בפתח הספר    🔗

ספר זה, המבוסס על עבודת־דוקטור שהוגשה לאוניברסיטה העברית בירושלים, הוא ניסיון ראשון לתאר את שלבי התפתחותה של הספרות העברית לבני־הנעורים, מראשיתה בשלהי המאה השמונה־עשרה עד תחילת המאה העשׂרים. עיקרו — מעקב כרוֹנוֹלוֹגי אחרי המעבר ההדרגתי מספרות “גלותית” לילדים שאינם דוֹברים עברית, ואשר מגמתה לימודית־מוּסרנית־לאומית בעיקרה, אל ספרות־ילדים טבעית, בעלת הישׂגים של כמות ואיכות.

אף־על־פי שהמחקר נחלק, מעצם טבעו, לפרקים ולפרקי־מישנה, שכל אחד מהם הוא בעל עצמיוּת מסוימת, מוטעמת לכל אורכּוֹ הרציפות וההמשכיות. רציפוּת זו באה להמחיש, כי תולדותיה של ספרות־הילדים הן תהליך איטי של צמיחה בלתי־פוסקת, מנסיונות הססניים בתחילתה ועד לראשיתה של טבעיות המבשׂרת שגשוג. צמיחה זו ינקה משני מקורות־השפעה מקבילים: קודם כל, השפעתה הישירה של הספרות העברית למבוגרים, שהיתה בתקופת ההשׂכּלה בעלת צביון חינוכי־חברתי־מוּסרני, ואפילו “ילדי” במידה מסוימת; ובצמוד אליה — השפעתה של הספרות האירופית, שעקבותיה מצויים בספרות־הנוער העברית במידה רבה יותר מן המשוער. השפעות אלה, הנסיונות לחשׂיפתן ובדיקת היקפן נדונים בפרקי העבודה.

בעיות לא מעטות, שהתעוררו במהלך המחקר בשל ראשוֹניוּתוֹ, תבעו את פתרונן. בגלל העדר עבודות בתולדות ספרות־הילדים העברית, מיעוט בּיוֹגראפיות של סופרי־ילדים ראשונים וקשיים באיתורם של ספרים נדירים לילדים, צריך הייתי לחרוש בקרקע־בתולה ולא פעם גם לגשש באפלה. עברתי על קאטאלוגים, בּיבּליוֹגראפיות, כרכים של כתבי־עת קדומים, ואיתרתי רשימות ומאמרים שיש להם שייכוּת לנושא המחקר: בעיות החינוך, תביעות לחיבּור ספרי לימוד ומקרא, סקירות של ספרי־ילדים ראשונים ועוד. חומר גולמי זה שימש בסיס ראשוני, שעליו הושתתו פרקי הספר.

לא הייתי זוכה לברך היום על המוגמר בלא סיועם והדרכתם של אישים וידידים רבים וטובים. יעמדו אפוא ראשונים על הברכה מדריכי בעבודת הדוקטור, פרופ' שמעון הלקין ופרופ' דב נוֹי מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עזרה רבת־ערך הושיטו לי גם: עובדי בית־הספרים הלאומי והאוּניברסיטאי; ניצה סלונים, מזכירת הועדה לתלמידי מחקר; הבּיבּליוֹגראף גצל קרסל, הבּיבּליוֹפיל אליהו הכהן ואחרים; וכן ד"ר גדעון טוּרי מאוניברסיטת תל־אביב, שהביא את הספר לדפוס. לכל אורכה של עבודת־המחקר, שהיתה לי בבחינת גילוי חווייתי, ניסיתי להאיר את חלקה של ספרות־הילדים בחיי התרבות היהודית ואת תרומתה לבריאתו של דור־קוראים חדש ולתחייתה של הלשון העברית.

ערב ראש־השנה תשל"ט

כל הספרים, המאמרים ושאר המקורות, שעליהם מושתתת העבודה, רשומים בפירוט מלא בביבליוגראפיה שבסוף הספר לפי סדר אלף־ביתי של שמות המחברים. בגוף הספר צוינו כל מראי־המקום בצורה מקוצרת בלבד (שם משפחה ושנת ההדפסה), המַפנה את הקורא המעוניין אל הביבליוגראפיה.

המספרים הסידוריים, המופיעים בגוף הטקסט בסוגריים מרובעים אחרי שמותיהם של ספרי־ילדים, מַפנים את הקורא אל הנספח “ספרים עבריים לילדים”, שם מובאים הפרטים הביבליוגראפיים המלאים של כל ספר.

 

מבוא: למהותה של ספרות־ילדים    🔗

“ספרות־ילדים נקרא אותו ענף של ספרות בפרוזה ובשיר, המותאם בתוכנו ובסגנונו להבנתם של ילדים מגיל 5 עד 13 בערך” — כך הגדירה לאה גולדברג את המוּשׂג במסתה (גולדברג, תשל"ח: 55), אם כי יש המרחיבים את תחום הגילים לכאן ולכאן בשנה־שנתיים. במחקרים שנכתבו על ספרות־הילדים בלשונות העמים ניתן למצוא שתי הגדרות־מישנה למוּשׂג — האחת מצומצמת והאחרת רחבה יותר:

ספרות־ילדים, במובנה המצומצם, כוללת אותן יצירות שכוּונו במפורש לילד — לצורך קריאה והנאה, העשׁרת אוצר־המילים, הקניית מוּשׂגים וערכים. אבל במובנה הרחב והמעשי מקיפה ספרות־הילדים כל אותן יצירות, המתאימות לתפיסתו והחופפות את עולמו של הקורא הצעיר בזכות הנושא המסקרן והסגנון הבהיר, גם אם לא כּוּונו במפורש לילד אבל “אוּמצוּ” על ידו. בין יצירות “מאומצות” אלה מצויים פרקי פולקלור (משלים, אגדות־עם), קטעי אֶפּוֹסים, כמה מאגדות ‘אלף לילה ולילה’, יצירותיהם של קלאסיקנים — דניאל דֶפוֹ (‘רובּינסוֹן קרוּזוֹ’), יונתן סוויפט (‘מסעי גוּליבר’, בעיקר חלק א), אלכסנדר דימה האב (‘שלושת המוסקיטירים’) ואחרים; ובעברית — סיפורי המקרא, מדרשי אגדה, ‘משלי שועלים’ לברכיה הנקדן, ‘אהבת ציוֹן’ לאברהם מאפּוּ, ‘בימים ההם’ ליהודה שטיינברג ועוד. בקאטאלוֹגים ובבּיבּליוֹגראפיוֹת רבות מסוּוָגות כחטיבה בפני עצמה אותן יצירות, קדומות ומאוחרות, ששימשו מקור לספרות־ילדים מעובדת בת־זמננו; כגון פרקי ה’אודיסיאה', שירת רוֹלאן הצרפתית, סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, ‘דון קיחוטה’ לסרוואנטס, ועוד. ספרות־הילדים כוללת אפוא כמעט את כל ענפי הספרות היפה; יש בה יצירות פוֹלקלוֹר, מיתוֹסים, שירים, סיפורים לסוגיהם השונים, מחזות, בּיוֹגראפיות וספרי מסע. כן ראוי לכלול בה גם ספרי מידע ועיון שכּוּונו לקורא הצעיר, כתבי־עת לילדים, קובצי חידות ושעשועים ואפילו מקראות וספרי־לימוד, שהיו בתקופות מסוימות חומר־קריאה נפוץ בקרב בני־הנעורים.

ספרות־ילדים, במובנה המצומצם, היא תופעה חדשה יחסית, שכן ספרי קריאה שכּּוונו במפוֹרש לבני־הנעורים התחילו מופיעים רק על סף המאה השמונה־עשרה.¹ אבל הילדים נמשכו בכל זמן ומקום אחרי דברי ספרות שיש בהם חוויה והנאה; ואם נזדמן לידיהם ספר, ניסו לקרוא בו בלא לבדוק למי הוא נועד. זו אולי הסיבה העיקרית לבעיה, שנתקלים בה לא פעם חוקרי הספרות — מה הם הספרים שראוי לכלול במחקריהם על ספרות־הילדים; שכן הדעות על כך חלוקות לעיתים קרובות. למשל — ספרה הנודע של האמריקנית הריאֶט בּיצ’ר סטוֹ (Stowe), ‘אוהל הדוד תום’ (1852. Uncle Tom’s Cabin), אינו נזכר כלל
בספרי־היסוד לתולדות ספרות־הילדים האנגלו־אמריקנית², ואף אינו מצוי על מדפי ספריות־הילדים הציבוריות בארצות־הברית; אך לעומת־זאת נחשב ‘אוהל הדוד תום’ במרבית ארצות אירופה (וכן בישראל) כספר קלאסי מובהק לבני־הנעורים, כפי שמעידה החוקרת השווייצית בטינה הירלימאן: “[….] ואפתח בספר, שגם מאה שנה אחרי הופעתו לא אבדה אקטוּאליוּתוֹ ואשר היה ליצירה קלאסית בספרות הילדים והנוער [באירופה]. כוונתי לרומאן ‘אוהל הדוד תום’ מאת הגברת הריאֶט ביצ’ר סטו” (1959. Hürlimann).

בעיה דומה מתעוררת גם בספרות־הילדים שלנו. אף־על־פי שהמקראה העברית הראשונה, שכוונה במפורש לבני־הנעורים, הופיעה רק בשלהי המאה השמונה־עשרה ('אבטליון לאהרון ווֹלפסוֹן־האלֶה. ברלין, 1790) — ובה ראוי לפתוח את ההיסטוריה ה“רשמית” של ספרות־הילדים העברית — אין ספק שספרים עבריים רבים, שלא כוונו במפורש לנוער, נקראו גם בדורות קודמים על־ידי נערי ישראל (אם זכו להגיע לידיהם); למשל: חיבורי היסטוֹריה פּוֹפּוּלארית, כספר ‘יוסיפון’ האנונימי (איטליה, אמצע המאה העשירית³); קובצי משלים מקוריים ומעובדים, כ’משל הקדמוני' מאת יצחק אבן־סהולה (קשטיליה, המאה ה־יג⁴ ); ליקוטי מעשיות, כ’ספר השעשועים — חיבור יפה מהישועה' לר' נסים בן־יעקב מקירואן (המאה ה־יא⁵); וכמובן — ספרי המוסר הרבים, המושפעים משלים וסיפורים מגמתיים, שהיו במקומות רבים מקור עירי להנאה ספרותית בקרב צעירים ומבוגרים. אמנם, לא כל הסיפורים שנכללו בספרים אלה ודומיהם מתאימים לקריאת ילדים, שכן יש בהם גם תיאורים ארוֹטיים גלויים וחריפים; אך סופרים רבים מתארים בזכרונותיהם עד כמה התענגו בילדותם מקריאתם.

אין תימה אפוא, שהחוקרים מתקשים להשיב בפסקנות על השאלה: מה היא היצירה העברית הספרותית הראשונה שנכתבה לילדים. בין שיריהם של משוררי ימי־הביניים, למשל, ניתן למצוא חרוזים־לעת־מצוא בעלי מגמה מוסרנית, שנכתבו לקרוביהם הצעירים.⁶ וכאן המקום להזכיר את “שתי שׂיחות בין תינוק, אומנת והורים” מאת חלוץ הדראמאטורגיה העברית, יהודה סומו ממאנטובה (1527 - 1592 ). שני קטעי־שיחה שנונים אלה — “דיאלוגו בלשון עברית עם תינוק” (ואומנתו) ו“תינוק, אב ואם” — הכתובים בסגנון חי המבוסס על רבדים לשוניים קדומים ומאוחרים, הם, לדעת חיים שירמן, “הדוגמאות הראשונות של ספרות לנוער בלשון העברית” (שירמן, תשכ"ה: 105). אמנם, אין ראָיה שהמחבר אכן כיוון דיאלוגים אלה במפורש לקוראים הצעירים דווקא, אך בשל תוכנם, המבליט את אופיו ה“הפכפך” של הילד, העובר משחצנות (כלפי האומנת) לצייתנות (אל ההורים), ראוי לכלול אותם בין היצירות הראשונות של ספרות עברית לילדים.

אך אם אותם דיאולוגים היו יצירות־לשעתן, בלא המשך, הנה יצירה אחרת לילדים, שנדפסה לראשונה בספר עברי שנתיים לפני מות סומו, שגורה עד היום בפי העם, הפכה לנכס פוֹלקלוֹריסטי מקודש כמעט, הטביעה את רישומה העמוק על ספרות־הילדים שלנו, והשפיעה כנראה גם על שירת־הילדים האירופית. כוונתי לפזמון “חד גדיא”, שנדפס לראשונה בסיומה של הגדת פּראג (1590) וצורפה אליה, לדעת רוב החוקרים, במטרה לעורר את הילדים העייפים באמצעות זמר משעשע. יש השערות שונות בדבר מקורו הישיר של “חד גדיא”, שכן שירי־עם אקוּמוּלאטיביים (מצטברים) בעלי מיבנה ותוכן “חד־גדיָאִיים” רווחו מאד באירופה ובמזרח; אבל לעומת כמה חוקרי פולקלור יהודים, המצביעים על מקורות זרים ל“חד גדיא”, רואים אחדים מגדולי הפּוֹלקלוֹריסטים האנגלים ב“חד גדיא” העברי־ארמי את המקור של חרוזי־הילדים המקבילים לו בשפתם (למשל:,Day 1835)⁷.

כך או כך, אין ספק כמעט, ש“חד גדיא” הוא השיר המודפס הראשון בעולם, לצד שיר־החידות “אחד מי יודע”, שחובר כדי להעניק הנאה ושעשוע לילדים; ואין אולי שיר־ילדים שני, שזכה לאריכות־ימים כזאת ואשר הטביע יותר ממנו את רישומו על ספרות־הילדים, ולא רק עליה.⁸

במאמרי הסוקר את שלבי התפתחותה של ספרות־הילדים ללשונותיה (אופק, תשל"ח) הובלטו נקודות־מיפגש והשפעות הדדיות בספרות שנתחברה לילד, או “אומצה” על־ידו, בעברית ובלשונות אירופה. עד לראשית העת החדשה היה קיים תהליך מקביל, פחות או יותר, בהתפתחותה של ספרות־הילדים האירופית (כולל עברית). אך מאז שלהי תקופת הראנסאנס ואילך מתחיל להסתמן פיגור גדל והולך בהתפתחותה של ספרות־הילדים שלנו. באמצע המאה התשע־עשרה, למשל, כשנפתח תור־הזהב של ספרות־הילדים האירופית, נמצאה הספרות העברית לילד במצב של קפיאה על השמרים. רק על סף המאה העשרים התחילה פעילות יצירתיתת ענפה בספרות־הילדים העברית באירופה ובארץ־ישראל, ובזמן קצר יחסית הצליחה לסגור את הפער ולהעניק לקוראים הצעירים חומר ספרותי עשיר, במקור ובתרגום.

כמה וכמה סיבות גרמו לפיגור זה: תנאי החיים בגולה, החינוך השמרני ברוב הקהילות, ההסתגרות מפני השפעות חיצוניות, וקיומה של העברית כלשון־קודש בעיקר. לחשיפת התנאים, שאיפשרו את צמיחתה של ספרות־ילדים עברית, ולמעקב אחרי שלבי המעבר מספרות מוּסרנית־דידאקטית לילדים שאינם דוברים עברית לספרות־ילדים “נוֹרמאלית”, מוקדש הספר הזה. את מאות הספרים הנסקרים בו אפשר לחלק לארבעה סוגים עיקריים: מקראות וספרי־לימוד, שנתחברו למען הילד והמכילים פרקי קריאה בלטריסטיים; ספרי קריאה (סיפורת, שירה ודראמה), שעל שערם צוּין במפורש כי חוברו “למקרא ולשעשועים לילדי ישראל”; רוֹמאנים למבוגרים (מקוריים, מתורגמים או מעובדים), שמייד לאחר הופעתם היו בני־הנעורים קוראיהם העיקריים; ואחרון — כתבי־עת לילדים ולנוער. כל אותם ספרים וחוברות, מאספים וקבצים, שהעניקו הנאָה לילדי ישראל, ראויים להיכלל בתוך ספרות־הילדים העברית ולהיות נושאים למחקרים היסטוריים, ביקורתיים ופדאגוגיים.

 

חלק ראשון: “להציע דברים לפני הנערים”: תקופת ההשׂכּלה באירוֹפּה המרכזית (1790 - 1840)    🔗

א.“חנוֹך לנערים באמונה” בעיות החינוך היהודי על רקע החיים החברתיים ותולדות הספרות העברית    🔗

אין להבין את צמיחתה של ספרות־הילדים העברית בגולה מבלי להכיר תחילה את החינוך היהודי בקהילות ישראל, על בעיותיו החברתיוֹת והפדאגוֹגיות; שכן, בדומה לספרות־הילדים הכללית, היתה גם הספרות העברית לבני־הנעורים דתית־מוּסרנית בראשיתה, וכללה בעיקר ספרי לימוד ומוּסר. גם ליקוטי האגדות והמשלים נעשׂוּ בדרך־כלל ממקורות דתיים למטרות חינוכיות. צמיחתה של ספרות־הילדים העברית בתקופת ההשׂכּלה היתה אפוא תוצאה ישירה של מילוי צורכי החינוך החיוּניים של האומה. על כן מן הראוי לסקור תחילה את בעיות החינוך היהודי בגולה, שנוצרו עם התפשטותה של תנועת ההשׂכּלה באירוֹפּה המרכזית. בעיות אלה יועלו בשני מישורים: על רקע החיים החברתיים ועל רקע תולדות הספרות, ובחשיפתן יוּשׂם הדגש על אותן נקודות, שיסייעו להבנת צמיחתה של ספרות־הילדים.

1. הרצון להעניק חינוך נאות לילדים

עמד מאז ומתמיד בראש דאגותיה של כל קהילה יהודית. עוד מימי בית שני התקינו “שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר ועיר” (בבא בתרא כא, ע"א); ומאז בכל זמן ומקום, הטביע חינוך הילדים את חותמו על חיי החברה היהודיים. במשך מאות שנים הצטמצם החינוך היהודי בעיקר בלימודי־קודש. מטרתו העיקרית של לימוד זה לא היתה להקנות השׂכּלה לילדי ישראל; המטרה היתה נעלה הרבה יותר:

שאיפה אחת, יחידה ומיוחדת, היתה להם [ליהודים] בחינוך בניהם: לעשותם יהודים כשרים — יודעי תורה ויראי־שמים, זהירים במצוות, בקלות כבחמורות, ומדקדקים בהן — וּלְאַהֵב עליהם שם שמים במידה כזו, עד שיהיו מוכנים למסור, בעת הצורך, את נפשם על קידוש השם. למילוי שאיפה זו היו מכוּונים כל הלימודים. (אסף, תרצ“ד – תש”ח, א:10)

אין ספק כי חינוך דתי זה, שכה רבו מתנגדיו, מילא תפקיד מכריע בשמירה על קיומה של האומה היהודית בגולה.

לחינוך היהודי בגולה היה אפוא במשך דורות צביון דתי חמור וקופא על שמריו. לאחר לימוד הקריאה עברו ילדי ה“חדר” בני החמש־שש לשינון פרקי חומש ורש"י, ושנים מעטות אחר־כך כבר גחנו על דפי המשנה והתלמוד:

חדר היה לקטנים המתחילים קרוא עברית ושם נשתהו עד שהתחילו ללמוד מקרא. חדר היה ללומד מקרא עם רש“י ולמתחילים להיות שונים משנה וגמרא וכתב עברית. ושוב היה חדר לתלמידים אשר כבר הגיעו למדרגה ללמוד גמרא עם פירוש רש”י בפנים ותוספות ומהרש"א. (וייס, תרנ"ה: 64)

ספרי נ"ך כמעט שלא נכללו בתוכנית הלימודים; והיו מקומות שבהם עברו הילדים מלימוד הקריאה הישר אל הגמרא, ודווקא אל המסכתות הקשות:

לנו כיום אין הדבר מובן, כיצד מכניסים לתוך מוחו הרופס של ילד בן־שש[!] את העניינים התלמודיים הרציניים והקשים כל־כך; אבל באותו זמן ובאותה סביבה [מזרח אירופה] היה זה דבר טבעי. את הילד הלעיטו תורה בעל־כרחו; והוא לא היה צריך כלל להבין את העצמים עצמם שבסוגיות התלמודיות, אלא את יחסיהם החוקיים או הצירופיים זה לזה, ולעתים קרובות אף היה הילד מוצא עונג בהבנה זו. (קלוזנר, תשי“ב - תשי”ח, ב: 130; ההדגשה – במקור)

בכל דור כמעט קמו מלומדים מקרב העם, שתבעו להכניס תיקונים בשיטות החינוך השמרניות, להקל על הילדים וללמדם גם לימודי־חול. כבר במאה השש־עשרה תבע המהר"ל מפראג (בדומה לפּדאגוֹג יאן קוֹמֶניוּס, בן דוֹרוֹ וארצוֹ) “לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו”; וכמאתיים שנה אחר־כך הטיף אחד ממשכילי בּרסלאוּ: המורה צריך להיות איש חכם לב, יודע ספר ומדע […] כל בריו ומעשיו יהיו בנחת ורצוי, באהבה ואחוה, ימתיק להם דבריו ויסדרם על כון, גם בענייני הליכות עולם […] ויתקן לכלכל דבריו בלימוד, כדי להקל עניין לתלמיד להקשיבו ולהבינו. וכשיתחיל ללמוד עמו, הן בתורה הן בגמרא או בשאר לימודים, יפרש לו תחילה על דרך סיפור והגדה תוכן הדבר ותכליתו. (ראכנוי, תקמ"ט: קפג)

שינוי־ערכים פּדאגוֹגי — מאור־פנים במקום הטלת מורא, לימודי־חול לצד לימודי־הקודש, “סיפורוהגדה” במקום שינון מכאני — זו היתה מטרתם העיקרית של המשׂכּילים, שהטיפו לתיקונים בחינוך השמרני. אבל כל תביעה כגון זו נתקלה בהתנגדותם הנחרצת של מרבית הרבנים וראשי הקהילות, שחששו כי שינוי זה יהיה צעד ראשון בדרך לפריקת עול־שמים, להתבוללות ולטמיעה; מה גם שהמשכילים צידדו בגלוי ב“כתב־הסובלנות” של יוסף השני, קיסר אוסטריה (נתפרסם באוקטובר 1781), המצווה על היהודים לפתוח בתי־ספר מתוקנים לילדיהם, והטיפו להגשמתו המהירה. בתגובה על צו־מלכות זה מיהר נפתלי־הרץ ויזל לפרסם את מחברתו הידועה ‘דברי שלום ואמת’ (ברלין, 1782) — הנחשבת כ“הספר השיטתי הראשון על תורת־החינוך היהודי המוֹדרני” (סימון, תשי"ג: קעב ) — ובה המריץ את “קהילת עדת ישראל הגרים בארצות ממשלת הקיסר הגדול” למלא את פקודת השלטון, וכן הטיף ללמד את הילדים “תורת האדם” (לימודי חול) לפני “תורת ה'” (לימוד קודש). בתגובה על כך כּוּנה ויזל על־ידי הרבנים “מדיח הילדים”, והרב יחזקאל לנדא כתב אל פרנסי ברלין שויזל הוא “אפיקורס שבא במחברת נגד דת התורה”, ותבע להענישו.⁹ אבל מלחמתם זו של החרדים לא היה בכוחה לעצור בעד רוח ההשׂכּלה מלחדור אל הרחוב היהודי המסוגר ולהטביע בו את רישומה; שכן תנועת ההשׂכּלה בישראל התעוררה בשעה שתנועת ההשׂכּלה הכללית כבר היתה בשיאה.

שלושה גורמים עיקריים סייעו לצמיחתה ולגידולה של תנועת ההשׂכּלה העברית: מניע חברתי, גורם כלכלי וסיבה רוחנית־תרבותית. בהשפעתם של רעיונות ההשׂכּלה האֵירוֹפּית הלכה וגברה בקרב הצעירים היהודים השאיפה להשתחרר מתוך ההסתגרות החברתית־התרבותית (“הגטוֹאית”, בלשונם), לצאת אל “העולם הנאור” ולהשתלב בו. בעולם זה נשבו רוחות של קידמה והילכו רעיונות של “חופש, שוויון ואחווה”; ואידיאלים אלה הבטיחו יחס שונה ואוהד כלפי היהודים; ליתר דיוק — כלפי היהודים המשכילים.

והיה, כאמור, גם גורם כלכלי. גידולם המהיר של המסחר והתעשייה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה שינה את פני הכלכלה היהודית. מעסקי רוֹכלוּת, משכּוֹנָאוּת ומלאכות זעירות עברו יהודים רבים לניהול בתי־מסחר, מפעלי תעשייה ושאר עסקים, שחייבו מגע יומיומי עם העולם הנוצרי. מגע זה הוליד את הצורך להסתגל אל מנהגי הגויים, לרכוש נימוסים חיצוניים והשׂכּלה כללית ולהעניק לילדים חינוך לפי רוח הזמן והסביבה. בשל כך העדיפו הורים אמידים רבים לשכור מורים פרטיים במקום לשלוח את ילדיהם אל ה“חדר”.

המגע עם העולם החיצון והקריאה בספרות ההשׂכּלה הכללית הביאו גם לשינוי־ערכים רוחני־תרבותי בקרב יהודים רבים. העולם הנוכרי, על תרבותו והליכותיו, נראה בעיניהם נעלה לאין־ערוך לעומת העולם היהודי הישן והמתבדל. ובמקום תחושת העליוֹנוּת הרוחנית, ששלטה בקרב היהודים כלפי העולם הנוכרי, התחילה מתפתחת בקרב צעירי ישראל הנוטים להשׂכּלה הרגשת נחיתוּת תרבותית ושאיפה “להעביר מיפיותו של יפת אל אוהלי שם”.

גורמים אלה הם שהכשירו את הקרקע לצמיחתה של תנועת ההשכלה העברית באירופה המרכזית ולהתפשטותה לאחר דור אל קהילות רוסיה ופוֹלין. אך אף־על־פי שההשכלה העברית קיבלה את השראתה מתנועת ההשׂכּלה הכללית, הרי בשל התנאים החברתיים והתרבותיים, שיהודי אירוֹפּה היו שרויים בהם באותה תקופה, היו המטרות שהציבוּ לעצמם המשכילים העברים שונות מאלה של משכילי אירופה. הצעירים היהודים, שהתרכזו מסביב למשה מנדלסוֹן, ביקשו — אפשר שלא בהכרה ברורה — להטות את הנהייה הגוברת והולכת מן הגטוֹ אל החברה והתרבות הנוכרית ולהפנותה אל האפיק הלאומי. כדי להגשים מטרה זו הלכה למעשה הטילו על עצמם מנדלסוֹן ותלמידיו משימה כפולה: קודם כל — להביא לשינוי פני החינוך על־ידי הקמתם של בתי־ספר מתוקנים, המצוידים בספרי־לימוד נאותים לכל המקצועות, ושנית — “להשיב הלשון העברית על כנה כמשפט הראשון” (כדברי מנדלסון ב’קֹהלת מוסר') ולהופכה לכלי־ביטוי חילוני, שבו ייכתבו יצירות בכל שטחי הספרות; הווה אומר — להביא להתחדשותה של הספרות העברית. שתי המטרות הללו התחילו מתגשמות על־ידי תלמידיו של מנדלסוֹן עוד בחיי רבם.

בשנת 1778 נפתח בברלין — בעידוד השלטונות — בית־הספר היהודי הראשון שהודרך על־ידי האידיאלים של תנועת ההשׂכּלה, הלא הוא “פריישולע” (בית־ספר חופשי)¹⁰ או “חינוך נערים”. בית־ספר זה נוהל זמן־מה על־ידי איש־העסקים המתבולל דוד פרידלנדר, שגם חיבר בשביל תלמידיו מקראה בשׂפה הגרמנית — Lesebuch für jüdische Kinder (1779. ‘ספר־קריאה לילדים יהודים’)¹¹ שכללה סיפורי מוּסר, שירים חילוניים, ממשלי ר' ברכיה הנקדן, פתגמים תלמודיים וקטעי מקרא קלים אחרים. מוסד חינוכי זה הושפע במידה מסוימת מרעיונות התנועה הפילאנתרוֹפּיניסטית, שמנדלסוֹן עמד בקשר מכתבים עם ראשיה, יוֹהאן בראנארד באזדוֹב וי“ה קאמפֶּה,¹² ותוך שנים אחדות התגבשה בו תוכנית־לימודים, ששולבו בה השׂכּלה כללית עם לימודים יהודיים. בשנתו החמישית פירט נ”ה ויזל את הישגיו של בית־הספר “חינוך נערים, שבו לומדים נערי ישראל מקרא ותרגום אשכנזי ודקדוק לשון־הקודש, ולקרוא ולכתוב לשון אשכנז וצרפת, וחכמת החשבון וגיאוגראפי, לבני עניים חינם ולבני עשירים במחיר. ותנובת עמלנו ראינו, שכבר יצאו תלמידים מבית־הספר הזה, שלמדו כל אלה וזכו להיות עזר ומשען לבני משפחתם וקצתם נעשו מורים ומלמדים לאחיהם המתחילים ללמוד” (ויזל, תקמ"ב ב).¹³

נפתלי הרץ ויזל (1725 – 1805) היה אפוא לא רק מראשוני הספרות העברית היפה, אלא גם אחד המטיפים הנלהבים למען הנהגת חינוך מתוקן לילדי ישראל; כדי להקנות את הידיעות הדרושות לילדים הציע “לחבר ספרים חדשים באמונות ובדעות וספרי מוסר־השכל […] ללמד בהם את התלמידים חכמה ומוסר”. לדעתו, יש לכתוב את הספרים הללו בעברית, ואחר־כך ראוי לתרגמם לגרמנית “בצחוּת לשון”. תודות לכך יהיה רווח התלמידים כפול: הם ילמדו “לשון עברי ולשון אשכנז” ויוכלו לקרוא בשתי הלשונות. באיגרותיו ‘דברי שלום ואמת’, שנתקבלו בהתלהבות על־ידי המתקדמים ותורגמו לאיטלקית, צרפתית וגרמנית, היה ויזל אחד המעוררים ומעודדים להדפיס ספרים מיוחדים לילדים, ובכך הרים תרומה בלתי־מבוטלת לצמיחתה של ספרות־הילדים העברית.

מכאן אנו מגיעים אל המטרה השנייה, שהציבו לעצמם ראשוני המשכילים העברים: החייאת הלשון העברית והפיכתה לכלי־ביטוי חילוני בכתב, ואפילו בעל־פה. חזון־לעתיד היה לכמה מראשוני המשכילים ושמו חידוש הדיבור העברי; או, כלשונו של מרדכי גומפל שנאבר (לוויזון), מחסידי מנדלסון: “ונדבר בשפתנו הברורה ולא נבוש” (‘המאסף’, תקמ"ד: קפה). אך עד שיתגשם חזון זה, יש להפוך את העברית לכלי־ביטוי יומיומי, שכן אפשר להביע בה הכל, כפי שמנסה להוכיח חבורת צעירים משכילים בויכוח דמיוני שתיאר מנדלסון ב’קהלת מוסר'. מנדלסון הציע ללמוד מאומות־העולם ולהרחיב את גבולות הלשון ש’כמעט אין דומה לה", ובעקבותיו הלך תלמידו יצחק הלוי סאטאנוב, שתבע לחדש מלים עבריות, ובלשונו: “להוסיף פעלים ושמות ומלות לשרת בם בקודש” (‘המאסף’, תקמ"ח: פז).

כדי להגשים מטרה זו ייסדה קבוצת משכילים צעירים בקניגסברג בשנת 1783 את “חברת דורשי לשון עבר”¹⁴ והוציאה את כתב־העת העברי הספרותי הראשון, ‘המאסף’. בגליונות ‘המאסף’, שיצאו בפרקי־זמן בלתי־סדירים בשנים 1784 - 1811, נדפסו שירים מקוריים ומתורגמים, בּיוֹגראפיות, מאמרים על החינוך, פרקי מדע פּוֹפּוּלארי, מכתבים, “בשורות ספרים חדשים” ועוד. למרות הביקורת הקשה, שהוציאו מרבית ההיסטוֹריוֹנים וחוקרי הספרות על תוכנו ורמתו של כתב־העת,¹⁵ אין להתעלם מן העובדה, שסופרי ‘המאסף’ היו כמעט הראשונים שהעזו לכתוב בעברית על מיגוון של נושאים חילוניים; וכל־כך השתוקקו להוכיח כי בעברית אֶפשר להביע הכל, עד שלא היססו לפרסם בביטאונם גם הלצות!

ומפירסום מאמרים בכתב־עת להוצאת ספרים המרחק אינו רב. בשנת 1788 כינס המלומד ברוך לינדא (1759 – 1849) את מאמריו הפופולאריים במדעי הטבע והגיאוגראפיה שפירסם ב’המאסף', הוסיף עליהם והוציאם בספר ‘ראשית לימודים’ [20]. וכל־כך רב היה הביקוש לספר זה, הדן בלשון עממית, הקרובה לסגנון המשנה, “בחכמות לימודיות ועממיות”, עד שהוציא כעבור שנים אחדות חלק שני ומאויר לספרו. שש המהדורות השונות של ‘ראשית לימודים’ מוכיחות עד כמה פּוֹפּוּלארי היה הספר בקרב הצעירים העברים צמאי ההשׂכּלה, והמהדיר מרדכי סגל כתב כי “חובה לנטוע את שרשי הלימודים האלה בלב ילדינו בעודם באִבּם” (מן ההקדמה למהדורת לבוב, 1869).

בעקבות לינדא הלך מנדל לֶפין (1749 – 1826), שגם הוא שאף להוציא ספרי מדע שימושי להמוני העם. ב)1794 תירגם מגרמנית, על־פי הצעתו של מנדלסון, את ספרו של הרופא השווייצי טיסו ‘רפואת העם’. התרגום־העיבוד, שנעשה בסגנון משנאי עממי וקריא — “בכדי שיובנו אפילו להמון העם” — זכה לתפוצה בלתי־רגילה; וכל־כך היה מבוקש עד כי “נתפזרו [הספרים] מיד ליד עד אשר לא נותר מהם כי אם אחד מעיר”.¹⁶ ואין אלה אלא שתי דוגמאות מתוך רבות.

אבל אם נחזור אל סוג החומר שנדפס בחוברות ‘המאסף’, ראויה לעיון הערתו של דוּבּנוב: “בדרך כלל היו ה’מאספים' מזכים את קוראיהם במאמרים [וּבחומר ספרותי אחר] שבימינו היו תופסים מקום בספר־לימוד לילדים, אבל דווקא משום כך הצליחו למשוך את הלב” (דובנוב, תשי"ג: תקו – תקז. ההדגשה — שלי). יש אמת רבה בקביעה זו, ואין לתמוה על כך; שכן כמה מסופרי ‘המאסף’ ועורכיו חיברו גם מקראות מודרניות לבני־הנעורים, שבּישׂרו את צמיחתה של ספרות־הילדים העברית. אהרן ווֹלפסון־האלה, למשל, שפירסם בחוברת כסלו תק"ן של הירחון שיחה בין אלדד ומידד על תופעת הגאות והשפל, חיבר גם את המקראה ‘אבטליון’ ([21]; 1790), שבה ראוי לפתוח את תולדות ספרות־הילדים שלנו.

‘אבטליון’ לא היה, כמובן, ספר־הלימוד העברי הראשון שנועד לילדים. שמחה אסף וראובן גולדברג מונים ברשימתם הביבליוגראפית האלפביתית המפורטת¹⁷ 348 ספרי לימוד, שנדפסו באותיות עבריות בין השנים 1506 – 1840. לפני הדיון על ‘אבטליון’ והספרים שבאו אחריו, ראוי אפוא לסקור את שנעשה בתחום ספרי־הלימוד עד תקופת ההשכלה. ויש טעם נוסף לדבר: מאחר שלא היו אז לילדי ישראל ספרי קריאה מקובלים, סביר להניח שכמה מאותם ספרי־לימוד — בעיקר אלה שהכילו גם פירורים ספרותיים — שימשו להם תחליף לקריאה בעיתות הפנאי. שהרי כך כתב מחברו של ספר־מוסר ידוע לנוער, ששיבץ בתוך פרקי המוסר סיפורים קצרים לצורך קריאה עצמית: “אולי יתעוררו יותר בהן מתוך כך הנערים, ישימו לב בהם בשבתות ובחגים וישובו מהשתגע ברחובות הערים”.¹⁸

2. ספרים ללימוד הקריאה

כאמצעי־עזר לחינוכם התקין של הילדים, היו מן הספרים הקדומים ביותר שרווחו בקהילות ישראל. ראויה לעיוּן השערתו המעניינת של יצחק בר לוינזון (ריב"ל), כי “נראה שהיו למלמדים בימים ההם [תקופת בית שני] מגילות קטנות, כוללות אלפא ביתא עם חנוך הקריאה וספורים ומשלים קלים, לחנך בהם הילדים, כספר ‘אבטליון’ הנמצא אתנו היום” (לוינזון, תקפ"ח: 9, הערה 1)¹⁹

ובכל זאת, עיון בתולדות החינוך היהודי מוכיח, כי למעשה לא היו כמעט לילדי ישראל בגולה ספרי־לימוד במובן המקובל עלינו היום. כיוון שתוכנית־הלימודים ברוב ה“חדרים” הצטמצמה בלימודי קודש, לא ראו רוב הילדים היהודים בשנות לימודיהם כמעט שום ספרים אחרים, מלבד חומש עם רש“י וגמרא. רק באותן ארצות — כגון איטליה והולנד — שבהן למדו הילדים גם דקדוק, תורת²⁰ הכתיבה, “מליצה” ומעט השכלה כללית, נעזרו המורים והתלמידים בספרים שלא תמיד היו ספרי־לימוד ממש, כגון ליקוטי האגדות מסוג ‘מנורת המאור’ ו’עין יעקב' וכן אגרונים וספרי מוסר. אין תימה אפוא, שמשה חיים לוצאטו הועיד את ספרו הפּוֹפּוּלארי ‘לשון למודים, תתבאר בו המליצה וחוקותיה’ ([13]; מאנטובה, תפ"ז /1727) ל”נערי בני ישראל השוקדים מתלמדים בלימודיה".

הלימוד מתוך ספרים הרשים ביותר אותם מחנכים וחכמים מאירופה המזרחית, שביקרו באיטליה והולנד, והם תיארוהו בהתלהבות מהולה בקנאה:

ושם [באמסטרדאם] ראיתי בני ישראל, ילדים רכים קטנים כחגבים, וגדיים נעשו תיישים והיו בעיני כענקים לרוב בקיאותם בכל המקרא ובחכמת הדקדוק ולחבר חרוזים ושירים על פי המשקל ולדבר בצח לשון־הקודש. ואשרי עין ראתה כל אלה […] ובתוך המדרש ים להם בית הספר [ספריה] המיוחד ושם יש להם ספרים הרבה, ובכל זמן שהם על הישיבה אותו החדר גם כן פתוח ומי שרוצה ללמוד כל מה שירצה משאילין לו. (בס, ת"ם/1680: בהקדמה)

“ואני בכיתי על זה”, כתב חכם אחד שביקר באמסטרדאם, “למה לא ייעשה כן בארצנו? הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל” (הורביץ, ת"ח/ 1648: פרק ה).

אבל אם לא היו כמעט ספרי־לימוד לילדים, נמצאו במרבית ה“חדרים” והכיתות ללימוד הקריאה לוחות אלף־בית, שכללו את אותיות הא“ב מנוקדות בכל הנקודות, ברכת נטילת ידיים, קיצור תפילת־שמע ועוד. לוחות אלה, שהודבקו בדרך־כלל על טבלת־עץ גדולה, מזכירים בתוכנם את “ספרי־הקרן” האנגליים (ראה עמ' 10 לעיל; אלא שהיה ביניהם הבדל מהותי: בעוד שספר־הקרן קטן־המידות היה קנינו האישי של הילד, היה לוח האלף־בית הגדול אבזר־לימוד קיבוצי, המשותף לכל ילדי ה”חדר“. רק בסוף המאה התשע־עשרה התחילו מופיעים לוחות אלף־בית מוקטנים ומקופלים, שהיו קניינם של הילדים. אלה מזכירים את ה”מערכונים" הלועזיים", שהיו מעין “ספרי־קרן” משוכללים.

לוחות אָלף־בית ראשונים נדפסו באיטליה באמצע המאה ה־17, כמאה שנה לאחר הופעתם של “ספרי־הקרן” הראשונים, ומאז הם חזרו ונדפסו פעמים אין־ספור במרבית קהילות ישראל, בצורות ובתכנים שונים ומגוּוָנים, מהם שאוירו בעיטורים דמויי מזוזה, ארון־קודש וכו'. לוחות אלה חסרים, כמובן, ערך ספרותי של ממש; אך אל נשכח, שלוּח אָלף־בית היה ה“ספר” העברי הראשון, שהוצג לפני הילד היהודי (לעיתים תוך כדי טקס, כמריחת הלוח בדבש וליקוקו) ומתוכו נתבקש “לקרוא”. מכאן יובן הרושם הבלתי־נשכח שעשו לוחות פשוטים אלה על הילדים, רושם שתואר בזכרונותיהם של סופרים רבים.²¹ֹ

עד כמה גדול היה הביקוש לספר עברי למתחילים תעיד תפוצתו הרבה והממושכת של הספר הפשוט ‘חינוך קטן’ [7], שכל תוכנו לא היה אלא רשימת מלים עבריות שימושיות, ערוכה באופן שיטתי לפי נושאים — מלבושים, כלים, מזונות וכו' — עם תרגום יהודי־אשכנזי לצידו או מעליהן. ספר אנוֹנימי זה, שנדפס לראשונה בקרקא בשנת 1640, חזר ונדפס פעמים רבות בארצות שונות, היה מצוי באלפי בתים בישראל, ותודות לו רכשו הילדים אוצר לשוני בסיסי בעברית, דבר שנחשב בעיני ההורים למצווה.²²

מן המאה השבע־עשרה ואילך הלך וגדל מספרם של ספרי־הלימוד לילדים, ובאחדים מהם ניתן גם חומר ספרותי של ממש: ליקוטי אגדה, משלי מוּסר, חרוזים, מכתבים ועוד. ספרים אלה, הנחלקים לשלושה סוגים עיקריים — לימוד הלשון, דת־ומוסר ואגרונים — היו מבשריהם של ספרי־הלימוד המודרניים ומחבריהם סייעו שלא מדעת לצמיחה של ספרות הילדים העברית. ראוי אפוא לסקור בקצרה כמה מספרים אלה, שסיפקו את מזונם הרוחני של ילדי ישראל במשך שלוש־מאות שנה ויותר.

ספר־הלימוד הראשון (הידוע לי), שכוּוָן במפורש לילדים, הוא ‘לשון למודים […] ללמד בני יהודה ואת נערי בני ישראל דרכי לשוננו הקדוש’ [1], מאת הדרשן והמדקדק דוד אבן יחיא (ליסבון, 1440 – קושטא, 1524). קונטרס זה בן 58 העמודים, שנדפס לראשונה בקושטא בשנת רס“ו (1506), אינו מכיל אלא ליקוטים נבחרים מספרי מדקדקים כדוד קמחי, ‘מעשה אפוד’ לפרופיאט דוראן ואחרים: “ליקטתי מדבריהם זה החיבור הקצר, אכלול בו רוב חלקיה היותר הכרחיים בסדור היותר נאות שאוכל”. בחלקו השני של ‘לשון למודים’ נדפס חיבור אנוֹנימי בשם ‘שקל הקודש’, הדן בענייני דקדוק ו”מלאכת השיר".²³

‘לשון למודים’ היה ספר־דקדוק על טוהרת ההסבר הלימודי היבש, אבל היו מחברים, ששיבצו בספריהם גם פירורי ספרות; למשל המורה מלבוב אברהם בן שלום הכהן, מחַבּר ‘פתח שפת עבר לילדי ישראל’ ([16]; וינה, תק"ה / 1745 )²⁴,, שתיבל את פרקי ההסבר בעיבודים ממשלי חז"ל ואיסופּוס; או הדיין מלבוב אהרן משה, מחבר חוברת הדקדוק למתחילים ‘הלכה למשה’ (ז’ולקוב תקכ"ד/1764),²⁵ ששיבץ בין חוקי הדקדוק התמציתיים “שירים נחמדים” (כלשונו) וחרוזים קצרים. מקראות של ממש התחילו להופיע רק בתקופת ההשכלה, ועליהן ידובר בפרק הבא.

מבשרים אחרים לספרות־הילדים היו ספרי־המוסר הרבים, שנועדו לחזק בלב הילדים את הדבקות במצוות־הדת עם מידות טובות ומוסריות. ספרי־מוסר רווחו ביותר גם בעולם הנוצרי, בעיקר בתקופה הפּוּריטאנית, ונראה שהיתה להם השפעה מסוּיֶמת על מחבריהם של ספרי המוּסר העבריים — אם בשמות הדומים,²⁶ או במיבנה הקאטֶכיזמי של שאלות המוֹרה ותשובות התלמיד. ויצוין כי ספר־המוּסר הנפוץ Theophron של הסופר־המחנך הגרמני י“ה קאמפֶה (“ספר המידות ללמד לנער חוֹבוֹתיו לאלוֹהיו לנפשוֹ ולאחרים”) תורגם ועובד ארבע פעמים לפחות מגרמנית לעברית (ראה פרק ז, סעיף 3 להלן). רבנים רבים יעצו ללמוד עם הילדים “בכל יום קצת בספרי מוּסר, לעורר לבם ליראה את ה'” (אפרים זלמן מרגליות, תקצ"ה/1835: ס' תסב), והיו שראו בספרים אלה אפילו סגולה לכיבוש היצר הרע.²⁷ אין פלא אפוא, שספרי המוּסר התפשטו ביותר בקהילות ישראל, “עד שברוב בתי מדרשים אין בהם רק ספרי מוסר לרוב, ואפילו ש”ס אחד שלם אין בו” (חיים מוואלוז’ין, תקפ“ד/1824: שער ד, פ”א).

אחד מספרי־המוּסר הידועים לילדים, שנפוץ ברחבי אירופה במשך 300 שנה, היה הקאטכֶיזם ‘לקח טוב’ מאת הפילוֹסוֹף המקובל אברהם יגל [4], שחי באיטליה במאות טז - יז. במחברתו הקטנה (20 עמ'; נדפסה לראשונה בוֶנציה בשנת ש"ם/ 1580) כלל המחבר “עיקרי התורה והדרך הישרה, שהוא תפארת לעושה בעולם הזה ובעולם הבא, חנוך לנערים באמונה ובמוסר”. הספר, שהוא חיקוי ברור לקאטֶכיזמים הנוצריים של אז, הוא אולי ספר־מוסר עברי ראשון לילדים, הכתוב בצורת שאלות בין הרב ו“התלמיד הנחמד והנעים”, המשוחחים על עיקרי הדת — תוך הדגשה כי חסד, צדקה ואהבת אלוהים ואדם מביאים לחיי אושר.²⁸ בזכות סגנונו הנעים והקל — “למען יהיה חיבור קצר שגור בפי התינוקות וילמדוהו על־פה” — נתחבב הספר ביותר והיו גם רבנים שפסקו, כי “כל נער ונערה צריכים לדעת [אותו] בעל פה”²⁹. הוא חזר ונדפס שוב ושוב בארצות שונות עד סוף המאה התשע־עשרה³⁰ ואף תורגם ליידיש, לגרמנית וללטינית.

ספרי־מוסר וקאטֶכיזמים עבריים הוסיפו לצאת עד ראשית המאה העשרים; אך עם ראשית תקופת ההשכלה העברית חל שינוי משמעותי בתוכנם ובמגמתם: במקום המצוות שבין אדם למקום הושם הדגש על קיום המצוות שבין אדם לחברו ועל ציות לחוקי המדינה. בהתאם לרוחות החדשות ולרעיונות ההשׂכּלה הרחיבו המחברים־המחנכים את הדיבור על הנהגתו המוסרית והחברתית של הדור היהודי הצעיר — יחסו אל הממשלה וחוקיה, אל החיים והחברה, ואחרון חשוב — אל עבודת־הכפיים. על ספרי־המוּסר החדשים ומידת השפעתם ידובר בפרקים הבאים.

בסוג השלישי של הספרים, הנמצא על קו־הגבול שבין ספרי־לימוד וספרי־קריאה, כלולים האגרונים, שנועדו “לחנך הנערים לכתוב אגרות בלשון צח”.³¹ מרביתם הכילו, כמובן, מכתבים בדויים, שנתחברו לשם דוגמה בלבד; אבל גם אגרונים שהוקצה בהם מדור למכתבי סופרים שהצטיינו בסגנונם או בתוכנם. בתקופת ההשׂכּלה חיברו סופרים בעלי שאר־רוח אגרונים, שמכתביהם יוצרים סיפור עלילתי, כגון האגרון ‘כתב יושר’ לשלום הכהן [35] (ר' פרק ה להלן).

האגרון הראשון שכוון במפורש לילד העברי הוא ‘מגלת ספר’ [3], שנדפס לראשונה בונציה בשנת שי"ב (1552)³² ושם מחברו איננו ידוע (“נמצא בידי ספרדי אחד”). בהקדמתו המעניינת, שנדפסה מעבר לשער, קובל המדפיס על התרחקות הנוער מן הכתיבה העברית בזמנו (“ביחוד הנערים מנוערים מלשון כתבי קודש, עשו חולין בטהרת הקודש במכתבי תעתועים”), וכיוון שהוא מכיר בחשיבותה של כתיבת איגרות נאותה (“כבר אמרו חכמי המוסר: הלשון היא קולמוס הלב”) החליט להוציא לאור ספר זה, הכולל 113 מכתבים, שיסייעו לנערים לחבר את איגרותיהם “בלשון צח וקל, נמרץ קצר תקל הבנתו למתחילים”. אגרון ראשון זה נתפשט בדרום אירוֹֹפּּה, נדפס בעשר מהדורות, עם הוספות ושינויים,³³ ואף תורגם ללטינית.

אגרון אחר לילדים, שהיה נפוץ מאוד במאות היז — יח, הוא ‘לשון נקי’ [11] מאת הרב יוסף ראקוֹֹבר מגליל קראקא (מת 1707), שנדפס לראשונה בפראנקפוּרט בשנת תמ"ט (1689) והופיע אחר־כך במהדורות רבות, עם הוספות ושינויים. לא לחינם זכה ספרון זה (34 עמ' בתבנית מוּקטנת) לתפוצתו הרבה: נכללו בו עניינים שימושיים, התחלות של מכתבים וסיומיהם, ומאה מכתבים קצרים לדוגמה, מנוסחים “בלשון בלול מקרא ותלמוד” (עברית — ארמית) על נושאים הלקוחים מחיי יום־יום: נער מוכיח את חברו על שזנח את לימודיו; הנער האחר משיב לחברו־מוכיחו; הזמנה לשמחה, ניחומים על צרה, תלמיד מבקש הלוואה מחברו וכיוצא באלה. כמו כן נכללו באגרון חרוזים שאותיותיהם הראשונות מצטרפות לשמות אנשים. למשל, נער שביקש לשגר איגרת לחברו אפרים, יפתח בשורות הבאות, המתחרזות כולן בשמו של המכותב:

אֵשׁ בּוֹעֵר עַד לֶב הַשָּׁמַיִם,

פְּרִי עֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם,

רֹאשׁ וְקָצִין הוּא לָעֵינַיִם,

יִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּבִנְיַן ירְוּשָׁלַיִם,

מָשִׁיחַ בּן־דָוִד בְּיָמָיו יְקַבֵּץ יְהוּדָה וְאֶפְרַיִם.

המכתבים לדוגמה, שהובאו באגרונים, היו מליציים ביותר, כאופנת הימים ההם: שברי פסוקים מקראיים, משחקי־מלים ומשפטים הנראים היום מוזרים או נלעגים, ואפילו רצופים שגיאות דקדוק. אך אף־על־פי שהסופרים המשכילים התנגדו למליציוּת יתרה זו ופסקו כי לשון המכתבים צריכה להיות “קלה ונקיה, בלי שום ערבוב” וכי הכותב צריך “לבחור מלים נאותות ומכוונות אל הענין”, כדברי שלום הכהן בהקדמה לאגרונו ‘כתב יושר’ [35], בכל זאת ניתן היה למצוא גם באגרונים שיצאו בסוף המאה ה־19 מכתבי־ילדים לדוגמה, שנכתבו בלשון נמלצת כגון זו: “אפיים ארץ אשתחוה לך כי תקח רצון מידי עוללות כרמך” (מתוך ‘מכתב ללמד’ [91] מאת ‘פלוני’ [נפתלי משכיל לאיתן]).

ויכוח רב־עניין נערך מעל דפי ‘המליץ’ בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת על “אבן החכמים, אשר אליה ישאפו כל מחברי אגרונים בישראל, [הלא] הם מכתבי ילדים […] המריבה ההיא סבבה על ציר השאלה, אם יש לכתוב מכתבים בסגנון מליצי או לא? ושני הצדדים ענו כל אחד חלקו וייוותרו צדיקים בריבם” (דוידוביץ, 1891 ג). אמנם, באותה תקופה כבר נכללו ברוב האגרונים מכתבי ילדים של ממש, בסגנונם וברוחם, עד שאחד המבקרים כתב בהתפעלות למקרא אגרון שכזה (‘מכתבי נעורים’ מאת ישראל־דב ריזברג [116]): “ראה זה חדש הוא, כי אין בכל הספר אף מכתב אחד פילוסופי. וגם זו לטובה” (דוידוביץ, 1891ג) אבל אותו ויכוח תיאוֹרטי נערך כבר לאחר זמנו, שכן עם סיומה של המאה התשע־עשרה הגיע לסיומו גם עידן האֶגרונים לילדים.

תכלית משולשת היתה לאגרונים האלה; קודם כל, המטרה שלמענה נועדו לימוד כתיבת מכתבים בעברית (ואל נשכח: זו היתה שפה שכותביה לא דיברו בה!). כן שימשו האגרונים ב“חדרים” ובבתי־ספר רבים כספרים ללימוד השפה, כעֵדוּתוֹ של תלמיד־לשעבר: “תלמידים שידעו כתיבה וכתיב, היה הרבי מכתיבם מתוך ספר־אגרות” (זינגר, 1944). אבל אין ספק, שהאגרונים שימשו גם ספרי־קריאה לשעות הפנאי, בעיקר אותם אגרונים, שהצטיינו בתוכן מעניין ובסגנון מלבב. הרי הילדים היו חסרים אז ספרי קריאה ממש; ומה מעניין יותר מקריאת מכתביהם של ילדים, המספרים על חייהם וחוויותיהם? כאמור, היו אגרונים שהכילו מכתבים בעלי תוכן סיפורי. לעיל הוזכר ‘כתב יושר’ לשלום הכהן. אחריו הופיעו כמה אגרונים נוספים, שנכתבו בידי סופרים: ‘יד ועט’ מאת טוביה פסח (ט"ף) שפירא ([97]; וארשה, 1878), ‘אגרות לילדים’ מאת גרשום באדר ([182]; וילנה, תרנ"ח), והמשובח מכולם — ‘אגרוֹֹן לבני הנעורים’ מאת י"ח טביוב ([172]; וארשה, תרנ"ח. על אחדים מאגרונים אלה ידובר בפרקים הבאים). גם היום יש משום עניין בקריאת אגרונים אלה, הנותנים מושג־מה על חיי הילדים וחוויותיהם באותן שנים — מחוויות קריאה ועד נסיונות ספרותיים ראשונים של ילד עברי: “הורי היקרים, עתה אגלה לכם סוד. אני כתבתי דבר אל עתון עברי, והדבר נדפס ושמי חתום תחתיו!” (טביוב [172]).

אבל, כילדי כל העמים, נמשכו תמיד גם ילדי ישראל אחרי הסיפור והאגדה. עוד בימי בית שני “היו הילדים עוזבים את מוריהם המתפלפלים בדברי הלכה ומבקשים דבר מקרא ודברי אגדה” (שיר־השירים רבה ב). בכל זמן ומקום הותירו סיפורי התנ“ך רושם עמוק על הילדים; וכדאי להוסיף כאן, לדוגמה, זכרון־ילדות של אחד הסופרים העבריים: “אחרי יום שלם של לימוד התלמוד מצאתי מרגוע בשעות הערב, שהיו מוקדשות לקריאה בתנ”ך” (דובנוב, תרצ"ו: 35). ואַל נשכח את ספרות־הילדים שבעל־פה, שהיתה מסורת עתיקה בכל העמים: שירי־הערש של האם לילדיה, סיפורי האגדות של האמהות והסבתות — “האמות הזקנות, אשר כל רוחן ונפשן היו אל נכדיהן הקטנים, להנעים ולהמתיק את חייהם בסיפורים טובים ונעימים לחך ילד קטן” (לוינסקי, 1897)³⁴ — או סיפוריהם של מלמדים בעלי שאר־רוח לתלמידיהם ב“חדר”, כתיאור אופייני זה:

המלמד אשר באתי אל חדרו […] טוב־מזג היה מטבעו, אוהב את תלמידיו כבניו ואהב להשתעשע עמהם בסיפורים, והיה מנהגו להציע לפנינו את הפרשה שהיינו לומדים בדרך סיפור. סיפוריו עשו בי רושם גדול […] (פין, תרל"ט).

אבל ספרות־ילדים של ממש לא היתה בעברית לפני אמצע המאה התשע־עשרה. אפילו על סף המאה העשרים טענו סופרים ומחנכים כי ספרות־ילדים עברית איננה קיימת עדיין: “ספרות־ילדים!” קרא י"ח רבניצקי, “מי יוציא זמנו לבטלה לעסוק במעשי נערות, לחבר ספרים קלים לתינוקות של בית־רבן? ולו עלה על לב אחד הסופרים רעיון זר כזה — למי היה עמל ומי מהקטנים היה חפץ לקרוא ספרים משונים כאלה?” (רבניצקי, תרנ"ז: 558).

ספרי־הלימוד הראשונים, שהוזכרו לעיל, לא היו אלא הזרעים שבישרו את צמיחתה של ספרות־ילדים עברית. משֶקמה תנועת ההשׂכּלה העברית, שהביאה להנהגת התיקונים הראשונים בחינוך היהודי, היתה התקופה בשלה להופעתם של הניצנים הראשונים של ספרי־ילדים עבריים — המקראות.

ב. מקראות עבריות ראשונות    🔗

על סף המאה התשע־עשרה עשתה ספרות־הילדים העברית את צעדיה הראשונים, המהססים, על אדמת אירוֹפּה. היו אלה שנים של התעוררות, ציפייה ותסיסה בחיי החברה והתרבות. בצרפת הכריז נאפּוֹליוֹן על עצמו שליט יחיד והתעתד לשנות את מפת אירוֹפּה. ברוסיה באה לקיצה תקופה של יקאטרינה הגדולה, פטרונית התרבות והאמנות, והתחילה תקופת שלטונו של אלכסנדר השני, מי שעתיד היה להביס את נאפּוֹליון. בדרום־אמריקה קמה תנועת־השחרור הגדולה נגד שלטון ספרד. פרידריך שילר פירסם באותה עת את הדראמה ‘מרי סטוּארט’, וגֶתה — את האֶפּּוֹפֶּיָה ‘הרמאן ןדוֹרוֹתיאה’. בשוויץ הוציא יוֹהאן היינריך פֶּסטאלוֹצי את ה’מתודה' שלו וחולל מיפנה בחינוך החדש. ברוסיה פירסם קרילוֹב את משליו הסאטיריים הראשונים וערך בעטיים גלות בערי־השדה. גוזמאותיו של הבארון מינכהוֹזן התחילו מתפשטות מאנגליה ליבשת אירוֹפה וכובשת את ליבותיהם של צעירים ומבוגרים. ובלוֹנדוֹן פירסמו צ’רלס ומרי לֶֶם (Lamb) את ‘סיפורי שקספיר לקוראים צעירים’, וגיבוריו של הדראמאטוּרג הגדול נכנסו אל ספרות־הילדים.

אך בעוד שבספרות מרכז־אירופה הגיע באותן שנים לשיאו זרם “הסער והדחף” (Sturm und Drang), שמרד בתנועת ההשׂכּלה בהשפעתוֹ של הקלאסיציזם הצרפתי, היתה הספרות העברית שבויה עדיין על־ידי הרומאנטיקה המַשֹׂכּילית. ובעצם אותן שנים שבהן נמצאה בשׂיאָהּ תקופת הסיפור הקצר בספרות־הילדים האירוֹפּית (באנגליה: ‘סיפורי הארי ולוסי’ למאריה אֶדג’ווֹרת; בצרפת: ‘טירת הסיפורים’ לסטפאני דה־ז’נליס; בגרמניה: ‘סיפורים קטנים לילדים’ ליעקב גלאץ) נמצאה ספרות־הילדים העברית בראשית צמיחתה: הופיעו ספרי־הלימוד הראשונים — מקראות, אגרונים, ספרי־מוּסר — שהיו בעלי ערך לתקופתם בלבד. קובץ הראשון של סיפורים מקוריים לילדים נדפס רק בשנת 1835, והשני — שש־עשרה שנה לאחר מכן. היו סיבות היסטוֹריות אוֹבּייקטיביות לעובדה זו והן נדונו בפרק הקודם; אבל ספרי־לימוד ראשונים אלה הם ללא ספק בגדר ניצנים של ספרות־ילדים ממשית.

עם זאת, המצב שספרות הילדים העברית היתה שרויה בו עם צמיחתה היה שונה ממצבה של ספרות־ילדים אחרת. בשל מצבם החברתי האַנוֹרמאלי של יהודי הגולה, היו הקוראים העברים בכל מקום מיעוט מבוטל. העברית היתה, כידוע, לשון־קודש; הילדים למדו אותה אך לא דיברו בה, ורובם הגדול אף לא קרא ספרות חילונית, שהיתה “מוּקצה” ברוב בתי ישראל, בעיקר במרכז אירוֹפּה ובמזרחה. אבל אותם ילדים, שעברו את שלב לימוד הקריאה ב“חדר”, השתוקקו לספק את יצר־הקריאה הטבעי שלהם. הם ביקשו ספרים, ואם זכו למצוא אותם קראו מכל הבא לידם, כמעט בלא אבחנה — מספרים למבוגרים (מהם ש“אימצו” לעצמם תוך־כדי קריאה) ועד ספרי־לימוד.

דק מאוד היה באותה עת הגבול המבדיל בין ספרי־קריאה לבין ספרי־לימוד לילדים, ולא פעם החליפו אלה את תפקידם של אלה. אחד הסופרים מספר באוֹטוֹבּיוֹגראפיה שלו, כי בגיל שמונה קרא בשעות־הפנאי את המקראה ‘בית־הספר’ ליהודה לייב בן־זאב [28] ואת ‘ראשית לימודים’ לברוך לינדא [20] (לטריס, 1869: 23). מאידך אנו מוצאים כי ספר־קריאה מובהק כ’גלות הארץ החדשה' מאת י"ה קאמפֶּה, בתרגומו של מרדכי אהרן גינצבורג [205], “נתפשט בחוגים רחבים בתור ספר־לימוד לילדי בית־הספר”,³⁵
ואילו ספר־לימוד מובהק, שנועד “ללמד לילדי ישורון ראשית דעת שפת־עבר” — ‘חנוך לנער’ לאברהם מאפּוּ [82] — הפך כעבור זמן לספר־קריאה פּוֹפּוּלארי לילדים. הוא זכה לכמה וכמה הוצאות בשמות שונים, והיום הוא ידוע בשם ‘בית חנן’ (ראה להלן, חלק ב, פרק ג, סעיף 2).

תופעת הגבול הדק הזה היא דבר טבעי כמעט בכל לשון. כל ספרות־ילדים היתה מגמתית בראשיתה, ולכן כל מחקר הבא לסקור את תולדותיה של ספרות־הילדים מן הדין שיקדיש את פרקיו הראשונים למקראות הראשונות, שבישׂרו את הופעתם של ספרי־הקריאה.³⁶

1.‘אבטליון’ מאת אהרן ווֹלפסוֹן־האלה

עם ייסודם של בתי־הספר היהודיים המתוקנים בגרמניה ובאוסטריה, שנפתחו בעידוד השלטונות ופעלו ברוח ההשׂכּלה, התעורר מאֵליו הצורך בספרי־לימוד חדשים, שיותאמו לתוכנית־הלימודים ולשיטות־הלימוד המודרניות. מאחר ששפת־הלימוד ברוב בתי־הספר הללו היתה גרמנית, אין תימה שספר־הלימוד הראשון שנכתב למענם היה בשפה הגרמנית; מחברו היה, כאמור³⁷, דוד פרידלנדר, אך חלק ניכר ממנו הוא מדברי משה מנדלסוֹן. אבל המשכילים מעצבי תוכנית־הלימודים ביקשו להקנות לתלמידיהם, בעידודו המפורש של מנדלסון, גם ידיעה נאותה בעברית — “לשון אבותיהם בצחותה ויפיה, ושיכתבו אותה בהודה ובדקדוקה, וגם לשיחת־חולין ולספר בה מאורעות החיים”.³⁸ מחברו של ספר־הלימוד, שיהלום את התכלית הזאת, חייב היה להיות סופר ומחנך, החדור ברעיונות ההשׂכּלה העברית; וזכות־הראשונים נפלה בחלקו של אהרן וולפסון־האלה — מורה פעלתן בברלין ובברסלאו שהיה גם מעורכי ‘המאסף’. אבל למרות המחסור הדוחק בספרי־לימוד נאלצו התלמידים והמורים לחכות אחת־עשרה שנה מפתיחת בתי־הספר הראשונים ועד להופעתה של המקראה העברית הראשונה.

אהרן בן וולף³⁹ (האלה [דרום־מזרח גרמניה], תקי“ד/1754 — פירת, יט באדר תקצ”ה/1835) גוּדל מילדותו באווירה של השׂכּלה עברית וגרמנית בבית אביו הרופא המיוחס, שהיה ממעריצי מנדלסוֹן. העובדה שלא עבר בעצמו את תהליך העקירה מן הסביבה המסורתית לעולם ההשׂכּלה האירוֹפּית היתה לה השפעה ניכרת על עבודתו הספרותית־המשכילית. כשהגיע בשנה השלושים לחייו לברלין והצטרף לחוג “שוחרי הטוב והתושיה” התבלט במהרה כאחד הקיצוניים שבחבורה. בשנות ההוראה והפיקוח שלו ניהל מאבק ממושך נגד שיעורי התלמוד המייגעים, שגדשו את מערכת־הלימודים השמרנית; וכשערך את ‘המאסף’ פירסם בו דיאלוג חריף בשם “שיחה בארץ־החיים” בארבעה המשכים (כרך ז, תקנ“ד — תקנ”ז), שהכיל דברים קשים נגד החינוך ה“עלוב” שמקנים “מורדי האור”, הדבקים בתלמוד ובקבלה. גם ביצירותיו האחרות שילב את רעיונות ההשׂכּלה שהטיף להם עם מאבקו בחרדים הקיצוניים; בעיקר בולט הדבר במחזהו הסאטירי ‘רב חנוך ורב יוספכי, או על קלות דעת וצביעות’, שבו הצליף ללא רחם ב“השׂכּלה המזוייפת של הנוער והחינוך הפגום של הילדים”. שנים רבות היה המחזה ידוע בנוסחו היידי בלבד (נדפס לראשונה: בּרסלאוּ, 1796), ורק בשנת 1955 נתגלה ופורסם נוסחו העברי, שהוא כנראה קדום יותר.⁴⁰

עוד בשנות־עבודתו הראשונות בהוראה בא וולפסון־האלה לכלל הכרה, כי לימוד סיפורי־המקרא כלשונם, מתוך התנ“ך, איננו לטובת הילד והמורה, “כי ייעפו שניהם יחד ואין להם נחת” (מתוך ההקדמה ל’אבטליון'); על כן החליט לגשת לחיבור ספר־לימוד משֶלוֹ — מעין פרוזדור לתנ”ך — שיהיו בו פרקי קריאה קלים, המותאמים לצעירי התלמידים. בגליון אלול תקמ"ט (1789) של ‘המאסף’ פירסם במדור “בשורות ספרים חדשים” הודעה ארוכה ונמלצת על ספרו, המופנית אל המורים — “בחורי חמד, העומדים על המשמרת ללמד נערי בני ישראל” — והכוללת את האני־מאמין הפדאגוגי שלו: “מאז אשר נתן ה' בלבי להורות נערי ישראל וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בענין הלימוד, לברור לי הדרך הטוב והקצר, למען הקל מעלי ומעל תלמידי המשא הכבד הזה”. לאחר הנמקה מפורטת מדוע אין ללמד (לדעתו) את הילדים תורה כלשונה, שהיא נשגבה מבינתם הודה וולפסון־האלה כי זו הסיבה שהניעה אותו — “לכבוד ה' ותורתו ולמען אהבת נערי וילידי בני ישראל” —

להוציא לאור אחר חג אסיף הבע"ל [= הבא עלינו לטובה] ספר קטן ומעט הכמות לתועלת המלמדים ולתועלת תלמידיהם וייקרא בשם “מבוא הלמוד” כי על־ידו יביאו המורים את תלמידיהם אל הלמוד ביתה ועל־ידו יוכלו ללמד ספר תורת משה בהשקט ובנחת, לא ייעפו ולא ייגעו.

בהמשך פירט וולפסון־האלה את תוכן הספר, הטעים כי הוא “יודפס על נייר יפה מאד” — פרט אֶסטתי, שהמחבר ביקש להגדיל באמצעותו את הנאת התלמידים (גם זה היה חידוש באותם ימים!) — וסיים בתקווה, כי ילדים שילמדו מתוך ספר זה יצליחו בלימודיהם, “ישכילו וירבו דעת ללמוד תורת משה בזמן קצר ובנפש חפצה, תחת אשר למדו עד כה בזמן ארוך ובנפש בוחלת”. כי כן, לימוד מתוך שמחה — זו היתה סיסמתם של הפדאגוגים החדשנים בתקופת ההשכלה באירופה כולה. לבסוף באה רשימה של שמות האנשים, שהתנדבו לרכוש חותמים לספר בערי איטליה, הולנד, אוסטריה, צרפת, דנמארק ועוד. אכן, הספר נועד להגיע למרחקים.

בניסן תק“ן (1790) — באיחור של מחצית השנה מן המועד שהוכרז עליו ב’המאסף' — יצא הספר לאור, ובשם שונה; השם שיועד לו בתחילה — ‘מבוא הלימוד’ — הפך לכותרת־מישנה, ושמו החדש היה, למרבה הפלא, כשמו של אחד מחכמי התורה שבעל־פה, זה התלמוד שוולפסון־האלה קידש עליו מלחמה: ‘אבטליון’ , והוא מבוא הלמוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עבר' [21] ספר קטן זה (14 + 84 עמודים) נדפס בדפוס “חברת חנוך נערים” שליד בית־הספר היהודי הברלינאי, והכנסותיו הוקדשו לקידומו של המוסד החינוכי. מעבר לשער נדפסה הקדשה ל”תלמידי ילד־שעשועים חיים בן ר' יוסף", שהיה, כמסתבר, אחד מאלה שעודדוהו לחיבור הספר “אשר אני מראה עתה לעין כל עמי”. המפקח דוד פרידלנדר הקדים לו מבוא קצר וענייני — ליתר דיוק: מעין מכתב־הסכמה — הכתוב גרמנית (באותיות קורסיב עבריות), ובו שיבח הכותב את סגנונו הנאה ותוכנו המלבב של ‘אבטליון’ והטעים את זכות־הראשונים שלו: “אם גם היו ברשותנו ספרי־לימוד,⁴¹ הרי ספרך זה הוא, עד כמה שידוע לי, הראשון שנכתב עברית בשביל ילדינו”.

בהקדמתו הארוכה והמלומדת חזר וולפסון־האלה ופירט את תוכנו של הספר; ואם התכוון תחילה לכלול בו רק סיפורי־מקרא מעובדים — הנה עתה הוסיף עליהם “כהנה וכהנה”:

כתבתי בו איזה משלי מוסר המושכים לב הילדים, לקטתי אותם מספרי המושלים והעתקתים ללשוננו כיד ה' הטובה עלי, ובסוף הספר הצגתי דברים אחדים משמות השווים בקריאה ובכתיבה ושונים בבאורם וחברתי אותם במליצות זה נוכח זה להשים אותם בפי הילדים להיות להם לזכרון תמיד.

מאחר ש’אבטליון' נועד לשמש מעין פרוזדור ללימוד התנ"ך (או, בלשון המחבר: “להביא את התלמיד אל ספרי הקודש פנימה”) הקפיד וולפסון־האלה לכתוב את פרקי הספר בלשון מקראית טהורה ולא “בלל” בה “מלות זרות אשר לא מלשון הקודש המה”, מלבד מלים בודדות כגון ספוג, סרטן ועכבר, “אחרי שהורגלו מאד בפומא דאינשי, לכן ללשון עבר ייחשבו גם הם”.⁴²

בדיקת תוכנו של הספר, מיבנהו ודרך הרצאתו תגלה את גישתו הפדאגוגית המתקדמת של וולפסון־האלה (שהושפע בלא ספק מן הכרסטומאטיות הגרמניות, שיצאו מבית־מדרשם של הפילאנתרופיניסטים) ואת הבנתו לרוח הילדים ולכושר תפיסתם. כמעט הכל עשוי בו כדי להקל על התלמידים בני השבע והתשע, לעורר בהם את יצר־הקריאה ולחבב עליהם את הלשון העברית. הספר חולק לפרקים קצרים מאוד, וכל פרק הוקדש לנושא מסוים אחד: סיפורים מעובדים מן התורה והנביאים, משלי מוּסר, אמרות בשבח המידות הטובות, מידע בסיסי על תבל ומלואה וכן הלאה. מגמתו של וולפסון־האלה בבחירת פרקי הקריאה ברורה: הקניית ערכי השכלה במובנו הרחב של מושג זה; היכרות עם מורשת האומה וגיבוריה, הכרת העולם הסובב אותנו והקניית מידות והרגלים, שיסייעו לנער היהודי להשתלב בחברה הכללית. בסיומו של כל פרק הובאו הסברים דקדוקיים ביהודית־אשכנזית, מהם מקוריים ומהם שלוקטו מספרי מדקדקים קודמים. עיתים נוספו עליהם הנחיות קצרות למורה, כיצד ראוי לו לשוחח עם התלמידים על נושא מסוים (למשל: חלום פרעה).

בהיותו פרוזדור ללימוד התורה פותח ‘אבטליון’ כמובן ב“ראשית ברא”. לאחר סיפור בריאת־העולם, הכתוב בלשון קלה מאוד ומתואר כמעשה שהיה [!] עובר התלמיד לעשות היכרות עם העולם שברא אלוהים: השמים (מאורות, עננים וגשם), הארץ (מחצבים), עונות השנה, בעלי־החיים, האדם וחושיו, וכן הלאה. האדם נבדל מן החיה בהיותו מחונן בשכל ובתבונה, והנער הנבון יבחר ללכת בנתיב שיצעידהו אל חיי יושר ואושר. כאן באים פרקי מוסר קצרים, המדברים בשבח יראת אלוהים ואהבת רֵעים, ביקוש החוכמה, כיבוד הורים ומורים ושאר המידות הטובות: “ירא את מורך, בני, וכבדהו. הקשיבה לדבריו, לכל אשר יצווך. לא תסור מהם ימין ושמאל. שמור מצוותיו ותורותיו כאישון עיניך. כי הוא המדריכך באורח־חיים וינחך במעגלי צדק ויושר”. במתכוון בחר וולפסון־האלה לכתוב פרקי מוּסר אלה בסגנון המקראי־החגיגי של ספר משלי, כאילו היו גם הם דברי חכם קדמון.⁴³

הפרקים הבאים מציגים לפני הנער היהודי דמויות־מופת מקראיות, שראוי לו להזדהות אתן. פרקים אלה אינם אלא עיבודים פשטניים של סיפורי תורה ונביאים ראשונים; אך למרות המקור המקראי לא הצמיד את עצמו וולפסון־האלה ללשון כתבי־הקודש, אֶלא כתב מחדש את הסיפורים בלשונו שלו, כשהוא משלב בהם לעתים רסיסים מתוך מדרשי האגדה. כך, למשל, נפתח הפרק על אברהם אבינו:

בימים הראשונים, כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה, עבדו אלהים אחרים: ויעשו פסל ומסכה וישתחוו להם: ולשמש ולירח ולכל צבא השמים: ושם יי אלהים אשר ברא כל לא נודע בתוכם: ויקם איש אחד, אברהם שמו מאור כשדים: וישם אל לבו לדעת את יי ולדרשהו בכל לבבו ובכל נפשו: וימאס בדרכי הדור ההוא ובגלגוליהם: ויסר אלהי הנכר מקרבו ויקרא בשם יי: וא אברהם אשר היה אבי כל העברים: ומאהבת יי אותו בחר בו מכל בני האדם בדורותיו;

גם בסיפורים הבאים — מחיי יצחק ויעקב, יוסף ומשה, יציאת מצרים והנדודים במדבר, גבורות השופטים ועלילות המלכים — הבליט המחבר את דבקוּתם של גיבורי האומה הקדמונים באלוהים ואת הגמול הטוב שגמל ה' לחסידיו. סיפורים אלה כתובים במשפטים קצרים ופשוטים, ודומה כי מפרק לפרק נעשה הסגנון צלול וגמיש יותר. וולפסון־האלה היה הראשון שניסה להגיש לילד העברי את סיפורי המקרא בעיבוד קל ובקיצור מסוים, וממנו למדו ועשו הסופרים־המחנכים שבאו אחריו.⁴⁴

והיה חידוש מקורי נוסף בדרך הגשתם של סיפורי ‘אבטליון’: כותרתו של כל סיפור נלקחה מתוך פסוק מקראי — אם כלשונו או בעיבוד חופשי; למשל, כותרת הסיפור על גדעון היא: “טובה חכמה מכלי קרב”; “שמור פיך גם משוכבת חיקך” מכוּוָן, כמובן, אל שמעון ודלילה; ואילו “נר אלהים חכמת אדם, חופש כל חדרי בטן” היא כותרת הסיפור על משפט שלמה. אין ספק שגם בכך היתה לוולפסון־האלה מטרה חינוכית: כיוון שהילד זוכר את הסיפורים על־פי שמותיהם, ראוי להכתירם בפתגמי חוכמה, שייקבעו בזכרונו.

פרקי הספר האחרונים שייכים לז’אנר הספרותי, ששלט אז בספרות ההשכלה האירוֹפּית, הלא הוא המשל. גם כאן הלך המחבר בדרך שסללו הסופרים הפילאנתרוֹפּיניסטים, שהיו אולי הראשונים בעת החדשה, שעמדו על חלקו של הסיפור האלגורי בחינוך הילדים (ראה פרק ג להלן). וכשם שהמשלים שפירסם וולפסון־האלה ב’המאסף' — אם משלו ואם משל אחרים — נועדו להעביר אל הקורא את הרעיונות החברתיים של המשכילים, משוקעים גם במשלי אבטליון' רעיונות אנושיים, חברתיים ואף משכילים. מצויים כאן משלי חיות ועופות — רובם ככולם איסופּיים, או חיקויים להם; מהם בעלי אידיאות אנושיות כלליות, מהם המרמזים על בעיות חברתיות אקטואליות, אך כולם מעוגנים ברעיונות ההשכלה שוולפסון־האלה דגל בהם. נה, לדוגמה, משל איסוֹפּוס על הסרטן ובנו, שניתן למצוא בו הד לעימות בין דור־האבות השמרן, הדבק במנהגים הישנים, לבין הדור הצעיר, הנדרש להסתגל לסביבתו החדשה:

סרטן אחד הוכיח את בנו לאמור: עד מתי בני יהיה מהלכך אחורנית: מדוע לא תיטיב ללכת ככל אשר סביבותיך: ויען הבן אתאביו ויאמר: אם מצאתי חן בעיני אבי הורני אתה ללכת לפנים ואנכי אעשה כדבריך

על כך יאמר המשל הקדמוני:

טְהַר בְּטֶרֶם תְטַהֵר.⁴⁵

בפרק האחרון באו, כאמור, מכתמים, שהם “דברים אחדים המורכבים משמות השווים בקריאה ובכתיבה ושונים בבאורם”, וולפסון־האלה ראה את עצמו ראשון — או אחד הראשונים — בחיבור מכתמים הוֹמוֹפוֹניים כחומר־קריאה־ולימוד לילדים. מספרם בספר מועט, אמנם, “כי היה עלי לטורח מאד לחברם כולם יחד במליצות מיוחדות”; אבל “אולי יקומו אנשים אחרים הטובים ממני ויחזקו את אשר החילותי לעשות”, כתב בהקדמה.⁴⁶ מרבית המכתמים הם בעלי רעיון חינוכי מוסרני; מהם עיבודי פתגמים מקראיים, וכולם מצטיינים בשנינוּת ההמצאה ההוֹמוֹפוֹנית. הנה, לדוגמה, ואריאציה מבריקה על פסוקי משלי (טו,17; יז, 1), שמצויים בה שלושה צימודים (ראשים — דלים, מנהיגים; מצה — מאכל, ריב; אלוף — מנהיג, שור):

טוֹב אֱכוֹל עִם רָאשִׁים מַצָּה חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָּהּ

מֶאֱכוֹל עִם רָאשִׁים וְאַלוּפִים אַלוּף אֵבוּס וּמַצָּה בוֹ.

חידושו הגדול של ‘אבטליון’ היה בעצם הופעתו. אמנם אין בו יצירות מקוריות של ממש וגם לא שיטה פדאגוגית סדורה ומגובשת; אבל יש בו רעננות וטוב־טעם, שאין למצוא דוגמתם בשום ספר־לימוד עברי לילדים שקדם לו. מקראה ראשונה זו לילדים באה לנער את אבק השיגרה מעל החינוך היהודי השמרני ולהפנותו לאפיקים מודרניים, ובה יישם ווֹלפסון־האלה את התוכנית הפּדאגוגית, שפירט נ"ה ויזל ב’דברי שלום ואמת'. כדי שתמלא את ייעודה הכליל בה מחברה פרקי קריאה קצרים וקלי סגנון, שתוכנם עשוי למשוך את ליבו של הקורא הצעיר, למרות מגמתם החינוכית־מוסרנית הברורה.

תמוה במיוחד העדרם המוחלט של חרוזים ודברי שיר קצרים ב’אבטליון' שהרי וולפסון־האלה הירבה לפרסם בחוברות ‘המאסף’ משלים שיריים, שאת רובם, או דוגמתם, יכול היה לכלול בלא היסוס גם ב’אבטליון'.⁴⁷ הוא הוכיח את כוחו הפיוטי גם בחיבור מחזות שיריים ביהוּדית־אשכנזית, שהוצגו כנראה על־ידי תלמידיו בימי חג ומועד.⁴⁸ שיטת הפיסוק של הספר מיושנת: פסיק (לעיתים רחוקות) באמצע המשפט, ובסיומו נקודה (במחצית הראשונה של הספר) או נקודתיים (במחצית השנייה). לעומת־זאת בולטת הדפסתו האֶסתטית של הספר — אות גדולה ומנוקדת ונייר משוּבּח — המזכירה כרסטוֹמאטיות אירוֹפיות מסוף המאה השמונה־עשרה, אבל היתה חידוש גמור בספרות העברית.

נראה שוולפסון־האלה התעתד לחבר חלק שני ל’אבטליון‘, אך לא זכה לכך בחייו.⁴⁹ שנתיים לאחר הופעת הספר הצטרף לחבר־המורים של “בית־הספר הוילהלמי המלכותי” בברסלאו (אותו ניהל בשנים 1802 – 1807) והטיל עצמו לתוך “מלחמת ההשׂכּלה” הידועה, שהיתה מאז לתוכן־חייו העיקרי. אבל ‘אבטליון’ נתקבל ברצון על־ידי המורים בבתי־הספר העבריים החדשים במרכז־אירופה, ואף עורר פולמוס מסוים בין המשכילים המתקדמים והחרדים: בעוד שהמחנך מאקס שלזינגר המליץ בהתלהבות על ‘אבטליון’ בהיותו “מכוּוָן במיוחד לחינוך למידות טובות” (40: 1800, Schlesinger), תקף הסופר טוביה פדר־גוטמן את הספר ואת מחברו במלים חריפות כגון אלה: "הכי קרא שמו בן זאב [=’בן וולף', כפי שחתם וולפסון את שמו בשער המקראה], טרוף יטרוף ילדי העברים בלימודיו הנשחתים […]" (פדר, תקס"ד: 28). בזכות ראשוניותו זכה ‘אבטליון’ להצלחה בלתי־רגילה: הוא נדפס בשבע מהדורות לפחות,⁵⁰ ומהדורתו השביעית והמורחבת הופיעה 71 שנה לאחר המהדורה הראשונה. ‘אבטליון’ חדר גם לאירוֹפּה המזרחית עוד לפני שהונהגו בה התיקונים בחינוך היהודי, וריב"ל — אבי תנועת ההשכלה העברית ברוסיה — ציין אותו כדוגמה לספר־ילדים ידוע ונפוץ בזמנו (לוינזון, תקפ"ח: 9, הערה 1).

כך זכה ספר קטן זה להיות תמרור בראשיתה של ספרות־הילדים העברית החדשה. אחריו הופיעו מקראות וספרי־ילדים נוספים, עשירים יותר בתוכנם ופּוֹפּוּלאריים יותר. אך ‘אבטליון’ של ווֹלפסוֹן־האלה היה הראשון: הוא הראה את הדרך וממנו למדו הבאים אחריו ועשו כמוהו, או אף טוב ממנו.

ארבע שנים אחרי הופעת ‘אבטליון’ הוציא גם חברו הקרוב של וולפסון־האלה יואל ברי“ל (לווה), ספר־לימוד לנערים. אך ברי”ל (1762 – 1802), שהיה גם הוא מוֹרה בברסלאוּ ומעורכי ‘המאסף’, כיוון את ספרו הקטן ‘עמודי הלשון’ (ברלין, תקנ"ד/1794), הכתוב ברובו גרמנית באותיות עבריות, מכיל כללי דקדוק “מיוסדים על אדני ההגיון” ואין בו פרקי קריאה. המקראה לילדים, שאפשר לראותה כהמשך טבעי ל’אבטליון', ואף עלתה על קודמתה בתוכנה ובמידת הצלחתה, היא ‘בית־הספר’ לבן־זאב (וינה, 1802).

2. ‘בית הספר’ מאת יהודה ליב בן־זאב

“אביר סופרי ההשכלה” — לתואר זה זכה יהודה ליב זאב (לליילוב [פולין], כ באב תקכ“ד/1764 — וינה, כא בשבט תקע”א/1811), שהיה בזמנו סמל ההשכלה — הן לחיוב והן לשלילה. בן־זאב, שחיבר את שירי־הילדים העבריים הראשונים, היה גם הראשון שהכיר בצורך לתת לילדי ישראל פרקי ספרות, שתכליתם קריאה לשם הנאה; או כלשונו: “ימצאו נועם בקריאתם בהם” (בהקדמה ל’לימודי המישרים' [‘בית־הספר’, ב] [28]).⁵¹

בגיל צעיר עבר בן־זאב את תהליך העקירה מן העולם המסורתי, שעליו גוּדל בעיירת מולדתו, אל עולם ההשכלה האירופית. בגיל 16 נטש את ביתו, ובשבע שנות־נדודיו בין ערי פולין, הוּנגריה ומוֹראביה לימד ב“חדרים”, חזה מקרוב את “סדר לימוד הילדים הרכים ואופן חינוכם בראשית דרכם” ונוכח לדעת “כי הוא מעוּות ומקולקל מאד” (בהקדמה ל’בית הספר'. לאחר שנים תקף בחריפות את שיטת הלימוד ב“חדרים”, תוך שהוא ממחיש דרך־לימוד זו בתיאורים אוֹתנטיים. הוא פסל את השיטה שהיתה מקובלת על המלמדים לתת סימנים באותיות: “פה פעורה היא בי”ת; מקל וצרור־כסף ברגלו היא גימ“ל, וכדומה להבלים האלה”. והוא קרא תגר על העונשים הגופניים שרווחו ב“חדר”: וכאשר איוולת המורה יסלף דרכו על תלמידו יזעף לבו להכותו לחי ביד, או בשבט, או ברצועה, ולפעמים בשלושתם יחד" (שם).

בשנה ה־23 לחייו הגיע בן־זאב לברלין והצטרף לחוג המשכילים, תלמידי מנדלסון; שם העמיק את ידיעותיו בעברית והתחיל מפרסם מיצירותיו ב’המאסף' — מחקרים, שירים, משלים ואפילו הלצות — אולי מתוך רצון בלתי־מודע להוכיח כי הלשון העברית עשויה להיות כלי־בטוי חילוני יום־יומי.⁵² לאחר מכן, בעשרים שנות־עבודתו כמגיה בבתי־הדפוס העבריים בברסלאוּ ובוינה, חיבר בן־זאב את ספריו הידועים, ששימשו במשך מאה שנה ויותר את התלמידים והמשכילים העבריים: ‘תלמוד לשון עברי’ (ברסלאו, 1796), ‘אוצר השרשים’ (וינה 1807), ‘מבוא אל מקראי קודש’ (וינה, 1810) ועוד.

דומה כי בן־זאב הקדיש ביודעין את חייו לקידום צרכיו הרוחניים של עם ישראל בדורו. היו אלה חיים שעיקרם שירות רוחני, או, כפי שהוא עצמו כתב (בהקדמה ל’בית הספר'): “כאשר יש בידי דבר אוכל להועיל, מצאתי את נפשי מחויב לעשותו”. מעודד על־ידי הצלחת ספרו ‘תלמוד לשון עברי’ פנה לראות אם בכך “נשלם כל חלקי המועיל לענין זה” ונוכח לדעת כי תפקידו לא תם עדיין. גם הוא, כחבריו המשכילים, הכיר כי חינוכו של עם מתחיל בבני־הנעורים; אך הוא הבין גם, שכדי ליצור דור של משכילים עברים, צריך לחנך דור של קוראים עברים. ולאחר שהשקיף “השקפה שכלית” על קריאת הנוער ונוכח לדעת “כי לא נמצא ספר מיוחד מכוון לעניין זה”, החליט לחבר בעצמו ספר זה. והוא, מחבר ‘אוצר השרשים’ המהולל, לא ראה כל פחיתות־כבוד “לרדת ממלאכות גדולות אל מלאכה קלה בעיני ההמון — סידור הקריאה לילדים” (ההדגשה במקור; שכן זו היתה בעיניו שליחות נכבדה לא פחות, “ועם הילדים האלה, אשר למענם חיברתיו, עמם אכבדה”.

כך מדבר רק אדם שראה בעבודתו שליחות־של־שירות לעמו. נאמן להנחיות ולעקרונות שקבע לעצמו, חיבר בן־זאב את המקראה המשובחת שלו ‘בית הספר’ [28], על שני חלקיה — ‘מסילת הלימוד’ (וינה, תקס"ב/1802) ו’לימודי המישרים' (וינה, תקס"ו/1806) — ובמהרה נעשה ‘בית הספר’ אחד מספרי־הלימוד־והקריאה המקובלים והרווחים ביותר בקהילות ישראל במשך שמונים שנה ויותר.

בגישה מתודית עקיבה, המושפעת בלא ספק מן הספרות הפּדאגוגית הגרמנית,⁵³ מוליך בן־זאב את התלמיד מן הקל אל הכבד: מהכרת האותיות והתנועות אל קריאת הברות, משינון התפילות והברכות המוכרות לו אל פרקי־הקריאה הראשונים, המספרים במשפטים קצרים על העולם שבו אנו חיים. בדומה לפרקי ‘אבטליון’ הראשונים — וּוַדאי גם בעקבות הכרסטוֹמאטיות הגרמניות של אותם ימים — מקנים גם פרקים אלה מושגי־יסוד הקשורים בחיי יום־יום: הזמנים ועונות־השנה, השמים והארץ, החי והצומח, החברה האנושית, ואפילו ענפי המדע והאמנות. אלא שפרקי ‘בית־הספר’, אף־על־פי שהם קצרים מאוד ותמציתיים, ערוכים באופן יסודי וענייני הרבה יותר. נוסף על מגמתם המשכילית הברורה מוכיח בהם בן־זאב את עושרה הלשוני ואת גמישותה של השפה העברית, שאפשר לכתוב בה בצורה ברורה, מדוּיֶקת ונאה על כל נושא ועניין שבעולם. כך, למשל, נפתח פרקי־קריאה 9, המוקדש לאילנות:

העצים ינטעו בארץ ויעשו שורש. מן השורש יצאו גזע, מן הגזע יצא חוטר ומן החוטר יצאו ענפים רבים, ומן הענפים יצמחו עלים ופרי. ולפני עשות פרי יציץ ציץ ויפרח פרח. הציץ נופל והפרח נובל ויגדל הפרי לביכורו. פרי העץ הם ענבים, תאנה ורמון, זית שקדים ותמרים […] ממשקה ענבים יעשה יין, ממשקה זיתים יעשה שמן וממשקה תמרים דבש.

בכל פרק ושורה ניכרת ההקפדה על שימוש נכון, מדויק וחסכוני בלשון. אין כמעט מלה אחת, שהיא מיותרת ובלתי־משמעותית. אין מליציוּת לשמה ואין כמעט אי־התאמות במין הדקדוקי, תופעה שרווחה כל־כך באותן שנים בספרות הרבנית. אבל גם בפרקים ענייניים אלה, המספרים עובדות יבשות, לכאורה, ניכרת ידו של בן־זאב המשורר והמחנך. למשל, הקטע המפרט את קולות בעלי־החיים (פרק 16) זכה בסיום פיוטי קצרצר: “העוף מצפצף, הקורא דוגר, הסיס עוגר ויש צפרים מזמרים⁵⁴ בקול נעים”. ואת הפרק המתאר את בני־האדם שהם “שונים זה מזה בתכונות נפשם ובמידותם”, סיכם בן־זאב בפתגם מוסרני: “אשרי הנער מחנך ארחו מנעוריו בתכונות הטובות לאהבה ומואס בתכונות הרעות לשנאה:”(פרק 25).

מקום נרחב היקצה בן־זאב, דַבּרהּ של ההשׂכּלה, למיבנה חברה ומוסדותיה, מלאכות האדם, כיבושיו והישגיו, שזכה בהם תודות לחוכמתו ולתשוקת־הידע המפעמת בו:

עוד רב וגדול הכשר חכמתו [של האדם] למדעים ולמוּשׂכּלות. יעשה לו קנה השקפה בו יביט מקום לא שזפתו עין רואה. בהכשר הכתב יֵדע הדברים אשר נעשו אפסי ארץ. יתקון לו כדור בו ידא על כנפי רוח במתי ארץ. כל אשר יראה ויביט יחקור עד תכונתו. ימוד כל גוף, יכיל כל מידה, ישער כל קצב[…]. (פרק 39)

פרקים אלה, שסגנונם ענייני וההבעה בהם מרוכזת, אי־אפשר שלא הותירו רושם עז בקורא העברי הצעיר, הנקרע בין דור אבותיו הדבקים במסורת לבין רוחות ההשׂכּלה המושכות אותו. “חידשתי עליהם בחינות וחקירות בטבע”, כתב בן־זאב בהקדמה, והוסיף בהטעמה: “באופן וסידור נעים לנער”. לאחר “קטעי הגות” קצרים בשבח בורא עולם בא החלק הפיוטי של מסילת הלימוד'. שישה שירים בלבד כלולים בו — שני מכתמים מוּסרניים, שני ירי תפילה ושני שירים על עולם־הילדות — אך אלה הם שירי־הילדים הראשונים שפה העברית. השירים נדפסו עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מול זה, מהם יבודים של שירי־ילדים גרמניים ומהם שירים מקוריים, שבן־זאב עצמו תירגמם לגרמנית.⁵⁵ ואף־על־פי שהשירים אינם שווים באיכותם, יש להם מכנה משותף הראוי לציון: כולם כתובים בגוף ראשון, כאילו הילד הוא מחברם. הנער הישר שמח:

הָאֲנָשִׁים יְהַלְּלוּ אוֹתִי / וְאָנֹכִי אֶהְיֶה מְאֻשָּׁר.

הנער המאמין איננו מעז לחטוא:

יְיָ יוֹשֵב מִמּוּלִי / וְרוֹאֶה אֶת כָּל פָעֳלִי / וְאֵיכָכָה עַתָּה אֶפְשָׁע?

והילד הקטן מאושר בילדותו:

לִבִּי נָקִי וְטָהוֹר / רַךְ צָעִיר וְיָלֶד

כְאַיָל בָָּאָחוּ דָהוֹר, / גַּן עֵדֶן לִי הֶחָלֶד.

המעולה בששת השירים הוא “פריידען דער קינדער” [שמחת הילדים]. במיקצב קליל ובחריזה מושלמת כמעט תיאר בן־זאב עולם־ילדות חסר־דאגות:

נַחְנוּ יְלָדִים לִבֵּנוּ מֵאַשְמָה חֶדְוָה וְשָׂחוֹק

רַכִּים וּצְעִירִים, עוֹד נָקִי וְטָהוֹר, עוֹד לָנוּּ נָאוָה,

שְׂמֵחִים וְחָדִים, בְּכחַ וְעָצְמָה מָחֹל וְצָחוֹק

רוֹקְדִים כִּשְעִירִים. קַפֵּץ וְדָהוֹר. וְלִרְאוֹת בְּטוֹבָה. […]

המשורר מעודד את הילדים למצות עד תום את שנות־ילדותם: לצאת אל “כרמל ואחו”, להאזין לרינת הציפורים, לפזז ולכרכר, ואפילו להשתובב! אין פלא אפוא, ששיר־ילדות זה התחבב ביותר על ילדים ומורים (ומאוחר יותר גם על גננות), הותאם לו לחן פשוט וקליט, ועוד מאה שנה לאחר פטירתו של בן־זאב היה “נחנוּ ילדים” זמר נפוץ בין ילדי ישראל (כעדותו של זוטא תרע"א: 122).

לאחר השירים בא תוֹרם של משלי החוכמה, שנדפסו גם הם עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מול זה, וכולם, לדברי בן־זאב, “מתייחסים על ילדים […] ומועילים לידיעת הנערים”. ראשונים להם — כמאה פתגמים מתוך משלי ובן־סירא, ערוכים יחד בסדר אלפביתי. פסוקי בן־סירא שבספר הם בתרגומו המצוין של בן־זאב עצמו, שהוא “מעשה אמן בדמיונו ללשון הממשלים המקראית” (ראה 1836 Delitzsch,: 100).⁵⁶ למשל:

בְּמֻפְלָא מִמְּךָ בַּל תִּדְרֹשׁ, בִּמְכֻסֶּה מִמְּךָ בַּל תַּחְקוֹר,

בַּמֶּה שֶׁהָרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנָן וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.

מַטֶּה אָזְנוֹ אֲחוֹרֵי דֶלֶת רֵעֵהוּ מוּסַר כְּלִמָּתוֹ יִשְׁמַע.

פִּי חָכָם בְּלִבּוֹ, וְלֵב כְסִיל — בְּפִיו.

קורא שאינו בקי במקורות יתקשה להבחין בין משלי שלמה המקראיים לבין משלי בן־סירא המתורגמים, מה גם שהם בלולים כאן אלה באלה, בלא מראֵי־מקום. בנוסף על אלה כלל בן־זאב ב’מסילת הלימוד' גם פתגמי חוכמה מפרקי־אבות ומן התלמוד; מהם כלשונם, ומהם מעובדים או מתורגמים מארמית, בצורה תמציתית וחדה; למשל:

הָאֱמֶת כְּבֵדָה, עַל כֵּן נוֹשְׂאֶיהָ מְעַטִים.

או —

יוֹם רִאשוֹן — אוֹרֵחַ, יוֹם שֵנִי — טוֹרֵחַ, יוֹם שְלִישִי — סוֹרֵחַ…

גם בכך שונה ‘בית הספר’ מ’אבטליון': בעוד שוולפסון־האלה הקיצוני נזהר מלכלול בספרו מטבעות־לשון לא־מקראיים, הכיר בן־זאב — שלא נעקר לחלוטין מגירסת ינקותו — בחשיבותם של מאמרי חז"ל כחומר ספרותי הולם לילדים. ועוד הבין, שאין להקים חַיִץ מלאכותי בין לשון־המקרא ולשון־חכמים, וכל פרקי ‘בית־הספר’ מלאים ניבים מאוחרים: “חמשת החושים”, “תכונות נפש האדם”, “למדעים ולמוּשׂכּלות” ועוד ⁵⁷

הפרק הרביעי במהדורה הראשונה של ‘מסילת הלימוד’ הוקדש ל“ראשית לימודי הדת והמוסר”; אך לאחר הופעת ספר־המוּסר שלו ‘יסודי הדת’ [29] (ראה פרק ד), השמיט בן־זאב פרק זה והביא במקומו “סיפור קצר מבריאת עולם עד חורבן בית שני”. בששת עמודי הפרק תומצתה ההיסטוֹריה של עם ישראל עד לכתו לגולה. העובדות מובאות ברפרוף, ואף נביא או מלך אחד אינו נזכר בשמו. אך בפרק קצר זה ביקש בן־זאב, ה“מתבולל” כביכול, לטעת בלב הקורא העברי הצעיר — שסכנת טעימה התחילה מאיימת עליו — גאווה לאומית ושאיפה לגאולה:

בני, כי ישאלך איש לאמור, אי מזה עם אתה? ומה עבודת אלהים לך? ומה שם דתך ואמונתך כי תדע? ואמרת: עברי אנוכי ובשם ישראל נקראתי ואת אלהי השמים ואלהי הארץ אנכי עובד ותורת משה היא דתי.

במלים חגיגיות אֵלה נפתח פרק ההיסטוריה; והוא מסתיים באמונה כי “לא אבדה תקותנו”, שכן אלוהים —

ישוב יקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ להשיב אותנו אל ארצנו, וירם קרן ישראל להשיב מלכינו כבראשונה וממשלתנו כבתחילה, כימי עולם וכשנים קדמוניות. אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים ההם.⁵⁸

הפרק החמישי והאחרון של ‘מסילת הלימוד’ — “חינוך מוסר לבנים” — נועד כנראה לשיעורי־המוסר המיוחדים, שהונהגו בבתי־הספר היהודיים החדשים במטרה לטעת בלב התלמידים נימוסים נאותים ואהבת אדם. בסגנון הקרוב לסגנונו של ספר משלי מדובר בו על כיבוד הורים והתמדה בלימודים, דבקות באמת, שמירת ניקיון ועוד. בן־זאב השכיל לעטוף את ההטפה הדידאקטית במעטה של חיבה ונעימות, מה גם שבין שאר חובות הנער מוזכרים גם שעשועים ושמחת הילדות:

ואחר [סיום החובות] ופנית לך למרגועך ולכה לך לשעשועי נפשך. כי לא יבקשו ממך רב מכדי יכולתך ולא יעמיסו עליך יותר מכוחך. ואם למדת ביום חוקך והיה לך הערב למנוחה ולשעשוע ולהתענג על ילדותך.

אם חלקה הראשון של המקראָה — ‘מסילת הלימוד’ — נועד לתלמידים מתחילים, בני 7 – 9 בערך, הנה חלקה השני והמקיף יותר, שיצא כעבור ארבע שנים — ‘לימודי המישרים’ (וינה, 1806; 152 עמ') — נועד לתלמידים המתקדמים, בני 9 ־ 10 ומעלה. גם בו כינס בן־זאב “שירים ומשלים, דברי חכמים, אמרי בינה ומוסר השכל”, שתכליתם העיקרית לטעת בילדים “מוסר השכל ומשפטי מידות החמודות והיושר בהנהגה”. אבל בן־זאב לא ביקש לכפות את “לימודי המישרים” על הילד, שכן ידע כי לימוד מתוך כפייה הוא “לימוד תפל חסר טעם […] עֵשׂק אין לנער חפץ בו”. הדרך הנכונה בעיניו היא “להלביש הלימודים בעניינים נעימים, מפיקים עונג ושעשוע לנער”, ובמלים אחרות: שילוב הלימוד בקריאה שיש בה חוויה מענגת. והחומר הספרותי, שמזוגים בו ערכים חינוכיים עם הנאַת הקריאה, נחלק לדעתו לשלושה סוגים: הראשון — “מליצת השיר”, שיש בה “חרוזים שקולים וערֵבים, לתת נעימות לאוזן”; הסוג השני הוא המשל הסיפורי, אשר “ישים כוח־הדיבור בפי כל דבר” והעשוי “לחזק הדבר בהתפעלויות הנפש”; והסוג השלישי — “סיפורי שיחות חכמים הגדולים”, שערכם רב ביותר בעיניו, “כי כל הגה ודיבור היוצא מפי החכמים המעולים מועילים […] או משעשעים בנעימותם ובחידוד שכלם — שפתים יִשק”. להלן ניווכח שבן־זאב התכוון לא רק לחכמי ישראל, אלא גם לפילוסופים היווניים.

נאמן לשיטתו כלל בן־זאב ב’לימודי המישרים' את שלושת הסוגים הסוגים הספרותיים, כשהם ערוכים בחמישה חלקים נפרדים: שירים, משל ומליצה, דברי חכמים, אמרי בינה, מוסר־השכל ומכתמים.

שבעה־עשר השירים הדידאקטיים, שנכללו בפרק הפיוטי, מוקדשים לשני נושאים עיקריים: “תהילת שדי” ו“דרכי מוסר”. בלשון נמלצת, כבדה מעט, מתפלל המשורר לאלוהים כי ינחהו בדרך הנכונה “וסור מעוול ברוח זכה”. הוא מתפעל מהדר הבריאה ומאיתני הטבע, יודע שכל אלה הם מעשה ידיו של “שדי שגיא־כוח נורא־עלילות” ומזהיר את הנער הנבון בחרוז הבנוי על לשון־נופל־על־לשון:

בִּין תָּבִין בַּל תַּחֲלִיף יוֹצֵר בְּיֵצֶר,

הִשָׁמֵר בַּל תָּמִיר אֹשֶׁר בָּעֹשֶׁר.

קשה לראות בפיוטים האלה שירי־ילדים מובהקים; ואם נשווה אותם אל השירים והמשלים שנדפסו באותה עת בכרכי ‘המאסף’, ניווכח לדעת שההבדל ביניהם מועט ביותר. בן־זאב עצמו ציין ברשימה הבּיבּליוֹגראפית הקצרה שבסוף הספר, כי אחד השירים (“על הרעם”) “לקוח מן המאסף בתקון המליצה”; וכשם שהמחבר יכול היה בלא היסוס להעתיק שירים נוספים מן ‘המאסף’ לספרו זה, כך יכול היה גם לפרסם בחוברות ‘המאסף’ את רוב השירים המקוריים שב’לימודי המישרים'. לצד שיריו המקוריים הדפיס בן־זאב גם מתרגומיו לשירי היינריך פון קלייסט ואֵָלברכט האלֶֶר, וכן ארבעה משירי אפרים לוּצאטו, שהועתקו מתוך ספרו ‘אלה בני הנעורים’.

האמת הערומה ראתה כי דורש אין לה, ועל כן “הערימה/ ותחת מסוה־משל הסתתרה”. בבית שנון זה נפתחת החטיבה המשלית שב’לימודי המישרים', הכוללת עשרים משרים מחורזים — מהם מקוריים, מהם עיבודים שיריים למשלי איסופוס ומהם תרגומים חופשיים מגרמנית, בעיקר משֶל גדולי הממשלים של המאה השמונה־עשרה, פרידריך פון האגֶדורן (1708 – 1754 ) וכריסטיאן פירכטגוט גֶלֶרט (1715 – 1796 ), שמשליהם הכתובים בנוסח לאוֹפוֵנטֵיני זכו אז לפופולאריות רבה ונכללו בכרסטוֹמאטיות לילדים. ניכרת כאן ידו הבטוחה של בן־זאב הממַשל, היודע “לתרגם” את רעיונותיו החברתיים־משכיליים לשפה אלגורית שנונה. הנה, לדוגמה, המשל הידוע של האגֶֶדוֹֹרן על השועל, שנחלץ מן המלכודת קטוף־זנב, בא אל בני עדתו וניסה לשכנעם כי יקצצו אף הם את זנבם, כי הוא מיותר ומסוכן; אך לאחר שנחשפה מזימתו —

וַתְּהִי זְעָקָה גְּדוֹלָה בְּתוֹךְ הָעָם וְקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

סוּר גְּדוּעַ־זָנָב! עֲלֵה קֵרֵח! עֲלֵה קֵרֵח!

והנמשל הוא, כמובן, יחסם של ה“בּוֹערים” — שהקנאה מעבירה אותם על דעתם — אֶל המשׂכּילים:

דָּבָר יֶחְסַר לְאִישׁ וּלְאַחֵר בּוֹ יִתְרוֹן

יִתְנַכֵּל לְפַתּוֹתוֹ, כִּי מוּם בּוֹ וְחֶסְרוֹן;

כָּכָה יָבוּזוּ הַבּוֹעֲרִים את הַמַּשְׂכִּילִים,

יעַן לִבָּם צָפוּן מִשֵּׂכֶל וְהֵמָה אֳוִילִים:

בפרק הבא, “דברי חכמים”,⁵⁹ שולבו סיפורים קצרים על אורחות־חייהם של חז"ל וחכמי אתונה. בולטת כאן שוב הערצתו של בן־זאב לחכמי התלמוד, והוא מציגם לפני הנער העברי כאנשי־מופת: שמעון בן שטח, שזכה לכבוד אבל אמר למלך ינאי: “לא אתה מוקיר אותי, אלא החכמה היא מוקירה אותי”; והלל הזקן, ששני שכנים התערבו ביניהם מי ילך ויכעיסו; ורבי חנינא, שאמר: “הרבה למדתי ממורי, ומחברי יותר ממורי, ומתלמידי יותר מכולם”; וכן הלאה. על אף הקיצור ופישוט הסגנון הקפיד בן־זאב לשמור בפרק זה על ייחוּדה של לשון המשנה.

מתוך מdמה ברורה, שהיתה נחלתם של כל המשׂכּילים העברים, להפגיש את הנוער היהודי עם התרבות הכלל־אנושית, הציג בן־זאב מייד לאחר חכמי התלמוד את “חכמי יוון המפוארים, סיפורי מידותיהם, שיחותם והנהגתם”. 23 פילוסופים, חוקרים וסופרים יווניים נזכרים בפרק זה: סוקראטס, שהיה “עני ושמח בחלקו, אף כי היה לאל ידו להעשיר, לא חפץ לקבל המשאות אשר הפצירו אוהביו ותלמידיו לקחת מאתם”; ואריסטו, אשר “חנן דל ורע מעללים, וילונו עליו האנשים, ויאמר: לא בעבור רוע מעלליו חנותי אותו, אכן חמלתי עליו באשר הוא אדם”; ודיוגנס, שנשאל “מאין אתה, ואמר: משוט בארץ, לאמור — אין לחכם ארץ מולדת” (עמ' 442).

לאחר 130 “אמרי בינה” על “מנהגי העולם, בחונים ונכוחים למבין”, בא פרק בשם “מוסר השכּל”, הכולל פתגמים, “מורים ומזרזים על המידות הטובות ומגנים [המידות] הרעות”. משולבים בתוכם גם כמה אמרות־חוכמה, שאינן אלא מְשָלים קצרים, כגון:

שאלו לחכם: מדוע אין אנו רואים בך סימן דאגה לעולם?

אמר להם: מפני שלא קניתי דבר ופקדתיו ודאגתי עליו.

פרקי הספר האחרונים — “דעת ומזימה” ו“מכתמים” — מכילים “חרוּזים נעימי דעות חרוץ, ואם אינם מורים — משעשעים”. ואמנם, רבים מהם מצטיינים בהומור שנון, למשל החרוז המכוּון כלפי הקונים ספרים ואינם קוראים בהם:

אֲשֶר יִקְנֶה סְפָרִים לֹא יֵדַע פִּתְרוֹן הַדְבָרִים

כַּחֲמוֹר נוֹשֵׂא מִסְפּוֹא וְלֹא יֹאכַל הַשְׂעוֹרִים.

בן־זאב חתם את ‘בית הספר’ בפנייה אישית מחורזתתלמידים אהבו ללמודת אל ספרוֹ, והרגיעו לבל “יחשוש” משבט הביקורת:⁶⁰

אִם לְשׁוֹן מְחָרֵף תִשָכֶךָ — / הַרְגִיעַ! וּבָזֶה תָּשֵךְ רוּחֶךָ…

לאחר סקירת המיבנה המתודי של מקראה זו, תוכנה המגוּון ונקיון לשונה, לא יקשה להבין את הפוֹפּוּלאריוּת רבת־השנים שזכתה לה בקרב המחנכים ובני־הנעורים בכל רחבי אירופה. היא נדפסה בעשר מהדורות לפחות,⁶¹ עם שינויים ותוספות, אף תורגמה לשלוש שפות,⁶² ובמשך שמונים שנה ויותר היה ‘בית־הספר’ על שני חלקיו לספר־לימוד־וקריאה רוֹוח באירופה, שהשפעתו נמשכה עד ראשית המאה העשרים.⁶³ תלמידים אהבו ללמוד מתוכו וילדים אהבו לקרוא בו בשעות־הפנאי,⁶⁴ עורכי מקראות העתיקו מתוכו לספריהם קטעים נבחרים ואף פרקים שלמים, ובכרסטוֹמאטיות רבות, שהופיעו באירוֹפה ובאמריקה עד מלחמת־העולם הראשונה, ניתן למצוא מיצירות בן־זאב;⁶⁵ ואילו מחברים אחרים נתנו לספרי־הלימוד שלהם שמות, שאינם אלא חיקוי ל’בית הספר' ול’מסילת־הלימוד'.⁶⁶

אין פלא אפוא, שגם 65 שנה לאחר הופעת המהדורה הראשונה, של ‘מסילת הלימוד’ עדיין היה טעם אַקטוּאלי בכתיבת ביקורת על ספר זה. המחנך פינחס אולקיניצקי, שהירבה לפרסם רשימות ודברי ביקורת ב’המליץ', תקף בחריפות את ‘בית הספר’ ותמה על שעוד בימיו “כל המון המורים והרועים יחזיקו בו בשתי ידים ויוגיעו את הנערים ואת זכרונם הרך”. וכדרך המבקרים באותם ימים, זיכה המבקר השמרן את בן־זאב המשכיל בביטויים קשים, שיש בהם הרבה מן ההפרזה: “כולו תהפוכות, משאות־שוא ומדוחים לנו האיש הזה וחפצו בידיו לא הצליח”. כל הספר הזה הוא, לדעתו, גיבוב של מלים יבשות, שאין בהן כדי לשעשע את לב הילד, ורק בשגגה כינה בן־זאב את ספרו ‘מסילת הלימוד’ — “וזה שמו אשר ייקרא לו — ‘מסילת העמל’, כי חתחתים בדרכו” (אולקיניצקי, תרכ"ז: גיל' 31, 241).

אבל ארז (אלכסנדר צדרבוים), עורך ‘המליץ’, שהכיר גם כן את ‘מסילת הלימוד’, מצא שאולקיניצקי הפריז בביקורתו הקשה; על כן הוסיף הערה ארוכה בשולי הדף, שבאה לסַנגר על הספר ועל מחברו:

הפרזת על המידה להבזותו […] הפרקים הראשונים, להרגיל את הנער בידיעות העולם והטבע החי והמדבר, יקרים בערכם ולכל היותר נחוץ לתקנם מעט […] אך ביותר יאתה תהילה להפרק “חנוך מוסר לנערים”, שאין ערוך אליו, כן בסגנון לשונו וכן בתכנו השווה לנפש הנער.

ואם יעתיקו הילדים פרקים אלה עד שיהיו שגורים על־פיהם, כי אז “יבינו שפת עבר ותנעם להם, וירגילו עצמם לכתוב בה הגות־רוחן וגם יבוא מוסר בלבם, ומבשרנו חזינו זאת”.

צדקו אותם חוקרים שכתבו כי ‘בית הספר’ היה ספר־הלימוד הראשון “שמלמד את הלשון העברית כדרך שמלמדים את הלשונות החיות” (קלוזנר, תשי“ב – תשי”ח, א: 184). אבל בן־זאב התכוון בספרו זה לא רק להקנות לילדי ישראל את דרכי השימוש בלשון העברית; הוא ביקש — וכמוהו גם מחברי מקראות אחרים בדור ההשׂכּלה — להוציא את הילד היהודי מתחומו הצר, להקנות לו מושגים כלל־אנושיים ולהציג לפניו את העולם וברואיו, החֶברה האנושית וכיבושי האדם. על כן סיפר לקוראיו בסגנונו ה“סינתטי” (כפי שמכנה אותו הלקין, תשט"ו: 64), הבנוי רובדי לשון מקראיים ומאוחרים, על מסחר ועבודת־האדמה, על מחקרים ותגליות, על מדע ואמנות ועל אנשי מופת. ועל כן כלל בספרו פרקים רבים המוקדשים לערכי המוסר ולנימוסים נאותים, בהטעימו שערכים אלה מעוגנים בדת ישראל, שהיא דת מוסרית המרוממת את היופי.⁶⁷

זאת ועוד: בן־זאב היה גם הסופר־המשכיל הראשון, שביקש ליצור דור של קוראים צעירים — ילדים שייטלו לידיהם ספר עברי לא רק לשם לימוד אלא גם לקריאה שיש עמה הנאה וחוויה; ובלשונו: “ימצאו נועם בקריאתם”, וכן: “ואם אינם מורים — משעשעים”. והוא עשה זאת בעיקר בתחום שבו היטיב ביותר ליצור — המשל: הפתגם והמכתם, האלגוֹריה ומשלי החיות — זה הז’אנר ששלט בכיפה בספרות ההשׂכּלה (ראה עליו בפרק הבא). אך אם היה בן־זאב גם הסופר הראשון, שכתב שירי־ילדים בעברית, הנה כמעט שלא ניסה את כוחו בסיפור. רק רסיסי סיפורים בודדים הובלעו בפרקים “דברי חכמים” ו“מוּסר השכל”. נראה שעדיין לא הגיעה שעתה של הסיפורת להופיע בספרות־הילדים העברית, ואנו נפגוש בה רק בשליש השני של המאה התשע־עשרה.

3.הדעת נותנת, כי בעקבות ‘אבטליון’ לווֹלפסוןֹ־האלה ו’בית הספר' לבן־זאב— ובהשפעתם — יופיעו במהרה מקראות נוספות לילדים; אך עובדה היא, שלהתחלה מבטיחה זו לא היה כמעט המשך באירוֹפּה המרכזית; אף־על־פי שבין השנים 1790 – 1815 נדפסו בממלכות גרמניה ואוֹסטריה למעלה משישים ספרי־לימוד בשביל נערי ישראל (ראה פירוט: אליאב, תשכ"א: 168), רק 22 מהם נכתבו עברית, ומתוכם הכילו רק כחמישה־שישה ספרים חומר־קריאה בלטריסטי. אפשר ששתי המקראות הראשונות סיפקו, פחות או יותר, את הצרכים החינוכיים של אותה תקופה, ואולי לא נמצאו המחנכים־הסופרים המוכשרים לחיבור מקראות. אך סביר יותר להניח, שהסיבה נעוצה בעובדה העגומה, שבתי־הספר מייסודם של המשכילים לא הצליחו לכבוש את המוני העם: במרבית מוסדות־החינוך היהודיים דחקה הלשון הגרמנית את העברית, והיו אף בתי־ספר, שהוטל עליהם איסור מגבוה על הוראת הלשון העברית. זו הסיבה העיקרית, כנראה, שרק מקראות עבריות בודדות הראויות לשמן יצאו באירופה המרכזית במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה; מהן ראוי להזכיר עוד שתיים אלה:

‘מודע לבני בינה’, מאת המדפיס משה פיליפזון (1775 – 1814), שהיה מורה בבית־הספר היהודי על שם הדוּכס פריץ בדסאוּ.⁶⁸ מקראה זו [31], ששני חלקיה יצאו בלייפציג ובדסאוּ בשנים 1808 ־1810,⁶⁹ נועדה להיות “ספר לימוּד ומקרא לבני הנעורים היהודים ולכל אוהבי הלשון העברית” (ככתוב בגרמנית בשער הספר); נכללו בה שירים, סיפורים מעובדים קצרים, משלים ופתגמים, שנדפסו עברית וגרמנית, עמוד מול עמוד.

‘מודע לילדי בני ישראל, או ספר לדעת על חכמה ומוסר’ ([32]; ברלין 1812), מאת משה הירש צבי בוק (מאגדבּוּרג, 1775 — לייפּציג, 1816), שניהל בית־ספר פרטי “לנערים בני דת ישראל” בברלין. ב־182 עמודיה הובא — בעברית, גרמנית וצרפתית — ערב־רב של פרקי קריאה מלוקטים ומעוּבּדים מכל ענפי הלימוד כמעט: היסטוֹריה וגיאוֹגראפיה, טבע ומדע, חלוקת הזמן ושמות המספר, מכתבים ודברי חכמים, “קיצור ספר התנ”ך", שיעורי דת, דקדוק ועוד. פרקי הספרות המעטים מצטמצמים במשלים וליקוטי שירים קצרים. ספר רב־כמות ונעדר־אחדות זה, שהוא מעין חיקוי ל’ספר־היסודות' (Elementarwerk) מאת בּאזדוֹב, יצא בשלוש מהדורות.

לעומת מיעוט המקראות, יצאו באותה עת כמה ספרי מוּסר ואגרונים, הראוים לעיון ולדיון. אך לפני סקירתם של אֵלה ראוי להקדים ולדון על שני ספרים מתחוּם המשל — הוא הז’אנר ששלט אז בספרות ההשׂכּלה האירופית, עבר ממנה אל סופרי ‘המאסף’ והטביע את חותמו על ספרות־הילדים העברית בכל שנות המאה התשע־עשרה.

ג. קובצי משלים ראשונים לילדים    🔗

הסופרים הפילאנתרוֹפּּיניסטים מבית־מדרשוֹ של באזדוב היו אוּלי הראשונים בתקופה החדשה, שכתבו בצוּרה ענינית על תפקידם רב־ההשפעה של המשל והסיפור האלֶגורי בחינוּךְ הילדים;⁷⁰ ואין תימה שסוג ספרותי קדום זה, שנמצא אז בעידן של פריחה מחודשת בספרות אירופה, “אוּמץ” בהתלהבות על־ידי סופרי ‘המאסף’ שביקשו להעביר באמצעותו אל הקורא את האידיאלים החברתיים־המשכיליים שדגלו בהם; מה גם שהם ראו במשל הסיפורי ובמשל האמנותי־השירי את המשכו הטבעי של המשל המקראי, שנועד “לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה”. כבר בחוברת הראשונה של ‘המאסף’ (קניגסברג, תשרי תקמ"ד/1783) פירסם יואל ברי“ל “משלי מוּסר” אחדים שהשפעתו של לֶֶסינג ניכרת בצורתם התמציתית ובסגנונם הנמרץ. ברי”ל גם הקדים להם דברי פתיחה נמלצים על “טבע המשל” והשפעתו המוסרית על נפש האדם, ואף בכך הלך, כנראה, בעקבות לסינג. וכיוון שהמשל היה מאז ומתמיד — בזכות מיבנהוּ המצומצם, תוכנו הדראמאטי וסגנונו הבהיר — חלק בלתי־נפרד מספרות־הילדים, אין פלא שמקומו לא נפקד מן המקראות הראשונות שנדונו לעיל, פרי עטם של שניים ממשתתפיו הפעילים של ‘המאסף’;אהרון וולפסוֹן־האלֶה הביא ב’אבטליון' משלים סיפוריים בנוסח איסוֹפוֹס ולסינג, ואילו י"ל בן־זאב כלל ב’בית־הספר' משלים שיריים שנונים, מקוריים ומעובדים.⁷¹ אין תימה אפוא, שהספר הבלטריסטי הראשון, אשר כוּוָן במפורש לילד העברי, היה אף הוא בתחום המשל: ‘משלי אגור’ לשלום הכהן [202].

.1 ‘משלי אגור’ מאת שלום הכהן

“ואני […] מחמלתי על ילדי בני ישראל, למען ישמעו תוכחת מוסר השכל בלשון צח וקל וירגילו במידות טובות ונכוחות, חיברתי ספר הלז, וקראתי שמו משלי אגור”. מלים פאתטיות אלה כתב שלום הכהן בהקדמתו הקצרה לראשון ספריו (ברלין, תקנ"ט/1799), שהוא גם בלא ספק הבֶּלטריסטי הראשון בספרות־הילדים העברית — ספר שלא זכה עד כה לתשומת־ליבם הראויה של חוקרי הספרות.⁷² עוד בנעוריו נתפס שלום הכהן (מזריץ' [פולין] 1772 – האמבּוּרג, 1845) לרעיונות ההשכלה, ובבואו לכלל הכרה שהיהודי אינו רשאי לצאת ידי חובתו בלימודי הדת, שקד על לימוד השפה הגרמנית, הירבה לקרוא בספרות החדשה ועשה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים. בשבתו בעיירת־מולדתו חיבר את מחברת משליו, שעליה חתם בשם “שלום ברי”ך [=בן ר' יעקב הכהן] ממעזריטש“:.בהקדמתו הנמלצת לקובץ אפשר למצוא הד ברור לדבריהם של לסינג וברי”ל על כוחו של המשל, המביא ל“התפעלות והתעוררות יתרה” אצל הקורא והמאזין, ועל כן “כמעט הוא הכרח לכל החכמות הלימודיות”. לאחר דיון קצר על ההבדל שבין “משל מעשיי (עקסאמפל)” לבין “משל חידיי (פאבעל)” ציין הכהן כי בחר לכתוב את משליו בחרוזים, שיש בהם “תועלת גדולה להתעוררות לב הקורא”.

עשרים המשלים הכלולים בספר — המודפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) עמוד מול עמוד — מיעוטם מקוריים ורובם עיבודי משלים ידועים (“מה ששמעתי וקראתי[…] ושיניתים בשמם ובטעמם לפי הנאות בעיני”); מצויים ביניהם משלי חיות — “השועל והדב”, “השועל והדגים”, “הכבש בעור הארי” וכו'; משלי בני־אדם — העני החולם על עושר, הכילַי המבקש מן הקוסם את סגולת מגע־הזהב, יחסי בן־המלך ומשרתו ועוד; וכן אלגוריות שגיבוריהן עונות־השנה, החוכמה והשם הטוב, המדע והמזל וכן הלאה. במשלים מתגלה תערובת של גמגומי טירון, יגיעתו של חובב וחרוזי בוסר לצד ניצוצות של כשרון בראשית הבשלתו. סגנון המשלים בהיר בדרך־כלל, אך חסר את ההוּמור והלחלוחית, שהם חיוניים כל־כך בסוג ספרותי זה; החריזה פגומה, או מאולצת, והמוּסר־השכל מטושטש לעיתים. אחד המשלים המוצלחים — והאקטואליים לזמנו — הוא “השועל והדגים” (על־פי ילקוט שמעוני, דב' ו) שבו עונים שוכני הנהר לשועל, המזמינם לדור בשכנותו:

הַאַתָּה תִּקָּרֵא עָרוּם מִכָּל הַחַיּוֹת?

הלֹא כְּאַחַד הַכְּסִילִים תַּכְבִּיר סִכְלוּת וּפְתַיּוֹת.

הֵן בִּמְקוֹם חַיֵּינוּ נִירָא מִפְּנֵי הָרֶשֶׁת

וְאֵיך נִקְרַב לִמְקוֹם מוּתֵנוּ אֶל הַיַּבֶּשֶׁת?

מוצלח לא פחות הוא עיבוד המשל האיסופי “צפרדעים המבקשים מלך” שבו יעץ הנחש לשוכני הביצה כי ימליכוהו עליהם —

וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם, וַיַּמְלִיכוּהוּ בְּשִׂמְחָה וּבִמְחוֹלוֹת,

אַךְ מַהֵר נֶהְפַּך שְׂשׂוֹנָם לְאֵבֶל וּמַחֲלוֹת.

רק לאחר שהמלך “אכל בשר עמו”, למדו הצפרדעים את הלקח:

כֵּן דֶּרֶךְ מִתְאוֹנְנִים יָקוּצוּ בּטּוֹב,

יִשְׁמְנוּ וִיבַעֲטוּ וְלַשְּׂחוֹק י־אמְרוּ מְהֻלָּל;

עַל כָּל טוּבָם יֹאמְרוּ: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב!

וְאַחֲרִיתָם רָעָה וְהַטּוֹב מֶנָּם מְשׁוֹלָל.

נראה ששלום הכהן עצמו הכיר שמשליו הם עדיין בבחינת בוסר, שכן הטעים בהקדמתו כי לא התכוון לעשות לעצמו באמצעותם שֵׁם “אצל בעלי לשון ומליצה”; מטרתו היחידה “היתה לתועלת לנטעי כרם הרכים, הן המה ילדי בני ישראל […] כדי שירגילו עצמם בלשון צח וקל ולבם יקח מוסר השכל”.

בגיל 27 שנה⁷³ בא שלום הכהן לברלין עם מחברת משליו. בשל יוקר הדפוס נאלץ לחלק את מחברתו לשניים, ועל שער ‘משלי אגור’ צוין כי זהו חלק ראשון: “ואם ימצאו דברי חן […] אוציא אי”ה לאור גם חלק שני, והוא החלק היותר גדול ומשליו ומליצותיו עריבים מאד“. אלא שהחלק השני לא ראה אור, וכמה מן המשלים שנותרו בכתב־יד נדפסו על־ידו כעבור שנים בּ”בכּוּרי העתים‘, לאחר שהוציא את שני ספריו הבאים לנוער: ‘שרשי־אמוּנה’ [34] ו’כתב יושר’ [35] (ראה עליהם להלן, עמ' 66 – 69, 75 – 77). כך נפל בגורלה של ספרות־הילדים העברית, כי ראשון ספריה הבֶּלטריסטיים נדפס בלתי־שלם.

אבל אם ספרו זה של הכהן הכיל משלי בוסר פיוטיים, שהיו חיקוי למשלי לאפונטיין וחסידיו הגרמניים, הנה ספר־המשלים הבא אחריו, שנועד “לחנך הנערים לפי דרכם”, נכתב כולו על טוהרת המשל העברי המקראי.

2. ‘משלי אסף’ מאת יצחק הלוי סאטאנוב

פעמיים בפתיחת ‘משלי אסף’ [19] הטעים סאטאנוב, כי כיוון את ספרו לבני־הנעורים של דורו. הכתובת בשער מזכירה את שעריהם של ספרי־המוסר לילדים, שרווחו בקהילות ישראל מאז ‘לקח טוב’ לאברהם יגל [4]:

מִשְׁלֵי אָסָף, לִלַמֵּד לָאָדָם דַּעַת מוּסַר־הַשְׂכֵּל […]

לְחַנֵךְ הַנְעָרִים לְפִי דַּרְכָּם בְמִּדּוֹת מְשׁבָּחוֹת. לְלַמְּדָם מוּסַר הַשְׂכֵּל.

והספר עצמו פותח בסגנון משלי שלמה:

מִשְׁלֵי אָסָף בֶּן בְרֶכְיָהוּ מִן הַמְשׁוֹרְרִים

[…] לָתֵת לַנַּעַר דַּעַת וּמְזִמָּה, לִהְיוֹת בָּחוֹר בַּטוֹב

וּמָאוֹס בְּרַע.

גם אם אין לראות במלים אלה — “לחנך הנערים” או “לתת לנער” — אלא חיקוי־מדעת ללשונם של ספרים קדומים, כפי שנהג סאטאנוב במרבית ספריו, אין ספק, לדעתי, שהמחבר־המורה אמנם כיוון את ‘משלי אסף’ לקוראים הצעירים (או בעיקר להם); ואמנם, בזכות סגנונו ובזכות מגמתו המוּסרנית־הדידאקטית, ששולבו בה פשטות־הבטוי עם חריפות־הרעיון — ומשלים רבים בו מעוּגנים בבעיות חברתיות, שהיו אקטואליות בזמנו — נעשה ‘משלי אסף’ במהרה ספר־לימוד מקובל לבני־הנעורים.

הרבה נכתב על אישיותו הסבוכה של יצחק סאטאנוב (סאטאנוב [פודוליה], 1732 — ברלין, 1804),⁷⁴ על דמותו יוצאת־הדופן ועל נוהגו לאחז את עיני הקוראים. בגיל ארבעים לערך השתקע בברלין, לאחר שאיבד את ממונו בעסקי מסחר כושלים; שם היה מורה בבתי עשירים וכן ניהל את הדפוס שליד בית־הספר “חינוך נערים”, אך עיקר מאמציו כוּונוּ לעבודותיו הספרותיות המגוונות. שכן סאטאנוב היה שטוף בכתיבה מנעוּריו ונחשב אחד הסופרים הפורים בדור ההשׂכּלה: כ־25 ספרים חיבר, ההדיר או פירש, וכמה מהם עוררו פולמוס עוד בחייו. מצד אחד היו שׂפתו העשירה ושליטתו בכל רובדי הלשון לתקופותיה למופת בדור ההשׂכּלה; ומאידך הסתייגו ממנו כמה מחבריו: היו שהאשׁימוהו בצביעות, בהיותו “חצי מין וחצי מאמין” (כהגדרת משה מנדלסזון־פראנקפורט מהאמבורג תרל"ב: 252), אך בעיקר הותקף על נוהגו ליחס את חיבוריו לסופרים קדמונים או בדוּיים, ולשים עצמו כמוציא לאור ספרים שהועתקו כביכול מכתבי־יד עתיקים. כך, למשל, ייחס את ‘משלי אסף’ למשורר התהילים אסף בן ברכיהו, מן הממונים על השירה באוהל־מועד בימי דוד (דברי הימים א טו, 17).⁷⁵

השערות ופירושים שונים ניתנו לנוהגו זה של סאטאנוב: גרץ (תרס"ט: 97 ) תיאר אותו כקל־דעת וזייפן: צינברג (1959 – 1971, ה: 122) ראה במעשיו אלה “ליצנות וקונדסות”; קלוזנר (תשי“ב– תשי”ח א: 167) ראה בו אדם “מקולע בין שני עולמות”. אבל סאטאנוב עצמו הודה ב“אשמה” זו, כפי שכתב בהוּמוֹר בשמו של “מסכים” בדוי: “ידעתי את האיש ואת שיחו, שהוא ממגנבי דברים, אך חלוּק בהם, בהיות שכל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומייחסים לעצמן וזה גונב משל עצמו ומייחס לאחרים”.⁷⁶ הוא הטעים שאיננו יחיד שנקט שיטות אלה וניסה להצדיקן: כיוון שבני הדור מזלזלים בספרים החדשים ומייחסים חשיבות רק לספרי הקדמונים, “על כן הוכרחו קצת המשכילים בדורותם להקדים זמני חיבוריהם וליחסם לאנשים אחרים, למען יתקבלו על לב המעיין” (בביאורו לספר ‘הכוזרי’, ברלין, תרנ“ה: א, ע”א). ואולי היה לו, לסאטאנוב, גם טעם כמוס נוסף במעשהו זה — הרצון לאפשר לקוראים לשפוט את יצירותיו בלא התייחסות אל אישיותו שלו.

‘משלי אסף’ על ארבעת חלקיו,⁷⁷ הוא בלא ספק חיבורו החשוב ביותר של סאטאנוב. הוא הצליח להגיע בו לשלמות החיקוי — חיקוי הסגנון והנוסח של משלי שלמה ומזמורי תהילים — ובו נתן גם ביטוי נאמן ושלם ביותר להשקפת עולמו. בדומה לממשלים הקדמונים פונה גם הוא אל הנער הצעיר במטרה להעניק לו מחוכמתו ומנסיון־חייו, בהשתמשו בסגנונו הפסקני־הסמכותי של פתגם־החוכמה:

בְּנִי, אִם חַנְּךָ יְיָ עֹשֶׁר וּנְכָסִים הֳיֵה אָב

לָאֶבְיוֹנִים, וְאִם בִּינָה — מוֹרֶה לִנְבוֹכִים; כִּי כְּמִקְוֵה־מַיִם

בַּבְּרֵכָה לְהַשְקוֹת מִמֶּנָּה יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים כֵּן הִקְוָה יְיָ

טוּבוֹ בְּךָ לְרַוּוֹת נֶפֶש עֲיֵפָה.

אבל מבעד ללבוש המקראי־משלוני ניתן להבחין בפרקי הספר את כיווני החיים בני ההווה. היתה בכך אולי נאיביות מסוימת, אך סאטאנוב, כמרבית חבריו בדור ההשכלה, ראה במשל המוסרני אמצעי ספרותי־מחנך רב־השפעה לתיקונו של הצעיר היהודי, או כלשונו: “משלים מוסריים יעוררו את האדם אל מידות הטובות ולעשות פעולות ישרות” (‘ספר החזיון’, ברלין, תקל“ה, שער מלאכת השיר, ג ע”א). על כן ניתן למצוא ב’משלי אסף' פתגמים רבים, המדברים בשבח החריצות ובגנות העצלות: למשל:

בּעַד הַחַלּוֹן יַשְׁקִיף הָעֹנִי לְבֵית הֶחָרוּץ, וּבְעַד הַפֶּתַח יָבוֹא בִּמְעוֹן הֶעָצֵל לָגוּר בִּמְגוּרוֹ.

או על תשוקת החוכמה ומעלות ההשכלה:

הַגְבַּהּ מַעְלָה וְקַנֵּא מַשְׂכִּילִים גָּבְהוּ

מִמְּךָ, לְמַעַן תֶּחְכַּם; הַעַמֵק שְׂפָלָה וְנַחֵם נַעֲנִים שָׂפְלוּּ

מִמְּךָ, לְמַעַן תִּתְעַנָּג.

או אמרות על יחסי האדם עם סביבתו, על מעלותיהם וחסרונותיהם:

לַחֶבְרָה נוֹצַר אָדָם וְרֹב צָרוֹתָיו תּוֹליד חֶבְרָה.

ושפע של הדרכות מעשיות בהלכות החיים ואורחותיהם:

מְשֹׁל רוּחֲךָ וְנַהֲלָהּ בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים.

פתגמים רבים אינם אלא רעיונות, שהמחבר שאל מתוך הקבלה ומכִּתבי פילוסופים יהודים (הרמב"ם), ‘הכוזרי’ ) ויווניים (אריסטו), ו“תרגם” ללשון הפתגם; ויש שנטל משל איסופי סיפורי ותימצתו למשל פתגמי:

בִּרְבוֹת דָּגָן שִׁבֹּלֶת תִּשְׂגֶה שְׁחוֹח, וּבשִּׁדָּפוֹן — קוֹמְמִיּוּת;

בּגֹדֶל חָכְמַת אָדָם תִּגְדַּל עֲנָוָה, וּבַכֶּסֶל — גַּאַוָה.

עיוּן במיבנה הפתגמים יגלה, כפי שמוכיחות גם הדוגמאות שהובאו לעיל, כי סאטאנוב בחר להעניק לרבים מהם את מיבנה הסימֶטריה הניגודית: החכם מול הכסיל, תהילה מול קלון, משכילים מול בוערים, רוח לעומת גוויה. בדיקה נוספת תגלה, כי מצויים ב’משלי אסף' פתגמים ומכתמים לא־מעטים, שהם ואריאציה של אותו נושא או רעיון. סאטאנוב עצמו היה מודע לכך, ואף הטעים שהחזרה היא אמצעי דידאקטי בדוק להשפיע על נפש הקורא הצעיר ולהטותה אל הכיוון הרצוי;⁷⁸ ואף־על־פי שכל פתגם הוא יחידה עצמאית נפרדת, ניסה סאטאנוב לעיתים לקשר את הפתגמים הבודדים בקשר ענייני או מיבני. אמנם, לא תמיד ניתן הדבר להיעשות, שכן “אין סדר למליצה ולמוּסר [=לפתגם המוסרני], כי כפי שהעולה על רעיון המליץ ולפי חליפות מקרי הזמן כן כתבם בספר”. על כן באו הפתגמים לפעמים כיחידות בודדות, ולעיתים ברצף אסוציאטיבי.

אבל סאטאנוב ראה במשל לא רק “מליצה מוסרית”. בעקבות “אלופו ומיודעו” יואל ברי"ל,⁷⁹ בו־זאב וחבריהם הכיר במשמעויות השונות של מושג זה: מוסר־השכל, משל מבואר (סימבול), סיפור אלגורי (פּאראבּולה) וכו‘. סאטאנוב עצמו ניסה את כוחו בחיבור משלי שועלים ופירסמם ב’ספר החזיון’ שלו (ברלין, תקל"ה/1875, שער ג: “מוסר ומשלים במשלי שועלים”). הוא גם הכיר בחשיבותם של “משלים כוזבים” אלה (כפי שכינה אותם), שכן בהשפעת הפליאה שהם מעוררים אצל הקורא הריהם נקבעים בזכרונו; כלשון הפתגם שהירבה לחזור עליו ב’משלי אסף': “ראשית מחקר — פליאה”.

‘משלי אסף’ זכו לביקורת מפורטת, מסויגת, ואף עוקצנית במידה־מה, מאת אהרן ווֹלפסון־האלֶה (‘המאסף’, ז [1797]: רנג). המבקר סיפר כיצד נהג סאטאנוב לחבר את פתגמיו־משליו לעיני חבריו ולקרוא אותם באוזניהם “להראות את תקפו ועוצם ידו”, תוך התפארות שיש בכוחו לחבר פסוקים בנוסח משלי שלמה ותהילים. כן עקץ את סאטאנוב על נוהגו “להמיר את שמו בשם מחבר קדמוני”⁸⁰ והוסיף: “הוא המחבר, הוא המפרש, הוא המסכים והוא המהלל”… בין השאר טען וולפסון־האלה כי סאטאנוב נוהג לתת דימויים כוזבים במשליו, ולדוגמה הביא את הפתגם “ימלאו הגרנות ירק”, בהעירו שמעולם לא שמע כי ירק יעלה בגורן. על כך השיב לו סאטאנוב (1797): “לא ראינו אינו ראיה […] במדינת פולין ורוסיא הגרנות על פני השדה המה ואשר לא יבדו[?] יצמיחו קציר”. הערה זו מוכיחה, כנראה, כי מצויים ‘משלי אסף’ גם פתגמים ציוריים, שהם פרי הסתכלותו של המחבר, כנראה משנות נדודיו בעת שעסק במסחר (וראה על כך גם אצל ורסס, תשכ"ג).

אך לעומת קיטרוג בודד זה זכו ‘משלי אסף’ לשבחיהם המפליגים של חוקרי הספרות. פראנץ דליטש הגרמני כתב בהתפעלות, כי על סגנון המשלים “נח קסם שאין להתעלם ממנו” (1836, Delitzsch: 117); דברים דומים כתבו גם נחום סלושץ, י"ח טביוב ואחרים. המשלים נתחבבו על קוראים צעירים רבים; הם נלמדו בבתי־הספר, הועתקו לאנתולוגיות ולמקראות מאוחרות ולקט נבחר מהם אף תורגם לגרמנית בידי בנו של סאטאנוב, שלמה שינימאן, ונדפס בגליון אוקטובר 1800 של הירחון Neue Berlinische Monatsschrift.

כאמור לעיל ניתן לראות את ‘משלי אסף’ גם כספר־מוסר, שרעיונותיו הדידאקטיים־מוסרניים “תורגמו” ללשון הפתגם. יחסם של המשכילים והמחנכים העברים אל המשל כאל חומר ספרותי־מוסרני רב־ערך לילדים נמשך עד ראשית המאה העשרים, ועוד נשוב לדון על כך בפרקים הבאים. לעיל צוין גם, שבתקופת ההשכלה חל שינוי משמעותי בתוכנם ובמגמתם של ספרי־המוסר לילדים — שינוי המשקף בתוכו את האידיאלים המשכיליים על גוניהם וחילופיהם. כמה מהם מילאו תפקיד מסוים בהתפתחותה של ספרות־הילדים העברית, ולארבעה מהם מוקדש הפרק הבא.

ד. ספרי מוסר לילדים בתקופת ההשׂכּלה    🔗

תופעה אופיינית לספרות ההשׂכּלה, שדומה כי טרם הוקדשה לה תשומת־לב הראויה, היא ריבּוּי הופעתם של ספרי־מוּסר לגדולים ולקטנים בתקופה הנדונה. לצד ספרי השירה, המשל, המדע הפּוֹפּוּלרי, חקר הלשון וביקורת המקרא, תפסו גם ספרי־המוּסר מקום נכבד על מדפה של הספרות העברית המתחדשת; בעזרתם ביקשו המשכילים היהודים למצוא — בהשפעת התיאוֹריות האֶתיוֹת־הפּסיכוֹלוֹגיות ששלטו אז בגרמניה — את שביל־הזהב בין המורשת היהודית בת אלפי השנים לבין תורות המוסר והמידות של זמנם. יצחק סאטאנוב עצמו, בעל ‘משלי אסף’ [19], חיבר את ‘ספר המידות’ (ברלין, 1784(, שבו סקר את בעיות הדת והמוסר, החל בחיבוריהם של חכמי ספרד ועד בעלי המוסר האחרונים. שנה לאחר מכן הוציא גם נ"ה ויזל את ‘ספר המידות’ שלו (ברלין, תקמ"ה)⁸¹ שבו ניתח בהרחבה את היחסים שבין כוחות־הנפש והמוּסר. לפּוֹפּוּלאריות רבה ביותר זכה ספרו של מנדל לֶפִין ‘חשבון הנפש’ (לבוב 1808),⁸² שכלל יג פרקי מוּסר “להתרפאות מחליי המידות על־ידי התמדת חינוך תיקוניהן”. ספר זה, הכתוב בסגנון משנָאִי רהוּט הגולש לעיתים לתחום הבלטריסטי, הרשים את קוראיו עד כדי כך, שבכמה מקומות התאגדו צעירים בחבורות במטרה לנהל את חייהם לפי כללי המוסר של ‘חשבון הנפש’ (כעדותו של גוּטלובר, תרל"ג: גיל' 40, 364).

שונים מאד מאלה היו ספרי־המוּסר לילדים של תקופת ההשכלה. אלה נכתבו, בהתאם להצעתו של נ"ה ויזל ב’דברי שלום ואמת‘, במתכונת הקאטֶכיזמים הישנים, ש’לקח טוב’ לאברהם יגל ([4]; ונציה1580)⁸³ היה אב־טיפוס להם. אבל לתוך קנקן ישן זה יצקו המחברים תוכן חדש, שהיה בו מרוח ההשכלה והפילאנתרופיניזם ואשר תאם את “השיעורים המוּסריים” המיוחדים, שהונהגו בבתי־הספר החדשים בהשפעת מוסדות־החינוך הפילאנתרופּיניסטיים. הדגש לא היה עוד רק על מצוות שבין אדם למקום, אלא בעיקר על הקניית אזרחות טובה, כפי שהמטרה נוסחה אז בחוק־החינוך הקיסרי: “לשנן לילדים מוסריות, אהבת רֵע, ציות לשלטונות ולסדר האזרחי לפי העקרונות הצרופים של משה והנביאים”.

1. ‘אמרי שפר’ מאת נפתלי הרץ הוֹמבּרג

ראשון לספרים אלה הוא חיבור, שנכתב בעידודה של ממשלת אוסטריה, נפוץ בפקודתה אך נדחה כמוקצה מחמת מיאוס על־ידי החוגים היהודים החרדים: ‘אמרי שפר’ [30] לנפתלי הרץ הוֹמבּרג (פראג, 1749 — שם, 1841). עיקר פירסומו של הוֹמבּרג קשור בפרק העגום שרשם בתולדות החינוך היהודי.⁸⁴ לאחר פירסום “כתב הסובלנות” של הקיסר יוסף השני (1782), שגזָר על היהודים לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר “נורמאליים” (יסודיים), נתמנה הוֹמבּרג" משגיח מלכותי ראשי על בתי־הספר היהודיים־גרמניים בגאליציה". מאבק מר וממושך ניטש בינו לבין הרבנים וראשי הקהילות, שראו במאה בתי־הספר שפתח מעין גזירת־שמד שאין לעמוד בה, וסופם שנסגרו כולם ב־1806. אז עבר הוֹמבּרג לוינה ונתפנה לעסוק בחיבור ספרי־הלימוד, שמיניסטריון החינוך האוסטרי הזמין אצלו, וראשון להם היה ‘אמרי שפר’ (וינה, תקס"ח/1808).⁸⁵

הוֹמבּרג עצמו סיפר, כי הספר ‘אמיל’ לרוּסוֹ, שקרא בתקופת לימודיו בהאמבורג בגיל 19, הוא שהשפיע עליו להקדיש את עצמו לחינוך. לאחר שהשתלם בפּדאגוֹגיה הצטרף אל חוג המשכילים בברלין ולימד את ילדיו של משה מנדלסוֹן; ולאחר תקופת הוראה קצרה בטריאֶסט היה היהודי הראשון שעמד בבחינה בפּדאגוֹגיה באוּניברסיטה של וינה. קשה לדעת עד כמה התמידה השפעת רוּסוֹ אצל הוֹמבּרג בשנות־חייו הארוכות; אבל אין ספק בעינַי, כי רוחו וסגנונו של ‘אמיל’ הטביעו את חותמם על כמה מפרקי ‘אמרי שפר’. כבר במשפטי הפתיחה הראשונים מהדהד רעיונו של רוּסוֹ שהאדם טוב מטבעו והכוח המניע אותו לפעולה הוא תשוקתו לחיי אושר:

בני אהובי! כל אחד מאתנו חפץ לראות טובה בימי חייו. כל אחד מתאווה להיות בריא בכל כוחותיו תמיד, למצוא מזונותיו, מלבושיו וכל צרכיו ולהיות חפשי מכל דאגה ויגון. אלה תולדות האדם!

הספר רב־הכמות ( 488עמ') שנדפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מול זה וכוּוַן “לילדי בני ישראל, עלם ועלמה[!]”, נחלק לשניים: (א) היחסים והחובות שבין אדם למקום; (ב) היחסים והחובות שבין אדם “לעצמו ואל זולתו”. כל פרקיו כתובים ברוח המסורת, תוך שאיפה ברורה להדריך את הילד העברי בתיקון המידות ולכוונו אל דרך־חיים של יצירה, תוך נאמנות לעקרונות הפדאגוֹגיים־פילאנתרוֹפּיניסטיים שאימץ לעצמו, נזהר הוֹמבּרג מהטפה שיש עמה כפייה סמכותית, ודבריו מוגשים במעין מוֹנולוֹג של אב־מדריך המשוחח בנחת עם תלמידיו־ידידיו.⁸⁶ ואחרון חשוב, סגנונו של ‘אמרי שפר’ — המכוון לקוראים בני שמונה ומעלה — בהיר, קריא, נקי ממליצות ולעיתים אף מפתיע בתיאוריו הציוריים.

לאחר פירוט יג העיקרים ועשרת הדברות מגיע הקורא אל פרקים ליריים המוקדשים לאהבת אלוהים ולעבודות הבורא:

האוהב משבח את אהובו, מספר את מעלותיו וטובותיו ברבים, למען יכבדוהו גם אחרים ויאהבוהו כמוהו; ולכן חובה עלינו לפאר ולרומם את שמו הנקדש.

הפרקים הבאים מספרים על חגי ישראל ומתארים את עבודת אלוהים מאז ימי קדם עד ימינו ואת תפקידו הלאומי של בית־הכנסת, המביא “לאיגוד האומה בקשר אמיץ”.

חלקו השני של ‘אמרי שפר’ הדן בחובות האדם לעצמו ולזולתו, פותח אף הוא המלים, שיש בהן מעין סינתזה בין תורת רוּסוֹ ותורת ישראל:

ואהבת לרעך כמוך, זהו דבר התורה. ומזה אנו למדים שחייב האדם לאהוב את עצמו, שאם לא יאהב את עצמו איך יאהב את רעהו כמוהו?

הפרקים המרשימים ביותר בחלק זה הם אלה נועדו לכוון את הילד לחיים של יצירה. לאחר סקירת משלחי־היד השונים, מתאר הוֹמבּרג בחיבה את עובדי־האדמה החסונים, העולים בערכם על העשירים,⁸⁷ “שרובם חלושי הגוף מרוב התענוגים”. החרוץ עדיף כמובן על העצל, אבל “לא היושב ובטל בלבד נקרא עצל, אלא אף מי שעושה מלאכה אבל אינו עושה אותה בזהירות וזריזות כראוי”. והמלאכה עולה לאין ערוך על המסחר והרוכלות, שהרי “המה [הרוכלים] אינם מוציאים דגן ותירוש ויצהר מן האדמה, כמו האכרים והכורמים, ואינם מעבדים או מכינים שום דבר, כמו האומנים ובעלי־מלאכות”. מייד אחר־כך מופיע ציור בלטריסטי, המתאר בצבעים דראמאטיים — המזכירים לעתים את מנדלי מוכר ספרים — את נגע המסחר שפשה בחברה היהודית:

[…] ונערים קטנים עומסים על כתפם בגדים בלויות ונעלים מטולאות וכובעים ישנים וצועקים ברחובות העיר: סחרו במסחרי! והיו לשחוק ולעג גם הם גם סחורתם […] ולכן, בני! טוב לבחור באחת מן המלאכות איש איש מכם כפי נטיית לבו ומגמתו אל מלאכה זו או אחרת ולשקוד תמיד עליה ולעשותה בזריזות ובאמונה, שיהנו אחרים ממנה ויהללו בשערים מעשה האומן. (עמ' 296)

ככל שהנער ממשיך בקריאה, הולכים ורבים התיאורים הסיפוריים המשובצים בקטעי המוסר הדידאקטיים. הפרק המתאר עם בריא של עובדי־אדמה גולש להתרפקות פיוטית על ימי קדם, שבהם “התקבצו ונקהלו אחוזות אחוזות מרעים מכל עיר ועיר, וישכנו תחת אהליהם והיטיבו את לבם במאכל ומשתה” (עמ' 208); בפרק על כיבוד הורים מתוארת האם, אשר “תשב יומם ולילה [על ערש בנה] ולא תתן שינה ותנומה לעיניה” (עמ' 232); ובשיחה על ערך העזרה ההדדית מובא משל על “ראובן בעל עגלה שעובר בדרך, והנה נטבעה עגלתו בטיט ורפש ואין סוסיו יכולים להמשיכה” עד שבא שמעון לעזרתו (עמ' 213).⁸⁸ לעיתים מתבל הוֹמבּרג את דבריו בהומור חריף, כגון בתיאור “השוטים שמתעסקים רוב ימיהם במה שיש להם על ראשם והוא השׂער, ואינם נותנים את לבם על מה שיש בתוך הראש והוא המוח, שבו משכן השכל (לדעת רוב המחקרים)”… עמ' 320). קטעי הסיפור התמציתיים האלה תכליתם כפולה: הוֹמבּרג הפּדאגוֹג הבין, שהסממן העלילתי מחזק את הרעיון המוסרני, כי הוא נחרט בזיכרון יותר מן ההטפה המופשטת; ותוך־כדי קריאה בסיפור יגיע הקורא הצעיר בכוחות עצמו אל מוסר־ההשכל המקושר אליו.

פרקי הספר האחרונים דנים, כאמור, בחובות היהודי כלפי העם והארץ שבתוכם הוא יושב. כאן הדובר הוא שליח השלטון, המטיף לקוראיו לציית לפקידי הרשות, לאהוב את אזרחי המדינה ולגלות נאמנות לבית־המלוכה. התיאורים המפורטים של מיבנה המדינה ומוסדותיה מרמזים, שלילדי ישראל בני אותה תקופה היה מושג קלוש ביותר על עניינים יומיומיים פשוטים — מכספים ומשקלות ועד בית־המשפט והאוניברסיטה (שהיא “בית מדרש גדול ליודעי בינה ודורשי חכמות רבות, שבקצתן יש צורך, כמו חכמת האלהים […] וקצתן הן לתענוג והרחבת הנפש, כמו חכמת ההלצה [הרטוריקה]”).

תוך־כדי קריאה ב’אמרי שפר' מתגלה הומברג לא רק כמשכיל המטיף בהתלהבות למען תיקון חיי העם, אלא גם כסופר המקדיש את עטו לאידיאל לאומי הנראה נעלה בעיניו. והאידיאל אינו קשור רק לחיי האומה בגלות; שכן העם השוהה בגולה וחייב להיות נאמן למלכות לא איבד את האמונה בגאולה, שבה “האב הרחמן ברוב חסדיו יקבץ עמו ישראל וישלח משיחו להשיבם על כנם הראשון ולהביאם אל ארץ הקדושה” (עמ' 80).

האמנם זה האיש, שחוקרים חרצו את דינו, כי בין כל המשכילים “לא קם עוד נבל כהוֹמבּרג מדבר תועה ונבלה” (יעבץ, תרפ"ז: 112)? ואולי נאמנים יותר דברי הרב מרדכי בנעט, שגילה הבנה לצרכים הרוחניים של בני דורו: “והספר כולו מחמדים וממתקים, כולם דברי צדיקים, כי לשונו תדבר משפט הנער ומעשהו באמונה” (בהסכמתו ל’אמרי שפר').⁸⁹ עוד בחייו של הומברג נדפסה ביקורת חיובית על ‘אמרי שפר’ בירחון היהודי־גרמני Sulamith (לייפציג, 1809); ושנים רבות לאחר פטירתו חלקו שבחים לספר שני סופרים מלומדים הרחוקים זה מזה: ש“ד לוּצאטוֹ הפּאדוֹבי הילל את ‘אמרי שפר’ על תוכנו ולשונו הצחה (1890 ,Luzzatto: 519) וש”י פין הוילנאי כתב עליו: “ספר יפה אף נעים בהצעתו ומליצתו” (פין, תרמ"ו: 271).

בצו מיניסטריון־החינוך האוסטרי היה ‘אמרי שפר’ לספר־חובה בבתי־הספר היהודיים; אַך אף־על־פי שהלימוד בו נעשה על־ידי פקודה מגבוה, סביר להניח שהתלמידים נהנו מפרקיו הנאים. ולאחר שההשׂכּלה היהודית חדרה למזרח־אירופה לימדוהו גם ברוסיה ובפולין: פרקיו האחרונים הועתקו לתוך המקראה העברית הראשונה שנדפסה ברוסיה, ‘אלף בית’ מאת א"ל מאנדלשטאם [76], בלא ציון שמו של הומברג (ראה עמ' 114), וכתשעים שנה לאחר הופעת המהדורה הראשונה נדפסה בוארשה מהדורתו האחרונה (הרביעית?).⁹⁰ מעודד מהצלחת ‘אמרי שפר’ חיבר הומברג שני ספרי־לימוד נוספים לדת, אלא שאלה נכתבו גרמנית ורק שמותיהם היו עבריים: ‘בני ציון’ (וינה, 1812) ו’בן יקיר' (וינה, 1814). שניהם אינם אלא קיצורים שטחיים של ‘אמרי שפר’ הנעדרים צביון לאומי, וגם הם נכפו כספרי חובה על היהודים ואף מיררו את חייהם של אלפי צעירים.⁹¹

גדול מאוד אפוא ההבדל בין הוֹמברג הפּדאגוֹג הרוּסוֹאי, בעל ‘אמרי שפר’ לבין האיש ששלח תזכירי שִׂטנה לשלטונות, שבהם “האשים” את היהודים בנאמנוּת לארץ־ישראל, הציע לאסור את השימוש בלשון העברית או שיגר רשימת ספרים עבריים שיש לאסור את הדפסתם. לא זה המקום לנתח את השינוי הקיצוני שחל בסופר־עסקן זה בשנות־חייו הארוכות; אבל ראויה לעיון הערתו של קלוֹזנר, כי “הומברג הוא היחיד בתקופה זו, שהרשה לעצמו ליתן דופי בעמו ובדתו; אבל כך עשה רק בספרים ומאמרים לועזיים ולא בספריו ומאמריו העבריים” (קלוזנר, תשי“ב - תשי”ח, א: 327).

2. ‘יסודי הדת’ מאת י"ל בן־זאב

דומה בתוכנו ובמגמתו ל’אמרי שפר‘, אך שונה ממנו בסגנונו ובהיקפו, הוא ספר־המוסר הקטן של יהודה לייב בן־זאב יסודי הדת’ ([29]; וינה תקע"א/1811), שיצא שלוש שנים אחרי ספרו של הומברג. גם ספר זה “כולל עיקרי האמונה עם ראשי המצוות וחובת האדם לחנך בהם נערי בני ישראל”, תוך הבלטת היסודות האוניברסאליים והמוּסריים של היהדות, ובין חובות האדם העיקריות מנויות אף כאן — בהתאם לעקרונות ההשכלה — החובות “ללמד משלח־יד, עבודה או מלאכה איש איש כפי כשרון נפשו” ו“לאהוב את המלכות ולשמור חוקי המדינה”.

אף־על־פי שבן־זאב הועיד את ספרו “לילדים המתחילים” — שכן ראוי לדעתו שהילד יכיר את יסודות האמונה בעודו בגיל רך, “בטרם יתרשמו בו מושגים זרים, המעלים קוץ וחוח” — קשה לומר כי ‘יסודי הדת’ אמנם מתאים בסגנונו ובגישתו לילדים קטנים שטרם הגיעו לגיל עשר. הספר כולו, על שלושת חלקיו, אינו אלא שורה קאטֶכיסטית ארוכה של מאות שאלות ותשובות (בלא שצוין מי השואל ומי המשיב). התשובות מנוסחות אמנם בסגנון מדויק וענייני, אך מרביתן — בעיקר אלה הדנות ביחסים שבין אדם למקום — מטפלות בבעיות מופשטות, שהילד הקטן אינו מסוגל לתפוס את משמעותן. הנה, למשל, התשובה לשאלה “מה יש לדמות מנפש בחיי עולם”:

שם תזכה [הנשמה] לדעת את אלוה ותואריו ידיעה שלמה וכל אשר נעלם ממנה בעודה עטויה בחומר. ובידיעות אלה תחזה בנועם אלוה בעונג נצח. (עמ' 36)

רק בחלק המוקדש לחגי ישראל עובר בן־זאב להרצאה סיפורית, תוך שהוא נותן הסבר לטעמם ההיסטוֹרי של חגי ישראל: יציאת־מצרים, מתן־תורה, מפלת המן, מרד החשמונאים. הסיפור הפורימי (עמ' 130 ־ 136) הוא הארוך והמשובח שביניהם; ואף־על־פי שבן־זאב החליט להביא בספרו רק את מצוות התורה שבכתב — “ולא הזכרתי דבר מהתלמוד ודברי הסופרים” (הקדמה עמ' 1) — נכלל בו גם סיפור החנוכה, כשהדגש מושם בו על גבורות המכבים.⁹² בהקשר לכך ראויה לציון העובדה, שבן־זאב חוזר ודן כמה וכמה פעמים בספרו בבעיית היהודי הלוחם: כבר בהקדמה יצא להפריד את הדעה הנפוצה בין הגויים, ש“היהודים עם מורך, לבלתי צאת ובוא למלחמה”; בסיפור הפורים הטעים כי היהודים נקהלו לעמוד על נפשם “ובשושן נלחמו באויביהם” (עמ' 136); בסיפור החנוכה הבליט, כאמור, את מלחמת המעטים “בחיל היוונים הרב והעצום ויכו בהם מכה אחרי מכה” (עמ' 140); ובפרק על חובות היהודי כלפי ארץ מגוריו הוא מזכיר את חובת הגיוס — ובעת מלחמה “[מי] אשר הוא איש חיל ייחלץ ויצא בצבא [עם] שאר אנשי המלחמה לשום נפשו בכפו להילחם” (עמ' 176). אין ספק שהיה משום חידוש בהכללת השירות הצבאי והבלטת אומץ־הלב בשדה־הקרב בספר לילדים המפרט את יסודי הדת.

אבל בן־זאב הבין, כנראה, כי פרקי הספר המופשטים קשים להבנתו של ילד קטן, ועל כן השתדל לערוך אותם בדרך מתודית, מן הקל אל הכבד. הוא חילק את מכלול נושאי הדת לשניים — האמונה הקשורה במחשבה, והמעשה הקשור בפעולה; וכיוון שהמחשבה קודמת לפעולה פתח בה, מה גם שהאמונה לימודיה מעטים וקלים להבנה בעוד שלימודי המעשה מקיפים מצוות רבות הטעונות שינון.

בן־זאב לא נרתע מלטפל גם בעניינים שהם מוקשים, או בעייתיים, והוא טיפל בהם בבהירות, אך בלא התחמקות. על קושיית “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו” השיב: נעלמו מאתנו דרכי משפטיו [של אלוהים] […] וכמו כן קצרה דעתנו מהחליט הצדיק הוא אשר צדיק בעינינו ואם רשע הוא אשר רשע בעינינו". בפרק המוקדש לעשרת הדיברות דיבר גלויות על חטא הניאוף: הבעל חייב להיזהר “שלא ידיח אֵשת איש לבגוד בבעלה”, וגם מי שאינו נשוי “לא יתור אחרי עיניו ולבו להרבות זימה” ולשם כך אל לו “להגות בספרי עגבים” (עמ' 214). באותו עמוד הטיף למען שלום־בית, שהוא לטובת הילדים, “כי באין שלום־בית […] בניהם שובבים, חפצי מעשיהם פרועים וכל ענייניהם פרוצים”.

תודות למיבנהו ולעריכתו השיטתית, וללא ספק גם בזכות המונטין של בן־זאב, התפשט ‘יסודי הדת’, למרות ליקוייו הנזכרים; הוא נדפס במהדורות אחדות⁹³ וקטעים ממנו הועתקו לספרי לימוד; ובשנת 1836 הוציא אברהם בוכנר (ממורי בית־המדרש לרבנים בוארשה) ספר על “עיקרי האמונה ודרכי המוסר לנערים”, שאינו אֶלא עיבוד ספרו של בן־זאב, ושמו גם כן ‘יסודי הדת’.

3. ‘שרשי אמונה’ מאת שלום הכהן

בשנת תקע"ה (1815) — בערך באותו זמן שנדפסה בוינה המהדורה השנייה של ''יסודי הדת'. —הופיע גם בלונדון ספר־לימוד לדת, הדומה במיבנהו ובסגנונו לספרו של בן־זאב. גם ספר זה נכתב על־ידי בן דור “המאספים”, שלום הכהן, מחבר 'משלי אגור/ ([202]. ראה, לעיל, פרק ג, סעיף 1) הספר — ‘שרשי אמונה’ שמו [34] — היה מכוּוָן לזמנו, ועורר פולמוס מעניין בקרית־ספר של אז.

כשהגיע שלום הכהן מפולין לברלין, והוא משורר מתחיל כבן 27, נחרד לגלות את שקיעתה של הלשון העברית במרכז ההשכלה היהודית. את חרדתו זו ביטא במכתב נרגש ליצחק אַייכל, הרוח החיה ב“חברת דורשי לשון עֵבר”, ובו תביעה לחידוש ‘המאסף’ (שחדל לצאת כשנתיים קודם לכן). אפשר שתשובתו המייאשת של אייכל — " עברו ימי הברית [שבהם] יצאו נערי בני ישראל ללקוט מפרי תנובתה [של העברית] דבר יום ביומו. נסו ואינם — אהה![…] מאסו בלשון אבותיהם" (ראה לטריס, 1886: 137) — היא שדירבנה את הכהן להתמיד בעבודתו החינוכית־הספרותית ו“לרדת” אל הילדים דווקא. הוא לימד עברית ודת בבית־הספר “חינוך נערים”, ושיעורי הדת שלו סייעו לו כעבור זמן בחיבור ‘שרשי אמונה’; והוא כיוון לילדים הן את ספרו הראשון, ‘משלי אגור’, והן את ספרו האחרון, ‘אלוף נעורים’ ([36); האמבורג, 1823), שהוא מקראה “לילדים קטנים, המתחילים לקרוא בספר”⁹⁴. אבל גם בכמה מיצירותיו הפיוטיות והדראמטיות, שלא כוּונו במפורש לילדים, ניתן למצוא מסגולותיה של ספרות לבני־הנעורים. ושלום הכהן נשאר נאמן לדרכו זו גם כשניגש להוציא את ‘ביכורי העתים’: השנתון כוּוָן על־ידו לבני־הנעורים, ככתוב במפורש בשער של כרך א (וינה, 1821): “נועדים לברכת הורים, להוביל שי לבניהם השומעים בקולם”; וביתר בהירות נאמר בנוסח הגרמני (באותיות עברית) של השער, כי זהו “ספר־פרס בשביל בני־הנעורים השקדנים” (במקור: " […] אלס פרעמיענבוך פיר די פלייסיגע יוגענד"). ואמנם, בשלושת הכרכים הראשונים, שערך הכהן, מצויים “דברים נחמדים לענייני מדע ותולעת”, משלים ופתגמים וכן “סיפורים מוסריים” בלא חתימה (ודאי משל העורך עצמו).

את ספר־המוסר ‘שרשי אמונה’ חיבר הכהן בתקופת־שהותו הקצרה בלונדון (1815), שם ניסה בלא הצלחה ליסד בית־ספר עברי. כשם שנחרד משקיעתה של העברית בבואו לברלין, כך התחלחל בבואו ללונדון למראה אותם הורים יהודים, ששלחו את ילדיהם אל בתי־הספר של המיסיון.⁹⁵ פעילותם זו של “האנשים לוכדי נפש” היתה המניע העיקרי לחיבור ‘שרשי אמונה’, כפי שכתב הכהן בהקדמתו המעניינת: “חיברתי ספר קטן זה […] למען נצור רגלי ילדי עמנו מלכד בפח המסיתים ולמען הודיע להם בקצרה לקחי תורתנו הקדושה ומוסריה הישרים ולהראות למו הדרך אשר יעלה בה האדם להצלחה אמיתית”. וכדי שהספר יהיה שווה לכל נפש, כתב אותו “בלשון צחה וקלה” והדפיסו באותיות גדולות ובניקוד, עם תרגום אנגלי (עמוד מול עמוד) מאת יהושע ואן־אובן.⁹⁶ ואמנם, לשונו של ספר קטן זה (56 דפים) קלה, עניינית ובהירה. בשיטתו הקאטֶכיסטית של ‘לקח טוב’ ליגל — ששימש לו דוגמה, כהודאתו — אך בגישה פשוטה יותר ומותאמת לזמנו, נסקרים עיקריה של הדת היהודית: הן התורה שבכתב והן התורה שבעל־פה מקורן אלוהי ואין לאיש רשות לשנותן; הצו “ואהבת לרעך כמוך” חל על כל אדם, ללא הבדל לאום ודת, פרט לעובדי אלילים (רמז ל“לוכדי הנפש”?), שיש להיזהר מפניהם. אורח־חיים מוסרי משמעו עבודת־כפיים, הסתפּקוּת במועט, כיבוד הורים ומורים ואהבת האמת. כל יהודי חייב להאמין בביאת המשיח, שישיב לציון את נידחי ישראל ויחדש את מלכות דוד. וכאן מתעורר התלמיד ומשמיע שאלה של טעם:

אנחנו בני ישראל, המחכים לביאת המשיח ולשוב לארץ־ישראל, הגם עלינו לאהוב את המלך והמדינה אשר אנחנו גרים בה ולעשות כל פקודי ממשלת המדינה כשאר גויי הארץ אשר אינם נמולים? (עמ' לו)

והתשובה המפורטת, הזהה בתוכנה לתשובתו של בן־זאב ב’יסודי הדת' ⁹⁷היא:

– כל עוד שלא בא גואלנו המשיח יחשב המלך לנו כמלך ישראל, והמדינה אשר אנחנו חיים בה ומפרנסים אותנו בתוכה ונחסה בצל כנפי שבט מושלה, לשבת בטח והשקט עליה, נחשבת לנו כארץ אבותינו, וחייבים אנחנו בכל החובות המוטלות על העם מול מלכו ושריו הפקודים לממשלת הארץ, ככתוב בספר ירמיהו: ודרשו אל שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה. (עמ' לז)

אף־על־פי ששלום הכהן קיווה ש’שרשי אמונה' יהיה מקובל על כל הילדים (“הבנים והבנות, האשכנזים והספרדים”), הוא לא יצא אלא במהדורה אחת בלבד; לעומת זאת, הוא תורגם שנה אחרי הופעתו להולנדית (בידי משה בלאינפאנטי; אמסטרדאם, תקע"ו/1816) והיה תקופה מסוימת ספר־חובה בבתי־הספר היהודים בדנמארק. אך למרות תפוצתו המצומצמת יחסית, עורר הספר פולמוס ער בעולם הספרות והדת. פתח בו הסופר־הגלף יום־טוב בנעט (1761 – 1831), שהיה בר־פלוגתא חריף של מנהיגי יהדות לונדון ורבניה.⁹⁸ ב־1817 הוציא בנעט קונטרס קטן בשם ‘טנא ביקורים’, וב־12 עמודיו תקף את הרב שלמה הירשל, ראש הקהילה האשכנזית בלונדון, על ההסכמה שצירף ל’שרשי אמונה' וכן כמה מדעותיו ה“קיצוניות” של שלום הכהן. חודשים מעטים לאחר מכן יצא עסקן לונדוני שני בשם מאיר הכהן רינטל להגנה על ‘שרשי אמונה’, ובקונטרסו ‘מנחת קנאות’ (לונדון, 2817; 28 עמ') ניסה להפריך את טענותיו של בנעט. שלום הכהן עצמו, שנמצא באותה עת בהאמבורג, לא נשאר חייב למקטרגיו, והוציא מקץ שנה (1818) קונטרס נגדי בשם ‘שוט לשון’ (18 עמ').

אך אם ‘שרשי אמונה’ זכה לתפוצה מצומצמת בלבד, הנה ספרו הבא של הכהן, האגרון ‘כתב יושר’ ([35]; וינה, 1820), היה אחד הספרים המבוקשים והמקובלים ביותר על הנוער היהודי במשך שבעים שנה ויותר. בפרק הבא, הסוקר את האגרונים לילדים בתקופת ההשכלה, ידובר גם עליו.

4. ‘ראש אמנה’ ר' הישר והברית' מאת מ"ש ניימאן

באותה שנה שבה נדפס בוינה האגרון ‘כתב־יושר’ הופיע ספר־מוּסר חדש לילדים בשם ‘ראש אמנה’ [38] מאת משה שמואל ניימאן (באן, הונגריה 1769 — בודאפשט, 1831). שנים רבות נדד מ“ש ניימאן בין ערי הונגריה, צ’כיה ואוסטריה, כשהוא עוסק לסירוגין בלימוד, חנוונות והוראה; עד שבא בשנת 1802 לוינה ונפגש עם י”ל בן־זאב, ובעידודו פנה לחיבור ספרי־לימוד ויצירות דידאקטיות. יצירתו הבלטריסטית הראשונה היתה הפּוּאֶמה הדראמאטית ‘בת יפתח’ (וינה 1805) — נושא אהוב על יוצרי שירת הבּארוֹק והפּוֹאֶמוֹת הדראמאטיות במאות יח־יט באירוֹפּה⁹⁹ — שמחברה הועיד לה מגמה דידאקטית (“מליצה נאה כוללת תוכחת מוסר”): חייב האדם לשקול היטב בליבו בטרם יוציא מלה מפיו.

פועלו הספרותי העיקרי של ניימאן התמקד בחיבור ספרי־לימוד דו־לשוניים, עברית מול גרמנית (באותיות עבריות), במקצועות שונים: דקדוק (‘מעגל יושר’; וינה, 1802), לשון (‘חנוך לשון עברית’; וינה, 1815), ‘מלאכת החשבון’ (וינה, 1822), גיאוגראפיה ('הכדור; פראג, 1831) ועוד. עיון בספרים אלה, שנדפסו כולם במהדורות אחדות, יגלה את השתדלותו של ניימאן להקל על הלומדים על־ידי פישוט הכללים; באחדים מהם אף שילב תיאורי הווי קצרים של זמנו. ויצוין עוד, שנוסף על הפצת ההשכלה בקרב הילדים ביקש ניימאן להוכיח לבני־הנערים כי אפשר “להשתמש בלשון העברית כבלשון אחרת כמעט לכל חפצם” (מתוך ההקדמה ל’מכתבי עברית' שלו [37], פראג, 1817).

אם ספרו הראשון ללימוד הדת, ‘ראש אמנה’ (וינה, 1820), כתוב כולו בהשפעת ‘יסודי הדת’ של ידידו ורבו בן־זאב ואין בו חידוש מיוחד, הנה ספר־המוסר שהוציא שם שנה אחר־כך — ‘הישר והברית’ [39] — כולו חידוש. הספר, שהוגדר בשערו כ“ראשית לימודים לילדי בני ישראל מראשי ועיקרי הסיפורים והקורות, הדתות והחוקים והמצוות הבאים בתורת משה […] עם לימודי מוסר ודרך־ארץ”, הוא סינתֶּזה מפתיעה של סיפורי המקרא, הסברים מדעיים קלים ופרקי מוּסר, הכתובים בשפה ציורית ברורה, שנועדו להבליט את הלקח המוסרי והערכים האוניברסאליים המקופלים בתנ"ך.

בהקדמתו הארוכה סיפר ניימאן, כי נתבקש על־ידי ידידיו, “אנשי אמת ואוהבי מדע”, להכין מעין “קיצור כתבי הקודש” לילדים; שכן “אם ילמד הנער על הסדר בספרי התנ”ך יארכו הימים עד אשר יכלם וגם אז לא ידעם"; וטוב שהילדים יקראו פרקים אלה בצעירותם, בעודם “באִבּם, תומם וישרם […] מוכנים לקבל את הטוב ואת הצדק, להיותם רשומים וחרותים בם לזכרון עד”. ילדים שילכו בנתיב שסולל למענם הספר הזה “לא ייכשלו בלשונם ולא יחטאו בלבבם”. המחבר כלל אפוא בספרו את עיקר סיפורי התורה, מבריאַת־העולם עד מות משה, וכתב אותם מחדש בלשון סיפורית נקייה ממליצות, שאינה צמודה בהכרח ללשון המקרא. לסיפור הבריאה קודם תיאור פּאסטוֹראלי קצר של העולם העתיד להיברא:

הלא שמעת, בני, אף כי נער אתה, כי הארץ אשר אנו דרים עליה גדולה מאד: תראה בצאתך את העיר אחוּ ושדה, הר וגבעה ויער, מקוה מים ונהרות: ואם תרחיק עוד ללכת תראינה עיניך כפרים וערים, שדות וכרמים ונאות דשא, יערים וגבעות רבים, גדולים וקטנים. […]

לעיתים הוסיף ניימאן לסיפורים “נופך” משלו, אם להגברת המתח או להוסיף לעלילה פירוש מרומז. כך, למשל, מסתיים הפרק על גן־העדן:

ויהיו אדם וחוה מאושרים בארץ, כל מכאוב לא ידעו וכל חלי לא הכירו […] ויחיו חיים טובים ונעימים; אבל אהה, לא ארכו להם הימים בנעימים, איבדו את אָשרם על כי מרו את פי ה'.

בסיומו של כל פרק הוסיף המחבר כמה משפטים מוסרניים, המסייעים לקורא הצעיר להפיק את הלקח מן הסיפור שקרא. הפרק על מכירת יוסף, למשל, מסתיים בפנייה מוראליסטית זו בגנות לשון־הרע:

חדלו לכם, בני, מהמנהג הרע להביא מאחיכם או מרעיכם דיבה רעה אל אבותיכם או אל מוריכם, אף אם לא תשקרו בה… הלא תראו את אשר קרה ליוסף בדבר הזה […]

אך ניימאן לא הסתפק רק במוסר־השכל; נאמן לצו־ההשכלה ביקש גם “להשכיל” את קוראיו ולהקנות להם מושגי־יסוד במדעים השונים. פירורי־השכלה אלה שובצו לעיתים בגוף הסיפור, בסוגריים, ופעמים אחרות הובאו כהערת־שוליים. לצד המלה “תנינים”, למשל ניתן כוכב, ובשולי הדף הובא הסבר קצר על החיות הגדולות והקטנות:

התנין (וואללפיש בלשון אשכנז) לפעמים ארכו חמישים אמה ומלוא רוחב פיו חמישים אמה. ויש במים וביבשה ברואים ושרצים קטנים הרבה מאד ולא ייראו לעיניים כי אם על־ידי כלי הבטה עשויים בחכמה מזכוכית, המגדילים כל דבר הרבה פעמים כהנה וכהנה.

לעומת הרחבוּת המאפיינת את רוב הספר, דומה כי פרקיו האחרונים נכתבו בחופזה כלשהי. כל שנות נדודי ישראל במדבר “נדחסו” לפרק אחד קצר, בלא להזכיר, למשל, את סיפור בלעם. לעומת־זאת ראוי לציין את הדפסתו הנאָה של הספר: הטקסט העברי ניתן בחלקו העליון של העמוד באות גדולה ומנוקדת, התרגום הגרמני נדפס באותיות קורסיב עבריות במחציתו התחתונה ואילו הערות־השוליים ניתנו בכתב רש"י. היה זה, למיטב ידיעתי, ניסיון ראשון בעיבוד שיטתי של סיפורי־המקרא לילדים.¹⁰⁰ ניימאן הועיד אותו לא רק כספר־לימוד לבני־הנעורים, אלא גם כספר־קריאה בשעות־הפנאי שלהם: "בכלותם הסדרה מתוך החומש יקראו המה [בו] " (מן ההקדמה). בזכות סגולותיו אלה סביר להניח, כי אכן נתגשמה משאלתו של המחבר, שנדפסה בפתח הספר:

בני, שים לבך לדברי הספר הזה והט אזנך לסיפורים האלה, כי נעים כי תשמרם בזכרונך ותשמח כי תדעם כל ימי חייך.

עשרות ספרי דת ומוסר לילדים הופיעו באירופה משך כל תקופת ההשכלה ואחריה, עד ראשית המאה העשרים — מהם בשיטה הקאטכיסטית, כספרו רב־התפוצה של מורה־הדת פּרוֹפסוֹר ווֹלפגאנג וֶסֶלִי, ‘נתיב אמונה’ (פראג, 1440 ),¹⁰¹ ומהם בשיטה האנתוֹלוֹגית הדו־לשונית, כספרו העברי־יידי של הרב־הצייר יששכר בר פרענק ‘אור האמונה’ (וינה, 1821).¹⁰² וגדול כל־כך היה הביקוש בקרב המחנכים ובני־הנעורים לספרות זו, המשלבת בתוכה מורשת־אבות עם כללי מוסר ונימוסין, עד שגם בספר־לימוד רגיל לילדים — למשל ספרו הנפוץ של פרץ בער ‘תולדות ישראל’ (פּראג, תקנ"ו/1796)¹⁰³ — שולבו קטעי מוסר קצרים ו“הנהגות טובות אשר יתנהג בהם הנער כל היום”. ה“הנהגות” שב’תולדות ישראל' כתובות בחרוזים קלים ונאים; הן מטיפות לילד לגלות אדיבות כלפי גדולים וקטנים, להשתחוות למורה, להתפלל בהכנעה (נער שאינו מבין עברית מוטב כי יתפלל “בכל לשון אשר אתה שומע”), וכן —

אַל תָּבִיא אֶל בֵּית־הַלִּמּוּד מִכָּל מַאֲכָל עִמְּךָ,

גַּם כָּל דְּבַר־שְׂחוק וָהֶבֶל תַּרְחִיק מְאֹד מִמְּךָ.

לעיל הוזכר ספר־המוסר של הגרמני הנוצרי י“ה קאמפֶּה Theophron, שנכתב ברוח נוצרית פילאנתרוֹפּיניסטית, ובכל־זאת זכה לארבעה עיבודים שונים בעברית (ראה להלן, פרק ז, סעיף 3). ואם לא די בכך, הנה נעשה ב־1817 ניסיון להוציא בעיר הבאווארית פירת (פיורדא) כתב־עת מוסרָני מיוחד לנוער בשם ‘קרן תושיה’ [467], “ללמד נערי בני ישראל מידות ומוסר”, שהיה כנראה, ראשון עיתוני־הילדים היהודיים.¹⁰⁴ רק חוברת אחת, בת 50 עמ', יצאה מכתב־עת זה, שנדפס ברובו גרמנית (באותיות עבריות) ותוכנו — סיפורי תורה, אגדות חז”ל ופתגמים מוסריים — נכתב, תורגם ועובד ברובו בידי העורך, חיים הירש שוואבאכר.¹⁰⁵

ספרי־המוסר השונים לילדים זכו בתקופת ההשכלה ליחס דו־ערכי מצידם של הרבנים ואנשי החינוך. בבעוד שראשי הדת הטיפו, כי “יש לו למלמד ללמוד עמהם [הילדים] בכל יום קצת ספרי מוסר, לעורר לבם ליראה את ה'” (מרגליות, תקצ“ה: סימן תס”ו, ו), הביעו הן הרבנים והן כמה מהמחנכים המתקדמים התנגדות נמרצת לספרי־הדת המוֹדרניים ולקאטֶכיזמים החדשים, שבאו לדחוק את התנ"ך מבית־הספר. הרב אברהם זוטרא ממינסטר, למשל, תקף “אותם אנשים המתחדשים ומתחסדים, מחתכים ומסרסים תורתנו הקדושה, בעשותם ספרים הרבה אין קץ” (‘ספר מלחמות ה’, 834: 41); הסופר והמחנך דוד פרנקל, שניהל בית־ספר יהודי בדסאוּ, טען בעיתונו ‘שולמית’, כי לימוד יסודות הדת מתוך קאטכיזם נוגד את רוח היהדות ( 51: I, Sulamith); ו־94 שנה אחר־כך כתב בכעס העיתונאי־הבלשן נוח פרילוצקי: “פדגוגים אחדים חיברו קאטעחיזיסים, אשר יביאו תועלת רק למחברים ולמוכרי הספרים ובהתלמידים יעוררו רק גועל נפש מפאת הדלדול והריקנות אשר בהם” (פרילוצקי, 1901). אבל יהיה המשפט על ספרי המוסר אשר יהיה, עובדה מוכחת היא, כי רבים מהם — בעיקר אלה שהכילו משלים, פתגמים וסיפורים — נקראו על־ידי הצעירים לא רק לצורך לימוד, אלא גם מתוך עונג; והיו מקומות שבהם נעשו ספרי־המוּסר מקור עיקרי להנאה ספרותית עד ראשיתו של הזמן החדש (ראה על כך גם: דן, תש"ל: 625).

והיה סוג נוסף של ספרים, שנתחברו למטרות לימוד, אבל כמה מהם הכילו גם חומר ספרותי ממש ונעשו משום כך גם לספרי־קריאה: אלה הם האגרונים, שנועדו “ללמד בני יהודה קסת הסופר”.

ה. אגרונים לילדים בתקופת ההשכלה    🔗

בעוד שהמקראות העבריות — ובמידה פחותה מזה גם ספריספרי קאמפהמוסר — נתחברו לצורך לימוד הקריאה וסיפוק חומר ספרותי לילדים, נועדו האגרונים קודם כל ללימוד הכתיבה. היום עשוי הדבר להישמע מוזר, אך שנים רבות לא נחשב לימוד הכתיבה כעניין חיוני בכל קהילות ישראל. אם בארצות כאיטליה, הולנד ועוד הקפידו על הוראת הכתיבה — והיו מקומות (למשל גיבראלטאר ומארוקו), שנוסדו בהם אפילו “חדרים” מיוחדים למקצוע זה (ראה אסף, תרצ“ד – תש”ח, ג: פא) — הנה במרבית ה“חדרים” שבמזרח־אירופה לא היה נהוג לימוד הכתיבה, ואומנות זו נמסרה בידי לבלרים, שהיו מחזרים על הבתים (ראה שרפשטיין, תשי"א: 122 – 123). אבל בבתי־הספר היהודיים החדשים, שנפתחו בתקופת ההשכלה, תפס לימוד הכתיבה מקום נכבד, וראשי חברת “חינוך נערים” ציינו בגאווה במכתבם הגלוי (‘המאסף’, תקמ"ד), כי תלמידי בית־הספר הברלינאי “כולם תופשי עט יודעים לכתוב בהידור הכתב ובנועם המליצה”. וכל נער, שביקש לדעת לכתוב “בנועם המליצה”, נזקק לסיועו של אגרוֹן.

אגרוֹנים עבריים רבים נתחברו באירופה בתקופת ההשכלה, חלקם ספרי־לימוד מובהקים וחלקם בעלי צביון ספרותי יותר, משום שהכילו מכתבי סופרים או תיאורים מהווי הימים ההם.

'אגרת הראשון [17] מאת ראובן ב"ר אברהם הלוי — כשמו כן הוא: זהו, למיטב ידיעתי, האגרון הראשון לילדים שיצא בתקופת ההשׂכּלה. ספר קטן זה (20 דף בלבד), שנדפס באוֹפֶנבּאך בשנת 1780, מכיל כמניין מכתבים בעברית וגרמנית (באותיות עבריות), “לחנך לנער בכתב ולשון”. כפילות לשונית זו היתה משותפת כמעט לכל אגרוני אותה תקופה, ולא רק להם.

עניין מיוחד יש באגרון הבא, ‘בריב שטעללר,¹⁰⁶ או פתשגן הכתב’ [18] מאת המדפיס צבי הירש ב“ר, שנדפס לראשונה בפראנקפוּרט ע”נ אוֹדר בשנת תקמ"ט (1789) וזכה לתפוצה רבה. לפנינו, ככתוב בשער הספר הקטן (28 עמ'), “מכתבים שונים בלשון הקודש עם העתק ללשון אשכנז זה לעומת זה, מכוונות [כך!] למען הרגיל בהם ילדי בני ישראל”, אבל גם “לילדים רכים להבין שפת הקודש”; לאמור, זהו גם ספר ללימוד הלשון העברית. האגרון נפתח במכתב־הזמנה של אב אל “בעל הלשון”, להיות מורה פרטי לילָדיו. אחר־כך מובא “כתב מליצה” (=המלצה) למורה בזכות “ההתמדה אשר יתמיד אדוני עם תלמידיו ושימת עיניו עליהם להבינם דרכי לשון הקודש”,¹⁰⁷ ובבוא העת כותב הבן לאביו מכתב ראשון בכוחות עצמו:

כמעט אשר נקטה נפשי פתיחה קטנה לחבר אותיות אחת אל אחת עד שיהיו דלתות שתים ושלוש, אמרתי להביא ראשית ביכורים האלה על מזבחך לרצון למען אדרוש שלומך כאשר עם לבבי… גם לא מנעתי מלהודיעך אבי ועטרת ראשי גודל שקידתי בבית־הספר כאשר תאוה נפשך, למען אמצא חן בעיניך…

סגנונם של המכתבים מליצי מאוד, כאופנת הימים ההם, ולעיתים גם מסורבל ומלאכותי. עם זאת, ניכרים מאמצי המחבר לשוות להם צביון ענייני ותכליתי.

לאגרון המודרני הראשון לילדים נחשב ‘מכתבי עברית’ מאת משה שמואל ניימאן [37], שיצא לראשונה בוינה בשנת 1815 וחזר ונדפס במהדורות רבות, עם תוספות ושינויים.¹⁰⁸ תודות לשליטתו המצוינת בעברית, שהוזכרה בפרק הקודם, ידע ניימאן לנצל את הלשון ולהתאים סגנון לכל מכתב — ממכתבי ידידות ובקשת חסד עד איגרות־התנצלות, ברכה או תנחומים. מכתבים אחדים מקושרים בעניין משותף, כגון איגרות־תשובה למכתבים שקדמו להם. חידוש מעניין מצוי באגרוֹן זה: איגרות אחדות הובאו בשני נוסחים מקבילים — אם כדי להראות לנערים את אופני ההבעה המגוונים של השפה ואם כדי לאפשר להם לבחור את הנוסח הקרוב יותר לליבם. הנה, למשל, תחילתו של מכתב משפחתי, הכתוב בסגנון הנמלץ, שרווח באותם ימים:

אחי היקר והנכבד! בתשובה על שאלתך להודיע משלום בנך היקר וממעשהו פה, ישמח לבי בקרבי להודיעך ממנו בשורות טובות, כי הוא הודות לאל בריא אולם, יגדל כעץ רענן וכארז בלבנון ישגה, כל מוריו יהללוהו וימלאו פיהם תהילתו, כי הוא הולך בדרך הישר ועושה חיל בלימודים ובני ביתו ישמחו בו ולשמו ולזכרו תאוות נפשם.

והנה אותו מכתב מנוסח בסגנון פשוט יותר:

אחי היקר! שאלתני במכתבך להודיעך משלום בנך היקר ואם חשקה נפשו בלימודים. והנני להודיע לשמחת לבבי כי בנך הולך וטוב עם אלוהים ואנשים, הוא שוקד על לימודו באופן אשר לא יאומן כי יסופר, כל מוריו יהללוהו ויחזו עתידות לו, כי גדול בישראל יהיה.

על מכתב כגון זה אפשר לומר בלא היסוס, כי כותבו ברר “מילות נאותות ומכוונות אל העניין, למען ירוץ קורא בו כפי כוונת הכותב”, כפי שהגדיר שלום הכהן את הסגנון הברור בהקדמה לאגרונו רב־המוניטין ‘כתב יושר’ ([35]; וינה, 1820). אמנם, אולי יותר מכל אגרון אחר בדורו ניכר ב’כתב יושר' חותמה של תקופת ההשכלה. כבר בשער הספר מודיע המחבר, כי לפנינו “תכנית אגרות ומליצות עבריות ואשכנזית, בלשון צחה וטהורה, ללמד לבני יהודה קסת הסופר,¹⁰⁹ לדעת לכתוב איש לרעהו דברי שלום וברית, במליצה פשוטה, נקיה ונחמדת”. בהקדמתו המאלפת חזר הכהן והטיף להשתמש בשפה “קלה ונקיה”, התריע על השימוש במליצות מקראיות מסורבלות, צידד בשימוש במלים תלמודיות וקרא ליטול דוגמה מן הלשונות החיות, אשר “לא יבושו לשאול ולקחת מתנות [מלים זרות] למען הביע מחשבותם באופן ברור”.

אבל החידוש העיקרי ב’כתב יושר' — חידוש שרק מעטים ציינו אותו — הוא, שהספר איננו רק אגרון ללימוד “קסת הסופר”, אלא גם סיפור במכתבים. נראה כי שלום הכהן הסופר לא יכול היה לצאת ידי חובה במכתבים־לדוגמה התלושים זה מזה, ועל כן כלל בחלקו הראשון של האגרון, כמצוין בהקדמה, “קבוצת אגרות מדברות מחיי איש אחד נבחר ומה הגיע אליו”. ואמנם, חליפת־מכתבים זו, המתנהלת בין אב לבין בנו ואחיו, מצטרפת יחד לסיפור שלם — סיפור שעלילתו בדויה, אמנם, אך כיוון שמכתבים הכלולים באגרון אמורים לשמש דוגמה לאחרים, סביר להניח שהעלילה מעוגנת בהווי הימים ההם:

מעשה בנער פ', בן עיירה קטנה, שנסע אל הכרך הגדול “להוסיף לקח ולהרבות דעת” והתאכסן בבית דודו, הסוחר העשיר. למחרת שיגר הנער לאביו מכתב, המתאר את קבלת־הפנים החמה שזכה לה:

אמש לעת ינטו צללי ערב באתי בשלום אל מחוז־חפצי, וכבואי סרתי אל בית דודי האדון פ', אשר שָׂשׂ לקראתי וקיבלני בכל אותות אהבה וזרועיו חיבקוני כאשר יחבק איש את בנו, הביאני חדריו ולמעון נתן לי חדר אחד לשבת בו כל עמדי פה בעיר הזאת.

בשבועות הראשונים משקיע עצמו פ' בלימודים, והדוד המודאג למראה הנער הממית עצמו באוהלה של תורה כותב אל אחיו:

יום ולילה יהגה ויקרא בספרים באין הפוגות ומנוח לא יתן לנפשו גם רגע, יושב הוא סגור כל היום מבלי צאת לשוח, לשאוף רוח צח.

האב, שגם הוא מבין שלא על הלימודים בלבד יחיה האדם, משגר עצה לבנו" לאחוז גם במלאכה בתבונת כפיך, למען הקם לך בית". ואז נקלע פ' לחבורה של ריקים ופוחזים, המנסים להדיחו מדרך הישר: “נמוטו פעמיו ארחות עקלקלות, לא יאבה שמוע קול תוכחתי”, כותב הדוד בדאגה. בסופו של דבר חוזר הנער בתשובה, נכנס לעולם־המסחר, משתדך עם דודניתו, ולאחר פטירת הדוד יורש את עסקיו.

סיפור־במכתבים זה, שעלילתו ה“מסובכת” בנויה במתכונת רומאן בהמשכים, הוא כמעט ראשון בסוגו בספרות העברית החדשה, ובכך הקדים שלום הכהן את מרדכי אהרון גינצבורג¹¹⁰ ואת אברהם מאפו,¹¹¹ אם כי רומאנים־במכתבים רווחו אז למדי בספרות האירופית.¹¹² סגנונו הפּאתֶטי גולש לעתים למליציוּת יתרה (“ויבקעו מעניות מי תבונה, טמונים שפונים במשכיות לב כל אדם”; מכתב יג), אבל הוא נעים לקריאה. התפתחות העלילה צפויה מראש, אך איפיון הדמויות אמין למדי. ואם ביקש שלום הכהן לתבל את סיפורו בסממני מוסר־השכל, עשה זאת באמצעות פתגמים, ששולבו כבדרך־אגב בתוך המכתבים; למשל: “כעיוור הולך נכוחו בזרוע מנהל פיקח, כן ילד נבער מדעת כי נחהו מורה משכיל” (מכתב יג).

חלקו השני של ‘כתב יושר’ כולל איגרות “מאת סופרים ומליצים גדולים” כרמח“ל, יצחק אייכל, נ”ה ויזל ואחרים; ואילו בחלקו האחרון, השימושי־תכליתי, ניתנו “דרכי שאלות שלום וקריאת שם כבוד לאיש ואיש לפי מעלתו, כתבי זכרון על מצבת קבר, נוסחאי שטרות” ועוד.

‘כתב יושר’ היה אחד הספרים העבריים הנפוצים ביותר במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. מאז מהדורתו הראשונה (וינה, 1820) הוא נדפס עוד בארבע־עשרה מהדורות לפחות (מהדורה טו: וילנה, 1896); כמה מהדירים איחדו אותו עם אגרונו של ניימאן¹¹³ ומכתביו נבלעו כמעט ללא הכר בתוך אגרוניהם של מחברים שונים.¹¹⁴ תפוצתו המתמשכת של ‘כתב יושר’ מעידה כי תועלתו אמנם היתה כפולה: הצעירים העבריים קראו בו לא רק כדי ללמוד ממנו כתיבת איגרות נמלצת ובלשון נופל על לשון,¹¹⁵ אלא גם להנאתם.

אגרונו של שלום הכהן היה יוצא דופן באיכותו הספרותית. מרבית האגרונים לא היו, כאמור, אלא ספרי־לימוד בעלי תכלית ברורה: “לחנך ילדי בני ישראל לכתוב בעט סופר מהיר ולדבר צחות”, כדברי מנחם מנדל רוזנטאל בהקדמה לאגרונו ‘פועלי צדק’ (פרסבורג, 1842). מחברים אחדים כללו באגרוניהם גם חומר ספרותי מגוון: משלים ו“תולדות חכמי ישראל” הובלעו ב’מכתבי שפת קודש' לעמנואל בונדי (פּראג, 1833), ושירים אחדים נכללו באגרון’מפתח בית דוד' של דוד זאמוֹשץ איש ברלסאו ([52]; 1823). לסופר פורה זה מוקדש הפרק הבא.

ו. דוד זאמוֹשץ ויצירותיו לילדים    🔗

באותה שנה, שאהרן וולפסון־האלה נתמנה בה מנהל בית־הספר היהודי הממלכתי בבּרסלאוּ (1802) ונמצא בעיצומו של המאבק עם ראשי־הקהילה, הגיע לעיר זו נער בן שלוש־עשרה מן העיירה קֶמְפֶּן (גליל פּוֹזו) כדי לרכוש בה השכלה יהודית וכללית. נער זה, דוד זאמושץ — מן הדמויות המעיינות והטראגיות בסופרי ההשכּלה — היה בלא ספק החשוב בסופרי הילדים העבריים בתקופתו; ואף־על־פי שהקדיש את מיטב אונו לטיפוחה של ספרות־הילדים והנוער, כמעט שלא זכה להערכתם של חוקרי הספרות. ח"נ שפירא, יוסף קלוזנר ואברהם שאנן אינם מזכירים אותו כלל בספריהם; ישרא צינברג מזכירו רק כעורך ‘רסיסי מליצה’, ואילו לחובר הקדיש לו שלוש שורות בלבד, ובהן פסק־דין שרירותי ומוגזם, כי היה “בלי כשרון סופרים” (תרפ“ח — תש”ח, א: 136).¹¹⁶

עשרות שנים עבודה ספרותית מגוונת ציינו את חייו הארוכים וידועי הסבל של זאמושץ (קמפן, טבת תק“ן/1789 — ברסלאו, ניסן תרכ”ד/1864). ילדוּתוֹ עברה עליו בעוני, וכשהיה לבר־מצוָה אמר לו אביו: “שמע, בני, וקח אמרי. בוא ואוֹליכך לעיר המעטירה ברעסלויא, עיר מלאה סופרים וחכמים. אם שמה תלך בדרך הישר, תשביע בצחצחות נפשך מבארות החכמה והמדע” (מתוך האוֹטוֹּבּיוֹגראפיה הבלתי־ידועה שלו [זאמוֹשץ, תקפ"ב/1822], שאינה מוזכרת בשום בּיו־ֹבּיבּליוֹגראפיה מאוחרת עליו). בברסלאוּ גר זאמוֹשץ זמן־מה “בבית אלמנה, בעליית־קיר קטנה ככף־איש. אכלני קור ביום וקרח בלילה”. שנים אחדות חילק את זמנו לשניים, “חציוֹ לה' וחציוֹ לתבל”, ושקד על השכלה כללית ויהודית. שנה אחת היה מורה פרטי בכפר, ואחר־כך חזר לברסלאוּ ולימד את ילדיהם של “קצינים ונגידים”. בעבודתו הפדאגוגית ראה זאמוֹשץ לא רק משלח־יד, אלא גם ייעוד: “מה' יצא הדבר”, כתב (שם), “ונבראתי להורות ילדי עברים מסלול ודרך הקודש”. תוך כדי עיסוקו בהוראה התחיל מחבר את ספריו הראשונים לילדים, “ספרים קטנים, ילידי שכלי הדל, אשר מצאו חן בעיני חכמים ונבונים”.

זאמושץ היה מן הראשונים שהבינו, כי העברית “לא תהיה עזובה” רק אם יוכשר דור של קוראים עבריים מילדות. על כן יש לראות את יבולו הספרותי העשיר — כעשרים ספרי מקור ותרגום ועוד עשרות שירים שהדפיס בבמות שונות — לא כעיסוק גראפוֹמאני (כפי שסוברים אחדים), אלא ככתיבה בעלת תעודה. לשואלים מדוע בחר להורות ולכתוב לילדים דווקא נהג להשיב בענווה תמימה: “אמרתי, יורו הגדולים את הגדולים, ואנוכי דוד הקטן את מי אורה דעה? רק גמולי מחלב עתיקי משדיים” (שם).

לאחר שנות דחקות וסבל (אשתו ואחת מבנותיו מתו במחלה) האיר המזל פנים לזאמוֹשץ: הוא זכה בסכום נכבד בהגרלה¹¹⁷ ופנה לעסוק במסחר ובענייני־ציבור. אך לאחר שלא ראה ברכה בעולם העסקים — “רעיוני נבוכים בסבך המסחר, אין חכמה ואין תבונה” — חזר במישנה־מרץ אל עולם הספרות: ערך קובצי שירה בשם ‘רסיסי מליצה’, חיבר ותירגם מחזות, הוציא ספרי־לימוד ועוד — והכל על חשבונו.¹¹⁸ תוך כדי עבודתו הספרותית אולץ לנהל מאבקים ממושכים נגד יריבים מכאן וגם מכאן: הן המתבוללים והן קנאי הדת, שכונו בפיו “החשוכים המתקנאים”;¹¹⁹ אבל מאבקים אלה לא הרתיעו אותו מלהוסיף וליצור לילדים, כפי שכתב בבית אוֹטוֹבּיוֹגראפי זה (בפתח הספר ‘נהר מעדן’ [54]).¹²⁰

יָרַדְתִּי בַּיָּם הַגָּדול וּרְחַב יָדַיִם

לָקַחַת לַיְלָדִים הָרַכִּים מִשָּׁם פְּנִינִים,

והִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶם הַיּוֹם מְלֹא חָפְנַיִם,

לֹא זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַמַת הַתַּנִּינִים.

1.‘החרוץ והעצל’ (בּרסלאוּ, תקע"ז/1817)

בן 28 היה זאמוֹשץ כשהוציא את ספרו הראשון, ושלא מדעת העניק בכך את המחזה העברי הראשון לילדים. את יצירתו זו, ‘החרוץ והעצל, או יד חרוצים תעשיר’ [210], הקדיש לאחד מתלמידיו, “הבחור המשכיל, מואס ברע ובוחר בטוב”, בהגיעו למצווֹת: ולכן פתח את ספרו בהקדמה מחורזת על התלות ההדדית שבין המורה לתלמידו:

[…] כֵּן הַמּוֹרֶה אֲשֶׁר עֲמָלוֹ לֹא נָשָׂא פֶרִי

אִם תַּלְמִידוֹ לֹא יֵלֵךְ עִמּוֹ בַּקֶּרי.

‘החרוץ והעצל’ הוא אלגורי־מוסרני קצר בעל צביון דידאקטי מובהק. זו לצד זו משתתפות בו נפשות ריאליסטיות — ילדים והוריהם, מורה, אורחים — ודמויות מעולם־האלגוריה: עושר, טוב, שטן ועוד. כן מופיעה במחזה להקת קרואים, הממלאת את תפקיד המקהלה המדברת. מיבנה המחזה ועלילתו תפורים על־פי דוגמת המחזות האלֶגוֹרִיים הקלאסיים, שרמח"ל היה חלוצם בספרות העברית ואשר שלטו בספרות־הדראמה בכל תקופת ההשכלה:¹²¹ עימות בין הטוב והרע — המיוצגים על־ידי דמויות סמליות — שבסופו גובר כמובן הגיבור החיובי על יריבו הרשע. וכמו בכל אלגוריה חופפים גם כאן שמות הגיבורים את תכונותיהם: עצל הוא בנו של אביון; טוב הוא אביו של חרוץ; ואילו עושר, שהכל מבקשים את קרבתו, חומק כמובן מעצל ונוהה אחרי חרוץ. כל הדמויות נוהגות ודוברות בדרך הצפויה מראש, ודווקא דמותו השלילית של עצל מעניינת ובעלת “בשר” יותר מכל שאר הדמויות, כרגיל בדראמות רבות.

עלילתו של המחזה בן ארבע התמונות פשטנית והמתח הדראמאטי בה אינו רב. ההתרחשויות מועטות במחציתו הראשונה ונעשות נמרצות מעט יותר במחצית השנייה: אביון וזוגתו למודי הסבל בורכו בבן עצל, השוכב כל הימים במיטתו וממאן לצאת לעבוד. ההורים עושים כל שביכולתם להשפיע על בנם ללכת בדרכו הנאה של חרוץ, בנו של טוב שכנם, אך לשווא. בוקר אחד נקרה שטן על דרכו של חרוץ ומנסה בחלקת־לשון להונותו מדרכו הטובה; אך הנער איננו מתפתה למלים החלקלקות ומסרב לסטות מאורח־חייו. תודות לאופיו הנעלה ולעמל־כפיו בא אליו עושר וגומל לו על שקדנותו. אז נפקחות גם עיניו של עצל לראות, כי תפארתו לא תהיה על הדרך שדבק בה, והוא מחליט לשנות את נוהגו, לשמחת־ליבם של ההורים והקרואים, שבאו לחוג את נצחון הטוב על הרע.

עיקרו של המחזה דיאלוגים מחורזים, ומוּסר־ההשׂכּל שליט בכל תמונה ומעמד שבו. הדיאלוגים השיריים מצטיינים בלשון קלה ובהירה, המשובצת מליצות מקראיות. כל הבתים הם בני ארבע שורות, יא – יב הברות בכל שורה, וחריזתם אחידה וקבועה: א-א, ב-ב. בין הדיאלוגים ה“מוּסרניים” המתמשכים מופיעים מדי פעם קטעים פיוטיים. הנה, למשל, תיאור פּאסטוֹראלי, שהמשורר שם בפי חרוץ, המתאר באוזני עצל את חוויית היציאה לשדה עם אור־היום:

הָאִכָּר עִם אִשְׁתּוֹ, עַבְדּוֹ וְאַמָּתוֹ

מִהֲרוּ בְּלֵב שָׂמֵחַ לְשַׂדֵּד אַדְמָתוֹ.

הָרוֹעֶה הָלַךְ לִרְעוֹת צֹאנוֹ בָּאָחוּ,

שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֶל מְעוֹנָתָם בָּרָחוּ…

ייתכן שיש בקטע זה מעֵין הד לתקופת שהותוֹ הקצרה של זאמוֹשץ בכפר. עם זאת, ראוי לזכור, שהיסוד הפּאסטוֹרלי מצוי הרבה בספרות העברית של אז, על אף מגמתה המשכילית־ראציונאלית. אין כאן רק בריחה משאון העיר, אלא גם ביטוי לכמיהה לשוב לחיי יומיום נורמאליים, עם התרפּקוּת על “גן־העדן האבוד” של עבר־האומה (וראה גם הלקין, תשט"ו: 103).

המחזה מסתיים במוֹנוֹלוג של טוב, הפונה אל האורחים (והצופים) ומטיף באוזניהם:

הַשָּׂטָן הָרַע אֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֵינוּ

הוּא זוֹרֵעַ רַע בְּלֵב בָּנֵינוּ.

אִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ לְקוֹל דְּבָרוֹ

בּאֳמוּנתו יִחְיֶה, הַרְבֵּה הַרְבֵּה שְׂכָרוֹ.

יש להניח שמחזה־בוסר נאיבי זה לא הועלה מעולם על הבמה. עם זאת עשתה הדראמה הקטנה רושם מה, כפי שניתן ללמוד מדבריו הנמלצים של אליעזר ראשקוֹב מחבר הפּוֹאמה הדראמאטית ‘אמנון ותמר’ (ברלין, 1823): “לְשׁוֹנְךָ בַּסֶּפֶר 'הֶחָרוּץ וְהֶעָצֵל/נִבְחֶרֶת מִפָּז וּמֵחָרוּץ” (‘רסיסי מליצה’, א [1821]).

‘החרוץ והעצל’ היה, כאמור, מחזהו הראשון של זאמושץ; אחריו הוא חיבר עוד שלושה מחזות מקוריים — ומוצלחים הרבה יותר — שנועדו לקורא המבוגר,¹²² וכן תירגם לעברית שני מחזות נוספים לילדים, שעליהם ידובר להלן.

2. ‘אש דת’ (בּרסלאוּ, תקצ"ד/ 1834)

בתקופת־ההוראה שלו בת עשר השנים חש זאמוֹשץ בחסרונו של ספר־לימוד עברי, שיהלום את גישתו הפּדאגוֹגית. אמנם, ‘מסילת הלימוד’ של בן־זאב היה לנגד עיניו;¹²³ ואף־על־פי־כן טבעי הוא, שאדם כמותו — שהיה מחנך בעל ייעוד וסופר קל־כתיבה — יֵשב לחבר ספר־לימוד, שיהיה טבוּע בחותמו האישי. ספר זה —' אש דת' שמו [53] — כולל בשלושת חלקיו הסברים דקדוקיים, פרקי ספרות מקוריים ומתורגמים וקטעי דת ומוסר. במבוא האוֹטוֹבּיוֹגראפי מטעים המחבר, כי מעולם לא נהג להלל את ספריו ברחובות ובשווקים, “כדרך מחברים אוהבי כסף”, אף לא מילא את ספריו “בשמות מחברי קדם להכות את העם בסנוורים”;¹²⁴ מטרה אחת היתה לנגד עיניו — כי “ישאבו ילדי עברים מהבאר כריתי להם וימצאו מים קרים על נפש עייפה”.

חלקו הראשון של ' אש דת' הוא מזיגה של שיעורים ללימוד השפה העברית עם מקראה פיוטית הכוללת שירים קצרים וארוכים, מהם מקוריים ומהם מתורגמים (מאת פרידריך שילר, י"ה קאמפֶּה וגוטהולד קליי). כמה מהשירים מפתיעים בחריזתם ובאיכותם הלירית, אם כי לא כולם עונים על הקריטריונים המקובלים של שירה לילדים. הנה למשל, בית אופייני אחד מתוך שיר מקורי בשם “התוגה”:

הַשָּׁחַר מֵצִיץ מֵחֲרַכִּים,/מְקִיצִים שְׂמֵחִים וּמְחַכִּים;

אָז בַּמַּחֲבוֹא הִיא יוֹשֶׁבֶת/אַךְ חֶשְׁכַּת לַיִל אוֹהֶבֶת.

הַחֶדְוָה בָּרְחוֹב רוֹעֶשֶׁת,/הַתּוּגָה בְּאֵלֶם חוֹרֶשֶׁת.

תִּתְנַכֵּר בְּשִׂמְלַת רְהָבִים —/שְׂחוֹחַ הוֹלֶכֶת בָּעֲצָבִים.

לאחר פרק המוקדש לדת ישראל ולמידות נאות באים פרקי מוסר קצרים, שהם מעין פירוש מורחב לעשרת הדיברות, המעניק להם טעם מוסרני והגיוני. הנה, לדוגמה, תחילתה של פיסקה הקשורה ב“לא תענה ברעך עד שקר” (אבל גם ב“מוות וחיים ביד הלשון”):

בשפה הבדילנו [ה‘] מכל יצירי תבל. האריה שואג, הזאב הומה, העוף מצפצף, הכלב נובח. רק האדם ראש לכל חי משכיל מדבר, פיו מקור חיים. אכן, לא להבאיש ולהחפיר נתן בו ה’ הכוח הזה. מוציא דיבה הוא כסיל — מה יתרון לבעל הלשון אם שפתיו נעות בפיו, ידבר את רעהו דברי שלום ואמת ושבע תועבות בלבו? לכן המשכיל ידום, ישים מתג ורסן למו פיו […]

לאחר סיפורים מעובדים אחדים בשבח המידות התרומיות — ביניהם הסיפור על שׂר־הצבא שנצטווה לכרות את ידו של אביו השודד ובמקום זאת כרת את ידו שלו — מסתיים חלקו הראשון של ‘אש דת’ בדראמה “אלדד ותרצה”. מחזה מוסרני־רגשני קצר זה הוא עיבוד האידיליה הדרמאטית “Erast” מאת הסופר־הצייר השווייצי סאלוָמון גֶסנֶר:¹²⁵ מעשה באלדד ישר־הלב, שירד מנכסיו והלך לגור עם משפחתו בישימון, הרחק ממקום־יישוב; שם עמד בניסיון וסירב ליהנות מגזלה, ובזכות טוהר מידותיו — “טוב לי למות ברעב מלהתענג ברכוש לא עמלתי בו”, הוא חוזר ואומר — מצא את אביו העשיר שעקבותיו אבדו לפני שנים. זאמושץ בחר לתרגם מחזה נאיבי בינוני זה בזכות “רוחו המוסרית”, כדבריו: “העתקתיו ללשון עבר לתועלת ילדי עברים, לקחת ממנו מוסר השכל לבל ישלחו בעוולתה ידיהם”. בשאיפתו להיות נאמן לגסנר ניסה זאמושץ לכתוב את הדיאלוגים בפּרוֹזה פיוטית, אלא שהפיוט הפך לגודש מליצי, שהוא לעיתים מסורבל ולעיתים נלעג. אלדד משמיע את דבריו בלשון מעין זו: “מדוע תמשח בששר השחת את הרעה אשר נגד פניהם?” המשרת שמעון, לעומתו, דובר בשפה “פשוטה”, כביכול, אלא שהיא נמלצת לא פחות: “בנים יקרים”, הוא קורא ברוב התרגשות בסיומו הטוב של המחזה, “כרעו ברך! בא גד! בא גד! השמחה שיכחה אותי איה איפה אני”.

שני חלקיו האחרונים של ‘אש דת’ מתקשרים רק בקושי לחלקו הראשון. חלק ב — ‘אהל דוד’ שמו — הוא “ספר־לימוד קטן לשפה העברית”, הכולל הסברים דקדוקיים שלוקטו מספרי בן־זאב, שלום הכהן וגזניוּס. חלקו האחרון, ‘שירי דוד’ הוא לקט שירי הזדמנות שונים, שחוברו “לכבוד אוהבי ומיודעי”. לקט חרזני זה הוא ביטוי לנוהגו הנאיבי־ילדותי של זאמוֹשץ (הניכר גם בקבציו ‘אגדות שושנים’, ‘רסיסי מליצה’ ועוד) “להנציח” כל שיר וחרוז שיצאו מעטו. על אף לשונם הקהלה, שייכותם לשירת־הילדים מסופקת ביותר. עם זאת, יש עניין במבוא הקצר לחלק זה, שעיקרו תיאור קודר על מצבה הירוד של העברית בקרב הנוער היהודי בברסלאוּ, המנתק עצמו ממורשת־אבותיו ונוהה אחרי התרבות הגרמנית.

3. ‘נהר מעדן’ (ברסלאו, תקצ"וז/1837)

לעומת הימים הלא־רחוקים, שבהם “שקדו הילדים בדברי ה'”, הנה עתה — “עוד בטרם ילמדו קרוא וכתוב הם עוסקים בשמות הגיבורים שהיכו ברבבותיהם”; כך כתב זאמוֹשץ בסארקאזם מריר בהקדמה לספרו ‘נהר מעֵדן’ [54]. ואף־על־פי שתמיד גילו הילדים בעלילות הגיבורים עניין רב יותר מאשר בתורה, זו היתה אחת הסיבות שהניעוהו לחבר ספר זה, הכולל “סיפור הקורות אשר קרו לבני ישראל מיום ציוָה ה' ונבראו עד ימי יהודה המכבי”. שכן “מהנהר הזה ישתו הנערים, ישברו צמאם ותיפקחנה עיניהם”. אך במקום לפנות אל המקורות, בחר זאמושץ משום־מה ללכת בעקבות “חכם לא מבני עמנו, שמו היבּנעֶר,¹²⁶ כי מצא חן בעיני נבונים”, אם כי — הודה — “הרבה פעמים לא יכולתי ללכת בדרכיו, כי עברי אנוכי ואת אלהים אני ירא”.

הספר, המודפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) עמוד מול עמוד, נחלק ל־מז “תולדות”,¹²⁷ ובכל “תולדה” ארבעה חלקים: סיפור־המעשה, שאלות לתלמיד, מוסר־השכל, ולבסוף — “מליצה” קצרה הקשורה בסיפור־המעשה. זהו אפוא אוסף סיפורים מקראיים והיסטוריים, מבריאת־העולם עד ממלכת החשמונאים. הסיפּורים נכתבו מחדש והותאמו לרוחם של “ילדים רכים בשנים [ככתוב בהקדמה], גם ליטשתי אותם ברסיסי מליצתי”: מהם שניתנו בקיצור נמרץ, ומהם שהורחבו עד לכדי יצירה בֶּלטריסטית. כזה הוא, למשל, סיפור אדם וחוָה:

בתחילה היה אדם ואשתו חף מפשע. אז נאוה להם צלם אלוהים. המות לא היה אז בתבל ארצה, אדם וחוה לחיי עד נוצרו. מחיות רעות לא פחדו, כולן סרו למשמעותם. בגדים ללבוש לא שאלו נפשם, כי טרם ידעו מאוס ברע ובחור בטוב, עירומים היו. בגן אלהים היה מכון שבתם […]

זאמוֹשץ ניסה ללכת בעקבות היבּנר לא רק בעיבוד הסיפורים העתיקים, אלא גם ביצירת סגנון ממוזג, שישולבו בו רובדי־לשון קדומים וחדשים; אלא שניסיון זה לא תמיד עלה יפה, ובמקום שילוב הארמוני נוצר סגנון־כלאיים מוזר כגון זה: “פתאום אמר ה' לאברהם: קח נא את בנך את יחידך את יצחק והעלהו לעולה”.

לעומת החלק הפרוֹזאי בספר, מצויים דווקא בחלקו השירי כמה וכמה קטעים נאים. הנה, למשל, ה“מליצה” המסיימת את הפרק על חלום־יעקב:

מִי יִתְנֵנִי מְלוֹן־אוֹרְחִים בִּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם

לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' מִמַּעַל לַכּוֹכָבִים.

מִי יַרְאֵנִי הַדֶּרֶךְ, יְהִי לִי לְעֵינַיִם,

מִי יַרְאֵנִי הַסֻּלָּם עֲלוֹת בּוֹ בָּמָתִי עָבִים.

הַצְּדָקָה הַנְּעִימָה דֶּרֶךְ אֹשֶׁר תַּנְחֵנִי,

עַל סֻלַּם־הַקֹּדֶשׁ אֶל בֵּית־אֱלֹהִים תַּעַלֵנִי.

כעבור עשר שנים חזר זאמוֹשץ אל נושאי התנ"ך, כשהריק לעברית את המחזה המוראליסטי ‘רועות מדין, או ילדות משה’ ([211]; ברסלאו, 1843), מאת סופרת־הילדים הצרפתיה הפורה סטפאני פליסטה דה ז’נליס.¹²⁸ הדראמה האידילית־המקראית הקצרה הפכה בתרגומה העברי (כנראה בהשפעת העיבוד הגרמני, שהיה מול עיניו של זאמוֹשץ) לסיפור מליצי מגומגם־משהו, המתאר את מנוסתו של משה ממצרים למדיָן, פגישתו עם ציפורה ואחיותיה ליד הבאר (שם הוא מחלצן מידי “רועים ריקים ופוחזים”); ובעוד שבליבה של ציפורה מתעוררת אהבה אל הרועה העברי הנאה והאמיץ, לוהטת בלב משה התשוקה לשוב מצרימה ולחלץ את אחיו מעבדות.

במבוא הקצר ל’רועות מדין' סיפר זאמוֹשץ על שקידתו לתרגם “ספרים מלאים חכמה ובינה ומוסר השכל לתועלת ילדי עברים”. בעיקר שקד על תרגום ספרים של יואכים היינריך קאמפֶּה, שנחשב גדול סופרי הילדים בדורו. עליו ועל תרגומי ספריו ידובר בפרק הבא.

ז. ספרי קאמפה ותרגומיהם העבריים    🔗

“מגלגל אני זכות על קאמפה. הוא שירת את הילדים בדרך שלא תיאמן; הוא קוסמם הנערץ, ואם רשאי אני להתבטא כך — הוא התנ”ך שלהם". כך כתב גתה (במכתבו אל יוהאן פטר אקרמן מיום 29.3.1830) על יואכים היינריך קאמפֶּה, שהיה אולי הסופר הראשון, שהכיר בצורך לכתוב ספרות מיוחדת ומגוונת לילדים, ולאחר שכבש את פסגתה של ספרות־הילדים האירופית שלט בה כמאה שנה. ספריו הרבים, ששולבו בהם מידע עם הרפתקה, הומאניזם ואהבת־הטבע, נדפסו בעשרות מהדורות, תורגמו מגרמנית למרבית לשונות אירוֹפּה, ו־Robinson der Jüngere שלו אף “דחק” ממדפי הספרים את ‘רובינסון קרוזו’ המקורי של דניאל דֶפוֹ. אין פלא אפוא, שקאמפֶּה (1746 – 1818) היה גם סופר־הילדים המתורגם ביותר לעברית במאה התשע־עשרה ושמו היה נערץ על המחנכים היהודים המתקדמים.¹²⁹ שלושה מספריו תורגמו — כל אחד בנפרד — שלוש פעמים לפחות לעברית, וספר רביעי תורגם פעמיים ונדפס במהדורות רבות.

כשלושים שנה היה קאמפֶּה יועץ חינוכי ומנהלו של בית־הספר “פילאנתרוֹפּינוּם” בדֶסאוּ (זמן־מה קיים קשר־מכתבים עם משה מנדלסון יליד דסאו, שבדמותו ראה קאמפֶּה כמעט אידיאל חינוי עליון¹³⁰), ויישם בו בהצלחה ניכרת את התיאוריות החינוכיות של י"ב בּאזֶדוֹב ושל רוּסוֹ; וכשייסד ב־1779 את "ספריית־הילדים הקטנה (Kleine Kinderbibliothek) שלו, היה זה כמעט מובן מאליו, שהגיבור הספרותי הראשון שיבחר לכתוב עליו יהיה איש־המופת של רוּסוֹ, רובינסון קרוזו.¹³¹ אך כשעיבד את יצירתו של דֶפּו — שלא נכתבה כלל לילדים, ובנוסחה השלם וגדוש־הפרטים היא אף מייגעת למדי — נשאר קאמפֶּה נאמן רק לשלד העלילתי של היצירה והפך את רובינסון לנושא־דברה של שיטת החינוך הטבעי מבית־מדרשו של רוסו: ‘רובינזון הצעיר’ של קאמפֶּה מוטל על חוף האי השומם בלא כל אבזר ותוֹצר של עולם הציביליזאציה; שלא כמו אצל דֶפּוֹ, הוא חסר נשק, כלי־עבודה, צנימים וחלקי ספינה, ונגזר עליו לבנות את חייו מבראשית: 28 שנה הוא חי בחיק הטבע, יוצר בכוח תבונתו ותושייתו יש מאין, מגלה מחדש את הבורא ובוחר לעצמו דרך־חיים דתית־טבעית, מתגבר על פחדו, נאבק, נכשל ומנצח, ולבסוף חוזר יחד עם ששת לביתו והופך להיות אזרח מועיל בעירו (אצל דפוֹ נהרג ששת [Friday] בידי הפראים).בידי הפראים).

1. ‘רובינזון הצעיר’

‘רובינזון הצעיר’ לקאמפה היה במשך מאה שנה אחד מספרי הילדים הפּוֹפּוּלאריים ביותר באירוֹפּה. הוא תורגם ל־16 לשונות (כולל יידיש)¹³² ושלושה סופרים שונים תרגמוהו לעברית: ‘ראָבּינזאהן דער יינגערע’ בתרגומו של דוד זאמושץ ([208]; בּרסלאוּ, תקפ"ד/1824. רק השער ביהודית־אשכנזית, וכולו עברי¹³³), ‘מעשה ראבינזאהן’, בעיבודו המקוצר מאוד של אליעזר הכהן בלוך ([209]; וארשה, 1849; 48 עמ'; מהדורות אחדות), ותרגום שלישי, של שמחה ראובן אדלמן, שאבד עוד בחיי המתרגם.¹³⁴

יגיעה רבה שיקע זאמוֹשץ בתרגומו של ספר זה, ש“תוכו רצוף חכמה”, כדבריו במבוא הקצר, “כולו כגן אלוהים”, ואשר ארבעה יובלים נפרדים מנהרו — יובלי מוּסר, בינה, תקווה וניסיון; “והיה אם יגדל בני היקר אצוה עליו, כי יקח מועד ללמוד הספר הזה על פה”. ועוד סיפר זאמוֹשץ על קושי תרגומי שצריך היה לגבור עליו, כשנתקל בספר בשמות מכשירים ושאר מונחים אשר “בתנ”ך לא ייזכר שמם. בכל־זאת לא אמרתי נואש: אספתי לי מילות שונות אשר בתלמוד מקורן וחיפשתי לי מילות חדשות למען אגדיל השפה וארחיבה";¹³⁵ ועתה, כששלמה מלאכת התרגום,

אִם מָתְקוּ הַדְּבָרִים בְּשָׂפָה נָכְרִיָּה,

איךְ יֶעֱרְבוּ לְנַפְשֵׁנוּ בְּלָשׁוֹן עִבְרִיָּה!

כמו במקור הגרמני, מספר האב את קורותיו של רובינזון לילדים, היושבים בצוותא על הדשא בצילו של אילן. הסיפור נמשך שלושים ערבים, והילדים — ידידיה ויוחנן, שמעון ולאה, נפתלי ואשר¹³⁶ — קוטעים אותו מדי פעם בשאלות, הערות ותגובות ספונטאניות:

שמעון: עתה צר לי מאד עת אבינו מספר.

האב: מה תירא, שמעון אהובי?

שמעון: יראתי פן יכלה המעשה מהר.

ידידיה: לו הייתי במקום אבי הארכתי את המעשה בל יכלה לנצח.

האב: יש קץ לכל שמחות תבל, לכן גם לשמחה הזאת אחרית. (עמ' 150)

על אף המליציות הבלתי־נמנעת, הגודשת את התרגום, ניכרים בו גם מאמציו של המתרגם בתחום הלשוני, “לשון אשר שעריה סגורים ומסוגרים”, כדבריו בהקדמה. זאמוֹשץ תרם כאן תרומה צנועה גם להעשרת הלשון ולהפיכתה לכלי שימושי לצורכי יום־יום. יגיעה רבה יגע כדי למצוא שמות עבריים לכל כלי, מכשיר, חיה ועוף; למשל, בערב ה־כג (המספר על רובינזון והפרא, העולים על הספינה הטרופה) מצוי קטע בן שש שורות, שהיום הוא נראה שיגרתי לגמרי, אך אין ספק כי זאמושץ עמל שעה ארוכה בכתיבתו:

[…] מצא כלי תותח, קני שרפה, חרבות ורמחים, קרדומים, משור, כשיל, מרצעות, מקבות, מוטוֹת־ברזל, מסמרות, סכינים, מספרים, מחטות, סירות [=סירים], קערות, דורים, מלקחים, מפוחות, מרחשות ושאר כלי עץ, כלי ברזלי וכלי נחושת ובדיל […] פרייטאג¹³⁷ עמד שם משתאה מחריש, כי לא ראה עוד כזאת ולא ידע תועלת כל אחת ואחת. (עמ' 125)

דפי הספר גדושים שמות ומונחים, שלוקטו ברובם על־ידי זאמוֹשץ ממקורות קדומים וחדשים, ומיעוטם חודשו או הותאמו על־ידיו לצורך העניין: אשפר (מנת בשר), בכאי־נייר (עצים שקליפתם דקה ביותר), חתול־ים, יקוש (רשת־ציידים), בסיס של אניה, מעגילה (במשמעות גליל־עץ להעברת משא כבד) ואפילו תפוח־אדמה (צירוף זה, שהוא תרגום השם הלועזי, הופיע כנראה לראשונה בספרו של ברוך לינדא ‘ראשית למודים’, ברלין, תקמ"ט/1789).

לא רק בספר הזה, כמובן, יגע המתרגם על הרחבת העברית והפיכתה ללשון חילונית ושימושית; כך נהג זאמוֹשץ גם ביתר תרגומיו, וכמוהו עשו גם המתרגמים האחרים בתקופת ההשׂכּלה ואחריה.

2. סיפורי מסע

לאחר קורותיו של רובינזון הדמיוני סיפר קאמפֶּה לילדים גם את קורותיהם של יורדי־ים נועזים וגלאים היסטוריים, ואף אלה תורגמו פעמים אחדות ליידיש ולעברית. בספר בן ג החלקים Entdeckung von Amerika Die (‘גילוי אמריקה’. א. קוֹלוּמבּוּס; ב. קוֹרטס; ג. פּיזארוֹ. 1780 – 1782) מספר האב למאזיניו הצעירים על מסעיהם של הגלאים אנשי־המופת, שראוי לילדים ללמוד מהם, אך אינו מהסס גם לחשוף את מגרעותיהם של גיבוריו: הוא גינה את קולומבוס על שניצל את ידיעתו על ליקוי־הלבנה הקרוב כדי להטיל אימה על הילידים, וכן את אכזריותו של פיזארו ואת שפיכות־הדמים של קורטס. ‘גילוי אמריקה’ תורגם לעברית שלוש פעמים: משה מנדלסזון־פראנקפורט מהאמבורג תירגמו עוד בשנת 1807 בשם ‘מציאת הארץ החדשה, כולל כל הגבורות והמעשים אשר נעשו לעת מצוא הארץ הזאת ([203]; אלטונה, תקס“ו, גילה המתרגם כי קאמפה עצמו כתב אליו ועודדו להוציא את הספר,¹³⁸ וגם ציין שנ”ה ויזל עזר לו בתרגום “ומחק ושינה כחצי הספר”. התרגום הוא, כמובן, על טוהרת לשון המקרא, “לא בללתי לשון תלמוד זולתי מעט מזעיר, אשר היו מן הצורך”, ומעט מלים ניסה לחדש בעצמו. אנו קוראים בספר על חציית קו המשווה, על המלחים “המטילים את הברזל” (עוגן), על ארץ ריפת (היא אנגליה), ושאר מונחים גיאוגרפיים, עם תרגום גרמני. המתרגם התעתד להוציא גם את חלקיו האחרים של הספר (שכבר תירגמם), "ללמד נערי בני ישראל יפי הלשון הזה ולהודיעכם גבורות ה’ ונפלאותיו“; אלא שתוכניתו זו לא התממשה, למרות השבחים שנדפסו על התרגום ב”המאסף" (תק"ע, עמ' צז – קא).¹³⁹

דוד זאמוֹשץ תירגם אף הוא ספר זה בשם ‘מציאת אמעריקא’ ([205]; בּרסלאו, 1824), ובאותה שנה עצמה יצא תרגום עברי שלישי של הספר, שנחשב לטוב בכולם ונפוץ יותר מכולם: ‘גלות הארץ החדשה’ בתרגומו של מרדכי אהרון גינצבורג על שלושת חלקיו ([204];וילנה, תקפ"ג/1823).¹⁴⁰ — רמ“א גינצבורג — מראשוני המשכילים בליטא — השלים עוד בשנת 1821 את תרגומו החופשי, תוך השמטת הערות הילדים, “לתועלת ילדי בני עמנו ללמדם למהר דבר צחוֹת”; וכיוון שבאותה עת לא היה בית־דפוס עברי בוילנה, קנו רמא”ג ואביו אותיות עבריות והדפיסו את הספר בדפוס “עשרים המיסיונרים”. בהקדמתו הקצרה הטעים גינצבּוּרג, כי ביקש לכתוב את הספר “בלשון פשוט וקל, עד כי יובן לכל מבין בלשון נביאים הראשונים”, וממש כזאמוֹשץ ומנדלסזון־פראנקפורט הוסיף גם הוא: “אם אספתי בו לפעמים גם מלות תלמודיות להרחבת הלשון, אל תאשימוני, כי מחובת כל מחבר להרחיב הלשון”, ונימוקו עמו: אם מותר לסופר גרמני, שלשונו רחבה מני ים, להכניס מלים לועזיות לדבריו, “למה יבוש העברי […] להרחיבו במלות, אשר קרוב לודאי, כי שרידי לשון עֵבר המה?” ואמנם ב’גלות הארץ החדשה' נמצאים מלים וביטויים, שלכמה מהם העניק רמא“ג משמעות חדשה; כגון: אגמון (במשמעות עוגן), שבלולים (קונכיות פנינים), כדור חרוט (גלובוס), קרש מניע (מוט־הגה), או ביטוי שדומה כאילו נכתב בימינו: “הטעינה המייקרת”. ואף־על־פי שתרגומו אינו נקי משגיאות דקדוקיות, ¹⁴¹ ולמרות האשמה שטפלוּ עליו כי “מלעֵז לועזים הוא” (ראה אגרונו של גינצבּוּרג ‘קרית ספר’ [וילנה, 1855], 143), שיבחו ש”י פין על שהשׂכּיל “לצֶקת חיים חדשים במלים קדומות” (פין, 1841: 95). ‘גלות הארץ החדשה’ זכה לתפוּצה נרחבת, ובזכות תוכנו המשׂכּילי אף הפך ספר־קריאה זה להיות לספר־לימוד לתלמידי בית־הספר (ראה קלוזנר, תשי“ב – תשי”ח, ג: 133; וכן I, Orient (לייפציג, 1840], גיל' 3, טור 23), וגם תורגם פעמיים ליידיש.¹⁴² עיבוד רביעי (מקוצר) של הספר הוציא הסופר הפורה אברהם מנדל מוֹהר (בלא ציון שמו של קאמפֶּה בשער), שקרא לעיבּוּדו ‘קאָלוּמבּוּס, קאָרטעס, פּיצאראָ’ ([206]; לבוב, 1846).¹⁴³

אחרי מסעיהם של גלאֵי העולם החדש בא תור ‘המסעות המופלאים’ אל הציר הצפוני והדרומי (Merkwürdige Reisebeschreibungen. 1781 – 1785 ). ספרו זה של קאמפה, העשיר בתיאורים דראמאטיים ובפרטים גיאוגראפיים, זכה לעיבוד עממי של מנדל לפין — ‘מסעות הים, המה מעשי יי ונפלאותיו אשר ראו יורדי ימים באניות האלאנדי ובריטאניא’ [207] — שיצא לראשונה בשנת 1818 (ז’ולקווה, תקע"ח) וחזר ונדפס עוד חמש פעמים לפחות, בשני שמות שונים.¹⁴⁴ שני חלקי הספר — (א) 'התלאות ומאורעות שאירעו להקאפיטאן העמסקערק ממדינת האָלאַנד על הים הקרח הצפוני בשנת תנ“ו;¹⁴⁵ (ב) 'מסע על ים הקרח הדרומי בשנת תקמ”ו¹⁴⁶ — עשירים בתיאורי נוף, חיי הילידים, הסערות ושאר התלאות שעברו על הימאים הנועזים. לפין, שתירגם את הספר בשנות־חייו האחרונות, כיוון את תרגומו לאו דווקא לבני־הנעורים, אלא לצעירים ומבוגרים כאחד, שסיפורי־מסע על “יורדי הים באניות” קוסמים להם. וכיוון שייעד את כל ספריו להמוני הקוראים, כתב גם את ‘מסעות הים’ ב’לשון צח וקל, למען ירוץ כל קורא בו". אותו “סגנון צח וקל”, השווה לכל נפש, היה בעיניו הסגנון הסיפורי העממי, הקרוב לסגנון המשנה. הנה לדוגמה קטע דראמאטי קצר ממסעו של המסקירק בין קרחוני הצפון:

"[…] וכך נסעו כמה ימים בין עששי קרח כאלו, אלא שמצאו אותם יותר גדולים ויותר עבים מדי יום ביום. לערך חצי סיון נראה להם יבשה, ואז חיפשו בספר רושמי המדינות (לאנד קארט) שלהם ולא מצאו במקום הזה יבשה. מתוך כך הבינו שעדיין לא נתגלה המקום הזה בין יושבי הארץ, וכאשר קרבו לשם יותר נראה להם שאין זה אלא אי, לערך חמש פרסאות באורך; אחר־כך תקעו את יתד־הספינה (אנקער)¹⁴⁷ ותיכף נסעו כמה אנשים בספינה קטנה ויצאו אל היבשה. (עמ' 71)

לפין העז לערער על דבקותם של חבריו המשכילים בסגנון המקראי ה“טהור” ויצר סגנון סיפורי גמיש, שיש בו רובדי לשון קדומים ומאוחרים, וכמה חידושי מלים נאים. בזכות לשונו העממית ותוכנו המאלף והמרתק התחבב ‘מסעות הים’ על הקוראים הצעירים והמבוגרים וזכה לתפוצה גדולה.

3. ‘תוכחות מוסר’

ספרו הרביעי של קאמפֶּה, שתורגם לעברית יותר מספריו הקודמים, איננו מתחום הספרות הבלטריסטית, אלא ספר־מוסר פּוֹפּוּלארי, שכבר הוזכר לעיל (עמ' 72) ואשר נלמד בכמה בתי־ספר יהודיים גם במקורו הגרמני; זהו Theophron (1782. או ‘שיחות יועץ בעל־ניסיו עם צעירים חסרי־ניסיון’) שחלקיו השונים כוונו לבני גילים שונים. לא לחינם קסם ספר זה כל־כך לארבעה מתרגמים־מעבדים ולאלפי הקוראים הצעירים ומחנכיהם: לפנינו שילוב מוצלח, העשוי בידע ובטוב־טעם, של שיחות מוסרניות עם חומר ספרותי מנופה. אם תרצו, זוהי מקראה, שפרקי הספרות שבה מקושרים בשיחות מוֹראליסטיות; ואם תרצו זהו — ספר־ מוסר, ששובצו בו פרקי קריאה להנאה ולתועלת.

בסיפור־המסגרת של ‘תיאוֹפרוֹן’ מופיעים זקן חכם בשם גוטליב אהרנרייך וכמה ילדים אשר “השליכו את שעשועיהם מאחורי גוום” ובאו לבלות בחברתו. במשך ערבים אחדים משוחחים ביניהם החכם, הילדים והאב השכן, כשכל ערב מוקדש לנושא אחר: חובות האדם לעצמו, חוק ומשטר, החברה האנושית, דת ואמונה ועוד. הילדים משתתפים בשיחה בערנוּת, והזקן משמיע את דבריו בנחת, חושף בגלוי כל נושא ובעיה — כולל בעיות מוסר ומין [!] — ומתבל את דבריו באגדות, סיפורים ומשלים להמחשת דבריו. בערב הראשון סופרה האגדה האנגלית הידועה על דיק ויטינגטון, שהגיע אל אי שורץ עכברים ועלה שם לגדולה — אוֹת ומוֹפת שגם נער דל עשוי להצליח אם חונן בתבונה ובתושייה. בערבים הבאים האזינו הילדים לסיפור על השקרן, שאין מאמינים לו בדברו אמת; למשל הקדום על האיברים הרבים ביניהם מי מהם חשוב יותר¹⁴⁸ (ערך העזרה ההדדית); לאגדה היוונית על אנדרוֹקלס וידידו האריה¹⁴⁹ (אהבת החי), ועוד.

אין פלא שספר זה, שהיה פּוֹפּוּלארי כל־כך באירופּה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה במקורו הגרמני ובתרגומיו השונים, תורגם שוב ושוב גם לעברית בשנות־הפריחה של ספרות־המוסר ה“משכילית” לבני־הנעורים. אבל המלה “תרגום” אינה מדויקת ביותר במקרה זה; היו אלה, למעשה, עיבודים וקיצורים, וכל מתרגם־מעבד מחק ושינה קטעים שלא נראו כשרים בעיניו — החל בהטפה שאינה לרוח היהדות¹⁵⁰ ועד לנגיעה גלויה מדי בבעיות מין — והתאים את הכתוב לרוחם ולתפיסתם של ילדי ישראל. שכן כך כתב דוד זאמוֹשץ, מתרגמו העברי הראשון של ‘תיאוֹפרוֹן’ בשער תרגומו, שקיבל את השם המקראי ‘תוכחות מוסר’ [45]:

דִּבְרֵי חָכָם בְּלָשׁוֹן עִבְרִי הִמְתַּקְתִּי,

מִלָּשׁוֹן אַשְׁכָּנָזִי מִשְׁלֵי קַאמְפֶּע הֶעֳתַקְתִּי,

לְתוֹעֶלֶת תַּלְמִידַי, לִנְטוֹעַ בְּלְִּבָּם

מְלִיצָה, חָכְמָה וּמוּסָר בְּעוֹדָם בְּאִבָּם.

‘תוכחות מוסר’ היה ספרו המתורגם הראשון של זאמוֹשץ (בּרסלאוּ תקע"ט/1819), והוא גם התרגום העברי המקיף (248 עמ') והטוב ביותר של ‘תיאופרוֹן’. השער הכפול עוטר בציורים, שנלקחו מן המקור הגרמני (גם זה חידוש בספרות־הילדים העברית של אז), והספר הודפס עברית וגרמנית (באותיות עבריות) זה מתחת זה באותו עמוד. ככל תרגומיו של זאמוֹשץ צמוד גם ‘תוכחות מוסר’ ללשון המקרא. הישיש גוטליב אהרנרייך נקרא כאן בשם ידידיה רב־כבוד, והשכן גוטוויל הוא, כמובן, “רצון טוב”. זאמוֹשץ מחק מתרגומו את כל הקטעים הדנים בבעיות מין ושׂם את הדגש על התנהגותו המוּסרית הנאותה של האדם, שהיא המפתח לחיים של אושר והצלחה, כדברי ידידיה: “שאלתי ובקשתי היא, כי גם הם ידעו לפתוח שערי ההצלחה”. זאמוֹשץ הירבה לשבץ בתוך השיחות פתגמי מוסר מחורזים, מהם שעובדו או תורגמו מן המקור ומהם מקוריים; למשל:

הַמְשׂוּרָה תּוֹסִיף כֹּחַ וּשְׂמָחוֹת,

הַשּׂבַע אֳבִי הַיְגוֹנוֹת וַאֲנָחוֹת.

אוֹ:

לֹא תְּבַזֶה אֶת הֶעָנִי בְּשֵׁפֶל מַצָּבוֹ,

בֶּן אֱנושׁ הוּא כָּמוֹךָ, עָצְבְּךָ עָצְבּוֹ.

זכות־ראשונים נוספת שמורה ל’תוכחות מוסר': לראשונה בתולדות ספרותנו זכה הקורא הצעיר בספר רב־כמות, שהוא יצירה אחת שלמה. אותם גיבורים מְלַווים אותו לאורך הספר כולו, ועם זאת הוא פוגש בו שוב ושוב שמות חדשים מאוצר הספרות העולמית. תודות לחידוש זה, ובזכות סגולותיו הספרותיות והחינוכיות, נדפס הספר פעם נוספת (ברסלאו, 1846), וזהו ספרו היחיד של זאמוֹשץ שזכה למהדורה שנייה.

אם זאמוֹשץ כיוון את ‘תוכחות מוסר’ לילדים עד גיל עשר, ועל כן נהג פּוּריטאניות בתרגומו, נראה כי שני המעבדים האחרים בחרו בקטעים המתאימים יותר לנוער מתבגר; ולמרות הקיצורים הרבים בתרגומיהם, מצאו לנכון להשאיר כמה מבעיות המוסר המיני, שקאמפֶּה דן בהן בספרו בלשון גלויה וישירה.

התרגום־העיבוד הבא 'תיאוֹפרוֹן’— ‘מוסר השכל, הוא ספר תורת המידות Sittenbüchlein]], ללמד לנער לזכות ארחו בשמירת חובותיו’ [46] — נעשה בידי המחנך ברוך שנפלד (1787 – 1852), שנודע בקובץ הסיפורים והמשלים שלו, המבוסס על אגדות המדרש, ‘ענף עץ אבות’ (אופן, תר"א/1841). ‘מוסר השכל’ היה ספר שני — וכפי הנראה אחרון — בסידרת־הספרים “קרית ספר”, שנוסדה בפּראג בשנת 1831,¹⁵¹ והיתה ניסיון ראשון ליסד הוצאה מיוחדת לבני־הנעורים, או בלשון המו"ל (על עטיפת ‘מוסר השכל’): “אסיפת ספרים חדשים, אשר עדן לא היו ממחברים שונים, להם יד ושם בלשוננו הקדושה ובכל מדע יקר, להרים קרן שפת עברית וללמד בני יהודה דבר צחות בלשון הנבחרת”.¹⁵² שמו של קאמפה איננו מופיע בשער הספר והוא נזכר רק בהקדמת המתרגם (הסבור בטעות כי הוא מתרגמו הראשון של ‘תיאוֹפרוֹן’): “ספר הכולל כל חובות הנער וכתוב בדרך סיפור (המורה ומשעשע כאחד) כזה אשר לפניך לא נודע לי בלשוננו בכל וכל, ולדעתי זה יצא ראשון כתוב עברית באופן זה, ומחברו בשפה אשכנזית הוא מחנך הגדול קאמפע”. שלוש מטרות ייעד שנפלד לתרגומו: “א) לטעת בלב הנער מוסר השכל. ב) להיות לעזר ללימוד השפה העברית […] ג) ללמדו לקרוא עברית בלי ניקוד. ואתה הנער”, פנה שנפלד אל הקורא הצעיר, “קרא בו בשקידה ובנפש חפצה ושכרך הרבה מאד”.

בעיבודו המקוצר ויתר שנפלד על שיחות הילדים והתמקד בסוגיות המוסר ו“חובות הנער”. כאמור, לא נרתע המתרגם מגישתו הגלויה של קאמפה להסברה מינית, וזה עיקר חידושו של ‘מוסר השכל’. לראשונה, אולי, בספרות־הנוער העברית הופיע פרק על “החטאים בצנעה של הנער”,¹⁵³ ושנפלד — הנאמן לגישתו של קאמפה — ניסח גם הוא את דבריו בלשון בהירה, גלויה ועניינית. כך, למשל, כתב על זיקת הנער אל איבר־המין שלו;

האבר אשר לא תתן הבושה לשאת את שמו על שפתים ואשר תצווה הצניעות להסתירו ולהעלימו, לא לבד מעיני זולתו, כי אם גם מעינינו, ובעבור זאת שמו הנאה לו אבר הבושה. ועתה, אם יקרה נפשכם בעיניכם, בני הטובים, וטובה היא לכם: אנא, מנעו ידיכם מנגוע האבר הזה. מנעו לכם מכל מין מיעוד, נדנוד וערור, כי בעקב התועבות האלה רעה גדולה לגוף ולנפש […] (עמ' 17)

בעקבות שנפלד הלך גם המתרגם־המעבד השלישי של ה’תיאוֹטפרוֹן, צבי הלוי אנאפולסקי מאודסה (שיחד עם תרגומו הוציא באותה שנה גם את קובץ המאמרים ‘שיח ערב’). אנאפולסקי ראה ב’תיאופרון' — אותו קרא בעברית ‘אביעזר, או מוכיח חכם’ ([471]; אודסה, 1863) — את “כתר כל חיבוריו” של קאמפּה, ובכל זאת העתיקו “העתקה חופשית” וקיצרו מאוד, כשהוא מתרכז בעיקר ב“שער ההכנה” לנער המתגבר, הוא “הצעיר לימים בטרם יכונן אשוריו על דרך החיים”. אנאפולסקי “ייהד” את המוכיח החכם ואף שיכן אותו בארץ־ישראל (הקדומה?), כפי שנוכל ללמוד מפתיחתו של הספר:

קרוב לעיר אכזיב חי איש זקן ושמו אביעזר, ולו בן יקיר, רך ויחיד ושמו שמעי. האב הזקן חפץ ללמד את בנו ידיעת התבל ותהלוכותיה, וזה הוא אשר ידובר בשער הבא.

חמישה מ“שערי הספר” הוקדשו לשיחות על בעיות מין ולדיון על “שלוש בנות התפתה — תאוות המשחק בקארטען [קלפים], אהבת השיכרות ותאוות הזימה”. ואביעזר החכם מדריך את בנו הצעיר כיצד ישמור נפשו מסכנת הזימה: עליו להתרחק מנשים פרוצות ולהתרועע עם נשים מהוגנות, לקרוא ספרים בעלי ערך ולבחור בקפידה את ידידיו.

השפעת ספרי־החינוך של קאמפה על הספרות הפּדאגוֹגית העברית נמשכה שמונים שנה ויותר, עד שלהי המאה התשעה־עשרה: המורה־הסופר א"א אנשלביץ הבליע במקראה שלו ‘מוסר לנערים’ ([87]; אודסה, 1866; ראה חלק שני, פרק ב, סעיף 3) עיבוד מקוצר של ‘תיאוֹפרוֹן’, בלא לציין את שמו של קאמפה; ובשנת 1882 יצא בוארשה ספרו של המורה אליהו נייווידל, ‘אב לבנים’ [48], המפרט את “חובות האדם לנפשו ולזולתו”, אף הוא "יסודתו בדברי המחנך הגדול קאמפה ". אלא שבכך אנו גולשים כבר אל תקופת חיבת־ציון בספרות־הילדים.

בפתח ‘ראבינזאהן דער יינגערע’, בתרגומו של דוד זאמוֹשץ, נדפס שיר מליצי רצוף שבחים על ‘רובינזון’ ועל מתרגמו העברי, ובו נאמר בין השאר:

רְאוּ אֲשֶׁר הִבִיא לָנוּ,/בְּסֵפֶל־קֹדֶשׁ הִטְעִימָנוּ

נֹפֶת שְׂפַת־נֵכָר נוֹטֶפֶת.

ראֹבִּינְזֹאן, הֵן יַפְיָפִיתָ!/עַתָּה כְּלִיל־יֹפִי הָיִיתָ

בְּאֵדֶר הַיְּקָר מְעֻלֶּפֶת.

שיר זה, שניתן בו גם ביטוי לדאגה ממצבם של נערי ישראל, ש’בלתי יוכלו עוד קרוא בספר / ימצאו כתוב בשפת עבר", נכתב על־ידי זיסקינד ראשקוב — סופר ומורה, שחיבר גם את הקובץ העברי הראשון של סיפורי־ילדים מקוריים. עליו ידובר בפרק הבא.

ח. ‘טל ילדות’ מאת זיסקינד ראשקוֹב: קובץ עברי ראשון של סיפורי ילדים    🔗

“בחיבור זה יסופרו מעשי בני־אדם מתכונות ומידות שונות ואשר הגיע להם, למען תת לנער דעת ומזימה לבור לו הדרך הישרה […] והמספרים [הסיפורים?] כתובים המה בלשון המקרא קלה ונכוחה ויתנו עונג ושמחה בלב הנעורים ויהיו נקראים הנפש חפצה; גם ילמדו בזה שפה יהודית [עברית] נקיה בלי משגה” — בכותרת־מישנה ארוכה זו, שנדפסה בשער הספר, הגדיר המחבר, שניאור זיסקינד סג"ל ראשקוב, את תוכנו ומגמתו של ‘טל ילדות’ ([212]; ברסלאוּ, 1835). ואף־על־פי שהמחבר הועיד לספרו מגמה חינוכית־מוסרית מפורשת, זהו, למיטב ידיעתי, קובץ־הסיפורים העברי הראשון לילדים,¹⁵⁴ שסיפוריו נכתבו למען “יהיו נקראים בנפש חפצה — ויתנו עונג ושמחה בלב הנעורים”; כלומר, לא עוד ספר־לימוד או מקראָה לבית־הספר, אלא ספר־קריאה ממש.

זיסקינד ראשקוב (ברסלאוּ, תקכ“ה/1765¹⁵⁵ — שם, תקצ”ו/1836) מיזג בעבודתו הפּדאגוגית והספרותית דבקות דתית שמרנית עם נטִייה למחקר ולפעלתנות יוצרת. לאחר שנות שקידה על לימודי תנ“ך ותלמוד היה מורה לדת וללשון ויצא נגד המשׂכּילים הקיצוניים — ביניהם אהרן וולפסון־האלֶה — שביקשו להרחיק את לימוד התלמוד מבתי־הספר ולהנהיג תיקונים בדת. פעילותו הספרותית היתה רבת־פנים: מחקר— ‘תוַי לזכרון’, עיונים בסיפורי התורה ובאגדות חז”ל (ברסלאוּ, 1831); דראמות תנ"כיות — ‘יוסף ואסנת’ (בּרסלאוּ, 1817) ו’חיי שמשון' (ברסלאו, 1825);¹⁵⁶ פולמוס — ‘תעודה בישראל’, נגד מתקני הדת (בּרסלאוּ, 1818), שירים ועוד.

‘טל ילדות’ הופיע שנה לפני פטירתו של ראשקוב. במבוא הקצר והענייני, הנקרא “בראשית כזאת אזכירה”, דן המחבר על תפקידם של הסיפור והמשל בעיצוב אישיותו של הקורא הצעיר: לב הנער הוא בידי האב והמורה “כחומר ביד היוצר, להרחיבו ולקצרו”, ואפשר לעצבו לטובה בעזרת “אותות ומופתים, מהם יראה בעיניו ולבבו יבין”. אך בעוד שבכל העמים נכתבו ספרים רבים למטרה זו, “בשפתנו לא נכתבו חיבורים כאלה כי אם מעטים מסופרים קדמונים וכמעט תמו נכרתו”. ראשקוב נטל אפוא לעצמו בדין זכות־ראשונים בתחום ספרותי זה, בהחליטו “לקרבה אל המלאכה הזאת ולעשות בה כאשר תמצא ידי. ואמשול המשלים האלה וקראתי שמם טל ילדות, כי יהיה כטל על תלמיד לבות הילדות, לרוותם ולהשקותם דעת ובינה, למען ילכו בדרך טובה ואורחות צדיקים ישמורו”.

כל אחד משלושים הסיפורים הדידאקטיים הקצרים — והחילוניים בתוכנם! — יוחד לאחת מתכונותיו של האדם, ולרבים מהם ניתנה מַתכונת אחידה זו: מעשה בצעיר, שתכונתו השלילית הביאה עליו צרה ולימדה אותו (או את הקורא) לקח, כי ראוי לו לתקן את דרכו. למשל: מעשה בבחור עצל, שמאס בעבודה ונשלח אל הכלא, “שם ילמד לטוות ולארוג, ולחם עצלות לא יאכל עוד”; מעשה באדם שהירבה לשקר ובשל כך נחשד בפשע, הובא לדין ושבע חרפה; מעשה בנער קצר־רוח, שנחפז תמיד לעשות כל דבר בטרם זמן, עד שלמד כי “לא טובה החרדה אשר יחרד האדם למהר בחזקה”; וכיוצא באלה סיפורים ומשלים על הקינאה, צרות־העין, החנופה, הסקרנות (בלשונו של ראשקוב: “התשוקה לדעת כל הנעשה”) ועוד, המזכירים בתוכנם המגמתי את הסיפורים המוסרניים, שרווחו בספרות־הילדים האירוֹפּית בשלהי המאה התשע־עשרה.

במחצית הראשונה של הספר הקדים ראשקוב לכל סיפור פתיחה קצרה על אופי האדם, שתכליתה לסייע לקורא להבין את רוח העלילה ואת מוסר־ההשׂכּל שבסיומה; אך פתיחות “פילוסוֹפִיות” אלה הושמטו אחר־כך. הסיפור האלֶגוֹרי הראשון — “הכבוד, הגאוה והענוה” — מחורז כולו, וכמחצית הסיפורים מסתיימים במוּסר־השׂכּל מחורז, כגון זה הבא בסוף הסיפור על ערך ההשכלה:

הֱיֵה אָח לְחָכְמָה וּמוֹדָע לְבִינָה/ וְתִמְצָא בְּעֵינֵי כֹּל חֵן וַחֲנִינָה.

אי־אחידוּת סגנונית מציינת את סיפורי ‘טל ילדות’. אפשר שמחמת מצבה של העברית בדור ההשכלה, שמגמות מנוגדות ביקשו להשפיע על דרך־התפתחותה, חסר היה ראשקוב (כסופרים אחרים בדורו) את הכלים שיסייעו לו לגבש סגנון מִשֶלוֹ. אבל ראשקוב, שהירבה לעסוק בחקר התנ"ך והתלמוד, הצליח להעניק לכמה מסיפוריו סגנון הממזג את לשון־המקרא עם לשון־חכמים בצורה נאה. כזהו, למשל, הסיפור “המתהלל ונער בית־הספר”:

איש אורח אכל על שולחן בעל־בית מעדת המון־עם השמחים לשמוע דברים מתמיהים; ויכר בו האורח את תכונתו ויספר גדולות ונוראות אשר עשה בחכמתו וגבורתו ובעשרו מלפנים. ויתענג בעל־הבית מאד בדבריו ויאמר אל בנו הנער: השמעת, בני? הקשב אוזן וקח מוסר, למען תוכל גם אתה סַפר כאלה בהיותך לאיש. ויען הנער: אבי! הגדולות והנפלאות אשר שמעתי מאיש זה לא ראיתי בעיני, ואיך אקח מהם מוסר? ואשר ראיתי עתה, הלא צוּותי לבלתי עשות ככה, כי קראתי היום בבית־הספר: יהללך זר ולא פיך!

והנה פתיחתו של סיפור קצר, המצטיין בסגנון תמציתי ומגובש:

שלושתם באו אל המלון. המפַזר, אך בא אל הפתח קרא: בשר! יין! דגים ומיני מגדים! ויביאו לפניו. הנדיב שאל בנחת־שפה לחם וחמאה ומשקה לרעבונו וצמאונו, והכילי ישב לו בפאת החדר והוציא מכיסו לחם יבש ונקודים, ואחרי אכלו הלך אל הבאר לשתות מים […]

לאחר הרפתקה קצרה, שעברה על השלושה, מסתיים הסיפור במוּסר־השׂכּל מחורז על חשיבתו של שביל־הזהב בחיים:

בֵּין כָּל קְצוֹת הַשְּׁתַּיִם/ הֱיֵה תָּמִיד אִישׁ הַבֵּינַיִם;

כָּל קָצֶה יְסֹעַר מֵרוּחַ/ וְהַתָּוֶךְ עוֹמֵד בָּטוּחַ.

כיוון שכל סיפורי ‘טל ילדות’ הם בעלי תוכן אנושי־כללי (כמה מהם עובדו ודאי ממקורות לועזיים), מצא ראשקוֹב לנכון להצטדק על חילוניוּתו של הספר, ש“דרך חול הוא וריח תורה אין בו”. צריך לציין, שמדפיסיו של ‘טל ילדות’ לא נתנו דעתם להעניק צורה נאה לספר והדפיסוהו באותיות רש"י קטנות וצפופות. אין ספק שגם אז היו הסופרים והמחנכים מודעים לכך, שהדפסה צפופה כגון זו מרתיעה את הקורא הצעיר. פגם זה בולט עוד יותר אם נשווה את ‘טל ילדות’ אל ספרי־הילדים של זאמוֹשץ, שנדפסו באות גדולה ומנוקדת, ואחדים מהם אף עוטרו באיורים.

חמש שנים לאחר הופעת ‘טל ילדות’ נדפס בפּראג קובץ שני של משלים וסיפורים, “מיוסדים על אדני מוסר־השכל לתועלת ילדי עם ישורון”, ושמו ‘לשון למודים’ [65]. מחברתו, וולף מאיר (קלאטאו [בּוֹהמיה], 1778 — פּראג, תרי"א/1850), היה שנים רבות מורה לעברית בבית־החינוך הנורמאלי בפראג וחיבר ביאורים לתנ"ך וספרי־לימוד רבים. קובץ־סיפוריו הגדול (148 עמ') נדפס בניקוד, עם תרגום גרמני, ורוב הסיפורים והמשלים שבו הם ליקוטים מעובדים — אם מן התלמוד והמדרשים ואם מספרות אירוֹפּה. אבל בשנת הופעתו של הספר (ת"ר/1840) כבר נמצאה ספרות־הילדים העברית במרכז־אירוֹפּה בעיצומה של דעיכה איטית, ובהשׁפעת רוחות ההשכלה, שהתחילו פונות מזרחה, היא מתחילה לעשות את צעדיה הראשונים על אדמת רוסיה.

סיכום החלק הראשון    🔗

חמישים שנותיה הראשונות של ספרות־הילדים העברית (1790 – 1840 ) היו תקופה של נסיונות והתחלות. מעצם טבעה הבראשיתי, היתה זו תקופה שלא הניבה כמעט הישגים ספרותיים בני־קיימא; שכן רוב היצירות שנכתבו בה לא נועדו לילדים קוראים, אלא לתלמידים שאינם דוברי עברית, מתוך תקווה עמומה כי יסייעו לגידולו של דור קוראים בעתיד. אך למרות ראשוֹנִיוּתה, לא צמחה התקופה מתוך חלל ריק ומציינת אותה גם המשכיות מסוימת. האגרונים וספרי־המוסר שיצאו בתקופת ההשכלה הם המשך טבעי לספרי־לימוד דומים, שנתחברו למען הילדים מאז המאה השש־עשרה, תוך מגמה ברורה לצקת לקנקן הישן תוכן משכּילי חדש.

זו היתה גם תקופה, שבה התחילו סופרים ותלמידים לעשות שימוש יומיומי בלשון העברית. ילדי ישראל במרכז אירוֹפּה (וכן בדרומה ובמערבה) לא למדו עוד את שפת אבותיהם מתוך ספרי־הקודש בלבד, אלא ניתנו בידיהם ספרים חדשים, שנכתבו במיוחד למענם ופיעמה בהם מרוח התקופה. זו היתה ספרות רבגונית ביותר, שהקיפה משלים וסיפורים קצרים, שירה ודראמה, ספרי מסעות ומדע פּוֹפּוּלארי, מקור ותרגום ועיבוד. ואם נחפש בספרות אותה תקופה סיפור ארוך לילדים, נמצא אותו בשני ספרים: מקורי — בצורת סיפור־במכתבים באגרון ‘כתב יושר’ לשלום הכהן, ומתורגם — ב’רובינזון הצעיר' של קאמפה — זאמוֹשץ.

סופרים רבים כתבו לילדים בתקופת ההשכלה המרכז־אירוֹפּית; שהרי אחת ממטרותיהם העיקריות של ראשוני המשכילים היתה יצירת כלים מתאימים לחידושו של החינוך היהודי. ובכל זאת היתה הכתיבה לילדים אצל רובם בבחינת עיסוק צדדי, שנמצא בשולי הפעילות הענפה לקורא המבוגר. והערתו של בן־זאב, בהקדמה ל’מסילת הלימוד‘, כי החליט “לרדת ממלאכות גדולות אל מלאכה קלה בעיני ההמון”, מוכיחה שכבר אז ראו רבים בכתיבה לילדים משום “ירידה”, או פחיתות־כבוד. סופר אחד ויחיד — דוד זאמוֹשץ — הקדיש באותה תקופה את עיקר אונו לטיפוחה של ספרות־הילדים העברית, וזכות־ראשונים כפולה ומכופלת שמורה לו בתחום זה: הוא חיבר את המחזה הראשון לילדים, הוא הראשון שסיפר לילד העברי על רובינסון קרוזו ויורדי־הים, והוא הראשון שהתמיד בעיסוק זה עשרות שנים וראה בו ייעוד שיש להתגאות בו, כפי שכתב ב’רסיסי מליצה’ (א [1821]:

מִבְּאֵרִי הִשְׁקֵיתִי יַלְדֵי עִבְרִים פַּעֲמַיִם

רָאִיתִי עוֹד נִחָר גְּרוֹנָם צָמֵא לְמַיִם;

הֶעֱתַקְתִּי דִבְרֵי חָכָם לֹא מִבְּנֵי עַמֵּנוּ,

מִשְׁלֵי מוּסָר מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי רֹב חֲכָמֵינוּ.

עָרַבְתִּי אֶת לִבִּי לְהוֹצִיא לָאוֹר שִׁירִים שׁוֹנִים

יְשַׂמְּחוּ לֵב יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל וְיָגִילוֹּ הַנְבוֹנִים.

הֵן יָמִים בָּאִים לְשׁוֹנֵנוּ תִּקָּרֵא אֲהוּבָה

תִּתֵּן לְרֹאשֵׁנוּ לִוְיַת חֵן, לֹא תִּהְיֶה עֲזוּבָה.

חזונו הפיוטי של זאמוֹשץ — תחיית הלשון בפי הילדים — שנראה בלא ספק אוּטוֹפּי בזמנו, זכה להתגשם, אך לא על הקרקע שעליה נבטו ניצניו הראשונים. שכן ההתחלה המבטיחה של ספרות־ילדים עברית במרכז־אירופה לא זכתה שם להמשך. האֶמנציפאציה שהוענקה ליהודי אוסטריה וגרמניה באמצע המאה התשע־עשרה הביאה לטמיעה גוברת בקרב אזרחי הארץ וגרמה לסגירתם של עשרות בתי־ספר יהודיים. לא קם שם דור חדש של קוראי עברית, וספרות־הילדים, שצמיחתה היתה בערי אוסטריה וגרמניה, התחילה מחפשת בית־גידול חדש.

עם חדירת ההשכלה לקהילות ישראל ברוסיה, התחילה גם ספרות־הילדים העברית לפנות מזרחה. לתקופה שנייה זו בתולדותיה מוקדש חלקו השני של הספר.

 

חלק שני:“לתת לנערים בינה” תקופת ההשׂכּלה באירוֹפּה המזרחית (1940 1880)    🔗

א. “לעשות סדרים בחינוך הבנים” בעיות החינוך במזרח־אירוֹפּה על רקע החיים החברתיים ותולדות הספרות    🔗

“דרכי החינוך להשכלת בני עמנו היו עד כה בשפל המדרגה, ודואג אני לנערים בני הדור החדש. אך יש תקוה לקצור ברינה אשר נזרע למענם. הלימודים אשר לא היו סדרים להם יהיו מבוטלים ותחתם יבואו לימודי אמונת אבותינו, הקולעים למטרת השכל והלב ונחוצים מאד לנערינו, למען יגדלו ויהיו לאנשים עברים ואזרחים”. דברי־תוחלת אלה כלל יצחק בר לוינזון (ריב"ל) במכתב־התודה ששיגר באוקטובר 1836 לצאר ניקולאי הראשון, לאחר שקיבל ממשלת רוסיה מענק בסך אלף רובל על ספרו ‘תעודה בישראל’ בשל היותו “ספר בלשון העברית, שעניינו הוא התיקון המוסרי של העם היהודי” (ראה נתנזון, 1890: 12 – 13).

אם כי לא היתה ל’תעודה בישראל' השפעה ישירה על החדרת רעיונות ההשכלה לרחוב היהודי במזרח־אירופה, הרי אפשר לראות בו — בדומה ל’דברי שלום ואמת' לנ"ה ויזל במרכז אירופה 45 שנה קודם לכן — תמרור המסמן את ראשית תקופת ההשׂכּלה העברית ברוסיה ובפּולין. ואמנם, בתולדות ההשׂכלה במערב־אירופה ניתן למצוא נקודות רבות, המקבילות לאלו שהתגלו יובל שנים לאחר מכן במזרחה של היבשת — הן בנסיונות־האכיפה של השלטון והן ביוזמות שיצאו מן המשכילים היהודים. ועם התפשטות רעיונות ההשכלה אל תחום־המושב ברוסיה רבתי, נוצרו גם שם השינויים הצפויים בדרכי החינוך, אותם שינויים שסייעו לצמיחתה של ספרות־הילדים העברית.

1. החינוך המסורתי השמרני

הוא שהיקנה את לימודי־היסוד למרבית ילדי ישראל במזרח אירוֹפּה עד סוף המאה התשע־עשרה; וכל הנסיונות החוזרים ונשנים — אם על־ידי השלטונות ואם מצד המשׂכּילים היהודים — להטות חינוך זה לאפיקים חדשים זכו תחילה להצלחה חלקית בלבד. והיו לכך סיבות חברתיות, לאומיות ודתיות, שקשה היה לבטלן. אולי יותר מבכל ארץ אחרת, חיו מרבית יהודי רוסיה ופּוֹלין חיים סגורים ומופנמים ב“תחום המושב”, מנותקים כמעט לחלוטין מן העולם הסובב אותם. ממשלת הצאר גזרה על היהודים חוקי דיכוי, שללה מהם את חופש התנועה, וסכנות רבות־ — פרעות, חטיpת ילדים ושליחתם לצבא ושאר פורענויות — איימו תמיד על קיומם. אין פלא אפוא, שהמוני היהודים הפגינו חשדנות עוינת כלפי כוונות הרפוֹרמה החינוכית, שיצאו מטעם הרשות, ראו בהן מזימה שתביא לחיסול ייחודם הלאומי ועשו כל מאמץ כדי להכשילן.

החיים ב“תחום המושב” והדבקות במורשת־האבות ניתקו את יהדות רוסיה מרוחות ההשׂכּלה, שהתחילו חודרות אליה מן המערב והשאירוה מסוגרת וקופאת על שמריה — הן בחיים החברתיים והכלכליים והן בחינוך המסורתי שהעניקה לילדים. החינוך ב“חדר”, שהתרכז בלימודי־קודש בלבד ושלט ברוב קהילות ישראל — אם כי בהיקף שהלך והצטמצם בהדרגה — עד ראשית המאה העשרים, תואר בספרים, במאמרים, בתעודות ובמחקרים לאין־ספור. המשׂכּילים תקפו את מוּמיו הרבים, והיו גם רבנים מתקדמים, שהטיפו לשפר את דרכי הלימוד בו. הנה, למשל, תיאור אותנטי אחד מרבים, שנדפס בעיתון עברי בשנות השבעים,¹⁵⁷ והמבליט את התוצאות השליליות של החינוך המסורתי:

על־פי הרוב למדו הנערים קרוא עברית בספרי התפילה ואחר כן שמו מלמדיהם את פניהם אל כתבי־הקודש מבלי שים אל לב כי רבים מדבריהם, סיפוריהם וביותר לשונם העשירה, ככל לשונות הקדם, במלים מושאלים ובביטויים נשגבים, קצרה בינת נערים בני שבע להבינם. על כן לדאבון לב כל אוהב עמו ושפתו, לא יעשה הלימוד הזה כל פרי.

דרך־לימוד זו נכפתה על הילדים דור אחר דור, בלא שמעצביה ומיישמיה יתנו דעתם אם אמנם היא הולמת בתוכנה ובתכליתה את רוח הילדים, כושר תפיסתם וטובתם. והילדים עצמם, כשגדלו, לא נשאו אתם זכרונות מַרנינים מן השנים שבילו ב“חדר”, אותן שנות־ילדות רגישות, שנועדו לספיגת דעת ולעיצוב האישיוּת. אם נפתח את זכרונותיהם של סופרים, שילדותם עברה עליהם ב“חדר”, נמצא בהם שורות מעֵין אלה:

מתשע בבוקר עד שמונה בערב כלא [הרבי] אותנו, ילדים בני שמונה תשע, בקיץ ובחורף, בחדר קטן וצר ועינה את מוחנו בחכמה רבה, שוודאי לא היתה לפי השגתנו. הוא התחיל ללמד אותנו תלמוד, בבת אחת משנה וגמרא. אם המאמרים הקצרים של המשנה, הקרובים בלשונם אל הצורות של התנ"ך, עוד היו מוכנים לנו, הנה השקלא והטריא של הגמרא, עם הלשון הארמית והפלפולים החריפים, היו עינוי־נפש למוחו של הילד. (דובנוב, תרצ"ו: 84)

בדומה לתולדות החינוך היהודי באוֹסטריה, נעשו גם ברוסיה הנסיונות הראשונים “לעשות סדרים בחינוך הבנים” ביוזמת השלטון; ובדומה ליוזמתו של הקיסר האוֹסטרי, נדונו גם יוזמותיו של הצאר ניקוֹלאי לכישלון. עוד בשנת 1802 המליץ “הועד הממשלתי לרפוֹרמה יהודית” לסייע ליהודים להגיע להשׂכּלה בלא אמצעי־כפייה “ולהסיר כל מכשול העשוי להרתיעם מהתקדמותם”. כעבור שנתיים החליט מיניסטריוֹן ההשׂכּלה, כי “כל ילדי היהודים, בלא הבדל מילדים אחרים, ראויים להתקבל בכל בתי־הספר הרוסיים”. ולאחר שגם צו זה — ואף נסיונות נוספים שבאו בעקבותיו — לא הועילו, נתמנה ב־1840 “ועד לקביעת דרכים לתיקון חינוכם של יהודי רוסיה”, ושׂר־ההשׂכּלה הרוסי, סרגיי אוּבארוֹב, מינה את ד"ר מנחם (מאקס) ליליינטאל להיות יועצו בשאלת השׂכּלת היהודיים. ליליינטאל (מינכן, 1815 – סינסינאטי [ארה"ב], 1882), שניהל לפני כן בהצלחה את בית־הספר היהודי בריגה, ערך מסע נרחב בערי תחום המושב, בניסיון לשכנע את היהודים בכוונותיה החיוביות של הממשלה ולהניעם לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר הממלכתיים. אך בעוד שהמשכילים המעטים קידמו בברכה את תוכניתו של אוּבארוֹב (ראה, למשל, פין, 1845). נתקל ליליינטאל בהתנגדותם הגלויה של ההמונים. במינסק, למשל, נתקבל בקריאות־בוז נזעמות: “מה לך, עוכר ישראל, כי באת אלינו לבלע את הקודש ולהשחית את בנינו?” (ראה מנדלשטאם, תרל"ז, ב: 20). כשנוכח ליליינטאל לדעת כי שליחותו נדונה לכישלון — ואולי גם שוכנע כי תוכניתה של ממשלת רוסיה אינה מכוּונֶת לטובת היהודים¹⁵⁸ — התפטר ממשרתו והיגר בחשאי לארצות־הברית.

את מקומו של ליליינטאל במינסטריון ההשׂכּלה תפס ד“ר אריה ליאון מאנדלשטאם (זאגיר [ליטא], 1819 — פּטרבּוּרג, 1889), שהיה לפני כן מזכיר אספת־הרבנים שקראה ב־1843 לממשלת רוסיה לעודד את לימוד המדעים בקרב היהודים. מאנדלשטאם ניגש במרץ רב לארגן רשת של בתי־ספר ממשלתיים בתחום המושב, ותוך שנים מעטות נפתחו כמאה מוסדות־חינוך, שנועדו לשמש פרוזדור מן החינוך הדתי השלם אל ההשׂכּלה החילונית. אך כמו באוֹסטריה בימי הוֹמברג (ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ד, סעיף 1), התקיימו גם בתחום המושב ברוסיה רבים ממוסדות אלה על גבי הנייר בלבד, או ש”עמדו בקהילות רבות כמתבודדים ולא היה להם שום יחס לעדה" (צדרבויים, תרמ"א: 16). אבל היו גם ערים אחדות — וילנה, פּוֹלטאבה, ז’יטוֹמיר ועוד — שבתי־הספר שנפתחו בהן העמידו תלמידים רבים.

אבל מאנדלשטאם לא הסתפק בארגונה של רשת בתי־הספר ובהפעלתה. כהוֹמברג בשעתו שקד גם הוא — בעידודה של הממשלה ובסיועו של בנימין אחיו — על חיבורם של ספרי־לימוד לבתי־הספר: אַלפוֹן, ליקוטי משנה, ביאורים, מקראות ועוד (ספרי־הלימוד שלו יידונו בפרק הבא). אלה נדפסו ברבבות עותקים, נמכרו לפי צו מיניסטריון־ההשׂכּלה, ולמרות קבלת־הפנים המסויגת של החוגים השמרניים, מילאו תפקיד חשוב בהפצת ההשׂכּלה בקרב הנוער היהודי, ומהם שהיו חומר־קריאה ספרותי חילוני ראשון כמעט במזרח־אירוֹפּה.

מן הדין להודות אפוא, שגם אם התכוונה ממשלת רוסיה, בנסיונות־הכפייה שלה לשלוח את ילדי ישראל לבתי־ספר ממשלתיים, להביא לטמיעתם של היהודים, היתה מעורבות זו גורם ראשי בחידוש פניו של החינוך העברי במזרח־אירופה. חדירת ההשׂכּלה מן המערב, הקמתם של מרכזי מסחר ותעשייה, שגרמה ליצירת מעמד חדש של יהודים אמידים ובעלי השפעה, וכורח ההסתגלות לתנאי החיים החדשים — כל אלה חייבו להעניק לדור הצעיר תכנים חדשים, שמערכת החינוך המסורתית לא יכלה — וגם לא רצתה — להקנותם. ואם החוגים השמרנים, שראו בשינוי החינוך פגיעה ביסודות הדת, קידשו מלחמה על כל דבר שהיה בו מרוח ההשׂכּלה (כולל ספרי קריאה חילוניים!) — המשׂכּילים לעומתם הטיפו, בעידודם של השלטונות, להעביר אל תחום המושב את בית־הספר האירופי על תכניו החשים: לימודי חול, חינוך מקצועי, ומעל הכל — לימוד העברית כשפה חיה בעלת מורשת ספרותית עשירה ומתחדשת.

2. הסופרים העברים הראשונים

במזרח־אירופה, שהיו רובם ככולם גם מורים לילדי ישראל, נעשו באופן טבעי גם נוֹשאי דברה של תנועת ההשׂכּלה. הם הכירו, כי טובת העם מחייבת את שינוי פני החינוך, ועל כן לא אמרו די בהטפה ובכתיבת מאמרים וספרים על צורך זה, אלא גם יזמו ולקחו חלק בפתיחתם של בתי־ספר חדשים. לכן אין תימה, שראש המטיפים למען “תיקון החינוך העברי על דרך ההוּמאניזאציה, כדי להכשיר אדם מישראל לקיום אנושי המרחיב את הדעת” (הלקין, תשט"ו: 221) היה גם מאבות הספרות העברית החדשה ברוסיה, הלא הוא יצחק בר לוינזון (קרמניץ, 1788 – שם, 1860), שכּוּנה על דרך ההפרזה “מנדלסון של יהדות רוסיה”. כל כתיבתו של ריב“ל — החל במחקרים ומאמרים ועד שירים וסאטירות — יועדה למטרה אחת ויחידה: הפצת ההשׂכּלה בישראל. אך את הרושם העז ביותר עשה ספרו ‘תעודה בישראל’ (וילנה, 1828; מהדורה ד: וארשה, 1901), שהיה “נר הראשון לרגלי ההשׂכּלה פה במדינה לאחינו בני ישראל” (כדברי ריב"ל בהקדמתו למהדורה ב של הספר, וילנה, 1856). בארבעת שערי הספר ניסח ריב”ל בסגנון עממי ובהיר ארבעה עיקרים, הנראים היום אמיתות פשוטות ומובנות מאליהן, אך נראו כחידוש מהפכני בדורו: טובת העם מחייבת, שכל יהודי יֵדע את הלשון העברית על בוריה; ילמד שפות זרות, ובעיקר את לשון המדינה; ירכוש לעצמו “חוכמות חיצוניות” והשכלה כללית; ואחרון חשוב — יעדיף את המלאכה על המסחר ויצעד “בעקבי אבותינו הקדמונים לעבוד גם עבודת האדמה”. את עיקריו אלה ביסס ריב“ל בבקיאות מפליאה על־ידי שפע של מובאות וראיות מן המקרא, התלמוד וספרות־ישראל לדורותיה, בהוכיחו שגדולי ישראל בכל הדורות היו אנשים משכילים, יודעי לשונות ובקיאים בכל המושכלות והמדעים”.

וכיוון שהשכלת העם חייבת להתחיל בגיל צעיר, הקדיש ריב“ל מקום רב בספרו לחינוך הילדים. הוא תקף את “סדר הלימוד המהורס בינינו” והשמיע כתב־אשמה מזעזע ורב־העזה על ה”חדר“, מלמדיו ושיטות הלימוד שהיו נהוגות בו: “חדרי מוות הן המה בתי־ספרינו הנקראים חדרים”, כתב ריב”ל, “מה אגיד ואספרה אחת מני אלף מהשחתת הלימוד במדינתנו, הן כמוני כמוך ידעת, קורא נעים! עוד זכור תזכור את ימי ענייך ומרודך בירח קדם, בהיותך אסור תוך חדרי מוות אלה. עוד אזניך תצלינה מקול נוגש מלמדך, הרודה בשבט זעמו מן הנשף [=טרם־שחר] עד הערב”. המלמד הוא בעיניו “איש בער אשר לא ידע לשון וספר, איש פרא באין תרבות ומוסר”, וסגניו “כולם בורים גדולים, לא נמצא דוגמתם לרוע בכל הארץ” (לפי מהדורה ג, וארשה, 1878, עמ' 25. ההדגשה במקור). טובת החינוך מחייבת “לתקן בכל עיר ופלך בתי־הספר על פי סדר ישר ללימוד הדת, התורה והמוסר ולשון המדינה והחשבון וכיוצא בו מההכרחיות” (שם, 165),¹⁵⁹ שבו יתקדמו הילדים בלימודיהם מן הקל אל הכבד,¹⁶⁰ ולמענם יש לחבר ולהדפיס ספרים “המסכימים עם שנות הילד”. ואלה “מחויבים להיות מוגהים יותר מכל הספרים, מפני שהתינוקות משתמשים בהן” (שם, 28, הערה). רק בדרך זו יהיו הילדים “לומדים בשמחה ולא מאימת הרצועה” (שם, 26).

אין פלא ש’תעודה בישראל' נתקבל בהתלהבות על־ידי המשׂכּילים, ובמקומות שונים אף נוצרו חוגים לביצוע תוכניותיו. גם מיניסטריון־החינוך הרוסי רכש כמות ניכרת של עותקים, “להפיצם בבתי־הספר לבני ישראל” (כעדותו של דב בר נתנזון בהקדמה ל’תעודת בישראל', מהדורה ג), ובכמה מאותם בתי־ספר אף לימדוהו בכיתות (ראה גוטלובר, תרל"ט: 780).¹⁶¹ בדרך זו סייע הספר להכשרת הקרקע והכשרת הלבבות להפצת ההשכלה ולתיקון פני החינוך, ובעקבותיהם — לצמיחה של ספרות־ילדים עברית ברוסיה.

לצד ריב“ל תבעו גם סופרים עבריים אחרים “לעשות סדרים בחינוך הבנים”: יהודה לייב מיזס (1798 – 1831) ניסח תוכנית מפורטת של ההשכלה העברית, שבה הטיף בין השאר ללמד את הילדים חוכמות חיצוניות ולדאוג לחינוכן של הבנות (בהקדמה לקארו, 1824, בההדרתו). יצחק ארטר (1791 – 1851) הטיף גם הוא ללמד את הילדים לימודים עבריים וכלליים, בהוסיפו, שלימודי החול הנלמדים בעברית נעשים לימודי קודש: “כל טוב וכל ישר אשר דרך־חול לו בלשון נכר — על שפתי יקדש” (ארטר, תרס"ח :23) אבל אחד מראשי המדברים בדור ההוא נגד שיטות־הלימוד המיושנות, שגם עשה הרבה למען התאמת הלימוד לרוח הילדים, היה אברהם מאפו. כריב”ל ב’תעודה בישראל', יצא גם מאפו בקיטרוג חריף על דרכי הלימוד המייגעות בימיו: “דורנו דור חכם בעיניו, כי ירקידו ילדיהם מראשית הקריאה אל מרומי הפלפול”, כתב בלעג מר בהקדמה לספרו ‘חנוך לנער’ ([82]; תרי"ט). לאחר עשרים וחמש שנות הוראה ידע הסופר־המורה מנסיונו עד כמה חשוב להנעים את הלימוד על הילדים ולהתאים את החומר הנלמד לכושר תפיסתם: “מנעו את הילדים מכל עמוק ונשגב”, תבע מן המחנכים, “ותנו למו דברים נכוחים וקלים” (שם. וראה גם להלן, פרק ג, סעיף 1); ומאפו לא רק נאה דרש, כידוע, אלא גם נאה קיים.

תביעות חוזרות ונשנות אלה ודאי שהיתה להן השפעה. מלמדים לא מעטים התחילו מכניסים ספרי־לימוד ל“חדרים” שלהם והנהיגו בהם גם לימודי חול. באותם מקומות, שהשפעת המשכילים איפשרה זאת, נפתחו בתי־ספר פרטיים לילדי ישראל, שפעלו בשיטות מתקדמות, ובתוכנית־הלימודים המגוונת שלהם נכללו לימודי עברית לצד מקצועות חילוניים.

האב־טיפוס של בתי־הספר העבריים החדשים בגאליציה, פּוֹלין ורוסיה היה בית־החינוך (“פריישולע”), שפתח יוסף פרל בטארנוֹפּוֹל בשנת 1813. אין זה מקרה, שפרל העניק לבית־ספרו שם הדומה לבית־הספר החופשי “חינוך נערים” הברלינאי (ראה לעיל); אותו מוסד היה לו לדוגמה במתכונתו ובתוכנית־הלימודים שלו: מקרא ומשנה, דקדוק עברי והיסטוריה, חשבון ולשונות זרות וכו‘. אבל הסופר פרל (1773 – 1839), בעל ‘מגלה טמירין’, ביקש להעניק לתלמידיו לא רק השׂכּלה, אלא גם דברי ספרות עברית: בבית־הדפוס, שהוקם ליד בית־ספרו, הוציא שלושה לוחות־שנה בעלי צביון ספרותי עממי: לוח לשנת תקע“ד (עם “לוח הלב, אשר כל קורא ימצא מרגוע לנפשו”) ושני המשכיו לשנים תקע”ה ותקע"ו, שנקראו בשם ‘ציר נאמן’ [466]. בשלושת השנתונים הללו (שנמכרו רק בבית־החינוך) כלל פרל דברי אגדה, סיפורים, “בחינות הטבע”, משלי מוסר, חידות ועוד — חומר עשיר, שבחלקו הגדול היה, כנראה, מתורגם או מעובד (הדברים באו בלא חתימה). יש הרואים ב’ציר נאמן’ את “כתב־העת העברי הראשון בשביל הנוער” (1928, Weissberg: 83; וראה גם להלן, חלק שלישי, פרק ז);אך גם אם לא צוין במפורש שה“לוחות” נועדו לבני־הנעורים — ואפשר שפרל יעד אותם לקוראים בני כל הגילים — עיון בתוכנם הקל, ששולבו בו פרקי ספרות, מדע פּוֹפּוּלארי ופרפראות (“דברי חכמים ואמרי בינה, לקחת מוסר־השכל”), יוכיח שהם כוונו בעיקר לקוראים הצעירים.

בעקבות “בית החינוך”, שנעשה כעבור זמן בית־ספר ציבורי מוּכּר,¹⁶² נפתחו בתי־ספר עבריים נוספים במזרח־אירוֹפּה; ואין זה מקרה שרובם הוקמו על־ידי תלמידיו של פרל, או שפעלו בהשראתו. כזה היה בית־הספר העברי הראשון ברוסיה, שנוסד באוּמאַן ב־1822 על־ידי הירש בר הורוויץ,¹⁶³ וכזה היה בית־הספר הראשון באוֹדסה, שייסד בשנת 1829 הפדאגוג בצלאל שטרן (1798 – 1853), בוגר “בית החינוך” של פרל. ובדומה לפרל, הקדישו סופרים ומשוררים עבריים את מיטב עיתם ואונם לחינוכם של ילדי ישראל: בית־הספר בקישינב נוהל על־ידי החוקר יעקב גולדנטאל (1815 – 1868 )¹⁶⁴ והמשורר יעקב אייכנבוים (1796 – 1861);¹⁶⁵ “בית־הספר לילדי ישראל” בוילנה נוסד ב־1840 על־ידי הסופר מרדכי אהרן גינצבורג והמשורר שלמה זאלקינד (1806 – 1868); ובבית־הספר העברי בקובנה לימד אברהם מאפו שמונה־עשרה שנה — השנים שבהן הוציא את מרבית ספריו.

מוסדות־חינוך אלה — ואותם שנפתחו אחריהם בריגה, ברדיצ’ב, מינסק ובערים אחרות — הביאו רוח חדשה אל הרחוב היהודי. על אף המאבקים הכפולים שנכפו על בתי־הספר, הן מצד החוגים השמרניים והן על־ידי הממשלה, שהפכה כמה מהם למוסדות־חינוך ממלכתיים, זכו רבים מהם בתמיכתו הגוברת של הציבור, שהתחיל מכיר בערך ההשׂכּלה. המורים־הסופרים, שהוֹרוּ בבתי־ספר אלה, חיברו גם את ספרי־הלימוד העבריים הראשונים שיצאו באירוֹפה המזרחית, תחילה בקילוח דק ואחר־כך בזרם גובר והוֹלך. פעילות ספרותית זו התקדמה תחילה בוילנה, שבה התחילו לצאת בעשור הראשון למאה ה־יט ואילך ספרי־לימוד עבריים לדקדוק, גיאוגרפיה וחשבון, “למען לא נהיה לבוז בין העמים”.¹⁶⁶ כמה מאותם מורים־סופרים וילנאים נעשו אפוא חלוצי הספרות העברית במזרח־אירוֹפּה — ספרות שנקראה גם היא בעיקר על־ידי בני הנעורים והצעירים המשכילים. מ"א גינצבורג, ממייסדי בית־הספר העברי בוילנה, היה אולי הראשון, שהדפיס ספרות עברית חילונית ברוסיה: ‘גלות הארץ החדשה’ לקאמפֶּה ([205]; וילנה 1883. ראה חלק ראשון, פרק ז, סעיף 2), חמישה ספרי היסטוריה, הכתובים בסגנון רהוט (אבל לוקה בשגיאות דקדוקיות) ושני אגרונים רבי תפוצה — ‘קרית ספר’ (וילנה, 1835; מהדורה ה: וארשה, 1883) ו’דביר' ([69] וילנה 1844; מהדורה ד: וילנה, 1883) — שכללו בין השאר “מליצות, משלי מוסר ותולדות אנשי שם, ללמד את ילדי בני עמנו לשון לימודים”, ככתוב בשער של ‘דביר’.

קלמן שולמן (1819 – 1899), שהורה תריסר שנים בבית־הספר הריאלי בוילנה, כיוון גם הוא את מרבית ספריו לבני־הנעורים, כפי שהודה בעצמו במכתב לשניאור זק"ש (לאפין, 1857: 85). עשרים ושמונת הספרים שחיבר בשלושים שנות פעילותו הספרותית — החל בספרי היסטוריה, גיאוגראפיה וחקר ארץ־ישראל ועד לעיבודי רוֹמאנים — נכתבו על טוהרת הסגנון המקראי, והקוראים העברים הצעירים בני המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הוקסמו מספרים אלה ומשפתם — “אחת השפות היפות המתנוססות בארץ החיים” (שולמן, תרכ"א: 9) — והושפעו מהם עמוקות.¹⁶⁷

ספרי־הקריאה העבריים הראשונים, שיצאו באירוֹפּה המזרחית בשביל בני־הנעורים, היו אפוא עיבודים ותרגומים; ואף־על־פי שהיו אלה יצירות בלטריסטיות במקורן, יעדו אותן מתרגמיהן למטרות לימודיות־משכיליות, “לתועלת ילדי בני עמנו”; בין אם היו אלה סיפורי המסע לקאמפֶּה בעיבודו של מ“א גינצבורג, או הסיפּוּר ההיסטורי ‘הריסות ביתר’ לד”ר שמואל מאיר [219] בתרגומו של שולמן.¹⁶⁸ ואמנם, כמה מספרים אלה שימשו גם, כפי שצוין לעיל, כספרי לימוד בבתי־הספר. סיפּוֹרת מקורית לילדים התחילה צומחת באירוֹפּה המזרחית רק במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה — אם מתוך ספרות “מבוגרת”, שנכבשה על־ידי הקוראים הצעירים, ואם מתוך מקראות, שחוברו על־ידי סופרים־מחנכים. לחמש מקראות ראשונות מוקדש הפרק הבא.

ב. מקראות עבריות ראשונות במזרח־אירופה    🔗

מחבריהן של המקראות העבריות הראשונות במזרח־אירוֹפּה, שנועדו לבתי־הספר היהודיים החדשים — בין מיסודה של ממשלת רוסיה ובין אלה שייסדו המשכילים — לא נזקקו ליצור יש מאין. לפניהם היו המקראות, שנתחברו על־ידי משכילי ברלין וּוינה והיו בשימושם של מחנכים בתחום המושב;¹⁶⁹ וכיוון שבכמה ממוסדות־החינוך האלה הונהגו גם שיעורים בגרמנית וברוסית, הכירו המורים גם את הכרסטומאטיות הלועזיות הפּוֹפּוּלאריות (כגון הכרסטומאטיות הגרמניות של קאמפּה, שניידר ואולנדורף, או המקראות הרוסיות שהוציאו נ“א נוביקוב וק”ד אושינסקי, ומאוחר יותר ה“אלפונים” של טולסטוי), יכלו ללמוד ממחבריהן ואף לשאוב מתוכן חומר ספרותי המתאים לצורכיהם. ובכל־זאת ניצבו מחברי המקראות מול משימה שלא היתה פשוטה כלל: כיצד לכרוך יחד חומר ספרותי, שיהיה בו גם ממורשת היהדות, גם מ“מידות טובות ודרך־ארץ” וגם “מעולף בסיפור נחמד”, כדי שהילד יקרא מתוך רצון ויזכה להנאה.

לבטים אלה ניכרים היטב במקראות שייסקרו בדפים הבאים.

1. ‘אלף בית’ מאת א"ל מאנדלשטאם

הצעדים המשמעותיים הראשונים “לעשות סדרים” בחינוכם של ילדי ישראל במזרח־אירוֹפּה נעשו, כאמור לעיל, ביוזמתה של ממשלת רוסיה. וכשהחליט מיניסטריון־ההשכלה הרוסי להוציא ספרי־לימוד בשביל בתי־הספר היהודיים הממלכתיים, נמסר תפקיד זה כדבר המובן מאליו לפקיד הממונה על ענייני היהודים במיניסטריון — ד“ר אריה ליאון מאנדלשטאם — ממש כפי שנמסר ארבעים שנה קודם לכן תפקיד דומה מטעם ממשלת אוֹסטריה לנ”ה הוֹמבּרג, המפקח על בתי־הספר היהודיים הממלכתיים בגאליציה.

באופיו של מאנדלשטאם — העילוי הצעיר מזאגר, אשר ספג מילדותו את רוח ההשכלה האירוֹפּית, שחדרה אל עירו דרך הגבול הסמוך, והיה כנראה היהודי הראשון שסיים אוניברסיטה רוסית — נמזגו שקידת החוקר הלמדן עם דינאמיות העסקן הציבורי. נושא המחקר שלו היה הפעילות המדינית בממלכת ישראל; אך כשנרתם לשירותה של ממלכת רוסיה הקים לעצמו גם יריבים לא מעטים. בעוד שהעיתונות העברית חלקה שבחים למאנדלשטאם, השוקד “ליסד בתי־ספר, לבחור מורים מכל אשר ייטב בעיניו, גם לבחור ספרים, או לחברם בעצמו אם לא ימצא מן המוכן” (‘המגיד’, 1873, גיל' 34, 392), האשימוהו כמה מן המשכילים וראשי הקהילה כי הוא מנצל לטובתו הפרטית את משׂרתו ואת התקציבים שהועמדו לרשותו. בשל האשמות נאלץ להתפטר ב־ 1857, וסופו שמת בדחקות ובחוסר כל.

כעשר שנים (1846 – 1857) עסק מאנדלשטאם באספקה קבלנית של ספרי־לימוד — מליקוטים ותנ“ך מבואר ומתורגם ועד מיליון עברי – רוסי, שנתקבל בברכה על־ידי המשכילים הצעירים. במרבית ספריו אין יצירה של ממש, שכן מאנדלשטאם עשה לעצמו מלאכה קלה: הוא שכר לבלרים, שהעתיקו בשבילו פרקים שלמים מספרי הרמב”ם, בן־זאב, הומברג ואחרים, ואחר־כך ישב לעורכם, לא תמיד מתוך הקפדה שהדברים אמנם יובנו לילד.

ספרו היחיד, שיש לו חשיבות לתולדות ספרות־הילדים, בהיותו המקראה העברית הראשונה שיצאה במזרח־אירוֹפּה, הוא ‘אלף בית, ספר חנוך נערים ללמד בני ישראל ספר ולשון עבר’ ([76]; א. וילנה, תר“ט/1849; ב. וילנה, תר”י).¹⁷⁰ ספר עב־כרס זה (540 עמ' בשני חלקיו!), שנדפס באות גדולה ומנוקדת ובשוליים רחבים,¹⁷¹ הוא מיזוג מוצלח של פרקי לימוד וקריאה, העשוי במתכונת ‘מסלת הלימוד’ לבן־זאב [28]: שיעורי דקדוק קצרים, שביניהם שולבו יצירות ספרותיות מגוונות — משלים, פתגמים מחורזים, תיאורי הווי וסיפורים קצרים, וכן אמרי מוסר, פרקי גיאוגרפיה וליקוטים ממקראות קודמות.

קשה מאוד לקבוע היום מה חלקו הממשי של מאנדלשטאם במקראה זו, ואפילו מה הם המקורות שמהם שאב, ליקט ותירגם את הסיפורים והמשלים הרבים; שכן שום יצירה כמעט אינה חתומה בשם מחברה, והספר חסר גם הקדמה — תופעה נדירה ביותר באותם ימים! — שתרמוז על מקורות אלה. אחיו בנימין (שהשתתף בעריכת כמה ספרים) כתב אמנם, כי בידי מאנדלשטאם “עט סופר אשר יזוב דבש וחלב לילדים”, כלומר: העורך השתתף גם בכתיבה ממש; אך רק בדיקה והשוואה מדוקדקות עשויות לאתר את הספרים הלועזיים (והעבריים), שהיו לנגד עיניו של בעל ‘אלף בית’.

הסיפורים הקצרים — כל אחד עמוד לערך — כתובים בסגנון מקראי פשוט, נקי כמעט ממליצות. מיעוטם שאולים ממקורות יהודיים, ביניהם המעשה בדוד שהסתתר במערה ועכביש ארג את קוריו על פתחה (אלף־בית דבן־סירה), חיי נחום איש גמזו המסתפק במועט (מגילת תענית), או העיוור והפיסח שעזרו זה לזה (סנהדרין). סיפורים אחרים הם עיבודי אגדות־עם, ביניהם הויכוח בין העב הקל לעננים הכבדים, או הסיפור על הנץ שגדל בין ברבורים; ואילו הסיפורים הדידאקטיים תורגמו או עובדו מכרסטומאטיות גרמניות: תמר טובת־לב הדואגת בימי החורף לציפורים; או אבשלום הסקרן, שנהג להאזין בסתר לשיחות הזולת. הסיפור המרשים ביותר במקראה הוא המעשה בדגל הקרוע וביריעת־המשי היקרה. בין המשלים השיריים, שגם הם אינם חתומים, מצויים כמניין ממשלי קרילוב בתרגום עברי ראשון, כבד ומסורבל, ביניהם “החמור וזמירת הליל”, “הולכי הדרך והכלבים”, “הנשר והנחש” ועוד. התרגום נעשה כחמש שנים לאחר מות קרילוב. כאשר “בכל רחבי־רוסיה היו הילדים מתחנכים” על משליו (קלוזנר, תשי“ב – תשי”ח, ד: 320), ובמהרה הופיעו תרגומים מוצלחים הרבה יותר (ראה להלן, חלק שלישי, תחילת פרק ה). פרקי קריאה אחדים ב’אלף בית' משקפים את מצבה של המשפחה היהודית באותם ימים, כגון יחס הילדים להוריהם: “גם קשורה נפש הבנים בנפש אמם יותר מבנפש אביהם”, כי האם נמצאת עם הבנים בעוד ש“האב ינוד ינוע תמיד למקנה קניינו ולמלאכתו”. פרקי הגיאוֹגרפיה מספרים על ארץ כתים (סין), על מדבר “סערה” (סהרה) ועל יושבי אמריקה שהכניעו “את יושבי הארץ וישימום למס, גם מאפריקה הביאו עבדים ושפחות לרוב ויעבידום שם בפרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”. בדומה למקראות ולספרי־המוסר, שיצאו במרכז־אירופה, נכללו גם ב’אלף בית' יחות על התנהגות הצעיר בחברה ורכישת נימוסים נאים, נושא שהעסיק כל־כך את ראשוני המשכילים:

ויוֹתֵר מִכֹּל, בְּנִי, הִּזּהֵר מִדַּבֵּר דָּבָר רַע,

מִלִּקְרֹץ עַיִן וּמִלְּעַקֵּם שְׂפָתַיִם עַל רֵעַךָ לִפְנֵי אֲנָשִׁים

זָרִים. אִם מָצָאתָ בּוֹ חֵטְא הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אוֹתוֹ בַּסֵּתֶר, אֲבָל

מוֹצִיא שֵם רַע עֲווֹנוֹ גָּדוֹל מְאֹד.

ולסיום

סוֹף דָּבָר, בְּנִי, אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת אָהוּב לַבְּרִיוֹת — אֳהַב אֶת הַבְּרִיוֹת.

נוסף על אלה העתיק מאנדלשטאם לספרו את הפרק “חינוך מוסר לנערים” מתוך ‘מסלת הלימוד’ לבן־זאב [28] ואת הפרק “מחובת האדם למדינה” מתוך ‘אמרי שפר’ להומברג [30], והטעם לבחירה זו ברור מאליו. אך אם מצויים ב’אלף בית' פרקים שלמים, שהועתקו מתוך ספרי אחרים, דומה שזהו גם ספר־הילדים העברי הראשון, שעודד את הילד לעסוק בקריאה לשמה:

מה טוב לך אם הסכן הסכנת בילדותך לקנות בכספך ספרים קטנים ויפים לקרוא בהם לעת מצוא: ספרי מוסר, ספרי משל ומליצה וספרי כתב וחכמה. אבל גם מתענוגי הילדים אל תנח ידך ושמחת גם אתה בימי שחרותך ככל בני גילך.

כך קישר מאנדלשטאם את הנאת הקריאה עם תענוגות המשחק, למען תדמה ילדותו של הנער העברי לילדותם של בני גילו האחרים.

‘אלף בית’ זכה, כאמור, לקבלת־פנים מסויגת מצד החוגים השמרניים, מתנגדי הרפורמה החינוכית, שנכפתה “בחסדם של מלכי חסד”. בעוד שמילונו הרוסי־עברי של מאנדלשטאם זכה לתפוצה עצומה (שכן בעזרתו למדו הצעירים המשׂכּילים את השפה הרוסית), היו אלפי עותקים של ‘אלף בית’ מונחים במחסני הממשלה; הספר נמכר בעיקר בצו מיניסטריון־ההשכלה ונלמד בעיקר בבתי־הספר הממשלתיים.

גם הביקורת לא האירה פניה ל’אלף בית'. המורה פינחס אולקיניצקי, בעל סידרת הרשימות הארוכה “פי הנסיון” (אולקניצקי, תרכ"ז,¹⁷² כתב על הספר בהסתייגות עוקצנית: “אם כי מטרתו של החכם מ…ם¹⁷³ היתה לטוב”, ציין המבקר, “פעולתו איננה רצויה”. לאחר שתקף את תרגילי השינון, שהם קשים, לדעתו (הייתכנו כל אלה בנער קטן אשר עוד לא למד קריאת הלשון?"), חתם את ביקורתו בסיפור על שיחה שקיים עם משכיל גרמני, שיחה שמסקנתה מתבקשת מאליה:

ובצדק שאלני אשכנזי נוצרי אחד, שמצא את הספר הזה על שולחני: מה יחפוץ המחבר בספרו זה? אם בעבור שפת האשכנזית¹⁷⁴ — הלא תמצאו משטרים טובים ונכוחים מזה ללמוד אשכנזית; או אולי מטרת המחבר ללמדכם רק עברית? ואנוכי אמנם השיבותיו: בנוגע לעברית ידעתי אנוכי כי לא יועיל מאומה..

על תכלית פשוטה ונכבדה שלישית — הענקת פרקי־קריאה לילד העברי — לא חשב אולקניצקי כלל. אבל לא רק הוא לא נתן דעתו על כך; בשנת 1872 ראו אור בוארשה שורות בוטות אלה:

ראיתי בכל הספרים שעשו סופרי ישראל בדור דור, וספר־הקריאה לילדים רכים, יכיל סיפורי מוסר נעימים לוקחי לב וכתובים ברוח ספרי הקודש אין. סופרי ישראל כתבו ויכתבו כל ספריהם לגדולים, ואת צעירי הצאן לא ידעו.

על מחבר הקטע הזה ועל ספריו ידובר להלן.

2. 'מודע לילדי ישראל מ"מ בנדטזון ומקראותיו

היתה זו, אולי, פעם ראשונה שבמזרח אירוֹפּה נכתבו דברים ברורים ומפורשים כל־כך על נחיצותו של “ספר־קריאה לילדים רכים”, עם קיטרוג על סופרי ישראל, המזניחים את “צעירי הצאן”. כתב אותם פּדאגוֹג וסופר־ילדים שנשכח ברבות הימים, מנחם מאנוש בֶּנדֶטזון (גרודנו, 1817 — שם, 1888; וראה הבּיוֹגראפיה של מילר, 1888). את המשפטים הנוקבים שהובאו לעיל כתב בהקדמה לספרו השלישי, ‘מודע לילדי ישראל’ [234].

לאחר שנות־לימוד ב“חדר” ובישיבה יצא בנדטזון לברסלאו, שם למד לשונות ומדעי־הרוח. ב־1847 הוציא בעיר זו את ספרו הראשון, ‘המוסר, או אחרית רשע’ שהוא עיבוד סיפורו הגרמני של הצנזור וולף טוּגנדהוֹלד, “Der Denunziant” (1833), המתאר פרשייה עגומה מחיי היהודים בפּוֹלין. מקץ עשר שנות־לימוד חזר בנדטזון ב־1853 לגרודנו, ולאחר שנכשל נסיונו לפתוח בית־ספר פרטי מודרני, לימד עשרים שנה בבית־הספר היהודי הממשלתי בעיר־מולדתו והקים דורות של תלמידים.¹⁷⁵

שלא כסופרים רבים בדורו, שעסקו גם בענייני ציבור, היה בנדטזון אדם תלוש מן החברה, שעקר ממרכז העיר אל “בית העומד הרחק משאון קריה” (מילר, 1888, גיל' 68). תלישתו זו מעסקי ציבור ותמימותו נוצלו פעם לרעה וגרמו לניתוק קשריו עם אברהם מאפּוּ.¹⁷⁶ מסוגר בביתו המבודד שקד בנדטזון על עבודתו הספרותית, והקדיש לכל אחד מארבעת ספריו לילדים יגיעה רבת־שנים: “בעת כילה לכתוב אחד מספריו לא מיהר להוציאו לאור, בלתי אם הניחו בארגז שנות מספר ובמשך השנים האלה היה מגיהו וכותבו מחדש” (מילר, 1888, גיל' 68).

הראשון בארבעת ספריו של בנדטזון לילדים — ‘אבן בֹּחן’ ([80]; וילנה, תרט"ז/1856) — הוא ספר־לימוד, “המכלכל בקצרה ראשי כללי דקדוק לשון עבר, ערוכים בדרך שאלה ומענה בין רב לתלמיד”. המחבר העתיק את השיטה הקאטֶכיסטית של ספרי הדת והמוסר אל ספר ללימוד הדקדוק והשתדל לעורכו “בסדר נחמד להשכיל מאוד, המורה ומשעשע כאחד”. הרב מציג את שאלות־הבוחן והתלמיד משיב עליהן תשובות ענייניות ותמציתיות.

חודשים אחדים אחרי ‘אבן בֹּחן’ הופיע ספרו השני של בנדטזון, ‘הגיון לעתים’ [81], הכולל “מוסר השכל בחובת האדם לאלהיו ולאנשים” (וילנה, 1856; חלק ב: שם, 1862). זהו עיבוד ספרו הגרמני של הרב שמשון וולף רוזנפלד (1828 – 1862 ). מבאמברג Stunden der Andacht für Israeliten ('מועדי תפילה לבני ישראל), הדן בחלוקת יומו של האדם היהודי לעבודת הבורא ולחובות המשפחה והחברה. ואף־על־פי שהספר לא כּוּון לילדים דווקא, הוא הפך במהרה, תודות לבהירות סגנונו ופשטות מיבנהו, לספר־לימוד מקובל: “כמה רבנים נתנו הסכמתם עליו והממשלה לקחה מידו סכום אקזמפלארים לחלקם בבתי־הספר היהודיים” (מילר, 1888). זמן־מה לימודוהו גם ב“תלמוד תורה” של פאריז.

לאחר שני הספרים הדידאקטיים ניגש בנדטזון לחיבורם של שני ספרי קריאה לילדים; ואף־על־פי שרוב הסיפורים הקצרים, שכלל בספריו אלה, לוקטו ועובדו על־ידו מתוך כרסטומאטיות גרמניות ורוסיות, ראו בהם המבקרים, תודות לתוכנם האוניברסאלי ולסגנונם המקראי המלוטש, יצירות עבריות מקוריות. יתרה מזו: באמצעות שני הספרים הללו התכוון בנדטזון במודע ליזום התחלה של ספרות־ילדים, שתיקרא מתוך הנאה, בתקווה כי יהיה לה המשך ויקומו סופרים נוספים “לעשות ספרים בחכמה ובטוב טעם” בשביל “צעירי הצאן”.

כמחנך שעשה שנים רבות במחיצתם של ילדים הכיר בנדטזון מהי ילדות החסרה “סיפורים נעימים מעוררי לב ולוקחי נפש”, וגם התריע על מחדל פדאגוגי זה וסכנותיו: “באפס ספרים כאלה, המורים ומשעשעים כאחד, יבלו ילדי ישראל בעמל ראשית ימי חייהם”, כתב במבוא לספרו ‘מודע לילדי ישראל’ [234], ובכך היה אולי הסופר העברי הראשון, שתקף בגלוי בעיה זו — “ובכל עמלו שיעמול הילד הזה מבחר שנותיו על האדמה, מאומה לא ישא זולתי רוח כהה וגו חלש”. מתוך דאגה כנה זו לילדי ישראל, “כי עזבו אותם סופרינו וחכמינו, התעוררתי אני הדל באלפי סופרי ישראל […] לכתוב להם לרווחתם את הספר הזה, והיה להם לספר הקריאה, יכין אותם להבין אמרי אל בתורתו” (שם. ההדגשה — שלי).

ובשנת תרל“ב (1872) הוציא בנדטזון בוארשה את הקובץ הראשון של סיפורי־ילדים קצרים, שהופיע במזרח־אירופה — ‘מודע לילדי ישראל’, הכולל “סיפורי אמת מעוררי לב ולוקחי נפש, ללמד ילדי ישראל תורת המידות ותורת שפת אל”. חמישים סיפורי המוסר שבו נדפסו עברית (באות גדולה ומנוקדת) ורוסית, עמוד מול עמוד,¹⁷⁷ ונערכו לפי נושאיהם: צדק ומשפט, יושר ונאמנות, אהבת אחים ואהבת מולדת, חסד ונדיבות, אהבת בנים ואהבת הורים וכו'. מרביתם תורגמו בחופשיות מתוך ספרי הפּדאגוֹג וילהלם ארטל,¹⁷⁸ ומיעוטם — בעיקר אלה המספרים על פטר הגדול ואצילי רוסיה אחרים — הוצאו מכרסטומאטיות רוסיות (אולי כדי להפיק רצון ממיניסטריון־ההשכלה הפטרבורגי). הסיפורים הקצרים והנאים, שבכולם טמון עוקצו של מוסר־השכל, נכתבו “על טהרת לשון־עבר ברוח שפת התנ”ך הסיפורית” (כדברי המבקר האנונימי [יל"ג?], ‘המליץ’, 1872: 130). הראשונים שבהם לשונם קלה ומשפטיהם קצרים:

אִישׂ רָשׂ חִלָּה אֶת פְּנֵי אִישׂ־הַצָּבָא לֵאמוֹר:

תְּנָה לִי מַתַּת־יָד וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ אֶל ה'. וַיַּעַן

אִישׁ־הַצָּבָא אֶת הָרָשׁ לֵאמוֹר: אֶת כַּסְפּי לֹא אֶתֵּן בְּנֶשֶׁךְ.

הֵא לְךָ חֲמִישָׁה כֶּסֶף וְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ אֶל ה'

(סיפור א)

וככל שהילד מוסיף לקרוא, גדל והולך אוצר־המלים, המשפטים נעשים ארוכים יותר ולעיתים גם מליציים:

הַנָּגִיד עַל בֵּית־הָאוֹצָר אָמַר לַנָּשִׂיא

לֵאוֹפּוֹלד: מֵרֹב הַטּוֹבָה אֲשר אַתָּה עוֹשֶׂה עִם עֲבָדֶיךָ יִדַּל

אוֹצָרְךָ מִיוֹם לְיוֹם. וַיַּעַן הַנָּשִׂיא וַיּאֹמַר: לֹא כֵן,

בִּרְבוֹת טוֹבַת עֲבָדַי יִרֶב וְיָחִיל טוּבִי.

(סיפור ג)

‘מודע לילדי ישראל’ נתקבל בסבר־פנים יפות. המחבר עצמו סיפר בגאווה, כי ספרו “נפוץ במספר רב על פני ארצנו, ארץ רוסיה, ויעש לו בחסד־אל שם, ובכל עיר ועיר, מקום אשר שם הספר מגיע, ילמדו ממנו ילדי ישראל באהבה וברצון, כי ערבו עליהם סיפוריו” (מן ההקדמה ל’אלוף נעורים', וילנה, תר"ם/1879). אי־אפשר היה להתעלם מן החידוש שבו; ואף כי מאות ספרים מסוגו כבר נמצאו אז בידיהם של ילדי אירופה, קובץ של סיפורים קצרים לילדי ישראל היה אז בבחינת מאורע, וכמעט מעשה־בראשית. לא ייפלא אפוא, כי הספר מצא לו מהלכים הן בחדרי המלמדים והן בבתי־הספר היהודיים הממשלתיים (כעדות בנדטזון עצמו בהקדמה הנ"ל).

טבעה של הצלחה, שהיא מעודדת ומדרבנת: “בראותי כי חפץ ה' בידי הצליח, אזרתי כגבר חלצי ואצא לפועלי, לשוב לעבוד עבודתי”, כתב בנדטזון (שם): ושמונה שנים לאחר הופעת ‘מודע לילדי ישראל’ יצא ספרו האחרון — ‘אלוף נעורים’ [235], המכיל “דברי חפץ ומדע והשכל, לתת לנערים¹⁷⁹ בינה, לנער דעת ומזימה”. לאמור: “סיפורים שונים, לוקחי לב, כמשפט אשר יעשו סופרי העמים איש איש בלשונו לבני נעוריהם”.

השאיפה להעניק לילדי ישראל ילדות חווייתית הרצופה “סיפורים נחמדים ונעימים”, ולהשוותם בכך לילדי כל האומות, בולטת בדבריו אלה. אך אם בסוגיה זו מופיע מולנו בנדטזון הפדאגוג המתקדם, דווקא בסוגיה נכבדה לא פחות — הלשון ודרכי שימושה — הוא מתגלה בכל שמרנותו הפּוֹריסטית. הקדמתו ל’אלוף נעורים' מוקדשת בחלקה לויכוח נוקב עם אותם סופרים, “החוטאים” לדעתו לשפה העברית, ב“בללם” אותה במלים ארמיות (גם מלים עבריות מאוחרות, המופיעות במשנה ובמדרשים, נחשבו בעיניו כמלים ארמיות) או אירופיות: “הסופרים האלה לא שפת קודש ידברו”, כתב בלהט קנאי, “כרובם כן יחטאו לה, לא יכירו דרכיה ולא ילכו בנתיבותיה, כי אם שפה זרה ונכריה והיא רחוקה משפת ספרי הקודש כרחוק השפה היהודית, אשר ידברו דלת העם מישראל, משפת אשכנז הברורה”.¹⁸⁰

מודרך על־ידי קנאותו להחיות את לשון־הקודש בפי הילדים, “אשר כמַהּ לסיפורים לבם”, הועיד בנדטזון תכלית משולשת לספרו: להעניק לילדים חוויה ספרותית; להקנות להם ערכים אנושיים ומוסריים; ואחרון חשוב — ללמדם את הלשון העברית בטוהרתה. מטרות אלה מופיעות במשולב כמעט בכל דפי ‘אלוף נעורים’. כמו בספרו הקודם כן גם כאן, מרבית הסיפורים, המשלים והאנקדוטות הם ליקוטים מעובדים מתוך כרסטוֹמאטיות רוסיות וגרמניות ומיעוטם נשאבו ממקורות יהודיים. אנו מוצאים כאן את המעשה במלך עכו"ם שציווה על ישיש לזבוח לפסל ואלוהים הצילו; את האגדה על מלאך־השינה ומלאך־המוות שיצאו לשוט בארץ; את הסיפור המדרשי על תלמידו העצל של הלל הזקן; את המשל הקדום על ריב האיברים; את המשל הקרילובי על האיש שאילף דוב לעבוד בביתו ועוד. ואנו מוצאים כאן 15 ממשלי גוֹטהוֹלד אפרים לֶסינג, שבנדטזון הצליח לשמר בתרגומו להם את הסגנון התמציתי והנמרץ שבמקור ואת העוקץ החריף:

העורב ראה כי רובץ הנשר על ביציו שלושים יום ויאמר: עתה ידעתי מדוע ייטיבו גוזליו לראות ומדוע נאדרים הם בכוח מכל עוף השמים. אנסה ואעשה כן גם אני. ומאז ועד עתה רובץ העורב על ביציו שלושים יום — ויוצאי חלציו עורבים מרודים.

עוד חידוש מצוי ב’אלוף נעורים': בנדטזון כלל בו כב אנקדוטות, שכל תכליתן היא שעשוע הילדים ובידורם; כגון המעשה בכסיל שביקש לדעת “איך ייראו פניו בשנתו, וישב על המראה ויעצום עיניו”. אין ספק כמעט, שאלה הן הבדיחות הראשונות המופיעות בספר עברי לילדים.

בין סיפורי־המוסר הפשוטים והשיגרתיים שבספר משובץ מדי פעם קטע יוצא־דופן, הכתוב בסגנון פיוטי רך וכולו הלך־נפש אנדרסני; כזה הוא, למשל, הקטע על “הנעורים והזִקנה”:

אחת בשנה ייראה הקיץ על פני חוץ, אחת בשנה ינצו הפרחים ויציצו עצי פרי ציץ ואחת בחיים העלומים. עלומינו הם קיץ חיינו, וכאשר יבוא החורף אחרי הקיץ, תבוא הזקנה אחרי הנעורים. איש משכיל, החרד לשלום ביתו, יכין לו בקיץ מחסוריו לימי החורף: בר ולחם ומזון, פרי עץ ופרי גינה, ובן משכיל יקנה לו בנעוריו את אשר יסכון לו לזקוניו: כשרון המעשים, מדע והשכל. איש אשר אלה לו לא יירא לנפשו מימי הזקנה וישחק ליום אחרון. בחורף לא יצאו היערה ללקט פרי חורש, יאמר משל הקדמוני, והנרדם בנעוריו יראה עמל בזקוניו.

למקרא קטע זה (ודומיו) אין לתמוה על השבחים המפליגים, שחלקו סופרים ומבקרים לבנדטזון, הן החייו אחרי מותו.¹⁸¹ סופר ‘הצפירה’ כינהו “היחיד בדורו בסגנונו הנפלא” (מילר, 1888). ביוגראף של האנציקלוֹפּדיה היהודית העמידו “בשורה אחת עם טובי הסופרים העברים החדשים; סגנונו דומה כמעט לסגנונו של מאפּוּ” (1902, Fleishman). כשהאזין קלמן שולמן לאחד מסיפורי ‘אלוף נעורים’ שקרא לפניו בנדטזון עצמו, קרא ברוב התפעלות: “זאת היא שפת ציון בכל זיוה והדרה כבנעוריה בית אביה!” (ר' מילר, 1888), ובמלים דומות הציג גם יל"ג את הספר במדורו “בינה בספרים” שב’המליץ' (גורדון, 1880א: 286): “יפעת שפתנו אנחנו רואים כאשר היתה בימי חורפה בנעוריה בית אביה!”

היה זה כנראה, גם יל“ג עצמו שקידם בברכה שמונה שנים קודם לכן את ספרו הקודם של בנדטזון. ברשימה אנונימית ארוכה, הפותחת בתיאור “המעוות ואי־הסדרים” השולטים בחינוך — שבו לומדים הילדים עברית מתוך כתבי־הקודש “בהמון דברים ובלהג הרבה” ואומרים את תפילותיהם “מבלי השמע לאזניהם מה שהם מוציאים מפיהם” — הציג המבקר את ‘מודע לילדי ישראל’ כמאורע המבשר שינוי, שכן “יש בו לדעתנו להסיר את כל המעקשים אשר זכרנו מלימוד שפת־עבר”, וזאת בעיקר בזכות סיפוריו, ש”נכתבו בשפת־עבר צחה, יפה ונעימה" (‘המליץ’, 1872: 286). אבל אם ‘מודע לילדי ישראל’ זכה לשבחים ענייניים, הרעיף יל"ג על ‘אלוף נעורים’ ומחברו קילוסים גדושי התפעלות: “מה רב כוחו [של בנדטזון] לבטא בשפתיו את כל העולה על רוחו!” כתב, “קול ילדים וילדות אנחנו שומעים משחקים ברחובות ירושלים ומשוחחים [עם] אומנותיהם ומיניקותיהם!” (גורדון 1880א: 286). ואכן, שפתו המקראית של בעל ‘אלוף נעורים’ הצטלצלה באוזניהם של משכילי הדור ההוא כשפת־ילדים חיה וטבעית, ולא היה שבח גדול מזה בעיניו. אבל בנדטזון ידע שספריו אינם אלא התחלה המחייבת המשך, ובכל הזדמנות שבאה לידיו הביע משאלה, כי “סופרינו הנכבדים, בשמעם את דברי אלה, ישיבו אל לבם לבוא לעזרת נערינו” ויחברו גם הם “ספרים בחכמה ובטוב־טעם ודעת, אשר יקלו מעל עולי הימים עול לימוד הלשון ואשר יתנו מעדנים לנפשם” (בסיום הקדמתו ל’מודע לילדי ישראל').

משאלתו זו של בנדטזון התחילה מתגשמת עוד בחייו; משנות השישים של המאה ה־י"ט ואילך הלך ורב מספרם של ספרי־הילדים העבריים שיצאו במזרח־אירופה — מקראות וגם ספרי־קריאה מקוריים ומתורגמים. כמה ממחבריהם אף זכרו לציין את זכות־הראשונים של בנדטזון בתחום זה.¹⁸² כמעט בכל פלך שנפתחו בו בתי־ספר עבריים חדשים, נמצאו גם מחנכים שניסו כוחם בחיבור מקראות בשביל תלמידיהם; תחילה בוילנה ובנותיה, אחר־כך בוארשה, ולאחר מכן גם באוקראינה ומרכזה המשׂכּילי־התרבותי — אוֹדֶסה.

3. ‘מוסר לנערים’ מאת א"א אנשלביץ

“עדת אודסה יצאה ראשונה בשנות העשרים למאה שאנו חיים בה לעשות סדרים בחינוך הבנים”, כתב סופר בן אותו דור (צדרבוים, תרמ"א: 6). בזכות חבר־המורים המסור, בראשותו של הפּדאגוֹג בצלאל שטרן, יצאו מוניטין לבית־הספר האוֹדֶסאי, ששימש דוגמה ומופת לרבים ממוסדות־החינוך היהודיים שנפתחו בתחום המושב האוּקראיני. באמצע המאה ה־יט הפך גם תלמוד־התורה שבעיירה האוקראינית בּאַחמוּט (היום ארמטוֹבסק, פלך יקאטרינוֹסלאב ) לבית־ספר ממשלתי, והמורה הראשי בו — אשר אנשל אנשלביץ, שנחשב “בעל לשון־לימודים ופדגוג אמן” — חיבר בשנות הוראתו בבּאַחמוּט את המקראה העברית הראשונה שיצאה באוּקראינה.

באחת מעיירות ליטא, שבה נולד א"א אנשלביץ (1823 — אדר תרנ"ה/ 1895), “צררה גם אותו רוח ההשכלה בכנפיה ותביאהו אל ערי הנגב” (מתוך הנקרולוג לזכרו. ‘המליץ’, 1895, גיל' 57). שנים אחדות נדד בערי אוקראינה, לימד ולָמד, ולאחר שקיבל תעודת מורה השתקע בבּאַחמוּט, שם לימד שנים רבות עד שאיבד את מאור עיניו. בשנים הראשונות לשבתו בבּאַחמוּט חיבר אנשלביץ את ספרו היחיד, ‘מוסר לנערים’ ([87]; אוֹדֶסה, תרכ"ו/1866), שנועד להקנות “מידות טובות ודרך ארץ, מחובות הנער אל הוריו ומוריו בפרט ומחובות האדם לחיי החברה בכלל, חובר בלשון עברית צחה וקלה בסיפורים שונים ונעימים”.

המלה “חוּבּר”, המודגשת גם בשער הספר עצמו, יש בה הגזמה; שכן אנשלביץ עצמו הודה בהקדמתו, כי פרקי הספר כולם הם תרגום של ליקוטי סיפורים מרוסית ומגרמנית. יש משום עניין ב“פתח־הדבר” הקצר, שהמחבר עורך בו השוואה בין ספרי־הילדים של אומות־העולם לבין הספרים המוסרניים העבריים לבני־הנעורים: “בכל עם ולשון מרבים שוחרי טוב להכין מטעמים לחך ילדי בני עמם, לאלפים יחברו ספרים בלשון צחה וקלה, למשוך את לבות הנערים הקטנים לחנכם מנוער”. גם בעברית “יש ספרים רבים המורים מוסר נעלה מאוד”, אבל אלה אינם מתאימים “לחפץ הנערים הרכים”; שכן דברי אחדים מהם ערוכים “ברעיונות נשגבים בלשון חוקרים ופילוסופים”, הקשים לתפיסת הילדים, ויתרם מטיפים כי “אסור לעשות כך וכך, אבל עשה כך וכך”, והרי הטפות מוסרניות כאלה “לא יכו שורש וענף על לב נער קטן”. חינוך הילדים צריך להיות לפי טבעם; וכיוון ש“טבע הילדים לאהוב סיפורים שונים”, מסכים הוא לדעת הפדאגוגים האומרים, שגם החינוך המוסרני צריך להיעשות באמצעות סיפורים; ולתכלית זו ישב לחבר את ספרו.

‘מוסר לנערים’ הוא אפוא אנתולוֹגיה קטנה של סיפורי־מוסר לילדים. חלקו הראשון הוא עיבוד מקוצר של ‘תיאוֹפרוֹן’ לקאמפֶּה (ראה חלק ראשון, פרק ז, סעיף 3), וכיוון שאנשלביץ לא טרח לציין בספרו את שמות המחברים ואת המקורות לסיפוריו, אין לדעת אם העיבוד הוא מעשה ידיו שלו, או שמא מצא קיצור גרמני ותירגם מתוכו. בפרק המבוא הקצר פוגש הקורא את אביעזר, הזקן החכם, המארח את שכנו עמינדב ואת ילדיו ומייעץ להם “איכה ינסו כף־רגליהם על משעול החיים, לחיות חיים מאושרים”; בהמשך מובא קיצורן של ארבע השיחות הראשונות מ’תיאוֹפרוֹן': על חובות האדם לעצמו ולחברו, על השלום ואהבת רעים, ועל ישרת־הלבב והאמונה, כשהן משובצות במשלים ובמעשים שהיו.

בין תריסר הסיפורים והמשלים האנוֹנימיים שבחלקו השני של הספר נכללים המשל האיסוֹפי על שני עוברי־אורח שפגשו דוב בדרכם; מעשיית־העם על הזקן שקיבל את ארוחותיו בקערת־עץ;¹⁸³ הסיפור המזרחי על הנגר המפריש חלק משכרו לפרעון־חוב (כלומר: תמיכה בהוריו הזקנים) וחלק הוא מלווה בריבית (כלומר: מוציא לחינוך ילדיו). יפה הוא עיבוד סיפורו של פראנץ הופמאן “זבוב־השריָן המתנוצץ” (=הגחלילית), שסייע לאלמנה ולבנה הבוטחים בה' למצוא שטר אבוד ולהינצל תודות לכך ממשפט ומנישול. הסיפורים נכתבו בלשון מקראית נקייה ממליצות, אך היא לוקה פה ושם בשיבושים דקדוקיים, כגון חילופי זכר ונקבה, ואף בטעויות סתם. הפרפר מכונה על־ידו פרעוש, ואת הסיכות הוא מכנה מחטי־שרד. אבל אנשלביץ הצליח לבנות גם משפטים שיש בהם פיוט. הנה, למשל, פתיחתו של הסיפור “זבוב־השריָן המתנוצץ”:

בערב אחד, אחרי חום ושרב הקיץ, ישבה אלמנה עניה בחלון ביתה הפתוח, ותשקף על הגן אשר בירכתי ביתה […] רוח צח הביא לתוך ביתה הקטן ריח נעים מחציר החדש[?]. נוגה הערב נדעך ברקיע הבהיר וחצי הסהר פרש אור נגהו בחלון הפתוח וייצר על קרקע הבית תמונת החלון השני, הסגור. (עמ' 76)

הופעתו של ‘מוסר לנערים’ היתה בבחינת אירוע חד־פעמי בדרומה של רוסיה. אוֹדסה התחילה להיות מרכז של ספרות־ילדים עברית רק בשנות התשעים של המאה ה־יט, עם ראשית פעילותו של י"ח רבניצקי (ר' להלן, חלק שלישי, פרק ד). החל בשנות השבעים למאה הקודמת, בעקבות חידושם של בתי־הספר הממשלתיים ליהודים ותמיכתה של “חברת מפיצי השכלה” במוסדות החינוך היהודיים הפרטיים ובסופרים העבריים, התחילה הפעילות הספרותית־הפדאגוגית מתרכזת יותר ויותר בוארשה, עד שעיר זו היתה במשך דור שלם בירתה הבלתי־מוכתרת של ספרות־הילדים העברית.

4. ‘גן שעשועים’ מאת אהרן רוזנפלד

באותה שנה שבה מת בבּאחמוּט א"א אנשלביץ הגיע לעיר זו המחנך והסופר אהרן רוֹזנפלד, כדי לכהן בה כרב מטעם הממשלה. רוֹזנפלד היה אז כבר סופר בעל שם, בעיקר בזכות ספרו האחרון, ‘גן שעשועים’ [108], שהיה “ספר מקרא ולימוד לבני עמנו המתוקנים”, ואשר תודות לסגולותיו הספרותיות־האמנותיות ראוהו רבים כפותח “תקופה חדשה בספרותנו, תקופה שהגדולים נשמעים לקטנים” (בריינין, תרנ"ז: 92). דומה כי מאז ‘מסלת־הלמוד’ לבן־זאב לא זכתה עוד מקראה עברית לתפוצה רבה כל־כך, ובמידת־השפעתה אף עלתה מקראה חדשה זו על קודמתה.

באהרן רוזנפלד נמזגו יחד מסגולותיהם של משורר ואיש־תורה, הוגה ומבקר ואיש־ציבור רב־פעלים. בגיל 18 עזב רוֹזנפלד (ברסטצ’קו [ווֹלין], 1846 — בּאחמוּט, 1916) את בית אביו ונסע לז’יטוֹמיר, ללמוד בבית־המדרש לרבנים. לאחר שהוסמך לרבנות, לימד במקומות שונים ופירסם סיפורים, שירים¹⁸⁴ ורשימות־ביקורת ברוב כתבי־העת העבריים שיצאו אז במזרח אירוֹפּה, ביניהם שבועוני הילדים ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים‘, שיצאו בראשית המאה העשרים על־ידי י“ב לבנר (ראה עליהם להלן, חלק שלישי, פרק ז, סעיף 4). בשנת 1886 הוזמן רוזנפלד להיות עוזר ראשי במערכת ‘היום’. ד”ר י"ל קצנלסון (בוקי בן־יגלי), מחבר ‘שירת הזמיר’ הוא שהמליץ לקבלו למשרה זו, בזכות איכות הסגנון של ‘גן שעשועים’. אז נטש רוזנפלד את עבודת ההוראה ונכנס לקלחת הרועשת של מערכת עיתון יומי. “עבודתו כמתרגם וכמגיהּ כתב־היד היתה בתכלית השלמות; הוא היה מדקדק בכל מלה ומלה וטעמו וסגנונו היו מן המובחר”, כתב עליו נחום סוֹקוֹלוֹב (תשי"ח: 179), שצייר במשפטים מעטים דיוקן רב־עניין של רוזנפלד מתקופת עבודתו ב’היום’:

ראָזענפעלד זה בעל גולגולת עגולה וקטנה, פנים שחרחרים, זקן גדוע קצת ועיניים מצומצמות, היה מהאנשים של צורה. הוא היה פדגוג מדקדק, והיה מדבר אפילו את הדברים הכי שגורים בכובד־ראש של כהן גדול ביום־הכיפורים. (שם)

בשנת 1896 נתמנה רוזנפלד לרב מטעם הממשלה בבּאַחמוּט, ומאז שקע ראשו ורובו בעסקי ציבור וקולו לא נשמע כמעט בעולם הספרות; רק ‘גן שעשועים’ שלו הוסיף לצאת מהדורה אחרי מהדורה, עד סמוך לפטירתו.¹⁸⁵

צנועה היתה הופעתו הראשונה של ‘גן שעשועים’. מהדורת תר“ם (1880) היתה בת 140 עמודים בלבד (היקפן של המהדורות הבאות היה כפול ויותר), ואין ספק כמעט שהמחבר עצמו לא חזה מראש את הצלחתו הרבה של הספר. הוא ציין במפורש ב”דברי המחבר“, שהורחקו ברוב צניעות אל סוף הספר (ונדפסו במהדורה א בלבד), כי לא התכוון לחדש דבר בספרו, שהרי “בימים האחרונים האלה רבו הסופרים, אשר הציגו להם מטרה לפנות לפני ילדי עמנו את הדרך, המוביל לידיעת הספרות העברית”; הוא הטעים גם שלא התיימר להפגין מקוריות יתרה, והודה כי ערך את ‘גן שעשועים’ במתכונת המקראה הפּוֹפּוּלארית של הפּדאגוֹג הרוסי ק”ד אושינסקיDetskij Mir (‘עולם הילדים’),¹⁸⁶ אם כי לא לכל פרטיה ודקדוקיה, שהרי “לא כל השווה לנפש ילד רוסי ישוה גם לילד עברי”. לבסוף ביקש מן המורים והמבקרים, כי יעירו על שגיאות ומגרעות שימצאו בספרו, כדי שיוכל “לתקן את המעוות בימים הבאים”; וגם זו היתה אז תופעה נדירה בקרב סופרי ישראל, עד כדי כך ששמעון ברנפלד שיבח אותה בסקירתו ב’השלוח' (ברנפלד, תרנ"ז).

‘גן שעשועים’ היה במהדורתו הראשונה אוסף לא גדול, אך מנופה ומגוון, של שירים, סיפורים, משלים ופתגמים — מהם מתורגמים ומעובדים, מהם מקוריים או שאולים מן התלמוד והמדרשים. אך כבר במהדורה השנייה (וארשה, תר"ן) נוסף לו חלק שני, וממהדורה למהדורה הלך וגדל מספר עמודיו (מהדורה ג, תרנ“ג: 252 עמ'; מהדורה ז, תרס”ד: 96 + 246 עמ'). וגם אם טען רוזנפלד שלא התיימר לחדש בספרו, הספר כולו עומד בסימן חידוש ומקוריות. כמעט הכל עשוי בו כדי לחבבו על הילד העברי ולהעניק לו חוויה, השכלה וחוכמת־חיים. “איך לא אחוס על רבבות ילדי עמנו, אשר ילדותם בלתי סוגה בשושנים?” שאל — ונתן בעצמו את התשובה: חיבר למענם מקראה שהיא “סוגה בשושנים”. עצם שמה של המקראה מקרב אותה לעולם־הילדות. בעוד ששמותיהן של המקראות הקודמות היו מעוגנים בעולם הלימוד (בית־הספר', ‘אלף־בית'' וכו’), או הורכבו מצמדי מלים מקראיות (‘אמרי שפר’, ‘אלוף נעורים’ וכד'), העניק רוזנפלד למקראה שלו שם מקורי, כולו שלו, שהפך במהרה להיות מטבע לשוני מקובל.¹⁸⁷

בניגוד למקובל, ערך רוזנפלד את השירים והסיפורים לא מן הקל אל הכבד, אלא בסדר “חלוקת הזמן” — מבוקר עד ערב, עונות השנה, חגים ומועדים וכד‘; אך המחבר לא פסק “כזה ראה וקדש”: אדרבה, “הרשות נתונה לכל מורה מבין, החפץ לנהל את חניכיו בדרך ישרה, לאחוז בדרך אשר יבחר”.¹⁸⁸ עשרות הרשימות הציוריות והסיפורים הקצרים מספרים על חייהם של ילדים וילדות, בהמות וחיות־בר, חגי ישראל, תופעות הטבע ועוד. אך הדבר המעניק יותר מכ ל’גן שעשועים’ את סגוליותו האמנותית הוא חלקו הלירי — שישים שיריו, מקוריים עם מתורגמים, שירים פשוטים, תמימים, רוויים שמחת־חיים. אין ספק: רוזנפלד הוא המשורר העברי הראשון לאחר י"ל בן־זאב, ששר לילדי ישראל; אך בעוד ששירי ‘מסלת הלימוד’ היו חלק שולי בלבד במקראה, עוברים שירי ‘גן שעשועים’ כחוט־השני לכל אורך הספר, מן העמוד הראשון ועד לאחרון.

רוזנפלד כתב את ‘גן שעשועים’ כשהיה מורה פרטי בכפר, ואווירת הכפר ומראות הטבע מלווים את הספר כולו. המקראה פותחת ב“התרנגול ישורר”¹⁸⁹ — שיר אידילי מקורי, שקול היטב ובעל חריזה מדויקת:

דּוּמִיַּת הַשְׁקֵט מִסָּבִיב שׂורֶרֶת,

הַלְּבָנָה תּוֹפִיעַ בַּהֲדַר־תִּפְאֶרֶת.

הַכּוֹכָבִים נוֹצְצִים נֹגַהּ יָפִיקוּ;

קוּ־קוּ־רִיקוּ, קוּ־קוּ־רִיקוּ! ¹⁹⁰

ישרי הדרך נמים בשלווה, בני־הבליעל נבהלים מקריאת הגבר, צללי הלילה נסים והיקום מתעורר משנתו:

הָקִיצוּ יְשֵׁנִים, נִרְדָּמִים — הָקִיצוּ

וּמִן הַחֲרַכִּים הַשְגִּיחוּ, הָצִיצוּ,

שָׁם עַפְעַפֵּי שַׁחַר נפְקְחוּ יַבְרִיקוּ:

קוּ־קוּ־רִיקוּ, קוּ־קוּ־רִיקוּ!

(ב, עמ' 13)

שירי הטבע הפּאסטוֹראליים שב’גן שעשועים' הביאו לראשונה אל סימטאות העיירה ואל אפלת ה“חדר” את ניחוח השדה, יפי הנוף ותחושת המרחבים. המשורר פונה אל הפלג בשאלה, שנמזגו בה ליריקה עם הומור:

מַה יֶּהֱמוּ יְפַכּוּ גַּלֶּיךָ, פֶּלֶג נָעִים!

הַתְמַלֵּל, תְּדַבֵּר אֶל הַדָּגִים הַנָּאִים

הָעוֹבְרִים תּוֹךְ מֵימֶיךָ עֲדָרִים עֲדָרִים?

לַשָּוְא עֲמָלְךָ, הֵם לֹא יָשִיבוּ אֲמָרִים… (א, עמ' 19)

אבל אם יבואו ילדים לשחק על גדות הפלג — הם בלבד יבינו את שפתו. וכך מוסיף המשורר לשיר על הציפור והשושנה, על בציר וקציר; והוא מתרגם את “המלאך” ללֶרמוֹנטוֹב ואת “באביב” להיינה:

תּוֹר הָאָבִיב הִגִּיעַ, מַנְעִימֵי שִׁיר יִוָּעֵדוּ

הַנִּצָּנִים יֵרָאוּ בִּירַק סִבְכֵי הַיּעָרִים;

וּבִתְכֵלֶת הָרָקִיעַ וּטְלָאִים צְחוֹרִים יְרַקֵּדוּ

עַרפִּלֵּי טֹהַר יִסָּעוּ. בֵּין דִּשְׁאיֵ שָׂדַי וְכָרִים (א, 43)

והוא קורא אל הילדים בשובבות כובשת:

נֵצֵא הַשָּׂדֶה, בִּשְׁלַל צְבָעֵימוֹ

נָשׂוּחַ בָּאָחוּ; עֵינֵינוּ יַרְהִיבוּ

שָׁם נִצָּנֵי חֶמֶד ובְרֵיחַ נִיחוֹחָם

יְשַׂגְשְׂגוּ יִפְרָחוּ; נַפְשֵׁנוּ יָשׁיבוּ. (א, עמ' 16)

חרוזים אלה, שהם עיבוד של שיר־עם רוסי, כבשו את לב הילדים ולא יכלו שלא להשפיע עליהם. כך, למשל, ניתן לראות בהם מקור־של־השפעה לשיר־הנעורים של שאול טשרניחוֹבסקי “נצאה נגורה שאננים”; ואמנם טשרניחובסקי מזכיר ב“אבטוביוגרפיה” שלו (תרע"ח: 100) בחיבה רבה את ‘גן שעשועים’ ואת חוויות־הילדות שספג ממנו:

בתור ספר־קריאה היה לנו ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד וידעתי את כל השירים היפים שבו. הספר היה חביב עלי מאד מאד, וכשאני שב לביתי אני מעלעל בו, וכמה זכרונות עולים עם כל עמוד ושורה שבו […]

לבד מן השירים היקצה רוזנפלד מקום נרחב ב’גן שעשועים' למשלים — ממשליהם השיריים של קרילוֹב., דמיטרייב, חמניצר ואחרים, ומסיפוריהם האלגוֹריים של איסוֹפּוֹס, חז“ל, ברכיה הנקדן, לֶסינג ואחרים. בתוכם שיבץ גם את מעשיית העם הידועה על הזקן, שילדיו הגישו לו את ארוחותיו בקערת עץ.¹⁹¹ לצידם ראוי להזכיר את משליו וסיפוריו הקצרצרים של ק”ד אושינסקי מעולם החי והצומח, כגון משל “האדמון והצבעוני”:

פֶּרַח הָאַדְמוֹן נִשְׁקַף מִבֵּין חָצִיר

וּבְעַנְוַת־לֵב הִבִּיט עַל שְׁכֵנָיו הָעוֹמְדִים מִמּוּלוֹ, וְעַל יָדוֹ

הֵרִים צִבְעונִֹי אֶת רֹאשׁו, הַנֶּהְדָּר בִּשְׁלַל צְבָעִים וַיָּנַע

הֵנָּה וָהֵנָּה בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב. כַּעֲבוֹר יָמִים עֲשָׂרָה,

וְהִנֵּה בִּמְקוֹם פֶּרַח הָאַדְמוֹן הַלָּבָן הִתְאַדֵּם פְּרִי חֶמֶד

נוֹתֵן רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבִמְקוֹם הַצִבְעונִֹי הַגֵּאֶה נִרְאֶה אַךְ צִיץ נוֹבֵל.

(א, עמ' 17)

שמות הפרחים, אדמון וצבעוני, הם שניים מחידושיו של רוזנפלד ב’גן שעשועים‘.¹⁹² מתוך רצון לעשות את העברית שוב לשפה חיה וטבעית, שבה יכוּנוּ כל צמח, חי ודומם בשמם המדויק, לא נהג כבעלי המקראות והמתרגמים הראשונים, שהשאירו בסיפוריהם את השמות הגרמניים והרוסיים, אלא הקפיד לתת שמות עבריים לכל פרח ובעל־חיים — מהם ששאב מן המקורות, מהם שקיבל ממנדלי מוכר־ספרים וספרו ‘תולדות הטבע’¹⁹³ ומיעוטם שחידש בעצמו (כגון: שכוי־ההודי, גן־טיילים [בּוּלוואר]). וכך אנו מוצאים ב’גן שעשועים’ שירים וסיפורים על העגור והקוקיה, עץ הליבנה והעורב הלבני, הציפור הכינורי¹⁹⁴ והחורפי הקטן ועוד, ואחד התלמידים, שקרא סיפורים אלה בילדותו, הודה בבגרותו: דבר זה “נטע בקרבי מילדותי את היחס ללשון העברית כמו ללשון חיה ומדוברת” (קלוזנר, תשי“ב — תשי”ח, ו: 417).

ראוי עוד להזכיר את הסיפורים הקצרים מחיי הילדים — וגם זה היה אז בבחינת חידוש: סיפורים על בנים ובנות בעלי מידות טובות וגם רעות, ששמותיהם תולע וציבא, ישבק ותרצה, חמדן החמדן, או שמעון השובב, אשר “רכב על מקלו וירץ הנה והנה בחצר” והשמיע את חרוזי־המשחק הראשונים בשפה העברית:

עוּשָֹה, חוּשָֹה, מַהֵרָה בַּעֲמָקִים וּבְקָעוֹת

קַפֵּץ, סוּסִי, דַּהֵרָה! שָׂאֵנִי, סוּסִי, נַטְּלֵנִי

עַל הָרִים וּגְבָעוֹת, ולִמְחוֹז חֶפְצִי הֲבִיאֵנִי…

(א, עמ' 21)

הרב אהרן רוזנפלד לא פסח, כמובן, על עולם היהדות, אך לא הביאוֹ אל ‘גן שעשועים’ בדרך הקאטֶכיסטית או הדידאקטית־מוּסרנית השיגרתית, אלא באמצעות סידרת סיפורים אוֹטוֹביוֹגראפיים בשם “זכרונות מימי הילדות”. סיפורים נוֹסטאלגיים אלה, שבלשונם שולבו מלים וביטויים קדומים, מאוחרים, וגם לועזיים (כגון כרבולת, אויר, גראניט),¹⁹⁵ מכילים תיאורי הווי של חגי ישראל, חיי העיירה והמשפחה היהודית ושאר חוויות־ילדות; כגון הסיפור הקצר על אלתר היתוום:

לפני שנים רבות, ואני ילד קטן, אהבתי לשבת ליד חלון בית אבי המופנה אל בית־המדרש ולהביט על ההולכים אל בית ה' לשפוך שם שיחם. בין ההולכים אל בית־המדרש להתפלל ראיתי יום יום נער כבן תשע שנים לבוש קרעים ובלויי סחבות. עוד כמו חיים עומדים לנגד עיני פניו החיוורים והרזים אשר לא רוחצו למשעי, שפתיו הדקות ועיניו השחורות […] (ב, עמ' 20)

אם נוסיף על אלה את החידות הפזורות בספר — גם הן ראשונות, אולי, בספרות הילדים העברית, את הבדיחות המשובצות במדור “הוללות ושכלות” (ביניהן בדיחות בחרוזים) ואת הפתגמים המוסרניים שהובאו בסיומי סיפורים רבים (למשל: “תלמיד חרוץ יקר מחרוץ ותלמיד עצל כקליפת הבצל”), יתברר כי רוזנפלד קלע למטרה כשקרא לספרו ‘גן שעשועים’. עתה גם תובן החיבה היתרה שרחשו לו גדולים וקטנים, ובן הצלחתו הרבה והממושכת: הוא נדפס בעשר מהדורות לפחות,¹⁹⁶ ולפי עדות המו“ל א”י שפירא “מיום שיצא הספר ‘גן שעשועים’ לאור עד היום הזה [אלול תרנ”ו] נמכרו ממנו בכל תפוצות ישראל עד עשרים אלף אכסמפלרים, וגם אחינו בארצות צרפת, אנגליה ואמריקא בכלל הקונים" (שפירא, 1896: 847). המו“ל פירט גם את המעלות הטובות”, שסייעו להצלחתו זו של הספר: “שפה יפה, קלה ומדויקת, עניינים מושכים את לבות בני הנעורים ולוקחים נפשותם, שירים נעימים ונחמדים, כתובים ביושר הגיון, אשר דעת הילדים נוחה מהם” (שפירא, תרנ"ג).¹⁹⁷

אבל כמובן, לא רק המו“ל שיבח את ‘גן שעשועים’. דומה שלא היה עד אז ספר־ילדים שני, שעורר הדים רבים כל־כך. יל”ג הקדיש לו טור שלם ב’המליץ' (1880ב: 557, בלי חתימה),¹⁹⁸ ובו ציין כי רוזנפלד “השכיל ביד חרוצים לתת לפני קוראיו הרכים מאמרים מחכימים ומושכים את הלב מכל פינות העולם והחיים שהם פונים בהם בלשון צחה ומדוקדקת עד להפליא”, ואת מלאכתו עשה “באמונה ובישרת לבב”. לאחר שהעיר על אי־אלה שיבושי לשון וביטויים, הזרים לדעתו לרוח הלשון העברית (כגון “ריח בריא” או נדקרה ידי מהחוחים"),¹⁹⁹ חתם יל"ג את רשימתו במלים: “לוּ את המגרעות המעטות האלה יעביר המחבר במהדורא שניה והיתה מלאכתו שלמה ודרושה לחפצה, אין טוב ממנה”. גם פרץ סמוֹלנסקין הרעיף שבחים על המקראה, תוכנה ולשונה (“בשפה צחה ונעימה ידבר המחבר לילדי ישראל”), ודחק במורים, כי “יקחו להם את הספר הזה לעזרה להביא דעת השפה ואהבתה בלב התלמידים” (‘השחר’, י, תרמ"א: 151). בעקבותיהם הלך גם שלמה מאנדלקרן, ששלח אל רוֹזנפלד שיר־תהילה קצר (נדפס בראש מהדורה ג של ‘גן שעשועים’ [ וארשה, תרנ"ג]), ובו כתב בין השאר:

אֶל גַּן שַׁעֲשׁוּעֶיךָ יָרַדְתּי,

בּוֹ אָרִיתִי מֹר עִם בֶּשֶׂם;

לָשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ חָמַדְתִּי,

עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ מְרַחֵף קֶסֶם.

השפעתו של ‘גן שעשועים’ על ספרות־הילדים העברית נמשכה עד מלחמת־העולם הראשונה. מחברים אחדים הוציאו ספרי־לימוד במתכונתו,²⁰⁰ לא היתה כמעט מקראה, שלא הועתקו אליה משיריו וסיפוריו של רוזנפלד,²⁰¹ ואפילו ילדי ארץ־ישראל למדו מיצירותיו.²⁰² עוד בחייו זכה המחבר לתואר־כבוד נדיר מעטו של מבקר, שכתב על “סופרים מצויינים כה' ראָזענפלעד אצלנו, אשר שם קלאסיקים עליהם ייקרא” (דוידוביץ, 1891ב: גיל' 128); ויעקב פיכמן ראה ב’גן שעשועים' את מבשר “הרוח החדשה, שצררה את שירת התחיה וכיוונה בראשונה את היצירה לצד הילד” (פיכמן, 1946: 64). וגם אם יש אולי שמץ הפרזה בשבחים הללו, שנבעו בחלקם מעצם החידוש המרענן שהביא ‘גן שעשועים’ לעולמו של הילד היהודי, שמורה לאהרן רוֹזנפלד ולמקראה שלו זכות בלתי־מעורערת בתולדות ספרות־הילדים; זכות שראובן בריינין (תרנ"ז: 92) הגדירה כפותחת “תקופה חדשה בספרותנו, תקופה שהגדולים נשמעים לקטנים”.

ג. אברהם מאפּוּ כסופר לילדים    🔗

למרות זכויותיו והשפעתו הוַדאית, לא היה אהרן רוזנפלד פותח יחיד של התקופה החדשה בספרות־הילדים העברית. אמנם, בתחום שירת־הילדים שמורה לו זכות־ראשונים בלתי מעורערת, אבל עידן הסיפורת המקורית רחבת־ההיקף לבני־הנעורים נפתח על־ידי אברהם (סלובודקה, תקס“ח/1808 – קניגסברג, תרכ”ח/1867), אבי הרומאן העברי, שעשה אולי יותר מכל סופר יהודי אחר בדורו את ערכי ההשכלה לקניין לאומי ועממי. הסיפּורת לבני־הנעורים נוצרה על־ידו בשני מישורים מקבילים: קודם כל – ברוֹמאנים ההיסטוריים שלו, שהתמזגו בהם געגועי האומה לתקופת־הזוהר שלה עם הערצת אידיאלים כלל־אנושיים. רומאנים אלה “אומצו” עוד בחייו של מאפו על־ידי בני־הנעורים ושימשו להם חומר־קריאה מלהיב (כעדותו של יעקב פיכמן: “ספרי מאפו, מה מתוק היה בימים ההם מקריאתם לנער העברי” [פיכמן, תשי"ג: 19], עד שהפכו לספרות־ילדים קלאסית ממש. ושנית – בספרי־הלימוד שלו, ובעיקר באחרון שבהם, שמאפּוּ הבליע בתוכו את סיפור־הילדים הגדול הראשון בשפה העברית.

למעלה משלושים שנה היה מאפו מורה לילדי ישראל. זמן־מה לימד בבתי אמידים במחוז רוסיין, ולאחר שלא הצליח לפתוח בית־ספר לנערות, עבר לבסוף ללמד בבית־הספר לנערי ישראל בקובנה. “ידעו נא”, סיפר על עצמו בהקדמתו ל’חנוֹך לנער' [82], “כי בכל המחוזות אין איש אשר עמל ויגע להורות נערי ישורון לשונות כּמוני, וכל יודעַי יעידוני כי שקדתי תמיד להקל דרך הלימודים”.

אף־על־פי שמאפו לא היה בעל תעודת מורה, וגם לא בעל השכלה פּדגוגית, הורהו נסיונו רב־השנים שיש למנוע את הילדים “מכל עמוק ונשגב” ולתת להם “דברים נכוחים וקלים”. אין ספק, שגם התמימות שהיתה טבועה באופיו, דמיונו העשיר ונשמת־המשורר שבּוֹ קירבוהו אל עולם הילדוּת.²⁰³ ואף־על־פי שקלוזנר כתב, כי הוא “אהב את ההוראה ואת הילדים” (תר"ף: 4), העדויות המעטות שבידינו על מאפו המורה מגלות, שלא תמיד נמצאה שפה משותפת בינו לבין תלמידיו: “הוא היה שוגה במילי דעלמא, איש מתבודד ורוח תוגה מרחפת תמיד על פניו”, סיפר אחד מתלמידיו, המדפיס ש"י חאראש מביאליסטוֹק. “מעודו לא שׂח שיחה קלה ונעימה ותלמידיו היו מלגלגים עליו בגלוי או בסתר” (בריינין 87).

אך אם כמורה לא הצליח מאפו למשוך תמיד את לב תלמידיו, ספרי־הלימוד שלו מוכיחים כי הוא הבין לרוח הילדים והוקיר את עולם הילדות. שלושה ספרים פּדגוגיים חיבר – ‘חנוֹך לנער’ למתחילים [82], ‘אמון פדגוג’ למתקדמים [83] ו’דער הויזפראנצאָזע' [הצרפתי הביתי] (וילנה, תרי"ט) ללימוד צרפתית – ועוד שני ספרי־לימוד נותרו בכתובים (אולי בלתי־גמורים)²⁰⁴ ונראה שאבדו. עיון בספרים שבידינו יגלה עד כמה ידע מאפו ללכת עם הילדים “בשובה ונחת”, כלשונו, להקל עליהם את עול־הלימוד ולחבב עליהם את תלמודם – אם על־ידי שימוש במלים עבריות, המוּכּרות להם מלשון־אִמם היידית, וצירופן למשפטים שסגנונם פשוט ועממי, ואם על־ידי חיבור קטעי קריאה ושינון, המצטרפים יחד לסיפור שלם מחיי הילדים.

יחסם הפושר של המשכילים אל ספריו הראשונים, שמכירתם התנהלה בעצלתיים, וכן החלטת הצנזורה הרוסית לאסור את הדפסת ספרו ‘חוזי חזיונות’, הם שהניעו את מאפּוּ, לדבריו (בהקדמתו ל’הויזפראנצאָזע'), לנטוש את הכתיבה הבלטריסטית ולעסוק בחיבור ספרי־לימוד פשוטים, “שהכל זקוקים להם”. אבל אם היה זה המניע החיצון לעבודתו הספרותית־הפּדאגוגית, אין ספק, לדעתי, שהצטרף אליו גם מניע פנימי: התנגדותו הנמרצת לשיטת החינוך השמרנית (“דורנו דור חכם בעיניו, כי ירקידו ילדיהם מראשית הקריאה אל מרומי הפלפול” [מן ההקדמה ל’חנוך לנער']) ודאגתו לעתיד “צעירינו [ה]חשים עתה עתידות למו: […] כי נולד הילד לא לעמו לבד, כי אם גם לארצו ולכל האדם יחד” (שם).

1. "חנוֹך לנער

על־פי דרכו, גם כי־יזקין לא־יסור ממנה" – פסוק זה מתוך משלי (כב, 6), שצוטט ללא סוף על־ידי המשכילים בתביעתם לשוב אל דרכי החינוך הטבעי של קדמונינו, משמש מוֹטוֹ לספר־הלימוד הראשון של מאפּוּ (ואף שמו של הספר נלקח, כמובן, מפסוק זה).²⁰⁵ ספר קטן זה – ‘חנוך לנער’ ([82]; וילנה, תרי"ט/1859) – יצא בראשיתה של תקופה חדשה בחינוך היהודי ברוסיה: באותה שנה ממש הכירה ממשלת רוסיה ב“חדר” כבמוסד חינוכי דתי ושיחררה את המלמדים מחובת בחינה ופיקוח. מאפו עצמו, שכבר היה אז מסַפֵּר מפורסם, היה שרוי אותה שנה במאבק ממושך עם פקידי הצנזורה, שעיכבו את הדפסת סיפורו ‘חוזי חזיונות’. ‘חנוך לנער’ כולל בשישים עמודיו “ראשית דעת שפת עבר” לילדים בני 6–8 שנים, “בדרך קצרה לא שערוּה אומנים עד כה”. מלים אלה, המופיעות בשער הספר – “בדרך לא שערוּה אומנים” – עשׂויות להיראות כהתפארות הנחתום המעיד על עיסתו, תופעה שהיתה רווחת אז בעולם הספרות. אבל עיון בחמישים פרקי הספר הקצרים יוכיח, שלא היתה זו התפארות־שווא: מאפו אמנם נקט שיטה (בלשונו: “תחבולה”) מקורית ופשוטה להפליא, שאך תמיהה היא כיצד לא חשבו עליה בעלי המקראות הראשונים. הרי השפה העברית, שהילד הקטן בא ללמוד, זרה לו, ולכן יש לתת לו “לקח דעת צרור בשמלה עשויה לילד כמדו”; כלומר, להציג לפניו אוצר מלים עברי, המוּכּר לו משפת הדיבור היידית שהוא שומע בביתו. באופן זה ממש כתב מאפו את ‘חנוך לנער’: “ראשית בניני מאבני קדש, מלין עבריים המתגוללים בלשוננו המדוברת, למשל: אוצר, חן, כבוד, מלך, שלום, ברכה. ועוד מלין כהנה וכהנה”, שהילד מכיר ואף משתמש בהן והמורה פטור מלתרגמן, “בהיותם ידועים גם לנערותינו”. תודות לכך ייעשה הלימוד קל ונעים, “כי כשחוק יהיה להם הספר הקטן הזה”.²⁰⁶

מאפו נטל אפוא מלים המוּכּרות לכל ילד קטן מלשון־הדיבור היידית וצירף אותן למשפטי קריאה ושינון קצרים ופשוטים:

הָאֲנָשִׁים האֵלה טוֹבים, והנשים האֵלה טוֹבוֹת.

אֵלה מעשׂים רעים, ואֵלה חַיוֹת רעוֹת.

היתוֹמים האֵלה חכמים גדוֹלים והיתוֹמוֹת האֵלה חכמות גדוֹלוֹת. (שיעור ד)

אבל לא רק המשפטים התלושים זה מזה הורכבו ממלים מוכרות, “המתגוללות בלשוננו המדוברת”; הספר כולו מלא מטבעות־לשון עממיים, כגון: פרנסה בצמצום, דברים בטלים, גם תורה גם סחורה, תלמידי חכמים ועוד. אפילו השיעור המוקדש למִספרים (שיעור ח) בנוי ממושגים המוכרים לכל ילד יהודי: שלושה אבות ושלוש סעודות, ארבעה בנים (שדיברה בהם תורה) וארבע כנפות, “יש שבעה ימים לאבלים ושבע ברכות לחתן”, ומאפו מסיים את הפרק בהומור מרומז: “יש במנין עשרה אנשים, אך אין מנין בעשׂר נשים”…

אכן, רוח עממית שורה על דפי ‘חנוך לנער’: וזאת לא רק בשל שפע המלים, שהתגלגלו מן המשנה והמדרש לשפת הדיבור. מאפו, אמן הסגנון המקראי, חרג הפעם מדבקותו בלשון התנ"ך ושיבץ בפרקי השינון עשרות משפטים בעלי צביון משנאי:

הלא אני הולך בדבר מצוה ואתה יושב פה ועוסק בדברים בטלים. (עמ' 19)

יש רוצה ואיננו יכול, ויש יכול ואיננו רוצה. (עמ' 23)

הלא מבולבל אני כי אתה מבלבל אותי. (עמ' 49)

משפטים אחדים נקראים כפתגמי מוסר:

אם אתה מכבד כל איש תהיה גם אתה מכובד. (עמ' 48)

יש לכל איש בחירה, לכן בחור אבחר בחברים טובים. (עמ' 36)

ויש משפטים, שהם כביכול דיאלוֹגים מתוך סיפור שלא נכתב:

מי טובל את הכוסות? הלא חנה ורחל אמרו אתמול כי הן תטבולנה אותן ותטבולנה היום רק את הכלים ואת הכוסות לא טבלו. (עמ' 35)

ויש ב’חנוך לנער' אפילו משפטים לאומיים:

לו רצית ללכת לארץ ישראל כי עתה הלכת עמנו אז. לו רצית לשבת בירושלים כי עתה ישבת שם כמונו. […] טוב לכתי לארץ ישראל משבתי פה. (עמ' 39—40)

על אף מעלותיו הפּדאגוֹגיות והדפסתו מאירת־העיניים באות גדולה ומנוקדת,

לא זכה ‘חנוך לנער’ להצלחה רבה. רק

מורים ומלמדים מעטים, יחסית, נעזרו בו בשיעוריהם, ומאפו התאכזב מרה על

שספרו “הנפלא” (כלשונו) "טרם פשט לעוף […] כי לא יבינו המורים הבוערים

דרכו" (מאפו, 1970: 110). והיה מעשה במורה אחד, שביקש מן הסופר לשלוח לו

בדואר שישים עותקים של ‘חנוך לנער’, "כי פתח בית־ספר וספרי זה ישים

למתחילים", ומאפו מיהר למלא את ההזמנה – “ואין קול ואין עונה” (מאפו, 1970

166).²⁰⁷

המהדורה השנייה (והאחרונה) של ‘חנוך לנער’ יצאה רק בשנת 1873 (חמש שנים אחרי מות הסופר) על־ידי זאב יעבץ, אשר קנה “זכות הדפסת הספר הזה כאשר שאר כל ספרי המחבר ז”ל […] לצמיתות", כמודפס על שער הספר במהדורה זו.²⁰⁸ אבל השיטה שפיתח מאפו בספרו זה, ואשר היתה לה השפעה מסוימת עוד בדורו,²⁰⁹ יוּשׂמה כעבור שנים רבות על־ידי מורי האולפנים בישראל (ראה הרמתי, 1972: 116).

2. ‘אמוֹן פדגוג’

ספר־הלימוד שנדפס בקניגסברג בשלהי תרכ"ז (1867) – היה שירת־הברבור של מאפּוּ.

בקיץ אותה שנה בא הסופר לעיר קניגסברג (פרוסיה המזרחית), בתקווה להתרפא ממחלת הכליות שתקפה אותו. שם גברה עליו מחלתו, אך גם בשוכבו על ערש־דווי לא פסק מעבודתו הספרותית. הוא שלח להדפסה את ספרו ‘אמון פדגוג’ [83], שהתחיל בכתיבתו שנתיים קודם לכן, וגם הספיק לקרוא את עלי־ההגהה ולתקן בהם טעויות־דפוס. אך ביום־הכיפורים תרכ"ח – כשבוע־שבועיים לאחר הופעת הספר²¹⁰ – מת מאפּוּ ולא זכה לראות בהצלחתו הרבה.

מבין השיטין של שער מהדורה א בוקעת אנחתו של הסופר, המודע למצבו הקשה ומצפה לעזרה. לאחר שם הספר וכותרת־המישנה –

אמון פדגוג, כשמו כן הוא, אומן ופדגוג לנער עברי ללמדו שפת עבר צרופה ולנהלו בשובה ונחת בלי אבדן עת אל מחוז חפצו

מובאת בגימטריה רבת־משמעות שנת־ההדפסה (תרכ"ז), ואחריה תוספת נוגעת ללב:

חושו לעזרתי כל אוהבי מעיר חפצי ישועתי, קדמוני במחיר. ראו פעלי וחוסו על עמלי.

הספר פותח ב“הסכמה” גרמנית מאת ד“ר מ. פריישטאט²¹¹ (שטיפל במאפּוּ בחודשי חוליו), שנאמר בה כי “דרך־לימודים מעין זו לא היתה עוד כמוה בספרותנו החינוכית”, וכי “הספר יביא ברכה לא רק ברוסיה, אלא גם בכל הארצות, שמלמדים בהן את הלשון העברית”. אחרי ה”הסכמה" הדפיס מאפו את “התוכחת המגולה”, ששיגר אליו מפאריז אחיו מתתיהו (שהיה מזכירו של הבארון גינצבורג והירבה לתמוך באחיו הסופר). באיגרת זו מוכיחו האח הצעיר על שדווקא בימי מחלתו ישב לחבר ספר־לימוד, שלא יביא לו ברכה:

[…] ומה עשית אתה? לא שמת לבך לקומם הריסות גווייתך, כי השלכת נפשך מנגד ותשם אל המדבר פניך, לגדור פרצות החינוך ההרוס, ותזרע כספי על צחיח־סלע להיות כמלקט שבלים בעמק־רפאים, כי לא ישוב לך גם הזרע הזרוע […]

רב לך עבוד עבודת מתנה לשקוד על תקנת בני ישראל, שקוד על טובתך ועל שלום נפשך, כי בשלומך שלום לאחיך אוהבך הדורש שלומך […]

“על הדברים הנמרצים האלה”, העיר מאפּוּ בשולי הדף, “לא מצאתי מענה, כי מי יכזיבם?”

במבוא הקצר לספר²¹² חזר מאפו על עיקרי שיטתו הפדגוגית: הרחקת כל דבר קשה ומיני כללים “המבלבלים את מוח הנער בראשית לימודיו”; הטיית שמות ופעלים במשפטים שלמים ולא במלים בודדות, “כי אין רעיון ורוח־חיים בנטיית מלה אחת”; מעבר הדרגתי ממשפטים מנוקדים לטקסט בלתי־מנוקד, כי “הקריאה בלי ניקוד הוא דבר מוכרח”, שהרי “כן כתובים כל ספרי עבר”.

עיקרו של ‘אמון פדגוג’ הוא 131 פרקי־קריאה קצרים, שמשפטיהם כוללים מלים חדשות שנלמדו באותו שיעור. 62 השיעורים הראשונים – כמחצית הספר, בקירוב – בנויים במתכונת דומה ל’חנוך לנער': משפטים עצמאיים, החסרים קשר ענייני. אך בעוד שסגנונו הפשוט של ‘חנוך לנער’ קרוב לסגנון המשנה, בחר מאפו לכתוב את פרקי ‘אמון פדגוג’ בסגנון מליצי, המעוגן בלשון המקרא. גם שמות האנשים והמקומות שבספר מקראיים כולם:

אנה אתה הולך ואנה רבקה הולכת? אני הולך שכמה ורבקה הולכת דמשקה.

מתי יוצאת שרה מזה? מחר היא יוצאת מזה והולכת היא צידונה.

המחורב אתם באים? אנחנו באים מעיר תרצה ורעי בא מרקם.

אנה אתה הולך? אני הולך ירושלימה.

הד רחוק של פרקי ‘אהבת ציון’ עולה מן השיחות הללו, ואפשר שמאפו אמנם התכוון לקרב בכך את ארץ־ישראל ויישוביה לתודעת התלמידים. וכבר יל"ג הביע את התפעלותו משיחות תמימות אלה, כשכתב: “באופן כזה ולא באופן אחר נדברו ילדי ישראל איש אל רעהו בעת אשר היתה עוד שפתנו אתנו ומלתם על לשונם!” (גורדון, 1868: 129).

פרק 62 הוא סיפור מוסרני קצרצר על נער שחטא ונענש, “ולמן היום ההוא היה פשחור מוסר לכל הנערים”. ובפרק 63 מתחיל החידוש העיקרי של ‘אמון פדגוג’; שכן ממנו ועד סוף הספר מצטרפים 69 פרקי הקריאה הקצרים לסיפור עלילתי מחיי הילדים, והוא הסיפור המקורי הגדול הראשון בספרות־הילדים העברית (אם לא נביא בחשבון את הסיפור־במכתבים שהבליע שלום הכהן באגרונו ‘כתב יושר’ [35]; ראה חלק ראשון, פרק ה). שני מניעים פעלו בודאי על מאפו בכתיבת הסיפור הזה: מניע פדאגוגי, לחבב על הילדים את תלמודם על־ידי “דברים נכוחים וקלים”, כלשונו; ומניע ספרותי, שגרם כי מאפּו הסופר לא ימצא את סיפוקו בחיבור משפטים סתמיים ויעבור ליצירת סיפור שלם. אבל ספק אם בכתיבת ‘אמון פדגוג’ אמנם “בא כשרונו הסיפורי לידי גילוי בלי משים”, כדברי קלוזנר (תר"ף: 4), שכן עוד בחייו של מאפו – ואולי אף לפני שיצא ‘אמון פדגוג’ מבית־הדפוס – בישר אחד המחנכים־המבקרים על “סיפור נעים להפליא”, שהסופר מבליע בתוך פרקיו של ספר־לימוד (אולקיניצקי, תרכ"ז, גיל' 33: 256); ואחריו חלקו לו שבחים רבים כל מבקרי הספר.²¹³ אבל רק בשנת 1920, 53 שנה לאחר מות מאפּוּ, חילץ יוסף קלוזנר את פרקי הסיפור מתוך ‘אמון פדגוג’, הדפיסוֹ כמעט ככתבו וכלשונו (תוך השמטת סעיפי־השינון) כספר בעל עשרה פרקים, והעניק לו את השם ‘בית חנן’.²¹⁴ סיפור לא־גדול ונאיבי זה (שיכונה גם כאן ‘בית חנן’) נכתב לקוראים בני שמונה ומעלה וניתן למצוא בו את מרבית המעלות והמגרעות שבסיפוריו הקודמים של מאפו.

שמואל, מורה נודד בישראל – כמאפּוּ בשעתו – מגיע בחוסר־כל לעיר זפרון, לאחר שכספו נגזל ממנו. שם הוא מתוודע אל שתי משפחות אמידות – בית חנן הנדיב ובית נחבי הכילי – ונעשה מורה לבניהן: טוביה השקדן, שהוא טוב ומיטיב כחנן אביו, ובלע פורק העול, שהוא רע־לב כנחבי אביו. באביב יוצא שמואל עם תלמידיו אל מעונות־הקיץ של המשפחות העשירות, הנמצאים בחיק הטבע. מנהגיהם של בני המשפחות בימי חול וחג ממחישים את אופיים של הנערים והוריהם: בעוד שבלע ואביו הם סמל הרוע, טוביה ובני משפחתו הם התגלמוּת הטוב. לאחר זמן נוסע טוביה לצרפת, ללמוד אמנות. שם נודע לו כי נחבי הקנאי העלה באש את בית חנן אביו. באותה עת מתוַדע טוביה אל משפחת עשירים, שאביו תמך בה בסתר בשעת צרה. לאחר שנודע לידידיו החדשים כי טוביה הוא בנו של אותו נדיב אלמוני, הם משפיעים עליו אהבה וחסד. בסיום באים הרשעים על עונשם, ואילו הטובים והנדיבים מצליחים שוב בכל מעשיהם.

‘בית חנן’ בנוי על פי המתכון “החינוכי”, ששלט אז בספרות־הילדים האירופית ואשר הרוזנת הצרפתייה דה־סגיר²¹⁵ היתה נושאת דברו. באותן שנים הוּצפוּ מדפי הספרים בעשרות סיפורים קטנים וגדולים אחידי נוסח: עימות בין ילדי תעלולים לבין “ילדים למופת”, שבסופו נענשים הרעים, או שהם לומדים לקח מחבריהם הטובים וחוזרים בתשובה. כך מוצגים הטוב והרע ב’אמון פדגוג' – ובמידה ידועה גם ברוֹמאנים ל“גדולים” של מאפּוּ – על־ידי דמויות סטריאוֹטיפּיות, שנלקחו כביכול מן האלֶגוֹריוֹת הקלאסיות, ששֵׁם הגיבור מרמז בהן על אופיו: טוביה טוב־הלב מול בלע המבולע והמושחת; חנן החונן ונותן מול נחבי המחביא את כספו מן העניים; ירוחם הידיד הרחמן מול פרעוש, הגנב פורע החוק. באיפיון־של־קצוות זה גלש מאפּוּ לעיתים להפרזה, למשל כשתיאר את חברתו של בלע “כחברת הנחש אל אדם הראשון”. ברור שבעיני הקורא המוֹדרני בלע, הנער הער והחובב מעשי־קונדס, לא ייראה טיפוס “מושחת” כל־כך כפי שביקש מאפו לתארו; ודווקא טוביה, חביבו של הסופר, השוגה כל היום בתורה ו“כולו מחמדים”, לא יזכה תמיד לאהדת הקורא.²¹⁶

מיבנהו של ‘בית חנן’ לוקה באי־אחידוּת: בעוד שראשיתו מסופרת בגוף ראשון (על־ידי שמואל המורה), כתובה מחציתו השנייה כסיפור־במכתבים. אין בו גם עלילה רצופה, ורובו ככולו הוא שרשרת אפיזודות קטנות מחיי הגיבורים. בסיסו המרכזי הוא תיאור מעשיהם היומיומיים של הנערים, ובשוליו מובאת שלשלת של מאורעות מרעישים, המתרחשים בראשית הסיפור ובסיומו: גנבה, תככים ומעשי נבלה, הצתה בזדון, זכייה בגורל ועוד (וראה גם י.א. קלוזנר, תש"ז: 132—134). סיומו הבלתי־צפוי של הסיפור מזכיר את סיומיהם של רומאנים צרפתיים ואנגליים פופולאריים, שבהם מתהפך הגלגל ברגע האחרון והגיבור העשוק והסובל נגאל מצרותיו ומוצא את אושרו.²¹⁷ במקום לפתח עלילה אמינה הצטמצם אפוא מאפו בתיאורי מעמדות חברתיים ובהטפות דידאקטיות־מוסרניות. שמואל המורה מתאר ברוב התפעלות את ביתו המפואר של חנן העשיר, המזכיר ארמון־אצילים, כפי שהוא מתואר ברומאנים הרבים שקרא המחבר:

באתי עם ירוחם אל חדר גדול ומלא־הוד והדר, רצפתו משוחה בששר והמצע עליה רקמת צמר אדומה. ומשרתי־הבית עורכים את השולחן, וישימו עליו כלי־כסף וכלי זכוכית יקרים עם כל שכיות־חמדה […] (עמ' 27)²¹⁸

אשת חנן הכבודה “לבושה מחלצות לכבוד ולתפארת”, ולחנן זה יש – לא ייאמן – בית־תפילה פרטי בחצרו! לעומת תפארת ביתו ובני משפחתו של הנדיב מביא מאפו, כניגוד משווע, תמונה המתרחשת בחצרו של נחבי הנבל, מעמד שדומה כאילו הועתק מ’עלובי החיים' לויקטור הוגו:

באתי אל החצר, והנה אביוני־אדם סובבים ערמת פרי־אדמה, אשר צחנת רקבון עולה ממנה. ואנשים ונשים זה אל זה יביטו ויראים לקחת מזה. (עמ' 23)

ואז יצא פתאום נחבי בכבודו ובעצמו מביתו והתנפל על המורה־המספר:

מי אתה, בן־אספסוף, כי באת אל חצרי לגנוב? אני אושיבך בכלא ובא רקב בעצמיך! (עמ' 24)

על אף התיאור הריאליסטי של מעמד זה, קשה להאמין כי התרחש בעיירה יהודית שבתחום המושב; המעמד הולם הרבה יותר את רחובות פאריז של ערב המהפכה… אבל מאפּוּ לא התכוון לעשות את ‘בית חנן’ לנוֹבלה חברתית, אלא לחבר סיפור מוסרני לבני־הנעורים, המנותק ממקום ומזמן מוגדרים. הוא ביקש לעורר בלב קוראיו הצעירים את אהבת הצדק והיושר, עבודת־הכפיים והחיים בחיק־הטבע, ואת הרתיעה מעצלות, קמצנות ושאר המידות הרעות. על כן שׂם המחבר בפי גיבוריו שפע של אימרות־מוסר: אפרים מייעץ לחנניה: “והוקרת עתותיך ואל יאבד יום אחד ממך בלי השאר ברכה בנפשך” (עמ' 35), וחנניה כותב לאפרים: “טוב לנו לזרוע ולשרש, לעקור ולטעת מלכת באפס מעשה” (עמ' 49); עדה הקטנה מוכיחה את בלע: “הלא אות עצלות וגאוה היא, בשומך על זקן עבודה, אשר אתה יכול לבצע בידיך” (עמ' 40), וגם המספר עצמו פונה אל קוראיו בדברי מוסר: “גם זאת לכם לדעת, בנים אהובים, כי ראשית רשע איוולת ואחריתו חרפה, וכל כסיל נלכד באיוַלתו, ואחרית חכמים – כבוד”(עמ' 14).

אבל לא רק הטפת־מוסר לשמה מצויה ב’בית חנן', אלא גם הומאניות רגשנית; המחבר וגיבוריו הרחמנים רבים את ריבם של כל סובל, מושפל ונענה שהם פוגשים בדרכם. ואם יש לראות אולי גם בכך השפעת הרומאנים המערב־אירופיים, אין ספק שגישה זו תאמה את השקפת עולמו של מאפּוּ, המעוגנת בתורת המוסר היהודית.²¹⁹ על כן חומלים המספר וגיבוריו טובי־הלב על המשרת הזקן, על הילד המושך בעגלה, על העיוור המסכן, ואפילו על הציפור הכלואה בכלוב, “כי מה חטאו היצורים האלה, כי אסורים הם בכלא?”

‘בית חנן’ הוא סיפורו היחיד של מאפו, המכיל תיאורים מחיי הילדים – בלימוד ובמשחק, בחול ובחג, בבית ובשדה.²²⁰ טוביה הוא נער טיפוסי של דור ההשכלה: הוא לומד לשונות זרות ושאר מקצועות חילוניים, יש לו “אוצר־ספרים” משלו והוא מתעתד להשתלם באמנות בפריז, “הקריה העליזה” שגם מאפו עצמו חלם לבקר בה. הילדים חוגגים בחיק־הטבע לא רק את חגי ישראל, אלא גם את יום־הולדתָה של האם. אבל לחוויות העמוקות ביותר זוכים הילדים כשהם יוצאים אל הכפר, “לשכון בשדה, לשאוף שם רוח צח” ולעסוק בעבודת־אדמה – שהיא בעיני מאפו, כבעיניהם של מרבית סופרי ההשכלה, סמל להבראתו של העם:

ובבוקר נשכים לפני צאת השמש, נתפלל ונצא אל הגן, יתדות־ברזל בידינו לעבוד עבודתנו לפני חום היום, והיתה לנו העת ההיא לחפור את האדמה, לזרוע ולנטוע… הלא עבודתנו מחזקת כוחנו, ורעבים נבוא לאכול ארוחת־הבוקר. (עמ' 49)

ערגה נסתרת לחיי הכפר מפעמת בתיאור אידילי־פּאסטוֹראלי זה, ערגה שכמותה הביע מאפו לא פעם גם במכתביו: “מי יתנני שם מורה לילדי האיכרים!” (מאפו, 1970: 57). מייד לאחר תיאור האווירה הרומאנטית בכפר, מפתיע מאפו את הקורא בציור דראמאטי חריף של שריפה (אולי אחד התיאורים הנמרצים שבסיפורי מאפו):

[…] והנה רוח עזה נושבת. האש התאזרה עוז, החליפה כוח ותתגבר כגיבור־מלחמה. והנה היא קופצת ובוערת בבתים אשר בחרה לה, ועל אחרים תפסח. לפידים כברקים ורשפים כשרפים מעופפים על בית חנן, והנה האש אוחזת בארבע פינותיו […] (עמ' 62)

“רשפים כשׂרפים” הוא אחד משעשועי־הלשון הרבים המצויים ב’בית חנן'; אפשר להוסיף אליו את: “ויהי אור בחדרי וחושך בלבבי” (עמ' 17); “החמץ איננו עוד בעיר, רק בקרבי יתחמץ לבבי” (עמ' 22); “לבבי ימאן להאמין” (עמ' 67) ועוד. משחקי־מלים אלה הם אחד מסימני המליציוּת שאיפיינה את סגנונו של מאפו, ועם זאת הם גם מאותות אהבתו לשפה העברית, שיש ליפותה ולסלסל בה. הן היא “תהיה לכם אות־הברית”, כדברי חנן לילדיו; וגם זאת ציווה חנן – ואפשר לראות בדברים אלה, שכתב מאפו בימיו האחרונים, חלק מצוואתו שלו: “את מכתביכם אתם תכתבו עברית, כי היא תזכירכם את ימי ילדותכם הנעימים” (‘בית חנן’, עמ' 59).

למעלה משנות־דור היה ‘אמון פדגוג’ מספרי־הלימוד המקובלים והאהובים על מורים ותלמידים. הוא נדפס בוארשה בשבע מהדורות לפחות,²²¹ תורגם לספרדית (על־ידי ברוך מיטראני. וינה, תרל"א) וזכה לקילוסי המבקרים. פינחס אולקיניצקי כתב, כי מאפו “תיכן את רוח בני הנעורים, כי אזנם פתוחה לכל רגשי נוע ויופי”, שכן בספרו זה יצר “עדת קוראים בעמנו” (אולקיניצקי, תרכ"ז: 248, 256). יל"ג כתב, כי מאפו “נעלה הוא על כל סופרי דורנו החיים, עד כי גם דברים קלי־ערך כשיחות הילדים כתובים על טהרת הלשון ולרוח השפה העברית” (‘המליץ’, תרכ"ח: 129). אהרן לייב ביסקו ציין, שכל פרק מפרקי ‘אמון פדגוג’ הוא “מרגלית, סגולה, קסם ורוח־חן שפוך על כל אחד ולוקח נפש התלמיד” (ביסקאָ, תר"ס: גיל' 34). ביקורת זו שנדפסה בשנת 1900, מעידה, שגם בראשית המאה העשרים עדיין היה ‘אמון פדגוג’ ספר־לימוד מקובל במזרח־אירופה.

אבל כשחדל ‘אמון פדגוג’, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, לשמש את המורים ותלמידיהם, באה שעת גאולה לסיפור שמאפו הבליע בתוכו. גואלו היה מבקר וחוקר, שזכר ל’אמון פדגוג' חסד־ילדות: יוסף קלוזנר. “בילדותי למדתי עברית מתוך ‘אמון פדגוג’ מפי מורה, שהיה כולו ספוג “אהבת ציון'”, כתב קלוזנר (תר"ף: 4–5), “ומתוך גירסא דינקותא נקלט במוחי זכר סיפור אחד נעים, שהיה מפוזר בתוך התרגילים של ‘אמון פדגוג’”. במלאות חמישים שנה לפטירת מאפו העלה קלוזנר את זכרו של הסיפור בהטעימו, כי מאפו היה לא רק אבי הרומאן העברי, אלא גם “הראשון ליוצרי סיפורים עבריים לבני־הנעורים” (קלוזנר, תרע"ז: 386); ובשנת תר”ף הוציא את הסיפור, תוך עריכה קלה וחלוקה לפרקים, כספר בפני עצמו בכותרת ‘בית חנן’.

למרות מגרעותיו התחבב ‘בית חנן’ במהרה על הקוראים הצעירים. “מחזותיו הפשוטים נחרתו בלב הקוראים הקטנים לכל ימי חייהם”, כתב פיכמן (תשי"א א) בשמץ של הפרזה. אין ספק שגם שמו של בעל ‘אהבת ציון’ סייע להצלחתו של הסיפור; ועל מידת הצלחתו תעיד העובדה, שתוך עשר שנים הוא נדפס פעמיים נוספות – בניקוד ובשמות שונים ‘הטוב והרע’²²² ו’נוה ישרים'.²²³ אבל כשכונסו כל סיפורי מאפּוּ לכרך אחד (הוצאת “דביר”, תרצ"ט), נכלל בו הסיפור בשמו הראשון, ‘בית חנן’; ובהקדמה לכרך זה כתב עליו פיכמן דברי הערכה פאתטיים, שיש בהם ודאי מהגזמתו של משורר:

אם כל ספרי החזון של מאפו נכתבו בידי מורה ומחנך, הרי ‘אמון פדגוג’ – ספר זה שהוציא באחרית ימיו – נכתב ברוח־הקודש. בו קיים את שיטתו החינוכית במידה שלא ניתנה אלא למשורר; הלא היא התורה שלא חדל להטיף אותה כל ימיו, כי רק “החזון יתן מעדנות לנפש, שפה לעם ולקח טוב למוצאי דעת”. (פיכמן, תשי“א א [תרצ”ט]: XXII)²²⁴

3. "אהבת ציון

למאפו הוא הספר הראשון בספרותנו, אשר נכתב למען הגדולים ונכבש על־ידי הצעירים" (ברגסון, 1966: 91), בין בצורתו ובין בעיבודים שונים.²²⁵ דעה זו רווחת ומקובלת היום כמעט על כל העוסקים בספרות־הילדים העברית ותולדותיה. ואף־על־פי שיש מן ההיגיון בקביעת זו, ראוי לבחון את מידת הדיוק שבה. האמנם כתב מאפו את ‘אהבת ציון’ (וילנה, 1853) למען הגדולים בלבד? הבה נעיין ונבדוק מה אמר הסופר עצמו בסוגיה זו. במכתבו הידוע אל חברת “מרבי השכלה בישראל” משנת 1864 כתב בין השאר:

אנוכי חזון הרביתי לעמי, ותהי ראשית מלאכתי “אהבת ציון”, בה שפכתי רוח חן על צעירינו, לימדתים טוב טעם ודעת, אזניים כריתי למו ואת לבבם העירותי. (מאפו. 1970: 231. ההדגשה – שלי.)

מאפו מצהיר אפוא במפורש, שכתב את ‘אהבת ציון’ כדי ללמד טוב־טעם את הקוראים הצעירים. דברים אלה תואמים לחלוטין את השקפתו על תפקידה של הספרות היפה (“החזון” בלשונו), כפי שביטא אותה בהזדמנויות שונות: “החזון יגדיל תורה ותושיה לרוב יודיע. כן יורה צעירינו דעת בשובה ונחת, בשעשועים ועונג” (מאפו, 1970: 180); ובעזרתם של “ספרי החזון […] נמשוך אנחנו את צעירינו אחרי שפת עבר” (מתוך “דבר אל עדת קוראי”, בראש חלק ג של ‘עיט צבוע’).

מאפו ראה, אם כן, בספרות היפה אמצעי חינוכי, המרחיב את דעתם של הקוראים הצעירים, משפר את טעמם, מעניק להם עונג ושעשועים ומקרבם אל השפה העברית, למען תהיה “כפורחת בין כל שכיות חמדתם”. ואין תימה כי היה ער להשפעה שהיתה לספריו על הקוראים הצעירים – הן כמקור להנאה חווייתית והן כאמצעי ללימוד השפה, כפי שכתב בגאווה (בראש חלק ג של ‘עיט צבוע’): “אני ראיתי צעירים רבים, אשר מנעו מהם הוריהם מקרא, ויקראו ספרי לקחת להם מועד שעשועים, ופרי השעשועים היתה למו תועלת, כי כן למדו שפת עבר”. וגם אם נפרש את המלה “צעירינו” – החוזרת שוב ושוב אצל מאפו – במשמעות הרחבה של אנשים צעירים, אין ספק, לדעתי, שהסופר התכוון גם לבני־הנעורים. הרי מאפו היה מורה, שהקדיש את מיטב שנותיו לחינוך ילדים; ובהקדמתו לספר־הלימוד ‘חנוך לנער’ הזכיר בין שאר מפעליו החינוכיים (הוראת “לשון וספר בדרך קלה”, לימוד לשונות ועוד) גם זאת: “ואני כתבתי ‘אהבת ציון’” בשביל צעירינו [ה]חשים עתידות למו".

ואחרון אחרון: עוד בחייו של מאפּוּ נמנו הילדים עם הקוראים הנלהבים של ‘אהבת ציון’, וכבר קלוֹזנר ציין, שקנאי הדת “לא יכלו לסלוח למאפו על ש’אהבת ציון' הרחיקה את בני־הנעורים מישראל מעל התלמוד והפילפול היבש וקרבה אותם אל התנ”ך ואל ‘סיפורי־מעשיות’ בכלל" (תשי“ב-תשי”ח, ג: 296). מאז ועד היום נקרא הספר על־ידי בני־הנעורים, ולאחרונה אף נעשה ספר־קריאה “רשמי” לילדים, שנכלל במבחר הספרים המומלצים לקריאה עצמית מונחית, מתוך הנחה שפרקיו “ייקראו על־ידי הילדים בנשימה עצורה” (בנארי, 1962).

ואמנם, יש ב’אהבת ציון' כמה וכמה מן הסגולות הטובות, שמנו חכמים בספרות־ילדים קלאסית:

במיבנה היצירה יש מן ה“פרימיטיביות” החיובית, המאפיינת סיפור־קדומים או מעשייה אגדית תמימה, שנוצרה בעידן־הילדות של האנושות וההולמת על כן את תפיסת־העולם התמימה של ילדים: מאבק־איתנים בין הטוב והרע, שבראשיתו נרדפים הטובים על־ידי הרשעים אך בסיומו נענש הרשע על רשעותו והצדיק נגאל בזכות צדקתו.

עלילת הסיפור היא שלשלת של מאורעות מפתיעים ומרתקים, המתרחשים בעולם דמיוני רחוק: מעשי גבורה והצלה, תככים ונכלים, נפילה בשבי ופדיון שבויים, ידידות ואהבה, בגידה ושמירת אמונים, חלומות ומשפט של מכשפות: באחת – עלילה מורכבת ומסובכת, שאינה מתקדמת מתוך הסתברות הגיונית; אך דווקא המקריות הבלתי־צפויה והפתרון הגואל, שיש בו מן הפליאה, הם הקוסמים לקורא הצעיר.

הדמויות הכמו־אגדיות הם טיפוסים בלתי־מורכבים, הפועלים במישור הסימבולי. במלים אחרות, לא בני־אדם בשר־ודם לפנינו, אלא סמלים של שחור ולבן, הממחישים לקורא תכונות חיוביות ושליליות. איפיון פשטני זה שליט הן באותן מעשיות־עם המהווֹת היום חלק אוֹרגאני של ספרות־הילדים, והן בסיפורי־הילדים הדידאקטיים, שנוצרו באירוֹפּה מן המאה השמונה־עשרה ואילך, ולדעת הפּסיכוֹלוֹגים הוא תואם את תפיסת־העולם התמימה של הילדים. על כן מתקוממים הקוראים הצעירים נגד הרשעים, שמחים על מפלתם ומזדהים עם “בני האור”, הן בעת סבלם, ועוד יותר מזה – בנצחונם. כאלה הם גיבורי ‘אהבת ציון’, שמעשיהם הטובים והרעים גלויים וברורים, בלא שהקורא הצעיר יצטרך להעמיק חקר במהותה של החברה האנושית: ידידיה הנדיב התמים מול זמרי הצבוע והתככן; תרצה הנבונה ותמר האצילית; עזריקם הנבל ומתן שופט־האוון. ומעל כולם – אמנון גיבור־החיל, בן־שעשועיו של הטבע, הרועה המחונן בכל המעלות.

כל הסגולות הללו – שלשלת האירועים הבלתי־צפויים, גאלריית הדמויות הסימבוליות ונצחון הטובים על הנבלים – סגולות שמאפו שאל ודאי מן הרומאנים הצרפתים שקרא (ראה קלוזנר, תשי“ב-תשי”ח, ג: 289—294; שאנן, 1967, א: 224—230) ואשר אינן נחשבות היום כמעלה ביצירות למבוגרים – הפכו את ‘אהבת ציון’ ליצירה קלאסית לנוער, יצירה שעשתה רושם בל־יימחה על הקוראים העבריים הצעירים של אז: “רושם זה אפשר לדמות רק אל הרושם, שעשו סיפורי־המקרא על ילדי־ה’חדר'” (קלוזנר תשי“ב-תשי”ח, ג: 295). אישים רבים סיפרו בזיכרונותיהם על חוויות־הקריאה ב’אהבת ציון', שנראה בעיניהם כהמנון של חיי־הטבע ועבודת־האדמה ועורר בקרבם, מנעוריהם, את הערגה לציון. והספר, שהיה הנקרא ביותר בזמנו, היה גם המשפיע ביותר – השפעה שחרגה מתחום־הספרות אל תחום־החיים. “עוד כיום, כי אזכור את הימים אשר קראתי את ‘אהבת ציון’”, כתב יעקב פיכמן, שהיה בכך לפה לרבים מבני דורו, “והיה לי כל זה כתוספת־חן לימי הילדות, כאגדת חיי הראשונה” (פיכמן, תרצ"ח: עד).²²⁶

4. ‘אשמת שומרון’.

– חלק מהדברים שנאמרו לעיל על ‘אהבת ציון’ יכולים היו להיאמר גם על הרוֹמאן ההיסטוֹרי השני של מאפּוּ, ‘אשמת שומרון’ (וילנה, תרכ“ה-תרכ”ו). אפילו מאפו עצמו הטעים, בשעה שבישר על הופעתה הקרובה של היצירה, כי “אל חזיונותיה הרבים והנשגבים ישתאו וישתוממו נערים וזקנים” (מן ההקדמה ל’עיט צבוע', ג. ההדגשה – שלי). אך אף־על־פי שבעיניו של מאפו עולה ‘אשמת שומרון’ על ראשון סיפוריו, “עד כי ‘אהבת ציון’ נגדו כירח מול השמש” (מאפו, 1970: 181), רואים רוב המבקרים את ‘אהבת ציון’ כפסגת־יצירותיו של מאפו.

גם כסיפור־לנערים נופל ‘אהבת שומרון’ – ש“נכבש” אף הוא על־ידי הקוראים הצעירים ואף עוּבּד למענם²²⁷ – מ’אהבת ציון'. את מקומם של הפשטות והתום תפס כאן געשם של חיים תוססים; את מקומה של אהבת־הנעורים תפסה הקנאה. הצדק פועל כאן באמצעותה של חרב־דמים אכזרית; את הסגנון מאפיינים משפטים ארוכים, גדושי מליצות לעייפה. ואם לא די באלה, איכלס מאפו את סיפורו בגאלריה צפופה של דמויות, המאלצת את הקורא לעיין שוב ושוב בשתי הרשימות של “ראשי הנפשות הנראות על גיא החזיון”, שניתנו בראש הספר: הראשונה – “לפלגות בתיהם”; השנייה – בסדר האלפא ביתא.

‘אהבת ציון’ עורר בליבות הקוראים הצעירים געגועים לגיבורים לאומיים, ואותם ניסה מאפו לתת ביד נדיבה גם ב’אשמת שומרון'. הוא מתרפק על גיבורי העבר, נסחף אחרי עלילותיהם ומתאר אותם בצבעוניות מהולה בהתפעלות. אך גם לרגע אין הוא שוכח את ההווה ומנסה לשבצו בתוך פרקי ‘אשמת שומרון’ ולהסווֹתוֹ בתפאורה היסטוֹרית. והרי כך כתב מאפו בראש הספר: “העלילות ההן נתכנו לנו גם בימים האלה והן קוראות באזנינו: ‘מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!’”

הנה כך ביקש מאפו לישׂם בסיפוריו לגדולים ולקטנים את השקפתו על תפקידה של הספרות היפה: ה“חזון” איננו מקנה דעה בלבד, אלא יותר מכך: הוא מעורר תחושות – התחושה ליופי, הערצת הטבע והערגה לחירות; כל אלה – על־ידי חידושה של תקופת הזוהר הלאומית; ותוך כדי כתיבה “כאילו אומר הספר לנוער הקורא: כזה ראה וקדש!” (קלוזנר, תשי“ב-תשי”ח, ג: 344). בכך יש, אולי, לראות את עיקר חשיבותם של סיפור מאפו במכלול הספרות לבני־הנעורים. ועל כן יש הרבה מן האמת בקביעתו ההיפותטית של פיכמן: “מה עלובה היתה כל ספרות ההשכלה בלא מאפו. מה שוממה היתה ילדותנו בלעדיו!” (תרצ"ח: עד).

ד. “בית האוצר” – סיפורי עלילה ראשונים לבני־הנעורים    🔗

עוד בחייו של מאפוּ היו שקבעו, כי סיפוריו יצרו “עדת קוראים בעמנו” (אולקיניצקי, תרכ"ז: 256). עֵדה זו של קוראים צעירים הלכה וגדלה בהתמדה. נערי ישראל לא אבו עוד להסתפק בסיפורי המקרא, אגדות המדרש, פרקי ‘יוֹסיפוֹן’ ושאר הליקוטים למיניהם. ‘אהבת ציון’ ו’אשמת שומרון' עוררו ביקוש עצום בקרב הנוער לסיפורים היסטוריים חדשים על עברו של העם, או אף לסתם “סיפורי חזון”, “המורים דעת בשעשועים ועונג”, כלשונו של מאפוּ.

בדומה לבני כל העמים, ואולי אף יותר מהם, היו גם ילדי ישראל אוהבי קריאה, ועדויות לאין־ספור על הצמא לספרי־קריאה פזורות בזיכרונותיהם של סופרי הדור הקודם. הילדים בעלי הדמיון והסקרנות נמשכו באופן בלתי־מודע אחרי הספרים:

מן הבוקר ועד הערב הייתי יושב ב“חדר”, כולי שקוע בעולם קדמון מופלא וכוח דמיוני דרוך כולו, נאחז בכל קו ובכל תג של ציור… בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם. (פיכמן, תרצ"ח: עד).

ואם לא מצאו ילדי העיירות ספרי־קריאה עבריים, או שספרי החול ה“פסולים” הורחקו מהישג־ידם, חיפשו ספרי השכלה “חיצוניים” וקראו בהם בגלוי או בסתר:

[…] לסוף שבתי לספרים החיצוניים ביד רמה והשקעתי את עצמי בקריאה שלקחה כל לבי, וכל עלה שקראתי הרגשתי, שהוא מוליד בי רעיונות והרגשות והולך ומצמיח בקרבי גן־עדן שלם. (בן־ציון, תש"ט: XXVIII).

הנערים צמאי הקריאה לא יכלו, כמובן, לברור את ספריהם; הם קראו מכל הבא לידם, ולא תמיד התאימו הספרים לגילם ולכושר תפיסתם:

הספרים מסתרי פאריז, התועה בדרכי החיים, הנודד הנצחי,²²⁸ האבות והבנים למנדלי, סיפורי אב"ג [=גוטלובר] ושירי גורדון וכדומה – זה הוא “המזון הרוחני” אשר נתנו לילדינו בשנות השבעים והשמונים ולא עלה על לב איש לשאול: עד כמה טבעי, נוח לעיכול, מזין ומבריא הוא מזון כזה לנפש ילדים ונערים. (בריינין, תרנ"ז: 92)

1. עלילות העבר

סיפורי מאפו חוללו את המיפנה מחויב־המציאות בספרות העברית לבני־הנעורים. הם ליבו את הגאווה הלאומית בקרב הצעירים היהודיים, ובעקבותיה – את הצמא לסיפורת היסטוֹרית עממית. אז נוצר הזרם החדש בספרות ההשׂכּלה, שנמשך בעוצמה גוברת עד שלהי המאה ה־יט ויצר את תור הסיפור ההיסטוֹרי, שראשיתו ב’אהבת ציון' וסיומו ב’זכרונות לבית דוד'. אמנם, לא כל הסיפורים – שהיו ברובם עיבודים ותרגומים מגרמנית – כוונו במפורש לילדים; אך קוראיהם הנלהבים היו בני־הנעורים, כי הם מצאו בהם את המזון הרוחני שביקשו כל־כך: עלילות־גבורה מן העבר הקרוב והרחוק ודמויות לאומיות, המשמשות נושא להערצה ולהזדהוּת. “חומר־הקריאה הזה, על היסודות העממיים ההיסטוריים שבו, היה חומר שהסעיר את רוחם [של הקוראים הצעירים] ועל כן קראו אותו בצמא” (ראה הלקין, תשט"ו: 246—252). אין תימה, שספרים אלה נדפסו שוב ושוב, מהם שתורגמו פעמיים ושלוש ומהם הנדפסים והנקראים על־ידי ילדים גם היום.

זרם ספרותי זה לא נוצר, כמובן, בפתאומיות, בחינת יש מאין. ניתן לראות בו שלב טבעי באפיקיה של הספרות העברית המתחדשת: ההיצמדות הקנאית של ראשוני המשכילים אל לשון התנ“ך, שבאה כריאקציה לספרות הרבנית וסגנונה, הביאה בעקבותיה את הנושאים המקראיים: היצירות הספרותיות על גיבורי התנ”ך הביאו את ארץ־ישראל ותולדותיה לספרות ההשכּלה. ומכאן אנו מגיעים אל השלב הטבעי הבא – סיפוֹרת היסטוֹרית, שעיקרה גאווה לאומית והכרה בנצח ישראל; כפי שכתב חלוץ המתרגמים לעברית של הספרות ההיסטוֹרית־העממית: “דברי־ימי־עולם עדים נאמנים עלינו, כי עם־עולם אנחנו וימינו כימי עולם, וכל באי עולם לא יכלו לכלותנו מעולם, גם לא יכלונו עד עולם”.

משפטים אלה כתב קלמן שולמן בהקדמתו ל’הריסות ביתר‘, עיבוד סיפורו ההיסטורי של שמואל מאיר.²²⁹ ביצירה אֶפּית זו על מרד בר־כוכבא שולבה גם האגדה המדרשית על ר’ אלעזר המודעי שנחשד בבגידה, וכן סיפור נסיונו של בר־כוכבא להציל את קטורה אהובתו מידי הרומאים. לצד תיאור גבורתם של המורדים וסופם הטראגי ניתן למצוא בו גם השלכות אקטוּאליות, המרמזות על הלך־הרוחות ששרר אז בקרב המשכּילים: לעומת קריאתו של בר־כוכבא, שלא לבטוח במלכות הזרה אלא לפעול למען גאולה עצמית – “עורו נא אפוא בני אל חי!” – מטיף ר' אלעזר לשאת “רינה ותפילה בעד שלום מלכנו הקיסר – כי בשלום מלכנו וארצו יהיה גם לנו שלום”.

‘הריסות ביתר’ (וילנה, 1858) שהוציא שולמן בד בבד עם הרומאן ‘מסתרי פאריז’ לאיז’ן סי שעיבד,²³⁰ היה במשך חמישים שנה מן הספרים הפוֹפוּלאריים בקרב הנוער העברי. סגנונו המקראי הנמרץ ופרקי הגבורה שבו קסמו לצעירים חולמי הגאולה, ופוֹפוּלאריוּתוֹ עוד גברה בימי חיבת ציון. “מי מאתנו”, כתב זלמן אפשטיין, "יוכל לשכוח את המתיקות, את העונג הרוחני ששבענו באביב ילדותנו, כאשר קראנו ראשונה את העלים הנפלאים האלה.²³¹ הספר נדפס בחמש מהדורות²³² ותורגם לאנגלית וללאדינו.²³³

אחרי סיפורו של הרב מאיר הגיע תור סיפוריהם של הרבנים פיליפּסוֹן ולהמן. אין זה מקרה, שכל שלושת הסופרים הללו ישבו גם על כס הרבנות: מאיר בהכינגן, פיליפּסוֹן במאגדבּוּרג ולהמן במאינץ (מאגנצה). השלושה, שהיו מנהיגים רוחניים של עדותיהם וערכו גם כתבי־עת יהודיים, חיפשו דרכים לבלימת נהירתו של הנוער היהודי אחרי התרבות הגרמנית; וכדי לעורר בליבם של צעירים תוהים אלה תחושת שייכות לאומית וזיקה למורשת העם, חיברו עשרות סיפורים היסטוריים, שניתן לסווגם לשני נושאים עיקריים: ביוגראפיות בלטריסטיות של גיבורי האומה ומנהיגיה, שחייהם היו קודש לשירות עמם – מעזרא הסופר ורבי עקיבא ועד זיס אופנהיים והרב יום־טוב הלר; וכן פרשיות היסטוריות, המספרות על קהילות שנחלצו מצרה תודות למסירותם של נאמני העדה – המרד, האנוסים, עלילות־דם, גירושים וכן הלאה.

2. לודביג פיליפּסוֹן

ד"ר לודביג פיליפסוֹן (1811—1889) היה בנו של מחנך עברי, שחיבר את המקראה ‘מודע לבני בינה’ ([31]; ראה חלק ראשון, פרק ב, סעיף 3). יובל שנים ערך את השבועון רב־ההשפעה Allgemeine Zeitung des Judentums, יסד את המכון לספרות יהודית ונאבק על הענקת שוויון־זכויות ליהודי גרמניה. אך בעוד שפיליפסוֹן הרפוֹרמי טען במאמריו כי היהודים חדלו מכבר להיות עם ואינם אלא עדה דתית (“אנו, היהודים הגרמנים”, כתב, “היינו, הננו ונהיה גרמנים ככל שאר בני האומה הגרמנית” [ראה צינברג, 1959 -1971, ו: 117- 122), סייעו עתונו רב־התפוצה ועשרות הסיפורים שחיבר (רובם הופיעו תחילה בסידרת הקבצים “שרון” הגרמנית, 1843 ואילך) לחיזוקה של תחושת הזיקה ההדדית בקרב קהילות ישראל. אך אם במקורם הגרמני היתה לסיפורים ההיסטוריים הרבים, הבינוניים ברובם, השפעה מועטה יחסית (מהם שזכו אף לביקורת קשה²³⁴ ), הנה דווקא בתרגומיהם לעברית זכו לקהל קוראים עצום ורב־שנים, “והנוער העברי היה מתחנך עליהם ממש” (קלוזנר, תשי“ב-תשי”ח, ד: 118). כחמישה־עשר מסיפוריו תורגמו לעברית, כמה מהם פעמיים ושלוש, ויש מהם החוזרים ונדפסים עד היום.

שני סיפוריו הראשונים של פיליפּסוֹן תורגמו לעברית עוד בשנת 1860: האחד – ‘יהויכין’, על אחרית הבית הראשון – יצא בוינה בתרגומו של שמעון בכרך; והשני – ‘גלות ספרד’ על תלאות האנוסים²³⁵ – יצא בוילנה בתרגומו של החוקר והסופר הפורה משה אליעזר בילינסון (1835—1908), שחיבר גם ספר ללימוד התורה בשם 'בחינות התלמידים (אודסה תרל"ז). אחריהם תירגם שלמה מאנדלקרן את ‘עזרא הסופר’ (וילנה 1866),²³⁶ נחום סוקולוב תירגם את ‘צדיק ונשגב’, הוא סיפור־חייו של יום־טוב ליפמן הלר (וארשה, 1883)²³⁷ ואליעזר בן־יהודה תירגם את הסיפור מימי החורבן ‘הפליט מירושלים’ ([247]; ירושלים, 1855).²³⁸ אבל סיפורו המוּכּר ביותר של פיליפסון לקורא העברי הוא, ללא ספק, ‘יעקב טיראדו’ ([244]; 1855), המספר את “קורות יסוד המעלה לישוב היהודים הספרדים בהולאנדיא”. רומאן מרתק זה, שתורגם לראשונה על־ידי שמואל יוסף פין,²³⁹ מגולל בסגנון דראמאטי ובצמידות לעובדות ההיסטוֹריות את חייו הסוערים של לוחם יהודי בן המאה השש־עשרה, הנזיר הספרדי פרא דייגו, שגילה את מקור־מחצבתו היהודי, חזר לדת אבותיו ולשמו הקודם – יעקב טיראדו – וקידש מלחמה על האינקוויזיציה. לאחר שסייע לבריחתו של מלך ספרד התנדב לצי הבריטי, השתתף בטיבוע הארמאדה הספרדית, הציל את הנסיך מאוראניה, המריד את תושבי ארצות השפלה, יסד את הקהילה היהודית באמסטרדם ועלה באחרית ימיו לירושלים. בסיפור זה על לוחם יהודי עז־נפש, שהקדיש את חייו להצלת בני עמו, הטעים פיליפסוֹן גם את ערכי המוסר של היהדות: אף־על־פי שתשוקת נקם ממלאת את ליבו של טיראדוֹ, הוא מכיר בייחודה של דת ישראל, השונה מכל הדתות האחרות בהיותה גם תורת־חיים מוסרית המקדשת את ערך החיים.²⁴⁰

‘יעקב טיראדו’ היה, כאמור, סיפורו המתורגם והנקרא ביותר של פיליפסוֹן, והוא זכה לאריכות ימים מופלגת בספרות־הילדים העברית, הנמשכת עד ימינו. כן תורגמו לעברית כמה ממחזותיו השיריים (ביניהם: ‘קשר בין נתניה’, תרגם צבי אלעזר טלר, קראקוב, 1888), האגדה ‘לב אבן’ ([249]; תרגם פסח קפלן, פייטרקוב, 1889) ועוד הרבה. (ראה פירוט בנספח, וכן אצל אופק, 1970: 575).

3. מאיר (מרקוס) להמן

ד“ר מאיר (מרקוס) להמן (1831—1890), שהיה יריבו הרוחני של ד”ר פיליפסוֹן, הלך בעקבות קודמו בפועלו הספרותי לנוער ובמידה מסוימת אף עלה עליו. לאחר שנתמנה לרב הקהילה החרדית במאינץ (מאגנצה) והיה לאחר ממנהיגי היהדות האוֹרתוֹדוֹקסית בגרמניה, יסד להמן את כתב־העת Der Israelit, שבו תקף בסגנון מאופק את פיליפסון, עיתונו ודעותיו הרפוֹרמיות. להמן פירסם בשבועונו עשרות סיפורים היסטוריים, ואחר־כך כינסם בשישה כרכים גדולים בשם Aus Vergangenheit und Gegenwart (‘מן העבר וההווה’. 1874—1888). אף־על־פי שערכם הספרותי של מרבית סיפוריו אינו רב, הם הפכו עוד בחייו של מחברם ל“קלאסיים” בתחום הסיפוֹרת ההיסטורית לבני־הנעורים, בעיקר בקרב החוגים החרדים, ואף תורגמו לאנגלית, צרפתית, הונגרית, יהודית־ערבית ועוד. עובדה מפתיעה היא, שלהמן הוא אחד הסופרים המתורגמים ביותר לעברית. ה־Israelit שימש מקור עיקרי לעורכי העיתונות הירושלמית של שלהי המאה הקודמת, ועשרות מסיפוריו תורגמו על־ידי העורכים, לא תמיד בציון שם המחבר (התעלמותם אף הכעיסה את להמן, ראה ירדני 1969: 153—158); כשלושים מספריו יצאו בתרגום עברי, וכמה מהם מיתרגמים ונדפסים עד היום. סיפורו הידוע ביותר – ‘בוסתנאי’ [236] – היה גם הראשון שתורגם לעברית (וילנה, תרל"ב/1872),²⁴¹ בידי מתרגמו של הידוע בסיפוריו של פיליפסוֹן, ש"י פין. בסיפור זה על חייו הסוערים של ראש־הגולה הראשון בבבל אחרי הכיבוש הערבי נמזגו עובדות היסטוריות עם מסורות אגדיות;²⁴² מיבנהו המוצק מרשים, דמויותיו אמינות, ומפעמת בין דפיו אמונה בנצחון האמת ובקיומו של בית דוד.

רוב סיפוריו של להמן מצטיינים בגישה אידיאליסטית, ששולבו בה סגולות של אֶפּיקה, כאשר הגיבור היחיד מצטייר על רקע התקופה ההיסטורית. העלילה הדינאמית משובצת דיאלוגים רבים, המוסיפים לחיוניותם של הסיפורים, שגיבוריהם השונים – חכמים ומצביאים, רבנים ושׂרים – שואבים את אומץ־ליבם מן האמונה באלוהים ובתורתו. כך סיפר להמן לקוראיו הצעירים את קורותיהם של רבנו גרשום ‘מאור הגולה’, שהיה צורף זהב ומקורב למלכות ([239]; תירגם יוסף ליב פטורובסקי; וילנה 1890);²⁴³ ‘זיס אופנהיים’, יועץ הקיסר, שמת על קידוש השם ([237]; תירגם האל"ה {אריה הלל] ליפשיץ; מאינץ, 1873);²⁴⁴ ‘בית אגולאר’, שבניו נחלצים מציפורני האינקוויזיציה ומוצאים מקלט באמסטרדם ([242]; תירגם מ. ברונשטיין [מבש"ן]; פטרבורג, 1895),²⁴⁵ ועוד הרבה (ראה פירוט בנספח, וכן אצל אופק, 1970: 376—378).²⁴⁶

4. ‘הפודה ומציל’

למען רציפותו של הפרק ראוי לחזור עתה אל ש"י פין, שהיה מן הסופרים השקודים ביותר על תרגום סיפורים היסטוֹריים. את סיפוריו הדפיס תחילה בעיתונו ‘הכרמל’ (החודשי. וילנה, תרל“ב-תר”ם) ואחר־כך הוציאם בספרים, שזכו לקהל קוראים גדול ולמהדורות אחדות. אחרי ‘בוסתנאי’ תירגם פין גם את סיפורו של להמן ‘החילוף’ (וילנה, תרל"ג/1873; מהדורה ב: וילנה, 1881), ואחריו את ‘הקדיש לפני כל נדרי’ (וילנה תרל"ו),²⁴⁷ המספר את קורותיו של לוחם יהודי ומסביר את טעם המנהג של אמירת “כל נדרי” בליל יום־כיפור.

‘הקדיש לפני כל נדרי’ היה ראשון סיפוריו של מחבר פוֹפוּלארי רביעי של סיפורים היסטוריים יהודים בשפה הגרמנית, שלמה כהן (Kohn. פראג, 1825 – שם, 1904). כהן היה סוחר במקצועו, אך כצאצא של מדפיסים ואנשי תורה היה בקי בתולדותיה האמיתיות ואגדיות של יהדות פראג. בחייו הארוכים חיבר עשרות סיפורים, המספרים “בדרך יפה ונעימה את אשר קרה לאבותינו מימי ענותם ומשנים קדמוניות”,²⁴⁸ ואשר נדפסו תחילה בגרמנית (באותיות עבריות) בסידרת הקבצים ‘סיפורים’, שהוציא בפראג הסופר והמו"ל בנימין זאב פאשלס.²⁴⁹ אף־על־פי שעלילות סיפוריו לוקות לעיתים באי־היגיון, יש בהם מתח ואווירה לירית, והם זכו לקהל קוראים רב ותורגמו לכמה לשונות. אחרי ‘הקדיש’, שכהן כתבו בגיל 22, נדפסו סיפוריו ‘גבריאל’ (תרגם ישראל דב פרומקין; ירושלים, תרל"ה/1875)²⁵⁰ ו’רני פלט' (תרגם אליעזר דוד פינקל; וארשה, 1891), המתארים את קורותיהם של אנשי צבא יהודים במלחמת שלושים השנה; וכן ‘דוד ליב מגדבורגר’, המתאר בהוּמוֹר את רקמת היחסים בין דוד ליב התמים ומושל בּוֹהמיה (תרגם משה ברוך לזבניק; תל־אביב, תרצ"ג/1933).

אבל סיפורו הידוע ביותר של כהן לקורא העברי הוא, בלא ספק, ‘הפודה ומציל’ [232], שנדפס לראשונה בקובץ א של ‘סיפורים’ (1846). סיפור ביוגראפי זה מתאר את מאבקו של אחד מאבות המחבר, המדפיס והשתדלן מרדכי כהן צמח (המאה ה־17), למען ביטול פקודת הקיסר פרדינאנד לגרש את היהודים מפראג. במאמציו הוא נפגש עם הקיסר והאפיפיוֹר, ותודות לתבונתו ולאומץ ליבו ניצלים היהודים מגירוש.²⁵¹ הסיפור תורגם לראשונה על־ידי אליעזר יצחק שפירא, מי שהיה המו"ל העברי הראשון של ספרי ילדים ונוער.²⁵² במהדורותיו הראשונות (וארשה, 1866 ו־1873) לקה התרגום במליציוּת יתרה; למשל:

בחדר ההוא, הוספתי לדבר דברי, עמד נער רך, נחמד אף נעים, ומספיר גזרתו הצחה מחלב, נשקפה תומת לבב אשר שתה על יפיו נוספות, ולרגעים ינופף העלם ידו להסיר נטישות קווצותיו השחורות נופלות על מצחו אשר נוגה כאור לו, והוא קורא בספר תורת ה' ואיש שיבה עומד מאחריו.

נראה ששפירא עצמו הכיר במגרעותיו של התרגום, שכן בהקדמה שנדפסה במהדורה א פנה במעין התנצלות אל “האדונים המבקרים”: “הן צעיר אני לימים ואתם ישישים […] זה היום תחילת מעשי בשדה הליטעראטור העברית […] אך מחמת המבקרים יגורתי”. אבל התנצלותו זו על טירונותו הספרותית היתה מיותרת, כנראה, שכן יל"ג שיבח את לשון התרגום, שהיא “כסף נבחר, ומי יתן ויביא לו כסף נבחר זה כסף אחר תמורתו” (‘המליץ’, תרמ"ב/1881: 424. הביקורת אינה חתומה). עם זאת הציע המבקר לשפירא, כי במהדורה הבאה “אל נא יתרשל להגיה מחדש את ההעתקה [התרגום], אשר נעשתה בעודו רך וצעיר”.

ואמנם שפירא טרח וליטש הרבה את התרגום לקראת המהדורה השלישית, שנדפסה כשהיה כבר סופר ועורך עתיר־ניסיון, והספר הופיע בשש מהדורות נוספות והיה לאחד מספרי הקריאה החביבים על בני־הנעורים כמעט עד ימינו,²⁵³ כעדותו של מי שקרא את הסיפור בילדותו:

נערים היינו וחמדנו סיפורים יפים, וביחוד נמשכנו אחרי סיפורים היסטוריים, שגיבוריהם ומאורעותיהם היו אי פעם. לא נפתח לבנו לסיפורי העבר שלמדנו בבית־הספר בלשון עם זר, אך לאחר לימודי בית־הספר “בלענו” ממש את הספרים המספרים על אותם עניינים בלשוננו העברית. דמות אחרת היתה כאן לסיפורי המאורעות; בלבוש העברי היו קרובים לנו ביותר והרעידו בנו נימה חבויה. (מהקדמת ג. קרסל למהדורת תל־אביב, תש"ז)

5. “בית האוֹצר”

אליעזר יצחק שפירא (אי"ש. סרהיי [ליטא], 1835 – וארשה, 1915), מתרגם ‘הפודה ומציל’, הטביע את רישומו העיקרי בספרות־הילדים לאו דווקא בשדה היצירה, אלא קודם כל בתחום המו“לות; שכן אי”ש היה המו“ל הראשון של ספרים עבריים לבני־הנעורים, ותודות ליוזמתו ולמרצו קיבלה ספרות־הילדים העברית תנופה ראשונה של פעילות סדירה.²⁵⁴ עד לשנות השבעים של המאה התשע־עשרה נהגו, כידוע, רוב המחברים להדפיס את ספריהם על חשבונם, ומחבריהם של ספרים לבני־הנעורים נהגו אף הם כך.²⁵⁵ היו מחברים שהצליחו לאסוף חותמים־מראש על ספריהם, ואת שמותיהם הדפיסו בראש הספר או בסופו.²⁵⁶ מחברים אחרים השיגו את תרומותיהם של נדיבים או קרנות.²⁵⁷ הראשונים שעסקו במו”לות מאורגנת היו אותם מדפיסים עבריים, שערכו חוזים עם מחברים פופולאריים להוצאת ספריהם.²⁵⁸ בא א"י שפירא וחולל מהפכה זוטא בתחום זה.

בשנת 1864 השתקע אי“ש בוארשה, לאחר תקופת־הוראה קצרה באוגוסטוב, ופתח בה בית־מסחר לספרים, שהיה שנים רבות בית־ועד לסופרים עבריים. מפעלו המו”לי הראשון היה הדפסת “אסופת סיפורים מתורגמים עם שירים מקוריים” בשם ‘מגד ירחים’ (וארשה, תרל"א/1871), שכללה בין השאר שני סיפורים מתורגמים מאת איז’ן סי ומשל פיוטי בשם “ציפור בכלוב” מאת ישכר בר הורוויץ (1835—1905, בעל ‘משלי ישכר’). באותה שנה (1871) הוציא גם את אגרונו ‘מכתבים בספר’ [93], המכיל מאה איגרות “להשכיל ולהיטיב לבני הנעורים”, והוא חיקוי בולט ל’כתב יושר' מאת שלום הכהן [35] (ראה חלק ראשון, פרק ה): חמישים מכתביו הראשונים מצטרפים ל“סיפור אחד מחיי משפחות עמנו בארץ הזאת”, ככתוב בהקדמה, “להשכיל, להיטיב ולשעשע”. הסיפור־במכתבים מתאר בארכנות את קורותיו ולבטיו של צעיר יהודי חובב השכלה, שנסע מן העיירה ללמוד בעיר הבירה; והביקורת שיבחה את המחבר, “אשר השכיל [בספרו זה] לתכן את רוח בני־הנעורים, לשעשע נפשם ולהיטיב לבם” (‘המגיד’, תרל"א: 247). כן הוציא אי“ש קונטרס מוסרני בשם ‘יד חרוצים, מורה־דרך לצעירים לימים, להיטיב להם באחריתם’ ([233]; וארשה, 1879); שמחברו – ככתוב בהקדמה, “זה האיש [בנימין] פראנקלין האנגלי [כך!]”:²⁵⁹ מעשה בזקן החכם מתתיהו, המטיף באוזני מאזיניו כיצד ינצלו בתבונה את זמנם וממונם. אחר־כך הדפיס ילקוט משלים ומכתבים בשם ‘משלי החיים’ (וארשה, 1890), סיפורים ושירים של יל”ג ומהדורות חדשות של ‘אמרי שפר’ להוֹמבּרג (מהדורה מנוקדת, עם החלק העברי בלבד) ושל המקראה ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד, עם מבוא של המו"ל.

בשנת 1875 ייסד אי“ש את מפעלו המו”לי החשוב ביותר – הבּיבּליוֹתיקה העברית הראשונה לבני־הנעורים “בית האוצר – יאצור סיפורים נחמדים […] מקורם בקורות עמנו, בימי צרותיהם ותלאותיהם”. השבועון ‘המגיד’, שבישר על הופעת “בית האוצר”, שיבח את שפירא על יוזמתו “להיטיב לנעורי בני עמנו, להשריש בלבם האהבה לשפה עברית […] ולהרוח הלאומי הישראלי, שלא יֵרד בתוהו חלילה בתוך המון הרוחות המתרגשות כעת במחנה העברים לרגלי הזמן החדש”. הדפסתם של “סיפורים נעימים לקוחים מקורות בני עמנו” היא, לדעת העורך, דוד גורדון, “הדרך הנכונה להעיר רגש הנעורים לאהבת אמונתם ורוח קדושה, שעמדה לנו מדור ודור להחיותנו בקרב עמים רבים” (‘המגיד’, תרל"ו, גיל' 10: 87).

אי“ש עצמו, שהעיד על עצמו כי עוד בנעוריו היו הספרים שעשועיו, הכיר בכוח השפעתם של “סיפורי חזון”, שבמחיצתם “יהפוך האדם לאיש אחר אחרי קראוֹ חזיונות נעימים בספר” (מתוך ההקדמה ל’מגד ירחים'). אפשר מאוד שמשום כך הועיד את “בית האוצר” לספרות יפה דווקא, ומתוכה בחר בסוג שהיה אז פּוֹפּוּלארי ביותר בין הקוראים הצעירים – סיפורים שנושאיהם לקוחים מן ההיסטוריה היהודית. כאלה היו ארבעת הספרים הראשונים שיצאו ב”בית האוצר“: אחד מקור – ‘סיפורים’ מאת ט”ף שפירא – ושלושה תרגום: ‘נדחי ישראל’ לפיליפסון, ‘חוטר מגזע ישי’ (‘אלרואי’) לדישראלי ו’עמק הארזים' לגרייס אגילר.

הקובץ ‘סיפורים’ [250] היה ספרו הראשון של המורה טוביה פסח (ט"ף) שפירא (פוֹלין, 1845 – ליטא, 1924), שנתפרסם אחר־כך באגרונים הפוֹפוּלאריים שלו ‘עט עברי’ ([96]; וארשה, 1878) ו’יד ועט' ([97]; וילנה,1891).²⁶⁰ ששת סיפוריו “מכלכלים עניינים שונים ואמתיים מקורות עמנו וחכמינו”, הקשורים בפרשיות שהתרחשו בימי־הביניים בפורטוגל, דנמארק, הוֹלנד, פרס וערב. למרות נושאיהם המרתקים, מקלקל את השורה סגנונם המליצי הכבד; כגון: “כאיש מלחמות ביום קרב לחם האינקוויזיטור דיעגא דא־אגולארס מלחמות נפשו אשר השתערה בקרבו מעת נודע לו כי יהודי הוא” (“המסתתר”, עמ' 35).

שני הספרים הבאים ב“בית האוצר” תורגמו על־ידי אברהם אבא ראקובסקי (1854—1921), שהיה מסופריו הקבועים של ‘הצפירה’. לאחר שעבודתו הספרותית הראשונה – תרגום 'נדחי ישראל, או האנוסים מספרד מאת לודביג פיליפסון [246] – זכתה לשבחי הביקורת (“ההעתקה הזאת טובה מאד […] כולה אומרת כבוד להמעתיק” [‘המגיד’, תרל"ו, גיל' 10: 87]), ביקש א“י שפירא מראקובסקי לתרגם לעברית גם את רומאן־הביכורים של בנימין דישראלי ‘אלרואי’ (1833). היה זה מייד לאחר מותו של המדינאי־הסופר הנודע, כשהעיתונים היו מלאים תהילתו. אי”ש מיהר להדפיס את התרגום, ואף הקדים לו מבוא קצר ונמלץ, הספוג תחושה לאומית:

מטרת הסיפור הזה, אשר לפניכם בכלי טהור קודש, הוא להעיר ולעורר בלבב קוראיו האהבה לארץ הקדושה, ארץ מולדת אבותינו. מבלי משים יתעוררו בלב הקורא זכרונות ימי קדם וגיבורי ישראל לפנים יעמדו כמו חיים לעיניו […] וכל עצמותיו תאמרנה: האח, עוד עם ישראל חי!

חייו הסוערים והטראגיים של דוד אלרואי, שהקים במאה השתים־עשרה תנועה משיחית המונית, הפכו תחת עטו של דישראלי לסיפור היסטורי־רומאנטי, שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה: משיח־השקר יפה־התואר נהפך בסיפור לכובש־ממלכות אדיר, נופל בשבי, מואשם בכשפים ומוצא להורג. “קורותיו המופלאות של אלרואי משכו את לבי עוד בשחר נעורי כאל מעיין שופע שירה”, כתב הסופר־המדינאי בהקדמתו, בציינו כי ביסס את יצירתו על מסורות קבליות.

שלא כרוב המתרגמים בני דורו, שנהגו חירות יתרה בשעת ה“העתקה”, היה ראקובסקי נאמן לדישראלי (אם כי ודאי לא תירגמוֹ מן המקור האנגלי);²⁶¹ ולמרות השם המליצי שנתן לו – ‘חוטר מגזע ישי’ (וארשה, 1882) – מצטיין

תרגומו בסגנון רהוט, טבעי ונקי ממליצות. הרומאן הספוג גאווה לאומית וקריאה לחידוש קוממיות ישראל, נתחבב ביותר על הנוער העברי. הוא נדפס במהדורות אחדות²⁶² ואחר־כך תורגם פעמיים נוספות לעברית.²⁶³

תרגום ‘דוד אלרואי’, שמו של דישראלי ורעיון יישוב ארץ־ישראל – כל אלה הביאו לתרגום הרוֹמאן ה“ציוני” השני של דישראלי – ‘טאנקרד’ (Tancred. 1847). יהודה ליב לוין (יהל"ל, 1844—1925), המשורר הסוֹציאליסט שהיה לציוני, פירסם את תרגומו – ‘נס לגויים, או טאנקרעד’ – בשלושה חלקים (וארשה, 1883—1884), עם שני מבואות גדולים: א. “משאת בנימין” – ביוגראפיה של דישראלי עם הבעת תקווה, שהתרגום יעורר את הלבבות ליישוב ארץ־ישראל; ב. “לחתום חזון” – ניתוח מליצי וארכני של הרעיונות העיקריים שב’טאנקרד': המזרח הקדום, השרוי בתרדמה, יתעורר עם שוב עם ישראל לארצו ואז תבוא ישועה לאנושות. בסיפור רומאנטי זה על בן־האצילים המתלבט, שיצא לארץ־הקודש כדי למצוא בה טעם חדש לחייו, שיקע דישראלי את השקפתו האידיאליסטית על היהדות ואת חזונו המדיני על עתיד המזרח: שחרור ארצות הקדם משלטון התורכים והקמת ממלכה שוויונית בארץ־ישראל, כמרכז מוסרי עולמי.

תרגומו של יהל“ל לוקה בהשמטות מרובות ובאי־דיוקים, וסגנונו משוּפּע במליציות רבה, “כאילו היה רוצה המתרגם לומר: כך היה המחבר הלועזי מביע את רעיונותיו אילו היה כותב עברית מקראית” (קלוזנר, תשי“ב—תשי”ח, ו: 136). מייד אחרי הופעתו עורר ‘נס לגויים’ הדים מתסיסים בעולם היהודי. “בשביל הקורא העברי היה ערך עצום לספר הזה” – הן בזכות רעיונו המוסרי וכן בשל אופיו ההרפתקני (ראה הלקין, תשט"ו: 240—244); ואין תימה שהספר ותרגומו עוררו פולמוס חריף בעיתונות העברית. דוד פרישמן שפך קיתונות של לעג קטלני על המתרגם ו”שפתו הנשחתת" בקונטרסו הידוע ‘תוהו ובוהו’ (וארשה, 1883);²⁶⁴ אלעזר אטלס ומ“ל לילינבלום נחלצו להגנתו של י”ל לוין,²⁶⁵ וגם פרץ סמולנסקין פירסם שתי רשימות ביקורת על ‘נס לגויים’ (‘השחר’, תרמ“ג: 332—335; תרמ”ד: 453—454) ושיבח בהן את התרגום, לצד הערות על אי־אלה ליקויי לשון וסגנון. תרגומו של יהל"ל אכן נתיישן במהרה, אך עניינם של הקוראים ב’טאנקרד' לא פג, ותרגומיו החדשים נדפסו במהדורות אחדות (עיבודים אנונימיים: וארשה, תרפ"ז; תל־אביב, 1937, 1964).

‘טאנקרד’ לדישראלי קרוב בתוכנו וברעיונותיו לרומאן אנגלי מפורסם אחר, שנדפס במחצית השנייה של המאה ה־יט, ‘דניאל דירוֹנדה’ מאת ג’ורג' אליוט (נדפס ב־1876): מעשה בבן־אצילים יפה־תואר, שעם גילוי סוד־מוצאו היהודי הוא מוצא גם את ייעודו: “אקבץ את נידחי עמי, אקומם את שממות ציון בה נחדש את תרבותנו לתועלת האנושות כולה”. אין תימה, שיצירה זו על בשורת גאולתה של ארץ־ישראל, פרי עטה של סופרת נוצרייה, עוררה את התלהבותם של הקוראים העבריים. א“י שפירא, שחיפש סיפורים מתאימים לנוער בשביל “בית האוצר”, היה הראשון שהציג לפני הקוראים העבריים את ‘דניאל דירונדה’; כשמונה שנים אחרי הופעת הרומאן באנגלית סיפר עליו במאמר בשם “תוכן הסיפור ‘דניאל דירונדה’ והתייחשׂוֹ אל היהודים” (‘האסיף’, א [וארשה, תרמ"ד], 49).²⁶⁶ אין כמעט ספק, שאי”ש גם התכוון להוציא את ‘דניאל דירונדה’ ב“בית באוצר”, ואולי אף לתרגמו בעצמו,²⁶⁷ אך משום מה לא מימש את כוונתו זו. רק מקץ חמש שנים (1893) הופיע ‘דניאל דירוֹנדה’ בתרגומו של דוד פרישמן [402], שאף הקדים לו מבוא גדול, ובמשך עשרות שנים היה זה אחד הספרים הנקראים ורבי ההשפעה ביותר על צעירי ישראל.²⁶⁸

6. ‘עמק הארזים’

בעצם אותה שנה, שבה נדפס בלוֹנדוֹן ‘דניאל דירונדה’ במקורו האנגלי (1876), הופיע בוארשה, בסידרה “בית האוצר”, תרגומו העברי של רומאן פופולארי אחר מאת סופרת אנגלייה, הקשור בהיסטוֹריה היהודית – ‘עמק הארזים’ (The Vale of Cedars) מאת גרייס אגילאר (1816—1847).

אגילאר, בת למשפחה מצאצאי האנוסים, שהיתה חולנית רוב ימיה, תבעה בסוף ימיה להורות את הלשון העברית לכל ילדי ישראל: מאחר שידיעת השפה קודמת לידיעת הספרות, צריך “שכל ילד מישראל, בין זכר ובין נקבה, ידע את לשון אבותינו” (1864 (139:Aguilar,. בהשפעתו של ווֹלטר סקוֹט עברה אגילאר מליריקה לחיבור רוֹמאנים היסטוֹריים, שבכמה מהם שילבה מוֹטיבים יהודיים. ‘עמק הארזים’, שהופיע שלוש שנים לאחר מות הסופרת, הוא סיפור רוֹמאנטי שבמרכזו פרשייה המעוגנת בקורות אנוסי ספרד ערב גירושם. גיבוריו הנרדפים, אציל ספרדי ונערתו העברייה, עוברים הרפתקאות רבות, מסתתרים במערה, מתחפשים ומתגלים. בתוך העלילה שיבצה הסופרת גם אגדות וסיפורים על האנוסים, ששמעה בצעירותה.

אף־על־פי ש’עמק הארזים' הוא רוֹמאן בינוני ברמתו, שגיבוריו מוארים באידיאליזאציה רגשנית, הוא נתחבב ביותר על המתרגמים והקוראים העבריים וזכה לטיפולם של שישה סופרים ומעבדים. עובדה נשכחת היא, כי הראשון שניגש לתרגם לעברית את ‘עמק הארזים’ היה י“ל גורדון. שמונת הפרקים הראשונים תורגמו על־ידו בסגנון מקראי ונדפסו בהמשכים ב’המליץ' (1872) בשם “יושבי המכתש, אך יל”ג נאלץ להפסיק את התרגום בראשיתו, שכן, כהודאתו, “נטרדתי אחר כך ולא יכולתי לעסוק בו עוד”.²⁶⁹ כשנה לאחר שיצא במאינץ עיבוד מקוצר ומליצי של הרומאן בשם ‘מלחמת האמונה והאהבה’, מאת ישעיה גלבהויז (1852—1928) [254],²⁷⁰ הופיע בהוצאת “בית האוצר” תרגומו השלם והידוע של א”ש פרידברג ל’עמק הארזים' ([253]; וארשה, תרל"ו/1876).

לאחר שנות נדודים והוראה חזר אברהם שלום פרידברג (גרודנו, 1838-וארשה, 1902) לגרודנו עיר־מולדתו וניסה כוחו בכתיבה ספרותית. תחילה התכוון לחבר, בהשפעת ‘אהבת ציון’, סיפור היסטוֹרי מקורי על אחרית הבית השני, ואף שאל בעצתו של אברהם מאפוּ. מאפו יעץ לפרידברג לקרוא את ‘ימי פומפיי האחרונים’ לבולבר ליטון, “ומשם ייפתח לך מקור למחברתך החדשה, כי תדע לכונן על־פיהם אחרית ימי ירושלים. חזק ואמץ!” (פרידברג, תרנ"ט 115). אלא שכוחו של פרידברג לא עמד לו, כנראה, ביצירה מקורית, וגם מותו של מאפו ריפה את ידיו.²⁷¹ לבסוף פנה לתרגום ולעיבוד, ובהם קנה את מקומו בספרות הילדים והנוער.

פרידברג נהג חופשיות רבה בתרגום ‘עמק הארזים’: “תקרא את האוריגינאל ואת ספרי ולא תכירהו”, כתב אל המו“ל, “כי שיניתי בו את ראשי המשחקים, נתתי להם רוח אחרת ודת אחרת, דרך אחרת ומקרים אחרים” (פרידברג, תרנ"ט: 126). הוא שינה, למשל, את מוצאו של גיבור הסיפור, האציל דוֹן פדרוֹֹ, והפכו ל”איש עברי מאחינו, אשר אבותיו מאנוסי ספרד למשפחת אברבנאל והוא לא ידע מזה עד עת קץ". משום כך שינה פרידברג גם את סיומו של הסיפור, וארבעת הפרקים האחרונים, המספרים על גורלם הטראגי של המגורשים, הם פרי עטו של המעבד.²⁷²

שפתו של ‘עמק הארזים’ היא חיקוי־מדעת לסגנונו המקראי הנמלץ של מאפוּ, שהיה מופת לפרידברג ולרבים מבני דורו. ואף־על־פי שהביקורת ציינה כי “עונג רב יביא הסיפור לכל מבין שפת עבר וסגנונו נעלה מאד” (אדלמן [מיוחס], תרל"ז), אפשר להכיר בכל עמוד כמעט את השתעבדותו המוחלטת של פרידברג למליצות התנ“ך ה”נשגבות":

ויוליאן יגע באנחתו, בעמלו לשוא לכבות הבערה בשיקויי מרפא. כל הלילה התהפך בתחבולותיו להיטיב משכבה, לבל ירב השעול לפרוע פרעות בלבבה, ונפשו עליו השתוחחה בהמון מעיו ורחמיו אל מחמל נפשו הדלה ורזה, כי שופו עצמותיה למאד ודבקו אל עורה בכלות בשרה ושארה. (חלק ב, עמ' 135)²⁷³

שנים רבות היה ‘עמק הארזים’ אחד הספרים החביבים ביותר על הקורא העברי הצעיר. הוא היה, למשל, הספר הראשון שקרא טשרניחוֹבסקי בילדותו, ובזיכרונותיו תיאר “איך היינו יושבים ובוכים שנינו [המשורר ומורו] על הספר ‘עמק הארזים’” (טשרניחובסקי, תרע"ח: 100). הוא נפוץ הרבה, ובשנת 1892 נדפסה מהדורתו השנייה (“בתיקונים רבים”), אך שכר־הסופרים ששולם תמורתו לפרידברג הסתכם ב…שמונה־מאות עותקים של הספר.²⁷⁴ באותה עת כבר התיישן סגנונו המליצי של ‘עמק הארזים’ לגמרי, וכשביקשה הוצאת “אמנות” להדפיסו בשלישית צריכה היתה להתקין לו עיבוד מחודש.²⁷⁵

7. ‘זכרונות לבית דוד’

כשהחליטה הוצאת “אחיאסף”, עם ייסודה על־ידי אגודת “בני משה” (1892, ראה להלן, חלק שלישי, פרק ד, סעיף 1), לתרגם בשביל הקורא העברי הצעיר את ספרו של רקנדורף ‘מסתרי היהודים’, היתה כמעט מובנת מאליה בחירתו של א"ש פרידברג (שהיה אז אחד מעורכיה של “אחיאסף”) לתפקיד המתרגם־המעבד. ואמנם, בזכותו של פרידברג היה ‘זכרונות לבית דוד’ – כפי שנקרא הספר בתרגומו העברי [295] – ליצירה רבת־ההיקף ביותר בשעתה בספרות־הנוער העברית ואחת החביבות ביותר על קוראים צעירים ומבוגרים מהופעתה ועד ימינו.

צבי חיים (הרמן) רקנדוֹרף (1825—1875), שהורה לשונות שמיות באוּניברסיטת היידלבּרג, חיבר את Geheimnisse der Juden (1856—1857) בהשפעת ‘מסתרי פאריז’ לאיז’ן סי. בחמשת כרכי הספר נתן רקנדורף אינטרפרטאציה בלטריסטית מקורית, בסגנון דראמאטי בעל אווירה רומאנטית “מיסתורית”, לרציפותו של בית דוד מחורבן בית ראשון עד גירוש ספרד. החלק הראשון של ‘מסתרי היהודים’ זכה ל“העתקה חופשית” נמלצת מידי אברהם קפלן ונדפס בוארשה עוד בשנת 1865.²⁷⁶

במכתבה “אל הקוראים” בישרה הוצאת “אחיאסף”, כי פרקי ‘זכרונות לבית דוד’ יגישו לנוער העברי את דברי־ימי־ישראל “לא באותיות מתות ובמספרים יבשים […] כי אם בתמונות חיות וקיימות וציורים בולטים ונכונים”, המתארים את כל הזמנים, הטובים והרעים, “וגם הנצחון הרוחני” על צוררינו; כל אלה “בסיפורים נעימים ונחמדים למקרא, בנפשות חיות, פועלות ונפעלות”, אשר “זכרונם לא ימוש מלבּכם כל הימים”.

עבודת־יחיד עצומה נטל על עצמו פרידברג בכתיבת ‘זכרונות לבית דוד’ בעל ארבעת החלקים. תחילה התכוון להיות “רק מעתיק ספרו של רעקענדאָרף”, אך במהרה “נלחצתי להשליכהו מעל פני מפני דלות תכנו”, כלשונו (פרידברג, תרנ"ו). ולאחר שגילה ב’מסתרי היהודים' “חטאים להאמת ההיסתורית”, פסיחות על תקופות מסוימות, סיפורים הכתובים “בלי שירה ורגש”, ואפילו פרקים ש“ריח המיסיון נודף מהם” (מתוך מכתבו ליעקב דינזון; ראה פרידברג, תרנ"ט: 140), החליט לכתוב מחדש את מרבית הסיפורים. בשני החלקים הראשונים כלל סיפורים מקוריים לצד “העתקות בשינויים והוספות”, ואילו חלקי הספר האחרונים הם, כעדותו, “רובם ככולם ילדי רוחי”, אם כי יש ביניהם סיפורים ששמותיהם ניתנו על־ידי רקנדוֹרף.

למעלה משנתיים נמשכה כתיבת ‘זכרונות לבית דוד’, שנראתה בעיניו כ“עבודת פרך”:

[…] המלאך הממונה על הפרנסה עוד יעבידני בפרך, יאלצני לא רק לכתוב הרבה, כי אם גם להגות הרבה, להרבות חזון ולחבר סיפורים בדברי ימי עמנו, אשר קראתים בשם הכולל ‘זכרונות לבית דוד’. ולרגל המלאכה אשר לפני עוד דרוש אני לבקש ולחפש על כל ענין ומקרה ודיבור ציטאטים ומ"מ [= מראי מקום] תלמודיים או היסתוריים אשר חיפושם במקוריהם מבלה ומכלה את כל יתר עתותי. (פרידברג, תרנ"ט: 140)

על נאמנותו הרבה של פרידברג לאמת ההיסטורית יעידו גם מאות ציוני המקורות, שהובאו כהערות־שוליים לאורך הספר. כן הוסיף בשולי הסיפורים פרטים היסטוריים או פולקלוריים, שנראו חשובים בעיניו להבנת העלילה.²⁷⁷ אך למרות קפדנותו נטל לעצמו פרידברג חירות לסטות לעיתים מן הדיוק העובדתי המוחלט, כי “אין לדקדק כחוט־השערה עם כותב סיפורי שעשועים, כאילו היה מחבר פירוש על התורה” (מתשובתו ליצחק רחלין [פרידברג, תרנ“ו], שהעיר על אי־דיוקים היסטוריים אחדים בפרקים המוקדשים לבית שני [‘הצפירה’, תרנ”ו, גיל' 52: 246]). עם זאת, אין ספק שפרידברג ראה ב’זכרונות לבית דוד' את גולת הכותרת של יצירתו הספרותית: בזכותה “יכירני מקומי בספרותנו העבריה”, כתב, שכּן זהו בעיניו ספר הראוי “להיות למקרא הגיון לחכמי לב הנבונים בעם” (ממכתבו ליעקב דינזון; פרידברג, תרנ"ט: 140).²⁷⁸ על כן נפגע קשה כאשר “המו”ל הואילו להקדישהו בשער לבני־הנעורים" (שם).²⁷⁹ אבל אין ספק שההוצאה צדקה במשפטה: דווקא הקוראים הצעירים, שדמיונם ער ויצר־הסקרנות שלהם עדיין בראשיתו, עשויים ללכת שבי אחרי עלילותיהם של הגיבורים לבית דוד יותר מאשר הקורא המבוגר. אשר אירע ל’אהבת ציון' אירע גם ליצירת רקנדוֹרף—פרידברג.

פרקי ‘זכרונות לבית דוד’ הם מחרוזת של סיפורים פסבדו-אוֹטוֹבּיוֹגראפיים, שנכתבו כביכול בידי אישים המתייחסים על בית דוד – מימי זרובבל ועד תקופת ההשׂכּלה – ומקיימים בכך מסורת קדומה:

מאז נחרב הבית הראשון היה במשפחתי לחוק־עולם, כי כל אחד מאבות המשפחה לדורותם יכתוב דברי ימיו לזכרון ויפקידם על יד האיש אשר יבחר לו מקרב בניו.

מסורת זו (כפי שנוסחה לעיל, כביכול בידי יהודה אברבנאל) עברה מדור לדור, עד שלאחר גירוש ספרד נצטווה חכם־העדה להעתיק את המגילות “ולהדפיסן, למען יקל הדבר לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל”. כא פרקי הספר הם אפוא סיפורים עצמאיים, ואין ביניהם כמעט קשר ענייני. רק משפטי־הפתיחה (“בשנת… אני… כותב המגילה הזאת לזכרון דברי ימַי והעתים אשר עברו על משפחתי ובני עמי חליפות, והנני מפקידה בידיך, הבן יקיר לי” וכו') וכן הסיומות הזהות כמעט (“תמו דברי אביך”), מקשרים את הסיפורים הנפרדים זה לזה ויוצרים תחושה של רציפות ביצירה.

ב’זכרונות לבית דוד' נתגלה פרידברג כיוצר בשל, עתיר דמיון וידע, וגם סגנונו הלך והשתחרר מכבלי המליציוּת. כל סיפור סוקר תקופה היסטורית בחיי העם – אירועים ומסורות, מנהגים ותיאורי הווי, יחסים עם נוכרים וידידים, תיאורי נופים ויישובים, וכן גאלריה ססגונית של עשרות דמויות בשר־ודם – ראשי־גולה ושרי־צבא, מלכים ופילוֹסוֹפים, גדולי תורה ופשוטי־עם; כל אלה תוארו בחיבה רבה, תוך הקפדה על הדיוק ההיסטורי.

אבל בעבודת־יחיד רבת־היקף כגון זו לא תיתכן כמעט רמה אחידה; על כן מצויים לצד הסיפורים המגובשים, בעלי הסגולות הדרמאטיות המובהקות, גם סיפורים הלוקים בארכנות מייגעת ובפרטים טפלים וחיוורים; ולצד סיפורים שעלילתם מרתקת ורבת־הפתעות כ“המאכלת” (סיפור על ממלכת כוזר, חלק ב), מצויים גם פרקים פושרים, שאינם אלא צירוף מורחב של סיפורים תלמודיים ומדרשיים, כ“הסוּגר” (סיפור על קורותיו של עולא בן קושב שנתבע למלכות [ירושלמי, תרומות], חלק ב); אבל בכל סיפור וסיפור השתדל פרידברג להעלות על נס את ייחודו של עם ישראל – הדת במובנה האנושי, ערכי המוסר, הזיקה בין חלקי העם, הגאווה הלאומית. העבד עולא, גיבור “הסוּגר”, אומר לאדוניו הפרסי בגאווה: “דע לך, אדוני, כי עברי אני, ואיש עברי לא ימעל פיהו, נשבע לאמונה ולא ימיר”. ובדומה לכך אומר יהודה אברבנאל למושל שטראסבורג: “אין טוב לנו כי אם להראות לכל באי עולם איך לא נירא מוות. ישמעו זאת אחינו אשר בארצות האחרות ויקחו להם מוסר לעמוד על משמרתם גם המה ביום שידובר בם, ולא יחתו מפני חרב האויב בבוא צבאם” (“התרעלה”; חלק ג, עמ' 171 במהדורת תרס"ד).

הסגנון המקראי הולם יפה את סיפורי המגילות הישנות. בחושו הלשוני החד, ותוך הישענות על הספרות לתקופותיה, ידע פרידברג לנצל רובדי לשון היסטוריים שונים ולשלב בהם ביטויים התואמים את תקופתם, החל במטבעות־לשון משנאיים ומדרשיים ועד לביטויים מספרות ימי־הביניים, “כל עוד לא חטאו נגד חוקי הלשון ולא המרו את רוחה” (זילברבוש, תרנ"ד. רוב השירים הכּלוּלים בספר נכתבו או עובדו על־ידי ישׂכר בר הורוויץ, בעל ‘משלי ישכר’. ראה עליו גם עמ' 157). ויצוינו במיוחד אותם מעמדים מרתקים, שבהם עוברים הגיבורים סכנות, והכתובים בסגנון דראמאטי מרשים:

בחצות הלילה קמו המתנדבים ויברכו את אחיהם, ויעברו חלוצים דרך התהלוכה ויצאו אל התעלה, ומשם עלו בלאט, בזחלם על ארבעתם, עד הגיעם אל המשמר אשר לפני המחנה, והם כעשרה אנשים, כולם עומדים נשענים על קשתותם הדרוכות ופניהם מוסבים אל המבצר ועיניהם פקוחות לשמור מוצאו. וגיבורינו התחלקו, חמישה חמישה לכל שומר, ויפלו עליהם מאחור, ויסתמו פיותיהם ויאסרום בחבלים וישליכום במורד אל התעלה… (“הצלוחית”; חלק ב, עמ' 218).

פרקי ‘זכרונות לבית דוד’, שיצאו תחילה (תרנ“ג—תרנ”ד) בסידרת חוברות שבועית ואחר־כך בארבעה כרכים, נחשבו עם הופעתם למאורע ספרותי בלתי־שכיח. דומה שלא היה עד אז ספר עברי שני, שהופעתו נתקבלה על־ידי הציבור כדבר בעיתו ובשעתו. לשכת “בני משה” ראתה בו אמצעי התואם את מטרתה הראשית, “להרחיב את מושג הלאומיות ולעשותו למושג נעלה ונשגב”. ואמנם, הספר הופיע בפתחה של תקופת התחייה, בימים שבהם התחילה התחושה הלאומית כובשת את ליבותיהם של צעירי ישראל במזרח־אירוֹפה. אלפי החוברות עברו מיד ליד ברחבי תחום המושב; עלילותיהן המרתקות ובשורת נצח־ישראל המקופלת בהן הלהיבו את הדמיון והציתו את הניצוץ הלאומי, שעבר כזרם חשמלי בחוגי הנוער היהודי. סידרת ‘זכרונות לבית דוד’ היתה אולי היצירה הבלטריסטית העברית הראשונה, שכּוּונה לבני־הנעורים ועֶרכּה לא פג עד היום. מהדורותיה ועיבודיה השונים חוזרים ונדפסים בארץ ובתפוצות²⁸⁰ ומיתרגמים ללשונות שונות.²⁸¹ אין תימה אפוא, שגם המבקרים לא חסכו את שבחיהם מ’זכרונות לבית דוד' ומאמרי הערכה נכתבו על הספר עם הופעתה של כל מהדורה חדשה.

“אלה הסיפורים הקטנים, אשר נועדו לבני הנעורים, שקולים בטיבם ותועלתם כנגד חבילה של סיפורים בספרותנו, אשר כרובם כן נודף מהם ריח ההתחכמות היתרה”, כתב דוד ישעיה זילברבוש (תרנ"ד), ששיבח את יוזמתה של הוצאת “אחיאסף” למלא חסרונו של “מקצוע הכי נכבד, הכי דרוש והכי נחוץ בספרותנו – מערכת סיפורים נעימים ומושכי לב לבני הנעורים”. אחריו הקדיש א“ל לוינסקי ל’זכרונות לבית דוד' סידרה פיליטונית בת חמישה המשכים ב’המליץ', 1896,²⁸² שבה ניתח את הסיפורים, ה”מלאים יופי וחן נעים ומביעים רוח העם וחייו הפנימיים בימים ההם, ושפתו צחה וזכה ומלאה לשד ורוח ונוחה ונעימה וקלה". לאחר שביקר את המעטת דמותו של עמנואל הרומי (בסיפור “אות הקלון”), חתם לוינסקי את רשימתו גדושת ההלל בפנייה נרגשת אל הקורא המבוגר:

אקווה, חביבי הקורא, כי כמוני כמוך תקרא המגילה ההיא והיתה בפיך כדבש למתוק, כי חמודות היא, כמו יתר המגילות, ורוב טוב צפון בהן לך ולבניך הקוראים ומבינים עברית ואוהבים את עמם ושפתם.

ברוב התפעלותם מן החידוש שב’זכרונות לבית דוד' ומן הבשורה הלאומית שהספר מביא לנוער, התעלמו מרבית המבקרים ממגרעותיו. אבל מבקר־פדאגוג אחד, שמחה חיים וילקומיץ מראש־פינה,²⁸³ התריע על פגם חינוכי־ספרותי צורם, שתמיהה היא כיצד לא עמדו עליו המבקרים האחרים: ריבּוּיָם של “סיפורי אהבים ומחזות אהבים, המעוררים תאוות המין […] מבלבלים את מוח הקורא הצעיר [ו]מסכסכים את מחשבותיו”. במאמרו הגדול “הפריצות בספרות בני הנעורים” (וילקומיץ, תרס"ב) דן וילקומיץ בבעיה פדאגוגית־ספרותית זו בכללותה, טען כי “אין סופרינו משמיעים תמיד לאזניהם את הדברים שהם כותבים” לילדים והתעכב במיוחד על ‘זכרונות לבית דוד’:

ככל אשר הוסיף [פרידברג] לגול לפני נערי עמנו את תולדותינו, כן הוסיף להרבות בדברי עגבים ופריצות. תמונות קורעות לב, תמונות אבותינו הקדושים, המוסרים את נפשם על אמונתם ותומתם, מיופות ומקושטות בציורי ‘היחס הנעים שיש למין בשאינו מינו’; מוסר טהור ורעיונות נעלים מתובלים בהלצות וניבול פה.

המבקר הפּוּריסט הביא מן הספר שפע מוּבאוֹת של תיאורים ומעמדים, שנראו בעיניו כ“תיאורי פריצות”: מהם “נועזים” באמת ומהם הנראים היום בעינינו תמימים, שאין בהם כדי “לבלבל את מוח הקורא הצעיר”; למשל: “עלמה נרעשת לדברי אהבה ופניה מאדימים כתולע”, “עיניים מזהירות באור יקרות – אור נפלא הבוקע בינות לעפעפיים כהות מאש האהבה”, “שתי גבשושיות קטנות הבולטות מעל לוח־לבה לאות כי בגרה הילדה”, ואחרון אחרון – תיאור יחסי מורה ותלמידתו: “כמעט נגעו שפתי בעור הנערה התמה, והנה קפצה כחולדה ותתפשני כבמלקחיים בוערות ותפול על צוארי ותשקני בשאון עליצות” (מתוך “חליפות ותמורות”; חלק ד, עמ' 265—266).

אין ספק שיש ממש בהאשמה זו, מה גם שוילקומיץ צירף אליה את מבוכתו של “מורה הקורא עם תלמידיו, ובפרט תלמידותיו”. אך הכותב לא ידע, כנראה, שפרידברג לא כיוון כלל את ‘זכרונות לבית דוד’ ל“תינוקות של בית רבן”, אלא “לחכמי לב הנבונים בעם”, כלשונו. ואם עורכי “אחיאסף” הדפיסו את הסיפורים ככתבם וכלשונם אפילו כשכיוונו את הספר לבני־הנעורים, הרי במהדורות האחרונות הושמטו כמה קטעים שנמצאו בלתי־הולמים ספרות־ילדים – אבל לא כולם.²⁸⁴

לצד ‘אהבת ציון’ מאת מאפוּ, ‘זכרונות לבית דוד’ הוא מן היצירות הבֶּלטריסטיות הראשונות, שבני־הנעורים קוראים אותן זה הדור השלישי ברציפות. כשנדפסה מהדורת תשי“ב של הספר, קידמה אותה הביקורת בברכה, כ”הַ־ספר המדובב לבו של ילד ונער יהודי“, שדחף את קוראיו לעלות לארץ־ישראל (לנדר, 1952). אחד המבקרים המחיש יפה כיצד נמשך ערכו של הספר מאז ועד היום: לאחר שתיאר בנוֹסטאלגיה כיצד “הייתי בולע, ואלפים ורבבות נערים כמוני, את הסיפורים הללו, שלשונם הגדושה מליצות תנ”כיות זגזגה בפעמוני קדם ענוגים ודקים”, עבר ותיאר את “הנערה ארוכת־הצמות” בת־ימינו, השקועה בקריאת ‘זכרונות לבית דוד’: “היא קראה מתוך אותו בולמוס קמאי משכיח את כל העולם סביב” (שם). ורק הסתייגות אחת היתה לאותו מבקר: הוא מצא טעם לפגם בתיקונים שהוכנסו במהדורה החדשה, שכּן לדעתו, “הנוסח הראשון הוא דווקא המעולה”.²⁸⁵

8. ‘דרך ילדים’ לשרה פוֹנֶר:

ספר ראשון לילדים מאת אשה סופרת

ב’זכרונות לבית דוד' הגיע לשיאו הזרם ההיסטורי בספרות־הילדים העברית, וספר זה גם חתם את התקופה, שבה שלט הזרם הזה. כאן אפשר היה גם לחתום את הפרק המוקדש לתקופה זו, אלמלא יצא בוינה בשנת 1886 ספר קטן בשם ‘דרך ילדים’ [266], שבישר את הופעתה של היוצרת הראשונה בספרות־הילדים העברית; וכאופנת הימים ההם בחרה גם הסופרת – שרה פייגה פוֹנֶר שמה – כרקע לסיפוריה נושאים ותקופות מן ההיסטוריה היהודית: “שמתי לבי לדרוש בדברי ימי עמנו”, כתבה, “וראיתי כי המקרים אומרים דרשונו” (בהקדמה לספרה ‘בגד בוגדים, ספור מימי שמעון כהן גדול’, וארשה, 1891).

בעוד שנשים סופרות ליווּ את ספרות־הילדים הכללית כמעט מראשיתה²⁸⁶ (שהרי נשים מילאו מאז ומתמיד תפקיד נכבד בחינוך הילדים), היה המצב בספרות העברית שונה לחלוטין. בשל קיפוחן רב־השנים של הבנות בחינוך היהודי, הופיעה המשוררת העברית הראשונה – רחל מוֹרפּוּרגוֹ – רק באמצע המאה התשע־עשרה; וכשנות־דור אחריה פעלה המספרת העברית הראשונה – ש"פ פונר.

שרה פייגה פונר לבית מיינקין (ליטא, 1855 – פּיטסבּוּרג [פנסילבניה], 1937) לא חיברה יצירות רבות־ערך, והדברים המעטים שפירסמה זכו בביקורת קשה; עיקר חשיבותה הוא אפוא בעובדת היותה האשה הראשונה, שחיברה סיפורי־ילדים עבריים, ואולי גם הרוֹמאניסטית הראשונה בספרות העברית החדשה. לאחר שרכשה השכלה בעיר דווינסק השתקעה עם בעלה, הסופר מאיר פונר,²⁸⁷ בריגה ושיקעה עצמה בכתיבה. ספרה הראשון, רוֹמאן “תסבוכות” על רקע תקופתו של נאפּוֹליוֹן השלישי בשם ‘אהבת ישרים או המשפחות המורדפות’ (וילנה, 1881), נקטל על־ידי פרישמן (1881), שכתב כי הספר “מלא זרות ופליאות […] שפת הסיפור היא שפה נשחתה מראש עד סוף”. גם לאחר שהיגרה בשנת 1910 לארצות־הברית המשיכה פונר בכתיבה, ויצירתה האחרונה – “מזכרונות ימי נעורי” – נדפסה בירחון לנוער ‘שחרות’, עיתון־הילדים הראשון ביבשת אמריקה (ניו־יורק; שנה ה, תרע"ט, גיל' 6).

“סיפור נפלא המושך לבות בני-הנעורים, אשר קרה בימי הורדוס מלך יהודה בבית שני, לילדים הלומדים שפת עבר” – כותרת־מישנה ארוכה זו רשמה המחברת בשער סיפור־הילדים הקטן שלה ‘דרך ילדים, או סיפור מירושלים (וינה, תרמ"ו/1886; 16 עמ'). הסיפור הקצר והפשטני, שהוקדש לזכרו של “ידיד אלוהים ואנשים” משה מונטיפיורי,²⁸⁸ נועד — ככתוב בהקדמה – למלא "לבות בני הנעורים אהבה לה’ ולעמם" ולהציג לפניהם “אנשים מצוינים – מלומד בתורה ובחכמה, עובד בצבא ועובד אדמה”. “אנשים מצוינים” אלה הם שלושה אחים, שנולדו בכפר יוחני שבארץ יהודה. כשגדלו הלך נתנאל הבכור ללמוד תורה ונבחר לסנהדרין; יונתן בחר לשרת בצבא ונעשה שומר־ראשו של המלך הורדוס; עובד נשאר לעבוד בשדות הכפר; ואילו האח הרביעי, אצל, אף הוא כצליל־שמו כן הוא: נשאר עצל כל ימיו, וסופו שנספח לחבר מרעים, הסית למרוד במלכות ובא על עונשו. ומוסר־ההשכל:

הנה כה אחרית כל בנים ממרים, אשר לא ישמעו לקול הורים ומורים […] על ידי הבטלה ילכו מדחי לדחי עד כי ידחו לעולם ויהיו דראון עולם להם ולכל משפחתם. לא כן הבנים המקשיבים, השוקדים בלימודים והמהירים במלאכה, הם יעשו חיל ויעלו מעלה מעלה, ובכל מקומות באים ינחלו אך כבוד […] (עמ' 16)

המחברת שאלה את המוטיב הידוע ממעשיות־הילדים על קורותיהם של שלושה אחים השונים זה מזה, הגדילה את מספרם לארבעה ופיתחה אותו לסיפור היסטוֹרי־מוּסרני. היא הבליטה בקווים חריפים את השוני שבין ארבעת האחים, ולצד שרטוטים פּאסטוֹראליים נאים של איכרי הכפר מצויים גם מעמדים דראמטיים מרשימים. אחד משיאי הסיפור הוא מעמד הפגישה בין נתנאל איש הסנהדרין לבין אצל אחיו, שהובא לפניו למשפט:

אך בטרם חרצו [השופטים] את משפטם ראו כי אחד מן הסנהדרין קם ממקומו ויאמר: שפטו משפטכם בלעדי, כי אח אני לאיש הזה. השומעים הביטו עליו בתמהון והוא יצא. ובעברו לפני אצל אחיו הכירו ויצעק: הצילני נא, אחי, ממר המות! (עמ' 15)

אך אם בבניית עלילה שיש בה עניין, ואף מתח מסוים, הצליחה המחברת, היא נכשלה כמעט לחלוטין בתחום הלשוני. שישה־עשר עמודי הספר רצופים שיבושים דקדוקיים, תחביריים, פיסוקיים וכן טעויות־דפוס למכביר. כיוון ששום עורך לא עבר, כנראה, על כתב־היד לפני הדפסתו, מצויים בו משפטים תמוהים כגון זה:

ובימי החורף עשה מקלעת סלי חורים מסוף או מערבי נחל להכין על[!] ימי חג הביכורים וכל עולים הרגולים [?] מדל העם אשר יבואו ליראות את פני ה' קנו מאתו הסלים […] (עמ' 9)

איתרע מזלה של המחברת, וגם סיפורה הצנוע וחסר־היומרות השני נפל לידיו של דוד פרישמן; וכדרכו מיהר להטביעו בנחשול שנינותו הקטלנית:

קשה לי להגיד דבר אודות הסיפור [..] אמנם כשמו כן הוא, “דרך ילדים”, גם דרך נשים לו, וכאשר לא יבין הקורא את שער הספר ויאמר: אין בני אדם כותבים כך, כן היה הקורא מביט בספור עד תומו מבלי הבין למה הוא בא. (פרישמן, 1887 א)

גם זכות־ראשונים של סיפור עברי ראשון לילדים לא עמד לו, ל’דרך ילדים'…

ה. “ברום שמים ובבטן האדמה”    🔗

סיפורי הרפתקה ומדע ראשונים לבני הנעורים

הרגש הטבעי חי רק בלב הילד והנער, ועליהם צריכים לפעול ביחוד על־ידי סיפור קורותינו הנפלאות עם כל חזיונות העצב ורוממות־הרוח אשר בהן. ואולם בספרי ההיסטוריה כשהיא לעצמה קשה מאד להביע לילדים ונערים את התוגה הפיוטית ורוממות־הרוח אשר בקורותינו. הילד והנער אוהבים כי יותן חומר למעוף־דמיונם, וכזאת הם מוצאים בדברי־ימי העמים, המלאים מלחמות ומפעלי גיבורים, שהם קרובים מאד ללבותיהם של הקטנים. (קלוזנר, 1897)

הבחנה קולעת זו של טעם הקורא הצעיר, שאינו מסתפק בפרקי היסטוריה יבשים, אלא מבקש סיפורי עלילה “המלאים מלחמות ומפעלי גיבורים”, נכתבה בשלהי המאה ה־יט על־ידי יוסף קלוזנר בן ה־23, ומוכיחה שוב כי הנושאים הפוֹפוּלאריים על בני־הנעורים נותרו זהים בכל זמן ומקום. ובכל זאת, שונים מאוד היו, כידוע, הסיפורים העלילתיים שקראו נערי ישראל באותה תקופה, שבה נכתבו הדברים הללו, מספרי ההרפתקה והרומאנטיקה שזכו לקרוא בני־גילם בשפות השונות. שכן בשעה שהסיפורת העברית הבלטריסטית התחילה עושה את צעדיה הראשונים בעקבות ‘אהבת ציון’, ובהשפעת רוֹמאן־בראשית זה, הגיעה כבר הסיפוֹרת העלילתית הקלאסית בארצות התרבות לשיאיה. במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה קראו נערי אנגליה את סיפורי ווֹלטר סקוֹט, דיקנס ומיין ריד; נערי צרפת – את יצירות ויקטור הוּגוֹ, אלכסנדר דימה (האב) וז’ול וֶרן; הנערים הקוראים גרמנית – את סיפורי ההרפתקה והרוֹמאנטיקה של פרידריך גרסטקר, יוֹהאן וִיס (‘הרובינזונים השווייצרים’) וברתולד אַוּאֶרבּאך; נערי רוסיה קראו את סיפורי פּושקין (‘בת הקפיטן’) וטוֹלסטוי (‘השבוי בקווקז’), ונערי ארצות־הברית – את יצירותיהם של ג’יימס פנימוֹר קוּפּר ומארק טוויין. ואין אלו אלא דוגמאות אחדות מרבות.

ובעוד שהיצירות הקלאסיות בתחום ההרפתקה ההיסטוֹרית והרומאנטית, המוקדשות לעלילות גבורה, מסעות ונדודים, קרבות ונצחונות, ניתרגמו במהרה ללשונות התרבות והיו לנכס בין־לאומי, היו התרגומים לעברית של יצירות אלה עניין שבמקריוּת. היו אף משכילים שלחמו בתרגומים, כיוון שהיו בעיניהם “זמורת זר בכרם שפתנו הקדושה”, ואפילו אברהם מאפו כתב (במכתבו לא"ש פרידברג): "כי העתקות [=תרגומים] שנאתי, כבהמות מעלות גרה נחשבו לי (פרידברג, תרנ"ט: 109).

הואיל ויד המקרה שלטה בספרות־התרגום המשכילית, אל נתפלא, כי הרוֹמאן החברתי הראשון שתורגם לעברית היה דווקא ‘מסתרי פאריז’ לאיז’ן סי, וכי תרגומו המקראי־המליצי של קלמן שולמן (וילנה, 1857—1860) של סיפור מחיי העולם התחתון הפאריזאי חולל סערת־רוחות בעולם ההשכלה העברית. אפילו הביבליוגרף משה שטיינשניידר הצטרף למתנגדי התרגום בהטעימו, כי “כשרון השימוש בלשון העברית ראוי לנושאים יותר חשובים מן הנושא שלפנינו” (“אל הקורא”, בראש ‘מסתרי פאריז’, ג, וילנה, 1859). דעה זו קוממה את יל“ג, שהאשים את המתנגדים בכוונה “לגרש שפתנו העברית מארצות החיים”, שכן בעיניהם ראוי לכתוב בעברית רק על עניינים עתיקים, “אשר נכבדם רק בעבור הזקנה החופפת עליהם” (גורדון, תרי"ט). ואברהם מאפו, שלא יכול היה להשלים עם מראה “כל ישראל השׂשׂים ושמחים עתה לקראת מסתרי פאריז כי נגלו למו (מאפוּ, 1970: 24—25) חזה עתיד קודר ל”מוזה העבריה”: “עוד מעט יצא גם דאן קישאָט ומסתר אהלים יגלה גם ‘טויזענד איין נאכט’ […] יגדיל תורה ויאדיר” (שם).²⁸⁹ מאפוּ התמים! בעודו מלגלג על האפשרות, כי ‘אלף לילה ולילה’ ו’דון קיחוט' יתורגמו לעברית, עסק כבר בימיו סופר עברי – נחמן פרנקל שמו – בעיבוד יצירתו של סרוואנסט לעברית; ועיבודו יצא ארבע שנים לאחר מותו של מאפו בשם ‘אבינועם הגלילי, או משא האויל’ (יאסי, 1871). וכיוון שרבים לא ראו בעין יפה הכנסתה של “זמורת זר” לכרם הלשון העברית, נאלצו המתרגמים לתת צידוק לתרגומיהם בתועלת שיביאו לבני־הנעורים: אם כאמצעי לחיבוב הלשון העברית ומקור לתיאור המתרחש בעולמו של הבורא – "ללמד נערי בני ישראל יפי הלשון ולהודיעם גבורות ה' ונפלאותיו אשר יעשה בכל הארץ;²⁹⁰ או אף כסיוע ללימוד שפה זרה – “תועיל לבני־הנעוירם העתקה להתבונן בה לעומת האָרגינאל בשפת אשכנז, אשר ילמדו בנקל לדעת שפת האשכנז”.²⁹¹ ואם לא כל התרגומים כוונו, כידוע, במפורש לקוראים הצעירים, הודו רבים כבר אז, כי “סוד גלוי הוא, כי הרוב הגדול של קהל קוראי ספרותנו היפה הם נערים, ובזמן האחרון [ראשית המאה העשרים] נוספו עליהם גם נערות” (וילקומיץ, תרס"ב: 521).

1. רובינסון קרוזו ו’כור עוני'

גם אם שלטה המקריות בסיפוֹרת העלילתית הרוֹמאנטית, שתורגמה לעברית בתקופת ההשׂכּלה, אולי בכל זאת אין זה מקרה, שהספרות המתורגמת הקלאסית לנוער פותחת דווקא ב’רובינסון קרוזו‘. כבר צוין לעיל (חלק ראשון, פרק ז, סעיף 1), שרובינסון היה גיבורו של הסיפור המתורגם הגדול הראשון בספרות־הילדים העברית, הוא ‘ראָבינזאָהן דער יינגערע’ לקאמפה בתרגום דוד זאמושץ ([208]: בּרסלאוּ, 1824); ורובינסון קרוזו היה גם גיבורו של סיפור־העלילות הקלאסי המתורגם הראשון בספרות־הנוער שלנו, הוא ‘כור עוני’ ליצחק רוּמש [228]; וילנה, 1862). עד כמה החשיבו המשׂכּילים יצירה זו תעיד העובדה, שעוד לפני רומש תירגם (או עיבד) אותה יצחק ארטר, ואף שלח שלושה פרקים של “רובינזון העברי” (כפי שקרא לתרגומו־עיבודו) למאיר לטריס יחד עם מכתב, המפרט את שלוש המטרות של תרגומו: ראשונה, “לתת בידם [של ילדי ישראל] ספר שעשועים, יוציא רגשות נפשם מחדרי לבם”; שנית, “למען ילמדו מתוכו דברי מוסר ודעת”; ושלישית, "למען ילמדו בו את שפתנו הקדושה עוד טרם יבואו להגות בדברי תורת ה’" (ארטר, תרי“ח: 127—128. וראה גם קלוזנר, תשי”ב—תשי"ח, ב: 331). ארטר ראה אפוא ב’רובינסון קרוזו' יצירה שראוי כי הילדים יקראו לפני לימוד התנ"ך, ומכאן שתירגם אותה ודאי בלשון קלה ופשוטה; אלא שתרגומו לא נדפס ונראה שאבד.

אין תימה, ש’רובינסון קרוזו' משך את עיניהם של הסופרים בני דור ההשׂכּלה; שכן ספרו זה של דניאל דֶפוֹ (1660—1731) היה כבר אז ספר שהכל דיברו בו, שנדפס במהדורות לאין־ספור ותורגם ועובד שוב ושוב לכל לשונות התרבות. אך אם ברוב הארצות ראו הקוראים הצעירים ב’רובינסון קרוזו' סיפור־הרפתקה מעולה ואמין, ואב־טיפוס לעשרות “רוֹבּינזוֹנאדות” שנתחברו בהשפעתו, המשכילים העברים ראו בו עדיין – ודאי בהשפעתה העקיפה של “דת־הטבע” מבית־מדרשם של רוסו ותלמידיו – יצירת־מופת משכילית־מוסרנית ו“מורה דרך בחתירה לבגרות המחשבה” (‘אמיל’, חלק ב). ואמנם כך כתב רומש בשערו של ‘כור עוני’: “סיפור יפה ונחמד, ראבינזאן החדש […] חוּבּר בלשון עברית צחה וקלה, במליצות יפות ונעימות להעיר את לב הקורא למוסר השכל”.²⁹²

‘כור עוני’ היה ספרו הראשון של יצחק רומש (ליטא, 1822—1894), שעסק רוב ימיו בהוראה בפוניבז' ובוילנה ותירגם אחר־כך סיפורים נוספים לנוער, רובם על נושאים היסטוֹריים.²⁹³ הספר, שנדפס על חשבון מיניסטריוֹן־ההשכּלה הרוסי, תורגם מן העיבוד הגרמני של ד"ר פ. ראוך²⁹⁴ (ולא על־פי קאמפה, כפי שכתב בטעות קלוזנר, תשי“ב—תשי”ח, א: 246); ושמו של דפו נזכר רק בהקדמה, כיוצרו של ‘רובינסון קרוזו’: “הסופר המהולל דניאל דע פאָע, וממנו ראו סופרי העממים ללשונותיהם וכן עשו גם המה להועיל לבני עמם”. בהמשך ההקדמה הזכיר רומש את תרגומו האבוד של ארטר (“החל ולא כילה”) ודיבר בביטול־מה על שני התרגומים ל’רובינזון הצעיר' מאת קאמפֶּה – של דוד זאמוֹשץ (“לא יאתו כי אם לילדים בני חמש או שש”) ושל אליעזר בלוך, בלא להזכיר את שמו (“אחד מילידי וואָלקאָווישק [..] במחילת כבוד המחבר, אין ספרו שווה לשחת עליו דברים”). המוטו המובא בשער "—זהב באש יבחן ובן־אדם בכור עוני (בן־סירא) – מאַזכר את שמו העברי של הספר (הצירוף “כּוּר עוני” מצוי כבר בתנ"ך: ישעיה מח, 10).

אף־על־פי שסגנונו המקראי של ‘כור עוני’ גדוש מליצות ושברי פסוקים, במיטב המסורת ששלטה אז בספרות העברית, הוא גם רהוט ונעים לקריאה. רוּמש קיצר את עיבודו בן שני הכרכים של ראוּך, שהוא נאמן למדי לדפו, ורק בפרקיו האחרונים ניכרת השפעת עיבודו של קאמפֶּה: רוֹבינזוֹן חוזר לעיר־מולדתו עם עבדו (“וכך ראינו שנינו חיים מאושרים, שקט ושאנן, בלי כל מחסור ודאגה”), בעוד שבמקור האנגלי נהרג ששת ("ששבאצר ב’כור עוני') בידי הפראים. כן מצויה ב’כור עוני' – גם כן בהשפעת עיבודו של ראוך – הבלטת־יתר של הביטחון בישועת אלוהים; בעוד שרובינסון של דפו הוא צעיר ממרה ונעדר הכרה דתית, ששהותו הממושכת באי הנידח גילתה לו בהדרגה את ההשגחה האלוהית, שׂם ראָבּינזאָן של ‘כור עוני’ את מבטחו באל כבר בעת הסערה. לאחר שניצל ועלה על האי נתן רוּמש בפיו שיר־תודה ארוך ונמלץ, ובשעה שאסף את יבול־האדמה הראשון “עין בעין ראיתי כי ברצות ה' דרכי איש ייניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”. לתוספות המוסרניות האחרות, שאינן במקור האנגלי, שיווה רומש חן של חוכמת־חיים קדומה:

מה עלץ לבי בלבשי בגדים אשר ידי עשום! אם כי ידעתי אשר ידי לא כללו מלאכתם ולא באו עד תכליתם, בכל־זאת ששתי עלימו מאשר ישישו בני ארץ נושבת על בגדי מחלצות. כי לא לאמונים עלי תולע, אשר אלפי ידיים תעמולנה למו ומעולם לא ידעו מחסור, לא להם הבין משוש העירום המכסה בשרו בבגד, גם אם שק יהיה. (עמ' 68)

שכן מוסר־ההשׂכּל של ספר זה הוא, כדברי רומש (בהקדמה): “לבטוח בה' בכל דרכיו ולרדוף צדק ואמת כל הימים”.

‘כור עוני’ הסעיר את דמיונם של ילדי העיירות היהודיות בתחום המושב לא פחות – ואולי יותר – משכבש ‘רובינסון קרוזו’ את ליבותיהם של ילדים ונערים בכל הארצות. וכך תיאר פיכמן את רישומו של ספר זה עליו ועל בני דורו: “‘כור עוני’ […] היה בלי ספק אחד הספרים המעטים בילדותנו, שנסכו עלינו שכרון והוציאונו ממיצר העיירה העגום למרחבי עולם רחוקים. דמיונו נאחז בו, בנוסע מופלא זה, שידע לשחרר את עצמו משממונו של העולם הישן ולהפוך אי נעזב לאדמת שדה וגן, למקלט שלווה ובטחון”. ועוד הוסיף וקבע “בלי הפרזה, שרובינזון היה לנו – ואולי הרבה יותר אפילו מאמנון של ‘אהבת ציון’ – הגיבור למופת, אשר חייו ופעולותיו גירו את דמיוננו ובדמותו ראינו את עצמנו בחלומותינו הראשונים” (פיכמן, תשי"א ב: 307).

חמישים שנה בקירוב חזר ונדפס ‘כור עוני’ במהדורות אחרות (מהדורה חמישית: ורשה, 1910), עד שסגנונו נתיישן והוא נדחה על־ידי העיבודים והתרגומים המודרניים הרבים.²⁹⁵

2. ז’ול ורן בתרגומים משׂכּיליים ראשונים

דניאל דפו כבש את מקומו בספרות־הילדים בזכות ‘רובינסון קרוּזוֹ’ בלבד, ביסס ז’ול ורן (1828—1905) את מקומו שלו בספרות־הנוער בזכות שבעים ספרים – סיפורי מסע והרפתקה ורומאנים מדעיים־בדיוניים. ואף־על־פי שהביקורת חרצה את משפטה על סיפורי ורן "שערכם הספרותי מועט (קטן, תשכ"ג: 528), אין חולק על הסגולות שגרמו להצלחתם המפליאה והנמשכת בקרב הנוער, שאין לה כמעט אח ומתחרה: העלילות המרתקות, שלמרות היותן מדעיות־דמיוניות הן מעוררות רושם של אותנטיות,²⁹⁶ הכתיבה הרהוטה הרצופה דיאלוגים רוויי הומור, והאידיאלים ההומאניים הכלולים בכמה מספריו.

הוא הראשון אשר אחז את הדרך הלזו, להעטיף ידיעות רמות ונשגבות במעטה תהילה – בסיפורים נחמדים ונעימים למאד", כך הוצג ‘יוליוס וערנע’²⁹⁷ לפני הקורא העברי על־ידי המתרגם הראשון של סיפוריו. יצירותיו הראשונות תורגמו לעברית עוד בחיי הסופר, שנים מעטות לאחר הופעתן בצרפתית. מתרגמו הראשון היה ישראל זאב שפרלינג איש סובאלק, שתירגם (מרוסית!) בזה אחר זה שניים מספריו הראשונים של ורן: ‘עשרים אלף מיל מתחת למים’ (Vingt Mille Lieues sous les Mers. 1870) ו’מסע אל מרכז האדמה' (Voyage au Centre de la Terre. 1864). כמנהג הימים ההם, לא נזכר שמו של המחבר אלא בנוסח השער הרוסי (באותיות זעירות) ובגוף ההקדמה העברית; ואילו בשערים העבריים הובאו מתחת לשמו של הספר – השונה מן השם המקורי (גם זה כמנהגם של מתרגמי ההשכלה) – כותרות־מישנה ארוכות, שראוי להעתיקן בשל העניין שבהן:

במצֻלוֹת ים, ספור ידיעות טבע הים ונפלאותיו במצולה מעולפות בספור מנסיעה סביב כדור הארץ בלב ימים תחת מכסה המים וקרח נורא, יסודתם בשפת צרפת […] ווארשא תרל"ז (1876). [258]

בבטן האדמה, ידיעות געאלאָגיות ונפלאות מפעולות הטבע בחיק הארץ פנימה, מעולפות בספור נחמד אף נעים מנסיעה אל מרכז הארץ דרך תעלות הררי געש מוריקי אש […] יסודתן בשפת צרפת ונעתקו חפשי לשפת עבר צחה וקלה לתועלת צעירי עמנו שוחרי השכלה […] ווארשא תרל"ח (1878). [259]

כותרות־המישנה הארוכות וההקדמות הענייניות מוכיחות, שמטרתו העיקרית של המתרגם לא היתה להביא לקורא העברי הצעיר את סיפורי ההרפתקה הדמיוניים של ז’וּל ורן – מסע בצוללת (שהיתה אז חזון־לעתיד) או חדירה למרכז כדור־הארץ – אלא להשכילו ולהעניק לו “ידיעות נפלאות בדרכי הטבע אשר מעולם לא שערון”; רק אחר־כך הביע תקווה “כי צעירי עמנו […] ירוו נחת ועונג בנועם הסיפור הנפלא הזה”. שכן, כשם שהרופאים עוטפים את התרופה המרה “במעטה נופת צופים”, כך ראוי לעטוף את פרקי הלימוד וההשׂכּלה המוגשים לנערים בסיפורים נחמדים, “לרפואת הנפש המשכלת”.

היתה בכך משום העזה מהולה בתמימות לתרגם את סיפוריו של ורן בתקופה שכמעט לא היו בעברית מונחים מדעיים וגיאוֹגראפיים מוֹדרניים. ואמנם, ניכרת יגיעתו של שפרלינג למצוא מקבילות עבריות למונחים האלה, ביניהם שמות של מכשירים פשוטים ויומיומיים; וכך אנו מוצאים בתרגומיו, למשל, בתי־מחזה (משקפיים), עצמים פרדיים (אטומים), רום־עולם (חלל), מגרעת (שפל־הים), אבל לצידם גם מונחים המקובלים עלינו היום: גאות, כוכב־לכת, ואפילו אבקת בשר יבש. רק כשלא הצליח למצוא תחליפים עבריים למונחים, השאיר אותם בלועזיותם: עלעקטריציטעט, רעוואָלווער, טונעלל ועוד. עם זאת אפשר לעיתים למצוא, זה לצד זה, שמות שונים לאותו מונח; כגון: כתב־יד (‘בבטן האדמה’, עמ' 6) וגם מאנוסקריפט (עמ' 7); אבקת־שרפה (עמ' 48) וגם החומר המורה (עמ' 207), הקול הנידף (עמ' 3) וגם בת־קול (עמ' 70), מראה־הפאות (עמ' 112) וגם קאָמפאס (עמ' 227) ועוד.

‘במצולות ים’ תורגם בסגנון מליצי כבד הלוקה בשיבושים לשוניים; אך בזכות החידוש שבהופעת הספר הוא זכה לאזכּוּר אוהד בעיתוֹנוּת הרוסית (‘נובוסטי’, פטרבורג, 1877, גיל' 124). תרגום ‘בבטן האדמה’ עולה על קודמו בהרבה, הן בסגנונו הקל והרהוט והן בהעתקת האווירה הז’ול־ורנית. גם א"ד ליברמן מצא לנכון לציין, “כי בינה יתירה נוספה להמעתיק לברר ולצרף העתקו, ללטוש ולמרט כל ניב וכל מבטא” (במכתב “הגות לבי” שבראש ‘בבטן האדמה’). תודות לכך השתמר בתרגום ההומור הלגלגני של הדיאלוגים והרהורי המספר, והוא מצוי כבר בעמוד הראשון: “אם החל הרעב להציק לדודי', אמרתי, ‘כי עתה נכונים לנו שפטים מידו והארץ תיבקע לקולו!’” בדומה לכך מצויה בתרגום גם העוצמה הדרמאטית שבמעמדי השיא:

הכדור התפוצץ פתאם ויכס אותנו בזרמי להבות. אהה! מה בהיר ומבהיק האור! וכרגע – נדעך כולו. ונר העלעקטרי טרם יכבה, ראיתי דודי שוכב שטוח על הרצפה, וגאנז מעולף מראשו ועד רגליו בלהב פלדות עמד על משמרתו אצל המשוט. (עמ' 185)

כעבור 16 שנה תורגם ספרו הראשון של ורן, Cinq Semaines en Ballon (1863), שנדחה תחילה על־ידי 15 מו"לים וכמעט שהושלך אל האש. סיפור־מסעם הדמיוני של שלושת הבריטים, שחצו בכדור פורח את יבשת אפריקה, תורגם מן המקור הצרפתי בידי הדראמאטורג יעקב גורדון²⁹⁸ בשם ‘ברום שמים, או חמישה שבועות במגדל הפורח באויר’ ([260]; וארשה, 1894).²⁹⁹ מעניין הרבה³⁰⁰ יותר הוא תרגומו של סיפור ז’ול־ורני אחר על מסע בכדור פורח, שהופיע שנה אחת אחרי ‘ברום שמים’, ‘מחזה באויר’ ([261]; ברדיצ’ב, 1895) בתרגומו של המשורר מאיר זאב זינגר.³⁰¹ סיפור בלתי־ידוע זה של ורן (לא הופיע במקורו הצרפתי כספר בפני עצמו),³⁰² על טיסתם רבת־הסכנות של ארבעה צעירים בחברתו של מדען מטורף,³⁰³ תורגם בסגנון מקראי שניכרים בו מאמצי המתרגם להשתחרר מכבלי המליצה:

האיש המוזר הועמד בראש פרוע, שערות ראשו סמרו, עיניו הבוערות כלפידים נעו נדו בחוריהם ולא ישבו על מלאת. אז סרו מלבי כל שפק ותפונה! האמת התיצבה ערומה נגדי ונוכחתי לדעת, כי עם משוגע ואיש הרוח ארחתי לחברה! (עמ' 44)

זינגר סיים את תרגומו בשיר קצר מפרי עטו על

"הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאות / אֲשֶׁר עָשְׂתָה הַחָכְמָה בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה; / אֵין קֵץ

לַמְּכוֹנוֹת עוֹשֵׂי פְּלָאוֹת, / מַלְאָכִים קַלִּים מֵאֵל יוֹעֵץ פֶּלֶא".

אבל המתרגם הראשון, שהצליח להריק לעברית את בהירות סגנונו של ורן, את העלילה שמתח והוּמוֹר משמשים בה בערבוביה ואת הדיוק המירבי בתרגום מונחים, היה אליעזר בן־יהודה (על חלקו בספרות הילדים העברית ראה להלן, חלק שלישי, פרק ו, סעיף 2). בשנת תרס"א (1901) הופיע בירושלים תרגומו לאחד מספריו הפוֹפוּלאריים ביותר של ורן, ‘סביב הארץ בשמונים יום’ [262], שמשפטי הפתיחה שלו יש בהם מבשורת התחדשותה של הלשון העברית והפיכתה לשפה שימושית יומיומית:

פיליאס פוג היה ג’נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים “ריפורם כלוב” בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן, אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צורך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדויק. (עמ' 3)

מאז מוסיפים סיפורי ורן להופיע בעברית בתרגומים ועיבודים קלים וקריאים, ולמעלה משישים מספריו תורגמו עד היום לעברית, רבים מהם פעמיים ויותר (ראה רשימה מפורטת: אופק, 1970: 289–292).

3. סיפורי הוֹפמאן ו’ספורי אלישיב'

באותן שנים, שבהן היה ז’ול ורן הסופר הפוֹפוּלארי ואף הפורה ביותר בצרפת, היה פראנץ הופמאן (1814—1882) סופר־הילדים הפוֹפוּלארי והפורה ביותר בגרמניה. ואם ורן התחייב לפני המו“ל שלו לחבר שני ספרים בשנה, התחייב הוֹפמאן לספק למו”ל שלו עשרים יצירות בשנה. אך בכך תם הדמיון בין השניים. שכּן בעוד שוֶרן צימצם עצמו לסוג ספרותי אחד בלבד, הקיפה יצירתו של הוֹפמאן את כל הנושאים והסוגים בספרות־הילדים – משירים ואגדות ועד סיפורי מסע והרפתקה. מאתיים ספריו,³⁰⁴ שניכרים בהם חפזון הכתיבה והעדר הליטוש, זכו לפוֹפוּלאריות עצומה, ואין פלא שנמצאו סופרים שטרחו לתרגם כמה מהם לעברית: משה שמואל שפרלינג תירגם את סיפורו הביוגראפי ‘בן מלך’ ([256]; וארשה, 1876), על ילדותו של לואי השישה־עשר; הפדאגוֹג מאנוס מונוסוביץ³⁰⁵ תירגם את סיפורו הדידאקטי ‘נחלה מבוהלת, או בין לילה לאורה’ (וילנה, 1887), על משפחה שנגאלה מצרותיה; ויהודה גרזובסקי (גור) “ייהד” את גיבוריו הנוצריים של הסיפור ‘בערימת השלג’, על הרועים שנלכדו בין שלגי האלפים (ירושלים, תרנ"ג/1893).³⁰⁶ אבל מכל סיפוריו המתורגמים של הוֹפמאן ראויה לעיון הנובלה ‘משהלי’, שגיבורה הוא נער יהודי ישר וצנוע, הגדל בסביבה מתנכרת ועוינת, ובזכות יושרו ואומץ־ליבו הוא זוכה לחיים של כבוד ורווחה. יצחק אנדרס, שתירגם סיפור זה בשם ‘עקב ענוה’³⁰⁷ ([252]; וארשה, 1886; וארשה, 1894), הצליח להעביר לתרגומו את האווירה הפיוטית־סנטימנטאלית שבמקור, ולמהול לתוכה לעיתים רסיסי הומור. הנה אחד הקטעים התיאוריים הנאים שבספר – הילד משה יושב לבדו בחנותה המאובקת של דודתו הסוחרת בבלואים:

לא רק על רצפת הבית ועל הקירות היו תלויים ומושלכים החפצים הישנים כי אם גם בירכתי הבית ובכל עבר ופינה היתה מלאה מפה לפה בכל סגולות החמדה המכוסים פיח ואבק־עפר מרוב ימים עד אפס מקום. ומשה התענג בשמחה להביט על כל הסחורות האלה בעין בוחנת, ויבדל החפצים אשר מצאו חן בעיניו מיתר אחיהם ויקחם אל חדרו הקטן הנועד לו וינקם מכל חלאה ואבק ויצרפם בכור הנקיון וישם עינו עליהם לטובה.

‘עקב ענוה’ היה ספרו האחרון של אנדרס. תשע שנים לפני כן תירגם את סיפורו הידוע של גרגורי בוגרוב³⁰⁸ “Poymannik” (“החטוף”, 1873) בשם ‘הנלכד בשחיתות אנשי רשע’ (וארשה, 1877): מעשה באב ובנו היהודים, המסגירים למשטרה תמורת בצע־כסף צעירים יהודים חסרי תעודות, עד שעלם נבון ונועז נוקם בהם. אבל חשיבותו הגדולה של יצחק אנדרס בתולדות ספרות־הילדים מעוגנת דווקא בספרו הראשון – ‘ספורי אלישיב’ [251] – שהוציא בשנה ה־22 לחייו: זה היה הקובץ העברי הראשון של סיפורי מדע מקוריים לילדים.

יצחק אנדרס (גרודנו, 1854 – גרודנו, 1920), בנו של סוחר אמיד, רכש את השׂכּלתו הרחבה באמצעות מורים פרטיים. לאחר שלא הצליח בעסקי מסחר היה למורה עברי ופירסם מאמרים וסיפורים מקוריים ומתורגמים בעיתוֹנוּת העברית, רובם בפסבדונים “אני [אנדרס יצחק] ולא אחר”. רוב ימיו היה ביתו שבגרודנו בית־ועד לסופרים ולמשכילים.

“במחברתי זאת יצאתי לישע צעירי עמי, לגלות מצפוני מפלאות מפעלות הטבע בדרך קלה מאוד, אשר לא שיערוה סופרים רבים אשר קדמוני”. במלים אלה הגדיר אנדרס את תכלית ספרו הקטן ‘ספורי אלישיב’ (וארשה, תרל"ו/1875; 70 עמ'). הוא יודע שתופעות הטבע זרות לנער העברי, אשר “לא שמע עוד את תוקף תהילת הטבע, לא האזין עוד את משגבי מפעלותיה”. אבל אם יבוא הנער בסוד הטבע והמדע, “שמים חדשים וארץ חדשה פתאום ייגלו לנגד עיניו […] ובכל אוַת נפשו יוסיף לדרוש הלאה, לחקור הצפון והנעלם עוד ממנו, לדלות פנינים יקרים מים החכמה והמדעים”.

‘ספורי אלישיב’ הוא מן התופעות המפתיעות ביותר בתקופת־הבראשית של ספרות־הילדים העברית. לפנינו יצירה מקורית,³⁰⁹ שכרוכים בה פרקי מדע עם סגולות ספרותיות, תכליתיוּת לימודית עם הומור בלתי־מאולץ. כשנה לפני שי"ז שפרלינג קבע, כי ז’ול ורן היה הראשון שהשכיל “להעטיף ידיעות רמות ונשגבות בסיפורים נחמדים ונעימים” (ראה עמ' 177 לעיל), כבר הדפיס אנדרס את ספרו זה, המשלב “תושיה ומדע, עונג ושעשועים גם יחד”. זאת ועוד: בעוד שגיבוריו של ורן הם חוקרים וגלאים מבוגרים, המנהלים שיחות מדעיות שלא כולן יובנו על־ידי קוראים צעירים³¹⁰, דעתו של אנדרס היא, שדווקא “משעשועי הילדים ושיחתם תצא תורה”. על כן בחר כגיבור סיפורו באלישיב – תלמיד נבון ונלהב, שפלאי הטבע שהוא לומד עליהם בבית־הספר מרשימים אותו עד כדי כך שאינו מסוגל לשמור אותם לעצמו והוא מנסה לספר עליהם לבני משפחתו ולחבריו. אחיו הצעיר, אחותו המודה בבערותה, אביו הדבק במסורות־העבר וחבריו השובבים – כולם מלגלגים תחילה על אלישיב והסבריו התמוהים; אך בסופו של דבר הוא מצליח, על־ידי הוכחות וניסויים פשוטים בפיסיקה, לשכנעם באמיתוּת דבריו, ואז מתמלאים הכל פליאה והשתוממות למראה הפלאים המתרחשים לעיניהם.

חמשת פרקי הספר מספרים על תכונותיהם וסגולותיהם של האוויר והרוח, המים והקיטור, הקול וההד, האור והחושך, הקור והחום; ונושאים אלה, הנראים “יבשים” לכאורה, מוגשים לקורא בפרקים רצופים התרחשויות מפתיעות, דיאלוֹגים שנונים ושאר סממנים ספרותיים. פרקים אלה נכתבו בסגנון הקרוב ללשון המקרא, אך שולבו בו מלים וביטויים מאוחרים, תוך שהמחבר מנסה לפתור – לרוב בהצלחה – את חסרונם של מונחי מדע עבריים. כך, למשל, מתואר הניסוי שערך אלישיב כדי להמחיש את תכונות האוויר החם והקר:

אלישיב העלה נר, פתח הדלת ויצג את הנר על המפתן. הרוח הקר בא הביתה, וימשוך בכוחו את הלהב החדרה. אלישיב הניף הנר למעלה עד המשקוף, ועד מהרה נהפך הלהב אל העבר השני, ויצא האולמה יחד עם האויר החם. אלישיב החזיק הנר בתווך אצל כף־המנעול והלהב החל לחוג ולנוע אל כל עבר, אך לא נמשך עוד האולמה, ולא החדרה. (עמ' 15)

אך אם תיאורי הניסויים עשויים להיראות, למרות ניסוחם הבהיר, ענייניים מדי, באים הדיאלוֹגים הרבים, הרצופים הומור, וגורעים מכובד־הראש ה“מדעי” של הפרקים. הנה כך, למשל, מסתיימת שיחה ראשונה בין אלישיב ואחיו שמגר, הדנה על מציאותו של לחץ־האויר:

— אם כן, כמה יהיה משקל האויר אשר בקנה־היונק?

— משקלו לא יהיה כי אם כרבע פונט.

— ומשקל להגך ודברי תעתועיך?

— למצער יותר ממשקל ראשך הנעור. (עמ' 9).

וכאשר מסביר אלישיב לחבריו שהאור המהיר “רץ אורח ברגע אחד עד שני מילליאָן וויערסט”, מגיבים הנערים בצהלת לגלוג:

— הידד הידד! שמחו הנערים ויגילו, עתה כאשר יהיה לנו דבר נחוץ בעיר, נקרא לנו את אלישיב והוא ברוח חכמתו ונבונתו ירתום לנו במרכבה את הקול והאור, וברגע נדאה כעל כנפי נשרים העירה ונשוב לבתינו! נשלח אלינו אורו וקולו והמה ינחונו. (עמ' 45)

כך השכיל אנדרס להעניק לילד העברי שפע של ידיעות ומושגים מתחומי הטבע, הפיסיקה והטכניקה; והוא עשה זאת במזיגה נדירה של הסברים לימודיים עם רסיס שעשוע ובידור. בתוך שורות־ההסבר שילב לעיתים דברים על חשיבותה של ההשכלה:

בכל אשר נפנה לא נוכל להרים רגל ללכת לבטח אם לא לקחנו אתנו חכמה ותבונה להורות אותנו הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה […] אך אם נאמר לחכמה אחותנו את ומודע לבינה נקרא, אז כל דרכינו יישירו נגדנו, ויבקע כשחר אורנו, נלך וגם נצליח ונהיה מופת לרבים. (עמ' 41)

שוב ושוב הטעים המחבר שגם הבנות חייבות לרכוש חוכמה, שכן –

והיה אם מצאה [הנערה] חכמה ודעת, אז תחנך לבדה את בניה בהשכל ודעת, תקרא להם סיפורי נועם אשר על אדני מוסר־השכל הוטבעו, תבינם דרכי העולם והליכות הארץ וּתישנם על ברכיה בשירים נעימים. (עמ' 24)

אמנם, הילדים אוהבים להאזין לסיפורי־נועם, אבל אלישיב מטעים, כי סיפורי האמת המאלפים שלו עולים לאין ערוך על המעשיות המטילות אימה על הטף:

לא כסיפורים הבדויים אשר תספר לנו מיניקתנו הזקנה, ואשר יביאו עליך שואה ופחד חלק סיפורי; סיפוריה הם הבלי שוא, טחי טפל, אשר רוח ישאם יחד […] לא כן חבל סיפורי, אשר ממקורים נאמנים יהלכו, ממקור קדוש וטהור, ממעין לא אכזב אשר לא יכזבו מימיו […] (עמ' 69)

‘ספורי אלישיב’, שהופיעו לפני יותר ממאה שנה, תיארו בלשון “מתה”, החסרה מוּנחי מדע מוֹדרניים, תופעות מעולם הטבע והפיסיקה; ועל אף מאמציו של אנדרס לברוא מונחים, הנראים בעינינו היום אנאכרוֹניסטיים – משאבה היא “קנה דולה לבאר־מים”, משקפת היא “קרן־חזות אשר לגדוד מכבי האש”, והתפשטות והתכווצות הן “התמשכות והתקמטות” – משומרות עדיין בספר רעננוּת הסגנון ובהירות ההסברים.

אנדרס קיווה כי יהיה המשך ל’ספורי אלישיב‘; על כן כתב בשער הספר “חוברת ראשונה”, ובהקדמה הבטיח, כי אם הקוראים יפיקו ממנו רצון, “אז לא אמנע הטוב מכם ואנופף שנית לשעשע נפשכם במחזות נעימים […] ובסיפורים מחוכמים”. אך נראה ש’אלישיב’ הקדים את הופעתו בעשרים שנה. על אף סגולותיו שנמנו לעיל, ולמרות החידוש שבתוכנו ובגישתו המקורית, לא עורר כנראה הספר שום הד בעיתוֹנוּת. גם חוקרי הספרות התעלמו ממנו, וכך נותרה חוברת ראשונה זו בבדידותה; ולמרות ייחודה וראשוֹניוּתה קשה לדעת היום מה הרושם שהותירה בקרב הקוראים שלהם היא נועדה.

ו. ‘מקוה ישראל’    🔗

ניצני ספרות־ילדים עברית באיטליה

בתקופת הרנסאנס הלך והתהדק המגע התרבותי והחברתי בין יהודי איטליה ושכניהם הנוצריים, ומגע זה סייע לתהליך התחייה של הספרות העברית באיטליה ולהתחדשותו של החינוך היהודי בארץ זו. לאחר שנמסר חינוכם של ילדי ישראל בקהילות איטליה לפיקוח העדה, הונהגו בבתי־הספר הציבוריים סדרים נאותים ותוכנית־לימודים מתוקנת. מקום נכבד בתוכנית־הלימודים תפסו השיעורים העבריים: קריאה בתנ“ך, בספרי מוסר וליקוטי אגדה, כ’עין־יעקב', ‘מנורת המאור’ ועוד. והמורים, שהקפידו על נקיון־הלשון של תלמידיהם, עודדו אותם לעסוק בכתיבה ובקריאה וטיפחו את נטיות הפיוט שלהם. אין תמיה אפוא, שרמח”ל הועיד את ספרו ‘לשון לימודים’ ([14]; מאנטובה, תפ"ז/1727), המוקדש לתורת המליצה, ל“נערי בני ישראל השוקדים מתלמדים בחוקותיה”. בכמה מבתי־הספר הציבוריים אף הוקמו ספריות בשביל התלמידים, עם רישום קאטאלוגי ו“עוזרים מיוחדים שטיפלו באוצר הספרים” (מתקנות הת“ת בפרארה. אסף, תרצ”ד—תש"ח ב: רז).

לא ייפלא אפוא, שאיטליה היתה לא רק ערש הספרות העברית החדשה, אלא גם כור־יצירה ראשון של יצירות בספרות־הילדים שלנו, החינוכית והבלטריסטית: בונציה נדפסו לוחות האל“ף בי”ת הראשונים (ראה לעיל); יהודה סומו, ראשון הדראמאטורגים העבריים, חיבר במאנטובה את “הדוגמאות הראשונות של ספרות ילדים עברית” (ראה לעיל), והמקובל אברהם יגל הדפיס בונציה את הקאטֶכיזם העברי הראשון לילדים (ראה לעיל). החל בראשית המאה התשע־עשרה – במקביל לספרות הדידאקטית העברית במרכז אירופה, וּודאי גם בעידוד איגרתו של נ"ה ויזל (“רב טוב לבית ישראל”) לעדת טריאסט – היא המחברת השנייה של ‘דברי שלום ואמת’ (ברלין, תקמ"ב/1782), שבה המליץ ויזל בין השאר לחבר בשביל הילדים “ספרים שיהיו כתובים בלשון צח וקל” – התחילו מופיעים באיטליה ספרי־לימוד ומקראות בקצב גובר והולך.

אחד הראשונים והשקודים מבין מחברי ספרי הלימוד היה הרב, המורה והמדפיס חנניה אלחנן חי הכהן (רג’יוֹ, 1751 – פלוֹרנץ, 1834), שחיבר כעשרים ספרי־לימוד שימושיים למקצועות הדת והלשון; ביניהם: ‘חנוך לנער – להרגיל בו הילדים ולחנכם במצוות לטובתם’ ([23]; ונציה, תקס“ד/1804; מהדורה ו: ליבורנוֹ, תרמ”א/1881); ‘שערי לשון הקודש – להרגיל התינוקות בבקיאות הקריאה’ ([25]; ונציה, תקס"ח); ‘לקח טוב עם שבילי אמונה – להדריך נערי בני ישראל באמונתנו הקדושה’ ([26]; רג’יו, תקס"ט/1809); וכן ‘רוח חדשה’, שהוא “לשון לימודים בדרכי השיר”, כלומר: ספר־הדרכה לתורת המליצה והשירה, שנלמדה בבתי־הספר העבריים באיטליה.

מבין המקראות שרווחו אז באיטליה יוזכרו עוד: ספרים של צמד המורים מפירנצה אברהם טולוסא ומרדכי בלימבאו, ‘מבוא הלמוד’ ([66]; פלוֹרנץ, תקצ“ה/1835; מהדורה ד: ליבורנו, תרי”ט), הכולל ליקוטים ממקראות קודמות (‘אבטליון’ לוולפסון־האלה, ‘מסלת הלימוד’ לבן־זאב ועוד). ובסופו הובאו משלי מוסר ופרקי היסטוריה, והכל “בלשון קל, למען ירוצו הנערים הקוראים בהם”; וכן ספרו רב־התפוצה של המורה מפרארה, הרב יצחק אליהו מנחם אסקולי (1808—1875), ‘ראשית דעת’ ([67]; ליבורנו, תר"א/1841; מהדורה ד: וארשה, 1902),³¹¹ הכולל “דברים שיהיו כמו הקדמה אל הרבה עניינים שימצא הנער כתוב בספרי המשנה והתלמוד”. הספר, הכתוב בשיטה הקאטֶכיסטית של שיחה בין הרב לתלמידו, מסביר את מהותה של התורה שבעל־פה, מספר על התנאים וסוקר את תקופת בית שני.

אבל באמצע המאה התשע־עשרה התחילה ההתבוללות נותנת את אותותיה גם בקרב יהודי איטליה ומרחיקה את צעירי ישראל מן התרבות העברית. יהדות זו שהיתה כמעט תמיד מעורה בחיי סביבתה, נסחפה לתהליך איטי ורצוף של טמיעה. בהשפעת רוחות ההשׂכּלה והאמאנציִפּאציה – שקיבלו באיטליה צביון חריף בשל תנועת ה“ריִסוֹרג’ימֶנטוֹ” (איחוד) – הלכה וגברה נהייתו של הנוער העברי אחרי ההשכלה הכללית והתרבות האירופית. תהליך זה, המזכיר את שאירע לצעירים היהודים בראשית המאה במרכז אירופה, הביא בהכרח לנטישת הלימודים העבריים ועורר חרדה בקרב ראשי העדה. רבני ליבוֹרנוֹ, שתיארו חזות קודרת של “תינוק בורח מבית־הספר עודנו בּאִּבּוֹ נעור וריק”, האשימו את האבות על שהם משיאים בניהם “עצה נבערה: קום קרא ספרים החיצונים ללשונותם בארצותם למען תשכיל” (מתוך הקדמתם ל’ראשית דעת' ([67]). ובדומה לעמיתיו קבע גם הרב וחוקר השירה אברהם ברוך פיפירנו, “כי רוב קריאתם והגיונם [של ילדי ישראל] בספרי לשונות העמים, הכתובים בלשון צח ונקל, היא הגורמת להרחיקם מלימוד תורתנו התמימה” (מתוך הקדמתו ל’מקוה ישראל' לישראל קושטא [214]; ראה להלן). כדי לחבב את לימודי היהדות על הנערים יעץ פיפירנו למורים “לנהלם לאט לאט על מבועי מים זכים”, ולצד לימוד הלשון והתורה “יבחרו להם גם כן איזה ספר קל ההבנה מצד הלשון והענין, כמו משלי מוסר או סיפורי קורות ימי קדם”.

רבני איטליה וחכמיה הגיעו אפוא למסקנה דומה לזו שהגיעו אליה המשכילים העבריים במרכז אירופה ובמזרחה: סיפורים קלים ונעימים הם אמצעי בדוק לחיבוב השפה העברית על הילדים. אבל הסופר העברי היחיד, שיישם את הרעיון הזה, הוא ישראל קושטא, מחבר ספר־הקריאה היחיד לילדי איטליה, ‘מקוה ישראל’ (ליבורנו, תרי"א/1851), שהוא גם קובץ־הסיפורים המקורי השני בתולדות ספרות־הילדים שלנו – אחרי ‘טל ילדות’ לזיסקינד ראשקוֹב [212] (ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ח).

אפשר לראות בישראל קושטא (ליבורנו, תקע“ט/1819-ליבורנו, תרנ”ז/1897) מעין אב־טיפוס של העברי הנאור באיטליה של המאה התשע־עשרה. ³¹² לצד בקיאותו המפליגה בתורה עסק גם בפיוט, בספרות יפה ובבלשנות. הוא פירסם קובצי שירה, משלים וסיפורים, ביניהם ‘ישיר ישראל’ (ליבורנו, תרי"ג), ‘ערבים בתוכה’ (סיפורים ו“מעשים” מתורגמים; ליבורנו, תר"ם), ‘כי נער ישראל’ (ליבורנו, תר"ן), ורבים משיריו הושמעו בבתי־הספר היהודיים באיטליה כמעט עד ימינו. כן חיבר קושטא פירושי מקרא, הוספות לספר־התפילות, מאמרים בחוכמת ישראל והשתתף בחיבור מילון עברי–איטלקי. אבל הראשון בספריו, אותו חיבר בגיל 32, היה קובץ הסיפורים ‘מקוה ישראל’ [214] – “ויקרא החיבור הנבחר הזה מקוה ישראל, אולי יש תקוה לקרב הילדים הרכים והנעימים אל לימוד תורתנו בקראם הסיפורים הנזכרים” (א"ב פיפרנו בהקדמתו).

“נערי בני ישראל, בעבורכם כתבתי את הספר הזה, בו תלמדו עשות הטוב וישר בעיני אלהים ואדם” – בהקדשה חגיגית זו פותח קושטא את ספרו. ואמנם, כמעט כל מאה הסיפורים הקצרים, המודפסים באות גדולה ומנוקדת,

־הפיסוק היחיד המופיע בספר הוא נקודתיים בסוף משפט, וכותרות הסיפורים אינם אלא מספרי פרקים סידוריים באותיות עבריות – מעין רמז לכך, שהספר משמש פרוזדור לספרי־הקודש. הנה, לדוגמה, סיפור א ב’מקוה ישראל':

ויהי המגמתם דידאקטית־מוּסרנית: הם מספרים על חייהם ומעשיהם של אנשי־מופת ועל בנים ובנות שקדנים וטובי־לב. בחלקם הם עיבודי אגדות וסיפורים תלמודיים ומדרשיים, מיעוטם תורגמו מצרפתית (בלא ציון המקורות) ויתרם “הוציא ברוח בינתו” (שם).

קושטא כתב את סיפוריו בלשון מקראית מודרגת, המתפתחת מן הקל אל הכבד. בעוד שהמשפטים בסיפורים הראשונים קצרים ופשוטים, הנה ככל שהנער מוסיף וקורא נעשים המשפטים מורכבים יותר והלשון מגוּונת יותר. סימן־הפיסוק היחיד המופיע בספר הוא נקודתיים בסוף משפט, וכותרות הסיפורים אינם אלא מספרי פרקים סידוריים באותיות עבריות — מעין רמז לכך, שהספר משמש פרוזדור לספרי־הקודש. הנה, לדוגמה, סיפור א ב’מקוה ישראל':

ויהי היום ויבֹא לפני רבי נתן איש עובד אלילים ויאמר לו אלהי ישראל אשר אתה עובד אל גבור ונורא הוא: ואני חפץ לעבדו ולהקריב זבח לפניו: אמור לי רבי אנה אבנה לו מזבח: ויען לו רבי נתן ויאמר בנהו על לבך לאהבה אותו ולדבקה בו:

אחרי רבי נתן, המטיף לבנות את מזבח ה' על לוח־הלב, מוסיף הנער וקורא סיפורים על חוכמתם ואומץ־ליבם של חכמי ישראל נוספים: אלעזר החשמונאי, שהרג את הפיל היווני; רבי עקיבא, שמת על קידוש השם; אדריינוס והנוטע הזקן; ענוותנוּתוֹ של הלל הזקן; בר־כוכבא אוהב החירות; ועוד. הסיפורים הבאים מציגים את גדולי האומה המאוחרים, מן הרמב"ם ועד הרוֹטשילדים, ולצידם ניתנו סיפורים על מעשי־מופת של פשוטי עם: מעשה בנערה שעבדה יומם ולילה, עד שהצליחה לפדות את אביה מן הכלא; מעשה בתלמיד, שהודה במעשה רע שעשה חברו; מעשה ברופא יהודי, השומר מצוות גם בחצר המלכות; מעשה בחייל יהודי, שחולל מעשי גבורה בשדה הקרב; ועוד. לסיפורים הקצרים הללו מוסר־השכל ברור: עיני הרוח עדיפות על עיני הבשר; העני עשוי לעזור לעשיר בדברי עידוד וניחומים; הפונה לאלוהים בלב שלם – בקשתו מתקבלת; שמחת האמונה הנמשכת לעולם עדיפה על השמחה החולפת; וגבורתו של החייל הפשוט עולה לעיתים על מעלליו של שר־צבא, כפי שממחיש הסיפור הבא (מס' עז) על נאפוליאון והחייל היהודי:

נפוליאוני באחד [כך!] ממלחמותיו ראה איש אחד מאנשי צבאו נלחם לבדו את אויביו והוא שופך דם מהמכות אשר הכוהו: וישלח אליו אנשים לעזרו: ויאמר אל השר העומד לפניו לאמר לך נא והבא אל השר ההוא אשר נלחם לבדו את האויבים אות אהבתי זאת: ויתן לו אות: ויאמר השר האיש ההוא איננו שר כי אם אחד מאנשי הצבא: ויאמר נפולי אוני שר הוא וקנה היום הגדולה הזאת במעשיו הגדולים והנוראים: האיש ההוא היה מבני ישראל:

הספר לוקה בשגיאות ניקוד ובחילופי זכר ונקבה. לעומת זאת, בולטת הדפסתו האסתטית: האותיות הגדולות והנאות, השורות הקצרות והמרוּוחות והשוליים הרחבים – כל אותם סממנים חיצוניים, המוסיפים נוי לספר, מושכים את העין ומנעימים את הקריאה.

אבל מהדורתו היחידה של ‘מקוה ישראל’ היתה תופעה חד־פעמית בספרות־הילדים העברית באיטליה. הספרות היפה, יפה ומרתקת ככל שתהיה, לא היה בכוחה להשפיע על הנוער היהודי, שהעדיף בגלוי את התרבות הכללית. בשל כך התחילה גם ספרות־הילדים היהודית בארץ זו לעבור לשפת המדינה, ויצירותיהם הלאומיות־היהודיות של סופרי הילדים המאוחרים – ג’וזפה מופורגו, ג’וליה קאסוטו־ארטום ואחרים – שנכתבו איטלקית, זכו לפוֹפוּלאריות רבה וממושכת בקרב הקוראים הצעירים.

סיכום החלק השני    🔗

התקופה השנייה בתולדות ספרות־הילדים העברית מקיפה ארבעים שנות יצירה (1840—1880) בריכוז היהודי הגדול ביותר ובעל הזיקה הלאומית העמוקה ביותר במאה התשע־עשרה – תחום המושב של יהדות רוסיה ופוֹלין.

את התקופה הזאת מציינת מזיגה של המשכיות והתחלה. היה בה המשך לתקופה ההשׂכּלה במרכז אירוֹפה, בעיקר בחיבור מקראות, ששולבו בהן יצירות ספרותיות לצד פרקי קריאה דידאקטיים ומוסרניים. כמה מאותן מקראות הצטיינו בסגולות ספרותיות של ממש, ואף־על-פי שנוצרו לתקופתן בלבד, היתה לאחדות מהן השפעה מסוימת על דור התחייה בספרות (למשל: השפעת המקראה ‘גן שעשועים’ על טשרניחובסקי). אבל לצד ההמשכיות מציינת את התקופה הזאת גם התחלה יצירתית: התחילו מופיעים בה ספרי־קריאה מקוריים לבני־הנעורים, שגם אם מגמתם המוצהרת היתה דידאקטית בעיקרה – חיבוּב הלשון העברית על הקוראים הצעירים והקניית ערכים לאומיים, משׂכּילים ומוּסריים – נצמדה אליה גם הכרה בחשיבותה של המגמה האחרת: הבאת “סיפורים נעימים לעונג ולשעשועים” לילדים.

באברהם מאפוּ, החשוב בסופרי התקופה, רואים רבים את אבי ספרות־הילדים העברית המוֹדרנית. ‘אהבת ציון’ שלו – ראשון הרוֹמאנים העבריים – נכבש על־ידי בני־הנעורים, ועל אף מיבנהו הנאיבי (או אולי דווקא תודות לו) הוא נעשה ליצירה הקלאסית הראשונה, שהיא בת־קיימא בספרות־הילדים שלנו. אבל לצד ‘אהבת ציון’ חיבר מאפו – אולי בבלי דעת – את הסיפור רחב־היריעה הראשון לילד העברי; ואף־על־פי שהסיפור הובלע בספר־לימוד (‘אמון פדגוג’), הוא זכה לגאולה, לשם חדש (‘בית חנן’) ולאריכוּת ימים.

במאפוּ נפתח גם הזרם ההיסטורי־בלטריסטי לבני־הנעורים, שעיקרו היה מתורגם ומעובד, ואשר נמשך עד לשלהי המאה והגיע לשיאו ב’זכרונות לבית דוד', יצירה בת־קיימא שנייה בספרות־הילדים העברית. זרם זה ציין גם את ראשיתה של הסיפוֹרת המתורגמת לנוער, שנושאיה היו ברובם היסטוֹריים ובּיוֹגראפיים־לאומיים, ומיעוטם – סיפורי עלילה והרפתקה (‘רובינסון קרוזו’, ז’ול ורן) עטופים במסווה משׂכּילי מוּסרני. סיפורים אלה, שלא תמיד תורגמו משפת המקור ולשונם היתה לעיתים מגומגמת, היו בשביל נערי העיירה חומר מרתק ומלהיב את הדמיון.

נסיגה מסוימת חלה בתקופה זו ביצירה הלירית לילדים. אם בתקופת ההשכלה המרכז־אירוֹפית פעלו שלושה משוררים שכתבו לילדים – י“ל בן־זאב, שלום הכהן ודוד זאמוֹשץ – בשלהי התקופה המזרח־אירופית אנו מוצאים יוצר אחד בלבד בתחום הפיוטי לילדים, אהרן רוֹזנפלד. לעומת זאת, בולטות בתקופה יוזמות “פרטיות” של יוצרים, שניסו, איש איש בתחומו, לקדם את ספרות־הילדים: בה פעלו א”י שפירא – המו"ל הראשון של ספרי ילדים עבריים; ובה יצרו יצחק אנדרס, מחברם של סיפורי מדע מקוריים ראשונים לנוער, ושרה פייגה פונר, הסופרת העברית הראשונה לילדים. ואם כי פעילותם לא חרגה מגדר ניסיון וגישוש, שמורה להם זכות־ראשונים בלתי מעורערת.

למרות הכל, היתה זו עדיין בלא ספק ספרות בלתי־טבעית, השונה מכל ספרות־ילדים אחרת בעולם: יצירותיה נכתבו בשפה שהילדים לא דיברו בה, על־ידי סופרים שביקשו להוכיח לקוראיהם הצעירים, כי העברית איננה עוד לשון־קודש בלבד, אלא שפה חיה ככל הלשונות. בכך חרגה ספרות־הילדים העברית מן התחום היצירתי הטהור והפכה להיות מנוף, שסייע לתחייתה של הלשון העברית והפיכתה לשפה מדוברת. מאורע זה התחולל בתופת התחייה, שהחלק השלישי והאחרון של הספר מוקדש לה.

 

חלק שלישי: “נטעי נעמים” תקופת חיבת־ציון ותחיית הלשון העברית (1881—1905)    🔗

א. “מטע השפה על לב בני הנעורים”    🔗

בעיות החינוך היהודי על רקע החיים החברתיים ותולדות הספרות

“הסופות בנגב” – כפי שכּוּנו פרעות 1881 ביהודי אוּקראינה – חוללו זעזוע עמוק ביהדות רוסיה ופולין והיוו בעקיפין גם תמרור לראשיתו של מיפנה בחינוך העברי. אמונתם התמימה של הצעירים היהודים באפשרות השתלבותם בחיי העמים שהם יושבים בתוכם הלכה ודעכה, ואכזבה זו הולידה בקרבם את ההכרה שעליהם למרוד במצב שהם נתונים בו. הודעת השלטונות, כי הפרעות היו “תגובת העם הרוסי על הניצוּל היהודי”, וחוק “קיצבת האחוזים”, שהגביל את כניסתם של תלמידים יהודים לבתי־הספר הכלליים, היו מן הגורמים העיקריים להתפכּחוּתם של צעירי ישראל מאשליית שוויון־הזכויות והאמונה בחסד לאומים.

פרץ סמוֹלנסקין (—1842?1885) היה אולי הסופר הראשון, שביטא בחריפות קיצונית את האכזבה מתנועת ההשׂכּלה וקרא להפניית החינוך היהודי אל האפיק הלאומי: “שקר בפי כל אלה האומרים כי משפט ישראל נגזל רק על־כי רחק לבו מחכמה”, וחובתנו להתפכח מן האשליה “כי לרגלי ההשכלה תבוא לנו אהבת עמים”. שכן, השכלה שאין בה זיקה לאומית – פסק – “השכלה כזאת מוות היא להעם, להדת גם להחיים, והשכלה כזאת נטעו הנוטעים בכרם עמנו” (‘התועה בדרכי החיים’, ד. וארשה, תרס"ה, 96 -98). מודרך על־ידי הכרה זו ניסח סמולנסקין תוכנית מפורטת לחינוך לאומי (השווה פניאל, 1957: 120). התחייה הלאומית תבוא, לדעתו, אם נשכיל “להחיות שפת־עבר ולשימה בפי כל בני ישראל”; על כן – “יותר מכל עלינו לעשות כל אשר בידינו […] לטעת מטע השפה על לב בני הנעורים, כי בדברים האלה תלויה תקוותנו בעתיד” (סמולנסקין, תרפ"ה, ג: 90. ההדגשה – שלי). ואת הלשון העברית יש להקנות לילדים הן באמצעות התנ“ך והן על־ידי קריאה מן הספרות החדשה, כגון ‘משלי יהודה’ לי”ל גורדון (“אין ספר טוב ממנו ללמד בו את בני הנעורים שפת עבר” [סמולנסקין, תרמ"א ב], או מתוך מקראות חדשות, דוגמת ‘גן שעשועים’ לאהרן רוזנפלד (“בשפה צחה ונעימה ידבר המחבר לילדי ישראל” [סמולנסקין, תרמ"א א]).

הכרה זו, שהמצב מחייב תמורה מהירה, עוררה בקרב הציבור היהודי את העוצמה הרדומה בו, וזו הביאה לשינוי פני המציאות. סמנו הראשון של שינוי זה היה התחדשותה של התודעה הלאומית, שהטביעה את רישומה העמוק בחינוך היהודי ותכניו, ואשר יצרה תנועה רבת־פנים: מזה – “חיבת ציון”, שקראה למרוד בקיום הגלות ושאפה לעצמאות מדינית; לעומתה – מחייבי הקיום הלאומי בגולה; וביניהם – הציוֹנוּת הרוחנית, שהטיפה להגברת החינוך הלאומי בגולה, שיכשיר את הלבבות לקראת הקמתו של מרכז רוחני בארץ־ישראל ליהודי הגולה.

התעצמותה של התודעה הלאומית בקרב יהודי מזרח־אירוֹפּה הביאה להכרה, שהלשון העברית היא לשונו של עם ישראל על כל שכבותיו. עם זאת, אין ספק שהשאיפה לתחיית העברית, למען תהיה שפת־הביטוי של העם, היא המשכה הטבעי של תנועת ההשׂכּלה, שנמצאה באותן שנים בראשיתו של תהליך דעיכה. הלשון העברית הלכה והשתחררה בהדרגה מן המליציות שכבלה אותה, עד שניתן היה להביע בה רעיונות ומחשבות בבהירות יחסית. גם הספרות העברית היפה, המקורית והמתורגמת, שרשמה לזכותה הישגים של ממש, היתה גורם מַפרה ומדרבן בתנועת התחייה. אותן יצירות רוֹמאנטיות ואוּטוֹפּיוֹת, שסיפרו על תקופת הזוהר של עם ישראל בארצו (‘אהבת ציון’), או שחזו את הגאולה הקרבה (‘דניאל דירוֹנדה’), הנביטו את הרעיון הציוני בליבותיהם של רבבות צעירים.

“עלינו לעשות כל אשר בידינו לטעת מטע השפה העברית על לב בני־הנעורים”, סיסמתו זו של סמוֹלנסקין פיעמה גם בליבם של אלפי מלמדים ומורים, שסייעו – אם ביוזמה אישית ואם בדרך מאורגנת – לשינוי פניו של החינוך העברי; שינוי שראשיתו ב“חדר” והמשכו ב“חדר המתוקן” ובבתי־הספר החדשים. עוד בשנות השבעים היו בתחום המושב מלמדים, שהנהיגו ב“חדרים” שלהם שיטות־לימוד מתקדמות: לימדו את החומש כסדרו, למדו עם תלמידיהם מתוך מקראות ועודדו את הקריאה בספרים. אחד המלמדים בעיירה סביסלוביץ (פלך מינסק), למשל, הנהיג “תכנית לימודים חלוקה לשעות קבועות”, שבה “לימד לפי דרכו את תורת הקריאה הנכונה” ואף “היה מכניס לתוך סיפורי התורה אש אמונתו, שלהבת לבו הוא, והסיפורים והמאורעות לבשו צבע, עטו אור, הקרינו ש מחה” (שמריהו לוין, תשכ"א: 222—231).

פעילות מאורגנת להרחבתו ולהעמקתו של החינוך הלאומי התחילה עם ייסודה של אגודת “בני משה” (תרמ"ט/1889), שאחת ממטרותיה הראשיות היתה “לחנך בניו ובנותיו הקטנים […] שידעו שפת עבר ותולדות ישראל וארצו”; ולהשגת מטרה זו פעלה למען “הטבת החינוך על־ידי תמיכת מורים לאומיים והוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים”. בהשפעת “בני משה” התחיל ה“חדר” הישן מפנה בהדרגה את מקומו ל“חדר המתוקן”,³¹³ תחילה בפוֹלטאבה ובאוֹדסה, ואחר־כך בוארשה, וילנה ושאר ערים. מורים־סופרים כגון א“ז רבינוביץ, מרדכי קרישבסקי (אזרחי), ח”א זוטא וי"ח רבניצקי קלטו את סיסמתו של אחד העם “כבשו את בית־הספר!” ועשו איש־איש במקומו ובדרכו לבריאת דור חדש של יודעי עברית וקוראי עברית. מורים צעירים ונלהבים אלה, שחלק נכבד להם גם בטיפוחה וגידולה של ספרות־הילדים, ביקשו שיטת הוראה חדשה, שבאמצעותה ילמדו את הלשון העברית כשפה חיה; ודרך חדשה זו – “עברית בעברית”, או “לימוד עברית בדרך טבעית” – הגיעה אל הגולה מבתי־הספר החדשים בארץ־ישראל.

החיים המתחדשים במושבות ארץ־ישראל היו קרקע־גידול אידיאלי ליצירתו של חינוך עברי טבעי;³¹⁴ ואחד מדבּריה הנלהבים של הנהגת “השיטה הטבעית” בבתי־הספר העבריים בארץ ובגולה היה המורה מראש־פינה יצחק אפשטיין (1862—1943), אשר הגיע לכלל מסקנה כי שיטה זו, שבה “כל הלימודים העבריים, מתחילים ועד סופם, ילומדו רק בעברית, בלי עזר כל שפה אחרת”, חיונית לא רק למען תחיית לשוננו, אלא גם משום שזוהי השיטה הטבעית והקלה ביותר ללימוד השפה – “שיטת האם בלמדה את בנה”.³¹⁵ בשנת 1898 פירסם אפשטיין את מאמרו הידוע “עברית בעברית” (אפשטיין, תרנ“ח—תרנ”ט), שבו הרחיב את משמעותה של השיטה הטבעית נוסח רוּסוֹ: במקום שינון סתמי יש להנהיג בתוכנית־הלימודים את ההתבוננות בטבע ותופעותיו, כי רק בחיק הטבע ניתן לדבר בטבעיות אל הילדים:

נוציא את תלמידינו החוצה, נראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד; נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה; ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח והתבוננו אל העננים, העבים הקלים. ונגעו הצמחים, והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל, ופקחו את עיניהם והביטו אל התבל ומלואה והבינו אז לאמרי פינו.

שיטת הלימוד הטבעית (“עברית בעברית”), כפי שגובשה על־ידי אפשטיין וחבריו המורים מארץ־ישראל, מצאה לה חסידים נלהבים בקרב מורי “החדר המתוקן” בגולה. אמנם, היו גם רבים שקיטרגו עליה: מ“י ברדיצ’בסקי, למשל, פסל במידה של צדק את המונח “שיטה טבעית”, שהרי העברית איננה שפת־האם של המורים והתלמידים, “רק שפה מלאכותית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידיים בלי כל רוח חיים” (בן גריון, תרפ"א: פז—פח); שמעון ברנפלד טען, שבעוד הוא, שלא למד מעודו “עברית בעברית”, כותב בלא שגיאות, “רוב הנערים בלמדם עברית בעברית אינם יודעים לכתוב אף שורה אחת בלי שגיאות אורתוגראפיות גסות” (‘הד הזמן’, וילנה, 1911, גיל' 53);³¹⁶ והיו רבנים נזעמים, שהכריזו כי “לימוד הלשון העברית על־פי השיטה הטבעית ‘עברית בעברית’ היא טריפה כחזיר” (ראה שרפשטיין, תש“ה—תשכ”ה, א: 381). אבל עיקריה של השיטה, כפי שנוסחו על־ידי אפשטיין ב’השלוח', קסמו למורים הצעירים. “הסברותיו, הוכחותיו, שנאמרו בהגיון ובלשון יפה מאד, פעלו הרבה על המורים הצעירים […]”, כתב ח”א זוטא, “הרעיון על דבר הדיבור העברי ועל השיטה הטבעית ‘עברית בעברית’ נשאר אצלי קבוע והחלטתי ללמד על־פיה בעיר מושבי החדשה היתה חזקה” (זוטא, תרצ"ד: קה—קז).

“השיטה הטבעית”, שהתפשטה בדרך עלומה אל מרבית קהילות ישראל במזרח־אירוֹפה, היא שאיפיינה את דרך־הלימוד ב“חדר המתוקן” והבדילה בינו לבין ה“חדר” הישן. אבל היו עוד הבדלים – חיצוניים וגם מהוּתיים – בין השניים: “תחת ה’חדר' המלא רפש וזוהמה, תחת הערבוביה וחוסר השיטה, תחת המלמד שאינו מוכשר על־פי רוב להוראה – בא בית־הספר המיופה, הסדרים הקבועים, המורים שקנו חכמה בפדגוגיה, באה שיטה מסויימת ומודרגת […] לימוד הלשון, חינוך המידות והמשמעת ועוד” (טשרנוביץ, 1910). רוח חדשה החלה מנשבת בעולם החינוך היהודי. מנהיגים ועסקנים ציוניים באו לחזות במו עיניהם בפלא דיבורם העברי של הילדים. “מה השתוממתי לשמוע”, כתב א“ל לוינסקי בהתפעלות, “ילדה קטנה בת שמונה מדברת עברית ומשיבה כהוגן על כל שאלה ששאלתי אותה” (לוינסקי, 1896ב, גיל' 143). וי”ל קצנלסון (בוקי בן־יגלי), שהיה תחילה משוללי השיטה הטבעית, הודה לאחר ביקור ב“חדר המתוקן” המהולל שנפתח בהוֹמל (לימדו בו המורים שהיו לסופרי־ילדים יש“י אדלר, ק”ל סילמן, יחיאל היילפרין וש"ח ברכוז): “באתי, ראיתי ונוצחתי” (ראה פרייד, תרצ"ט, ב: 158).

הנה כך, בעוד הגל הלאומי שוטף את קהילות ישראל בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, הלך וכבש הלימוד העברי המודרני את מקומו בבתי־הספר היהודיים במזרח־אירוֹפה. המורים הצעירים וחסרי הניסיון נאבקו בשיטות־הלימוד החדשות – מהם שהצליחו ומהם שנכשלו. בבתי־ספר רבים “היה לחוק ללמד לנערים ראשית דעת לשון־הקודש מספרים קלים וסיפורים קצרים ונעימים, הנבלעים מהנער כבכורה בטרם קיץ” (‘המליץ’, 1884, גיל' 86: 1390 [על הספר ‘נטעי נעמנים’]. ההדגשה – שלי). ואז, מטבע הדברים, התחילו רבים כותבים ומדברים לראשונה “על חסרון המקצוע הכי נכבד, הכי דרוש והכי נחוץ בספרותנו: מערכת סיפורים לבני הנעורים, סיפורים נעימים, המושכים את לבות בני הנעורים” (זילברבוש, תרנ"ד: 135). ובעוד שאך לפני עשר־עשרים שנה הרחיקו הורים ומורים קנאים בכוח את הספרות החילונית מידי הנערים, משל היו אלה ספרי מינים, הנה “עתה רבים הם המרגישים עד כמה יש צורך בספרות כזו” (רבניצקי, תרנ"ז: 558). אז התחילו כמה מפעיליה של האגודה “בני משה” למלא אחת ממשימותיה – “הוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים”: י“ח רבניצקי, א”ז רבינוביץ ויהודה גרזוֹבסקי חיברו את סיפורי־הילדים הראשונים שלהם, שנדפסו בחוברות רבות־תפוצה;³¹⁷ וכאמור לעיל (חלק שני, פרק ד, סעיף 7), ייסדו “בני משה” את הוצאת הספרים “אחיאסף”, שהדפיסה את ‘זכרונות לבית דוד’. לא ייפלא שספרים אלה נתקבלו בהתלהבות על־ידי הקוראים הצעירים: הם מילאו חלל שהיה ריק שנים רבות, והלבבות היו מוכשרים עתה לקולטם.

אבל אותם סיפורים קטנים וקלים – ומעטים, לפי שעה – נועדו לאותו נער “שיוכל בעצמו לקרוא ספר קל, בלי עזרת המורה” (רבניצקי, תרנ"ז: 558; ההדגשה – שלי). אך עם גידולם וריבוי מספרם של בתי־הספר ו“החדרים המתוקנים”, הורגש יותר ויותר גם חסרונם של ספרי־לימוד, שיתאימו לשיטות־הלימוד החדשות. הביקוש למקראות ול“מתודות” הלך וגדל, הן ב“חדרים המתוקנים”,שבהם היו הלימודים העבריים עיקר, והן באותם בתי־ספר חדשים, שהועידו מקום נכבד ללימודי חול. וכך נוצר מצב פּראדוֹקסאלי: דווקא צמצום הלימודים העבריים בבתי־ספר רבים הוא שסייע לא במעט לגידולה של ספרות־הילדים העבריים. שכן “בהיות לתלמידי ישראל הזמן קצר והמלאכה מרובה, לימודי הקודש נדחו מפני לימודי חול והמה ניתנים להם בצמצום”, נאלצו המורים “להמתיקם בפי תלמידיהם ולהכניסם בלבם על־פי סדר נכון ושיטה מסוימה” (‘המליץ’, 1884, גיל' 86: 1390). אותה “שיטה מסוימה” היתה לימוד השפה בעזרת מקראות המכילות סיפורים קלים וקצרים, “הנבלעים כבכורה בטרם קיץ”. גדול כל־כך היה הביקוש למקראות כגון אלה, עד שחברת “מרבי השכלה בישראל” הכריזה על מתן פרסים “למחברי ספרי לימוד לילדי ישראל, שיהיו כתובים בטוב טעם ודעת”, וראובן בריינין (תרנ"ז: 92) הגיב על כך בברכת “שהחיינו”: “זהו באמת אות־חיים בספרותנו!”

אבל הסופרים, המחנכים ודַבָּרי התנועה הלאומית ראו בספרי־הלימוד ובמקראות לא רק אמצעי להקניית השפה העברית לילדים; הם הועידו להם תפקיד לאומי נכבד נוסף – טיפוח דור של קוראים עבריים. היו שקבעו במפורש, כי “חסרון ספרי לימוד לשון־עבר כתובים בטוב טעם ודעת הוא סיבת העזובה שבספרותנו” (ביסקאָ, תר"ס, גיל' 33—34); והיו שהאשימו את סופרי הדור הקודם על ש“לא דאגו לחנך את בני דורם ולהרגילם לקרוא ספרים בעברית: הם לא כתבו ספרי חינוך בעד הילדים, לא נתנו מזון רוחני להפעוטות” (ברמן, 1897). על כן נתקבלו בברכה עשרות ספרי־הלימוד, שהופיעו בזרם גובר והולך בשנות התשעים, שכן הם היו אות להתחדשותה של העברית וספרותה – "טל של תחיה לעצמות אומתנו הזקנה (בריינין, תרנ"ז: 92).

ראוי אפוא לפתוח חלק זה של הספר בסקירת כמה מן המקראות שיצאו באותן שנים ובישרו את ראשית שׂגשׂוּגה של ספרות־הילדים העברית בתקופת התחייה.

ב. “עדן הילדים”    🔗

מקראות לבני דור התחייה

“בראותי את המון ספרי החינוך, היוצאים חדשים לבקרים, הנני מקנא באחי הקטנים על כי עלתה בגורלם להינצל מכל הפגעים אשר נפגענו אנו משיטת הלימודים הנוראה, אשר בלבלה את מוחנו וגם את מוח המלמד האומלל […] ביחוד היתה השנה הזאת שנת ברכה לספרי החינוך, והספרים הם כולם מבכורות המקצוע הזה”; במילות־ברכה־וקנאה אלה קידם הסופר משה אלעזר אייזנשטאט (1896, גיל' 275) את הזרם הגובר והולך של מקראות וספרי־לימוד, שיצאו בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה. מקראות ומתוֹדות אלה לעשרותיהן – מהן ערוכות על טוהרת הספרות ומהן בתוספת הסברים לשוניים ודידאקטיים, מהן כתובות בידי סופרים בעלי שאר־רוח ומהן פרי חפוז של מלאכת עיבוד והטלאה – היו תופעה שאי־אפשר היה להתעלם ממנה, כי היא העידה בבירור על הביקוש העצום לספרות פדאגוגית עברית. כמעט כל מחבר הכריז על ספרו, שהוא ערוך בשיטה חדשה, ב“דרך קלה וישרה לנערי בני ישראל” (משער המקראה ‘מסלה חדשה’ [126]), “מן הקל אל הכבד”. או “על פי השיטה הקולית” (משער המקראה ‘פרדס הילדים’ [159]).

אך בעוד שהמורים הצעירים קידמו את המקראות החדשות בשמחה מובנת, כדבר בעיתוֹ, ואף העיתוֹנוּת ציינה בצדק, כי ריבויָם של ספרי־החינוך מוכיח שהנה “באו סופרינו לכלל דעה, שנחוץ להתחיל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים”, נמצאו ברחוב היהודי גם מתנגדים חריפים להם, מהם שקידשו עליהם מלחמה ומהם שניסו לבטלם. קנאי החינוך המסורתי שניסו בכל כוחם להילחם בבתי־הספר החדשים, הטילו חרם על ספרי־הלימוד: “בעין שנאה יביטו על כל החריסטומאטיות והמיתודות אשר יולדו לנו בשנים האחרונות, להקל את דרך לימוד שפת קודשנו לילדי ישראל. ‘צא טמא!’ יקראו לכל ספר חינוכי, בפחדם פן ירד ערך התורה” (ראה ברמן, 1896: 1053). ולצידם קמו מבקרים וסופרים שהתריעו, מי בלגלוג ובביטול ומי בקול אזעקה, על מבול המקראות, שצצו בהמוניהן כפטריות לאחר הגשם: “כל מלמד שוטה וגם נער טיפש יתברך בלבו, כי הוא הוא ה’מתקן' הנכסף; ואם קרא שניים־שלושה מאמרים בשאלת החינוך וקם והפיץ בישראל ‘מטודה’ חדשה ללמד לילדי ישורון את תורת שפת עבר” (טביוב, 1896א). בעיקר תקף ישראל חיים טביוב בזעם אותם “מיני צרעת בצורות ‘ספרי לימוד’ ו’ספרי מקרא' איומים ונבערים, אשר מסופק אני אם היתה להם תקומה בדור הקודם”; אמנם, כוונתם של המחברים רצויה, אבל התוצאות עגומות ביותר “והילדים אינם נחנכים אלא נחנקים” (שם). אבל סביר להניח, שגם הקנאה ויצר־התחרות דיברו מגרונו של טביוב; שהרי בשנה שבה נדפסו דבריו אלה יצא הראשון בסידרת ספרי־הלימוד רבי־התפוצה שהוא עצמו חיבר, ואשר ידובר עליהם להלן.

רבת־משמעות היא העובדה המאלפת, שחשובי הסופרים לילדים באותה תקופה – ביניהם א“מ פיורקו וי”צ לוין, י“ב לבנר וי”ח טביוֹב, יהודה שטיינברג ויהודה גרזוֹבסקי (גוּר) – פתחו את דרכם הספרותית בחיבור מקראות לתלמידים. צעד ראשון זה שלהם בספרות החינוכית היה בבחינת נסיון, שהכשירם להמשיך את יצירתם הרבגונית בספרות־הילדים – מקור ותרגום, כינוס ועריכה.

בפרק זה ידובר על המקראות וספרי־הלימוד של הסופרים האמורים, תוך ניסיון לעמוד על המשותף והמבדיל ביניהם; ואילו על מכלול היצירה הבלטריסטית של כל אחד מהם ידובר אחר־כך בנפרד.

1. ‘נטע נעמנים’: המקראות של א"מ פּיוּרקוֹ

“להועיל לבני עמי כל ישעי וחפצי” – כך כתב אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ בפתח המקראה הראשונה שלו, ‘נטעי נעמנים’ ([264]; וארשה, תרמ"ג/1883); ואף־על־פי שהיתה זו, כנראה, המקראה הראשונה שהופיעה במזרח־אירוֹפה בתקופת חיבת־ציון, היא עדיין עומדת בסימן ההשׂכּלה והמוּסרניות של הדור הקודם. כל פרקיה לקוחים “ממיטב ספרי החכמה והפדגוגיה בשפות העמים”, ואין בהם כל צביון דתי או לאומי. רק ביצירותיו המאוחרות יותר ניכר כי פיוּרקוֹ קלט שמץ מרוחות הזמן החדש; ואף־על־פי שניסה לסגל את עצמו לתמורות שהתחוללו ברחוב היהודי, דומה שהוסיף לעמוד בשולי התקופה.

אבל זכות־ראשונים בלתי־מעורערת שמורה לא"מ פּיוּרקוֹ³¹⁸ (לומז’ה, תרי“ג/1853 – גראייבו. תרצ”ג/1933): הוא היה הסופר העברי הראשון בגולה, שהקדיש את אונו ועטו לטיפוחה של ספרות־הילדים לענפיה. כמעט כל מה שכתב כיוון לקורא הצעיר. הוא הוציא ספרי־לימוד, חיבר את סידרת־הסיפורים הראשונה לילד העברי בגולה וערך את הראשון בשבועוני־הילדים העבריים. ואם הוא עצמו לא הדביק בכתיבתו את כיווני הזמן החדש, פעילותו השקדנית ורבת־השנים (שעליה ידובר בפרק הבא) בישרה את יציאתה של ספרות־הילדים העברית למרחב ואת הפיכתה לתופעה של קבע.

“מיום עמדי על דעתי עבדתי”, כתב פּיוּרקוֹ באוטוֹביוֹגראפיה שלו, “תקופת שנים אחת הייתי סוחר, תקופה אחת הייתי מורה וזה כשלושים שנה אני מדפיס” (פיורקא, תרצ"א). בתקופת עבודתו בהוראה חיבר את ספרו ‘נטעי נעמנים’, הכולל “מאה סיפורים ומשלי מוסר [מתורגמים], […] לוקחי נפש ומעוררי לב”, במטרה “ללמד בני־ישראל דעת שפתנו הקדושה ולנטוע בהם מידות טובות וישרות”. בגלל חוסר כסף היה הספר מונח אצלו בכתובים, ובינתיים הקדימוהו מ“מ בנדטזוֹן ואהרן רוֹזנפלד במקראות שלהם. כדי להחיש את ההדפסה חיבר את האגרון ‘ספר מכתבים השלם’ ([118]; וארשה, תרמ"ב), שהכיל 150 מכתבי משפחה, איגרות ידידות ומכתבי מסחר; ולאחר שנמכרו ממנו “הרבה עשרות אלפים” (לפי פיורקא, תרצ"א),³¹⁹ נתאפשר לו להדפיס גם את ‘נטעי נעמנים’. בהקדמתו המעניינת תיאר פּיוּרקוֹ את העזובה ששׂררה בספרות־הילדים, ש”עד ימי הדור הזה לא דאגו סופרי ישראל בעד הצעירים לחבר בעדם ספרי מקרא קלים, המושכים את הלב […] ורק בעשר השנים האחרונות האלה החלו הסופרים לשום לב לצעירי הצאן לעשות למענם מטעמים". כן הזכיר את מאמציו שהספר יהיה “כלול בהדרו”, ובכך היה אחד הראשונים שהקפידו על צורתו החיצונית האסתטית של ספר לילד העברי.

מאה סיפורי ‘נטעי נעמנים’ הם, כאמור, תרגומים ועיבודים, מלבד סיפורים בודדים (מסומנים בכוכב), שהם פרי־עטו של פּיוּרקוֹ עצמו. ואף־על־פי שלא צוינו המקורות שהסיפורים לוקטו מתוכם – תופעה שרווחה אז בין מחברי המקראות, והיו מבקרים שהתריעו עליה³²⁰ – ניתן למצוא ביניהם סיפורים שתורגמו מן הכרסטוֹמאטיה הרוסית הפוֹפוּלארית ‘פאולסון’ (וללא ספק גם מתוך קבצים רוסיים וגרמניים אחרים), וכן עיבודי משלים ואגדות מן הגמרא והמדרשים. הבלטת המאור שבחיים הוא המכנה המשותף למאה הסיפורים, המתארים מעשים ומנהגים נאים של אנשים ובעלי־חיים – נאמנות, טוב־לב, רחמים, אומץ־לב, הסתפּקוּת במוּעט, אורך־רוח וכן הלאה: ציפור השומרת אמונים למיטיבה האיכר; כלב גדול המתעלם מנשיכות הכלבלב הקטן, כי “בטוב לבו לא יעשה רע לקטן ממנו”; בן־עשירים החומל על ילד עני; “עיני צדיק נשואות השמימה בעת אשר דמעותיהן תפולנה על הארץ”; הרועה המקנא באדוניו לומד לדעת מה רב אושרו; החוכמה היא הנכס היקר ביותר שלנו ואותה לא יגזול שום גנב ושודד, כפי שמלמד הסיפור הבא:

חרד ונבהל, נואש מכל תקוה, בא תלמיד בית־הספר ביום אחד אל מורו ועיניו יורדות מים ויאמר: הה מורי! גנבים באו אלי הלילה ויגנבו דיים ויקחו להם את כל אשר לי ויציגוני ככלי ריק. וישאל המורה את פי התלמיד לאמור: האם חמסו ממך גם את תשוקתך למדעים, חכמתך ובור לבך?

לא, אדוני, ענה התלמיד, ורק כספי וחפצי ביתי לקחו ממני.

אם כן הדבר, קרא המורה, אל תדאג הרבה, בני. הִנָחֵם, כי שני אלה תשיג ידך עוד באחרית הימים, אך השמר לך ושמור נפשך מאד משודדים אשר יגזלו ממך חכמתך ותום לבבך, אשר לא תשיגם ידך עוד כל הימים. (סיפור 22)

בשפה קלה וחסכונית זו, שממוזגים בה לשון המקרא וניבים מאוחרים – אבל גם בשיבושים לשוניים אחדים – מציגים פרקי הספר דמויות־מופת ומעשי־מופת, משל ביקש המחבר לומר לקוראיו הצעירים: כך ראוי גם לכם לנהוג.

אך אם הצליח ‘נטעי נעמנים’ לנתב את הקורא העברי הצעיר אל המסלול האנושי, הוא התעלם כמעט לחלוטין מן הנתיב היהודי והלאומי; והדבר תמוה ביותר, לאור הכרזתו המפורשת של פּיוּרקוֹ, כי “מורי העברי היה הסיפור ‘אהבת ציון’ למאפו, שהיה שגור על פי” (פיורקא, תרצ"א). על מגרעת זו – חסרונם של סיפורים שנושאם יהודי – כבר עמד בעל המדור “בינה בספרים” של ‘המליץ’ (1884: 1390), שייחד לה את רוב דבריו. הוא טען כי בעוד שאהרן רוֹזנפלד השכיל לכלול בספרו ‘גן שעשועים’ סיפורים בעלי תוכן יהודי, נעזרו בנדטזוֹן ופּיוּרקוֹ “בספרי הפדגוגיא של העמים להעתיקם כמו שהם ולא ישכילו לעשות כמתכונתם ברוח דתנו ועמנו”.³²¹ והרי פּיוּרקוֹ יכול היה ליטול דוגמה מסופרי אירוֹפּה, המייחסים את משליהם וסיפוריהם אל גיבוריהם הלאומיים; למשל, הסיפור על חסדי פטר הגדול שתירגם מרוסית (‘נטעי נעמנים’, עמ' 17) מצוי גם בלשונות אחרות, והוא מיוחס בהן למלכים אחרים. ומה שחמור עוד יותר: יש ב’נטעי נעמנים' סיפורים שמקורם בספרותנו העתיקה (למשל “העיוור והפיסח”, סנהדרין צא), משם התגלגלו אל הפוֹלקלוֹר הכללי, “ומחברינו פדגוגינו נוטלים לתומם את הסיפורים מלשונות העמים כמו שהם ומערבים חול בקודש”. שוו בנפשכם – ממשיך בעל “בינה בספרים” בלעג – כי תלמיד עברי יישאל: “מי היה צדיק ועושה חסד בעולם? – ולא ידע לספר ממעלותיו של אברהם אבינו […] כי אם זאת יענה ויאמר: פראל סילין מסימבירסק [‘מודע לילדי ישראל’ לבנדטזון], או רב החובל ריכארדזון אנגלי [‘נטעי נעמנים’], כי כן לימדוהו מוריו ורבותיו העבריים…” (ההדגשה במקור).

לאחר אי־אלה הערות לשוניות ותביעה ממחברי המקראות להביא גם “סיפורים לקוחים מתורתנו הכתובה והמסורה, למען יישאר בלב תלמידיהם דבר־מה מזכרון אבותיהם”, חתם המבקר את דבריו בתקווה ש’נטעי נעמנים' יביא תועלת למורים ולתלמידיהם, שכן “טוב הספר מאד ונחמד להשכיל”. ואמנם, הספר נפוץ מאוד, ואל מאה הסיפורים נוספו בשתי מהדורותיו הבאות (וארשה, תר"ן/1890; וארשה, 1894) עוד 135 שירים ומכתמים, מקוריים ומעובדים, ואנקדוֹטות. נראה שהמחבר הכיר בצדקת מבקריו, שכן כלל בחלק הפיוטי החדש שירים לאומיים אחדים: על העם המתענה בגלות ומצפה לגאולה (“מִקַּוּוֹת לֹא אֶחְדָּלָה / לְיוֹם בּוֹ תָּבוֹא תְּשׁוּעָתִי”) וכן גם מיכתם עוקצני על ההגירה ההמונית לאמריקה, שספק אם יש לראותו כיצירה לילדים:

אַרְצָה הַחֲדָשָׁה יײסְּעוּ בְּנֵי הַדּוֹר עַתָּה,

דּוֹר חָכָם הוּא, יֹאבֶה דַעַת מַה לְּמַטָּה…

ניכר בעליל, שפיורקו הבחין בדידאקטיוּת המוסרנית המופרזת שאיפיינה את המהדורה הראשונה של ‘נטעי נעמנים’, ולכן הוסיף במהדורות הבאות גם “מחלקה” מיוחדת על טוהרת השעשוע: חמישים אנקדוֹטות לשמן, שאין להן ול“מוסר” ולא כלום, כגון המעשה בפושט־היד שהשיב לעובר־האורח על שאלתו ואמר: “הה, אדוני, אילם אנוכי”…

לאחר ‘נטעי נעמנים’ הוציא פּיוּרקוֹ עוד חמישה ספרי־לימוד שנדפסו כולם במהדורות אחדות: ‘כור המבחן’ ([117]; וארשה, 1887; גראייבו, 1902) – “לנסות בהם את התלמידים בדברי ימי ישראל אשר בכתבי קודשנו”; ‘אלף המגן’ (בוברויסק, 1898; מהדורה ג: וילנה, תרס"ד) ו’לוחות הפעלים החדש' (פיוטרקוב, 1903; מהדורה מורחבת: ‘לוחות הפעלים – המתוקן’, פיוטרקוב, תרס"ו) – לדקדוק, ו’בית־ספר עברי החדש' ([120]; וילנה, תרס"ג).³²² אבל המעניין מכל ספריו – ספר שיש בו ייחוד מסוים והחורג מן התחום הלימודי לעבר הבלטריסטיקה – הוא הקונטרס המחורז ‘ילקוט הרֵעים’ ([119]; וארשה, תרנ“ד; וארשה, תרע”ט), שעיקרו “שש־מאות מאמרים בדרך שיר ובחרוזים, יכילו כל השמות, הפעלים והמלים השווים במבטאם ושונים בכתיבתם”. פיורקו אסף לדבריו, את כל ההוֹמוֹפוֹנים העבריים השונים בכתיבם, וחיבר בעזרתם צימודי שיר, “באשר השיר מסגל לזכרון וטוב ללמדו בעל־פה”. חרוזיו (בהברה אשכנזית, כמובן) אינם מאולצים והם פשוטי משמעות, ולפיכך הפך ‘ילקוט הרעים’ (אולי שלא מדעת) לאוסף מיכתמים מהנה ומאלף. ה’ילקוט' פותח בצימודים פשוטים, קצרים ומרוכזים:

אֲחוֹתִי הַכַּלָּה / בְּרַגְלֶיהָ קַלָּה. (מס' 7)

אֲפִינוּ חַלָּה / לּחָתָן וְכַלָּה. (מס' 8)

ומסתיים בשירי־צמדים בני שבע־שמונה שורות ויותר, שתוכנם פיוטי או מוסרני:

בַּחֲמוּדוֹת תֵּבֵל אַל תִּיגַע קַרְנְךָ תָּרוֹם, רֹאשְךָ יִגְעֶה,

וּלְהַעֲשִׁיר אַל תִּיגַע. הָרוֹפֵא לְכָל בָּשָׂר מְזוֹרְךָ יִגְהֶה.

אָז שְׁבִיב אִשְּׁךָ יִגַּהּ, חֲמוֹרְךָ לֹא יִנְהַק, שׁוֹרְךָ לֹא יִגְעֶה.

רַע בְּךָ לֹא יִגַּע. (מס' 297)

‘ילקוט הרעים’ הצליח להציג לפני הקוראים הצעירים את עושרה הרבגוני של הלשון העברית ואפשרויות השימוש ההוֹמוֹנימיות וההוֹמוֹפוֹניוֹת שבה בדרך בלתי־שגרתית, ששולבו בה הנאה, הפתעה ושעשוע.³²³

2. ‘רֵע הילדים’: י"ב לבנר

‘נטעי נעמנים’ לפְּיוּרקוֹ היה מספרי הילדים האחרונים, ששמם המליצי מעוגן עדיין בתקופת ההשכלה. החל בשנות התשעים למאה ה־יט, המבשרות את ראשית תור הפריחה בספרות־הילדים, התחילו מקראות רבות (ובעקבותיהן גם ספרי הילדים האחרים) להיקרא בשמות פשוטים, הקרובים לעולם הילד ולתפיסתו. אחד מאותות־התקופה האופיינים היה השימוש החוזר ונשנה במלה ילדים בשמות הספרים: ‘ידיד הילדים’ [300] (י״צ לוין), ‘עדן הילדים’ [169] ו’מורה הילדים' [170] (י"ח טביוֹב), ‘מדריך הילדים’ [180] (קוֹפּל ווֹלוֹצקי), 'פרדס הילדים [159] (א"ב טמקין), 'גן־הילדים [189] (ש. ברמן), 'מחיי הילדים בארץ־ישראל [425] (חמדה בן־יהודה), ‘אגרות ילדים’ [182] (גרשום באדר) ועוד. כל הספרים הללו יצאו במזרח־אירוֹפה בעשור־שנים אחד, ואין לראות בכך תופעה מקרית. הראשון שפתח ב“מסורת” זו היה י“ב לבנר, בספרו רב־התפוצה ‘רֵע הילדים’ [150]; וארשה, תרנ”ב/1892).

“במחברתי זאת יצאתי למלא חסרון מורגש בספרות־הילדים”, כתב ישראל בנימין לבנר (1862—1916) בפתח הקדמתו ל’רֵע הילדים'; והחסרון המורגש בעיניו היה העדרם של ספרי קריאה בעד “ילדים היודעים קרוא עברית לבדה” (ההדגשה – במקור), שלשונם פשוטה, בלא “מליצות נשגבות”, המרתיעות את הקורא הצעיר “ומחסרות ממנו את עונג הסיפורים הרוחני”; על כן בחר לכתוב את ספרו “בשפה קלה, ברורה ומובנה, לבלי תעדופנה המלים על הרעיון”. כלומר: התוכן עדיף בעיניו על הסגנון והעונג חשוב מן המליצה.

לבנר חיבר את ‘רע הילדים’ בשנים שניהל את בית־הספר היהודי הממשלתי בייקאטרינוֹסלאב (לפני כן ייסד בית־ספר עברי בעיר טאקאמאן שבסיביר. בתוקף תפקידו כמפקח על בתי־הספר של “חברת מפיצי השכלה” סייר בדרום רוסיה ופירסם ב’המליץ' סידרת רשימות על מצב החינוך היהודי). עיון ב’רע הילדים' יגלה, כי לפנינו מקראה בעלת מיבנה הומוגני, שנושאי שלושים סיפוריה – עשרת הדיברות, חגי ישראל וגדולי האומה – ערוכים ברצף מכוון והגיוני. בחלקו הראשון של הספר הובאו סיפורים קצרים, המעוגנים כולם בעשרת הדיברות. להמחשת הדיבר “לא תעשה לך פסל”, למשל, הובאה האגדה על אברהם מנפץ הפסילים; לאחר “זכור את יום השבת לקדשו” הובא הסיפור על יוסף מוקיר שבת; לאחר “כבד את אביך ואת אמך” – הסיפורים על רבי טרפון המכבד את אמו וגירסה בלטריסטית על דמה בן נתינה האשקלוני שאמר לחכמי ישראל: “לא אמכור את כבוד אבי בכל כסף וזהב” (על־פי קידושין לא). הסיפור הארוך והדרמאטי ביותר קשור ב“לא תחמוד”: משפטו של סוחר הבשמים, שחמד את כספו של שכנו סוחר השמנים. ואף־על־פי שבמקורו זהו סיפור־עם מזרחי (גירסה קדומה שלו מופיעה ב’אלף לילה ולילה'), מובאת כאן גירסתו היהודית, שבה מיוחסת הדרך לגילוי האמת (טבילת המטבעות המשומנים במים רותחים) לילד גור־אריה הלוי (הרמגא"ה, ממהדירי ה’שולחן ערוך').

בחלקה השני של המקראה הובאו סיפורים על חגי ישראל, וכן על חוכמתם של רבי עקיבא, אלעזר בן שמוע והרמב“ם. אל הרמב”ם מתקשר אוֹרגאנית גם הפרק האחרון בספר – שלושה־עשר עיקרי הדת, כפי שניסחם ר' משה בן־מימון.

אפשר לראות ב’רע הילדים' מעין עבודת־הכנה, שהכשירה את לבנר למפעלו הגדול ‘כל אגדות ישראל’ [326] (ראה פרק ה, סעיף 3 להלן). ואמנם, כמה מהסיפורים הכלולים ב’רע הילדים' נכללו אחר־כך ב’כל אגדות ישראל', אבל זכו שם לניסוח מחודש. כבר בספר־ביכורים זה ניתן להבחין בסגנונו הסיפורי של לבנר, המבוסס על המקרא אבל נקי ממליצות, ונמזגו בו פשטות עם פיוט, נוי עם דיוק. הנה, לדוגמה, סיומה של האגדה “אריאל”, על הסוחר היהודי, שהתעכב במדבר כדי שלא יחלל את השבת:³²⁴

ובערב, בצאת הכוכבים, אחרי התפללו את תפילת הערב, קם הארי מרבצו ויגש אל היהודי ויברך לפניו. ויעל האיש על גב הארי וישב עליו. וירץ הארי דרך המדבר כחץ מקשת וישא את רוכבו אל המקום אשר עמדה שם אורחת הישמעאלים, וירד האיש מעל הארי; והארי שאג שאגה גדולה וישב המדברה ויעלם מעיני הנוסעים. ויתמהו האנשים מאד בראותם כי הפליא יי לעשות להיהודי שומר השבת מחללה, ויפלו על פניהם ויאמרו: יי הוא האלהים! (עמ' 7)

הצלחתו של ‘רע הילדים’, שבחי הביקורת ותפוצתו הרבה³²⁵ הם שהניעו את לבנר להקדיש את עטו לספרות־הילדים. הוא היה מעמודי התווך של הוצאת “תושיה”, ולא היה אולי סופר שני בדורו, שעשה יותר ממנו להרחבתה של הספרות לבני־הנעורים על כל ענפיה.

3.ה’חריסתומתיה' של י"ב לבנר ויהודה שטיינברג

חמש־עשרה שנה לאחר ‘רֵע הילדים’ השתתף לבנר בעריכתה של מקראה משובחת ורבת־תפוצה שנייה לילדים – ‘חריסתומתיה, ספר מקרא ולמוד לחדרים, לבתי־הספר ולבית ([152]; וארשה, 1907; מהדורה ז: וארשה, 1913). שותפו לעריכה היה אף הוא מן האריות שבחבורת סופרי הילדים באותו דור, יהודה שטיינברג. המחברים ראו ב’חריסתומתיה’ שלהם — במידה של צדק – “בריאה חדשה ומיוחדת בשביל ילדי ישראל”, שכן כללו בה “חומר חדש, שלא באה [כך!] עדיין דוגמתוֹ בכריסטומטיות אחרות”. במטרה להציג את העולם וברואיו לפני הילד העברי ערכו את הספר באופן מודרג, מן הקרוב אל הרחוק, מן הידוע אל הבלתי־ידוע; “יחד עם הילד אנו שוהים בבית מן הבוקר עד הערב, מחדר המיטות עד חדר־המבשל, מתוך הבית אל החצר, מן החצר אל בית־הכנסת, לרחוב, לעיר, אל השדה, היער, הנהר […] כדרך גידולו של הילד הלכנו אחריו כרוכים” (מתוך “אל חברינו המורים אבות הילדות העברית”, הקדמה למהדורה א).

ה’חריסתומתיה' אינה אלא אנתוֹלוֹגיה מקיפה ומגוּונת, הכוללת 150 שירים וסיפורים מקוריים, ערוכים לנושאיהם (בבית, בחצר ובשדה, בבית־הספר, חגים וזמנים וכו'). העורכים נמנעו במתכוון מלכלול בה יצירות מתורגמות (שתוכנן ידוע לילדים מתוך הכרסטומאטיות האזרחיות ולכן “טעמם וחידושם כבר פגו”) והעדיפו עליהן את ביכורי יצירותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים הצעירים דאז – ביאליק וטשרניחוֹבסקי, שניאור ופיכמן, ש. בן־ציון ונח פינס, יעקב כהן ויצחק קצנלסוֹן – וכן הרבה משל עצמם. חידוש נוסף בספר, שראוי לציינו, הוא ביאור המלים החדשות בעברית בלבד, ללא תרגום, “מפני שזה הכלל: אין מלה מבארת מלה”; ובעוד שהתרגום עלול להישכח, יוצר הביאור המדויק “תמונה שלמה ובהירה בלב הילד ורושמה ישאר לדורות” (שם).

מקראה זו (למרות שמה הלועזי) היא עברית כולה – הן בתוכנה ובאווירתה והן בהתאמתה לדרך־הלימוד של “עברית בעברית”. ואם נוסיף לסגולות שנמנו לעיל גם את התרגילים המעשיים שבסיומה, שנועדו לאמן את הילדים “לבטא את רעיונותיהם בצמצום, בדיוק ובבהירות”, ואת הרישומים המדויקים, שניתנו לצרך המחשה, תובן לנו הצלחתה הרבה. כשנה לאחר פטירת יהודה שטיינברג (1908) הופיע חלק ב של ‘חריסתומתיה’ (עליו חתום שמו של שטיינברג בלבד), שזכה לשבחי הביקורת על “שפעת החומר שנמצא בו” (‘האשכול’, ו [תרע"ט], 296; ללא חתימה).

4. ‘ניב שפתים’: יהודה שטיינברג

‘חריסתומתיה’ הופיעה כשהיה עורכה השני, יהודה שטיינברג, בשיא פרסומו. למעלה ממחצית היצירות הכלולות בה – משלים, סיפורים קצרים ורשימות לימודיות – הן פרי עטו, ובכולן ניכרים קלוּת הכתיבה ובהירוּת־הביטוי, ההומור הדק שנמזג בו מוסר־השכל סמוי, אותן סגולות שאיפיינו כל־כך את יצירותיו לילדים (ראה עליהן להלן, פרק ד, סעיף 2). הנה, למשל, סיפור־משל קצר ושנון, שנושאו קרוב לעולם־הילד, לשונו קלה וסגנונו מגובש, ומוסר־ההשׂכּל שלו אינו מובא במפורש אבל הוא מתבקש מאליו:

כלב קטן ראה בפעם הראשונה בימי חייו את הירח צף ועולה מבין עבים שחורים. קפץ מעבר לגדר, עמד על השער ונבח: “הב־הב! הלאה, זר! הב־הב! צא, נכרי! הב הב־הב!” הוא נובח, והירח צף ומאיר את החושך. בין כה החל הרעב להציק לנבחן הקטן. הביט כה וכה, ראה לאור הירח פרצה בתריסי המרתף. נכנס שמה, אכל בשר וגבינה, יצא שבע – ושב לנבוח: “הב הב! הלאה, זר! הב הב, צא, נכרי, מגבולנו!” (עמ' 44)

ה’חריסתומתיה' ראתה אור שנה לפני מותו של שטיינברג (1863—1908), והיא הספר האחרון שהשתתף בכתיבתו ואשר יצא בעודו בחיים. שונה מאוד היה ספר זה ברמתו ובהצלחתו מספרו הראשון של שטיינברג, שיצא ארבע־עשרה שנה לפני כן (כחצי שנה אחרי ‘רע הילדים’ ללבנר) והיה אף הוא מקראה לילדים: ‘ניב שפתים, או סגנוני הלשון למחלקותיה, בספרות הפרוזית והפיוטית’ ([151]; ברדיצ’ב, תרנ"ג/1893). את ספרו זה חיבר בגיל שלושים, כשהיה מלמד בעיירה המוֹלדאבית ידינצי ובליבו מקננת השאיפה להיות סופר בישראל. למרות בקיאותו המופגנת בעברית, היה זה ספר יומרני, שמחברו לא הצליח לגשר בו על הפער בין הכוונה הרצויה לבין בוסר הכתיבה הנמלצת. שטיינברג עצמו הכיר בכך לאחר זמן, כינה את ספרו “נפל שלא מלאו לו חדשיו” והודה: “ספרי ‘ניב שפתים’, אשר רתוי לו שלא נברא” (במכתב אוֹטוֹביוגראפי אל יחזקאל לויט. שטיינברג, תשכ“א [תרס”ג]: 141).

לאחר שעמד בהקדמה על קיומם של שני סוגי שפה – “ההמונית והליטעראטורית, ולמי שלא הגה בספרים ולא קרא ולא שנה תהיה השפה הליטעראטורית כדברי הספר החתום” – הטעים כי בחר ליחד את ספרו ל“דיבור הפשוט, ההגיוני, אשר ביד כל מורה להבקיע אל תוך סגולותיו ולהעצימנו את חניכיו”. את הקדמתו יוצאת־הדופן סיים בפנייה נרגשת נאיבית אל “חיית הביקורת”: “עורי! פתחי סגור לבי! נתחיני לנתחים! והנני לשלם בתודה כפולה בעד זה כמו בעד שכר הקזה”… אלא שהביקורת העדיפה להתעלם מן הספר ולא כתבה עליו מטוב ועד רע.³²⁶

בחלקו הראשון של הספר, הדן במיבנה המשפט ובדרכי שימושו בכתב ובעל־פה, שילב שטיינברג משלים, פרקי קריאה מליציים ודברים בשבח ההשׂכּלה הנאורה ובגנוּת החיקוי המתבטל (“פרחי ישראל, בהקיצם מתרדמת הבערות וידעו כי עירומים הם ופרועים לשמצה בין שכניהם הנהנים לאור ההשכלה […] החלו להתחקות אל דרכי שכניהם כל כך, עד כי למדו גם אל המכוערים שבהם […]”. עמ' 19). בחלקו השני נכללו “פרקי נסיון, שיתחנך על פיהם התלמיד לערוך משפטים למיניהם, מאמרים פשוטים ומוקפים ועוד יצורים ספרותיים למיניהם”. זוהי מקראה קטנה, שנכללו בה ליקוטים מן המקורות ומיצירותיהם של פייטנים קדומים ומאוחרים, בלא מראי־מקום (“כי לא מצאתי את הדבר לנחוץ”, כדבריו). חלקו האחרון של הספר כולל כב פרקים של סיפור ארוך – הוא ראשון סיפוריו המודפסים של שטיינברג – “כי דרך סיפורי היא התחבולה היותר נאמנה להכניס הדברים בלב התלמיד ולהשקיעם בזכרונו”. סיפור־בוסר סבוך וחסר־שם זה מתאר את קורותיו של בן סורר שחזר למוטב:

הצעיר המשכיל בצלאל היה מורם הפרטי של ירוחם ונעמה, ילדי חנן הנדיב, ושל בלע, בנו יחידו של שמעון התקיף. וכשמות הילדים כן גם אופיים: ירוחם ונעמה היו רחומים ונעימים, ואילו בלע היה בן סורר, שהתחבר אל חבר מרעים. לילה אחד חדר בלע, המוּסת על־ידי חבריו, אל חדר הוריו כדי לפגוע בהם ולבזוז את כספם; הוא נתפס ונכלא, נמלט מן הכלא, ניסה לשדוד עוברי־אורח ונכלא שוב. למחרת הובאה אל הכלא נעמה, שנעצרה בטעות לאחר שנחשבה לאסיר נמלט. השניים ניהלו ביניהם שיחות ארוכות על מהוּת החטא ועונשו – עד שפתאום התעורר בלע ומצא את עצמו במיטתו אשר בבית הוריו. לבסוף חזר הנער למוטב והתקשר עם נעמה בברית של אהבה.

יצירת־נפל זו מזכירה ביותר בעלילתה, במתכונתה ואפילו בשמות גיבוריה את ‘בית חנן’ (=‘אמון פדגוג’) למאפּוּ (ראה לעיל, פרק ג, סעיף 2): הסיפורים נכתבו כפרקי־קריאה מפוצלים בתוך ספר־לימוד; בשניהם מופיע מורה משכיל, המלמד את ילדיהם של חנן הנדיב ושל תקיף־העיר; בשניהם משׂרך בלע את דרכו ונענש על חטאיו. כל הראָיות האלה אינן מותירות ספק, ששטיינברג אמנם הושפע מ’אמון פדגוג' השפעה שהיא על גבול החיקוי“.³²⁷ ואם מנינו לעיל את מגרעותיו של ‘בית חנן’ לצד מעלותיו הספרותיות, הנה סיפור זה היה שירת־הברבור של אבי הרומאן העברי; ואילו הסיפור שהבליע שטיינברג ב’ניב שפתים' אינו אלא יצירת־ביכורים כושלת, שאין למצוא בה כמעט את בשורת הופעתו של גדול המספרים לילדים בדורו. עלילתו הסבוכה והבלתי־אמינה אינה מחויבת המציאות; תחבולת החלום הפשטנית היא פתרון־של־דחק, ש”הודבק" לסיפור בשל אי־יכולתו של המחבר למצוא לו סיום הולם יותר; ולשונו המליצית וחסרת־הליטוש היא מעין סגנון־כלאיים מגומגם.

עברה שנה ותצר בכנפיה גם קללותיה גם ברכותיה. בלע נהפך לאיש אחר: שב מדרכו הרעה וישלם נחומים להוריו ולכל קרוביו ודברי החלום לא זחו מנגד עיניו. (עמ' 126)

אף־על־פי ששטיינברג הכיר מלכתחילה בליקוייו של הספר (“בדרך בלתי כבושה עוד דרכתי, ומנורתי הכהה לא תפיץ אור יקרות על דרכי זה” [מתוך ההקדמה]), הוא חזר על הפתחים בניסיון להפיצו; אך כשנוכח לדעת שאין לו קונים והכסף שהשקיע בהדפסתו ירד לטמיון, שרף ברוב ייאושו את העותקים הבלתי־מכורים, ואלה עברו (כדבריו בהקדמה) “בדרך הקצרה מן השולחן עד האח”. רק תודות לסיועם ועידודם של קומץ ידידים, שהאמינו בכשרונו, זכה שטיינברג לעלות מקץ שלוש שנים בלבד על דרך ההצלחה והתהילה.

5. ‘ידיד הילדים’: י"צ לוין

שנתיים לאחר הופעת ‘רֵע הילדים’ ללבנר ראה אור ‘ידיד הילדים’ לי"צ לוין [300]. שתי המקראות הקטנות, ששמותיהן דומים כל־כך זה לזה,³²⁸ נתחברו על־ידי מורים שהיו לסופרים־ידידים; שתיהן כללו חומר מקורי, שנכתב כולו בידי מחבריהן. אך בכך תם הדמיון בין ‘רע הילדים’ ו’ידיד הילדים'. שכן בעוד שספרו של לבנר מעוגן כולו במורשת ישראל, וסיפוריו נועדו להציג לפני הילדים את עיקרי הדת ויישומם בחיי יום־יום, מבטיח מחבר 'ידיד הילדים (וארשה, תרנ"ד/1894) לקוראו הצעיר: “לא להוגיעך, כי לשעשעך נוצר הספר הזה”.

יהודה צבי לוין (יאנובה, רוסיה הלבנה, 1852 – ניו־יורק, 1934), שנכנס בגיל מאוחר יחסית לעולם הספרות, היה מן הסופרים הראשונים, שמיזגו ביצירותיהם הומור עממי עם איכות ספרותית. בשנות ההוראה שלו נהג לתבל את שיעוריו בסיפורים, הלצות, משלים וחרוזים בעלי מוּסר־השׂכּל מוסווה, ואלה שימשו לו יסוד לספרו הראשון, שהיה “מחברת מליצות ומשלי שעשועים למקרא לילדים, התלמידים העברים”. “מחברת” זו לא נועדה להיות ספר־לימוד שמשננים אותו בכיתה. לראשונה, אולי, בתולדות ספרות־הילדים העברית נדפסה מקראה שמגמתה המפורשת היא קריאה עצמית של הילד, בהדרכת המורה; כפי שציין לוין בהקדמה (שכוונה לילדים בלבד!): “קום קרא היום בספר הזה סעיף או חצי סעיף, אשר יבחר מורך למענך, ושנן אותו […] ומחר יבחר מורך למענך סעיף אחר” ועוד סיפר לוין לילדים בהקדמתו, הכתובה בפשטות אינטימית וללא מליצות, על יופייה של הלשון העברית, שדיברו בה בימי קדם “הילדים ואומנותיהם. שרו בה שירים יפים, משלו בה משלים יפים, ספרו בה ספורים יפים; […] צהלו איש אל אחיו, אחות אל אחותה וילד אל בן גילו, אך בשפה הזאת”. ובתקווה להחיות “את שפתנו הקדושה, הנאוה והמעֻנגה”, מקדיש המחבר את ספרו זה “לכם ילדים אהובים”, תוך שהוא מפציר בהם: “קראום והשתעשעו, והתענגו באשר תתענגו, ושחקו באשר תשחקו”.

ואמנם, 99 הסיפורים הקצרים, המשלים, ההלצות והחרוזים שב’ידיד הילדים' ממלאים ברובם את היעד שלמענוֹ נכתבו – הענקת הנאה לקורא הצעיר בן השבע והתשע. יש בהם פשטות חיננית, המתובלת לעיתים בקריצה שובבנית או עטופה במוסר־השכל שנון; כגון המשל על גור־הפילים ששאל את אמו: “מתי אדע כי גדול אני?” ונענה: “אם תצא בעיר וכל הכלבים ינבחו עליך וידעת אז כי כבר שנהב גדול אתה”. משלים אחרים מספרים על האריה שביקש לגור עם הכלבים, על הגפרור שכעס על הנר, ביקש לשורפו ונשרף בעצמו, על התוכי שלמד להשמיע פסוקים ופלפולים כדי לקצור תשואות מן ההמון ועוד. וביניהם פזורות הלצות שכל חינן בעוקצן, כגון:

הקצב זבדי שותה כוס יין בשלושה פרקים: בשמחת תורה, בפורים ובעת שהוא רוצה. והנער ירחמיאל איננו בא אל בית־הספר בשלושה פרקים: בחלותו את בטנו, בחלותו את ראשו ובעת שאיננו רוצה. (עמ' 8)

לצד שירי־מוסר ארכניים ומאולצים מצויים בספר גם חרוזים קצרים ונאים, שירי־עם ושירי־ערש (“תַּחַת עַרְשְׂךָ נִצֶּבֶת / כִּבְשָׂה יָפָה מֻזְהֶבֶת”), או שירי ילדות פשוטים וחסרי יומרות:

רַעֲנַנִּים הֶעָלִים לַצְּמָחִים הָרַכִּים,

נְעִימִים הַחַיִּים לִילָדִים דַּרְדַּקִים.

כָּל מַרְאֶה לָהֶם עֹנֶג, כָּל שְׁמוּעָה – שַׁעֲשׁוּעִים,

כָּל אַגָּדָה לָהֶם נֹפֶת, כָּל סִפּוּר – צַעֲצוּעִים. (עמ' 35)

לצידם מצויים ב’ידיד הילדים' כמה משירי־המשחק הראשונים בספרות־הילדים העברית, כגון “הסוס צנף” בעל המיקצב ה“דהרני”:

סוּסִי צְנוֹף, בִּירַק דֶּשֶׁא

סוּסִי צְנוֹף! עַל הַנָּהָר בַּחוֹף,

עַל כַּר אַרְצֵנוּ, בְּעֵדֶן הַחַיִּים

בִּיפֵה נוֹף, לִבְנֵי חֲלוֹף […] (עמ' 66)

ועוד יצוין, שלוין היה, אולי, הסופר הראשון, שייחד בספרו מדור מיוחד לתלמידה העבריה; כפי שכתב בהערת־שוליים (עמ' 49—50): “למען אחיותינו ובנותינו, אשר לשמחת לב כל אוהבי עמנו החלו בימים האלה ללמוד דעת שפתנו היקרה, ערכתי פה את הסעיפים האחדים הבאים האלה”. בסיפור הקצר ובששת השירים הקלים שנועדו לילדות העלה לוין על נס את הצניעות והפשטות וגינה את הפרכוס והגנדרנוּת; כדברי האל למלאך: “כי עולמי כטבעו וכיצירתו יפה הרבה יותר מעדייך הבל אבל אשר העלית עליו” (עמ' 51).

למרות ראשוניותו וסגולותיו לא יצא ‘ידיד הילדים’ אלא במהדורה אחת בלבד. נראה שהקורא העברי הצעיר לא הוכשר עדיין למקראה־של־בית, שלא במסגרת־הלימודים. אבל בסגנונו הקל ובעממיותו בישר הספר את יצירתו העתידה של י"צ לוין, שכולה מחרוזת מבריקה של סיפורים שופעי דמיון חייכני והומור אנאכרוֹניסטי, מפסגות ספרות־הילדים בדורו.

6. ‘עדן הילדים’: י"ח טביוֹב

שנתיים בלבד מפרידות בין ‘ידיד הילדים’ הצנוע של לוין לבין ‘עדן הילדים’ עתיר ההצלחה והשבחים של טביוֹב. ואם את ספרו של לוין איפיין, בין השאר, הומור עממי, ספרו של טביוֹב נטה אל ההוּמוֹר המתוחכם, אשר “טעמו טעם אירופאי”, כלשון הביקורת (לוינסקי, 1896ב, גיל' 135).³²⁹

ישראל חיים טביוב (דרויה [פלך ויטבסק], 1858 – ריגה, 1920), שהיה רואה־חשבון במקצועו ומיוצרי הפיליטוֹן העברי המוֹדרני,³³⁰ נקלע אל הספרות הפדגוגית כמעט במקרה. כשהגיעו ילדיו לגיל לימוד ביקש ללמדם בעצמו עברית ולא מצא מקראה שנראתה מתאימה בעיניו, כי “תוכן כריסטומטיותינו צועק ככרוכיא: לא לילדים אני!”, כדבריו בהקדמה ל’עדן ילדים'.³³¹ ישב אפוא טביוב וחיבר למענם בעצמו מקראה קלה בלשונה ובתוכנה, ואת כתב־היד שלח להוצאת “תושיה”, שזה אך נוסדה, ואשר התעתדה להוציא בין השאר גם ספרי לימוד וחינוך. “בעודני חושב על דבר צעדי הראשונים במקצוע זה”, סיפר בן־אביגדור, מייסד “תושיה”, “והנה מביאה לי הפוסטה כתב־יד באותו המקצוע בשם ‘עדן הילדים’ מאת טביוב. עברתי על כתב־היד ולהתפעלותי לא היה גבול”. הוא התפעל הן מתוכנו של הספר והן מסגנונו – “סגנון מלא נועם, המתאים לרוח הילדים, סגנון טבעי וחי, עליז וצוהל” (בן־אביגדור, תרפ“א; וראה גם הבּיוגראפיה של טביוֹב: בן־אליעזר, תרפ”ג). אין ספק, כי בצמוד להתפעלותו הכיר בן־אביגדור גם בסיכויי ההצלחה של ‘עדן הילדים’, שכן מיהר להוציאו לאור (וארשה, 1896). ואמנם, ככל ספרי־הלימוד הבאים של טביוֹב, היה הספר מן המקראות הנפוצות ביותר בזמנן (מהדורה 14 שלו הופיעה בוארשה ב־1905).

“חפץ אני לעזור מעט להשיב את הילדות לבני ישראל, אשר נכחדה מקרבנו (מסיבות חיצוניות ופנימיות) זה מאות בשנים ועדיין לא שבה אלינו”, כתב טביוֹב בהקדמתו הארוכה (21 עמודים!), שבה תקף ללא רחם את שיטות הלימוד המיושנות ופסל את מרבית הכרסטוֹמאטיות העבריות. “חפץ אני לעזור מעט לשמור על ילדינו שלא יזקינו בטרם בא מועד”, הוסיף, “שלא ‘יתחדדו’ ו’יתחרפו' בלי עת, שלא ‘יתמרמרו’ בטרם מועד, ובכלל שלא יהיו לאנשים בטרם יגיע זמנם” (ההדגשות – במקור). בהמשך ההקדמה, שעוררה פולמוס ער מעל דפי העיתוֹנוּת, פסק טביוֹב, שלמרות ריבוי השיטות ללימוד עברית, אין בהן אף אחת הערוכה לרוח ילדים אמיתיים; וכטיבן של השיטות – כן טיב ספרי הקריאה: “גם הם אינם ערוכים לרוח ילדים אמתים. מתפלספים ו’מתחקרים' הם יותר מדי, מוכיחיםו’מגידים' הם יותר מדי, וביחוד הם מגלים לתינוקות את מנהגי בני־אדם המקולקלים קודם שהגיע זמן להתגלות זו”. עיון באותן מקראות יגלה, שטביוֹב חטא בהאשמה כוללנית מדי; רק מיעוטן הוקיעו את המידות המגונות בבני־האדם באופן מופרז וצורמני; לעומת זאת, בדיקה מדוקדקת במקראותיו של טביוב תגלה שגם הוא עצמו נכשל לעיתים בחטא זה.

‘עדן הילדים’ כולל, ככתוב בהקדמה, “קבוצה נבחרת ממיטב ספרות הילדים שבכל לשונות אירופה”. מאה ועשרים הסיפורים לוקטו מתוך ספריהם של “הסופרים והסופרות המהוללים והמומחים שבספרות הילדים” מרוסיה, גרמניה, צרפת ואנגליה; וכלוין ב’ידיד הילדים‘, בחר גם טביוֹב לכלול בספרו “סיפורי שעשועים, המבדחים את לב הילד והמלמדים אותו באותה שעה גם מוסר ומידות טובות”. אבל כפּיוּרקוֹ ב’נטעי נעמנים’ לא ציין גם טביוֹב בספרו את המקורות לסיפוריו; ונימוקו עמו: “לא עשיתי זאת יען כי לא ראיתי בזאת כל תועלת לתלמיד הקטן או למורהו”.³³² הרי ספרים אלה אינם מצויים בידי הילדים ומוריהם, טען, “ומה יוסיף אפוא אם אקרא בשם את הספרים ואת הסופרים האירופים, אשר היו לי לעיניים בחיבור ספרי?” בדיקת הסיפורים תגלה ב’עדן הילדים' מאגדות אנדרסן (“אהבת אם”, “החוח”), כמו מסיפורי הדוד הזקן מספרו של אמיל ז’רארדין ‘כאשר הייתי ילד קטן’, ממעשיות Granny’s Wonderful Chair של פראנסס בראון (“המלך השומם”) ומעשיות־עם שמקורן במזרח (חוטב־העצים שגרזינו נפל לנהר). גם סיפורים מקוריים פרי עטו כלל טביוֹב בספר (בלא לציין מה הם), אך מספרם מועט, שכן סופרי אומות העולם “משכילים לעשות ממנו, יען אשר אנחנו עוד טרם נדע מה היא ילדות אמיתית” (מן ההקדמה. ההדגשה – במקור).

מרבית הסיפורים ב’עדן הילדים', שנועדו לבני 7—10 לערך, מעוגנים בחיי הילדים בבית, ברחוב, בבית־הספר, בדרכים, בחול ובחג. כמניין מהם (מס' 38, 65, 69, 71, 75 ועוד) מספרים על בנים ובנות עניים, שבזכות יושר־ליבם ותבונתם זכו לחיים של הצלחה. סיפורים ומשלים אחרים מוקדשים לעולם החי, הצומח והדומם – החל בחתול שלימד את הדוב לטפס על עצים ועד החורף שסירב לפנות את מקומו לאביב. בין אלה שיבץ המחבר עשרות הלצות, כגון תגובתו של הילד ששמע כי אחות־ידידו הקטנה “זה ששה חדשים אשר החלה ללכת” וקרא: “אָ! אם כן, הִנֶּהָ עתה רחוֹקה מכם מאוד!”

אף־על־פי שרוב סיפורי ‘עדן הילדים’ מקורם לועזי, הצליח טביוֹב להעניק להם צביון עברי או יהודי: הוא “ייהד” את כל החגים, קרא לגיבורים בשמות תנ"כיים, ואפילו לכלבים העניק שמות עבריים – נבחי ונשכי. ולא זו בלבד: טביוֹב לא היסס להעביר סיפורים שמקורם אירוֹפי אל תקופת המקרא;³³³ כגון הסיפור המשעשע “המלך שלמה בילדותו”, על הנסיך שהיה סרבן־אכילה בילדותו, עד שיום אחד אמר יואב שר־הצבא למלכה בת־שבע: “הרשיני נא לנסות את כוחי בילד קשה העורף”. הסתתר יואב מתחת לשולחן, וכשאמר שלמה כהרגלו “לא אוֹכַל את זאת” –

– אכול כרגע, ואם אין…! הרעים פתאום באזניו קול חזק ונורא, כקול הרעם. הילד שלמה נבהל מאד, בחשבו כי קול משמים הוא, וימהר ויאכל את אשר שׂמוּ לפניו. ומהיום ההוא לא הוסיף עוד לאמור: לא אוכל את זאת! – (עמ' 69)

כך הסיר טביוֹב את מחלצות־הקדושה מן המלך בונה המקדש, כאילו ביקש לרמוז לקוראיו הצעירים תוך קריצה שובבה: ראו, אפילו המלך החכם מכל אדם היה פעם ילד ככל הילדים, שלא אהב לאכול.

הסיפורים הקלים והמבדרים חייבו לשון קלה וסגנון רענן. ואמנם, טביוב אמן־הפיליטוֹן סיגל לעצמו סגנון פשוט, קריא ומדויק, שהוא בעיניו “הסגנון הטבעי, כאשר ידברו הבריות, ועל־פי רוב כאשר ידברו הילדים בעצמם” (מתוך ההקדמה). למעשה, הוא לא רק כתב לילדים, אלא דומה כאילו שוחח אתם שיחה קלה:

הלא שמעתם, ידידי הקטנים, את שמע העיר לָנדון? העיר הזאת גדולה, גדולה מאד מאד, עד אשר כל ערי מגוריכם תמצאנה בה מקום ברווחה, ועוד תשאר בה ככר רחבת־ידים לצאת עליה במחול. (“שלומיאל ושלמה”, עמ' 258)

אפשר אפוא לראות את טביוֹב בלא היסוס כיוצר הסגנון המוֹדרני בספרות־הילדים העברית. שפתו של ‘עדן הילדים’ היא מעין מזיגה של הסגנון המקראי הסיפורי עם לשון־חכמים העממית, מזיגה התואמת להפליא את תוכנם המבדר של הסיפורים; ניתן אפילו למצוא בספר מטבעות־לשון שהתאזרחו בדיבור (“זה איננו נוגע אל ענייננו”, “נתן מכות”, “האינך מרוצה” ועוד); ואלמלא השימוש הרב ב־וי"ו ההיפוך היה הספר שומר על רעננותו גם היום:

– מה זה יגלגל הסכל הזה את מגבעתו בידו בלי חשך? הן הדבר הזה משומם עד מאד! – קרא המלך ויפהק.

– בֶּעה! – פיהק גם בעל־המגבעת וימהר וישם ידו לפיו. ויקרא המלך: אם לא תדע מאומה מלבד לקרוא בֶּעה, לך לגדרות הצאן! וימהרו משרתי המלך וישליכו את האיש החוצה, ואת מגבעתו אחריו. (“המלך השומם”. עמ' 242–243)

זאת ועוד: טביוב, שראה את העברית כשפה חיה ומתחדשת, שילב בספר מלים מכל רובדי הלשון, ולא היסס אף להשתמש גם במלים מחודשות, או במלים שקיבלו משמעות חדשה, כגון: משקפיים, עיתון, שעון, מעטפה, מפסעה,³³⁴ צועני, מיחם, כחלחול, בית־מרקחת, סנור (כך!) ועוד – שימוש שעורר את כעסם של מורים ומבקרים לא מעטים.³³⁵ חידוש אחר הראוי לציון הוא המעבר מניקוד מלא לניקוד חלקי, שנועד להרגיל את הילד “עם צורת המלים גם בעמדן לפניו פשוטות וערומות בלי נקודות”.³³⁶ וכדי שהספר יהיה “לכלי חפץ לכל ילדי ישראל בארצותיהם ללשונותיהם”, הובא בתחילת כל סיפור תרגום המלים החדשות לארבע שפות (רוסית, צרפתית, אנגלית וגרמנית באותיות עבריות – “למען יקל שימושו גם למדברים ז’רגונית”).

דומה שלא היה עוד ספר־ילדים עברי בדור התחייה, שעורר תגובות רבות כל־כך מעל דפי העיתוֹנוּת, אם לחיוב ואם לשלילה. ומכיוון שיש בהן כדי לגלות את יחסם של סופרים ומחנכים לספרות־הילדים בראשיתה, ראוי להביא את עיקרן כאן.

את קבלת־הפנים הנלהבת ביותר ל’עדן הילדים' ערך אלחנן לייב לוינסקי, שפירסם עם הופעתו “מעין ביקורת” (כלשונו) בשלושה המשכים (‘המליץ’, 1896, גיל' 135, 138, 143), שאינו אלא שיר־הלל ארוך לספר, לתוכנו וללשונו: “יודע הוא [טביוב] את הקטנים האלה ויאהב אותם, ויטע להם ‘גן עדן’ בספרותנו. ונהר יוצא מעדן הזה להשקות את ילדי עמנו דעת שפתנו ואהבת עמנו”. ואף־על־פי שטביוב כיוון את ספרו לילדים שלימודם מתוקן, קבע לוינסקי כי “יותר ממה שיימצא הספר הזה בידי הילדים המתוקנים, יימצא בידי הילדים ה’עתיקים', אשר אף אם ימלאו כריסם תנ”ך וגמרא, עוד יוסיפו ללמוד גם בספר הזה". ולאחר ששיבח את מיבחר הסיפורים, המתובלים בהוּמוֹר (אם כי לפעמים “המליח מחברנו את תבשילו במידה מרובה והוסיף מעט ‘ילדות’ יותר על המידה”) ואת סגנונם החי (“עד כי לפעמים נדמה כי על ברכינו נולדו”), ערער לוינסקי – כמוהו כמבקרים אחרים – על שטביוֹב לא ציין בספרו את מחברי הסיפורים או את מקורותיהם, “כי הלא לא אוכל לשוט על פני כל ספרות־הילדים של שבעת העמים המתוקנים” (וראה לעיל את תשובתו של טביוֹב לטענה זו).

בדומה ללוינסקי ציין גם משה אלעזר אייזנשטאט (1896, גיל' 228), כי ‘עדן הילדים’ הוא אחד מספרי הילדים המצוינים, “כריסטומאטיא המענגת את הלב וכתובה בלשון צחה, פשוטה וקלה”; וא. ב–י (1897, גיל' 105) שיבח את בחירת הסיפורים הקפדנית, “כי המה יבוננו את הילד בינה בהוויות העולם וילמדוהו לקח טוב”, בניגוד לבחירת הסיפורים הגרועה, לדעתו, בביבליותיקה לילדים של “תושיה”. במקביל לדברי לוינסקי ב’המליץ‘, פירסם יהודה ליב דוידוביץ ב’הצפירה’ ביקורת מפורטת ועניינית, בארבעה המשכים (דוידוביץ, 1896), שבה כינה את ‘עדן הילדים’ “ספר קלאסי בספרות החינוך”:

שוו נא לעיניכם ספר קטן המידה ויפה המראה, [שסיפוריו] נאים ומושכים את הלב, המקיפים בתכנם את כל מקצעי חיי הטבע והאדם, שמרביתם חדשים בספרותנו ואשר בו נצברו בערך שלושת אלפים שרשים, או יותר נכון: כמעט כל שרשי שפת עבר החדשה.

לאחר שעִרעֵר על השימוש המופרז, לדעתו, במלים מחודשות (“וזה לא יתכן ביחוד בספר לימודי, הערוך בשביל תינוקות שאינם יודעים מה לקרב ומה לרחק”) ועל פגמים אחרים,³³⁷ חזה דוידוֹביץ אריכות־ימים מופלגת ל’עדן הילדים': “דור ילך ודור יקום וערך ‘עדן הילדים’ בתור ספר מקרא התחלי לא יסוף מקרבנו עד בנים ובני בנים”.

י“ח רבניצקי הקפדן שיבח אף הוא, בביקורתו העניינית (רבניצקי, 1986), את ‘עדן הילדים’, המכיל “סיפורי שעשועים, המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו […] המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו”; אבל גם ערער על עצתו של טביוֹב להקדים את ספרו לפני הקריאה בסיפורי התנ”ך; במה גרועים סיפורי התורה העמוקים והתמימים, “משיבי נפש הילדים מדור דור ולוקחי לבם הרך”, מסיפור כגון “איך למד הדב לטפס”? לדעת המבקר, ‘עדן הילדים’ ימלא את ייעודו רק אם הילדים יקראו בו במקביל לסיפורי המקרא.³³⁸ אך לא רק את ריבם של סיפורי המקרא בא רבניצקי לריב, אלא גם את ריב אגדות חז"ל: “אפשר להוציא מים התלמוד פנינים רבות גם לרוח הילדים הקטנים”,³³⁹ ואלה ראויות להיכלל ב’עדן הילדים' במקום כמה וכמה סיפורים, שמקורם לא יכירם בספר לילדים, כגון הסיפור “יוסף והמלאכים”, שבו שואל ילד אם המלאכים נושכים; האמנם לא הרגיש טביוב “עד כמה יש בדברים האלה פריצת גדר הקדושה לעיני הילדים התמימים?”, שאל המבקר.

אבל גם שוללים קמו ל’עדן הילדים'; ביניהם א"י שפירא, בעל “בית האוצר”, שפירסם רשימה עוקצנית (שפירא, 1896) נגד “הכרסטומאטיה ‘עדן הילדים’ עם סיפוריה המחוכמים הקטנים עם הגדולים, עם מבטאיה הנעימים וערדלים ורצינות (נ"א ריצינוס)”; וכן אהרן רוזנפלד, בעל ‘גן שעשועים’, שערער ברשימה ארוכה בשם “פרחים נחמדים מעדן הילדים: הערות קטנות לסופרים גדולים” (רוזנפלד, 1896) על כמה וכמה ביטויים וחידושים שהביא טביוֹב בספרו.³⁴⁰

נגד המבקרים הפסלנים יצא, בין השאר, שמעון ברנפלד (תרנ"ז), שסיפר כיצד לימד את בנו עברית בעזרת 'עדן

הילדים' — “ולפי נסיוני אני מוצא בו ספר טוב ונאות אל מטרתו. ובכלל, עשה המחבר מלאכה יפה באסיפתו”³⁴¹ וכעבור שנים תיאר יעקב פיכמן, בסגנונו האימפּרסיוֹניסטי, את השפעתו של ‘עדן הילדים’ על קוראיו הצעירים:³⁴²

בכריסטומטיה שלו ‘עדן הילדים’ הצהיל הפדגוג הזועף את רוח הילדים בשלל צבעים עליזים של סיפורים ואגדות מתורגמים בסגנון עברי, אשר קשה היה למצוא דוגמתו בימים ההם: סגנון זך ומדויק ומצומצם, ויחד עם זה רך וצוהל ומלא הומור, מה שהיה יקר כל כך בתקופה ההיא. (פיכמן, תרפ"ב: 72)

אין תימה אפוא, שספר זה, שהיה כולו חידוש בספרות־הילדים שלנו, זכה להצלחה שלא זכתה לה שום מקראה לפניו. הוא נחשב, כדברי ביאליק (תש"י: קנ), “המלה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית”, שימש אב־טיפוס לחיקויים ועודד את מחברו להמשיך בחיבור ספרי־לימוד נוספים. אבל ‘עדן הילדים’ נשאר הטוב בספריו של טביוֹב. בספרים הבאים נדחתה הספרות היפה על־ידי גישה מכאנית של “בעל מתוֹדוֹת” קפדן, חותם של יובש ניכר בהם, והיום קשה להבין את סיבת תפוצתם הרבה.

פחות משנה לאחר הופעת ‘עדן הילדים’ הוציא טביוֹב את ספרו השני ‘מורה הילדים’ ([170]; וארשה, תרנ"ז/1896. מהדורה 16: וארשה, 1912!), שנועד להורות את “תורת הלשון לכל חוקותיה” לתלמידים “מתחילים לגמרי”. ואף־על־פי שהמחבר השתדל, כדבריו, “לתת בספר מאמרים שיש בהם רעיון, שכל וגם חידוד ילדותי”, כדי שכללי הדקדוק ייקלטו על־ידי הילדים “בדרך קל ומשעשע” – זו הדרך שהיתה נר לרגליהם של כל מחברי המתוֹדוֹת דאז – יתקשה המעיין למצוא בו מניין משפטים שיש בהם “שכל וגם חידוד ילדותי”. ‘מורה הילדים’ מלא כמעט כולו משפטי־תירגול סתמיים ויבשים, שדומים להם גדשו את ספרי־הלימוד בני אותה תקופה:

איה הסוסים והפרות? הסוסים הלבנים פה ושם הפרות השחורות. (שיעור 5)

בבית הלבן הזה יש שפחה רעה מאד. רעה היא משפחתכם העצלה. השפחות הצעירות עצלות מהזקנות. (שיעור 12)

בשל משפטי שינון אלה, שחזרו והופיעו בואריאציות שונות בספריו של טביוב, היו שכינו את שיטתו בלגלוג “המתודה של הפרות השחורות והשפחות הזקנות”… (השווה גלס, תרס"ח: 235).

גם ה“מתוֹדות” הבאות של טביוֹב – ‘המכין’ ([171]; וארשה, 1898 . מהדורה 8, עם תרגום יידי ואנגלי: ברוקלין, 1906), שנועד “להכין את הילדים בני שש-שבע לקריאה […] בדרך קלה ומשעשעת” (שוב), וכן ‘מורה הסגנון’ ([173]; וארשה, 1899. מהדורה ג: וארשה, תרס"ד), שהיה “ספר־לימוד לצורך נערים וצעירים […] יורה להם את שימוש הלשון העברית ואת דרכי הסגנון העברי למעשה”³⁴³ – היתה להן מתכונת דומה: פרקי הסבר ופרקי שינון זה לצד זה. אבל ב’מורה הסגנון' היה גם חידוש רב־עניין: לראשונה, אולי, ניתנו במקראה עברית “שיחות מענייני החיים הרגילים”, שנועדו “לנערים ולצעירים הרוצים להתרגל בדיבור העברי”. ואף־על־פי ששיחות אלה נשמעות היום בעינינו בלתי־טבעיות, ואין בינן לבין לשון הדיבור המקובלת ולא כלום,³⁴⁴ ראוי לציון נימוקו של טביוֹב להכללתן בספר: “מהשיחות האלה יראו, כי אפשר לדבר עברית כמו בשפה חיה”.

גם צורת העמודים של ספרים אלה לא שובבה את העין, בהשוואה ל’עדן הילדים‘. ב’מורה הילדים’, למשל, נתן טביוֹב – כדי להקל על התלמיד את מלאכת התרגום – מספרים סידוריים מעל המלים, לרמוז על מקומן הנכון במשפט; וכל המביט אל העמוד “רואה לפניו תשבץ, עמוד מטולא ומנומר, נקוד ועקוד” (שרפשטיין, תרצ"ט: 267).

הצלחתם המפליאה של ספרי טביוֹב – הצלחה מהירה אך חולפת – נבעה אפוא מן הסדר המתוֹדי והמיבנה ההגיוני שלהם. השילוב המוצלח של גישה פדאגוגית דקדקנית עם קלות השינון הוא ששבה, כנראה, את ליבותיהם של המורים ותלמידיהם. אך למרות היגיעה הרבה והמחשבה המקורית שהושקעו בחיבורם, אפשר לראות בהם היום, במבט לאחור, גם תופעה שלילית במידה מסוימת: שאר־הרוח הספרותי נדחה בהם על־ידי שכלתנות שיש עמה יובש. יעקב פיכמן, שהכיר את טביוֹב מקרוב, היטיב להגדיר תופעה זו:

הוא [טביוב] ראה לפניו את בני הדור הצעיר, שאין להם די סבלנות, די זמן ודי אהבה ללשון העברית והאמין, כרבים בזמנו, שאפשר לקחת את לבם ב“קלות”, בדרך הקצרה. אך הקלות הזאת של לימוד הלשון על־ידי ביטויים מקוטעים ומשוללי רוח ויופי רק דחתה אותם, וב“דרך הקצרה” הזאת הגיעו עד מהרה עד קיר־ברזל ולא יכלו לפנות ימין ושמאל. (פיכמן, תרפ“א ב; תשי”ג ב: 355)

לאחר מלחמת־העולם הראשונה פינו המקראות של טביוֹב (ושל מרבית עמיתיו) את מקומן לספרי־לימוד חדשים. אבל חיבורם של ספרי־חינוך לא היה אלא קרש־קפיצה לעבודתו הספרותית רבת־הפנים של טביוֹב: חיבור מחזות ואנתוֹלוֹגיות, אגרוֹנים ושאר ספרי־שימוש, תרגומים ועריכות – ביניהם עריכת ‘החבר’, העתון היומי היחיד לילדי העברי [477]. על אלה ידובר בפרקים הבאים.

סיכום

ריבוין של המקראות העבריות החדשות לילדים, שהתחילו מופיעות במזרח־אירופה (וכן בארץ־ישראל; ראה פרק ו להלן) בשלהי המאה התשע־עשרה, ואשר קצב הופעתן גבר עם ראשית המאה העשרים, היה מאותותיה של התקופה. “מבול” המקראות המחיש לא רק את יגיעתם הבלתי־נלאית של הסופרים־המחנכים להקנות לבני הדור הצעיר את הלשון העברית בדרכים מתוקנות, אלא גם בישר את ראשית שׂגשׂוגה של ספרות־הילדים החדשה. והיתה זו, כאמור תופעה שהעיתוֹנוּת הרבתה לדוש בה, אם בכובד־ראש ואם בצורה פיליטוֹנית האומרת דרשני:

זה כמו שמכונות הדפוס שלנו אינן שובתות ממלאכתן ואין לך יום שלא תפלוטנה ספרי לימוד למתחילים, עד שחישבו ליצני הדור ומצאו, שמספר ספרי הלימוד החדשים שלנו כבר עולה על מספר התלמידים עצמם. (קצנלסון, תר"ע)

המקראות מילאו תפקיד בלתי־מבוטל ביצירת דור חדש של קוראי עברית. מספרן הרב יצר אמנם גיוון רב־פנים, אבל גם רמה בלתי־אחידה. לצד המקראות המשובחות, שעורכיהן כללו בהן חומר בעל ערך ספרותי, כגון אלה שנמנו לעיל ואחרות, ³⁴⁵הופיעו גם מקראות בינוניות ואף חיקויים דלים וקלושים.³⁴⁶ וגם זאת ראוי לציין: אותן מקראות, שנתחברו בידי סופרים בעלי שאר־רוח, כללו שירים וסיפורים שנכתבו או תורגמו רובם ככולם על־ידי בעלי המקראות; עובדה זו, שהביקורת ציינה אותה (ראה לעיל), מייחדת אותן לעומת המקראות הלועזיות רוֹזנפלד ופּיוּרקוֹ, לבנר ושטיינברג – וכן זאב יעבץ בארץ־ישראל (ראה פרק ו, סעיף 4) – שימשו דוגמה ומופת לבעלי המקראות של ראשית המאה העשרים: יצחק קצנלסון וש. בן־ציון, ש“ל גורדון ויעקב לרנר, יעקב פיכמן ואחרים. והיו גם סופרים, שחיברו במיוחד יצירות בשביל מקראות, אם שלהם ואם של אחרים; ביניהם יוזכרו אהרן לובושיצקי,³⁴⁷ נח פינס, יעקב פיכמן, ואף ח”נ ביאליק.³⁴⁸ מכאן שהמקראות מילאו תפקיד רב־ערך נוסף בגידולה של ספרות־הילדים: הן היו במת־פירסום ראשונה לכמה ממיטב היצירות שנכתבו למען הקורא העברי הצעיר.

ג. “למקרא ולשעשועים”    🔗

אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ ויצירותיו לילדים

בסתיו תרנ“ג (1892) ראתה אור בוארשה חוברת צנומה, בת 32 עמודים, בשם ‘חלום אמת, ספור בימי שבת בני ישראל בארץ מצרים’ [265 (1)]. חוברת זו, שנדפסה במתכונת “ספרי האגורה” שהתחיל מוציא א”ל בן־אביגדור בעיר זו שנתיים לפני כן (ראה פרק ד סעיף 1 להלן) ואשר דמו ל“ספרי הסדקית” שנמכרו במאות ה־16—18 על־ידי רוכלים ברחבי אירוֹפה, בישרה את ראשית הופעתה של הבּיבּליוֹתיקה העברית הראשונה לילדי הגולה.³⁴⁹ המחבר והמו"ל של בּיבּליוֹתיקה זו, בעלת השם הארוך “סיפורי ילדים למקרא ולשעשועים לילדי ישראל”, היה אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ (1853—1933), מי שחיבר גם את המקראה העברית הראשונה בתקופת חיבת־ציון, ‘נטעי נעמנים’ [264] (ראה פרק ב סעיף 1 לעיל).

ספרי־הקריאה המעטים, שנדפסו עד אז בשביל ילדי ישראל, הכילו בדרך־כלל עמודים רבים, יחסית, כריכתם היתה קשה וגם מחירם לא היה זול.³⁵⁰ את מספר הספרונים מעוטי הדפים ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת.³⁵¹ גם הופעתם של ספרים לילדים היתה אז מקרית, בדרך־כלל, ונסיונות מו“ליים ראשונים בתחום זה לא האריכו ימים (ראה עמ' 156—157 לעיל). בא א”מ פּיוּרקוֹ ויזם בּיבּליוֹתיקה קבועה ראשונה, שספריה הקטנים יצאו בזה אחר זה; וספרונים דקים אלה (16—48 עמודים), שנמכרו במחיר השווה לכל נפש, זכו לתפוצה ניכרת.

א"מ פּיוּרקוֹ – הסופר הראשון שהקדיש את עטו לטיפוחה של ספרות הילדים העברית לענפיה השונים – לא הצליח, אמנם, להדביק בכתיבתו את הרוחות החדשות, שהתחילו מנשבות בימיו ברחוב היהודי. אבל את עבודתו הספרותית־החינוכית עשה מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכו: “עבדתי באמונה וביושר לב, סחרתי באמונה, הוריתי באמונה”, כתב, “עושר לא עשיתי. כל רכושי הוא בית החומר אשר בניתי והדפוס אשר כוננתי” (פיורקא, תרצ"א). את הביבליותיקה שלו ייעד לסוג אחד ויחיד של סיפורים, והוא, כאופנת הימים ההם, דברי־ימי־ישראל. כל סיפור הוקדש לתקופה היסטוֹרית מסוימת – החל בשיעבוד מצרים ועד הזמן החדש – והסיפורים הופיעו בסדר כרוֹנוֹלוֹגי. הם נדפסו בלא ניקוד ובכתיב חסר, סגנונם המקראי היה נמלץ אך רהוט, ולעיתים אפילו ציורי ודראמאטי.

הראשון בסיפורי הסדרה – ‘חלום אמת’ – הוא סיפור חייו של יהושע בן־נון בגירסה אֶדיפּאלית: אמו של יהושע חלמה כי כשיגדל בנה הוא יהרוג את אביו ויושיע את עמו. כדי למנוע את מימוש החלום הושט התינוק בתיבת־גומא ונבלע על־ידי דג (מכאן שמו בן־נוּן). אחר־כך גודל הנער בבית המישנה למלך מצרים, וכשנתמנה לכהונת שר־הטבחים נגזר עליו לכרות את ראש אביו, שנדון למוות בשל עלילת־שוא. כשנפגש עם אמו הוא חושק בה בלא שיכירה, אך לאחר שהיא מתוודעת אליו ומגלה לו את מוצאו העברי הולך יהושע אחרי משה, להושיע את עמו. סיפור זה הוא הרחבה דראמאטית של אגדה יהודית מאוחרת, המעוגנת בלי ספק באגדת אדיפוס.³⁵² כמובן, קשה לראות ביצירה זו, המספרת על בן הנשלח לערוף את ראש אביו וחושק באמו, סיפור הממלא אחר הקריטריוֹנים המקובלים בספרות־הילדים (אלא אם כן ראה פּיוּרקוֹ גם את בחורי־הישיבה בגדר ילדים). עם זאת, ראוי להודות שהסיפור נקרא בעניין, והוא רצוף מעמדים דרמאטיים, ששיאם הוא התוודעותו של יהושע לאמו, המנסה לנחמו:

אמנם, מצאת את אביך בעת אשר אבד ממך לעולמים. אולם הִנחם, בני, כי חפץ האל הוא, אצבע אלוהים היא ומי יאמר לו מה תעשה? כל אלה ראיתי בחזון, בא חלומי ולא נפל דבר, ואתה שמח באמך והיא תשמח בך. (עמ' 28)

הסיפור השני בסידרה, ואולי המעולה מכולם, הוא ‘אהבת אחים (סיפור בימי שפוט השופטים מאת חיים פיורקא³⁵³)’, [265 (2)], המגולל את פרשת אהבתם המשותפת של שני אחים אל רחל היפה. כשמגלה האח הבכור כי לב הנערה נמשך אחרי אחיו הצעיר, הוא נוטש את בית אביו ונספח אל מחנהו של אהוד בן־גרא. סיפור נוגע ללב זה מצטיין במיבנהו המגובש ובעלילתו האמינה.

הסיפור הבא, ‘אחרית רשע’ [265 (3)], מתאר את חייו רבי התהפוכות של דואג האדומי, הצעיר רודף הכבוד, שגורש מבית אביו והגיע לארמון שאול, שם המשיך בתככיו ומזימותיו עד שנפל שדוד בידי יואב. פרשייה דראמאטית זו כתובה בלשון חיה ומשולבים בה תיאורי מירדף, ציורי נוף שלשונם מקראית (“הכוכבים ממסילותם הפיצו אור בהיר בשחקים”) עם מטבעות־לשון מאוחרים (“יהי מותו כפרה על כל עוונותינו”).

שני הסיפורים הבאים, המוקדשים למלך שלמה, הם עיבודים מורחבים של אגדות־עם: ‘חכמת שלמה’ [265 (4)] – הניסיון שעשה שלמה בבני־זוג, בבקשו להוכיח את צדקת משלו “אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי”,³⁵⁴ ו’חיים ואהבה' [265 (5)] – סיפור אהבתה של בת שלמה לעלם משבט נפתלי.³⁵⁵ קלושים למדי הם הסיפורים הבאים – ‘ערום ראה רעה ונסתר’ [265 (6)], על חטאיו של המלך אחאב, ו’אוד מוצל מאש' [265 (7) – מעשה מוזר בשני צעירים מגולי בבל, המבקשים להקים באמצעות נסיכה בבלית גזע ישראל־בבלי מעורב. בחוברת השמינית, ‘דם נקי’ [265 (8)], הובא סיפור משפטו הטראגי של בנו של שמעון בן שטח, שדינו נגזר למוות בשל עלילת־שווא, “ועל המקרה הזה יכוונו דברי שמעון בן שטח, אשר דיבר בחכמה ובנסיון: הווה מרבה לחקור את העדים” (על־פי המסופר בירושלמי, חגיגה וסנהדרין).

המרשים בכל סיפורי הסידרה הוא, בעיני, ‘מצא אשה מצא טוב’ [265 (9)] – סיפור אהבתם של רבי עקיבא ורחל בת כלבא שבוע, מן הפגישה בשדה ועד שובו של עקיבא מקץ עשרים וארבע שנים והוא גדול בתורה. בסיפור זה הצליח פּיוּרקוֹ יותר מבסיפוריו האחרים לעצב דמויות־אנוש אמינות: האב הקוצף על בתו ולבסוף ניחם על נדרו; עקיבא הפוסח על שתי הסעיפים; רחל המעודדת את בעלה לגלות למקום תורה, אף שגם אותה פוקדים רגעי חולשה. בלתי־נשכח הוא תיאור המעמד, שבו מאזין עקיבא בסתר לדברי רחל, האומרת לשכנתה כי היא מוכנה להמתין עוד תריסר שנים לבעלה אם יוסיף וילמד תורה:

רגעים אחדים עמד משמים ויהי פוסח על שתי הסעיפים; ולאחרונה גברה אהבת התורה על אהבת האשה, ויבלג על רוח תשוקתו וישב על עקבו ויאמר: לאשה רכה וענוגה רוח עוז כזה ואני הגבר לא אמשול ברוחי? ועוד ביום ההוא יצא את פני ירושלים וישב לדרכו.

הסיפור העשירי בסידרה, ‘מוסר אב’ [265 (10)] (גם הוא חתום על־ידי חיים פיורקא), מתאר את מאבקיו של רבי יהונתן אייבשיץ ונצחונו על יריביו, שהאשימוהו בשבתאות; וכן את קורות בנו זאב, שהתרחק מדת ישראל בשל אהבתו לבת שר־צבא, עד שחזר בתשובה “ויתקן דברים טובים ומועילים לטובת הכלל ושמו נשאר לברכה בפי כל יהודי דרזדן”. אין ספק שפּיוּרקוֹ (האב או הבן) התכוון להשפיע בסיפור זה – בדומה ללהמן ולפיליפסון, שהשפעת סיפוריהם אינה מוטלת כמעט בספק – על אותם צעירים יהודים, שנמשכו אחרי “הבלי הנכר”.

הסיפור החותם את הסידרה, ‘דורש משפט’ [265 (11)], הוא גם הקלוש מכולם. הוא יוצא דופן בתוכנו הבלתי־היסטוֹרי, וקשה לראותו כסיפור לילדים כל עיקר: מעשה בנגר יהודי ששוחרר מאשמת רצח שלא ביצע, ולאחר שנכשלו מאמציו לקבל פיצוי על העוול שנגרם לו, רצח ברוב ייאושו את יריבו; שופטיו ביקשו להקל בעונשו בגלל מצבו הנפשי המעורער, אך הוא סירב לקבל חנינה ותבע בתוקף: “היום אדרוש משפט, ככתוב בספר: מכה איש ומת מות יומת. ומי זה יגזול עתה משפטי?” בסיפור מסוכסך זה ניכרת השפעת הרומאנים המלודראמאטיים נוסח שמ"ר (נחום מאיר שייקביץ), שהיו נפוצים אז ביותר, ואפשר שהוא גם עיבוד של רומאן מעין זה. יש בו אמנם ניסיון פשטני למציאת מניע פסיכולוגי להתנהגות הגיבור; אך מכל מקום זהו סיפור חריג בסידרה.

פּיוּרקוֹ סיים כל חוברת בשירים מפרי עטו, מקוריים או מעובדים; מהם שירים לאומיים ומהם סיפוריים, אלגוריים ואף “משפחתיים”. אף־על־פי שהשירים חובבניים ברובם, ניכרת בהם יכולת טכנית ולעיתים יש בהם אף חן. באחד השירים דימה את הלשון העברית לנערה יפה ושובבה, אשר “יפיך שובבותך ומשובתך יפעתך”:

כְּעַלְמָה שׁוֹבֵבָה, עַלִּיזָה צוֹהֶלֶת

תִּמְאֲסִי שֶׁבֶת בַּיִת בִּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם.

וּמִי זֶה יָעֵז לִסְגֹּר בַּעֲדֵךְ הַדֶּלֶת,

אֱסוֹר יָדֵךְ וְרַגְלֵךְ לֶכֶת בַּעֲצַלְתַּיִם.

(“לשפתנו העבריה”, חוברת ד).

בשיריו האלגוֹריים הביא המחבר לעיתים נמשלים חדשים, או אקטוּאליים, למשלים ידועים. מוצלח מכולם הוא עיבוד המשל “אדם ובהמה” (חוברת ט), המדמה את האדם בשנות חייו השונות לבעלי־חיים שונים: בן השנה משול לעופר־איילים רך, בן העשר – לבן־ראמים חסר־דאגה, בן העשרים – לסוס רב־כוח, בן השלושים – לחמור עמל, ובן השמונים הוא קוף תשוש וכפוף־גו. “הרבה מאות שירים כתבתי”, סיפר פּיוּרקוֹ (תרצ"א); אחדים מהם פירסם בכתבי־עת ובעיתוני ילדים (למשל ב’עולם קטן‘, עיתון הילדים העברי הראשון, ירושלים, תרנ"ג, גיל’ ו); אך הוא ידע גם את מיגבלותיו, וכשקם דור המשוררים הצעיר גזר שתיקה על עצמו.³⁵⁶

אבל לא רק בשירה נהג פיוּרקו כך, אלא גם בסיפורי הביבליותיקה. אף־על־פי שהתעתד להמשיך בהדפסתה עוד זמן־מה, החליט לבסוף להפסיקה בעיצומה, בשל מתחרה עקיף שקם לה ואשר פגע ודאי גם בתפוצתה; כפי שסיפר: “ובכתובים עוד לי הרבה [סיפורים] כמוהם בדורות שונים, ובדעתי היה להמשיך פעלי זה בכל הדורות, ובין כה יצא לאור הספר היקר ‘זכרונות לבית דוד’ ופסקתי” (פיורקא, תרצ"א).³⁵⁷

אבל אחת־עשרה החוברות של “סיפורי ילדים למקרא ולשעשועים” נתחבבו על הנוער ונפוצו בשעתן הרבה, כעדותו של מי שקרא אותן בנעוריו: “ספרי הקריאה הקטנים של פיורקא ‘אוד מוצל מאש’ ועוד היו נפוצים בקרב בחורי הישיבות, כאשר ראיתי זאת בימי ילדותי בעיר מולדתי” (דניאל פרסקי, במכתב אלי מיום ד בתשרי תשי"ט).

“סיפורי ילדים למקרא ולשעשועים”, כסיפורים ההיסטוֹריים שקדמו להם, נועדו למלא שליחות חינוכית־ספרותית לאומית—להפגיש את הנוער העברי עם פרשיות בתולדות עמו. ואף־על־פי שהעלילה היתה עיקר במרבית הסיפורים והגאווה הלאומית היתה ערך מישני, מילאו הסיפורים את מטרתם בעצם רציפותם. על כמה מהם אפשר להקשות אם אמנם לפנינו סיפורים לילדים, ובכמה מהם אף מצויים סממנים ארוֹטיים. אותם סממנים עוררו את זעמו של המורה ש"ח וילקומיץ מארץ־ישראל, שהתריע עליהם בחריפות:

רוב יתר הספרים הנועדים למקרא לילדים ולנערים הם רק סיפורי עגבים ותו לא, ואינם כדאים לטפל בהם. פתחו נא, למשל, אחד מסיפורי הילדים של פיורקא מכל אשר יעלה בידכם, וראיתם כמה ראויים הם לחמלה הילדים שסופרים כאלה מספיקים להם את מזונם הרוחני. (וילקומיץ, תרס“ב: 525; תשי”ט: 185)³⁵⁸

עיון בסיפורים יוכיח, כי המבקר הפּוּריסט – שביטויים כגון “חשקה נפשו באחת העלמות המחוללות”, או “ופרשת כנפיך על אמתך”, העלו את קצפו – הפריז מאוד בדבריו. ודאי וודאי שלא כל סיפורי הבּיבּליוֹתיקה (“מכל אשר יעלה בידכם”) הם “רק סיפורי עגבים ותו לא”, ותיאורי אהבה נאיביים אינם בגדר “פריצות”, כהגדרתו הפסקנית של וילקומיץ. עם זאת, אותם סופרים ראשונים, שהיו חסרים ילדות נורמאלית משלהם, לא השכילו תמיד להבחין בגבול שבין ספרות־לילדים לבין הספרות המבוגרת.

א“מ פּיוּרקוֹ, שלא חדל ללַמד בכל שנות עבודתו הספרותית, שילב בתקופת חייו האחרונה כתיבה עם עריכה ותרגום. בשבט תרנ”ט (פברואר 1899) ייסד וערך את שבועון הילדים העברי הראשון בעולם, ‘גן שעשועים’ [469],³⁵⁹ שיצא שנתיים בקירוב. כעבור שבע שנים ערך את הירחון הספרותי־המדעי ‘לבני הנעורים’ [475], וכשהתקרב לגבורות (1928—1931) ערך את הירחון לחוכמת־ישראל ‘בית המדרש החדש’. כשנפטר בשנה ה־81 לחייו (סיון תרצ"ג/1933) נותרו בעזבונו כתבי־יד של 15 ספרים, ביניהם ‘סיפורי דברי הימים לבני הנעורים’, פרקים מתוך ‘מסעי גוליבר בהעתקה קלה וצחה’ בתרגומו (נסיון ראשון לתרגם יצירה קלאסית זו מאת יונתן סוויפט לעברית³⁶⁰ וכן ‘מאה יום ואחד’, 101 סיפורים קטנים לילדים, שנועדו להיות תחליף עברי ל’אלף לילה ולילה'³⁶¹

פּיוּרקוֹ היה בן דור־המעבר בספרות־הילדים העברית. אף־על־פי שחי ויצר בראשיתה של תקופת התחייה ובימי שינוי־הערכין בחינוך ובספרות, היה חותם השמרנוּת המשׂכּילית טבוע בסגנונו ובנושאי כתיבתו. ואף־על־פי שהכיר את ספרות־הילדים הקלאסית, דומה שלא הצליח להבין את עולם־הילדוּת; מכל מקום, קשה למצוא ביצירותיו את תום הילדות, את קלות־הלשון ושמחת־החיים. על כן לא זכה אף אחד מסיפוריו להיות יצירה קיימת בספרות־הילדים. אבל לצד א"י שפירא, היה פּיוּרקוֹ ראשון שסילק את חותם המקריוּת מספרוּת־הילדים שלנו והפך אותה לתופעה של קבע ברחוב היהודי – וזו זכותו הגדולה.

ד. “תושיה” לילדי ישראל    🔗

תקופת אודסה וּוארשה בספרות־הילדים העברית

1. מו"לים כמטפחי ספרות־ילדים

כשהתחילה ספרות־הילדים העברית ממירה, בראשית שנות התשעים, את חותם הארעיות רב־השנים שדבק בה בחותם של קביעות, הגיעה שעתה של פעילות סדירה ורצופה; לשון אחר – הגיעה שעתם של המו"לים.

(א) “סיפורי השרון”³⁶².

פעילות מו“לית רבת־היקף ראשונה בספרות־הילדים התאפשרה עם ייסודה של אגודת “בני משה”, שאחת ממטרותיה המוגדרות היתה “הוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים” (ראה " לעיל),. כצעד ראשון למימושה של מטרה זו סייעה האגודה בייסודן של “ביבליותיקות” לילדים בשני מרכזיה העיקריים במזרח־אירופה – וארשה ואודסה – והמשכן היה ייסוד הוצאת “אחיאסף”. תחילה פנה אחד העם, מנהיגם הרוחני של “בני משה”, אל הלשכה הוארשאית של האגודה והטיל עליה להוציא חוברות עממיות בלשונות שונות. לאחר שתי חוברות בלשון הרוסית³⁶³, ניגש א”ל בן־אביגדור, המזכיר של לשכת וארשה, לייסוד הסידרה קצרת־הימים והנשכחת “סיפורי השרון” (1891). בן־אביגדור – שהשתתף אחר־כך בייסוד הוצאת “אחיאסף” – רשם ביומנו פרטים רבי־עניין על מאבקיו עם הצנזורה, על ההתייעצויות עם שפ“ר (שאול פינחס רבינוביץ), שבסופן הוחלט לקרוא לסידרה “סיפורי השרון”, ועל מאמציו להוציא את הסיפורים הראשונים לקראת חג הפסח תרנ”א (ראה בן־אביגדור, 1917). והמאמצים הוכתרו בהצלחה יחסית.

אף־על־פי שבשער מופיעות המלים “חוברת ראשונה”, המרמזות על כוונה להוציא אחריה חוברות נוספות, היתה זו, למיטב ידיעתי, החוברת היחידה שהופיעה בסידרת “סיפורי השרון”. שני סיפורים קצרים נכללו בה: “הגאולה והתמורה” מאת אהרן מירסקי ושמואל רפאלוביץ' – סיפור היסטורי על מצור ירושלים בימי אנטיגנוס, הלוקה באי־דיוקים וסתירות,³⁶⁴ אך רצוף רמזים אקטוּאליים; ו“ילדי העברים” לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' – מעשה בשני נערים צהובים זה לזה, שנחשול האנטישמיות מאחד אותם והם עולים לארץ־ישראל.

“סיפורי השרון” מסמנים את ראשיתה של רוח חדשה בספרות־הילדים העברית – רוחה של “חיבת ציון” המבשרת את ראשית התחייה הלאומית. גם הביקורת הבחינה ברוח זו, שבאה בהשראתם של “בני משה”, אך בשל שוט הצנזורה נאלצה לבשר עליה במרומז: “הסיפורים מעטי הכמות ורבי האיכות האלה הם כמעט ראשונים בספרות־הילדים שלנו, אשר מחבריהם ידעו את אשר לפניהם ויבינו למלאות אחרי כל התנאים שסיפורים כאלה דורשים ממחבריהם”; ותנאים אלה הם שפה קלה, סגנון נחמד, תיאורים אמינים “וכשרון צייר אמן המפליא לעשות” (י"מ לוינסון, 1891).

אך חרף השבחים לא זכו “סיפורי השרון” להצלחה המקוּוה; אף־על־פי שכל לשכה התחייבה להפיץ מספר מסוים של חוברות, היו מרביתן מוטלות על המדפים כאבן שאין לה הופכין. זה היה אפוא ניסיון מו“לי קצר ומאכזב, שאחריו עבר בן־אביגדור לעסוק ב”סיפורי אגורה" שלו; ואילו סיפוריו הקצרים הבאים של אז“ר – האגדה הסמלית “שילומים” וציור־ההווי “שמחת תורה” – יצאו כעבור שלוש שנים בביבליותיקה “עולם קטן” (אין להחליף עם עיתוני־הילדים שנשאו שם זה!), שנוסדה על־ידי י”ח רבניצקי, איש הלשכה האודסאית של “בני משה”.

(ב) יהושע חנא רבניצקי

(אוֹדסה, תרי“ט/1859 – תל־אביב, תש”ד/1944)

היה מראשוני הראשונים שהכירו בצורך הדחוף ליצור ספרות־ילדים משובחת, שישולבו בה ערכים ספרותיים־חווייתיים עם ערכים חינוכיים לאומיים; לשון אחר, ספרות שתעניק לילד העברי חוויה רגשית עם תחושת ילדות, שיהיו בה “משעשועי העולם והבלי חמודותיו”, שבהשפעתה הילדים “יפסיקו שעה קלה ממשנתם ויפנו לבם לקריאת ספרים קלים”; ספרים אשר “יביאו [את הילד] למדרגה שיוכל בעצמו לקרוא ספר עברי בלי עזרת המורה”. ספרות ילדים טובה – הוסיף רבניצקי – תקרב את הקורא הצעיר אל עם ישראל, ארצו ולשונו; שכן “על לב הקורא הרך, הנוח להתפעל, רוב הדברים יעשו רושם עמוק, ובקבלו שפע עונג ונחת רוח מספריו האהובים לו, נפשו מתקשרת גם בשפה אשר בה נכתבו” (רבניצקי תרנ"ז: 558).

אבל רבניצקי היה לא רק נאה דורש ומבקר, שהירבה לפרסם דברי הערכה וביקורת על “הניצנים הראשונים של ספרות־ילדים”, כלשונו. כאחד מאלה, “המרגישים עד כמה יש צורך בספרות כזו” (שם), השקיע מחשבה, חיפוש ויגיעה למען גידולה, הן כמו“ל וכעורך והן כמחבר. ובניגוד לאותם סופרים, שביקשו להביא את “יפיפותו של יפת” אל ספרות־הילדים שלנו, היתה יצירתו של רבניצקי מעוגנת כמעט כולה במקורות (וראה דבריו בסוגיה זו שהובאו 215 לעיל). היא נפתחת ב’פנינים מים התלמוד' ([279]; אוֹדסה, 1891 ואילך) – סידרת סיפורים בּיוֹגראפיים, שסגנונם המקראי מלוטש ובהיר, על הלל הזקן, רבי עקיבא ורבי מאיר, מעשיהם ואמרותיהם. וכשיצאה החוברת הראשונה בסידרת ה’פנינים', התפעל ממנה י”ל דוידוביץ כל־כך עד שכתב כי “סיפורו עולה על ספרי ילדים אחרים בזמננו הן בסגנונו הקל והפשוט והן בחומר אשר בו”, וסיים:" מי יתן וירבו סיפורים כאלה בספרות־הילדים!" (דוידוביץ, 1891ג, גיל' 226. הוא ציין לשבח גם את חלוקת הסיפור לפרקים ולפסוקים בשיטה “מקראית”). גם סיפוריו הבאים של רבניצקי – “תמונת משה”, “אש בארון הקודש”, “גשמי ברכה” וכו' – מעוגנים במקורות, והם מיצירות הילדים העבריות הראשונות, המוסיפות להידפס ולהיקרא עד ימינו.³⁶⁵

אותו רבניצקי – ממייסדי “בני משה” ומדבּרי ועד־החינוך של “חיבת ציון”, שהתחיל באותן שנים לשלוח ידו גם בעסקי מוֹ"לוּת – נענה מייד לפנייתו של אחד העם להוציא חוברות־קריאה מתאימות לילדים; וחרף כשלון “סיפורי השרון” ייסד בשנת 1893 את הוצאת “עולם קטן”, שפעלה כשנתיים בקול דממה דקה ויבולה הסתכם בחצי־תריסר חוברות של סיפורי ילדים מקוריים ומתורגמים. בחוברת הראשונה (שלא נשאה עדיין את השם “עולם קטן”) הובא הסיפור ‘חנוכה’ [283] מאת המזכיר הארץ־ישראלי של “בני משה”, המורה והסופר יהודה גרזובסקי (גור), שחלקו בספרות־הילדים יתואר בפרק ו (סעיף 5 להלן). שמונת פרקי החוברת, שנדפסה באות גדולה ומנוקדת, סיפרו על מרד החשמונאים בסגנון מקראי נמלץ מעט, תוך הדגשה “מה עזה ונפלאה רוח האדם, כי יכול תוכל להילחם גם בכל עוז וגבורה ותנצחם. בכוח הרוח הנפלא הזה יעמוד ישראל עד הימים האלה וישחק לכל צרותיו”. חלקה של חוברת זו שפר יותר מחלקן של קודמותיה: היא נפוצה באלפי עותקים ברחבי תחום המושב³⁶⁶ וסייעה להפוך את חנוכה לחג לאומי. הצלחה זו עודדה את רבניצקי להמשיך במפעלו המו״לי.

לאחר האגדה ‘שילומים’ לאז“ר [274] הופיע בסידרה “עולם קטן” הספרון ‘מסיפורי אנדרסן’ ([284]; אוֹדסה, 1894), שהיה תרגום עברי ראשון מאת יהודה גרזובסקי של חמש מאגדותיו הידועות של הסופר הדני הגדול;³⁶⁷ אחריו יצאו אגדות קצרות של י”ב לבנר (שעליהן ידובר להלן), המעשייה הפוֹלקלוֹרית ‘האפיפיור אלחנן’ [240] על־פי נוסח מאיר להמן, בעיבודו המקוצר של יששכר פינצ’בסקי (בלא ציון שם המחבר) ושניים מפרקי ‘זכרונות הילדות’ של מרדכי בן־עמי ([311], [312]). וכאן אנו מגיעים לפרשייה עלומה, הקשורה בצעדיו הראשונים של ביאליק בספרות־הילדים.

בתשרי תרנ"ה שלח רבניצקי לביאליק בן ה־22 (שישב אז ביער שבפלך קיוב) את שתי החוברות הראשונות שהופיעו בהוצאת “עולם קטן” והציע לו לתרגם בשבילה אחד מסיפורי בן־עמי. הצעה זו הלהיבה מאוד את ביאליק, כפי שמוכיחה תשובתו מיום ג בחשוון:

לדעתי אין טוב מזכרונות נעוריו של בן־עמי, שנדפסו בכמות רבה ב“ווסחוד”,³⁶⁸ לפני ילדינו, אלא שצריכים למתרגם אמן. זה ימים רבים אשר הנני נושא את המחשבה הזאת, לתרגם זכרונות בן־עמי בלבי. “חנוכה”, “הושענה בה”, “פורים” של בן־עמי פנינים יקרים המה ולא בא כבושם הזה. הודיעני איזה מהם אתרגם. הפנינים האלה יעשירו את ספרות ילדינו עושר רב. (ביאליק, תרצ"ח: עד).

אף־על־פי שביאליק כתב שסיפורי בן־עמי “צריכים למתרגם אמן”, בטח רבניצקי בבן־חסותו הצעיר (ששלוש שנים לפני כן הדפיס את שירו הראשון ב’פרדס') והציע לו לתרגם את סיפור־הזכרונות ‘חנוכה’. סיפור אחר של בן־עמי, ‘נעלי הראשונים’, נתן לתרגום למשורר אחר, יהושע דוידוביץ;³⁶⁹ אבל ביאליק “קטל” תרגום זה וכתב בחנוכה תרנ“ה לרבניצקי: “[…] ועליך אני מתפלא איך הוצאת מתחת ידך חוברת קטנה כזאת מבלי אשר תתקן לכל הפחות את ה’הדיוטות' ואת הברבריזם שבה” (ביאליק, תרצ"ח: עה).³⁷⁰ הוא עצמו יגע להוציא מתחת ידו מלאכה מתוקנת ככל האפשר, ובראשית כסלו תרנ”ה שלח את תרגום הסיפור לאודסה. להערת רבניצקי, שהוא נוטה להתקשט ב“ניבים נאוים” ולשבץ את משפטיו במלים תלמודיות, השיב ביאליק כי נהג כך במודע ובמתכוון: “בנוגע למלות התלמודיות שבתרגומי, אני לשיטתי הולך, שטוב יותר להביא לידי שימוש ולהרגיל על־פי ילדינו את המלים הבודדות שבתנ”ך [ובתלמוד]" (שם). ואמנם, עיון בתרגום־בכורה זה יוכיח, שכבר אז ראה ביאליק בעברית לכל תקופותיה ורבדיה חטיבה לשונית הוֹמוֹגנית, ועל כן לא היסס לשבץ גם בסיפור לילדים (שלמענם הקפידו אז בדרך־כלל לכתוב עברית מקראית “צחה”) מטבעות־לשון מאוחרים וגם מקורייים, כגון “להשביח את טעם המלילות”, “בלילה ירוקה, ונרפשת”, “גניחת הדלת בהיפתחה” וכו'. הספרון ‘חֲנֻכָּה’ הופיע ב“עולם קטן” בטבת תרנ"ה; זה היה הספר הראשון שיצא מעטו של ביאליק, אך על שערו נדפס משום־מה “תרגום ב.” בלבד, וזהוּתוֹ של המתרגם נעלמה מידיעת הרבים.³⁷¹

לאחר שביאליק הביע את נכונותו “לתרגום יתר סיפורי בן־עמי” (שם),³⁷² או סיפורים אחרים בשביל הבּיבּליוֹתיקה (“הנני מבטיחך כי אהיה לך לעזר ב’עולמך הקטן' כאשר אוכל ואתרגם לך מאשר תתן על ידי”. איגרת מיום ו בשבט תרנ“ה. ביאליק, תרצ”ח: עו), ביקשוֹ רבניצקי לתרגם את סיפורו של שלום עליכם “דאָס מעסערל” (“האולר”); אך כיוון שביאליק מסר את הסיפור לתרגום לאחד מידידיו – נחום אשרנקין שמו – ושלום עליכם פסל תרגום זה, החמיצו קוראי “עולם קטן” פנינה ספרותית, וסיפורי הילדים הראשונים של שלום עליכם תורגמו לעברית והוצאו על־ידי ביאליק רק כעבור עשר שנים.³⁷³

רבניצקי השקיע אפוא יגיעה קפדנית בטיפוח ההוצאה ובשמירה על רמתה, הספרותית, ואין תימה שהביקורת מצאה לראוי “להודות להוצאת ‘העולם הקטן’ של רבניצקי […] אשר שׂמה לבה לילדי ישראל ולנעריו להספיק להם מזון רוחני שיש בו טעם ותועלת” (בריינין, תרנ"ז: 92( ; ואף־על־פי שהיה מודע לכך, שספרות־הילדים “רק עתה נולדה ועומדת עוד על המדרגה התחתונה”, היה גם משוכנע, “כי במשך הזמן יגדל וירחב חלק הספרות הזה – [והסופרים] אשר שאר־רוח להם יעשו חיל ויקנו להם שם גדול ב’עולם הקטן'” (רבניצקי, תרנ"ז: 558).

ארבע שנים לאחר שכתב דברי־חזון אלה ייסד רבניצקי, יחד עם ביאליק (שחזר אז לאודסה ועם ש. בן־ציון, את הוצאת “מוריה”, במטרה “לחדש את פני החינוך העברי, שנתרוקן אז לגמרי מתוכנו הלאומי והאנושי”, כניסוחו של ביאליק, “ולמלאותו תוכן חי וממשי באמצעות סדרי ספרים מעולים (ספרי לימוד ומקרא)” (ביאליק, תשל“א [תרפ”ו]: 345).

אפשר שביאליק נקט לשון של הפרזה באומרו, כי “מוריה פתחה “תקופה חדשה בספרות החינוכית העברית” (שם); שכן חמש שנים לפני ייסודה של “מוריה” ניתנה התנופה הממשית לגידולה של ספרות־הילדים העברית לכל ענפיה, והפנייתה אל המוני הקוראים הצעירים, על־ידי יוצרה של המוֹ”לוּת היהודית המוֹדרנית, אריה ליב בן־אביגדור (שאלקוביץ. ז’לודוק, ליטא, 1866–קארלסבאד, 1921³⁷⁴). מאות החוברות וספרי הקריאה, שנדפסו תוך שנים מעטות בהוצאת “תושיה” הפרטית שהקים ונמכרו במחיר השווה לכל נפש, הגיעו לידיהם של רבבות ילדים; ואין ספק שמצוי גרעין־של־אמת בדברי השבח המפליגים שנאמרו עליו, כגון: “ברם זכור אותו האיש לטוב, ובן־אביגדור שמו, שאלמלא הוא נשתכחה ספרות מישראל: [שכן] רוב ספרי הקריאה לילדים וספרי החינוך העבריים לו הם” (בהקדמה ל’בן אביגדור (לחג יובלו)', תרע"ז/1916).

(ג) בן־אביגדור

שעוד בילדותו משך בעט סופרים, כרך בעבודתו רבת־הפנים יומרות ספרותיות ומרץ עסקני. לאחר כשלונם של “סיפורי השרון”, החוברת שהוציא ביוזמתה ובחסותה של אגודת “בני משה”, הצליח מזכירה הנמרץ של האגודה הרבה יותר בהוצאת “סיפורי אגורה” שלו, שהדפיסם על חשבונו והגדירם כ“ספרות בעד המון העם, אשר הנעים והמועיל נפגשו בה יחדיו”. במאמר פּרוֹגראמאטי, שנדפס בפתח החוברת הראשונה של “סיפורי אגורה”, ‘לאה מוכרת הדגים’ (וארשה, 1891), נוסחה לראשונה מטרתו של “המהלך החדש” בספרות העברית: “ספרות אשר נראה בה כמו בראי את חיי עמנו […] בציורים אמיתיים לקוחים מן החיים”. חוברות קטנות ורבות־תפוצה אלה – שחוקר בן־זמננו מבקר אותן קשות בגלל “כוח סיפורי דל ודמיון רדוד” (שאנן, 1967, ב: 167) וחוקר אחר פוסק שנכללו בהן “מלודרמות” שאינן חודרות “לנבכי הנפש” (שקד, 1977: 248—249) – זכו בשעתן לפוֹפוּלאריות עצומה; סיפוריהן, שתיארו דמויות ומראות מן הרחוב היהודי, “הצהילו את הלב [וגם] ילדים קראו אותן” (פיכמן, תרפ“א א; תשי”ג ב: 387).

הצלחתם של “ספרי אגורה” הוכיחה לפעילי “בני משה”, שניתן להוציא ולהפיץ ספרות עברית יפה בקרב ההמונים; ואז ייסדו בן־אביגדור וחברו אלעזר קפלן³⁷⁵ בחורף תרנ“ב – בהשראתו ובהכוונתו של אחד־העם – את הוצאת־הספרים “אחיאסף”, שהיתה ההוצאה העברית הציבורית הראשונה. במחלקה “לבני הנעורים” של ההוצאה הופיעו, בין השאר, הספרים ‘זכרונות לבית־דוד’ לרקנדורף־פרידברג ([295]; 1893 ואילך. ראה חלק שני, פרק ד, סעיף 7) ו’שירת הזמיר' ([314]; 1895) מאת ד”ר יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי. 1846—1917).

בגלל חילוקי דעות רעיוניים ומעשיים על דרכה של אגודת “בני משה³⁷⁶ פרש בן־אביגדור מהוצאת “אחיאסף” וייסד בראשית תרנ”ו (1895) את הוצאתו הפרטית “תושיה”, במטרה “להוציא ספרים בשפה עברית בכל מקצועות הספרות”. שימת־לב מיוחדת הופנתה אל הקוראים הצעירים, שלמענם הבטיחה ההוצאה להדפיס: “1. ספרי סופרי המופת, מקוצרים וערוכים למען בני הנעורים; 2. סיפורים מדברי ימי ישראל; 3.סיפורים מחיי העמים הפראים באפריקה, אמריקה ואוסטרליה; 4. ספרי מדע ערוכים ברוח הילדים והנערים”.³⁷⁷ לראשונה בתולדות ספרות־הילדים התחיל מו"ל עברי את פעילותו בתוכנית מוגדרת וערוכה מראש, שכלולים בה נושאים המקובלים על בני־הנעורים – ספרות קלאסית מתורגמת וסיפורים היסטוֹריים מקוריים, ספרי מסע ומדע פוֹפוּלארי. עיון בקאטאלוֹג ההוצאה (נדפס כ“נספח” ב’לוח עולם קטן', וארשה, תרס"ג) יגלה, כי אותם מקצועות, שנעדרו מן הפּרוֹגראמה המקורית, כגון שירה, סיפורת מקורית ופוֹלקלוֹר, הוכללו אחר־כך במכלול ספרי ההוצאה.

בן־אביגדור ניגש להגשמת תוכניתו בתנופה רבה. הוא גייס אליו קבוצה של סופרים־מחנכים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בספרות הילדים – יהודה שטיינברג וי“ב לבנר, י”צ לוין וי“ח טביוֹב, נח פינס ושלמה ברמן, אהרן לובושיצקי ואחרים – והתחיל מדפיס בזה אחר זה ספרים וחוברות בקצב חסר תקדים. תוך שלוש שנים בקירוב ראו אור שלוש־מאות חוברות ב”ביבליותיקה לבני הנעורים" שנחלקה לשתי מחלקות: “לילדים” – חוברות מנוקדות קטנות (12—24 עמ' החוברת), שכללו סיפורים ואגדות, שירים ומשלים; “לנערים” – חוברות בגודל בינוני (32 עמ' החוברת), מודפסות בניקוד חלקי, שכללו יצירות מתורגמות, סיפורים היסטוֹריים וביוֹגראפיים וסיפורי מסעות. החוברות נכרכו בעטיפה צבעונית, ותודות למחירן הנמוך (4—5 קוֹפּקות חוברת “לילדים”; 6 קוֹפּקות חוברת “לנערים”) זכו לתפוצה עצומה ונתחבבו ביותר על קוראיהן הצעירים.

מאחר שספרות ־ילדים מקורית כמעט שלא היתה אז בנמצא, ואילו “הזמן הולך ודוחק והמו”ל רוצה ומוכרח לעמוד בדיבור" (פרענק, תרע"ז: 14), ביקש בן־אביגדור מסופריו לעסוק תחילה בתרגום; כיוון שכך היו היצירות הראשונות שהוציאה “תושיה”: לילדים – הסיפור האלגורי ‘קובץ שיחות קטן’ [341] מאת אספן־האגדות השבדי ריכארד אלפריד גוסטאפסון³⁷⁸ (תירגם נח פינס); ולנערים – ‘מלחמת אחים’ [327], עיבוד חופשי של הרומאן ‘שנת התשעים ושלוש’ לויקטור הוגו, שתורגם ארבע פעמים לעברית (עיבד י"ב לבנר). אחריהן יצאו בסידרה “לילדים” אגדות האחים גרים (בתרגום שלמה ברמן. [383]—[397]), עיבודי מעשיות־עם מסיפורי פושקין, פיליפסוֹן ועוד. בסידרה “לנערים” הופיעו מסיפורי מיין ריד (בתרגום לבנר ואז"ר [278]), דה אמיצ’יס (בתרגום לובושיצקי [353]), ‘השבוי בקווקז’ [277] ללב טולסטוי (בתרגום אז"ר) ועוד. כל אלה היו עיבודים חופשיים מאוד, והקיצורים השרירותיים שנעשו בהם קוממו את המבקרים.

היצירות המקוריות התחילו מופיעות מאוחר יותר; וראשונות להן – קובץ המשלים ‘בעיר וביער’ [362], שבישר את הופעתו המטיאוֹרית של יהודה שטיינברג בספרות־הילדים, וכן ‘כל אגדות ישראל’ לי“ב לבנר (חוברות 31—54 בסידרה “לילדים”). אחריהן הופיעו החוברות הראשונות של שירי־ילדים עבריים (”למען אחי הקטנים" לאהרן לובושיצקי; [352], האגדות המשעשעות של י"צ לוין ועוד; בביבליותיקה "לנערים הופיעו, בין השאר, סידרת החוברות המפורסמת ‘מגבורי האומה’ לשלמה ברמן [398],‘מחיי הילדים בארץ־ישראל’ לחמדה בן־יהודה [425] ועוד. יצירות אלה ייסקרו בפרקים הבאים.

כשהתחיל בן־אביגדור להוציא את שבועון־הילדים ‘עולם קטן’ ([470]; תרס“א-תרס”ה) ואת הירחון ‘הנעורים’ ([472]; תרס“ד-תרס”ה) ראה להלן, פרק ז, סעיף 3) – מפעלים שזכו לתהילה אך הוצאתם “מביאה הפסד מרובה מאוד” (פרענק, תרע"ז: 14) – ביקש המו“ל לכסות חלק מן ההפסדים על־ידי הדפסת מאות חוברות חדשות, שהכילו אותן יצירות ממש, שנדפסו תחילה בעיתוניו. ובתרס”ב התחילו מופיעות שלוש סדרות חדשות ורבות־תפוצה לילדים, שבהן שלטה הספרות המקורית: “ניצנים” – מאה חוברות מנוקדות לקטנים; “פרחים” – 250 חוברות מנוקדות לבני הגיל הבינוני; “ביכורים” – מאתיים חוברות לנערים, שבהן נדפסו מיצירותיהם של שלום אש, ש“ל גורדון, מ”י ברדיצ’בסקי, ק"י סילמן, ליפמן לוין, פרץ הירשביין ועוד.

אבל נחשול זה של חוברות, שמילא בבת־אחת חלל רב־שנים בספרות־הילדים העברית, היה עושר מהול בסיגים. מציאות זו היתה, אולי בבחינת הכרח לא־יגונה בהוצאה המבקשת לעמוד בדיבורה וליצור לעיתים יש מאין כדי להוציא את ספריה בזה אחרי זה. ואז “הוא [בן־אביגדור] לוקח לפעמים מכל הבא בידו. על כן מן ההכרח שיהיו נמצאים בהוצאה ספרים מרובים לא אך עידית, אבל גם בינונית ולפעמים גם זיבורית” (פרענק, תרע"ז: 14).³⁷⁹ על תופעה זו – עידית מול זיבורית, מקור משובח מול תרגום לקוי, סגנון חדש מול הגהה מרושלת – עמדו גם רוב המבקרים שכתבו על ספרי “תושיה” לילדים; שכן פעילות רבת־תנופה זו של מו"ל עברי נחשוני שהוציא את ספרות־הילדים העברית מתקופת־הבראשית שלה, אי־אפשר היה שלא תמצא את רישומה בעיתונוּת היהודית.

קבלת־הפנים הנלהבת ביותר לספרוני הילדים של “תושיה” יצאה מעטו של א"ל לוינסקי. בפיליטוֹן ארוך בשם “ספרות ילדים” (לוינסקי, 1897; בחתימת “ילד זקן”) תיאר בפתטיות את ילדותם הקודרת של נערי ישראל, שאפילו “האמות הזקנות” חדלו לספר להם ממעשיותיהן, עד שבאה תושיה לילד העברי: “בואו אתם, ילדי ישראל”, כתב לוינסקי אחוז ההתפעלות, “ונחזיק טובה לבעלי ‘תושיה’, שבאו למלאות מקום אמותינו הזקנות והטובות ויהיו לנו לדודים טובים ומביאים תושיה לרוחנו הצעיר ולנשמתנו הרכה ומספרים לנו בשפתנו, שפת הילדים, כאשר אהבנו, סיפורים יפים ונעימים, ערבים לאוזן ומתוקים לנפש”. ה’דודים' הללו ידברו “לא בקול קצף ולא בקול גערה, כי אם בקול חבר טוב, היושב באחת הפינות בבית־המדרש בשבת בין השמשות”. אמנם, הילדים אינם שומעים קול אלא רואים אותיות – “אבל מה יפו האותיות, מה חלק הנייר ומה טוב הדפוס! ממש יין טוב בכלי טוב”. על כן ראוי להם, לילדים, לרכוש את “הספרים הקטנים, היפים והזולים מאד והיו לכם ‘מעשות’ לקרוא ולספר איש באזני חברו”.

לוינסקי הסופר והעסקן הציוני, ששנים מעטות לאחר מכן היה שותף בייסודה של הוצאת “מוריה”, ראה אפוא בחוברות “תושיה” הדקות מעין אתחלתא דגאולה לילדותם המחודשת של ילדי ישראל. ענייני יותר בביקורתו היה י“ח רבניצקי, שעמד לצד לוינסקי עמיתו של ערש המוֹ”לוּת העברית לילדים. גם הוא החזיק טובה להוצאת “תושיה”, שהתעוררה למלא את החסרון הגדול בספרותנו, וכמי שלמד מנסיונו את הקושי שביצירת ספרות מקורית לילדים, שיבח את “תושיה” על שלא הלכה בגדולות והורתה לסופרים “לא לחבר ספרים חדשים לבני הנעורים, כי אם לתרגם כאלה מלשונות אחרות” (רבניצקי, תרנ"ז: 558). אבל אם כי טוב עשו המו“לים, שהחליטו לפתוח בדברי תרגום, ביקר רבניצקי קשה את נוהגם של אותם מתרגמים־מעבדים, הנוטלים יצירה גדולה ונודעה ומגישים לקורא הצעיר את “תמציתה” בלבד; “דרך כבושה היא מכבר, להשתמש בסיפורים גדולים של גדולי הסופרים בלשונות נכריות כבדבר שאין לו בעלים, לשלוח בהם יד כאדם העושה בתוך שלו, לכרות, לקרוע ולעקור ולעשות בהם מעשי ניתוחים שונים, למען הוציא מקרבם רק את התמצית […] [ולהותיר] רק איזו עוללות, שאין בהם טעם לא לחך הקורא הגדול ואך לא לחך הקורא הקטן”, כך, למשל, עיבד י”ב לבנר (מן התרגום הרוסי) את ‘המוהיקני האחרון’ מאת ג’יימס פנימור קופר [328] ואת ‘מלחמת אחים’ (=‘שנת התשעים ושלוש’) מאת ויקטור הוגו ([327]; 58 עמ'!).

לעומת רבניצקי, ששיבח את “תושיה” על שפתחה בתרגומים, ביקר סופר ‘המליץ’ (א. ב—י, 1897) קשה את ההוצאה על טיבם של סיפורי הילדים שבחרה לתרגם: אמנם, הכוונה היתה רצויה, “לתת את עולם־הילדות עם כל חלומותיו ודמיונותיו בלב ילדי עמנו, למען יהיו ילדים בילדותם כילדי כל העמים”, אבל המעשים אינם רצויים: “מה העבודה הזאת לכם?” תקף המבקר את בעלי ההוצאה, “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאלי באבא³⁸⁰ […] או מעשי תוקפו וחכמתו של איוונושקא דוראטשוק³⁸¹ ?” היש בכוחם של סיפורים כגון אלה “להפריח עצמותיהם היבשות” של ילדי ישראל? היקשה המבקר, והשיב בעצמו: “לא. מאה פעמים ואחת – לא!”

בנימוקו המבוסס לתשובתו זו, המעוגן בדרך־החינוך השונה של ילדי ישראל, גילה הכותב הבנה מפתיעה בטעמו המשתנה של הילד הקורא בשנות גידולו: אילו דיברו הילדים עברית מינקוּתם, אפשר היה לתת להם מעשיות אלה בעשותם את צעדיהם הראשונים בקריאה; אבל ברגע שהתלמידים העבריים הגיעו לדרגה כזו, שהם יכולים לקרוא בעצמם סיפורים קלים, הם בגרו כבר, “וסיפורים על דבר שודדים וגמדים, שדים ושדות־המים החלו לצאת מאפם ולהיות להם לזרא”; לפיכך, “מה יוסיפו סיפורי פלאות, דמיונות והזיות לילדים שכבר התנערו מעפר־ילדותם?” הרי נערים אלה יבקשו סיפורים המרחיבים את דעתם, או “סיפורים לקוחים מעולם הילדים ובלתי יוצאים מגדר המציאות”. אכן, מדעת או שלא מדעת עיגן הכותב את נימוקו בתיאוֹריה המודרנית של נושאי הקריאה בספרות־הילדים לפי קבוצות־הגיל השונות.

תשובה מפורטת ומנומקת לטענות אלה פירסם שלמה ברמן, שהיה מסופריה הקבועים של הוצאת “תושיה” והמתרגם הראשון של אגדות גרים לעברית. הוא השתית את תשובתו (ברמן, 1897, גיל' 236) על המטרה הראשית של סופרי הילדים, שהיא “להרגיל את ילדינו להיות קוראים בלשון עמם”, ולהשגת מטרה זו כשרים, לדעתו, כל האמצעים. “הילדות עומדת למעלה מן הלאומיות”, וכל סיפור שיש בו מעשי־פלא או גוזמה מושך את לב הילד, אחת היא לו אם הוא קורא אגדה נוכרית, כגון “הכליף החסידה”, או מעשייה יהודית על “הרב והרבנית”. בפיתוח טיעון זה נגרר ברמן לפסקנוּת קיצונית, כי לילד אחת היא "אם שמשון הגיבור או אליהו המורמי³⁸² פעל גבורות נוראות, ובלבד שיוכל להשתומם לגבורותיהם.³⁸³ כיוון שכך, המשיך ברמן, טוב עשו אנשי “תושיה” על שפתחו בתרגום מעשיות נוכריות; שכן כל עוד מרתק הסיפור את הילד, הוא יקרא בו ברצון, “וגם מבלי אשר נעוררהו יבלעהו בעודו בכפו”. כל המבקש לגדל דור של קוראי עברית, צריך להגיש לילדים “מטעמים כאשר יאהבו”, וטועה האומר כי נער שרכש לעצמו ידיעה טובה בעברית יסרב לקרוא אגדות על גמדים ושדים: “כל מבין דבר החינוך לאשורו יודה, כי ילדים בני שמונה או תשע, אפילו בני עשר שנים, לא יצאו עדנה מילדותם ולא בגרו כל־כך, עד שלא ינעמו למו סיפורים מלאים פלאות ודמיונות.”

היה זה פולמוס ער וענייני,³⁸⁴ ואם כי הויכוח על טיבו של המזון הרוחני שיש להגיש לקורא הצעיר עשוי אולי להיראות בטרם־זמנו – שהרי ספרות־הילדים העברית התחילה זה אך לצאת מחיתוליה וקוראיה היו עדיין בבחינת נעלם – הרי עצם קיומו ונעימתו כבדת־הראש מוכיחים עד כמה החשיבו הסופרים והמחנכים סוגיה זו, שבה תלוי במידה רבה טעמם של הקוראים־לעתיד. מאותה סיבה הקפידו סופרי “תושיה” גם על לשון הסיפורים והשתדלו “להקל את סגנון השפה, עד שגם ילדים בני שמונה ותשע שנים, שלמדו רק את חמישה חומשי תורה, יבינום בנקל, וכל מלה קשה יבארו הסופרים בשולי הגליון” (ברמן, 1897, גיל' 236), ואם ייתקלו הקוראים במלה קשה שאין לה הסבר, ישאלו את הוריהם או מוריהם, “כי תשוקתם לדעת את הסיפור הנעים עם כל פרטיו תורם עצה ותחבולה להבין את כל הכתוב בו”.

מאות החוברות לילדים ולנערים של הוצאת “תושיה” הצדיקו ברובן את התקוות שתלו בהן בן־אביגדור ושותפיו: הן נפוצו ברבבות עותקים, חזרו ונדפסו בכמה וכמה מהדורות,³⁸⁵ והעדויות הרבות מוכיחות, “כי אמנם מרבים הילדים לאלפים לקרוא את הסיפורים האלה ונעימים הם עליהם מאד” (ברמן 1897, גיל' 236).³⁸⁶

לשישה מסופרי הילדים, שהיו עמודי התווך של הוצאת “תושיה”, מוקדשים הפרקים הבאים.

2. ‘שיחות ילדים’: יהודה שטיינברג

כשושנת־עמק זו, שהיא גדלה וצומחת לה מוצנעת בתוך הדשאים הגבוהים ימים רבים, ופתאום היא עולה ומתגלה בכל גוניה העשירים – כך הופיע גם הוא בספרותנו, מבלי אשר פילל איש שכשרון מצוין כזה הולך ומתפתח לו בחשאי באחת מעיירותיה של ביסראביה.

משפט זה פתח יעקב פיכמן את מסתו על יהודה שטיינברג (פיכמן, תשי"ט). ואמנם, שטיינברג התחיל בעבודתו הספרותית באיחור ניכר, וכתריסר שנים בלבד עסק בה; אך בשנים האלה העשיר את ספרות־הילדים במאות סיפורים, אגדות ומשלים, עד שהוכתר בתארים מפליגים כ“מלך המספרים” (שרפשטיין, תש"ז: 25), או “אנדרסן העברי” (קפלן, תר"ס).

יהודה שטיינברג (ליפקאני, בסראביה, טבת תרכ“ד/1863³⁸⁷ – אודסה, אדר ב תרס”ח/1908) – המשכיל שנרדף בצעירותו על־ידי הקנאים, המלמד שהשתוקק להיות סופר, אך יצירותיו נדחו על־ידי העורכים – זכה לראות במימוש שאיפתו כשעמד כמעט על סף־היאוש. ידידו האמיד מנשה הלפרין אסף את המשלים, שכתב שטיינברג על פיסות־נייר לצורך תירגולים לשוניים עם תלמידיו, ושלח אותם לוארשה, אל הסופר דוד פינסקי. “המשלים מצאו מאד חן בעיני”, סיפר פינסקי,³⁸⁸ “ומיד הבאתים לבן־אביגדור”. ובן־אביגדור סיפר: “עברתי על כתב־היד של המחבר הבלתי־נודע – והתפעלתי: התוכן היה נפלא ועמוק” (בן אביגדור, תרפ"א, גיל' מח: 3). בן־אביגדור מיהר לשלוח את כתב־היד לדפוס ובישר את הופעתו הקרובה של הספר במודעות גדולות, המכריזות כי “עוד לא היו סיפורי משלים כאלה בספרותנו העברית” (‘המליץ’, 1896, גיל' 68). אך גם אם נקט בן־אביגדור לשון של הפלגה למטרות פרסומת, עיון בספר, וכן השבחים הנלהבים שהרעיפו עליו מבקרים כי"ל פרץ, לוינסקי ודוד ילין (ראה להלן), מוכיחים, כי היה ממש בדברי הלל אלה.

שלוש שנים בלבד מפרידות בין הופעת־הנפל של המקראה ‘ניב שפתים’ [151]; ראה לעיל, פרק ב, סעיף 4) לבין הופעתו המרנינה של קובץ־המשלים ‘בעיר וביער’ ([362]; וארשה, 1896); אך מה גדול ההבדל בין הקובץ למקראה בתוכן, בסגנון ובכושר־ההבעה. “‘בעיר וביער’ הוטל כצרור פרחים חיים לתוך ספרותנו”; דימוי זה נקט פיכמן (תשי"ט) בתארו את הופעתו של הספר; ואמנם, אין ספק שקובץ זה היה בבחינת מאורע משיב־נפש בספרות דור־התחייה.

“סיפורי משלים מקוריים לקטנים ולגדולים” – זו כותרת־המישנה של הספר, שהלך והתרחב ממהדורה למהדורה: 84 משלים במהדורה הראשונה; 215 משלים במהדורה הרביעית, שיצאה לאחר מות המחבר (אודסה, תרע"ג, עם משלים חדשים מהעיזבון). ואם גם יש במשלי שטיינברג מחריפות־המבט של איסוֹפוֹס ומעוצמת הסגנון המרוכז של לסינג (ששטיינברג הכירם והושפע מהם, כנראה, על־פי תרגומו של יל"ג³⁸⁹), הרי הם מכילים שפע של רעיונות מקוריים וניצוצות־מחשבה, שהם פרי חוכמת־החיים של המחבר. כממשלים שקדמו לו איכלס גם שטיינברג את ספרו בחיות ועופות, צמחים ודוממים, והצמיד להם קווי־אופי כדי ללמוד מהם גזירה שווה – וסמויה! – על דרכי אנוש: טיפות־השמן הצפות על פני המים מזכירות כי נטפי־המים באו מעמק עכור; הכבשה לומדת להכיר את הטורפים לא לפי מידת זנבותיהם “כי אם בצפרניהם הנחושות ובשיניהם החדות”; החמור ראה את האריה הנם והנה הוא ישן כחמור, אך בהקיצו – והנה הוא ארי; במות הבל גדל ביער האבל, ורק השועל (שהבין כי במותו מתו רבבות “מרגיזי יער” שיכלו לצאת מחלציו) אמר: “על הנשארים אני מצטער, ואתם מבכים את המת?!” או המעשה בקוף הרברבן שלמד את תורת דארווין:

הקוף התפאר לפני השועל לאמור: הן לא כקופים הקוף אשר לפניך. שטר־יחוסים בידי, כי אני מזרע הקוף, אשר יצא האדם מחלציו. הידעת אפוא לפני מי אתה עומד? – אבל זה ינחילך קלון מכבוד – ענה השועל – כי מכל אחיך אשר העפילו לעלות במדרגות ההשתלמות ויהיו לאנשים – רק אתה פיגרת מללכת ותשאר על מקום עמדך. (משל פ³⁹⁰)

במשלים רבים ניתן למצוא, כמצופה, השלכות ורמזים אקטואליים על מצבו של עם ישראל בגולה; כגון המשל על הזאב והדוב שרעו שני עדרי צאן וכל “רועה” שמר על עדרו אך טרף מצאן חברו (ג), או השפן שהסתמא בעת שנמלט מאויביו ומיהר לתת תודה לאלוהים על שפדה את נפשו מכך אויב (צא).

שטיינברג השכיל לכתוב את משליו – ודאי מתוך אינטואיציה ו“תירגולים” ממושכים – בלשון חסכונית, עשירה וגמישה, ששובצו בה ביטויים ציוריים (העורב מושיט לתרנגול את כנפו לשלום. – ז). משחקי־מלים (הזמיר אוסר להקריב “זבחי שיר על מזבח היופי”. – יט), לשון נופל על לשון ( “הכובד־אבן בך, אם כבד־עוון הנך?” — לא) מטבעות־לשון עממיים (“הכלב הכועס על הטבח אומר: “הראיתם בן־פוטיאל זה?” – כ”ב), חרוזים שנונים (“לרוענו אוזן עמוקה ולתישנו לשון ארוכה” – לה), פתגמים מקוריים (“אם שנאת את הזבובים עליך לאהוב את השממית”. – כו), חידושים לשוניים אחדים (הזאבה מצווה על גוריה: “הזדאבו!” – יב), אך לעיתים גם מליצות (“גם לחם־חוקה זיהמתו חייתה”, – כ).

אין תימה אפוא, שהופעת ‘בעיר וביער’ היתה מאורע ספרותי, שהעיתוֹנוּת טיפלה בו כל אותה שנה (תרנ"ו). ‘המליץ’, למשל, פירסם שלוש רשימות־ביקורת עליו; והפותח היה גם הפעם א“ל לוינסקי (1896 ג), שהכריז בהתלהבות: “זה כמה לא עינגני ספר כספרו של מר יהודה שטיינברג”. הוא הפליג בשבחם של המשלים פשוטי הסגנון, הכתובים “כאשר ידבר איש אל רעהו”, אבל תוכנם “מים עמוקים, ולפעמים עמוקים מאד מאד, ובפעם אחת יעמידנו על תורות הרבה מתורת החיים”. מחמיר יותר בביקורתו היה בעל המדור “בינה בספרים” (א.ב–י, 1896), שהטיל ספק אם אמנם ‘בעיר וביער’ הוא ספר לבני־הנעורים, שכן רוב משליו “נשגבים מבינת ילדים”; אף־על־פי שהמחבר “איש כשרונות ובעל טעם”, ספרו עדיין בבחינת פרי־בוסר בעיני המבקר; ובכל־זאת, “לו הסירו ממנו את השגיאות הרבות, היה יכול להיחשב השני במעלה אחרי משלי יל”ג המקוריים”.³⁹¹

דוד ילין מיהר לשגר מירושלים דברי ערעור על ביקורת זו: לדעתו, רוב המשלים “נעימים הם לילדים ומרנינים לבותם”, סגנונם “נעים, רענן ומושך את הלב”, ואחרון חשוב — אלה הם " משלים ישראליים: לנו הם רוב המשלים האלה, על חיינו אנו רובם מדברים, על לחצנו ודחקנו, על רדיפותינו ונגישותינו" (ילין, 1896).

ובעצם אותו יום שבו נדפס ב’המליץ' מאמרו עתיר־השבחים של לוינסקי, הופיעה ב’הצפירה' ביקורתו רבת־הקילוסים של י"ל פרץ על ‘בעיר וביער’: “קטן הוא ספר־המשלים, אך הוא מועט המחזיק את המרובה”, כתב המבקר, שראה בהופעת הקובץ יום חג ומועד בספרות; שכן “לקוראי עברית נפתח אוצר־מחשבות, ניתן המון פתגמים קצרים וחדים, והלשון לישנא דדהבא; ושלוש אלה שחוברו יחד חזון לא נפרץ הן גם בשפה עשירה ואדירה” (פרץ, 1896).³⁹²

אך לא רק קוראים מבוגרים התענגו על קריאת ‘בעיר וביער’, כחששם של כמה מבקרים; רבבות ילדים קראוהו בעונג, אם כי לא כולם ירדו, ודאי, לעומק כוונתם של המשלים. אבל הם התחנכו על הספר, נהנו מן המיזוג ההארמוֹני של תמימוּת האגדה והחריפוּת התלמודית, וחוויית קריאה זו ליוותה אותם עד לבגרותם. אחד מאותם נערים היה זלמן שניאור, שתיאר מקץ שנים אותה שעת ערב, בה “כרעתי אני על ברכי סמוך לשולחן וראשי תמוך בשתי ידי וקראתי בצמאון דומם את משליו הנפלאים של יהודה שנטיינברג ‘בעיר וביער’” (שניאור, תשי"ג: 291). ברוח זו כתב גם פיכמן (במבוא לכל כתבי שטיינברג): “כל זה היה כתוב ברוחנו, ברוח קרובה ומובנה לנו”.

עתה היתה הדרך סלולה לפני שטיינברג. שנתיים לאחר ‘בעיר וביער’ נדפס ספרו הבא, ‘שיחות ילדים’ [363],³⁹³ שבו עבר מן המשל אל הסיפור האגדי. כל הסגולות הטובות, שציינו את ספרו הראשון – סגנון בהיר, דמיון, תמימות מהולה בחוכמת־חיים – חוזרות ומופיעות גם כאן, ואליהן נוספה עתה גם עלילה מעוררת סקרנות המעוגנת בעולם היהדוּת: ילדים רודפים אחרי גלגלון (=סביבון) ומגיעים אל מערת החשמונאים; דרור שבנתה קן מתחת למרזב־המקדש מסייעת ביום החורבן לכבות את הדליקה; העניים שבנו את הכותל המערבי עשו מלאכתם באמונה, ועל כן לא חרב הכותל; אורחת ציפורים מלווה את ילדי ישראל הנודדים במדבר; ועוד. באגדות רבות הצניע הסופר־המחנך מוסר־השכל המתבקש מאליו: הכבשים נוקמות בנערים השובבים וגומלות חסד לנער יפה־העיניים (“השה השובב”); אמציה האנוכי לא זכה להיכנס למערת החשמונאים, בעוד אחיו הטוב קיבל חרב־זהב מידי מתתיהו (“הגלגלון”); הרעב ששלט בארץ שבע שנים לא מצא נתיבות אל בית האומן (“הרעב”); וכן הלאה.

שלא כמשלי ‘בעיר וביער’ השנונים, מאפיינת את ‘שיחות ילדים’ תוגה (המופיעה במקביל גם ב’שיחות חסידים' של שטיינברג). כבר באגדה הראשונה, “פני משה”, מתוארות האנחות הגוברות מיום ליום, “ותהיינה לרוחות סער, ויצררו את הדמעות לעננים שחורים ויכסו פני שמש”. באגדות אחרות פוגש הקורא אם הנותנת את לחמה לילדיה הרעבים (“הגלגלון”), אב המוכר את בניו לעבדים תמורת אֵיפת שעורים (“הרעב”), סערה שהשביתה את שמחת ילדי ה“חדר” המטיילים (“ל”ג בעומר"); וסיפור “חד גדיא” שהאב מספר לבנו מסתיים בלא פתרון, כאילו חשש המספר להתנבא לטוב או לרע:

שמואל הנער החריש ויחשבו מחשבה, ואגלי דמעה התנוצצו תוך עיניו ככוכבים מזהירים ויקרא: “אבי, היקום הגדי?” ולא מצא האב את לבבו להונות את רוח הנער ולומר לו “לא יקום”. וגם לא מצא עוז בנפשו להונות את רוחו ולענות אותו: “יקום גם הגדי”.

אבל התוגה אינה מאפילה על ברק הקסם ושפע מעשי הפלא והגוזמה, שהם אופייניים כל־כך לאגדות־ילדים: הסביבון הנמלט מגיע אל פתחה של מערה, ועל פיה “שפיפון מאד נורא”; מעשה בעוף נפלא, שרגליו בקרקע־הים וראשו בשמים, וּורידיו מעבירים מיברקים מן הרגליים למוח – “עוד מאתים שנה עברו והלב השיג את הטלגרמה וגם השיב דבר” (“העוף הנפלא”); ומעשה מופלא ב“איש לבוש בדים ורוכב על כרוב שחור רחב־כנפים, ולאור עיני הכרוב האירה חשכת הלילה שבעתים מאור יומם” (“חמדן היפה”). תיאורי גוזמה כגון אלה, המצויים כמעט בכל אגדה, מוסיפים למסופר תבלין של השתאוּת משעשעת: קרדומו של חוטב־העצים נשמט לפני שנים רבות המימה “ועוד לא הגיע הקרדום אל קרקע הים” (“העוף הנפלא”); השפחה המתפעלת ממראה עיניה הניחה ידה על גחלים לוחשות “ולא הרגישה כי גחלים היא חותה” (“חמדן היפה”); ודמעות היהודים הפכו לנחל גועש “ויטבעו בו שועלים רבים, אשר ישבו בעמק לארוב, ועצים רבים עקר משורש ויהפכם” (“הפרוטה האחרונה”). ויצוין הסיפור המיתוסי “ארגז התולדה”, שהוא אגדת “תיבת פּאנדוֹרה” בגלגול יהודי: חוה גנבה מבת־האלים את מפתח התיבה ושיחררה את המוות; אברהם קיבל מן התוֹלדה את הדרת־הזיקנה, יעקב נאבק עם התוֹלדה ושיחרר את המחלה, והמלך חזקיה אטם את האשנב שבין קן המחלה וקן המוות.

אכן, ‘שיחות ילדים’ הן אגדות יהודיות בתוכנן וברוחן; ולא פעם מגלה הקורא את הצביון היהודים־עממי בתיאורים שהם שוליים כביכול: הילדים שהגיעו אל מערת הפלאים נצטוו למנות את החוטים בציציות בגדיהם; בשבת־שירה מפזרים הילדים זרעונים לציפורים הבאות אל החלונות; והילד שקרא את הסיפור על “העוף הנפלא” אינו יודע את סיומו, “כי שני הדפים האחרונים אשר בספר החדש לא נחתכו עוד, כי זה צאתו מבית־הדפוס והיום ההוא יום השבת היה; כי על כן לא יכול לחתכם ולגמור את סיפורו”.

על אגדות רבות טבוע חותמו של שטיינברג המְמַשל,³⁹⁴ ו“שיחות”רבות אינן אלא סיפורים אלגוֹריים (“מלאכי האביב”, “ארגז התולדה”, “הרעב”). כמעט בכל אגדה שובצו פתגמי חוכמה כחלק אוֹרגאני של העלילה, כגון: “יקר רעב של חופש משובע הכלוב” (“אורחת הצפרים”): “טוב עלה־מרורים בקנך ולא רוב־שלל בארץ נכריה” (“האזרחים הנודדים”); או: “עשות טוב מצער טוב מבלי עשות מאומה” (“הדרור”). ויש אגדות – כגון “עפר הקודש” – הגדושות רעיונות סמליים לעייפה.³⁹⁵

אך לא רק פתגמים שובצו ב’שיחות ילדים', אלא גם חרוזים קצרים וניגוניים, המְגַוונים את העלילה ומוסיפים לה נוי: האפרוחים המחכים למלכם “ישבו וערכו שירים משירים שונים”, והתרנגול עלה על הענף וקרא:

קוּקוּ־רֵיקָה! / בִּטְנִי רֵיקָה, / שִׁכְמִי דַּקְָה.

לְשֻׁלְחַן מֶלֶךְ / הֵן לֹא יֵלֵךְ / עָנִי חֵלֵךְ…

שטיינברג אף הביא הסבר משעשע לתפקידם של החרוזים בסיפור:

ובכוונה ערך העוף את הטלגרמה בחרוזים, כי אמר: אם ישמעו הכוכבים את הדבר והצטדק לאמור: אך מעשה שעשועים זה, משורר הנהו. (“העוף הנפלא”)

לבסוף יוזכר נוי נוסף, הנסוך על אגדותיו של שטיינברג, נוי המצוי גם במשליו וברבים מסיפוריו למבוגרים, והוא: התרפקותו הנוֹסטאלגית של המספר על הטבע, מראותיו וברואיו. עשרים ‘שיחות הילדים’ נכתבו בתקופה, ששטיינברג התגורר בבית כפרי בעיירה לאיובה, וחותם הטבע ותמורותיו מוטבע בהן. בעין בוחנת ובלשון פלאסטית תיאר את מנוסתו של החורף, עת “השלג נמס ויהי למים, וילפתו המים לנחלולים וזרזיפים, והנחלולים לנחלים והנחלים לנהרים” (“מלאכי האביב”). באגדות אחרות תיאר את מסעי הציפורים בבוא החורף ושובן לקראת האביב (“האזרחים והנודדים”), את הצאן הרועה באחו ואת הכבשה הרובצת “ולפניה שה רך ושובב, מתעתד בכל פעם לקום מעל הארץ ולחדש ריקודיו” (“השׂה השובב”). וקל לשחזר את חוויית־הילדות של המספר המקופלת בתיאור הנוֹסטאלגי של הילד, אשר “ימצא עונג רב בשכבו בדד על שפת היאור, לשמוע המיית הגלים אל הצפרים ורחשי הצפרים אל הגלים, ולספור את הקמטים אשר על פני היאור” (“ל”ג בעומר“. תיאור נוֹסטאלגי שני על הווי ל”ג בעומר מצוי בסיפורו האוֹטוֹבּיוֹגראפי “זכרונות”, שטיינברג, תשי"ט: ל).

גם הופעת ‘שיחות ילדים’ היתה בבחינת מאורע ראשוני: לראשונה בתולדות ספרות־הילדים העברית זכו הקוראים הצעירים בקובץ אגדות, שרובן ככולן הן יצירות מקור שחותם־הילדות טבוע בהן. לא לחינם הישווה המבקר־הפדאגוג פסח קפלן, ברשימת־ביקורת ארוכה ונלהבת, את שטיינברג לאנדרסן – “רק בשינוי שזה אירופי וזה יהודי, זה נותן לנו את הילדות עצמה, ילדות של תמימות בלי כל התחכמות, וילדותו של זה עמוקה היא יותר, מלאה היא חידודים וערמומיות, כילדותם של ילדינו, אשר לא הספיקו עוד להשתנות בזמן מצער ולהשתוות לילדים אמתיים, טבעיים” (קפלן, תר"ס).

עתה נמצא שטיינברג בתקופה הפורייה ביותר בחייו. תוך שנים מעטות פירסם מאות סיפורים – קצרים וארוכים, לצעירים ולמבוגרים – בחוברות, בכתבי־עת ובספרים. “מלך המספרים” היה, ולא היה כמעט עיתון – עברי או יידי – שלא פירסם בו מפרי עטו. לעיתים נהג לשלוח צרור שלם של סיפורים למערכת, ולא תמיד הקפיד לקבל בחזרה את כתבי־היד שלא נדפסו.³⁹⁶ שכן, כדברי קלוזנר (תרס"ח: 278), “הוא לא נצרך ‘להרות’ את יצירתו […] הבריק ברק פתאומי במוחו – הרי לך ציור קטן, חריף ומפליא”.

בשנים תרנ“ט-תרס”ח הופיעו רבים מסיפוריו המשובחים ביותר, שרובם נדפסו תחילה בשבועונים ‘עולם קטן’ ו’החיים והטבע' ובירחון ‘הנעורים’, במאה חוברות בערך בביבליוֹתיקות “פרחים”, “ביכורים” ו“לנערים”; ביניהם משלים ואלגוריות, אגדות וסיפורי־הווי, המקיפים כמעט כל נושא אפשרי: גיבורי התנ“ך וחגי ישראל, עולם החי והצומח והווי ילדי הגולה. שטיינברג היה, אולי, מן הסופרים העברים הראשונים, שסיפרו על חייהם של ילדי ישראל בהווה – סיפורים מחוג המשפחה ומהווי ה”חדר“, שמקור השראתם העיקרי הוא התרשמותו הבלתי־אמצעית של המספר. כזה הוא, למשל, הסיפור על שאול הסקרן, שהיה ממטיר שאלות על אמו, אבל בהיותו בחברה נהג לשבת בצד ולשגות בהרהורים (“שאול פה־נעול”); או התיאור הרך של ה”חדר" שבו למדו רק ילדי העניים (“פירות של חמישה־עשר”).

עיון בסיפוריו הרבים של שטיינברג עשוי לגלות בהם מכנה משותף, שמקופלת בו אולי השקפת־עולם תמימה: בעולם־הילדות ראה את החיים בטוהרתם; בו ראה את יופיָה של תבל ואת מצפונה. רעיון זה חוזר בעשרות מסיפוריו, אך באחד מהם – “הנערים המאירים” – הוא מקבל משמעות סמלית רבת־עוצמה: מעשה בילדי מצרים, שהתיידדו עם ילדי ישראל בגושן, ובשובם לעיר־המלוכה קרן מהם אור שחשף את מעשיהם החשוכים של פרעה ושׂריו. התייראו שליטי מצרים מילדים מאירים אלה ואמרו להם: “צאו יחד עם ישראל מן הארץ ולא תרגיזו אותנו באורכם”.³⁹⁷

עיקר כוחו של שטיינברג היה, ללא ספק, בסיפור הקצר, ובו הגיע כושרו התיאורי לביטויו השלם ביותר. גם באותם סיפורים, שניכר בהם חפזון־הכתיבה והעדר הליטוש – כגון “כתב הזבובים”, שבו מתואר מוסר־הכליות של הנער שלמה בארכנות יתרה – הצליח שטיינברג להעביר את ההתרשמות החווייתית. יתר על כן, בכל סיפוריו הרבים אין למצוא כמעט חזרה, ואריאציה עלילתית או חיקוי עצמי.

לעומת זאת, לא עמד לו כוחו בבניית סיפורים ארוכים לילדים.³⁹⁸ שתי הנובלות שלו לבני הנעורים – ‘הצועניה העבריה’ [371]³⁹⁹ ו’אהבת אם' [365] – הכתובות בנוסח הרוֹמאנים הרגשניים הפוֹפולאריים של אותם ימים, הן מן הרדודים שבסיפוריו. בראשון מתוארות קורותיה של נערה יהודייה שנחטפה על־ידי צוענים עד שובה לבית אמה; והשני הוא מעשה באלמנה ענייה, שנטשה את תינוקה ברחוב, טיפלה בו כאומנת לאחר שאומץ על־ידי גביר וגילתה לו את סוד מוצאו רק ביום מותה. ואף־על־פי שסיפורים אלה מצטיינים במתח מסוים, עלילותיהם הסבוכות נראות שרירותיות וחסרות היגיון פנימי, הדמויות לוקות בחיוורון והרגש פינה את מקומו לרגשנוּת. עולה עליהם לאין ערוך סיפורו הידוע ביותר, ‘בימים ההם’ [370],⁴⁰⁰ שאמנם לא כוון במפורש לילדים, אך אומץ על־ידם בזכות נושאו המרתק, עלילתו האמינה וסגנונו הלירי־העממי המאופק. סיפורו של בעל־העגלה הזקן המתאר בגוף ראשון את קורותיו כ“קאנטוֹניסט” שנחטף לצבא הצאר, נדודיו ומאמציו לשמור על יהדותו – נובלה ריאליסטית קודרת זו עטופה בדוק של אגדה, או מעשיית־עם, שמקופלת בה אידיאה נסתרת; ולמרות דילוגי הסגנון מבּהירוּת עממית ללשון־חכמים מסורבלת, לפנינו פנינה ספרותית בת־קיימא, בעלת ערכים אנושיים־לאומיים, שיש הרואים בה את “הנוֹבלה החשובה ביותר שכתב שטיינברג” (שקד, 1977: 255).

פריון־הכתיבה המפליא של שטיינברג פגם בערוב ימיו לא רק בכושר יצירתו, אלא גם בבריאותו. חרף פירסומו הוסיף הסופר להיות אותו מלמד אביון, הנאלץ להתייגע שעות רבות כדי לכלכל את ביתו. היו עורכים שהפגינו כלפיו יחס של זלזול, הירבו לתקן את יצירותיו,⁴⁰¹ או אף קיפחוהו בשכר־סופרים.⁴⁰² אך גם לאחר שבריאותו נתרופפה הוסיף ליצור, לשגר כתבות עיתונאיות אל מעֵבר לים כסופר היומון הניו־יורקי ‘די ווארהייט’ [האמת], לערוך מקראות,⁴⁰³ ואף התעתד להוציא עיתון לבני־הנעורים (כעדותו של לבנר, תר"ע). אלא שהמחלה הממארת הכריעה אותו בעודו במיטב שנותיו. שנה לאחר שנפטר, בשנה המ"ה לחייו, יצאו ששת כרכי כתביו בהוצאת “מוריה” (אודסה, 1909).

יצירתו רבת־הפנים של “מלך המספרים” לילד העברי ידעה עליות וירידות ביחסם של הקוראים; היא ידעה תקופה של שכחה והתעלמות וגם שנים של פוֹפולאריות. בשנים תרפ“ו-תרצ”ו, למשל, נדפסו מחדש בתל־אביב עשרות מסיפורי הילדים של שטיינברג (ספריית “עופר” וסידרת “רימונים קטנים”), אבל באותה עת ממש כינה אותו פיכמן “הנשכח” (בכותרת מאמרו: פיכמן, תרצ"ד). בשנת תש"ז שאל פדאגוג נודע “מדוע אין פרסומו של שטיינברג גדול גם בימינו? מפני מה אין סיפוריו לילדים מופיעים במהדורות חדשות ומצוירות?” (שרפשטיין, תש"ז: 29), והשיב על כך, ששטיינברג נהג בזבוז בעושרו; אבל כעבור חמש—שש שנים בלבד נדפסו מרבית סיפוריו במהדורה חדשה ומצוירת, בשלושה כרכים גדולים – ‘למועדים’, ‘שיחות ואגדות’, ‘סיפורים ומעשיות’ (תל־אביב, תשי“ב—תשט”ו), שנתקבלו בברכה וזכו להערכה מחודשת: “יד ההומור הקלה מרחפת על פני סיפורים אלה ומקרבת לקורא שלנו, ה’צבר', את ילדי התקופה ההיא בגולה, מקרבת לא כמצוות החינוך הציוני אלא תוך שותפות עולם מושגי־ילדות מזה ונושא משותף, הארץ – מזה” (טרסי, תש"ל: 73), וכן: “הסגנון המקראי האֶפּי הקל, בשילוב פנינים מאוצרותיו המאוחרים וחידושי צורה משל המספר עצמו […] משמשים לקירוב המסופר לתפיסתו של הילד עד כדי צמצום המרחקים והסרת המחיצות של זמן ומקום” (ברתיני, תשי"ג).

יצירתו של שטיינברג, על סגולותיה ופגמיה, היא אפוא נכס קיים ודאי בספרות־הילדים שלנו. גם סיפוריו המתורגמים⁴⁰⁴ נפוצו הרבה, ועל־פי עדות קרובה (שרפשטיין, תש"ז: 30) הם “נקראים על־ידי ילדים בעונג”. בדומה לכמה מעמיתיו הסופרים בני דורו, קשה להפריד את מסכת־יצירתו של שטיינברג ממסכת־חייו; ויפה הגדיר שניאור את הטראגיוּת שקופלה בחייו:

חייו הדלים, חיי מלמד בעיירה בראשונה וחיי סופר עברי ומורה לאחר כך, וחיי סופר עברי החי על עטו בסופו, פוררו את כשרונו הגדול ופיזרוהו לרסיסים בדמות סיפורי רגע, וציורים חטופים וניצוצות רעיון מזהירים והרבה יצירות של קש, שזהב מבצבץ בהם פה ושם. (שניאור, תשי"ג: 300)

3. יהודה צבי לוין: הומור בספרות־הילדים

לעומת שטיינברג, שפיזר את אוצרו בלא אבחנה, נהג לוין בכשרונו בצמצום־מדעת, וכל אחד ממניין סיפוריו הוא פנינה שמקופלים בה דמיון רב־הפתעות והומור קונדסי המושתת על אנאכרוֹניזם מכוון, לשון־חכמים עממית ושפע של חן.

כשטיינברג, חי גם לוין (יאנובה [רוסיה הלבנה], תרי“ג/1852—ניו־יורק, תרצ”ה/1934)⁴⁰⁵ בצעירותו בכפר, בהיותו סמוך אל שולחן חותנו. שם, בחיק הטבע, עשה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים, למד בכוחות עצמו מדעים והתחיל מתעמק בבעיות פילוֹסוֹפיות, שהעסיקוהו כל ימיו. כשעבר ב־1885 לוארשה והיה למורה ב“חדר”, נהג לתבל את שיעוריו בסיפורים משעשעים. אחד מתלמידיו תיאר כעבור שנים אותן שעות־סיפור:

בכל יום, כאשר גמר את הלימודים, היה [לוין] אומר לתלמידיו: “עכשיו ילדים, תוכלו ללכת הביתה”. והוא באמת לא חפץ שילכו ממנו; רק לנסות אותם אמר. הילדים נשארו על מקומם ולא הלכו. “המורה יספר לנו מעשיה!” אמרו. “טוב!” ענה והתחיל לספר. אבל סוף המעשיה הראשונה היתה התחלה מעשיה שניה, ומתוך השניה צמחה מעשיה שלישית. והתלמידים ישבו והקשיבו, ולא חפצו לעזוב את המורה הנפלא. (פרישברג, תרצ"ה)

וממספר בעל־פה קצרה הדרך אל מספר־בכתב. אך שוב, כשטיינברג בשעתו, נכנס גם לוין באיחור לעולם הספרות. בן 42 היה כשהוציא את ספרו הראשון – המקראה ‘ידיד הילדים’ ([300]; וארשה, 1894), שנועדה, כאמור לעיל (חלק שלישי, פרק ב, סעיף 5), לקריאתו העצמית של הילד; ולאחר שלוש שנים התחיל מוציא בביבליותיקה לילדים של “תושיה” את סיפוריו, שנושאיהם מעוגנים כולם בתקופת התנ“ך: מ”מלך ולמך" ועד “יקטן ובניו”. ואף־על־פי שסיפורים אלה, המושתתים על שברי אגדות ומדרשים, מעוגנים בעבר הרחוק, הרהיב לוין לקרב את גיבוריהם אל הקורא הצעיר על־ידי הסרת מלבושיהם הקדומים והמקודשים והפיכתם לדמויות בשר־ודם, החיות כביכול בהווה. דבר זה נעשה – כשלושים שנה לפני ‘שירי החומש’ האידיים של איציק מאנגער – על־ידי שימוש חופשי ומפתיע בסממנים של אנאכרוֹניזם עממי, שלוין שאל אותו ודאי מן ה“פורים־שפיל” (ראה יום־טוב לוינסקי, תשט"ז: 209) ומן המדרשים העממיים (למשל על אדם הראשון שישב בתענית ובתפילה. – עבודה זרה ח).

בסיפור הראשון, “למך ולמך” [302], המתאר באריכות את חייהם של למך בן מתושאל ולמך בן מתושלח ובני משפחותיהם, מתרוצצים בין השאר שדכנים, המנסים לשדך בין נעמה בת למך לבין נוח בן למך, “וכה אמרו השדכנים: למך בן מתושלח! התחתן עם למך בן מתושאל!” וכיוון שמצויים שדכנים, מריצים למך ולמך איגרות איש לרעהו, שניסוחן זהה כמעט למכתבי מחותנים בני דור ההשכלה:

“למך אבי נעמה האהובה! לכה מהרה, נכתוב את התנאים וננפץ את הסירות ותיבקע האדמה לקול הקורא: מזל טוב! מזל טוב!”

כן מתואר בסיפור זה קין, “ההולך מעיר לעיר ומבקש נדבות ומלקט פתותי לחם תחת שולחנות בעלי־בתים”; ושלושת בנין של למך לומדים בבית־ספר “מודרני” וזוכים לשבחי מוריהם, “שככה הם משכילים ועושים חיל בלימודיהם”.

בדומה לכך מציג הסיפור “נח בתיבה” [303] – שבו משמיע שֵׁם באוזני אליעזר עבד אברהם את זכרונותיו מימי המבול – את נוח, האוסף אל התיבה “את כל ספרי החכמה” ומחלק אותם לשתי מחלקות: “המחלקה האחת ספרי־קודש והשנית ספרי־חול”; את בני נוח, ההוגים בספרים אלה, שחיברו “חכמים בני שמונה־מאות ותשע־מאות שנה”; ואת מתושלח, אשר “יסד לוח לחשבון ראשי־השנים וראשי החדשים והתקופה והמולד במועדם”.

הסיפור “מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדב” [301] – שהוא הרחבה אמנותית מרתקת של האגדה מילקוט שמעוני⁴⁰⁶ – מפגיש את הקורא עם הרועים, המדליקים אש על־ידי גפרור (“עץ גפרית”) וקולים במדורה תפוחי־אדמה; ואילו באגדה “העצמות היבשות” [304], המספרת את קורות האנשים שהחיה יחזקאל, אנו פוגשים נער יהודי בגולה שעל נהר־כבר, הבקי בספרי מדרש ותלמוד, בעוד שהעצמות שקמו לתחייה דואבות על שאינן יודעות אפילו חומש עם רש"י…

ואחרון חביב – הסיפור המשעשע “יקטן ובניו” [308], על נדודיהם של יקטן וזוגתו יקטנית בימי מגדל־בבל, שבו התעלה לוין על עצמו בהמצאותיו ההוּמוֹריסטיות: לאחר שבלל ה' את שפתם של בוני המגדל, התחיל “זה מדבר ארמית, זה ערבית, זה כושית, זה יוונית, זה צוענית, זה צרפתית וזה בריטנית”. יקטן וזוגתו, שנסעו לבקר אצל 13 ילדיהם שנפוצו בעולם, הגיעו בין השאר לפאריז והיו ללעג בעיני ההמון, שכן לבושים היו כזקנים “בני דור ישן נושן בעיר קטנה בארץ נשכחה”; יקטן בפיאותיו המסולסלות ובאדרתו והסרוחה עד כפות רגליו, ויקטנית בצעיפה ובעדייה – ממש כבני עיירה פולנית קטנה, שנקלעו לכרך הגדול.

סילוק המחיצות בין מוקדם ומאוחר על־ידי שימוש רב־השראה בסממני אנאכרוניזם הוא שהעניק לסיפורי לוין את קסמם; ואותם קוראים צעירים , שהיו אמונים על רש“י, המדרשים וה”פורים־שפיל“, קלטו בלא ספק את העוקץ הקונדסי שבתיאורים האבסורדיים ונהנו מהם הנאה רבה. ואמנם, סיפורים קצרים אלה ומחברם זכו לפירסום רב בשעתם, כעדותו של שרפשטיין: “ללוין יצאו מוניטין בין הקוראים הצעירים־הזקנים באותם ימים; הוא היה המספר בעל הפנים המצהילות, שהביא להם קורת־רוח ובדיחות־הדעת” (שרפשטיין, תש"ז: 16). אך כיוון שלוין לא היה, כמובן, ראשון שהכניס תבליני אנאכרוֹניזם בסיפורים, אלא הלך בנתיב שסללו קדמונים, תמוהה תגובתם הפסלנית של אותם מבקרים, שהאשימו אותו ב”זרויות" ופסקו כי ילקוט סיפוריו “לא יצלח לכל”. כך למשל, פסק הסופר הפדאגוֹג א“ל ביסקו,⁴⁰⁷ שהכריז כי סיפורי לוין אינם אל “פטפוט” ותו לא: “השמעתם, קוראים?” קרא המבקר בתמיהה עוקצנית, “עוד לפני המבול היו שדכנים בארץ, והם דיברו ממש בלשון השדכנים, בז’רגון, כאשר ידברו האנשים האלה בזמן הזה, כי המאמר ‘הלא מן השמים הזיווג הזה’ נאמר בז’רגון ולא בעברית. עתה ישמחו ויעלצו שדכנינו, כי הם יתייחסו על השדכנים אשר היו עוד לפני המבול” (ביסקאָ, תרס"א). הווי אומר: דווקא אותה סגולה, המעניקה לסיפור את ייחודו, הפכה בעיני בּיסקו למגרעת, המקלקלת את השורה. ולאחר שהמבקר הוסיף ומנה את כל שאר ה”זרויות" שהסיפורים מלאים אותם, הגיע לכלל מסקנה, כי המחבר סבור בודאי כי הוא רשאי “לפטפט דברים בלי סדרים יען הוא כותב לילדים”.

אך אם אפשר, אולי, להתייחס בסלחנות לבּיסקוֹ, שסבר כי ספרות־ילדים חייבת להיות על טוהרת הדידאקטיקה כבדת־הראש, אין להבין את הערתו של פדאגוֹג מנוסה ובעל־הבנה כשרפשטיין על “מגרעותיו הגרוטסקיות” של י"צ לוין, שלא השכיל להבחין בין מוקדם ומאוחר “כגון דיבור פולאני בימי קדם וכדומה” (תש"ז: 17). נבצר ממני להבין, כיצד לא עמדו המבקרים על כך שלוין הכניס תבלין “גרוטסקי” זה לסיפוריו במכוון, כדי לבדח את דעתם של קוראיו הצעירים.

סגולה נוספת, שהעניקה לסיפורי לוין צביון ייחודי, היא לשונם, העממית, לשון שנמזגו בה ביטויים משנאיים ומדרשיים, מטבעות־לשון משפת־הדיבור היידית (בעל־עגלה, עליו השלום, ייחוס טהור ככסף), ואפילו ביטויים מתורגמים מיידיש: כגון: “נעשה עמהם מסחר” (במשמעות “נערים עליהם בתחבולות”), “איך אתחתן אני עם למך?” או “מתנפחים איש על רעהו”. חן רב שפוך על שיחותיהם של אנשי התנ"ך, המדברים זה עם זה בלשון הנשמעת ברחוב, בבית ובבית־המדרש ואשר לא נתיישנה כמעט עד היום; כגון: “מה הזקן הזה חושב? אם הוא בעל־גאוה, גם אני בעל־גאוה”, או: “ברוך השם טוב להם מאד, כי עשו עסקים טובים”. תודות לכך נראים הסיפורים כמעשיות, שנרשמו מפיו של מספר עממי בשעה שהשמיע אותם באוזני קהל (וכזה אמנם היה לוין המורה). וממש כאותו מספר, נהג גם לוין לסטות לעיתים מן העלילה העיקרית ולהשמיע הערת־שוליים כגון זו:

הן טוב היות אדם מהיות דוב. לאדם יש הדרת־פנים: מצח צח ונאוה, עינים, לחיים, אף ושפתים מפיקות הוד וחן טוב, וגם זקנו ושפמו יפים מאד, והוא מדבר וצוחק ומזמר, וחושב מחשבות ועושה נפלאות […] נפלאות גדולת עושה האדם. ומה עושה הדוב? הוא יכול ללמוד אך לרקד, ואף זאת גם רק אחרי שיכבשהו האדם בנחושתים וילמדהו את התורה הדלה הזאת בכוח גדול ובמכות נאמנות (“מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדב”, עמ' 13–14)

לעיתים משתלט היצר המדעי על לוין המספר, ואז – בבואו להסביר לקוראיו־מאזיניו סוגיה מדעית או לימודית – מתמשכת “הערת־השוליים” לארכנות יתרה. כשהגיע, למשל, בסיפור “למך ולמך” אל תובל־קין, ראשון הנפחים, עשה אתנחתא בסיפורו ועבר להרצאה מדעית, שקדם לה מבוא קצר:

אבל פה אפסיק את סיפורי רגע ואשימה נא לפניכם, קוראי הקטנים, פשר דבר: למען תדעו ותבינו מה השמחה אשר היתה לעם בראותם בפעם הראשונה את הברזל אשר הראה תובל־קין להם […] (עמ' 18–19)

“רגע מדעי” זה נתמשך על פני שישה עמודים רצופים! אלא שעל ארכנות זו מחפה הלשון העממית, המקילה על הקריאה. אין ספק כמעט, שלוין היה הראשון שהכניס לספרות־הילדים שלנו לשון וסגנון זה, שהוא כמעט סגנון מנדלאי (כפי שמנדלי עצמו הגדירו: “סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו […] שיינתנו על־ידו סיפורים לישראל בעברית”⁴⁰⁸).

בסגנון עממי־אמנותי זה, ובשאר־רוח בלתי־מצוי, ברא לוין את ההומור הממלא את סיפוריו – הומור שיש בו עליצות ובדיחות־הדעת, ניצוצות סאטירה ושפע המצאות מרנינות; כגון מעמד אנשי הלצון, המקיפים את נוח הבא אל התיבה ומלעיגים עליו:

בוא, בוא, כסיל זקן, אל התיבה! היסגר ושב שם וחכה שם עד אשר ימטיר ה' מבול עלינו וישטפנו. אך הישמר לך פן תמהר לצאת בעוד אנחנו חיים על הארץ, כי אז נטבע אנחנו אותך ברוק שבפינו. (“נח בתיבה”, עמ' 7—8)

או התיאור הטראגי־קומי של נבוכדנאצר־הדוב, הרץ ברחובות ונוהם: “אני נבוכדנאצר!” אך במקום מלים יוצאות מפיו נהמות – “בּוּא! בּוּא! ואין שומע לשונו”. או המעמד הסאטירי־גרוֹטסקי של יקטן וזוגתו, המיטלטלים וסובבים בין בתי ילדיהם, “כי הכלה הצרפתית לא יכלה לסבול את יקטן גם בלי זקן: מה ליקטן חמי בבית הצרפתית כלתו בפאריז? חם כיקטן וכלה כצרפתית איך ישבו יחד?” ללמדך שגם בימי דור־ההפלגה לא שרר שלום בין כלה לבין חמיה…

קןמדיה־של־טעויות משעשעת, המזכירה את הקוֹמדיה השייקספירית על התאומים מסיראקוז (ואולי גם מושפעת ממנה⁴⁰⁹), רקח לוין בסיפורו המצוין “הדומים” (וארשה, תרס"ז. נדפס תחילה בהמשכים בשבועון ‘עולם קטן’, 1902): מעשה בפרץ וזרח התאומים, הדומים זה לזה כל־כך, עד שאפילו נשיהם וילדיהם טועים בהם; וכשהם מזדמנים יחד אין קץ למבוכה ולתסבוכות הקוֹמיות, שהמספר בודה כיד ההוּמוֹר הטובה עליו. וכדרך קוֹמדיה הראויה לשמה דוברים הגיבורים בלשון עסיסית, והגבירה שופכת קיתון של חרפות על ראשה של השפחה העלובה:

מה הדבר הזה?… בהמה! מדוע לא שאלת אותו זאת? גולם! גוש חומר! היתכן לקחת בנים קטנים צידונה בגלל אשר בכו? את ראית מעשה זר כזה ולא שאלת מאומה?! (עמ' 23–24)

אבל אצל לוין ייתכן להיענות לבקשת ילדים “בגלל אשר בכו”; שכן כמעט בכל סיפוריו נחשפות אהבתו והבנתו של סופר זה לילד ולעולמו. בדומה לשטיינברג, גם בעיניו שלו הילדוּת היא סמל לעולם של תום וטוהרה ושל חיים טבעיים;⁴¹⁰ רעיון זה קיבל את ביטויו האמנותי בסיפור האלגוֹרי “העצמות היבשות” [304], ובמיוחד באותו מעמד שבו רואות העצמות – לראשונה בחייהן המחודשים – ילדים משחקים ומתמלאות תמיהה: “מדוע האנשים הקטנים היפים האלה משתובבים ומרקדים בבקעה כגדיים?” למשמע התשובה “ילדים הם, וכילדים הם משחקים”, מוסיפות העצמות לתמוה: “מה זה ילדים?” – והסופר שׂם בפי ההורים מענה לירי תמים זה על מהותה של ילדוּת:

אתם הייתם ילדים רק בחייכם הראשונים, בחיים אשר חייתם בטרם דקרו אויביכם אתכם […] אז, בימים ההם, זכרתם ימי טובה, ימי ילדותכם, אשר פרחתם כציץ רטוב לפני שמש, כי בדמות ילדים רכים רעננים קרא אז ה' אתכם לחיות בארץ ביום היבראכם, וכצמח השדה צמחתם ותגדלו מעט מעט עד אשר הייתם לאנשים. (עמ' 22—23).

במהרה מתחוור לקורא, כי העצמות היבשות מסמלות את העם שיצא בגולה; וכיוון שהעם שרוי בגלות, “על כן אין לכם היות זכרונות־ילדות, ימי שמחה ושעשועים, כי אם רק זכרונות נשיכות כלבים ומכות מקלות”. אך מקץ אלפיים וארבע־מאות שנות־תרדמה זכו העצמות היבשות לילדות שנייה: הן נולדו מחדש בארץ־ישראל, בכפר נוה־שלום העטור “מטעי כרמים סבוכים עבותים”, ובו “יהמו ישוקו לפנות־ערב המון ילדים משחקים”.

כך הצטרף לוין אל ראשוני הסופרים, שיצירותיהם עוררו בלב הקורא את הגעגועים לציון; אך דומה שהוא היה ראשון שכיוון את סיפורו ה“ציוני” אל הקוראים הקטנים, בני השמונה והעשר. ובעוד שמאפּוּ עורר את אהבת ציון בהתרפקות רוֹמאנטית על תפארת העבר, ובוקי בן־יגלי כרך את גאולת העם בעבודת־האדמה, ראה לוין בתקופה הפיזית של ישראל בארצו את חידוש ילדותה הטבעית של האומה.

מעשים שהתרחשו בארץ־ישראל המקראית מתוארים גם בסידרת הסיפורים “במוצאי שבת”, [305], שפירסם לוין תחילה בשבועון ‘עולם קטן’ בעשרה המשכים (1904) והוציאם אחר־כך בספר (“תושיה”, וארשה, 1907); ואם כי הם נופלים מסיפוריו הראשונים, עדיין מצויות במרביתם סגולותיו הטובות של המספר העממי. חמשת הסיפורים המקושרים בסיפור־מסגרת, מושמעים על־ידי הנער מיכה, “ראש המספרים לכל עדת הילדים” בעיר יבנה (אולי רמז ליאנובה, עיר מולדתו של לוין⁴¹¹), והוא מספרם לחבריו המתאספים במוצאי שבתות בבית הרב. כבר בפתיחתו של סיפור־המסגרת מפגין לוין את להטי לשונו, בשימו בקשה מחורזת בפי הילדים, הפונים אל חברם “ראש המספרים”: “מיכה מיכה, פתח פיך וספר סיפור יפה מסיפוריך!” ומיכה נענה להם, וגם תשובתו רצופה שעשועי לשון: “אספר. אך הסו! אתה, הלל, אל תתהולל, ואתה שאול, אל תשאל שאלות באמצע הסיפור, כדרכך תמיד”.

גם חמשת הסיפורים, השונים כל־כך זה מזה, מושתתים במידה רבה על הומור לשוני. הראשון שבהם – שְבא שבהם – שְבא וסְבא" – מספר על שני בניה של מלכת שבא, שבאו אל המלך שלמה למען ישפוט למי מהם תהיה הממלכה. ירבעם איש אפרים, המחליף שי“ן בסי”ן, אומר לאורח: “סלום עליכם, מלך סבא השָׁמח!” ובן שבא הנעלב משיב לו בגערה: “ירבעם איס אפרים מדוע אתה מדבר אלי ס־ס־ס, להתל בי? הגם כל אנסי אפרים סִבטך ככה יהתלו באנסים?” שיאו של הסיפור השני – “עולי רגלים”, המספר הרפתקאות ילדים שעלו לירושלים – הוא החיפוש אחר האח הקטן שאבד בתוך המון העם; וגם פרשה זו מתובלת באי־הבנה ובשעשוע מילולי: הילד האובד נמצא על־ידי שני ידידים – שמר החמתי ושמריה הרקתי, אך שמר סבר כי הוא מבני שמריה, ואילו שמריה סבר כי הוא מבני שמר, והשמחה גדולה, עד שבא האצטגנין שלומיאל ופתר את התעלומה. שלושת הסיפורים האחרונים בקובץ – “שני הקוביוסטוסים” ששיחקו בקוביה ביום הכיפורים, “עשרים וארבעה בנים” שהתענו תחת ידה של אם חורגת, ו“בניה החולם” שלא למד מלאכה – לוקים במגמתיות, והם מן הקלושים שבסיפורי לוין; רק רעננות סגנונם מחפה במשהו על רדידותם.

כשהיגר לוין בשנת 1906 לאמריקה המתועשת נתעוררה בו ביתר שאת זיקתו לסוגיות מדעיות, ואז התחיל לפרסם בעיתוני־הילדים הניו־יורקיים סיפורי מדע בדיוני, שזיכוהו בתואר “מעין ז’ול ורן עברי” (פרסקי, תרצ"ה, גיל' ד): בכרך א של הירחון ‘עדן’ (תרפ"ה) נדפס סיפורו הגדול “יוחנן בעל כנפים”, שעורר את התפעלותו של טשרניחובסקי;⁴¹² ובשנת־חייו האחרונה פירסם ב’הדואר לנוער' (ניו־יורק, כסלו תרצ"ד) את סיפורו ה"וֶרני״ “אדם של זכוכית” – מעשה ברואה־ואינו־נראה – שפרקיו האחרונים נדפסו אחרי מותו. אגדותיו ראו אור בכל עיתוני־הילדים העבריים שיצאו בארצות־הברית (‘שחרות’, ‘אביב’, ‘עדן’, ‘יהודה הצעיר’, ‘בן הדור’, ‘הדואר לנוער’) – מהן שסיפר תחילה לתלמידים ורשם אחר־כך בכתב־פנינים יפהפה, ומהן שהוסיפו להידפס גם לאחר פטירתו. קובץ סיפוריו היידי ‘מיין זיידענס מעשהלאך’ (מעשיות זקני) נותר בכתובים.

זאת ועוד: סופר עתיר־דמיון זה, שסיפר לילדים על עולמות מופלאים שאין בהם מוקדם ומאוחר, למד וחקר כל חייו הארוכים את המופלא שבעולם; הוא כתב על “תכונת יצירת האדם” ועל “השארת הנפש”, תר אחרי הגבול שבין “ודאיות וספקות”, ואת מחקריו אלה ריכז בספרו הגדול ‘תעודת השתלמות האנושות’.⁴¹³ כן פירסם מאמרים נגד התפיסה הגלותית של היהדות וחגיה.⁴¹⁴ אבל מקומו העיקרי של לוין שמור לו בכותל־המזרח של ספרות־הילדים העברית; שכן הוא היה אצלנו ראשון – ויחיד כמעט – שהפך את האנאכרוֹניזם העממי לדרך־ביטוי אמנותית; ראשון שראה את ההומור כמושכל ראשון בכתיבה לילדים; ראשון שכתב לילדים בלשון טבעית ויומיומית. וכמעט בכל מה שכתב ניכרים טוב־טעם ושאר־רוח, מיזוג של בינה יהודית, תמימות ילדותית ולעיתים גם שנינות אנדרסנית.⁴¹⁵ ויפה כתבו עליו מי שהיו קוראיו בצעירותם ועורכיו בבגרותם. “יחד עם המחבר המכשף נדדתי גם אני אל כל אשר הוליכני”, כתב דניאל פרסקי, “בדמיונו העז ובאופן כשרונו לספר ולהסביר בחזרות שונות, מעשה מורה וחבר נבון, מיני מאורעות וכרכורי שובבים […] לקח את לבי לאהבה אותו מאז ועד עתה” (פרסקי, תרצ"ה, גיל' ד). ומנחם ריבולוב, שהביא את לוין אל ‘הדואר לנוער’, כתב עליו: “בימי ילדותנו קראנו את אגדותיו הנחמדות של י”צ לוין ונלך אחריו שבי. מאז ימים רבים עברו […] ושוב נהנינו מסיפוריו ואגדותיו, עם דוק ההזיה הדק שלהם וחוטי הרקמה הענוגים של חלומות אשר היו ואשר יהיו". ריבולוב ראה בו “כעין גילוי הארמוני של סב ונכד, של זקן וצעיר. היה בנפשו ובעצם ישותו משהו ראשוני ויסודי, שרק משוררי אמת וילדי תום נושאים בחייהם ויודעים את סודו” (ריבולוב, תרצ"ה).

4. ישראל בנימין לבנר

אם היה י“צ לוין, מחבר ‘ידיד הילדים’, בעל מלאכה אחת בספרות־הילדים, היה עמיתו י”ב לבנר, בעל "רע הילדים', אדם של מלאכות רבות; ואם נטל לוין שברי אגדות קדומות והרחיבם לסיפורים שהם בבחינת מעשה־יצירה, אסף לבנר את ‘כל אגדות ישראל’ וכתבן מחדש.

ישראל בנימין לבנר (טרודילובובקה [פלך יקטרינוֹסלאב], אב תרכ“ב-לוגאנסק, כסלו תרע”ז/1916), שכבר בגיל 23 ניהל בית־ספר יהודי במחוז־הולדתו, חי כל ימיו בעולם הילדים. הוא לימד והוציא ספרי־לימוד, חיבר סיפורים ואגדות, תירגם עשרות סיפורים ומעשיות, ערך שבועונים לילדים וראה עצמו “עורך מוֹסר נפש”. שכן “את עולם הילדים אהב אהבה עזה”, כפי שהעיד עליו זלמן שניאור, שעבד במחיצתו בוילנה, “וכל אשר כתב ועשה בשבילם בספריו כמו בשבועונו הווילנאי, באהבה אבהית עשה, ושחקה אבהית לא משה משפתיו” (שניאור, תשי"ג: 324).

זמן־מה לאחר שהמקראה שלו ‘רֵע הילדים’ התחילה מתפשטת ועושה לו שֵׁם (ראה לעיל, פרק ב, סעיף 2), התקרב לבנר לאגודת “בני משה” ולמו“לים שלה, רבניצקי ובן־אביגדור. י”ח רבניצקי בחר ארבע מאגדותיו והוציאן בשתי חוברות בביבליותיקה שלו “עולם קטן” (אודסה, תרנ“ה-תרנ”ו), כשהן מודפסות בניקיון ובטוב־טעם. וכשייסד בן־אביגדור את הוצאת “תושיה” סיפח אליו את לבנר ועשאו אחד מעמודי־התווך של הבּיבּליוֹתיקות לילדים ולנוער. אז נתגלה האיש בשקדנותו ובהספקו המפליאים: תוך שנים מעטות (1896—1903) הדפיס עשרות סיפורים ואגדות – מקור, תרגום ועיבוד – ובו בזמן שקד גם על מפעלו המוֹנוּמנטאלי: כינוס “כל אגדות ישראל, מן בריאת העולם עד העת החדשה, ערוכות על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים” (ככתוב בשער הספר). בחמשת חלקי הספר, שיצאו תחילה במאה חוברות מנוקדות בביבליותיקה “לילדים” (תרנ“ח-תר”ס), כלל לבנר 1300 אגדות, שאסף ממקורות קדומים ומאוחרים, ערך אותן בסדר כרונולוגי החל בבריאת העולם ועד ימי ר' אליעזר וכתבן מחדש בסגנון מקראי סיפורי. (ראה על הספר להלן, פרק ה, סעיף 3.)

בן־אביגדור הכיר בכושר־העבודה הבלתי־שכיח של סופרו וגם גמל לו על כך: כשנעשה בעל הוצאת “תושיה” שותף במערכת ‘הזמן’ הוילנאי, מינה את לבנר לעורך שבועון־הילדים ‘החיים והטבע’ [473], שיצא ליד העיתון היומי. ‘החיים והטבע’ הופיע במועדו, ובהידור יחסי, אך לא הוציא את שנתו (אדר א תרס“ה – טבת תרס”ו). אבל “חיידק” עיתונות־הילדים דבק בו, בלבנר, ולא הירפה; וכשנתמנה בסתיו תרס"ז (1906) לכהונת רב ממשלתי בלוגאנסק (דרום־רוסיה) ייסד בעיר זו, המנותקת ממרכזי התרבות העברית, שבועון בשם ‘הפרחים’ [478], וערך אותו במסירות רבה במשך שש שנים תמימות. בשנת חייו האחרונה כינס את סיפוריו ואגדותיו כדי להוציאם מחדש; אך רק לאחר מותו ייסדו האחים בלטניצקי מאודסה “ביבליוֹתיקה חדשה לילדים”, במטרה לפרסם יצירות מעזבונו העשיר של לבנר. תריסר חוברות הופיעו ב־1918, תוך הבטחה כי “בקרוב יצאו לאור עוד מאה סיפורים ואגדות”; אך בשל מלחמת־האזרחים וחילופי השלטון ברוסיה נקטע מפעל זה בראשיתו.

“איש היה בארץ־הפלאות, אנוש שמו; והיה האיש ההוא תם וישר וחסיד בכל מעשיו, ויעבוד בכל לבו את אדוניו אבי־עד ימים רבים”. בשורות אלה – שהן, כמובן, ואריאציה על פתיחתו של ספר איוב – נפתח סיפורו המודפס הראשון של לבנר, “ארץ הפלאות” ([316]; הוצאת “עולם קטן”, אודסה, 1895). בסיפור קצר ומגובש זה, שהוא עיבוד מורחב של האגדה המדרשית הידועה על המלך לשנה,⁴¹⁶ אפשר לראות סנונית המבשרת את דרכו העתידה של לבנר בספרות־הילדים: כל הסיפורים הקצרים שכתב ועיבד מאז מושתתים על ערכים מחנכים, המרוממים את הטוב, היפה והנאצל שבטבע האדם; עלילתם מינורית ולשונם המעוגנת במקרא פיוטית משהו ומנופה להפליא.

כך, למשל, סיפר על רוכל בבלואים מן העיר פּראג, שניצח את מעלילי הדם בזכות בטחונו באלוהים (“ישועת ה'” [316]); או על שלושה אחים שיצאו לבקש את “היפה באבנים”, עד שגילו כי האבן היקרה ביותר היא זו שנוצרה מדמעתו של עני שזכה במעשה חסד, “כי טובה דמעה אחת כזאת מריבוא רבבות נופך ספיר, יהלום וברקת” (“הברקת”; [325]). מוטיב דומה מצוי בסיפור הסנטימנטאלי “שבבים” [339]: מעשה בשני ילדים עניים וישרי־לב הנותנים את השבבים שקוששו לנער אביון כדי להקל על אמו החולה. בסיפור קצר זה הצליח לבנר לתאר את לבטיו של ילד, המבקש ליהנות בעצמו, אך חש גם חובה לעזור לזולתו.

ילדי עוני, הנאלצים לותר על תענוגם הדל, הם גם גיבורי הסיפור הנוגע ללב “שיחת שני שברי זכוכית” ([335]; וארשה, 1903): מעשה ביתומים הנדחקים אל החלון בציפייה לאמם ושוברים את השמשה; כשרואה האם את השמשה השבורה היא מחליטה להחזיר את החרובים שהביאה לילדיה, כדי שתוכל לשלם בעד תיקון החלון. הילדים מתחננים בדמעות: “בבית לא קר מאד, אנחנו נתכסה היטב ויחם לנו בשכבנו ואת החלון נסתום בנייר” – אך האם הדואגת לשלום ילדיה נוטלת את החרובים, ואת קטון־הילדים היא מפייסת “בתריסר כפתורים נוצצים אשר הוציאה מסלה”.

מוטיבים דומים – העוני המזכך, מתן בסתר, גמילת חסד, מעשים של גודל־לב – חוזרים ומופיעים בכמה מסיפוריו האחרים של לבנר (“אושר ועוני” [325], “חסד וצדקה” [336], “האגס” [340], ועוד); ואל אלה ראוי להוסיף את “חנניה” (אודסה, תרע"ח. נדפס אחרי מותו) – עימות בין נער ירושלמי והמון נרגז. מכל הסיפורים הללו עולה קולו של לבנר המחנך, המעלה על נס את המידות התרומיות שביהדוּת ומבקש להקנות לקוראיו הצעירים ערכי־מוסר נעלים. ואם מופיעה בהם לעיתים רגשנות במקום רגש, מחפות על מגרעת זו העלילה המאופקת והשפה המלוטשת; ואמנם, בדין ציינה הביקורת כי “הסיפורים האלה מלאים רוך ונועם, תומת ישרים וענוַת צדק […] גם שפתם צחה ונעימה, וביחוד קלה היא למקרא וזה העיקר” (ברמן, 1896: 1053).⁴¹⁷

המעולה בכל סיפוריו המקוריים של לבנר הוא, בעיני, “צחוק שפתים” [334]. סיפור זה, המזכיר במיבנהו ובאווירתו את “שלוש מתנות” לי"ל פרץ, מתאר בסגנון פיוטי את מסעיו של מלאך, שירד ארצה כדי להביא למרום “צחוק נעים משפתי אחד הילדים התמימים וטובים”; שכן “צחוק אהבה וגיל” זה עשוי להניא את הבורא מכוונתו להעניש את בני־האדם. בנדודיו ראה המלאך צחוקים שונים על שפתי הילדים – מצחוק של נער הבטל מלימודים ועד צחוק של שמחה לאיד; “והכרוב הסב את עיניו המלאות דמעה מקהל הילדים האלה”. עד שלבסוף נמצא הצחוק המיוחל, והוא צחוקו של נער חולה, שחייך לקראת ידידו שויתר על טיול ובא לבקרו ולשמח את ליבו בסיפורים:

ודמעה של שמחה נראתה בעיני שלמה [החולה]. ואברהם הרגיש את אשר ירגיש שלמה בלבבו ואת התודה הגדולה אשר שלמה אומר להביע לו – וירא צחוק על שפתיו.

וירא הכרוב את הצחוק הזה ויחמדהו ויקחהו אליו, ויעף השמימה. (עמ' 27)

סיפור מעולה זה, על סמליותו הברורה וחיבתו לעולם־הילדות, סגנונו תואם להפליא את אווירתו האגדית ומיבנהו מושלם כמעט.

בסיפורים אלה נתגלה עיקר כוחו היוצר של לבנר; שכן, חרף מגמתיותם הברורה, הוא ביטא בהם בכנות את השקפת־עולמו המוּסרנית. לכן נכשל כשניסה את כוחו בחיבור סיפורים שמגמתם שונה, כגון הסיפור הציוני – מן הראשונים בסוגו – “פסת נייר” ([332]; קראקא, תרס"ג),⁴¹⁸ שנכתב כנראה על־פי הזמנה.⁴¹⁹ סיפור חסר־עלילה זה הוא מוֹנוֹלוֹג נמלץ של “אחד הנודדים ברומניה” רשום על קרע־נייר, שקופלו בו כל סבלות העם הגולה, ועל הלקח שהוציא, “כי את אשר לא יכלו עשות אלפי נחלי דמעות יעשה רצון כביר ונמרץ” לגאולה. מאידך, “פסת נייר” הוא אחד מספרי הילדים האסתטיים ביותר שיצאו באותה תקופה. יוסף חזנוביץ' חובב הספרים, שטיפל בהדפסתו, הוכיח הקפדה וטוב־טעם בבחירת האות המנוקדת הנאה והנייר המשובח ובתיכנון הגראפי: ציור, הדפסה כחולה, מסגרת צבעונית המקיפה את העמודים. הספר לילדים התחיל להיות גם מוצר אסתטי.

לבנר הכיר, כנראה, במיגבלות כושרו היוצר,⁴²⁰ ועל כן הירבה כל־כך לעסוק בתרגום ובעיבוד. הוא היה אחד המתרגמים הראשונים והפורים בספרות־הילדים, שעיבד ותירגם בזה אחר זה עשרות סיפורים, אגדות ורומאנים לבני־הנעורים. הוא חנך את הביבליותיקה “לנערים” של “תושיה” בספרו ‘מלחמת אחים’ [327], שבו קיצר עד לרבע את הרוֹמאן ‘שנת ה־93’ לויקטור הוגו בתרגומו הרוסי – וקומם במעשהו זה את רבניצקי, שהתריע על שסיפור־מופת זה “יצא מתחת ידי מקצרו מעוך וכתות” (תרנ"ז:558 וראה גם עמ' 236 לעיל). מוצלח הרבה יותר, אם כי מקוצר לכדי מחצית, היה תרגומו הבא של לבנר, ‘המוהיקני האחרון’ לג’יימס פנימוֹר קוּפּר [328], שבאמצעותו עשה הנער העברי היכרות ראשונה עם ספרות-ההרפתקאה ה“אינדיאנית”. על אף הסגנון המקראי, שלבנר דבק בו בכל אשר כתב, תרגומו רהוט וקריא. כך, למשל, תורגם קטע־השיא המרתק של הרומאן – מותו של המוהיקני האחרון במאמציו להציל את בת־חסותו הלבנה:

רגע אחד נרעש מגוּאַ בראותו את אונקאס לפניו; אולם עד מהרה תקע את שַׂכּינו בחזהו וישמיע קול צחוק מרגיז לב ונפש! – ואונקאס התנשא כנמר מעל הארץ ויתנפל על רוצח נפש קורא ויפילהו ארצה; ואחר התחזק שנית ויכון להתנפל על מגוא. אולם איש־הדמים הזה מיהר ויזנק אל העלם הגווע ויבא את שכינו שלוש פעמים בלבו. ובנפול אונקאס ארצה לרגלי רוצח נפשו ויבט עליו בשאט נפש ובבוז ובמשטמה עזה – וימת. (עמ' 164)

רגע אחד נרעש מגוּאַ בראותו את אונקאס לפניו; אולם עד מהרה תקע את שַׂכּינו בחזהו וישמיע קול צחוק מרגיז לב ונפש! – ואונקאס התנשא כנמר מעל הארץ ויתנפל על רוצח נפש קורא ויפילהו ארצה; ואחר התחזק שנית ויכון להתנפל על מגוא. אולם איש־הדמים הזה מיהר ויזנק אל העלם הגווע ויבא את שכינו שלוש פעמים בלבו. ובנפול אונקאס ארצה לרגלי רוצח נפשו ויבט עליו בשאט נפש ובבוז ובמשטמה עזה –וימת. (עמ' 164)

השוואת קטע זה אל המקור – תוך מוּדעוּת למיגבלות של הרקת ספרות־הרפתקה מוֹדרנית לעברית של שלהי המאה ה־יט – תוכיח, כי לבנר הצליח למצוא פתרונות סבירים ברוב המקומות. הפעם נאלץ גם רבניצקי לשבח את לשון התרגום, ש“אין בה תערובת מליצות רמות ונשגבות מאוצרות הנביאים, אף לא בליל מלים ומבטאים מחודשים מבית־חרושת המרחיבים”, ואף לא שגיאות לשוניות, “ולא בכל ספר עברי מתרחש נס כזה, כידוע” (רבניצקי, תרנ"ז: 558).

תרגומו הבא היה אף הוא מן הספרות האמריקנית, אלא שנושא הסיפור – סבלם של ילדי עוני – היה קרוב יותר לליבו של לבנר: "האח העִור, או מאפלה לאורה, על־פי־גרן‘⁴²¹ [329], רומאן סנטימנטאלי על שני אחים כורים, שהצעיר בהם התעוור והבכור מחפש דרכים להשיב לו את מאור־עיניו. באותה שנה עיבד לבנר גם את סיפורו הרוֹבינזוֹני של כריסטוֹף פון שמיד "מיגון לשמחה’ [330]⁴²² – קורותיו של נער בעל תושייה, שניצל מספינה טרופה וחי על אי שומם.

נוסף על אלה עסק הרבה בעל ‘כל אגדות ישראל’ גם בתרגומן ועיבודן של אגדות זרות, שיצאו כולן בביבליותיקה לילדים של “תושיה”: אגדות מזרחיות (‘רחוב הזהב’ [320], ‘המנדרין והבגדיחן’ [331], מאגדות וילהלם האוף הגרמני (‘הכליף והחסידה’ [323]) וגוסטאפסון השבדי (‘הרועה ובת־המלך’ [318], ‘פרחי ששון’ [319]), אגדות יהודיות (‘הרמב"ם והעלם האלם’, ‘גמול ישרים’ [322]) ועוד הרבה (ראה בנספח). מתרגום מסורות הסטוריות (‘פרעה מלך מצרים’, מאת ד’ספירל [324]) עבר לבנר לעיבוד סיפורים היסטוריים, אם מן העבר הרחוק – ‘בר־כוכבא’ על־פי מאיר להמן⁴²³ – או העבר הקרוב: ‘מסעות באויר’, קורותיהם של חלוצי הטיסה בכדורים פורחים, על־פי פונוטוב וטיסנדיה [338].⁴²⁴ בסיפוריו אלה העלה על נס את רוח־האדם הפורצת מסוגרה, גוברת על מכשולים ושואפת לחולל גדולות: “הרוח הזאת, שכבר המציאה את הטלפון והטלגרף ואת מכונות הקיטור והאלקטריה, העובדת עבודות גדולות ונפלאות – הרוח הזאת עמלה למצוא את מכונת המעופה, שתשמש לאדם שימוש שלם ולא תכשילהו בדרכו”.

רוח־האדם, שלבנר רומם כל־כך ביצירותיו, היתה גם הכוח המניע את כושר־ההתמדה הבלתי־מצוי שלו; שכן, בעבודתו רבת־הפנים־והשנים ראה ייעוד נעלה – “להרגיל את קטנינו לקריאת ספרים עברים ולטעת בלבם את החשק והשאיפה לעיין בספרים ועתונים” (שניידר, תרפ"ד: 743). אפשר לומר בלא היסוס, שלבנר הצליח לממש את ייעודו במידה שרק מעטים בדורו זכו לה; שכן עשרות הספרים שעיבד, תירגם וכתב – החל במקראתו הקטנה ‘רע הילדים’ וכלה בסיפוריו שיצאו לאחר מותו, ובעיקר ‘כל אגדות ישראל’ רב המוניטין והתפוצה – נפוצו ברוב קהילות ישראל, נתחבבו על רבבות ילדים ובני־נוער וסייעו במידה שקשה לתאר היום לגידולו של דור־הקוראים, שהכל ציפו לו כל־כך. שהרי כך מספר לנו זלמן שניאור בקטע זיכרון מימי ילדותו:

אני וחברי הקטנים, בימי ילדותנו, רצנו תמיד אחרי שיעורי בית־הספר אל מוכר־הספרים בעירנו, כדי לרכוש מדי שבוע־שבועיים מחברת חדשה, קטנה ככף־איש, עם אגדות לבנר, אשר שאב בהתמדה גדולה מן התלמוד והמדרשים, העתיקן לעברית בלשון תנ"ך נקיה, וגם הוסיף נופך משלו. (שניאור, תשי"ג: 323)

גם בשנות “גלותו” בלוגאנסק המתבוללת מילאה ספרות־הילדים את עולמו של לבנר: הוא תיכנן להוציא סידרה של ספרי מדע ועיון לנוער,⁴²⁵ וערך שבועון לנערים בשפה הרוסית בשם Yuni Izrail, ([‘ישראל הצעיר’], 1906) ונאבק בגבורה ממש על קיום שבועונו ‘הפרחים’, שיצא למרות אינסוף המכשולים במשך שש שנים רצופות. תעודה מפעימה שהשאיר אחריו – גלויה לידידו, סופר־הילדים אברהם שוער מיום 31.1.1912 – מגלה טפח ממסירותו המופלאה לספרות־הילדים, מסירות שהודרכה על־ידי “רוח־האדם” שפיעמה בו:

לזכרון מעורך מוסר־נפש כמוני, שהפסיד את כספו בהוצאת ‘הפרחים’ ואיבד את מאור־עיניו והחליש את כוחו, ועדיין לא ינוח ולא ישקוט ושנתו נגזלת מעיניו אם עתונו פוגש איזה מעצור בדרכו. (גנזים, מס' 2144/9)

רוב יצירותיו של לבנר נשכחו היום, כדרכן של יצירות ספרותיות שנתיישנו, אבל כמה מספריו מוסיפים עדיין להידפס במהדורות חדשות או מצולמות; ולא רק ‘כל אגדות ישראל’, שהיה ליצירה קלאסית, ⁴²⁶ אלא גם המקראה ‘רֵע הילדים’ (מהדורה מצולמת: ירושלים, 1967) ועיבודו ל’עין יעקב' (“בו באו מיטב האגדות שבספר ‘עין יעקב’ הגדול עם פירוש קצר ומספיק”; וארשה, תרס“ט. מהדורה מאוחרת: ירושלים, תשכ”ד). עשרות הספרים שכתב ותירגם, מאות האגדות שאסף ועיבד, והעיתונים שערך בטוב־טעם, היו חומר־קריאה משובח שהילדים חיכו לו – “ובזה פתח לפניהם את שער האור” (שניידר, תרפ"ד: 744).

1. אהרן לוּבּוֹשיצקי: ניצניה של שירת ילדים עברית

“יינתן נא ספר שירים ליריים ביד בני־הנעורים”, תבע פרישמן בשנת 1896 (במבוא לתרגומו ל’הגדות וספורים' מאת אנדרסן). “רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבנינו ולבנותינו איזה טל־תחיה, איזה רך ועדן”. תביעה־משאלה זו, שהשמיע נושא דגל־האסתטיקה בדור־התחייה, אקטוּאלית בכל זמן ומקום; ובכל־זאת, עד לפרק זה בעבודה לא נזכר אף קובץ אחד של ליריקה לילדים. והטעם לכך ברור: עד לשלהי המאה התשע־עשרה לא הופיע אף ספר־שירה אחד לבני־הנעורים. שירי־הילדים העבריים הראשונים – של י“ל בן־זאב (בראשית תקופת ההשכלה הוינאית) ושל אהרן רוזנפלד (בסוף תקופת ההשכלה המזרח־אירופית) – היו ברובם תרגומים ועיבודים ונדפסו במקראות לצורך לימוד ושינון. גם שירי־המשחק העבריים המקוריים הראשונים שחיבר זאב יעבץ נבלעו במקראות ירושלמיות של ‘טל ילדות’ ו’המוריה' (ראה להלן, פרק ו, סעיף 4). ואילו “אבירי השירה” בדור ההשכלה – מאד”ם הכהן ועד יל“ג – שרו בעיקר על גורל האומה, מבלי שיעלה על דעתם לכוון, ולו פעם אחת, את עטם לילד העברי.⁴²⁷ בהרהור ראשון מעוררת עובדה זו פליאה, שהרי חרוזים ושאר דברי פיוט הם מן היצירות הראשונות שהילד שומע וקולט בשחר־ילדותו. גם ילדי ישראל שמעו תמיד שירי־ערש ופיוטי תפילה, ובאוצר שירי־העם מצויים חרוזים שחיברו ילדי ה”חדר" בהזדמנויות שונות.⁴²⁸ אבל לאחר מחשבה חוזרת מתבהרות הסיבות האובייקטיביות להעדרם של שירי משוררים עבריים לילדים. ליריקה עברית לילדים היתה אז עדיין בבחינת יצירה־בטרם זמנה; שכן הן הקוראים והן הסופרים חסרים היו (כלשון סופרי אותו דור) את תום הילדות, שהוא המקור לשירת־ילדים הראויה לשמה. והיטיב לבטא זאת ביאליק, בדבריו על “דברי ספרות ואמנות לקטנים”:

יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאיננה לשון־האם ממש – דבר כזה תלוי יותר ב“מזל”, כמעט “ברחמי שמים”. במקום הטבעיות הגמורה, זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו, צריכה לבוא האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין. (ביאליק, תרפ"ג)

אין תימה אפוא, שקבצים ראשונים של שירי־ילדים עבריים התחילו מופיעים רק בשנת 1898. היו אלה, ברובם, חרוזי בוסר בינוניים, וגם הביקורת לא האירה להם פנים. אך אותן טו החוברות של ‘למען אחי הקטנים’ מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי היו קובצי השירה הראשונים לילד העברי. הם נפוצו הרבה בזכות ראשוניותם, חרוזיהם הפשוטים ולשונם הקלה, ובהם נפתחת ההיסטוֹריה של שירת־הילדים העברית.

אהרן לוּבּוֹשיצקי⁴²⁹ (רוז’ינוי [פלך גרודנו], אב תרל“ד/1874 – טרבלינקה, אב תש”ב/1942) ספג מילדותו, בבית אביו שהיה מ“בני ציון”, חינוך עברי ולאומי. בגיל חמש־עשרה התחיל מפרסם את מאמריו ושיריו הראשונים בכתבי־עת עבריים, ובשנה העשרים לחייו הוציא את קובץ שיריו הראשון (‘פצעי נֹער’; וארשה, תרנ"ד). תוך כדי עיסוקו בהוראה (בסמולנסק, בריסק, לוֹדז וּואַרשה, שם ניהל את בית־הספר “העברי”) הקדיש את שעות־הפנאי שלו לספרות. הוא היה מן המשתתפים הבולטים בבּיבּליותיקות לבני־הנעורים של “תושיה”, שבהן נדפסו סיפוריו, תרגומיו הרבים, וכמובן – קבציו ‘למען אחי הקטנים’. ב־1907 נאסר על־ידי משטרת הצאר, אך שוחרר במהרה.⁴³⁰ במלחמת־העולם הראשונה נדד ברחבי רוסיה, ולאחר שובו לוארשה השתתף בייסוד הוצאות־הספרים “אביב” ו“ברקאי”, שבהן הוציא שורה של ספרי־לימוד. שנים אחדות ערך את עיתוני הילדים ‘הכוכב, ירחון [אחר־כך שבועון] ספרותי מדעי לבני הנעורים’ (1923—1929, בהפסקות) ו’בן כוכב' (1925—1927). עם נפילת פוֹלין בידי הנאצים הועבר לגטו וארשה, שם הוסיף לעסוק בפעילות תרבותית, עד שנשלח אל מחנה־המוות בטרבלינקה.

לְכָל אֶחָי הַקְּטַנִּים,

הַלּוֹמְדִים בִּשְׁקִידָה לִקְחֵיהֶם;

הַחַיִּים עוֹד שׁוֹקְטִים, שַׁאֲנַנִּים

וּשְׁלֵוִים בִּמְעוֹנוֹת הוֹרֵיהֶם,

לְמַזְכֶּרֶת, אַהֲבַת עוֹלָמִים

אֶת סִפְרִי הֶחָדָשׁ אַקְדִּישָׁה.

ב“במנחת־זכרון” זו, שנכתבה “בירח מרחשון התרנ”ט", נפתחה החוברת הראשונה של ‘למען אחי הקטנים’, המכילה תשעה שירים – שליש מהם מקוריים ויתרם מתורגמים (מרוסית, פולנית וגרמנית). 14 החוברות הבאות מכילות אף הן, זה לצד זה, שירים מקוריים ומתורגמים, וכן מעשיות ארוכות בחרוזים. אחר־כך נכרכו כל החוברות לספר אחד בשם ‘למען אחי הקטנים’, שיצא בשני פוֹרמאטים, קטן וגדול, ובמהדורות אחדות (מהדורה ד[?]; וארשה, תרע"ב).

מיגוון של נושאים מביא המשורר אל “אחיו הקטנים”: תיאורי טבע וחוויות־ילדות, שירים ציוניים ושיחות מוסרניות, משלים קצרים ואגדות פיוטיות. בשירים רבים ניתן למצוא יכולת טכנית לבטא רעיונות במיקצב נאה ובחריזה פשוטה ומוּסיקלית. לעיתים מפתיע אותנו המשורר בדימוי מקורי, בציור בלתי־שגרתי או ברגישות אמינה; אך קריאה רצופה במכלול שירי־הילדים של לובושיצקי תגלה שלל כוונות טובות, שאינן מצליחות להתעלות מעל הבינוניות השלטת.

פשטות נאיבית וחסרת יומרות מציינת את השירים הליריים שבקובץ, שבהם מבקש המשורר לתאר את העולם כפי שהוא נראה בעיניו התמימות של ילד: לאחר החורף מקדם הילד־המשורר את פניו של "אָבִיב חָדָשׁ, אָבִיב נָעִים, / פָּנָיו יַצְהִיל לָנוּ, (“שיר־אביב”); בבוא הקיץ מלהטת השמש,

“אָז בְּאַנְחוֹת־תַּאֲנִיָּה יוֹרִידוּ / רָאשֵׁיהֶם הַשִׂיחִים הַדַּקִּים”

(“בבציר”).

עם רדת הלילה יורדת דממה על העולם,

"שַׁלְוַת־הַשְׁקֵט עַל הָאָרֶץ, / שַׁלְוַת־הַשְׁקֵט בִּשְׁמֵי־טֹהַר

(“בליל”);

והילד המתפעם ממראות עיניו מביע את חיבתו לטבע בשיר פשוט ותמים:

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַפְּרָחִים אֲנִי אוֹהֵב הַצִּפֳרִים,

שָׁם עַל עֵין־הַמַּיִם; מֶתֶק זְמִירוֹתֵיהֶן;

אֲנִי אוֹהֵב צֵל־הַיַּעַר, אֲנִי אוֹהֵב הַשִּׁבֳּלִים,

כּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. מֶגֶד תְּבוּאוֹתֵיהֶן. (“שירת הילד”)

בשיריו המוּסרניים מטיף המשורר ל“אחיו הקטנים” לשקוד על לימודיהם, כי

"אִם אַךְ תִּהְיוּ מַקְשִׁיבִים, / חָרוּצִים, הֲגוּנִים

וּתְמִימִים – / וּתְשַׂמְּחוּ מוֹרֵיכֶם הַחֲבִיבִים / וּתְעַנְּגוּ הוֹרֵיכֶם הַנְּעִימִים"

(“מנחת זכרון”).

שירי־מוסר אלה הם בבחינת מַעבר טבעי אל שירי הלאום; ואכן, לוּבּוֹשיצקי היה המשורר הראשון, שחיבר עוד בשלהי המאה הקודמת שירי ציון הספוגים גאווה לאומית בשביל תלמידי “החדר המתוקן”. בשירו הידוע ביותר בזמנו, “שיר־ערש”, שהולחן והיה לזמר־עם⁴³¹ מספרת האם לבנה הקטן

“כִּי יוֹם יָבוֹא וְשָׁבוּ כֻּלָּם / לִהְיוֹת עוֹד עָם עַז”,

ואז יעלו הכל

“אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה, / שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשָּׁם”.

בבוא יום־הגאולה יושר

“שִׁיר צִבְאוֹת הַיְהוּדִים”

המנצחים את אויביהם; ובשוב העם לארצו

“שֵׁנִית יִשָּׁמַע קוֹל שִׁירַת הָאִכָּר / הַמְפַתֵּחַ וּמְשַׂדֵּד אַדְמָתוֹ”

(“נחמו נחמו עמי”).

אך המשורר אינו שר בשירי ציון שלו רק על העתיד הרחוק. הוא יודע כי הילדים קצרי־הרוח אינם מוצאים סיפוק בתיאורים על “יום יבוא”, ועל כן הוא מעניק להם תיאור אידילי המתרחש בהווה: ילד שט “על פני מי הירדן”:

עַל פְּנֵי מֵי הַיַּרְדֵּן, עַל מֵימָיו הַזַּכִּים

מֵעָצְבִּי בֶּחָלֶד אָנוּחַ;

מִשְׁבָּרָיו בַּהֲמֻלָּה עֲנֻגָּה שָׁם מפַכִּים,

מֵעֵדֶן הָרוֹחַ יָפוּחַ.

ב“שיר הרועה” פונה הנער הרועה אל צאנו:

“שִׁכְבוּ, שִׁכְבוּ, כְּבָשִׂים תְּמִימִים, / שִׁכְבוּ נָא לָנוּחַ”;

והילד ה“דוהר” על סוסתו הדמיונית מכוון אותה לציון:

מַהֲרִי, דַּהֲרִי סוּסָתִי הַנָּאָה

אֶל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נִּסָּעָה.

שָׁם תִּפְרַח שׁוֹשַׁנָּה וְאֶשְׁכּוֹלוֹת־עֲנָבִים

יְמַּלְּאוּ דַּם־עֵנָב הַיְּקָבִים. (“מיכאל וסוסתו”)

מן הדוגמאות שהובאו לעיל ניתן להיווכח, כי הציורים הפיוטיים והדימויים בשירי לוּבּוֹשיצקי פשוטים, נקיים ממליציוּת ובעלי חן מסוּים. אבל פה ושם יגלה הקורא בתים שיש בהם ציורים המפתיעים בייחודם. כגון:

“יוֹרִידוּ רָאשֵׁיהֶם הַשִּׂיחִים הַדַּקִים / כְּמוֹ יְבַקְשׁוּ עַל פְּנֵי אֲדָמָה / הַפְּרָחִים הַבָּלִים, הָרַכִּים”

(“בבציר”);

“וּבַפֶּלֶג בֵּין הַגַּלִים / יִשְׂחֶה הַיָּרֵחַ”

("שיר אביב');

“בַּלָּאט תְּפִלָּה זַכָּה / שׁוֹפְכִים דִּשְׁאֵי הַשִּׁבֹּלֶת”

(“על פני מי הירדן”);

או דימוי ציורי חייכני של

“פֵּרוּרֵי שֶׁלֶג עָפִים חִישׁ / כְּנִרְדָּפִים מִמַּזָּל בִּישׁ”

(“חורף”).

כאמור, לוּבּוֹשיצקי הירבה גם לתרם שירים קצרים וארוכים ממשוררי רוסיה, פוֹלין וגרמניה. בין שירי ‘למען אחי הקטנים’ ניתן למצוא את “שושן הערבה” של גתה⁴³², את “שלוות ימים” להיינה, את “הענן האחרון” לפושקין,⁴³³ “הציפור השכולה” לז’וּקוֹבסקי, והרבה תרגומים חופשיים בינוניים, שלא צוינו שמות מחבריהם. לעיתים הצליח לובושיצקי להעביר לתרגומיו מחן המקור; בכמה מהם נשמר גם ההומור הילדותי, כגון בזמר־ילדים גרמני עממי זה, שנקרא בתרגום “עצת ילד”:

לוּ צִפּוֹר פּוֹרַחַת הָיִיתִי אַךְ צִפּוֹר פּוֹרַחַת אֵינֶנִּי

אֶל עֲצֵי הַגַּן אָז פָּרַחְתִּי וְלָכֵן אָרוּצָה נָא מְהֵרָה

וּבְעֶזְרַת חַרְטֻמִּי הַקְָטָן וְדֻבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים לִי אֶקְנֶה

דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים לָקַחְתִּי. מֵאֵת הַחֶנְוָנִי בַּאֲגוֹרָה.

החוברות האחרונות של ‘למען אחי הקטנים’ מכילות מעשיות מחורזות ארוכות; ביניהן עיבודים של אגדות־עם – ה“לגנדה” היהודית על הכלי־זמר שניגן בלילות בין חורבות בית־הכנסת (“בליל חורף”), הסיפור האנגלי על העלם שהביא חתול לאי שורץ עכברים (“הסוחר הכילי”), או המעשייה על היפהפייה הנרדמת (“השושנה בין החוחים”).⁴³⁴ מוצלחים למדי הם תרגומי האגדות הפיוטיות “הדייג והדגה” לפּוּשקין [350]⁴³⁵ ו“מחיי השרצים” מאת ואסילי זוּקוֹבסקי, שאם כי איבדו מאיכותם הפיוטית, עדיין נותר בהם צביונם העממי. חוש לשוני מובהק הפגין לוּבּוֹשיצקי בתרגום הפּוֹאֶמה הסאטירית־אלגורית של ז’וּקוֹבסקי, המספרת על פגישתם של מלך־הצפרדעים ומלך־העכברים: את שני השליטים כינה המתרגם “המלך רב־קרקרן, מושל עדת קפצנים” ו“רב לקקן השלישי, ארך־הזנב, המושל בחמש עליות מרווחות”; החתול הוא “רב־טרפון הצפצפן” ומורה העכברים הוא “רבי עכבור החכם המחוכם”. כן שם המתרגם בפי השרצים לשון עממית, שלא איבדה כמעט מרעננותה (“חכם ממך לא פגשתי על האדמה”, או: “אין לי כל סיבה להפיח לך כזבים”). במידה לא פחותה נשתמרה גם רעננותו של שיר־הילדים הפולני על שני השובבים “זרח ותרח” (Pawel I Gawel) וכן של זמר־העם הגרמני של “שלומיאל השוטה”, “המתאווה להיות נגר / אולם כבדה עליו המגרה”.⁴³⁶ לעומת זאת הפסידה הרבה מחינה הקונדסי יצירתו המפורסמת של וילהלם בּוּש ‘מאקס ומוריץ⁴³⁷ בתרגומו של לובושיצקי, שעוברתה על־ידיו ל“שמעון ולוי”. היתה בכך משום העזה לא קטנה לגשת באותם ימים לתרגום יצירה כ’מאקס ומוריץ’ לשפה העברית, שהיתה חסרה עדיין לשון־ילדים טבעית. משום כך לוקים רוב פרקי הספר בכבדות־מה, ורק לעיתים רחוקות ניתן למצוא בו חרוז של חן, כגון קריאת ההתגרות של הפוחחים לעבר החייט גמליאל:

“גַּמְלִי, גַּמְלִי, בּוֹא נָא, בּוֹא!”.

לאחר מכן תירגם לובושיצקי כמניין מעשיות עממיות, שעלילתן סנטימנטאלית־מוסרנית. היפה שבהן היא האגדה האנגלית ‘איש בלי לב’ [349], על האדם חסר־הלב, שהיה תחילה מלך, חכם ועשיר, אך רק לאחר שהפך להיות חוטב־עצים עני והתיידד עם ילדה קטנה “הרגיש כי בחזהו רעד דבר־מה ויבן כי לבו החל לדפוק בו”. כן היה לובושיצקי המתרגם הראשון של סיפורי אדמונדו דה אמיצ’יס האיטלקי (מחבר ‘הלב’) לעברית: הסיפור הדראמאטי ‘הנודד הקטן’ ([353]; במקור: “מן האפּנינים עד האנדים”), על מסעו של הנער מארקו לדרום־אמריקה וחיפושיו אחרי אמו, תורגם בדייקנות, בסגנון קולח ונקי ממליצות, המשוחרר כמעט לחלוטין מחותם הפרוזה המקראית. המתרגם הצליח לשמר את אווירת המתח והציפייה, שניתן לה ביטוי במיקצב הפנימי של המשפטים הקצרים (“והוא הלך הלאה. ועוד הפעם עצים, מטעי־כרם, כרי־דשא; וממעל – הרים גבנונים שראשיהם מגיעים אל תכלת השמים. ארבעה ימים, חמשה – עבר שבוע” [עמ' 43]) – עד השיא הדראמאטי שנחתם בדברי הרופא: “קום־נא, נער נפלא! […] לא אני, כי אם אתה, נער גבור, הצלת את אמך!” (עמ' 58).

לאחר ‘למען אחי הקטנים’ הוציא לובושיצקי שני קבצים נוספים של שירי־ילדים: ‘שיר וזמר’ ([359]; וארשה, תרס"ג, עם תווים וציורים רבים) ו’ילדות, שירי משחק ושירי הטעמה' ([360]; וארשה, תרס"ו). קבצים אלה, שעיקרם שירים מקוריים, מטפלים בפשטות חסרת־יומרות במיגוון הנושאים הרווחים בשירי־ילדים: מראות טבע, חוויות־ילדות, שירי־ערש, הטוב העדיף על הרע וכו'. הילד שמח למראה גינתו:

“שָׁם אֶרְקֹד, אֲפַזֵּז בַּעֲרוּגוֹת הַבְּשָׂמִים”;

משוטט בחיק הטבע:

“פְּרָחִים רַבִּים שָׁם יִפְרָחוּ, / רוּחַ צַח יָפוּחַ”;

שומע את שירת הציפור, המשלחת את גוזלה לעוף למרחקים:

“גַּרְעִינִים תִּמְצָא שָׁם דַּי, / אַךְ לֹא עוֹד תָּשׁוּב אֵלַי”.

ובערב הוא מאזין לשיר־הערש של אמו:

“אֶל אֶרֶץ־מֶרְחַקִּים הַגְּדִיָּה נָסָעָה / וְאַגָּדוֹת נֶחְמָדוֹת לִרְבָבוֹת שָׁמָעָה”.

גם שירים ציוניים אחדים מצויים בקבציו, ושיריו אלה כתובים ב“קצב המארש”:

עוּרִי, צִיּוֹן, מֵאֲבַק הַדּוֹרוֹת, / קוּמִי, הָסִירִי עֻלֵּךְ!

שׁוּרִי, שָׁבִים לָךְ בָּנַיִךְ כֻּלָּם / רוֹמָה לַגְבִּיהַּ דִּגְלֵךְ.

השיר הזה (על פגימותיו הדקדוקיות) כתוב על טוהרת ההברה המלרעית; שכן לובושיצקי הציוני היה מראשוני המשוררים העברים במזרח־אירופה שעברו לכתוב בנגינה “הספרדית”. הוא עשה זאת, בלא ספק, בהשפעת עורכו וידידו ש“ל גרדון, מראשי הוצאת “תושיה” ומעורכי השבועון ‘עולם קטן’, ששהה שלוש שנים (1897—1900) בארץ־ישראל ובשובו לוארשה כתב ודיבר בהברה הספרדית. לוּבּוֹשיצקי היה אפוא גם אחד הראשונים, שהחליפו בשיריהם את הנגינה ה”גלותית" בהברה הארץ־ישראלית:

בֵּין חֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם / אוּד מֻטָּל עָשֵׁן;

בִּזְרוֹעוֹת הָאֵם אֶצְלֵהוּ / יֶלֶד רַךְ יָשֵׁן.

(“האוד”)

הופעתם הרצופה של הקבצים הראשונים של שירי־ילדים, שלוּותה בפרסומת קולנית של המו"ל, משכה בהכרח את עיני הביקורת; אך איתרע מזלו של לוּבּוֹשיצקי וקובצי שיריו זכו לטיפולם חסר־הרחמים של מבקרים, שלא אמרו די בפסילת כישוריו הפיוטיים אלא שילבו בדבריהם פגיעות אישיות, על היותו “משורר החצר” של הוצאת “תושיה” וכן “אחד מגדולי מגיני ה’הסתדרות' [הציונית]” (פרץ, תרס"ד: 473). פתח במסע דוד פרישמן, שתקף ללא רחם ב’הדור' את “הפראזה הריקה על ‘תחיה ו’לאומיות’” והסתער ברשימה פסלנית ארוכה (שני עמודים שלמים! פרישמן, תרס"ב) על ‘למען אחי הקטנים’, ששיריו מעידים “כמאה עדים על כשרונו הפואטי של האדון המחבר ועל טוב טעמו”. באיזמלו החד ניתח פרישמן באכזריות שיר אחרי שיר – הן את שירי־הטבע המקוריים (“מאין באה ‘עטרת פז’ להירח? […] ידעתי: סוף גנב לתליה וסוף ירח למרחץ”⁴³⁸) והן את התרגומים (“דעו לכם כי לא על פושקין תלונתכם”) – עד שהציג את הספר כולו ככלי ריק ותפל. הוא האשים את הוצאת “תושיה”, המדפיסה את הספר שוב ושוב ועושה פירסום ללוּבּוֹשיצקי, כי במעשה זה היא עוברת על “לפני עיוור לא תתן מכשול”, ונד לילדים, “אחינו הקטנים, אשר לא טעמו טעם חטא”, הנאלצים ללמוד ולקרוא שירים אלה.

מקץ שנתיים פירסם פרישמן ביקורת פסלנית שנייה על לובושיצקי; הפעם תקף את ספרו ‘שיר וזמר’, שמצא אותו מלא “דמיונות מזויפים ואגדות קלוקלות וסתם שירים חסרי טעם ומשוללי כל ערך אמנותי” (פרישמן, תרס"ד). בסיומה של התקפה שלוחת־רסן זו, המשתרעת על פני חמישה עמודים ויותר והזרועה עלבונות (“מעט יראת הרוממות מפני כבוד האמנות עלינו לנטוע בלבכם, אדונים ליבושיצקים!”), תבע המבקר מבן־אביגדור כי “יסיר את אברתו מעל העלוב הזה ולא יוסיף לזכות את ישראל בספריו”.⁴³⁹

בעקבות פרישמן פירסם גם י"ל פרץ ביקורת פסלנית ארוכה על הקובץ ‘שיר וזמר’, שבו “נעות המלות ונדות”, לדבריו, “על פי משטר וסדר שהם ידועים אך לו, לליובושיצקי בלבד” (פרץ, תרס"ד). פרץ מתקנא בילדים שיתחנכו על ספר זה, שכן “הם יראו מה שעין לא ראתה, למשל ‘מטר סגריר מטפטף’ (עמ' 54)” וכו', ואף יתענגו על השירים הציוניים, שהם “שירי חום של אויר מחניק, שירי הבל של בית־מרחץ”.

מתון יותר בביקורתו היה סופר ‘המליץ’, שבירך ברשימתו הארוכה (ח־נ־ן, 1899) את המשורר הצעיר והטירון על יוזמתו והעזתו למלא את חסרונה של שירת־ילדים עברית. הוא שיבח את שירי־הטבע המקוריים והמתורגמים, את השירים המוסרניים (אם כי “רוח השירה אין בהם”) ואת השירים הלאומיים, העשויים “באמת לעורר בלב הילד את האהבה לעמו”. עם זאת ציין את חותם הפזיזות הטבוע על שירים רבים, “ולו לעצתנו שמע, כי עתה עזב את דבר ההדפסה וישב לשפר ולשכלל את בת שירתו”.

אך לעומת פרישמן וחבריו הפסלנים, נמצאו גם מבקרים שהרעיפו שבחים על שירי־הילדים של לוּבּוֹשיצקי. א"ל ביסקו, למשל, פסק כי ‘למען אחי הקטנים’ “יענג, ישמח וירנין לב קוראיו הצעירים”, שכן “השירים – גם המקוריים וגם המתורגמים – הם פנינים ומרגליות וכולם חוברו בטוב טעם ודעת”, ותודות להם “יהיו גם בנינו יודעים ואוהבים שיר בנעוריהם” (בּיסקאָ, תר"ס, גיל' 29: 242—243).

אבל כל אותן ביקורות פסלניות, שלא היו נקיות מפגיעות אישיות, ייסרו בלא ספק את לובושיצקי; באיגרותיו לידידיו המעטים הוא כינה את עצמו “אחד השרידים והמנודים”.⁴⁴⁰ אך עם זאת הטעים כי “בדידותי לא תבעתני”; שכן האמין "כי האמת תנצח לא בשמות אלא באיכות.⁴⁴¹

אפשר מאוד, שבגלל הביקורת הקשה, שגרמה כי יחוש את עצמו “מנודה” ומבודד, חדל לוּבּוֹשיצקי כמעט לחלוטין מכתיבת שירים ותחת זאת שיקע עצמו בעריכה ובחיבור ספרי־לימוד. הוא קירב ועודד יוצרים צעירים,⁴⁴² ערך בשקידה את עיתוניו ‘הכוכב’ ו’בן כוכב', באמונה כי ישמשו “בית־חינוך לצעירי עמנו בימי אנדרלמוסיה רוחנית” (ככתוב בשער גיל' א של הירחון ‘הכוכב’, וארשה, ניסן תרפ"ג), הוציא מהדורה מנוקדת לילדים של ‘ספר הישר’ (וארשה, תרפ"ג), כתובה מחדש בסגנון מקראי קל והנדפסת עד ימינו (מהדורה מאוחרת: תל־אביב, תשי"ד) ואת חמשת חלקי ‘קורות העברים’ (וארשה, תרס“ח; מהדורה מאוחרת: וארשה, תרצ”ח), כדי “לתת לצעירינו ספר היסטורי, שיעורר וילבן להם את דברי ימי עמם ויורם לדעת מה נתן ישראל סבא לקדמת האנושיות ומה נטל משלה, ומה עתיד הוא ליתן כשיתנער מעפר שפלותו ויחדש נעוריו כקדם”. עבודה גדולה זו, שחלקיה הראשונים היו מושתתים על ‘דברי ימי עם עולם’ לדובנוב אך סיומה כולו מקור, היתה מאורע בשדה החינוך: “בצמאון התנפלו [המורים] על הספר החדש. הדרישה עליו היתה גדולה ומהדורה אחרי מהדורה הופיעה תכופות” (שרפשטיין. תרפ"ה).

אבל חשיבותו העיקרית של לוּבּוֹשיצקי בתולדות ספרות־הילדים היא, בלא ספק, בזכות הראשונים שלו, שמבקריו־תוקפיו התעלמו ממנה. הם לא נתנו דעתם לעובדה הפשוטה, אך המכרעת, כי הוא היה ראשון שפירסם קובצי שירה לילדי ישראל, וכי לא היו לפניו משוררים לילדים שישפיעו על כתיבתו; ומשורר המפלס בכוחות עצמו את דרכו הפיוטית, אי־אפשר ששיריו הראשונים יהיו כליל השלמות.

באותה שנה, שבה הוציא לובושיצקי את הקובץ ‘שיר וזמר’ (תרס"ג), הוציאה “תושיה” קובץ נוסף של שירי ילדים: ‘הזמיר’, בעריכת נח פינס [346].⁴⁴³ נדפסו בו בין השאר שיריו הראשונים של ביאליק לילדים, לצד שיריהם של ש“ל גרדון, זלמן שניאור, פינס ואחרים. באותם ימים בישר פינס בהקדמה ל’הזמיר' – כבר נשמע בכמה “חדרים מתוקנים” קול ילדים שמחים בילדותם […] ושרים במקהלות. ובכן – באה הדרישה לשירי ילדים בשפת עבר”. כשבע שנים לאחר הופעת ‘למען אחי הקטנים’ ראו אור בהוצאת “תושיה” הקבצים הקטנים ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ו) מאת משוררים נוספים, שהיו אז בראשית דרכם: שאול טשרניחובסקי, יצחק קצנלסון, ש"ל גרדון וזלמן שניאור, שהצטיינו בסגולות פיוטיות ממש. אך הראשון היה לוּבּוֹשיצקי; הוא הוכיח כי ילדי ישראל פתוחים לקלוט שירה וליהנות ממנה, ובדרכו שלו ההססנית, רבת המעידות, הרדודה לעיתים אך השקדנית, סלל את הנתיב לבאים אחריו.

6. ישראל חיים טביוֹב: ללא מוסר־השכל

מאז ראשיתה של ספרות־הילדים היה זה כמעט מובן מאליו, שספר־הקריאה נועד להעניק לקוראיו הצעירים “דברי מוסר ודעת”.⁴⁴⁴ גם כשהתחילה ספרות־הילדים הכללית להשתחרר ממוּסכּמה זו באמצע המאה התשע־עשרה, עדיין הוסיפו רוב המחברים העבריים לדבוק בה, או לפחות לא כפרו בה. רק בשנת 1896 נדפסו במבוא למקראה עברית דברים מפורשים ו“נועזים” אלה:

יקראו הילדים את הסיפורים הנעימים ואת המשלים המשעשעים ונניח להם לערוך לנפשם את ה“מוסר” לפי טעמם ולפני בינתם הם; ואם ח“ו [=חס וחלילה] יוציאו להם “מוסר” שלא ככוונת הממשל – לא יחרב העולם בשל כך; ואם רחמנא יצילנו, לא יוציאו להם כל “מוסר”, כי אם פשוט יתענגו על המעשה היפה ועל השיחות המבדחות, ותו לא מידי – גם אז חלילה לנו לחשדם ברוע־לב או בטמטום המוח; כי על כן ילדים קטנים הם, ואשרי הילדים שלא הזקינו בילדותם ושלא חידדו את שכלם במחקר ו”פילוסופיא".

דברים גלויים ומפורשים אלה, הכופרים בחיוניותו של מוסר־ההשכל בספרות־הילדים ומעדיפים עליו את ההנאה לשמה, נכתבו על־ידי י"ח טביוב בהקדמתו הארוכה למקראה רבת־התפוצה שלו ‘עדן הילדים’ ([169]; ראה לעיל, פרק ב, סעיף 5). ישראל חיים טביוב (דרויה [פלך ויטבסק], תרי“ח/1858 – ריגה, כסלו תרפ”א/1920), מי שהכניס את החיוך לספרות הפדאגוגית העברית, מי שתבע לעקור מספרות־הילדים את המליצות “שאין אדם (ואף כי תינוק) מבין לרען אלא על־ידי קפנדריא ארוכה ויגיע מוח” (מן ההקדמה הנ"ל), היה איש הנסיונות והחידושים (גם בספרות למבוגרים היה אחד ממבשרי המהלך החדש), עורך ובעל מתודות. הוא לא הותיר אחריו יצירות גדולות בספרות־הילדים, אך כמעט כל מה שכתב ותירגם, התקין וערך, הצטיין בסגנון בהיר וענייני. זה היה ייחודו, ובכך כבש את ליבות הקוראים, כפי שהעיד פיכמן על עצמו: “את סגנונו ספגתי כאויר־השדה. הוא הביא לי רעננות יחד עם משמעת נוחה, הוא האיר את עיני באיזו צחות מיוחדת, שהיתה שופעת מכל ניביו” (פיכמן, תשי"ג ב: 355).

לא בנקל סיגל לעצמו טביוב את סגנונו הקריא והמדויק שהביא לו מוניטין. ואף־על־פי שהיה אחד הסופרים הלא־רבים בדורו, שהשכלתו לא באה לו בייסורים, ובעידוּדו של אביו אף השתלם בשפות זרות (ואחר־כך היטיב לתרגם מהן), דווקא השליטה הנכונה והמעשית בעברית באה לו ביגיעה: “מבשרי אחזה זאת”, כתב, “כמה יגיעות יגע אני עד שאעלה על הזכרון את המלה הדרושה לחפצי המצויה בתנ”ך או בתלמודים, וכמה אני מתעמל [=מתייגע] לברוא מלים שאינן מצויות כל עיקר באוצרות שרשינו […] וכמה הרהורים יפים ורעיונות טובים אני מקבר בלבי, מפני שאין לי כלי־מילות להלבישם" (טביוב, תרנ"ב).

אבל ייסורי כתיבה אלה אינם ניכרים כמעט בעת קריאה בדבריו הנדפסים – החל בפיליטונים הראשונים שלו, שהיקנו לו את פירסומו, ועד לסיפוריו הקצרים (והמעטים), מחקריו ותרגומיו. “הוא נכנס אל ספרותנו עליז ופזיז”, כתב עליו בריינין (תר“ף-תרפ”א), “מעשה קונדס, קונדס מהמין היותר ספרותי והיותר אחראי”. ובעודו עושה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים – בעצם אותה שנה שבה הדפיס בן־אביגדור ידידו את ילקוט סיפוריו הראשון ‘תיאורים וציורים’ (וארשה, 1892) – הגיע טביוֹב לכלל הכרה, שלא הגיעה עדיין שעתה של ספרות יפה עברית ראויה לשמה: “כל זמן שלא תהיה שפת־עבר חיה בפינו”, כתב, “אין לנו הצדקה לדרוש מאת הסופרים לברוא ספרות יפה במובן הרחב” (טביוב, תרנ"ב).

הכרה זו, לעשות להחייאתה של הלשון העברית ולהתפתחותה, היא שהדריכה את טביוֹב בעבודתו. המקראות וספרי־הלימוד רבי־התפוצה שלו, האנתוֹלוגיות, מחקרי הלשון והספרות (ביניהם: ‘אוצר המשלים והפתגמים’, הנדפס מאז 1919 כמעט עד ימינו), בזכותם התחילו הילדים ובני־הנוער לראות את העברית כשפה חיה ומתפתחת. אך תוך עשייתו השקודה בתחום הספרות השימושית לבני־הנעורים, יצר טביוֹב שלא במתכוון את אחד מספריו המהנים ביותר, ‘אגרון לבני־הנעורים’, ([172]; וארשה, תרנ"ח/1898), שבזכות סגולותיו אפשר לסווגו במידה מסוימת גם כספר בלטריסטי. אמת, מטרתו של טביוב בחיבור אגרונו היתה לימודית מובהקת: “אנחנו רשאים וחייבים”, כתב בהקדמה, “לדרוש מהילדים כי עניניהם הפעוטים יהיו ערוכים במכתביהם בסדר הגיוני ובלשון ובסגנון הראויים להישמע”; אך מתוך שלא לשמה בא לשמה. היה זה אגרון ראשון, שנכתב לילדים בשפתם שלהם ותיאר בפשטות חיננית רווּית הוּמוֹר את עולמם, מחשבותיהם וחוויותיהם. והעובדה שהוא נפוץ כל־כך בעצם אותה תקופה, שבה חדלו כמעט ללמוד וללמד כתיבת מכתבים בעזרת אגרונים,⁴⁴⁵ מוכיחה כי הוא שימש לא רק ספר־עזר שימושי לתלמידים, אלא גם (ואולי יותר מכך) ספר־קריאה מהנה.

“העולם הקטן נוטה מטבעו לעליצות ולבדיחות־הדעת”, כתב טביוֹב בהקדמתו לאגרון, “לכן התחשבתי עם נטייתו זו”, וכמעט כל אחד מ־106 המכתבים־לדוגמה הוא, למעשה, סיפור קטן, המתאר בסגנון קל ומשעשע חוויה מעולם־הילדות: חג ומסיבה, ביקור ופגישה, טיול ומסע רב־הרפתקאות המתואר בלשון חיה ודרמאטית:

[…] ואחרי כן עלינו אל העגלה והסוסים רצו כברקים במורד ההר. דודי גער בעגלון על אשר לא עצר בסוסים במרוצתם, כי העגלה טולטלה טלטלה גדולה ברדתנו מן ההר, ולרגעים נתרנו ממושבנו. ואולם אני התענגתי מאד על הטלטלה הזאת ועל הקפיצות המשונות אשר קפצנו ממושבנו […] בקצרה, המסע היה יפה ומלבב מאד. (מכתב 27)

מכתבים אחרים מספרים על הצגת מחזה עברי, הקמת חוג לדוברי עברית, איסוף תרומות ליישוב ארץ־ישראל, רשמי קריאה בספר חדש, תיאור סדר־יומו של נער עברי, הדפסת חיבור בעיתון ושאר אירועים, שהעסיקו באותן שנים את ילדי ישראל. ואף־על־פי שפרקי הספר נכתבו כאיגרות שנועדו “לחבב את הילדים כתיבת מכתבים”, לפנינו ספר בעל סגולות בלטריסטיות בלתי מבוטלות.

כשרונו של טביוֹב לתת בפי הילדים שפת דיבור חיה וטבעית, בא לביטויוֹ גם במחזהו הקטן לבני הנעורים ‘במקום דרשה’ ([433⁴⁴⁶]; וארשה, תרס"ב). מחזה מקורי זה – השני בתולדות הדראמה העברית לילדים שנדפס בספר (אחרי ‘החרוץ והעצל’ לדוד זאמושץ [210]. ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ו, סעיף 1) – הוא מערכון קוֹמי על נער, שדחה את דרשת הבר־מצווה שהכין בשבילו מורהו העברי ובמקומה החליט להציג בטקס מחזה שמצא בספר הלימוד. עיקר חינו של המחזה הוא בַּדיאלוֹגים מלאי ההוּמוֹר, שעל אף שנינוּתם הם נשמעים טבעיים ואמינים:

שולמית: הספר יפה באמת – גם מחזה קטן יש בו –

יוסף: כן, כן, מחזה נחמד מאד –

בנימין: נחמד מאד – יש בו גם ילד שאינו רוצה ללמוד –

שולמית: הידעתם, אחי? רעיון טוב עלה על לבי. הבה נערוך נא את המחזה לפני הקרואים ביום חגך. יש במחזה גם אב ואם: אתה תהיה האב ואני האם –

בנימין: ואני אהיה הילד שאינו רוצה ללמוד – (עמ' 8)

לעומת הילדים, המעוצבים בחיבה, הציג טביוֹב את המורה כדמות בטלנית ומגוחכת מן הדור הישן. במוֹנוֹלוֹג המושמע עם כניסתו לבמה שׂם המחבר בפיו של מורה “מליץ” זה דברים דומים לאלה, שהוא עצמו אמר בשעתו (טביוב, תרנ"ב):

אינני יודע מה היה לי: הן ראשי מלא תמיד מליצות יפות ונפלאות, ובכל זאת בשעה שאני צריך לערוך דברים בכתב על הנייר, תעופינה להן כל מליצותי ואינן. כל הלילה ישבתי והגיתי בדרשתו של אחיטוב – ורק שתי שורות כתבתי בכל הלילה – שתי שורות, טיפה מן הים! ( עמ' 11)

‘במקום דרשה’ היה גם אחד המחזות העבריים הראשונים לילדים, שהועלו על הבימה.⁴⁴⁷ כשנה לאחר הדפסתו יצאו על־ידי “תושיה” שלושה מחזות קצרים נוספים לילדים: ‘נשף פורים’, מאת מאנוס מונסוביץ [435] וכן ‘העניים’ [437] ו’מוסר נער רע' [438] מאת חלוץ ספרות־הילדים הצרפתית ארנו ברקין (Berquin), בתרגומו של ד"ר יעקב מאיר זאלקינד (1875—1937).

בראשית המאה התחיל טביוב מתמקד יותר בעבודות עריכה. בשנת 1903 היה בין יוזמי הסידרה “ספרי המופת לבני הנעורים” של “תושיה” והדפיס בה עיבוד מקוצר ומנוקד של ‘אהבת ציון’ למאפו. עיבודו ל’אשמת שומרון', שנעשה כנראה באותה תקופה, נדפס מאוחר יותר בהמשכים בעיתון ‘החבר’. את עיתונו זה ייסד טביוב בשנת 1908, שלוש שנים לאחר שהצטרף למערכת היומון הוילנאי ‘הזמן’, שבו היה הסופר המדיני ובעל המדור הפיליטוֹני “מעניין לעניין.” אז נדבק בחיידק העיתונאות ועשה את הניסיון הנועז וחסר־התקדים – הוצאת עיתון־ילדים יומי בשפה העברית. עיתון זה, ‘החבר’ (ראה עליו בפרק ז סעיף 5 להלן), שנדפס כולו בניקוד ועורר קטרוגים בין המורים והסופרים, היה למעלה מכוחותיו של אדם יחיד, ואין תימה שלא האריך ימים. לאחר שהופיע יום יום במשך ארבעה חודשים רצופים (יב בשבט – יא בסיון תרס"ח) נפסקה הופעתו; כשחזר טביוֹב לריגה חידש את הופעת ‘החבר’, הפעם כשבועון, אלא שגם בגלגולו זה יצא שנה אחת בלבד.

לא עברו שנתיים, וטביוֹב הוכיח את כשרונו בתרגום היצירה הידועה ביותר בספרות־הנוער האמריקנית – ‘הרפתקאות תום סויר’ למארק טוויין. הופעת תרגומו, שנקרא "מאורעות תָּם, תמונות מחיי בני הנעורים באמריקה' (אודסה, תרע“א/1911; היה זה ספר ראשון בהוצאת “תורגמן” מייסודם של ח”נ ביאליק וי"ח רבניצקי), נחשבה למאורע בעולם הספרות. עוד בשנת 1892 כתב טביוֹב: “אי אפשר לכתוב בעברית רומן מפני עניות הלשון”; והנה, לא עברו עשרים שנה והוא עצמו זיכה את הקוראים הצעירים ביצירת־מופת מתורגמת, שבה הצליח להריק לעברית חיה את ההוּמוֹר המארק־טווייני; הן בקטעים תיאוריים כגון זה –

הם היו משקפיים של פומבי, גאונה ותפארתה, שנעשו לשם נוי והידור ולא לשימוש ולתועלת. האמת ניתנה להיאמר: גם בעד זוג של כיסויי קדירה לא היתה ראייתה גרועה מזו של עכשיו. (עמ' 3)

והן בשיחות־העגה, שאם כי רובן נראות היום מיושנות ומאולצות, וּודאי לא “סלנגיות”, יש ביניהן גם שורות מוצלחות כגון: “סמוך עלי! אני יודע מה שאני אומר” (עמ' 59), או: “שמע נא, דזו [=ג’ו], אל תצפצף מלה בענין זה” (עמ' 95). לא לחינם הכתיר קלוזנר את רשימתו על תרגומי טביוֹב בכותרת “נצחון” (קלוזנר, תרע“ח-תרע”ט),⁴⁴⁸ והטעים כי לפנינו “תרגום מדויק מאין כמוהו, אינו מתחמק מן הקושי שבתוכן ושבלשון […] קוראים אנו את התרגום – והנה לשון חדשה לפנינו”. ואם גם הטעים המבקר בדין, שלא רק כשרונו של טביוב עמד לו בתרגומיו, וכי הלשון העברית היא שהתפתחה, אין ספק כי תרומתו להתפתחותה רבה ומפרה הרבה יותר מן המשוער.

בדומה לי"ב לבנר, היה גם טביוֹב בעל מלאכות רבות בספרות־הילדים: מחבר מקראות ודראמאטוּרג, מתרגם ומעבד, עורך ופיליטוֹניסט. ואם כי לא תרם יצירות מקור רבות לקוראים הצעירים, הנה כאחד מבעלי “המהלך החדש” היה רוב ימיו אדם של חידושים וראשוניות: היה ראשון שתבע להגיש לילדים סיפורים שעיקרם הנאה ולא מוסר־השכל וסגנונם פשוט; היה מהראשונים שהכניסו את ההוּמוֹר הקל לספרות־הילדים שלנו ושזכו כי יצירתם תוצג על במה לפני קהל ילדים; והוא היה ראשון (וגם יחיד עד כה) שהעז להוציא עיתון־ילדים יומי. רישומו בספרות הילדים נמשך גם כשהדברים שכתב ותירגם התיישנו ונשכחו; שכן “זאת היתה רוח ערה, כוח מתמיד, מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” (פיכמן, תרפ"א **ב).**

7. שלמה ברמן: ביוגראפיות היסטוריות

“כוח מתמיד, מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” – הגדרתו הכוללנית של פיכמן, שחתמה את הפרק על טביוֹב, יפה למרבית הסופרים שכתבו לילדים בדור־התחייה. רובם ככולם היו מודעים לעובדה, שבכתיבתם לילדים הם ממלאים גם שליחות לאומית, שאין אולי דוגמתה בשום לשון אחרת: בריאת דור ראשון של קוראים בשפת עמם. מאמרים רבים שדנו בסוגיה זו נדפסו בעיתוני הימים ההם; מאמרים שקוננו על עונייה של הספרות העברית ועל דלות מספרם של קוראי ספרים עבריים. כמה כותבים השכילו גם להצביע על הסיבות שהביאו למצב עגום זה; והראשונה שבהן – חסרונה של ספרות עברית לבני־הנעורים; שהרי הקורא עברית בילדותו – יקרא עברית גם בבגרותו. אבל סופרי הדורות הקודמים לא דאגו לספק ספרי־קריאה לבני־הנעורים: “הם לא כתבו ספרי חינוך בעד הילדים, לא נתנו מזון רוחני להפעוטות, כי אם חיברו שירים, תירגמו ספרי מחקר, כתבו סיפורים בעד האנשים הבאים בימים. אבל הגדולים לא היו מוכשרים לקבל את השפעתם”. כך כתב, למשל, שלמה ברמן (1897, גיל' 236), שגם בירך, על שסוף סוף “באו סופרינו לכלל דעה, שנחוץ להתחיל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים, ובזה יחונך דור של קוראים”.

שלמה ברמן – כלבנר, לוּבּוֹשיצקי וטביוֹב – היה בעל מלאכות רבּוֹת בספרות־הילדים: מחבר ועורך מקראות, מתרגם ומעבד. אך בנוסף על אלה היה גם ראשון שהתעמק בסוגיות התיאוֹרטיות הקשורות בקריאתם של בני־הנעורים העברים, ועוד ב־1897 פירסם ב’המליץ' סידרת מאמרים בשם “על דבר ספרות הילדים”. זכה ברמן ומפעלו החשוב ביותר – סידרת המוֹנוֹגראפיות לנוער “מגבורי האומה” [398] – הפך לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו.

ילדותו של שלמה ברמן (כפר קליטה [פלך צ’רניגוב], אלול תרי“ז/1857–הוֹמל, שבט תרפ”ז/1927) עברה עליו בחיק הטבע. לאחר שרכש את ראשית לימודיו מאמו המשכלת, השתלם בכוחות עצמו בלימודים עבריים וכלליים. שנים מעטות לימד בבית־ספר עברי בהומל, שם התקרב לאגודת “בני משה”; ובעידודו של מזכיר האגודה בן־אביגדור התחיל שוקד על עבודתו הספרותית, שכּוּונה רובה ככולה לבני־הנעורים. הוא פתח בתרגום עשרים מאגדות יעקב וּוילהלם גרים (‘לבנת־השלג’, [385], ‘יקטן הנבון’ [389], ‘רמוצה[=סינדרלה]’ [394], ‘כיפה אדומה’ [395], וכו') – תרגום עברי מקיף ראשון של מעשיות האחים גרים (ראה עליהן בפרק הבא) – ומייד אחר־כך עבר לכתיבת המוֹנוֹגראפיות ההיסטוֹריות “מגבורי האומה”, שנדפסו תחילה בשמונים חוברות בביבליותיקה “לבני הנעורים” של “תושיה” (תרנ“ח-תרס”ח), נכרכו אחר־כך יחד וזכו לתפוצה ולמוניטין ממושכים.⁴⁴⁹ כן הוציא ברמן מקראה לקטנים (‘גן־הילדים’; [189], תר"ס), עיבודי סיפורים בּיוֹגראפיים והיסטוֹריים (‘פריטיוף נאנסן ומסעותיו’, תר“ס; 'הבן האובד, על־פי מ. להמן, תרפ”ג), ספרי־לימוד, כרסטוֹמאטיות ועוד. אך למרות שקידתו ופירסומו חי ברמן רוב ימיו בדחקות. הוא הוסיף לעסוק בעבודתו הספרותית גם בשנות האלם בברית־המועצות, עד שחלה ונסתמא. בעזבונו נשארו כתריסר פרקים נוספים של “מגבורי האומה”, אוֹטוֹבּיוֹגראפיה וכתבי־יד אחרים, שטרם ראו אור.⁴⁵⁰

“מערכת ציורים כתובים בסגנון פופולירי [כך!] מחיי גבורי אומתנו […] מעת אשר החל עם ישורון לנער אבק הילדות מעליו – אנשים מצוינים, אשר לחמו מלחמת הלאומיות, לתת קיום נצחי לעמם”. במלים אלה הגדיר ברמן, בהקדמה לכרך א, את ספרו ‘מגבורי האומה’ בעל ששת החלקים. כל אחד משמונים פרקי הספר מציג לפני הקורא הצעיר דמות היסטוֹרית ומספר על חייה ופועלה בתולדות האומה – החל בעזרא ונחמיה, החשמונאים וחכמי המשנה והתלמוד ועד שמואל הנגיד, חסדאי קשׂרקשׂ ויעקב טיראדוֹ. ואף־על־פי שכל פרק עומד בפני עצמו, ניסה המחבר, כדבריו, “לקשר את כל הציורים הנפרדים האלה ברעיון אחד, ובהיקבץ ביד הקורא מספר הגון מהן, והיו בידו כחוליות [המצטרפות יחד] לשלשלת ארוכה, אשר כל תקופות עברנו חרוזות עליה”.

אחרי ‘זכרונות לבית דוד’, ‘מגבורי האומה’ הוא ספר־הקריאה המקיף ביותר, המספר לנערים (בני אחת־עשרה ומעלה) את ההיסטוֹריה היהודית. אך בעוד שספרם של רקנדוֹרף ופרידבּרג מושתת על אירועים דינאמיים ודרמאטיים, ומציאות ודמיון שלובים בו זה לצד זה, בנה ברמן את ספרו על פרקים בּיוֹגראפיים אוֹתנטיים, תוך הסתייעות רבת־בקיאות במקורות והקפדה מירבית על הדיוק ההיסטוֹרי. כתיבת היסטוֹריה לילדים באמצעות סיפורים בּיוֹגראפיים היתה מקובלת למדי בספרות־הילדים העולמית;⁴⁵¹ אך ברמן היה ראשון (ויחיד כמעט עד השנים האחרונות), שהכניס סוג זה לספרות־הנוער העברית (אם כי המליצו עליו עוד לפני כן⁴⁵²). ואולם שכר הדיוק יוצא בהפסד איכותו הבלטריסטית של הספר. ברמן בחר לכתוב כל אחד מפרקי ‘מגבורי האומה’ כאילו היה ערך בּיוֹגראפי מורחב באנציקלוֹפדיה לנוער, שפתיחתו האופיינית היא (למשל):

רבי יהושע בן חנניה היה ממשפחת הלויים; הוא נולד בעת אשר עמד המקדש על תלו באחרית ימי גמליאל הזקן. אבותיו היו, כפי הנראה, עניים, אשר על כן לימדוהו אומנות – לעשות מחטים. (חוברת י)

וסיומו השכיח הוא כגון זה:

הוא [הרב האי] מת ערירי בלי בנים ובנות, אך מעשיו הטובים ודבריו היקרים, אשר נשארו בפי החכמים עד דור אחרון המה ילדיו, ילדי רוחו, הטובים מבנים ובנות. (חוברת פא)

סגנונו המקראי הבהיר של ברמן, המשובץ ביטויים מאוחרים, גולש לעיתים למליציוּת פּאתֶטית, כגון בקטע המתאר את מותו של יהודה המכבי:

מה נורא היה המחזה! הנה הגיבור שוכב מת על הארץ, חרבו השלופה בידו, עיניו, אשר קמו בחוריהן, מביטות השמימה, אל הכוכבים הנישאים, וכוכבי־עד אלה, העדים האילמים, אשר ראו גבורותיו מאות פעמים, ינוצצו במכונם ומאירים פניהם אל הגיבור המומת […] (חוברת ג)

רק לעיתים רחוקות הצליח ברמן לחרוג מדרך ההרצאה היבשה, או הפּאתטית, למשל בסיפור ההתפייסות בין רבן גמליאל ורבי יהושע, שבו מבקש הנשיא: “עשה בגלל כבוד הנשיא ומחל לי! – וירך לב רבי יהושע וימחל לו” (חוברת ט).

על אף מגרעותיו הנזכרות זכה הספר – ודאי בזכות היותו ראשון בסוגו בספרות־הנוער העברית – לפוֹפוּלאריות ולתפוצה בלתי־מבוטלות. הוא נדפס במהדורות רבות, בחוברות בודדות, בארבעה כרכים קטנים ובכרך אחד גדול כפול־טורים, “חדר לעיירות הנידחות ביותר וחינך במשך שני דורות את נערי ישראל” (קרסל, 1955). מעודד מהצלחה זו חיבר ברמן שתי “חרסטומאטיות היסטוֹריות” נוספות, שהושתתו גם הן על “ציורים ביוגראפיים” אבל נדפסו בניקוד וכוונו לצעירי הקוראים: הראשונה – ‘אבותינו, מאברהם עד חורבן בית ראשון’ ([399]; וארשה, תרס"ח), והשנייה – ‘גדולינו, מאחר חורבן הבית הראשון עד ראשית זמן הגאונים’([400]; וארשה, תרע"א), שהיא קיצור ‘מגבורי האומה’ ועיבודו לקוראים בני שמונה ומעלה. אך בעוד ש“חרסטומאטיות” אלה היו טובות לשעתן ונשכחו, זכה ספרו הגדול של ברמן לאריכות־ימים והפך לנכס בר־קיימא בספרות־הילדים שלנו. המהדורה האחרונה של ‘מגבורי האומה’ (ירושלים, תשט"ז)⁴⁵³ זכתה לקבלת־פנים חמה ולהערכה מחודשת של הביקורת: ג. קרסל (1955) הכריז על הופעתה כעל “מאורע ספרותי חשוב”, והוסיף בהטעמה, כי סגנונו של ברמן “טעמו עומד עד היום”. ובדומה לו כתב יוחנן פוגרבינסקי (1955) כי “גם כיום הזה ימלא הספר אותו תפקיד שנועד לו אז”; שכן “חומר־קריאה לנוער יותר מעניין ויותר יעיל [ממנו] לא נמצא לצערי הגדול בספרות העברית החדשה” ופרשיות הספר “נקראות גם כיום בעונג” (וראה גם הערכתו של רז, תשכ"ה).

אפשר שקורטוב נוֹסטאלגיה סוּבּייקטיבית נמהל בשבחים מפליגים אלה של המבקרים האחרונים. שכן, למרות היגיעה הרבה והכוונה הטובה ששוקעו בספר ‘מגבורי האומה’, דומה שכשרון־היוצר האמיתי של ברמן בא לביטוי דווקא בדברים שכתב ותירגם לצעירי הקוראים. על כך עמד כבר אחד מסופרי ‘הדור’, שחלק (בלי חתימה) שבחים מפליגים למקראה לקטנים של ברמן ‘גן־הילדים’ (וארשה, 1901), אשר “ביחוס סיפוריו וסגנונו הוא באמת גן לילדים”, שכן “הילדים מוצאים שם את עולמם, את חלומותיהם ומשאלותיהם, וגם קורטוב של ערמומיות החביבה על ילד עברי” (‘הדור’, א, גיל' מז [5.12.1901]). תיאור קולע של ברמן הסופר מסר אחד ממכריו, שליווהו בנאמנות עד ימיו האחרונים: “באישיותו נתלכדו באופן מתמיה חוקר יבש, מתפלש באבק ספרים בלים, עם סופר לילדים בעל סגנון חי ורענן” (שיינבוים, תרפ"ז). כשרונו זה של ברמן לכתוב לקטנים בשפה פשוטה בא לידי ביטוי כבר בביכורי יצירתו לילדים, טו החוברות של אגדות־גרים הראשונות בעברית. עליהן ידובר בפרק הבא, המוקדש לבעלי האגדה.

ה. בעלי אגדה: אגדות־עם ומקומן בספרות־הילדים    🔗

בחודש אב תרנ"ו השמיע דוד פרישמן את קריאתו הנמרצת: “בראו נא ילדות לילדי בני ישראל!” ומיהר לפרש את כוונתו: “הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו” וכו'. במלים אחרות: תנו להם, לילדים, את עולם־האגדה הקסום! אבל לאחר שורות אחדות בלם פרישמן את קריאתו הנלהבת בשאלה רטורית: “היתכן הדבר כי העם הזה [היהודי] מסֻגל לקרוא בארך רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון?” (במבואו הגדול ל’הגדות וסיפורים' מאת אנדרסן בתרגומו: פרישמן, תרנ"ו).

לא לחינם העלה פרישמן שאלה זו, הנראית בעינינו היום מיותרת כמעט, שכן התשובה החיובית לה מובנת מאליה. אך עיון בתולדות החינוך היהודי ותכניו יגלה, כי מאז ומתמיד זכתה האגדה העברית ליחס דו־ערכי מצד אנשי החינוך בישראל: לצידם של מצדדים מושבעים, שהכירו בכוח השפעתה על ילדים ובני־נוער, קמו לאגדה גם מתנגדים נמרצים, שתבעו להרחיקה מן הקוראים הצעירים. לצד אימרה כגון “ותענוגות בני האדם – אלו אגדות” (קהלת רבה ב, ח), הכריז ר' שמואל בן חופני, כי בניגוד להלכות, שהן סולת, “דברי ההגדות – פסולת” (וראה על כך ביתר הרחבה אצל היינימן, 1974: 14). יחס דו־ערכי זה לאגדה נמשך עד לסוף תקופת ההשׂכּלה: לעומת ראשי החינוך, שעודדו את לימוד האגדה עם הילדים כתמריץ לעיון בתורה (“בליל ד' יקרא אתם המלמד אגדה שתהא מושכת אל הלב ותמריצם ללמוד את תורתנו הקדושה”⁴⁵⁴), היו גם חכמים לא מעטים שפסקו, כי “יש לאסור את הקריאה בסיפורי אגדה וכדומה, כי הם מזיקים להתפתחות השכל והתבונה”.⁴⁵⁵ פולמוס זה, שדומה לו ניתן למצוא גם בעמים אחרים⁴⁵⁶ – נמשך עד שלהי המאה התשע־עשרה, ונטלו בו חלק גם סופרים כזאב יעבץ וי“ל גורדון. בעוד שיעבץ (תרפ"ז) גינה את “מתחכמי בני עמנו בדורותינו” על כי “בדעתם הקצרה לא יעמיקו להתבונן באגדותינו, [שהן] יצירי רוח העם”, תקף יל”ג את יעבץ (ב“דבר יום ביומו מיום ב בכסלו תרנ”ב) על שהוא מלמד אגדה את ילדי ארץ־ישראל, שכן לדעתו יש “לאסור את האגדה על בני הנעורים עד הגיעם לשנות שיקול הדעת, לערך עד י”ח שנה, כדי שידעו להבחין בין מדומה לאמת" (גורדון, תש"ך: שיח).

יוצא מכלל זה היה יחסם האוהד של המחנכים, הסופרים וכמה מאנשי הדת אל המשל. כאן שררה תמימות־דעים מוחלטת כמעט, שאין טוב לילד מן המשל, הממזג את המועיל עם הערב; ואפילו הגר"א ציווה לתת בידי הבנים והבנות ספר משלי־עם – “למען השם שיקראו [בו] בכל יום, והוא יותר טוב מכל ספרי מוסר” (“אגרת הגר”א“. אסף, תרצ”ד–תש"ח, ד: קמה). אין תימה אפוא, שיצירה ספרותית דידאקטית זו, שנועדה לתקן ולחנך, היתה הז’אנר ששלט לכל אורך תקופת ההשׂכלה (ראה לעיל, חלק ראשון, פרק ג), ואין כמעט מקראה לילדים שלא נכללו בה משלים – מקוריים ומתורגמים, בפרוזה ובחרוזים.

כשנעשו משלי קרילוֹב “לראש־פינה בבתי־הספר לבני־הנעורים בארצנו [רוסיה]” (יל“ג, בהקדמתו ל’משלי יהודה', וילנה, תר”כ/1859), החלו רבים מהם להיתרגם שוב ושוב לעברית, בראש ובראשונה לילדים: כמניין מהם הופיעו בתרגום ראשון (ואנונימי) כבר במקראה העברית הראשונה שיצאה במזרח־אירופה, ‘אלף־בית’ לא“ל מנדלשטאם (ראה לעיל, חלק שני, פרק ב', סעיף 1), ויצוין המבוא המקיף של משה הכהן רייכרסון לתרגומו⁴⁵⁷, שבו דיבר על ערכו של המשל בחינוך הילדים והמליץ “להביא את המוסר אל לבו [של הילד] מתחפש באפר המשל ונעטה את האמת במעטה סיפור מדומה”. בעקבותיו הלך גם י”ל גורדון, שהקדים ל’משלי יהודה' שלו מבוא ארוך הסוקר בבקיאות מפליגה את קובצי המשלים בישראל ובעמים, ובו הטעים כי “המון הקוראים מבני ישראל מוצא קורת־רוח בספרים כאלה”; והוא – הסופר־המורה, שתבע “לאסור את האגדה על בני־הנעורים”, האריך לדבר בהקדמתו זו על “הפעולה הטובה אשר יפעל המשל על לב הילדים”.⁴⁵⁸ יש אפוא אמת רבה בקביעתו של פיכמן (במבוא לכל כתבי יל"ג, כרך השירה), כי “המשל היה לישראל מה שהיתה האגדה לעמים אחרים” (פיכמן, תש"י: 36).

אין כמעט ספק, כי הטעם ליחס דו־ערכי זה של החכמים לאגדה נעוץ ברבגוניותו העצומה של סוג ספרותי זה: לצד אגדות “שמושכות לב אדם כיין” פזורות גם מאות “אגדות העבות כשקים”; לצידם של מעשיות ומשלים, חידות וחידודים, דברי גוזמה והבאי, מצויים גם “דרושים”, דברי פולמוס וסאטירות חריפות, אבל – כלשונו של ביאליק – גם הרבה מן הטפל והעראי, [אשר] אין ערכם מרובה" (ביאליק, תש"י א: רד) רבגוניות זו של אוצר האגדה העברית היא שעוררה, מראשית המאה ה־יט ואילך, סופרים וחוקרים כצוּנץ, ר“נ קרוֹכמל, ריב”ל ואחרים לחקור את תוכנה, רעיונותיה ודרכי־חיבורה ולנסות לישב כמה מן התמיהות והזָרוּיות שבה. כבר רנ“ק, למשל, גרס ב’מורה נבוכי הזמן' שלו, כי האגדה באה לעיתים למלא את מקומם של הפוֹלקלוֹר והספרות היפה וראה בסיפורי הגוזמה אמצעי לעורר את הלבבות (קרוכמל, תרפ"ד: רמה ואילך); וריב”ל, שהלך בעקבותיו, סינגר בהתלהבות בכמה מחיבוריו על האגדה התלמודית, הוכיח שרבות מאגדות חז"ל שאולות ממקורות זרים ופסק כי “רשות נתונה לאיש הישראלי לקבלן או שלא לקבלן” (לוינזון, תקצ"ט: 142).⁴⁵⁹

אך ילדי ישראל, שלא היו מודעים כמובן לפולמוסים שניטשו מסביב לאגדה, נמשכו בכל זמן ומקום – ככל ילדי תבל – אחרי סיפורי הדמיון, הפלא והגוזמה. הם האזינו להם מפי מלמדים בעלי שאר־רוח, או “מפי אמם הורתם, בקראה את הספר ‘צאינה וראינה’, ‘מנורת המאור’ ו’קב הישר', הכתובים כמעט בשפה שמלאכי השלום, הכרובים הקטנים, ילדי ישראל, נזקקים לה” (לוינסקי, 1898, גיל' 228), וכן מפי הדרשנים העממיים, שהותקפו בשל כך על־ידי כמה רבנים קנאים (למשל ר' אלעזר: “כמה קלקולים רבים באים על־ידי בעלי האגדות, שמושכים לבות בני אדם יושבי חושך, טף ונשים באים לשמוע”. ראה מאהלר, 1956 – 1962, ב: 222).

ייתכן מאוד שיחס זה של החכמים לאגדה העברית, המסויג ברובו, היה אחד הגורמים העיקריים לאיחור הופעתם של קובצי אגדות לילדי ישראל; שכן, בעוד שהמפעל העצום של איסוף האגדות העממיות הגיע ברוב ארצות אירופה באמצע המאה התשע־עשרה לשיאו, לא הופיע עד סוף שנות השבעים למאה הקודמת אף קובץ עברי אחד של אגדות לילדים. כיוון שכך, נאלצו הילדים אוהבי האגדה לחפש אותה בספרים ישנים, “וכרוניקות קדומות כ’מגילת אחימעץ' או ספרים כ’יוסיפון', שרוח של אפוס תמים מפעמת אותם, היו מן החיבורים שפירנסו ילדותם של דורות רבים” (פיכמן, תשי"א א: (IV. הכינוס היחיד של סיפורי־עם יהודיים, אשר נתחבב במשך דורות על המוני העם, נדפס ביידיש דווקא, והוא ‘מעשה־בוך’ האנוֹנימי (נדפס לראשונה: באזל, 1602), המכיל 257 אגדות ומעשיות־עם השאובות מן התלמוד, ממקורות אחר־תלמודיים וממסורות שבעל־פה.

המיפנה החל בשנת 1877, עם הופעת הקובץ המקיף הראשון של אגדות יהודיות מעובדות לילדים – ‘ספורי ישורון’ לר' יצחק מרגליות [257]. אחריו יצאו, בהפרש של עשר שנים זה מזה, שני קבצים נוספים – ‘שיחות מני קדם’ לזאב יעבץ [269] ו’כל אגדות ישראל' לי"ב לבנר [326] – ועל אף השוני המהותי הקיים ביניהם, מאחד את שלושתם מכנה משותף רב־משמעות: כל המכנסים־המעבדים כתבו מחדש את האגדות התלמודיות והמדרשיות בסגנון מקראי.

1. ‘ספּורי ישורון’ ליצחק מרגליות

“הספר הזה הוא מסילת הלימוד לילדי ישורון ללמדם השפה הקדושה […] כי הסיפורים יפיקו לו [לילד] חכמה, מוסר ודרך־ארץ, משלים ומליצות שנונות” – כך הגדיר הרב יצחק מרגליות, במבואו הלמדני, את המטרה הראשונה של ספרו ‘ספּורי ישורון’ (ברלין, 1877). אך זו לא היתה מטרה יחידה; שכן המעשיות הקדומות, שהן “יסוד מוסד לכל סופרי דברי הימים”, מעניקות לילדים הקטנים לא רק “דעת תכונת עמם”, אלא גם הנאה ועונג: “כי בטרם יפקח הילד את עיניו ובטרם ידע תעלומות חכמה, הלא על סיפורים יתענג”.

הרב מרגליות (קאלוואריה [ליטא], תר“ב/1842 – ניו־ירק, תרמ”ז/1887), שמיזג באישיותו בקיאות מפליגה בתורה עם עיון במדעים, הותקף ונרדף הן על־ידי קנאי הדת והן על־ידי סופרי ההשׂכּלה. הקנאים רדפו אותו בשל המאמרים בסוגיות מדע והשׂכּלה שפירסם בכתבי־העת; ואילו המשׂכּילים תקפו אותו בגלל מאמריו החריפים נגד התיקונים בדת.⁴⁶⁰ בגלל רדיפות אלה נאלץ מרגליות להחליף מקומות־מגורים ופרנסות, עסק בחנוונות, בהוראה וברבנות, עד שהיגר בגיל 42 לארצות־הברית.

אף־על־פי שהמשכילים ראו במרגליות איש הדור הישן, ששמרנותו הקיצונית מהולה כביכול בצביעות, יוכיח עיון במבוא הנמלץ שלו ל’ספורי ישורון' כי היה בעל דעות מתקדמות, יחסית, בענייני חינוך וספרות. כמי שהתעמק בספרות הכללית ועקב אחרי דרך־חינוכם של ילדי העמים, בא לכלל מסקנה, כי העדרם של קובצי סיפורים מיוחדים לילדי ישראל, שהם בבחינת “מזון לגוויה ומרפא לנפש”, פוגם בחינוכם. “למה ייגרע ישראל מיתר העמים?” היקשה, “מדוע לא ידע ישראל לספר סיפורים יפים לילדים?” ולאחר שבדק ומצא, כי “לא נמצא עוד בכל גבולות [ה]ספרות העברית ספר נכון לילדי ישראל [… במתכונת] ספרי הסיפורים אשר לכל עם ועם”, החליט – ודאי בהשפעת כינוס האגדות באירופה – להיות ראשון בתחום זה בעברית ולמלא את החסר. הוא פנה אל “מעוז צור ישראל מעודו, הוא התלמוד”, עבר גם על המדרשים, הילקוטים והזוהר, הוציא מתוכם 280 אגדות וסיפורים וערך אותם, לפי נושאיהם, בחמש חטיבות: 47 “סיפורי ימות עולם”, מן האבות ועד הכיבוש הרומאי; שבעה “סיפורי מילואים למגילת־אסתר”; 35 “סיפורי חורבן בית אלוהינו”, המרד, הרוגי מלכות ואגדות־נחמה; 69 “סיפורי אנשי השם”, ערוכים בסדר אלפביתי; 122 “מכתמים וסיפורים שונים”.

שתי אמות־מידה הדריכו את מרגליות בבחירת האגדות: קודם כל, הוא העדיף סיפורים המעידים “על טהרת רוח רז”ל" ועל סובלנותם של חכמינו, שלא היססו לספר גם בשבח מעלותיהם של הרומאים, “כי לא קיפחו שכר כל בריה […] ולא קלקלה אצלם השנאה את השורה”. ומה שחשוב מזה לא פחות – כדי להדוף את “מחרפי התלמוד” (כלשונו), העדיף סיפורים “אמיתיים, המסכימים עם החוש והשכל”, ודחה את כל “הזרות אשר באו באגדות, בראשית ההשקפה”. באופן זה “כמעט שנאספו אל ספרי זה כל סיפורי רז”ל שבתלמוד ובמדרשים", התואמים את המטרה שהועיד לעצמו: להעניק לילדי ישראל קובץ של אגדות וסיפורים, שיש בהם חוכמה, מוסר – ואמינות.

אבל, כאמור, מרגליות לא מסר את אגדות חז"ל בלשונן התמציתית, ולעיתים המרומזת, כפי שהן מופיעות במקורות. מאחר שבתקופת ההשׂכּלה נתחם תחום ברור בין לשון־חכמים לבין “שפת־עבר” המקראית (ואגדות רבות הרי נכתבו ארמית), וּודאי גם משום שמרגליות ביקש ליפות את האגדות שהוא מביא לילדי ישראל, “כדי ללמדם את השפה הקדושה”, ישב וכתב אותן מחדש בסגנון סיפורי המקרא; או כלשונו: “כל הסיפורים האלה תירגמתי בשפה עברית אחרי העיון היטב בגדולי המפרשים ועל־פי הכרעת שכלי”. אבל סגנונם המקראי של ‘ספורי ישורון’ איננו עשוי מקשה אחת, ומרגליות השכיל להתאים את רמת הלשון לעלילת הסיפורים: יש סיפורים שתוכנם מחייב סגנון פשוט, “כמדבר פה אל פה”, ואחרים – שצריך “להלבישם מחלצות ולהמתיק את המשל במליצה”.

ואמנם, סגנונן של מרבית האגדות מצטיין בפשטות רבה, שייחודה – משפטים קצרים ובהירים. הנה כך, למשל, “תורגם” הסיפור התלמודי הקצר על רב גמדא:

“רב־חובל אחד מודע היה לרב גמדא, ויתן לו רב גמדא ארבע זוז לקנות לו דבר, כל אשר ימצא. ויהי כי לא מצא רב־החובל כל דבר לקנותו, וימצא קוף באחד האיים ויקנהו. ויהי בקחתו את הקוף בידו ויקפוץ הקוף וינס לנפשו, ויתחבא בחור תחת אחד השיחים. וימהר רב־החובל וירץ אחריו וישיגהו, וירא והנה הקוף רובץ על צרור פנינים. ויקח רב־החובל את הקוף ואת הפנינים ויתנם לרב גמדא, כי אמר: גם את הקוף וגם הפנינים לו המה. ויתמהו כל האנשים על ישרו ויהי לשם ולתהלה בכל הארץ.” (עמ' 169)

והנה, לצורך השוואה, הנוסח המקורי התמציתי של אגדה זו, כפי שהיא מופיעה במסכת נדרים (מט):

“רב גמדא נתן ארבעה זוזים לספנים להביא בהם דבר, ולא מצאו כלום. הביאו לו בהם קוף. נשתמט הקוף ונכנס לחור. חפרו אחריו ומצאוהו רובץ על מרגליות. נטלון והביאו לו את כולן.” (לפי ‘ספר האגדה’, תל־אביב, תש"ח: תרטו).

בדרך זו הפכו האגדות התלמודיות הקצרות, שלשונן מרוכזת ומתומצתת, למעין סיפורים קצרים. פעמים רבות צירף מרגליות זה לזה כמה שברי אגדות, שליקט ממקורות שונים, והפכם לסיפור בעל שלמות אורגאנית. כך, למשל, יצר את הסיפור הדראמאטי על גורלה של מרים בת בייתוס (“הרכה והענוגה”, עמ' 100) מקטעים שליקט מחמישה מקורות שונים: יבמות סא, יומא יח, מדרש איכה, בבא בתרא כא ו’מלחמות היהודים‘.⁴⁶¹ לעיתים נטל חירות לעצמו לסטות מן המקור, אם סבר שסטייה זו מוסיפה נופך דראמאטי לסיפור; למשל, הוא הפך את גונב־כספו של רבי זוטרא החסיד (בבא מציעא כד) לגונב גביעו של פונדקי. במקומות אחדים ניכרת ידו של מרגליות, החוקר המשכיל, המנסה לישב סתירות שמצא במקורות; למשל: לפי איכה רבה התנבא בן־זכאי לאספסיינוס, ולפי יוסיפון התנבא לו יוסף בן מתתיהו; ומרגליות מתרץ: “אולי התנבאו שניהם בסגנון אחד”. ואילו במקומות אחרים מופיע דווקא מרגליות הרב השמרן, המזהיר את קוראיו הצעירים מפני דחיקת הקץ, שכן "השביע ה’ את בני ישראל… שלא יעלו מן הגולה ביד חזקה" (עמ' 120). בכמה סיפורים הצליח מרגליות ליצור עוצמה דראמאטית ניכרת, כגון במעשה הטראגי בבנו ובבתו של הכהן הגדול, שנמכרו לעבדים ונפגשו כשאדוניהם ביקשו להשיאם זה לזה:

“מה לך כי בכית כה, עדינה סוערה?” שאל אותה בן צדוק בקול דממה דקה, כמו ירא להרים קולו, פן יחלל את הקודש בניבו.

“לקשי יומי בכיתי”, הרימה העלמה קולה, כמו מצאה מסילות־עוז בלבבה לאמור:

“הבת אהרן כמוני תתן את דודיה לעבד?”

“בת מי את, תמתי?” הוסיף העלם לשאול ועשתונותיו נבוכו.

“בת צדוק כהן הגדול אנוכי!” השיבה העלמה ותבך תמרורים […]

ויהי כדברה את הדברים האלה, ולא יכול עוד העלם להתאפק ויקרא ויאמר:

“אחותי תמתי! אנכי אחיך אשר מכרוני השובים הנה. העוד לא תכיריני?”" (עמ' 98–99. על־פי איכה רבתי וגטין).

לצד אגדות, שהמעבד הוסיף להן מתח (“המוות והחיים ביד הלשון”⁴⁶²), או מוסר־השׂכּל שאינו נמצא במקור (וכינהו “פתרון החידה”), מצויות גם אגדות העוסקות בעניינים שבינו לבינה, או הדנות בארכנות נמלצת בסוגיות פילוֹסוֹפיוֹת, שמקומן לא יכירן בקובץ אגדות לילדים (למשל: “פלגות ישראל”, עמ' 23–36). ואף־על־פי שמרגליות הטעים בהקדמתו, שהקפיד לכלול בספרו רק אגדות הנקיות מזרויות, בכל זאת ניתן למצוא בו גם כמה סיפורי גוזמה חינניים, שבניסוחם המחודש אף הובלט צביונם הגוזמאי. כך, למשל, נכלל ב’ספורי ישורון' סיפור־הגוזמה על העכס, שבראותו עוף מעופף בשמים, “יגש אל צל־הציפור אשר על הארץ, יפריש ארס מפיהו והעוף נפול יפול לגזרים ארצה” (עמ' 69. על פי תנחומא בשלח: “עכס זה רואה צל עוף שהוא פורח באויר, מיד מתחבר אל צלו ואיבריו נושרין”); או הגוזמה המשעשעת, המסבירה את טעם שמו של מקושש העצים מרוטה:

“איש אחד היה בארץ־ישראל. ויהי היום, ויעל ההרה לקושש עצים. וירא והנה נחש נרדם לקראתו. ויחרד האיש מאד ושערו סמר מפחד. מרוב פחדו היה פתאום קירח וכל שערו נגוז ועבר, ולא צמח שערו עד יום מותו.” (עמ' 69).

סיפורי גוזמה אלה, ושאר האגדות בעלות ה“זרויות”, שכאמור הן מיעוט בספר, עוררו את כעסו של הסופר הסוֹציאליסט בן־נץ (מוריס וינצ’בסקי). פּוּבּליציסט זה, שדבק בהשקפת־העולם המאטריאליסטית, הגורסת כי העיקר בחינוך היא התועלת המעוגנת ב“מבט גשמי על החיים”, פירסם בירחונו ‘אסיפת חכמים’ ביקורת ארוכה על ‘ספורי ישורון’, שנדפסה בשני המשכים (וינצ’בסקי, תרל"ח). מגרעתו העיקרית של הספר, בעיני בן־נץ, היא כוונתו לפטם את הילדים ב“סיפורי נפלאות” מלאי גוזמה ודברים בלתי־אפשריים, העלולים “לטעת פאנאטיזמוס מאין כמוהו בלבות בני עמנו”. בתגובה לדברי מרגליות, כי תוך־כדי תרגום השתדל להביא על תיקונם אותם סיפורים שאינם “מסכימים עם החוש והשכל”, העיר המבקר, שאם ביקש הרב מרגליות לרמוז בכך, כי הניסים והנפלאות שבאגדות חז“ל לא היו ולא נבראו, הריהו מחלל בכך את קדושת התלמוד. בסיום מאמרו תבע בן־נץ מן המחבר תשובה ברורה לשלוש קושיות נכבדות: האם יש לספרו “מטרה מוחלטת”, כלומר – תועלתית; כלום ביקש לטעת באמצעות ספרו אמונות טפלות בקרב קוראיו, או שמא “כוונתו לתת את אגדות התלמוד לצחוק”; ולבסוף – האם הוא משייך את ספרו למחנה ההשׂכּלה, או ל”רעאַקציאָן"? או בלשון הכותרת של המאמר: “הלנו אתה או לצרינו?”

מסונוור על־ידי התיאוריה הראדיקאלית שדבק בה, לא השׂכּיל בן־נץ להבחין במגמה המשׂכּילית שייעד מרגליות לספרו, כשהעדיף אותם סיפורי חז"ל המדברים בשבח עבודת־הכפיים, אהבת החוכמה, חיים של פשטות ושאר המידות החיוביות שתנועת ההשׂכּלה דגלה בהן. אבל הריאליזם התועלתי, אליבא דבן־נץ ושאר המשׂכּילים הראדיקאלים מבית־מדרשו של פּיסארב, דוחה סיפורי דמיון וגוזמה, ולו גם היפים והמוסרניים ביותר.

‘ספורי ישורון’, שהיה כאמור קובץ עברי ראשון של אגדות יהודיות, פתח את מפעל כינוס האגדה בספרות־הילדים העברית. אך למרות סגולותיו הברורות, ועל אף היותו ראשון ויחיד בזמנו, הוא לא נפוץ ביותר ונדפס במהדורה אחת בלבד. אין זאת אלא שהספר, שהופעתו נראית היום מובנת מאליה בספרות־הילדים, יצא בטרם זמנו ומשום כך נדחה על־ידי הקנאים משני המחנות – השמרנים והמשׂכּילים כאחד. אך לא עברו עשר שנים, והקובץ הבא של אגדות־התלמוד ה“מתורגמות” ללשון־המקרא זכה לשבחיה הנלהבים של הביקורת והפך לנכס קיים בספרות־הילדים העברית.

2. ‘שיחות מני קדם’ לזאב יעבץ

על אף הדמיון הקיים בין ‘ספורי ישורון’ לבין ‘שיחות מני קדם’, יש גם שוני מהותי ניכר ביניהם. בעוד שספרו של מרגליות מכיל 280 אגדות “מתורגמות” ללשון מקראית “צחה”, במטרה להעניק לקוראים הצעירים הנאה עם מוסר־השׂכּל, יש בספרו של יעבץ תשע־עשרה אגדות בלבד, שעל־ידי הרחבתן האמנותית הגיעו לדרגת יצירה של מקור, ומטרתן העיקרית היתה החייאת היסוד המיתי־אגדי של היהדוּת הקדומה.

זאב יעבץ (קולנו [פלך לומז’ה], סוכות תר“ח/1847 – לוֹנדוֹן, שבט תרפ”ד/1924), הסופר־המחנך האידיאליסט, שדבריו על הייחוד הישראלי בישרו מפנה מסוים בדרך המחשבה היהודית, ביקש לעגן בספרות העברית – בדומה לאחים גרים בספרות הגרמנית – את האגדה העממית, המשקפת את אופיו של העם. מילדותו זכה יעבץ לחינוך נדיר, שיראת־שמים והשכלה כללית שולבו בו ללא ניגוד וסתירה. אחר־כך השתלם בלשונות והירבה להתבודד ולהגות בספרים – ספרי יוסף בן מתתיהו, מסעי בנימין, סיפורי קלמן שולמן, מאפוּ ועוד. בזכרונות־ילדותו הליריים מצוי קטע רב־עניין על “יום ראשית קריאתי בשפה־עבר”, שיש בו כדי לשפוך אור על דרך־חייו לעתיד:

“בעת ההיא לא היה עוד משפטי להגות בספר הגוה והבט, כי אם לקרוא קרוא ודבר, וישמעו גם הצפרים לקול הקורא. העץ והעשב הקשיבו רב קשב לכל היוצא מפי, האלה העתיקה, אשר מלאה צבאה גם היא, נאנחה על צרות ישראל בארצות הקדם הכתובות בספר.”

עוד הוא יושב לבדו על הספסל שבגן וקורא, והנה “מבין סבכי הגן יצא איש עוטה בגדי קדם וראשו חבוש במצנפת”, והאיש – משולח מארץ־ישראל שהתארח בבית אביו, הסוחר העשיר והמשכיל – התחיל מספר לילד על ירושלים החרבה ועל כיסופי הגאולה.⁴⁶³ לאחר שלושים שנה עלה יעבץ עצמו לארץ־ישראל כדי להגשים במו ידיו את השקפת־עולמו על חייה השלמים של היהדות.

לאחר שנכשל במסחר ניהל יעבץ את חנות־הספרים של אביו ועסק גם במוֹ"לוּת.⁴⁶⁴ בגיל 34 התחיל מפרסם בכתבי־עת עבריים את מאמריו ההיסטוֹריוֹסוֹפיים, שבהם פיתח השקפת־עולם אידילית, המותחת קו מפריד – “הבדלה ממש”, כשם מאמרו הראשון (נדפס ב’השחר', י [תרמ"ב], בחתימת יעואל בן קנז) – בין היהדות לבין אומות־העולם. חודשים מעטים לאחר הופעת ספרו הראשון, ‘שיחות מני קדם’, עלה יעבץ לארץ־ישראל, והמאספים הירושלמיים שלו היו מבשרי החיים היהודיים החדשים בארץ.⁴⁶⁵ אך לאחר עשר שנות ישיבה בארץ־ישראל חזר הסופר שבע־אכזבות לגולה. הוא שהה זמן מה בוילנה והשתתף שם בייסוד הסתדרות “המזרחי”, ואת שנותיו האחרונות עשה בבית בניו באנטוורפּן ובלוֹנדוֹן, כשהוא שוקד על השלמת מפעלו המוֹנוּמנטאלי ‘תולדות ישראל’ (כרך א: 1894; כרך יד: 1940).

“משלנו אין בו מאומה, כי אם שתי חמודות יצקנו בו למוצק אחד: את הסגנון הנאה של כתבי הקודש ואת חזון האגדה התמימה, אשר מרוחה שתה ישראל זה אלפי שנים ויחי”. בלשון־המעטה זו הצניע יעבץ בהקדמה למהדורה ב של ‘שיחות מני קדם’ (‘שיחות ושמועות מני קדם’. לונדון, תרפ"ז) את חלקו שלו בספר, חלק הארי לכל הדעות, ובמתכוון עשה זאת. שכן אף על־פי שרבים רואים בספר, ובדין, מעשה־יצירה למופת, מטרתו של יעבץ היתה שונה לחלוטין: תוך כדי גאולתה של האגדה התלמודית והפיכתה לסיפור אמנותי ביקש המחבר לקרב את הנוער אל סוג ספרותי קדום זה, הרווי ערכים תרבותיים־לאומיים: “אתם, צעירי חובבי שפת עברית בארץ מגורי”, כתב בהקדמתו זו, “הכינו לבבכם אל [ה]ספרות העברית הגמורה, אל הנבואה והאגדה, שהן יוצרי העם ויצוריו ואורו עיניכם, וחזקו ידיכם, וידעתם מי אתם ובני מי אתם”. לאמור: האגדה היא יצירת הספרות הראשונה והאוֹתנטית של האומה; בשעת הולדתה נולד גם העם, והצעיר שיקרא בה היום יגלה בה את שורשיו.

המהדורה הראשונה של ‘שיחות מני קדם’ (וארשה, תרמ"ז/1887), שניתנה שי לחותמי השנתון ‘כנסת ישראל’ בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר),⁴⁶⁶ פותחת במסה מקיפה על “המקרא והאגדה במתכונתן אשה אל רעותה”. בניסוח בהיר, בבקיאות אך גם בהשתפכות רבת־התפעלות משווה יעבץ את נכסי־הרוח של אומות־העולם אל תרבותו הקדומה של עם ישראל, זה “העם המרוטט והמנופץ בעולם המעשה, [שהוא] אדיר באדירים בגבול הדעה והדיבור”. בעוד שבתרבות האירוֹפית העשירה כביכול רואה יעבץ דלוּת, וסופריה יוצאים לאמץ לעצמם יצירות זרות, “לחזור על הפתחים […] ולהחזיק בנכסים שמתו בעליהם”, מחזיק עם ישראל בנכסי הרוח שלו מאז ימי קדם, ואלה עולים בערכם על כל יצירות העמים האחרים. לאחר שמיין את האגדות השונות לסוגיהן – “רמז” (אלגוֹריה), משל (פאבּוּלה), “שמועות” (זאגען), “שיחות” (מאֶרכען) – הסביר המחבר את חלקה של האגדה כמשקפת את ילדות העם ואת הלך נפשו: “לא את אמיתות המאורע יש לנו לבקש בשמועה, כי אם את הרושם שעשה המאורע בנפש העם”. האגדה מלמדת אותנו, למשל, כי אבותינו היו “בני עם עלז וטוב לב”, וכי הם ראו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא שלמות הארמוֹנית (או, בלשונו של יעבץ: “כליל חמדה ויופי”). יעבץ היה אפוא ראשון (אחרי הרב מרגליות, בעל ‘ספורי ישורון’, שלא העז להביע דעה זו במפורש), שתבע לקבל את האגדה כפשוטה ולראות בה יצירה פיוטית עממית מקורית; או כלשונו: “אל נא נשחית הוד הגדותינו להוציא מהן על כרחן תמצית מוסר, כל זמן שאינו עולה וצף מאליו” (“להעיר אוזן”, בנספח ל’שיחות ושמועות מני קדם‘, עמ’ 217). בגישתו זו שם קץ לתפיסה הראציוֹנאליסטית של משכילים כמשה אהרן שאצקס (1825–1899), שבספרו ‘המפתח’ (וארשה, תרכ“ו–תר”ל) הוציא את אגדות התלמוד מפשוטן וניסה לפרשן לפי תפיסת ההשׂכּלה של דורו.⁴⁶⁷

מתוך כוונה מודעת ליפות את האגדה התלמודית, כתב אותה יעבץ מחדש “בשפת המקרא הנוחה [… למען] תשא חן וחסד בשׂמלתה הזכה, אשר לבשה כמה פעמים גם בימי חמדת נעוריה”. ואף־על־פי שהודה בהקדמתו, כי בכך הלך בעקבותיהם של כמה מסופרי אירופה, ש“תרגמו” ללשון מודרנית את אגדות־עמיהם הקדומות,⁴⁶⁸ לא הסתפק יעבץ ב“תרגום” בלבד; הוא הרחיב את מסגרתן המצומצמת שבמקור, לעיתים שינה גם את מגמתן, והכניס בהן שיחות, פתגמים וחרוזים, שהשפעת אגדות־העם האירופיות ניכרת בהם. כך, למשל, ניתן למצוא את חותם האחים גרים – שיעבץ החשיב מאוד (כרב מרגליות לפניו) את מפעלם הפולקלורי – באגדה “מיגון לשמחה”, שבה יוצאת בתו של רבי עקיבא אל ברכת המים ואומרת:

הָעִידִי, בְּרֵכָה, עֲנוּ בִּי, מַיִם,

הֲיֵשׁ כְּיָפְיִי תַּחַת הַשָּׁמַיִם?⁴⁶⁹

יט האגדות, שלוקטו מן הש“ס ופירוש רש”י, ממגילת תענית, תנחומא ואיכה רבה ונדפסו בפיסוק מסורתי, מספרות על הימים האידיליים שבהם ישב העם על אדמתו: ידידיה (הוא שלמה) מלך שלם, המבקש לבנות את בית־המקדש (“מלך בלהות”); אילון הזבולוני, המלח ש“הים היה משׂוֹשׂ לבו ושמחת גילו” (“נפלאות במצולה”); רבי יוסי מן יוקרת, שפגש בנער הדובר אל התאנה וזוכה בפִרייה; מעשיהם וחוכמתם של חנינא בן דוסא, אבא חלקיהו ואלעזר בן־פדת; אגדות על אומץ־לב וגבורה, תבונה ועורמה, הוּמוֹר וגוזמה, אהבתם, צערם ושמחתם של פשוטי־עם. ואת כל אלה כתב מחדש בלשון, שיש בה “דמיון ודימוי, שיש בה ניגון ויש בה ציוריות מקורית, לשון שיש בה חכמת יצירה” (זמורה, תשי"ט: 8).

מתוך כוונה להבין את גישתו הבלטריסטית של יעבץ בעיבוד האגדות, מובאת להלן פתיחתו של סיפור־המופת הרוֹמאנטי על החולדה והבור, שזכה לעיבודים רבים ושונים;⁴⁷⁰ תחילה הנוסח הקדום, ואחריו עיבודו של יעבץ:

נוסח חז"ל (תענית ח, רש"י שם והערוך)

מעשה בריבה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה יפת־תואר ומקושטת כסף וזהב. תעתה בדרך והלכה בלא ישוב. כיוָן שהגיעה לחצי היום צמאה ולא היו לה מים. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל ונשתלשלה וירָדה. לאחר ששתתה ביקשה לעלות ולא יכֹלה. היתה בוכה וצועקת. עבר עליה בחור אחד ושמע קולה. עמד על הבאר והציץ בה. אמר לה: מי את, מבני אדם או מן הרוחות? אמרה לו: מבני אדם אני […] (על־פי ‘ספר האגדה’. תל־אביב, תש“ח: תפ”ד)

נוסח יעבץ (“חלדי וברורית”)

היום בוער כתנור ונערה כבת שבע־עשרה שנה לבושת שני עם עדנים, הולכת בדרך לשוב אל בית אביה. והנערה יפה עד מאד, ואנשי המקום קראו לה ברורית, לאמור: ברה היא כחמה. ויהי בלכתה ותצמא למים, ותט מן־הדרך לשתות מן־הבאר אשר בשדה. היא באה שמה, והנה נער חסון כאלון וטוב תואר ניצב על־הבאר ומשקה את סוסו האביר. והיא נטתה מפניו ותעמוד מרחוק. ויהי ככלותו להשקות את־סוסו ויעל עליו וירכב לדרכו. אז קרבה אל־הבאר ותשלח ידה אל־חבל הדלי לתפשו, ותדח ידה ותמעד רגלה ותפול אל־הבאר ותתן קול פחדים. וישמע הנער הרוכב ויטש כנשר ויבוא ויקפוץ מעל סוסו אל־תוך הבאר. ויבהל וישתומם ויקרא: השבעתי אותך אם־לא תגידי לי אם בת־אדם את אם בת־הרוחות, הלוכדות נפשות בחבלי קסם יפין! ותקרא מצרת נפשה: בת־אדם אני […] (על־פי מהדורה ב, לונדון, תרפ"ז: 33–34 )⁴⁷¹

השוואת שני הנוסחים תמחיש יפה את ההבדל המשמעותי שבין נוסח חז"ל המתומצת לבין מעשה־היצירה האידילי־רומאנטי של יעבץ. מילות־הפתיחה הציוריות (“היום בוער כתנור”) מביאות את הקורא אל הקיץ הארץ־ישראלי ומסבירות את טעם הפגישה הרוֹמאנטית ליד הבאר דווקא. שלא כבמקור, הביא יעבץ את חלדי אל הבאר לפני ברורית, כדי שיוכל להבליט במשפט הנאה “והיא נטתה מפניו ותעמוד מרחוק” את צניעותה של הנערה. תוספת המתח הדראמאטי לעלילה (“ויטש כנשר ויבוא ויקפוץ מעל סוסו אל־תוך הבאר”), תיאור הנשף בבית ישבעם (הטעם: “למען באר את טעם השכחה שנשכחה ברורית התמה מלב חלדי”, כהערתו של יעבץ בנספח “להעיר אוזן” שבסיום מהדורה ב) והבלטת אופייה התרומי של מילכה, שויתרה על אהבת חלדי למען יוכל למלא את נדרו ולשאת את ברורית – כל הסממנים הללו, שאינם מצויים בנוסח המקורי, מעניקים לסיפור הקדום איכות חדשה. זאת ועוד: יעבץ נקט בסיפורו מדרש־שמות (סממן שכיח במעשיות קדומות): הוא נתן לגבוריו שמות המרמזים על שלוחי הגורל הטראגי: חלדי אומר לברורית: “עדה הבאר הזאת ועדה החולדה”.

בדרך זו, המעדיפה את העלילה על המוסר, והמבליטה את המאור שבחיים, כתב יעבץ גם את יח הסיפורים האחרים ב’שיחות מני קדם', ואחר־כך את המשכם – לד ‘שמועות מני קדם’ (נדפסו תחילה במאספים שהוציא בירושלים ובקובץ ‘האביב’ שבעריכת י"ח רבניצקי [וארשה, 1900] ונכללו במהדורה השנייה, שיצאה בלונדון לאחר מותו⁴⁷²). הוא שילב בהם תמימות ורוֹמאנטיקה (“ששון תחת אבל”), עורמה וחוכמה (“עבד משכיל”, “מוליך חכמים שולל”), הוּמור וליצנות (“השיכור ויינו”, “בכושרות”) ועוד. אך דומה שיותר מכל חיבב יעבץ והוקיר את סיפורי הגוזמה, שעליהם כתב בהתפעלות בנספח “להעיר אוזן”: “כל האגדות האלה אין ערוך ליפיין ולקסם תפארתן”. בהנאה רבה ליקט את סיפורי הנפלאות של רבה בר־בר־חנה ואת מעשיות רב מרי ברה דבת שמואל (על המלאכים שנדמו כמלחים), שנראו בעיניו מלהיבים “בשלל צבעיהן גם בעזוז דמיונן”; אך כיוון ש“קיצורן פוסלן מכּדי סיפור”, נטל לעצמו את “הרשות הנתונה לסופרים” לשנות מן הצורה והסדר המקוריים ולאחות את שברי האגדות לשלמות עניינית. בסגנון בהיר תיאר, למשל, את “הרוכב האדיר, אשר על כוחו וגבורתו קורא לו הורמין בן־לילית, [שדהר] על חומת העיר” –

“וינסו הפרשים לרדוף אחריו ולהשיגו ולא יכלו, ויהתל בהם הרוכב. ולמען הרעימם ולהוכיחם כי נופלים הם ממנו בגבורתם, לקח בימינו כוס יין וכוס ריק בשמאלו; ויעל על־פרדה קלה אשר עמדה על־הגשר וידלג על הפרדה השניה אשר על הגשר השני, ובעודו מדלג הריק מכוס אל כוס ולא נפלה אף טיפה אחת מן היין ארצה.” (עמ' 19).

ובכן, גם את סיפורי הגוזמה הראשונים גאל יעבץ; והוא צירפם זה לזה, הרחיבם, הוסיף להן מעט מן ההוּמוֹר האירוֹפּי והעניק לילדי ישראל את ה“מינכהוֹזניאדוֹת” העבריות המקוריות הראשונות.

לא היה אולי קובץ־סיפורים שני באותה עת, שהרשים יותר מ’שיחות מני קדם' ושהביקורת כולה קשרה לו כתרים רבים כל־כך. “את אשר לא פיללתי לראות ראו עיני הפעם”, כתב דוד פרישמן במאמר עתיר־שבחים בשלושה המשכים, “עולם שכולו חזיונות ומראות נהדרים, דמיונות הלוקחים לב הקורא ומזכירים לו את ילדותו ואת טל־הילדות המתוק לנפש”. המבקר הקפדן שיבח באריכות את בחירת הסיפורים, את סגנונם – “שפת הנביאים הראשונים היא, אשר כמוה לא כתבו עוד בדורנו זה” – הודה למחבר על שהחזיר לו את תחושת הילדות וסיים בתפקיד החינוכי־הלאומי שנועד לספר, ובכך כיוון גם לדעתו של יעבץ עצמו: “סיפורים כאלה יחנכו לבני הדור הבא, אחרי מות אמותינו הזקנות, והם יטעו בתוכם את חזיונות עמם ואת דמיונותיו, ועשו את הנערים האלה ליהודים” (פרישמן, 1887ב).

כפרישמן, כיבד גם יל"ג (שהסתייג לאחר־מכן מיעבץ על שלימד אגדה את ילדי ארץ־ישראל) את ‘שיחות מני קדם’ בשיר־הלל ארוך (ובלתי־חתום), שנפתח במלים אלה: “זה לי ימים רבים לא התענגתי על מקרא מגילה נעימה כזאת. נמצאו דבריה ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק” (גורדון, 1887). הוא העריך את כושרו של יעבץ “לבטא מחשבות נשגבות ורעיונות דקים מן הדקים בשפרה ברורה ונשגבה”, שמח בשמחתו של הילד, אשר “אזנו פתוחה לכל שיחה נאה”, עד כי הספר “יבוא כשמן בעצמותיו”, איחל לילדים כי ירבו ספרים כמותו בישראל; ועמד אף הוא על ייעודו החינוכי, שכן “לספרים כאלה אנו צריכים ואותם אנו מבקשים באבוקות לטוב לנו ולבנינו”.

ואם הצליח יעבץ פחות בספרו האחר – ‘נגינות מני קדם’ (וארשה, תרנ"ב⁴⁷³), שבו כתב את האגדות על חורבן הבית הראשון והשני בצורת בּאלאדות ארוכות, שבמשקלן נמזגו המיקצב המקראי עם ההקסאמטר היווני – הפכו ‘שיחות מני קדם’ עוד בחיי מחברן “לספר־מקרא קלאסי בספרות בני הנעורים” (מהקדמת המו“ל למהדורת לונדון תרפ”ז). הספר חזר ונדפס בחמש מהדורות שונות זו מזו,⁴⁷⁴ וזכה שוב ושוב להערכה מחודשת שמסקנתה אחידה: “אין קורא אשר לא ילך לבו שבי אחרי דברי אגדה אלה” (שרפשטיין, תש"ז: 13–14), ו“אין ספק, שכל ילד שניחן בזיקה פיוטית יחזור ויקרא בספר זה שוב ושוב” (אורן, 1959).⁴⁷⁵

‘שיחות מני קדם’ היה אולי ספר־הילדים העברי הראשון, שחברו בו סגולות אמנותיות, ספרותיות ולשוניות מובהקות, ולכן אפשר לראותו כפותח תקופה חדשה בספרות־הילדים שלנו. בשל סגולותיו אלה היו אפילו שפסקו, כי “ספרות־הילדים העברית פותחת בזאב יעבץ” (לאה גולדברג, תשל"ח: 61).⁴⁷⁶ אך גם אם לא נקבל קביעה זו כהלכה פסוקה, אין ספק שיעבץ היה הראשון שראה באגדות־העם העבריות חומר ספרותי ראשון במעלה, שיש בו כדי “לפתוח לפני צעירי העם שער אל ארמון־היופי הישראלי” (שרפשטיין, תש"ז: 11), והוא “שׂח אותן לילדי ישראל כשוחח אב עם בנו” (בן־גריון, תש"ז). ממנו למדו דוד פרישמן (“אגדות”, “במדבר”), מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (‘מעשיות ואגדות’, 1907; ואחר־כך ‘ממקור ישראל’), וכן ח"נ ביאליק, שאחרי כינוס ‘ספר האגדה’ (תרס"ח ואילך) התחיל בכתיבת סיפורי ‘ויהי היום’, שבדומה ל’שיחות מני קדם' אף הם “פרי עיבוד ספרותי של אגדות שלמות ושברי אגדות, שאובים ממקורות שונים” (בפתח ‘ויהי היום’, תרצ"ד), ואשר סגנונם מזכיר מאוד במקומות רבים את סגנונו של יעבץ.⁴⁷⁷

אבל קדם להם ישראל בנימין לבנר, שעשר שנים אחרי ‘שיחות מני קדם’ ישב גם הוא “לתרגם” את אגדות חז"ל ללשון המקרא ולכנסן בספרו הגדול ‘כל אגדות ישראל’.

3. ‘כל אגדות ישראל’ לישראל בנימין לבנר

“קובץ כל אגדות ישראל, מן בריאת העולם עד העת החדשה, ערוכת על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים” – כך הגדיר י“ב לבנר את ספרו בעל חמשת החלקים. אין ספק, כי מכל מכלול עבודתו המסועפת, רבת־הפנים־והשנים, של סופר זה בשדה הספרות לילדים (ראה לעיל, פרק ד, סעיף 4), ‘כל אגדות ישראל’ (פייטרקוב, תרנ"ח/1898 ואילך) הוא מפעלו החשוב ביותר. דומה כי מכל סופרי הילדים, שהתרכזו מסביב להוצאת “תושיה”, היה הוא הראוי ביותר לעבודה זו – בזכות בקיאותו המפליגה במקורות, בשל סגנונו, בזכות הבנתו את נפש הילד וצרכיו, ולא פחות מכך – תודות לכושר שקידתו המפליא, שנזון מדבקות ומשאיפה לשלמות. עיון בתוכן הספר ובציוני המקורות הנלווים אליו יגלה את גודל האתגר שנטל לבנר על עצמו – לכנס את הנוסחים השונים של כל אגדות חז”ל, הפזורים בשני התלמודים, במדרשים הקדומים והמאוחרים, בספרי קבלה ובילקוטים עממיים, בקבצים לועזיים ובכתבי־עת, בספרי עיון ומחקר, אצל יוֹסיפוֹן ויֶלינֶק, גרֶץ וקוֹהן, ואפילו ב’שיחות ושמועות מני קדם' ליעבץ נעזר (בעיקר ב“שמועות” המלך שלמה, שהעתיקן בלי שינויים כמעט), בהביאו דברים בשם אומרם. בבקיאות ויגיעה מעוררות השתאות ליקט שברי אגדות, רמזים ושורות בודדות ממקורות שונים ורחוקים זה מזה, איחה אותם, תירגם וניסח, ניסה לישב סתירות ויצר אגדות שלמות, שהקורא בהן לא ירגיש כמעט ב“תפרים” המאחים אותן.

חמש שנים ויותר שקד לבנר על עבודת־יחיד זו, שהיתה כינוס ראשון ושלם כמעט של אגדות חז“ל – 1088 במספר – שערכן בסדר כרוֹנוֹלוֹגי בחמישה חלקים: מבריאת־העולם עד הולדת משה; ממשה עד דוד; ממלכות דוד עד גלות בבל; מגלות בבל עד ימי הוֹרדוֹס; מהוֹרדוֹס עד רבי אליעזר הגדול. שלא כמקובל, לא הקדים לבנר מבוא לספר, שיסביר את העקרונות שהנחוהו בעבודתו, ונראה שנהג כך משום שכיוון את ‘כל אגדות ישראל’ לילדים בלבד, ואלה אינם נזקקים להקדמות. הספר פותח בשבע אגדות על בריאת־העולם – רובן מופשטות וקשות להבנתם של ילדים בני שבע עד עשר – שהראשונה בהן היא עיבוד מורחב של המדרש מ’אותיות דרבי עקיבא' על אותיות הא”ב, שכל אחת מהן ביקשה מה' כי יברא בה את העולם.

בעבודה כגון זו – עיבוד אגדות קדומות לילדים – נודעת חשיבות רבה לסגנון שימוזגו בו פשטות, תום ונוי. וכבר שיבחו רבים את סגנונו של לבנר (ראה עמ' 257 לעיל, וכן להלן), שניחן בכל הסגולות הללו, ואשר בזכותו נעשה ‘כל אגדות ישראל’ לנכס בר־קיימא בספרות־הילדים. לשם השוואה, הנה שני הנוסחים של האגדה על המאור הגדול והמאור הקטן; תחילה בלשון אומרה (ר' שמעון בן פזי רמי, חולין ס), ואחר־כך בנוסח לבנר:

נוסח חז"ל

“”ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים“, ונאמר: “את המאור הגדול… ואת המאור הקטן”? אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי? אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה.” (‘ספר האגדה’: ט)

נוסח לבנר

"אל תקנא

ויברא יי את השמש ואת הירח ויהי אור הירח כאור השמש, וירע הדבר הזה בעיני הירח ויבוא ויתיצב לפני יי ויאמר: אדון כל העולמים! הנה אתה בראת אותי ואת השמש ותתן לשנינו אור גדול מאד, עד כי לא יכירונו כל רואינו ולא ידעו מי משנינו השמש ומי הירח. האם לא טוב היה לולא דמה אור השמש לאורי? ויאמר יי: שמעתי את דבריך. מהיום הזה ומעלה יקטן אורך וידע כל בשר כי המאור הקטן הוא הירח והמאור הגדול הוא השמש." (‘כל אגדות ישראל’, א: 10)

השוואת שני הנוסחים תמחיש את דרכו של לבנר בעיבוד האגדות: ויתור על פלפולי דרוש והתרכזות בסיפור העלילה; החלפת לשון החכמים בסגנון מקראי, הרחבת הנוסח המצומצם, תוך הוספה שקולה של נופך מקורי, עד להפיכתו לסיפור קצר. באגדה הנ"ל, למשל, נעזר לבנר, למעשה, בשני משפטים בלבד מן המקור (“אמרה ירח לפני הקב”ה: רבש“ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך”), בהבליטו את קנאת הירח ואת העונש שבא עליו בשל קנאתו. משום־מה ויתר המעבד על סיומה האוֹפּטימי של האגדה – פיצוי הלבנה על המעטת אורה והרשות שניתנה לה למשול ביום ובלילה גם יחד; אך הכותרת (“אל תקנא”) מלמדת כי היה טעם דידאקטי־מוּסרני להשמטה זו: כיוון שהירח חטא בקנאה – נענש ואורו נתמעט.

בדומה ליצחק מרגליות, בעל ‘ספורי ישורון’, ברא גם לבנר עשרות אגדות על־ידי צירופם של שברי אגדה ורמזים שליקט משלושה וארבעה מקורות ויותר. כך, למשל, יצר את האגדה הנאה “תלונת המלאכים”, על השירה ששרו בני־ישראל על ים־סוף, על ידי צירוף ואיחוי חמישה קטעים שונים: סנהדרין צח (“ביקשו מלאכי השרת לומר שירה” וכו'), סוטה ל (“בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה” וכו'), מכילתא מסכתא דשירה (“אמרה מרים לאביה: סופך שאתה מוליד בן שמושיע את ישראל” וכו'), שמות רבה כג (“לא מפני שאני משפיל אתכם” וכו') וילקוט שמעוני רמז רנג (“כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים”).

אבל מתוך שאיפה יומרנית לתת לילד העברי כינוס שלם של כל אגדות ישראל, הפך יתרון השלמות למגרעת ספרותית. לבנר הרחיב את משמעות המונח “אגדה” וכלל בספרו גם עשרות עיבודים של מדרשי פסוקים, שעלילתם אפסית כמעט. כך, למשל, עיבד את המדרש על בריאת חוה (בראשית רבה יח) לספק־אגדה, שזה ראשיתה: “ויברא יי את האשה מן הצלע למען היותה מצניעה לכת כל הימים” (“הצלע”, חלק א, אגדה ח).⁴⁷⁸ שאיפה זו לשלמות אי־אפשר היה לה שלא לפגוע ברמתו של הספר; ולצד אגדות משובחות, שיש בהן מן היפה, המרתק והמרגש (ביניהן הסיפורים על ילדותם של גדולי האומה, כאברהם, יוסף, דוד ושלמה), מצויות גם אגדות הלוקות ביובש וקלישות (כגון המעשה בשודד שהרג את הירושלמי שרצה בטובתו. חלק ד, אגדה צט), או בארכנות יתרה, או מסורות שעובדו לאגדות מוקשות (כגון עשר האגדות על חזון דניאל, שעובדו ברובן מן הקובץ העממי ‘אליהו, עם פרקי משיח’, שאלוניקי, תק"ג/1743).

למרות שמו היומרני, מאליו יובן שלא נכללו בספר כל אגדות ישראל. עיון בתוכן־העניינים יגלה, כי לבנר פירש את מושג האגדה בעיקר במשמעות של הגדה “היסטוֹרית”. כלומר, השלמה והמשך לסיפורי המקרא, וכן סיפורים ומסורות על אישים ומאורעות מן התקופה שלאחר המקרא. משום כך לא אסף אל ספרו אותן אגדות שאינן מעוגנות במסורת הישראלית (יוצאים מכלל זה הם סיפורי אלכסנדר מוקדון), וגם לא את משלי חז“ל, גוזמאותיו של רבה בר־בר־חנה ודומיהם. כן “ניקה” לבנר אגדות רבות מן ה”זָרויות“, שהיו מטרה לחיצי הביקורת של המשׂכּילים, ומעִניינים שבינו לבינה, ואף ניפה את סממני האנאכרוֹניזם, שחז”ל תיבלו בהם את סיפוריהם: בנוסח ‘כל אגדות ישראל’ לא ישב אדם הראשון “שמונה ימים בתענית ובתפילה” לאחר החטא, כפי ששנו רבותינו (עבודה זרה ח), אלא: “ויחרד האדם חרדה רבה ויצא לבו”; ובעוד שבלשון ר' לוי “היה יעקב הולך לבתי מדרשות” (בראשית רבה סג), בלשונו של לבנר ישב יעקב “באהלי שם ועבר ללמוד מוסר ובינה”. טעמה של עריכה זו מובן מאליו: למנוע מן הקוראים הצעירים תמיהות וקושיות של היגיון; אך בכך נקפחה עממיותן של אגדות לא מעטות.⁴⁷⁹

תודות לעריכה הכרוֹנוֹלוֹגית של הספר מקושרות רוב האגדות זו לזו בקשר ענייני, וכל אגדה כמעט היא המשכה של קודמתה: האגדה “בלעם ואתונו”, למשל, באה אחרי “בלק” ולפני “בלעם ובלק”; והאגדה “הזאת נעמי” הובאה אחרי “אשת בועז” ולפני “בועז ורות”. קישורים אלה יוצרים רצף והמשכיוּת לספר ומעניקים לו צביון של בניין שלם.

סגנונו המקראי המלוטש של לבנר, שבא במקום לשון חז“ל, נטל מאגדות רבות את פשטותן הפוֹלקלוֹרית, אך העניק להן לעומת זאת שגב תנ”כי; מה גם שלבנר השתדל להתאים את סגנונו לרוחה של כל אגדה. מעמדים שיש בהם מתח דראמאטי נכתבו במשפטים שמיקצבם דינאמי:

“וימהר אבישי ויקח פרדת המלך וירכב עליה. ויפליא יי לעשות ותרץ הפרדה כחץ מקשת ותקצר הדרך, ויבוא אבישי מהרה ארצה פלשתים, וירא את ערפה אם ישבי יושבת וטווה” […] (חלק ב, אגדה רפח)

ואילו האגדות הליריות נכתבו בסגנון מאופק שיש בו ציוריות והשתפכות:

“ובנגן דוד, ושמעו אזניו קולות נפלאים שונים זה מזה: יש אשר יישמע לו קול רננת צפרים מבין עפאים, קול ילדים וילדות משחקים, קול עם שמח בארצו הברוכה, והיה לו הקול הזה – קול יי בהדר […]” (חלק ב, אגדה רסח)

הופעתם של חמשת חלקי ‘כל אגדות ישראל’ היתה בבחינת מאורע ספרותי, שעורר הדים וזכה לקילוסיה של הביקורת. ראשון המברכים היה גם הפעם א“ל לוינסקי, שקשר במאמרו הארוך (לוינסקי, 1898ב)⁴⁸⁰ כתרי תהילה לאגדה העברית, סיפר על תשוקת הילדים לשמוע “אגדות נחמדות אשר תספר לנו אם זקנה ורחמניה”, שיבח את ראשוני המלמדים, שהמתיקו את חיי הילדים ב”חדר" בסיפורי אגדה, ונזף במלמדים החדשים, הנמנעים מן “הטוב הזה ממנו, או מפני ה’מודה', או מפני חסרון דעת נפשנו, נפש ילדים רכים”. על כן הודה לאנשי “תושיה”, שהביאו “מנחה טהורה” זו לילדים, הבטיח לידידיו הצעירים שגם הם יתענגו כמוהו על הקריאה בספר זה והאיץ בהם: “משכו וקחו לכם ספרי ‘כל אגדות ישראל’, הכתובים בשפה קלה, המנוקדים, למען אשר ירוץ הקורא בהם”.

גם דוד פרישמן הטעים בביקורתו העניינית (תרס"א), ש’כל אגדות ישראל' בא למלא חלל ריק בספרותנו, ועל כן רשאי לבנר “להתפאר באמת בעבודתו הרבה; כי עלבון גדול הוא לספרות, אם יחסר בה מקצוע גדול ונכבד כחלק האגדות, מעובד לצרכם ולהנאתם של בני הנעורים”. אמנם, הוא ביקר את לבנר על שקיבל על עצמו “עסקי קבלנות”, לספק את כל אגדות ישראל לילדים (כלום חשש “שאם יחסיר איזה דרש קל שבקלים נבוא עליו בטענות שלא עמד בדיבורו”?), והעיר שכמה אגדות לוקות בארכנות, במליציות יתרה או בשיבושי לשון, אבל הסך־הכל נראה בעיניו חיובי ביותר: “בפה מלא נוכל להגיד כי ‘כל אגדות ישראל’ הן מבחר הוצאת ‘תושיה’ לטובת הקוראים הקטנים וראויה היא לתודה רבה מצד חובבי ספרותנו על הביאה מנחה משובחה כזו לאוצר ספרות־הילדים”.

חמשת כרכי ‘כל אגדות ישראל’ זכו לא רק להערכת המבקרים, אלא גם לחיבת הקוראים. הספר נפוץ ביותר – תחילה בחוברות דקות ואחר־כך בכרכים גדולים, בתבניות שונות. ילדים התענגו עליו (והשווה את זכרון הילדות של זלמן שניאור בעמ' 261 לעיל), ואין לראות משום הגזמה רבה בעדותם של בעלי זכרונות, כי הוא נמצא “בכל בית אשר שם הילדים לומדים וקוראים עברית” (‘התורן’, ג [תרע"ז], גיל' 39).⁴⁸¹ הספר תורגם ללשונות אחדות⁴⁸² וחוזר ונדפס שוב ושוב, עד ימינו אלה,⁴⁸³ כשהוא זוכה מדי פעם להערכתה המחודשת של הביקורת.

4. אגדות זרות בתרגום עברי

חודשים אחדים לפני הופעת החוברות הראשונות של ‘כל אגדות ישראל’ יצאו בבּיבּליוֹתיקה לילדים של “תושיה” חוברות ראשונות של אגדות האחים גרים, בתרגומו של שלמה ברמן; ושנה קודם לכן (1896) חנכה הוצאת “תושיה” את הבּיבּליוֹתיקה לילדים שלה בהדפסת שש מאגדותיו של הפולקלוריסט השבדי ריכארד גוּסטאפסון, בתרגום נח פינס וי"ב לבנר. ואם כי כורח־המציאות – במלים אחרות: העדר יצירות־מקור עבריות לילדים – הוא שאילץ את בן־אביגדור לפתוח את הבּיבּליוֹתיקה בשלושים חוברות של תרגומי אגדות גרמניות, סקאנדינאביות, ערביות, רוסיות ואנגליות (מהן בעיבוד חופשי), אין ספק שהדריכה אותו גם ההכרה, שאגדות אלה יתקבלו בסבר־פנים יפות על־ידי הקוראים ומחנכיהם כאחד. שכן באותן שנים היתה ספרות־הילדים האירוֹפּית גדושה יצירות של פוֹלקלוֹר ודמיון. קובצי המעשיות של האחים גרים ועמיתיהם הרוסיים, הסקאנדינאביים והצרפתיים (ולצידם האגדות המקוריות של האנס כריסטיאן אנדרסן ואחרים) הוּרקוּ משפה לשפה והפכו לנכס בין־לאומי בספרות לבני־הנעורים. קבצים אלה זכו לפּוֹפּוּלאריוּת עצומה בכל אומה ולשון ולקילוסי המבקרים, וגם חלוצי ההוגים בבעיות ספרות־הילדים של אותן שנים התחילו מעניקים לֶגיטימאציה מחודשת לסיפורי אגדה כחומר־קריאה משובח שממוזגים בו עלילה פשוטה ומושכת, המפתחת את הדמיון, ומוסר־השכל שבו מנצח הטוב את הרע.⁴⁸⁴

התרחשות זו בספרות־הילדים האירופית, אי־אפשר היה לה שלא תמצא את דרכה גם אל ספרות־הילדים העברית, שהיתה שרויה עדיין בתהליך של גישוש. ואם כי נמצאו גם עוררים על טיבו של מזון רוחני זה, שהגישו בעלי “תושיה” לילד העברי – “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאלי באבא” וכו‘, שאין בכוחם “להפריח את העצמות היבשות” של ילדי ישראל (א. ב–י. 1897, גיל' 105)⁴⁸⁵ – התחילו גם סופרים עבריים להכיר בערכן של אגדות לשמן כחלק חיוני בספרות־הילדים. זאב יעבץ רומם בהקדמתו ל’שיחות מני קדם’ את מפעלם של האחים גרים (ראה עמ' 290 לעיל); שלמה ברמן (1897, גיל' 236) טרח להוכיח, שגם לילדים בני תשע–עשר “ינעמו סיפורים מלאים פלאים ואגדות” (ראה עמ' 237 לעיל); ובעצם אותם ימים, שבהם הופיעו החוברות הראשונות של האגדות המתורגמות בבּיבּליוֹתיקה לילדים, השמיע דוד פרישמן את קריאתו המרשימה: “בראו נא ילדות לילדי ישראל!” וילדות זו ניתן לברוא בסיועם של סיפורי אגדה, שיציגו לילדים “עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן”:

“שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עֻגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארובת העשן, כֻּלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם!” (פרישמן, תרנ"ו).

בשעה ששורות אלה ראו את אור־הדפוס, כבר הופיעו בהוצאת “תושיה” האגדות המתורגמות הראשונות, המספרות על עולם־הדמיון, שבו “הכל חי והכל מדבר”. רצה המקרה, והבּיבּליוֹתיקה לילדים נפתחה דווקא בסיפורו האלגוֹרי של ריכארד גוּסטאפסוֹן⁴⁸⁶ ‘קובץ שיחות קטן’ [341], הכתוב בסגנון אנדרסני והמספר על עלם ועלמה, ששאבו עידוד ויופי מספר־אגדות. לאחר שש אגדותיו של גוּסטאפסוֹן – מהן גירסאות סקאנדינאביות של המוֹטיבים הידועים על “שלושה אחים” ([343], בתרגום נח פינס) ו“הרועה ובת־המלך” ([318], בתרגום י"ב לבנר), הופיעה האגדה הערבית “ארבעים שודדים” [347], שהיא עיבודו של מ“מ סילמן⁴⁸⁷ לסיפור עלי באבא מ’אלף לילה ולילה'. י”ב לבנר עיבד לאחר מכן כמה מעשיות מזרחיות נוספות, ביניהן גירסתו האמנותית של וילהלם האוף ל“כליף־חסידה” [323].⁴⁸⁸ ואחרי כמה עיבודי אגדות של אהרן לובושיצקי – ביניהן גירסתו המחורזת של פושקין ל“הדייג והדגה” [350] (ראה עמ' 266 לעיל) הופיעה בבּיבּליוֹתיקה זו שורת החוברות של עשרים אגדות האחים גרים, בתרגומו המדויק של שלמה ברמן.

83 שנה לאחר הופעת הכרך הראשון של Kinder-und Haus-Mӓrchen [‘מעשיות לילד ולבית’], וכשבעים שנה לאחר שאגדות האחים גרים התחילו מיתרגמות לרוב לשונות אירוֹפּה, קיבל גם הקורא העברי לקט נבחר של אגדות פּוֹפּוּלאריות אלה, שנמזגו בהן קסם, אימה וסוף־טוב: “כיפה אדומה” [395] ו“רועת האווזים” [397], “יוחנן הנאמן” [384] ו“החייט אמיץ הלב” [393], “לבנת שלג” [385] ו“רמוצה” [394] (הלא הן שלגיה ולכלוכית) ושאר הדמויות, שהיו לחלק בלתי־נפרד מעולם הילדות. סגנונו המקראי הבהיר של ברמן תאם להפליא את האגדות ואולי אף הגביר את עוצמת קסמן. הנה כך תירגם ברמן את הקטע הדראמאטי של מנוסת “לבנת שלג” ביער בלשון מלוטשת, שיש בה מיקצב פנימי ומתח, והוא נקרא כאילו היה מעשיית־קדומים:

“ותשאר הילדה העזובה ביער הגדול בודדה ושוממה, ויפול עליה פחד נורא, ותשא את עיניה אל עלי העצים, ולא ידעה מאין יבוא עזרה. ותחל לרוץ ביער, ותדלג על האבנים, ותעבור בין הקוצים ובין חיות טרף, אשר רצו הנה והנה, ובכל זאת לא נעשה לה כל רע. ותרץ עד אשר לא היה לה כוח ברגליה. והנה בא הערב, ותרא פתאום בית קטן לפניה, ותבוא בו להנפש מעמלה.” (עמ' 6–7).

כשתירגם דוד פרישמן מחדש אגדות אלה לאחר עשרים שנה (‘שיחות גרים’; אודסה, 1919), דמה סגנון תרגומו לא במעט לנוסחו של ברמן.

הקורא את מאות האגדות הלועזיות שיצאו בבּיבּליוֹתיקות לבני־הנעורים בעשר שנותיה הראשונות של הוצאת “תושיה” (1896–1907), ייווכח לדעת שכולן תורגמו בסגנון סיפורי המקרא, ששלט אז בספרות־הילדים. ליסוד הסגנון מצטרף מכנה משותף שני, שדומה כי הוא פועל־יוצא מן הסגנון, והוא “עיברות” אופיין של האגדות, ולעיתים אפילו ייהודן. גיבורי האגדות, הדוברים בלשונם של גיבורי המקרא, זכו כדבר המובן מאליו לשמות עבריים. הסממנים הנוצריים, או העכו“מיים, נמחקו על־ידי המתרגמים, ולפעמים ניתנו במקומם תחליפים יהודיים. גיבורי ‘קובץ שיחות קטן’ הם מרים ונעמן, הגרים בעיר שלם, ובין הספרים הגאוותניים שברשותם נמצא גם ספר תהילים הנדיב, “בחשבו למשפט כי כבוד כל ספר בתוכו פנימה”. באגדה אחרת של גוּסטאפסוֹן פוגש הקורא את המלך עמינדב וארוסתו עתליה. ברמן החליף את הנזל וגרטל ב”שלומית ושלמה" ול“האנס החכם” קרא “יקטן הנבון”. אפילו באגדה הערבית “ארבעים שודדים” קרא המתרגם, מ“מ סילמן, לשני בניו של הסוחר העשיר גיחזי ומנוח, ולחש־הקסם לפתיחת המערה עוּברַת מ”סיזאם" ל“אלגביש, היפתח!”; ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מרבות.⁴⁸⁹

אבל לא רק מתרגמי אגדות־העם העניקו צביון עברי למעשיות הזרות. בדרך זו הלך גם דוד פרישמן בתרגומו רב־המוניטין ‘הגדות וסיפורים’ לאנדרסן ([401]; וארשה, תרנ"ז/1896), כאשר ייהד ביודעין כמה וכמה מאגדותיו של המספר הדני הגדול: סיפורה של “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית”, המתרחש במקור בליל חג־המולד, הועבר על־ידיו לחג־האורים (“כי חג חנוכה הוא לכל בני ישראל במושבותם”); “חלום האלה הזקנה” הועתק אל “ערב יום החמישה־עשר בשבט – הוא ראש השנה לעצים”, כאשר בחלל נשמע “קול הקורא אל בתי־הכנסת ואל בתי־המדרש […] להודות אלהים”; והאגדה רבת־הסמלים “מעשה”, על האשה המתה המבקשת שערה מראשו של רשע, נפתחת אצל פרישמן במוצאי־שבת אחרי ההבדלה, וגיבורה הוא “הרב לבן־הפנים […] [ה]יושב בבית אבל ובידו ספר ‘צידוק הדין’”. שינויים מהותיים כגון אלה, התולשים את האגדות מבית־גידולן הטבעי, היו באותה עת שכיחים ואפילו קבילים. בהקדמתו ל’הגדות וסיפורים' לא היסס פרישמן לציין במפורש, כי העדיף לתרגם את הסיפורים “המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים”, ויתר על האגדות הכתובות “ברוח הנוצריות” וכי מצא לנכון “לשנות לפעמים באיזה סיפור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המספר”.

התרגום העברי הראשון של אגדות אנדרסן – שהופיע שמונה־עשרה שנים אחרי מות מחברן – קדם בשנתיים לתרגום אגדות האחים גרים לעברית, וכן לתרגומו של פרישמן. יהודה גרזובסקי (גור) שלח את חמש האגדות, שתירגם כנראה מרוסית (הזמיר, שירת־הזמיר, ארגז הפורח, מקרה אם אחת, בגדי המלך), מיפו לאוֹדסה, וי“ח רבניצקי הדפיסן בתרנ”ד בספרון קטן ונאה בשם ‘מספורי אנדרסן’ [284] בהוצאתו “עולם קטן” (ראה עמ' 229 לעיל). תרגומו המדויק של גרזובסקי, שהצליח לשמר את ההוּמוֹר המעודן של אנדרסן, זכה עם הופעתו לשבחי ביאליק הצעיר;⁴⁹⁰ אבל הסגנון המקראי המשובץ ביטויים ארמיים (כגון צפרא טבא, אבא), וכן מלים תלמודיות במשמעות עברית חדשה (קרק [נעל עץ], סין [בליטת־שן בגלגל], ועוד), חסר לעיתים את הפיוט שבמקור. שנתיים לאחר הופעת ספרון זה יצא בוארשה, בהוצאת אלכסנדר ז. כהן, תרגומו של פרישמן, ויש עניין להשוות את שני התרגומים, שנעשו כמעט בעת ובעונה אחת. כך, למשל, תירגמו השניים את פתיחתה של אחת מאגדות אנדרסן הידועות ביותר, “הזמיר”:

תרגום גרזובסקי

"בארץ הסינים, כאשר ידעתם לנכון, ימלך אחד הסינים, וכל האנשים אשר מסביב לו, כל שריו, שלישיו ועבדיו – כולם סינים אמתים המה.

הנני חפץ לספר לכם בזה מקרה אחד אשר קרה בחצר מלך הסינים. אמנם שנים רבות עברו מיום קרה הדבר, אך ראוי הוא הספור לשמעו טרם ישכח כולו מפי יושבי תבל." (עמ' 3)

תרגום פרישמן

“הלא ידעת אם שמעת כי מלך [מולך] בארץ סין והוא איש סיני, וכל האנשים אשר מסביב לו גם הם אנשים סינים. אכן זה שנים רבות מאד מאז היו הדברים האלה ועד עתה, כי על כן טוב אשר תשמע אותם בעוד מועד, פן ירבו הימים ונשכָּחו.” (עמ' 32)

בעוד שגרזובסקי – שהיה מתרגם, קוֹמפּילאטוֹר ובלשן יותר משהיה יוצר – חש עצמו רתוק למקור (נכון יותר: לנוסח המתורגם שממנו תירגם לעברית), ודבקותו זו באה לעיתים על־חשבון חירות האמן, מצטיין תרגומו האמנותי של פרישמן בסגנון מגובש, שאמנם יש בו לעיתים סטיות מן המקור, אך הוא מעוגן בתפיסת־עולמו האסתטית.

בהקדמתו החגיגית־אימפרסיוניסטית הארוכה לספר גילה פרישמן, כי ידידו י“ל קצנלסון (בוקי בן יגלי), אשר לו הקדיש את תרגומו,⁴⁹¹ הוא שדחק בו “לשום את ספורי הגדות אנדרסן לפני בני ישראל”, לאחר שכבר תורגמו לארבעים לשונות ויותר. וכיוון שמשאלה זו חפפה את כוונתו של פרישמן – “כי לאנדרסן היתה תשוקתי תמיד” – ניצל את ימי קיץ 1896 שעשה בכפר בידון (גרמניה) ותירגם (מגרמנית?) 32 אגדות וסיפורים, המקיפים את כל סוגי היצירה האנדרסנית: דמיון ואלגוֹריה, פיוט והוּמוֹר, תוגה וסאטירה. פרישמן האריך לדבר בהקדמתו על גדוּלתו של אנדרסן – הסופר שיש לו (כמו לעם ישראל!) “זקנה מצד זה וילדות מצד זה”, על ייחודן של אגדותיו, המצטיינות ב”רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדים", ועל גודל התרומה שיביאו אגדות אלה לילדי ישראל, בהעניקן להם טל־ילדות, עדנה ורוך “ולהרבות להם מעט נשמה יתרה”.

למעשיות אנדרסן נמצא בפרישמן מתרגם עברי אידיאלי, ואין תימה ש’הגדות וסיפורים' נתקבל בקילוסי התפעלות על־ידי הביקורת. ראובן בריינין אף הרחיק לכת ופסק, כי “הגדות אנדרסן בשפת עבר הן יותר נעימות ומושכות את הלב מאשר בתרגומן בשפה האשכנזית או הרוסית”, וכיוון שספר זה “יכול באמת לחבב את השפה העברית על קוראיה הקטנים” ואף להעניק להם “ילדות תמימה וטהורה”, שמזוגים בה דמיון עם מחשבה – “אין טוב מתת להם את הגדותיו של אנדרסן בהעתקתן העברית” (בריינין, תרנ"ז: 92). הספר חזר ונדפס במהדורות לאין־ספור, ואף־על־פי שאגדות אנדרסן תורגמו מאז שוב ושוב בידי סופרים רבים וטובים,⁴⁹² נמשך עדיין הביקוש גם לתרגום בן השמונים של דוד פרישמן (מהדורה מאוחרת: דביר, תל־אביב, תשט"ו).

תוך שנים מעטות – תודות לעבודתם הנחשונית של סופרים כלבנר, ברמן, פרישמן ועמיתיהם – התחילו האגדות תופסות את מקומן הראוי בספרות־הילדים העברית. המחנכים התחילו ממליצים כי האם העברייה תספר אגדות לילדיה, כי “אזניו של הילד הקטן הרי הן פתוחות תמיד להקשיב ולקלוט אגדות נאות, שנפשו הרכה נמשכת אחריהן והן עושות עליה רושם” (רבניצקי, תרע"א: 44). אבל הראשונים שתבעו לספר אגדות לילדי ישראל היו יצחק מרגליות וזאב יעבץ – הראשון בלשון מאופקת והאחר בדברים ברורים ומפורשים: “ספרו באזני בניכם ובנותיכם את דברי הרוממות והנעימות, הגנוזים באוצר האגדה, אשר לא יחידים יסדוהו, כי אם ידי הגוי כולו!” (יעבץ, תרמ"ז).

חודשים מעטים לאחר שהשמיע תביעה זו בוארשה עיר־מגוריו, קם יעבץ ועלה לארץ־ישראל – הן כדי לממש את תפיסת־עולמו היהודית, והן במטרה ללמד תורה ואגדה לילדיהם של החלוצים הראשונים. עם עלייתו הצטרף יעבץ אל חבורת המורים הצעירים, שניסו לברוא ספרות־ילדים עברית טבעית לדור ראשון של נערים דוברי עברית. ליוצרים אלה מוקדש הפרק הבא.

ו. “והייתם לאנשים עברים!”: צמיחתה של ספרות־ילדים טבעית בארץ־ישראל    🔗

1. התנועה לתחיית הדיבור העברי וחלקה בטיפוח ספרות־הילדים

“ספרות־הילדים תגדל ותתפתח באותו מקום, שהחיים בעצמם לובשים צורה חדשה טבעית – בארץ־ישראל. שם התעוררה ההכרה, שנחוץ ודרוש לילד הרך, שיהיה רואה עולמו היפה בחייו ועל הנער להתחנך על־פי דרכו – בהדרגה וסדרים נכונים, ואז יגדל הילד ויהיה לאיש השלם.” (רבניצקי, 1892: 286).

דברים אלה שכתב י"ח רבניצקי בתגובה על ספרו של יעבץ ‘טל ילדות’ ([133]; ירושלים, 1891), ואשר היו אז בבחינת חזון לעתיד, נתממשו עוד בחיי כותבם. שכן החיים החדשים במושבות ארץ־ישראל היוו קרקע פורייה ליצירת חינוך עברי טבעי, והמורים הצעירים והנלהבים, שראו את עצמם מטפחי דור עברי חדש במולדת ונאבקו בעקשנות על הנהגת דיבור עברי בבית־הספר, היו גם יוצריה של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית החדשה.

שני סוגים של בתי ספר עממיים פעלו עם ראשיתו של היישוב היהודי החדש בארץ. רוב ילדי הערים למדו ב“חדרים”, ששפת הדיבור בהם היה כשפת העֵדה (יידיש, ספרדית או ערבית) ומיעוטם למדו בבתי־ספר בעלי צביון אירוֹפּי, שלשון־הלימוד בהם היתה צרפתית (“אליאנס”) או גרמנית (“למל”). המוסד החינוכי הראשון בארץ־ישראל, שבו התחילה העברית להיות שפה מדוברת, היה בית־הספר לבנים “התורה והמלאכה” של חברת “כל ישראל חברים” שבהנהלת נסים בכר. בשנת 1883 החליט בכר (שניסה ללמד עברית בעברית עוד בקושטא, כשניהל שם שנים אחדות קודם לכן את בית־הספר “אליאנס”) ליחד שיעורים אחדים, ששפת־ההוראה בהם תהיה עברית, והציע לאליעזר בן־יהודה “להתרכז בשיטה זו ולשכללה” (בכר, תרצ"א). הצעה זו תאמה את תפיסתו האידיאליסטית של בן־יהודה, שביטאהּ שלוש שנים קודם לכן: ללמד בבתי־הספר בארץ־ישראל את כל מקצועות הלימוד בעברית בלבד; שכן –

“רק בחנכנו את נערינו בשפה עברית, בהסכינם לדבר את השפה הזאת תמיד, גם בדברם את לבבם או בהגותם ברוחם, רק אז יסכין הנער העברי או הנערה העבריה להיות בעיניהם עברים, רק אז יסכין הנער העברי לאהוב את עמו מילדותו ולא יחדל מאהוב את העם הזה עד יומו האחרון.” (אליעזר בן־יהודה, תר"מ)

בן־יהודה נאות בהתלהבות ללמד בשיטה “הטבעית” הזאת, ולפי עדותו של בכר “השפיע על כל תלמידיו”. שניים מהם, דוד ילין ויוסף מיוחס, אף הלכו בעקבות רבם והיו גורם רב־השפעה בהפצת הדיבור העברי בבתי־הספר בארץ. ביוזמתו ובעידודו של בכר שיתפו בן־יהודה וילין פעולה בחיבור המקראה הראשונה לילדי הארץ, ‘מקרא לילדי בני ישראל’ ([122]; ירושלים, תרמ"ז/1887. ראה עליה להלן, פרק ו', סעיף 2).

בהשראתו של בן־יהודה עברו גם מורי בתי־הספר שבמושבות ללמד את כל המקצועות בעברית, ואותם מורים, שהיו חלוצי ההוראה ב“שיטה הטבעית”, הם שהיו גם ראשוני הסופרים לילדים בארץ־ישראל: דוד יודלביץ' מראשון לציון – הראשון שהורה את המקצועות הכלליים בעברית; יהודה גרזובסקי (גור) בעקרון, זאב יעבץ בזכרון־יעקב, אליהו ספיר בפתח־תקוה, ש"ח וילקומיץ בראש־פינה (ראה עליו בעמ' 169 לעיל), וכן יצחק אפשטיין, שפיתח וניסח את השיטה “עברית בעברית” והעבירה מארץ־ישראל אל “החדר המתוקן” בגולה (ראה עמ' 193 לעיל). בלא ניסיון קודם, ללא ספרים מתאימים, כמעט ללא מונחים עבריים ברוב מקצועות־הלימוד, לימדו מורים נחשונים אלה את תלמידיהם. בפי רבים מהם לא היתה השפה העברית שגורה, כפי שהודו הם עצמם: “אנחנו, שלמדנו עברית היטב ולדבר בה לא ידענו, ועד היום קשה לנו”.⁴⁹³ ובכל זאת, חרף המתנגדים הרבים שקמו לה, הוכיחה עצמה “השיטה הטבעית”; ובשנת 1889 חגגה את נצחונה הפומבי הראשון בבית־הספר לבנות “אוולינה דה רוטשילד”, כעדותו של בן־יהודה:

“הבנות ידעו לספר [לאורחים] את דברי הימים לבני ישראל ולענות עברית על השאלות. ובמקום אשר עד כה היה לימוד לשון עברית למשא על הילדות ותלמדנה מעט הקריאה בלי חפץ לב, כי מעתה הלימוד הזה להן אחד מלימודי שעשועיהן.” (אליעזר בן־יהודה, תרמ"ט א)

אחת השיטות, שהיו מקובלות אז על המורים כדי להשריש דיבור עברי בפי תלמידיהם, היתה עיבוד מחזות והצגתם לפני קהל. נושאי המחזות היו, רובם ככולם, היסטוֹריים־לאומיים: “החשמונאים”,⁴⁹⁴ “מיכה יוסף”,⁴⁹⁵ “אסתר”, “דוד וגלית”, ואחרון שהוא ראשון – “זרובבל, או שיבה מגלות בבל”, שלפי עדות מעבדו היתה הצגתו “הצגה ראשונה בעברית אולי מאז קיימת לשון זו”.⁴⁹⁶ קהל רב נכח בהצגות־התלמידים, והילדים “הבינו והרגישו היטב את אשר דיברו ודבריהם חדרו עמוק בלבות הנאספים” (לובמן, תרנ"ב).⁴⁹⁷ כעבור שנים מעטות כבר בישר יהודה גרזובסקי כי “מורים רבים ב[מושבות] ארץ־ישראל משתמשים בשיטה הטבעית ורואים המה בחוש את התועלת הרבה שזה מביא לדיבור העברי בפי הילדים” (יודלביץ', תרצ"ב: 996).

אבל מה ראוי ללמד את “הדור הבא שהופקד על־ידנו” וכיצד מלמדים בלא ספרים?

כדי לדון בבעיות אלה ולחפש דרכים לפתרונן התכנסו 13 ממורי המושבות לאספות־מורים, שבהם החליפו דעות, גיבשו תוכנית־לימודים, דיברו נגד המלמדים “המשחיתים את רוח־הילד בסיפורי שדים ורוחות ובתרגומים משובשים” (שם, 964), החליטו להסביר הכל רק בעברית, “ועל המורה להתחכם לבאר לילד דבר במלים קצרות אשר יכלכלו את הדעת בהרחבה” (שם, 996), ואחרון חשוב – חיפשו פתרון למחסור החריף בספרי לימוד ומקרא. עיון בפרוטוקולים של אספות־המורים הראשונות (יודלביץ, תרצ"ב) יגלה, כי החל באספה הראשונה (יט בחשון תרנ"ב/1891) ועד לאספה האחרונה (יז בטבת תרנ"ו) לא ירדה בעיה זו מסדר־יומם של המורים; ודוד יודלביץ', מזכיר אספות־המורים, תיאר בפּאתוֹס מהול בתמימות נוגעת ללב את האווירה ששררה בדיונים:

“ויהי בסובב דברי האסיפה לדבר ספרי הלימוד, וכל הנאספים הביטו איש בפני רעהו וכל אחד כמו בוש להודות בפני אחיו כי שואל הוא לנפשו: מאין אקח ספרים? איזה ספרים אציע? איים? איה מחבריהם? איה דברי־הימים לישראל? איה דברי ימי העמים בעברית בלשון־ילדים? איה דברי־הימים לספרות ישראל בתכונת ספרי בית־הספר? […] איה? סוף דבר, איה ספר התחלה פשוט לילדי מחלקת המתחילים, לשיחות קצרות ושמות לכל הדברים הנראים סביבם? ודממה חרישית סביב שולחן הנאספים, והמתבונן בעין חודרת יכול לראות את אלפי הרעיונות של סבל ומחסור, של קנאה לעמים אחרים […] צער של מורים נאמנים לחינוך עמם ההרוס, שגמרו להקים תרבות חיה לילדי ישורון ילדי העברים […] כן הדבר: עניה היא ספרות הילדים, ומעט הספרים אשר החלו לצאת לאויר העולם עוד לא הספיקו לכל המחלקות.” (יודלביץ', תרצ"ב: 983–984. ההדגשה – במקור.)

כבר באספת־המורים הראשונה הציע ש“פ רוזן מעקרון לחבריו לגשת “להדפסת ספרים מוצעים בכתב־יד ממורים לפני ועד האסיפה, אם אך ימצאוהו לספר ראוי” אך ההצעה נדחתה בנימוק, שאספת־המורים “לא תוכל להעמיס עליה להיות גם מוציא לאור ספרים” (שם, 966). לעומת־זאת נתקבלה באספה השישית (כסלו תרנ"ה) הצעתו של אריה לייב גורדון⁴⁹⁸ מפתח־תקוה לאסוף את כל ספרי־הלימוד העבריים, שנתחברו בדור האחרון, ולבדוק “איזה יסכנו אשר נוכל להשתמש בהם לתכלית חינוך הדור הבא” (שם, 996).⁴⁹⁹ למימוש ההצעה הדפיסה האספה בעיתונות העברית פנייה אל כל המחברים והמו”לים של ספרי־לימוד בחו"ל, לשלוח עותק אחד לדוגמה מכל ספר, “יהי למה שיהיה, אם אך לילדים”, במטרה “לרוות את צמאון ילדי העברים בארץ־העברים ולהוציא לתכלית זו את הטוב שבכל מטודה”.⁵⁰⁰ פנייה זו לא הביאה, כנראה, את התוצאה המקוּוה.

אבל עוד לפני כן, באספת־המורים הרביעית, הציע המורה הביל"ויי ישראל בלקינד,⁵⁰¹ בשמו ובשם יהודה גרזובסקי, ליסד קרן בת שלושת אלפים פראנק “על דבר הדפסת ספרי חינוך לבית־הספר הישראלי”: מכל כתבי־היד שהצטברו בידי המורים ייבחרו הטובים והראויים ביותר,⁵⁰² אלה יודפסו על חשבון הקרן ויימכרו במחיר נמוך – “וראו המחברים כי יש שכר לפעולתם וחיברו חיבורים טובים ומועילים בענף הספרות הקטנה; ובחירי סופרי עמנו, בראותם כי יש יסוד, קרן קיימת, לתכלית הוצאת ספרי מדע וחכמה לתלמידי ‘בית־הספר’ לבני ישראל, והקדישו את עטם ועתם לתכלית הנרצה הזאת” (שם, 986). אך לאחר שנמצאו מורים שטענו, כי דבר זה “נוגע יותר למסחר מאשר למחקר החכמה”, הוחלט שאספת־המורים תסייע למפעל זה “אך ברוחניות”. נבחרה ועדת־ביקורת במטרה “לבקר ולבחון ספרי הלימוד המוכשרים לתעודתם”, וכל המורים נקראו להביא לעיונה של הועדה את הספרים וכתבי־היד שתחת ידם; “וכל מחבר ומחבר, אשר נדבה נפשו להתעסק בחיבורי ילדים, ועוד החיבורים תחת ידו בכתב־יד, יכול להביאם לפני הוַעד […] וקיבל אשרתו מהוַעד עליהם, והוַעד כפי תעודו וחוקיו ישתדל להפיצם בבתי־הספר אחרי הדפסם” (שם, 986).

על אף הכוונה הרצויה, לא פעלה, כנראה, ועדת־הביקורת גדולות. אך באותם ימים ממש, שבהם שאלו המורים עצמם “מאין אקח ספרים”, כבר עסקו אחדים מחבריהם, ביוזמתם הם, בחיבור ספרי־הילדים הראשונים בארץ־ישראל – ללימוד, למקרא ולשעשועים.

2. “מקרא לילדי בני ישראל”: אליעזר וחמדה בן־יהודה, חלוצים בספרות הילדים הארץ־ישראלית

ספרי הלימוד והמקרא הראשונים לילדי ארץ־ישראל נתחברו על־ידי שני מורים, שלא השתתפו באספות־המורים אבל היו ראשונים להורות עברית בעברית – אליעזר בן־יהודה ודוד ילין, שלימדו בסוף שנות השמונים בבית־הספר “התורה והמלאכה” של חברת כי“ח. בשאיפתו “להעמיד את הלשון העברית על יסוד נכון” חש נסים בכר, מנהל בית־הספר, בחסרונן של מקראות מתאימות לתלמידיו והציע לילין לעסוק בחיבורן. ילין הצעיר וחסר־הניסיון פנה אל בן־יהודה מורו, שכבר הוציא שנים אחדות קודם לכן את ספרו הראשון, הוא ספר הגיאוגראפיה ‘ארץ ישראל’ (“על טבע הארץ הזאת, ימיה ונהריה” וכו'. ירושלים, תרמ"ג), וביקשוֹ כי יהיה שותפו בחיבור הספר הראשון; ובשנת תרמ”ז הופיעה “בהוצאת בית־הספר התורה והמלאכה” המקראה הראשונה לתלמידי הארץ⁵⁰³ – ‘מקרא לילדי בני ישראל’ [122], שחתומים עליה בן־יהודה ודוד ילין.

במבט ראשון נראה, כאילו אין הרבה מן החידוש בספר קטן זה (42 עמ'), “כולל [ככתוב בשער] ראשית למודים, ספורי התלמוד והמדרשים ומשלי שועלים”; אך מבט שני בו יגלה את ייחודו הברור. עורכיו־מחבריו השׂכילו ליצור את המזיגה השקולה של חומר דידאקטי מובהק עם פרקי קריאה לשם הנאה ועונג. רובו ככולו סיפורים קצרצרים שמוסר־השׂכל בצִדם – יראת שמים, עבודת־כפים, משׂושׂ־החיים – כגון המעשה בשתי אחיות שיצאו לשדה ונוכחו לדעת כי גם הציפורים המזמרות בעליצות שוקדות על מלאכתן:

“קטנות ודקות הצפרים והרבה תעבודנה, ולבן הקטן שמח תמיד. וקרן־אור אחד [כך!] כי תשלח להן השמש והרנינה את לבתן, ושרו הצפרים והרנינו מלוא תבל בשיריהן. ומהן נראה אחותי הקטנה וכן נעשה גם אנחנו ועבדנו עבודתנו ובעמלנו נשמחה.” (“העבודה בשמחה”, עמ' 8)

לאחר 18 סיפורים שהועתקו מן התלמוד המדרשים בסגנון מקראי קל מסתיים הספר ב־יג “משלי שועלים”, שאת רובם תירגם ילין מערבית. לראשונה אולי בספרות־הילדים העברית יכלו ילדי ישראל לעשות היכרות עם הפולקלור הערבי החריף, כגון האנקדוטה “שלךָ שלךָ, שלך שלנו ושלך שלי”:

“רכוב רכב איש על חמורו ויפגשהו רעוֹ בדרך ויאמר אליו: הרכיבני אתך מעט. וירכיבהו. ויהי המה הלכו מעט ויאמר האיש: מה קל הוא חמורך לרוץ! ויוסיפו ללכת, ויאמר: מה קל הוא חמורנו לרוץ! ויאמר בעל החמור: מהר ורד, כי עוד מעט ואמרת: מה קל הוא חמורי לרוץ.” (עמ' 36)

אין למצוא עדיין בספר את הסגנון ה“ירושלמי” הגמיש ועתיר־החידושים, שאיפיין אחר־כך את יצירותיהם של אליעזר בן־יהודה ותלמידיו. הסיפורים כולם כתובים בסגנון מקראי רצוף וָ"ו־ההיפוך; אבל משפטיהם קצרים ונעדרי מליצות, ושובצו בהם חידושי לשון אחדים או מלים מקראיות ותלמודיות שקיבלו משמעות חדשה (למשל: גג רעפים, זמזום הדבורה, או צפּורה במשמעות פרפר). על־פי עדותו של ילין (תשל"ו: 53, 70) נפוץ הספר במושבות ארץ־ישראל וכן באזמיר, והמורים נעזרו בו גם בלימוד הדיבור העברי: “[…] והיותר טוב הוא לדבר עם התלמידים בעניינים מעולם המעשה, מענייני החיים, כאשר יראה בספר ‘מקרא לילדי בני ישראל’ במאמרי ‘הקמח והלחם’, מה רבו האנשים העובדים למעננו – למען ילמדו לדבר את כל חפצם ולא יתעכבו” (שם, 56).

כבר בספר ראשון זה ניכּרת מודעותו של בן־יהודה ב“צורך בספרי חינוך וקריאה בלשוננו, מסודרים בסדר ראוי לפי שׂכל הילד ותבונתו”. שוב ושוב הטעים בן־יהודה בעיתוניו, כי “הדבר החסר בכל ספרי־הקריאה שלנו [לילדים] הוא הרוֹךְ, הנעימוּת, הילדוּת, חוּט של חן, המשוּךְ על ספרים כאלה בלשונות האחרות” (“הצבי”, שנה ו, תר"ן, גיל' 8).

אף־על־פי שאליעזר בן־יהודה (ליטא, תרי“ח/1858–ירושלים, חנוכה תרפ”ג/1922) לא השאיר אחריו יבול עשיר בספרות־הילדים הארץ־ישראלית, שמורה לו בתולדותיה זכות־ראשונים בעיקר כמעורר, מביא לדפוס, עורך ומתרגם. הוא, שהושפע בנעוריו מספרים כ’כור עוני‘, ‘אהבת ציון’ ו’דניאל דירונדה’, היפנה משנת עלייתו לארץ (1882) את עיקר

מרצו לבני הדור הצעיר, מתוך הכרה עמוקה, כי חינוכו הלאומי של הדור צפוי לכשלון אם ילדי הארץ לא יקראו ולא ידברו עברית. שבועות אחדים לאחר עלייתו ייסד (עם יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ויוסף מיוחס) את האגודה “תחיית ישראל”, ששתיים ממטרותיה העיקריות היו: חינוכם של בני־הנעורים ברוח עברית לאומית והחייאת המדע והספרות העברית. שנתיים לאחר מכן הציע להקים מוסד חינוכי לילדי הגולה, שיסייע למימוש מטרות אלה: “כי בבית הזה אשר ינהרו אליו תלמידים מכל קצות הארץ ומכל הלשונות, תהיה שפת עברית השפה המאחדת את כולם, כי כולם יבינוה ובה ילמדו בבית הזה את כל לימודם” (‘מבשרת ירושלים’ [עיתונו העצמאי הראשון], ירושלים, תרמ"ד, גיל' ג).

אבל אף־על־פי שביקש למהר ולברוא דור צעיר של קוראי עברית, היה בן־יהודה מודע למיגבלותיו הספרותיות: “אינני יודע לכתוב לילדים”, אמר (כעדות יודלביץ', תרצ"ו: 132), “חסר לי החוש הילדותי”. ובכל זאת, ארבע שנים לאחר הופעת ‘מקרא לילדי בני ישראל’ הוציא בן־יהודה את ספרו המשובח ‘קיצור דברי־הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם’ [124],⁵⁰⁴ שנועד לתת לילדים “מושג נאמן מדברי הימים לעם ישראל בהיותו עם מדיני, בימים אשר חי חיים שלמים, אשר אהב חרותו ומסר נפשו עליה” (ההדגשה – במקור). וספר זה, שהיה כולו חידוש הן במגמתו הלאומית והן בסגנונו הרענן, פתח תקופה חדשה בתולדות ספרי־החינוך העבריים.

“ימים רבים הצטערתי על העדר ספר זה בקרבנו”, כתב בן־יהודה (בהקדמה למהדורה ב, ירושלים, תרנ"ד). בכל ספרי ההיסטוֹריה הקודמים לילדים מצא “איזה רוח של עצבות ותוגה, ורושם עכור יירשם בלבב הילד, כי מעולם לא היתה לישראל ילדות, מעולם לא חי חיי עם מדיני”. כדי לתקן רושם זה בחר לספר לקוראים הצעירים את ההיסטוֹריה היהודית הקדומה – מתקופת האבות עד מרד בר־כוכבא, על תפארתה וייחודה – ועשה זאת בסגנון בהיר ומדויק. מרשימים במיוחד הפרקים, המתארים את חייהם ומנהגיהם של בני העם (“הקציר, הבציר, גיזת הצאן היו להם ימים טובים, ימי שמחה וחג […] בימי החגים יצאו הבנות לחול במחולות”) ואת הקשרים עם הארצות השכנות – תיאורים שבאו להוכיח, כי ישראל הוא עם “מדיני” ככל העמים.

עובדה נשכחת היא, שבן־יהודה כתב המשך לספר זה, והוא ‘דברי הימים לבני ישראל בגלותם’ ([125]; וארשה, תרס"ד);⁵⁰⁵ והטעם לחיבורו זה חופף את הסיבה שהניעתהו לכתיבת החלק הראשון: פרקי ההיסטוֹריה על שנות הגולה הם ברובם גלותיים ברוחם, גלות הגוף וגלות הנפש. “דברי הימים כאלה אינם עלולים לחדש ברוח בבנינו ובבנותינו ולגדל לנו אותו הדור שאנו מייחלים לו”; ולכן ישב לחבר ספר, שיספר לילדים “את דברי הימים של שארית ישראל החי, של השארית שנשארה חיה בנפשו גם בהזרותו בארצות גלותו”. וכשסיפר את קורות היהודים בגלות, חזר והבליט גם כאן את רוח ההקרבה, אומץ־הלב והגאווה הלאומית, כדי להעביר ערכים אלה אל הקוראים הצעירים. בפרק על מסעי הצלב, למשל, סיפר כי “בקצת מקומות עמדו היהודים על נפשם ויילחמו בגבורה זמן רב ויפילו באויביהם חללים”; ובפרק על תקופת ספרד סיפר כי “יהודים רבים עבדו בחילו [של המלך אלפונסו] ויצטיינו בגבורה בשדה המלחמה”. למרות מגמתו הלאומית החריפה – או אולי בזכותה – זכה חלקו הראשון של ‘דברי הימים לבני ישראל’ לפּוֹפּוּלאריות רבת־שנים בארץ ובגולה ולקילוסי הביקורת. בעוד שספר־ההיסטוריה לילדים של יעבץ, שיצא באותה עת (ראה עמ' 327 להלן), זכה ליחס מסויג בשל מגמתו השמרנית, הונהג ספרו של בן־יהודה ברוב החדרים המתוקנים ובבתי־הספר, נדפס בשמונה מהדורות (מהדורה ח: וילנה, 1907), ועוד בתרפ"ה הטעים מחנך ידוע, כי “אין לנו עד היום ספר היסטוריה שידמה לו במעלותיו אף במעט” (שרפשטיין, תרפ"ה).

אגב, לנושא הרוֹאי־היסטוֹרי – מלחמת המכבים – הקדיש בן־יהודה גם את המחזה המקורי שחיבר, “החשמונאים”, במגמה ברורה לתת בפי הילדים־השחקנים טקסט עברי מדובר בעל גאווה לאומית. עלילת המחזה נסבה סביב נפילתו בשבי של יהודה המכבי, שיצא לרגל את מחנה היוונים, ומסירות־נפשו של אחיו הצעיר יוסף, שהציע עצמו ללכת בשבי במקום יהודה, אף שידע כי יוצא להורג. המחזה הועלה פעמים אחדות בבתי־הספר (ראה עמ' 306 לעיל),⁵⁰⁶ וגירסה מורחבת שלו, בשם “יוסף החשמונאי”, נדפסה בהמשכים בעיתון ‘הצבי’ (תר"ע).

תרומתו העיקרית של בן־יהודה לספרות־הנוער היתה אפוא בתחום השימושי, כשם שעבודתו הספרותית כולה – מבלשנות ועד עיתונאוּת – נועדה בראש וראשונה לצורכי יום־יום. אך אם לא הותיר אחריו בן־יהודה כמעט ספרות יפה מקורית לבני־הנעורים (שהרי הודה: “אינני יודע לכתוב לילדים”), בולטת תרומתו בשדה התרגום. את תרגומיו הלא־רבים – מיצירות ז’ול ורן, ויקטור הוגו, בולבר ליטון ועוד – שיקע תחילה בעיתוניו, כרומאנים בהמשכים; וגם תכליתם של אלה היתה מעשית בעיקרה: להעניק לקוראים הצעירים חוויה ספרותית־אסתטית, או בלשונו: “כי יתפתח בלבם רגש היופי והנועם”,⁵⁰⁷ ולהוכיח כי ניתן לכתוב סיפורים מוֹדרניים בלשון עברית פשוטה, יומיומית וחסרת מליצות; כפי שכתב: “ניסינו להביא בספרותנו סגנון חדש, סגנון שיחה פשוטה, חיה, סגנון של שני בשר־ודם פשוטים, המשוחחים איש את רעהו אודות עניינים פשוטים, אודות ענייני העולם הזה. סגנון של בני־אדם ולא בלשון מלאכים ונביאים”; ולא היה ספק בעיניו, כי סגנון זה, שקומם נגדו את אלה שראו בו “בית־חרושת לחידושים”, “יכבוש לפניו את הדרך, חרף כל המהתלות והלגלוגים” (בן־יהודה, תרמ"ט ב).

עיון בתרגומיו־עיבודיו החופשיים של בן־יהודה⁵⁰⁸ יגלה, כי למרות ליבוטי הסגנון ואי־אלה זרויות, שמקורן במאמציו למצוא ביטויים עבריים מקבילים לאלה שבמקור, הוא היה אולי המתרגם העברי הראשון, שהתאים את לשונו לאפיקי המחשבה המודרנית ואל הלשון המדוברת של זמנו. הנה, למשל, סגנון דיבורו הדשן של המשרת ברומאן של ז’ול ורן ‘סביב הארץ בשמונים יום’ [262],⁵⁰⁹ בנוסחו הרהוט של בן־יהודה:

“ההולל הזה סיפר לי הגדה שלמה על קווי חצי היום, השמש, הירח! האנשים האלה! אם ישמעו בקולם, יעשו שעונים יפים! לבי היה נכון בטוח, כי יבוא יום והשמש תתרצה לישר מהלכה לפי שעוני…” (עמ' 134)

וכיוון שבן־יהודה כיוון את עיתוניו גם לקוראים צעירים (“מגדול ועד קטן יקראוהו”, כתב בשנת ייסודו של ‘הצבי’ במכתבו הנ“ל אל ש”י פין, “כי מחירו מצער ולשונו קלה ופשוטה”), אין תימה שהעדיף לתרגם אותן יצירות, שנכבשו על־ידי בני־הנוער: ‘ימי פומפיה האחרונים’ לאדוארד בולבר־ליטון (1905),⁵¹⁰ ‘הגנובה’ לויקטור הוּגוֹ (תרס"ו),⁵¹¹ או הסיפור ההיסטורי מתקופת המרד הגדול, ‘איתמר’ (תרס"ג).⁵¹² תרגומיו זכו לקהל קוראים נלהב, ואפילו קורא, שביקר קשה במכתב למערכת את תרגומי העורך, הזכיר בעל־כורחו את השפעתם על בני־הנעורים, שכן “עוללינו שואלים [מהם] לחם־חוקם” (‘האור’, תרנ"ג, גיל' יב–יג, בחתימת “פלוני אלמוני”).

אבל בן־יהודה סיפק לקוראים הצעירים של עיתוניו לא רק רוֹמאנים מתורגמים; מפעם לפעם הדפיס בהם גם סיפורים קצרים, שכּוּונו במפורש לילדים, בעיקר משלים ואגדות יהודיות וערביות – בעיבודם של דוד ילין, דודנו יצחק יחזקאל יהודה, וכן יוסף מיוחס ויעקב שרתוק.⁵¹³ סיפורים מזרחיים אלה נתקבלו בהתלהבות על־ידי המורים, שראו בהם חומר־קריאה מתאים ביותר בהיותם קרובים לרוח העברית ומתובלים בפיקחות שנונה, וסמוך להדפסתם בעיתון הם הועתקו למקראות או לחוברות מיוחדות.⁵¹⁴

ומהקצאת פינה לילדים בעיתון ה“מבוגר” לייסוד עיתון מיוחד לילדים המרחק אינו רב; ואכן, זכות־ראשונים נוספת שמורה לבן־יהודה: הוא היה שותף בייסודו ובעריכתו של ראשון עיתוני־הילדים העבריים – ‘עולם קטֹן’ (ירושלים, תרנ"ג. ראה להלן, פרק ז, סעיף 1). ועוזרת על־ידו בעיתון זה – ושותפת בעיתון הבא, ‘העברי הקטן’ (ירושלים, תרס"ח) – היתה חמדה אשתו.

כשנה לאחר שעלתה לארץ ב־1892, כדי למלא את מקום אחותה המנוחה דבורה, כבר ניסתה חמדה בן־יהודה (ליטא, 1873–ירושלים, 1951) את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים. בן־יהודה הוא שעודד את רעייתו בת העשרים, הסטוּדנטית לשעבר למדעי־הטבע, לעסוק בכתיבה ספרותית ועיתונאית: דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לספרות העברית ו“תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך הלשון העברית המתה”, אמר, והוסיף: “תכתבי כמו שאת כותבת מכתבים […] ובנוגע ללשון – אני אתקן מה שנצרך” (חמדה בן־יהודה, 1940: 118). מאז 1893 הירבתה חמדה לפרסם רשימות, סיפורים ו“מכתבים” בעיתוני בעלה; ואם כי היו שביקרו את נטייתה למזג את פשטות הלשון האינטימית עם “נוסח כתיבה תפל” ברשימותיה העיתונאיות (השווה ירדני, 1969: 303), או את רדידוּתם של סיפוריה למבוגרים, שיש בהם “אלגאנציה המגיעה לפרקים לידי שטחיוּת” (חנני, 1961: 654), הנה דווקא בסיפורי־הילדים שלה הגיעה להישגים מפתיעים. ואין תימה בכך; שכן “היא היתה ספוגה ילדות ונוער לפרטי פרטיהם” (יודלביץ', תרצ"ו: 131). היא התחנכה על ספרות־ילדים משובחת, היתה חסידה נלהבת של אנדרסן, “ובכלל היה בה כשרון הרכות, האישות, אשר כל־כך נחוצים להילדים” (שם). על כן הצליחה כל־כך בסידרת סיפוריה “מחיי הילדים בארץ־ישראל” ([425]; וארשה, תרס"ג),⁵¹⁵ שהרשימו ברעננוּתם ובמזיגת הלך־רוח אגדי עם מציאות יום־יומית. לצד סיפוריו של זאב יעבץ (שנדפסו במאספים הירושלמיים שלו ולא כוּונו במפורש לילדים), היו אלה הסיפורים הראשונים שתיארו את חייהם של ילדי היישוב החדש. הראשון שבהם, “ישראל”, הוא מעשה בנער משומרי החומות, שיצא לראשונה בחייו אל מחוץ לעיר “ופתאום עמד משתאה ומשתומם למראה עיניו: לפניו עמד עַיִר קטן מאד, התועה גם הוא כמוהו”. הסיפור הבא, “זרֻבּבל”, מוקדש לילד בן כפר, האוהב “ללכת יחף וללבוש בגדי בד פשוטים, כי בם יוכל לטפס על עצים, להתגלגל בחוץ, להסיע אבנים ולהאבק עם חבריו”; וכשמעירים לו כי “זאת אסור וזאת אסור”, הוא מתמרד ומקשה: “ואם הכל אסור – למה זה אני חי?” הסיפור השלישי בסידרה, “מוכר התאנים”, מתאר בחן את ידידותם של ילדי שכונה ירושלמית עם נער ערבי מבית־לחם.

ספרה השני, ‘בימי הבציר’ ([426]; קראקוב, תרס"ז), כולל חמישה סיפורים, המקושרים זה בזה בסיפור־מסגרת: ארבעה נערים, השומרים על הכרם בעונת הבציר, מעבירים את לילם בסיפורי מעשיות: על טיול למערת־צדקיהו, על נער מלשין שנענש והפך לחמור, על האבנים השחורות שלחוף ים־המלח ושאר אירועים וחוויות. לבסוף חלף הלילה והשחר התחיל עולה על הכרם; וחמדה בן־יהודה מתארת שעת־בוקר זו בכפר במשפטים קצרים וצבעוניים, המעידים על עין בוחנת וכושר תיאורי:

“חדל השאון אצל המרתף. הגמלים רבצו לארץ וילעסו בתאבון את הקוצים היבשים אשר נתנו לפניהם. הכוכבים כבו אחד אחד; והנה נראו קרני השמש הראשונות. האדים עלו מן הארץ עננים עננים; קול התופים שקט בכרמים מסביב ושירת הנוטר לא נשמעה עוד. אז שבו אבנר, גדעון, יפת ואסף איש איש אל ביתו.” (עמ' 30–31)

נקל לתאר את הרושם שעשו סיפורים אלה – וכן מניין סיפוריה הקצרים, שנדפסו בשבועוני הילדים⁵¹⁶ – על הילד העברי בגולה. בין המעשיות על ילדי ה“חדר” של יהודה שטיינברג, סיפורי האנאכרוֹניזם על שדכנים בימי המבול לי“צ לוין, החוברות של אגדות ישראל ובדיות האחים גרים שסיפקה הוצאת “תושיה”, גילו הילדים לפתע סיפורים רעננים אלה, על חייהם של בני גילם בארץ־ישראל החדשה – והם כתובים בשפה חדשה וגמישה, עם דיאלוֹגים הקולחים בטבעיות ומרתקים באמינוּתם. נראה כי חמדה בחרה במתכוון לפרסם סיפורים אלה באירוֹפּה, כדי להביא לילדי הגולה את בשורת החיים החדשים בארץ־ישראל: נערים דוברי עברית, המטפסים על עצים ביהודה ושומרים על כרמי ארץ־ישראל, מצויים לא רק בסיפורי העבר הרוֹמאנטיים כ”אהבת ציון", אלא הם גיבורי ההווה החדש. ומי יודע כמה צעירים נמשכו אל הציוֹנוּת בזכות אותם סיפורים ראשונים על “חיי הילדים בארץ־ישראל”.

3. “לפי הטף”: דוד ילין

שותפו של בן־יהודה בחיבור המקראה הראשונה לילדי ארץ־ישראל היה, כאמור לעיל, דוד ילין (ירושלים, 1864 – ירושלים, 1941), ראשון הסופרים ה“צברים”. מחנך ובלשן זה, שבגיל ארבע־עשרה ערך דו־שבועון בשם ‘הר ציון’, שיצא בכתב־יד,⁵¹⁷ והיה ממעצבי שיטת־הלימוד הטבעית (“עברית בעברית”), סייע תוך כדי עבודת ההוראה להיווצרותה של ספרות־ילדים ארץ־ישראלית. כמורה צעיר, שעבר לאחר שסיים את בית־הספר “התורה והמלאכה” ללמד במוסד זה, ביקש תמיד כי “ימצאו בנינו עונג בלימודם מילדותם”; על כן בנה את שיעורי העברית והקריאה “על־פי משפט הילדים עצמם, כי המה השופטים היותר מומחים במקצוע זה” (מן המבוא ל’ספר המורה' של ‘לפי הטף’, וארשה, תר"ס).

כבר בשנתו הראשונה של ‘הצבי’ (תרמ"ה) פירסם ילין הצעיר אגדות מקראיות לילדים, וכן הלצות וסיפורים מזרחיים כתובים בעברית פשוטה ורהוטה. אז כבר העסיק אותו המחסור בספרות־ילדים, ובאיגרותיו הזכיר כי הילדים “נזקקים לספרי קריאה טובים” (ילין, תשל"ו, א: 46); ושנתיים לאחר שערך עם בן־יהודה את ‘מקרא לילדי בני ישראל’ (ראה עמ' 309 לעיל), חיבר ילין בעצמו את המשכו – ‘מקרא לנערי בני ישראל’ [123], שיצא אף הוא בהוצאת בית־הספר “התורה והמלאכה” (ירושלים, תרמ"ט/1889) ובתמיכתו של המנהל נסים בכר, שילין היה מזכירו. בספרו זה ביקש ילין להקנות לנערים (בני 8–11) את “תולדות גיבורי ישראל, משלי ישראל, מוסר תורת ישראל ופרקים מתולדות עמנו וגדוליו”, למען “ילמד הנער את כל הדברים [האלה] בהיותו נער והיה ליהודי נאמן בהיותו איש”. פרקי הספר הקצרים מספרים בסגנון קריא על “שרי ישראל וגיבוריו” – מתתיהו, יהודה, בר־כוכבא, יוסף זו־נואס מלך חמיאר ושמואל בן־עדיה; על חוכמתם של הלל הזקן, רבי עקיבא, יהודה הלוי והרמב“ן; על אורחות־חיים – אימרות־מוסר ומשלים על צדקה וחמלה, אהבת העבודה וכיבוד אב ואם, רדיפת השלום, האמת והאחדות, ועל אהבת ארץ־ישראל. חלקה האחרון של המקראה, “ארץ אבותינו”, מספר על “ארץ־ישראל לפנים והיום, אוירה, מעדניה [=מחצביה], צמחיה, חיותיה ותולדותיה”, עד יסוד גדרה על־ידי חלוצי ביל”ו, אשר –

“סבלו צרות רבות כי בתים לא נבנו להם, וכולם ישבו בחדר עץ קטן בקיץ ובחורף, ומים אין לשתות ושתו ממי הנחלים הנרפשים, או מבאר הערבים, אך עבודתם עבדו בכל לבם, ויעברו ימי הרעה ובתים נבנו לכולם, גם באר מים חפרו במושבתם, ולפני שבוע באה הבשורה מגדרה לאמור: מצאנו מים!” (עמ' 164. הפיזור במקור⁵¹⁸)

מייד לאחר הופעת המקראה פירסם עליה בן־יהודה מאמר עתיר־שבחים בשני המשכים (אליעזר בן־יהודה, תרמ"ט ג), שבו הטעים כי רק ילין “התקרב אל המטרה בשתי הבחינות יחד בבחינת החומר והצורה”, שיבח את לשונו “הפשוטה והקלה, השגורה על שפתי הטובים בסופרי ירושלים”, ולאחר שביקר את רצינותו היתרה (“כל צחוק קל וגיחוך נעים [חסר בספר] להרנין לבב הילד”), סיכם את מאמרו הארוך במשפט חגיגי: “עוד לא בא כבושם הזה בלשוננו!”

המקראה זכתה להצלחה ושימשה גם את מורי המושבות;⁵¹⁹ ולאחר שאזלה המהדורה הראשונה שלה התעתד ילין להוציא מהדורה מתוקנת, ואף בא בדברים עם בן־אביגדור כדי להדפיסה בהוצאת “תושיה”; אך לאחר חליפת־מכתבים מייגעת⁵²⁰ חזר בו ילין מכוונתו, ובמקום זאת שקד שנים אחדות על חיבור ארבעת ספרי־הלימוד שלו ‘לפי הטף’, שזכו למוניטין ולשבחים כמבשרי גישה חדשה בלימוד העברית: “נלמד את בנינו בראשונה לדבר, ואחרי כן נלמדם לכתוב את אשר ידברו, והתעורר בקרבם החפץ לקרוא גם מה שכתבו אחרים” – זו תמציתה של שיטתו, כפי שניסח אותה במבוא הארוך ורב־העניין לחלק א של ‘ספר־המורה’.⁵²¹

שיטת ‘לפי הטף’, שעיקרה ניהול שיחות פשוטות בין המורה לתלמידו “בדרך שעשועים”, תוך הקפדה על הגייה נכונה, נתגבשה תוך כדי ניסיון ועבודה מעשית ממושכת: “את השיעורים הוריתי ראשונה במעשה לתלמידי הקטנים, המתחילים בלימוד השפה”, כתב בהקדמתו, “ואחר ראותי בכל שיעור ושיעור בנסיון מה יכולים הילדים הקטנים האלה להשיג ולהבין מבלי כל התאמצות ומה יכבד עליהם להבין, במה ימצאו שמחה ועונג ומה יהיה עליהם למשא, שבתי ואכתבם על ספרי מבוררים ומזוקקים על פי משפט הילדים עצמם”. את סדר הלימודים המליץ להתאים לנושאים מחיי הילדים, “למען ירגישו הילדים כי בעולמם הם עומדים”, ואילו השיחות בין המורה לתלמידו, המושתתות ברובן על שאלות ותשובות – שהן עיקר תוכנו של ‘ספר המורה’ – “פותחות פה לאילם, והתלמיד היותר הדיוט על כורחו צריך שילמד את אשר לפניו”, מה גם ששיחות אלו מוגשות “בדרך שעשועים”, לאמור: עבודה מעשית בנוסח הצגה מומחשת:

"– קח את ספרך ושים אותו בילקוטך!

– לקחתי את ספרי ואשים אותו בילקוטי." (שיעור טו).

שיטת לימוד חדשנית זו – הוראת שפה בדרך מומחשת ובלא עזרת תרגום – איננה, כמובן, המצאה יהודית. ילין עצמו הודה (תרפ"ח), שכיסוד לשיטתו זו שימשה שיטת־הלימוד שהנהיג נסים בכר בבית־ספרו, ואותה שאל מחוברת דידאקטית מאת קארו, שהמליצה ללמד צרפתית את בני צפון־אפריקה על־ידי תנועות ושאר אמצעי המחשה. אבל הוא התאימה לרוח בתי־הספר העבריים, הוסיף לה את ייחודה הפונטי (“השיטה הקולית”), ועיטר את ספריו באיורים ריאליסטיים, שהרשימו את התלמידים ועוררו את התפעלותם של המורים: “הנה רואים התלמידים איכרים עבריים חורשים וזורעים, נשים עבריות קוצרות את הקמה ומאלמות אלומות בשדה, עגלה המלאה לה עמיר, חובטי חטים בגורן” (רוזנבלום, 1902). ואחרון אחרון – הוא הוסיף אל ‘ספר המורה’ את ‘מקרא לפי הטף’ [190], שהוא לקט של סיפורים מתורגמים ושירים מקוריים (מאת אהרן רוזנפלד, אהרן לובושיצקי וזאב יעבץ), תיאורים מחיי הילדים, שיחות מוּסרניות (“עוד מעט ונתנו לך ספר אחר, חדש, נקי ושלם, וגם בו תמונות יפות ונחמדות לשמח לבך. ושמרת אותו ולא תלכלכהו וקרוע לא תקרעהו”), חידות והלצות – חומר קריאה המעוגן כולו בעולם הילדות. כך, למשל, סיים ילין את תיאורו הלירי “אמי זקנתי”:

“שמלתה שחורה ועל ראשה צניף לבן, וסינר רחב תחגור מעל לשמלתה. ומה נעמו הממתקים אשר תשמור לי בחיקה אשר בסינרה לעת שובי מבית־הספר. בערב בערב תשב על־יד מיטתי וספר תספר לי סיפורים יפים ונחמדים, עד אשר תיסגרנה עיני ואישנה. מה טובה ומה חביבה היא אמי זקנתי!” (שיעור לו)

רוח חדשה ורעננה נשבה מפרקי ‘לפי הטף’, ואין פלא שהספר נתקבל בהתלהבות על־ידי המורים הצעירים, שראו בהופעתו מאורע פּדאגוֹגי הפותח עידן חדש בלימוד השפה העברית. ילין עצמו הודה, כי “‘לפי הטף’ היה בזמנו הספר בה' הידיעה ללימוד הדיבור העברי בארץ־ישראל וגם בגולה בתקופת החדרים המתוקנים” (ילין, תרפ"ח). ולא רק המורים, אלא גם הילדים התענגו על הספר, כעדותו של אחד המחנכים: “מי שלא ראה את אור־פניהם של התלמידים הקטנים, בהחילם לדבר עברית ואחר לקרוא ולכתוב, והכל באופן קל ונעים, לא ראה לימוד מאהבה מימיו” (ברא, 1901א).

למקרא דברי הביקורת שנכתבו על ‘לפי הטף’ מתעורר רושם, כי המבקרים התחרו ביניהם בהרעפת שבחים על הספר. א"ל ביסקו פסק כי רק על־פי ספר זה “אפשר לברוא לבנינו ניב שפתיים בלשון עבר, ואשרי המחבר הזה, אשר קלע את המטרה ולא החטיא” (ביסקאָ, תר"ס, גיל' 50). מבקר אחר ציין, כי הרוח הנושב מדפי ‘לפי הטף’ הוא “משיב נפש […] התאפק לא נוכל לבלי הביע את העונג הגדול ששבענו בעברנו בין חלקי הספרים אשר לפנינו”.⁵²² והמורה נוח רוזנבלום, שהקדיש לספר מאמר בן שמונה המשכים (רוזנבלום, 1902), שבו הצביע גם על טעויות־דפוס לא מעטות שנפלו בו,⁵²³ הטעים: “אנוכי לא ראיתי עוד מימי ספר־לימוד טוב ומצוין כזה”; והוא דחק בהורים ובמורים כי “ישתמשו נא בספר הזה, כי לא היה עוד כמוהו בישראל!”

אך למרות הקילוסים הרבים, ותרגום פרקיו הראשונים של הספר לאנגלית,⁵²⁴ לא זכה ‘לפי הטף’ לאריכות ימים; הוא נדפס בשש מהדורות (מהדורה ו: וארשה, 1906), ועוד לפני מלחמת־העולם הראשונה הלך ונשכח. שיטת הלימוד הפוֹנטית, שעליה השתית ילין את שיעוריו, לא נקלטה בבתי־הספר, ועל כן “למדו על־פי ספרו, אך על הפוניטיקה לא הקפידו” (שרפשטיין, תשט"ו: 272).

אחרי ‘לפי הטף’ הוציא ילין קובץ ראשון בסוגו של ‘אוסף שירים לילדים’ [446] וכן ‘ליקוטי נבואות ומליצות לבני הנעורים’ (ירושלים, 1905); שניהם יחד עם המחנך חיים אריה זוטא.⁵²⁵ כן השתתף, עם ש. בן־ציון, בעריכת כתב־הכתב לנוער ‘העומר’ והוציא עיבוד מקיף ראשון לילדים של סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ (אודסה, תרע"ב),⁵²⁶ כתובים בסגנון מקראי קל. מפעם לפעם פירסם סיפורים מהווי המזרח בעיתוני הילדים והנוער;⁵²⁷ אך מאז ראשית המאה שיקע עצמו ילין יותר ויותר בעבודות בלשנות, מחקר והוראה אקאדמית, וכן בעסקנות ציבורית, שבזכותה הוכר כמנהיג היישוב העברי בארץ־ישראל. אבל אם לא תרם ילין הרבה משלו לספרות־הילדים, הנה פועלו הנחשוני – כמוהו כפועלם של עמיתו בן־יהודה וחותנו יחיאל מיכאל פינס⁵²⁸ – תרמו תרומה בל תתואר לגידולו של דור־קוראים עברי ראשון בארץ.

4. “טל ילדות”: זאב יעבץ

“כבוד למסורת ואהבה לקידמה” – סיסמה זו, שטבע ילין בהקשר לעבודתו הספרותית־הבלשנית, בהשראת חותנו־גיסו יחיאל מיכל פינס, אומצה גם על־ידי זאב יעבץ, שהיה מקורב אליהם בתפיסת עולמו (בניגוד לכמה מחבריו המורים במושבות). כמוהו כמורו וגיסו י"מ פינס, ביקש גם יעבץ להקנות לילדי ארץ־ישראל חינוך לאומי דתי על־ידי הקהיית חוד הניגוד בין הישן והחדש, תוך ביקוש המועיל והחיובי בשני הקצוות. וכאשר נכשלו מאמציו להקנות להם את תורתו זו על־ידי הוראה הלכה למעשה, עשה זאת באמצעות ספריו, שבהם שוקעו כמה מיצירות־הילדים היפות ביותר שנכתבו בדור ההוא.

בעצם אותה שנה, שבה הופיע בוארשה ספרו רב־המוניטין ‘שיחות מני קדם’ (ראה פרק ה, סעיף 2 לעיל), וּבירושלים יצאה אז המקראה הארץ־ישראלית הראשונה לילדים בעריכת ילין ובן־יהודה (ראה עמ' 309 לעיל), עלה זאב יעבץ עם משפחתו לארץ־ישראל כדי לעבוד את אדמתה. בראשית תרמ“ט נתמנה לכהונת רב ומורה בזכרון־יעקב, שם התחיל בחיבור המקראות שלו והניח את היסוד לחינוך העמלני־החקלאי בארץ, כדבריו: “אני מבקש לתת פנים אחדים לכל בתי־הספר ולכוון את הלימודים לפי צרכי רוח הילדים, הנכונים להיות עובדי אדמת הקודש” (יעבץ, תרנ"א). אך בשל מריבותיו עם פקידי הבארון נאלץ לנטוש כעבור שנתיים את משרתו ועלה לירושלים, שם ישב שבע שנים ושקד על עבודתו הספרותית המגוונת: מקראות לילדים, מאספים, אגדות ו”שמועות", וכן התחיל בחיבור ספרו הגדול ‘תולדות ישראל’.

“טל ילדות” – במלים אלה ביטא פרישמן את תחושתו למקרא ספרו של יעבץ ‘שיחות מני קדם’; ו’טל ילדות' היה גם שם ספרו הבא של יעבץ – ראשון ספריו שנתחברו בארץ־ישראל ([133]; ירושלים, תרנ"א/1891) – מקראה לתלמידי הכיתות הנמוכות שכולה מקור.

בהקדמתו הנמלצת, שנכללו בה כמה תפיסות מתקדמות בחינוך, הטעים יעבץ, כי מגמתו של הספר היא “לתפוֹשׂ בתפוּשׂה אחת את ענפי היהדות הנפוצים, למען ילמד הילד למלא מהם את כפו הרכה בעוד טל־ילדותוֹ חופפת [צ”ל: חופף] עליהם"; שכן כלל גדול הוא בחינוך: “תינוקות לפי כוחם, נערים לפי כוחם”. בדברו על שיטות־הלימוד הנכונות בעיניו המליץ להעדיף לימוד דברים חדשים על חזרות יתרות (כי “בלמוד הנער חדשות נמצא הישנות נשנות ומשתלשות מאליהן”), תבע לבטל את הלימוד בעל־פה, המייגע את הילד עד “שנפשו קצה בו”, ובדומה לדוד ילין הציע גם הוא לאמן את התלמידים בדיבור נכון, שכן “הקריאה המרושלת נוטלת כבוד מלשוננו […]. בבית־הספר שבאחת האחוזות הגדולות בארץ אבותינו [זכרון־יעקב] ניסינו לכלכל את החינוך הזה ונראה כי טובה רבה צפונה בו”.

בארבעת חלקי הספר המנוקד והמאוּיָר, המוקדשים לארבעת יסודות היהדות (מעשה אלוהינו, עם אלוהינו, תורת אלוהינו, ארץ אבותינו"), נכללו פרקי סיפּוֹרת ושירה המעוגנים במורשת האמונה “ברוח התום והטהרה שהשרו עליה אבות ישראל, בעלי הנבואה והאמונה”. ובמגמה “לשמח את לב הילד הקטן ולחבב עליו את מורשת אבותיו בעוד לבו רך וטהור”, הביא יעבץ ב’טל ילדות' סיפורים שכל גיבוריהם ילדים, “המשוחחים שיחת ילדים זכה, ברוח פי תינוק שאין בו חטא”. הוא הבין: כך תיווצר הזדהוּת שלמה בקרב הקורא, “במצאו בילדים אשר בגילו את צדיקיו, את חכמיו ואת גיבוריו”. כך, למשל, הביא בחלק הראשון (“מעשה אלוהינו”) סיפור – שהוא עיבוד מורחב של האגדה המצויה בזֹהר, לך לך – על הילד, שסגד תחילה לשמש המאיר ביום, אחר־כך לירח שליט־הלילה, ולבסוף הבין כי מצוי כוח עליון, שברא את העולם; “ושם הילד אברהם, ואנחנו בני ישראל הם הגוי אשר הקים אלוהים מזרעו”.

בחלק ההיסטוֹרי (“עם אלוהינו”) סיפר על אבות־האומה בילדותם ועל חוכמתם של בני ירושלים; ובפרק המוקדש ל“תורת אלוהינו” הובאו סיפורים על מסירות־נפשם של ילדים הדבקים באמונתם, המעשייה הנוגעת ללב על הילד שהלך ללמוד תורה ונתפס על־ידי שליחי המלך (על־פי תנא דבי אליהו זוטא),⁵²⁹ ועיבוד אמנותי של המעשה בר' יהושע בן חנניה (גיטין נח), שהלך ברחובות רומי –

“ויפן החכם והנה מחלון בית־האסורים נשקף לו ילד יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים. ותדבק נפש החכם בילד הנעים הזה ויאמר: אין זאת כי לגדולות ייעד יי את הילד; ועתה אינני זז מן המקום הזה עד אם פדיתיו. ויתן כופר רב ויפדה את הילד ויגדלהו ויאהבהו ויהי לו כבן. ויגדל הילד ויחכם מאד ויהי לחכם גדול בישראל” [הוא ר' ישמעאל בן אלישע].

בחלק המוקדש ל“ארץ אבותינו”, הכולל קטעים פיוטיים על נוף הארץ, טבעה ואוצרותיה, תיאר יעבץ ברוב התפעלות את חייהם של ילדי האיכרים, העובדים את האדמה, הבנים המאלמים אלומות, “ובהביא אביהם את העגלה הגורנה וישבו הילדים בראש העגלה המלאה עמיר והריעו בקול ששון”, הבנות העובדות במשק “תשקינה את הפרחים אשר לפני החלון וכלכלו את התרנגולות ואת אפרוחיהן”, וילדי־טבע אלה חסונים ואמיצים, “והיה כוח ילד שם ככוח נער גדול בעיר, כי עבודת אביו הוא עובד, על כן יגדל כוחו ולבו יאמץ ופחד לא ידע”. בפרקים פּאסטוֹראליים אלה מצויה לראשונה בשורת החיים החדשים בארץ־ישראל, ונקל לתאר את הרושם שעשו על קוראים צעירים כמבוגרים: “הפסוקים הבהירים על ילדי ישראל בכפרי המולדת, על גיל העבודה ותנחומי הטבע מאירים עד היום על הכריסטומאטיה העברית ברעננות ביבלית שקופה” (פיכמן, תרפ"ז ב).

אבל את עיקר ערכו האמנותי וההיסטוֹרי של ‘טל ילדות’ יש לראות בשירים שבו. שכן אם פתח יעבץ תקופה חדשה בספרות־הילדים העברית, שמורה לו זכות זו – נוסף על ‘שיחות מני קדם’ – גם משום שהיה משורר־הילדים העברי הראשון, שחיבר שירי משחק ושירים ליריים בעלי סגולה פיוטית אמנותית. אמנם י"ל בן־זאב ואהרון רוזנפלד קדמו לו בתחום הליריקה לילדים, אך שיריהם, שהיו מעובדים ברובם ובעלי מגמה משכילנית או דידאקטית, נכתבו תוך ליבוטי לשון, וחסרו – כלשונו של ביאליק (תרפ"ג) – את “האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה”. בא זאב יעבץ והעניק לראשונה לילד העברי “שירים שיש בהם עליצות רבה ותמימה ואין בהם התרגשות יתרה, המרתחת ועוכרת את רוחם השאננה” (מתוך המבוא ל’טל ילדות').⁵³⁰ והוא עשה זאת בענווה של משורר שלא־מדעת, אבל בחן טבעי. בבתי שיר שיש בהם ניגון וחריזה בלתי־שיגרתיים תיאר חוויות־ילדות, מראות־נוף, געגועים ואמונה, חדוות משחק ועליצות. בשורות קצרות שמקצבן טופף כדליפת המטר מתוארת “גבורת הגשמים”:

"אֵל חָנָן / מֵי עָנָן, / שָׂדֶה וּשְׁדֵמָה.

יִרְוָיוּ, / יִשְׁתָּיוּ / אָדָם וּבְהֵמָה."

הנער הנודד “בנכר” עורג לשוב אל ביתו ונושא תפילה נוגה:

"מִי יִתְּנֵנִי צִפּוֹר־כָּנָף,

אָעוּפָה מִבַּד אֱלֵי עָנָף,

עַד אָבוֹא אֵלַיִךְ, אִמִּי.

אֵלִי, אֵלִי, כָּנָף תֵּן לִי!

אוֹי לִי, אוֹי לִי, כָּנָף אֵין לִי!

פֹּה אֵשֵׁבָה וּכְאֵבִי עִמִּי."

(ראוי לשים לב לחריזה הפנימית בשורות ד־ה: אֵלִי – אוֹי לִי.)

ולאחר שזוכה הנער לשוב אל ביתו, הוא שר שיר חדש, רווי שלווה – “בארצי”:

"אֶת גַּנִּי עַל יַד בֵּיתִי / מַה אֹהַב, מַה אֶחְמֹדָה,

סְבִיב גַּפְנִי, סְבִיב זֵיתִי / שָׁם אֶשְׂחַק, שָׁם אֶרְקֹדָה."

וכיוון שיעבץ הפדאגוג הכיר וידע, כי הילדים יעדיפו תמיד הנאה על לימוד לשמו – ובלשונו: “הנועם מתקבל יותר על לב הילד מן התועלת המוסרית” (יעבץ, תרנ"א) – ישב לחבר למענם את שירי־המשחק העבריים הראשונים. זה היה חידוש מרנין בספרות־הילדים: חרוזי שעשוע לשמו, בלא כוונה דידאקטית. הילד ה“רוכב” על מקלו מזרז את סוסו הדמיוני במיקצב דהרני:

“בֶּן סוּסִי,עוּף עוּף עוּף! / עַל גְּבָעוֹת מַהֵרָה! / עַל הָרִים דַּהֵרָה! ⁵³¹”

והילד המקים לעצמו חנות דמיונית קורא אל ה“קונים” הנעלמים:

"גְּשׁוּ, יַלְדֵי שַׁעֲשׁוּעַי, / קְנוּ מַעֲשֵׂי צַעֲצוּעַי!

מַה בְּעֵינֵיכֶם יָשָׁר? / סוּס מָשׁוּחַ בְּשָׁשָׁר,

פָּרָשִׁים בְּנֵי חַיִל? / שׁוֹר, פָּרָה אוֹ אַיִל?"

הוא מוסיף ומונה כרוכל את מכלול אוצרותיו –

“שָׂרָתִי בִּצְעִיפִים, / יִשְׁמְעֶאלִי בִּצְנִיפִים” –

וכן הלאה, על טוהרת החריזה, ומסיים:

“פְּרוּטָה הָבוּ הֵנָּה – / וְלָכֶם כֹּל אֵתֵּנָה!”

(“היריד”)

דומה כי שירים אלה ביטאו את ההכרה בזכותו של הילד העברי למשחק ולשעשוע (אם כי – וכאן מדבר הפּדאגוֹג מגרונו של יעבץ: “לא מתוך התרגשות יתרה”). חינם וסגולתם הפיוטית מחפים על הארכנוּת והחזרות היתרות הפוגמות בכמה מהם; ואין תימה שכמה מהם היו לשירי־עם מולחנים (ביניהם: “גשם־נדבות”, “ראש השנה לאילנות”, “בנכר”) והועתקו למקראות ולשירונים בארץ ובגולה, וגם השפיעו בלא ספק על צעדיה הראשונים של שירת־הילדים העברית.⁵³² רק תריסר שנים לאחר ‘טל ילדות’ התחילו מופיעים שירי השעשוע העבריים הבאים – “מעשה ילדות” לביאליק, “בארץ השובבים” לשניאור, “הידד הידד” לקצנלסון ואחרים, שבכמה מהם ניתן למצוא את עקבות השפעתו של יעבץ. אף־על־פי שיעבץ כיוון את ספרו בעיקר לילדי ארץ־ישראל, אין תימה שהוא נכבש גם על־ידי בתי־ספר עבריים במזרח אירופה, נדפס שם במהדורות אחדות (מהדורות מתוקנות: וארשה, תרנ“ג; וילנה, תרנ”ח) ועורר את התפעלותה של הביקורת. י“ח רבניצקי (1892: 286) פסק, ש’טל ילדות' מבשר “צורה חדשה וטבעית” של ספרות־הילדים; וי”ל דוידוביץ (1892א) הכתיר את יעבץ בתואר “סופר פדגוגי ביתר שאת (פאר עקסאלאנס)” בזכות לשונו, שהיא “מצוינה בקיצורה וקלותה וצחותה עד להפליא”. אבל בעיני המבקר, “השופרא דשופרא” שבספר הם שיריו, כי “כבושם הזה לא בא בספרותנו”. וכדי להוכיח עד כמה נתחבבו השירים על הילדים, סיפר דוידוביץ כיצד קרא את השיר “בנכר”, שזכה בשעתו לפירסום רב, בשני בתי־ספר; “וכעבור חמישה־עשר רגעים כל המחלקה, גם התלמידים היותר גסים, חזרו בעל־פה את כל ששת החרוזים מבלי שגיאה ובעונג רב, אשר לא ראיתי כמוהו על פניהם… עדותם של ילדים רכים כאלה”, הטעים המבקר, “יקרה בעיני מעדות חכמים ונבונים רבים וכן שלמים”.

'המוריה' [134] – המקראה לתלמידים המתקדמים, שהוציא יעבץ בירושלים בשנת 1894, שלוש שנים אחרי ‘טל ילדות’ – דומה לקודמתה במתכונתה, בתוכנה ובסגולותיה. בארבעת חלקיה, שגם הם מוקדשים לנושאי הבריאה, הדת, העם והארץ, נכללו שירים וסיפורים, משלים ואגדות – “קריאה נוחה ומושכת את הלב, משמחתו ומשעשעת” – על תולדות האומה ואישיה, תופעות הטבע ו“מעדנות הארץ”. ואם כי ניתנו בה לעיתים גם עניינים שהם קשים לקורא הצעיר, השכיל יעבץ להסבירם בלשון ברורה, מדויקת ומובנת; כלשונו: “קשי העניינים התרכך מאד ביד הלשון הרכה, עד שהם נבלעים בנעימה לכל קורא”.

פרקי הלימוד הפיוטיים, המוקדשים לארץ־ישראל, גדושים השתפכות לירית: “והארץ אשר נתן ה' לאבותינו אין ערוך ליפיה ולהדר גאונה, אשר לא נעלה מעליה גם בימי עניה ומרודיה”. בתוך הפרקים המספרים על טוב־הארץ, פירותיה ואוצרותיה מצוי גם קטע, המלמד על רוח־החזון שיעבץ בורך בו: אוצרות ים־המלח – “רבים הם דורשיו בסוחרי הארצות […] ולוא היתה הדרך מים־המלח לים הגדול סלולה כי עתה גדל ממכר החמר; וביד עם חרוץ ונבון יהיו חמשת המעדנות האלה, הלא המה המלח, הגפרית, המנגן, הסודה והחמר למקור עושר רב ועצום מאד”.

השירים הרבים ונעדרי הכותרות – מהם עיבודים של בתי־שיר לועזיים – שובצו בתוך הטקסט הלימודי כחלקים אורגאניים שלו, והם מַשרים על פרקי המֶתוֹדה אותו נועם, שיעבץ ביקש כל־כך להעניק לקוראיו. בסיפור־המסע האוֹתנטי מיפו לירושלים שובצה, בין השאר, הפנינה השירית המפורסמת של גתה בתרגומו של יעבץ (אבל בלי ציון שם המשורר הגרמני):

"עַל הַר וּשְׁפָיִים

תִּשְׁכֹּן דּוּמָה,

וּבֵין עֲפָאִים

תָּלִין תְּנוּמָה.

בְּנֵי־עוֹף יִישְׁנוּ עַתָּה

גַּם הֵמָּה.

הֵלֶךְ! אַף אַתָּה

הֵרָדֵמָה.⁵³³ "

(עמ 79)

ובפרק המוקדש למושבות העבריות החדשות מצויות שורות ליריות, שהן ממיטב השירה שנכתבה (או תורגמה) בתקופת התחייה:

"אַט עַל פָּנַי תִּסָּעִי

בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה;

אַט אֶל לִבִּי תִּגָּעִי,

אַתְּ, רְנָנָה זַכָּה.

רִנְנַת נֹעַם צַלְצֵלִי,

זַמְּרִי, רַנֵּנִי!

בְּמֶרְחַב־יָהּ הִטַּלְטֵלִי,

שִׁיר נַגֵּנִי!"

ואחרון חשוב, יעבץ כלל בספרו כמה משירי החגים הראשונים בספרות־הילדים העברית. הוא, שיעץ להעניק לחגי ישראל תוכן עברי חדש,⁵³⁴ חיבר בין השאר זמר עברי ראשון לט"ו בשבט, עם בית חוזר פשוט וקליל:

"צִפֳּרִים נֶאֱמָנוֹת

בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה לְאִילָנוֹת

בְּנֹעַם תִּשְׁתַּפֵּכְנָה,

אוֹתָנוּ תְּבָרֵכְנָה.

אך על אף סגולותיהן הספרותיות המובהקות לא זכו מקראותיו של יעבץ לאריכות־ימים. ‘טל ילדות’ נדפס בארבע מהדורות, כולן עוד במאה התשע־עשרה (מהדורה ד: וילנה, תרנ"ח), ואילו ‘המוריה’ לא זכה אפילו למהדורה שנייה. צבי שרפשטיין שיער שהסיבה נעוצה בכך שהספרים “נשגבים” מדי; שכן עם כל היותו בעל־נפש היה יעבץ חסר, לדעתו, סגולות של מורה מעשי: "הוא היה מוכשר לבחור את החומר הנאות, אבל חסר לו הכשרון לסגל את החומר לילדים "(שרפשטיין, תרצ"ט: 269). יש להטיל ספק בנימוק זה (וגם עֵדוּתוֹ הנזכרת לעיל של דוידוביץ על החיבה שרחשו התלמידים לפרקי ‘טל ילדות’ מפריכה אותו). סביר יותר להניח, כי גורל ספריו דמה לגורלן של כל המקראות שיצאו בשנות התשעים: עם ראשית המאה העשרים הן נדחקו על־ידי ספרי־הלימוד החדשים – של ש. בן־ציון, יהודה גרזובסקי (גור) וחבריהם. ואפשר גם שהתו שהדביקו על יעבץ, שהוא “קלריקאל קיצוני”, הרתיע מורים לא מעטים מלהשתמש בספריו.

אבל יעבץ היה לא רק פייטן ובעל־אגדה, אלא גם היסטוֹריוֹן; ועוד לפני הופעת כרך א של ספרו רב־המוניטין ‘תולדות ישראל’, חיבר שני ספרי היסטוֹריה משובחים לילדים, המצטיינים גם בסגולות בלטריסטיות: הראשון, שנתחבר בזכרון־יעקב, הוא ‘דברי הימים לעם בני ישראל’ ([135]; ירושלים, תרנ"א; מהדורה ז: ניו־יורק, 1916), והמשכו – ‘דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל’ (א–ד. [136]; וארשה, תרנ“ג–תרנ”ד). בלשון מקראית סיפורית, הקרובה לסגנון הנביאים הראשונים, סיפר יעבץ את תמציתם של דברי־ימי ישראל מתקופת האבות עד ראשית היישוב החדש, ובמקביל – את “כל תולדות עם במלוא אמיתותן”. יש דמיון־מה במיבנה ובסגנון בין ספריו אלה של יעבץ לבין ‘דברי הימים לבני ישראל’ של בן־יהודה (ראה עמ' 312 לעיל), אך בעוד שבן־יהודה הציג את היהודים כ“עם מדיני” שהוא אדון לגורלו, מושתתים שני ספריו של יעבץ על האמונה, כי ההיסטוֹריה העולמית מכוּונת על־ידי ההשגחה העליונה, המצמידה לכל פגע ומכה “רפואה” וישועה. זאת ועוד: יעבץ בעל־האגדה שיבץ בתוך פרקי ההיסטוריה, באותיות פטיט, "שמועות, המשוות חן וטל־ילדות על הדורות ועל הגדולים" (מן ההקדמה למהדורה ב, ירושלים, תרנ"ב). כך סיפר, למשל, על בר־כוכבא ואנשיו, שבהיותם “רוכבים על סוסים שוטפים הסיע איש איש הסע ונתוש עץ מאדמת מטעו”; ובקטע על רש"י שיבץ את האגדה הידועה על אביו, שהשליך את האבן היקרה לים, “וַיִקרא אליו מלאך יי מן השמים ויאמר, יען כי עשית את הדבר הזה ותשלך את אבנך היקרה לבלתי תת כבוד לאלוהים אחרים, ונתתי לך אני אבן־חן, אשר תאיר לפני עמים לדורות־עולם” (עמ' 78).

שונה היה יחסה של הביקורת לשני ספרי ההיסטוֹריה הללו. אף־על־פי שיעבץ כתב את שני ספריו מתוך גישה ומגמה זהות – “להעביר על פני קהל ישראל את גופי המעשים בעצם תומם” מתוך תפיסת־עולם דתית ותמימות במובנה החיובי – היו התגובות עליהם דו־ערכיות: ‘דברי הימים לעם בני ישראל’ זכה לשבחים מפליגים, בזכות היותו מטפח בלב הנוער “רגשות תקוה וגאון ואהבה רבה לתורתו ולשפתו ולכל מורשת אבותיו” (דוידוביץ, 1891א), אבל גם לביקורת חריפה על הזיקה היתירה לדברי אגדה בתוך ספר היסטוריה לילדים (הפּוּבּליציסט יהושע מזח [תרנ"ג] פירסם קונטרס מיוחד נגד הספר); ואילו ספר ההיסטוֹריה הכללית שלו – ‘דברי ימי העמים כתוב ברוח בני ישראל’ – נתקבל בביקורת עוינת: אחד־העם שלל את עצם הופעתו (“עד כמה נפלנו, עד שמוציאים אצלנו ספר דברי ימי העמים כתוב ברוח ישראל!” – ‘השלוח’ ג [תרנ"ח]), ודובנוב אף האשים את יעבץ בצביעות דתית (ב’ווסחוד', בחתימת “קריטיקוס”). אבל דומה שיותר מאשר אל התוכן כּוּונו תגובות חריפות אלה אל שמו של הספר, שעורר רושם כאילו המחבר ניגש לפרש לילדים את תהליכי ההיסטוריה העולמית ברוח “קלריקאלית”. שכן עיון בפרקי הספר הקצרים לא יגלה בהם אלא תיאורים פשוטים של עיקרי המאורעות, כתובים בלשון סיפורית, המבליטה אותם אירועים העשויים לרתק את הקורא הצעיר (יפה ביותר הוא הפרק המוקדש לקולומבוס); וההיסטוֹריוֹסוֹפיה היחידה בו היא הרצון להטעים “עד כמה הועילו עמי הפרק [האמור] לנפשם ולמין האדם בכללו, לשעה ולדורות” (מן ההקדמה לספר).

מעין המשך בֶּלֶטריסטי ל’דברי הימים לעם בני ישראל' – המסתיים בייסוד המושבות הראשונות על־ידי “בני ישראל עובדי אדמת הקודש” – אפשר לראות בסיפורים האידיליים “ממראות הארץ”, שפירסם יעבץ במאספיו הירושלמיים.⁵³⁵ סיפורים אלה, על חיי האיכרים במושבות, “ראש השנה לאילנות”, “פסח של ארץ ישראל”, “חרבות לאתים” וכו' – שחזרו ונדפסו אחר־כך בוארשה בשורת חוברות – לא כוונו אמנם במפורש לבני־הנעורים, ולעיתים גוברת בהם האידיאליזאציה התמימה על היסוד האמנותי; אך כיוון שבין גיבורי הסיפורים מצויים “ילדי המקום, טובי לב וחשופי רגל”, ובזכות אווירתם הרוֹמאנטית־האגדית, הם נקראו בהתלהבות על־ידי צעירים רבים, כעדותו של קלוֹזנר: “קשה לשער מה רבה וגדולה היתה השפעתם של ‘פירות ארץ־ישראל’ אילו (כך היינו קוראים להם אז) על בני־הנעורים העבריים” (קלוזנר, תרס“ג–תרס”ד).⁵³⁶ יעבץ – המשורר, בעל־האגדה, ההיסטוֹריוֹן והפּדאגוֹג – “היה הראשון שעמד על הדבר, שאין מחנכים בלי סגנון של קביעות, כי הילד תופס קודם כל את צורת הדברים, את ה’ניגון', והוא הנקבע בלב ונשאר למשמרת”, כתב פיכמן (תרפ"ז ב); ואף־על־פי שתרומתו לספרות־הילדים היתה מעוטת שנים, השפעתו על התפתחותה האמנותית וכיוונה הטבעי רבה וגדולה בהרבה מן המשוער.

5. “שכיות החמדה”: יהודה גרזבוסקי (גור)

זאב יעבץ – כמוהו כרוב עמיתיו המורים בעלי החזון, חלוצי ספרות־הילדים הארץ־ישראלית: כמעט איש מהם לא היה בעל מלאכה אחת. רובם ככולם – אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, יצחק אפשטיין, דוד יודלביץ' וחבריהם – עסקו גם במחקר ופּוּבּליציסטיקה, בלשנוּת וענייני ציבור. שונה מהם היה יהודה גרזובסקי (גור), שכמעט מאז עלותו לארץ־ישראל תחם עצמו למשך עשרים שנה ויותר בספרות הילדים והנוער. דומה שלא היה סופר שני בדורו, שהירבה לעשות ממנו בתחום זה: חיבור סיפורים ואגדות, מקור, עיבוד ותרגום; הוצאת מקראות, ספרי־לימוד וחוברות מדע פּוֹפּוּלארי, עריכת עיתון־ילדים (‘עולם קטֹן’; ראה בפרק הבא) – בכל אלה היה מהראשונים, שקדן בעל הספק מפליא; ואם כי הכמות באה לעיתים על חשבון האיכות, חיפו סגנונו הבהיר וחיבתו לעולם־הילדים על מגרעת זו.

בגיל עשרים וחמש עלה יהודה גרזובסקי⁵³⁷ (פוהוסט [פלך מינסק], שבט תרכ“ב/1862 – תל־אביב, שבט תש”י) לארץ, לאחר שייסד בוילנה עם חבריו הסטודנטים אגודה ציונית בשם “ששי” (שאלו שלום ירושלים); ומשנת 1889 – לאחר שניסה כוחו בצילום, חקלאות ושמירה – היו חייו קודש להוראה ולספרות־ילדים. תחילה היה מורה נודד – בעקרון ומקוה־ישראל, יפו וזכרון־יעקב – ותוך כדי הוראה חיבר את סיפוריו הראשונים, כעדות אחד מידידיו: “עניו היה וברגל, ולפעמים יחף, היה עובר ממושבה למושבה, ושאלתו הראשונה היתה תמיד: איה ילדיכם? אספר להם סיפור! והילדים היו באים ומתקבצים אצלו, והוא מספר להם, והם שומעים פעורי פה” (סמילנסקי, תשי"א).

בשנת 1890 התחיל שוקד, בשיתוף עם שניים־שלושה מחבריו המורים, על חיבור ספרי הלימוד והקריאה הראשונים שלו; ובאותה עת כמעט הוציא את הסידרה הראשונה של סיפורי ילדים עבריים ואת הסידרה הסיסטמאטית הראשונה של ספרי־לימוד. לאחר שחלה ונאלץ לפרוש מהוראה (1898), התמסר כולו לעבודתו הספרותית.

ב“שלוש ועשרים שנה ושמונה מאות שנה ואלף שנה לחורבן בית־מקדשנו”, ככתוב על השער (היא שנת 1892), הופיעו בירושלים שמונה חוברות ‘שׂכיַת החמדה’, שיש לראות כביבליוֹתיקה העברית הראשונה לילדים.⁵³⁸ שלוש מחוברות הסידרה נדפסו בניקוד (“לילדי בני ישראל” – [281]) – שותף בכתיבתן היה המורה אריה לייב הורביץ⁵³⁹ וחמש האחרות הופיעו בלא ניקוד (“לנערי בני ישראל” – [282]), בתמיכתם של אישים מחובבי ציון.⁵⁴⁰ אבל עיון בשמונה החוברות לא יגלה הבדלים מהותיים בלשון ובתוכן בין הסיפורים לילדים לבין אלה שנועדו לנערים: בכולן שולבו “ערב דברים שונים” – סיפורים קצרים מחיי ילדים ופרקי מדע פּוֹפּוּלאריים בעלי צביון סיפורי, מיעוטם מקור ורובם תרגום, כשהמגמה השלטת בהם היא “ייהוד” הגיבורים או העתקת מקום ההתרחשות לארץ־ישראל.

בשלוש החוברות המנוקדות לילדים נכללו “סיפורי תולדה” נאים מאת חוקר־הטבע הרוסי ניקולאי ואגנר⁵⁴¹ (“הנשר”, “הנמר”, “השועל בלול”, “תולדות טיפת המים” וכו'), סיפורי מוּסר קלושים מאת סופר צרפתי בשם תיאודור באר, המהתלה ההודית הידועה “ארבעה חרשים” (בעקבות הנסיך ולאדימיר אודויֶבסקי), ושלושה סיפורים קצרים בינוניים, וכנראה מעובדים, שגיבוריהם “ילדים עובדים”:⁵⁴² על יעקב בן השבע, העוזר לאביו בעבודת המשק; ימימה היתומה, המנהלת בעצמה את משק־הבית; וילדי רחובות, שלמרות רעבונם הם עובדים בשמחה. בדומה לכך נכללו גם בחוברות לנערים סיפורי “תבל ומלואה” מאת ואגנר (“ערבת הנחל”, “גרגיר החול”, “השמש” וכו'), פרקי “השמים והארץ מאת א. איבאנוֹב, סיפור אנוֹנימי מתורגם מרוסית על צעיר שנתפס בגנבה,⁵⁴³ וכן שני סיפורי הרפתקה מעובדים: “לבני ארץ החדשה” – מעשה בשני נערים ונערה שיצאו מביתם כדי להפליג לאמריקה, מאת ו. יאסינסקי, ו”בערימת השלג" – קורות רועה זקן שוויצרי ונכדו, שנכלאו בעת סופת שלג בבקתה שבראש ההר, על־פי פראנץ הוֹפמאן.⁵⁴⁴

במרבית הסיפורים בולטת, כאמור, נטייתו של גרזובסקי (שנמשכה גם בכמה מתרגומיו המאוחרים) להעתיק את הגיבורים הנוכריים לארץ־ישראל או לעם ישראל: גיבור הסיפור “השמים והארץ”, בעיבודו של גרזובסקי, הוא רועה סקרן המתגורר ביערות הכרמל, הנוסע ללמוד בבית־המדרש הגבוה בירושלים; גיבורת הסיפור האוֹטוֹבּיוֹגראפי “אבי” (מאת הסופרת הרוסיה ייפימינקה) היא נערה המטפלת באביה החולה והאביון, האומר לפני מותו: “כתבתי לאחי היושב בירושלים, אולי הוא יעזור לכם”; בסיפורו של ואגנר הרוסי “המעיין” מגלה אחת הטיפות (בנוסח גרזובסקי) כי היתה “דמע־עין אשר שפך אחד מאחיך בבואו לראות את ירושלים השוממה”, ואילו טיפה אחרת אומרת: “ואני הייתי נטף זיעה על פני אחד מאחיך האכרים, העובדים את אדמתם על הררי ציון”. בתרגום “לבני ארץ החדשה” הצמיד גרזובסקי לגיבורי הסיפור הצעירים, הנוטשים את ביתם, מטרה ציונית: הם מקווים להתעשר באמריקה, למען יוכלו לרכוש “כל אדמת הגליל והשרון מידי האפנדים […] ובנו מושבות ויושיבו בהם אנשים צעירים מלאי כוח עלומים”; וכיוון שבסיפור “בערימת השלג”, על הרועים שנלכדו בשלג, לא יכול היה גרזובסקי להעביר את המעשה לארץ־ישראל החמה, נאלץ להסתפק בייהוד הגיבורים: הסב אברהם הזפרוני כותב את צוואתו בנוכחות יעקב בנו, פותח אותה במלים “בשם ה' השוכן בציון” ואומר “שמע ישראל” לפני מותו.

עיבוד־ייהוד זה, שנעשה מתוך כוונה ברורה לקרב את המעשים וגיבוריהם אל ילדי ארץ־ישראל ולחזק את הזדהות הקוראים, זכה לתגובתו החריפה של רבניצקי (1892: 288–289): אמנם יפה נהג המתרגם, על שבחר “לשפוך על הסיפורים מרוח ישראל ולתבלם בטעם עברי”, אבל לפעמים הגזים בכך שלא לצורך, ואז “קשים גרים כאלה לגוף הספר”. מה היה נגרע מן הסיפור, היקשה המבקר, “אם היו הנפשות הפועלות [בסיפורו של הופמאן] לא בני אברהם, יצחק ויעקב, רק צרפתים או שווייצרים גמורים?” ומה יענה המורה לשאלת התלמיד (שקרא את “השמים והארץ”) אם יש בירושלים בית־מדרש שתלמידיו לובשים מדי שׂרד? ולא הבין רבניצקי, כי גרזובסקי התכוון בעיבודו זה, ובאחרים, לתת לקוראיו תיאורים אוּטוֹפּיים של ארץ־ישראל לעתיד לבוא, המיושבת ופורחת. כך, למשל, מסתיים הסיפור “לבני ארץ החדשה” בתיאור הארץ, שבה משׂגשׂגים יישובים עבריים לאורך החוף, בהרי ירושלים ובעבר־הירדן, וכן –

“לרגלי ההר הגבוה, הוא החרמון, אשר החורף ילין על ראשו ושכבת שלג תכסהו כל השנה ולרגליו ינוח האביב מראשית השנה ועד אחריתה, נבנתה לפני שנתיים ימים מושבה אחת קטנה ויקראו לה בוניה מבשרת־ציון. ומה נפלאה היא המושבה הקטנה הזאת, מה נפלאים אנשיה ודרכי חייהם! […] אל המושבה הזאת נשים עתה את פנינו.” (עמ' 36)

סגנון מקראי בהיר וגמיש שמזוגים בו ביטויים מאוחרים וחידושי לשון איפיין את מרבית סיפוריו של גרזובסקי, המקוריים והמתורגמים כאחד. ניתן למצוא בהם שורות ציוריות כגון אלה:

“פעמים רבות שמעתי את משק מי המעין, בעברם על הסלעים והאבנים אשר על דרכם; פעמים רבות שמעתי את שאונם בנזלם, אך איש לא סיפר לי וגם אני עוד טרם אדע מה כל המהומה הזאת, מה זאת יספרו המים במרוצתם המהירה, ומה זה ישוחחו ימים ולילה.” (“המעין”)

מצויים בהם גם מעמדים דראמאטיים רוויי מתח, כגון תיאור השליחים המבקשים להוציא את כלי־הנשק מידי הנערים:

“ויקרא האיש: – הוי, נבערים, מה זאת תעשו? – ויתנפל עליהם לקחת מידם את נשקם. וימהר דניאל ויורד כף מנעול קנה־הרובה, והנה אין קול ואין קשב…” (“לבני ארץ החדשה”)

ופה ושם מצויים גם סממנים של הוּמוֹר, כגון תיאורו של סוחר־הנשק היווני (“לבני ארץ החדשה”), שהיגויו המוזר גורם לאי־הבנות: “הֲיֵס לַאֲטוֹנִי רִסיוֹן מהממסלה לירות בקסת?”

חוברות קטנות אלה, שקדמו בשנה־שנתיים לבּיבּליוֹתיקוֹת של פיוּרקוֹ ורבניצקי, היו חידוש מרענן בספרות־הילדים, ואין פלא שזכו לתפוצה נרחבת בארץ ובגולה⁵⁴⁵ ולשבחי הביקורת. רבניצקי בירך את גרזובסקי על שהשכיל “להביא לספרות־הילדים שלנו בכלי טהור מנחות חדשות מחוץ, מזמרת הספרויות האחרות”, סיפורים ששולבו בהם הנאה עם הרחבת־הדעת, המתורגמים בשפה מדויקת וקלה, “באופן שירוץ בה הקורא הקטן ולא ימצא לפניו מכשול” (רבניצקי, 1892). וכיוון שהעורך האודסאי ראה במורה הארץ־ישראלי כוח מבטיח בספרות לילדים, ששניהם ביקשו כל־כך לטפחה, הזמינוֹ להשתתף בסידרת “עולם קטן”, שייסד באותה עת בחסות האגודה “בני משה”; וגרזובסקי, שהיה אז המזכיר היפואי של האגודה, נענה מייד להזמנה, חיבר את הספרון ההיסטוֹרי רב־התפוצה ‘חנוכה’ [283] (שחזר והדפיסו אחר־כך עוד פעמים אחדות⁵⁴⁶) וגם תירגם בשביל הסידרה את ‘מסיפורי אנדרסן’ [284] – חמש מאגדות הסופר הדני המהולל.⁵⁴⁷

ספרון זה, ‘מסיפורי אנדרסן’, היה לא רק ראשון תרגומי אנדרסן לעברית, אלא גם ראשון בשורת תרגומים לבני־הנעורים, שגרזובסקי הריק בשקידה רבה מן הספרות הקלאסית: הוא היה הראשון שהביא לקורא העברי הצעיר מסיפורי מארק טוויין (‘בן המלך והעני’ [285]; וארשה, 1898) וצ’ארלז דיקנס (‘שתי ערים’; וארשה, 1907⁵⁴⁸); והוא העניק לו עיבוד חדש ורהוט של ‘רבינזון קרוזה’ לדניאל דפו [229],⁵⁴⁹ וצירף עצמו אל החבורה הגדולה והולכת של מתרגמי ז’ול ורן⁵⁵⁰ (‘עולם הפוך’, 1923), ועוד.

אבל למרות חריצותו, לא הקפיד גרזובסקי על נאמנות רבה למקור, אלא נהג כמתרגמים רבים בזמנו, שנטלו חירות לעצמם לעבד ולקצר את היצירות הקלאסיות ולהגיש לקוראים “רק איזו עוללות” (מתוך דבריו החריפים נגד הקיצורים של רבניצקי, תרנ"ז: 558). ‘בן המלך והעני’, למשל (שיצא תחילה בחמש חוברות בהמשכים בבּיבּליוֹתיקה לנערים של “תושיה”), תורגם מרוסית על־פי מארק טוויין (כמודפס בשער הספר) וקוצר עד לכדי מחצית היקפו המקורי, אבל התחבב מאוד על ילדי ה“חדר”.⁵⁵¹ ואילו ב’רבינזון קרוזה', שקוצר עד לכדי שליש, הלך גרזובסקי בדרך המעבדים הראשונים: החליף את לשון הסיפר מגוף ראשון לגוף שלישי ואף השמיט את שמו של דפו.

אבל דומה שיותר מעיבודי בלטריסטיקה ייחס גרזובסקי המורה חשיבות דווקא לתרגומים של סיפורי טבע ויצירות מדע פּוֹפּוּלארי לבני־הנעורים. בהם פתח את ‘שכית החמדה’ ובהם עסק, בהפסקות, במשך עשרים שנה. עוד במאמרו החדשני “תכנית בית־הספר” (‘השלוח’, ד [תרנ"ט]), שבו הציע תוכנית־לימודים מפורטת לבתי־הספר במושבות ארץ־ישראל, היקצה לסעיף “מדעי הטבע” מקום נרחב יותר מאשר לחמשת סעיפי המקצועות האחרים גם יחד: “לא את המדעים בעצמם אנחנו מלמדים”, כתב במאמרו זה, “כי אם בעזרת המדעים אנחנו מבארים את כל הסובב אותנו”. צער רב הצטער על ש“רוב ילדי ישראל אינם מתפעלים מצאת השמש בגבורתו” (מן ההקדמה ל’ספורי הטבע' לואגנר [286]), וראה חשיבות רבה ביותר בקירוב הטבע אל הילדים היהודים, “הרחוקים מהטבע, ממסתריה, נפלאותיה, חייה וכל הדרה”; שכן, כתב, “מסופקני אם יש יכולת לעשות דבר טוב יותר להתפתחות שכל הילד וליציאתו מתחת לעול הבערות והחשכה מלפתוח לפניו את ספר הטבע הגדול וללמדהו לקרוא בו”; ורק ילדים שיקראו מתוך “ספר הטבע” – “תיפקחנה עיניהם, אז יתעורר בהם הרגש ליופי ונועם” (מן המבוא ל’ראשית למודי הטבע' [142]).

וכדי לטעת בלב הילדים את התחושה לטבע, לאסתטיקה, “ליופי ונועם”, תירגם ועיבד עשרות סיפורים ורשימות פּוֹפּוּלאריות על אורחותיהם של בעלי חיים, צמחים ותופעות־טבע ונופים רחוקים; והוא עשה זאת, כמשפט הביקורת, “לא בדרך קשה, כי אם בדרך קריאה קלה ונחמדה, המושכת לב הקוראים הרכים” (רבניצקי, תרנ"ט: 453). בשנת 1899 הוציא בירושלים את סידרת ‘ספורי הטבע’ מאת נ"פ ואגנר [286], שחזרה ונדפסה פעמים נוספות ובצורות שונות.⁵⁵² באותה שנה הופיעו בוארשה טו החוברות “מחיי הטבע” מאת הזואולוג הגרמני פרידריך וילהלם ברנדל [287]⁵⁵³ בתרגום גרזובסקי, שכללו כשישים סיפורים “על אודות בעלי החיים והליכות חייהם”, כתובים בחיבה ובכושר תיאורי נדיר. כעבור שנה תירגם את ספרו של המלומד הצרפתי אדוארד לאבּוּליי⁵⁵⁴ ‘חכמת העמים’, שעיקרו זכרונות ססגוניים שמספר יורד־ים קשיש לידידו הקטן, ומוסר־ההשכל שלהם הוא שאין חכם כבעל הניסיון: “לי היה מורה נורא, נורא מאד; והוא לימדני חינם אין כסף. את המורה ההוא יקראו בשם ‘נסיון’”. באותה עת התחיל מפרסם בהמשכים, בשבועון ‘עולם קטן’, את ספר מסעותיה של המספרת הגרמניה סופי וֶרִיסהוֹפֶר⁵⁵⁵ ‘בארצות רחוקות’; בשנת 1912 הוציא סידרה של חוברות על אישים, עמים, וארצות בשם “לעם”. וכאן המקום להזכיר את עשרות הרשימות והסיפורים, המקוריים והמתורגמים, שפירסם ברוב עיתוני הילדים והנוער, בשמו שלו ובפּסבוֹדנימים (אביאסף, אחיה, הדוד הזקן, היושב בסתר וכו') – החל בסידרה “מסע בארץ־ישראל” (‘עולם קטן’, א) ועד “מסיפוריו של הדוד הזקן” (השבועון ‘הפרחים’, ד [1911]).

פוריותו הבלתי־רגילה וכתיבתו המהירה של גרזובסקי היו לשם דבר; ויפה הסבירן שותפו לעבודה, דוד ילין, ששילב בדבריו את מעלת פוריותו עם מגרעתה:

“והוא [גרזובסקי] בטבעו ממולח, מהיר וזריז בכלל, וכן היה גם בעבודתו. החל באיזו עבודה – צריך לגמרה מהר, מהר. לא צריך להתעכב בגלל פדאנטיות. תצא שגיאה – יתקנוה, ובלבד שהעבודה תיגמר.” (ילין, תרצ"ב)⁵⁵⁶

אבל בכל עבודתו רבת־הפנים ראה עצמו גרזובסקי קודם כל מורה: “מראשיתו ועד היום – מורה ומחנך”.⁵⁵⁷ על כן פתח בחיבור ספרי־לימוד לקטנים וסיים במילונים לגדולים. כבר בשנתו הראשונה בהוראה דן על העדרם של ספרי־לימוד ומקראות לילדי הארץ:

“היש לנו לפחות ספר אחד קטן וקל, מסודר כהלכה בדקדוק לשון עברית לילדים? ועל אחת כמה וכמה שאין לנו ספרים קטנים וקלים, מסודרים בלשוננו לענייני הלימוד האחרים, כמו חשבון, מדע הארצות […] ביאור חזיוני הטבע לפי מושג ילד רך, ועוד כהנה וכהנה.” (מתוך “מבוא לבית־הספר”. ראה להלן).

ואם חסרים ספרים – יש לשבת ולחברם. חודשים אחדים אחרי שהתחיל להורות בעקרון יזם גרזובסקי – “אותו מורה קל־תנועה, רזה הפנים, בעל העיניים המבריקות” (יודלביץ', תרפ"ט: 150) – את חיבורה של סידרת ספרים שלמה, ראשונה בסוגה, לכל מקצועות הלימוד. יחד עם חבריו המורים חיים ציפרין⁵⁵⁸ ודוד יודלביץ'⁵⁵⁹ חיבר את שבעת חלקי הסידרה, שנקראה “בית־הספר” [139]. לאחר שכתב־היד נשלח לפאריס, הסכים הברון רוֹטשילד לממן את הדפסתה ואף הורה להפיצה “בכל בתי־ספר האליאנס בארצות הקדם” (יודלביץ', תש"א: 193). שותף פעיל למחברים היה יחיאל מיכל פינס, כמגיה ו“יועץ ובר־סמכא”.

המחברים הקפידו להעניק לשבעת ספרי הסידרה⁵⁶⁰ מיבנה אחיד: כל ספר נפתח בהקדשה ל“האברך בן־חורים ברון יעקב בן בנימין די רוטשילד”,⁵⁶¹ ובהקדמה זהה (“מבוא לבית־הספר”), שנכתבה בראשון לציון באב תרנ"ב על ידי “המוציאים לאור המורים דוד יודילוביץ, יהודה גרזובסקי, חיים ציפרין”. כל ספר נחלק לארבעים שיעורים, כמספר שבועות־הלימוד בשנה: “ולא ימהרו הנערים בלכתם. לקח לשבוע, לקח לשבוע ילמד הנער, והיה אם ידע את לקח השבוע – ילך הלאה” (מן ההקדמה – “פתח הבית” – לחלק א).

המוּדעוּת המרגשת בזכות־הראשונים שנפלה בחלקם ניכרת היטב בדברים שכתבו גרזובסקי וחבריו ב“מבוא לבית־הספר”. לאחר קיטרוג זהיר על העם, החי “חיים לא טבעיים, מעוותים ומקולקלים” לאחר שהזניח את המקור לחייו הרוחניים, הלא הוא “לימוד הילדים בסדר ישר בלשונו”, נתנו תודה להשגחה, על שזיכתה אותם “להיות הראשונים המתחילים בזה”:

“אנחנו, שזכינו להיות מורים בבתי ספר במושבות בארץ אבותינו, אשר פה אנו רואים תחילת החיים החדשים של עמנו כמו שצריכים להיות, אנחנו הרגשנו החסרון הזה ביתר שאת, ונקח עלינו עבודת הקודש לנסות למלאות החסרון הזה כפי יכולתנו.”

רוב ספרי “בית־הספר” מכילים גם יסודות בלטריסטיים, ולכן אפשר לראותם, במידה מסוימת, גם כספרי־קריאה. אך הטוב בכולם הוא, בלא ספק, הספר הראשון בסידרה – ‘פרוזדור’,⁵⁶² שנועד “ללמד לנערי בני ישראל השפה הקדושה וחוקותיה”. לאחר השיעורים הראשונים, שעיקרם שיחות פשוטות מחיי יום־יום, עם “השלכות” תנ"כיות (“היש בת ליצחק? אין בת ליצחק. מי בת יעקב? שם בת יעקב דינה”) ופרקי קריאה דידאקטיים קצרים, הובאו בו שני סיפורים ארוכים בהמשכים, פרק קצר בכל שיעור. בסיפורים בלתי־חתומים אלה, שניתן להכיר בהם את סגנונו של גרזובסקי (אך נראה שעובדו ממקור לועזי), נמזגו יחד הסממן ההרפתקני עם מוסר־ההשכל הדידאקטי: דרך הישר מביאה ברכה להולכים בה. הסיפור הראשון מגולל את קורות בנו של אחד מעשירי ירושלים, שנפל ממרכבה ואומץ על ידי זוג איכרים חשׂוּכי בנים, ולאחר שמצאו האיכרים את הורי הילד והביאוהו אליהם, אמר להם האב: “הואילו נא ושבו אתנו והיה אמנון לבן גם לנו גם לכם”. הסיפור האחר הוא מעשה באח ואחות יתומים; בעוד שהאחות ניהלה את משק־הבית היה האח בן סורר ומורה, עד שלבסוף חזר הנער בתשובה, נסע ללמוד רפואה בירושלים “ויהי שמו נודע לכל באי שער עירו”.

ארבעת הספרים הבאים בסידרה, שנכרכו יחד וזכו לשם המשותף ‘עצם בית־הספר’, הוקדשו למקצועות ה“סביבה” (טבע ויסודות המדע), תורה, מוסר ודקדוק. כל ספר מכיל, כאמור, ארבעים שיעורים, שכל אחד מהם הוא מעין פרק־קריאה קל ומאלף: פרקי ‘המאלף’, שנועד להקנות לילד מושגי־יסוד בטבע ו“ראשית דעת מכל אשר סביבותיו”, מקיפים את עולמו של האדם – הבית והרחוב, גוף־האדם, עולם ומלואו, החי והצומח: “כי כאדם עץ השדה, גם הוא יפרח באביב ימיו, כי יזקין ונס לחו וימות וכוחו יעזבהו. אולם הצמחים לא יוכלו להחליף את מקומם לרצונם ולא יוכלו לזוז מהארץ אשר ממנה מחייתם ימצאו” (שיעור לו). הספר ‘המורה’ מספר לילד את “סיפורי ספר תורתנו ויורהו דעת את מקור מחצבתו”; אבל כאן “הלכו המחברים בדרך סלולה זה כמה על־ידי אחרים” (דוידוביץ, 1892ב), בלא חידושים של ממש. ספרי־הלימוד הבאים – לדקדוק (‘המחוקק’) ולחשבון (‘המחשב’) – מגלים את מיעוט נסיונם ואת ליבוטיהם של המחברים. ספר הדקדוק, למשל, נדפס בלא ניקוד, וכבר העיר על כך המבקר י“ל דוידוביץ (1892ב) בתמיהה עוקצנית: “איך אפשר למורים הנכבדים ללמד את תלמידיהם [דקדוק] מבלי הבינם דבר בהלכות הניקוד, הבן לא אוכל. אולי אוירא דארץ־ישראל מחכים?”. ובספר החשבון (‘המחשב’, נכרך בנפרד) מתבקשים תלמידי המחלקה הראשונה לערוך “נסיונות” [תרגילים] כגון אלה: “כמה ציונים [ספרות] במאה מילליונים? כמה ציונים בבילליון אחד? כמה ציונים במאה בילליונים?” אכן, קושיה היא: מה לתלמיד המחלקה הראשונה ול”נסיונות" כגון אלה?

ראויה לעיון ולציון העובדה, כי מורי המושבות הראשונים עדיין מצאו לנכון להנהיג שיעורי מוסר מיוחדים בכיתותיהם; ומבין דפיו של ספר־המוסר שבסידרה – ‘המדריך’, שנועד להדריך את הילד “בדרך טובה וישרה” – בולטת הגישה הפילאנתרוֹפּיניסטית המרכז־אירוֹפּית, שממוּזגים בה רוח אבהית אינטימית עם הטפה מוסרנית, כגון:

“בני היקרים! אוהבים הנכם את הבית בו נולדתם, בו גדלתם. בלב עצב תעזבוהו תמיד בבוקר בבוקר ללכת לבית־הספר, ובשמחה רבה תשובו אליו בערב. עוד יותר אוהבים הנכם את יושבי הבית הזה: את אבותיכם העובדים מהבוקר עד הערב למענכם, את אמותיכם המשגיחות עליכם בעין פקוחה, את אחיכם ואחיותיכם האוהבים אתכם” […] (עמ' 3)

בדומה ל’תיאוֹפרוֹן' של קאמפֶּה, שולבו גם כאן בתוך שיחות־המוסר שירים (מאת יל"ג, בן־זאב, גוֹטלוֹבר וכו'), סיפורים מקוריים ומעובדים ומשלי מוסר, להמחשת הנושא: “האזינו, בני, ואספר לכם את אשר קרה לאפרח אחד אי־מקשיב”, או לילד שסירב להתרחץ, או לנער שנהג לשקר, וכן הלאה. מרשים ביותר הוא הסיפור החותם את הספר, “אהבת ארצנו”: מעשה בנער רועה, שגילה לצבא־ישראל הנסוג מחיילי פרס את מקום מעברות־הירדן. לאחר שניצלו הלוחמים העברים נפל הנער בשבי האויב והובא לחקירה. והסיפור הפּאטריוֹטי, הכתוב בסגנון מקראי חגיגי, מסתיים במעמד טראגי:

“וישלוף הפרסי את חרבו מתערה וישימה נגד פני הנער ויאמר לו: הראני את המקום ואם לא תמות כרגע! ויען הנער ויאמר לו: לא, לא אוכל למעול בעמי ובארצי. ויקרא השר בקצפו: לך, או תמות כרגע! אך הנער לא חת ולא זע ממנו, וינופף הפרסי את ידו וידקר את החרב בלב הנער, וברגע יצאה נשמתו קרא הנער: חי ישראל וברוכה ארצו, חרב לה' ולארצנו! שמע ישראל אד…” (עמ' 28)

סיפור זה, שמצוי בו הד מ“סיפורי החודש” הפאטריוטיים של דה אמיצ’יס (למשל “הצופה הלומבארדי הקטן”, סיפור חודש נובמבר ב’הלב', שבו נספה הנער האיטלקי האמיץ לאחר שהעביר ידיעות ללוחמי מולדתו), על סיומו הדראמאטי, שבו נקבע שם ה' על שפתי הנער הנעקד על מזבח ארצו – אי־אפשר שלא יותיר רושם עז על קוראיו. ואם גם יש, אולי, משום פּאתֶטיוּת באנאלית בקביעה, כי רק כשחזרו ילדי ישראל לחיות חיים חופשיים וטבעיים בארצם הגיעה שעתם של סיפורים כגון אלה להיכלל בספרות־הילדים – יש בה גם אמת רבה.

יוצא דופן הוא הספר האחרון בסידרה, שכשמו כן הוא: ‘שעשועים’ (מאת גרזובסקי ויודלביץ' בלבד): אין זה ספר־לימוד אלא “ספר־פרס”, שניתן שי לילדים שסיימו את שנת־לימודם ונועד לבידורם. בנוסח המזכיר את שעריהם של ספרי־מוסר קדומים נאמר אמנם, שהובאו בו “משלים ומליצות, להבין לנערי בני ישראל אמרי בינה, חכמה ומוסר, דברי חכמים וחידותם”; אך למעשה כולל הספר בחמישים עמודיו 50 אנקדוטות, סיפורים קצרצרים ומשלי מוסר מבדרים, והוא, למיטב ידיעתי, קובץ סיפורי־השעשוע הראשון בספרות־הילדים העברית.⁵⁶³ אפשר שהמחברים כיוונו בהוצאת הספר להחלטת אספת המורים השמינית “על דבר צחוק לתלמידים […] להשיג על זה ספרים מן הספרות האירופית הזעירה וימסרו לידי הסופר”. וכיוון שהוא נועד להיות ספר־פרס, הקפידו המדפיסים על צורתו האסתטית: הוא נדפס בתבנית מיניאטורית על נייר משובח ובאות נאה, כשכל עמודיו מוקפים במסגרת דקוראטיבית.

הסיפורים והאנקדוטות לוקטו, רובם ככולם, ממקורות אירוֹפּיים, אך גרזובסקי וחבריו נשארו נאמנים לשיטתם והעדיפו להעניק להם צביון עברי מובהק: המעשה באם הספּארטנית, שהניפה את חרבה על בנה שנס מן המערכה, יוחס כאן לדבורה הנביאה; וההלצה הקשורה בקפיטן קוּק הועברה אל “בנימין הנוסע”, שהקיף שלוש פעמים את כדור־הארץ עד שנהרג בידי הפראים: “ואשת כסילות אחת ישבה בין הקרואים ותשמע את דברי שמעון האחרונים ותפן אליו בשאלתה לאמור: מתי נהרג בנימין, במסע השני או השלישי?” (עמ' 27). באנקדוֹטות הבאות, שכל כותרותיהן מעוגנות בפסוקי מקרא, ניתן למצוא את חמור אבי שכם, הנערים אפרים ומנשה, יונה המפליג לתרשיש, וכן את אלקנה וחנה אשתו. יודלביץ' וגרזובסקי (בסיועו של יחיאל־מיכל פינס, העורך־המגיה) השכילו לנסח את ההלצות, שעוקצן תלוי בקיצורן, בסגנון מקראי חסכוני:

אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ

ויהי בעלות חירם מלך צור על כסא מלכותו וישלח אליו שלמה מלך ישראל את בניהו שלישו לברכו. ובניהו מלא רוח חכמה, אך שער זקנו טרם יצמח כי צעיר לימים היה. ויהי כראות חירם את בניהו ופניו כפני נער, ויחר לחירם מאד ויאמר: המבלי אין זקנים ונשואי־פנים בארצך בחר אדונך בנער לשלחו אלי? ויען בניהו ויאמר: לוא ידע אדוני כי אתה בוחר בזקן מחכמה, ושלח אליך את־התיש." (עמ' 4)

י“ל דוידוביץ, ששיבח בביקורתו “חוברת זעירה ויפה זו”, הצדיק את “ייהוד” האנקדוֹטות – שתודות לכך “התלמיד קונה לו בדרך הילוכו שמות אנשים מצויינים בישראל” – אבל ביקר קשה את הנוהג המליצי, אשר “דבק ברוב סופרינו הפלשתינים”, לפתוח כל קטע ופרק בו”ו החיבור: “אם ידמו סופרינו הנכבדים בלבם”, כתב בשמץ לגלוג (דוידוביץ, 1892 ב), “כי בוָ”וי העמודים האלה הם משווים חן והדר על מאמריהם, ידעו נא איפוא, כי אצלנו [במזרח אירופה] לכל הפחות, רוב הקוראים, וגם התלמידים עצמם, ישחקו על התמונה המוזרה הזאת".

סידרת “בית־הספר”, שהיתה, כאמור, ניסיון ראשון וחדשני לברוא מערכת סיסטמאטית של ספרי־לימוד לכל המקצועות בשביל תלמידי המושבות, נתקבלה בהתלהבות מובנת על־ידי המחנכים בארץ ועוד יותר מזה – במזרח אירוֹפּה. “אשרי הדור שזכה לכך!” הכריז י"ל דוידוביץ (שם), שהטעים את מקוֹריוּתה של הסידרה: אין בה חיקוי (לדעתו) לספרי החינוך האירוֹפּיים, וגם לא “הצטמצמות יתרה בד' פרסאות של מושבות ארץ־הקודש”. בכל עמוד ועמוד “רואים אנחנו ידי מורים מומחים, השוקדים על עבודתם בזהירות יתרה, המגיעה עד לידי קפדנות, הנדרשת בעניינים כאלה לשבח ולא לגנאי”. הוא התפעל מפרקי הקריאה, הכתובים “בתבנית שיחות מקושרות מחיי התינוקות, מלאות חידודים והמצאות המושכות את הלב ומבדחות לפעמים את הדעת”; ולאחר שהצביע על ליקויים ועל אי־אלה קטעים, שדומה כי נכתבו בחיפזון, פסק כי ספרי “בית־הספר” ראויים לעמוד “בשורה אחת עם ספרי־הלימוד היותר טובים שבשפות האירופיות, כבמראיהם החיצוני, כן גם במשטרם הפנימי”. לבסוף הביע הכותב משאלה, כי הסידרה תופץ גם בבתי־הספר העבריים ברוסיה,⁵⁶⁴ ואיחל לה המשך.

אבל לא היה המשך לסידרה. החבילה נתפרדה, וגרזובסקי, שהשתתף אז בייסוד בית־הספר לבנים ביפו (1893), ניגש לחיבור המקראה הנודעת שלו ‘בית־ספר עברי’ [140], על שלושת חלקיה (ירושלים–וארשה, תרנ“ה–תרנ”ח). לא היתה, אולי, מקראה עברית שנייה, שזכתה לתפוצה נרחבת כל־כך: תוך עשרים שנה בקירוב היא נדפסה בעשרים מהדורות לפחות,⁵⁶⁵ ומשה סמילנסקי (תש"ג: 100) ציין בהגזמה קלה אולי, כי ‘בית־ספר עברי’ נמצא כמעט בכל בית עברי שבו נמצאו ילדים לומדי עברית – בארץ, באירוֹפּה וגם באמריקה.

עיון ראשון במיגוון החומר, הכלול ב’בית־ספר עברי', לא יגלה אולי את הסיבה שהביאה לתפוצתו העצומה. בהקדמתו העניינית חזר גרזובסקי על הנוסח שהיה מקובל אז בהקדמות, כי התיקונים בדרכי החינוך העברי – שתודות להם “הילדים אינם עוד סגורים ימים על שנים מהבוקר עד הערב בחדרים החשוכים” – הולידו את הצורך בספרי־לימוד חדשים; וכדי לספק צורך זה ישב “לסדר ספרי קריאה לילדים בסדר טבעי, מן הקל אל הכבד, מן הפשוט אל המופשט”. בשלושה חלקי המקראה – למתחילים, ל“בינוניים” ולמתקדמים – ניתן למצוא כמעט את כל סוגיה של ספרות־הילדים: שיחות לימודיות ומוּסרניות (“בני היקרים, למה אתם עוזבים את בית אבותיכם ובאים לבית־הספר? ללמוד את אשר אינכם יודעים” וכו'); משלים ואגדות חז"ל בעיבוד חדש,⁵⁶⁶ סיפורים דידאקטיים (מעשה בשני נערים שרבו על תפוח שמצאו, ובסופו של דבר הוא נרמס “ולא היה לא לאחד ולא לשני”), שלל סיפורים מתורגמים ומעובדים (אנדרסן, דֶפוֹ, פיליפּסוֹן, והרבה בלא ציון המקור), פרקי היסטוֹריה ובּיוֹגראפיות, תיאורים פּאסטוֹראליים מחיי הילדים בארץ־ישראל (“אנחנו בוצרים את הכרם, ולאָזנינו באה שירה מהכרם השני, ואקשב ואשמע והנה נער אחד מזמר בקול”. פרק סב), כשהמחבר רואה לנחוץ להטעים, כי “חזון חיים כאלה איננו נפרץ לעת עתה בארץ־ישראל, אולם ברוב חשקי לראות כאלה במושבות אחינו, הנני מקוה כי יהיו, ואולי גם בקרוב”; וכן שירים – מלוקטים (רוזנפלד, יעבץ, יל"ג ועוד) וגם מקוריים, מהם חיוורים ולוקים ביובש ומהם מלבבים בפשטותם ובהקבלה הסימטרית של מיבניהם:

"זַמְּרוּ, יְלָדִים,

שִׁיר רַנֵּנוּ,

מֵי הַגֶּשֶׁם

בְּרָכָה יִתֵּנּוּ;

יָבוֹא קָצִיר

תִּשְׂמְחוּ תָּשִׁירוּ;

דָּגָן וְחִטָּה

בָּאָסָם יַזְהִירוּ.

יָבוֹא בָּצִיר,

תָּשִׁירוּ תְּרַנֵּנוּ;

יַיִן וְתִירוֹשׁ

הָעֲנָבִים יִתֵּנוּ."

(חלק א, עמ' 17)

גם עיון במאמרי הביקורת הרבים והמנוגדים, שנתכתבו על ‘בית־ספר עברי’, לא יסייע בהרבה לגילוי סיבת הצלחתה של המקראה. א“ל ביסקוֹ פסק, כי הספר הוא “לעת עתה הטוב מכל הכריסטומטיות העבריות אשר לנו”, שכן “כל אשר הביא המחבר אל ספרו, בין משלו ובין משל אחרים, יקרים הם מפנינים”, ושפתו אינה רק שפת התנ”ך, “כי אם שפת בעלי ‘המהלך החדש’, שפה ברורה ונעימה, הקוראת לכל דבר בשמו הנוכחי” (תר"ס, גיל' 33–34); ובדומה לו כתב גם מ"א אייזנשטאט (1896, גיל' 228), כי הספר “נעלה על יתר הכריסטומטיות, כי רוח עברי שפוך עליו מראשיתו ועד אחריתו, והוא כריסטומטיה לא רק כתובה עברית, כי גם ברוחה ובטעמה עברית היא”. ענייני ואובייקטיבי יותר היה המבקר “מנן” (“בינה בספרים”. ‘המליץ’, 1902, גיל' 93), שהודה כי הספר מטיל ליבוטי מבוכה במבקרים: “לחלל את כבוד הספר אי אפשר, מפני הדברים הרבים הטובים שיש בו; ולהללו לא יכלה [הביקורת] מפני מגרעותיו הרבות”. לאחר שהצביע על שיבושים רבים שהספר לוקה בהם בענייני לשון וטבע (כגון “הנני רואה טוב ממך” או “פרסות באריה”), התריע על ריבּוּיָם של חידושים “בלתי נחוצים”,⁵⁶⁷ וביקש מן המחבר כי יבאר “מליצות נשגבות” שהוא מרבה להשתמש בהן (“ואם קצרה ידו מעשות את הדבר הזה ימחנה נא מספרו”) – הגיע המבקר אל נושא־ביקורתו העיקרי: יש בספר “ערבוביה של חדש וישן, המשמשים כאחד, ולא בכל פעם עולה זיווגם יפה”, כי ערבוב־סגנונות זה עשוי, לדעתו, לטעת מבוכה בלב הילד.

אך “מנן” ביקש לחלל ונמצא מהלל; שכן דווקא עניין זה, שהמבקר רואה בו את מגרעתו העיקרית של הספר, סייע בלא ספק להצלחתו הגדולה. שכן גרזובסקי, אולי יותר ממחברי המקראות האחרים בזמנו, השכיל למזג בספרו את שני הזרמים המנוגדים, כביכול, שעברו על דור־התחייה הראשון: השכלה כללית ולאומיות עברית. באותה תקופת־מעבר שעל סף המאה העשרים, שבה יצאו המוני הצעירים היהודים במזרח־אירוֹפּה מתחום־מושבם הצר, מילאה את ליבם השאיפה להשתלב בסביבתם החדשה, ובה בשעה כבשה אותם גם ההכרה הלאומית הגואה, והם ערגו לחיים עבריים עצמאיים. את שני הזרמים הללו השׂכּיל גרזובסקי לבטא בספריו בטעם ובמידה. לא היתה זו אפוא “ערבוביה של ישן וחדש”, כדברי “מנן”, אלא שילוב הארמוני של קטעי ספרות קצרים, המנסים לבטא את רוחה של התקופה – יהדות עתיקה, ציוֹנוּת חדשה עם תרבות אירוֹפּית. ומזיגה שקולה זו, שניתן למצוא בה מזה וגם מזה, היא שסייעה לתפוצתם הרבה והממושכת כל־כך של ספרי ‘בית־ספר עברי’, ובמידה דומה גם לתפוצת ספריו הבאים של גרזובסקי.⁵⁶⁸

שכן, מייד אחרי מקראה זו, ובלא ספק בזכות הצלחתה, ניגש גרזובסקי לחיבור ספרי־לימוד נוספים, עד שנעשה ‘סַפּק בקבלנות’ של ספרים לרוב מקצועות הלימוד, שחיברם בעצמו או בשיתוף עם אחרים (ש"ל גורדון, יחיאל יחיאלי, דוד טריטש, יוסף קלוזנר): שישה־עשר ספרים ללימודי עברית ודקדוק, היסטוֹריה ותנ“ך, טבע וגיאוֹגראפיה, זמרה וציור,⁵⁶⁹ ועוד שבעה־עשר מילונים לקטנים ולגדולים. ואם גם ניכרים בכמה מן הספרים אותו של חיפזון, הרי ברור שמחברם השתדל לעשותם פשוטים וקלים, “כדי שהילד ישמח לראות כי הוא מצליח בלימודו”.⁵⁷⁰ בזכות סגולה זו זכו רובם לפּוֹפּוּלאריוּת רבה, ושני דורות של תלמידים צעירים ובוגרים התחנכו עליהם, כעדותו של תלמיד שהיה למורה, פרופ' ש”ה ברגמן:

“את צעדי הראשונים בלימוד השפה העברית צעדתי בעזרת ספרי המקרא שלך; וכשהעזתי, עם־הארץ שכמוני, ללמד בפראג חברים סטודנטים, הרי היו שוב ספריך ספרי לימוד שבהם השתמשתי.” (בתוך: חורגין, תש"ב: 24)

זכות־ראשונים כפולה ומכופלת שמורה אפוא לגרזובסקי בתולדותיה של ספרות־הילדים העברית: ראשון במוציאי סידרה של חוברות־קריאה, במחברי שורה של מקראות וספרי־לימוד, במתרגמי אנדרסן, טוויין ודיקנס, בשקידה רבת־שנים. זאת ועוד: גרזובסקי היה גם בין עורכיו של ראשון העיתונים העבריים לילדים – ‘עולם קטֹן’ (ירושלים, 1893). עליו ועל העיתונים הבאים אחריו ידובר בפרק הבא (והאחרון) של הספר.

ז. עיתוני ילדים ראשונים    🔗

לספר להם [לילדים] סיפורים יפים ולטעת בהם מידות טובות, לדבר באזניהם נעימות, לשיר להם שירים נחמדים, לספר להם מעשי גדולים וטובים, טוב דרכם והצנע לכתם, לקחת מוסר, לספר להם מפלאות הטבע וידו החזקה, לחוד להם חידות, לחדד שכלם, להמציא להם עונג ושעשועים, לצייר להם בכל עת מעשה אחר, כי רוח האדם יאהב חליפות חדשות.

יעדים אלה, כפי שנוסחו בפירוט רב בפתח הגיליון הראשון של השבועון ‘גן שעשועים’ (ליק, 1 בפברואר 1899), משותפים כמעט לכל עיתוני הילדים והנוער בעולם. שכן, מאז הוציא ג’ון ניובּרי בלונדון את המאגאזין הראשון לילדים (1752) The Lilliputian Magazine. ניתן למצוא במרבית העיתונים לילדים אותה רבגוניות של המועיל עם הנעים: הענקת חוויות והקניית ערכים, סיפּוֹרת ושירה, מידע ומדע, שעשוע ובידור, עידוד ההתבטאות העצמית, “עונג ושעשועים” ושאר הפתעות “כי רוח האדם יאהב חליפות וחדשות”.

אין תימה, שעיתוֹנוּת-הילדים התחילה מתהווה באיחור – במאה שנה ויותר לאחר הופעתם של העיתונים הראשונים לילדים באירוֹפּה (אנגליה, גרמניה, צרפת). וגם אותם ירחונים ושבועונים, קיומם היה תלוי בנס, ורובם ככולם לא האריכו ימים יותר משנתיים-שלוש. ואין זה מקרה גם, שהראשון לעיתוני-הילדים העבריים בעולם יצא בארץ-ישראל דווקא; ללמדך כי רק כשזכתה ספרות-הילדים העברית לבית-גידול טבעי, בשלו התנאים להעניק לקוראים הצעירים עיתון, שהוא מטבע בריאתו יצירה של קבע ורציפות.

אמנם, נסיונות בודדים להוציא כתבי-עת לנוער היהודי נעשו באירופה עוד בראשית המאה התשע-עשרה. ניסיון ראשון בתחום זה יש לראות בשלושת לוחות-השנה ‘ציר נאמן’, שהוציא יוסף פּרל בגאליציה (טארנופול, תקע“ד – תקע”ו).⁵⁷¹ אמנם, על אותם לוחות, שנועדו להפיץ בקרב יהודי גאליציה את רעיונות ההשׂכּלה בדרך פּוֹפּוּלארית, לא נאמר במפורש כי נועדו לנוער דווקא; אך עיון בתוכנם – אגדות תלמודיות “מתורגמות” ללשון המקרא, עיבודי סיפורים מוסרניים בשבח עבודת-הכפיים והסובלנות ובגנות החנופה ורדיפת הכבוד, רשימות טבע ומדע וכן חידות – אינו מותיר ספק, כי פּרל הפּדאגוֹג הועיד את השנתונים הללו קודם כל לתלמידי בית-החינוך שלו ולנוער הנוטה להשכּלה. יש איפוא מידה של צדק בדבריהם של כמה חוקרים, שפסקו כי פרל הוציא “את כתב-העת העברי הראשון בשביל הנוער היהודי” ( 83: Weissberg, 1928 ).⁵⁷²

כן הופיעו במאה התשע-עשרה באירופה ובאמריקה כתבי-עת לועזיים לנוער היהודי, שהראשון בהם היה, כנראה ‘קרן תושיה – צייטשריפט פיר דיא רייפערע יגענד’, שהוציא חיים הירש שוואבאכר בפירת (באוואריה) בשנת

1. כתב-עת זה, שיצא ממנו, כנראה, גיליון אחד בלבד, נדפס ברובו גרמנית באותיות עבריות, וכלל בין השאר אגדות וסיפורי מקרא “ללמד בני ישראל מידות ומוסר”. ⁵⁷³ אחריו יצאו כתבי-עת לועזיים בשביל הנוער היהודי גם בצרפת (Foyer Israelite [המעון הישראלי]. פאריז, 1862 – 1865), ארצות-הברית (Young Israel. ניו-יורק, 1871–1902), הונגריה (Die Toube [היונה] בודאפשט, 1876), הולנד (Jedidja.רוטרדאם, 1887) ועוד. רובם ככולם היו בעלי צביון לאומי דתי, ולא האריכו ימים. אבל העיתון העברי הראשון שכוון במפורש לילדים היה, כאמור, הירחון ‘עולם קטֹן’, שיצא בירושלים בתרנ“ג – תרנ”ד (1893).

1. עולם קטן

ירושלים

"עולם קטֹן, עתון לילדים, יכיל סיפורים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשגתם, יוצא לאור פעם בחודש". כותרת ארוכה ומחייבת זו נדפסה במרכז העטיפה הורודה של הראשון לעיתוני-הילדים העבריים. ירחון זה קם ונברא על-ידי מיזוג שאיפותיהם החופפות של חמדה ואליעזר בן-יהודה להוציא עיתון-ילדים עברי בירושלים, ושל המורים יהודה גרזובסקי ודוד יודלביץ' – לתת עיתון לתלמידי המושבות.

הרעיון נולד ב’אספת המורים' השנייה, שהתכנסה בראשון-לציון בשבט תרנ“ב. בעת הדיונים על תוכנית-הלימודים ועל חסרונה של ספרות-ילדים, חשו מורי המושבות הצעירים ובעלי החזון “צורך חיוני להקים לעולם הקטן, הדור החדש אשר תחת ידינו, עתון שיהיה מתאים ברוחו, בסגנונו ובתכנו לרוח הפעוטי, הילדותי” (יודלביץ', תרצ"ו.⁵⁷⁴ ההדגשה במקור). אך כיוון שלאיש מבין המורים לא היה נסיון בעריכה, פנו גרזובסקי ויודלביץ', כדבר המובן מאליו אל “מורה-המורים”, אליעזר בן-יהודה, שהיה שקוע אז בעריכת עיתונו השבועי ‘האור’. אז נודע להם, שגם חמדה ואליעזר בן-יהודה הגו בהוצאת עיתון לילדים; ובראשית טבת תרנ”ג נדפסה מודעה ב’האור' (גיליון יד), המבשרת על הופעתו של הירחון:

הרוח אשר תשרור ב’עולם קטן' היא רוח לאומית והשכלה לאומית, והתכלית אשר שמו להם העורכים היא לשעשע את ילדינו, ובעת הזאת בעצמה ללמדם דעת ולנטוע בלבם חבה ורוח אמונים לעם וארצם […] ידענו כי הרבה כבד לערוך עתון טוב לילדים מאשר לגדולים, ובפרט ליהודים, ובפרט בלשון עברית […] אך הכרת תועלת הדבר וצרכו בימים האלה מחזקת את לבנו ונותן [צ"ל: נותנת] לנו תקוה כי נוכל לעמוד בנסיון הזה.

שם העיתון, ‘עולם קטֹן’, נקבע פה אחד וכמעט מאליו. בכינוי מדרשי זה (מדרש תנחומא: “האדם שהוא עולם קטן” – במשמעות מיקרוֹקוֹסמוֹס) כינו סופרי ישראל את עולם הילדים,⁵⁷⁵ וגרזובסקי הציע את השם בעקבות שמה של ההוצאה האודסאית לילדים שהקים רבניצקי. חמדה בן-יהודה הציעה אף היא את השם ‘עולם קטן’, לזכר כתב-עת הרוסי שהיה חביב עליה בילדותה⁵⁷⁶. וירחון זה, “הקטן מכף-איש” (יודלביץ', תרצ"ו: 132), היו לו שלושה עורכים, ששמותיהם נדפסו בסדר אלפביתי: אליעזר בן-יהודה, יהודה גרזובסקי, דוד יודלביץ‘. אך מאחר שבן-יהודה טען כי אינו יכול להיות העורך “יען כי אינני יודע לכתוב לילדים”, וגרזובסקי שיקע עצמו באותה עת בייסוד בית-הספר העברי ביפו, קיבל על עצמו יודלביץ’ את תפקיד העורך בפועל: “לקבל את כתבי-היד, להבר, לנפות, להגיה ולהוציאם לאור העולם הילדותי” (יודלביץ', תרצ"ו: 133).

החוברת הראשונה של ‘עולם קטן’ יצאה בטבת תרנ“ג (כהוספה ל’האור', גיליון יב), כשהיא חסרה צביון עיתונאי: בעשרים העמודים קטני-התבנית (195X95 מ"מ, בהם 4 עמודי עטיפה ורודה) הובא חומר ספרותי מגוון – שיר וסיפור, אגדה ומשל, משחק וסיפור-טבע – היאה ברובו למאסף של ספרות. החוברת נפתחת בשיר מוסרני מתורגם בשם “השמש והירח”, החסר חתימה (אבל לפי יודלביץ', תרצ"ו, תירגמוֹ בן-יהודה מפי חמדה רעייתו, שזכרה אותו בעל-פה מימי ילדותה). השמש והירח הם גם גיבורי סיפורו האלגורי של דוד יודלביץ' “הקנאה”⁵⁷⁷, המבוסס על אגדת חז”ל הידועה. יחיאל מיכל פינס תרם לגיליון הראשון סיפור דידאקטי קצר בעל שם תנ“כי ארוך (“בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ תיכשל”), הכתוב על טוהרת הסגנון המקראי, שכל משפט בו פותח בו”ו החיבור⁵⁷⁸.

את החלק הספרותי חותמות שתי אגדות המעוגנות במורשת ישראל: האחת (“עושה כל”) מאת יהודה גרזובסקי, ושניה (“הגדת אליהו”) מאת חיים הירשנזון.⁵⁷⁹ אחריהן הובאו שתי רשימות ספרותיות: המורה הביל“ויי מרדכי לובמן (מחבר ‘שיחות בידיעות הטבע’) תיאר בקצרה את “גלגול טיפת המים”, והמורה-האיכר ש”פ רוזן, איש עקרון, העביר ברשימתו “היהודי” את הילד הארץ-ישראלי להווי הגולה. במדור השעשועים, החותם את הגיליון, הובא “משחק שמשון” בשלושה אופני משחק. משפטי-הפתיחה למשחק מצטיינים באותה נעימה לבבית-אינטימית, שאיפיינה את סידרת “בית-הספר” של גרזובסקי ויודלביץ':⁵⁸⁰

מי מכם, אחי הקטנים, ילדי היקרים, לא שיחק במשחק הזה? כולנו יודעים אותו, אין לנו כל צורך לדבר על אודותיו, חשוב תחשבו בלבבכם. אך אנוכי אסדר לפניכם את המשחק הזה באופנים שונים ובחליפות דברים.

בסיום החוברת הזמינה המערכת את הקוראים לשלוח “תשובות על השאלות והתשובות, אשר תבואנה ב”‘עולם הקטן’" (אבל טרם נדפסו בגליון הראשון!), וכן הכריזה על תחרות חיבורים, שבה “שני המאמרים היותר טובים ויפים יזכו בפרס”. (בסופו של דבר זכה בפרס תלמיד אחד בלבד.)

חרף הכוונה הטובה והמשתתפים הארץ-ישראלים, אין למצוא כמעט ב’עולם קטן את רוחה של ארץ-ישראל, גם לא את הד התקופה. התוכן כולו נייטראלי ומנותק ממקומו ומזמנו. רק בחוברות האחרונות, שבהן הובא המדור “חדשות בעולם הקטן”, בא ליקוי זה על תיקונו החלקי.

מגיליון לגיליון נוספו משתתפים חדשים ל’עולם קטן‘. כמעט כולם היו על טוהרת סופרי ארץ-ישראל, ועיקרם – מורי המושבות. הם נענו לפניית חבריהם העורכים, “דחקו את עצמם בעל כרחם לגלימה דינקותא והכינו חומר לעתון” (חנני, תשכ"ג). המדקדק-כימאי אריה לייב גרדון מפתח-תקוה חיבר אגדה על “שחוק השטן” (חוב ב); משה דוד שוב מראש-פינה חיבר אגדה מזרחית על “הסוס הנאמן” (שם); אליהו ספיר פירסם רשימה נא על היעל (שם); יהושע איזנשטאד (ברזלי), מייסד הגימנסיה הירושלמית, חיבר פיליטון על קורות נער רועה בגליל (“חסרון ההבחנה בפרחים ובצבעים”; גיל' ה, אב תרנ"ג); הבלשן יצחק אפשטיין שלח סידרה של שעשועי חשבון; העסקן מאיר דיזנגוף פירסם זכרון-ילדות נאה (“שני רעים”, גיל' ד) והביל“ויי מנשה מאירוביץ חיבר “מכתב קולוניסט צעיר לרעו העירוני” (שם). הגליון השלישי עמד, רובו ככולו, במזל נשים, כאשר שלוש סופרות – נחמה פוחצבסקי⁵⁸¹ מראשון-לציון, מרים פפירמייסטר מירושלים (רעייתו לעתיד של החוקר יהושע פרס) ונחמה גיסין מפתח-תקוה – פירסמו בו סיפורים נאים. צעירה אחרת, רחל ניימן, רעייתו לעתיד של יהודה גרזובסקי, פירסמה בגליון ב סיפור מוסרני מעובד (“הכרם”. חתום בשמה הפרטי בלבד). מבין סופרי חו”ל השתתף ב’עולם קטן’ אחד בלבד – א"מ פיוּרקוֹ (ראה עליו בפרק ג לעיל), עורכו לעתיד של שבועון-הילדים ‘גן-שעשועים’ (ראה להלן), שפירסם בו שיר מליצי כבד (“המשורר”, גיליון ו). בשני הגיליונות האחרונים של העתון נדפסו גם חיבורי תלמידים. חרף ריבוי המשתתפים בעיתון בולט בהעדרו בחיר הסופרים לילדים שישב אז בארץ – זאב יעבץ.

חוסר-החידות בולט ליווה את ‘עולם קטן’ בשנת קיומו, והדבר בא לביטויו בכמה וכמה תחומים: בגליון ג שונתה התבנית המוקטנת והוגדלה במידה ניכרת (16x24 ס"מ). הדבר נעשה, לדברי המערכת, “לבקשת המנויים על ‘עולם קטן’, החפצים שיהיה ל’עולם קטן' יתר צורת עתון”. העטיפה הורודה בוטלה אז ומספר העמודים צומצם לארבעה בלבד (כפולי טורים). אבל זה לא היה השינוי היחיד: כותרת-המישנה שונתה החל בגיליון זה מ“עתון לילדים” ל“עתון לתלמידים ולתלמידות”. התאריך העברי המקובל (תרנ"ג) נמחק, והושארה השנה “אתתכ”ד לגלותנו" בלבד. החל בגיליון ה הועברה כתובת המערכת מירושלים (‘האור’, בשביל ‘עולם קטן’) ליפו, אל העורך בפועל, דוד יולדביץ'. ואילו בגיליון האחרון הוצא שמו של בן-יהודה מרשימת העורכים, אם כי מעל שם העיתון הוסיפו להתנוסס המלים “הוספה להצבי” (מאוחר יותר: “הוספה להאור”) כלומר: הקשר עם בן-יהודה הוסיף להתקיים.

בגיליון השלישי הפך ‘עולם קטן’ להלכה, לדו-שבועון: המערכת הבטיחה לקוראיה, כי העיתון “יצא מעתה פעמיים בחודש”. אך הבטחה זו לא היתה אלא משאלה שאי-אפשר היה לעמוד בה. קשיים לאין-ספור – החל בבעיות מימוּן וכלה בחוסר חומר מתאים – שיבשו את הופעתו הסדירה של העיתון, ומגיליון לגיליון הלך וגדל פער-הזמן בין החוברות: בין גיליון ג ל-ד עברו שלושה שבועות (ה באייר – כה באייר); בין גיליונות ד ו-ה הפרידו עשרה שבועות (כה באייר – ח באב); בין גיליונות ה ו-ו – שישה שבועות (ח באב – כ באלול"); ובינו לבין הגיליון האחרון של ‘עולם קטן’ (שנה ב חוברת א, י בחשון תרנ"ד) עברו שבעה שבועות. אך למרות הקשיים לא קפא העיתון על שמריו נעשו מאמצים לגוון את התוכן, להביא אליו מרוח התקופה, לספר על חיי הילדים. יודלביץ' הדפיס אחת מאגדות אנדרסן ("פרח האויזוֹן [=מרגנית]) בתרגום רצוף חידושי לשון בשני המשכים (גיל' ו – גיל' א). מנשה מאירוביץ סיפר במכתבו הציורי "מסעי הראשון' (גיל' ד) על טיול בעגלה שערכו ילדי המשובה אל בית דודם: “ירדנו כולנו אל תוך הגן אצל דודנו ונשתעשע שם ברוב עונג כל היום” וכו'. ובגיליון החמישי נוסף לעיתון מדור חדש – “חדשות בעולם הקטן” – שבו יש אולי לראות הצדקה עיקרית להוצאת העיתון. העורכים הציגו את המדור החדש במלים חגיגיות ומבטיחות אלה:

והנה פתחנו פתח חדש בעולם הקטן לכל החדשות שתתחדשנה בין העול הקטן, וכל המקרים ומאורעות ממינים כאלה ימצאו מקום בפרק הזה.

מרבית ה“חדשות” סיפרו על המתרחש בבתי-הספר בערים ובמושבות: טיולים, פרסים למצטיינים, הפרחת “עפפן”, וכן עריכת מגבית בין התלמידים לרכישת ספרי קריאה, “וישלח המורה לוורשה להביא להם מספרי הוצאת בן-אביגדור ואחיאסף היפים”.

בגיליון האחרון התחילו נדפסים גם חיבוריהם של הקוראים. המערכת בישרה כי הנה פתחה “מחלקה אחת לפרי נער ולאט לאט נדפיס את כל החומר הראוי לפרסום הנקבץ על ידינו מעת [כך!] צעירינו”. אבל חיבורים נוספים לא נדפסו, שכן זה היה הגיליון האחרון של ‘עולם קטן’. שבעה גיליונות בלבד⁵⁸² הופיעו בין טבת תרנ“ג לחשון תרנ”ג לחשון תרנ"ד. עוד בחוברת השישית נדפסה התנצלות “לסופרנו הנכבדים”, כי “מפני רוב העניינים נתעכבו עוד מאמרים בידינו, ולאט לאט נקבע בדפוס את כל אלה המוצלחים להשגת העולם הקטן”; אך לאחר גיליון נוסף אחד נקטעה הופעת העיתון, בלא הודעה מראש.

הופעתו בת השנה של ‘עולם קטן’ היתה ניסיון ראשון – ומוצלח יחסית – לתת עיתון בידיו של הקורא העברי הצעיר. אמת, הוא היה ערוך בחובבנות, מוגה ברשלנות, עימודו היה דל, והוא הודפס על נייר-עיתון פשוט, בלא איורים. אבל עצם הופעתו בישרה את ראשיתה של עיתונות-ילדים עברית.

שלוש עשרה שנה לאחר הפסקתו עשו חמדה ואליעזר בן-יהודה ניסיון שני וקצר-ימים להוציא עיתון-ילדים בירושלים, ביַסדם את השבועון ‘העברי הקטן’ (הוספה ל’השקפה'); ואף-על-פי ש“כל הילדים והילדות [הוזמנו] לכתוב לנו איש איש מעירו, איש איש ממושבתו”, בתקוָה שהשבועון יזכה לאריכות ימים, לא יצאו ממנו אלא שלושה גיליונות (חשון אתתל“א לגלותנו = תרס”ח/1907)

1

שער ‘העברי הקטן’, עתון הילדים של חמדה ואליעזר בן-יהודה (ירושלים, תרס"ח)

מרכז-הכובד של עיתונות-הילדים העברית עבר מן הארץ לגולה, ועד סיומה של מלחמת-העולם הראשונה הופיעו רוב השבועונים לילדים במזרח אירופה, שבה התמקדו אז עיקרי פעילותם של הספרות העברית והחינוך היהודי הלאומי. כשמונה שנים לאחר סגירתו של ראשון העיתונים לילדים זכו שוב ילדי ישראל ל’עולם קטן' משלהם, שיצא בוארשה, “בלי ספק ביתר הצלחה”, כהערתו של יודלביץ' (תרצ"ו: 134), שאמנם הוסיף הערה סובייקטיבית: “ואולי? מי יודע?”⁵⁸³ אך שלוש שנים לפני יסוד ‘עולם קטן’ הוַארשאי הוציא א"מ פיוּרקוֹ בעיר-הגבול הגרמנית ליק את הראשון בשבועוני הילדים העבריים – ‘גן-שעשועים’.

2. ‘גן-שעשועים’

בשנות עבודתו הספרותית-הפּדאגוֹגית המגוונת גיבש לעצמו אברהם מרדכי פיוּרקוֹ (ראה פרק ג לעיל) דעה משלו על טיבו של המזון הרוחני שיש לתת לילדי ישראל. בהסכימו עם “חכמי הפדגוגיה” שיש לשלב את הנעים עם המועיל, וכי “עלינו ללכת ולהשתמש בתחבולה הזאת בחינוך בני נעורינו”,⁵⁸⁴ החליט ליצור כלי-ביטוי הולם למימוש מטרה זו, לאמור: כתב-עת עברי לילידם. בסוף תרנ“ח בישר בעיתוֹנוּת העברית על הופעתו הקרובה של שבועונו ‘גן שעשועים’,⁵⁸⁵ ביום ד, כח בשבט תרנ”ט (1 בפברואר 1899, יצא בעיר ליק⁵⁸⁶ הגיליון הראשון של השבועון, שהוגדר כ“מכתב-עתי לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת לשבוע לתועלת נערי בני ישראל”. גיליון ראשון זה – שאת רובו ככולו כתב פיוּרקוֹ עצמו – נשלח חינם “לכל מכרינו ומיודעינו ולכל אשר שמענו שמעם”.

ב“הודעת המו”ל", שנדפסה בפתח גיליון א, התנצל פיוּרקוֹ על האיחור בהופעת העיתון (1 בפברואר במקום 1 בינואר), “באשר כי כל ההתחלות קשות, נפלא ממני להוציאו אור במועדו”; אבל הבטיח לפצות את המנויים, “באופן שיקבלו החותמים חמישים גליונות לשנה”.⁵⁸⁷ כן התנצל על שבגליונות הראשונים לא יובאו שירים ושאר דברים הצריכים ניקוד, “בשל חסרון התנועות”, והבטיח ללא בגליונות הבאים גם את החסרון הזה (השיר המנוקד הראשון, “היין” מאת שלמה מאנדלקרן, לא נדפס אלא בגיל' 14).

שלוש מטרות עיקריות הועיד פיוּרקוֹ לעיתונו: מטרה מוסרנית – “לקרב לב בני הנעורים לתורה ולטעת בקרבם מדיות טובות וישרות”; מטרה משכּילית – “לפתח רוחם ולבין קורות עולם, דברי ימי עמם, ידיעת עולם וטבע”; ומטרה דתית-לאומית – לחבב עליהם דעת שפת קדשנו ולקשר אותם בקשר קיים לעמם ולדתם" (מתווך “הגות רוחנו” שבפתח גיליון א). עיון ב-85 גליונות 'גן-שעשועים יוכיח שהעורך דבק במטרות אלה, וכי מרבית הסיפורים והשירים, מאמרים ודברי השעשוע היו מעוגנים באחת מאותן מגמות וכמעט שלא נכללו בו דברים שהם בבחינת שעשוע לשמו. עם זאת ניכרים מאמצי העורך להעניק לעיתונו צביון מאגאזיני “מודרני”, דוגמת שבועוני הילדים האירוֹפּיים של זמנו, שודאי עיין בהם ולמד מהם. כל גיליון חולק למדורים קבועים – “מאמרים ראשיים בברורי המידות”, סיפורים קצרים וארוכים, שירים ומשלים, רשימות מדע וטבע, חדשות כלליות ולאומיות, דברי תורה, חידות ובדיחות.

הגיליון השני של ‘גן ששועים’ בעריכת אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ (ליק, כט בשבט תרנ"ט)

“המאמרים הראשיים”, שנכתבו בסגנון כבד, הוקדשו לעניינים המתאימים יותר לנוער מתבגר, כגון “חבות בנים להורים” (גיל' 1–3), מאמרו הפסיכולוגי של המשתתף הקבוע י"מ לאדאר מברדיצ’ב “מנוחת הנפש” (גיל' 21) ומאמרו הארוך והמייגע של משה שלום קאזארנוב על היחס ההדדי בין “הגוף והנפש” (גליונות 26, 28, 33, 35, 36).

גם הסיפורים הרבים, שנדפסו ב’גן-שעשועים‘, לוקים ברובם בסגנון מליצי, שלעיתים הוא כבד ומאולץ. במדור “נטעי נעמנים” הובאו “סיפורים קטנים כוללים כל דרך טוב וכל מידה נכונה” – אם על חייהם של אנשי מופת (סוקראטס, אמיל זולא), או סיפורו היפה של פסח קפלן “שומר שבת כדת” (גיל' 7) – מעשה בסוחר שסירב למכור לנסיך שטח יקר ביום השבת. סיפורים היסטוריים פירסמו ישראל שפירא,⁵⁸⁸ בנו בן השבע-עשרה של ט"ף שפירא (“ראש הדג”, סיפור מעובד מחיי יהודי בוהמיה; גיל' 7 – 8); ש. ראקובסקי מביאליסטוק – סיפור בהמשכים מהווי גֶטוֹ פּראג בשם “מות ישרים” (גיל 9 – 12); והסופר הפורה יעקב שמואל טראכטמאן – סיפור על תקופת בית ראשון, עם רמזים אקטואליים (“צורת הבית”; גיל' 14 – 18).⁵⁸⁹ בשנה השנייה ניתן למצוא ב’גן-שעשועים’, לצד הסופרים-החובבים יושבי העיירות, גם מסיפוריהם של שלום-עליכם (“ל”ג בעומר", בתרגום נחום ביילין, אביו של אשר ביילין; גיל' ב/17), י"ל פרץ (“עולה למרום” [=“אם לא למעלה מזה”]; גיל' ב/31) ועוד. פיוּרקוֹ נתן עדיפוּת בעיתונו לסיפורים קצרים, ונימוקו עמו: “סיפורים גדולים לא ירצו לנו, כי למה נלאה את מוח בני הנעורים לזכור דבר בהמשכים? לוא יכולנו לצמצם כל סיפור בגליון אחד – ועשינו זאת בנפש חפצה” (במדור “שערי תשובה”, גיל' 36). עם זאת פירסם העורך בכל אחד מכרכי ‘גן-שעשועים’ סיפור גדול אחד בהמשכים מפרי עטו. שני הסיפורים היו בעלי מתכונת דומה, שיש בה משהו מ’בית חנן' למאפּוּ ומ’תיאוֹפרוֹן לקאמפֶּה.

הסיפור הראשון בהמשכים, “אב לבנים” (גיל' 3 – 43, בדילוגים אחדים), תיאר בלשון מליצית שנת-חיים אחת בביתו של סוחר משׂכּיל. לתוך סיפור המסגרת, המתמקד בחיי היום-יום של הילדים על משחקיהם ומריבותיהם, שולבו שיחותיו הדידאקטיות של האב עם בניו – על תולדות ישראל ואישיו, המשל והמְמַשלים, “הסיבה והמסובב” ועוד, עד הפרק האחרון, שבו מביא האב את בניו לאספה ציונית, “לחנוך אותם לטעת בקרבם הרוח הציונית”. המחבר לא התעלם ממגמתיוּתוֹ הבולטת של הסיפור, ואף הטעים, כי “ממנו תצא תורה לבני-הנעורים, לדעת הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון”. כהמשך ישיר כמעט לסיפור זה נדפס בכרך השני הסיפור בהמשכים “הרב ותלמידיו”, שעיקרו שיחה בין רב משׂכּיל לתלמידיו הצעירים על תולדות ישראל, קדוּשת השבת והמועדים, אורחות-חיים ועוד. בסיפור זה אין כמעט עלילה, ואילו הרצאת העניינים מנוסחת בלשון מעורפלת, שגם הקורא המבוגר לא ירד תמיד לסופה. ראוי לציין אגב אורחא, שבמקום סיפור זה (“הרב ותלמידיו”) התעתד פיוּרקוֹ להדפיס בהמשכים סיפור חשוב הרבה יותר, “מסעי גוליבר, בהעתקת קלה וצחה, מאת חכם מהולל בארץ אשכנז [כך!], אשר ישביעו נחת נפש קוראינו הצעירים”.⁵⁹⁰ אך משום-מה לא התממש הדבר, והקוראים העבריים נאלצו לחכות עוד 23 שנה עד להופעתו של תרגום עברי ראשון ל’מסעי גוליבר.⁵⁹¹

רב היה חלקם של השירים ב’גן-שעשועים', לצד שירי העורך ועיבודי משלים (“השועל והכרם” – גיל' 7; “העיוור והפיסח” – גיל' 10; “השועל והדגים” – גיל 13) נדפסו בשבועון מכתמים, משלים ושירים ציוניים מאת משוררים חובבים ונשכחים, כמשה הורליק, המקווה “להושיב נשמות קודש, להחיות עפר הארץ” (משירי ציון; גיל' 15), הממשל אפרים פוקסון מבוברויסק (המשל “הסולם” בגיל' 30 ותרגומים משירי היינה), אהרן לוויט מקישינב (“תפילת שמשון”; גיל' 33) חיים ניסביץ ממינסק (“גחלת ישראל”; גיל' 40); אבל את שירי הילדות המובהקים פירסם משורר נשכח מברדיצ’ב בשם ז. איצקוביץ, שבחרוזיו הנאיביים ניתן למצוא ערגה לעולם-ילדות טהור: “לַפֶּרַח הַזֶּה הַיַּלְדּוּת דָּמָתָה / כֻּלָּה גִּיל וָנֹעַם, תַּמָּה וּבָרָה”, כתב בשירו “הפרח והילדות” (גיל' 20). שירו האחר, “שיחות ילדים” (גיל' 25), פותח בחרוז נאה שיש בו הברקה רעיונית-לשונית: “שִׂפְתֵי יְלָדִים לֹא תֵּדַעְנָה דוּמִיָּה, / כִּי לִבָּם לֹא יֵדַע מְזִמָּה וּרְמִיָּה”.

אמנם בולטת נטייתו הפּרוֹבינציאלית של פיוּרקוֹ להדפיס בשבועונו מיצירות הבוסר של מושכי-עט יושבי עיירות נידחות, אבל תודות לכך היה ‘גן שעשועים’ גם במת-פירסום ראשונה לכמה סופרים ומשוררים, שהעפילו אחר-כך אל צמרת הספרות העברית: דוד שמעונוביץ (שמעוני) פירסם בו בגיל בר-מצווה את שירו הראשון, “התדע” (גיל' 26),⁵⁹² שהוא עיבוד אחד משירי פרוּג, ובו ביטא הנער בלשון ציורית נמלצת את געגועיו אל “הארץ מקום שם הדסים / וחרובים למכביר כעשב יפרחו”; ויעקב פיכמן בן השמונה-עשרה שלח לעיתון מעיירת מולדתו בלצי (בסראביה) את ביכורי יצירותיו, ביניהם “שיר אביב” פשוט וניגוני, שיש בו גרעינים ראשונים של יצירתו הלירית הבשלה:

בִּמְרוֹם הָרָקִיעַ הַחֶרֶס יוֹפִיעַ

וּפַלְגֵי אוֹר יִשְפֹּךְ עַל כָּל יְפֵה-נוֹף.

כָּל דֶּשֶא צוֹמֵחַ, כֹּל צִיץ נוֹתֵן רֵיחַ,

מַה נִּפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, אֵל טוֹב! (גיל' 12)⁵⁹³

סופר שלישי, שעשה ב’גן-שעשועים' את צעדיו הראשונים, היה צבי שרפשטיין, שלמרות גילו הצעיר (15 שנה) היה מן המשתתפים הקבועים בשבועון. מעיירת-מולדתו דונאייבצי (פלך פודוליה) שלח עשרות רשימות, מאמרים, זוטות ופרקי מדע פּוֹפוּלארי (קרני רנטגן, אספּראנטוֹ, העיתונים הראשונים ועוד), שליקט מן העיתוֹנוּת הרוסית וכתבם מחדש בלשון קלה ורהוטה; אלה נדפסו במדורים “בקצוי תבל”, “הטבע והאדם” ועוד, כשהעורך מעודדו וממריצו להוסיף ולכתוב.⁵⁹⁴ בין המשתתפים האחרים בחלק המדעי של השבועון יוזכרו אהרן לייבּ בּיסקוֹ (על הפאקירים, עץ אוכל אדם ועוד), אשר ביילין הצעיר (“תולדות כתבי העת”, “תולדות השעון”) וי"מ לאדאר (על עצים מופלאים).

צביון עיתונאי מובהק שיווה ל’גן-שעשועים' המדור הקבוע “חדשות שונות”, שכלל לקט תמציתי של ידיעות שונות מרחבי העולם: בצוֹרת בארץ-ישראל, ארון קולומבוס הועבר לסביליה, בנק (“בית-אוצר”) לילדים בסן-לוּאיס, גילוי קבר מרדכי בפרס, ועוד. לעיתים הכתיר העורך ידיעה מסוימת בכותרת “פּיקאנטית” ושנונה. למשל, הידיעה על “אחד הפוחזים באיטליה, [אשר] נדון למאסר בבית-האסורים מאה ושמונים ושמונה שנה” (גיל' 44), זכתה לכותרת “אל תמות!…” – ממש כבמדורי ההווי בעיתונות המודרנית. אבל קוריוז זה היה יוצא דופן, שכן עדיפות ברורה נתן העורך לידיעות שתוכנן חיובי, או מאלף; כדבריו: “אין אנו מקבלים חדשות של שריפות, גניבות, רציחות וכדומה, כי אם של ידיעות-עולם והמצאות חדשות” (המדור “שערי תשובה”, גיל' 45).

נאמן לדרכו זו, כלל העורך גם במדורים הקלים חומר שצביונו לימודי או מוּסרני. במדורים “אמרי בינה” ו“תורי זהב” הובאו משלי מוסר ופתגמי חוכמה, כגון: “אין חכם כבעל הנסיון, ואין בעל-נסיון כחכם”. את מדור ההלצות כינה “הוללוּת ושׂכלוּת”, ונימוקו עמו: אין הוא מבקש לתת בו רק דברים של מה בכך (“הוללות”), אלא גם “דברים של טעם, שיחות-חולין של תלמידי חכמים [ולכן] קראנום גם ‘שכלות’, דברים שכליים” (גיל' 42).⁵⁹⁵ כיוון שכך, הושתתו הלצות רבות ב’גן-שעשועים' על “דרושים” מתוחכמים לפסוקי מקרא ולפתגמי חז"ל; כגון: מעשה ברב, שהתנצל על שלא הורה כהלכה, שכן “יפתח בדורו כשמואל בדורו”, ויענהו הגאון במכתב: “וכי יפתח איש בור?”…

חלקו של מדור החידות לא שפר ב’גן-שעשועים'. פּיוּרקוֹ כבד-הראש לא שׂשׂ לפרסם חידות בשבועונו, “מפני שרע עלינו מעשה החידות בכלל […] ולבד זאת מלאים אותנו ומייגעים סופרים זקנים ונערים בחידותיהם, כי היא מלאכה ואינה חכמה, ונקל לחוד חידה ממצוא חידה” (גיל' 25). אך כיוון שאי-אפשר לעיתון-ילדים בלא חידות, הדפיסן רק לסירוגין, וגם אותן חידות שנדפסו חייבו בקיאות וחריפות; הנה, לדוגמה, חידת-שמות שפתרונה הוא הגיבור התנ"כי חלב בן-בענה (חוברה בידי י"ל אורנשיטיין):

מִגִּבּוֹרֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָיִיתִי,

נִלְחַמְתִּי בְּעֹז וּבְרָב כֹּחַ.

לִהְיוֹת לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

עַל מִזְבַּח ה' עָלִיתִי.

(גיל' 35)

גם הדפסת שמות הפותרים בעיתון לא היתה לרצון העורך: “להזכיר שמות חמישה פותרים הראשונים – גדולה תהיה הקנאה, ולהזכיר כולם נחוס על הגליון” (גיל' 25); ורק פעם אחת בלבד הבטיח העורך, כי שלושה פותרים ראשונים (“אם יערו כל המקומות בתנ”ך שמשם יצאו הדברים") יזכו בפרס (גיל' 38).⁵⁹⁶

פּיוּרקוֹ, שהאמין בכל ליבו בכוחה של המלה הכתובה, נהג כפי שנהג במודע ובמתכוון. הוא הבחין בפער המהוּתי שבין חומר-הקריאה של הילד הנוכרי לבין המזון הרוחני של ילדי ישראל: “צא וראה מה הוא לומד, הילד הנוצרי, המתחיל ב’הזקנה והעז', ‘הזקן זרע כרוב’ וכדומה; הילד העברי מתחיל בתורה, חוקיה ומשפטיה”. ומבלי לפסוק מה עדיף בעיניו, קבע העורך כי “נערי בני עמנו דורשים עניינים לענות בהם רוח ונפש” (גיל' 11).

למרות החומר הכבד, העימוד החדגוני, העדר האיורים ומגמתו השמרנית של העיתון, היה ‘גן-שעשועים’ שבועון חי ותוסס. על הקשר החי והרצוף בין העורך וקוראיו מלמד הטור “שערי תשובה”; עיון במדור מאלף זה יוכיח, מה רבה היתה מודעותם של הקוראים לתוכן העיתון ולבעיותיו. שוב ושוב חזר העירך והטעים, כי השבועון “לא נועד למורים ולמלמדים לפלפל ולהתווכח ולהיוועץ מה ללמד […] רק לתלמידים, לחבב להם הערב והמועיל” (גיל' 2). מן הקוראים הצעירים, שניסו את כוחם בחיבור יצירות, ביקש לבל יוסיפו “להלאות” את המערכת ביצירותיהם: “לכם עתה ללמוד ולא ללמד”, וכן::לכם כונן ה’גן' לקרוא ולא לכתוב, כי עוד חזון למועד" (גיל' 20). את הקורא האחד הוכיח העורך על ששלח דברי גנוב; אבל לאחר שבועות אחדים נאלצה המערכת להתנצל על שנכשלה בהדפסת פלגיאט: “לוא ידענו כי גנוב לא קיבלנוהו, אך מעולם לא ראינו את ס' הנצנים⁵⁹⁷” (גיל' 13). על מצבו הדחוק של העיתון תעיד התשובה, שהמערכת אינה משלמת שכר-סופרים: “סופרים רבים וגם שלמים שולחים לנו מאמרים חינם אין כסף ושמחים לקחת חלק במלאכתנו” (גיל' 4).⁵⁹⁸ כעבור זמן הוכיח העורך קשות אגודה ציונית, שביקשה תרומה מן העיתון: “חרפה היא לחברה נכבדה לבקש מתנות מאת מו”ל עברי. על החברה להחזיק ולתמוך בידי המו“לים” (גיל' 13). עולם כמנהגו נוהג – כל אחד ציפה לעזרת הזולת.

בסיום שנתו הראשונה של ‘גן-שעשועים’ עשה פּיוּרקוֹ מעין חשבון-נפש, ובו ציין כי 'הגן הלך דרכו בקול דממה דקה, לא בתרועה וקול שופר, לא בהכרזות ומודעות כדרך התגרים בימינו“. הוא קיווה שהעיתון יפלס את דרכו בכוח איכותו, “ותקוותנו באה, כי נתקבל בסבר פנים יפות”. לאחר שהתנצל על ההגהה הלקויה, ציין כי בשנה זו למד להכיר את טעם קוראיו ועתה ידע “מה לקרב ומה לרחק” (גיל' 44). אך למרות הבטחה זו דמה ‘גן-שעשועים’ בשנתו השנייה בכל לגליונות הכרך הראשון. רק מדור רענן אחד נוסף בו – “למען ציון (פנקס קטן לקטנים)”, שבו הטיף הסופר קדיש יהודה סילמן (בכינוי-העט “סימן קל”) לחיבת ציון ושוחח עם הקוראים שיחות קלות מענייני השעה. חידוש נוסף בשנה זו היה ה”הוספה" שניתנה לחותמי השבועון – הקונטרס ‘היהודי’, שהכיל סיפור היסטורי מאת נ"א מאצטט בעיבודו של יהודה לייב איזגור.

על אף התמדתו, דיוק הופעתו וראשוֹניוּתו, זכה ‘גן-שעשועים’ ליחס דו-ערכי: בעוד שפּיוּרקוֹ עצמו הזכיר שוב ושוב בעיתונו את “מכתבי הברכה והתהילה אשר הגיעוני למאות מאת משכילים נכבדים ומורים מומחים, המבינים דבר לאשורו” (גיל' 21), לא האירה הביקורת פניה לעיתון. ראובן בריינין ויצחק גרינבּוֹים ביקרו קשות את סגנונו המיושן והמליצי ואת תוכנו הכבד, שאינו ערוך לרוח הילדים (‘דער יוד’, 1900, גיל' 18). היתה מידה של צדק בדבריהם, אך כיוון שנוסחו בחריפות נפגע פּיוּרקוֹ מביקורתם והגיב עליה בזעף, בהתריעו על “החוצפה שהורגלו בה גדיי הדור לשלוח שן בדבר נעלה ונשגב מהם”. הוא אף כינה את גרינבוים “חסר טעם”, וטען כי בריינין “מצא בנו עוון שהזכרנו במאמר אחד שם ד' אשר בכל עוז מתאמץ הוא להשכיחו” (גיל' ב/16).

שמונים וחמישה שבועות רצופים התמיד ‘גן-שעשועים’ לצאת; וחרף הקשיים במשלוח הדואר, שהמו“ל התנצל עליהם פעמים אחדות, הגיע העיתון למרחקים – לירושלים ולסאלוניקי, לצרפת ולארצות-הברית.⁵⁹⁹ אבל מפעל זה היה למעלה מכוחו של אדם יחיד, וב-כט בתשרי תרס”א (21 באוקטובר 1900) הופיע הגיליון האחרון של חלוץ שבועוני-הילדים בעבריים. לא היה בו הרבה מרוחה של ילדות, ובסגנונו הנמלץ ובצביונו המשׂכּילי היו שורשיו נעוצים עדיין בדור הקודם; על כן לא הטביע את חותמו על עיתוני הילדים שבאו אחריו. ואם הותיר אחריו זיכרון, לא היה בו הרבה מן החיוב: מערכת ‘השילוח’, שציינה כי לאחרונה “היתה מורגשת ביותר נחיצות במתב-עת לבני-הנעורים”, הוסיפה: “את החסרון הזה דימה למלאות אחד המו”לים בהוצאת ‘גן שעשועים’ לילדים, אבל הדבר לא עלה בידו כלל" (‘השלוח’, ז, תרס"א: 573, במדור “ידיעות ספרותיות”).

שבע שנים אחרי ‘גן-שעשועים’ עשה פּיוּרקוֹ ניסיון שני להוציא כתב-עת לנוער. היה זה “מאסף ספרותי ומדעי” חודשי בשם ‘לבני הנעורים’ (גראייבו, תרס"ז). הירחון היה כתוב, רובו ככולו, בידי העורך עצמו ולא הוציא את שנתו. אך עוד בתרס“א – פחות משנה אחרי הפסקת הופעתו של ‘גן-שעשועים’ – הוציאו א”ל בן-אביגדור וש"ל גָרדון שבועון חדש לילדים, היכול להיחשב גם היום אחד מעיתוני-הילדים היפים ביותר; עליו ידובר בפרק הבא.

3. ‘עולם קטן’ (וארשה)

“הנה כי כן יהיה לכם ‘העולם הקטן’ לפרוזדור להעולם הגדול, אשר תלמדו לדעתו כאשר תגדלו”. במשפט מסכם חגיגי זה סיימו העורכים, אברהם לייב בן-אביגדור ושמואל-לייב גָרדון, את פנייתם הארוכה “אל קוראי העולם הקטן”, שנדפסה בראש הגיליון הראשון של השבועון (ראש-חודש ניסן תרס"א⁶⁰⁰). ארבע שנים בקירוב הופיע שבועון משובח זה בהוצאת “תושיה” – “העתון המצויר האחד בספרותנו בכלל והיחיד ומיוחד לבני-הנעורים שלנו בפרט”, כהגדרת עורכיו – ורציפות הופעתו, תוכנו העשיר והמנופה, צורתו האסתטית והרעננוּת שנשבה מבין דפיו, כל אלה עמדו בסימן המאה העשרים שזה אך נפתחה. כבר בפנייתם הראשונה אל הקוראים סיגלו לעצמם העורכים לשון-ידידים הטבועה בחותם הילדות:

אתם אוהבים לטייל, לשחק ולהשתעשע, לשמוע שירת הצפרים בין העפאים הירוקים, להאזין לרחש הרוח בין העלים הרעננים ולהביט אל תכלת השמים הבהירים, או לשבת בית ולשמוע סיפורים יפים מפי הזקנה האהובה, או האומנת הטובה […]

וכיוון שלא תמיד מתפנות הסבתות והאומנות לספר סיפורים לילדים, בא העיתון להנעים להם את שעות-הפנאי:

‘העולם הקטן’ יהיה לכם לגן-טיול קטן, לטייל בין שורותיו בעת החופש מלימודיכם. בו תראו תמונות יפות וציורים נהדרים: תמונות ממראות הטבע הנפלאים, תמונות אנשים גדולים, אשר למדו הרבה חכמה ודעת; תמונות מדברי ימי עמנו וממראות הארץ הקדושה.

שערו של השבועון ‘עולם קטן’ בעריכת א.ל. בן אביגדור וש.ל. גורדון (וארשה, 1901 -1905)

לצד “הציורים הנהדרים” הבטיחה המערכת לקוראיה גם “שירים נעימים ואגדות נפלאות, סיפורים מחיי הילדים בארצנו הקדושה וביתר הארצות”. וכן סיפורי-מסע ומאמרי מדע, חדשות, משלים וחידות “ועוד עניינים נעימים רבים. ואתם תקראו אותם ומצאתם בהם עונג ושעשועים לנפשכם”.

עיון במאה ושישים החוברות לערך של ‘עולם קטן’ (בשנתו האחרונה יצא העיתון אחת לשבועיים) יוכיח, שהמערכת קיימה אף יותר משהבטיחה. העורכים הזכירו בדבריהם קודם כל “תמונות יפות וציורים נהדרים”; ואמנם, החלק האיורי הוא שצד מייד את עיני הקורא; שכן כמעט בכל עמוד שני בחוברת ניתן למצוא איור כלשהו, החל בציור-השער הקבוע, המשתרע על עמוד שלם, דרך רפּרוֹדוּקציות גדולות של יצירות אמנות (ציורי התנ"ך לדורֶה, מיצירות ליליין, אהרונסון, הורוביץ, אנטוֹקוֹלסקי ואחרים), רישומים לסיפורים, תצלומים לרשימות מדעיות וגיאוֹגרפיות, קאריקאטוּרות, ועד עיטורים לכותרות וּ“ויניֶטות” בשולי העמודים. לא לחינם הטעים המו"ל במודעות, כי השבועון משתדל לפתח “את רגש היופי והטעם הטוב” בצורתו האסתטית; ואף-על-פי שהמערכת נמצאה בוארשה נדפס העיתון בוינה “על נייר יפה ובדפוס מהודר”, והגלופות הרבות נעשו במינכן.⁶⁰¹

מרשימה לא פחות היא רשימת המשתתפים ב’עולם קטן‘: לצד הסופרים הקבועים והותיקים של הוצאת “תושיה” – יהודה שטיינברג, י“ב לבנר, י”צ לוין ואהרן לוּבּוֹשיצקי – היה העיתון בימת-פירסום ראשונה לסופרים ומשוררים צעירים, שעשו את צעדיהם הראשונים בספרות הילדים. אנו מוצאים כאן את שיריהם הראשונים לטף של זלמן שניאור⁶⁰² ויעקב כהן,⁶⁰³ שאול טשרניחובסקי⁶⁰⁴ ויעקב פיכמן,⁶⁰⁵ ומסיפוריהם של שלום אש ושלמה הללס, יצחק קצנלסון בן ה-טו⁶⁰⁶ ואליהו מיידניק.⁶⁰⁷ נכבד ביותר היה חלקם של הסיפורים בהמשכים ב’עולם קטן’: נדפסו בו (בכרכים ב – ג) פרקי ‘הלב’ לאדמונדו דה אמיצ’יס (בתרגום ישראל שף⁶⁰⁸) וגירסה מקוצרת של ‘רובינזון קרוזה’ (בעיבוד יהודה גרזובסקי [ראה עמ' 333 לעיל]; כרך ג); הסיפור המדעי-פּוֹפּוּלארי “בחדר הכתיבה” לי“ב לבנר והסיפור האסטרונוֹמי-קוֹסמוֹגראפי “בין הכוכבים” מאת אגנס גיבּרן (בתרגום “יגאל הכרמלי”, פּסדוֹנים של יהודה גור; כרך ב), סיפור-מסע “בארצות רחוקות” מאת סופיה וֶריסהופר (בתרגום יהודה גרזובסקי; ראה עמ' 361 לעיל); ועוד הרבה. אגב, כמעט כל היצירות שנדפסו תחילה ב’עולם קטן' הופיעו אחר-כך בספרים ובחוברות בהוצאת “תושיה”, ובכך הקטין המו”ל המשותף את ההפסדים שהביא העיתון להוצאה.⁶⁰⁹

לצד הסיפורים והשירים, פרקי המסע ודברי המדע נדפסו בשבועון גם בּיוֹגראפיות של אישים יהודיים (י“ל גורדון ויצחק רילף, ירק אנטוֹקוֹלסקי וד”ר הרצל, שמותו זכה לכיסוי נרחב בעיתון) וידיעות רבות מן העולם בכלל והעולם היהודים בפרט. השבועון יצא בפתח ימי העלייה השנייה, והמגמה הציונית הלאומית ניכרת בכל גיליון וגיליון: בעמודי החדשות נדפסו ידיעות על אספות ציוניות, על מסעיו ופגישותיו של ד"ר הרצל עם מלכים ומושלים, או על חג לילדים עניים שערכה אגודת “מצודת ציון” בעיר רחוקה. יהודה גרזובסקי פירסם בקביעות מכתבים על ביקוריו במושבות הארץ, ובמקביל נדפסו ידיעות על מסעיו של ישראל בלקינד באירופה, כדי לגייס תמיכה לבית-הספר שיסד ביפו. רוח עברית לאומית זו מצאה את ביטויה המובהק ביותר במדור התוסס “מכתבים”, שהוקדש כולו לדברי הקוראים: ילדים רבים סיפרו בו שוב ושוב על החלטתם לדבר עברית ועל תקוותם לעלות לארץ-ישראל; נער מצ’רקאסה כתב על ייסוד אגודת-ילדים בשם “תקוות עמנו” (כרך ב, 77); ילד שנולד בארץ וירד עם הוריו לרוסיה הבטיח: “כאשר אגדל אשוב לארץ ישראל” (כרך ב, 357); אלכסנדר, רבקה ושרה אהרונסון מזכרון-יעקב (שהיו כעבור עשר שנים אנשי ניל"י) סיפרו כי התחפשו בחג הפורים, ואת הכסף שאספו תרמו לקרן הלאומית (כרך ג, 651); נער בן שתים-עשרה מקווה להיות “איש צבא פשוט בחיל ישראל, למען אוכל להילחם בעד עמנו וארצנו” (כרך ב, 36); קבוצת נערים מן העיירה רֶטשיצה “שולחים לתלמידי בתי-הספר אשר בארץ-ישראל מנחה קטנה – חמש-עשרה קָפֵּקה” (כרך ג, 79), וכן הלאה והלאה.

חרף הגרעונות הוסיפו העורכים לשכלל את עיתונם משנה לשנה: החל בשנתו שלישית נדפס כולו בניקוד, והמו“ל בישר כי “גם בתוכנו יהיה ה’עולם קטן' מעתה יותר קל ונוח ומתאים לרוח קוראינו הצעירים” (נספח ל’לוח עולם קטן' לשנת תרס"ג, 31); תבניתו הוגדלה “לטוב וליופי” (כדברי המו"ל) אך מספר עמודיו צומצם לכדי מחצית (מ-24 ל-12); הוא הודפס ברובו באותיות גדולות, דמי החתימות הוזלו (ארבעה רובלים בשנה במקום שישה) והמנויים קיבלו שי – ‘לוח עולם קטן’ לשנת תרס”ג [471], מאסף ספרותי-שימושי עשיר ומגוּון בן 218 עמודים.

גם היום צפויה הנאה מרובה למעיין בארבעת כרכי ‘עולם קטן’; וּודאי שלא הפריזו אום קוראיו, שהודו במכתביהם למערכת כי “כל סיפורים, התמונות והציורים קראתי בעונג רב” (כרף ג, 397). העיתון העניק לקוראיו חוויות בלתי-נשכחות, שאותן תיאר קורא שהיה לסופר בהתרפּקוּת נוֹסטאלגית:

עד היום זוכרים אנו את חסד נעורינו לעתון-הילדים ‘עולם קטן’, שיצא בוארשה בהוצאת ‘תושיה’. כמה גיל וחדוה הכניס לאוהלינו הדלים, כמה אור וזוהר הפיץ ב’חדרים' הקטנים והצרים! באיזה רטט והתרגשות היינו מחכים לצאתו בכל שבוע ושבוע. יום קבל כל חוברת וחוברת היה לנו כיום חג. (קרפיבנר, תר"ץ)

כשהפך ‘עולם קטן’ בשנתו השלישית לשבועון מנוקד כולו, החליטה הוצאת “תושיה” לפצות את הנערים הגדולים על-ידי הוצאת ירחון מיוחד למענם;⁶¹⁰ אלא שירחון זה – ‘הנעורים’ שמו – שנערך גם הוא על-ידי של"ג ובן-אביגדור (יצא בשנים תרס“ד – תרס”ה) דמה למאסף ספרותי יותר מאשר לעיתון. הוא כלל בעיקר סיפורים ארוכים שנדפסו בהמשכים (“דון מיגואל” לבן-אבוגדור, “שתי ערים” לדיקנס בתרגום יהודה גרזובסקי, “יעקב טירדה” לפיליפּסוֹן בעיבוד א"ז רבינוביץ ועוד) והופיעו אחר-כך בספרים בהוצאת “תושיה”.

אך למרות רמתו הגבוהה של העיתון, קהל-קוראיו הנלהב והשבחים הרבים, אין ספק שהוצאתו היתה מעמסה כבדה מדי על בעלי “תושיה”. בראשית תרס“ה הוא הפך לדו-שבועון מצומצם במספר עמודיו, ולאחר עשרה שבועות נוספים פסקה הופעתו. אבל עם הפסקת ‘עולם קטן ו’הנעורים’ לא ויתר בן-אביגדור על המשך הוצאתו של עיתון לילדים. בחוברת האחרונה של ‘עולם-קטן’, שיצאה ב-טו בטבת תרס”ה, הודיע המו"ל לקוראים הצעירים בלשון “דיפלומאטית”.

לרגלי הוצאת העתון החדש לילדים ולבני הנעורים (“החיים והטבע”) ברוסיה, בעיר וילנא, נעשתה ממילא למיותרת הוצאת העתונים ‘עולם קטן’ ו’הנעורים' […] הנומר הזה והנומר 6 של ‘הנעורים’ הם איפוא הנומרים האחרונים של ההוצאה הזאת. (כרך ד, גיל' 6)

4. ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים'

העתון הזה נועד לקוראינו הצעירים, שהיו עד כה קוראי ה’עולם קטן ו’הנעורים'. [הוא] מכיל בקרבו אגדות ופנטסיות, שיחות ובדיות, שירים ומשלים, סיפורים וחזיונות, תולדות וסיפורי מסע, מאמרים מוסברים וידיעות בתולדות הטבע וראשית ידיעות במקצועות מדעיים שונים, תמונות וציורים – חדשות וידיעות שונות, מכתמים ופתגמים, חידות ומכתבים קטנים ועוד.

מודעה זו, שנדפסה בנוסח זהה הן בגיליון האחרון של ‘עולם קטן’ והן בגיליון הראשון של ‘החיים והטבע’ (וילנה, ט באדר א תרס"ה/פברואר 1905). מסמלת אך היא את רציפות הופעתה של עיתונות-הילדים העברית; שכן השבועון הוילנאי החדש אין אלא המשכו הישיר-כמעט של קודמו הוארשאי, שחדל לצאת כחמישה שבועות קודם לכן.⁶¹¹

‘החיים והטבע’ – שבועון לילדים בעריכת י"ב לבנר (וילנה, תרס“ה – תרס”ו)

ואמנם, יש הרבה מן המשותף בין ‘עולם קטן’ ובין ‘החיים והטבע’, שיצא על-ידי העיתון היומי ‘הזמן’ ונערך בשקידה רבה על-ידי ישראל בנימין לבנר.⁶¹² נוסף על התבנית דומה והמו“ל המשותף, דמו שני השבועונים זה לזה בתוכנם ובריבוי התמונות (כפי שניתן ללמוד מן ההודעה שצוטטה לעיל); גם משתתפיו הקבועים של ‘עולם קטן’ עברו עתה לפרסם את יצירותיהם בעיתון החדש: יהודה שטיינברג הוסיף לפרסם כאן את סיפוריו הקצרים (גם אגדה בהמשכים: “אח ואחות”) ואהרון לוּבּוֹשיצקי תרם לעיתון הרבה שירים בינוניים; ולצידם השתתפו בו בקביעות הסופרים מארץ-ישראל חמדה בן-יודה ויהודה גרזובסקי (גם בחתימת “הדוד הסקן”). יוזכרו גם שיריהם של שאול טשרניחוֹבסקי ויצחק קצנלסון, האגדה הארוכה של מ”מ סילמן “חטא צדיק ועונשו בעולם הזה” וסיפורו הארוך של שלמה ברמן “הבן האובד” (על-פי מ. להמן). סיפורים נוספים בהמשכים – כולם על נושאים היסטוריים – פירסמו מ“ז גורפינקל (‘נר דוד’), א. נובח (פּסבדוֹנים. “בית הלל”, על-פי מאקס רינג), א”ל יערובוביץ-עקביא (“האנוסים”, בחתימת “אליאב”), ע"נ פרענק (“מירטאלה”, על-פי אליזה אוז’שקובה) ולבנר עצמו (“בר-כוכבא”, בעקבות מאיר להמן).

אבל גם פנים חדשות ניתן למצוא ב’החיים והטבע', ביניהם סופרים שעשו בו את צעדיהם הראשונים: דבורה בארון בת השמונה-עשרה פירסמה בו שניים מסיפוריה הראשונים – זכרון-ילדות בשם “הרחמניה” (עמ' 91) ואגדה בשם ‘הארז הנפלא" (עמ' 225) – שכבר ניכר בהם סגנונה התמציתי המלוטש; חיים הררי – שעלה אחר-כך לארץ-ישראל וערך בו ירחון לנוער (‘מולדת’. יפו, 1912) – פירסם סיפור מדעי (“במאורת השפנים”); ובת-שבע גראבלסקי – שהיגרה אחר-כך לניו-יורק והוציאה שם ירחון משובח לילדים (‘עדן’, בעריכת י"ד ברקוביץ ודניאל פרסקי) – פירסמה מחזה בשם “האם” (בחתימת בת-שבע נובוגרבלסקא). מן המשתתפים האחרים ב’החיים והטבע’ יזכרו דוד שמעונוביץ, יעקב שטיינברג, י"א ליזרוביץ ומשה ב-אליעזר.

למרות הדמיון הנזכר, שונה היה ‘החיים והטבע’ במתכונתו מעיתוני-הילדים שקדמו לו. לבנר חילקו לשלוש חטיבות נפרדות, לפי קבוצות-הגיל של הקוראים. מחציתו הראשונה, המנוקדת, נועדה לילדים בני שמונה – עשר לערך; מחציתו השניה, שנדפסה ללא ניקוד, כוונה “לבני-הנעורים” (בני אחת-עשרה ומעלה); וביניהם באה חטיבה קטנה בשם “למען התינוקות”, שבה נדפסו באות גדולה ומנוקדת “סיפורים, ציורים, אגדות, בדיות, בדיחות וכו‘, הכתובים בסגנון היותר קל, המובן ליודעים רק ראשי פרקים בשפת עבר, באופן שגם בני שבע ושמונה שנים ימצאו ב’החיים והטבע’ את החומר המעניין ביותר קל ומובן גם להם” (כפי שנאמר במודעות שנדפסו ב’הזמן' וב’החיים והטבע'). לראשונה, אולי, זכו הקוראים המתחילים בפינה קבועה משלהם, שבהם מצאו משיריהם וסיפוריהם של פסח קפלן וזרח ז’וקובסקי, ח"ד רוזנשטיין⁶¹³ ויהודה יונוביץ,⁶¹⁴ יהודה גרזובסקי, יצחק קצנלסון ואחרים. המדור נערך בטוב-טעם, כשהכותרת המצוירת “למען התינוקות” מנשה מדי פעם את פניה.

שלא כ’עולם קטן‘, היה השבועון ‘החיים והטבע’ באופק במגמתו הציונית. אפשר שהצנזוּרה הצארית החמירה את ביקורתה, ואולי קשריו של לבנר עם שר-הפלך השפיעו גם הם; מכל מקום, אין למצוא כמעט ב’החיים והטבע’ – השבועון בעל השם ה“כללי” כל-כך – אותו קול-ענות ציוני, שאיפיין כל-כך את עולם קטן'. המערכת אינה מכריזה במודעותיה על “רוח עברית לאומית” של העיתון; במדור “חליפות מכתבים” אין נדפסים כמעט דברי קוראים, המבטאים את תקופת התחייה, אלא פניות לתרום לנפגעי הפרעות, או חיבורים על חוויות קריאה. נער אחד סיפר אפילו, כי דודו “שולח לי תמיד סיפורים יפים בשפת רוסיה”. המגמה הכלל-אנושית ניכרת גם בחלק הספרותי של העיתון. מכל היצירות הרבות ששלח, למשל, יהודה גרזובסקי מארץ-ישראל נמצא רק סיפור אחד שנושאו “טיול על הירקון”, בעוד כל השאר הם עיבודי אגדות. ואם נדפסו בשנת-קיומו של ‘החיים והטבע’ שמונה מכתבים מן הקונגרס הציוני הרביעי, כותרתם היתה “הקונגרס” בלבד.

אין ספק כמעט, כי לבנר נהג כפי שנהג בעל-כורחו ובניגוד להשקפת עולמו. שכן כשהודיעה לו דבורה בּארוֹן על נסיעתה הקרובה לארץ-ישראל, מיהר לכתוב לה (מאי 1909): “שמחתי באמרך כי עולה את ציונה. אני משביעך בכל היקר לך (ר"ל: בילדים הקוראים את ‘הפרחים’) שתכתבי לי מדי שבוע בשבוע מכתבים מארץ-ישראל, המדברים בכל העניינים שהילדים תאבים לדעת” (ארכיון גנזים, 6122/25). אלא שאיגרת זו נכתבה לאחר שלבנר כבר נטש את עריכת ‘החיים והטבע’.

אף-על-פי שהמו“ל התגאה כי ‘החיים והטבע’ יוצא “מדי שבוע בדיוק ביום קבוע ויישלח לחותמים ביום קבוע לשבוע בדיוק נמרץ”, לא האריך השבועון ימים. הוא יצא שנה וחצי בלבד, וב-יב באב תרס”ו (אוגוסט 1906) הופיעה החוברת האחרונה שלו (מס' 28 לכרך ב), וכשהסיפורים בהמשכים נקטעים באמצעיתם, ובלא כל רמז שיודיע כי זהו גיליון אחרון. אך כשירד לבנר בסתיו תרס“ז אל לוגאנסק שבאוקראינה, להיות שם רב ממשלתי, נשא אתו מוילנה את חיידק עיתון-הילדים שדבק בו; ובאותה עיר קטנה, המנותקת ממרכזי התרבות העברית, יסד בחשוון תרס”ח את שבועונו ‘הפרחים’,⁶¹⁵ וטיפח וקיים אותו במסירות מופלאה שש שנים תמימות. בצביונם היו גליונות ‘הפרחים’ העתק זהה כמעט לחוברות ‘החיים והטבע’: אף הם חולקו לחטיבות-גיל נפרדות – “לילדים”, “לנערים” ולמען התינוקות“, ואליהם נוסף מדור אקטואלי בשם “עתון ילדים” החתום בידי “עתונאי” שכלל ידיעות, חדשות ופכים קטנים. גם בתוכנו דמה העיתון החדש, במידה רבה, לקודמו. הסיפוֹרת ההיסטוֹרית שלטה בו, ולצידה נדפסו גם סיפורי טבע מעובדים, שירים ואגדות לחג ומכתבי קוראים. לצידם של הסופרים הותיקים (גרזובסקי, פיכמן, שטיינברג, לוּבּוֹשיצקי ואחרים) ניתן למצוא ב’פרחים' כמה וכמה פנים חדשות, שנתפרסמו אחר-כך בספרות הילדים: נדפסו בו ביכורי יצירותיהם של לוין קיפניס ודב קמחי, אברהם שוער ויש”י אדלר, פסח גינזבורג ואחיו שמעון, ועוד רבים.

שערו של ‘הפרחים’, שבועון לילדים בעריכת י"ב לבנר (לוגאנסק [רוסיה, תרס“ח – תרע”ד)

אך למרות יגיעתו של העורך-המו"ל ומסירותו הרבה⁶¹⁶ היו שש שנות הופעתו של ‘הפרחים’ שנים של מאבק מתמיד על קיומו של העיתון. בשל קשיים אובייקטיביים מתמשכים – ריחוק הדפוס, מיעוט החותמים, ימי פרעות, מערכת ומינהלה של אדם אחד ועוד – הופיע העיתון במועדים בלתי-סדירים ובמספר עמודים משתנה; הוא נדפס על נייר זול ובטעויות-דפוס. העורך נאלץ לשוב ולהתנצל כי “מצבו של העתון כל-כך גרוע, עד שאין כל אפשרות לשלם שכר-סופרים”⁶¹⁷ וזאת למרות חסותו של מיניסטריון החינוך הרוסי,⁶¹⁸ ולאחד הסופרים-המנויים, מרדכי ליפסון, שקָבל על הפיגור במשלוח העיתון, שיגר לבנר מכתב נוגע ללב, העשוי ללמד על מסירות-נפשו של עורך, שספרות-הילדים היא יעוד-חייו:

העתון אינו יוצא בדיוק, מפני שהעורך הוא גם המעתיק את הכתבים אל הנקי, מנקדם, מגיהם, עוסק יחידי במשלוח וכותב בעצם ידו את האדרסאות של החותמים. זאת לי השנה השלישית בהוצאת העתון ועדיין לא הביא לי בלתי אם עבודה כבדה, שלא תשתלם לעולם, הפסד ממון ומפח-נפש. הסיבה העיקרית היא מצבם החמרי של אחינו, הגזרות והגירושין […] לו ראה כבודו כיצד חי עתון זה ובמה הוא מתפרנס, כי עתה לא הביע תרעומת, כי אם השתוממות. ואולם כל זמן שאני חי ואור-עיני אתי – יצוא יצא העתון וחותמיו קבל יקבלוהו! (הועתק בתוך: ליפסון, תרע"ז)

שש שנים תמימות עסק לבנר בעריכת עיתונו, עד שנסגר בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה. היתה זו התמדה עיקשת, שינקה מהכרת ייעוד ומהעזה. העזה לא קטנה מזו גילה חברו של לבנר, י"ח טביוֹב, שייסד בוילנה כשלושה חודשים לאחר הולדת ‘הפרחים’, לראשונה בתולדות ספרות הילדים, “עתון יומי לבני הנעורים”.

5. ‘החבר’ היומי

לשעשע אתכם באתי ולא להוגיע את מוחכם. השעה שתבלו בחברת ‘החבר’ לא תהיה לכם שעה של לימוד ועבודה, אלא שעה קלה של שיחות נעימות על כל אותם העניינים הנכנסים אל הלב או אל הראש בלי עמל ויגיעה. אני אודיעכם את כל החדשות המעניינות, המתרחשות כל יום בכל ארצות תבל, בישראל ובעמים; אני אספר לכם סיפורים, אמשול לכם משלים, אשיר לכם שירים, אבדח אתכם בהלצות ובמהתלות, אחוד לכם חידות, כל זה בודאי לא יהיה לכם לטורח.

בסגנון קל זה, שנמזגו בו הומור פיליטוֹני ונעימות חברוּת, הציג ישראל-חיים טביוֹב את מגמת העיתון במאמר-הפתיחה, שנדפס בשער הגיליון הראשון, אשר הופיע ב-1 בינואר 1908⁶¹⁹ (י בשבט תרס"ח). ועוד הבטיח לספר לקוראיו על ענייני מדע, ספרות ואמנות, ועל עניינים שהגדולים מדברים ומתווכחים עליהם, “למען תדעו על מה מתווכחים ומתרגזים ומתקוטטים הבריות ועל מה הם מתחלקים למפלגות”. ואף-על-פי שעוזריו הם “סופרים גדולים ומפורסמים”, החליט להסתייע גם “בעוזרים קטנים” והזמין את הקוראים לכתוב אל העיתון. העורך היה מודע גם לעובדה, שקוראיו הצעירים הם בני גיל וטעם שונים, ועל כן הבטיח לתת “בכל יום עניינים שונים, באופן שכל אחד מכם ימצא בי איזה דבר טוב, לפי טעמו וחפצו המיוחד”. נאמן לשם המחייב שבחר טביוֹב לעיתונו, התחייב גם שלא לקמט את מצחו שלו או את מצח קוראיו

אלא אשיח אתכם בנחת, כחבר טוב המגיד ומבין לחבריו הקטנים ממנו מה שהוא יודע כבר ושהם אינם ידועים עדיין. באופן כזה יהיו לכם כל דברי לתועלת ולשעשועים גם יחד.

כשלוש שנים לאחר שהצטרף טביוֹב אל מערכת ‘הזמן’ הוילנאי והתבשל בקלחת של עיתון יומי, ניגש לבצע את המעשה שאין לו (למיטב ידיעתי) תקדים בכל תולדותיה של ספרות-הילדים: להוציא עיתון יומי לבני-הנעורים. ואף-על-פי שספק אם אמנם נזקק אז הילד העברי לעיתון מעין זה – והיו גם שערערו על כך – התמיד ‘החבר’ היומי לצאת ארבעה חודשים וחצי בקירוב, כשהוא מופיע יום יום בארבעה עמודים גדולים ( 34x26ס"מ), שלושה טורים בעמוד, ובניקוד מלא. הגליונות הכילו כמעט כל מה שמצוי בעיתון יומי רגיל – החל בחדשות ו“שיחות בשאלות הזמן” ועד פיליטונים (“סודות מן החדר”), רשימות “מעולם המדע, הספרות והאמנות” ומכתבי קוראים. ולאלה נוספו – כיאות לעיתון-ילדים – סיפורים ואגדות, שירים ומשלים, וכן מחזות קצרים.

אך אף-על-פי שכל עיתון יומי – ו’החבר' בכלל זה – מושתת בראש ובראשונה על חדשות, הטעים טביוֹב כי עיתונו אינו מבקש לחקות את עיתוני הגדולים “ואינו מלאה את קוראיו בחדשות ריקות, שאין בהן חידוש”. הרי רוב הידיעות השכיחות דומות זו לזו “והשוד של יום א' דומה להשוד של יום ב'. לכן הוא עובר על רובם בשתיקה” (גיל' 23); וגם זאת זכר העורך, ש“לא כל מה שמעניין את הגדולים יכול לעניין גם אתכם”. בשל גישה זו היו רוב החדשות שהביא ‘החבר’ לקוראיו מבוררות ומנופות, וכן כתובות בלשון קלה ותמציתית. הטור “חדשות בישראל” סיפר בין השאר על הגימנסיה העברית שנוסדה ביפו ובה “התלמידים כולם בריאים ועליזים” (גיל' 13), או על נערה יהודייה, “שברחה מבית הוריה בוארשה, והסתתרה בבית אוסף-ילדים קאתולי […] שבה עתה אל אבותיה” (גיל' 53); והמדור “חדשות כלליות” סיפר, בין השאר, על תוֹמאס אדיסוֹן, ששלח לטוֹלסטוי בן השמונים “פונוגרף משוכלל, שלא היה עוד כמוהו”, והסופר דיבר אל תוכו את ה“אני מאמין” המוסרי שלו, “למען יוכלו האמריקאים לשמוע בכל עת מפי טולסטוי ובקולו ממש את כל דעותיו”.

לצד החדשות נדפסו רשימות-מידע קצרות ומגוּונות – החל בתולדות הנפט ועד אוטומט לסידור מטבעות. מקום רחב הקדיש ה’חבר' ליהדות: הוא סיפר על שבטים יהודים נידחים, על חפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל, פירסם מאמרים בהמשכים על “לצון ולעג בספרי הקודש”, על “שמות היהודים” ו“מה הוא הז’רגון”,⁶²⁰ ואפילו רשימה כללית, הדנה על כתיבת מכתבים כאספקלריה לתרבותו של עם, מסתיימת באפילוג לאומי מפתיע, שיש בו הרבה מן החזון:

בטוחים אנו, כי כאשר תיווסד מדינה יהודית בארץ-ישראל, ירבה בה גם מספר האורחים הנוסעים [לאמור: התיירים] ומספר המכתבים והגלויות המצויירות שיישלחו ממנה לחוץ-לארץ. כי גם ארץ אבותינו יפה ונהדרת מאד, ובישוב מתוקן עוד יגדל וישוכלל יופיה. (גיל' 35)

לצד הסיפורים הקצרים הרבים – מעזבונו של יהודה שטיינברג, וכן מביכורי יצירותיהם של יוסף הפטמן, פלק הלפרין, א“ל יאגולניצר⁶²¹ ואחרים – נדפסו ב’החבר' גם כמה סיפורים בהמשכים: “רבי חנן” מאת ח”א דובניקוב,⁶²² “פרצ’קה” סיפור נאה על קורותיו של ילד מאת א“א קבק, וכן שני סיפורים ארוכים מאת אליהו הלוי לוין (אהל"ל),⁶²³ שהיה יד-ימינו של טביוֹב במערכת ‘החבר’: “חיימקה וחיים’ל”, מחיי ילדים בהווה, וסיפור היסטורי בן כג פרקים בשם “ירבעם בן נבט”. לעומת הסיפּוֹרת העשירה דל היה חלקה של השירה ב’החבר': עשרה שירים בלבד נדפסו בו בכל תקופת קיומו (ביניהם פּוֹאֶמה על “הרון אל-רשיד” מאת אברהם לוינסון); וטביוֹב נימק זאת בטעם בעל משקל: “אין ‘החבר’ רוצה להלעיט את קוראיו הקטנים ‘פואזיה’ בעת שאפילו פרוזה אינה מובנת היטב לילדי הדור הזה בעווה”ר [בעוונותינו הרבים]”, כתב לסופר אברהם שוער,⁶²⁴ “אך שירים ילדותיים באמת נוכל להדפיס לעיתים רחוקות”.

אבל אם דל היה החלק הפיוטי ב’החבר, עשיר ומוצלח היה בו המדור הפיליטוֹֹני. עשרות “עלונים” (כפי שכינה אותם העורך הפיליטוֹניסט) נדפסו בעיתון “מתחת לקו”, והם הצטיינו בסגנון בהיר ושנון והעניקו לעיתון את צביונו הקל והתוסס. טביוֹב שוחח עם קוראיו בגילוי-לב על בעיות המערכת; קָבל בין השאר על “המצאה מחוכמה של איזה גדולים, להשתמש בשמותיהם של הקטנים ולכתוב אל החבר כל מה שלבם [של הגדולים] חפץ”; הבטיח לקוראיו להדפיס את מכתביהם אבל הפציר בהם שלא להציף את המערכת ביצירות ספרותיות; סיפר על העצות והמשאלות המומטרות עליו הגיע לכלל מסקנה – “לעשות לא ברצון איש ואיש (מה שאי-אפשר כלל) אלא רק ככל אשר אמצא בעצמי לטוב ולמועיל לקהל קוראי” (גיל' 11).

נעימה אינטימית איפיינה את הפיליטוֹנים של א"ל לוינסקי, שבהם סיפר על אהבתו “להסתכל ולהתבונן לשעשועי ילדים […] באשר חוט של חן מיוחד מתוח עליהם”. נעימה טביוֹבית בדוחה איפיינה את הפיליטוֹנים “סודות מבית המערכת” של עוזר לעורך, אליהו לוין,ְ שגילה לקוראים “סודות” משעשעים כגון זה:

מתפלא אני על העורך הראשי, שפסל מאמר יפה כזה ועוד שלחהו בדרך כל הארץ ברטינות ונהימות ככועס. הלא אות באות נדפס מאמר זה גם בעתון אחר לילדים, ב’החיים והטבע' זכרונו לברכה. אם כן, הלא ראוי הוא לדפוס, ומדוע בחל בו אדוני הערך של ‘החבר’? גיל' 7)

למרות רואי-שחורות לא-מעטים, זכה ‘החבר’ (לפחות בחודשים הראשונים) להצלחה מפתיעה. בגיליון 13 הודיע המערכת, כי הגליונות הראשונים שאזלו נדפסים מחדש “ומחר ישולחו לכל החותמים המאחרים”. יומיים קודם לכן תיאר טביוֹב בפיליטוֹנו את השמחה הרבה, שבה נתקבל העיתון על-ידי הילדים:

כל העולם הקטן שמח שמחה גדולה על היוולדי. אלפי זרועות חיבקוני באהבה ובעליצות; אלפי פיות קטנים קראו לי בכל מיני שמות של חיבה. מאות מכתבים, כתובים כהוגן או בקצת שגיאות נשלחו אלי מכל קצוות הארץ לברכני.

בלגלוג עוקצני הזכיר העורך את “הנבואות הרעות שניבאו לי לפני היוולדי איזה ידעונים שאינם 'ידענים'' כלל” וציין בגאווה שהעיתון הוא “אורח רצוי”. אבל נראה שלא די בשמחה ובחיבה כדי לקיים עיתון יומי לילדים, ובסופו של דבר צדקו ה“ידעונים”. לאחר הופעה רצופה וסדירה של 104 גליונות יומיים הופיע ב-כד באייר תרס"ח (12 במאי 1908) גיליון 105, שהיה ריק כולו והכיל הודעה קצרה זו בלבד: “מסיבה שאינה תלויה בנו מוכרחים אנחנו לעשות הפסקה קצרה בהוצאת ‘החבר’. בקרוב נודיע מתי ישוב ‘החבר’ לצאת”. כעבור שישה-עשר ימים (יא בסיון) הופיע גיליון 106, ובו הודעה “על דבר התחדשות הוצאת ‘החבר’”: ההפסקה בהוצאת העיתון נעשתה לצורך שכלולים, כדי “לעשותו באמת עתון שאין דומה לו בכל העולם”,⁶²⁵ וכן הבטחה, כי ‘החבר’ ישוב לצאת לא יאוחר מ-1 בספטמבר.

שערו של ‘החבר’ בעריכת י"ח טביוֹב בצאתו כשבועון

ואמנם, בראשית ספטמבר חודשה הופעת ‘החבר’ – לאחר שהמערכת עברה מוילנה לריגה – אבל עתה לא היה זה עוד עיתון יומי, אלא “שבועון מצויר לבני הנעורים”. פירסום רחב נעשה לעיתון בגלגולו החדש – שהוא “לוקח לב בתכנו המצוין, המשעשע והמועיל גם יחד” ובמגמתו “לעשות את בני-הנעורים שלנו לעברים לאומיים, לעברים משכילים”. (מתוך פּרוֹספּקט גדול, שנפוץ ברבבות עותקים. טביוֹב שקד הפעם על צורתו החיצונית האסתטית של השבועון, הביא בו שפע של תמונות ורֶפּרוֹדוּקציות אמנותיות, ולצד החומר המגוּוָן, שלא היה שונה בהרבה מן החומר שנכלל בשבועונים שקדמו לו, הדפיס בהמשכים את עיבודו ל’אשמת שומרון' מאת מאפּוּ. אבל גם בצורתו החדשה לא הוציא ‘החבר’ את שנתו, ובאלול תר"ע יצא גליונו האחרון.

מראשית המאה ואילך הופיעו עיתוני-ילדים עבריים בה אחר זה, ולא היתה גם שנה אחת, שלא יצא בה עיתון אחד לפחות – רובם במזרח-אירופה ומיעוטם בארץ-ישראל ובארצות-הברית. ואף-על, פי שמשך קיומם היה קצר והוצאתם לא הביאה אלא הפסדים, נמצאו מדי פעם סופרים-עורכים, שניסו את כוחם בעריכת עיתון לילדים.

עשרים שנה לאחר הופעת ‘החבר’, מתח הפּדאגוֹג יעקב לוי ביקורת על עיתוני-הילדים העבריים הראשונים, בעיקר על שהיו משוללים מקוריות והתחדשות: “תוכן העניינים היה סטריאוטיפי, מפני שכבר נקבעה צורה אחת לעיתוני הנוער אצל שאר האומות ומו”לינו אנו היו רק מחקים ולא יותר" (יעקב לוי, 1929, גיל' ו). אבל מי שיזכור את הרקע להופעתם של עיתונים אלה – את עובדת ראשוֹניוּתם והועדתם לדור ראשון של ילדים דוברי עברית – יגיע לכלל מסקנה, כי עצם הופעתם, בעיקר הופעתו הנחשונית של ‘החבר’ היומי, חותמת את ראשיתה של סיפרות-הילדים העברית.

סיכום    🔗

שונים מאוד היו תנאי גידולה של ספרות-הילדים העברית מן התנאים שבהם התפתחה ספרות לילדים בכל לשון אחרת; וזאת למרות קיומה של הקבלה בשלבי ההתפתחות העיקרים של ספרות זו, המשותפים כמעט לכל ספרות-ילדים שהיא: מַעבר הדרגתי מספרות דידאקטית (שנועדה להקנות לילדים ערכי מוסר, אמונה והשכלה) אל ספרות פולקלור (משל, אגדה), ומכאן אל ספרות חווייתית, המעוגנת בעולמי-הילדות ושואפת לאיכות אמנותית. בשל התנאים החברתיים האנורמאליים, שבהם חיו והתחנכו ילדי ישראל בגולה, היתה ספרות-הילדים העברית עד תחילת המאה העשרים שרויה בפיגור, וכמעט כל מה שנוצר בה אז לא יצא מגדר של ניסיון. היתה זו ספרות “בלתי-טבעית”, שנכתבה בשבה “מתה” על-ידי סופרים ומחנכים בלשון שלא היתה לשון-אמם בשביל ילדים שלא דיברו בה. שלבי גידולה של ספרות זו לא התרכזו במקום אחד, אלא נדדו מארץ לארץ: צמיחתה – במרכז-אירופה, המשכה – במזרח-אירופה (במידה פחותה גם בארצות-הברית), ושיאה – בארץ-ישראל. רוב היצירות, שנתחברו בשביל ילדי ישראל עד שלהי המאה ה-יט, מטרתן העיקרית היתה לימודית-לאומית: להקנות לילדים את יסודות הלשון העברית בדרך קלה ומסקרנת (אם כי מלאכותית), במטרה לסייע על-ידי-כך לתחיית השפה הלאומית. אין תימה אפוא, שאותן יצירות ראשונות לילדים נדפסו בעיקר במקראות (ובשאר ספרי-לימוד) וברון ככולן הצטיינו בקיצורן: משלי מוּסר, עיבודי מקרא ואגדה, שירים ורסיסי סיפורים. גם סיפור-הילדים המקורי הגדול הראשון בלשון העברית (“בית חנן” לאברהם מאפּוּ) היה משוקע בתוך ספר-לימוד, כשהוא מרוסק לפרקי-שינון קצרים. הרומאנים המעטים שקרא הנוער העברי במאה הקודמת היו רובם ככולם תרגומים ועיבודים, ונושאיהם היו מעוגנים בתחומי ההיסטוריה וההרפתקה הרוֹמנטית. הרוֹמאן העיברי המקורי של אותה תקופה – ‘אהבת ציון’ – לא כּוּון לצעירים דווקא, אבל נכבש על-ידם ושהשפעתו חרגה מתחום הבלטריסטיקה אל האפיק ההיסטוֹרי הלאומי.

כיוון שאותן יצירות-ילדים ראשונות לא יצאו מגדר נסיונות ספרותיים, שמגמתם הדידאקטית מאפילה על ערכם הבלטריסטי, יאה להן מידה של סלחנות; שכן רובן היו יצירות שנכתבו לשעתן – כשהשפעת האסכּוֹלה הפילאנטרוֹפּיסטית המרכז-אירוֹפּית מוטבעת ברבות בהן – ולא היתה להם יומרה להפוך לנכס קיים ובספרות-הילדים. ניתן למצוא מכנה משותף, המקשר את כל סופרי הילדים הראשונים: שורשיהם נעוצים היו במקורות הקדומים, והם לא ינקו כמעט מן ההוֹוה. ואף אותן יצירות בודדות, שנעשו נכס בר-קיימא בספרות-הנוער שלנו – ‘אהבת ציון’, ‘זכרונות לבית דוד’, שיחות מני קדם', ‘כל אגדות ישראל’, ‘מגיבורי האומה’ – מעוגנות כולן בעברו של העם ובמקורותיו.

ההיסטוֹריה של ספרות-הילדים מקושרת (אולי יותר מאשר בלשונות העמים) בתולדות החינוך היהודי, ואין זה מקרה שרוב הסופרים לילדים עסקו גם בהוראה. ייסודם של בתי-הספר היהודיים המתוקנים במרכז-אירופּה יצר את הדחף לחיבורן של המקראות הראשונות. בדומה לכך איפשרו הרפוֹרמות בחינוך היהודי ברוסיה ובפּוֹלין את הופעתם של ספרי-הילדים העבריים הראשונים במזרח-אירוֹפּה והתפשטותו של “החדר המתוקן” בשלהי המאה התשע-עשרה" שהושתת על “השיטה הטבעית” (“עברית בעברית”), הכשירה את הקרקע לפעילותן של הוצאות-הספרים הראשונות (“עולם קטן”, “אחיאסף”, “תושיה”, “מוריה”), אר בישרו את ראשיתו של תור-הפריחה, שבו הגיעה ספרות-הילדים להישגים לשוניים וספרותיים. אז חדלה ספרות-הילדים העברית להיות יצירת-עראי והיתה לתופעה של קבע ורציפות, שבה נכתבו יצירות “לעונג ולשעשועים”, ובה התחילו מופיעים כתבי-עת ראשונים לילדים.

כשהתחילה הלשון העברית להיות שפה מדוברת בארץ-ישראל, התחילה ספרות-הילדים משתחררת ממעטה המלאכותיות, שסימנה העיקרי היה סגנון נמלץ וארכאי. העדרו של סגנון טבעי בספרות-הילדים נמשך זמן רב, ורק הסופרים בני הארץ, או עמיתיהם שעלו ארצה בצעירותם, השׂכּילו להשתחרר ממלאכותיוּת זו וגיבוריהם התחילו מדברים בשפת ילדים פשוטה וטבעית.

סימנה האחר של ספרות-הילדים הטבעית היה המַעבר והעתקת השורשים מן המקורות אל ההוֹוה. כמה מסופרי ארץ-ישראל (חמדה בן-יהודה, זאב יעבץ, יהודה גרזובסקי-גור), שסחפרו על חייהם של ילדי המושבות, בישרו את ראשיתו של הכיוון הריאליסטי בספרות-הילדים העברית; כיוון זה הלך והתעצם בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, שבהן גדלה והתרחבה ספרות זו בקצב שאין כמעט דוגמתו בעולם. אז קמה משמרת חדשה של סופרי ילדים, שתיארה את חייהם של החלוצים, השומרים ודור ה“צברים” הראשון; אלא שפרק זה בתולדות ספרות-הילדים חורג ממסגרת הספר וראוי למחקר בפני עצמו.

בראשית המאה התשע-עשרה כתב י“ל בן-זאב – אולי לראשונה בתולדות ספרות-הילדים העברית – על הצורך להעניק לילידם פרקי ספרות אר “ימצאו נועם בקריאתם בהם” (בהקדמה ל’לימודי המישרים'. וינה, תקס"ו/1806). כעבור 85 שנה עדיין התריע י”מ לוינסון (1891), כי הילד העברי “לא ימצא לו למקרא כמעט את סיפור אחד הגון, הכתוב בשפה צחה ופשוטה והערוך לפי רוחו ולפי ערך שנותיו”. והנה, לא עברו עשר שנים, ופסח קפלן (תר"ס) בישר על הופעתם של סופרי-ילדים “בעלי כשרון, המצטיינים בסימני ילדות נאמנים” והיכולים להיות “למופת בטבעיותם ובתמימותם”, והכריז בחגיגיות: “אכן, הגדלנו עשות!” ואם גם מצויה מידה כלשהי של הפרזה לכאן ולכאן בשתי הקביעות האחרונות, יש בהן גם כדי לסמל את הדרך שעברה ספרות-הילדים שלנו במאה שנותיה הראשונות – דרך ארוכה ונפתלת, שספר זה ניסה להאירה.

 

ביבליוגראפיה    🔗

א. ב"י.

1896 “בינה בספרים”. ‘המליץ’, גיל' 183.

1897 “בינה בספרים”. ‘המליץ’, גיל' 105–102.

1899 “למען תינוקות של בית רבן”. ‘המליץ’, גיל' 98, 100.

אבינועם (גרוסמן), ראובן

תרצ"ה "נפטר יהודה צבי לוין''. ‘הארץ’, יא בכסלו (18.11.1934).

אבישי, מרדכי

1959 “סיפורי פלאים”. ‘משא’, 28.8.1959.

אדלמן (מיוחס), מרדכי

תרל"ז “ידיעת ספרים” [על עמק הארזים']. ‘השחר’, ז, 655.

אדלמן, מרדכי יצחק

תרנ"ו ‘ספר חכם ושר’, וארשה.

אדלשטיין, יששכר

תרפ"ח “החבור ‘קהלת מוסר’”. בתוך ‘ספר היובל של בית המדרש לרבנים’. בודפשט,

נה- עו.

אולקיניצקי, פינחס

תרכ"ז “פי הנסיון […] על דבר למוד שפת קודש לנערים”. ‘המליץ’, גיל' 36–27

.

אונגרפלד, משה

תש"ך ‘ח.נ. ביאליק ויצירותיו: ביבליוגרפיה לבתי הספר’. דביר, תל אביב.

אופק, אוריאל

תשכ''א א “ספרי קרן ולוחות האלף-בית”. "הדואר', מ,178–177.

תשכ''א נ “חד גדיא, ראשון לשירי הילדים בעולם”. "הדואר', מ,351–350.

תשכ"ו “לימוד המוסר בחינוך העברי”. ‘מחניים’, קח (אב), פ-פה.

1970 "עולם צעיר; אנציקלופדיה לספרות ילדים'. מסדה, רמת־גן.

תשל"ד “ספרות ועתונות לילדים”. בתוך האנציקלופדיה העברית', כו. ירושלים - תל-אביב,

428–419. [חתום: א. אופ.]

תשל"ו א “העתון הקטן של העתון הגדול”. בתוך ספר השנה של העתונאים',.254–244

תשל"ו ב "אגדות אנדרסן בלבושן העברי‘, ‘ספרות ילדים ונוער’, ב, חוב’ א (חשון),.24–18

תשל"ו ג “ביאליק פתח בספרות ילדים (פרשיה עלומה מראשית דרכו של המשורר)”. "ספרות ילדים ונוער‘, ב, חוב’ ב (אדר א), 9–3.

תשל"ז “מן הנסים אל הגבורות: נושאי חנוכה בראשיתה של ספרות הילדים העברית”. "ספרות ילדים ונוער‘, ג, חוב’ ב (כסלו), 7–3.

תשל"ח “ספרות הילדים לדורותיה: חמש תקופות בתולדות הספרות לילדים”. "מעגלי קריאה‘, מס’ 4 (ניסן), 32–19.

תשל"ט ‘תנו להם ספרים’. ספרית פועלים, תל אביב.

אורינובסקי (בן-אור), אהרן

1936 “מגמות החנוך בספרות ההשכלה”, בתוך ‘ראשונים’. תל-אביב, 189–174.

תשכ''ג ‘תולדות הספרות העברית החדשה’, א-ג, יזרעאל, תל אביב.

אורלן, חיים

תשכ''ד “לראשיתו של יהודה שטיינברג”. מאזנים‘, יח, חוב’ ו, 305–303.

אורן, מרים

1959 “ספרות ילדים: זוועות או יופי”. "מעריב', 13.11.

אייזנשטאט, משה אלעזר

1896 “בינה בספרים”. ‘המליץ’, 37, גיל' 228, 275. [חתום: “אחד מדר”י מטה"]

אינדיצקי, יצחק יחיאל

1901 “להיזהר מפני הרמאים”. ‘המליץ’, גיל' 124.

אליאב, מרדכי

תשכ''א ‘החינוך היהודי בגרמניה בימי ההשכלה והאמנציפציה’. הסוכנות היהודית,

ירושלים.

אלקושי, גדליה

1973 "מכתבי אברהם מאפו''. ‘הספרות’, ו, מס' 2 (אפריל), 395–376.

אסף, שמחה

תרצ“ד-תש”ח ‘מקורות לתולדות החנוך בישראל’, א-ד. דביר, תל אביב.

אפשטיין, יצחק

תרנ“ח-תרנ”ט יעברית בעברית". “השלוח', ד, 396–385. [גם כהקדמה לאפשטיין, תרס”א.]

תרס''א ‘עברית בעברית’. אחיאסף, וארשה.

ארטר, יצחק

תרי''ח הצופה לבית ישראל', וינה, 1858. (מהדורה ה: וארשה, תרס"ח.)

בובה, מנדל

1969 "ישראל חיים טביוב'. ‘העבר’, טז (מאי), 163–141.

ביאליק, חיים נחמן

תרפ"ג “דברי ספרות ואמנות לקטנים”, “עין הקורא', א (ברלין), 167. [גם בתוך ביאליק, תשל”א: 343–342.]

תרפ“ד ‘דביר ומוריה’. תל־אביב. [גם בתוך ביאליק, תשל”א:352–344.]

תרצ"ח ‘אגרות ח.נ. ביאליק’, א. דביר, תל-אביב.

תש"א “קטעים אוטוביוגרפיים”, "כנסת', ו,17–6. [גם בתוך ביאליק, תשל''א:[.243–231

תש''י כל כתבי ח.נ. ביאליק' בכרך אחד, דביר, תל אביב.

תש“י א “לכנוסה של האגדה”. בתוך ביאליק, תש”י: רד-רו.

תש''י ב “לזכרו של ש. בן ציון''. בתוך ביאליק, תש”י: רנ רנג.

תשל"א ‘כתבים גנוזים’. דביר, תל-אביב.

“בינה בספרים”

1884 ‘המליץ’, גיל' 86.

1896 ‘המליץ’, גיל' 105.

1988 ’המליץ‘, גיל’ 166, 169 [חתום: ח-נ-ן].

1902 ‘המליץ’, גיל' 93 [חתום: מנן].

ביסקאָ, אהרן לייב

תר"ס “על דבר ספרי הלמוד”. ‘המגיד’, מה, גיל' 29, 33- 34, 50.

תרס"א "על דבר ספרי הלמוד''. ‘השבוע’ (קראקוב), גיל' 2.

בכר, נסים

תרצ"א “לתולדות השיטה הטבעית”. ‘הדואר’, גיל' 12.

בן אביגדור, אברהם ליב

תרס''ח ‘הספרות העברית החדשה ועתידותיה’. ניו-יורק.

תרע"ג “אחד העם ובני משה”. בתוך ‘נתיבות’. וארשה,250–238.

1917 “מספר זכרונותי”, "הצפירה‘, גל’ 3.

תרפ''א “י.ח. טביוב”. ‘התורן’, ז (ניו-יורק), גילי מז-מח. [חתום: א.ל. שלקוביץ.]

‘בן אביגדור (לחג יובלו)’

תרע"ז ‘בן אביגדור (לחג יובלו)’. וארשה, 1916.

בן אליעזר, משה

תרפייג “תולדות י.ח. טביוב”. בפתח ‘קבוצת מחקרים בעניני ספרות ולשון’. ברלין.

בנארי, משה

1962 “אהבת ציון”. בתוך קריאה עצמית מונחית לכיתה ז', תרבות וחינוך, תל אביב,

.17–11

בן־גריון (ברדיצ’בסקי), מיכה יוסף

תרפ''א ‘בשדה ספר’ [‘כתבי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי’, א]. לייפציג.

תשכ''ו ‘ממקור ישראל’. דביר, תל-אביב.

בן־גריון, עמנואל

תש“ז [מבוא לספר שיחות מני קדם' לזאב יעבץ, עם עובד, תל אביב. [חתום: עב”ג.]

תש"י ‘שבילי האגדה’. מוסד ביאליק, ירושלים.

בן דוד; ראה דוידוביץ, יהודה ליב

בן־זאב, יהודה ליב

1798 'חכמת יהושע בן־סירא". ברסלאו.

תקס"ז [אוטוביוגראפיה). בראש הספר ‘אוצר השרשים’, וינה.

בן יהודה, אליעזר

תר"ם "שאלת החנוך''. "החבצלת‘, י, גיל’ 7 (ו בכסלו).

תרמיט א “לשון עברית חיה תחיה”. ‘הצבי’, ה, גיל' יח (יא בניסן).

תרמ"ט ב "חיות הסגנון'', ‘הצבי’, ה, גיל' כו.

תרמ"ט ג “הספרות והלשון”. ‘הצבי’, ה, גיל' יז, יח.

תר"ן “בקורת ספרים”. ‘הצבי’, ו, גיל' ח.

תש"א “החלום ושברו”. בתוך ‘כל כתבי אליעזר בן-יהודה’, א. ירושלים.

בן יהודה, חמדה

1940 ‘בן-יהודה, חייו ומפעלו’. ירושלים, כ"ד להצהרת בלפור.

בן-יעקב, יצחק

תרל“ז-תר”ם ‘אוצר הספרים’, א-ו, וילנה.

בן עזרא, עקיבא

תש''ז “סופרות עבריות באמריקה”. יהדואר‘, כה, גיל’ 29 (ד בסיון), 848–847.

[כונס בספר ‘דמויות’, תל-אביב, תשל"ח, עמ' 159–155.]

בן-ציון, שמחה

תש''ט ייקטעי אבטוביאוגרפיה". בתוך כל כתבי ש. בן ציון', תל אביב, XXXI-XXV.

בס, שבתי

ת"ם/1680 ‘שפתי ישנים’. אמשטרדם. [ניתוח הספר מאת מנחם זלאטקין: ראשית בכורי הביבליוגרפיה בספרות העברית: הספר שפתי ישנים', תל-אביב, תשי''ח.]

ברא, אליעזר

1901א “לפי הטף: (מעין בקורת)”. ‘המליץ’, גיל' 134.

1901ב "לנערינו ולזקנינו''. ‘המליץ’, גיל' 222.

ברגסון, גרשון

1966 "שלושה דורות בספרות הילדים העברית', יסוד, תל-אביב.

ברדיצ’בסקי, מיכה יוסף: ראה בן־גריון (ברדיצ’בסקי), מיכה יוסף

ברוידס, ראובן אשר

תרמ''ב “השפה בכבודה ובעצמה”. "גן פרחים', וילנה.

בריינין, ראובן

תרנ"ז “בספרות הילדים”. "השלוח', ב, 93–92. [חתום: נקודה.]

תר"ף - תרפ''א “ישראל חיים טביוב”. "התורן‘, ז(ניו־יורק), גיל’ 40, 4–1.

1928 אברהם מאפו, חייו וספריו', א-ב. וילנה. [פייטרקוב, תר"ס.)

ברלס, שמואל

1939 “מותו ותולדותיו [של חיים ציפרין]”. ‘הארץ’, 25.12.1939.

ברמן, שלמה

1896 “חנוך לנער”, "הצפירה‘, גיל’ 215.

1897 “על דבר ספרות הילדים”. ‘המליץ’, גיל' 236, 248.

1901 "תשובה למבקר'', ‘המליץ’, גיל' 133, 141.

תרס"ד “שיר וזמר” (מאת א. לובושיצקי), ‘הצפירה’, גיל' 81.

ברנפלד, שמעון

תרנ"ז “שם ויפת”. ‘השלוח’, א, 391. [חתום: ד''ר ש.ב.]

ברקוביץ, יצחק דב

תרצ"ח ‘הראשונים כבני אדם’. דביר, תל-אביב. [בכרך אחד: תשי''ט.]

ברתיני, ק, אהרן

תשי"ג “יהודה שטיינברג, המספר לילדים”, "גליונות‘, כט, גיל’ ח, 86 - 88.

גאון, משה דוד

תרצ"ח ‘יהודי המזרח בארץ ישראל’, ב. ירושלים.

גוטלובר, אברהם בר

תרל"ג "מכתב מזיטומיר''. ‘המגיד’, יז, גיל' 40–38.

תרל"ט "הגזירה והבניה'', ‘הבוקר אור’, ו (וארשה), גיל' ג.

גולדברג, לאה

תשל''ח ‘בין סופר ילדים לקוראיו’, ספרית פועלים, תל אביב. (הפרק “הבחינה הספרותית של ספרות הילדים”, 63–55 = הערך "ספרות ילדים'', ‘אנציקלופדיה חינוכית’, ב. ירושלים, 1959,

964–949.]

גולדברג, ראובן

תשי“ח “רשימת ספרי־למוד עד שנת ת”ר: (חומר לביבליוגרפיה)”. בתוך אסף תרצ“ד-תש”ח, ד: רמט-שבט.

גור, יהודה: ראה גרזובסקי, יהודה

גורדון, יהודה ליב

תרי''ס “דברי שלום ואמת”. ‘המגיד’, ב (ליק), גיל' 14–13. [חתום: דן־גבריאל.]

תרכ"ח “דברי שלום ואמת‘. ‘המגיד’, יא, גיל’ 17. [חתום: אבגי”ל.]

1868 "מעל השולחן אשר לפני ה' " [על ‘אמון פדגוג’]. ‘המליץ’, גיל' 15, 16, 18. [חתום: אבגייל.]

1880א "בינה בספרים’י [על ‘אלוף נעורים’). ‘המליץ’, גיל' 14, 285 - 286. [בלי חתימה.]

1880ב “בינה בספרים” [על גן שעשועים‘). ‘המליץ’, גיל’ 26, 557. [בלי חתימה.]

1887 “שיחות מני קדם”. ‘המליץ’, גיל' 139, 1474.

תש''י ‘כתבי יהודה ליב גורדון: שירה’, דביר, תל אביב.

תש"ך כתבי יהודה ליב גורדון: פרוזה'. דביר, תל אביב.

תש"ך א “צלוחית של פלייטון''. בתוך גורדון, תש”ך: קפג רמד.

תש“ך ב “דבר יום ביומו”. בתוך גורדון, תש”ך: שטו - שמו.

גינצבורג, שמעון

תרע“ו-תרע”ז “לזכר י.ב. לבנר”, "התורן‘, ג (ניו־יורק), גיל’ 40, 12–11.

גלבוע, מנוחה

תשל"ז "ניצני העתונות העברית', 1865–1691 ', אוניברסיטת תל-אביב. [שכפול.]

גלס, יוסף ירמיהו

1901 “עוד עברית בעברית”. ‘המליץ’, גילי 30.

תרס"ח החדר; פדגוגיה עברית'. פטרבורג.

גרזובסקי (גור), יהודה

1894 “יפו” [מכתב לעורך]. ‘המליץ’, גל' 3.

תרנ"ז "השטה הטבעית בלמוד שפתנו', ירושלים.

1901 “פתרונים לשאלת עברית בעברית”. ‘המליץ’, גיל' 270.

1902 "תשובה קצרה לבעל תינוקות של בית רבן''. ‘המליץ’, גיל' 128

תר''ע “עתון ילדים (ספור אמתי)”. ‘הפרחים’, ג, גיל' 1.

גרץ, היינריך צבי

תרס''ט ‘דברי ימי היהודים’, תרגם יוסף אליהו טריווש. וילנה, 1908.

דובנוב, שמעון

תרצ’ו ‘ספר החיים’, תרגם משה בן־אליעזר, דביר, תל אביב.

תשי"ג “דברי ימי עם עולם', מהדורה בכרך אחד, הותקנה ע”י ברוך קרוא. דביר, תל־אביב.

דוידוביץ (בן דוד), יהודה ליב

1891א “לקטנים עם הגדולים (שלבי ההיסתוריא בסולם החנוך)”. ‘המליץ’, גיל' 62.

1891ב "צעד לפנים בלמוד שפתנו‘, ‘המליץ’, גיל’ 128–127.

1891ג “ספרותנו הזעירה”. ‘המליץ’, גיל' 158, 226, 229.

1892א "ספרותנו הזעירה‘, ‘המליץ’, גיל’ 102.

1892ב “על ספרי הלמוד בארץ ישראל”. ‘המליץ’, גיל' 103.

1896 “עדן הילדים”. "הצפירה‘, גיל’ 153–150.

דורון, פנינה

תשל''ז ‘ספרות ילדים ונוער: ביבליוגרפיה של מאמרים מתוך כתבי עת ויומונים’. מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות, ירושלים. [שכפול.)

דינור, בן־ציון

1970 "על חייו ודמותו של מאפו ועל יצירתו ודרכיה לפי מכתביו', בתוך מאפו, 1970: יא-לה.

דן, יוסף

תש"ל “מוסר, ספרות ה־”, האנציקלופדיה העברית', כב, ירושלים ותל אביב, 625–620. [חתום: י.ד.]

1974 ‘הסיפור העברי בימי הביניים’. כתר, ירושלים.

דרויאנוב, אלתר

תרע“ט-תרצ”ב (עורך) ‘כתבים לתולדות חבת ציון’, א, אודסה, תרע“ט: ב, תל אביב, תרפ''ח; ג, תל-אביב, תרצ”ב.

הברמן, אברהם מאיר

תשל"ז "שלמה ברמן, מחבר ‘מגבורי האומה’ ". בתוך ספרו ‘מסכת סופרים וספרות’. מס, ירושלים,54–50.

הדס, ירדנה

תשל"ו “גדי אחד - ופנים הרבה לו'”. ספרות ילדים ונוער‘, ב, חוב’ ג (ניסן), 16–13.

הורביץ, שבתי (שעפטל)

ת"ח 1648 ‘ווי העמודים’. אמשטרדם.

היינימן, יוסף

1974 ‘אגדות ותולדותיהן’. כתר, ירושלים.

הכהן, אליהו

תשל"ו “מאימתי התחילו לנטוע”. עת־מול‘, מס’ 3 (שבט), 13–11.

הלקין, שמעון תשט"ו ‘מבוא לספורת העברית’. רשימות לפי הוצאותיו. מפעל השכפול, ירושלים.

המאסף'

“המאסף […] כולל שירים ומכתבים אשר נאספו יחד על ידי אנשי חברת דורשי לשון עבר‘. (1) נחל הבשור’ (פרוספקט). קניגסברג, ניסן, תקמ''ג/1873; א. קניגסברג, תשרי תקמ”ד/1783; ב. קניגסברג, תקמ“ה; ג. קניגסברג, תקמ”ו; ד. קניגסברג וברלין, תקמ“ח; ה, ברלין, תקמ”ט; ו, ברלין, תק“ן 1790–1789: ז. ברסלאו, 1794 - 1797; ח. ברלין, תקס”ט/1809: ט. אלטונה“דסאו, תק”ע/1810; י. דסאו, תקע“א; יא. ברסלאו, תקפ”ט-תק"ץ/1829.

הרמתי, שמואל

1972 מאפו - המורה לעברית'. המועצה להנחלת הלשון, ירושלים.

הרשברג, אברהם שמואל

תרפייז “תולדות ר''ז יעבץ זל”. בתוך יעבץ, תרפ''ז: 136–121.

ויזל, נפתלי הרץ

תקמ"ב א ‘דברי שלום ואמת’, א. ברלין, 1781.

תקמ"ב ב’רב טוב לבית ישראל' [=‘דברי שלום ואמת’, ב]. ברלין.

תקמ''ד ‘עין משפט’ [='דברי שלום ואמת, ג]. ברלין.

וייס, אייזיק הירש

תרנ"ה ‘זכרונותי, מילדותי עד מלאת לי שמונים שנה’, וארשה.

וייסברג, יעקב

1895 “הצד השוה”. ‘המליץ’, גיל' 51.

וייסברג, מאיר

תרנ"ה “לתולדות הספרות העברית החדשה בפולין ורוסיה”. “ממזרח וממערב', ב”ג. וינה.

וילקומיץ, שמחה חיים

תרס''ב “הפריצות בספרות בני הנעורים”, “השלוח‘, י, 531–521 [חתום: הררי]. כונס ב’המורה’, ירושלים, תשי”ט, 192–179.

וילשטאט, יהודה מאיר

1818 "כתר תורה'. מץ.

וינצ’בסקי (בן־נץ), מוריס

תרל"ח "הלנו אתה או לצרינו?'' [על ‘ספורי ישורון’ ליצחק מרגליות]. ‘אספת חכמים’, א קניגסברג, 1877, גיל' 2, 17 -21: גילי 3, 35–33.

וועצלאר, יצחק

תק''ט “ליבס בריב'. צלה. [תרגום עברי: אסף, תרצ”ד-תש''ח, ז: קיב- קיט.]

ורסס (וילנאי), שמואל

תשי"ג “אהבת ציון' לאברהם מאפו”, "גליונות‘, כט, 224–220. כונס בספרו סיפור ושורשו’. מסדה, רמת-גן, 1971, 59–46.

תשכ"ג “על יצחק סטאנוב וחיבורו ‘משלי אסף’”. ‘תרביץ’, לב, 392–370.

תשכ"ח “שיטות הסיפור של אברהם מאפו ב’אהבת ציון'”. ‘מאסף לביקורת ודברי הגות’, ח-ט. תל־אביב, 190–179.

זאמושץ, דוד

תקפ"ב (אוטוביוגראפיה]. "רסיסי מליצה', ב, דיהרנפורט.

זגורודסקי, יוסף חיים

תרנ"ה “אברהם שלום פרידברג”. לוח אחיאסף', 311.

זוטא, חיים אריה (ליב)

תרע''א “יהודה ליב בן זאב”. מולדת', א (יפו), 124–118.

תרצ"ד ‘בראשית דרכי: (לתולדות בית הספר העברי)’, ירושלים.

זילברבוש, דוד ישעיה

תרנ"ד "זכרונות לבית דוד''. ‘ממזרח וממערב’, א (וינה), 136–135. [חתום: הדני.]

זינגר, ישראל יהושע

1944 “זכרונות”. 'פאָרווערטס" (ניו־יורק), 10.6.1944.

זמורה, ישראל

תשי"ט "סיפור הפלא העברי''. מבוא ליעבץ, תשי''ט.

חורגין, יעקב

תש"ב (עורך) 'יהודה גרזובסקי (איש הגבורות), ספרית “ראשונים”, תל אביב.

חיים מוואלוז’ין

תקפ"ד/1824 ‘נפש החיים’. וילנה.

חלפן, משה

1973 ‘ילד וספר’, קרית ספר, ירושלים.

חמיאל, חיים

תשכ"ג “דרכו של רבי זאב יעבץ בחבור אגדות”. ‘סיני’, נג, צב- קז.

ח-נ-ו

1899 “למען אחי הקטנים”. ‘המליץ’, גיל' 166, 169.

חנני, ישראל

1961 "ראשית הסיפור הארץ-ישראלי''. ‘מולד’, יט, גיל' 162–161 (דצמבר), 655–650.

1962 “שירי ילדים בתקופת העליה הראשונה”. הפועל הצעיר', נו, גילי לד/2, 22–21.

תשכ"ג “מ’עולם קטן' עד ‘מולדת’”. ‘הפועל הצעיר’, נו, גליונות 27–26, 26–25; 28, .30–28,30–29:25–24

טביוב, ישראל חיים

תרנ"ב "ספרותנו היפה ועתידותיה''. ‘פרדס’, א (אודסה), 115–107.

1896א "ענייני ילדים'', ‘המליץ’, גיל' 32.

1896ב “שיחה בעולם הספרות”. ‘המליץ’, גיל' 169–167.

1896ג "מכתב לענות'', ‘המליץ’, גיל' 173, 225–223.

תרס"ג "על הפריצות'', ‘השלוח’, יא, 502–501.

תרפ"ג "כתבי […]: קבוצת מחקרים בעניני ספרות ולשון'. ברלין.

טרסי, אסתר

תש“ל “למועדים: יהודה שטיינברג”. בתוך ‘בקורת זוטא’. ניומן, תל אביב, 74–73. לראשונה: ‘אורים’, אלול תשי”ב.]

טשרנוביץ, שמואל

תרע"ד בני משה ותקופתם', וארשה.

טשרניחובסקי, שאול

תרס"ד “גורדון בתור ממשל”. "השלוח', יג, 251–244. [חתום: בן גוטמאן.]

תרע"ח "אבטוביוגרפיה''. ‘השלוח’, לה, 103–97.

תרפ"ו “מפנקסו של יעקב תם”. העולם‘, יג (לונדון, 1925), גיל’ 17.

יאנובסקי, הלל איסר

1938 "תלמיד חכם שלא נספד'' [על יצחק אנדרס). בתוך "לדורותי', ב. תל־אביב,.166–163

יודיצקי, א.

1930 ‘ביבליאָלאָגישע זאַמלבוך’, מוסקבה.

יודלביץ', דוד

תרפ"ט “זכרונות ראשונים”. בתוך קמחי, תרפ''ט: 156–150.

תרצ"ב (עורך) “פרוטוקולים של אספות המורים הראשונות בארץ ישראל”, בתוך ‘כתבים לתולדות חבת ציון’, ג. תל־אביב, 1012–990.

תרצ"ו “עולם קטן'”. בתוך קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל… תל־אביב, 134–130.

תש''א (עורך) “ספר ראשון לציון”. ראשון לציון.

ילון, חנוך

תשי"ג “שני חבורים זה מול זה” [על ‘לשון למודים’ ו’שקל הקודש']. ‘סיני’, מג, צ-צו

ילין, דוד

1895 “ראשית למודים”. ‘המליץ’, גיל' 26–24. [=‘עברית בעברית’. וארשה תר"ם /1899.]

1896 מכתב [על ‘בעיר וביער’]. ‘המליץ’, גיל' 237–234. [חתום: מן המודיעים בירושלים.]

תר"ס ‘לפי הטף’. תושיה, וארשה.

תרפ''ח “נסים בכר”. הדואר‘, ו, גיל’ ח-ט.

תרצ''ב 'סיפא וספרא" [על יהודה גור]. ‘הארץ’, ל בשבט (7.2.1932).

תרצ"ה “הר ציון”. בתוך קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל', ב. תל־אביב,

65–62. [גם בתוך כתבי דוד ילין', א. ירושלים, תשל"ב.]

תשל“ו 'אגרות”. מס, ירושלים.

יעבץ, זאב

תרמ"ו “מגדל המאה”. כנסת ישראל', א (וארשה), 152–89.

תרמ“ז “המקרא והאגדה במתכונתה אשה אל רעותה”. בראש ספרו ‘שיחות מני קדם’. וארשה. [גם בפתח ‘שיחות ושמועות מני קדם’, לונדון, תרפ”ז, 16–4.]

תרנ''א “יעל דבר החנוך לילדי האכרים בארץ ישראל”, המאסף ‘הארץ’ (ירושלים).

תרפ''ז ‘תולדות ישראל’, יד, ירושלים.

תש"ג ‘ילקוט כתבים’. מוסד הרב קוק, ירושלים.

תשי"ט ‘סיפורי פלאים’ (‘שיחות מני קדם’]. מחברות לספרות, תל-אביב.

יערי, אברהם

תרפ''ז (עורך) 'הספרות היפה בעברית […] (תפ"ט-תרפ''ו). בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים.

תרפ“ט “ספרי חנוך וספרי ילדים שנדפסו בארץ-ישראל בשנות תר”ן-תרפ''ח”, בתוך קמחי, תרפ''ט: 369–338.

ירדני, גליה

1969 "העיתונות העברית בארץ-ישראל'. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

כהן, ישראל

תשכ"ח “יוהאן וולפגאנג פון גיתה: שיר־לילה לנודד: אחד מקור ול”ו תרגום'. עקד, תל-אביב.

כנעני, יעקב

תרפ''ט ‘אליעזר בן-יהודה: חומר ביבליוגרפי’, ירושלים. [גם בתוך ‘מזרח ומערב’, ג, חוב' ז-יב.]

לאפין, יעקב

1857 קסת הסופר'. ברלין.

לבנר, ישראל בנימין

תר''ע “זכרונות”. השלוח'. כג, 582.

לובמן, מרדכי

תרנ"ב "חזון בעברית בראשון לציון''. ‘האור’, ז בשבט.

לוי, יעקב

1929 “קריאה, קוראים וספרות”. ‘העולם’, יז, גיל' ד (א. בית הספר והקריאה): גילי ה

(ב. הקריאה העצמית; ג. ספרות הנוער); גיל' ו (ד. עתונות הנוער).

לוי, ראובן

תשי''ז “ספרות ילדים ובעיותיה: רשימת מאמרים בעיתונות העברית”. קונטרס ביבליוגרפי', ח, חוברות ה-ו.

לוין, מרדכי

תש"ך “תולדות י”צ לוין''. בתוך ‘תעודת השתלמות האנושות’ ליין לוין, ירושלים,.12–9

לוין, שמריהו

תשכ''א ‘ילדותי’. דביר, תל אביב.

לוינזון, יצחק בר (ריב"ל)

תקפ''ח ‘תעודה בישראל’, וילנה. [מהדורה ג: וארשה, 1878; מהדורה מחודשת: 1978.]

תקצ"ט ‘בית יהודה’. וילנה.

לוינסון, אברהם

תרצ"ה ‘התנועה העברית בגולה’. וארשה.

לוינסון, י.מ.

1891 “ספרות הילדים”. ‘המליץ’, גיל' 158.

לוינסקי, אלחנן ליב

1896א "זכרונות לבית דוד''. ‘המליץ’, גיל' 98, 101, 104, 106, 111.

1896ב “עדן הילדים: (מעין בקורת)”. ‘המליץ’, גיל' 135, 138, 143. [חתום: ילד זקן.]

1896ג "משל ומליצה''. ‘המליץ’, גיל' 152.

1897 “ספרות ילדים”. ‘המליץ’, גיל' 260. [חתום: ילד זקן].

1898 “אגדות ישראל: (מעין בקורת)”. ‘המליץ’, גיל' 228, 230. [חתום: ילד זקן.]

לוינסקי, יום טוב

תשט''ז “משחקי פורים”. בתוך "ספר המועדים'. תל-אביב, 211–209.

לחובר, פישל

תרפ''ח ‘מחקרים ונסיונות’, וארשה.

תרפ"ח-תש''ח ‘תולדות הספרות העברית החדשה’, א-ו, דביר, תל-אביב.

תש"ד ‘ביאליק, חייו ויצירותיו’. דביר, תל-אביב.

לטריס, מאיר הלוי

1869 ‘זכרון בספר’. וינה.

1886 ‘מכתבי עברית’. וינה.

ליפסון, מרדכי

תרע"ז “סופר צנוע’י [על י”ב לבנר), "העברי‘, ו, גיל’ מט.

לנדסהוט, אליעזר

תרמ''ד ‘תולדות אנשי השם בעדת ברלין’. ברלין.

לנדר (אלעד), פינחס

1952 “זכרונות לבית דוד' כאז כן עתה”, ‘הארץ’, 29.8.52.

מאהלר, רפאל

1962–1956 "דברי ימי ישראל - דורות אחרונים', א-ד, ספרית פועלים, תל־אביב.

1961 ‘החסידות וההשכלה’, ספרית פועלים, תל אביב.

מאפו, אברהם

תשי''א ‘כל כתבי’, דביר, תל־אביב. [תרצ’ט'.]

1970 "מכתבי אברהם מאפו', כונסו בצירוף הערות, נספחים ומבוא על-ידי בן-ציון דינור. מוסד ביאליק, ירושלים.

מוריס, נתן

תשכ''א ‘תולדות החינוך של עם ישראל’, תל־אביב.

מדאליה (מידאלניע), ח''א

1868 "תולדות החכם אברהם מאפו ז''ל'', ‘המליץ’, ט, 85–83.

מזח, יהושע

תרנ"ג “למען האמת”. (נגד זאב יעבץ). וארשה.

מיכלי, בנימין יצחק

1946 “שיחות מני קדם”. ‘דבר’, 6.12.46.

מילר, אריה

1888 “החכם מ.מ. בענדעטסזאהן'”. הצפירה‘, גיל’ 69–68.

מילר, ישראל דוד

תרל’א ‘מלחמת סופרים’. וילנא.

מימון (פישמן), זכריה

תרפ''ב “אברהם שלום פרידברג: (ביוגרפיה וביבליוגרפיה)”. התורן‘, ט (ניו־יורק) גיל’ ג, 90–88; גיל' ד,95–91.

תשל"ז “יהודה ליב גרזובסקי (מארכיונו של זכריה פישמן)”. "גנזים', קובץ ה, 18–13. [אי-דיוקים רבים.]

מירון, דן

תשכ"א “הספרות העברית בראשית המאה העשרים”. ‘מאסף’, ב, 464–436.

תשכ“ד-תשכ”ה “על אהרן וולפסון ומחזהו ר' חנוך ור' יוספכי'”. "במה‘, גיל’ 19, 21 23–22.

[=“על אהרן וולפסון ומחזהו ‘קלות דעת וצביעות’”. בתוך קלות דעת וצביעות'. תל-אביב, 1977,

55–5. בשינויים קלים.]

1973 “פרקים ממבוא ל’אשמת שומרון'”. בתוך ‘מחקרי ספרות: מוגשים לשמעון הלקין’. ירושלים, 114–61.

מלאכי, אליעזר רפאל

תרע"ח “אליעזר בן-יהודה (חומר לתולדותיו)”, ‘לוח אחיעבר’ (ניו-יורק).

תש"ד “ספרות החנוך העברית באמריקה”, בתוך ‘ספר היובל של אגדות המורים העברית בניו-יורק וסביבותיה’, ניו-יורק, 369–361.

מנדלסון, משה בן מנחם

1750(?) ‘קהלת מוסר’ (שבועון), ברלין, [1758?]. א. שערים א-ג: ב. שערים ד-ו. (מהדורות צילום: ברלין, 1938; שטוטגארט, 1974).

מנדלסזון־פראנקפורט, משה

תרל"ב ‘פני תבל’. אמשטרדם.

מנדלשטאם, בנימין

תרל"ז ‘חזון למועד’. וינה.

מקלר, לוי

1896 “מחלת המשכילים”, "הצפירה‘, גיל’ 176.

מרגליות, אפרים זלמן

תקצ"ה/ 1835 ‘מטה אפרים’. ז’ולקוב.

נתנזון, דב בר 1890

ספר הזכרונות [חיי ריב"ל]. וארשה.

סאטאנוב, יצחק

[תקל''ה] ‘ספר החזיון: שער מוסר ומשלים במשלי שועלים’. ברלין.

1797 ‘מנחת בקורים’. ברלין. [בחתימת בנו, שלמה שינימאן.]

סדן, דב

תשי''ז "לאגדת חולדה ובור‘, ‘מולד’, ט, גיל’ 110–109, 381–367.

תשכ"א "ואתא שונרא''. ‘מחניים’, גיל' נה (פסח), 150–144.

‘סופרים עברים שנספו בשואה’

תשל“ג ‘ידיעות גנזים’, ה (ניסן). [”אהרן לובושיצקי": עמ' 521–507.]

סוקולוב, נחום

תרמ"ט (עורך) ‘ספר זכרון’. וארשה.

תשי"ח “אישי ‘היום’”. בתוך “אישים”, תל-אביב, 184–179.

סילמן, קדיש יהודה

תרפ“ט “מימים ראשונים”. בתוך קמחי, תרפ”ט: 257–253.

סימון, עקיבא ארנסט

תשי"ג “הפילאנתרופיניזם הפדגוגי והחינוך היהודי”. בתוך ‘ספר היובל למ''מ קפלן’. ניו-יורק, קמט - קפז.

סלוצקי, יהודה

תשט“ז ד”ר מאכס מאנדלשטאס". "העבר', ו, 76–56.

סמולנסקין, פרץ

תרמ"א א “ידיעת ספרים”. "השחר', י, 151.

תרמ''א נ "וזאת ליהודה'', ‘השחר’, י, 466.

תרמ''ג - תרמ"ד “ידיעת ספרים” [על ‘נס בגויים’]. ‘השחר’, יב, 355–352; יג,.454–453

תרפ’ה ‘מאמרים’, ב, ג, ירושלים.

סמילנסקי, משה

תש"ג משפחת האדמה'. עם עובד, תל-אביב.

תשי"א “ילדים…” [על יהודה גור). ‘דבר לילדים’, כא, גיל' 21, 319.

ספיבק, יצחק

תרפ"ט “ספרות הנוער”. בתוך קמחי, תרפ''ט: 263–258.

פאהן, ראובן

תרצ"ז פרקי השכלה'. בייל גורו-סטניסלאב.

פאפירנא, אברהם יעקב.

1918 “זכרונות ושמועות”. רשומות', א (אודסה).

פדר, טוביה גוטמן

תקס"ד ‘להט החרב’. [ביאליסטוק].

פוגרבינסקי, יוחנן

1955 "מגבורי האומה'', ‘חרות’, 30.12.55

תשכ"ב "ביבליוגרפיה של כתבי י. גרזובסקי־גור''. קרית ספר', כח, 120–110.

פיורקא, אברהם מרדכי

תרצ"א “תולדות חיי”. בית המדרש החדש‘, ב (גראיבו), חוב’ ה, 239–225.

פיכמן, יעקב

תרפ''א א "בן אביגדור''. ‘התקופה’, ט, 477.

תרפ''א נ “י.ח. טביוב”. ‘התקופה’, ט, 488. (בשינויים: פיכמן, תשי''ג ב: 360–355.]

תרפ"ז א "ספרי למוד''. ‘החנוך’, ח, גיל' א, 8–1.

תרפ"ז ב "זאב יעבץ''. ‘כתובים’, ב (כד באדר ב).

תרצ"ד “הנשכח” [על יהודה שטיינברג]. ‘פרֻדות’, א, קישינב, קטז קכג.

תרצ“ח 'אנשי בשורה”. דביר, תל־אביב.

תש"ה “ספרות ילדים”. ‘אורים’, ב, גיל' ו-ז, 29 -39.

תש"ץ "שירת הילד''. בתוך ‘שירת ביאליק’. ירושלים, רסט-רעז.

1946 “שירי הילדים של טשרניחובסקי”. להורים‘, א (תל אביב), חוב’ ב, 69–64.

תש"י “יהודה ליב גורדון''. מבוא לגורדון, תש”י.

תשי''א א "אברהם מאפו, חייו ויצירתו''. מבוא למאפו, תשי''א.

תשי''א ב ‘בבית היוצר’. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

תשי"ג א ‘אלופי ההשכלה’. טברסקי, תל אביב.

תשי"ג ב רוחות מנגנות'. ירושלים.

תשי"ט “יהודה שטיינברג”. מבוא לשטיינברג, תשי''ט.

תש"ך “על ספרות ילדים”. בתוך ‘כתבי יעקב פיכמן’. תל-אביב, שפא שפד.

פין, שמואל יוסף

1841 “בקורת שירי שפת קודש”. ‘פרחי צפון’, ב (וילנה), 102–91.

1845 “קול ברכה ותהלה”', ‘פרחי צפון’, ו, 143.

תרל"ט "דור ודורשיו''. ‘הכרמל’, ו (וילנה), 15–9.

תרמ''ד ‘כנסת ישראל’. וארשה, 1885.

פינס, יחיאל מיכל

תרכ"ז "דרכי החנוך לילדי בני עמנו''. ‘המליץ’, גיל' 35, 36, 37, 39, 40, 42, 43, 49.

פינס, נח

תש''א ‘כתבים פדגוגיים’. בית המדרש למורות וגננות, תל אביב.

פישמן, זכריה: ראה מימון (פישמן), זכריה

פניאל, נח

1957 ‘החינוך העברי ביצירתו של פרץ סמולנסקין’, דביר, תל אביב.

פרוטוקולים של אספות המורים: ראה יודלביץ', תרצ"ב.

פרידברג, אברהם שלום

תרנ"ו “מכתב תשובה” [ליצחק רחלין). ‘הצפירה’, גל' 53, 253.

תרנ"ט "ספר הזכרונות', א. וארשה.

פרידברג, חיים דב

תרפ''ח-תרצ"ב ‘בית עקד ספרים: לקסיקון ביבליוגרפי’, א-ב. אנטוורפן,.1931–1928

פרייד, מ.י.

תרצ"ט ‘ימים ושנים’. תל־אביב.

פרילוצקי, נח

1901 “מנאות יעקב”, ‘המליץ’, גיל' 56. [חתום: נחשון.]

פרישברג, ישראל זאב

תרצ"ה “הסב י.צ. לוין”. "הדואר לנוער‘, יד, גילי יא, עמ’ 490–489.

פרישמן, דוד

1881 [על ‘אהבת ישרים’ לפונר]. "הבוקר אור', ו, גיל: 6.

1887 א בקורת [על ‘דרך ילדים’]. "הבוקר אור', יא (וארשה, מארס). [ללא חתימה.

1887 ב “שיחות מני קדם”. היום‘, ב (פטרבורג), גיל’ 141, 143, 145. [חתום:.F.] [=פרישמן, תר"ע, ב: 76–70, 77- 83.]

תרנ“ו “מכתב (במקום הקדמה)”. בתוך ‘הגדות וספורים’ לה. אנדרסן, כתובים עברית מאת ד. פרישמאנן. וארשה. [=”הגדות אנדרסן". בתוך פרישמן, תר''ע, ג:.132–123

תרסייא “כל אגדות ישראל”. הדור‘, א, גיל’ 41, 15 16.

תרס''ב “למען אחי הקטנים”. הדור‘, א (קראקוב, ט בטבת 1901), גיל’ 49. [חתום: שופר.]

תרס''ד "שיר וזמר''. ‘הדור, ב, גיל’ ג-ו (אדר), 32–27. [חתום: בנדיקט.]

תר''ע ‘כל כתבי ד. פרישמן’, א-ב, וארשה.

תרע''א “חדר מתוקן”. בתוך פרישמן, תרע“ב: 105–100. [=”אותיות פורחות''. "הצפירה', ה בחשון תרע''א.]

תרע"ב ‘כל כתבי ד. פרישמן’, יג. וארשה.

פרסקי, דניאל

תרצ"ה "כדבר איש אל רעהו'' [על י''צ לוין). ‘הדואר’, יד, גיל' ג, ד.

פרענק, עזריאל נתן

תרע“ז “בן אביגדור לספרות העברית מה פעל”. בתוך 'בן אביגדור (לחג יובלו)” תרע"ז: 17–14.

פרץ, יצחק ליבוש

1896 “בפרדס הספרות”. הצפירה‘, גיל’ 154–152.

תרס"ד “לבני הנעורים: (מעין בקורת)”. ‘השלוח’, ח, 473 - 477. [חתום: אוהב ילדים.]

צדרבוים, אלכסנדר

תרמ''א “צער גדול בנים”. קהלת', סנט פטרסבורג.

ציטרון, שמואל ליב

תרפ"ב-פייג ‘יוצרי הספרות העברית החדשה’, א-ב, וארשה - וילנה.

צינברג, ישראל

1971–1959 "תולדות ספרות ישראל', א-ז, ספרית פועלים, תל אביב.

קאזדאן, חיים שלמה

1948 “35 יאר קינדער ליטעראַטור אין אַמעריקע”. ‘שול פנקס’, שיקאגו.

1956 פון חדר און שקאַלעס ביז צישא'. מקסיקו.

קארו, דוד

1824 "תכונת הרבנים'. וינה.

קופרשטיין, ליב

תש"ג “משלי יהודה שטיינברג”. ‘אסיף: כנסת סופרים ואמנים’. תל אביב, 169–168.

תשי''ב “יהודה שטיינברג”. בתוך פרקי בסרביה', א. תל־אביב, 136–121.

קטן, משה

תשכ"ג “ורן, ז’ול”. "האנציקלופדיה העברית', טז, ירושלים - תל-אביב, 529–528. [חתום: מ.ק.]

קלאר, בנימין

תש"ג “חייו ומעשיו'' [של זאב יעבץ]. בתוך יעבץ, תש”ג: 16–5.

קורצוויל, צבי

תש"ך "נפתלי הרץ וויזל ומקומו בחינוך העברי‘, ‘החנוך’, לב, גיל’ 3–2 (ניסן).95- 86

תשל"ח “המפנה בחינוך היהודי בתקופת ההשכלה”, עיונים בחינוך‘, מס’ 16 (חשון), 34–17.

קלוזנר, יהודה אריה

תש''ז ‘הנובלה בספרות העברית’. צ’צ’יק, תל אביב.

קלוזנר, יוסף

1897 “מספורי התחיה”. ‘המליץ’, גיל' 166.

תרס''א “ספרותנו היפה בתר”ס". ‘ספר השנה’, ב, וארשה, 265.

תרס“ג-תרס”ד “פרי ארץ-ישראל”. "השלוח', יב, 285. [חתום: איש עברי.]

תרס"ח “שתי אבדות” [על יהודה שטיינברג]. השלוח', יח, 282–278.

תרע“ז “אברהם מאפו, החוזה האחרון””. "השלוח', לג, 390–386.

תרע“ח-תרע”ט “נצחון!” [על תרגומי י"ח טביוב), ‘השלוח’, לה, 343.

תר''ף “ספור בלתי-נודע של אברהם מאפו”. בראש ‘בית חנן’ לאברהם מאפו, ירושלים

.12–3

תרפ“ה - תרפ”ו יוצרים ובונים', א, ב, ירושלים.

תרצ“ט ‘אליעזר בן-יהודה: תולדותיו ומפעל חייו’, תל-אביב. [מהדורה מאוחרת: ‘אליעזר בן-יהודה: אגדת חייו ומפעל חייו’. ברית עברית עולמית, ירושלים, תשי”ח.]

תשי“ב-תשי”ח ‘היסטוריה של הספרות העברית החדשה’, א-ו, הוצאה שנייה. אחיאסף, ירושלים.

קליין, אברהם

תשי''ז “תולדות ספרי הלמוד לבתי הספר היהודים באמריקה”, "שבילי החנוך‘, יז (ניו־יורק), חוב’ א 38–21: חוב' ב, 81–72: חוב' ג, 177–164.

קליינמן, משה

1927 “ביבליוגרפיה” [על שיחות מני קדם' לזאב יעבץ). ‘העולם’, יז, 1044.

קמחי, דב

תרפ"ט (עורך) ‘ספר היובל של הסתדרות המורים’, ירושלים.

קפלן, פסח

תר"ס “השקפה פדגוגית” [על יהודה שטיינברג וספריו לילדים]. ‘המגיד’, מה, גיל'.12–10

קצנלסון, ח.י.

תר''ע "לתינוקות ולבית רבן''. ‘השלוח’, כג, 65.

קרוכמל, נחמן

תרפ“ד 'כתבי רנ”ק'. ברלין.

קרמר, שלום

תשכ“ז “מבוא”. בראש רבניצקי, תשכ”א: ז-מז.

קרניאל, י.

1940 "חיים ציפרין''. ‘תשע בערב’, ג, גיל' 148 (4.1).

קרסל, גצל

1955 “בקרית סופר וספר” [על מגבורי האומה']. ‘דבר’, 2.12.15.

תשכ''ד ‘תולדות העתונות העברית בארץ-ישראל’. הספריה הציונית, ירושלים.

תשכ"ה-תשכ''ז ‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’, א-ב, ספרית פועלים, מרחביה.

[1975] ‘סתרי ספר וסופר’. מוזיאון אמנות הדפוס [תל-אביב.]

קרפיבנר, נחום דב

תר"ץ “יעתון לילדים”. "מאזנים', א, גילי לד (כסלו, 1929). [חתום: נחום איש גמזו.]

ראכנוי, יוזל (יוסף)

תקמ"ט “חנוך נערים”. המאסף', ה, קעו - קפז.

רבין, חיים

תשט“ו 'עוללות לתולדות הדרמה בהשכלה הגרמנית”. ‘מלילה’, ה (מאנצ’סטר),.221–215

רבינוביץ, אלכסנדר זיסקינד

תרע“ב-תרע”ג “לתולדות החנוך והשכלתם של יהודי רוסיה”. "החנוך', ג, 116–102,.261–248

רבניצקי, יהושע חנא

1892 “ספרים חדשים” [‘טל ילדות’, ‘שכיות החמדה’]. ‘פרדס’, א (אודסה), 286 - 289.

1896 “עדן הילדים”. ‘פרדס’, ג, 262–257.

תרנ"ז “ספרות הילדים”. השלוח', ב, 567–558. [חתום: בר קצין.)

תרנ“ט “ספרים חדשים” [‘ספורי הטבע’, מבחר הספרות‘]. "השלוח’, ה, 452 457. [חתום: ב”ק.]

תרע''א ‘מכתבים לבת ישראל’, תל-אביב. (תרפ"א)

תרפ"ז "דור וסופריו', א. תל־אביב.

תרצ"ח "דור וסופריו', ב. תל־אביב.

תשכ''א ‘בשערי ספר’. דביר, תל אביב.

רגב, מנחם

תשכ"ז ספרות ילדים, מהותה ובחינותיה: ביבליוגרפיה בלווית הערות', מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות, ירושלים.

1968 ‘ספרות ילדים’. מכון סאלד, ירושלים.

רובין, יצחק יואל

1887 “ספרי מקרא לנערים”. ‘המליץ’, גיל' 140.

רוזנבלום, נח

1902 “מה לקרב ומה לרחק”. ‘המליץ’, גיל' 220, 230, 231, 240, 248, 252, 259, 265.

רוזנטאל, יהודה ליאון

1890–1885 "תולדות חברת מפיצי השכלה בישראל', א-ב. פטרבורג.

רוזנפלד, אהרן

1896 “פרחים נחמדים מעדן הילדים: הערות קטנות לסופרים גדולים”. “הצפירה”, גיל'

203, 217. [חתום: אבידן בן גדעוני.]

רז (רקובר), שמחה

תשכ"ה “מגבורי האומה”. הפועל הצעיר‘, לו, גיל’ 1.

ריבולוב, מנחם

תרצ"ה "י.צ לוין''. ‘הדואר’, יד, גיל' ד. [בראש “תעודת השתלמות האנושות' לייצ לוין, ירושלים, תש”ך, 8–7.]

ריבלין, אברהם ב.

1928 "הכוכב'. ‘הארץ’, 8.6.28.

רימון, יעקב

תשי"ח “לזכר משורר נשכח” [אהרן לובושיצקי). הפועל הצעיר‘, נא, גיל’ 32.

שאנן, אברהם

1952 "עיונים בספרות ההשכלה'. ספרית פועלים, תל אביב.

1967 הספרות העברית החדשה לזרמיה', א-ד. מסדה, תל-אביב.

שה־לבן, יוסף

תשי"ג "זכרונות לבית דוד''. ‘אורים’, י, 199.

שולמן, קלמן

1857 מכתב אל שניאור זק"ש. בתוך לאפין, 1857.

תרכ''א ‘חבצלת השרון’. וילנה.

שונמי, שלמה

1929 "על עתון יומי לבני הנעורים''. ‘העולם’, יז, 215.

שוער, אברהם

תרפ"ה "ספרות הילדים שלנו''. ‘הדואר’, ד, גיל' יג (שבט).

שטיינברג, יהודה

1910 "למען תינוקות של בין רבן''. ‘המליץ’, גיל' 167–165, 189.

תשי''ט ‘כל כתבי’. דביר, תל-אביב.

תשכ''א "תולדות הסופר יהודה שטיינברג, כתובות בידי עצמו''. "גנזים‘, א, 142–139. "הלאום’, שנה נ (ניו-יורק, תרס"ג), גיל' 5.]

שיינבוים, אייד

תרפ“ז “ר' שלמה ברמן ז”ל: (מכתב מרוסיה)”. ‘כתובים’, שנה ב, גילי 27, 2.

שירמן, חיים

תשכ"ה (מהדיר) “שתי שיחות בין תינוק, אומנת והורים”. בתוך ‘צחות בדיחותא דקידושין’ ליהודה סומו, בצירוף מבוא, 14–105. דביר, תל-אביב.

שנהר, עליזה

תשל"ז “מספרות עממית - לספרות ילדים”. מעגלי קריאה‘, א, מס’ 2 (אביב), 14–5.

שניאור, זלמן

תשי"ג ‘ביאליק ובני דורו’. דביר, תל אביב.

שניידר, ש.

תרפ"ד “י.ב. לבנר זייל”. "הכוכב', א (וארשה), 746–743.

שפירא, אליעזר יצחק

תרמ"ה “תוכן הספור ‘דניאל דירונדה’ והתיחשו אל היהודים”, "האסיף', א (וארשה),.50–49

תרנ"ג “ראש דבר”. בפתח ‘גן שעשועים’ לאהרן רוזנפלד, וארשה'.

1896 על “עדן הילדים”. "הצפירה‘, גיל’ 174.

שפירא, חיים נחמן

תרצ“ט 'תולדות הספרות העברית החדשה”. מסדה, תל-אביב.

שפירא, ישראל

1925 “חיי טוביה פסח שפירא”. בראש ‘משל הקדמוני’ לט"ף שפירא. פילאדלפיה.

שקד גרשון

1977 ‘הסיפורת העברית, 1970–1880’, א. כתר- הקיבוץ המאוחד, ירושלים-תל-אביב.

שרפשטיין, צבי

תרפ"ה “תנ”ך, היסטוריה וספרי למוד''. ‘הדואר’, ו, גיל' 40.

תרצ"ב "האגדה ומקומה בחנוך''. ‘העולם’, כב, גיל' כג (ל באב).

תרצ"ו "אברהם מאפו בתור מחבר ספרי למוד''. ‘החנוך’, א, גיל' 2 (חשון), 46 -49.

תרצי’ט “ספרי למוד וזרמים חברתיים”. בתוך ‘ספר השנה ליהודי אמריקה’. ניו-יורק, 270–260. גם בתוך שרפשטיין, תשט''ו: 140–115.

תש“ה-תשכ”ה ‘תולדות החנוך בישראל בדורות האחרונים’, או, עוגן-מס, ניו-יורק- ירושלים.

תש"ז ‘יוצרי ספרות הילדים שלנו’. שילה, ניו-יורק.

תשי''א ‘החדר בחיי עמנו’, מהדורה מוגדלת ומתוקנת. ניומן, תל אביב.

תשי"ג ‘היה אביב בארץ: מקורות חיי’. מסדה, תל אביב.

תשט"ו חינוך וקיום'. שילה, ניו־יורק-ירושלים.

תשכ''ב “ספרי איגרות עבריות: (לתולדות החינוך)'”, "החנוך', יט, 166–154.

תדהר, דוד

1965–1947 (עורך) "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', א-יד, תל-אביב.

תשבי, ישעיה

תשל"ב ‘מבחר ספרות המוסר’. מוסד ביאליק, ירושלים.

 

נספח    🔗

ספרים עבריים לילדים (רס“ו/ 1506–תרס”ז/1906)    🔗

ספרי לימוד, ספרי קריאה וכתבי עת לבני הנעורים, ערוכים בסדר כרונולוגי, על־פי שנת הדפסתם. (ספרים נוספים מאת אותו מחבר הובאו ברציפות, עם מקף ליד המספר הסידורי). כוכב (*) ליד מספר מרמז כי הספר נסקר בגוף המחקר

ו. ספרי לימוד

ספרי מוסר, ספרים ללימוד הדת, השפה, אגרונים ומקראות

1*. “לשון למודים', […] “ללמד בני יהודה ואת נערי בני ישראל דרכי לשוננו הקדוש”. מאת דוד בן שלמה אבן יחיא, קושטא, רס”ו/ 1506. 58 דף. מהדורה 2: שם, רפ“ח: מהדורה 3: שם, ש”ב [כנראה ספר עברי ראשון שכוון במפורש לילדים].

2*. ‘ספר החנוך’, “לעורר לב הנער בני והילדים חבריו בכל שבוע ושבוע אחרי שילמדו בחשבון הסדר המצוות” […]. מאת אהרן הלוי מברצלונה. חובר כנראה בראשית המאה ה–14. נדפס לראשונה: ונציה, רפ''ג/1523, 179 עמ'. נדפס ב־13 מהדורות. מהדורה מדעית: ירושלים, תש"ך.

3*. "מגלת ספר‘, 113 מכתבים, “מורים הדרך ילכו בה הנערים לאמן ידיהם לכתוב איש לרעהו''. אנונימי. ויניציה, שי”ב/1552. מהדורה 2: קרימונה, שכ''ו/1566, עם שער מספר “שקל הקודש בגדר השיר”, 47 עמ’.

4*. ‘לקח טוב’, “עקרי התורה והדרך הישרה […] חִנוּך לנערים באמונה ובמוסר”, מאת אברהם יגל. וֶנציה, ש''ם 1580. 20 דף, נדפס ב־10 מהדורות לפחות (אחרונה: וינה, תרל"ז).

5. ‘אורך ימים’, מוסר השכל ומדות לחנוך הנערים. מאת שמואל בנבנשתי. קושטא, ש"ם?/1580]. יצא במהדורות אחדות. תורגם ליידיש (וֶנציה, שנ''ט) ולערבית (בגדד, 1929).

6*. ‘אם הילד’, “דקדוק המלות, לתת דעת וּמזמה לנער קטן בן שבע שנים”, מאת יוסף בר' אלחנן היילפרין, פראג, שנ"ז / 1597. 20 דף. מהדורות אחדות.

7*. ‘חינוך קטן’, ללמד הילדים לשון־הקודש, עם תרגום יהודי אשכנזי. אנונימי. קראקא, ת /1640. 12 דף. חזר ונדפס פעמים רבות במקומות שונים.

8*. ‘כתב נבחר’, “החרוזים על סדר אלף–בית, אשר מתוכן ירגילו הנערים עצמן לכתוב”. אגרון מאת משה בר' יעקב קופל. קראקא, תי"ט/

1. מהדורה 2 (עם נספחים מתוך ‘עט סופר’): פראג, תס"ה.

9*. ‘לשון זהב’, “חרוזות יפות לחנך הנערים לכתוב אגרות בלשון צח”, אנונימי. קראקא, תכ''א/ 1661. 40 דף. (נכלל אח"כ באגרונים שונים.)

10. ‘אור טוב’, באורי מלים לחינוך הנערים, מיוחס ליהודה אריה מודינא, עם שיר על י"ג המידות מאת שלמה די–אוליווירה. אמשטרדם, תל''ה/1675. נדפס שוב פעמים רבות, בשמות שונים: ‘אור לוז’ (ונציה, תק"ם 1780), ‘אור לוסטרו’ (מאנטובה, תפ"ג). 8 דפים.

11*. ‘לשון נקי’, אגרון עם חרוזים, "לפני בחורים ונערים לחנכם בלשון בלול מקרא ותלמוד'', מאת יוסף ראקובר. פראנקפורט, תמ''ט/ 1689, 34 דף, – נדפס במהדורות רבות, עם שינויים והוספות.

12. ‘אגרת שלמה’, אגרון בעברית וביהודית־אשכנזית מאת שלמה זלמן סג"ל. בסופו: “חרוזים לפני הנערים לכתוב לאבותיהם על אגרותיהם”, וואנצבק, תצ''ב/1732. 42 עמ'.

13. ‘גירסא דינקותא’, “בו יוכל לגרוס התינוק […] מספרי הדקדוק דברים קלים” מאת יצחק אייזק אויירבאך. וילהלמסדורף, תע"ח/1718. 38 דף, נדפס במהדורות אחדות ובעיבודים.

14*. ‘לשון למודים’, “תתבאר בו המליצה וחוקותיה, ללמד דעת את נערי בני ישראל השוקדים מתלמדים בלמודיה”. מאת משה חיים לוצאטו. מאנטובה, תפ''ז/ 1727 56 עמ'. נדפס במהדורות רבות. מהדורה מדעית: תל–אביב, 1951.

עוד מאת רמח"ל:

15. – ‘דרך חכמה’, "הבן שואל איזוהי דרך ישרה שיבור לו […] ויתן לו הרב תשובתו''. אמשטרדם, תקמ''ג/1783, 32 עמ'. מהדורות רבות.

16. ‘פתח שפת עבר’, לילדי בני ישראל, מאת אברהם בר' שלום הכהן, שיעורי דקדוק עם משלי שועלים. וינה, תק“ה/1745. 32 דף., – ובשם ‘מפלס נתיב’, עם הוספות ותיקונים מאת זיגמונד מאנהיימר: ניו–יורק, תרל”ג.

17*. ‘אגרת הראשון, “לחנך לנער בכתב ולשון”, מאת ראובן בר’ אברהם הלוי. רב אופיבאך, תק"ם/1780. 20 דף.

18. ‘בריב שטעללר’, או פתשגן הכתב. “מכתבים שונים […] לילדים רכים להבין שפת הקודש. מאת צבי הירש ב”ר, פראנקפורט, תקמ"ט/1789. 28 עמ'.

19*. ‘משלי אסף’, “לחנך הנערים לפי דרכם במידות משובחות, ללמדם מוסר השכל”. מאת יצחק הלוי סאטאנוב. ברלין, תקמ“ט. 56 דף. – ב: ‘גם אלה משלי אסף’, שם, תקנ”ב. 97 דף. – ג: ‘זמירות אסף’, שם, תקנ"ג. 96 דף.

20. ‘ראשית למודים’, “כולל י' שערים בחכמות למודית וטבעיות […] בלשון קלה ובסדר נכון לתועלת התלמידים למען ירוץ הקורא בו'”. מאת ברוך לינדא. ברלין, תקמ''ט/1788. 11 + קנג עמ'. – עם חלק ב: דסוי, 1810. מהדורה ד: למברג, 1869: מאוירת.

21*. ‘אבטליון’, “מבוא הלמוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עברי'. מאת אהרן וולפסון־האלה, ברלין, “חנוך נערים”, תק”ן/1790. 12+ 48 עמ'. [מקראה עברית ראשונה לילדים בתקופת ההשכלה]. מהדורה ב (עם חלק שני מאת יעקב יעקבסון): ברסלאו, 1841. מהדורה 7: שם, 1861.

22. ‘תולדות ישראל’, “כולל ספור כל הקורות אשר קרו לכל עם ישראל מיום ברא ד' אלהים את האדם עד שוב ישראל מגלות בבל ירושלימה, עם רמזי מדות טובות ומוסר השכל, גם קצור כללי דקדוק, קריאת לשון עבר, אף הנהגת הנער מקומו עד שכבו, לתועלת חנוך ילדי בני ישראל”. מאת פרץ בעער (בֶּר). חלק א: פראג, תקנ"ו/1796. 192 עמ' (עברית וגרמנית באותיות עבריות עמוד מול עמוד). – חלק ב: “משובם מגלות בבל ירושלימה עד זמננו זה” [בעצם, עד חורבן בית שני]. וינה, 1808, 48 עמ', בניקוד. נדפס במהדורות רבות ובמקומות שונים (מהדורה מאוחרת: אודסה, 1883, עם השלמות מאת מנדלי מוכר ספרים).

23*. ‘חנך לנער’, “להועיל לילדים אשר מזרע ישראל המה”. לימודי דת ''עם איזה מוסרים“. מאת חנניה אלחנן חי הכהן. ריג’יו– ונציה, חלקים א–ב, תקס”ד – תקס"ה, 56+ 109 עמ'. – מהדורה 6: ליבורנו, תר''ר/1860.

עוד מאת הנ"ל:

24. – ‘מוסרי השחרות’, לימודי מוסר לנערים. ריג’יו, תקס"ד.

25. – “שערי לשון הקודש”, “לחנך את הנערים כפי קטנם בשפה ברורה”. ריג’יו – ונציה, תקס"ח/1808. 26 דף.

26. – ‘שבילי אמונה’, “ספר קטן הכמות להדריך נערי בני ישראל באמונתנו הקדושה בדרך קלה וישרה”. ריג’יו, תקס"ט, 54 עמ'.

27. – ‘ראשית לקח’, “לחנך הקטנים ביסודי האמונה והדת”, ריג’יו, תקס"ט. 24 עמ'.

28*. ‘בית הספר’, “חנוך הילדים בקריאת האותיות והמלות בלשון עברית […] בתוספות שירים ומשלים”, מאת יהודה לייב בן–זאב. א: מסלת הלמוד‘. וינה, תקס"ב/1802, 146 עמ’. ב: ‘למודי המישרים’. כולל שירים ומשלים, דברי חכמים, אמרי בינה ומוסר השכל. שם, תקס‘"ו, 152 עמ’. – מהדורה 10: לבוב, תרמ''ג/1883.

עוד מאת בן–זאב:

29*. – ‘יסודי הדת’, “עיקרי הדת ויסודי האמונה לחנך בהם נערי בני ישראל”, וינה,

תקע''א/1811. 38 +228 עמ'. – מהדורה 3: עברית ויהודית אשכנזית, עמוד מול עמוד: שם, תקפ“ג. – מעובד ע”י אברהם בוכנר, עם תרגום פולני: ורשה,.1836

30*. ‘אמרי שפר’, ‘כוללים עניני תורה ומוסר לילדי בני ישראל, עלם ועלמה[…]“, מאת נפתלי הירץ־הומברג. וינה, תקס”ח /1808. עברית ויהודית אשכנזית, עמוד מול עמוד. 488 עמ’. מהדורה 4: בניקוד, וארשה, תרנ"ו.

31. ‘מודע לבני בינה’, מקראה עם תרגום גרמני מאת משה פיליפזון. 2 חלקים, לייפציג– דסאו, תקס“ח–תק”ע. 224+178 עמ'. מהדורה 3: עם תרגום הולנדי מאת משה בליפאנטי: אמשטרדם, תקע"ז.

32*. ‘מודע לילדי בני ישראל’, “ספר לדעת בו חכמה ומוסר, והוא ראשית הלמוד בלשון עברי […] לתועלת ילדי בני ישראל”. פרקי קריאה, “דברי חכמים, משל ומליצה ומוסר השכל… שירים ומכתבים”. עם תרגום גרמני וצרפתי. מאת משה צבי בוק. ברלין, “חנוך נערים”, תקע"ב. 16 +282 עמ'.

33. ‘למודי ה’ ‘, “לחנך את נערי בני ישראל בדרכי המוסר”, עברית ואיטלקית עמוד מול עמוד. מאת דוד זכות מודינא. ריג’יו, תקע"ה 1815. 15 עמ’. מהדורה 2: שם, תקפ"ד, 109 עמ'.

34*. ‘שרשי אמונה’, 'ראש דברי תורה ומוסריה, ויסודי דת ישראל, מחוברים בשאלות

ותשובות ובלשון צחה וקלה, לתועלת ילדי בני ישראל“, מאת שלום הכהן. עברית (בניקוד) ואנגלית, עמוד מול עמוד. לונדון, תקע”ה, 56 עמ'.

עוד מאת הכהן:

35*. – ‘כתב יושר’, “תבנית אגרת ומליצות, עברית ואשכנזית בלשון צחה וטהורה, ללמד לבני יהודה קסת הסופר”. [חלקו הראשון הוא סיפור במכתבים.] וינה, תק“ף/1820. 80 דף, – מהדורה 14, עם הוספות [”כתב יושר החדש"]: וילנה, 1896. 190 עמ'.

36. – ‘אלוף נעורים’, “הוא ספר א''ב ולימוד קריאת לשון עברית ואשכנזית בכתב עברי לילדים קטנים המתחילים לקרוא''. האמבורג, תקפ”ג

1. 49 עמ', [שם המחבר מצוי בסוף ההקדמה].

37*. ‘מכתבי עברית’, אגרות ומכתבים (עם תרגום יהודי אשכנזי) “ללמד לילדי ובחורי בני ישראל לשון וספר'', מאת משה שמואל ניימאן, וינה, תקע”ה, מהדורה 9, בהוספות ושינויים: וינה, תרנ"ד.

עוד מאת ניימאן:

38. – ‘ראש אמנה’, יסודי לימודי הדת לנערי בני ישראל. וינה, תק"ף.

39*. – ‘הישר והברית’, “עיקרי הספורים והקורות, הדתות והחוקים והמצוות הבאים בתורת משה”. וינה, תקפ''א/ 1821, 192 עמ'.

40. מורה דרך‘, “ללמד הילדים קריאת שפת העברי”, עם תרגום יהודי אשכנזי. מאת שמואל דטמולד. וינה, תקע"ה. 94 עמ’.

41. ‘אם למקרא’, “סדר אלף־בית וכללי הדקדוק לנערי בני ישראל”, מאת משה ישראל בידינגן, מיץ, תקע"ו/1816. 88 עמ'.

42. ‘חנוך ילדי ישראל’, “למוד קריאת לשון הקודש”, עם תרגום יהודי־אשכנזי, מאת הרב מרדכי קלובר. פראג, תקע"ז 1817.

43. ‘כתר תורה’, “ללמד נערי ישראל דת וספר”, מאת יהודה מאיר וילשטאט, המכונה לאמברט. שיחה בין רב לתלמיד. עברית וצרפתית עמוד מול עמוד וגרמנית למטה. מיץ, תקע"ח, 144 עמ'

44. ‘מוסר אב’, “מקראי קודש מוסר השכל לנערי בני ישראל הילדים רכים זכים וברים”. אנונימי, עם תרגום איטלקי. ליבורנו, תקע"ט. 16 עמ'.

45*. ‘תוכחות מוסרי, “לתועלת תלמידי, לנטוע בליבם מליצה, חכמה ומוסר”, מאת יואכים היינריך קאמפה (במקור: Theophron. 1782), תירגם: דוד זאמושץ.. עברית ויהודית־אשכנזית זה מתחת זה. ברסלאו, תקע"ט/1819. 258 עמ’. מנוקד.

תרגומים עיבודים נוספים של ‘תיאופרון’:

46*. – ‘מוסר השכל’, ''ספר תורת המידות ללמד לנער לזכור אָרחו […] וכתוב בדרך ספור המורה ומשעשע כאחד''. תירגם: ברוך שֶנפלד, פראג, תקצ"א. 70 עמ'.

47*. – ‘אביעזר’, או מוכיח חכם. תירגם: צבי הירש אנאפולסקי, אודסה, תרכיב. 78 עמ'.

48. – ‘אב לבנים’, “מחובת האדם לנפשו ולזולתו''. תירגם: אליהו נייווידל, וארשה, תרמ”ב, 112 עמ'.

49. ‘אור האמונה’, סיפורי התורה לנערי ישראל. מאת יששכר בר פרנק. עם תרגום אשכנזי. וינה, תקפ“א. – מהדורה 2: פרסבורג, תר''א–תר”ה.

50. ‘מרפא לשון’, “לאלף בינה אל ילדי בני ישראל נטעי נעמנים […] דברי מוסר להדריכם”. אנונימי. ליבורנו, תקפ"ב.

51. ‘דורש טוב’, “להראות לנערי בני ישראל הוד אל עליון''. מאת אברהם בוכנר. וארשה, תרפ”ג/1822. 54 עמ'.

52. ‘מפתח בית דוד’, “כולל מאה מכתבים ללמד לבני יהודה משל ומליצה”, עם תרגום יהודי־ אשכנזי, מאת דוד זאמושץ. ברסלאו, תקפ"ג.

עוד מאת זאמושץ:

53*. – ‘אש דת’, חלק א: לימוד הקריאה ויסודי הדת למען ילדי ישראל, עברית ויהודית־אשכנזית, עמוד מול עמוד. 135 עמ' (כולל המחזה "אלדד ותרצה'' מאת סלומון גסנר, בעיבוד המחבר). חלק ב: “אהל דוד'', לימוד השפה העברית. 95 עמ‘. חלק ג: "שירי דוד''. 65 עמ’. ברסלאו, תקצ”ד/1834.

54*. – ‘נהר מעדן’, כולל “ספור הקורות אשר קרו לבני ישראל מיום ציוה ה' ונבראו, עד ימי יהודה המכבי” (על־פי היבּנר). ברסלאו, תקצ"ז, 226 עמ'.

55. ‘אוצר החיים’, “ספרי חנוך לנער”. קיצור כללי דקדוק בלאדינו עם פרקי מוסר ושירים. מאת ישראל בכיר חיים. וינה, תקפ"ג, 252 עמ'.

56. “מסלול המקרא', לתועלת עולי ימים”, מאת יצחק לוזען. אמשטרדם. תקפ''ג/1823. 12 עמ'.

57. ‘מקרא קדש’, ספר מקרא לנעורים ללמדם שפת עבר. מאת שמואל כהן. עם תרגום צרפתי. פאריס, 1824.

58. ‘אמונת ישראל’, “להורות לילדי ישראל דת משה”, מאת נפתלי בנעט. עברית ויהודית־אשכנזית. פראג, תקפ''ד/1824. 40 עמ'.

59. נעים למוד שפת עבר‘, “לתועלת נערי בני ישראל […] עם מאמרים מוכנים להעתיק” (עברית והולנדית). מאת דוד ליסאור, אמשטרדם, תקפ"ה, 136 עמ’.

60. ‘נתיב הלשון’, “מסוקל לנערי בני ישראל ונפנה הדרך לפניהם להגיד מחשבותיהם בלשון הקודש ובמליצה ישרה”. מאת מאיר העססה. מכיל משלים ומאמרים מתוך ‘המאסף’. האמבורג–אלטונה, תקפ"ט/1829. 40 עמ'.

61. ‘ספרי החנוך לפתח־תקוה’, “לנערי ישראל ללמדם לקרוא ולדבר לשון עברי”, מאת הקראי שלמה לוצקי ובנו אברהם. חלק א: פתח התיבה, התחלות הלמודים (לילדי הקראים); חלק ב: “זכר רב'' מאת בנימין מוספיא⁶²⁶, עם תרגום טאטארי; חלק ג: שורש דבר, לימודי דקדוק. אורטא קייואי, תקצ”א/ 1831.

62. ‘אוצר החיים’, “מעניני הלמוד לבני ישראל, מבן שלוש עד אחת עשרה שנה”. א: “'אוצר החיים”; ב: “אלה המצוות”; ג: “מורה דרך''. מאת זרח קדיש. עברית ויהודית־אשכנזית. פראג, תקצ”ב. 92 עמ'.

63. ‘שפה ברורה’, לתועלת נערי בני ישראל. מאת אשר למיל בן מאיר. בסופו “ספורים נחמדים בהעתקות עברית־אשכנזית”. וילנה והוראדנא, תקצ"ד. 144+64 עמ' (מצד שמאל לימין).

64. ‘ראשית למודים’, למודי הקריאה והלשון לנערים, עם קצת משלי מוסר וספורים. מאת וולף מאיר, פראג, תקצ"ד.

עוד מאת מאיר"

65. – לשון למודים‘, “כולל משלים וספורים מיוסדים על אדני מוסר השכל […] לתועלת ילדי עם ישורון”. מנוקד, עברית וגרמנית עמוד מול עמוד, פראג ת"ר/1840. 148 עמ’.

66*. ‘מבוא הלמוד’, “סדר הלמוד לתורה ולתעודה בישראל […] בלשון קל למען ירוצו הנערים הקוראים”. מאת אברהם טולוסא ומרדכי בלימבאו. כולל ליקוטים, משלי מוסר ופרקי היסטוריה, פירנצה, תקצ"ה, 156 עמ'. מהדורה 4: ליבורנו, תרי''ט.

67*. ‘ראשית דעת’, ‘לחנך בו נערי בני ישראל", עם "המאורעות אשר אירעו לאבותינו''. מאת יצחק אליהו מנחם אסקילי, ליבורנו, תר''א/ 1841. 47 עמ’. – מהדורות מאוחרות: וארשה, תרס“ב: תל אביב, תש”ך.

68. ‘גירסת הנערים’, “כינוס מבחר מאמרי עין ישראל היותר קלים וברורים, הנוגעים למוסר ומקילים הגירסא לנערי בני ישראל הטהורים”. מאת יצחק מלאך. ליבורנו, תר''ד/1844. 66 עמ'.

69. דביר‘, “כולל קבוצת מכתבים שונים, מליצות, משלי מוסר ותולדות אנשי שם, ללמד את ילדי בני עמנו לשון למודים”. מאת מרדכי אהרן גינצבורג. חלק א: וילנה, תר"ד/1844. 234 עמ’; חלק ב: וילנה, תרכ"ב/1861. 174 עמ'. – מהדורות אחדות (שני החלקים יחד: וארשה, תרמ''ד)

70. ‘אמרות טהורות’. מאת הירש לאקס. סיפורי התורה מעובדים לילדים עם תרגום גרמני, ברסלאו, תר''ו/1846. 132 עמ'.

71. ‘אמרי בינה’, משלי מוסר לנערים עם תרגום גרמני. מאת משה שטיינשניידר ואהרן הורוויץ. ברלין, תר"ז.

עוד מאת שטיינשניידר:

72. – ‘ראשית הלמוד’, לילדי בני ישראל. ברלין, תר“ך. מהדורה 2: ברלין, תרמ”ז.

73. – ‘משל ומליצה’, “להורות נערי בני ישראל [תלמידי בתי הספר בבומביי) דרכי מוסר ולהבינם מליצת לשון הקודש”. מכיל 37 משלים מלוקטים. ברלין, תרכ''א/ 1861. 48 עמ'.

74. ‘מסלול הלמוד’, ‘להורות לילדי ישראל ראשית למוד הקריאה והבנת לשון עבר“. מאת עמנואל (יונה) באנדי, עם תרגום גרמני וציורים. פראג, תר”ז/ 1847. 113 עמ’. – מהדורה 10: פראג, תרל"ז.

75. ‘דרך אמונה’, לימודי הדת לילדים, עם תרגום אנגלי. מאת רפאל מילדולה. לונדון תר’ט/1849.

76. “אלף בית', “ספר חנוך ללמד בני ישראל ספר ולשון”, כללי דקדוק, סיפורים משלים וליקוטים מספרי לימוד קודמים. מאת אריה–ליאון מאנדלשטאם. חלק א וילנה, תר”ט. 313 עמ‘. חלק ב: שם, תר''י. 170+56 עמ’.

77. ‘אמרי אמת’, מאמרים מלוקטים מכתובים לנערי ישראל. מאת ל"מ היינבאך. עם תרגום אשכנזי. רדלהיים, תר''י/1850. 215 עמ'.

78. ‘מערכת מכתבים’ לתועלת בחורי בני ישראל. מאת י"ל פארדיסטאל. א: מאה מכתבים: ב: שירים ומליצות. וארשה, תרי''ג. 152 עמ'.

79. ‘חנוך לנעורים’, למוד אלף־בית ותפילות לילדים, עם תרגום ערבי. אנונימי. בומביי, תרט"ו. – מהדורה 2: עם הוספות, בומביי תרמ''א. 20 עמ'.

80*. ‘אבן בֹּחן’, “ראשית כללי דקדוק לשון עבר ערוכים בדרך שאלה ומענה בין רב לתלמיד”. מאת מנחם־מאנוש בנדטזון. וילנה, תרט"ז/1856. 50 עמ'.

81*. – ‘הגיון לעתים’, “מוסר השכל בחובת האדם לאל היו ולאנשים”. מאת הנייל, על־פי הרב וולף רוזנפלד, וילנה, תרט"ז, 90 עמ'.

82*. ‘חנוך לנער’, ‘ללמד לילדי ישורון ראשית דעת שפת עבר בדרך קצרה לא שערוה אומנים עד כה", מאת אברהם מאפו, וילנה, תרי''ט 1859. 60 עמ’. בניקוד.

עוד מאת מאפו:

83*. – ‘אמון פדגוג’, “כשמו כן הוא, אומן ופדגוג לנער עברי ללמדו שפת עבר צרופה”. קניגסברג, תרכ“ז. 82 עמ'. – מהדורה 5: וארשה, תרמ”ט. [כולל סיפור הידוע היום בשם “בית חנן”. ראה להלן, ספרי קריאה, מס' 217.]

84. ‘טוב ויפה’, מאמרים לנערים מאת דוד הלוי. עם תרגום ספרדי. בוקארשט, תר"ר/1860. 28 עמ'.

85. “ראשית למודים', לימוד הקריאה לילדים. מאת שלמה בלוך. האנובר, תרכ”ג/1863. עם ציורים.

86. ‘חנוך לנער’, עיבוד מקוצר של ספר “בראשית” לילדים. מאת י. הירשפלד. אוגסבורג, תרכ"ו 1866.

87*. “מוסר לנערים', “מכלכל מידות טובות ודרך ארץ […] בסיפורים שונים ונעימים”. מאת אשר־ אנשל אנשלביץ. אודסה, תרכ”ו, 84 עמ'.

88. ‘אורים ותומים’, ללמד לנערים דת ישראל. מאת הרב בנימין סאלד. בלטימור, תרכ“ז/1867, 32 עמ'. – מהדורה מורחבת: שם, תרל”ד, 64 עמ'.

89. – ‘מקרא בית הספר’, הספורים מספר בראשית ללמדם לנערים. מאת הנ“ל. בלטימור, תרל”ח.

90. ‘לרגל הילדים’, “ללמד נערי בני מקרא לשון עבר”, מאת אליהו קזאז [קראי]. ב חלקים, עם תרגום טאטארי. אודסה, תרכ"ט.

91*. “מכתב ללמד בני יהודה קסת הסופר'. מכתבים ערוכים לבני הנעורים לפי שנותיהם”, מאת פלוני [=נפתלי משכיל לאיתן]. וארשה, תר“ל (1870. – מהדורה 4: שם, תרל”ט. 132 עמ'.

92. “מעשי אבות', לימודי הדת. מאת יעקב צבי (יעב"ץ) הירש. חלק א: מורה דרך למורים. וינה, תרכ”ט. 72 עמ‘. חלק ב: “בו ילמדו בני ישראל את המעשה אשר יעשה אדם”. וינה, תרל"א. 13 עמ’.

93. ‘מכתבים בספר’, “מאה מכתבים, נכתבים ונעשים על טהרת שפת קודש, להשכיל ולהיטיב לבני הנעורים”. מאת אליעזר יצחק שפירא. וארשה, תרל"א. 160 עמ'. [בסוף הספר: סיפור קצר בשם "רפאל''.]

94. ‘חנוכי בנים’, “להביא את הילדים למחוז חפץ החנוך והלמוד על מסלות ברזל הסדרים החדשים”. מאת ברוך מטראני. חלק א: ירושלים, תרל“ה, 30 עמ'. חלק ב: וינה, תרל”ז. 52 עמ'.

95. ‘מורה שפת עברית’, לבני הנעורים. מאת אליהו נייווידל, על פי שיטת אולנדורף. א+ב. וארשה, תרל"ו/1876.

96*. עט עברי“, “עשוי לתועלת נערי בני ישראל, כי ידעו וישכילו להריץ אגרותיהם בשפה ברורה, קלה ונקיה”. מאת טוביה פסח (ט"ף) שפירא. 91 מכתבים ואחריהם ליקוטים שונים, וארשה, תרל”ח, 128 עמ‘. - מהדורה 2: שם, תרמ"ג, 96 עמ’.

97. - י’יד ועט‘, 200 מכתבים ו־303 משלי מוסר ומכתמים. מאת הנ"ל, וילנה, תרנ''א. 272 עמ’.

98. ‘המדבר בלשון עמו’, “מסלול לשון עבר, לתועלת בני ישראל”. מאת יחיאל־יוסף גולדברגר. 3 חלקים. קראקא, תרל"ט 1879. - מהדורה 3: שם, תרס''ד.

99. ‘קרוא מקרא’, לימוד הקריאה לילדים מאת דב־אריה פרידמן, וארשה, תרל“ט. מהדורה מעובדת בשם ‘מקרא קדש’: ניו-יורק, תרנ”ט(?).

עוד מאת פרידמן:

100*. – ‘עמק שוה’, "יאצור אל תוכו כל המלות בשפת קדשנו השוות במבטאיהן ושונות ונבדלות זו מזו בהוראותיהן''. וארשה, 1888. 92 עמ'.

101. – ‘מכתבים לבני הנעורים’, א) מאה מכתבים ערוכים לרוח נערים קטנים: ב) תשעים מכתבים ערוכים לרוח נערים יותר גדולים. ברדיצ’ב, תר''ן. 80 עמ'. – מהדורה 2: שם, תרנ"ז.

102. – ‘אלופי ישראל’, “תולדות גדולי עמנו […] למקרא ולשעשועים לבני הנעורים”. וארשה, תר''ן, 142 עמ'.

103. – ‘דרך אמונה’, לימודי הדת והאמונה לבני הנעורים, וארשה, תר''ן. – מהדורה 2: פילדלפיה, תרנ"ט. 68 עמ'. מנוקד.

104. – ‘הפדגוג העברי’, “ללמד את הילד דעת שפתנו הקדושה באופן קל וישר”. כולל סיפורי התלמוד, מכתבים ושירים. מנוקד, וארשה, תרנ''א. 78 עמ', מנוקד, – מהדורה 2: שם תרפ''ב.

105. – ‘תולדות ישורון’, א) תולדות עם ישראל עד בנין הבית השני; ב) מחזות מחיי עמנו, זכרונות מימי הילדות, מחגי היהודים וכו‘. וארשה, תרנ''א. 97 עמ’. מנוקד. מהדורה 3: ניו-יורק, תרנ"ד.

106. ‘החנוך לילדי בני ישראל’, “ללמד לבני הנעורים קצור דברי הימים, מנהגי בני ישראל […]”. מאת ה''א הנרי, ניו-יורק, תרמ"א.

107. ‘ציץ ופרי’, “אספת מאמרים קצרים להורות לתלמידים תורת שפת עבר”. מאת יוליוס קאצנברג, ניו-יורק, תרמ"ב 1882. 48 עמ'.

108*. ‘גן שעשועים לילדי ישורון, “ספר מקרא ולימוד שפת עבר על־פי שיטה קלה וטובה”, מאת אהרן רוזנפלד. שיעורי דקדוק עם סיפורים ושירים, מקוריים ומתורגמים. וארשה, תר"ם 1880. 140 עמ’, - מהדורה מוגדלת בת 2 חלקים: וארשה, תר“ן, 232+96 עמ'. – מהדורה 9: וארשה, תרע”א 1911.

109. ‘חדר לתינוקות בבית רבן’, ללמדם שפת עבר, מאת צבי-ניסן גולומב, וילנה, תרמ"ג/1883. 40 עמ'.

110. ‘אמרי בינה’, “מוסר מס' בראשית לתועלת הנעורים”. מאת יצחק יוסף צינגולי. ליבורנו, תרמ"ג. 248 עמ'.

111. ‘מודע לבני הנעורים’, או “חוט המשולש”. מאת יחיאל “פייבל רוטשטיין, א) “חידה מני קדם או תעודת האדם”; ב) שירים שונים, דתיים ולאומיים, וסיפורים קטנים: ג) דברי חפץ מחכמי התלמוד, עם תרגום גרמני. קניגסברג, תרמ”ד, 142 עמ'.

112. ‘ראשי פרקים למחלקותיהם’, “לנער ולמתלמד על־פי דרכו”, בעריכת ארנולד ארליך. ליקוטי אגדה והלכה. ניו-יורק, תרמ''ד. 182 עמ'.

113. ‘סדר הלמוד’, “דעת לשוננו הקדושה בקריאה, כתיבה ודקדוק הלשון”, מאת מרדכי יעקב הובר. וילנה, תרמ''ו/ 1886. 128 עמ'. - מהדורה 2: שם, תרנ"ד

114. ‘מבטח עז’, למוד שפת עבר בתשעים מכתבים. מאת עזריאל־זליג גולין, וארשה – תרמ“ו. - מהדורה 3: שם, תרנ”ב. 264 עמ‘. 115. "המורה או המפתח’, לימוד עברית לנערים. מאת נפתלי הירץ גורדון. וארשה – תרמ''ו. - מהדורה 2: שם, תרמ"ט.

116. ‘מכתבי נעורים’, אגרות לחנך בהם הנערים. מאת ישראל דב ריזברג. בסופו שירים, ספורים ומשלים מנוקדים. וארשה, תרמ"ז. 64 עמ'.

117*. ‘כור המבחן’, “לנסות בהם את התלמידים בדברי ימי ישראל”, מאת אברהם־מרדכי פיורקו. וארשה, תרמ“ז, 88 עמ'. - מהדורה 2: גראייבו. תרס”ב/1902.

עוד מאת פיורקו:

118. – ‘ספר מכתבים השלם’, 150 אגרות. וארשה, תרמ"ב. – ‘שבט סופר השלם’, 150 אגרות, וארשה, 1894.

119* – ‘ילקוט הרעים’: “לתועלת ילדי ישראל ללמדם יושר הכתיבה […] שש־מאות מאמרים בדרך שיר ובחרוזים, יכילו כל השמות, הפעלים והמלים השווים במבטאם ושונים בכתיבתם”. וארשה, תרנ"ד/1894. 70 עמ', בניקוד.

120. – ‘בית־ספר עברי החדש’, “ספר למוד בעד לומדים עברית בעברית”, וילנה, תרס"ג. 80 עמ'.

121. ‘אגודת פרחים’ (Anthologia Hebraica), והוא “חנוך לנער החדש”. מאת יוסף *מנחם סג“ל. כולל “מאמרי עין יעקב, סיפורים, אגרות, מליצות, מעשים, משלים, שירים, דברי חכמים וחידות, לחנך נערי בני עמנו בלימוד התורה ותיקון המידות”. לבוב, תרמ”ז. 100 עמ'.

122*. ‘מקרא לילדי בני ישראל’, “כולל ראשית לימודים, ספורי התלמוד והמדרשים ומשלי שועלים”. מאת אליעזר בן־יהודה ודוד ילין, ירושלים, תרמ"ז. 42 עמ'.

123*. – ‘מקרא לנערי בני ישראל’. מאת דוד ילין. כולל "תולדות גבורי ישראל. מוסר תורת ישראל ופרקים מתולדות עמנו וגדוליו, ונלוה אליו ספר ארץ אבותינו''. ירושלים, תרמ''ט. 70 עמ'.

124*. – ‘קצור דברי הימים לבני ישראל’ בשבתם על אדמתם. מאת א. בן־יהודה. ירושלים, תרנ“. 144 עמ'. - מהדורה 8 בהוספות ובניקוד: וילנה, תרס”ז. 232 עמ'.

125*. – ‘דברי הימים לבני ישראל’ בגלותם. מאת הנ“ל, וארשה, תרס”ד.

126. ‘מסלה חדשה’, “מורה דרך קלה וישרה לנערי בני ישראל בלימוד השפה העבריה”. מאת מיכאל וואלפער. כולל מאמרים, משלים ושירים. מנוקד. וילנה, תרמ“ט 1889, 140 עמ'. - מהדורה 12: שם, תרנ”ט.

127. “בית הספר', ללמד תולדות בני ישראל ושפת עבר ביחד, מאת מרדכי בצלאל שניידר. חלק א: וילנה, תרמ”ט. 96 עמ‘. חלק ב: שם, תרנ"ב. 104 עמ’. – מהדורה 14: עם תיקונים והקדמה “מאיר נתיב”: ניו-יורק, תרע"ד.

128. – ‘בית מקרא’, “ללמד הילדים ראשית דעת שפת עבר יחד עם יתר הידיעות הנחוצות למתחילים”. מאת הנ“ל, וארשה, תרנ”ז. 53 עמ'. - מהדורה מתוקנת: וילנה, תרע"ד.

129. ‘ישראל והזמנים’, לימודי הדת לנערים. מאת לוי־ירחמיאל קלאצקו. וארשה, תר''ן.

עוד מאת קלאצקו:

130. – ‘האומן’, ספר מקרא, כולל מאמרים, משלים, שירים, פתגמים, הגדות, יסודי הדת ופרקים מדברי הימים. וארשה, תר“ן. 280 עמ'. - מהדורה מתוקנת: שם, תרנ”ב.

131. – ‘מסלה ישרה’, “להורות שפת עבר לצעירי בני ישראל”. וארשה, תרנ"ו.

132. ‘מורה שפת קודש’, ספר לימוד לבני הנעורים. מאת נפתלי הרץ ניימאנוביץ (הנ"ץ). וארשה, תרנ"א 1891.

133. ‘טל ילדות’, ללמד בני יהודה ראשית דעת. מאת זאב יעבץ, כולל שירים וסיפורים. ירושלים, תרנ''א, 70 עמ‘, מנוקד ומצויר, - מהדורה 4: וילנה, תרנ"ה. 92 עמ’.

עוד מאת יעבץ:

134*. – ‘המוריה’, ספר מקרא לבית הספר ולבית. ירושלים, תרנ"ד, 124 עמ'. ניקוד חלקי. מצויר.

135*. – ‘דברי הימים’ לעם בני ישראל מיום היותו עד יסוד הישוב החדש בארץ-ישראל. מנוקד, ירושלים, תרנ“א. 120 עמ', - מהדורה 4, מורחבת: וארשה, תרנ”ד.

136. – ‘דברי ימי העמים’, כתוב ברוח בני ישראל, א-ו, וארשה, תרנ“ג-נ”ד. 116+94 + 94+96 עמ', מנוקד.

137. ‘מגן דוד’, “ראשית לימודי שפת עבר לבני הנעורים”. מאת דוד מוסקונה. עם תרגום ספרדי. וינה, תרנ''א.

138. ‘מורה להועיל’, “להורות שפת עבר על פי הנסיון והמעשה בדרך קצרה ומובנה לילדי ישראלי. מאת מרדכי בנסמן. וארשה, תרנ”א. בסוף הספר 50 סיפורים, משלים ומאמרים מידיעות העולם והטבע".

139*. “בית הספר לבני ישראל', מאת יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין, ירושלים. תרנ”א-תרנ"ב. 6 ספרי לימוד אחידי מבנה: א) ‘פרוזדור’ לבית הספר, “ללמוד לנערי בני ישראל השפה הקדושה וחוקיה''. כללי לשון, שיחות וסיפורים. 57 עמ'. - מהדורה 2: וילנה-סלונים, תרנ”ח, עם תרגום לרוסית וליידיש.

ב) המאלף‘, נועד “לאלף את הנער ראשית דעת מכל אשר סביבותיו”, 24 עמ’.

ג) ‘המורה’, מכיל "סיפורי ספר תורתנו ויורהו דעת את מקור מחצבתו וראשית חוקי אמונתנו''. 26 עמ'.

ד) ‘המדריך’, שיחות, שירים וסיפורי מוסר, 28 עמ'.

ה) המחוקק', י’יחוק לנער חוקים טובים ומשפטים ישרים בשפת קדשנו.

ו) המחשב', יבינהו [את התלמיד) ראשית חכמת החשבון''

עוד מאת יהודה גור-גרזובסקי:

140*. – ‘בית ספר עברי’, מקראה בשלושה חלקים: א) למתחילים, 92 עמ‘; ב) למתקדמים, 180 עמ’; ג) לתלמידי המחלקות הגבוהות, 258 עמ', ירושלים, תרנ“ה-תרנ”ח. - מהדורה 20, מתוקנת ומורחבת: וארשה, תרע"ב.

141*. – ‘ראשית למודי שפת עבר’, “ספר למוד השפה לנערים היודעים קרוא וכתוב”. וארשה, תרנ“ט. - מהדורה 10: שם, תרס”ה.

142. – ‘ראשית למודי הטבע’, על-פי פולבר, וארשה, תר''ס/1900, 87 עמ'.

143. – קצור דברי הימים לעם ישראל‘. וארשה, תרס''א, 176 עמ’, מנוקד. - מהדורה מתוקנת: ניו-יורק, תרע"ט 1919.

144. – ‘ספר ההתחלה’, ללמוד שפת עבר בשיטה הטבעית. מנוקד ומצויר, וארשה, תרס''ב.

145. – ‘ארץ־ישראל’, מנוקד, עם מפה. וארשה, תרס"ג, 43 עמ'. מהדורות אחדות.

146. – ‘אוצר הלמוד העברי’, “ספר אשכולי לכל הלימודים העבריים בשלוש מחלקות''. בהשתתפות של גורדון, וארשה, תרס”ד,

147. ‘אורח מישור’, ספר לימוד לבני הנעורים. מאת אריה־גרונם גורדון, כולל מלים ומבטאים מן התנ"ך, שיחות וכללי דקדוק. וארשה, תרנ''א, 76 עמ'.

148. ‘שיחות בידיעות הטבע’. מאת מרדכי לייבמאן (בעקבות ג. זוכוף), ירושלים תרנ"ב/1892. 87 עמ'.

149. ‘דברי חכמים’, סיפורים מן התלמוד והמדרשים לבני הנעורים. מאת שלמה זלמן לוין, מנוקד, פייטרקוב, תרנ"ב.

150*. ‘רֵע הילדים’, חובר לתועלת ילדי ישראל. מקראה מקורית מנוקדת מאת ישראל בנימין לבנו. וארשה, תרנ“ב. 74 עמ'. - מהדורה 4: תרנ”ט.

151. ‘ניב שפתים’, או “סגנוני הלשון למחלקותיה, בספרות הפרוזית והפיוטית בשני חלקים העיוני והמעשי”, מאת יהודה שטיינברג. [החל מעמ' 59; סיפור בן 22 פרקים על קורות מורה וחניכיו]. ברדיצ’ב, תרנ"ג. 127 עמ'.

152. – ‘חריסתומתיה’, מאת יהודה שטיינברג וייב לבנר, וארשה, 1907. - חלק ב [מאת יהודה שטיינברג בלבד]: וארשה, 1909. מהדורה ד, מורחבת: וארשה, 1913. 223 עמ'.

153. ‘כליל השפה’, ספר לימוד “לשון עבר האצורה בספרי הקדש”. מאת אהרן לייב ביסקא. וארשה, תרנ"ד. 44 עמ'.

154. ‘ספר הכח’, “ראשית דעת תורת מעשה בראשית נתונה בזה לפני נערי בני ישראל בספר מחוקה כתבי הקודש”. מאת יחיאל מיכל פינס, בעקבות בלפור סטיוארט. ירושלים, תרנ“ד, מנוקד. 152 עמ'+7 לוחות ציורים. – מהדורה 2: וארשה, תרנ”ט.

155. “המתחיל', “ילמד לילדי ישראל קריאת וכתיבת שפת עבר”, מאת א. לוריא וב. טמקין. כולל סיפורים ותמונות. וארשה, תרנ”ד. 85 עמ‘, - מהדורה 5: ניו-יורק, תרס"א. 107 עמ’.

156. ‘התורה והשפה, או בבית ובבית הספר’. להורות לצעירי בני ישראל כתבי הקודש ושפת עבר כאחד על־פי שיטה חדשה. מאת אברהם ברוך טמקין, א+ב, וילנה, תרנ"ה. 70+50 עמ'.

עוד מאת טמקין:

157. – ‘שפת עבר’, ללמד לילדי ישורון שפת עבר בבית ובבית הספר. א+ב. 182+94 עמ'.

158. – ‘בית הספר השלם’, ללמד לבני הנעורים כתבי הקודש ושפת עבר. א-ג. וילנה, תרס"א-תרס''ד.

159. – ‘פרדס הילדים’, “ילמד לקרוא ולכתוב בשפת עבר על־פי השיטה הקולית”. מנוקד ומצויר, א+ב, וילנה, תרס''ג-תרס“ד. - מהדורה 4: שם, תרע”ב.

160. “המחנך לנערים', ספר לימוד השפה, “מן הקל אל הכבד”, מאת יצחק יחיאל אינדיצקי. וארשה, תרנ”ד/1894. 158 עמ'. - מהדורות אחדות.

עוד מאת אינדיצקי:

161. – ‘כליל המחנך’, ספר לימוד השפה, “בדרך קל וקצר”, וארשה, תרנ“ו, 99 עמ'. – מהדורה מורחבת: שם, תר”ס.

162. – ‘המחנך השלם’, “חנוך הילדים להורות לילדי ישורון מן הקל אל הכבד את תורת השפה העברית”. וילנה, תרס"ב. 228 עמ'.

163. – ‘כרם חמד’, ספר מקרא לילדים, כולל “מכתבים סיפורים כתובים בשפה צחה וקלה”. וארשה, תרנ"ח. 120 עמ'.

164. ‘חנוך לנער’, “תהלוכות הילדים וחוקי דרך ארץ”, מאת שמואל־יעקב יאצקאן. וילנה, תרנ"ד, 48 עמ'.

165. – ‘פניני היהדות’ לילדי ישורון, מאת הנ“ל. וילנה, תרנ”ה. 62 עמ'.

166. ‘טוב ומועיל’, לימוד שפת עבר לבני הנעורים, על פי שיטה חדשה. מאת לוי־ראובן זימלין. וארשה, תרנ"ה. 40 עמ'. מהדורה מתוקנת: שם, 1897.

167. – ‘מורה לברכה’, “דרך קלה לילדי ישורון ללמד שפת עבר”, וארשה, תרנ"ז 1897. 120 עמ'.

168. – ‘המתחיל החדש’, “ראשית החנוך ללמד בשיטה חדשה קריאה'', וארשה, תרנ”ז. 60 עמ'.

169. ‘עדן הילדים’, ספר מקרא לילדים ולילדות. מאת ישראל חיים סביוב. וארשה, תרנ“ו, 294 עמ'. ניקוד חלקי. - מהדורה 14: שם, תרס”ה.

עוד מאת טביוב:

170*. – ‘מורה הילדים’, “להורות לילדים את תורת הלשון לכל חוקותיה'. וארשה, תרנ”ז. 228 עמ‘. - מהדורה 16: שם, תרע"ב, 258 עמ’.

171. - ‘המכין’, “ראשית למודים בתורת הלשון העברית לילדים מתחילים”. וארשה, תרנ“ח. 60 עמ'. מנוקד. - מהדורה 7: שם, תרס”ג. - עם תרגום יידי ואנגלי: ברוקלין, תרס"ו.

172. – ‘אגרון לבני הנעורים’, 106 מכתבים, וארשה, תרנ"ח. – 14 מהדורות. – מהדורה מקוצרת ומנוקדת בשם “מכתבים לבני הנעורים': ניו-יורק, תר”ף /1920.

173*. – ‘מורה הסגנון’. וארשה, תרנ"ט. 170 עמ'. - מהדורות אחדות.

174. – ‘מבחר הספרות’, אנתולוגיה עברית, וארשה, תרנ"ט. 502 עמודות.

175. ‘אהב מוסר’, ‘חנוך הנערים באורח מוסר'', מאת שלמה אלעזר לוינזון, וארשה, תרנ"ז/ 1897. 156 עמ’.

176. ‘ראשית דעת שפת עבר’. מאת מנחם קרינסקי, וארשה, תרנ"ז. 77 עמ'. – מהדורות אחדות.

177. – ‘הדבור העברי’, “ספר למוד שפת־עבר על־פי השיטה הטבעית”, מאת הנ“ל. א-ג. וארשה, תרס”ה-תרס“ו. - מהדורה 10: שם, תר”ף

178. ‘כרם שעשועים’, מקראה לילדים מאת חיים ברודובסקי. כולל מאמרים, סיפורים, טעמי המועדים ונספח: “אוצר מלים זרות” [מאת דב אריה פרידמן]. ברדיצ’ב, תרנ"ז. 122 עמ'.

179. ‘שפה חיה’, ללמד את ילדי ישראל לכתוב בשפת עבר על-פי שיטה חדשה. מאת פסח־ליב פישמן ומנחם מנדל ליברמן. מצויר, ריגה, תרנ"ח 1898. 79 עמ',

180. ‘מדריך הילדים’, “ללמד לשון עבר בבית הספר ובבית”. מאת קופל וולוצקי. א+ב, וארשה, תרנ“ח. – מהדורה מתוקנת: שם, תרנ”ט. 124 עמ'.

181. ‘מורה שפת עבר’, ‘לילדי עמנו היודעים רוסית ללמוד ממנו שפת עבר“, מאת יהושע חנא רבניצקי, אודיסה, תרנ”ח, 94 עמ’.

182. ‘אגרות ילדים’, מאת גרשום באדר. וילנה, תרנ“ח, - מהדורה 2: שם, תרס”ב. 68 עמ'.

183. “דברי ימי העמים'. מאת ישראל בלקינד, א) העמים הקדמונים; ב) ימי הביניים. ירושלים, תרנ”ט. 358 עמ'.

184. ‘ראשית למודים" לילדי בני אברהם, מאת אייר לוי, שיקאגו, תרנ''ס. 32 עמ’.

185. ‘האגרון’, “אגרות שהריץ משה חאוועס עם תלמידיו ותלמידותיו בשנות תרנ”ה-תרנ“ח”, וארשה, תרנ"ט. 160 עמ'.

186. תולדות עם ישראל‘, “ערוך למען נערי בני ישראל”. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, וארשה, תרנ"ט-תריס. א-ג: 15+307+174 עמ’. בניקוד. - מהדורה 2: שם, תרס"ד.

187. – ‘נטיעים’, כריסטומטיה לבני הנעורים, בעריכת הנ“ל, וארשה, תרס”ד, 112 עמ'. – מהדורה 2: שם, תר"ע.

188. “הגיוני אב', חרוזי מוסר לנערים בהגיעם למצוות. מאת יצחק אייזק בן-טובים. ירושלים, תרנ”ט. 28 עמ'.

189*. ‘גן הילדים’, ספר מקרא ולמוד לילדים מבני שש עד שמונה שנים. בעריכת שלמה ברמן, מנוקד ומצויר. א) השנה הראשונה בבית הספר. ב) השנה השנייה בבית הספר, וארשה, תר“ס/1900. 160 עמ'. – מהדורה 4: שם, תרס”ה

190*. ‘מקרא לפי הטף’, מלמד “לדבר עברית מבלי עזרת תרגומים”, מאת דוד ילין א+ב, וארשה, תר"ס-תרס''א. - מהדורה 6: וארשה, 1906.

191*. עברית בעברית', “ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית […ל]ילדים מבן ארבע שנים ומעלה”. מאת יצחק אפשטיין, וארשה, תרס"א.

192. ‘בת חיל, או תורת אם’. ספר מקרא ולימוד לבנות ישראל. מאת יוסף בר"נ מיוחס ירושלים, תרס''א. 87 עמ'.

193. ‘שפת עבר’, להורות את הילדים לדבר, לקרוא ולכתוב בדרך קלה ופשוטה. מאת חיים אסיאוף. א+ב, ירושלים, תרס"א. עם ציורים.

194. תולדות וידיעות הטבע', מתורגם מספרים שונים לילדי בני ישראל על ידי יוסף מנחם הלוי אשבל. ירושלים, תרס"ג.

195. ‘העברי’, ‘להורות לילדים שפת עבר על־פי השיטה עברית בעברית", מאת ל. מלוטק. עם 500 ציורים מאת ה’ ויינליז. וארשה, תרס"ג, 170 עמ'.

196. ‘בן־עמי’, מקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב. מאת ש. בן-ציון. א-ג. אודיסה, תרס“ג-תרס”ה. - מהדורות אחדות. (בשנת תרע"ב נערך הספר מחדש בירושלים בשם ‘מקראת בן־עמי המחודשות’.]

197. ‘חריסטומטיה עברית’, לתלמידי בתי הספר, החדרים והבית. מאת ג. לוין וא. פרידמן, וילנה, תרס"ה. 182 עמ'.

198. - ‘חריסטומטיה לתלמידים’. מאת נ. לוין. א+ב, וילנה, תרס“ו-תרס”ז.

199. ‘לשון למודים’, “לשנות הלמודים הראשונות, בו יבואו ספורים, שירים, אגדות, פרשת המועדים והצומות, שיחות, משלים, תאורים”. ערוך ע“י א. ארשין. וילנה, תרס”ו/ 1905 156 + 38 עמ', מנוקד.

2. ספרי קריאה    🔗

משלים, אגדות, שירים, מחזות וסיפורים (מקוריים ומתורגמים)

200*. ‘משל הקדמוני’, "להבין ולהורות, לשקוד בו הקטנים […]'', מאת יצחק אבן סהולה. משלים מקאמות ב־5 שערים. נדפס לראשונה: שונצינו, ר''ם/1480. – הדפסות רבות. מהדורה מדעית: תל־אביב, 1950.

201*. ‘משלי שועלים’, “לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה”, מאת ברכיה בן נטרונאי הנקדן. 107 משלים בפרוזה חרוזה. נדפס לראשונה: מאנטובה, שי''ז/ 1557. – הדפסות רבות. מהדורת הברמן: ירושלים, תש"ו.

202*. ‘משלי אגור’, ילהועיל נערי בני ישראל הרגל טוב המדות“, מאת שלום הכהן, 20 משלים שירים, עברית וגרמנית [באותיות עבריות] עמוד מול עמוד. ברלין, תקנ”ט/1799, 85 עמ', בניקוד.

203*. ‘מציאת הארץ החדשה’, ''כולל כל הגבורות והמעשים אשר נעשו לעת מצוא הארץ הזאת […] ללמד נערי בני ישראל“. מאת יואכים היינריך קאמפה, תרגם משה בן מנדל פייפ (מנדלסזון-פראנקפורט). אלטונה, תקס”ז, 1807. [המקור הגרמני: 1780]. 175 עמ'.

תרגומים נוספים:

204*. – ‘גלות הארץ החדשה’, “נעתק ללשון הקודש צח ונקי […] לתועלת ילדי בני עמנו”, על-ידי מרדכי אהרון גינצבורג, וילנה, תקפ“ג/1823. 212 עמ'. – מהדורה מקוצרת בשם ‘מסע קאלומבוס’: וארשה, תרמ”ד, 144 עמ'.

205*. – ‘מציאת אמעריקא’, תרגם דוד זאמושץ. ברסלאו, תקפ"ד.

206. – ‘קאלומבוס, קארטס, פיצארא’, עיבד אברהם מנדל מוהר, לבוב, תר''ו/1846, 50 עמ'.

עוד מאת קאמפה:

207*. – ‘מסעות הים’, “המה מעשי ה' ונפלאותיו אשר ראו יורדי ימים באניות”. א) על ים־ הקרח הצפוני; ב) על ים הקרח הדרומי. תרגם מ“ל [מנדל לפין]. ז’ולקב, תקע”ח/1818. [המקור הגרמני: 1781]. 88 עמ'. - מהדורות אחדות. - קיצור בשם ‘אניה סוערה’; וארשה, 1844.

208*. – ‘ראבינזאהן דער יינגערע’ [“רובינזון הצעיר”]. השער ביהודית־אשכנזית, הספר כולו עברי, תרגם דוד זאמושץ. ברסלאו, תקפ"ה. [המקור הגרמני: 1780]. 160 עמ'.

תרגום נוסף:

209. “מעשה ראבינזאהן', עיבד אליעזר הכהן בלוך, וארשה, תר”ט. – מהדורה 3: פשמישל, תרע"ב. [תרגום שלישי, מאת שמחה ראובן אדלמן, אבד.]

210*. ‘החרוץ והעצל, או יד חרוצים תעשיר’. מחזה אלגורי "לכבוד תלמידי המשכיל''. מאת דוד זאמושץ. ברסלאו, תקע’ז 1817, 30 עמ'.

211*. רועות מדין, או ילדות משה‘, מחזה בחרוזים מאת סטפאני פליסיטה דה ז’נליס. תרגם דוד זאמושץ. ברסלאו, תר"ג/1843. [המקור הצרפתי: 1780]. 48 עמ’. בניקוד.

212*. ‘טל ילדות’, שלושים סיפורים, “יספרו מעשי בני אדם מתכונות ומדות שונות […] יתנו עונג ושמחה ללב הנעורים”. מאת שניאור זיסקינד ראשקוב. ברסלאו, תקצייה/1835. 52 עמ'.

213. ‘בנות ציון’, סיפורים ומשלים לילדים. מאת צבי הרמן אנגלנדר. אופן, תר''ז/ 1847. 122 עמ'.

214*. ‘מקוה ישראל’, מאה “ספורי מוסר לחנך את הנערים”, מאת ישראל קושטא. ליבורנו, תרי''א/1851. 64 עמ'. בניקוד.

215*. ‘אהבת ציון’. סיפור מאת אברהם מאפו, וילנה, תרי''ג/1853. 210 עמ'. – מהדורה 11 מעובדת לילדים ומנוקדת ע“”י י“ח טביוב: וארשה, תרס''ד. – מהדורה 13, מעובדת ומנוקדת, עם מבוא מאת יעקב פיכמן: שם, תרפ”ח.

עוד מאת מאפו:

216*. – ‘אשמת שומרון’, וילנה, תרכ“ה-תרכ”ו. א+ב, 480 עמ‘. – מהדורה 8, מעובדת לבני הנעורים ע''י ב. פראדקין: וארשה, תרע"ה. 224 עמ’ בניקוד. – מהדורה 9, מעובדת ומנוקדת, עם מבוא מאת י. פיכמן: שם, תרפ''ח. 185 עמ'. – [עיבוד מאת י“ח טביוב נדפס בהמשכים בשבועון ‘החבר’, ריגה, תר”ע.]

217*. – “בית חנן', עם מבוא מאת יוסף קלוזנר, ירושלים, תר”ף. 72 עמ‘, [נדפס תחילה בלא שם, כפרקי שינון בספר ‘אמון פדגוג’, קניגסברג, תרכ"ז, ראה מס’ 83.] – בשם הטוב והרע‘, וארשה, תרפ"ג, 67 עמ’. בניקוד. - בשם ‘נוה ישרים’ (עם הסיפור “חוזי חזיונות” בסופו), שם, תרפ"ט.

218. ‘חג יום הולדת’, “ספור בשתי חזיונות, חובר לכבוד הורתי”. מאת יואל ניסן יוהיחס. [“ראשית בכורי עט ילד בן שלש־עשרה”, - מהקדמת קלמן שולמן). וילנה, תרי"ג. 56 עמ'.

219*. ‘הריסות ביתר’, “ספור נפלא על דבר גבורת בר כוכבא”י. מאת קלמן שולמן [על־פי שמואל מאיר]. וילנה, תרי''ח/1858, 120 עמ'. - מהדורות אחדות.

220. ‘חיי אסף’, העתקה לתועלת צעירי עמנו. מאת יואל דב הכהן פרסקי. חיי איסופוס וכמה ממשליו, וארשה, תרי"ח. 40 עמ'.

221. ‘ילדי שעשועים’, מאתיים שירים ומכתמים לתועלת ילדי העברים. מאת מרדכי בוס. וינה, 1855. 80 עמ'.

222*. ‘תקון משלים’, “כולל מאה תשעים ושבעה משלי קרילאוו […ל]לימוד המידות הישרות אשר יחוקו על לוח לב הנער”, תרגם משה הכהן רייכרסון. וילנה. תר"ך/1860. 394 עמ'. בניקוד. מהדורות אחדות.

תרגומים נוספים:

223. – ‘משלי קרילאָוו’, תרגם מאיר זאב זינגר, וארשה, תרמ"ה. א+ב. 236+216 עמ'. בניקוד.

224. – ‘משלי קרילאַוו’, תרגם חז“ק [חיים זיסקינד]. ברדיצ’ב, תרנ”א. 165 עמ'. בניקוד.

225. ‘אליעזר ונפתלי’, סיפור “תוכו רצוף לקח טוב לנעורים”. מאן ז’ן פייר קלאריס פלוריאן, תרגם יצחק טראלי. וינה, תרכ"א. 48 עמ‘. – מהדורה מורחבת: פראג, 1876. 79+39 עמ’. (במקור: (1792, Eliezer et Nephtaly).

תרגומים נוספים:

226. – ‘מגלת אליעזר ונפתלי, קורות ימי קדם, תרגם איש אמ''ת [אהרון מרגולית]. וארשה, 1864. 60 עמ’.

227. – ‘מוסר אב’, כולל: א) אליעזר ונפתלי, תרגם מרדכי פיורינטינו. ב) ישיר ישראל, שירים ומשלי מוסר מאת ישראל קושטא. ליבורנו, 1875. 44 עמ'.

228. ‘כור עוני’, “ספור יפה ונחמד בתבנית ראַבינזאהן החדש”. מאת דניאל דיפו, תרגם [על-פי העיבוד הגרמני של ד“ר פ. ראוך ל’רובינסון קרוזו' מאת דניאל דיפו] יצחק רומש. וילנה, תרכ”ב/1862. 166 עמ'. – מהדורה 5: שם, 1910. תרגומים מאוחרים של ‘רובינסון קרוזו’:

229*. – ‘רבינזון קרוזה’, עיבד יהודה גרזובסקי (גור), וארשה, 1912[?]. 70 עמ‘. בניקוד. עם ציורים. (נדפס תחילה בהמשכים בשבועון "עולם קטן’, וארשה, תרס"ה.]

230. – ‘חייו וקורותיו של רובינסון קרוזו’, תרגם אשר ברש. יפו, 1921, 339 עמ'. [תרגום מאת יצחק ארטר, “לתת ביד הילדים ספר שעשועים”, לא נדפס.]

231. ‘הילדות והשחרות’, ספור יורה נערים לכונן אשורם במעגלי צדק. תרגם מגרמנית ישראל זאבלודובסקי (בן 12]. מהדורה 1: וילנה, תרכ“ג. 96+26 עמ'. – מהדורה 2 [''נעתק מאת הד”ר המפורסם החכם המפואר“]: וארשה, תרנ”ד. 40+76 עמ'.

232*. ‘הפודה ומציל’, סיפור היסטורי מאת שלמה כהן, תירגם אליעזר־יצחק שפירא, “למען הפיצו בין צעירי עמנו''. וארשה, תרכ”ו/1866. 122 עמ'. – מהדורה 8: שם, תרס"ט.

233*. – ‘יד חרוצים’, “מורה דרך לצעירים לימים להיטיב להם באחריתם”. סיפור מוסרני [מאת בנימין פראנקלין]. עיבד מגרמנית: א״י שפירא. וארשה, תרל"ט/1879. 38 עמ'.

234*. ‘מודע לילדי ישראל’, חמישים “ספורי אמת מעוררי לב ולוקחי נפש, ללמד ילדי ישראל תורת המידות ותורת שפת אל”. מאת מנחם מאנוש בנדסזון [על־פי וילהלם ארטל]. מנוקד. עברית ורוסית זה מול זה, וארשה, תרל"ב. 215 עמ'.

235*. – ‘אלוף נעורים’, סיפורים מנוקדים “לתת לילדים בינה, לנער דעת ומזימה”. מאת הנ“ל, וילנה, תר”ם 1879. 100 עמ'.

236*. ‘בוסתנאי’, סיפור מימי הגאונים מאת מאיר להמן. תירגם ש.י.פ[ין]. וילנה, תרל"ב. 80 עמ'. – מהדורה 4 מעובדת לילדים: וארשה, “תושיה”, תרע''א.

עוד מאת להמן:

237*, – ‘זיס אופנהיים’, סיפור היסטורי. תירגם האל״ה (הלל אריה־ליב ליפשיץ]. מגנצא, תרל"ג, 194 עמ'.

238. – ‘שושנת העמקים’, תירגם צבי הירש רטנר, וילנה, תרמ"ח. 82 עמ'.

239. – ‘מאור הגולה’, תירגם יוסף־ליב פטורובסקי, וילנה, תר''ן. 124 עמ'. – מעובד לילדים, בשם ‘רבי גרשום מאור הגולה’: וארשה, “תושיה”, תרע"א.

240. – ‘האפיפיור אלחנן’, עיבד יששכר פינטשבסקי (בלא ציון שם המחבר), אודסה, הוצאת “עולם קטן”, תרנ"ה. 32 עמ'.

241. – ‘בית אגולאר’, סיפור מחיי האנוסים. תירגם משה ברונשטיין [מבש“ן]. פטרבורג, תרנ”ה. 124 עמ'. – עובד לילדים על ידי המתרגם: תל-אביב, תרצ"ו,

242. – ‘רבי עקיבא’, תרגם דוד רוטבלום. קראקא, תרנ"ו, 140 עמ'.

243. – ‘איתמר’, תרגם [אליעזר בן-יהודה, ירושלים, תרס"ג, 80 עמ'.

244*, ‘יעקב טיראדא’, סיפור היסטורי מאת לודביג פיליפסון. תירגם ש.י.פ[יז]. וילנה, תרל“ה, 154 עמ'. – עיבד לבני־הנעורים א״ז רבינוביץ: קראקא, “תושיה”, תרס”ז, 90 עמ'.

עוד מאת פיליפסון:

245. – ‘ספרד וירושלים, או אבן עזרא וחולדה בת ר’ יהודה הלוי‘, תירגם שר“ף דיקר. וארשה, תרמ”ז, 48 עמ’. – עיבוד אנונימי לבני־הנעורים בשם ‘רבי אברהם בן עזרא’: שם, “תושיה”, [תרע"ה]. 96 עמ'.

246. – ‘נדחי ישראל או האנוסים בספרד’, תירגם אברהם אבא ראקובסקי. וארשה, תרל“ה, 152 עמ'. – תרגום קודם: ‘גלות ספרד, או האנוסים בשפניא’, תרגם משה אליעזר בילינסון. וילנה, תר”ך, 122 עמ'.

247. – ‘הפליט מירושלים’, תירגם [אליעזר בן-יהודה], ירושלים, 1885. – תרגום שני: פלא בן רש"ל [אריה ליב פוהרילס]. פשמישל, 1888, 32 עמ'.

248. – ‘בת חיל’, ספור מקורות אחינו בני ישראל בימי־הביניים בארץ ספרד, תרגם יצחק רומש. וארשה, תרמ"ט. 44 עמ'.

249. – ‘לב אבן’, אגדה, תרגם פסח קפלן. פיטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט/1898. 23 עמ'. בניקוד.

250*. ‘בית האוצר’, יאצור ספורים [היסטוריים] נחמדים להשכיל ולהיטיב לבני הנעורים. מאת טוביה־פיבוש [ט“ף] שפירא. וארשה, תרל”ה 1875. 72 עמ'.

251*. ‘ספורי אלישיב’, ערוכים לתועלת בני הנעורים. מאת יצחק אנדרס. 5 סיפורי מדע “מפלאות מפעלות הטבע בדרך קלה מאד”, וארשה, תרל"ו, 70 עמ'.

252*. – ‘עקב ענוה’, הוא הסיפור משה’לע מאת פרנץ הופמן. תירגם הנ“ל. וארשה, תרמ”ו. – מהדורה 2: שם, תרנ"ד. 98 עמ'.

253*. ‘עמק הארזים’, סיפור מראשית דרכי האינקוויזיציה בספרד מאת גרייס אגילר. תרגם “עם נוספות ושינויים” אברהם שלום פרידברג, וארשה, “בית האוצר” לבני הנעורים, תרל"ו, [המקור: 1850.] א+ב. 302 עמ'.

תרגומים נוספים ל"עמק הארזים':

254. – ‘מלחמת האמונה והאהבה’, תרגם ישעיהו גלבהויז, מאגנצה, תרל"ה, 119 עמ'.

255. – ‘גנון והציל’, עיבד ע״נ פרענק. וארשה, 1893. 23 עמ‘. [תרגום מאת י"ל גורדון, בשם “יושבי המכתש”, נדפס בחלקו ב’המליץ’, 1872.]

256*. ‘בן מלך’, “ספור לנערי בני ישראל מחיי בן־המלך לודביג הט״ז״. מאת פרנץ הופמן. תירגם משה־שמואל שפרלינג, וארשה, תרל”ו, 86 עמ'.

257*, ‘ספורי ישורון’, “לילדי ישורון ללמדם השפה הקדושה. על פי ספורי הסופרים הכתובים בספרי התלמוד […] נחלקים בחמשת חלקים וכל חלק לפרקים'', כתובים בלשון המקרא לילדים. מאת יצחק מרגליות. ברלין, תרל”ז/ 1877. 234 עמ'.

258*. ‘במצולות ים’, “סיפור ידיעות טבע הים ונפלאותיו במצולה מעולפות בסיפור נחמד”, מאת ז’ול ורן, תרגם ישראל־זאב שפרלינג, וארשה, תרל"ז. (במקור הצרפתי: ‘2,000 ליגות מתחת לים’, 1870.] 200 עמ'.

עוד מאת ז’ול ורן:

259*. – ‘בבטן האדמה’, “סיפור נחמד אף נעים מנסיעה אל מרכז הארץ […] לתועלת צעירי עמנו שוחרי השכלה”. תרגם הנ“ל. שם, תרל”ח. (המקור: 1864.] 234 עמ'.

260*. – ‘ברום שמים, או חמישה שבועות במגדל הפורח באויר’. תירגם יעקב גורדון. וארשה, תרנ"ד. [המקור: 1863.] 184 עמ'.

261*. – ‘מחזה באויר’, תירגם מאיר־זאב זינגר, ברדיצ’ב, תרנ"ה. [המקור: דרמה באויר‘, 1874.] 53 עמ’.

262*. – ‘סביב הארץ בשמונים יום’, תירגם [אליעזר בן-יהודה], ירושלים, תרס"א. [המקור: 1872.] 183 עמ'.

263. ‘שבר גאון, או אשמת המתפאר’. סיפור בעל מערכה אחת בשש־עשרה מחזות לתועלת הילדים. תרגם מצרפתית צבי הרמן ליבוביץ. צ’רנוביץ, 1881. 82 עמ'.

264*. ‘נטעי נעמנים’, ''מאה ספורים ומשלי מוסר, כל אלה ספורים יפה ונעימים, לוקחי נפש ומעוררי לב, לקוחים ממיטב ספרי החכמה והפדגוגיה“, מאת אברהם־מרדכי פיורקא. וארשה, תרמ”ג. 127 עמ‘. בניקוד. – מהדורה 3, מורחבת: שם, תרנ"ד. 192 עמ’.

265*. – ‘סיפורי ילדים’ למקרא ולשעשועים לילדי ישראל. מאת הנ“ל ובנו חיים. וארשה, תרנ”ג, 11 חוברות עם שירים קצרים בסופן:

(1) ‘חלום אמת’, ספור בימי שבת בני ישראל בארץ מצרים. 32 עמ'.

(2) ‘אהבת אחים’, ספור בימי שפוט השופטים. מאת חיים פיורקא. 48 עמ'.

(3) ‘אחרית רשע’, ספור בימי שאול מלך ישראל. 24 עמ'.

(4) ‘חכמת שלמה’, ספור בימי שלמה בן דוד מלך בירושלים, 32 עמ'.

(5) חיים ואהבה‘, ספור בימי שלמה בן דוד מלך ישראל. 24 עמ’.

(6) ‘ערום ראה רעה ונסתר’, ספור בימי המלך אחאב. 24 עמ'.

(7) ‘אוד מוצל מאש’, ספור מימי גלות בבל, 24 עמ'.

(8) ‘דם נקי’, ספור בימי הבית השני. 24 עמ',

(9) ‘מצא אשה מצא טוב’, ספור באחרית ימי הבית השני. 48 עמ'.

(10) ‘מוסר אב’, ספור בימי המאה השמונה־עשרה. מאת חיים פיורקא. 32 עמ'.

(11) ‘דורש משפט’, ספור מימי ההווה. 24 עמ'.

266*. ‘דרך ילדים’ או ספור מירושלים. “ספור נפלא המושך לבות בני הנעורים אשר קרה בימי הורדוס מלך יהודה”, מאת שרה־פייגה פונר. וינה, תרמ"ו, 16 עמ'.

267. ‘אחור וקדם’, ספור מחיי בני הנעורים ברוסיה. מאת מרדכי בן הלל הכהן. פטרבורג, תרמ"ו, 14 עמ'.

268. – ‘הלויה’, ספור לילדים מאת הנ“ל. קראקא, תרס”ז. 12 עמ'.

269*. ‘שיחות מני קדם’. אגדות מאת זאב יעבץ. וארשה, תרמ“ז. 122 עמ'. בניקוד. – מהדורה מורחבת: ‘שיחות ושמועות מני קדם’, לונדון, תרפ”ז. 228 עמ'. בניקוד.

270. ‘כרם לבני ישראל’, קובץ סיפורים, משלים וחידות. מאת ישראל־דב ריזברג. ברדיצ’ב, תר''ן/1890. 160 עמ'.

271. ‘יוסף לקח’, סיפורים, משלי מוסר ושירים, להורות את ילדי בני עמנו. מאת מנחם־מנדל קפלן. וארשה, תר''ן, 138 עמ‘. – מהדורה 4, עם הוספות: שם, תרנ''ח. 160 עמ’.

272. ‘האלמות’, ספורים קטנים למקרא לבני הנעורים. מאת מאיר בערך. א) רעה מבית; ב) גם זו לטובה. וארשה, תרנ''א, 24 עמ'.

273. ‘ילדי העברים’, מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, [יחד עם "הגאולה והתמורה'' מאת א' מירסקי וש' רפאלוביץ]. וארשה, “סיפורי השרון'', תרנ”א. 28 עמ'.

עוד מאת אז’ר:

274*. – ‘שלומים’, סיפור. אודסה, הוצאת “עולם קטן”, תרנ"ד, 30 עמ'.

275. – ‘שמחת תורה’, סיפור, אודסה, הוצאת “עולם קטן”, תרנ"ד, 30 עמ'.

276. – ‘אגריפה הראשון’, ציור הסטורי, וארשה, “תושיה” לנערים, תרנ"ז, 32 עמ'.

277*. – ‘השבוי בקווקז’, סיפור מאת לב טולסטוי. תירגם הנ"ל. שם, “תושיה” לנערים, תרנ''ז. 64 עמ'.

278. – ‘אי בורניאו’, סיפור על־פי תומס מיין ריד, עיבד הנ''ל. שם, “תושיה” לנערים, תרנ"ח, 88 עמ'. [המקור: [1870, The Castaways

279*. ‘פנינים מים התלמוד’, מאת יהושע חנא רבניצקי, א) הלל הזקן, אודסה, תרנ''א: ב) רבי עקיבא. שם, תרנ“ג; ג) רבי מאיר. שם, תרנ”ה. בניקוד.

280*. ‘שעשועים לילדי בית הספר’. חמישים משלים ומליצות [= הלצות] להבין לנערי בני ישראל אמרי בינה, חכמה ומוסר, דברי חכמים וחידותם. מאת דוד יודילוביץ ויהודה גרזובסקי, ראשון־לציון, תרנ''ב. 50 עמ' בניקוד.

281*. ‘שכית החמדה לילדי בני ישראל’, מאת יהודה גרזובסקי, ירושלים, תרנ"ב, 3 חוברות מנוקדות. 38–55 עמ' החוברת:

(1) א. סיפורים קטנים [עם איל הורוויץ]. ב. סיפורי התולדה (על־פי ניקולאי ואגנר).

(2) א. סיפורי התולדה; ב. סיפורים קטנים (בעקבות סופרים שונים).

(3) א. ילדים עובדים; ב. סיפורי התולדה; ג. פרי נועם.

282*. ‘שכית החמדה לנערי בני ישראל“. תירגם יהודה גרזובסקי, ירושלים, תרנ”ב-תרנ"ג. 5 חוברות, 38–55 עמ’ החוברת:

(1) ‘לבני ארץ החדשה’, על־פי וסינסקי.

(2) א. ‘השמים והארץ’, על־פי איבנוב, ב. ‘ביער באמריקה’.

(3) ‘בערימת השלג’, על־פי פרנץ הופמן.

(4) א. התבל ומלואה', על־פי נ. וגנר. ב. ‘הגנבה’ (תרגום מרוסית).

(5) ‘ערב דברים שונים’ (תרגומים).

עוד מאת יהודה גור-גרזובסקי:

283*. – ‘חנוכה’, סיפור המכבים. אודסה, תרנ“ג, 30 עמ', בניקוד. – מהדורה 3: וארשה, תרפ”א. 284*. – ‘מספורי אנדרסן’, 5 אגדות מתורגמות. אודסה, “עולם קטן'', תרנ”ד, 47 עמ‘. [5 חוברות נוספות מאגדות אנדרסן’ בתרגום י, גרזובסקי (בחתימת אביאסף): “נצנים” וארשה– קראקא, תרס''ז].

285*. – ‘בן המלך והעני’, על-פי מרק טוויין, וארשה, “תושיה” לנערים, תרנ"ח, 164 עמ'.

286*. – ‘ספורי הטבע’, על־פי ניקוליי פיוטר ואגנר, ירושלים, תרנ"ט. 98 עמ'.

287*. – ‘מחיי הטבע’, סיפורים על אודות בעלי חיים והליכות חייהם, על־פי וילהלם ברנדל. 15 חוברות (3 כרכים), וארשה, “תושיה” לנערים, תרנ“ט–תרס”ה.

288*. ‘ילדים עובדים’, שלושה סיפורים מנוקדים: א) יעקב; ב) ימימה; ג) רחובות. וארשה, “תושיה” לילדים תרנ''ס. 34 עמ'.

289. – ‘שתי ערים’, מאת צ’רלס דיקנס, תרגם הנ“ל. וארשה, תרס”ז, 127 עמ'.

290. ‘עשיר ורש’, ספורים וחידות. מאת חיים ברודובסקי, ברדיצ’ב, תרנ"ב, 48 עמ'.

291. ‘אהבה נשגבה’, ספור לשעשע בני הנעורים מאת אברהם לוריא, ניו-יורק, תרנ“ב, 67 עמ'. 292. ‘מיכאל המלאך’, ספור לצעירים לימים מאת אהרן־לייב ביסקא, וילנה, תרנ”ב. 32 עמ'. בניקוד.

עוד מאת א״ל ביסקא:

293. – ‘מעשה בשני חסידים’, ספור לצעירים לימים, וארשה, תרנ“ד. 20 עמ'. – מהדורה 2: וילנה, תרנ”ט.

294. – ‘ביבליותיקה קטנה’ לילדים. כוללת סיפורים: ר' דודל השוחט, משה, השוחט וחתנו, תפלת ר' יהודה, לונדון, תרס"ג. 16+23 עמ'.

295*. ‘זכרונות לבית דוד’, קובץ ספורים מדברי ימי ישראל בעקבות הרמן רקנדורף. מאת אברהם־שלום פרידברג. א–ד. וארשה, “אחיאסף” לבני־הנעורים, תרנ“ג–תרנ”ז. 490+530 + 335+610 עמ'. – מהדורות אחדות. עיבודים מאוחרים: תל-אביב, תרצ“ג; תל-אביב, תשי”ד.

296. ‘ספורי שעשועים’, ספורים שונים, חידות ושאלות לקטנים ולגדולים (מעובדים ברובם מרוסית ומגרמנית]. מאת ישראל ליפסקי, וארשה, תרנ“ג, 124 עמ'. – מהדורה 2: שם, תרנ”ח.

עוד מאת ליפסקי:

297. – ‘אוצר שעשועים חינוכי’, “בו נקבצו משחקים, להטי הטבע, שאלות שונות וחידות לשעשע בבית ובבית הספר, לקטנים ולגדולים”. מצויר, שם, תרנ"ח. 64 עמ'.

298. – ‘בן המלך והחייט’, אגדה ערבית. וארשה, “ניצנים”, תרס"ז, 21 עמ',

299. ‘אהל תם, או החיים בין עבדי עולם’. מאת הרייט ביצ’ר־סטו. תירגם אברהם זינגר, וארשה, תרנ"ו, 433 עמ‘. – מהדורה 4: שם, 1921. – ובשם ‘אהל הדוד תם’, תירגם אשר ברש. ירושלים, 1927. 109 עמ’ בניקוד, עם ציורים בצבעים.

300*. ‘ידיד הילדים’, “מחברת מליצות ומשלי שעשועים למקרא לילדים”, מאת יהודה צבי לוין, וארשה, תרנ"ד/1894. 72 עמ'. בניקוד.

עוד מאת לוין:

301. – ‘מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדב’, ספור אגדה. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ז, 60 עמ'. בניקוד. מהדורות אחדות.

302*. – ‘למך ולמך’, ספור אגדה. פייטרקוב, תרנ"ח, 64 עמ'. בניקוד.

303*. – ‘נח בתיבה’, ספור אגדה. פייטרקוב, תרנ"ט, 40 עמ'. בניקוד.

304*. – ‘העצמות היבשות’, ספור אגדה. פייטרקוב, תרנ"ט. 60 עמ'. בניקוד.

305*. – ‘במוצאי שבת’, ששה ספורים. וארשה–קראקא, תרס"ז. 54 עמודות. בניקוד.

306. – ‘הדומים’, ספור. וארשה, תרס"ז. 37 עמ'. בניקוד.

307. – ‘בעולם הדמיון’, מעשה לילדים. קראקא, תרס"ז, 59 עמ'. בניקוד.

308*. – ‘יקטן ובניו’, ספור, וארשה, תרס"ז. 10 עמ'. בניקוד.

309. ‘החשמונאים’, מחזה מאת יצחק ויס, תרגם יצחק אפשטיין, הוצאת בית־ספר לבנות בצפת, ירושלים, תרנ"ד. 111 עמ'.

310. ‘נעלי הראשונים’, זכרונות־הילדות מאת מרדכי בן־עמי, תרגם יהושע דוידוביץ. אודסה, הוצאת “עולם קטן'', תרנ”ה. 39 עמ'.

עוד מאת בן-עמי:

311*. – ‘חנוכה’, תרגם ב. [חיים נחמן ביאליק]. שם, תרנ"ה, 36 עמ'.

312. – ‘ל''ג בעומר’, תרגם [ח''נ ביאליק). אודסה, תרס"ה, 59 עמ'.

313. ‘הנצנים’, מאסף ספרותי, למקרא ולשעשועים לגדולים וגם לקטנים. בעריכת נפתלי־הרץ ניימאנוביץ (הניץ). וארשה, תרנ"ה. 159 עמ' כפולים.

314*. ‘שירת הזמיר’, סיפור “לאוהבי הצעירים חובבי שפת קדשנו״. מאת בוקי בן־יגלי [=ד''ר י”ל קצנלסון). וארשה, “אחיאסף”, תרנ"ה. 75 עמ'. – מהדורות אחדות (מהדורה מנוקדת: ת''א, תש"ז).

315. – ‘האֵם’, מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תרגם הנ"ל. פטרבורג, 1894.

316*, ‘א. ארץ הפלאות, ב. ישועת יי’, שני סיפורי אגדה מאת ישראל בנימין לבגר. אודסה, הוצאת “עולם קטן'', תרנ”ה, 24 עמ', בניקוד.

עוד מאת לבנו:

317*. – ‘משפטי ה’ ‘, שני סיפורים. אודסה, “עולם קטן'', תרנ”ה. 27 עמ’. בניקוד.

318*. – ‘הרועה ובת המלך’, אגדה מנוקדת על־פי ריכרד גוסטפסון, וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ו, 28 עמ'. – מהדורות אחדות.

319. – ‘המלך אשר שנתו נגזלה: פרחי ששון’. אגדות. וארשה, תרנ"ו, 24 עמ'. בניקוד.

320. – ‘רחוב הזהב’, אגדה ערבית. בעקבות ל. ויזל, וארשה, תרנ"ו, 24 עמ'.

321. – א. ‘עושר ואושר’: ב. ‘גדול העלילה’. אגדות ערביות. וארשה, “תושיה” לילדים, 74 עמ'. בניקוד.

322. -א. ‘גמול ישרים’; ב. ‘הרמב"ם והעלם האלם’. אגדות עבריות, בעקבות ל. ויזל. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ו. 48 עמ'. בניקוד.

323*. – ‘הכליף והחסידה’, אגדה מאת וילהלם האוף, וארשה, תרנ"ז. 28 עמ'. בניקוד.

324. -א. ‘פרעה מלך מצרים’, ספור הסטורי מאת ד’ספירל; ב. ‘בלב ים’, אגדה מדרשית. וארשה, תרנ"ז. 20 עמ'. בניקוד.

325. -א. הברקת‘: ב. אושר ועוני’. סיפורים, וארשה, תרנ"ז, 28 עמ'. בניקוד.

326*, – ‘כל אגדות ישראל’, מן בריאת העולם עד העת החדשה, ערוכות על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים. א) מן בריאת העולם עד הולדת משה; ב) מן הולדת משה עד מלכות דוד; ג) מן מלכות דוד עד גלות בבל; ד) מן גלות בבל עד ימי הורדוס; 5) מן זמן הורדוס עד אחרית ימי רבי אליעזר הגדול. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ“ח-תרס”ג. 268+332+520+531+576 עמ'. בניקוד. – מהדורה מאוחרת, תבנית גדולה: ירושלים, תשל''ז.

327*, – ‘מלחמת אחים’, על־פי ויקטור הוגו. וארשה, “תושיה” לנערים, תרנ"ו, 58 עמ'. המקור הצרפתי: ‘שנת התשעים ושלוש’, 1873].

328*. – ‘המוהיקני האחרון’, ספור על־פי ג’יימס פנימור קופר. וארשה, ״תושיה" לנערים, תרנ"ז. [המקור: 1826]. 170 עמ'.

329*. – ‘האח העור’, או מאפלה לאורה. ספור על־פי גרן [=הומר גרין), וארשה, “תושיה” לנערים, תרנ"ח, 136 עמ'.

330*. – ‘מיגון לשמחה’, ספור על־פי כריסטוף שמידט. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 62 עמ'. בניקוד.

331. א. גבוה מעל גבוה‘, משל; ב. המנדרין והבגדיחן’, בדיחה. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 14 עמ'. בניקוד.

332*. – ‘פסת נייר’, מספורי אחד הנודדים ברומניה, קראקא, הוצאת “בית אוצר הספרים מדרש אברבנאל״, תרס”ג. 24 עמ'. בניקוד.

333. – ‘בן ציון’, ספור מחיי ילדי ישראל ברומניה. קראקא. 24 עמ'. בניקוד.

334*. -א. ‘צחוק שפתיים’, ספור אגדה; ב. ‘האשף“, על-פי פרינס. וארשה, “תושיה” לנערים, תרס”ג. 40 עמ’.

335*. – ‘שיחת שני שברי זכוכית’. וארשה, “תושיה” לילדים, תרס"ג. 20 עמ'.

336. -‘חסד וצדקה’, ספורים קטנים על דבר אנשים גדולים. וילנה, תרס''ה. 20 עמ'.

337. – ‘כרטיס כניסה’, ספור, וארשה, “פרחים”, תרס"ז, 39 עמ'. בניקוד.

338*. – ‘מסעות באויר’. על־פי פונטוב וטיסנדיה, וארשה, “פרחים”, תרס"ז, 83 עמ'. בניקוד.

339. – ‘שבבים’. ספור. וארשה, תרס"ז. 10 עמ'. בניקוד.

340. – ‘האגס’. ספור, וארשה, תרס''ז. 15 עמ'. בניקוד.

341*. ‘קובץ שיחות קטן’, אגדה מאת ריכרד גוסטפסון. תרגם נח פינס. וארשה. “תושיה” לילדים מס' 1, תרנ''ו/1895. 26 עמ'. בניקוד. – מהדורות אחדות.

עוד אגדות מאת גוסטפסון בתרגום פינס:

342*. – ‘ידידי המלך עמינדב’. וארשה, “תושיה”, תרנ"ו. 24 עמ'. בניקוד.

343. – ‘שלושה אחים’. וארשה, “תושיה”, תרנ"ו, 26 עמ'. בניקוד.

עוד בתרגום פינס:

344. ‘החבצלות’, ספור מאת רוטשיץ. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ז, 22 עמ'. בניקוד.

345. – ‘האחות הרחמניה’, ספור מאת פרנסואה קאפה, וארשה, “פרחים”, תרס"ז. 12 עמ'. בניקוד.

346*. – ‘הזמיר’, שירי ילדים לזמרה ולמקרא. ערך נח פינס. אודסה, “מוריה”, תרס"ג. 176 עמ‘. – חלק ב, מהדורה 2: שם, תרע״א. 43 עמ’.

347*, ‘ארבעים שודדים’, מאגדות אלף לילה ולילה. תירגם מנחם מרדכי סילמן. וארשה “תושיה” לילדים, תרנ"ו, 24 עמ'. בניקוד,

348. -א. ‘תרח אוהב כסף’, ספור התולים. ב. ‘עשיר אומלל’, אגדה. מאת הנ״ל. וארשה, תרנ"ו, 48 עמ'. בניקוד.

349*. ‘איש בלי לב’, אגדה אנגלית, תרגם אהרן לוּבוֹשיצקי. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ו, 24 עמ'. בניקוד. – מהדורות אחדות.

350*. ‘הדייג והדגה’, אגדה בחרוזים מאת אלכסנדר פושקין. תירגם אהרן לובושיצקי. וארשה, “תושיה”, תרנ"ז. 16 עמ'. בניקוד. – מהדורות אחדות.

351. ‘גלית הנדיב’, ספור מחיי פיל אחד. עיבד אהרן לובושיצקי. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ז. 22 עמ'. בניקוד.

עוד מאת אהרן לובושיצקי.

352*. – ‘למען אחי הקטנים’, שירי ילדים מקוריים ומתורגמים, וארשה-פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט 1898. 15 חוברות:

(8–1) שירים קצרים, מקוריים ומתורגמים, 20–16 עמ' החוברת.

(9) ‘השושנה בין החוחים’, אגדה בחרוזים [="היפהפיה הנרדמת'']. 22 עמ'. בניקוד.

(10) ‘מחיי השרצים’, מעשיה בחרוזים בעקבות ואסילי ז’וקובסקי, 23 עמ'. בניקוד.

(11) ‘מעשה בארי אחד’, אגדה צרפתית בחרוזים. 18 עמ'. בניקוד.

(12) שמעון ולוי‘, מעשיה בחרוזים על-פי וילהלם בוש. [במקור: Max und Moritz, 1865]. 26 עמ’. בניקוד.

(13) א. ‘מוסר שדי בכהן גדול’; ב. ‘מעשה באלכסנדר מוקדון", אגדות בחרוזים. 12 עמ’. בניקוד.

(14) א. ‘הסוחר הכילי’, אגדה בחרוזים. 19 עמ', בניקוד.

(15) א. השופר האלם"; ב. "בליל חורף‘. אגדות עבריות בחרוזים. 20 עמ’. בניקוד.

353*. ‘הנודד הקטן’, ספור מאת אדמונדו דה־אמיציס. תירגם אהרן לובושיצקי. פייטרקוב, “תושיה” לנערים, תרנ"ט. 58 עמ'. [במקור האיטלקי: “מן האפנינים עד האנדים”, בתוך ‘הלב’, 1886.]

עוד בתרגום אהרן לובושיצקי בהוצאת “תושיה”:

354. ‘בת יחידה’, סיפור. פייטרקוב, תרנ"ט. 32 עמ'. בניקוד.

355. – ‘המזמרת הקטנה’. שם, תרנ"ט. 26 עמ'.

356. -א. ‘המשורר העני’; ב. ‘דבורה הזקנה’. פייטרקוב, תרנ"ט. 24 עמ'. בניקוד.

357. – ‘מעשה בשולטן אחד’, אגדה ערבית. פייטרקוב, תרנ"ט. 34 עמ'. בניקוד.

358. א. ‘המלאך הגואל’: ב. ‘הכוכבים שאבדו’, פנטסיות. פייטרקוב, תרנ''ט. 20 עמ'.

359*. – ‘שיר וזמר’, שירים חדשים לבני הנעורים מאת אהרן לובושיצקי, עם תווים וציורים. וארשה, “תושיה” תרס"ג, 96 עמ'. בניקוד.

360*. – ‘ילדות’, שירי משחק ושירי הטעמה. מאת הנ“ל, וארשה, תרס”ה, 22 עמ'.

361. ‘בני משה’, אגדה מאת ד''ר לו מקלר. וארשה, “תושיה” לנערים, תרנ"ו, 32 עמ'.

362*. ‘בעיר וביער’, ספורי משלים מקוריים לקטנים ולגדולים. מאת יהודה שטיינברג. וארשה, “תושיה”, תרנ“ו. 72 עמ'. בניקוד. – מהדורה מורחבת [215 משלים]; אודסה, “מוריה”, תרע”ג. 100 עמ'.

עוד מאת יהודה שטיינברג:

363*. – ‘שיחות ילדים’, קובץ שיחות מקוריות לילדים, וארשה, “תושיה”, תרנ"ט. פורמט קטן: 240 עמ‘. פורמט גדול: 120 עמ’. מהדורות אחדות.

364. – ‘שולמית’, אגדה מימי המלך שלמה, וארשה, “תושיה”, תרס"ג, 40 עמ'.

365. -א. ‘אהבת אם’; ב. ‘יחזקאל’, וארשה, תרס"ג. 77 עמ'.

366*. א. ‘חץ ישועה’: ב. ‘מלת פלאים’. אגדות. וארשה, “תושיה”, תרס"ג. 22 עמ'.

367*. א. ‘שכולה’; ב. ‘כתב הזבובים’; ג. 'האח והאחות"; ד. ‘החסיד והחסידה’, וארשה, תרס''ד.

368. א. ‘שרה בת אשר’: ב. ‘צפורה’. אגדות. וארשה, “תושיה”, תרס"ג. 25 עמ'.

369. א. ‘תמרים של חמשה־עשר’: ב. גזר־הדין‘. אגדות. וארשה, תרס"ג, 28 עמ’.

370*. – ‘בימים ההם’, סיפורו של זקן, קראקא, תרס"ו. 82 עמ'.

371*. – ‘הצועניה העבריה’. וארשה – קראקא, “פרחים”, תרס"ז, 92 עמ'. בניקוד.

372. – ‘נבוכדנאצר הדב’. אגדה. וארשה, תרס"ז. 12 עמ'. בניקוד.

373. – ‘גלות התמרים’. ספור, וארשה, תרס"ז, 18 עמ'. בניקוד.

374. – ‘החתול והתיש’. אגדה. וארשה–קראקא, תרס''ז, 10 עמ', בניקוד.

375. – ‘יוסי פתי’. אגדה. קראקא, תרס''ז. 23 עמ'. בניקוד.

376. א. ‘ילדי העתיד’; ב. ‘ילדי החורבן’. אגדות, וארשה – קראקא, תרס"ז, 16 +21 עמ'. (ועוד 20 חוברות בסידרת “פרחים”. וארשה – קראקא, תרס"ז.)

378. – כתבי יהודה שטיינברג לבני הנעורים: א. אגדות: ב. ספורים ומחזות. קראקא – אודסה, תרע"א.

379. ‘ל''ג בעומר’, ספור. מאת שלמה דינר, וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ו, 20 עמ'. בניקוד.

380. ‘המלך שלמה ומשחקי השח-מט’, הגדה מזרחית. תרגם א.ב. וארשה, “תושיה” לילדים. 32 עמ'. בניקוד.

381. ‘שיחות ישמעאל’, מאוספות ומתורגמות על-ידי יוסף מיוחס. ירושלים, תרנ"ו. – מהדורות מאוחרות, מורחבות.

382*. ‘רבי אליעזר בן הורקנוס’. תולדה. מאת הנ“ל. וארשה, תרס”ג. 12 עמ'. בניקוד.

383. ‘הכלה האמתית’, אגדה מאת האחים גרים. תירגם שלמה ברמן, וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ“ז, 21 עמ'. בניקוד. עוד מאגדות האחים גרים בתרגום שלמה ברמן, בהוצאת “תושיה” לילדים, וארשה–פייטרקוב, תרנ”ז–תרנ"ט, בניקוד;

384. – ‘יוחנן הנאמן’. 24 עמ'.

385*. – ‘לבנת שלג’ [= שלגיה]. 22 עמ'.

386. – ‘השד ושלש שערות הזהב’. 20 עמ'.

387. – א. ‘בית היער’; ב. ‘הנחש הלבן’. 26 עמ'.

388. – א. ‘החסידה’; ב. ‘החידה’. 24 עמ'.

389. – א. ‘יקטן הנבון": ב. ‘זלפה החכמה’; ג. ‘המסחר הטוב’, 24 עמ’.

390. – א. ‘מלך הר הזהב’; ב. ‘שלומית ושלמה’. 24 עמ'.

391. – א. ‘ארון הזכוכית’; ב. ‘החתן השודד’, 24 עמ'.

392. – ‘צפור הזהב’. 24 עמ'.

393. – ‘החייט אמיץ הלב’. 24 עמ'.

394*. – ‘רמוצה" [=סינדרלה]. 22 עמ’.

395. – א. ‘כיפה אדומה’; ב. ‘הקציעה’. 26 עמ'.

396. – ‘עופר האיילים’. 23 עמ'.

397. – ‘רועת האווזים’. 20 עמ'.

398*. ‘מגבורי האומה’, “מערכת ציורים מחיי גבורי אומתנו'', מאת שלמה ברמן. 65 סיפורים ביוגרפיים, מעזרא ונחמיה עד יעקב טירדו. נדפסו תחילה ב-80 חוברות ונכרכו בחמישה ספרים, וארשה-פייטרקוב, “תושיה” לנערים, תרנ''ח – תרס”ח. מהדורות אחדות. (הדפסה חדשה, בכרך אחד פוליו: ירושלים, תשט"ו.)

עוד מאת ברמן:

399*. – ‘אבותינו’, תולדות ישראל על-פי ביוגרפיות. מאברהם אבינו עד אחר חורבן הבית הראשון, וארשה, תרס"ח. 202 עמ'. בניקוד. (נדפס תחילה בחוברות בודדות.)

400*. -‘גדולינו’, תולדות ישראל על-פי ביוגרפיות, מאחר חורבן הבית הראשון עד ראשית זמן הגאונים. בניקוד, וארשה, תרע"א. 220 עמ', בניקוד. (נדפס תחילה בחוברות בודדות.)

401. ‘הגדות וספורים’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. תירגם דוד פרישמן. וארשה, תרנ"ז. 238 עמ'. – מהדורות אחדות.

עוד מתרגומי דוד פרישמן:

402*. ‘דניאל דירונדה’. מאת ג’ורג' אליוט. וארשה, ''אחיאסף“, תרנ”ג, 774 עמ', – מהדורות אחדות. עיבוד לילדים מאת א. בן־אור: תל אביב, 1935.

403. – ‘מחיי הילדים’. מאת בנימין זאב הרצל, תירגם ז. פרישמן, וארשה, “האור”, תרס"ז. 62 עמ'.

404. ‘אח ואחות’, סיפור. עיבד פסח קפלן. וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ז/1897, 24 עמ'. בניקוד.

עוד מאת פסח קפלן:

405. – ‘דבורה’, אגדה. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 27 עמ'. בניקוד.

406. – ‘הצעד הראשון’, סיפור אמתי כתוב מפי מרצח איטלקי, פייטרקוב, “תושיה” לנערים, תרנ"ט. 30 עמ'.

407. ‘ילד מוצל’, שיחה מאת אהרן ברוסילובסקי, פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ז. 24 עמ'. בניקוד.

408. ‘משלי ילדים’, משלים מקוריים בחרוזים מאת שלמון [= שלמה צבי הירש גולדמן]. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ח. 70 עמ'. בניקוד.

409. – ‘מסע בארץ שוציה’, “ספר הזכרונות לאחד הנערים”, מאת הנ“ל, וארשה, “פרחים”, תרס”ז. 39 עמ'. בניקוד.

410. ‘הנידחים בירכתי צפון’, ספור מסע. תירגם משה־סנדר אייזנשטאט. “תושיה” לנערים, וארשה, תרנ"ח. 38 עמ'.

411. ‘ימים מקדם’, ספור מאת משה הורליק. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 32 עמ'. בניקוד.

412. – ‘החמסן הקטן’, מחזה בחמש תמונות, מאת הנ“ל. וארשה, “תושיה” לנערים, תרס”ג. 29 עמ'.

413. ה’פחה הרועה‘, אגדת בני קדם. מאת אדוארד רנה לפוור לאבולי. תירגם ברוך רובינוק. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 40 עמ’. בניקוד.

עוד מאת לאבולי:

414. – ‘מעשה בבן מלך אשר ביקש גדולות ומצא אותן’. תרגם הנ“ל. פייטרקוב, תרנ”ט. 26 עמ', בניקוד.

415*. – ‘חכמת העמים’, תרגם יהודה גרזובסקי, פייטרקוב, תרנ“ט–תר”ס. 81 עמ'.

416. ‘נחל דמעה’, אגדה קווקזית. עיבד ברוך רובינוק. פייטרקוב, “תושיה” לנערים, תר"ס. 28 עמ'.

417. – ‘שני המלכים’, אגדה הודית. עיבד הנ''ל. פייטרקוב, תר"ס, 32 עמ'.

418. – ‘הברק’, מאגדות העמים. עיבד הנ“ל. חוברות מנוקדות: א) ‘חסד ורחמים’, אגדה פרסית; ב) ‘הכסף והאושר’, אגדה עתיקה; ג) ‘אלמנזור מלך בבל’, מסורת עתיקה. וארשה, תר”ס-תרס"ה, 32–16 עמ'.

419. ‘בני המלך והלביאה’, הגדה מזרחית. עיבד חיים דוד רוזנשטיין. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 64 עמ'. בניקוד.

420. ‘אי הסוף’, אגדה. מאת י. רייניק. תירגם א. רוזט. פייטרקוב, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 24 עמ'. בניקוד.

421. ‘חכמה נפלאה’, ספור. תירגם חיים רבינוביץ, וארשה, “תושיה” לילדים, תרנ"ט. 24 עמ'. בניקוד.

422. ‘מעשה באיש מופת’, אגדה, מאת קדיש־לייב [יהודה] סילמן, וארשה, “תושיה” לילדים, תר"ס. 24 עמ'. בניקוד, – מהדורה 2: שם, תרס''ד.

423. – ‘יהודית’, סיפור, מאת הנ"ל. וארשה – קראקא, “פרחים”, תרס''ז. 26 עמ'. בניקוד.

424. ‘האביב’, אוסף מאמרים, שירים וספורים למקרא בני הנעורים. נערך ע“י י”ח רבניצקי, וארשה, הוצאת “אחיאסף'', תר”ס/1900, 130 עמ'. – מהדורה 2: שם, תרפ''ב.

125*. ‘מחיי הילדים בארץ־ישראל’, ספורים. מאת חמדה בן־יהודה. א) ישראל: ב) זרבבל; ג) מוכר התאנים. וארשה, “תושיה” לנערים, תר''ס. 24 עמ'.

426*. – ‘בימי הבציר’, סיפורים ואגדות מארץ־ישראל. מאת חמדה בן־יהודה. קראקא, “נצנים”, תרס"ז. 32 עמ'. בניקוד.

427. ‘אחרית רשע’, ספור היסטורי לבני הנעורים. מאת משה יצחק וואלאך. אודסה, – תר"ס. 43 עמ'.

428. ‘ברונא הנודד’, ספור, עיבד א. הייבשוביץ. פייטרקוב, “תושיה” לנערים, תר"ס. 64 עמ'.

430. ‘ספר הזכרון’, לרשום בו מדי יום ביומו את השעורים […] ונלוה אליו בסופו – שירים. נערך ע“י יצחק יחיאל אינדיצקי. וארשה, תרס”א.

431. – ‘כנור ישורון’, אסופת שירים לאומיים לשיר בבית הספר, בעריכת הנ“ל. וארשה, תרס”ב, 30 עמ'.

432. ‘שני הפכים’, ספורים לנערי ישראל. מאת זאב דרוזד, וארשה, תרס"ב, 32 עמ'.

433*. ‘במקום דרשה’, מחזה. מאת ישראל־חיים טביוב. וארשה, “תושיה” לנערים, תרס"ב, 25 עמ'. – מהדורות אחדות.

434. ‘משכיל אל דל’, סיפור יסודתו באגדות התלמוד, מאת חיים־אליעזר מושקאט. וארשה, תרס''ב. 24 עמ'.

435. ‘נשף פורים’, מחזה מאת מנוס מנוסוביץ. וארשה, “תושיה” לנערים, תרס"ג, 20 עמ'.

436. ‘מעשי אבות’, סיפורים מחיי אבות האומה וגדוליה. מאת יעקב מ. שכטר. לודז, תרס"ג. 22 עמ'.

437. ‘העניים’, חזיון בעלילה אחת, תירגם ד“ר יעקב מאיר זלקינד, וארשה, “תושיה” לנערים, תרס”ג, 23 עמ'.

438. ‘מוסר נער רע’, חזיון בשמונה־עשר תמונות, על־פי [ארנון ברקן, תרגם י“מ זלקינד, וארשה, “תושיה” לנערים, תרס”ג. 54 עמ'.

439. ‘הכנור’, קובצי שירים לילדים ולבני הנעורים (מאת ד. פרישמן, טשרניחובסקי, ז. שניאור, י. כהן, ד. שמעונוביץ, ש’ל גורדון, י. פיכמן ואחרים) א) שירי הטבע. 55 עמ‘. ב) משלים. 62 עמ’. ג) אגדות. 65 עמ'. וארשה “תושיה”, תרס"ג.

440. ‘ספר החנוכה’, מאסף לבני הנעורים. קראקא, “תושיה”, תרס"ג. 64 עמודות. בניקוד, עם ציורים.

441. ‘הנרות הללו’, ספור, מאת יחזקאל לויט. ניו-יורק, הוצאת “זרבבל”, תרס"ג, 32 עמ'.

442. ‘ספורים ומעשיות’. מאת שלום עליכם. א. עלי כנור: נ. יוס’ל הנגן; ג. נסתלקו; ד. הזקן, תרגם [ח“נ ביאליק]. אודסה, “מוריה” לבני הנעורים, תרס”ד. 51 עמ'.

443. ‘הרשלה’, מאת מנדלי מוכר ספרים. [פרקים מעובדים מ’עמק הבכא‘.] אודסה, “מוריה” לבני הנעורים. תרס"ד, 70 עמ’.

444. ‘יתומים’, שני ספורים. מאת ש. בן-ציון [שמחה“אלתר גוטמן]. אודסה, “מוריה” לבני הנעורים, תרס”ד, 80 עמ'.

445. – ‘ימי הנוער’, ספור מאת הנ"ל. וארשה, תרס''ה. 36 עמ'.

446. ‘אסף שירים לילדים’. בעריכת דוד ילין וח''א זוטא. ירושלים, תרס"ה, 30 עמ'. בניקוד.

447. ‘המזמר הקטן’, קובץ שירים לילדים קטנים. בעריכת יהודה גרזובסקי ושייל גורדון. וארשה, תרס"ה, 28 עמ'. עם ציורים.

448. ‘ספורים לבני הנעורים’. מאת אברהם רייזין, וארשה, “האור”, תרס"ה, 67 עמ'.

449. ‘ספורים לבני הנעורים’. מאת שלום אש. וארשה, “האור”, תרס"ה, 30 עמ'.

450. ‘ספורים לבני הנעורים’, מאת הירש דוד נומברג, וארשה, “האור”, תרס"ה. 54 עמ'.

451. ‘בעל החלומות’, סיפור לילדים. תירגם נחום־לייב נובופלאנט. וילנה, תרס"ה. 32 עמ', מנוקד.

עוד בעיבוד נובופלאנט:

452. – ‘חוקי החיים’, סיפור, וילנה, תרס"ה. 20 עמ'.

453. – ‘המנגן’, סיפור. וילנה, תרס"ה, 26 עמ'. בניקוד.

454. – ‘שני הפתגמים’, או מידת הדין ומידת הרחמים. סיפור. וילנה, תרס"ה, 30 עמ'.

455. ‘עוללות לבנון’, שני סיפורים לילדים שנמצאו באמתחת כתב־יד. מאת יצחק־יעקב וייסברג. א. חמישה־עשר בשבט; ב. אגרת הפורים. ברדיצ’ב, תרס"ה.

456. ‘ספורי יוסיפון’, [מיוחס ל] יוסף בן גוריון הכהן, ערוכים ומנוקדים לבני הנעורים. וארשה, תרס"ה. 178 עמ'. (נדפס לראשונה: מאנטובה, רל"ז, 1467.)

457. “ימי פומפיאה האחרונים‘. מאת אדוארד ג’ורג’ בולבר־ליטון. תירגם [אליעזר בן-יהודה, ירושלים, תרס”ה. 170 עמ'.

458. ‘הגנובה’. מאת ויקטור הוגו, עיבד [על-פי "עלובי החיים‘, אליעזר בן-יהודה]. ירושלים, תרס''ו. 130 עמ’.

[עוד מתרגומי אליעזר בן-יהודה – ראה: 243, 262]

459. ‘משלי אב’. משלים על פי סדר אלף־בית. מאת טוביה פסח (ט״ף) שפירא. וארשה, תרס"ז.

460. ‘בן הפריץ’. אגדת עם. מאת מרדכי זאב פַיאֶרברג, וארשה, הוצאת "האור'', ביבליותיקה “שעשועים” לתינוקות, 1905. 22 עמ'. בניקוד.

461. ‘הגאון מווילנה’. מאת ישראל שף. וארשה, “שעשועים”, 1905, 26 עמ'. בניקוד.

462. ‘השבועה’. ספור מאת מרדכי בן־אליעזר, וארשה, "שעשועים'', 1905, 24 עמ'. בניקוד.

463. ‘הגליונות האדומים’. סיפור מאת יעקב שטיינברג, וארשה, “שעשועים”, תרס"ה. 16 עמ', בניקוד.

464. א) ‘הנשיקה’, ספור; ב) ‘הנער הגנב’, פואמה. מאת יעקב שטיינברג, וארשה, שעשועים", 1905. 20 עמ'. בניקוד.

465. ‘שירי ילדים’, מאת זלמן שניאור, וארשה, "שעשועים‘, 1905. 36 עמ’. בניקוד.

ג. כתבי עת

466. ‘ציר נאמן’, לוחות שנה “לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט”. בעריכת [יוסף פרל). טארנופול, תקע“ד (בשם ‘לוח השנה […] ונוסף לזה לוח הלב’ ); שם, תקע”ה: שם, תקע"ו. – שנתונים המכילים סיפורים קצרים, אגדות, מעשיות מוסר, “בחינת הטבע”, חידות ועוד. – “כתב העת העברי הראשון בשביל הנוער היהודי” (וייסברג, 1928).

467. ‘קרן תושיה’, “צייטשריפט פיר דיא רייפערע יוגענד', ללמד בני ישראל מדות ומוסר מסיפורי התורה ואגדות. ערך חיים הירש שוואבאכר. פירת, תקע”ז / 1817. 50 עמ'. (יצאה, כנראה, חוברת אחת בלבד.)

468*, ‘עולם קטן’, עתון לילדים, יכיל ספורים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשגתם. יצא לאור פעם בחודש על־ידי בן יהודה, יהודה גרזובסקי, דוד יודלוביץ, ירושלים, טבת תרנ"ג – חשון תרנ''ז (שנה ב, גיל' א בהשמטת שמו של בן־יהודה), יצאו 7 גליונות.

469*, ‘גן שעשועים’, מכתב עת לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת בשבוע לתועלת נערי בני ישראל, לעונג ולשעשועים. מאת אברהם מרדכי פיורקא. ליק“גראיבו, 1 בפברואר 1899 -21 באוקטובר 1900.

470*. “עולם קטן', עתון מצויר לבני הנעורים, יוצא מדי שבוע בשבוע. [שנה ד דו-שבועון]. וארשה, הוצאת “תושיה”. העורכים: אברהם ליב בן־אביגדור ושמואל ליב גרדון. וינה, ראש־חודש ניסן תרס''א – קראקוב, ט”ו בטבת תרס''ה.(1904)

471. ‘לוח עולם קטן’, לוח ספרותי ושימושי לבני הנעורים לשנת תרס"ג, וארשה, הוצאת “תושיה”, 1902. 218 עמ'.

472*, ‘הנעורים’, עתון מצויר לבני הנעורים יוצא פעם בחודש בעריכת י״ל בן־אביגדור וש״ל גרדון. וארשה-קראקוב, תרס“ד–תרס”ה.

473*, ‘החיים והטבע’, עתון שבועי מצויר לבני הנעורים. העורך ישראל בנימין לבנו. הוצאת “הזמן”. וילנה, אדר א תרס“ה–טבת תרס”ו.

474. ‘היהודי הקטן’, עתון חדשי לבני הנעורים. הוצאת “נערים דוברי עברית'', תרס”ו.

475. ‘לבני הנעורים’, מאסף [חדשי] ספרותי ומדעי, יוצא לאור בעזרת סופרים. העורך והמו“ל אברהם מרדכי פיורקא. גראיבו, תרס”ז.

476*. ‘העברי הקטן’, הוספה מיוחדת לילדים ל’השקפה'. העורך: אליעזר בן-יהודה. ירושלים, י“ז חשון – כ”ח חשון אתתל“ט [=תרס”ח 1907]. יצאו 3 גליונות.

477*. ‘החבר’, עתון יומי לבני הנעורים ולכל בית בישראל. העורך: ישראל חיים טביוב. וילנה, י''א בשבט תרס“ח (1908) – ריגה, אלול, תר”ע (שנה שנייה – שבועון).

478. הפרחים', עתון שבועי לילדים. העורך והמו“ל: ישראל בנימין לבגר. לוגאנסק, תרס''ח – תרע”ד.