המכשיר הטוב. עוד לא נעור כולי מטוב קולך, מקרבתך, עוד אלה תופסים בי את מקומה של ההכרה הפשוטה והמרה שאיני נמצא אתך…

המלה “זהרה” – – –

זה עתה נשמע צלצול בדלת. אני מתפלל ומאמין שסוף סוף זאת אַת.

_______

 

[עין־חרוד]    🔗

18.12.46

(נר ראשון של חנוכה תש"ז)

שמוליק!

אחרי שנכנסתי למטה והתכסיתי בשמיכה מעל לראשי ונעשה לי חם וטוב החלטתי שאי אפשר להרדם מבלי לשלוח לך פריסת שלום, לך המתענה כעת בחשך ובקר. וכיון שלא ידעתי לאן לשלוח את פריסת השלום, החלטתי להעלותה על הנייר.

אני שומעת מישהו שר כעת שירי חנוכה, ונזכרתי שוב שחנוכה היום, ונרות מדליקים, ולביבות אוכלים, ומשחקים בסביבונים, – סתם כך נזכרתי בערבי חנוכה של שָׁנים חולפות. ביחוד עומדת לפני חיה התמונה שתארת אתה את חנוכה אצלכם, וכל אחת מנגינות החנוכה מתנגנת בקרבי. האם גם עתה הנך מרנן, שמוליק? התדע שכעת, 22.19, אני כותבת אליך, הוגה בך ומפריחה לך ביד למרחוק הרבה נשיקות?

שמוּליק! אם כי לך עוד אי אפשר להגיד זאת, איני יכולה להרדם בלי להגיד לך ליל מנוחה ושנה מתוקה.

להתראות.

זהרה.

________

 

עין־חרוד    🔗

(כ“ז בכסלו תש”ז)

20.12.46

זהרה אהובה,

“מאחרי בנשף, יין ידליקם”! – פסוק זה, שנאמר בשעתו ע"י ישעיהו הנביא עליו השלום ברב זעם, אני מקוה שאינו עולה לא על ג., לא על ט. ולא עלי – אף על פי שהשעה היא 0100 אחרי חצות ולכולנו מטען מסויים של “אליקנט” בקרבנו. הענין הוא פשוט, שבלינו זמן מה במסבת הצנחנים, אחרי שג. שחרר אותנו מנוכחותו הלילית, וטעום טעמנו ממטעמיהם. כשם שהנביא הקדמון לא כיוון את כעסו כלפינו, הן לא תדיניני לכף חובה גם את. הלא?

כדי לתאר לך את הסביבה שבה נכתבות אליך המלים הללו – זהו אהלם של ‘צפרי הלילה’, והוא מלוכלך ומזוהם ומבוצבץ: בוץ בפנים ובוץ בחוץ, ושכבת הבוץ הגונה ביותר. למראהו אני נזכר בימים הרבים שבליתי בצריף האומלל שבו היתה מנת חלקי בוץ מבפנים ומבחוץ – לפני שהופעת את ונקית אותי משניהם.

כרגע מפטפט ט. בלי חשך ומבלבל את המח קשות ונמרצות. למותר יהיה להוסיף לך שבשעה כזאת בלילה לא קל לעמוד בבלבול כזה. קשה ביותר, מרגיז, נורא באמת, הוא חלוּל השעה הזאת –

"בֶּן אָדָם! שְׁמַע

מַה יְדַבֵּר חֲצוֹת לַיְלָה הֶעָמֹק:

עָמֹק הָעוֹלָם מִתְּהוֹם

וְעָמֹק מֵאֲשֶׁר חָשֶׁב הַיּוֹם".

ומה גם, שלך, רק לך, מוקדשת שעה זו, ככל שעותי. האהל הקר והמלוכלך (שזה לא כבר שכחתי טעמו של זה) ופטפוטי ההבל השופעים סביב מציפים אותי פתאם באוירה קרה. זהרה, הלא תדעי כמה סובל אני מקוֹר… זהו ערב אחד יחיד, שאַת, יקרה מכל, אינך עמי פה. קצת זכרון חמימוּת עובר בי בהעלוֹתי את השמחה שהבאת הביתה אתך; מכאן מתבּקשת מאליה ההשואה על מצב רוחו של אבא כרגע, – מכאיב, וכן מיותר למדי, הוא כל פרוּט בקשר לזה. וצמרמוֹרת קרה מרעידה אותי שוב, וזהרה שלי רחוקה כעת ממני. ואני הוגה בקולה שהטלפון (ברוך יהיה!) העביר לי הערב, מביט בתמונתה שבלבי ובזו שבידי והוגה בה שוּב ושוּב.

זהרה’לה, מחר אשתדל להגיע אליך ונחזור יחד ביום ראשון הנה. תראי: אם יהיה לי מזל מחר אגיע אליך בטרם תמלאנה 24 שעות לפרידתנו.

זהרה שאני שלה, ליל מנוחה, ילדה שלי.

ז־ה־ר־ה

_______

שמוּליק!

 

25.12.46    🔗

רציתי לכתוב מכתב ארוך ארוך. אך עיני נעצמות, וקשה לי להתרכז, לכן אעזוב את הנייר ואשוחח אתך בע"פ. אתה ודאי לא תרגיש, אך אולי הלב יספר ללבך בסוד את הענין בדרך. כשתבוא, יסַפרו הלבבות כבר בקול רם.

ליל מנוחה, שמוּליק שלי. אתה ודאי צועד באפלה בראש הלהקה וחוּשיך מתחדדים לכל רחש, ואלו אני חושי עוממים וצוערים מדי רגע ומחכים לתרדמה.

שלום, שמוּליק.

_______

 

עין־חרוד    🔗

27.12.26

לשמוּליק שלום!

מוזר בעצם שכבר החלה פרשת מכתבים. אבל כיון שחוט הלב נמתח – הרי מאליו מתעורר הרצון והצרך לכתוב מכתב.

השעה כעת 23.00 (לא מאוחרת ביותר). במשק מנגנת עכשיו התזמרת של עמק הירדן. הלכתי באמצע. לא מתוך בקרת רעה חלילה, אלא פשוט היה לי קשה לשבת ולהקשיב, והייתי גם קצת עיפה. לכן חזרתי לאהל. נכנסתי אליו, והריהו ריק, וריקנות זו אפפתני. לא אגיד שמלאה את תוכי, אלא כסתה הכל מבחוץ, – ואלו פנימה לא יכלה לחדור, כי בפנים הכל מלא…

אחרי שיחתנו בטלפון קבלתי מיד קשר עם הבית – מובן שאבא דורש בשלומך. ואחרי ששוחחתי עם שני הבתים אשר לי בתבל כלה באתי לביתנו, העגל והלבן, וחשבתי על שמוּליק היושב לו כעת בחיפה העיר ומשוחח עם אביו על… “כבשונו של עולם” בודאי. ואלו כאן באהל יושבת לה זהרה וחושבת ודאי גם כן על כבשונו של עולם. האם נפגשות המחשבות באיזה שהוא מקום?

ומה הנך עושה כרגע, שמוּליק שלי? הישן הנך, או אולי עודך ער וכותב הנך אף לי מכתב? ההרגשה שמחר נתראה מוסיפה לי כה הרבה עֹז, שהרצון לישון גובר ביותר, והמחשבה – שמה שיותר מהר ארדם כך אהיה פחות בלעדיך, כי ודאי בשנתי אטוּס לקראתך, ואלו מחר בבקר מיד אסע אליך. ולכן, שמוּליק שלי, אֹמַר לך ליל מנוחה ושינה מתוקה. ש־מ־וּ־ל־י־ק!!

ז.

_______

 

רחובות    🔗

2.1.47

לשמוּליק שלי שלום!

ושוב הרינו כותבת מרחובות. אינני זוכרת בעצם כמה זמן כבר עבר מאז מכתבי הראשון מרחובות. משהו מיוחד היה בו במכתב ההוא. ואת ההרגשה המיוחדת ההיא נסיתי להביע במלים אחדות. לא ברור היה לי מדוע אני כותבת דוקא אליך. עכשיו ברור לי הדבר מאד.

יושבת אני בבית, שומעת את הרדיו, ולבי עלי דוי. איפה שמוּליק? איפה יישן? וכו' וכו'? הרי יכלת להיות אתי עכשיו ולשמוע יחד אתי את צלילי הרדיו, ואז הרי היה יכל להיות טוב פי כמה. ועתה? איך הגעת אל א. הביתה? לא ארבה להעלות שאלות על הניר, כי רק מחר יוָדעו לי פתרונים, ורק מחר אדע. אני כבר מחכה לך בכליון נפש… פשוט, כבר אין לי סבלנות. שמוּליק!

ברגע זה נכנס אבא לחדר ושואל אותי אם הגעת בסדר לע"ח, ואני מה אגיד לו? “כן”. אמא שואלת מה אתה מספר, וכאן עז רצוני לספר לה איפה אתה, – אבל לא אספר, כי הרי הבטחתי.

שמוּליק! כה צר לי שגרמתי לך חפש כזה מחורבן, באמת, לוּ רק ידעת כמה אני מצטערת על כל הענין וכמה כל זה כואב לי עתה וכאב לי אמש, אולי אף זה היה קצת מכַפר בעיניך על הכל.

שמוּליק! בעצם אני רוצה לכתוב לך כה הרבה בלי סוף; ומצד שני, כיון שהכל רוצה להאמר בבת אחת, הרי אי אפשר לומר כלום, פרט לחזור ולהגות את אותו השם שאהוב עלי כל כך… ושוב כוסס הצער, למה איתרע המזל ונתקעת דוקא בחיפה? למה?…

שמוּליק!… כמה צר היה לי לעזוב את הטלפון. ברגע זה נראה לי שאתה רחוק רחוק, וכבר המון זמן לא התראינו. ושוב אותה הרגשה. לוּ ידעתי שיהיה לך טוב הערב – הייתי אף אני שקטה. אך משאני יודעת שאתה עלול לבצע המון שטויות, ובכלל עלול להיות לך גרוע, הרי פשוט איני מוצאת לי מנוחה בביתי, שאחרי הכל טוב לי בו. כמה חבל שאין לי טקסי או אפילו אופנוע, – הייתי טסה להביאך אלי. שמוּליק שלי… אני נושקת את מצחך ואת עיניך, ויש לי הרגשת אשמה די חזקה, והייתי רוצה שאתה תפיג⁷ אותה קצת.

שמוּליק אל תוסיף לחשוב על ענין הרצון: החזק הוא דַּיוֹ (תראה אם מנֻקד נכון…) אם לאו? את זה כבר אמרתי לך בערב, שאיני מדברת כלל על הרצון! וגם עתה וגם אתמול היה ברור לי שהוא קיים, וחזק הוא, אך לא אוסיף דבר בזאת…

שמוּליק היקר לי מכל… מה דעתך על מכתב כזה? מימי לא כניתי אנשים בתארים כאלה, וביחוד במכתב. וכאן איני יודעת גבול להשתפכות (אגב, נתתי את העט לתקון, או, יותר נכון, לנקוי כללי, ועכשיו הוא 100%). גם העט מתגעגע אליך, ואני מרגישה זאת באופן כתיבתו.

שמוּליק, אולי תבא עוד הערב באיזה שהוא אפן מסתורי. כבר אמרתי לך בראש המכתב, שהייתי יושבת לילה שלם וכותבת לך, אך אולי בכל זאת מוטב להפסיק. כי כך אחזור על אותם הדברים.

שמוּליק שלי… ליל מנוחה.

דע שזהרה חושבת עליך כל הזמן ומתגעגעת אליך נורא.

______

 

עין־חרוד    🔗

8.1.47

שמוּליק,

השעה כעת מוקדמת ביותר, רק 8 בערב, ואלו אני כבר מתכוננת ללכת לישון, – וסבות אחדות לכך. ראשית, אני עיפה אחרי שני הימים של שֵנה של 3 – 4 שעות. שנית, נוח לי יותר לישון ולחשוב עליך מאשר לשבת כאן כך ולהתגעגע בהקיץ. ועוד סבה חשובה היא: כ. רוצה שאהיה ערה מרבית הלילה כדי לקבל את החוזרים, – הוֵה אומר: לא לישון רוב הלילה למעשה. מניתי כאן מספר רב של סבות, אלא שכֻּלן אין כחן למנע אותי לשבת שעה ארוכה ולכתוב לך. זה נתון כרגיל בידי הלב והעט. האחד מכתיב, השני כותב, ואני בעצם רק צופה מה נכתב כאן.

אפתח בכמה דברים שעלי להודיעך. הגיעה היום אחה"צ טלגרמה מאביך בנוסח זה: “שמואל, שלח העתק מיד. התקשר אתי הערב אצל רוזנפלד עד 9 בערב. הדברים דחופים”. החלטתי לצלצל אליו ולהודיעך לבית הערבה באם הדברים חשובים ביותר.

השגתי קשר מיד. ברגע שפתחתי את הטלפון התקשרתי עם עפולה, ולא עבר רגע ודברתי עם אביך. מתברר כך, שחבל מאד שלא כתבת בַּקשת שחרור ושלחת אליו לירושלים. הערב צריכה היתה להתקיים איזו ישיבה, ובלי בקשתך לא יכולים לדון בענין, כי יתכן שאינך רוצה בזה כלל. אמרתי לו שכתבתי לו מכתב גם בשמך ושלחתי היום. אם תוכל, שמוּליק, נסה נא לכתוב את הדבר בבית הערבה ולשלוח אליו ישר. כן הוא בקש להגיד לך שתדגיש שזהו בהחלט רצונך, לבל יצא הדבר כאלו בעל כרחך נעשה הדבר, – וזה קצת מַקשה. ועתה די בזה.

אספר לך קצת על המשך הרפתקאותי היום. מיד כשהתחלתם מתרחקים עלינו על האופנוע ונסענו כמה דקות. בכל אפן אפשר היה לי לעמוד ולהסתכל בך מרחוק ולְלַוות אותך במבט עד שנעלמה דמותך וכלכם יחד הייתם גוש של אנשים שקשה היה לי להבחין בו אותך. רק באותו רגע שנתרחקת השיג אותך הלב. תפס את מקומו. ועתה הוא אתך, ש. שלי. שלחתי עמו את מיטב רגשותי וברכותי לדרך צלחה. הדרך חזָרה היתה מהירה יותר. בבית שאן תעינו קצת והסתובבנו, – במקום לכווּן העמק, נסענו לכוון הגשר הרומאי ועשינו סבוב עצום. את העליה עלה האופנוע במהירות של למעלה מ־100. בקצור, היתה נסיעה עצומה. עוד הגעתי למשק בזמן וסדרתי להם את התרמילים ואת הענינים במטבח, וכ. אפילו לא ידע עד שלא ספרתי לו. בעצם הייתי כל הזמן עסוקה, אבל משהגיע הערב ונפניתי – התחיל קצת להיות עצוב…

– – – דפקו הרגע בדלת. הופיע ט.. עלי להפסיק. שמוּליק, וללכת. אמשיך כשאחזור.

– – – סוף סוף חזרתי, והריני ממשיכה. שמוּליק שלי, מדוע כה קשה לחשב שאתה רחוק עתה? בעצם זוהי הפעם הראשונה שהתחלנו במכתבים כשאנו רחוקים (קורס הספּוֹרט בכל זאת עוד לא כל כך במנין), והתחילה פרשה חדשה, פרשת מכתבים… אין לך מושג כמה אני רוצה שכבר יהיה היום בשבוע הבא. מה הנך עושה כעת, שמוּליק? צועד באוֹן בראש ה“ווים”, או אולי אוֹכל ארוחת ערב, או אולי?… מי יודע מה הנך עלול לעשות ברגע זה, לחשֹׁב ברגע זה ולהרגיש עתה? קדם כל, ודאי קר לך, למרות שאם אתם הולכים – אז ודאי הולכים מהר, בכל זאת קר להן לרגלים, ואולי אף לברכים, ואולי לכל הגוף? וכאן עומדת מטתך עזובה כרגע, וודאי אף היא חושבת: איהו?… מדוע לא בא היום?

שמוּליק, מרגישה אני שאוּכל לכתוב בלי סוף, לכתוב מעתה עד הרגע שתחזור, וכל הזמן יהיה מה לספר לך. יתכן שבמשך המכתב הארך הזה אחזור על כמה דברים, אבל החלטתי לא לקרוא אותו עד שלא אשלח לך, כי אחרת ידמה לי שכבר הכל כתבתי, כך שאין טעם לכתוב שנית. אכתב כל מה שעולה באותו רגע על דעתי. ואתה בקראך אל תשים לב אם תהיינה חזרות. כמה פעמים חזרנו אחד לשני על אותם הדברים! שמוּליק, כמה הייתי נותנת כעת כדי לראותך רגעים אחדים! רגע אחד. שניות מספר! רק להציץ עליך וללחש ‘שמוּליק שלי’, ואולי אף להספיק ללחוץ יד חזק חזק…

יודע אתה מה אני חושבת? בלילה, כשאשב לחכות להם, אולי אכתוב לך, אם לא אישן בינתים, כי אני באמת מרגישה עיפות חזקה. שמוּליק, קשה יהיה לי כאן כל כך הרבה ימים בלעדיך. לכן אני זוממת להגיע לשַׁבּת הביתה, ויש לי כבר תכנית בקשר לזה. אם חפצי זה יצלח בידי, הרי יהיה באמת טוב. אז גם יהיה קל יותר לבלות את החפש יותר זמן בירושלים. ובכלל, שבּת כאן בלעדיך… איני רוצה לחשוב על כך. אסע וחסל. נקוה שאצליח.

שמוּליק, חזֹר כבר אלי… רק מרחוק אני מרגישה כמה הכל כאן חסר טעם כשאינך כאן. שמוּליק, איני רוצה להמשיך לכתוב, כי איני רוצה להרבות להשתפך. הרי אתה את רגשותי מכיר ויודע, ואני חוזרת עליהם שוב ושוב, אלא שלא בכתב. בע"פ תשמע אותי אומרת לך את כל מה שאמרתי לך אמש. ליל מנוחה, שמוּליק שלי. שלום, שמוּליק, שלום שלום.

קשה לי להפרד מהנייר. כאלו אדם חי היה זה, ובכל זאת נעשה זאת קצת בכוח. העט רוצה להמשיך לכתוב, אבל נגיד לו די… ושוב שלום שֹ־־־־ק שלי. לא יקשה עליך להבין, – נכון? ושוב שלום.

אקוה שתבין בקלות את כתב היד, למרות שהוא לא כל כך ברור. אשתדל להבא לכתב ברור יותר.

זהרה.

_______

 

עין־חרוד    🔗

שבט־תש"ז

1.47

זהרה!

אמרתי להתחיל את הדברים הללו הערוכים אליך בצורה אחרת, אבל דבר מה אינו נותן לי לעשות כן, והוא סמן הקריאה שנפלט מעטך בוֹ אני כותב (חייל עצמאי זה!) אחרי המלה הראשונה של המכתב, אחרי שמך. כשם שמבט בלבד על חפץ מסוּים משלך, על תמונה שלך, או סתם מחשבה עליך בשעת רצון וגעגועים – ואיזו שעה מהשעות שאינך אתי אינה שעת געגועים? – עלולים להעלות בי אלפי זכרונות קטנים מפה ומשם עם עוד אלפי אַסוֹציאַציות צרורות בכנף כל אחד מהם, גם סמן הקריאה הזה אינו אלם בשבילי. הוא חי ודובב, זהרה.

התזכרי סמן קריאה שנכתב פעם בעפרון על גבי קופסת “אמפּיר” לא הרחק מקו הנפט? התזכרי סמן קריאה שהוּנח פעם על מטתך באהל המרובע יחד עם תעודת הזהות שלך? ועוד אחד, בשבת השניה שלנו בבית שערים, על המזרון בחוץ, לאור המנורה המהבהבת? זכרי והעלי כמוני את הימים הנהדרים ההם, בהם גמלה אהבתך, בהם בשלה אהבתי. הנה עתה בעמדנו לפני אפשרות קרובה ביותר של פרידה, זהרה שלי, אני מעלה אותם אחד לאחד, את ימי האשר הגדולים.

עד כמה שזכרוני מגיע עוד לא התחלתי מכתב בסמן קריאה. וגם שניה לפני הכתבו של זה לא היה עולה על דעתי לעשות זאת. אלא שמכתב אליך הערב קשה “לתכנן”. הוא – איך להגיד? – “יוצא מעצמו”. וזאת תפלתי (הן קרבנו שנינו לרעיון התפלה): יגיע ויירצה ללב האוהב.

לב זה! היקר מכל יקר, היכן הוא כעת? הכבדה העלטה שמתחתה סוֹער דמו? והחוּט, חוט הלב, האם קצהו השני מחולל שם בחשך בצוע רב יסורים כזה הנמצא כאן באהל? לב, לב! כאן בקצה הזה עונה לב להלמותך. לא נתנו לשניהם להית קרובים בערב הזה, שהוא אולי, אחרון לערבים נהדרים של תקופה שלמה שעברה עלינו מאז לילות בית החולים והאַבלק…

מתחת לעינים הצופות באפלה, הוא נמצא, הלב האהוב, מוּפקר למחשבותיו, מוּפקר לקור הליל. היש ממש בסוודר ובמעיל? החם ללב היקר? ועצם ההרהור על הקוֹר שבחוץ בו את נמצאת, ילדה יקרה שלי, מעביר בי, מתחת לשלש שמיכות הצמר, גל קוֹר. “ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו” – אני נזכר פתאם – "ויבקשו נערה יפה – – "

מה יש לדבר? הנערה היפה אפילו אם תבקשוה – לא תמצאו. לא לא! אבל היא תבוא, מעצמה תבוא. ובבוֹאה אין צרך שתנקט בשיטתה של אבישג השונמית ז“ל; די אם תביט בי בעיניה ותאמר: " שמוּליק שלי, אני פה”. לשמוּליק זה יספיק. רב לו. הוא צריך להתכונן עתה (ואינו יודע איך יעשה זאת, ואינו מאמין שיוכל לעמוד בזאת) לתקופה מרה ומרירה שזה לא יוּענק לו, לתקופה קשה. ואז יהיה לו קר תמיד. זה ברור. והוא, כידוע, סובל ביותר מקור.

הוא יודע גם יודע: אין לשמוּליק פנה חמה בעולם הזה אלא זהרה שלו. הוא נזכר בבקורו ברחובות, ובכל מה שזהרה נתנה לו כל הזמן. והוא מתחזק בידיעתו זאת, ומאמין, רוצה בכל כחו להאמין, שעוד מעט קט ולא יהיה עוד כח שיגזור עליהם פרידה לעד. אלא שעליו לצאת דוקא עתה לגלות.

(זהרה’לה, אני מזכיר לך את החוזה שלנו, שעליך להעיר אותי בבואך – אפילו בשעה 3 בלילה)

ליל מנוחה, יקרה מכל,

שמוּליק שלך.

 

[עין־חרוד]    🔗

11.2.47

שמוּליק,

זה עתה חזרתי מחדר האכל. כמה ריק כאן בלעדיך. בחדר האכל שאלה אותי תמימה: “איפה בן הזוג?” באותו רגע בא מרדכי כהן⁸ לקרא לי לטלפון. שמחתי מאד, כי כבר נואשתי משיחה אתך, וכשבאתי לשם וראיתי את המקום הומה מקהל רב – הצטערתי מאד שאי אפשר היה ללחש לך אף מלת חבה אחת, ואפילו לא את שמך… רציתי כה הרבה לשאל ולדבר על המון דברים, והנה לא נתן הדבר. ובכל זאת טוב שדברת. חצי שעה קדם לכן היה שקט לגמרי, ולא היו בכלל אנשים על יד הטלפון. (חכיתי 3/4 שעה, ואחר החלטתי שאולי אינך יכל לטלפן. ואז צלצלתי לרוזנפלד, וקויתי אולי בכל זאת אשיגך, ואם לא – לפחות לדרוש בשלומך).

שמוּליק שלי, מאומה בעצם לא ספָּרת לי, ואלו אני כמעט לא שאלתי. ועכשיו איני יודעת כמעט ולא כלום מה אתך וכו'. שמוּליק, תמיד בשעה שאני כותבת לך יש לי הרגשה שכה הרבה רוצה לצאת לאור דרך צפון העט, וכיון שהכל רוצה להתפרץ ולהדחק בבת אחת נוצר מעצור (‘הזנה כפולה’), ואי אפשר לכתוב אפילו מלה אחת, אלא להאחז בשמך. וכמו שבדבור לפעמים – אפשר להביע בשם כה הרבה, הרי אותה הרגשה ישנה לי גם בכתב. מה אתה עושה כעת? בחוץ אני שומעת צעדים, ואם כי הודאות שאינך כאן כה חזקה, יש לרגעים הרגשה שאולי תפּתח הדלת וילדי יבא. (אך הרי גם ברגע שיש הרגשה כזו דופקים בדלת ונכנס… ד.).

– – – אתמול אמרת משפט, שהיו ימים שזהרה היתה מוכנה לבכות לרעיון ששמוּליק לא יהיה אִתה, ואלו עכשיו הכל אחרת… האמנם חושב אתה כך? אם אין דמעות כאן, הכאב ישנו, וההרגשה העגומה, והמתגעגעת אף היא ישנה, ורק שמוּליק איננו עתה.

במשך היום, בשטף המעשים המרובים, נדמה: לא נורא, אפשר להתגבר יום יומים, אם כי יש רגעים ואני מוצאת את עצמי יושבת ותוהה: איפה ש. שלי? ואלו בהגיע הערב ואני באה לבדי לחדר האכל… כבר כמה פעמים כשבאתי לבדי שאלו אותי: “מה זה לבדך?” – כשידעתי שבאהל שוכב ילדי ומחכה לארוחתו, הרי קל היה לענות; ואלו כשיודעת אני שבבואי לאהל לא יקדמני איש, הרי עצב מתגנב ללב, וכל אחד יכל להרגיש בו ודאי כשאני עונה “נסע”. נסע למרחקים…

שמוּליק, יודע אתה? בתקופה האחרונה קרה לי כבר פעמים אחדות שקראתי בשמך לאנשים שונים בטעות. פשוט, במקום לקרא בשם האיש נפלט השם שחבוי בלבי.

שמוּליק, המרגיש אתה כעת שלבי אינו כאן אתי, אלא מחפשך, ואולי כבר מצא אותך ואַתם הולכים יחד?

מצד אחד אני שמחה מאד (ובאמת מאד, כי זה פוטר אותך מצרות רבות) שאתה חוזר לירושלים, ומצד שני הלב כואב ומיבב… ובכל זאת איני רואה דרך לשחרורי אני. כל רעיון שעולה במחי – אני מיד דוחה אותו בשתי ידים.

הייתי כבר הולכת לישון, אבל נאלצתי לדחות זאת… שוב צעדים על יד האהל. דפיקה. נכנס ט.: ג’וֹבּ חדש הביא לי. מיד אשוב ואמשיך, ילדיק.

– – – שמוּליק, הייתי ממשיכה בלי חשק, אבל הרעיון – שאחרי הכל, לחזור על אותה עצבות מדכאת ששוררת עתה באהל ולחזור ולאמר לך דברים שאתה יודע אותם וחש אותם היטב, נראה לי קצת מיותר. לוּ הייתי שולחת לך את המכתב, – אבל כיון שבשעה שתקרא אותו כבר תהיה על ידי, ואוּכל לאמר לך הכל במלים, ואוּכל להביט על עיניך ולנשקן, – הרי אז מיותר כל המכתב. ושוב צעדים… מי יכל להיות עכשיו? ד. היה זה, ושוב עלי להפסיק לרגע.

– – – חזרתי. ועתה אולי אסַים ואמשיך להגות בך ולשוחח אתך. אביאך אולי על כנפי הדמיון וארדם…

ליל מנוחה ילדי.

שמוּליק שלי,

היה שלום.

_______

 

[עין־חרוד]    🔗

יום ד' – 19.2.47

[בימי צאת שמואל לטיול אל מצדה]

שמוּליק שלי!

18.15

שוכבת אני כעת באהל, הרדיו מנגן לי, ולכאורה הריני צריכה להיות מבּסוּטה, ולא היא. אספר לך תחילה מה קרה כאן, מי בא, ואחַר אספר לך קצת מבפנים.

ברגע שנסעתם נכנסתי לאהל, כדי לשים שם כמה דברים, והריקנות שבי ובתוכי היתה כה גדולה שלא שהיתי בו אף רגע, ונמלטתי החוצה, והתחלתי משוטטת במשק. לקחתי דאר ועתונים. פגשתי את ס., אח“כ הסתובבתי עם ק., וכה הלאה – עד אחה”צ. ורק אז באתי לאהל ועטתי על העבודה: סדרתי אותו, ויש לציין שהוא היה קצת הפוך. הבאתי את הרדיו, ומיד נכנסה י., וכך שוב עבר הזמן. קצת. בשעה 2.30 בערך הופיעו נ., ג. ופ.; ג. כמעט בכה כששמע שנסעתם; הוא קבל את המכתב אתמול בערב והיה על יד עזה, וכיון שלא ידע לאן לנסע – בא לעי"ח. אותו הדבר ג.

לא הניחוני לבדי. בעצם טוב הדבר. עד הצהרים לא יכלתי בלי זה. לא יכלתי להיות לבדי. אבל אחה"צ, כשקצת נרגעתי ורציתי לשבת ולהזכר בילדי, – כבר לא נתנו לי. לא יכלתי לשבת ולהתרכז, כי כל הזמן מלָוה אותי הרגשת הריקנות, ונדמה כאלו אין מעשה שצריך לעשותו, ובכלל איני מוצאת בינתים את עצמי.

– – – חלו בינתים הפרעות בכתיבתי. נכנסו ה’ג’מעה' שעוד נשארו כאן, ושוחחתי אתם קצת, ובאה ש., – ואלו עכשיו השאירוני לבדי עם שמוּליק שלי. הערב יש סרט בעי"ח. אני מהססת אם ללכת, כי הרי אתה כעת רחוק כל כך, ואיני רוצה לעשות זאת בלעדיך. אבל אולי, – אם מצב הרוח יחייב זאת, אז אלך.

שמוּליק, מה אתה עושה כעת? ודאי ארוחת ערב בבית אשל. ואלו ילדתך הבטלנית והמפונקת נמצאת לה באהל ולצלילי מנגינות כותבת לך מכתב.

________

 

24.30    🔗

זה עתה חזרתי מהסרט והריני כותבת לך שוב. הסרט היה די חמוּד. בעקרו – משחק של שני ילדים קטנים: “יפו ענביך, כרמי”. החלטתי ללכת, כי היה קשה לי להיות יחידה, ועוד יותר קשה בחברת אנשים באהלנו, ולכן החלטתי ללכת לסרט. אינך כועס עלי – נכון?

שמוּליק, מה אתה עושה כעת? אני מחשבת בכל שעה מה אתה עלול לעשות, ועתה אני משערת שאתה ישן ובעוד זמן מה תקומו ותשימו לדרך פעמיכם. שֵׁנה מתוקה, ילדי, ודרך צלחה בקומך.

ואני יחידה באהל, ואין שלמות בנפשי, לבי עזבני וידד למרחק, ועתה עלי ליחל לבואו והוא יביא לי את שמוּליק שלי. כמה קשה להיות יחידה – אני מבינה רק עתה. קשה לשאת את המחשבה שאַתּ יחידה בחלל האהל הזה ושמוּליק נמצא הרחק הרחק מזה עשרות קילומטרים. אנחנו הבטחנו לבלי הפּרד לעד – כיצד נַגשים זאת? רק כשנכיר כמה קשה להיות לבד, אחרי שלמדנו להכיר את החיים בצותא, נמצא ודאי גם את הדרך להמנע מפּרידוֹת.

אתה אמנם אינך בודד עתה. הרבה אנשים סביבך, ולך אולי מענין וטוב, ואולי ידיד חדש שמנסה להפיג את הבדידות ע"י השמעת קולות – והוא הרדיו – לא מצליח ביותר. על כל פנים אף הוא עוזר לעתים.

שמוּליק שלי, ז. כל כך אוהבת אותך. אין טעם לשפוך כל זאת על נייר, כי לקרוא דברים אלה זה לפעמים מוזר, ואולי תאמר: אף מיותר, אבל כשרגש זה שואף להתפרץ ולהאמר ולא די ללחש אותו בחלל האהל הריק – הוא מתפרץ גם דרך העט. הָבֵן לרוחי, שמוּליק שלי, – אני נושקת את עיניך, העצומות ודאי, ואת מצחך, – בזהירות – שלא אעירך. נכון שלא התעוררת? תישן, ילדי הקטן, תישן, תישן, ואף אני אשכב לישון, ואֹמַר לך הרבה דברים שלא תשמעם ואולי אף לא תדעם, ילדי הקט.

יום אחד עבר. עוד כמה נותרו לי? ושוב ליל מנוחה, שמוּליק שלי, ונשיקה על האזן. ואתה… מה תגיד? לא אכפת לי ‘מַעלוּם’.

אתה רואה? לא הצלחתי בהתערבות, ולכן אני יושבת בבית. גם על זה אוֹמַר: ‘מעלוּם’ בנוסח שלי, אף על פי שזה לגמרי לא ‘אין דבר’. בפנים כואב חלל הלב (כי הלב איננו) ומתגעגע. די להשתפך. עוד 10 ימים לפני.

שֵׁנה מתוקה. וכשתקום תדע שזהרה הולכת על ידך. לא היא, כי היא… (לא אכתוב אפילו מה שהיא). אבל רוחה ולבה.

ושוב שלום ונשיקה חמה.

_______

 

10.20    🔗

יום ה' 20/2

רואה אני שכתיבתי אליך תהיה הפעם מעין יומן קצר (אולי יגיע לממדים שהמלה ‘קצר’ לא תהלום אותם). כשאני יחידה באהל ואין לי במיוחד לסַדר דבר מה – הריני כותבת. כך שכמה פעמים ביום אספר לך על מעשי (שאין בהם משום ענין) וסתם ככה דברים בעלמא. ולכן אספר לך שהיום קמתי ולא רציתי לרדת לאכול, ולכן החלטתי לקרא אגדה שכבר הקראת לי, וקראתי את “משקפי התכלת” ואת “חוט הלב”. ואמנם מרגישה אף אני עם כל צעד נוסף שלך שהחוט מתארך, והכאב כבר היה מרגע שעזבת את עי"ח. אחַר הדלקתי את הרדיו, ורציתי ללמוד לטינית. ואז קראו לי רגע, ומשחזרתי ורציתי ללמוד, החלטתי קדם קצת לשוחח אתך.

אתה כעת ודאי אחרי הליכה של 6 שעות בערך (עד כמה שאני מסיקה לפי התכנית), אם לא שֻׁנָה אצלכם שום דבר והכל מתנהל כצפוי. אך מזג האויר? האם היה קר בלילה? ועתה ביום? אני מציפה אותך בשאלות, אף על פי שלא אקבל עליהן תשובה אלא בבואך, בכל אפן רוצה אני לדעת. מקוה אני שמסדום יחזרו חברים, ואז יביאו מכתב מילדי שלי. עכשיו אסדר את עניני המועדון. ואקוה שהערב או מחר אסע הביתה. בינתים שלום. להתראות בעוד שעות מספר, שוב על דף הנייר.

_______

 

22.20    🔗

בדיוק 12 שעות מאז כתבתי. אם אנסה לסכם את 12 השעות – אוכל לעשות זאת ב6 מלים: שֵׁנה, קריאה למוד, רדיו, אכל, פטפוט. חלק נכר של הזמן ישנתי, ובשאר – כנ"ל. אבל זה – המעשים הכלליים שעשיתי, ואלו מדי פעם הייתי נתפסת למחשבה: איכם עתה? מי יתנני עמכם! ועושה אני מדי פעם את החשבון שיכלתי להיות אתכם, ויכלתי אף אני ללון הלילה במכתש הגדול ולשתות ממי עין־ורקה, וגם לי יכל היה להיות קר, ואף אני הייתי עיפה. והנה אני יושבת באהל, וכל זה רחוק ממני כל כך.

מחר בבקר החלטתי לנסוע הביתה לשבּת. ודאי אכתוב לך משם.

איך עבר היום? האם קשה היה? ואיך התרמיל? כבד ביותר? ילדי, למה איננו יחד? אַתה אשם בכך. יכלת לוותר, ולו גם בגלל זה שלא נצטרך להפרד. אני מצטערת, ילדי שלא נסיתי לשכנע אותך בעזרת הרופא. אולי הוא היה מסכים, ואולי?… מילא, עכשיו כבר מאוחר לחשב על זאת. אני רק חושבת שכבר עברו יומים, ועוד 9 ימים לפני. נסיעתי הביתה תעזור לי קצת. וכשאחזור – כבר יהיו לי רק עוד 6 ימים, וזה כבר יעבור איך שהוא. אז, אני מקוה, כבר יבואו באי כח מסדום, ואז יהיה לי מכתב, וזה יעודד. ליל מנוחה, שמוּליק שלי. איך מתנהל המסע? והעקר, מה אתה עושה בשעה זו? ישן ודאי. וגם הפעם אני נושקת אותך בזהירות לבלי העירך. ליל מנוחה, ילדי. אני מתפללת לשובכם בשלום.

אגב, הערב השמיע הרדיו את שירתו של ליבל גלנץ, שכל הקהל התפעל ממנו ביותר. אודה, שלמרות שבדרך כלל פרקי חזנות לא עושים עלי רשם, פרט אם זה פשוט יפה בגלל המנגינה והקול, כאן אפילו אני נהניתי. בתכנית היו שירים, היתה “הללויה”. ואח"כ כמה קטעים בשירה וחזנות מיצירותיו, – והיה בכל שירתו משהו, לא אדע, בעצם לומר מהו בדיוק, שעורר לחשב ושעורר קצת עצבות, ונתן הרגשה של קשר בין השומע לחזן. קשה לי להסביר לך מה פשר הרגשה זו שהרגשתי, אבל היא גרמה להנאה רבה.

– – – מלבד זה, ילדי, ידעתי שרוצה אתה שאסרג לך. כפיתי על עצמי ישיבה ליד הרדיו והסריגה ביד, וסרגתי, אני מעריכה, 7 שורות וגמרתי את הפקעת. היודע אתה על מה חשבתי בשעת הסריגה? על המון דברים. כפי שאמרתי לך כבר פעם, – בשעת סריגה קל מאד להתרכז, והמחשבות באות וחולפות ונשזרות זו בזו, ואפשר מאד להרחיק לכת. התחלתי לחשוב, וחשבתי בבת אחת עלינו, על שנינו. ומכאן נסתעפו המחשבות, והתחלתי לחשוב על ענין השחרורים, והלאה המשכתי וחשבתי בנוגע ללמודים בשנים הבאות. ומכאן הסתכלתי מולי באהל וראיתי את השושנים שעומדות על השלחן, והתחלתי להתפעל מהן ונהניתי מצורתן ומהשלבים השונים של יופי שהן עוברות בהתפתחותן.

________

 

07.00    🔗

יום ו' 21.2

ובכן הבקר אנו מתראים שוב. אני כרגיל באהל ליד הרדיו, ואתה ודאי נהנה אתה מהמכתש הגדול, או אולי כבר צועד למעלה העקרבים. הערבה שנתך בלילה או היה קור חזק? שמוּליק, תצטרך כפי שהבטחת לי, לספר על הכל מתחילה ועד סוף. לכן זכור ושמר כל פרט בזכרונך. או, אני מקוה, שמוצא אתה רגע לכתוב לי מלה.

אני סוגרת את האהל ונוסעת הביתה היום. ודאי אכתוב מרחובות, ואם לאו – אז בשובי הנה אמשיך כאן, במקום שהפסקתי. שמוּליק, אני אומרת לך למפרע שהחלטתי הפעם לראות בעיר מה שינתן לי, ואפילו הצגה, – כי אתה, לפי דעתי, רואה גם כן לא מעט, ולכן תרשה גם לי. אני מאמינה שאתה מרשה. דרך צלחה, שמוּליק. מבלי לשאל יודעת אני שאתה חזק כרגיל בדרכים כאלה. ושוב שלום.

______

 

רחובות    🔗

14.45

22.2

ועתה מרחובות כותבת אני קצת. מעין דו"ח. אתמול הגעתי הביתה בצהרים. את אחרי הצהרים בליתי בצורה הרגילה שלי: חפיפת ראש ורחצה, ובערב יצאתי עם אמא ועם אבא ל’שמואל פריוה‘. הבקר עשיתי עם עמוס טיול על האפנים. צעדנו לבילו, מעין בקוּר פרידה, – הזקנים הלכו ברגל והצעירים רכבו על אפנים, כלומר, עמוס הרכיב ואני הָרכבתי. הוא ציין את כוֹבד משקלי, אבל לא נאנח הרבה, והנסיעה עברה בהצלחה. – ענין ירושלים נדון בכל המרץ, והבטחתי לאמא: ביום א’ או, לכל המאוחר ביום ב' להיות בירושלים.

ועכשיו תכניתי – לנסוע לת“א. אמש צלצל אלי פנחס (לא ראיתיו, הוא לא היה במשרד, אבל מסרו לו שצלצלה בחורה, והוא החליט שזו הייתי אני) והציע לי ללכת הערב ל”אדיפוס המלך“. הוא כבר קנה כרטיסים. הססתי רגע, אבל הסכמתי. לכן אני מתכוננת ללון הערב בת”א ומחר לנסוע לעין חרד. ובינתים הימים עוברים. ואני הרי יודעת יום יום איפה אתם צריכים להיות, ולפי זה מחַשבת לי מה אני מפסידה ומה אתה רואה. לפי ידיעתי, לַנתם הלילה במכתש הקטן ועכשיו אתם הולכים בואדי פוקרה ומתקרבים לעין־ערוּס. אני מחכה בכליון עינים לחוזרים מסדום. מקוה אני שהם יגיעו אלינו ביום שני.

בבית, כרגיל, העבירו את השיחה לשלבים הרגילים. ואני, כרגיל, בעקשותי, התרגזתי שדודתי רמזה לי דבר מה בקשר לזה, והטפתי לאמא מוסר קצת. התברר לי שבשיחתם עם אבא שלך אמר הוא בפרוש שהוא חושב שנתחתן בקרוב, – וזוהי התכנית המשותפת שלהם. אני לא עניתי להם תשובה מדוייקת בקשר למועד מסוים, דחיתי אותם בלא כלום, ואמרתי לאמא שבבא הזמן אודיע לה. והיא, להיפך, רוצה היא כבר לדעת ובהקדם. היא בשלהּ, ואני בשלי, ואבא מעיר פה ושם הערה. בקצור, די עליז. עמוס אינו יודע מפי מי לשמוע: אם מפי, שאיני מבטיחה לו שמחה, ואם מפי אמא, שכבר עוד מעט קט ו“התחילה בהכנות”… ד"ש חמה מאמא, אבא ועמוס.

יש עוד עכוב רציני בקשר עם העברה לירושלים. והוא – למודיו של עמוס. בית הכרם מסרב לקבל באמצע השנה בגלל רבוי של תלמידים. אבא מנסה לבקש, – ונראה את התוצאות. בלי עמוס אמא אינה רוצה לעבור, ומי יודע מה יהיה הסוף. אולי מכל זה יצא בסוף עורבא פרח.

שמוּליק, מתי תחזור כבר? אני מחכה לשבת הבאה ורוצה שהשבוע הזה ירוץ. ודוקא להכעיס הוא ודאי יזחל ביותר. שלום, ילדי. להתראות שוב ליד הנייר בעי"ח. כיון שודאי לא אכתוב הערב, אגיד לך ליל מנוחה כבר. ברור שלפני שארדם אגיד לך ליל מנוחה בתוספת ארוכה ובנשיקה חמה.

שלום, שמוּליק, להתראות. חזור כבר.

_______

 

יום ב' 24.2.47    🔗

עי"ח 14.00

ושוב שלום, שמוּליק שלי. כבר מזמן לא התראינו, משבּת אחה"צ. מאז עשיתי די הרבה דברים, ועתה אני שוב באהלי, מחכה לרגע שתחזור כבר. בשבת בערב ראיתי את הצגת הבימה “אדיפוס המלך”. דוקא די מצא חן בעיני. אמנם לא הורגלנו למבנה כזה של הצגה, שבו יש למקהלה המדברת ערך רב, אבל אחרי כל זה ההצגה עושה רשם רב. ושוב: כל הטרגיות של ההצגה – לגבי דורנו אולי לא היתה כל כך טרגיוּת, אבל אם נשתחרר מהמושגים שלנו וננסה באמת לראות זאת בעינים של הקהל שהיה לסופוקלס (כפי ששאול טשרניחובסקי כתב ל“הבימה” בתרגומו), נוכל להתפעל ביותר.

לנתי בת“א, ולמחרת נסעתי לחיפה. באתי לע”ח, ושם חכו לי קטסטרוֹפוֹת. כל הג’מע נשאו את הרגלים, ויסעו, ולא לשבּת בלבד, חלילה, אלא יום ששי, שבת וראשון, – למרות שביום ה' בערב היתה לי שיחה אתם ועם יוחאי, וּותרתי להם על החזרת שבּת בעבודה, ורק שיעבדו שעתים במועדון, ולבסוף – מרב טובה – החליטו בכלל לפרק כל על. מובן שזה לא היה לי נעים ביותר. אני חושבת שהדבר יצריך תגובה חריפה. איני רוצה כאן להאריך את הדבור על כך ואסביר לך את הכל בע"פ.

אמש לא יכלתי לכתוב לך, אם כי לא פסקתי מלחשוב עליך ולהתגעגע, אני מחכה למחר לחבריא שעלולים לחזור. אני מקוה שימָצאו חוזרים, לפחות – אחד מכל המסע. ואני מקוה שמצאת לך זמן וכתבת לי.

שמוּליק שלי! האם גם אתה כה מתגעגע? ודאי לא. כי אתה בכל זאת בטיול, ותמיד אתה עסוק או עיף, או הולך ומתפעל, כך שיש פחות זמן לחשוב, ואלו אני כל היום הארוך לפנַי – לחשוב ולַהגות בעובדה שאני יושבת לי כאן באהל ואתם רואים מראות אדירים, ובכלל… למה אאריך בתאורים? יודע אתה בעצמך באיזה מצב עלוב ומחורבן השארת אותי, ולבך אפילו לא נוקפך. מוטב היה לי לצאת, ולו גם היתה הברך כואבת קצת. אף על פי שיכל להיות שגם לא היתה כואבת כלל.

שמוּליק, היודע אתה מה זאת אומרת לחיות כאן בצורה זו כל כך הרבה ימים? אמר לך את האמת, שלוּ תארתי לי את המצב בדיוק כמו שהוא, לא הייתי נשארת כאן בשום אפן.

מתחילה אני כבר את העמוד ה־12, והיום רק היום הששי לטיולכם. ס. מסר לי שרק ביום א' תחזרו. עוד יום. כמה חבל. לי זה לא טוב, כי אמא זקוקה לי מאד מאד דוקא ביום א‘, אבל, כמובן, אחכה כאן כבר עד יום ב’. אם כן, אם הכל יהיה בסדר, יש סכויים שבדיוק בעוד שבוע פחות יום אתן לך נשיקה של ממש, ולא באויר, שודאי אינו מעביר לך כלום. ילד קטן. מתי תבוא כבר?

– – – בעין־חרוד מגפת אדמת. כל בני המשק הגדולים חלו. אני חוששת שאולי יש לכם חולים גם מבין החברה. כל החולים כאן דוקא הגדולים, ולכלם כבר היתה חצבת, כך שאין זה אומר שלא תהיה גם לי עוד אדמת. איך לך? האם כבר היתה אדמת?

אני פוחדת שכשתקבל את מכתבי, מרוב דפים לא תוכל לקרא אותו.

אולי אצליח אני לבא יחד עם המכתב בשבת לבית הערבה. שמוּליק, אני מבקשת אותך לסדר עם כ. שתצא לחפש מיד. בכל אפן, באם לא אגיע אני לבית הערבה, נַסה אולי להגיע בעצמך (אולי עם הטנדר לעי"ח) עוד בשבת. ואז, אם נוכל – נסע יחד ביום שני לירושלים. עוד 6 ימים לפָנַי. בדיוק חצי. מי יתן ויעברו ימים אלה כבר, ושוב אוכל לראותך על ידי. היה שלום.

_______

 

ערבת סדום    🔗

יום א' –

אבל לא חשוב⁹

זהרה, זהרה,

נחל שוטף (מלוּח פ־ח־ד!), התגודדות קבוצות של מלוכלכים ועבדקנים ליד המים. צעקות וצווחות, מראה המפעל של סדוֹם באופק – זוהי התמונה כרגע. השעה אחרי 1700, וכמה מהחברה עומדים לחזור בסירה. ואמרתי: אערך מלים לזאת שכל המלים הלא־אמורות שלי במסע (והן רבות אלפי מונים מהאמורות) שלה.

יקירתי, לא יכלתי לכתוב לך… אבל כל שאר משאלותיך מעמי מלאו בתכלית, ותמיד תמיד הלכת אתי. נכון שתמיד תמיד נלך יחד? כן. נכון שכן?

הרבה מראות חלפו נגד העינים בימים האחרונים. החוויות רוּכּזו כאן רכוּז חזק עד לסכּנה. העצומה מכלן היתה – הגעגועים אליך. ובכל מקום ומקום ראיתי את תמונתך. ראיתיה בקירות המכתש הגדול, בעפרות הפלא של המכתש הקטן, בהוד הגאיות, בלהבות המדורות שאנחנו עורכים מדי פעם לשם בשוּל ולשם ‘הווי’. כן, וזה היה מופלא מאד: דמותך הקורנת היתה עולה כמו מתוך האש כשהייתי נועץ מבט במדורה. ואז הייתי נמלא מחדש אהבה אליך ללא מצרים, אשר הנגב וחילו לא יכילוה.

אתי הלכת – עם היותך רחוקה כל כך. לכל מקום הבאתי אותך, זהרה’לה שלי. היתה חוויה של מאמץ עיפות וצמאוֹן קשה. היו חוויות של אור בעיני האדם ובעיניה הגדולות והפקוחות נצח של ארץ הנגב. כל אלה עוברים עתה על שמוּליק, ילדך נחמדך, אך מעולם לא עברה עליו בכח נוֹגשׂ כּל כזה חוויה אחת נפלאה ונהדרת ועזה: אהבה ממרחקים ליחידתו.

זהרה’לה שלי (נכון שאַת שלי?), לעולם לא נפּרד עוד. תמיד נאהב אחד את השני.

אור היום נגמר כבר. בלי רצוני עלי לסיים.

שמוּליק שלך.

_______

 

בצל הצער    🔗

 

היומן: [יומן מכתבים ‘אל שמואל’] (תש“ז – תש”ח)    🔗

ירושלים.

שבועות תש"ז – 23.5.1947    🔗

עברו כבר 21 יום.

לקחתי לידי את עטו של שמוּליק והחילותי לכתוב. למי אכתוב אם לא לשמוּליק? ואולם הכל אומרים שאין עוד שמוּליק, שלעולם לא יהיה עוד, האמנם? היתכן? לא אאמינה בזאת. הרי מכתביו עמי ותמונתו עמי, ורוחו ונפשו קשורים בנפשי, ואין לי דבר בעולם ממשי יותר ומוחשי יותר מאשר קשר זה ואהבה זו שלנו. ולפתע, ברגע אחד אכזרי, באים אנשים ואומרים: די, זהרה. שכחי. מתחי קו על העבר. מכאן עליך להתחיל מחדש. מה קרה? איפה שמוּליק? והם אומרים: שמוּליק לא ישוב עוד, הלך לעולמים, ואיננו עוד. ואני, רק רגע קט מפריד ביני ובינו. מי יתן לי לחזור אחוֹר ולהשיב רק את הרגע הזה חזרה, ואז.. הרי הכל היה יכל להיות כה טוב, – ומדוע זה הכל רע כל כך, רע ומר? הרי שמוּליק ישנוֹ, הרי אין זה יכל להיות אחרת. “היה איש, וראו: איננו עוד” – אם כן איפה הוא? האמנם שמוּליק הוא המוּנח מתחת לאבנים הכבדות ורוצה הוא לצאת אך אין פותח. ורוצה הוא לצעוק אך התכריכים מפריעים ואין שומע, ורוצה הוא לצאת ולבא הביתה אך אינו יכל, ואיש אינו בא לעזור לו? למה נתתי לקחתו ממני? למה נתתי לאותם שטנים שחורים לעטפו בסדינים ולקברו? הרי רק אני יכלתי לרפאו. ואלי היה שב, והכל היה חוזר והיה טוב כמקדם, ואלו הם לקחוהו ולי לא נתנו לראותו יותר. והוא שכב מכוסה דומם, לא נתנו לו לראותי, ולא נתנו לי לראותו, לראות את עיניו המאירות, את שניו הלבנות הבולטות ואת עורו הלבן החלק…ומה נתן להם לכלם את הזכות עליו? הן בחייו היה רק שלי ולאיש לא היה בו חלק, לכל אלה שעכשיו זכו בו לא נתן אפילו רגע קטן מחייו, ועתה כלם כלם לקחו אותו לעצמם, כלם מצטערים עליו ומבכים אותו. איפה היה כל שפע זה של אהבה בחייו? למה איש לא זכרו אז כשהכל היה עוד כה יפה?

האמנם היה הדבר רק לפני 20 יום?

האמנם רק לפני 20 יום נשקתיו בבקר בפקחו את עיניו, ויחד אכלנו את ארוחת הבקר, ויחד שחקנו עם הפעוטים שבחצר, ויחד ישבנו בישיבה שחרצה את גורלו? האמנם היה כל זה באמת? או אולי חלום כל זה, חלום רע ומר, חלום איֹֹֹם שנמשך ונמשך ללא סוף? ואולי יבא הסוף? אולי באהל בעין־חרוד אנו ישנים ומיד תבא היקיצה ואנחנו נארוז את חפצינו ונסע הביתה? האמנם חלום חלמתי? או חלומות כה יפים חולמת אני עתה שיכל להיות עוד שוב כשהיה? ואולי באמת יכֹל להיות כשהיה.

28.5.47    🔗

שמוּליק שלי!

התחלתי במכתב כאלו הכל כמנהגו נוהג ואני כותבת מכתב לילדי שעומד לחזור בכל רגע. האמנם לא תחזור, ילדי? ומדוע?

זוכר אתה כמה רצינו להיות יחד? כמה לא רצינו להיפּרד ולוּ גם ליום אחד בלבד, ועתה הנה נפרדנו לקרוב ל־4 שבועות. היום לפני 4 שבועות באת אלי צוֹהל, שמֵח – משוּחרר. והיום, כשאנו כבר משוחררים, איפה אתה? מדוע לא תבֹא? הרי הבטחנו לא להפּרד אף פעם לעולם, ועתה? מדוע הפרת את הבטחתנו? שמוּליק, בא אלי חזרה. איני מאמינה שלא תבוא, איני יכולה לחשוב שתמה פרשת חיי היפה ביותר. מדוע נפסקה באמצע? מדוע נלקחת ממני? מדוע לא מנעתיך באותו יום טפשי ללכת? ומדוע לא שמעתי לקולך ועוד ביום חמישי לקחת את החפצים ולנסוע הביתה? כמה חכית לכך,ילדי, ולא זכית. זכית לבית אחר, ואותי לא תקבל לשם. ומדוע, ילדי? מדוע?…

ואולי בכל זאת עוד תשוב אלי. יום יום מחכה אני לך. לצלול הטלפון, למכתב, להופעתך בבית, ברחוב, באוטובוס. רגע איני חושבת על דבר אחר, אלא על האפשרויות שעוד תחזור. ואני כה מתגעגעת אליך, ילד קטן שלי.

מחשבה איֻמה חולפת בי. האמנם כותבת אני לאדם שלא ישוב אלי יותר? לאן אשלח את המכתב? יחכה לו המכתב עד שיבא ילדי ויקראהו. אבל הספק שהחדירו בי מנקר. אולי לא יבא? ומדוע? מי מונעו? קירות האבן של קברו? מדוע נתתי לקברו? אולי חי היית, ילדי? חכיתי לאות חיים, מבט, שעה ששכבת קר ודומם בחדר הקרור בעין־חרוד. לא נתנו לי להשאר על ידך יותר, אבל חשבתי שעוד תקום, תגרש את כלם, ונשוב לחיות יחד. ולא זזת. חכיתי לקולך כשנסענו יחד לירושלים, ואתה שוכב בתוך ארון עץ שחור, ואני יושבת לידך ומחכה לקול מבפנים. וכששכבת בחדרך שבו עברנו כה הרבה יחד… זוכר אתה את הקונצרט לכנור של מנדלסון?… זוכר אתה את שאר הערבים שבלינו בחדרך? מי האמין שחדר זה יראה גם מראות זועה כאלה שזכה להם באותו יום ראשון? חבר משחיתים, שטנים שחורים, הקיפוך, לי לא נתנו לגשת אליך, וקשרוך ועטפוך והניחוך לנפשך. ואני חכיתי לקול, לתנועה, והם לא נתנו לי לראותך. גרשתים, גרשתי את כלם, ובכיתי, ילדי, למרות שידעתי שאינך אוהב בכי ואינך אוהב כשאני בוכה, – לא יכלתי אחרת, ילדי. בכיתי וקראתי לך שתקום, שתגלה אות חיים, ואז יחד נגרש את כל הקהל הרב שבא לספוד לך ואת כל ה’חברה קדישא' שבאה להיות אתך ברגעים האחרונים, והיינו שוב כמו תמיד לבדנו…

שמוּליק, כמה רגילה אני לכתוב את שמך, כמה הרגלתי לבטאו, לכתבו, ולהגותו, ועתה איני עושה זאת פחות, אף כמלא הנימה, ואני מחכה לך, ילדי. איני יכולה לחיות בלעדיך, ופתאם הלכת. האמנם לבלי שוב? האמנם אינך עוד? מה זה אינך? הרי בגדיך, ספריך ומכתביך ישנם. הכל ישנו, הכל קיים. גם עטך, האוהב אותך, כאן, ורק אתה הלכת. לאן? איך אפשר להיות לאין? איך אפשר ששמוּליק שלי לא יחזור יותר, איך אפשר? לא, אין זה אמת! שמוּליק, בא אלי. הוכח נוכיח לכלם שאפשר שתשוב, ושוב יהיה לנו כל כך טוב. התשוב, ילדי?

שמוּליק, תמיד אמרתי לך שאני עוד לא התנסיתי ביסורים, הכל היה כה קל, כה נח ופשוט, ואתה אמרת שזה לא טוב.. עתה יש לך ילדה מנוסה היטב. החדש האחרון לא פשוט היה, לא קל ולא נוח, אלא איֹֹם… בא שמוּליק, ותוָכח האמנם נשתנתה ילדתך. כן, נשתנתה לבלי הכיר, אבל אם בא תבֹא – תשוב להיות כשהיתה. הן מעולם לא נפרדנו לכל כך הרבה זמן, ומדוע עכשיו נגזר עלינו ככה? נגזר? מי גזר? האם יש למי שהוא זכות לגזור? מדוע נשארנו בעי"ח? מדוע ט. עכבנו? מדוע שמוּליק, מדוע? שמוּליק, אינני יכולה לחשוב ולהאמין שלא תחזור. שמוּליק, חזור! שוּב אלי… אני כל כך מבקשת ממך. תמיד מִלֵאתָ כל בקשה שלי, ועתה? האמנם אינך שומע את בקשתי? או אינך יכל? לוּ ידעתי כיצד לעזור לך, כיצד להביאך? שמוּליק שלי. האמנם כבר אינך שלי? לא, תמיד תהיה שלי. זוכר אתה כמה רצינו להיות אחד של השני. בא, שמוּליק, אלי. ילדתך שלך מחכה לך כל כך…

29.5.47    🔗

שמוּליק שלי!

איני יודעת משום מה, אבל הפחד שמא כל מה שהיה לא יחזור יותר מתחיל לפקדני יותר ויותר. שמוּליק, מדוע קרה לנו כל זה? השעות של אותו יום מר עוברות אותי יום יום מחדש, ובבעתה ואימה אני חוזרת והוגה אותן. לא האמנתי, ילדי, שאתה מוטל היית לפני. פניך היו שקטים כרגיל, קצת דם נקרש בזויות הפה. וכה רציתי לרחצך, להלבישך בפיג’מתך הורודה, להשכיבך במטה צחורה, ולטפל בך, לרפא אותך, ושוב לראותך צוחק, קורא מדבר ואוהב.

לא האמנתי וגם עתה איני מאמינה כי מַתָּ. אבל אולי באמת קרה הדבר, כי אם לאו – למה ימים כה רבים לא שַׁבְתָּ? יום יום מחכה אני לחדשה, אולי הופעת פתאם, אולי טלפנת, אולי אפגשך באוטו, אבל תקוותי אלה מתבדות, ואיזה פחד איֹֹם תוקפני – אולי לא תשוב יותר?…

שמוּליק שלי!

31.5.47    🔗

התחלתי כמו פעם לכתוב לך מכתבים. ההבדל היחידי הוא – שאז גם קבלתי מכתבים, ולא רק כתבתי, אלא גם שלחתי, ואלו עתה נשארים המכתבים בארוני כאבן שאין לה הופכין. זוכר אתה ילדי? במכתבי הראשון אליך כתבתי לך משפט מעין זה: שרוצה אני לכתוב לאדם חי ומבין, ואין לי רצון לכתוב לנייר הקר והלבן. ועתה?… למי אני כותבת? אני מחכה לך, שמוּליק שלי, לא אדע מתי תבא… כּלם מנסים לשכנע אותי שלא תבא, אך למרות כל העובדות שעומדות נגדי אני מחכה, שמוּליק, מחכה לך כל רגע וכל שעה. ובכל זאת, קוֹצי המציאות האיֻמים נתקעים מדי פעם בבשר החי ודוקרים בפכחונם המר: שמוּליק לא ישוב יותר, קברת את שמוּליק, ראית איך כסו אותו באבנים כבדות. נסתם עליו הגולל, ואיך יבא?… ובכל זאת – שמוּליק ישנו באיזה מקום, אך למה לא ישוב? בכל 24 השעות של היום חושבת אני עליך. הכל כשהיה… חושבת אני על העבר, על ההוה, שיכל היה להיות ואיננו… השתנתה זהרה שלך, שמוּליק, השתנתה מאד. אך הבטחתי לך כבר, שרק תחזור – ואשוב להיות כשהייתי. אך עתה מר לי כל כך… חיה אני בשני עולמות. בעולם אחד איני אלא אוֹטוֹמט מסתובב ומתנועע, עושה את הנדרש ממני ובשעת מעשה איני רואה דבר אלא את החלל הרחב שנוצר סביבי ואת התהום שנפערה תחתי. ועולם שני, שממנו איני יוצאת כמעט, הוא הצפיה והמתיחות. מחפשת אני אותך ברחוב בלכתי, באוטובוס, מחכה לצלצול טלפון ממך, למכתב; ואפילו לצלצול הדלת אני רצה לפתחה, אולי אתה הוא העומד בפתח…

חולמת אני בחלום ובהקיץ עליך, איך היה יכל להיות ואיך יהיה. האמנם יהיה?… גם אני כבר מפקפקת: יהיה או לא יהיה? הרגש מבטיח, מפתה להאמין, לקוות, לחכות, ואני מחכה, שמוּליק, עד כלות הנפש…

ואילו איזה יתוש מנקר, מנקר ומוליד את הספק. כה רבים הלכו לעולמם, הלכו ולא שבו. ואולי (אך לא יתכן) יקרה גם לשמוּליק כמקרה הזה. האמנם גם הוא לא ישוב? שני דברים אלו מתרוצצים בי בערבוביה, ואם כי הכל אומרים לא: די, נגמרה הפרשה, – אני עוד עומדת בראשיתה, כמו שחשבנו…

הבטחתי לך לא לבכות… פעמַים ראית אותי בוכה, פעמַים בגללך, ופעמַים יחידות… עתה, ילדי, בוכה אני יותר… אַל תכעס עלי בשל כך… הן ידעת: אינני בכינית, אכן משום מה מתכוץ הלב בכאב איֹֹם והדמעות מופיעות בזויות העין, זולגות ומטפטפות על השלחן שלידו אני יושבת, על השמלה ועל כף ידי. אין מי שישב על ידי וימחה את דמעותי, כאשר עשית אתה בפעם האחרונה כשבכיתי. מדוע בכיתי אז? הרי היית עמי ומה חסרתי?… פחדתי, מוּלי קטן שלי. פחדתי, – ואשר יגֹרתי בא לי. על שאלתך, מדוע בכיתי, לא ידעתי לענות. פחד סתום הקיפני, לא ידעתי לְמַה מוסב היה הפחד, וכך בכיתי עליך ילדי, עוד ארבעה ימים לפני היום הנורא ההוא… שמוּליק, שוב אלי. תראה: יהיה לנו נורא טוב. כמו שכתבת אתה בכל מכתביך. תראה, שמוּליק, יכל היה להיות כל כך טוב ויצא כל כך נורא… ליל מנוחה, שמוּליק קטן. עד עכשיו אני עושה כמנהגנו: בשעה שאיננו יחד אני מברכת אותך בליל מנוחה. החש אתה בזאת? בעצם איני רוצה שתישן במנוחה, רוצה אני שתקום, תתעורר ותבא אלי, ואני כבר איַשֵׁן אותך במנוחה…

ילדי שלי… בא הביתה… שמוליק.

שמוּליק שלי!

יום השלושים – 2.6.47    🔗

שְלֹשִים יום עברו מאז היום האיֹם והמוזר. 30 יום תמימים. האמנם? היום עמדנו שוב דוממים ודומעים ליד רבוע אבנים עם תלולית של חל ועליו שלט פח קטן: שמואל אָשר קופמן. האמנם אתה טמון שם, ילדי? האמנם שוא דברו החלומות ואתה לא תשוב אלי לעד? כיצד קרה הדבר, ילדי, שמתוך החיים לפתע נעלמת, ואותי השארת עזובה, בודדה מלאת תכניות שגזו וכלו כעשן?…

האמנם אינך חי עוד? האמנם, שמוּליק? ואני עוד מרגישה כל כך אותך, כל מלה שלך, כל מגע קל, כל מאורע. כל חפץ שאני מחזיקה מספּר לי דבר מה, כל ספר מזכיר לי, העט, הכר, הבגד, הנעל. על כל דבר חתום דבר משלך, על כל אחד מאלה אמרת מלה, השהית מבטך, נגעת בו, השתמשת בו. וכל זה חי כאן, נמצא לידי, רווּי דמותך – מכל חפץ היא קורנת אלי –, והכל אתי פה, מלבד העקר, – מלבדך… היודע אתה, ילדי, מה עבר עלי בִּשְׁלֹשִׁים הימים האלה? היודע אתה, שמוּליק שלי, שלעולם לא תהיה עוד זהרה שלך לעולם. כבר זהרה אחרת מתהלכת כאן, בחדרך, נוגעת בספריך, במטתך, בכלי הכסף שאהבת, ברדיו הקטן, בשוֹפּן, בויקטרוֹלה. בכל פִּנָה בבית שכּה רצית כבר לשוב אליו, – בכל מקום נמצאת עתה זהרה, אבל זהרה אחרת… משתדלת אני, שמוּליק, להיות כשהייתי, אבל נעשיתי אחרת, כי העולם כלו נעשה אחר כל כך, והכל בשבילי שֻּנה כל כך, לכן שֻׁניתי גם אני.

שמוּליק, לאט לאט מתחילה אני להוכח שאכן לא תשוב אלי יותר. אבל איך אפשרי הדבר? כל חבריך ישנם, כלם הוֹמים וחיים כאן, ואלו אתה, האחד, שוכב דומם בקֹר, באפלה… שמוּליק, אולי בכל זאת תשוב עוד? אולי בכל זאת יקרה דבר מה? עד היום לא חשבתי ‘אולי’, אלא חשבתי ‘ודאי’. חפשתיך בכל מקום, חכיתי להופעתך בכל רגע, ועתה… איני יודעת עוד, ילדי… עוד לא תפסתי את משמעות המלים ‘שמוּליק איננו’.. עובדה היא, שבשבילי אתה ישנוֹ ובשבילי תהיה לעד… אבל למה לא יכלנו להיות יחד לעד כמו שרצינו כל כך? כמה חכינו ליום זה, ילדי, בו נשוב הביתה ונהיה רק אחד של השני? כמה חכינו ליום בו נהיה אדונים לעצמנו, לזמננו ולתכניותינו? ומשהגיע היום… ונעשיתי אני גברת לזמני ולמעשַי, נעשית אתה כפות ועטוף וטמון, ואינך אדון עוד לשום דבר בעולם… למה עלתה לנו כל זאת, ילדי?….

איני מאמינה בכך, שמוּליק, איני מאמינה שלא תחזור. אמנם הנר שהדליקו לנשמתך ביום השלשים דעך כבר מזמן, אבל, שמוּליק, הרי אתה עוד תשוב. עוד תשוב אלי בהלוך מהיר, בחיוך קורן ובזרועות פתוחות… נכון שתשוב? תגיד שכן. תגיד שתשוב, ותשוב כמו ששבנו תמיד ממסע, מטיול, מפּרידה…

איני יודעת מה לחשוב. איני יכולה לחשוב. איני יכולה לעשות מאומה בלתי אם לקוות ולחכות. לחכות? לְמָה?… אם לא לך, ילדי, אין לי לְמה לחכות. בואה אלי, ילדי. אלך לישון, ובחלומי הרי אנחנו תמיד יחד. ליל מנוחה.

יום ו' –5.30 בערב – י"ט סיון – 7.6    🔗

שמוּליק שלי!

לפני חמשה שבועות קרה הדבר… אולי ברגע זה, ואולי קצת קודם. שמוּליק שלי, לאט לאט החדירו בי את ההכרה שלא תשוב. בית הקברות, יום השלשים, החוברת ליום השלשים, והאזכרה – כל אלה התחילו להבהיר לי את האמת האיֻמה, את האמת שאין ממנה מפלט… ובכל זאת, עדיין איני יכולה להשלים ולקבל. למרות כל ההגיון אני מחפשת לי מפלט בנסים, באמונות שונות. פתאם נעשיתי מאמינה שיכל להתרחש נס…

למרות שהודאוּת שקָרה המקרה ישנה וקיימת, אני חיה לי בכמה אילוּזיות. ראשית, בחלומותי מתרחשים דברים רבים ונפלאים עד מאד, אתה חוזר אלי, ואנו יחד כאשר הסכּמנו להיות מאז. ובחלומי הדברים מתרחשים כל כך במציאות, ואתה הנך כה מוחשי, ומדבר כרגיל, ומחייך כרגיל, והכל כשהיה…עד כי לפעמים מתחילה אני לחשוב, אולי חלומי הוא הוא המציאות המזהירה שהיתה עד לפני חמשה שבועות? אבל היקיצה תמיד מביאה את האכזבה ואת היאוש המר. אפילו אין למי לספר את החלומות כאשר הסכֹמנו מדי בקר לספר את חלומותינו. מדוע לא פקדני חלום אימים זה, שפוקדני עתה במציאות, לפני כששה שבועות? אז כבר היה הכל אחרת… והצעד האחד שהפריד בין שיהיה הכל אחרת ובין הליכתך לנצח לא היה נצעד. ועתה צעדת בו כבר, ואי אפשר לשוב אחור.

ובכל זאת עודני כותבת אליך, עודני חיה בהרגשה שעוד תחזור, למרות שלעתים חושבת אני: מדוע אַת מַשלה את עצמך? מיד בא בטחון שבכל זאת עוד תחזור. איני יכולה ליַשב זאת עם ההגיון, כי ההגיון אומר לגמרי אחרת, ובכל זאת… ההגיון נשאר הגיון, והתקוה והרצון במקומם עומדים. מה לא הייתי נותנת לוּ יכלתי להשיבך? ודוקא ברגעים כאלה גוברת התקוה שהערב תבא, שלפתע תצלצל בדלת ותבא, פצוע או שלם, אבל תבוא ותפיץ אור סביבך וחֹם תשכין בלב מחדש. והכל יתהפך, והכל יהיה כשהיה…

שמוּליק, הרי זה כל כך נורא לחשוב שרק לעבר שייכים כל זכרונות השעות שהיינו יחד. הרי זה לא יתכן, הרי אין אדם יכל לעמוד בזאת. ובכל זאת, המסגרות השחורות שאנו רואים יום יום פוצעות לבבות ושוברות אנשים, ואיש אינו חוזר מאלה ששמם נכתב במסגרת. ואתה… האמנם תהיה כמו כלם? הרי תמיד היית שונה. תמיד יצאת מכל מצב ביש. שמוּליק, שוב גם הפעם. רק הפעם. ומעתה כבר אשמר עליך כאשר הבטחתי לך. אשמור עליך תמיד תמיד… מדוע לא שמרתי הפעם? איפה הייתי באותו רגע נורא? למה לא מלאתי את הבטחתי? למה?…

8.6.47    🔗

שמוּליק שלי!

ופרשת המכתבים נמשכת. ובכל זאת זהו המכתב הראשון שהססתי בכתיבת הכותרת. כלומר, רגע חשבתי: למי אני כותבת?

שמוּליק, איני יודעת מה יהיה הלאה, אבל עכשיו איני יכולה יותר. עד עתה חייתי בהרגשה ששוב תשוב; ומשהרגשה זו הולכת ונדחקת לקרן זוית, ואת מקומה תופס יאוש נורא – שיתכן ולא תשוב יותר – מרגע זה ואילך איני יכולה יותר. כל זמן שאני מאמינה שעוד שוב תשוב, עוד אפשר להמשיך בצורה זו, אבל ברגע שיהיה ברור הדבר שאינך חוזר, איני יודעת לאן אגיע…

שמוּליק, היום יום השנה לי"ד. מה היה לפני שנה? אז ידעתי ששוב תשוב אלי, למרות ירושלים ולונדון. ואלו עתה? שמוּלקי, בעצם חיה אני רב הזמן בעבר. בזכרונות. במחשבות ובתמונות מהעבר אני מזינה את הימים הארוכים והריקים האלה. סביבי חיים אנשים ואלו אני איני מרגישה בהם. סביבי מדברים אנשים, ואין אני יודעת על מה הם מדברים. וסביבי קוֹרים מקרים ומתרחשים דברים, ואלו לגבי כל זה נפסק זה חמשה שבועות, ואין דבר שעושה עלי רושם קל שבקלים. ראה! בעצם כותבת אני לך כמו תמיד על עצמי,. על מחשבותי ורגשותי. תמיד חשבתי: “למה אני יושבת ומספרת כל פרט ופרט?” ואלו אתה עודדת אותי להמשיך בכך. וכיון שידעתי שלא חשוב כיצד יכּתבו הדברים אליך, כי אתה תקבלם כמבחר השירה וכמבחר היצירות – המשכתי; ואלו עתה – הנייר ודאי שלא חושב שנכתבים כאן דברים גדולים, ואתה אינך לקראם. אם כן, למה אני כותבת? פשוט, כיון שלמרות כל הודאוּת שאמנם אנשים הולכים לבלי שוב, איני מאמינה שגם לנו קרה כך.

נזכרת אני, שמוּליק, בשיחותינו הארוכות בלילות שלפני שנה ויותר – זוכר אתה, תמיד דברנו על סבל, על אסון, על אכזבה, על אנשים שהתייסרו, וראינו שלנו הכל כה פשוט, כה קל וכה חלק, – לא לחמנו כמעט על שום דבר, הכל בא מעצמו, אל הכל באנו מן המוכן, ורצינו גם אנחנו להתייסר בכור היסורים ולסבול, אבל – תנאי מפורש: רק יחד. וידענו שיחד נעמוד בכל אסון ובכל צרה. ועתה… מאז שיחותינו אלה עברו הרבה חויות. חלק עברו בהיותנו יחד, והיותנו יחד נתנה כח לכל אסון. חברים נאסרו, חברים הלכו לבלי שוב, אנשים שעמהם חיית, עבדת, נעלמו, ידידים נספּו, – ובכל זאת עמדנו בכל. ומשקָרה האסון האיֹֹם מכּל, הנורא מכּל, המיַסר מכּל, נשארתי לבדי במערכה. למה עזבתני לאנחות באסון האיֹֹם הזה? למה גם כאן לא יכלנו לחיותו יחד, כאשר רצינו יחד תמיד? זוכרת אני כמה היתה המלה ‘יחד’ נאמרת בינינו, מעידה על מצבנו ועל שמחתנו, וכמה היתה זו המלה שלנו, שלך ושלי, לפני זמן קצר כל כך, – ועתה מה מלה צריכה להיות מלתי לבטא את מצבי ואת צרתי?… אין מלה כזאת שתבטא, שמוּליק, בהרגשתי אנחנו עדיין יחד.

יום השנה היום, שמוּליק שלי, לי"ד. הרבה דברנו עליהם, חשבנו עליהם, ואלו מי פלל שאתה תצא לחפּשם ולהתראות עמהם כה מהר? מי פלל שהמרחק ממך אליהם קרוב כל כך?… מי פלל שלפני שתצא חוברת לזכרם תצא חוברת לזכרך, להספידך ולבכותך? שמוּליק היכן אתה? האמנם נמצא אתה באיזה מקום? הרי מוכרח אתה להיות באיזה שהוא מקום, ואם כן מי מונע בעדך מלשוב? לוּ ידעתי את הדרך להשיבך…

שמוּליק, הכרתי את ברוריה, שרצית כבר כל כך לראותה ולא זכית. אִתה אני מרבה להיות. מחפשת אני בה אותך, מחפשת אני באביך אותך. נמצאת אני הרבה בביתך, בחדרך. הכל ישנו שם, גם ברוריה. ורק אתה, ילדי, עזבתני…

יורד לו הערב לאטו. על החלון כאן עומדת צפור בודדה ושרה. איני יודעת על מה היא שרה, אם על אשר, יפי, אהבה, או אולי בדידות, יאוש וכליון… מי ידע לנפש צפור? ומי ידע לנפש אדם? אני, שהורגלתי להיות עמך יחד כל כך הרבה שעות, נותרתי לפתע לבדי במערכה. הכל זר לי, שמוּליק. איש לא יבין לי כמוך, ואל איש לא ארצה לנסות דברי. לוּ ידעת מה זאת לחיות אחריך, שמוּליק. תמיד פחדנו מפני כך, אבל רק בתיאוריה. זוכר אתה את שיחותינו על כך?… אבל הפחד היה. אם ימות מי מאתנו בגיל שבעים, כמה יהיה נורא לשני. אבל לא חשבנו, לא תארנו, לא פללנו לְמה שקרה… שמוּליק, כשאני רק חושבת על הדברים… איני יכולה להסביר לך ולכתוב לך מה מתרחש כאן. ברגע שדבר מה דוחפני לעשות משהו, ברגע שאין נותנים לי לחשוב, הרי הזמן ממשיך במהלכו העקשני, שאי אפשר להפסיקו לרגע, ודוחף אותך קדימה; אך באותו רגע שנתנת האפשרות לחשוב… אז, מה אמַר לך, שמוּליק? אין כח לאדם לחשוב. איני יכולה לשבת במקום אחד, איני מוצאת לי מקום בעולם הרחב הזה, שבשבילי הוא צר כקוּף מחט, או אולי רחב כל כך וריק כל כך שאני אובדת בתוכו, בהמולה, ובשאון החיים….

כן, יורד לו הערב. כמה שקיעות פגשנו יחד בצפיה למחר מאיר שבעתים? על כמה שקיעות שוחחנו יחד, לוינו את השמש השוקעת, התפעלנו מהלילה היורד לאטו, מצורת ירידתו כעוף בעל כנפים רחבות לבלי גבול, לאט לאט ברחבי העמק… ועתה אפילו את השמש איני רואה, רק את קצות הגגות המאירים באור אחרון של שקיעה, ואת פסת השמים הנבטת מול חלוני, שהולכת ומאפירה לאט לאט, וסריגי הברזל של החלון מזכירים לי את מקומי ואת השעה, את ההוה המר ואת שהיה יכל להיות…

זוכרת אני את השיר שאהבת לקרא אותו:

Tears, idle tears, I know not what they mean,

Tears from the depth of some divine despair,

Rise from heart and gather to the eyes

In looking on the happy autumn – fields

And thinking of the days that are no more.

הלאה איני זוכרת, שמוּליק. לא ידעת שכּה בקרוב אהגה אני את אותם הדברים: the days that are no more – האם לא ישובו יותר? האם לא תשיב אותם, שמוּליק? אם שוב תשוב, ילדי, ושבו הימים ההם, ויפים מהם יבואו. לוּ אך שָׁבְתָּ…

שמוּליק שלי!

סיון – 11.6.47    🔗

והימים חולפים. יום רודף יום ושבוע רודף שבוע. עוד מעט וימלאו ששה שבועות ליום בו ראיתיך לאחרונה. לאחרונה? האמנם? שמוּליק, לאסוני הגדול, אני מתחילה להאמין שאם אינך שב לא תוכל לשוב יותר. בתחילה חכיתי לך כל רגע. בודאות, במתיחות ובעצבנות. עכשיו, אחרי שעברו ששה שבועות, ואתה נמצא באדמה הקרה, אינך אוכל, אינך שותה – כמה זמן אפשר כך? בתחילה האמנתי: חדש לא לאכל – עוד אפשר להציל, אבל עובר כה הרבה זמן, – איני יודעת מה לעשות כדי להשיבך. והפחד שלא תשוב יותר מתחיל לתפוש עמדה בלבבי. שמוּליק, הרי זה כה נורא. קוראת אני את מכתביך בפעם המאה, וכל מכתב מזכיר לי, מספר לי. נזכרת אני בעין ־חרוד. באהלנו. בימים שהייתי אני חולה, בימי מחלתך, בימי הצער, ובימי השמחה הגדולה של השחרור. כל תקופת עין חרוד עוברת במחי כסרט נפלא האמנם רק סרט ישאר ממנה, סרט ללא “הֶפּי אֶנד” וללא המשך?… שמוּליק, איני מאמינה ואיני יכולה להאמין שככה עוללו לנו, שככה התנקשו בנו, איני יודעת מי. מלמעלה? מלמטה? הרי אתה בקי בכחות עליונים אלה יותר ממני, – היודע אתה איזו יד קפּחה את אשרנו?

ב' בתמוז – תש"ז.    🔗

20.6.47 – יום ששי

שמוּליק שלי!

יום הולדת לך היום – יום הולדת העשרים. זוכר אתה מה קבענו ליום הולדתך? החלטנו לתת לך מתנה, והיא חתונה. והנה בא היום, ואני פה, ואתה… אתה לא באת. כל הערב חכיתי לך. חשבתי: הנה תבא כרגיל, בזרועות פתוחות, בחיוך בהיר תבא, ותביא עמך שוב את כל האשר הנכסף והשלוה הנפלאה ששרתה בחיינו עד…

שמוּליק. יום הולדת לך היום. בעצם יום הולדת ראשון שהיינו צריכים להיות בו יחד. בשנה שעברה היינו אמנם יחד, אך טרדות השעה והרגע השכיחונו שיום הולדת לך היום, ואלו הפעם הכל היה מוכן לשמח בשמחתנו ובאשרנו, ולפתע נעלַמת. נעלמת מאפק חיי כשמש ששקע לפתע אך אינו רוצה לזרוח שוב.

שמוּלקי, מה אכתוב לך ולא כתבתי או לא הרגשתי? הנייר עוד מחכה לך. העט – עטך – רץ בידי כאשר הסכין מעודו לרוץ בידך, והוא אינו יודע שלעד לא ירוץ באותה יד חזקה, שלפתה אותו בכח והכריחה אותו להוציא מקרבו את הדברים היפים ביותר, הנפלאים והעדינים ביותר, ואתה היית שולחם אלי. הוא אינו יודע שפרשה זו תמה כבר ולא עוד ייצור יצירות נפלאות. אין עוד מי שיוציא מחוּבּו את כל האצור בו.

שמוּליק שלי… הרי כל כך נורא לחשוב שאינך לא כאן ולא רחוק רחוק. אין מקום בו אוכל למצא אותך בכל רחבי תבל הענקית או הקטנה הזאת. אינך בא. רק מכתביך אתי, חפציך, דמותך, ואהבתך. אלה נותרו לי, אך מה אעשה בהם בלעדיך? לא אוכל, שמוּליק, לא אוכל להמשיך כך… והימים חולפים להם. וגם היום יום ששי, והיום לפני שבעה שבועות עוד יכלתי להצילך. בשעה זו היתה אזעקה במשק. אזעקה זו באה להזעיק אף אותי. אכן, לאסוני, לא הבנתי את קולה, ולא רצתי אליך להביאך בעודך חי. וחכיתי וחכיתי, עד שראיתיך ואתה לא ראיתני עוד…

שבעה שבועות, שמוּליק קטן, עברו מאז. שבעה שבועות שקויתי שיהיו שבועות אשר בלתי פוסק, והנה היו לשבעה שבועות מָרים מכֹּל ופתחו דף חדש בחיי, את דף היסורים והכאב, את דף הבכי והאנחה. לא ידעתי דף זה, לא לקחתי בפרשה זו חלק גדול, ועתה נטלתי בה שבעתים, או אולי שבעים ושבעה… מי עולל לנו זאת? מי הפריד בינינו לנצח? משכותבת אני את המלה ‘נצח’ פחד ורעדה אוחזים בי. האמנם? לנצח, לעולמי עולמים? רק עתה רואה אני שבעצם במשך כל הזמן חיה אני את התקופה הזאת כתקופה שצריכים ומוכרחים לעבור אותה ומשנגיע לסופה שוב אמצא את שמוּליק שלי, השובב והרציני, העליז והחמוּר, היודע לנחם ויודע לאהב. איפה אמצאך? לוּ גִלה לי מי שהוא את הדרך? אני מחפשת, שמוּליק, מחפשת ומחפשת אותך או את הדרך אליך. האמצא?…

שמוּליק שלי!

21.6.47    🔗

אני כותבת וכותבת מדי פעם. אך היש בכך טעם? תמיד נמנענו מדרכי מגע אלה של כתיבה ושל רחוּק, ועתה זו היא הדרך היחידה שנשארה לי. בחלום ובהקיץ מדברת אני בך, הוגה בך ומחכה לך, ומשום מה מדי פעם מתמסרת להשליות שהנה הנה יארע נס… – ולי הוא נראה טבעי ביותר, – שהנה הנה תפָּתח הדלת… – והדבר לא יעורר בי השתוממות כלל – רק אשר אין קץ ושמחה עליונה. כבר במכתבינו ציַנוּ שתמיד חוזרים אנו על אותו נושא – על אהבתנו, על הרצון להיות יחד, על העצב והרע שבפרידה. ועתה, כשכותבת אני, חוזרת אני שוב ושוב על שני מוטיבים: על מוטיב האסון ועל מוטיב ההשליה. האמנם תהיינה אלה רק השליות? מאמינה אני לפעמים שלא. אך ההגיון, שתמיד מכַון אותנו, בא ולועג לי על טפשותי. ואני חוזרת לסוּרי מדי פעם. לוּ ידעת, ילד חמד, איזה ימים עוברים על ילדתך, איזה לילות פוקדים אותה ואיזה חלומות בעותים, היית אץ ורץ ושב אליה ומוציא אותה מכל אלה. לוּ ידעתי שיש עוד עולם בו נתראה, ואתה אינך יכל לבא לעולמי, לא הייתי מאחרת והייתי נחפזת לבא אליך לעולמך. כי כבר אמרנו עשרות פעמים: לא אכפת לנו איפה להיות יחד – בטוב וברע, בשמחה או בעצב (ואיך יהיה עצב כשאנו יחד?) – בכל מקום בארץ ובשמים. לוּ אך ידעתי שנפּגש שוב ונמצא איש את רעהו. אבל זאת לא אדע… ושוב, ההגיון אומר אחרת, ואפילו האמונה אומרת אחרת…

התחלנו מטפלים בהכנות לנסיעה לאמריקה. ועתה נוסעת אני לבדי… לא נראה יחד את הים, את העולם, ארצות רחוקות שכה נכספנו להכיר, ערים גדולות, פלאי עולם, – כל אלה לא ימשכוני כעת. אדישה אני להם ואיני עֵרה לקראתם. חשבתי לא לנסוע בלעדיך, ילדי, אבל כאן קשה לי עוד יותר להמשיך בלעדיך, איני יכולה לראות אותם, את כלם, שחייהם נמשכים כרגיל, בשמחות וביגונות כרגיל. איני כועסת עליהם, חלילה, – אין לי בלבי עליהם ולא כלום, אך איני יכולה להמשיך ולחיות במחיצתם. והדברים קשים ומרים ונוקבים עד תהום, ואין לי לא רצון ואף לא כח לצאת מתוכה בלעדיך…

שמוּליק שלי!

22.6.47    🔗

היום קבלתי את החוברת לזכר הי"ד שנפלו בגשרים. רגז רב מעוררת בי חוברת כזו. מי כמונו, שמוּליק, יודע, שאין אנו אוהבים את המות? איש מאתנו לא הולך לקראת המות בשמחה. כל ההולך מאמין שיחזור. לא אתה, שמוּליק שלי, הלכת לקראת המות, ולוּ נִתּנה הבחירה בידך לא היית הולך לקראתו, כי אהבת את החיים ולא רצית במות. וכן גם הם, איש מהם לא רצה למות, לא יצא לפעולה זו במחשבה שזוהי לו הפעם האחרונה לחיות כי הרי אין אדם בעולם שיאמין במותו. זוכר אתה את שיחותינו על דבר המות? תמיד אמרתי לך: “איך יכולה אני למות? מה יהיה אתי? מה זאת אומרת שאני לא אחיה? איפה אני אהיה? הרי העולם לא יוכל להמשיך את קיומו”… צחקנו מהמות, כי לא ידעת את משמעותו. אתה כבר נוּסית בו, לכן לא נראה לך הדבר כבלתי אפשרי ביותר, אך לי נראה המות כבדָיָה, ואולי לא כבדיה, אך כדבר שמחוץ לנו, והנה… תמונתך שעומדת על שלחני מביטה בי בעינים פקוחות שצל של חיוך נגנז בהן. והן דובבות אלי כאשר הסכינו, בשתיקה, במבט עינים בלבד, ואני נועצת בהן מבט חזק חזק, – אולי תוך התמונה תצא ותשוב אלי…

בחוברת נשקפות כה הרבה תמונות מוּכּרות: עַמי, אֵלי, רוּזולט, ברלינגר, ואחרים. קרובים ורחוקים האנשים, אך לא חשבתי שבטרם תעבור שנה אַתה תלך אליהם לחפשם ותשאירני כאן לבדי. ואולי נפגשתם שם כלכם ומחַדשים אתם ימיכם כקדם… שמוּליק, בידי מי נתּנוּ מפתחות הזמן? לוּ יכלוּ לסובב את הלוח לאחור בחדשים ימים…

שמוּליק ושמוּליק ושוב שמוּליק! “התשמע קולי, רחוקי שלי?”… כה הרבה מתרחש עתה בי… מעולם לא ידעתי פשרו של כאב, מעודי לא חשתי בצפרני היאוש, ומעודי לא פללתי שכך יתחילו־יתַּמו חיי, שמוּליק! האמנם עלי להאמין שתַּמוּ חייך? אִי האמונה הזאת נשקפת מכל שורה שאנשים כותבים על קרוביהם, ואולי היא גם קצת בַנַלית, אבל כזאת היא. אמיתית בתכלית. אין הלב רוצה להשלים באסונו. על ידי מכתבך, שמוּליק, בו אתה כותב: “לב, לב, היכן הוא עתה הלב היקר? כאן באהל ישנו לב שעונה להלמותך”… ואף אני אזעק ואבקש את הלב היקר שלבי עוה להלמותו, אך הלמותו אינה נשמעת עוד.

חלק 3 קובץ 11 עמ' 171 – ציור

מי היה עמך, ילדי, ברגעיך האחרונים? מה היו מלותיך האחרונות? מדוע לא הבהילוני למקום? מדוע כה התאכזרו אלי ונתנוני לראותתך כבר קר ודמך קרוש? מדוע כה הרעו לי ולא נתנוני להיות על ידך ברגע שעצמת את עיניך? ובעצם לא עצמת אותן; פקוחות ראיתי אותן, פקוחות ראיתי אותם, פקוחות ומזוגגות. נגעתי בהן והן לא הגיבו. לטפתי מצחך כאשר הסכנתי ודפקו לא נשמע. רגע אחד נדמה לי: הנה דופקת הרקה, ורציתי לצעוק משמחה, אך כעבור רגע שחשתי שאת דפק אצבעי אני שומעת. שמוּלקי, איכה אבדת לי? בידים אבדתיך. שעות אחדות לפני ששכבת כך בחדר הקרור בעין־חרוד עוד חייכת לקראתי, עוד הלמו לבותינו יחד בתקוה לעתיד הקרוב והרחוק, והעתיד היה כה יפה, בהיר, מאושר ומזהיר, ובמקומו עתה נשאר לי עתיד אפל, שחור מר וקודר…

נשארו לי רק זכרונות, שמוּליק, והכל נחתם בלב פנימה: כל רגע שלנו יחד, כל שיחה, כל מגע, כל חיוך, – הכל נחתם וננעל. ושוב לא יעוֹרו לעד אותם רגשות עדינים, אותה אהבה זכה, אותו אֹשר שָׁלו. נקבר כל זה, שמוּליק, אתך יחד באותו רגע מר בו כּסוּך בעפר… אוי לי.

שמוּליק, כותבת אני וכותבת וכאלו מאמינה שעוד תשוב אלי. אבל איכה?… לכלם ברור שאינך עוד. שהלכת לבלי שוב. וכנראה שיודעים האנשים, שראו כבר וחשו את החרמש הקוצר, שאחריו אין תקוות עוד. האמנם יהיה גם עלי להשלים? האמנם עוד אוכל להסתכל בשמחה באור היום העולה? לי נמשך עתה לילה ארוך ארוך לבלי סוף… לא ידעתי כמה יהיה קרוב לי הקטע שאהבת לצטט מן “העורב”:

"לֵיל אֵין סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל, לֹא הוֹעִילוּ סִפֱרֵי הֶבֶל

הַשְׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל,

אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר"…

לא הועילו הספרים, אף לא נסיתי לקחתם בידי; לא הועילו ולא יועילו שום כחות. עמך, עמך ישכן האבל וישמיד כל חיוך, כל שמחה, כל תקוה, ויֹאַבּד כל חלקה שנשארה לפלטה. שמוּליק, אתך יחד הלך גם הלב. הזוכר אתה את התיאוֹריות שלנו על הלב המלוה? וכרגיל, לוה הוא אותך ונפל חלל יחד אתך…

"הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ? –

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי…

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבָד".

שעה 0.200    🔗

24.6.47

יושבת אני בחדרי, שמוּליק יקר שלי, בחדר בו היינו כה מאושרים יחד, בחדר בו רצינו כבר להיות כל כך קבועים, ועתה יושבת אני בו יחידה ובודדה, שמוּליק, הכל ישנים עתה, עמוס בחדרו, אמא ואבא בחדרם, והשעה עתה מאוחרת, ובחוץ נושבת רוח, וקולה נשמע במגעה בעצים. והכל כשהיה, שום דבר לא נשתנה. רק על שלחני נצבת תמונתך, ילדי. במקום שתשב אַתה על ידי ובמקום שתדבר, תחייך ותאהב, התמונה רק נועצת בי במבט עמֹק וחַם, אך היא דוממת ושותקת. איפה הלך האהוב שנסתר בתמונה זו? איפה הוא כעת?

איני יודעת, שמוּליק, כיצד ימָשכן הדברים. בינתים איני רואה כלל אפשרות של שנוי. המצב הוא כה איֹם, שמוּליק, עיני נעשתה צרה בכל החיים על פני אדמות, בכל האמללים, הפסחים, העורים, הזקנים הפושטים יד ברחובות ירושלים – מדוע להם נתנו חיים אין חפץ בהם וממך חיים נלקחו? מדוע, שמוּליק?

שמוּליק, כבר חרב מקור דמעותי. כבר נשאתי, שמוּליק יקר, בעד כל השנים בם חייתי בלי דעת סבל מהו, אך גם בלי דעת אֹשר גדול מהו. ודוקא עכשיו באמצע האֹשר הגדול ביותר, באמצע השירה הנפלאה ששרנו יחד, הכל נגמר באמצע… שמוּליק! התזכור מה אמר לנו סמן הקריאה? יושבת אני בחדר ואני אפופת דמותך. במחברת הלטינית מסומנים תקוניך. העט שכעת כותב בידי כתב גם בידך. אני עצמי הייתי אתך כה הרבה יחד. ועתה?… שמוּליק, מקרה זה יוציאני מדעתי. מדוע קרה? ואיך קרה? וברגע האחרון! – היתכן?…

שמוּליק, האנסה לשיר לך מה היית לי? מכתביך אלי הם שירה אחת ארוכה, מכתבי אליך אף הם מכתבי געגועים גדולים לרגעים ולשעות בהן לא היינו יחד. ועתה כמה זמן יעבור עד שאראך? לעולם לא אראה אותך שוב? לנצח לא אראה את דמותך האהובה? פה בחדר זה ראיתיך בכל כך הרבה צורות, ילד חמד שלי. פעם כתינוק זקוק לחסדי אם, ופעם כאָב רחום וטוב, ופעם כחבר יקר ואהוב מכל… כן, שמוּליק, היו אלה ימים – ימינו. נגמרו הימים בשבילך, ואף בשבילי. ליל מנוחה, ילד יקר מכל. שומעת אני בחוץ צעדים, למרות השעה המאוחרת. לוּ היו אלה צעדיך! ואולי?…

25.6.47    🔗

נרדמתי בכאב ובאכזבה והתעוררתי שוב לקראת יום עצוב ומיאש מחדש. ושוב התקוה הנכזבת, אולי יקרה מה שהוא במשך היום, אולי יתרחש נס? אבל ההרגשה היא – אחרת, מרה ועגומה. כבר מתקרבים חדשַׁים לסיומם. ואני בכל בקר מקיצה מחדש ולעתים עוד בתקוה. אך:

* * *

לְהָקִיץ בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם

לִקְרַאת יוֹם תָּפֵל וְלָחוּשׁ

נִִנְעָצוֹת בִּבְשַָר לְבָבֵךְ

הִנָּעֵץ וְכַרְסֵם

שִׁנֵי הַיֵאוּשׁ.

שלום, ילדי!

יום ששי – 27.6.47    🔗

עד מתי ימָשכו כך הימים? שמוּליק שלי. זה היום הששי השמיני בו יושבת אני משמימה, תוהה והמומה. עד מתי אחכה לך ואתה לא תבוא? יום יום בלכתי הביתה אני חושבת, אולי שמוּליק מחכה לי בבית, – ואני נחפזת וממהרת ופותחת את דלת הבית… והריקנות נושבת, ואתה אינך שמוּליק, כשקוראת אני את מכתביך נזכרת אני באותו פחד איום? ‘פּן נפּרד’, – אך פחד זה היה מלא תקוה שלעולם לא יבא יום כזה. והרי אדם תמיד נוטה לקוות ולהאמין שדברים יסתדרו בעולם כפי שהוא היה רוצה. ולכן גם עכשיו עוד אינני מתיאשת ורוצה להאמין, ולכן גם מאמינה, שעוד תבוא. ויודעת אני ברור שקברו אותך, כי ראיתיך, ילדי, ויודעת אני הכל, הכל, – שאין חוזרים מן הקבר, ועם כל הידיעות המבוססות האלה אני קופצת לדלת עם כל צלצול, אולי?… מה אעשה ואין הכרת העובדות משכנעת אותי? תמיד ישנו הרצון להאמין בנס ולחכות לו. ואפילו עכשיו אני שומעת צעדים בחוץ, וכֻלי מתיחות. אולי… אך עוברים רגעים, והצעדים התרחקו, ואיש לא צלצל על דלתנו, והאולי נעשה לודאי שלא. והתקוה נמשכת, וצפיה גוברת. וכך, ילדי, עוברים הימים. בצפיה, בעצבות, ביאוש, באכזבה ובאדישות לכל. והלילות בנדודי שֵׁנה. בחלומות טרופים, ובחלומות – שהנה חזרת… לא כך חשבנו היום לפני שמונה שבועות. עוד היום – יום ששי לפני שמונה שבועות – חלמנו, האמַנו, צפינו לנסיעה, והיום – אחרי שעות אחדות…

שמוּליק, תמונות אותו היום עוברות בי מדי פעם בבהירות מחרידה. רואה אני את עצמי מתרוצצת לברר מה קרה. את ר.ת. המוסרת לי על האסון, את חדר הקרור. את תקתוקו של המקרר. את האלונקות המכוסות בשמיכות לארך הקיר. ולבי מתכוץ וכואב כל כך… הוי, שמוּליק, שמוּליק, האמנם כך נסתימה הפרשה?… פרשת האור והזהר, התקוה והאהבה?… האמנם כך סימנו אותה? ואנו כל כך לא רצינו בסיומים, אלא בהתחלות, בהתחלות נפלאות ובהירות… העולם היה שלנו. ועתה הוא לא של שנינו. לא שלך ולא שלי…

שמוּליק, בלי רצוני זולגות עיני דמעות. דמעות כאב, יאוש, מרירות וצער. שמוּליק שלי. בידי איזה כחות אתה נמצא כעת? מדוע אי אפשר להשיבך? שמוּליק, איני יכולה כבר יותר. רוצה אני ללכת אליך. האמנם נפּגש שם? לוּ הייתי מאמינה בכך לא הייתי מחכה הרבה, אבל האמנם? שמוּליק… אין לי כח לכתוב, אין לי כח לדבר עם מי, אין לי כוח לשתוק, ועוד יותר מכל – שמוּליק, אין לי כח ורצון לחיות. במין טמטום חיה אני. באדישות ובאי ענין לנסיעה, ללמודים. האמנם הכל יתגשם מלבד העקר? מלבד היות שנינו יחד, תמיד יחד? שמוּליק, אולי בכל זאת אפשר להשיבך? אבל מי יגלה לי כיצד? כיצד, ילדי?…

שמוּליק!

28.6.47    🔗

ברדיו שרו זה עתה את השיר “היו לילות, אותם אני זוכרת”… והשיר הפעם כה דובב אל לבי.

פעם בשבת בצהרים בעת תכנית ‘כבקשתך’ שמענו את השיר הזה יחד, ועתה…

היו לילות, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אזכור"… – היו ואינם עוד. ולי נשאר לזכור אותם לתמיד. והם לא ישובו עוד, לא הימים ולא הלילות.

“הַגִּידוּ לִי, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ, אִי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?”…

ואני עוד נושאת שירת חיינו המרוקמת, שירת התכלת רקומת הזהב…

שמוּליק, אין בי יותר כח. ככל שהימים עוברים כך מתקרבת אני אליך מצד אחד ומתרחקת מצד שני… כל יום עובר מרחיק אותי מהעבר הנפלא, מהיום האחרון בו היינו יחד, מהרגע שבו נפרדנו לעד, וכל יום עובר מקרב אותי אליך מבחינה רגשית. יום יום מחכה אני לך. וככל שמתחקים הימים מ“אותו” יום כן מתגברת הצפיה לבואך ואם כי ישנה איזו ודאוּת והכרה ברורה שאינך יכול לבוא וודאי היית כבר בא מזמן אם רק היית יכול, הרי בכל זאת ההרגשה אינה נכנעת. ההרגשה אינה נותנת לשכל להשתלט עליה, והיא מעוררת תקוה וצפיה בבית וברחוב, בחלום ובהקיץ, לכל צלצול בדלת או בטלפון, לכל צעד של נעל מסומרת. שמוּליק שלי… אימה חשכה נופלת עלי לרעיון שיתכן שבאמת לא תבוא. שבאמת אינך עוד. איני מבינה זאת, איני יכולה להאמין בזאת. ואם ההכרה כאלו תופסת את הענין ומבינה, הרי זה רק כלפי חוץ. מבפנים הכל קרוע ומפוצָץ, הספק מְעַנה, היאוש מכה, וההשליה והצפיה מפעמות לפעמים.

אבא אמר לי אתמול: “זהרה, שמוּליק לא ישוב יותר, אין כח בעולם שישיב אותו…” ואני בלבי חשבתי: אבל אולי בכל זאת עם שמוּליק יתרחש נס, ושמוּליק יופיע ויפתיע את כלם, רק לא אותי, כי לי יהיה זה כל כך פשוט וטבעי ומובן. לעתים, מרב הרצון שתבוא, נדמה לי שבודאי כבר באת, ואני כבר חשה את רגעי הפגישה, ואני רצה הביתה ופותחת את הדלת, ו… הילד איננו. אבל הוא עוד יבא. נכון שכן? מי יתן לי עתה את תשובתך הבוטחת המאַשרת תמיד: “נכון וכן”?

שמוּליק!

יום ו' – 4.7.47    🔗

ושוב יום ששי, והפעם עברו כבר תשעה שבועות. ושוב עומד השעון על 16.00. ושוב חוזרת המחשבה שבשעה זו באותו יום עוד יכלתי להצילך… ועתה? משום מה ישנה לי היום הרגשה מקלה, כאלו אתה עומד לבוא… נסעתי משום כך היום לבית הקברות. מאוּם לא שוּנה שם. גן אבנים קטן שמעליו מתנוסס השלט: שמואל אָשר. חכיתי אולי לשמוע תנועה מבפנים? אולי תקרא לי, או תנסה לקום, ואז הייתי מביאה אותך חזרה הביתה… אבל השקט היה רב, והדממה כשהיתה, ואני עמדתי דוממת, ורק דמעותי הרטיבו את קברך הרענן, וחזרתי הביתה, והלב ריק כתמיד, והתקוה שאולי נחזור יחד נתבדתה, והלב מתכוץ מכאב, והגרון נחנק מדמעות שאני רוצה שתפרוצנה. ובכל זאת עוד לא נכנע הלב. אינו מצדיק את הדין, והוא ממשיך לחכות, לצפות ולהשלות את עצמו.

שמוּליק, דעתי נטרפת עלי כשאני מתחילה לחשוב על כל הפרשה האיומה הזאת שבדַקה אחת החריבה את כל עולמנו, מחשבה זו מציקה בלי סוף… כמה פעמים, תוך כדי כתיבה זו, צלצלו בדלת. פעמַים רצתי בתקוה מטורפת, וחזרתי ביאוש מר, האמנם זה לא יתכן שתופיע, שמוּליק? דבר זה לעולם לא יקָלט במחשבתי ובהרגשתי, וכנראה תמיד אאמין ואחכה לאות, לקריאה או לבואך…

שמוּליק!

מוצ"ש – 5.7    🔗

יום יום פותחת אני בקינות. איזו ילדה עלובה ובכינית יש לך… אין לי כעת מי שיגיד: “לא עלובה”. אין אף אחד.

ישבתי עם ברוריה בחדר בחשכה, והאור מפּנס בית הכנסת האיר את החדר. הרדיו היה פתוח והשמיע את הסימפוניה השניה לצ’יקובסקי… זוכר אתה במה? איך ישבנו שנינו, סגרנו את הדלת, כבינו את החשמל, והרדיו נגן את הקונצרט לכנור של מנדלסון… ישבתי על ברכיך, ראשי הוּנח על כתפיך, והקשבנו בדממה… האור האיר את פנינו. ראיתי את עיניך שהביטו בי וקרנו מאֹשר, ואתה ראית את עיני המאירות באותו אֹשר עצמו. וכה טוב היה לנו לשבת כך ולחלום, ולהאמין שתמיד יהיה ככה ותמיד נרקם כך יחד את העתיד… זכוּר לי היטב אותו ערב, ילדי, זכוּר וחתוּם.

והגורל את צפונותיו לא יגַל לנו, ולא נדען עד אותו הרגע שכבר מאוחר… ישבתי עם ברוריה, והזכרונות מלאו את לבי געגועים עזים כל כך, ורציתי לספר לה קצת עליך, ילד חמד שלי, ולא יכלתי. לשוני לא נשמעה לי רק מלות יאוש אחדות נפלטי מפי…

ברוריה וזליג. טובים הם לי. עוזרים לי. קשה לי לקבל עזרה, אך אין לי כח להשאר יחידה… אבא, שמוּליק, סגור ומסוגר, שקט ודומם בכאבו.

לא הרבה לבבות שברת, שמוּליק שלי. צער גרמת, אך רק שני לבבות נשברו, ולא תעלה להם ארוכה לעולם. הלב האחד הוא לב אבא – שאבד בך את כל מאור חייו, ועל השני אין לי צרך לספר לך. הרי הכרת אותו יפה יפה, והוא לִוה אותך תמיד תמיד. וגם בפעם הזאת היה אתך ונפל חלל. לשני הלבבות האלה, ילדי, לא תעלה ארוכה, ולא ירפאו את הפצע לא הזמן ופגעיו או שמחותיו. עד הרגע האחרון שימשיך לב זה לדפוק הוא ידפוק באותו כאב נורא בו הוא דופק עתה, וּודאי סופו להשבר מרב כאבו… האמנם נתראה פעם, ילדי? היש עוד עולם בו נפגשות הרוחות? מי יתן לי את האמונה שנלקחה ממני? לוּ האמנתי, ילדי, שאנו נפּגש אחר מותי הייתי ממהרת להגיע אליך, אך האמונה הזו רחוקה ממני. להיפך… איני יכולה להאמין בה… ולכן… עלי לשוב לסבלוֹתי ולצפיתי הנצחית. האמנם תהיה הצפיה לשוא???

שמוּליק שלי!

16.7.47    🔗

ושוב שַׁבּת באה לעולם. אמש שכבתי בחדרך על ספתך. כביתי את האור כאשר אהבת, רק נרות השבת האירו באור ענֹג. שכבתי והאזנתי לקונצרט שבת ברדיו ירושלים. נגנו את בַּך… הוּבּרמן נגן (כלומר, רק מתוך תקליטים). וחשבתי: כה מוזר ששומעים את נגינתו של האדם והוא כבר איננו חי. וחשבתי: מוזר שפועמים בלבי כל דבריך, שמנגנות בקרבי מחשבותיך ומלותיך, ומרחפות כחיות במֹחי תמונותיך, – והנה בכל זאת כבר לא אראך לעד…

היה זה עצוב, שמוּליק, עצוב מאד. לשכב ככה בחשכה, להאזין למנגינה הקולחת לתוך החדר ולהנשא על גליה, ולהזכר… ולתת לדמעות לזלוג להן בשקט מזויות העינים. לזלוג על הרקה, להכנס לאזן או להמשיך את דרכן על קצה הלחי. עצוב אמרתי… לא רק עצוב, שמוּליק, מיאש עד לאבּוּד כל רצון לחיים, מחריד ואיֹֹם כל כך ששמוּליק שלי איננו. והכל כל כך במקרה, כל כך בצורה טפשית, כל כך ב… אינני יודעת מה לומר…

זוכר אתה את הערב בו האזנו יחד לנגינה במוצ"ש?… תכופות שוכבת אני בחשכת חדרך המואר מבחוץ באור הכרך, שוכבת והוזה, ונדמה לי: הנה הנה תבוא, תכנס בשקט, תשב על ידי… כמה חכינו לימים אלה, לימי השחרור, לימים בם נהיה אדונים לעצמנו. והנה הגיעוני הימים… ימים אין חפץ בהם, ימי יאוש מרים, ימי… לא אדע, שמוּליק.

– – – והסביבה ממשיכה בסערת החיים שלה. אנית מעפילים באה, “יציאת אירופה תש”ז". מספר הפצועים מגיע ל־140; ועדת האומות המאוחדות אינה מבטיחה דבר. אזעקות בירושלים, רַקֶטוֹת, הפצצות, – ואלו אתה רחוק מכל זה.

בעצם גם אני רחוקה מהכל, רחוקה מאד. עניני הויזה לאמריקה יגעים עדיין, זליג וברוריה נוסעים לטיול בארץ. אבא שלך עוסק בעבודותיו. והכל נע במסלול… החיים זורמים, שוטפים, והמכונה אינה יכולה לעמוד, היא נרתמת בזרם זה ועובדת… רק אני מכל מסלול יצאתי. וכשאבא שלך שואל אותי: אם אני קוראת דבר מה? האוכל לענות לו שאיני מסוגלת? שאני קוראת רק את מכתביך, ואיני קוראת מאומה, אני שוכבת באפס מעשה, והמחשבות רצות במחי בקדחתנות: מה יהיה עם שמוּליק? איפה הוא? מדוע אי אפשר להשיבו לחיים? רבים הצעירים שנהרגו בחדשים אלה. רבים המתים. ואלו עלי אין הדברים עושים רשם. עמדתי מחיות באותו רגע שבו אמרו לי: “זהרה, קרה לנו אסון גדול, שמוּליק נהרג”. באותו רגע נפסקו החיים, ומאז חיה אני במלחמה נואשת בין ההכרה, השכל והרגש. ההזיות והחלומות אינם מרפים ממני, ואלו הכרה והשכל באים ומנתחים הכל נתוח אכזרי. קשה להבין, קשה לדעת.

אין גם, שמוּליק, עם מי לדבר. ברוריה עסוקה בעצמה הרבה, בלמודיה, בזליג, ומשאני מדברת אתה – מרגישה אני שהיא מתיחסת לַדברים כאל רגשות שקַימים תמיד אחרי אסון והם חיבים לחלוף. ועם אבא… אתו איני יכולה לדבר לעולם בחפשיות. נשארים ידידים נחמדים, שיודע אתה מכבר שאיני פוצה פה במסבתם. אני, ילדי, יחידה… ומלבדך אין לי איש. ואם גם אתה תעזבני, אנה אני באה?…

מה לא הייתי נותנת כדי להשיבך אלי? חצי שנות חיי כדי לזַכֹותך בהן. אך מי יודע כמה ימים עוד נצפנו לי בחיק העתיד? אולי תבוא איזו תאונה דורסנית או כדור תועה, מאלה המרחפים עתה הרבה סביבנו, ויגאלו את העולם גם ממני. ואז אולי נפּגש?… איני מאמינה בזאת, לכן איני הולכת עדיין אל המפלט האחרון, אל המות. אך לוּ ידעתי שאמנם מחכה אתה לי שם ושוב נוכל להיות יחד, הרי בלי הסוס הייתי באה אליך. שמוּליק, שוּב אלי! בחלומות רואה אני אותך ערב ערב בכל גלוייך שאהבתי. את מכתביך הראיתי לאבא שלך. ודאי אינך כועס עלי משום כך… ומספרת אני לברוריה על אחיה שהלך ולא שב…

שמוּליק!

19.7.47    🔗

לצלילי האזעקה הירושלמית כותבת אני לך. זה עתה נשמעו בחדר שלש התפוצצויות חזקות מאד. עדיין אינני יודעת מה סבתן. בחוץ נסיעה מטורפת של משורינים, ויריות של רקטוֹת נשמעות ברציפות. הזוכר אתה את ליל החטיפות? איך צהלנו שנינו על גג ביתכם למראה הרקטות המוּטסות באויר, ואת השמחה שתקפה אותנו למראה האוֹרים הרבים. סתם כך. ללא סבה. ואת נסיעתי למחרת לרחובות?… ועכשיו הימים טרופים והאזעקות תכופות, אך אין לי שמוּליק, שאוכל לשבת אתו יחד ולשכח הכל. ובכל זאת אין הדברים פוגעים בי כלל. שום דבר אינו מסוגל להשפיע עלי, לעשות עלי רשם, לצער אותי,. אני כבר אכולת צער בצורה כזו, שאיני יכולה להצטער עוד על מה שהוא. מקרי המות תכופים וטרגיים. תאונות דרכים ועבודה בלי סוף. אבל הכל מגיע אלי דרך איזה מסך עבה ומאַבד את טעמו. וכל הדברים נשארים בשבילי אינפורמציה בלבד…

הוי שמוּליק… אין לי רצון להמשיך לחיות. הן הכל כה תפל בלעדיך. אין לי ענין בנסיעה לאמריקה, כי הרי לא יחד נסע, ואין לי יכולת להשאר בארץ, כי איני יכולה להיות עם אנשים אלה ואיני יכולה, כנראה, להיות בשום מקום…

שמוּליק שלי!

ערב תשעה באב תש"ז    🔗

26.7.47

היום ערב תשעה באב. זוכר אתה את תשעה באב בשנה שעברה? באתי לחדרך, ואתה צַמת. ישבנו ושוחחנו, ואז אמרת לי שעובר אתה על אחד מהאסורים שחלים על אדם בצֹם, והוא ישיבה בד' אמות של אשה. רציתי ללכת, אך אתה לא נתתני. והחלטת שאין הדברים חלים גם עלי. קדם כל, אני בסך הכל ילדה. זוכר אתה?… אז… ועתה?… יושבת אני בחדרי בירושלים, ואיני מסוגלת לעשות דבר. באפס מעשה באות אלי אַסוֹציאַציוֹת, איני יודעת איך, באות ומקפיצות אותי ממקומי… פשוט, איני יכולה להמשיך ככה… ואחרת? אין דרך אחרת… מה יהיה הסוף, איני יודעת. אני יודעת רק אחת – שאתה כבר לא תשוב אלי לעד, ויותר כבר לא אכתוב אליך לעולם, אלא שוב לעצמי, אך ורק לעצמי…

זוכר אתה? באחד ממכתבי הראשונים אליך מרחובות כתבתי לך שקַצתי כבר בכתיבה לעצמי וכי רוצה אני לכתוב לאדם חי, מבין ומרגיש, ואיני מוצאת ענין עוד בכתיבה אל עצמי ואל הניָר הלבן בלבד. כך עשיתי אז, ואלו עתה שוב עלי לשוב אל האחד שלעולם לא יבגד, לא יעזב, ואינו חולף… שוב אקח את העט ואכתוב אל הניר, הידיד האחד שעוד נשאר… אבל איני רוצה בזאת…

מדוע לקחוך ממני, שמוּליק? הרי כה טוב היה לנו בעולמנו, הרי לא הפרענו לאיש ולא הרעוֹנו לאלהים ואדם, ולמה עלתה לנו זאת? למה

נֻפַּץ אָשרנו אלי סלע?…

שמוּליק!

31.7.47    🔗

מדי פעם כשאני מתחילה לכתוב אני כותבת את שמך ואחרי רגע חושבת: האמנם עלי להתרגל שלא לכתב את שמך יותר בראש דברי? האמנם עלי להאמין ולדעת שאָבדת לי לעולמים ועלי לכתוב מעתה והלאה רק לעצמי? אבל, שמוּליק, כל מחשבותי ורגשותי שלך הֵנה. ומה עלי לעשות אם העט – עטך – חפץ דוקא שאביא אליך את מכתבי? ודוקא עתה. בשעת עֹצר בירושלים ובשעת מתיחוּת קשה והתרגשות, אני יושבת בדד וכותבת. זוכר אתה את ימות העצר שבלינו יחד? פשוט לא חשנו בעצר. ועתה “ימים בוכים על צוארי”, או אולי להיפך – אני בוכה על צוארי הימים; אנה אלך ומה אעשה כדי להשיבך?…

שלשום תלו את שלשת פורצי כלא עכו. יקר, ויס ואבשלום חביב. כבר בפריצת כלא עכו לא היית… ואתמול מצאו את הסרג’נטים הבריטים, שנתלו כתגמול.

הישוב מזועזע. הנֹער… שָקט כרגיל, ו’מכַּייף' כל עוד נִתן לו הדבר. ורק אתה עזבת כל זאת והלכת… לאן?

יש רצון לכתוב, לספּר לך הכל, ולדעת שתשוב ותקרא הכל, או לא תצטרך לקרא – אספר לך הכל… אבל הידיעה שלא תבא ולא תקרא לעולם ולעולם לא אראך… מי יודע מה זה עתה “לעולם” בשבילי? יתכן שמחר מחרתים ואף אני לא אחיה. מותי לא יגרם מפח נפש לאנשים רבים. אמא ואבא יצטערו עלי, ואולי עוד מתי מעט, אך צערם של אנשים בן חלוֹף הוא, ולא יעברו ימים מעטים – ועל המת גזרה שישָׁכח מלב, והנה היה האיש כלא היה. רק אני איני יכולה אף רגע לחשוב שהנה היית ואינך עוד, שכל חלומותי שוא היו וכל תקוותי היו לאפס. האמנם כל חלומותיך היפים אבדו לעד ושקעו בתהום הנשיה, בשאול? לאן הלך הכל? מה קרה לך רגע אחרי האסון? לאן נעלמה רוחך הנפלאה? מה הפך אותך לגוף בלי רוח חיים שאינו מרגיש ואינו חש וכמוהו כדוֹמם?… יש רצון לכתוב הרבה, אך האימה שתוקפת אותי – שאכן היית, שמוּליק שלי, ואינך עוד – אינה נותנת לי מנוח, ואיני מסוגלת לעשות דבר. רק להחזיק את ראשי פן יתפוצץ. את לבי איני יכולה להחזיק, – הוא כבר קרוע ומבוקע…

יום ב' – 8.47    🔗

שמוּליק!

והימים עוברים. ימים, ימים אין חפץ בם. ימים שאינם מוסיפים מאומה לאדם החי אותם, ימים שמוטב היה לולא היו כלל. בשבילי אין הם ימים. בשבילי הכל אוֹטוֹמטי ביותר. קימה, ארוחה, ארוחה, ארוחה, שֵׁנה. ובין הארוחות שעות איומות, קשות, מטרידות ומציקות. בלי סוף – ההרהור: לוּ לא קרה האסון? ואני נזכרת בך בכל גלוייך, לעצמך ואתי. אתה הולך אתי כל היום, ואני מחלקת אתך הכל. אַללי, לי אין גם מה לחלק, רק יגון וחרון אין אונים וכאב ללא סוף… איני רואה את הסוף, אלא הימים נפרשים לפני כיריעה אחת חדגונית… אולי תקָרע גם יריעת יָמַי לפתע פתאם באיזו גזרת גורל? לא אכפת לי. והפעם אומרת אני לך זאת באמת ובתמים. הן זוכר אתה, כמה הייתי חוזרת ואומרת לך שלא הייתי רוצה למות לעולם, שהייתי רוצה לחיות לנצח: מענין אותי לדעת מה יהיו פני הדברים בעוד אלף שנה, ובכלל, אמרתי לך, שאיני רוצה למות… ואלו עכשיו לא רק שאיני שואפת לדעת מה יהיה בעוד אלף שנה, איני מתענינת במה שקַים היום, אתמול, מחר. אין לי ענין ואין לי רצון לעשות דבר מה, והעקר – אין לי יכלת… תמונתך נצבת מוּלי, מכתביך על ידי, – הכל הכל ישנו, ורק אתה אינך. איני יכולה להשלים ולהאמין, ולכן מדי פעם מתעורר הספק ומביא תקוה שעוד שוב תשוב… ואני אין לי אלא לחכות… שמוּליק, אם לא תשוב – אני חושבת שבזמן הקרוב אשתגע… פשוט, אין לי כל אפשרות להמשיך… הרי גם אתה כתבת לי ברבים ממכתביך: זה אי אפשר שלא נהיה יחד, זה פשוט לא בא בחשבון. ו… מי אשם? מי אשם שאין אנו יחד?…

ירושלים

שמוּליק!

24.8.47    🔗

ושוב עברו ימים, אך משהו קרה בהם. התחלתי להבין, שמוּליק, שלעולם לא תחזר אלי עוד ושלעולם לא תחזורנה אותן השעות שאין לאיש זולתי חלק בהן. אותן השעות היו ולא תחזרנה. הגעתי להכרה זו, שמוּליק. ובכל זאת – בשבילי אתה קַים. ולכן כותבת אני אליך. כל ימַי אכתב אליך, אשוחח אתך, בחלום ובהקיץ אהגה בך רבות. אתה תגדל עמי, תזדקן עמי ותלַוה אותי כאשר רצית לעשות ואינך יכל. אבל אני יכולה. הכל אחלק אתך… קשָה, שמוּליק, קשה היתה ההשלמה למחשבה זו, אך אין מקום לתקוה שהדברים ישובו להיות כשהיו. המצבה העומדת בהר הזיתים מכסה אותך, ילדי, למה? על זאת איני יכולה לענות. אבל אינך יכל לצאת ממנה ולשוב. (אפילו בתוך כתיבתי את השורות האלה עוברת מחשבה: אולי?)

הרבה אני משוחחת אתך. בכל מקום, בכל עת ובכל שעה, והכאב האיום ממשיך להעמיק ולפצוע: “למה לא יכלנו להמשיך להיות יחד?” כשאני חושבת על זה איני יכולה לחשוב הלאה, כי סמני השאלה יוצרים חוֹמה שאיני יכולה לעברה. האמנם אינך עוד נִתּן להשגה? ואיך זה? ומדוע זה כך? והאם זה באמת כך?…

עומדת אני ברחוב בתור לאוטובוס. רואה אנשים, אנשים, אנשים. שונים איש מרעהו כל כך ודומים איש לרעהו כל כך. כלם רצים, כלם נחפזים. ועומדת אני בצד, ועיני לטושות, והן מביטות, מביטות ואינן רואות, פה חלף פרצוף, ואני מביטה הלאה לחלל שאינו מראה מאומה. ויש שמחשבה עוברת בי: מה יהיה גורל כל אלה? לקראת מה צועד כל איש מהם? וכשרואה אני ילד חושבת אני: בעצם הוא נולד למות – ובכן? בכל מקום רואה אני את התנועה לקראת הקץ, לקראת הסוף… מה יהיה סופי אני? מה יביא לי המחר? שוב יאוש, כשלון ובדידות. המכה הראשונה בחיי, שמוּליק, הפילתני ללא קום. איה אותה זהרה ה’חֶברמַנית'? האמנם היה כל זה כסוי חיצוני בלבד? יתכן. העובדה היא כי הוּכּיתי ואיני יכולה לקום. אבל אין זו מכה קלה, אין זו מכה קשה, זוהי מכה שאין אחריה ולא כלום… מה היית אתה עושה במקומי עתה? לא אדע. הייתי רוצה לדעת.

שמוֹליק, הִשָׁאר אתי. אם לא בפעל, בא אלי לשוחח אתי בחלומי. עד עתה באת אלי לילה לילה, אבל הנך שותק, ילדי. למה?!

שמוּליק…

פילדלפיה

ערב יום כפור. ח' בתשרי תש"ח    🔗

[22.9.47 ]

שמוּליק!

היכן אני?… התדע? איך שהוא, והנה במשך יומים אני כאן באמריקה הרחוקה והזרה שרצינו שנינו יחד לבא לראותה. ועתה אני פה, באותו הבית שרצינו להיות בו יחד, עם אותה ברוריה שהיתה שמחה לקראתנו. הכל קַים, הכל ישנו כאן. כל אותם הדברים שהיו חלום רחוק, חלום ללא ודאוּת שיתקיים פעם. הנה קמו ויהיו למציאות. ואתה, שמוּליק שלי, אתה, שהיית המציאות הברורה ביותר והנפלאה ביותר בחיי, אבדת, ואינך לא במציאות, לא בחלום שעלול עוד להתגשם פעם. אינך עוד.

אין עוד שבוע מאותה שעת בין ערבים שישבתי על יד קברך ונפרדתי ממך לפני עזבי את הארץ. ישבתי, והדמעות שטפו מעיני, שטפו ושטפו, ורצו כאלו לרחוץ את הכל, לסחוף את הכל, ולהטביע אותי בתוכן. היאוש האכזר, הצער שאין אחריו תקוה, הכאב שלעולם לא יתרפא רצו לפרץ באותן הדמעות שהרטיבו את מצבתך, אך לא הצליחו הדמעות לעשות דבר… הכל נשאר סגור כשהיה, הכואב כשהיה ומיאש שבעתים.

הפסקתי לחיות את החויות העמוקות שכה ידעתי לחיותן מאז ילדותי. גם הפעם, בטיסה באוירון פקחתי עינים, גמעתי את היפי אך לא היה לו עלי אותו כח שהיה לו פעם. בטיסתנו הקטנטנת נהניתי פי (אין מספר ל’פי') * מאשר מהטיסה הגדולה והנפלאה הזו מארץ ישראל לניו־יורק. בפשטות חיינו באהל בעין־חרד לא חסר לי מאומה, ועתה, עם כל היפה, המפאר והחדש, למה לי כל זאת אם אתה אינך עמי?

בכל מקום שאני באה עכשיו והייתי יכולה ליהנות ולהתפעל עומדת לפָנַי התמונה, איך היינו מרגישים שנינו יחד, לוּ היינו מגיעים למקום ומצב זה. בטיסה באוירון כל כך צר היה לי שזכיתי לראות כל זאת בלעדיך. במלון בניו־יורק, מבלי שהיית אתי, ידעתי את שמחתך לכל היפי שהיה סביבי ותארתי לי, כמה טוב היה לנו לוּ היינו יחד הולכים לקראת כל חויה וחיים כל חויה בשלמותה. ועתה… איני אלא שבר כלי, יצור עלוב שאין בו כח לעשות משהו. שמוּליק, עזר לי לשוב לעצמי. אין לי רצון שאנשים ינודו לי. יש ויש לי לנוד לעצמי, לנוד לאסוני. כי גדול הוא כים ואין לו מרפא. אך אַל להם לאנשים לדעת כל המתרחש במסתרי נפשי פנימה. סוד זה אך לי הוא… היה הוא סוד לשנינו, ואף עתה נשאר של שניהו. שלי ושלך, ואין בינינו איש. ליל מנוחה ילדי.

הייתי מספרת לך על כל הגדולות והנצורות שראתה עיני בימים האחרונים, אך למרות שהדברים עושים עלי רשם חזק אין הם מביאים כל שמחה ללבי. ובכלל, איני יכולה עדיין לשבת ולספר לך דברים ולהאמין שאתה לא תראם עוד.

פילדלפיה

כ“ד תשרי תש”ח¹⁰)

שמוליק!

8.10.47    🔗

בת עשרים אני היום. האמנם? אתה לא זכית, לא זכיתי אני לחג את יום הולדתך העשרים. ישבנו באותו יום עם אבא שלך ועם ברוריה וזליג, וממך היתה רק דמות במחשבה וברגש. אבא קרא ממכתביך, מדבריך… והנה הגיע גם היום שבו מלאו לי עשרים. הזוכר אתה את יום הולדתי שעבר? ברמת יוחנן… מה גדולה הַטַלטֵלה שטֻלטלתי מאז ועד עתה. משונה לחשוב: בת עשרים. כתבתי היום מכתב לאב, שמוּליק, ביום הולדתי העשרים. כתבתי לו את כל שחשתי והרגשתי היום. מדוע מצערת אני את רוחו? מדוע לא די לי לגרום כאב לעצמי בלבד?

23.10.47    🔗

ושוב יום הולדת לי. לפי התאריך הנוצרי. בעצם, האמיתי, – כי תמיד חשבתי על ה־ 23.10 כעל יום הולדתי.

פעמוני הכנסיה מצלצלים עתה מרחוק. נוּגה המנגינה. נעימים וענוגים הצלילים המהדהדים באפלה, מסכמים את החג שחלף ומכניסים לנשמת האדם את העצבות שבחולין, שרים שירת פרידה ליום המנוחה והמרגוע שחלף ומחשלים את הרוח לשבוע העמל.

היאָמן שהאנשים הזקנים שמסביב היו פעם צעירים? חיו וחשו כל דבר כמוני? חושבת אני שבעוד שנים רבות תשאל אף עלי איזו נערה צעירה: האמנם זקֵנה זו היתה אף היא פעם צעירה? (אם בכלל אהיה פעם זקנה) ־ האמנם גם היא חיתה ועברה את כל החויות והרגשות שאני חשה וחיה? משונה. כל רעיון הזקנה, ההשתנות עם הזמן, אי האפשרוּת לעצרו, לדלג עליו ולחזור בו לאחור, רעיון הזמן החולף והולך… משונה…

ובפעמון הכנסיה אני שומעת אף את זאת. בכל יום ראשון מצלצל הוא לעת ערב, סוגר וחותם עוד מעגל בחיי כל אדם המאזין לו. מי יודע כמה אזנים שמעו את קולו, את קולו המעורר עצבות ומחשבות. כמה לבבות פרפרו לצליליו, נולדו, חיו וזַקנו לקול נגינתו והוא ממשיך לצלצל ולצלצל ולמנות את מספר השבועות ומסַפר ימי השמחה של דורות שהיו, של דורות שיהיו… האמנם?

לא לנו מנגן הפעמון. מנגן הוא לאנשים אחרים. לנו נגנה הצפור בעין־חרוד, צלצלול הפעמון המעורר לעבודה, שירת הבֹקר ושירת השמחה שחיינו אותה עד שפסקה באמצע שירתנו, פסקה שירת הצפור בעין־חרוד, פסק הפעמון להעירנו עם בֹקר…

עתה שומעים את צלצלול הפעמון הרבה אנשים. מאושרים, סובלים, אומללים. אף אני ותמונתך יושבים יחד. נועצים מבט עמוק בעינים ושומעים. התשמע, שמוּליק? עומדת התמונה, קופאה במסגרתה, מביעה הבעה נוקשה, שקטה, בלתי משתנית. זוכרת אני את הרגע בו הצטלמת, מה חשבנו באותו זמן, לְמַה שמשה התמונה בזמנה. ועתה? עתה היא סמל, שמוּליק. אף אני איני אני. אף אני איני אלא סמל, סמל של העבר, סמל של מה שהיה, ואני רק בת עשרים… או אולי עוד בת עשרים, או כבר… איני יודעת, אבל מרגישה אני את עצמי כה מאחור, אדם בעל “זכרונות”, בעל עבר רחוק ויפה והֹוֶה אפור ומשמים. ועתיד? על עתיד איני מדברת כלל. רחוק רחוק הוא נראה לי, והדרך אליו קשה ומפרכת וחסרת כל אור. והעתיד עצמו, אף הוא אינו מאיר, אינו קוסם ואינו מושך אותי כלל לחתור ולהגיע אליו.

22.12.47    🔗

שמוּליק!

איני יודעת לבאר לעצמי מה קרה אתי בימים האחרונים. פתאום לפתע נגמר הכח. נגמר עד כדי כך שאיני מכירה את עצמי כלל. איני יכולה לעשות שום דבר. איני יכולה להתרכז בשום דבר. כשאני עם אנשים אין לי כח להיות אתם. כשאני יחידה רע לי שבעתים. איני יכולה למצוא את הסבה שדוקא עכשיו פתאם לפתע יפּסק הכל, שפתאם תפּסק כל השליטה העצמית, שתפָּסק כל אפשרות של יכולת לעשות דבר מה. כשאני לבדי איני חושבת אלא על דבר אחד: איך לא להשתגע? איני מבינה מדוע דבקתי ברעיון זה. הרי היו שנים וזמנים שהייתי עולם מלא לעצמי. והאמנם קטנתי ואפסתי כל כך שאפלו את עצמי איני מסוגלת לענין ולהעסיק?

שמוּליק, זה מכתבי האחרון אליך. התדע מה אומרת לי שורה זו? שמוּליק, זהרה יודעת היום הזה שלא תשוב יותר. זהרה יודעת היום הזה שאינך נתּן להשָבה יותר. האמנם כבר מחלט הדבר? האמנם לא יוכל לבא שנוי גם בהחלטה זו? ואולי בכל זאת עוד יבא אותו יום שתופיע טלגרמה ותבשר ששמוּליק חזר. מאין? לא אכפת לי…

שמוּליק, קבלתי היום מכתב מאמא ואבא. רבים רבים הם האנשים שנהרגו בימים האחרונים. המכתב באמת השפיע עלי באפן קשה ונורא, במשך שבוע אחד כארבעים צעירים בדרכים, באמונים, בסיור. ובכל זאת, שמוּליק, למרות שכה רבים הולכים יום יום – איני משלימה עם העובדה שגם אתה הלכת. איני מתנחמת שיש רבות כאלה שפגעה בהן היד. זה רק מראה לי עד כמה קטנטונת אני וצרה ברגשותי, אבל איני יכולה אחרת. חיה אני את חוית מותם של אנשים הרבה יותר קשה מאנשים אחרים, משום שאנשים אחרים אינם יודעם מה זה מות. ואני, האמנם יודעת אני? דבר אחד יודעת אני, והוא – מה קורה לנשארים, לנשארות. יודעת אני מה פּרוש שהולך אדם, הולך ולא שב, מוטל לידך – שעות מספר אחרי שנפרדת ממנו בחיוך, בחכיה לשובו, לנסיעה הביתה, והנה אותו אדם, אותו החיוך בזויות השפתים, אותן העינים הפקוחות לרוחה, אך משום מה מזוגגות וקפואות, אותם פנים חִורים ועדינים, שידעו להביע כה הרבה ולדובב כה, הנה הם לידך. אותו אדם. אותו שמוּליק… אלא שאין הוא מחייך לקראתך, אין הוא מסב את עיניו, אין הוא זז כלל, והוא חִור וכחלחל, ופניו קרים ונוקשים, ושערות הזקן דוקרות את כף ידך… אותו שמוּליק? איפה הוא? מדוע לא תצליחי לדובבו? מדוע אין הוא נע וזע? ומדוע כה רב הדם על צוארו ועל חזהו? והנה אין לך יותר כל אפשרות לשמרו לעצמך. שמוּליק כבר אינו שלך, שמוּליק כבר אינו של אף אחד. עוד יום והוא בידי המחבלים השחורים והמעוררים פלצות ששנאתי אותם כל כך, ועוד יום והנה כוּסה בגל אבנים גדול, ו… חסל. נשאר לך הכל ולא כלום. נשארה לך תלולית עפר, שבמשך הימים העלתה מצבה עם כתבת של שֵׁם שפעמים כה רבות הגית אותו, במחשבה, בדבור, בכתיבה. אותו שם שהיה לך הכל הנה נעשה אחד מאלפי רבבות שמות החרותים על מצבות האבן הנוקשות. והעולם אומר: היה ואיננו עוד.

האמנם יודעת אני מות מהו? האמנם לא שמעתי אלפי פעמים קֹדם שפלוני מת, אחר נהרג, שלישי התאבד? מדוע לא העירו הדברים שום תגובה עמוקה מבפנים? סתם. קרה דבר מה רע, מוזר, בלתי ידוע ובלתי ברור. אבל אחרי יום נשכח. ואלו עתה כל ידיעת מות נוספת אומרת לי כה הרבה. אפלו של אנשים זרים לי שלא הכרתים מעולם. עצם עוּבדת מותו של אדם אומרת לי עכשיו לגמרי דברים אחרים ומעוררת מחשבות ורגשות שונים לחלוטין. ובכל זאת, כשאומרים לי שמת בן אדם – מקבלת אני את זאת כעובדה, ואלו שאתה, שמוּליק, אינך ולא תשוב – מקבלת אני כדבר שאינו יכל להתקיים במציאות. אבל היום, שמוּליק, נודע לי שלא תשוב. היום משום מה גמר החץ את חדירתו פנימה, היום השלים את מלאכתו. אולי זוהי סבת הטרוף שאחזני ביומים האחרונים. איני יודעת מדוע ובאיזה קשר הוברר לי דוקא היום שלא תשוב יותר, אולי בהשפעת איזה חלום שאיני זוכרת אותו כבר. אבל היום נחתה המכה בכל משמעותה ובכל כבדה. היום תמונתך העומדת ממולי מביטה עלי בצורה אחרת מתמיד. איני יודעת מדוע רואה אני צער בעינים. על מה, שמוּליק? על שחדלתי להאמין שתשוב? אגלה לך סוד, שלמרות שכבר נודע לי שלא תשוב – תמיד אמשיך להאמין, ואם תופיע לפתע – לא יהיה בזה כל פלא בעיני, אלא דבר כה טבעי ומובן שאתה מוכרח לחזור. איני יודעת מדוע, אבל התמונות שחולפות במחי חלֹף ושוב לא השתנו כלל.

שמוּליק, זוכר אתה את שיחתנו: אם ימות אחד מאתנו? זוכר אתה את הערב ההוא? וכמה רחוקים היינו להאמין שזה עלול לקרות – ובכל זאת באיזה פחד סתום חדלנו משוחח כל כך. זוכרת אני שהרגשתי אז בודאות מחרידה שאם עלול לקרות דבר כזה לא אוכל להמשיך, וראה… אני ממשיכה. החושב אתה שכדאי? היודע אתה כיצד אני ממשיכה? היודע אתה כיצד עוברים עלי הימים והלילות? היודע אתה שמזהרה שלך לא נשאר הרבה, אלא רק מעט מזער? האמנם חושב אתה באמת, שמוּליק, שצריך להמשיך? שיש טעם בדבר? לו ידעתי שתחזור פעם הייתי משתמרת, שמוּליק, משתמרת ונשארת כשהייתי. ואלו עתה קבר ישנו בפנים, קבר נוקשה וקר. התאמין שמעל לקבר זה שוב יצמח פעם דבר מה ושוב יעלה ציץ? – לא אדע, שמוּליק, אם תופיע אלי בדמות מי שהוא אחר, אולי שוב יתעוררו אותם הרגשות, אבל הרי לא אאמינה בזאת, חלום שוא. ואולי? לא אדע, – לעתיד ולזמן פתרונים. עדיין איני חיה אפלו את ההוה בשלמות – האמנם אוכל לשאת את פני לעתיד? עדיין לא, שמוּליק. אבל רוצה הייתי. איני רוצה שירחם עלי מי. איני רוצה גם להשבר, שמוּליק. אולי עוד אצליח פעם להתישר שוב? איני מרגישה בי את הכח לכך. מרגישה אני דבר אחד, שלוּ הופעת לפתע – לא היה צריך שום תהליך לשַנותי, הייתי משתנה בן לילה חזרה. לא. זה לא נכון, שמוּליק, החותם שחתמו בי החדשים האחרונים ישאר לתמיד. אבל בכל זאת אם תשוב, יכול עוד הכל להיות כשהיה. האמנם עוד נשוב שנינו להיות כשהיינו?…

שמוּליק, החלטתי לכתוב מעתה סתם. לנסות להפסיק לכתוב זאת כמכתב. האוכל? האוכל להשלים ששוב איני כותבת אלא אל הנייר? שאין הדברים נכתבים אל אדם? לא אוכל. היה שלום, שמוּליק. כרגיל, ליל מנוחה.

ועברו שעות אחדות, והשֵׁנה לא באה לפקדני, ולא יכלתי להמשיך לשכב במטה. ושוב החלטתי לכתוב לך כאשר הסכנתי. שמוּליק, נסיתי היום להחליט לא לכתוב את שמך בראש מכתב, אלא איני יכולה. איני יכולה לנסות לכתוב סתם בידיעה שזה מכוּון לעצמי. עכשיו אספר לך שהבטחתי לכתב את אשר אכתב בשבועיים האחרים לד… זה משַׁנה את הכתיבה ברצון או שלא ברצון. איני יכולה להתעלם מהעובדה שהדברים הנכתבים מתכַונים לאדם, אבל גם איני יכולה לכתוב באפן חפשי כשאני יודעת למי הדברים נכתבים. לכן עלי לנסות לשוב לכתוב לעצמי, ואם ארצה אחר כך לתת את הדברים לקריאה לד. ישארו הדברים כתובים לעצמי. קשה לי להסביר זאת, יודעת אני, שמוּליק, שאינך כועס על כך. להיפך, יודעת אני שהיית אפלו שמח לכך לוּ שבתי והייתי אותה זהרה. זוכרת אני את שיחותינו בקשר לכך. לשוב להיות אותה זהרה אינני יכולה, אבל לכתוב לאדם חי (שמוּליק, כה קשה לי להשלים עם המחשבה שבאמרי אדם חי אין זה יכל להיות מכוּון אליך) חי ושעלול להבין קצת לרוחך, ואולי לעזור לך להתישר, הייתי רוצה.

שמוּליק, חיה אני כל הזמן במלחמה אכזרית בין ההכרה, הרגש והשכל. הרגש יוצר לו כה הרבה אילוּזיות לפעמים, ואלו ההכרה והשכל באים ומנתחים את הכל נתוח כה קר, מדויק, שאינו משאיר מקום לשום השליות וספקות. לעתים השכל כה בטוח ואכזר שאפלו ההכרה מתקוממת נגדו ואינה מוכנה להשלים עם מסקנותיו, אבל בכל זאת הוא המנצח, כי בידו העוּבדות ובידֵי הרגש – ההשליות, וההכרה מנסה ללכת עם הרגש, אך החלק השכלי שבה מכריע לעתים, וכך שיחד אתם אף אני מתלבטת ומתבלבלת, ואחרי רגע איני מוצאת את עצמי בכל המצב.

שמוּליק, השעה מאוחרת מאוחרת. קר בחוץ, והרוח מיבבת בקול אחר, שונה לגמרי מאותה רוח שנערה את יריעות אהלנו בעין־חרוד. נזכרתי לפתע בימים לפני שָׁנה, בלילות בהם היית יוצא להדריך אִ“ש לילה, או סתם ל”טַיֵל" בשדות, ואני הייתי נשארת באהל ונרדמת, ופתאם בשלש היתה נפתחת הדלת, היית מעיר אותי, וכה היינו שמחים להמצא יחד, למרותה גשם המרקד בחוץ, למרות הברקים שהיו בוקעים את חשכת אהלנו, למרות הרעמים שנדמה היה נופלים ממש מעל גבעת קומי, מדרדרים, והִנה הִנה יסחפו את כל עין־חרוד אחריהם, היינו כה מאושרים להמצא באהל הקטן העגֹל והלבן שהיה רק שלנו. או זוכרת אני את מכתבך, שבאמת נכתב בחנוכה של השנה שעברה, כשקבלת “ענש”, ואני יצאתי ל“טַיֵּל” בשדות, ואתה נשארת באהל עצוב לאנחות. אז נחמת אותי שלמרות העלטה והקֹר שאופפים את הלב המשוטט עתה בחוצות עין חרד, ישנו לב העונה להלמותו והמתחבא באֹהל בקצה עין־חרד. עתה – האוכל למצוא את הלב העונה להלמות לבי?… איהו? אשאל בדיוק כשם ששאלת אתה: “לב, לב, היכן הוא עתה הלב היקר? הכבֵדה העלטה שמתחתה סוער דמו?” האמנם סוער דמו בכלל? לוּ ידעתי שכן. לוּ ידעת מה רחקתי עתה מאותם מקומות, שמוּליק, לוּ ידעת מה יפה וחם החדר והבית בם נמצאת אני… לוּ ידעת כמה הכל היה עלול להיות בדיוק כמו שחלמנו… לוּ ידעת כמה הכל שונה עתה. כמה חדל הכל לתפוס מקום בלבי. כמה אין בכל העולם אף לב אחד העונה להלמות הלב המכוסה קרח וכפור והמתחבא עמוק עמוק ולאט לאט קופא בקרתו… אנסה להרדם, שמוּליק.

אמשיך עוד לכתוב אלך. בכל זאת, כשאני כותבת אליך שוכחת אני שלעצמי אני כותבת, והעט רץ ביד כבימי קדם. יודע הוא למי הוא כותב. יודע הוא שהכל הכל יכל הוא לכתוב לאותו מקום. אחרי הכל זהו העט שלך. העט שכתב בידך אלי. עתה כותב הוא בידי אליך. האמנם אליך? האמנם אינו ידוע, העט את האמת? לפי מרוצתו על גבי הנייר הייתי מאמינה שחושב הוא שאני כעת באהל בעין־חרד ואתה צריך כל רגע להכנס ולהפסיק את הכתיבה. שומר הוא העט בחובו כה הרבה דברים, שמוּליק, ודאי יודע הוא גם עתה את האמת, אבל כדי להשלות אותי כותב הוא בדיוק כבימי קדם.

ועתה באמת אסיים. לוּ יכלתי לקחת מעטפה, לכתב את כתבתך, להדביק בול ולשלוח… ומהר לקבל את התשובה הנכספת….

שמוּליק!

23.12.47    🔗

שלג. פתים רכות עבות, והן נראות אפילו חמימות. האויר מלא אותן. מרחפות ונופלות כה בלאט ובשקט. כעדת צפרים קטנטנות ולבנות. נופל לו השלג לאט לעט. ולאט לאט מתחילה האדמה להלבין. מענין. השלג נמס מיד על מרצפות הבֶּטון שבחצר. גם על העשב אינו נראה היטב. רק על האדמה מיד נעשה הוא למרבד לבן וצח. כבר שעות יורד השלג. הגג האדֹם של הגַּרַג' מלבין אף הוא. כל העצים שבחצר ערומים הם, ואצבעותיהם העקומות רועדות מפּחד פן ינוחו עליהם הפתיתים הכבדים. ובאמת אין השלג נָח עדיין עליהם. לעומת זאת כסה כבר את ראשו של העץ הירק האחד העומד ליד הגדר. בדיוק כבתמונות שעל כרטיסי חג המולד. השלג העב והרך מכסה את עצי ה evergreen (רואה אתה איזה מין אמריקנית שאני), והחשמל הבוקע מחלוני מנצנץ על השלג. עדיין אור בחוץ. השעה מוקדמת, רק 5 אחה"צ.

יושבת אני בחדר ושומעת תקליטים. שומעת אני את הקוֹנצרט לכנור של בּרַהמס בבצוע יוסף סיגֶטי. זוכר אתה את הקונצרט הזה? זוכר אתה איפה שמענו אותו יחד ומתי?… גם אז היה קר בחוץ, אבל אז היה גם חם בפנים. ועכשיו נעשה לי טוב לפתע. כלומר, השלג היורד לאטו משרה עלי אוירה נפלאה, של שקט, של טֹהר, של זוֹך. יצאתי החוצה, התמלאתי שלג על פני, ראשי וצוארי. יצאתי בלי סוֶדר ובלי נעלים. נרטבתי לגמרי ונעשה לי קר, ואלו בפנים נעשה לי חם שמוּליק, היתה זו חוית השלג. איני יודעת מדוע השפיע עלי השלג כך. ברוריה חפּשה אותי, ולפתע הביטה בחלון וראתה אותי עומדת בחוץ והכניסה אותי הביתה.

הייתי רטובה לגמרי. השלג היה עלי. הייתי כעמוד שלג (כמעט). ולאט לאט נמס השלג למים ונזל על לחיי, על מצחי ועל עור הראש. דגדג באזנים, והטפות נזלו ושטפו עמן כה הרבה… איני יודעת מדוע, שמוּליק, – אמבטית שלג זו היתה חויה מפליאה ומוזרה… קבלתי זריקת חִסוּן אדירה מהשלג. לרגע התבהר הערפל שבמח, לרגע שכנה איזו רוח טובה ומזככת ורק צער עמוק שאין אנו זוכים לחויה זו יחד.

באמת איני יודעת מה היה כאן. יודעת אני שעכשיו יושבת אני בכורסה, שומעת את התקליטים, מסתכלת דרך החלון בשלג הנופל, העט ביד, ולעתים אני כותבת, כותבת בהפסקות, כדי להקשיב וכדי להביט החוצה. פשוט מקסים. חם לי כעת מאד, אחרי החלפת הבגדים ואחרי השלג, והייתי מוכנה עכשיו לכל. איני יודעת אפלו למַה אני מתכַונת באמרי ‘לכל’. יש לי הרגשה שקצת קרח נמס גם אצלי בפנים עתה, והשריון הקשה נבקע קצת פה ושם. אלו היה עכשיו מה שהוא או אולי מי שהוא שיוציא אותי ממנו כליל… איני יודעת אם אפשר להצליח בזה. בעוד שעות מעטות תִשָׁכח חוית השלג, תשקע אף היא במעמקי הלב עמוּס הזכרונות, ושוב יסָגרו בקיעי השריון, והכל יחזור להיות אטום וחתום כשהיה. אבל עכשיו יש לי לפתע הרגשה קלה. נראית אני לעצמי כאותו פתית שלג המתעופף בחוץ חבל שאיני לבנה וזכה כמוהו. צמחו לי פתאם כנפים, ואני מתעופפת יחד עם פתיתי השלג על גלי הקוֹנצרט לכנור המכה גלים בתוך החדר. פילוסופיה. לא כן? מה אפשר לעשות?

שמוּליק!

26.12.47    🔗

האספר לך על חג־המולָד, שמוּליק? האם זוכר אתה את האגדה של אנדרסן על הילדה מוכרת הגפרורים היתומה, שבליל חג־המולָד יצאה למכר את גפרוריה והתעכבה ליד חלון של בַיִת עשיר. מבפנים בקעו אור וחום, מצהלות הילדים מסביב לעץ המכוסה מתנות וצבעים, ריחות המאכלים הטעימים, והילדה התחממה בקופסת הגפרורים שהיתה בידיה, חלמה חלומות נפלאים!… למחרת בבקר נמצאה קפואה בערמת השלג… בשעה שהסתובבתי ברחובות עיר קטנה – יוֹרק – בליל חג המולד, מכל חלון בקעו האורות הצבעוניים, העצים המקושטים, קולות העוּגב מהכנסיות הרבות, קולות השירה, חייתי את אותו ספור מחדש. וכל כך בדיוק ראיתי את הדברים עד שלא היה לי ברור לגמרי אם קוראת אני את האגדה היפה או באמת מהלכת אני ורואה כל זאת.

יש לי איזה קשר נפשי מוזר עם השלג. הוא פשוט משפיע עלי. וכשאני רואה שלג בשפע כה רב, בּצחוּת וזֹך כה טהורים, נראה לי שלא יתכן שהכל עכור ורע, אם יש עוד שלג כה לבן. כשרואה אני את המרחבים הגדולים כל כך של השלג נראית אני לעצמי קטנטנה כל כך, אפסית כל כך, והדברים המציקים לי נעשים מוזרים, וזה נראה לי כל כך בלתי חשוב לנסות לפתור את כל הפרוֹבּלמות. וזה נעשה כל כך בלתי חשוב להמשיך… הן אפשר בקלות להכּנס למַצע השלג הלבן, לשקע בו עד גמירה – וחסל. אין פּרוֹבּלמות, אין צרות, ואין זהרה…

זוכר אתה כמה פחדנו ממות? כמה הדאגה העקרית היתה, אחרי הכל, להמשיך לחיות? משום מה דאגה זו עזבה אותי כליל. מוזר באמת איך שלפתע כל כך לא אכפת לי עכשיו לקפוא בשלג תוך חלומות מאירים ומזהירים. בדקתי את עצמי היטב, שמוּליק, והאמת היא שלא אכפת לי כלל וכלל. שמוליק, מה טעם מוצאת אני בכתיבה זו אליך לפרקים, לא אדע. אבל לפעמים טוב לדעת שאפשר עוד לפחות לכתוב מכתב.

ליל מנוחה.

שמוליק שלי. לוּ ידעתי איפה אתה עתה.

שמוּליק!

29.12.47    🔗

זה שעות אחדות שאיני עושה דבר, וכבר רציתי לקחת את העט פעמים אחדות ולכתוב, אך מנעתי את עצמי. הרי כה טפשית וחסרת טעם היא כתיבה זו. הרי כה מדכאת ומגוחכת. בכל זאת, בשעה שמתקרבת אני להתפקעות ממש, מחליטה אני בכל זאת לקחת את העט ולנסות לכתוב קצת, למרות שיודעת אני שטפשית היא הכתיבה ואני שונאת אותה.

שמוּליק, בזמן האחרון מרגישה אני פתאם כאב פנימי, ממש כאב פיזי כה חזק, עד שיש לי הרגשה שעוד מעט ותגָמר הבעיה. כה נמאס לחזור ולכתוב לך את אותם הדברים שוב ושוב. יודעת אני כה היטב שעלובים הם וקטנים הם, ועתה אֹמַר בלב שלם – שעלובה אני מאד מאד, ואלו אתה אינך, שתבא ותאמר: “לא עלובה”. זוכר אתה? עכשיו כיון שאין מי שיסתור את ההנחה בלב שלם כמו שהיית סותר אותה, הרי העובדה נעשתה קיימת. ולא רק עלובה אני, אלא בכלל יצור כל כך חסר טעם וערך שכמוהו טרם נברא. לא היית מאמין, שמוּליק, לוּ פעם היו מספרים לך, ואף אני לא ידעתי, עד היכן קטנוּתי מגעת, אבל העובדה קיימת. שמוּליק, חסרי טעם נשמעים הדברים, אבל, פשוט, איני יכולה. זוכרת אני, כשבמסע היו הבנות אומרות לנו שאין הן יכולות להמשיך, עוֹדַדנו אותן, במעט כח רצון., במעט משיכה ביד, והענין זז. אלא כאן, כבר זמן רב שעמדתי מלכת. עתה אני רק עומדת, ולפעמים הולכת חזרה, וגם זאת איני יכולה. אף לא לשבת, אף לא לשכב. בכלל לא להיות. מעודי לא הבנתי מה זה ‘איני יכולה’. לא הבנתי אדם אחר באמרו ‘איני יכול’. תמיד חשבתי שעוד קצת מאמץ, עוד קצת כח רצון – והנה אני יכולה. ואלו כאן הגעתי אל קיר סתום. לא רק קצת מאמץ ולא רק קצת רצון השקעתי, אך איני זזה. נמאס לי, שמוּליק, לשבת שעות יום יום, לנעץ מבט טפּשי בחלון, או בתקרה, ולחשוב שאי אפשר. נמאס ובלתי רצוי כלל, אך לעשות דבר מה אחר איני יכולה.

שמוּליק, הגיעה העמוד האחרון בבלוק שהתחלתי כשלשה שבועות אחרי שראיתיך לאחרונה. האם אומרים מכתבים אלה דבר מה? חוזרים הם שוב ושוב על אותה נימה. דבר אחד עשו הם למעני. לעתים עזרו לי קצת. הייתי מתחילה לכתוב, נסחפת בכתיבה, ובינתים היה עובר זמן. משהו היה מחייב אותי לעשות דבר מה, והנקודה הקשה היתה עוברת לשעות, ולעתים – לימים. לוּ נִתַּן לי לשבת על אי בודד, כבר מזמן היתה נטרפת עלי דעתי. אלא שכאן, שבשעה שקרובה אני לכך מאד, קורה דבר מה שעוזר לך לזוז לרגע, והנקודה הבאה מתעוררת רק אחרי זמן מה. בכלל, כשאני עסוקה, עסוקה מאד, למעלה מראשי, טוב לי הרבה יותר. ואלו עתה משנתּן לי חפש כדי רצוני, הריני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. רואה אני את מרחבי השלג שממול החלון, השמש זורחת עליהם, בנגה נפלא, והכל כה רָן ושָׂשׂ בחוץ, ויודעת אני כמה הייתי אני רָנה ושָׂשָׂה על מראות אלה. ואלו עתה קהו חושי, קהו ואטמו. רק לפעמים פולח אותם איזה ברק, ולרגעים אני שמחה לכל גלוי קטן, ואחַר שוב נסגר ונחתם הכל, ואיני רואה לפָנַי מאומה, רק ערפל…

הולך ונגמר הבלוֹק, הבלוֹק האחרון בו כותבת אני מכתבים אליך… ואולי לא? לא אדע עדיין. פתאם ארגיש שוב רצון לכתוב, – ולכתוב יכולה אני רק אליך, – ואתחיל גם בלוֹק שני. על כל פנים נגמר בלוֹק. בלוֹק שלא גמר תקופה. רק פתח תקופה בחיי שהלואי ולא היתה נפתחת. נפתחה תקופה. ואיני יודעת אם תסָגר אי פעם אלא אם אסגור אותה ע"י כך שאסַים את כל תקופת חיי. ואולי, בעל זאת, ימָצא איזה כח שימשך אותי החוצה ממצב זה בו שקעתי ואיני יכולה לצאת ממנו. האם להאמין, שמוּליק, שאתה עוד עלול להופיע? לאט לאט אני מאבדת גם את האמונה הזאת. היה שלום, שמוּליק שלי. האם להרבה זמן?

פילדלפיה

1 לינואר 1948    🔗

שמוּליק!

ושוב למרות שהחלטתי לנסות לחדול מכתֹב, הריני כותבת שוב. אחרי הכל דף חדש, שנה חדשה, וכל שאר המלים הרבות שאנשים משקיעים ברעיון השנה החדשה. שטות היא זו, רק צורת ספירה וחסל. ובכל זאת – ביודעים ובלא יודעים אַת מושפעת מספירה זו ככל אחד אחר. בכל זאת עברה שנה. בכל זאת מתחילים לכתוב 48 במקום 47. ושוב הולך מחזור הימים ונמשך. ושוב חורף, שוב קר, ואחריו שוב יבא אביב, ושוב יבא חדש מאי. והנה חלפה שנה. האמנם זמן כה רב כבר עבר מאז התראינו?…

השעה מאוחרת, שמוּליק, זה עתה או לפני שעתים חזרתי מניו־יורק, עיפה, עצובה, ובפנים חלל… אתמול, או בעצם היה זה רק היום לפנות בקר, כשחזרתי הביתה, כתבתי מכתב לאבא, שמוּליק. איני יודעת למה עשיתי זאת, אבל פתאם ב־5 לפנות בקר התישבתי וכתבתי לו. איני יודעת מה, אבל נכתבו מלים – ודאי חסרות טעם כרגיל, ונשלחו… ועכשיו בערב הריני כותבת לך. הרבה היה לי רצון לכתוב, אבל העיפוּת גוברת, ואף ההרגשה שזה כל כך חסר טעם להמשיך ולכתוב.

אין כבר תאריך, לא העברי ולא הנוצרי, שקושר אותנו. אין כבר תש"ז ואין כבר 1947. אני עדיין לא יצאתי מהן, ולכן אני בפגור ענקי.

ליל מנוחה, שמוּליק.

כה משגע אותי הרעיון שאי אפשר להוסיף ‘להתראות’.

17.1.48    🔗

עברו שבועים ימים ויותר, שמוּליק, שקעתי בעבודה, שקעתי באיני יודעת מה. אך לכאורה עבר הזמן כה מהר, ושוב הנה הולך חדש ינוּאַר ומסתיים. לעתים מסתובב לי הראש רק ממהירות הטיסה של הזמן… ובינתים אצלי טס לו הזמן באמריקה. ובארץ? – הרי אתה נמצא בארץ, האם יודע אתה את המתרחש בה? קשה להגיד שאני יודעת בדיוק רב, אבל המצב מדכא ביותר. איני חושבת שבכח תפָּתר השאלה. אבל לשבת כאן באמריקה העליזה ולחכות למכתב בכליון עינים (במדה שכליון עינים קַים בכלל). לצוד כל ידיעה בעתון על הארץ. לדעת שהידיעה אינה מדויקת. כל זה יחד מוסיף כמובן להרגשה הכללית. מה אספר לך, שמוליק. ואתה הן ידעת הכל גם מבלי שאספר לך דבר, ועל ידי כך שאכתוב לך הן לא תדע יותר? שמוליק. כבר מזמן לא כתבתי לך שאיני יכולה ככה. נכון? האמנם חושב אתה שזה משום שהתחלתי “להיות יכולה”?

אסיים, שמוּליק. בזמן האחרון אתה מופיע בחלומותי לילה לילה בצורות שונות, במצבים שונים. וכשבא הבקר ואני פוקחת עינים לחלל האפור שמסביב ועלי להשכים לקראת יום חדש – אופס כל הכח. די לי. שלום. שמוּליק שלי.

19.1.48    🔗

משום מה יש רצון לכתוב מלים רמות ויפות בשעות של דכאון ומרירות. ‘מלים ריקות’ תאמר, ובכל זאת, בשעה שהן יפות ומביעות דבר מה יפה – הרי יש להן כח אדיר, כח שעלול לשנות כה הרבה, להפעיל, לעורר, ולעתים… להמית כליל.

מוזר עד כמה יש למלה השפעה עלי, לפעמים. לא תמיד, אבל בכל זאת, על פי רב מתעורר רצון לקחת את העט ביד, אך לצערי איני כותבת דברים יפים, איני כותבת דברים רמים. דברים שכיחים, חסרי טעם לעתים, וחוזרים הלך וסבב על אותו ציר חלוד וחורק. תשאל: היש טעם בדבר? יודעת אני שמוליק, שאין טעם בדבר, אבל איני יודעת במה יש טעם?

קל לחיות לָך בעינים עצומות, להעמיד את כאבך במרכז עולמך ולהתעלם מכל דבר אחר. איני יודעת אם זה קל ביותר. אבל בכל זאת כשמתחילה אַתּ לפקח עינים ולראות ולשמוע מה נעשה סביבך, כשרואה אַתּ את עצמך כאחת בתוך עגוּל סובב והולך לקראת דבר, ובעגול זה נעשים דברים כה קשים, כה רעים – נעשה לך רע שבעתים. וכשאַתּ מנסה לרצות לראות את העולם באור בהיר יותר, יפה יותר ומאמין יותר, מיד באים אליך כל אותם קולות מבפנים ומבחוץ ולועגים לך. ורוֹאָה אַתּ שהציניות נעשית דרך חיים ומחשבה. ואינך רוצה בכך. ואינך רואה כל דרך אחרת. מדוע, אחרי הכל, אסור לנו להאמין במצפון אנושי, ברוח הומנית? מדוע כדי להיות פּכחים ונבונים עלינו לראות את כל העולם מן הצד השני של המטבע? כפקעת מסובכת של אינטרסים פּוֹליטיים, כלכליים, מעמדיים. והאדם היחיד, הפרט, נמוג בכל אלה ונעשה אבק בין גלגלי הפּרוֹבּלמות הרבות. והרי כל פרט הוא הוא אחד מאלה היוצרים את הפּרוֹבּלמות. כה מוזרה היא המלחמה בין הרצון לחשוב שבכל זאת אפשר להגיע אפלו בּעולם זה לטוב, ליפה, להעמיד דברים אלה במרכז החיים ולשאוף אליהם, ובין הבקרת השכלית, המדעית שתבא מיד, ותמלא צחוק פיה על התמימות הטפשית, ואולי ההשליה, שרוקמת אַת לך סביבך. איני יודעת להחליט מה אני: אם פקוחת עינים ואם לאו? רק מרגישה אני ברור שברגע שנאבד את השאיפה ליפה ולטוב, ברגע שנצחק לכל רעיון כזה בחיינו, ברגע שכל שמחת פרט וכלל תעבור שורת בקורות שכליות ומדעיות: משום מה נובעת השמחה? כמה אנשים סובלים בה? למי מביאה השמחה ספּוּק? וכו' וכו' – הרי מאבד כל אדם את מעט הטעם שיש בחייו. איני מוכנה להשלים עם הרעיון שאדם חי משום שהוא חי, סובב במעגל וממשיך את קיומו מתוך יצר חיים ביולוגי, שאין לו עליו שליטה ובקרת, שאסור שתהיינה לו דרישות, שעליו להמשיך משום שכך נגזר עליו. איני רוצה לחשוב כך. איני רוצה לחיות כך, ואיני חושבת שנכון לחיות כך. אחרי הכל, מוטב להשאר הטפש והתּם ולקוות, ולרצות, ולשאוף, מאשר להיות פּקח חכם ונבון, ולדעת שהבל הבלים, הכל הבל.

רואה אתה, שמוּליק, איני יודעת מדוע כותבת אני. סתם כדי לתת פורקן לעט? כי את עצמי איני פורקת. מענין הוא שאיני חושבת כלל לפני כתיבתי. מַתחילה אני לכתוב, ועטי ממשיך את המלאכה ללא הפסקה. ואחרי הכל – האם בזה מוצאת אני טעם? אין אני יכולה לחיות מבלי למצוא טעם בחיים שאני חיה. עדיין רחוקה אני ממצֹא את הטעם. שמוּליק. איני מאמינה שאמצא בזמן הקרוב…

ועכשיו למצבנו בארץ. ברצון או שלא ברצון מוצאת אני את עצמי חרדה לנקודה זו מאד. ידיעות המות הרבות המגיעות מן הארץ מדכאות אותי מאד, לא רק בגלל בשורת המות שהן מביאות, אלא ברמז הברור שבהן לבשורות כמוהן רבות לעתיד. כל כך מוזר ומדהים לגלות את העוּבדה שהכל נגדנו. ראיתי היום תמונות ב־ Life, תמונות פרוֹ־ערביות, ופֵרושים פּרוֹ־ערביים עד כדי להדהים, נוסף לכך – מפת המזרח וארצות הים התיכון: ארץ ישראל הקטנטנת תופסת שם נקודה שחורה ששטחה 2 מ"מ. כל הארצות שמסביב נראות גדולות ונרחבות. גם מנקודה שחורה זו רק חציה נִתּן לנו, והם מסמנים בחצים המכוּונים כלפי הארץ את כל אלה שמעונינים עתה בארץ. הָחֵל בתוּרכיה, בַלקַן ורוּסיה וכלה בסוּדן, ערב, מצרים ועירק – כולם פונים אלינו. והעתון מוסיף, שאם כל ארצות ערב נלחמות בנו –ודאי יש לזה סבה, וכל אהדתו של העתון נתונה להם. אלו היה אדם מסתכל לתומו במחזה ורואה את השטחים הנרחבים השוממים מסביב לארץ ורואה את מצב היהודים ואת מלחמתם לארץ, התגובה לגבי מפה זו היתה צריכה להיות: אם נקודה כל כך קטנה מעוררת את כל הרעש – ודאי שצריך היה לתת ליהודים. תחייך, תאמר: תמימות וטפשות יש בראיה ילדותית זו. יתכן. אבל האם תמימות יש בראיה זו? האמנם כל העולם חי עכשיו בצורה אחרת משחי פעם? האמנם אין בעולם, וזה קיים רק במלים של אנשים תמימים וטפשים, הרעיון של צדק, יֹשר, מצפון? איני רוצה להאמין בכך. כי מה נשאר לך אחרי שגם בזה אינך מאמין יותר? חלל אינסופי שחיות טרף טסות בו ואתה בתוכם ואחד מהם.

ואתה שמוּליק שלי, בפשטות כזו השארת מאחורי גוך את כל הסבך הגדול של בעיות ופרוֹבּלמות. מבלי שרצית, מבלי שרצה איש, אלא, באיזו מקריות מוזרה, כל זה אינו מענין אותך יותר ואינו נוגע בך יותר. זוהי החידה שעדיין מֹֹחי אינו מסוגל לפתור והשאלה ‘למה?’ עדיין לא ירדה מעל שפתי. מכירה אני לעתים בכל חסר הטעם שבדבקוּת לדברים מסוימים, אבל איני חושבת שאוּכל בלעדיהם. קשה לי לתאר עכשיו, שמוּליק, באיזו צורה היתה מתפתחת מחשבתי, ורגשותי, לוּ הינו ממשיכים לחיות יחד ולהיות מאושרים וחסרי דאגה כשהיינו. הייתי מוכנה לא לדעת זאת.

ושוב אסיים ב’ליל מנוחה, שמוּליק שלי'. לעתים נראה לי בודאוּת כה רבה שאתה נמצא באיזה מקום, ולוּ הייתי מחפשת אותך די, הייתי מוצאת אותך שוב. האמנם? עדיין מֹחי חוזר יום יום, שעה שעה, על אותה פרשה, ואינו מבין אותה, אינו מעכל אותה, אולי מפני שאינו רוצה להבין ולקבל. די לי, שמוּליק. סתם, הרי מותר לי לפחות להמשיך לכתוב אליך. נכון? איפה תשובתך, שמוליק? מדוע איני יכולה לשמעה?

שמוליק!

11.2.48    🔗

ושוב מכתב, אחוז יאוש, אין אונים וצעקה שאינה משמיעה קולה. מוזר כל כך להמצא כל הזמן בהרגשת מתיחות מציקה ואין אַת יכולה לתת לה פורקן ולמצוא לה מוצא.

שמוּליק!

8.4.48    🔗

עברו ימים רבים מאז כתבתי לך לאחרונה. והיו אלה ימים של שנויים גדולים, התלבטויות ומעברים.

אין זהרה סטודנטית עתה, והיא גם אינה מתגוררת בניו יורק, ואף לא בפילדלפיה. היא יושבת בקליפורניה, בביקרספילד, וצריכה ללמוד לטוס. לא חשבנו אף פעם בכווּן זה, נכון? אבל מה שלא חזינו היום לפני שנה קם ונהיה. והרינו טסים כאן עכשיו ומִתכַונים לנסוע הביתה בקרוב.

שמוּליק, ברגע שלקחתי את העט לידי הערב רציתי לכתוב לך המון, לספר לך, לנסות להסביר ולחכות לתשובה. אבל משהתחלתי לכתוב ולפנַי השתרעו עשרות המכתבים שנכתבו ועודם מחכים לקוראם – עוררו בי פתאום הגשת טשטוש, תלישות, ובכלל. אחרי הכל, שמוּליק, הרי אתה הוא היחידי שעלול להבין ולהרגיש גם בלי הסברות ומכתבים ארוכים… אבל היאוש שתוקף אותי לפרקים לוֹעג בחיוכו המר לכתיבת מכתבים משונים אלו. ובכל זאת, שמוּליק, אני ממשיכה לכתוב מדי פעם בפעם, כי אינני יכולה אחרת.

שמוּליק! הארץ בוערת. עשרות אנשים נספּים יום יום. כלם הולכים אחד אחרי השני: סַלי, רַפי, דַני מַס, ועוד, ועוד. האם פגשת אותם? אל תחשוב שהתחלתי מאמינה באמונות משונות, אבל, אחרי הכל, לפעמים מצטיירת במחי תמונה, איך כל החברה שעזבו אותנו התאספו להם באיזה מקום והריהם מחדשים ימיהם כקדם ליד מדורה ופינג’ן. משונה? לא כן? אבל אַל תדון אותי לכף חובה, שמוּליק. הרבה רעיונות משונים תוקפים אותי בתקופה הארוכה הזו מאז נסעת ממני.

28.4.48    🔗

שמוּליק!

ושוב מכתב, שמוּליק, בעצם לא מכתב, אולי רק פריסת שלום. ואולי הפעם יהיה זה מכֻון לעצמי יותר מאשר אליך. אבל בכל זאת עדיין רגיל העט לכתוב את שמך בראש כל מכתב, ועדיין רגילה אני להגות את שמך פעָמים כה רבות שהוא נכתב. ושמך, שמוּליק, מתחיל לקבל משמעות אחרת מזו שהיתה לו. כל הזמן היה השם מסַמל אותך בדיוק כמו שהיית, באותו חיוך על הפנים, באותו הלוּך מהיר ומשונה. כשהייתי הוגה את השם הייתי רואה אותך לפני. בזמן האחרון מתחיל השם לקבל מושג של הרגשה מסוימת ושל פחות מסוימת. זה עדיין אתה בדמותך, אבל השם מתחיל לקבל איזה מושג מפשט יותר, של דבר שהלך ולא ישוב עוד.

שמוּליק, היום לפני שנה קבלתי אותך באהל בשובך עם בשורת השחרור לשנינו. כמה רָחַק היום ההוא וכמה קרוב הוא עדיין. קשה לי להאמין שכבר עברה שנה. פשוט קשה להאמין שכה רחקתי מאותו יום, כי לי נדמה כל הזמן שאני עומדת על מקום אחד, ואלו מצד שני, די הרבה עבר במשך שנה זו. ועתה בכלל הריני טסה במרחבי העולם על חופו של האוקינוס השקט. האין זה מוזר?

שמוּליק, הרבה דברים השתנו בשנה האחרונה, בעקר בחדשים האחרונים בארץ. בעצם איני יודעת מה יהיו פני הארץ בשובי אליה. בכל בית חלל, בכל לב הרגשת יאוש ואבדן. והמלחמה שלטת בכל. איני יודעת איך יפל דבר. איני יודעת גם מה יהיה בארץ בעוד חֹֹדש. המצב מדכא ומעורר דאגה. אבל הרי אתה נמצא בארץ ויודע את הדברים יותר ממני, – על כל פנים לא תדע אותם יותר ע"י מכתבי, ולכן מה טעם אשב ואספרם לך? היה שלום שמוליק, וליל מנוחה.

2.5.48    🔗

שמוּליק!

מה אומר לך תאריך זה? לי הוא אומר: בקר בהיר בעין־חרד, יקיצה צוהלת לקראת הנסיעה הביתה, וערב קודר מלא דאגה, וליל איֹֹם בלי לראות אותך יותר.

שני למאי 1947 – שני למאי 1948. מרחק שני, שמוּליק, מרחק 10000 מיל. ובכל זאת כאלו רק תמול קרה הדבר, וכאלו בירושלים אני נמצאת. בירושלים העקובה מדם, בארץ האומללה. ואכן אומללה היא הארץ כיום. כה קטנים נראים הרגשות, וכה קטן נראה סבל הפרט, אבל הוא אינו קטן ופוחת לזה שנושא את משאו.

הייתי מאריכה, שמוּליק, אבל הכל חזק מדי ומציק אפלו יותר מדי מרצי לכתוב. לכתוב לניָר חלק, להַפנות זאת לאדם שלעולם לא יקרא זאת, לחכות לתשובה שלעולם לא תגיע, ולהאמין בדברים שלעלם לא יקרו, לא יתכנו. קשה יותר מדי, שמוּליק, מצד אחד להרגיש כך, ומצד שני להכיר בַשטוּת ובחסר הממשוּת של אמונות אלה שיותר מאשר אמונה – יש בהן רצון החזק לאין סוף. אבל כששני דברים חזקים מתנגשים מוכרחה לבוא הכרעה, והיא אינה באה אלא בשעה שאחד מהשנים נשבר. הפעם יהיה זה ודאי הרצון, וכשהוא ישָבר – יתכן שאתחיל לבנות אותו מחדש, ויתכן… מי יודע? בינתים רב לי להגות באלה. ובכלל… האם יש טעם להוסיף ולחזור שככה אי אפשר? שכל זה נמאס? שאני לא רוצה ולא מוכנה להשלים עם המוני דברים? שמוּליק, רחקת ממני בחדש האחרון, איני יודעת מדוע. ואתה האם הרגשת בזאת?

היה שלום, ילד שלי, וליל מנוחה, שמוּליק.