הרבה נכנסו לפני איזו שבועות להקונקלאווה ברומי אפיפיורים ויצאו חשמנים, והרבה יותר מהם נכנסו בשנה הזו אל אולם הקונגרס בבאזיל ציונים, ויצאו אפריקנים.
כמדומה לי, שהחזיון הזה הוא תולדה פסיכולוגית מוכרחת לפי מצב הציוניות כמו שנקבעה בתחלה בבאזיל בקונגרס הראשון וכפי שנתרחבו עתה גבולותיה, לפי התוצאות שעלו בידי מנהיגיה הראשים ולפי רוח רוב הציונים.
תכנית הקונגרס הראשון היתה “להשיג מקלט בטוח בארץ-ישראל”, ועם זה גזרה כעין איסור על הישוב הקטן בארץ-ישראל עד השגת הטשארטר. עבודת הציונים נצטמצמה בקבוץ שקלים, ואחרי כן, כאשר נוסדו הבאנק והקרן הלאומית, - במכירת מניות ובנדבות להקרן. מנהיג הציונים, בהיותו אז איש חדש בהתנועה, האמין אז, כי בזמן קצר ישיג את מטרתו, ועל-פי השפעתו האמינו כן גם כמעט כל הציונים החדשים ורבים מן הישנים ממחנה חבת-ציון, ובהיות מטרתם קרובה הניחו העבודות ההן את רוחם. אך עברו ימים רבים וישועות בל נעשו ארץ, ובמחנה הציונים נשמע קול תלונה: “האמנם כל עבודתנו תהיה קבוץ פרוטות, ומה נעשה מחוץ להזמן הזה?” במשך חמש-עשרה שנה עד העת ההיא עבדו החובבים את עבודתם, שגם היא הצטמצמה בקבוץ פרוטות (אספות, קריאת מכתבים חוזרים ובחירות היו להציונים יותר תדירות ויותר מרובות מאשר להחובבים) ומעולם לא נשמעה התלונה הזו על פיהם. גם התלונה עצמה, בסגנון שנאמרה, אין לה כל מובן. אטו בבטלנים וטיילים עסקינן, שיש להם י"ב שעות חפשיות כל יום, ואין להם במה למלא את זמנם אחרי קבוץ הכספים? הלא כל ציוני יש לו גם דאגות עצמו ורבה עליו העבודה גם להמציא טרף לביתו, גם לחנך את בניו וכיוצא בזה, ובעל-כרחו יכול הוא להקדיש להציוניות זמן מועט, ודי הוא שיקדישנו להפצת הרעיון ולקבוץ כספים! אבל השאלה היתה באמת שאלה פסיכולוגית לפי מהלך הציוניות החדשה. תלמידי חוני המעגל אנו, ואין לנו סבלנות לעבוד עתה בנטיעת חרובים, אשר פרים יבוא אחרי עשרות שנים. חושב אני, כי גם הכלל “היום לעשותם ומחר לקבל שכרם” לא היה מעורר שום איש למעשי המצוות, אלמלא היה מאמין עם זה, כי בעד בטול המצוות צפויים לו לעצמו עונשים קשים, אם גם אחרי המות.
החובבים, אשר הניחו אבן אחר אבן בהישוב הקטן, ראו את עולמם בחייהם. הם קובצים פרוטות – ובארץ-ישראל נבנות קולוניות. בכל שנה התרחב או התאמץ הישוב, אם גם במדה קטנה, פה נבנו בתים, שם נקנתה אדמה, נוספו בהמות, והם רואים כי עבודתם מביאה פרי עתה; על כן לא בזו מעולם לפרוטות, כי מטרתם1 היתה לנוכח עיניהם. לא כן הציונים, אשר אסרו את הישוב הקטן (אם גם הרבה השתתפו בו בתור חובבים, שלא מן השם הוא), מוכרחים היו לעורר את השאלה הזו, אשר המובן הפסיכולוגי שבה לא היה תלונה על השעות היתרות שנשארו להם מעבודתם בקבוץ הכספים, אך על הפעולה עצמה: הם עמלים בגופם ובנפשם בדבר שאינו רק “הלכתא למשיחא” ואינם רואים כל פרי ממנו. המצב גרם להרבה ציונים לחפש להם עבודות חדשות, אשר את תוצאותיהן יראו תיכף. על כן די היה לשמוע דעת האחד, שהקולטורה היא חלק הציוניות, או דעת השני, שכל זמן שלא יוטב המצב האֶקונומי של המון-עמנו לא תוכל הציוניות לגבר חילים – ויפלו על המציאות האלה, שקוו מהן שיהיה מתן-שכרן בצדן והנאתן קרובה.
אך כל אלה היו יחידים מן הציונים, ולא הציוניות עצמה. היא, שמאסה בהישוב הקטן בארץ-ישראל ושלא נשארה לה שום עבודה ממשית בעת הזאת, ועם זה אין בכחה להפוך להעם לב חדש ורוח חדשה להתאזר בסבלנות ארוכה לעשרות שנים, - מוכרחת היתה, ביחוד אחרי אסון קישינוב, לבקש לה פעולה נראית איזו שתהיה, אם גם בקצה אפריקה.
מנהיג הציונים, אשר טבע הדברים מחייב, שיבוא בדברים עם איתני-ארץ, לא היה יכול בשום אופן להפוך על פניה בשאט נפש את הכוס של יין הרקח שמזגה לו ממשלת אנגליה במזרח אפריקה. עוד יותר לא היה בכחו לעשות כזאת, אחרי שהכוס הזו נמזגה לו על-פי בקשתו. לא אנגליה באה לפניו בהצעה זו, אך להפך, הוא הציע לפני טשעמברלין בשם הקולוניאל-באנק העברי על-דבר התישבות היהודים במזרח אפריקה (מכתב קלימינט הילל לה' גרינברג, “המליץ” נומר 187). לכאורה קשה הדבר להבין, מה ראה מנהיג הציונים לדבר על-דבר אפריקה ומה ענין מחבר “אלטניילאנד” לערבות אוגאנדה? אך גם בזה ראה מנהיג הציונים הכרח. בימים האלה נגלה לנו סוד חדש, אשר יהיה לחרפת עולם וכלמת-נצח לעשירי עמנו בדור הזה. שלטון תוגרמה נכון היה להשיב לישראל את ארצו ההיסטורית להתנחל עליה בעד חמשה-עשר מיליון רובל, וביד הד"ר הירצל לא היה למטרה זו אפילו מיליון אחד! שאלו נא בגוים וראו, אם ימצא עם אחד על כל כדור הארץ, אשר יציעו לפניו במחיר כזה את נחלת אבותיו שנהפכה לזרים ולא יאבה לקחתה? כמדומה לי, שעשירי אחינו בלונדון ופאריז בלבד, גם בלי עזרת עשירינו ביתר ארצות אירופה ואמריקה, היו יכולים לתת את הכסף הזה, מבלי שתבוא על-ידי זה מגרעת מורגשת בהונם. אבל עד כמה שהדבר הזה לחרפה לנו, רחוק אני מלחשוב, כי בשאט-נפש לישראל וארצו פנו עשירינו עורף להם. אני תולה את הדבר בזה, שאינם מאמינים במנהיג הציונים ובכחו. רבים מן העשירים שבנו והאינטיליגנטים מסטרא-אחרא חושבים אותו לחולם חלומות, והמהדרים שבהם – לאיש מתעה. כבוד הציוניות וטובתה דרשו, שמנהיגה יוכיח למתנגדיו באותות ובמופתים, שאינו לא חולם חלומות ולא מתעה, וההוכחה הזו נגלתה על-ידי המשא-ומתן עם ממשלה אדירה כאנגליה על אדות חלק אחד ממדינותיה, יהי באיזה מקום שיהיה.
גם רוח רוב הציונים עלול היה להכריע את הכף כלפי מזרח אפריקה. חברי אגודות ה“מזרחי” וביחוד החרדים שבהם, צריכים היו לנפול בכל כחם על המציאה הזו, ואיני מתפלא כלל, אם הרב ראש המזרחים הסכים לזה. בעדם אוגאנדה היא באמת רק “מלון לילה”, כדברי נורדוי, שהרי סוף-סוף יבוא המלך המשיח ויקבץ את נדחי ישראל מכל ארצות פזוריהם ואוגאנדה בכלל, ומה איכפת להם אם עד העת ההיא ישבו בני-ישראל במזרח אפריקה? להפך, עד ביאת המשיח אוגאנדה יותר טובה להם מארץ-הקדש. באוגאנדה לא יצטרכו לפלפולים על-דבר השמטה, תרומות ומעשרות וכיוצא בזה, וגם לא יצטרך לשנות גם איזו דברים בסדור התפלות. הגע בעצמך, הציונים יקבלו טשארטר מאת השולטן, יושיבו את בני-ישראל במספר מיליונים הרבה בארץ-ישראל, ואותם בני-ישראל, עד ביאת המשיח, יוסיפו להתאונן: “ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”, או כדומה לזה. הלא זהו משעול צר שאין לצאת ממנו. אם למחוק את המלות האלה – מי ישלח את ידו בנוסח התפלות ונקה? ואם להשאיר אותן – הלא “דובר שקרים לא יכון”.
אחרי “המזרחים” יש לנו “ציונים מדיניים טהורים”, אשר שעשועים כקולטורה, אֶקונומיה, חלוץ-עצמות וכמוהו לא יוכלו למצוא חן בעיניהם, והעיקר להם מנוחה חמרית עם שלטון בית. לציונים כאלה אחת היא, אם ישבו ישראל בציון או באוגאנדה, ובלבד שיהיו ברשות עצמם וישבעו לחם.
אחריהם בעלי-האֶקונומיה. אם בשם הציוניות הם משתדלים בכל כחם להיטיב את מצב הפועלים והחנונים העניים ברוסיה ובגליציה, למה לא יושיבו אותם באוגאנדה? הלא גם שם יוטב מצבם, ובמה גרועה אוגאנדה מגליציה? הציוניות, שהתפשטה אצלם בכל העולם כלו, מוכרחת היתה לכלול בקרבה גם את מזרח אפריקה.
אפשר, שגם אותם הציונים, שכל עבודתם לציון היא רק בשביל המרכז הרוחני שהם רוצים ליסד בארץ-ישראל, לא נמנעו גם הם, אם היו כאלה בין הצירים, מלהסכים שיהי המרכז המדיני באוגאנדה, בתקוה, כי סוף-סוף ימצאו יחידי סגולה לקבוע להם מדור רוחני בארץ-ישראל.
נשארו רק “ציוני ציון”, אותם שהם בבחינת “יסוד שביסוד”, שהם היו המועט, ואולי גם איזו מהם לא רצו לבייש את מנהיגם בפני אנגליה.
כל הדברים האלה גרמו, כי נקל היה ביום אחד להפוך את הקערה על פיה!
עתה אין מקום לויכוחים; ההצעה למנות קומוסיה נתקבלה ברוב דעות גדול.
אבל עוד לפנינו שאלה גדולה: מה על “ציוני ציון” לעשות, אחרי שתודיע האֶקספידיציה בשורות טובות על-דבר אוגאנדה?
אין אני מציע, כי “ציוני ציון” ידחו תא ישוב אפריקה לגמרי ביום שידובר בו. אם אולי חושבת ממשלת אנגליה את הציונים לצירי כל עם ישראל ובאי-כחו, הנה אנו יודעים היטב, כי לאסוננו אין הדבר כן. אנו יכולים לדבר אך בשמנו ובשם אידיאלינו, אך לא בשם העם כלו, אשר את ידו לא נתן לנו עוד, את פיו לא שאלנו, ולא נוכל לשאול אותו; הן לא נערוך פליביסציט להשאלה הזו. יחד עם זה אין לנו הצדקה לומר לכל העם: היו דוויים, סחופים, גולים ומטולטלים, סבלו רעב, היו צאן הרגה, עד אשר נבנה חרבות ציון, בעת אשר בעצמנו יודעים אנו, כי גאולתנו אינה קרובה ועם זה מציעים לעמנו חיי-שלוה. בכל אופן עלינו להודות, כי יותר טוב גם לרוחנו הלאומי שיתרכז עמנו במקום אחד ובשלטון בית, מאשר יתפזר בין העמים באמריקה, בארגנטינה ובבראזיליה כעדר נפוץ. אבל עלינו לדעת, כי אם באמת יקום הישוב עם שלטון-בית באוגאנדה, אז אבדה תקותנו לציון. מנהיג הציונים אמר, כי הוא נשאר ציוני, וכל עבודתו גם מעתה תהיה רק לציון. מאמין אני לו בכל לבי, כי כן הוא; אבל מזה שהוא ושעוד איזו אלפים מבני עמנו ישארו נאמנים לציון לא נרויח כלום. לא לבד כי אז לא תהיה לנו עוד תקוה מצד הממשלות, כמו שהשכיל להעיר הרב מסאפאצקין, אך גם מעמנו אין עוד תקוה לנו. עלינו לדעת את האמת המעציבה, כי מזמן “בצר לך… ושבת” וזמן הסרת הטבעת של אחשורוש עד עתה הננו שבים למוטב רק על-ידי צרות ורעות, וביום טובה הננו מהירים לשכוח לא רק את ציון, כי גם את לאומנו. אם יהיה לנו שלטון-בית באוגאנדה, אם יוסד שם ישוּב גדול של בני-ישראל, אז כל איש ישראל, אשר לא תנעם לו ישיבתו בארצות גלותנו, לא ישים פניו לחרבות ציון, רק לארץ עמו החדשה והרחבה, אשר בה ימצא גם שלטון-בית, גם פרנסת ביתו. יושבי אוגאנדה בודאי לא יעזבו את ארצם ואת אחוזותיהם, שבאו להם בעמל גדול ועבודה רבה, מפני שאיפות רוחניות לבד. כללו של דבר: אין אדם עוזב את מקומו בלי הכרח, ובאין מצוקת ישראל אין ציוניות!
נורדוי אומר, כי אוגאנדה תהיה לנו “מלון לילה”. אבל הרבה מלונות לילה היו לנו בימי גלותנו, שנהפכו לנו לקברות עולם. גם בהיותנו בבבל דמינו, כי היא לנו מלון לילה, ודברי ירמיהו הנביא: “בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין” הכעיסו אותנו תמרורים וצעקנו מרה: “שלח אלינו בבל לאמר: ארכה היא”, - ואף-על-פי-כן אחרי עבור איזו עשרות שנים לא רצינו עוד לעזוב את בבל ונשארנו בה ברוב מנין וברוב בנין!
ואין אנו בזה יוצאים מן הכלל. גם הספרדים שנושבו במיקסיקה, בארגנטינה ובבראזיליה, אין להם דבר עתה עם ארץ שפניה; גם ההולנדים שנתישבו בנגב אפריקה קבלו שם חדש: בורים. ומי יודע, אם לא תחת השם ישראל או יהודים, יקראו לנו גם שם חדש: אוגאנדים.
ביום שידובר בשאלת ישוב אוגאנדה עלינו לזכור את המשל הידוע מדברי הברזל אל היער, שכל זמן שלא יתן מקרבו יד להגרזן לא יוכל האחרון להכריתו. עלינו להגיד ברור לממשלת אנגליה, כי הציונים אינם שליחי כל עם ישראל, וכי ישוב אוגאנדה אינה נכנסת בחוג פעולתנו. אם כל עשירינו המתנגדים לציון וחברת יק"א ירצו להתעסק בזה – הנה הדבר תלוי ברצונם, אבל אנו הציונים אין אנו יכולים לעסוק בזה, כי לא זאת היא מטרתנו.
אל יפחידונו, כי רוח לאומנו יְחֻבל באוגאנדה על-ידי מנהיגים אחרים. רוח ישראל אינו תלוי ברצון יחידים מנהיגים, ואם לא נתהפך לאוגאנדים על-ידי סבות יותר חזקות – לא יצליחו מנהיגים ידועים, יהיו מי שיהיו, להעבירנו על דעתנו, שהיא דעת לאומנו.
אפשר, כי אז נצטרך לרדת מעל הבמה לגמרי, אבל חלילה לנו בשביל כבוד חיצוני לבגוד במשאת-נפשנו. אמת הוא, כי על-ידי זה לא ניטיב לציון; אם יקום הישוב באוגאנדה – ישכח עמנו את ציון בכל אופן; אך אל נא נהיה כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה, אל נא נשלח יד במשאת-נפשנו ולא נקטוף בעצמנו את פתיל חיינו. אוגאנדה לא תשלול את ציון מישראל, אלא את ישראל מציון. זה יהיה החורבן האחרון, פרוד גמור בין העם לארצו, שביתת מלחמת הקיום ותקות הלאום וחתימת דברי-ימי-ישראל.
-
כאשר נוסד ועד התמיכה בשנת תר“ן בא איש אחד להועד ונתן שלשה רו”כ, באמרו: “תהיה עז לאחד הקולוניסטים!” הוא הרגיש, כי לא נדבה סתם הוא נותן, אבל מוסיף אל הישוב על–ידי קנית עז אחת עוד אבן קטנה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.