רקע
אוריאל אופק
ספרות הילדים העברית - ההתחלה

 

בפתח הספר    🔗

ספר זה, המבוסס על עבודת־דוקטור שהוגשה לאוניברסיטה העברית בירושלים, הוא ניסיון ראשון לתאר את שלבי התפתחותה של הספרות העברית לבני־הנעורים, מראשיתה בשלהי המאה השמונה־עשרה עד תחילת המאה העשׂרים. עיקרו — מעקב כרוֹנוֹלוֹגי אחרי המעבר ההדרגתי מספרות “גלותית” לילדים שאינם דוֹברים עברית, ואשר מגמתה לימודית־מוּסרנית־לאומית בעיקרה, אל ספרות־ילדים טבעית, בעלת הישׂגים של כמות ואיכות.

אף־על־פי שהמחקר נחלק, מעצם טבעו, לפרקים ולפרקי־מישנה, שכל אחד מהם הוא בעל עצמיוּת מסוימת, מוטעמת לכל אורכּוֹ הרציפות וההמשכיות. רציפוּת זו באה להמחיש, כי תולדותיה של ספרות־הילדים הן תהליך איטי של צמיחה בלתי־פוסקת, מנסיונות הססניים בתחילתה ועד לראשיתה של טבעיות המבשׂרת שגשוג. צמיחה זו ינקה משני מקורות־השפעה מקבילים: קודם כל, השפעתה הישירה של הספרות העברית למבוגרים, שהיתה בתקופת ההשׂכּלה בעלת צביון חינוכי־חברתי־מוּסרני, ואפילו “ילדי” במידה מסוימת; ובצמוד אליה — השפעתה של הספרות האירופית, שעקבותיה מצויים בספרות־הנוער העברית במידה רבה יותר מן המשוער. השפעות אלה, הנסיונות לחשׂיפתן ובדיקת היקפן נדונים בפרקי העבודה.

בעיות לא מעטות, שהתעוררו במהלך המחקר בשל ראשוֹניוּתוֹ, תבעו את פתרונן. בגלל העדר עבודות בתולדות ספרות־הילדים העברית, מיעוט בּיוֹגראפיות של סופרי־ילדים ראשונים וקשיים באיתורם של ספרים נדירים לילדים, צריך הייתי לחרוש בקרקע־בתולה ולא פעם גם לגשש באפלה. עברתי על קאטאלוגים, בּיבּליוֹגראפיות, כרכים של כתבי־עת קדומים, ואיתרתי רשימות ומאמרים שיש להם שייכוּת לנושא המחקר: בעיות החינוך, תביעות לחיבּור ספרי לימוד ומקרא, סקירות של ספרי־ילדים ראשונים ועוד. חומר גולמי זה שימש בסיס ראשוני, שעליו הושתתו פרקי הספר.

לא הייתי זוכה לברך היום על המוגמר בלא סיועם והדרכתם של אישים וידידים רבים וטובים. יעמדו אפוא ראשונים על הברכה מדריכי בעבודת הדוקטור, פרופ' שמעון הלקין ופרופ' דב נוֹי מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עזרה רבת־ערך הושיטו לי גם: עובדי בית־הספרים הלאומי והאוּניברסיטאי; ניצה סלונים, מזכירת הועדה לתלמידי מחקר; הבּיבּליוֹגראף גצל קרסל, הבּיבּליוֹפיל אליהו הכהן ואחרים; וכן ד"ר גדעון טוּרי מאוניברסיטת תל־אביב, שהביא את הספר לדפוס. לכל אורכה של עבודת־המחקר, שהיתה לי בבחינת גילוי חווייתי, ניסיתי להאיר את חלקה של ספרות־הילדים בחיי התרבות היהודית ואת תרומתה לבריאתו של דור־קוראים חדש ולתחייתה של הלשון העברית.

ערב ראש־השנה תשל"ט


כל הספרים, המאמרים ושאר המקורות, שעליהם מושתתת העבודה, רשומים בפירוט מלא בביבליוגראפיה שבסוף הספר לפי סדר אלף־ביתי של שמות המחברים. בגוף הספר צוינו כל מראי־המקום בצורה מקוצרת בלבד (שם משפחה ושנת ההדפסה), המַפנה את הקורא המעוניין אל הביבליוגראפיה.

המספרים הסידוריים, המופיעים בגוף הטקסט בסוגריים מרובעים אחרי שמותיהם של ספרי־ילדים, מַפנים את הקורא אל הנספח “ספרים עבריים לילדים”, שם מובאים הפרטים הביבליוגראפיים המלאים של כל ספר.

 

מבוא: למהותה של ספרות־ילדים    🔗

ספרות־ילדים נקרא אותו ענף של ספרות בפרוזה ובשיר, המותאם בתוכנו ובסגנונו להבנתם של ילדים מגיל 5 עד 13 בערך” — כך הגדירה לאה גולדברג את המוּשׂג במסתה (גולדברג, תשל"ח: 55), אם כי יש המרחיבים את תחום הגילים לכאן ולכאן בשנה־שנתיים. במחקרים שנכתבו על ספרות־הילדים בלשונות העמים ניתן למצוא שתי הגדרות־מישנה למוּשׂג — האחת מצומצמת והאחרת רחבה יותר:

ספרות־ילדים, במובנה המצומצם, כוללת אותן יצירות שכוּונו במפורש לילד — לצורך קריאה והנאה, העשׁרת אוצר־המילים, הקניית מוּשׂגים וערכים. אבל במובנה הרחב והמעשי מקיפה ספרות־הילדים כל אותן יצירות, המתאימות לתפיסתו והחופפות את עולמו של הקורא הצעיר בזכות הנושא המסקרן והסגנון הבהיר, גם אם לא כּוּונו במפורש לילד אבל “אוּמצוּ” על ידו. בין יצירות “מאומצות” אלה מצויים פרקי פולקלור (משלים, אגדות־עם), קטעי אֶפּוֹסים, כמה מאגדות ‘אלף לילה ולילה’, יצירותיהם של קלאסיקנים — דניאל דֶפוֹ (‘רובּינסוֹן קרוּזוֹ’), יונתן סוויפט (‘מסעי גוּליבר’, בעיקר חלק א), אלכסנדר דימה האב (‘שלושת המוסקיטירים’) ואחרים; ובעברית — סיפורי המקרא, מדרשי אגדה, ‘משלי שועלים’ לברכיה הנקדן, ‘אהבת ציוֹן’ לאברהם מאפּוּ, ‘בימים ההם’ ליהודה שטיינברג ועוד. בקאטאלוֹגים ובבּיבּליוֹגראפיוֹת רבות מסוּוָגות כחטיבה בפני עצמה אותן יצירות, קדומות ומאוחרות, ששימשו מקור לספרות־ילדים מעובדת בת־זמננו; כגון פרקי ה’אודיסיאה', שירת רוֹלאן הצרפתית, סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, ‘דון קיחוטה’ לסרוואנטס, ועוד. ספרות־הילדים כוללת אפוא כמעט את כל ענפי הספרות היפה; יש בה יצירות פוֹלקלוֹר, מיתוֹסים, שירים, סיפורים לסוגיהם השונים, מחזות, בּיוֹגראפיות וספרי מסע. כן ראוי לכלול בה גם ספרי מידע ועיון שכּוּונו לקורא הצעיר, כתבי־עת לילדים, קובצי חידות ושעשועים ואפילו מקראות וספרי־לימוד, שהיו בתקופות מסוימות חומר־קריאה נפוץ בקרב בני־הנעורים.

ספרות־ילדים, במובנה המצומצם, היא תופעה חדשה יחסית, שכן ספרי קריאה שכּּוונו במפוֹרש לבני־הנעורים התחילו מופיעים רק על סף המאה השמונה־עשרה.1 אבל הילדים נמשכו בכל זמן ומקום אחרי דברי ספרות שיש בהם חוויה והנאה; ואם נזדמן לידיהם ספר, ניסו לקרוא בו בלא לבדוק למי הוא נועד. זו אולי הסיבה העיקרית לבעיה, שנתקלים בה לא פעם חוקרי הספרות — מה הם הספרים שראוי לכלול במחקריהם על ספרות־הילדים; שכן הדעות על כך חלוקות לעיתים קרובות. למשל — ספרה הנודע של האמריקנית הריאֶט בּיצ’ר סטוֹ (Stowe), ‘אוהל הדוד תום’ (1852. Uncle Tom’s Cabin), אינו נזכר כלל
בספרי־היסוד לתולדות ספרות־הילדים האנגלו־אמריקנית2, ואף אינו מצוי על מדפי ספריות־הילדים הציבוריות בארצות־הברית; אך לעומת־זאת נחשב ‘אוהל הדוד תום’ במרבית ארצות אירופה (וכן בישראל) כספר קלאסי מובהק לבני־הנעורים, כפי שמעידה החוקרת השווייצית בטינה הירלימאן: “[….] ואפתח בספר, שגם מאה שנה אחרי הופעתו לא אבדה אקטוּאליוּתוֹ ואשר היה ליצירה קלאסית בספרות הילדים והנוער [באירופה]. כוונתי לרומאן ‘אוהל הדוד תום’ מאת הגברת הריאֶט ביצ’ר סטו” (1959. Hürlimann).

בעיה דומה מתעוררת גם בספרות־הילדים שלנו. אף־על־פי שהמקראה העברית הראשונה, שכוונה במפורש לבני־הנעורים, הופיעה רק בשלהי המאה השמונה־עשרה ('אבטליון לאהרון ווֹלפסוֹן־האלֶה. ברלין, 1790) — ובה ראוי לפתוח את ההיסטוריה ה“רשמית” של ספרות־הילדים העברית — אין ספק שספרים עבריים רבים, שלא כוונו במפורש לנוער, נקראו גם בדורות קודמים על־ידי נערי ישראל (אם זכו להגיע לידיהם); למשל: חיבורי היסטוֹריה פּוֹפּוּלארית, כספר ‘יוסיפון’ האנונימי (איטליה, אמצע המאה העשירית3); קובצי משלים מקוריים ומעובדים, כ’משל הקדמוני' מאת יצחק אבן־סהולה (קשטיליה, המאה ה־יג4 ); ליקוטי מעשיות, כ’ספר השעשועים — חיבור יפה מהישועה' לר' נסים בן־יעקב מקירואן (המאה ה־יא5); וכמובן — ספרי המוסר הרבים, המושפעים משלים וסיפורים מגמתיים, שהיו במקומות רבים מקור עירי להנאה ספרותית בקרב צעירים ומבוגרים. אמנם, לא כל הסיפורים שנכללו בספרים אלה ודומיהם מתאימים לקריאת ילדים, שכן יש בהם גם תיאורים ארוֹטיים גלויים וחריפים; אך סופרים רבים מתארים בזכרונותיהם עד כמה התענגו בילדותם מקריאתם.

אין תימה אפוא, שהחוקרים מתקשים להשיב בפסקנות על השאלה: מה היא היצירה העברית הספרותית הראשונה שנכתבה לילדים. בין שיריהם של משוררי ימי־הביניים, למשל, ניתן למצוא חרוזים־לעת־מצוא בעלי מגמה מוסרנית, שנכתבו לקרוביהם הצעירים.6 וכאן המקום להזכיר את “שתי שׂיחות בין תינוק, אומנת והורים” מאת חלוץ הדראמאטורגיה העברית, יהודה סומו ממאנטובה (1527 - 1592 ). שני קטעי־שיחה שנונים אלה — “דיאלוגו בלשון עברית עם תינוק” (ואומנתו) ו“תינוק, אב ואם” — הכתובים בסגנון חי המבוסס על רבדים לשוניים קדומים ומאוחרים, הם, לדעת חיים שירמן, “הדוגמאות הראשונות של ספרות לנוער בלשון העברית” (שירמן, תשכ"ה: 105). אמנם, אין ראָיה שהמחבר אכן כיוון דיאלוגים אלה במפורש לקוראים הצעירים דווקא, אך בשל תוכנם, המבליט את אופיו ה“הפכפך” של הילד, העובר משחצנות (כלפי האומנת) לצייתנות (אל ההורים), ראוי לכלול אותם בין היצירות הראשונות של ספרות עברית לילדים.

אך אם אותם דיאולוגים היו יצירות־לשעתן, בלא המשך, הנה יצירה אחרת לילדים, שנדפסה לראשונה בספר עברי שנתיים לפני מות סומו, שגורה עד היום בפי העם, הפכה לנכס פוֹלקלוֹריסטי מקודש כמעט, הטביעה את רישומה העמוק על ספרות־הילדים שלנו, והשפיעה כנראה גם על שירת־הילדים האירופית. כוונתי לפזמון “חד גדיא”, שנדפס לראשונה בסיומה של הגדת פּראג (1590) וצורפה אליה, לדעת רוב החוקרים, במטרה לעורר את הילדים העייפים באמצעות זמר משעשע. יש השערות שונות בדבר מקורו הישיר של “חד גדיא”, שכן שירי־עם אקוּמוּלאטיביים (מצטברים) בעלי מיבנה ותוכן “חד־גדיָאִיים” רווחו מאד באירופה ובמזרח; אבל לעומת כמה חוקרי פולקלור יהודים, המצביעים על מקורות זרים ל“חד גדיא”, רואים אחדים מגדולי הפּוֹלקלוֹריסטים האנגלים ב“חד גדיא” העברי־ארמי את המקור של חרוזי־הילדים המקבילים לו בשפתם (למשל:,Day 1835)7.

כך או כך, אין ספק כמעט, ש“חד גדיא” הוא השיר המודפס הראשון בעולם, לצד שיר־החידות “אחד מי יודע”, שחובר כדי להעניק הנאה ושעשוע לילדים; ואין אולי שיר־ילדים שני, שזכה לאריכות־ימים כזאת ואשר הטביע יותר ממנו את רישומו על ספרות־הילדים, ולא רק עליה.8

במאמרי הסוקר את שלבי התפתחותה של ספרות־הילדים ללשונותיה (אופק, תשל"ח) הובלטו נקודות־מיפגש והשפעות הדדיות בספרות שנתחברה לילד, או “אומצה” על־ידו, בעברית ובלשונות אירופה. עד לראשית העת החדשה היה קיים תהליך מקביל, פחות או יותר, בהתפתחותה של ספרות־הילדים האירופית (כולל עברית). אך מאז שלהי תקופת הראנסאנס ואילך מתחיל להסתמן פיגור גדל והולך בהתפתחותה של ספרות־הילדים שלנו. באמצע המאה התשע־עשרה, למשל, כשנפתח תור־הזהב של ספרות־הילדים האירופית, נמצאה הספרות העברית לילד במצב של קפיאה על השמרים. רק על סף המאה העשרים התחילה פעילות יצירתיתת ענפה בספרות־הילדים העברית באירופה ובארץ־ישראל, ובזמן קצר יחסית הצליחה לסגור את הפער ולהעניק לקוראים הצעירים חומר ספרותי עשיר, במקור ובתרגום.

כמה וכמה סיבות גרמו לפיגור זה: תנאי החיים בגולה, החינוך השמרני ברוב הקהילות, ההסתגרות מפני השפעות חיצוניות, וקיומה של העברית כלשון־קודש בעיקר. לחשיפת התנאים, שאיפשרו את צמיחתה של ספרות־ילדים עברית, ולמעקב אחרי שלבי המעבר מספרות מוּסרנית־דידאקטית לילדים שאינם דוברים עברית לספרות־ילדים “נוֹרמאלית”, מוקדש הספר הזה. את מאות הספרים הנסקרים בו אפשר לחלק לארבעה סוגים עיקריים: מקראות וספרי־לימוד, שנתחברו למען הילד והמכילים פרקי קריאה בלטריסטיים; ספרי קריאה (סיפורת, שירה ודראמה), שעל שערם צוּין במפורש כי חוברו “למקרא ולשעשועים לילדי ישראל”; רוֹמאנים למבוגרים (מקוריים, מתורגמים או מעובדים), שמייד לאחר הופעתם היו בני־הנעורים קוראיהם העיקריים; ואחרון — כתבי־עת לילדים ולנוער. כל אותם ספרים וחוברות, מאספים וקבצים, שהעניקו הנאָה לילדי ישראל, ראויים להיכלל בתוך ספרות־הילדים העברית ולהיות נושאים למחקרים היסטוריים, ביקורתיים ופדאגוגיים.

 

חלק ראשון: “להציע דברים לפני הנערים”: תקופת ההשׂכּלה באירוֹפּה המרכזית (1790 - 1840)    🔗

א.“חנוֹך לנערים באמונה” בעיות החינוך היהודי על רקע החיים החברתיים ותולדות הספרות העברית    🔗

אין להבין את צמיחתה של ספרות־הילדים העברית בגולה מבלי להכיר תחילה את החינוך היהודי בקהילות ישראל, על בעיותיו החברתיוֹת והפדאגוֹגיות; שכן, בדומה לספרות־הילדים הכללית, היתה גם הספרות העברית לבני־הנעורים דתית־מוּסרנית בראשיתה, וכללה בעיקר ספרי לימוד ומוּסר. גם ליקוטי האגדות והמשלים נעשׂוּ בדרך־כלל ממקורות דתיים למטרות חינוכיות. צמיחתה של ספרות־הילדים העברית בתקופת ההשׂכּלה היתה אפוא תוצאה ישירה של מילוי צורכי החינוך החיוּניים של האומה. על כן מן הראוי לסקור תחילה את בעיות החינוך היהודי בגולה, שנוצרו עם התפשטותה של תנועת ההשׂכּלה באירוֹפּה המרכזית. בעיות אלה יועלו בשני מישורים: על רקע החיים החברתיים ועל רקע תולדות הספרות, ובחשיפתן יוּשׂם הדגש על אותן נקודות, שיסייעו להבנת צמיחתה של ספרות־הילדים.

1. הרצון להעניק חינוך נאות לילדים

עמד מאז ומתמיד בראש דאגותיה של כל קהילה יהודית. עוד מימי בית שני התקינו “שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר ועיר” (בבא בתרא כא, ע"א); ומאז בכל זמן ומקום, הטביע חינוך הילדים את חותמו על חיי החברה היהודיים. במשך מאות שנים הצטמצם החינוך היהודי בעיקר בלימודי־קודש. מטרתו העיקרית של לימוד זה לא היתה להקנות השׂכּלה לילדי ישראל; המטרה היתה נעלה הרבה יותר:

שאיפה אחת, יחידה ומיוחדת, היתה להם [ליהודים] בחינוך בניהם: לעשותם יהודים כשרים — יודע תורה ויראי־שמים, זהירים במצוות, בקלות כבחמורות, ומדקדקים בהן — וּלְאַהֵב עליהם שם שמים במידה כזו, עד שיהיו מוכנים למסור, בעת הצורך, את נפשם על קידוש השם. למילוי שאיפה זו היו מכוּונים כל הלימודים. (אסף, תרצ“ד – תש”ח, א:10)

אין ספק כי חינוך דתי זה, שכה רבו מתנגדיו, מילא תפקיד מכריע בשמירה על קיומה של האומה היהודית בגולה.

לחינוך היהודי בגולה היה אפוא במשך דורות צביון דתי חמור וקופא על שמריו. לאחר לימוד הקריאה עברו ילדי ה“חדר” בני החמש־שש לשינון פרקי חומש ורש"י, ושנים מעטות אחר־כך כבר גחנו על דפי המשנה והתלמוד:

חדר היה לקטנים המתחילים קרוא עברית ושם נשתהו עד שהתחילו ללמוד מקרא. חדר היה ללומד מקרא עם רש“י ולמתחילים להיות שונים משנה וגמרא וכתב עברית. ושוב היה חדר לתלמידים אשר כבר הגיעו למדרגה ללמוד גמרא עם פירוש רש”י בפנים ותוספות ומהרש"א. (וייס, תרנ"ה: 64)

ספרי נ"ך כמעט שלא נכללו בתוכנית הלימודים; והיו מקומות שבהם עברו הילדים מלימוד הקריאה הישר אל הגמרא, ודווקא אל המסכתות הקשות:

לנו כיום אין הדבר מובן, כיצד מכניסים לתוך מוחו הרופס של ילד בן־שש[!] את העניינים התלמודיים הרציניים והקשים כל־כך; אבל באותו זמן ובאותה סביבה [מזרח אירופה] היה זה דבר טבעי. את הילד הלעיטו תורה בעל־כרחו; והוא לא היה צריך כלל להבין את העצמים עצמם שבסוגיות התלמודיות, אלא את יחסיהם החוקיים או הצירופיים זה לזה, ולעתים קרובות אף היה הילד מוצא עונג בהבנה זו. (קלוזנר, תשי“ב - תשי”ח, ב: 130; ההדגשה – במקור)

בכל דור כמעט קמו מלומדים מקרב העם, שתבעו להכניס תיקונים בשיטות החינוך השמרניות, להקל על הילדים וללמדם גם לימודי־חול. כבר במאה השש־עשרה תבע המהר"ל מפראג (בדומה לפּדאגוֹג יאן קוֹמֶניוּס, בן דוֹרוֹ וארצוֹ) “לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו”; וכמאתיים שנה אחר־כך הטיף אחד ממשכילי בּרסלאוּ: המורה צריך להיות איש חכם לב, יודע ספר ומדע […] כל בריו ומעשיו יהיו בנחת ורצוי, באהבה ואחוה, ימתיק להם דבריו ויסדרם על כון, גם בענייני הליכות עולם […] ויתקן לכלכל דבריו בלימוד, כדי להקל עניין לתלמיד להקשיבו ולהבינו. וכשיתחיל ללמוד עמו, הן בתורה הן בגמרא או בשאר לימודים, יפרש לו תחילה על דרך סיפור והגדה תוכן הדבר ותכליתו. (ראכנוי, תקמ"ט: קפג)

שינוי־ערכים פּדאגוֹגי — מאור־פנים במקום הטלת מורא, לימודי־חול לצד לימודי־הקודש, “סיפורוהגדה” במקום שינון מכאני — זו היתה מטרתם העיקרית של המשׂכּילים, שהטיפו לתיקונים בחינוך השמרני. אבל כל תביעה כגון זו נתקלה בהתנגדותם הנחרצת של מרבית הרבנים וראשי הקהילות, שחששו כי שינוי זה יהיה צעד ראשון בדרך לפריקת עול־שמים, להתבוללות ולטמיעה; מה גם שהמשכילים צידדו בגלוי ב“כתב־הסובלנות” של יוסף השני, קיסר אוסטריה (נתפרסם באוקטובר 1781), המצווה על היהודים לפתוח בתי־ספר מתוקנים לילדיהם, והטיפו להגשמתו המהירה. בתגובה על צו־מלכות זה מיהר נפתלי־הרץ ויזל לפרסם את מחברתו הידועה ‘דברי שלום ואמת’ (ברלין, 1782) — הנחשבת כ“הספר השיטתי הראשון על תורת־החינוך היהודי המוֹדרני” (סימון, תשי"ג: קעב ) — ובה המריץ את “קהילת עדת ישראל הגרים בארצות ממשלת הקיסר הגדול” למלא את פקודת השלטון, וכן הטיף ללמד את הילדים “תורת האדם” (לימודי חול) לפני “תורת ה'” (לימוד קודש). בתגובה על כך כּוּנה ויזל על־ידי הרבנים “מדיח הילדים”, והרב יחזקאל לנדא כתב אל פרנסי ברלין שויזל הוא “אפיקורס שבא במחברת נגד דת התורה”, ותבע להענישו.9 אבל מלחמתם זו של החרדים לא היה בכוחה לעצור בעד רוח ההשׂכּלה מלחדור אל הרחוב היהודי המסוגר ולהטביע בו את רישומה; שכן תנועת ההשׂכּלה בישראל התעוררה בשעה שתנועת ההשׂכּלה הכללית כבר היתה בשיאה.

שלושה גורמים עיקריים סייעו לצמיחתה ולגידולה של תנועת ההשׂכּלה העברית: מניע חברתי, גורם כלכלי וסיבה רוחנית־תרבותית. בהשפעתם של רעיונות ההשׂכּלה האֵירוֹפּית הלכה וגברה בקרב הצעירים היהודים השאיפה להשתחרר מתוך ההסתגרות החברתית־התרבותית (“הגטוֹאית”, בלשונם), לצאת אל “העולם הנאור” ולהשתלב בו. בעולם זה נשבו רוחות של קידמה והילכו רעיונות של “חופש, שוויון ואחווה”; ואידיאלים אלה הבטיחו יחס שונה ואוהד כלפי היהודים; ליתר דיוק — כלפי היהודים המשכילים.

והיה, כאמור, גם גורם כלכלי. גידולם המהיר של המסחר והתעשייה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה שינה את פני הכלכלה היהודית. מעסקי רוֹכלוּת, משכּוֹנָאוּת ומלאכות זעירות עברו יהודים רבים לניהול בתי־מסחר, מפעלי תעשייה ושאר עסקים, שחייבו מגע יומיומי עם העולם הנוצרי. מגע זה הוליד את הצורך להסתגל אל מנהגי הגויים, לרכוש נימוסים חיצוניים והשׂכּלה כללית ולהעניק לילדים חינוך לפי רוח הזמן והסביבה. בשל כך העדיפו הורים אמידים רבים לשכור מורים פרטיים במקום לשלוח את ילדיהם אל ה“חדר”.

המגע עם העולם החיצון והקריאה בספרות ההשׂכּלה הכללית הביאו גם לשינוי־ערכים רוחני־תרבותי בקרב יהודים רבים. העולם הנוכרי, על תרבותו והליכותיו, נראה בעיניהם נעלה לאין־ערוך לעומת העולם היהודי הישן והמתבדל. ובמקום תחושת העליוֹנוּת הרוחנית, ששלטה בקרב היהודים כלפי העולם הנוכרי, התחילה מתפתחת בקרב צעירי ישראל הנוטים להשׂכּלה הרגשת נחיתוּת תרבותית ושאיפה “להעביר מיפיותו של יפת אל אוהלי שם”.

גורמים אלה הם שהכשירו את הקרקע לצמיחתה של תנועת ההשכלה העברית באירופה המרכזית ולהתפשטותה לאחר דור אל קהילות רוסיה ופוֹלין. אך אף־על־פי שההשכלה העברית קיבלה את השראתה מתנועת ההשׂכּלה הכללית, הרי בשל התנאים החברתיים והתרבותיים, שיהודי אירוֹפּה היו שרויים בהם באותה תקופה, היו המטרות שהציבוּ לעצמם המשכילים העברים שונות מאלה של משכילי אירופה. הצעירים היהודים, שהתרכזו מסביב למשה מנדלסוֹן, ביקשו — אפשר שלא בהכרה ברורה — להטות את הנהייה הגוברת והולכת מן הגטוֹ אל החברה והתרבות הנוכרית ולהפנותה אל האפיק הלאומי. כדי להגשים מטרה זו הלכה למעשה הטילו על עצמם מנדלסוֹן ותלמידיו משימה כפולה: קודם כל — להביא לשינוי פני החינוך על־ידי הקמתם של בתי־ספר מתוקנים, המצוידים בספרי־לימוד נאותים לכל המקצועות, ושנית — “להשיב הלשון העברית על כנה כמשפט הראשון” (כדברי מנדלסון ב’קֹהלת מוסר') ולהופכה לכלי־ביטוי חילוני, שבו ייכתבו יצירות בכל שטחי הספרות; הווה אומר — להביא להתחדשותה של הספרות העברית. שתי המטרות הללו התחילו מתגשמות על־ידי תלמידיו של מנדלסוֹן עוד בחיי רבם.

בשנת 1778 נפתח בברלין — בעידוד השלטונות — בית־הספר היהודי הראשון שהודרך על־ידי האידיאלים של תנועת ההשׂכּלה, הלא הוא “פריישולע” (בית־ספר חופשי)10 או “חינוך נערים”. בית־ספר זה נוהל זמן־מה על־ידי איש־העסקים המתבולל דוד פרידלנדר, שגם חיבר בשביל תלמידיו מקראה בשׂפה הגרמנית — Lesebuch für jüdische Kinder (1779. ‘ספר־קריאה לילדים יהודים’)11 שכללה סיפורי מוּסר, שירים חילוניים, ממשלי ר' ברכיה הנקדן, פתגמים תלמודיים וקטעי מקרא קלים אחרים. מוסד חינוכי זה הושפע במידה מסוימת מרעיונות התנועה הפילאנתרוֹפּיניסטית, שמנדלסוֹן עמד בקשר מכתבים עם ראשיה, יוֹהאן בראנארד באזדוֹב וי“ה קאמפֶּה,12 ותוך שנים אחדות התגבשה בו תוכנית־לימודים, ששולבו בה השׂכּלה כללית עם לימודים יהודיים. בשנתו החמישית פירט נ”ה ויזל את הישגיו של בית־הספר “חינוך נערים, שבו לומדים נערי ישראל מקרא ותרגום אשכנזי ודקדוק לשון־הקודש, ולקרוא ולכתוב לשון אשכנז וצרפת, וחכמת החשבון וגיאוגראפי, לבני עניים חינם ולבני עשירים במחיר. ותנובת עמלנו ראינו, שכבר יצאו תלמידים מבית־הספר הזה, שלמדו כל אלה וזכו להיות עזר ומשען לבני משפחתם וקצתם נעשו מורים ומלמדים לאחיהם המתחילים ללמוד” (ויזל, תקמ"ב ב).13

נפתלי הרץ ויזל (1725 – 1805) היה אפוא לא רק מראשוני הספרות העברית היפה, אלא גם אחד המטיפים הנלהבים למען הנהגת חינוך מתוקן לילדי ישראל; כדי להקנות את הידיעות הדרושות לילדים הציע “לחבר ספרים חדשים באמונות ובדעות וספרי מוסר־השכל […] ללמד בהם את התלמידים חכמה ומוסר”. לדעתו, יש לכתוב את הספרים הללו בעברית, ואחר־כך ראוי לתרגמם לגרמנית “בצחוּת לשון”. תודות לכך יהיה רווח התלמידים כפול: הם ילמדו “לשון עברי ולשון אשכנז” ויוכלו לקרוא בשתי הלשונות. באיגרותיו ‘דברי שלום ואמת’, שנתקבלו בהתלהבות על־ידי המתקדמים ותורגמו לאיטלקית, צרפתית וגרמנית, היה ויזל אחד המעוררים ומעודדים להדפיס ספרים מיוחדים לילדים, ובכך הרים תרומה בלתי־מבוטלת לצמיחתה של ספרות־הילדים העברית.

מכאן אנו מגיעים אל המטרה השנייה, שהציבו לעצמם ראשוני המשכילים העברים: החייאת הלשון העברית והפיכתה לכלי־ביטוי חילוני בכתב, ואפילו בעל־פה. חזון־לעתיד היה לכמה מראשוני המשכילים ושמו חידוש הדיבור העברי; או, כלשונו של מרדכי גומפל שנאבר (לוויזון), מחסידי מנדלסון: “ונדבר בשפתנו הברורה ולא נבוש” (‘המאסף’, תקמ"ד: קפה). אך עד שיתגשם חזון זה, יש להפוך את העברית לכלי־ביטוי יומיומי, שכן אפשר להביע בה הכל, כפי שמנסה להוכיח חבורת צעירים משכילים בויכוח דמיוני שתיאר מנדלסון ב’קהלת מוסר'. מנדלסון הציע ללמוד מאומות־העולם ולהרחיב את גבולות הלשון ש’כמעט אין דומה לה", ובעקבותיו הלך תלמידו יצחק הלוי סאטאנוב, שתבע לחדש מלים עבריות, ובלשונו: “להוסיף פעלים ושמות ומלות לשרת בם בקודש” (‘המאסף’, תקמ"ח: פז).

כדי להגשים מטרה זו ייסדה קבוצת משכילים צעירים בקניגסברג בשנת 1783 את “חברת דורשי לשון עבר”14 והוציאה את כתב־העת העברי הספרותי הראשון, ‘המאסף’. בגליונות ‘המאסף’, שיצאו בפרקי־זמן בלתי־סדירים בשנים 1784 - 1811, נדפסו שירים מקוריים ומתורגמים, בּיוֹגראפיות, מאמרים על החינוך, פרקי מדע פּוֹפּוּלארי, מכתבים, “בשורות ספרים חדשים” ועוד. למרות הביקורת הקשה, שהוציאו מרבית ההיסטוֹריוֹנים וחוקרי הספרות על תוכנו ורמתו של כתב־העת,15 אין להתעלם מן העובדה, שסופרי ‘המאסף’ היו כמעט הראשונים שהעזו לכתוב בעברית על מיגוון של נושאים חילוניים; וכל־כך השתוקקו להוכיח כי בעברית אֶפשר להביע הכל, עד שלא היססו לפרסם בביטאונם גם הלצות!

ומפירסום מאמרים בכתב־עת להוצאת ספרים המרחק אינו רב. בשנת 1788 כינס המלומד ברוך לינדא (1759 – 1849) את מאמריו הפופולאריים במדעי הטבע והגיאוגראפיה שפירסם ב’המאסף', הוסיף עליהם והוציאם בספר ‘ראשית לימודים’ [20]. וכל־כך רב היה הביקוש לספר זה, הדן בלשון עממית, הקרובה לסגנון המשנה, “בחכמות לימודיות ועממיות”, עד שהוציא כעבור שנים אחדות חלק שני ומאויר לספרו. שש המהדורות השונות של ‘ראשית לימודים’ מוכיחות עד כמה פּוֹפּוּלארי היה הספר בקרב הצעירים העברים צמאי ההשׂכּלה, והמהדיר מרדכי סגל כתב כי “חובה לנטוע את שרשי הלימודים האלה בלב ילדינו בעודם באִבּם” (מן ההקדמה למהדורת לבוב, 1869).

בעקבות לינדא הלך מנדל לֶפין (1749 – 1826), שגם הוא שאף להוציא ספרי מדע שימושי להמוני העם. ב)1794 תירגם מגרמנית, על־פי הצעתו של מנדלסון, את ספרו של הרופא השווייצי טיסו ‘רפואת העם’. התרגום־העיבוד, שנעשה בסגנון משנאי עממי וקריא — “בכדי שיובנו אפילו להמון העם” — זכה לתפוצה בלתי־רגילה; וכל־כך היה מבוקש עד כי “נתפזרו [הספרים] מיד ליד עד אשר לא נותר מהם כי אם אחד מעיר”.16 ואין אלה אלא שתי דוגמאות מתוך רבות.

אבל אם נחזור אל סוג החומר שנדפס בחוברות ‘המאסף’, ראויה לעיון הערתו של דוּבּנוב: “בדרך כלל היו ה’מאספים' מזכים את קוראיהם במאמרים [וּבחומר ספרותי אחר] שבימינו היו תופסים מקום בספר־לימוד לילדים, אבל דווקא משום כך הצליחו למשוך את הלב” (דובנוב, תשי"ג: תקו – תקז. ההדגשה — שלי). יש אמת רבה בקביעה זו, ואין לתמוה על כך; שכן כמה מסופרי ‘המאסף’ ועורכיו חיברו גם מקראות מודרניות לבני־הנעורים, שבּישׂרו את צמיחתה של ספרות־הילדים העברית. אהרן ווֹלפסון־האלה, למשל, שפירסם בחוברת כסלו תק"ן של הירחון שיחה בין אלדד ומידד על תופעת הגאות והשפל, חיבר גם את המקראה ‘אבטליון’ ([21]; 1790), שבה ראוי לפתוח את תולדות ספרות־הילדים שלנו.

‘אבטליון’ לא היה, כמובן, ספר־הלימוד העברי הראשון שנועד לילדים. שמחה אסף וראובן גולדברג מונים ברשימתם הביבליוגראפית האלפביתית המפורטת17 348 ספרי לימוד, שנדפסו באותיות עבריות בין השנים 1506 – 1840. לפני הדיון על ‘אבטליון’ והספרים שבאו אחריו, ראוי אפוא לסקור את שנעשה בתחום ספרי־הלימוד עד תקופת ההשכלה. ויש טעם נוסף לדבר: מאחר שלא היו אז לילדי ישראל ספרי קריאה מקובלים, סביר להניח שכמה מאותם ספרי־לימוד — בעיקר אלה שהכילו גם פירורים ספרותיים — שימשו להם תחליף לקריאה בעיתות הפנאי. שהרי כך כתב מחברו של ספר־מוסר ידוע לנוער, ששיבץ בתוך פרקי המוסר סיפורים קצרים לצורך קריאה עצמית: “אולי יתעוררו יותר בהן מתוך כך הנערים, ישימו לב בהם בשבתות ובחגים וישובו מהשתגע ברחובות הערים”.18

2. ספרים ללימוד הקריאה

כאמצעי־עזר לחינוכם התקין של הילדים, היו מן הספרים הקדומים ביותר שרווחו בקהילות ישראל. ראויה לעיוּן השערתו המעניינת של יצחק בר לוינזון (ריב"ל), כי “נראה שהיו למלמדים בימים ההם [תקופת בית שני] מגילות קטנות, כוללות אלפא ביתא עם חנוך הקריאה וספורים ומשלים קלים, לחנך בהם הילדים, כספר ‘אבטליון’ הנמצא אתנו היום” (לוינזון, תקפ"ח: 9, הערה 1)19

ובכל זאת, עיון בתולדות החינוך היהודי מוכיח, כי למעשה לא היו כמעט לילדי ישראל בגולה ספרי־לימוד במובן המקובל עלינו היום. כיוון שתוכנית־הלימודים ברוב ה“חדרים” הצטמצמה בלימודי קודש, לא ראו רוב הילדים היהודים בשנות לימודיהם כמעט שום ספרים אחרים, מלבד חומש עם רש“י וגמרא. רק באותן ארצות — כגון איטליה והולנד — שבהן למדו הילדים גם דקדוק, תורת20 הכתיבה, “מליצה” ומעט השכלה כללית, נעזרו המורים והתלמידים בספרים שלא תמיד היו ספרי־לימוד ממש, כגון ליקוטי האגדות מסוג ‘מנורת המאור’ ו’עין יעקב' וכן אגרונים וספרי מוסר. אין תימה אפוא, שמשה חיים לוצאטו הועיד את ספרו הפּוֹפּוּלארי ‘לשון למודים, תתבאר בו המליצה וחוקותיה’ ([13]; מאנטובה, תפ"ז /1727) ל”נערי בני ישראל השוקדים מתלמדים בלימודיה".

הלימוד מתוך ספרים הרשים ביותר אותם מחנכים וחכמים מאירופה המזרחית, שביקרו באיטליה והולנד, והם תיארוהו בהתלהבות מהולה בקנאה:

ושם [באמסטרדאם] ראיתי בני ישראל, ילדים רכים קטנים כחגבים, וגדיים נעשו תיישים והיו בעיני כענקים לרוב בקיאותם בכל המקרא ובחכמת הדקדוק ולחבר חרוזים ושירים על פי המשקל ולדבר בצח לשון־הקודש. ואשרי עין ראתה כל אלה […] ובתוך המדרש ים להם בית הספר [ספריה] המיוחד ושם יש להם ספרים הרבה, ובכל זמן שהם על הישיבה אותו החדר גם כן פתוח ומי שרוצה ללמוד כל מה שירצה משאילין לו. (בס, ת"ם/1680: בהקדמה)

“ואני בכיתי על זה”, כתב חכם אחד שביקר באמסטרדאם, “למה לא ייעשה כן בארצנו? הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל” (הורביץ, ת"ח/ 1648: פרק ה).

אבל אם לא היו כמעט ספרי־לימוד לילדים, נמצאו במרבית ה“חדרים” והכיתות ללימוד הקריאה לוחות אלף־בית, שכללו את אותיות הא“ב מנוקדות בכל הנקודות, ברכת נטילת ידיים, קיצור תפילת־שמע ועוד. לוחות אלה, שהודבקו בדרך־כלל על טבלת־עץ גדולה, מזכירים בתוכנם את “ספרי־הקרן” האנגליים (ראה עמ' 10 לעיל; אלא שהיה ביניהם הבדל מהותי: בעוד שספר־הקרן קטן־המידות היה קנינו האישי של הילד, היה לוח האלף־בית הגדול אבזר־לימוד קיבוצי, המשותף לכל ילדי ה”חדר“. רק בסוף המאה התשע־עשרה התחילו מופיעים לוחות אלף־בית מוקטנים ומקופלים, שהיו קניינם של הילדים. אלה מזכירים את ה”מערכונים" הלועזיים", שהיו מעין “ספרי־קרן” משוכללים.

לוחות אָלף־בית ראשונים נדפסו באיטליה באמצע המאה ה־17, כמאה שנה לאחר הופעתם של “ספרי־הקרן” הראשונים, ומאז הם חזרו ונדפסו פעמים אין־ספור במרבית קהילות ישראל, בצורות ובתכנים שונים ומגוּוָנים, מהם שאוירו בעיטורים דמויי מזוזה, ארון־קודש וכו'. לוחות אלה חסרים, כמובן, ערך ספרותי של ממש; אך אל נשכח, שלוּח אָלף־בית היה ה“ספר” העברי הראשון, שהוצג לפני הילד היהודי (לעיתים תוך כדי טקס, כמריחת הלוח בדבש וליקוקו) ומתוכו נתבקש “לקרוא”. מכאן יובן הרושם הבלתי־נשכח שעשו לוחות פשוטים אלה על הילדים, רושם שתואר בזכרונותיהם של סופרים רבים.21ֹ

עד כמה גדול היה הביקוש לספר עברי למתחילים תעיד תפוצתו הרבה והממושכת של הספר הפשוט ‘חינוך קטן’ [7], שכל תוכנו לא היה אלא רשימת מלים עבריות שימושיות, ערוכה באופן שיטתי לפי נושאים — מלבושים, כלים, מזונות וכו' — עם תרגום יהודי־אשכנזי לצידו או מעליהן. ספר אנוֹנימי זה, שנדפס לראשונה בקרקא בשנת 1640, חזר ונדפס פעמים רבות בארצות שונות, היה מצוי באלפי בתים בישראל, ותודות לו רכשו הילדים אוצר לשוני בסיסי בעברית, דבר שנחשב בעיני ההורים למצווה.22

מן המאה השבע־עשרה ואילך הלך וגדל מספרם של ספרי־הלימוד לילדים, ובאחדים מהם ניתן גם חומר ספרותי של ממש: ליקוטי אגדה, משלי מוּסר, חרוזים, מכתבים ועוד. ספרים אלה, הנחלקים לשלושה סוגים עיקריים — לימוד הלשון, דת־ומוסר ואגרונים — היו מבשריהם של ספרי־הלימוד המודרניים ומחבריהם סייעו שלא מדעת לצמיחה של ספרות הילדים העברית. ראוי אפוא לסקור בקצרה כמה מספרים אלה, שסיפקו את מזונם הרוחני של ילדי ישראל במשך שלוש־מאות שנה ויותר.

ספר־הלימוד הראשון (הידוע לי), שכוּוָן במפורש לילדים, הוא ‘לשון למודים […] ללמד בני יהודה ואת נערי בני ישראל דרכי לשוננו הקדוש’ [1], מאת הדרשן והמדקדק דוד אבן יחיא (ליסבון, 1440 – קושטא, 1524). קונטרס זה בן 58 העמודים, שנדפס לראשונה בקושטא בשנת רס“ו (1506), אינו מכיל אלא ליקוטים נבחרים מספרי מדקדקים כדוד קמחי, ‘מעשה אפוד’ לפרופיאט דוראן ואחרים: “ליקטתי מדבריהם זה החיבור הקצר, אכלול בו רוב חלקיה היותר הכרחיים בסדור היותר נאות שאוכל”. בחלקו השני של ‘לשון למודים’ נדפס חיבור אנוֹנימי בשם ‘שקל הקודש’, הדן בענייני דקדוק ו”מלאכת השיר".23

‘לשון למודים’ היה ספר־דקדוק על טוהרת ההסבר הלימודי היבש, אבל היו מחברים, ששיבצו בספריהם גם פירורי ספרות; למשל המורה מלבוב אברהם בן שלום הכהן, מחַבּר ‘פתח שפת עבר לילדי ישראל’ ([16]; וינה, תק"ה / 1745 )24,, שתיבל את פרקי ההסבר בעיבודים ממשלי חז"ל ואיסופּוס; או הדיין מלבוב אהרן משה, מחבר חוברת הדקדוק למתחילים ‘הלכה למשה’ (ז’ולקוב תקכ"ד/1764),25 ששיבץ בין חוקי הדקדוק התמציתיים “שירים נחמדים” (כלשונו) וחרוזים קצרים. מקראות של ממש התחילו להופיע רק בתקופת ההשכלה, ועליהן ידובר בפרק הבא.

מבשרים אחרים לספרות־הילדים היו ספרי־המוסר הרבים, שנועדו לחזק בלב הילדים את הדבקות במצוות־הדת עם מידות טובות ומוסריות. ספרי־מוסר רווחו ביותר גם בעולם הנוצרי, בעיקר בתקופה הפּוּריטאנית, ונראה שהיתה להם השפעה מסוּיֶמת על מחבריהם של ספרי המוּסר העבריים — אם בשמות הדומים,26 או במיבנה הקאטֶכיזמי של שאלות המוֹרה ותשובות התלמיד. ויצוין כי ספר־המוּסר הנפוץ Theophron של הסופר־המחנך הגרמני י“ה קאמפֶה (“ספר המידות ללמד לנער חוֹבוֹתיו לאלוֹהיו לנפשוֹ ולאחרים”) תורגם ועובד ארבע פעמים לפחות מגרמנית לעברית (ראה פרק ז, סעיף 3 להלן). רבנים רבים יעצו ללמוד עם הילדים “בכל יום קצת בספרי מוּסר, לעורר לבם ליראה את ה'” (אפרים זלמן מרגליות, תקצ"ה/1835: ס' תסב), והיו שראו בספרים אלה אפילו סגולה לכיבוש היצר הרע.27 אין פלא אפוא, שספרי המוּסר התפשטו ביותר בקהילות ישראל, “עד שברוב בתי מדרשים אין בהם רק ספרי מוסר לרוב, ואפילו ש”ס אחד שלם אין בו” (חיים מוואלוז’ין, תקפ“ד/1824: שער ד, פ”א).

אחד מספרי־המוּסר הידועים לילדים, שנפוץ ברחבי אירופה במשך 300 שנה, היה הקאטכֶיזם ‘לקח טוב’ מאת הפילוֹסוֹף המקובל אברהם יגל [4], שחי באיטליה במאות טז - יז. במחברתו הקטנה (20 עמ'; נדפסה לראשונה בוֶנציה בשנת ש"ם/ 1580) כלל המחבר “עיקרי התורה והדרך הישרה, שהוא תפארת לעושה בעולם הזה ובעולם הבא, חנוך לנערים באמונה ובמוסר”. הספר, שהוא חיקוי ברור לקאטֶכיזמים הנוצריים של אז, הוא אולי ספר־מוסר עברי ראשון לילדים, הכתוב בצורת שאלות בין הרב ו“התלמיד הנחמד והנעים”, המשוחחים על עיקרי הדת — תוך הדגשה כי חסד, צדקה ואהבת אלוהים ואדם מביאים לחיי אושר.28 בזכות סגנונו הנעים והקל — “למען יהיה חיבור קצר שגור בפי התינוקות וילמדוהו על־פה” — נתחבב הספר ביותר והיו גם רבנים שפסקו, כי “כל נער ונערה צריכים לדעת [אותו] בעל פה”29. הוא חזר ונדפס שוב ושוב בארצות שונות עד סוף המאה התשע־עשרה30 ואף תורגם ליידיש, לגרמנית וללטינית.

ספרי־מוסר וקאטֶכיזמים עבריים הוסיפו לצאת עד ראשית המאה העשרים; אך עם ראשית תקופת ההשכלה העברית חל שינוי משמעותי בתוכנם ובמגמתם: במקום המצוות שבין אדם למקום הושם הדגש על קיום המצוות שבין אדם לחברו ועל ציות לחוקי המדינה. בהתאם לרוחות החדשות ולרעיונות ההשׂכּלה הרחיבו המחברים־המחנכים את הדיבור על הנהגתו המוסרית והחברתית של הדור היהודי הצעיר — יחסו אל הממשלה וחוקיה, אל החיים והחברה, ואחרון חשוב — אל עבודת־הכפיים. על ספרי־המוּסר החדשים ומידת השפעתם ידובר בפרקים הבאים.

בסוג השלישי של הספרים, הנמצא על קו־הגבול שבין ספרי־לימוד וספרי־קריאה, כלולים האגרונים, שנועדו “לחנך הנערים לכתוב אגרות בלשון צח”.31 מרביתם הכילו, כמובן, מכתבים בדויים, שנתחברו לשם דוגמה בלבד; אבל גם אגרונים שהוקצה בהם מדור למכתבי סופרים שהצטיינו בסגנונם או בתוכנם. בתקופת ההשׂכּלה חיברו סופרים בעלי שאר־רוח אגרונים, שמכתביהם יוצרים סיפור עלילתי, כגון האגרון ‘כתב יושר’ לשלום הכהן [35] (ר' פרק ה להלן).

האגרון הראשון שכוון במפורש לילד העברי הוא ‘מגלת ספר’ [3], שנדפס לראשונה בונציה בשנת שי"ב (1552)32 ושם מחברו איננו ידוע (“נמצא בידי ספרדי אחד”). בהקדמתו המעניינת, שנדפסה מעבר לשער, קובל המדפיס על התרחקות הנוער מן הכתיבה העברית בזמנו (“ביחוד הנערים מנוערים מלשון כתבי קודש, עשו חולין בטהרת הקודש במכתבי תעתועים”), וכיוון שהוא מכיר בחשיבותה של כתיבת איגרות נאותה (“כבר אמרו חכמי המוסר: הלשון היא קולמוס הלב”) החליט להוציא לאור ספר זה, הכולל 113 מכתבים, שיסייעו לנערים לחבר את איגרותיהם “בלשון צח וקל, נמרץ קצר תקל הבנתו למתחילים”. אגרון ראשון זה נתפשט בדרום אירוֹֹפּּה, נדפס בעשר מהדורות, עם הוספות ושינויים,33 ואף תורגם ללטינית.

אגרון אחר לילדים, שהיה נפוץ מאוד במאות היז — יח, הוא ‘לשון נקי’ [11] מאת הרב יוסף ראקוֹֹבר מגליל קראקא (מת 1707), שנדפס לראשונה בפראנקפוּרט בשנת תמ"ט (1689) והופיע אחר־כך במהדורות רבות, עם הוספות ושינויים. לא לחינם זכה ספרון זה (34 עמ' בתבנית מוּקטנת) לתפוצתו הרבה: נכללו בו עניינים שימושיים, התחלות של מכתבים וסיומיהם, ומאה מכתבים קצרים לדוגמה, מנוסחים “בלשון בלול מקרא ותלמוד” (עברית — ארמית) על נושאים הלקוחים מחיי יום־יום: נער מוכיח את חברו על שזנח את לימודיו; הנער האחר משיב לחברו־מוכיחו; הזמנה לשמחה, ניחומים על צרה, תלמיד מבקש הלוואה מחברו וכיוצא באלה. כמו כן נכללו באגרון חרוזים שאותיותיהם הראשונות מצטרפות לשמות אנשים. למשל, נער שביקש לשגר איגרת לחברו אפרים, יפתח בשורות הבאות, המתחרזות כולן בשמו של המכותב:

אֵשׁ בּוֹעֵר עַד לֶב הַשָּׁמַיִם,

פְּרִי עֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם,

רֹאשׁ וְקָצִין הוּא לָעֵינַיִם,

יִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּבִנְיַן ירְוּשָׁלַיִם,

מָשִׁיחַ בּן־דָוִד בְּיָמָיו יְקַבֵּץ יְהוּדָה וְאֶפְרַיִם.

המכתבים לדוגמה, שהובאו באגרונים, היו מליציים ביותר, כאופנת הימים ההם: שברי פסוקים מקראיים, משחקי־מלים ומשפטים הנראים היום מוזרים או נלעגים, ואפילו רצופים שגיאות דקדוק. אך אף־על־פי שהסופרים המשכילים התנגדו למליציוּת יתרה זו ופסקו כי לשון המכתבים צריכה להיות “קלה ונקיה, בלי שום ערבוב” וכי הכותב צריך “לבחור מלים נאותות ומכוונות אל הענין”, כדברי שלום הכהן בהקדמה לאגרונו ‘כתב יושר’ [35], בכל זאת ניתן היה למצוא גם באגרונים שיצאו בסוף המאה ה־19 מכתבי־ילדים לדוגמה, שנכתבו בלשון נמלצת כגון זו: “אפיים ארץ אשתחוה לך כי תקח רצון מידי עוללות כרמך” (מתוך ‘מכתב ללמד’ [91] מאת ‘פלוני’ [נפתלי משכיל לאיתן]).

ויכוח רב־עניין נערך מעל דפי ‘המליץ’ בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת על “אבן החכמים, אשר אליה ישאפו כל מחברי אגרונים בישראל, [הלא] הם מכתבי ילדים […] המריבה ההיא סבבה על ציר השאלה, אם יש לכתוב מכתבים בסגנון מליצי או לא? ושני הצדדים ענו כל אחד חלקו וייוותרו צדיקים בריבם” (דוידוביץ, 1891 ג). אמנם, באותה תקופה כבר נכללו ברוב האגרונים מכתבי ילדים של ממש, בסגנונם וברוחם, עד שאחד המבקרים כתב בהתפעלות למקרא אגרון שכזה (‘מכתבי נעורים’ מאת ישראל־דב ריזברג [116]): “ראה זה חדש הוא, כי אין בכל הספר אף מכתב אחד פילוסופי. וגם זו לטובה” (דוידוביץ, 1891ג) אבל אותו ויכוח תיאוֹרטי נערך כבר לאחר זמנו, שכן עם סיומה של המאה התשע־עשרה הגיע לסיומו גם עידן האֶגרונים לילדים.

תכלית משולשת היתה לאגרונים האלה; קודם כל, המטרה שלמענה נועדו לימוד כתיבת מכתבים בעברית (ואל נשכח: זו היתה שפה שכותביה לא דיברו בה!). כן שימשו האגרונים ב“חדרים” ובבתי־ספר רבים כספרים ללימוד השפה, כעֵדוּתוֹ של תלמיד־לשעבר: “תלמידים שידעו כתיבה וכתיב, היה הרבי מכתיבם מתוך ספר־אגרות” (זינגר, 1944). אבל אין ספק, שהאגרונים שימשו גם ספרי־קריאה לשעות הפנאי, בעיקר אותם אגרונים, שהצטיינו בתוכן מעניין ובסגנון מלבב. הרי הילדים היו חסרים אז ספרי קריאה ממש; ומה מעניין יותר מקריאת מכתביהם של ילדים, המספרים על חייהם וחוויותיהם? כאמור, היו אגרונים שהכילו מכתבים בעלי תוכן סיפורי. לעיל הוזכר ‘כתב יושר’ לשלום הכהן. אחריו הופיעו כמה אגרונים נוספים, שנכתבו בידי סופרים: ‘יד ועט’ מאת טוביה פסח (ט"ף) שפירא ([97]; וארשה, 1878), ‘אגרות לילדים’ מאת גרשום באדר ([182]; וילנה, תרנ"ח), והמשובח מכולם — ‘אגרוֹֹן לבני הנעורים’ מאת י"ח טביוב ([172]; וארשה, תרנ"ח. על אחדים מאגרונים אלה ידובר בפרקים הבאים). גם היום יש משום עניין בקריאת אגרונים אלה, הנותנים מושג־מה על חיי הילדים וחוויותיהם באותן שנים — מחוויות קריאה ועד נסיונות ספרותיים ראשונים של ילד עברי: “הורי היקרים, עתה אגלה לכם סוד. אני כתבתי דבר אל עתון עברי, והדבר נדפס ושמי חתום תחתיו!” (טביוב [172]).

אבל, כילדי כל העמים, נמשכו תמיד גם ילדי ישראל אחרי הסיפור והאגדה. עוד בימי בית שני “היו הילדים עוזבים את מוריהם המתפלפלים בדברי הלכה ומבקשים דבר מקרא ודברי אגדה” (שיר־השירים רבה ב). בכל זמן ומקום הותירו סיפורי התנ“ך רושם עמוק על הילדים; וכדאי להוסיף כאן, לדוגמה, זכרון־ילדות של אחד הסופרים העבריים: “אחרי יום שלם של לימוד התלמוד מצאתי מרגוע בשעות הערב, שהיו מוקדשות לקריאה בתנ”ך” (דובנוב, תרצ"ו: 35). ואַל נשכח את ספרות־הילדים שבעל־פה, שהיתה מסורת עתיקה בכל העמים: שירי־הערש של האם לילדיה, סיפורי האגדות של האמהות והסבתות — “האמות הזקנות, אשר כל רוחן ונפשן היו אל נכדיהן הקטנים, להנעים ולהמתיק את חייהם בסיפורים טובים ונעימים לחך ילד קטן” (לוינסקי, 1897)34 — או סיפוריהם של מלמדים בעלי שאר־רוח לתלמידיהם ב“חדר”, כתיאור אופייני זה:

המלמד אשר באתי אל חדרו […] טוב־מזג היה מטבעו, אוהב את תלמידיו כבניו ואהב להשתעשע עמהם בסיפורים, והיה מנהגו להציע לפנינו את הפרשה שהיינו לומדים בדרך סיפור. סיפוריו עשו בי רושם גדול […] (פין, תרל"ט).

אבל ספרות־ילדים של ממש לא היתה בעברית לפני אמצע המאה התשע־עשרה. אפילו על סף המאה העשרים טענו סופרים ומחנכים כי ספרות־ילדים עברית איננה קיימת עדיין: “ספרות־ילדים!” קרא י"ח רבניצקי, “מי יוציא זמנו לבטלה לעסוק במעשי נערות, לחבר ספרים קלים לתינוקות של בית־רבן? ולו עלה על לב אחד הסופרים רעיון זר כזה — למי היה עמל ומי מהקטנים היה חפץ לקרוא ספרים משונים כאלה?” (רבניצקי, תרנ"ז: 558).

ספרי־הלימוד הראשונים, שהוזכרו לעיל, לא היו אלא הזרעים שבישרו את צמיחתה של ספרות־ילדים עברית. משֶקמה תנועת ההשׂכּלה העברית, שהביאה להנהגת התיקונים הראשונים בחינוך היהודי, היתה התקופה בשלה להופעתם של הניצנים הראשונים של ספרי־ילדים עבריים — המקראות.

ב. מקראות עבריות ראשונות    🔗

על סף המאה התשע־עשרה עשתה ספרות־הילדים העברית את צעדיה הראשונים, המהססים, על אדמת אירוֹפּה. היו אלה שנים של התעוררות, ציפייה ותסיסה בחיי החברה והתרבות. בצרפת הכריז נאפּוֹליוֹן על עצמו שליט יחיד והתעתד לשנות את מפת אירוֹפּה. ברוסיה באה לקיצה תקופה של יקאטרינה הגדולה, פטרונית התרבות והאמנות, והתחילה תקופת שלטונו של אלכסנדר השני, מי שעתיד היה להביס את נאפּוֹליון. בדרום־אמריקה קמה תנועת־השחרור הגדולה נגד שלטון ספרד. פרידריך שילר פירסם באותה עת את הדראמה ‘מרי סטוּארט’, וגֶתה — את האֶפּּוֹפֶּיָה ‘הרמאן ןדוֹרוֹתיאה’. בשוויץ הוציא יוֹהאן היינריך פֶּסטאלוֹצי את ה’מתודה' שלו וחולל מיפנה בחינוך החדש. ברוסיה פירסם קרילוֹב את משליו הסאטיריים הראשונים וערך בעטיים גלות בערי־השדה. גוזמאותיו של הבארון מינכהוֹזן התחילו מתפשטות מאנגליה ליבשת אירוֹפה וכובשת את ליבותיהם של צעירים ומבוגרים. ובלוֹנדוֹן פירסמו צ’רלס ומרי לֶֶם (Lamb) את ‘סיפורי שקספיר לקוראים צעירים’, וגיבוריו של הדראמאטוּרג הגדול נכנסו אל ספרות־הילדים.

אך בעוד שבספרות מרכז־אירופה הגיע באותן שנים לשיאו זרם “הסער והדחף” (Sturm und Drang), שמרד בתנועת ההשׂכּלה בהשפעתוֹ של הקלאסיציזם הצרפתי, היתה הספרות העברית שבויה עדיין על־ידי הרומאנטיקה המַשֹׂכּילית. ובעצם אותן שנים שבהן נמצאה בשׂיאָהּ תקופת הסיפור הקצר בספרות־הילדים האירוֹפּית (באנגליה: ‘סיפורי הארי ולוסי’ למאריה אֶדג’ווֹרת; בצרפת: ‘טירת הסיפורים’ לסטפאני דה־ז’נליס; בגרמניה: ‘סיפורים קטנים לילדים’ ליעקב גלאץ) נמצאה ספרות־הילדים העברית בראשית צמיחתה: הופיעו ספרי־הלימוד הראשונים — מקראות, אגרונים, ספרי־מוּסר — שהיו בעלי ערך לתקופתם בלבד. קובץ הראשון של סיפורים מקוריים לילדים נדפס רק בשנת 1835, והשני — שש־עשרה שנה לאחר מכן. היו סיבות היסטוֹריות אוֹבּייקטיביות לעובדה זו והן נדונו בפרק הקודם; אבל ספרי־לימוד ראשונים אלה הם ללא ספק בגדר ניצנים של ספרות־ילדים ממשית.

עם זאת, המצב שספרות הילדים העברית היתה שרויה בו עם צמיחתה היה שונה ממצבה של ספרות־ילדים אחרת. בשל מצבם החברתי האַנוֹרמאלי של יהודי הגולה, היו הקוראים העברים בכל מקום מיעוט מבוטל. העברית היתה, כידוע, לשון־קודש; הילדים למדו אותה אך לא דיברו בה, ורובם הגדול אף לא קרא ספרות חילונית, שהיתה “מוּקצה” ברוב בתי ישראל, בעיקר במרכז אירוֹפּה ובמזרחה. אבל אותם ילדים, שעברו את שלב לימוד הקריאה ב“חדר”, השתוקקו לספק את יצר־הקריאה הטבעי שלהם. הם ביקשו ספרים, ואם זכו למצוא אותם קראו מכל הבא לידם, כמעט בלא אבחנה — מספרים למבוגרים (מהם ש“אימצו” לעצמם תוך־כדי קריאה) ועד ספרי־לימוד.

דק מאוד היה באותה עת הגבול המבדיל בין ספרי־קריאה לבין ספרי־לימוד לילדים, ולא פעם החליפו אלה את תפקידם של אלה. אחד הסופרים מספר באוֹטוֹבּיוֹגראפיה שלו, כי בגיל שמונה קרא בשעות־הפנאי את המקראה ‘בית־הספר’ ליהודה לייב בן־זאב [28] ואת ‘ראשית לימודים’ לברוך לינדא [20] (לטריס, 1869: 23). מאידך אנו מוצאים כי ספר־קריאה מובהק כ’גלות הארץ החדשה' מאת י"ה קאמפֶּה, בתרגומו של מרדכי אהרן גינצבורג [205], “נתפשט בחוגים רחבים בתור ספר־לימוד לילדי בית־הספר”,35
ואילו ספר־לימוד מובהק, שנועד “ללמד לילדי ישורון ראשית דעת שפת־עבר” — ‘חנוך לנער’ לאברהם מאפּוּ [82] — הפך כעבור זמן לספר־קריאה פּוֹפּוּלארי לילדים. הוא זכה לכמה וכמה הוצאות בשמות שונים, והיום הוא ידוע בשם ‘בית חנן’ (ראה להלן, חלק ב, פרק ג, סעיף 2).

תופעת הגבול הדק הזה היא דבר טבעי כמעט בכל לשון. כל ספרות־ילדים היתה מגמתית בראשיתה, ולכן כל מחקר הבא לסקור את תולדותיה של ספרות־הילדים מן הדין שיקדיש את פרקיו הראשונים למקראות הראשונות, שבישׂרו את הופעתם של ספרי־הקריאה.36

1.‘אבטליון’ מאת אהרן ווֹלפסוֹן־האלה

עם ייסודם של בתי־הספר היהודיים המתוקנים בגרמניה ובאוסטריה, שנפתחו בעידוד השלטונות ופעלו ברוח ההשׂכּלה, התעורר מאֵליו הצורך בספרי־לימוד חדשים, שיותאמו לתוכנית־הלימודים ולשיטות־הלימוד המודרניות. מאחר ששפת־הלימוד ברוב בתי־הספר הללו היתה גרמנית, אין תימה שספר־הלימוד הראשון שנכתב למענם היה בשפה הגרמנית; מחברו היה, כאמור37, דוד פרידלנדר, אך חלק ניכר ממנו הוא מדברי משה מנדלסוֹן. אבל המשכילים מעצבי תוכנית־הלימודים ביקשו להקנות לתלמידיהם, בעידודו המפורש של מנדלסון, גם ידיעה נאותה בעברית — “לשון אבותיהם בצחותה ויפיה, ושיכתבו אותה בהודה ובדקדוקה, וגם לשיחת־חולין ולספר בה מאורעות החיים”.38 מחברו של ספר־הלימוד, שיהלום את התכלית הזאת, חייב היה להיות סופר ומחנך, החדור ברעיונות ההשׂכּלה העברית; וזכות־הראשונים נפלה בחלקו של אהרן וולפסון־האלה — מורה פעלתן בברלין ובברסלאו שהיה גם מעורכי ‘המאסף’. אבל למרות המחסור הדוחק בספרי־לימוד נאלצו התלמידים והמורים לחכות אחת־עשרה שנה מפתיחת בתי־הספר הראשונים ועד להופעתה של המקראה העברית הראשונה.

אהרן בן וולף39 (האלה [דרום־מזרח גרמניה], תקי“ד/1754 — פירת, יט באדר תקצ”ה/1835) גוּדל מילדותו באווירה של השׂכּלה עברית וגרמנית בבית אביו הרופא המיוחס, שהיה ממעריצי מנדלסוֹן. העובדה שלא עבר בעצמו את תהליך העקירה מן הסביבה המסורתית לעולם ההשׂכּלה האירוֹפּית היתה לה השפעה ניכרת על עבודתו הספרותית־המשכילית. כשהגיע בשנה השלושים לחייו לברלין והצטרף לחוג “שוחרי הטוב והתושיה” התבלט במהרה כאחד הקיצוניים שבחבורה. בשנות ההוראה והפיקוח שלו ניהל מאבק ממושך נגד שיעורי התלמוד המייגעים, שגדשו את מערכת־הלימודים השמרנית; וכשערך את ‘המאסף’ פירסם בו דיאלוג חריף בשם “שיחה בארץ־החיים” בארבעה המשכים (כרך ז, תקנ“ד — תקנ”ז), שהכיל דברים קשים נגד החינוך ה“עלוב” שמקנים “מורדי האור”, הדבקים בתלמוד ובקבלה. גם ביצירותיו האחרות שילב את רעיונות ההשׂכּלה שהטיף להם עם מאבקו בחרדים הקיצוניים; בעיקר בולט הדבר במחזהו הסאטירי ‘רב חנוך ורב יוספכי, או על קלות דעת וצביעות’, שבו הצליף ללא רחם ב“השׂכּלה המזוייפת של הנוער והחינוך הפגום של הילדים”. שנים רבות היה המחזה ידוע בנוסחו היידי בלבד (נדפס לראשונה: בּרסלאוּ, 1796), ורק בשנת 1955 נתגלה ופורסם נוסחו העברי, שהוא כנראה קדום יותר.40

עוד בשנות־עבודתו הראשונות בהוראה בא וולפסון־האלה לכלל הכרה, כי לימוד סיפורי־המקרא כלשונם, מתוך התנ“ך, איננו לטובת הילד והמורה, “כי ייעפו שניהם יחד ואין להם נחת” (מתוך ההקדמה ל’אבטליון'); על כן החליט לגשת לחיבור ספר־לימוד משֶלוֹ — מעין פרוזדור לתנ”ך — שיהיו בו פרקי קריאה קלים, המותאמים לצעירי התלמידים. בגליון אלול תקמ"ט (1789) של ‘המאסף’ פירסם במדור “בשורות ספרים חדשים” הודעה ארוכה ונמלצת על ספרו, המופנית אל המורים — “בחורי חמד, העומדים על המשמרת ללמד נערי בני ישראל” — והכוללת את האני־מאמין הפדאגוגי שלו: “מאז אשר נתן ה' בלבי להורות נערי ישראל וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בענין הלימוד, לברור לי הדרך הטוב והקצר, למען הקל מעלי ומעל תלמידי המשא הכבד הזה”. לאחר הנמקה מפורטת מדוע אין ללמד (לדעתו) את הילדים תורה כלשונה, שהיא נשגבה מבינתם הודה וולפסון־האלה כי זו הסיבה שהניעה אותו — “לכבוד ה' ותורתו ולמען אהבת נערי וילידי בני ישראל” —

להוציא לאור אחר חג אסיף הבע"ל [= הבא עלינו לטובה] ספר קטן ומעט הכמות לתועלת המלמדים ולתועלת תלמידיהם וייקרא בשם “מבוא הלמוד” כי על־ידו יביאו המורים את תלמידיהם אל הלמוד ביתה ועל־ידו יוכלו ללמד ספר תורת משה בהשקט ובנחת, לא ייעפו ולא ייגעו.

בהמשך פירט וולפסון־האלה את תוכן הספר, הטעים כי הוא “יודפס על נייר יפה מאד” — פרט אֶסטתי, שהמחבר ביקש להגדיל באמצעותו את הנאת התלמידים (גם זה היה חידוש באותם ימים!) — וסיים בתקווה, כי ילדים שילמדו מתוך ספר זה יצליחו בלימודיהם, “ישכילו וירבו דעת ללמוד תורת משה בזמן קצר ובנפש חפצה, תחת אשר למדו עד כה בזמן ארוך ובנפש בוחלת”. כי כן, לימוד מתוך שמחה — זו היתה סיסמתם של הפדאגוגים החדשנים בתקופת ההשכלה באירופה כולה. לבסוף באה רשימה של שמות האנשים, שהתנדבו לרכוש חותמים לספר בערי איטליה, הולנד, אוסטריה, צרפת, דנמארק ועוד. אכן, הספר נועד להגיע למרחקים.

בניסן תק“ן (1790) — באיחור של מחצית השנה מן המועד שהוכרז עליו ב’המאסף' — יצא הספר לאור, ובשם שונה; השם שיועד לו בתחילה — ‘מבוא הלימוד’ — הפך לכותרת־מישנה, ושמו החדש היה, למרבה הפלא, כשמו של אחד מחכמי התורה שבעל־פה, זה התלמוד שוולפסון־האלה קידש עליו מלחמה: ‘אבטליון’ , והוא מבוא הלמוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עבר' [21] ספר קטן זה (14 + 84 עמודים) נדפס בדפוס “חברת חנוך נערים” שליד בית־הספר היהודי הברלינאי, והכנסותיו הוקדשו לקידומו של המוסד החינוכי. מעבר לשער נדפסה הקדשה ל”תלמידי ילד־שעשועים חיים בן ר' יוסף", שהיה, כמסתבר, אחד מאלה שעודדוהו לחיבור הספר “אשר אני מראה עתה לעין כל עמי”. המפקח דוד פרידלנדר הקדים לו מבוא קצר וענייני — ליתר דיוק: מעין מכתב־הסכמה — הכתוב גרמנית (באותיות קורסיב עבריות), ובו שיבח הכותב את סגנונו הנאה ותוכנו המלבב של ‘אבטליון’ והטעים את זכות־הראשונים שלו: “אם גם היו ברשותנו ספרי־לימוד,41 הרי ספרך זה הוא, עד כמה שידוע לי, הראשון שנכתב עברית בשביל ילדינו”.

בהקדמתו הארוכה והמלומדת חזר וולפסון־האלה ופירט את תוכנו של הספר; ואם התכוון תחילה לכלול בו רק סיפורי־מקרא מעובדים — הנה עתה הוסיף עליהם “כהנה וכהנה”:

כתבתי בו איזה משלי מוסר המושכים לב הילדים, לקטתי אותם מספרי המושלים והעתקתים ללשוננו כיד ה' הטובה עלי, ובסוף הספר הצגתי דברים אחדים משמות השווים בקריאה ובכתיבה ושונים בבאורם וחברתי אותם במליצות זה נוכח זה להשים אותם בפי הילדים להיות להם לזכרון תמיד.

מאחר ש’אבטליון' נועד לשמש מעין פרוזדור ללימוד התנ"ך (או, בלשון המחבר: “להביא את התלמיד אל ספרי הקודש פנימה”) הקפיד וולפסון־האלה לכתוב את פרקי הספר בלשון מקראית טהורה ולא “בלל” בה “מלות זרות אשר לא מלשון הקודש המה”, מלבד מלים בודדות כגון ספוג, סרטן ועכבר, “אחרי שהורגלו מאד בפומא דאינשי, לכן ללשון עבר ייחשבו גם הם”.42

בדיקת תוכנו של הספר, מיבנהו ודרך הרצאתו תגלה את גישתו הפדאגוגית המתקדמת של וולפסון־האלה (שהושפע בלא ספק מן הכרסטומאטיות הגרמניות, שיצאו מבית־מדרשם של הפילאנתרופיניסטים) ואת הבנתו לרוח הילדים ולכושר תפיסתם. כמעט הכל עשוי בו כדי להקל על התלמידים בני השבע והתשע, לעורר בהם את יצר־הקריאה ולחבב עליהם את הלשון העברית. הספר חולק לפרקים קצרים מאוד, וכל פרק הוקדש לנושא מסוים אחד: סיפורים מעובדים מן התורה והנביאים, משלי מוּסר, אמרות בשבח המידות הטובות, מידע בסיסי על תבל ומלואה וכן הלאה. מגמתו של וולפסון־האלה בבחירת פרקי הקריאה ברורה: הקניית ערכי השכלה במובנו הרחב של מושג זה; היכרות עם מורשת האומה וגיבוריה, הכרת העולם הסובב אותנו והקניית מידות והרגלים, שיסייעו לנער היהודי להשתלב בחברה הכללית. בסיומו של כל פרק הובאו הסברים דקדוקיים ביהודית־אשכנזית, מהם מקוריים ומהם שלוקטו מספרי מדקדקים קודמים. עיתים נוספו עליהם הנחיות קצרות למורה, כיצד ראוי לו לשוחח עם התלמידים על נושא מסוים (למשל: חלום פרעה).

בהיותו פרוזדור ללימוד התורה פותח ‘אבטליון’ כמובן ב“ראשית ברא”. לאחר סיפור בריאת־העולם, הכתוב בלשון קלה מאוד ומתואר כמעשה שהיה [!] עובר התלמיד לעשות היכרות עם העולם שברא אלוהים: השמים (מאורות, עננים וגשם), הארץ (מחצבים), עונות השנה, בעלי־החיים, האדם וחושיו, וכן הלאה. האדם נבדל מן החיה בהיותו מחונן בשכל ובתבונה, והנער הנבון יבחר ללכת בנתיב שיצעידהו אל חיי יושר ואושר. כאן באים פרקי מוסר קצרים, המדברים בשבח יראת אלוהים ואהבת רֵעים, ביקוש החוכמה, כיבוד הורים ומורים ושאר המידות הטובות: “ירא את מורך, בני, וכבדהו. הקשיבה לדבריו, לכל אשר יצווך. לא תסור מהם ימין ושמאל. שמור מצוותיו ותורותיו כאישון עיניך. כי הוא המדריכך באורח־חיים וינחך במעגלי צדק ויושר”. במתכוון בחר וולפסון־האלה לכתוב פרקי מוּסר אלה בסגנון המקראי־החגיגי של ספר משלי, כאילו היו גם הם דברי חכם קדמון.43

הפרקים הבאים מציגים לפני הנער היהודי דמויות־מופת מקראיות, שראוי לו להזדהות אתן. פרקים אלה אינם אלא עיבודים פשטניים של סיפורי תורה ונביאים ראשונים; אך למרות המקור המקראי לא הצמיד את עצמו וולפסון־האלה ללשון כתבי־הקודש, אֶלא כתב מחדש את הסיפורים בלשונו שלו, כשהוא משלב בהם לעתים רסיסים מתוך מדרשי האגדה. כך, למשל, נפתח הפרק על אברהם אבינו:

בימים הראשונים, כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה, עבדו אלהים אחרים: ויעשו פסל ומסכה וישתחוו להם: ולשמש ולירח ולכל צבא השמים: ושם יי אלהים אשר ברא כל לא נודע בתוכם: ויקם איש אחד, אברהם שמו מאור כשדים: וישם אל לבו לדעת את יי ולדרשהו בכל לבבו ובכל נפשו: וימאס בדרכי הדור ההוא ובגלגוליהם: ויסר אלהי הנכר מקרבו ויקרא בשם יי: וא אברהם אשר היה אבי כל העברים: ומאהבת יי אותו בחר בו מכל בני האדם בדורותיו;

גם בסיפורים הבאים — מחיי יצחק ויעקב, יוסף ומשה, יציאת מצרים והנדודים במדבר, גבורות השופטים ועלילות המלכים — הבליט המחבר את דבקוּתם של גיבורי האומה הקדמונים באלוהים ואת הגמול הטוב שגמל ה' לחסידיו. סיפורים אלה כתובים במשפטים קצרים ופשוטים, ודומה כי מפרק לפרק נעשה הסגנון צלול וגמיש יותר. וולפסון־האלה היה הראשון שניסה להגיש לילד העברי את סיפורי המקרא בעיבוד קל ובקיצור מסוים, וממנו למדו ועשו הסופרים־המחנכים שבאו אחריו.44

והיה חידוש מקורי נוסף בדרך הגשתם של סיפורי ‘אבטליון’: כותרתו של כל סיפור נלקחה מתוך פסוק מקראי — אם כלשונו או בעיבוד חופשי; למשל, כותרת הסיפור על גדעון היא: “טובה חכמה מכלי קרב”; “שמור פיך גם משוכבת חיקך” מכוּוָן, כמובן, אל שמעון ודלילה; ואילו “נר אלהים חכמת אדם, חופש כל חדרי בטן” היא כותרת הסיפור על משפט שלמה. אין ספק שגם בכך היתה לוולפסון־האלה מטרה חינוכית: כיוון שהילד זוכר את הסיפורים על־פי שמותיהם, ראוי להכתירם בפתגמי חוכמה, שייקבעו בזכרונו.

פרקי הספר האחרונים שייכים לז’אנר הספרותי, ששלט אז בספרות ההשכלה האירוֹפּית, הלא הוא המשל. גם כאן הלך המחבר בדרך שסללו הסופרים הפילאנתרוֹפּיניסטים, שהיו אולי הראשונים בעת החדשה, שעמדו על חלקו של הסיפור האלגורי בחינוך הילדים (ראה פרק ג להלן). וכשם שהמשלים שפירסם וולפסון־האלה ב’המאסף' — אם משלו ואם משל אחרים — נועדו להעביר אל הקורא את הרעיונות החברתיים של המשכילים, משוקעים גם במשלי אבטליון' רעיונות אנושיים, חברתיים ואף משכילים. מצויים כאן משלי חיות ועופות — רובם ככולם איסופּיים, או חיקויים להם; מהם בעלי אידיאות אנושיות כלליות, מהם המרמזים על בעיות חברתיות אקטואליות, אך כולם מעוגנים ברעיונות ההשכלה שוולפסון־האלה דגל בהם. נה, לדוגמה, משל איסוֹפּוס על הסרטן ובנו, שניתן למצוא בו הד לעימות בין דור־האבות השמרן, הדבק במנהגים הישנים, לבין הדור הצעיר, הנדרש להסתגל לסביבתו החדשה:

סרטן אחד הוכיח את בנו לאמור: עד מתי בני יהיה מהלכך אחורנית: מדוע לא תיטיב ללכת ככל אשר סביבותיך: ויען הבן אתאביו ויאמר: אם מצאתי חן בעיני אבי הורני אתה ללכת לפנים ואנכי אעשה כדבריך

על כך יאמר המשל הקדמוני:

טְהַר בְּטֶרֶם תְטַהֵר.45

בפרק האחרון באו, כאמור, מכתמים, שהם “דברים אחדים המורכבים משמות השווים בקריאה ובכתיבה ושונים בבאורם”, וולפסון־האלה ראה את עצמו ראשון — או אחד הראשונים — בחיבור מכתמים הוֹמוֹפוֹניים כחומר־קריאה־ולימוד לילדים. מספרם בספר מועט, אמנם, “כי היה עלי לטורח מאד לחברם כולם יחד במליצות מיוחדות”; אבל “אולי יקומו אנשים אחרים הטובים ממני ויחזקו את אשר החילותי לעשות”, כתב בהקדמה.46 מרבית המכתמים הם בעלי רעיון חינוכי מוסרני; מהם עיבודי פתגמים מקראיים, וכולם מצטיינים בשנינוּת ההמצאה ההוֹמוֹפוֹנית. הנה, לדוגמה, ואריאציה מבריקה על פסוקי משלי (טו,17; יז, 1), שמצויים בה שלושה צימודים (ראשים — דלים, מנהיגים; מצה — מאכל, ריב; אלוף — מנהיג, שור):

טוֹב אֱכוֹל עִם רָאשִׁים מַצָּה חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָּהּ

מֶאֱכוֹל עִם רָאשִׁים וְאַלוּפִים אַלוּף אֵבוּס וּמַצָּה בוֹ.

חידושו הגדול של ‘אבטליון’ היה בעצם הופעתו. אמנם אין בו יצירות מקוריות של ממש וגם לא שיטה פדאגוגית סדורה ומגובשת; אבל יש בו רעננות וטוב־טעם, שאין למצוא דוגמתם בשום ספר־לימוד עברי לילדים שקדם לו. מקראה ראשונה זו לילדים באה לנער את אבק השיגרה מעל החינוך היהודי השמרני ולהפנותו לאפיקים מודרניים, ובה יישם ווֹלפסון־האלה את התוכנית הפּדאגוגית, שפירט נ"ה ויזל ב’דברי שלום ואמת'. כדי שתמלא את ייעודה הכליל בה מחברה פרקי קריאה קצרים וקלי סגנון, שתוכנם עשוי למשוך את ליבו של הקורא הצעיר, למרות מגמתם החינוכית־מוסרנית הברורה.

תמוה במיוחד העדרם המוחלט של חרוזים ודברי שיר קצרים ב’אבטליון' שהרי וולפסון־האלה הירבה לפרסם בחוברות ‘המאסף’ משלים שיריים, שאת רובם, או דוגמתם, יכול היה לכלול בלא היסוס גם ב’אבטליון'.47 הוא הוכיח את כוחו הפיוטי גם בחיבור מחזות שיריים ביהוּדית־אשכנזית, שהוצגו כנראה על־ידי תלמידיו בימי חג ומועד.48 שיטת הפיסוק של הספר מיושנת: פסיק (לעיתים רחוקות) באמצע המשפט, ובסיומו נקודה (במחצית הראשונה של הספר) או נקודתיים (במחצית השנייה). לעומת־זאת בולטת הדפסתו האֶסתטית של הספר — אות גדולה ומנוקדת ונייר משוּבּח — המזכירה כרסטוֹמאטיות אירוֹפיות מסוף המאה השמונה־עשרה, אבל היתה חידוש גמור בספרות העברית.

נראה שוולפסון־האלה התעתד לחבר חלק שני ל’אבטליון‘, אך לא זכה לכך בחייו.49 שנתיים לאחר הופעת הספר הצטרף לחבר־המורים של “בית־הספר הוילהלמי המלכותי” בברסלאו (אותו ניהל בשנים 1802 – 1807) והטיל עצמו לתוך “מלחמת ההשׂכּלה” הידועה, שהיתה מאז לתוכן־חייו העיקרי. אבל ‘אבטליון’ נתקבל ברצון על־ידי המורים בבתי־הספר העבריים החדשים במרכז־אירופה, ואף עורר פולמוס מסוים בין המשכילים המתקדמים והחרדים: בעוד שהמחנך מאקס שלזינגר המליץ בהתלהבות על ‘אבטליון’ בהיותו “מכוּוָן במיוחד לחינוך למידות טובות” (40: 1800, Schlesinger), תקף הסופר טוביה פדר־גוטמן את הספר ואת מחברו במלים חריפות כגון אלה: "הכי קרא שמו בן זאב [=’בן וולף', כפי שחתם וולפסון את שמו בשער המקראה], טרוף יטרוף ילדי העברים בלימודיו הנשחתים […]" (פדר, תקס"ד: 28). בזכות ראשוניותו זכה ‘אבטליון’ להצלחה בלתי־רגילה: הוא נדפס בשבע מהדורות לפחות,50 ומהדורתו השביעית והמורחבת הופיעה 71 שנה לאחר המהדורה הראשונה. ‘אבטליון’ חדר גם לאירוֹפּה המזרחית עוד לפני שהונהגו בה התיקונים בחינוך היהודי, וריב"ל — אבי תנועת ההשכלה העברית ברוסיה — ציין אותו כדוגמה לספר־ילדים ידוע ונפוץ בזמנו (לוינזון, תקפ"ח: 9, הערה 1).

כך זכה ספר קטן זה להיות תמרור בראשיתה של ספרות־הילדים העברית החדשה. אחריו הופיעו מקראות וספרי־ילדים נוספים, עשירים יותר בתוכנם ופּוֹפּוּלאריים יותר. אך ‘אבטליון’ של ווֹלפסוֹן־האלה היה הראשון: הוא הראה את הדרך וממנו למדו הבאים אחריו ועשו כמוהו, או אף טוב ממנו.

ארבע שנים אחרי הופעת ‘אבטליון’ הוציא גם חברו הקרוב של וולפסון־האלה יואל ברי“ל (לווה), ספר־לימוד לנערים. אך ברי”ל (1762 – 1802), שהיה גם הוא מוֹרה בברסלאוּ ומעורכי ‘המאסף’, כיוון את ספרו הקטן ‘עמודי הלשון’ (ברלין, תקנ"ד/1794), הכתוב ברובו גרמנית באותיות עבריות, מכיל כללי דקדוק “מיוסדים על אדני ההגיון” ואין בו פרקי קריאה. המקראה לילדים, שאפשר לראותה כהמשך טבעי ל’אבטליון', ואף עלתה על קודמתה בתוכנה ובמידת הצלחתה, היא ‘בית־הספר’ לבן־זאב (וינה, 1802).

2. ‘בית הספר’ מאת יהודה ליב בן־זאב

“אביר סופרי ההשכלה” — לתואר זה זכה יהודה ליב זאב (לליילוב [פולין], כ באב תקכ“ד/1764 — וינה, כא בשבט תקע”א/1811), שהיה בזמנו סמל ההשכלה — הן לחיוב והן לשלילה. בן־זאב, שחיבר את שירי־הילדים העבריים הראשונים, היה גם הראשון שהכיר בצורך לתת לילדי ישראל פרקי ספרות, שתכליתם קריאה לשם הנאה; או כלשונו: “ימצאו נועם בקריאתם בהם” (בהקדמה ל’לימודי המישרים' [‘בית־הספר’, ב] [28]).51

בגיל צעיר עבר בן־זאב את תהליך העקירה מן העולם המסורתי, שעליו גוּדל בעיירת מולדתו, אל עולם ההשכלה האירופית. בגיל 16 נטש את ביתו, ובשבע שנות־נדודיו בין ערי פולין, הוּנגריה ומוֹראביה לימד ב“חדרים”, חזה מקרוב את “סדר לימוד הילדים הרכים ואופן חינוכם בראשית דרכם” ונוכח לדעת “כי הוא מעוּות ומקולקל מאד” (בהקדמה ל’בית הספר'. לאחר שנים תקף בחריפות את שיטת הלימוד ב“חדרים”, תוך שהוא ממחיש דרך־לימוד זו בתיאורים אוֹתנטיים. הוא פסל את השיטה שהיתה מקובלת על המלמדים לתת סימנים באותיות: “פה פעורה היא בי”ת; מקל וצרור־כסף ברגלו היא גימ“ל, וכדומה להבלים האלה”. והוא קרא תגר על העונשים הגופניים שרווחו ב“חדר”: וכאשר איוולת המורה יסלף דרכו על תלמידו יזעף לבו להכותו לחי ביד, או בשבט, או ברצועה, ולפעמים בשלושתם יחד" (שם).

בשנה ה־23 לחייו הגיע בן־זאב לברלין והצטרף לחוג המשכילים, תלמידי מנדלסון; שם העמיק את ידיעותיו בעברית והתחיל מפרסם מיצירותיו ב’המאסף' — מחקרים, שירים, משלים ואפילו הלצות — אולי מתוך רצון בלתי־מודע להוכיח כי הלשון העברית עשויה להיות כלי־בטוי חילוני יום־יומי.52 לאחר מכן, בעשרים שנות־עבודתו כמגיה בבתי־הדפוס העבריים בברסלאוּ ובוינה, חיבר בן־זאב את ספריו הידועים, ששימשו במשך מאה שנה ויותר את התלמידים והמשכילים העבריים: ‘תלמוד לשון עברי’ (ברסלאו, 1796), ‘אוצר השרשים’ (וינה 1807), ‘מבוא אל מקראי קודש’ (וינה, 1810) ועוד.

דומה כי בן־זאב הקדיש ביודעין את חייו לקידום צרכיו הרוחניים של עם ישראל בדורו. היו אלה חיים שעיקרם שירות רוחני, או, כפי שהוא עצמו כתב (בהקדמה ל’בית הספר'): “כאשר יש בידי דבר אוכל להועיל, מצאתי את נפשי מחויב לעשותו”. מעודד על־ידי הצלחת ספרו ‘תלמוד לשון עברי’ פנה לראות אם בכך “נשלם כל חלקי המועיל לענין זה” ונוכח לדעת כי תפקידו לא תם עדיין. גם הוא, כחבריו המשכילים, הכיר כי חינוכו של עם מתחיל בבני־הנעורים; אך הוא הבין גם, שכדי ליצור דור של משכילים עברים, צריך לחנך דור של קוראים עברים. ולאחר שהשקיף “השקפה שכלית” על קריאת הנוער ונוכח לדעת “כי לא נמצא ספר מיוחד מכוון לעניין זה”, החליט לחבר בעצמו ספר זה. והוא, מחבר ‘אוצר השרשים’ המהולל, לא ראה כל פחיתות־כבוד “לרדת ממלאכות גדולות אל מלאכה קלה בעיני ההמון — סידור הקריאה לילדים” (ההדגשה במקור; שכן זו היתה בעיניו שליחות נכבדה לא פחות, “ועם הילדים האלה, אשר למענם חיברתיו, עמם אכבדה”.

כך מדבר רק אדם שראה בעבודתו שליחות־של־שירות לעמו. נאמן להנחיות ולעקרונות שקבע לעצמו, חיבר בן־זאב את המקראה המשובחת שלו ‘בית הספר’ [28], על שני חלקיה — ‘מסילת הלימוד’ (וינה, תקס"ב/1802) ו’לימודי המישרים' (וינה, תקס"ו/1806) — ובמהרה נעשה ‘בית הספר’ אחד מספרי־הלימוד־והקריאה המקובלים והרווחים ביותר בקהילות ישראל במשך שמונים שנה ויותר.

בגישה מתודית עקיבה, המושפעת בלא ספק מן הספרות הפּדאגוגית הגרמנית,53 מוליך בן־זאב את התלמיד מן הקל אל הכבד: מהכרת האותיות והתנועות אל קריאת הברות, משינון התפילות והברכות המוכרות לו אל פרקי־הקריאה הראשונים, המספרים במשפטים קצרים על העולם שבו אנו חיים. בדומה לפרקי ‘אבטליון’ הראשונים — וּוַדאי גם בעקבות הכרסטוֹמאטיות הגרמניות של אותם ימים — מקנים גם פרקים אלה מושגי־יסוד הקשורים בחיי יום־יום: הזמנים ועונות־השנה, השמים והארץ, החי והצומח, החברה האנושית, ואפילו ענפי המדע והאמנות. אלא שפרקי ‘בית־הספר’, אף־על־פי שהם קצרים מאוד ותמציתיים, ערוכים באופן יסודי וענייני הרבה יותר. נוסף על מגמתם המשכילית הברורה מוכיח בהם בן־זאב את עושרה הלשוני ואת גמישותה של השפה העברית, שאפשר לכתוב בה בצורה ברורה, מדוּיֶקת ונאה על כל נושא ועניין שבעולם. כך, למשל, נפתח פרקי־קריאה 9, המוקדש לאילנות:

העצים ינטעו בארץ ויעשו שורש. מן השורש יצאו גזע, מן הגזע יצא חוטר ומן החוטר יצאו ענפים רבים, ומן הענפים יצמחו עלים ופרי. ולפני עשות פרי יציץ ציץ ויפרח פרח. הציץ נופל והפרח נובל ויגדל הפרי לביכורו. פרי העץ הם ענבים, תאנה ורמון, זית שקדים ותמרים […] ממשקה ענבים יעשה יין, ממשקה זיתים יעשה שמן וממשקה תמרים דבש.

בכל פרק ושורה ניכרת ההקפדה על שימוש נכון, מדויק וחסכוני בלשון. אין כמעט מלה אחת, שהיא מיותרת ובלתי־משמעותית. אין מליציוּת לשמה ואין כמעט אי־התאמות במין הדקדוקי, תופעה שרווחה כל־כך באותן שנים בספרות הרבנית. אבל גם בפרקים ענייניים אלה, המספרים עובדות יבשות, לכאורה, ניכרת ידו של בן־זאב המשורר והמחנך. למשל, הקטע המפרט את קולות בעלי־החיים (פרק 16) זכה בסיום פיוטי קצרצר: “העוף מצפצף, הקורא דוגר, הסיס עוגר ויש צפרים מזמרים54 בקול נעים”. ואת הפרק המתאר את בני־האדם שהם “שונים זה מזה בתכונות נפשם ובמידותם”, סיכם בן־זאב בפתגם מוסרני: “אשרי הנער מחנך ארחו מנעוריו בתכונות הטובות לאהבה ומואס בתכונות הרעות לשנאה:”(פרק 25).

מקום נרחב היקצה בן־זאב, דַבּרהּ של ההשׂכּלה, למיבנה חברה ומוסדותיה, מלאכות האדם, כיבושיו והישגיו, שזכה בהם תודות לחוכמתו ולתשוקת־הידע המפעמת בו:

עוד רב וגדול הכשר חכמתו [של האדם] למדעים ולמוּשׂכּלות. יעשה לו קנה השקפה בו יביט מקום לא שזפתו עין רואה. בהכשר הכתב יֵדע הדברים אשר נעשו אפסי ארץ. יתקון לו כדור בו ידא על כנפי רוח במתי ארץ. כל אשר יראה ויביט יחקור עד תכונתו. ימוד כל גוף, יכיל כל מידה, ישער כל קצב[…]. (פרק 39)

פרקים אלה, שסגנונם ענייני וההבעה בהם מרוכזת, אי־אפשר שלא הותירו רושם עז בקורא העברי הצעיר, הנקרע בין דור אבותיו הדבקים במסורת לבין רוחות ההשׂכּלה המושכות אותו. “חידשתי עליהם בחינות וחקירות בטבע”, כתב בן־זאב בהקדמה, והוסיף בהטעמה: “באופן וסידור נעים לנער”. לאחר “קטעי הגות” קצרים בשבח בורא עולם בא החלק הפיוטי של מסילת הלימוד'. שישה שירים בלבד כלולים בו — שני מכתמים מוּסרניים, שני ירי תפילה ושני שירים על עולם־הילדות — אך אלה הם שירי־הילדים הראשונים שפה העברית. השירים נדפסו עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מול זה, מהם יבודים של שירי־ילדים גרמניים ומהם שירים מקוריים, שבן־זאב עצמו תירגמם לגרמנית.55 ואף־על־פי שהשירים אינם שווים באיכותם, יש להם מכנה משותף הראוי לציון: כולם כתובים בגוף ראשון, כאילו הילד הוא מחברם. הנער הישר שמח:

הָאֲנָשִׁים יְהַלְּלוּ אוֹתִי / וְאָנֹכִי אֶהְיֶה מְאֻשָּׁר.

הנער המאמין איננו מעז לחטוא:

יְיָ יוֹשֵב מִמּוּלִי / וְרוֹאֶה אֶת כָּל פָעֳלִי / וְאֵיכָכָה עַתָּה אֶפְשָׁע?

והילד הקטן מאושר בילדותו:

לִבִּי נָקִי וְטָהוֹר / רַךְ צָעִיר וְיָלֶד

כְאַיָל בָָּאָחוּ דָהוֹר, / גַּן עֵדֶן לִי הֶחָלֶד.

המעולה בששת השירים הוא “פריידען דער קינדער” [שמחת הילדים]. במיקצב קליל ובחריזה מושלמת כמעט תיאר בן־זאב עולם־ילדות חסר־דאגות:

נַחְנוּ יְלָדִים לִבֵּנוּ מֵאַשְמָה חֶדְוָה וְשָׂחוֹק

רַכִּים וּצְעִירִים, עוֹד נָקִי וְטָהוֹר, עוֹד לָנוּּ נָאוָה,

שְׂמֵחִים וְחָדִים, בְּכחַ וְעָצְמָה מָחֹל וְצָחוֹק

רוֹקְדִים כִּשְעִירִים. קַפֵּץ וְדָהוֹר. וְלִרְאוֹת בְּטוֹבָה. […]

המשורר מעודד את הילדים למצות עד תום את שנות־ילדותם: לצאת אל “כרמל ואחו”, להאזין לרינת הציפורים, לפזז ולכרכר, ואפילו להשתובב! אין פלא אפוא, ששיר־ילדות זה התחבב ביותר על ילדים ומורים (ומאוחר יותר גם על גננות), הותאם לו לחן פשוט וקליט, ועוד מאה שנה לאחר פטירתו של בן־זאב היה “נחנוּ ילדים” זמר נפוץ בין ילדי ישראל (כעדותו של זוטא תרע"א: 122).

לאחר השירים בא תוֹרם של משלי החוכמה, שנדפסו גם הם עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מול זה, וכולם, לדברי בן־זאב, “מתייחסים על ילדים […] ומועילים לידיעת הנערים”. ראשונים להם — כמאה פתגמים מתוך משלי ובן־סירא, ערוכים יחד בסדר אלפביתי. פסוקי בן־סירא שבספר הם בתרגומו המצוין של בן־זאב עצמו, שהוא “מעשה אמן בדמיונו ללשון הממשלים המקראית” (ראה 1836 Delitzsch,: 100).56 למשל:

בְּמֻפְלָא מִמְּךָ בַּל תִּדְרֹשׁ, בִּמְכֻסֶּה מִמְּךָ בַּל תַּחְקוֹר,

בַּמֶּה שֶׁהָרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנָן וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.

מַטֶּה אָזְנוֹ אֲחוֹרֵי דֶלֶת רֵעֵהוּ מוּסַר כְּלִמָּתוֹ יִשְׁמַע.

פִּי חָכָם בְּלִבּוֹ, וְלֵב כְסִיל — בְּפִיו.

קורא שאינו בקי במקורות יתקשה להבחין בין משלי שלמה המקראיים לבין משלי בן־סירא המתורגמים, מה גם שהם בלולים כאן אלה באלה, בלא מראֵי־מקום. בנוסף על אלה כלל בן־זאב ב’מסילת הלימוד' גם פתגמי חוכמה מפרקי־אבות ומן התלמוד; מהם כלשונם, ומהם מעובדים או מתורגמים מארמית, בצורה תמציתית וחדה; למשל:

הָאֱמֶת כְּבֵדָה, עַל כֵּן נוֹשְׂאֶיהָ מְעַטִים.

או —

יוֹם רִאשוֹן — אוֹרֵחַ, יוֹם שֵנִי — טוֹרֵחַ, יוֹם שְלִישִי — סוֹרֵחַ…

גם בכך שונה ‘בית הספר’ מ’אבטליון': בעוד שוולפסון־האלה הקיצוני נזהר מלכלול בספרו מטבעות־לשון לא־מקראיים, הכיר בן־זאב — שלא נעקר לחלוטין מגירסת ינקותו — בחשיבותם של מאמרי חז"ל כחומר ספרותי הולם לילדים. ועוד הבין, שאין להקים חַיִץ מלאכותי בין לשון־המקרא ולשון־חכמים, וכל פרקי ‘בית־הספר’ מלאים ניבים מאוחרים: “חמשת החושים”, “תכונות נפש האדם”, “למדעים ולמוּשׂכּלות” ועוד 57

הפרק הרביעי במהדורה הראשונה של ‘מסילת הלימוד’ הוקדש ל“ראשית לימודי הדת והמוסר”; אך לאחר הופעת ספר־המוּסר שלו ‘יסודי הדת’ [29] (ראה פרק ד), השמיט בן־זאב פרק זה והביא במקומו “סיפור קצר מבריאת עולם עד חורבן בית שני”. בששת עמודי הפרק תומצתה ההיסטוֹריה של עם ישראל עד לכתו לגולה. העובדות מובאות ברפרוף, ואף נביא או מלך אחד אינו נזכר בשמו. אך בפרק קצר זה ביקש בן־זאב, ה“מתבולל” כביכול, לטעת בלב הקורא העברי הצעיר — שסכנת טעימה התחילה מאיימת עליו — גאווה לאומית ושאיפה לגאולה:

בני, כי ישאלך איש לאמור, אי מזה עם אתה? ומה עבודת אלהים לך? ומה שם דתך ואמונתך כי תדע? ואמרת: עברי אנוכי ובשם ישראל נקראתי ואת אלהי השמים ואלהי הארץ אנכי עובד ותורת משה היא דתי.

במלים חגיגיות אֵלה נפתח פרק ההיסטוריה; והוא מסתיים באמונה כי “לא אבדה תקותנו”, שכן אלוהים —

ישוב יקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ להשיב אותנו אל ארצנו, וירם קרן ישראל להשיב מלכינו כבראשונה וממשלתנו כבתחילה, כימי עולם וכשנים קדמוניות. אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים ההם.58

הפרק החמישי והאחרון של ‘מסילת הלימוד’ — “חינוך מוסר לבנים” — נועד כנראה לשיעורי־המוסר המיוחדים, שהונהגו בבתי־הספר היהודיים החדשים במטרה לטעת בלב התלמידים נימוסים נאותים ואהבת אדם. בסגנון הקרוב לסגנונו של ספר משלי מדובר בו על כיבוד הורים והתמדה בלימודים, דבקות באמת, שמירת ניקיון ועוד. בן־זאב השכיל לעטוף את ההטפה הדידאקטית במעטה של חיבה ונעימות, מה גם שבין שאר חובות הנער מוזכרים גם שעשועים ושמחת הילדות:

ואחר [סיום החובות] ופנית לך למרגועך ולכה לך לשעשועי נפשך. כי לא יבקשו ממך רב מכדי יכולתך ולא יעמיסו עליך יותר מכוחך. ואם למדת ביום חוקך והיה לך הערב למנוחה ולשעשוע ולהתענג על ילדותך.

אם חלקה הראשון של המקראָה — ‘מסילת הלימוד’ — נועד לתלמידים מתחילים, בני 7 – 9 בערך, הנה חלקה השני והמקיף יותר, שיצא כעבור ארבע שנים — ‘לימודי המישרים’ (וינה, 1806; 152 עמ') — נועד לתלמידים המתקדמים, בני 9 ־ 10 ומעלה. גם בו כינס בן־זאב “שירים ומשלים, דברי חכמים, אמרי בינה ומוסר השכל”, שתכליתם העיקרית לטעת בילדים “מוסר השכל ומשפטי מידות החמודות והיושר בהנהגה”. אבל בן־זאב לא ביקש לכפות את “לימודי המישרים” על הילד, שכן ידע כי לימוד מתוך כפייה הוא “לימוד תפל חסר טעם […] עֵשׂק אין לנער חפץ בו”. הדרך הנכונה בעיניו היא “להלביש הלימודים בעניינים נעימים, מפיקים עונג ושעשוע לנער”, ובמלים אחרות: שילוב הלימוד בקריאה שיש בה חוויה מענגת. והחומר הספרותי, שמזוגים בו ערכים חינוכיים עם הנאַת הקריאה, נחלק לדעתו לשלושה סוגים: הראשון — “מליצת השיר”, שיש בה “חרוזים שקולים וערֵבים, לתת נעימות לאוזן”; הסוג השני הוא המשל הסיפורי, אשר “ישים כוח־הדיבור בפי כל דבר” והעשוי “לחזק הדבר בהתפעלויות הנפש”; והסוג השלישי — “סיפורי שיחות חכמים הגדולים”, שערכם רב ביותר בעיניו, “כי כל הגה ודיבור היוצא מפי החכמים המעולים מועילים […] או משעשעים בנעימותם ובחידוד שכלם — שפתים יִשק”. להלן ניווכח שבן־זאב התכוון לא רק לחכמי ישראל, אלא גם לפילוסופים היווניים.

נאמן לשיטתו כלל בן־זאב ב’לימודי המישרים' את שלושת הסוגים הסוגים הספרותיים, כשהם ערוכים בחמישה חלקים נפרדים: שירים, משל ומליצה, דברי חכמים, אמרי בינה, מוסר־השכל ומכתמים.

שבעה־עשר השירים הדידאקטיים, שנכללו בפרק הפיוטי, מוקדשים לשני נושאים עיקריים: “תהילת שדי” ו“דרכי מוסר”. בלשון נמלצת, כבדה מעט, מתפלל המשורר לאלוהים כי ינחהו בדרך הנכונה “וסור מעוול ברוח זכה”. הוא מתפעל מהדר הבריאה ומאיתני הטבע, יודע שכל אלה הם מעשה ידיו של “שדי שגיא־כוח נורא־עלילות” ומזהיר את הנער הנבון בחרוז הבנוי על לשון־נופל־על־לשון:

בִּין תָּבִין בַּל תַּחֲלִיף יוֹצֵר בְּיֵצֶר,

הִשָׁמֵר בַּל תָּמִיר אֹשֶׁר בָּעֹשֶׁר.

קשה לראות בפיוטים האלה שירי־ילדים מובהקים; ואם נשווה אותם אל השירים והמשלים שנדפסו באותה עת בכרכי ‘המאסף’, ניווכח לדעת שההבדל ביניהם מועט ביותר. בן־זאב עצמו ציין ברשימה הבּיבּליוֹגראפית הקצרה שבסוף הספר, כי אחד השירים (“על הרעם”) “לקוח מן המאסף בתקון המליצה”; וכשם שהמחבר יכול היה בלא היסוס להעתיק שירים נוספים מן ‘המאסף’ לספרו זה, כך יכול היה גם לפרסם בחוברות ‘המאסף’ את רוב השירים המקוריים שב’לימודי המישרים'. לצד שיריו המקוריים הדפיס בן־זאב גם מתרגומיו לשירי היינריך פון קלייסט ואֵָלברכט האלֶֶר, וכן ארבעה משירי אפרים לוּצאטו, שהועתקו מתוך ספרו ‘אלה בני הנעורים’.

האמת הערומה ראתה כי דורש אין לה, ועל כן “הערימה/ ותחת מסוה־משל הסתתרה”. בבית שנון זה נפתחת החטיבה המשלית שב’לימודי המישרים', הכוללת עשרים משרים מחורזים — מהם מקוריים, מהם עיבודים שיריים למשלי איסופוס ומהם תרגומים חופשיים מגרמנית, בעיקר משֶל גדולי הממשלים של המאה השמונה־עשרה, פרידריך פון האגֶדורן (1708 – 1754 ) וכריסטיאן פירכטגוט גֶלֶרט (1715 – 1796 ), שמשליהם הכתובים בנוסח לאוֹפוֵנטֵיני זכו אז לפופולאריות רבה ונכללו בכרסטוֹמאטיות לילדים. ניכרת כאן ידו הבטוחה של בן־זאב הממַשל, היודע “לתרגם” את רעיונותיו החברתיים־משכיליים לשפה אלגורית שנונה. הנה, לדוגמה, המשל הידוע של האגֶֶדוֹֹרן על השועל, שנחלץ מן המלכודת קטוף־זנב, בא אל בני עדתו וניסה לשכנעם כי יקצצו אף הם את זנבם, כי הוא מיותר ומסוכן; אך לאחר שנחשפה מזימתו —

וַתְּהִי זְעָקָה גְּדוֹלָה בְּתוֹךְ הָעָם וְקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

סוּר גְּדוּעַ־זָנָב! עֲלֵה קֵרֵח! עֲלֵה קֵרֵח!

והנמשל הוא, כמובן, יחסם של ה“בּוֹערים” — שהקנאה מעבירה אותם על דעתם — אֶל המשׂכּילים:

דָּבָר יֶחְסַר לְאִישׁ וּלְאַחֵר בּוֹ יִתְרוֹן

יִתְנַכֵּל לְפַתּוֹתוֹ, כִּי מוּם בּוֹ וְחֶסְרוֹן;

כָּכָה יָבוּזוּ הַבּוֹעֲרִים את הַמַּשְׂכִּילִים,

יעַן לִבָּם צָפוּן מִשֵּׂכֶל וְהֵמָה אֳוִילִים:

בפרק הבא, “דברי חכמים”,59 שולבו סיפורים קצרים על אורחות־חייהם של חז"ל וחכמי אתונה. בולטת כאן שוב הערצתו של בן־זאב לחכמי התלמוד, והוא מציגם לפני הנער העברי כאנשי־מופת: שמעון בן שטח, שזכה לכבוד אבל אמר למלך ינאי: “לא אתה מוקיר אותי, אלא החכמה היא מוקירה אותי”; והלל הזקן, ששני שכנים התערבו ביניהם מי ילך ויכעיסו; ורבי חנינא, שאמר: “הרבה למדתי ממורי, ומחברי יותר ממורי, ומתלמידי יותר מכולם”; וכן הלאה. על אף הקיצור ופישוט הסגנון הקפיד בן־זאב לשמור בפרק זה על ייחוּדה של לשון המשנה.

מתוך מdמה ברורה, שהיתה נחלתם של כל המשׂכּילים העברים, להפגיש את הנוער היהודי עם התרבות הכלל־אנושית, הציג בן־זאב מייד לאחר חכמי התלמוד את “חכמי יוון המפוארים, סיפורי מידותיהם, שיחותם והנהגתם”. 23 פילוסופים, חוקרים וסופרים יווניים נזכרים בפרק זה: סוקראטס, שהיה “עני ושמח בחלקו, אף כי היה לאל ידו להעשיר, לא חפץ לקבל המשאות אשר הפצירו אוהביו ותלמידיו לקחת מאתם”; ואריסטו, אשר “חנן דל ורע מעללים, וילונו עליו האנשים, ויאמר: לא בעבור רוע מעלליו חנותי אותו, אכן חמלתי עליו באשר הוא אדם”; ודיוגנס, שנשאל “מאין אתה, ואמר: משוט בארץ, לאמור — אין לחכם ארץ מולדת” (עמ' 442).

לאחר 130 “אמרי בינה” על “מנהגי העולם, בחונים ונכוחים למבין”, בא פרק בשם “מוסר השכּל”, הכולל פתגמים, “מורים ומזרזים על המידות הטובות ומגנים [המידות] הרעות”. משולבים בתוכם גם כמה אמרות־חוכמה, שאינן אלא מְשָלים קצרים, כגון:

שאלו לחכם: מדוע אין אנו רואים בך סימן דאגה לעולם?

אמר להם: מפני שלא קניתי דבר ופקדתיו ודאגתי עליו.

פרקי הספר האחרונים — “דעת ומזימה” ו“מכתמים” — מכילים “חרוּזים נעימי דעות חרוץ, ואם אינם מורים — משעשעים”. ואמנם, רבים מהם מצטיינים בהומור שנון, למשל החרוז המכוּון כלפי הקונים ספרים ואינם קוראים בהם:

אֲשֶר יִקְנֶה סְפָרִים לֹא יֵדַע פִּתְרוֹן הַדְבָרִים

כַּחֲמוֹר נוֹשֵׂא מִסְפּוֹא וְלֹא יֹאכַל הַשְׂעוֹרִים.

בן־זאב חתם את ‘בית הספר’ בפנייה אישית מחורזתתלמידים אהבו ללמודת אל ספרוֹ, והרגיעו לבל “יחשוש” משבט הביקורת:60

אִם לְשׁוֹן מְחָרֵף תִשָכֶךָ — / הַרְגִיעַ! וּבָזֶה תָּשֵךְ רוּחֶךָ…

לאחר סקירת המיבנה המתודי של מקראה זו, תוכנה המגוּון ונקיון לשונה, לא יקשה להבין את הפוֹפּוּלאריוּת רבת־השנים שזכתה לה בקרב המחנכים ובני־הנעורים בכל רחבי אירופה. היא נדפסה בעשר מהדורות לפחות,61 עם שינויים ותוספות, אף תורגמה לשלוש שפות,62 ובמשך שמונים שנה ויותר היה ‘בית־הספר’ על שני חלקיו לספר־לימוד־וקריאה רוֹוח באירופה, שהשפעתו נמשכה עד ראשית המאה העשרים.63 תלמידים אהבו ללמוד מתוכו וילדים אהבו לקרוא בו בשעות־הפנאי,64 עורכי מקראות העתיקו מתוכו לספריהם קטעים נבחרים ואף פרקים שלמים, ובכרסטוֹמאטיות רבות, שהופיעו באירוֹפה ובאמריקה עד מלחמת־העולם הראשונה, ניתן למצוא מיצירות בן־זאב;65 ואילו מחברים אחרים נתנו לספרי־הלימוד שלהם שמות, שאינם אלא חיקוי ל’בית הספר' ול’מסילת־הלימוד'.66

אין פלא אפוא, שגם 65 שנה לאחר הופעת המהדורה הראשונה, של ‘מסילת הלימוד’ עדיין היה טעם אַקטוּאלי בכתיבת ביקורת על ספר זה. המחנך פינחס אולקיניצקי, שהירבה לפרסם רשימות ודברי ביקורת ב’המליץ', תקף בחריפות את ‘בית הספר’ ותמה על שעוד בימיו “כל המון המורים והרועים יחזיקו בו בשתי ידים ויוגיעו את הנערים ואת זכרונם הרך”. וכדרך המבקרים באותם ימים, זיכה המבקר השמרן את בן־זאב המשכיל בביטויים קשים, שיש בהם הרבה מן ההפרזה: “כולו תהפוכות, משאות־שוא ומדוחים לנו האיש הזה וחפצו בידיו לא הצליח”. כל הספר הזה הוא, לדעתו, גיבוב של מלים יבשות, שאין בהן כדי לשעשע את לב הילד, ורק בשגגה כינה בן־זאב את ספרו ‘מסילת הלימוד’ — “וזה שמו אשר ייקרא לו — ‘מסילת העמל’, כי חתחתים בדרכו” (אולקיניצקי, תרכ"ז: גיל' 31, 241).

אבל ארז (אלכסנדר צדרבוים), עורך ‘המליץ’, שהכיר גם כן את ‘מסילת הלימוד’, מצא שאולקיניצקי הפריז בביקורתו הקשה; על כן הוסיף הערה ארוכה בשולי הדף, שבאה לסַנגר על הספר ועל מחברו:

הפרזת על המידה להבזותו […] הפרקים הראשונים, להרגיל את הנער בידיעות העולם והטבע החי והמדבר, יקרים בערכם ולכל היותר נחוץ לתקנם מעט […] אך ביותר יאתה תהילה להפרק “חנוך מוסר לנערים”, שאין ערוך אליו, כן בסגנון לשונו וכן בתכנו השווה לנפש הנער.

ואם יעתיקו הילדים פרקים אלה עד שיהיו שגורים על־פיהם, כי אז “יבינו שפת עבר ותנעם להם, וירגילו עצמם לכתוב בה הגות־רוחן וגם יבוא מוסר בלבם, ומבשרנו חזינו זאת”.

צדקו אותם חוקרים שכתבו כי ‘בית הספר’ היה ספר־הלימוד הראשון “שמלמד את הלשון העברית כדרך שמלמדים את הלשונות החיות” (קלוזנר, תשי“ב – תשי”ח, א: 184). אבל בן־זאב התכוון בספרו זה לא רק להקנות לילדי ישראל את דרכי השימוש בלשון העברית; הוא ביקש — וכמוהו גם מחברי מקראות אחרים בדור ההשׂכּלה — להוציא את הילד היהודי מתחומו הצר, להקנות לו מושגים כלל־אנושיים ולהציג לפניו את העולם וברואיו, החֶברה האנושית וכיבושי האדם. על כן סיפר לקוראיו בסגנונו ה“סינתטי” (כפי שמכנה אותו הלקין, תשט"ו: 64), הבנוי רובדי לשון מקראיים ומאוחרים, על מסחר ועבודת־האדמה, על מחקרים ותגליות, על מדע ואמנות ועל אנשי מופת. ועל כן כלל בספרו פרקים רבים המוקדשים לערכי המוסר ולנימוסים נאותים, בהטעימו שערכים אלה מעוגנים בדת ישראל, שהיא דת מוסרית המרוממת את היופי.67

זאת ועוד: בן־זאב היה גם הסופר־המשכיל הראשון, שביקש ליצור דור של קוראים צעירים — ילדים שייטלו לידיהם ספר עברי לא רק לשם לימוד אלא גם לקריאה שיש עמה הנאה וחוויה; ובלשונו: “ימצאו נועם בקריאתם”, וכן: “ואם אינם מורים — משעשעים”. והוא עשה זאת בעיקר בתחום שבו היטיב ביותר ליצור — המשל: הפתגם והמכתם, האלגוֹריה ומשלי החיות — זה הז’אנר ששלט בכיפה בספרות ההשׂכּלה (ראה עליו בפרק הבא). אך אם היה בן־זאב גם הסופר הראשון, שכתב שירי־ילדים בעברית, הנה כמעט שלא ניסה את כוחו בסיפור. רק רסיסי סיפורים בודדים הובלעו בפרקים “דברי חכמים” ו“מוּסר השכל”. נראה שעדיין לא הגיעה שעתה של הסיפורת להופיע בספרות־הילדים העברית, ואנו נפגוש בה רק בשליש השני של המאה התשע־עשרה.

3.הדעת נותנת, כי בעקבות ‘אבטליון’ לווֹלפסוןֹ־האלה ו’בית הספר' לבן־זאב— ובהשפעתם — יופיעו במהרה מקראות נוספות לילדים; אך עובדה היא, שלהתחלה מבטיחה זו לא היה כמעט המשך באירוֹפּה המרכזית; אף־על־פי שבין השנים 1790 – 1815 נדפסו בממלכות גרמניה ואוֹסטריה למעלה משישים ספרי־לימוד בשביל נערי ישראל (ראה פירוט: אליאב, תשכ"א: 168), רק 22 מהם נכתבו עברית, ומתוכם הכילו רק כחמישה־שישה ספרים חומר־קריאה בלטריסטי. אפשר ששתי המקראות הראשונות סיפקו, פחות או יותר, את הצרכים החינוכיים של אותה תקופה, ואולי לא נמצאו המחנכים־הסופרים המוכשרים לחיבור מקראות. אך סביר יותר להניח, שהסיבה נעוצה בעובדה העגומה, שבתי־הספר מייסודם של המשכילים לא הצליחו לכבוש את המוני העם: במרבית מוסדות־החינוך היהודיים דחקה הלשון הגרמנית את העברית, והיו אף בתי־ספר, שהוטל עליהם איסור מגבוה על הוראת הלשון העברית. זו הסיבה העיקרית, כנראה, שרק מקראות עבריות בודדות הראויות לשמן יצאו באירופה המרכזית במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה; מהן ראוי להזכיר עוד שתיים אלה:

‘מודע לבני בינה’, מאת המדפיס משה פיליפזון (1775 – 1814), שהיה מורה בבית־הספר היהודי על שם הדוּכס פריץ בדסאוּ.68 מקראה זו [31], ששני חלקיה יצאו בלייפציג ובדסאוּ בשנים 1808 ־1810,69 נועדה להיות “ספר לימוּד ומקרא לבני הנעורים היהודים ולכל אוהבי הלשון העברית” (ככתוב בגרמנית בשער הספר); נכללו בה שירים, סיפורים מעובדים קצרים, משלים ופתגמים, שנדפסו עברית וגרמנית, עמוד מול עמוד.

‘מודע לילדי בני ישראל, או ספר לדעת על חכמה ומוסר’ ([32]; ברלין 1812), מאת משה הירש צבי בוק (מאגדבּוּרג, 1775 — לייפּציג, 1816), שניהל בית־ספר פרטי “לנערים בני דת ישראל” בברלין. ב־182 עמודיה הובא — בעברית, גרמנית וצרפתית — ערב־רב של פרקי קריאה מלוקטים ומעוּבּדים מכל ענפי הלימוד כמעט: היסטוֹריה וגיאוֹגראפיה, טבע ומדע, חלוקת הזמן ושמות המספר, מכתבים ודברי חכמים, “קיצור ספר התנ”ך", שיעורי דת, דקדוק ועוד. פרקי הספרות המעטים מצטמצמים במשלים וליקוטי שירים קצרים. ספר רב־כמות ונעדר־אחדות זה, שהוא מעין חיקוי ל’ספר־היסודות' (Elementarwerk) מאת בּאזדוֹב, יצא בשלוש מהדורות.

לעומת מיעוט המקראות, יצאו באותה עת כמה ספרי מוּסר ואגרונים, הראוים לעיון ולדיון. אך לפני סקירתם של אֵלה ראוי להקדים ולדון על שני ספרים מתחוּם המשל — הוא הז’אנר ששלט אז בספרות ההשׂכּלה האירופית, עבר ממנה אל סופרי ‘המאסף’ והטביע את חותמו על ספרות־הילדים העברית בכל שנות המאה התשע־עשרה.


ג. קובצי משלים ראשונים לילדים    🔗

הסופרים הפילאנתרוֹפּּיניסטים מבית־מדרשוֹ של באזדוב היו אוּלי הראשונים בתקופה החדשה, שכתבו בצוּרה ענינית על תפקידם רב־ההשפעה של המשל והסיפור האלֶגורי בחינוּךְ הילדים;70 ואין תימה שסוג ספרותי קדום זה, שנמצא אז בעידן של פריחה מחודשת בספרות אירופה, “אוּמץ” בהתלהבות על־ידי סופרי ‘המאסף’ שביקשו להעביר באמצעותו אל הקורא את האידיאלים החברתיים־המשכיליים שדגלו בהם; מה גם שהם ראו במשל הסיפורי ובמשל האמנותי־השירי את המשכו הטבעי של המשל המקראי, שנועד “לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה”. כבר בחוברת הראשונה של ‘המאסף’ (קניגסברג, תשרי תקמ"ד/1783) פירסם יואל ברי“ל “משלי מוּסר” אחדים שהשפעתו של לֶֶסינג ניכרת בצורתם התמציתית ובסגנונם הנמרץ. ברי”ל גם הקדים להם דברי פתיחה נמלצים על “טבע המשל” והשפעתו המוסרית על נפש האדם, ואף בכך הלך, כנראה, בעקבות לסינג. וכיוון שהמשל היה מאז ומתמיד — בזכות מיבנהוּ המצומצם, תוכנו הדראמאטי וסגנונו הבהיר — חלק בלתי־נפרד מספרות־הילדים, אין פלא שמקומו לא נפקד מן המקראות הראשונות שנדונו לעיל, פרי עטם של שניים ממשתתפיו הפעילים של ‘המאסף’;אהרון וולפסוֹן־האלֶה הביא ב’אבטליון' משלים סיפוריים בנוסח איסוֹפוֹס ולסינג, ואילו י"ל בן־זאב כלל ב’בית־הספר' משלים שיריים שנונים, מקוריים ומעובדים.71 אין תימה אפוא, שהספר הבלטריסטי הראשון, אשר כוּוָן במפורש לילד העברי, היה אף הוא בתחום המשל: ‘משלי אגור’ לשלום הכהן [202].

.1 ‘משלי אגור’ מאת שלום הכהן

“ואני […] מחמלתי על ילדי בני ישראל, למען ישמעו תוכחת מוסר השכל בלשון צח וקל וירגילו במידות טובות ונכוחות, חיברתי ספר הלז, וקראתי שמו משלי אגור”. מלים פאתטיות אלה כתב שלום הכהן בהקדמתו הקצרה לראשון ספריו (ברלין, תקנ"ט/1799), שהוא גם בלא ספק הבֶּלטריסטי הראשון בספרות־הילדים העברית — ספר שלא זכה עד כה לתשומת־ליבם הראויה של חוקרי הספרות.72 עוד בנעוריו נתפס שלום הכהן (מזריץ' [פולין] 1772 – האמבּוּרג, 1845) לרעיונות ההשכלה, ובבואו לכלל הכרה שהיהודי אינו רשאי לצאת ידי חובתו בלימודי הדת, שקד על לימוד השפה הגרמנית, הירבה לקרוא בספרות החדשה ועשה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים. בשבתו בעיירת־מולדתו חיבר את מחברת משליו, שעליה חתם בשם “שלום ברי”ך [=בן ר' יעקב הכהן] ממעזריטש“:.בהקדמתו הנמלצת לקובץ אפשר למצוא הד ברור לדבריהם של לסינג וברי”ל על כוחו של המשל, המביא ל“התפעלות והתעוררות יתרה” אצל הקורא והמאזין, ועל כן “כמעט הוא הכרח לכל החכמות הלימודיות”. לאחר דיון קצר על ההבדל שבין “משל מעשיי (עקסאמפל)” לבין “משל חידיי (פאבעל)” ציין הכהן כי בחר לכתוב את משליו בחרוזים, שיש בהם “תועלת גדולה להתעוררות לב הקורא”.

עשרים המשלים הכלולים בספר — המודפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) עמוד מול עמוד — מיעוטם מקוריים ורובם עיבודי משלים ידועים (“מה ששמעתי וקראתי[…] ושיניתים בשמם ובטעמם לפי הנאות בעיני”); מצויים ביניהם משלי חיות — “השועל והדב”, “השועל והדגים”, “הכבש בעור הארי” וכו'; משלי בני־אדם — העני החולם על עושר, הכילַי המבקש מן הקוסם את סגולת מגע־הזהב, יחסי בן־המלך ומשרתו ועוד; וכן אלגוריות שגיבוריהן עונות־השנה, החוכמה והשם הטוב, המדע והמזל וכן הלאה. במשלים מתגלה תערובת של גמגומי טירון, יגיעתו של חובב וחרוזי בוסר לצד ניצוצות של כשרון בראשית הבשלתו. סגנון המשלים בהיר בדרך־כלל, אך חסר את ההוּמור והלחלוחית, שהם חיוניים כל־כך בסוג ספרותי זה; החריזה פגומה, או מאולצת, והמוּסר־השכל מטושטש לעיתים. אחד המשלים המוצלחים — והאקטואליים לזמנו — הוא “השועל והדגים” (על־פי ילקוט שמעוני, דב' ו) שבו עונים שוכני הנהר לשועל, המזמינם לדור בשכנותו:

הַאַתָּה תִּקָּרֵא עָרוּם מִכָּל הַחַיּוֹת?

הלֹא כְּאַחַד הַכְּסִילִים תַּכְבִּיר סִכְלוּת וּפְתַיּוֹת.

הֵן בִּמְקוֹם חַיֵּינוּ נִירָא מִפְּנֵי הָרֶשֶׁת

וְאֵיך נִקְרַב לִמְקוֹם מוּתֵנוּ אֶל הַיַּבֶּשֶׁת?

מוצלח לא פחות הוא עיבוד המשל האיסופי “צפרדעים המבקשים מלך” שבו יעץ הנחש לשוכני הביצה כי ימליכוהו עליהם —

וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם, וַיַּמְלִיכוּהוּ בְּשִׂמְחָה וּבִמְחוֹלוֹת,

אַךְ מַהֵר נֶהְפַּך שְׂשׂוֹנָם לְאֵבֶל וּמַחֲלוֹת.


רק לאחר שהמלך “אכל בשר עמו”, למדו הצפרדעים את הלקח:

כֵּן דֶּרֶךְ מִתְאוֹנְנִים יָקוּצוּ בּטּוֹב,

יִשְׁמְנוּ וִיבַעֲטוּ וְלַשְּׂחוֹק י־אמְרוּ מְהֻלָּל;

עַל כָּל טוּבָם יֹאמְרוּ: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב!

וְאַחֲרִיתָם רָעָה וְהַטּוֹב מֶנָּם מְשׁוֹלָל.


נראה ששלום הכהן עצמו הכיר שמשליו הם עדיין בבחינת בוסר, שכן הטעים בהקדמתו כי לא התכוון לעשות לעצמו באמצעותם שֵׁם “אצל בעלי לשון ומליצה”; מטרתו היחידה “היתה לתועלת לנטעי כרם הרכים, הן המה ילדי בני ישראל […] כדי שירגילו עצמם בלשון צח וקל ולבם יקח מוסר השכל”.

בגיל 27 שנה73 בא שלום הכהן לברלין עם מחברת משליו. בשל יוקר הדפוס נאלץ לחלק את מחברתו לשניים, ועל שער ‘משלי אגור’ צוין כי זהו חלק ראשון: “ואם ימצאו דברי חן […] אוציא אי”ה לאור גם חלק שני, והוא החלק היותר גדול ומשליו ומליצותיו עריבים מאד“. אלא שהחלק השני לא ראה אור, וכמה מן המשלים שנותרו בכתב־יד נדפסו על־ידו כעבור שנים בּ”בכּוּרי העתים‘, לאחר שהוציא את שני ספריו הבאים לנוער: ‘שרשי־אמוּנה’ [34] ו’כתב יושר’ [35] (ראה עליהם להלן, עמ' 66 – 69, 75 – 77). כך נפל בגורלה של ספרות־הילדים העברית, כי ראשון ספריה הבֶּלטריסטיים נדפס בלתי־שלם.

אבל אם ספרו זה של הכהן הכיל משלי בוסר פיוטיים, שהיו חיקוי למשלי לאפונטיין וחסידיו הגרמניים, הנה ספר־המשלים הבא אחריו, שנועד “לחנך הנערים לפי דרכם”, נכתב כולו על טוהרת המשל העברי המקראי.

2. ‘משלי אסף’ מאת יצחק הלוי סאטאנוב

פעמיים בפתיחת ‘משלי אסף’ [19] הטעים סאטאנוב, כי כיוון את ספרו לבני־הנעורים של דורו. הכתובת בשער מזכירה את שעריהם של ספרי־המוסר לילדים, שרווחו בקהילות ישראל מאז ‘לקח טוב’ לאברהם יגל [4]:

מִשְׁלֵי אָסָף, לִלַמֵּד לָאָדָם דַּעַת מוּסַר־הַשְׂכֵּל […]

לְחַנֵךְ הַנְעָרִים לְפִי דַּרְכָּם בְמִּדּוֹת מְשׁבָּחוֹת. לְלַמְּדָם מוּסַר הַשְׂכֵּל.

והספר עצמו פותח בסגנון משלי שלמה:

מִשְׁלֵי אָסָף בֶּן בְרֶכְיָהוּ מִן הַמְשׁוֹרְרִים

[…] לָתֵת לַנַּעַר דַּעַת וּמְזִמָּה, לִהְיוֹת בָּחוֹר בַּטוֹב

וּמָאוֹס בְּרַע.

גם אם אין לראות במלים אלה — “לחנך הנערים” או “לתת לנער” — אלא חיקוי־מדעת ללשונם של ספרים קדומים, כפי שנהג סאטאנוב במרבית ספריו, אין ספק, לדעתי, שהמחבר־המורה אמנם כיוון את ‘משלי אסף’ לקוראים הצעירים (או בעיקר להם); ואמנם, בזכות סגנונו ובזכות מגמתו המוּסרנית־הדידאקטית, ששולבו בה פשטות־הבטוי עם חריפות־הרעיון — ומשלים רבים בו מעוּגנים בבעיות חברתיות, שהיו אקטואליות בזמנו — נעשה ‘משלי אסף’ במהרה ספר־לימוד מקובל לבני־הנעורים.

הרבה נכתב על אישיותו הסבוכה של יצחק סאטאנוב (סאטאנוב [פודוליה], 1732 — ברלין, 1804),74 על דמותו יוצאת־הדופן ועל נוהגו לאחז את עיני הקוראים. בגיל ארבעים לערך השתקע בברלין, לאחר שאיבד את ממונו בעסקי מסחר כושלים; שם היה מורה בבתי עשירים וכן ניהל את הדפוס שליד בית־הספר “חינוך נערים”, אך עיקר מאמציו כוּונוּ לעבודותיו הספרותיות המגוונות. שכן סאטאנוב היה שטוף בכתיבה מנעוּריו ונחשב אחד הסופרים הפורים בדור ההשׂכּלה: כ־25 ספרים חיבר, ההדיר או פירש, וכמה מהם עוררו פולמוס עוד בחייו. מצד אחד היו שׂפתו העשירה ושליטתו בכל רובדי הלשון לתקופותיה למופת בדור ההשׂכּלה; ומאידך הסתייגו ממנו כמה מחבריו: היו שהאשׁימוהו בצביעות, בהיותו “חצי מין וחצי מאמין” (כהגדרת משה מנדלסזון־פראנקפורט מהאמבורג תרל"ב: 252), אך בעיקר הותקף על נוהגו ליחס את חיבוריו לסופרים קדמונים או בדוּיים, ולשים עצמו כמוציא לאור ספרים שהועתקו כביכול מכתבי־יד עתיקים. כך, למשל, ייחס את ‘משלי אסף’ למשורר התהילים אסף בן ברכיהו, מן הממונים על השירה באוהל־מועד בימי דוד (דברי הימים א טו, 17).75

השערות ופירושים שונים ניתנו לנוהגו זה של סאטאנוב: גרץ (תרס"ט: 97 ) תיאר אותו כקל־דעת וזייפן: צינברג (1959 – 1971, ה: 122) ראה במעשיו אלה “ליצנות וקונדסות”; קלוזנר (תשי“ב– תשי”ח א: 167) ראה בו אדם “מקולע בין שני עולמות”. אבל סאטאנוב עצמו הודה ב“אשמה” זו, כפי שכתב בהוּמוֹר בשמו של “מסכים” בדוי: “ידעתי את האיש ואת שיחו, שהוא ממגנבי דברים, אך חלוּק בהם, בהיות שכל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומייחסים לעצמן וזה גונב משל עצמו ומייחס לאחרים”.76 הוא הטעים שאיננו יחיד שנקט שיטות אלה וניסה להצדיקן: כיוון שבני הדור מזלזלים בספרים החדשים ומייחסים חשיבות רק לספרי הקדמונים, “על כן הוכרחו קצת המשכילים בדורותם להקדים זמני חיבוריהם וליחסם לאנשים אחרים, למען יתקבלו על לב המעיין” (בביאורו לספר ‘הכוזרי’, ברלין, תרנ“ה: א, ע”א). ואולי היה לו, לסאטאנוב, גם טעם כמוס נוסף במעשהו זה — הרצון לאפשר לקוראים לשפוט את יצירותיו בלא התייחסות אל אישיותו שלו.

‘משלי אסף’ על ארבעת חלקיו,77 הוא בלא ספק חיבורו החשוב ביותר של סאטאנוב. הוא הצליח להגיע בו לשלמות החיקוי — חיקוי הסגנון והנוסח של משלי שלמה ומזמורי תהילים — ובו נתן גם ביטוי נאמן ושלם ביותר להשקפת עולמו. בדומה לממשלים הקדמונים פונה גם הוא אל הנער הצעיר במטרה להעניק לו מחוכמתו ומנסיון־חייו, בהשתמשו בסגנונו הפסקני־הסמכותי של פתגם־החוכמה:

בְּנִי, אִם חַנְּךָ יְיָ עֹשֶׁר וּנְכָסִים הֳיֵה אָב

לָאֶבְיוֹנִים, וְאִם בִּינָה — מוֹרֶה לִנְבוֹכִים; כִּי כְּמִקְוֵה־מַיִם

בַּבְּרֵכָה לְהַשְקוֹת מִמֶּנָּה יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים כֵּן הִקְוָה יְיָ

טוּבוֹ בְּךָ לְרַוּוֹת נֶפֶש עֲיֵפָה.

אבל מבעד ללבוש המקראי־משלוני ניתן להבחין בפרקי הספר את כיווני החיים בני ההווה. היתה בכך אולי נאיביות מסוימת, אך סאטאנוב, כמרבית חבריו בדור ההשכלה, ראה במשל המוסרני אמצעי ספרותי־מחנך רב־השפעה לתיקונו של הצעיר היהודי, או כלשונו: “משלים מוסריים יעוררו את האדם אל מידות הטובות ולעשות פעולות ישרות” (‘ספר החזיון’, ברלין, תקל“ה, שער מלאכת השיר, ג ע”א). על כן ניתן למצוא ב’משלי אסף' פתגמים רבים, המדברים בשבח החריצות ובגנות העצלות: למשל:

בּעַד הַחַלּוֹן יַשְׁקִיף הָעֹנִי לְבֵית הֶחָרוּץ, וּבְעַד הַפֶּתַח יָבוֹא בִּמְעוֹן הֶעָצֵל לָגוּר בִּמְגוּרוֹ.

או על תשוקת החוכמה ומעלות ההשכלה:

הַגְבַּהּ מַעְלָה וְקַנֵּא מַשְׂכִּילִים גָּבְהוּ

מִמְּךָ, לְמַעַן תֶּחְכַּם; הַעַמֵק שְׂפָלָה וְנַחֵם נַעֲנִים שָׂפְלוּּ

מִמְּךָ, לְמַעַן תִּתְעַנָּג.

או אמרות על יחסי האדם עם סביבתו, על מעלותיהם וחסרונותיהם:

לַחֶבְרָה נוֹצַר אָדָם וְרֹב צָרוֹתָיו תּוֹליד חֶבְרָה.

ושפע של הדרכות מעשיות בהלכות החיים ואורחותיהם:

מְשֹׁל רוּחֲךָ וְנַהֲלָהּ בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים.

פתגמים רבים אינם אלא רעיונות, שהמחבר שאל מתוך הקבלה ומכִּתבי פילוסופים יהודים (הרמב"ם), ‘הכוזרי’ ) ויווניים (אריסטו), ו“תרגם” ללשון הפתגם; ויש שנטל משל איסופי סיפורי ותימצתו למשל פתגמי:

בִּרְבוֹת דָּגָן שִׁבֹּלֶת תִּשְׂגֶה שְׁחוֹח, וּבשִּׁדָּפוֹן — קוֹמְמִיּוּת;

בּגֹדֶל חָכְמַת אָדָם תִּגְדַּל עֲנָוָה, וּבַכֶּסֶל — גַּאַוָה.

עיוּן במיבנה הפתגמים יגלה, כפי שמוכיחות גם הדוגמאות שהובאו לעיל, כי סאטאנוב בחר להעניק לרבים מהם את מיבנה הסימֶטריה הניגודית: החכם מול הכסיל, תהילה מול קלון, משכילים מול בוערים, רוח לעומת גוויה. בדיקה נוספת תגלה, כי מצויים ב’משלי אסף' פתגמים ומכתמים לא־מעטים, שהם ואריאציה של אותו נושא או רעיון. סאטאנוב עצמו היה מודע לכך, ואף הטעים שהחזרה היא אמצעי דידאקטי בדוק להשפיע על נפש הקורא הצעיר ולהטותה אל הכיוון הרצוי;78 ואף־על־פי שכל פתגם הוא יחידה עצמאית נפרדת, ניסה סאטאנוב לעיתים לקשר את הפתגמים הבודדים בקשר ענייני או מיבני. אמנם, לא תמיד ניתן הדבר להיעשות, שכן “אין סדר למליצה ולמוּסר [=לפתגם המוסרני], כי כפי שהעולה על רעיון המליץ ולפי חליפות מקרי הזמן כן כתבם בספר”. על כן באו הפתגמים לפעמים כיחידות בודדות, ולעיתים ברצף אסוציאטיבי.

אבל סאטאנוב ראה במשל לא רק “מליצה מוסרית”. בעקבות “אלופו ומיודעו” יואל ברי"ל,79 בו־זאב וחבריהם הכיר במשמעויות השונות של מושג זה: מוסר־השכל, משל מבואר (סימבול), סיפור אלגורי (פּאראבּולה) וכו‘. סאטאנוב עצמו ניסה את כוחו בחיבור משלי שועלים ופירסמם ב’ספר החזיון’ שלו (ברלין, תקל"ה/1875, שער ג: “מוסר ומשלים במשלי שועלים”). הוא גם הכיר בחשיבותם של “משלים כוזבים” אלה (כפי שכינה אותם), שכן בהשפעת הפליאה שהם מעוררים אצל הקורא הריהם נקבעים בזכרונו; כלשון הפתגם שהירבה לחזור עליו ב’משלי אסף': “ראשית מחקר — פליאה”.

‘משלי אסף’ זכו לביקורת מפורטת, מסויגת, ואף עוקצנית במידה־מה, מאת אהרן ווֹלפסון־האלֶה (‘המאסף’, ז [1797]: רנג). המבקר סיפר כיצד נהג סאטאנוב לחבר את פתגמיו־משליו לעיני חבריו ולקרוא אותם באוזניהם “להראות את תקפו ועוצם ידו”, תוך התפארות שיש בכוחו לחבר פסוקים בנוסח משלי שלמה ותהילים. כן עקץ את סאטאנוב על נוהגו “להמיר את שמו בשם מחבר קדמוני”80 והוסיף: “הוא המחבר, הוא המפרש, הוא המסכים והוא המהלל”… בין השאר טען וולפסון־האלה כי סאטאנוב נוהג לתת דימויים כוזבים במשליו, ולדוגמה הביא את הפתגם “ימלאו הגרנות ירק”, בהעירו שמעולם לא שמע כי ירק יעלה בגורן. על כך השיב לו סאטאנוב (1797): “לא ראינו אינו ראיה […] במדינת פולין ורוסיא הגרנות על פני השדה המה ואשר לא יבדו[?] יצמיחו קציר”. הערה זו מוכיחה, כנראה, כי מצויים ‘משלי אסף’ גם פתגמים ציוריים, שהם פרי הסתכלותו של המחבר, כנראה משנות נדודיו בעת שעסק במסחר (וראה על כך גם אצל ורסס, תשכ"ג).

אך לעומת קיטרוג בודד זה זכו ‘משלי אסף’ לשבחיהם המפליגים של חוקרי הספרות. פראנץ דליטש הגרמני כתב בהתפעלות, כי על סגנון המשלים “נח קסם שאין להתעלם ממנו” (1836, Delitzsch: 117); דברים דומים כתבו גם נחום סלושץ, י"ח טביוב ואחרים. המשלים נתחבבו על קוראים צעירים רבים; הם נלמדו בבתי־הספר, הועתקו לאנתולוגיות ולמקראות מאוחרות ולקט נבחר מהם אף תורגם לגרמנית בידי בנו של סאטאנוב, שלמה שינימאן, ונדפס בגליון אוקטובר 1800 של הירחון Neue Berlinische Monatsschrift.

כאמור לעיל ניתן לראות את ‘משלי אסף’ גם כספר־מוסר, שרעיונותיו הדידאקטיים־מוסרניים “תורגמו” ללשון הפתגם. יחסם של המשכילים והמחנכים העברים אל המשל כאל חומר ספרותי־מוסרני רב־ערך לילדים נמשך עד ראשית המאה העשרים, ועוד נשוב לדון על כך בפרקים הבאים. לעיל צוין גם, שבתקופת ההשכלה חל שינוי משמעותי בתוכנם ובמגמתם של ספרי־המוסר לילדים — שינוי המשקף בתוכו את האידיאלים המשכיליים על גוניהם וחילופיהם. כמה מהם מילאו תפקיד מסוים בהתפתחותה של ספרות־הילדים העברית, ולארבעה מהם מוקדש הפרק הבא.


ד. ספרי מוסר לילדים בתקופת ההשׂכּלה    🔗

תופעה אופיינית לספרות ההשׂכּלה, שדומה כי טרם הוקדשה לה תשומת־לב הראויה, היא ריבּוּי הופעתם של ספרי־מוּסר לגדולים ולקטנים בתקופה הנדונה. לצד ספרי השירה, המשל, המדע הפּוֹפּוּלרי, חקר הלשון וביקורת המקרא, תפסו גם ספרי־המוּסר מקום נכבד על מדפה של הספרות העברית המתחדשת; בעזרתם ביקשו המשכילים היהודים למצוא — בהשפעת התיאוֹריות האֶתיוֹת־הפּסיכוֹלוֹגיות ששלטו אז בגרמניה — את שביל־הזהב בין המורשת היהודית בת אלפי השנים לבין תורות המוסר והמידות של זמנם. יצחק סאטאנוב עצמו, בעל ‘משלי אסף’ [19], חיבר את ‘ספר המידות’ (ברלין, 1784(, שבו סקר את בעיות הדת והמוסר, החל בחיבוריהם של חכמי ספרד ועד בעלי המוסר האחרונים. שנה לאחר מכן הוציא גם נ"ה ויזל את ‘ספר המידות’ שלו (ברלין, תקמ"ה)81 שבו ניתח בהרחבה את היחסים שבין כוחות־הנפש והמוּסר. לפּוֹפּוּלאריות רבה ביותר זכה ספרו של מנדל לֶפִין ‘חשבון הנפש’ (לבוב 1808),82 שכלל יג פרקי מוּסר “להתרפאות מחליי המידות על־ידי התמדת חינוך תיקוניהן”. ספר זה, הכתוב בסגנון משנָאִי רהוּט הגולש לעיתים לתחום הבלטריסטי, הרשים את קוראיו עד כדי כך, שבכמה מקומות התאגדו צעירים בחבורות במטרה לנהל את חייהם לפי כללי המוסר של ‘חשבון הנפש’ (כעדותו של גוּטלובר, תרל"ג: גיל' 40, 364).

שונים מאד מאלה היו ספרי־המוּסר לילדים של תקופת ההשכלה. אלה נכתבו, בהתאם להצעתו של נ"ה ויזל ב’דברי שלום ואמת‘, במתכונת הקאטֶכיזמים הישנים, ש’לקח טוב’ לאברהם יגל ([4]; ונציה1580)83 היה אב־טיפוס להם. אבל לתוך קנקן ישן זה יצקו המחברים תוכן חדש, שהיה בו מרוח ההשכלה והפילאנתרופיניזם ואשר תאם את “השיעורים המוּסריים” המיוחדים, שהונהגו בבתי־הספר החדשים בהשפעת מוסדות־החינוך הפילאנתרופּיניסטיים. הדגש לא היה עוד רק על מצוות שבין אדם למקום, אלא בעיקר על הקניית אזרחות טובה, כפי שהמטרה נוסחה אז בחוק־החינוך הקיסרי: “לשנן לילדים מוסריות, אהבת רֵע, ציות לשלטונות ולסדר האזרחי לפי העקרונות הצרופים של משה והנביאים”.

1. ‘אמרי שפר’ מאת נפתלי הרץ הוֹמבּרג

ראשון לספרים אלה הוא חיבור, שנכתב בעידודה של ממשלת אוסטריה, נפוץ בפקודתה אך נדחה כמוקצה מחמת מיאוס על־ידי החוגים היהודים החרדים: ‘אמרי שפר’ [30] לנפתלי הרץ הוֹמבּרג (פראג, 1749 — שם, 1841). עיקר פירסומו של הוֹמבּרג קשור בפרק העגום שרשם בתולדות החינוך היהודי.84 לאחר פירסום “כתב הסובלנות” של הקיסר יוסף השני (1782), שגזָר על היהודים לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר “נורמאליים” (יסודיים), נתמנה הוֹמבּרג" משגיח מלכותי ראשי על בתי־הספר היהודיים־גרמניים בגאליציה". מאבק מר וממושך ניטש בינו לבין הרבנים וראשי הקהילות, שראו במאה בתי־הספר שפתח מעין גזירת־שמד שאין לעמוד בה, וסופם שנסגרו כולם ב־1806. אז עבר הוֹמבּרג לוינה ונתפנה לעסוק בחיבור ספרי־הלימוד, שמיניסטריון החינוך האוסטרי הזמין אצלו, וראשון להם היה ‘אמרי שפר’ (וינה, תקס"ח/1808).85

הוֹמבּרג עצמו סיפר, כי הספר ‘אמיל’ לרוּסוֹ, שקרא בתקופת לימודיו בהאמבורג בגיל 19, הוא שהשפיע עליו להקדיש את עצמו לחינוך. לאחר שהשתלם בפּדאגוֹגיה הצטרף אל חוג המשכילים בברלין ולימד את ילדיו של משה מנדלסוֹן; ולאחר תקופת הוראה קצרה בטריאֶסט היה היהודי הראשון שעמד בבחינה בפּדאגוֹגיה באוּניברסיטה של וינה. קשה לדעת עד כמה התמידה השפעת רוּסוֹ אצל הוֹמבּרג בשנות־חייו הארוכות; אבל אין ספק בעינַי, כי רוחו וסגנונו של ‘אמיל’ הטביעו את חותמם על כמה מפרקי ‘אמרי שפר’. כבר במשפטי הפתיחה הראשונים מהדהד רעיונו של רוּסוֹ שהאדם טוב מטבעו והכוח המניע אותו לפעולה הוא תשוקתו לחיי אושר:

בני אהובי! כל אחד מאתנו חפץ לראות טובה בימי חייו. כל אחד מתאווה להיות בריא בכל כוחותיו תמיד, למצוא מזונותיו, מלבושיו וכל צרכיו ולהיות חפשי מכל דאגה ויגון. אלה תולדות האדם!

הספר רב־הכמות ( 488עמ') שנדפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מול זה וכוּוַן “לילדי בני ישראל, עלם ועלמה[!]”, נחלק לשניים: (א) היחסים והחובות שבין אדם למקום; (ב) היחסים והחובות שבין אדם “לעצמו ואל זולתו”. כל פרקיו כתובים ברוח המסורת, תוך שאיפה ברורה להדריך את הילד העברי בתיקון המידות ולכוונו אל דרך־חיים של יצירה, תוך נאמנות לעקרונות הפדאגוֹגיים־פילאנתרוֹפּיניסטיים שאימץ לעצמו, נזהר הוֹמבּרג מהטפה שיש עמה כפייה סמכותית, ודבריו מוגשים במעין מוֹנולוֹג של אב־מדריך המשוחח בנחת עם תלמידיו־ידידיו.86 ואחרון חשוב, סגנונו של ‘אמרי שפר’ — המכוון לקוראים בני שמונה ומעלה — בהיר, קריא, נקי ממליצות ולעיתים אף מפתיע בתיאוריו הציוריים.

לאחר פירוט יג העיקרים ועשרת הדברות מגיע הקורא אל פרקים ליריים המוקדשים לאהבת אלוהים ולעבודות הבורא:

האוהב משבח את אהובו, מספר את מעלותיו וטובותיו ברבים, למען יכבדוהו גם אחרים ויאהבוהו כמוהו; ולכן חובה עלינו לפאר ולרומם את שמו הנקדש.

הפרקים הבאים מספרים על חגי ישראל ומתארים את עבודת אלוהים מאז ימי קדם עד ימינו ואת תפקידו הלאומי של בית־הכנסת, המביא “לאיגוד האומה בקשר אמיץ”.

חלקו השני של ‘אמרי שפר’ הדן בחובות האדם לעצמו ולזולתו, פותח אף הוא המלים, שיש בהן מעין סינתזה בין תורת רוּסוֹ ותורת ישראל:

ואהבת לרעך כמוך, זהו דבר התורה. ומזה אנו למדים שחייב האדם לאהוב את עצמו, שאם לא יאהב את עצמו איך יאהב את רעהו כמוהו?

הפרקים המרשימים ביותר בחלק זה הם אלה נועדו לכוון את הילד לחיים של יצירה. לאחר סקירת משלחי־היד השונים, מתאר הוֹמבּרג בחיבה את עובדי־האדמה החסונים, העולים בערכם על העשירים,87 “שרובם חלושי הגוף מרוב התענוגים”. החרוץ עדיף כמובן על העצל, אבל “לא היושב ובטל בלבד נקרא עצל, אלא אף מי שעושה מלאכה אבל אינו עושה אותה בזהירות וזריזות כראוי”. והמלאכה עולה לאין ערוך על המסחר והרוכלות, שהרי “המה [הרוכלים] אינם מוציאים דגן ותירוש ויצהר מן האדמה, כמו האכרים והכורמים, ואינם מעבדים או מכינים שום דבר, כמו האומנים ובעלי־מלאכות”. מייד אחר־כך מופיע ציור בלטריסטי, המתאר בצבעים דראמאטיים — המזכירים לעתים את מנדלי מוכר ספרים — את נגע המסחר שפשה בחברה היהודית:

[…] ונערים קטנים עומסים על כתפם בגדים בלויות ונעלים מטולאות וכובעים ישנים וצועקים ברחובות העיר: סחרו במסחרי! והיו לשחוק ולעג גם הם גם סחורתם […] ולכן, בני! טוב לבחור באחת מן המלאכות איש איש מכם כפי נטיית לבו ומגמתו אל מלאכה זו או אחרת ולשקוד תמיד עליה ולעשותה בזריזות ובאמונה, שיהנו אחרים ממנה ויהללו בשערים מעשה האומן. (עמ' 296)

ככל שהנער ממשיך בקריאה, הולכים ורבים התיאורים הסיפוריים המשובצים בקטעי המוסר הדידאקטיים. הפרק המתאר עם בריא של עובדי־אדמה גולש להתרפקות פיוטית על ימי קדם, שבהם “התקבצו ונקהלו אחוזות אחוזות מרעים מכל עיר ועיר, וישכנו תחת אהליהם והיטיבו את לבם במאכל ומשתה” (עמ' 208); בפרק על כיבוד הורים מתוארת האם, אשר “תשב יומם ולילה [על ערש בנה] ולא תתן שינה ותנומה לעיניה” (עמ' 232); ובשיחה על ערך העזרה ההדדית מובא משל על “ראובן בעל עגלה שעובר בדרך, והנה נטבעה עגלתו בטיט ורפש ואין סוסיו יכולים להמשיכה” עד שבא שמעון לעזרתו (עמ' 213).88 לעיתים מתבל הוֹמבּרג את דבריו בהומור חריף, כגון בתיאור “השוטים שמתעסקים רוב ימיהם במה שיש להם על ראשם והוא השׂער, ואינם נותנים את לבם על מה שיש בתוך הראש והוא המוח, שבו משכן השכל (לדעת רוב המחקרים)”… עמ' 320). קטעי הסיפור התמציתיים האלה תכליתם כפולה: הוֹמבּרג הפּדאגוֹג הבין, שהסממן העלילתי מחזק את הרעיון המוסרני, כי הוא נחרט בזיכרון יותר מן ההטפה המופשטת; ותוך־כדי קריאה בסיפור יגיע הקורא הצעיר בכוחות עצמו אל מוסר־ההשכל המקושר אליו.

פרקי הספר האחרונים דנים, כאמור, בחובות היהודי כלפי העם והארץ שבתוכם הוא יושב. כאן הדובר הוא שליח השלטון, המטיף לקוראיו לציית לפקידי הרשות, לאהוב את אזרחי המדינה ולגלות נאמנות לבית־המלוכה. התיאורים המפורטים של מיבנה המדינה ומוסדותיה מרמזים, שלילדי ישראל בני אותה תקופה היה מושג קלוש ביותר על עניינים יומיומיים פשוטים — מכספים ומשקלות ועד בית־המשפט והאוניברסיטה (שהיא “בית מדרש גדול ליודעי בינה ודורשי חכמות רבות, שבקצתן יש צורך, כמו חכמת האלהים […] וקצתן הן לתענוג והרחבת הנפש, כמו חכמת ההלצה [הרטוריקה]”).

תוך־כדי קריאה ב’אמרי שפר' מתגלה הומברג לא רק כמשכיל המטיף בהתלהבות למען תיקון חיי העם, אלא גם כסופר המקדיש את עטו לאידיאל לאומי הנראה נעלה בעיניו. והאידיאל אינו קשור רק לחיי האומה בגלות; שכן העם השוהה בגולה וחייב להיות נאמן למלכות לא איבד את האמונה בגאולה, שבה “האב הרחמן ברוב חסדיו יקבץ עמו ישראל וישלח משיחו להשיבם על כנם הראשון ולהביאם אל ארץ הקדושה” (עמ' 80).

האמנם זה האיש, שחוקרים חרצו את דינו, כי בין כל המשכילים “לא קם עוד נבל כהוֹמבּרג מדבר תועה ונבלה” (יעבץ, תרפ"ז: 112)? ואולי נאמנים יותר דברי הרב מרדכי בנעט, שגילה הבנה לצרכים הרוחניים של בני דורו: “והספר כולו מחמדים וממתקים, כולם דברי צדיקים, כי לשונו תדבר משפט הנער ומעשהו באמונה” (בהסכמתו ל’אמרי שפר').89 עוד בחייו של הומברג נדפסה ביקורת חיובית על ‘אמרי שפר’ בירחון היהודי־גרמני Sulamith (לייפציג, 1809); ושנים רבות לאחר פטירתו חלקו שבחים לספר שני סופרים מלומדים הרחוקים זה מזה: ש“ד לוּצאטוֹ הפּאדוֹבי הילל את ‘אמרי שפר’ על תוכנו ולשונו הצחה (1890 ,Luzzatto: 519) וש”י פין הוילנאי כתב עליו: “ספר יפה אף נעים בהצעתו ומליצתו” (פין, תרמ"ו: 271).

בצו מיניסטריון־החינוך האוסטרי היה ‘אמרי שפר’ לספר־חובה בבתי־הספר היהודיים; אַך אף־על־פי שהלימוד בו נעשה על־ידי פקודה מגבוה, סביר להניח שהתלמידים נהנו מפרקיו הנאים. ולאחר שההשׂכּלה היהודית חדרה למזרח־אירופה לימדוהו גם ברוסיה ובפולין: פרקיו האחרונים הועתקו לתוך המקראה העברית הראשונה שנדפסה ברוסיה, ‘אלף בית’ מאת א"ל מאנדלשטאם [76], בלא ציון שמו של הומברג (ראה עמ' 114), וכתשעים שנה לאחר הופעת המהדורה הראשונה נדפסה בוארשה מהדורתו האחרונה (הרביעית?).90 מעודד מהצלחת ‘אמרי שפר’ חיבר הומברג שני ספרי־לימוד נוספים לדת, אלא שאלה נכתבו גרמנית ורק שמותיהם היו עבריים: ‘בני ציון’ (וינה, 1812) ו’בן יקיר' (וינה, 1814). שניהם אינם אלא קיצורים שטחיים של ‘אמרי שפר’ הנעדרים צביון לאומי, וגם הם נכפו כספרי חובה על היהודים ואף מיררו את חייהם של אלפי צעירים.91

גדול מאוד אפוא ההבדל בין הוֹמברג הפּדאגוֹג הרוּסוֹאי, בעל ‘אמרי שפר’ לבין האיש ששלח תזכירי שִׂטנה לשלטונות, שבהם “האשים” את היהודים בנאמנוּת לארץ־ישראל, הציע לאסור את השימוש בלשון העברית או שיגר רשימת ספרים עבריים שיש לאסור את הדפסתם. לא זה המקום לנתח את השינוי הקיצוני שחל בסופר־עסקן זה בשנות־חייו הארוכות; אבל ראויה לעיון הערתו של קלוֹזנר, כי “הומברג הוא היחיד בתקופה זו, שהרשה לעצמו ליתן דופי בעמו ובדתו; אבל כך עשה רק בספרים ומאמרים לועזיים ולא בספריו ומאמריו העבריים” (קלוזנר, תשי“ב - תשי”ח, א: 327).

2. ‘יסודי הדת’ מאת י"ל בן־זאב

דומה בתוכנו ובמגמתו ל’אמרי שפר‘, אך שונה ממנו בסגנונו ובהיקפו, הוא ספר־המוסר הקטן של יהודה לייב בן־זאב יסודי הדת’ ([29]; וינה תקע"א/1811), שיצא שלוש שנים אחרי ספרו של הומברג. גם ספר זה “כולל עיקרי האמונה עם ראשי המצוות וחובת האדם לחנך בהם נערי בני ישראל”, תוך הבלטת היסודות האוניברסאליים והמוּסריים של היהדות, ובין חובות האדם העיקריות מנויות אף כאן — בהתאם לעקרונות ההשכלה — החובות “ללמד משלח־יד, עבודה או מלאכה איש איש כפי כשרון נפשו” ו“לאהוב את המלכות ולשמור חוקי המדינה”.

אף־על־פי שבן־זאב הועיד את ספרו “לילדים המתחילים” — שכן ראוי לדעתו שהילד יכיר את יסודות האמונה בעודו בגיל רך, “בטרם יתרשמו בו מושגים זרים, המעלים קוץ וחוח” — קשה לומר כי ‘יסודי הדת’ אמנם מתאים בסגנונו ובגישתו לילדים קטנים שטרם הגיעו לגיל עשר. הספר כולו, על שלושת חלקיו, אינו אלא שורה קאטֶכיסטית ארוכה של מאות שאלות ותשובות (בלא שצוין מי השואל ומי המשיב). התשובות מנוסחות אמנם בסגנון מדויק וענייני, אך מרביתן — בעיקר אלה הדנות ביחסים שבין אדם למקום — מטפלות בבעיות מופשטות, שהילד הקטן אינו מסוגל לתפוס את משמעותן. הנה, למשל, התשובה לשאלה “מה יש לדמות מנפש בחיי עולם”:

שם תזכה [הנשמה] לדעת את אלוה ותואריו ידיעה שלמה וכל אשר נעלם ממנה בעודה עטויה בחומר. ובידיעות אלה תחזה בנועם אלוה בעונג נצח. (עמ' 36)

רק בחלק המוקדש לחגי ישראל עובר בן־זאב להרצאה סיפורית, תוך שהוא נותן הסבר לטעמם ההיסטוֹרי של חגי ישראל: יציאת־מצרים, מתן־תורה, מפלת המן, מרד החשמונאים. הסיפור הפורימי (עמ' 130 ־ 136) הוא הארוך והמשובח שביניהם; ואף־על־פי שבן־זאב החליט להביא בספרו רק את מצוות התורה שבכתב — “ולא הזכרתי דבר מהתלמוד ודברי הסופרים” (הקדמה עמ' 1) — נכלל בו גם סיפור החנוכה, כשהדגש מושם בו על גבורות המכבים.92 בהקשר לכך ראויה לציון העובדה, שבן־זאב חוזר ודן כמה וכמה פעמים בספרו בבעיית היהודי הלוחם: כבר בהקדמה יצא להפריד את הדעה הנפוצה בין הגויים, ש“היהודים עם מורך, לבלתי צאת ובוא למלחמה”; בסיפור הפורים הטעים כי היהודים נקהלו לעמוד על נפשם “ובשושן נלחמו באויביהם” (עמ' 136); בסיפור החנוכה הבליט, כאמור, את מלחמת המעטים “בחיל היוונים הרב והעצום ויכו בהם מכה אחרי מכה” (עמ' 140); ובפרק על חובות היהודי כלפי ארץ מגוריו הוא מזכיר את חובת הגיוס — ובעת מלחמה “[מי] אשר הוא איש חיל ייחלץ ויצא בצבא [עם] שאר אנשי המלחמה לשום נפשו בכפו להילחם” (עמ' 176). אין ספק שהיה משום חידוש בהכללת השירות הצבאי והבלטת אומץ־הלב בשדה־הקרב בספר לילדים המפרט את יסודי הדת.

אבל בן־זאב הבין, כנראה, כי פרקי הספר המופשטים קשים להבנתו של ילד קטן, ועל כן השתדל לערוך אותם בדרך מתודית, מן הקל אל הכבד. הוא חילק את מכלול נושאי הדת לשניים — האמונה הקשורה במחשבה, והמעשה הקשור בפעולה; וכיוון שהמחשבה קודמת לפעולה פתח בה, מה גם שהאמונה לימודיה מעטים וקלים להבנה בעוד שלימודי המעשה מקיפים מצוות רבות הטעונות שינון.

בן־זאב לא נרתע מלטפל גם בעניינים שהם מוקשים, או בעייתיים, והוא טיפל בהם בבהירות, אך בלא התחמקות. על קושיית “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו” השיב: נעלמו מאתנו דרכי משפטיו [של אלוהים] […] וכמו כן קצרה דעתנו מהחליט הצדיק הוא אשר צדיק בעינינו ואם רשע הוא אשר רשע בעינינו". בפרק המוקדש לעשרת הדיברות דיבר גלויות על חטא הניאוף: הבעל חייב להיזהר “שלא ידיח אֵשת איש לבגוד בבעלה”, וגם מי שאינו נשוי “לא יתור אחרי עיניו ולבו להרבות זימה” ולשם כך אל לו “להגות בספרי עגבים” (עמ' 214). באותו עמוד הטיף למען שלום־בית, שהוא לטובת הילדים, “כי באין שלום־בית […] בניהם שובבים, חפצי מעשיהם פרועים וכל ענייניהם פרוצים”.

תודות למיבנהו ולעריכתו השיטתית, וללא ספק גם בזכות המונטין של בן־זאב, התפשט ‘יסודי הדת’, למרות ליקוייו הנזכרים; הוא נדפס במהדורות אחדות93 וקטעים ממנו הועתקו לספרי לימוד; ובשנת 1836 הוציא אברהם בוכנר (ממורי בית־המדרש לרבנים בוארשה) ספר על “עיקרי האמונה ודרכי המוסר לנערים”, שאינו אֶלא עיבוד ספרו של בן־זאב, ושמו גם כן ‘יסודי הדת’.

3. ‘שרשי אמונה’ מאת שלום הכהן

בשנת תקע"ה (1815) — בערך באותו זמן שנדפסה בוינה המהדורה השנייה של ''יסודי הדת'. —הופיע גם בלונדון ספר־לימוד לדת, הדומה במיבנהו ובסגנונו לספרו של בן־זאב. גם ספר זה נכתב על־ידי בן דור “המאספים”, שלום הכהן, מחבר 'משלי אגור/ ([202]. ראה, לעיל, פרק ג, סעיף 1) הספר — ‘שרשי אמונה’ שמו [34] — היה מכוּוָן לזמנו, ועורר פולמוס מעניין בקרית־ספר של אז.

כשהגיע שלום הכהן מפולין לברלין, והוא משורר מתחיל כבן 27, נחרד לגלות את שקיעתה של הלשון העברית במרכז ההשכלה היהודית. את חרדתו זו ביטא במכתב נרגש ליצחק אַייכל, הרוח החיה ב“חברת דורשי לשון עֵבר”, ובו תביעה לחידוש ‘המאסף’ (שחדל לצאת כשנתיים קודם לכן). אפשר שתשובתו המייאשת של אייכל — " עברו ימי הברית [שבהם] יצאו נערי בני ישראל ללקוט מפרי תנובתה [של העברית] דבר יום ביומו. נסו ואינם — אהה![…] מאסו בלשון אבותיהם" (ראה לטריס, 1886: 137) — היא שדירבנה את הכהן להתמיד בעבודתו החינוכית־הספרותית ו“לרדת” אל הילדים דווקא. הוא לימד עברית ודת בבית־הספר “חינוך נערים”, ושיעורי הדת שלו סייעו לו כעבור זמן בחיבור ‘שרשי אמונה’; והוא כיוון לילדים הן את ספרו הראשון, ‘משלי אגור’, והן את ספרו האחרון, ‘אלוף נעורים’ ([36); האמבורג, 1823), שהוא מקראה “לילדים קטנים, המתחילים לקרוא בספר”94. אבל גם בכמה מיצירותיו הפיוטיות והדראמטיות, שלא כוּונו במפורש לילדים, ניתן למצוא מסגולותיה של ספרות לבני־הנעורים. ושלום הכהן נשאר נאמן לדרכו זו גם כשניגש להוציא את ‘ביכורי העתים’: השנתון כוּוָן על־ידו לבני־הנעורים, ככתוב במפורש בשער של כרך א (וינה, 1821): “נועדים לברכת הורים, להוביל שי לבניהם השומעים בקולם”; וביתר בהירות נאמר בנוסח הגרמני (באותיות עברית) של השער, כי זהו “ספר־פרס בשביל בני־הנעורים השקדנים” (במקור: " […] אלס פרעמיענבוך פיר די פלייסיגע יוגענד"). ואמנם, בשלושת הכרכים הראשונים, שערך הכהן, מצויים “דברים נחמדים לענייני מדע ותולעת”, משלים ופתגמים וכן “סיפורים מוסריים” בלא חתימה (ודאי משל העורך עצמו).

את ספר־המוסר ‘שרשי אמונה’ חיבר הכהן בתקופת־שהותו הקצרה בלונדון (1815), שם ניסה בלא הצלחה ליסד בית־ספר עברי. כשם שנחרד משקיעתה של העברית בבואו לברלין, כך התחלחל בבואו ללונדון למראה אותם הורים יהודים, ששלחו את ילדיהם אל בתי־הספר של המיסיון.95 פעילותם זו של “האנשים לוכדי נפש” היתה המניע העיקרי לחיבור ‘שרשי אמונה’, כפי שכתב הכהן בהקדמתו המעניינת: “חיברתי ספר קטן זה […] למען נצור רגלי ילדי עמנו מלכד בפח המסיתים ולמען הודיע להם בקצרה לקחי תורתנו הקדושה ומוסריה הישרים ולהראות למו הדרך אשר יעלה בה האדם להצלחה אמיתית”. וכדי שהספר יהיה שווה לכל נפש, כתב אותו “בלשון צחה וקלה” והדפיסו באותיות גדולות ובניקוד, עם תרגום אנגלי (עמוד מול עמוד) מאת יהושע ואן־אובן.96 ואמנם, לשונו של ספר קטן זה (56 דפים) קלה, עניינית ובהירה. בשיטתו הקאטֶכיסטית של ‘לקח טוב’ ליגל — ששימש לו דוגמה, כהודאתו — אך בגישה פשוטה יותר ומותאמת לזמנו, נסקרים עיקריה של הדת היהודית: הן התורה שבכתב והן התורה שבעל־פה מקורן אלוהי ואין לאיש רשות לשנותן; הצו “ואהבת לרעך כמוך” חל על כל אדם, ללא הבדל לאום ודת, פרט לעובדי אלילים (רמז ל“לוכדי הנפש”?), שיש להיזהר מפניהם. אורח־חיים מוסרי משמעו עבודת־כפיים, הסתפּקוּת במועט, כיבוד הורים ומורים ואהבת האמת. כל יהודי חייב להאמין בביאת המשיח, שישיב לציון את נידחי ישראל ויחדש את מלכות דוד. וכאן מתעורר התלמיד ומשמיע שאלה של טעם:

אנחנו בני ישראל, המחכים לביאת המשיח ולשוב לארץ־ישראל, הגם עלינו לאהוב את המלך והמדינה אשר אנחנו גרים בה ולעשות כל פקודי ממשלת המדינה כשאר גויי הארץ אשר אינם נמולים? (עמ' לו)

והתשובה המפורטת, הזהה בתוכנה לתשובתו של בן־זאב ב’יסודי הדת' 97היא:

– כל עוד שלא בא גואלנו המשיח יחשב המלך לנו כמלך ישראל, והמדינה אשר אנחנו חיים בה ומפרנסים אותנו בתוכה ונחסה בצל כנפי שבט מושלה, לשבת בטח והשקט עליה, נחשבת לנו כארץ אבותינו, וחייבים אנחנו בכל החובות המוטלות על העם מול מלכו ושריו הפקודים לממשלת הארץ, ככתוב בספר ירמיהו: ודרשו אל שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה. (עמ' לז)

אף־על־פי ששלום הכהן קיווה ש’שרשי אמונה' יהיה מקובל על כל הילדים (“הבנים והבנות, האשכנזים והספרדים”), הוא לא יצא אלא במהדורה אחת בלבד; לעומת זאת, הוא תורגם שנה אחרי הופעתו להולנדית (בידי משה בלאינפאנטי; אמסטרדאם, תקע"ו/1816) והיה תקופה מסוימת ספר־חובה בבתי־הספר היהודים בדנמארק. אך למרות תפוצתו המצומצמת יחסית, עורר הספר פולמוס ער בעולם הספרות והדת. פתח בו הסופר־הגלף יום־טוב בנעט (1761 – 1831), שהיה בר־פלוגתא חריף של מנהיגי יהדות לונדון ורבניה.98 ב־1817 הוציא בנעט קונטרס קטן בשם ‘טנא ביקורים’, וב־12 עמודיו תקף את הרב שלמה הירשל, ראש הקהילה האשכנזית בלונדון, על ההסכמה שצירף ל’שרשי אמונה' וכן כמה מדעותיו ה“קיצוניות” של שלום הכהן. חודשים מעטים לאחר מכן יצא עסקן לונדוני שני בשם מאיר הכהן רינטל להגנה על ‘שרשי אמונה’, ובקונטרסו ‘מנחת קנאות’ (לונדון, 2817; 28 עמ') ניסה להפריך את טענותיו של בנעט. שלום הכהן עצמו, שנמצא באותה עת בהאמבורג, לא נשאר חייב למקטרגיו, והוציא מקץ שנה (1818) קונטרס נגדי בשם ‘שוט לשון’ (18 עמ').

אך אם ‘שרשי אמונה’ זכה לתפוצה מצומצמת בלבד, הנה ספרו הבא של הכהן, האגרון ‘כתב יושר’ ([35]; וינה, 1820), היה אחד הספרים המבוקשים והמקובלים ביותר על הנוער היהודי במשך שבעים שנה ויותר. בפרק הבא, הסוקר את האגרונים לילדים בתקופת ההשכלה, ידובר גם עליו.

4. ‘ראש אמנה’ ר' הישר והברית' מאת מ"ש ניימאן

באותה שנה שבה נדפס בוינה האגרון ‘כתב־יושר’ הופיע ספר־מוּסר חדש לילדים בשם ‘ראש אמנה’ [38] מאת משה שמואל ניימאן (באן, הונגריה 1769 — בודאפשט, 1831). שנים רבות נדד מ“ש ניימאן בין ערי הונגריה, צ’כיה ואוסטריה, כשהוא עוסק לסירוגין בלימוד, חנוונות והוראה; עד שבא בשנת 1802 לוינה ונפגש עם י”ל בן־זאב, ובעידודו פנה לחיבור ספרי־לימוד ויצירות דידאקטיות. יצירתו הבלטריסטית הראשונה היתה הפּוּאֶמה הדראמאטית ‘בת יפתח’ (וינה 1805) — נושא אהוב על יוצרי שירת הבּארוֹק והפּוֹאֶמוֹת הדראמאטיות במאות יח־יט באירוֹפּה99 — שמחברה הועיד לה מגמה דידאקטית (“מליצה נאה כוללת תוכחת מוסר”): חייב האדם לשקול היטב בליבו בטרם יוציא מלה מפיו.

פועלו הספרותי העיקרי של ניימאן התמקד בחיבור ספרי־לימוד דו־לשוניים, עברית מול גרמנית (באותיות עבריות), במקצועות שונים: דקדוק (‘מעגל יושר’; וינה, 1802), לשון (‘חנוך לשון עברית’; וינה, 1815), ‘מלאכת החשבון’ (וינה, 1822), גיאוגראפיה ('הכדור; פראג, 1831) ועוד. עיון בספרים אלה, שנדפסו כולם במהדורות אחדות, יגלה את השתדלותו של ניימאן להקל על הלומדים על־ידי פישוט הכללים; באחדים מהם אף שילב תיאורי הווי קצרים של זמנו. ויצוין עוד, שנוסף על הפצת ההשכלה בקרב הילדים ביקש ניימאן להוכיח לבני־הנערים כי אפשר “להשתמש בלשון העברית כבלשון אחרת כמעט לכל חפצם” (מתוך ההקדמה ל’מכתבי עברית' שלו [37], פראג, 1817).

אם ספרו הראשון ללימוד הדת, ‘ראש אמנה’ (וינה, 1820), כתוב כולו בהשפעת ‘יסודי הדת’ של ידידו ורבו בן־זאב ואין בו חידוש מיוחד, הנה ספר־המוסר שהוציא שם שנה אחר־כך — ‘הישר והברית’ [39] — כולו חידוש. הספר, שהוגדר בשערו כ“ראשית לימודים לילדי בני ישראל מראשי ועיקרי הסיפורים והקורות, הדתות והחוקים והמצוות הבאים בתורת משה […] עם לימודי מוסר ודרך־ארץ”, הוא סינתֶּזה מפתיעה של סיפורי המקרא, הסברים מדעיים קלים ופרקי מוּסר, הכתובים בשפה ציורית ברורה, שנועדו להבליט את הלקח המוסרי והערכים האוניברסאליים המקופלים בתנ"ך.

בהקדמתו הארוכה סיפר ניימאן, כי נתבקש על־ידי ידידיו, “אנשי אמת ואוהבי מדע”, להכין מעין “קיצור כתבי הקודש” לילדים; שכן “אם ילמד הנער על הסדר בספרי התנ”ך יארכו הימים עד אשר יכלם וגם אז לא ידעם"; וטוב שהילדים יקראו פרקים אלה בצעירותם, בעודם “באִבּם, תומם וישרם […] מוכנים לקבל את הטוב ואת הצדק, להיותם רשומים וחרותים בם לזכרון עד”. ילדים שילכו בנתיב שסולל למענם הספר הזה “לא ייכשלו בלשונם ולא יחטאו בלבבם”. המחבר כלל אפוא בספרו את עיקר סיפורי התורה, מבריאַת־העולם עד מות משה, וכתב אותם מחדש בלשון סיפורית נקייה ממליצות, שאינה צמודה בהכרח ללשון המקרא. לסיפור הבריאה קודם תיאור פּאסטוֹראלי קצר של העולם העתיד להיברא:

הלא שמעת, בני, אף כי נער אתה, כי הארץ אשר אנו דרים עליה גדולה מאד: תראה בצאתך את העיר אחוּ ושדה, הר וגבעה ויער, מקוה מים ונהרות: ואם תרחיק עוד ללכת תראינה עיניך כפרים וערים, שדות וכרמים ונאות דשא, יערים וגבעות רבים, גדולים וקטנים. […]

לעיתים הוסיף ניימאן לסיפורים “נופך” משלו, אם להגברת המתח או להוסיף לעלילה פירוש מרומז. כך, למשל, מסתיים הפרק על גן־העדן:

ויהיו אדם וחוה מאושרים בארץ, כל מכאוב לא ידעו וכל חלי לא הכירו […] ויחיו חיים טובים ונעימים; אבל אהה, לא ארכו להם הימים בנעימים, איבדו את אָשרם על כי מרו את פי ה'.

בסיומו של כל פרק הוסיף המחבר כמה משפטים מוסרניים, המסייעים לקורא הצעיר להפיק את הלקח מן הסיפור שקרא. הפרק על מכירת יוסף, למשל, מסתיים בפנייה מוראליסטית זו בגנות לשון־הרע:

חדלו לכם, בני, מהמנהג הרע להביא מאחיכם או מרעיכם דיבה רעה אל אבותיכם או אל מוריכם, אף אם לא תשקרו בה… הלא תראו את אשר קרה ליוסף בדבר הזה […]

אך ניימאן לא הסתפק רק במוסר־השכל; נאמן לצו־ההשכלה ביקש גם “להשכיל” את קוראיו ולהקנות להם מושגי־יסוד במדעים השונים. פירורי־השכלה אלה שובצו לעיתים בגוף הסיפור, בסוגריים, ופעמים אחרות הובאו כהערת־שוליים. לצד המלה “תנינים”, למשל ניתן כוכב, ובשולי הדף הובא הסבר קצר על החיות הגדולות והקטנות:

התנין (וואללפיש בלשון אשכנז) לפעמים ארכו חמישים אמה ומלוא רוחב פיו חמישים אמה. ויש במים וביבשה ברואים ושרצים קטנים הרבה מאד ולא ייראו לעיניים כי אם על־ידי כלי הבטה עשויים בחכמה מזכוכית, המגדילים כל דבר הרבה פעמים כהנה וכהנה.

לעומת הרחבוּת המאפיינת את רוב הספר, דומה כי פרקיו האחרונים נכתבו בחופזה כלשהי. כל שנות נדודי ישראל במדבר “נדחסו” לפרק אחד קצר, בלא להזכיר, למשל, את סיפור בלעם. לעומת־זאת ראוי לציין את הדפסתו הנאָה של הספר: הטקסט העברי ניתן בחלקו העליון של העמוד באות גדולה ומנוקדת, התרגום הגרמני נדפס באותיות קורסיב עבריות במחציתו התחתונה ואילו הערות־השוליים ניתנו בכתב רש"י. היה זה, למיטב ידיעתי, ניסיון ראשון בעיבוד שיטתי של סיפורי־המקרא לילדים.100 ניימאן הועיד אותו לא רק כספר־לימוד לבני־הנעורים, אלא גם כספר־קריאה בשעות־הפנאי שלהם: "בכלותם הסדרה מתוך החומש יקראו המה [בו] " (מן ההקדמה). בזכות סגולותיו אלה סביר להניח, כי אכן נתגשמה משאלתו של המחבר, שנדפסה בפתח הספר:

בני, שים לבך לדברי הספר הזה והט אזנך לסיפורים האלה, כי נעים כי תשמרם בזכרונך ותשמח כי תדעם כל ימי חייך.

עשרות ספרי דת ומוסר לילדים הופיעו באירופה משך כל תקופת ההשכלה ואחריה, עד ראשית המאה העשרים — מהם בשיטה הקאטכיסטית, כספרו רב־התפוצה של מורה־הדת פּרוֹפסוֹר ווֹלפגאנג וֶסֶלִי, ‘נתיב אמונה’ (פראג, 1440 ),101 ומהם בשיטה האנתוֹלוֹגית הדו־לשונית, כספרו העברי־יידי של הרב־הצייר יששכר בר פרענק ‘אור האמונה’ (וינה, 1821).102 וגדול כל־כך היה הביקוש בקרב המחנכים ובני־הנעורים לספרות זו, המשלבת בתוכה מורשת־אבות עם כללי מוסר ונימוסין, עד שגם בספר־לימוד רגיל לילדים — למשל ספרו הנפוץ של פרץ בער ‘תולדות ישראל’ (פּראג, תקנ"ו/1796)103 — שולבו קטעי מוסר קצרים ו“הנהגות טובות אשר יתנהג בהם הנער כל היום”. ה“הנהגות” שב’תולדות ישראל' כתובות בחרוזים קלים ונאים; הן מטיפות לילד לגלות אדיבות כלפי גדולים וקטנים, להשתחוות למורה, להתפלל בהכנעה (נער שאינו מבין עברית מוטב כי יתפלל “בכל לשון אשר אתה שומע”), וכן —

אַל תָּבִיא אֶל בֵּית־הַלִּמּוּד מִכָּל מַאֲכָל עִמְּךָ,

גַּם כָּל דְּבַר־שְׂחוק וָהֶבֶל תַּרְחִיק מְאֹד מִמְּךָ.

לעיל הוזכר ספר־המוסר של הגרמני הנוצרי י“ה קאמפֶּה Theophron, שנכתב ברוח נוצרית פילאנתרוֹפּיניסטית, ובכל־זאת זכה לארבעה עיבודים שונים בעברית (ראה להלן, פרק ז, סעיף 3). ואם לא די בכך, הנה נעשה ב־1817 ניסיון להוציא בעיר הבאווארית פירת (פיורדא) כתב־עת מוסרָני מיוחד לנוער בשם ‘קרן תושיה’ [467], “ללמד נערי בני ישראל מידות ומוסר”, שהיה כנראה, ראשון עיתוני־הילדים היהודיים.104 רק חוברת אחת, בת 50 עמ', יצאה מכתב־עת זה, שנדפס ברובו גרמנית (באותיות עבריות) ותוכנו — סיפורי תורה, אגדות חז”ל ופתגמים מוסריים — נכתב, תורגם ועובד ברובו בידי העורך, חיים הירש שוואבאכר.105

ספרי־המוסר השונים לילדים זכו בתקופת ההשכלה ליחס דו־ערכי מצידם של הרבנים ואנשי החינוך. בבעוד שראשי הדת הטיפו, כי “יש לו למלמד ללמוד עמהם [הילדים] בכל יום קצת ספרי מוסר, לעורר לבם ליראה את ה'” (מרגליות, תקצ“ה: סימן תס”ו, ו), הביעו הן הרבנים והן כמה מהמחנכים המתקדמים התנגדות נמרצת לספרי־הדת המוֹדרניים ולקאטֶכיזמים החדשים, שבאו לדחוק את התנ"ך מבית־הספר. הרב אברהם זוטרא ממינסטר, למשל, תקף “אותם אנשים המתחדשים ומתחסדים, מחתכים ומסרסים תורתנו הקדושה, בעשותם ספרים הרבה אין קץ” (‘ספר מלחמות ה’, 834: 41); הסופר והמחנך דוד פרנקל, שניהל בית־ספר יהודי בדסאוּ, טען בעיתונו ‘שולמית’, כי לימוד יסודות הדת מתוך קאטכיזם נוגד את רוח היהדות ( 51: I, Sulamith); ו־94 שנה אחר־כך כתב בכעס העיתונאי־הבלשן נוח פרילוצקי: “פדגוגים אחדים חיברו קאטעחיזיסים, אשר יביאו תועלת רק למחברים ולמוכרי הספרים ובהתלמידים יעוררו רק גועל נפש מפאת הדלדול והריקנות אשר בהם” (פרילוצקי, 1901). אבל יהיה המשפט על ספרי המוסר אשר יהיה, עובדה מוכחת היא, כי רבים מהם — בעיקר אלה שהכילו משלים, פתגמים וסיפורים — נקראו על־ידי הצעירים לא רק לצורך לימוד, אלא גם מתוך עונג; והיו מקומות שבהם נעשו ספרי־המוּסר מקור עיקרי להנאה ספרותית עד ראשיתו של הזמן החדש (ראה על כך גם: דן, תש"ל: 625).

והיה סוג נוסף של ספרים, שנתחברו למטרות לימוד, אבל כמה מהם הכילו גם חומר ספרותי ממש ונעשו משום כך גם לספרי־קריאה: אלה הם האגרונים, שנועדו “ללמד בני יהודה קסת הסופר”.


ה. אגרונים לילדים בתקופת ההשכלה    🔗

בעוד שהמקראות העבריות — ובמידה פחותה מזה גם ספריספרי קאמפהמוסר — נתחברו לצורך לימוד הקריאה וסיפוק חומר ספרותי לילדים, נועדו האגרונים קודם כל ללימוד הכתיבה. היום עשוי הדבר להישמע מוזר, אך שנים רבות לא נחשב לימוד הכתיבה כעניין חיוני בכל קהילות ישראל. אם בארצות כאיטליה, הולנד ועוד הקפידו על הוראת הכתיבה — והיו מקומות (למשל גיבראלטאר ומארוקו), שנוסדו בהם אפילו “חדרים” מיוחדים למקצוע זה (ראה אסף, תרצ“ד – תש”ח, ג: פא) — הנה במרבית ה“חדרים” שבמזרח־אירופה לא היה נהוג לימוד הכתיבה, ואומנות זו נמסרה בידי לבלרים, שהיו מחזרים על הבתים (ראה שרפשטיין, תשי"א: 122 – 123). אבל בבתי־הספר היהודיים החדשים, שנפתחו בתקופת ההשכלה, תפס לימוד הכתיבה מקום נכבד, וראשי חברת “חינוך נערים” ציינו בגאווה במכתבם הגלוי (‘המאסף’, תקמ"ד), כי תלמידי בית־הספר הברלינאי “כולם תופשי עט יודעים לכתוב בהידור הכתב ובנועם המליצה”. וכל נער, שביקש לדעת לכתוב “בנועם המליצה”, נזקק לסיועו של אגרוֹן.

אגרוֹנים עבריים רבים נתחברו באירופה בתקופת ההשכלה, חלקם ספרי־לימוד מובהקים וחלקם בעלי צביון ספרותי יותר, משום שהכילו מכתבי סופרים או תיאורים מהווי הימים ההם.

'אגרת הראשון [17] מאת ראובן ב"ר אברהם הלוי — כשמו כן הוא: זהו, למיטב ידיעתי, האגרון הראשון לילדים שיצא בתקופת ההשׂכּלה. ספר קטן זה (20 דף בלבד), שנדפס באוֹפֶנבּאך בשנת 1780, מכיל כמניין מכתבים בעברית וגרמנית (באותיות עבריות), “לחנך לנער בכתב ולשון”. כפילות לשונית זו היתה משותפת כמעט לכל אגרוני אותה תקופה, ולא רק להם.

עניין מיוחד יש באגרון הבא, ‘בריב שטעללר,106 או פתשגן הכתב’ [18] מאת המדפיס צבי הירש ב“ר, שנדפס לראשונה בפראנקפוּרט ע”נ אוֹדר בשנת תקמ"ט (1789) וזכה לתפוצה רבה. לפנינו, ככתוב בשער הספר הקטן (28 עמ'), “מכתבים שונים בלשון הקודש עם העתק ללשון אשכנז זה לעומת זה, מכוונות [כך!] למען הרגיל בהם ילדי בני ישראל”, אבל גם “לילדים רכים להבין שפת הקודש”; לאמור, זהו גם ספר ללימוד הלשון העברית. האגרון נפתח במכתב־הזמנה של אב אל “בעל הלשון”, להיות מורה פרטי לילָדיו. אחר־כך מובא “כתב מליצה” (=המלצה) למורה בזכות “ההתמדה אשר יתמיד אדוני עם תלמידיו ושימת עיניו עליהם להבינם דרכי לשון הקודש”,107 ובבוא העת כותב הבן לאביו מכתב ראשון בכוחות עצמו:

כמעט אשר נקטה נפשי פתיחה קטנה לחבר אותיות אחת אל אחת עד שיהיו דלתות שתים ושלוש, אמרתי להביא ראשית ביכורים האלה על מזבחך לרצון למען אדרוש שלומך כאשר עם לבבי… גם לא מנעתי מלהודיעך אבי ועטרת ראשי גודל שקידתי בבית־הספר כאשר תאוה נפשך, למען אמצא חן בעיניך…

סגנונם של המכתבים מליצי מאוד, כאופנת הימים ההם, ולעיתים גם מסורבל ומלאכותי. עם זאת, ניכרים מאמצי המחבר לשוות להם צביון ענייני ותכליתי.

לאגרון המודרני הראשון לילדים נחשב ‘מכתבי עברית’ מאת משה שמואל ניימאן [37], שיצא לראשונה בוינה בשנת 1815 וחזר ונדפס במהדורות רבות, עם תוספות ושינויים.108 תודות לשליטתו המצוינת בעברית, שהוזכרה בפרק הקודם, ידע ניימאן לנצל את הלשון ולהתאים סגנון לכל מכתב — ממכתבי ידידות ובקשת חסד עד איגרות־התנצלות, ברכה או תנחומים. מכתבים אחדים מקושרים בעניין משותף, כגון איגרות־תשובה למכתבים שקדמו להם. חידוש מעניין מצוי באגרוֹן זה: איגרות אחדות הובאו בשני נוסחים מקבילים — אם כדי להראות לנערים את אופני ההבעה המגוונים של השפה ואם כדי לאפשר להם לבחור את הנוסח הקרוב יותר לליבם. הנה, למשל, תחילתו של מכתב משפחתי, הכתוב בסגנון הנמלץ, שרווח באותם ימים:

אחי היקר והנכבד! בתשובה על שאלתך להודיע משלום בנך היקר וממעשהו פה, ישמח לבי בקרבי להודיעך ממנו בשורות טובות, כי הוא הודות לאל בריא אולם, יגדל כעץ רענן וכארז בלבנון ישגה, כל מוריו יהללוהו וימלאו פיהם תהילתו, כי הוא הולך בדרך הישר ועושה חיל בלימודים ובני ביתו ישמחו בו ולשמו ולזכרו תאוות נפשם.

והנה אותו מכתב מנוסח בסגנון פשוט יותר:

אחי היקר! שאלתני במכתבך להודיעך משלום בנך היקר ואם חשקה נפשו בלימודים. והנני להודיע לשמחת לבבי כי בנך הולך וטוב עם אלוהים ואנשים, הוא שוקד על לימודו באופן אשר לא יאומן כי יסופר, כל מוריו יהללוהו ויחזו עתידות לו, כי גדול בישראל יהיה.

על מכתב כגון זה אפשר לומר בלא היסוס, כי כותבו ברר “מילות נאותות ומכוונות אל העניין, למען ירוץ קורא בו כפי כוונת הכותב”, כפי שהגדיר שלום הכהן את הסגנון הברור בהקדמה לאגרונו רב־המוניטין ‘כתב יושר’ ([35]; וינה, 1820). אמנם, אולי יותר מכל אגרון אחר בדורו ניכר ב’כתב יושר' חותמה של תקופת ההשכלה. כבר בשער הספר מודיע המחבר, כי לפנינו “תכנית אגרות ומליצות עבריות ואשכנזית, בלשון צחה וטהורה, ללמד לבני יהודה קסת הסופר,109 לדעת לכתוב איש לרעהו דברי שלום וברית, במליצה פשוטה, נקיה ונחמדת”. בהקדמתו המאלפת חזר הכהן והטיף להשתמש בשפה “קלה ונקיה”, התריע על השימוש במליצות מקראיות מסורבלות, צידד בשימוש במלים תלמודיות וקרא ליטול דוגמה מן הלשונות החיות, אשר “לא יבושו לשאול ולקחת מתנות [מלים זרות] למען הביע מחשבותם באופן ברור”.

אבל החידוש העיקרי ב’כתב יושר' — חידוש שרק מעטים ציינו אותו — הוא, שהספר איננו רק אגרון ללימוד “קסת הסופר”, אלא גם סיפור במכתבים. נראה כי שלום הכהן הסופר לא יכול היה לצאת ידי חובה במכתבים־לדוגמה התלושים זה מזה, ועל כן כלל בחלקו הראשון של האגרון, כמצוין בהקדמה, “קבוצת אגרות מדברות מחיי איש אחד נבחר ומה הגיע אליו”. ואמנם, חליפת־מכתבים זו, המתנהלת בין אב לבין בנו ואחיו, מצטרפת יחד לסיפור שלם — סיפור שעלילתו בדויה, אמנם, אך כיוון שמכתבים הכלולים באגרון אמורים לשמש דוגמה לאחרים, סביר להניח שהעלילה מעוגנת בהווי הימים ההם:

מעשה בנער פ', בן עיירה קטנה, שנסע אל הכרך הגדול “להוסיף לקח ולהרבות דעת” והתאכסן בבית דודו, הסוחר העשיר. למחרת שיגר הנער לאביו מכתב, המתאר את קבלת־הפנים החמה שזכה לה:

אמש לעת ינטו צללי ערב באתי בשלום אל מחוז־חפצי, וכבואי סרתי אל בית דודי האדון פ', אשר שָׂשׂ לקראתי וקיבלני בכל אותות אהבה וזרועיו חיבקוני כאשר יחבק איש את בנו, הביאני חדריו ולמעון נתן לי חדר אחד לשבת בו כל עמדי פה בעיר הזאת.

בשבועות הראשונים משקיע עצמו פ' בלימודים, והדוד המודאג למראה הנער הממית עצמו באוהלה של תורה כותב אל אחיו:

יום ולילה יהגה ויקרא בספרים באין הפוגות ומנוח לא יתן לנפשו גם רגע, יושב הוא סגור כל היום מבלי צאת לשוח, לשאוף רוח צח.

האב, שגם הוא מבין שלא על הלימודים בלבד יחיה האדם, משגר עצה לבנו" לאחוז גם במלאכה בתבונת כפיך, למען הקם לך בית". ואז נקלע פ' לחבורה של ריקים ופוחזים, המנסים להדיחו מדרך הישר: “נמוטו פעמיו ארחות עקלקלות, לא יאבה שמוע קול תוכחתי”, כותב הדוד בדאגה. בסופו של דבר חוזר הנער בתשובה, נכנס לעולם־המסחר, משתדך עם דודניתו, ולאחר פטירת הדוד יורש את עסקיו.

סיפור־במכתבים זה, שעלילתו ה“מסובכת” בנויה במתכונת רומאן בהמשכים, הוא כמעט ראשון בסוגו בספרות העברית החדשה, ובכך הקדים שלום הכהן את מרדכי אהרון גינצבורג110 ואת אברהם מאפו,111 אם כי רומאנים־במכתבים רווחו אז למדי בספרות האירופית.112 סגנונו הפּאתֶטי גולש לעתים למליציוּת יתרה (“ויבקעו מעניות מי תבונה, טמונים שפונים במשכיות לב כל אדם”; מכתב יג), אבל הוא נעים לקריאה. התפתחות העלילה צפויה מראש, אך איפיון הדמויות אמין למדי. ואם ביקש שלום הכהן לתבל את סיפורו בסממני מוסר־השכל, עשה זאת באמצעות פתגמים, ששולבו כבדרך־אגב בתוך המכתבים; למשל: “כעיוור הולך נכוחו בזרוע מנהל פיקח, כן ילד נבער מדעת כי נחהו מורה משכיל” (מכתב יג).

חלקו השני של ‘כתב יושר’ כולל איגרות “מאת סופרים ומליצים גדולים” כרמח“ל, יצחק אייכל, נ”ה ויזל ואחרים; ואילו בחלקו האחרון, השימושי־תכליתי, ניתנו “דרכי שאלות שלום וקריאת שם כבוד לאיש ואיש לפי מעלתו, כתבי זכרון על מצבת קבר, נוסחאי שטרות” ועוד.

‘כתב יושר’ היה אחד הספרים העבריים הנפוצים ביותר במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. מאז מהדורתו הראשונה (וינה, 1820) הוא נדפס עוד בארבע־עשרה מהדורות לפחות (מהדורה טו: וילנה, 1896); כמה מהדירים איחדו אותו עם אגרונו של ניימאן113 ומכתביו נבלעו כמעט ללא הכר בתוך אגרוניהם של מחברים שונים.114 תפוצתו המתמשכת של ‘כתב יושר’ מעידה כי תועלתו אמנם היתה כפולה: הצעירים העבריים קראו בו לא רק כדי ללמוד ממנו כתיבת איגרות נמלצת ובלשון נופל על לשון,115 אלא גם להנאתם.

אגרונו של שלום הכהן היה יוצא דופן באיכותו הספרותית. מרבית האגרונים לא היו, כאמור, אלא ספרי־לימוד בעלי תכלית ברורה: “לחנך ילדי בני ישראל לכתוב בעט סופר מהיר ולדבר צחות”, כדברי מנחם מנדל רוזנטאל בהקדמה לאגרונו ‘פועלי צדק’ (פרסבורג, 1842). מחברים אחדים כללו באגרוניהם גם חומר ספרותי מגוון: משלים ו“תולדות חכמי ישראל” הובלעו ב’מכתבי שפת קודש' לעמנואל בונדי (פּראג, 1833), ושירים אחדים נכללו באגרון’מפתח בית דוד' של דוד זאמוֹשץ איש ברלסאו ([52]; 1823). לסופר פורה זה מוקדש הפרק הבא.


ו. דוד זאמוֹשץ ויצירותיו לילדים    🔗

באותה שנה, שאהרן וולפסון־האלה נתמנה בה מנהל בית־הספר היהודי הממלכתי בבּרסלאוּ (1802) ונמצא בעיצומו של המאבק עם ראשי־הקהילה, הגיע לעיר זו נער בן שלוש־עשרה מן העיירה קֶמְפֶּן (גליל פּוֹזו) כדי לרכוש בה השכלה יהודית וכללית. נער זה, דוד זאמושץ — מן הדמויות המעיינות והטראגיות בסופרי ההשכּלה — היה בלא ספק החשוב בסופרי הילדים העבריים בתקופתו; ואף־על־פי שהקדיש את מיטב אונו לטיפוחה של ספרות־הילדים והנוער, כמעט שלא זכה להערכתם של חוקרי הספרות. ח"נ שפירא, יוסף קלוזנר ואברהם שאנן אינם מזכירים אותו כלל בספריהם; ישרא צינברג מזכירו רק כעורך ‘רסיסי מליצה’, ואילו לחובר הקדיש לו שלוש שורות בלבד, ובהן פסק־דין שרירותי ומוגזם, כי היה “בלי כשרון סופרים” (תרפ“ח — תש”ח, א: 136).116

עשרות שנים עבודה ספרותית מגוונת ציינו את חייו הארוכים וידועי הסבל של זאמושץ (קמפן, טבת תק“ן/1789 — ברסלאו, ניסן תרכ”ד/1864). ילדוּתוֹ עברה עליו בעוני, וכשהיה לבר־מצוָה אמר לו אביו: “שמע, בני, וקח אמרי. בוא ואוֹליכך לעיר המעטירה ברעסלויא, עיר מלאה סופרים וחכמים. אם שמה תלך בדרך הישר, תשביע בצחצחות נפשך מבארות החכמה והמדע” (מתוך האוֹטוֹּבּיוֹגראפיה הבלתי־ידועה שלו [זאמוֹשץ, תקפ"ב/1822], שאינה מוזכרת בשום בּיו־ֹבּיבּליוֹגראפיה מאוחרת עליו). בברסלאוּ גר זאמוֹשץ זמן־מה “בבית אלמנה, בעליית־קיר קטנה ככף־איש. אכלני קור ביום וקרח בלילה”. שנים אחדות חילק את זמנו לשניים, “חציוֹ לה' וחציוֹ לתבל”, ושקד על השכלה כללית ויהודית. שנה אחת היה מורה פרטי בכפר, ואחר־כך חזר לברסלאוּ ולימד את ילדיהם של “קצינים ונגידים”. בעבודתו הפדאגוגית ראה זאמוֹשץ לא רק משלח־יד, אלא גם ייעוד: “מה' יצא הדבר”, כתב (שם), “ונבראתי להורות ילדי עברים מסלול ודרך הקודש”. תוך כדי עיסוקו בהוראה התחיל מחבר את ספריו הראשונים לילדים, “ספרים קטנים, ילידי שכלי הדל, אשר מצאו חן בעיני חכמים ונבונים”.

זאמושץ היה מן הראשונים שהבינו, כי העברית “לא תהיה עזובה” רק אם יוכשר דור של קוראים עבריים מילדות. על כן יש לראות את יבולו הספרותי העשיר — כעשרים ספרי מקור ותרגום ועוד עשרות שירים שהדפיס בבמות שונות — לא כעיסוק גראפוֹמאני (כפי שסוברים אחדים), אלא ככתיבה בעלת תעודה. לשואלים מדוע בחר להורות ולכתוב לילדים דווקא נהג להשיב בענווה תמימה: “אמרתי, יורו הגדולים את הגדולים, ואנוכי דוד הקטן את מי אורה דעה? רק גמולי מחלב עתיקי משדיים” (שם).

לאחר שנות דחקות וסבל (אשתו ואחת מבנותיו מתו במחלה) האיר המזל פנים לזאמוֹשץ: הוא זכה בסכום נכבד בהגרלה117 ופנה לעסוק במסחר ובענייני־ציבור. אך לאחר שלא ראה ברכה בעולם העסקים — “רעיוני נבוכים בסבך המסחר, אין חכמה ואין תבונה” — חזר במישנה־מרץ אל עולם הספרות: ערך קובצי שירה בשם ‘רסיסי מליצה’, חיבר ותירגם מחזות, הוציא ספרי־לימוד ועוד — והכל על חשבונו.118 תוך כדי עבודתו הספרותית אולץ לנהל מאבקים ממושכים נגד יריבים מכאן וגם מכאן: הן המתבוללים והן קנאי הדת, שכונו בפיו “החשוכים המתקנאים”;119 אבל מאבקים אלה לא הרתיעו אותו מלהוסיף וליצור לילדים, כפי שכתב בבית אוֹטוֹבּיוֹגראפי זה (בפתח הספר ‘נהר מעדן’ [54]).120

יָרַדְתִּי בַּיָּם הַגָּדול וּרְחַב יָדַיִם

לָקַחַת לַיְלָדִים הָרַכִּים מִשָּׁם פְּנִינִים,

והִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶם הַיּוֹם מְלֹא חָפְנַיִם,

לֹא זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַמַת הַתַּנִּינִים.

1.‘החרוץ והעצל’ (בּרסלאוּ, תקע"ז/1817)

בן 28 היה זאמוֹשץ כשהוציא את ספרו הראשון, ושלא מדעת העניק בכך את המחזה העברי הראשון לילדים. את יצירתו זו, ‘החרוץ והעצל, או יד חרוצים תעשיר’ [210], הקדיש לאחד מתלמידיו, “הבחור המשכיל, מואס ברע ובוחר בטוב”, בהגיעו למצווֹת: ולכן פתח את ספרו בהקדמה מחורזת על התלות ההדדית שבין המורה לתלמידו:

[…] כֵּן הַמּוֹרֶה אֲשֶׁר עֲמָלוֹ לֹא נָשָׂא פֶרִי

אִם תַּלְמִידוֹ לֹא יֵלֵךְ עִמּוֹ בַּקֶּרי.

‘החרוץ והעצל’ הוא אלגורי־מוסרני קצר בעל צביון דידאקטי מובהק. זו לצד זו משתתפות בו נפשות ריאליסטיות — ילדים והוריהם, מורה, אורחים — ודמויות מעולם־האלגוריה: עושר, טוב, שטן ועוד. כן מופיעה במחזה להקת קרואים, הממלאת את תפקיד המקהלה המדברת. מיבנה המחזה ועלילתו תפורים על־פי דוגמת המחזות האלֶגוֹרִיים הקלאסיים, שרמח"ל היה חלוצם בספרות העברית ואשר שלטו בספרות־הדראמה בכל תקופת ההשכלה:121 עימות בין הטוב והרע — המיוצגים על־ידי דמויות סמליות — שבסופו גובר כמובן הגיבור החיובי על יריבו הרשע. וכמו בכל אלגוריה חופפים גם כאן שמות הגיבורים את תכונותיהם: עצל הוא בנו של אביון; טוב הוא אביו של חרוץ; ואילו עושר, שהכל מבקשים את קרבתו, חומק כמובן מעצל ונוהה אחרי חרוץ. כל הדמויות נוהגות ודוברות בדרך הצפויה מראש, ודווקא דמותו השלילית של עצל מעניינת ובעלת “בשר” יותר מכל שאר הדמויות, כרגיל בדראמות רבות.

עלילתו של המחזה בן ארבע התמונות פשטנית והמתח הדראמאטי בה אינו רב. ההתרחשויות מועטות במחציתו הראשונה ונעשות נמרצות מעט יותר במחצית השנייה: אביון וזוגתו למודי הסבל בורכו בבן עצל, השוכב כל הימים במיטתו וממאן לצאת לעבוד. ההורים עושים כל שביכולתם להשפיע על בנם ללכת בדרכו הנאה של חרוץ, בנו של טוב שכנם, אך לשווא. בוקר אחד נקרה שטן על דרכו של חרוץ ומנסה בחלקת־לשון להונותו מדרכו הטובה; אך הנער איננו מתפתה למלים החלקלקות ומסרב לסטות מאורח־חייו. תודות לאופיו הנעלה ולעמל־כפיו בא אליו עושר וגומל לו על שקדנותו. אז נפקחות גם עיניו של עצל לראות, כי תפארתו לא תהיה על הדרך שדבק בה, והוא מחליט לשנות את נוהגו, לשמחת־ליבם של ההורים והקרואים, שבאו לחוג את נצחון הטוב על הרע.

עיקרו של המחזה דיאלוגים מחורזים, ומוּסר־ההשׂכּל שליט בכל תמונה ומעמד שבו. הדיאלוגים השיריים מצטיינים בלשון קלה ובהירה, המשובצת מליצות מקראיות. כל הבתים הם בני ארבע שורות, יא – יב הברות בכל שורה, וחריזתם אחידה וקבועה: א-א, ב-ב. בין הדיאלוגים ה“מוּסרניים” המתמשכים מופיעים מדי פעם קטעים פיוטיים. הנה, למשל, תיאור פּאסטוֹראלי, שהמשורר שם בפי חרוץ, המתאר באוזני עצל את חוויית היציאה לשדה עם אור־היום:

הָאִכָּר עִם אִשְׁתּוֹ, עַבְדּוֹ וְאַמָּתוֹ

מִהֲרוּ בְּלֵב שָׂמֵחַ לְשַׂדֵּד אַדְמָתוֹ.

הָרוֹעֶה הָלַךְ לִרְעוֹת צֹאנוֹ בָּאָחוּ,

שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֶל מְעוֹנָתָם בָּרָחוּ…

ייתכן שיש בקטע זה מעֵין הד לתקופת שהותוֹ הקצרה של זאמוֹשץ בכפר. עם זאת, ראוי לזכור, שהיסוד הפּאסטוֹרלי מצוי הרבה בספרות העברית של אז, על אף מגמתה המשכילית־ראציונאלית. אין כאן רק בריחה משאון העיר, אלא גם ביטוי לכמיהה לשוב לחיי יומיום נורמאליים, עם התרפּקוּת על “גן־העדן האבוד” של עבר־האומה (וראה גם הלקין, תשט"ו: 103).

המחזה מסתיים במוֹנוֹלוג של טוב, הפונה אל האורחים (והצופים) ומטיף באוזניהם:

הַשָּׂטָן הָרַע אֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֵינוּ

הוּא זוֹרֵעַ רַע בְּלֵב בָּנֵינוּ.

אִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ לְקוֹל דְּבָרוֹ

בּאֳמוּנתו יִחְיֶה, הַרְבֵּה הַרְבֵּה שְׂכָרוֹ.

יש להניח שמחזה־בוסר נאיבי זה לא הועלה מעולם על הבמה. עם זאת עשתה הדראמה הקטנה רושם מה, כפי שניתן ללמוד מדבריו הנמלצים של אליעזר ראשקוֹב מחבר הפּוֹאמה הדראמאטית ‘אמנון ותמר’ (ברלין, 1823): “לְשׁוֹנְךָ בַּסֶּפֶר 'הֶחָרוּץ וְהֶעָצֵל/נִבְחֶרֶת מִפָּז וּמֵחָרוּץ” (‘רסיסי מליצה’, א [1821]).

‘החרוץ והעצל’ היה, כאמור, מחזהו הראשון של זאמושץ; אחריו הוא חיבר עוד שלושה מחזות מקוריים — ומוצלחים הרבה יותר — שנועדו לקורא המבוגר,122 וכן תירגם לעברית שני מחזות נוספים לילדים, שעליהם ידובר להלן.

2. ‘אש דת’ (בּרסלאוּ, תקצ"ד/ 1834)

בתקופת־ההוראה שלו בת עשר השנים חש זאמוֹשץ בחסרונו של ספר־לימוד עברי, שיהלום את גישתו הפּדאגוֹגית. אמנם, ‘מסילת הלימוד’ של בן־זאב היה לנגד עיניו;123 ואף־על־פי־כן טבעי הוא, שאדם כמותו — שהיה מחנך בעל ייעוד וסופר קל־כתיבה — יֵשב לחבר ספר־לימוד, שיהיה טבוּע בחותמו האישי. ספר זה —' אש דת' שמו [53] — כולל בשלושת חלקיו הסברים דקדוקיים, פרקי ספרות מקוריים ומתורגמים וקטעי דת ומוסר. במבוא האוֹטוֹבּיוֹגראפי מטעים המחבר, כי מעולם לא נהג להלל את ספריו ברחובות ובשווקים, “כדרך מחברים אוהבי כסף”, אף לא מילא את ספריו “בשמות מחברי קדם להכות את העם בסנוורים”;124 מטרה אחת היתה לנגד עיניו — כי “ישאבו ילדי עברים מהבאר כריתי להם וימצאו מים קרים על נפש עייפה”.

חלקו הראשון של ' אש דת' הוא מזיגה של שיעורים ללימוד השפה העברית עם מקראה פיוטית הכוללת שירים קצרים וארוכים, מהם מקוריים ומהם מתורגמים (מאת פרידריך שילר, י"ה קאמפֶּה וגוטהולד קליי). כמה מהשירים מפתיעים בחריזתם ובאיכותם הלירית, אם כי לא כולם עונים על הקריטריונים המקובלים של שירה לילדים. הנה למשל, בית אופייני אחד מתוך שיר מקורי בשם “התוגה”:

הַשָּׁחַר מֵצִיץ מֵחֲרַכִּים,/מְקִיצִים שְׂמֵחִים וּמְחַכִּים;

אָז בַּמַּחֲבוֹא הִיא יוֹשֶׁבֶת/אַךְ חֶשְׁכַּת לַיִל אוֹהֶבֶת.

הַחֶדְוָה בָּרְחוֹב רוֹעֶשֶׁת,/הַתּוּגָה בְּאֵלֶם חוֹרֶשֶׁת.

תִּתְנַכֵּר בְּשִׂמְלַת רְהָבִים —/שְׂחוֹחַ הוֹלֶכֶת בָּעֲצָבִים.

לאחר פרק המוקדש לדת ישראל ולמידות נאות באים פרקי מוסר קצרים, שהם מעין פירוש מורחב לעשרת הדיברות, המעניק להם טעם מוסרני והגיוני. הנה, לדוגמה, תחילתה של פיסקה הקשורה ב“לא תענה ברעך עד שקר” (אבל גם ב“מוות וחיים ביד הלשון”):

בשפה הבדילנו [ה‘] מכל יצירי תבל. האריה שואג, הזאב הומה, העוף מצפצף, הכלב נובח. רק האדם ראש לכל חי משכיל מדבר, פיו מקור חיים. אכן, לא להבאיש ולהחפיר נתן בו ה’ הכוח הזה. מוציא דיבה הוא כסיל — מה יתרון לבעל הלשון אם שפתיו נעות בפיו, ידבר את רעהו דברי שלום ואמת ושבע תועבות בלבו? לכן המשכיל ידום, ישים מתג ורסן למו פיו […]

לאחר סיפורים מעובדים אחדים בשבח המידות התרומיות — ביניהם הסיפור על שׂר־הצבא שנצטווה לכרות את ידו של אביו השודד ובמקום זאת כרת את ידו שלו — מסתיים חלקו הראשון של ‘אש דת’ בדראמה “אלדד ותרצה”. מחזה מוסרני־רגשני קצר זה הוא עיבוד האידיליה הדרמאטית “Erast” מאת הסופר־הצייר השווייצי סאלוָמון גֶסנֶר:125 מעשה באלדד ישר־הלב, שירד מנכסיו והלך לגור עם משפחתו בישימון, הרחק ממקום־יישוב; שם עמד בניסיון וסירב ליהנות מגזלה, ובזכות טוהר מידותיו — “טוב לי למות ברעב מלהתענג ברכוש לא עמלתי בו”, הוא חוזר ואומר — מצא את אביו העשיר שעקבותיו אבדו לפני שנים. זאמושץ בחר לתרגם מחזה נאיבי בינוני זה בזכות “רוחו המוסרית”, כדבריו: “העתקתיו ללשון עבר לתועלת ילדי עברים, לקחת ממנו מוסר השכל לבל ישלחו בעוולתה ידיהם”. בשאיפתו להיות נאמן לגסנר ניסה זאמושץ לכתוב את הדיאלוגים בפּרוֹזה פיוטית, אלא שהפיוט הפך לגודש מליצי, שהוא לעיתים מסורבל ולעיתים נלעג. אלדד משמיע את דבריו בלשון מעין זו: “מדוע תמשח בששר השחת את הרעה אשר נגד פניהם?” המשרת שמעון, לעומתו, דובר בשפה “פשוטה”, כביכול, אלא שהיא נמלצת לא פחות: “בנים יקרים”, הוא קורא ברוב התרגשות בסיומו הטוב של המחזה, “כרעו ברך! בא גד! בא גד! השמחה שיכחה אותי איה איפה אני”.

שני חלקיו האחרונים של ‘אש דת’ מתקשרים רק בקושי לחלקו הראשון. חלק ב — ‘אהל דוד’ שמו — הוא “ספר־לימוד קטן לשפה העברית”, הכולל הסברים דקדוקיים שלוקטו מספרי בן־זאב, שלום הכהן וגזניוּס. חלקו האחרון, ‘שירי דוד’ הוא לקט שירי הזדמנות שונים, שחוברו “לכבוד אוהבי ומיודעי”. לקט חרזני זה הוא ביטוי לנוהגו הנאיבי־ילדותי של זאמוֹשץ (הניכר גם בקבציו ‘אגדות שושנים’, ‘רסיסי מליצה’ ועוד) “להנציח” כל שיר וחרוז שיצאו מעטו. על אף לשונם הקהלה, שייכותם לשירת־הילדים מסופקת ביותר. עם זאת, יש עניין במבוא הקצר לחלק זה, שעיקרו תיאור קודר על מצבה הירוד של העברית בקרב הנוער היהודי בברסלאוּ, המנתק עצמו ממורשת־אבותיו ונוהה אחרי התרבות הגרמנית.

3. ‘נהר מעדן’ (ברסלאו, תקצ"וז/1837)

לעומת הימים הלא־רחוקים, שבהם “שקדו הילדים בדברי ה'”, הנה עתה — “עוד בטרם ילמדו קרוא וכתוב הם עוסקים בשמות הגיבורים שהיכו ברבבותיהם”; כך כתב זאמוֹשץ בסארקאזם מריר בהקדמה לספרו ‘נהר מעֵדן’ [54]. ואף־על־פי שתמיד גילו הילדים בעלילות הגיבורים עניין רב יותר מאשר בתורה, זו היתה אחת הסיבות שהניעוהו לחבר ספר זה, הכולל “סיפור הקורות אשר קרו לבני ישראל מיום ציוָה ה' ונבראו עד ימי יהודה המכבי”. שכן “מהנהר הזה ישתו הנערים, ישברו צמאם ותיפקחנה עיניהם”. אך במקום לפנות אל המקורות, בחר זאמושץ משום־מה ללכת בעקבות “חכם לא מבני עמנו, שמו היבּנעֶר,126 כי מצא חן בעיני נבונים”, אם כי — הודה — “הרבה פעמים לא יכולתי ללכת בדרכיו, כי עברי אנוכי ואת אלהים אני ירא”.

הספר, המודפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) עמוד מול עמוד, נחלק ל־מז “תולדות”,127 ובכל “תולדה” ארבעה חלקים: סיפור־המעשה, שאלות לתלמיד, מוסר־השכל, ולבסוף — “מליצה” קצרה הקשורה בסיפור־המעשה. זהו אפוא אוסף סיפורים מקראיים והיסטוריים, מבריאת־העולם עד ממלכת החשמונאים. הסיפּורים נכתבו מחדש והותאמו לרוחם של “ילדים רכים בשנים [ככתוב בהקדמה], גם ליטשתי אותם ברסיסי מליצתי”: מהם שניתנו בקיצור נמרץ, ומהם שהורחבו עד לכדי יצירה בֶּלטריסטית. כזה הוא, למשל, סיפור אדם וחוָה:

בתחילה היה אדם ואשתו חף מפשע. אז נאוה להם צלם אלוהים. המות לא היה אז בתבל ארצה, אדם וחוה לחיי עד נוצרו. מחיות רעות לא פחדו, כולן סרו למשמעותם. בגדים ללבוש לא שאלו נפשם, כי טרם ידעו מאוס ברע ובחור בטוב, עירומים היו. בגן אלהים היה מכון שבתם […]

זאמוֹשץ ניסה ללכת בעקבות היבּנר לא רק בעיבוד הסיפורים העתיקים, אלא גם ביצירת סגנון ממוזג, שישולבו בו רובדי־לשון קדומים וחדשים; אלא שניסיון זה לא תמיד עלה יפה, ובמקום שילוב הארמוני נוצר סגנון־כלאיים מוזר כגון זה: “פתאום אמר ה' לאברהם: קח נא את בנך את יחידך את יצחק והעלהו לעולה”.

לעומת החלק הפרוֹזאי בספר, מצויים דווקא בחלקו השירי כמה וכמה קטעים נאים. הנה, למשל, ה“מליצה” המסיימת את הפרק על חלום־יעקב:

מִי יִתְנֵנִי מְלוֹן־אוֹרְחִים בִּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם

לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' מִמַּעַל לַכּוֹכָבִים.

מִי יַרְאֵנִי הַדֶּרֶךְ, יְהִי לִי לְעֵינַיִם,

מִי יַרְאֵנִי הַסֻּלָּם עֲלוֹת בּוֹ בָּמָתִי עָבִים.

הַצְּדָקָה הַנְּעִימָה דֶּרֶךְ אֹשֶׁר תַּנְחֵנִי,

עַל סֻלַּם־הַקֹּדֶשׁ אֶל בֵּית־אֱלֹהִים תַּעַלֵנִי.

כעבור עשר שנים חזר זאמוֹשץ אל נושאי התנ"ך, כשהריק לעברית את המחזה המוראליסטי ‘רועות מדין, או ילדות משה’ ([211]; ברסלאו, 1843), מאת סופרת־הילדים הצרפתיה הפורה סטפאני פליסטה דה ז’נליס.128 הדראמה האידילית־המקראית הקצרה הפכה בתרגומה העברי (כנראה בהשפעת העיבוד הגרמני, שהיה מול עיניו של זאמוֹשץ) לסיפור מליצי מגומגם־משהו, המתאר את מנוסתו של משה ממצרים למדיָן, פגישתו עם ציפורה ואחיותיה ליד הבאר (שם הוא מחלצן מידי “רועים ריקים ופוחזים”); ובעוד שבליבה של ציפורה מתעוררת אהבה אל הרועה העברי הנאה והאמיץ, לוהטת בלב משה התשוקה לשוב מצרימה ולחלץ את אחיו מעבדות.

במבוא הקצר ל’רועות מדין' סיפר זאמוֹשץ על שקידתו לתרגם “ספרים מלאים חכמה ובינה ומוסר השכל לתועלת ילדי עברים”. בעיקר שקד על תרגום ספרים של יואכים היינריך קאמפֶּה, שנחשב גדול סופרי הילדים בדורו. עליו ועל תרגומי ספריו ידובר בפרק הבא.


ז. ספרי קאמפה ותרגומיהם העבריים    🔗

“מגלגל אני זכות על קאמפה. הוא שירת את הילדים בדרך שלא תיאמן; הוא קוסמם הנערץ, ואם רשאי אני להתבטא כך — הוא התנ”ך שלהם". כך כתב גתה (במכתבו אל יוהאן פטר אקרמן מיום 29.3.1830) על יואכים היינריך קאמפֶּה, שהיה אולי הסופר הראשון, שהכיר בצורך לכתוב ספרות מיוחדת ומגוונת לילדים, ולאחר שכבש את פסגתה של ספרות־הילדים האירופית שלט בה כמאה שנה. ספריו הרבים, ששולבו בהם מידע עם הרפתקה, הומאניזם ואהבת־הטבע, נדפסו בעשרות מהדורות, תורגמו מגרמנית למרבית לשונות אירוֹפּה, ו־Robinson der Jüngere שלו אף “דחק” ממדפי הספרים את ‘רובינסון קרוזו’ המקורי של דניאל דֶפוֹ. אין פלא אפוא, שקאמפֶּה (1746 – 1818) היה גם סופר־הילדים המתורגם ביותר לעברית במאה התשע־עשרה ושמו היה נערץ על המחנכים היהודים המתקדמים.129 שלושה מספריו תורגמו — כל אחד בנפרד — שלוש פעמים לפחות לעברית, וספר רביעי תורגם פעמיים ונדפס במהדורות רבות.

כשלושים שנה היה קאמפֶּה יועץ חינוכי ומנהלו של בית־הספר “פילאנתרוֹפּינוּם” בדֶסאוּ (זמן־מה קיים קשר־מכתבים עם משה מנדלסון יליד דסאו, שבדמותו ראה קאמפֶּה כמעט אידיאל חינוי עליון130), ויישם בו בהצלחה ניכרת את התיאוריות החינוכיות של י"ב בּאזֶדוֹב ושל רוּסוֹ; וכשייסד ב־1779 את "ספריית־הילדים הקטנה (Kleine Kinderbibliothek) שלו, היה זה כמעט מובן מאליו, שהגיבור הספרותי הראשון שיבחר לכתוב עליו יהיה איש־המופת של רוּסוֹ, רובינסון קרוזו.131 אך כשעיבד את יצירתו של דֶפּו — שלא נכתבה כלל לילדים, ובנוסחה השלם וגדוש־הפרטים היא אף מייגעת למדי — נשאר קאמפֶּה נאמן רק לשלד העלילתי של היצירה והפך את רובינסון לנושא־דברה של שיטת החינוך הטבעי מבית־מדרשו של רוסו: ‘רובינזון הצעיר’ של קאמפֶּה מוטל על חוף האי השומם בלא כל אבזר ותוֹצר של עולם הציביליזאציה; שלא כמו אצל דֶפּוֹ, הוא חסר נשק, כלי־עבודה, צנימים וחלקי ספינה, ונגזר עליו לבנות את חייו מבראשית: 28 שנה הוא חי בחיק הטבע, יוצר בכוח תבונתו ותושייתו יש מאין, מגלה מחדש את הבורא ובוחר לעצמו דרך־חיים דתית־טבעית, מתגבר על פחדו, נאבק, נכשל ומנצח, ולבסוף חוזר יחד עם ששת לביתו והופך להיות אזרח מועיל בעירו (אצל דפוֹ נהרג ששת [Friday] בידי הפראים).בידי הפראים).

1. ‘רובינזון הצעיר’

‘רובינזון הצעיר’ לקאמפה היה במשך מאה שנה אחד מספרי הילדים הפּוֹפּוּלאריים ביותר באירוֹפּה. הוא תורגם ל־16 לשונות (כולל יידיש)132 ושלושה סופרים שונים תרגמוהו לעברית: ‘ראָבּינזאהן דער יינגערע’ בתרגומו של דוד זאמושץ ([208]; בּרסלאוּ, תקפ"ד/1824. רק השער ביהודית־אשכנזית, וכולו עברי133), ‘מעשה ראבינזאהן’, בעיבודו המקוצר מאוד של אליעזר הכהן בלוך ([209]; וארשה, 1849; 48 עמ'; מהדורות אחדות), ותרגום שלישי, של שמחה ראובן אדלמן, שאבד עוד בחיי המתרגם.134

יגיעה רבה שיקע זאמוֹשץ בתרגומו של ספר זה, ש“תוכו רצוף חכמה”, כדבריו במבוא הקצר, “כולו כגן אלוהים”, ואשר ארבעה יובלים נפרדים מנהרו — יובלי מוּסר, בינה, תקווה וניסיון; “והיה אם יגדל בני היקר אצוה עליו, כי יקח מועד ללמוד הספר הזה על פה”. ועוד סיפר זאמוֹשץ על קושי תרגומי שצריך היה לגבור עליו, כשנתקל בספר בשמות מכשירים ושאר מונחים אשר “בתנ”ך לא ייזכר שמם. בכל־זאת לא אמרתי נואש: אספתי לי מילות שונות אשר בתלמוד מקורן וחיפשתי לי מילות חדשות למען אגדיל השפה וארחיבה";135 ועתה, כששלמה מלאכת התרגום,

אִם מָתְקוּ הַדְּבָרִים בְּשָׂפָה נָכְרִיָּה,

איךְ יֶעֱרְבוּ לְנַפְשֵׁנוּ בְּלָשׁוֹן עִבְרִיָּה!

כמו במקור הגרמני, מספר האב את קורותיו של רובינזון לילדים, היושבים בצוותא על הדשא בצילו של אילן. הסיפור נמשך שלושים ערבים, והילדים — ידידיה ויוחנן, שמעון ולאה, נפתלי ואשר136 — קוטעים אותו מדי פעם בשאלות, הערות ותגובות ספונטאניות:

שמעון: עתה צר לי מאד עת אבינו מספר.

האב: מה תירא, שמעון אהובי?

שמעון: יראתי פן יכלה המעשה מהר.

ידידיה: לו הייתי במקום אבי הארכתי את המעשה בל יכלה לנצח.

האב: יש קץ לכל שמחות תבל, לכן גם לשמחה הזאת אחרית. (עמ' 150)

על אף המליציות הבלתי־נמנעת, הגודשת את התרגום, ניכרים בו גם מאמציו של המתרגם בתחום הלשוני, “לשון אשר שעריה סגורים ומסוגרים”, כדבריו בהקדמה. זאמוֹשץ תרם כאן תרומה צנועה גם להעשרת הלשון ולהפיכתה לכלי שימושי לצורכי יום־יום. יגיעה רבה יגע כדי למצוא שמות עבריים לכל כלי, מכשיר, חיה ועוף; למשל, בערב ה־כג (המספר על רובינזון והפרא, העולים על הספינה הטרופה) מצוי קטע בן שש שורות, שהיום הוא נראה שיגרתי לגמרי, אך אין ספק כי זאמושץ עמל שעה ארוכה בכתיבתו:

[…] מצא כלי תותח, קני שרפה, חרבות ורמחים, קרדומים, משור, כשיל, מרצעות, מקבות, מוטוֹת־ברזל, מסמרות, סכינים, מספרים, מחטות, סירות [=סירים], קערות, דורים, מלקחים, מפוחות, מרחשות ושאר כלי עץ, כלי ברזלי וכלי נחושת ובדיל […] פרייטאג137 עמד שם משתאה מחריש, כי לא ראה עוד כזאת ולא ידע תועלת כל אחת ואחת. (עמ' 125)

דפי הספר גדושים שמות ומונחים, שלוקטו ברובם על־ידי זאמוֹשץ ממקורות קדומים וחדשים, ומיעוטם חודשו או הותאמו על־ידיו לצורך העניין: אשפר (מנת בשר), בכאי־נייר (עצים שקליפתם דקה ביותר), חתול־ים, יקוש (רשת־ציידים), בסיס של אניה, מעגילה (במשמעות גליל־עץ להעברת משא כבד) ואפילו תפוח־אדמה (צירוף זה, שהוא תרגום השם הלועזי, הופיע כנראה לראשונה בספרו של ברוך לינדא ‘ראשית למודים’, ברלין, תקמ"ט/1789).

לא רק בספר הזה, כמובן, יגע המתרגם על הרחבת העברית והפיכתה ללשון חילונית ושימושית; כך נהג זאמוֹשץ גם ביתר תרגומיו, וכמוהו עשו גם המתרגמים האחרים בתקופת ההשׂכּלה ואחריה.

2. סיפורי מסע

לאחר קורותיו של רובינזון הדמיוני סיפר קאמפֶּה לילדים גם את קורותיהם של יורדי־ים נועזים וגלאים היסטוריים, ואף אלה תורגמו פעמים אחדות ליידיש ולעברית. בספר בן ג החלקים Entdeckung von Amerika Die (‘גילוי אמריקה’. א. קוֹלוּמבּוּס; ב. קוֹרטס; ג. פּיזארוֹ. 1780 – 1782) מספר האב למאזיניו הצעירים על מסעיהם של הגלאים אנשי־המופת, שראוי לילדים ללמוד מהם, אך אינו מהסס גם לחשוף את מגרעותיהם של גיבוריו: הוא גינה את קולומבוס על שניצל את ידיעתו על ליקוי־הלבנה הקרוב כדי להטיל אימה על הילידים, וכן את אכזריותו של פיזארו ואת שפיכות־הדמים של קורטס. ‘גילוי אמריקה’ תורגם לעברית שלוש פעמים: משה מנדלסזון־פראנקפורט מהאמבורג תירגמו עוד בשנת 1807 בשם ‘מציאת הארץ החדשה, כולל כל הגבורות והמעשים אשר נעשו לעת מצוא הארץ הזאת ([203]; אלטונה, תקס“ו, גילה המתרגם כי קאמפה עצמו כתב אליו ועודדו להוציא את הספר,138 וגם ציין שנ”ה ויזל עזר לו בתרגום “ומחק ושינה כחצי הספר”. התרגום הוא, כמובן, על טוהרת לשון המקרא, “לא בללתי לשון תלמוד זולתי מעט מזעיר, אשר היו מן הצורך”, ומעט מלים ניסה לחדש בעצמו. אנו קוראים בספר על חציית קו המשווה, על המלחים “המטילים את הברזל” (עוגן), על ארץ ריפת (היא אנגליה), ושאר מונחים גיאוגרפיים, עם תרגום גרמני. המתרגם התעתד להוציא גם את חלקיו האחרים של הספר (שכבר תירגמם), "ללמד נערי בני ישראל יפי הלשון הזה ולהודיעכם גבורות ה’ ונפלאותיו“; אלא שתוכניתו זו לא התממשה, למרות השבחים שנדפסו על התרגום ב”המאסף" (תק"ע, עמ' צז – קא).139

דוד זאמוֹשץ תירגם אף הוא ספר זה בשם ‘מציאת אמעריקא’ ([205]; בּרסלאו, 1824), ובאותה שנה עצמה יצא תרגום עברי שלישי של הספר, שנחשב לטוב בכולם ונפוץ יותר מכולם: ‘גלות הארץ החדשה’ בתרגומו של מרדכי אהרון גינצבורג על שלושת חלקיו ([204];וילנה, תקפ"ג/1823).140 — רמ“א גינצבורג — מראשוני המשכילים בליטא — השלים עוד בשנת 1821 את תרגומו החופשי, תוך השמטת הערות הילדים, “לתועלת ילדי בני עמנו ללמדם למהר דבר צחוֹת”; וכיוון שבאותה עת לא היה בית־דפוס עברי בוילנה, קנו רמא”ג ואביו אותיות עבריות והדפיסו את הספר בדפוס “עשרים המיסיונרים”. בהקדמתו הקצרה הטעים גינצבּוּרג, כי ביקש לכתוב את הספר “בלשון פשוט וקל, עד כי יובן לכל מבין בלשון נביאים הראשונים”, וממש כזאמוֹשץ ומנדלסזון־פראנקפורט הוסיף גם הוא: “אם אספתי בו לפעמים גם מלות תלמודיות להרחבת הלשון, אל תאשימוני, כי מחובת כל מחבר להרחיב הלשון”, ונימוקו עמו: אם מותר לסופר גרמני, שלשונו רחבה מני ים, להכניס מלים לועזיות לדבריו, “למה יבוש העברי […] להרחיבו במלות, אשר קרוב לודאי, כי שרידי לשון עֵבר המה?” ואמנם ב’גלות הארץ החדשה' נמצאים מלים וביטויים, שלכמה מהם העניק רמא“ג משמעות חדשה; כגון: אגמון (במשמעות עוגן), שבלולים (קונכיות פנינים), כדור חרוט (גלובוס), קרש מניע (מוט־הגה), או ביטוי שדומה כאילו נכתב בימינו: “הטעינה המייקרת”. ואף־על־פי שתרגומו אינו נקי משגיאות דקדוקיות, 141 ולמרות האשמה שטפלוּ עליו כי “מלעֵז לועזים הוא” (ראה אגרונו של גינצבּוּרג ‘קרית ספר’ [וילנה, 1855], 143), שיבחו ש”י פין על שהשׂכּיל “לצֶקת חיים חדשים במלים קדומות” (פין, 1841: 95). ‘גלות הארץ החדשה’ זכה לתפוּצה נרחבת, ובזכות תוכנו המשׂכּילי אף הפך ספר־קריאה זה להיות לספר־לימוד לתלמידי בית־הספר (ראה קלוזנר, תשי“ב – תשי”ח, ג: 133; וכן I, Orient (לייפציג, 1840], גיל' 3, טור 23), וגם תורגם פעמיים ליידיש.142 עיבוד רביעי (מקוצר) של הספר הוציא הסופר הפורה אברהם מנדל מוֹהר (בלא ציון שמו של קאמפֶּה בשער), שקרא לעיבּוּדו ‘קאָלוּמבּוּס, קאָרטעס, פּיצאראָ’ ([206]; לבוב, 1846).143

אחרי מסעיהם של גלאֵי העולם החדש בא תור ‘המסעות המופלאים’ אל הציר הצפוני והדרומי (Merkwürdige Reisebeschreibungen. 1781 – 1785 ). ספרו זה של קאמפה, העשיר בתיאורים דראמאטיים ובפרטים גיאוגראפיים, זכה לעיבוד עממי של מנדל לפין — ‘מסעות הים, המה מעשי יי ונפלאותיו אשר ראו יורדי ימים באניות האלאנדי ובריטאניא’ [207] — שיצא לראשונה בשנת 1818 (ז’ולקווה, תקע"ח) וחזר ונדפס עוד חמש פעמים לפחות, בשני שמות שונים.144 שני חלקי הספר — (א) 'התלאות ומאורעות שאירעו להקאפיטאן העמסקערק ממדינת האָלאַנד על הים הקרח הצפוני בשנת תנ“ו;145 (ב) 'מסע על ים הקרח הדרומי בשנת תקמ”ו146 — עשירים בתיאורי נוף, חיי הילידים, הסערות ושאר התלאות שעברו על הימאים הנועזים. לפין, שתירגם את הספר בשנות־חייו האחרונות, כיוון את תרגומו לאו דווקא לבני־הנעורים, אלא לצעירים ומבוגרים כאחד, שסיפורי־מסע על “יורדי הים באניות” קוסמים להם. וכיוון שייעד את כל ספריו להמוני הקוראים, כתב גם את ‘מסעות הים’ ב’לשון צח וקל, למען ירוץ כל קורא בו". אותו “סגנון צח וקל”, השווה לכל נפש, היה בעיניו הסגנון הסיפורי העממי, הקרוב לסגנון המשנה. הנה לדוגמה קטע דראמאטי קצר ממסעו של המסקירק בין קרחוני הצפון:

"[…] וכך נסעו כמה ימים בין עששי קרח כאלו, אלא שמצאו אותם יותר גדולים ויותר עבים מדי יום ביום. לערך חצי סיון נראה להם יבשה, ואז חיפשו בספר רושמי המדינות (לאנד קארט) שלהם ולא מצאו במקום הזה יבשה. מתוך כך הבינו שעדיין לא נתגלה המקום הזה בין יושבי הארץ, וכאשר קרבו לשם יותר נראה להם שאין זה אלא אי, לערך חמש פרסאות באורך; אחר־כך תקעו את יתד־הספינה (אנקער)147 ותיכף נסעו כמה אנשים בספינה קטנה ויצאו אל היבשה. (עמ' 71)

לפין העז לערער על דבקותם של חבריו המשכילים בסגנון המקראי ה“טהור” ויצר סגנון סיפורי גמיש, שיש בו רובדי לשון קדומים ומאוחרים, וכמה חידושי מלים נאים. בזכות לשונו העממית ותוכנו המאלף והמרתק התחבב ‘מסעות הים’ על הקוראים הצעירים והמבוגרים וזכה לתפוצה גדולה.

3. ‘תוכחות מוסר’

ספרו הרביעי של קאמפֶּה, שתורגם לעברית יותר מספריו הקודמים, איננו מתחום הספרות הבלטריסטית, אלא ספר־מוסר פּוֹפּוּלארי, שכבר הוזכר לעיל (עמ' 72) ואשר נלמד בכמה בתי־ספר יהודיים גם במקורו הגרמני; זהו Theophron (1782. או ‘שיחות יועץ בעל־ניסיו עם צעירים חסרי־ניסיון’) שחלקיו השונים כוונו לבני גילים שונים. לא לחינם קסם ספר זה כל־כך לארבעה מתרגמים־מעבדים ולאלפי הקוראים הצעירים ומחנכיהם: לפנינו שילוב מוצלח, העשוי בידע ובטוב־טעם, של שיחות מוסרניות עם חומר ספרותי מנופה. אם תרצו, זוהי מקראה, שפרקי הספרות שבה מקושרים בשיחות מוֹראליסטיות; ואם תרצו זהו — ספר־ מוסר, ששובצו בו פרקי קריאה להנאה ולתועלת.

בסיפור־המסגרת של ‘תיאוֹפרוֹן’ מופיעים זקן חכם בשם גוטליב אהרנרייך וכמה ילדים אשר “השליכו את שעשועיהם מאחורי גוום” ובאו לבלות בחברתו. במשך ערבים אחדים משוחחים ביניהם החכם, הילדים והאב השכן, כשכל ערב מוקדש לנושא אחר: חובות האדם לעצמו, חוק ומשטר, החברה האנושית, דת ואמונה ועוד. הילדים משתתפים בשיחה בערנוּת, והזקן משמיע את דבריו בנחת, חושף בגלוי כל נושא ובעיה — כולל בעיות מוסר ומין [!] — ומתבל את דבריו באגדות, סיפורים ומשלים להמחשת דבריו. בערב הראשון סופרה האגדה האנגלית הידועה על דיק ויטינגטון, שהגיע אל אי שורץ עכברים ועלה שם לגדולה — אוֹת ומוֹפת שגם נער דל עשוי להצליח אם חונן בתבונה ובתושייה. בערבים הבאים האזינו הילדים לסיפור על השקרן, שאין מאמינים לו בדברו אמת; למשל הקדום על האיברים הרבים ביניהם מי מהם חשוב יותר148 (ערך העזרה ההדדית); לאגדה היוונית על אנדרוֹקלס וידידו האריה149 (אהבת החי), ועוד.

אין פלא שספר זה, שהיה פּוֹפּוּלארי כל־כך באירופּה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה במקורו הגרמני ובתרגומיו השונים, תורגם שוב ושוב גם לעברית בשנות־הפריחה של ספרות־המוסר ה“משכילית” לבני־הנעורים. אבל המלה “תרגום” אינה מדויקת ביותר במקרה זה; היו אלה, למעשה, עיבודים וקיצורים, וכל מתרגם־מעבד מחק ושינה קטעים שלא נראו כשרים בעיניו — החל בהטפה שאינה לרוח היהדות150 ועד לנגיעה גלויה מדי בבעיות מין — והתאים את הכתוב לרוחם ולתפיסתם של ילדי ישראל. שכן כך כתב דוד זאמוֹשץ, מתרגמו העברי הראשון של ‘תיאוֹפרוֹן’ בשער תרגומו, שקיבל את השם המקראי ‘תוכחות מוסר’ [45]:

דִּבְרֵי חָכָם בְּלָשׁוֹן עִבְרִי הִמְתַּקְתִּי,

מִלָּשׁוֹן אַשְׁכָּנָזִי מִשְׁלֵי קַאמְפֶּע הֶעֳתַקְתִּי,

לְתוֹעֶלֶת תַּלְמִידַי, לִנְטוֹעַ בְּלְִּבָּם

מְלִיצָה, חָכְמָה וּמוּסָר בְּעוֹדָם בְּאִבָּם.

‘תוכחות מוסר’ היה ספרו המתורגם הראשון של זאמוֹשץ (בּרסלאוּ תקע"ט/1819), והוא גם התרגום העברי המקיף (248 עמ') והטוב ביותר של ‘תיאופרוֹן’. השער הכפול עוטר בציורים, שנלקחו מן המקור הגרמני (גם זה חידוש בספרות־הילדים העברית של אז), והספר הודפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מתחת זה באותו עמוד. ככל תרגומיו של זאמוֹשץ צמוד גם ‘תוכחות מוסר’ ללשון המקרא. הישיש גוטליב אהרנרייך נקרא כאן בשם ידידיה רב־כבוד, והשכן גוטוויל הוא, כמובן, “רצון טוב”. זאמוֹשץ מחק מתרגומו את כל הקטעים הדנים בבעיות מין ושׂם את הדגש על התנהגותו המוּסרית הנאותה של האדם, שהיא המפתח לחיים של אושר והצלחה, כדברי ידידיה: “שאלתי ובקשתי היא, כי גם הם ידעו לפתוח שערי ההצלחה”. זאמוֹשץ הירבה לשבץ בתוך השיחות פתגמי מוסר מחורזים, מהם שעובדו או תורגמו מן המקור ומהם מקוריים; למשל:

הַמְשׂוּרָה תּוֹסִיף כֹּחַ וּשְׂמָחוֹת,

הַשּׂבַע אֳבִי הַיְגוֹנוֹת וַאֲנָחוֹת.

אוֹ:

לֹא תְּבַזֶה אֶת הֶעָנִי בְּשֵׁפֶל מַצָּבוֹ,

בֶּן אֱנושׁ הוּא כָּמוֹךָ, עָצְבְּךָ עָצְבּוֹ.

זכות־ראשונים נוספת שמורה ל’תוכחות מוסר': לראשונה בתולדות ספרותנו זכה הקורא הצעיר בספר רב־כמות, שהוא יצירה אחת שלמה. אותם גיבורים מְלַווים אותו לאורך הספר כולו, ועם זאת הוא פוגש בו שוב ושוב שמות חדשים מאוצר הספרות העולמית. תודות לחידוש זה, ובזכות סגולותיו הספרותיות והחינוכיות, נדפס הספר פעם נוספת (ברסלאו, 1846), וזהו ספרו היחיד של זאמוֹשץ שזכה למהדורה שנייה.

אם זאמוֹשץ כיוון את ‘תוכחות מוסר’ לילדים עד גיל עשר, ועל כן נהג פּוּריטאניות בתרגומו, נראה כי שני המעבדים האחרים בחרו בקטעים המתאימים יותר לנוער מתבגר; ולמרות הקיצורים הרבים בתרגומיהם, מצאו לנכון להשאיר כמה מבעיות המוסר המיני, שקאמפֶּה דן בהן בספרו בלשון גלויה וישירה.

התרגום־העיבוד הבא 'תיאוֹפרוֹן’— ‘מוסר השכל, הוא ספר תורת המידות Sittenbüchlein]], ללמד לנער לזכות ארחו בשמירת חובותיו’ [46] — נעשה בידי המחנך ברוך שנפלד (1787 – 1852), שנודע בקובץ הסיפורים והמשלים שלו, המבוסס על אגדות המדרש, ‘ענף עץ אבות’ (אופן, תר"א/1841). ‘מוסר השכל’ היה ספר שני — וכפי הנראה אחרון — בסידרת־הספרים “קרית ספר”, שנוסדה בפּראג בשנת 1831,151 והיתה ניסיון ראשון ליסד הוצאה מיוחדת לבני־הנעורים, או בלשון המו"ל (על עטיפת ‘מוסר השכל’): “אסיפת ספרים חדשים, אשר עדן לא היו ממחברים שונים, להם יד ושם בלשוננו הקדושה ובכל מדע יקר, להרים קרן שפת עברית וללמד בני יהודה דבר צחות בלשון הנבחרת”.152 שמו של קאמפה איננו מופיע בשער הספר והוא נזכר רק בהקדמת המתרגם (הסבור בטעות כי הוא מתרגמו הראשון של ‘תיאוֹפרוֹן’): “ספר הכולל כל חובות הנער וכתוב בדרך סיפור (המורה ומשעשע כאחד) כזה אשר לפניך לא נודע לי בלשוננו בכל וכל, ולדעתי זה יצא ראשון כתוב עברית באופן זה, ומחברו בשפה אשכנזית הוא מחנך הגדול קאמפע”. שלוש מטרות ייעד שנפלד לתרגומו: “א) לטעת בלב הנער מוסר השכל. ב) להיות לעזר ללימוד השפה העברית […] ג) ללמדו לקרוא עברית בלי ניקוד. ואתה הנער”, פנה שנפלד אל הקורא הצעיר, “קרא בו בשקידה ובנפש חפצה ושכרך הרבה מאד”.

בעיבודו המקוצר ויתר שנפלד על שיחות הילדים והתמקד בסוגיות המוסר ו“חובות הנער”. כאמור, לא נרתע המתרגם מגישתו הגלויה של קאמפה להסברה מינית, וזה עיקר חידושו של ‘מוסר השכל’. לראשונה, אולי, בספרות־הנוער העברית הופיע פרק על “החטאים בצנעה של הנער”,153 ושנפלד — הנאמן לגישתו של קאמפה — ניסח גם הוא את דבריו בלשון בהירה, גלויה ועניינית. כך, למשל, כתב על זיקת הנער אל איבר־המין שלו;

האבר אשר לא תתן הבושה לשאת את שמו על שפתים ואשר תצווה הצניעות להסתירו ולהעלימו, לא לבד מעיני זולתו, כי אם גם מעינינו, ובעבור זאת שמו הנאה לו אבר הבושה. ועתה, אם יקרה נפשכם בעיניכם, בני הטובים, וטובה היא לכם: אנא, מנעו ידיכם מנגוע האבר הזה. מנעו לכם מכל מין מיעוד, נדנוד וערור, כי בעקב התועבות האלה רעה גדולה לגוף ולנפש […] (עמ' 17)

בעקבות שנפלד הלך גם המתרגם־המעבד השלישי של ה’תיאוֹטפרוֹן, צבי הלוי אנאפולסקי מאודסה (שיחד עם תרגומו הוציא באותה שנה גם את קובץ המאמרים ‘שיח ערב’). אנאפולסקי ראה ב’תיאופרון' — אותו קרא בעברית ‘אביעזר, או מוכיח חכם’ ([471]; אודסה, 1863) — את “כתר כל חיבוריו” של קאמפּה, ובכל זאת העתיקו “העתקה חופשית” וקיצרו מאוד, כשהוא מתרכז בעיקר ב“שער ההכנה” לנער המתגבר, הוא “הצעיר לימים בטרם יכונן אשוריו על דרך החיים”. אנאפולסקי “ייהד” את המוכיח החכם ואף שיכן אותו בארץ־ישראל (הקדומה?), כפי שנוכל ללמוד מפתיחתו של הספר:

קרוב לעיר אכזיב חי איש זקן ושמו אביעזר, ולו בן יקיר, רך ויחיד ושמו שמעי. האב הזקן חפץ ללמד את בנו ידיעת התבל ותהלוכותיה, וזה הוא אשר ידובר בשער הבא.

חמישה מ“שערי הספר” הוקדשו לשיחות על בעיות מין ולדיון על “שלוש בנות התפתה — תאוות המשחק בקארטען [קלפים], אהבת השיכרות ותאוות הזימה”. ואביעזר החכם מדריך את בנו הצעיר כיצד ישמור נפשו מסכנת הזימה: עליו להתרחק מנשים פרוצות ולהתרועע עם נשים מהוגנות, לקרוא ספרים בעלי ערך ולבחור בקפידה את ידידיו.

השפעת ספרי־החינוך של קאמפה על הספרות הפּדאגוֹגית העברית נמשכה שמונים שנה ויותר, עד שלהי המאה התשעה־עשרה: המורה־הסופר א"א אנשלביץ הבליע במקראה שלו ‘מוסר לנערים’ ([87]; אודסה, 1866; ראה חלק שני, פרק ב, סעיף 3) עיבוד מקוצר של ‘תיאוֹפרוֹן’, בלא לציין את שמו של קאמפה; ובשנת 1882 יצא בוארשה ספרו של המורה אליהו נייווידל, ‘אב לבנים’ [48], המפרט את “חובות האדם לנפשו ולזולתו”, אף הוא "יסודתו בדברי המחנך הגדול קאמפה ". אלא שבכך אנו גולשים כבר אל תקופת חיבת־ציון בספרות־הילדים.

בפתח ‘ראבינזאהן דער יינגערע’, בתרגומו של דוד זאמוֹשץ, נדפס שיר מליצי רצוף שבחים על ‘רובינזון’ ועל מתרגמו העברי, ובו נאמר בין השאר:

רְאוּ אֲשֶׁר הִבִיא לָנוּ,/בְּסֵפֶל־קֹדֶשׁ הִטְעִימָנוּ

נֹפֶת שְׂפַת־נֵכָר נוֹטֶפֶת.

ראֹבִּינְזֹאן, הֵן יַפְיָפִיתָ!/עַתָּה כְּלִיל־יֹפִי הָיִיתָ

בְּאֵדֶר הַיְּקָר מְעֻלֶּפֶת.

שיר זה, שניתן בו גם ביטוי לדאגה ממצבם של נערי ישראל, ש’בלתי יוכלו עוד קרוא בספר / ימצאו כתוב בשפת עבר", נכתב על־ידי זיסקינד ראשקוב — סופר ומורה, שחיבר גם את הקובץ העברי הראשון של סיפורי־ילדים מקוריים. עליו ידובר בפרק הבא.

ח. ‘טל ילדות’ מאת זיסקינד ראשקוֹב: קובץ עברי ראשון של סיפורי ילדים    🔗

“בחיבור זה יסופרו מעשי בני־אדם מתכונות ומידות שונות ואשר הגיע להם, למען תת לנער דעת ומזימה לבור לו הדרך הישרה […] והמספרים [הסיפורים?] כתובים המה בלשון המקרא קלה ונכוחה ויתנו עונג ושמחה בלב הנעורים ויהיו נקראים הנפש חפצה; גם ילמדו בזה שפה יהודית [עברית] נקיה בלי משגה” — בכותרת־מישנה ארוכה זו, שנדפסה בשער הספר, הגדיר המחבר, שניאור זיסקינד סג"ל ראשקוב, את תוכנו ומגמתו של ‘טל ילדות’ ([212]; ברסלאוּ, 1835). ואף־על־פי שהמחבר הועיד לספרו מגמה חינוכית־מוסרית מפורשת, זהו, למיטב ידיעתי, קובץ־הסיפורים העברי הראשון לילדים,154 שסיפוריו נכתבו למען “יהיו נקראים בנפש חפצה — ויתנו עונג ושמחה בלב הנעורים”; כלומר, לא עוד ספר־לימוד או מקראָה לבית־הספר, אלא ספר־קריאה ממש.

זיסקינד ראשקוב (ברסלאוּ, תקכ“ה/1765155 — שם, תקצ”ו/1836) מיזג בעבודתו הפּדאגוגית והספרותית דבקות דתית שמרנית עם נטִייה למחקר ולפעלתנות יוצרת. לאחר שנות שקידה על לימודי תנ“ך ותלמוד היה מורה לדת וללשון ויצא נגד המשׂכּילים הקיצוניים — ביניהם אהרן וולפסון־האלֶה — שביקשו להרחיק את לימוד התלמוד מבתי־הספר ולהנהיג תיקונים בדת. פעילותו הספרותית היתה רבת־פנים: מחקר— ‘תוַי לזכרון’, עיונים בסיפורי התורה ובאגדות חז”ל (ברסלאוּ, 1831); דראמות תנ"כיות — ‘יוסף ואסנת’ (בּרסלאוּ, 1817) ו’חיי שמשון' (ברסלאו, 1825);156 פולמוס — ‘תעודה בישראל’, נגד מתקני הדת (בּרסלאוּ, 1818), שירים ועוד.

‘טל ילדות’ הופיע שנה לפני פטירתו של ראשקוב. במבוא הקצר והענייני, הנקרא “בראשית כזאת אזכירה”, דן המחבר על תפקידם של הסיפור והמשל בעיצוב אישיותו של הקורא הצעיר: לב הנער הוא בידי האב והמורה “כחומר ביד היוצר, להרחיבו ולקצרו”, ואפשר לעצבו לטובה בעזרת “אותות ומופתים, מהם יראה בעיניו ולבבו יבין”. אך בעוד שבכל העמים נכתבו ספרים רבים למטרה זו, “בשפתנו לא נכתבו חיבורים כאלה כי אם מעטים מסופרים קדמונים וכמעט תמו נכרתו”. ראשקוב נטל אפוא לעצמו בדין זכות־ראשונים בתחום ספרותי זה, בהחליטו “לקרבה אל המלאכה הזאת ולעשות בה כאשר תמצא ידי. ואמשול המשלים האלה וקראתי שמם טל ילדות, כי יהיה כטל על תלמיד לבות הילדות, לרוותם ולהשקותם דעת ובינה, למען ילכו בדרך טובה ואורחות צדיקים ישמורו”.

כל אחד משלושים הסיפורים הדידאקטיים הקצרים — והחילוניים בתוכנם! — יוחד לאחת מתכונותיו של האדם, ולרבים מהם ניתנה מַתכונת אחידה זו: מעשה בצעיר, שתכונתו השלילית הביאה עליו צרה ולימדה אותו (או את הקורא) לקח, כי ראוי לו לתקן את דרכו. למשל: מעשה בבחור עצל, שמאס בעבודה ונשלח אל הכלא, “שם ילמד לטוות ולארוג, ולחם עצלות לא יאכל עוד”; מעשה באדם שהירבה לשקר ובשל כך נחשד בפשע, הובא לדין ושבע חרפה; מעשה בנער קצר־רוח, שנחפז תמיד לעשות כל דבר בטרם זמן, עד שלמד כי “לא טובה החרדה אשר יחרד האדם למהר בחזקה”; וכיוצא באלה סיפורים ומשלים על הקינאה, צרות־העין, החנופה, הסקרנות (בלשונו של ראשקוב: “התשוקה לדעת כל הנעשה”) ועוד, המזכירים בתוכנם המגמתי את הסיפורים המוסרניים, שרווחו בספרות־הילדים האירוֹפּית בשלהי המאה התשע־עשרה.

במחצית הראשונה של הספר הקדים ראשקוב לכל סיפור פתיחה קצרה על אופי האדם, שתכליתה לסייע לקורא להבין את רוח העלילה ואת מוסר־ההשׂכּל שבסיומה; אך פתיחות “פילוסוֹפִיות” אלה הושמטו אחר־כך. הסיפור האלֶגוֹרי הראשון — “הכבוד, הגאוה והענוה” — מחורז כולו, וכמחצית הסיפורים מסתיימים במוּסר־השׂכּל מחורז, כגון זה הבא בסוף הסיפור על ערך ההשכלה:

הֱיֵה אָח לְחָכְמָה וּמוֹדָע לְבִינָה/ וְתִמְצָא בְּעֵינֵי כֹּל חֵן וַחֲנִינָה.

אי־אחידוּת סגנונית מציינת את סיפורי ‘טל ילדות’. אפשר שמחמת מצבה של העברית בדור ההשכלה, שמגמות מנוגדות ביקשו להשפיע על דרך־התפתחותה, חסר היה ראשקוב (כסופרים אחרים בדורו) את הכלים שיסייעו לו לגבש סגנון מִשֶלוֹ. אבל ראשקוב, שהירבה לעסוק בחקר התנ"ך והתלמוד, הצליח להעניק לכמה מסיפוריו סגנון הממזג את לשון־המקרא עם לשון־חכמים בצורה נאה. כזהו, למשל, הסיפור “המתהלל ונער בית־הספר”:

איש אורח אכל על שולחן בעל־בית מעדת המון־עם השמחים לשמוע דברים מתמיהים; ויכר בו האורח את תכונתו ויספר גדולות ונוראות אשר עשה בחכמתו וגבורתו ובעשרו מלפנים. ויתענג בעל־הבית מאד בדבריו ויאמר אל בנו הנער: השמעת, בני? הקשב אוזן וקח מוסר, למען תוכל גם אתה סַפר כאלה בהיותך לאיש. ויען הנער: אבי! הגדולות והנפלאות אשר שמעתי מאיש זה לא ראיתי בעיני, ואיך אקח מהם מוסר? ואשר ראיתי עתה, הלא צוּותי לבלתי עשות ככה, כי קראתי היום בבית־הספר: יהללך זר ולא פיך!

והנה פתיחתו של סיפור קצר, המצטיין בסגנון תמציתי ומגובש:

שלושתם באו אל המלון. המפַזר, אך בא אל הפתח קרא: בשר! יין! דגים ומיני מגדים! ויביאו לפניו. הנדיב שאל בנחת־שפה לחם וחמאה ומשקה לרעבונו וצמאונו, והכילי ישב לו בפאת החדר והוציא מכיסו לחם יבש ונקודים, ואחרי אכלו הלך אל הבאר לשתות מים […]

לאחר הרפתקה קצרה, שעברה על השלושה, מסתיים הסיפור במוּסר־השׂכּל מחורז על חשיבתו של שביל־הזהב בחיים:

בֵּין כָּל קְצוֹת הַשְּׁתַּיִם/ הֱיֵה תָּמִיד אִישׁ הַבֵּינַיִם;

כָּל קָצֶה יְסֹעַר מֵרוּחַ/ וְהַתָּוֶךְ עוֹמֵד בָּטוּחַ.

כיוון שכל סיפורי ‘טל ילדות’ הם בעלי תוכן אנושי־כללי (כמה מהם עובדו ודאי ממקורות לועזיים), מצא ראשקוֹב לנכון להצטדק על חילוניוּתו של הספר, ש“דרך חול הוא וריח תורה אין בו”. צריך לציין, שמדפיסיו של ‘טל ילדות’ לא נתנו דעתם להעניק צורה נאה לספר והדפיסוהו באותיות רש"י קטנות וצפופות. אין ספק שגם אז היו הסופרים והמחנכים מודעים לכך, שהדפסה צפופה כגון זו מרתיעה את הקורא הצעיר. פגם זה בולט עוד יותר אם נשווה את ‘טל ילדות’ אל ספרי־הילדים של זאמוֹשץ, שנדפסו באות גדולה ומנוקדת, ואחדים מהם אף עוטרו באיורים.

חמש שנים לאחר הופעת ‘טל ילדות’ נדפס בפּראג קובץ שני של משלים וסיפורים, “מיוסדים על אדני מוסר־השכל לתועלת ילדי עם ישורון”, ושמו ‘לשון למודים’ [65]. מחברתו, וולף מאיר (קלאטאו [בּוֹהמיה], 1778 — פּראג, תרי"א/1850), היה שנים רבות מורה לעברית בבית־החינוך הנורמאלי בפראג וחיבר ביאורים לתנ"ך וספרי־לימוד רבים. קובץ־סיפוריו הגדול (148 עמ') נדפס בניקוד, עם תרגום גרמני, ורוב הסיפורים והמשלים שבו הם ליקוטים מעובדים — אם מן התלמוד והמדרשים ואם מספרות אירוֹפּה. אבל בשנת הופעתו של הספר (ת"ר/1840) כבר נמצאה ספרות־הילדים העברית במרכז־אירוֹפּה בעיצומה של דעיכה איטית, ובהשׁפעת רוחות ההשכלה, שהתחילו פונות מזרחה, היא מתחילה לעשות את צעדיה הראשונים על אדמת רוסיה.


סיכום החלק הראשון    🔗

חמישים שנותיה הראשונות של ספרות־הילדים העברית (1790 – 1840 ) היו תקופה של נסיונות והתחלות. מעצם טבעה הבראשיתי, היתה זו תקופה שלא הניבה כמעט הישגים ספרותיים בני־קיימא; שכן רוב היצירות שנכתבו בה לא נועדו לילדים קוראים, אלא לתלמידים שאינם דוברי עברית, מתוך תקווה עמומה כי יסייעו לגידולו של דור קוראים בעתיד. אך למרות ראשוֹנִיוּתה, לא צמחה התקופה מתוך חלל ריק ומציינת אותה גם המשכיות מסוימת. האגרונים וספרי־המוסר שיצאו בתקופת ההשכלה הם המשך טבעי לספרי־לימוד דומים, שנתחברו למען הילדים מאז המאה השש־עשרה, תוך מגמה ברורה לצקת לקנקן הישן תוכן משכּילי חדש.

זו היתה גם תקופה, שבה התחילו סופרים ותלמידים לעשות שימוש יומיומי בלשון העברית. ילדי ישראל במרכז אירוֹפּה (וכן בדרומה ובמערבה) לא למדו עוד את שפת אבותיהם מתוך ספרי־הקודש בלבד, אלא ניתנו בידיהם ספרים חדשים, שנכתבו במיוחד למענם ופיעמה בהם מרוח התקופה. זו היתה ספרות רבגונית ביותר, שהקיפה משלים וסיפורים קצרים, שירה ודראמה, ספרי מסעות ומדע פּוֹפּוּלארי, מקור ותרגום ועיבוד. ואם נחפש בספרות אותה תקופה סיפור ארוך לילדים, נמצא אותו בשני ספרים: מקורי — בצורת סיפור־במכתבים באגרון ‘כתב יושר’ לשלום הכהן, ומתורגם — ב’רובינזון הצעיר' של קאמפה — זאמוֹשץ.

סופרים רבים כתבו לילדים בתקופת ההשכלה המרכז־אירוֹפּית; שהרי אחת ממטרותיהם העיקריות של ראשוני המשכילים היתה יצירת כלים מתאימים לחידושו של החינוך היהודי. ובכל זאת היתה הכתיבה לילדים אצל רובם בבחינת עיסוק צדדי, שנמצא בשולי הפעילות הענפה לקורא המבוגר. והערתו של בן־זאב, בהקדמה ל’מסילת הלימוד‘, כי החליט “לרדת ממלאכות גדולות אל מלאכה קלה בעיני ההמון”, מוכיחה שכבר אז ראו רבים בכתיבה לילדים משום “ירידה”, או פחיתות־כבוד. סופר אחד ויחיד — דוד זאמוֹשץ — הקדיש באותה תקופה את עיקר אונו לטיפוחה של ספרות־הילדים העברית, וזכות־ראשונים כפולה ומכופלת שמורה לו בתחום זה: הוא חיבר את המחזה הראשון לילדים, הוא הראשון שסיפר לילד העברי על רובינסון קרוזו ויורדי־הים, והוא הראשון שהתמיד בעיסוק זה עשרות שנים וראה בו ייעוד שיש להתגאות בו, כפי שכתב ב’רסיסי מליצה’ (א [1821]:

מִבְּאֵרִי הִשְׁקֵיתִי יַלְדֵי עִבְרִים פַּעֲמַיִם

רָאִיתִי עוֹד נִחָר גְּרוֹנָם צָמֵא לְמַיִם;

הֶעֱתַקְתִּי דִבְרֵי חָכָם לֹא מִבְּנֵי עַמֵּנוּ,

מִשְׁלֵי מוּסָר מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי רֹב חֲכָמֵינוּ.


עָרַבְתִּי אֶת לִבִּי לְהוֹצִיא לָאוֹר שִׁירִים שׁוֹנִים

יְשַׂמְּחוּ לֵב יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל וְיָגִילוֹּ הַנְבוֹנִים.

הֵן יָמִים בָּאִים לְשׁוֹנֵנוּ תִּקָּרֵא אֲהוּבָה

תִּתֵּן לְרֹאשֵׁנוּ לִוְיַת חֵן, לֹא תִּהְיֶה עֲזוּבָה.

חזונו הפיוטי של זאמוֹשץ — תחיית הלשון בפי הילדים — שנראה בלא ספק אוּטוֹפּי בזמנו, זכה להתגשם, אך לא על הקרקע שעליה נבטו ניצניו הראשונים. שכן ההתחלה המבטיחה של ספרות־ילדים עברית במרכז־אירופה לא זכתה שם להמשך. האֶמנציפאציה שהוענקה ליהודי אוסטריה וגרמניה באמצע המאה התשע־עשרה הביאה לטמיעה גוברת בקרב אזרחי הארץ וגרמה לסגירתם של עשרות בתי־ספר יהודיים. לא קם שם דור חדש של קוראי עברית, וספרות־הילדים, שצמיחתה היתה בערי אוסטריה וגרמניה, התחילה מחפשת בית־גידול חדש.

עם חדירת ההשכלה לקהילות ישראל ברוסיה, התחילה גם ספרות־הילדים העברית לפנות מזרחה. לתקופה שנייה זו בתולדותיה מוקדש חלקו השני של הספר.


 

חלק שני:“לתת לנערים בינה” תקופת ההשׂכּלה באירוֹפּה המזרחית (1940 1880)    🔗

א. “לעשות סדרים בחינוך הבנים” בעיות החינוך במזרח־אירוֹפּה על רקע החיים החברתיים ותולדות הספרות    🔗

“דרכי החינוך להשכלת בני עמנו היו עד כה בשפל המדרגה, ודואג אני לנערים בני הדור החדש. אך יש תקוה לקצור ברינה אשר נזרע למענם. הלימודים אשר לא היו סדרים להם יהיו מבוטלים ותחתם יבואו לימודי אמונת אבותינו, הקולעים למטרת השכל והלב ונחוצים מאד לנערינו, למען יגדלו ויהיו לאנשים עברים ואזרחים”. דברי־תוחלת אלה כלל יצחק בר לוינזון (ריב"ל) במכתב־התודה ששיגר באוקטובר 1836 לצאר ניקולאי הראשון, לאחר שקיבל ממשלת רוסיה מענק בסך אלף רובל על ספרו ‘תעודה בישראל’ בשל היותו “ספר בלשון העברית, שעניינו הוא התיקון המוסרי של העם היהודי” (ראה נתנזון, 1890: 12 – 13).

אם כי לא היתה ל’תעודה בישראל' השפעה ישירה על החדרת רעיונות ההשכלה לרחוב היהודי במזרח־אירופה, הרי אפשר לראות בו — בדומה ל’דברי שלום ואמת' לנ"ה ויזל במרכז אירופה 45 שנה קודם לכן — תמרור המסמן את ראשית תקופת ההשׂכּלה העברית ברוסיה ובפּולין. ואמנם, בתולדות ההשׂכלה במערב־אירופה ניתן למצוא נקודות רבות, המקבילות לאלו שהתגלו יובל שנים לאחר מכן במזרחה של היבשת — הן בנסיונות־האכיפה של השלטון והן ביוזמות שיצאו מן המשכילים היהודים. ועם התפשטות רעיונות ההשכלה אל תחום־המושב ברוסיה רבתי, נוצרו גם שם השינויים הצפויים בדרכי החינוך, אותם שינויים שסייעו לצמיחתה של ספרות־הילדים העברית.

1. החינוך המסורתי השמרני

הוא שהיקנה את לימודי־היסוד למרבית ילדי ישראל במזרח אירוֹפּה עד סוף המאה התשע־עשרה; וכל הנסיונות החוזרים ונשנים — אם על־ידי השלטונות ואם מצד המשׂכּילים היהודים — להטות חינוך זה לאפיקים חדשים זכו תחילה להצלחה חלקית בלבד. והיו לכך סיבות חברתיות, לאומיות ודתיות, שקשה היה לבטלן. אולי יותר מבכל ארץ אחרת, חיו מרבית יהודי רוסיה ופּוֹלין חיים סגורים ומופנמים ב“תחום המושב”, מנותקים כמעט לחלוטין מן העולם הסובב אותם. ממשלת הצאר גזרה על היהודים חוקי דיכוי, שללה מהם את חופש התנועה, וסכנות רבות־ — פרעות, חטיpת ילדים ושליחתם לצבא ושאר פורענויות — איימו תמיד על קיומם. אין פלא אפוא, שהמוני היהודים הפגינו חשדנות עוינת כלפי כוונות הרפוֹרמה החינוכית, שיצאו מטעם הרשות, ראו בהן מזימה שתביא לחיסול ייחודם הלאומי ועשו כל מאמץ כדי להכשילן.

החיים ב“תחום המושב” והדבקות במורשת־האבות ניתקו את יהדות רוסיה מרוחות ההשׂכּלה, שהתחילו חודרות אליה מן המערב והשאירוה מסוגרת וקופאת על שמריה — הן בחיים החברתיים והכלכליים והן בחינוך המסורתי שהעניקה לילדים. החינוך ב“חדר”, שהתרכז בלימודי־קודש בלבד ושלט ברוב קהילות ישראל — אם כי בהיקף שהלך והצטמצם בהדרגה — עד ראשית המאה העשרים, תואר בספרים, במאמרים, בתעודות ובמחקרים לאין־ספור. המשׂכּילים תקפו את מוּמיו הרבים, והיו גם רבנים מתקדמים, שהטיפו לשפר את דרכי הלימוד בו. הנה, למשל, תיאור אותנטי אחד מרבים, שנדפס בעיתון עברי בשנות השבעים,157 והמבליט את התוצאות השליליות של החינוך המסורתי:

על־פי הרוב למדו הנערים קרוא עברית בספרי התפילה ואחר כן שמו מלמדיהם את פניהם אל כתבי־הקודש מבלי שים אל לב כי רבים מדבריהם, סיפוריהם וביותר לשונם העשירה, ככל לשונות הקדם, במלים מושאלים ובביטויים נשגבים, קצרה בינת נערים בני שבע להבינם. על כן לדאבון לב כל אוהב עמו ושפתו, לא יעשה הלימוד הזה כל פרי.

דרך־לימוד זו נכפתה על הילדים דור אחר דור, בלא שמעצביה ומיישמיה יתנו דעתם אם אמנם היא הולמת בתוכנה ובתכליתה את רוח הילדים, כושר תפיסתם וטובתם. והילדים עצמם, כשגדלו, לא נשאו אתם זכרונות מַרנינים מן השנים שבילו ב“חדר”, אותן שנות־ילדות רגישות, שנועדו לספיגת דעת ולעיצוב האישיוּת. אם נפתח את זכרונותיהם של סופרים, שילדותם עברה עליהם ב“חדר”, נמצא בהם שורות מעֵין אלה:

מתשע בבוקר עד שמונה בערב כלא [הרבי] אותנו, ילדים בני שמונה תשע, בקיץ ובחורף, בחדר קטן וצר ועינה את מוחנו בחכמה רבה, שוודאי לא היתה לפי השגתנו. הוא התחיל ללמד אותנו תלמוד, בבת אחת משנה וגמרא. אם המאמרים הקצרים של המשנה, הקרובים בלשונם אל הצורות של התנ"ך, עוד היו מוכנים לנו, הנה השקלא והטריא של הגמרא, עם הלשון הארמית והפלפולים החריפים, היו עינוי־נפש למוחו של הילד. (דובנוב, תרצ"ו: 84)

בדומה לתולדות החינוך היהודי באוֹסטריה, נעשו גם ברוסיה הנסיונות הראשונים “לעשות סדרים בחינוך הבנים” ביוזמת השלטון; ובדומה ליוזמתו של הקיסר האוֹסטרי, נדונו גם יוזמותיו של הצאר ניקוֹלאי לכישלון. עוד בשנת 1802 המליץ “הועד הממשלתי לרפוֹרמה יהודית” לסייע ליהודים להגיע להשׂכּלה בלא אמצעי־כפייה “ולהסיר כל מכשול העשוי להרתיעם מהתקדמותם”. כעבור שנתיים החליט מיניסטריוֹן ההשׂכּלה, כי “כל ילדי היהודים, בלא הבדל מילדים אחרים, ראויים להתקבל בכל בתי־הספר הרוסיים”. ולאחר שגם צו זה — ואף נסיונות נוספים שבאו בעקבותיו — לא הועילו, נתמנה ב־1840 “ועד לקביעת דרכים לתיקון חינוכם של יהודי רוסיה”, ושׂר־ההשׂכּלה הרוסי, סרגיי אוּבארוֹב, מינה את ד"ר מנחם (מאקס) ליליינטאל להיות יועצו בשאלת השׂכּלת היהודיים. ליליינטאל (מינכן, 1815 – סינסינאטי [ארה"ב], 1882), שניהל לפני כן בהצלחה את בית־הספר היהודי בריגה, ערך מסע נרחב בערי תחום המושב, בניסיון לשכנע את היהודים בכוונותיה החיוביות של הממשלה ולהניעם לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר הממלכתיים. אך בעוד שהמשכילים המעטים קידמו בברכה את תוכניתו של אוּבארוֹב (ראה, למשל, פין, 1845). נתקל ליליינטאל בהתנגדותם הגלויה של ההמונים. במינסק, למשל, נתקבל בקריאות־בוז נזעמות: “מה לך, עוכר ישראל, כי באת אלינו לבלע את הקודש ולהשחית את בנינו?” (ראה מנדלשטאם, תרל"ז, ב: 20). כשנוכח ליליינטאל לדעת כי שליחותו נדונה לכישלון — ואולי גם שוכנע כי תוכניתה של ממשלת רוסיה אינה מכוּונֶת לטובת היהודים158 — התפטר ממשרתו והיגר בחשאי לארצות־הברית.

את מקומו של ליליינטאל במינסטריון ההשׂכּלה תפס ד“ר אריה ליאון מאנדלשטאם (זאגיר [ליטא], 1819 — פּטרבּוּרג, 1889), שהיה לפני כן מזכיר אספת־הרבנים שקראה ב־1843 לממשלת רוסיה לעודד את לימוד המדעים בקרב היהודים. מאנדלשטאם ניגש במרץ רב לארגן רשת של בתי־ספר ממשלתיים בתחום המושב, ותוך שנים מעטות נפתחו כמאה מוסדות־חינוך, שנועדו לשמש פרוזדור מן החינוך הדתי השלם אל ההשׂכּלה החילונית. אך כמו באוֹסטריה בימי הוֹמברג (ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ד, סעיף 1), התקיימו גם בתחום המושב ברוסיה רבים ממוסדות אלה על גבי הנייר בלבד, או ש”עמדו בקהילות רבות כמתבודדים ולא היה להם שום יחס לעדה" (צדרבויים, תרמ"א: 16). אבל היו גם ערים אחדות — וילנה, פּוֹלטאבה, ז’יטוֹמיר ועוד — שבתי־הספר שנפתחו בהן העמידו תלמידים רבים.

אבל מאנדלשטאם לא הסתפק בארגונה של רשת בתי־הספר ובהפעלתה. כהוֹמברג בשעתו שקד גם הוא — בעידודה של הממשלה ובסיועו של בנימין אחיו — על חיבורם של ספרי־לימוד לבתי־הספר: אַלפוֹן, ליקוטי משנה, ביאורים, מקראות ועוד (ספרי־הלימוד שלו יידונו בפרק הבא). אלה נדפסו ברבבות עותקים, נמכרו לפי צו מיניסטריון־ההשׂכּלה, ולמרות קבלת־הפנים המסויגת של החוגים השמרניים, מילאו תפקיד חשוב בהפצת ההשׂכּלה בקרב הנוער היהודי, ומהם שהיו חומר־קריאה ספרותי חילוני ראשון כמעט במזרח־אירוֹפּה.

מן הדין להודות אפוא, שגם אם התכוונה ממשלת רוסיה, בנסיונות־הכפייה שלה לשלוח את ילדי ישראל לבתי־ספר ממשלתיים, להביא לטמיעתם של היהודים, היתה מעורבות זו גורם ראשי בחידוש פניו של החינוך העברי במזרח־אירופה. חדירת ההשׂכּלה מן המערב, הקמתם של מרכזי מסחר ותעשייה, שגרמה ליצירת מעמד חדש של יהודים אמידים ובעלי השפעה, וכורח ההסתגלות לתנאי החיים החדשים — כל אלה חייבו להעניק לדור הצעיר תכנים חדשים, שמערכת החינוך המסורתית לא יכלה — וגם לא רצתה — להקנותם. ואם החוגים השמרנים, שראו בשינוי החינוך פגיעה ביסודות הדת, קידשו מלחמה על כל דבר שהיה בו מרוח ההשׂכּלה (כולל ספרי קריאה חילוניים!) — המשׂכּילים לעומתם הטיפו, בעידודם של השלטונות, להעביר אל תחום המושב את בית־הספר האירופי על תכניו החשים: לימודי חול, חינוך מקצועי, ומעל הכל — לימוד העברית כשפה חיה בעלת מורשת ספרותית עשירה ומתחדשת.

2. הסופרים העברים הראשונים

במזרח־אירופה, שהיו רובם ככולם גם מורים לילדי ישראל, נעשו באופן טבעי גם נוֹשאי דברה של תנועת ההשׂכּלה. הם הכירו, כי טובת העם מחייבת את שינוי פני החינוך, ועל כן לא אמרו די בהטפה ובכתיבת מאמרים וספרים על צורך זה, אלא גם יזמו ולקחו חלק בפתיחתם של בתי־ספר חדשים. לכן אין תימה, שראש המטיפים למען “תיקון החינוך העברי על דרך ההוּמאניזאציה, כדי להכשיר אדם מישראל לקיום אנושי המרחיב את הדעת” (הלקין, תשט"ו: 221) היה גם מאבות הספרות העברית החדשה ברוסיה, הלא הוא יצחק בר לוינזון (קרמניץ, 1788 – שם, 1860), שכּוּנה על דרך ההפרזה “מנדלסון של יהדות רוסיה”. כל כתיבתו של ריב“ל — החל במחקרים ומאמרים ועד שירים וסאטירות — יועדה למטרה אחת ויחידה: הפצת ההשׂכּלה בישראל. אך את הרושם העז ביותר עשה ספרו ‘תעודה בישראל’ (וילנה, 1828; מהדורה ד: וארשה, 1901), שהיה “נר הראשון לרגלי ההשׂכּלה פה במדינה לאחינו בני ישראל” (כדברי ריב"ל בהקדמתו למהדורה ב של הספר, וילנה, 1856). בארבעת שערי הספר ניסח ריב”ל בסגנון עממי ובהיר ארבעה עיקרים, הנראים היום אמיתות פשוטות ומובנות מאליהן, אך נראו כחידוש מהפכני בדורו: טובת העם מחייבת, שכל יהודי יֵדע את הלשון העברית על בוריה; ילמד שפות זרות, ובעיקר את לשון המדינה; ירכוש לעצמו “חוכמות חיצוניות” והשכלה כללית; ואחרון חשוב — יעדיף את המלאכה על המסחר ויצעד “בעקבי אבותינו הקדמונים לעבוד גם עבודת האדמה”. את עיקריו אלה ביסס ריב“ל בבקיאות מפליאה על־ידי שפע של מובאות וראיות מן המקרא, התלמוד וספרות־ישראל לדורותיה, בהוכיחו שגדולי ישראל בכל הדורות היו אנשים משכילים, יודעי לשונות ובקיאים בכל המושכלות והמדעים”.

וכיוון שהשכלת העם חייבת להתחיל בגיל צעיר, הקדיש ריב“ל מקום רב בספרו לחינוך הילדים. הוא תקף את “סדר הלימוד המהורס בינינו” והשמיע כתב־אשמה מזעזע ורב־העזה על ה”חדר“, מלמדיו ושיטות הלימוד שהיו נהוגות בו: “חדרי מוות הן המה בתי־ספרינו הנקראים חדרים”, כתב ריב”ל, “מה אגיד ואספרה אחת מני אלף מהשחתת הלימוד במדינתנו, הן כמוני כמוך ידעת, קורא נעים! עוד זכור תזכור את ימי ענייך ומרודך בירח קדם, בהיותך אסור תוך חדרי מוות אלה. עוד אזניך תצלינה מקול נוגש מלמדך, הרודה בשבט זעמו מן הנשף [=טרם־שחר] עד הערב”. המלמד הוא בעיניו “איש בער אשר לא ידע לשון וספר, איש פרא באין תרבות ומוסר”, וסגניו “כולם בורים גדולים, לא נמצא דוגמתם לרוע בכל הארץ” (לפי מהדורה ג, וארשה, 1878, עמ' 25. ההדגשה במקור). טובת החינוך מחייבת “לתקן בכל עיר ופלך בתי־הספר על פי סדר ישר ללימוד הדת, התורה והמוסר ולשון המדינה והחשבון וכיוצא בו מההכרחיות” (שם, 165),159 שבו יתקדמו הילדים בלימודיהם מן הקל אל הכבד,160 ולמענם יש לחבר ולהדפיס ספרים “המסכימים עם שנות הילד”. ואלה “מחויבים להיות מוגהים יותר מכל הספרים, מפני שהתינוקות משתמשים בהן” (שם, 28, הערה). רק בדרך זו יהיו הילדים “לומדים בשמחה ולא מאימת הרצועה” (שם, 26).

אין פלא ש’תעודה בישראל' נתקבל בהתלהבות על־ידי המשׂכּילים, ובמקומות שונים אף נוצרו חוגים לביצוע תוכניותיו. גם מיניסטריון־החינוך הרוסי רכש כמות ניכרת של עותקים, “להפיצם בבתי־הספר לבני ישראל” (כעדותו של דב בר נתנזון בהקדמה ל’תעודת בישראל', מהדורה ג), ובכמה מאותם בתי־ספר אף לימדוהו בכיתות (ראה גוטלובר, תרל"ט: 780).161 בדרך זו סייע הספר להכשרת הקרקע והכשרת הלבבות להפצת ההשכלה ולתיקון פני החינוך, ובעקבותיהם — לצמיחה של ספרות־ילדים עברית ברוסיה.

לצד ריב“ל תבעו גם סופרים עבריים אחרים “לעשות סדרים בחינוך הבנים”: יהודה לייב מיזס (1798 – 1831) ניסח תוכנית מפורטת של ההשכלה העברית, שבה הטיף בין השאר ללמד את הילדים חוכמות חיצוניות ולדאוג לחינוכן של הבנות (בהקדמה לקארו, 1824, בההדרתו). יצחק ארטר (1791 – 1851) הטיף גם הוא ללמד את הילדים לימודים עבריים וכלליים, בהוסיפו, שלימודי החול הנלמדים בעברית נעשים לימודי קודש: “כל טוב וכל ישר אשר דרך־חול לו בלשון נכר — על שפתי יקדש” (ארטר, תרס"ח :23) אבל אחד מראשי המדברים בדור ההוא נגד שיטות־הלימוד המיושנות, שגם עשה הרבה למען התאמת הלימוד לרוח הילדים, היה אברהם מאפו. כריב”ל ב’תעודה בישראל', יצא גם מאפו בקיטרוג חריף על דרכי הלימוד המייגעות בימיו: “דורנו דור חכם בעיניו, כי ירקידו ילדיהם מראשית הקריאה אל מרומי הפלפול”, כתב בלעג מר בהקדמה לספרו ‘חנוך לנער’ ([82]; תרי"ט). לאחר עשרים וחמש שנות הוראה ידע הסופר־המורה מנסיונו עד כמה חשוב להנעים את הלימוד על הילדים ולהתאים את החומר הנלמד לכושר תפיסתם: “מנעו את הילדים מכל עמוק ונשגב”, תבע מן המחנכים, “ותנו למו דברים נכוחים וקלים” (שם. וראה גם להלן, פרק ג, סעיף 1); ומאפו לא רק נאה דרש, כידוע, אלא גם נאה קיים.

תביעות חוזרות ונשנות אלה ודאי שהיתה להן השפעה. מלמדים לא מעטים התחילו מכניסים ספרי־לימוד ל“חדרים” שלהם והנהיגו בהם גם לימודי חול. באותם מקומות, שהשפעת המשכילים איפשרה זאת, נפתחו בתי־ספר פרטיים לילדי ישראל, שפעלו בשיטות מתקדמות, ובתוכנית־הלימודים המגוונת שלהם נכללו לימודי עברית לצד מקצועות חילוניים.

האב־טיפוס של בתי־הספר העבריים החדשים בגאליציה, פּוֹלין ורוסיה היה בית־החינוך (“פריישולע”), שפתח יוסף פרל בטארנוֹפּוֹל בשנת 1813. אין זה מקרה, שפרל העניק לבית־ספרו שם הדומה לבית־הספר החופשי “חינוך נערים” הברלינאי (ראה לעיל); אותו מוסד היה לו לדוגמה במתכונתו ובתוכנית־הלימודים שלו: מקרא ומשנה, דקדוק עברי והיסטוריה, חשבון ולשונות זרות וכו‘. אבל הסופר פרל (1773 – 1839), בעל ‘מגלה טמירין’, ביקש להעניק לתלמידיו לא רק השׂכּלה, אלא גם דברי ספרות עברית: בבית־הדפוס, שהוקם ליד בית־ספרו, הוציא שלושה לוחות־שנה בעלי צביון ספרותי עממי: לוח לשנת תקע“ד (עם “לוח הלב, אשר כל קורא ימצא מרגוע לנפשו”) ושני המשכיו לשנים תקע”ה ותקע"ו, שנקראו בשם ‘ציר נאמן’ [466]. בשלושת השנתונים הללו (שנמכרו רק בבית־החינוך) כלל פרל דברי אגדה, סיפורים, “בחינות הטבע”, משלי מוסר, חידות ועוד — חומר עשיר, שבחלקו הגדול היה, כנראה, מתורגם או מעובד (הדברים באו בלא חתימה). יש הרואים ב’ציר נאמן’ את “כתב־העת העברי הראשון בשביל הנוער” (1928, Weissberg: 83; וראה גם להלן, חלק שלישי, פרק ז);אך גם אם לא צוין במפורש שה“לוחות” נועדו לבני־הנעורים — ואפשר שפרל יעד אותם לקוראים בני כל הגילים — עיון בתוכנם הקל, ששולבו בו פרקי ספרות, מדע פּוֹפּוּלארי ופרפראות (“דברי חכמים ואמרי בינה, לקחת מוסר־השכל”), יוכיח שהם כוונו בעיקר לקוראים הצעירים.

בעקבות “בית החינוך”, שנעשה כעבור זמן בית־ספר ציבורי מוּכּר,162 נפתחו בתי־ספר עבריים נוספים במזרח־אירוֹפּה; ואין זה מקרה שרובם הוקמו על־ידי תלמידיו של פרל, או שפעלו בהשראתו. כזה היה בית־הספר העברי הראשון ברוסיה, שנוסד באוּמאַן ב־1822 על־ידי הירש בר הורוויץ,163 וכזה היה בית־הספר הראשון באוֹדסה, שייסד בשנת 1829 הפדאגוג בצלאל שטרן (1798 – 1853), בוגר “בית החינוך” של פרל. ובדומה לפרל, הקדישו סופרים ומשוררים עבריים את מיטב עיתם ואונם לחינוכם של ילדי ישראל: בית־הספר בקישינב נוהל על־ידי החוקר יעקב גולדנטאל (1815 – 1868 )164 והמשורר יעקב אייכנבוים (1796 – 1861);165 “בית־הספר לילדי ישראל” בוילנה נוסד ב־1840 על־ידי הסופר מרדכי אהרן גינצבורג והמשורר שלמה זאלקינד (1806 – 1868); ובבית־הספר העברי בקובנה לימד אברהם מאפו שמונה־עשרה שנה — השנים שבהן הוציא את מרבית ספריו.

מוסדות־חינוך אלה — ואותם שנפתחו אחריהם בריגה, ברדיצ’ב, מינסק ובערים אחרות — הביאו רוח חדשה אל הרחוב היהודי. על אף המאבקים הכפולים שנכפו על בתי־הספר, הן מצד החוגים השמרניים והן על־ידי הממשלה, שהפכה כמה מהם למוסדות־חינוך ממלכתיים, זכו רבים מהם בתמיכתו הגוברת של הציבור, שהתחיל מכיר בערך ההשׂכּלה. המורים־הסופרים, שהוֹרוּ בבתי־ספר אלה, חיברו גם את ספרי־הלימוד העבריים הראשונים שיצאו באירוֹפה המזרחית, תחילה בקילוח דק ואחר־כך בזרם גובר והוֹלך. פעילות ספרותית זו התקדמה תחילה בוילנה, שבה התחילו לצאת בעשור הראשון למאה ה־יט ואילך ספרי־לימוד עבריים לדקדוק, גיאוגרפיה וחשבון, “למען לא נהיה לבוז בין העמים”.166 כמה מאותם מורים־סופרים וילנאים נעשו אפוא חלוצי הספרות העברית במזרח־אירוֹפּה — ספרות שנקראה גם היא בעיקר על־ידי בני הנעורים והצעירים המשכילים. מ"א גינצבורג, ממייסדי בית־הספר העברי בוילנה, היה אולי הראשון, שהדפיס ספרות עברית חילונית ברוסיה: ‘גלות הארץ החדשה’ לקאמפֶּה ([205]; וילנה 1883. ראה חלק ראשון, פרק ז, סעיף 2), חמישה ספרי היסטוריה, הכתובים בסגנון רהוט (אבל לוקה בשגיאות דקדוקיות) ושני אגרונים רבי תפוצה — ‘קרית ספר’ (וילנה, 1835; מהדורה ה: וארשה, 1883) ו’דביר' ([69] וילנה 1844; מהדורה ד: וילנה, 1883) — שכללו בין השאר “מליצות, משלי מוסר ותולדות אנשי שם, ללמד את ילדי בני עמנו לשון לימודים”, ככתוב בשער של ‘דביר’.

קלמן שולמן (1819 – 1899), שהורה תריסר שנים בבית־הספר הריאלי בוילנה, כיוון גם הוא את מרבית ספריו לבני־הנעורים, כפי שהודה בעצמו במכתב לשניאור זק"ש (לאפין, 1857: 85). עשרים ושמונת הספרים שחיבר בשלושים שנות פעילותו הספרותית — החל בספרי היסטוריה, גיאוגראפיה וחקר ארץ־ישראל ועד לעיבודי רוֹמאנים — נכתבו על טוהרת הסגנון המקראי, והקוראים העברים הצעירים בני המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הוקסמו מספרים אלה ומשפתם — “אחת השפות היפות המתנוססות בארץ החיים” (שולמן, תרכ"א: 9) — והושפעו מהם עמוקות.167

ספרי־הקריאה העבריים הראשונים, שיצאו באירוֹפּה המזרחית בשביל בני־הנעורים, היו אפוא עיבודים ותרגומים; ואף־על־פי שהיו אלה יצירות בלטריסטיות במקורן, יעדו אותן מתרגמיהן למטרות לימודיות־משכיליות, “לתועלת ילדי בני עמנו”; בין אם היו אלה סיפורי המסע לקאמפֶּה בעיבודו של מ“א גינצבורג, או הסיפּוּר ההיסטורי ‘הריסות ביתר’ לד”ר שמואל מאיר [219] בתרגומו של שולמן.168 ואמנם, כמה מספרים אלה שימשו גם, כפי שצוין לעיל, כספרי לימוד בבתי־הספר. סיפּוֹרת מקורית לילדים התחילה צומחת באירוֹפּה המזרחית רק במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה — אם מתוך ספרות “מבוגרת”, שנכבשה על־ידי הקוראים הצעירים, ואם מתוך מקראות, שחוברו על־ידי סופרים־מחנכים. לחמש מקראות ראשונות מוקדש הפרק הבא.


ב. מקראות עבריות ראשונות במזרח־אירופה    🔗

מחבריהן של המקראות העבריות הראשונות במזרח־אירוֹפּה, שנועדו לבתי־הספר היהודיים החדשים — בין מיסודה של ממשלת רוסיה ובין אלה שייסדו המשכילים — לא נזקקו ליצור יש מאין. לפניהם היו המקראות, שנתחברו על־ידי משכילי ברלין וּוינה והיו בשימושם של מחנכים בתחום המושב;169 וכיוון שבכמה ממוסדות־החינוך האלה הונהגו גם שיעורים בגרמנית וברוסית, הכירו המורים גם את הכרסטומאטיות הלועזיות הפּוֹפּוּלאריות (כגון הכרסטומאטיות הגרמניות של קאמפּה, שניידר ואולנדורף, או המקראות הרוסיות שהוציאו נ“א נוביקוב וק”ד אושינסקי, ומאוחר יותר ה“אלפונים” של טולסטוי), יכלו ללמוד ממחבריהן ואף לשאוב מתוכן חומר ספרותי המתאים לצורכיהם. ובכל־זאת ניצבו מחברי המקראות מול משימה שלא היתה פשוטה כלל: כיצד לכרוך יחד חומר ספרותי, שיהיה בו גם ממורשת היהדות, גם מ“מידות טובות ודרך־ארץ” וגם “מעולף בסיפור נחמד”, כדי שהילד יקרא מתוך רצון ויזכה להנאה.

לבטים אלה ניכרים היטב במקראות שייסקרו בדפים הבאים.

1. ‘אלף בית’ מאת א"ל מאנדלשטאם

הצעדים המשמעותיים הראשונים “לעשות סדרים” בחינוכם של ילדי ישראל במזרח־אירוֹפּה נעשו, כאמור לעיל, ביוזמתה של ממשלת רוסיה. וכשהחליט מיניסטריון־ההשכלה הרוסי להוציא ספרי־לימוד בשביל בתי־הספר היהודיים הממלכתיים, נמסר תפקיד זה כדבר המובן מאליו לפקיד הממונה על ענייני היהודים במיניסטריון — ד“ר אריה ליאון מאנדלשטאם — ממש כפי שנמסר ארבעים שנה קודם לכן תפקיד דומה מטעם ממשלת אוֹסטריה לנ”ה הוֹמבּרג, המפקח על בתי־הספר היהודיים הממלכתיים בגאליציה.

באופיו של מאנדלשטאם — העילוי הצעיר מזאגר, אשר ספג מילדותו את רוח ההשכלה האירוֹפּית, שחדרה אל עירו דרך הגבול הסמוך, והיה כנראה היהודי הראשון שסיים אוניברסיטה רוסית — נמזגו שקידת החוקר הלמדן עם דינאמיות העסקן הציבורי. נושא המחקר שלו היה הפעילות המדינית בממלכת ישראל; אך כשנרתם לשירותה של ממלכת רוסיה הקים לעצמו גם יריבים לא מעטים. בעוד שהעיתונות העברית חלקה שבחים למאנדלשטאם, השוקד “ליסד בתי־ספר, לבחור מורים מכל אשר ייטב בעיניו, גם לבחור ספרים, או לחברם בעצמו אם לא ימצא מן המוכן” (‘המגיד’, 1873, גיל' 34, 392), האשימוהו כמה מן המשכילים וראשי הקהילה כי הוא מנצל לטובתו הפרטית את משׂרתו ואת התקציבים שהועמדו לרשותו. בשל האשמות נאלץ להתפטר ב־ 1857, וסופו שמת בדחקות ובחוסר כל.

כעשר שנים (1846 – 1857) עסק מאנדלשטאם באספקה קבלנית של ספרי־לימוד — מליקוטים ותנ“ך מבואר ומתורגם ועד מיליון עברי – רוסי, שנתקבל בברכה על־ידי המשכילים הצעירים. במרבית ספריו אין יצירה של ממש, שכן מאנדלשטאם עשה לעצמו מלאכה קלה: הוא שכר לבלרים, שהעתיקו בשבילו פרקים שלמים מספרי הרמב”ם, בן־זאב, הומברג ואחרים, ואחר־כך ישב לעורכם, לא תמיד מתוך הקפדה שהדברים אמנם יובנו לילד.

ספרו היחיד, שיש לו חשיבות לתולדות ספרות־הילדים, בהיותו המקראה העברית הראשונה שיצאה במזרח־אירוֹפּה, הוא ‘אלף בית, ספר חנוך נערים ללמד בני ישראל ספר ולשון עבר’ ([76]; א. וילנה, תר“ט/1849; ב. וילנה, תר”י).170 ספר עב־כרס זה (540 עמ' בשני חלקיו!), שנדפס באות גדולה ומנוקדת ובשוליים רחבים,171 הוא מיזוג מוצלח של פרקי לימוד וקריאה, העשוי במתכונת ‘מסלת הלימוד’ לבן־זאב [28]: שיעורי דקדוק קצרים, שביניהם שולבו יצירות ספרותיות מגוונות — משלים, פתגמים מחורזים, תיאורי הווי וסיפורים קצרים, וכן אמרי מוסר, פרקי גיאוגרפיה וליקוטים ממקראות קודמות.

קשה מאוד לקבוע היום מה חלקו הממשי של מאנדלשטאם במקראה זו, ואפילו מה הם המקורות שמהם שאב, ליקט ותירגם את הסיפורים והמשלים הרבים; שכן שום יצירה כמעט אינה חתומה בשם מחברה, והספר חסר גם הקדמה — תופעה נדירה ביותר באותם ימים! — שתרמוז על מקורות אלה. אחיו בנימין (שהשתתף בעריכת כמה ספרים) כתב אמנם, כי בידי מאנדלשטאם “עט סופר אשר יזוב דבש וחלב לילדים”, כלומר: העורך השתתף גם בכתיבה ממש; אך רק בדיקה והשוואה מדוקדקות עשויות לאתר את הספרים הלועזיים (והעבריים), שהיו לנגד עיניו של בעל ‘אלף בית’.

הסיפורים הקצרים — כל אחד עמוד לערך — כתובים בסגנון מקראי פשוט, נקי כמעט ממליצות. מיעוטם שאולים ממקורות יהודיים, ביניהם המעשה בדוד שהסתתר במערה ועכביש ארג את קוריו על פתחה (אלף־בית דבן־סירה), חיי נחום איש גמזו המסתפק במועט (מגילת תענית), או העיוור והפיסח שעזרו זה לזה (סנהדרין). סיפורים אחרים הם עיבודי אגדות־עם, ביניהם הויכוח בין העב הקל לעננים הכבדים, או הסיפור על הנץ שגדל בין ברבורים; ואילו הסיפורים הדידאקטיים תורגמו או עובדו מכרסטומאטיות גרמניות: תמר טובת־לב הדואגת בימי החורף לציפורים; או אבשלום הסקרן, שנהג להאזין בסתר לשיחות הזולת. הסיפור המרשים ביותר במקראה הוא המעשה בדגל הקרוע וביריעת־המשי היקרה. בין המשלים השיריים, שגם הם אינם חתומים, מצויים כמניין ממשלי קרילוב בתרגום עברי ראשון, כבד ומסורבל, ביניהם “החמור וזמירת הליל”, “הולכי הדרך והכלבים”, “הנשר והנחש” ועוד. התרגום נעשה כחמש שנים לאחר מות קרילוב. כאשר “בכל רחבי־רוסיה היו הילדים מתחנכים” על משליו (קלוזנר, תשי“ב – תשי”ח, ד: 320), ובמהרה הופיעו תרגומים מוצלחים הרבה יותר (ראה להלן, חלק שלישי, תחילת פרק ה). פרקי קריאה אחדים ב’אלף בית' משקפים את מצבה של המשפחה היהודית באותם ימים, כגון יחס הילדים להוריהם: “גם קשורה נפש הבנים בנפש אמם יותר מבנפש אביהם”, כי האם נמצאת עם הבנים בעוד ש“האב ינוד ינוע תמיד למקנה קניינו ולמלאכתו”. פרקי הגיאוֹגרפיה מספרים על ארץ כתים (סין), על מדבר “סערה” (סהרה) ועל יושבי אמריקה שהכניעו “את יושבי הארץ וישימום למס, גם מאפריקה הביאו עבדים ושפחות לרוב ויעבידום שם בפרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”. בדומה למקראות ולספרי־המוסר, שיצאו במרכז־אירופה, נכללו גם ב’אלף בית' יחות על התנהגות הצעיר בחברה ורכישת נימוסים נאים, נושא שהעסיק כל־כך את ראשוני המשכילים:

ויוֹתֵר מִכֹּל, בְּנִי, הִּזּהֵר מִדַּבֵּר דָּבָר רַע,

מִלִּקְרֹץ עַיִן וּמִלְּעַקֵּם שְׂפָתַיִם עַל רֵעַךָ לִפְנֵי אֲנָשִׁים

זָרִים. אִם מָצָאתָ בּוֹ חֵטְא הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אוֹתוֹ בַּסֵּתֶר, אֲבָל

מוֹצִיא שֵם רַע עֲווֹנוֹ גָּדוֹל מְאֹד.

ולסיום

סוֹף דָּבָר, בְּנִי, אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת אָהוּב לַבְּרִיוֹת — אֳהַב אֶת הַבְּרִיוֹת.

נוסף על אלה העתיק מאנדלשטאם לספרו את הפרק “חינוך מוסר לנערים” מתוך ‘מסלת הלימוד’ לבן־זאב [28] ואת הפרק “מחובת האדם למדינה” מתוך ‘אמרי שפר’ להומברג [30], והטעם לבחירה זו ברור מאליו. אך אם מצויים ב’אלף בית' פרקים שלמים, שהועתקו מתוך ספרי אחרים, דומה שזהו גם ספר־הילדים העברי הראשון, שעודד את הילד לעסוק בקריאה לשמה:

מה טוב לך אם הסכן הסכנת בילדותך לקנות בכספך ספרים קטנים ויפים לקרוא בהם לעת מצוא: ספרי מוסר, ספרי משל ומליצה וספרי כתב וחכמה. אבל גם מתענוגי הילדים אל תנח ידך ושמחת גם אתה בימי שחרותך ככל בני גילך.

כך קישר מאנדלשטאם את הנאת הקריאה עם תענוגות המשחק, למען תדמה ילדותו של הנער העברי לילדותם של בני גילו האחרים.

‘אלף בית’ זכה, כאמור, לקבלת־פנים מסויגת מצד החוגים השמרניים, מתנגדי הרפורמה החינוכית, שנכפתה “בחסדם של מלכי חסד”. בעוד שמילונו הרוסי־עברי של מאנדלשטאם זכה לתפוצה עצומה (שכן בעזרתו למדו הצעירים המשׂכּילים את השפה הרוסית), היו אלפי עותקים של ‘אלף בית’ מונחים במחסני הממשלה; הספר נמכר בעיקר בצו מיניסטריון־ההשכלה ונלמד בעיקר בבתי־הספר הממשלתיים.

גם הביקורת לא האירה פניה ל’אלף בית'. המורה פינחס אולקיניצקי, בעל סידרת הרשימות הארוכה “פי הנסיון” (אולקניצקי, תרכ"ז,172 כתב על הספר בהסתייגות עוקצנית: “אם כי מטרתו של החכם מ…ם173 היתה לטוב”, ציין המבקר, “פעולתו איננה רצויה”. לאחר שתקף את תרגילי השינון, שהם קשים, לדעתו (הייתכנו כל אלה בנער קטן אשר עוד לא למד קריאת הלשון?"), חתם את ביקורתו בסיפור על שיחה שקיים עם משכיל גרמני, שיחה שמסקנתה מתבקשת מאליה:

ובצדק שאלני אשכנזי נוצרי אחד, שמצא את הספר הזה על שולחני: מה יחפוץ המחבר בספרו זה? אם בעבור שפת האשכנזית174 — הלא תמצאו משטרים טובים ונכוחים מזה ללמוד אשכנזית; או אולי מטרת המחבר ללמדכם רק עברית? ואנוכי אמנם השיבותיו: בנוגע לעברית ידעתי אנוכי כי לא יועיל מאומה..

על תכלית פשוטה ונכבדה שלישית — הענקת פרקי־קריאה לילד העברי — לא חשב אולקניצקי כלל. אבל לא רק הוא לא נתן דעתו על כך; בשנת 1872 ראו אור בוארשה שורות בוטות אלה:

ראיתי בכל הספרים שעשו סופרי ישראל בדור דור, וספר־הקריאה לילדים רכים, יכיל סיפורי מוסר נעימים לוקחי לב וכתובים ברוח ספרי הקודש אין. סופרי ישראל כתבו ויכתבו כל ספריהם לגדולים, ואת צעירי הצאן לא ידעו.

על מחבר הקטע הזה ועל ספריו ידובר להלן.

2. 'מודע לילדי ישראל מ"מ בנדטזון ומקראותיו

היתה זו, אולי, פעם ראשונה שבמזרח אירוֹפּה נכתבו דברים ברורים ומפורשים כל־כך על נחיצותו של “ספר־קריאה לילדים רכים”, עם קיטרוג על סופרי ישראל, המזניחים את “צעירי הצאן”. כתב אותם פּדאגוֹג וסופר־ילדים שנשכח ברבות הימים, מנחם מאנוש בֶּנדֶטזון (גרודנו, 1817 — שם, 1888; וראה הבּיוֹגראפיה של מילר, 1888). את המשפטים הנוקבים שהובאו לעיל כתב בהקדמה לספרו השלישי, ‘מודע לילדי ישראל’ [234].

לאחר שנות־לימוד ב“חדר” ובישיבה יצא בנדטזון לברסלאו, שם למד לשונות ומדעי־הרוח. ב־1847 הוציא בעיר זו את ספרו הראשון, ‘המוסר, או אחרית רשע’ שהוא עיבוד סיפורו הגרמני של הצנזור וולף טוּגנדהוֹלד, “Der Denunziant” (1833), המתאר פרשייה עגומה מחיי היהודים בפּוֹלין. מקץ עשר שנות־לימוד חזר בנדטזון ב־1853 לגרודנו, ולאחר שנכשל נסיונו לפתוח בית־ספר פרטי מודרני, לימד עשרים שנה בבית־הספר היהודי הממשלתי בעיר־מולדתו והקים דורות של תלמידים.175

שלא כסופרים רבים בדורו, שעסקו גם בענייני ציבור, היה בנדטזון אדם תלוש מן החברה, שעקר ממרכז העיר אל “בית העומד הרחק משאון קריה” (מילר, 1888, גיל' 68). תלישתו זו מעסקי ציבור ותמימותו נוצלו פעם לרעה וגרמו לניתוק קשריו עם אברהם מאפּוּ.176 מסוגר בביתו המבודד שקד בנדטזון על עבודתו הספרותית, והקדיש לכל אחד מארבעת ספריו לילדים יגיעה רבת־שנים: “בעת כילה לכתוב אחד מספריו לא מיהר להוציאו לאור, בלתי אם הניחו בארגז שנות מספר ובמשך השנים האלה היה מגיהו וכותבו מחדש” (מילר, 1888, גיל' 68).

הראשון בארבעת ספריו של בנדטזון לילדים — ‘אבן בֹּחן’ ([80]; וילנה, תרט"ז/1856) — הוא ספר־לימוד, “המכלכל בקצרה ראשי כללי דקדוק לשון עבר, ערוכים בדרך שאלה ומענה בין רב לתלמיד”. המחבר העתיק את השיטה הקאטֶכיסטית של ספרי הדת והמוסר אל ספר ללימוד הדקדוק והשתדל לעורכו “בסדר נחמד להשכיל מאוד, המורה ומשעשע כאחד”. הרב מציג את שאלות־הבוחן והתלמיד משיב עליהן תשובות ענייניות ותמציתיות.

חודשים אחדים אחרי ‘אבן בֹּחן’ הופיע ספרו השני של בנדטזון, ‘הגיון לעתים’ [81], הכולל “מוסר השכל בחובת האדם לאלהיו ולאנשים” (וילנה, 1856; חלק ב: שם, 1862). זהו עיבוד ספרו הגרמני של הרב שמשון וולף רוזנפלד (1828 – 1862 ). מבאמברג Stunden der Andacht für Israeliten ('מועדי תפילה לבני ישראל), הדן בחלוקת יומו של האדם היהודי לעבודת הבורא ולחובות המשפחה והחברה. ואף־על־פי שהספר לא כּוּון לילדים דווקא, הוא הפך במהרה, תודות לבהירות סגנונו ופשטות מיבנהו, לספר־לימוד מקובל: “כמה רבנים נתנו הסכמתם עליו והממשלה לקחה מידו סכום אקזמפלארים לחלקם בבתי־הספר היהודיים” (מילר, 1888). זמן־מה לימודוהו גם ב“תלמוד תורה” של פאריז.

לאחר שני הספרים הדידאקטיים ניגש בנדטזון לחיבורם של שני ספרי קריאה לילדים; ואף־על־פי שרוב הסיפורים הקצרים, שכלל בספריו אלה, לוקטו ועובדו על־ידו מתוך כרסטומאטיות גרמניות ורוסיות, ראו בהם המבקרים, תודות לתוכנם האוניברסאלי ולסגנונם המקראי המלוטש, יצירות עבריות מקוריות. יתרה מזו: באמצעות שני הספרים הללו התכוון בנדטזון במודע ליזום התחלה של ספרות־ילדים, שתיקרא מתוך הנאה, בתקווה כי יהיה לה המשך ויקומו סופרים נוספים “לעשות ספרים בחכמה ובטוב טעם” בשביל “צעירי הצאן”.

כמחנך שעשה שנים רבות במחיצתם של ילדים הכיר בנדטזון מהי ילדות החסרה “סיפורים נעימים מעוררי לב ולוקחי נפש”, וגם התריע על מחדל פדאגוגי זה וסכנותיו: “באפס ספרים כאלה, המורים ומשעשעים כאחד, יבלו ילדי ישראל בעמל ראשית ימי חייהם”, כתב במבוא לספרו ‘מודע לילדי ישראל’ [234], ובכך היה אולי הסופר העברי הראשון, שתקף בגלוי בעיה זו — “ובכל עמלו שיעמול הילד הזה מבחר שנותיו על האדמה, מאומה לא ישא זולתי רוח כהה וגו חלש”. מתוך דאגה כנה זו לילדי ישראל, “כי עזבו אותם סופרינו וחכמינו, התעוררתי אני הדל באלפי סופרי ישראל […] לכתוב להם לרווחתם את הספר הזה, והיה להם לספר הקריאה, יכין אותם להבין אמרי אל בתורתו” (שם. ההדגשה — שלי).

ובשנת תרל“ב (1872) הוציא בנדטזון בוארשה את הקובץ הראשון של סיפורי־ילדים קצרים, שהופיע במזרח־אירופה — ‘מודע לילדי ישראל’, הכולל “סיפורי אמת מעוררי לב ולוקחי נפש, ללמד ילדי ישראל תורת המידות ותורת שפת אל”. חמישים סיפורי המוסר שבו נדפסו עברית (באות גדולה ומנוקדת) ורוסית, עמוד מול עמוד,177 ונערכו לפי נושאיהם: צדק ומשפט, יושר ונאמנות, אהבת אחים ואהבת מולדת, חסד ונדיבות, אהבת בנים ואהבת הורים וכו'. מרביתם תורגמו בחופשיות מתוך ספרי הפּדאגוֹג וילהלם ארטל,178 ומיעוטם — בעיקר אלה המספרים על פטר הגדול ואצילי רוסיה אחרים — הוצאו מכרסטומאטיות רוסיות (אולי כדי להפיק רצון ממיניסטריון־ההשכלה הפטרבורגי). הסיפורים הקצרים והנאים, שבכולם טמון עוקצו של מוסר־השכל, נכתבו “על טהרת לשון־עבר ברוח שפת התנ”ך הסיפורית” (כדברי המבקר האנונימי [יל"ג?], ‘המליץ’, 1872: 130). הראשונים שבהם לשונם קלה ומשפטיהם קצרים:

אִישׂ רָשׂ חִלָּה אֶת פְּנֵי אִישׂ־הַצָּבָא לֵאמוֹר:

תְּנָה לִי מַתַּת־יָד וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ אֶל ה'. וַיַּעַן

אִישׁ־הַצָּבָא אֶת הָרָשׁ לֵאמוֹר: אֶת כַּסְפּי לֹא אֶתֵּן בְּנֶשֶׁךְ.

הֵא לְךָ חֲמִישָׁה כֶּסֶף וְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ אֶל ה'

(סיפור א)

וככל שהילד מוסיף לקרוא, גדל והולך אוצר־המלים, המשפטים נעשים ארוכים יותר ולעיתים גם מליציים:

הַנָּגִיד עַל בֵּית־הָאוֹצָר אָמַר לַנָּשִׂיא

לֵאוֹפּוֹלד: מֵרֹב הַטּוֹבָה אֲשר אַתָּה עוֹשֶׂה עִם עֲבָדֶיךָ יִדַּל

אוֹצָרְךָ מִיוֹם לְיוֹם. וַיַּעַן הַנָּשִׂיא וַיּאֹמַר: לֹא כֵן,

בִּרְבוֹת טוֹבַת עֲבָדַי יִרֶב וְיָחִיל טוּבִי.

(סיפור ג)

‘מודע לילדי ישראל’ נתקבל בסבר־פנים יפות. המחבר עצמו סיפר בגאווה, כי ספרו “נפוץ במספר רב על פני ארצנו, ארץ רוסיה, ויעש לו בחסד־אל שם, ובכל עיר ועיר, מקום אשר שם הספר מגיע, ילמדו ממנו ילדי ישראל באהבה וברצון, כי ערבו עליהם סיפוריו” (מן ההקדמה ל’אלוף נעורים', וילנה, תר"ם/1879). אי־אפשר היה להתעלם מן החידוש שבו; ואף כי מאות ספרים מסוגו כבר נמצאו אז בידיהם של ילדי אירופה, קובץ של סיפורים קצרים לילדי ישראל היה אז בבחינת מאורע, וכמעט מעשה־בראשית. לא ייפלא אפוא, כי הספר מצא לו מהלכים הן בחדרי המלמדים והן בבתי־הספר היהודיים הממשלתיים (כעדות בנדטזון עצמו בהקדמה הנ"ל).

טבעה של הצלחה, שהיא מעודדת ומדרבנת: “בראותי כי חפץ ה' בידי הצליח, אזרתי כגבר חלצי ואצא לפועלי, לשוב לעבוד עבודתי”, כתב בנדטזון (שם): ושמונה שנים לאחר הופעת ‘מודע לילדי ישראל’ יצא ספרו האחרון — ‘אלוף נעורים’ [235], המכיל “דברי חפץ ומדע והשכל, לתת לנערים179 בינה, לנער דעת ומזימה”. לאמור: “סיפורים שונים, לוקחי לב, כמשפט אשר יעשו סופרי העמים איש איש בלשונו לבני נעוריהם”.

השאיפה להעניק לילדי ישראל ילדות חווייתית הרצופה “סיפורים נחמדים ונעימים”, ולהשוותם בכך לילדי כל האומות, בולטת בדבריו אלה. אך אם בסוגיה זו מופיע מולנו בנדטזון הפדאגוג המתקדם, דווקא בסוגיה נכבדה לא פחות — הלשון ודרכי שימושה — הוא מתגלה בכל שמרנותו הפּוֹריסטית. הקדמתו ל’אלוף נעורים' מוקדשת בחלקה לויכוח נוקב עם אותם סופרים, “החוטאים” לדעתו לשפה העברית, ב“בללם” אותה במלים ארמיות (גם מלים עבריות מאוחרות, המופיעות במשנה ובמדרשים, נחשבו בעיניו כמלים ארמיות) או אירופיות: “הסופרים האלה לא שפת קודש ידברו”, כתב בלהט קנאי, “כרובם כן יחטאו לה, לא יכירו דרכיה ולא ילכו בנתיבותיה, כי אם שפה זרה ונכריה והיא רחוקה משפת ספרי הקודש כרחוק השפה היהודית, אשר ידברו דלת העם מישראל, משפת אשכנז הברורה”.180

מודרך על־ידי קנאותו להחיות את לשון־הקודש בפי הילדים, “אשר כמַהּ לסיפורים לבם”, הועיד בנדטזון תכלית משולשת לספרו: להעניק לילדים חוויה ספרותית; להקנות להם ערכים אנושיים ומוסריים; ואחרון חשוב — ללמדם את הלשון העברית בטוהרתה. מטרות אלה מופיעות במשולב כמעט בכל דפי ‘אלוף נעורים’. כמו בספרו הקודם כן גם כאן, מרבית הסיפורים, המשלים והאנקדוטות הם ליקוטים מעובדים מתוך כרסטוֹמאטיות רוסיות וגרמניות ומיעוטם נשאבו ממקורות יהודיים. אנו מוצאים כאן את המעשה במלך עכו"ם שציווה על ישיש לזבוח לפסל ואלוהים הצילו; את האגדה על מלאך־השינה ומלאך־המוות שיצאו לשוט בארץ; את הסיפור המדרשי על תלמידו העצל של הלל הזקן; את המשל הקדום על ריב האיברים; את המשל הקרילובי על האיש שאילף דוב לעבוד בביתו ועוד. ואנו מוצאים כאן 15 ממשלי גוֹטהוֹלד אפרים לֶסינג, שבנדטזון הצליח לשמר בתרגומו להם את הסגנון התמציתי והנמרץ שבמקור ואת העוקץ החריף:

העורב ראה כי רובץ הנשר על ביציו שלושים יום ויאמר: עתה ידעתי מדוע ייטיבו גוזליו לראות ומדוע נאדרים הם בכוח מכל עוף השמים. אנסה ואעשה כן גם אני. ומאז ועד עתה רובץ העורב על ביציו שלושים יום — ויוצאי חלציו עורבים מרודים.

עוד חידוש מצוי ב’אלוף נעורים': בנדטזון כלל בו כב אנקדוטות, שכל תכליתן היא שעשוע הילדים ובידורם; כגון המעשה בכסיל שביקש לדעת “איך ייראו פניו בשנתו, וישב על המראה ויעצום עיניו”. אין ספק כמעט, שאלה הן הבדיחות הראשונות המופיעות בספר עברי לילדים.

בין סיפורי־המוסר הפשוטים והשיגרתיים שבספר משובץ מדי פעם קטע יוצא־דופן, הכתוב בסגנון פיוטי רך וכולו הלך־נפש אנדרסני; כזה הוא, למשל, הקטע על “הנעורים והזִקנה”:

אחת בשנה ייראה הקיץ על פני חוץ, אחת בשנה ינצו הפרחים ויציצו עצי פרי ציץ ואחת בחיים העלומים. עלומינו הם קיץ חיינו, וכאשר יבוא החורף אחרי הקיץ, תבוא הזקנה אחרי הנעורים. איש משכיל, החרד לשלום ביתו, יכין לו בקיץ מחסוריו לימי החורף: בר ולחם ומזון, פרי עץ ופרי גינה, ובן משכיל יקנה לו בנעוריו את אשר יסכון לו לזקוניו: כשרון המעשים, מדע והשכל. איש אשר אלה לו לא יירא לנפשו מימי הזקנה וישחק ליום אחרון. בחורף לא יצאו היערה ללקט פרי חורש, יאמר משל הקדמוני, והנרדם בנעוריו יראה עמל בזקוניו.

למקרא קטע זה (ודומיו) אין לתמוה על השבחים המפליגים, שחלקו סופרים ומבקרים לבנדטזון, הן החייו אחרי מותו.181 סופר ‘הצפירה’ כינהו “היחיד בדורו בסגנונו הנפלא” (מילר, 1888). ביוגראף של האנציקלוֹפּדיה היהודית העמידו “בשורה אחת עם טובי הסופרים העברים החדשים; סגנונו דומה כמעט לסגנונו של מאפּוּ” (1902, Fleishman). כשהאזין קלמן שולמן לאחד מסיפורי ‘אלוף נעורים’ שקרא לפניו בנדטזון עצמו, קרא ברוב התפעלות: “זאת היא שפת ציון בכל זיוה והדרה כבנעוריה בית אביה!” (ר' מילר, 1888), ובמלים דומות הציג גם יל"ג את הספר במדורו “בינה בספרים” שב’המליץ' (גורדון, 1880א: 286): “יפעת שפתנו אנחנו רואים כאשר היתה בימי חורפה בנעוריה בית אביה!”

היה זה כנראה, גם יל“ג עצמו שקידם בברכה שמונה שנים קודם לכן את ספרו הקודם של בנדטזון. ברשימה אנונימית ארוכה, הפותחת בתיאור “המעוות ואי־הסדרים” השולטים בחינוך — שבו לומדים הילדים עברית מתוך כתבי־הקודש “בהמון דברים ובלהג הרבה” ואומרים את תפילותיהם “מבלי השמע לאזניהם מה שהם מוציאים מפיהם” — הציג המבקר את ‘מודע לילדי ישראל’ כמאורע המבשר שינוי, שכן “יש בו לדעתנו להסיר את כל המעקשים אשר זכרנו מלימוד שפת־עבר”, וזאת בעיקר בזכות סיפוריו, ש”נכתבו בשפת־עבר צחה, יפה ונעימה" (‘המליץ’, 1872: 286). אבל אם ‘מודע לילדי ישראל’ זכה לשבחים ענייניים, הרעיף יל"ג על ‘אלוף נעורים’ ומחברו קילוסים גדושי התפעלות: “מה רב כוחו [של בנדטזון] לבטא בשפתיו את כל העולה על רוחו!” כתב, “קול ילדים וילדות אנחנו שומעים משחקים ברחובות ירושלים ומשוחחים [עם] אומנותיהם ומיניקותיהם!” (גורדון 1880א: 286). ואכן, שפתו המקראית של בעל ‘אלוף נעורים’ הצטלצלה באוזניהם של משכילי הדור ההוא כשפת־ילדים חיה וטבעית, ולא היה שבח גדול מזה בעיניו. אבל בנדטזון ידע שספריו אינם אלא התחלה המחייבת המשך, ובכל הזדמנות שבאה לידיו הביע משאלה, כי “סופרינו הנכבדים, בשמעם את דברי אלה, ישיבו אל לבם לבוא לעזרת נערינו” ויחברו גם הם “ספרים בחכמה ובטוב־טעם ודעת, אשר יקלו מעל עולי הימים עול לימוד הלשון ואשר יתנו מעדנים לנפשם” (בסיום הקדמתו ל’מודע לילדי ישראל').

משאלתו זו של בנדטזון התחילה מתגשמת עוד בחייו; משנות השישים של המאה ה־י"ט ואילך הלך ורב מספרם של ספרי־הילדים העבריים שיצאו במזרח־אירופה — מקראות וגם ספרי־קריאה מקוריים ומתורגמים. כמה ממחבריהם אף זכרו לציין את זכות־הראשונים של בנדטזון בתחום זה.182 כמעט בכל פלך שנפתחו בו בתי־ספר עבריים חדשים, נמצאו גם מחנכים שניסו כוחם בחיבור מקראות בשביל תלמידיהם; תחילה בוילנה ובנותיה, אחר־כך בוארשה, ולאחר מכן גם באוקראינה ומרכזה המשׂכּילי־התרבותי — אוֹדֶסה.

3. ‘מוסר לנערים’ מאת א"א אנשלביץ

“עדת אודסה יצאה ראשונה בשנות העשרים למאה שאנו חיים בה לעשות סדרים בחינוך הבנים”, כתב סופר בן אותו דור (צדרבוים, תרמ"א: 6). בזכות חבר־המורים המסור, בראשותו של הפּדאגוֹג בצלאל שטרן, יצאו מוניטין לבית־הספר האוֹדֶסאי, ששימש דוגמה ומופת לרבים ממוסדות־החינוך היהודיים שנפתחו בתחום המושב האוּקראיני. באמצע המאה ה־יט הפך גם תלמוד־התורה שבעיירה האוקראינית בּאַחמוּט (היום ארמטוֹבסק, פלך יקאטרינוֹסלאב ) לבית־ספר ממשלתי, והמורה הראשי בו — אשר אנשל אנשלביץ, שנחשב “בעל לשון־לימודים ופדגוג אמן” — חיבר בשנות הוראתו בבּאַחמוּט את המקראה העברית הראשונה שיצאה באוּקראינה.

באחת מעיירות ליטא, שבה נולד א"א אנשלביץ (1823 — אדר תרנ"ה/ 1895), “צררה גם אותו רוח ההשכלה בכנפיה ותביאהו אל ערי הנגב” (מתוך הנקרולוג לזכרו. ‘המליץ’, 1895, גיל' 57). שנים אחדות נדד בערי אוקראינה, לימד ולָמד, ולאחר שקיבל תעודת מורה השתקע בבּאַחמוּט, שם לימד שנים רבות עד שאיבד את מאור עיניו. בשנים הראשונות לשבתו בבּאַחמוּט חיבר אנשלביץ את ספרו היחיד, ‘מוסר לנערים’ ([87]; אוֹדֶסה, תרכ"ו/1866), שנועד להקנות “מידות טובות ודרך ארץ, מחובות הנער אל הוריו ומוריו בפרט ומחובות האדם לחיי החברה בכלל, חובר בלשון עברית צחה וקלה בסיפורים שונים ונעימים”.

המלה “חוּבּר”, המודגשת גם בשער הספר עצמו, יש בה הגזמה; שכן אנשלביץ עצמו הודה בהקדמתו, כי פרקי הספר כולם הם תרגום של ליקוטי סיפורים מרוסית ומגרמנית. יש משום עניין ב“פתח־הדבר” הקצר, שהמחבר עורך בו השוואה בין ספרי־הילדים של אומות־העולם לבין הספרים המוסרניים העבריים לבני־הנעורים: “בכל עם ולשון מרבים שוחרי טוב להכין מטעמים לחך ילדי בני עמם, לאלפים יחברו ספרים בלשון צחה וקלה, למשוך את לבות הנערים הקטנים לחנכם מנוער”. גם בעברית “יש ספרים רבים המורים מוסר נעלה מאוד”, אבל אלה אינם מתאימים “לחפץ הנערים הרכים”; שכן דברי אחדים מהם ערוכים “ברעיונות נשגבים בלשון חוקרים ופילוסופים”, הקשים לתפיסת הילדים, ויתרם מטיפים כי “אסור לעשות כך וכך, אבל עשה כך וכך”, והרי הטפות מוסרניות כאלה “לא יכו שורש וענף על לב נער קטן”. חינוך הילדים צריך להיות לפי טבעם; וכיוון ש“טבע הילדים לאהוב סיפורים שונים”, מסכים הוא לדעת הפדאגוגים האומרים, שגם החינוך המוסרני צריך להיעשות באמצעות סיפורים; ולתכלית זו ישב לחבר את ספרו.

‘מוסר לנערים’ הוא אפוא אנתולוֹגיה קטנה של סיפורי־מוסר לילדים. חלקו הראשון הוא עיבוד מקוצר של ‘תיאוֹפרוֹן’ לקאמפֶּה (ראה חלק ראשון, פרק ז, סעיף 3), וכיוון שאנשלביץ לא טרח לציין בספרו את שמות המחברים ואת המקורות לסיפוריו, אין לדעת אם העיבוד הוא מעשה ידיו שלו, או שמא מצא קיצור גרמני ותירגם מתוכו. בפרק המבוא הקצר פוגש הקורא את אביעזר, הזקן החכם, המארח את שכנו עמינדב ואת ילדיו ומייעץ להם “איכה ינסו כף־רגליהם על משעול החיים, לחיות חיים מאושרים”; בהמשך מובא קיצורן של ארבע השיחות הראשונות מ’תיאוֹפרוֹן': על חובות האדם לעצמו ולחברו, על השלום ואהבת רעים, ועל ישרת־הלבב והאמונה, כשהן משובצות במשלים ובמעשים שהיו.

בין תריסר הסיפורים והמשלים האנוֹנימיים שבחלקו השני של הספר נכללים המשל האיסוֹפי על שני עוברי־אורח שפגשו דוב בדרכם; מעשיית־העם על הזקן שקיבל את ארוחותיו בקערת־עץ;183 הסיפור המזרחי על הנגר המפריש חלק משכרו לפרעון־חוב (כלומר: תמיכה בהוריו הזקנים) וחלק הוא מלווה בריבית (כלומר: מוציא לחינוך ילדיו). יפה הוא עיבוד סיפורו של פראנץ הופמאן “זבוב־השריָן המתנוצץ” (=הגחלילית), שסייע לאלמנה ולבנה הבוטחים בה' למצוא שטר אבוד ולהינצל תודות לכך ממשפט ומנישול. הסיפורים נכתבו בלשון מקראית נקייה ממליצות, אך היא לוקה פה ושם בשיבושים דקדוקיים, כגון חילופי זכר ונקבה, ואף בטעויות סתם. הפרפר מכונה על־ידו פרעוש, ואת הסיכות הוא מכנה מחטי־שרד. אבל אנשלביץ הצליח לבנות גם משפטים שיש בהם פיוט. הנה, למשל, פתיחתו של הסיפור “זבוב־השריָן המתנוצץ”:

בערב אחד, אחרי חום ושרב הקיץ, ישבה אלמנה עניה בחלון ביתה הפתוח, ותשקף על הגן אשר בירכתי ביתה […] רוח צח הביא לתוך ביתה הקטן ריח נעים מחציר החדש[?]. נוגה הערב נדעך ברקיע הבהיר וחצי הסהר פרש אור נגהו בחלון הפתוח וייצר על קרקע הבית תמונת החלון השני, הסגור. (עמ' 76)

הופעתו של ‘מוסר לנערים’ היתה בבחינת אירוע חד־פעמי בדרומה של רוסיה. אוֹדסה התחילה להיות מרכז של ספרות־ילדים עברית רק בשנות התשעים של המאה ה־יט, עם ראשית פעילותו של י"ח רבניצקי (ר' להלן, חלק שלישי, פרק ד). החל בשנות השבעים למאה הקודמת, בעקבות חידושם של בתי־הספר הממשלתיים ליהודים ותמיכתה של “חברת מפיצי השכלה” במוסדות החינוך היהודיים הפרטיים ובסופרים העבריים, התחילה הפעילות הספרותית־הפדאגוגית מתרכזת יותר ויותר בוארשה, עד שעיר זו היתה במשך דור שלם בירתה הבלתי־מוכתרת של ספרות־הילדים העברית.

4. ‘גן שעשועים’ מאת אהרן רוזנפלד

באותה שנה שבה מת בבּאחמוּט א"א אנשלביץ הגיע לעיר זו המחנך והסופר אהרן רוֹזנפלד, כדי לכהן בה כרב מטעם הממשלה. רוֹזנפלד היה אז כבר סופר בעל שם, בעיקר בזכות ספרו האחרון, ‘גן שעשועים’ [108], שהיה “ספר מקרא ולימוד לבני עמנו המתוקנים”, ואשר תודות לסגולותיו הספרותיות־האמנותיות ראוהו רבים כפותח “תקופה חדשה בספרותנו, תקופה שהגדולים נשמעים לקטנים” (בריינין, תרנ"ז: 92). דומה כי מאז ‘מסלת־הלמוד’ לבן־זאב לא זכתה עוד מקראה עברית לתפוצה רבה כל־כך, ובמידת־השפעתה אף עלתה מקראה חדשה זו על קודמתה.

באהרן רוזנפלד נמזגו יחד מסגולותיהם של משורר ואיש־תורה, הוגה ומבקר ואיש־ציבור רב־פעלים. בגיל 18 עזב רוֹזנפלד (ברסטצ’קו [ווֹלין], 1846 — בּאחמוּט, 1916) את בית אביו ונסע לז’יטוֹמיר, ללמוד בבית־המדרש לרבנים. לאחר שהוסמך לרבנות, לימד במקומות שונים ופירסם סיפורים, שירים184 ורשימות־ביקורת ברוב כתבי־העת העבריים שיצאו אז במזרח אירוֹפּה, ביניהם שבועוני הילדים ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים‘, שיצאו בראשית המאה העשרים על־ידי י“ב לבנר (ראה עליהם להלן, חלק שלישי, פרק ז, סעיף 4). בשנת 1886 הוזמן רוזנפלד להיות עוזר ראשי במערכת ‘היום’. ד”ר י"ל קצנלסון (בוקי בן־יגלי), מחבר ‘שירת הזמיר’ הוא שהמליץ לקבלו למשרה זו, בזכות איכות הסגנון של ‘גן שעשועים’. אז נטש רוזנפלד את עבודת ההוראה ונכנס לקלחת הרועשת של מערכת עיתון יומי. “עבודתו כמתרגם וכמגיהּ כתב־היד היתה בתכלית השלמות; הוא היה מדקדק בכל מלה ומלה וטעמו וסגנונו היו מן המובחר”, כתב עליו נחום סוֹקוֹלוֹב (תשי"ח: 179), שצייר במשפטים מעטים דיוקן רב־עניין של רוזנפלד מתקופת עבודתו ב’היום’:

ראָזענפעלד זה בעל גולגולת עגולה וקטנה, פנים שחרחרים, זקן גדוע קצת ועיניים מצומצמות, היה מהאנשים של צורה. הוא היה פדגוג מדקדק, והיה מדבר אפילו את הדברים הכי שגורים בכובד־ראש של כהן גדול ביום־הכיפורים. (שם)

בשנת 1896 נתמנה רוזנפלד לרב מטעם הממשלה בבּאַחמוּט, ומאז שקע ראשו ורובו בעסקי ציבור וקולו לא נשמע כמעט בעולם הספרות; רק ‘גן שעשועים’ שלו הוסיף לצאת מהדורה אחרי מהדורה, עד סמוך לפטירתו.185

צנועה היתה הופעתו הראשונה של ‘גן שעשועים’. מהדורת תר“ם (1880) היתה בת 140 עמודים בלבד (היקפן של המהדורות הבאות היה כפול ויותר), ואין ספק כמעט שהמחבר עצמו לא חזה מראש את הצלחתו הרבה של הספר. הוא ציין במפורש ב”דברי המחבר“, שהורחקו ברוב צניעות אל סוף הספר (ונדפסו במהדורה א בלבד), כי לא התכוון לחדש דבר בספרו, שהרי “בימים האחרונים האלה רבו הסופרים, אשר הציגו להם מטרה לפנות לפני ילדי עמנו את הדרך, המוביל לידיעת הספרות העברית”; הוא הטעים גם שלא התיימר להפגין מקוריות יתרה, והודה כי ערך את ‘גן שעשועים’ במתכונת המקראה הפּוֹפּוּלארית של הפּדאגוֹג הרוסי ק”ד אושינסקיDetskij Mir (‘עולם הילדים’),186 אם כי לא לכל פרטיה ודקדוקיה, שהרי “לא כל השווה לנפש ילד רוסי ישוה גם לילד עברי”. לבסוף ביקש מן המורים והמבקרים, כי יעירו על שגיאות ומגרעות שימצאו בספרו, כדי שיוכל “לתקן את המעוות בימים הבאים”; וגם זו היתה אז תופעה נדירה בקרב סופרי ישראל, עד כדי כך ששמעון ברנפלד שיבח אותה בסקירתו ב’השלוח' (ברנפלד, תרנ"ז).

‘גן שעשועים’ היה במהדורתו הראשונה אוסף לא גדול, אך מנופה ומגוון, של שירים, סיפורים, משלים ופתגמים — מהם מתורגמים ומעובדים, מהם מקוריים או שאולים מן התלמוד והמדרשים. אך כבר במהדורה השנייה (וארשה, תר"ן) נוסף לו חלק שני, וממהדורה למהדורה הלך וגדל מספר עמודיו (מהדורה ג, תרנ“ג: 252 עמ'; מהדורה ז, תרס”ד: 96 + 246 עמ'). וגם אם טען רוזנפלד שלא התיימר לחדש בספרו, הספר כולו עומד בסימן חידוש ומקוריות. כמעט הכל עשוי בו כדי לחבבו על הילד העברי ולהעניק לו חוויה, השכלה וחוכמת־חיים. “איך לא אחוס על רבבות ילדי עמנו, אשר ילדותם בלתי סוגה בשושנים?” שאל — ונתן בעצמו את התשובה: חיבר למענם מקראה שהיא “סוגה בשושנים”. עצם שמה של המקראה מקרב אותה לעולם־הילדות. בעוד ששמותיהן של המקראות הקודמות היו מעוגנים בעולם הלימוד (בית־הספר', ‘אלף־בית'' וכו’), או הורכבו מצמדי מלים מקראיות (‘אמרי שפר’, ‘אלוף נעורים’ וכד'), העניק רוזנפלד למקראה שלו שם מקורי, כולו שלו, שהפך במהרה להיות מטבע לשוני מקובל.187

בניגוד למקובל, ערך רוזנפלד את השירים והסיפורים לא מן הקל אל הכבד, אלא בסדר “חלוקת הזמן” — מבוקר עד ערב, עונות השנה, חגים ומועדים וכד‘; אך המחבר לא פסק “כזה ראה וקדש”: אדרבה, “הרשות נתונה לכל מורה מבין, החפץ לנהל את חניכיו בדרך ישרה, לאחוז בדרך אשר יבחר”.188 עשרות הרשימות הציוריות והסיפורים הקצרים מספרים על חייהם של ילדים וילדות, בהמות וחיות־בר, חגי ישראל, תופעות הטבע ועוד. אך הדבר המעניק יותר מכ ל’גן שעשועים’ את סגוליותו האמנותית הוא חלקו הלירי — שישים שיריו, מקוריים עם מתורגמים, שירים פשוטים, תמימים, רוויים שמחת־חיים. אין ספק: רוזנפלד הוא המשורר העברי הראשון לאחר י"ל בן־זאב, ששר לילדי ישראל; אך בעוד ששירי ‘מסלת הלימוד’ היו חלק שולי בלבד במקראה, עוברים שירי ‘גן שעשועים’ כחוט־השני לכל אורך הספר, מן העמוד הראשון ועד לאחרון.

רוזנפלד כתב את ‘גן שעשועים’ כשהיה מורה פרטי בכפר, ואווירת הכפר ומראות הטבע מלווים את הספר כולו. המקראה פותחת ב“התרנגול ישורר”189 — שיר אידילי מקורי, שקול היטב ובעל חריזה מדויקת:

דּוּמִיַּת הַשְׁקֵט מִסָּבִיב שׂורֶרֶת,

הַלְּבָנָה תּוֹפִיעַ בַּהֲדַר־תִּפְאֶרֶת.

הַכּוֹכָבִים נוֹצְצִים נֹגַהּ יָפִיקוּ;

קוּ־קוּ־רִיקוּ, קוּ־קוּ־רִיקוּ! 190

ישרי הדרך נמים בשלווה, בני־הבליעל נבהלים מקריאת הגבר, צללי הלילה נסים והיקום מתעורר משנתו:

הָקִיצוּ יְשֵׁנִים, נִרְדָּמִים — הָקִיצוּ

וּמִן הַחֲרַכִּים הַשְגִּיחוּ, הָצִיצוּ,

שָׁם עַפְעַפֵּי שַׁחַר נפְקְחוּ יַבְרִיקוּ:

קוּ־קוּ־רִיקוּ, קוּ־קוּ־רִיקוּ!

(ב, עמ' 13)

שירי הטבע הפּאסטוֹראליים שב’גן שעשועים' הביאו לראשונה אל סימטאות העיירה ואל אפלת ה“חדר” את ניחוח השדה, יפי הנוף ותחושת המרחבים. המשורר פונה אל הפלג בשאלה, שנמזגו בה ליריקה עם הומור:

מַה יֶּהֱמוּ יְפַכּוּ גַּלֶּיךָ, פֶּלֶג נָעִים!

הַתְמַלֵּל, תְּדַבֵּר אֶל הַדָּגִים הַנָּאִים

הָעוֹבְרִים תּוֹךְ מֵימֶיךָ עֲדָרִים עֲדָרִים?

לַשָּוְא עֲמָלְךָ, הֵם לֹא יָשִיבוּ אֲמָרִים… (א, עמ' 19)

אבל אם יבואו ילדים לשחק על גדות הפלג — הם בלבד יבינו את שפתו. וכך מוסיף המשורר לשיר על הציפור והשושנה, על בציר וקציר; והוא מתרגם את “המלאך” ללֶרמוֹנטוֹב ואת “באביב” להיינה:

תּוֹר הָאָבִיב הִגִּיעַ, מַנְעִימֵי שִׁיר יִוָּעֵדוּ

הַנִּצָּנִים יֵרָאוּ בִּירַק סִבְכֵי הַיּעָרִים;

וּבִתְכֵלֶת הָרָקִיעַ וּטְלָאִים צְחוֹרִים יְרַקֵּדוּ

עַרפִּלֵּי טֹהַר יִסָּעוּ. בֵּין דִּשְׁאיֵ שָׂדַי וְכָרִים (א, 43)

והוא קורא אל הילדים בשובבות כובשת:

נֵצֵא הַשָּׂדֶה, בִּשְׁלַל צְבָעֵימוֹ

נָשׂוּחַ בָּאָחוּ; עֵינֵינוּ יַרְהִיבוּ

שָׁם נִצָּנֵי חֶמֶד ובְרֵיחַ נִיחוֹחָם

יְשַׂגְשְׂגוּ יִפְרָחוּ; נַפְשֵׁנוּ יָשׁיבוּ. (א, עמ' 16)

חרוזים אלה, שהם עיבוד של שיר־עם רוסי, כבשו את לב הילדים ולא יכלו שלא להשפיע עליהם. כך, למשל, ניתן לראות בהם מקור־של־השפעה לשיר־הנעורים של שאול טשרניחוֹבסקי “נצאה נגורה שאננים”; ואמנם טשרניחובסקי מזכיר ב“אבטוביוגרפיה” שלו (תרע"ח: 100) בחיבה רבה את ‘גן שעשועים’ ואת חוויות־הילדות שספג ממנו:

בתור ספר־קריאה היה לנו ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד וידעתי את כל השירים היפים שבו. הספר היה חביב עלי מאד מאד, וכשאני שב לביתי אני מעלעל בו, וכמה זכרונות עולים עם כל עמוד ושורה שבו […]

לבד מן השירים היקצה רוזנפלד מקום נרחב ב’גן שעשועים' למשלים — ממשליהם השיריים של קרילוֹב., דמיטרייב, חמניצר ואחרים, ומסיפוריהם האלגוֹריים של איסוֹפּוֹס, חז“ל, ברכיה הנקדן, לֶסינג ואחרים. בתוכם שיבץ גם את מעשיית העם הידועה על הזקן, שילדיו הגישו לו את ארוחותיו בקערת עץ.191 לצידם ראוי להזכיר את משליו וסיפוריו הקצרצרים של ק”ד אושינסקי מעולם החי והצומח, כגון משל “האדמון והצבעוני”:

פֶּרַח הָאַדְמוֹן נִשְׁקַף מִבֵּין חָצִיר

וּבְעַנְוַת־לֵב הִבִּיט עַל שְׁכֵנָיו הָעוֹמְדִים מִמּוּלוֹ, וְעַל יָדוֹ

הֵרִים צִבְעונִֹי אֶת רֹאשׁו, הַנֶּהְדָּר בִּשְׁלַל צְבָעִים וַיָּנַע

הֵנָּה וָהֵנָּה בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב. כַּעֲבוֹר יָמִים עֲשָׂרָה,

וְהִנֵּה בִּמְקוֹם פֶּרַח הָאַדְמוֹן הַלָּבָן הִתְאַדֵּם פְּרִי חֶמֶד

נוֹתֵן רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבִמְקוֹם הַצִבְעונִֹי הַגֵּאֶה נִרְאֶה אַךְ צִיץ נוֹבֵל.

(א, עמ' 17)

שמות הפרחים, אדמון וצבעוני, הם שניים מחידושיו של רוזנפלד ב’גן שעשועים‘.192 מתוך רצון לעשות את העברית שוב לשפה חיה וטבעית, שבה יכוּנוּ כל צמח, חי ודומם בשמם המדויק, לא נהג כבעלי המקראות והמתרגמים הראשונים, שהשאירו בסיפוריהם את השמות הגרמניים והרוסיים, אלא הקפיד לתת שמות עבריים לכל פרח ובעל־חיים — מהם ששאב מן המקורות, מהם שקיבל ממנדלי מוכר־ספרים וספרו ‘תולדות הטבע’193 ומיעוטם שחידש בעצמו (כגון: שכוי־ההודי, גן־טיילים [בּוּלוואר]). וכך אנו מוצאים ב’גן שעשועים’ שירים וסיפורים על העגור והקוקיה, עץ הליבנה והעורב הלבני, הציפור הכינורי194 והחורפי הקטן ועוד, ואחד התלמידים, שקרא סיפורים אלה בילדותו, הודה בבגרותו: דבר זה “נטע בקרבי מילדותי את היחס ללשון העברית כמו ללשון חיה ומדוברת” (קלוזנר, תשי“ב — תשי”ח, ו: 417).

ראוי עוד להזכיר את הסיפורים הקצרים מחיי הילדים — וגם זה היה אז בבחינת חידוש: סיפורים על בנים ובנות בעלי מידות טובות וגם רעות, ששמותיהם תולע וציבא, ישבק ותרצה, חמדן החמדן, או שמעון השובב, אשר “רכב על מקלו וירץ הנה והנה בחצר” והשמיע את חרוזי־המשחק הראשונים בשפה העברית:

עוּשָֹה, חוּשָֹה, מַהֵרָה בַּעֲמָקִים וּבְקָעוֹת

קַפֵּץ, סוּסִי, דַּהֵרָה! שָׂאֵנִי, סוּסִי, נַטְּלֵנִי

עַל הָרִים וּגְבָעוֹת, ולִמְחוֹז חֶפְצִי הֲבִיאֵנִי…

(א, עמ' 21)

הרב אהרן רוזנפלד לא פסח, כמובן, על עולם היהדות, אך לא הביאוֹ אל ‘גן שעשועים’ בדרך הקאטֶכיסטית או הדידאקטית־מוּסרנית השיגרתית, אלא באמצעות סידרת סיפורים אוֹטוֹביוֹגראפיים בשם “זכרונות מימי הילדות”. סיפורים נוֹסטאלגיים אלה, שבלשונם שולבו מלים וביטויים קדומים, מאוחרים, וגם לועזיים (כגון כרבולת, אויר, גראניט),195 מכילים תיאורי הווי של חגי ישראל, חיי העיירה והמשפחה היהודית ושאר חוויות־ילדות; כגון הסיפור הקצר על אלתר היתוום:

לפני שנים רבות, ואני ילד קטן, אהבתי לשבת ליד חלון בית אבי המופנה אל בית־המדרש ולהביט על ההולכים אל בית ה' לשפוך שם שיחם. בין ההולכים אל בית־המדרש להתפלל ראיתי יום יום נער כבן תשע שנים לבוש קרעים ובלויי סחבות. עוד כמו חיים עומדים לנגד עיני פניו החיוורים והרזים אשר לא רוחצו למשעי, שפתיו הדקות ועיניו השחורות […] (ב, עמ' 20)

אם נוסיף על אלה את החידות הפזורות בספר — גם הן ראשונות, אולי, בספרות הילדים העברית, את הבדיחות המשובצות במדור “הוללות ושכלות” (ביניהן בדיחות בחרוזים) ואת הפתגמים המוסרניים שהובאו בסיומי סיפורים רבים (למשל: “תלמיד חרוץ יקר מחרוץ ותלמיד עצל כקליפת הבצל”), יתברר כי רוזנפלד קלע למטרה כשקרא לספרו ‘גן שעשועים’. עתה גם תובן החיבה היתרה שרחשו לו גדולים וקטנים, ובן הצלחתו הרבה והממושכת: הוא נדפס בעשר מהדורות לפחות,196 ולפי עדות המו“ל א”י שפירא “מיום שיצא הספר ‘גן שעשועים’ לאור עד היום הזה [אלול תרנ”ו] נמכרו ממנו בכל תפוצות ישראל עד עשרים אלף אכסמפלרים, וגם אחינו בארצות צרפת, אנגליה ואמריקא בכלל הקונים" (שפירא, 1896: 847). המו“ל פירט גם את המעלות הטובות”, שסייעו להצלחתו זו של הספר: “שפה יפה, קלה ומדויקת, עניינים מושכים את לבות בני הנעורים ולוקחים נפשותם, שירים נעימים ונחמדים, כתובים ביושר הגיון, אשר דעת הילדים נוחה מהם” (שפירא, תרנ"ג).197

אבל כמובן, לא רק המו“ל שיבח את ‘גן שעשועים’. דומה שלא היה עד אז ספר־ילדים שני, שעורר הדים רבים כל־כך. יל”ג הקדיש לו טור שלם ב’המליץ' (1880ב: 557, בלי חתימה),198 ובו ציין כי רוזנפלד “השכיל ביד חרוצים לתת לפני קוראיו הרכים מאמרים מחכימים ומושכים את הלב מכל פינות העולם והחיים שהם פונים בהם בלשון צחה ומדוקדקת עד להפליא”, ואת מלאכתו עשה “באמונה ובישרת לבב”. לאחר שהעיר על אי־אלה שיבושי לשון וביטויים, הזרים לדעתו לרוח הלשון העברית (כגון “ריח בריא” או נדקרה ידי מהחוחים"),199 חתם יל"ג את רשימתו במלים: “לוּ את המגרעות המעטות האלה יעביר המחבר במהדורא שניה והיתה מלאכתו שלמה ודרושה לחפצה, אין טוב ממנה”. גם פרץ סמוֹלנסקין הרעיף שבחים על המקראה, תוכנה ולשונה (“בשפה צחה ונעימה ידבר המחבר לילדי ישראל”), ודחק במורים, כי “יקחו להם את הספר הזה לעזרה להביא דעת השפה ואהבתה בלב התלמידים” (‘השחר’, י, תרמ"א: 151). בעקבותיהם הלך גם שלמה מאנדלקרן, ששלח אל רוֹזנפלד שיר־תהילה קצר (נדפס בראש מהדורה ג של ‘גן שעשועים’ [ וארשה, תרנ"ג]), ובו כתב בין השאר:

אֶל גַּן שַׁעֲשׁוּעֶיךָ יָרַדְתּי,

בּוֹ אָרִיתִי מֹר עִם בֶּשֶׂם;

לָשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ חָמַדְתִּי,

עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ מְרַחֵף קֶסֶם.

השפעתו של ‘גן שעשועים’ על ספרות־הילדים העברית נמשכה עד מלחמת־העולם הראשונה. מחברים אחדים הוציאו ספרי־לימוד במתכונתו,200 לא היתה כמעט מקראה, שלא הועתקו אליה משיריו וסיפוריו של רוזנפלד,201 ואפילו ילדי ארץ־ישראל למדו מיצירותיו.202 עוד בחייו זכה המחבר לתואר־כבוד נדיר מעטו של מבקר, שכתב על “סופרים מצויינים כה' ראָזענפלעד אצלנו, אשר שם קלאסיקים עליהם ייקרא” (דוידוביץ, 1891ב: גיל' 128); ויעקב פיכמן ראה ב’גן שעשועים' את מבשר “הרוח החדשה, שצררה את שירת התחיה וכיוונה בראשונה את היצירה לצד הילד” (פיכמן, 1946: 64). וגם אם יש אולי שמץ הפרזה בשבחים הללו, שנבעו בחלקם מעצם החידוש המרענן שהביא ‘גן שעשועים’ לעולמו של הילד היהודי, שמורה לאהרן רוֹזנפלד ולמקראה שלו זכות בלתי־מעורערת בתולדות ספרות־הילדים; זכות שראובן בריינין (תרנ"ז: 92) הגדירה כפותחת “תקופה חדשה בספרותנו, תקופה שהגדולים נשמעים לקטנים”.


ג. אברהם מאפּוּ כסופר לילדים    🔗

למרות זכויותיו והשפעתו הוַדאית, לא היה אהרן רוזנפלד פותח יחיד של התקופה החדשה בספרות־הילדים העברית. אמנם, בתחום שירת־הילדים שמורה לו זכות־ראשונים בלתי מעורערת, אבל עידן הסיפורת המקורית רחבת־ההיקף לבני־הנעורים נפתח על־ידי אברהם (סלובודקה, תקס“ח/1808 – קניגסברג, תרכ”ח/1867), אבי הרומאן העברי, שעשה אולי יותר מכל סופר יהודי אחר בדורו את ערכי ההשכלה לקניין לאומי ועממי. הסיפּורת לבני־הנעורים נוצרה על־ידו בשני מישורים מקבילים: קודם כל – ברוֹמאנים ההיסטוריים שלו, שהתמזגו בהם געגועי האומה לתקופת־הזוהר שלה עם הערצת אידיאלים כלל־אנושיים. רומאנים אלה “אומצו” עוד בחייו של מאפו על־ידי בני־הנעורים ושימשו להם חומר־קריאה מלהיב (כעדותו של יעקב פיכמן: “ספרי מאפו, מה מתוק היה בימים ההם מקריאתם לנער העברי” [פיכמן, תשי"ג: 19], עד שהפכו לספרות־ילדים קלאסית ממש. ושנית – בספרי־הלימוד שלו, ובעיקר באחרון שבהם, שמאפּוּ הבליע בתוכו את סיפור־הילדים הגדול הראשון בשפה העברית.

למעלה משלושים שנה היה מאפו מורה לילדי ישראל. זמן־מה לימד בבתי אמידים במחוז רוסיין, ולאחר שלא הצליח לפתוח בית־ספר לנערות, עבר לבסוף ללמד בבית־הספר לנערי ישראל בקובנה. “ידעו נא”, סיפר על עצמו בהקדמתו ל’חנוֹך לנער' [82], “כי בכל המחוזות אין איש אשר עמל ויגע להורות נערי ישורון לשונות כּמוני, וכל יודעַי יעידוני כי שקדתי תמיד להקל דרך הלימודים”.

אף־על־פי שמאפו לא היה בעל תעודת מורה, וגם לא בעל השכלה פּדגוגית, הורהו נסיונו רב־השנים שיש למנוע את הילדים “מכל עמוק ונשגב” ולתת להם “דברים נכוחים וקלים”. אין ספק, שגם התמימות שהיתה טבועה באופיו, דמיונו העשיר ונשמת־המשורר שבּוֹ קירבוהו אל עולם הילדוּת.203 ואף־על־פי שקלוזנר כתב, כי הוא “אהב את ההוראה ואת הילדים” (תר"ף: 4), העדויות המעטות שבידינו על מאפו המורה מגלות, שלא תמיד נמצאה שפה משותפת בינו לבין תלמידיו: “הוא היה שוגה במילי דעלמא, איש מתבודד ורוח תוגה מרחפת תמיד על פניו”, סיפר אחד מתלמידיו, המדפיס ש"י חאראש מביאליסטוֹק. “מעודו לא שׂח שיחה קלה ונעימה ותלמידיו היו מלגלגים עליו בגלוי או בסתר” (בריינין 87).

אך אם כמורה לא הצליח מאפו למשוך תמיד את לב תלמידיו, ספרי־הלימוד שלו מוכיחים כי הוא הבין לרוח הילדים והוקיר את עולם הילדות. שלושה ספרים פּדגוגיים חיבר – ‘חנוֹך לנער’ למתחילים [82], ‘אמון פדגוג’ למתקדמים [83] ו’דער הויזפראנצאָזע' [הצרפתי הביתי] (וילנה, תרי"ט) ללימוד צרפתית – ועוד שני ספרי־לימוד נותרו בכתובים (אולי בלתי־גמורים)204 ונראה שאבדו. עיון בספרים שבידינו יגלה עד כמה ידע מאפו ללכת עם הילדים “בשובה ונחת”, כלשונו, להקל עליהם את עול־הלימוד ולחבב עליהם את תלמודם – אם על־ידי שימוש במלים עבריות, המוּכּרות להם מלשון־אִמם היידית, וצירופן למשפטים שסגנונם פשוט ועממי, ואם על־ידי חיבור קטעי קריאה ושינון, המצטרפים יחד לסיפור שלם מחיי הילדים.

יחסם הפושר של המשכילים אל ספריו הראשונים, שמכירתם התנהלה בעצלתיים, וכן החלטת הצנזורה הרוסית לאסור את הדפסת ספרו ‘חוזי חזיונות’, הם שהניעו את מאפּוּ, לדבריו (בהקדמתו ל’הויזפראנצאָזע'), לנטוש את הכתיבה הבלטריסטית ולעסוק בחיבור ספרי־לימוד פשוטים, “שהכל זקוקים להם”. אבל אם היה זה המניע החיצון לעבודתו הספרותית־הפּדאגוגית, אין ספק, לדעתי, שהצטרף אליו גם מניע פנימי: התנגדותו הנמרצת לשיטת החינוך השמרנית (“דורנו דור חכם בעיניו, כי ירקידו ילדיהם מראשית הקריאה אל מרומי הפלפול” [מן ההקדמה ל’חנוך לנער']) ודאגתו לעתיד “צעירינו [ה]חשים עתה עתידות למו: […] כי נולד הילד לא לעמו לבד, כי אם גם לארצו ולכל האדם יחד” (שם).

1. "חנוֹך לנער

על־פי דרכו, גם כי־יזקין לא־יסור ממנה" – פסוק זה מתוך משלי (כב, 6), שצוטט ללא סוף על־ידי המשכילים בתביעתם לשוב אל דרכי החינוך הטבעי של קדמונינו, משמש מוֹטוֹ לספר־הלימוד הראשון של מאפּוּ (ואף שמו של הספר נלקח, כמובן, מפסוק זה).205 ספר קטן זה – ‘חנוך לנער’ ([82]; וילנה, תרי"ט/1859) – יצא בראשיתה של תקופה חדשה בחינוך היהודי ברוסיה: באותה שנה ממש הכירה ממשלת רוסיה ב“חדר” כבמוסד חינוכי דתי ושיחררה את המלמדים מחובת בחינה ופיקוח. מאפו עצמו, שכבר היה אז מסַפֵּר מפורסם, היה שרוי אותה שנה במאבק ממושך עם פקידי הצנזורה, שעיכבו את הדפסת סיפורו ‘חוזי חזיונות’. ‘חנוך לנער’ כולל בשישים עמודיו “ראשית דעת שפת עבר” לילדים בני 6–8 שנים, “בדרך קצרה לא שערוּה אומנים עד כה”. מלים אלה, המופיעות בשער הספר – “בדרך לא שערוּה אומנים” – עשׂויות להיראות כהתפארות הנחתום המעיד על עיסתו, תופעה שהיתה רווחת אז בעולם הספרות. אבל עיון בחמישים פרקי הספר הקצרים יוכיח, שלא היתה זו התפארות־שווא: מאפו אמנם נקט שיטה (בלשונו: “תחבולה”) מקורית ופשוטה להפליא, שאך תמיהה היא כיצד לא חשבו עליה בעלי המקראות הראשונים. הרי השפה העברית, שהילד הקטן בא ללמוד, זרה לו, ולכן יש לתת לו “לקח דעת צרור בשמלה עשויה לילד כמדו”; כלומר, להציג לפניו אוצר מלים עברי, המוּכּר לו משפת הדיבור היידית שהוא שומע בביתו. באופן זה ממש כתב מאפו את ‘חנוך לנער’: “ראשית בניני מאבני קדש, מלין עבריים המתגוללים בלשוננו המדוברת, למשל: אוצר, חן, כבוד, מלך, שלום, ברכה. ועוד מלין כהנה וכהנה”, שהילד מכיר ואף משתמש בהן והמורה פטור מלתרגמן, “בהיותם ידועים גם לנערותינו”. תודות לכך ייעשה הלימוד קל ונעים, “כי כשחוק יהיה להם הספר הקטן הזה”.206

מאפו נטל אפוא מלים המוּכּרות לכל ילד קטן מלשון־הדיבור היידית וצירף אותן למשפטי קריאה ושינון קצרים ופשוטים:

הָאֲנָשִׁים האֵלה טוֹבים, והנשים האֵלה טוֹבוֹת.

אֵלה מעשׂים רעים, ואֵלה חַיוֹת רעוֹת.

היתוֹמים האֵלה חכמים גדוֹלים והיתוֹמוֹת האֵלה חכמות גדוֹלוֹת. (שיעור ד)

אבל לא רק המשפטים התלושים זה מזה הורכבו ממלים מוכרות, “המתגוללות בלשוננו המדוברת”; הספר כולו מלא מטבעות־לשון עממיים, כגון: פרנסה בצמצום, דברים בטלים, גם תורה גם סחורה, תלמידי חכמים ועוד. אפילו השיעור המוקדש למִספרים (שיעור ח) בנוי ממושגים המוכרים לכל ילד יהודי: שלושה אבות ושלוש סעודות, ארבעה בנים (שדיברה בהם תורה) וארבע כנפות, “יש שבעה ימים לאבלים ושבע ברכות לחתן”, ומאפו מסיים את הפרק בהומור מרומז: “יש במנין עשרה אנשים, אך אין מנין בעשׂר נשים”…

אכן, רוח עממית שורה על דפי ‘חנוך לנער’: וזאת לא רק בשל שפע המלים, שהתגלגלו מן המשנה והמדרש לשפת הדיבור. מאפו, אמן הסגנון המקראי, חרג הפעם מדבקותו בלשון התנ"ך ושיבץ בפרקי השינון עשרות משפטים בעלי צביון משנאי:

הלא אני הולך בדבר מצוה ואתה יושב פה ועוסק בדברים בטלים. (עמ' 19)

יש רוצה ואיננו יכול, ויש יכול ואיננו רוצה. (עמ' 23)

הלא מבולבל אני כי אתה מבלבל אותי. (עמ' 49)

משפטים אחדים נקראים כפתגמי מוסר:

אם אתה מכבד כל איש תהיה גם אתה מכובד. (עמ' 48)

יש לכל איש בחירה, לכן בחור אבחר בחברים טובים. (עמ' 36)

ויש משפטים, שהם כביכול דיאלוֹגים מתוך סיפור שלא נכתב:

מי טובל את הכוסות? הלא חנה ורחל אמרו אתמול כי הן תטבולנה אותן ותטבולנה היום רק את הכלים ואת הכוסות לא טבלו. (עמ' 35)

ויש ב’חנוך לנער' אפילו משפטים לאומיים:

לו רצית ללכת לארץ ישראל כי עתה הלכת עמנו אז. לו רצית לשבת בירושלים כי עתה ישבת שם כמונו. […] טוב לכתי לארץ ישראל משבתי פה. (עמ' 39—40)

על אף מעלותיו הפּדאגוֹגיות והדפסתו מאירת־העיניים באות גדולה ומנוקדת,
לא זכה ‘חנוך לנער’ להצלחה רבה. רק
מורים ומלמדים מעטים, יחסית, נעזרו בו בשיעוריהם, ומאפו התאכזב מרה על
שספרו “הנפלא” (כלשונו) "טרם פשט לעוף […] כי לא יבינו המורים הבוערים
דרכו" (מאפו, 1970: 110). והיה מעשה במורה אחד, שביקש מן הסופר לשלוח לו
בדואר שישים עותקים של ‘חנוך לנער’, "כי פתח בית־ספר וספרי זה ישים
למתחילים", ומאפו מיהר למלא את ההזמנה – “ואין קול ואין עונה” (מאפו, 1970
166).207

המהדורה השנייה (והאחרונה) של ‘חנוך לנער’ יצאה רק בשנת 1873 (חמש שנים אחרי מות הסופר) על־ידי זאב יעבץ, אשר קנה “זכות הדפסת הספר הזה כאשר שאר כל ספרי המחבר ז”ל […] לצמיתות", כמודפס על שער הספר במהדורה זו.208 אבל השיטה שפיתח מאפו בספרו זה, ואשר היתה לה השפעה מסוימת עוד בדורו,209 יוּשׂמה כעבור שנים רבות על־ידי מורי האולפנים בישראל (ראה הרמתי, 1972: 116).

2. ‘אמוֹן פדגוג’

ספר־הלימוד שנדפס בקניגסברג בשלהי תרכ"ז (1867) – היה שירת־הברבור של מאפּוּ.

בקיץ אותה שנה בא הסופר לעיר קניגסברג (פרוסיה המזרחית), בתקווה להתרפא ממחלת הכליות שתקפה אותו. שם גברה עליו מחלתו, אך גם בשוכבו על ערש־דווי לא פסק מעבודתו הספרותית. הוא שלח להדפסה את ספרו ‘אמון פדגוג’ [83], שהתחיל בכתיבתו שנתיים קודם לכן, וגם הספיק לקרוא את עלי־ההגהה ולתקן בהם טעויות־דפוס. אך ביום־הכיפורים תרכ"ח – כשבוע־שבועיים לאחר הופעת הספר210 – מת מאפּוּ ולא זכה לראות בהצלחתו הרבה.

מבין השיטין של שער מהדורה א בוקעת אנחתו של הסופר, המודע למצבו הקשה ומצפה לעזרה. לאחר שם הספר וכותרת־המישנה –

אמון פדגוג, כשמו כן הוא, אומן ופדגוג לנער עברי ללמדו שפת עבר צרופה ולנהלו בשובה ונחת בלי אבדן עת אל מחוז חפצו

מובאת בגימטריה רבת־משמעות שנת־ההדפסה (תרכ"ז), ואחריה תוספת נוגעת ללב:

חושו לעזרתי כל אוהבי מעיר חפצי ישועתי, קדמוני במחיר. ראו פעלי וחוסו על עמלי.

הספר פותח ב“הסכמה” גרמנית מאת ד“ר מ. פריישטאט211 (שטיפל במאפּוּ בחודשי חוליו), שנאמר בה כי “דרך־לימודים מעין זו לא היתה עוד כמוה בספרותנו החינוכית”, וכי “הספר יביא ברכה לא רק ברוסיה, אלא גם בכל הארצות, שמלמדים בהן את הלשון העברית”. אחרי ה”הסכמה" הדפיס מאפו את “התוכחת המגולה”, ששיגר אליו מפאריז אחיו מתתיהו (שהיה מזכירו של הבארון גינצבורג והירבה לתמוך באחיו הסופר). באיגרת זו מוכיחו האח הצעיר על שדווקא בימי מחלתו ישב לחבר ספר־לימוד, שלא יביא לו ברכה:

[…] ומה עשית אתה? לא שמת לבך לקומם הריסות גווייתך, כי השלכת נפשך מנגד ותשם אל המדבר פניך, לגדור פרצות החינוך ההרוס, ותזרע כספי על צחיח־סלע להיות כמלקט שבלים בעמק־רפאים, כי לא ישוב לך גם הזרע הזרוע […]

רב לך עבוד עבודת מתנה לשקוד על תקנת בני ישראל, שקוד על טובתך ועל שלום נפשך, כי בשלומך שלום לאחיך אוהבך הדורש שלומך […]

“על הדברים הנמרצים האלה”, העיר מאפּוּ בשולי הדף, “לא מצאתי מענה, כי מי יכזיבם?”

במבוא הקצר לספר212 חזר מאפו על עיקרי שיטתו הפדגוגית: הרחקת כל דבר קשה ומיני כללים “המבלבלים את מוח הנער בראשית לימודיו”; הטיית שמות ופעלים במשפטים שלמים ולא במלים בודדות, “כי אין רעיון ורוח־חיים בנטיית מלה אחת”; מעבר הדרגתי ממשפטים מנוקדים לטקסט בלתי־מנוקד, כי “הקריאה בלי ניקוד הוא דבר מוכרח”, שהרי “כן כתובים כל ספרי עבר”.

עיקרו של ‘אמון פדגוג’ הוא 131 פרקי־קריאה קצרים, שמשפטיהם כוללים מלים חדשות שנלמדו באותו שיעור. 62 השיעורים הראשונים – כמחצית הספר, בקירוב – בנויים במתכונת דומה ל’חנוך לנער': משפטים עצמאיים, החסרים קשר ענייני. אך בעוד שסגנונו הפשוט של ‘חנוך לנער’ קרוב לסגנון המשנה, בחר מאפו לכתוב את פרקי ‘אמון פדגוג’ בסגנון מליצי, המעוגן בלשון המקרא. גם שמות האנשים והמקומות שבספר מקראיים כולם:

אנה אתה הולך ואנה רבקה הולכת? אני הולך שכמה ורבקה הולכת דמשקה.

מתי יוצאת שרה מזה? מחר היא יוצאת מזה והולכת היא צידונה.

המחורב אתם באים? אנחנו באים מעיר תרצה ורעי בא מרקם.

אנה אתה הולך? אני הולך ירושלימה.

הד רחוק של פרקי ‘אהבת ציון’ עולה מן השיחות הללו, ואפשר שמאפו אמנם התכוון לקרב בכך את ארץ־ישראל ויישוביה לתודעת התלמידים. וכבר יל"ג הביע את התפעלותו משיחות תמימות אלה, כשכתב: “באופן כזה ולא באופן אחר נדברו ילדי ישראל איש אל רעהו בעת אשר היתה עוד שפתנו אתנו ומלתם על לשונם!” (גורדון, 1868: 129).

פרק 62 הוא סיפור מוסרני קצרצר על נער שחטא ונענש, “ולמן היום ההוא היה פשחור מוסר לכל הנערים”. ובפרק 63 מתחיל החידוש העיקרי של ‘אמון פדגוג’; שכן ממנו ועד סוף הספר מצטרפים 69 פרקי הקריאה הקצרים לסיפור עלילתי מחיי הילדים, והוא הסיפור המקורי הגדול הראשון בספרות־הילדים העברית (אם לא נביא בחשבון את הסיפור־במכתבים שהבליע שלום הכהן באגרונו ‘כתב יושר’ [35]; ראה חלק ראשון, פרק ה). שני מניעים פעלו בודאי על מאפו בכתיבת הסיפור הזה: מניע פדאגוגי, לחבב על הילדים את תלמודם על־ידי “דברים נכוחים וקלים”, כלשונו; ומניע ספרותי, שגרם כי מאפּו הסופר לא ימצא את סיפוקו בחיבור משפטים סתמיים ויעבור ליצירת סיפור שלם. אבל ספק אם בכתיבת ‘אמון פדגוג’ אמנם “בא כשרונו הסיפורי לידי גילוי בלי משים”, כדברי קלוזנר (תר"ף: 4), שכן עוד בחייו של מאפו – ואולי אף לפני שיצא ‘אמון פדגוג’ מבית־הדפוס – בישר אחד המחנכים־המבקרים על “סיפור נעים להפליא”, שהסופר מבליע בתוך פרקיו של ספר־לימוד (אולקיניצקי, תרכ"ז, גיל' 33: 256); ואחריו חלקו לו שבחים רבים כל מבקרי הספר.213 אבל רק בשנת 1920, 53 שנה לאחר מות מאפּוּ, חילץ יוסף קלוזנר את פרקי הסיפור מתוך ‘אמון פדגוג’, הדפיסוֹ כמעט ככתבו וכלשונו (תוך השמטת סעיפי־השינון) כספר בעל עשרה פרקים, והעניק לו את השם ‘בית חנן’.214 סיפור לא־גדול ונאיבי זה (שיכונה גם כאן ‘בית חנן’) נכתב לקוראים בני שמונה ומעלה וניתן למצוא בו את מרבית המעלות והמגרעות שבסיפוריו הקודמים של מאפו.

שמואל, מורה נודד בישראל – כמאפּוּ בשעתו – מגיע בחוסר־כל לעיר זפרון, לאחר שכספו נגזל ממנו. שם הוא מתוודע אל שתי משפחות אמידות – בית חנן הנדיב ובית נחבי הכילי – ונעשה מורה לבניהן: טוביה השקדן, שהוא טוב ומיטיב כחנן אביו, ובלע פורק העול, שהוא רע־לב כנחבי אביו. באביב יוצא שמואל עם תלמידיו אל מעונות־הקיץ של המשפחות העשירות, הנמצאים בחיק הטבע. מנהגיהם של בני המשפחות בימי חול וחג ממחישים את אופיים של הנערים והוריהם: בעוד שבלע ואביו הם סמל הרוע, טוביה ובני משפחתו הם התגלמוּת הטוב. לאחר זמן נוסע טוביה לצרפת, ללמוד אמנות. שם נודע לו כי נחבי הקנאי העלה באש את בית חנן אביו. באותה עת מתוַדע טוביה אל משפחת עשירים, שאביו תמך בה בסתר בשעת צרה. לאחר שנודע לידידיו החדשים כי טוביה הוא בנו של אותו נדיב אלמוני, הם משפיעים עליו אהבה וחסד. בסיום באים הרשעים על עונשם, ואילו הטובים והנדיבים מצליחים שוב בכל מעשיהם.

‘בית חנן’ בנוי על פי המתכון “החינוכי”, ששלט אז בספרות־הילדים האירופית ואשר הרוזנת הצרפתייה דה־סגיר215 היתה נושאת דברו. באותן שנים הוּצפוּ מדפי הספרים בעשרות סיפורים קטנים וגדולים אחידי נוסח: עימות בין ילדי תעלולים לבין “ילדים למופת”, שבסופו נענשים הרעים, או שהם לומדים לקח מחבריהם הטובים וחוזרים בתשובה. כך מוצגים הטוב והרע ב’אמון פדגוג' – ובמידה ידועה גם ברוֹמאנים ל“גדולים” של מאפּוּ – על־ידי דמויות סטריאוֹטיפּיות, שנלקחו כביכול מן האלֶגוֹריוֹת הקלאסיות, ששֵׁם הגיבור מרמז בהן על אופיו: טוביה טוב־הלב מול בלע המבולע והמושחת; חנן החונן ונותן מול נחבי המחביא את כספו מן העניים; ירוחם הידיד הרחמן מול פרעוש, הגנב פורע החוק. באיפיון־של־קצוות זה גלש מאפּוּ לעיתים להפרזה, למשל כשתיאר את חברתו של בלע “כחברת הנחש אל אדם הראשון”. ברור שבעיני הקורא המוֹדרני בלע, הנער הער והחובב מעשי־קונדס, לא ייראה טיפוס “מושחת” כל־כך כפי שביקש מאפו לתארו; ודווקא טוביה, חביבו של הסופר, השוגה כל היום בתורה ו“כולו מחמדים”, לא יזכה תמיד לאהדת הקורא.216

מיבנהו של ‘בית חנן’ לוקה באי־אחידוּת: בעוד שראשיתו מסופרת בגוף ראשון (על־ידי שמואל המורה), כתובה מחציתו השנייה כסיפור־במכתבים. אין בו גם עלילה רצופה, ורובו ככולו הוא שרשרת אפיזודות קטנות מחיי הגיבורים. בסיסו המרכזי הוא תיאור מעשיהם היומיומיים של הנערים, ובשוליו מובאת שלשלת של מאורעות מרעישים, המתרחשים בראשית הסיפור ובסיומו: גנבה, תככים ומעשי נבלה, הצתה בזדון, זכייה בגורל ועוד (וראה גם י.א. קלוזנר, תש"ז: 132—134). סיומו הבלתי־צפוי של הסיפור מזכיר את סיומיהם של רומאנים צרפתיים ואנגליים פופולאריים, שבהם מתהפך הגלגל ברגע האחרון והגיבור העשוק והסובל נגאל מצרותיו ומוצא את אושרו.217 במקום לפתח עלילה אמינה הצטמצם אפוא מאפו בתיאורי מעמדות חברתיים ובהטפות דידאקטיות־מוסרניות. שמואל המורה מתאר ברוב התפעלות את ביתו המפואר של חנן העשיר, המזכיר ארמון־אצילים, כפי שהוא מתואר ברומאנים הרבים שקרא המחבר:

באתי עם ירוחם אל חדר גדול ומלא־הוד והדר, רצפתו משוחה בששר והמצע עליה רקמת צמר אדומה. ומשרתי־הבית עורכים את השולחן, וישימו עליו כלי־כסף וכלי זכוכית יקרים עם כל שכיות־חמדה […] (עמ' 27)218

אשת חנן הכבודה “לבושה מחלצות לכבוד ולתפארת”, ולחנן זה יש – לא ייאמן – בית־תפילה פרטי בחצרו! לעומת תפארת ביתו ובני משפחתו של הנדיב מביא מאפו, כניגוד משווע, תמונה המתרחשת בחצרו של נחבי הנבל, מעמד שדומה כאילו הועתק מ’עלובי החיים' לויקטור הוגו:

באתי אל החצר, והנה אביוני־אדם סובבים ערמת פרי־אדמה, אשר צחנת רקבון עולה ממנה. ואנשים ונשים זה אל זה יביטו ויראים לקחת מזה. (עמ' 23)

ואז יצא פתאום נחבי בכבודו ובעצמו מביתו והתנפל על המורה־המספר:

מי אתה, בן־אספסוף, כי באת אל חצרי לגנוב? אני אושיבך בכלא ובא רקב בעצמיך! (עמ' 24)

על אף התיאור הריאליסטי של מעמד זה, קשה להאמין כי התרחש בעיירה יהודית שבתחום המושב; המעמד הולם הרבה יותר את רחובות פאריז של ערב המהפכה… אבל מאפּוּ לא התכוון לעשות את ‘בית חנן’ לנוֹבלה חברתית, אלא לחבר סיפור מוסרני לבני־הנעורים, המנותק ממקום ומזמן מוגדרים. הוא ביקש לעורר בלב קוראיו הצעירים את אהבת הצדק והיושר, עבודת־הכפיים והחיים בחיק־הטבע, ואת הרתיעה מעצלות, קמצנות ושאר המידות הרעות. על כן שׂם המחבר בפי גיבוריו שפע של אימרות־מוסר: אפרים מייעץ לחנניה: “והוקרת עתותיך ואל יאבד יום אחד ממך בלי השאר ברכה בנפשך” (עמ' 35), וחנניה כותב לאפרים: “טוב לנו לזרוע ולשרש, לעקור ולטעת מלכת באפס מעשה” (עמ' 49); עדה הקטנה מוכיחה את בלע: “הלא אות עצלות וגאוה היא, בשומך על זקן עבודה, אשר אתה יכול לבצע בידיך” (עמ' 40), וגם המספר עצמו פונה אל קוראיו בדברי מוסר: “גם זאת לכם לדעת, בנים אהובים, כי ראשית רשע איוולת ואחריתו חרפה, וכל כסיל נלכד באיוַלתו, ואחרית חכמים – כבוד”(עמ' 14).

אבל לא רק הטפת־מוסר לשמה מצויה ב’בית חנן', אלא גם הומאניות רגשנית; המחבר וגיבוריו הרחמנים רבים את ריבם של כל סובל, מושפל ונענה שהם פוגשים בדרכם. ואם יש לראות אולי גם בכך השפעת הרומאנים המערב־אירופיים, אין ספק שגישה זו תאמה את השקפת עולמו של מאפּוּ, המעוגנת בתורת המוסר היהודית.219 על כן חומלים המספר וגיבוריו טובי־הלב על המשרת הזקן, על הילד המושך בעגלה, על העיוור המסכן, ואפילו על הציפור הכלואה בכלוב, “כי מה חטאו היצורים האלה, כי אסורים הם בכלא?”

‘בית חנן’ הוא סיפורו היחיד של מאפו, המכיל תיאורים מחיי הילדים – בלימוד ובמשחק, בחול ובחג, בבית ובשדה.220 טוביה הוא נער טיפוסי של דור ההשכלה: הוא לומד לשונות זרות ושאר מקצועות חילוניים, יש לו “אוצר־ספרים” משלו והוא מתעתד להשתלם באמנות בפריז, “הקריה העליזה” שגם מאפו עצמו חלם לבקר בה. הילדים חוגגים בחיק־הטבע לא רק את חגי ישראל, אלא גם את יום־הולדתָה של האם. אבל לחוויות העמוקות ביותר זוכים הילדים כשהם יוצאים אל הכפר, “לשכון בשדה, לשאוף שם רוח צח” ולעסוק בעבודת־אדמה – שהיא בעיני מאפו, כבעיניהם של מרבית סופרי ההשכלה, סמל להבראתו של העם:

ובבוקר נשכים לפני צאת השמש, נתפלל ונצא אל הגן, יתדות־ברזל בידינו לעבוד עבודתנו לפני חום היום, והיתה לנו העת ההיא לחפור את האדמה, לזרוע ולנטוע… הלא עבודתנו מחזקת כוחנו, ורעבים נבוא לאכול ארוחת־הבוקר. (עמ' 49)

ערגה נסתרת לחיי הכפר מפעמת בתיאור אידילי־פּאסטוֹראלי זה, ערגה שכמותה הביע מאפו לא פעם גם במכתביו: “מי יתנני שם מורה לילדי האיכרים!” (מאפו, 1970: 57). מייד לאחר תיאור האווירה הרומאנטית בכפר, מפתיע מאפו את הקורא בציור דראמאטי חריף של שריפה (אולי אחד התיאורים הנמרצים שבסיפורי מאפו):

[…] והנה רוח עזה נושבת. האש התאזרה עוז, החליפה כוח ותתגבר כגיבור־מלחמה. והנה היא קופצת ובוערת בבתים אשר בחרה לה, ועל אחרים תפסח. לפידים כברקים ורשפים כשרפים מעופפים על בית חנן, והנה האש אוחזת בארבע פינותיו […] (עמ' 62)

“רשפים כשׂרפים” הוא אחד משעשועי־הלשון הרבים המצויים ב’בית חנן'; אפשר להוסיף אליו את: “ויהי אור בחדרי וחושך בלבבי” (עמ' 17); “החמץ איננו עוד בעיר, רק בקרבי יתחמץ לבבי” (עמ' 22); “לבבי ימאן להאמין” (עמ' 67) ועוד. משחקי־מלים אלה הם אחד מסימני המליציוּת שאיפיינה את סגנונו של מאפו, ועם זאת הם גם מאותות אהבתו לשפה העברית, שיש ליפותה ולסלסל בה. הן היא “תהיה לכם אות־הברית”, כדברי חנן לילדיו; וגם זאת ציווה חנן – ואפשר לראות בדברים אלה, שכתב מאפו בימיו האחרונים, חלק מצוואתו שלו: “את מכתביכם אתם תכתבו עברית, כי היא תזכירכם את ימי ילדותכם הנעימים” (‘בית חנן’, עמ' 59).

למעלה משנות־דור היה ‘אמון פדגוג’ מספרי־הלימוד המקובלים והאהובים על מורים ותלמידים. הוא נדפס בוארשה בשבע מהדורות לפחות,221 תורגם לספרדית (על־ידי ברוך מיטראני. וינה, תרל"א) וזכה לקילוסי המבקרים. פינחס אולקיניצקי כתב, כי מאפו “תיכן את רוח בני הנעורים, כי אזנם פתוחה לכל רגשי נוע ויופי”, שכן בספרו זה יצר “עדת קוראים בעמנו” (אולקיניצקי, תרכ"ז: 248, 256). יל"ג כתב, כי מאפו “נעלה הוא על כל סופרי דורנו החיים, עד כי גם דברים קלי־ערך כשיחות הילדים כתובים על טהרת הלשון ולרוח השפה העברית” (‘המליץ’, תרכ"ח: 129). אהרן לייב ביסקו ציין, שכל פרק מפרקי ‘אמון פדגוג’ הוא “מרגלית, סגולה, קסם ורוח־חן שפוך על כל אחד ולוקח נפש התלמיד” (ביסקאָ, תר"ס: גיל' 34). ביקורת זו שנדפסה בשנת 1900, מעידה, שגם בראשית המאה העשרים עדיין היה ‘אמון פדגוג’ ספר־לימוד מקובל במזרח־אירופה.

אבל כשחדל ‘אמון פדגוג’, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, לשמש את המורים ותלמידיהם, באה שעת גאולה לסיפור שמאפו הבליע בתוכו. גואלו היה מבקר וחוקר, שזכר ל’אמון פדגוג' חסד־ילדות: יוסף קלוזנר. “בילדותי למדתי עברית מתוך ‘אמון פדגוג’ מפי מורה, שהיה כולו ספוג “אהבת ציון'”, כתב קלוזנר (תר"ף: 4–5), “ומתוך גירסא דינקותא נקלט במוחי זכר סיפור אחד נעים, שהיה מפוזר בתוך התרגילים של ‘אמון פדגוג’”. במלאות חמישים שנה לפטירת מאפו העלה קלוזנר את זכרו של הסיפור בהטעימו, כי מאפו היה לא רק אבי הרומאן העברי, אלא גם “הראשון ליוצרי סיפורים עבריים לבני־הנעורים” (קלוזנר, תרע"ז: 386); ובשנת תר”ף הוציא את הסיפור, תוך עריכה קלה וחלוקה לפרקים, כספר בפני עצמו בכותרת ‘בית חנן’.

למרות מגרעותיו התחבב ‘בית חנן’ במהרה על הקוראים הצעירים. “מחזותיו הפשוטים נחרתו בלב הקוראים הקטנים לכל ימי חייהם”, כתב פיכמן (תשי"א א) בשמץ של הפרזה. אין ספק שגם שמו של בעל ‘אהבת ציון’ סייע להצלחתו של הסיפור; ועל מידת הצלחתו תעיד העובדה, שתוך עשר שנים הוא נדפס פעמיים נוספות – בניקוד ובשמות שונים ‘הטוב והרע’222 ו’נוה ישרים'.223 אבל כשכונסו כל סיפורי מאפּוּ לכרך אחד (הוצאת “דביר”, תרצ"ט), נכלל בו הסיפור בשמו הראשון, ‘בית חנן’; ובהקדמה לכרך זה כתב עליו פיכמן דברי הערכה פאתטיים, שיש בהם ודאי מהגזמתו של משורר:

אם כל ספרי החזון של מאפו נכתבו בידי מורה ומחנך, הרי ‘אמון פדגוג’ – ספר זה שהוציא באחרית ימיו – נכתב ברוח־הקודש. בו קיים את שיטתו החינוכית במידה שלא ניתנה אלא למשורר; הלא היא התורה שלא חדל להטיף אותה כל ימיו, כי רק “החזון יתן מעדנות לנפש, שפה לעם ולקח טוב למוצאי דעת”. (פיכמן, תשי“א א [תרצ”ט]: XXII)224

3. "אהבת ציון

למאפו הוא הספר הראשון בספרותנו, אשר נכתב למען הגדולים ונכבש על־ידי הצעירים" (ברגסון, 1966: 91), בין בצורתו ובין בעיבודים שונים.225 דעה זו רווחת ומקובלת היום כמעט על כל העוסקים בספרות־הילדים העברית ותולדותיה. ואף־על־פי שיש מן ההיגיון בקביעת זו, ראוי לבחון את מידת הדיוק שבה. האמנם כתב מאפו את ‘אהבת ציון’ (וילנה, 1853) למען הגדולים בלבד? הבה נעיין ונבדוק מה אמר הסופר עצמו בסוגיה זו. במכתבו הידוע אל חברת “מרבי השכלה בישראל” משנת 1864 כתב בין השאר:

אנוכי חזון הרביתי לעמי, ותהי ראשית מלאכתי “אהבת ציון”, בה שפכתי רוח חן על צעירינו, לימדתים טוב טעם ודעת, אזניים כריתי למו ואת לבבם העירותי. (מאפו. 1970: 231. ההדגשה – שלי.)

מאפו מצהיר אפוא במפורש, שכתב את ‘אהבת ציון’ כדי ללמד טוב־טעם את הקוראים הצעירים. דברים אלה תואמים לחלוטין את השקפתו על תפקידה של הספרות היפה (“החזון” בלשונו), כפי שביטא אותה בהזדמנויות שונות: “החזון יגדיל תורה ותושיה לרוב יודיע. כן יורה צעירינו דעת בשובה ונחת, בשעשועים ועונג” (מאפו, 1970: 180); ובעזרתם של “ספרי החזון […] נמשוך אנחנו את צעירינו אחרי שפת עבר” (מתוך “דבר אל עדת קוראי”, בראש חלק ג של ‘עיט צבוע’).

מאפו ראה, אם כן, בספרות היפה אמצעי חינוכי, המרחיב את דעתם של הקוראים הצעירים, משפר את טעמם, מעניק להם עונג ושעשועים ומקרבם אל השפה העברית, למען תהיה “כפורחת בין כל שכיות חמדתם”. ואין תימה כי היה ער להשפעה שהיתה לספריו על הקוראים הצעירים – הן כמקור להנאה חווייתית והן כאמצעי ללימוד השפה, כפי שכתב בגאווה (בראש חלק ג של ‘עיט צבוע’): “אני ראיתי צעירים רבים, אשר מנעו מהם הוריהם מקרא, ויקראו ספרי לקחת להם מועד שעשועים, ופרי השעשועים היתה למו תועלת, כי כן למדו שפת עבר”. וגם אם נפרש את המלה “צעירינו” – החוזרת שוב ושוב אצל מאפו – במשמעות הרחבה של אנשים צעירים, אין ספק, לדעתי, שהסופר התכוון גם לבני־הנעורים. הרי מאפו היה מורה, שהקדיש את מיטב שנותיו לחינוך ילדים; ובהקדמתו לספר־הלימוד ‘חנוך לנער’ הזכיר בין שאר מפעליו החינוכיים (הוראת “לשון וספר בדרך קלה”, לימוד לשונות ועוד) גם זאת: “ואני כתבתי ‘אהבת ציון’” בשביל צעירינו [ה]חשים עתידות למו".

ואחרון אחרון: עוד בחייו של מאפּוּ נמנו הילדים עם הקוראים הנלהבים של ‘אהבת ציון’, וכבר קלוֹזנר ציין, שקנאי הדת “לא יכלו לסלוח למאפו על ש’אהבת ציון' הרחיקה את בני־הנעורים מישראל מעל התלמוד והפילפול היבש וקרבה אותם אל התנ”ך ואל ‘סיפורי־מעשיות’ בכלל" (תשי“ב-תשי”ח, ג: 296). מאז ועד היום נקרא הספר על־ידי בני־הנעורים, ולאחרונה אף נעשה ספר־קריאה “רשמי” לילדים, שנכלל במבחר הספרים המומלצים לקריאה עצמית מונחית, מתוך הנחה שפרקיו “ייקראו על־ידי הילדים בנשימה עצורה” (בנארי, 1962).

ואמנם, יש ב’אהבת ציון' כמה וכמה מן הסגולות הטובות, שמנו חכמים בספרות־ילדים קלאסית:

במיבנה היצירה יש מן ה“פרימיטיביות” החיובית, המאפיינת סיפור־קדומים או מעשייה אגדית תמימה, שנוצרה בעידן־הילדות של האנושות וההולמת על כן את תפיסת־העולם התמימה של ילדים: מאבק־איתנים בין הטוב והרע, שבראשיתו נרדפים הטובים על־ידי הרשעים אך בסיומו נענש הרשע על רשעותו והצדיק נגאל בזכות צדקתו.

עלילת הסיפור היא שלשלת של מאורעות מפתיעים ומרתקים, המתרחשים בעולם דמיוני רחוק: מעשי גבורה והצלה, תככים ונכלים, נפילה בשבי ופדיון שבויים, ידידות ואהבה, בגידה ושמירת אמונים, חלומות ומשפט של מכשפות: באחת – עלילה מורכבת ומסובכת, שאינה מתקדמת מתוך הסתברות הגיונית; אך דווקא המקריות הבלתי־צפויה והפתרון הגואל, שיש בו מן הפליאה, הם הקוסמים לקורא הצעיר.

הדמויות הכמו־אגדיות הם טיפוסים בלתי־מורכבים, הפועלים במישור הסימבולי. במלים אחרות, לא בני־אדם בשר־ודם לפנינו, אלא סמלים של שחור ולבן, הממחישים לקורא תכונות חיוביות ושליליות. איפיון פשטני זה שליט הן באותן מעשיות־עם המהווֹת היום חלק אוֹרגאני של ספרות־הילדים, והן בסיפורי־הילדים הדידאקטיים, שנוצרו באירוֹפּה מן המאה השמונה־עשרה ואילך, ולדעת הפּסיכוֹלוֹגים הוא תואם את תפיסת־העולם התמימה של הילדים. על כן מתקוממים הקוראים הצעירים נגד הרשעים, שמחים על מפלתם ומזדהים עם “בני האור”, הן בעת סבלם, ועוד יותר מזה – בנצחונם. כאלה הם גיבורי ‘אהבת ציון’, שמעשיהם הטובים והרעים גלויים וברורים, בלא שהקורא הצעיר יצטרך להעמיק חקר במהותה של החברה האנושית: ידידיה הנדיב התמים מול זמרי הצבוע והתככן; תרצה הנבונה ותמר האצילית; עזריקם הנבל ומתן שופט־האוון. ומעל כולם – אמנון גיבור־החיל, בן־שעשועיו של הטבע, הרועה המחונן בכל המעלות.

כל הסגולות הללו – שלשלת האירועים הבלתי־צפויים, גאלריית הדמויות הסימבוליות ונצחון הטובים על הנבלים – סגולות שמאפו שאל ודאי מן הרומאנים הצרפתים שקרא (ראה קלוזנר, תשי“ב-תשי”ח, ג: 289—294; שאנן, 1967, א: 224—230) ואשר אינן נחשבות היום כמעלה ביצירות למבוגרים – הפכו את ‘אהבת ציון’ ליצירה קלאסית לנוער, יצירה שעשתה רושם בל־יימחה על הקוראים העבריים הצעירים של אז: “רושם זה אפשר לדמות רק אל הרושם, שעשו סיפורי־המקרא על ילדי־ה’חדר'” (קלוזנר תשי“ב-תשי”ח, ג: 295). אישים רבים סיפרו בזיכרונותיהם על חוויות־הקריאה ב’אהבת ציון', שנראה בעיניהם כהמנון של חיי־הטבע ועבודת־האדמה ועורר בקרבם, מנעוריהם, את הערגה לציון. והספר, שהיה הנקרא ביותר בזמנו, היה גם המשפיע ביותר – השפעה שחרגה מתחום־הספרות אל תחום־החיים. “עוד כיום, כי אזכור את הימים אשר קראתי את ‘אהבת ציון’”, כתב יעקב פיכמן, שהיה בכך לפה לרבים מבני דורו, “והיה לי כל זה כתוספת־חן לימי הילדות, כאגדת חיי הראשונה” (פיכמן, תרצ"ח: עד).226

4. ‘אשמת שומרון’.

– חלק מהדברים שנאמרו לעיל על ‘אהבת ציון’ יכולים היו להיאמר גם על הרוֹמאן ההיסטוֹרי השני של מאפּוּ, ‘אשמת שומרון’ (וילנה, תרכ“ה-תרכ”ו). אפילו מאפו עצמו הטעים, בשעה שבישר על הופעתה הקרובה של היצירה, כי “אל חזיונותיה הרבים והנשגבים ישתאו וישתוממו נערים וזקנים” (מן ההקדמה ל’עיט צבוע', ג. ההדגשה – שלי). אך אף־על־פי שבעיניו של מאפו עולה ‘אשמת שומרון’ על ראשון סיפוריו, “עד כי ‘אהבת ציון’ נגדו כירח מול השמש” (מאפו, 1970: 181), רואים רוב המבקרים את ‘אהבת ציון’ כפסגת־יצירותיו של מאפו.

גם כסיפור־לנערים נופל ‘אהבת שומרון’ – ש“נכבש” אף הוא על־ידי הקוראים הצעירים ואף עוּבּד למענם227 – מ’אהבת ציון'. את מקומם של הפשטות והתום תפס כאן געשם של חיים תוססים; את מקומה של אהבת־הנעורים תפסה הקנאה. הצדק פועל כאן באמצעותה של חרב־דמים אכזרית; את הסגנון מאפיינים משפטים ארוכים, גדושי מליצות לעייפה. ואם לא די באלה, איכלס מאפו את סיפורו בגאלריה צפופה של דמויות, המאלצת את הקורא לעיין שוב ושוב בשתי הרשימות של “ראשי הנפשות הנראות על גיא החזיון”, שניתנו בראש הספר: הראשונה – “לפלגות בתיהם”; השנייה – בסדר האלפא ביתא.

‘אהבת ציון’ עורר בליבות הקוראים הצעירים געגועים לגיבורים לאומיים, ואותם ניסה מאפו לתת ביד נדיבה גם ב’אשמת שומרון'. הוא מתרפק על גיבורי העבר, נסחף אחרי עלילותיהם ומתאר אותם בצבעוניות מהולה בהתפעלות. אך גם לרגע אין הוא שוכח את ההווה ומנסה לשבצו בתוך פרקי ‘אשמת שומרון’ ולהסווֹתוֹ בתפאורה היסטוֹרית. והרי כך כתב מאפו בראש הספר: “העלילות ההן נתכנו לנו גם בימים האלה והן קוראות באזנינו: ‘מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!’”

הנה כך ביקש מאפו לישׂם בסיפוריו לגדולים ולקטנים את השקפתו על תפקידה של הספרות היפה: ה“חזון” איננו מקנה דעה בלבד, אלא יותר מכך: הוא מעורר תחושות – התחושה ליופי, הערצת הטבע והערגה לחירות; כל אלה – על־ידי חידושה של תקופת הזוהר הלאומית; ותוך כדי כתיבה “כאילו אומר הספר לנוער הקורא: כזה ראה וקדש!” (קלוזנר, תשי“ב-תשי”ח, ג: 344). בכך יש, אולי, לראות את עיקר חשיבותם של סיפור מאפו במכלול הספרות לבני־הנעורים. ועל כן יש הרבה מן האמת בקביעתו ההיפותטית של פיכמן: “מה עלובה היתה כל ספרות ההשכלה בלא מאפו. מה שוממה היתה ילדותנו בלעדיו!” (תרצ"ח: עד).

ד. “בית האוצר” – סיפורי עלילה ראשונים לבני־הנעורים    🔗

עוד בחייו של מאפוּ היו שקבעו, כי סיפוריו יצרו “עדת קוראים בעמנו” (אולקיניצקי, תרכ"ז: 256). עֵדה זו של קוראים צעירים הלכה וגדלה בהתמדה. נערי ישראל לא אבו עוד להסתפק בסיפורי המקרא, אגדות המדרש, פרקי ‘יוֹסיפוֹן’ ושאר הליקוטים למיניהם. ‘אהבת ציון’ ו’אשמת שומרון' עוררו ביקוש עצום בקרב הנוער לסיפורים היסטוריים חדשים על עברו של העם, או אף לסתם “סיפורי חזון”, “המורים דעת בשעשועים ועונג”, כלשונו של מאפוּ.

בדומה לבני כל העמים, ואולי אף יותר מהם, היו גם ילדי ישראל אוהבי קריאה, ועדויות לאין־ספור על הצמא לספרי־קריאה פזורות בזיכרונותיהם של סופרי הדור הקודם. הילדים בעלי הדמיון והסקרנות נמשכו באופן בלתי־מודע אחרי הספרים:

מן הבוקר ועד הערב הייתי יושב ב“חדר”, כולי שקוע בעולם קדמון מופלא וכוח דמיוני דרוך כולו, נאחז בכל קו ובכל תג של ציור… בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם. (פיכמן, תרצ"ח: עד).

ואם לא מצאו ילדי העיירות ספרי־קריאה עבריים, או שספרי החול ה“פסולים” הורחקו מהישג־ידם, חיפשו ספרי השכלה “חיצוניים” וקראו בהם בגלוי או בסתר:

[…] לסוף שבתי לספרים החיצוניים ביד רמה והשקעתי את עצמי בקריאה שלקחה כל לבי, וכל עלה שקראתי הרגשתי, שהוא מוליד בי רעיונות והרגשות והולך ומצמיח בקרבי גן־עדן שלם. (בן־ציון, תש"ט: XXVIII).

הנערים צמאי הקריאה לא יכלו, כמובן, לברור את ספריהם; הם קראו מכל הבא לידם, ולא תמיד התאימו הספרים לגילם ולכושר תפיסתם:

הספרים מסתרי פאריז, התועה בדרכי החיים, הנודד הנצחי,228 האבות והבנים למנדלי, סיפורי אב"ג [=גוטלובר] ושירי גורדון וכדומה – זה הוא “המזון הרוחני” אשר נתנו לילדינו בשנות השבעים והשמונים ולא עלה על לב איש לשאול: עד כמה טבעי, נוח לעיכול, מזין ומבריא הוא מזון כזה לנפש ילדים ונערים. (בריינין, תרנ"ז: 92)

1. עלילות העבר

סיפורי מאפו חוללו את המיפנה מחויב־המציאות בספרות העברית לבני־הנעורים. הם ליבו את הגאווה הלאומית בקרב הצעירים היהודיים, ובעקבותיה – את הצמא לסיפורת היסטוֹרית עממית. אז נוצר הזרם החדש בספרות ההשׂכּלה, שנמשך בעוצמה גוברת עד שלהי המאה ה־יט ויצר את תור הסיפור ההיסטוֹרי, שראשיתו ב’אהבת ציון' וסיומו ב’זכרונות לבית דוד'. אמנם, לא כל הסיפורים – שהיו ברובם עיבודים ותרגומים מגרמנית – כוונו במפורש לילדים; אך קוראיהם הנלהבים היו בני־הנעורים, כי הם מצאו בהם את המזון הרוחני שביקשו כל־כך: עלילות־גבורה מן העבר הקרוב והרחוק ודמויות לאומיות, המשמשות נושא להערצה ולהזדהוּת. “חומר־הקריאה הזה, על היסודות העממיים ההיסטוריים שבו, היה חומר שהסעיר את רוחם [של הקוראים הצעירים] ועל כן קראו אותו בצמא” (ראה הלקין, תשט"ו: 246—252). אין תימה, שספרים אלה נדפסו שוב ושוב, מהם שתורגמו פעמיים ושלוש ומהם הנדפסים והנקראים על־ידי ילדים גם היום.

זרם ספרותי זה לא נוצר, כמובן, בפתאומיות, בחינת יש מאין. ניתן לראות בו שלב טבעי באפיקיה של הספרות העברית המתחדשת: ההיצמדות הקנאית של ראשוני המשכילים אל לשון התנ“ך, שבאה כריאקציה לספרות הרבנית וסגנונה, הביאה בעקבותיה את הנושאים המקראיים: היצירות הספרותיות על גיבורי התנ”ך הביאו את ארץ־ישראל ותולדותיה לספרות ההשכּלה. ומכאן אנו מגיעים אל השלב הטבעי הבא – סיפוֹרת היסטוֹרית, שעיקרה גאווה לאומית והכרה בנצח ישראל; כפי שכתב חלוץ המתרגמים לעברית של הספרות ההיסטוֹרית־העממית: “דברי־ימי־עולם עדים נאמנים עלינו, כי עם־עולם אנחנו וימינו כימי עולם, וכל באי עולם לא יכלו לכלותנו מעולם, גם לא יכלונו עד עולם”.

משפטים אלה כתב קלמן שולמן בהקדמתו ל’הריסות ביתר‘, עיבוד סיפורו ההיסטורי של שמואל מאיר.229 ביצירה אֶפּית זו על מרד בר־כוכבא שולבה גם האגדה המדרשית על ר’ אלעזר המודעי שנחשד בבגידה, וכן סיפור נסיונו של בר־כוכבא להציל את קטורה אהובתו מידי הרומאים. לצד תיאור גבורתם של המורדים וסופם הטראגי ניתן למצוא בו גם השלכות אקטוּאליות, המרמזות על הלך־הרוחות ששרר אז בקרב המשכּילים: לעומת קריאתו של בר־כוכבא, שלא לבטוח במלכות הזרה אלא לפעול למען גאולה עצמית – “עורו נא אפוא בני אל חי!” – מטיף ר' אלעזר לשאת “רינה ותפילה בעד שלום מלכנו הקיסר – כי בשלום מלכנו וארצו יהיה גם לנו שלום”.

‘הריסות ביתר’ (וילנה, 1858) שהוציא שולמן בד בבד עם הרומאן ‘מסתרי פאריז’ לאיז’ן סי שעיבד,230 היה במשך חמישים שנה מן הספרים הפוֹפוּלאריים בקרב הנוער העברי. סגנונו המקראי הנמרץ ופרקי הגבורה שבו קסמו לצעירים חולמי הגאולה, ופוֹפוּלאריוּתוֹ עוד גברה בימי חיבת ציון. “מי מאתנו”, כתב זלמן אפשטיין, "יוכל לשכוח את המתיקות, את העונג הרוחני ששבענו באביב ילדותנו, כאשר קראנו ראשונה את העלים הנפלאים האלה.231 הספר נדפס בחמש מהדורות232 ותורגם לאנגלית וללאדינו.233

אחרי סיפורו של הרב מאיר הגיע תור סיפוריהם של הרבנים פיליפּסוֹן ולהמן. אין זה מקרה, שכל שלושת הסופרים הללו ישבו גם על כס הרבנות: מאיר בהכינגן, פיליפּסוֹן במאגדבּוּרג ולהמן במאינץ (מאגנצה). השלושה, שהיו מנהיגים רוחניים של עדותיהם וערכו גם כתבי־עת יהודיים, חיפשו דרכים לבלימת נהירתו של הנוער היהודי אחרי התרבות הגרמנית; וכדי לעורר בליבם של צעירים תוהים אלה תחושת שייכות לאומית וזיקה למורשת העם, חיברו עשרות סיפורים היסטוריים, שניתן לסווגם לשני נושאים עיקריים: ביוגראפיות בלטריסטיות של גיבורי האומה ומנהיגיה, שחייהם היו קודש לשירות עמם – מעזרא הסופר ורבי עקיבא ועד זיס אופנהיים והרב יום־טוב הלר; וכן פרשיות היסטוריות, המספרות על קהילות שנחלצו מצרה תודות למסירותם של נאמני העדה – המרד, האנוסים, עלילות־דם, גירושים וכן הלאה.

2. לודביג פיליפּסוֹן

ד"ר לודביג פיליפסוֹן (1811—1889) היה בנו של מחנך עברי, שחיבר את המקראה ‘מודע לבני בינה’ ([31]; ראה חלק ראשון, פרק ב, סעיף 3). יובל שנים ערך את השבועון רב־ההשפעה Allgemeine Zeitung des Judentums, יסד את המכון לספרות יהודית ונאבק על הענקת שוויון־זכויות ליהודי גרמניה. אך בעוד שפיליפסוֹן הרפוֹרמי טען במאמריו כי היהודים חדלו מכבר להיות עם ואינם אלא עדה דתית (“אנו, היהודים הגרמנים”, כתב, “היינו, הננו ונהיה גרמנים ככל שאר בני האומה הגרמנית” [ראה צינברג, 1959 -1971, ו: 117- 122), סייעו עתונו רב־התפוצה ועשרות הסיפורים שחיבר (רובם הופיעו תחילה בסידרת הקבצים “שרון” הגרמנית, 1843 ואילך) לחיזוקה של תחושת הזיקה ההדדית בקרב קהילות ישראל. אך אם במקורם הגרמני היתה לסיפורים ההיסטוריים הרבים, הבינוניים ברובם, השפעה מועטה יחסית (מהם שזכו אף לביקורת קשה234 ), הנה דווקא בתרגומיהם לעברית זכו לקהל קוראים עצום ורב־שנים, “והנוער העברי היה מתחנך עליהם ממש” (קלוזנר, תשי“ב-תשי”ח, ד: 118). כחמישה־עשר מסיפוריו תורגמו לעברית, כמה מהם פעמיים ושלוש, ויש מהם החוזרים ונדפסים עד היום.

שני סיפוריו הראשונים של פיליפּסוֹן תורגמו לעברית עוד בשנת 1860: האחד – ‘יהויכין’, על אחרית הבית הראשון – יצא בוינה בתרגומו של שמעון בכרך; והשני – ‘גלות ספרד’ על תלאות האנוסים235 – יצא בוילנה בתרגומו של החוקר והסופר הפורה משה אליעזר בילינסון (1835—1908), שחיבר גם ספר ללימוד התורה בשם 'בחינות התלמידים (אודסה תרל"ז). אחריהם תירגם שלמה מאנדלקרן את ‘עזרא הסופר’ (וילנה 1866),236 נחום סוקולוב תירגם את ‘צדיק ונשגב’, הוא סיפור־חייו של יום־טוב ליפמן הלר (וארשה, 1883)237 ואליעזר בן־יהודה תירגם את הסיפור מימי החורבן ‘הפליט מירושלים’ ([247]; ירושלים, 1855).238 אבל סיפורו המוּכּר ביותר של פיליפסון לקורא העברי הוא, ללא ספק, ‘יעקב טיראדו’ ([244]; 1855), המספר את “קורות יסוד המעלה לישוב היהודים הספרדים בהולאנדיא”. רומאן מרתק זה, שתורגם לראשונה על־ידי שמואל יוסף פין,239 מגולל בסגנון דראמאטי ובצמידות לעובדות ההיסטוֹריות את חייו הסוערים של לוחם יהודי בן המאה השש־עשרה, הנזיר הספרדי פרא דייגו, שגילה את מקור־מחצבתו היהודי, חזר לדת אבותיו ולשמו הקודם – יעקב טיראדו – וקידש מלחמה על האינקוויזיציה. לאחר שסייע לבריחתו של מלך ספרד התנדב לצי הבריטי, השתתף בטיבוע הארמאדה הספרדית, הציל את הנסיך מאוראניה, המריד את תושבי ארצות השפלה, יסד את הקהילה היהודית באמסטרדם ועלה באחרית ימיו לירושלים. בסיפור זה על לוחם יהודי עז־נפש, שהקדיש את חייו להצלת בני עמו, הטעים פיליפסוֹן גם את ערכי המוסר של היהדות: אף־על־פי שתשוקת נקם ממלאת את ליבו של טיראדוֹ, הוא מכיר בייחודה של דת ישראל, השונה מכל הדתות האחרות בהיותה גם תורת־חיים מוסרית המקדשת את ערך החיים.240

‘יעקב טיראדו’ היה, כאמור, סיפורו המתורגם והנקרא ביותר של פיליפסוֹן, והוא זכה לאריכות ימים מופלגת בספרות־הילדים העברית, הנמשכת עד ימינו. כן תורגמו לעברית כמה ממחזותיו השיריים (ביניהם: ‘קשר בין נתניה’, תרגם צבי אלעזר טלר, קראקוב, 1888), האגדה ‘לב אבן’ ([249]; תרגם פסח קפלן, פייטרקוב, 1889) ועוד הרבה. (ראה פירוט בנספח, וכן אצל אופק, 1970: 575).

3. מאיר (מרקוס) להמן

ד“ר מאיר (מרקוס) להמן (1831—1890), שהיה יריבו הרוחני של ד”ר פיליפסוֹן, הלך בעקבות קודמו בפועלו הספרותי לנוער ובמידה מסוימת אף עלה עליו. לאחר שנתמנה לרב הקהילה החרדית במאינץ (מאגנצה) והיה לאחר ממנהיגי היהדות האוֹרתוֹדוֹקסית בגרמניה, יסד להמן את כתב־העת Der Israelit, שבו תקף בסגנון מאופק את פיליפסון, עיתונו ודעותיו הרפוֹרמיות. להמן פירסם בשבועונו עשרות סיפורים היסטוריים, ואחר־כך כינסם בשישה כרכים גדולים בשם Aus Vergangenheit und Gegenwart (‘מן העבר וההווה’. 1874—1888). אף־על־פי שערכם הספרותי של מרבית סיפוריו אינו רב, הם הפכו עוד בחייו של מחברם ל“קלאסיים” בתחום הסיפוֹרת ההיסטורית לבני־הנעורים, בעיקר בקרב החוגים החרדים, ואף תורגמו לאנגלית, צרפתית, הונגרית, יהודית־ערבית ועוד. עובדה מפתיעה היא, שלהמן הוא אחד הסופרים המתורגמים ביותר לעברית. ה־Israelit שימש מקור עיקרי לעורכי העיתונות הירושלמית של שלהי המאה הקודמת, ועשרות מסיפוריו תורגמו על־ידי העורכים, לא תמיד בציון שם המחבר (התעלמותם אף הכעיסה את להמן, ראה ירדני 1969: 153—158); כשלושים מספריו יצאו בתרגום עברי, וכמה מהם מיתרגמים ונדפסים עד היום. סיפורו הידוע ביותר – ‘בוסתנאי’ [236] – היה גם הראשון שתורגם לעברית (וילנה, תרל"ב/1872),241 בידי מתרגמו של הידוע בסיפוריו של פיליפסוֹן, ש"י פין. בסיפור זה על חייו הסוערים של ראש־הגולה הראשון בבבל אחרי הכיבוש הערבי נמזגו עובדות היסטוריות עם מסורות אגדיות;242 מיבנהו המוצק מרשים, דמויותיו אמינות, ומפעמת בין דפיו אמונה בנצחון האמת ובקיומו של בית דוד.

רוב סיפוריו של להמן מצטיינים בגישה אידיאליסטית, ששולבו בה סגולות של אֶפּיקה, כאשר הגיבור היחיד מצטייר על רקע התקופה ההיסטורית. העלילה הדינאמית משובצת דיאלוגים רבים, המוסיפים לחיוניותם של הסיפורים, שגיבוריהם השונים – חכמים ומצביאים, רבנים ושׂרים – שואבים את אומץ־ליבם מן האמונה באלוהים ובתורתו. כך סיפר להמן לקוראיו הצעירים את קורותיהם של רבנו גרשום ‘מאור הגולה’, שהיה צורף זהב ומקורב למלכות ([239]; תירגם יוסף ליב פטורובסקי; וילנה 1890);243 ‘זיס אופנהיים’, יועץ הקיסר, שמת על קידוש השם ([237]; תירגם האל"ה {אריה הלל] ליפשיץ; מאינץ, 1873);244 ‘בית אגולאר’, שבניו נחלצים מציפורני האינקוויזיציה ומוצאים מקלט באמסטרדם ([242]; תירגם מ. ברונשטיין [מבש"ן]; פטרבורג, 1895),245 ועוד הרבה (ראה פירוט בנספח, וכן אצל אופק, 1970: 376—378).246

4. ‘הפודה ומציל’

למען רציפותו של הפרק ראוי לחזור עתה אל ש"י פין, שהיה מן הסופרים השקודים ביותר על תרגום סיפורים היסטוֹריים. את סיפוריו הדפיס תחילה בעיתונו ‘הכרמל’ (החודשי. וילנה, תרל“ב-תר”ם) ואחר־כך הוציאם בספרים, שזכו לקהל קוראים גדול ולמהדורות אחדות. אחרי ‘בוסתנאי’ תירגם פין גם את סיפורו של להמן ‘החילוף’ (וילנה, תרל"ג/1873; מהדורה ב: וילנה, 1881), ואחריו את ‘הקדיש לפני כל נדרי’ (וילנה תרל"ו),247 המספר את קורותיו של לוחם יהודי ומסביר את טעם המנהג של אמירת “כל נדרי” בליל יום־כיפור.

‘הקדיש לפני כל נדרי’ היה ראשון סיפוריו של מחבר פוֹפוּלארי רביעי של סיפורים היסטוריים יהודים בשפה הגרמנית, שלמה כהן (Kohn. פראג, 1825 – שם, 1904). כהן היה סוחר במקצועו, אך כצאצא של מדפיסים ואנשי תורה היה בקי בתולדותיה האמיתיות ואגדיות של יהדות פראג. בחייו הארוכים חיבר עשרות סיפורים, המספרים “בדרך יפה ונעימה את אשר קרה לאבותינו מימי ענותם ומשנים קדמוניות”,248 ואשר נדפסו תחילה בגרמנית (באותיות עבריות) בסידרת הקבצים ‘סיפורים’, שהוציא בפראג הסופר והמו"ל בנימין זאב פאשלס.249 אף־על־פי שעלילות סיפוריו לוקות לעיתים באי־היגיון, יש בהם מתח ואווירה לירית, והם זכו לקהל קוראים רב ותורגמו לכמה לשונות. אחרי ‘הקדיש’, שכהן כתבו בגיל 22, נדפסו סיפוריו ‘גבריאל’ (תרגם ישראל דב פרומקין; ירושלים, תרל"ה/1875)250 ו’רני פלט' (תרגם אליעזר דוד פינקל; וארשה, 1891), המתארים את קורותיהם של אנשי צבא יהודים במלחמת שלושים השנה; וכן ‘דוד ליב מגדבורגר’, המתאר בהוּמוֹר את רקמת היחסים בין דוד ליב התמים ומושל בּוֹהמיה (תרגם משה ברוך לזבניק; תל־אביב, תרצ"ג/1933).

אבל סיפורו הידוע ביותר של כהן לקורא העברי הוא, בלא ספק, ‘הפודה ומציל’ [232], שנדפס לראשונה בקובץ א של ‘סיפורים’ (1846). סיפור ביוגראפי זה מתאר את מאבקו של אחד מאבות המחבר, המדפיס והשתדלן מרדכי כהן צמח (המאה ה־17), למען ביטול פקודת הקיסר פרדינאנד לגרש את היהודים מפראג. במאמציו הוא נפגש עם הקיסר והאפיפיוֹר, ותודות לתבונתו ולאומץ ליבו ניצלים היהודים מגירוש.251 הסיפור תורגם לראשונה על־ידי אליעזר יצחק שפירא, מי שהיה המו"ל העברי הראשון של ספרי ילדים ונוער.252 במהדורותיו הראשונות (וארשה, 1866 ו־1873) לקה התרגום במליציוּת יתרה; למשל:

בחדר ההוא, הוספתי לדבר דברי, עמד נער רך, נחמד אף נעים, ומספיר גזרתו הצחה מחלב, נשקפה תומת לבב אשר שתה על יפיו נוספות, ולרגעים ינופף העלם ידו להסיר נטישות קווצותיו השחורות נופלות על מצחו אשר נוגה כאור לו, והוא קורא בספר תורת ה' ואיש שיבה עומד מאחריו.

נראה ששפירא עצמו הכיר במגרעותיו של התרגום, שכן בהקדמה שנדפסה במהדורה א פנה במעין התנצלות אל “האדונים המבקרים”: “הן צעיר אני לימים ואתם ישישים […] זה היום תחילת מעשי בשדה הליטעראטור העברית […] אך מחמת המבקרים יגורתי”. אבל התנצלותו זו על טירונותו הספרותית היתה מיותרת, כנראה, שכן יל"ג שיבח את לשון התרגום, שהיא “כסף נבחר, ומי יתן ויביא לו כסף נבחר זה כסף אחר תמורתו” (‘המליץ’, תרמ"ב/1881: 424. הביקורת אינה חתומה). עם זאת הציע המבקר לשפירא, כי במהדורה הבאה “אל נא יתרשל להגיה מחדש את ההעתקה [התרגום], אשר נעשתה בעודו רך וצעיר”.

ואמנם שפירא טרח וליטש הרבה את התרגום לקראת המהדורה השלישית, שנדפסה כשהיה כבר סופר ועורך עתיר־ניסיון, והספר הופיע בשש מהדורות נוספות והיה לאחד מספרי הקריאה החביבים על בני־הנעורים כמעט עד ימינו,253 כעדותו של מי שקרא את הסיפור בילדותו:

נערים היינו וחמדנו סיפורים יפים, וביחוד נמשכנו אחרי סיפורים היסטוריים, שגיבוריהם ומאורעותיהם היו אי פעם. לא נפתח לבנו לסיפורי העבר שלמדנו בבית־הספר בלשון עם זר, אך לאחר לימודי בית־הספר “בלענו” ממש את הספרים המספרים על אותם עניינים בלשוננו העברית. דמות אחרת היתה כאן לסיפורי המאורעות; בלבוש העברי היו קרובים לנו ביותר והרעידו בנו נימה חבויה. (מהקדמת ג. קרסל למהדורת תל־אביב, תש"ז)

5. “בית האוֹצר”

אליעזר יצחק שפירא (אי"ש. סרהיי [ליטא], 1835 – וארשה, 1915), מתרגם ‘הפודה ומציל’, הטביע את רישומו העיקרי בספרות־הילדים לאו דווקא בשדה היצירה, אלא קודם כל בתחום המו“לות; שכן אי”ש היה המו“ל הראשון של ספרים עבריים לבני־הנעורים, ותודות ליוזמתו ולמרצו קיבלה ספרות־הילדים העברית תנופה ראשונה של פעילות סדירה.254 עד לשנות השבעים של המאה התשע־עשרה נהגו, כידוע, רוב המחברים להדפיס את ספריהם על חשבונם, ומחבריהם של ספרים לבני־הנעורים נהגו אף הם כך.255 היו מחברים שהצליחו לאסוף חותמים־מראש על ספריהם, ואת שמותיהם הדפיסו בראש הספר או בסופו.256 מחברים אחרים השיגו את תרומותיהם של נדיבים או קרנות.257 הראשונים שעסקו במו”לות מאורגנת היו אותם מדפיסים עבריים, שערכו חוזים עם מחברים פופולאריים להוצאת ספריהם.258 בא א"י שפירא וחולל מהפכה זוטא בתחום זה.

בשנת 1864 השתקע אי“ש בוארשה, לאחר תקופת־הוראה קצרה באוגוסטוב, ופתח בה בית־מסחר לספרים, שהיה שנים רבות בית־ועד לסופרים עבריים. מפעלו המו”לי הראשון היה הדפסת “אסופת סיפורים מתורגמים עם שירים מקוריים” בשם ‘מגד ירחים’ (וארשה, תרל"א/1871), שכללה בין השאר שני סיפורים מתורגמים מאת איז’ן סי ומשל פיוטי בשם “ציפור בכלוב” מאת ישכר בר הורוויץ (1835—1905, בעל ‘משלי ישכר’). באותה שנה (1871) הוציא גם את אגרונו ‘מכתבים בספר’ [93], המכיל מאה איגרות “להשכיל ולהיטיב לבני הנעורים”, והוא חיקוי בולט ל’כתב יושר' מאת שלום הכהן [35] (ראה חלק ראשון, פרק ה): חמישים מכתביו הראשונים מצטרפים ל“סיפור אחד מחיי משפחות עמנו בארץ הזאת”, ככתוב בהקדמה, “להשכיל, להיטיב ולשעשע”. הסיפור־במכתבים מתאר בארכנות את קורותיו ולבטיו של צעיר יהודי חובב השכלה, שנסע מן העיירה ללמוד בעיר הבירה; והביקורת שיבחה את המחבר, “אשר השכיל [בספרו זה] לתכן את רוח בני־הנעורים, לשעשע נפשם ולהיטיב לבם” (‘המגיד’, תרל"א: 247). כן הוציא אי“ש קונטרס מוסרני בשם ‘יד חרוצים, מורה־דרך לצעירים לימים, להיטיב להם באחריתם’ ([233]; וארשה, 1879); שמחברו – ככתוב בהקדמה, “זה האיש [בנימין] פראנקלין האנגלי [כך!]”:259 מעשה בזקן החכם מתתיהו, המטיף באוזני מאזיניו כיצד ינצלו בתבונה את זמנם וממונם. אחר־כך הדפיס ילקוט משלים ומכתבים בשם ‘משלי החיים’ (וארשה, 1890), סיפורים ושירים של יל”ג ומהדורות חדשות של ‘אמרי שפר’ להוֹמבּרג (מהדורה מנוקדת, עם החלק העברי בלבד) ושל המקראה ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד, עם מבוא של המו"ל.

בשנת 1875 ייסד אי“ש את מפעלו המו”לי החשוב ביותר – הבּיבּליוֹתיקה העברית הראשונה לבני־הנעורים “בית האוצר – יאצור סיפורים נחמדים […] מקורם בקורות עמנו, בימי צרותיהם ותלאותיהם”. השבועון ‘המגיד’, שבישר על הופעת “בית האוצר”, שיבח את שפירא על יוזמתו “להיטיב לנעורי בני עמנו, להשריש בלבם האהבה לשפה עברית […] ולהרוח הלאומי הישראלי, שלא יֵרד בתוהו חלילה בתוך המון הרוחות המתרגשות כעת במחנה העברים לרגלי הזמן החדש”. הדפסתם של “סיפורים נעימים לקוחים מקורות בני עמנו” היא, לדעת העורך, דוד גורדון, “הדרך הנכונה להעיר רגש הנעורים לאהבת אמונתם ורוח קדושה, שעמדה לנו מדור ודור להחיותנו בקרב עמים רבים” (‘המגיד’, תרל"ו, גיל' 10: 87).

אי“ש עצמו, שהעיד על עצמו כי עוד בנעוריו היו הספרים שעשועיו, הכיר בכוח השפעתם של “סיפורי חזון”, שבמחיצתם “יהפוך האדם לאיש אחר אחרי קראוֹ חזיונות נעימים בספר” (מתוך ההקדמה ל’מגד ירחים'). אפשר מאוד שמשום כך הועיד את “בית האוצר” לספרות יפה דווקא, ומתוכה בחר בסוג שהיה אז פּוֹפּוּלארי ביותר בין הקוראים הצעירים – סיפורים שנושאיהם לקוחים מן ההיסטוריה היהודית. כאלה היו ארבעת הספרים הראשונים שיצאו ב”בית האוצר“: אחד מקור – ‘סיפורים’ מאת ט”ף שפירא – ושלושה תרגום: ‘נדחי ישראל’ לפיליפסון, ‘חוטר מגזע ישי’ (‘אלרואי’) לדישראלי ו’עמק הארזים' לגרייס אגילר.

הקובץ ‘סיפורים’ [250] היה ספרו הראשון של המורה טוביה פסח (ט"ף) שפירא (פוֹלין, 1845 – ליטא, 1924), שנתפרסם אחר־כך באגרונים הפוֹפוּלאריים שלו ‘עט עברי’ ([96]; וארשה, 1878) ו’יד ועט' ([97]; וילנה,1891).260 ששת סיפוריו “מכלכלים עניינים שונים ואמתיים מקורות עמנו וחכמינו”, הקשורים בפרשיות שהתרחשו בימי־הביניים בפורטוגל, דנמארק, הוֹלנד, פרס וערב. למרות נושאיהם המרתקים, מקלקל את השורה סגנונם המליצי הכבד; כגון: “כאיש מלחמות ביום קרב לחם האינקוויזיטור דיעגא דא־אגולארס מלחמות נפשו אשר השתערה בקרבו מעת נודע לו כי יהודי הוא” (“המסתתר”, עמ' 35).

שני הספרים הבאים ב“בית האוצר” תורגמו על־ידי אברהם אבא ראקובסקי (1854—1921), שהיה מסופריו הקבועים של ‘הצפירה’. לאחר שעבודתו הספרותית הראשונה – תרגום 'נדחי ישראל, או האנוסים מספרד מאת לודביג פיליפסון [246] – זכתה לשבחי הביקורת (“ההעתקה הזאת טובה מאד […] כולה אומרת כבוד להמעתיק” [‘המגיד’, תרל"ו, גיל' 10: 87]), ביקש א“י שפירא מראקובסקי לתרגם לעברית גם את רומאן־הביכורים של בנימין דישראלי ‘אלרואי’ (1833). היה זה מייד לאחר מותו של המדינאי־הסופר הנודע, כשהעיתונים היו מלאים תהילתו. אי”ש מיהר להדפיס את התרגום, ואף הקדים לו מבוא קצר ונמלץ, הספוג תחושה לאומית:

מטרת הסיפור הזה, אשר לפניכם בכלי טהור קודש, הוא להעיר ולעורר בלבב קוראיו האהבה לארץ הקדושה, ארץ מולדת אבותינו. מבלי משים יתעוררו בלב הקורא זכרונות ימי קדם וגיבורי ישראל לפנים יעמדו כמו חיים לעיניו […] וכל עצמותיו תאמרנה: האח, עוד עם ישראל חי!

חייו הסוערים והטראגיים של דוד אלרואי, שהקים במאה השתים־עשרה תנועה משיחית המונית, הפכו תחת עטו של דישראלי לסיפור היסטורי־רומאנטי, שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה: משיח־השקר יפה־התואר נהפך בסיפור לכובש־ממלכות אדיר, נופל בשבי, מואשם בכשפים ומוצא להורג. “קורותיו המופלאות של אלרואי משכו את לבי עוד בשחר נעורי כאל מעיין שופע שירה”, כתב הסופר־המדינאי בהקדמתו, בציינו כי ביסס את יצירתו על מסורות קבליות.

שלא כרוב המתרגמים בני דורו, שנהגו חירות יתרה בשעת ה“העתקה”, היה ראקובסקי נאמן לדישראלי (אם כי ודאי לא תירגמוֹ מן המקור האנגלי);261 ולמרות השם המליצי שנתן לו – ‘חוטר מגזע ישי’ (וארשה, 1882) – מצטיין

תרגומו בסגנון רהוט, טבעי ונקי ממליצות. הרומאן הספוג גאווה לאומית וקריאה לחידוש קוממיות ישראל, נתחבב ביותר על הנוער העברי. הוא נדפס במהדורות אחדות262 ואחר־כך תורגם פעמיים נוספות לעברית.263

תרגום ‘דוד אלרואי’, שמו של דישראלי ורעיון יישוב ארץ־ישראל – כל אלה הביאו לתרגום הרוֹמאן ה“ציוני” השני של דישראלי – ‘טאנקרד’ (Tancred. 1847). יהודה ליב לוין (יהל"ל, 1844—1925), המשורר הסוֹציאליסט שהיה לציוני, פירסם את תרגומו – ‘נס לגויים, או טאנקרעד’ – בשלושה חלקים (וארשה, 1883—1884), עם שני מבואות גדולים: א. “משאת בנימין” – ביוגראפיה של דישראלי עם הבעת תקווה, שהתרגום יעורר את הלבבות ליישוב ארץ־ישראל; ב. “לחתום חזון” – ניתוח מליצי וארכני של הרעיונות העיקריים שב’טאנקרד': המזרח הקדום, השרוי בתרדמה, יתעורר עם שוב עם ישראל לארצו ואז תבוא ישועה לאנושות. בסיפור רומאנטי זה על בן־האצילים המתלבט, שיצא לארץ־הקודש כדי למצוא בה טעם חדש לחייו, שיקע דישראלי את השקפתו האידיאליסטית על היהדות ואת חזונו המדיני על עתיד המזרח: שחרור ארצות הקדם משלטון התורכים והקמת ממלכה שוויונית בארץ־ישראל, כמרכז מוסרי עולמי.

תרגומו של יהל“ל לוקה בהשמטות מרובות ובאי־דיוקים, וסגנונו משוּפּע במליציות רבה, “כאילו היה רוצה המתרגם לומר: כך היה המחבר הלועזי מביע את רעיונותיו אילו היה כותב עברית מקראית” (קלוזנר, תשי“ב—תשי”ח, ו: 136). מייד אחרי הופעתו עורר ‘נס לגויים’ הדים מתסיסים בעולם היהודי. “בשביל הקורא העברי היה ערך עצום לספר הזה” – הן בזכות רעיונו המוסרי וכן בשל אופיו ההרפתקני (ראה הלקין, תשט"ו: 240—244); ואין תימה שהספר ותרגומו עוררו פולמוס חריף בעיתונות העברית. דוד פרישמן שפך קיתונות של לעג קטלני על המתרגם ו”שפתו הנשחתת" בקונטרסו הידוע ‘תוהו ובוהו’ (וארשה, 1883);264 אלעזר אטלס ומ“ל לילינבלום נחלצו להגנתו של י”ל לוין,265 וגם פרץ סמולנסקין פירסם שתי רשימות ביקורת על ‘נס לגויים’ (‘השחר’, תרמ“ג: 332—335; תרמ”ד: 453—454) ושיבח בהן את התרגום, לצד הערות על אי־אלה ליקויי לשון וסגנון. תרגומו של יהל"ל אכן נתיישן במהרה, אך עניינם של הקוראים ב’טאנקרד' לא פג, ותרגומיו החדשים נדפסו במהדורות אחדות (עיבודים אנונימיים: וארשה, תרפ"ז; תל־אביב, 1937, 1964).

‘טאנקרד’ לדישראלי קרוב בתוכנו וברעיונותיו לרומאן אנגלי מפורסם אחר, שנדפס במחצית השנייה של המאה ה־יט, ‘דניאל דירוֹנדה’ מאת ג’ורג' אליוט (נדפס ב־1876): מעשה בבן־אצילים יפה־תואר, שעם גילוי סוד־מוצאו היהודי הוא מוצא גם את ייעודו: “אקבץ את נידחי עמי, אקומם את שממות ציון בה נחדש את תרבותנו לתועלת האנושות כולה”. אין תימה, שיצירה זו על בשורת גאולתה של ארץ־ישראל, פרי עטה של סופרת נוצרייה, עוררה את התלהבותם של הקוראים העבריים. א“י שפירא, שחיפש סיפורים מתאימים לנוער בשביל “בית האוצר”, היה הראשון שהציג לפני הקוראים העבריים את ‘דניאל דירונדה’; כשמונה שנים אחרי הופעת הרומאן באנגלית סיפר עליו במאמר בשם “תוכן הסיפור ‘דניאל דירונדה’ והתייחשׂוֹ אל היהודים” (‘האסיף’, א [וארשה, תרמ"ד], 49).266 אין כמעט ספק, שאי”ש גם התכוון להוציא את ‘דניאל דירונדה’ ב“בית באוצר”, ואולי אף לתרגמו בעצמו,267 אך משום מה לא מימש את כוונתו זו. רק מקץ חמש שנים (1893) הופיע ‘דניאל דירוֹנדה’ בתרגומו של דוד פרישמן [402], שאף הקדים לו מבוא גדול, ובמשך עשרות שנים היה זה אחד הספרים הנקראים ורבי ההשפעה ביותר על צעירי ישראל.268

6. ‘עמק הארזים’

בעצם אותה שנה, שבה נדפס בלוֹנדוֹן ‘דניאל דירונדה’ במקורו האנגלי (1876), הופיע בוארשה, בסידרה “בית האוצר”, תרגומו העברי של רומאן פופולארי אחר מאת סופרת אנגלייה, הקשור בהיסטוֹריה היהודית – ‘עמק הארזים’ (The Vale of Cedars) מאת גרייס אגילאר (1816—1847).

אגילאר, בת למשפחה מצאצאי האנוסים, שהיתה חולנית רוב ימיה, תבעה בסוף ימיה להורות את הלשון העברית לכל ילדי ישראל: מאחר שידיעת השפה קודמת לידיעת הספרות, צריך “שכל ילד מישראל, בין זכר ובין נקבה, ידע את לשון אבותינו” (1864 (139:Aguilar,. בהשפעתו של ווֹלטר סקוֹט עברה אגילאר מליריקה לחיבור רוֹמאנים היסטוֹריים, שבכמה מהם שילבה מוֹטיבים יהודיים. ‘עמק הארזים’, שהופיע שלוש שנים לאחר מות הסופרת, הוא סיפור רוֹמאנטי שבמרכזו פרשייה המעוגנת בקורות אנוסי ספרד ערב גירושם. גיבוריו הנרדפים, אציל ספרדי ונערתו העברייה, עוברים הרפתקאות רבות, מסתתרים במערה, מתחפשים ומתגלים. בתוך העלילה שיבצה הסופרת גם אגדות וסיפורים על האנוסים, ששמעה בצעירותה.

אף־על־פי ש’עמק הארזים' הוא רוֹמאן בינוני ברמתו, שגיבוריו מוארים באידיאליזאציה רגשנית, הוא נתחבב ביותר על המתרגמים והקוראים העבריים וזכה לטיפולם של שישה סופרים ומעבדים. עובדה נשכחת היא, כי הראשון שניגש לתרגם לעברית את ‘עמק הארזים’ היה י“ל גורדון. שמונת הפרקים הראשונים תורגמו על־ידו בסגנון מקראי ונדפסו בהמשכים ב’המליץ' (1872) בשם “יושבי המכתש, אך יל”ג נאלץ להפסיק את התרגום בראשיתו, שכן, כהודאתו, “נטרדתי אחר כך ולא יכולתי לעסוק בו עוד”.269 כשנה לאחר שיצא במאינץ עיבוד מקוצר ומליצי של הרומאן בשם ‘מלחמת האמונה והאהבה’, מאת ישעיה גלבהויז (1852—1928) [254],270 הופיע בהוצאת “בית האוצר” תרגומו השלם והידוע של א”ש פרידברג ל’עמק הארזים' ([253]; וארשה, תרל"ו/1876).

לאחר שנות נדודים והוראה חזר אברהם שלום פרידברג (גרודנו, 1838-וארשה, 1902) לגרודנו עיר־מולדתו וניסה כוחו בכתיבה ספרותית. תחילה התכוון לחבר, בהשפעת ‘אהבת ציון’, סיפור היסטוֹרי מקורי על אחרית הבית השני, ואף שאל בעצתו של אברהם מאפוּ. מאפו יעץ לפרידברג לקרוא את ‘ימי פומפיי האחרונים’ לבולבר ליטון, “ומשם ייפתח לך מקור למחברתך החדשה, כי תדע לכונן על־פיהם אחרית ימי ירושלים. חזק ואמץ!” (פרידברג, תרנ"ט 115). אלא שכוחו של פרידברג לא עמד לו, כנראה, ביצירה מקורית, וגם מותו של מאפו ריפה את ידיו.271 לבסוף פנה לתרגום ולעיבוד, ובהם קנה את מקומו בספרות הילדים והנוער.

פרידברג נהג חופשיות רבה בתרגום ‘עמק הארזים’: “תקרא את האוריגינאל ואת ספרי ולא תכירהו”, כתב אל המו“ל, “כי שיניתי בו את ראשי המשחקים, נתתי להם רוח אחרת ודת אחרת, דרך אחרת ומקרים אחרים” (פרידברג, תרנ"ט: 126). הוא שינה, למשל, את מוצאו של גיבור הסיפור, האציל דוֹן פדרוֹֹ, והפכו ל”איש עברי מאחינו, אשר אבותיו מאנוסי ספרד למשפחת אברבנאל והוא לא ידע מזה עד עת קץ". משום כך שינה פרידברג גם את סיומו של הסיפור, וארבעת הפרקים האחרונים, המספרים על גורלם הטראגי של המגורשים, הם פרי עטו של המעבד.272

שפתו של ‘עמק הארזים’ היא חיקוי־מדעת לסגנונו המקראי הנמלץ של מאפוּ, שהיה מופת לפרידברג ולרבים מבני דורו. ואף־על־פי שהביקורת ציינה כי “עונג רב יביא הסיפור לכל מבין שפת עבר וסגנונו נעלה מאד” (אדלמן [מיוחס], תרל"ז), אפשר להכיר בכל עמוד כמעט את השתעבדותו המוחלטת של פרידברג למליצות התנ“ך ה”נשגבות":

ויוליאן יגע באנחתו, בעמלו לשוא לכבות הבערה בשיקויי מרפא. כל הלילה התהפך בתחבולותיו להיטיב משכבה, לבל ירב השעול לפרוע פרעות בלבבה, ונפשו עליו השתוחחה בהמון מעיו ורחמיו אל מחמל נפשו הדלה ורזה, כי שופו עצמותיה למאד ודבקו אל עורה בכלות בשרה ושארה. (חלק ב, עמ' 135)273

שנים רבות היה ‘עמק הארזים’ אחד הספרים החביבים ביותר על הקורא העברי הצעיר. הוא היה, למשל, הספר הראשון שקרא טשרניחוֹבסקי בילדותו, ובזיכרונותיו תיאר “איך היינו יושבים ובוכים שנינו [המשורר ומורו] על הספר ‘עמק הארזים’” (טשרניחובסקי, תרע"ח: 100). הוא נפוץ הרבה, ובשנת 1892 נדפסה מהדורתו השנייה (“בתיקונים רבים”), אך שכר־הסופרים ששולם תמורתו לפרידברג הסתכם ב…שמונה־מאות עותקים של הספר.274 באותה עת כבר התיישן סגנונו המליצי של ‘עמק הארזים’ לגמרי, וכשביקשה הוצאת “אמנות” להדפיסו בשלישית צריכה היתה להתקין לו עיבוד מחודש.275

7. ‘זכרונות לבית דוד’

כשהחליטה הוצאת “אחיאסף”, עם ייסודה על־ידי אגודת “בני משה” (1892, ראה להלן, חלק שלישי, פרק ד, סעיף 1), לתרגם בשביל הקורא העברי הצעיר את ספרו של רקנדורף ‘מסתרי היהודים’, היתה כמעט מובנת מאליה בחירתו של א"ש פרידברג (שהיה אז אחד מעורכיה של “אחיאסף”) לתפקיד המתרגם־המעבד. ואמנם, בזכותו של פרידברג היה ‘זכרונות לבית דוד’ – כפי שנקרא הספר בתרגומו העברי [295] – ליצירה רבת־ההיקף ביותר בשעתה בספרות־הנוער העברית ואחת החביבות ביותר על קוראים צעירים ומבוגרים מהופעתה ועד ימינו.

צבי חיים (הרמן) רקנדוֹרף (1825—1875), שהורה לשונות שמיות באוּניברסיטת היידלבּרג, חיבר את Geheimnisse der Juden (1856—1857) בהשפעת ‘מסתרי פאריז’ לאיז’ן סי. בחמשת כרכי הספר נתן רקנדורף אינטרפרטאציה בלטריסטית מקורית, בסגנון דראמאטי בעל אווירה רומאנטית “מיסתורית”, לרציפותו של בית דוד מחורבן בית ראשון עד גירוש ספרד. החלק הראשון של ‘מסתרי היהודים’ זכה ל“העתקה חופשית” נמלצת מידי אברהם קפלן ונדפס בוארשה עוד בשנת 1865.276

במכתבה “אל הקוראים” בישרה הוצאת “אחיאסף”, כי פרקי ‘זכרונות לבית דוד’ יגישו לנוער העברי את דברי־ימי־ישראל “לא באותיות מתות ובמספרים יבשים […] כי אם בתמונות חיות וקיימות וציורים בולטים ונכונים”, המתארים את כל הזמנים, הטובים והרעים, “וגם הנצחון הרוחני” על צוררינו; כל אלה “בסיפורים נעימים ונחמדים למקרא, בנפשות חיות, פועלות ונפעלות”, אשר “זכרונם לא ימוש מלבּכם כל הימים”.

עבודת־יחיד עצומה נטל על עצמו פרידברג בכתיבת ‘זכרונות לבית דוד’ בעל ארבעת החלקים. תחילה התכוון להיות “רק מעתיק ספרו של רעקענדאָרף”, אך במהרה “נלחצתי להשליכהו מעל פני מפני דלות תכנו”, כלשונו (פרידברג, תרנ"ו). ולאחר שגילה ב’מסתרי היהודים' “חטאים להאמת ההיסתורית”, פסיחות על תקופות מסוימות, סיפורים הכתובים “בלי שירה ורגש”, ואפילו פרקים ש“ריח המיסיון נודף מהם” (מתוך מכתבו ליעקב דינזון; ראה פרידברג, תרנ"ט: 140), החליט לכתוב מחדש את מרבית הסיפורים. בשני החלקים הראשונים כלל סיפורים מקוריים לצד “העתקות בשינויים והוספות”, ואילו חלקי הספר האחרונים הם, כעדותו, “רובם ככולם ילדי רוחי”, אם כי יש ביניהם סיפורים ששמותיהם ניתנו על־ידי רקנדוֹרף.

למעלה משנתיים נמשכה כתיבת ‘זכרונות לבית דוד’, שנראתה בעיניו כ“עבודת פרך”:

[…] המלאך הממונה על הפרנסה עוד יעבידני בפרך, יאלצני לא רק לכתוב הרבה, כי אם גם להגות הרבה, להרבות חזון ולחבר סיפורים בדברי ימי עמנו, אשר קראתים בשם הכולל ‘זכרונות לבית דוד’. ולרגל המלאכה אשר לפני עוד דרוש אני לבקש ולחפש על כל ענין ומקרה ודיבור ציטאטים ומ"מ [= מראי מקום] תלמודיים או היסתוריים אשר חיפושם במקוריהם מבלה ומכלה את כל יתר עתותי. (פרידברג, תרנ"ט: 140)

על נאמנותו הרבה של פרידברג לאמת ההיסטורית יעידו גם מאות ציוני המקורות, שהובאו כהערות־שוליים לאורך הספר. כן הוסיף בשולי הסיפורים פרטים היסטוריים או פולקלוריים, שנראו חשובים בעיניו להבנת העלילה.277 אך למרות קפדנותו נטל לעצמו פרידברג חירות לסטות לעיתים מן הדיוק העובדתי המוחלט, כי “אין לדקדק כחוט־השערה עם כותב סיפורי שעשועים, כאילו היה מחבר פירוש על התורה” (מתשובתו ליצחק רחלין [פרידברג, תרנ“ו], שהעיר על אי־דיוקים היסטוריים אחדים בפרקים המוקדשים לבית שני [‘הצפירה’, תרנ”ו, גיל' 52: 246]). עם זאת, אין ספק שפרידברג ראה ב’זכרונות לבית דוד' את גולת הכותרת של יצירתו הספרותית: בזכותה “יכירני מקומי בספרותנו העבריה”, כתב, שכּן זהו בעיניו ספר הראוי “להיות למקרא הגיון לחכמי לב הנבונים בעם” (ממכתבו ליעקב דינזון; פרידברג, תרנ"ט: 140).278 על כן נפגע קשה כאשר “המו”ל הואילו להקדישהו בשער לבני־הנעורים" (שם).279 אבל אין ספק שההוצאה צדקה במשפטה: דווקא הקוראים הצעירים, שדמיונם ער ויצר־הסקרנות שלהם עדיין בראשיתו, עשויים ללכת שבי אחרי עלילותיהם של הגיבורים לבית דוד יותר מאשר הקורא המבוגר. אשר אירע ל’אהבת ציון' אירע גם ליצירת רקנדוֹרף—פרידברג.

פרקי ‘זכרונות לבית דוד’ הם מחרוזת של סיפורים פסבדו-אוֹטוֹבּיוֹגראפיים, שנכתבו כביכול בידי אישים המתייחסים על בית דוד – מימי זרובבל ועד תקופת ההשׂכּלה – ומקיימים בכך מסורת קדומה:

מאז נחרב הבית הראשון היה במשפחתי לחוק־עולם, כי כל אחד מאבות המשפחה לדורותם יכתוב דברי ימיו לזכרון ויפקידם על יד האיש אשר יבחר לו מקרב בניו.

מסורת זו (כפי שנוסחה לעיל, כביכול בידי יהודה אברבנאל) עברה מדור לדור, עד שלאחר גירוש ספרד נצטווה חכם־העדה להעתיק את המגילות “ולהדפיסן, למען יקל הדבר לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל”. כא פרקי הספר הם אפוא סיפורים עצמאיים, ואין ביניהם כמעט קשר ענייני. רק משפטי־הפתיחה (“בשנת… אני… כותב המגילה הזאת לזכרון דברי ימַי והעתים אשר עברו על משפחתי ובני עמי חליפות, והנני מפקידה בידיך, הבן יקיר לי” וכו') וכן הסיומות הזהות כמעט (“תמו דברי אביך”), מקשרים את הסיפורים הנפרדים זה לזה ויוצרים תחושה של רציפות ביצירה.

ב’זכרונות לבית דוד' נתגלה פרידברג כיוצר בשל, עתיר דמיון וידע, וגם סגנונו הלך והשתחרר מכבלי המליציוּת. כל סיפור סוקר תקופה היסטורית בחיי העם – אירועים ומסורות, מנהגים ותיאורי הווי, יחסים עם נוכרים וידידים, תיאורי נופים ויישובים, וכן גאלריה ססגונית של עשרות דמויות בשר־ודם – ראשי־גולה ושרי־צבא, מלכים ופילוֹסוֹפים, גדולי תורה ופשוטי־עם; כל אלה תוארו בחיבה רבה, תוך הקפדה על הדיוק ההיסטורי.

אבל בעבודת־יחיד רבת־היקף כגון זו לא תיתכן כמעט רמה אחידה; על כן מצויים לצד הסיפורים המגובשים, בעלי הסגולות הדרמאטיות המובהקות, גם סיפורים הלוקים בארכנות מייגעת ובפרטים טפלים וחיוורים; ולצד סיפורים שעלילתם מרתקת ורבת־הפתעות כ“המאכלת” (סיפור על ממלכת כוזר, חלק ב), מצויים גם פרקים פושרים, שאינם אלא צירוף מורחב של סיפורים תלמודיים ומדרשיים, כ“הסוּגר” (סיפור על קורותיו של עולא בן קושב שנתבע למלכות [ירושלמי, תרומות], חלק ב); אבל בכל סיפור וסיפור השתדל פרידברג להעלות על נס את ייחודו של עם ישראל – הדת במובנה האנושי, ערכי המוסר, הזיקה בין חלקי העם, הגאווה הלאומית. העבד עולא, גיבור “הסוּגר”, אומר לאדוניו הפרסי בגאווה: “דע לך, אדוני, כי עברי אני, ואיש עברי לא ימעל פיהו, נשבע לאמונה ולא ימיר”. ובדומה לכך אומר יהודה אברבנאל למושל שטראסבורג: “אין טוב לנו כי אם להראות לכל באי עולם איך לא נירא מוות. ישמעו זאת אחינו אשר בארצות האחרות ויקחו להם מוסר לעמוד על משמרתם גם המה ביום שידובר בם, ולא יחתו מפני חרב האויב בבוא צבאם” (“התרעלה”; חלק ג, עמ' 171 במהדורת תרס"ד).

הסגנון המקראי הולם יפה את סיפורי המגילות הישנות. בחושו הלשוני החד, ותוך הישענות על הספרות לתקופותיה, ידע פרידברג לנצל רובדי לשון היסטוריים שונים ולשלב בהם ביטויים התואמים את תקופתם, החל במטבעות־לשון משנאיים ומדרשיים ועד לביטויים מספרות ימי־הביניים, “כל עוד לא חטאו נגד חוקי הלשון ולא המרו את רוחה” (זילברבוש, תרנ"ד. רוב השירים הכּלוּלים בספר נכתבו או עובדו על־ידי ישׂכר בר הורוויץ, בעל ‘משלי ישכר’. ראה עליו גם עמ' 157). ויצוינו במיוחד אותם מעמדים מרתקים, שבהם עוברים הגיבורים סכנות, והכתובים בסגנון דראמאטי מרשים:

בחצות הלילה קמו המתנדבים ויברכו את אחיהם, ויעברו חלוצים דרך התהלוכה ויצאו אל התעלה, ומשם עלו בלאט, בזחלם על ארבעתם, עד הגיעם אל המשמר אשר לפני המחנה, והם כעשרה אנשים, כולם עומדים נשענים על קשתותם הדרוכות ופניהם מוסבים אל המבצר ועיניהם פקוחות לשמור מוצאו. וגיבורינו התחלקו, חמישה חמישה לכל שומר, ויפלו עליהם מאחור, ויסתמו פיותיהם ויאסרום בחבלים וישליכום במורד אל התעלה… (“הצלוחית”; חלק ב, עמ' 218).

פרקי ‘זכרונות לבית דוד’, שיצאו תחילה (תרנ“ג—תרנ”ד) בסידרת חוברות שבועית ואחר־כך בארבעה כרכים, נחשבו עם הופעתם למאורע ספרותי בלתי־שכיח. דומה שלא היה עד אז ספר עברי שני, שהופעתו נתקבלה על־ידי הציבור כדבר בעיתו ובשעתו. לשכת “בני משה” ראתה בו אמצעי התואם את מטרתה הראשית, “להרחיב את מושג הלאומיות ולעשותו למושג נעלה ונשגב”. ואמנם, הספר הופיע בפתחה של תקופת התחייה, בימים שבהם התחילה התחושה הלאומית כובשת את ליבותיהם של צעירי ישראל במזרח־אירוֹפה. אלפי החוברות עברו מיד ליד ברחבי תחום המושב; עלילותיהן המרתקות ובשורת נצח־ישראל המקופלת בהן הלהיבו את הדמיון והציתו את הניצוץ הלאומי, שעבר כזרם חשמלי בחוגי הנוער היהודי. סידרת ‘זכרונות לבית דוד’ היתה אולי היצירה הבלטריסטית העברית הראשונה, שכּוּונה לבני־הנעורים ועֶרכּה לא פג עד היום. מהדורותיה ועיבודיה השונים חוזרים ונדפסים בארץ ובתפוצות280 ומיתרגמים ללשונות שונות.281 אין תימה אפוא, שגם המבקרים לא חסכו את שבחיהם מ’זכרונות לבית דוד' ומאמרי הערכה נכתבו על הספר עם הופעתה של כל מהדורה חדשה.

“אלה הסיפורים הקטנים, אשר נועדו לבני הנעורים, שקולים בטיבם ותועלתם כנגד חבילה של סיפורים בספרותנו, אשר כרובם כן נודף מהם ריח ההתחכמות היתרה”, כתב דוד ישעיה זילברבוש (תרנ"ד), ששיבח את יוזמתה של הוצאת “אחיאסף” למלא חסרונו של “מקצוע הכי נכבד, הכי דרוש והכי נחוץ בספרותנו – מערכת סיפורים נעימים ומושכי לב לבני הנעורים”. אחריו הקדיש א“ל לוינסקי ל’זכרונות לבית דוד' סידרה פיליטונית בת חמישה המשכים ב’המליץ', 1896,282 שבה ניתח את הסיפורים, ה”מלאים יופי וחן נעים ומביעים רוח העם וחייו הפנימיים בימים ההם, ושפתו צחה וזכה ומלאה לשד ורוח ונוחה ונעימה וקלה". לאחר שביקר את המעטת דמותו של עמנואל הרומי (בסיפור “אות הקלון”), חתם לוינסקי את רשימתו גדושת ההלל בפנייה נרגשת אל הקורא המבוגר:

אקווה, חביבי הקורא, כי כמוני כמוך תקרא המגילה ההיא והיתה בפיך כדבש למתוק, כי חמודות היא, כמו יתר המגילות, ורוב טוב צפון בהן לך ולבניך הקוראים ומבינים עברית ואוהבים את עמם ושפתם.

ברוב התפעלותם מן החידוש שב’זכרונות לבית דוד' ומן הבשורה הלאומית שהספר מביא לנוער, התעלמו מרבית המבקרים ממגרעותיו. אבל מבקר־פדאגוג אחד, שמחה חיים וילקומיץ מראש־פינה,283 התריע על פגם חינוכי־ספרותי צורם, שתמיהה היא כיצד לא עמדו עליו המבקרים האחרים: ריבּוּיָם של “סיפורי אהבים ומחזות אהבים, המעוררים תאוות המין […] מבלבלים את מוח הקורא הצעיר [ו]מסכסכים את מחשבותיו”. במאמרו הגדול “הפריצות בספרות בני הנעורים” (וילקומיץ, תרס"ב) דן וילקומיץ בבעיה פדאגוגית־ספרותית זו בכללותה, טען כי “אין סופרינו משמיעים תמיד לאזניהם את הדברים שהם כותבים” לילדים והתעכב במיוחד על ‘זכרונות לבית דוד’:

ככל אשר הוסיף [פרידברג] לגול לפני נערי עמנו את תולדותינו, כן הוסיף להרבות בדברי עגבים ופריצות. תמונות קורעות לב, תמונות אבותינו הקדושים, המוסרים את נפשם על אמונתם ותומתם, מיופות ומקושטות בציורי ‘היחס הנעים שיש למין בשאינו מינו’; מוסר טהור ורעיונות נעלים מתובלים בהלצות וניבול פה.

המבקר הפּוּריסט הביא מן הספר שפע מוּבאוֹת של תיאורים ומעמדים, שנראו בעיניו כ“תיאורי פריצות”: מהם “נועזים” באמת ומהם הנראים היום בעינינו תמימים, שאין בהם כדי “לבלבל את מוח הקורא הצעיר”; למשל: “עלמה נרעשת לדברי אהבה ופניה מאדימים כתולע”, “עיניים מזהירות באור יקרות – אור נפלא הבוקע בינות לעפעפיים כהות מאש האהבה”, “שתי גבשושיות קטנות הבולטות מעל לוח־לבה לאות כי בגרה הילדה”, ואחרון אחרון – תיאור יחסי מורה ותלמידתו: “כמעט נגעו שפתי בעור הנערה התמה, והנה קפצה כחולדה ותתפשני כבמלקחיים בוערות ותפול על צוארי ותשקני בשאון עליצות” (מתוך “חליפות ותמורות”; חלק ד, עמ' 265—266).

אין ספק שיש ממש בהאשמה זו, מה גם שוילקומיץ צירף אליה את מבוכתו של “מורה הקורא עם תלמידיו, ובפרט תלמידותיו”. אך הכותב לא ידע, כנראה, שפרידברג לא כיוון כלל את ‘זכרונות לבית דוד’ ל“תינוקות של בית רבן”, אלא “לחכמי לב הנבונים בעם”, כלשונו. ואם עורכי “אחיאסף” הדפיסו את הסיפורים ככתבם וכלשונם אפילו כשכיוונו את הספר לבני־הנעורים, הרי במהדורות האחרונות הושמטו כמה קטעים שנמצאו בלתי־הולמים ספרות־ילדים – אבל לא כולם.284

לצד ‘אהבת ציון’ מאת מאפוּ, ‘זכרונות לבית דוד’ הוא מן היצירות הבֶּלטריסטיות הראשונות, שבני־הנעורים קוראים אותן זה הדור השלישי ברציפות. כשנדפסה מהדורת תשי“ב של הספר, קידמה אותה הביקורת בברכה, כ”הַ־ספר המדובב לבו של ילד ונער יהודי“, שדחף את קוראיו לעלות לארץ־ישראל (לנדר, 1952). אחד המבקרים המחיש יפה כיצד נמשך ערכו של הספר מאז ועד היום: לאחר שתיאר בנוֹסטאלגיה כיצד “הייתי בולע, ואלפים ורבבות נערים כמוני, את הסיפורים הללו, שלשונם הגדושה מליצות תנ”כיות זגזגה בפעמוני קדם ענוגים ודקים”, עבר ותיאר את “הנערה ארוכת־הצמות” בת־ימינו, השקועה בקריאת ‘זכרונות לבית דוד’: “היא קראה מתוך אותו בולמוס קמאי משכיח את כל העולם סביב” (שם). ורק הסתייגות אחת היתה לאותו מבקר: הוא מצא טעם לפגם בתיקונים שהוכנסו במהדורה החדשה, שכּן לדעתו, “הנוסח הראשון הוא דווקא המעולה”.285

8. ‘דרך ילדים’ לשרה פוֹנֶר:

ספר ראשון לילדים מאת אשה סופרת

ב’זכרונות לבית דוד' הגיע לשיאו הזרם ההיסטורי בספרות־הילדים העברית, וספר זה גם חתם את התקופה, שבה שלט הזרם הזה. כאן אפשר היה גם לחתום את הפרק המוקדש לתקופה זו, אלמלא יצא בוינה בשנת 1886 ספר קטן בשם ‘דרך ילדים’ [266], שבישר את הופעתה של היוצרת הראשונה בספרות־הילדים העברית; וכאופנת הימים ההם בחרה גם הסופרת – שרה פייגה פוֹנֶר שמה – כרקע לסיפוריה נושאים ותקופות מן ההיסטוריה היהודית: “שמתי לבי לדרוש בדברי ימי עמנו”, כתבה, “וראיתי כי המקרים אומרים דרשונו” (בהקדמה לספרה ‘בגד בוגדים, ספור מימי שמעון כהן גדול’, וארשה, 1891).

בעוד שנשים סופרות ליווּ את ספרות־הילדים הכללית כמעט מראשיתה286 (שהרי נשים מילאו מאז ומתמיד תפקיד נכבד בחינוך הילדים), היה המצב בספרות העברית שונה לחלוטין. בשל קיפוחן רב־השנים של הבנות בחינוך היהודי, הופיעה המשוררת העברית הראשונה – רחל מוֹרפּוּרגוֹ – רק באמצע המאה התשע־עשרה; וכשנות־דור אחריה פעלה המספרת העברית הראשונה – ש"פ פונר.

שרה פייגה פונר לבית מיינקין (ליטא, 1855 – פּיטסבּוּרג [פנסילבניה], 1937) לא חיברה יצירות רבות־ערך, והדברים המעטים שפירסמה זכו בביקורת קשה; עיקר חשיבותה הוא אפוא בעובדת היותה האשה הראשונה, שחיברה סיפורי־ילדים עבריים, ואולי גם הרוֹמאניסטית הראשונה בספרות העברית החדשה. לאחר שרכשה השכלה בעיר דווינסק השתקעה עם בעלה, הסופר מאיר פונר,287 בריגה ושיקעה עצמה בכתיבה. ספרה הראשון, רוֹמאן “תסבוכות” על רקע תקופתו של נאפּוֹליוֹן השלישי בשם ‘אהבת ישרים או המשפחות המורדפות’ (וילנה, 1881), נקטל על־ידי פרישמן (1881), שכתב כי הספר “מלא זרות ופליאות […] שפת הסיפור היא שפה נשחתה מראש עד סוף”. גם לאחר שהיגרה בשנת 1910 לארצות־הברית המשיכה פונר בכתיבה, ויצירתה האחרונה – “מזכרונות ימי נעורי” – נדפסה בירחון לנוער ‘שחרות’, עיתון־הילדים הראשון ביבשת אמריקה (ניו־יורק; שנה ה, תרע"ט, גיל' 6).

“סיפור נפלא המושך לבות בני-הנעורים, אשר קרה בימי הורדוס מלך יהודה בבית שני, לילדים הלומדים שפת עבר” – כותרת־מישנה ארוכה זו רשמה המחברת בשער סיפור־הילדים הקטן שלה ‘דרך ילדים, או סיפור מירושלים (וינה, תרמ"ו/1886; 16 עמ'). הסיפור הקצר והפשטני, שהוקדש לזכרו של “ידיד אלוהים ואנשים” משה מונטיפיורי,288 נועד — ככתוב בהקדמה – למלא "לבות בני הנעורים אהבה לה’ ולעמם" ולהציג לפניהם “אנשים מצוינים – מלומד בתורה ובחכמה, עובד בצבא ועובד אדמה”. “אנשים מצוינים” אלה הם שלושה אחים, שנולדו בכפר יוחני שבארץ יהודה. כשגדלו הלך נתנאל הבכור ללמוד תורה ונבחר לסנהדרין; יונתן בחר לשרת בצבא ונעשה שומר־ראשו של המלך הורדוס; עובד נשאר לעבוד בשדות הכפר; ואילו האח הרביעי, אצל, אף הוא כצליל־שמו כן הוא: נשאר עצל כל ימיו, וסופו שנספח לחבר מרעים, הסית למרוד במלכות ובא על עונשו. ומוסר־ההשכל:

הנה כה אחרית כל בנים ממרים, אשר לא ישמעו לקול הורים ומורים […] על ידי הבטלה ילכו מדחי לדחי עד כי ידחו לעולם ויהיו דראון עולם להם ולכל משפחתם. לא כן הבנים המקשיבים, השוקדים בלימודים והמהירים במלאכה, הם יעשו חיל ויעלו מעלה מעלה, ובכל מקומות באים ינחלו אך כבוד […] (עמ' 16)

המחברת שאלה את המוטיב הידוע ממעשיות־הילדים על קורותיהם של שלושה אחים השונים זה מזה, הגדילה את מספרם לארבעה ופיתחה אותו לסיפור היסטוֹרי־מוּסרני. היא הבליטה בקווים חריפים את השוני שבין ארבעת האחים, ולצד שרטוטים פּאסטוֹראליים נאים של איכרי הכפר מצויים גם מעמדים דראמטיים מרשימים. אחד משיאי הסיפור הוא מעמד הפגישה בין נתנאל איש הסנהדרין לבין אצל אחיו, שהובא לפניו למשפט:

אך בטרם חרצו [השופטים] את משפטם ראו כי אחד מן הסנהדרין קם ממקומו ויאמר: שפטו משפטכם בלעדי, כי אח אני לאיש הזה. השומעים הביטו עליו בתמהון והוא יצא. ובעברו לפני אצל אחיו הכירו ויצעק: הצילני נא, אחי, ממר המות! (עמ' 15)

אך אם בבניית עלילה שיש בה עניין, ואף מתח מסוים, הצליחה המחברת, היא נכשלה כמעט לחלוטין בתחום הלשוני. שישה־עשר עמודי הספר רצופים שיבושים דקדוקיים, תחביריים, פיסוקיים וכן טעויות־דפוס למכביר. כיוון ששום עורך לא עבר, כנראה, על כתב־היד לפני הדפסתו, מצויים בו משפטים תמוהים כגון זה:

ובימי החורף עשה מקלעת סלי חורים מסוף או מערבי נחל להכין על[!] ימי חג הביכורים וכל עולים הרגולים [?] מדל העם אשר יבואו ליראות את פני ה' קנו מאתו הסלים […] (עמ' 9)

איתרע מזלה של המחברת, וגם סיפורה הצנוע וחסר־היומרות השני נפל לידיו של דוד פרישמן; וכדרכו מיהר להטביעו בנחשול שנינותו הקטלנית:

קשה לי להגיד דבר אודות הסיפור [..] אמנם כשמו כן הוא, “דרך ילדים”, גם דרך נשים לו, וכאשר לא יבין הקורא את שער הספר ויאמר: אין בני אדם כותבים כך, כן היה הקורא מביט בספור עד תומו מבלי הבין למה הוא בא. (פרישמן, 1887 א)

גם זכות־ראשונים של סיפור עברי ראשון לילדים לא עמד לו, ל’דרך ילדים'…


ה. “ברום שמים ובבטן האדמה”    🔗

סיפורי הרפתקה ומדע ראשונים לבני הנעורים

הרגש הטבעי חי רק בלב הילד והנער, ועליהם צריכים לפעול ביחוד על־ידי סיפור קורותינו הנפלאות עם כל חזיונות העצב ורוממות־הרוח אשר בהן. ואולם בספרי ההיסטוריה כשהיא לעצמה קשה מאד להביע לילדים ונערים את התוגה הפיוטית ורוממות־הרוח אשר בקורותינו. הילד והנער אוהבים כי יותן חומר למעוף־דמיונם, וכזאת הם מוצאים בדברי־ימי העמים, המלאים מלחמות ומפעלי גיבורים, שהם קרובים מאד ללבותיהם של הקטנים. (קלוזנר, 1897)

הבחנה קולעת זו של טעם הקורא הצעיר, שאינו מסתפק בפרקי היסטוריה יבשים, אלא מבקש סיפורי עלילה “המלאים מלחמות ומפעלי גיבורים”, נכתבה בשלהי המאה ה־יט על־ידי יוסף קלוזנר בן ה־23, ומוכיחה שוב כי הנושאים הפוֹפוּלאריים על בני־הנעורים נותרו זהים בכל זמן ומקום. ובכל זאת, שונים מאוד היו, כידוע, הסיפורים העלילתיים שקראו נערי ישראל באותה תקופה, שבה נכתבו הדברים הללו, מספרי ההרפתקה והרומאנטיקה שזכו לקרוא בני־גילם בשפות השונות. שכן בשעה שהסיפורת העברית הבלטריסטית התחילה עושה את צעדיה הראשונים בעקבות ‘אהבת ציון’, ובהשפעת רוֹמאן־בראשית זה, הגיעה כבר הסיפוֹרת העלילתית הקלאסית בארצות התרבות לשיאיה. במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה קראו נערי אנגליה את סיפורי ווֹלטר סקוֹט, דיקנס ומיין ריד; נערי צרפת – את יצירות ויקטור הוּגוֹ, אלכסנדר דימה (האב) וז’ול וֶרן; הנערים הקוראים גרמנית – את סיפורי ההרפתקה והרוֹמאנטיקה של פרידריך גרסטקר, יוֹהאן וִיס (‘הרובינזונים השווייצרים’) וברתולד אַוּאֶרבּאך; נערי רוסיה קראו את סיפורי פּושקין (‘בת הקפיטן’) וטוֹלסטוי (‘השבוי בקווקז’), ונערי ארצות־הברית – את יצירותיהם של ג’יימס פנימוֹר קוּפּר ומארק טוויין. ואין אלו אלא דוגמאות אחדות מרבות.

ובעוד שהיצירות הקלאסיות בתחום ההרפתקה ההיסטוֹרית והרומאנטית, המוקדשות לעלילות גבורה, מסעות ונדודים, קרבות ונצחונות, ניתרגמו במהרה ללשונות התרבות והיו לנכס בין־לאומי, היו התרגומים לעברית של יצירות אלה עניין שבמקריוּת. היו אף משכילים שלחמו בתרגומים, כיוון שהיו בעיניהם “זמורת זר בכרם שפתנו הקדושה”, ואפילו אברהם מאפו כתב (במכתבו לא"ש פרידברג): "כי העתקות [=תרגומים] שנאתי, כבהמות מעלות גרה נחשבו לי (פרידברג, תרנ"ט: 109).

הואיל ויד המקרה שלטה בספרות־התרגום המשכילית, אל נתפלא, כי הרוֹמאן החברתי הראשון שתורגם לעברית היה דווקא ‘מסתרי פאריז’ לאיז’ן סי, וכי תרגומו המקראי־המליצי של קלמן שולמן (וילנה, 1857—1860) של סיפור מחיי העולם התחתון הפאריזאי חולל סערת־רוחות בעולם ההשכלה העברית. אפילו הביבליוגרף משה שטיינשניידר הצטרף למתנגדי התרגום בהטעימו, כי “כשרון השימוש בלשון העברית ראוי לנושאים יותר חשובים מן הנושא שלפנינו” (“אל הקורא”, בראש ‘מסתרי פאריז’, ג, וילנה, 1859). דעה זו קוממה את יל“ג, שהאשים את המתנגדים בכוונה “לגרש שפתנו העברית מארצות החיים”, שכן בעיניהם ראוי לכתוב בעברית רק על עניינים עתיקים, “אשר נכבדם רק בעבור הזקנה החופפת עליהם” (גורדון, תרי"ט). ואברהם מאפו, שלא יכול היה להשלים עם מראה “כל ישראל השׂשׂים ושמחים עתה לקראת מסתרי פאריז כי נגלו למו (מאפוּ, 1970: 24—25) חזה עתיד קודר ל”מוזה העבריה”: “עוד מעט יצא גם דאן קישאָט ומסתר אהלים יגלה גם ‘טויזענד איין נאכט’ […] יגדיל תורה ויאדיר” (שם).289 מאפוּ התמים! בעודו מלגלג על האפשרות, כי ‘אלף לילה ולילה’ ו’דון קיחוט' יתורגמו לעברית, עסק כבר בימיו סופר עברי – נחמן פרנקל שמו – בעיבוד יצירתו של סרוואנסט לעברית; ועיבודו יצא ארבע שנים לאחר מותו של מאפו בשם ‘אבינועם הגלילי, או משא האויל’ (יאסי, 1871). וכיוון שרבים לא ראו בעין יפה הכנסתה של “זמורת זר” לכרם הלשון העברית, נאלצו המתרגמים לתת צידוק לתרגומיהם בתועלת שיביאו לבני־הנעורים: אם כאמצעי לחיבוב הלשון העברית ומקור לתיאור המתרחש בעולמו של הבורא – "ללמד נערי בני ישראל יפי הלשון ולהודיעם גבורות ה' ונפלאותיו אשר יעשה בכל הארץ;290 או אף כסיוע ללימוד שפה זרה – “תועיל לבני־הנעוירם העתקה להתבונן בה לעומת האָרגינאל בשפת אשכנז, אשר ילמדו בנקל לדעת שפת האשכנז”.291 ואם לא כל התרגומים כוונו, כידוע, במפורש לקוראים הצעירים, הודו רבים כבר אז, כי “סוד גלוי הוא, כי הרוב הגדול של קהל קוראי ספרותנו היפה הם נערים, ובזמן האחרון [ראשית המאה העשרים] נוספו עליהם גם נערות” (וילקומיץ, תרס"ב: 521).

1. רובינסון קרוזו ו’כור עוני'

גם אם שלטה המקריות בסיפוֹרת העלילתית הרוֹמאנטית, שתורגמה לעברית בתקופת ההשׂכּלה, אולי בכל זאת אין זה מקרה, שהספרות המתורגמת הקלאסית לנוער פותחת דווקא ב’רובינסון קרוזו‘. כבר צוין לעיל (חלק ראשון, פרק ז, סעיף 1), שרובינסון היה גיבורו של הסיפור המתורגם הגדול הראשון בספרות־הילדים העברית, הוא ‘ראָבינזאָהן דער יינגערע’ לקאמפה בתרגום דוד זאמושץ ([208]: בּרסלאוּ, 1824); ורובינסון קרוזו היה גם גיבורו של סיפור־העלילות הקלאסי המתורגם הראשון בספרות־הנוער שלנו, הוא ‘כור עוני’ ליצחק רוּמש [228]; וילנה, 1862). עד כמה החשיבו המשׂכּילים יצירה זו תעיד העובדה, שעוד לפני רומש תירגם (או עיבד) אותה יצחק ארטר, ואף שלח שלושה פרקים של “רובינזון העברי” (כפי שקרא לתרגומו־עיבודו) למאיר לטריס יחד עם מכתב, המפרט את שלוש המטרות של תרגומו: ראשונה, “לתת בידם [של ילדי ישראל] ספר שעשועים, יוציא רגשות נפשם מחדרי לבם”; שנית, “למען ילמדו מתוכו דברי מוסר ודעת”; ושלישית, "למען ילמדו בו את שפתנו הקדושה עוד טרם יבואו להגות בדברי תורת ה’" (ארטר, תרי“ח: 127—128. וראה גם קלוזנר, תשי”ב—תשי"ח, ב: 331). ארטר ראה אפוא ב’רובינסון קרוזו' יצירה שראוי כי הילדים יקראו לפני לימוד התנ"ך, ומכאן שתירגם אותה ודאי בלשון קלה ופשוטה; אלא שתרגומו לא נדפס ונראה שאבד.

אין תימה, ש’רובינסון קרוזו' משך את עיניהם של הסופרים בני דור ההשׂכּלה; שכן ספרו זה של דניאל דֶפוֹ (1660—1731) היה כבר אז ספר שהכל דיברו בו, שנדפס במהדורות לאין־ספור ותורגם ועובד שוב ושוב לכל לשונות התרבות. אך אם ברוב הארצות ראו הקוראים הצעירים ב’רובינסון קרוזו' סיפור־הרפתקה מעולה ואמין, ואב־טיפוס לעשרות “רוֹבּינזוֹנאדות” שנתחברו בהשפעתו, המשכילים העברים ראו בו עדיין – ודאי בהשפעתה העקיפה של “דת־הטבע” מבית־מדרשם של רוסו ותלמידיו – יצירת־מופת משכילית־מוסרנית ו“מורה דרך בחתירה לבגרות המחשבה” (‘אמיל’, חלק ב). ואמנם כך כתב רומש בשערו של ‘כור עוני’: “סיפור יפה ונחמד, ראבינזאן החדש […] חוּבּר בלשון עברית צחה וקלה, במליצות יפות ונעימות להעיר את לב הקורא למוסר השכל”.292

‘כור עוני’ היה ספרו הראשון של יצחק רומש (ליטא, 1822—1894), שעסק רוב ימיו בהוראה בפוניבז' ובוילנה ותירגם אחר־כך סיפורים נוספים לנוער, רובם על נושאים היסטוֹריים.293 הספר, שנדפס על חשבון מיניסטריוֹן־ההשכּלה הרוסי, תורגם מן העיבוד הגרמני של ד"ר פ. ראוך294 (ולא על־פי קאמפה, כפי שכתב בטעות קלוזנר, תשי“ב—תשי”ח, א: 246); ושמו של דפו נזכר רק בהקדמה, כיוצרו של ‘רובינסון קרוזו’: “הסופר המהולל דניאל דע פאָע, וממנו ראו סופרי העממים ללשונותיהם וכן עשו גם המה להועיל לבני עמם”. בהמשך ההקדמה הזכיר רומש את תרגומו האבוד של ארטר (“החל ולא כילה”) ודיבר בביטול־מה על שני התרגומים ל’רובינזון הצעיר' מאת קאמפֶּה – של דוד זאמוֹשץ (“לא יאתו כי אם לילדים בני חמש או שש”) ושל אליעזר בלוך, בלא להזכיר את שמו (“אחד מילידי וואָלקאָווישק [..] במחילת כבוד המחבר, אין ספרו שווה לשחת עליו דברים”). המוטו המובא בשער "—זהב באש יבחן ובן־אדם בכור עוני (בן־סירא) – מאַזכר את שמו העברי של הספר (הצירוף “כּוּר עוני” מצוי כבר בתנ"ך: ישעיה מח, 10).

אף־על־פי שסגנונו המקראי של ‘כור עוני’ גדוש מליצות ושברי פסוקים, במיטב המסורת ששלטה אז בספרות העברית, הוא גם רהוט ונעים לקריאה. רוּמש קיצר את עיבודו בן שני הכרכים של ראוּך, שהוא נאמן למדי לדפו, ורק בפרקיו האחרונים ניכרת השפעת עיבודו של קאמפֶּה: רוֹבינזוֹן חוזר לעיר־מולדתו עם עבדו (“וכך ראינו שנינו חיים מאושרים, שקט ושאנן, בלי כל מחסור ודאגה”), בעוד שבמקור האנגלי נהרג ששת ("ששבאצר ב’כור עוני') בידי הפראים. כן מצויה ב’כור עוני' – גם כן בהשפעת עיבודו של ראוך – הבלטת־יתר של הביטחון בישועת אלוהים; בעוד שרובינסון של דפו הוא צעיר ממרה ונעדר הכרה דתית, ששהותו הממושכת באי הנידח גילתה לו בהדרגה את ההשגחה האלוהית, שׂם ראָבּינזאָן של ‘כור עוני’ את מבטחו באל כבר בעת הסערה. לאחר שניצל ועלה על האי נתן רוּמש בפיו שיר־תודה ארוך ונמלץ, ובשעה שאסף את יבול־האדמה הראשון “עין בעין ראיתי כי ברצות ה' דרכי איש ייניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”. לתוספות המוסרניות האחרות, שאינן במקור האנגלי, שיווה רומש חן של חוכמת־חיים קדומה:

מה עלץ לבי בלבשי בגדים אשר ידי עשום! אם כי ידעתי אשר ידי לא כללו מלאכתם ולא באו עד תכליתם, בכל־זאת ששתי עלימו מאשר ישישו בני ארץ נושבת על בגדי מחלצות. כי לא לאמונים עלי תולע, אשר אלפי ידיים תעמולנה למו ומעולם לא ידעו מחסור, לא להם הבין משוש העירום המכסה בשרו בבגד, גם אם שק יהיה. (עמ' 68)

שכן מוסר־ההשׂכּל של ספר זה הוא, כדברי רומש (בהקדמה): “לבטוח בה' בכל דרכיו ולרדוף צדק ואמת כל הימים”.

‘כור עוני’ הסעיר את דמיונם של ילדי העיירות היהודיות בתחום המושב לא פחות – ואולי יותר – משכבש ‘רובינסון קרוזו’ את ליבותיהם של ילדים ונערים בכל הארצות. וכך תיאר פיכמן את רישומו של ספר זה עליו ועל בני דורו: “‘כור עוני’ […] היה בלי ספק אחד הספרים המעטים בילדותנו, שנסכו עלינו שכרון והוציאונו ממיצר העיירה העגום למרחבי עולם רחוקים. דמיונו נאחז בו, בנוסע מופלא זה, שידע לשחרר את עצמו משממונו של העולם הישן ולהפוך אי נעזב לאדמת שדה וגן, למקלט שלווה ובטחון”. ועוד הוסיף וקבע “בלי הפרזה, שרובינזון היה לנו – ואולי הרבה יותר אפילו מאמנון של ‘אהבת ציון’ – הגיבור למופת, אשר חייו ופעולותיו גירו את דמיוננו ובדמותו ראינו את עצמנו בחלומותינו הראשונים” (פיכמן, תשי"א ב: 307).

חמישים שנה בקירוב חזר ונדפס ‘כור עוני’ במהדורות אחרות (מהדורה חמישית: ורשה, 1910), עד שסגנונו נתיישן והוא נדחה על־ידי העיבודים והתרגומים המודרניים הרבים.295

2. ז’ול ורן בתרגומים משׂכּיליים ראשונים

דניאל דפו כבש את מקומו בספרות־הילדים בזכות ‘רובינסון קרוּזוֹ’ בלבד, ביסס ז’ול ורן (1828—1905) את מקומו שלו בספרות־הנוער בזכות שבעים ספרים – סיפורי מסע והרפתקה ורומאנים מדעיים־בדיוניים. ואף־על־פי שהביקורת חרצה את משפטה על סיפורי ורן "שערכם הספרותי מועט (קטן, תשכ"ג: 528), אין חולק על הסגולות שגרמו להצלחתם המפליאה והנמשכת בקרב הנוער, שאין לה כמעט אח ומתחרה: העלילות המרתקות, שלמרות היותן מדעיות־דמיוניות הן מעוררות רושם של אותנטיות,296 הכתיבה הרהוטה הרצופה דיאלוגים רוויי הומור, והאידיאלים ההומאניים הכלולים בכמה מספריו.

הוא הראשון אשר אחז את הדרך הלזו, להעטיף ידיעות רמות ונשגבות במעטה תהילה – בסיפורים נחמדים ונעימים למאד", כך הוצג ‘יוליוס וערנע’297 לפני הקורא העברי על־ידי המתרגם הראשון של סיפוריו. יצירותיו הראשונות תורגמו לעברית עוד בחיי הסופר, שנים מעטות לאחר הופעתן בצרפתית. מתרגמו הראשון היה ישראל זאב שפרלינג איש סובאלק, שתירגם (מרוסית!) בזה אחר זה שניים מספריו הראשונים של ורן: ‘עשרים אלף מיל מתחת למים’ (Vingt Mille Lieues sous les Mers. 1870) ו’מסע אל מרכז האדמה' (Voyage au Centre de la Terre. 1864). כמנהג הימים ההם, לא נזכר שמו של המחבר אלא בנוסח השער הרוסי (באותיות זעירות) ובגוף ההקדמה העברית; ואילו בשערים העבריים הובאו מתחת לשמו של הספר – השונה מן השם המקורי (גם זה כמנהגם של מתרגמי ההשכלה) – כותרות־מישנה ארוכות, שראוי להעתיקן בשל העניין שבהן:

במצֻלוֹת ים, ספור ידיעות טבע הים ונפלאותיו במצולה מעולפות בספור מנסיעה סביב כדור הארץ בלב ימים תחת מכסה המים וקרח נורא, יסודתם בשפת צרפת […] ווארשא תרל"ז (1876). [258]

בבטן האדמה, ידיעות געאלאָגיות ונפלאות מפעולות הטבע בחיק הארץ פנימה, מעולפות בספור נחמד אף נעים מנסיעה אל מרכז הארץ דרך תעלות הררי געש מוריקי אש […] יסודתן בשפת צרפת ונעתקו חפשי לשפת עבר צחה וקלה לתועלת צעירי עמנו שוחרי השכלה […] ווארשא תרל"ח (1878). [259]

כותרות־המישנה הארוכות וההקדמות הענייניות מוכיחות, שמטרתו העיקרית של המתרגם לא היתה להביא לקורא העברי הצעיר את סיפורי ההרפתקה הדמיוניים של ז’וּל ורן – מסע בצוללת (שהיתה אז חזון־לעתיד) או חדירה למרכז כדור־הארץ – אלא להשכילו ולהעניק לו “ידיעות נפלאות בדרכי הטבע אשר מעולם לא שערון”; רק אחר־כך הביע תקווה “כי צעירי עמנו […] ירוו נחת ועונג בנועם הסיפור הנפלא הזה”. שכן, כשם שהרופאים עוטפים את התרופה המרה “במעטה נופת צופים”, כך ראוי לעטוף את פרקי הלימוד וההשׂכּלה המוגשים לנערים בסיפורים נחמדים, “לרפואת הנפש המשכלת”.

היתה בכך משום העזה מהולה בתמימות לתרגם את סיפוריו של ורן בתקופה שכמעט לא היו בעברית מונחים מדעיים וגיאוֹגראפיים מוֹדרניים. ואמנם, ניכרת יגיעתו של שפרלינג למצוא מקבילות עבריות למונחים האלה, ביניהם שמות של מכשירים פשוטים ויומיומיים; וכך אנו מוצאים בתרגומיו, למשל, בתי־מחזה (משקפיים), עצמים פרדיים (אטומים), רום־עולם (חלל), מגרעת (שפל־הים), אבל לצידם גם מונחים המקובלים עלינו היום: גאות, כוכב־לכת, ואפילו אבקת בשר יבש. רק כשלא הצליח למצוא תחליפים עבריים למונחים, השאיר אותם בלועזיותם: עלעקטריציטעט, רעוואָלווער, טונעלל ועוד. עם זאת אפשר לעיתים למצוא, זה לצד זה, שמות שונים לאותו מונח; כגון: כתב־יד (‘בבטן האדמה’, עמ' 6) וגם מאנוסקריפט (עמ' 7); אבקת־שרפה (עמ' 48) וגם החומר המורה (עמ' 207), הקול הנידף (עמ' 3) וגם בת־קול (עמ' 70), מראה־הפאות (עמ' 112) וגם קאָמפאס (עמ' 227) ועוד.

‘במצולות ים’ תורגם בסגנון מליצי כבד הלוקה בשיבושים לשוניים; אך בזכות החידוש שבהופעת הספר הוא זכה לאזכּוּר אוהד בעיתוֹנוּת הרוסית (‘נובוסטי’, פטרבורג, 1877, גיל' 124). תרגום ‘בבטן האדמה’ עולה על קודמו בהרבה, הן בסגנונו הקל והרהוט והן בהעתקת האווירה הז’ול־ורנית. גם א"ד ליברמן מצא לנכון לציין, “כי בינה יתירה נוספה להמעתיק לברר ולצרף העתקו, ללטוש ולמרט כל ניב וכל מבטא” (במכתב “הגות לבי” שבראש ‘בבטן האדמה’). תודות לכך השתמר בתרגום ההומור הלגלגני של הדיאלוגים והרהורי המספר, והוא מצוי כבר בעמוד הראשון: “אם החל הרעב להציק לדודי', אמרתי, ‘כי עתה נכונים לנו שפטים מידו והארץ תיבקע לקולו!’” בדומה לכך מצויה בתרגום גם העוצמה הדרמאטית שבמעמדי השיא:

הכדור התפוצץ פתאם ויכס אותנו בזרמי להבות. אהה! מה בהיר ומבהיק האור! וכרגע – נדעך כולו. ונר העלעקטרי טרם יכבה, ראיתי דודי שוכב שטוח על הרצפה, וגאנז מעולף מראשו ועד רגליו בלהב פלדות עמד על משמרתו אצל המשוט. (עמ' 185)

כעבור 16 שנה תורגם ספרו הראשון של ורן, Cinq Semaines en Ballon (1863), שנדחה תחילה על־ידי 15 מו"לים וכמעט שהושלך אל האש. סיפור־מסעם הדמיוני של שלושת הבריטים, שחצו בכדור פורח את יבשת אפריקה, תורגם מן המקור הצרפתי בידי הדראמאטורג יעקב גורדון298 בשם ‘ברום שמים, או חמישה שבועות במגדל הפורח באויר’ ([260]; וארשה, 1894).299 מעניין הרבה300 יותר הוא תרגומו של סיפור ז’ול־ורני אחר על מסע בכדור פורח, שהופיע שנה אחת אחרי ‘ברום שמים’, ‘מחזה באויר’ ([261]; ברדיצ’ב, 1895) בתרגומו של המשורר מאיר זאב זינגר.301 סיפור בלתי־ידוע זה של ורן (לא הופיע במקורו הצרפתי כספר בפני עצמו),302 על טיסתם רבת־הסכנות של ארבעה צעירים בחברתו של מדען מטורף,303 תורגם בסגנון מקראי שניכרים בו מאמצי המתרגם להשתחרר מכבלי המליצה:

האיש המוזר הועמד בראש פרוע, שערות ראשו סמרו, עיניו הבוערות כלפידים נעו נדו בחוריהם ולא ישבו על מלאת. אז סרו מלבי כל שפק ותפונה! האמת התיצבה ערומה נגדי ונוכחתי לדעת, כי עם משוגע ואיש הרוח ארחתי לחברה! (עמ' 44)

זינגר סיים את תרגומו בשיר קצר מפרי עטו על

"הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאות / אֲשֶׁר עָשְׂתָה הַחָכְמָה בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה; / אֵין קֵץ

לַמְּכוֹנוֹת עוֹשֵׂי פְּלָאוֹת, / מַלְאָכִים קַלִּים מֵאֵל יוֹעֵץ פֶּלֶא".

אבל המתרגם הראשון, שהצליח להריק לעברית את בהירות סגנונו של ורן, את העלילה שמתח והוּמוֹר משמשים בה בערבוביה ואת הדיוק המירבי בתרגום מונחים, היה אליעזר בן־יהודה (על חלקו בספרות הילדים העברית ראה להלן, חלק שלישי, פרק ו, סעיף 2). בשנת תרס"א (1901) הופיע בירושלים תרגומו לאחד מספריו הפוֹפוּלאריים ביותר של ורן, ‘סביב הארץ בשמונים יום’ [262], שמשפטי הפתיחה שלו יש בהם מבשורת התחדשותה של הלשון העברית והפיכתה לשפה שימושית יומיומית:

פיליאס פוג היה ג’נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים “ריפורם כלוב” בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן, אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צורך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדויק. (עמ' 3)

מאז מוסיפים סיפורי ורן להופיע בעברית בתרגומים ועיבודים קלים וקריאים, ולמעלה משישים מספריו תורגמו עד היום לעברית, רבים מהם פעמיים ויותר (ראה רשימה מפורטת: אופק, 1970: 289–292).

3. סיפורי הוֹפמאן ו’ספורי אלישיב'

באותן שנים, שבהן היה ז’ול ורן הסופר הפוֹפוּלארי ואף הפורה ביותר בצרפת, היה פראנץ הופמאן (1814—1882) סופר־הילדים הפוֹפוּלארי והפורה ביותר בגרמניה. ואם ורן התחייב לפני המו“ל שלו לחבר שני ספרים בשנה, התחייב הוֹפמאן לספק למו”ל שלו עשרים יצירות בשנה. אך בכך תם הדמיון בין השניים. שכּן בעוד שוֶרן צימצם עצמו לסוג ספרותי אחד בלבד, הקיפה יצירתו של הוֹפמאן את כל הנושאים והסוגים בספרות־הילדים – משירים ואגדות ועד סיפורי מסע והרפתקה. מאתיים ספריו,304 שניכרים בהם חפזון הכתיבה והעדר הליטוש, זכו לפוֹפוּלאריות עצומה, ואין פלא שנמצאו סופרים שטרחו לתרגם כמה מהם לעברית: משה שמואל שפרלינג תירגם את סיפורו הביוגראפי ‘בן מלך’ ([256]; וארשה, 1876), על ילדותו של לואי השישה־עשר; הפדאגוֹג מאנוס מונוסוביץ305 תירגם את סיפורו הדידאקטי ‘נחלה מבוהלת, או בין לילה לאורה’ (וילנה, 1887), על משפחה שנגאלה מצרותיה; ויהודה גרזובסקי (גור) “ייהד” את גיבוריו הנוצריים של הסיפור ‘בערימת השלג’, על הרועים שנלכדו בין שלגי האלפים (ירושלים, תרנ"ג/1893).306 אבל מכל סיפוריו המתורגמים של הוֹפמאן ראויה לעיון הנובלה ‘משהלי’, שגיבורה הוא נער יהודי ישר וצנוע, הגדל בסביבה מתנכרת ועוינת, ובזכות יושרו ואומץ־ליבו הוא זוכה לחיים של כבוד ורווחה. יצחק אנדרס, שתירגם סיפור זה בשם ‘עקב ענוה’307 ([252]; וארשה, 1886; וארשה, 1894), הצליח להעביר לתרגומו את האווירה הפיוטית־סנטימנטאלית שבמקור, ולמהול לתוכה לעיתים רסיסי הומור. הנה אחד הקטעים התיאוריים הנאים שבספר – הילד משה יושב לבדו בחנותה המאובקת של דודתו הסוחרת בבלואים:

לא רק על רצפת הבית ועל הקירות היו תלויים ומושלכים החפצים הישנים כי אם גם בירכתי הבית ובכל עבר ופינה היתה מלאה מפה לפה בכל סגולות החמדה המכוסים פיח ואבק־עפר מרוב ימים עד אפס מקום. ומשה התענג בשמחה להביט על כל הסחורות האלה בעין בוחנת, ויבדל החפצים אשר מצאו חן בעיניו מיתר אחיהם ויקחם אל חדרו הקטן הנועד לו וינקם מכל חלאה ואבק ויצרפם בכור הנקיון וישם עינו עליהם לטובה.

‘עקב ענוה’ היה ספרו האחרון של אנדרס. תשע שנים לפני כן תירגם את סיפורו הידוע של גרגורי בוגרוב308 “Poymannik” (“החטוף”, 1873) בשם ‘הנלכד בשחיתות אנשי רשע’ (וארשה, 1877): מעשה באב ובנו היהודים, המסגירים למשטרה תמורת בצע־כסף צעירים יהודים חסרי תעודות, עד שעלם נבון ונועז נוקם בהם. אבל חשיבותו הגדולה של יצחק אנדרס בתולדות ספרות־הילדים מעוגנת דווקא בספרו הראשון – ‘ספורי אלישיב’ [251] – שהוציא בשנה ה־22 לחייו: זה היה הקובץ העברי הראשון של סיפורי מדע מקוריים לילדים.

יצחק אנדרס (גרודנו, 1854 – גרודנו, 1920), בנו של סוחר אמיד, רכש את השׂכּלתו הרחבה באמצעות מורים פרטיים. לאחר שלא הצליח בעסקי מסחר היה למורה עברי ופירסם מאמרים וסיפורים מקוריים ומתורגמים בעיתוֹנוּת העברית, רובם בפסבדונים “אני [אנדרס יצחק] ולא אחר”. רוב ימיו היה ביתו שבגרודנו בית־ועד לסופרים ולמשכילים.

“במחברתי זאת יצאתי לישע צעירי עמי, לגלות מצפוני מפלאות מפעלות הטבע בדרך קלה מאוד, אשר לא שיערוה סופרים רבים אשר קדמוני”. במלים אלה הגדיר אנדרס את תכלית ספרו הקטן ‘ספורי אלישיב’ (וארשה, תרל"ו/1875; 70 עמ'). הוא יודע שתופעות הטבע זרות לנער העברי, אשר “לא שמע עוד את תוקף תהילת הטבע, לא האזין עוד את משגבי מפעלותיה”. אבל אם יבוא הנער בסוד הטבע והמדע, “שמים חדשים וארץ חדשה פתאום ייגלו לנגד עיניו […] ובכל אוַת נפשו יוסיף לדרוש הלאה, לחקור הצפון והנעלם עוד ממנו, לדלות פנינים יקרים מים החכמה והמדעים”.

‘ספורי אלישיב’ הוא מן התופעות המפתיעות ביותר בתקופת־הבראשית של ספרות־הילדים העברית. לפנינו יצירה מקורית,309 שכרוכים בה פרקי מדע עם סגולות ספרותיות, תכליתיוּת לימודית עם הומור בלתי־מאולץ. כשנה לפני שי"ז שפרלינג קבע, כי ז’ול ורן היה הראשון שהשכיל “להעטיף ידיעות רמות ונשגבות בסיפורים נחמדים ונעימים” (ראה עמ' 177 לעיל), כבר הדפיס אנדרס את ספרו זה, המשלב “תושיה ומדע, עונג ושעשועים גם יחד”. זאת ועוד: בעוד שגיבוריו של ורן הם חוקרים וגלאים מבוגרים, המנהלים שיחות מדעיות שלא כולן יובנו על־ידי קוראים צעירים310, דעתו של אנדרס היא, שדווקא “משעשועי הילדים ושיחתם תצא תורה”. על כן בחר כגיבור סיפורו באלישיב – תלמיד נבון ונלהב, שפלאי הטבע שהוא לומד עליהם בבית־הספר מרשימים אותו עד כדי כך שאינו מסוגל לשמור אותם לעצמו והוא מנסה לספר עליהם לבני משפחתו ולחבריו. אחיו הצעיר, אחותו המודה בבערותה, אביו הדבק במסורות־העבר וחבריו השובבים – כולם מלגלגים תחילה על אלישיב והסבריו התמוהים; אך בסופו של דבר הוא מצליח, על־ידי הוכחות וניסויים פשוטים בפיסיקה, לשכנעם באמיתוּת דבריו, ואז מתמלאים הכל פליאה והשתוממות למראה הפלאים המתרחשים לעיניהם.

חמשת פרקי הספר מספרים על תכונותיהם וסגולותיהם של האוויר והרוח, המים והקיטור, הקול וההד, האור והחושך, הקור והחום; ונושאים אלה, הנראים “יבשים” לכאורה, מוגשים לקורא בפרקים רצופים התרחשויות מפתיעות, דיאלוֹגים שנונים ושאר סממנים ספרותיים. פרקים אלה נכתבו בסגנון הקרוב ללשון המקרא, אך שולבו בו מלים וביטויים מאוחרים, תוך שהמחבר מנסה לפתור – לרוב בהצלחה – את חסרונם של מונחי מדע עבריים. כך, למשל, מתואר הניסוי שערך אלישיב כדי להמחיש את תכונות האוויר החם והקר:

אלישיב העלה נר, פתח הדלת ויצג את הנר על המפתן. הרוח הקר בא הביתה, וימשוך בכוחו את הלהב החדרה. אלישיב הניף הנר למעלה עד המשקוף, ועד מהרה נהפך הלהב אל העבר השני, ויצא האולמה יחד עם האויר החם. אלישיב החזיק הנר בתווך אצל כף־המנעול והלהב החל לחוג ולנוע אל כל עבר, אך לא נמשך עוד האולמה, ולא החדרה. (עמ' 15)

אך אם תיאורי הניסויים עשויים להיראות, למרות ניסוחם הבהיר, ענייניים מדי, באים הדיאלוֹגים הרבים, הרצופים הומור, וגורעים מכובד־הראש ה“מדעי” של הפרקים. הנה כך, למשל, מסתיימת שיחה ראשונה בין אלישיב ואחיו שמגר, הדנה על מציאותו של לחץ־האויר:

— אם כן, כמה יהיה משקל האויר אשר בקנה־היונק?

— משקלו לא יהיה כי אם כרבע פונט.

— ומשקל להגך ודברי תעתועיך?

— למצער יותר ממשקל ראשך הנעור. (עמ' 9).

וכאשר מסביר אלישיב לחבריו שהאור המהיר “רץ אורח ברגע אחד עד שני מילליאָן וויערסט”, מגיבים הנערים בצהלת לגלוג:

— הידד הידד! שמחו הנערים ויגילו, עתה כאשר יהיה לנו דבר נחוץ בעיר, נקרא לנו את אלישיב והוא ברוח חכמתו ונבונתו ירתום לנו במרכבה את הקול והאור, וברגע נדאה כעל כנפי נשרים העירה ונשוב לבתינו! נשלח אלינו אורו וקולו והמה ינחונו. (עמ' 45)

כך השכיל אנדרס להעניק לילד העברי שפע של ידיעות ומושגים מתחומי הטבע, הפיסיקה והטכניקה; והוא עשה זאת במזיגה נדירה של הסברים לימודיים עם רסיס שעשוע ובידור. בתוך שורות־ההסבר שילב לעיתים דברים על חשיבותה של ההשכלה:

בכל אשר נפנה לא נוכל להרים רגל ללכת לבטח אם לא לקחנו אתנו חכמה ותבונה להורות אותנו הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה […] אך אם נאמר לחכמה אחותנו את ומודע לבינה נקרא, אז כל דרכינו יישירו נגדנו, ויבקע כשחר אורנו, נלך וגם נצליח ונהיה מופת לרבים. (עמ' 41)

שוב ושוב הטעים המחבר שגם הבנות חייבות לרכוש חוכמה, שכן –

והיה אם מצאה [הנערה] חכמה ודעת, אז תחנך לבדה את בניה בהשכל ודעת, תקרא להם סיפורי נועם אשר על אדני מוסר־השכל הוטבעו, תבינם דרכי העולם והליכות הארץ וּתישנם על ברכיה בשירים נעימים. (עמ' 24)

אמנם, הילדים אוהבים להאזין לסיפורי־נועם, אבל אלישיב מטעים, כי סיפורי האמת המאלפים שלו עולים לאין ערוך על המעשיות המטילות אימה על הטף:

לא כסיפורים הבדויים אשר תספר לנו מיניקתנו הזקנה, ואשר יביאו עליך שואה ופחד חלק סיפורי; סיפוריה הם הבלי שוא, טחי טפל, אשר רוח ישאם יחד […] לא כן חבל סיפורי, אשר ממקורים נאמנים יהלכו, ממקור קדוש וטהור, ממעין לא אכזב אשר לא יכזבו מימיו […] (עמ' 69)

‘ספורי אלישיב’, שהופיעו לפני יותר ממאה שנה, תיארו בלשון “מתה”, החסרה מוּנחי מדע מוֹדרניים, תופעות מעולם הטבע והפיסיקה; ועל אף מאמציו של אנדרס לברוא מונחים, הנראים בעינינו היום אנאכרוֹניסטיים – משאבה היא “קנה דולה לבאר־מים”, משקפת היא “קרן־חזות אשר לגדוד מכבי האש”, והתפשטות והתכווצות הן “התמשכות והתקמטות” – משומרות עדיין בספר רעננוּת הסגנון ובהירות ההסברים.

אנדרס קיווה כי יהיה המשך ל’ספורי אלישיב‘; על כן כתב בשער הספר “חוברת ראשונה”, ובהקדמה הבטיח, כי אם הקוראים יפיקו ממנו רצון, “אז לא אמנע הטוב מכם ואנופף שנית לשעשע נפשכם במחזות נעימים […] ובסיפורים מחוכמים”. אך נראה ש’אלישיב’ הקדים את הופעתו בעשרים שנה. על אף סגולותיו שנמנו לעיל, ולמרות החידוש שבתוכנו ובגישתו המקורית, לא עורר כנראה הספר שום הד בעיתוֹנוּת. גם חוקרי הספרות התעלמו ממנו, וכך נותרה חוברת ראשונה זו בבדידותה; ולמרות ייחודה וראשוֹניוּתה קשה לדעת היום מה הרושם שהותירה בקרב הקוראים שלהם היא נועדה.

ו. ‘מקוה ישראל’    🔗

ניצני ספרות־ילדים עברית באיטליה

בתקופת הרנסאנס הלך והתהדק המגע התרבותי והחברתי בין יהודי איטליה ושכניהם הנוצריים, ומגע זה סייע לתהליך התחייה של הספרות העברית באיטליה ולהתחדשותו של החינוך היהודי בארץ זו. לאחר שנמסר חינוכם של ילדי ישראל בקהילות איטליה לפיקוח העדה, הונהגו בבתי־הספר הציבוריים סדרים נאותים ותוכנית־לימודים מתוקנת. מקום נכבד בתוכנית־הלימודים תפסו השיעורים העבריים: קריאה בתנ“ך, בספרי מוסר וליקוטי אגדה, כ’עין־יעקב', ‘מנורת המאור’ ועוד. והמורים, שהקפידו על נקיון־הלשון של תלמידיהם, עודדו אותם לעסוק בכתיבה ובקריאה וטיפחו את נטיות הפיוט שלהם. אין תמיה אפוא, שרמח”ל הועיד את ספרו ‘לשון לימודים’ ([14]; מאנטובה, תפ"ז/1727), המוקדש לתורת המליצה, ל“נערי בני ישראל השוקדים מתלמדים בחוקותיה”. בכמה מבתי־הספר הציבוריים אף הוקמו ספריות בשביל התלמידים, עם רישום קאטאלוגי ו“עוזרים מיוחדים שטיפלו באוצר הספרים” (מתקנות הת“ת בפרארה. אסף, תרצ”ד—תש"ח ב: רז).

לא ייפלא אפוא, שאיטליה היתה לא רק ערש הספרות העברית החדשה, אלא גם כור־יצירה ראשון של יצירות בספרות־הילדים שלנו, החינוכית והבלטריסטית: בונציה נדפסו לוחות האל“ף בי”ת הראשונים (ראה לעיל); יהודה סומו, ראשון הדראמאטורגים העבריים, חיבר במאנטובה את “הדוגמאות הראשונות של ספרות ילדים עברית” (ראה לעיל), והמקובל אברהם יגל הדפיס בונציה את הקאטֶכיזם העברי הראשון לילדים (ראה לעיל). החל בראשית המאה התשע־עשרה – במקביל לספרות הדידאקטית העברית במרכז אירופה, וּודאי גם בעידוד איגרתו של נ"ה ויזל (“רב טוב לבית ישראל”) לעדת טריאסט – היא המחברת השנייה של ‘דברי שלום ואמת’ (ברלין, תקמ"ב/1782), שבה המליץ ויזל בין השאר לחבר בשביל הילדים “ספרים שיהיו כתובים בלשון צח וקל” – התחילו מופיעים באיטליה ספרי־לימוד ומקראות בקצב גובר והולך.

אחד הראשונים והשקודים מבין מחברי ספרי הלימוד היה הרב, המורה והמדפיס חנניה אלחנן חי הכהן (רג’יוֹ, 1751 – פלוֹרנץ, 1834), שחיבר כעשרים ספרי־לימוד שימושיים למקצועות הדת והלשון; ביניהם: ‘חנוך לנער – להרגיל בו הילדים ולחנכם במצוות לטובתם’ ([23]; ונציה, תקס“ד/1804; מהדורה ו: ליבורנוֹ, תרמ”א/1881); ‘שערי לשון הקודש – להרגיל התינוקות בבקיאות הקריאה’ ([25]; ונציה, תקס"ח); ‘לקח טוב עם שבילי אמונה – להדריך נערי בני ישראל באמונתנו הקדושה’ ([26]; רג’יו, תקס"ט/1809); וכן ‘רוח חדשה’, שהוא “לשון לימודים בדרכי השיר”, כלומר: ספר־הדרכה לתורת המליצה והשירה, שנלמדה בבתי־הספר העבריים באיטליה.

מבין המקראות שרווחו אז באיטליה יוזכרו עוד: ספרים של צמד המורים מפירנצה אברהם טולוסא ומרדכי בלימבאו, ‘מבוא הלמוד’ ([66]; פלוֹרנץ, תקצ“ה/1835; מהדורה ד: ליבורנו, תרי”ט), הכולל ליקוטים ממקראות קודמות (‘אבטליון’ לוולפסון־האלה, ‘מסלת הלימוד’ לבן־זאב ועוד). ובסופו הובאו משלי מוסר ופרקי היסטוריה, והכל “בלשון קל, למען ירוצו הנערים הקוראים בהם”; וכן ספרו רב־התפוצה של המורה מפרארה, הרב יצחק אליהו מנחם אסקולי (1808—1875), ‘ראשית דעת’ ([67]; ליבורנו, תר"א/1841; מהדורה ד: וארשה, 1902),311 הכולל “דברים שיהיו כמו הקדמה אל הרבה עניינים שימצא הנער כתוב בספרי המשנה והתלמוד”. הספר, הכתוב בשיטה הקאטֶכיסטית של שיחה בין הרב לתלמידו, מסביר את מהותה של התורה שבעל־פה, מספר על התנאים וסוקר את תקופת בית שני.

אבל באמצע המאה התשע־עשרה התחילה ההתבוללות נותנת את אותותיה גם בקרב יהודי איטליה ומרחיקה את צעירי ישראל מן התרבות העברית. יהדות זו שהיתה כמעט תמיד מעורה בחיי סביבתה, נסחפה לתהליך איטי ורצוף של טמיעה. בהשפעת רוחות ההשׂכּלה והאמאנציִפּאציה – שקיבלו באיטליה צביון חריף בשל תנועת ה“ריִסוֹרג’ימֶנטוֹ” (איחוד) – הלכה וגברה נהייתו של הנוער העברי אחרי ההשכלה הכללית והתרבות האירופית. תהליך זה, המזכיר את שאירע לצעירים היהודים בראשית המאה במרכז אירופה, הביא בהכרח לנטישת הלימודים העבריים ועורר חרדה בקרב ראשי העדה. רבני ליבוֹרנוֹ, שתיארו חזות קודרת של “תינוק בורח מבית־הספר עודנו בּאִּבּוֹ נעור וריק”, האשימו את האבות על שהם משיאים בניהם “עצה נבערה: קום קרא ספרים החיצונים ללשונותם בארצותם למען תשכיל” (מתוך הקדמתם ל’ראשית דעת' ([67]). ובדומה לעמיתיו קבע גם הרב וחוקר השירה אברהם ברוך פיפירנו, “כי רוב קריאתם והגיונם [של ילדי ישראל] בספרי לשונות העמים, הכתובים בלשון צח ונקל, היא הגורמת להרחיקם מלימוד תורתנו התמימה” (מתוך הקדמתו ל’מקוה ישראל' לישראל קושטא [214]; ראה להלן). כדי לחבב את לימודי היהדות על הנערים יעץ פיפירנו למורים “לנהלם לאט לאט על מבועי מים זכים”, ולצד לימוד הלשון והתורה “יבחרו להם גם כן איזה ספר קל ההבנה מצד הלשון והענין, כמו משלי מוסר או סיפורי קורות ימי קדם”.

רבני איטליה וחכמיה הגיעו אפוא למסקנה דומה לזו שהגיעו אליה המשכילים העבריים במרכז אירופה ובמזרחה: סיפורים קלים ונעימים הם אמצעי בדוק לחיבוב השפה העברית על הילדים. אבל הסופר העברי היחיד, שיישם את הרעיון הזה, הוא ישראל קושטא, מחבר ספר־הקריאה היחיד לילדי איטליה, ‘מקוה ישראל’ (ליבורנו, תרי"א/1851), שהוא גם קובץ־הסיפורים המקורי השני בתולדות ספרות־הילדים שלנו – אחרי ‘טל ילדות’ לזיסקינד ראשקוֹב [212] (ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ח).

אפשר לראות בישראל קושטא (ליבורנו, תקע“ט/1819-ליבורנו, תרנ”ז/1897) מעין אב־טיפוס של העברי הנאור באיטליה של המאה התשע־עשרה. 312 לצד בקיאותו המפליגה בתורה עסק גם בפיוט, בספרות יפה ובבלשנות. הוא פירסם קובצי שירה, משלים וסיפורים, ביניהם ‘ישיר ישראל’ (ליבורנו, תרי"ג), ‘ערבים בתוכה’ (סיפורים ו“מעשים” מתורגמים; ליבורנו, תר"ם), ‘כי נער ישראל’ (ליבורנו, תר"ן), ורבים משיריו הושמעו בבתי־הספר היהודיים באיטליה כמעט עד ימינו. כן חיבר קושטא פירושי מקרא, הוספות לספר־התפילות, מאמרים בחוכמת ישראל והשתתף בחיבור מילון עברי–איטלקי. אבל הראשון בספריו, אותו חיבר בגיל 32, היה קובץ הסיפורים ‘מקוה ישראל’ [214] – “ויקרא החיבור הנבחר הזה מקוה ישראל, אולי יש תקוה לקרב הילדים הרכים והנעימים אל לימוד תורתנו בקראם הסיפורים הנזכרים” (א"ב פיפרנו בהקדמתו).

“נערי בני ישראל, בעבורכם כתבתי את הספר הזה, בו תלמדו עשות הטוב וישר בעיני אלהים ואדם” – בהקדשה חגיגית זו פותח קושטא את ספרו. ואמנם, כמעט כל מאה הסיפורים הקצרים, המודפסים באות גדולה ומנוקדת,

־הפיסוק היחיד המופיע בספר הוא נקודתיים בסוף משפט, וכותרות הסיפורים אינם אלא מספרי פרקים סידוריים באותיות עבריות – מעין רמז לכך, שהספר משמש פרוזדור לספרי־הקודש. הנה, לדוגמה, סיפור א ב’מקוה ישראל':

ויהי המגמתם דידאקטית־מוּסרנית: הם מספרים על חייהם ומעשיהם של אנשי־מופת ועל בנים ובנות שקדנים וטובי־לב. בחלקם הם עיבודי אגדות וסיפורים תלמודיים ומדרשיים, מיעוטם תורגמו מצרפתית (בלא ציון המקורות) ויתרם “הוציא ברוח בינתו” (שם).

קושטא כתב את סיפוריו בלשון מקראית מודרגת, המתפתחת מן הקל אל הכבד. בעוד שהמשפטים בסיפורים הראשונים קצרים ופשוטים, הנה ככל שהנער מוסיף וקורא נעשים המשפטים מורכבים יותר והלשון מגוּונת יותר. סימן־הפיסוק היחיד המופיע בספר הוא נקודתיים בסוף משפט, וכותרות הסיפורים אינם אלא מספרי פרקים סידוריים באותיות עבריות — מעין רמז לכך, שהספר משמש פרוזדור לספרי־הקודש. הנה, לדוגמה, סיפור א ב’מקוה ישראל':

ויהי היום ויבֹא לפני רבי נתן איש עובד אלילים ויאמר לו אלהי ישראל אשר אתה עובד אל גבור ונורא הוא: ואני חפץ לעבדו ולהקריב זבח לפניו: אמור לי רבי אנה אבנה לו מזבח: ויען לו רבי נתן ויאמר בנהו על לבך לאהבה אותו ולדבקה בו:

אחרי רבי נתן, המטיף לבנות את מזבח ה' על לוח־הלב, מוסיף הנער וקורא סיפורים על חוכמתם ואומץ־ליבם של חכמי ישראל נוספים: אלעזר החשמונאי, שהרג את הפיל היווני; רבי עקיבא, שמת על קידוש השם; אדריינוס והנוטע הזקן; ענוותנוּתוֹ של הלל הזקן; בר־כוכבא אוהב החירות; ועוד. הסיפורים הבאים מציגים את גדולי האומה המאוחרים, מן הרמב"ם ועד הרוֹטשילדים, ולצידם ניתנו סיפורים על מעשי־מופת של פשוטי עם: מעשה בנערה שעבדה יומם ולילה, עד שהצליחה לפדות את אביה מן הכלא; מעשה בתלמיד, שהודה במעשה רע שעשה חברו; מעשה ברופא יהודי, השומר מצוות גם בחצר המלכות; מעשה בחייל יהודי, שחולל מעשי גבורה בשדה הקרב; ועוד. לסיפורים הקצרים הללו מוסר־השכל ברור: עיני הרוח עדיפות על עיני הבשר; העני עשוי לעזור לעשיר בדברי עידוד וניחומים; הפונה לאלוהים בלב שלם – בקשתו מתקבלת; שמחת האמונה הנמשכת לעולם עדיפה על השמחה החולפת; וגבורתו של החייל הפשוט עולה לעיתים על מעלליו של שר־צבא, כפי שממחיש הסיפור הבא (מס' עז) על נאפוליאון והחייל היהודי:

נפוליאוני באחד [כך!] ממלחמותיו ראה איש אחד מאנשי צבאו נלחם לבדו את אויביו והוא שופך דם מהמכות אשר הכוהו: וישלח אליו אנשים לעזרו: ויאמר אל השר העומד לפניו לאמר לך נא והבא אל השר ההוא אשר נלחם לבדו את האויבים אות אהבתי זאת: ויתן לו אות: ויאמר השר האיש ההוא איננו שר כי אם אחד מאנשי הצבא: ויאמר נפולי אוני שר הוא וקנה היום הגדולה הזאת במעשיו הגדולים והנוראים: האיש ההוא היה מבני ישראל:

הספר לוקה בשגיאות ניקוד ובחילופי זכר ונקבה. לעומת זאת, בולטת הדפסתו האסתטית: האותיות הגדולות והנאות, השורות הקצרות והמרוּוחות והשוליים הרחבים – כל אותם סממנים חיצוניים, המוסיפים נוי לספר, מושכים את העין ומנעימים את הקריאה.

אבל מהדורתו היחידה של ‘מקוה ישראל’ היתה תופעה חד־פעמית בספרות־הילדים העברית באיטליה. הספרות היפה, יפה ומרתקת ככל שתהיה, לא היה בכוחה להשפיע על הנוער היהודי, שהעדיף בגלוי את התרבות הכללית. בשל כך התחילה גם ספרות־הילדים היהודית בארץ זו לעבור לשפת המדינה, ויצירותיהם הלאומיות־היהודיות של סופרי הילדים המאוחרים – ג’וזפה מופורגו, ג’וליה קאסוטו־ארטום ואחרים – שנכתבו איטלקית, זכו לפוֹפוּלאריות רבה וממושכת בקרב הקוראים הצעירים.


סיכום החלק השני    🔗

התקופה השנייה בתולדות ספרות־הילדים העברית מקיפה ארבעים שנות יצירה (1840—1880) בריכוז היהודי הגדול ביותר ובעל הזיקה הלאומית העמוקה ביותר במאה התשע־עשרה – תחום המושב של יהדות רוסיה ופוֹלין.

את התקופה הזאת מציינת מזיגה של המשכיות והתחלה. היה בה המשך לתקופה ההשׂכּלה במרכז אירוֹפה, בעיקר בחיבור מקראות, ששולבו בהן יצירות ספרותיות לצד פרקי קריאה דידאקטיים ומוסרניים. כמה מאותן מקראות הצטיינו בסגולות ספרותיות של ממש, ואף־על-פי שנוצרו לתקופתן בלבד, היתה לאחדות מהן השפעה מסוימת על דור התחייה בספרות (למשל: השפעת המקראה ‘גן שעשועים’ על טשרניחובסקי). אבל לצד ההמשכיות מציינת את התקופה הזאת גם התחלה יצירתית: התחילו מופיעים בה ספרי־קריאה מקוריים לבני־הנעורים, שגם אם מגמתם המוצהרת היתה דידאקטית בעיקרה – חיבוּב הלשון העברית על הקוראים הצעירים והקניית ערכים לאומיים, משׂכּילים ומוּסריים – נצמדה אליה גם הכרה בחשיבותה של המגמה האחרת: הבאת “סיפורים נעימים לעונג ולשעשועים” לילדים.

באברהם מאפוּ, החשוב בסופרי התקופה, רואים רבים את אבי ספרות־הילדים העברית המוֹדרנית. ‘אהבת ציון’ שלו – ראשון הרוֹמאנים העבריים – נכבש על־ידי בני־הנעורים, ועל אף מיבנהו הנאיבי (או אולי דווקא תודות לו) הוא נעשה ליצירה הקלאסית הראשונה, שהיא בת־קיימא בספרות־הילדים שלנו. אבל לצד ‘אהבת ציון’ חיבר מאפו – אולי בבלי דעת – את הסיפור רחב־היריעה הראשון לילד העברי; ואף־על־פי שהסיפור הובלע בספר־לימוד (‘אמון פדגוג’), הוא זכה לגאולה, לשם חדש (‘בית חנן’) ולאריכוּת ימים.

במאפוּ נפתח גם הזרם ההיסטורי־בלטריסטי לבני־הנעורים, שעיקרו היה מתורגם ומעובד, ואשר נמשך עד לשלהי המאה והגיע לשיאו ב’זכרונות לבית דוד', יצירה בת־קיימא שנייה בספרות־הילדים העברית. זרם זה ציין גם את ראשיתה של הסיפוֹרת המתורגמת לנוער, שנושאיה היו ברובם היסטוֹריים ובּיוֹגראפיים־לאומיים, ומיעוטם – סיפורי עלילה והרפתקה (‘רובינסון קרוזו’, ז’ול ורן) עטופים במסווה משׂכּילי מוּסרני. סיפורים אלה, שלא תמיד תורגמו משפת המקור ולשונם היתה לעיתים מגומגמת, היו בשביל נערי העיירה חומר מרתק ומלהיב את הדמיון.

נסיגה מסוימת חלה בתקופה זו ביצירה הלירית לילדים. אם בתקופת ההשכלה המרכז־אירוֹפית פעלו שלושה משוררים שכתבו לילדים – י“ל בן־זאב, שלום הכהן ודוד זאמוֹשץ – בשלהי התקופה המזרח־אירופית אנו מוצאים יוצר אחד בלבד בתחום הפיוטי לילדים, אהרן רוֹזנפלד. לעומת זאת, בולטות בתקופה יוזמות “פרטיות” של יוצרים, שניסו, איש איש בתחומו, לקדם את ספרות־הילדים: בה פעלו א”י שפירא – המו"ל הראשון של ספרי ילדים עבריים; ובה יצרו יצחק אנדרס, מחברם של סיפורי מדע מקוריים ראשונים לנוער, ושרה פייגה פונר, הסופרת העברית הראשונה לילדים. ואם כי פעילותם לא חרגה מגדר ניסיון וגישוש, שמורה להם זכות־ראשונים בלתי מעורערת.

למרות הכל, היתה זו עדיין בלא ספק ספרות בלתי־טבעית, השונה מכל ספרות־ילדים אחרת בעולם: יצירותיה נכתבו בשפה שהילדים לא דיברו בה, על־ידי סופרים שביקשו להוכיח לקוראיהם הצעירים, כי העברית איננה עוד לשון־קודש בלבד, אלא שפה חיה ככל הלשונות. בכך חרגה ספרות־הילדים העברית מן התחום היצירתי הטהור והפכה להיות מנוף, שסייע לתחייתה של הלשון העברית והפיכתה לשפה מדוברת. מאורע זה התחולל בתופת התחייה, שהחלק השלישי והאחרון של הספר מוקדש לה.


 

חלק שלישי: “נטעי נעמים” תקופת חיבת־ציון ותחיית הלשון העברית (1881—1905)    🔗

א. “מטע השפה על לב בני הנעורים”    🔗

בעיות החינוך היהודי על רקע החיים החברתיים ותולדות הספרות

“הסופות בנגב” – כפי שכּוּנו פרעות 1881 ביהודי אוּקראינה – חוללו זעזוע עמוק ביהדות רוסיה ופולין והיוו בעקיפין גם תמרור לראשיתו של מיפנה בחינוך העברי. אמונתם התמימה של הצעירים היהודים באפשרות השתלבותם בחיי העמים שהם יושבים בתוכם הלכה ודעכה, ואכזבה זו הולידה בקרבם את ההכרה שעליהם למרוד במצב שהם נתונים בו. הודעת השלטונות, כי הפרעות היו “תגובת העם הרוסי על הניצוּל היהודי”, וחוק “קיצבת האחוזים”, שהגביל את כניסתם של תלמידים יהודים לבתי־הספר הכלליים, היו מן הגורמים העיקריים להתפכּחוּתם של צעירי ישראל מאשליית שוויון־הזכויות והאמונה בחסד לאומים.

פרץ סמוֹלנסקין (—1842?1885) היה אולי הסופר הראשון, שביטא בחריפות קיצונית את האכזבה מתנועת ההשׂכּלה וקרא להפניית החינוך היהודי אל האפיק הלאומי: “שקר בפי כל אלה האומרים כי משפט ישראל נגזל רק על־כי רחק לבו מחכמה”, וחובתנו להתפכח מן האשליה “כי לרגלי ההשכלה תבוא לנו אהבת עמים”. שכן, השכלה שאין בה זיקה לאומית – פסק – “השכלה כזאת מוות היא להעם, להדת גם להחיים, והשכלה כזאת נטעו הנוטעים בכרם עמנו” (‘התועה בדרכי החיים’, ד. וארשה, תרס"ה, 96 -98). מודרך על־ידי הכרה זו ניסח סמולנסקין תוכנית מפורטת לחינוך לאומי (השווה פניאל, 1957: 120). התחייה הלאומית תבוא, לדעתו, אם נשכיל “להחיות שפת־עבר ולשימה בפי כל בני ישראל”; על כן – “יותר מכל עלינו לעשות כל אשר בידינו […] לטעת מטע השפה על לב בני הנעורים, כי בדברים האלה תלויה תקוותנו בעתיד” (סמולנסקין, תרפ"ה, ג: 90. ההדגשה – שלי). ואת הלשון העברית יש להקנות לילדים הן באמצעות התנ“ך והן על־ידי קריאה מן הספרות החדשה, כגון ‘משלי יהודה’ לי”ל גורדון (“אין ספר טוב ממנו ללמד בו את בני הנעורים שפת עבר” [סמולנסקין, תרמ"א ב], או מתוך מקראות חדשות, דוגמת ‘גן שעשועים’ לאהרן רוזנפלד (“בשפה צחה ונעימה ידבר המחבר לילדי ישראל” [סמולנסקין, תרמ"א א]).

הכרה זו, שהמצב מחייב תמורה מהירה, עוררה בקרב הציבור היהודי את העוצמה הרדומה בו, וזו הביאה לשינוי פני המציאות. סמנו הראשון של שינוי זה היה התחדשותה של התודעה הלאומית, שהטביעה את רישומה העמוק בחינוך היהודי ותכניו, ואשר יצרה תנועה רבת־פנים: מזה – “חיבת ציון”, שקראה למרוד בקיום הגלות ושאפה לעצמאות מדינית; לעומתה – מחייבי הקיום הלאומי בגולה; וביניהם – הציוֹנוּת הרוחנית, שהטיפה להגברת החינוך הלאומי בגולה, שיכשיר את הלבבות לקראת הקמתו של מרכז רוחני בארץ־ישראל ליהודי הגולה.

התעצמותה של התודעה הלאומית בקרב יהודי מזרח־אירוֹפּה הביאה להכרה, שהלשון העברית היא לשונו של עם ישראל על כל שכבותיו. עם זאת, אין ספק שהשאיפה לתחיית העברית, למען תהיה שפת־הביטוי של העם, היא המשכה הטבעי של תנועת ההשׂכּלה, שנמצאה באותן שנים בראשיתו של תהליך דעיכה. הלשון העברית הלכה והשתחררה בהדרגה מן המליציות שכבלה אותה, עד שניתן היה להביע בה רעיונות ומחשבות בבהירות יחסית. גם הספרות העברית היפה, המקורית והמתורגמת, שרשמה לזכותה הישגים של ממש, היתה גורם מַפרה ומדרבן בתנועת התחייה. אותן יצירות רוֹמאנטיות ואוּטוֹפּיוֹת, שסיפרו על תקופת הזוהר של עם ישראל בארצו (‘אהבת ציון’), או שחזו את הגאולה הקרבה (‘דניאל דירוֹנדה’), הנביטו את הרעיון הציוני בליבותיהם של רבבות צעירים.

“עלינו לעשות כל אשר בידינו לטעת מטע השפה העברית על לב בני־הנעורים”, סיסמתו זו של סמוֹלנסקין פיעמה גם בליבם של אלפי מלמדים ומורים, שסייעו – אם ביוזמה אישית ואם בדרך מאורגנת – לשינוי פניו של החינוך העברי; שינוי שראשיתו ב“חדר” והמשכו ב“חדר המתוקן” ובבתי־הספר החדשים. עוד בשנות השבעים היו בתחום המושב מלמדים, שהנהיגו ב“חדרים” שלהם שיטות־לימוד מתקדמות: לימדו את החומש כסדרו, למדו עם תלמידיהם מתוך מקראות ועודדו את הקריאה בספרים. אחד המלמדים בעיירה סביסלוביץ (פלך מינסק), למשל, הנהיג “תכנית לימודים חלוקה לשעות קבועות”, שבה “לימד לפי דרכו את תורת הקריאה הנכונה” ואף “היה מכניס לתוך סיפורי התורה אש אמונתו, שלהבת לבו הוא, והסיפורים והמאורעות לבשו צבע, עטו אור, הקרינו ש מחה” (שמריהו לוין, תשכ"א: 222—231).

פעילות מאורגנת להרחבתו ולהעמקתו של החינוך הלאומי התחילה עם ייסודה של אגודת “בני משה” (תרמ"ט/1889), שאחת ממטרותיה הראשיות היתה “לחנך בניו ובנותיו הקטנים […] שידעו שפת עבר ותולדות ישראל וארצו”; ולהשגת מטרה זו פעלה למען “הטבת החינוך על־ידי תמיכת מורים לאומיים והוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים”. בהשפעת “בני משה” התחיל ה“חדר” הישן מפנה בהדרגה את מקומו ל“חדר המתוקן”,313 תחילה בפוֹלטאבה ובאוֹדסה, ואחר־כך בוארשה, וילנה ושאר ערים. מורים־סופרים כגון א“ז רבינוביץ, מרדכי קרישבסקי (אזרחי), ח”א זוטא וי"ח רבניצקי קלטו את סיסמתו של אחד העם “כבשו את בית־הספר!” ועשו איש־איש במקומו ובדרכו לבריאת דור חדש של יודעי עברית וקוראי עברית. מורים צעירים ונלהבים אלה, שחלק נכבד להם גם בטיפוחה וגידולה של ספרות־הילדים, ביקשו שיטת הוראה חדשה, שבאמצעותה ילמדו את הלשון העברית כשפה חיה; ודרך חדשה זו – “עברית בעברית”, או “לימוד עברית בדרך טבעית” – הגיעה אל הגולה מבתי־הספר החדשים בארץ־ישראל.

החיים המתחדשים במושבות ארץ־ישראל היו קרקע־גידול אידיאלי ליצירתו של חינוך עברי טבעי;314 ואחד מדבּריה הנלהבים של הנהגת “השיטה הטבעית” בבתי־הספר העבריים בארץ ובגולה היה המורה מראש־פינה יצחק אפשטיין (1862—1943), אשר הגיע לכלל מסקנה כי שיטה זו, שבה “כל הלימודים העבריים, מתחילים ועד סופם, ילומדו רק בעברית, בלי עזר כל שפה אחרת”, חיונית לא רק למען תחיית לשוננו, אלא גם משום שזוהי השיטה הטבעית והקלה ביותר ללימוד השפה – “שיטת האם בלמדה את בנה”.315 בשנת 1898 פירסם אפשטיין את מאמרו הידוע “עברית בעברית” (אפשטיין, תרנ“ח—תרנ”ט), שבו הרחיב את משמעותה של השיטה הטבעית נוסח רוּסוֹ: במקום שינון סתמי יש להנהיג בתוכנית־הלימודים את ההתבוננות בטבע ותופעותיו, כי רק בחיק הטבע ניתן לדבר בטבעיות אל הילדים:

נוציא את תלמידינו החוצה, נראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד; נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה; ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח והתבוננו אל העננים, העבים הקלים. ונגעו הצמחים, והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל, ופקחו את עיניהם והביטו אל התבל ומלואה והבינו אז לאמרי פינו.

שיטת הלימוד הטבעית (“עברית בעברית”), כפי שגובשה על־ידי אפשטיין וחבריו המורים מארץ־ישראל, מצאה לה חסידים נלהבים בקרב מורי “החדר המתוקן” בגולה. אמנם, היו גם רבים שקיטרגו עליה: מ“י ברדיצ’בסקי, למשל, פסל במידה של צדק את המונח “שיטה טבעית”, שהרי העברית איננה שפת־האם של המורים והתלמידים, “רק שפה מלאכותית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידיים בלי כל רוח חיים” (בן גריון, תרפ"א: פז—פח); שמעון ברנפלד טען, שבעוד הוא, שלא למד מעודו “עברית בעברית”, כותב בלא שגיאות, “רוב הנערים בלמדם עברית בעברית אינם יודעים לכתוב אף שורה אחת בלי שגיאות אורתוגראפיות גסות” (‘הד הזמן’, וילנה, 1911, גיל' 53);316 והיו רבנים נזעמים, שהכריזו כי “לימוד הלשון העברית על־פי השיטה הטבעית ‘עברית בעברית’ היא טריפה כחזיר” (ראה שרפשטיין, תש“ה—תשכ”ה, א: 381). אבל עיקריה של השיטה, כפי שנוסחו על־ידי אפשטיין ב’השלוח', קסמו למורים הצעירים. “הסברותיו, הוכחותיו, שנאמרו בהגיון ובלשון יפה מאד, פעלו הרבה על המורים הצעירים […]”, כתב ח”א זוטא, “הרעיון על דבר הדיבור העברי ועל השיטה הטבעית ‘עברית בעברית’ נשאר אצלי קבוע והחלטתי ללמד על־פיה בעיר מושבי החדשה היתה חזקה” (זוטא, תרצ"ד: קה—קז).

“השיטה הטבעית”, שהתפשטה בדרך עלומה אל מרבית קהילות ישראל במזרח־אירוֹפה, היא שאיפיינה את דרך־הלימוד ב“חדר המתוקן” והבדילה בינו לבין ה“חדר” הישן. אבל היו עוד הבדלים – חיצוניים וגם מהוּתיים – בין השניים: “תחת ה’חדר' המלא רפש וזוהמה, תחת הערבוביה וחוסר השיטה, תחת המלמד שאינו מוכשר על־פי רוב להוראה – בא בית־הספר המיופה, הסדרים הקבועים, המורים שקנו חכמה בפדגוגיה, באה שיטה מסויימת ומודרגת […] לימוד הלשון, חינוך המידות והמשמעת ועוד” (טשרנוביץ, 1910). רוח חדשה החלה מנשבת בעולם החינוך היהודי. מנהיגים ועסקנים ציוניים באו לחזות במו עיניהם בפלא דיבורם העברי של הילדים. “מה השתוממתי לשמוע”, כתב א“ל לוינסקי בהתפעלות, “ילדה קטנה בת שמונה מדברת עברית ומשיבה כהוגן על כל שאלה ששאלתי אותה” (לוינסקי, 1896ב, גיל' 143). וי”ל קצנלסון (בוקי בן־יגלי), שהיה תחילה משוללי השיטה הטבעית, הודה לאחר ביקור ב“חדר המתוקן” המהולל שנפתח בהוֹמל (לימדו בו המורים שהיו לסופרי־ילדים יש“י אדלר, ק”ל סילמן, יחיאל היילפרין וש"ח ברכוז): “באתי, ראיתי ונוצחתי” (ראה פרייד, תרצ"ט, ב: 158).

הנה כך, בעוד הגל הלאומי שוטף את קהילות ישראל בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, הלך וכבש הלימוד העברי המודרני את מקומו בבתי־הספר היהודיים במזרח־אירוֹפה. המורים הצעירים וחסרי הניסיון נאבקו בשיטות־הלימוד החדשות – מהם שהצליחו ומהם שנכשלו. בבתי־ספר רבים “היה לחוק ללמד לנערים ראשית דעת לשון־הקודש מספרים קלים וסיפורים קצרים ונעימים, הנבלעים מהנער כבכורה בטרם קיץ” (‘המליץ’, 1884, גיל' 86: 1390 [על הספר ‘נטעי נעמנים’]. ההדגשה – שלי). ואז, מטבע הדברים, התחילו רבים כותבים ומדברים לראשונה “על חסרון המקצוע הכי נכבד, הכי דרוש והכי נחוץ בספרותנו: מערכת סיפורים לבני הנעורים, סיפורים נעימים, המושכים את לבות בני הנעורים” (זילברבוש, תרנ"ד: 135). ובעוד שאך לפני עשר־עשרים שנה הרחיקו הורים ומורים קנאים בכוח את הספרות החילונית מידי הנערים, משל היו אלה ספרי מינים, הנה “עתה רבים הם המרגישים עד כמה יש צורך בספרות כזו” (רבניצקי, תרנ"ז: 558). אז התחילו כמה מפעיליה של האגודה “בני משה” למלא אחת ממשימותיה – “הוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים”: י“ח רבניצקי, א”ז רבינוביץ ויהודה גרזוֹבסקי חיברו את סיפורי־הילדים הראשונים שלהם, שנדפסו בחוברות רבות־תפוצה;317 וכאמור לעיל (חלק שני, פרק ד, סעיף 7), ייסדו “בני משה” את הוצאת הספרים “אחיאסף”, שהדפיסה את ‘זכרונות לבית דוד’. לא ייפלא שספרים אלה נתקבלו בהתלהבות על־ידי הקוראים הצעירים: הם מילאו חלל שהיה ריק שנים רבות, והלבבות היו מוכשרים עתה לקולטם.

אבל אותם סיפורים קטנים וקלים – ומעטים, לפי שעה – נועדו לאותו נער “שיוכל בעצמו לקרוא ספר קל, בלי עזרת המורה” (רבניצקי, תרנ"ז: 558; ההדגשה – שלי). אך עם גידולם וריבוי מספרם של בתי־הספר ו“החדרים המתוקנים”, הורגש יותר ויותר גם חסרונם של ספרי־לימוד, שיתאימו לשיטות־הלימוד החדשות. הביקוש למקראות ול“מתודות” הלך וגדל, הן ב“חדרים המתוקנים”,שבהם היו הלימודים העבריים עיקר, והן באותם בתי־ספר חדשים, שהועידו מקום נכבד ללימודי חול. וכך נוצר מצב פּראדוֹקסאלי: דווקא צמצום הלימודים העבריים בבתי־ספר רבים הוא שסייע לא במעט לגידולה של ספרות־הילדים העבריים. שכן “בהיות לתלמידי ישראל הזמן קצר והמלאכה מרובה, לימודי הקודש נדחו מפני לימודי חול והמה ניתנים להם בצמצום”, נאלצו המורים “להמתיקם בפי תלמידיהם ולהכניסם בלבם על־פי סדר נכון ושיטה מסוימה” (‘המליץ’, 1884, גיל' 86: 1390). אותה “שיטה מסוימה” היתה לימוד השפה בעזרת מקראות המכילות סיפורים קלים וקצרים, “הנבלעים כבכורה בטרם קיץ”. גדול כל־כך היה הביקוש למקראות כגון אלה, עד שחברת “מרבי השכלה בישראל” הכריזה על מתן פרסים “למחברי ספרי לימוד לילדי ישראל, שיהיו כתובים בטוב טעם ודעת”, וראובן בריינין (תרנ"ז: 92) הגיב על כך בברכת “שהחיינו”: “זהו באמת אות־חיים בספרותנו!”

אבל הסופרים, המחנכים ודַבָּרי התנועה הלאומית ראו בספרי־הלימוד ובמקראות לא רק אמצעי להקניית השפה העברית לילדים; הם הועידו להם תפקיד לאומי נכבד נוסף – טיפוח דור של קוראים עבריים. היו שקבעו במפורש, כי “חסרון ספרי לימוד לשון־עבר כתובים בטוב טעם ודעת הוא סיבת העזובה שבספרותנו” (ביסקאָ, תר"ס, גיל' 33—34); והיו שהאשימו את סופרי הדור הקודם על ש“לא דאגו לחנך את בני דורם ולהרגילם לקרוא ספרים בעברית: הם לא כתבו ספרי חינוך בעד הילדים, לא נתנו מזון רוחני להפעוטות” (ברמן, 1897). על כן נתקבלו בברכה עשרות ספרי־הלימוד, שהופיעו בזרם גובר והולך בשנות התשעים, שכן הם היו אות להתחדשותה של העברית וספרותה – "טל של תחיה לעצמות אומתנו הזקנה (בריינין, תרנ"ז: 92).

ראוי אפוא לפתוח חלק זה של הספר בסקירת כמה מן המקראות שיצאו באותן שנים ובישרו את ראשית שׂגשׂוּגה של ספרות־הילדים העברית בתקופת התחייה.


ב. “עדן הילדים”    🔗

מקראות לבני דור התחייה

“בראותי את המון ספרי החינוך, היוצאים חדשים לבקרים, הנני מקנא באחי הקטנים על כי עלתה בגורלם להינצל מכל הפגעים אשר נפגענו אנו משיטת הלימודים הנוראה, אשר בלבלה את מוחנו וגם את מוח המלמד האומלל […] ביחוד היתה השנה הזאת שנת ברכה לספרי החינוך, והספרים הם כולם מבכורות המקצוע הזה”; במילות־ברכה־וקנאה אלה קידם הסופר משה אלעזר אייזנשטאט (1896, גיל' 275) את הזרם הגובר והולך של מקראות וספרי־לימוד, שיצאו בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה. מקראות ומתוֹדות אלה לעשרותיהן – מהן ערוכות על טוהרת הספרות ומהן בתוספת הסברים לשוניים ודידאקטיים, מהן כתובות בידי סופרים בעלי שאר־רוח ומהן פרי חפוז של מלאכת עיבוד והטלאה – היו תופעה שאי־אפשר היה להתעלם ממנה, כי היא העידה בבירור על הביקוש העצום לספרות פדאגוגית עברית. כמעט כל מחבר הכריז על ספרו, שהוא ערוך בשיטה חדשה, ב“דרך קלה וישרה לנערי בני ישראל” (משער המקראה ‘מסלה חדשה’ [126]), “מן הקל אל הכבד”. או “על פי השיטה הקולית” (משער המקראה ‘פרדס הילדים’ [159]).

אך בעוד שהמורים הצעירים קידמו את המקראות החדשות בשמחה מובנת, כדבר בעיתוֹ, ואף העיתוֹנוּת ציינה בצדק, כי ריבויָם של ספרי־החינוך מוכיח שהנה “באו סופרינו לכלל דעה, שנחוץ להתחיל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים”, נמצאו ברחוב היהודי גם מתנגדים חריפים להם, מהם שקידשו עליהם מלחמה ומהם שניסו לבטלם. קנאי החינוך המסורתי שניסו בכל כוחם להילחם בבתי־הספר החדשים, הטילו חרם על ספרי־הלימוד: “בעין שנאה יביטו על כל החריסטומאטיות והמיתודות אשר יולדו לנו בשנים האחרונות, להקל את דרך לימוד שפת קודשנו לילדי ישראל. ‘צא טמא!’ יקראו לכל ספר חינוכי, בפחדם פן ירד ערך התורה” (ראה ברמן, 1896: 1053). ולצידם קמו מבקרים וסופרים שהתריעו, מי בלגלוג ובביטול ומי בקול אזעקה, על מבול המקראות, שצצו בהמוניהן כפטריות לאחר הגשם: “כל מלמד שוטה וגם נער טיפש יתברך בלבו, כי הוא הוא ה’מתקן' הנכסף; ואם קרא שניים־שלושה מאמרים בשאלת החינוך וקם והפיץ בישראל ‘מטודה’ חדשה ללמד לילדי ישורון את תורת שפת עבר” (טביוב, 1896א). בעיקר תקף ישראל חיים טביוב בזעם אותם “מיני צרעת בצורות ‘ספרי לימוד’ ו’ספרי מקרא' איומים ונבערים, אשר מסופק אני אם היתה להם תקומה בדור הקודם”; אמנם, כוונתם של המחברים רצויה, אבל התוצאות עגומות ביותר “והילדים אינם נחנכים אלא נחנקים” (שם). אבל סביר להניח, שגם הקנאה ויצר־התחרות דיברו מגרונו של טביוב; שהרי בשנה שבה נדפסו דבריו אלה יצא הראשון בסידרת ספרי־הלימוד רבי־התפוצה שהוא עצמו חיבר, ואשר ידובר עליהם להלן.

רבת־משמעות היא העובדה המאלפת, שחשובי הסופרים לילדים באותה תקופה – ביניהם א“מ פיורקו וי”צ לוין, י“ב לבנר וי”ח טביוֹב, יהודה שטיינברג ויהודה גרזוֹבסקי (גוּר) – פתחו את דרכם הספרותית בחיבור מקראות לתלמידים. צעד ראשון זה שלהם בספרות החינוכית היה בבחינת נסיון, שהכשירם להמשיך את יצירתם הרבגונית בספרות־הילדים – מקור ותרגום, כינוס ועריכה.

בפרק זה ידובר על המקראות וספרי־הלימוד של הסופרים האמורים, תוך ניסיון לעמוד על המשותף והמבדיל ביניהם; ואילו על מכלול היצירה הבלטריסטית של כל אחד מהם ידובר אחר־כך בנפרד.

1. ‘נטע נעמנים’: המקראות של א"מ פּיוּרקוֹ

“להועיל לבני עמי כל ישעי וחפצי” – כך כתב אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ בפתח המקראה הראשונה שלו, ‘נטעי נעמנים’ ([264]; וארשה, תרמ"ג/1883); ואף־על־פי שהיתה זו, כנראה, המקראה הראשונה שהופיעה במזרח־אירוֹפה בתקופת חיבת־ציון, היא עדיין עומדת בסימן ההשׂכּלה והמוּסרניות של הדור הקודם. כל פרקיה לקוחים “ממיטב ספרי החכמה והפדגוגיה בשפות העמים”, ואין בהם כל צביון דתי או לאומי. רק ביצירותיו המאוחרות יותר ניכר כי פיוּרקוֹ קלט שמץ מרוחות הזמן החדש; ואף־על־פי שניסה לסגל את עצמו לתמורות שהתחוללו ברחוב היהודי, דומה שהוסיף לעמוד בשולי התקופה.

אבל זכות־ראשונים בלתי־מעורערת שמורה לא"מ פּיוּרקוֹ318 (לומז’ה, תרי“ג/1853 – גראייבו. תרצ”ג/1933): הוא היה הסופר העברי הראשון בגולה, שהקדיש את אונו ועטו לטיפוחה של ספרות־הילדים לענפיה. כמעט כל מה שכתב כיוון לקורא הצעיר. הוא הוציא ספרי־לימוד, חיבר את סידרת־הסיפורים הראשונה לילד העברי בגולה וערך את הראשון בשבועוני־הילדים העבריים. ואם הוא עצמו לא הדביק בכתיבתו את כיווני הזמן החדש, פעילותו השקדנית ורבת־השנים (שעליה ידובר בפרק הבא) בישרה את יציאתה של ספרות־הילדים העברית למרחב ואת הפיכתה לתופעה של קבע.

“מיום עמדי על דעתי עבדתי”, כתב פּיוּרקוֹ באוטוֹביוֹגראפיה שלו, “תקופת שנים אחת הייתי סוחר, תקופה אחת הייתי מורה וזה כשלושים שנה אני מדפיס” (פיורקא, תרצ"א). בתקופת עבודתו בהוראה חיבר את ספרו ‘נטעי נעמנים’, הכולל “מאה סיפורים ומשלי מוסר [מתורגמים], […] לוקחי נפש ומעוררי לב”, במטרה “ללמד בני־ישראל דעת שפתנו הקדושה ולנטוע בהם מידות טובות וישרות”. בגלל חוסר כסף היה הספר מונח אצלו בכתובים, ובינתיים הקדימוהו מ“מ בנדטזוֹן ואהרן רוֹזנפלד במקראות שלהם. כדי להחיש את ההדפסה חיבר את האגרון ‘ספר מכתבים השלם’ ([118]; וארשה, תרמ"ב), שהכיל 150 מכתבי משפחה, איגרות ידידות ומכתבי מסחר; ולאחר שנמכרו ממנו “הרבה עשרות אלפים” (לפי פיורקא, תרצ"א),319 נתאפשר לו להדפיס גם את ‘נטעי נעמנים’. בהקדמתו המעניינת תיאר פּיוּרקוֹ את העזובה ששׂררה בספרות־הילדים, ש”עד ימי הדור הזה לא דאגו סופרי ישראל בעד הצעירים לחבר בעדם ספרי מקרא קלים, המושכים את הלב […] ורק בעשר השנים האחרונות האלה החלו הסופרים לשום לב לצעירי הצאן לעשות למענם מטעמים". כן הזכיר את מאמציו שהספר יהיה “כלול בהדרו”, ובכך היה אחד הראשונים שהקפידו על צורתו החיצונית האסתטית של ספר לילד העברי.

מאה סיפורי ‘נטעי נעמנים’ הם, כאמור, תרגומים ועיבודים, מלבד סיפורים בודדים (מסומנים בכוכב), שהם פרי־עטו של פּיוּרקוֹ עצמו. ואף־על־פי שלא צוינו המקורות שהסיפורים לוקטו מתוכם – תופעה שרווחה אז בין מחברי המקראות, והיו מבקרים שהתריעו עליה320 – ניתן למצוא ביניהם סיפורים שתורגמו מן הכרסטוֹמאטיה הרוסית הפוֹפוּלארית ‘פאולסון’ (וללא ספק גם מתוך קבצים רוסיים וגרמניים אחרים), וכן עיבודי משלים ואגדות מן הגמרא והמדרשים. הבלטת המאור שבחיים הוא המכנה המשותף למאה הסיפורים, המתארים מעשים ומנהגים נאים של אנשים ובעלי־חיים – נאמנות, טוב־לב, רחמים, אומץ־לב, הסתפּקוּת במוּעט, אורך־רוח וכן הלאה: ציפור השומרת אמונים למיטיבה האיכר; כלב גדול המתעלם מנשיכות הכלבלב הקטן, כי “בטוב לבו לא יעשה רע לקטן ממנו”; בן־עשירים החומל על ילד עני; “עיני צדיק נשואות השמימה בעת אשר דמעותיהן תפולנה על הארץ”; הרועה המקנא באדוניו לומד לדעת מה רב אושרו; החוכמה היא הנכס היקר ביותר שלנו ואותה לא יגזול שום גנב ושודד, כפי שמלמד הסיפור הבא:

חרד ונבהל, נואש מכל תקוה, בא תלמיד בית־הספר ביום אחד אל מורו ועיניו יורדות מים ויאמר: הה מורי! גנבים באו אלי הלילה ויגנבו דיים ויקחו להם את כל אשר לי ויציגוני ככלי ריק. וישאל המורה את פי התלמיד לאמור: האם חמסו ממך גם את תשוקתך למדעים, חכמתך ובור לבך?

לא, אדוני, ענה התלמיד, ורק כספי וחפצי ביתי לקחו ממני.

אם כן הדבר, קרא המורה, אל תדאג הרבה, בני. הִנָחֵם, כי שני אלה תשיג ידך עוד באחרית הימים, אך השמר לך ושמור נפשך מאד משודדים אשר יגזלו ממך חכמתך ותום לבבך, אשר לא תשיגם ידך עוד כל הימים. (סיפור 22)

בשפה קלה וחסכונית זו, שממוזגים בה לשון המקרא וניבים מאוחרים – אבל גם בשיבושים לשוניים אחדים – מציגים פרקי הספר דמויות־מופת ומעשי־מופת, משל ביקש המחבר לומר לקוראיו הצעירים: כך ראוי גם לכם לנהוג.

אך אם הצליח ‘נטעי נעמנים’ לנתב את הקורא העברי הצעיר אל המסלול האנושי, הוא התעלם כמעט לחלוטין מן הנתיב היהודי והלאומי; והדבר תמוה ביותר, לאור הכרזתו המפורשת של פּיוּרקוֹ, כי “מורי העברי היה הסיפור ‘אהבת ציון’ למאפו, שהיה שגור על פי” (פיורקא, תרצ"א). על מגרעת זו – חסרונם של סיפורים שנושאם יהודי – כבר עמד בעל המדור “בינה בספרים” של ‘המליץ’ (1884: 1390), שייחד לה את רוב דבריו. הוא טען כי בעוד שאהרן רוֹזנפלד השכיל לכלול בספרו ‘גן שעשועים’ סיפורים בעלי תוכן יהודי, נעזרו בנדטזוֹן ופּיוּרקוֹ “בספרי הפדגוגיא של העמים להעתיקם כמו שהם ולא ישכילו לעשות כמתכונתם ברוח דתנו ועמנו”.321 והרי פּיוּרקוֹ יכול היה ליטול דוגמה מסופרי אירוֹפּה, המייחסים את משליהם וסיפוריהם אל גיבוריהם הלאומיים; למשל, הסיפור על חסדי פטר הגדול שתירגם מרוסית (‘נטעי נעמנים’, עמ' 17) מצוי גם בלשונות אחרות, והוא מיוחס בהן למלכים אחרים. ומה שחמור עוד יותר: יש ב’נטעי נעמנים' סיפורים שמקורם בספרותנו העתיקה (למשל “העיוור והפיסח”, סנהדרין צא), משם התגלגלו אל הפוֹלקלוֹר הכללי, “ומחברינו פדגוגינו נוטלים לתומם את הסיפורים מלשונות העמים כמו שהם ומערבים חול בקודש”. שוו בנפשכם – ממשיך בעל “בינה בספרים” בלעג – כי תלמיד עברי יישאל: “מי היה צדיק ועושה חסד בעולם? – ולא ידע לספר ממעלותיו של אברהם אבינו […] כי אם זאת יענה ויאמר: פראל סילין מסימבירסק [‘מודע לילדי ישראל’ לבנדטזון], או רב החובל ריכארדזון אנגלי [‘נטעי נעמנים’], כי כן לימדוהו מוריו ורבותיו העבריים…” (ההדגשה במקור).

לאחר אי־אלה הערות לשוניות ותביעה ממחברי המקראות להביא גם “סיפורים לקוחים מתורתנו הכתובה והמסורה, למען יישאר בלב תלמידיהם דבר־מה מזכרון אבותיהם”, חתם המבקר את דבריו בתקווה ש’נטעי נעמנים' יביא תועלת למורים ולתלמידיהם, שכן “טוב הספר מאד ונחמד להשכיל”. ואמנם, הספר נפוץ מאוד, ואל מאה הסיפורים נוספו בשתי מהדורותיו הבאות (וארשה, תר"ן/1890; וארשה, 1894) עוד 135 שירים ומכתמים, מקוריים ומעובדים, ואנקדוֹטות. נראה שהמחבר הכיר בצדקת מבקריו, שכן כלל בחלק הפיוטי החדש שירים לאומיים אחדים: על העם המתענה בגלות ומצפה לגאולה (“מִקַּוּוֹת לֹא אֶחְדָּלָה / לְיוֹם בּוֹ תָּבוֹא תְּשׁוּעָתִי”) וכן גם מיכתם עוקצני על ההגירה ההמונית לאמריקה, שספק אם יש לראותו כיצירה לילדים:

אַרְצָה הַחֲדָשָׁה יײסְּעוּ בְּנֵי הַדּוֹר עַתָּה,

דּוֹר חָכָם הוּא, יֹאבֶה דַעַת מַה לְּמַטָּה…

ניכר בעליל, שפיורקו הבחין בדידאקטיוּת המוסרנית המופרזת שאיפיינה את המהדורה הראשונה של ‘נטעי נעמנים’, ולכן הוסיף במהדורות הבאות גם “מחלקה” מיוחדת על טוהרת השעשוע: חמישים אנקדוֹטות לשמן, שאין להן ול“מוסר” ולא כלום, כגון המעשה בפושט־היד שהשיב לעובר־האורח על שאלתו ואמר: “הה, אדוני, אילם אנוכי”…

לאחר ‘נטעי נעמנים’ הוציא פּיוּרקוֹ עוד חמישה ספרי־לימוד שנדפסו כולם במהדורות אחדות: ‘כור המבחן’ ([117]; וארשה, 1887; גראייבו, 1902) – “לנסות בהם את התלמידים בדברי ימי ישראל אשר בכתבי קודשנו”; ‘אלף המגן’ (בוברויסק, 1898; מהדורה ג: וילנה, תרס"ד) ו’לוחות הפעלים החדש' (פיוטרקוב, 1903; מהדורה מורחבת: ‘לוחות הפעלים – המתוקן’, פיוטרקוב, תרס"ו) – לדקדוק, ו’בית־ספר עברי החדש' ([120]; וילנה, תרס"ג).322 אבל המעניין מכל ספריו – ספר שיש בו ייחוד מסוים והחורג מן התחום הלימודי לעבר הבלטריסטיקה – הוא הקונטרס המחורז ‘ילקוט הרֵעים’ ([119]; וארשה, תרנ“ד; וארשה, תרע”ט), שעיקרו “שש־מאות מאמרים בדרך שיר ובחרוזים, יכילו כל השמות, הפעלים והמלים השווים במבטאם ושונים בכתיבתם”. פיורקו אסף לדבריו, את כל ההוֹמוֹפוֹנים העבריים השונים בכתיבם, וחיבר בעזרתם צימודי שיר, “באשר השיר מסגל לזכרון וטוב ללמדו בעל־פה”. חרוזיו (בהברה אשכנזית, כמובן) אינם מאולצים והם פשוטי משמעות, ולפיכך הפך ‘ילקוט הרעים’ (אולי שלא מדעת) לאוסף מיכתמים מהנה ומאלף. ה’ילקוט' פותח בצימודים פשוטים, קצרים ומרוכזים:

אֲחוֹתִי הַכַּלָּה / בְּרַגְלֶיהָ קַלָּה. (מס' 7)

אֲפִינוּ חַלָּה / לּחָתָן וְכַלָּה. (מס' 8)

ומסתיים בשירי־צמדים בני שבע־שמונה שורות ויותר, שתוכנם פיוטי או מוסרני:

בַּחֲמוּדוֹת תֵּבֵל אַל תִּיגַע קַרְנְךָ תָּרוֹם, רֹאשְךָ יִגְעֶה,

וּלְהַעֲשִׁיר אַל תִּיגַע. הָרוֹפֵא לְכָל בָּשָׂר מְזוֹרְךָ יִגְהֶה.

אָז שְׁבִיב אִשְּׁךָ יִגַּהּ, חֲמוֹרְךָ לֹא יִנְהַק, שׁוֹרְךָ לֹא יִגְעֶה.

רַע בְּךָ לֹא יִגַּע. (מס' 297)

‘ילקוט הרעים’ הצליח להציג לפני הקוראים הצעירים את עושרה הרבגוני של הלשון העברית ואפשרויות השימוש ההוֹמוֹנימיות וההוֹמוֹפוֹניוֹת שבה בדרך בלתי־שגרתית, ששולבו בה הנאה, הפתעה ושעשוע.323

2. ‘רֵע הילדים’: י"ב לבנר

‘נטעי נעמנים’ לפְּיוּרקוֹ היה מספרי הילדים האחרונים, ששמם המליצי מעוגן עדיין בתקופת ההשכלה. החל בשנות התשעים למאה ה־יט, המבשרות את ראשית תור הפריחה בספרות־הילדים, התחילו מקראות רבות (ובעקבותיהן גם ספרי הילדים האחרים) להיקרא בשמות פשוטים, הקרובים לעולם הילד ולתפיסתו. אחד מאותות־התקופה האופיינים היה השימוש החוזר ונשנה במלה ילדים בשמות הספרים: ‘ידיד הילדים’ [300] (י״צ לוין), ‘עדן הילדים’ [169] ו’מורה הילדים' [170] (י"ח טביוֹב), ‘מדריך הילדים’ [180] (קוֹפּל ווֹלוֹצקי), 'פרדס הילדים [159] (א"ב טמקין), 'גן־הילדים [189] (ש. ברמן), 'מחיי הילדים בארץ־ישראל [425] (חמדה בן־יהודה), ‘אגרות ילדים’ [182] (גרשום באדר) ועוד. כל הספרים הללו יצאו במזרח־אירוֹפה בעשור־שנים אחד, ואין לראות בכך תופעה מקרית. הראשון שפתח ב“מסורת” זו היה י“ב לבנר, בספרו רב־התפוצה ‘רֵע הילדים’ [150]; וארשה, תרנ”ב/1892).

“במחברתי זאת יצאתי למלא חסרון מורגש בספרות־הילדים”, כתב ישראל בנימין לבנר (1862—1916) בפתח הקדמתו ל’רֵע הילדים'; והחסרון המורגש בעיניו היה העדרם של ספרי קריאה בעד “ילדים היודעים קרוא עברית לבדה” (ההדגשה – במקור), שלשונם פשוטה, בלא “מליצות נשגבות”, המרתיעות את הקורא הצעיר “ומחסרות ממנו את עונג הסיפורים הרוחני”; על כן בחר לכתוב את ספרו “בשפה קלה, ברורה ומובנה, לבלי תעדופנה המלים על הרעיון”. כלומר: התוכן עדיף בעיניו על הסגנון והעונג חשוב מן המליצה.

לבנר חיבר את ‘רע הילדים’ בשנים שניהל את בית־הספר היהודי הממשלתי בייקאטרינוֹסלאב (לפני כן ייסד בית־ספר עברי בעיר טאקאמאן שבסיביר. בתוקף תפקידו כמפקח על בתי־הספר של “חברת מפיצי השכלה” סייר בדרום רוסיה ופירסם ב’המליץ' סידרת רשימות על מצב החינוך היהודי). עיון ב’רע הילדים' יגלה, כי לפנינו מקראה בעלת מיבנה הומוגני, שנושאי שלושים סיפוריה – עשרת הדיברות, חגי ישראל וגדולי האומה – ערוכים ברצף מכוון והגיוני. בחלקו הראשון של הספר הובאו סיפורים קצרים, המעוגנים כולם בעשרת הדיברות. להמחשת הדיבר “לא תעשה לך פסל”, למשל, הובאה האגדה על אברהם מנפץ הפסילים; לאחר “זכור את יום השבת לקדשו” הובא הסיפור על יוסף מוקיר שבת; לאחר “כבד את אביך ואת אמך” – הסיפורים על רבי טרפון המכבד את אמו וגירסה בלטריסטית על דמה בן נתינה האשקלוני שאמר לחכמי ישראל: “לא אמכור את כבוד אבי בכל כסף וזהב” (על־פי קידושין לא). הסיפור הארוך והדרמאטי ביותר קשור ב“לא תחמוד”: משפטו של סוחר הבשמים, שחמד את כספו של שכנו סוחר השמנים. ואף־על־פי שבמקורו זהו סיפור־עם מזרחי (גירסה קדומה שלו מופיעה ב’אלף לילה ולילה'), מובאת כאן גירסתו היהודית, שבה מיוחסת הדרך לגילוי האמת (טבילת המטבעות המשומנים במים רותחים) לילד גור־אריה הלוי (הרמגא"ה, ממהדירי ה’שולחן ערוך').

בחלקה השני של המקראה הובאו סיפורים על חגי ישראל, וכן על חוכמתם של רבי עקיבא, אלעזר בן שמוע והרמב“ם. אל הרמב”ם מתקשר אוֹרגאנית גם הפרק האחרון בספר – שלושה־עשר עיקרי הדת, כפי שניסחם ר' משה בן־מימון.

אפשר לראות ב’רע הילדים' מעין עבודת־הכנה, שהכשירה את לבנר למפעלו הגדול ‘כל אגדות ישראל’ [326] (ראה פרק ה, סעיף 3 להלן). ואמנם, כמה מהסיפורים הכלולים ב’רע הילדים' נכללו אחר־כך ב’כל אגדות ישראל', אבל זכו שם לניסוח מחודש. כבר בספר־ביכורים זה ניתן להבחין בסגנונו הסיפורי של לבנר, המבוסס על המקרא אבל נקי ממליצות, ונמזגו בו פשטות עם פיוט, נוי עם דיוק. הנה, לדוגמה, סיומה של האגדה “אריאל”, על הסוחר היהודי, שהתעכב במדבר כדי שלא יחלל את השבת:324

ובערב, בצאת הכוכבים, אחרי התפללו את תפילת הערב, קם הארי מרבצו ויגש אל היהודי ויברך לפניו. ויעל האיש על גב הארי וישב עליו. וירץ הארי דרך המדבר כחץ מקשת וישא את רוכבו אל המקום אשר עמדה שם אורחת הישמעאלים, וירד האיש מעל הארי; והארי שאג שאגה גדולה וישב המדברה ויעלם מעיני הנוסעים. ויתמהו האנשים מאד בראותם כי הפליא יי לעשות להיהודי שומר השבת מחללה, ויפלו על פניהם ויאמרו: יי הוא האלהים! (עמ' 7)

הצלחתו של ‘רע הילדים’, שבחי הביקורת ותפוצתו הרבה325 הם שהניעו את לבנר להקדיש את עטו לספרות־הילדים. הוא היה מעמודי התווך של הוצאת “תושיה”, ולא היה אולי סופר שני בדורו, שעשה יותר ממנו להרחבתה של הספרות לבני־הנעורים על כל ענפיה.

3.ה’חריסתומתיה' של י"ב לבנר ויהודה שטיינברג

חמש־עשרה שנה לאחר ‘רֵע הילדים’ השתתף לבנר בעריכתה של מקראה משובחת ורבת־תפוצה שנייה לילדים – ‘חריסתומתיה, ספר מקרא ולמוד לחדרים, לבתי־הספר ולבית ([152]; וארשה, 1907; מהדורה ז: וארשה, 1913). שותפו לעריכה היה אף הוא מן האריות שבחבורת סופרי הילדים באותו דור, יהודה שטיינברג. המחברים ראו ב’חריסתומתיה’ שלהם — במידה של צדק – “בריאה חדשה ומיוחדת בשביל ילדי ישראל”, שכן כללו בה “חומר חדש, שלא באה [כך!] עדיין דוגמתוֹ בכריסטומטיות אחרות”. במטרה להציג את העולם וברואיו לפני הילד העברי ערכו את הספר באופן מודרג, מן הקרוב אל הרחוק, מן הידוע אל הבלתי־ידוע; “יחד עם הילד אנו שוהים בבית מן הבוקר עד הערב, מחדר המיטות עד חדר־המבשל, מתוך הבית אל החצר, מן החצר אל בית־הכנסת, לרחוב, לעיר, אל השדה, היער, הנהר […] כדרך גידולו של הילד הלכנו אחריו כרוכים” (מתוך “אל חברינו המורים אבות הילדות העברית”, הקדמה למהדורה א).

ה’חריסתומתיה' אינה אלא אנתוֹלוֹגיה מקיפה ומגוּונת, הכוללת 150 שירים וסיפורים מקוריים, ערוכים לנושאיהם (בבית, בחצר ובשדה, בבית־הספר, חגים וזמנים וכו'). העורכים נמנעו במתכוון מלכלול בה יצירות מתורגמות (שתוכנן ידוע לילדים מתוך הכרסטומאטיות האזרחיות ולכן “טעמם וחידושם כבר פגו”) והעדיפו עליהן את ביכורי יצירותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים הצעירים דאז – ביאליק וטשרניחוֹבסקי, שניאור ופיכמן, ש. בן־ציון ונח פינס, יעקב כהן ויצחק קצנלסוֹן – וכן הרבה משל עצמם. חידוש נוסף בספר, שראוי לציינו, הוא ביאור המלים החדשות בעברית בלבד, ללא תרגום, “מפני שזה הכלל: אין מלה מבארת מלה”; ובעוד שהתרגום עלול להישכח, יוצר הביאור המדויק “תמונה שלמה ובהירה בלב הילד ורושמה ישאר לדורות” (שם).

מקראה זו (למרות שמה הלועזי) היא עברית כולה – הן בתוכנה ובאווירתה והן בהתאמתה לדרך־הלימוד של “עברית בעברית”. ואם נוסיף לסגולות שנמנו לעיל גם את התרגילים המעשיים שבסיומה, שנועדו לאמן את הילדים “לבטא את רעיונותיהם בצמצום, בדיוק ובבהירות”, ואת הרישומים המדויקים, שניתנו לצרך המחשה, תובן לנו הצלחתה הרבה. כשנה לאחר פטירת יהודה שטיינברג (1908) הופיע חלק ב של ‘חריסתומתיה’ (עליו חתום שמו של שטיינברג בלבד), שזכה לשבחי הביקורת על “שפעת החומר שנמצא בו” (‘האשכול’, ו [תרע"ט], 296; ללא חתימה).

4. ‘ניב שפתים’: יהודה שטיינברג

‘חריסתומתיה’ הופיעה כשהיה עורכה השני, יהודה שטיינברג, בשיא פרסומו. למעלה ממחצית היצירות הכלולות בה – משלים, סיפורים קצרים ורשימות לימודיות – הן פרי עטו, ובכולן ניכרים קלוּת הכתיבה ובהירוּת־הביטוי, ההומור הדק שנמזג בו מוסר־השכל סמוי, אותן סגולות שאיפיינו כל־כך את יצירותיו לילדים (ראה עליהן להלן, פרק ד, סעיף 2). הנה, למשל, סיפור־משל קצר ושנון, שנושאו קרוב לעולם־הילד, לשונו קלה וסגנונו מגובש, ומוסר־ההשׂכּל שלו אינו מובא במפורש אבל הוא מתבקש מאליו:

כלב קטן ראה בפעם הראשונה בימי חייו את הירח צף ועולה מבין עבים שחורים. קפץ מעבר לגדר, עמד על השער ונבח: “הב־הב! הלאה, זר! הב־הב! צא, נכרי! הב הב־הב!” הוא נובח, והירח צף ומאיר את החושך. בין כה החל הרעב להציק לנבחן הקטן. הביט כה וכה, ראה לאור הירח פרצה בתריסי המרתף. נכנס שמה, אכל בשר וגבינה, יצא שבע – ושב לנבוח: “הב הב! הלאה, זר! הב הב, צא, נכרי, מגבולנו!” (עמ' 44)

ה’חריסתומתיה' ראתה אור שנה לפני מותו של שטיינברג (1863—1908), והיא הספר האחרון שהשתתף בכתיבתו ואשר יצא בעודו בחיים. שונה מאוד היה ספר זה ברמתו ובהצלחתו מספרו הראשון של שטיינברג, שיצא ארבע־עשרה שנה לפני כן (כחצי שנה אחרי ‘רע הילדים’ ללבנר) והיה אף הוא מקראה לילדים: ‘ניב שפתים, או סגנוני הלשון למחלקותיה, בספרות הפרוזית והפיוטית’ ([151]; ברדיצ’ב, תרנ"ג/1893). את ספרו זה חיבר בגיל שלושים, כשהיה מלמד בעיירה המוֹלדאבית ידינצי ובליבו מקננת השאיפה להיות סופר בישראל. למרות בקיאותו המופגנת בעברית, היה זה ספר יומרני, שמחברו לא הצליח לגשר בו על הפער בין הכוונה הרצויה לבין בוסר הכתיבה הנמלצת. שטיינברג עצמו הכיר בכך לאחר זמן, כינה את ספרו “נפל שלא מלאו לו חדשיו” והודה: “ספרי ‘ניב שפתים’, אשר רתוי לו שלא נברא” (במכתב אוֹטוֹביוגראפי אל יחזקאל לויט. שטיינברג, תשכ“א [תרס”ג]: 141).

לאחר שעמד בהקדמה על קיומם של שני סוגי שפה – “ההמונית והליטעראטורית, ולמי שלא הגה בספרים ולא קרא ולא שנה תהיה השפה הליטעראטורית כדברי הספר החתום” – הטעים כי בחר ליחד את ספרו ל“דיבור הפשוט, ההגיוני, אשר ביד כל מורה להבקיע אל תוך סגולותיו ולהעצימנו את חניכיו”. את הקדמתו יוצאת־הדופן סיים בפנייה נרגשת נאיבית אל “חיית הביקורת”: “עורי! פתחי סגור לבי! נתחיני לנתחים! והנני לשלם בתודה כפולה בעד זה כמו בעד שכר הקזה”… אלא שהביקורת העדיפה להתעלם מן הספר ולא כתבה עליו מטוב ועד רע.326

בחלקו הראשון של הספר, הדן במיבנה המשפט ובדרכי שימושו בכתב ובעל־פה, שילב שטיינברג משלים, פרקי קריאה מליציים ודברים בשבח ההשׂכּלה הנאורה ובגנוּת החיקוי המתבטל (“פרחי ישראל, בהקיצם מתרדמת הבערות וידעו כי עירומים הם ופרועים לשמצה בין שכניהם הנהנים לאור ההשכלה […] החלו להתחקות אל דרכי שכניהם כל כך, עד כי למדו גם אל המכוערים שבהם […]”. עמ' 19). בחלקו השני נכללו “פרקי נסיון, שיתחנך על פיהם התלמיד לערוך משפטים למיניהם, מאמרים פשוטים ומוקפים ועוד יצורים ספרותיים למיניהם”. זוהי מקראה קטנה, שנכללו בה ליקוטים מן המקורות ומיצירותיהם של פייטנים קדומים ומאוחרים, בלא מראי־מקום (“כי לא מצאתי את הדבר לנחוץ”, כדבריו). חלקו האחרון של הספר כולל כב פרקים של סיפור ארוך – הוא ראשון סיפוריו המודפסים של שטיינברג – “כי דרך סיפורי היא התחבולה היותר נאמנה להכניס הדברים בלב התלמיד ולהשקיעם בזכרונו”. סיפור־בוסר סבוך וחסר־שם זה מתאר את קורותיו של בן סורר שחזר למוטב:

הצעיר המשכיל בצלאל היה מורם הפרטי של ירוחם ונעמה, ילדי חנן הנדיב, ושל בלע, בנו יחידו של שמעון התקיף. וכשמות הילדים כן גם אופיים: ירוחם ונעמה היו רחומים ונעימים, ואילו בלע היה בן סורר, שהתחבר אל חבר מרעים. לילה אחד חדר בלע, המוּסת על־ידי חבריו, אל חדר הוריו כדי לפגוע בהם ולבזוז את כספם; הוא נתפס ונכלא, נמלט מן הכלא, ניסה לשדוד עוברי־אורח ונכלא שוב. למחרת הובאה אל הכלא נעמה, שנעצרה בטעות לאחר שנחשבה לאסיר נמלט. השניים ניהלו ביניהם שיחות ארוכות על מהוּת החטא ועונשו – עד שפתאום התעורר בלע ומצא את עצמו במיטתו אשר בבית הוריו. לבסוף חזר הנער למוטב והתקשר עם נעמה בברית של אהבה.

יצירת־נפל זו מזכירה ביותר בעלילתה, במתכונתה ואפילו בשמות גיבוריה את ‘בית חנן’ (=‘אמון פדגוג’) למאפּוּ (ראה לעיל, פרק ג, סעיף 2): הסיפורים נכתבו כפרקי־קריאה מפוצלים בתוך ספר־לימוד; בשניהם מופיע מורה משכיל, המלמד את ילדיהם של חנן הנדיב ושל תקיף־העיר; בשניהם משׂרך בלע את דרכו ונענש על חטאיו. כל הראָיות האלה אינן מותירות ספק, ששטיינברג אמנם הושפע מ’אמון פדגוג' השפעה שהיא על גבול החיקוי“.327 ואם מנינו לעיל את מגרעותיו של ‘בית חנן’ לצד מעלותיו הספרותיות, הנה סיפור זה היה שירת־הברבור של אבי הרומאן העברי; ואילו הסיפור שהבליע שטיינברג ב’ניב שפתים' אינו אלא יצירת־ביכורים כושלת, שאין למצוא בה כמעט את בשורת הופעתו של גדול המספרים לילדים בדורו. עלילתו הסבוכה והבלתי־אמינה אינה מחויבת המציאות; תחבולת החלום הפשטנית היא פתרון־של־דחק, ש”הודבק" לסיפור בשל אי־יכולתו של המחבר למצוא לו סיום הולם יותר; ולשונו המליצית וחסרת־הליטוש היא מעין סגנון־כלאיים מגומגם.

עברה שנה ותצר בכנפיה גם קללותיה גם ברכותיה. בלע נהפך לאיש אחר: שב מדרכו הרעה וישלם נחומים להוריו ולכל קרוביו ודברי החלום לא זחו מנגד עיניו. (עמ' 126)

אף־על־פי ששטיינברג הכיר מלכתחילה בליקוייו של הספר (“בדרך בלתי כבושה עוד דרכתי, ומנורתי הכהה לא תפיץ אור יקרות על דרכי זה” [מתוך ההקדמה]), הוא חזר על הפתחים בניסיון להפיצו; אך כשנוכח לדעת שאין לו קונים והכסף שהשקיע בהדפסתו ירד לטמיון, שרף ברוב ייאושו את העותקים הבלתי־מכורים, ואלה עברו (כדבריו בהקדמה) “בדרך הקצרה מן השולחן עד האח”. רק תודות לסיועם ועידודם של קומץ ידידים, שהאמינו בכשרונו, זכה שטיינברג לעלות מקץ שלוש שנים בלבד על דרך ההצלחה והתהילה.

5. ‘ידיד הילדים’: י"צ לוין

שנתיים לאחר הופעת ‘רֵע הילדים’ ללבנר ראה אור ‘ידיד הילדים’ לי"צ לוין [300]. שתי המקראות הקטנות, ששמותיהן דומים כל־כך זה לזה,328 נתחברו על־ידי מורים שהיו לסופרים־ידידים; שתיהן כללו חומר מקורי, שנכתב כולו בידי מחבריהן. אך בכך תם הדמיון בין ‘רע הילדים’ ו’ידיד הילדים'. שכן בעוד שספרו של לבנר מעוגן כולו במורשת ישראל, וסיפוריו נועדו להציג לפני הילדים את עיקרי הדת ויישומם בחיי יום־יום, מבטיח מחבר 'ידיד הילדים (וארשה, תרנ"ד/1894) לקוראו הצעיר: “לא להוגיעך, כי לשעשעך נוצר הספר הזה”.

יהודה צבי לוין (יאנובה, רוסיה הלבנה, 1852 – ניו־יורק, 1934), שנכנס בגיל מאוחר יחסית לעולם הספרות, היה מן הסופרים הראשונים, שמיזגו ביצירותיהם הומור עממי עם איכות ספרותית. בשנות ההוראה שלו נהג לתבל את שיעוריו בסיפורים, הלצות, משלים וחרוזים בעלי מוּסר־השׂכּל מוסווה, ואלה שימשו לו יסוד לספרו הראשון, שהיה “מחברת מליצות ומשלי שעשועים למקרא לילדים, התלמידים העברים”. “מחברת” זו לא נועדה להיות ספר־לימוד שמשננים אותו בכיתה. לראשונה, אולי, בתולדות ספרות־הילדים העברית נדפסה מקראה שמגמתה המפורשת היא קריאה עצמית של הילד, בהדרכת המורה; כפי שציין לוין בהקדמה (שכוונה לילדים בלבד!): “קום קרא היום בספר הזה סעיף או חצי סעיף, אשר יבחר מורך למענך, ושנן אותו […] ומחר יבחר מורך למענך סעיף אחר” ועוד סיפר לוין לילדים בהקדמתו, הכתובה בפשטות אינטימית וללא מליצות, על יופייה של הלשון העברית, שדיברו בה בימי קדם “הילדים ואומנותיהם. שרו בה שירים יפים, משלו בה משלים יפים, ספרו בה ספורים יפים; […] צהלו איש אל אחיו, אחות אל אחותה וילד אל בן גילו, אך בשפה הזאת”. ובתקווה להחיות “את שפתנו הקדושה, הנאוה והמעֻנגה”, מקדיש המחבר את ספרו זה “לכם ילדים אהובים”, תוך שהוא מפציר בהם: “קראום והשתעשעו, והתענגו באשר תתענגו, ושחקו באשר תשחקו”.

ואמנם, 99 הסיפורים הקצרים, המשלים, ההלצות והחרוזים שב’ידיד הילדים' ממלאים ברובם את היעד שלמענוֹ נכתבו – הענקת הנאה לקורא הצעיר בן השבע והתשע. יש בהם פשטות חיננית, המתובלת לעיתים בקריצה שובבנית או עטופה במוסר־השכל שנון; כגון המשל על גור־הפילים ששאל את אמו: “מתי אדע כי גדול אני?” ונענה: “אם תצא בעיר וכל הכלבים ינבחו עליך וידעת אז כי כבר שנהב גדול אתה”. משלים אחרים מספרים על האריה שביקש לגור עם הכלבים, על הגפרור שכעס על הנר, ביקש לשורפו ונשרף בעצמו, על התוכי שלמד להשמיע פסוקים ופלפולים כדי לקצור תשואות מן ההמון ועוד. וביניהם פזורות הלצות שכל חינן בעוקצן, כגון:

הקצב זבדי שותה כוס יין בשלושה פרקים: בשמחת תורה, בפורים ובעת שהוא רוצה. והנער ירחמיאל איננו בא אל בית־הספר בשלושה פרקים: בחלותו את בטנו, בחלותו את ראשו ובעת שאיננו רוצה. (עמ' 8)

לצד שירי־מוסר ארכניים ומאולצים מצויים בספר גם חרוזים קצרים ונאים, שירי־עם ושירי־ערש (“תַּחַת עַרְשְׂךָ נִצֶּבֶת / כִּבְשָׂה יָפָה מֻזְהֶבֶת”), או שירי ילדות פשוטים וחסרי יומרות:

רַעֲנַנִּים הֶעָלִים לַצְּמָחִים הָרַכִּים,

נְעִימִים הַחַיִּים לִילָדִים דַּרְדַּקִים.

כָּל מַרְאֶה לָהֶם עֹנֶג, כָּל שְׁמוּעָה – שַׁעֲשׁוּעִים,

כָּל אַגָּדָה לָהֶם נֹפֶת, כָּל סִפּוּר – צַעֲצוּעִים. (עמ' 35)

לצידם מצויים ב’ידיד הילדים' כמה משירי־המשחק הראשונים בספרות־הילדים העברית, כגון “הסוס צנף” בעל המיקצב ה“דהרני”:

סוּסִי צְנוֹף, בִּירַק דֶּשֶׁא

סוּסִי צְנוֹף! עַל הַנָּהָר בַּחוֹף,

עַל כַּר אַרְצֵנוּ, בְּעֵדֶן הַחַיִּים

בִּיפֵה נוֹף, לִבְנֵי חֲלוֹף […] (עמ' 66)


ועוד יצוין, שלוין היה, אולי, הסופר הראשון, שייחד בספרו מדור מיוחד לתלמידה העבריה; כפי שכתב בהערת־שוליים (עמ' 49—50): “למען אחיותינו ובנותינו, אשר לשמחת לב כל אוהבי עמנו החלו בימים האלה ללמוד דעת שפתנו היקרה, ערכתי פה את הסעיפים האחדים הבאים האלה”. בסיפור הקצר ובששת השירים הקלים שנועדו לילדות העלה לוין על נס את הצניעות והפשטות וגינה את הפרכוס והגנדרנוּת; כדברי האל למלאך: “כי עולמי כטבעו וכיצירתו יפה הרבה יותר מעדייך הבל אבל אשר העלית עליו” (עמ' 51).

למרות ראשוניותו וסגולותיו לא יצא ‘ידיד הילדים’ אלא במהדורה אחת בלבד. נראה שהקורא העברי הצעיר לא הוכשר עדיין למקראה־של־בית, שלא במסגרת־הלימודים. אבל בסגנונו הקל ובעממיותו בישר הספר את יצירתו העתידה של י"צ לוין, שכולה מחרוזת מבריקה של סיפורים שופעי דמיון חייכני והומור אנאכרוֹניסטי, מפסגות ספרות־הילדים בדורו.

6. ‘עדן הילדים’: י"ח טביוֹב

שנתיים בלבד מפרידות בין ‘ידיד הילדים’ הצנוע של לוין לבין ‘עדן הילדים’ עתיר ההצלחה והשבחים של טביוֹב. ואם את ספרו של לוין איפיין, בין השאר, הומור עממי, ספרו של טביוֹב נטה אל ההוּמוֹר המתוחכם, אשר “טעמו טעם אירופאי”, כלשון הביקורת (לוינסקי, 1896ב, גיל' 135).329

ישראל חיים טביוב (דרויה [פלך ויטבסק], 1858 – ריגה, 1920), שהיה רואה־חשבון במקצועו ומיוצרי הפיליטוֹן העברי המוֹדרני,330 נקלע אל הספרות הפדגוגית כמעט במקרה. כשהגיעו ילדיו לגיל לימוד ביקש ללמדם בעצמו עברית ולא מצא מקראה שנראתה מתאימה בעיניו, כי “תוכן כריסטומטיותינו צועק ככרוכיא: לא לילדים אני!”, כדבריו בהקדמה ל’עדן ילדים'.331 ישב אפוא טביוב וחיבר למענם בעצמו מקראה קלה בלשונה ובתוכנה, ואת כתב־היד שלח להוצאת “תושיה”, שזה אך נוסדה, ואשר התעתדה להוציא בין השאר גם ספרי לימוד וחינוך. “בעודני חושב על דבר צעדי הראשונים במקצוע זה”, סיפר בן־אביגדור, מייסד “תושיה”, “והנה מביאה לי הפוסטה כתב־יד באותו המקצוע בשם ‘עדן הילדים’ מאת טביוב. עברתי על כתב־היד ולהתפעלותי לא היה גבול”. הוא התפעל הן מתוכנו של הספר והן מסגנונו – “סגנון מלא נועם, המתאים לרוח הילדים, סגנון טבעי וחי, עליז וצוהל” (בן־אביגדור, תרפ“א; וראה גם הבּיוגראפיה של טביוֹב: בן־אליעזר, תרפ”ג). אין ספק, כי בצמוד להתפעלותו הכיר בן־אביגדור גם בסיכויי ההצלחה של ‘עדן הילדים’, שכן מיהר להוציאו לאור (וארשה, 1896). ואמנם, ככל ספרי־הלימוד הבאים של טביוֹב, היה הספר מן המקראות הנפוצות ביותר בזמנן (מהדורה 14 שלו הופיעה בוארשה ב־1905).

“חפץ אני לעזור מעט להשיב את הילדות לבני ישראל, אשר נכחדה מקרבנו (מסיבות חיצוניות ופנימיות) זה מאות בשנים ועדיין לא שבה אלינו”, כתב טביוֹב בהקדמתו הארוכה (21 עמודים!), שבה תקף ללא רחם את שיטות הלימוד המיושנות ופסל את מרבית הכרסטוֹמאטיות העבריות. “חפץ אני לעזור מעט לשמור על ילדינו שלא יזקינו בטרם בא מועד”, הוסיף, “שלא ‘יתחדדו’ ו’יתחרפו' בלי עת, שלא ‘יתמרמרו’ בטרם מועד, ובכלל שלא יהיו לאנשים בטרם יגיע זמנם” (ההדגשות – במקור). בהמשך ההקדמה, שעוררה פולמוס ער מעל דפי העיתוֹנוּת, פסק טביוֹב, שלמרות ריבוי השיטות ללימוד עברית, אין בהן אף אחת הערוכה לרוח ילדים אמיתיים; וכטיבן של השיטות – כן טיב ספרי הקריאה: “גם הם אינם ערוכים לרוח ילדים אמתים. מתפלספים ו’מתחקרים' הם יותר מדי, מוכיחיםו’מגידים' הם יותר מדי, וביחוד הם מגלים לתינוקות את מנהגי בני־אדם המקולקלים קודם שהגיע זמן להתגלות זו”. עיון באותן מקראות יגלה, שטביוֹב חטא בהאשמה כוללנית מדי; רק מיעוטן הוקיעו את המידות המגונות בבני־האדם באופן מופרז וצורמני; לעומת זאת, בדיקה מדוקדקת במקראותיו של טביוב תגלה שגם הוא עצמו נכשל לעיתים בחטא זה.

‘עדן הילדים’ כולל, ככתוב בהקדמה, “קבוצה נבחרת ממיטב ספרות הילדים שבכל לשונות אירופה”. מאה ועשרים הסיפורים לוקטו מתוך ספריהם של “הסופרים והסופרות המהוללים והמומחים שבספרות הילדים” מרוסיה, גרמניה, צרפת ואנגליה; וכלוין ב’ידיד הילדים‘, בחר גם טביוֹב לכלול בספרו “סיפורי שעשועים, המבדחים את לב הילד והמלמדים אותו באותה שעה גם מוסר ומידות טובות”. אבל כפּיוּרקוֹ ב’נטעי נעמנים’ לא ציין גם טביוֹב בספרו את המקורות לסיפוריו; ונימוקו עמו: “לא עשיתי זאת יען כי לא ראיתי בזאת כל תועלת לתלמיד הקטן או למורהו”.332 הרי ספרים אלה אינם מצויים בידי הילדים ומוריהם, טען, “ומה יוסיף אפוא אם אקרא בשם את הספרים ואת הסופרים האירופים, אשר היו לי לעיניים בחיבור ספרי?” בדיקת הסיפורים תגלה ב’עדן הילדים' מאגדות אנדרסן (“אהבת אם”, “החוח”), כמו מסיפורי הדוד הזקן מספרו של אמיל ז’רארדין ‘כאשר הייתי ילד קטן’, ממעשיות Granny’s Wonderful Chair של פראנסס בראון (“המלך השומם”) ומעשיות־עם שמקורן במזרח (חוטב־העצים שגרזינו נפל לנהר). גם סיפורים מקוריים פרי עטו כלל טביוֹב בספר (בלא לציין מה הם), אך מספרם מועט, שכן סופרי אומות העולם “משכילים לעשות ממנו, יען אשר אנחנו עוד טרם נדע מה היא ילדות אמיתית” (מן ההקדמה. ההדגשה – במקור).

מרבית הסיפורים ב’עדן הילדים', שנועדו לבני 7—10 לערך, מעוגנים בחיי הילדים בבית, ברחוב, בבית־הספר, בדרכים, בחול ובחג. כמניין מהם (מס' 38, 65, 69, 71, 75 ועוד) מספרים על בנים ובנות עניים, שבזכות יושר־ליבם ותבונתם זכו לחיים של הצלחה. סיפורים ומשלים אחרים מוקדשים לעולם החי, הצומח והדומם – החל בחתול שלימד את הדוב לטפס על עצים ועד החורף שסירב לפנות את מקומו לאביב. בין אלה שיבץ המחבר עשרות הלצות, כגון תגובתו של הילד ששמע כי אחות־ידידו הקטנה “זה ששה חדשים אשר החלה ללכת” וקרא: “אָ! אם כן, הִנֶּהָ עתה רחוֹקה מכם מאוד!”

אף־על־פי שרוב סיפורי ‘עדן הילדים’ מקורם לועזי, הצליח טביוֹב להעניק להם צביון עברי או יהודי: הוא “ייהד” את כל החגים, קרא לגיבורים בשמות תנ"כיים, ואפילו לכלבים העניק שמות עבריים – נבחי ונשכי. ולא זו בלבד: טביוֹב לא היסס להעביר סיפורים שמקורם אירוֹפי אל תקופת המקרא;333 כגון הסיפור המשעשע “המלך שלמה בילדותו”, על הנסיך שהיה סרבן־אכילה בילדותו, עד שיום אחד אמר יואב שר־הצבא למלכה בת־שבע: “הרשיני נא לנסות את כוחי בילד קשה העורף”. הסתתר יואב מתחת לשולחן, וכשאמר שלמה כהרגלו “לא אוֹכַל את זאת” –

– אכול כרגע, ואם אין…! הרעים פתאום באזניו קול חזק ונורא, כקול הרעם. הילד שלמה נבהל מאד, בחשבו כי קול משמים הוא, וימהר ויאכל את אשר שׂמוּ לפניו. ומהיום ההוא לא הוסיף עוד לאמור: לא אוכל את זאת! – (עמ' 69)

כך הסיר טביוֹב את מחלצות־הקדושה מן המלך בונה המקדש, כאילו ביקש לרמוז לקוראיו הצעירים תוך קריצה שובבה: ראו, אפילו המלך החכם מכל אדם היה פעם ילד ככל הילדים, שלא אהב לאכול.

הסיפורים הקלים והמבדרים חייבו לשון קלה וסגנון רענן. ואמנם, טביוב אמן־הפיליטוֹן סיגל לעצמו סגנון פשוט, קריא ומדויק, שהוא בעיניו “הסגנון הטבעי, כאשר ידברו הבריות, ועל־פי רוב כאשר ידברו הילדים בעצמם” (מתוך ההקדמה). למעשה, הוא לא רק כתב לילדים, אלא דומה כאילו שוחח אתם שיחה קלה:

הלא שמעתם, ידידי הקטנים, את שמע העיר לָנדון? העיר הזאת גדולה, גדולה מאד מאד, עד אשר כל ערי מגוריכם תמצאנה בה מקום ברווחה, ועוד תשאר בה ככר רחבת־ידים לצאת עליה במחול. (“שלומיאל ושלמה”, עמ' 258)

אפשר אפוא לראות את טביוֹב בלא היסוס כיוצר הסגנון המוֹדרני בספרות־הילדים העברית. שפתו של ‘עדן הילדים’ היא מעין מזיגה של הסגנון המקראי הסיפורי עם לשון־חכמים העממית, מזיגה התואמת להפליא את תוכנם המבדר של הסיפורים; ניתן אפילו למצוא בספר מטבעות־לשון שהתאזרחו בדיבור (“זה איננו נוגע אל ענייננו”, “נתן מכות”, “האינך מרוצה” ועוד); ואלמלא השימוש הרב ב־וי"ו ההיפוך היה הספר שומר על רעננותו גם היום:

– מה זה יגלגל הסכל הזה את מגבעתו בידו בלי חשך? הן הדבר הזה משומם עד מאד! – קרא המלך ויפהק.

– בֶּעה! – פיהק גם בעל־המגבעת וימהר וישם ידו לפיו. ויקרא המלך: אם לא תדע מאומה מלבד לקרוא בֶּעה, לך לגדרות הצאן! וימהרו משרתי המלך וישליכו את האיש החוצה, ואת מגבעתו אחריו. (“המלך השומם”. עמ' 242–243)

זאת ועוד: טביוב, שראה את העברית כשפה חיה ומתחדשת, שילב בספר מלים מכל רובדי הלשון, ולא היסס אף להשתמש גם במלים מחודשות, או במלים שקיבלו משמעות חדשה, כגון: משקפיים, עיתון, שעון, מעטפה, מפסעה,334 צועני, מיחם, כחלחול, בית־מרקחת, סנור (כך!) ועוד – שימוש שעורר את כעסם של מורים ומבקרים לא מעטים.335 חידוש אחר הראוי לציון הוא המעבר מניקוד מלא לניקוד חלקי, שנועד להרגיל את הילד “עם צורת המלים גם בעמדן לפניו פשוטות וערומות בלי נקודות”.336 וכדי שהספר יהיה “לכלי חפץ לכל ילדי ישראל בארצותיהם ללשונותיהם”, הובא בתחילת כל סיפור תרגום המלים החדשות לארבע שפות (רוסית, צרפתית, אנגלית וגרמנית באותיות עבריות – “למען יקל שימושו גם למדברים ז’רגונית”).

דומה שלא היה עוד ספר־ילדים עברי בדור התחייה, שעורר תגובות רבות כל־כך מעל דפי העיתוֹנוּת, אם לחיוב ואם לשלילה. ומכיוון שיש בהן כדי לגלות את יחסם של סופרים ומחנכים לספרות־הילדים בראשיתה, ראוי להביא את עיקרן כאן.

את קבלת־הפנים הנלהבת ביותר ל’עדן הילדים' ערך אלחנן לייב לוינסקי, שפירסם עם הופעתו “מעין ביקורת” (כלשונו) בשלושה המשכים (‘המליץ’, 1896, גיל' 135, 138, 143), שאינו אלא שיר־הלל ארוך לספר, לתוכנו וללשונו: “יודע הוא [טביוב] את הקטנים האלה ויאהב אותם, ויטע להם ‘גן עדן’ בספרותנו. ונהר יוצא מעדן הזה להשקות את ילדי עמנו דעת שפתנו ואהבת עמנו”. ואף־על־פי שטביוב כיוון את ספרו לילדים שלימודם מתוקן, קבע לוינסקי כי “יותר ממה שיימצא הספר הזה בידי הילדים המתוקנים, יימצא בידי הילדים ה’עתיקים', אשר אף אם ימלאו כריסם תנ”ך וגמרא, עוד יוסיפו ללמוד גם בספר הזה". ולאחר ששיבח את מיבחר הסיפורים, המתובלים בהוּמוֹר (אם כי לפעמים “המליח מחברנו את תבשילו במידה מרובה והוסיף מעט ‘ילדות’ יותר על המידה”) ואת סגנונם החי (“עד כי לפעמים נדמה כי על ברכינו נולדו”), ערער לוינסקי – כמוהו כמבקרים אחרים – על שטביוֹב לא ציין בספרו את מחברי הסיפורים או את מקורותיהם, “כי הלא לא אוכל לשוט על פני כל ספרות־הילדים של שבעת העמים המתוקנים” (וראה לעיל את תשובתו של טביוֹב לטענה זו).

בדומה ללוינסקי ציין גם משה אלעזר אייזנשטאט (1896, גיל' 228), כי ‘עדן הילדים’ הוא אחד מספרי הילדים המצוינים, “כריסטומאטיא המענגת את הלב וכתובה בלשון צחה, פשוטה וקלה”; וא. ב–י (1897, גיל' 105) שיבח את בחירת הסיפורים הקפדנית, “כי המה יבוננו את הילד בינה בהוויות העולם וילמדוהו לקח טוב”, בניגוד לבחירת הסיפורים הגרועה, לדעתו, בביבליותיקה לילדים של “תושיה”. במקביל לדברי לוינסקי ב’המליץ‘, פירסם יהודה ליב דוידוביץ ב’הצפירה’ ביקורת מפורטת ועניינית, בארבעה המשכים (דוידוביץ, 1896), שבה כינה את ‘עדן הילדים’ “ספר קלאסי בספרות החינוך”:

שוו נא לעיניכם ספר קטן המידה ויפה המראה, [שסיפוריו] נאים ומושכים את הלב, המקיפים בתכנם את כל מקצעי חיי הטבע והאדם, שמרביתם חדשים בספרותנו ואשר בו נצברו בערך שלושת אלפים שרשים, או יותר נכון: כמעט כל שרשי שפת עבר החדשה.

לאחר שעִרעֵר על השימוש המופרז, לדעתו, במלים מחודשות (“וזה לא יתכן ביחוד בספר לימודי, הערוך בשביל תינוקות שאינם יודעים מה לקרב ומה לרחק”) ועל פגמים אחרים,337 חזה דוידוֹביץ אריכות־ימים מופלגת ל’עדן הילדים': “דור ילך ודור יקום וערך ‘עדן הילדים’ בתור ספר מקרא התחלי לא יסוף מקרבנו עד בנים ובני בנים”.

י“ח רבניצקי הקפדן שיבח אף הוא, בביקורתו העניינית (רבניצקי, 1986), את ‘עדן הילדים’, המכיל “סיפורי שעשועים, המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו […] המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו”; אבל גם ערער על עצתו של טביוֹב להקדים את ספרו לפני הקריאה בסיפורי התנ”ך; במה גרועים סיפורי התורה העמוקים והתמימים, “משיבי נפש הילדים מדור דור ולוקחי לבם הרך”, מסיפור כגון “איך למד הדב לטפס”? לדעת המבקר, ‘עדן הילדים’ ימלא את ייעודו רק אם הילדים יקראו בו במקביל לסיפורי המקרא.338 אך לא רק את ריבם של סיפורי המקרא בא רבניצקי לריב, אלא גם את ריב אגדות חז"ל: “אפשר להוציא מים התלמוד פנינים רבות גם לרוח הילדים הקטנים”,339 ואלה ראויות להיכלל ב’עדן הילדים' במקום כמה וכמה סיפורים, שמקורם לא יכירם בספר לילדים, כגון הסיפור “יוסף והמלאכים”, שבו שואל ילד אם המלאכים נושכים; האמנם לא הרגיש טביוב “עד כמה יש בדברים האלה פריצת גדר הקדושה לעיני הילדים התמימים?”, שאל המבקר.

אבל גם שוללים קמו ל’עדן הילדים'; ביניהם א"י שפירא, בעל “בית האוצר”, שפירסם רשימה עוקצנית (שפירא, 1896) נגד “הכרסטומאטיה ‘עדן הילדים’ עם סיפוריה המחוכמים הקטנים עם הגדולים, עם מבטאיה הנעימים וערדלים ורצינות (נ"א ריצינוס)”; וכן אהרן רוזנפלד, בעל ‘גן שעשועים’, שערער ברשימה ארוכה בשם “פרחים נחמדים מעדן הילדים: הערות קטנות לסופרים גדולים” (רוזנפלד, 1896) על כמה וכמה ביטויים וחידושים שהביא טביוֹב בספרו.340

נגד המבקרים הפסלנים יצא, בין השאר, שמעון ברנפלד (תרנ"ז), שסיפר כיצד לימד את בנו עברית בעזרת 'עדן

הילדים' — “ולפי נסיוני אני מוצא בו ספר טוב ונאות אל מטרתו. ובכלל, עשה המחבר מלאכה יפה באסיפתו”341 וכעבור שנים תיאר יעקב פיכמן, בסגנונו האימפּרסיוֹניסטי, את השפעתו של ‘עדן הילדים’ על קוראיו הצעירים:342

בכריסטומטיה שלו ‘עדן הילדים’ הצהיל הפדגוג הזועף את רוח הילדים בשלל צבעים עליזים של סיפורים ואגדות מתורגמים בסגנון עברי, אשר קשה היה למצוא דוגמתו בימים ההם: סגנון זך ומדויק ומצומצם, ויחד עם זה רך וצוהל ומלא הומור, מה שהיה יקר כל כך בתקופה ההיא. (פיכמן, תרפ"ב: 72)

אין תימה אפוא, שספר זה, שהיה כולו חידוש בספרות־הילדים שלנו, זכה להצלחה שלא זכתה לה שום מקראה לפניו. הוא נחשב, כדברי ביאליק (תש"י: קנ), “המלה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית”, שימש אב־טיפוס לחיקויים ועודד את מחברו להמשיך בחיבור ספרי־לימוד נוספים. אבל ‘עדן הילדים’ נשאר הטוב בספריו של טביוֹב. בספרים הבאים נדחתה הספרות היפה על־ידי גישה מכאנית של “בעל מתוֹדוֹת” קפדן, חותם של יובש ניכר בהם, והיום קשה להבין את סיבת תפוצתם הרבה.

פחות משנה לאחר הופעת ‘עדן הילדים’ הוציא טביוֹב את ספרו השני ‘מורה הילדים’ ([170]; וארשה, תרנ"ז/1896. מהדורה 16: וארשה, 1912!), שנועד להורות את “תורת הלשון לכל חוקותיה” לתלמידים “מתחילים לגמרי”. ואף־על־פי שהמחבר השתדל, כדבריו, “לתת בספר מאמרים שיש בהם רעיון, שכל וגם חידוד ילדותי”, כדי שכללי הדקדוק ייקלטו על־ידי הילדים “בדרך קל ומשעשע” – זו הדרך שהיתה נר לרגליהם של כל מחברי המתוֹדוֹת דאז – יתקשה המעיין למצוא בו מניין משפטים שיש בהם “שכל וגם חידוד ילדותי”. ‘מורה הילדים’ מלא כמעט כולו משפטי־תירגול סתמיים ויבשים, שדומים להם גדשו את ספרי־הלימוד בני אותה תקופה:

איה הסוסים והפרות? הסוסים הלבנים פה ושם הפרות השחורות. (שיעור 5)

בבית הלבן הזה יש שפחה רעה מאד. רעה היא משפחתכם העצלה. השפחות הצעירות עצלות מהזקנות. (שיעור 12)

בשל משפטי שינון אלה, שחזרו והופיעו בואריאציות שונות בספריו של טביוב, היו שכינו את שיטתו בלגלוג “המתודה של הפרות השחורות והשפחות הזקנות”… (השווה גלס, תרס"ח: 235).

גם ה“מתוֹדות” הבאות של טביוֹב – ‘המכין’ ([171]; וארשה, 1898 . מהדורה 8, עם תרגום יידי ואנגלי: ברוקלין, 1906), שנועד “להכין את הילדים בני שש-שבע לקריאה […] בדרך קלה ומשעשעת” (שוב), וכן ‘מורה הסגנון’ ([173]; וארשה, 1899. מהדורה ג: וארשה, תרס"ד), שהיה “ספר־לימוד לצורך נערים וצעירים […] יורה להם את שימוש הלשון העברית ואת דרכי הסגנון העברי למעשה”343 – היתה להן מתכונת דומה: פרקי הסבר ופרקי שינון זה לצד זה. אבל ב’מורה הסגנון' היה גם חידוש רב־עניין: לראשונה, אולי, ניתנו במקראה עברית “שיחות מענייני החיים הרגילים”, שנועדו “לנערים ולצעירים הרוצים להתרגל בדיבור העברי”. ואף־על־פי ששיחות אלה נשמעות היום בעינינו בלתי־טבעיות, ואין בינן לבין לשון הדיבור המקובלת ולא כלום,344 ראוי לציון נימוקו של טביוֹב להכללתן בספר: “מהשיחות האלה יראו, כי אפשר לדבר עברית כמו בשפה חיה”.

גם צורת העמודים של ספרים אלה לא שובבה את העין, בהשוואה ל’עדן הילדים‘. ב’מורה הילדים’, למשל, נתן טביוֹב – כדי להקל על התלמיד את מלאכת התרגום – מספרים סידוריים מעל המלים, לרמוז על מקומן הנכון במשפט; וכל המביט אל העמוד “רואה לפניו תשבץ, עמוד מטולא ומנומר, נקוד ועקוד” (שרפשטיין, תרצ"ט: 267).

הצלחתם המפליאה של ספרי טביוֹב – הצלחה מהירה אך חולפת – נבעה אפוא מן הסדר המתוֹדי והמיבנה ההגיוני שלהם. השילוב המוצלח של גישה פדאגוגית דקדקנית עם קלות השינון הוא ששבה, כנראה, את ליבותיהם של המורים ותלמידיהם. אך למרות היגיעה הרבה והמחשבה המקורית שהושקעו בחיבורם, אפשר לראות בהם היום, במבט לאחור, גם תופעה שלילית במידה מסוימת: שאר־הרוח הספרותי נדחה בהם על־ידי שכלתנות שיש עמה יובש. יעקב פיכמן, שהכיר את טביוֹב מקרוב, היטיב להגדיר תופעה זו:

הוא [טביוב] ראה לפניו את בני הדור הצעיר, שאין להם די סבלנות, די זמן ודי אהבה ללשון העברית והאמין, כרבים בזמנו, שאפשר לקחת את לבם ב“קלות”, בדרך הקצרה. אך הקלות הזאת של לימוד הלשון על־ידי ביטויים מקוטעים ומשוללי רוח ויופי רק דחתה אותם, וב“דרך הקצרה” הזאת הגיעו עד מהרה עד קיר־ברזל ולא יכלו לפנות ימין ושמאל. (פיכמן, תרפ“א ב; תשי”ג ב: 355)

לאחר מלחמת־העולם הראשונה פינו המקראות של טביוֹב (ושל מרבית עמיתיו) את מקומן לספרי־לימוד חדשים. אבל חיבורם של ספרי־חינוך לא היה אלא קרש־קפיצה לעבודתו הספרותית רבת־הפנים של טביוֹב: חיבור מחזות ואנתוֹלוֹגיות, אגרוֹנים ושאר ספרי־שימוש, תרגומים ועריכות – ביניהם עריכת ‘החבר’, העתון היומי היחיד לילדי העברי [477]. על אלה ידובר בפרקים הבאים.

סיכום

ריבוין של המקראות העבריות החדשות לילדים, שהתחילו מופיעות במזרח־אירופה (וכן בארץ־ישראל; ראה פרק ו להלן) בשלהי המאה התשע־עשרה, ואשר קצב הופעתן גבר עם ראשית המאה העשרים, היה מאותותיה של התקופה. “מבול” המקראות המחיש לא רק את יגיעתם הבלתי־נלאית של הסופרים־המחנכים להקנות לבני הדור הצעיר את הלשון העברית בדרכים מתוקנות, אלא גם בישר את ראשית שׂגשׂוגה של ספרות־הילדים החדשה. והיתה זו, כאמור תופעה שהעיתוֹנוּת הרבתה לדוש בה, אם בכובד־ראש ואם בצורה פיליטוֹנית האומרת דרשני:

זה כמו שמכונות הדפוס שלנו אינן שובתות ממלאכתן ואין לך יום שלא תפלוטנה ספרי לימוד למתחילים, עד שחישבו ליצני הדור ומצאו, שמספר ספרי הלימוד החדשים שלנו כבר עולה על מספר התלמידים עצמם. (קצנלסון, תר"ע)

המקראות מילאו תפקיד בלתי־מבוטל ביצירת דור חדש של קוראי עברית. מספרן הרב יצר אמנם גיוון רב־פנים, אבל גם רמה בלתי־אחידה. לצד המקראות המשובחות, שעורכיהן כללו בהן חומר בעל ערך ספרותי, כגון אלה שנמנו לעיל ואחרות, 345הופיעו גם מקראות בינוניות ואף חיקויים דלים וקלושים.346 וגם זאת ראוי לציין: אותן מקראות, שנתחברו בידי סופרים בעלי שאר־רוח, כללו שירים וסיפורים שנכתבו או תורגמו רובם ככולם על־ידי בעלי המקראות; עובדה זו, שהביקורת ציינה אותה (ראה לעיל), מייחדת אותן לעומת המקראות הלועזיות רוֹזנפלד ופּיוּרקוֹ, לבנר ושטיינברג – וכן זאב יעבץ בארץ־ישראל (ראה פרק ו, סעיף 4) – שימשו דוגמה ומופת לבעלי המקראות של ראשית המאה העשרים: יצחק קצנלסון וש. בן־ציון, ש“ל גורדון ויעקב לרנר, יעקב פיכמן ואחרים. והיו גם סופרים, שחיברו במיוחד יצירות בשביל מקראות, אם שלהם ואם של אחרים; ביניהם יוזכרו אהרן לובושיצקי,347 נח פינס, יעקב פיכמן, ואף ח”נ ביאליק.348 מכאן שהמקראות מילאו תפקיד רב־ערך נוסף בגידולה של ספרות־הילדים: הן היו במת־פירסום ראשונה לכמה ממיטב היצירות שנכתבו למען הקורא העברי הצעיר.

ג. “למקרא ולשעשועים”    🔗

אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ ויצירותיו לילדים

בסתיו תרנ“ג (1892) ראתה אור בוארשה חוברת צנומה, בת 32 עמודים, בשם ‘חלום אמת, ספור בימי שבת בני ישראל בארץ מצרים’ [265 (1)]. חוברת זו, שנדפסה במתכונת “ספרי האגורה” שהתחיל מוציא א”ל בן־אביגדור בעיר זו שנתיים לפני כן (ראה פרק ד סעיף 1 להלן) ואשר דמו ל“ספרי הסדקית” שנמכרו במאות ה־16—18 על־ידי רוכלים ברחבי אירוֹפה, בישרה את ראשית הופעתה של הבּיבּליוֹתיקה העברית הראשונה לילדי הגולה.349 המחבר והמו"ל של בּיבּליוֹתיקה זו, בעלת השם הארוך “סיפורי ילדים למקרא ולשעשועים לילדי ישראל”, היה אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ (1853—1933), מי שחיבר גם את המקראה העברית הראשונה בתקופת חיבת־ציון, ‘נטעי נעמנים’ [264] (ראה פרק ב סעיף 1 לעיל).

ספרי־הקריאה המעטים, שנדפסו עד אז בשביל ילדי ישראל, הכילו בדרך־כלל עמודים רבים, יחסית, כריכתם היתה קשה וגם מחירם לא היה זול.350 את מספר הספרונים מעוטי הדפים ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת.351 גם הופעתם של ספרים לילדים היתה אז מקרית, בדרך־כלל, ונסיונות מו“ליים ראשונים בתחום זה לא האריכו ימים (ראה עמ' 156—157 לעיל). בא א”מ פּיוּרקוֹ ויזם בּיבּליוֹתיקה קבועה ראשונה, שספריה הקטנים יצאו בזה אחר זה; וספרונים דקים אלה (16—48 עמודים), שנמכרו במחיר השווה לכל נפש, זכו לתפוצה ניכרת.

א"מ פּיוּרקוֹ – הסופר הראשון שהקדיש את עטו לטיפוחה של ספרות הילדים העברית לענפיה השונים – לא הצליח, אמנם, להדביק בכתיבתו את הרוחות החדשות, שהתחילו מנשבות בימיו ברחוב היהודי. אבל את עבודתו הספרותית־החינוכית עשה מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכו: “עבדתי באמונה וביושר לב, סחרתי באמונה, הוריתי באמונה”, כתב, “עושר לא עשיתי. כל רכושי הוא בית החומר אשר בניתי והדפוס אשר כוננתי” (פיורקא, תרצ"א). את הביבליותיקה שלו ייעד לסוג אחד ויחיד של סיפורים, והוא, כאופנת הימים ההם, דברי־ימי־ישראל. כל סיפור הוקדש לתקופה היסטוֹרית מסוימת – החל בשיעבוד מצרים ועד הזמן החדש – והסיפורים הופיעו בסדר כרוֹנוֹלוֹגי. הם נדפסו בלא ניקוד ובכתיב חסר, סגנונם המקראי היה נמלץ אך רהוט, ולעיתים אפילו ציורי ודראמאטי.

הראשון בסיפורי הסדרה – ‘חלום אמת’ – הוא סיפור חייו של יהושע בן־נון בגירסה אֶדיפּאלית: אמו של יהושע חלמה כי כשיגדל בנה הוא יהרוג את אביו ויושיע את עמו. כדי למנוע את מימוש החלום הושט התינוק בתיבת־גומא ונבלע על־ידי דג (מכאן שמו בן־נוּן). אחר־כך גודל הנער בבית המישנה למלך מצרים, וכשנתמנה לכהונת שר־הטבחים נגזר עליו לכרות את ראש אביו, שנדון למוות בשל עלילת־שוא. כשנפגש עם אמו הוא חושק בה בלא שיכירה, אך לאחר שהיא מתוודעת אליו ומגלה לו את מוצאו העברי הולך יהושע אחרי משה, להושיע את עמו. סיפור זה הוא הרחבה דראמאטית של אגדה יהודית מאוחרת, המעוגנת בלי ספק באגדת אדיפוס.352 כמובן, קשה לראות ביצירה זו, המספרת על בן הנשלח לערוף את ראש אביו וחושק באמו, סיפור הממלא אחר הקריטריוֹנים המקובלים בספרות־הילדים (אלא אם כן ראה פּיוּרקוֹ גם את בחורי־הישיבה בגדר ילדים). עם זאת, ראוי להודות שהסיפור נקרא בעניין, והוא רצוף מעמדים דרמאטיים, ששיאם הוא התוודעותו של יהושע לאמו, המנסה לנחמו:

אמנם, מצאת את אביך בעת אשר אבד ממך לעולמים. אולם הִנחם, בני, כי חפץ האל הוא, אצבע אלוהים היא ומי יאמר לו מה תעשה? כל אלה ראיתי בחזון, בא חלומי ולא נפל דבר, ואתה שמח באמך והיא תשמח בך. (עמ' 28)

הסיפור השני בסידרה, ואולי המעולה מכולם, הוא ‘אהבת אחים (סיפור בימי שפוט השופטים מאת חיים פיורקא353)’, [265 (2)], המגולל את פרשת אהבתם המשותפת של שני אחים אל רחל היפה. כשמגלה האח הבכור כי לב הנערה נמשך אחרי אחיו הצעיר, הוא נוטש את בית אביו ונספח אל מחנהו של אהוד בן־גרא. סיפור נוגע ללב זה מצטיין במיבנהו המגובש ובעלילתו האמינה.

הסיפור הבא, ‘אחרית רשע’ [265 (3)], מתאר את חייו רבי התהפוכות של דואג האדומי, הצעיר רודף הכבוד, שגורש מבית אביו והגיע לארמון שאול, שם המשיך בתככיו ומזימותיו עד שנפל שדוד בידי יואב. פרשייה דראמאטית זו כתובה בלשון חיה ומשולבים בה תיאורי מירדף, ציורי נוף שלשונם מקראית (“הכוכבים ממסילותם הפיצו אור בהיר בשחקים”) עם מטבעות־לשון מאוחרים (“יהי מותו כפרה על כל עוונותינו”).

שני הסיפורים הבאים, המוקדשים למלך שלמה, הם עיבודים מורחבים של אגדות־עם: ‘חכמת שלמה’ [265 (4)] – הניסיון שעשה שלמה בבני־זוג, בבקשו להוכיח את צדקת משלו “אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי”,354 ו’חיים ואהבה' [265 (5)] – סיפור אהבתה של בת שלמה לעלם משבט נפתלי.355 קלושים למדי הם הסיפורים הבאים – ‘ערום ראה רעה ונסתר’ [265 (6)], על חטאיו של המלך אחאב, ו’אוד מוצל מאש' [265 (7) – מעשה מוזר בשני צעירים מגולי בבל, המבקשים להקים באמצעות נסיכה בבלית גזע ישראל־בבלי מעורב. בחוברת השמינית, ‘דם נקי’ [265 (8)], הובא סיפור משפטו הטראגי של בנו של שמעון בן שטח, שדינו נגזר למוות בשל עלילת־שווא, “ועל המקרה הזה יכוונו דברי שמעון בן שטח, אשר דיבר בחכמה ובנסיון: הווה מרבה לחקור את העדים” (על־פי המסופר בירושלמי, חגיגה וסנהדרין).

המרשים בכל סיפורי הסידרה הוא, בעיני, ‘מצא אשה מצא טוב’ [265 (9)] – סיפור אהבתם של רבי עקיבא ורחל בת כלבא שבוע, מן הפגישה בשדה ועד שובו של עקיבא מקץ עשרים וארבע שנים והוא גדול בתורה. בסיפור זה הצליח פּיוּרקוֹ יותר מבסיפוריו האחרים לעצב דמויות־אנוש אמינות: האב הקוצף על בתו ולבסוף ניחם על נדרו; עקיבא הפוסח על שתי הסעיפים; רחל המעודדת את בעלה לגלות למקום תורה, אף שגם אותה פוקדים רגעי חולשה. בלתי־נשכח הוא תיאור המעמד, שבו מאזין עקיבא בסתר לדברי רחל, האומרת לשכנתה כי היא מוכנה להמתין עוד תריסר שנים לבעלה אם יוסיף וילמד תורה:

רגעים אחדים עמד משמים ויהי פוסח על שתי הסעיפים; ולאחרונה גברה אהבת התורה על אהבת האשה, ויבלג על רוח תשוקתו וישב על עקבו ויאמר: לאשה רכה וענוגה רוח עוז כזה ואני הגבר לא אמשול ברוחי? ועוד ביום ההוא יצא את פני ירושלים וישב לדרכו.

הסיפור העשירי בסידרה, ‘מוסר אב’ [265 (10)] (גם הוא חתום על־ידי חיים פיורקא), מתאר את מאבקיו של רבי יהונתן אייבשיץ ונצחונו על יריביו, שהאשימוהו בשבתאות; וכן את קורות בנו זאב, שהתרחק מדת ישראל בשל אהבתו לבת שר־צבא, עד שחזר בתשובה “ויתקן דברים טובים ומועילים לטובת הכלל ושמו נשאר לברכה בפי כל יהודי דרזדן”. אין ספק שפּיוּרקוֹ (האב או הבן) התכוון להשפיע בסיפור זה – בדומה ללהמן ולפיליפסון, שהשפעת סיפוריהם אינה מוטלת כמעט בספק – על אותם צעירים יהודים, שנמשכו אחרי “הבלי הנכר”.

הסיפור החותם את הסידרה, ‘דורש משפט’ [265 (11)], הוא גם הקלוש מכולם. הוא יוצא דופן בתוכנו הבלתי־היסטוֹרי, וקשה לראותו כסיפור לילדים כל עיקר: מעשה בנגר יהודי ששוחרר מאשמת רצח שלא ביצע, ולאחר שנכשלו מאמציו לקבל פיצוי על העוול שנגרם לו, רצח ברוב ייאושו את יריבו; שופטיו ביקשו להקל בעונשו בגלל מצבו הנפשי המעורער, אך הוא סירב לקבל חנינה ותבע בתוקף: “היום אדרוש משפט, ככתוב בספר: מכה איש ומת מות יומת. ומי זה יגזול עתה משפטי?” בסיפור מסוכסך זה ניכרת השפעת הרומאנים המלודראמאטיים נוסח שמ"ר (נחום מאיר שייקביץ), שהיו נפוצים אז ביותר, ואפשר שהוא גם עיבוד של רומאן מעין זה. יש בו אמנם ניסיון פשטני למציאת מניע פסיכולוגי להתנהגות הגיבור; אך מכל מקום זהו סיפור חריג בסידרה.

פּיוּרקוֹ סיים כל חוברת בשירים מפרי עטו, מקוריים או מעובדים; מהם שירים לאומיים ומהם סיפוריים, אלגוריים ואף “משפחתיים”. אף־על־פי שהשירים חובבניים ברובם, ניכרת בהם יכולת טכנית ולעיתים יש בהם אף חן. באחד השירים דימה את הלשון העברית לנערה יפה ושובבה, אשר “יפיך שובבותך ומשובתך יפעתך”:

כְּעַלְמָה שׁוֹבֵבָה, עַלִּיזָה צוֹהֶלֶת

תִּמְאֲסִי שֶׁבֶת בַּיִת בִּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם.

וּמִי זֶה יָעֵז לִסְגֹּר בַּעֲדֵךְ הַדֶּלֶת,

אֱסוֹר יָדֵךְ וְרַגְלֵךְ לֶכֶת בַּעֲצַלְתַּיִם.

(“לשפתנו העבריה”, חוברת ד).

בשיריו האלגוֹריים הביא המחבר לעיתים נמשלים חדשים, או אקטוּאליים, למשלים ידועים. מוצלח מכולם הוא עיבוד המשל “אדם ובהמה” (חוברת ט), המדמה את האדם בשנות חייו השונות לבעלי־חיים שונים: בן השנה משול לעופר־איילים רך, בן העשר – לבן־ראמים חסר־דאגה, בן העשרים – לסוס רב־כוח, בן השלושים – לחמור עמל, ובן השמונים הוא קוף תשוש וכפוף־גו. “הרבה מאות שירים כתבתי”, סיפר פּיוּרקוֹ (תרצ"א); אחדים מהם פירסם בכתבי־עת ובעיתוני ילדים (למשל ב’עולם קטן‘, עיתון הילדים העברי הראשון, ירושלים, תרנ"ג, גיל’ ו); אך הוא ידע גם את מיגבלותיו, וכשקם דור המשוררים הצעיר גזר שתיקה על עצמו.356

אבל לא רק בשירה נהג פיוּרקו כך, אלא גם בסיפורי הביבליותיקה. אף־על־פי שהתעתד להמשיך בהדפסתה עוד זמן־מה, החליט לבסוף להפסיקה בעיצומה, בשל מתחרה עקיף שקם לה ואשר פגע ודאי גם בתפוצתה; כפי שסיפר: “ובכתובים עוד לי הרבה [סיפורים] כמוהם בדורות שונים, ובדעתי היה להמשיך פעלי זה בכל הדורות, ובין כה יצא לאור הספר היקר ‘זכרונות לבית דוד’ ופסקתי” (פיורקא, תרצ"א).357

אבל אחת־עשרה החוברות של “סיפורי ילדים למקרא ולשעשועים” נתחבבו על הנוער ונפוצו בשעתן הרבה, כעדותו של מי שקרא אותן בנעוריו: “ספרי הקריאה הקטנים של פיורקא ‘אוד מוצל מאש’ ועוד היו נפוצים בקרב בחורי הישיבות, כאשר ראיתי זאת בימי ילדותי בעיר מולדתי” (דניאל פרסקי, במכתב אלי מיום ד בתשרי תשי"ט).

“סיפורי ילדים למקרא ולשעשועים”, כסיפורים ההיסטוֹריים שקדמו להם, נועדו למלא שליחות חינוכית־ספרותית לאומית—להפגיש את הנוער העברי עם פרשיות בתולדות עמו. ואף־על־פי שהעלילה היתה עיקר במרבית הסיפורים והגאווה הלאומית היתה ערך מישני, מילאו הסיפורים את מטרתם בעצם רציפותם. על כמה מהם אפשר להקשות אם אמנם לפנינו סיפורים לילדים, ובכמה מהם אף מצויים סממנים ארוֹטיים. אותם סממנים עוררו את זעמו של המורה ש"ח וילקומיץ מארץ־ישראל, שהתריע עליהם בחריפות:

רוב יתר הספרים הנועדים למקרא לילדים ולנערים הם רק סיפורי עגבים ותו לא, ואינם כדאים לטפל בהם. פתחו נא, למשל, אחד מסיפורי הילדים של פיורקא מכל אשר יעלה בידכם, וראיתם כמה ראויים הם לחמלה הילדים שסופרים כאלה מספיקים להם את מזונם הרוחני. (וילקומיץ, תרס“ב: 525; תשי”ט: 185)358

עיון בסיפורים יוכיח, כי המבקר הפּוּריסט – שביטויים כגון “חשקה נפשו באחת העלמות המחוללות”, או “ופרשת כנפיך על אמתך”, העלו את קצפו – הפריז מאוד בדבריו. ודאי וודאי שלא כל סיפורי הבּיבּליוֹתיקה (“מכל אשר יעלה בידכם”) הם “רק סיפורי עגבים ותו לא”, ותיאורי אהבה נאיביים אינם בגדר “פריצות”, כהגדרתו הפסקנית של וילקומיץ. עם זאת, אותם סופרים ראשונים, שהיו חסרים ילדות נורמאלית משלהם, לא השכילו תמיד להבחין בגבול שבין ספרות־לילדים לבין הספרות המבוגרת.

א“מ פּיוּרקוֹ, שלא חדל ללַמד בכל שנות עבודתו הספרותית, שילב בתקופת חייו האחרונה כתיבה עם עריכה ותרגום. בשבט תרנ”ט (פברואר 1899) ייסד וערך את שבועון הילדים העברי הראשון בעולם, ‘גן שעשועים’ [469],359 שיצא שנתיים בקירוב. כעבור שבע שנים ערך את הירחון הספרותי־המדעי ‘לבני הנעורים’ [475], וכשהתקרב לגבורות (1928—1931) ערך את הירחון לחוכמת־ישראל ‘בית המדרש החדש’. כשנפטר בשנה ה־81 לחייו (סיון תרצ"ג/1933) נותרו בעזבונו כתבי־יד של 15 ספרים, ביניהם ‘סיפורי דברי הימים לבני הנעורים’, פרקים מתוך ‘מסעי גוליבר בהעתקה קלה וצחה’ בתרגומו (נסיון ראשון לתרגם יצירה קלאסית זו מאת יונתן סוויפט לעברית360 וכן ‘מאה יום ואחד’, 101 סיפורים קטנים לילדים, שנועדו להיות תחליף עברי ל’אלף לילה ולילה'361

פּיוּרקוֹ היה בן דור־המעבר בספרות־הילדים העברית. אף־על־פי שחי ויצר בראשיתה של תקופת התחייה ובימי שינוי־הערכין בחינוך ובספרות, היה חותם השמרנוּת המשׂכּילית טבוע בסגנונו ובנושאי כתיבתו. ואף־על־פי שהכיר את ספרות־הילדים הקלאסית, דומה שלא הצליח להבין את עולם־הילדוּת; מכל מקום, קשה למצוא ביצירותיו את תום הילדות, את קלות־הלשון ושמחת־החיים. על כן לא זכה אף אחד מסיפוריו להיות יצירה קיימת בספרות־הילדים. אבל לצד א"י שפירא, היה פּיוּרקוֹ ראשון שסילק את חותם המקריוּת מספרוּת־הילדים שלנו והפך אותה לתופעה של קבע ברחוב היהודי – וזו זכותו הגדולה.


ד. “תושיה” לילדי ישראל    🔗

תקופת אודסה וּוארשה בספרות־הילדים העברית

1. מו"לים כמטפחי ספרות־ילדים

כשהתחילה ספרות־הילדים העברית ממירה, בראשית שנות התשעים, את חותם הארעיות רב־השנים שדבק בה בחותם של קביעות, הגיעה שעתה של פעילות סדירה ורצופה; לשון אחר – הגיעה שעתם של המו"לים.

(א) “סיפורי השרון”362.

פעילות מו“לית רבת־היקף ראשונה בספרות־הילדים התאפשרה עם ייסודה של אגודת “בני משה”, שאחת ממטרותיה המוגדרות היתה “הוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים” (ראה " לעיל),. כצעד ראשון למימושה של מטרה זו סייעה האגודה בייסודן של “ביבליותיקות” לילדים בשני מרכזיה העיקריים במזרח־אירופה – וארשה ואודסה – והמשכן היה ייסוד הוצאת “אחיאסף”. תחילה פנה אחד העם, מנהיגם הרוחני של “בני משה”, אל הלשכה הוארשאית של האגודה והטיל עליה להוציא חוברות עממיות בלשונות שונות. לאחר שתי חוברות בלשון הרוסית363, ניגש א”ל בן־אביגדור, המזכיר של לשכת וארשה, לייסוד הסידרה קצרת־הימים והנשכחת “סיפורי השרון” (1891). בן־אביגדור – שהשתתף אחר־כך בייסוד הוצאת “אחיאסף” – רשם ביומנו פרטים רבי־עניין על מאבקיו עם הצנזורה, על ההתייעצויות עם שפ“ר (שאול פינחס רבינוביץ), שבסופן הוחלט לקרוא לסידרה “סיפורי השרון”, ועל מאמציו להוציא את הסיפורים הראשונים לקראת חג הפסח תרנ”א (ראה בן־אביגדור, 1917). והמאמצים הוכתרו בהצלחה יחסית.

אף־על־פי שבשער מופיעות המלים “חוברת ראשונה”, המרמזות על כוונה להוציא אחריה חוברות נוספות, היתה זו, למיטב ידיעתי, החוברת היחידה שהופיעה בסידרת “סיפורי השרון”. שני סיפורים קצרים נכללו בה: “הגאולה והתמורה” מאת אהרן מירסקי ושמואל רפאלוביץ' – סיפור היסטורי על מצור ירושלים בימי אנטיגנוס, הלוקה באי־דיוקים וסתירות,364 אך רצוף רמזים אקטוּאליים; ו“ילדי העברים” לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' – מעשה בשני נערים צהובים זה לזה, שנחשול האנטישמיות מאחד אותם והם עולים לארץ־ישראל.

“סיפורי השרון” מסמנים את ראשיתה של רוח חדשה בספרות־הילדים העברית – רוחה של “חיבת ציון” המבשרת את ראשית התחייה הלאומית. גם הביקורת הבחינה ברוח זו, שבאה בהשראתם של “בני משה”, אך בשל שוט הצנזורה נאלצה לבשר עליה במרומז: “הסיפורים מעטי הכמות ורבי האיכות האלה הם כמעט ראשונים בספרות־הילדים שלנו, אשר מחבריהם ידעו את אשר לפניהם ויבינו למלאות אחרי כל התנאים שסיפורים כאלה דורשים ממחבריהם”; ותנאים אלה הם שפה קלה, סגנון נחמד, תיאורים אמינים “וכשרון צייר אמן המפליא לעשות” (י"מ לוינסון, 1891).

אך חרף השבחים לא זכו “סיפורי השרון” להצלחה המקוּוה; אף־על־פי שכל לשכה התחייבה להפיץ מספר מסוים של חוברות, היו מרביתן מוטלות על המדפים כאבן שאין לה הופכין. זה היה אפוא ניסיון מו“לי קצר ומאכזב, שאחריו עבר בן־אביגדור לעסוק ב”סיפורי אגורה" שלו; ואילו סיפוריו הקצרים הבאים של אז“ר – האגדה הסמלית “שילומים” וציור־ההווי “שמחת תורה” – יצאו כעבור שלוש שנים בביבליותיקה “עולם קטן” (אין להחליף עם עיתוני־הילדים שנשאו שם זה!), שנוסדה על־ידי י”ח רבניצקי, איש הלשכה האודסאית של “בני משה”.

(ב) יהושע חנא רבניצקי

(אוֹדסה, תרי“ט/1859 – תל־אביב, תש”ד/1944)

היה מראשוני הראשונים שהכירו בצורך הדחוף ליצור ספרות־ילדים משובחת, שישולבו בה ערכים ספרותיים־חווייתיים עם ערכים חינוכיים לאומיים; לשון אחר, ספרות שתעניק לילד העברי חוויה רגשית עם תחושת ילדות, שיהיו בה “משעשועי העולם והבלי חמודותיו”, שבהשפעתה הילדים “יפסיקו שעה קלה ממשנתם ויפנו לבם לקריאת ספרים קלים”; ספרים אשר “יביאו [את הילד] למדרגה שיוכל בעצמו לקרוא ספר עברי בלי עזרת המורה”. ספרות ילדים טובה – הוסיף רבניצקי – תקרב את הקורא הצעיר אל עם ישראל, ארצו ולשונו; שכן “על לב הקורא הרך, הנוח להתפעל, רוב הדברים יעשו רושם עמוק, ובקבלו שפע עונג ונחת רוח מספריו האהובים לו, נפשו מתקשרת גם בשפה אשר בה נכתבו” (רבניצקי תרנ"ז: 558).

אבל רבניצקי היה לא רק נאה דורש ומבקר, שהירבה לפרסם דברי הערכה וביקורת על “הניצנים הראשונים של ספרות־ילדים”, כלשונו. כאחד מאלה, “המרגישים עד כמה יש צורך בספרות כזו” (שם), השקיע מחשבה, חיפוש ויגיעה למען גידולה, הן כמו“ל וכעורך והן כמחבר. ובניגוד לאותם סופרים, שביקשו להביא את “יפיפותו של יפת” אל ספרות־הילדים שלנו, היתה יצירתו של רבניצקי מעוגנת כמעט כולה במקורות (וראה דבריו בסוגיה זו שהובאו 215 לעיל). היא נפתחת ב’פנינים מים התלמוד' ([279]; אוֹדסה, 1891 ואילך) – סידרת סיפורים בּיוֹגראפיים, שסגנונם המקראי מלוטש ובהיר, על הלל הזקן, רבי עקיבא ורבי מאיר, מעשיהם ואמרותיהם. וכשיצאה החוברת הראשונה בסידרת ה’פנינים', התפעל ממנה י”ל דוידוביץ כל־כך עד שכתב כי “סיפורו עולה על ספרי ילדים אחרים בזמננו הן בסגנונו הקל והפשוט והן בחומר אשר בו”, וסיים:" מי יתן וירבו סיפורים כאלה בספרות־הילדים!" (דוידוביץ, 1891ג, גיל' 226. הוא ציין לשבח גם את חלוקת הסיפור לפרקים ולפסוקים בשיטה “מקראית”). גם סיפוריו הבאים של רבניצקי – “תמונת משה”, “אש בארון הקודש”, “גשמי ברכה” וכו' – מעוגנים במקורות, והם מיצירות הילדים העבריות הראשונות, המוסיפות להידפס ולהיקרא עד ימינו.365

אותו רבניצקי – ממייסדי “בני משה” ומדבּרי ועד־החינוך של “חיבת ציון”, שהתחיל באותן שנים לשלוח ידו גם בעסקי מוֹ"לוּת – נענה מייד לפנייתו של אחד העם להוציא חוברות־קריאה מתאימות לילדים; וחרף כשלון “סיפורי השרון” ייסד בשנת 1893 את הוצאת “עולם קטן”, שפעלה כשנתיים בקול דממה דקה ויבולה הסתכם בחצי־תריסר חוברות של סיפורי ילדים מקוריים ומתורגמים. בחוברת הראשונה (שלא נשאה עדיין את השם “עולם קטן”) הובא הסיפור ‘חנוכה’ [283] מאת המזכיר הארץ־ישראלי של “בני משה”, המורה והסופר יהודה גרזובסקי (גור), שחלקו בספרות־הילדים יתואר בפרק ו (סעיף 5 להלן). שמונת פרקי החוברת, שנדפסה באות גדולה ומנוקדת, סיפרו על מרד החשמונאים בסגנון מקראי נמלץ מעט, תוך הדגשה “מה עזה ונפלאה רוח האדם, כי יכול תוכל להילחם גם בכל עוז וגבורה ותנצחם. בכוח הרוח הנפלא הזה יעמוד ישראל עד הימים האלה וישחק לכל צרותיו”. חלקה של חוברת זו שפר יותר מחלקן של קודמותיה: היא נפוצה באלפי עותקים ברחבי תחום המושב366 וסייעה להפוך את חנוכה לחג לאומי. הצלחה זו עודדה את רבניצקי להמשיך במפעלו המו״לי.

לאחר האגדה ‘שילומים’ לאז“ר [274] הופיע בסידרה “עולם קטן” הספרון ‘מסיפורי אנדרסן’ ([284]; אוֹדסה, 1894), שהיה תרגום עברי ראשון מאת יהודה גרזובסקי של חמש מאגדותיו הידועות של הסופר הדני הגדול;367 אחריו יצאו אגדות קצרות של י”ב לבנר (שעליהן ידובר להלן), המעשייה הפוֹלקלוֹרית ‘האפיפיור אלחנן’ [240] על־פי נוסח מאיר להמן, בעיבודו המקוצר של יששכר פינצ’בסקי (בלא ציון שם המחבר) ושניים מפרקי ‘זכרונות הילדות’ של מרדכי בן־עמי ([311], [312]). וכאן אנו מגיעים לפרשייה עלומה, הקשורה בצעדיו הראשונים של ביאליק בספרות־הילדים.

בתשרי תרנ"ה שלח רבניצקי לביאליק בן ה־22 (שישב אז ביער שבפלך קיוב) את שתי החוברות הראשונות שהופיעו בהוצאת “עולם קטן” והציע לו לתרגם בשבילה אחד מסיפורי בן־עמי. הצעה זו הלהיבה מאוד את ביאליק, כפי שמוכיחה תשובתו מיום ג בחשוון:

לדעתי אין טוב מזכרונות נעוריו של בן־עמי, שנדפסו בכמות רבה ב“ווסחוד”,368 לפני ילדינו, אלא שצריכים למתרגם אמן. זה ימים רבים אשר הנני נושא את המחשבה הזאת, לתרגם זכרונות בן־עמי בלבי. “חנוכה”, “הושענה בה”, “פורים” של בן־עמי פנינים יקרים המה ולא בא כבושם הזה. הודיעני איזה מהם אתרגם. הפנינים האלה יעשירו את ספרות ילדינו עושר רב. (ביאליק, תרצ"ח: עד).

אף־על־פי שביאליק כתב שסיפורי בן־עמי “צריכים למתרגם אמן”, בטח רבניצקי בבן־חסותו הצעיר (ששלוש שנים לפני כן הדפיס את שירו הראשון ב’פרדס') והציע לו לתרגם את סיפור־הזכרונות ‘חנוכה’. סיפור אחר של בן־עמי, ‘נעלי הראשונים’, נתן לתרגום למשורר אחר, יהושע דוידוביץ;369 אבל ביאליק “קטל” תרגום זה וכתב בחנוכה תרנ“ה לרבניצקי: “[…] ועליך אני מתפלא איך הוצאת מתחת ידך חוברת קטנה כזאת מבלי אשר תתקן לכל הפחות את ה’הדיוטות' ואת הברבריזם שבה” (ביאליק, תרצ"ח: עה).370 הוא עצמו יגע להוציא מתחת ידו מלאכה מתוקנת ככל האפשר, ובראשית כסלו תרנ”ה שלח את תרגום הסיפור לאודסה. להערת רבניצקי, שהוא נוטה להתקשט ב“ניבים נאוים” ולשבץ את משפטיו במלים תלמודיות, השיב ביאליק כי נהג כך במודע ובמתכוון: “בנוגע למלות התלמודיות שבתרגומי, אני לשיטתי הולך, שטוב יותר להביא לידי שימוש ולהרגיל על־פי ילדינו את המלים הבודדות שבתנ”ך [ובתלמוד]" (שם). ואמנם, עיון בתרגום־בכורה זה יוכיח, שכבר אז ראה ביאליק בעברית לכל תקופותיה ורבדיה חטיבה לשונית הוֹמוֹגנית, ועל כן לא היסס לשבץ גם בסיפור לילדים (שלמענם הקפידו אז בדרך־כלל לכתוב עברית מקראית “צחה”) מטבעות־לשון מאוחרים וגם מקורייים, כגון “להשביח את טעם המלילות”, “בלילה ירוקה, ונרפשת”, “גניחת הדלת בהיפתחה” וכו'. הספרון ‘חֲנֻכָּה’ הופיע ב“עולם קטן” בטבת תרנ"ה; זה היה הספר הראשון שיצא מעטו של ביאליק, אך על שערו נדפס משום־מה “תרגום ב.” בלבד, וזהוּתוֹ של המתרגם נעלמה מידיעת הרבים.371

לאחר שביאליק הביע את נכונותו “לתרגום יתר סיפורי בן־עמי” (שם),372 או סיפורים אחרים בשביל הבּיבּליוֹתיקה (“הנני מבטיחך כי אהיה לך לעזר ב’עולמך הקטן' כאשר אוכל ואתרגם לך מאשר תתן על ידי”. איגרת מיום ו בשבט תרנ“ה. ביאליק, תרצ”ח: עו), ביקשוֹ רבניצקי לתרגם את סיפורו של שלום עליכם “דאָס מעסערל” (“האולר”); אך כיוון שביאליק מסר את הסיפור לתרגום לאחד מידידיו – נחום אשרנקין שמו – ושלום עליכם פסל תרגום זה, החמיצו קוראי “עולם קטן” פנינה ספרותית, וסיפורי הילדים הראשונים של שלום עליכם תורגמו לעברית והוצאו על־ידי ביאליק רק כעבור עשר שנים.373

רבניצקי השקיע אפוא יגיעה קפדנית בטיפוח ההוצאה ובשמירה על רמתה, הספרותית, ואין תימה שהביקורת מצאה לראוי “להודות להוצאת ‘העולם הקטן’ של רבניצקי […] אשר שׂמה לבה לילדי ישראל ולנעריו להספיק להם מזון רוחני שיש בו טעם ותועלת” (בריינין, תרנ"ז: 92( ; ואף־על־פי שהיה מודע לכך, שספרות־הילדים “רק עתה נולדה ועומדת עוד על המדרגה התחתונה”, היה גם משוכנע, “כי במשך הזמן יגדל וירחב חלק הספרות הזה – [והסופרים] אשר שאר־רוח להם יעשו חיל ויקנו להם שם גדול ב’עולם הקטן'” (רבניצקי, תרנ"ז: 558).

ארבע שנים לאחר שכתב דברי־חזון אלה ייסד רבניצקי, יחד עם ביאליק (שחזר אז לאודסה ועם ש. בן־ציון, את הוצאת “מוריה”, במטרה “לחדש את פני החינוך העברי, שנתרוקן אז לגמרי מתוכנו הלאומי והאנושי”, כניסוחו של ביאליק, “ולמלאותו תוכן חי וממשי באמצעות סדרי ספרים מעולים (ספרי לימוד ומקרא)” (ביאליק, תשל“א [תרפ”ו]: 345).

אפשר שביאליק נקט לשון של הפרזה באומרו, כי “מוריה פתחה “תקופה חדשה בספרות החינוכית העברית” (שם); שכן חמש שנים לפני ייסודה של “מוריה” ניתנה התנופה הממשית לגידולה של ספרות־הילדים העברית לכל ענפיה, והפנייתה אל המוני הקוראים הצעירים, על־ידי יוצרה של המוֹ”לוּת היהודית המוֹדרנית, אריה ליב בן־אביגדור (שאלקוביץ. ז’לודוק, ליטא, 1866–קארלסבאד, 1921374). מאות החוברות וספרי הקריאה, שנדפסו תוך שנים מעטות בהוצאת “תושיה” הפרטית שהקים ונמכרו במחיר השווה לכל נפש, הגיעו לידיהם של רבבות ילדים; ואין ספק שמצוי גרעין־של־אמת בדברי השבח המפליגים שנאמרו עליו, כגון: “ברם זכור אותו האיש לטוב, ובן־אביגדור שמו, שאלמלא הוא נשתכחה ספרות מישראל: [שכן] רוב ספרי הקריאה לילדים וספרי החינוך העבריים לו הם” (בהקדמה ל’בן אביגדור (לחג יובלו)', תרע"ז/1916).

(ג) בן־אביגדור

שעוד בילדותו משך בעט סופרים, כרך בעבודתו רבת־הפנים יומרות ספרותיות ומרץ עסקני. לאחר כשלונם של “סיפורי השרון”, החוברת שהוציא ביוזמתה ובחסותה של אגודת “בני משה”, הצליח מזכירה הנמרץ של האגודה הרבה יותר בהוצאת “סיפורי אגורה” שלו, שהדפיסם על חשבונו והגדירם כ“ספרות בעד המון העם, אשר הנעים והמועיל נפגשו בה יחדיו”. במאמר פּרוֹגראמאטי, שנדפס בפתח החוברת הראשונה של “סיפורי אגורה”, ‘לאה מוכרת הדגים’ (וארשה, 1891), נוסחה לראשונה מטרתו של “המהלך החדש” בספרות העברית: “ספרות אשר נראה בה כמו בראי את חיי עמנו […] בציורים אמיתיים לקוחים מן החיים”. חוברות קטנות ורבות־תפוצה אלה – שחוקר בן־זמננו מבקר אותן קשות בגלל “כוח סיפורי דל ודמיון רדוד” (שאנן, 1967, ב: 167) וחוקר אחר פוסק שנכללו בהן “מלודרמות” שאינן חודרות “לנבכי הנפש” (שקד, 1977: 248—249) – זכו בשעתן לפוֹפוּלאריות עצומה; סיפוריהן, שתיארו דמויות ומראות מן הרחוב היהודי, “הצהילו את הלב [וגם] ילדים קראו אותן” (פיכמן, תרפ“א א; תשי”ג ב: 387).

הצלחתם של “ספרי אגורה” הוכיחה לפעילי “בני משה”, שניתן להוציא ולהפיץ ספרות עברית יפה בקרב ההמונים; ואז ייסדו בן־אביגדור וחברו אלעזר קפלן375 בחורף תרנ“ב – בהשראתו ובהכוונתו של אחד־העם – את הוצאת־הספרים “אחיאסף”, שהיתה ההוצאה העברית הציבורית הראשונה. במחלקה “לבני הנעורים” של ההוצאה הופיעו, בין השאר, הספרים ‘זכרונות לבית־דוד’ לרקנדורף־פרידברג ([295]; 1893 ואילך. ראה חלק שני, פרק ד, סעיף 7) ו’שירת הזמיר' ([314]; 1895) מאת ד”ר יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי. 1846—1917).

בגלל חילוקי דעות רעיוניים ומעשיים על דרכה של אגודת “בני משה376 פרש בן־אביגדור מהוצאת “אחיאסף” וייסד בראשית תרנ”ו (1895) את הוצאתו הפרטית “תושיה”, במטרה “להוציא ספרים בשפה עברית בכל מקצועות הספרות”. שימת־לב מיוחדת הופנתה אל הקוראים הצעירים, שלמענם הבטיחה ההוצאה להדפיס: “1. ספרי סופרי המופת, מקוצרים וערוכים למען בני הנעורים; 2. סיפורים מדברי ימי ישראל; 3.סיפורים מחיי העמים הפראים באפריקה, אמריקה ואוסטרליה; 4. ספרי מדע ערוכים ברוח הילדים והנערים”.377 לראשונה בתולדות ספרות־הילדים התחיל מו"ל עברי את פעילותו בתוכנית מוגדרת וערוכה מראש, שכלולים בה נושאים המקובלים על בני־הנעורים – ספרות קלאסית מתורגמת וסיפורים היסטוֹריים מקוריים, ספרי מסע ומדע פוֹפוּלארי. עיון בקאטאלוֹג ההוצאה (נדפס כ“נספח” ב’לוח עולם קטן', וארשה, תרס"ג) יגלה, כי אותם מקצועות, שנעדרו מן הפּרוֹגראמה המקורית, כגון שירה, סיפורת מקורית ופוֹלקלוֹר, הוכללו אחר־כך במכלול ספרי ההוצאה.

בן־אביגדור ניגש להגשמת תוכניתו בתנופה רבה. הוא גייס אליו קבוצה של סופרים־מחנכים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בספרות הילדים – יהודה שטיינברג וי“ב לבנר, י”צ לוין וי“ח טביוֹב, נח פינס ושלמה ברמן, אהרן לובושיצקי ואחרים – והתחיל מדפיס בזה אחר זה ספרים וחוברות בקצב חסר תקדים. תוך שלוש שנים בקירוב ראו אור שלוש־מאות חוברות ב”ביבליותיקה לבני הנעורים" שנחלקה לשתי מחלקות: “לילדים” – חוברות מנוקדות קטנות (12—24 עמ' החוברת), שכללו סיפורים ואגדות, שירים ומשלים; “לנערים” – חוברות בגודל בינוני (32 עמ' החוברת), מודפסות בניקוד חלקי, שכללו יצירות מתורגמות, סיפורים היסטוֹריים וביוֹגראפיים וסיפורי מסעות. החוברות נכרכו בעטיפה צבעונית, ותודות למחירן הנמוך (4—5 קוֹפּקות חוברת “לילדים”; 6 קוֹפּקות חוברת “לנערים”) זכו לתפוצה עצומה ונתחבבו ביותר על קוראיהן הצעירים.

מאחר שספרות ־ילדים מקורית כמעט שלא היתה אז בנמצא, ואילו “הזמן הולך ודוחק והמו”ל רוצה ומוכרח לעמוד בדיבור" (פרענק, תרע"ז: 14), ביקש בן־אביגדור מסופריו לעסוק תחילה בתרגום; כיוון שכך היו היצירות הראשונות שהוציאה “תושיה”: לילדים – הסיפור האלגורי ‘קובץ שיחות קטן’ [341] מאת אספן־האגדות השבדי ריכארד אלפריד גוסטאפסון378 (תירגם נח פינס); ולנערים – ‘מלחמת אחים’ [327], עיבוד חופשי של הרומאן ‘שנת התשעים ושלוש’ לויקטור הוגו, שתורגם ארבע פעמים לעברית (עיבד י"ב לבנר). אחריהן יצאו בסידרה “לילדים” אגדות האחים גרים (בתרגום שלמה ברמן. [383]—[397]), עיבודי מעשיות־עם מסיפורי פושקין, פיליפסוֹן ועוד. בסידרה “לנערים” הופיעו מסיפורי מיין ריד (בתרגום לבנר ואז"ר [278]), דה אמיצ’יס (בתרגום לובושיצקי [353]), ‘השבוי בקווקז’ [277] ללב טולסטוי (בתרגום אז"ר) ועוד. כל אלה היו עיבודים חופשיים מאוד, והקיצורים השרירותיים שנעשו בהם קוממו את המבקרים.

היצירות המקוריות התחילו מופיעות מאוחר יותר; וראשונות להן – קובץ המשלים ‘בעיר וביער’ [362], שבישר את הופעתו המטיאוֹרית של יהודה שטיינברג בספרות־הילדים, וכן ‘כל אגדות ישראל’ לי“ב לבנר (חוברות 31—54 בסידרה “לילדים”). אחריהן הופיעו החוברות הראשונות של שירי־ילדים עבריים (”למען אחי הקטנים" לאהרן לובושיצקי; [352], האגדות המשעשעות של י"צ לוין ועוד; בביבליותיקה "לנערים הופיעו, בין השאר, סידרת החוברות המפורסמת ‘מגבורי האומה’ לשלמה ברמן [398],‘מחיי הילדים בארץ־ישראל’ לחמדה בן־יהודה [425] ועוד. יצירות אלה ייסקרו בפרקים הבאים.

כשהתחיל בן־אביגדור להוציא את שבועון־הילדים ‘עולם קטן’ ([470]; תרס“א-תרס”ה) ואת הירחון ‘הנעורים’ ([472]; תרס“ד-תרס”ה) ראה להלן, פרק ז, סעיף 3) – מפעלים שזכו לתהילה אך הוצאתם “מביאה הפסד מרובה מאוד” (פרענק, תרע"ז: 14) – ביקש המו“ל לכסות חלק מן ההפסדים על־ידי הדפסת מאות חוברות חדשות, שהכילו אותן יצירות ממש, שנדפסו תחילה בעיתוניו. ובתרס”ב התחילו מופיעות שלוש סדרות חדשות ורבות־תפוצה לילדים, שבהן שלטה הספרות המקורית: “ניצנים” – מאה חוברות מנוקדות לקטנים; “פרחים” – 250 חוברות מנוקדות לבני הגיל הבינוני; “ביכורים” – מאתיים חוברות לנערים, שבהן נדפסו מיצירותיהם של שלום אש, ש“ל גורדון, מ”י ברדיצ’בסקי, ק"י סילמן, ליפמן לוין, פרץ הירשביין ועוד.

אבל נחשול זה של חוברות, שמילא בבת־אחת חלל רב־שנים בספרות־הילדים העברית, היה עושר מהול בסיגים. מציאות זו היתה, אולי בבחינת הכרח לא־יגונה בהוצאה המבקשת לעמוד בדיבורה וליצור לעיתים יש מאין כדי להוציא את ספריה בזה אחרי זה. ואז “הוא [בן־אביגדור] לוקח לפעמים מכל הבא בידו. על כן מן ההכרח שיהיו נמצאים בהוצאה ספרים מרובים לא אך עידית, אבל גם בינונית ולפעמים גם זיבורית” (פרענק, תרע"ז: 14).379 על תופעה זו – עידית מול זיבורית, מקור משובח מול תרגום לקוי, סגנון חדש מול הגהה מרושלת – עמדו גם רוב המבקרים שכתבו על ספרי “תושיה” לילדים; שכן פעילות רבת־תנופה זו של מו"ל עברי נחשוני שהוציא את ספרות־הילדים העברית מתקופת־הבראשית שלה, אי־אפשר היה שלא תמצא את רישומה בעיתונוּת היהודית.

קבלת־הפנים הנלהבת ביותר לספרוני הילדים של “תושיה” יצאה מעטו של א"ל לוינסקי. בפיליטוֹן ארוך בשם “ספרות ילדים” (לוינסקי, 1897; בחתימת “ילד זקן”) תיאר בפתטיות את ילדותם הקודרת של נערי ישראל, שאפילו “האמות הזקנות” חדלו לספר להם ממעשיותיהן, עד שבאה תושיה לילד העברי: “בואו אתם, ילדי ישראל”, כתב לוינסקי אחוז ההתפעלות, “ונחזיק טובה לבעלי ‘תושיה’, שבאו למלאות מקום אמותינו הזקנות והטובות ויהיו לנו לדודים טובים ומביאים תושיה לרוחנו הצעיר ולנשמתנו הרכה ומספרים לנו בשפתנו, שפת הילדים, כאשר אהבנו, סיפורים יפים ונעימים, ערבים לאוזן ומתוקים לנפש”. ה’דודים' הללו ידברו “לא בקול קצף ולא בקול גערה, כי אם בקול חבר טוב, היושב באחת הפינות בבית־המדרש בשבת בין השמשות”. אמנם, הילדים אינם שומעים קול אלא רואים אותיות – “אבל מה יפו האותיות, מה חלק הנייר ומה טוב הדפוס! ממש יין טוב בכלי טוב”. על כן ראוי להם, לילדים, לרכוש את “הספרים הקטנים, היפים והזולים מאד והיו לכם ‘מעשות’ לקרוא ולספר איש באזני חברו”.

לוינסקי הסופר והעסקן הציוני, ששנים מעטות לאחר מכן היה שותף בייסודה של הוצאת “מוריה”, ראה אפוא בחוברות “תושיה” הדקות מעין אתחלתא דגאולה לילדותם המחודשת של ילדי ישראל. ענייני יותר בביקורתו היה י“ח רבניצקי, שעמד לצד לוינסקי עמיתו של ערש המוֹ”לוּת העברית לילדים. גם הוא החזיק טובה להוצאת “תושיה”, שהתעוררה למלא את החסרון הגדול בספרותנו, וכמי שלמד מנסיונו את הקושי שביצירת ספרות מקורית לילדים, שיבח את “תושיה” על שלא הלכה בגדולות והורתה לסופרים “לא לחבר ספרים חדשים לבני הנעורים, כי אם לתרגם כאלה מלשונות אחרות” (רבניצקי, תרנ"ז: 558). אבל אם כי טוב עשו המו“לים, שהחליטו לפתוח בדברי תרגום, ביקר רבניצקי קשה את נוהגם של אותם מתרגמים־מעבדים, הנוטלים יצירה גדולה ונודעה ומגישים לקורא הצעיר את “תמציתה” בלבד; “דרך כבושה היא מכבר, להשתמש בסיפורים גדולים של גדולי הסופרים בלשונות נכריות כבדבר שאין לו בעלים, לשלוח בהם יד כאדם העושה בתוך שלו, לכרות, לקרוע ולעקור ולעשות בהם מעשי ניתוחים שונים, למען הוציא מקרבם רק את התמצית […] [ולהותיר] רק איזו עוללות, שאין בהם טעם לא לחך הקורא הגדול ואך לא לחך הקורא הקטן”, כך, למשל, עיבד י”ב לבנר (מן התרגום הרוסי) את ‘המוהיקני האחרון’ מאת ג’יימס פנימור קופר [328] ואת ‘מלחמת אחים’ (=‘שנת התשעים ושלוש’) מאת ויקטור הוגו ([327]; 58 עמ'!).

לעומת רבניצקי, ששיבח את “תושיה” על שפתחה בתרגומים, ביקר סופר ‘המליץ’ (א. ב—י, 1897) קשה את ההוצאה על טיבם של סיפורי הילדים שבחרה לתרגם: אמנם, הכוונה היתה רצויה, “לתת את עולם־הילדות עם כל חלומותיו ודמיונותיו בלב ילדי עמנו, למען יהיו ילדים בילדותם כילדי כל העמים”, אבל המעשים אינם רצויים: “מה העבודה הזאת לכם?” תקף המבקר את בעלי ההוצאה, “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאלי באבא380 […] או מעשי תוקפו וחכמתו של איוונושקא דוראטשוק381 ?” היש בכוחם של סיפורים כגון אלה “להפריח עצמותיהם היבשות” של ילדי ישראל? היקשה המבקר, והשיב בעצמו: “לא. מאה פעמים ואחת – לא!”

בנימוקו המבוסס לתשובתו זו, המעוגן בדרך־החינוך השונה של ילדי ישראל, גילה הכותב הבנה מפתיעה בטעמו המשתנה של הילד הקורא בשנות גידולו: אילו דיברו הילדים עברית מינקוּתם, אפשר היה לתת להם מעשיות אלה בעשותם את צעדיהם הראשונים בקריאה; אבל ברגע שהתלמידים העבריים הגיעו לדרגה כזו, שהם יכולים לקרוא בעצמם סיפורים קלים, הם בגרו כבר, “וסיפורים על דבר שודדים וגמדים, שדים ושדות־המים החלו לצאת מאפם ולהיות להם לזרא”; לפיכך, “מה יוסיפו סיפורי פלאות, דמיונות והזיות לילדים שכבר התנערו מעפר־ילדותם?” הרי נערים אלה יבקשו סיפורים המרחיבים את דעתם, או “סיפורים לקוחים מעולם הילדים ובלתי יוצאים מגדר המציאות”. אכן, מדעת או שלא מדעת עיגן הכותב את נימוקו בתיאוֹריה המודרנית של נושאי הקריאה בספרות־הילדים לפי קבוצות־הגיל השונות.

תשובה מפורטת ומנומקת לטענות אלה פירסם שלמה ברמן, שהיה מסופריה הקבועים של הוצאת “תושיה” והמתרגם הראשון של אגדות גרים לעברית. הוא השתית את תשובתו (ברמן, 1897, גיל' 236) על המטרה הראשית של סופרי הילדים, שהיא “להרגיל את ילדינו להיות קוראים בלשון עמם”, ולהשגת מטרה זו כשרים, לדעתו, כל האמצעים. “הילדות עומדת למעלה מן הלאומיות”, וכל סיפור שיש בו מעשי־פלא או גוזמה מושך את לב הילד, אחת היא לו אם הוא קורא אגדה נוכרית, כגון “הכליף החסידה”, או מעשייה יהודית על “הרב והרבנית”. בפיתוח טיעון זה נגרר ברמן לפסקנוּת קיצונית, כי לילד אחת היא "אם שמשון הגיבור או אליהו המורמי382 פעל גבורות נוראות, ובלבד שיוכל להשתומם לגבורותיהם.383 כיוון שכך, המשיך ברמן, טוב עשו אנשי “תושיה” על שפתחו בתרגום מעשיות נוכריות; שכן כל עוד מרתק הסיפור את הילד, הוא יקרא בו ברצון, “וגם מבלי אשר נעוררהו יבלעהו בעודו בכפו”. כל המבקש לגדל דור של קוראי עברית, צריך להגיש לילדים “מטעמים כאשר יאהבו”, וטועה האומר כי נער שרכש לעצמו ידיעה טובה בעברית יסרב לקרוא אגדות על גמדים ושדים: “כל מבין דבר החינוך לאשורו יודה, כי ילדים בני שמונה או תשע, אפילו בני עשר שנים, לא יצאו עדנה מילדותם ולא בגרו כל־כך, עד שלא ינעמו למו סיפורים מלאים פלאות ודמיונות.”

היה זה פולמוס ער וענייני,384 ואם כי הויכוח על טיבו של המזון הרוחני שיש להגיש לקורא הצעיר עשוי אולי להיראות בטרם־זמנו – שהרי ספרות־הילדים העברית התחילה זה אך לצאת מחיתוליה וקוראיה היו עדיין בבחינת נעלם – הרי עצם קיומו ונעימתו כבדת־הראש מוכיחים עד כמה החשיבו הסופרים והמחנכים סוגיה זו, שבה תלוי במידה רבה טעמם של הקוראים־לעתיד. מאותה סיבה הקפידו סופרי “תושיה” גם על לשון הסיפורים והשתדלו “להקל את סגנון השפה, עד שגם ילדים בני שמונה ותשע שנים, שלמדו רק את חמישה חומשי תורה, יבינום בנקל, וכל מלה קשה יבארו הסופרים בשולי הגליון” (ברמן, 1897, גיל' 236), ואם ייתקלו הקוראים במלה קשה שאין לה הסבר, ישאלו את הוריהם או מוריהם, “כי תשוקתם לדעת את הסיפור הנעים עם כל פרטיו תורם עצה ותחבולה להבין את כל הכתוב בו”.

מאות החוברות לילדים ולנערים של הוצאת “תושיה” הצדיקו ברובן את התקוות שתלו בהן בן־אביגדור ושותפיו: הן נפוצו ברבבות עותקים, חזרו ונדפסו בכמה וכמה מהדורות,385 והעדויות הרבות מוכיחות, “כי אמנם מרבים הילדים לאלפים לקרוא את הסיפורים האלה ונעימים הם עליהם מאד” (ברמן 1897, גיל' 236).386

לשישה מסופרי הילדים, שהיו עמודי התווך של הוצאת “תושיה”, מוקדשים הפרקים הבאים.

2. ‘שיחות ילדים’: יהודה שטיינברג

כשושנת־עמק זו, שהיא גדלה וצומחת לה מוצנעת בתוך הדשאים הגבוהים ימים רבים, ופתאום היא עולה ומתגלה בכל גוניה העשירים – כך הופיע גם הוא בספרותנו, מבלי אשר פילל איש שכשרון מצוין כזה הולך ומתפתח לו בחשאי באחת מעיירותיה של ביסראביה.

משפט זה פתח יעקב פיכמן את מסתו על יהודה שטיינברג (פיכמן, תשי"ט). ואמנם, שטיינברג התחיל בעבודתו הספרותית באיחור ניכר, וכתריסר שנים בלבד עסק בה; אך בשנים האלה העשיר את ספרות־הילדים במאות סיפורים, אגדות ומשלים, עד שהוכתר בתארים מפליגים כ“מלך המספרים” (שרפשטיין, תש"ז: 25), או “אנדרסן העברי” (קפלן, תר"ס).

יהודה שטיינברג (ליפקאני, בסראביה, טבת תרכ“ד/1863387 – אודסה, אדר ב תרס”ח/1908) – המשכיל שנרדף בצעירותו על־ידי הקנאים, המלמד שהשתוקק להיות סופר, אך יצירותיו נדחו על־ידי העורכים – זכה לראות במימוש שאיפתו כשעמד כמעט על סף־היאוש. ידידו האמיד מנשה הלפרין אסף את המשלים, שכתב שטיינברג על פיסות־נייר לצורך תירגולים לשוניים עם תלמידיו, ושלח אותם לוארשה, אל הסופר דוד פינסקי. “המשלים מצאו מאד חן בעיני”, סיפר פינסקי,388 “ומיד הבאתים לבן־אביגדור”. ובן־אביגדור סיפר: “עברתי על כתב־היד של המחבר הבלתי־נודע – והתפעלתי: התוכן היה נפלא ועמוק” (בן אביגדור, תרפ"א, גיל' מח: 3). בן־אביגדור מיהר לשלוח את כתב־היד לדפוס ובישר את הופעתו הקרובה של הספר במודעות גדולות, המכריזות כי “עוד לא היו סיפורי משלים כאלה בספרותנו העברית” (‘המליץ’, 1896, גיל' 68). אך גם אם נקט בן־אביגדור לשון של הפלגה למטרות פרסומת, עיון בספר, וכן השבחים הנלהבים שהרעיפו עליו מבקרים כי"ל פרץ, לוינסקי ודוד ילין (ראה להלן), מוכיחים, כי היה ממש בדברי הלל אלה.

שלוש שנים בלבד מפרידות בין הופעת־הנפל של המקראה ‘ניב שפתים’ [151]; ראה לעיל, פרק ב, סעיף 4) לבין הופעתו המרנינה של קובץ־המשלים ‘בעיר וביער’ ([362]; וארשה, 1896); אך מה גדול ההבדל בין הקובץ למקראה בתוכן, בסגנון ובכושר־ההבעה. “‘בעיר וביער’ הוטל כצרור פרחים חיים לתוך ספרותנו”; דימוי זה נקט פיכמן (תשי"ט) בתארו את הופעתו של הספר; ואמנם, אין ספק שקובץ זה היה בבחינת מאורע משיב־נפש בספרות דור־התחייה.

“סיפורי משלים מקוריים לקטנים ולגדולים” – זו כותרת־המישנה של הספר, שהלך והתרחב ממהדורה למהדורה: 84 משלים במהדורה הראשונה; 215 משלים במהדורה הרביעית, שיצאה לאחר מות המחבר (אודסה, תרע"ג, עם משלים חדשים מהעיזבון). ואם גם יש במשלי שטיינברג מחריפות־המבט של איסוֹפוֹס ומעוצמת הסגנון המרוכז של לסינג (ששטיינברג הכירם והושפע מהם, כנראה, על־פי תרגומו של יל"ג389), הרי הם מכילים שפע של רעיונות מקוריים וניצוצות־מחשבה, שהם פרי חוכמת־החיים של המחבר. כממשלים שקדמו לו איכלס גם שטיינברג את ספרו בחיות ועופות, צמחים ודוממים, והצמיד להם קווי־אופי כדי ללמוד מהם גזירה שווה – וסמויה! – על דרכי אנוש: טיפות־השמן הצפות על פני המים מזכירות כי נטפי־המים באו מעמק עכור; הכבשה לומדת להכיר את הטורפים לא לפי מידת זנבותיהם “כי אם בצפרניהם הנחושות ובשיניהם החדות”; החמור ראה את האריה הנם והנה הוא ישן כחמור, אך בהקיצו – והנה הוא ארי; במות הבל גדל ביער האבל, ורק השועל (שהבין כי במותו מתו רבבות “מרגיזי יער” שיכלו לצאת מחלציו) אמר: “על הנשארים אני מצטער, ואתם מבכים את המת?!” או המעשה בקוף הרברבן שלמד את תורת דארווין:

הקוף התפאר לפני השועל לאמור: הן לא כקופים הקוף אשר לפניך. שטר־יחוסים בידי, כי אני מזרע הקוף, אשר יצא האדם מחלציו. הידעת אפוא לפני מי אתה עומד? – אבל זה ינחילך קלון מכבוד – ענה השועל – כי מכל אחיך אשר העפילו לעלות במדרגות ההשתלמות ויהיו לאנשים – רק אתה פיגרת מללכת ותשאר על מקום עמדך. (משל פ390)

במשלים רבים ניתן למצוא, כמצופה, השלכות ורמזים אקטואליים על מצבו של עם ישראל בגולה; כגון המשל על הזאב והדוב שרעו שני עדרי צאן וכל “רועה” שמר על עדרו אך טרף מצאן חברו (ג), או השפן שהסתמא בעת שנמלט מאויביו ומיהר לתת תודה לאלוהים על שפדה את נפשו מכך אויב (צא).

שטיינברג השכיל לכתוב את משליו – ודאי מתוך אינטואיציה ו“תירגולים” ממושכים – בלשון חסכונית, עשירה וגמישה, ששובצו בה ביטויים ציוריים (העורב מושיט לתרנגול את כנפו לשלום. – ז). משחקי־מלים (הזמיר אוסר להקריב “זבחי שיר על מזבח היופי”. – יט), לשון נופל על לשון ( “הכובד־אבן בך, אם כבד־עוון הנך?” — לא) מטבעות־לשון עממיים (“הכלב הכועס על הטבח אומר: “הראיתם בן־פוטיאל זה?” – כ”ב), חרוזים שנונים (“לרוענו אוזן עמוקה ולתישנו לשון ארוכה” – לה), פתגמים מקוריים (“אם שנאת את הזבובים עליך לאהוב את השממית”. – כו), חידושים לשוניים אחדים (הזאבה מצווה על גוריה: “הזדאבו!” – יב), אך לעיתים גם מליצות (“גם לחם־חוקה זיהמתו חייתה”, – כ).

אין תימה אפוא, שהופעת ‘בעיר וביער’ היתה מאורע ספרותי, שהעיתוֹנוּת טיפלה בו כל אותה שנה (תרנ"ו). ‘המליץ’, למשל, פירסם שלוש רשימות־ביקורת עליו; והפותח היה גם הפעם א“ל לוינסקי (1896 ג), שהכריז בהתלהבות: “זה כמה לא עינגני ספר כספרו של מר יהודה שטיינברג”. הוא הפליג בשבחם של המשלים פשוטי הסגנון, הכתובים “כאשר ידבר איש אל רעהו”, אבל תוכנם “מים עמוקים, ולפעמים עמוקים מאד מאד, ובפעם אחת יעמידנו על תורות הרבה מתורת החיים”. מחמיר יותר בביקורתו היה בעל המדור “בינה בספרים” (א.ב–י, 1896), שהטיל ספק אם אמנם ‘בעיר וביער’ הוא ספר לבני־הנעורים, שכן רוב משליו “נשגבים מבינת ילדים”; אף־על־פי שהמחבר “איש כשרונות ובעל טעם”, ספרו עדיין בבחינת פרי־בוסר בעיני המבקר; ובכל־זאת, “לו הסירו ממנו את השגיאות הרבות, היה יכול להיחשב השני במעלה אחרי משלי יל”ג המקוריים”.391

דוד ילין מיהר לשגר מירושלים דברי ערעור על ביקורת זו: לדעתו, רוב המשלים “נעימים הם לילדים ומרנינים לבותם”, סגנונם “נעים, רענן ומושך את הלב”, ואחרון חשוב — אלה הם " משלים ישראליים: לנו הם רוב המשלים האלה, על חיינו אנו רובם מדברים, על לחצנו ודחקנו, על רדיפותינו ונגישותינו" (ילין, 1896).

ובעצם אותו יום שבו נדפס ב’המליץ' מאמרו עתיר־השבחים של לוינסקי, הופיעה ב’הצפירה' ביקורתו רבת־הקילוסים של י"ל פרץ על ‘בעיר וביער’: “קטן הוא ספר־המשלים, אך הוא מועט המחזיק את המרובה”, כתב המבקר, שראה בהופעת הקובץ יום חג ומועד בספרות; שכן “לקוראי עברית נפתח אוצר־מחשבות, ניתן המון פתגמים קצרים וחדים, והלשון לישנא דדהבא; ושלוש אלה שחוברו יחד חזון לא נפרץ הן גם בשפה עשירה ואדירה” (פרץ, 1896).392

אך לא רק קוראים מבוגרים התענגו על קריאת ‘בעיר וביער’, כחששם של כמה מבקרים; רבבות ילדים קראוהו בעונג, אם כי לא כולם ירדו, ודאי, לעומק כוונתם של המשלים. אבל הם התחנכו על הספר, נהנו מן המיזוג ההארמוֹני של תמימוּת האגדה והחריפוּת התלמודית, וחוויית קריאה זו ליוותה אותם עד לבגרותם. אחד מאותם נערים היה זלמן שניאור, שתיאר מקץ שנים אותה שעת ערב, בה “כרעתי אני על ברכי סמוך לשולחן וראשי תמוך בשתי ידי וקראתי בצמאון דומם את משליו הנפלאים של יהודה שנטיינברג ‘בעיר וביער’” (שניאור, תשי"ג: 291). ברוח זו כתב גם פיכמן (במבוא לכל כתבי שטיינברג): “כל זה היה כתוב ברוחנו, ברוח קרובה ומובנה לנו”.

עתה היתה הדרך סלולה לפני שטיינברג. שנתיים לאחר ‘בעיר וביער’ נדפס ספרו הבא, ‘שיחות ילדים’ [363],393 שבו עבר מן המשל אל הסיפור האגדי. כל הסגולות הטובות, שציינו את ספרו הראשון – סגנון בהיר, דמיון, תמימות מהולה בחוכמת־חיים – חוזרות ומופיעות גם כאן, ואליהן נוספה עתה גם עלילה מעוררת סקרנות המעוגנת בעולם היהדוּת: ילדים רודפים אחרי גלגלון (=סביבון) ומגיעים אל מערת החשמונאים; דרור שבנתה קן מתחת למרזב־המקדש מסייעת ביום החורבן לכבות את הדליקה; העניים שבנו את הכותל המערבי עשו מלאכתם באמונה, ועל כן לא חרב הכותל; אורחת ציפורים מלווה את ילדי ישראל הנודדים במדבר; ועוד. באגדות רבות הצניע הסופר־המחנך מוסר־השכל המתבקש מאליו: הכבשים נוקמות בנערים השובבים וגומלות חסד לנער יפה־העיניים (“השה השובב”); אמציה האנוכי לא זכה להיכנס למערת החשמונאים, בעוד אחיו הטוב קיבל חרב־זהב מידי מתתיהו (“הגלגלון”); הרעב ששלט בארץ שבע שנים לא מצא נתיבות אל בית האומן (“הרעב”); וכן הלאה.

שלא כמשלי ‘בעיר וביער’ השנונים, מאפיינת את ‘שיחות ילדים’ תוגה (המופיעה במקביל גם ב’שיחות חסידים' של שטיינברג). כבר באגדה הראשונה, “פני משה”, מתוארות האנחות הגוברות מיום ליום, “ותהיינה לרוחות סער, ויצררו את הדמעות לעננים שחורים ויכסו פני שמש”. באגדות אחרות פוגש הקורא אם הנותנת את לחמה לילדיה הרעבים (“הגלגלון”), אב המוכר את בניו לעבדים תמורת אֵיפת שעורים (“הרעב”), סערה שהשביתה את שמחת ילדי ה“חדר” המטיילים (“ל”ג בעומר"); וסיפור “חד גדיא” שהאב מספר לבנו מסתיים בלא פתרון, כאילו חשש המספר להתנבא לטוב או לרע:

שמואל הנער החריש ויחשבו מחשבה, ואגלי דמעה התנוצצו תוך עיניו ככוכבים מזהירים ויקרא: “אבי, היקום הגדי?” ולא מצא האב את לבבו להונות את רוח הנער ולומר לו “לא יקום”. וגם לא מצא עוז בנפשו להונות את רוחו ולענות אותו: “יקום גם הגדי”.

אבל התוגה אינה מאפילה על ברק הקסם ושפע מעשי הפלא והגוזמה, שהם אופייניים כל־כך לאגדות־ילדים: הסביבון הנמלט מגיע אל פתחה של מערה, ועל פיה “שפיפון מאד נורא”; מעשה בעוף נפלא, שרגליו בקרקע־הים וראשו בשמים, וּורידיו מעבירים מיברקים מן הרגליים למוח – “עוד מאתים שנה עברו והלב השיג את הטלגרמה וגם השיב דבר” (“העוף הנפלא”); ומעשה מופלא ב“איש לבוש בדים ורוכב על כרוב שחור רחב־כנפים, ולאור עיני הכרוב האירה חשכת הלילה שבעתים מאור יומם” (“חמדן היפה”). תיאורי גוזמה כגון אלה, המצויים כמעט בכל אגדה, מוסיפים למסופר תבלין של השתאוּת משעשעת: קרדומו של חוטב־העצים נשמט לפני שנים רבות המימה “ועוד לא הגיע הקרדום אל קרקע הים” (“העוף הנפלא”); השפחה המתפעלת ממראה עיניה הניחה ידה על גחלים לוחשות “ולא הרגישה כי גחלים היא חותה” (“חמדן היפה”); ודמעות היהודים הפכו לנחל גועש “ויטבעו בו שועלים רבים, אשר ישבו בעמק לארוב, ועצים רבים עקר משורש ויהפכם” (“הפרוטה האחרונה”). ויצוין הסיפור המיתוסי “ארגז התולדה”, שהוא אגדת “תיבת פּאנדוֹרה” בגלגול יהודי: חוה גנבה מבת־האלים את מפתח התיבה ושיחררה את המוות; אברהם קיבל מן התוֹלדה את הדרת־הזיקנה, יעקב נאבק עם התוֹלדה ושיחרר את המחלה, והמלך חזקיה אטם את האשנב שבין קן המחלה וקן המוות.

אכן, ‘שיחות ילדים’ הן אגדות יהודיות בתוכנן וברוחן; ולא פעם מגלה הקורא את הצביון היהודים־עממי בתיאורים שהם שוליים כביכול: הילדים שהגיעו אל מערת הפלאים נצטוו למנות את החוטים בציציות בגדיהם; בשבת־שירה מפזרים הילדים זרעונים לציפורים הבאות אל החלונות; והילד שקרא את הסיפור על “העוף הנפלא” אינו יודע את סיומו, “כי שני הדפים האחרונים אשר בספר החדש לא נחתכו עוד, כי זה צאתו מבית־הדפוס והיום ההוא יום השבת היה; כי על כן לא יכול לחתכם ולגמור את סיפורו”.

על אגדות רבות טבוע חותמו של שטיינברג המְמַשל,394 ו“שיחות”רבות אינן אלא סיפורים אלגוֹריים (“מלאכי האביב”, “ארגז התולדה”, “הרעב”). כמעט בכל אגדה שובצו פתגמי חוכמה כחלק אוֹרגאני של העלילה, כגון: “יקר רעב של חופש משובע הכלוב” (“אורחת הצפרים”): “טוב עלה־מרורים בקנך ולא רוב־שלל בארץ נכריה” (“האזרחים הנודדים”); או: “עשות טוב מצער טוב מבלי עשות מאומה” (“הדרור”). ויש אגדות – כגון “עפר הקודש” – הגדושות רעיונות סמליים לעייפה.395

אך לא רק פתגמים שובצו ב’שיחות ילדים', אלא גם חרוזים קצרים וניגוניים, המְגַוונים את העלילה ומוסיפים לה נוי: האפרוחים המחכים למלכם “ישבו וערכו שירים משירים שונים”, והתרנגול עלה על הענף וקרא:

קוּקוּ־רֵיקָה! / בִּטְנִי רֵיקָה, / שִׁכְמִי דַּקְָה.

לְשֻׁלְחַן מֶלֶךְ / הֵן לֹא יֵלֵךְ / עָנִי חֵלֵךְ…

שטיינברג אף הביא הסבר משעשע לתפקידם של החרוזים בסיפור:

ובכוונה ערך העוף את הטלגרמה בחרוזים, כי אמר: אם ישמעו הכוכבים את הדבר והצטדק לאמור: אך מעשה שעשועים זה, משורר הנהו. (“העוף הנפלא”)

לבסוף יוזכר נוי נוסף, הנסוך על אגדותיו של שטיינברג, נוי המצוי גם במשליו וברבים מסיפוריו למבוגרים, והוא: התרפקותו הנוֹסטאלגית של המספר על הטבע, מראותיו וברואיו. עשרים ‘שיחות הילדים’ נכתבו בתקופה, ששטיינברג התגורר בבית כפרי בעיירה לאיובה, וחותם הטבע ותמורותיו מוטבע בהן. בעין בוחנת ובלשון פלאסטית תיאר את מנוסתו של החורף, עת “השלג נמס ויהי למים, וילפתו המים לנחלולים וזרזיפים, והנחלולים לנחלים והנחלים לנהרים” (“מלאכי האביב”). באגדות אחרות תיאר את מסעי הציפורים בבוא החורף ושובן לקראת האביב (“האזרחים והנודדים”), את הצאן הרועה באחו ואת הכבשה הרובצת “ולפניה שה רך ושובב, מתעתד בכל פעם לקום מעל הארץ ולחדש ריקודיו” (“השׂה השובב”). וקל לשחזר את חוויית־הילדות של המספר המקופלת בתיאור הנוֹסטאלגי של הילד, אשר “ימצא עונג רב בשכבו בדד על שפת היאור, לשמוע המיית הגלים אל הצפרים ורחשי הצפרים אל הגלים, ולספור את הקמטים אשר על פני היאור” (“ל”ג בעומר“. תיאור נוֹסטאלגי שני על הווי ל”ג בעומר מצוי בסיפורו האוֹטוֹבּיוֹגראפי “זכרונות”, שטיינברג, תשי"ט: ל).

גם הופעת ‘שיחות ילדים’ היתה בבחינת מאורע ראשוני: לראשונה בתולדות ספרות־הילדים העברית זכו הקוראים הצעירים בקובץ אגדות, שרובן ככולן הן יצירות מקור שחותם־הילדות טבוע בהן. לא לחינם הישווה המבקר־הפדאגוג פסח קפלן, ברשימת־ביקורת ארוכה ונלהבת, את שטיינברג לאנדרסן – “רק בשינוי שזה אירופי וזה יהודי, זה נותן לנו את הילדות עצמה, ילדות של תמימות בלי כל התחכמות, וילדותו של זה עמוקה היא יותר, מלאה היא חידודים וערמומיות, כילדותם של ילדינו, אשר לא הספיקו עוד להשתנות בזמן מצער ולהשתוות לילדים אמתיים, טבעיים” (קפלן, תר"ס).

עתה נמצא שטיינברג בתקופה הפורייה ביותר בחייו. תוך שנים מעטות פירסם מאות סיפורים – קצרים וארוכים, לצעירים ולמבוגרים – בחוברות, בכתבי־עת ובספרים. “מלך המספרים” היה, ולא היה כמעט עיתון – עברי או יידי – שלא פירסם בו מפרי עטו. לעיתים נהג לשלוח צרור שלם של סיפורים למערכת, ולא תמיד הקפיד לקבל בחזרה את כתבי־היד שלא נדפסו.396 שכן, כדברי קלוזנר (תרס"ח: 278), “הוא לא נצרך ‘להרות’ את יצירתו […] הבריק ברק פתאומי במוחו – הרי לך ציור קטן, חריף ומפליא”.

בשנים תרנ“ט-תרס”ח הופיעו רבים מסיפוריו המשובחים ביותר, שרובם נדפסו תחילה בשבועונים ‘עולם קטן’ ו’החיים והטבע' ובירחון ‘הנעורים’, במאה חוברות בערך בביבליוֹתיקות “פרחים”, “ביכורים” ו“לנערים”; ביניהם משלים ואלגוריות, אגדות וסיפורי־הווי, המקיפים כמעט כל נושא אפשרי: גיבורי התנ“ך וחגי ישראל, עולם החי והצומח והווי ילדי הגולה. שטיינברג היה, אולי, מן הסופרים העברים הראשונים, שסיפרו על חייהם של ילדי ישראל בהווה – סיפורים מחוג המשפחה ומהווי ה”חדר“, שמקור השראתם העיקרי הוא התרשמותו הבלתי־אמצעית של המספר. כזה הוא, למשל, הסיפור על שאול הסקרן, שהיה ממטיר שאלות על אמו, אבל בהיותו בחברה נהג לשבת בצד ולשגות בהרהורים (“שאול פה־נעול”); או התיאור הרך של ה”חדר" שבו למדו רק ילדי העניים (“פירות של חמישה־עשר”).

עיון בסיפוריו הרבים של שטיינברג עשוי לגלות בהם מכנה משותף, שמקופלת בו אולי השקפת־עולם תמימה: בעולם־הילדות ראה את החיים בטוהרתם; בו ראה את יופיָה של תבל ואת מצפונה. רעיון זה חוזר בעשרות מסיפוריו, אך באחד מהם – “הנערים המאירים” – הוא מקבל משמעות סמלית רבת־עוצמה: מעשה בילדי מצרים, שהתיידדו עם ילדי ישראל בגושן, ובשובם לעיר־המלוכה קרן מהם אור שחשף את מעשיהם החשוכים של פרעה ושׂריו. התייראו שליטי מצרים מילדים מאירים אלה ואמרו להם: “צאו יחד עם ישראל מן הארץ ולא תרגיזו אותנו באורכם”.397

עיקר כוחו של שטיינברג היה, ללא ספק, בסיפור הקצר, ובו הגיע כושרו התיאורי לביטויו השלם ביותר. גם באותם סיפורים, שניכר בהם חפזון־הכתיבה והעדר הליטוש – כגון “כתב הזבובים”, שבו מתואר מוסר־הכליות של הנער שלמה בארכנות יתרה – הצליח שטיינברג להעביר את ההתרשמות החווייתית. יתר על כן, בכל סיפוריו הרבים אין למצוא כמעט חזרה, ואריאציה עלילתית או חיקוי עצמי.

לעומת זאת, לא עמד לו כוחו בבניית סיפורים ארוכים לילדים.398 שתי הנובלות שלו לבני הנעורים – ‘הצועניה העבריה’ [371]399 ו’אהבת אם' [365] – הכתובות בנוסח הרוֹמאנים הרגשניים הפוֹפולאריים של אותם ימים, הן מן הרדודים שבסיפוריו. בראשון מתוארות קורותיה של נערה יהודייה שנחטפה על־ידי צוענים עד שובה לבית אמה; והשני הוא מעשה באלמנה ענייה, שנטשה את תינוקה ברחוב, טיפלה בו כאומנת לאחר שאומץ על־ידי גביר וגילתה לו את סוד מוצאו רק ביום מותה. ואף־על־פי שסיפורים אלה מצטיינים במתח מסוים, עלילותיהם הסבוכות נראות שרירותיות וחסרות היגיון פנימי, הדמויות לוקות בחיוורון והרגש פינה את מקומו לרגשנוּת. עולה עליהם לאין ערוך סיפורו הידוע ביותר, ‘בימים ההם’ [370],400 שאמנם לא כוון במפורש לילדים, אך אומץ על־ידם בזכות נושאו המרתק, עלילתו האמינה וסגנונו הלירי־העממי המאופק. סיפורו של בעל־העגלה הזקן המתאר בגוף ראשון את קורותיו כ“קאנטוֹניסט” שנחטף לצבא הצאר, נדודיו ומאמציו לשמור על יהדותו – נובלה ריאליסטית קודרת זו עטופה בדוק של אגדה, או מעשיית־עם, שמקופלת בה אידיאה נסתרת; ולמרות דילוגי הסגנון מבּהירוּת עממית ללשון־חכמים מסורבלת, לפנינו פנינה ספרותית בת־קיימא, בעלת ערכים אנושיים־לאומיים, שיש הרואים בה את “הנוֹבלה החשובה ביותר שכתב שטיינברג” (שקד, 1977: 255).

פריון־הכתיבה המפליא של שטיינברג פגם בערוב ימיו לא רק בכושר יצירתו, אלא גם בבריאותו. חרף פירסומו הוסיף הסופר להיות אותו מלמד אביון, הנאלץ להתייגע שעות רבות כדי לכלכל את ביתו. היו עורכים שהפגינו כלפיו יחס של זלזול, הירבו לתקן את יצירותיו,401 או אף קיפחוהו בשכר־סופרים.402 אך גם לאחר שבריאותו נתרופפה הוסיף ליצור, לשגר כתבות עיתונאיות אל מעֵבר לים כסופר היומון הניו־יורקי ‘די ווארהייט’ [האמת], לערוך מקראות,403 ואף התעתד להוציא עיתון לבני־הנעורים (כעדותו של לבנר, תר"ע). אלא שהמחלה הממארת הכריעה אותו בעודו במיטב שנותיו. שנה לאחר שנפטר, בשנה המ"ה לחייו, יצאו ששת כרכי כתביו בהוצאת “מוריה” (אודסה, 1909).

יצירתו רבת־הפנים של “מלך המספרים” לילד העברי ידעה עליות וירידות ביחסם של הקוראים; היא ידעה תקופה של שכחה והתעלמות וגם שנים של פוֹפולאריות. בשנים תרפ“ו-תרצ”ו, למשל, נדפסו מחדש בתל־אביב עשרות מסיפורי הילדים של שטיינברג (ספריית “עופר” וסידרת “רימונים קטנים”), אבל באותה עת ממש כינה אותו פיכמן “הנשכח” (בכותרת מאמרו: פיכמן, תרצ"ד). בשנת תש"ז שאל פדאגוג נודע “מדוע אין פרסומו של שטיינברג גדול גם בימינו? מפני מה אין סיפוריו לילדים מופיעים במהדורות חדשות ומצוירות?” (שרפשטיין, תש"ז: 29), והשיב על כך, ששטיינברג נהג בזבוז בעושרו; אבל כעבור חמש—שש שנים בלבד נדפסו מרבית סיפוריו במהדורה חדשה ומצוירת, בשלושה כרכים גדולים – ‘למועדים’, ‘שיחות ואגדות’, ‘סיפורים ומעשיות’ (תל־אביב, תשי“ב—תשט”ו), שנתקבלו בברכה וזכו להערכה מחודשת: “יד ההומור הקלה מרחפת על פני סיפורים אלה ומקרבת לקורא שלנו, ה’צבר', את ילדי התקופה ההיא בגולה, מקרבת לא כמצוות החינוך הציוני אלא תוך שותפות עולם מושגי־ילדות מזה ונושא משותף, הארץ – מזה” (טרסי, תש"ל: 73), וכן: “הסגנון המקראי האֶפּי הקל, בשילוב פנינים מאוצרותיו המאוחרים וחידושי צורה משל המספר עצמו […] משמשים לקירוב המסופר לתפיסתו של הילד עד כדי צמצום המרחקים והסרת המחיצות של זמן ומקום” (ברתיני, תשי"ג).

יצירתו של שטיינברג, על סגולותיה ופגמיה, היא אפוא נכס קיים ודאי בספרות־הילדים שלנו. גם סיפוריו המתורגמים404 נפוצו הרבה, ועל־פי עדות קרובה (שרפשטיין, תש"ז: 30) הם “נקראים על־ידי ילדים בעונג”. בדומה לכמה מעמיתיו הסופרים בני דורו, קשה להפריד את מסכת־יצירתו של שטיינברג ממסכת־חייו; ויפה הגדיר שניאור את הטראגיוּת שקופלה בחייו:

חייו הדלים, חיי מלמד בעיירה בראשונה וחיי סופר עברי ומורה לאחר כך, וחיי סופר עברי החי על עטו בסופו, פוררו את כשרונו הגדול ופיזרוהו לרסיסים בדמות סיפורי רגע, וציורים חטופים וניצוצות רעיון מזהירים והרבה יצירות של קש, שזהב מבצבץ בהם פה ושם. (שניאור, תשי"ג: 300)

3. יהודה צבי לוין: הומור בספרות־הילדים

לעומת שטיינברג, שפיזר את אוצרו בלא אבחנה, נהג לוין בכשרונו בצמצום־מדעת, וכל אחד ממניין סיפוריו הוא פנינה שמקופלים בה דמיון רב־הפתעות והומור קונדסי המושתת על אנאכרוֹניזם מכוון, לשון־חכמים עממית ושפע של חן.

כשטיינברג, חי גם לוין (יאנובה [רוסיה הלבנה], תרי“ג/1852—ניו־יורק, תרצ”ה/1934)405 בצעירותו בכפר, בהיותו סמוך אל שולחן חותנו. שם, בחיק הטבע, עשה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים, למד בכוחות עצמו מדעים והתחיל מתעמק בבעיות פילוֹסוֹפיות, שהעסיקוהו כל ימיו. כשעבר ב־1885 לוארשה והיה למורה ב“חדר”, נהג לתבל את שיעוריו בסיפורים משעשעים. אחד מתלמידיו תיאר כעבור שנים אותן שעות־סיפור:

בכל יום, כאשר גמר את הלימודים, היה [לוין] אומר לתלמידיו: “עכשיו ילדים, תוכלו ללכת הביתה”. והוא באמת לא חפץ שילכו ממנו; רק לנסות אותם אמר. הילדים נשארו על מקומם ולא הלכו. “המורה יספר לנו מעשיה!” אמרו. “טוב!” ענה והתחיל לספר. אבל סוף המעשיה הראשונה היתה התחלה מעשיה שניה, ומתוך השניה צמחה מעשיה שלישית. והתלמידים ישבו והקשיבו, ולא חפצו לעזוב את המורה הנפלא. (פרישברג, תרצ"ה)

וממספר בעל־פה קצרה הדרך אל מספר־בכתב. אך שוב, כשטיינברג בשעתו, נכנס גם לוין באיחור לעולם הספרות. בן 42 היה כשהוציא את ספרו הראשון – המקראה ‘ידיד הילדים’ ([300]; וארשה, 1894), שנועדה, כאמור לעיל (חלק שלישי, פרק ב, סעיף 5), לקריאתו העצמית של הילד; ולאחר שלוש שנים התחיל מוציא בביבליותיקה לילדים של “תושיה” את סיפוריו, שנושאיהם מעוגנים כולם בתקופת התנ“ך: מ”מלך ולמך" ועד “יקטן ובניו”. ואף־על־פי שסיפורים אלה, המושתתים על שברי אגדות ומדרשים, מעוגנים בעבר הרחוק, הרהיב לוין לקרב את גיבוריהם אל הקורא הצעיר על־ידי הסרת מלבושיהם הקדומים והמקודשים והפיכתם לדמויות בשר־ודם, החיות כביכול בהווה. דבר זה נעשה – כשלושים שנה לפני ‘שירי החומש’ האידיים של איציק מאנגער – על־ידי שימוש חופשי ומפתיע בסממנים של אנאכרוֹניזם עממי, שלוין שאל אותו ודאי מן ה“פורים־שפיל” (ראה יום־טוב לוינסקי, תשט"ז: 209) ומן המדרשים העממיים (למשל על אדם הראשון שישב בתענית ובתפילה. – עבודה זרה ח).

בסיפור הראשון, “למך ולמך” [302], המתאר באריכות את חייהם של למך בן מתושאל ולמך בן מתושלח ובני משפחותיהם, מתרוצצים בין השאר שדכנים, המנסים לשדך בין נעמה בת למך לבין נוח בן למך, “וכה אמרו השדכנים: למך בן מתושלח! התחתן עם למך בן מתושאל!” וכיוון שמצויים שדכנים, מריצים למך ולמך איגרות איש לרעהו, שניסוחן זהה כמעט למכתבי מחותנים בני דור ההשכלה:

“למך אבי נעמה האהובה! לכה מהרה, נכתוב את התנאים וננפץ את הסירות ותיבקע האדמה לקול הקורא: מזל טוב! מזל טוב!”

כן מתואר בסיפור זה קין, “ההולך מעיר לעיר ומבקש נדבות ומלקט פתותי לחם תחת שולחנות בעלי־בתים”; ושלושת בנין של למך לומדים בבית־ספר “מודרני” וזוכים לשבחי מוריהם, “שככה הם משכילים ועושים חיל בלימודיהם”.

בדומה לכך מציג הסיפור “נח בתיבה” [303] – שבו משמיע שֵׁם באוזני אליעזר עבד אברהם את זכרונותיו מימי המבול – את נוח, האוסף אל התיבה “את כל ספרי החכמה” ומחלק אותם לשתי מחלקות: “המחלקה האחת ספרי־קודש והשנית ספרי־חול”; את בני נוח, ההוגים בספרים אלה, שחיברו “חכמים בני שמונה־מאות ותשע־מאות שנה”; ואת מתושלח, אשר “יסד לוח לחשבון ראשי־השנים וראשי החדשים והתקופה והמולד במועדם”.

הסיפור “מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדב” [301] – שהוא הרחבה אמנותית מרתקת של האגדה מילקוט שמעוני406 – מפגיש את הקורא עם הרועים, המדליקים אש על־ידי גפרור (“עץ גפרית”) וקולים במדורה תפוחי־אדמה; ואילו באגדה “העצמות היבשות” [304], המספרת את קורות האנשים שהחיה יחזקאל, אנו פוגשים נער יהודי בגולה שעל נהר־כבר, הבקי בספרי מדרש ותלמוד, בעוד שהעצמות שקמו לתחייה דואבות על שאינן יודעות אפילו חומש עם רש"י…

ואחרון חביב – הסיפור המשעשע “יקטן ובניו” [308], על נדודיהם של יקטן וזוגתו יקטנית בימי מגדל־בבל, שבו התעלה לוין על עצמו בהמצאותיו ההוּמוֹריסטיות: לאחר שבלל ה' את שפתם של בוני המגדל, התחיל “זה מדבר ארמית, זה ערבית, זה כושית, זה יוונית, זה צוענית, זה צרפתית וזה בריטנית”. יקטן וזוגתו, שנסעו לבקר אצל 13 ילדיהם שנפוצו בעולם, הגיעו בין השאר לפאריז והיו ללעג בעיני ההמון, שכן לבושים היו כזקנים “בני דור ישן נושן בעיר קטנה בארץ נשכחה”; יקטן בפיאותיו המסולסלות ובאדרתו והסרוחה עד כפות רגליו, ויקטנית בצעיפה ובעדייה – ממש כבני עיירה פולנית קטנה, שנקלעו לכרך הגדול.

סילוק המחיצות בין מוקדם ומאוחר על־ידי שימוש רב־השראה בסממני אנאכרוניזם הוא שהעניק לסיפורי לוין את קסמם; ואותם קוראים צעירים , שהיו אמונים על רש“י, המדרשים וה”פורים־שפיל“, קלטו בלא ספק את העוקץ הקונדסי שבתיאורים האבסורדיים ונהנו מהם הנאה רבה. ואמנם, סיפורים קצרים אלה ומחברם זכו לפירסום רב בשעתם, כעדותו של שרפשטיין: “ללוין יצאו מוניטין בין הקוראים הצעירים־הזקנים באותם ימים; הוא היה המספר בעל הפנים המצהילות, שהביא להם קורת־רוח ובדיחות־הדעת” (שרפשטיין, תש"ז: 16). אך כיוון שלוין לא היה, כמובן, ראשון שהכניס תבליני אנאכרוֹניזם בסיפורים, אלא הלך בנתיב שסללו קדמונים, תמוהה תגובתם הפסלנית של אותם מבקרים, שהאשימו אותו ב”זרויות" ופסקו כי ילקוט סיפוריו “לא יצלח לכל”. כך למשל, פסק הסופר הפדאגוֹג א“ל ביסקו,407 שהכריז כי סיפורי לוין אינם אל “פטפוט” ותו לא: “השמעתם, קוראים?” קרא המבקר בתמיהה עוקצנית, “עוד לפני המבול היו שדכנים בארץ, והם דיברו ממש בלשון השדכנים, בז’רגון, כאשר ידברו האנשים האלה בזמן הזה, כי המאמר ‘הלא מן השמים הזיווג הזה’ נאמר בז’רגון ולא בעברית. עתה ישמחו ויעלצו שדכנינו, כי הם יתייחסו על השדכנים אשר היו עוד לפני המבול” (ביסקאָ, תרס"א). הווי אומר: דווקא אותה סגולה, המעניקה לסיפור את ייחודו, הפכה בעיני בּיסקו למגרעת, המקלקלת את השורה. ולאחר שהמבקר הוסיף ומנה את כל שאר ה”זרויות" שהסיפורים מלאים אותם, הגיע לכלל מסקנה, כי המחבר סבור בודאי כי הוא רשאי “לפטפט דברים בלי סדרים יען הוא כותב לילדים”.

אך אם אפשר, אולי, להתייחס בסלחנות לבּיסקוֹ, שסבר כי ספרות־ילדים חייבת להיות על טוהרת הדידאקטיקה כבדת־הראש, אין להבין את הערתו של פדאגוֹג מנוסה ובעל־הבנה כשרפשטיין על “מגרעותיו הגרוטסקיות” של י"צ לוין, שלא השכיל להבחין בין מוקדם ומאוחר “כגון דיבור פולאני בימי קדם וכדומה” (תש"ז: 17). נבצר ממני להבין, כיצד לא עמדו המבקרים על כך שלוין הכניס תבלין “גרוטסקי” זה לסיפוריו במכוון, כדי לבדח את דעתם של קוראיו הצעירים.

סגולה נוספת, שהעניקה לסיפורי לוין צביון ייחודי, היא לשונם, העממית, לשון שנמזגו בה ביטויים משנאיים ומדרשיים, מטבעות־לשון משפת־הדיבור היידית (בעל־עגלה, עליו השלום, ייחוס טהור ככסף), ואפילו ביטויים מתורגמים מיידיש: כגון: “נעשה עמהם מסחר” (במשמעות “נערים עליהם בתחבולות”), “איך אתחתן אני עם למך?” או “מתנפחים איש על רעהו”. חן רב שפוך על שיחותיהם של אנשי התנ"ך, המדברים זה עם זה בלשון הנשמעת ברחוב, בבית ובבית־המדרש ואשר לא נתיישנה כמעט עד היום; כגון: “מה הזקן הזה חושב? אם הוא בעל־גאוה, גם אני בעל־גאוה”, או: “ברוך השם טוב להם מאד, כי עשו עסקים טובים”. תודות לכך נראים הסיפורים כמעשיות, שנרשמו מפיו של מספר עממי בשעה שהשמיע אותם באוזני קהל (וכזה אמנם היה לוין המורה). וממש כאותו מספר, נהג גם לוין לסטות לעיתים מן העלילה העיקרית ולהשמיע הערת־שוליים כגון זו:

הן טוב היות אדם מהיות דוב. לאדם יש הדרת־פנים: מצח צח ונאוה, עינים, לחיים, אף ושפתים מפיקות הוד וחן טוב, וגם זקנו ושפמו יפים מאד, והוא מדבר וצוחק ומזמר, וחושב מחשבות ועושה נפלאות […] נפלאות גדולת עושה האדם. ומה עושה הדוב? הוא יכול ללמוד אך לרקד, ואף זאת גם רק אחרי שיכבשהו האדם בנחושתים וילמדהו את התורה הדלה הזאת בכוח גדול ובמכות נאמנות (“מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדב”, עמ' 13–14)

לעיתים משתלט היצר המדעי על לוין המספר, ואז – בבואו להסביר לקוראיו־מאזיניו סוגיה מדעית או לימודית – מתמשכת “הערת־השוליים” לארכנות יתרה. כשהגיע, למשל, בסיפור “למך ולמך” אל תובל־קין, ראשון הנפחים, עשה אתנחתא בסיפורו ועבר להרצאה מדעית, שקדם לה מבוא קצר:

אבל פה אפסיק את סיפורי רגע ואשימה נא לפניכם, קוראי הקטנים, פשר דבר: למען תדעו ותבינו מה השמחה אשר היתה לעם בראותם בפעם הראשונה את הברזל אשר הראה תובל־קין להם […] (עמ' 18–19)

“רגע מדעי” זה נתמשך על פני שישה עמודים רצופים! אלא שעל ארכנות זו מחפה הלשון העממית, המקילה על הקריאה. אין ספק כמעט, שלוין היה הראשון שהכניס לספרות־הילדים שלנו לשון וסגנון זה, שהוא כמעט סגנון מנדלאי (כפי שמנדלי עצמו הגדירו: “סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו […] שיינתנו על־ידו סיפורים לישראל בעברית”408).

בסגנון עממי־אמנותי זה, ובשאר־רוח בלתי־מצוי, ברא לוין את ההומור הממלא את סיפוריו – הומור שיש בו עליצות ובדיחות־הדעת, ניצוצות סאטירה ושפע המצאות מרנינות; כגון מעמד אנשי הלצון, המקיפים את נוח הבא אל התיבה ומלעיגים עליו:

בוא, בוא, כסיל זקן, אל התיבה! היסגר ושב שם וחכה שם עד אשר ימטיר ה' מבול עלינו וישטפנו. אך הישמר לך פן תמהר לצאת בעוד אנחנו חיים על הארץ, כי אז נטבע אנחנו אותך ברוק שבפינו. (“נח בתיבה”, עמ' 7—8)

או התיאור הטראגי־קומי של נבוכדנאצר־הדוב, הרץ ברחובות ונוהם: “אני נבוכדנאצר!” אך במקום מלים יוצאות מפיו נהמות – “בּוּא! בּוּא! ואין שומע לשונו”. או המעמד הסאטירי־גרוֹטסקי של יקטן וזוגתו, המיטלטלים וסובבים בין בתי ילדיהם, “כי הכלה הצרפתית לא יכלה לסבול את יקטן גם בלי זקן: מה ליקטן חמי בבית הצרפתית כלתו בפאריז? חם כיקטן וכלה כצרפתית איך ישבו יחד?” ללמדך שגם בימי דור־ההפלגה לא שרר שלום בין כלה לבין חמיה…

קןמדיה־של־טעויות משעשעת, המזכירה את הקוֹמדיה השייקספירית על התאומים מסיראקוז (ואולי גם מושפעת ממנה409), רקח לוין בסיפורו המצוין “הדומים” (וארשה, תרס"ז. נדפס תחילה בהמשכים בשבועון ‘עולם קטן’, 1902): מעשה בפרץ וזרח התאומים, הדומים זה לזה כל־כך, עד שאפילו נשיהם וילדיהם טועים בהם; וכשהם מזדמנים יחד אין קץ למבוכה ולתסבוכות הקוֹמיות, שהמספר בודה כיד ההוּמוֹר הטובה עליו. וכדרך קוֹמדיה הראויה לשמה דוברים הגיבורים בלשון עסיסית, והגבירה שופכת קיתון של חרפות על ראשה של השפחה העלובה:

מה הדבר הזה?… בהמה! מדוע לא שאלת אותו זאת? גולם! גוש חומר! היתכן לקחת בנים קטנים צידונה בגלל אשר בכו? את ראית מעשה זר כזה ולא שאלת מאומה?! (עמ' 23–24)

אבל אצל לוין ייתכן להיענות לבקשת ילדים “בגלל אשר בכו”; שכן כמעט בכל סיפוריו נחשפות אהבתו והבנתו של סופר זה לילד ולעולמו. בדומה לשטיינברג, גם בעיניו שלו הילדוּת היא סמל לעולם של תום וטוהרה ושל חיים טבעיים;410 רעיון זה קיבל את ביטויו האמנותי בסיפור האלגוֹרי “העצמות היבשות” [304], ובמיוחד באותו מעמד שבו רואות העצמות – לראשונה בחייהן המחודשים – ילדים משחקים ומתמלאות תמיהה: “מדוע האנשים הקטנים היפים האלה משתובבים ומרקדים בבקעה כגדיים?” למשמע התשובה “ילדים הם, וכילדים הם משחקים”, מוסיפות העצמות לתמוה: “מה זה ילדים?” – והסופר שׂם בפי ההורים מענה לירי תמים זה על מהותה של ילדוּת:

אתם הייתם ילדים רק בחייכם הראשונים, בחיים אשר חייתם בטרם דקרו אויביכם אתכם […] אז, בימים ההם, זכרתם ימי טובה, ימי ילדותכם, אשר פרחתם כציץ רטוב לפני שמש, כי בדמות ילדים רכים רעננים קרא אז ה' אתכם לחיות בארץ ביום היבראכם, וכצמח השדה צמחתם ותגדלו מעט מעט עד אשר הייתם לאנשים. (עמ' 22—23).

במהרה מתחוור לקורא, כי העצמות היבשות מסמלות את העם שיצא בגולה; וכיוון שהעם שרוי בגלות, “על כן אין לכם היות זכרונות־ילדות, ימי שמחה ושעשועים, כי אם רק זכרונות נשיכות כלבים ומכות מקלות”. אך מקץ אלפיים וארבע־מאות שנות־תרדמה זכו העצמות היבשות לילדות שנייה: הן נולדו מחדש בארץ־ישראל, בכפר נוה־שלום העטור “מטעי כרמים סבוכים עבותים”, ובו “יהמו ישוקו לפנות־ערב המון ילדים משחקים”.

כך הצטרף לוין אל ראשוני הסופרים, שיצירותיהם עוררו בלב הקורא את הגעגועים לציון; אך דומה שהוא היה ראשון שכיוון את סיפורו ה“ציוני” אל הקוראים הקטנים, בני השמונה והעשר. ובעוד שמאפּוּ עורר את אהבת ציון בהתרפקות רוֹמאנטית על תפארת העבר, ובוקי בן־יגלי כרך את גאולת העם בעבודת־האדמה, ראה לוין בתקופה הפיזית של ישראל בארצו את חידוש ילדותה הטבעית של האומה.

מעשים שהתרחשו בארץ־ישראל המקראית מתוארים גם בסידרת הסיפורים “במוצאי שבת”, [305], שפירסם לוין תחילה בשבועון ‘עולם קטן’ בעשרה המשכים (1904) והוציאם אחר־כך בספר (“תושיה”, וארשה, 1907); ואם כי הם נופלים מסיפוריו הראשונים, עדיין מצויות במרביתם סגולותיו הטובות של המספר העממי. חמשת הסיפורים המקושרים בסיפור־מסגרת, מושמעים על־ידי הנער מיכה, “ראש המספרים לכל עדת הילדים” בעיר יבנה (אולי רמז ליאנובה, עיר מולדתו של לוין411), והוא מספרם לחבריו המתאספים במוצאי שבתות בבית הרב. כבר בפתיחתו של סיפור־המסגרת מפגין לוין את להטי לשונו, בשימו בקשה מחורזת בפי הילדים, הפונים אל חברם “ראש המספרים”: “מיכה מיכה, פתח פיך וספר סיפור יפה מסיפוריך!” ומיכה נענה להם, וגם תשובתו רצופה שעשועי לשון: “אספר. אך הסו! אתה, הלל, אל תתהולל, ואתה שאול, אל תשאל שאלות באמצע הסיפור, כדרכך תמיד”.

גם חמשת הסיפורים, השונים כל־כך זה מזה, מושתתים במידה רבה על הומור לשוני. הראשון שבהם – שְבא שבהם – שְבא וסְבא" – מספר על שני בניה של מלכת שבא, שבאו אל המלך שלמה למען ישפוט למי מהם תהיה הממלכה. ירבעם איש אפרים, המחליף שי“ן בסי”ן, אומר לאורח: “סלום עליכם, מלך סבא השָׁמח!” ובן שבא הנעלב משיב לו בגערה: “ירבעם איס אפרים מדוע אתה מדבר אלי ס־ס־ס, להתל בי? הגם כל אנסי אפרים סִבטך ככה יהתלו באנסים?” שיאו של הסיפור השני – “עולי רגלים”, המספר הרפתקאות ילדים שעלו לירושלים – הוא החיפוש אחר האח הקטן שאבד בתוך המון העם; וגם פרשה זו מתובלת באי־הבנה ובשעשוע מילולי: הילד האובד נמצא על־ידי שני ידידים – שמר החמתי ושמריה הרקתי, אך שמר סבר כי הוא מבני שמריה, ואילו שמריה סבר כי הוא מבני שמר, והשמחה גדולה, עד שבא האצטגנין שלומיאל ופתר את התעלומה. שלושת הסיפורים האחרונים בקובץ – “שני הקוביוסטוסים” ששיחקו בקוביה ביום הכיפורים, “עשרים וארבעה בנים” שהתענו תחת ידה של אם חורגת, ו“בניה החולם” שלא למד מלאכה – לוקים במגמתיות, והם מן הקלושים שבסיפורי לוין; רק רעננות סגנונם מחפה במשהו על רדידותם.

כשהיגר לוין בשנת 1906 לאמריקה המתועשת נתעוררה בו ביתר שאת זיקתו לסוגיות מדעיות, ואז התחיל לפרסם בעיתוני־הילדים הניו־יורקיים סיפורי מדע בדיוני, שזיכוהו בתואר “מעין ז’ול ורן עברי” (פרסקי, תרצ"ה, גיל' ד): בכרך א של הירחון ‘עדן’ (תרפ"ה) נדפס סיפורו הגדול “יוחנן בעל כנפים”, שעורר את התפעלותו של טשרניחובסקי;412 ובשנת־חייו האחרונה פירסם ב’הדואר לנוער' (ניו־יורק, כסלו תרצ"ד) את סיפורו ה"וֶרני״ “אדם של זכוכית” – מעשה ברואה־ואינו־נראה – שפרקיו האחרונים נדפסו אחרי מותו. אגדותיו ראו אור בכל עיתוני־הילדים העבריים שיצאו בארצות־הברית (‘שחרות’, ‘אביב’, ‘עדן’, ‘יהודה הצעיר’, ‘בן הדור’, ‘הדואר לנוער’) – מהן שסיפר תחילה לתלמידים ורשם אחר־כך בכתב־פנינים יפהפה, ומהן שהוסיפו להידפס גם לאחר פטירתו. קובץ סיפוריו היידי ‘מיין זיידענס מעשהלאך’ (מעשיות זקני) נותר בכתובים.

זאת ועוד: סופר עתיר־דמיון זה, שסיפר לילדים על עולמות מופלאים שאין בהם מוקדם ומאוחר, למד וחקר כל חייו הארוכים את המופלא שבעולם; הוא כתב על “תכונת יצירת האדם” ועל “השארת הנפש”, תר אחרי הגבול שבין “ודאיות וספקות”, ואת מחקריו אלה ריכז בספרו הגדול ‘תעודת השתלמות האנושות’.413 כן פירסם מאמרים נגד התפיסה הגלותית של היהדות וחגיה.414 אבל מקומו העיקרי של לוין שמור לו בכותל־המזרח של ספרות־הילדים העברית; שכן הוא היה אצלנו ראשון – ויחיד כמעט – שהפך את האנאכרוֹניזם העממי לדרך־ביטוי אמנותית; ראשון שראה את ההומור כמושכל ראשון בכתיבה לילדים; ראשון שכתב לילדים בלשון טבעית ויומיומית. וכמעט בכל מה שכתב ניכרים טוב־טעם ושאר־רוח, מיזוג של בינה יהודית, תמימות ילדותית ולעיתים גם שנינות אנדרסנית.415 ויפה כתבו עליו מי שהיו קוראיו בצעירותם ועורכיו בבגרותם. “יחד עם המחבר המכשף נדדתי גם אני אל כל אשר הוליכני”, כתב דניאל פרסקי, “בדמיונו העז ובאופן כשרונו לספר ולהסביר בחזרות שונות, מעשה מורה וחבר נבון, מיני מאורעות וכרכורי שובבים […] לקח את לבי לאהבה אותו מאז ועד עתה” (פרסקי, תרצ"ה, גיל' ד). ומנחם ריבולוב, שהביא את לוין אל ‘הדואר לנוער’, כתב עליו: “בימי ילדותנו קראנו את אגדותיו הנחמדות של י”צ לוין ונלך אחריו שבי. מאז ימים רבים עברו […] ושוב נהנינו מסיפוריו ואגדותיו, עם דוק ההזיה הדק שלהם וחוטי הרקמה הענוגים של חלומות אשר היו ואשר יהיו". ריבולוב ראה בו “כעין גילוי הארמוני של סב ונכד, של זקן וצעיר. היה בנפשו ובעצם ישותו משהו ראשוני ויסודי, שרק משוררי אמת וילדי תום נושאים בחייהם ויודעים את סודו” (ריבולוב, תרצ"ה).

4. ישראל בנימין לבנר

אם היה י“צ לוין, מחבר ‘ידיד הילדים’, בעל מלאכה אחת בספרות־הילדים, היה עמיתו י”ב לבנר, בעל "רע הילדים', אדם של מלאכות רבות; ואם נטל לוין שברי אגדות קדומות והרחיבם לסיפורים שהם בבחינת מעשה־יצירה, אסף לבנר את ‘כל אגדות ישראל’ וכתבן מחדש.

ישראל בנימין לבנר (טרודילובובקה [פלך יקטרינוֹסלאב], אב תרכ“ב-לוגאנסק, כסלו תרע”ז/1916), שכבר בגיל 23 ניהל בית־ספר יהודי במחוז־הולדתו, חי כל ימיו בעולם הילדים. הוא לימד והוציא ספרי־לימוד, חיבר סיפורים ואגדות, תירגם עשרות סיפורים ומעשיות, ערך שבועונים לילדים וראה עצמו “עורך מוֹסר נפש”. שכן “את עולם הילדים אהב אהבה עזה”, כפי שהעיד עליו זלמן שניאור, שעבד במחיצתו בוילנה, “וכל אשר כתב ועשה בשבילם בספריו כמו בשבועונו הווילנאי, באהבה אבהית עשה, ושחקה אבהית לא משה משפתיו” (שניאור, תשי"ג: 324).

זמן־מה לאחר שהמקראה שלו ‘רֵע הילדים’ התחילה מתפשטת ועושה לו שֵׁם (ראה לעיל, פרק ב, סעיף 2), התקרב לבנר לאגודת “בני משה” ולמו“לים שלה, רבניצקי ובן־אביגדור. י”ח רבניצקי בחר ארבע מאגדותיו והוציאן בשתי חוברות בביבליותיקה שלו “עולם קטן” (אודסה, תרנ“ה-תרנ”ו), כשהן מודפסות בניקיון ובטוב־טעם. וכשייסד בן־אביגדור את הוצאת “תושיה” סיפח אליו את לבנר ועשאו אחד מעמודי־התווך של הבּיבּליוֹתיקות לילדים ולנוער. אז נתגלה האיש בשקדנותו ובהספקו המפליאים: תוך שנים מעטות (1896—1903) הדפיס עשרות סיפורים ואגדות – מקור, תרגום ועיבוד – ובו בזמן שקד גם על מפעלו המוֹנוּמנטאלי: כינוס “כל אגדות ישראל, מן בריאת העולם עד העת החדשה, ערוכות על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים” (ככתוב בשער הספר). בחמשת חלקי הספר, שיצאו תחילה במאה חוברות מנוקדות בביבליותיקה “לילדים” (תרנ“ח-תר”ס), כלל לבנר 1300 אגדות, שאסף ממקורות קדומים ומאוחרים, ערך אותן בסדר כרונולוגי החל בבריאת העולם ועד ימי ר' אליעזר וכתבן מחדש בסגנון מקראי סיפורי. (ראה על הספר להלן, פרק ה, סעיף 3.)

בן־אביגדור הכיר בכושר־העבודה הבלתי־שכיח של סופרו וגם גמל לו על כך: כשנעשה בעל הוצאת “תושיה” שותף במערכת ‘הזמן’ הוילנאי, מינה את לבנר לעורך שבועון־הילדים ‘החיים והטבע’ [473], שיצא ליד העיתון היומי. ‘החיים והטבע’ הופיע במועדו, ובהידור יחסי, אך לא הוציא את שנתו (אדר א תרס“ה – טבת תרס”ו). אבל “חיידק” עיתונות־הילדים דבק בו, בלבנר, ולא הירפה; וכשנתמנה בסתיו תרס"ז (1906) לכהונת רב ממשלתי בלוגאנסק (דרום־רוסיה) ייסד בעיר זו, המנותקת ממרכזי התרבות העברית, שבועון בשם ‘הפרחים’ [478], וערך אותו במסירות רבה במשך שש שנים תמימות. בשנת חייו האחרונה כינס את סיפוריו ואגדותיו כדי להוציאם מחדש; אך רק לאחר מותו ייסדו האחים בלטניצקי מאודסה “ביבליוֹתיקה חדשה לילדים”, במטרה לפרסם יצירות מעזבונו העשיר של לבנר. תריסר חוברות הופיעו ב־1918, תוך הבטחה כי “בקרוב יצאו לאור עוד מאה סיפורים ואגדות”; אך בשל מלחמת־האזרחים וחילופי השלטון ברוסיה נקטע מפעל זה בראשיתו.

“איש היה בארץ־הפלאות, אנוש שמו; והיה האיש ההוא תם וישר וחסיד בכל מעשיו, ויעבוד בכל לבו את אדוניו אבי־עד ימים רבים”. בשורות אלה – שהן, כמובן, ואריאציה על פתיחתו של ספר איוב – נפתח סיפורו המודפס הראשון של לבנר, “ארץ הפלאות” ([316]; הוצאת “עולם קטן”, אודסה, 1895). בסיפור קצר ומגובש זה, שהוא עיבוד מורחב של האגדה המדרשית הידועה על המלך לשנה,416 אפשר לראות סנונית המבשרת את דרכו העתידה של לבנר בספרות־הילדים: כל הסיפורים הקצרים שכתב ועיבד מאז מושתתים על ערכים מחנכים, המרוממים את הטוב, היפה והנאצל שבטבע האדם; עלילתם מינורית ולשונם המעוגנת במקרא פיוטית משהו ומנופה להפליא.

כך, למשל, סיפר על רוכל בבלואים מן העיר פּראג, שניצח את מעלילי הדם בזכות בטחונו באלוהים (“ישועת ה'” [316]); או על שלושה אחים שיצאו לבקש את “היפה באבנים”, עד שגילו כי האבן היקרה ביותר היא זו שנוצרה מדמעתו של עני שזכה במעשה חסד, “כי טובה דמעה אחת כזאת מריבוא רבבות נופך ספיר, יהלום וברקת” (“הברקת”; [325]). מוטיב דומה מצוי בסיפור הסנטימנטאלי “שבבים” [339]: מעשה בשני ילדים עניים וישרי־לב הנותנים את השבבים שקוששו לנער אביון כדי להקל על אמו החולה. בסיפור קצר זה הצליח לבנר לתאר את לבטיו של ילד, המבקש ליהנות בעצמו, אך חש גם חובה לעזור לזולתו.

ילדי עוני, הנאלצים לותר על תענוגם הדל, הם גם גיבורי הסיפור הנוגע ללב “שיחת שני שברי זכוכית” ([335]; וארשה, 1903): מעשה ביתומים הנדחקים אל החלון בציפייה לאמם ושוברים את השמשה; כשרואה האם את השמשה השבורה היא מחליטה להחזיר את החרובים שהביאה לילדיה, כדי שתוכל לשלם בעד תיקון החלון. הילדים מתחננים בדמעות: “בבית לא קר מאד, אנחנו נתכסה היטב ויחם לנו בשכבנו ואת החלון נסתום בנייר” – אך האם הדואגת לשלום ילדיה נוטלת את החרובים, ואת קטון־הילדים היא מפייסת “בתריסר כפתורים נוצצים אשר הוציאה מסלה”.

מוטיבים דומים – העוני המזכך, מתן בסתר, גמילת חסד, מעשים של גודל־לב – חוזרים ומופיעים בכמה מסיפוריו האחרים של לבנר (“אושר ועוני” [325], “חסד וצדקה” [336], “האגס” [340], ועוד); ואל אלה ראוי להוסיף את “חנניה” (אודסה, תרע"ח. נדפס אחרי מותו) – עימות בין נער ירושלמי והמון נרגז. מכל הסיפורים הללו עולה קולו של לבנר המחנך, המעלה על נס את המידות התרומיות שביהדוּת ומבקש להקנות לקוראיו הצעירים ערכי־מוסר נעלים. ואם מופיעה בהם לעיתים רגשנות במקום רגש, מחפות על מגרעת זו העלילה המאופקת והשפה המלוטשת; ואמנם, בדין ציינה הביקורת כי “הסיפורים האלה מלאים רוך ונועם, תומת ישרים וענוַת צדק […] גם שפתם צחה ונעימה, וביחוד קלה היא למקרא וזה העיקר” (ברמן, 1896: 1053).417

המעולה בכל סיפוריו המקוריים של לבנר הוא, בעיני, “צחוק שפתים” [334]. סיפור זה, המזכיר במיבנהו ובאווירתו את “שלוש מתנות” לי"ל פרץ, מתאר בסגנון פיוטי את מסעיו של מלאך, שירד ארצה כדי להביא למרום “צחוק נעים משפתי אחד הילדים התמימים וטובים”; שכן “צחוק אהבה וגיל” זה עשוי להניא את הבורא מכוונתו להעניש את בני־האדם. בנדודיו ראה המלאך צחוקים שונים על שפתי הילדים – מצחוק של נער הבטל מלימודים ועד צחוק של שמחה לאיד; “והכרוב הסב את עיניו המלאות דמעה מקהל הילדים האלה”. עד שלבסוף נמצא הצחוק המיוחל, והוא צחוקו של נער חולה, שחייך לקראת ידידו שויתר על טיול ובא לבקרו ולשמח את ליבו בסיפורים:

ודמעה של שמחה נראתה בעיני שלמה [החולה]. ואברהם הרגיש את אשר ירגיש שלמה בלבבו ואת התודה הגדולה אשר שלמה אומר להביע לו – וירא צחוק על שפתיו.

וירא הכרוב את הצחוק הזה ויחמדהו ויקחהו אליו, ויעף השמימה. (עמ' 27)

סיפור מעולה זה, על סמליותו הברורה וחיבתו לעולם־הילדות, סגנונו תואם להפליא את אווירתו האגדית ומיבנהו מושלם כמעט.

בסיפורים אלה נתגלה עיקר כוחו היוצר של לבנר; שכן, חרף מגמתיותם הברורה, הוא ביטא בהם בכנות את השקפת־עולמו המוּסרנית. לכן נכשל כשניסה את כוחו בחיבור סיפורים שמגמתם שונה, כגון הסיפור הציוני – מן הראשונים בסוגו – “פסת נייר” ([332]; קראקא, תרס"ג),418 שנכתב כנראה על־פי הזמנה.419 סיפור חסר־עלילה זה הוא מוֹנוֹלוֹג נמלץ של “אחד הנודדים ברומניה” רשום על קרע־נייר, שקופלו בו כל סבלות העם הגולה, ועל הלקח שהוציא, “כי את אשר לא יכלו עשות אלפי נחלי דמעות יעשה רצון כביר ונמרץ” לגאולה. מאידך, “פסת נייר” הוא אחד מספרי הילדים האסתטיים ביותר שיצאו באותה תקופה. יוסף חזנוביץ' חובב הספרים, שטיפל בהדפסתו, הוכיח הקפדה וטוב־טעם בבחירת האות המנוקדת הנאה והנייר המשובח ובתיכנון הגראפי: ציור, הדפסה כחולה, מסגרת צבעונית המקיפה את העמודים. הספר לילדים התחיל להיות גם מוצר אסתטי.

לבנר הכיר, כנראה, במיגבלות כושרו היוצר,420 ועל כן הירבה כל־כך לעסוק בתרגום ובעיבוד. הוא היה אחד המתרגמים הראשונים והפורים בספרות־הילדים, שעיבד ותירגם בזה אחר זה עשרות סיפורים, אגדות ורומאנים לבני־הנעורים. הוא חנך את הביבליותיקה “לנערים” של “תושיה” בספרו ‘מלחמת אחים’ [327], שבו קיצר עד לרבע את הרוֹמאן ‘שנת ה־93’ לויקטור הוגו בתרגומו הרוסי – וקומם במעשהו זה את רבניצקי, שהתריע על שסיפור־מופת זה “יצא מתחת ידי מקצרו מעוך וכתות” (תרנ"ז:558 וראה גם עמ' 236 לעיל). מוצלח הרבה יותר, אם כי מקוצר לכדי מחצית, היה תרגומו הבא של לבנר, ‘המוהיקני האחרון’ לג’יימס פנימוֹר קוּפּר [328], שבאמצעותו עשה הנער העברי היכרות ראשונה עם ספרות-ההרפתקאה ה“אינדיאנית”. על אף הסגנון המקראי, שלבנר דבק בו בכל אשר כתב, תרגומו רהוט וקריא. כך, למשל, תורגם קטע־השיא המרתק של הרומאן – מותו של המוהיקני האחרון במאמציו להציל את בת־חסותו הלבנה:

רגע אחד נרעש מגוּאַ בראותו את אונקאס לפניו; אולם עד מהרה תקע את שַׂכּינו בחזהו וישמיע קול צחוק מרגיז לב ונפש! – ואונקאס התנשא כנמר מעל הארץ ויתנפל על רוצח נפש קורא ויפילהו ארצה; ואחר התחזק שנית ויכון להתנפל על מגוא. אולם איש־הדמים הזה מיהר ויזנק אל העלם הגווע ויבא את שכינו שלוש פעמים בלבו. ובנפול אונקאס ארצה לרגלי רוצח נפשו ויבט עליו בשאט נפש ובבוז ובמשטמה עזה – וימת. (עמ' 164)

רגע אחד נרעש מגוּאַ בראותו את אונקאס לפניו; אולם עד מהרה תקע את שַׂכּינו בחזהו וישמיע קול צחוק מרגיז לב ונפש! – ואונקאס התנשא כנמר מעל הארץ ויתנפל על רוצח נפש קורא ויפילהו ארצה; ואחר התחזק שנית ויכון להתנפל על מגוא. אולם איש־הדמים הזה מיהר ויזנק אל העלם הגווע ויבא את שכינו שלוש פעמים בלבו. ובנפול אונקאס ארצה לרגלי רוצח נפשו ויבט עליו בשאט נפש ובבוז ובמשטמה עזה –וימת. (עמ' 164)

השוואת קטע זה אל המקור – תוך מוּדעוּת למיגבלות של הרקת ספרות־הרפתקה מוֹדרנית לעברית של שלהי המאה ה־יט – תוכיח, כי לבנר הצליח למצוא פתרונות סבירים ברוב המקומות. הפעם נאלץ גם רבניצקי לשבח את לשון התרגום, ש“אין בה תערובת מליצות רמות ונשגבות מאוצרות הנביאים, אף לא בליל מלים ומבטאים מחודשים מבית־חרושת המרחיבים”, ואף לא שגיאות לשוניות, “ולא בכל ספר עברי מתרחש נס כזה, כידוע” (רבניצקי, תרנ"ז: 558).

תרגומו הבא היה אף הוא מן הספרות האמריקנית, אלא שנושא הסיפור – סבלם של ילדי עוני – היה קרוב יותר לליבו של לבנר: "האח העִור, או מאפלה לאורה, על־פי־גרן‘421 [329], רומאן סנטימנטאלי על שני אחים כורים, שהצעיר בהם התעוור והבכור מחפש דרכים להשיב לו את מאור־עיניו. באותה שנה עיבד לבנר גם את סיפורו הרוֹבינזוֹני של כריסטוֹף פון שמיד "מיגון לשמחה’ [330]422 – קורותיו של נער בעל תושייה, שניצל מספינה טרופה וחי על אי שומם.

נוסף על אלה עסק הרבה בעל ‘כל אגדות ישראל’ גם בתרגומן ועיבודן של אגדות זרות, שיצאו כולן בביבליותיקה לילדים של “תושיה”: אגדות מזרחיות (‘רחוב הזהב’ [320], ‘המנדרין והבגדיחן’ [331], מאגדות וילהלם האוף הגרמני (‘הכליף והחסידה’ [323]) וגוסטאפסון השבדי (‘הרועה ובת־המלך’ [318], ‘פרחי ששון’ [319]), אגדות יהודיות (‘הרמב"ם והעלם האלם’, ‘גמול ישרים’ [322]) ועוד הרבה (ראה בנספח). מתרגום מסורות הסטוריות (‘פרעה מלך מצרים’, מאת ד’ספירל [324]) עבר לבנר לעיבוד סיפורים היסטוריים, אם מן העבר הרחוק – ‘בר־כוכבא’ על־פי מאיר להמן423 – או העבר הקרוב: ‘מסעות באויר’, קורותיהם של חלוצי הטיסה בכדורים פורחים, על־פי פונוטוב וטיסנדיה [338].424 בסיפוריו אלה העלה על נס את רוח־האדם הפורצת מסוגרה, גוברת על מכשולים ושואפת לחולל גדולות: “הרוח הזאת, שכבר המציאה את הטלפון והטלגרף ואת מכונות הקיטור והאלקטריה, העובדת עבודות גדולות ונפלאות – הרוח הזאת עמלה למצוא את מכונת המעופה, שתשמש לאדם שימוש שלם ולא תכשילהו בדרכו”.

רוח־האדם, שלבנר רומם כל־כך ביצירותיו, היתה גם הכוח המניע את כושר־ההתמדה הבלתי־מצוי שלו; שכן, בעבודתו רבת־הפנים־והשנים ראה ייעוד נעלה – “להרגיל את קטנינו לקריאת ספרים עברים ולטעת בלבם את החשק והשאיפה לעיין בספרים ועתונים” (שניידר, תרפ"ד: 743). אפשר לומר בלא היסוס, שלבנר הצליח לממש את ייעודו במידה שרק מעטים בדורו זכו לה; שכן עשרות הספרים שעיבד, תירגם וכתב – החל במקראתו הקטנה ‘רע הילדים’ וכלה בסיפוריו שיצאו לאחר מותו, ובעיקר ‘כל אגדות ישראל’ רב המוניטין והתפוצה – נפוצו ברוב קהילות ישראל, נתחבבו על רבבות ילדים ובני־נוער וסייעו במידה שקשה לתאר היום לגידולו של דור־הקוראים, שהכל ציפו לו כל־כך. שהרי כך מספר לנו זלמן שניאור בקטע זיכרון מימי ילדותו:

אני וחברי הקטנים, בימי ילדותנו, רצנו תמיד אחרי שיעורי בית־הספר אל מוכר־הספרים בעירנו, כדי לרכוש מדי שבוע־שבועיים מחברת חדשה, קטנה ככף־איש, עם אגדות לבנר, אשר שאב בהתמדה גדולה מן התלמוד והמדרשים, העתיקן לעברית בלשון תנ"ך נקיה, וגם הוסיף נופך משלו. (שניאור, תשי"ג: 323)

גם בשנות “גלותו” בלוגאנסק המתבוללת מילאה ספרות־הילדים את עולמו של לבנר: הוא תיכנן להוציא סידרה של ספרי מדע ועיון לנוער,425 וערך שבועון לנערים בשפה הרוסית בשם Yuni Izrail, ([‘ישראל הצעיר’], 1906) ונאבק בגבורה ממש על קיום שבועונו ‘הפרחים’, שיצא למרות אינסוף המכשולים במשך שש שנים רצופות. תעודה מפעימה שהשאיר אחריו – גלויה לידידו, סופר־הילדים אברהם שוער מיום 31.1.1912 – מגלה טפח ממסירותו המופלאה לספרות־הילדים, מסירות שהודרכה על־ידי “רוח־האדם” שפיעמה בו:

לזכרון מעורך מוסר־נפש כמוני, שהפסיד את כספו בהוצאת ‘הפרחים’ ואיבד את מאור־עיניו והחליש את כוחו, ועדיין לא ינוח ולא ישקוט ושנתו נגזלת מעיניו אם עתונו פוגש איזה מעצור בדרכו. (גנזים, מס' 2144/9)

רוב יצירותיו של לבנר נשכחו היום, כדרכן של יצירות ספרותיות שנתיישנו, אבל כמה מספריו מוסיפים עדיין להידפס במהדורות חדשות או מצולמות; ולא רק ‘כל אגדות ישראל’, שהיה ליצירה קלאסית, 426 אלא גם המקראה ‘רֵע הילדים’ (מהדורה מצולמת: ירושלים, 1967) ועיבודו ל’עין יעקב' (“בו באו מיטב האגדות שבספר ‘עין יעקב’ הגדול עם פירוש קצר ומספיק”; וארשה, תרס“ט. מהדורה מאוחרת: ירושלים, תשכ”ד). עשרות הספרים שכתב ותירגם, מאות האגדות שאסף ועיבד, והעיתונים שערך בטוב־טעם, היו חומר־קריאה משובח שהילדים חיכו לו – “ובזה פתח לפניהם את שער האור” (שניידר, תרפ"ד: 744).

  1. אהרן לוּבּוֹשיצקי: ניצניה של שירת ילדים עברית

“יינתן נא ספר שירים ליריים ביד בני־הנעורים”, תבע פרישמן בשנת 1896 (במבוא לתרגומו ל’הגדות וספורים' מאת אנדרסן). “רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבנינו ולבנותינו איזה טל־תחיה, איזה רך ועדן”. תביעה־משאלה זו, שהשמיע נושא דגל־האסתטיקה בדור־התחייה, אקטוּאלית בכל זמן ומקום; ובכל־זאת, עד לפרק זה בעבודה לא נזכר אף קובץ אחד של ליריקה לילדים. והטעם לכך ברור: עד לשלהי המאה התשע־עשרה לא הופיע אף ספר־שירה אחד לבני־הנעורים. שירי־הילדים העבריים הראשונים – של י“ל בן־זאב (בראשית תקופת ההשכלה הוינאית) ושל אהרן רוזנפלד (בסוף תקופת ההשכלה המזרח־אירופית) – היו ברובם תרגומים ועיבודים ונדפסו במקראות לצורך לימוד ושינון. גם שירי־המשחק העבריים המקוריים הראשונים שחיבר זאב יעבץ נבלעו במקראות ירושלמיות של ‘טל ילדות’ ו’המוריה' (ראה להלן, פרק ו, סעיף 4). ואילו “אבירי השירה” בדור ההשכלה – מאד”ם הכהן ועד יל“ג – שרו בעיקר על גורל האומה, מבלי שיעלה על דעתם לכוון, ולו פעם אחת, את עטם לילד העברי.427 בהרהור ראשון מעוררת עובדה זו פליאה, שהרי חרוזים ושאר דברי פיוט הם מן היצירות הראשונות שהילד שומע וקולט בשחר־ילדותו. גם ילדי ישראל שמעו תמיד שירי־ערש ופיוטי תפילה, ובאוצר שירי־העם מצויים חרוזים שחיברו ילדי ה”חדר" בהזדמנויות שונות.428 אבל לאחר מחשבה חוזרת מתבהרות הסיבות האובייקטיביות להעדרם של שירי משוררים עבריים לילדים. ליריקה עברית לילדים היתה אז עדיין בבחינת יצירה־בטרם זמנה; שכן הן הקוראים והן הסופרים חסרים היו (כלשון סופרי אותו דור) את תום הילדות, שהוא המקור לשירת־ילדים הראויה לשמה. והיטיב לבטא זאת ביאליק, בדבריו על “דברי ספרות ואמנות לקטנים”:

יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאיננה לשון־האם ממש – דבר כזה תלוי יותר ב“מזל”, כמעט “ברחמי שמים”. במקום הטבעיות הגמורה, זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו, צריכה לבוא האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין. (ביאליק, תרפ"ג)

אין תימה אפוא, שקבצים ראשונים של שירי־ילדים עבריים התחילו מופיעים רק בשנת 1898. היו אלה, ברובם, חרוזי בוסר בינוניים, וגם הביקורת לא האירה להם פנים. אך אותן טו החוברות של ‘למען אחי הקטנים’ מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי היו קובצי השירה הראשונים לילד העברי. הם נפוצו הרבה בזכות ראשוניותם, חרוזיהם הפשוטים ולשונם הקלה, ובהם נפתחת ההיסטוֹריה של שירת־הילדים העברית.

אהרן לוּבּוֹשיצקי429 (רוז’ינוי [פלך גרודנו], אב תרל“ד/1874 – טרבלינקה, אב תש”ב/1942) ספג מילדותו, בבית אביו שהיה מ“בני ציון”, חינוך עברי ולאומי. בגיל חמש־עשרה התחיל מפרסם את מאמריו ושיריו הראשונים בכתבי־עת עבריים, ובשנה העשרים לחייו הוציא את קובץ שיריו הראשון (‘פצעי נֹער’; וארשה, תרנ"ד). תוך כדי עיסוקו בהוראה (בסמולנסק, בריסק, לוֹדז וּואַרשה, שם ניהל את בית־הספר “העברי”) הקדיש את שעות־הפנאי שלו לספרות. הוא היה מן המשתתפים הבולטים בבּיבּליותיקות לבני־הנעורים של “תושיה”, שבהן נדפסו סיפוריו, תרגומיו הרבים, וכמובן – קבציו ‘למען אחי הקטנים’. ב־1907 נאסר על־ידי משטרת הצאר, אך שוחרר במהרה.430 במלחמת־העולם הראשונה נדד ברחבי רוסיה, ולאחר שובו לוארשה השתתף בייסוד הוצאות־הספרים “אביב” ו“ברקאי”, שבהן הוציא שורה של ספרי־לימוד. שנים אחדות ערך את עיתוני הילדים ‘הכוכב, ירחון [אחר־כך שבועון] ספרותי מדעי לבני הנעורים’ (1923—1929, בהפסקות) ו’בן כוכב' (1925—1927). עם נפילת פוֹלין בידי הנאצים הועבר לגטו וארשה, שם הוסיף לעסוק בפעילות תרבותית, עד שנשלח אל מחנה־המוות בטרבלינקה.

לְכָל אֶחָי הַקְּטַנִּים,

הַלּוֹמְדִים בִּשְׁקִידָה לִקְחֵיהֶם;

הַחַיִּים עוֹד שׁוֹקְטִים, שַׁאֲנַנִּים

וּשְׁלֵוִים בִּמְעוֹנוֹת הוֹרֵיהֶם,

לְמַזְכֶּרֶת, אַהֲבַת עוֹלָמִים

אֶת סִפְרִי הֶחָדָשׁ אַקְדִּישָׁה.

ב“במנחת־זכרון” זו, שנכתבה “בירח מרחשון התרנ”ט", נפתחה החוברת הראשונה של ‘למען אחי הקטנים’, המכילה תשעה שירים – שליש מהם מקוריים ויתרם מתורגמים (מרוסית, פולנית וגרמנית). 14 החוברות הבאות מכילות אף הן, זה לצד זה, שירים מקוריים ומתורגמים, וכן מעשיות ארוכות בחרוזים. אחר־כך נכרכו כל החוברות לספר אחד בשם ‘למען אחי הקטנים’, שיצא בשני פוֹרמאטים, קטן וגדול, ובמהדורות אחדות (מהדורה ד[?]; וארשה, תרע"ב).

מיגוון של נושאים מביא המשורר אל “אחיו הקטנים”: תיאורי טבע וחוויות־ילדות, שירים ציוניים ושיחות מוסרניות, משלים קצרים ואגדות פיוטיות. בשירים רבים ניתן למצוא יכולת טכנית לבטא רעיונות במיקצב נאה ובחריזה פשוטה ומוּסיקלית. לעיתים מפתיע אותנו המשורר בדימוי מקורי, בציור בלתי־שגרתי או ברגישות אמינה; אך קריאה רצופה במכלול שירי־הילדים של לובושיצקי תגלה שלל כוונות טובות, שאינן מצליחות להתעלות מעל הבינוניות השלטת.

פשטות נאיבית וחסרת יומרות מציינת את השירים הליריים שבקובץ, שבהם מבקש המשורר לתאר את העולם כפי שהוא נראה בעיניו התמימות של ילד: לאחר החורף מקדם הילד־המשורר את פניו של "אָבִיב חָדָשׁ, אָבִיב נָעִים, / פָּנָיו יַצְהִיל לָנוּ, (“שיר־אביב”); בבוא הקיץ מלהטת השמש,

“אָז בְּאַנְחוֹת־תַּאֲנִיָּה יוֹרִידוּ / רָאשֵׁיהֶם הַשִׂיחִים הַדַּקִּים”

(“בבציר”).

עם רדת הלילה יורדת דממה על העולם,

"שַׁלְוַת־הַשְׁקֵט עַל הָאָרֶץ, / שַׁלְוַת־הַשְׁקֵט בִּשְׁמֵי־טֹהַר

(“בליל”);

והילד המתפעם ממראות עיניו מביע את חיבתו לטבע בשיר פשוט ותמים:

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַפְּרָחִים אֲנִי אוֹהֵב הַצִּפֳרִים,

שָׁם עַל עֵין־הַמַּיִם; מֶתֶק זְמִירוֹתֵיהֶן;

אֲנִי אוֹהֵב צֵל־הַיַּעַר, אֲנִי אוֹהֵב הַשִּׁבֳּלִים,

כּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. מֶגֶד תְּבוּאוֹתֵיהֶן. (“שירת הילד”)

בשיריו המוּסרניים מטיף המשורר ל“אחיו הקטנים” לשקוד על לימודיהם, כי

"אִם אַךְ תִּהְיוּ מַקְשִׁיבִים, / חָרוּצִים, הֲגוּנִים

וּתְמִימִים – / וּתְשַׂמְּחוּ מוֹרֵיכֶם הַחֲבִיבִים / וּתְעַנְּגוּ הוֹרֵיכֶם הַנְּעִימִים"

(“מנחת זכרון”).

שירי־מוסר אלה הם בבחינת מַעבר טבעי אל שירי הלאום; ואכן, לוּבּוֹשיצקי היה המשורר הראשון, שחיבר עוד בשלהי המאה הקודמת שירי ציון הספוגים גאווה לאומית בשביל תלמידי “החדר המתוקן”. בשירו הידוע ביותר בזמנו, “שיר־ערש”, שהולחן והיה לזמר־עם431 מספרת האם לבנה הקטן

“כִּי יוֹם יָבוֹא וְשָׁבוּ כֻּלָּם / לִהְיוֹת עוֹד עָם עַז”,

ואז יעלו הכל

“אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה, / שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשָּׁם”.

בבוא יום־הגאולה יושר

“שִׁיר צִבְאוֹת הַיְהוּדִים”

המנצחים את אויביהם; ובשוב העם לארצו

“שֵׁנִית יִשָּׁמַע קוֹל שִׁירַת הָאִכָּר / הַמְפַתֵּחַ וּמְשַׂדֵּד אַדְמָתוֹ”

(“נחמו נחמו עמי”).

אך המשורר אינו שר בשירי ציון שלו רק על העתיד הרחוק. הוא יודע כי הילדים קצרי־הרוח אינם מוצאים סיפוק בתיאורים על “יום יבוא”, ועל כן הוא מעניק להם תיאור אידילי המתרחש בהווה: ילד שט “על פני מי הירדן”:

עַל פְּנֵי מֵי הַיַּרְדֵּן, עַל מֵימָיו הַזַּכִּים

מֵעָצְבִּי בֶּחָלֶד אָנוּחַ;

מִשְׁבָּרָיו בַּהֲמֻלָּה עֲנֻגָּה שָׁם מפַכִּים,

מֵעֵדֶן הָרוֹחַ יָפוּחַ.

ב“שיר הרועה” פונה הנער הרועה אל צאנו:

“שִׁכְבוּ, שִׁכְבוּ, כְּבָשִׂים תְּמִימִים, / שִׁכְבוּ נָא לָנוּחַ”;

והילד ה“דוהר” על סוסתו הדמיונית מכוון אותה לציון:

מַהֲרִי, דַּהֲרִי סוּסָתִי הַנָּאָה

אֶל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נִּסָּעָה.

שָׁם תִּפְרַח שׁוֹשַׁנָּה וְאֶשְׁכּוֹלוֹת־עֲנָבִים

יְמַּלְּאוּ דַּם־עֵנָב הַיְּקָבִים. (“מיכאל וסוסתו”)

מן הדוגמאות שהובאו לעיל ניתן להיווכח, כי הציורים הפיוטיים והדימויים בשירי לוּבּוֹשיצקי פשוטים, נקיים ממליציוּת ובעלי חן מסוּים. אבל פה ושם יגלה הקורא בתים שיש בהם ציורים המפתיעים בייחודם. כגון:

“יוֹרִידוּ רָאשֵׁיהֶם הַשִּׂיחִים הַדַּקִים / כְּמוֹ יְבַקְשׁוּ עַל פְּנֵי אֲדָמָה / הַפְּרָחִים הַבָּלִים, הָרַכִּים”

(“בבציר”);

“וּבַפֶּלֶג בֵּין הַגַּלִים / יִשְׂחֶה הַיָּרֵחַ”

("שיר אביב');

“בַּלָּאט תְּפִלָּה זַכָּה / שׁוֹפְכִים דִּשְׁאֵי הַשִּׁבֹּלֶת”

(“על פני מי הירדן”);

או דימוי ציורי חייכני של

“פֵּרוּרֵי שֶׁלֶג עָפִים חִישׁ / כְּנִרְדָּפִים מִמַּזָּל בִּישׁ”

(“חורף”).

כאמור, לוּבּוֹשיצקי הירבה גם לתרם שירים קצרים וארוכים ממשוררי רוסיה, פוֹלין וגרמניה. בין שירי ‘למען אחי הקטנים’ ניתן למצוא את “שושן הערבה” של גתה432, את “שלוות ימים” להיינה, את “הענן האחרון” לפושקין,433 “הציפור השכולה” לז’וּקוֹבסקי, והרבה תרגומים חופשיים בינוניים, שלא צוינו שמות מחבריהם. לעיתים הצליח לובושיצקי להעביר לתרגומיו מחן המקור; בכמה מהם נשמר גם ההומור הילדותי, כגון בזמר־ילדים גרמני עממי זה, שנקרא בתרגום “עצת ילד”:

לוּ צִפּוֹר פּוֹרַחַת הָיִיתִי אַךְ צִפּוֹר פּוֹרַחַת אֵינֶנִּי

אֶל עֲצֵי הַגַּן אָז פָּרַחְתִּי וְלָכֵן אָרוּצָה נָא מְהֵרָה

וּבְעֶזְרַת חַרְטֻמִּי הַקְָטָן וְדֻבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים לִי אֶקְנֶה

דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים לָקַחְתִּי. מֵאֵת הַחֶנְוָנִי בַּאֲגוֹרָה.

החוברות האחרונות של ‘למען אחי הקטנים’ מכילות מעשיות מחורזות ארוכות; ביניהן עיבודים של אגדות־עם – ה“לגנדה” היהודית על הכלי־זמר שניגן בלילות בין חורבות בית־הכנסת (“בליל חורף”), הסיפור האנגלי על העלם שהביא חתול לאי שורץ עכברים (“הסוחר הכילי”), או המעשייה על היפהפייה הנרדמת (“השושנה בין החוחים”).434 מוצלחים למדי הם תרגומי האגדות הפיוטיות “הדייג והדגה” לפּוּשקין [350]435 ו“מחיי השרצים” מאת ואסילי זוּקוֹבסקי, שאם כי איבדו מאיכותם הפיוטית, עדיין נותר בהם צביונם העממי. חוש לשוני מובהק הפגין לוּבּוֹשיצקי בתרגום הפּוֹאֶמה הסאטירית־אלגורית של ז’וּקוֹבסקי, המספרת על פגישתם של מלך־הצפרדעים ומלך־העכברים: את שני השליטים כינה המתרגם “המלך רב־קרקרן, מושל עדת קפצנים” ו“רב לקקן השלישי, ארך־הזנב, המושל בחמש עליות מרווחות”; החתול הוא “רב־טרפון הצפצפן” ומורה העכברים הוא “רבי עכבור החכם המחוכם”. כן שם המתרגם בפי השרצים לשון עממית, שלא איבדה כמעט מרעננותה (“חכם ממך לא פגשתי על האדמה”, או: “אין לי כל סיבה להפיח לך כזבים”). במידה לא פחותה נשתמרה גם רעננותו של שיר־הילדים הפולני על שני השובבים “זרח ותרח” (Pawel I Gawel) וכן של זמר־העם הגרמני של “שלומיאל השוטה”, “המתאווה להיות נגר / אולם כבדה עליו המגרה”.436 לעומת זאת הפסידה הרבה מחינה הקונדסי יצירתו המפורסמת של וילהלם בּוּש ‘מאקס ומוריץ437 בתרגומו של לובושיצקי, שעוברתה על־ידיו ל“שמעון ולוי”. היתה בכך משום העזה לא קטנה לגשת באותם ימים לתרגום יצירה כ’מאקס ומוריץ’ לשפה העברית, שהיתה חסרה עדיין לשון־ילדים טבעית. משום כך לוקים רוב פרקי הספר בכבדות־מה, ורק לעיתים רחוקות ניתן למצוא בו חרוז של חן, כגון קריאת ההתגרות של הפוחחים לעבר החייט גמליאל:

“גַּמְלִי, גַּמְלִי, בּוֹא נָא, בּוֹא!”.

לאחר מכן תירגם לובושיצקי כמניין מעשיות עממיות, שעלילתן סנטימנטאלית־מוסרנית. היפה שבהן היא האגדה האנגלית ‘איש בלי לב’ [349], על האדם חסר־הלב, שהיה תחילה מלך, חכם ועשיר, אך רק לאחר שהפך להיות חוטב־עצים עני והתיידד עם ילדה קטנה “הרגיש כי בחזהו רעד דבר־מה ויבן כי לבו החל לדפוק בו”. כן היה לובושיצקי המתרגם הראשון של סיפורי אדמונדו דה אמיצ’יס האיטלקי (מחבר ‘הלב’) לעברית: הסיפור הדראמאטי ‘הנודד הקטן’ ([353]; במקור: “מן האפּנינים עד האנדים”), על מסעו של הנער מארקו לדרום־אמריקה וחיפושיו אחרי אמו, תורגם בדייקנות, בסגנון קולח ונקי ממליצות, המשוחרר כמעט לחלוטין מחותם הפרוזה המקראית. המתרגם הצליח לשמר את אווירת המתח והציפייה, שניתן לה ביטוי במיקצב הפנימי של המשפטים הקצרים (“והוא הלך הלאה. ועוד הפעם עצים, מטעי־כרם, כרי־דשא; וממעל – הרים גבנונים שראשיהם מגיעים אל תכלת השמים. ארבעה ימים, חמשה – עבר שבוע” [עמ' 43]) – עד השיא הדראמאטי שנחתם בדברי הרופא: “קום־נא, נער נפלא! […] לא אני, כי אם אתה, נער גבור, הצלת את אמך!” (עמ' 58).

לאחר ‘למען אחי הקטנים’ הוציא לובושיצקי שני קבצים נוספים של שירי־ילדים: ‘שיר וזמר’ ([359]; וארשה, תרס"ג, עם תווים וציורים רבים) ו’ילדות, שירי משחק ושירי הטעמה' ([360]; וארשה, תרס"ו). קבצים אלה, שעיקרם שירים מקוריים, מטפלים בפשטות חסרת־יומרות במיגוון הנושאים הרווחים בשירי־ילדים: מראות טבע, חוויות־ילדות, שירי־ערש, הטוב העדיף על הרע וכו'. הילד שמח למראה גינתו:

“שָׁם אֶרְקֹד, אֲפַזֵּז בַּעֲרוּגוֹת הַבְּשָׂמִים”;

משוטט בחיק הטבע:

“פְּרָחִים רַבִּים שָׁם יִפְרָחוּ, / רוּחַ צַח יָפוּחַ”;

שומע את שירת הציפור, המשלחת את גוזלה לעוף למרחקים:

“גַּרְעִינִים תִּמְצָא שָׁם דַּי, / אַךְ לֹא עוֹד תָּשׁוּב אֵלַי”.

ובערב הוא מאזין לשיר־הערש של אמו:

“אֶל אֶרֶץ־מֶרְחַקִּים הַגְּדִיָּה נָסָעָה / וְאַגָּדוֹת נֶחְמָדוֹת לִרְבָבוֹת שָׁמָעָה”.

גם שירים ציוניים אחדים מצויים בקבציו, ושיריו אלה כתובים ב“קצב המארש”:

עוּרִי, צִיּוֹן, מֵאֲבַק הַדּוֹרוֹת, / קוּמִי, הָסִירִי עֻלֵּךְ!

שׁוּרִי, שָׁבִים לָךְ בָּנַיִךְ כֻּלָּם / רוֹמָה לַגְבִּיהַּ דִּגְלֵךְ.

השיר הזה (על פגימותיו הדקדוקיות) כתוב על טוהרת ההברה המלרעית; שכן לובושיצקי הציוני היה מראשוני המשוררים העברים במזרח־אירופה שעברו לכתוב בנגינה “הספרדית”. הוא עשה זאת, בלא ספק, בהשפעת עורכו וידידו ש“ל גרדון, מראשי הוצאת “תושיה” ומעורכי השבועון ‘עולם קטן’, ששהה שלוש שנים (1897—1900) בארץ־ישראל ובשובו לוארשה כתב ודיבר בהברה הספרדית. לוּבּוֹשיצקי היה אפוא גם אחד הראשונים, שהחליפו בשיריהם את הנגינה ה”גלותית" בהברה הארץ־ישראלית:

בֵּין חֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם / אוּד מֻטָּל עָשֵׁן;

בִּזְרוֹעוֹת הָאֵם אֶצְלֵהוּ / יֶלֶד רַךְ יָשֵׁן.

(“האוד”)

הופעתם הרצופה של הקבצים הראשונים של שירי־ילדים, שלוּותה בפרסומת קולנית של המו"ל, משכה בהכרח את עיני הביקורת; אך איתרע מזלו של לוּבּוֹשיצקי וקובצי שיריו זכו לטיפולם חסר־הרחמים של מבקרים, שלא אמרו די בפסילת כישוריו הפיוטיים אלא שילבו בדבריהם פגיעות אישיות, על היותו “משורר החצר” של הוצאת “תושיה” וכן “אחד מגדולי מגיני ה’הסתדרות' [הציונית]” (פרץ, תרס"ד: 473). פתח במסע דוד פרישמן, שתקף ללא רחם ב’הדור' את “הפראזה הריקה על ‘תחיה ו’לאומיות’” והסתער ברשימה פסלנית ארוכה (שני עמודים שלמים! פרישמן, תרס"ב) על ‘למען אחי הקטנים’, ששיריו מעידים “כמאה עדים על כשרונו הפואטי של האדון המחבר ועל טוב טעמו”. באיזמלו החד ניתח פרישמן באכזריות שיר אחרי שיר – הן את שירי־הטבע המקוריים (“מאין באה ‘עטרת פז’ להירח? […] ידעתי: סוף גנב לתליה וסוף ירח למרחץ”438) והן את התרגומים (“דעו לכם כי לא על פושקין תלונתכם”) – עד שהציג את הספר כולו ככלי ריק ותפל. הוא האשים את הוצאת “תושיה”, המדפיסה את הספר שוב ושוב ועושה פירסום ללוּבּוֹשיצקי, כי במעשה זה היא עוברת על “לפני עיוור לא תתן מכשול”, ונד לילדים, “אחינו הקטנים, אשר לא טעמו טעם חטא”, הנאלצים ללמוד ולקרוא שירים אלה.

מקץ שנתיים פירסם פרישמן ביקורת פסלנית שנייה על לובושיצקי; הפעם תקף את ספרו ‘שיר וזמר’, שמצא אותו מלא “דמיונות מזויפים ואגדות קלוקלות וסתם שירים חסרי טעם ומשוללי כל ערך אמנותי” (פרישמן, תרס"ד). בסיומה של התקפה שלוחת־רסן זו, המשתרעת על פני חמישה עמודים ויותר והזרועה עלבונות (“מעט יראת הרוממות מפני כבוד האמנות עלינו לנטוע בלבכם, אדונים ליבושיצקים!”), תבע המבקר מבן־אביגדור כי “יסיר את אברתו מעל העלוב הזה ולא יוסיף לזכות את ישראל בספריו”.439

בעקבות פרישמן פירסם גם י"ל פרץ ביקורת פסלנית ארוכה על הקובץ ‘שיר וזמר’, שבו “נעות המלות ונדות”, לדבריו, “על פי משטר וסדר שהם ידועים אך לו, לליובושיצקי בלבד” (פרץ, תרס"ד). פרץ מתקנא בילדים שיתחנכו על ספר זה, שכן “הם יראו מה שעין לא ראתה, למשל ‘מטר סגריר מטפטף’ (עמ' 54)” וכו', ואף יתענגו על השירים הציוניים, שהם “שירי חום של אויר מחניק, שירי הבל של בית־מרחץ”.

מתון יותר בביקורתו היה סופר ‘המליץ’, שבירך ברשימתו הארוכה (ח־נ־ן, 1899) את המשורר הצעיר והטירון על יוזמתו והעזתו למלא את חסרונה של שירת־ילדים עברית. הוא שיבח את שירי־הטבע המקוריים והמתורגמים, את השירים המוסרניים (אם כי “רוח השירה אין בהם”) ואת השירים הלאומיים, העשויים “באמת לעורר בלב הילד את האהבה לעמו”. עם זאת ציין את חותם הפזיזות הטבוע על שירים רבים, “ולו לעצתנו שמע, כי עתה עזב את דבר ההדפסה וישב לשפר ולשכלל את בת שירתו”.

אך לעומת פרישמן וחבריו הפסלנים, נמצאו גם מבקרים שהרעיפו שבחים על שירי־הילדים של לוּבּוֹשיצקי. א"ל ביסקו, למשל, פסק כי ‘למען אחי הקטנים’ “יענג, ישמח וירנין לב קוראיו הצעירים”, שכן “השירים – גם המקוריים וגם המתורגמים – הם פנינים ומרגליות וכולם חוברו בטוב טעם ודעת”, ותודות להם “יהיו גם בנינו יודעים ואוהבים שיר בנעוריהם” (בּיסקאָ, תר"ס, גיל' 29: 242—243).

אבל כל אותן ביקורות פסלניות, שלא היו נקיות מפגיעות אישיות, ייסרו בלא ספק את לובושיצקי; באיגרותיו לידידיו המעטים הוא כינה את עצמו “אחד השרידים והמנודים”.440 אך עם זאת הטעים כי “בדידותי לא תבעתני”; שכן האמין "כי האמת תנצח לא בשמות אלא באיכות.441

אפשר מאוד, שבגלל הביקורת הקשה, שגרמה כי יחוש את עצמו “מנודה” ומבודד, חדל לוּבּוֹשיצקי כמעט לחלוטין מכתיבת שירים ותחת זאת שיקע עצמו בעריכה ובחיבור ספרי־לימוד. הוא קירב ועודד יוצרים צעירים,442 ערך בשקידה את עיתוניו ‘הכוכב’ ו’בן כוכב', באמונה כי ישמשו “בית־חינוך לצעירי עמנו בימי אנדרלמוסיה רוחנית” (ככתוב בשער גיל' א של הירחון ‘הכוכב’, וארשה, ניסן תרפ"ג), הוציא מהדורה מנוקדת לילדים של ‘ספר הישר’ (וארשה, תרפ"ג), כתובה מחדש בסגנון מקראי קל והנדפסת עד ימינו (מהדורה מאוחרת: תל־אביב, תשי"ד) ואת חמשת חלקי ‘קורות העברים’ (וארשה, תרס“ח; מהדורה מאוחרת: וארשה, תרצ”ח), כדי “לתת לצעירינו ספר היסטורי, שיעורר וילבן להם את דברי ימי עמם ויורם לדעת מה נתן ישראל סבא לקדמת האנושיות ומה נטל משלה, ומה עתיד הוא ליתן כשיתנער מעפר שפלותו ויחדש נעוריו כקדם”. עבודה גדולה זו, שחלקיה הראשונים היו מושתתים על ‘דברי ימי עם עולם’ לדובנוב אך סיומה כולו מקור, היתה מאורע בשדה החינוך: “בצמאון התנפלו [המורים] על הספר החדש. הדרישה עליו היתה גדולה ומהדורה אחרי מהדורה הופיעה תכופות” (שרפשטיין. תרפ"ה).

אבל חשיבותו העיקרית של לוּבּוֹשיצקי בתולדות ספרות־הילדים היא, בלא ספק, בזכות הראשונים שלו, שמבקריו־תוקפיו התעלמו ממנה. הם לא נתנו דעתם לעובדה הפשוטה, אך המכרעת, כי הוא היה ראשון שפירסם קובצי שירה לילדי ישראל, וכי לא היו לפניו משוררים לילדים שישפיעו על כתיבתו; ומשורר המפלס בכוחות עצמו את דרכו הפיוטית, אי־אפשר ששיריו הראשונים יהיו כליל השלמות.

באותה שנה, שבה הוציא לובושיצקי את הקובץ ‘שיר וזמר’ (תרס"ג), הוציאה “תושיה” קובץ נוסף של שירי ילדים: ‘הזמיר’, בעריכת נח פינס [346].443 נדפסו בו בין השאר שיריו הראשונים של ביאליק לילדים, לצד שיריהם של ש“ל גרדון, זלמן שניאור, פינס ואחרים. באותם ימים בישר פינס בהקדמה ל’הזמיר' – כבר נשמע בכמה “חדרים מתוקנים” קול ילדים שמחים בילדותם […] ושרים במקהלות. ובכן – באה הדרישה לשירי ילדים בשפת עבר”. כשבע שנים לאחר הופעת ‘למען אחי הקטנים’ ראו אור בהוצאת “תושיה” הקבצים הקטנים ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ו) מאת משוררים נוספים, שהיו אז בראשית דרכם: שאול טשרניחובסקי, יצחק קצנלסון, ש"ל גרדון וזלמן שניאור, שהצטיינו בסגולות פיוטיות ממש. אך הראשון היה לוּבּוֹשיצקי; הוא הוכיח כי ילדי ישראל פתוחים לקלוט שירה וליהנות ממנה, ובדרכו שלו ההססנית, רבת המעידות, הרדודה לעיתים אך השקדנית, סלל את הנתיב לבאים אחריו.

6. ישראל חיים טביוֹב: ללא מוסר־השכל

מאז ראשיתה של ספרות־הילדים היה זה כמעט מובן מאליו, שספר־הקריאה נועד להעניק לקוראיו הצעירים “דברי מוסר ודעת”.444 גם כשהתחילה ספרות־הילדים הכללית להשתחרר ממוּסכּמה זו באמצע המאה התשע־עשרה, עדיין הוסיפו רוב המחברים העבריים לדבוק בה, או לפחות לא כפרו בה. רק בשנת 1896 נדפסו במבוא למקראה עברית דברים מפורשים ו“נועזים” אלה:

יקראו הילדים את הסיפורים הנעימים ואת המשלים המשעשעים ונניח להם לערוך לנפשם את ה“מוסר” לפי טעמם ולפני בינתם הם; ואם ח“ו [=חס וחלילה] יוציאו להם “מוסר” שלא ככוונת הממשל – לא יחרב העולם בשל כך; ואם רחמנא יצילנו, לא יוציאו להם כל “מוסר”, כי אם פשוט יתענגו על המעשה היפה ועל השיחות המבדחות, ותו לא מידי – גם אז חלילה לנו לחשדם ברוע־לב או בטמטום המוח; כי על כן ילדים קטנים הם, ואשרי הילדים שלא הזקינו בילדותם ושלא חידדו את שכלם במחקר ו”פילוסופיא".

דברים גלויים ומפורשים אלה, הכופרים בחיוניותו של מוסר־ההשכל בספרות־הילדים ומעדיפים עליו את ההנאה לשמה, נכתבו על־ידי י"ח טביוב בהקדמתו הארוכה למקראה רבת־התפוצה שלו ‘עדן הילדים’ ([169]; ראה לעיל, פרק ב, סעיף 5). ישראל חיים טביוב (דרויה [פלך ויטבסק], תרי“ח/1858 – ריגה, כסלו תרפ”א/1920), מי שהכניס את החיוך לספרות הפדאגוגית העברית, מי שתבע לעקור מספרות־הילדים את המליצות “שאין אדם (ואף כי תינוק) מבין לרען אלא על־ידי קפנדריא ארוכה ויגיע מוח” (מן ההקדמה הנ"ל), היה איש הנסיונות והחידושים (גם בספרות למבוגרים היה אחד ממבשרי המהלך החדש), עורך ובעל מתודות. הוא לא הותיר אחריו יצירות גדולות בספרות־הילדים, אך כמעט כל מה שכתב ותירגם, התקין וערך, הצטיין בסגנון בהיר וענייני. זה היה ייחודו, ובכך כבש את ליבות הקוראים, כפי שהעיד פיכמן על עצמו: “את סגנונו ספגתי כאויר־השדה. הוא הביא לי רעננות יחד עם משמעת נוחה, הוא האיר את עיני באיזו צחות מיוחדת, שהיתה שופעת מכל ניביו” (פיכמן, תשי"ג ב: 355).

לא בנקל סיגל לעצמו טביוב את סגנונו הקריא והמדויק שהביא לו מוניטין. ואף־על־פי שהיה אחד הסופרים הלא־רבים בדורו, שהשכלתו לא באה לו בייסורים, ובעידוּדו של אביו אף השתלם בשפות זרות (ואחר־כך היטיב לתרגם מהן), דווקא השליטה הנכונה והמעשית בעברית באה לו ביגיעה: “מבשרי אחזה זאת”, כתב, “כמה יגיעות יגע אני עד שאעלה על הזכרון את המלה הדרושה לחפצי המצויה בתנ”ך או בתלמודים, וכמה אני מתעמל [=מתייגע] לברוא מלים שאינן מצויות כל עיקר באוצרות שרשינו […] וכמה הרהורים יפים ורעיונות טובים אני מקבר בלבי, מפני שאין לי כלי־מילות להלבישם" (טביוב, תרנ"ב).

אבל ייסורי כתיבה אלה אינם ניכרים כמעט בעת קריאה בדבריו הנדפסים – החל בפיליטונים הראשונים שלו, שהיקנו לו את פירסומו, ועד לסיפוריו הקצרים (והמעטים), מחקריו ותרגומיו. “הוא נכנס אל ספרותנו עליז ופזיז”, כתב עליו בריינין (תר“ף-תרפ”א), “מעשה קונדס, קונדס מהמין היותר ספרותי והיותר אחראי”. ובעודו עושה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים – בעצם אותה שנה שבה הדפיס בן־אביגדור ידידו את ילקוט סיפוריו הראשון ‘תיאורים וציורים’ (וארשה, 1892) – הגיע טביוֹב לכלל הכרה, שלא הגיעה עדיין שעתה של ספרות יפה עברית ראויה לשמה: “כל זמן שלא תהיה שפת־עבר חיה בפינו”, כתב, “אין לנו הצדקה לדרוש מאת הסופרים לברוא ספרות יפה במובן הרחב” (טביוב, תרנ"ב).

הכרה זו, לעשות להחייאתה של הלשון העברית ולהתפתחותה, היא שהדריכה את טביוֹב בעבודתו. המקראות וספרי־הלימוד רבי־התפוצה שלו, האנתוֹלוגיות, מחקרי הלשון והספרות (ביניהם: ‘אוצר המשלים והפתגמים’, הנדפס מאז 1919 כמעט עד ימינו), בזכותם התחילו הילדים ובני־הנוער לראות את העברית כשפה חיה ומתפתחת. אך תוך עשייתו השקודה בתחום הספרות השימושית לבני־הנעורים, יצר טביוֹב שלא במתכוון את אחד מספריו המהנים ביותר, ‘אגרון לבני־הנעורים’, ([172]; וארשה, תרנ"ח/1898), שבזכות סגולותיו אפשר לסווגו במידה מסוימת גם כספר בלטריסטי. אמת, מטרתו של טביוב בחיבור אגרונו היתה לימודית מובהקת: “אנחנו רשאים וחייבים”, כתב בהקדמה, “לדרוש מהילדים כי עניניהם הפעוטים יהיו ערוכים במכתביהם בסדר הגיוני ובלשון ובסגנון הראויים להישמע”; אך מתוך שלא לשמה בא לשמה. היה זה אגרון ראשון, שנכתב לילדים בשפתם שלהם ותיאר בפשטות חיננית רווּית הוּמוֹר את עולמם, מחשבותיהם וחוויותיהם. והעובדה שהוא נפוץ כל־כך בעצם אותה תקופה, שבה חדלו כמעט ללמוד וללמד כתיבת מכתבים בעזרת אגרונים,445 מוכיחה כי הוא שימש לא רק ספר־עזר שימושי לתלמידים, אלא גם (ואולי יותר מכך) ספר־קריאה מהנה.

“העולם הקטן נוטה מטבעו לעליצות ולבדיחות־הדעת”, כתב טביוֹב בהקדמתו לאגרון, “לכן התחשבתי עם נטייתו זו”, וכמעט כל אחד מ־106 המכתבים־לדוגמה הוא, למעשה, סיפור קטן, המתאר בסגנון קל ומשעשע חוויה מעולם־הילדות: חג ומסיבה, ביקור ופגישה, טיול ומסע רב־הרפתקאות המתואר בלשון חיה ודרמאטית:

[…] ואחרי כן עלינו אל העגלה והסוסים רצו כברקים במורד ההר. דודי גער בעגלון על אשר לא עצר בסוסים במרוצתם, כי העגלה טולטלה טלטלה גדולה ברדתנו מן ההר, ולרגעים נתרנו ממושבנו. ואולם אני התענגתי מאד על הטלטלה הזאת ועל הקפיצות המשונות אשר קפצנו ממושבנו […] בקצרה, המסע היה יפה ומלבב מאד. (מכתב 27)

מכתבים אחרים מספרים על הצגת מחזה עברי, הקמת חוג לדוברי עברית, איסוף תרומות ליישוב ארץ־ישראל, רשמי קריאה בספר חדש, תיאור סדר־יומו של נער עברי, הדפסת חיבור בעיתון ושאר אירועים, שהעסיקו באותן שנים את ילדי ישראל. ואף־על־פי שפרקי הספר נכתבו כאיגרות שנועדו “לחבב את הילדים כתיבת מכתבים”, לפנינו ספר בעל סגולות בלטריסטיות בלתי מבוטלות.

כשרונו של טביוֹב לתת בפי הילדים שפת דיבור חיה וטבעית, בא לביטויוֹ גם במחזהו הקטן לבני הנעורים ‘במקום דרשה’ ([433446]; וארשה, תרס"ב). מחזה מקורי זה – השני בתולדות הדראמה העברית לילדים שנדפס בספר (אחרי ‘החרוץ והעצל’ לדוד זאמושץ [210]. ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ו, סעיף 1) – הוא מערכון קוֹמי על נער, שדחה את דרשת הבר־מצווה שהכין בשבילו מורהו העברי ובמקומה החליט להציג בטקס מחזה שמצא בספר הלימוד. עיקר חינו של המחזה הוא בַּדיאלוֹגים מלאי ההוּמוֹר, שעל אף שנינוּתם הם נשמעים טבעיים ואמינים:

שולמית: הספר יפה באמת – גם מחזה קטן יש בו –

יוסף: כן, כן, מחזה נחמד מאד –

בנימין: נחמד מאד – יש בו גם ילד שאינו רוצה ללמוד –

שולמית: הידעתם, אחי? רעיון טוב עלה על לבי. הבה נערוך נא את המחזה לפני הקרואים ביום חגך. יש במחזה גם אב ואם: אתה תהיה האב ואני האם –

בנימין: ואני אהיה הילד שאינו רוצה ללמוד – (עמ' 8)

לעומת הילדים, המעוצבים בחיבה, הציג טביוֹב את המורה כדמות בטלנית ומגוחכת מן הדור הישן. במוֹנוֹלוֹג המושמע עם כניסתו לבמה שׂם המחבר בפיו של מורה “מליץ” זה דברים דומים לאלה, שהוא עצמו אמר בשעתו (טביוב, תרנ"ב):

אינני יודע מה היה לי: הן ראשי מלא תמיד מליצות יפות ונפלאות, ובכל זאת בשעה שאני צריך לערוך דברים בכתב על הנייר, תעופינה להן כל מליצותי ואינן. כל הלילה ישבתי והגיתי בדרשתו של אחיטוב – ורק שתי שורות כתבתי בכל הלילה – שתי שורות, טיפה מן הים! ( עמ' 11)

‘במקום דרשה’ היה גם אחד המחזות העבריים הראשונים לילדים, שהועלו על הבימה.447 כשנה לאחר הדפסתו יצאו על־ידי “תושיה” שלושה מחזות קצרים נוספים לילדים: ‘נשף פורים’, מאת מאנוס מונסוביץ [435] וכן ‘העניים’ [437] ו’מוסר נער רע' [438] מאת חלוץ ספרות־הילדים הצרפתית ארנו ברקין (Berquin), בתרגומו של ד"ר יעקב מאיר זאלקינד (1875—1937).

בראשית המאה התחיל טביוב מתמקד יותר בעבודות עריכה. בשנת 1903 היה בין יוזמי הסידרה “ספרי המופת לבני הנעורים” של “תושיה” והדפיס בה עיבוד מקוצר ומנוקד של ‘אהבת ציון’ למאפו. עיבודו ל’אשמת שומרון', שנעשה כנראה באותה תקופה, נדפס מאוחר יותר בהמשכים בעיתון ‘החבר’. את עיתונו זה ייסד טביוב בשנת 1908, שלוש שנים לאחר שהצטרף למערכת היומון הוילנאי ‘הזמן’, שבו היה הסופר המדיני ובעל המדור הפיליטוֹני “מעניין לעניין.” אז נדבק בחיידק העיתונאות ועשה את הניסיון הנועז וחסר־התקדים – הוצאת עיתון־ילדים יומי בשפה העברית. עיתון זה, ‘החבר’ (ראה עליו בפרק ז סעיף 5 להלן), שנדפס כולו בניקוד ועורר קטרוגים בין המורים והסופרים, היה למעלה מכוחותיו של אדם יחיד, ואין תימה שלא האריך ימים. לאחר שהופיע יום יום במשך ארבעה חודשים רצופים (יב בשבט – יא בסיון תרס"ח) נפסקה הופעתו; כשחזר טביוֹב לריגה חידש את הופעת ‘החבר’, הפעם כשבועון, אלא שגם בגלגולו זה יצא שנה אחת בלבד.

לא עברו שנתיים, וטביוֹב הוכיח את כשרונו בתרגום היצירה הידועה ביותר בספרות־הנוער האמריקנית – ‘הרפתקאות תום סויר’ למארק טוויין. הופעת תרגומו, שנקרא "מאורעות תָּם, תמונות מחיי בני הנעורים באמריקה' (אודסה, תרע“א/1911; היה זה ספר ראשון בהוצאת “תורגמן” מייסודם של ח”נ ביאליק וי"ח רבניצקי), נחשבה למאורע בעולם הספרות. עוד בשנת 1892 כתב טביוֹב: “אי אפשר לכתוב בעברית רומן מפני עניות הלשון”; והנה, לא עברו עשרים שנה והוא עצמו זיכה את הקוראים הצעירים ביצירת־מופת מתורגמת, שבה הצליח להריק לעברית חיה את ההוּמוֹר המארק־טווייני; הן בקטעים תיאוריים כגון זה –

הם היו משקפיים של פומבי, גאונה ותפארתה, שנעשו לשם נוי והידור ולא לשימוש ולתועלת. האמת ניתנה להיאמר: גם בעד זוג של כיסויי קדירה לא היתה ראייתה גרועה מזו של עכשיו. (עמ' 3)

והן בשיחות־העגה, שאם כי רובן נראות היום מיושנות ומאולצות, וּודאי לא “סלנגיות”, יש ביניהן גם שורות מוצלחות כגון: “סמוך עלי! אני יודע מה שאני אומר” (עמ' 59), או: “שמע נא, דזו [=ג’ו], אל תצפצף מלה בענין זה” (עמ' 95). לא לחינם הכתיר קלוזנר את רשימתו על תרגומי טביוֹב בכותרת “נצחון” (קלוזנר, תרע“ח-תרע”ט),448 והטעים כי לפנינו “תרגום מדויק מאין כמוהו, אינו מתחמק מן הקושי שבתוכן ושבלשון […] קוראים אנו את התרגום – והנה לשון חדשה לפנינו”. ואם גם הטעים המבקר בדין, שלא רק כשרונו של טביוב עמד לו בתרגומיו, וכי הלשון העברית היא שהתפתחה, אין ספק כי תרומתו להתפתחותה רבה ומפרה הרבה יותר מן המשוער.

בדומה לי"ב לבנר, היה גם טביוֹב בעל מלאכות רבות בספרות־הילדים: מחבר מקראות ודראמאטוּרג, מתרגם ומעבד, עורך ופיליטוֹניסט. ואם כי לא תרם יצירות מקור רבות לקוראים הצעירים, הנה כאחד מבעלי “המהלך החדש” היה רוב ימיו אדם של חידושים וראשוניות: היה ראשון שתבע להגיש לילדים סיפורים שעיקרם הנאה ולא מוסר־השכל וסגנונם פשוט; היה מהראשונים שהכניסו את ההוּמוֹר הקל לספרות־הילדים שלנו ושזכו כי יצירתם תוצג על במה לפני קהל ילדים; והוא היה ראשון (וגם יחיד עד כה) שהעז להוציא עיתון־ילדים יומי. רישומו בספרות הילדים נמשך גם כשהדברים שכתב ותירגם התיישנו ונשכחו; שכן “זאת היתה רוח ערה, כוח מתמיד, מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” (פיכמן, תרפ"א **ב).**

7. שלמה ברמן: ביוגראפיות היסטוריות

“כוח מתמיד, מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” – הגדרתו הכוללנית של פיכמן, שחתמה את הפרק על טביוֹב, יפה למרבית הסופרים שכתבו לילדים בדור־התחייה. רובם ככולם היו מודעים לעובדה, שבכתיבתם לילדים הם ממלאים גם שליחות לאומית, שאין אולי דוגמתה בשום לשון אחרת: בריאת דור ראשון של קוראים בשפת עמם. מאמרים רבים שדנו בסוגיה זו נדפסו בעיתוני הימים ההם; מאמרים שקוננו על עונייה של הספרות העברית ועל דלות מספרם של קוראי ספרים עבריים. כמה כותבים השכילו גם להצביע על הסיבות שהביאו למצב עגום זה; והראשונה שבהן – חסרונה של ספרות עברית לבני־הנעורים; שהרי הקורא עברית בילדותו – יקרא עברית גם בבגרותו. אבל סופרי הדורות הקודמים לא דאגו לספק ספרי־קריאה לבני־הנעורים: “הם לא כתבו ספרי חינוך בעד הילדים, לא נתנו מזון רוחני להפעוטות, כי אם חיברו שירים, תירגמו ספרי מחקר, כתבו סיפורים בעד האנשים הבאים בימים. אבל הגדולים לא היו מוכשרים לקבל את השפעתם”. כך כתב, למשל, שלמה ברמן (1897, גיל' 236), שגם בירך, על שסוף סוף “באו סופרינו לכלל דעה, שנחוץ להתחיל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים, ובזה יחונך דור של קוראים”.

שלמה ברמן – כלבנר, לוּבּוֹשיצקי וטביוֹב – היה בעל מלאכות רבּוֹת בספרות־הילדים: מחבר ועורך מקראות, מתרגם ומעבד. אך בנוסף על אלה היה גם ראשון שהתעמק בסוגיות התיאוֹרטיות הקשורות בקריאתם של בני־הנעורים העברים, ועוד ב־1897 פירסם ב’המליץ' סידרת מאמרים בשם “על דבר ספרות הילדים”. זכה ברמן ומפעלו החשוב ביותר – סידרת המוֹנוֹגראפיות לנוער “מגבורי האומה” [398] – הפך לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו.

ילדותו של שלמה ברמן (כפר קליטה [פלך צ’רניגוב], אלול תרי“ז/1857–הוֹמל, שבט תרפ”ז/1927) עברה עליו בחיק הטבע. לאחר שרכש את ראשית לימודיו מאמו המשכלת, השתלם בכוחות עצמו בלימודים עבריים וכלליים. שנים מעטות לימד בבית־ספר עברי בהומל, שם התקרב לאגודת “בני משה”; ובעידודו של מזכיר האגודה בן־אביגדור התחיל שוקד על עבודתו הספרותית, שכּוּונה רובה ככולה לבני־הנעורים. הוא פתח בתרגום עשרים מאגדות יעקב וּוילהלם גרים (‘לבנת־השלג’, [385], ‘יקטן הנבון’ [389], ‘רמוצה[=סינדרלה]’ [394], ‘כיפה אדומה’ [395], וכו') – תרגום עברי מקיף ראשון של מעשיות האחים גרים (ראה עליהן בפרק הבא) – ומייד אחר־כך עבר לכתיבת המוֹנוֹגראפיות ההיסטוֹריות “מגבורי האומה”, שנדפסו תחילה בשמונים חוברות בביבליותיקה “לבני הנעורים” של “תושיה” (תרנ“ח-תרס”ח), נכרכו אחר־כך יחד וזכו לתפוצה ולמוניטין ממושכים.449 כן הוציא ברמן מקראה לקטנים (‘גן־הילדים’; [189], תר"ס), עיבודי סיפורים בּיוֹגראפיים והיסטוֹריים (‘פריטיוף נאנסן ומסעותיו’, תר“ס; 'הבן האובד, על־פי מ. להמן, תרפ”ג), ספרי־לימוד, כרסטוֹמאטיות ועוד. אך למרות שקידתו ופירסומו חי ברמן רוב ימיו בדחקות. הוא הוסיף לעסוק בעבודתו הספרותית גם בשנות האלם בברית־המועצות, עד שחלה ונסתמא. בעזבונו נשארו כתריסר פרקים נוספים של “מגבורי האומה”, אוֹטוֹבּיוֹגראפיה וכתבי־יד אחרים, שטרם ראו אור.450

“מערכת ציורים כתובים בסגנון פופולירי [כך!] מחיי גבורי אומתנו […] מעת אשר החל עם ישורון לנער אבק הילדות מעליו – אנשים מצוינים, אשר לחמו מלחמת הלאומיות, לתת קיום נצחי לעמם”. במלים אלה הגדיר ברמן, בהקדמה לכרך א, את ספרו ‘מגבורי האומה’ בעל ששת החלקים. כל אחד משמונים פרקי הספר מציג לפני הקורא הצעיר דמות היסטוֹרית ומספר על חייה ופועלה בתולדות האומה – החל בעזרא ונחמיה, החשמונאים וחכמי המשנה והתלמוד ועד שמואל הנגיד, חסדאי קשׂרקשׂ ויעקב טיראדוֹ. ואף־על־פי שכל פרק עומד בפני עצמו, ניסה המחבר, כדבריו, “לקשר את כל הציורים הנפרדים האלה ברעיון אחד, ובהיקבץ ביד הקורא מספר הגון מהן, והיו בידו כחוליות [המצטרפות יחד] לשלשלת ארוכה, אשר כל תקופות עברנו חרוזות עליה”.

אחרי ‘זכרונות לבית דוד’, ‘מגבורי האומה’ הוא ספר־הקריאה המקיף ביותר, המספר לנערים (בני אחת־עשרה ומעלה) את ההיסטוֹריה היהודית. אך בעוד שספרם של רקנדוֹרף ופרידבּרג מושתת על אירועים דינאמיים ודרמאטיים, ומציאות ודמיון שלובים בו זה לצד זה, בנה ברמן את ספרו על פרקים בּיוֹגראפיים אוֹתנטיים, תוך הסתייעות רבת־בקיאות במקורות והקפדה מירבית על הדיוק ההיסטוֹרי. כתיבת היסטוֹריה לילדים באמצעות סיפורים בּיוֹגראפיים היתה מקובלת למדי בספרות־הילדים העולמית;451 אך ברמן היה ראשון (ויחיד כמעט עד השנים האחרונות), שהכניס סוג זה לספרות־הנוער העברית (אם כי המליצו עליו עוד לפני כן452). ואולם שכר הדיוק יוצא בהפסד איכותו הבלטריסטית של הספר. ברמן בחר לכתוב כל אחד מפרקי ‘מגבורי האומה’ כאילו היה ערך בּיוֹגראפי מורחב באנציקלוֹפדיה לנוער, שפתיחתו האופיינית היא (למשל):

רבי יהושע בן חנניה היה ממשפחת הלויים; הוא נולד בעת אשר עמד המקדש על תלו באחרית ימי גמליאל הזקן. אבותיו היו, כפי הנראה, עניים, אשר על כן לימדוהו אומנות – לעשות מחטים. (חוברת י)

וסיומו השכיח הוא כגון זה:

הוא [הרב האי] מת ערירי בלי בנים ובנות, אך מעשיו הטובים ודבריו היקרים, אשר נשארו בפי החכמים עד דור אחרון המה ילדיו, ילדי רוחו, הטובים מבנים ובנות. (חוברת פא)

סגנונו המקראי הבהיר של ברמן, המשובץ ביטויים מאוחרים, גולש לעיתים למליציוּת פּאתֶטית, כגון בקטע המתאר את מותו של יהודה המכבי:

מה נורא היה המחזה! הנה הגיבור שוכב מת על הארץ, חרבו השלופה בידו, עיניו, אשר קמו בחוריהן, מביטות השמימה, אל הכוכבים הנישאים, וכוכבי־עד אלה, העדים האילמים, אשר ראו גבורותיו מאות פעמים, ינוצצו במכונם ומאירים פניהם אל הגיבור המומת […] (חוברת ג)

רק לעיתים רחוקות הצליח ברמן לחרוג מדרך ההרצאה היבשה, או הפּאתטית, למשל בסיפור ההתפייסות בין רבן גמליאל ורבי יהושע, שבו מבקש הנשיא: “עשה בגלל כבוד הנשיא ומחל לי! – וירך לב רבי יהושע וימחל לו” (חוברת ט).

על אף מגרעותיו הנזכרות זכה הספר – ודאי בזכות היותו ראשון בסוגו בספרות־הנוער העברית – לפוֹפוּלאריות ולתפוצה בלתי־מבוטלות. הוא נדפס במהדורות רבות, בחוברות בודדות, בארבעה כרכים קטנים ובכרך אחד גדול כפול־טורים, “חדר לעיירות הנידחות ביותר וחינך במשך שני דורות את נערי ישראל” (קרסל, 1955). מעודד מהצלחה זו חיבר ברמן שתי “חרסטומאטיות היסטוֹריות” נוספות, שהושתתו גם הן על “ציורים ביוגראפיים” אבל נדפסו בניקוד וכוונו לצעירי הקוראים: הראשונה – ‘אבותינו, מאברהם עד חורבן בית ראשון’ ([399]; וארשה, תרס"ח), והשנייה – ‘גדולינו, מאחר חורבן הבית הראשון עד ראשית זמן הגאונים’([400]; וארשה, תרע"א), שהיא קיצור ‘מגבורי האומה’ ועיבודו לקוראים בני שמונה ומעלה. אך בעוד ש“חרסטומאטיות” אלה היו טובות לשעתן ונשכחו, זכה ספרו הגדול של ברמן לאריכות־ימים והפך לנכס בר־קיימא בספרות־הילדים שלנו. המהדורה האחרונה של ‘מגבורי האומה’ (ירושלים, תשט"ז)453 זכתה לקבלת־פנים חמה ולהערכה מחודשת של הביקורת: ג. קרסל (1955) הכריז על הופעתה כעל “מאורע ספרותי חשוב”, והוסיף בהטעמה, כי סגנונו של ברמן “טעמו עומד עד היום”. ובדומה לו כתב יוחנן פוגרבינסקי (1955) כי “גם כיום הזה ימלא הספר אותו תפקיד שנועד לו אז”; שכן “חומר־קריאה לנוער יותר מעניין ויותר יעיל [ממנו] לא נמצא לצערי הגדול בספרות העברית החדשה” ופרשיות הספר “נקראות גם כיום בעונג” (וראה גם הערכתו של רז, תשכ"ה).

אפשר שקורטוב נוֹסטאלגיה סוּבּייקטיבית נמהל בשבחים מפליגים אלה של המבקרים האחרונים. שכן, למרות היגיעה הרבה והכוונה הטובה ששוקעו בספר ‘מגבורי האומה’, דומה שכשרון־היוצר האמיתי של ברמן בא לביטוי דווקא בדברים שכתב ותירגם לצעירי הקוראים. על כך עמד כבר אחד מסופרי ‘הדור’, שחלק (בלי חתימה) שבחים מפליגים למקראה לקטנים של ברמן ‘גן־הילדים’ (וארשה, 1901), אשר “ביחוס סיפוריו וסגנונו הוא באמת גן לילדים”, שכן “הילדים מוצאים שם את עולמם, את חלומותיהם ומשאלותיהם, וגם קורטוב של ערמומיות החביבה על ילד עברי” (‘הדור’, א, גיל' מז [5.12.1901]). תיאור קולע של ברמן הסופר מסר אחד ממכריו, שליווהו בנאמנות עד ימיו האחרונים: “באישיותו נתלכדו באופן מתמיה חוקר יבש, מתפלש באבק ספרים בלים, עם סופר לילדים בעל סגנון חי ורענן” (שיינבוים, תרפ"ז). כשרונו זה של ברמן לכתוב לקטנים בשפה פשוטה בא לידי ביטוי כבר בביכורי יצירתו לילדים, טו החוברות של אגדות־גרים הראשונות בעברית. עליהן ידובר בפרק הבא, המוקדש לבעלי האגדה.


ה. בעלי אגדה: אגדות־עם ומקומן בספרות־הילדים    🔗

בחודש אב תרנ"ו השמיע דוד פרישמן את קריאתו הנמרצת: “בראו נא ילדות לילדי בני ישראל!” ומיהר לפרש את כוונתו: “הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו” וכו'. במלים אחרות: תנו להם, לילדים, את עולם־האגדה הקסום! אבל לאחר שורות אחדות בלם פרישמן את קריאתו הנלהבת בשאלה רטורית: “היתכן הדבר כי העם הזה [היהודי] מסֻגל לקרוא בארך רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון?” (במבואו הגדול ל’הגדות וסיפורים' מאת אנדרסן בתרגומו: פרישמן, תרנ"ו).

לא לחינם העלה פרישמן שאלה זו, הנראית בעינינו היום מיותרת כמעט, שכן התשובה החיובית לה מובנת מאליה. אך עיון בתולדות החינוך היהודי ותכניו יגלה, כי מאז ומתמיד זכתה האגדה העברית ליחס דו־ערכי מצד אנשי החינוך בישראל: לצידם של מצדדים מושבעים, שהכירו בכוח השפעתה על ילדים ובני־נוער, קמו לאגדה גם מתנגדים נמרצים, שתבעו להרחיקה מן הקוראים הצעירים. לצד אימרה כגון “ותענוגות בני האדם – אלו אגדות” (קהלת רבה ב, ח), הכריז ר' שמואל בן חופני, כי בניגוד להלכות, שהן סולת, “דברי ההגדות – פסולת” (וראה על כך ביתר הרחבה אצל היינימן, 1974: 14). יחס דו־ערכי זה לאגדה נמשך עד לסוף תקופת ההשׂכּלה: לעומת ראשי החינוך, שעודדו את לימוד האגדה עם הילדים כתמריץ לעיון בתורה (“בליל ד' יקרא אתם המלמד אגדה שתהא מושכת אל הלב ותמריצם ללמוד את תורתנו הקדושה”454), היו גם חכמים לא מעטים שפסקו, כי “יש לאסור את הקריאה בסיפורי אגדה וכדומה, כי הם מזיקים להתפתחות השכל והתבונה”.455 פולמוס זה, שדומה לו ניתן למצוא גם בעמים אחרים456 – נמשך עד שלהי המאה התשע־עשרה, ונטלו בו חלק גם סופרים כזאב יעבץ וי“ל גורדון. בעוד שיעבץ (תרפ"ז) גינה את “מתחכמי בני עמנו בדורותינו” על כי “בדעתם הקצרה לא יעמיקו להתבונן באגדותינו, [שהן] יצירי רוח העם”, תקף יל”ג את יעבץ (ב“דבר יום ביומו מיום ב בכסלו תרנ”ב) על שהוא מלמד אגדה את ילדי ארץ־ישראל, שכן לדעתו יש “לאסור את האגדה על בני הנעורים עד הגיעם לשנות שיקול הדעת, לערך עד י”ח שנה, כדי שידעו להבחין בין מדומה לאמת" (גורדון, תש"ך: שיח).

יוצא מכלל זה היה יחסם האוהד של המחנכים, הסופרים וכמה מאנשי הדת אל המשל. כאן שררה תמימות־דעים מוחלטת כמעט, שאין טוב לילד מן המשל, הממזג את המועיל עם הערב; ואפילו הגר"א ציווה לתת בידי הבנים והבנות ספר משלי־עם – “למען השם שיקראו [בו] בכל יום, והוא יותר טוב מכל ספרי מוסר” (“אגרת הגר”א“. אסף, תרצ”ד–תש"ח, ד: קמה). אין תימה אפוא, שיצירה ספרותית דידאקטית זו, שנועדה לתקן ולחנך, היתה הז’אנר ששלט לכל אורך תקופת ההשׂכלה (ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ג), ואין כמעט מקראה לילדים שלא נכללו בה משלים – מקוריים ומתורגמים, בפרוזה ובחרוזים.

כשנעשו משלי קרילוֹב “לראש־פינה בבתי־הספר לבני־הנעורים בארצנו [רוסיה]” (יל“ג, בהקדמתו ל’משלי יהודה', וילנה, תר”כ/1859), החלו רבים מהם להיתרגם שוב ושוב לעברית, בראש ובראשונה לילדים: כמניין מהם הופיעו בתרגום ראשון (ואנונימי) כבר במקראה העברית הראשונה שיצאה במזרח־אירופה, ‘אלף־בית’ לא“ל מנדלשטאם (ראה לעיל, חלק שני, פרק ב', סעיף 1), ויצוין המבוא המקיף של משה הכהן רייכרסון לתרגומו457, שבו דיבר על ערכו של המשל בחינוך הילדים והמליץ “להביא את המוסר אל לבו [של הילד] מתחפש באפר המשל ונעטה את האמת במעטה סיפור מדומה”. בעקבותיו הלך גם י”ל גורדון, שהקדים ל’משלי יהודה' שלו מבוא ארוך הסוקר בבקיאות מפליגה את קובצי המשלים בישראל ובעמים, ובו הטעים כי “המון הקוראים מבני ישראל מוצא קורת־רוח בספרים כאלה”; והוא – הסופר־המורה, שתבע “לאסור את האגדה על בני־הנעורים”, האריך לדבר בהקדמתו זו על “הפעולה הטובה אשר יפעל המשל על לב הילדים”.458 יש אפוא אמת רבה בקביעתו של פיכמן (במבוא לכל כתבי יל"ג, כרך השירה), כי “המשל היה לישראל מה שהיתה האגדה לעמים אחרים” (פיכמן, תש"י: 36).

אין כמעט ספק, כי הטעם ליחס דו־ערכי זה של החכמים לאגדה נעוץ ברבגוניותו העצומה של סוג ספרותי זה: לצד אגדות “שמושכות לב אדם כיין” פזורות גם מאות “אגדות העבות כשקים”; לצידם של מעשיות ומשלים, חידות וחידודים, דברי גוזמה והבאי, מצויים גם “דרושים”, דברי פולמוס וסאטירות חריפות, אבל – כלשונו של ביאליק – גם הרבה מן הטפל והעראי, [אשר] אין ערכם מרובה" (ביאליק, תש"י א: רד) רבגוניות זו של אוצר האגדה העברית היא שעוררה, מראשית המאה ה־יט ואילך, סופרים וחוקרים כצוּנץ, ר“נ קרוֹכמל, ריב”ל ואחרים לחקור את תוכנה, רעיונותיה ודרכי־חיבורה ולנסות לישב כמה מן התמיהות והזָרוּיות שבה. כבר רנ“ק, למשל, גרס ב’מורה נבוכי הזמן' שלו, כי האגדה באה לעיתים למלא את מקומם של הפוֹלקלוֹר והספרות היפה וראה בסיפורי הגוזמה אמצעי לעורר את הלבבות (קרוכמל, תרפ"ד: רמה ואילך); וריב”ל, שהלך בעקבותיו, סינגר בהתלהבות בכמה מחיבוריו על האגדה התלמודית, הוכיח שרבות מאגדות חז"ל שאולות ממקורות זרים ופסק כי “רשות נתונה לאיש הישראלי לקבלן או שלא לקבלן” (לוינזון, תקצ"ט: 142).459

אך ילדי ישראל, שלא היו מודעים כמובן לפולמוסים שניטשו מסביב לאגדה, נמשכו בכל זמן ומקום – ככל ילדי תבל – אחרי סיפורי הדמיון, הפלא והגוזמה. הם האזינו להם מפי מלמדים בעלי שאר־רוח, או “מפי אמם הורתם, בקראה את הספר ‘צאינה וראינה’, ‘מנורת המאור’ ו’קב הישר', הכתובים כמעט בשפה שמלאכי השלום, הכרובים הקטנים, ילדי ישראל, נזקקים לה” (לוינסקי, 1898, גיל' 228), וכן מפי הדרשנים העממיים, שהותקפו בשל כך על־ידי כמה רבנים קנאים (למשל ר' אלעזר: “כמה קלקולים רבים באים על־ידי בעלי האגדות, שמושכים לבות בני אדם יושבי חושך, טף ונשים באים לשמוע”. ראה מאהלר, 1956 – 1962, ב: 222).

ייתכן מאוד שיחס זה של החכמים לאגדה העברית, המסויג ברובו, היה אחד הגורמים העיקריים לאיחור הופעתם של קובצי אגדות לילדי ישראל; שכן, בעוד שהמפעל העצום של איסוף האגדות העממיות הגיע ברוב ארצות אירופה באמצע המאה התשע־עשרה לשיאו, לא הופיע עד סוף שנות השבעים למאה הקודמת אף קובץ עברי אחד של אגדות לילדים. כיוון שכך, נאלצו הילדים אוהבי האגדה לחפש אותה בספרים ישנים, “וכרוניקות קדומות כ’מגילת אחימעץ' או ספרים כ’יוסיפון', שרוח של אפוס תמים מפעמת אותם, היו מן החיבורים שפירנסו ילדותם של דורות רבים” (פיכמן, תשי"א א: (IV. הכינוס היחיד של סיפורי־עם יהודיים, אשר נתחבב במשך דורות על המוני העם, נדפס ביידיש דווקא, והוא ‘מעשה־בוך’ האנוֹנימי (נדפס לראשונה: באזל, 1602), המכיל 257 אגדות ומעשיות־עם השאובות מן התלמוד, ממקורות אחר־תלמודיים וממסורות שבעל־פה.

המיפנה החל בשנת 1877, עם הופעת הקובץ המקיף הראשון של אגדות יהודיות מעובדות לילדים – ‘ספורי ישורון’ לר' יצחק מרגליות [257]. אחריו יצאו, בהפרש של עשר שנים זה מזה, שני קבצים נוספים – ‘שיחות מני קדם’ לזאב יעבץ [269] ו’כל אגדות ישראל' לי"ב לבנר [326] – ועל אף השוני המהותי הקיים ביניהם, מאחד את שלושתם מכנה משותף רב־משמעות: כל המכנסים־המעבדים כתבו מחדש את האגדות התלמודיות והמדרשיות בסגנון מקראי.


1. ‘ספּורי ישורון’ ליצחק מרגליות

“הספר הזה הוא מסילת הלימוד לילדי ישורון ללמדם השפה הקדושה […] כי הסיפורים יפיקו לו [לילד] חכמה, מוסר ודרך־ארץ, משלים ומליצות שנונות” – כך הגדיר הרב יצחק מרגליות, במבואו הלמדני, את המטרה הראשונה של ספרו ‘ספּורי ישורון’ (ברלין, 1877). אך זו לא היתה מטרה יחידה; שכן המעשיות הקדומות, שהן “יסוד מוסד לכל סופרי דברי הימים”, מעניקות לילדים הקטנים לא רק “דעת תכונת עמם”, אלא גם הנאה ועונג: “כי בטרם יפקח הילד את עיניו ובטרם ידע תעלומות חכמה, הלא על סיפורים יתענג”.

הרב מרגליות (קאלוואריה [ליטא], תר“ב/1842 – ניו־ירק, תרמ”ז/1887), שמיזג באישיותו בקיאות מפליגה בתורה עם עיון במדעים, הותקף ונרדף הן על־ידי קנאי הדת והן על־ידי סופרי ההשׂכּלה. הקנאים רדפו אותו בשל המאמרים בסוגיות מדע והשׂכּלה שפירסם בכתבי־העת; ואילו המשׂכּילים תקפו אותו בגלל מאמריו החריפים נגד התיקונים בדת.460 בגלל רדיפות אלה נאלץ מרגליות להחליף מקומות־מגורים ופרנסות, עסק בחנוונות, בהוראה וברבנות, עד שהיגר בגיל 42 לארצות־הברית.

אף־על־פי שהמשכילים ראו במרגליות איש הדור הישן, ששמרנותו הקיצונית מהולה כביכול בצביעות, יוכיח עיון במבוא הנמלץ שלו ל’ספורי ישורון' כי היה בעל דעות מתקדמות, יחסית, בענייני חינוך וספרות. כמי שהתעמק בספרות הכללית ועקב אחרי דרך־חינוכם של ילדי העמים, בא לכלל מסקנה, כי העדרם של קובצי סיפורים מיוחדים לילדי ישראל, שהם בבחינת “מזון לגוויה ומרפא לנפש”, פוגם בחינוכם. “למה ייגרע ישראל מיתר העמים?” היקשה, “מדוע לא ידע ישראל לספר סיפורים יפים לילדים?” ולאחר שבדק ומצא, כי “לא נמצא עוד בכל גבולות [ה]ספרות העברית ספר נכון לילדי ישראל [… במתכונת] ספרי הסיפורים אשר לכל עם ועם”, החליט – ודאי בהשפעת כינוס האגדות באירופה – להיות ראשון בתחום זה בעברית ולמלא את החסר. הוא פנה אל “מעוז צור ישראל מעודו, הוא התלמוד”, עבר גם על המדרשים, הילקוטים והזוהר, הוציא מתוכם 280 אגדות וסיפורים וערך אותם, לפי נושאיהם, בחמש חטיבות: 47 “סיפורי ימות עולם”, מן האבות ועד הכיבוש הרומאי; שבעה “סיפורי מילואים למגילת־אסתר”; 35 “סיפורי חורבן בית אלוהינו”, המרד, הרוגי מלכות ואגדות־נחמה; 69 “סיפורי אנשי השם”, ערוכים בסדר אלפביתי; 122 “מכתמים וסיפורים שונים”.

שתי אמות־מידה הדריכו את מרגליות בבחירת האגדות: קודם כל, הוא העדיף סיפורים המעידים “על טהרת רוח רז”ל" ועל סובלנותם של חכמינו, שלא היססו לספר גם בשבח מעלותיהם של הרומאים, “כי לא קיפחו שכר כל בריה […] ולא קלקלה אצלם השנאה את השורה”. ומה שחשוב מזה לא פחות – כדי להדוף את “מחרפי התלמוד” (כלשונו), העדיף סיפורים “אמיתיים, המסכימים עם החוש והשכל”, ודחה את כל “הזרות אשר באו באגדות, בראשית ההשקפה”. באופן זה “כמעט שנאספו אל ספרי זה כל סיפורי רז”ל שבתלמוד ובמדרשים", התואמים את המטרה שהועיד לעצמו: להעניק לילדי ישראל קובץ של אגדות וסיפורים, שיש בהם חוכמה, מוסר – ואמינות.

אבל, כאמור, מרגליות לא מסר את אגדות חז"ל בלשונן התמציתית, ולעיתים המרומזת, כפי שהן מופיעות במקורות. מאחר שבתקופת ההשׂכּלה נתחם תחום ברור בין לשון־חכמים לבין “שפת־עבר” המקראית (ואגדות רבות הרי נכתבו ארמית), וּודאי גם משום שמרגליות ביקש ליפות את האגדות שהוא מביא לילדי ישראל, “כדי ללמדם את השפה הקדושה”, ישב וכתב אותן מחדש בסגנון סיפורי המקרא; או כלשונו: “כל הסיפורים האלה תירגמתי בשפה עברית אחרי העיון היטב בגדולי המפרשים ועל־פי הכרעת שכלי”. אבל סגנונם המקראי של ‘ספורי ישורון’ איננו עשוי מקשה אחת, ומרגליות השכיל להתאים את רמת הלשון לעלילת הסיפורים: יש סיפורים שתוכנם מחייב סגנון פשוט, “כמדבר פה אל פה”, ואחרים – שצריך “להלבישם מחלצות ולהמתיק את המשל במליצה”.

ואמנם, סגנונן של מרבית האגדות מצטיין בפשטות רבה, שייחודה – משפטים קצרים ובהירים. הנה כך, למשל, “תורגם” הסיפור התלמודי הקצר על רב גמדא:

“רב־חובל אחד מודע היה לרב גמדא, ויתן לו רב גמדא ארבע זוז לקנות לו דבר, כל אשר ימצא. ויהי כי לא מצא רב־החובל כל דבר לקנותו, וימצא קוף באחד האיים ויקנהו. ויהי בקחתו את הקוף בידו ויקפוץ הקוף וינס לנפשו, ויתחבא בחור תחת אחד השיחים. וימהר רב־החובל וירץ אחריו וישיגהו, וירא והנה הקוף רובץ על צרור פנינים. ויקח רב־החובל את הקוף ואת הפנינים ויתנם לרב גמדא, כי אמר: גם את הקוף וגם הפנינים לו המה. ויתמהו כל האנשים על ישרו ויהי לשם ולתהלה בכל הארץ.” (עמ' 169)

והנה, לצורך השוואה, הנוסח המקורי התמציתי של אגדה זו, כפי שהיא מופיעה במסכת נדרים (מט):

“רב גמדא נתן ארבעה זוזים לספנים להביא בהם דבר, ולא מצאו כלום. הביאו לו בהם קוף. נשתמט הקוף ונכנס לחור. חפרו אחריו ומצאוהו רובץ על מרגליות. נטלון והביאו לו את כולן.” (לפי ‘ספר האגדה’, תל־אביב, תש"ח: תרטו).

בדרך זו הפכו האגדות התלמודיות הקצרות, שלשונן מרוכזת ומתומצתת, למעין סיפורים קצרים. פעמים רבות צירף מרגליות זה לזה כמה שברי אגדות, שליקט ממקורות שונים, והפכם לסיפור בעל שלמות אורגאנית. כך, למשל, יצר את הסיפור הדראמאטי על גורלה של מרים בת בייתוס (“הרכה והענוגה”, עמ' 100) מקטעים שליקט מחמישה מקורות שונים: יבמות סא, יומא יח, מדרש איכה, בבא בתרא כא ו’מלחמות היהודים‘.461 לעיתים נטל חירות לעצמו לסטות מן המקור, אם סבר שסטייה זו מוסיפה נופך דראמאטי לסיפור; למשל, הוא הפך את גונב־כספו של רבי זוטרא החסיד (בבא מציעא כד) לגונב גביעו של פונדקי. במקומות אחדים ניכרת ידו של מרגליות, החוקר המשכיל, המנסה לישב סתירות שמצא במקורות; למשל: לפי איכה רבה התנבא בן־זכאי לאספסיינוס, ולפי יוסיפון התנבא לו יוסף בן מתתיהו; ומרגליות מתרץ: “אולי התנבאו שניהם בסגנון אחד”. ואילו במקומות אחרים מופיע דווקא מרגליות הרב השמרן, המזהיר את קוראיו הצעירים מפני דחיקת הקץ, שכן "השביע ה’ את בני ישראל… שלא יעלו מן הגולה ביד חזקה" (עמ' 120). בכמה סיפורים הצליח מרגליות ליצור עוצמה דראמאטית ניכרת, כגון במעשה הטראגי בבנו ובבתו של הכהן הגדול, שנמכרו לעבדים ונפגשו כשאדוניהם ביקשו להשיאם זה לזה:

“מה לך כי בכית כה, עדינה סוערה?” שאל אותה בן צדוק בקול דממה דקה, כמו ירא להרים קולו, פן יחלל את הקודש בניבו.

“לקשי יומי בכיתי”, הרימה העלמה קולה, כמו מצאה מסילות־עוז בלבבה לאמור:

“הבת אהרן כמוני תתן את דודיה לעבד?”

“בת מי את, תמתי?” הוסיף העלם לשאול ועשתונותיו נבוכו.

“בת צדוק כהן הגדול אנוכי!” השיבה העלמה ותבך תמרורים […]

ויהי כדברה את הדברים האלה, ולא יכול עוד העלם להתאפק ויקרא ויאמר:

“אחותי תמתי! אנכי אחיך אשר מכרוני השובים הנה. העוד לא תכיריני?”" (עמ' 98–99. על־פי איכה רבתי וגטין).


לצד אגדות, שהמעבד הוסיף להן מתח (“המוות והחיים ביד הלשון”462), או מוסר־השׂכּל שאינו נמצא במקור (וכינהו “פתרון החידה”), מצויות גם אגדות העוסקות בעניינים שבינו לבינה, או הדנות בארכנות נמלצת בסוגיות פילוֹסוֹפיוֹת, שמקומן לא יכירן בקובץ אגדות לילדים (למשל: “פלגות ישראל”, עמ' 23–36). ואף־על־פי שמרגליות הטעים בהקדמתו, שהקפיד לכלול בספרו רק אגדות הנקיות מזרויות, בכל זאת ניתן למצוא בו גם כמה סיפורי גוזמה חינניים, שבניסוחם המחודש אף הובלט צביונם הגוזמאי. כך, למשל, נכלל ב’ספורי ישורון' סיפור־הגוזמה על העכס, שבראותו עוף מעופף בשמים, “יגש אל צל־הציפור אשר על הארץ, יפריש ארס מפיהו והעוף נפול יפול לגזרים ארצה” (עמ' 69. על פי תנחומא בשלח: “עכס זה רואה צל עוף שהוא פורח באויר, מיד מתחבר אל צלו ואיבריו נושרין”); או הגוזמה המשעשעת, המסבירה את טעם שמו של מקושש העצים מרוטה:

“איש אחד היה בארץ־ישראל. ויהי היום, ויעל ההרה לקושש עצים. וירא והנה נחש נרדם לקראתו. ויחרד האיש מאד ושערו סמר מפחד. מרוב פחדו היה פתאום קירח וכל שערו נגוז ועבר, ולא צמח שערו עד יום מותו.” (עמ' 69).

סיפורי גוזמה אלה, ושאר האגדות בעלות ה“זרויות”, שכאמור הן מיעוט בספר, עוררו את כעסו של הסופר הסוֹציאליסט בן־נץ (מוריס וינצ’בסקי). פּוּבּליציסט זה, שדבק בהשקפת־העולם המאטריאליסטית, הגורסת כי העיקר בחינוך היא התועלת המעוגנת ב“מבט גשמי על החיים”, פירסם בירחונו ‘אסיפת חכמים’ ביקורת ארוכה על ‘ספורי ישורון’, שנדפסה בשני המשכים (וינצ’בסקי, תרל"ח). מגרעתו העיקרית של הספר, בעיני בן־נץ, היא כוונתו לפטם את הילדים ב“סיפורי נפלאות” מלאי גוזמה ודברים בלתי־אפשריים, העלולים “לטעת פאנאטיזמוס מאין כמוהו בלבות בני עמנו”. בתגובה לדברי מרגליות, כי תוך־כדי תרגום השתדל להביא על תיקונם אותם סיפורים שאינם “מסכימים עם החוש והשכל”, העיר המבקר, שאם ביקש הרב מרגליות לרמוז בכך, כי הניסים והנפלאות שבאגדות חז“ל לא היו ולא נבראו, הריהו מחלל בכך את קדושת התלמוד. בסיום מאמרו תבע בן־נץ מן המחבר תשובה ברורה לשלוש קושיות נכבדות: האם יש לספרו “מטרה מוחלטת”, כלומר – תועלתית; כלום ביקש לטעת באמצעות ספרו אמונות טפלות בקרב קוראיו, או שמא “כוונתו לתת את אגדות התלמוד לצחוק”; ולבסוף – האם הוא משייך את ספרו למחנה ההשׂכּלה, או ל”רעאַקציאָן"? או בלשון הכותרת של המאמר: “הלנו אתה או לצרינו?”

מסונוור על־ידי התיאוריה הראדיקאלית שדבק בה, לא השׂכּיל בן־נץ להבחין במגמה המשׂכּילית שייעד מרגליות לספרו, כשהעדיף אותם סיפורי חז"ל המדברים בשבח עבודת־הכפיים, אהבת החוכמה, חיים של פשטות ושאר המידות החיוביות שתנועת ההשׂכּלה דגלה בהן. אבל הריאליזם התועלתי, אליבא דבן־נץ ושאר המשׂכּילים הראדיקאלים מבית־מדרשו של פּיסארב, דוחה סיפורי דמיון וגוזמה, ולו גם היפים והמוסרניים ביותר.

‘ספורי ישורון’, שהיה כאמור קובץ עברי ראשון של אגדות יהודיות, פתח את מפעל כינוס האגדה בספרות־הילדים העברית. אך למרות סגולותיו הברורות, ועל אף היותו ראשון ויחיד בזמנו, הוא לא נפוץ ביותר ונדפס במהדורה אחת בלבד. אין זאת אלא שהספר, שהופעתו נראית היום מובנת מאליה בספרות־הילדים, יצא בטרם זמנו ומשום כך נדחה על־ידי הקנאים משני המחנות – השמרנים והמשׂכּילים כאחד. אך לא עברו עשר שנים, והקובץ הבא של אגדות־התלמוד ה“מתורגמות” ללשון־המקרא זכה לשבחיה הנלהבים של הביקורת והפך לנכס קיים בספרות־הילדים העברית.


2. ‘שיחות מני קדם’ לזאב יעבץ

על אף הדמיון הקיים בין ‘ספורי ישורון’ לבין ‘שיחות מני קדם’, יש גם שוני מהותי ניכר ביניהם. בעוד שספרו של מרגליות מכיל 280 אגדות “מתורגמות” ללשון מקראית “צחה”, במטרה להעניק לקוראים הצעירים הנאה עם מוסר־השׂכּל, יש בספרו של יעבץ תשע־עשרה אגדות בלבד, שעל־ידי הרחבתן האמנותית הגיעו לדרגת יצירה של מקור, ומטרתן העיקרית היתה החייאת היסוד המיתי־אגדי של היהדוּת הקדומה.

זאב יעבץ (קולנו [פלך לומז’ה], סוכות תר“ח/1847 – לוֹנדוֹן, שבט תרפ”ד/1924), הסופר־המחנך האידיאליסט, שדבריו על הייחוד הישראלי בישרו מפנה מסוים בדרך המחשבה היהודית, ביקש לעגן בספרות העברית – בדומה לאחים גרים בספרות הגרמנית – את האגדה העממית, המשקפת את אופיו של העם. מילדותו זכה יעבץ לחינוך נדיר, שיראת־שמים והשכלה כללית שולבו בו ללא ניגוד וסתירה. אחר־כך השתלם בלשונות והירבה להתבודד ולהגות בספרים – ספרי יוסף בן מתתיהו, מסעי בנימין, סיפורי קלמן שולמן, מאפוּ ועוד. בזכרונות־ילדותו הליריים מצוי קטע רב־עניין על “יום ראשית קריאתי בשפה־עבר”, שיש בו כדי לשפוך אור על דרך־חייו לעתיד:

“בעת ההיא לא היה עוד משפטי להגות בספר הגוה והבט, כי אם לקרוא קרוא ודבר, וישמעו גם הצפרים לקול הקורא. העץ והעשב הקשיבו רב קשב לכל היוצא מפי, האלה העתיקה, אשר מלאה צבאה גם היא, נאנחה על צרות ישראל בארצות הקדם הכתובות בספר.”

עוד הוא יושב לבדו על הספסל שבגן וקורא, והנה “מבין סבכי הגן יצא איש עוטה בגדי קדם וראשו חבוש במצנפת”, והאיש – משולח מארץ־ישראל שהתארח בבית אביו, הסוחר העשיר והמשכיל – התחיל מספר לילד על ירושלים החרבה ועל כיסופי הגאולה.463 לאחר שלושים שנה עלה יעבץ עצמו לארץ־ישראל כדי להגשים במו ידיו את השקפת־עולמו על חייה השלמים של היהדות.

לאחר שנכשל במסחר ניהל יעבץ את חנות־הספרים של אביו ועסק גם במוֹ"לוּת.464 בגיל 34 התחיל מפרסם בכתבי־עת עבריים את מאמריו ההיסטוֹריוֹסוֹפיים, שבהם פיתח השקפת־עולם אידילית, המותחת קו מפריד – “הבדלה ממש”, כשם מאמרו הראשון (נדפס ב’השחר', י [תרמ"ב], בחתימת יעואל בן קנז) – בין היהדות לבין אומות־העולם. חודשים מעטים לאחר הופעת ספרו הראשון, ‘שיחות מני קדם’, עלה יעבץ לארץ־ישראל, והמאספים הירושלמיים שלו היו מבשרי החיים היהודיים החדשים בארץ.465 אך לאחר עשר שנות ישיבה בארץ־ישראל חזר הסופר שבע־אכזבות לגולה. הוא שהה זמן מה בוילנה והשתתף שם בייסוד הסתדרות “המזרחי”, ואת שנותיו האחרונות עשה בבית בניו באנטוורפּן ובלוֹנדוֹן, כשהוא שוקד על השלמת מפעלו המוֹנוּמנטאלי ‘תולדות ישראל’ (כרך א: 1894; כרך יד: 1940).

“משלנו אין בו מאומה, כי אם שתי חמודות יצקנו בו למוצק אחד: את הסגנון הנאה של כתבי הקודש ואת חזון האגדה התמימה, אשר מרוחה שתה ישראל זה אלפי שנים ויחי”. בלשון־המעטה זו הצניע יעבץ בהקדמה למהדורה ב של ‘שיחות מני קדם’ (‘שיחות ושמועות מני קדם’. לונדון, תרפ"ז) את חלקו שלו בספר, חלק הארי לכל הדעות, ובמתכוון עשה זאת. שכן אף על־פי שרבים רואים בספר, ובדין, מעשה־יצירה למופת, מטרתו של יעבץ היתה שונה לחלוטין: תוך כדי גאולתה של האגדה התלמודית והפיכתה לסיפור אמנותי ביקש המחבר לקרב את הנוער אל סוג ספרותי קדום זה, הרווי ערכים תרבותיים־לאומיים: “אתם, צעירי חובבי שפת עברית בארץ מגורי”, כתב בהקדמתו זו, “הכינו לבבכם אל [ה]ספרות העברית הגמורה, אל הנבואה והאגדה, שהן יוצרי העם ויצוריו ואורו עיניכם, וחזקו ידיכם, וידעתם מי אתם ובני מי אתם”. לאמור: האגדה היא יצירת הספרות הראשונה והאוֹתנטית של האומה; בשעת הולדתה נולד גם העם, והצעיר שיקרא בה היום יגלה בה את שורשיו.

המהדורה הראשונה של ‘שיחות מני קדם’ (וארשה, תרמ"ז/1887), שניתנה שי לחותמי השנתון ‘כנסת ישראל’ בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר),466 פותחת במסה מקיפה על “המקרא והאגדה במתכונתן אשה אל רעותה”. בניסוח בהיר, בבקיאות אך גם בהשתפכות רבת־התפעלות משווה יעבץ את נכסי־הרוח של אומות־העולם אל תרבותו הקדומה של עם ישראל, זה “העם המרוטט והמנופץ בעולם המעשה, [שהוא] אדיר באדירים בגבול הדעה והדיבור”. בעוד שבתרבות האירוֹפית העשירה כביכול רואה יעבץ דלוּת, וסופריה יוצאים לאמץ לעצמם יצירות זרות, “לחזור על הפתחים […] ולהחזיק בנכסים שמתו בעליהם”, מחזיק עם ישראל בנכסי הרוח שלו מאז ימי קדם, ואלה עולים בערכם על כל יצירות העמים האחרים. לאחר שמיין את האגדות השונות לסוגיהן – “רמז” (אלגוֹריה), משל (פאבּוּלה), “שמועות” (זאגען), “שיחות” (מאֶרכען) – הסביר המחבר את חלקה של האגדה כמשקפת את ילדות העם ואת הלך נפשו: “לא את אמיתות המאורע יש לנו לבקש בשמועה, כי אם את הרושם שעשה המאורע בנפש העם”. האגדה מלמדת אותנו, למשל, כי אבותינו היו “בני עם עלז וטוב לב”, וכי הם ראו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא שלמות הארמוֹנית (או, בלשונו של יעבץ: “כליל חמדה ויופי”). יעבץ היה אפוא ראשון (אחרי הרב מרגליות, בעל ‘ספורי ישורון’, שלא העז להביע דעה זו במפורש), שתבע לקבל את האגדה כפשוטה ולראות בה יצירה פיוטית עממית מקורית; או כלשונו: “אל נא נשחית הוד הגדותינו להוציא מהן על כרחן תמצית מוסר, כל זמן שאינו עולה וצף מאליו” (“להעיר אוזן”, בנספח ל’שיחות ושמועות מני קדם‘, עמ’ 217). בגישתו זו שם קץ לתפיסה הראציוֹנאליסטית של משכילים כמשה אהרן שאצקס (1825–1899), שבספרו ‘המפתח’ (וארשה, תרכ“ו–תר”ל) הוציא את אגדות התלמוד מפשוטן וניסה לפרשן לפי תפיסת ההשׂכּלה של דורו.467

מתוך כוונה מודעת ליפות את האגדה התלמודית, כתב אותה יעבץ מחדש “בשפת המקרא הנוחה [… למען] תשא חן וחסד בשׂמלתה הזכה, אשר לבשה כמה פעמים גם בימי חמדת נעוריה”. ואף־על־פי שהודה בהקדמתו, כי בכך הלך בעקבותיהם של כמה מסופרי אירופה, ש“תרגמו” ללשון מודרנית את אגדות־עמיהם הקדומות,468 לא הסתפק יעבץ ב“תרגום” בלבד; הוא הרחיב את מסגרתן המצומצמת שבמקור, לעיתים שינה גם את מגמתן, והכניס בהן שיחות, פתגמים וחרוזים, שהשפעת אגדות־העם האירופיות ניכרת בהם. כך, למשל, ניתן למצוא את חותם האחים גרים – שיעבץ החשיב מאוד (כרב מרגליות לפניו) את מפעלם הפולקלורי – באגדה “מיגון לשמחה”, שבה יוצאת בתו של רבי עקיבא אל ברכת המים ואומרת:

הָעִידִי, בְּרֵכָה, עֲנוּ בִּי, מַיִם,

הֲיֵשׁ כְּיָפְיִי תַּחַת הַשָּׁמַיִם?469

יט האגדות, שלוקטו מן הש“ס ופירוש רש”י, ממגילת תענית, תנחומא ואיכה רבה ונדפסו בפיסוק מסורתי, מספרות על הימים האידיליים שבהם ישב העם על אדמתו: ידידיה (הוא שלמה) מלך שלם, המבקש לבנות את בית־המקדש (“מלך בלהות”); אילון הזבולוני, המלח ש“הים היה משׂוֹשׂ לבו ושמחת גילו” (“נפלאות במצולה”); רבי יוסי מן יוקרת, שפגש בנער הדובר אל התאנה וזוכה בפִרייה; מעשיהם וחוכמתם של חנינא בן דוסא, אבא חלקיהו ואלעזר בן־פדת; אגדות על אומץ־לב וגבורה, תבונה ועורמה, הוּמוֹר וגוזמה, אהבתם, צערם ושמחתם של פשוטי־עם. ואת כל אלה כתב מחדש בלשון, שיש בה “דמיון ודימוי, שיש בה ניגון ויש בה ציוריות מקורית, לשון שיש בה חכמת יצירה” (זמורה, תשי"ט: 8).

מתוך כוונה להבין את גישתו הבלטריסטית של יעבץ בעיבוד האגדות, מובאת להלן פתיחתו של סיפור־המופת הרוֹמאנטי על החולדה והבור, שזכה לעיבודים רבים ושונים;470 תחילה הנוסח הקדום, ואחריו עיבודו של יעבץ:

נוסח חז"ל (תענית ח, רש"י שם והערוך)

מעשה בריבה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה יפת־תואר ומקושטת כסף וזהב. תעתה בדרך והלכה בלא ישוב. כיוָן שהגיעה לחצי היום צמאה ולא היו לה מים. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל ונשתלשלה וירָדה. לאחר ששתתה ביקשה לעלות ולא יכֹלה. היתה בוכה וצועקת. עבר עליה בחור אחד ושמע קולה. עמד על הבאר והציץ בה. אמר לה: מי את, מבני אדם או מן הרוחות? אמרה לו: מבני אדם אני […] (על־פי ‘ספר האגדה’. תל־אביב, תש“ח: תפ”ד)


נוסח יעבץ (“חלדי וברורית”)

היום בוער כתנור ונערה כבת שבע־עשרה שנה לבושת שני עם עדנים, הולכת בדרך לשוב אל בית אביה. והנערה יפה עד מאד, ואנשי המקום קראו לה ברורית, לאמור: ברה היא כחמה. ויהי בלכתה ותצמא למים, ותט מן־הדרך לשתות מן־הבאר אשר בשדה. היא באה שמה, והנה נער חסון כאלון וטוב תואר ניצב על־הבאר ומשקה את סוסו האביר. והיא נטתה מפניו ותעמוד מרחוק. ויהי ככלותו להשקות את־סוסו ויעל עליו וירכב לדרכו. אז קרבה אל־הבאר ותשלח ידה אל־חבל הדלי לתפשו, ותדח ידה ותמעד רגלה ותפול אל־הבאר ותתן קול פחדים. וישמע הנער הרוכב ויטש כנשר ויבוא ויקפוץ מעל סוסו אל־תוך הבאר. ויבהל וישתומם ויקרא: השבעתי אותך אם־לא תגידי לי אם בת־אדם את אם בת־הרוחות, הלוכדות נפשות בחבלי קסם יפין! ותקרא מצרת נפשה: בת־אדם אני […] (על־פי מהדורה ב, לונדון, תרפ"ז: 33–34 )471

השוואת שני הנוסחים תמחיש יפה את ההבדל המשמעותי שבין נוסח חז"ל המתומצת לבין מעשה־היצירה האידילי־רומאנטי של יעבץ. מילות־הפתיחה הציוריות (“היום בוער כתנור”) מביאות את הקורא אל הקיץ הארץ־ישראלי ומסבירות את טעם הפגישה הרוֹמאנטית ליד הבאר דווקא. שלא כבמקור, הביא יעבץ את חלדי אל הבאר לפני ברורית, כדי שיוכל להבליט במשפט הנאה “והיא נטתה מפניו ותעמוד מרחוק” את צניעותה של הנערה. תוספת המתח הדראמאטי לעלילה (“ויטש כנשר ויבוא ויקפוץ מעל סוסו אל־תוך הבאר”), תיאור הנשף בבית ישבעם (הטעם: “למען באר את טעם השכחה שנשכחה ברורית התמה מלב חלדי”, כהערתו של יעבץ בנספח “להעיר אוזן” שבסיום מהדורה ב) והבלטת אופייה התרומי של מילכה, שויתרה על אהבת חלדי למען יוכל למלא את נדרו ולשאת את ברורית – כל הסממנים הללו, שאינם מצויים בנוסח המקורי, מעניקים לסיפור הקדום איכות חדשה. זאת ועוד: יעבץ נקט בסיפורו מדרש־שמות (סממן שכיח במעשיות קדומות): הוא נתן לגבוריו שמות המרמזים על שלוחי הגורל הטראגי: חלדי אומר לברורית: “עדה הבאר הזאת ועדה החולדה”.

בדרך זו, המעדיפה את העלילה על המוסר, והמבליטה את המאור שבחיים, כתב יעבץ גם את יח הסיפורים האחרים ב’שיחות מני קדם', ואחר־כך את המשכם – לד ‘שמועות מני קדם’ (נדפסו תחילה במאספים שהוציא בירושלים ובקובץ ‘האביב’ שבעריכת י"ח רבניצקי [וארשה, 1900] ונכללו במהדורה השנייה, שיצאה בלונדון לאחר מותו472). הוא שילב בהם תמימות ורוֹמאנטיקה (“ששון תחת אבל”), עורמה וחוכמה (“עבד משכיל”, “מוליך חכמים שולל”), הוּמור וליצנות (“השיכור ויינו”, “בכושרות”) ועוד. אך דומה שיותר מכל חיבב יעבץ והוקיר את סיפורי הגוזמה, שעליהם כתב בהתפעלות בנספח “להעיר אוזן”: “כל האגדות האלה אין ערוך ליפיין ולקסם תפארתן”. בהנאה רבה ליקט את סיפורי הנפלאות של רבה בר־בר־חנה ואת מעשיות רב מרי ברה דבת שמואל (על המלאכים שנדמו כמלחים), שנראו בעיניו מלהיבים “בשלל צבעיהן גם בעזוז דמיונן”; אך כיוון ש“קיצורן פוסלן מכּדי סיפור”, נטל לעצמו את “הרשות הנתונה לסופרים” לשנות מן הצורה והסדר המקוריים ולאחות את שברי האגדות לשלמות עניינית. בסגנון בהיר תיאר, למשל, את “הרוכב האדיר, אשר על כוחו וגבורתו קורא לו הורמין בן־לילית, [שדהר] על חומת העיר” –

“וינסו הפרשים לרדוף אחריו ולהשיגו ולא יכלו, ויהתל בהם הרוכב. ולמען הרעימם ולהוכיחם כי נופלים הם ממנו בגבורתם, לקח בימינו כוס יין וכוס ריק בשמאלו; ויעל על־פרדה קלה אשר עמדה על־הגשר וידלג על הפרדה השניה אשר על הגשר השני, ובעודו מדלג הריק מכוס אל כוס ולא נפלה אף טיפה אחת מן היין ארצה.” (עמ' 19).

ובכן, גם את סיפורי הגוזמה הראשונים גאל יעבץ; והוא צירפם זה לזה, הרחיבם, הוסיף להן מעט מן ההוּמוֹר האירוֹפּי והעניק לילדי ישראל את ה“מינכהוֹזניאדוֹת” העבריות המקוריות הראשונות.

לא היה אולי קובץ־סיפורים שני באותה עת, שהרשים יותר מ’שיחות מני קדם' ושהביקורת כולה קשרה לו כתרים רבים כל־כך. “את אשר לא פיללתי לראות ראו עיני הפעם”, כתב דוד פרישמן במאמר עתיר־שבחים בשלושה המשכים, “עולם שכולו חזיונות ומראות נהדרים, דמיונות הלוקחים לב הקורא ומזכירים לו את ילדותו ואת טל־הילדות המתוק לנפש”. המבקר הקפדן שיבח באריכות את בחירת הסיפורים, את סגנונם – “שפת הנביאים הראשונים היא, אשר כמוה לא כתבו עוד בדורנו זה” – הודה למחבר על שהחזיר לו את תחושת הילדות וסיים בתפקיד החינוכי־הלאומי שנועד לספר, ובכך כיוון גם לדעתו של יעבץ עצמו: “סיפורים כאלה יחנכו לבני הדור הבא, אחרי מות אמותינו הזקנות, והם יטעו בתוכם את חזיונות עמם ואת דמיונותיו, ועשו את הנערים האלה ליהודים” (פרישמן, 1887ב).

כפרישמן, כיבד גם יל"ג (שהסתייג לאחר־מכן מיעבץ על שלימד אגדה את ילדי ארץ־ישראל) את ‘שיחות מני קדם’ בשיר־הלל ארוך (ובלתי־חתום), שנפתח במלים אלה: “זה לי ימים רבים לא התענגתי על מקרא מגילה נעימה כזאת. נמצאו דבריה ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק” (גורדון, 1887). הוא העריך את כושרו של יעבץ “לבטא מחשבות נשגבות ורעיונות דקים מן הדקים בשפרה ברורה ונשגבה”, שמח בשמחתו של הילד, אשר “אזנו פתוחה לכל שיחה נאה”, עד כי הספר “יבוא כשמן בעצמותיו”, איחל לילדים כי ירבו ספרים כמותו בישראל; ועמד אף הוא על ייעודו החינוכי, שכן “לספרים כאלה אנו צריכים ואותם אנו מבקשים באבוקות לטוב לנו ולבנינו”.

ואם הצליח יעבץ פחות בספרו האחר – ‘נגינות מני קדם’ (וארשה, תרנ"ב473), שבו כתב את האגדות על חורבן הבית הראשון והשני בצורת בּאלאדות ארוכות, שבמשקלן נמזגו המיקצב המקראי עם ההקסאמטר היווני – הפכו ‘שיחות מני קדם’ עוד בחיי מחברן “לספר־מקרא קלאסי בספרות בני הנעורים” (מהקדמת המו“ל למהדורת לונדון תרפ”ז). הספר חזר ונדפס בחמש מהדורות שונות זו מזו,474 וזכה שוב ושוב להערכה מחודשת שמסקנתה אחידה: “אין קורא אשר לא ילך לבו שבי אחרי דברי אגדה אלה” (שרפשטיין, תש"ז: 13–14), ו“אין ספק, שכל ילד שניחן בזיקה פיוטית יחזור ויקרא בספר זה שוב ושוב” (אורן, 1959).475

‘שיחות מני קדם’ היה אולי ספר־הילדים העברי הראשון, שחברו בו סגולות אמנותיות, ספרותיות ולשוניות מובהקות, ולכן אפשר לראותו כפותח תקופה חדשה בספרות־הילדים שלנו. בשל סגולותיו אלה היו אפילו שפסקו, כי “ספרות־הילדים העברית פותחת בזאב יעבץ” (לאה גולדברג, תשל"ח: 61).476 אך גם אם לא נקבל קביעה זו כהלכה פסוקה, אין ספק שיעבץ היה הראשון שראה באגדות־העם העבריות חומר ספרותי ראשון במעלה, שיש בו כדי “לפתוח לפני צעירי העם שער אל ארמון־היופי הישראלי” (שרפשטיין, תש"ז: 11), והוא “שׂח אותן לילדי ישראל כשוחח אב עם בנו” (בן־גריון, תש"ז). ממנו למדו דוד פרישמן (“אגדות”, “במדבר”), מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (‘מעשיות ואגדות’, 1907; ואחר־כך ‘ממקור ישראל’), וכן ח"נ ביאליק, שאחרי כינוס ‘ספר האגדה’ (תרס"ח ואילך) התחיל בכתיבת סיפורי ‘ויהי היום’, שבדומה ל’שיחות מני קדם' אף הם “פרי עיבוד ספרותי של אגדות שלמות ושברי אגדות, שאובים ממקורות שונים” (בפתח ‘ויהי היום’, תרצ"ד), ואשר סגנונם מזכיר מאוד במקומות רבים את סגנונו של יעבץ.477

אבל קדם להם ישראל בנימין לבנר, שעשר שנים אחרי ‘שיחות מני קדם’ ישב גם הוא “לתרגם” את אגדות חז"ל ללשון המקרא ולכנסן בספרו הגדול ‘כל אגדות ישראל’.


3. ‘כל אגדות ישראל’ לישראל בנימין לבנר

“קובץ כל אגדות ישראל, מן בריאת העולם עד העת החדשה, ערוכת על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים” – כך הגדיר י“ב לבנר את ספרו בעל חמשת החלקים. אין ספק, כי מכל מכלול עבודתו המסועפת, רבת־הפנים־והשנים, של סופר זה בשדה הספרות לילדים (ראה לעיל, פרק ד, סעיף 4), ‘כל אגדות ישראל’ (פייטרקוב, תרנ"ח/1898 ואילך) הוא מפעלו החשוב ביותר. דומה כי מכל סופרי הילדים, שהתרכזו מסביב להוצאת “תושיה”, היה הוא הראוי ביותר לעבודה זו – בזכות בקיאותו המפליגה במקורות, בשל סגנונו, בזכות הבנתו את נפש הילד וצרכיו, ולא פחות מכך – תודות לכושר שקידתו המפליא, שנזון מדבקות ומשאיפה לשלמות. עיון בתוכן הספר ובציוני המקורות הנלווים אליו יגלה את גודל האתגר שנטל לבנר על עצמו – לכנס את הנוסחים השונים של כל אגדות חז”ל, הפזורים בשני התלמודים, במדרשים הקדומים והמאוחרים, בספרי קבלה ובילקוטים עממיים, בקבצים לועזיים ובכתבי־עת, בספרי עיון ומחקר, אצל יוֹסיפוֹן ויֶלינֶק, גרֶץ וקוֹהן, ואפילו ב’שיחות ושמועות מני קדם' ליעבץ נעזר (בעיקר ב“שמועות” המלך שלמה, שהעתיקן בלי שינויים כמעט), בהביאו דברים בשם אומרם. בבקיאות ויגיעה מעוררות השתאות ליקט שברי אגדות, רמזים ושורות בודדות ממקורות שונים ורחוקים זה מזה, איחה אותם, תירגם וניסח, ניסה לישב סתירות ויצר אגדות שלמות, שהקורא בהן לא ירגיש כמעט ב“תפרים” המאחים אותן.

חמש שנים ויותר שקד לבנר על עבודת־יחיד זו, שהיתה כינוס ראשון ושלם כמעט של אגדות חז“ל – 1088 במספר – שערכן בסדר כרוֹנוֹלוֹגי בחמישה חלקים: מבריאת־העולם עד הולדת משה; ממשה עד דוד; ממלכות דוד עד גלות בבל; מגלות בבל עד ימי הוֹרדוֹס; מהוֹרדוֹס עד רבי אליעזר הגדול. שלא כמקובל, לא הקדים לבנר מבוא לספר, שיסביר את העקרונות שהנחוהו בעבודתו, ונראה שנהג כך משום שכיוון את ‘כל אגדות ישראל’ לילדים בלבד, ואלה אינם נזקקים להקדמות. הספר פותח בשבע אגדות על בריאת־העולם – רובן מופשטות וקשות להבנתם של ילדים בני שבע עד עשר – שהראשונה בהן היא עיבוד מורחב של המדרש מ’אותיות דרבי עקיבא' על אותיות הא”ב, שכל אחת מהן ביקשה מה' כי יברא בה את העולם.

בעבודה כגון זו – עיבוד אגדות קדומות לילדים – נודעת חשיבות רבה לסגנון שימוזגו בו פשטות, תום ונוי. וכבר שיבחו רבים את סגנונו של לבנר (ראה עמ' 257 לעיל, וכן להלן), שניחן בכל הסגולות הללו, ואשר בזכותו נעשה ‘כל אגדות ישראל’ לנכס בר־קיימא בספרות־הילדים. לשם השוואה, הנה שני הנוסחים של האגדה על המאור הגדול והמאור הקטן; תחילה בלשון אומרה (ר' שמעון בן פזי רמי, חולין ס), ואחר־כך בנוסח לבנר:

נוסח חז"ל

“”ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים“, ונאמר: “את המאור הגדול… ואת המאור הקטן”? אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי? אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה.” (‘ספר האגדה’: ט)

נוסח לבנר

"אל תקנא

ויברא יי את השמש ואת הירח ויהי אור הירח כאור השמש, וירע הדבר הזה בעיני הירח ויבוא ויתיצב לפני יי ויאמר: אדון כל העולמים! הנה אתה בראת אותי ואת השמש ותתן לשנינו אור גדול מאד, עד כי לא יכירונו כל רואינו ולא ידעו מי משנינו השמש ומי הירח. האם לא טוב היה לולא דמה אור השמש לאורי? ויאמר יי: שמעתי את דבריך. מהיום הזה ומעלה יקטן אורך וידע כל בשר כי המאור הקטן הוא הירח והמאור הגדול הוא השמש." (‘כל אגדות ישראל’, א: 10)

השוואת שני הנוסחים תמחיש את דרכו של לבנר בעיבוד האגדות: ויתור על פלפולי דרוש והתרכזות בסיפור העלילה; החלפת לשון החכמים בסגנון מקראי, הרחבת הנוסח המצומצם, תוך הוספה שקולה של נופך מקורי, עד להפיכתו לסיפור קצר. באגדה הנ"ל, למשל, נעזר לבנר, למעשה, בשני משפטים בלבד מן המקור (“אמרה ירח לפני הקב”ה: רבש“ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך”), בהבליטו את קנאת הירח ואת העונש שבא עליו בשל קנאתו. משום־מה ויתר המעבד על סיומה האוֹפּטימי של האגדה – פיצוי הלבנה על המעטת אורה והרשות שניתנה לה למשול ביום ובלילה גם יחד; אך הכותרת (“אל תקנא”) מלמדת כי היה טעם דידאקטי־מוּסרני להשמטה זו: כיוון שהירח חטא בקנאה – נענש ואורו נתמעט.

בדומה ליצחק מרגליות, בעל ‘ספורי ישורון’, ברא גם לבנר עשרות אגדות על־ידי צירופם של שברי אגדה ורמזים שליקט משלושה וארבעה מקורות ויותר. כך, למשל, יצר את האגדה הנאה “תלונת המלאכים”, על השירה ששרו בני־ישראל על ים־סוף, על ידי צירוף ואיחוי חמישה קטעים שונים: סנהדרין צח (“ביקשו מלאכי השרת לומר שירה” וכו'), סוטה ל (“בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה” וכו'), מכילתא מסכתא דשירה (“אמרה מרים לאביה: סופך שאתה מוליד בן שמושיע את ישראל” וכו'), שמות רבה כג (“לא מפני שאני משפיל אתכם” וכו') וילקוט שמעוני רמז רנג (“כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים”).

אבל מתוך שאיפה יומרנית לתת לילד העברי כינוס שלם של כל אגדות ישראל, הפך יתרון השלמות למגרעת ספרותית. לבנר הרחיב את משמעות המונח “אגדה” וכלל בספרו גם עשרות עיבודים של מדרשי פסוקים, שעלילתם אפסית כמעט. כך, למשל, עיבד את המדרש על בריאת חוה (בראשית רבה יח) לספק־אגדה, שזה ראשיתה: “ויברא יי את האשה מן הצלע למען היותה מצניעה לכת כל הימים” (“הצלע”, חלק א, אגדה ח).478 שאיפה זו לשלמות אי־אפשר היה לה שלא לפגוע ברמתו של הספר; ולצד אגדות משובחות, שיש בהן מן היפה, המרתק והמרגש (ביניהן הסיפורים על ילדותם של גדולי האומה, כאברהם, יוסף, דוד ושלמה), מצויות גם אגדות הלוקות ביובש וקלישות (כגון המעשה בשודד שהרג את הירושלמי שרצה בטובתו. חלק ד, אגדה צט), או בארכנות יתרה, או מסורות שעובדו לאגדות מוקשות (כגון עשר האגדות על חזון דניאל, שעובדו ברובן מן הקובץ העממי ‘אליהו, עם פרקי משיח’, שאלוניקי, תק"ג/1743).

למרות שמו היומרני, מאליו יובן שלא נכללו בספר כל אגדות ישראל. עיון בתוכן־העניינים יגלה, כי לבנר פירש את מושג האגדה בעיקר במשמעות של הגדה “היסטוֹרית”. כלומר, השלמה והמשך לסיפורי המקרא, וכן סיפורים ומסורות על אישים ומאורעות מן התקופה שלאחר המקרא. משום כך לא אסף אל ספרו אותן אגדות שאינן מעוגנות במסורת הישראלית (יוצאים מכלל זה הם סיפורי אלכסנדר מוקדון), וגם לא את משלי חז“ל, גוזמאותיו של רבה בר־בר־חנה ודומיהם. כן “ניקה” לבנר אגדות רבות מן ה”זָרויות“, שהיו מטרה לחיצי הביקורת של המשׂכּילים, ומעִניינים שבינו לבינה, ואף ניפה את סממני האנאכרוֹניזם, שחז”ל תיבלו בהם את סיפוריהם: בנוסח ‘כל אגדות ישראל’ לא ישב אדם הראשון “שמונה ימים בתענית ובתפילה” לאחר החטא, כפי ששנו רבותינו (עבודה זרה ח), אלא: “ויחרד האדם חרדה רבה ויצא לבו”; ובעוד שבלשון ר' לוי “היה יעקב הולך לבתי מדרשות” (בראשית רבה סג), בלשונו של לבנר ישב יעקב “באהלי שם ועבר ללמוד מוסר ובינה”. טעמה של עריכה זו מובן מאליו: למנוע מן הקוראים הצעירים תמיהות וקושיות של היגיון; אך בכך נקפחה עממיותן של אגדות לא מעטות.479

תודות לעריכה הכרוֹנוֹלוֹגית של הספר מקושרות רוב האגדות זו לזו בקשר ענייני, וכל אגדה כמעט היא המשכה של קודמתה: האגדה “בלעם ואתונו”, למשל, באה אחרי “בלק” ולפני “בלעם ובלק”; והאגדה “הזאת נעמי” הובאה אחרי “אשת בועז” ולפני “בועז ורות”. קישורים אלה יוצרים רצף והמשכיוּת לספר ומעניקים לו צביון של בניין שלם.

סגנונו המקראי המלוטש של לבנר, שבא במקום לשון חז“ל, נטל מאגדות רבות את פשטותן הפוֹלקלוֹרית, אך העניק להן לעומת זאת שגב תנ”כי; מה גם שלבנר השתדל להתאים את סגנונו לרוחה של כל אגדה. מעמדים שיש בהם מתח דראמאטי נכתבו במשפטים שמיקצבם דינאמי:

“וימהר אבישי ויקח פרדת המלך וירכב עליה. ויפליא יי לעשות ותרץ הפרדה כחץ מקשת ותקצר הדרך, ויבוא אבישי מהרה ארצה פלשתים, וירא את ערפה אם ישבי יושבת וטווה” […] (חלק ב, אגדה רפח)

ואילו האגדות הליריות נכתבו בסגנון מאופק שיש בו ציוריות והשתפכות:

“ובנגן דוד, ושמעו אזניו קולות נפלאים שונים זה מזה: יש אשר יישמע לו קול רננת צפרים מבין עפאים, קול ילדים וילדות משחקים, קול עם שמח בארצו הברוכה, והיה לו הקול הזה – קול יי בהדר […]” (חלק ב, אגדה רסח)

הופעתם של חמשת חלקי ‘כל אגדות ישראל’ היתה בבחינת מאורע ספרותי, שעורר הדים וזכה לקילוסיה של הביקורת. ראשון המברכים היה גם הפעם א“ל לוינסקי, שקשר במאמרו הארוך (לוינסקי, 1898ב)480 כתרי תהילה לאגדה העברית, סיפר על תשוקת הילדים לשמוע “אגדות נחמדות אשר תספר לנו אם זקנה ורחמניה”, שיבח את ראשוני המלמדים, שהמתיקו את חיי הילדים ב”חדר" בסיפורי אגדה, ונזף במלמדים החדשים, הנמנעים מן “הטוב הזה ממנו, או מפני ה’מודה', או מפני חסרון דעת נפשנו, נפש ילדים רכים”. על כן הודה לאנשי “תושיה”, שהביאו “מנחה טהורה” זו לילדים, הבטיח לידידיו הצעירים שגם הם יתענגו כמוהו על הקריאה בספר זה והאיץ בהם: “משכו וקחו לכם ספרי ‘כל אגדות ישראל’, הכתובים בשפה קלה, המנוקדים, למען אשר ירוץ הקורא בהם”.

גם דוד פרישמן הטעים בביקורתו העניינית (תרס"א), ש’כל אגדות ישראל' בא למלא חלל ריק בספרותנו, ועל כן רשאי לבנר “להתפאר באמת בעבודתו הרבה; כי עלבון גדול הוא לספרות, אם יחסר בה מקצוע גדול ונכבד כחלק האגדות, מעובד לצרכם ולהנאתם של בני הנעורים”. אמנם, הוא ביקר את לבנר על שקיבל על עצמו “עסקי קבלנות”, לספק את כל אגדות ישראל לילדים (כלום חשש “שאם יחסיר איזה דרש קל שבקלים נבוא עליו בטענות שלא עמד בדיבורו”?), והעיר שכמה אגדות לוקות בארכנות, במליציות יתרה או בשיבושי לשון, אבל הסך־הכל נראה בעיניו חיובי ביותר: “בפה מלא נוכל להגיד כי ‘כל אגדות ישראל’ הן מבחר הוצאת ‘תושיה’ לטובת הקוראים הקטנים וראויה היא לתודה רבה מצד חובבי ספרותנו על הביאה מנחה משובחה כזו לאוצר ספרות־הילדים”.

חמשת כרכי ‘כל אגדות ישראל’ זכו לא רק להערכת המבקרים, אלא גם לחיבת הקוראים. הספר נפוץ ביותר – תחילה בחוברות דקות ואחר־כך בכרכים גדולים, בתבניות שונות. ילדים התענגו עליו (והשווה את זכרון הילדות של זלמן שניאור בעמ' 261 לעיל), ואין לראות משום הגזמה רבה בעדותם של בעלי זכרונות, כי הוא נמצא “בכל בית אשר שם הילדים לומדים וקוראים עברית” (‘התורן’, ג [תרע"ז], גיל' 39).481 הספר תורגם ללשונות אחדות482 וחוזר ונדפס שוב ושוב, עד ימינו אלה,483 כשהוא זוכה מדי פעם להערכתה המחודשת של הביקורת.


4. אגדות זרות בתרגום עברי

חודשים אחדים לפני הופעת החוברות הראשונות של ‘כל אגדות ישראל’ יצאו בבּיבּליוֹתיקה לילדים של “תושיה” חוברות ראשונות של אגדות האחים גרים, בתרגומו של שלמה ברמן; ושנה קודם לכן (1896) חנכה הוצאת “תושיה” את הבּיבּליוֹתיקה לילדים שלה בהדפסת שש מאגדותיו של הפולקלוריסט השבדי ריכארד גוּסטאפסון, בתרגום נח פינס וי"ב לבנר. ואם כי כורח־המציאות – במלים אחרות: העדר יצירות־מקור עבריות לילדים – הוא שאילץ את בן־אביגדור לפתוח את הבּיבּליוֹתיקה בשלושים חוברות של תרגומי אגדות גרמניות, סקאנדינאביות, ערביות, רוסיות ואנגליות (מהן בעיבוד חופשי), אין ספק שהדריכה אותו גם ההכרה, שאגדות אלה יתקבלו בסבר־פנים יפות על־ידי הקוראים ומחנכיהם כאחד. שכן באותן שנים היתה ספרות־הילדים האירוֹפּית גדושה יצירות של פוֹלקלוֹר ודמיון. קובצי המעשיות של האחים גרים ועמיתיהם הרוסיים, הסקאנדינאביים והצרפתיים (ולצידם האגדות המקוריות של האנס כריסטיאן אנדרסן ואחרים) הוּרקוּ משפה לשפה והפכו לנכס בין־לאומי בספרות לבני־הנעורים. קבצים אלה זכו לפּוֹפּוּלאריוּת עצומה בכל אומה ולשון ולקילוסי המבקרים, וגם חלוצי ההוגים בבעיות ספרות־הילדים של אותן שנים התחילו מעניקים לֶגיטימאציה מחודשת לסיפורי אגדה כחומר־קריאה משובח שממוזגים בו עלילה פשוטה ומושכת, המפתחת את הדמיון, ומוסר־השכל שבו מנצח הטוב את הרע.484

התרחשות זו בספרות־הילדים האירופית, אי־אפשר היה לה שלא תמצא את דרכה גם אל ספרות־הילדים העברית, שהיתה שרויה עדיין בתהליך של גישוש. ואם כי נמצאו גם עוררים על טיבו של מזון רוחני זה, שהגישו בעלי “תושיה” לילד העברי – “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאלי באבא” וכו‘, שאין בכוחם “להפריח את העצמות היבשות” של ילדי ישראל (א. ב–י. 1897, גיל' 105)485 – התחילו גם סופרים עבריים להכיר בערכן של אגדות לשמן כחלק חיוני בספרות־הילדים. זאב יעבץ רומם בהקדמתו ל’שיחות מני קדם’ את מפעלם של האחים גרים (ראה עמ' 290 לעיל); שלמה ברמן (1897, גיל' 236) טרח להוכיח, שגם לילדים בני תשע–עשר “ינעמו סיפורים מלאים פלאים ואגדות” (ראה עמ' 237 לעיל); ובעצם אותם ימים, שבהם הופיעו החוברות הראשונות של האגדות המתורגמות בבּיבּליוֹתיקה לילדים, השמיע דוד פרישמן את קריאתו המרשימה: “בראו נא ילדות לילדי ישראל!” וילדות זו ניתן לברוא בסיועם של סיפורי אגדה, שיציגו לילדים “עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן”:

“שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עֻגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארובת העשן, כֻּלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם!” (פרישמן, תרנ"ו).

בשעה ששורות אלה ראו את אור־הדפוס, כבר הופיעו בהוצאת “תושיה” האגדות המתורגמות הראשונות, המספרות על עולם־הדמיון, שבו “הכל חי והכל מדבר”. רצה המקרה, והבּיבּליוֹתיקה לילדים נפתחה דווקא בסיפורו האלגוֹרי של ריכארד גוּסטאפסוֹן486 ‘קובץ שיחות קטן’ [341], הכתוב בסגנון אנדרסני והמספר על עלם ועלמה, ששאבו עידוד ויופי מספר־אגדות. לאחר שש אגדותיו של גוּסטאפסוֹן – מהן גירסאות סקאנדינאביות של המוֹטיבים הידועים על “שלושה אחים” ([343], בתרגום נח פינס) ו“הרועה ובת־המלך” ([318], בתרגום י"ב לבנר), הופיעה האגדה הערבית “ארבעים שודדים” [347], שהיא עיבודו של מ“מ סילמן487 לסיפור עלי באבא מ’אלף לילה ולילה'. י”ב לבנר עיבד לאחר מכן כמה מעשיות מזרחיות נוספות, ביניהן גירסתו האמנותית של וילהלם האוף ל“כליף־חסידה” [323].488 ואחרי כמה עיבודי אגדות של אהרן לובושיצקי – ביניהן גירסתו המחורזת של פושקין ל“הדייג והדגה” [350] (ראה עמ' 266 לעיל) הופיעה בבּיבּליוֹתיקה זו שורת החוברות של עשרים אגדות האחים גרים, בתרגומו המדויק של שלמה ברמן.

83 שנה לאחר הופעת הכרך הראשון של Kinder-und Haus-Mӓrchen [‘מעשיות לילד ולבית’], וכשבעים שנה לאחר שאגדות האחים גרים התחילו מיתרגמות לרוב לשונות אירוֹפּה, קיבל גם הקורא העברי לקט נבחר של אגדות פּוֹפּוּלאריות אלה, שנמזגו בהן קסם, אימה וסוף־טוב: “כיפה אדומה” [395] ו“רועת האווזים” [397], “יוחנן הנאמן” [384] ו“החייט אמיץ הלב” [393], “לבנת שלג” [385] ו“רמוצה” [394] (הלא הן שלגיה ולכלוכית) ושאר הדמויות, שהיו לחלק בלתי־נפרד מעולם הילדות. סגנונו המקראי הבהיר של ברמן תאם להפליא את האגדות ואולי אף הגביר את עוצמת קסמן. הנה כך תירגם ברמן את הקטע הדראמאטי של מנוסת “לבנת שלג” ביער בלשון מלוטשת, שיש בה מיקצב פנימי ומתח, והוא נקרא כאילו היה מעשיית־קדומים:

“ותשאר הילדה העזובה ביער הגדול בודדה ושוממה, ויפול עליה פחד נורא, ותשא את עיניה אל עלי העצים, ולא ידעה מאין יבוא עזרה. ותחל לרוץ ביער, ותדלג על האבנים, ותעבור בין הקוצים ובין חיות טרף, אשר רצו הנה והנה, ובכל זאת לא נעשה לה כל רע. ותרץ עד אשר לא היה לה כוח ברגליה. והנה בא הערב, ותרא פתאום בית קטן לפניה, ותבוא בו להנפש מעמלה.” (עמ' 6–7).

כשתירגם דוד פרישמן מחדש אגדות אלה לאחר עשרים שנה (‘שיחות גרים’; אודסה, 1919), דמה סגנון תרגומו לא במעט לנוסחו של ברמן.

הקורא את מאות האגדות הלועזיות שיצאו בבּיבּליוֹתיקות לבני־הנעורים בעשר שנותיה הראשונות של הוצאת “תושיה” (1896–1907), ייווכח לדעת שכולן תורגמו בסגנון סיפורי המקרא, ששלט אז בספרות־הילדים. ליסוד הסגנון מצטרף מכנה משותף שני, שדומה כי הוא פועל־יוצא מן הסגנון, והוא “עיברות” אופיין של האגדות, ולעיתים אפילו ייהודן. גיבורי האגדות, הדוברים בלשונם של גיבורי המקרא, זכו כדבר המובן מאליו לשמות עבריים. הסממנים הנוצריים, או העכו“מיים, נמחקו על־ידי המתרגמים, ולפעמים ניתנו במקומם תחליפים יהודיים. גיבורי ‘קובץ שיחות קטן’ הם מרים ונעמן, הגרים בעיר שלם, ובין הספרים הגאוותניים שברשותם נמצא גם ספר תהילים הנדיב, “בחשבו למשפט כי כבוד כל ספר בתוכו פנימה”. באגדה אחרת של גוּסטאפסוֹן פוגש הקורא את המלך עמינדב וארוסתו עתליה. ברמן החליף את הנזל וגרטל ב”שלומית ושלמה" ול“האנס החכם” קרא “יקטן הנבון”. אפילו באגדה הערבית “ארבעים שודדים” קרא המתרגם, מ“מ סילמן, לשני בניו של הסוחר העשיר גיחזי ומנוח, ולחש־הקסם לפתיחת המערה עוּברַת מ”סיזאם" ל“אלגביש, היפתח!”; ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מרבות.489

אבל לא רק מתרגמי אגדות־העם העניקו צביון עברי למעשיות הזרות. בדרך זו הלך גם דוד פרישמן בתרגומו רב־המוניטין ‘הגדות וסיפורים’ לאנדרסן ([401]; וארשה, תרנ"ז/1896), כאשר ייהד ביודעין כמה וכמה מאגדותיו של המספר הדני הגדול: סיפורה של “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית”, המתרחש במקור בליל חג־המולד, הועבר על־ידיו לחג־האורים (“כי חג חנוכה הוא לכל בני ישראל במושבותם”); “חלום האלה הזקנה” הועתק אל “ערב יום החמישה־עשר בשבט – הוא ראש השנה לעצים”, כאשר בחלל נשמע “קול הקורא אל בתי־הכנסת ואל בתי־המדרש […] להודות אלהים”; והאגדה רבת־הסמלים “מעשה”, על האשה המתה המבקשת שערה מראשו של רשע, נפתחת אצל פרישמן במוצאי־שבת אחרי ההבדלה, וגיבורה הוא “הרב לבן־הפנים […] [ה]יושב בבית אבל ובידו ספר ‘צידוק הדין’”. שינויים מהותיים כגון אלה, התולשים את האגדות מבית־גידולן הטבעי, היו באותה עת שכיחים ואפילו קבילים. בהקדמתו ל’הגדות וסיפורים' לא היסס פרישמן לציין במפורש, כי העדיף לתרגם את הסיפורים “המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים”, ויתר על האגדות הכתובות “ברוח הנוצריות” וכי מצא לנכון “לשנות לפעמים באיזה סיפור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המספר”.

התרגום העברי הראשון של אגדות אנדרסן – שהופיע שמונה־עשרה שנים אחרי מות מחברן – קדם בשנתיים לתרגום אגדות האחים גרים לעברית, וכן לתרגומו של פרישמן. יהודה גרזובסקי (גור) שלח את חמש האגדות, שתירגם כנראה מרוסית (הזמיר, שירת־הזמיר, ארגז הפורח, מקרה אם אחת, בגדי המלך), מיפו לאוֹדסה, וי“ח רבניצקי הדפיסן בתרנ”ד בספרון קטן ונאה בשם ‘מספורי אנדרסן’ [284] בהוצאתו “עולם קטן” (ראה עמ' 229 לעיל). תרגומו המדויק של גרזובסקי, שהצליח לשמר את ההוּמוֹר המעודן של אנדרסן, זכה עם הופעתו לשבחי ביאליק הצעיר;490 אבל הסגנון המקראי המשובץ ביטויים ארמיים (כגון צפרא טבא, אבא), וכן מלים תלמודיות במשמעות עברית חדשה (קרק [נעל עץ], סין [בליטת־שן בגלגל], ועוד), חסר לעיתים את הפיוט שבמקור. שנתיים לאחר הופעת ספרון זה יצא בוארשה, בהוצאת אלכסנדר ז. כהן, תרגומו של פרישמן, ויש עניין להשוות את שני התרגומים, שנעשו כמעט בעת ובעונה אחת. כך, למשל, תירגמו השניים את פתיחתה של אחת מאגדות אנדרסן הידועות ביותר, “הזמיר”:

תרגום גרזובסקי

"בארץ הסינים, כאשר ידעתם לנכון, ימלך אחד הסינים, וכל האנשים אשר מסביב לו, כל שריו, שלישיו ועבדיו – כולם סינים אמתים המה.

הנני חפץ לספר לכם בזה מקרה אחד אשר קרה בחצר מלך הסינים. אמנם שנים רבות עברו מיום קרה הדבר, אך ראוי הוא הספור לשמעו טרם ישכח כולו מפי יושבי תבל." (עמ' 3)

תרגום פרישמן

“הלא ידעת אם שמעת כי מלך [מולך] בארץ סין והוא איש סיני, וכל האנשים אשר מסביב לו גם הם אנשים סינים. אכן זה שנים רבות מאד מאז היו הדברים האלה ועד עתה, כי על כן טוב אשר תשמע אותם בעוד מועד, פן ירבו הימים ונשכָּחו.” (עמ' 32)

בעוד שגרזובסקי – שהיה מתרגם, קוֹמפּילאטוֹר ובלשן יותר משהיה יוצר – חש עצמו רתוק למקור (נכון יותר: לנוסח המתורגם שממנו תירגם לעברית), ודבקותו זו באה לעיתים על־חשבון חירות האמן, מצטיין תרגומו האמנותי של פרישמן בסגנון מגובש