רקע
מרדכי לנסקי
חיי היהודים בגטו ורשה: זכרונות של רופא
מרדכי לנסקי ב.jpg

לזכרון אבי ר' פסח בן ר' חיים ז"ל

אמי חיה בת הרה“ג ר' יוסף חבר ז”ל

אחותי מרים ז"ל

וילדיה: אסתר, שפרה־לאה, הלה ויוסף ז"ל

אשר נספו בכבשני הגאזים בטראֶבלינקה


מרדכי לֶנסקי (1890–1964)

מרדכי לנסקי, בנו של פסח וחייה (בת הר"ג ר' יוסף חבר), נולד בכ“ג כסלו תרנ”א (23.11.1890 ) בורשה. שם התחנך באוירה מסורתית וסיים את לימודיו התיכוניים. למד רפואה באוניברסיטת מוסקבה, הוסמך כרופא ב־1917 ושירת כרופא בצבא הרוסי עד תום המלחמה. ב־1919 בלנינגרד נשא לאישה את אידה מאפו. ב־1923 חזר עם משפחתו לורשה. כאן עסק ברפואה, הוציא לאור וערך את הדו־שבועון “דער־דאקטאר” (הרופא) (1929–1933); ספרו “רופא המשפחה המודרני” נועד להפיץ את השגי הרפואה בין ההמונים. בתקופה זו כיהן כרופא “המשרד הא”י" בורשה. לימד אנטומיה ופיזיולוגיה בבתי הספר של “תרבות”.

בין השנים 1933–1939 חי בולוצלבק ועבד כרופא פנימי החולים המקומי. בנוסף לרפואה, שטחי התענינותו הקיפו את תולדות הנבואה, הספרות העברית החדשה ותולדות הציונות. הודות למגעיו היומיומיים עם החולים, הכיר את ניבי הפולקלור והאמנות העממיות של יהודי פולין. הוא פירסם בכתבי עת את חויותיו אלו.

ב־1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר עם משפחתו לורשה. בגיטו ורשה עבד כרופא בבית החולים “צ’יסטה”, בנקודות איסוף הפליטים מערי השדה ובמרפאות של הקהילה היהודית. הוא החל לכתוב את הזכרונות שלו בצורה של יומן. באביב 1943, לפני החיסול הסופי של גיטו ורשה, עבר עם אשתו ושני ילדיו לצד הפולני (הארי) של ורשה והסתתר שם מצוייד במסמכים מזוייפים של פולני־נוצרי. בסתיו 1944 לאחר כניעת מורדי “ארמיה קראיובה” פונה לכפר על־יד קרקוב ושם שוחרר ב־1945.

בין השנים 1945–1948 חי עם רעיתו בלודז', שם המשיך לכתוב זכרונותיו מגיטו ורשה; היה פעיל באיגוד הסופרים היהודיים וכתב מסות. ב־1948–1949 חי בפריז ושם החל לחקור את מקורות האנטישמיות ותולדות הגזענות.

ב־1949 עלה ארצה עם רעיתו, נפגש עם ילדיו, השתקע בירושלים בה עבד כרופא קופת חולים. מאז, הוא השקיע את רב מרצו וזמנו בכתיבת זכרונות. ואכן, הוא ראה חובה מוסרית למסור עדות נוראה זו בכתב לדורות הבאים של העם היהודי והאנושות כולה. החויות המסעירות כרופא בגיטו ורשה סוכמו בספר זה, אשר זכה בפרס “יד ושם” לשנת 1961. תהייתו אחרי הסיבות שהביאו לשואת יהדות אירופה דרבנה אותו להקדיש את שנות חייו האחרונות לחקר תולדות הגזענות, האנטישמיות והנאציזם. ספרו “מי העלה את היטלר לשלטון” מהווה סיכום חלקי של מחקרו.

גם בשנות חייו האחרונות התמיד בכתיבת מאמרים, מסות ובקורות (ראה: רשימת הפירסומים).

בכתיבתו הבליט ד"ר מ. לנסקי את הנעלה שבתולדות העם היהודי, ובמיוחד הגבורה הרוחנית וכושר עמידתו הפיזית של העם היהודי בתקופת השואה. למרות המאורעות הקשים שעברו עליו, הוא האמין עד יומו האחרון בסגולות החיוביות הגלומות באדם.


 

מבוא    🔗

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד

עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו

לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

הגדה של פסח


חבור זה שאני מגיש אל הקוראים הוא לא ספר מאורעות, שכתוב לפי כללי ההיסטוריוגרפיה אלא ספר חויות. עמדתי על הר געש. להבות אש איומות התפרצו מלעו והכחידו כל מה שנמצא מסביב, את הנפש ואת הרכוש. רק מעטים נצלו ונשארו בחיים. מחובתם של הנצולים, אשר נֵחַנו ביכולת הבטוי לספר את כל מה שראו והרגישו למען ידעו הדורות הבאים את כל מה שעבר על קבוץ יהודי גדול בתקופת ההשמד.

קבוץ זה היה חי, ער ותוסס בתקופת הגיטו. הוא גלה מרץ ויזמה, המצאות, כשרונות ארגוניים בכדי להחזיק מעמד בתנאי חיים קשים מנשא, בתנאים של עבודת כפיה, החרמת הרכוש, מעשי אכזריות ורציחות נפש. ההמצאות של היהודים האמידים להסתיר מעין הגרמנים את הרכוש מעוררות התפעלות. כמו כן אנו משתוממים ומתפלאים למראה ההעזה, הגבורה, אומץ הלב שגלו פשוטי עם שהתעסקו בימי הגיטו ובתקופת חסולו בהברחת מזונות מצד הארי אל הגיטו. יש גם להרים על נס את הכשר הארגוני, ההקרבה העצמית למען המשפחה והכלל, שגלו היהודים מכל השכבות בשעת מגפת הטיפוס בגיטו. פעולתם של הרופאים היהודים שרפאו את החולים בבית מתוך הסתכנות ולא הודיעו עליהם אל השלטון הנאצי, שאיים על הרופאים המטפלים בסתר, כי ישלחו למחנה רכוז, ראויה לשבח. המרץ וההמצאות של יהודי ורשה הגיעו לשיאם בתקופת חסול הגיטו. התקנת המטמורות (הבונקרים) וההיעקרות לעבר הארי דרשו יזמה, חריפות השכל וגם מנה הגונה של אופטימיזם. כדאי לציין, כי זמן קצר לפני חסול הסופי של הגיטו, ז. א. שבועות אחדים לפני המרד היהודי, ראיתי יהודים ברחוב נאלעווקי, שעסקו בקנית ולוטה והעבירו אותה לעבר הארי. כל זה מעיד, כי הכחות החיוניים דפקו בחזקה ביהודי ורשה עד הרגע האחרון.

מצד שני לא חסרו גם גלויי שחיתות המדות ובגידה. אותו החלק מאנשי המשטרה היהודית שהשתתפו בחסול הגיטו, גלו אכזריות במלוי תפקידם. נמצאו יהודים מנוולים שהסכימו לקחת על עצמם תפקיד של סוכני גיסטאפו. הרבה בונקרים שהותקנו בעמל רב, בחריצות כפים ובכשרון גדול נתגלו ע"י הגיסטאפו הודות למלשינות של יהודים.


יחסי אל היודענראט בורשה    🔗

מה שנוגע למועצת היהודים (יודענראט) בורשה סבור אני כי אי אפשר להאשים אותם בשתוף פעולה עם הנאצים. מבטא זה הוא חריף יותר מדי ולא הולם את היודענראט הורשאי.

משתפי פעולה עם הנאצים היו קויזלינג בנורבגיה, אנטונסקו ברומניה. הם תמכו במשטר הנאצי מתוך רצון ומתוך הכרה שהוא משטר מתאים בשביל עמם. כנוי־גנאי זה יש להשאיר בשביל אנשי המשטרה היהודית והמלשנים. בין חברי המועצה היהודית היו אנשים שהיו מוכרים היטב ומכובדים בעיני הצבור היהודי, כמו ד“ר י. מילייקובסקי (מחוגי הרופאים), גפנר (מחוגי הסוחרים), קמינר (אגודת ישראל), ישונסקי (מפעילי “אורט”). אמנם חסר היה להם אותו אומץ הלב, שציין את יו”ר המועצה, אינג' צ’רניאקוב, ששם קץ לחייו ביום הראשון לחסול הגיטו. הוא סירב לשלוח את יהודי ורשה אל נפות המזרח, כפי שדרש ממנו השלטון הנאצי. כנראה חש, כי חסול הגיטו הוא גם חסול הגיטו הוא גם חסול פיזי של היהודים. יתר חבריו לא הלכו בעקבותיו, כי חייהם וחיי בני משפחתם היו קרובים ללבם. למען ההאמת ראוי לציין, כי בתקופת חסול הגיטו יש להבחין בין שני פרקים. בשבועות הראשונים של חסול הגיטו האמינה האוכלוסיה היהודית, כי זהו אמנם גרוש ולא השמד פיזי. אולם לאחר מכן נודע באופן ברור, כי הקרונות מובילות את היהודים לא לגיטו חדש אלא לטבח.

אבל גם אז לא שנו חברי היודענראט את עמדתם. בתקופה זו ההכרה הלאומית וההכרה המעמדית ירדו פלאים. כל משפחה דאגה לקיומה, כי רק התא המשפחתי לא התמוטט ונשאר בשלמותו המוסרית. חברי היודענראט לא התרוממו במובן המוסרי מעל האוכלוסיה. גם הם דאגו בראש וראשונה לקיומם ולקיום משפחתם. חסר להם מעוף הדמיון והאומץ המוסרי שתפקידם הצבורי דרש מהם באותו הרגע ההיסטורי, אבל במעשיהם לא היתה גם שפלות מוסרית, הם שחו עם הזרם כמו יתר האוכלוסיה.

לא שמעתי באותו זמן תלונות על חברי היודענראט במובן האשמתם בבגידה. כנראה האוכלוסיה לא דרשה מחברי היודענראט הקרבה עצמית. הסיסמה ששררה אז בקרב האוכלוסיה בגיטו היתה: יציל כל אחד את נפשו ואת בני משפחתו. בגיטו חיו היסטוריונים, סופרים ואמנים. גם הם דגלו בסיסמה של הצלת החיים. ד“ר שיפר ז”ל יש במטמורת, ד“ר רינגלבלום ז”ל עבר אל העבר הארי, הלל צייטלין ז“ל נתקבל אל בית החולים ולא האמין בכלל באפשרות של התנגדות גלויה. בפגישות עם העתונאים פרופוס וכילינוביץ לא שמעתי על שום קונצפציה, פרט להסיסמה שהבאתי למעלה. גם הקבוצה של עשרים ציירים עם ויינטרויב ורוזנטל בראש, שחו עם הזרם. גם הם השתדלו להצטייד בתעודות של הפירמה הגרמנית מילר, ושמחתם היתה גדולה כאשר השיגו את הגושפנקה של הס”ד (זיכערהייטסדינסט — המשטרה הגרמנית). בדומה ליתר היהודים שעבדו בשביל הגרמנים גם הציירים התאכזבו לבסוף והובלו ישר אל הקרונות. (רחל אוירבך: בחוצות ורשה. עמוד 148–157). בגיטו ורשה חיו גדולי התורה והיראה, שעמדו בראש החוגים הדתיים. ד“ר זיידמן שעמד קרוב אליהם תאר בספרו על גיטו ורשה את לבטיהם ונתן בטוי למחשבותיהם ורגשותיהם. התאור של בחורי הישיבה שעסקו בתורה כשהם חבויים במרתף עושה רושם חזק על הקורא, אבל לא התרשמתי כלל מתאור הרבנים, אשר בשעת חסול הגיטו נעשו לסנדלרים וישבו ב”שופ" (בית חרושת) על יד הסדנא, כאלו תפרו נעלים, ונהלו ביניהם וכוח חריף על סוגיה קשה בתלמוד. גם בחוגים אלה לא נולדה קונצפציה הנובעת מרגש אחדות לאומית ושותפות גורלית.

מאידך, אי אפשר להגיד כי לא היתה שום התנגדות, כי יהודי ורשה הובלו לטרבלינקה כצאן לטבח. היהודים התנגדו, אלא שהתנגדותם היתה פסיבית, והתבטאה בצורה של התקנת בונקרים והיעקרות לעבר הארי. מבחינה ביולוגית היה בשטה זו צד חיובי, כי הלא ניצל אחוז ידוע של יהודים, ביחוד מבין העשירים וגם מבין האנטלגנציה. אבל בהעלותי עכשיו בזכרוני את שני החדשים הראשונים של חסול הגיטו, שעה שהמשטרה היהודית בהסכמתה של מועצת היהודים עזרה באופן פעיל לנאצים להוציא את היהודים ולהובילם לטרבלינקה, תסמרנה שערות ראשי. מתעוררת במחי השאלה, האם באמת כדאי היה לותר על הרגש הלאומי ועל האחדות הגורלית, בכדי לתת אפשרות למתי מעט להנצל מצפרני הנאצים. קשה להשתחרר מן הרושם, כי יהודים גרמו לחטיפת אחיהם על ידי הנאצים במישרין או בעקיפין מתוך ידיעה ברורה כי הם מובלים לטבח. עובדה זו מתבלטת ביחוד בשעת הסלקציה הגדולה, שהתקיימה בימים הראשונים לספטמבר 1942. העומדים בראש המוסדות ערכו רשימות של עובדים שהוכרו ע"י השלטון הנאצי, בעוד אשר יתר העובדים שלא הוכנסו אל הרשימה הובלו לטרבלינקה. עורכי הרשימות ברובם הגדול לא מצאו אפילו לנחוץ להזהיר את אלה מעובדיהם אשר שמותיהם לא הופיעו ברשימה, כי סכנת מות מרחפת מעל לראשיהם.

חוסר אחדות בשעת סכנה, כפי שהתגלה בשעת חסול הגיטו הוא לא חזיון בודד בתולדות עמנו. די להזכיר את המאורע ההיסטורי, שנשכח מלב, של חסול השבטים היהודים בעיר מדינה ע"י מוחמד בראשית פעולתו. בעיר זו ישבו שלשה שבטים יהודים. מוחמד נתן אל לבו להשמיד את כל היהודים מעיר מדינה. שני שבטים נאלצו לעזוב את העיר בהשאירם את כל רכושם. מהשבט השלישי (בני קריטה) דרש מוחמד לקבל את דת האיסלם, וכאשר היהודים ענו בסירוב צוה מחמד לשחוט אותם. כל היהודים קבלו עליהם את הגזירה ומתו על קדוש השם, פרט לארבעה יהודים שהמירו את דתם והצילו את נפשם. בין השבטים לא היתה אחדות. כאשר מוחמד נלחם עם שבט אחד לא באו יתר השבטים לעזרה.

יש להדגיש, כי השבטים היהודים היו מלומדי מלחמה. אנשי השבט בני קריטה היו מזוינים יפה, כי אחרי מותם מצאו המוסלמים שלל רב: אלף וחמש מאות חרבות, שלש מאות שלטים ואלף חניתות. (ש. ברנפלד: ספר הדמעות, כרך ראשון, עמוד קיט–קכז). על מאורע טרגי זה כדאי להתעכב, היות ומבחינה פסיכולוגית הוא שופע פרטים מענינים, שיכולים להפיץ אור על נפתולי נשמתנו ולסייע להתמצא בתסביך הנפשי.

בני קריטה לא היו מוגי לב, הלא הם מסרו את נפשם על קדושת השם. הם ויתרו על חייהם מרצונם הטוב, והקריבו את עצמם על מזבח האידיאל הדתי־הלאומי, אבל התנהגותם מעוררת תמהון. אם בלבם לא קננה פחדנות וכלי מלחמה בכמות גדולה עמדה לרשותם, למה לא מצאו לנחוץ להתגונן בפני האויב? למה פשטו את צואריהם מתוך כניעה מוחלטת בפני המאכלת אשר בידי אויבם? התנהגות מוזרה זו אפשר לבאר רק ע“י חוסר רוח מלחמתי. צבירת נשק בלבד אינה גורם מכריע, כי בלי כוננות קרבית, שהיא תכונה נפשית, הנשק הוא רק חומר מת. לבני קריטה חסר היה הכח המניע לעשות שמוש מתאים בנשק. לחזוק דברי אני מביא כאן קטע מספר הדמעות כרך הראשון עמוד קכ”ג.

“וישלחו בני קריטה את אחד מאחיהם, ושמו נבאש, אל מחמד לאמר לו: סורה מעלינו ואנו נעזוב את העיר כאחינו בני קינקעא ובני נציר, גם רכושנו וכל אשר לנו נשאיר לכם, רק את נפשנו נציל, ואולם מחמד ענה לנבאש, כי ימסרו היהודים את עצמם בידו בלי שום תנאי. וישב נבאש ויספר לאחיו את אשר ענהו מחמד. ויחרדו האנשים חרדה גדולה. ויקם קעב בן אסד וידבר אל אחיו כדברים האלה: בחרו לכם אחת משתי אלה — או כי נצא אל מחמד ונקבל על עצמנו את דת האיסלם ואז שלום לנו, ואם אין, נמית את נשינו ואת טפנו ונחגור את כלי מלחמתנו ונבקיע אל המשלמים. הנופל בידם ימות, והנמלט ימלט. ואולם בני קריטה לא קבלו דברי קעב בן אסד. כנדהמים עמדו ויחכו לקראת המות הבא עליהם ולא ידעו לשית עצה בנפשם. הנשים קרעו את בגדיהן ותמרטנה שערות ראשיהן, הילדים געו בבכיה והאנשים עמדו כנואשים ויאמרו: ה' הוא הטוב בעיניו יעשה”. היה איפוא נשק וגם מנהיג ותכנית ההתנגדות לא בוצעה בגלל חוסר כוננות קרבית.

הסבה השניה שגרמה לכניעתם המוחלטת היא האופטימיזם המופרז, התקוה, כי ברגע האחרון ינחם מחמד על מחשבתו הרעה ויתן להם חנינה, אם כי אחד ממקורביו של מחמד אבו לבאבה, שהיהודים בקשו ממנו עצה, רמז להם, כי מחמד גזר עליהם לשחטם. אמנם תקות בני קריטה, כי מחמד ברגע האחרון יחמול עליהם, לא היתה משוללת כל יסוד. לפי המקורות נגשו בני אוס, אשר היו מקודם בעלי ברית היהודים לבקש את מוחמד, כי יבטל את גזר דינו, אבל העלו חרס בידם. זה קרה בשנת 627. יותר מאלף שלש מאות שנים מפרידות בין ההרג שעשה מחמד בשבט היהודי בני קריטה ולבין השמדת יהודי ורשה לפי גזר דינו של היטלר. אבל בתכונות נפשנו לא חלו שנויים בולטים. אותו חוסר רוח מלחמתי, ואותה התקוה המופרזת שחתכו את גורל בני קריטה, כוונו גם את פעולתיהם של יהודי ורשה.


התגוננות היהודים בפורענויות הקודמות    🔗

לא תמיד הגיבו היהודים על רצון האויב להשמידם, כמו שהגיבו יהודי ורשה. בימי נוסעי הצלב בשנת ד' אלפים תתנ“ו (1096) כאשר המוני פורעים בגרמניה בראשותם של מנהיגם אמיכו התנפלו על יהודי מגנצא עמדו היהודים על נפשם עם כלי זיין בידם, וכאשר גבר האויב הרגו איש את אחיו. ההורים שחטו את ילדיהם והמיתו את נשותיהם לבל יפלו בידי האויב, כי חששו, כי ההמון הפרוע יתעלל בהם ועל ידי ענויים יאלץ אותם להמיר את הדת. המאבק ההירואי של יהודי מגנצא ומותם על קדושת השם תואר באופן דרמטי ע”י אחד מבני הדור ההוא, ר' שלמה בן שמעון. וכך הוא רשם ברשימותיו: “ושם חגרו נשים בעוז מתניהן, וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אמצו כח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם. והעגונה שחטה את ילד שעשועיה”. להלן אנו קוראים: “הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים והאויבים מסקלים כנגדן באבנים והיו מקבלות את האבנים עד שנעשה כל בשרם ופניהם חתיכות חתיכות”. (ספר הדמעות כרך ראשון עמוד קסג–קסט). התיאור של זבח ארבעה ילדים ע“י רחל בת יצחק ושל שתי בנותיה שחדדו בעצמן את המאכלת ופשטו צוארן, מזעזע את נפש הקורא עד היסוד. ברשימה זו התרומם המחבר לשיא של תיאור דרמטי. אל סוג זה שייך גם הספור על הפרנס מר יהודה ב”ר אברהם מעיר Eller שחתך בחרב חדה לשני גזרים את ארוסת בנו היפהפיה ואחרי כן שחט גם את בנו (שם קפ). הקורא עומד נדהם בפני המחזה האיום שהמחבר מעביר לפני עיני דמיונו ושואל את עצמו מה המקור אשר ממנו שאבו יהודי מגנצא את הכוחות המוסריים?

פרי הלולים זה בשל עקב הדבקות הגדולה בדת וגם מתוך אמונתם בעולם הבא כבדבר ריאלי. גבורה מוסרית זו טרם מצאה את גואלה בספרות היפה העברית.


ברוך ממגנצא בפואימה הנהדרה של ש. טשרנחובסקי הוא טפוס יותר מסובך. חסרה לו השלמות הנפשית של גבורי המאורעות שתוארו ע“י ר. שלמה ב”ר שמעון. גבורו של טשרנחובסקי שחט את בנותיו (אני האיש, אני האב — ששחט בנותיו ולא שב סכינו אחור, טרם דם כסהו, מעלה אד חם.) אולם הוא בעצמו נכשל בהמרת הדת. ברגעים הקשים אבד את שווי המשקל ותשוקת החיים גברה. בהיותו כבר בבית מקלט הנזירים התגברו הגעגועים אל אשתו ובנותיו השוכנות בקבר ותמונות מחייו השלוים והמאושרים לפני הטבח צפו בזכרונו. בהשפעת הגעגועים והזכרונות התגבשה המחשה וחושל הרצון להנקם באויב שהרס את חייו, הוא מצית את העיר, המשורר הבליט ביותר את רגש הנקמה, שהתעורר בלב גבורו:

"לילה לילה נקום נעלה / נעלה מן הקברים / נשתה נרוה עד נשכרה/

דמי אל האכזרים / ונקמנו מעינות דמע / נקום ימי דמים / חרפת בנות,

נשים נענות / פגרי עולי ימים".


גבורו של ש. טשרנחובסקי אינו פרי דמיון. הוא לקוח מן המציאות.

מאורע דומה קרה בקונסטנץ בזמן המגפה השחורה בשנת 1348–1350. יהודי אחד שהמיר את דתו מתוך אונס התחרט על מעשהו. הוא הצית את ביתו ונשרף יחד עם בני משפחתו. האש התפשטה על יתר חלקי העיר וגרמה לתבערה גדולה. (ש. ברנפלד. ספר הדמעות כרך שני עמוד צא).

גם בשואה הגדולה שעברה על יהודי גרמניה בשנת 1298 התגוננו היהודים. בראש ההמונים הפרועים עמד רינדפלייש, אשר הלהיב את ההמונים לעשות שפטים ביהודים מבלי להשאיר להם זכר בגרמניה. מאה וארבעים ושש קהילות נחרבו ונהרגו יותר ממאה אלף נפש. בהרבה קהילות שרפו היהודים בעצמם את בתיהם, השליכו את בני משפחתם אל תוך האש ולאחר מכן קפצו בעצמם אל תוך המדורה, שלא ליפול בידי מעניהם. בקהילת רוטנבורג התיצבו היהודים נגד הפורעים, נכנסו אל המבצר והגינו על נפשם. רק אחרי מלחמה כבדה נכבש המבצר על ידי ההמון.

סימני התנגדות מצד היהודים נגד אויביהם אנו מוצאים גם בזמן הטבח האיום בגרמניה בתקופת ה“מגפה השחורה” שנמשכה 3 שנים 1348–1350. על פי רוב העלו היהודים בעצמם את בתיהם באש ונשרפו יחד עם משפחותיהם ובקהילות ידועות, כמו במגנצא ובקולניא נלחמו היהודים עם נשק בידיהם. במגנצא התארגנו שלש מאות יהודים אנשי חיל כפלוגה מצוידת בכלי זיין, שהתנפלה על הפורעים והרגה כמאתים איש. גם בקולניא הצטיידו היהודים בנשק ונלחמו נגד אויביהם במשך כמה ימים.

בתקופה מאוחרת יותר בשנת 1421 גלו היהודים בקהילת וינה גבורה עילאית. הדוכס אלברט החמישי שהיה אז מושל באוסטריה החליט להכריח את היהודים להמיר את דת ישראל. על העניים גזר גירוש ואת העשירים ענה ביסורים קשים. כאשר לא הצליח במעשיו אלה החליט לפי עצתו של משומד אחד להמיר את הילדים מתוך אונס. היהודים התאספו בבית הכנסת לטכס עצה. כלם באו לידי מסקנה לא למסור את ילדיהם וליהרג על קדוש השם ע"י שחיטה. הגורל נפל על החסיד ר' יונה הכהן לשחוט את האנשים וגם הנשים. כאשר כלה את עבודתו הצית אש בבית הכנסת ושחט את עצמו.

בשעת המהומות בפרנקפורט בשנת 1614 התגוננו היהודים נגד הפורעים עם נשק בידם. בראש להקות הפורעים עמד וינצנץ פטמילך שהתגאה בשנאתו ליהודים וקרא לעצמו “המן החדש”. כאשר ההמון נגש אל שערי הגיטו השיבו היהודים מלחמה שערה.


גזירת ת"ח    🔗

הפרעות בפרנקפורט היו רק אפיזודה קטנה בהשוואה אל השואה האיומה הידועה בשם גזירת ת"ח, שפרצה בשנת 1648. להקות המתמרדים של כמילנינצקי החריבו כשבע מאות קהילות וחמש מאות אלף יהודים נספו. אחרי החורבן לא נשארו בשטחי וולין ופודוליה אלא כעשירית אוכלוסי ישראל ובשטח שלטון הקוזאקים באוקראינה המזרחית לא נשאר אפילו יהודי אחד. (דובנוב: דברי ימי עולם, כרך שביעי עמוד 22). בשלש ערים, נימירוב טולטשין ופולנאה עמדו היהודים על נפשם נגד הצוררים האוקראינים עם נשק ביד, אבל הפולנים שהיו בערים אלה בגדו ביהודים והתחברו אל הקוזאקים. נתן הנובר, מחבר הספר “יון מצולה”, שנתן תיאור מלא של הפרעות, מספר לתומו, כי בטולטשין החליטו היהודים להלחם נגד הבוגדים הפולנים, שהיו בפנים העיר. אבל ראש הישיבה ר' אהרן התנגד בכל תוקף להחלטה זו והניא אותם ממחשבתם. הוא פנה אל היהודים בדברים אלה: “אנחנו בגלות בין העמים, אם תשלחו יד בפולנים ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו בגולה”.

חוות דעתו של ראש הישיבה ר' אהרן לא היתה דעת יחיד. זו היתה דעתם של הרבנים בתקופה זו. בספר “פתח תשובה” מאת הרב גבריאל ב“ר יהושע, אמשטרדם תי”א, אנו קוראים, שעל פי הוראות הגאונים הרבנים הוראת השעה היתה שלא להבאיש ריחנו ביושבי הארץ, בעיני המלך ושרי המדינות מלכות פולין ולמסור נפשנו על קדושת שמו ית' ולא לפגוע בפריצי פולין לבלתי חלל יהודה קודש פליטה הנשארת. (עיין מאמרו של אפרים שמואלי: “בצרון” אדר תש"ה עמוד 399).

סבור היה ראש הישיבה ר' אהרון, כי בעזרת השוחד יעלה בידי היהודים להציל את חייהם. היהודים להציל את חייהם. היהודים אמנם נתנו את כל רכושם אל הצוררים, אבל השוחד לא הביא שום תועלת, כי היהודים נספו בכל מיתות משונות בעולם, כי לו הסכימו לדרישת הצוררים להמיר את הדת. מהראוי להשוות את יחס ראש הישיבה אל מעשי אלימות נגד הבוגדים הפולנים לחוות דעתו של אחד מנציגי הג’וינט בורשה, גיטערמאן, בתקופה חסול הגיטו בשנת 1942. בישיבות מרובות עם נציגי הצבור היהודי הציעו ראשי התנועה החלוצית להלחם נגד המשטרה היהודית לפחות במקלות. נגד הצעה זו יצא נציג הג’וינט גיטערמאן במלא החריפות. הוא הזהיר, כי אם יבצעו רעיון זה “האחריות לתוצאות חמורות תחול על התנועה החלוצית וכי ההיסטוריה של עמנו לא תסלח לה” (צביה לובטקין: אחרונים על החומה תש"ז עמוד 17).

בנידון זה לא היה גיטערמאן בודד. הוא בטא את הלך הנפש של החלק הארי מיהודי ורשה. כאשר הארגון הלוחם החליט להוציא כרוזי הסברה ושלח צעירים להדביקם ברחובות העיר, היו היהודים תופסים אותם, ואת הכרוזים היו קורעים, כי ראו בזה מעשה של פרובוקציה לגבי הגרמנים והמטת אסון על הצבור היהודי (שם, עמוד 18). הטבח הנורא של יהודי פולין בתקופת 1648 היה מלווה גם מעשי אכזריות סדיסטיים. הסדיזם של הקוזאקים אינו נופל מזה של הנאצים.

בטרבלינקה היו הנאצים מובילים את הנשים עם ילדיהם אל רשתות ברזל מלוהטות עד לבונן ולעיני האמהות השליכו את הילדים על רשתות הברזל (עיין מאמרי ב“הבוקר”:טרבלינקה מיום 28.8.47 ). והנה תאור של מעשי הקוזאקים ע"י נתן הנובר:

“נשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן, וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו ידיהן שלא יוציאו החתול החי מן הבטן. קצת ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום אל אמותם שיאכלו מהם” (ספר הדמעות ג' קיד). כבר הזכרנו למעלה את גודל החורבן של גזירת ת“ח. לפי אפרים שמואלי במאמרו “איך הגיבה היהדות לגזירות ת”ח ות”ט (בצרון, אדר תש"ה, עמוד 399) מספר ההרוגים והשבויים שעלה עד חצי מיליון נפש הוו “כשליש העם היהודי בימים ההם” (הקורסיב שלי.). כפי שאנו רואים לא נופלת גזירות ת"ח הן מבחינת הממדים של הטבח והן מבחינת האכזריות הסדיסטית מהשואה הנאצית.

בתקופה זו סבלו יהודי פולין לא רק מתגרת ידם של הקוזאקים, גם הפולנים הנחיתו מהלומות כבדות על האוכלוסיה היהודית. בשנת 1856 ערכו גדודי המתנדבים בראשותו של המצביא סטיפן טשרניצקי טבח נורא באוכלוסיה היהודית בקשר עם שחרור ערי פולניה מצבאות השוידים שפלשו לפולין. גדודי טשרניצקי החריבו את קהילות היהודים באכזריות שלא היתה פחותה מפראותם של גדודי כמילניצקי.

היו חותכים אבר אחר אבר, וילדים נשחטו בזרועות אמותיהם – הכל לפי מנהג הקוזאקים. (דובנוב: דברי ימי עם עולם, כרך שביעי עמוד 20–25). אם כי יש דמיון גדול בין שתי השואות, מהראוי לציין, כי רגש הבדידות העיק יותר על יהודי ורשה. גיטו ורשה היה מסוגר, ואם כי היהודים ידעו, כי מעבר לחומות יש פולנים, שרוחשים אהדה, אבל העזרה הממשית שיכלו להושיט הפולנים האלה היתה זעומה לגבי היקף האסון. לעומת זאת בתקופה של גזירת ת“ח נלחמו הקוזאקים נגד הפולנים ורגש של שותפות גורלית איחד את שני העמים. אמנם בהרבה מקרים עלה בידי הקוזאקים ע”י תחבולות ערמה להפריד בין הפולנים ולבין היהודים ולהשמיד אותם בנפרד. אבל בלבוב, למשל, ערמת הקוזאקים לא נשאה פרי. הפולנים סירבו להסגיר את היהודים לידי הקוזאקים, לפי דרישתו של כמילניצקי. בכוחות מאוחדים הגנו על העיר בגבורה, עד שלבסוף הסכים כמילניצקי לסור מן העיר תמורת סכום כסף.


טבח אומן בשנת 1768    🔗

מאה ועשרים שנה אחרי גזירת ת“ח שוב הגיע להשתוללות ההיידמאקים. ב18 ליוני 1768 ערכו להקות היידמאקים טבח איום בעיר אומן בהשתמשם באותן השטות הסדיסטיות שבאו לידי גלוי בשעת הפרעות בשנת 1648. בראש הפורעים עמדו גונטה וז’ליזניאק. גם באומן התנגדו היהודים בכח בבית הכנסת הראשי. לאשרם של היהודים עמדו השלטונות לצדם והפרעות לא התפשטו. להקות ההיידמאקים הושמדו ע”י הצבא הרוסי על פי פקודת הקיסרית קתרינה וע“י הצבא הפולני בראשותו של בראניצקי. גונטה נתפס ע”י הפולנים ונענש קשה. השאיפה לדם יהודים היתה חזקה בהמונים האוקראינים הפרועים, ודי היה בהסתה בכדי לארגן את הרוצחים, אשר לפי מבטאו של דובנוב היו “חיות טרף בצורת אדם”. כנראה שגם אחרי דכוי הפרעות לא התחרטו הפראים על מעשיהם וזכרם של ראשי הפורעים נערץ ע"י העם האוקראיני. (דובנוב: כרך שביעי עמוד 99).


הפרעות בדרום רוסיה בשנת 1881    🔗

כעבור מאה ושלש עשרה שנים אחרי טבח אומן שוב היתה הזדמנות להפראים האוקראיניים להשתולל באוכלוסיה היהודית. גם הפעם מצאו מסיתים שהגיעו מעיר הבירה לערי דרום רוסיה בחודש מרץ אוזן קשבת בין ההמון. הפרעות התחילו ב 15 לאפריל בעיר יליסווטגרד והתפשטו בקיוב, אודיסה וערים אחרות. יותר ממאה מקומות נפגעו. מספר ההרוגים הגיע לכמה עשרות, כי עיקר פעולתם של הפורעים היה שוד. הם שדדו את החנויות והבתים. המסיתים שהגיעו מפטרבורג באו לפני זה בדברים עם ראשי השלטון באוקראינה שלא להתנגד בכח לפעולות הפורעים. כנראה שהמשטרה לא רצתה לקחת על עצמה את האחריות בעד רצח ובגלל זה הסתפקו הפורעים בבזה. כעבור שלשה שבועות מהתחלת הפרעות החליטה הממשלה לשים קץ לפרעות ולדכאן בכח. ביום 6 למאי נשלח חוזר לראשי השלטון להעניש בכל חומר הדין את הפורעים ולנקוט באמצעים הדרושים לקדום הפרעות, כי “חובתה הראשונה של הממשלה היא לשמור על שלום התושבים מפני כל מעשי אלימות”.

הקיסר הרוסי אלכסנדר 3 בודאי שלא היה אוהב ישראל. לפי מקסים גורקי בהודעתו שמסר במשפט שורצברט, אמר פעם אלקסנדר 3 לגנרל גורקא: “גם אני נהנה כאשר הורגים יהודים”. Henry Torrés: Le Procés de Pogromes. (1928 עמוד 128). אבל לפי הנראה ידע לשלוט על יצרו, וכאשר הממשלה קבלה החלטה נגד התפשטות הפרעות לא התנגד ואישר את ההחלטה. מה שמענין ביותר, כי אנשי המפלגה הריבוליוציונית “נארודנאיא ואליא” שפעלה במחתרת, התיחסו באהדה אל הפוגרומים וראו בהם אחד מגלויי תנועת המהפכה. לפי דעתם יתאמנו ההמונים ע“י עריכת פוגרומים על היהודים ואחרי הפוגרומים תבאנה פעולות נגד השלטון. כמה מחברי הועד של מפלגה זו מצאו אפילו לנחוץ להכין ב30 לאוגוסט 1881 כרוז הסתה המעורר את ההמונים לערוך פוגרומים על היהודים. כרוז זה לא נמסר בכל זאת להפצה בין ההמונים, כנראה בגלל התנגדותם של יתר חברי הועד. לא מן הנמנע, כי הממשלה ידעה על כוונותיהם של החברים ממפלגה ריבוליציונית זו והבינה, כי הפוגרומים הם אמצעי מפוקפק שיכול במשך הזמן להפנות את חמת ההמונים נגד המשטר הקיים. (יעוורעיסקאיא אנציקלופדיא כרך 12 עמוד 614). בברדיטשב ובאודיסה התארגנה הגנה עצמית. באודיסה יצאו נגד הפורעים הסטודנטים היהודים, אבל המשטרה תפשה אותם והחזיקה במאסר. בברידיטשב פעלה ההגנה העצמית ביתר הצלחה, כי שר העיר היה על צדם. היהודים, מזוינים במקלות, הכריחו את הפורעים, שהגיעו במסילת הברזל לברידיטשב, לסגת מן העיר. נסיונות של הגנה עצמית נעשו גם במקומות אחרים, אבל בגלל התנגדות המשטרה לא הצליחו הנסיונות, או שגרמו לתוצאות קשות, כי ההמון עבר לפעולות רצח. בסוף דצמבר 1881 נערך פוגרום גדול בורשה. גם פה נשא הפוגרום בעיקר אופי של שוד. אלף וחמש מאות דירות וחנויות נהרסו ונשדדו. הנזק ברכוש היה גדול. היו גם פצועים ומספרם הגיע לעשרים וארבעה. כפי ששמעתי מפי אבי ז”ל, שהיה עד ראיה, יצאו נגד הפורעים ברחובות גענשה, נאלעווקי, מילא ועוד הסבלים היהודים במוטות ברזל וגרשו את הפורעים.


הפוגרום בקישינוב בשנת 1903    🔗

הפוגרום נמשך 3 ימים. 45 יהודים נהרגו, 86 נפצו קשה ומאות אחדות נפצעו קל. שבע מאות בתים ושש מאות חנויות נחרבו. הנסיך אורוסוב, שנתמנה לגוברנטור בבסרביה אחרי הפרעות, כותב בזכרונותיו כי הפוגרום בקישינוב בא כתוצאה מהקו הפוליטי העוין שנקטו כמה מראשי הממשלה בפטרבורג כלפי היהודים, והתיחסו באהדה אל התעמולה האנטישמית הפרועה של צורר היהודים קרושבאן.


הפוגרומים בשנת 1905    🔗

אחרי הכרזת הקונסטיטוציה באוקטובר 1905 התפרצו גלי הפרעות בחזקה והציפו את הישובים היהודים באוקראינה, במשך עשרה ימים נפגעו שש מאות וששים ישובים ולפי יעקב לשצינסקי 825. מספר ההרוגים הגיע קרוב לאלף ויותר משבע מאות איש נפצעו קשה. הפוגרומים אורגנו ע“י האגוד הריאקציוני “המאה השחורה” תוך יחס אדיש מצד השלטונות. בהרבה מקומות התארגנה הגנה עצמית, אבל לא יכלה לפעול ביעילות כי פוזרה ע”י המשטרה ואנשי ההגנה נאסרו.


הפוגרומים בדרום רוסיה בשנת 1918–1920    🔗

שנוי המשטר ברוסיה ומלחמת האזרחים שהתחוללה אחרי זה הביאו גלי פרעות איומות על האוכלוסיה היהודעת בדרום רוסיה. האשמים העיקריים היו פטליורא וגנרל דניקין. האטאמאן פטליורא עמד בראש הצבא האוקראיני והיה גם ראש הממשלה האוקראינית שנקראה בשם דירקטוריום. מה שמענין ביותר הוא, כי אל הדירקטוריום צורף גם יהודי בדרגה של מיניסטר לעניני היהודים (קראסני). גנרל דניקין עמד בראש ה“צבא הלבן” שנהל מלחמה נגד הבולשביקים. הצבא של דניקין ערך הפוגרומים גם בערי רוסיה הגדולה, כמו קוזלוב, טמבוב ועוד, אבל עיקר פעולתו של הגנרל הלבן היה בדרום רוסיה. ברוסיה הגדולה נפגעו שבעה מקומות, בעוד אשר באוקראינה 688 ישובים. היות והרבה מקומות נפגעו פעמים אחדות, נאמד מספר הפוגרומים ל 1236. מספר ההרוגים הגיע ל 75 אלף ומספר הפצועים למאות אלפים. מהטבלה למטה אפשר לקבל מושג על השתתפותם של חטיבות צבאיות שונות בעריכת הפוגרומים:


הדגל הצבאי מספר הפוגרומים אחוז מספר הכולל של הפוגרומים
צבא פטליורא 493 40
צבא דניקין 213 17
חטיבות מזוינות שונות 359 29
הצבא האדום 106 8.6
הצבא הפולני 32 2.6

(ראה באוניברסל ז’ואיש אנציקלופדיה כרך 8 עמוד 561).


בשנות 1920–21 הרבה הפוגרומים נערכו ברוסיה הלבנה ע"י הצבא הפולני בראשותו של הגנרל בולאק־באלאכוביץ, שנסוג ממקומות אלה. ביחוד סבל המחוז סלוצק ממעשי אונס ורצח.

גם החיילים של הצבא האדום בראשותו של בודיעני ערכו פוגרומים. אבל הממשלה הסוביטית נקטה צעדים נמרצים לדכא נסיונות כאלה מצד אנשי הצבא שלה. לעומת זאת נקט גנרל דניקין עמדה פסיבת ועל אף התערבותם של נציגי היהודים וגם של רוסים לא מיחה נגד התעמולה לפוגרומים. תעמולה זו התנהלה בחלק גם ע“י מחלקת ההסברה על יד המפקדה של דניקין. אולם אין ספק כי כתר של ראש המרצחים של האוכלוסיה היהודית באוקראינה נטל לעצמו האטאמאן פטליורא. מה שמאפיין פעולתו ההרסנית של פטליורא הוא כי הפוגרומים בפרוסקורוב, ברדיטשב, אורוטש ועוד נעשו ע”י הצבא הסדיר ולא ע"י האוכלוסיה. אנשי הצבא רצחו לפי פקודת הממונים (עדותו של עורך דין סליוזברג במשפטו של שוורצברד בפריס: עמוד 221 Henry Torres: Le Proces de Pogromes).

הפוגרומים היו מאורגנים. הכרוזים לעריכת הפוגרומים שנפוצו במקומות שונים בין החיילים היו כתובים בסגנון אחד ונדפסו במקום אחד. פלוגות הצבא היו נושאים דגלים שעליהם היתה חרותה הסיסמה: “הצילו אוקראינה. רצחו את היהודים”. גם אופן עריכת הפוגרומים היה תמיד לפי תכנית קבועה. פלוגה צבאית באה לישוב יהודי. ראש הפלוגה דורש מאת הועד היהודי לשלם קונטריבוציה. אחרי שהיהודים הביאו את הכסף, דורש ראש הפלוגה, כי נכבדי העדה יבאו אליו. אז מתחילה התעללות פראית, מגלחים את זקניהם, מכריחים אותם לרקוד ולשיר זמירות, ואחרי כן מביאים את נשיהם ובנותיהם ואונסים אותם לעיני הבעלים והאבות ולבסוף הורגים אותן (עדותו של עורך דין מ. גולדשטיין במשפטו של שורצברד בספרו הנ"ל של טורז, עמוד 81).

הפוגרומים שנערכו ע"י הצבא של פטליורא נמשכו מינואר 1919 עד סוף השנה, אבל עיקר פעולתו הרצחנית היתה במחצית השנה הראשונה, כי אחרי כן נחל תבוסה מוחלטת וברח לפולניה. בשנת 1921 השתקע בפריס ופה הוציא כתב עת אנטישמי.

בכדי להחליש את הרושם הקשה של הפרעות באירופה החליט פטליורא להוציא כרוז לצבא בו הוא מבקש להמנע להבא מעריכת פוגרומים. לפי עדותו של העורך דין מ. גולדשטיין שמש הכרוז רק כסות עינים בשביל העולם החיצוני, כי מעולם לא נשלח הכרוז לפלוגות הצבא. “הכרוזים נגד הפוגרומים, אמר גולדשטיין בשעת המשפט, היו חתומים ע”י פטליורא אבל לא נשלחו לגדודים, בעוד אשר הכרוזים בעד הפוגרומים לא היו חתומים ע“י פטליורא אבל הופצו בצבא” (שם, עמוד 108). תלין נקלה זה אחרי שפכו דם יהודים כמים דרש מהיהודים להשתדל אצל רוטשילד בענין קבלת הלואה. (שם עמוד 109). גם שיקולים אלה היו לנגד עיני פטליורא שעה שחתם על הכרוזים נגד הפוגרומים. הכל נעשה למראית עין. כאשר פטליורא שלח משלחת אל הגנרל הגרמני פריידנברג ובקש ממנו עזרה צבאית, דחה הגנרל את בקשתו באמרו: “אין משתפים פעולה עם ראש המרצחים פטליורא” (שם עמוד 252).

בכמה מקומות (כמילניק, ספוליא, קורסון ועוד) עלה בידי היהודים לארגן הגנה עצמית, שפעלה בהצלחה. אבל ברוב המקרים לא יכלה ההגנה לפעול נגד צבא סדיר. (אוניברסל ז’ואש אנציקלופדיה כרך 8 עמוד 561). ב־25 מאי 1926 נורה פטליורא ע“י שלום שורצברד בפריס. היה זה מעשה נקם בעד רבבות יהודים חפים מפשע שנרצחו ע”י אנשי פטליורא שואפי דם. בית המשפט בפריס הכיר באשמתו של פטליורא ושחרר את שורצברד.

נתתי סקירה תמציתית על הפורעניות הקודמות במשך אלף ושלוש מאות שנים. הרבה פורעניות עברו על העם במשך תקופה ארוכה זו. היו שואות גדולות מחרידות בהיקפן ומזעזעות באכזריותן ופורעניות יותר קטנות, מקומיות שהסעירו בזמנן את לב היהודים והשאירו רושם בדברי ימי עמנו. השואות הגדולות קרו פעם לשלש מאות שנים: הטבח האיום בשעת המגפה השחורה ((1348), גזירת ת“ח (1648) וגזירת היטלר (1942), ואלו הפורעניות היותר קטנות היו משובצות בין התקופות האמורות. הצד השוה בין הפורענויות השונות הוא הרצון של העמים, שאנו יושבים בתוכם, לפחות של חלק מהם, להפטר ממנו בתחבולות שונות, ע”י כפיה דתית או ע“י השמד פיסי, או לפחות להחליש אותנו ע”י הנחתת מהלומה חזקה. עצם קיומנו בגולה הוא כצנינים בעיני שכנינו. בימי הבינים וגם בתקופה מאוחרת, כמו גזירת ת“ח. המטרה היתה להכריח אותנו לקבל את הדת הנוצרית וע”י זה לותר על קיומנו בתור עם. גם מוחמד בשעתו שאף להכריחנו לקבל את דתו ולההצטרף אל מחנה המאמינים בו.

בימי היטלר המטרה היתה להשמיד אותנו סופית, כי לפי תורת הנאצים אין היהודים יכולים לשמש חומר מתאים בשביל הגרמנים, שכדאי להטמיע אותו, כי בגלל סגולות נפשנו המיוחדות יכולים אנו לגרום נזק לעם הגרמני או לעם אחר שיבלע אותנו בקרבו. אותה המטרה היתה גם לעיני פטליורא ודניקין, ז. א. השמד מוחלט. יש איפוא רציפות לפורענויות מבחינה היסטורית. השואות הגדולות והפורענויות הקטנות משקפות את מלחמת הקיום שלנו בתור עם בתנאי הגולה, ומתוך אספקלריה היסטורית זו יש לגשת לחקירת השואה האחרונה של גזירת היטלר. ברצוני, כי הקורא שיגש לקריאת חבורי יהיה מצויד בסקירה כללית על הפורענויות הקודמות, כי רק אז ידע להעריך כראוי את מקומו של המאורע ההיסטורי, שעליו מסופר בחבורי, ז. א. גטו ורשה וחסולו. כפי שראינו גלו היהודים כשר התנגדות כמעט בכל הפורענויות. אמנם, התנגדות זו לבשה צורות שונות (קדוש השם, התגוננות בכלי זיין וכדומה), אבל תמיד פגשנו את האויב לא מתוך אזלת יד וכניעה מוחלטת, אלא מתוך רצון לעמוד בפני גזירותיו ולהמשיך את קיומנו בתור עם. גם בנידון זה יש רציפות ומתוך אספקלריה זו יש להביט על צורות ההתנגדות השונות בשואה האחרונה.


המרד היהודי בורשה    🔗

אין בדעתי להתעכב בפרוטרוט על המרד, כי זה חורג ממסגרת החבור שלי. ברצוני לציין את הקוים היסודיים; המרד היהודי בורשה הוא פרי מאמציו של ראשי התנועה החלוצית. הרעיון ליצור ארגון לוחם התגבש רק בסוף 1941. במשך שנתים 1940–1941 פעולת החלוץ התבטאה בעבודה שקטה, דהיינו הושטת עזרה חומרית ליהודים שנמלטו לורשה מהעירות הסמוכות, בפעולה תרבותית, בהכשרה לעליה ובהקמת קשר בין הגיטאות בערים שונות. בסוף שנת 1941 הגיעו לורשה ידיעות על הטבח בחֶלְמנוֹ כאשר היהודים הורעלו במכוניות ע"י גזים. גם מוילנה הגיעו יהודים שספרו על הוצאת קבוצות יהודים בכיוון בלתי ידוע. ראשי הקהילה בורשה ידעו על זה. אבל בעוד ראשי החלוץ באו לידי מסקנה, כי יש צורך להתכונן להתנגדות מזוינת, מאחר שהנאצים יוזמים לערוך טבח כללי, המסקנה של ראשי הצבור היתה לגמרי אחרת, הם לא הרגישו בסכנה הקרובה והסתמכו על הצדק העולמי. הם טענו, כי "לא יכולים לצייר בדמיונם, כי דבר כזה יכול להתרחש בורשה, כי “אם יודע הדבר באירופה, כלום בעלי הברית ישתקו”?. (צביה לוטקין: אחרונים על החומה תש"ז). גם ראשי הבונד היו בדעה, כי סכנת השמד פיסי לא מרחפת על הצבור היהודי בורשה ולכן אין צורך בארגון לוחם יהודי. זה היה חצי שנה לפני התחלת מבצע ההשמד הכללי. פרט זה ראוי לציון מבחינה היסטורית, כי הרגשתם האינטואיטיבית של ראשי החלוץ נתאמתה לדאבוננו במלואה, בעוד אשר התקוה על היושר והצדק העולמי, אשר יטיל את מלא השפעתו, יפחיד את הנאצים וימנע אותם מלהוציא אל הפועל את מזימותיהם השטניות לגבי היהודים התבדו.

יש להפריד בין הארגון הלוחם היהודי ולבין הגוש האנטיפשיסטי שהוקם בגיטו לפני התחלת ההשמד. זה האחרון נמצא תחת השפעת המפלגה הקומוניסטית הפולנית פ. פ. ר. ועמד בקשר עם הארגון הצבא הקומוניסטי “ארמיא לודובא”. אל הגוש האנטי־פשיסטי השתייכו הקומוניסטים היהודים, פועלי ציון שמאל, פועלי ציון צ.ס, השומר הצעיר, “דרור” ותנועות הנוער החלוציות. גוש זה הציג לעצמו את המטרה לעזור לרוסיה הסוביטית ע"י ביצוע פעולות חבלה בשטת הכבוש הנאצי. הקומוניסטים הפולנים הבטיחו ליתן נשק ליהודים, להוציא את חברי הגוש האנטיפשיסטי אל היער ולספח אותם אל הפלוגות הפרטיזניות. אבל ההבטחות לא קוימו. נשק לא ניתן וגם את הפלוגות הפרטיזניות לא נלקחו היהודים. "העברנו ממיטב הנוער מאות אנשים ליער, כותבת צביה לבוטקין. המחתרת הפולנית הבטיחה לנו עזרה והעזרה לא ניתנה לנו. מאות אנשינו נשארו בלי נשק בידים ריקות. מחוסר עזרה ונשק רוב אנשינו נהרגו ביערות (“אחרונים על החומה,” עמוד 19).

הארגון היהודי הלוחם נוסד יותר מאוחר, כאשר מבצע ההשמד היה בעיצומו. הקמת הארגון באה כתוצאה מאכזבתם של ראשי תנועת החלוץ בהבטחות המחתרת הפולנית. הוא נוסד ע“י מספר מצומצם של חברים מהתנועה החלוצית בלבד. בארגון זה התגבש הרצון לעבוד בקרב הצבור היהודי למען היהודים ולא להיות בורג בתוך המחתרת הפולנית הקומוניסטית. בשלב מאוחר יותר נספחו גם אנשי הבונד והקומוניסטים אל ה”ארגון“. באותו זמן נוסד הועד היהודי הלאומי, בו השתתפו כל המפלגות שדגלו בציוניות סוציאליסטית ואחרי כן הצטרפו אליו גם נציגי הציונים הכלליים. רק נציגי “אגודת ישראל” התנגדו לפעולה זו כי אמרו: “אל לנו להתנגד לגרמנים. ד' נתן וד' לקח. חיינו בידיו. כנראה שכך רצונו של רבש”ע.” (שם, עמוד 22). כי השקפה זו היא מוטעית אפילו מבחינה דתית לאומית אפשר להוכח מהעובדות ההיסטוריות על התגוננות היהודים האדוקים בימי הבינים שהבאנו בפרוטרוט למעלה. מבחינה ביולוגית תוצאות המרד הן אפסיות. קבוצות הלוחמים אשר בסוף המרד יצאו מהגיטו עם נשק ביד נפלו כלם בהתנגשויות עם הגרמנים, ואלה מהלוחמים אשר יצאו אל העבר הארי דרך תעלות הביוב גם כן נספו ברובם. “שלחנו מאות ואלו בחיים נשארו רק כחמישה עשרה איש” (שם, עמוד 35).

מה שמצודד את נפשנו במרד היהודי הוא הרעיון להלחם ולמות מות גבורים על קדוש האומה, להציל את הכבוד הלאומי. במקום ההתפוררות ששררה בקרב הצבור היהודי בתקופת ההשמד, ראינו ב“ארגון הלוחם” כח מלכד מסביב לרעיון מרכזי. המרד היהודי הוא דף מזהיר בהיסטוריה של תקופת ההשמד.


מסקנות    🔗

על יסוד האמור למעלה אפשר להגיע למסקנות אלה:

1. הפרעות האכזריות ביותר בוצעו ע"י האוקראינים והגרמנים.

2. אכזריותם של הפורעים האוקראניים אינה נופלת מאכזריותם של הנאצים.

3. התיישבותם מחדש של קבוצים יהודים בין עמים אלה יש בה משום סכנה של השמד פיזי, היות ובתקופה של זעזוע והתמוטטות המשטר פרעות אכזריות נגד היהודים תתפרצנה מחדש.

4. הפרעות נגד היהודים אינן קשורות במשטר כלכלי או חברתי מסויים, דהיינו פיאודלי או קפיטליסטי. אין בטיחות כי במשטר סוציאליסטי, במקרה של זעזוע פוליטי, לא תתפרצנה פרעות. הגורם העיקרי של הפרעות נגד היהודים הוא הזעזוע החברתי, המדיני או הכלכלי, אשר פורץ את המחסומים נגד גלי השנאה הטבועים בחלק מן העם כלפי הקבוץ היהודי.

5. המרד היהודי בורשה אינו חזיון בודד בהיסטוריה היהודית. כפי שראינו למעלה גם היהודים הדתיים, שהורגלנו להתיחס אליהם כאל חומר אנושי פסיבי, גלו גבורה עילאית בפרעות של ימי הבינים והתגוננו הגנה פיזית נגד הפורעים. (מגנצא, הפרעות בשנת 1298 ו“המגפה השחורה”).

6. השואה של תקופת היטלר אינה חוליה בשרשרת של הפרעות נגד היהודים.


 

פרק א: וורשה אחרי הכניעה    🔗

האוכלוסיה היהודית בורשה אחרי הכיבוש    🔗

כאשר ורשה נכבשה ע"י הגרמנים בסתיו 1939 אחרי המצור, היתה העיר הרוסה. בהרבה רחובות הכביש והמדרכות היו מכוסים ערמות לבנים, אבן, שברי זכוכית, פסי ברזל כפופים. הרבה חנויות היו הרוסות, תריסי הברזל שבורים, מנותקים ומעוקמים מעצמת ההפצצה. לא היה חשמל ולא גז. בלילה שרר חושך. שגשג המסחר בנרות. מכרו בחנויות ועל המדרכות. על כל מדרכה ילדים ובחורות היו מכריזים בקול: “נרות, נרות”.

כרוז זה הדהד באויר בעשרות קולות דקים ועדינים, גסים וצרודים שעלו והתאבכו למרומי הרקיע, הבקיעו דרך העננים והשתפכו כתפילה זכה לפני כסא הכבוד. זו היתה תפילתם של עניים מרודים. בערב, המדרכות לא היו מוארות ע"י הפנסים. רק האור הדל של נרות או מנורות נפט שהסתנן מן החנויות הפתוחות ובעד החלונות האירו קצת את המדרכות. אולם על פי רוב השתמשו בפנסי כיס, או בפנסי יד גדולים.

ביום הסתובבו ברחובות הרבה שוטרים פולנים שהציקו לאוכלוסיה היהודית ע"י סחיטת שוחד. בשעות הלילה היו השוטרים מסתלקים מעבודה זו. עם כל אי הנעימות בתנאי חיים אלה, הרגישו את עצמם היהודים הרבה יותר טוב דוקא בלילה. לא היו שוטרים פולנים ולא גרמנים, לא התקיימו חטיפות ולא סחיטת כסף. יכול היה היהודי ללכת אל מכריו ולמכור לו סחורה שנצלה מתגרת יד השודדים הגרמנים. תקופה זו ארכה זמן קצר. במשך חדשיים התקינו הגרמנים את זרם החשמל ואת הגז. הרחובות נוקו מתלי ההרס ומעיי המפולת, תחילה במרכז העיר ולאט, לאט גם במגורי היהודים. הופעלה החשמלית, שעברה גם ברחובות היהודים. השתפרו תנאי ההחיים וגם הנוחיות עלתה כמה שלבים למעלה, אבל לעומת זה הורע מצב הבטחון של היהודים. פרשת החטיפות התחילה והתפשטה מיום ליום.


החטיפות    🔗

על פי רוב היו הגרמנים חוטפים את היהודים לעבודה ברחוב, אבל אם החטיפה לא עלתה יפה, כי העוברים בחוץ התמחו במלאכת ההתחמקות, אז היו הגרמנים נכנסים אל החצרות ואל המעונות ומשם היו מוציאים את הגברים. בנשים לא נגעו ברעה. הגרמנים היו מעמידים את הנחטפים שורות, שורות והיו מובילים אותם למקום עבודה. שונות היו העבודות, מנקוי הרצפה ועד העברת ממקום למקום ארגזים כבדים, מלאים פגזים. היו עובדים כמה שעות, לפעמים יום שלם. במקומות עבודה היו הנחטפים לפעמים מקבלים ארוחות הצהרים. על פי רב יחס אדיב כזה היו מגלים רק אנשי הצבא הגרמני שהיו מחלקים לנחטפים מנות מזון מן המטבח הצבאי. אבל אלה היו רק מקרים בודדים.

ברוב המקרים לא היו נותנים כלום, והנחטפים היו שבים הביתה רעבים ונחשלים. גם רופאים נחטפו לעבודה, אם כי היו להם תעודות מבית החולים, כי לא כל הגרמנים החוטפים התחשבו עם התעודות. פעם נחטף ד“ר מילייקובסקי, חבר ועד הקהילה ומנהל מחלקת הבריאות. זה היה בזמן שהיהודים נחטפו לניקוי הרחובות מערמות הלבנים. הוא קבל מעדר ועבד שעות אחדות. הכרתי שני רופאים שנחטפו ברחוב. אלצו אותם לדחוף יחד עם קבוצת יהודים עגלה טעונה חפצים עד מקום מגוריו של הגיסטאפו ב”שדרות שוחא".

גם אני נפלתי פעם בפח, אם כי הייתי נזהר. היתה בכיסי תעודה כתובה גרמנית, בה היה כתוב, כי בהתחשב עם עבודתי האחראית בתור רופא, אין להעמיס עלי שום עבודה אחרת. למרות זאת הוכרחתי לעבוד. גם עבודתי היתה נקוי הרחוב מרסיסי לבנים, שכיסו את הכביש והמדרכות.

לעבודה היו חוטפים גם את הנוסעים בחשמלית, בכל יום היו מוציאים משם את היהודים. אמנם היו יהודים ביחוד מבין הצעירים אשר קפצו מן הקרון ונעלמו. אבל היו אלה מקרים בודדים. מטעם זה העדיפו ללכת רגלי, כי ברחוב נקל היה להתחבא בשער.


החטיפות לעבודה בבנין הסיים ובאחוזת פאלענטי    🔗

החטיפות לעבודה לחצי יום או ליום שלם היו ענין של משחק בהשואה אל החטיפות לעבודה בבנין הסיים הפולני או לעבודה באחוזה פאלענטי. בבנין של הסיים היו מוציאים להורג את הפולנים שפעלו במחתרת ואת היהודים היו חוטפים לצרכי קבורה. הנאצים היו זהירים ולא רצו להשתמש בפולנים בתור קברנים. מלבד העבודה על יד הקברים עבדו היהודים גם בתור סבלים לצרכי הטענה ופרוק המטענים שהובלו במכונות משא, להעברת רהיטים מקומה לקומה וכדומה. בבנין הסיים היו עובדים שבעה שבועות רצופים. היחס אל העובדים הצטיין באכזריות גדולה. הנאצים שהיו מפקחים על העבודה, היו מכים את היהודים באפן אכזרי עד זב דם, אם לפי דעתו של הנאצי הסאדיסט קצב העבודה היה אטי.

עבודה בתנאים כאלה גרמה למחלות קשות והרבה יהודים שלמו בחייהם. תנאי העבודה במקום העבודה השני, באחוזה פאלענטי, היו יותר טובים, כי שם לא הוכו העובדים. נתנו גם מזון במדה מספקת, אבל העבודה די קשה ביחוד בשביל אנשים שלא הורגלו לזה. והעיקר כי העבודה נמשכה ששה–שמונה שבועות רצופים. היהודים גרו שם במקום ולא יכלו לשוב הביתה.

החטיפות אל שני המקומות האלה הטילו אימה גדולה על היהודים, ושמותיהם בלבד, בנין הסיים ופאלענטי, היו מעוררים חרדה בלב כל יהודי.

למה חטפו את היהודים שעה שועד הקהילה היה מעמיד לרשות הנאצים פלוגות עובדים באופן מאורגן? בחטיפות אלה באה לידי גלוי הנטיה הסאדיסטית שהיתה טבועה בלב הנאצים, ששאפו לנטוע בלב היהודים את רגש הנחיתות ואת ההכרה, כי הם אינם נחשבים לבני אדם, אלא שהם עבדים, שאפשר לרמוס אותם ברגל גאווה, להכות וגם להמיתם.

כאשר יהודי יצא ממעונו והיה מהלך ברחוב, תמיד לבו היה מלא פחד שמא יחטפנו לבנין הסיים או פאלענטי. הרבה יותר מסוכנת מההליכה היתה הנסיעה בחשמלית. אבל היה הכרח בשביל הרופאים שעבדו בבית החולים להשתמש בחשמלית, כי בית־החולים נמצא ברחוק מקום. לעתים קרובות היו מוסרים מפה לפה, כי ברחוב פלוני חוטפים. פעולת הנשים בשטח זה ראויה לציון ולהוקרה.גם נשים פולניות היו מוסרות את הידיעות על החטיפות והיו נותנות אות אזהרה למנוע את הרחוב שהיתה בו משום סכנה ללכת ולנסוע בחשמלית.


 

פרק ב: בית החולים “טשיסטע”    🔗

לפני יצירת הגיטו    🔗

בין בתי החולים בורשה הצטיין בית החולים היהודי בבניניו המפוארים, באולמיו הנרחבים ובמתקניו החדשים. בית החולים נקרא “טשיסטע” על שם הרחוב בו התנוסס. בית החולים הוקם ע"י המעמד הבורגני בורשה, שהשקיע הרבה כסף וגם מרץ לא מעט, נציגי מעמד זה שביניהם היו לא מעט מתבוללים, עמדו על יד ההגה בועד הקהילה בוארשא לפני מלחמת העולם הראשונה. שניה במעלה היתה אז השפעת חוגי החסידים, בעוד שהתנועה הציונית היתה בתקופה זו בראשית התפתחותה.

הרופאים היהודים העמידו את בית החולים על רמה גבוהה מבחינה מדעית. מבית החולים הופיעו מחקרים מדעיים, שמצאו הד גם בספרות הרפואית באירופה.

די להזכיר את שמו של ד“ר פלאטאו, מנהל מחלקת העצבים. ד”ר פלאטאו היה אישיות ידועה בספרות הרפואה הגרמנית. פרסום גדול קנה לו ד“ר סולובייציק בתור כירוג. יהודים מכל קצוי פולניה היו נוהרים אליו. חשיבות גדולה נודעת לבית החולים בתור מקום עבודה והשתלמות בשביל הרופאים הצעירים, ביחוד בזמן האחרון, כאשר בתי החולים הפולנים לא היו מקבלים ברצון את הרופאים היהודים. בית החולים היהודי לא סבל במדה גדולה מן ההפצצה בשעת הכבוש, וגם לא מחוסר רופאים. אמנם כמה רופאים ביחוד מבין מנהלי המחלקות עזבו את ורשה וברחו לרוסיה. את מקומם תפסו עוזריהם, שנהלו את המחלקות במרץ. העבודה הרפואית לא סבלה. מלבד זה התעשר בית החולים בזרם חדש של כוחות רפואיים. הרופאים היהודים שעבדו בבתי החולים הכלליים הוכרחו עם כבוש ורשה ע”י הצבא הגרמני לעזוב את משרותיהם. העיריה הפולנית, אשר ברשותה עמדו בתי החולים, העבירה את הרופאים היהודים אל בתי החולים היהודים, ביניהם היו אחדים שהתמחו במקצועם.

עם קבוצה זו נמנה גם ד“ר שטיין, שנתמנה מנהל בית החולים. לד”ר שטיין היה תואר של דוצנט, אם כי היה צעיר. הוא התמחה במקצוע האנטומיה הפטולוגית.

כשרונותיו האדמיניסטרטיביים היו מוטלים בספק, אבל השלטון הפולני רחש אליו אמון, כי התנצר.

ד“ר שטיין היה איש אדיב, בהתנהגותו לא היה שמץ גאווה, וכאשר פנו אליו בבקשה לא השיב ריקם. היה מטבעו להבטיח, אבל על יסוד הבטחותיו אי אפשר היה לבנות דבר ממשי. העובדים הפיסיים של בית החולים שינו את שם משפחתו “שטיין” וקראו אותו “משטיינסגעזאגט”. בשינוי השם רצו להבליט, כי אין מה לסמוך על הבטחותיו של ד”ר שטיין.

כפי שהזכרתי למעלה המיר ד“ר שטיין את דתו, כפי הנראה מטעמי קרירה מדעית, כי בתקופה זו בפולניה שמו בשביל יהודים מכשולים גדולים. אולם מה הניע את ה”יודנרט" (ועד הקהלה) להעניק לד"ר שטיין משרת מנהל של בית־החולים?

לפי שמועות שהיו מהלכות בין הרופאים מנוי זה נעשה על פי צו מגבוה, מהשלטון הפולני בעיריה, כי הפולנים רצו למסור את משרת המנהל לאדם נאמן.

בית החולים קבל אל תוכו גם זרם רופאים שברחו או שגורשו מערים אחרות, כמו לודז, קאליש, ומן הערים הקטנות. הרופאים היהודים נגשו אל עבודתם בתנאים החדשים מתוך מרץ ומסירות אל החולה. הופעלו כל המחלקות. הודו למחלקת הרנטגן והבקטריולוגיה שהושיטו לכל המחלקות עזרה גדולה, עמדה הדיאגנוסטיקה על רמה גבוהה. מלבד זה הופעל המכון לאנטומיה פטלוגית שהיה ערוך יפה. בראשו עמד ד"ר שטיין.

הופעל גם המכון לרפוי ע"י קרני רנטגן. במחלקה הרנטגנולוגית היה ארכיון עשיר ממחלות נדירות וממקרים בלתי שכיחים.

ארכיון זה נאסף במשך שלשים שנה. גורלו של ארכיון זה לא ידוע לי. אפשר שהנאצים העבירו אותו יחד עם הספריות הגדולות ואולי גם נשרף בגיטו בשעת המרד.

בראש מחלקת הרנטגן עמד ד“ר מעש, שנהל אותה במשך שלשים שנה. הוא אסף את הצלומים במשך כל שנות עבודתו, עד שנעשה לארכיון עשיר. הרב המכריע של הרנטגנולוגים היהודים בורשה היו תלמידיו. ד”ר מעש היה אז בן שבעים.

הוא היה איש אדיב ואהוב על הבריות, ביחוד בחוגי הרופאים. בחודש פברואר 1943 עבר אל העבר הארי, ושם מת בשעת המרד הפולני.

בשנת 1944, גם חתנו, הרופא הכשרוני ד“ר וולף שעבר אל העבר הארי, נפצע בשעת ההפגזה ונסתמא. במצב זה שם קץ לחייו ע”י הרעלה בציאנקאלי.

ראוי לציון בגלל אדיבותו הכירוג ד“ר אמסטרדמסקי. הוא מת באופן פתאומי בשעת הפעולה ב־18 לחדש ינואר שנת 1943 על שטח בית החולים ברחוב גענשה 6–8. הוא ישב חבוי במטמורת יחד עם רופאים אחרים. האם היתה זו מיתה פתאומית או התאבדות ע”י ציאנקאלי לא ידוע.

ראוי לציין את העבודה האינטנסיבית בשלש המחלקות לכירורגיה. התענינו אז בשיטה החדשה לרפוי שבר הרגל ע“י חבור ביתדות. נעשו אז הרבה נתוחים כאלה. הזנת החולים היתה אז במצב רע. החולים רעבו. היו קצת חולים שקבלו חבילות מזון מקרוביהם או שיכלו לקנות מצרכי מזון, אבל יתר החולים רעבו ללחם. התזונה הבלתי מספקת השפיעה לרעה על מצב החולים, ביחוד על חולי השחפת. מיום ליום נעשו כחושים יותר וההגדרה הנכונה היא “עור ועצמות”. ההבדל בין חולה השחפת ולבין בר מינן היה צבע הלחיים, כי כתמים אדומים מחום כסו את הלחיים השקועות. גם ברק העינים העיד, כי לפנינו אדם חי. חולים נשלחו אל מחלקת הרנטגן לשקוף ולצלומים. מפני חולשתם לא היה בכוחם לעמוד, והשקוף נעשה בישיבה. גם לשבת לא יכלו והכרח היה להחזיקם משני הצדדים. היו הרבה מקרים של התעלפות והחולים התעוררו רק אחרי זריקה. פעם קרה מקרה בלתי שכיח. הושיבו חולה אחד לשקוף, אך הוא התעלף והוציא את רוחו. ד”ר מעש דרש לא פעם לבל ישלחו אל מחלקת הרנטגן חולים קשים, כשעה לפני מותם. אבל היו רופאים שלא שמו לב לזה. העיקר בשבילם היה איזה פרט קטן באבחנה, אשר גם בלי השקוף היתה ברורה.

בשנת 1941 התנאים בשביל חולי שחפת נעשו עוד יותר קשים, כי המחלקה לשחפת היתה ברחוב סטאווקי והמכון הרנטגנולוגי ברחוב לשנה. היו מובילים את החולים לשקוף ברכב פרימיטיבי, רתום לסוס צנום, אשר במראהו היה דומה לנוסעים. כאשר הסתכלו מרחוק אל הרכב ואל נוסעיו היה הרושם, כי חיים לא בורשה, אלא בעיירה קטנה לפני חמישים שנה, והחולים מובלים לא אל בית חולים מודרני, אלא אל “הקדש”. בחורף היו מובילים את החולים, כשהם לבושים בגדים קלים ומכוסים בשמיכה מעוכה מרב שמוש. החולים היו רועדים מקור. שעות שלמות היו מוכרחים לחכות עד אשר חזרו אל המחלקה, כי הרכב נסע בינתיים להביא קבוצת חולים חדשה. כפי שהזכרתי כבר לעיל אספקת מצרכי מזון היתה בלתי מספקת בשביל בית החולים. הנאצים לא נתנו מצרכי מזון ולועד הקהילה לא היו אמצעים. רעבו החולים, האחיות והעובדים הפיסיים, אשר עבדו קשה.

כתוצאה ממצב זה נתרבו גם גנבות בממדים גדולים. פעם הייתי נוכח בשעת שיחה בין המנהל ולבין המחסנאי, כאשר האחרון הודיע, כי נגבו מבית החולים מאה וששים סדינים. פעם נגנבו שני מיקרוסקופים מן המחלקה הבקטריולוגית. במשך הזמן התרגלו להן.

בביה“ח שררה משמעת חזקה. העבודה התחילה בשמונה בבקר. כל העובדים, לרבות הרופאים, היו מוכרחים לציין את שמותיהם בגליון מיוחד לאות נוכחותם. הגליון היה מונח עד שמונה בבקר, ואחרי כן נמסר לידי המנהל. המשמעת במובן הסדר העבודה היתה נחוצה ומועילה. בזה הכירו כל העובדים. לעומת זאת עורר התמרמרות צו הרחיצה. על שטח בית החולים נמצאו גם חולים במחלות זיהום, כמו טיפוס הבטן וטיפוס הכתמים. הרופא הנאצי ד”ר שרעמף, שהיה המפקח על בית החולים — למעשה בעל הסמכות העליונה שכל פקודותיו היו ממלאים בדיקנות, — הוציא פקודה, כי כל העובדים בבית החולים מחויבים יום יום להתרחץ ולמסור את בגדיהם לחטוי, לרבות הרופאים והמהנדסים ועובדי הלשכה, בלי יוצא מן הכלל. פקודה זו היתה טפשית, היות והחולים היו מבודדים בבנין מיוחד. רק העובדים במחלקה האינפקציונית באו במגע עם החולים ואלו ליתר העובדים לא היה שום מגע. מובן שטוב להתרחץ בכל יום תחת המקלחת, אבל הפקודה לחטא ים יום את הבגדים שעה שלא היה לזה צורך, היתה טבועה בחותם האולת. ההשגחה על מלוי הצו היתה חמורה. כל מתרחץ היה נרשם בספר מיוחד והיה מקבל אחרי הרחיצה והחטוי תעודת אשור. בלי תעודה שכזו אי אפשר היה לעזוב את שטח בית החולים, כי השוער שעמד על יד הפתח נתן לעבור רק אחר שאשור הרחיצה נמסר לידו.

בבתי החולים הפולנים לא הנהיגו משטר כזה. הרחיצה והחיטוי הונהגו על ידי הרופא הנאצי כדי להשפיל את כבוד חבר העובדים ובראש וראשונה את הרופאים.

כפי שהזכרתי למעלה רעבו החולים וגם חבר העובדים, כי הרופא הנאצי לא היה מעונין לספק מצרכי מזון בשביל בית החולים, אם כי לא היה מחסור במזון. אחרי המלחמה היתה לי אפשרות לבדוק את רשימת המאכלים שהחולים הפולנים קבלו בבית החולים המקומי בעיר מחוזית ולוצלאוק בשעת הכבוש הגרמני.

כפי שספרה לי מכירה נוצרית ששכבה אז בבית החולים, הזנת החולים היתה טובה מאד. וזהו התפריט: עגות, חלב, ביצים, חמאה, סוכר, בשר, דגים, ומזמן לזמן גם פירות. האם החולה היהודי יכול היה לחלום על מזונות כאלה?

מספר החולים היה אלף, לפעמים גם יותר. מאתים וששים רופאים עבדו שם, מלבד סטודנטים. בורשה היו הרבה סטודנטים יהודים שהוכרחו להפסיק את הלמודים בגלל המלחמה. בבית החולים היהודי מצאו מקום מצויין להשתלמות.

בין הרופאים היה מספר ניכר של מומרים. היו גם כאלה שהתנצרו יחד עם כל בני משפחתם בשעת המלחמה. אחרים לא היו משומדים, אלא שבניהם ובנותיהם המירו את דתם. שאלת המרת הדת לא עמדה על הפרק בבית החולים. בחוג הרופאים לא דנו עליה. כל אלה שהחליטו להתנצר מטעמים חמריים או במטרה להסיר את המכשולים על דרך הקרירה המדעית, היו עושים זאת בחשאי. אבל בין הרופאים היו גם כאלה, אשר בעצמם לא המירו את דתם, אך בשיחות הטיפו להמרת הדת. דברים אלה שמעתי מפי רופא זקן אחד, שהיה מקודם מנהל מחלקה בבית החולים. רופא זה מצאצאי משפחה אדוקה, הגיד בפרוש, כי זוהי אולת מצד היהודים בכלל ומצד המשכילים בפרט, שאינם ממירים את הדת. הוא דבר בהתלהבות גדולה, כי אין טעם להקריב קרבנות כל כך גדולים בשביל הדת היהודית. כמדומני שרופא זה נספה בגיטו יחד עם יתר היהודים. הוא בעצמו לא המיר את דתו, האם קריאתו הנועזת להמרת הדת היתה מחאה נגד עצמו, נגד חולשת רצונו, על כי לא הרהיב עוז בנפשו ללכת אל הכומר ולבקשו, כי יכניסהו תחת כנפי הנצרות?

או רק הטיח דברים כלפי מעלה, בראותו את המצוקה הגדולה, בו נתון העם הנבחר? מי יכול לחטט בנשמת זולתו ולגלות מסתרי נפשו הכואבת?

בבית החולים עבדו גם מספר רב של מהנדסים ועורכי דין. בכלל היתה נטיה לסדר את האינטלגנציה במשרות במוסדות הקהילה, בכדי לשחרר אותה מחובת העבודה בשביל הגרמנים. במוסדות היה בלי ספק עודף של פקידים, אבל בעתים קשות היה בזה לא רק משום הכרח, אלא גם משום תועלת. כל אחד עבד במקצת והביא תועלת לבית החולים.

גם בין הפקידים המדופלמים היו מומרים.

בבית החולים דברו פולנית. מעולם לא שמעתי, כי הרופאים או הפקידים יוציאו מפיהם מלה יהודית. אבל גם העובדים הנמוכים דברו תמיד פולנית, אם כי מקולקלת ושופעת שגיאות. אפשר שבינם לבין עצמם אחדים מהם היו מדברים יהודית, אך עם האחיות דברו פולנית.


נערים פולנים מתנפלים על הרופאים היהודים    🔗

כפי שהזכרתי למעלה נמצא בית החולים בקצה העיר, והנסיעה בחשמלית ארכה כחצי שעה. החשמלית עמדה על יד שער בית החולים. כך היה בזמן הראשון של הכבוש, אבל בשנת 1940 כבר היה צורך ללכת רגלי מתחנת החשמלית עד בית החולים, כי הנוחיות הקודמת היתה כצנינים בעיני השלטון הגרמני. להוביל את היהודים בחשמלית עד בית החולים, זוהי זכות גדולה יותר מדי. לכן חסלו שתי התחנות האחרונות. הפולנים הלא בין כך ובין כך לא נוסעים אל בית החולים היהודי. אלא מה היהודים? הם יכולים ללכת רגלי.

ההליכה לא היתה נעימה כלל. נערים פולנים היו צועקים: “יודה” “ז’יד” וזרקו אבנים. פעם שבתי מבית החולים וחפצתי לקנות לחם. בקשתי חנות מכולת. בדרך התנפלו עלי כעשרה שובבים עם צעקות וגדופים “יודה” “ז’יד”. נכנסתי אל החנות. השובבים חכו עד שיצאתי ושוב חרופים וקריאות בוז. הם לוו אותי עד אשר נכנסתי אל החשמלית.

הסביבה היתה מאוכלסת ע"י שכבות עניות. זמן רב לא יכולתי להבין איך האנטישמיות הגסה השתרשה בין האוכלוסיה הפולנית העניה, למרות שהמפלגות הסוציאליסטיות היו פעילות ביניהן.

אין מן הנמנע, כי את השנאה ליהודים ספגו הילדים לא בבית הוריהם, אלא בכתלי בית הספר, שכן המורים, אשר בימי שלטון מפלגת “הסאנאציה” בפולין לא היו חפשים מאנטישמיות, החדירו אותה אל תוך לבותיהם של התלמידים.

התנפלות השובבים על הרופאים והעובדים מבית החולים היתה מעוררת בי מחשבות על קהות הרגש וסכלותם של האנטישמים הפולנים, אשר לא יכלו להבין, כי אותה החרב החדה המונחת עכשיו על צואר היהודים, תתחיל בקרוב לגזור את העם הפולני על ימין ועל שמאל.

אבל היו גם פולנים, אשר גלו רגשות של השתתפות בצער ביחס אל היהודים. פעם נכנסתי אל חנות מכלת פולנית. עמדו שם כמה קונים פולנים. אחד ספר על מקרים של יחס אכזרי אל היהודים מצד הנאצים. בין השומעים היה גם פולני צעיר, פועל. הוא התערב בשיחה, ודבר בשבח היהודים. לפי דעתו על הפולנים לבוא לעזר ליהודים. אבל צריך להודות, כי טפוסים כאלה בין הפולנים לא היו שכיחים. הוא הביע את ההשקפות ההומניטריות, אשר שררו בין חברי המפלגות הסוציאליסטיות ובחוגי הליברלים הפולנים.


ד"ר יאנוש קורצ’אק בבית החולים    🔗

מתקופה זו, כאשר בית החולים עוד נמצא ברחוב “טשיסטע” נשאר בזכרוני אפיזוד ראוי לציון. פעם בא אל מחלקת הרהטגן ד"ר יאנוש קורצ’אק בלוית גברת אחת, שהיתה, כנראה אחת מעוזרותיו.

ד“ר קורצ’אק עבד אז בבית היתומים. הוא היה חולה ולא רצה להפסיק את עבודתו במוסד, אם כי היה לו חום. עוזריו לא יכלו להשפיע עליו, כי יכיר את עצמו חולה וישכב במטה. המחלה החלישה אותו, אבל הוא המשיך בעבודתו. בקושי גדול עלה בידי עוזריו להשפיע על ד”ר קורצ’אק שיסכים לעשות שקוף ריאות. ד“ר קורצ’אק היה צנום, כתמים אדומים כסו את לחייו ועיניו הבריקו. דבר ברגש, אם כי נשם בכבדות. במלבושו, במגפיו הגבוהים ובתנועותיו עשה רושם של פולני ממעמד האצילים. השקוף גלה נוזל בבית החזה. ד”ר קורצ’אק לא התרשם מזה. הוא שאל עד היכן מגיע גבה הנוזל. כאשר נודע לו, כי הנוזל עוד לא הגיע עד הצלע הרביעית, עשה תנועה בידו, כאלו רצה להגיד, כי המצב אינו רע, וכי אין לו עדיין רשות להפסיק את העבודה ולשכב במטה.

בת לויתו היתה מודאגת. ד“ר מעש, אשר עשה את השקוף, נסה להשפיע על החולה, כי יסכים לשכב במטה, אם כי הנוזל עוד לא הגיע לרמה גבוהה. איני יודע אם ד”ר קורצ’אק שמע בעצתו. אבל ידוע לי כי הוא התגבר על מחלתו והבריא.

בקיץ שנת 1942 הלך ד"ר קורצ’אק בראש היתומים, שהובלו לטרבלינקה. צעד בגאווה ובשלווה. הוא לא עזב את יתומיו במחלתו ולא רצה להפרד מהם בשעת חסול הגיטו.


 

פרק ג: מצב הרוח של האוכלוסיה היהודית לפני יצירת הגיטו    🔗

שמועות על גיטו. הפליטים הראשונים בורשה.    🔗

זמן קצר אחרי פלישת הנאצים אל ורשה בסוף שנת 1939 התחילו מהלכות שמועות בין יהודי ורשה, כי השלטון הגרמני החליט לסגור את היהודים בין חומות הגיטו. ספרו, כי הוכנה כבר רשימת הרחובות בגבולות הגיטו. רשימה זו עברה מיד ליד.

כאשר הראו לי את הרשימה חשבתי בעצמי, כי כנראה יש כאן טעות. לא יכולתי חהאמין, כי הגרמנים ישאירו לרשות היהודים שטח כל כך גדול. היהודים שגרו ברחובות אשר לפי הרשימה היו מחוץ לגיטו, התחילו לחשוב על דירה בתחום הגיטו. אבל עבר שבוע, שבועים, ושום צו על זה לא יצא. ספרו, כי לועד הקהילה עלה ע"י השתדלות לדחות את הגזירה. כמה מן האמת היתה בשמועות אלה קשה לי להגיד. לאט, לאט חדלו להתענין בענין הגיטו, היות ולא היו סימנים לזה. בינתים התחילו לזרום לורשה פליטים, שגורשו או שברחו מערים אחרות: ולוצלאוק, קאליש, לודז ועוד. ספורי הפליטים עוררו חרדה בלב כל שומע. הגירושים מן הערים שנספחו אל הרייך באו לפתע פתאום. יהודי אחד, פליט, שגורש מעירה סמוך לורשה, ספר על מעשה זועה. בלילה כאשר אנשי העירה נמו את שנתם העמוקה, באו הנאצים, הלכו מבית לבית ודרשו לצאת במשך עשרה(!) רגעים. לא היה סיפק אפילו להתלבש כראוי ולקחת חבילה. כל הרכוש נשאר. הובילו את היהודים אל התחנה. בדרך הנחיתו הנאצים מכות במגלבים וברובים.

“לעולם לא אסלח להם, לנאצים, מילא הגירוש, אבדן הבתים והרכוש, אבל המהלומות שהרביצו בנו והמכות במגלבים שהמטירו על ראשינו, זאת לא אשכח לעולם”. – כך טען היהודי הפליט. ארשת פניו הביעה מכאוב גדול, שנשא בחובו. הוא פתח קצת את המסתם, והאדים המחניקים, אשר הצטברו בנפשו התפרצו החוצה. המתיחות ירדה, וכנראה הוקל לו.

תלונות היהודי היו מוצדקות. הוא גורש לורשה יחד עם אשתו ושתי בנותיו. האחת, צעירה חיננית עם עינים חולמות, חלתה במחלת השחפת. חום גבוה כרסם את גופה. הפליט היהודי שגורש בחרפה מעירתו והוכה באופן אכזרי התמרמר וווהתקצף על מעללי הנאצים, על אכזריותם ועל שחיתותם. לא ידע האב האומלל, כי לפני ארבע מאות וארבעים שנה גורשו אחיו מנירנברג, ברנדנבורג ורגנסבורג. גם אז היה הגרוש מלווה מעשים אכזריים, ונעשה ע"י אותם הגרמנים, אבות אבותיהם של הנאצים.

צביון אחר היה לגירוש מקאליש. את בתי היהודים הקיפו וגרשו אותם במשך שתי שעות. קודם הובילו את כל היהודים אל בית הכנסת ומשם שלחו אותם הלאה. על גירוש זה ספרה לי אשה אחת, פליטה, שהגיעה לורשה עם שני ילדים. ראיתיה באחד האולמים של “טאז” (אזע).

מולוצלאוק ברחו הרבה יהודים בעצמם, אחרי אשר נשדד רכושם. שני בתי הכנסת נשרפו ויותר מאלף יהודים הוצאו מבתיהם והושלכו אל בית הכלא. בדרך אל בית הסוהר נורו כמה יהודים, שלא יכלו מחולשה למהר בלכתם.

גם מלודז' ברחו היהודים לורשה, כי בלודז' התחילו הנאצים מיד בפעולות אכזריות ובמעשי זועה. מי שהיה לו קרוב או מכר בורשה ברח מלודז‘. פליטי לודז עוד יכלו להציל קצת מרכושם. הפליטים מהערים הנקובות למעלה הגיעו לורשה בזמנים שונים בחדשי החורף שנת 1939 ושנת 1940. הערים לודז’, קאליש, ולוצלאוק נספחו אל הרייך תיכף אחרי פלישת הצבא הגרמני לפולניה. בזה אפשר לבאר, כי הגזרות שם הקדימו בזמן את הנגישות בורשה ובערים אחרות שלא נספחו אל הרייך, אלא נשארו בתחום פולניה הקצוצה, שנקראה בשם “גוברנמן” ‏‎(Gouvernement) ואשר היתה תחת שלטונו של פראנק. יהודי ורשה ברובם המכריע, הן מאנשי המעמד הבינוני והן מהשכבות העניות, טפחו בלבותיהם רגשות אופטימיסטיות. הם האמינו כי בתחום פולניה הקצוצה, בשטח הגוברנמן, לא יהינו הגרמנים לעשות מעשי זועה כמו באותן הערים שנספחו אל הרייך. בכל להט נפשם התחילו היהודים לחתור אחרי מקורות פרנסה חדשים ולהסתגל אל תנאי החיים החדשים. בחזקת היד גרשו היהודים ממוחם את המחשבה על אפשרות של גרוש מורשה. אמנם, כבר בשנת 1939 הגיעו ידיעות מלובלין על רדיפות ונגישות מצד הנאצים ועל בנין צריפים גדולים.

“הנאצים יגרשו אותנו מורשה ללובלין ושם יושיבו אותנו בצריפים”, אמרה אלי אשה אחת, שקבלה את הידיעות מקרוביה בלובלין.

אולם החששות נתפזרו מהר, אחרי אשר נדע, כי הצריפים ערוכים בטוב טעם, לפי הדרישות של הטכניקה החדישה עם ברזים למים חמים וקרים בכל חדר. מיד הבינו, כי בצריפים כאלה לא יושיבו את היהודים מורשה, וכי הצריפים נועדו לדיירים מסוג אחר. ענין הגירוש נשכח מלב וחדלו לחשוב עליו.


הנאצים מקימים חומות הגיטו בכסף היהודים    🔗

בתחילת הקיץ שנת 1940 השגיחו היהודים פתאום, כי במקומות ידועים, בצומת דרכים, התחילו לבנות חומות שתחלקנה את העיר לחלקים שונים. יהודים אמצו את מחשבתם להבין לאיזו מטרה מקימים הנאצים את החומות. מהם היו סבורים, כי הגרמנים רוצים להבטיח לצבא מעבר חפשי דרך העיר, שעה שיהיה צורך בנסיגה וביציאה מפולניה. החומות תהווינה מכשול בשביל התושבים והתנועה תהיה מוגבלת. החומות הן, איפוא, אמצעי יעיל לסכל מזימות התקפה על הגרמנים מצד הפולנים והיהודים. לפי דעת אחרים בנין החומות הזקופות יקל על פעולת הבולשת הגרמנית במלחמתה נגד המחתרת הפולנית והיהודית, כי החומות תכבדנה את תנועתם של המהפכנים. רק מעט אנשים לא הסכימו להשערות אלה והביעו את דעתם כי הגרמנים מקימים את החומות בשביל לסגור את היהודים בגיטו. אבל היהודים ברובם לא קבלו השערה זו. לא יכלו להסביר לעצמם מה יעשו הגרמנים עם הפולנים שגרו בן היהודים. ברחובות שרוב תושביהם היו יהודים היו הרבה בתי מרקחת, בתי חרושת וחנויות שבעליהם היו נוצרים. מלבד זה הלא גרו ברחובות אלה לא מעט פולנים. אם כן מה יהיה גורלם? ואיך יפתרו הגרמנים בעיה זו? הלא לא ישאירו אותם בתחום הגיטו? כי הגרמנים יכולים להעביר את הפולנים לרחובות אחרים, על זה לא חשבו היהודים או לא רצו לחשוב. המוח היהודי כאלו אבד את כוח השפוט שלו. במקום לראות את המציאות כמו שהיא, התחילו להקים בנינים דמיוניים מבוססים על חריפות מעוקמת.

בינתיים גדלו החומות והתנשאו וגם מספרן התרבה. כמו כן נתגלה הסוד, כי בנין החומות הוא על חשבון ועד הקהילה. נערכה רוח היהודים ועצבות קננה בלבם. התמונה נתחורה ונתבהרה, ודמות הגיטו עמדה לפתע פתאום עטופת שחורים. התמהון שתקף את היהודים בימים הראשונים חלף חיש מהר. לא היה זמן להתעצב. בעית ההסגר בגיטו התפצלה לכמה שאלות אחרות וכל אחת דרשה פתרון ללא דחוי. אם היהודים יסגרו בגיטו מה תהיה תכונתו? האם שערי הגיטו יהיו פתוחים או שהגיטו יהיה סגור בהחלט? בין היהודים התחילה תנועה עצומה. קנו מצרכי מזון בכמויות גדולות. ביחוד הכינו קמח, סוכר ושמן. האמידים קנו שקים שלמים של מצרכי מזון. המחירים קפצו למעלה, אבל במדה ממוצעת, והאמידים לא הרגישו כל כך בזה.

אבל להחזיק בבית מצרכי מזון בכמויות גדולות, לא היה דבר פשוט. הנאצים היו לעתים קרובות עושים חפושים בבתי היהודים. כמובן שאי אפשר היה להתקנא ביהודי, שהחזיק בביתו שקים שלמים של מצרכי מזון. הנאצים לא זו בלבד שהחרימו את המלאי, אלא היו מובילים את בעל הבית אל הגיסטאפו ושם היה נחתך גורלו.

איך היו הגרמנים מוצאים את הסחורות אצל היהודים?

פשטו שמועות, כי בין היהודים היו מנוולים, שהיו עובדים בגיסטאפו ומלשינים על אחיהם שהסתירו מעין הנאצים את הסחורות, מצרכי מזון, רהיטים וכדומה. פתאום היו באים הנאצים עם מכוניות משא, נכנסים אל הדירה ומוציאים משם את הסחורות הגנוזות. תוך רגע נתרושש אדם. כאב הלב לראות את השוד שנעשה בעזרת מלשינים יהודים.

אמנם היהודים האמידים התחכמו וגלו כשרונות גדולים בהטמנת הרכוש. אבל הלא היה הכרח לסחור, ומזמן לזמן להוציא את הסחורה מן המחבא, ובינתים היה הסוד מתגלה. אבל במה דברים אמורים כשהיה מלאי גדול של מזונות, אבל מצרכי מזון בכמויות קטנות אפשר היה להחזיק. כל יהודי השתדל איפוא, להכין צידה לארבעה–ששה שבועות.

מה יהי אחרי כן?


היהודים מעריכים נכונה את המצב המדיני    🔗

מה יהי אחרי כן? על שאלה זו איש לא יכול היה לתת תשובה ברורה. האמונה, כי הגרמנים ינחלו סוף סוף תבוסה עודדה את רוחם של היהודים. הם משכו בעול מתוך בטחון, כי גאולתם קרובה לבא. אמריקה תכריז מלחמה על הגרמנים, וגם הרוסים ינתקו את היחסים הדיפלומטיים עם הנאצים וישתתפו בקואליציה נגד היטלר. הערכת המצב הפוליטי היתה, איפוא, נכונה. כך היתה דעתם לא רק של המשכילים. גם האדם הפשוט, גם היהודי מן השוק האמין שהמאורעות יתפתחו בכוון זה. קונצפציה אחרת לא היתה כלל. כאשר אני עושה עכשיו נתוח רטרוספקטיבי של מצב הרוח ששרר ביטו, אני בא למסקנה, כי היהודים ראו מראש באופן אינטואיטיבי את מפלת היטלר ונצחונם של צבאות הברית. היהודים לא התפעלו מגודל נצחונותיו של היטלר בפולניה, צרפת, בלגיה, הולנד ונורבגיה. גם הצטרפותן של איטליה ויפן אל הגרמנים לא הביאה מורך בלב היהודים.

עובדה זו ראויה לציון ולהבלטה. כך היה מצב הרוח של היהודים. לעומת זאת שררו בין הפולנים השקפות שונות בנידון התפתחות המאורעות. לא כולם האמינו בתבוסתו של היטלר. היו חוגים שהיו בטוחים, כי היטלר ינצח את יריביו וכי הוא יהיה השליט באירופה.

עולה בזכרוני שיחה עם שכני. הוא אדם פשוט. באיזו התלהבות היה משתדל לשכנע אותי, כי הגרמנים סופם לנחול תבוסה. לחזוק השקפתו היה מביא ראיות מעולם המסחר.

– “האם יכול סוחר פשוט, שאין לו קפיטלים וללא אשראי לעמוד בפני הסוחר הגדול? ע”י הורדת מחיר הסחורות הוא יכול להחזיק מעמד זמן מה, אבל סוף סוף הוא מוכרח להגיע לידי אפיסת הכוחות. לעומת זאת יש בכוחו של הסוחר הגדול לנהל מלחמה כלכלית עם המתחרה חדשים וגם שנים. כך הוא גם מצבם של הגרמנים. היטלר מוכרח לפשוט את הרגל".

בן שיחתי דבר מתוך התרגשות פנימית על מאורעות היסטוריים גדולים. הוא לא זכה לראות במפלת היטלר. יחד עם יתר יהודי ורשה נחנק בתאי הגזים בטרבלינקה. אבל נבואתו נתקיימה.


היהודים אינם מרגישים את הסכנה המרחפת מעל ראשיהם    🔗

אם השקפתם של היהודים על המצב המדיני הכללי היתה נכונה, בהירה וצלולה ונבעה ממקור אינטואיטיבי, הרי הערכת מצבם בתור יהודים היתה מוטעית. רק חלק קטן מהאוכלוסיה הרגיש בסכנה. מספר היהודים שעברו את הגבול וברחו לרוסיה היה קטן. לפני פלישת הגרמנים אפשר היה בנקל לעבור את הגבול. אבל גם אחרי הפלישה היה מעבר הגבול במשך שנים–שלושה חדשים אפשרי. רק מעט יהודים השתמשו בשעת כושר זו. הכרתי הרבה יהודים אשר ברחו לרוסיה בימים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה וכעבור חדשים אחדים חזרו לורשה.

איזה סבות אלצו אותם לשוב? רבים מהם לא יכלו להסתגל אל תנאי החיים בסביבה החדשה. אחרים, נפשם נשרפה בלהט כסופים חזקים אל האשה, הילדים וההורים אשר נשארו בורשה. גם הרכוש העזוב פעל ככוח מושך חזק. אפילו העני, נפשו ערגה אל חדרו ואל כלי הבית שלו. סוף סוף בחדרו יכול לשכב במטה שהורגל לה זה שנים רבות.

היה לי מכר חבר “המכבי”. לפני המלחמה עשה את דרכו מורשה לארץ ישראל באופנוע וחזר אחרי כן לפולניה. בראשית המלחמה עבר את הגבול. כעבור זמן ידוע חזר לורשה, ישב כמה שבועות ושוב עבר את הגבול. כנראה הסס ולא יכול להחליט בנפשו מה לעשות. סוף סוף חזר. היה לו די מרץ, ויזמה ונפשו לא ידעה פחד.

כאשר שב לורשה בא אלי לבקרני. על מעבר הגבול ספר בפשטות מפליאה, כאלו עבר מרחוב אחד אל השני. היה עובר את הגבול בעצמו ולא השתמש במבריחים.

—“לעבור את הגבול, זהו דבר קל, הסביר לי מכרי, אין, איפוא, פה חכמה. רק קצת זהירות וזה הכל. העיקר שלא יהיה פחד בלב”.

מכרי לא היה יחידי.

פעם נקראתי אל חולה. יום שבת בבקר. החולה גר ברחוב סאפאז’ינסקה, סימטה קרובה לרחוב פראנצ’ישקנסקה. גרו שם יהודים ענים. רק שלשה בתים גבוהים, בנויים לפי הטכניקה החדשה, התנוססו בגאות, בטוחים בחסנם, כאלו הביטו בשאט נפש על הבתים השכנים שפלי הקומה, עם כתליהם הרצוצים, שהתישנו לפני זמנם. החולה גר באחד הבתים הגבוהים.

דפקתי בדלת. בחורה חיננית עם עינים מביעות פחד פתחה את הדלת. נכנסתי אל חדר רחב ידים מוצף אור. רהיטים מחוטבים יפה עמדו בחדר. על יד הכותל עמד יהודי כבן ארבעים, חסון עם הדרת זקן. הוא היה עטוף טלית והתפלל בקול רם מתוך מתיקות. מפעם לפעם מסתכל בסדור, מעיף עיניו למעלה והתפילות משתפכות בקצב חרישי כהמית מים של מעין זך.

חכיתי עד אשר גמר את תפילתו. קפל את טליתו וברכני בשלום. הכניס אותי אל חדר החולה. אחרי הבדיקה הוזמנתי ע"י בעל הבית לשבת על יד השולחן. כבד אותי בתה ובממתקים. נטל את ידיו והתחיל את סעודת הצהרים יחד עם בני ביתו.

תפריט כמו סעודת שבת לפני המלחמה. חלה אפויה על ביצים, כבד מטוגן, דגים, מרק עם אטריות, פשטידה (טשאלנט) חמה וריחנית ובשר אווז. בין מנה למנה לגימת יי"ש.

על יד השולחן היו מסובים גם קרובים של בעל הבית. בין המסובים עורר את תשומת לבי בחור כבן שמונה עשרה, צנום עם עינים מביעות פקחות.

פתאום נשמע צלצול הפעמון החשמלי. כולם רעדו על מקומותיהם. פני בעל הבית התעקמו.

—“האם נאצים באו לעשות פה בקור?” חלף רעיון במוחי.

בהרבה בתים הרסו את הפעמונים. היה פחד שוא. נכנס קרובו של בעל הבית.

בתקופה זו נקבע המנהג, כי יהודי אינו מצלצל, אלא דופק.

—“לחצתי על כפתור הפעמון באופן אוטומטי. שכחתי, כי יש לדפוק” התנצל היהודי.

—“סלחתי כדבריך”, חייך בעל הבית לקראתו והושיט לו את ידו.

נפרדתי מהמסובים ויצאתי. כעבור זמן ידוע נודעו לי כמה פרטים על בעל הבית. היה סוחר עורות, אחרי כבוש ורשה, עזב את מסחר העורות והתחיל לעסוק בואלוטה בממדים גדולים. היה מבריח ואלוטה מורשה לרוסיה ואת כסף הניר הרוסי הביא לורשה. עסק הואלוטה עלה כפורחת, והיהודי עשה עושר. התכניות צצו במוח בעל הבית החסיד, אבל את בצוע המשימה לקח על עצמו הבחור הצנום עם העינים הפקחות. היה עובר את הגבול כל 2–3 שבועות ובידו מזודה ישנה עם קרקעית כפולה. בין דפני הקרקעית היה שם את הואלוטה.

מעבר הגבול נעשה אצלו ענין של ספורט והוא טרח בזה מתוך רצינות וחבה. מה היה גורלו של סוחר הוואלוטה החסיד ושל עוזריו? האם נהלו את עסקיהם עד השלב הסופי של חסול הגיטו או החליפו את הואלוטה בעסק אחר? מזמן ההוא לא ראיתים יותר. נבלעו כנראה בתאי הגזים בטרבלינקה יחד עם יתר יהודי ורשה.

הרבה יהודים מורשה עברו את הגבול והשתקעו בערי רוסיה הלבנה, אשר נכבשה בראשית המלחמה ע"י ברית המועצות. ישבו בביאליסטוק, סלונים, באראנוביץ ועוד.

כאשר היטלר הכריז מלחמה נגד רוסיה בשנת 1941 נכבשו הערים ע"י הצבא הגרמני. רק מעם יהודים הספיקו לברוח לרוסיה המזרחית, ויתרם הושמדו. למה לא עברו יהודי ורשה אל ערי רוסיה המזרחית, אלא ישבו בערי הספר? הסיבה העיקרית היה הרצון להיות קרוב אל המשפחה שנשארה בורשה. משם היו שולחים חבילות מזון אל בני משפחתם ואל קרוביהם. בעד אהבה זו שלמו בחייהם.


יהודי ורשה מאמינים כי ישועתם תבוא מרוסיה הסוביטית    🔗

כאשר צבאות הרוסים כבשו בשנת 1941 את בוקובינה ולטויה האמינו היהודים בורשה ואולי גם ביתר ערי פולניה, כי הרוסים ימשיכו את מסע הנצחון ויחדרו אל השטח של פולניה הקצוצה. גם בין הפולנים פשטו שמועות, כי הגרמנים יעזבו את ורשה ואולי יצאו מפולניה כולה ורוסיה תכבוש את השטחים האלה.

שמועות אלה כנראה היו נפוצות במדה מרובה, עד אשר הגיעו לאזני הנאצים, השליט הגרמני פראנק מצא לנחוץ להכחישן. בהודעתו נאמר בפירוש, כי הגרמנים לא יצאו מפולניה ולא ימסרו אותה, ואפילו חלק ממנה, לברית המועצות. אבל היהודים לא חדלו להאמין, כי צבאות ברית המועצות סוף סוף יבואו ויביאו פדות לנפשם. תקותם לא היתה בנויה על הזיות וחזיונות שוא. לורשה הגיעו מכתבים מן היהודים, אשר נמלטו לרוסיה.

אלה היו מכתבי עידוד. לפי המכתבים על היהודים להתאושש ולחכות לימים טובים העומדים לבוא בקרוב.

“אל יפול רוחכם, כתבו הקרובים, היות כי הצבא האדום יחדור בלי שום ספק לפולניה ויגרש את הגרמנים; היו מוכנים לרגע מאושר זה”.

המכתבים היו כתובים בלשון מסתורין. הצבא האדום נקרא בשם “גזר” או “עגבניות”. הידיעות האלה חזקו ואמצו את לב היהודים והפיחו רוח חיים בנפשם היבשה.

בכליון עינים חכו לצבא האדום, ברב מתיחות הטו אוזן לחדשות שהגיעו מתחנת השדור החשאית, כל מלה היתה נמדדת ונשקלת ומוסברת על אופנים שונים. אבל בגיטו ורשה לא צמחו לא “גזר” ולא “עגבניות”. האדמה נשארה צחיחה.


האם היתה בשביל היהודים אפשרות הצלה?    🔗

פעמם רבות הצגתי בפני עצמי את השאלה: מה יכלו היהודים לעשות לו העריכו כראוי את מצבם, לו הבינו, כי הנאצים שואפים להכריתם ולהשמידתם באופן פיסי? האם היתה בכלל בשביל היהודים אפשרות כל שהיא להנצל מתגרת יד הגורל הטראגי. למעלה ציינתי כבר, כי ברובם המכריע לא הרגישו היהודים בסכנה המרחפת עליהם.

סכנה לא נתנת להבין ע"י פעולת המוח. צריך אדם שירגיש אותה בכל אבריו, בכל חושיו, בכל ישותו וגם בעורו המכסה את גופו. היהודים הבחינו את הסכנה בשכלם, אולם לא הרגישו אותה. כאן נעוצה הטרגיות בגורל היהודים. כאשר הרגישו את הסכנה כבר אחרו את המועד לנקוט אמצעי הצלה.

לו הסכנה היתה מורגשת קודם, היתה אפשרות לברוח לרוסיה, לחדור לתוכה עמוק, להתפזר ברחבי הארץ ולא לשבת בערי הספר. בורשה היו עשרות אלפים בחורים אמיצים, חומר מצויין בשביל פלוגות פרטיזניות.

אולם כאן מתעוררת השאלה, מה הסבה שהיהודים

היהודים לא הרגישו את הסכנה?

כאחד אשר חי כל הזמן בגיטו ורשה, סבור אני, כי הסבה נעוצה בחוסר רוח מלחמתי, במנטליות הרודפת שלום. לא האמינו היהודים, כי הנאצים יכריעו בנפשם להכרית עם שלם. הנה משל קטן. היה בחודש פברואר שנת 1943, אחרי אשר נספו שלש מאות אלף יהודים. יום אחד ישבתי אצל מכרי. היה שם יהודי פשוט, שען לפי מקצועו, שגורש מעירה הסמוכה לורשה. נצל בדרך נס מכל הפעולות. היה אחד מאנשי הפלוגות שהיו יוצאות אל העבר הארי לעבוד בתחנת הרכבת. השיחה נסבה על העתיד הקרוב.

—“אני בטוח, התחיל היהודי, כי שחיטות חדשות לא תהיינה, והנאצים לא יגעו לרעה בשארית הפליטה”.

—“על מה מיוסדות השערותיך?” שאלתי. נעץ בי עינים תמהות.

—“וכי לא שמעת את הידיעות מתחנת השדור החשאית? בלונדון ובהרבה ערים בארצות הברית יצאו ראשי הכמורה, נציגי כנסיות שונות במחאה נמרצה נגד הטבח האיום בעם היהודי”.

אחרי מסע ההשמד והחויות האיומות הכרוכות בו האמין היהודי התמים כי דברי מחאה של נציגי הכנסיות יכולים להשפיע על המרצחים הגרמנים.


בית החולים עובר מטשיסטע אל רחוב לשנה 1 וסטוקי 18    🔗

כאשר נתברר בסוף שנת 1940, כי על היהודים הגרים מחוץ לגיטו, לעבור אל תחום הגיטו ועל הנוצרים לעזוב את משכנותיהם בגיטו ולעבור אל השכונה הפולנית, התחילו לחשוב על גורל בית החולים. לא קל היה לפתור שאלה זו, כי בתחום הגיטו קשה היה למצוא בנין מתאים בשביל בית החולים, אשר הכיל בקרבו יותר מאלף חולים.

נפוצו אפילו שמועות, כי מכיון שקשה למצוא מקום מתאים ישאירו את בית החולים ברחוב טשיסטע. חבר העובדים יקבל אז תעודות מעבר מיוחדות לעבור את שער הגיטו.

באמת קשה היה להפרד מן הבנינים הנהדרים של בית החולים, מקום שם השקיעו היהודים אוצרות גדולים של מרץ הן מבחינה חמרית והן מבחינה רוחנית. קשה לי להגיד אם התקוה, כי הגרמנים ישאירו את בית החולים ברחוב טשיסטע ז.א. בעבר הארי, היתה מבוססת על איזה יסוד ריאלי, או שהיתה רק פרי דמיון, שצמח במוחות היהודים, מתוך חבה אל בית החולים והתקשרות נפשית אליו.

נפוצה גם שמועה, כי הרופא הנאצי ד"ר שרעמף, שהיה השליט בפועל על בית החולים עשה מאמצים אצל השלטון הגרמני לקבל בשביל בית החולים את הבנין המפואר ורחב הידים של בית המשפט הפולני ברחוב לשנה 57. נגד הצעה זו כאלו היו נציגי הפולנים. סוף סוף קבלנו ידיעה, כי בית החולים לא ישאר במקומו, אלא יועבר לתחום הגיטו. נתבדתה גם השמועה על סדור בית החולים בבית המשפט. לרשות בית החולים נתנו שני בנינים: ברחוב לישנה 1 וברחוב סטאוקי 18. הראשון היה קודם בית החולים פולני למחלות זהום, והבנין השני נבנה לפני המלחמה לבית ספר עממי.

הבנינים החדשים לא היו מתאימים בשביל צרכי בית החולים היהודי. בכל זאת אפשר היה בשעת הדחק לעבוד בהם.

החדרים היו מרווחים ומלאי אור. אבל היה הכרח לחלק את בית החולים. הבנין ברחוב לשנה צריך היה לקלוט את המחלקות לכירורגיה, למחלות העין, האף והאזן ואת המכון הרנטנולוגי, בעוד אשר יתר המחלקות סודרו בבנין ברחוב סטאורי.

השלטון הגרמני הרשה להעביר את הכלים, התכשירים והמכונות אשר היו בבית החולים. ההעברה היתה מלאכה די קשה, כי היו ימי חורף, סוף חודש דצמבר 1940 ותחילת ינואר 1941. חבר העובדים עבד במרץ. הרבה עזרו גם הסטודנטים. הרבה מהעובדים ביחוד מבין הרופאים, עוד גרו בעבר הארי. במשך זמן קצר היו מוכרחים למצוא דירה בתחום הגיטו. על פי רוב סודרו הענינים בדרך חליפין עם הנוצרים שעזבו את הגיטו. היהודים החליפו את דירותיהם בנות 5–6 חדרים בעד שני חדרים. כי לא היה מוצא אחר. אבל לא כולם מצאו דירה והוכרחו לגור אצל קרוביהם או מכיריהם.

עזבנו את בית החולים במצב רוח מדוכא. נזכרתי אז במחזה שנחרת עמוק בלבי. היה זה מאורע שקרה בחזית בימי מלחמת העולם הראשונה. כאשר צבאות הרוסים הוכרחו לסגת מפני לחץ הגרמנים, נתן מפקד רוסי אחד פקודה, כי האכרים מוכרחים לעזוב את מקומות מגוריהם ולהצית את התבואה אשר על השדה, כדי שלא תפול בידי האויב. היה זה במחוז אחד ברוסיה הלבנה. האכרים הטעינו את כל רכושם על עגלות הרתומות לסוסים ויחד עם משפחותיהם ובהמתם הלכו בעקבות הצבא.

גם האכר שלנתי אצלו אסף את חפציו. כאשר העגלה היתה מלאה והבהמה הוצאה מן הרפת, נכנס האכר אל ביתו, נגש אל הקיר, כרע ברך לפני האיקונין שהיתה עוד תלויה והתפלל חרש. לא בכה. רק שרטוטי פניו הביעו צער עמוק.

עזבנו את בית החולים מתוך דכדוך נפש כמו אותו האכר הרוסי. עקת הלב היתה כבדה מנשוא. ברחובות היהודים שררה אז תנועה עצומה. היהודים העתיקו את משכנותיהם אל הגיטו והנוצרים, להיפך, יצאו ממנה. מוסדות ואנשים אמידים העבירו את המטלטלין על עגלות גדולות וגם על מכוניות משא. אבל רוב היהודים העבירו את מטענם על עגלות קטנות שהיו מובילים בעצמם או בעזרת בעלי העגלות. סוסים כמעט שלא היו בגיטו, כי הגרמנים החרימו אותם. במשך שבועות אחדים רעשו החיים כמרקחה. הרחובות מלאים אנשים. פנים צנומים, משולהבים, עם עינים מביעות פחד ועל שפתותיהם דברי גדוף וקללה שעוד לא נתגבשו ולא הוצאו החוצה. היהודי כאלו התלכד והתמזג עם בגדיו ומצעותיו שנשארו לו לפליטה, ואשר שמשו לו עוגן הצלה להמלט מקור ורעב.


הופעל בית החולים בגיטו    🔗

במשך שבועים הופעלו כל המחלקות. המכון הרנטגנולוגי סודר בארבעה חדרים קטנים. בהשואה אל השטח הנרחב אשר נמצא ברשות המכון בבית החולים הקודם היה דומה עכשיו רק למיניאטורה. בכל זאת עשה רושם טוב בנוחיותיו ובלוית החן אשר שוו לו הרהיטים היפים. מהיכן באו הרהיטים מלאי החן? בית החולים הקודם לא היו כלל רהיטים כאלה.

רופאה אחת ממחלקת הרנטגן העבירה לכאן את הרהיטים מן הקבינט שלה. עשתה זאת מתוך יראה להחזיקם בבית. בתקופה זו פגע ההחרמות היה במלוא תקפו. החרימו גם אצל רופאים, אם כי ד"ר שרעמף, הרופא הנאצי, העניק לרופאים תעודות, כי אסור להחרים את הרהיטים בדירותיהם.

אבל לא כל הנאצים השגיחו בתעודות. בקר אחד באו אל רופא יהודי ידוע להחרים את רהיטיו. פרקו את הארונות, לקחו את הכסאות. הרופא שתק. נגשו לפרוק גם את המטות הרופא לא שלט ברוחו ושאל:

—“אתם לוקחים ממני את המטות, אם כן איפוא נשכב? אני ובני משפחתי?”

על שאלת הרופא השיב הנאצי בכעס:

—“אני מחרים את המטות בשביל משפחה גרמנית, ואתם, יהודים ארורים, יכולים לישון על הרצפה!”

גם יתר המחלקות עשו רושם יפה בחיצוניותם. על אדני החלונות ובמסדרונות עציצי פרחים. החדרים לא היו גדושים בחולים. חבר העובדים עבדו מתוך התלהבות, אם כי כל אחד היה מלא דאגות.

במכון הרנטגנולוגי עבדו כמה בחורות בתור תלמידות. הרופאים הצעירים היו באים מפעם לפעם לשיחה קלה עם הבחורות. באו צעירים גם מחוץ. ביניהם היה בנו של הסופר והציוני הידוע ד“ר י. גוטליב ז”ל מעורכי העתון היומי “היינט” בורשה. גם בנו של העסקן הבונדאי הידוע זיברט היה בא לעתים קרובות. גוטליב הצעיר היה בחור חור ממראה חולני. ארשת פניו הביעה עצבות. נשא בלבו יגון על אבדן אביו שנתפס ברוסיה והושם במאסר אחרי עברו על הגבול. נספה יחד עם העסקן הבונדאי מיכאלביץ בבית הסוהר. הייתי קשור אל ד“ר גוטליב ז”ל, אבל עם הצעיר לא עלה בידי למצוא דברים משותפים. הוא התחמק תמיד.

לעומת זאת היה זילברט הצעיר יותר גמיש ונוח אל הבריות. פניו הביעו מרץ. הוא עמד בקשר עם המחתרת הפולנית ויצא לעתים קרובות אל העבר הארי.


הרשימה בעתון הגרמני    🔗

בית החולים היינו שוכחים את המצב הכללי. בלהב העבודה נשרפו הדאגות. אבל עם קריאת העתונים צפו מחדש. פעם קראתי את העתון הגרמני “ורשאוע דויטשע צייטונג” שהופיע בקרקוב והיה בטאונו של מפלגת הנאצים בפולניה, רשימה קצרה. היה זה דין וחשבון קצר מאספת המפלגה. השליט הגרמני בפולניה, צורר היהודים הידוע פראנק,הקצה על המצב הכללי בפולניה. בין היתר נגע גם בשאלת היהודים. איני יודע אם היטלר או הימלר קראו את הרשימה. אבל לו קראו היו בלי ספק מביעים אי שביעות רצון.

מתכסיסי המפלגה הנאצית היה להסתיר מעין כל את התכניות הקרובות של פעולותיהם. גם את היהודים רמו הנאצים. איש לא ידע על תכנית השטן אשר היטלר עבד בשביל היהודים.

הרשימה הקצרה היתה סטיה מוחלטת מתכסיסי הנאצים הרגילים. בהרצאתו התנצל פראנק, כי “במשך שנה אחת לא היה סיפק בידו להשמיד את כל הכנים וגם לא את כל היהודים, אבל משימה זו תבוצע בקרוב”.

היהודים כמעט שלא קראו את בטאון הנאצים בפולניה. היו קוראים את העתונים הגרמנים הגדולים, שהיו מתקבלים מברלין, כמו “פעלקישער־באובכטער” ועוד. אבל גם אלה שקראו את העתון לא שמו לב לרשימה קצרה זו שנדפסה בפנה נדחה. בין מכרי הרופאים איש לא ידע על זה. נתתי להם את הרשימה. קראו ויצאו ידי חובתם במשיכת כתפים. ראו בזה רק ניב מליצי ודברי איום לגבי היהודים. לא האמינו כי פראנק יעיז להגשים את התכנית בחיים.


ספורו של שוטר יהודי    🔗

במשך שנה וחצי ז. א. מיאנואר שנת 1941 עד 22 יולי 1942. העבודה בבית החולים ברחוב לשנה 1 התנהלה בקצב סדיר בלי הפסק. החולים היו צנומים, כי רעבו. כאשר ישבו בחדר ההמתנה של מחלקת הרנטגן לא התביישו לבקש פרוסת לחם. הפרסונל הרפואי בא להם לעזרה ומלא את בקשתם בעין יפה.

ד"ר מעש הגיש פעם לחולה כריך עם נקניק. החולה שמיום פרוץ המלחמה לא הביא אל פיו מטעמים כאלה היה נדהם ולא ידע איך להודות בעד מתנה זו.

היו גם חולים מערי השדה. מהם נודעו לי הרבה פרטים מענינים. הביאו פעם בחור אחד עם שאת (גידול) ברגל. נשלח אל בית החולים ממחנה העבודה.

—“האם חלית שמה, במחנה העבודה?” שאלתי את החולה.

—“כן חליתי במחנה, אם כי לא עבדתי בתור פועל”, ענה הבחור.

—“נשלחתי אל המחנה בתור שוטר”.

—“האם רעבת ללחם?” שאלתי.

—“הפועלים היו רעבים, אבל לי היה די מזון, הרבה יותר מאשר בורשה. לשוטרים נתנו מזון טוב, מלבד זה אפשר היה לקנות מצרכי מזון בזול”.

—“האם יש בדעתך לחזור אל המחנה? כמובן כאשר תבריא ותצא מבית החולים”.

נעץ בי עינים תמהות.

—“המחנה חוסל זה מזמן”.

—“למה חסלו אותו? האם אין צורך לגרמנים בעבודת חנם של היהודים?”

—“אמנם, הגרמנים הפיקו תועלת גדולה מעבודת היהודים, אלא שהפועלים חלו מרעב, מאי נקיון ומעבודה קשה”.

—“וכולם מתו?” שאלתי.

—“לא, מחלת הטיפוס התחילה להתפשט בין הפועלים. בכדי לעצור את המגיפה נפלו הגרמנים על המצאה אוריגינלית. את חולי הטיפוס שלחו אל בית החולים ואת הבריאים ירו. איש לא נותר”.

—“ואיך נצלת?” שאלתי את הבחור.

—“היה לי חום. חשדו שגם אני חולה בטיפוס ושלחו אותי אל בית החולים”.

חסול המחנה לא היתה “פעולה”. הוא עמד מחוץ למסגרת זו. זו היתה הקדמה למסע ההשמד.


הילדים הפצועים    🔗

מזמן לזמן היו מביאים אל בית החולים ילדים פצועים בגיל מ־10–15 שנה, שנפגעו ע"י יריה. ירו אליהם החיילים הגרמנים, שומרי שער הגיטו. הילדים היו עוברים אל העבר הארי, קנו שם לחם ותפוחי אדמה וחזרו. היו ילדים עניים שלא היה להם כסף לקנות, היו יוצאים אל העבר הארי לבקש נדבות. נדמה להם כי יותר קל לאסוף נדבות בעבר הארי מאשר בגיטו.

סוף סוף בגיטו היתה התחרות גדולה בין העניים המבקשים נדבות. בסכון נפשם היו הילדים מפרנסים הורים תשושי כוח וחולים. איך עברו הילדים אל העבר הארי? היו מוציאים בנדבך התחתון של חומה לְבֵנה אחת או שתים וזחלו דרך החור. השתמשו גם בחשמלית. כמה קרונות היו עוברות מן העבר הארי דרך רחובות הגיטו. הילדים היו קופצים אל הקרונות ומתחבאים ובעבר הארי היו יוצאים. אל הילדים המסכנים האלה היו החיילים הגרמנים יורים. רוב הפצעים היו ברגלים. הילדים הפצועים היו שקטים ורצינים. סבלו יסורים מן הפצעים, אבל לא בכו. לא שמעתי תלונות. בשרטוטי פניהם היה בטוי של עצבות וסבל; אבל מבט עיניהם היה גא. מלאו את חובתם כאנשי צבא במערכות המלחמה. אבל מי ידאג להורים החולים? מי יכלכל אותם? עתים היו באים אח או אחות והביאו מעט אוכל. היו מנשקים זה לזו ובכו חרש. פגישתם היתה תמיד חויה קשה בשבילי. בילדים הפצועים התגלמה הגבורה המוסרית של איש העם בגיטו ורשה.


המגורשים    🔗

בשנת 1941 שררה בגיטו מגיפת הטיפוס. אולם על אף המגפה, זרק האויב אל תוך הגיטו המונים המונים של מגורשים מעירות הסמוכות. מחלונות בית החולים ראיתי לא פעם את המחזה המזעזע. המון יהודים כפופי קומה, תרמיליהם על כתפיהם מובלים ע"י הנאצים. פנים צנומים, קודרים מעיפות ומסבל, רגלים כושלות של אנשים מושפלים עד עפר אשר רכושם נשדד וכל הונם מקופל באמתחתם; בגד ישן, פת קבר עם בצל ודג מלוח.

דעך אור עינם. לאן צועדים? אל בתי הפליטים לגוע ברעב ובקור, כי גורלם נחתך להתנונות איטית עד אשר יבא המות ויגאל אותם מעמק הבכא. והנה רואה אני את עצמי יחד עם יתר הרופאים ועובדי בית החולים, כולנו צועדים בשורה אחת, מובלים ע"י שנים שלושה נאצים והשיירה מתארכת, משתרעת יותר ויותר ומגיעה עד סוף רחוב לשנה. מכל הבתים נוהרים היהודים, גברים, נשים וטף ומצטרפים אלינו, והשיירה הולכת קדימה אלא בכוון הפוך, כי היא יוצאת מן העיר. הללו נכנסים לגיטו ורשה, ואנו יוצאים מן הגטו. לאן מובילים אותנו? לגיטו ביאליסטוק, רובנה, סלונים? אבל כל אלה הן הלא תחנות מעבר.

אחריהן תבא התחנה הסופית, תחנת המות ושם נקבר. כאשר פקחתי את עיני חלפה שיירת המגורשים. הדלת נפתחה ברעש, הביאו על אלונקה פצוע.


 

פרק ד: ההיסטוריונים היהודים בגיטו ורשה    🔗

פרופיסור באלאבאן    🔗

בגיטו ורשה חיו שלשה היסטוריונים: פרופיסור בלאבן, ד“ר שיפער וד”ר רינגלבלום ז“ל. שנים מהם את הפרופיסור בלאבאן ואת ד”ר שיפער הכרתי אישית. את ד“ר רינגלבלום לא הכרתי, אבל ע”י ש. ווינטר נודע לי על המשימה הגדולה שהטיל על עצמו לאסוף חומר על כל מה שעבר על יהודי ורשה בתקופת הכבוש הגרמני בשביל הארכיון העתיד.

בתקופה זו בקרתי אצל פרופסור בלאבן פעמים אחדות.

הבקור הראשון היה בחודש נובמבר שנת 1939. הגיטו עוד לא נוצר.

פרופיסור בלאבן גר אז ברחוב שליסקא. הלכתי אליו רגלי, כי החשמלית עוד לא הופעלה. באתי אל מעונו אחרי טלטול מיגע. הרחובות עוד לא נוקו. הכביש והמדרכות היו מכוסים לבנים, אבנים, ברזל, זכוכית וכדומה. מהבתים ההרוסים נפלו על המדרכות טיח, שברי לבנים ופסי ברזל ביחוד אחרי נשיבת רוח חזקה. היו גם תאונות. ברחוב גז’יבובסקה קרה אסון גדול. התרסק קיר שבור ועשרה יהודים נהרגו. על המדרכות הלכו בזהירות. הרבה אנשים העדיפו את ההליכה על הכביש.

באתי אל פרופ. בלאבן בשעה מוקדמת בבקר. קבל אותי בסבר פנים יפות. בלאבן היה אז חבר ועד הקהלה, או כמו שהגרמנים קראו “יודנראט”. מצאתי אותו במצב רוח מדוכא. נכר היה כי נפשו כבולה בחבלי פחד, חוסר בטחון ואי־התמצאות בתנאי החיים החדשים. השמועות על יצירת גיטו ועל הצורך לעזוב את המעון ולבקש דירה חדשה, כל זה העיק על לבו. פרופ. בלאבן ספר לי כי לפני זמן קצר בקרו אצלו שני מלומדים גרמנים, נציגים רשמיים של השלטון הגרמני בפולניה ושוחחו אתו על מצב היהודים.

“איך אפשר לפי דעתך לפתור את שאלת היהודים?”

פרופ. בלאבן רצה להפטר מהם וענה:

“איני יודע”.

הגרמנים הביטו עליו מתוך כעס עצור.

“אבל הפירר שלנו (היטלר) מצא כבר פתרון לשאלת היהודים!”

“מובן, ענה בשקט פרופ. בלאבן, הפירר יודע, אבל אני לדאבוני איני יודע איך לפתור שאלת היהודים”.

אחרי תשובת תם כזו הפסיקו הגרמנים את השיחה והלכו. עוד שאלה אחת הציקה את נפשו. קשה היה לו להחליט אם להשאר בועד הקהילה או לותר על כבוד מדומה זה. ראשית כל היתה זו עמדה חברתית חלקלקה, מלאה חתחתים שגזלה הרבה זמן. באופן רשמי חברי ה“יודנראט” לא קבלו משכורת. אם כן, איך להתקיים? בועד הקהילה היו חברים אמידים שיכלו לחיות בלי משכורת. אבל פרופ. בלאבן לא היה אמיד ולא יכול להרויח בתור היסטוריון. דאגת הפרנסה רבצה, איפוא, על בלאבן בכל כובד משאה וגרמה לו ענויי נפש.

פרופ. בלאבן החליט סוף סוף לותר על חברותו בועד הקהילה וקבל משרה של פקיד הקהילה. הוא נתמנה למנהל הארכיון של הקהילה.

ועד הקהילה לא היה חביב על יהודי ורשה. רווחת היתה שמועה, כי כמה מחברי ועד הקהילה עושים את מלאכתם רמיה. רננו גם כן, כי אחדים מהם לוקחים שוחד, במכרם משרות בכסף, או שהעניקו זכויות לפתוח חנויות בעד תשלום. אמנם היו בין חברי ועד הקהילה אנשים שקנו להם שם טוב בין יהודי ורשה אולם ועד הקהילה בשלמותו כחטיבה מיוחדת לא רכש לו אמון הקהל, אפילו בחוגי המעמד הבינוני. מובן שבתנאים אלה לא הרגיש פרופ. בלאבן את עצמו בטוב לשים על ראשו כתר של חבר ועד הקהילה.

בתקופה מאוחרת נפגשתי עם פרופ. בלאבן פעמים אחדות.

הוא ישב ברחוב גז’יבובסקה 26 בארכיון הקהילה. תחת פקוחו היה חבר עובדים. הרבה אנשים היו באים אל הארכיון, בעיקר בענין העתקים של תעודות לידה, נשואים וכדומה. בלאבן ישב בחדר מיוחד. בארשת פניו לא נכרו אותות של דאגה ופחד, כמו בתקופה לפני יצירת הגטו. כנראה חל מפנה במצב רוחו.

היה זה בתקופת הגיטו כאשר נדמה, כי החיים נעשו שרירים וקיימים וכי דפוסם נתיצב. בחוגי המעמד הבינוני רווחת היתה הדעה: כי ליהודי ורשה לא נשקפת סכנה של חסול פיסי. האמינו, כי השלטון הנאצי יסתפק בהרעבת היהודים בגיטו, בלחץ חמרי ומוסרי.

המעמד הבינוני לא סבל מחסר מזונות ומטעם זה היה בטוח, כי יוכל לעמוד בפני זועת המלחמה וסבל הגיטו.

אמנם מאה אלף יהודים רעבו ללחם והמות הוריד אותם לאט לאט שאולה. אבל המיתה האיטית של ההמונים לא הטרידה את מוחם ולא עוררה חרדה לבם, יצאו ידי חובתם בהוצאת אנחות ובנדנוד ראש.


גיטו ורשה בשנת 1941    🔗

על מה התבסס האופטימיזם של המעמד הבניני?

הגיטו בורשה בשנת 1940 לא היה סגור ומסוגר כמו בלודז'. במדה ידועה היה מגע ומשא בין הגיטו לבין הרובע הפלוני.


א. הרבה יהודים, ברובם צעירים עבדו בבתי חרושת ובתחנות הרכבת בעבר הארי, אבל גרו בגיטו. בשובם הביתה הביאו אנשי הפלוגות מצרכי מזון.

ב. הברחת מזונות. החיילים הגרמנים שעמדו על המשמר על יד שערי הגיטו לקחו שוחד. בשעות הלילה נכנסו לגיטו עגלות לעשרות טעונות מצרכי מזון.

ג. משלוח יד. בגיטו היו שמונה אלפים יהודים בעלי־מלאכה. לפי התכנית של ועד הקהילה צריכים היו בעלי המלאכה לעבוד בשביל הגרמנים ולקבל מאת השלטון הנאצי חמרי גלם. בעלי המלאכה צריכים היו לייצר בגדים, כובעים, נעלים, סבון, רהיטים, שמיכות, צעצועים בשביל ילדים וכדומה. תכנית זו נתגשמה באופן חלקי.

ד. מלאי הסחורות אצל הסוחרים. אם כי הסוחרים היהודים נפגעו הרבה מן השוד הגלוי של השלטון הגרמני עלה בידיהם להציל קצת מן הסחורות, שהיו בידיהם. סחורות אלה הוברחו אל העבר הארי, שגם כן הרגיש דוחק גדול בכל מיני סחורות.

ה. עד חודש אפריל 1941 התקיימו בגיטו מפעלי תעשיה ובתי מרקחת פולנים. העובדים הפולנים היו באים בכל יום אל הגיטו ובעזרתם נעשו הרבה עיסקות עם העבר הארי.

ו. גם החשמלית היתה מקשרת את הגיטו עם העבר הארי. הנהגים, מוכרי הכרטיסים והשוטרים הפולנים שלוו את הקרונות עסקו בהברחת מצרכי מזון וסחורות.


השלטון העצמאי בגיטו    🔗

השלטון הנאצי ברצותו לסנור את עיני היהודים, העניק להם שלטון עצמי. במקום לחם נתן להם זכויות לארגן משטרה, דואר, לשכת בריאות, לשכת עבודה ואספקה וליסד בתי ספר, בתי מחסה לילדים ואפילו בית כלא. רק מחלקת המסים בגיטו נשארה בידי הפקידים הפולנים. מצד אחד השליכו הגרמנים אל גיטו ורשה עשרות אלפים יהודים מהעירות הסמוכות שנעקרו ממקומותיהם ואבדו את רכושם, מה שגרם לצפיפות נוראה בגיטו ולנוון הדרגתי של הפליטים, מן הצד השני זרק להם במתנה שלטון עצמי, פרודיה לאוטונומיה של דובנוב. הבתים בגיטו הופקעו מרשות בעליהם ועברו אל ועד הקהילה, אשר מנה פקידים לנהל את עסקי הבית (גבית שכר הדירה וכדומה). השוערים היו יהודים בעיקר מבין המובטלים, היו ביניהם גם בעלי מקצוע שלא יכלו להרויח במקצועם.

בין חומות הגיטו הרגישו היהודים יותר חפשים מאשר לפני יצירתו. בגיטו לא ראו גרמנים שהיו מקודם חוטפים ברחוב יהודים לעבודה או מוציאים גם ממעונותיהם. כמו כן הוקטן מספר השוטרים הפולנים. שגרמו הרבה ענויים ליהודי ורשה, ע"י סחיטות כסף.

מה היתה כוונתו של השלטון הנאצי עם מושל המחוז (גוברנאטאר) פישער בראש שהעניק ליהודים שלטון עצמי? איזה סיבות הביאו להחלטה זו:

היו כמה סבות:

א. השלטון הנאצי שאף לבודד לגמרי את האוכלוסיה היהודית מהאוכלוסיה הפולנית כדי שלא יבא להדוק קשרים בין היסודות המהפכנים משני הצדדים.

ב. השלטון הנאצי שאף להבזות את היהודים בעיני הפולנים. במשך כל ימי הכבוש נהלו הנאצים תעמולה נמרצת, כי היהודים הם מזוהמים. המגע עם האוכלוסיה היהודית יש בו משום סכנה בשביל הפולנים מפני אפשרות הזהום במחלות טיפוס הכתמים, שלשול דמי ועוד. תעמולה שקרנית זו התנהלה בכל יום בעתונות וגם על ידי מודעות קיר גדולות עם ציורים מעליבים. מלבד זה היו גם הרצאות על נושא זה.

ג. תקנון הגיטו עובד, כנראה ע"י היסטוריונים גרמנים, אשר לקחו לדוגמה את הגיטאות בגרמניה מימי הבינים.

ד. רכוז היהודים בגיטאות על שטח מצומצם איפשר לשלטון הנאצי את ההשמדה הפיסית של היהודים.סבות אלה יש בהן לבאר את יסוד הגיטאות בכלל ע"י הנאצים, נשאר עוד להפיץ אור על השאלה לאיזו מטרה העניקו הנאצים ליהודי הגיטו שלטון עצמי.

שתי סיבות גרמו לזה.

א. במתן שלטון עצמי באה לידי בטוי שטת המרמה, הצביעות והרמאות של הנאצים. בנופת צופים זו רצו הנאצים להמתיק את רע הגזירה של יסוד הגיטו.

ב. הנאצים שאפו להימיק את הנגודים בין השכבות של האוכלוסיה היהודית. הם יצרו מעמד של פקידים יהודים, שבצעו את מזימותיהם. פקידים אלה, ביחוד אנשי המשטרה היהודית, השלו את נפשם בתקוות שווא, כי בזה יקנו את לב הנאצים ועול הגזירות לא יכבד עליהם. התפצלות זו הקלה על הנאצים במדה מרובה את ההשמדה הסופית של הגיטו.

בתקופה זו שארכה מסוף שנת 1940 עד חודש יולי 1942 ז. א. במשך יותר משנה וחצי היו חדשים פחות או יותר שקטים. אחרי המתיחות הגדולה באה הפוגה. חלק מבעלי המלאכה התחילו לעבוד, הסוחרים מנאלעווקי וגענשה פתחו שוב את חנויותיהם שהיו סגורות עד הנה. במקום אריגים מכרו כלי זכוכית, ניר, סבון, מי סודה. נפתחו הרבה בתי קפה, חנויות מכלת.

ועד הקהילה ארגן את הדואר, שהיה דבר חדש בשביל הפקידים היהודים. נפתחו שתי מחלקות: ברחוב זאמענהוף וברחוב גז’יבובסקה. הדואר ברחוב זאמענהוף עשה רושם טוב. שרר שקט, לא היתה צפיפות, וגם הפקידים היו אדיבים. במחלקה זו מכרו בולים, קבלו מכתבים רשומים המחאות כסף. המחלקה ברחוב גז’יבובסקה עסקה בחבילות. בתקופה זו קבלו יהודי ורשה הרבה חבילות מזון מערי השדה וגם מחו"ל (צרפת וביחוד ארצות הברית).

ראיתי את פרופ' בלאבן זמן קצר אחרי יסוד הדואר. הבעתי לפניו דברי השתוממות, כי הפקידים היהודים שלא עבדו מעולם בדאר גלו כשרון ארגוני.

—“למה אתה מתפעל? ידעתי זה מכבר, כי יש ליהודים כשרון לפקידות. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היו בגליציה פקידים מצוינים, שתפשו משרות חשובות בעיריות. עבודתם היתה למופת, והאוכלוסיה הפולנית היתה שבעת רצון.”

ההפוגה ארכה קרוב לשנה. אבל כבר בתחילת הקיץ שנת 1942 הגיעו ידיעות רעות מערי השדה, מגפת טיפוס הכתמים גברה, גם הרעב היה כבד ומספר המתים גבר מיום ליום. האויר היה רווי פחד. גם המעמד הבינוני אבד את שווי המשקל ואת בטחונו בעתיד. במצב של מתיחות וגרוי עצבים מתמיד חיה האוכלוסיה היהודית עד 22 לחודש יולי, שנת 1942. ביום זה התחילו הגרמנים לחסל את הגיטו.

בימי הפעולות לא ראיתי את פרופ' בלאבן. פגשתי אותו אחרי בקורת הנפוי (סלקציה) בספטמבר, כאשר יותר משלושים אלף יהודים הוצאו לטרבילנקה. בלאבן גר אז ברחוב גענשה 13, אבל הוכרח לעזוב את מעונו, כי חלק זה מרחוב גענשה הוכר לתחום הארי, שאסור ליהודים לגור שם.

פרופ' בלאבן עמד בחצר על יד עגלה קטנה. הסבל הטעין את מזוודותיו על העגלה ועליהן חבילות ספרים, הדוקים בחבלים דקים. פניו הביעו דאגה וחרדה. קומתו כאילו היתה יותר נמוכה, קולו צרוד, עיניו שקועות בחוריהן ומראה פניו מצבע אפור.

“אתה רואה את הספרים. אלה הם שרידי הספריה הגדולה. זה כל מה שיכולתי להציל.” נדמה לי כי ספרים אלה מהוים נקודת משען בשבילו המחזקת ומעודדת אותו.

פרופ' בלאבן היא מלא יאוש. המקום והנסיבות לא היו מתאימים לשיחה על ענינים כלליים. הסבל עשה את מלאכתו בחיפזון, כי הזמן היה קצר. זו היתה הפגישה האחרונה, יותר לא ראיתיו. עברו ארבעה חדשים. בקר אחד בחודש ינואר שנת 1943, לפני הפעולה רבת הרושם של 18.1.43 נכנסתי אל צרכניה ברחוב גענשה 4. היו שם שני מנהלים. אחד מהם היה ציוני שהכיר את פרופ' בלאבן אישית.

“השמעת, פנה אלי המנהל, הלילה נפטר פרופ' בלאבן. בערב השתתף בישיבה ושב בשעה מאוחרת, שכב לישון ולא הוסיף לקום”.

הידיעה התפשטה מהר בין יהודי הגיטו. מותו הפתאומי נתן מקום לביאורים שונים. חולשת הלב, הרעלה? אין ספק, כי מת מחולשת הלב, שהפסיקה את פעולתו אחרי החוויות המחרידות.

מת מיתת נשיקה כצדיק גדול ללא יסורים וללא גסיסה.


ד"ר שיפער    🔗

לפי המראה החיצוני היה ד"ר שיפער הפוכו של פרופ. בלאבן. בלאבן היה קטן קומה, בעל כתפים רחבות, שמן.

פניו האדומות היו מלאות, כתבנית חצי לבנה, צוארו היה נמוך וערפו אדום. ד"ר שיפער היה בעל קומה ממוצעת, רזה, עם לחיים שקועות. הצואר הארוך התנועע חפשי בתחום צוארונו.

היה חור עם גוון אפור. הפנים היו מלאים קמטים ומתחת לעינים תפיחות בולטות. הרושם החיצוני היה, כי האיש נושא בקרבו איזו מחלה.

פרופ. בלאבן תנועותיו היו אטיות, כבדות, דבורו מתון, וכל הגה שיצא מפיו היה כבד משקל ומלא רצינות.

ד"ר שיפער הצטיין בדבורו האימפולסיבי, הלוהט ומלא פטוס.

בדבריו היה הרבה מן הלבביות ומן החום הידידותי. ד“ר שיפער היה קל תנועה, מהר בלכתו, לבוש מעיל קל. נכר היה, כי בעמקי נפשו חבוי מנוע המעורר אותו לפעולות. מלומד זה הכחוש בגופו, שזקנה קפצה עליו קודם זמנו, היה תוסס ומלא מרץ. דבר מעט, כאלו במלים מקוצצות. נדמה היה כאלו מלים אלה ללא חטוב ובלתי מהוקצעות היו טעונות מרץ כמוס וחתרו להתגשם במעשים. בהתבונני אל ד”ר שיפער בשעת הליכתו ברחוב, היה לי הרושם, כי בנשמתו בוערת אותה האש ואי השקט, כאשר בסוחר היהודי מרחוב גענשה או נאלעווקי. סגולות אלה גרמו, כי ד“ר שיפער לא התכנס בתחום ארבע האמות של המדע ההיסטורי, אלא עסק גם בעניני צבור. הוא מצא ענין בצרכיו הפעוטים, היום־יומיים של היחיד והצבור. צרכיו אלה לא נתנו לו לשבת במנוחה בארכיון או ע”י השולחן, אלא דחפו אותו אל הרחוב, אל החיים התוססים להשתתף באופן פעיל בעצוב דמות ההוה.

פעמים רבות נפגשתי עם ד"ר שיפער, ביחוד בתקופה לפני יצירת הגיטו ז.א. בשנת 1940. הוא היה אז פעיל כעסקן צבורי.


ועד הקהילה ודעת הקהל    🔗

פרנסי הקהילה בתקופת הכבוש הנאצי לא היו נבחרים, אלא ממונים. לפי האמת רק אינג’ינר צ’רניאקוב קיבל את המנוי מאת השלטון הנאצי. מתפקידו היה להרכיב את ועד הקהילה, או כפי שהגרמנים קראו אותו יודענראט, לפי הכרתו. המנוי של אינג‘. צ’רניאקוב נעשה באופן מקרי. כאשר העיר ורשה נכבשה ע"י הגרמנים, בא קצין גרמני אל ועד הקהילה ברחוב גז’בובסקה 26. הקצין הגרמני לא מצא שם איש מחברי הועד ולא מן הפקידים האחראים, פרט לפידגוג העברי רפאל גוטמן, שמלא תפקיד מנהל מחלקת החנוך. הקצין הגרמני פנה אל רפאל גוטמן והודיע לו, כי הוא נתמנה לראש הקהילה. רפאל גוטמן היסס. באותו רגע נכנס אינג’. צ’רניאקוב, ורפאל גוטמן המליץ עליו כעל מועמד המתאים ביותר. צ’רניאקוב הביע את הסכמתו. כעבור זמן קצר ברח רפאל גוטמן לרוסיה. על המאורע הזה ספר לי הסופר העברי אברהם פראנק, שגר קרוב אל בנין הקהילה ואשר היה ביחסים ידידותיים עם רפאל גוטמן. אינג'. צ’רניאקוב מנה לחברי ועד הקהילה אנשים לפי רצונו. הוא השאיר כמה חברים מועד הקהילה הקודם, למשל את קמינר, נציג “אגודת ישראל” ואת ד"ר ישראל מילייקובסקי. את יתר הפרנסים בחר צ’רניאקוב מחוגים צבוריים כמו אגוד הסוחרים, אגוד בעלי המלאכה ועוד.

כפי שאנו רואים המנוי של אינג'. צ’רניאקוב היה מקרי. במקומו יכול היה להיות ראש ועד הקהילה רפאל גוטמן או פקיד אחר.

תפקידו של ועד הקהילה היה לבצע את כל הגזירות, אשר השלטון הגרמני גזר לגבי האוכלוסיה היהודית.

בראש וראשונה הוכרח ועד הקהילה להעמיד לרשות השלטון הגרמני וגם לרשות העיריה פלוגות עבודה. בורשה לא היה מחסור ביהודים שרצו לעבוד. צעירים לאלפים קבלו את העבודה מתוך רצון להרויח קצת, כי אחרת היו גוועים ברעב. הפועלים קבלו את תשלומם מועד הקהילה. השלטון הגרמני והשלטון הפולני של העיריה לא נתנו אף פרוטה. ועד הקהילה שלם לפועלים בעד יום עבודה סכום זעום, בזמן הראשון 3,6 זהובים ליום, ואחר כך העלו את שכרו של הפועל עד 4–5 זהובים. שכרהעבודה הספיק לקנות 1 ק"ג לחם, לא יותר. מלבד פועלים יהודים הוכרח ועד הקהילה לספק את דרישת הגרמנים מבחינת חפצים שונים.

על זה ספר לי פרופ. בלאבן בזמן היותו חבר ועד הקהילה.

"אין לך מושג כמה מציק השלטון הגרמני לצ’רניאקוב בדרישותיו המופרזות. יום יום הוא מקבל מן הגרמנים דרישות חדשות. היום עליו להעמיד לרשות הגרמנים כך וכך מברשות, שמיכות, גרבים, כירות וכדומה. ולמחר מגיעה אליו דרישה חדשה על מטות, שולחנות, כלי מטבח ועוד.

מובן שהשלטון הגרמני לא שלם אף פרוטה. ועד הקהילה קנה את כל זה בשוק ושלם בכסף מלא מקופת הקהילה".

כאשר השלטון הנאצי החליט לסגור את יהודי ורשה בגיטו, הוכרח ועד הקהילה להציב את החומות מסביב לגיטו על חשבונו. הבנאים היו פולנים שדרשו בעד עבודתם שכר גבוה. מאיזה מקורות שאב, איפוא, ועד הקהילה את האמצעים הכספיים, כדי לספק את צרכי הקהילה ויחד עם זה את התביעות של הנאצים שגדלו מיום ליום.

בזמן הראשון מקור ההכנסות הוו המסים העקיפים, בזמן יותר מאוחר, כאשר התרבו ההוצאות, שם ועד הקהילה מסים ישירים על האוכלוסיה. המסים העקיפים באו בעקר מתשלומים בשעת הרשמות שועד הקהילה העביר אותן לעתים תכופות, וגם מתשלומים בעד תעודות וכדומה. אבל החלק הארי של ההכנסות הגיע אל תוך הקופה מדמי קבורה. על בית הקברות ברחוב גענשה היו מקברים רק אנשים אמידים. התשלום המינימלי בעד מקום גרוע בפנה נדחה על יד הכותל היה חמש מאות זהובים, שערכם היה אז קרוב ל־6–7 דולרים. מי שלא יכול להכניס סכום כזה, הוכרח להסכים מאין ברירה, כי מתו יקבר בבית העולם בפרגה. בשביל העניים נשלחה עגלה פשוטה ועליה הטעינו הרבה מתים. לויה במובן המקובל לא היתה, כי הסוס שמשך את העגלה רץ מהר. והקרובים לא יכלו להדביק אחרי העגלה. רק לאנשים אמידים היתה באה העגלה הרגילה בשביל מת אחד.

אבל גם אחרי עגלה זו אי אפשר היה ללכת עד בית העולם, כפי שהיה מקובל בזמנים רגילים. העגלה הלכה לאט רק 50–100 מטר, ואחרי כן רץ הסוס במהירות. המלווים הלכו הביתה או נסעו אל בית העולם וחכו לקבורה.

בראש מחלקת הקבורה עמד קאמינר, יהודי תקיף, מחוסר אדיבות. אל הדורשים אל פתחו התיחס בגסות. הוא היה מכבד רק את העשירים ואת הרביים של החסידים.


ד"ר שיפער וועדת הבקרת    🔗

אין ספק, כי לא כל חברי ועד הקהילה שנמנו ע" צ’רניאקוב התאימו אל תפקידם. רווחת היתה השמועה בין האוכלוסיה היהודית, כי בקופה של הקהילה לא הכל בסדר. רננו אחרי אחד מחברי הועד שנהל עניני קבלת צעירים למשטרה, כי עשה מלאכתו רמיה, כי בעד משרה של שוטר שלמו מאלף עד שלשת אלפים זהובים, סכום גדול לפי הערך בתקופה זו. על נושא זה חוברו אפילו שירים סטירים. גם פעולתו של סגן יושב ראש בועד הקהילה, אינג'. ליכטנברג, עוררה אי שביעות רצון. הוא מסר את בנין החומות לגיטו לשני בניו, שבחרו באורח חיים של הוללות, ההתמרמרות נגד ועד הקהילה גדלה מיום ליום.

אינג'. צ’רניאקוב היה מוכרח להתחשב עם עובדה זו. צ’רניאקוב החליט להקים ועדה מיוחדת לברורת מצב הכספים של הקהילה. עם חברי ועדת הבקרת נמנה גם ד“ר שיפער. אל ועדה זו צורף גם מכרי אדון גאוזה, אחד מעובדי ה”היינט" לפני המלחמה.

—“איך מצאתם את מצב הכספים בקופה?” שאלתי אותו.

—“קשה לתאר באיזה מצב מסובך היה מצב הכספים. איני יכול להרחיב הדבור על זה. אבל אגיד בקצור נמרץ, כי בזבזו את כסף הקהילה וכי רכוש הקהילה נשדד”.

הוא היה מלא רוגז והתמרמרות. נכר היה, כי ברצון גדול היה מושיב אחדים מחברי ועד הקהילה על ספסל הנאשמים.

לא ידוע לי אם אינג'. צ’רניאקוב הסיק מתוצאות החקירה את המסקנות במלואן, אבל הועדה השיגה דבר אחד: טהור האוירה וירידת המתיחות בין האוכלוסיה.


ד"ר שיפער ומחנות העבודה    🔗

הנציב הנאצי, גנרל גוברנטור פראנק, כבר בראשית ימי שלטונו הכריז בפומבי ע“י מודעות קיר גדולות, כי את היהודים דרוש לחנך לעבודה. למטרה זו הוציא פקודה המחייבת כל גבר יהודי בגיל מ־14 עד 60 שנה לעבודה. בשנת 1939 קבל ועד הקהילה צו להעמיד לרשות השלטון הנאצי קונטינגנט די גדול של פועלים יהודים שירוכזו במחנות עבודה. בחירת האנשים העומדים להשלח למחנה עבודה, היתה בידי ועד הקהילה. הכרח היה להקים בראש וראשונה ועדות מיוחדות לבדיקה רפואית, כדי שלא לשלוח אל מחנות העבודה אנשים חולים. כל הגברים שהיו בגיל חובת העבודה היו צריכים להתיצב לבקורת ולהבדק ע”י רופאים. הנבדקים שהוכרו כחולים קבלו תעודות שחרור. מלבד זה היו משחררים גם פקידים במוסדות הקהילה.

הצעירים היהודים, כמובן, נפשם לא חשקה כלל ללכת אל מחנות עבודה והשתדלו בכל האמצעים להפטר מחובה זו. בזה תתבאר העובדה, כי בתקופה זו כמה אלפים צעירים נרשמו למשטרה היהודית, שהיתה המקום הבטוח ביותר לשחרור מן העבודה. אמנם, חלק ידוע של המשטרה הוכרח לצאת אל מחנות העבודה, אבל גם שם מלאו חובות של שוטרים ז.א. מלאו אותו התפקיד כמו בורשה. השוטרים לא עבדו, אלא שמרו על הסדר, ויחס הגרמנים אליהם לא היה רע. הרבה שוטרים היו מרוצים מעבודתם במחנות, כי מחיר מצרכי מזון היה בערי השדה הרבה יותר בזול מאשר בורשה. הם שבו לורשה במצב תזונה הרבה יותר טוב מאשר לפני הנסיעה. לפי השמועות קבל ועד הקהילה צו להעמיד לרשות הגרמנים לשנת 1939–1940 עשרים אלף יהודים. אבל ועד הקהילה מלא את הפקודה רק באופן חלקי ושלח אל מחנות העבודה רק חמשת אלפים. הגרמנים לא מיצו את עומק הדין, וועד הקהילה לא נענש.

השנה הראשונה עברה, איפוא, בלי קרבנות גדולים. החיים במחנות היו קשים מאד. הרבה אנשים חלו במחנות ושבו לורשה. חלק נכר מתו במחנות. בחולים, אשר הגיעו מן המחנות, טפל השרות הרפואים של “טאז” (אזע) בורשה. בתור רופא של “טאז” בקרתי אצל חולים רבים. ספרו לי על החיים במחנות. דבריהם היו זעקת שבר של אנשים שהיו מוכנים לעבוד מתוך רצון כן, אבל תנאי החיים היו כל כך קשים והיחס אליהם מלא אכזריות, עד שלא היתה אפשרות להחזיק מעמד, לא מבחינה פיזית, ולא מבחינה מוסרית. בזכרוני נשמרו דמויות שני חולים מן המחנות. אחד גר בקצה רחוב גענשה קרוב לבית־העולם. עליתי על המדרגות המלוכלכות, השבורות למחצה, עד שהגעתי אל הקומה השלישית. משני צדי המסדרון הצר, הארוך והאפל נפתחו דלתות אל חדרים בודדים. מצאתי את מספר החדר בו גר החולה. אני דופק על הדלת, איש לא פותח. שוב בודק אני את מספר החדר.אולי טעות. לא, המספר מתאים. דחפתי בחזקה את הדלת ואני נכנס אל חדר אפלולי. קרני אור חודרים בעד השמשות המכוסות אבק של החלון הקטן. הקירות ערומים, עם קרחות גדולות במשחת הצבע, אשר הצבעי זרק עליהם לפני הרבה שנים. על יד הקיר שולחן בלי מפה, אפילו בלי גליון ניר לכסות מערומיו. חריצים ארוכים עם גומות עברו לאורכו ולרוחבו. חתול זקן שכב על שפת השולחן והמה מתוך שינה. כניסתי לא עוררה אותו. על יד החלון מטת עץ, שהתישנה מרוב ימים. הכר והשמיכה בלי צפיות.

החולה בחור כבן עשרים, חור וצנום, שכב פרקדן במטה, חלה במחלת השחפת.

וכך ספר: לפני צאתו למחנה לא היה חולה. הוא היה רעב, זה אמת, אבל לא חולה. העבודה במחנה היתה קשה מאד. עבד בכביש, בבקר היו הולכים כעשרה קילומטרים עד מקום העבודה. עבדו ארבע עשרה שעות. אחרי העבודה הלכו בחזרה עשרה קילומטרים אל המחנה.

כל פועל קבל שלש מאות גרם לחם, קצת ריבה וצלחת מרק. זו היתה מנת המזון ליום. רוב הפועלים מתו במחנה.

“מתי ינחלו הגרמנים מפלה ויצאו מכאן?” שאל החולה

מסרתי לו כמה ידיעות מן הביוליטין של המחתרת. הידיעות היו מעודדות. החולה התאושש, ישב במטה, הושיט לי את ידו הצנומה מתוך חבה.

החולה התחיל להשתעל. נתתי לו פתק להתקבל אל בית החולים. החולה היה מלא תקוה, כי הגרמנים ינחלו סוף סוף מפלה. אבל הוא לא זכה לראות במו עיניו את תבוסתם. פתיל חייו נותק עוד לפני חסול הגיטו.

חולה שני שבא בחזרה מן המחנה, ספר לי פרשת חייו:

—“הצטיינתי תמיד בכח הפיסי. בקלות הייתי מעמיס עלי משא כבד של מאה קילוגרם. כאשר קבלתי הודעה מלשכת העבודה, כי עלי לנסוע לא הצטערתי. עשיתי חשבון הנפש, כי אין לי ממה לפחוד. שרירים ב”ה יש לי ומימי נעורי הורגלתי לעבודה קשה. אני אעבוד כמה חדשים במחנה ואחרי כן אשוב אל ביתי".

החולה דבר בשקט, אולם במשך דבורו התחיל להתרגש ופניו הסמיקו.

—“אולי תנוח, אמרתי לחולה, אתה מתרגש וזה מזיק לבריאותך, כי יש לך חום”.

—“להיפך, סבלי ועינויי שנצטברו במשך היותי במחנה רובצים עלי כנטל כבד ומעיקים על לבי. אני מרגיש הקלה, כאשר אני מגולל את פרשת חיי לפני אנשים. כולם צריכים לדעת את האמת, כי אין זה ענין פרטי שלי, אלא של הצבור היהודי לא רק בורשה, אלא בכל העולם”.

החולה המשיך את ספורו:

—“עבדנו על יד הויסלה וסדרנו את גדות הנהר. במשך כל היום עמדו רגלינו במים וברפש. המרחק בין המחנה ומקום העבודה היה יותר משמונה קילומטר. ומה נתנו לנו לאכול? בבקר — קפה שחור בלי סוכר ולארוחת הצהרים צלחת מרק, ונוסף לזה שלש מאות גרם לחם שחור. זה הכל. מה איפוא הפלא, כי צבור העמלים ברובו מת מרעב ומעבודה קשה”.

זה היה “החינוך המוסרי” אשר צורר היהודים פראנק נתן ליהודים במחנות העבודה. מסתבר כי השלטון הנאצי חתר להכרית את הדור הצעיר, הבריא והחסון. מחנות העבודה הפכו למחנות של השמדה איטית, מחנות מות מוסווים. לא העבודה כשהיא לעצמה היה חשובה בעיני הנאצים, אלא ההשמד הפיסי של הפועלים היהודים. מי עבד במחנות? אין ספק, כי מעמסה זו רבצה על שכמי הצעירים מבין השכבות העניות. אמנם גם צעירי השכבות האמידות התיצבו לבקורת. אבל לפני הבדיקה הצטיידו בתעודות של בדיקת השתן והדם, הביאו אתם צלומי רנטגן ואלקטרוקרדיוגרמים. עם תעודות אלה הרופאים בועדת הבקורת הוכרחו להתחשב.

נוסף על זה שערי מוסדות הקהילה ומוסדות צבוריים אחרים היו פתוחים לפניהם, מה שנתן להם האפשרות להשתחרר מחובת העבודה במחנות. במקרה שיהודי אמיד נשלח אל מחנה העבודה, יכול היה להשתחרר משם ע"י נתינת שוחד. היו מקרים שגם אנשים חולים נלקחו אל מחנות העבודה. על מאורע כזה ספר לי יהודי אחד, שהיה מתרפא אצלי ממחלת האסטמה (קצרת).

הוא היה בן חמשים וחמש, לעתים קרובות מצבו היה מסתבך והחולה הוכרח לשכב במטה.

יום אחד נמלך האיש ונסע מורשה אל עירה נדחה. היה לו שם קרוב ומצרכי מזון היו שם בשפע ובזול. השבוע הראשון הרגיש מכרי את עצמו טוב. הוא היה מאושר, כי התקפות הקצרת עברו. לילה אחד, כאשר ישן את שנתו העמוקה, באו אליו השוטרים ולקחו אותו אל מחנה העבודה, שהיה בקרוב מקום לעירה.

החולה התחנן בפני השוטרים:

—“הלא יש לי תעודות רופאים כי אני נגוע במחלת הקצרת”.

טענותיו לא מצאו אזן קשבת. השוטרים סחבוהו אל המחנה. עברו שלשה שבועות והחולה עבד בשארית כוחותיו. סוף סוף מצאו הקרובים דרך אל הנאצי מנהל המחנה. נתנו לו שוחד הגון ושחררו את החולה. הוא היה ירא להשאר שמה וחזר לורשה. בעד החלב והחמאה שנהנה מהם בעירה שלם מחיר יקר: בצקו הרגלים, הלב נחלש והתקפות הקצרת חזקו.

כאשר הידיעות הראשונות על היחס האכזרי במחנות הגיעו לורשה, נסערו הלבבות בקרב הצבור היהודי. צעירים שקבלו צו לצאת אל המחנה התחבאו. השוטרים היהודים התחילו בפעולות סריקה שהתקיימו בלילה. המחזות היו איומים. באמצע הלילה נשמעו צעקות, מעורבות בבכי תמרורים ובגדופים… נסחב ממטתו ע"י שוטרים בחור עני, שכלכל את כל המשפחה. בעית הפועלים במחנות נעשתה לשאלה בוערת, ועסקני הצבור התיחסו אליה מתוך כובד ראש, ומתוך רצון כן לבא לעזר לאלה שיצאו למחנות וגם לאלה שחזרו משם. אספו כסף, מצרכי מזון, בגדים, נעלים בשביל היהודים שיצאו אל המחנות. מורשה נשלחו אל המחנות הרבה חבילות מזון ובגדים, אבל על פי רוב לא הגיעו החבילות אל הנצרכים. הרבה מהם נעלמו בדרך, והחבילות שהגיעו למחנות נשדדו על ידי הגרמנים.

פחות מכולם נהנו מהחבילות הפועלים עצמם.

ד“ר שיפער השתתף באופן פעיל בארגון העזרה. ביחוד הטרידה אותו השאלה, איך לארגן עזרה רפואית וחמרית בשביל הפועלים, שחזרו מן המחנות וגם בשביל בני המשפחה שנשארו בורשה. הוא עיבד תכנית להקים בית הבראה בשביל אנשי המחנות. הרעיון שהונח ביסודה היה נכון, כי היה צורך להוציא את החוזרים מן המחנות ממשכנות העוני והחלאה וליצור בשבילם תנאי מרגוע היגיניים, אם כי לזמן קצר. כפי שהבטיח לי ד”ר שיפער תכניתו עמדה להתגשם בקרוב. אבל הוא טעה, כי ועד הקהילה לא אישר את התקציב מחוסר אמצעים, והתכנית נשארה ללא בצוע.


ד"ר שיפער והסופרים היהודים    🔗

המצב החמרי של הסופרים היהודים, אשר חיו בורשה בימי הכבוש הנאצי, היה לא טוב. אמנם לא כולם היו במצוקה חמרית. העתונאים פראפוס, איינהורן (שגר סמוך לורשה באוטבוצק), חיליניביץ, קיפניס הסתדרו במקצת ולא התאוננו על מצבם. אבל הסופר היהודי פארלערער והמשורר העברי צודנר, למשל רעבו ללחם. צ’ודנר היה עומד ברחוב נובוליפקי והיה מוכר ספרים מן הספריה שלו. סופר אחר כבר הגיע למצב של בצקת רגלים. גם פניו היו תפוחים.

ד“ר שיפער הכין רשימה של סופרים ומלומדים והשתדל אצל הג’וינט להעניק להם חבילות מזון: סוכר, שמן, גריסים, וכדומה. אל הרשימה הכניס ד”ר שיפער תשעים איש. בזמן הראשון היו מקבלים את חבילות המזון פעם בחדש באופן סדיר, ואחרי כן, לעתים רחוקות יותר. בימי פעולות ההשמד לא ראיתי את ד“ר שיפער. קבלתי ידיעות עליו ע”י חתנו, רופא צעיר שעבד בבית החולים. רק בסוף הקיץ שנת 1943 נודע לי, כי בשעת חסול הגיטו הועבר ד“ר שיפער אל מחנה הרכוז במאידאנק. ידיעות אלו נמסרו לי ע”י האינ' בריסקער, כאשר חיינו יחד בעבר הארי. אינג' בריסקער גם כן היה במאידנאק, אולם עלה בידו בעזרת המחתרת הפולנית לברוח משם. המפקחים והפקידים היהודים התיחסו אל ד"ר שיפער בחבה וחלקו לו כבוד. לא שלחו אותו לעבודות קשות, והיו נותנים לו עבודות קלות, רק למראית עין.

מסתבר, כי שני ההיסטוריונים הגדולים לקחו חבל בחיי הצבור. פרופ. בלאבן בתור פקיד וד“ר שיפער בתור עסקן צבורי. ד”ר שיפער, טהור הלב, היה נציג מצפונו של הצבור היהודי בימי הכבוש הנאצי. אבל שניהם שחו עם הזרם. נוכח המאורעות ההיסטוריים לא יצרו שום קונצפציה חדשה. שני ההיסטוריונים שהכירו היטב את ההיסטוריה של היהודים בגולה, לא הרגישו, כי יצירת הגיטו ע"י הנאצים לא באה אלא כדי לסמא את העינים ולהוליך שולל את הצבור היהודי. לא חשו, כי הגיטו שמש כסות עינים להסוות את תכנית השטן להשמיד את היהודים. יחד עם הקהל הרחב האמינו, כי יעלה בידי היהודים לעמוד בפני הגזירות ויזכו לראות במפלת הנאצים.

רק עשרה אחוזים מיהודי פולניה, אלה שלש מאות אלף שברחו לרוסיה, והקומץ הקטן של הצעירים האידיאליסטים, מורדי הגיטו, העריכו כראוי את המצב. כאן נכרת השפעת האינטואיציה. לו הרגישו היהודים, כי סכנת ההשמד הפיסי מרחפת עליהם, היו בורחים לרוסיה או ליערות וגם בשעת חסול הגיטו היו מתנגדים בכוח. אבל חסרו אנשים בעלי סמכות, שיסבירו לצבור את המצב. בין הצבור היהודי בפולניה היו אנשים גדולים, אבל מה שחסר להם זהו כח האינטואיציה.

האסון בא לא מסבת חולשת הרצון ודכאון הרוח, בזמן הכבוש גילו היהודים מרץ רב וגם רצון חזק. אולם טעו בהערכת המצב.

עולה בזכרוני שיחה עםם מכרי, הרופא הפופולרי בורשה ד“ר ליכטנבערג. היו לו ידיעות עמוקות במדע הרפואה וגם בספרותנו העתיקה והחדשה. נוסף על זה הצטיין במדות תרומיות. הוא נשא בחובו יגון של גורלו הפרטי. בשעת כבוש ורשה ע”י הגרמנים, אשתו נקברה חיים בבית שנהרס ע"י ההפגזה. פעם עמדנו על יד התחנה וחכינו לחשמלית. הרעב ומגיפת הטיפוס היו בעצם תקפם.

— “מה דעתך, האם נחזיק מעמד?” שאלתי אותו.

— “אל תירא, נעמוד בפני הגזירות”.

הרוב המכריע של היהודים היו סבורים כך. אבל הוא טעה. גם הוא בעצמו לא החזיק מעמד. בימי הפעולות־האקציות — נשברה רוחו. הוא שם קץ לחייו ע"י הרעלה בציאנקאלי.


 

פרק ה: עסקני צבור בגיטו ורשה    🔗

צבי רוטנברג    🔗

רוטנברג היה איש צעיר לימים. במשך הכבוש הגרמני נכנס לעבודה אל מרכז הג’וינט בורשה ברחוב יאסנה 6. רוטנברג היה מעסקני הג’וינט החשובים ביותר. אחרי אשר ארצות הברית נכנסו לפעולות מלחמה נגד הגרמנים, הוכרח הג’וינט להפסיק את עבודתו. תפקידי הג’וינט לקח על עצמו המוסד זש. ט. א. ס. (ז’ידובסקיה טובז’יסטבו אופיקי ספולצ’נאי — מוסד לשרות סוציאלי), וגם רוטנברג עבר אז אל מוסד זה. בשני המוסדות האלו עמד בראש מחלקת האספקה.

מחלקה זו תמכה במצרכי מזון את תמחויי הצבור, שנתנו בכל יום קרוב למאה אלף ארוחות, את בית החולים היהודי עם אלף מטות, את בתי המחסה לילדים, את “טאז” ועוד. הוא ספק גם חבילות מזון בשביל סופרים, מלומדים, במאים ואמנים, לפי הרשימה שנערכה ע“י ד”ר שיפער ז"ל. (ראה הפרק על ד"ר שיפער).

עבודה זו דרשה לא רק הרבה מרץ, אלא גם כשרון ארגוני ובעיקר המצאות, כיצד לנהל עבודה מסועפת בלי האמצעים הדרושים.

התבוננתי מקרוב אל עבודתו של צעיר זה, ויכול אני להעיד, כי הקדיש לעבודתו הצבורית לא פחות מחמש עשרה שעות במשך היום. איני יודע בדיוק, אם בזמן האחרון קבל משכורת בזש. ט. א. ס. אבל עבודתו בג’וינט היתה בלי שכר.

בשנת 1939 בקרתי אצלו בלשכת עבודתו. מצאתיו במצב נפש מדוכא.

“איך אפשר לנהל עבודה, שעה שעומדים לרשותי רק עשרה אחוזים מן האמצעים הדרושים לי. אפשר עוד “לסובב את הגלגל” במסחר, עם שלושים אחוזים. אבל עם עשרה, דבר כזה עוד לא נסיתי ולא ראיתי בעולם המסחר.”

אלה היו דברי התלונה שהשמיע באזני.

עסקן צעיר זה עשה את הקרירה הצבורית הודות להתמסרותו הגדולה וכושר העבודה. עוד לפני המלחמה גלה כשרון כעסקן צבורי. שנה לפני פרוץ המלחמה ייסד יחד עם העתונאי חילינוביץ, מעורכי העתון היומי “מאמענט” אגודה שמטרתה היתה לעזור לבעלי מלאכה יהודים להפיץ תוצרתם בחו“ל ולהרים ע”י זה את מצבם הכלכלי.

רוטנברג קבל השכלה גבוהה. הוא היה מטימטיקן, אבל, לא עשה את השכלתו קרדום לחפור בה. העדיף לעבוד בבית המסחר הגדול של אביו, אשר הודות לכשרונו הארגוני התרחב ונעשה לאחד מבתי המסחר היותר ידועים ברחוב גענשה. עניני המסחר המסובכים לא עשו אותו לאיש פרוזאי, שכל מחשבתו שקועה במקח וממכר. הוא היה חובב האמנות והספרות, ביחוד היהודית. הצטיין בחוש אמנותי מפותח. הוא היה בן דודו של המשורר הפילוסוף מתתיהו שוהם ז"ל שהלך לעולמו בדמי ימיו.

המשורר, בן למשפחה עשירה מלודז', נתיתם עוד בילדותו והתחנך אצל דודו ראובן רוטנברג. פה צמחו לו כנפי שירתו לפתע פתאום. כמעין המתפרץ ממעבה האדמה, כך נגלתה שירתו הנשגבה בבת אחת. בקר אחד נודע לקרוביו ומיודעיו, כי מתתיהו התחיל כותב שירים, בעלי שגב פיוטי, וכי פרישמן סמך עליו את ידו והזמינו להשתתף ב“תקופה”. המשורר היה קשור אל בן דודו בעבותות אהבה, והוקיר את חוש האמנותי שלו. היה מקריא לפניו את הדרמות שלו ושם לב אל הערותיו. הרבה פרקים מהדרמה “בלעם” עובדו מחדש ע"י המשורר לפי חות דעתו של רוטנברג.

במשך שנים רבות היה רוטנברג הצעיר עורך נשף משפחתי בכל יום ראשון לכבוד המשורר והיה מזמין חוג צר של קרוביו ומכריו.

חביבים היו הנשפים. בחפץ לב הייתי מבקרם והשעות היו עוברות תוך עונג נפשי רב.

השיחה היתה קלה והנושאים שונים: על חיי הסוחרים היהודים מרחוב גענשה ונאלעווקי, על פשיטת הרגל של סוחר פולני, על עליה לארץ־ישראל, על חלוציות, על המאבק המדיני של נציגינו בסיים (פרלמנט) הפולני.

המשורר היה לפי הרגיל במצב רוח טוב, ביחוד כאשר המאכלים היו טעימים ומצאו חן בעיניו. בעניני אכילה היה דייקן גדול. ביחוד בנוגע לעוגות. בשבילו היו קונים עוגות מיוחדות בבית הקפה הידוע בורשה “סימודיני”.

מתתהו שוהם הצטיין בזכרון נפלא לבדיחות. בשעת ארוחת הערב היה נכנס במצב רוח מרומם, כולו מלא התפעלות, ופיו היה מפיק בדיחות־מרגליות על רבנים, שוחטים ויתר כלי קודש, על בעלי מלאכה וסתם יהודים. הוא היה אז כמעין המתגבר, והיה מבדח אותנו כל הערב, היתה שמחה יהודית על טהרת הקדש ללא משקה אלכוהלי.

מחלתו הקשה של המשורר (סרטן הכבד) שגרמה לו ענויים גדולים והשלוה הסטואית, שמלאה את נפשו, בהיאבקו עם מלאך המות זעזע את רוטנברג. נעשה אפור וצנום. כולנו ידענו כי ימי המשורר ספורים. כל הקרובים והידידים היו שרויים באבל לרגל פטירתו של המשורר הגדול והאדם הדגול בעל מדות תרומיות, כי מלבד היותו בעל כשרון פיוטי גדול, שהביא לידי התפעלות את ח. נ. ביאליק ז"ל, היה איש בעל לב טוב, ידיד מסור ואסתטיקון גדול בהליכותיו ובנימוסיו.

מות המשורר היה בשבילנו חויה טראגית. אבל יותר מכולם נפגע רוטנברג. הוא אבד את שווי המשקל ואת הרצון לעבודה.

כמה חדשים עברו עד אשר רוטנברג שב למצב רוחו הקודם ובכוחות חדשים זנק אל מעגל החיים.

קשה בשבילי לעבור בשתיקה על הסביבה בה חונך המשורר הגדול.

כבר הזכרתי למעלה, כי בעודו נער קטן, הגיע המשורר היתום אל בית דודו רוטנברג, שהיה איש עשיר. הקו האופיני היה אהבת המשפחה. תכונה זו היתה שכיחה בין יהודי פולניה, אבל במשפחת רוטנברג היתה בולטת. יש לי הרושם, כי תכונה זו הולכת ומטשטשת בקבוצי יהודים אחרים, וגם בארץ־ישראל.

ראוי לפי זה להזכיר נשכחות ולהעמיד לה מצבת זכרון. אין מן הנמנע, כי תכונת נפש זו עוד תקום לתחיה ושוב תתחיל לפעם בלבות הדורות הבאים.

והנה דוגמה. אשתו של רוטנברג, דודתו של המשורר, הותקפה יום אחד בשתוק אברים. גם הדיבור ניטל ממנה. לא יכלה להוציא אף מלה ברורה אחת. רק הברות בלתי מובנות היו נזרקות מפיה אל חלל האויר. אבל עוד קצת הכירה את האנשים הקרובים. במצב זה שכבה החולה חמש שנים. אשה מיוחדת רק בשביל החולה טפלה בה.

פעם הותקפה המשותקת ע“י חום. כל הבית היה כמרקחה. הבהילו אותי ונעשה קונסיליום עם ד”ר גרשון לוין, ז“ל, מיסד “טאז” (אזע) בורשה, ועם הניירולוג ד”ר ברנשטיין. בשעת ההתיעצות כאשר שלשתנו נשארנו בחדר, הביע ד"ר לוין את התפעלותו מגודל האהבה והמסירות, שאנשי המשפחה מגלים ביחס אל החולה. גוף החולה היה נקי. לא היה על העור לא כיב, לא פצע ואף שרטת קטנה אי אפשר היה למצוא. במקרים כאלה כשמחלת השתוק נמשכת יותר מחמש שנים, עור נקי הוא מקרה בלתי שכיח, והעיד על טפול יוצא מגדר הרגיל.

“אהבה כזו אל החולה מצויה רק בין היהודים, אמר ד”ר לוין מתוך התלהבות, כי היא מבוססת על רגש הרחמנות הטבוע בנפש היהודי".

בימי הכבוש הנאצי היו לרוטנברג הרבה דאגות משפחתיות. הוא דאג לסדור שנים עשר איש מבני המשפחה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה יורידית.

רוטנברג היה ילד טפוחים של המעמד הבינוני. כמו יתר אנשי מעמד זה לא הבין ולא העריך מבחינה פסיכולוגית את ההיטלריזם. הפעולה הראשונה של הנאצים בגיטו העמידה אותו על טעותו. הוא אבד שבעה אנשים מבני משפחתו. כולם הוצאו לטרבלינקה. היה מזועזע עד עמקי נפשו. ביחוד דכא אותו אבדן גיסתו. בשעת בקורת נפוי בבית חרושת בו עבדה, הפריד הנאצי בין האשה ולבין ילדה, נער כבן שמונה שנים. את הילד העמיד בשורת האנשים המובלים לטרבלינקה ואת האשה, שהיתה צעירה ובריאה בגופה העביר אל השורה השניה, בה עמדו האנשים המיועדים להשאר בבית החרושת. אבל האם יצאה חיש מן השורה ונטפלה אל ילדה. שניהם הובלו לטרבלינקה.

אחרי הזעזוע הראשון התאושש, כי אביו נשאר בחיים. רוטנברג הצעיר הציל אותו ממות. שעה שאביו נחטף והיה כבר על התחנה (אומשלאג) סכן רוטנברג הצעיר את נפשו, נכנס לפנים התחנה ואחרי חפוש ממושך מצא אותו, ובתחבולות שונות עלה בידו להוציא את אביו שלם ובריא.

אחרי הפעולה של 18.1.43, כאשר יהודים לאלפים, ביחוד מבין האינטליגנציה יצאו מן הגיטו ועברו אל העבר הארי, לא נסחף רוטנברג עם הזרם. הוא נשאר בגיטו יחד עם אביו, ועם שרידי משפחתו. הכרתי הרבה אנשים שנשארו בגיטו, אם כי יכלו בנקל להסתדר בעבר הארי. לא רצו להפרד מקרוביהם. רוטנברג לא יחידי. גם בתו של הסינטור טרוקנהיים, אשה יפת תואר שתפשה משרה גבוהה במחלקת האספקה של בית החולים, נשארה יחד עם אביה בגיטו.

לפני עברי אל העבר הארי, שאלתיה אם אין בדעתה לעזוב את הגיטו.

“חביבי, אמרה לי, נשארנו ששה עשר איש. רק חמשה–ששה אנשים מאתנו יכולים להסתדר בעבר הארי ויתרם מחוסר אמצעים מוכרחים להשאר בגיטו. החלטנו לכן, כי כלנו יחד נשאר פה. איננו יכולים להפרד זה מזה.”

אלה היו משפחות אצילות מבין המעמד הבינוני. קשר אמיץ אחד את בני המשפחה. חיו ומתו יחד. המחבר של התפלה העתיקה “אב הרחמים שוכן במרומים”, כבר ציין אצילות רוח במבטאים פשוטים מלאי שגב, המרעידים את מיתרי לבנו שהושאלו מקנת דוד על מות שאול ויהונתן:

“הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו” (שמואל ב, פרק א – פסוק כג).


וינטער ושטולצמאן    🔗

וינטער היה איש עשיר מולוצלאוק. עסק ביצוא תבואה מפולניה לחו"ל. בראשית המלחמה ברח עם כל משפחתו מולוצלאוק לורשה.

הוא היה בן למשפחה עניה. אביו היה דיין. אחרי שהתעשר לא הלך בדרכים העקלקלות של הטמיעה. היה קשור אל התרבות היהודית ואת ילדיו חנך בגמנסיה היהודית בולוצלאוק, שעמדה על רמה גבוהה מבחינה פדגוגית.

וינטר היה עסקן “יווא”. היה מבקר את בתי העשירים וגם את העניים לטובת “יווא” אם רק נודע לו, כי אצל פלוני אלמוני יש דבר מה שיכול להעשיר את בית הנכאת, כמו מנורות חנוכה מן הדורות הקודמים, ספרים ישנים, כתבי יד וכדומה.

הוא גם משך בעט סופרים. מזמן לזמן היה מדפיס מאמרים בעתונות היהודית בוילנה. וינטר היה טפוס אציל של המעמד הבינוני. לא התגאה בעשירותו, והיה לו יחס של כבוד אל המשכילים. הוא בא לורשה בלי אמצעים, אבל מיודעיו מן המעמד הסוחרים העמידו לרשותו סכומים די הגונים על חשבון רכושו שהחזיק בבנקים בלונדון.

תיכף אחרי בואו לורשה התחיל בעבודה צבורית במוסד לעזרה סוציאלית זש. ט. א. ס.

“איני יכול לשבת בלי עבודה. פה במוסד אני מרגיש את עצמי טוב”, אמר אלי פעם וינטער. ידיעותיו המקצועיות היו לתועלת למוסד. השתתף בישיבות הועד והכיר גם את גפנר ורוטנברג. שניהם תמכו בו אחר כך כמועמד למנהל האספקה של ועד הקהילה. האם העריך וינטר כראוי את המצב?

בשיחותינו התחמק מליתן תשובה ברורה. כנראה היסס ולא רצה לנחש את התפתחות המאורעות מראש. בסתיו שנת 1939 היה וינטר מדבר על לבי לברוח לרוסיה הסוביטית.

—“תוכל לקחת אתך שני שקים מלאי חפצים. אני אתן לך מבריח מנוסה, שאפשר לסמוך עליו”, היה אומר לי.

—“ואתה בעצמך אינך מתכונן לעבור את הגבול?” שאלתי.

וינטר משך בכתפיו והתחמק ליתן תשובה. כנראה הסכויים בשבילו ברוסיה הסובייטית, לא היו מזהירים. סוף סוף בורגני. איך שיהיה וינטר נשאר בורשה והתקדם, שלב אחרי שלב בסולם החברתי עד שהגיע למדרגת חבר ועד הקהילה.

אחרי סגירת הגיטו בנובמבר 1940 נאלץ ועד הקהילה לארגן אספקה לתושבי הגיטו. משרה זו הציעו לרוטנברג, אבל הוא דחה את ההצעה והמליץ על שני אנשים יוצאי ולוצלאבק, שהיו ראויים לפי דעתו למשרה זו, על שטולצמן ועל וינטר. משרת המנהל הראשי נמסרה לשטולצמן ווינטר נתמנה לעוזרו הראשי. שטולצמן היה מהנדס, אבל לא עסק במקצועו, והתמסר לעבודה צבורית. הוא התחיל את הקרירה הצבורית בולוצלאבק. היה נואם בעל כשרון ובעזרתם של הציונים הכללים בולוצלאבק, נבחר לחבר מועצת העיריה. לפני המלחמה עבר לורשה והתחיל לעבוד באגודת הסוחרים, וכאן הוא מגלה כשרונות ארגוניים גדולים. אחרי כבוש ורשה, כאשר אינג' צ’רניקוב הרכיב את מועצת הקהילה, נבחר שטולצמן לחבר בתור מועמד מטעם אגודת הסוחרים. כנראה שטולצמן השפיע על וינטר לקבל משרת עוזר. שטולצמן ווינטר השתייכו לזרמים צבוריים שונים, אבל כבני עיר ולוצלאבק, היו תומכים איש ברעהו.


האספקה בגיטו    🔗

מחלקת האספקה יצרה מנגון גדול ומסועף. היו מנהלים, סגני מנהלים, מנהלי מחלקות, מנהלי חשבונות, רשמים, כתבניות. הוקמו מחסנים גדולים עם חבר עובדים וסבלים. פרקו את המטענים מן הקרונות והטעינו אותם על עגלות להוביל לצרכניות וחנויות. כל מי שנטפל אל המנגנון המורכב הזה היה בטוח, כי שולחנו יהיה דשן. לחם, קמח, גריסין וריבה היה מקבל בכמויות הרבה יותר גדולות מאשר האדם הפשוט. אם לגשת לבירור הענין מבחינת האיכות והכמות של מצרכי המזון שקבל הפרט, אז נבא לידי מסקנה, כי אמנם היתה אספקה, אבל האדם הפרטי נהנה מכל זה במדה כל כך מצומצמת. עד שהשפעתה לא היתה כמעט נכרת. היו נותנים 70–100 גרם לחם ליום, לחם שחור עם הרבה פסולת, שלא תמיד אפשר היה לאכול אותו. מנת הסוכר היתה 270 גרם לחודש, אבל לא היה מתקבל באפן סדיר. במקום חודש היו מחכים ששה שבועות וגם חודשיים למנה חדשה של סוכר. מזמן לזמן היו מחלקים תפוחי אדמה 20 ק"ג לנפש. החלוקה התקיימה בחורף. עמדו אנשים בתור חצי יום, לפעמים יום שלם בקור, וחכו לקבלת שק תפוחי אדמה, מלוכלכים ברפש ונרקבים. וכאשר הביאו הביתה, הכרח היה מיד לזרוק אותם אל האשפה, כי לא נתנו לשמוש. בשביל היחיד האספקה היתה פיקציה (בדיה). לו חיו היהודים רק לפי האספקה הרשמית היו מתים ברעב במשך 2–3 ימים.


התמחויים    🔗

מספר התמחויים או מסעדות־עם הגיע ליותר ממאתים. היו מחלקים ארוחות צהרים בעד שלושים גרוש או חנם (גרוש היה שוה בערכו לחלק האלפי של דולר לפני המלחמה).

בקיץ שנת 1942 נתחלקו יום יום יותר ממאה אלף ארוחות. נתנו צלחת מרק שהיה מורכב ממים עם תפוחי אדמה. אפשר שהיו שמים בדוד קצת גריסין או שומן, אבל לא הרגישו בזה. מספר הקופצים על ארוחה זו היה גדול, כי היתה אשליה של ארוחת צהרים. כל אלה שניזונו מארוחות בתמחויים בלבד נידונו למות, והם הוו את השכבה הנמוכה ביותר. ששלמה מס גבוה לבית הקברות, כמה מאות נפש ליום.


המסעדות בשביל האינטלגנציה    🔗

היו כמה מסעדות בשביל האינטלגנציה. שם היו משלמים בעד ארוחה 1–2 זהובים. הארוחה לא היה בה כדי להשביע, אבל היא שחררה את המשפחה מצורך הבשול בבית. האינטלגנציה היתה באה בחפץ לב אל המסעדות כי אפשר היה להפגש שמה עם מכרים ולשמוע חדשות. הכרתי שלש מסעדות. המסעדה הציונית ברחוב זמנהוף 13, המסעדה ברחוב לשנה 12 ולבית האוכל של הסופרים ברחוב אורלה. בקיץ 1942 נפתחה עוד מסעדה ברחוב נאלווקי 34.

בבתי אוכל אלה שלט סדר והנקיון היה למופת. מבין כל המסעדות הצטיינה המסעדה הציונית בנוחיותה. האולמים היו רחבים מלאי אור. תמיד אפשר היה להשיג מקום חפשי והתור לא היה גדול. בין המבקרים התמידיים היו המשורר העברי צ’ודנר, הפדגוג הידוע לובאשיצקי ועוד.

אבל מבחינת האיכות הארוחה לא עמדה על רמה גבוה. לבקור הגדול ביותר זכתה המסעדה ברחוב לשנה 12. התפריט היה מורכב משני מאכלים. ובעד תשלום נוסף אפשר היה להשיג גם מנה שלישית. יותר מאלף איש היו באים יום יום למסעדה. ביו האורחים הקבועים היו רוב הפקידים של מוסדות הקהילה, האינטליגנציה המדופלמת, מהנדסים, עורכי דין ורופאים. מבין העתונאים היה בא למסעדה בקביעות חילינוביץ מעורכי ה“מאמענט”.

בראשית 1942 קבל אינג' שטולצמן רשיון לקנות מצרכי מזון בשוק החפשי ולהעבירו מהעבר הארי אל הגיטו. בצרכניות הקהילה אפשר היה לקנות סוכר, ירקות וריבה, לפי מחירים חפשיים, שהיו קצת יותר נמוכים ממחירי השוק.

הירקות הועברו אל הגיטו בעגלות מלוכלכות, שהיו מובילות את האשפה, כי היה כנראה מחסור בעגלות. אפשר שהסבה היתה רשלנות והזנחה מצד הפקידות של מחלקת האספקה. תנאים אנטיסנטאריים אלה גרמו להתפרצות מגפת דיזנטריה בקיץ 1942.

זו היתה דעת של ד"ר א. מילייקובסקי שהכיר את המצב. במקום זה כדאי להזכיר גם את אספקת כהל בשביל הרופאים היהודים. השלטון הסינאטרי בורשה היה מחלק פעם לחודש כהל בשביל הרופאים הפולנים. נתנו כהל משני מינים: נקי ובלתי נקי. גם הרופאים היהודים היו מקבלים מנת כהל די גדולה, אפילו אחרי סגירת הגיטו. בגיטו ורשה חיו אז שמונה מאות ושלושים רופאים. הכהל ניתן כמובן לצרכי חטוי. אבל הפרקטיקה הפרטית היתה מוגבלת ותמיד היה נשאר כהל נקי. הרבה רופאים היו מחוסרי פרנסה, והכהל היה בשבילם עוגן הצלה, כי היו הרבה קופצים עליו, אשר שלמו מחיר הגון.

אחרי אשר וינטר נבחר לחבר מועצת הקהילה ונכנס לעבודה במחלקת האספקה, פגישותי אתו נעשו נדירות. הוא גר ברחוק מקום ממני. פעם פגש אותי ברחוב, הוא ספר לי, כי הוא עומד בקשר עם חבר העובדים בארכיון של רינגלבלום והציע גם לי להתחיל לעבוד שמה, בעיקר לאסוף חומר בשטח הרפואי. זמן רב לא ראיתי אותו. אחרי “הפעולה” הגדולה בספטמבר 1942 פגשתיו שוב. עמד ברחוב גענשה על יד שער אחד הבתים וארז את חפציו, כי עליו היה לעבור לדירה חדשה. היה במצב רוח מדוכא. שמחנו איש לקראת רעהו.

“נשארת בחיים, תודה לאל, כל כך הרבה רופאים הובלו לטרבלינקה.” לחץ ידי מתוך התרגשות. ומשפחתך?" שאל שוב.

“עודנה בחיים” עניתי.

“ואיך המצב אצלך?” שאלתי מתוך חרדה, כי משרטוטי פניו אפשר היה בנקל להסיק, כי נפגע קשה ע"י “הפעולות”.

ספר לי כי אשתו ובנו הצעיר הובלו לטרבלינקה.

“השארתי לה תעודה חתומה ע”י השלטון הגרמני, כי אשתי ובני יכולים להשאר בורשה. הבית הוקף ע"י נאצים. לא הייתי אז בבית, כי עבדתי במשרד. הובילו אותם יחד עם יתר השכנים. הקרונות היו מוכנים והסיעו את כל השבויים ישר לטרבלינקה. לא היתה כל אפשרות להוציא אותם מן “האומשלאג.”

"מה השקפתך על העתיד הקרוב? שאלתי את וינטר.

“חברי במועצת הקהילה בטוחים, כי פעולות חדשות לא תהיינה. שארית הפליטה תעבוד לטובת הגרמנים ותשאר בחיים, אמר וינטר, אבל דעתי היא לגמרי אחרת. לבי מנבא רעות. הנאצים נתנו רק הפוגה, ובדעתם להכרית אותנו כליל, עד היהודי האחרון. ברצוני להציל לכל הפחות את ילדי שנשארו בחיים. אולי יעלה בידי לשלוח אותם למכרי הפולני. הוא בעל אחוזה ויוכל להעבידם בתור “אריים”. מראה פניהם הוא טוב. שלחתי מכתב אל בעל האחוזה, אבל עוד לא קבלתי ממנו תשובה.”

מחלקת האספקה עברה לרחוב פראנצישקאנסקה 30. וינטר קבל שם דירה. שטולצמן כבר לא היה במחלקת האספקה, כי נעשה בינתים לסגן יושב ראש בועד הקהילה. זה היה אחרי מותו של אינג' צ’רניאקוב, אשר איבד את עצמו לדעת ב־22 לחודש יולי 1942. את מקומו תפס אינ' ליכטנבוים, אשר בחר לסגנו את שטולצמן.

וינטר היה עכשיו המנהל היחידי של מחלקת האספקה.

פעמים אחדות בקרתי אצלו בדירתו החדשה. בחצר היתה לו מטמורת, ערוכה לפי הטכניקה. כפי הנראה שם מבטחו במטמורת, כי החזיק את בנו ואת בתו אצלו. פעם בקשתי, כי ירשני להתקשר עם בתי בעבר הארי. הוא הסכים בחפץ לב.

“אבל היה זהיר. צריך לדבר בלשון רמזים. יש שומעים בנסתר, ומלשינים אחרי כן. הרבה אנשים נלכדו ברשת המלשינים.”

הזמין אותי אל דירתו. בתו, צעירה בגיל 17 שנה, עמדה על יד השולחן ולשה בצק.

אנו מכינים צנימים. כאשר נשב במטמורת יהיה צורך בזה." אמר אלי וינטר. עבודה זו של הכנת צנימים לימים הרעים אשר עומדים לבא, היתה נפוצה אז בין שארית הפליטה. מה הסבה שוינטר לא עזב את הגיטו ולא עבר אל העבר הארי? האם האמין באמת ביעילותה של המטמורת? או שלא רצה לעזוב את משרתו מנמוקים מוסריים. אפשר שלא היו ברשותו סכומי כסף גדולים בכדי להסתדר בעבר הארי?

פה בגיטו לא היתה לו דאגת פרנסה, בעוד אשר הסדור בעבר הארי דרש מאמץ פיננסי גדול.

יש לי הרושם, כי וינטר הושפע ע"י חבריו ומכריו הקרובים. הם נשארו בגיטו והאמינו כי יעלה בידם להתגונן באמצעות מטמורות הגונות ובמלאי מזון. בעקבותיהם הלך גם וינטר. הוא נספה יחד עם בני משפחתו בגיטו בשעת המרד.

גם בן עירו שטולצמן נכרת. כפי שספר לי איש מהימן, רופא שהצליח עוד לצאת מן הגיטו בתחילת המרד, נהרג שטולצמן יחד עם האינג' ליכטנבוים, יו“ר ועד הקהילה, על התחנה (האומשלאג). שניהם נורו ע”י המפקד הנאצי בראנדט, שעמד בראש חסול הגטו.


 

פרק ו: שנת 1942 בגיטו ורשה    🔗

1. חורף    🔗

עבודתי בתור רופא

במשך כל ימי הכיבוש הגרמני לא חליתי. באתי במגע עם מחלות מדבקות, טיפוס הבטן, טיפוס הבהרות ונשארתי בריא, אפילו לא הצטננתי. עבדתי הרבה. בבוקר בבית־החולים ברחוב לשנה 1 ואחרי הצהרים בבית־החולים ברחוב טסבקי 18. מלבד זה הייתי מקבל חולים במרפאה של הקהילה ברחוב טוארדה 6 וב“לינת הצדק” ברחוב פאויה 24. עבודה זו לא היתה לשם ריוח, כי ההכנסות היו קטנות, לא לפי המחירים בשוק. ההכנסה החדשית כולה ממוסדות הצבור לא הספיקה לכלכלת משפחה במשך חצי שבוע. אלא מאי? אימת השלטון הגרמני העיקה בכובד משאה וכנטל ענקי רבץ על כל אחד ואחד. חפצתי להשכיח את מרירות המציאות בעבודה מקצועית.

הכוחות הפיסיים שלי היו מצומצמים וכל שנוי בסדר החיים יכול היה להביא לידי פשיטת הרגל, לידי תמוטה ואפיסת הכוחות. כך מת מכרי בגיל בינוני. היה בעל מקצוע במלאכת קופסאות־ניר. כאשר נכנסו הגרמנים לורשה, נשבר מטה לחמו, כי לא היה צורך בקופסאות־ניר. בכל מאמצי כוחותיו נסה לשחות נגד הזרם; עבד במקצועות שונים, מכר את חפציו בכדי להתפרנס. פניו הצנומים נפלו יותר ויותר מיום ליום, חורי העינים התרחבו והתעמקו והעינים שקעו עמוק. יום אחד בחורף 1942 ראיתיו מרחוק ברחוב. עמד על המדרכה שחוח ובידו קופסה עם סוכריות בשביל לקוחותיו הקטנים. רעד מקור. התחמקתי. הבינותי, כי מצבו החומרי הוא ברע. ערב אחד באה אלי בתו והזמינה אותי אל אביה, כי נפל למשכב. מצאתיו שוכב במטתו בלי נוע, כשעיניו מביטות בחלל. בבדיקה לא מצאתי סימני מחלה לא בלב, לא בריאות ולא ביתר האברים. אלא מה יש? אפיסת הכוחות. הצגתי לפני החולה כמה שאלות, אולם כמעט שלא קבלתי תשובה. הוא הביט בפני באדישות גמורה. הבינותי, כי כל סבך השאלות שמטריד את מוחנו, אינו מענין אותו כלל וכלל. הוא הסתלק כבר מהם.

“האם רעב ללחם?” שאלתי את בתו. “לא, ענתה הבת, הוא אכל כמו שאנחנו במשפחה אכלנו, לא פחות. והלא אנו עובדים ומלאי חיים.”

כמובן, שהתזונה היתה רעה, אולם לא המחסור הכריע, אלא מערכת העצבים פשטה את הרגל וגרמה לדלדול הכוחות הפיסיים יחד.

העבודה במוסדות העניקה לתודעה את האשליה, כי הנך אדם נחוץ בשביל האוכלוסיה היהודית, אולם כאשר אני מעלה בזכרוני כעת, כמה מרץ היה דרוש לבזבז בכדי להתקבל בתור רופא במוסדות, אז מכיר אני, כי חותם האולת היה טבוע על מעשי. המוסדות היו מלאים רופאים למכביר. עקב הגירושים מערי השדה באו הרבה רופאים לורשה. ביחוד גדול מספר הרופאים מלודז. מספר הרופאים בגיטו הורשאי הגיע עד שמונה מאות ושלושים, בעוד שהאוכלוסיה מנתה ארבע־מאות־אלף נפש.

אם נביא בחשבון, כי מאה אלף יהודים היו גוועים ברעב ועוד מאה אלף היו עניים מרודים, שידם לא השיגה לקנות רפואה ישארו כמאתיים אלף יהודים, שהיה ביכולתם בעד תשלום לפנות למוסד צבורי או לרופא פרטי. לפי חשבון זה יוצא, כי בגיטו היה רופא אחד למאתים וחמישים איש. יחס כזה הוא, כמובן, יוצא מגדר הרגיל. על כל משרה במוסדות היו הרבה מועמדים. רק ע"י השתדלות נמרצת ואחרי המתנה במשך שבועות וחדשים, אפשר היה להתקבל אל המוסד. זו היתה רדיפה אחרי הרוח. רדיפה זו אמנם נתנה אימוציה, אבל גם הרבה כוחות נתבזבזו ואבדו לריק.


“לינת־הצדק” — פאויה 24

מספר החולים במוסדות הרפואה היה קטן. החולים הכרוניים, אשר בשנים כתיקונן מהוים את הקונטינגנט היותר גדול במוסדות הרפואה, כמעט שנגוזו. הנברסטניה על כל תופעותיה חלפה וגם הארטרטיזם אותותיו לא נכרו. היו גם סבות אחרות שהביאו לידי התמעטות של מספר החולים.

בעד בדיקה אצל הרופא היה המוסד מקבל תשלום קטן, אולם היה מקמץ ברפואות. חולה שרצה לקבל רפואה חדשה מן הספציפיקים מוכרח היה לקנות בבתי המרקחת הפרטיים, ושם היה צריך לשלם מחיר גבוה, כי רוב הרפואות היו מביאים מן העבר הארי באופן בלתי לגלי באמצעות מתוכים רבים. אין פלא כי מחיר הרפואות התיקר.

המרפאות בורשה עמדו על רמה גבוהה, אם־כי נקראו בשם ישן נושן “לינת־הצדק”. הן היו ערוכות עפ"י הטכניקה הרפואית המודרנית. אמנם אי־אפשר היה להשוותם אל המרפאות בוינה, פריז, או בערים הגדולות באמריקה. בכל זאת יכול היה הרופא להציג אבחנה נכונה, כי עמדו לרשותו בדיקה כימית וגם רנטגנולוגית. הרופאים היו מנוסים, כי רובם עבדו כל אחד במקצועו גם בבית־החולים.

מכיון שהרופאים צריכים היו לחכות לחולים, היו יושבים בחדר הרופאים ומשוחחים בינם לבין עצמם. גרו ברובעים שונים של הגיטו, וכל אחד היה מספר על המאורעות שקרו בחלק העיר שלו. כך ידענו הרבה חדשות בלי עתון.

הידיעות הכלליות היינו שואבים מן העתונות הגרמנית מברלין, או מן העתון הגרמני שהיה מופיע בקראקוב.

היו בינינו מומחים שהיו קוראים עתונים אחדים ומוסרים את התוכן בקצור נמרץ על רגל אחת בעד החברים. אולם ידיעות אלו היו רשמיות ולא יכולנו וגם לא רצינו ליתן אמון בהן. כמה פעמים בשבוע היינו מקבלים את הביולטין של המחתרת בשפה הפולנית על־ידי הפקיד של המוסד. היינו סוגרים את הדלת והפקיד היה קורא. שקט גמור שרר בחדר. הקשבנו בנשימה עצורה ובחרדת נפש. אולי כבר הגיעה השעה, שנוכל לראות אותות הגאולה, או סימנים שיש בהם ניצוץ של תקוה? אמנם, היו ידיעות על אוירונים גדולים, על “מצודות מעופפות” שארה“ב התחילו לבנות בממדים גדולים. האופטימיסטים בינינו היו בטוחים, כי נצחון בעלי הברית על גרמניה יבוא בקרוב ויחד עם זה יעמוד גם לנו רווח והצלה, אבל אצל הרוב הספק היה מקנן בלבם ויתוש הפסימיזם נקר במוחם. כי בעלי־הברית ינצחו סוף־סוף — בזה איש לא הטיל ספק. כולם הודו בזה — הדעות נחלקו רק בנוגע לזמן, כלומר, אם גם אנו, יהודי פולניה, נזכה לברך ברכת “שהחיינו”, או החסול של עמנו ע”י הנאצים יקדים לבוא, טרם שיעלה בידי בעלי־הברית להכניע את היטלר. אחרי הקריאה התוכחו. האופטימיסטים, המאמינים בגאולה הקרובה, היו מדברים בהתלהבות והיו מבארים ומבהירים לספקנים את גודל ההרס של הפצצות הכבדות שאוירוני ארה"ב מטילים על גרמניה. התעמקו בפרטי הטכניקה האוירונית. כל פרט ופרט עורר את התענינותם: מספר המנועים, משקל הפצצות וכו'.

הרופא הראשי היה אופטימיסטן גדול. הוא היה מקבל את הביולטין של המחתרת בביתו והיה בא תמיד מלא ידיעות כרמון.

“חברים, — פנה אלינו פעם בשעת הויכוח, — מאמין אני באמונה שלמה, כי הנאצים ינחלו תבוסה וכי גאולתנו היא קרובה. אולם במוחי מנסרת שאלה אחרת: גורל הגרמנים. כיצד יתיחסו בעלי־הברית אל גרמניה המנוצחת? לפי דעתי — המשיך חברנו — אין עצה אחרת אלא להשמיד את חצי העם הגרמני, או לכל הפחות השליש. כך, פשוט כמשמעו להכרית עשרים, שלושים מיליונים גרמנים, או לשלחם לאפריקה ולהעביד אותם בפרך כעבדים. אם בעלי־הברית לא יאחזו באמצעים נמרצים כאלה, וינקטו ביחס אליהם מדיניות ג’נטלמנית, אז לא יעבור זמן רב והגרמנים אחרי תבוסתם, יקומו לתחיה; יבנו עריהם, יקוממו שממותיהם ושוב יחבלו מזימות להכרית עמים אחרים”. נשתתק פניו להטו מגדל התרגשות. נשימתו המהירה ורעידת הידים העידו, כי רגש הנקמה בער בקרבו. לא היה זה רגש פתאומי, ניכר היה כי גדל וניזון בלבו במשך זמן רב. איש לא הגיב. פתאום קם שאון והמולה בחדר המתנה. הביאו שלושה יהודים פצועים. הפקיד יצא אליהם וכעבור רגעים אחדים שב אל חדר הרופאים.

“מה קרה?” שאלנו בחרדה. מהיכן הפצועים?"

“קרבנות של פראנקשטיין” השיב הפקיד.

פראנקשטיין היה איש הגיסטאפו, סדיסט ידוע. בזמן האחרון היה נוסע במכונית לרגל תפקידו אל בפאויאק (בית־סוהר ידוע בורשה), שהיה סמוך אל “לינת־הצדק” ובדרך היה יורה אל העוברים והשבים. היהודים היו מכירים מרחוק את המכונית שלו והיו רצים מבוהלים אל השער הקרוב להתחבא. אבל היו יהודים, ביחוד מערי השדה, שלא ידעו עדיין את מעשיו של סדיסט זה, והיו עוברים לתומם בשעת נסיעתו. הרבה יהודים נפצעו על ידו. חיש מהר הועברו הפצועים אל חדרו של הכירורג, שהושיט להם את העזרה הראשונה. חדר הרופאים התרוקן, באו עוד חולים לבדיקה. כל אחד מן הרופאים נכנס אל חדרו לקבל את החולים שלו.


מה ספר לי החולה?

נכנסתי אל חדרי, פשטתי את המעיל ולבשתי את הסינור. דפיקה על הדלת. “אפשר להכנס?” שמעתי קול צרוד, כשיהודי אחד פתח לאט את הדלת.

“בבקשה”.

יהודי כבן חמישים,, לבוש מעיל ישן נושן נגש אל שולחני והגיש לי את פתק החולים, בו היה רשום המספר ושם משפחתו. הסתכלתי בפני החולה. בין שערות ראשו היו הרבה שערות לבנות. גם זקנו המדובלל הלבין במידה ניכרת, אם כי לא כולו. ניכר היה, כי הלובן והשחור בשערותיו מתנגשים וכי יד שערות הכסף היא על העליונה. פניו היו קמוטים. בכל קמט וקמט רגשי צער קפואים. עלבון, שנאה, או רגש של נקמה? נדמה לי, כי כל הרגשות האלה היו מעורבים יחד והעניקו לקלסתר פניו הבעה של מכאוב וענוי. החולה כנראה הרגיש, כי מסתכל אני בפניו בהתענינות, כאילו חפצתי לגלות את הסוד שנושא בחובו.

“למה אדוני מביט בפני בסקרנות כה גדולה?” שאל החולה. “אמנם הרבה שנויים חלו בי, הזדקנתי לפני עת. שערותי הלבינו וגם פני נפלו. צרות רבות עברו עלי”, המשיך החולה.

שאלתי אותו על מה הוא מתלונן, אם מרגיש כאב.

" לא, כאב איני מרגיש, אלא סובל אני מקוצר הנשימה ובזמן האחרון אני משתעל הרבה" — ענה החולה ונאנח.

הפשיט את כותנתו, בדקתי את הריאות והלב ובקשתיו להתלבש, היה יום חורף ובחדר לא היה חם, אם־כי הסיקו את התנור. המוסד היה מקמץ בפחם וההסקה לא היתה כהוגן, כי קשה היה להשיג פחם.

“מה מצא הרופא, כלומר איזו מחלה?” — שאל החולה.

“התפשטות הריאות ודלקת קני הנשימה” — עניתי.

“והלב בריא”? — הוסיף לשאול החולה. לא חפצתי לצער את החולה ולהגיד לו, כי גם הלב שלו אינו במצב טוב.

“הלב — גמגמתי — אי־אפשר לאמור שהוא בריא לגמרי, אבל סכנה אין בזה, צריך לנוח וקוצר הנשימה יעבור” — כך נחמתי את החולה.

הוא דבר יהודית בהברה ליטאית. בוארשה היו הרבה יהודים ליטאים, אולם ההברה הליטאית נשתנתה כבר תחת השפעתו של המבטא היהודי־הפולני. לא היה כבר חד ושנון, כאלו נטל עוקצו ממנו. אולם פה עמד לפני יהודי המדבר במבטא ליטאי רענן שלֵחו לא נס עדיין.

“מהיכן אתה בא?” — שאלתי את החולה.

“בשבוע שעבר באתי לורשה מסלונים, בתחבולות שונות עלה בידי לנוס משמה” — ענה החולה.

“לנוס מסלונים? מה קרה? אסון?” שאלתי בחרדה.

“פוגרום נורא ערכו לנו הנאצים בסלונים” — ענה החולה בקול רועד. נוכחתי כבר, כי פה אינכם יודעים כלום על זה. בוקר אחד הקיפו הנאצים את העיר מכל העברים וכמה מאות רוצחים התפשטו בכל הרחובות, נכנסו אל הבתים והרגו את היהודים, צעירים וזקנים, נשים וטף — בלי הבדל. אשתי ובני נרצחו ורק אני לבד נשארתי, כי נחבאתי במרתף. נשארתי גלמוד ובאתי אל קרובי בוארשה. שאר בשרי קבלני בסבר פנים יפות ונתן לי מחסה בביתו."

כך ספר החולה ודמעות זלגו מעיניו טפות, טפות, הוא סב הצדה. לא חפץ, כנראה, להראות בעיני, כאשה חלשת עצבים. שמר על כבודו שלא יחולל בעיני. יהודי תמים! דמעותיך הזכות היו בעיני סמל המרטירולוגיה של עם נבזה ומעונה, אשר כפי דברי הנביא, הפגיע בו אלוהים את עוון כל העמים.


הפגישה עם מכרי

מזמן לזמן כשהייתי שב מ“לינת הצדק” אל ביתי, הייתי פוגש ברחוב פאויה את מכרי. היתה זו שעת ארוחת־הצהרים בין שתים ושלוש, בשעה זו גם הוא היה שב אל ביתו, כי גר ברחוב פאויה. היה כבן חמישים־וחמש. לפני המלחמה טרוד היה בספסרות דירות, עסק זה התפשט לפני המלחמה בין יהודי ורשה., כי קשה היה להשיג דירה בלי ספסר. אולם מזמן שהגרמנים נכנסו לוארשה פסקה הספסרות. כנראה, מצא איזו תחבולה אחרת להתפרנס, כי לא התאונן. אמנם הזקנה קפצה עליו, פניו נפלו והחוירו, נתוספו קמטים רבים על המצח ומסביב לפה, וגם דבורו נעשה מגומגם. כי שניים אחדות חסרו. אולם רשמי פניו העידו, כי לא אבד שווי המשקל, המתינות והשקט, שבא מתוך בטחון פנימי, שציין את תכונתו לפני המלחמה, לא עזבוהו גם כעת. לא היו קובלנות על הפרנסה.

“אמנם קשה להתפרנס, סח לי פעם בשעת הפגישה, ביחוד כשמצרכי אוכל הם ביוקר גדול, צריך למצוא תחבולות שונות, אבל לא זה העיקר, כי סוף־סוף מוצא אני את מחיתי. גרוע מזה הוא כי אשתי חלתה וגם מצב בריאותי מתרופף. מרגיש אני חולשת לב וכפי הנראה היא מתגברת. למשל ההליכה נעשתה קשה עלי ואני מוכרח לעמוד באמצע הדרך כמה פעמים. כל פסיעה גסה מזיקה לי. אולי תואיל לבוא אלי היום בערב לבדוק אותי וגם את אשתי, למשל בשש בערב.” הבטחתי לו לבוא.

באתי אליו בשעה המדוברת. אשה צעירה פתחה לי את הדלת.

“האם מר ל. בבית?” שאלתי.

“תיכף ומיד יבוא, אמרה הצעירה. יואיל־נא אדוני לחכות רגעים אחדים. אדוני הוא כנראה הרופא. אבא אמר לי כי בשש יבוא הרופא”.

צייתי לה. בתו הובילה אותי אל החדר והגישה לי כסא. ישבתי. הייתי קצת זועף, כי מי יודע כמה זמן צריך לחכות.

“אולי יואיל אדוני לשתות כוס תה, עד אשר יבוא אבא, יתחמם קצת. היום קר, ופחם הוא ביוקר, ולא בנקל אפשר להשיגו. אנו מסיקים רק חדר אחד (היא הראתה באצבע על הדלת המובילה אל החדר ממול). חדר זה בו אנו יושבים, אנו מסיקים רק פעם או פעמיים בשבוע, אני אכין תה” אמרה הצעירה.

חיש מהר יצאה מן החדר וסגרה את הדלת אחריה. פתאום שמעתי צעדים מחוץ לחדר. דפיקה קלה על הדלת, נכנס מכרי.

“מר יושב פה זמן רב?” סליחה, הייתי מוכרח לצאת החוצה. יודע מר, עסקים פרנסה!"

הכניסני אל החדר השני, התנור בער, אולם לא היה חם בחדר. נראה היה, כי גם בחדר זה אינם מסיקים בכל יום. אשתו שכבה במטה, מכוסה בכסת, כי סובלת מכאב ברגל. בדקתי אותה. דלקת גיד הנשה — אישיאס. אחרי־כן בדקתי את מכרי. ביקש ממני להגיד לו את האמת מבלי להסתיר דבר.

“האם מחלתי מסוכנת?” הציע לפני אותה השאלה, שכל־כך קשה ליתן עליה תשובה מדויקת. כמובן, מחלה יכולה להיות מסוכנת, אם מזלזלים בה. אם־כי כשהיא לעצמה אינה כלל מסוכנת; ולהיפך, אפשר להתרפא ממחלה קשה, אם מטפלים בה כהוגן בתנאים מתאימים. בנידון זה יש הבדל בין גישת הרופא ולבין גישתו של החולה.

“המחלה שלך, אמרתי למכרי, היא כרונית. הכל תלוי ברפוי ובתנאים מתאימים”.

“זה שנים רבות שאני סובל ממחלת הלב, אבל מזה שבועיים בא שנוי לרעה, יודע אני גם את הסבה”.

ישב על הכסא ממולי. המתין רגע. הרגשתי, כי רוצה לספר לי מאורע חשוב ואינו יודע כיצד להתחיל. מעצורים פנימיים מעכבים.

– “אין ספק, המשיך מכרי, כי השנוי במחלתי קשור במאורע אחד, לא נעים ביותר”.

— “מה קרה? מאורע מעציב?” שאלתי.

— “לפני שבועיים — התחיל את הספור — קבלתי מכתב, לא ע”י הדואר כמובן, אלא ע“י הזדמנות, מבתי ומחתני. הם גרו בעירה אחת בואלין. היו שם פולנים וגם אוקראינים. מצבם החמרי היה עד הזמן האחרון טוב. אכלו לשבעה. היו שולחים גם לי חבילות מזון ע”י הזדמנות — חמאה, סוכר, גריסים וקטניות. כל זה הייתי מקבל כמעט באופן סדיר, פעמיים בחודש. לפני שבועות אחדים בא הפסק. אין מכתב ואין חבילות. לבי נבא לי כבר רעות. פה בורשה יושבים אנו במנוחה, הגם אוי ואבוי לנו למנוחה כזו, כי הלא אין אנו יודעים מה ילד יום. מלבד זה הלא שולחים מכאן היהודים הצעירים לעבודה לסמולנסק ובכל יום חוטפים לעבודה בעד הגרמנים. אולם כל זה כאין וכאפס מול הידיעות המחרידות שבאות מערי השדה. שם עורכים הגרמנים יחד עם הליטוינים, האוקראינים וגם בעזרת הפולנים פוגרומים על היהודים. משמידים אותם, פשוט עושים בהם כלה. פוגרום כזה בעזרת האוקראינים ערכו הגרמנים גם בעירה, בה גרה בתי. סחבו את היהודים מן הבתים והרגו אותם בחוץ, או רצחו בבתיהם. בתי כותבת, גמגם מכרי, כי היא ובעלה ניצלו בדרך נס, כי גוי אחד החביא אותם, כמובן בעד מחיר יקר. ישבו אצל הגוי במרתף רעבים במשך שני ימים רצופים. יותר לא חפץ הגוי להחזיקם; כי גם הוא ירא. היו כבר אצלו ושאלו אותו, אם יהודים אינם נחבאים בביתו. בתי וחתני הוכרחו לצאת הלילה. מצאו מערה ע“י הנהר וישבו שם יום או שני ימים איני זוכר כבר, וכאשר הגרמנים כלו את מלאכתם הקטלנית, ברחו מן העירה אל מקום אחר. בתי וחתני מתחפשים כעת כגויים. יש להם מראה טוב וגם את השפה הפולנית יודעים היטב. נצלו אמנם, אולם מה יהיה הסוף. הלא אש המדורה הקיפה את ואלין כולה. ומה יהיה בסופנו? גם עלינו יעלה הכורת. השם ירחם, יהודי וארשה אינם יודעים כלל וגם אינם מרגישים, כי ההשמד התחיל, ואם אלוהים לא ירחם עלינו ולא ישים במהרה קץ לשלטונו של היטלר, אז עומדים אנו לפני טבח נורא. כל יהודי פולניה יעלו על המוקד”.

התרגש, המצח התכסה בזיעה. טפות, טפות נטפו על הרקות והחוטם. הוציא מכיסו מטפחת ונגב את הזיעה. הפנים החורים לבשו גוון אפור. הושטתי את ידי למשש את הדופק. פתאום צנח מעל הכסא והשתטח בלי אונים. התעלף. אני ובתו יחד השכבנו את החולה על המטה. אחרי זריקות אחדות של קמפורה, שבה אליו בינתו. בתו עמדה על ידו ובכתה חרש. שטופת דמעות גנחה עליו ונשקה לו. החולה פתח את עיניו והסתכל מסביב. נעץ מבטו בבתו.

— “רייזעלע, הנך כאן?” אמר החולה בקול דק ונשתתק.

— "מה אתה רוצה, אבא? אולי מעט מים? "הושיטה לו תה. החולה שתה לגימות אחדות.

— “מה היה לי?” שאל החולה, — ואיה הרופא?"

נגשתי אליו. גמגם בשפתיו מלים אחדות ונשתתק. שוב נחלש. הדופק היה מהיר ובלתי סדיר. חדשתי את הזריקות. שעה שלמה עברה עד אשר החולה החליף אונים ומצבו הוטב. ישבתי על ידו. הוא פקח את עיניו לרוחה, לקח את ידי והסתכל בי, עיניו העמומות הבריקו. הכרת תודה לרופא בעד העזרה? שמחת החזרה אל החיים? כמו שהכתוב אומר: “כי לא שאול תודך, מות יהללך… חי חי הוא יודך כמוני היום. אב לבנים יודיע על אמיתך”. אב לבנים, או אב לבנות — אחת היא. אינסטינקט החיים הוא המקשר אותנו אל עמק הבכא. אל העוני, הפורעניות, אל המצוקות וגם אל החיים התלואים לך מנגד. החולה החזיק את ידי בחזקה ולא רצה להשמיטה. אסרתי עליו הדבור, אבל הוא לא התאפק.

— “נזכרתי, התחיל לדבר בקול חלש, הלא ישבתי על הכסא וספרתי. פתאום רחפה לפני עיני דמות בתי פרועת שער נמלטת על נפשה. עיניה מלאות פחד וחייל אוקראיני רץ אחריה. נדמה לי, כי גם קולה שמעתי כשהיא צועקת: “אבא הצילני!” ושוב איני זוכר כלום, נסתתרה בינתי”.

השעה היתה כבר מאוחרת. מהרתי לשוב הביתה לפני שעת העוצר. היתה לי רשות בתור רופא לבקר את החולים גם בלילה. אבל חיילים גרמנים בגיטו הוארשאי לא היו משגיחים בזה. יש תעודה, או אין תעודה — אחת היא לו — הוא יורה מרחוק. יצאתי החוצה. הרחוב ריק. שקט ודממה. בקרן הרחוב עומד על משמרתו השוטר היהודי. “ממנו אין לפחד, הוא לא יעשה לי רעה” נצנצה מחשבה במוחי. פוסע אני הלאה פסיעות גסות. נכנסתי אל רחוב זמנהוף. מרחוק ראיתי כמה דמויות של אנשים, זעיר שם, זעיר שם, צועדים במהירות. ברחוב זמנהוף השופע באוכלוסין, המשמש עורק חשוב בשטח הגיטו, שהרבה רחובות נופלים בו, אפשר לפגוש אנשים אפילו בשעות הלילה. זה רץ אל רופא להזמינו אל החולה, וזה רץ אל בית המרקחת התורנית. הוצאתי מכיסי את השעון, עוד שש־עשרה דקות. “אם כן למה אתה נבהל? אפשר ללכת במתינות”. יש זמן, נצנצה מחשבה במוחי. צעדי נעשו יותר מתונים. הרגשתי עיפות בכל הגוף, ביחוד ברגלי, שנעשו כבדות. כאשר הגעתי אל ביתי, השער היה סגור כבר. השוער עמד מבפנים וחכה לדיירים שאחרו לבוא. דפקתי השוער הביט בי בעד החור העגול, אשר היה בשער ופתח את הדלת.

— “השעה היא מאוחרת. בשבוע העבר הלא ירו החיילים הגרמנים בשעה זו וכמה אנשים נפצעו!” — רטן בזעף. תחבתי אל ידו מטבע יפה ומהרתי ללכת. חיש עליתי על הקומה השניה. בני־הבית חכו לי בכליון עינים מתוך דאגה. ספרתי את המאורע עם החולה וישבנו לאכול את ארוחת הערב. הכירה הפיצה חום נעים. בני עמד על ידה ומזמן לזמן היה זורק אל תוכה גזרי־עץ. האש לטפה אותם בחזקה. רשרוש העצים הדולקים נשא בחלל החדר. נדמה לי, כי חיה טורפת יושבת שם בפנה ומפצחת עצמות. והיה ככלותה את מלאכתה תקום לטרוף עוד טרף, כי אינה יודעת שבעה. ערי ליטא וואלין היו לשמה, אולם היקף השואה הולך ומתרחב, וההשמד מתקרב אלינו בצעדי ענק. בגיטו הורשאי אינם מרגישים עדיין, כי הידיעות מגיעות אלינו במדה זעומה, — טפות, טפות ובים הצרות והדאגות היום־יומיות אין רשומן ניכר. עסקני הצבור טרודים בשאלת הזנת מאת אלף תושבי וארשה, שנעשו לעניים מרודים ומקבלים ארוחות בבתי־התמחוי. דאגות אלה מסיחות את דעתם של העסקנים מהשאלה הבוערת הגדולה: ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא?

כאשר לשוני האש יתפרצו מן התבערה הגדולה ויראו על שמי ורשה, בינתנו תסתתר ולא נהיה מסוגלים אפילו לחשוב.

— “אולי תואל להגיד, אם תשתה כוס תה? למה אתה שקוע כל כך במחשבותיך ואינך שומע כלל מה שמדברים אליך? מה שיקרה את כל היהודים, יקרה גם אותנו” — כך התמרמרה אשתי והגישה לי כוס תה.

— “איני חושב כלל על עתידנו, הנני פשוט עיף ורוצה לנוח” — עניתי מתוך התנצלות.

מחשבות תוגה אחזו כצבת את המוח. תקף אותי פתאום פהוק, שלא יכולתי לעצור אותו. עצלנות המחשבה וכבדות ברגלים — לא לשבת ולא לעמוד. בקושי צעדתי אל המטה, פשטתי את בגדי ועליתי על יצועי. חיש נרדמתי.


בית־הפליטים סטאוקי 9

יום אחד קבלתי הזמנה מהמחלקה הרפואית שעל־יד הג’וינט לבוא אל רחוב טלומצקה בענין פרטי. הלכתי. הציעו לפני לקבל משרת רופא בבית־הפליטים ברחוב סטאוקי. תשובה ברורה לא נתתי. ידעתי כי המצב בבתי־הפליטים הוא רע מאד — הן במצב ההיגיני והן במצב התזונה. אמרתי, כי אנסה שבוע. אם העבודה תהיה לפי כוחותי, אקבל את המשרה. טיפוס הבהרות עמד עדיין בתקפו. לשים את צוארי בעול עבודה רפואית במוסד שהתדבקות במחלה זו קרובה לודאי מפני תנאי ההיגינה הרעים, מרצוני הטוב, בשעה שאין לחץ חמרי ולחץ מוסרי, היתה בודאי אוולת מצדי, ביחוד שלא חסרה לי עבודה.

המוסד היה קרוב לביתי, מה שהיה חשוב מאד בימים אלה. למחרת הלכתי שם. נכנסתי אל החצר. בית גדול בעל שלוש קומות. קירות הבית אפורים, מכוסים כתמים מצבע שחור, צהוב וירוק. בהרבה מקומות חסר הטיח, ונדמה לך, כי פצעים גדולים ורחבים, ושחינים מלאי זוהמה כסו את הקירות והשחיתו את מראה הבית. צחנה נוראה, נוקבת ויורדת עד עמקי החזה, עלתה באפי. הצחנה בחצרות הגיטו היתה בזמן האחרון לחזון נפרץ, אבל פה היתה מחניקה עד בלתי נשוא. באמצע החצר התנשאה ערמת זבל ענקית עד לקומה הראשונה, ועל יד הערמות יותר קטנות. אל ערמות אלה היו הפליטים שופכים את מי הרגלים. חפצתי לחזור מיד, אולם קול פנימי עכב אותי. “אם כבר הגעת הנה, ראה מה נעשה בפנים הבית, אמנם לא תעבוד שמה אבל עליך לראות את הפליטים, כיצד הם חיים, באיזה תנאים. לשוב הביתה — זהו חטא מוסרי, בריחה מן המערכה”. כך שמעתי קול פנימי, איזה צו מוסרי.

שני צעירים לבושים בלווי סחבות, חורי פנים וכחושי גוף נגשו אלי.

— “מה אדוני מבקש פה?” שאל אחד.

— “אולי תואיל להגיד לי איפה היא הלשכה? איני רואה פה שום שלט ואיני יודע לאן לפנות” אמרתי לצעיר.

— “בפרוזדור השני מצד שמאל, בקומה השניה” — הראה לי הצעיר בידו והלך.

דרכתי בשלג פושר מהול ברפש שחור. עליתי על הקומה השניה. על המדרגות שלוליות מים, שנהפכו על־ידי הקור לקרח. בשעת ההליכה דרושה זהירות מפני החלקלקות. שלט עם הכתובת “לשכה” על הדלת. נכנסתי. בחדר הראשון קר. אין איש. על יד החלון שולחן ריק. דפקתי על הדלת המובילה אל החדר השני נכנסתי. חדר גדול בעל שני חלונות. שולחנות וכסאות־עץ ישנים. על יד התנור משמאל עמד שוטר יהודי והתחמם.

— “אה, מה שלום הדוקטור” פנה אלי השוטר, שהכירני מבית־החולים. עניתי לו על שאלתו.

— “ומה אתה עושה כאן?”

— “ממלא תפקיד שוטר במוסד. עבודה פנימית. לעבוד בחוץ איני יכול, כי חליתי בטיפוס הבהרות. רק כשבועיים שאני יוצא החוצה, המחלה החלישה את לבי, איני מוכשר כבר לעבודה קשה. פה במוסד יש לי רק עבודה פנימית. יושב אני כל היום בלשכה”.

— “את מי אדוני מבקש פה — שאלני שוב — את המנהל? הוא חלה במחלת הטיפוס. עובדי הלשכה כולם חלו כבר במחלה זו. גם האחיות חלו. המנהל שב כבר לאיתנו. אין לו חום ובעוד ימים אחדים יתחיל מחדש את עבודתו. האם מזמינים את אדוני כאן לעבודה בתור רופא? יש כאן רופאים. כמדומני שאחד חלה, אולם מחסור ברופאים אין”. השוטר הגיש לי כסא.

— "למה המוסד אינו מוציא את ערמות הזבל המרעילות את האויר? שאלתי את בן־שיחתי.

— “הלא יודע מר, השיב במנוחה, כי בזמן האחרון הוצאת הזבל נעשתה לענין קשה. דבר זה הוא מחובותיו של שלטון הקהילה, אולם יש קושי בדבר מחוסר עגלות ופועלים. במשך החורף מפני קלקול צנורות המים בהרבה בתים, השמוש בבתי־הכסא נעשה לבלתי אפשרי. התושבים שופכים את עבטיטהם באשפות־הזבל, שהולך ורק מיום ליום. אין בכוח הקהילה לסדר את נקוי החצרות באופן שיטתי. מאות בתים מחכים בתור עד אשר שלטון הקהילה ישלח אליהם קרון להוצאת הזבל. שלטון העיר הפולני אינו בא לעזרה, כי מה איכפת לו, אם היהודים יושבים באויר מחניק. מנהל המוסד בקש ודרש כבר פעמים רבות לנקות את החצר, אבל אין הוא מוצא אזנים קשובות. מלעיטים את המוסד בהבטחות, בכדי להפטר מהדרישות התכופות. בבתים אחרים אוספים כסף בין הדיירים ומוציאים את הזבל על חשבון עצמם. כמובן שזה עולה ביוקר. אולם פה במוסד צבורי מי יתן כסף? פקידי הלשכה? האחיות?”

בינתים נכנסה אחות צעירה לימים, מראה פניה היה חולני. היא היתה לבושה מעיל חם. השוטר הציג לפני את האחות. הושיטה לי את ידה.

— “האם יתחיל מר את עבודתו כבר היום? שאלה האחות, מוכנה אני להראות את המרפאה שלנו, אנו יכולים ללכת תיכף ומיד”.

— “ברצון רב אלך, אמרתי, רוצה אני להכיר את טיב העבודה”.

יצאנו מן החצר, עברנו דרך החצר אל העבר השני ועלינו על הקומה הראשונה. נכנסנו אל חדר מרווח. בחדר שרר קור. האחות הסירה את מעילה ולבשה את הסינור.

— “איך אתם עובדים בחדר קר?” שאלתי את האחות.

— "התרגלנו כבר לקור. גם חברתי, האחות השניה התרגלה כבר. תיכף תבוא. היא מודדת את החום אצל הפליטים ורושמת את הזקוקים לרופא.

— “גם הפליטים סובלים מקור, המשיכה האחות, אבל לא זה העיקר, הם גוועים מרעב. היו פה אלף־ומאתים איש. כעת יש פחות. בכל יום מתים כמה אנשים מרעב ומקור. היו גם הרבה מקרים של טיפוס הבהרות. את החולים שולחים אנו מיד אל בית־החולים שנמצא ממול הבית שלנו. הרופאים בודקים בחדר זה את החולים. אין צורך לבוא בכל יום, שלש פעמים בשבוע די. כי מה יכול הרופא פה לעשות? אין מזון ואין רפואות. במשך כמה חדשים יגוועו הפליטים ברעב, כולם, כולם, מלבד אלה היוצאים לעבודה ומרויחים”.

בקשתי את האחות להראות לי את החדרים, בהם גרים הפליטים. האחות לבשה את המעיל. יצאנו שוב אל החצר, ונכנסנו אל פרוזדור, ומשם אל חדר גדול. משני הצדדים מִשְכָּבים עשויים דפי־עץ בלתי מהוקצעים, ערוכים בשתי קומות זו על גבי זו. מצד ימין בקצה שכבה אשה זקנה. הפנים נפוחים עם כתמים כחולים על הלחיים והחוטם. וכסת רחבה כסתה את גופה. הוציאה מתחת הכסת את ידה הבצקה והניחה על ראשה. מבעד האשמורות התפוחות הביטו עינים קטנות. היא שלחה מבט מלא תחנונים אל האחות.

— “רחמים אני מבקשת, אמרה הזקנה מתוך בכי, עשו עמי חסד, תנו לי מעט חלב, גריסים. את הלחם השחור והדיסה אין הקיבה סובלת”. המלים שיצאו מפי החולה, נסרו בחלל האויר. רגע נדמה לי, כי כדורי תותח נזרקו אל תוך החדר ועוד מעט והבית יתפוצץ ויהי למעי־מפלה. תקפני חרדת נפש וכוחותי עזבוני. האחות כנראה הרגישה בחולשתי.

— “נלך אל המרפאה, אמרה לי האחות, אדוני הרופא, למה פניך חורו? אנו הורגלנו כבר אל מראות החולים ותלונותיהם. דברי הקובלנה והתרעומות של החולה ינופצו אל סלע המציאות הנוכחית והאדישות”.

יצאנו מן החדר. צדקה האחות. עני חשוב כמת. נזכרתי, כי בחלונות הראוה ערוכים לעין העוברים והשבים עוגות מקמח לבן, כל מיני בשר ודגים, כל מיני גריסים, ובפנים החנויות אפשר להשיג חמאה, סוכר, שכר ויין־שרף. אבל כל זה נועד בעד שכבה מצומצמת, ולא בשביל פליטים זקנים וחלשים.

נכנסנו אל המרפאה. האחות הגישה לי כסא. ישבתי.

— “עוד מעט ויבואו הפליטים לבדיקה, אמרה אלי האחות. אדוני אינו מורגל כנראה אל הקור. אין צורך לפשוט את המעיל. יש לי סנור גדול ורחב ואדוני ישים אותו על המעיל”.

האחות עזרה לי להכניס את ידי אל תוך שרוולי הסנור ורכסה את הכפתורים מאחור.

“יש חולה אחד לבדיקה. משתעל, חום אין לו”, אמרה האחות.

עמדתי על יד השולחן. החולה ישב על ספסל על יד הקיר. האחות נתנה אות לחולה לגשת לבדיקה. הרימותי את עיני. צעיר כבן עשרים עמד לפני מצד השני של השולחן. הוא היה לבוש קפוטה ארוכה מקטיפה מעוכה ומלוכלכת. בחלק העליון לא נשאר כבר זכר מן הקטיפה, כי נמעכה מרוב שמוש. רק החלק התחתון העיד, כי לקפוטה זו היו גם ימי זוהר, עת נצנצה והבריקה ומשכה אליה את לב הרואים בטיב מראה. פני הצעיר היו חורים, העצמות בלטו, חורי העין עמוקים כקבר פתוח ובתוכם עינים נוצצות ובוערות כגחלי־אש, תובעות את עלבון בעליהן ודורשות פתרון לכל מה שנעשה. צריך היה לבדוק את החזה, כי השתעל. הסיר את הקפוטה, ושתים־שלוש כתנות חמות, קרועות במקום אחד ומטולאות במקום שני, רוויות זיעה ומוכתמות עד שבסוף הגיע אל הטלית־קטן הארוך והכתנות אשר על גופו. הוא נגש אלי חצי ערום — עור ועצמות. כחישות כזו אנו פוגשים אצל החולים במחלת השחפת או במחלת הסרטן. אבל הבדיקה לא גלתה סימני מחלות אלו. ברונכיט פשוט. חום אין לו. רזון הגוף מרעב. בר־מינן חי. רעד מקור. לבש חיש את כותנותיו ומעילו ויצא. האחות הגישה לי כמה תעודות מיתה לחתום עליהן. הרובריקה (הסעיף) של סיבות המיתה נמלאה כבר על ידי האחות. בה היה כתוב: מת מאפיסת הכוחות. יתר הרובריקות (הסעיפים) גם כן היו כבר מלאות. התשובות הנחוצות כתב פקיד הלשכה. על הרופא היה רק לחתום: גוע מרעב ומקור. האחד תופח והשני נעשה כחוש, אבל סבה אחת לזה: רעב, קור, וגורל אחד לשניהם — המות.

כל אלה הפליטים גורשו ע"י הנאצים מעירות הסמוכות לוארשה לגווע כאן ברעב, או למות במגפת הטיפוס. קרוב מכאן מתנוסס עוד בית אחד גדול. שאחרי שפוץ רב מדות הוכשר לבית־פליטים. בית זה הוא עוד יותר גדול מן הראשון וכולל בתוכו כשלושת אלפים איש. לא הייתי שם ולא ראיתי את הסדרים הפנימיים. על השפוץ ספר לי האינז’ניר בריסקר, שעסק בזה. בבית זה גרו מקודם פולנים ואחרי שהבית עבר לרשות הקהילה, הוכרחו הדיירים להעתיק את דירותיהם למקום אחר. בעזבם את דירותיהם הוציאו משם כל מה שהיה ביכולתם: הדלתות והחלונות הברזים, הכיורים, מכשירי־הביוב, שברו את הכתלים, קעקעו את הרצפה. אין ספק, כי במעשה הרס זה הראו הדיירים לא רק אותות של תאות בצע, אלא גם רגש בוז לדיירים החדשים. הם הלא ידעו מראש, כי שום עונש לא צפוי להם: הקהלה תשתוק ואם גם תרעיש עולמות, מי ישים לב לקובלנותיה.

יהודי וארשה לא הראו אל הפליטים המרודים יחס של חבה והשתתפות בצער. תלונות על היחס האדיש נשמעו מצד הפליטים עוד בשנת 1939. יהודי ורשה מסרו את ענין הדאגה לגורל הפליטים אל מוסדות צבור (הקהלה, הג’וינט, והז', ט, או, ס). פליטה אחת מלודז' שהגיעה לוארשה בשנת 1939, אשה אינטלגנטית, מורה לפי מקצועה, התאוננה באזני על יהודי ורשה, כאשר ישבנו יחד ב“מסעדה הציונית” ברחוב זמנהוף 13.

יהודי ורשה אינם מתענינים בגורלנו. הם מקשיחים את לבם אל הפליטים. הם מראים התענינות רק לאלה מן הפליטים, שהביאו אתם כסף, אבנים יקרות, ואלוטה או זהב. כשהם משכירים חדר לפליט, הם דורשים בעד החדר שכר גבוה, כי רוצים הם להרויח מן האסון שקרה אותנו".

— “האם יהודי וארשה שונים בתכונתם מיהודי עיר אחרת? שאלתי. סדנא דארעא חד הוא”.

— "אה, כן, יש הבדל גדול בין יהודי ורשה ויהודי קראקוב — למשל, ביחס אל גורל הפליטים, ענתה המורה. לפני שבאתי לורשה, נמלטתי מלודז' אל קרקוב. שם קבלו אותנו היהודים בסבר פנים יפות. התאכסנתי אצל משפחה אחת. ברחתי מלודז' בחפזון ובבהלה. השארתי את כל רכושי ויצאתי מביתי ריקה מנכסי. רק מזוודה קטנה היתה בידי והבגדים אשר עלי. שבועות אחדים גרתי בקרקוב אצל משפחה שלא הכרתי אותה. כל מחסורי לקחה המשפחה על עצמה. לא זו בלבד שנתנו לי מקום לישון וכלכלו אותי ואת ילדתי הקטנה, אלא גם נתנו לי בגדים. פעם הזמינה אותי בעלת הבית אל חדרה.

— “הלא רואה אני, אמרה אלי, כי אין לך שמלה להחליף וגם המעיל שלך אינו מתאים לימות הגשמים, הלא עומדים אנו בעונת הסתיו”. “יש לי בגדים למכביר, קחי מה שנחוץ לך, אל תתבישי. מה שקרה בלודז' הלא יקרה גם אותנו, אחים אנו לצרה, למה נרמה את עצמנו. אמנם לודז' נספחה תיכף אל הרייך וקרקוב היא כעת הבירה של פולניה הקצוצה. אולי יתנו לנו לחיות זמן מה, אבל גם סופנו יהיה מר!”

— “כפי שהנך רואה היחס של יהודי קרקוב היה אנושי, רגש חם פעם בקרבם. דברו אלינו באופן אחר לגמרי. דברי בעלת הבית נחרתו עמוק בלבי, כי היו באמת דברים היוצאים מן הלב”.

— “אולי פגשת באשה יוצאת מהכלל, שחוננה במדות נעלות ותרומיות” אמרתי — כי חפצתי להגן על יהודי ורשה, כי חסתי על כבודם.

— “המקרה שלי לא היה נדיר, יתר הפליטים גם־כן הללו ושבחו את יהודי קרקוב בעד היחס העדין אל הפליטים”.

— “איך לבאר הבדל זה בין יהודי ורשה ויהודי קרקוב”? שאלתי.

— “קרקוב היא קהלה קטנה. לפני המלחמה היו שם כחמשים־אלף יהודים. עסקני־הצבור שעמדו בראש הקהילה ובראש המוסדות הצבוריים, חנכו את הדור. ביחוד גדולה היתה השפעתו של הד”ר יהושע טהון ז“ל, הרב הרשמי, על האינטלגנציה היהודית הלאומית. צבור קטן יותר נקל לחנך. בורשה אמנם הופיעו הרבה עתונים יהודים, וגם מספר המפלגות היה רב, אולם הדור לא חונך. ורשה היהודית היא מפלגתית מדי. כל מפלגה דואגת לחבריה. בורשה לא היתה אישיות מוסרית גדולה, שתוכל להשפיע ולחנך את העם בכלל. המפלגות השונות היו מתרוצצות ומתנגחות זו בזו, הוציאו אמנם מקרבם אישים, שערכם המוסרי אינו מוטל בספק אבל השפעתם היתה מצומצמת ומוגבלת בתחום צר”.

נזכרתי בשיחה זו משנת 1940 כעת אחרי הבקור בבית־ הפליטים. מי יודע, אפשר שגם בקרקוב נשתנו היחסים. מכירתי אולי הגדישה קצת את הסאה, אבל בדרך כלל העריכה כראוי את היחס אל הפליטים.

כאשר שבתי בערב מעבודתי, ספרתי לבני ביתי את כל מה שראיתי בבית־הפליטים.

— “האם באמת רוצה אתה לעבוד שמה? שאלה אשתי. הנך מסכן את חייך, כי לבך לא יתגבר על המחלה. הוא יכשל ויפול תחת סבל החום. גם אנו נהיה צפויים להתדבקות במחלה, כי הלא אין לנו חדר מיוחד לבדד אותך בשעת המחלה. כמובן שאסור לרופא להתחמק מחובתו לרפא אנשים חולים, אפילו אם סכנה צפויה לחייו, אבל הלא כמה מועמדים יש למשרה זו, ואם אתה לא תקבל, יבוא רופא אחר שחלה כבר במחלת הטיפוס ורכש לו חסון נגד טיפוס הבהרות. המעט לך חולי־טיפוס בעיר שהנך מטפל בהם ורוצה אתה להוסיף כהנה וכהנה ולסכן ע”י זה את חייך וחיי המשפחה?"

כך טענה אשתי וטענותיה היו בלי ספק צודקות. אמרתי לה, כי מסכים אני עם חוות דעתה וכי מחר אלך אל הג’וינט ואודיע כי מוותר אני על משרה זו.

החלטתי לא היתה לי נעימה. הרגשתי בנפשי, כי דבר מה מושך אותי אל החלאה והזוהמה, אל הסרחון ואל הקור, אל סכנת ההתדבקות, אל הצעיר כחוש הגוף ואל החולה תפוחה. התרוצצו והתנגחו בנפשי רגשות מנוגדים, אהבת המשפחה ורגש המוסר. נדמה לי, כי הודות לקשרים שלי עם מנהל האספקה של הג’וינט יעלה בידי להרים את המצב הכלכלי של הפליטים ובאופן בלתי ישר גם את המצב הסניטרי. חשבתי, כי אצליח לעורר אצל האנשים שנושאים את האחריות בעד המוסד התענינות בגורל הפליטים. ואם גם לא אצליח בזה, אם כל מה שראיתי לא ישתנה לטוב, הלא גם אז מחובתי להיות יחד עם הפליטים, לנחמם, לעודדם. להסיר מלבם את המרירות, לחזקם ולאמצם, ולעורר ניצוצי תקוה בנפש המעונים, אכולי היאוש.

בלילה ההוא נדדה שנתי. עצמתי את עיני, התהפכתי מצד ימין אל צד שמאל ולהיפך, שכבתי פרקדן ישר ומתוח כמיתר הכנור, אולם כל זה לא הועיל, לא יכולתי לישון. קטעי רעיונות ורסיסי חלום בהקיץ רצו והשתובבו רצוא ושוב. יסורים שבאים על אנשים חפים מפשע מקדשים אותם. זוהר עליון, זך וטהור מעטיר את ראשם ככתר זהב משובץ מרגליות ויהלומים ומפיץ מסביבם קרני אורה, זהרורי אהבה ונצוצי רגשות נעלים. גם הפליטים נקדשו בעיני. סבלותיהם ועינוייהם שלנו הם. הם נמקים בעון כולנו. אם אנו יושבים בחדר חם, ומשוחחים וגם קוראים עתון או ספר ונחים על משכב נקי, הלא כל זה הגיע לנו מפני שידו של היטלר נחתה ראשונה על ראשם ועליהם שפך את חמתו: “מוסר שלומנו עליהם ובחבורתם נרפא לנו”. נרדמתי. והנה מטייל אני בגן־עצים בשדרות ובמשעולים. משני העברים עצים גבוהים, זקופי־קומה, בלי שום עקמומיות, כי הענפים התחתונים והתיכוניים נגדעו ונשארה רק הצמרת. על יד העצים החסונים חומה שלמה של עצים נמוכים קטני־קומה, שענפיהם מסתבכים זה בזה ומהווים רשת. והשמש זורחת ומפיצה אורות ונגוהות מזריחים ומברקים. ועל ידם צללים דקים ועבים, קלים וכבדים.

אור וצל משמשים בערבוביה וכל זה מצודד את הנפש ומשכרה. הגורל הטילני אל ארץ רחוקה, פלאית ומקסימה.

עברתי את השדרה לארכה והנה עומד אני על שפת ברכה רחבת ידים, שטופת זהר. ברבור ארוך הצואר, גא ושוקט, שט סמוך לחוף. כפעם לפעם מעקם הברבור את צוארו, מטביל את מקורו במים, מושכו שוב החוצה, מטה את צוארו לימין ולשמאל ומביט מתוך סקרנות מסביב. והמים נוזלים מן המקור טפות, טפות. כדמעות גיל. ובאמצע הבריכה שוכבת בת־מלך יפת־תואר. שערותיה פזורות ועיניה עצומות. אחרי התרחצה למשעי היא נמה את שנתה וטוה את חלומותיה על פני המים, שוכבת פרקדן ואינה טובעת. דגי זהב גדולים וקטנים מכתירים את בת־המלך, ושומרים עליה לבל תאונה לה רעה. מעבר השני של הבריכה ככר גדול רחב ידים, מוצף קרני־שמש ועל הככר מתנשא ארמון נהדר. אל פנים הארמון מובילה אכסדרה מוקפת עמודי שיש. אני עובר אל משעול צר הסובב את הבריכה ומשם אל שדרה רחבה המובילה אותי ישר אל הככר הגדול. סמוך לאכסדרה שני כסאות נשאים חטובים מעשה אמן. מסתכל אני באנשים היושבים על הכסאות. נדמה לי שהם מחייכים ומביטים עלי מתוך חבה. איפה ראיתי את האנשים האלה? אני אץ אליהם. הם קמו מכסאותיהם והולכים לקראתי. פרצופיהם מתבהרים יותר ויותר. הכרתים. הלא זהו הבחור הצנום והאשה התפוחה, שראיתים בבית־הפליטים. הבחור כחוש הגוף נגש ראשונה, הוא מחבק אותי, ומוריד את ראשו על זרועותי. אני מלפפו, ומעתיר לו נשיקות. פתאום הרגשתי, כי דבר מה לוחץ את גרוני. בכי עצור התפרץ באון ופלגי דמעות שטפו מעיני כזרם מים כבירים. הקיצותי. פתחתי את עיני לרווחה, על יד מטתי עמדה אשתי מלאת פחד.

“מה זה היה לך? חלום בלהות?” שוב נרדמתי. בבוקר חשתי כאב בראשי וחום בכל אברי. פני להטו. מדת החום קפצה עד 38. טיפוס־הבהרות?! זו היתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי. מחלתי לא ארכה זמן רב. היתה זו שפעת ולא טיפוס וכעבור שבוע קמתי ממשכבי. אולם המחלה פתרה באופן רדיקלי את הסוסי ביחס אל העבודה בבית־ הפליטים.


עבודתי במרפאה טוארדה 6

אחרי השתדלות מרובה נתקבלתי בתור רופא אל המרפאה שעמדה ברשות הקהלה. היא היתה ערוכה בטוב טעם. החדרים מרווחים — בכל חדר כיור וברזים למים קרים וחמים. גם הרהיטים היו די יפים. העבודה בעד הרופא היתה נעימה. מפני רבוי החדרים יכלו לעבוד שם הרבה רופאים בבת אחת. רחוק המקום ממגורי גרם, כי הייתי בא אל המרפאה פעמים בשבוע. הייתי יכול להגיע שמה ע“י “מרכבת קון והלר”, או באמצעות “ריקשה”. התחבורה בגיטו הורשאי היתה בראשונה באמצעות החשמלית, —זה היה אמצעי טוב ונוח לכיס, אבל החשמלית לא שרתה את כל הרחובות. אז קמה “מרכבת קון והלר” ובאה לעזרה. היא סבבה ברחובות שהחשמלית לא הגיעה אליהם. למרכבה זו היה דמיון רחוק אל מרכבת החשמלית. היתה דומה יותר למרכבת הצוענים. שני סוסים חזקים משכו אותה. מרכבה זו היתה תמיד מלאה נוסעים ופעמים רבות אי־אפשר היה להכנס אל תוכה מפני הדחק והצפיפות. רוב הנוסעים היו עומדים ורק למאושרים עלה להשיג מקום לשבת. על הנסיעה במרכבה זו היו הרבה קופצים, כי מחיר הנסיעה לפי הערך לא היה יקר. מי היו בעלי המרכבה? קון והלר באו מלודז' לורשה בשעת הכיבוש והתקרבו אל השלטון הגרמני. משלטון זה קבלו קונצסיות שונות ובתוכן גם זכיון לתחבורה. בזמן קצר עשו הון עצום ועלו לגדלה. בעיר היו מרננים, כי ל”קון והלר" היו קשרים לא רק עם השלטון הגרמני, אלא גם עם הגיסטאפו. אם מלאו תפקיד של מלשינים, או היו רק מתווכים בין האוכלוסיה היהודית ולבין השלטון הגרמני בענין קבלת שוחד, כשהיה צורך לשחרר יהודים שנתפסו בעד עוונות קלים — קשה להגיד, כי ענין זה לא נתברר כל צרכו. בימים הראשונים של פעולות ההשמד, אחרי אשר ראש הקהילה, אינז’ניר צ’רניאקוב אבד את עצמו לדעת נפוצו שמועות, כי ה“יודנרט” יתפזר וכי קון והלר יתפסו את רסן השלטון בידם. שמועות אלה לא נתאמתו ושניהם נורו בתחילת חודש אוגוסט ע"י הגיסטאפו.

מכיון שלא החשמלית ולא “מרכבת קון והלר” לא יכלו לספק את צרכי התחבורה בגיטו הורשאי, שהיה מלא תנועה, הופיע אמצעי תחבורה חדש — “הריקשה”. ראוי לציין, שהכרכרות שהיו לפני המלחמה נפוצות מאד בורשה, ביחוד ברובע היהודי, נעשו עם פלישת הגרמנים לחזיון יקר מאד. הגרמנים החרימו את הסוסים לטובת הצבא ובעלי הכרכרות נשארו ברובם בלי סוסים. במשך שתי השנים הראשונות לפלישת הגרמנים עוד אפשר היה לראות כמה כרכרות, רתומות לסוסים צנומים, אבל מספרם הצטמצם יותר ויותר. מקום הכרכרה תפסה הריקשה, שהיתה ערוכה על אפנים עם כסא לשבת בעד נוסע אחד או שני נוסעים. הריקשה השתפרה לאט לאט הן מן הצד האסתטי והן מצד הנוחיות. בראשית שנת 1942 שכלול הריקשה הגיע לרמה גבוהה עד שנעשה לאמצעי תחבורה יעיל ונוח. אולם הנסיעה עלתה ביוקר, ורק אלה שהפרוטה היתה מצויה בכיסם, יכלו להרשות לעצמם לנסוע בריקשה.ברחובות ידועים, למשל ברחוב לשנה, גז’יבוסקה, ועוד, שהאוכלוסיה היתה עשירה ביותר, התנועה בריקשות היתה עצומה. הנהגים הרוויחו יפה, אולם עבודה זו דרשה מאמץ גדול מצד השרירים ומצד הלב. בתזונה הרגילה שהיתה מקובלת בגיטו הורשאי, אי־אפשר היה לנהוג ריקשה. צריך היה להרבות במזונות, בלחם חמאה ובשר, וזה עלה בדמים מרובים.

הבקור במרפאה היה גדול, אולם חלוקת החולים בין הרופאים סבלה הרבה מתגרת יד הפרוטקציה. הרופאים שהיו מקורבים אל ראשי הקהלה קרבת משפחה, או שהיו קשורים אליהם ביחסי־ידידות, היו מקבלים הרבה חולים, ואלו יתר הרופאים קבלו מעט חולים. לרופאים לא היה חדר מיוחד ולכן חסרה כאן האוירה הידידותית, בה הצטיינה “לינת הצדק” ברחוב פאויה. כל רופא היה בא בזמן מדויק, בדק את החולים שהוקצו בעדו, רשם את שם משפחתו בספר גדול, שהיה מונח בפרוזדור ויוצא. המרפאה היתה משלמת שכר לרופאים לפי מספר החולים שהיו נבדקים על ידו, התשלום שהייתי מקבל בסוף החודש, הספיק לי רק, כדי לשלם דמי־נסיעה בריקשה. לעתים רחוקות אפשר היה לפגוש רופא מכר, אבל לא היה זמן להכנס בשיחה, כי כל אחד מהר לעשות מלאכתו ולצאת. עבודה כזו לא יכלה לתת לי שום ספוק רוחני, בכל זאת נתנו לי החולים בעצמם חומר להתבוננות ולמחשבה, מקרה אחד נחרת בזכרוני. פעם בא אלי איש צעיר לבדיקה.

—“רגלי בצקו”. אמר החולם. בדקתי את הרגלים, את הלב ויתר האברים.

—“עליך לשכב במטה” — אמרתי לאיש הצעיר.

—“לשכב במטה איני יכול, טען החולה, אני רוצה רפואה ולא לשכב במטה”.

– כמובן שאתן לך גם סמי־מרפא, אבל הרפואה תוכל להועיל לך אם תשכב במטה“. אחרת אי־אפשר”, אמרתי לחולה.

– אבקש ליתן לי רפואה חריפה, יקרה. אני אקנה בעצמי בבית מרקחת פרטי, אני אשלם מחיר יקר, אבל לשכב במטה איני יכול, אין לי זמן.

—“מה מעשיך”? שאלתי.

—“אני נוהג ריקשה”, אמר החולה ונימה של גאוה כמוסה הרעידה מיתרי קולו.

—“מה אתה סח? ברגלים תפוחות לנהוג בריקשה? עבודת הנהג דורשת מאמץ גדול מצד הלב והלא לבך נפגע כבר, זקוק אתה למנוחה לכל הפחות לשבועיים.”

—“אדוני הרופא, מכלכל אני משפחה שלמה, אם זקנה ושתי אחיות, אם אני לא ארויח הלא כולנו נגוע ברעב”. תוגה חרישית כסתה כמו צעיף את פניו. האם חלף לפני עיניו המחזה הנוגה אשר בבית? חדר צר, כירה עם צנורות פח ארוכים לאורך התקרה המעלה עשן בשעת הסקה, אם זקנה שוכבת במטה, טחב, עשן, שעול ואנחה. אוירה זו אין בה כוח משיכה בעד איש צעיר, כי יחליף את הרחוב מלא תנועה, הרועש והסואן בחדר צר שאנקת גסיסה איטית ממלאה את חלל האויר. רשמתי את התרופה.

—“אשתדל עד כמה שאפשר לשכב במטה, כפי עצתך”, אמר החולה ונפרד ממני.


2. אביב    🔗

היהודים נוהרים אל בתי־החרושת של הגרמנים

באביב שנת 1942 התחילה האוכלוסיה היהודית בורשה להרגיש, כי דבר מה הולך ומתרחש בגורלם. מצד אחד אזלה הפרוטה מן הכיס. העמדות הכלכליות מלפני המלחמה נהרסו כליל. מי שהיה מוח בקדקדו, דם רותח בעורקיו ומרץ בשריריו, התחיל להסתגל אל התנאים החדשים וליצור עמדות חדשות שהשלטון הגרמני לא התנגד להן. במצב משופר נמצאו סוגים ידועים מהאוכלוסיה ביחוד האופים וגם בעלי־המלאכה, שהיו מייצרים דברים, שהצבא הגרמני היה זקוק להם. בחוגי שלטון הקהילה והעסקנים הצבוריים זה מכבר צץ רעיון לבצר את מצב האוכלוסיה היהודית, הן במובן הכלכלי, והן במובן המשפטי ע"י העסקת האומנים היהודים. השלטון הגרמני העריך כראוי את חשיבותם של האומנים היהודים. כבר בראשית פלישת הגרמנים לפולניה אפשר היה למצוא בעתון הגרמני שהופיע בקרקוב, מאמרים על הצורך והתועלת להשתמש בכשרונותיהם של האומנים היהודים לטובת הצבא הגרמני. היו גם צלומים של חייטים יהודים מלובלין, כשהם עומדים כפופים על הארג ומגהצים בידיהם, ראיתי כבר בסוף שנת 1939. פניהם היו כחושים ומבטם מלא תוגה. רשמי פניהם העידו על העצבות המקננת בלבם, אם־כי הרבה יהודים התקנאו בגורלם. שלטון הקהלה אסף חומר סטטיסטי על מספר בעלי המלאכה בגיטו הורשאי והשתדל לקשר אותם עם שלטון הצבא הגרמני. נגרים, חייטים, מעבדי מברשות, סנדלרים וכדומה, שהיו בראשית המלחמה מחוסרי פרנסה. קבלו עבודה מאת השלטון הצבאי. אולם התכנית והתקוות הגדולות של שלטון הקהלה, כי בעלי־מלאכה היהודים יצילו את המצב, נתאכזבו. מספרם היה קטן, כשמונת אלפים איש, כמובן שלא יכלו לכלכל קהלה גדולה המונה יותר מ־400.000 נפש.

באביב שנת 1942 קמה תנועה גדולה בין האוכלוסיה היהודית בורשה להתחיל בעבודה פיזית. לורשה הגיעו גרמנים שהריחו, כי עד שיחוסל הגיטו הורשאי, אפשר לעשות עסקים גדולים ולצבור הון תועפות ע"י היהודים. הם באו במשא ומתן עם בעלי בתי־חרושת וסוחרים יהודים ובעזרתם הקימו בתי־חרשת גדולים. שעבדו ביחוד בשביל הצבא הגרמני וגם בשביל האזרחים הגרמנים. היהודים העשירים הכניסו חמרי־גלם וציוד ונתנו גם את ידיעותיהם המקצועיות. הם נמנו למנהלי בתי־החרושת והשקיעו בהם את כשרונם ומרצם. אחד היסודות החשובים ואולי גם החשוב ביותר עליו התבססו בתי־חרושת אלה, היה הפועל היהודי, שעבד כמעט חנם. בראשית הקמת המפעלים האלה לא קל היה למצוא פועלים. מפני הנצול האיום. אולם לאט, לאט התחילו בתי־החרושת להתפתח, הואיל והפועל היהודי מוכרח היה להסכים לתנאים היותר קשים. בבית־החרושת היה בטוח שהגרמנים לא יחטפו אותו ברחוב לעבודה קשה. בבית־החרושת קבל גם קצבה קטנה של מזונות. באביב שנת 1942 התחילו העמלים היהודים, ואפילו אלה שהיו נטולי מקצוע, נוהרים אל בית־החרושת אלה בהמון. שמועות התחילו מהלכות בגיטו, כי דבר מה יתרחש בזמן הקרוב. ספרו, כי שלטון הקהלה לפי דרישת הגרמנים, יכריח את התושבים הבלתי קבועים לעזוב את ורשה. בגיטו הורשאי ישארו רק היהודים שנרשמו בפנקסי רשימת האוכלוסיה כתושבים קבועים. רווחת היתה גם הדעה, כי רק אלה שיעבדו בבית־החרושת של הגרמנים, יוכלו להשאר בורשה, כי כל האוכלוסיה היהודית תמשך למעגל העבודה, וכי זה ישמש עוגן הצלה בעד היהודים. גם המעמד הבינוני, ביחוד אלה שהקרקע נשמטה מתחת רגליהם, נסחפו עם הזרם הכללי.

בוקר אחד בחודש מאי 1942 פגשתי ברחוב גנשה את מכרי. הוא עובד במשטרה חצי יום ואחרי זה הולך אל בית חרושת קטן לעבוד צבעים. גם אשתו ובתו התחילו לעבוד במקצוע זה. לפני המלחמה גר בעיר מחוזית ו… היה בעל חנות גדולה, שתפסה ששה חדרים מלאים סחורה מכל טוב, מעין “בית־סחורות” בזעיר אנפין. היה לו גם שותף. זה היה גיסו. לכל אחד נדמה, כי הוא מנהל את העסק, כי הוא העמוד עליו נשענת החנות, ואילו השותף השני הוא טפל, רק עוזר ממדרגה שניה. כאשר הגרמנים כבשו אחרי קרב את העיר וספחו אותה אל “הרייך” ברחו שני הגיסים אל ורשה יחד עם משפחותיהם, כי כבר במשך הימים הראשונים לכניסת הגרמנים, נשדדה החנות ע"י הגרמנים. באו חיילים מטען שלטון הצבא והוציאו את כל הסחורות.

כאשר באו לורשה, התחילו במסחר הואלוטה, אבל לא בשותפות. אלא כל אחד לחוד, החיים בעצמם הוכיחו, מי הוא המוכשר, ומי הוא הלא־יוצלח. המכר שלי נחל תבוסה ואילו גיסו התעשר. אחרי נסיון זה נכנס מכרי לשרות במשטרה, אולם המשכרת היתה קטנה, ומי שנפשו היתה סולדת מלקיחת שוחד, לא יכול היה להתקיים עם משפחה. לכן החליט להקדיש כמה שעות בבית־חרושת. אולם לא סכויי הריוח בלבד דחפו אל בית־חרושת, אלא בעיקר אותן השמועות שנפוצו בגיטו, כי רק היהודים העובדים יוכלו להחזיק מעמד, כאשר תתחולל הסערה, העומדת לבוא. בכל זאת היה לו קשה להסביר לי את הסבות, שהניעו אותו להעמיס על עצמו ועל אשתו העדינה ובתו האמונה עלי תולע את העבודה בבית החרושת. הוא רצה ליתן לצעד שלו טעם לא חמרי, הסבר רוחני — עילאי.

— “אנו היהודים, אמר אלי מכרי, מוכרחים לשנות את סדרי החיים שלנו. המסחר והפרנסות הקלות היו בעוכרינו. עלינו לעבוד עבודה פיזית, פרודוקטיבית. גם הגרמנים ישנו אז לטובה את יחסם אלינו.”

הסוחרים הגרמנים שבאו לורשה למצוץ כעלוקות את דם היהודים הדוויים והסחופים, ע"י נצול אכזרי, הם הרעילו את האויר בגיטו בהפיצם את הידיעות הכוזבות, כי יגנו על היהודים שיעבדו בבתי־חרושת שלהם. היהודים התחילו להאמין בבדיות אלה, כי בתי־חרושת של הגרמנים בגיטו הורשאי ישמשו עוגן־הצלה. ליהודים נדמה אז, כי פדות נשלחה אליהם מן השמים. מה פלא, כי גם מכרי תעה בדמיונות כזב והאמין בשוא.

— “לפי דעתי, המשיך מכרי, כדאי שתמצא עבודה בבית־חרושת בשביל רעיתך ובתך. עוד אפשר למצוא מקומות פנויים. עליך לזכור, כי בתי־החרושת הולכים ומתמלאים ועוד מעט וינעלו את דלתות בתי־חרושת ולא יקבלו פועלים חדשים. אל תחמיץ את השעה.!”

הבטחתי לו להביא את עצתו לפני אשתי ובתי.


בין תקוה ויאוש

השאלה “מה יהיה בסופנו?” נקרה במוחו של כל יהודי. אולם קשה היה למצא נקודת־אחיזה לרעיון בהיר, כי אנו מתקרבים בצעדי ענק אל התהום, שיבלע אותנו עד לבלי שריד, את זה תפשנו ע"י הרגש, ואלו השכל לא יכול לצייר תמונה בהירה של העתיד הקרוב. אם־כי הסתננו ידיעות בודדות על חסול קהילות שלמות ועל־פי ההשואה הלא אפשר היה לבוא לידי מסקנה, כי אותם אמצעי ההשמד שנקטו הגרמנים כלפי האוכלוסיה היהודית בערי השדה, יביאו כליון גם על יהודי ורשה, בכל זאת רעיון זה לא התבהר כל צרכו ולא היה מחוור בשלמות עד כדי שיוכל להשתלט על ישותו של האדם ולהפעיל את רצונו בכיוון ידוע. מנבכי התודעה בצבצה תקוה, שיסודה באופטימיזם המקנן בלבו של כל יהודי, כי מה שאירע בקהילות ידועות, אין מן ההכרח, כי יארע גם בורשה. תקוה זו ערפלה את כח השפוט וכוונה את המרץ לאפיקי ההסתגלות.

ידעו על גורל יהודי סלונים ורובנה, הגיעו גם הידיעות על חסול הגיטו בוילנא מאנשים מהימנים. ד“ר יוסף סולובייצ’יק, מנתח, בנו של המנתח המהולל סולובייצ’יק, שברח מורשה לוינה בשנת 1939 וחזר לורשה בשעת חסול הגיטו בוילנה, הביא ידיעות מפורטות. הוא התראה בענין זה עם ראשי הקהילה צ’רניאקוב וליכטנבוים וספר להם על פרטי ההשמד. על ראיון זה ספר לי ד”ר סולובייצ’יק בשנת 1943, כשישבנו יחד חבויים בעבר הארי.

– איך הגיבו ראשי הקהילה על ידיעותיך?" שאלתי את בן־שיחי.

— “לא התיחסו לספורי ברצינות ענה ד”ר ס., כאלו בטלו אותו בתנועת יד. אחד מהם אמר: “מה שקרה בוילנה לא יקרה בורשה, אין לומדים גזירה שווה.”

המונים, המונים הושלכו יהודים מסביבות ורשה ע"י הגרמנים אל הגיטו הורשאי. אפשר היה לחשוב, כי הנאצים רוצים לטהר את הסביבה וליצור גיטו אחד גדול בורשה. היו יהודים שראו בזה אות תקוה, כי הגיטו הורשאי לא יחוסל, כי הלא הוא גדול יותר מדי, ואלו רצו הנאצים לחסל את כל היהודים, הלא אפשר היה בנקל להכריתם במקומותיהם. אין מן הנמנע, כי גם בברלין לא היה עדיין מנוי וגמור לחסל את כל היהודים, הלא אפשר היה בנקל להכריתם במקומותיהם. אין מן הנמנע, כי גם בברלין לא היה עדיין מנוי וגמור לחסל את כל היהודים בפולניה, וכי גורל יהודי ורשה נחתך רק בשעה האחרונה. היהודי בורשה באביב 1942 היה נתון בכף הקלע. תקוה ויאוש התרוצצו בנשמתו. ולבסוף יד האופטימיזם היתה על העליונה. גברה התקוה, כי אם לא כל יהודי ורשה ינצלו, הרי חלק מהם, העשירים, האינטלגנציה והפועלים בבתי־החרושת של הגרמנים, שיהוו אולי חלק הארי של האוכלוסיה היהודית, ישארו בחיים.


יהודים מתים ברחוב

החיים בורשה זרמו בשטפם הרגיל, יהודים הסתלקו מעולם הזה, כדי להכנס לעולם שכולו טוב, לכל הפחות בשביל אנשים ישרים ותמימים. סבות שונות גרמו לכך: רעב, טיפוס הבהרות, שחפת ודלקת מעי הגס. רובם עזבו את ורשה בלי רעש ובלי שאון, בלי צעקות ובלי מחאות. אפילו לא ערכו הפגנות. עסקיו של מר פינקרט, שהיה מוביל בעגלותיו את היהודים שמתו אל בית־הקברות, השתפרו מיום ליום. אטו, מילתא זוטרתא! מאתים, שלוש־מאות גופים מתים ליום ז. א. מששה עד תשעה אלפים לחודש. מה הפלא, כי אותו פינקרט יכול היה לשבת במסעדה ולהזמין לארוחת־הצהרים אוז שמן ולשתות שכר ויין, ואחרי קומו מסעודתו היה מטפח על כרסו וזורק פרוטות לעניים העומדים ברחוב ומבקשים נדבות.

יהודים היו מתים במנוחה בדירתם, ומי שלא היה לו מקום נוח בבית, כמו הפליטים המרודים, היה משתטח על המדרכה ברחוב ושכב כל הלילה עד שיצאה נשמתו לאור כוכבים נוצצים בדמי הליל, כעלות השחר נגש אליו השוטר היהודי וכסה את הגוף המת בניר עבה, וכאשר היה מחסור בניר משובח, היה מסתפק בניר של עתונים, מהדק הניר בסיכות, כדי שלא יתפזר ע"י הרוח. ובכלותו לטפל עם המת, היה הולך אל לשכת המשטרה להודיע, כי ברחוב פלוני יש כך וכך מתים על המדרכה. העוברים ושבים שהיו משכימים לצאת אל הרחוב בבוקר, היו נפגשים עם הגופים המתים, כי עד שהעגלה היתה באה לפנותם עברו שעות אחדות. יהודי ורשה התרגלו זה מכבר אל מחזות אלה ולא היו מתרשמים ביותר.


חוטפים את היהודים בעבר הארי

אבל היו מקרים שעוררו חרדה בין תושבי הגיטו. שני גופים מתים נמצאו בוקר אחד ברחוב קופיצקה (בימי השלטון הנאצי שונה שמו לקוז’ה), סמוך לקיר הריק ששום בנין לא נשען עליו. בלילה שמעו יריות, אבל איש לא פתח את החלון לראות מה קרה. אולי מפני השינה העמוקה, או מפני היראה, כי יורים הנאצים והכדורים יחדרו בעד החלון הפתוח. במהירות הבזק התפשטה למחרת השמועה, כי הנאצים חטפו שתי נשים יהודיות בעבר הארי, הביאו אותן אל הגיטו ובלילה העמידו אותן אל הקיר וירו בהן. הנשים היו עשירות וגם ממשפחות נכבדות. לא הועילו היהלומים וצמידי הזהב שהגבירות הציעו לנאצים. את הזהב והיהלומים לקחו, אבל גם את פקודת היטלר שמרו ונתקו את פתיל חייהן. מאורע זה עשה רושם בחוגי האינטליגנציה היהודית. אם כן, גם העבר הארי אינו בטוח. בחוגי הרופאים ספרו הרבה על המקרה בנוסחאות שונות. היו בין הרופאים שראו במאורע זה הוכחה על כך, כי המקום הבטוח ביותר בשביל היהודי הוא הגיטו, וכי העבר הארי הוא מקום מוכן לפרענויות. בתחום הגיטו יכול אתה לכל הפחות במשך היום ללכת בלי מעצור והנך מרגיש את עצמך חפשי. אמנם יש שחוטפים לעבודה, אבל להרבה יהודים, ביחוד מחוגי האינטליגנציה, יש תעודות עם חתימות טובות. בזמן האחרון חדלו החטיפות, וכל יהודי אפילו בלי תעודה, שואף לרווחה את אויר הגיטו והולך מתונות מתוך בטחון פנימי, כי שום תקלה לא תארע לו. לעומת זה בעבר הארי היהודי כבול אל חדרו, בו הוא יושב כל היום ומפחד אפילו להתקרב אל החלון, שמא ישגיח בו השכן, שילך אל המשטרה הפולנית ויודיע, כי בבית פלוני מתחבא יהודי.

אמנם יש יהודים גם בעבר הארי שאינם יושבים כלואים בחדרם ויוצאים החוצה. יש להן תעודות שהן בעיקרן מזויפות, אבל שקשה להכיר את הזיוף. לפי מראה פניהם דומים יהודים אלה לפולנים, או לסתם “גויים” ולמבטאם יש הצלצול והיופי של מבטא פולני אמיתי. עם כל היתרונות האלה מסכנים היהודים את חייהם כאשר יוצאים החוצה. בעבר הארי התרבה מספר הפולנים מחוסרי עבודה, שמטיילים ברחוב ומסתכלים בפניהם של העוברים ושבים, שמא יכירו את היהודי. אלה הם חוטפי היהודים מבין הפולנים, או כמו שקראו אותם “שמאלצובניצי”. חוטף יהודים מטיפוס כזה היה פונה אל האיש החשוד, מבקשו באדיבות להכנס אל השער ופה מתחיל את חקירתו.

— “מה אתה עושה כאן, בעבר הארי? הלא יהודי הנך?” שואל הפולני.

“מה אתה סח, טוען הנעצר, אני יהודי? אולי ברצונך לבדוק את תעודת הזהות שלי?”

“למה לי תעודה? המעט תעודות מזוייפות? אני אבדוק את גופך, אכיר תיכף אם אתה יהודי או לא.”

במקרה היותר טוב היה הפולני מסתפק בתשלום הגון, אבל במקרים אחרים היה מוביל את הקרבן אל המשטרה.


מנהל־מחלקה (אורדינטור) של בית־החולים היהודי נחטף בעבר הארי

המקרה עם שתי הגבירות העדינות שנחטפו בעבר הארי ונורו בגיטו באופן כל כך גס, הטיל סערה וזעזע את האינטלגנציה היהודית במשך ימים אחדים. לא מעט היה מספר היהודים, גברים ונשים, שהיו יוצאים לעתים קרובות מן הגיטו אל העבר הארי לסדר את עניניהם הפרטיים או ענינים מפלגתיים. גם מבין חוג מכרי ידעתי כמה אנשים, שהיו יוצאים באופן סדיר מן הגיטו. אשתו של רופא ידוע ד“ר ל. החזיקה את ילדיה אצל נוצרים בקיטנה סמוך לורשה. בכל שבוע היתה נוסעת לבקור לשני ימים. צעיר אחד, בנו של עסקן בונדאי ידוע, היה יוצא אל העבר הארי בעניני המחתרת. כעבור ימים אחדים עבר הסער והיה שקט. פתאום שוב מעשה נורא. אל בית־החולים היהודים הגיעה השמועה, כי נחטף האורדינטור הצעיר ד”ר בייליס בעבר הארי. אתמול היה בבית־החולים ועבד במחלקתו ופתאום ידיעה מחרידה כזאת. בית־החולים נעשה למרקחה. איך קרה הדבר, כי אורדינטור של בית־החולים, שצריך להיות מתון ובעל שכל, יעשה שטות כזאת. במקום לאמץ וליגע את מוחו בדיאגנוסטיקה רפואית וברפוי חולים ינסה את כוחו בהרפתקנות. כל הרופאים השתתפו בצערו ובצער משפחתו. על העונש הצפוי לו לפי החוק ידענו מראש, כי אחת דתו למות. למחרת נודעו הפרטים. בעבר הארי היה לו מכיר פלוני, שהתרפא אצלו עוד לפני המלחמה. פולני זה שהיה קצין במשטרה הפולנית, הזמין את הרופא לסעודת ערב. כאשר שב הביתה, נעצר ברחוב ע“י קצין גרמני. האורדינטור ישב במאסר בעבר הארי. בית החולים וועד הקהילה השתדלו בכל כוחותיהם לעשות דבר מה לטובתו. המתיחות בין רופאי בית־החולים הגיעה לשיאה. כעבור ימים אחדים הגיעה הידיעה, כי האורדינטור לא הומת, וכי יעבירו אותו אל בית הסוהר היהודי, אבל לא תיכף, אלא אחרי זמן ידוע. המתיחות בין הרופאים פגה. כולנו היינו בטוחים, כי בגיטו אפשר יהיה לרכך את לבותיהם של הגרמנים ע”י שוחד. וכך היה. האורדינטור חי בבית־הסוהר עד חסול הגיטו, וכאשר האסירים נלקחו כולם אל “האומשלאג” ונשלחו לטרבלינקה, עלה בידי השלטון היהודי של בית־הסוהר להציל את הרופא ולהעבירו אל בית־החרושת של שולץ, שם עבד זמן ידוע כפועל פשוט בנגריה, אבל הצלחתו היתה זמנית. באחת מפעולות ההשמד, כאשר הוציאו פועלים יהודים מבית־החרושת של שולץ, הובל גם האורדינטור הצעיר יחד עם יתר הפועלים לטרבלינקה.


יתומים פליטים

כולם מתו בשקט, עניים ועשירים, כי המות לא פסח גם על בתי העשירים, ביחוד כאשר פשטה מגפת טיפוס הבהרות. מחלה זו נדבקה גם בהם, והאחוז של מקרי מות היה ביניהם יותר גדול מאשר בין העניים. היו מתים מאורימיה (שיינת) ודלקת המוח שהיו מופיעות כתסביך במשך טיפס הבהרות. לא הועילו הזריקות השונות והתזונה הטובה. מתסביך זה מתו הרבה בגיל צעיר.

רק קבוצה לא גדולה ביותר, שמספרם הגיע לכמה מאות נפש, לא רצו לקבל את המות באהבה וברצון: אלה היתומים הקטנים, שהובאו אל הגיטו הורשאי יחד עם הזרם הגדול של היהודים מערי השדה של מחוז ורשה. אבותיהם מתו או הושמדו בעירות הקטנות, או שנשמתם יצאה בבתי־הפליטים בורשה מרעב וממחלות. יתומים אלה לוקטו ונקבצו יחד ע"י שלטון הקהילה שהוטל עליו לדאוג לכלכלתם, וגם להלבשה והנעלה. מה שקרה עם אבותיהם בבתי־המחסה, קרה גם עם היתומים. הם נשארו בלי כלכלה ובלי לבוש. אבל בעוד שהוריהם הוציאו את נשמתם בלי תרעומות וטענות, לא השלימו היתומים הקטנים עם גורלם. לא רצו למות. יצר החיים העז דפק בחזקה בלבם הקטן. כאשר הציק להם הרעב. היו עוזבים את בית־המחסה מתוך דחף פנימי והיו יוצאים החוצה. מי שראה אותם פעם ברחובות הגיטו הורשאי, לא ישכח לעולם את התמונה המחרידה. ילדים בגיל מחמש עד שלוש עשרה לבושים בלויי סחבות, ישבו ברחוב על המדרכה, או תעו ממקום למקום. עורם צפד על עצמם ועיניהם הבריקו בברק זר, שרגש השנאה אל הסביבה הקרה והאדישה לגורלם עם תמהון וכמיהה לתפוס בשכלם הרך, מה שמתרחש מסביבם. בקשו נדבות בקול דק ובצפצוף פולח לבבות: “יהודים רחמנים, תנו פרוסת לחם לילד גווע ברעב.” העוברים ושבים היו זורקים להם פרוטות, אבל מן הפרוטות קשה היה לצבור סכום כסף לקנות לחם. צריך היה להתגולל ברחובות כל היום, ולבקש נדבות מן הבוקר עד הערב. בכל זאת בחרו הילדים לבלות כל היום ברחוב, כי נפשם שעשעה התקוה, אולי יעלה בידם להשקיט רעבונם.

היתומים הקטנים, המתגוללים בחוצות ורשה ומבקשים נדבות היו כצנינים בעיני שלטון הקהילה, כי המצב החומרי של היתומים גלה את אזלת ידו של שלטון הקהלה והחשיף מערומיו. נתן צו למשטרה לנקות את הרחובות מן היתומים הפליטים, המבקשים נדבות באופן־גלוי. ספרו כאלו הקצינים הנאצים, שהיו באים מפעם לפעם לגיטו, רמזו לשלטון הקהילה לסלק את היתומים מן הרחובות. כמה מן האמת יש בשמועה זו קשה להגיד. אפשר, כי בעלי השלטון בקהילה עשו זאת על דעת עצמם מיראה, שמא יעקמו הנאצים את חוטמם בראותם מחזה כזה. אין ספק, שההתנונות הפיסית של היהודים בגיטו הרנינה את לבותיהם של הנאצים. מחזות העוני והחלאה בגיטו שעשעו את נפש כל מנוול גרמני. בכל זאת קנן בלב הרוצחים פחד, כי טיפוס הבהרות, פרי העוני והזוהמה, יכול לעבור מן הגיטו אל השכונה הפולנית ומשם גם אל השכונה הגרמנית בורשה ואולי גם אל הצבא הגרמני. השלטון הסאניטרי הגרמני הזהיר לא פעם את היהודים, ביחוד את הרופאים, כי עליהם לחסל את טפוס הבהרות בכל האמצעים העומדים ברשותם, ואם לא יעשו זאת, ינקוט השלטון הגרמני אמצעים חריפים ויגרש את היהודים מורשה. בין כך ובין כך, האמצעים הראשונים נקט שלטון הקהילה ביחס אל הפליטים היתומים. השוטרים היו חוטפים את הילדים ומחזירים אותם אל בית־האסופים. הילדים התנגדו לזה בכל תוקף, צעקו, בכו, התחמקו בהזדמנות הראשונה וברחו. על יד הבית, בו גרו היתומים, העמידו שמירה מעולה של שוטרים. את הילדים שנחטפו ברחוב, היו מעמיסים על מכונית־משא שהיתה מובילה אותם אל בית־האסופים. הילדים היו קופצים מן המכונית ובורחים. ושוב פעם חטיפות. קצרה יד השלטון במלחמתם עם האסופים. יום או יומיים היה שקט ברחוב, ואחרי־כן שוב אותם המחזות הרגילים של ילדים גוועים ברעב הנאבקים על קיומם הדל, מתוך מאמץ נואש.

מיתת רעב נשקפה לא רק לילדים האסופים, אלא לכל אלה שלקחו מן התמחוי של הקהילה, והלא מספרם הגיע ל־103 אלפים איש. כל אלה האנשים היו בצבת הרעב, שגרם להתנוונות גופנית ולמיתה איטית, אבל בטוחה. זו היתה גסיסה ארוכה, שנמשכה שבועות וחדשים, בלי שום תקוה להנצל מצרפני המות. בכל זאת לא קרה אף פעם, שאנשים אלה יגלו אות של מחאה פומבית נגד הגרמנים, או נגד אחיהם העשירים, שהיו מבלים את זמנם במסעדות ובבתי־קפה ומאזינים לצלילי הפסנתר ולנגינותיהם הנעימות של הזמרות.

הרעב נטע בלבם רגש של נחיתות ודכא בנפשם כל ניצוץ של תגר כלפי הסביבה. גם הם הסתגלו אל התנאים, כמו יתר היהודים בגיטו. הדאגה ללחם, לתפוחי אדמה הנרקבים, למרק מדגים מלוחים, שהיו מקבלים בתמחוי הקהילה, בלעה את כל מרצם, ביחוד העמידה בתור בצנה ובשרב.

רק זעקת הילדים האסופים בלבד הביאה לידי בטוי פומבי את גודל המצוקה ששררה בגיטו הורשאי בין השכבות העניות. כל יהודי שעבר ברחוב קלט אל תוכו משהו מן הרעב שכרסם את גופותיהם של הילדים האסופים. גם העגלות הטעונות גופים מתים שהובלו לקבורה בקברים משותפים, מבלי שאיש לווה אותן, כי רצו במשובה, שאי־אפשר היה לדלוק אחריהן, הביאו אל התודעה של העוברים ושבים שמץ מן האסון הגדול בו נתונים תושבי הגיטו. אבל המתים שכבו במנוחה ולא הרימו קול, בעוד שהילדים שמשו בטוי חי ומפרפר לעשק ולחמס שנעשה ליהודים בגיטו.


 

פרק ז: המגפות    🔗

טיפוס־הבטן    🔗

האוכלוסיה היהודית בורשה בזמן שלטון הנאצים, מסוף שנת 1939 עד חסול הגיטו בשנת 1942, סבלה במשך כל הזמן, כמעט בלי הפסק ממגפות של מחלות זהום: טיפוס הבטן, טיפוס הבהרות ודיזנטריה (שלשול דמי). טיפוס הבטן התפשט בין האוכלוסיה היהודית בסוף שנת 1939, כאשר הצבא הגרמני שם מצור על ורשה. המגפה היתה די חזקה והמחלה התפשטה במהירות גדולה. בית החולים היהודי היה מלא חולים בטיפוס הבטן. אחרי כניעת ורשה לפני הגרמנים, נקט השלטון הסניטרי אמצעים חריפים. כל האוכלוסיה, הן הפולנים, והן היהודים, הוכרחו להתחסן נגד הטיפוס ע“י זריקות. המגפה השתוללה בעיקר בשכונה היהודית, והשלטון הסניטרי שלח חצי זעמו אל האוכלוסיה היהודית. בבית־החולים היהודי עם אלף מטות, עבדו כ־250 רופאים. לרופא הגרמני שעמד אז בראש השלטון הסאניטרי, נדמה, כי הרופאים היהודים מעבירים את המחלה מבית החולים, שהיה מלא חולי טיפוס, על תושבי העיר. הוא הוציא אז פקודה להשאיר את הרופאים בבית־החולים, כדי שלא יבואו במגע עם האוכלוסיה. פקודה זו, שנתנה רק ביחס אל הרופאים היהודים, עשתה רושם קשה. כל הרופאים היהודים, גם אלה שעבדו מחוץ לבית־החולים, הרגישו את עצמם מדוכאים, כי הפקודה לִכְלֹא את הרופאים בביה”ח, היתה טפשית מעיקרה. לא באמצעים אלה אפשר היה לחסל את המגפה.

במקום לשפר את התזונה של האוכלוסיה היהודית ולהקל על שלטון הקהילה בהזנת החולים, שהתרפאו בבית־החולים, יצאה פקודה שהיתה טבועה בחותם השנאה ויחס של בוז אל הרופאים היהודים. הרופאים נשארו כלואים במשך ימים אחדים, עד שעלה בידי שלטון הקהילה לרכך את לבו של הרופא הנאצי והעוצר הוסר. הרופאים היהודים יצאו חפשי, אולם הדכאון נשאר בלב כולנו, טיפוס הבטן נמשך כמה חדשים. הסבה להתפשטות המחלה, כפי שהזכרנו למעלה, היה מצור העיר. הסתערות הגרמנים גרמה לנזיקת תחנת הסנון (הפילטרים), והאוכלוסיה הוכרחה לשתות מים בלתי נקיים מן הנהר. לא תמיד היתה אפשרות להרתיח את המים.

אחרי פלישת הגרמנים לורשה, הותקנה תחנת סינון המים. האוכלוסיה חדלה לשבת במרתפים מפחד ההפצצות והפגזים. גם החשמל והגז הותקנו. תנאי החיים מבחינה היגינית הוטבו והמגפה חדלה להתפשט. חסון האוכלוסיה נגד טיפוס הבטן ע“י זריקות הוחל שעה שהמגפה כמעט שפסקה. האוכלוסיה היהודית התיחסה ברצון אל החסון. המונים, המונים באו אל הזריקות. באו נערים וזקנים, נשים וילדים. הזריקות נעשו ע”י הרופאים היהודים, שעבדו חנם כמה שעות ביום, כי השלטון הסניטרי לא שלם כלום.

אני בעצמי עשיתי זריקות ל־12 אלף איש, כי חוב זה הוטל על הרופאים מטעם השלטון הסניטרי. החסון בוצע לפני קביעת הגיטו והרבה נוצרים עוד גרו ברובע היהודי. היו בתים עם אוכלוסיה מעורבת, חציה פולנית וחציה יהודית. בבתים אלה חוסנה גם האוכלוסיה הפולנית ע"י רופאים יהודים.


טפוס הבהרות    🔗

הצרה הגדולה ביותר, נוסף על הרעב והצפיפות הגדולה, ששררה בגיטו, היתה בשביל יהודי ורשה התפשטותו העצומה של טיפוס הבהרות. ממחלה זו מתו יותר אנשים, מאשר מכל יתר המחלות יחד. אם־כי התמותה מטיפוס הבהרות לא היתה גבוהה ביותר והגיעה ל־15% בערך, הרי היקף המחלה היה כל כך גדול והאכזריות, שגלו הנאצים בקשר עם התפשטות המחלה היתה כל כך מחושבת, חבלנית ואיומה, עד שהאוכלוסיה היהודית בורשה הרגישה שעומדת לפני תהום פעור. פלצות אוחזת אותי בשעה שאני מעלה בזכרוני תקופה איומה זו, על מעשי העריצות והפשעים של הרוצחים הגרמנים ביחס אל האוכלוסיה היהודית.

לולא ההקרבה העצמית שגלו הרופאים היהודים אל חולי הטיפוס, היו הנאצים משיגים מטרתם להכרית את האוכלוסיה היהודית בורשה ע"י מגפות ורעב, מבלי שיצטרכו להשתמש במחנות השמד מיוחדים.

המקרים הראשונים של טיפוס הבהרות באו לידי גלוי בדצמבר שנת 1939. ברחובות שונים נגלו מקרי מחלה בודדים. החולים הועברו אל בתי־החולים, או אל בתי־בדוד מיוחדים. כך עלה לעצור לזמן מה בעד התפשטות המחלה. אולם כעבור זמן קצר התרבו מקרי טיפוס הבהרות.

בסוף שנת 1940 התלקחה המגפה והקיפה בית אחר בית. המצב נעשה חמור ומסוכן, הואיל בתקופה זו נקבע הגיטו. צפיפות האוכלוסיה על שטח קטן, שהביאה להחמרת תנאי השכון, העוני והרעב, זרם היהודים שהובאו ע"י הנאצים באמצעי־כפייה לגיטו, אחרי שגורשו ממושבותיהם, כל אלה הסבות היו כשמן למדורות המגפה.


אמצעי נגישה איומים מצד השלטון הנאצי    🔗

משובה פראית תקפה את השלטון הנאצי נוכח התפשטות טיפוס הבהרות בגיטו הורשאי. מיראה שמא תתפשט המחלה על הרובע הגרמני בורשה ועל הצבא הגרמני, נקטו הנאצים אמצעים שביסודם הונחו לא טעמים היגיינים, אלא היו מושתתים על שנאה עוורת, ועל רצון סדיסטי ללחוץ ולנגוש את האוכלוסיה היהודית. אם נגלה מקרה של טיפוס הבהרות בבית, אז נשלח החולה אל בית־החולים, וכל האנשים שגרו יחד עם החולה בדירה אחת, הועברו אל בית־הבידוד (קווארנטנה) לשני שבועות. נוסף על זה, כל דיירי הבית הובלו ע"י השוטרים אל בית המרחץ. שם היו מתרחצים תחת מקלחת ואצל הנשים היה הספר גוזז שערותיהן. בגדי המתרחצים נלקחו לחטוי בתאי דזינפקציה. למראית עין אין למצוא עוול באמצעים סניטריים אלה. אולם כאשר בודקים את האמצעים האלה לאור המציאות ובוחנים באיזה אופן נתגשמו הרחיצה והחיטוי, אז נקל להכיר את הטפשות והרשעות, שהיו נעוצות באמצעי כפיה אלה. מספר בתי־המרחץ ברובע היהודי היה קטן, רק ארבע מרחצות עמדו לרשות האוכלוסיה היהודית, בעוד אשר ברובע הפולני היו ששה־עשר בתי מרחץ. אם נביא בחשבון, כי מספר התושבים בגיטו היה בערך החצי מן האוכלוסיה הפולנית, ואם נתחשב עם העובדה, כי המגפה לא חדרה אל הרובע הארי, אז נוכח בנקל, כי המספר הזעום של בתי־המרחץ בגיטו, לא זו בלבד שלא הביא תועלת, אלא עוד גרם להפצת המחלה.

במשך שעות רבות עמדו אנשים בתור, עד אשר יכלו להכנס אל המרחץ. הצפיפות בתור ובמרחץ היתה כל כך גדולה, עד שהאנשים הנקיים באו במגע עם האנשים הבלתי נקיים. בצפיפות כזו לא היתה אפשרות להתרחץ כדבעי, כי האחד דחק את חברו, והכרח היה לעזוב מהר את חדר הרחצה.

אחרי הרחיצה צריך היה לחכות שעות אחדות, עד אשר הגיעו הבגדים מן החיטוי. המתינו ערומים בחדר קר, שרוח חזקה נשבה בו.

אל המרחץ הובילו זקנים, ילדים ונשים הרות וגם חולים נסחבו. אחרי רחיצה כזאת חלו הרבה אנשים. זקנים ונגועי מחלה מחלה סכנו את חייהם. ביניהם היו גם מקרי מות מחולשת הלב. לא פעם נקראתי לאנשים גוססים. כפי שנמסר לי, הלכו מתוך כפייה אל בית־המרחץ, וכאשר באו הביתה נפלו תכף למשכב ובמשך ימים אחדים מתו, כי הלב לא יכול היה לסבול מאמץ גדול כזה. במקום לבנות מרחצאות חדשות, הובילו את היהודים אל ארבעה מקומות רחיצה, שמפני התנאים הבלתי היגיניים ואי־הסדר הפכו למקומות מוכנים לפורענויות. עריצות ואכזריות הנאצים התבלטה עוד יותר בפקודתם לחטא את הבגדים, הלבנים והמצעות של כל דיירי הבית, מבלי להתחשב אם באמת הם חשודים בזוהמה.

הפרסונל הפולני הנמוך, שעזר לנאצים בעבודה, היתה לו הזדמנות להראות את הפרצוף האמתי. כאשר נכנסו לדירתו של יהודי, היו מוריקים את ארונות הבגדים והלבנים של אנשים בריאים וזורקים בעד החלון מן הקומות העליונות החוצה ומשם מובילים אל תאי־החיטוי. לקחו לבנים וסדינים חדשים לגמרי, שלא השתמשו בהם עדיין, או לבנים נקיים אחרי הכביסה. הבגדים נתחלפו, הלבנים והסדינים נקרעו, כי נתפקעו מן הזריקה, ולעתים קרובות נעלמו כי נגנבו בדרך.

החטוי היה שטחי, ומשום כך היו החרקים (הכנים) נשארים בחיים ועוברים מן הבגדים והלבנים המזוהמים על הנקיים, ושמשו ע"י זה אמצעי יעיל להפצת המחלה. עובדות אלה היו כאין וכאפס לעומת הפקודה האכזרית לבדד את כל דיירי הבית הבריאים לשני שבועות. שער הבית נסגר, ושוטרים הועמדו על יד השער לבל יהין איש לצאת מן הבית ולא להכנס אל תוכו. גם מצרכי אוכל אסור היה להביא. דיירי הבית הבריאים היו צפויים, איפוא למיתת רעב.


ההקרבה העצמית של הרופאים היהודים    🔗

היחס האכזרי הסעיר את לבות כל האוכלוסיה היהודית. התחילו לבקש תחבולות, איך להתגונן נגד מעשי האלימות והעריצות של הנאצים. היות ומאמצי שלטון הקהילה נכשלו, לא היתה לפני האוכלוסיה היהודית כל ברירה אחרת, אלא לקחת את גורלה בידיה.

היהודים בגיטו הורשאי הביאו בתקופה זו לידי גלוי הרבה מרץ, פקחות גדולה וכושר חיוני נפלא. ועדי הבתים (בכל בית היה ועד, ששימש קשר בין התושבים ובין שלטון הקהילה) עזרו הרבה בנידון זה.

הועדים החליטו לא להודיע יותר על מקרים של טפוס הבהרות, אלא לרפא את החולים בבית. כמובן, שהחלטה זו אי־אפשר היה להוציא אל הפועל בלי הסכמתם ועזרתם של הרופאים היהודים. וכאן נחוץ לאמור בשבח הרופאים, שגילו אומץ־לב והקרבה עצמית, כי הודות לעזרתם היעילה, עלה במדה גדולה לבטל את אימת הגזירה. הרופאים היהודים שמחובתם היה להודיע לשלטון הסניטרי על כל מקרה טיפוס הבהרות, העמידו בסכנה את חייהם, כי הנאצים איימו על כל רופא, שלא יודיע על חולה טיפוס כי ישולח למחנה ההשמד באושביץ. הרופאים רפאו הרבה חולים בבית ואם בעצמם לא רצו לעסוק ברפוי החולה, לא הודיעו בכל זאת על המקרה אל השלטון הסניטרי.

לא פחות מן הרופאים ראויות היו לשבח גם האחיות, שהיו מטפלות בחולה. לא עבר זמן רב והשלטון הגרמני גלה, כי הרופאים היהודים מפירים חוק ונקט אמצעים חריפים. ראשית־כל חזר והזהיר, כי כל רופא אשר עוונו ימצא, כי הסתיר מחלת הטיפוס ולא הודיע על זה לשלטון הסניטרי, ישולח למחנה השמד. מלבד זה ארגן פלוגות סניטריות ניידות עם רופא נאצי או פולני בראש, שהיו מופיעות פתאום ובודקות את הבתים, בכדי למצוא את החולים המתרפאים בבית. המצב נעשה חמור ביותר ומלא אימים. ועדי הבית היו מארגנים שמירה מעולה על יד השער, כדי להודיע תיכף, אם נראתה מרחוק פלוגה חשודה. את הדירה בה שכב החולה היו סוגרים ותולים מנעול על הדלת מבחוץ, או שהיו מעמידים את מטת החולה בחדר מיוחד מוסווה ע" המצאות שונות: למשל היו מסתירים את הדלת ע"י ארון בגדים וכו', עד שקשה היה להכיר כי יש חדר מיוחד.

ידועים לי מקרים שהלבישו את החולה והושיבו אותו על יד השולחן יחד עם הבריאים, והפלוגה הסניטרית לא הכירה את החולה. כמובן, שבבתים העניים קשה היה להסתיר את החולים ולבצע תכנית של שמירה מבחוץ. בתים רבים בשכונות העוני הוכרחו לשאת בעול הגזירה הסדיסטית של השלטון הנאצי. אבל גם בבתים אלה מצאו תחבולות שונות לסכל מזימות רשע. רפאו חולים רבים בבית ולא שלחו אותם אל בית־החולים. אולם היקף המגפה היה כל כך גדול, עד שרוב החולים מן הבתים העניים הוכרחו להתרפא בבית־החולים, כי לא היה בכוח הועד לכלכל את החולים בבית ולהבטיח להם טפול רפואי יעיל, ז. א. להזמין רופא ואחות. מסבה זו בקשו הרבה חולים בעצמם להעבירם אל בית־החולים, אם כי התנאים הסניטריים במחלקת הטיפוס היו קשים מאוד. היו מקרים שמספר חולי הטיפוס שנתקבלו במשך היום הגיע לששים. אין פלא, כי מחלקת הטיפוס היתה מלאה וגדושה. במטה אחת שכבו שנים–שלושה חולים. לא פעם קרה, כי חולה טיפוס, כשהקיץ משנתו, מצא גוף מת שוכב על ידו. כמובן, שהתנאים בבית, ביחוד אצל המעמד הבינוני, היו הרבה יותר טובים מאשר בבית־החולים, הן מבחינת הנקיון, הטיפול והכלכלה, והן מבחינת הרפוי. החולה שהתרפא באופן פרטי יכול היה לקנות רפואות חדשות אפילו מחוץ לארץ, כי הרפואות הבריחו במדה גדולה מן העבר הארי אל הגיטו.

מגפת טיפוס הבהרות נמשכה עד ראשית שנת 1942. לפי דרישת הרופא הראשי של השלטון הנאצי, קרא שלטון הקהילה לאספה בחורף שנת 1942. הזמנות נשלחו לכל הרופאים יחד עם הזהרה, כי ההשתמטות מן האספה תגרור תוצאות קשות בשביל הרופא. אל האספה באו כמעט כל הרופאים, שמספרם הגיע ליותר משמונה מאות. לפני האספה על כל רופא שומה היה לרשום את שמו. נציג השלטון הנאצי נשא נאום, בו האשים את הרופאים היהודים, שהם משתמטים ממלוי חובותיהם ואינם מגלים די חריצות בכבוי מדורת המגפה. באספה זו אמר הרופא הנאצי בפירוש, כי אם טיפוס הכתמים לא יסולק, אז האוכלוסיה היהודית תהיה מוכרחה לעזוב את ורשה, כי תגורש מן העיר.

אסור היה לרופאים היהודים להביע את חוות דעתם ולהראות על הנגעים בחיי הגיטו, על המחסור והעוני, הצפיפות והרעב ועל כל המצוקה, אשר השלטון הנאצי הביא על האוכלוסיה היהודית וגרם ע"י זה להופעת המגפה ולהתפשטותה. האם יכלו באמת הרופאים היהודים בתנאי הגיטו לעצור את המגיפה? זה היה למעלה מכוחותיהם.

גם ד“ר י. מילייקובסקי שעמד בראש מחלקת הבריאות של שלטון הקהילה הזהיר, וחזר והזהיר את הרופאים היהודים לבל ירפאו את חולי הטיפוס בבית, אלא ישלחו אותם אל בית החולים, כאילו אפשר היה לכבות את אש המגפה ע”י אמצעים פאליאטיביים. הרופאים עזבו את האספה בדכאון נפש. כמובן שאיש מהרופאים לא שם לב לדברי להג של הרופא הנאצי וגם לא לדבריו של ד"ר י. מילייקובסקי.

היהודים חלו בטיפוס הבהרות. מי שיכול היה להתרפא בבית אצל רופא פרטי נשאר בביתו, ומי שידו לא השיגה נשלח אל בית החולים. פתאום קרה דבר, שעורר השתוממות גדולה בעיני הרופאים. המגפה פסקה מאליה, אם כי התנאים הסניטריים לא נשתפרו. התפתחות הענינים ראויה לתשומת לב מבחינה אפידמיולוגית. יש גבול למגפה, אפילו אם התנאים הסניטריים הם גרועים ביותר, ומגפת טיפוס הבהרות הגיעה כנראה לגבולה והסתלקה מאליה.

ראוי לציין כי בין 830 רופאים נמצאו יחידים שלא עמדו על הגובה המוסרי. רופאים בודדים מעלו בשליחותם והשתמשו לרע באמון האוכלוסיה אליהם, מתוך תאוות הבצע. הם איימו על ועדי הבתים, כי יגלו לשלטון את מקרה הטיפוס, אם לא ישלמו להם סכום כסף לפי רצונם. היו מקרים יותר מגונים, כאשר רופאים דרשו כסף מאת הועד בשביל חולים, שלא היו כלל מוכי טיפוס, אלא חלו במחלות אחרות, שמותר היה לרפא בבית, מפני שאין בהן סכנת זיהום, כמו דלקת ריאות וכדומה.

אבל אלה היו רק מקרים בודדים ומספר המנוולים בין הרופאים, שאין שום חברה יכולה לשאת את האחריות בעד מעשיהם המגונים, היה זעום.


“פארובקה”    🔗

מלה זו מקורה בשפה הפולנית ומשמעותה הרחיצה בבית המרחץ. מלה זו אינה ספרותית, אלא לקוחה מלשון השוק. אפשר שנוצרה בשעת שלטון הנאצים לצורך השעה, לסמן את הרחיצה במרחץ מתוך כפיה. בפרק הקודם הרחבתי הדבור על הרחיצה וחטוי הבגדים במגפת הטיפוס. כפי שציינתי, כל דיירי הבית, בו נתגלה מקרה של טפוס, מוכרחים ללכת אל בית המרחץ. אבל השלטון הסניטרי של הנאצים הוציא פקודה, כי ההליכה אל בית המרחץ מחייבת לא רק את דיירי הבית עם חולה הטיפוס, אלא גם דיירי בית בלי מקרה טיפוס. הרופאים הנאצים ראו בזה אמצעי יעיל למנוע התפשטות מחלות מדבקות. ראוי לציין, כי רק השלטון הסניטרי העליון היה גרמני, אולם במחלקת הבריאות בכל רובעי העיר עבדו פולנים, רופאים ופקידים.

עד אפריל שנת 1941 ז. א. שלושה חדשים אחרי סגירת הגיטו, השלטון הסניטרי בשכונה היהודית היה בידי הרופאים הפולנים. בכמה רובעים בשכונה היהודית מעשיהם של כמה רופאים פולנים היו מגונים וטבועים בחותם של שחיתות המדות מן המין הגרוע ביותר. ביחוד הצטיין הרובע הסניטרי החמישי, שבראשו נמצאו רחובות כמו: נאלבקי, גענשה, זאמנהוף, סט. יערסקה ועוד. הרופאים הפולנים ברובע זה לקחו שוחד וסחטו מן האוכלוסיה היהודית כסף כמעט באופן גלוי ובאמצעים היותר גסים, היו סוגרים בתים בלי מקרה של טיפוס לשם חיטוי והיו כופים את הדיירים ללכת אל בית המרחץ, סגרו חנויות באמתלה שאינן נקיות די צרכן. את הגזירה אפשר היה להמתיק רק ע"י נתינת שוחד גדול, שהועד היה אוסף בין דיירי הבית. בעד סילוק חד־פעמי של גזירת המרחץ היו משלמים עד עשרת אלפים זהובים ויותר. חברי ועד הבית היו הולכים אל הרופא אל מעונו הפרטי. בחדר המתנה ישבו תמיד יהודים, חברי הועד מבתים שונים, שבאו לסלק לרופא את הסכום הדרוש. בבתים שמספר הדיירים היה קטן, היו משלמים פחות, לפי מספר הדיירים.

על־פי־רוב גזירת “הפארובקה” בבתים בלי טפוס היתה באה לפתע פתאום. בבוקר השכם, כשדיירי הבית היו עוד ישנים, נשמע פתאום קול בוקע ועולה: “פרובקה”. זה היה קולו של שומר הבית או של אחד מחברי הועד. קול זה עורר תמיד חרדה בלבבות הדיירים, יום ענוי גופני ומוסרי. הדיירים קמו בחפזון משנתם והתחילו בעבודה מאומצת להציע את המטות, לסדר את הלבנים והבגדים, להטמין את החדשים והשלמים, לבל ימסרו בידי המחבלים. גם פה אפשר היה להמתיק את הגזירה (לא לבטלה לגמרי) ע“י שוחד, שהיו נותנים לרופא שבא לבצע את החטוי יחד עם פלוגה של סניטרים. במקרים של “פרובקה”. פשוטה בלי טיפוס היה הרופא מבקר אצל כל הדיירים, בוחן את החדרים עד כמה הם נקיים, פותח את הארונות, בודק את הבגדים, אם אין בהם חרקים, מוציא את הלבנים ובודקם בדיקה נמרצת, ואחרי זה מחליט, איזה חפצים לקחת לחטוי. ראש הועד היה מזמין את הרופא לחדר מיוחד, תוחב לידו כמה מאות זהובים, או בבתים גדולים — כמה אלפים, ומוסר לו רשימה של בעלי־בתים חשובים, שהשתתפו בנתינת השוחד, כדי שיתנהג בדירותיהם במדת הרחמים. אבל גם אלה שלא מצאה ידם לתת לרופא מנה הגונה של שוחד, יכלו להמתיק קצת את הגזירה ע”י נתינת שוחד לסניטרים, שהיו סוחבים חבילות חפצים לחטוי. לפעמים היו משאירים חבילה אחת או כמה חבילות מבלי לקחת אל החטוי.

אחרי הבדיקה היו שולחים את הדיירים אל בית המרחץ. היו מעמידים אותם שורות שורות ושוטרים מיוחדים הובילו אותם, לבל ישתמטו מהמרחץ.

בפנת רחוב מילה וזמנהוף עמד בית קטן ודל. בחצוניותו דמה לחורבה, אולם החזיק מעמד בשעת המצור. כאשר חיל הגרמנים זרקו פצצות ופגזים על העיר ורשה, ובתים רבים נהרסו כליל והפכו לעיי מפולת, נעו קירות הבית וחשבו להשבר. אולם הקירות התגברו על חולשתם ועמדו הכן. נשארו רק סימני נזק קטנים, חורים, שקערורות, אולם הבית שוב התנוסס בדלותו.

בוקר אחד בשעה שבע בבוקר באה הפלוגה הסניטרית עם השוטר היהודי והודיעו לשומר הבית, כי בבית זה תהיה “פרובקה”. השוער הצנום וחוור הפנים, שנקה את החצר, העמיד מיד את המטאטא בבית־השמוש, הביא מחדרו את צרור המפתחות וסגר את השער. אם כי רגיל היה בעבודתו במקרים כאלה, בכל זאת חוורו פניו עוד יותר משהיו. השוער ידע, כי הוא ובני משפחתו לא ילכו למרחץ, בכל זאת היה נרעש מהשמועה על “הפרובקה”. השוער היה איש רך ועדין המזג והשתתף בצערם של דיירי הבית. מתחלה עמד באמצע החצר כנדהם ואובד עצות. אולם מיד התאושש והרעים בקולו מתוך מאמץ נואש פעם, שתים שלוש: “פרובקה”. אחרי שלוש קריאות הרגיש חולשה בגופו, הלב דפק בחזקה. שב אל דירתו, העיר את בנו, שזה לא כבר מלאו לו שתים־עשרה שנה וזירז אותו להתלבש מהר.

— “למה אתה ישן, גרשון? אמר השוער אל בנו בקול נרגז, כשהוא אוחז בשמיכה ורוצה להסירה מעל גוף הנרדם. הלא שמעת כי יש “פרובקה”. ואתה שוכב כפריץ, כאלו אין זה נוגע לך, קום מהר ולך אל השכנים, דפוק בחזקה ואמור להם, כי “פרובקה” בבית.”

הנער פקח את עיניו והביט מתוך תמהון בפני אביו, כאלו רצה מתוך מבט חודר לתפוס את מהות הדברים ששמע מפי אביו ולעמוד על משמעותם.

— “פרובקה”?, אבא, שוב “פרובקה”. הלא בחודש העבר כל דיירי הבית הלכו אל בית־המרחץ?"

השוער לא שמע טענות בנו, כי חיש יצא מדירתו. בחצר כבר עמדו חברי ועד הבית: חבר הועד, סוחר עורות מלודז' שנמלט לורשה אחרי אשר הנאצים תפשו את העיר, ראש הועד, חייט לשעבר, שעזב את אומנתו ופתח חנות מכולת, שהביאה לו רווחים הגונים, והמזכיר איש צעיר, מנהל חשבונות לפי מקצועו.

— “מתי יבא הרופא?” שאל ראש הועד את מנהל הפלוגה הסניטרית.

“עוד יש זמן, ענה ראש הפלוגה, צריך להודיע לכל השכנים, כי יתכוננו אל המרחץ ויכינו את החפצים לחטוי”.

חברי הועד ערכו ביניהם ישיבה. החליטו לאסוף כסף בשביל אנשי הפלוגה הסניטרית, כדי שלא ימצו את עומק הדין. מסרו לראש הפלוגה רשימה של מספר דיירים, שגזירת המרחץ לא תחול עליהם. יום זה היה קשה ביותר, כי לפתע פתאום הופיע המנוול הנאצי, לבוש בגדי השרד. היה איש קטן קומה, שמן. פרצופו הגס הביע חוצפה ואכזריות. בידו הימנית החזיק מגלב עבה של גומי. — כשהיה נכנס בלווית הרופא אל המעונות, היה מרים קול צעקה, מחרף ומגדף ומנחית מהלומות קשות במגלבו על כל איש ואשה שלא מצאו חן בעיניו, סדיסטן זה היה בא לעתים רחוקות, אולם כל פעם שהיה בא לבקורת, מספר הקרבנות היה רב. לאשרם של דיירי הבית לא שהה הנאצי זמן רב ועזב את הבית, אחרי אשר פצע שתי נשים. הסניטרים אספו את חבילות הבגדים והלבנים, חבילות נפוחות וכבדות, גלגלו אותן מעל המדרגות למטה, ומשם הסיעו אותן אל החטוי. בו בזמן הוצאו דיירי הבית חוצה והתיצבו בשורות. שני שוטרים יהודים שמרו על הסדר והשגיחו על האנשים לבל יתחמקו מן השורות.


שלוש אחיות    🔗

גם שלוש האחיות מן הקומה השניה, צעירות לימים, יצאו מן הבית והצטרפו אל השורות. הן היו לבושות מעילים מעוכים וראשיהן עטופות מטפחת צמר. היה יום סגריר. טפות גשם דלפו לאט, הרטיבו את הבגדים וחדרו משם עמוק אל הלב, צננו את הדם והקהו את המחשבה. הרבה “פרובקות” עברו על הבית ותמיד עלה בידי האחיות להשתחרר מחובת ההליכה אל המרחץ, כי האחיות הקפידו על הנקיון בבית. הרצפה הבהיקה מברק המשחה הצהובה. כרים, שמיכות, צפיות וסדינים התנוצצו מלובן. הבכירה, אסתר, השקיעה בזה את כל מרצה. כשפתחה את הארון הנמוך, אשר מפני קלקול המנעול לא היה נסגר יפה, היתה תמיד סוקרת את כל הלבנים, את לבני הגוף ואת לבני המצע, שהיו מונחים בתאים מיוחדים בסדר. גל של חדוה פנימית היה מציף את לבה, ניצוצי גאוה ניתזו מעיניה ושפתותיה התפשטו לחיוך נאצל.

“פרי עמלי, חשבה אז, אמנם קשה כעת לכבס את הלבנים כביסה יעילה. הסבון התקלקל, מעט שמן בו, בכל זאת כאשר משפשפים יפה ומוסיפים למים את הסממנים הדרושים במידה נאותה, עוד אפשר להשיג תוצאות טובות.”

כשנה שלמה השתמשה בסבון הישן שנשאר אצלה מלפני המלחמה, אבל המלאי אזל, כי מי יכול לחשוב, כי המלחמה תמשך שנים רבות. אבל היום הנקיון היה ללא תועלת, כי אימת הנאצי נפל על ראש הפלוגה הסניטרית והשוטרים היהודים ואי־אפשר היה להשתחרר. לא התחרטה אסתר על כי השקיעה הרבה עבודה בכביסה האחרונה. סוף סוף החזיקה את הבית בנקיון לא בשביל הנאצים, אלא משום שלא יכלה לסבול את הלכלוך, כי גרם לה גועל נפש, ונפשה בחלה בזוהמה. בכל זאת קשה היה לה לעמוד בשורה ולצעוד יחד עם דיירי הבית אל בית המרחץ. אפף אותה דכאון, לבה נשבר בקרבה. הנאצי פצע את אמה. היא שכבה במטה ולא יכלה לקום, שעה שנכנס הנאצי אל החדר. כנראה השכיבה לא מצאה חן בעיניו, ומתוך כעס הוריד את המגלב על ראשה. זעקה ובכי הדהדו בחדר. הנאצי הוריד שנית את המגלב על ראשה. דומיה השתררה בחדר. היה שקט. לא צעקה יותר, אפילו לא צפצפה, רק נשימה כבדה נשמעה באויר. הנאצי סקר את החדרים סקירה חטופה ויצא. השוטר היהודי והסניטרים עמדו רגע נדהמים. פניהם חוורו, אולם התאוששו ויצאו אחרי הנאצי. שתי האחיות הצעירות טפלו באמם, הניחו על ראשה, מטפחות רוויות מים קרים, העתירו נשיקות על מצחה. רק אסתר לא נגשה אל אמה, כי היתה מבולבלת. הרגישה כאילו סכין נעוץ בגבה. ידעה, כי הנאצים הם אכזרים וגם ראתה את הקרבנות; בכל יום נתקלה בגופים מתים ברחוב, והלא בעלה ברח מורשה אחרי אשר ניזוק בגופו ע"י הנאצים, שעה שחטפו אותו לעבודה. אולם מקרה אכזרי זה פגע בה פגיעה קשה. פרשת חייה נגולה פתאום לפניה. השלבים היותר חשובים בחייה נתבהרו ונתמזגו לתמונה מלאת יגון. כמו חי עמד פתאום נגד עיניה אביה, בימים האחרונים לפני מותו. שנה שלמה סבל מסרטן הושט. הבליעה נעשתה קשה, אפילו קצת חלב בלע טפות, טפות בקושי רב וכעבור רגעים אחדים הקיאן. גופו נעשה רזה וצנום, לחייו נפלו ועיניו שקעו עמוק כאלו נחבאו בתוך חוריהן. שבועות אחדים לפני קצו חלה הטבה במחלתו. רפאוהו בתכשיר חדש, שקבלו ישר מאנגליה. התחיל החולה לאכול, ויכול היה לבלוע לא רק חלב, אלא גם דייסה. בלב כל המשפחה נתעוררה תקוה, אולם פתאום כאלו השמים התקדרו בעבים. החולה נעשה ירוק וכאבים חזקים התקיפו אותו. הגסיסה נמשכה כשני ימים שלמים, אולם עד הרגע האחרון לא הסתתרה בינתו. הכיר את כולם ודרש זריקות להקל על הכאב ורגש החניקה. הרגעים האחרונים נחרתו עמוק בנפשה. היתה אז ילדה בת שתים־עשרה שנה. היא עמדה במטבח, כי לא יכלה לעמוד על יד אביה הגוסס. קול הצעקה שהיה הולך מחדר החולה והתגלגל אל המטבח, פלח את לבה. הרגישה, כי דבר גדול ונורא מתרחש בחייה. איש לא היה אז במטבח, ורצון עז תקף אותה להשתטח על הרצפה, אולם ברגע זה חדרו אל אזניה מלים ברורות: “היו ברוכים, כלכם ברוכים… כולכם ב־ר־ו־כ־י־ם”.

רצה אל החדר. אביה שכב בלי נוע, כולם מסביב בכו, וגם היא התפרצה בבכי, ופתאום אבדה חושיה. ברכת הפרידה של אביה הגוסס צלצלה באזניה שנים רבות. גם עכשיו היא שומעת ברור את צלילי המלים “כ־ו־ל־כ־ם ב־ר־ר־ו־כ־י־ם”. לאן היא הולכת? אל בית המרחץ? האם לא טוב יותר ללכת בעקבות אביה, להתחבר אליו ולדור עמו יחד? אבל איך תעזוב את ילדה? אמנם על אחותה לאה היא יכולה לסמוך. אה, לאה לא תעזוב את הילד, היא תטפל בו באהבה, ותשמרהו כבבת עינה. אבל לאה בעצמה בצרה גדולה. לפני שבועיים נחטף בעלה ברחוב ונשלח רחוק, רחוק. אומרים לרוסיה, לסמולנסק. בו ביום חטפו השוטרים היהודים כאלף איש וכולם נשלחו. ספרו, כי קצין נאצי גבוה נשא נאום לפני השבויים, הרגיע את רוחם והבטיח להם, כי נוסעים הם לעבודה בצבא הגרמני, וכי יקבלו שם מזון טוב. האם אפשר לתת אמון בדברי הנאצים האכזרים? לא עברה חצי שנה מיום החתונה, ולאה יושבת כבר עגונה. האם אפשר בתנאים אלה להעמיס על לאה סבל כזה? יש לה די צרות משלה. אסתר נזכרה בילדה שנשאר ישן בבית. היא גאה עליו. כולם אומרים שיש לו כשרונות נעלים, בלתי מצויים. ילד בן שנה וחצי יודע הרבה מלים, לא לפי גילו, יודע לחזור על מנגינה ששמע פעם אחת, מבין כמעט הכל. חוץ מזה יפה־עינים ומפותח במובן הפיסי. ילד זה אהוב על כולם, כל מי שראה אותו פעם, מביע את התפעלותו. לא, את הילד לא תעזוב. נפשה קשורה בנפש הילד. היא כפותה וכבולה בעמק הבכא.

עוד כמה אנשים הצטרפו אל החבורה. השוטר נתן אות והשיירה זזה. דרכו ברפש ובשלולית. רסיסי רפש התערבו עם אגלי מים ויחד רקדו וכרכרו ונתדבקו בבגדים. העוברים ושבים נעצו את מבטם בשיירה לרגע קט.

– “מגורשים? מאיזו עירה?” שאלה זו נזרקה אל תוך החבורה על ידי יהודי שעמד על המדרכה.

– “איזה מגורשים? ענה קול מתוך השיירה. פרובקה!”

האיש אשר עמד על המדרכה, לא שאל יותר וגם העוברים ושבים המשיכו את דרכם. מרחוב זמנהוף נכנסנו אל רחוב ניסקא. מימין ומשמאל — מגרשים גדולים ועליהם ערמות, ערמות של זבל, פסי ברזל, דליי פח ישנים ונקובים שהעלו חלודה, שברי כלי־חרס, תלים של בלויי סחבות וסתם סמרטוטים. פה ושם על המגרש נשארו עומדים חלקים של קירות בית או של מעונות מרוטשים, עם חורים גדולים באמצע, מפיצים אימה במראה המשונה. הרבה אנשים נקברו חיים תחת הריסות הבתים, ושרידי החורבות כאלו תובעים עלבון המתים, ומאיימים על העוברים ושבים על אדישותם, שלא דאגו להוציא את המתים ממעמקי החורבות ולהביאם לקבר ישראל.

חורבות אלה הן תוצאות ההפגזה הגדולה בשעת המצור על ורשה ע“י הגרמנים בשנת 1939. רווחת היתה השמועה, כי הנאצים רצו להנקם בפרולטריון היהודי, שהיה שופע דעות מהפכניות והיה חומר תוסס, לכן הפגיזו ביותר את רחובות ניסקא, סטאווקי שצ’נשליבה ועוד, שהיו מאוכלסות בעיקר ע”י אנשי עמל.

מראה הרחובות לא היה מוזר לאסתר. הכירה אותם מכבר וזה מזמן נעשתה אדישה למחזות אלה. אולם בעברה היום על יד החורבות יחד עם שכני הבית, כשהם מלווים על ידי שני שוטרים יהודים, תקף אותה פחד נעלם. נדמה לה, כי מתחת לאדמה הנוקשה עם שרידי הבנינים הומים ורועשים חיים.

בחורף גם הויסלה מכוסה קרח, אולם מתחת שכבת הקרח הקופא סואנים הגלים בעוז ובעצמה. והנה היא רואה יהודים עטופים טליתות, מתפללים בגיל ובחרדת קודש, והחזן ומקהלת משוררים מנגנים. הנגון כה מתוק ועדין וסלסולי הזמרה הולכים ומתפשטים, מתקרבים אליה וכובשים את לבה. מיציע העליון בבית־התפלה רומזות אליה הנשים באצבעותיהן. לו יכלה להבין את הסוד הכמוס ברמיזת האצבעות, לו יכלה לפתור חדת מבוקשן. פתאום הקרינו פניה — הנשים רומזות, כי תבוא אליהן, היא שומעת ברור את קולן: “אסתר, אל תיראי, מהרי ובואי אלינו, אל תלכי אל בית המרחץ, שם ישכון השטן והוא יטמא אותך. פרובקה זו היא האחרונה, יותר לא תהיינה. כל היהודים יבואו אלינו מורשה, מבריסק, מלודז' ומסדלץ, מהערים הגדולות ומהעיירות הנדחות, רבנים, חנוונים, רופאים ועורכי־דין, עניים מבקשי נדבות, כולם יקבצו יחד, יעזבו את גיא בן־הינום עם הנאצים הטמאים, יתחברו אלינו ויחד נערוך תפילות לאלהי ישראל, נשיר שירים נשגבים, זמירות נעלות, נשבח ונקלס לאלוהינו בשמים”.

אסתר לא הרגישה איך יצאה מן השורה ושמה פעמיה אל החורבה, נגשה אל כותל מרוסק ונשקה את אבניו רוויות טחב וקור. צנחה על האדמה הרטובה ולחצה בידיה לחיצה מאומצת, כדי לנקוב מעבר אל עולם האמת והקדושה. השוטר שצעד מאחורי השיירה השגיח, כי אשה צעירה התחמקה מן השורה ונעלמה. השוטר העיף עינו ומרחוק ראה אשה שוכבת על יד כותל מרוטש.

“היא משתמטת מן “פרובקה”, לעזאזל, קרא בזעם”.

בצעדים מאוששים הלך לקראתה. מתוך חמה מסותרת התקמצה ידו הימנית לאגרוף. אסתר שכבה פרקדן בלי תנועה. השוטר גחן עליה, הסתכל בשרטוטי פניה, שהביעו עדינות וקורת רוח. לבסוף הניח את ידו על מצחה הקר.

“כן, היא מתה, החליט בדעתו השוטר, צריך תיכף להודיע למשטרה.”


 

פרק ח: ועדי הבתים    🔗

זמן קצר אחרי פלישת הגרמנים אל ורשה, התחילה האוכלוסיה היהודית להתארגן באופן ספונטני. בכל בית קם ועד, בראשונה ביזמת חֶבר דיירי הבית, אשר חוננו בחוש צבורי מפותח. הם לקחו את רסן ההנהלה בידם, ואחרי־כן כעבור זמן ידוע התקיימו בחירות. ארגון ועדי הבתים מעיד על כושר ארגוני גדול של היהדות הפולנית, ביחוד בורשה. ועדי הבתים קמו, איפוא, לא ע"י צו מגבוה. לא ועד הקהלה ואפילו לא שרידי המפלגות ארגנו מוסד זה. אחרי אשר ועדי־הבתים התקיימו במשך זמן רב, כשתי שנים בערך, מצא ועד הקהלה לנחוץ לקבוע יחסים וקשרים עם מוסד זה. ביסוד ועדי הבתים הונח בעיקר רגש האחדות וביחוד הרגש הפילנטרופי. בכל בית גדול אפשר היה למצוא דיירים משכבות שונות מבחינה כלכלית: היו דיירים אמידים, שיכלו להתקיים אפילו בתנאים החדשים, הודות למלאי הסחורה שעלה בידם להציל מצפרני הנאצים. מסבת מיעוט הייצור ושוד הגרמנים עלה מחיר הסחורות. המחסור הגדול במזון, בהלבשה, בהנעלה וביתר מוצרי התעשיה היה מורגש גם בין האוכלוסיה הפולנית. עד שנת 1941 קיים היה קשר בין הפולנים והיהודים. הפולנים קנו סחורות ברובע היהודי, ולהיפך הרבה מוצרים נקנו אצל הפולנים. כמובן, שכל זה נעשה בחשאי, לבל ישגיחו הגרמנים, אבל השכונות, הפולנית והיהודית, היו מומחים להברחת סחורות. שכבה זו לא ידעה מה זה רעב, ותזונתם לא היתה הרבה יותר גרועה מאשר לפני המלחמה. בתפריט חסרו עוגות, שוקולד, יין, וכד', אם כי גם זה אפשר היה להשיג, אבל בדרך כלל יכלה השכבה האמידה עד הרגע האחרון לקשט את שולחנותיהם בדגים, בעופות, בלחם לבן ובחמאה בכל יום ויום.

אבל בכל בית ובית היתה שכבה, פחות או יותר גדולה של עניים מרודים, שהיו גוועים לאט לאט מרעב. ועדי הבתים השתדלו לבוא לעזרתם. תמחוי הקהילה שהיה נותן ארוחות לעניים, עמד על רמה נמוכה מאד. במקום ארוחה נתנו מים מלוחים ועכורים. ידעתי הרבה אנשים, שהיו מסרבים לקבל את הארוחות, אם כי היו זקוקים למזון, מפני הטעם הקלקל. פעם עלה בידי להשיג אחרי השתדלות כרטיסי מזון בשביל ילדים. חלקתי אותם בין ילדים עניים בביתי. כעבור שלושה ימים באו אלי הילדים והחזירו לי את הכרטיסים.

—“במקום ארוחה נתנו לנו מים מלוחים; אין לנו צורך בארוחה כזו, כי מים יש לנו די והותר בבית”.

לא האמנתי לדבריהם והחלטתי להוכח, אם אמת הדבר. למחרת הלכתי אל התמחוי בשביל ילדים. נתנו לי לטעום את התבשיל העכור. הבחנתי בפירורי דג מלוח נרקב, וברסיסי עצמות מרוסקות, שנתחבו בחניכים, בלשון ובין השינים, דברי הילדים לא היו תלונות שוא.

כמעט כל וועד התחיל לטפל בתמחוי משלו, רק בתים בודדים ברחוב לשנה, ושוינטוירסקא היו פטורים ממצוה זו, מחוסר דיירים הזקוקים לתמחוי. היו בתים שאחוז הזקוקים לתבשיל צבורי זה הגיע עד 25%. הועד קנה מצרכי מזון בשוק ושלם מחיר הגון. בארגון המסעדה, בבשול, בחלוקת הארוחות, בשפשוף כלים עסקו על־פי־רוב נשי הועד מתוך התנדבות. התבשילים היו ערוכים בטוב טעם וערכם התזונתי היה די גדול, בעיקר ע"י תוספת שומן וגריסים במדה גדולה, מה שהיה חסר בתמחוי הקהלה. כדי למלא את הגרעון בקופת הועד, היו מאספים כסף בין הדיירים. היו עורכים גם נשפים, שהביאו על־פי־רוב הכנסה הגונה, אבל פעולת ועדי הבתים בשטח זה נתקלה בקשיים גדולים. מחיר מצרכי המזון עלה בשוק בלי הפסק. נדבות הדיירים וגם הכנסות מן הנשפים לא יכלו לכסות את הגרעון. אחרי מאבק נואש במשך הרבה חודשים הוכרחו הועדים להפסיק את עבודתם הפוריה בשטח הזנת הדיירים העניים.

על פעולות ועדי הבתים בשטח הסניטרי דברתי כבר בפרקים הקודמים. עלי להזכיר עוד את עבודתם לטובת חנוך הילדים. בהרבה בתים מצאתי גני ילדים, ערוכים יפה. גננות מוסמכות טפלו בילדים. במשך חצי יום בלו הפעוטים בחדר מרווח, שהוסק בימות החורף, ובסביבה נעימה, מלאה שיר ורקוד. הילדים קבלו גם ארוחות. ועדי הבתים היו אחד החזיונות היותר יפים בחיי הצבור היהודי. כאן בא לידי בטוי הרגש הצבורי החי, שפעם בלב יהודי ורשה. אמנם פה ושם נטפלו אל הועדים אנשים בלתי מהוגנים, שהשתמשו לרעה בסמכותם ובאמון דיירי הבית, אבל בכלל ראויים ועדי הבתים להזכר לשבח, כי פעולתם הושתתה על רגשות עדינים ונעלים.


מחוץ למחנה    🔗

שבועיים לפני התחלת חסול הגיטו נפלתי למשכב. בוקר אחד לפני צאתי לבית־החולים הרגשתי חולשה. בכל זאת הלכתי אל העבודה. למחרת הותקפתי ע“י חום ולא יכולתי לקום. החום לא היה גבוה. בזמנים כתקונם הייתי שוכב במטה שנים–שלושה ימים והענין נגמר. החום היה חולף בלי להשאיר שום תוצאות. אבל במתיחות הגדולה, בה היו יהודי ורשה ביולי שנת 1942, גם גלויי מחלה קלים היו מסתבכים. המחלה מתחילה להשתרע לאורך ולרוחב ומתקיפה אבר אחרי אבר ודוקא את החשובים ביותר, את הלב, המעיים, הכבד ועוד. האדם החולה כאלו הועמד למבחן שלא מרצונו, והמחלה כבוחן קפדן מנסה את יעילותו של כל אבר לחוד. וכאשר ימצא אבר חלש, אז יפסול הבוחן את כל הגוף וישלח אותו אל מחוץ למחנה. כאלו בת־קול היתה קוראת ממעל: “טהרו את המחנה, כל חלש וחולה בגופו יצא מן המחנה לבל יהיה למעסה בשביל הבריאים”. נדמה לי, כי אחרי אשר מדדתי את החום וראיתי את עלית עמוד הכספית, שמעתי את קריאת הבת קול ואת קשקוש כנפי המלאך, שמתפקידו לגרש את הנחשלים מן המחנה” להיאבק על קיומי ולא לעזוב את המחנה". רעיון זה צץ במוחי פתאום, אחרי אשר הוברר לפני מצבי, כי הנני אחד מן המועמדים להגרש מן המחנה.

“אנסה את כוחותי, ידיעותי ברפואה תבאנה לי לעזר ותעמודנה בשעת הדחק”, נצנצה מחשבה בלבי, לקחתי כדור פירמידון, שברתי אותו לחצאין ובלעתי מהר כל חלק וחלק, הנחתי את ראשי על הכר. לפני עיני עוברת תמונה אחרי תמונה. אני נכנס אל בית אחד ברחוב וולינסקה, שכונת העניות היהודית. בית נמוך בעל קומה אחת, כולו בנוי עצים. בחצר אויר מחניק, ריח של כרוב וירקות נרקבים למחצה בוקע מן החלונות הפתוחים ומתערב עם הצחנה הקבועה, הסטטית שזוחלת מקירות הבנינים, מאמות הספים ומן המדרגות. השרב הלוהט עוד מגביר את המחנק. אני נכנס אל פרוזדור ארוך ואפל, מוציא את פנס החשמל מכיסי ומחפש את החדר מספר חמש. אני הולך עד סוף הפרוזדור, נוטה הצדה ומוצא את המספר המבוקש. פתחתי את הדלת לרווחה. אני רוצה לנוח, כי רגלי כושלות, אבל הכסאות הם מלוכלכים, חושש אני, כי כתם ישאר על מכנסי, ונשארתי עומד. על מטת הברזל שכב איש כבן שלושים, יפה תואר, חסון כאלון.

—“מתי חלה?” שאלתי את אשתו הצעירה, אשר עמדה על יד החולה.

—“אתמול שב הביתה מן העבודה והתאונן על כאבים בבטן. כעבור זמן קצר הותקף ע”י שלשול", ענתה האשה והביטה עלי בעינים תמהות.

—“עם ריר ודם?” שאלתי.

—“כן, היה ריר וגם קצת דם” ענתה האשה.

התחלתי לבדוק את החולה. הביט עלי באדישות גמורה. אני לוקח את יד החולה וממשמש את הדופק. איזה חוט דק מתפתל תחת אצבעותי. אני מביט על שעוני ומתחיל לספור את הדפיקות: אחת, שתים, שלוש… הדפיקות רצות במהירות הבזק, מאה עשרים וארבע… לא מאה שלושים ושתים. החשבון שלי מתבלבל ואני מונה את הדפיקות מחדש. אני לוחץ את אצבעותי על הדופק המתחמק ומסתתר תחת ידי. עכשיו איני מרגיש כלום. אותו החוט הדק חלף ונגוז, ויחד עם הדופק שנעלם פרחה נשמת החולה, כי גורש האיש מן המחנה. הקיצותי. אין איש בבית. אני לוקח משולחן־לילה, העומד על יד מטתי את המדחום ואת השעון. אני מודד את החום וסופר את הדופק. החום עלה קצת והדופק קופץ במהירות. כדור הפירמידון, כנראה לא פעל. הענין נעשה חשוד בעיני. לא הצטננות קלה, אלא דבר יותר מסובך. אולי אותה המחלה, שהפריחה את נשמתו של אותו היהודי מרחוב וולינסקה, שהפליאני במבנה גופו האטלטי? כל עצמותי רעדו. השכיבה במטה דקרה את בשרי. תקף אותי רצון עז לעזוב את המטה, להתלבש ולצאת החוצה. דבר מה דחף אותי להסתובב בין אנשים חיים, לצאת אתם במחול פראי באמצע הרחוב, להכניס את גופי אל תוך מעגל מלא תנועה וחיים ובכוח זה לפורר את נגיפי המחלה שהסתננו אל דמי לרסיסים דקיקים ולהשמידם כליל. הרימותי את ראשי מעל הכר ועשיתי מאמץ לשבת, אבל אני חש, כי גופי כבול, כי קשור אני אל מטתי בעבותות. אני מושיט את ידי אל כדורי הפירמידון ושוב לוקח אחד. המנה הראשונה היתה, כנראה, קטנה. אני מחכה לפעולה. עוד מעט ותבוא הרגשה נעימה עקב ירידת החום. עצמתי את עיני. כמה זמן ישנתי, איני זוכר. כאשר התעוררתי הרגשתי, כי דבר מה מתרחש בלבי. לא אני יצאתי במחול, אלא לבי קופץ ודוהר בקפיצות קטנות וקלות. חסר לי אויר לנשימה, אני נושם עמוק ושואב את אויר החדר במלא חזי. מסביב הכל מטושטש. נדמה לי, כי ידים חזקות תפסו אותי מתחת לזרועותי ומובילות אותי. לאן? עכשיו ברור — מוציאים אל מחוץ למחנה.

לאשרי באו בני ביתי והתחילו לעשות לי זריקות: זריקה אחרי זריקה. כעבור שעות אחדות בא אלי ידידי ד"ר א. מילייקובסקי. מצבי כבר היה יותר טוב, אבל הנשימה עוד היתה קשה. הייתי כמו הלום רעם. בלילה מצבי עוד לא היה ברור, נאבקתי קשה עם המחלה.

בבוקר הוברר, כי הנצחון על צדי; התקפת הלב עברה. אולם יחד עם זה נעשה ברור, כי במעי השתכנה אותה המחלה שניתקה את פתיל חייו של אותו היהודי משכונת העוני, אשר יופיו ומבנה גופו נחרת עמוק בלבי.

כשבועיים עוד שכבתי במטה. לאט, לאט חזרתי לאיתני. בני הבית דאגו להזנתי. עד חיסולו המוחלט של הגיטו עוד אפשר היה להשיג הכל, אמנם במחיר יקר, גלוסקאות וחמאה, דגים ועופות עמדו לרשותי: הודות לזה נרפאתי ממחלתי האנושה.

בוקר אחד שבה אשתי מן השוק עם סל המזונות. הודיעה לי מתוך שמחה, כי עלה בידה להשיג עוף טרי וגם תפוחים גדולים מן המין המשובח. יחד עם המזונות הביאה מן השוק ידיעה מחרידה שהסעירה את לבי. בשוק ספרו, כי מזה ימים אחדים עומדות על פסי הרכבת על יד ה“אומשלאג” קרונות להוציא את היהודים מורשה ולהסיעם אל נפות המזרח. אולם שלטון הקהילה נתן שוחד עצום לבטל הגזירה, או לדחותה והקרונות שבו ריקות כלעומת שבאו. סבותי פני אל הקיר ושפתי לחשו תפילה:

אל אלהים,

הצל עמך מכף זדים,

הפר מזימותיהם, הנא עצתם,

שבור זרועות רשעים, והבא ישע לעם סגולתך.

למה ה' תסתיר פניך מעם מחולל ומדוכא?

הידיעה על הקרונות שעמדו הכן על פסי הרכבת לטלטל בהמון את יהודי ורשה ממושבותיהם אל מקומות נדחים בנפות המזרח, זעזע את נשמתי עד היסוד. אם כן, פרשת ההתנוונות האיטית, הרעב, המגפות, ההסגר בחומות הגיטו, עוד לא מצו את עומק הדין, אלא היו שלבים בתכנית קטלנית לגבי העם היהודי, ועכשיו עומדים אנו לפני ביצועו של שלב חדש, שמשמעותו לא ברור כל צרכו. האם זה רק צורה נוספת של ענויים, כדי להחיש את כליון העם, אחרי אשר הנאצים האכזרים נוכחו לדעת, כי הענויים הקודמים פעולתם היא איטית מדי ואין בהם מסוגלות מלחמה הבזק, שהגרמנים היו רגילים להשתמש בה בהלחמם באויביהם? או כי הגרוש מורשה הוא כבר השלב האחרון בתכנית ההשמד המוחלט. הטוטליטארי, בלי שום הסתייגות, בחינת לא תחיה כל נשמה?

איך תגיב על פקודה זו קהלת ורשה, ארבע מאות אלף היהודים הנמנים עליה? האם תתפרץ זעקת שבר ואנקת אסירים לשמע פקודה זו? האם יתגבש רצון עז בקרב ההמונים ובקרב קברניטי הקהלה להתייצב כחומה בצורה נגד מזמות רשע? או כי נציגי השכבות העליונות, מתוך תקוה להציל את נפשם ומשפחותיהם, ימלאו את פקודת הגירוש בהסגירם בידי האויב את הפליטים העניים, היתומים וסתם יהודים שיכולתם הכלכלית וגם הרוחנית היא מוגבלת.

“להתנגד בכוח לפקודה זו” זעקה כל טפה וטפה מדמי, וכל חוט משרירי דרש במפגיע להשיב מלחמה שערה. נפות המזרח? למה בא גירוש זה? האם לא מרצון להכרית עם במחשכים, בקרוב מקום אל החזית, מקום של פלגי דם יזרמו דרך שדות, בקעות והרים ודמים בדמים יגעו. דמי עם שחוט יתערבו עם דמי הנלחמים בחזית ויתמזגו יחד. ומי יבחין בין דם לדם? הגירוש לנפות המזרח מטרתו להסתיר מעין רואים את הנבלה של רצח עם. כי עם כל אכזריותם פחדנים הם הנאצים. מתוך יראה, כי רצח גלוי של המוני יהודים בורשה אולי יעורר אצל חלק מן האוכלוסיה הפולנית תגובה כל שהיא, כי הפולנים אולי ילמדו גזירה שווה והמונים, המונים מהם יזרמו אל המחתרת, החליט השלטון הנאצי לבצע את תכנית ההשמד במחשך.

אבל איך להתנגד בכוח, אם אין נשק בגיטו? ואיך להטיל משמעת מלחמתית כשהנגודים הסוציאליים הם כל כך עצומים? דבר זה אפשרי רק אם ראשי הקהלה ונציגי השכבות העליונות יהיו חדורי הכרה, כי גם אליהם תגיע הרעה, כי הגירוש יחול גם עליהם, וגורלם לא יהיה פחות מר מגורל ההמונים. אבל נניח, כי רגש של אחדות, והרגשה פנימית שהננו בני עם אחד, יקיף את כל יהודי ורשה ללא הבדלים מעמדיים ותרבותיים. נתאר לעצמנו, כי כל איש יהודי יכיר, כי עלינו להתגונן יחד, כי פעולה משותפת לגבי אויב כללי היא צו השעה, הרי השאלה העיקרית במקומה עומדת: איך לארגן את ההגנה? שאלה זו הטרידה את מוחי. פתאום נדמה לי, כי מצאתי פתרון. עלינו להתגונן בכל רחוב ורחוב, ובכל בית ובית. אבל התא היסודי של ההגנה היא הדירה. להקים בריקדות ברחובות ובשערי הבתים, ולהזדיין בקרדומים, בקורנסים, ובכל כלי ברזל ועץ, שעוד אפשר למצוא למכביר בכל בית ובית. וכאשר יחדרו הרוצחים אל בית, נקדם את פניהם במים רותחים. עוד יש חשמל וגז ואם אפילו יסגרו את זרם החשמל והגז, עוד יש די עצים ופחם בכל דירה להרתיח את המים. כמובן, שקרב כזה לא ימשך זמן רב, ואין תקוה לנצחון. הנאצים יסגרו את זרם המים ונמות בצמא. יקיפו את הגיטו בצבא וישימו מצור עליו ונגווע ברעב. אין סכויים לנצחון, אבל גם זה ברור, כי ההעברה של המונים לנפות המזרח היא לשם השמדתם. אם אפילו יעבירו את ההמונים לשם עבודה לשמש כוח עזר לצבאות הגרמנים, גם אז יעמיסו עליהם עבודה קשה מנשוא, יעבידו אותם בפרך עד יציאת נשמתם. הלא נוכחנו במשך שנת 1940 ו־1941, כי לזה שואפים הנאצים. הלא מורשה נשלחו עשרות אלפים יהודים לעבודה ומה היה בסופם? רובם נספו במחנות־עבודה ואלה אשר שבו, נפגעו במחלות קשות. אמנם קשה לנו לתפוס במוחנו גישה כזאת מצד הגרמנים. האם לא טוב בשבילם, כי היהודים יעבדו חנם כעבדים, הן בשרות עזר לצבא, והן בעבודות שהשלטון הגרמני זקוק להן? למה הם מחסלים את ההמונים היהודים, שמביאים להם ברכה בעמלם, בכשרון כפיהם? אולם החיים תחת השלטון הנאצי הוכיחו למדי, כי חסרים אנו כשרון פסיכולוגי להבין את נשמתו של הרוצח הנאצי. והלא יהודי ורשה יודעים כבר על מה שנעשה בסלונים, ברובנה. הלא הגיעו ידיעות לורשה, כי בעיר קוֹלוֹ הושיבו את היהודים במכוניות סגורות, הכניסו אל תוכן ע"י צנורות גז מרעיל והחניקו את כל היושבים שמה. אבל שמועות אלה לא עשו רושם על יהודי ורשה, אשר המשיכו בעבודתם ובאורח חייהם.

חוטאים בנידן זה לא רק ראשי הקהילה והשכבות העליונות. גם ההמונים לא גלו שום יזמה מיוחדת ולא הוציאו מקרבם אנשים, אשר בכוחם לעורר תנועה של התנגדות. אומרים שיש מחתרת יהודית, אבל אין רשומיה ניכרים. הלא בא אני במגע עם שכבות שונות. מלבד הקריאה של הביולטין הפולני, שמכניסים אותו אל הגיטו לא שמעתי על איזו פעולה ניכרת של המחתרת. בקרתי אצל חייט יהודי, שרפאתי אותו ואת משפחתו, כשהיו נגועים בטיפוס הבהרות. פעם הושיט לי ביולטין בשפה היהודית על ניר מעוך ואותיות מחוקות, שקשה היה לקרא. זה הכל, בתו היתה חברה ל“בונד” ובקביעות היתה מביאה את הביולטין הביתה. פה עלי לקבוע, כי בשלב זה לא היתה למחתרת השפעה על ההמונים.

בערב בא אלי לבקרני ד"ר א. מ.

— “מה שלומך?” שאל כאשר הושיט לי את כף ידו.

— “בחלק העליון של גופי אני מרגיש את עצמי טוב, אבל במעיים עוד הענינים יגעים”, עניתי.

— “גם זה יסתדר, נחם אותי. הרבה מקרים של דלקת מעי הגס ישנם בעיר. מהלך המחלה הוא אמנם די קשה, אבל אצלך אני רואה הטבה די ניכרת”, הוסיף לנחם אותי.

השיחה עברה על השמועות שנפוצו בעיר, על הגירוש הקרוב מן העיר אל נפות המזרח.

— “איני יודע עד כמה נכונות השמועות האלה. אבל תסלח לי, האם באמת שמועות אלה מענינות אותך? מה שנוגע אלי התענינותי בכל הענין היא קטנה מאד. החיים שלנו מלאים רשע ואכזריות, שוד, חמס ונצול העמלים, עולם זה הולך ומתפורר, הוא עוד נאבק על קיומו בשארית כוחותיו, אבל אלה הם פרכוסי גסיסה, יאבד עולם זה יכחד, ועל הריסותיו יקום עולם חדש, שהצדק והיושר יהיה נר לרגליו. דורנו הוא דור המבול ואחת דתו להשמד מתחת שמי הרקיע”.

מכרי דבר מתןך התרגשות עצומה. נסיתי לרמז, כי בהתנגשות הגדולה בין העולם הישן והחדש יסבול בראש וראשונה העם היהודי, אבל לא גמרתי את רעיוני. נוכחתי, כי במעגל המחשבות, שתפסו את הכרתו של מכרי אין מקום לדאגות פעוטות כאלה כגורל האוכלוסיה היהודית בפולניה, או אפילו באירופה…

מצב רוחי היה רע, ידעתי, כי שעה זו היא שעה גורלית, שדורשת מאמצים הן מצד הגוף והן מצד המחשבה. ודוקא בימים אלה אני שוכב חולה במטה ואיני מסוגל לשום מאמץ. אמנם מצבי השתפר במדה מרובה, אבל התגלו גם סבוכים, חניכי תפחו וגרמו לי כאבים, גם שיני התחילו נושרות. להבראתי היה צורך בשכיבה במטה, אבל החלטתי לקום ולהתרגל בעמידה ובהליכה, לצאת החוצה לא יכולתי מפני החולשה והסבוכים, כשבוע ימים היה שקט, לא דברו יותר על הקרונות. אולי באמת עלה בידי שלטון הקהלה לדחות את הגזירה? כך חשבנו.

המאורעות שבאו לאחר מכן הוכיחו, כי הגזירה לא בטלה וכל הספור על השוחד שנתנו ראשי הקהלה, כנראה אין לו שחר. אבל השמועות על הגירוש של יהודי ורשה לנפות המזרח לאסוננו נתאמתו במלואן. ביום 22 לחודש יולי עוד הייתי בביתי. אחרי הצהרים ישבתי על יד החלון והסתכלתי על מה שנעשה ברחוב, כי החלונות מחדרי פנו אל רחוב זמנהוף. התנועה שם היתה תמיד גדולה, ביחוד הדוחק על המדרכות מהעוברים ושבים. והנה רואה אני, כי קבוצות אנשים הצטופפו בפנות הרחוב, כשעיניהם נעוצות במודעות גדולות, שהודבקו על הקיר. אולי המודעה על הגירוש? — חלף רעיון במוחי. כעבור רגעים אחדים כבר ידעתי את תוכן המודעה בדיוק. על כל היהודים לעזוב את העיר ורשה ולנסוע לנפות המזרח. צו הגירוש אינו חל על העובדים אצל הגרמנים, בבתי חרושת שלהם, או במקומות עבודה, שעומדים תחת פקוחם. כמו כן פקודה זו אינה חלה על העובדים במוסדות שלטון הקהלה ובמוסדות העזרה הסוציאלית היהודית. המודעה היתה חתומה ע"י המועצה על־יד שלטון הקהלה.

הבינותי מיד, כי אסור לי להשאר בבית, כי יש צורך דחוף לדעת את מצב הרוח השורר עכשיו בין היהודים. לנסוע אל בית־החולים כבר היה מאוחר. התלבשתי מיד ויצאתי החוצה. בקרתי אצל אחד ממכרי, יהודי עשיר, שהיה לו מגע ומשא עם המעמד הבינוני. חשוב היה לדעת, איך תגיב שכבה זו על המאורעות. מצאתי אותו בביתו. פניו היו שקטים, לא הכרתי בפניו שום סמני מבוכה.

— “מה אתה אומר על המאורעות האחרונים?” שאלתי.

— הלא קראת בודאי את ההודעה, אמר מכרי, עכשיו אין להטיל ספק בזה. לא שמועות על הגירוש, אלא גירוש ממש, אשר התחיל כבר — היום".

— "ואיך אתה מתכונן להגיב על זה? שאלתי שוב.

— “זה יותר משבועיים שנרשמתי בתור עובד בבית חרושת של שולץ. כפי שידוע לך, בית־חרושת זה עובד בשביל הצבא הגרמני וצו הגירוש אינו חל על היהודים, אשר עובדים שמה. בקרוב אעזוב את דירתי, ואקבל דירה על שטח בית החרושת. אומרים שהמקום היותר בטוח עכשיו בית חרושת שעובד בשביל הצבא הגרמני”.

נפרדתי ממכרי ושמתי פעמי אל מכר שני, בעל בית־חרושת קטן לעבוד צמר גפן. ספר לי, כי הוא השתדל, כי יכניסו את בית־החרושת שלו אל רשת בתי־החרושת העובדים בשביל הצבא הגרמני. השתדלותו עשתה פרי ומחר עליו לקבל תעודה עם אשור. עכשיו היה ברור בעיני, כי המעמד הבינוני נותן אמון בהבטחות הנאצים ושם מבטחו בתעודות עם חתימות של השלטון הנאצי. כל מי שהיכולת היתה בידו, כבר דאג במשך השבועות האחרונים, עוד לפני המודעה הגורלית על הגירוש, לתפוס עמדות בבתי־החרושת של הגרמנים, או במקומות עבודה בטוחים.

למחרת הלכתי אל בית־החולים, מצאתי אוירה מחושמלת ומצב רוח סוער. היו רופאים, שעזבו את בית־החולים והלכו לעבוד אל המרפאות בבתי־החרושת של הגרמנים (שולץ, טעבענס, ועוד) בחשבם, כי שם מצבם יהיה יותר בטוח.

קבלתי בלשכה תעודה, המאשרת, כי אני ובני משפחתי אינם מחויבים לעזוב את ורשה. כאשר חזרתי הביתה, נעצרתי פעמים אחדות ע“י שוטרים יהודים, שדרשו ממני תעודת זהוי. הראתי להם תעודתי מבית החולים. השוטרים נתנו לי רשות ללכת הלאה. מי שלא יכול להראות תעודה מתאימה, כי הוא “בעל זכויות”, נתפס ע”י השוטרים ונשלח אל “האומשלאג”. כבר ביום הראשון נשלחו אל “האומשלאג” כחמשת אלפים יהודים. התחיל מסע ההשמד.


 

פרק ט: קיץ שנת 1942 – מסע ההשמד 22.7.1942–13.9.1942    🔗

יהודים מועילים ובלתי־מועילים    🔗

אחרי המודעה הגורלית ביום 22 ביולי שנת 1942 נחלקה האוכלוסיה היהודית לשלושה סוגים גדולים. עם הסוג הראשון נמנו היהודים שעבדו לטובת הגרמנים בבתי־חרושת של הגרמנים; שולץ, טעבענס, מיללר, בראור ואחרים. בתי־חרושת אלה היו ידועים בשם שופים Shops. אל סוג זה נמנו גם היהודים שעבדו על תחנות מסלות הברזל, בבתי־החרושת של הפולנים וכד'. הסוג כלל את היהודים שעבדו במוסדות הקהלה ובמוסדות צבורייים אחרים (מוסדות העזרה הסוציאלית בשביל מבוגרים וילדים: זש. ט. אס., ו“צנטוס”.) היהודים משני הסוגים האלה הוכרו ע"י הגרמנים ליהודים “מועילים”.

בסוג השלישי נכללו היהודים אשר לא עבדו לא בבתי־חרושת של הגרמנים ולא במוסדות היהודים. אל סוג זה נשתייך הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית וכולם הוכרו כיהודים “בלתי מועילים”.

בגיטו נפוצו שמועות, כי לפי החלטת הגרמנים תיהפך ורשה לבסיס איסטרטגי. היו גם יהודים שמסרו את השמועות האלה בדיוק עוד יותר גדול, כי צי האויר הגרמני בחלקו הגדול יתרכז בורשה. פה יוקמו בתי־חרושת מיוחדים לייצר מטוסים. מכיון שהגרמנים אינם רוחשים רגשי אמון לאוכלוסיה היהודית, על היהודים לעזוב את ורשה, שמועות אלה נפוצו עוד קודם שהתחיל מסע ההשמד. היהודים נתנו אוזן קשבת לשמועות אלה, שיסודן בשקר. לא העמיקו לחקור את הענין ולא הציגו את השאלה; אם ורשה תיהפך לבסיס צבאי, למה רק היהודים מוכרחים לעזוב את ורשה? למה לא תגע גזירה זו גם בפולנים: האם הפולנים הם יותר לויאליים ביחס אל הצבא הגרמני מאשר האוכלוסיה היהודית? הפקחים שבין היהודים הבינו, כי שמועות אלה נפוצות בכוונה להוליך שולל את היהודים, להמתיק את הגזירה ולמעט ע"י כך את האפשרות של התנגדות מצד היהודים. הקהלה היותר גדולה בפולניה ברובה המכריע נפלה בפח שטמנה לה התעמולה הגרמנית.

פלוג יהודים לשני מחנות, מועילים ובלתי מועילים נעשה בהסכם של ראשי הצבור היהודי בורשה. על דרך עקלקלת זו התיצבו לא רק חברי היודנראט (שלטון הקהלה), גם העסקנים שהתרכזו מסביב למוסדות העזרה הצבוריים: זש.ט.א.ס “צנטוס” נלכדו ברשת המרמה, שפרשו הגרמנים.


בתים מלוכדים    🔗

בעד “היהודים המועילים” קבעו הגרמנים רובעים שלמים, כדי לרכז אותם במקום אחד. בתים אלה נקראו “בתים מלוכדים”.

היהודים “הבלתי־מועילים” שגרו ברחובות אלה, היו מוכרחים לעזוב את דירותיהם ולבקש מעונות ברחובות, שאסור השכון לא חל עדיין עליהם. נדידה פנימית זו בתחום. הגיטו נתקיימה בזמן שפעולת ההשמד היתה במלא תקפה. התוצאות היו איומות. דיירי בית שנקבע בעד “היהודים המועילים” מתחילים להוציא את רכושם ומטעינים אותו על עגלות קטנות, כדי להוביל אותו אל דירה חדשה, אולם בו בזמן באים הגרמנים והאוקראינים, חוטפים את היהודים ומובילים אותם אל התחנה. במשך הימים הראשונים נתנו היהודים אמון בדברי הגרמנים, בחשבם, כי הנדידה הפנימית תעבור בשלום והגרמנים לא יפגעו בהם לרעה.

יהודים למאות נפלו חלל, כי נורו ע"י האוקראינים בדירותיהם ובחוץ. מאורעות מעציבים אלה העמידו את היהודים על טעותם. אז חכמו היהודים והתחילו לעסוק בענין טלטול רכושם אל דירה חדשה ביתר זהירות. הנסיון של הימים הראשונים של מסע ההשמד הוכיח, כי “הפעולה” (“אקציה” — כך קראו היהודים והפולנים לפעולת ההשמד, שהתקיימה בכל יום) מתחילה בשמונה בבוקר ונגמרת בשש או בשבע בערב. עם הפסק של 2–3 שעות באמצע.

בשעות הפעולה ישבו היהודים במרתפים, ואחרי אשר נגמרה ה“אקציה” בערב התחילה תנועה חזקה בלתי רגילה. היהודים יצאו ממחבואיהם החוצה והעבירו את רכושם מדירה לדירה.

גם בשעות הבוקר מחמש עד שבע התנועה וההמולה ברחוב היתה גדולה. רבבות אנשים מלאו את הרחובות, צעדו על המדרכות ובאמצע הרחוב על הכביש. הפנים לוהטים ומכוסים זיעה והעצבים מתוחים. נושאים על שכמם משאות כבדים, דוחפים עגלות משא או עגלות ילדים טעונות כרים וכסתות, בגדים, כלי־מטבח, ספרים וכד'. מהרו בלכתם ונחפזו, כדי שיוכלו להגיע אל מקום חפצם טרם תתחיל הפעולה, או לפני שעת העוצר בערב.


גוש הבתים בשביל הרופאים ברחוב פאויה    🔗

בעד הרופאים היהודים שהיו עסוקים במוסדות הצבוריים הוקצה חלק מן הרחוב פאויה, מבית מספר 2 עד מספר 22. לרופאי בית־החולים נקבעו שלושה בתים מ־18 עד 22. ועדה מיוחדת חלקה את הדירות, שהדיירים הקודמים פינו אותן. כאשר העברנו רכושנו אל הבתים החדשים, רובם המכריע של הדיירים כבר נדדו ל“נפות המזרח” ז. א. — לטרבלינקה. חלק מהם עבר לרחובות אחרים. מתי מעט התחבאו וישבו במרתפים. השלטון היהודי היה מבטיח, כי הישיבה ב“בתים המלוכדים” היא ליגלית לגמרי ז. א. כי לחיילים הגרמנים או האוקראינים אין רשות לנגוע לרעה בשוכני הבתים. כך הבטיח לנו גם הדירקטור של בית־החולים. קביעת “הבתים המועילים”, – כפי שהסבירו לנו – היא לטובתם של “היהודים המועילים” היות והשלטון הגרמני ברצונו להגן על היהודים הכשרים לבל תאונה להם רעה, הבדיל אותם ברובעים מיוחדים מיתר היהודים. היהודים הכשרים האמינו בימים ראשונים בהבטחה זו. אולם במהרה נוכחו, כי טעות בידם. הגרמנים והאוקראינים לא שמו לב, אם בית פלוני הוא “מלוכד”, או בית פשוט והיו סוחבים מ“הבתים המלוכדים” את היהודים ושולחים אותם אל טרבלינקה. הרופאים היהודים שעבדו בבית־החולים החזיקו בראשונה את משפחותיהם בבית־החולים. שם אכלו וגם ישנו. כל משפחה הביאה אל בית־החולים מעט רכוש במזוודות ובארגזים. בית־החולים לבש צורה של בית־מלון. אחרי זמן ידוע לא רצה הדירקטור לקבל על עצמו את האחריות והוציא פקודה, כי על הרופאים להעתיק את משכנם אל “הבתים המלוכדים” ברחוב פאויה. להעברת המטלטלים נתנו עגלות. בבתים אלה, אם־כי היו “מלוכדים”, נתקיימו הרבה פעולות. משפחותיהם של הרבה רופאים נפלו בפח, נלקחו בשביה ונשלחו לתחנה. שלטון בית־החולים הרשה אז לרופאים להביא את משפחותיהם שוב אל בית־החולים, אבל רק במשך היום, כשהרופאים היו טרודים בעבודתם. לפנות ערב צריכים היו הרופאים ומשפחותיהם לעזוב את בית־החולים ולשוב אל בתיהם, מכיון “שהפעולות” מתקיימות רק ביום ולא בלילה.

מבית־החולים היינו יוצאים לא ביחידות, אלא פלוגות פלוגות, —מחנה של כמה מאות איש, לבושים סינורים לבנים ובתוכם נשים וטף, התיצבו בשורות וכך היו צועדים עד שהגיעו “לרובע הרופאים”. בראש התהלוכה צעד שוטר יהודי. תהלוכה כזו — לפי דעת המסדרים — צריכה היתה לשמש “קמיע” נגד חיילים גרמנים או אוקראינים, לרסן את יצרם הרע לבל יעשו בנו כלה.


מעוני ברחוב פאויה    🔗

הדירות ב“בתים המלוכדים” חולקו ע"י ועדה מיוחדת של רופאים. השפעת הפרוטקציה היתה גדולה. ברוב הדירות היו חסרונות חשובים. בהרבה דירות הדלת היתה שבורה, או שצנורות המים או בתי־השמוש בהן היו מקולקלים. במעונות אחרים לא היו מטות. קשה היה למצוא נגר או מסגר בתקופת “מסע ההשמד”.

כשהגעתי יחד עם משפחתי אל הבית ברחוב פאויה 18, הלכתי לבקר את המעון שנפל בחלקי. מצאתי שם הרבה מגרעות. החסרון העיקרי היה הדלת השבורה. כנראה, שהחילים הגרמנים והאוקראינים, או אנשי המשטרה היהודית שברו את הדלת בחפשם יהודים. הרבה דירות עמדו ריקות. עליתי על הקומות וירדתי, חפשתי מעון מתאים ללון לכל הפחות הלילה הראשון. אולם הדירות הריקות לא היו מתאימות מטעמים האמורים.

בלב מר ועצוב רוח שבתי אל בני משפחתי. תקפה אותי עיפות. הייתי רעב וגם הצמא הציק. השמש ירד והחצר הארוכה התעטפה צללים שחורים. ישבתי על המזוודות לנוח והנה איש צעיר הולך ומתקרב אלי; נגש ופרש את שמו.

—"הנני עורך־דין מלודז', אמר בקול דק.

—“ומה אדוני עושה פה, בבית מלוכד זה שנקבע בשביל הרופאים מבית־החולים?” שאלתי את בן שיחתי.

“אני משמש כאן בתור שוער הבית”, ענה במנוחה.

—"כפי שאני רואה, הוסיף השוער המלומד, לא מצא אדוני עד הנה מעון מתאים. אני יודע, הדלתות הן שבורות. אחרי האקציות המרובות אין פלא שקשה למצוא מעון מתאים.

—“אם כן, מה לפי דעתך אפשר לעשות? אולי יוכל אדוני לעוץ לי עצה?”

—“אמנם יש לי הצעה, ענה השוער. יואיל אדוני לסור אלי. בדירה, בה אני גר, יש ארבעה חדרים וחדר אחד פנוי. אם החדר ימצא חן בעיני אדוני, אז בבקשה, נכון אני למסור אותו בחפץ לב.”

הצעתו מצאה חן בעיני, כי עיקר דאגתי היתה למצוא מקום ללון. אם החדר לא יתאים, חשבתי בלבי, אז אתחיל למחרת את החיפושים מחדש. הדירה החדשה היתה מרווחת, אולם שרר בה אי־נקיון גדול.

הכניסו אותי לחדר גדול. עמדו שמה שתי מטות עם מזרונים ורהיטים ישנים. על הרצפה היו מונחות חבילות של בגדים ישנים וכלי־מטבח. ספרים בשפות שונות תפסו את מקומם בזוית. מראה החדר עשה רושם קשה בגלל אי־הסדר ואי־הנקיון.

בדירה גרו שבעה אנשים. השוער יחד עם אשתו הצעירה תפסו חדר מיוחד. יהודי בגיל חמישים שנה, רחב כתפיים ואמיץ יחד עם אשתו הצנומה תקעו את מקום מושבם במסדרון הרחב והאפלולי. שם עמדה מטה והמון מזוודות ערוכות זו על גב זו. השוער, העורך־דין הציג לפני עוד משפחה אחת: צעיר חוור עם רשמי פנים של אינטליגנט, שיחד עם אשתו שהזדקנה בלא עת ואמו הזקנה תפסו חדר תיכוני. כל החדרים, המסדרונות והמטבח היו מלאים מזוודות, שקים, חבילות וסתם חפצים שהתגוללו על הרצפה. החדרים היו מוארים באור החשמל.

היינו עייפים והלכנו לישון. לא היה זמן להכיר מקרוב את שכנינו. דחינו זה ליום המחרת. כבינו את אור החשמל. היינו בטוחים, כי נרדם בנקל אחרי יום עמל וטרדות מרובות. אולם לא יכולנו לישון. כאשר שכבנו במטה, הרגשנו, כי גופנו התכסה ע"י ברואים זעירים, שזחלו הנה והנה ועקצו בלי רחם. בני היה הראשון שקפץ ממטתו ויצא אל המטבח. שם סדר משכבו על שקים מלאים כרים, שמיכות ובגדים. וכך נרדם, כשגופו נחצה לשנים: חצי הגוף במצב של ישיבה וחציו השני במצב של שכיבה. גם אני לא יכולתי לשכב במטה. קפצתי ממטתי במרירות נפש ונרגז מרוב עקיצות. הדלקתי את החשמל, — חפצתי לדעת איזה ברואים מטרידים אותנו. פשפשים למאות כסו את המזרן. גם במטה ועל הכותל טיילו לרוחה. התמונה הבעיתה אותי. מעולם לא ראיתי פשפשים בכמויות כל כך גדולות. נסינו להשתרע על הכסאות. השכיבה היתה קשה, בכל זאת נרדמנו קצת. כאשר האיר השחר, קמנו ממשכבינו. היינו עייפים מחוסר שנה.

לפעמים אפשר היה להרדם לשעה קלה בבית־החולים. העבודה במחלקת הרנטגן, בה עבדתי, לא היתה מרובה. צלומי הרנטגן אצל חולים כרוניים, כמעט שנפסקו. העבודה נתרכזה בצלומי הנפצעים מיריות. בכל יום ויום היו מביאים יהודים אל בית־החולים שנפצעו בשעת “הפעולה”.


דכאון בבית־החולים    🔗

מצב הרוחות של חבר העובדים נעשה נרגז יותר ויותר, וההתרגשות הגיעה לשיאה. בכל שבוע חלו שנויים בהרכב חבר העובדים, שמספרם הגיע לכמה מאות. מספר הרופאים בלבד הגיע ל־250 איש. במדה שפעולת ההשמד ארכה יותר, בה במדה היה שלטון הקהילה ממעיט את מספר העובדים בבית־החולים. מחובתה של הקהילה היה להציע לפני השלטון הגרמני רשימת העובדים במוסדותיה. הנאצים דרשו להקטין את מספר העובדים, היות והיהודית התמעטה מיום ליום.

מלבד זה הורע המצב המשפטי של בני המשפחה. בתחילת “מסע ההשמד” אשתו של העובד וילדיו עד גיל שש־עשרה הוכנסו אל תוך רשימת עובדי בית־החולים ונהנו מזכויות העובדים. אולם במשך הזמן אבדו בני המשפחה את זכויותיהם הקודמות והפכו נטולי זכויות כיתר היהודים. רק בני המשפחה של השוטרים לא קופחו בזכויותיהם. מן ההכרח היה להמציא לבני המשפחה תעודות המעניקות זכות להשאר בורשה. אם־כי חשיבותן של התעודות, שהיו מאושרות ע"י השלטונות הגרמנים היתה לא גדולה. מכיון שבעלי התעודות המשובחות ביותר, נשלחו לטרבלינקה. בכל זאת כל מי שהיכולת היתה בידו, היה משתדל להשיג תעודה. סוף סוף אנשי המשטרה היהודית התחשבו בה, אם כי לא תמיד. בדרך זו היה היהודי בכלל נטול זכויות, וכל שוטר יהודי יכול היה לתפוס בו ולשלחו אל מחנות המות, או במקרה היותר טוב לסחוט כסף, כופר נפשו.

עקב הפחתת חבר־העובדים, המצב בבית־החולים היה הולך ורע מיום ליום. היו קונים תעודות של בתי החרושת בכסף מלא. תעודות אלה לא היו מזויפות, כל החתימות היו טובות. בעל התעודה יכול היה לשבת בבית־החולים, אם כי בית החרושת נמצא ברחוב אחר. הזיוף היה איפוא בזה, שבעל התעודה לא עבד. הוא ישב בבית־החולים במקום לעבוד בבית החרושת. לאמתו של דבר, תעודה זו היתה אשליה. אפשר היה בתעודה זו לסמא את העין של השוטר היהודי ואפילו זה רק לזמן קצר. בכל זאת היו קונים תעודות כאלה ושלמו בזמן האחרון ששת אלפים זהובים, ז. א. ששים דולר בזהב. אשליה זו נתנה ספוק נפשי כלשהו וגרשה את פחד המות, שקנן עמוק בלב כל יהודי.

בין חבר העובדים וגם בין הרופאים היו כאלה, אשר שלחו את בני המשפחה אל בתי החרושת לעבודה ממש, מפני שראו בזה הצלה פורתא. אולם קשה היה להשיג מקום לעבודה אפילו היותר גסה. לשלטון בית־החולים עלה אחרי השתדלויות מרובות להשיג מספר מקומות מוגבל בבתי־החרושת, ביניהם עשרים מקומות בבית־החרשת של שולץ. בימים האחרונים של מסע ההשמד אי אפשר היה להחזיק את המשפחה גם במשך היום. המשטרה היהודית, שנמצאה בקביעות בבית החולים, היתה בודקת את התעודות על־פי דרישת הדירקטור והיתה מגרשת את בני המשפחה של העובדים. החבל מסביב לצואר נתהדק יותר ויותר עד כדי חניקה.


הדירה שלי ומעלותיה    🔗

לאט, לאט הכרתי את שכני. מלבד העורך־דין מלודז', שבתור שוער היתה לו הזכות לגור שמה, יתר השכנים גרו באופן בלתי־ליגאלי. שלושה מהם היו נטולי זכויות לגמרי והיו מצווים לנסוע לנפות המזרח. לזוג השלישי, אם כי לא עבד בשום מקום, היו תעודות מבית חרושת. על יסוד תעודות אלה יכלו להשאר בורשה. אולם לא היתה להם שום זכות לדור בבית זה, שהוקצה בשביל רופאים. במקום ללכת לעבודה לבית־חרושת, ישבו כאן בלי עבודה על סמך התעודות. במוקדם או במאוחר שכני היו מוכרחים לעזוב את הדירה. בתור רופא שקבל דירה בגוש הרפואי, יכולתי להעביר את הדירה על שמי ולהחזיק את יתר השכנים באופן בלתי־ליגאלי. השכנים שלי הפצירו בי לבא לעזרתם ולקחת אותם תחת חסותי. נעניתי לבקשתם ורשמתי את הדירה באופן חוקי, כאשר ועדה מטעם הקהילה בדקה את רשימת הדיירים. נעשיתי למגינם ולמושיעם של שכני הבלתי־ליגאליים. אבל הדירה היתה מלאה חלאה; לישון בלילה אי־אפשר היה מפני הסבות שהזכרתי למעלה. השכנים הרגישו בהיסוסי, התחילו לדבר על לבי להשאר כאן.

—“דירה זו היא מאושרת, יש לה מזל מיוחד, אמרו אלי שכני. יותר מעשרים פעולות עברו כבר עלינו ונצלנו תמיד. כל אנשי הבית נדדו כבר לטרבלינקה (אז כבר ידעו היהודים בורשה, כי נפות המזרח משמעותן טרבלינקה) ורק אנחנו נשארנו בחיים. בדירה זו יש הרבה פנות מוסוות, שאפשר בנקל להתחבא שמה”.

“יואיל־נא כבודו להביט למעלה”, אמר אלי אחד השכנים, יש שם מדף רחב ועליו מונחים ספרים; בפנה זו שורר אופל, זהו מקום מחבוא מן המדרגה הראשונה. אשתך ובנך יכולים בשעת “פעולה” לשבת פה במנוחה, כל רע לא יאונה להם."

בקוצר דעתי נתתי אמון להם; אולי באמת דבריהם דברים כנים הם. נשארתי וסוככתי בשמי את שכני נטולי הזכויות.

למחרת נודע לי, כי שכני אשר מקום משכנו היה במסדרון הארוך והאפלולי, היה בעל הבית, כי כל הבית שייך אליו. פניו הביעו אומץ רוח ובטחון בכוחות עצמו. הוא היה יהודי מתבולל ומבטאו בשפה הפולנית היה הגון למדי. בקר בוקר היה רוחץ במסדרון את כל גופו במים קרים, פשט את בגדיו ועמד במערומיו מבלי להתחשב עם יתר השכנים. מכסת המים היתה מצערה. לפעמים היה גם מחסור במים, אולם שכני מצא תמיד את מכסת המים הדרושה לרחיצת גופו. בשעת הצורך היה מביא מים מבתים אחרים. היה ממעיט בשיחה. כשהייתי מסתכל בפניו מן הצד, נדמה לי, כי עומד לפני ראש פלוגה פרטיזנית. סימני דאגה ושברון רוח לא העיבו את רשמי פניו. טרח בעצמו בעניני כלכלת הבית. הוא היה קונה את מצרכי המזון וגם בשל בעצמו. הוא לקח על עצמו תפקיד אשתו, אם מפני שחס על בריאותה, כי היתה חלשה, או מפני טעמים אחרים. המאכל הראשון בארוחות הצהרים היה כרוב מבושל. באיזה רצינות היה חותך את הכרוב לפתים דקים! עבודה זו היה עושה מתוך שמחה פנימית והתלהבות. כשהיה עומד כפוף עם סכין תקוע בראש הכרוב, שורט את בשר הכרוב ומעלה צלילים צורמים את האוזן, אפשר היה לחשוב, כי ליהודי זה אין דאגות אחרות מלבד, כי מרק הכרוב יעלה יפה בבשולו.


רופא מתחבא בדירתי    🔗

לא היה לי מושג נכון, כיצד ואיפה מתחבאים שכני בשעת הפעולות, שמספרן היה כל כך גדול ברחוב פאויה. כל היום הייתי מבלה בבית־החולים והייתי שב משמה בשעה שהפעולות נפסקו, כלומר בשעות הערב. ברור היה בעיני, כי הפנות המוסוות אין בכוחן לתת מקלט לכל שכני. פעם הצגתי לפניהם את השאלה:

— “איפה הנכם מתחבאים בשעת הפעולה?”

שכני התחמקו מבלי ליתן תשובה ברורה.

— “אנו יוצאים מן הדירה”. אמר לי אחד מן הדיירים, אולם לא הגיד לאן הם הולכים. ברור היה בעיני, כי מסתירים הם ממני את הסוד הגדול. אמנם, למטמורת זו לא נודעה חשיבות גדולה בעדי. אולם בעד אשתי ובני, שנשארים כל היום בבית, הלא זוהי שאלת חיים. פעם אחת כאשר שבתי הביתה מבית־החולים ספרה לי אשתי את ההרפתקאות, שעברו עליה במשך היום.

— "באחת־עשרה בבוקר, התחילה אשתי את ספור המעשה, שמענו לפתע רעש והמולה עולים מן החצר. נגשתי אל החלון. אנשי המשטרה היהודית התחילו לחטוף את האנשים שהיו בחצר. קולות וצעקות הבקיעו את האויר. השכנים שלנו התחמקו ויצאו מן המעון, נשארנו שנינו — אני ויעקב; במהירות עלינו על המדף וכיסינו את עצמנו בספרים ובבגדים ישנים. כעבור זמן קצר באו שוטרים יהודים מצד המטבח, כי השכנים ביצאם בחפזה, השאירו את הדלת פתוחה. השוטרים חפשו בכל פנה ופנה, אולם לא מצאו איש. שוטר אחד נגש אל הפנה האפלולית, בה שכבנו. העמיד כסא והדליק פנס חשמל להאיר את האופל. לאשרנו התחילו חבריו להאיץ בו, כי השעה מאוחרת והעבודה מרובה. השוטר ירד מעל הכסא ונלווה אל חבריו שיצאו מן המעון.

רטט עבר בגופי לשמע הספור.

ביום הראשון לא הייתי מבקר את בית־החולים. יום ראשון אחד ישבנו על יד השולחן והתכוננו לארוחת־הצהרים. פתאום נשמעו צעקות מן החצר. הבינותי, כי פלוגת המשטרה היהודית באה אל החצר. חיש קמתי ממקומי ויצאתי אל המסדרון. סגרתי את הדלת ושמתי עליה את מוט הברזל המהדק אותה. זו היתה הדלת מן המבוא הראשי. יצאתי אל המטבח, כדי לסגור גם מצד זה את הדלת. פתאום שמעתי דפיקה בדלת וקול מכרי, רופא שגר בקומה הראשונה למטה מדירתי. הוא היה מנהל המחלקה למחלות־עור. גר בדירתו עם אשתו ובתו. פתחתי את הדלת. פניו הביעו פחד. —“רע יקר, הכניסני אל דירתך והחביאני, אמר בקול רועד. החיות הטורפות האלה רודפות אחרי”. כולו רעד ונשם בכבדות. הכנסתיו אל חדרי. גחן וזחל מתחת למטה, התקפל ונדחק אל הקיר. שמתי מזוודות אחדות תחת המטה, בכדי להסתיר את גופו, ביחוד את רגליו הבולטות. מן המבוא הראשי נשמעו דפיקות חזקות בדלת. שכני יצאו מכבר מן המעון. אשתי ובני שוב עלו על המדף והתחבאו. נשארתי לבדי יושב בחדרי. להתחבא? לא ראיתי פנה מתאימה. לזחול תחת המטה? לא האמנתי ביעילותו של מחבוא כזה, הדלת היא חזקה — חשבתי, בנקל לא ישברוה. אולי לא יחפצו השוטרים להתיגע וילכו. צפויה לנו רק סכנה מצד המטבח, כי הדלת עשויה קרשים דקים וניתנת להשבר בנקל. מחשבות שונות התרוצצו במוחי. מעשה המשטרה הם נגד החוק, אולם האם אפשר לבטוח בחוק בשעת חרום? כל אחד מפרש אותו לפי רצונו. מה רוצים אנשי המשטרה? מבקשים את הנשים והילדים של הרופאים, אשר על יסוד הפקודה החדשה פקעה זכותם להשאר בורשה. הרופא יכול להשאר, אבל אשתו וילדיו אחת דתם — להשלח לטרבלינקה.

הדפיקות בדלת חזקו מרגע לרגע. השוטרים השתמשו בפטיש ובמוטות ברזל ודפקו בכל כוחם. השתדלו לפרוץ את הדלת. אולי ימצאו נפש חיה ומפרפרת — אשה או ילד, לשלוח למחנה המות. בזה יעשו רצון אדוניהם הגרמנים, ימצאו חן בעיניהם ויצילו את נפשותיהם ונפשות בני משפחתם. אולם הדלת לא הובקעה. לא הרגשתי פחד — אדישות וריקנות אפפוני.

“בידך אפקיד רוחי” — במלים אלה אפשר לתאר את מצב רוחי. כמה זמן ארך הקרב בין השוטרים ולבין הדלת? שכחתי להביט אל השעון, אולם לא פחות מעשרים רגעים. פתאום היה שקט. האם הפסיקו השוטרים את עבודתם רק כדי לנוח, או להביא גרזן או משור? או יצאו כבר מו החצר? כעבור רגעים שוב דפיקות טרא־טרא־טרא, טרא־טרא־טרא. אני שם אזני כאפרכסת, אולי אשמע צעדי השוטרים. לא, אין שום סימנים לחדירת השוטרים. הדלת עוד לא נפרצה.

פתאום חדל רעש הדפיקות. האם באמת ויתרו על המעון הזה, או הלכו אל המבוא השני להבקיע דרך מצד המטבח, — אז יעשו בנו כלה. חכיתי בדומיה עוד רגעים אחדים. הדפיקות לא חזרו. גם הרעש בחצר פסק. מכרי יצא ממחבואו ורץ אל החלון. השוטרים לא נראו בחצר. ירדנו למטה. בחצר עמדו קבוצות אנשים. ספרו דברים מרעידים את הנפש. השוטרים הוציאו מן המעונות הרבה דיירים וביניהם רופא זקן, מנהל בבית־החולים. הרופא הראה לשוטרים את תעודתו עם חתימתה של המשטרה הגרמנית, הכל היה בסדר, אולם כל זה ללא הועיל. העמידו אותו בשורה עם יתר הדיירים להוביל את כולם אל התחנה.

הודות להתערבותו של שוער הבית, העורך־דין מלודז' שהציע לשוטרים סכום הגון, נשתחרר הרופא באמצע הדרך. במצב יותר גרוע נמצא הרופא שהתחבא אצלי. השוטרים פתחו את הדלת בדירתו, הוציאו משם את אשתו ובתו והובילו אל התחנה. כהלום רעם עמד מכרי בחצר.

—“אני הולך אל התחנה ומשם אשתדל להוציא את אשתי ובתי, אמר אלי בהחלטיות גמורה, אנסה, איני יכול לשבת במנוחה, ואם לא יעלה בידי, אסע יחד עמהם לשם…”

הוא לא גמר את דבריו והלך. הכניסה אל התחנה היתה חפשית. השוטרים האוקראינים והיהודים שעמדו על יד השער, לא שמו מכשולים. אדרבה, אם יהודי רוצה לנסוע לטרבלינקה מרצונו הטוב, יכול הוא לנסוע באין מפריע. על התחנה קשה היה למצוא בין אלפי האנשים שחכו לקרונות המסע את האיש המבוקש. אם הקרונות עמדו מוכנים לנסיעה, אז לא היתה שום תקוה ושום יכולת להציל את מי שהוא. אולם היו מקרים שהרכבת לא היתה מוכנה. המון שבויים חכו אז בבנין מיוחד לתרום במשך 1–2–3 ימים. במקרים כאלה אפשר היה למצוא את האנשים המבוקשים וע"י נתינת שוחד, שהגיע לסכומים גדולים, להוציא משם את הקרבנות.

מי לקח את השוחד? המשטרה היהודית, אשר בראשה עמד הרשע שמרלינג, יהודי חצי אינטליגנטי, שעלה לגדולה בשעת “הפעולות”. שותפיו בעסק מכוער זה היו קצינים גרמנים. כמובן שבאמצעים מתועבים אלה עלה בידי טפוס נבזה זה לצבור הון עצום. בין אנשי המשרה היהודית היו כאלה שהתקנאו בקצינם שמרלינג והתחילו לעסוק בזה על חשבון עצמם, מבלי לשתף בעסק את שמרלינג. היו באים בדברים עם השומרים האוקראינים ובעד כמה מאות זהובים היו מוציאים מן המחנה. אולם מר היה גורלו של שוטר, אם נתפס ע"י שמרלינג, שהיה מכה אותו במקל וברצועה בלי חמלה ולפעמים מפטר אותו ממשרתו. על אף החומרות, עסקו הרבה שוטרים בהוצאת השבויים מן התחנה. היציאה לחופש בעזרת שוטר יהודי היתה זולה יותר ומפני טעם זה אפשרית גם בעד אנשים לא עשירים. מובן שהיו מקרים, כי שוטרים יהודים היו מצילים באופן כזה את קרוביהם או מכריהם מתוך רגש אנושי. ידיעות אלה מסר לי שוטר יהודי אשר פוטר ממשרתו והוכרח להתחבא בעצמו.

למחרת שב מכרי מן התחנה מאושר יחד עם אשתו וילדתו, את משפחתו הציל בעזרת השירות הרפואי, אשר היה פעיל על התחנה. שם עבדו כמה רופאים יהודים וכארבעים אחיות. הרופאים והאחיות לא גרו שם, אלא בגיטו. חבר השירות הרפואי היה משתדל להציל רופאים ואחיות שנשבו. היו מכניסים את השבויים אל המרפאה, כי שם היו בטוחים, כי שום תקלה לא תארע להם. כך היו מחכים עד שהגיע זמן יציאת הרופאים והאחיות מן המחנה. לפני היציאה היו מלבישים את השבויים סינורים לבנים, מעמידים אותם בשורה יחד עם חבר העובדים ומעבירים אותם דרך השער אל החופש, יותר נכון אל הגיטו. השוטרים האוקראינים לא חשדו שבין הפלוגה המדיצינית ישנם שבויים מתחפשים. מספר הנצולים בדרך זו לא היה גדול. בין הנצולים היו גם כמה רופאים ואחיות מבין מכרי. בדרך זו השתמש גם מכרי הרופא שהתחבא בדירתי וכך עלה בידו להציל את אשתו ובתו.


חיילים גרמנים מתאמצים להבקיע אל דירתי    🔗

שוב נזדמן לי להוכח, כי דירתי היא מוצלחת. לא רחוק מביתנו התנוסס בית־הכלא הנודע בשם “פאויאק”. בבית־כלא זה הומתו ע“י הגרמנים אסירים לאלפים פולנים ויהודים. בקרבת בית־הכלא הסתובבו תמיד הרבה חיילים גרמנים. אנשי הגיסטפו והס. ס. בשעת חילוף משמרות היו החיילים הגרמנים שבים לביתם דרך רחוב פאויה והיו עושים לעתים קרובות בקורים בבתים. לא היה בדעתם לחטוף יהודים ולהובילם אל התחנה כי לא היה זה מתפקידם. החיילים שאפו לבזה. כשהיו חודרים אל מעון, היו דורשים דמי פדיון וכפרה בצורת זהב, כסף, או שהיו שודדים את החפצים, שמצאו חן בעיניהם. החיילים האוקראינים היו דורשים שעונים. היה מקרה ושני חיילים אוקראינים חדרו אל ביתנו. נכנסו אל מכרי. תוך איומים הכריחו את הדיירים לשבת על יד השולחן ולהניח את השעונים. אספו שלשה־עשר שעונים ויצאו. פעולות אלה מצד החיילים הגרמנים והאוקראינים לא היו במסגרת ב”פעולה" אלא מחוצה לה. היה זה מעין מוסף ל“פעולה”.

לפי פקודת השלטון הגרמני דרוש היה בקשר עם המלחמה לכסות את החלונות בשעות הלילה בוילונות האפלה, כדי שלא יסתנן האור בעד החלון החוצה. בדירתנו כל כל החלונות היו מאופלים בוילונות מניר. אולם בחדר הסמוך של שכננו נראו כבר סדקים ביריעות. כנראה דרך הסדקים אור החשמל היה מקרין החוצה. המאורע שעליו הדבור להלן, קרה בלילה בשעה מאוחרת, כאשר ישנו כבר. מהלומות חזקות בדלת של המבוא הראשי העירוני. קפצתי מיצועי. שכנינו לא היו בבית. התחמקו ויצאו.

“פתחו את הדלת”, הגיעו אלינו קולות בגרמנית מאחורי הדלת. לא היה כל ספק, כי חיילים גרמנים בראותם את אור החשמל בוקע בעד הוילונות, רצו לחדור אל המעון. ברוביהם הכו בדלת בחזקה, המטירו צעקות וקללות. הדלת לא נבקעה. נתעוררה אשתי, אבל בני ישן וגם בכוח לא יכולתי להורידו מיצועו. יכולנו לצאת מן המעון מצד המטבח, ולהתחבא במרתף. אולם פחדנו, כי הגרמנים יחסמו בפנינו את הדרך. החלטנו להשאר במעון. בחשכה נתקלנו באשתו של בעל הבית. לא היה סיפק בידה לצאת ונשארה. ישבנו יחד במסדרון. כל הלימה בדלת עוררה בנו בעותי־מות. לו פתחו החיילים את הדלת, היו יורים בנו מיד. פתאום פסקו המהלומות. כעבור רגעים אחדים נשמע קול יריות. היריות הגיעו מן החוץ אל המעון. כדור בקע את הכותל. נזדעזענו. אולם גם היריות פסקו. שקט בחוץ. החיילים הלכו ואנחנו נצלנו. הדלת החזקה ספגה מהלומות אין מספר ולא נכנעה, בהגינה על ארבע נפשות. נטל כבד הוסר מעל לבנו. הרגשנו, כי רָוַח לנו.

לא הייתי שבע רצון משכני. הבינותי, כי אסור לשחק עם המזל. סוף סוף — חשבתי — או שישברו בשעת הפעולה את הדלת מו המבוא הראשי, או שהחיילים הגרמנים והמשטרה היהודית יחדרו אל המעון דרך המטבח. ברור היה כי לשכני יש מטמורת ושמה הם מתחבאים בשעת הפעולה. לבי היה מלא עצב ומרירות. המעון היה רשום על שמי. בזכותי נשארו השכנים בדירה, אולם בעת סכנה היו מפקירים אותי ואת משפחתי למוות. למחרת מסרתי הודעה לשכנים, כי החלטתי לעזוב את הדירה. הודעה זו פעלה מיד. שכני הודו, כי אמנם בשעת הפעולה הם יורדים אל המטמורת והבטיחו, כי גם לנו יקצו מקום.

למחרת, כאשר שבתי מבית־החולים בשעה מאוחרת, פגשה אותי אשתי בחיוך על שפתיה.

— “היום היתה שוב “פעולה”, ירדנו אל המטמורת — אני ויעקב. הרבה אנשים ישבו שם, איני מכירה את כולם. מקום לשבת לא היה לנו, אבל הייתי לפחות בטוחה כי שום רוצח, לא מן המשטרה היהודית, ולא חייל אוקראיני, לא יחדרו אלינו”.

— “מהיכן בטחה כזאת?” שאלתי.

— “אני מיעצת לך להשאר מחר בבית. לא תלך אל בית החולים. אם תהיה פעולה, נרד למטה ותוכח בעצמך מה נפלאה המטמורת”, אמרה אשתי.

— “אולי באמת נעשה כך. אין עבודה מרובה בבית־החולים. הרופאים — או שמספרים בדיחות, או שעומדים על יד החלון לראות אם אין פעולה בחוץ. שעמום מתוך פחד”.


המטמורת    🔗

למחרת ירדנו אל המטמורת. אמנם בבית שלנו לא היתה פעולה, אבל השוער העורך־דין, ראה מרחוק פלוגת חיילים בקצה הרחוב. כנראה, בצעו שם פעולה. תכף נתן לנו אות לצאת מן הדירה. בזהירות ירדנו אחד אחד אל המרתף. מלמעלה, קרוב לתקרה, דרך חור מרובע, שסורג ברזל מלא את חללו, הסתננו קרני אור מועטים. על יד הקיר עמד ארגז מלא בלויי סחבות, נעלים בלות, כובעים מעובשים ושברי כלי־חרס. מגבעות של גבירות, ישנות, מכוסות אבק, היו מפוזרות על הרצפה. אל הקיר ממול נשענה גיגית גדולה עם חשוקים שהעלו חלודה. הסתכלתי בתמהון בפני אשתי כי לא יכולתי להבין איך מרתף כזה יכול לשמש מטמורת.

— “פה?” שאלתי.

— “חכה רגע, ענתה אשתי בלחש עוד מעט ותראה.”

אל המרתף בא השכן הצעיר עם אשתו. נגש אל הקיר סמוך אל הארגז, דפק באגרופו שלוש פעמים בקיר והרחיק את הארגז מן הכותל, סמוך לרצפה נגלה פתאום חור מרובע. הצעיר כרע על ברכיו, שם את ידיו על הרצפה ובהשענו על כפות הידים, גחן והשתטח כשהוא שוכב על בטנו, הכניס את ראשו אל החור ובתנועות מאוששות זחל עד שגופו נעלם. אחריו זחלה אשתו ונעלמה.

— “עכשיו הכנס אתה אל החור בזחילה, אמרה אלי אשתי בלחש. עשה כמוהם, הלא ראית?”

זחלתי בקושי. בכל זאת עלה בידי להופיע מן הצד השני של החור. שרר אופל. הוצאתי מכיסי פנס־חשמל והדלקתיו. על ידי עמד הזוג הצעיר, שעבר מלפני.

דרך החור עבדו די מהר כל השכנים של דירתנו המשותפת. הצעיר לקח לוח־ עץ מהוקצע וסגר את המבוא. אל לוח־העץ מבפנים היה קשור חבל די ארוך. כאשר היושבים מבפנים שמעו שלוש דפיקות בכותל, משכו בחבל והמבוא נפתח. עמדנו עכשיו במסדרון צר ואפל. ממול הקיר היה תלוי מסך כבד. הצעיר הרים את המסך ונכנסנו לפני ולפנים. זה היה חדר די גדול. ריח של טחב מלא את האויר. החדר היה סגור ומסוגר מכל העברים. בחדר הותקן אור חשמל וברז למים שזרמו מן הצנורות. על יד הקיר מימין עמדה מטה גדולה ורחבה ומשמאל ספה ישנה. בפנה על יד הברז עמד ספסל ארוך ושרפרף קטן. איש כבן ששים שכב במטה. הוא היה חולה במחלת הלב. פנים נפוחים ורגלים בצקות. על ידו ישבה אשה צנומה מלאה קמטים. הגישה אוכל לחולה. זו היתה אשתו. כאשר נכנסתי, נעצה בי מבט זר מלא שנאה. הכנסת אורחים חדשים אל המטמורת לא היתה לרצון לפניה.

“כניסה של המון אנשים תגרום לגלוי המטמורת ע”י המשטרה היהודית", רטנה האשה מתוך כעס עצור.

איש לא ענה. הישיבה במטמורת לא היתה נעימה בגלל הטחב ואי־הסדר. אולם עלי להודות, כי בפעם הראשונה במשך מסע ההשמד היתה לי ההרגשה, כי יושב אני במקום בטוח. פה בטחב המרתף פגה המתיחות, כאילו נגוזה הסכנה, שהיינו צפויים לה בכל רגע.

ישבתי בפנה על הספסל ונרדמתי. הקיצותי מתוך המולה במרתף. נכנס השוער.

— “עכשיו יכולים אתם לצאת, אמר השוער המלומד, הפלוגה האוקראינית כבר הלכה.”

התחלנו להתחמק דרך המבוא המוסווה ע"י זחילה בכיוון הפוך. גם אני יצאתי לאור ושאפתי רוח לרוחה.


בית־החולים היהודי בשעת פעולות ההשמד    🔗

בראשית הפעולות היו הרופאים וחבר העובדים גרים בדירותיהם הקודמות. בכל יום היו באים אל בית־החולים בבוקר ושבים בערב הביתה. כבר בימים הראשונים נוכחו לדעת, כי ההליכה ברחוב היא בחזקת סכנה. יום אחד יצא מכרי מלשכת בית־החולים לשוב הביתה יחד עם אשתו וילדו הקטן. מרכבת החשמלית היתה עדיין מהלכת ברחוב לשנה. אשתו נכנסה אל קרון החשמלית, כשהיא נושאת על זרועותיה את הילד. מכרי נתעכב לרגעים אחדים לקנות סיגריות, בחשבו, כי יהיה סיפק בידו להדביק את הקרון. פתאום הקיפה פלוגת חיילים גרמנים את הקרון, הוציאו את הנוסעים החוצה והובילום אל התחנה. בין השבויים היתה אשתו וילדו. חיש מהר רץ האיש אל בית־החולים לבקש תחבולה, איך להוציא את משפחתו. אולם יום זה היה מר. הרכבת על התחנה עמדה מוכנה והשבויים הוטענו מיד אל הקרונות. תוגת מכרי היתה בלי גבול. דעך אור עיניו, פניו הועמו. שלושה ימים ישב על יד שולחנו בלשכה, כשראשו מורד ותפוס בין שתי ידיו. כשהיו פונים אליו בשאלה — הוא מלא עדיין תפקידו בתור עוזר הלשכה — גמגם בשפתיו, כאלו בקש, כי יחוסו עליו ויתנו לו מנוחה. נדמה כאלו נרדם האיש, וגם תיאבונו נרדם. אחד מרעיו הביא לו תבשיל. טעם קצת ושוב ישב בלי נוע. גם את הלילות בלה בלשכת בית־החולים. עברו שלושה ימים. ביום הרביעי קם והתחיל לדבר עם רעיו.

אותו יום עברתי על יד שלחנו. קם מכסאו וברכני לשלום.

“אולי תקנה אצלי עגבניות? פנה אלי בשאלה. אני מוכר כעת עגבניות מן המין המשובח.”

“כמה רוצה אדוני, קילוגרם או יותר?”

“קילוגרם אחד, די בשבילי” עניתי ושלמתי את המחיר.

הסתכלתי בפניו. מצדי שפתיו התפתלו קמטים ארוכים והגיעו עד לעינים. הקמטים היו חדשים, רעננים, שלא ראיתי על פניו מקודם.

“הלא זוכר אתה את אשתי ואת בני הנחמד”. אמר אלי בקול רועד. דבורו נפסק, פניו נעשו חורים והוא צנח על הכסא. התעלף? נצנצה מחשבה במוחי. אחזתי בידו. הדופק עלה וירד כרגיל. מיד התעורר.

“לא כלום, אמר בקול חלש, כאלו התביש. חולשה. הלב מתכווץ, כאשר אני מעלה על זכרוני את בני. אולם החיים דוחפים.”

נגשו שני אנשים ושאלו למחיר העגבניות. לקחתי את חבילתי ונפרדתי ממנו.

עברו שבועים. מכרי לא ישב על יד השלחן. נעלם. פעם בא אל בית־החולים, לא הכרתיו. עליז ושמח. מראה פניו נשתנה לטובה “השגתי משרה טובה, אמר אלי בלחצו את ידי, יש לי תזונה טובה וגם חדר הגון.”

לא הזכיר על המאורע הטרגי. “ממהר אני ללכת, כי עלי להגיע למקום עבודתי לפני הפעולה”, הושיט לי את היד מתוך שביעות רצון. נפרדנו. מן היום ההוא שוב לא ראיתיו.

מקרים כאלה בית־החולים לא היו בודדים. שם עבד רופא שהכרתיו זה שנים אחדות. הוא בא לורשה מעיר וו. עוד בראשית המלחמה, הוא וכל משפחתו. העיר וו. נספחה אל ה“רייך” (גרמניה) והיהודים האמידים ברחו מן העיר. נשארה רק דלת העם. המשפחה היתה עשירה, ביחוד חותנו. כאשר התחיל מסע ההשמד הביא את אשתו וילד אחד אל בית־החולים. הילד השני נשאר בבית עם חותנו, כי צר היה המקום בבית־החולים בשביל שני ילדים. יום־יום היינו נפגשים יחד. פעם ראיתי אותו עומד במסדרון, וקבוצת מכירים הקיפה אותו. על ידו עמדה אשתו ובנו הקטן. פלגי דמעות נזלו מעיניו, מדבר ונחנק. המלים יוצאות מפיו בקשי, כל מלה ומלה לחוד, כאלו הוא זורק אבנים מתוך מאמץ אל תוך החלל. אשתו בוכה בחשאי ומוחה את דמעותיה בממחטה. מקטעי המלים רוויי דמעות שעלו באזני הבינותי, כי קרה אסון: ילדו, יחד עם חותנו וחותנתו נשבו והובלו יחד עם אלפי יהודים אל התחנה. הובלו ישר אל טרבלינקה, כי הקרנות עמדו הכן. הזהב והיהלומים שהיו בידי חותנו וחותנתו לא הועילו.

“לא נתנו לי להחזיק את ילדי פה בבית־החולים. אלו היה כאן, היה נשאר בחיים”, צעק מתוך דמעות מחניקות. היתה בזה אשמה כבדה שנזרקה כלפי שלטון בית־החולים.

עברו ימים ושבועות. צערו פג. העין הסכינה כבר לראות את אלפי היהודים המובלים יום־יום אל התחנה. והאזן התרגלה לשמוע את הספורים המזעזעים על הצפיפות, החלאה והרעב ששררו בבית הגדול, שעמד על יד התחנה, בו החזיקו את השבויים עד שהקרונות שחזרו מטרבלינקה היו מוכנות לקבל מטען חי חדש.

והימים ימי קיץ. השמש בוערת והאויר מחניק. העור מכוסה זיעה והנשימה קשה. האברים כבדים כאלו עופרת נתכה אל תוכם. מה עורגת הנשמה לצאת החוצה!

אולם בחוץ תשכל חרב. יריות, חטיפות ע“י חיילים אוקראינים, גרמנים וגם ע”י אנשי המשטרה היהודית והובלה אל התחנה, ומשם לטרבלינקה לחניקה ולשרפה.

העבודה בבית־החולים לא היתה מרובה. חולים חדשים נתקבלו מעט, בעקר נפצעים בשעת ה“פעולות”. בבית־החולים היתה חצר פנימית קטנה. השער היה סגור. אולם יכלנו להגיע אל החצר דרך המסדרון. בחצר זו יכלנו לבא במגע ישר עם האויר, עם תכלת הרקיע וגם עם קרני השמש. הרופאים, האחיות והעובדים בבית־החולים באו אל החצר לנשום אויר. התנועה היתה גדולה. נכנסים ויוצאים. לא היה מקום לשבת, כי הספסל הקטן, שעמד בחצר, לא יכל להכיל את כלם. עמדו בחצר גם כמה חביות ריקות שנתנו משען לעיפים.

והדאגות הולכות ומתרבות. דאגה על המזון וחרדה על החיים. כל יום מביא גזירה חדשה. הנשים והילדים של פקידי הקהלה אינם מוגנים בזכותו של ראש המשפחה. האב יכול להשאר בורשה, אולם אשתו וילדיו צריכים להחנק בתאי הגזים בטרבלינקה. כל אחד הרגיש, כי בתנאים אלה אי אפשר להחזיק מעמד. השאלה איך להציל את הנשים והילדים הטרידה בלי הרף. להחביאם? איפוא כיצד? הלא גם ממחבואים הוצאו המסתתרים. השוטרים היהודים גלו כשרון גדול בחפוש המסתתרים. להשיג תעודה, כי האשה עובדת בתעשיה בשביל הצבא הגרמני? אבל גם מבתי החרושת מוציאים בכל יום את הפועלים והפועלות, ואפילו המשובחים שביניהם, ושולחים אותם לטרבלינקה.

ואיך להחביא את הילדים?

התחילה יציאה מן הגיטו אל ה“עבר הארי”. מי שהיו לו מכרים בין הפולנים התקשר אתם, ובהרבה מקרים עלה למצא מקלט בעד כל המשפחה או לכל הפחות בשביל האשה והילדים. רופאים אחדים עזבו את בית החולים ונמלטו אל העבר הארי.

בגיטו התפשטה השמועה, כי לטרבלינקה מובלים זקנים, נשים וטף וגם אנשים חלשים. לעומת זאת, אנשים חזקים שהכרת פניהם העידה על כשרם הפיסי, הובלו ללובלין אל מחנה מיוחד, בו מעסקים את היהודים בעבודה או במלאכת־יד. יום אחד עמדתי בחצר, נשען אל הקיר, כשקרני השמש לטפו את פני. נגש אלי הרופא ב. שלפני שבועיים נשבה ילדו.

“מה דעתך על השמועה על “מחנות עבודה”?, שאל מכרי. אולי באמת ישנם מחנות כאלה. כאשר יבאו אנשי הס. ס. אל בית החולים ויעמידו אותנו בשורה לבור את החזקים נחוץ לישר את הגב, למתוח את השרירים ולתפוס עמידה של איש צבא, שהבעת פניו מעידה על אמץ רוח וכוננות למשמעת”.

מכרי התמתח, הבליט את החזה והרים את הראש.

“כך צריך לעמוד, כאשר אנשי ס. ס. יבאו הנה. זוהי סגולה טובה”, אמר מתוך בטחון פנימי כי עמידה כזאת תוכל להציל ממות. צחקתי בקרבי. לא האמנתי לא בשמועות הללו ולא ביעילות התרופה. לא חפצתי להטיל ארס הספקנות באמונתו.

“אולי באמת, הוא כך. עצתך היא טובה ויש בה משום תועלת”, אמרתי למכרי.

עודנו מדברים ושער החצר נפתח. עגלה טעונה ירקות נתגלגלה אל תוכה, כשהיא נדחפת ע“י שני אנשים מעובדי בית החולים. נשמו בכבדות. פלגי זיעה קלחו מן המצח. את הירקות הביאו ממחסן האספקה של הקהלה רחוק מבית החולים. בזמן האחרון הבאת המזונות היתה כרוכה בסכנה. כבר קרה מקרה, כי העגלונים נתפסו בדרך והובלו אל התחנה. אותות של עיפות פיסית ומתיחות עצבים נכרו על פני הסבלים. צנחו על הספסל. מיד הוקפו ע”י סקרנים.

“מה ראיתם בחוץ? האם אפשר לצאת?” שאל אחד.

“ברחוב קרמליצקה ראינו אוקראינים גמגמו הסבלים. דחפנו את העגלה במהירות, יראנו להסב עינינו הצדה. הלב דפק בחזקה. אולם עברנו בשלום, לא עצרו אותנו. הכל תלוי במזל”.

אחד הסבלים עצם את עיניו וכאלו נרדם. בינתים בא אל החצר פקיד וצרור מפתחות בידו. פתח את המחסן הריק. שהיה מוכן לקבל אל תוכו את מטען הירקות, החלו להריק את העגלה. העומדים בחצר הקיפוה מתוך סקרנות לראות מה הביאו. בבית החולים הרעב היה כבד. הכרוב, הסלק והגזר שהסבלים הביאו בכמויות קטנות לא יכלו להרנין את הלב.

הכרוב והסלק הלא טעונים בשול. והבשול קשה מחוסר סירים וכלי מטבח. לעומת זאת הגזר הוא מאכל יפה, כי אפשר לאכלו חי.


הרעב בבית־החולים    🔗

תזונת החולים, הפקידים ובתוכם גם הרופאים, היתה בלתי מספקת. התחלתה של “הפעולה הגדולה” באה פתאום. השמירה של הגרמנים על יד שערי הגיטו התגברה. את החיילים הפשוטים שעמדו על המשמר והיו מקבלים ברצון שוחד, החליפו אנשי הגיסטאפו. בנסיבות אלה קשה היה להבריח מן העבר ה“ארי” אל הגיטו מזון בכמות נכרת. מלאי המזון שהיה בתחום הגיטו אולי יכול היה להספיק ליומים או שלשה ימים. הגרמנים יכלו בנקל להשמיד את יהודי הגיטו באופן פשוט ע“י הרעבה. אולם היטלר ויועציו בחרו בשיטה אחרת. הם רצו לרמות את העולם ולהוכיח, כי היהודים נשלחים אל נפות המזרח לעבודה. לו השאירו הגרמנים את היהודים בורשה ונתנו להם לגווע ברעב במשך ימים אחדים, אי אפשר היה להסתיר מעין העולם את ההשמד. נוסף לזה. רגש האכזריות של היטלר ועדתו דרש לענות את הקרבנות בענויים משונים: במכות, ביריות, בחניקה ובשרפה. שטה זו אפשר היה לקיים רק במחנות ההשמדה שנבנו במקומות חבויים. כבר ביום הראשון של הפעולה עלה מחיר הלחם השחור עד מאה זהובים (במקום 8), מלפפונים — 25 זהובים קילוגרם. הקשר שהיה בין הגיטו והעבר ה”ארי" נפסק, אולם לא לגמרי. גם בימים היותר קשים במשך “הפעולה הגדולה” הרשו הגרמנים לפלוגות יהודים שעבדו על התחנות ובבתי חרושת פולנים לצאת מן הגיטו אל העבר ה“ארי”.

בבקר הם יוצאים ובערב הם שבים אל הגיטו. בימי הפעולה מספרם הגיע לכמה אלפים. אנשי הפלוגות הצטיידו במשך היום במזונות והיו מביאים בתרמיליהם על שכמם את הצידה אל הגיטו, כמובן שכמות זו היתה זעומה. החיילים הגרמנים היו בודקים את התרמילים והיו מחרימים את המזונות לפי ראות עיניהם. על אף הבדיקות עלה בידי אנשי הפלוגות להבריח בתחבולות שונות את המזון. אם כי עבודתם היתה מועילה, מכיון שהביאו מעט מזון אל הגיטו, אולם בהעלותי על זכרוני את הימים הקשים האלה, ימי זועה ושואה, וברצותי להעריך את פעולתם של אנשי הפלוגות, מוכרח אני להודות, כי נשמתם היתה רקובה עד היסוד. תאוות הבצע והרצון למלא את כיסיהם הון, אם כי לזמן קצר, הכה אותם בסנורים. הפקיעו את השער במדה מוגזמת, שעוררה תמהון ורגשי שנאה בלב האומללים שנשארו בין חומות הגיטו.

אנשים מטפוס זה היו מוכרים לחם לקרבנות אשר ישבו בבית על ה“אומשלג” וחכו לקרונות ההובלה לטרבלינקה במחיר 200–300 זהובים בעד קילוגרם. אנשי הפלוגות לא היו פועלים אמיתים מאורגנים שעסקו במקצועם לפני המלחמה. זה היה ערב רב ממעמדות שונים. היו ביניהם בעלי מלאכה, אנשי מסחר, סבלים, חצי אינטלגנטים וסתם אנשים מטפוס של לומפן־פרוליטריאט.

הרוח הכללי ששרר בגיטו, חסר הדאגה בעד הכלל והבלטת עניני הפרט, הסיסמה, כי כל משפחה ומשפחה ואפילו כל יחיד ויחד הוא עולם בפני עצמו (אם כי לא הובעה בגלוי, אולם למעשה היתה לקו שכוון את פעולתם של יהודי הגיטו), כל זה גרם, שהחלאה בנשמתו של האדם צפה למעלה, תפשה את השלטון בכל חדרי נפשו ודכאה את נצני הרגשות הטובים שהיו טמונים בחובו. תמורה זו באה לידי גלוי ביחוד אצל האנשים, שרגשותיהם המוסריים לא היו מעולם חזקים ביותר.


רופאים רעבים ללחם    🔗

בבית החולים היו רופאים שרעבו ללחם, הם ומשפחתם, לא מפני שהיו עניים. בכיסיהם ובמזוודותיהם אפשר היה למצוא תכשיטים יקרים, ספרים יקרי ערך, תמונות נפלאות וכדומה. אולם כל זה הלא צריך למכור ובשטח הקטן של בית החולים קשה היה לעשות עיסקות. עולה בזכרוני דמותו של מכרי, רופא למחלות עצבים. בבית החולים ישב עם בנו, ילד בן עשר שנים. היו ימים שילד זה ישב שעות רצופות בפנה עצוב ושקט. פניו החורים העידו, כי הוא רעב. מזמן לזמן היה אביו מביא לו תפוחי אדמה מבושלים או דיסה, אשר מחוסר טעם, קשה היה לבלוע. לא שמעתי מפיו של ילד זה שום תלונה. קשור היה אל אביו והעריץ אותו. חותם של חנוך הגון וגם של אצילות רוחנית היה טבוע בהליכותיו של ילד נחמד זה, על מה חשב? אמו נהרגה בלבוב ע"י האוקראינים. הוא ואחיו הבכור נצלו והובאו לורשה. אחיו היה בן חמש־עשרה שנים. אחרי יגיעות ועמל רב עלה לאביו למצא בשבילו עבודה באחד ממשרדי הקהלה בתור טלפוניסטן. האם באמת האמין האב, כי עבודה מעין זו תציל את בנו מטרבלינקה?

“אינני מאמין בזה, השיב לי פעם, כאשר הצגתי לפניו שאלה זו. אולם הבחור שלי אינו יכול לשבת אתי יחד ולחכות עד אשר אביא לו פת קיבר וקצת ירקות. המרץ שתוסס בקרבו דורש עבודה. ומה אתה סבור, מה יהיה בסופנו כאן בבית החולים? הלא סוף סוף גם אלינו יבואו הגרמנים ויעשו בנו כלה. אם אחזיק את שני בני פה בבית־החולים נספה כלנו יחד. לכן החלטתי, כי טוב יותר אם נֵחָלק לשני מחנות”.

פעם אחת בא בנו הבכור אל בית החולים, שבע רצון מעמדתו בחיים. אמנם אינו משרת כבר את הטלפון, אלא עובד קשה בתור סבל, מעמיס על שכמו הרך מטענים כבדים. אולם, לפחות, התזונה היא טובה. הוא בא לרגעים אחדים וממהר לשוב אל עבודתו. מחזה הפרידה בין שני האחים נחרת עמוק בזכרוני. הרכין הבכור את גופו, לטף בזרועותיו את ראש אחיו הקטן והעתיר לו נשיקות. נצמדו שני האחים זה לזה ובכו חרש. אולי הרגישו, כי זוהי הפגישה האחרונה, כי שניהם יובלו לטרבלינקה, אם כי לא ממקום אחד, אלא ממקומות שונים. האב הפריד ביניהם.

“אבא פרץ הקטן בבכי, גם אני רוצה לעבוד”.

האב הרגיע אותו והבטיח, כי ישתדל למצוא עבודה גם בעבורו. הוא ואחיו יעבדו יחד במקום אחד.

הרעב בבית החולים לא הציק במדה שוה את הנמצאים שמה. בין הרופאים ובין העובדים הפשוטים היו רבים, אשר תזונתם לא היתה גרועה מאשר לפני המלחמה. המשרתת במחלקה בה עבדתי היתה מקבלת יום יום חבילות מזון מבעלה, חיט לפי מקצועו, שעזב את מלאכתו ועבד בעבר ה“ארי”. יום־יום היה שב עם פלוגות העבודה אל הגיטו ותרמיל צידה על שכמו. המזון הספיק בשבילה ובשביל שני ילדיה. ברשימת המזון שלה לא נעדר גם קאקאו, שבכל יום היתה נותנת לילדיה. את עודף המזונות היתה מוכרת לעובדי בית־החולים במחירים גבוהים מאד, או כפי שקראו במחירים ממולחים.

לאט, לאט ירדו המחירים על המזונות. ירידה זו באה לא מפני שכמות המזונות שהוכנסה אל הגיטו גדלה אלא מפני שהאוכלוסיה היהודית היתה פוחתת מיום־ליום. כעבור חדש ימים מתחילת מסע ההשמד נפחת מספר היהודים בורשה בקרוב למאה וחמשים אלף. מובן, כי הדרישה למזונות נתמעטה.


המכונית עם אות הצלב האדום    🔗

מזמן לזמן היה נפתח שער בית החולים ומכונית צהובה היתה מתגלגלת ברעש אל תוך החצר. אות הצלב האדום היה חרות משני צדי המכונית. בה היו מעבירים פצועים וחולים. הגרמנים לא היו עוצרים אותה. אולם על פי רוב במקום חולים ופצועים היו נוסעים מנהל מחלקת הבריאות של “היודנרט” דר' י. מילייקובסקי ורֶמְבה, מזכיר הלשכה בקהלה, הדירקטור של בית החולים ד“ר שטיין ועוד. ד”ר מילייקובסקי ורמבה היו מביאים לנו ידיעות מן החוץ, בעיקר השתדלנו להוציא מפיו של ד"ר מילייקובסקי איזו ידיעה על עתידו של בית החולים. הוא היה נפגש לעתים קרובות עם המנהל הגרמני של מחלקת הבריאות והיה מקבל ממנו הוראות. אולם מה יכול אדם זה להגיד לנו, שעה שבעצמו לא ידע כלום.

בראשית מסע ההשמד בא אלינו פעם מילייקובסקי. הוא היה נרגש, הרופאים שהיו אז במחלקת הרטנגן הקיפו אותו. ביניהם היה גם כותב הטורים האלה. השיחה נסבה על התגובה של ה“יודנרט”, בשעה שקבל פקודה לשלח יום־יום כמה אלפים יהודים אל נפות המזרח. מילייקובסקי שהיה חבר “היודנרט”, כפי שמסר לנו, התנגד למלוי הפקודה. הוא הציע לחבריו לפנות אל האוכלוסיה היהודית בכרוז, בו נתבעים כל היהודים שנמצאים בורשה לצאת מבתיהם וללכת אל התחנה מרצונם הטוב. הפגנה כזו היתה מעידה על רגש האחדות בין היהודים והיה בכחה להשפיע על הגרמנים. להעביר את רוע הגזירה.

“כמובן שלא היה בכוח הגרמנים לשלוח את כל האוכלוסיה היהודית בת ארבע מאות אלף איש, אנשים, נשים וטף ביום אחד אל נפות המזרח, אמר אלינו מתוך התרגשות גדולה, ד”ר מילייקובסקי. אולם הצעתי לא מצאה אזן קשבת בין חברי ה“יודנרט”.

“אולי כדאי לעשות הפגנה כזו?” שאל אחד הרופאים. הרופא התכונן לגולל לפני השומעים תכנית פעולה בממדים רחבים, אבל ד"ר מילייקובסקי שיסע אותו.

“עכשיו הרושם הראשון עבר, והפגנה תהיה ללא תועלת. אחרו השעה”, אמר ד“ר מילייקובסקי. בתמימותו האמין ד”ר מילייקובסקי, כי הפגנה שקטה של האוכלוסיה היהודית יש ביכולתה לרכך את הגרמנים. בכלל הראה ד“ר מילייקובסקי במשך עבודתו חוסר הבנה מוחלט של הכובש הגרמני. כיתר חברי ה”יודנרט" חשב, כי מן ההכרח למלא את דרישות הגרמנים ובכדי להציל חלק מן האוכלוסיה היהודית צריך להקריב את יתר היהודים קרבן על מזבח ההשמדה.

פעם בא אלינו רמבה. מתוך התרגשות גדולה ספר, כי הנאצים פנו את בית־היתומים, אשר בראשו עמד ד“ר יאנוש קורצ’אק. רמבה היה עד למחזה, איך ד”ר קורצ’אק צעד בגאוה בראש והילדים הלכו אחריו.

"זו היתה תהלוכה מלאה הוד טרגי, הוסיף רמבה, פני קורצ’אק הביעו בוז למרצחים, וכאשר התהלוכה הגיעה אל התחנה (אומשלג) פנה אלי קצין גרמני, בהראותו על יאנוש קורצ’אק ושאלני:

“מי הוא היהודי הגא הזה?”

רמבה גמר את ספורו, נכנס אל המכונית ועזב את בית החולים. בתור מזכיר ה“יודנרט” היתה לרמבה רשות להכנס אל חצר ה“אומשלג” ולצאת משם חפשי. בדרך זו עלה בידו לפעמים להוציא אנשים מן התופת. ספורו של רמבה על קורצ’אק נחרת עמוק בלבי. כל השומעים נמצאו תחת רושם התיאור של רמבה. כלם הרגישו כי יש בגיטו מתי מספר, שעלה בידם להתרומם למדרגה מוסרית גבוהה ולעלות על המוקד מתוך שלוה פנימית ומתוך אמונה בנצחון הצדק.

ההליכה ברחוב אפילו בשעות מחוץ ל“פעולה” לא היתה סוגה בשושנים. רופא שנים שעבד בבית החולים יצא פעם מביתו בבקר, בשעה שהפעולה עוד לא התחילה ושם פעמיו אל בית החולים. פתאום נעצר ע"י נאצי, שפקד עליו ללכת אחריו. מבית־החולים התקשרו עם המשטרה הגרמנית להודע איפוא נמצא הנעלם ומה יֵעָשה בו. המשטרה השיבה, כי אין לה שום ידיעות בענין זה. עברו שלשה ימים, ואין קול ואין קשב. כאלו צלל האיש. ביום הרביעי בא רופא השנים אל בית החולים, שחוח, רפה אונים ועיניו שקועות בחוריהן. קשה לתאר את המחזה של פגישתו עם אשתו וילדיו בחצר בית־החולים, שהיתה מלאה אנשים. חבקו ונשקו זה את זה, צהלו ובכו. כולם חפצו לשמוע מפיו, כיצד ניצל. זמן רב לא יכול להוציא הגה מפיו. סוף סוף התחזק. התחיל לספר בהפסקות, מספר ומפסיק, כאלו ירא האיש לדבר. כל מלה שקולה ומדודה מיראה, שמא הוציא מפיו מלה אסורה. היה מסתכל ומציץ מסביב, כאילו רצה לבחון את הסביבה, בה הוא נמצא ואת האנשים העוטרים אותו. וכך ספר. הנאצי הוביל אותו אל בית הסוהר הידוע “פאויאק” העמיד אותו על־יד הקיר וירה בו. אולם החץ לא פגע בו. ירה שנית ושוב לא פגע החץ. הושיב אותו הנאצי בחדר האסורים וביום השלישי שחרר אותו.

האם באמת לא ידע הנאצי את מלאכת היריה או רק התל ביהודי? ואולי קנה רופא השנים את שחרורו במחיר יהלומיו שהיו טמונים בכיסו? הוא לא הזכיר דבר על זה, ואיש לא העיז לשאול.


בשעות אחרי הפעולה    🔗

פעמים רבות הייתי מהלך ברחובות אחרי ה“פעולה” לא מפני שחפצתי לקבל רשמים ולהעלותם על הניר, אלא משום שהכרח היה ללכת. לאט, לאט התרגלנו למראה החורבן וההרס. אולם בימים הראשונים של “פעולות ההשמד” המחזה היה מזעזע ומחריד. ביחוד נורא היה החורבן ברחוב מילה, זאמנהוף, גענשה, נאלבקי. החנויות והמחסנים פתוחים לרוחה, הדלתות שבורות, מהן פנויות לפנים החנות, ומהן להיפך, החוצה. השולחנות בפנים החנות מוטים הצדה או הפוכים, המדפים ריקים.

על השולחנות ועל הרצפה ערמות, ערמות ניר וקופסאות של מתכת ריקות. במחסנים ברחוב נאלבקי, גענשה עוד אפשר היה במשך הרבה שבועות אחרי ה“פעולה” למצא סחורה, לפעמים בכמות הגונה, בעיקר כפתורים, לולאות, קרסים, תחרימים, צוארונים, עפרונים ועוד. על המדרכות ועל הכביש, ביחוד סמוך לחנויות תלים, תלים של ניר, סמרטוטים ושברי זכוכית. הרחובות ריקים. רק אנשים בודדים מלאי פחד עוברים בצדי הרחוב עם חבילות בידם. כך היה מראה הרחוב אחרי הצהרים בין שתים וארבע. שרידי היהודים שנצלו מפעולות ההשמד הקודמות היו בוחרים בשעות אלה לשבת בבית או במרתף ולא לצאת החוצה, כי קשה היה לדעת מראש, מתי תתחיל הפעולה, אם כי לאנשי המשטרה היהודית זמן התחלת הפעולה היה ידוע. פעמים רבות היו מודיעים לקרוביהם ולמכריהם את השעה. אבל ההליכה ברחוב לא היתה בטוחה, כי אפשר היה לפגוש חייל גרמני או אוקראיני בודד. במקרה היותר טוב היה גוזל את הכסף, השעון וכל מה שהיה בכיס ולעתים סוחב את היהודי אל ה“אומשלג”, התנועה ברחוב היתה מתחילה אחרי גמר ה“פעולה” שלאחרי הצהרים ז. א. בשבע בערב.


בקור בדירתי הישנה    🔗

יום אחד החלטתי לבקר את דירתי הישנה, לראות מה שנעשה עם הרהיטים, עם החפצים שנשארו שמה ולדרוש בשלום השכנים. ברשותי היתה שעה או לכל היותר שעה וחצי. השרב היה גדול והאויר מחניק. נכנסתי אל החצר. אין איש. עליתי על הקומה הראשונה. שקט ודממה. הדלתות פתוחות. אני נכנס לדירתו של הקצב העשיר. אין איש. על המטות עוד מונחים כרים וכסתות. הארונות פתוחים וריקים. אין בגדים. כנראה היו כבר פה אנשים מן המשטרה היהודית או סתם יהודים, שזכו מן ההפקר. היו אנשים שנתמחו במקצוע זה והיו מוציאים מן הדירות את כל החפצים ומוכרים אותם ליהודים אחרים. עליתי על הקומה השניה. אני נכנס אל דירתי. הלב דופק בחזקה. אותו המחזה, כמו ביתר הדירות, הארונות שבורים, הארגזים פתוחים. החפצים שנשארו בבית נגזלו. נשארו רק ספרים, ספרים פשוטים ויקרי ערך. איש לא נגע בהם לרעה. לקחתי אתי ספרים אחדים. דומם עמדתי לפני ארון הספרים. נדמה לי כאלו קול דממה דקה בוקע מהארון. הספרים בוכים חרש ומתחננים. “הצילנו מיד אכזרים. תורתך וידיעותיך הלא ממנו ירשת, מתוך תוכנו. מה פשענו. כי עזבתנו. יבואו זרים ויעלו אותנו על מוקד או ישליכונו אל האשפה”.

רצוץ נפש יצאתי מדירתי. עליתי על הקומה השלישית. גרה שם משפחה, שהצטיינה במדות תרמיות. ראש המשפחה, סוחר בן ששים, אמיץ וחזק בגופו. בשעת מגפת הטיפוס חלה, וחייו היו תלוים בשערה. הבריא ושוב ניהל עסקיו בגיטו. הזקן היה שומר מצוות וגם בניו הצעירים, שקבלו כבר השכלה כללית היו מתפללים בכל יום. לעתים קרובות היו מתפללים בצבור, אם כי התפילה בצבור היתה אסורה והיה בזה גם משום סכנות נפשות. אולם כשהיה צורך בזה, למשל במקרה של אבלות בין דיירי הבית, לא השגיחו באסור והיו מאספים את המנין. במצוה זו טרח הזקן. היה הולך מדירה לדירה ומזרז את השכנים ולא היה מקמץ בתחנונים ובדברי פיוס עד שעלה בידו להוציא את היהודי מדירתו ולצרפו אל המנין. והיה כאשר מצא את היהודי העשירי קרן עור פניו והיה מובילו בשמחה כאשר מובילים חתן לחופה. התקשרתי אל משפחה זו והתענינתי בגורלה. נכנסתי אל המעון. הדלת היתה פתוחה. דומית מות שררה בכל החדרים. אין איש. הרהיטים עוד נשארו במקומם. עומדים עלובים הארונות, השולחנות והכסאות, כאילו רוח ממרום נסך עליהם תרדמה. על המטות כרים וכסתות עם צפיות לבנות כשלג. על השולחן סידור פתוח באמצע. נדמה לי, כי שומע אני קול בכי, והקול בוקע ועולה מקירות הבית, מסדקי החלונות, מתוך התקרה, מהדלתות ומכל פנה ופנה. הבכי הולך ומתגבר וכל הבית מלא יללה. בוכה הזקן, כלתו ונכדיו מתיפחים. חיל ורעדה אחזוני. ראשי עלי סחרחר ובאזני צלצול ורעש. הלב דופק, ואני רץ כמטורף מן המדרגות הלאה, הלאה מן הבית. אני נחנק. אין אויר לנשימה. בחצר נעצרתי ע"י אשה פרועת שער. פניה לוהטים מחום. ואגלי זיעה יורדים ממצחה. עיניה מלאות פחד. כנראה יצאה ממחבואה לראות מי בחצר.

לפני עמדה אשתו של הקצב. שאלה לשלומי ולשלום משפחתי.

“בשעה שהוציאו את בעלי ואת בני מן הבית, התחילה האשה את ספורה, התחבאתי יחד עם בתי בחנות. אחרי כן עברתי אל המרתף. אולם די בשבילי. לא אוכל נשוא יותר את הבדידות. חזקו עלי הגעגועים אל בעלי. החלטתי ללכת אל ה”אומשלג“. יחד עם כל היהודים אסע. אם אשאר כאן אצא מדעתי בעוד ימים אחדים”

“ויתר השכנים, איפוא הם?” שאלתי את האשה.

כמעט כולם הובלו אל ה“אומשלג” בבקר ע“י המשטרה היהודית ובערב ע”י האוקראינים".

“ואיפוא השוער?” שאלתי שוב.

“לפני ימים אחדים נשבה ע”י האוקראינים יחד עם יתר השכנים",ענתה האשה.

רעד עבר בכל גופי. נזכרתי במאורע הגורלי, שקרה בבית השני של “מסע ההשמד”. לפנות ערב באה פתאום פלוגות אוקראינים והתחילו להוציא מן הבתים הקרובים את היהודים. במשך היום עבדה המשטרה היהודית, אולם לא הביאה אל ה“אומשלג” את המספר הדרוש של הקרבנות. כדי למלא את החסר נשלחו פלוגות אוקראינים. עמדתי על יד החלון והסתכלתי ברחוב. פלוגה גדולה של יהודים, קרוב לשלש מאות איש, התיצבה באמצע הרחוב שורות, שורות. זקנים, נשים וטף עומדים מוכנים ללכת אל ה“אומשלג”. בחפזה לבשנו אני ובני משפחתי, את המעילים והתרמילים עם הצידה בידינו. עוד מעט והאוקראינים יבואו אלינו. עינינו נעוצות ברחוב. עוקבים אנו כל תנועה של החיילים. לפני הבית עמד השוער. פתאום נגשו שני חיילים אוקראיניים אל השוער.

“הכונו, כמעט צעקתי מתוך התרגשות, הם באים”.

אנו מחכים מתוך מתיחות. אני מביט על השעון: שני רגעים, שלשה, חמשה, החיילים עודם עומדים על יד השער. פתאום פנו האוקראינים הצדה ושמו פעמיהם לעבר השני. נתנו אות לקבוצת היהודים ללכת. השיירה הולכת ומתרחקת. האם פסחו האוקאינים על ביתנו? ירדתי למטה כנופיה של דיירים הקיפה את השוער. פניו החורים לבשו עכשיו גון אפור.

“מה רצו האוקראינים? להוציא את הדירים?” שאל אחד מן הכנופיה.

“מובן שכך היה ברצונם, ענה השוער. שאלו אותי אם אני שוער הבית”. כן, עניתי".

"הרבה יהודים יש בבית? שאל שוב.

“אין איש, כולם הובלו כבר אל ה”אומשלג“. הבית ריק, עניתי. האמינו לי והלכו”. כך ספר השוער. כולו רעד. סכן את נפשו בעד שלום הדיירים. כעבור שלשה ימים באו שוב אוקראינים לא שאלו כלל, אם יש יהודים בבית, אלא הלכו מדירה לדירה והוציאו את כל הדיירים וגם את השוער לקחו אתם. הבית נשאר בלי דיירים ובלי שוער.

עוד משפחה אחת מהשכנים הותיקים של הבית נחרתה עמוק בזכרוני וגם בלבי. קשה לי להפרד מהבית ומשכניו, אשר כולם נדדו לטרבלינקה מבלי להעלות בזכרוני משפחה זו שרוח אצילות חפף עליה. נציגי שלשה דורות היו מעורבים וקשורים קשר אמיץ במשפחה זו. העמוד התיכון של המשפחה היה הסבא, זקן מופלג. בזמן פלישת הנאצים לורשה מספר שנותיו הגיע לתשעים ולפי דעת אחדים מן הדיירים שידעו אותו מכבר, היה בן מאה שנים, מחשש של “עין הרע” העלים הזקן את מספר שנותיו. בתקופה זו שאנו עומדים בה כבר תשש כוחו ולא היה יוצא החוצה. במשך ארבעים שנה היה מנהל את “ספר הדיירים” של הבית והיה גובה את שכר הדירה.

כשהיה בא אל הדייר היה בעצמו לוקח כסא לשבת מבלי לחכות להזמנה. ההליכה על המדרגות היתה מטרידה אותו והישיבה הביאה מרגוע לגופו הנלאה. השתעל. הד השעול היה מרחף באויר החדר. פני הזקן נעשו אדומים־כחולים וורידי הצואר התנפחו. כאשר השעול נח מזעפו הוציא הזקן מכיס המעיל את קופסת הטבק. גדולה היתה הקופסה, ביחוד לארכה ותמיד מלאה טבק. פותח את הקופסה לרווחה, טובל שתי אצבעותיו בטבק. מפשיל את ראשו לאחוריו ותוחב לתוך הנחירים מנה גדולה. נושם עמוק עד שהטבק מתפשט וחודר עמוק, עמוק אל תוך קנה הנשימה. עוית שרירי הפנים העידה, כי אמנם הגיע הטבק עד לסעיפים הדקים של הסמפונות. מיד הוציא הזקן את הסודר הענקי, רב הצבעים, מסתיר את ראשו אל תוכו ומתעטש. עטישות חזקות באות זו אחר זו כגלי ים סוער והֵדָם נשמע בכל החדרים. כאשר נח האויר מהרעש וההמולה, היה הזקן משפשף את ידיו, כשעיניו מביטות למעלה. “רע מצבו של עם ישראל, רדיפות ונגישות בלי הרף. השם יתברך ירחם עלינו. אוי, רבש”ע מתי יבוא הגואל? שלח לעמך ישראל רפואה וגאלהו מן הגלות"

אחרי תפילה קצרה זו היה עובר אל ענין תשלום דמי דירה כלענין טפל ממדרגה שניה. היה מונה את הכסף לאט, לאט תוחבו אל הכיס. אולם הזקן לא מהר לצאת ואם בעל־הבית לא היה טרוד, היה יושב עמו שעה ארוכה ומרצה לפניו הרצאה שלמה בשפה מגומגמת מחוסר שנים על צרת עם ישראל. חסיד היה הזקן והתפלל אצל הרבי. אולם מעולם לא דבר בשנאה על מפירי דת. לבו היה כואב על חלול השבת ועל אכילת טריפות, אולם היה נח לבריות והצטיין במדת הסבלנות בעניני דת.

בדירתו של הזקן גרו עכשיו בתו, חתנו ושתי נכדותיו. הנהלת “ספר הדיירים” עברה לנכדתו, צעירה בת עשרים וחמש. כלכלת הבית שבימי שלטון־הנאצים היתה קשה כקריעת ים־סוף רבצה על הנשים, בעוד אשר חתנו היה פטור מדאגות אלה. כל היום היה יושב ועוסק בתורה ובתפילה. כל פעם שהייתי נכנס שם, הייתי מוצא את חתנו יושב על יד החלון וקורא בקול רם תהלים, חומש או זוהר; לא שם לב לכל מה שנעשה מסביב, השקיע את עצמו בעולם שכולו רוחני, כאילו רצה לברוח מן התופת, שהנאצים יצרו בעד יהודי ורשה.

זמן קצר לפני “מסע ההשמד” מת הסבא מזוקן. בימי הרעב היותר קשים היו הנשים מטפלות בזקן באהבה גדולה והיו מספקות לו הזנה טובה. והנה הגיעו “ימי־הפעולות”. ביום השלישי למסע ההשמד באה פלוגת שוטרים יהודים, הקיפו את הבית וסגרו את השער. הדיירים התיצבו בתור, וקצין השוטרים התחיל לבדוק את התעודות. פקודות הקצין היו קצרות. באויר הדהד קולו הגס: “כשר, פסול, כשר פסול”.

הכשרים יכלו לעזוב את הבית ולצאת החוצה, והנפסלים יחד עם מטענם הדל נכנסו אל העגלה של “קאן והעלער”, הרתומה לשני סוסים. עגלה זו עמדה על יד השער, תחת פקוחם של שני שוטרים. גם סוכנת הבית והוריה עמדו בתור. הראתה לקצין את תעודתה.

“את יכולה להשאר”, תעודתך טובה".

“והורי?” שאלה סוכנת הבית.

“להוריך אין שום תעודה, עליהם לנסוע לנפות המזרח”.

“אני אשאר כאן והורי יסעו?, הלא הם זקנים וחלשים, ומה יעשו שם בנפות המזרח?” טענה הסוכנת, תעודתי הלא מגינה גם על הורי, כך אמרו לי בפירוש בלשכת הקהלה". השוטרים לא שמו לב לטענותיה.

“תעודתך כוחה יפה רק בשבילך ולא בשביל הוריך” גער בה הקצין.

התחילה הסוכנת בתחנונים, כי איככה תעזוב את הוריה לאנחות לגוע ברעב בנפות המזרח. כסלע מוצק עמד קצין השוטרים. טענותיה של הסוכנת כאילו עוד הקשיחו את לבו.

פתאום התפרצה העלמה בבכי נוקב את הלב.

“אכזרים! מרצחים! שופכי־דם נקי!” צעקה העלמה מתוך בכי, כשהיא רועדת כולה.

שני השוטרים תפסו את הוריה וסחבום בחזקה אל העגלה. העלמה חסמה את הדרך. דחיפה חזקה של השוטר למד אותה לדעת, כי קצרה ידה להושיע. חיש אצה אל דירתה, לבשה את המעיל ויחד עם הוריה נכנסה אל העגלה.

קצין הפלוגה הרכין ראשו ולחייו האדומות הסמיקו עוד יותר. הניף את ידו הימנית והורידה. תחב את ראשו אל התעודה שהגיש אחד הדיירים שהגיע תורו לבדיקה.

המחזה היה מלא תוגה עמוקה ואצילות נהדרה. אהבת המשפחה הגיעה פה לשיאה. בעמדי כעת בחצר נזכרתי בסוכנת הבית. השעה היתה מאוחרת. עוד מעט ותתחיל הפעולה. עלי למהר אל בית־החולים. אולם לא יכולתי לעזוב את הבית מבלי לבקר את דירת הסוכנת. עליתי על הקומה ונכנסתי אל הדירה, בה גרה משפחה אצילה. דמויותיהם של הסבא, חתנו ונכדתו צפו בזכרוני. התיחדתי עם נשמותיהם העדינות. בשעה זו ידעתי כבר, כי האוכלוסיה היהודית נשלחה לטרבלינקה אל תאי־הגזים. היתה זו ההרגשה, כי נשמותיהם עודן מרחפות בחלל החדר. רגעים אחדים עמדתי נבוך ונדהם. נדמה לי, כי שומע אני שוב את פסוקי תהלים וזוהר, שהֵדָם נישא בחלל החדר, וכאלו ניצוצות חדרו אל תוכי והדליקו בנפשי אש קדש.


אין קץ ל“פעולות” והיהודים מתחבאים    🔗

וימי הפעולות ארכו. סבורים היו היהודים, כי הפעולות תמשכנה לא יותר מעשרה ימים. למה דוקא עשרה? אלא שחשבו ומצאו, כי מאחר שמסע ההשמד התחיל בעשרים־ושנים לחדש יולי, בודאי יגמר ביום הראשון לאויגוסט. במשך עשרה ימים יוציאו הגרמנים לנפות המזרח חמישים־אלף יהודים ובודאי יסתפקו בזה.

היה זה רק חזון לב, רצון טמיר וכמוס, ניצוץ של תקוה, צפיה לימים יותר טובים. בתקוה זו חי היהודי והיא שנתנה לו כוח להגדיל את מאמציו ולבקש מזון ומחיה למשפחתו ויחד עם זה לחפש תחבולות הצלה, דהיינו להשיג תעודה עם חתימת המשטרה הגרמנית, להרשם כפועל בבתי־החרושת של שולץ וטעבענס וגם להשיג מקום במטמורות.

אם־כי היהודים נוכחו, כי התעודה עם חותמת המשטרה הגרמנית אינה תרופה בדוקה, כי הלא הוציאו מבתי־החרושת שעבדו בשביל הצבא הגרמני פועלים ממש, מומחים במקצועם, בכל זאת שלמו היהודים בכסף מלא וגם בדולרים של זהב בעד תעודה כזאת. הרבה יהודים שהכינו מטמורת מעולה, הצטיידו בכל זאת גם בתעודות.

אולם הכל מודים, כי תעודה בלבד אינה מספיקה, כי כוחה יפה כשיש מטמורת בצדה. מטמורות הגונות היו מעט. בראשונה התחבאו בחנויות סגורות, ביחוד במרתפים, שפתחם היה ברצפת החנות. מרתפים כאלה היו בחנויות גדולות. היה זה אמצעי טוב בימים הראשונים, אולם כאשר האוקראינים התחילו לשבור את דלתות החנויות ולפרוץ אל תוכן, חדל המרתף לשמש מקום מפלט. בכל זאת ראוי לציין כי ברחובות גענשה ונאלעווקי היו מרתפים־מחבואים מצוינים, שהיהודים השתמשו בהם כמעט עד סוף “הפעולה הגדולה”, ז. א. עד חודש ספטמבר 1942.

פעם יצאתי החוצה אחר הפעולה שהתחילה בשבע בבוקר ונמשכה עד השעה השניה אחרי הצהרים. החלטתי לבקר את מכרי שלא ראיתיו זה זמן רב. בשתים וחצי יצאתי מבית־החולים. ברחובות לשנה, קארמליצקה כמעט שלא פגשתי איש. הרחובות היו ריקים, והחנויות מקצתן סגורות ומקצתן הרוסות. לפעמים עובר במהירות על אופניים צעיר מיוזע לבוש כובע של המשטרה היהודית. ברחוב פאוויה התנועה היתה יותר גדולה. עברתי לרחוב סמוטשא, כי מכרי העתיק את דירתו לרחוב זה. אחרי חיפוש רב מצאתי את הבית. נכנסתי אל החצר, אין איש. חכיתי רגעים אחדים. והנה נפתחה הדלת המובילה אל המרתפים. אשה צעירה, פרועת שער הוציאה את ראשה, הסתכלה רגעים אחדים מסביב, עומדת ומהססת, אם לצאת אל החצר, או לשוב אל מחבואה. פנים אפורים, עינים רחבות, מביעות פחד ותמהון. נגשתי אליה ושאלתי על מכרי.

“לא שמעתי שם כזה, ענתה האשה, הרבה דיירים חדשים באו, אולי גר פה, אולם האמינה לי, חביבי, איני יודעת.”

“אין עצה אחרת, חשבתי, אדפוק בדלת, אולי יפתח מישהו ואשאל אותו.” הדלתות סגורות. אין איש פותח. והנה איש כבן ארבעים בא מן הרחוב. ראשו שח לארץ, לא השגיח בי כלל ושם פעמיו להכנס אל הפרוזדור. נגשתי אליו. נעץ בי זוג עינים תמהות, כאלו תוהה למה אני מטרידו.

“סליחה אולי יודע אתה איפה גר מר נ.?” שאלתי.

“כן, שמעתי שם כזה. הוא גר פה זמן מה, אבל שמעתי, כי עזב את הבית והעתיק את משכנו לרחוב אוסטרובסקה, לא רחוק מכאן. — מספר הבית — כמדומני — שנים־עשר.” היססתי אם כדאי לחפש, שעה שאין לי מספר מדויק. נמלכתי ושמתי פעמי אל רחוב אוסטרובסקה.

“אנסה רק הפעם, אמרתי בלבי, אם אמצא את הבית, טוב ואם לא, אשוב אל בית־החולים.” לתמהוני הגדול מצאתי את הבית וגם את דירתו של מכרי בנקל. הדלת תיכף נפתחה והוזמנתי ע"י אשת מכרי אל החדר. ראיתיה בפעם האחרונה לפני התחלת הפעולות. שאלות ואנחות.

“כיצד עברו ימי הפעולה?”

נודע לי, כי מכרי עובד בבית־חרושת, יש לו תעודה אמתית, לא מזויפת. “תסלחי לי, אמרתי למכרתי, ואת, האם גם לך יש תעודה?”

“אני, גמגמה האשה, חיה בלי תעודה. הלא תבין בעצמך כיצד אנו חיים. מתחבאים. זה פעמים רבות העתקנו את דירתנו. פה, במקום זה גרים אנו שבוע ימים. בשעות הפעולות יושבת אני חבויה. בוא ואראך את מחבואי.”

יצאנו מן החדר. עמדה בחצר רגעים אחדים. כאלו נאבקה בנפשה, אם כדאי להראות לי את המטמורת ולגלות את סודה. “חכה מעט, שם עומד איש זר, לא מדיירי הבית, נחכה קצת עד אשר ילך מכאן”

חכינו רגעים אחדים. הזר חפש איזה מספר, פנה מפרוזדור לפרוזדור ויצא מן החצר. כנראה טעה במספר הבית.

“עכשיו נוכל ללכת, אמרה מכירתי, אני אלך ראשונה ואתה תלך אחרי.”

צעדה מתונות אל עבר צריף קרשים. לפני הפתח עמדה כרכרה, כשמוטותיה מורמים למעלה. נגשה אל הצריף ובזהירות פתחה את הדלת לאט, לאט, במידה שאיש יוכל לעבור. הדלת שרקה שריקה בלתי־נעימה. מכרתי נכנסה לפנים ואני אחריה. בתוך הצריף שררה אפלולית. זעיר שם, זעיר שם, דרך הסדקים פרצו קרני אור, והאירו את החלל. האשה סגרה מיד את הדלת. על יד הקיר מימין שוב כרכרה, בדומה לזו שעמדה בחוץ. בין הכרכרה והכותל ערמת מספוא.

פתאום קפצה מן הזוית ילדה קטנה, כבת שש.

“אמא, פרצה הילדה בבכי, יראה אני לשבת פה בעצמי, אני רעבה, כי לא…” תלונותיה נפסקו באמצע, השגיחה, כ איש זר עומד על יד אמה. נעצה בי מבט סוקר, פניה התכווצו בעוית, כאלו רצתה לצעוק. קפצה אל זרועותיה הפתוחות של האם, שהתחילה להרגיעה בנשיקות.

“שרה’לה, למה את יראה, הלא זה מכרנו?”

הילדה לטפה את האם בזרועותיה הקטנות, נלחצה אל צוארה והעתירה לה נשיקות. “אמא אני יראה את הגרמנים. האם עוד ישובו?”

“לא ישובו, שרה’לה. הגרמנים עזבו כבר את העיר, ענתה האם, נלך יחד אל המעון. הכינותי בשבילך ארוחת הצהרים.”

הילדה שקטה.

“בשעות הפעולות, פנתה אלי מכירתי, מסתתרים אנו פה בזוית בין הכרכרה והכותל, תחת ערמת המספוא. תודה לאל, עד הנה עלה בידינו, להציל את נפשנו במקלט זה. אבל אני מרגישה, כי אם הפעולות לא תפסקנה, יגלו סוף סוף את המטמורת שלנו. חיים אנו משעה לשעה.” אנחה עמוקה יצאה מלבה. הילדה נרדמה על זרועותיה. ברכנו איש לרעהו ונפרדנו. יצאתי מן הצריף ומהרתי ללכת אל בית־החולים.


טיול בוקר ברחוב לשנה    🔗

בכל יום הייתי קם בחמש בבוקר. כאשר גרתי בבית־החולים נעים היה לעזוב את חדר השנה מפני הצפיפות ששררה שם. ישנו בחדרי הרנטגן, שנהפכו בשעות הליל לחדרי שנה. בבוקר צריך היה לסלק את מטות האימפרוביזציה, את הכרים והשמיכות, ולנקות את הרצפה, לאכול מהר את ארוחת הבוקר ולסלק מן השלחן את שיירי המזון, כדי שהחדרים יקבלו צורה מתאימה ליעודם בתור חדרי רנטגן.

בשעות הבוקר האויר היה צח וקריר. ההליכה ברחוב לשנה (בית־החולים נמצא אז ברחוב לשנה 1) היתה נעימה. נדמה לי, כי מטייל אני בנאות קיץ ושואף רוח צח. במשך שעה וחצי אפשר היה ליהנות מאויר הבוקר, שהיה מצנן את ראותי המחוממות, את עורי המיוזע וגם את מוחי הלוהט. היה זה מעין טיול אסירים בחצר בית־הכלא, טיול שבויים לפני עליתם על הגרדום. אולם לא לשם טיול הייתי יוצא אל הרחוב בשעות הבוקר. היתה לי מטרה אחרת. בבוקר היו המוכרים מביאים לחמניות מן המאפיות. סלים, סלים, מלאי לחמניות מקמח לבן הרהיבו את העין. במשך רגעים אחדים היו הסלים מתרוקנים, כי רבים היו הקופצים. לא תמיד עלה בידי להשיג גלוסקאות, עוד יותר קשה היה להשיג לחם לבן, צריך היה ללכת אל המאפיות ברחוב דזעלנא. פאוויה, לחדור עמוק עמוק אל החצר, לכוון את השעה ולחכות בתור. וכאשר הגיע תורך, הלחם כבר אזל. לא פעם שבתי בידים ריקות זועף אל בית־החולים.

צח היה האויר וקריר בשעות הבוקר, אולם גם רווי דם ודמעות. אנחות, בכיה חרישית נחנקת בכוח לבל תפרוץ החוצה לעין כל, עתים יללה הומה ורועשת, זעקת שבר מתפרצת מלב מָחוץ בכוח איתנים מלאו את חלל האויר ונשאו מכל פנה. היה זה מחזה נפרץ, כאשר נפגשו ברחוב ידידים ומכרים. כל אחד מגלה לפני חברו את פצעיו, מונה וסופר את אבדותיו.

פעם פגשתי את מכרי, אינג’יניר לפי מקצועו. לא ראיתיו מזמן שהתחילו הפעולות וגם לא שמעתי כלום עליו. ופתאום פגישה ברחוב לשנה. שמחנו איש לקראת רעהו. הוא, אשתו וילדתו נצלו.

“כיצד?” שאלתי.

“ישבנו בחנות, במטמורת.”

“ועכשיו, גם־כן בחנות?”

לא, ענה מכרי, עובד אני כבר בבית־החרושת לעבוד מברשות. גם אשתי רשומה שם בתור פועלת."

“האם אתה יודע את המקצוע?” שאלתי.

“לא, אני ואשתי איננו עובדים, אלא רשומים כעובדים. יש לנו תעודות מתאימות. אתה בודאי שמעת על בית־החרושת שלנו, שעובד בשביל הצבא הגרמני. בראש המפעל הגדול הזה עומד גנרל גרמני. עליך לדעת, כי הגנרל שלנו מגין על העובדים במיטב כוחותיו ושמו הולך לפניו בכל הגיטו. העיקר שאנו נמצאים בתחום בית־החרושת.”

“הלא הוציאו משם פועלים? אמרתי למכרי, אם־כן, איזה בטחון יש לך?”

“גם שם יש מרתפים, בשעת הפעולה אנו נחבאים.”

“ומה שלום הוריך?” שאלתי שוב.

נאנח. שהה רגעים אחדים, עד שיכול להוציא מלה מפיו. הדבור נעצר בפיו. “לפני שבועיים נשבו והוצאו לטרבלינקה”, ענה בקול צרוד. דמעות זלגו מעיניו טפות, טפות. הרגשתי פתאום דקירה בלב. נזכרתי בזקן שחלה בטיפוס הבהרות לפני שנתיים. בקרתי אצלו ים יום עד שהבריא. התקשרתי אליו. כשהייתי נכנס אל חדרו, היה פוגש אותי במבט של חדוה פנימית ובחיוך קל על שפתיו. גם עיניו חייכו. אם־כי מדת החום היתה גבוהה, קרוב ל־40, היה מוציא את ידו הרועדת מן השמיכה ומושיט לי. בטוח היה, כי מצבו הולך וטוב והאמין באמונה שלמה, כי השי"ת לא יעזבנו. מה טוב לרופא לטפל בחולים, שאינם נופלים ברוחם. בבטחונם הפנימי מעודדים את הרופא, מחזקים ומאמצים את ידיו ברגעי סכנה לנהל את הרפוי בדעה צלולה ומיושבת.

הבטחון בעזרת השם בודאי לא עזבוהו גם בדרך לטרבלינקה. בצעדו לקראת המות הפקיד את רוחו ביד אלוהים.

“ומה נשמע אצלך?” שאלני האינג’ניר.

“אני ומשפחתי יושבים בבית־החולים, עניתי, — עד הנה לא הוציאו מבית־החולים את העובדים לטרבלינקה. בכלל באים הנה הגרמנים והאוקראינים לעתים רחוקות”.

“אם־כן, הנכם מסודרים, יש לכם תעודות טובות מבית־החולים”, הפליט האינג’ניר.

“אמנם לי יש תעודה, אבל הלא שמעת בודאי, כי התעודות של פקידי הקהילה מגינות רק עליהם, אולם פקעה זכותן להגן גם על בני המשפחה, כמו שהיה עד כה. גם בני המשפחה צריכים לעבוד, או להשלח לטרבלינקה.”

“ולמה בנך ואשתך אינם עובדים בבית־חרושת?”

“אולי באמת אתה יודע, איך אפשר להתקבל לבית־חרושת?” שאלתי את בן־שיחי.

“לא, ענה האינג’ניר לא על עבודה אני מדבר עכשיו, אלא פשוט להיות רשום בתור עובד ולקבל תעודה מתאימה.”

“אמנם השתדלתי, אבל עד הנה לא עלה בידי להשיג תעודה בשביל בני משפחתי.”

דומם עמד רגעים אחדים, כאילו עבד איזו תכנית.

“אולי אוכל לעזור לך. בבית־החרושת אני מכיר איש אחד, עובד בלשכה וקרוב אל המנהל. הוא מוכר תעודות כאלה. מובן, שצריך לשלם בעד זה. ממני לא יקח הרבה כסף. התעודות אינן מזויפות, אלא שהן על שם אחר. אשתך תקבל שם אחר ובתעודה כזו תוכל לשבת במנוחה בבית החולים. אם תרצה, תוכל לעבור אל המברשנים לגור שמה. היום או מחר אדבר עם האיש ומחרתיים אתן לך תשובה.”

“טוב, אמרתי, זה ענין.”

נדברנו להפגש על יד בית־החולים בשעות הערב. שבתי אל בית־החולים מעודד קצת. ספרתי לאשתי על שיחתי עם האינג’ניר. אשתי היתה מלאה תקוה. עדוד אפילו לזמן קצר — זהו דבר גדול, ביחוד בזמנים, כשחרב חדה מונחת על צוארו של אדם. בכל זאת החלטתי לחפש עוד דרכים, כי לפי דברי מכרי, לא היה בטוח, אם יצליח בשליחותו. בשמונה בבוקר כבר שרר שקט ברחוב לשנה. הרחוב נתרוקן כולו. רבע לפני שמנה היו השוטרים מאיצים ברוכלים ובעוברים ושבים לשוב הביתה. גם בל זרוזים כל אחד רץ למקומו. ביום זה לא היתה פעולה ברחוב לשנה. לפי דברי השוטרים התנהלה פעולה ברחוב דזעלנא.

החלטתי להתחמק מבית החולים ולסור אל הסימטה הקרובה. שמועה היתה רווחת, כי שם עומדים לקום בתי־חרושת חדשים, שהם עדיין במצב של יצירה, וכי חבר העובדים אינו מלא עדיין.

כעבור רגעים אחדים כבר הייתי שם, כי הסימטה היתה קרובה אל בית־החולים. לתמהוני הסתובבו הרבה אנשים ברחוב. מזמן לזמן היו רצים ומתחבאים, מי בחנות, ומי בשער. די היה לראות מרחוק חייל גרמני עובר ברחוב, מיד התחבאו. היו גם יהודים מיושבים בדעתכם שהרגיעו את הקהל.

“למה אתם רצים?” חייל גרמני עובר לתומו ברחוב ואתם רצים. הלא בזה אתם מעוררים את תשומת לבו לבוא הנה ולבוז בז."

בדברים אלה היו היהודים הפקחים פונים אל הקהל אחוז הפחד. כאשר נעלמה דמות החייל מן האופק, יצאו היהודים שוב ממחבואם ומלאו את הרחוב.


סדנאות במצב של יצירה    🔗

נגשתי אל יהודי ברחוב ושאלתי איפה נמצאים בתי־המלאכה החדשים. הראה לי על חנות שהיתה פתוחה. נכנסתי. חדר רחב־ידים. כעשרים מכונות־תפירה עמדו שם. על יד שתי מכונות ישבו צעירות ותפרו לבנים. יתר מכונות־תפירה עמדו בלי נוע. בקרן זוית ערמה גדולה של אריג לבן. צעירה צנומה הרימה את ראשה ממכונת־התפירה. פניה לוהטים וטפות זיעה מתנוצצות על מצחה.

“מה אדוני רוצה?” שאלה אותי.

“אני רוצה לדבר עם המנהל”, אמרתי.

“המנהל יצא ואיני יודעת מתי ישוב”, ענתה העלמה.

עיניה הביעו זעף, ועל פניה הקודחים התרשמה מתיחות. הורידה את ראשה והתחילה שוב את התפירה. בקורי לא היה לה לרצון. יצאתי מן החנות ושמתי פעמי ללכת הלאה. הרגשתי יד זרה על כתפי. הפניתי את ראשי, לפני עמד מכרי מעיר וו.

“אדוני הדוקטור, מה אתה עושה כאן?”

מכרי היה כבן ארבעים, קטן קומה ורחב כתפים, חזק ואמיץ לב. לפנים היה עשיר, היתה לו חנות גדולה של נקניקים ובשר מעושן. רוב יהודי וו. קנו אצלו, כי לסחורתו יצאו מוניטין בעיר ובסביבה. כאשר נכנסו הגרמנים לעיר וו., עזב בחפזון את העיר ויצא לורשה.

ספרתי לו את טרדותי.

“בוא אתי, אמר מכרי. פה מתיסדים בתי־חרושת חדשים, חבל שלא באת אלי לפני שבוע, אפשר היה בנקל להרשם, חפשו כאן עובדים. כמובן, שצריך לשלם בעד זה.”

הלכנו יחד. עברנו על יד חנויות אחדות ועמדנו. מכרי השגיח בפרוזדור הבית איש צעיר שנהל שיחה עם כמה אנשים.

“זהו המנהל של בית־מלאכה. אני אשאל אותו, אם יוכל לסדר את בני משפחתך.”

נגש אל המנהל ואני נשארתי עומד לבדי ברחוב. אחרי רגעים אחדים שב אלי עם המנהל. הצעתי לפניו את מבוקשי.

“במיטב כספי אשלם”, אמרתי אל המנהל.

“כן, אני יודע, כי תשלם, אולם יש לנו חבר עובדים מלא. אם יעלה בידי להרחיב את בית־החרושת, אז אוכל להכניס את בני משפחתך אל הרשימה, אבל זה עוד טעון אשור מצד ההנהלה. יבוא נא, אדוני, מחרתים בארבע אחרי הצהרים ואתן לך תשובה ברורה.” נפרדנו.

“אבאר לך את כל הענין, אמר מכרי. אמנם יהודים ייסדו כאן סדנאות מסוגים שונים, כגון לתפירת לבנים, למכשירי חשמל ועוד; השקיעו כסף ומרץ. כולם רוצים להתקבל אל רשת בתי החרושת של הגרמני מילר. שמעת בודאי את השם. לגרמני זה יש אמנם פרוטקציה גדולה, הוא כבר קבל אשור מורשה, אולם עליו עוד להשתדל בברלין. בין הגרמנים עצמם יש התחרות ועל זכיון כזה יש הרבה קופצים. גם הסדנאות שעובדת כבר זמן רב ברשת מפעלי מילר, אינה בטוחה בקיומה. אין מן הנמנע, כי בברלין יקבל האשור לא מילר, אלא גרמני אחר. בעל הבית החדש ישלח את היהודים שעובדים כבר בבתי־החרושת לעזאזל ויבחר ביהודים אחרים. לכל גרמני שמבקש זכיון בגיטו ורשה יש יהודים משלו. הבינות?”

“הבינות?” חזר מכרי על שאלתו בטון דומה לזה, כמו המורה שואל תלמיד קשה הבנה. נעץ בי מבט מוזר. בעיניו ראיתי ברק, שהעיד על התרגשות פנימית.

“דבריך הם בהירים ואזני קלטו אותם היטב” אמרתי לבן שיחתי.

לא, אני רואה, כי לא התעמקת בתוכן דברי, ואינך מוציא את המסקנות הדרושות מכל מה ששמעת."

“הלא עוד לא גמרת את דבריך. כמובן, שעוד לא הסקתי שום מסקנות, אני מוכן לשמוע אותך עד הסוף.”

"אגיד לך את האמת. אם אפילו ירשמו את בני משפחתך בסדנה כזו, אין אני רואה, כי ישועה תצמח מזה בשבילך, המשיך מכרי. הלא סוף סוף כל זה בנוי על חול והבנין כולו יתמוטט וישקע. לא על כספך אני חס, אם־כי גם זה חשוב, אלא על התקוות שהנך תולה בזה.

"אין אני תולה בתעודות תקוות גדולות, אמרתי למכרי בטון בטוח, אני יודע את ערכן הדל.

“אם כן, למה כל ההשתדלויות?” שאל שוב מכרי.

“אני רוצה בתעודה, שכוחה יפה לכל הפחות, בעיני המשטרה היהודית. בני משפחתי מורדפים עכשיו גם בבית־החולים. גם שם בודקים אנשי המשטרה היהודית את התעודות ומגרשים מבית החולים את כל אלה, שהם נטולי תעודות.”

“מי נתן פקודה זו?”

“שלטון בית־החולים, עניתי. ההנהלה יראה להחזיק על שטח בית־החולים אנשים נטולי זכויות. המשטרה היהודית מגרשת את בני המשפחה נטולי התעודות, בהסכם עם הדירקטור של בית־החולים.”

“אם כן, עצתי להשתדל אצל שולץ וטעבענס, כי בתי־חרושת אלה עומדים מוצקים כסלע, בתעודה כזו מתחשבים.”

“שולץ וטעבענס? — הלא גם מבתי־חרושת אלה מוציאים מפעם לפעם את הפועלים. במה כוחם של בתי־חרושת אלה יפה?” אמרתי למכרי בטון נרגז.

“נכון, טען מכרי, הצדק אתך. אם הגרמנים לא יפסיקו את הפעולות, אז גם גורלם של עובדי שולץ וטעבענס נחתך. במקרה זה גורל אחד לכולנו. איש לא יבדל מתוך העדה. כולנו יחד נעלה על המוקד או נחנק בתאי הגזים”. מכרי הוציא מכיסו שקיק לבן. פתח אותו והגיש לי.

“קח סוכריות לשובב את הנפש. החום גדול ואני מתעייף בנקל. התרגלתי לסוכריות, הן מביאות לי הקלה.”

מלאתי את מבוקשו. מכרי המשיך את דבריו, התרגש במשך דבורו. ניכר היה, כי מסקנותיו הן פרי מחשבותיו, מבוססות על עובדות מוצקות.

“כן, על מה דברנו? על בתי־החרושת של שולץ וטעבענס. אפשר שהגרמנים לא יעשו אתנו כלה וישאירו חלק. אז כמובן ישאירו את שולץ וטעבענס. אפשר גם־כן, כי הגרמנים החליטו להשמיד את כל היהודים, אולם יבצעו משימה זו לא בבת אחת, אלא קמעה, קמעה, בהפסקות ידועות, עובדי שולץ וטעבענס יהיו האחרונים. עד שיגיע תורם, מי יודע, אולי יבוא איזה שנוי בכוחות המתנגשים. סוף סוף ייעפו הגרמנים.”

“נכנס אל הפרוזדור”, הציע מכרי.

בפרוזדור עמד ארגז. ישבנו והדלקנו סיגריות. עשן הסיגריות השפיע לטובה על בן־שיחתי, שהמשיך את דבריו על היחס בין כוחותיהם של הגושים המתנגשים. נכר היה, כי שאב כוחות חדשים מתוך תקוה, כי צבאות בעלי הברית סוף סוף ימצחו. עיפותו כאלו חלפה.

“אמנם המשיך מכרי, כשהוא מוציא מפיו את עשן הסיגריות דחיפות, דחיפות, ועוקב אחרי הסלסולים בחלל הפרוזדור. הגרמנים חדרו אל תוך תוכה של רוסיה וכבשו את אוקראינה. מזון יש להם במדה מספקת, אולם רוסיה היא גדולה, היטלר לא יחסלה. היא יכולה לחכות, היא תאסוף את כוחותיה ותסתער על הגרמנים בכוח עצום כל־כך, שהגרמנים לא יוכלו להחזיק מעמד וינוסו מנוסת עכברים. הלא גם נפוליאון היה ברוסיה ובארץ זו תש כוחו וזרועו נשברה.”

“אם כן, אני רואה שהנך שם מבטחך בצבאות רוסיה”, אמרתי.

“לא, אני בוטח לא רק ברוסיה, אלא בכוח המלוכד של צבאות רוסיה והכשר המלחמתי של ארצות המערב. אנגליה ואמריקה חסות על אזרחיהן, כל חייל מדוד ושקול אצלן, כמו זהב. זה נכון, אולם כוחן בטכניקה. מדינות אלה עובדות בלי ליאות לשכלול ציודן. האוירונים המפציצים הם יותר משוכללים, הן מצד מהירותם והן מבחינת כוח־ההרס, מאוירוני הגרמנים. היטלר התכונן למלחמה שנים רבות, בעוד אשר מדינות הדימוקרטיה לא עשו הכנות מתאימות, אלא דברו ודברו מתוך תקוה, כי יעלה בידן לשכנע את היטלר לעזוב את רעיונותיו שטפח במשך שנים רבות על שלטון הגרמנים באירופה, ולהשליך אחרי גוו את שאיפותיו לכבוש את רוסיה. אולם כעת, כאשר האנגלים והאמריקאים הרגישו, כי התפשטותה המופרזת של גרמניה מסכנת את עצם קיומם, לא ישקטו ולא ינוחו עד אם ישמידו כליל את חילותיו של היטלר. כן, אני מאמין בתבוסתו השלמה של היטלר.”

הוא גמר את דבריו מתוך התרגשות גדולה. עיניו הבריקו. חשתי כי תקוה זו מעודדת אותו.

“עכשו אראה לך את הסדנה, בה אני עובד.”

ירדנו אל חדר־מרתף רחב ידים. בעד החלונות הקטנים האור בקע בצמצום. קרני השמש יצרו איים בודדים של זהרורי אורה סמוך לחלונות, ואילו החדר רובו ככולו שרוי היה בחצי אופל. על יד הקירות עמדו שולחנות ארוכים ועליהם כירות חשמליות קטנות לבשול, חדשות וישנות מתבנית שונה. על יד שולחן אחד ישבו כמה עובדים ותקנו כירה.

“זה כל הרכוש שלנו, הסביר לי מכרי. בדעתנו לעבד בשביל הצבא הגרמני כירות, בודאי הצבא זקוק להן, אולם דא עקא, לא קבלנו עדיין הזמנות מן השלטונות. מפני טעם זה חסר לנו החומר הגלמי. אם לא נקבל הזמנות מיד, כספנו ועמלנו ירדו לטמיון. אני חס לא רק על הכסף, אלא גם על הזמן. במקום לטרוח בהקמת סדנה, שקיומה תלויה באויר, יכולנו אאולי לתפוס דבר יותר מציאותי. אין לך להצטער, כי לא השגת תעודה מבתי החרושת של מילר, כי כל הענין אינו אל קיקיון, מחזה שוא. אתן לך עצה: לך אל המרכז שלנו. עמדה חשובה תופס שם ד”ר פ., רופא מקוטנא. הוא בודאי יגיד לך איך הוא המצב האמיתי."

עצת מכרי היתה נכונה; אחרי הצהרים, כאשר הפעולה עוד לא התחילה, הלכתי אל המרכז, שנמצא בקירוב מקום מבית־החולים. דירה בעלת הרבה חדרים מרוהטת יפה. המסדרונות מלאים אנשים ונשים. פגשתי שם גם רופאים אחדים מבית־החולים, שבאו להציע את שרותם בארגון מרפאה בשביל העובדים בבתי־החרושת של מילר.

השומר שעמד על יד הדלת, הכניס אותי אל חדרו של ד“ר פ. בחדר ישבו אנשים אחדים, כנראה מראשי ההנהלה. רשמי פניהם העידו על מתיחות גדולה. הצעתי לפני ד”ר פ. את בקשתי לרשום את אשתי בתור עובדת.

“ברגע זה איני יכול לתת לך תשובה, ענה ד”ר פ. נמצאים אנו עכשיו במצב של ריאורגניזציה, אולי תואיל לבוא אלי בשבוע הבא."

הבינותי מיד את המצב. אין זה ריאורגאניזציה, אלא אי־בטחון בעצם קיומו של כל המוסד. צדק מכרי שהעריך נכונה את המצב. מהרתי לשוב אל בית־החולים. הפעולה בודאי כבר התחילה וכעבור זמן מה תעבור לרחוב לשנה. דרושה זהירות בדרך. כל האנשים שחכו במרכז והשתדלו להשיג מקום בתור עובד או לקבל משרה היו בסכנה. לו באו הגרמנים או האוקראינים, היו מוצאים את האנשים מן המשרד ומובילים אותם ישר אל “האומשלג”. כל אחד ידע, כי סכנה מרחפת על ראשו, אולם לא השגיחו בזה, כי החיים דחפו לבקש מוצא.

עיף ומדוכא שבתי אל בית־החולים. הסדנאות במצב של יצירה, הבלתי מאושרת ע"י השלטון הגרמני, סדנאות של כלי־עבודה סתם בלי חמרי־גלם ובלי הזמנות מצד השלטון הגרמני, עשתה עלי רושם קשה. יהודים מלאי בטחון השקיעו את הונם ולשד מוחם ביצירה, שעצם קיומה תלוי על בלימה. בכל זאת תלו בה תקוות.

אמנם היו אנשים כמו מכרי, שהעריכו את מצב הענינים נכונה, אולם הרוב המכריע חי באשליות.


בית־מלאכה למעילי־צבא    🔗

בעברי ברחוב נאלעווקי, עצרני איש צעיר, שהכרתיו זה מכבר. לפני המלחמה היה חבר פעיל באגודה ציונית והתכונן לעליה. בינתים נשא אשה שילדה לו בת ונשאר בורשה. התמחה בעשיית ארנקים. כאשר באו הגרמנים נשבר מטה לחמו. הנשים לא קנו ארנקים חדשים, הסתפקו במה שיש להן, ואם גם נמצאה צעירה, שחשקה נפשה דוקא בארנק חדש, היו די ארנקים מן המוכן. מאין ברירה אחרת, נעשה סרסור לזהב ולואלוטה. עסק זה היה נפוץ מאד בשעת הכבוש הגרמני. בכדי להתפרנס היו היהודים מוכרים את תכשיטי הזהב, היהלומים וגם את הואלוטה. בכמויות גדולות היו מעבירים את הזהב והואלוטה מן הגיטו אל הרובע הפולני. שם היה הזהב נמכר בנקל וגם הואלוטה מצאה קונים רבים. קנו הפולנים, אבל בעיקר הגרמנים, ששלמו מחירים גבוהים. מסחר זה התרכז בידי משפחות אחדות. הן היו קובעות את המחירים מדי יום ביומו. לרשותן עמדה רשת שלמה של סרסורים שהיו קונים את הזהב ואת הואלוטה מן האוכלוסיה באופן ישיר. גם בין יהודי הגיטו היתה שכבה שנתעשרה, כמו האופים ומבריחי הגבול. במקום לצבור כסף ניר, קנו דברים של ממש ז.א זהב וואלוטה.

כשהתחיל מסע ההשמד ביולי 1942, המסחר בזהב נתכווץ. הסרסורים הוצאו לטרבלינקה יחד עם יתר היהודים. בכל זאת לא בטל המסחר, גם בימים הנוראים ביותר, שעה שההשמד הגיע לשיאו, אפשר היה למכור תכשיטי זהב, או ואלוטה, כי היה מגע בין הגיטו היהודי ולבין הרובע הפולני. פולנים שתפשו עמדות חשובות במשרדים של שלטון העיר, היו נכנסים אל הגיטו באופן ליגאלי והיו מעבירים את הזהב והואלוטה באופן בלתי־ליגלי.

גם מכרי, תופר הארנקים, נעשה שותף למסחר זה ומלא תפקיד של חוליה קטנה בשרשרת הגדולה. לפני פעולת ההשמד גר ברחוב פאויה. רחוב זה הפך בימי הכבוש הגרמני למרכז המסחר בזהב ובואלוטה. שם היתה הבורסה היהודית בגיטו. יחד עם המון יהודים ספסרים, שמלאו את המדרכות משני העברים וגם את הכביש באמצע, היה מכרי הולך ושב ולוחש באזני העוברים את הקריאה הידועה: “מי רוצה להחליף?”. בתקופת ההשמד עלה בידו להתבצר ברחוב זה, אם כי הבתים עברו לרשות העובדים בבתי־החרושת והדיירים הוכרחו לעזוב את דירותיהם. שִׂחֵק לו מזלו וניצל, הוא ובני משפחתו, למרות שהפעולות ברחוב פאוויה באו תכופות זו אחר זו. כנראה השתמש במטמורת. סוף סוף הוכרח לעזוב את הרחוב. זמן רב לא ראיתיו. פתאום פגשתי אותו ברחוב נאלעווקי. ספר לי, כי אחיו ארגן סדנה לתפירת מעילים לצבא הגרמני וגם הוא עובד שמה.

“כיצד נהפכת מעושה ארנקים לתופר מעילים?” שאלתי.

מכרי פרץ בצחוק.

“האם באמת חושב אתה, כי תופר אני מעילים?”

“אלא מה אתה עושה”, שאלתי שוב.

“אני נמצא ברשימת העובדים, ענה מכרי, כשחיוך קל התפתל על שפתיו, בוא ואראך את הסדנה שלנו.”

צעדנו יחד. בדרכנו אל הסדנא ספר לי בלי התרגשות יתר כי הובל אל ה“אומשלג”.

“כן, הייתי על האומשלג וטעמתי את טעמו.”

“וכיצד יצאת משם?” שאלתי מתוך סקרנות והשתתפות בשמחתו.

“בכיסי היה סכום הגון, הצעתי כסף. גם אחי השתדל, הראה תעודות, כי אני פועל ועובד בשביל הצבא הגרמני. והעיקר קצת מזל, ההצלחה האירה לי את פניה. הלא הרבה יהודים נתנו סכומים גדולים בעד שחרורם ולא הצליחו”.

הגענו אל הבית בו נמצאה הסדנה. עלינו על הקומה השניה. דירה מרווחת עם הרבה חדרים ומסדרונים. בחדר בעל שלשה חלונות עמדו חמש מכונות־תפירה. על יד אחת מהן ישב יהודי ותפר. ממול החלונות, סמוך אל הקיר ישבו עלמות על יד שולחן ותפרו כפתורים למעילים. על הקיר שעל יד הדלת היו תלויים מעילי־צבא. מכרי משך אותי בשרוולי וקרא אותי הצדה.

“הראית את מעילי הצבא, את החייטים שלנו ואת העלמות. אמנם אנו יכולים לעשות דבר מה, אבל אין לנו חמרי־גלם. השגנו חומר בכמות מוגבלת. המעילים נתפרו זה כבר והזמנות חדשות אין. לסגור את הסדנה אי־אפשר, כי חיי הרבה משפחות תלויים בזה. אם כן, מה עשינו? אגלה לך את הסוד.”

הרכין את ראשו ולחש באזני:

רואה אתה את המעילים. כל מעיל נתפר זה עשר פעמים".

“הא כיצד?” שאלתי.

“תופרים, למשל, את השרוולים, באר לי מכרי, אחרי כן מוציאים שוב את החוטים, עד שהשרוולים לחוד והמעיל לחוד. ושוב מתחילים לתפור את השרוולים וחוזר חלילה. וכך הוא גם בשאר חלקי המעיל. תופרים ותופרים והמעיל לא מוכן. באופן כזה נצלנו בזמן הפעולות. כאשר באה פלוגת אוקראינים או גרמנים, ורואים מעילי צבא, הם חושבים לתומם, כי באמת אנו עובדים בעד הצבא הגרמני. עד הנה לא נגעו בנו לרעה. אולם מי חכם ויגיד מראש, אם תחבולה זו כוחה יהיה יפה גם לעתיד.”

אנחה עמוקה התפרצה מלבו.

“מה יהיה בסופנו, המשיך מכרי, האם רוצים הגרמנים להשמיד אותנו כליל, או בדעתם להשאיר קצת יהודים, זעיר שם זעיר שם, כדי לכסות על פשעיהם. ערב, ערב, בעלותי על יצועי מתמוגג אני בדמעות. קרובי הושמדו כולם. משפחתי היתה מסועפת והנה נשארנו אני ואחי. נצלנו הודות לסדנה. אולם כל זה הלא רק קורי עכביש”.

מלא עצב שבתי אל בית־החולים, בעיני רוחי ראיתי מחזה איום, מקפיא את הדם. אלפי אלפי אנשים צועדים לקראת השאול והאבדון בעינים עצומות. עם שלם הושלך למצולה, והגלים הזידונים מנדנדים ומטלטלים אותו לכל עבר, פעם יסחבוהו לנבכי המצולה ופעם ירימוהו למעלה. רק האמיצים עודם שוחים בשארית כוחותיהם ונאבקים עם משברי ים מתוך תקוה להגיע אל החוף, והחוף הולך ומתרחק.

במחלקת הרטנגן שקט. ד"ר מעש, מנהל המחלקה נרדם על הספה. יתר העובדים במחלקה היו עסוקים — מי בבשול ומי באכילה.


חשבון נפש    🔗

הרגשתי לאות באברי. הספה בחדר הראשון היתה פנויה. עליתי על הספה ונרדמתי. אולם מיד הקיצותי. הדלת נפתחה ברעש, האם הביאו פצועים? לא. אין רואים פצועים. נכנסה המשרתת והביאה לילדיה תבשיל שהכינה בחדר האפל המשמש לפיתוח צילומי רנטגן. עצמתי שוב את עיני, אולם לא יכולתי לישון. הייתי כחולם בהקיץ.

מחשבות רבות, נוגדות זו לזו התרוצצו במוחי. האם יבוא קץ לפעולות ההשמד ומתי? שאלה זו דרשה פתרון, אולם כיצד לפתור אותה, על יסוד מה? האם יש לנו הנחות מסוימות, שעליהן אפשר לסמוך? כל התקוות שתלו בייסוד בתי־חרושת ובפתוח הסדנאות שתעבוד בעד הצבא הגרמני נתאכזבו.

לו רצו הגרמנים להפוך את האוכלוסיה היהודית לפועלים, ואפילו לעבדים בכדי לנצל לטובת עצמם את כשרון המלאכה של היהודים, למה מונעים מבתי־החרשת חמרי־גלם? ולמה הם מוציאים אפילו מבתי־החרושת של שולץ וטעבענס את הפועלים המומחים ושולחים אותם לטרבלינקה? מעשים אלה מעידים, כי יש לנאצים מטרה אחרת, דהיינו השמדה פיזית. אין זה גירוש מורשה למקום אחר, אלא גירוש לשם השמדה. והא ראיה: איש לא קבל שום מכתב ואף ידיעה מן האנשים אשר שולחו מורשה לנפות המזרח. מלבד זה, הלא יש עדויות על ההשמד הסופי בטרבלינקה, על החנק בתאי הגזים. אם כן, למה משלים היהודים את נפשם בשוא? למה לא יטכסו עצה? כיצד להבין את מצב רוחם של יהודי ורשה? אדישות גמורה אל החיים, דכאון, חוסר מרץ?

אולם כל מה שרואים כעת בגיטו מעיד על ההיפך מזה. אנשים ונשים וגם ילדים מסכנים את נפשם למצוא אוכל. וכמה מרץ משקיעים האנשים בסדנאות המזויפת ובביקוש כל מיני תעודות שאין להם ערך, או שערכן מוטל בספק? והמאורעות שקרו בזמן האחרון בבית־החולים, כאשר בקשו תחבולות כיצד להציל את הצעירות שעבדו בתור אחיות, או התלמידות, אחרי אשר מסיבת קצוץ במספר העובדים פקעה זכותן להשאר בבית־החולים. האם לא מעידים על מרץ ותסיסה ולא על אדישות? הלא נמצאו אנשים אשר מתוך דאגה לגורל הצעירות, היו מיגעים את מוחותיהם עד שנפלו על המצאה, כי הסטודנטים הרוקים שעבדו בבית החולים יתחתנו למראית עין על פי הסכם הדדי עם הצעירות. וההמצאה נתגשמה תיכף בחיים.

הצעיר והצעירה שעמדו להתחתן הגישו בקשות אל ועד הקהילה ושם היו מכניסים את הזוג אל תוך ספרי רשימת האוכלוסיה. הזוג החדש קבל תעודה מתאימה בחתימתו של הרב. בתור נשואה לעובד רשמי קבלה הצעירה זכות להשאר בבית־החולים, בכדי להוציא אל הפועל את הנשואים המוסווים, צריך היה לבזבז לא מעט מרץ. נדמה לנו, כי עלה בידינו לרמות את הגרמנים, אולם שמחתנו ארכה רק ימים אחדים, קבלנו ידיעה רשמית מועד הקהילה, כי תעודת הבעל אינה מגינה על אשתו. כל הבנין התמוטט פתאום ונפל כנפול בנין של צעצועי ילדים.


התפוררות העם לשכבות    🔗

כל עם בנוי שכבות לפי המצב הכלכלי והחברתי. קוראים לזה מעמדות. אם כי יש נגוד אינטרסים בין המעמדות, המביא לעתים קרובות לידי התנגשות בין חלקי העם, הרי הכוח המלכד אותם, ההכרה המשותפת, כי הם רק חלקים של בנין שלם, מחזיקה אותם במסגרת ידועה ולא תתן לבנין להתפורר. חזיון זה היה ניכר באופן בולט גם בין האוכלוסיה היהודית בורשה.

אולם משהתחיל מסע ההשמד בשנת 1942 רפה ונחלש הכוח המלכד וההכרה המשותפת נמוגה. המבנה החברתי של האוכלוסיה התפורר לשכבות בודדות זרות זו לזו. כל שכבה ושכבה דאגה רק לקיומה ואילו אל גורל יתר השכבות התיחסה באדישות גמורה. מלחמת המעמדות באה לידי גלוי בכל מערומיה, בצורתה הפרימיטיבת, האכזרית. השכבות העליונות החזקות במובן הכלכלי והחברתי הקדישו למולך את השכבות הנמוכות מתוך תקוה להציל בזה את נפשם.


השכבה הראשונה

בראשונה נדונו לעלות על המוקד העניים המרודים המחזרים על הפתחים והילדים היתומים שהובאו ע“י הגרמנים לורשה אחרי הגירוש מהערים הקטנות, הסמוכות לעיר הבירה. לא אשכח את המראה הנורא והמזעזע של הובלת הילדים היתומים אל ה”אומשלג". עגלות גדולות טעונות ילדים מגיל שונה, לבושים בלויי סחבות, צנומים, לבנים כסיד, עם עינים שקועות בחוריהן. מקצתם ישבו על קרקע העגלה מוכי תמהון, מקצתם עמדו והביטו אל העוברים ושבים כאילו בקשו מהם תשובה לדעת לאן הם מובלים. רובם עמדו נשענים אל כתלי העגלה, כשהם מתיפחים בבכי וצועקים מרה. עד לב השמים זעקתם הגיעה. החזקים בין הילדים התאמצו בשארית כוחותיהם לקפוץ מן העגלה אל הרחוב ואחדים קפצו וברחו. אולם השוטרים היהודים שלוו את העגלה, עצרו בעדם ואלה שקפצו נתפשו והושבו בחזקה אל העגלה.

בימים הראשונים הובלו אל ה“אומשלג” יחד עם היתומים גם הפליטים ברחוב סטאווקי ודזיקא. פליטים אלה נמצאו ברשותם של ועד הקהילה והמוסד לעזרה סוציאלית, שהיה ידוע בפולנית בשם זש. ט. א. ס. הפליטים, היתומים וסתם עניים מרודים הוו את השכבה הנמוכה ביותר. שכבה זו הוקדשה לקרבן ראשון.

בתחילת מסע ההשמד יצאה פקודה מועד הקהילה אל כל העובדים במשרדים העומדים ברשותה, לבוא לעזר למשטרה היהודית בחטיפת היהודים ה“בלתי כשרים” ובהוצאתם אל התחנה. רוב העובדים השתמטו ממלוי הפקודה, אולם היו ביניהם שמלאו אותה. גם עובדי בית־החולים קבלו פקודה זו. ברובם המכריע התנגדו לה, אבל אחדים יצאו אל הרחוב למלא תפקיד של “חוטפי יהודים”. ביניהם היה גם אורדינטור שהמיר יחד עם משפחתו את דתו עם פרוץ המלחמה. כפי שספרו העובדים בבית־החולים שראו אותו בשעת העבודה, מלא את חובתו באמונה. אשה אחת ברחה מתוך העגלה, אך הוא רדף אחריה, חטפה והחזירה אל מקומה. מחזה זה עורר גועל נפש בעיני הרואים.


השכבה השניה

אחרי אשר חלפה ונגוזה השכבה הראשונה, בא התור על השכבה השניה. אלה הרוכלים הזעירים שהיו עומדים בחוצות ובמגרשים והיו מוכרים כל מיני סחורות: לחם, גפרורים, נרות, תפוחי־אדמה, כלי־זכוכית וכל כלי־עבודה, כמו מסמרים, מגהצים וכו' וכו'. היו ביניהם בעלי־מלאכה וסוחרים שנשבר מטה לחמם ורכושם היה לבז. לא יכלו להסתגל אל התנאים החדשים ונעשו רוכלים. עם התחלת “הפעולות” נשארו תלויים בחסד המשטרה היהודית. מי שהשיגה ידו לתת שוחד לשוטרים, הציל את נפשו ליום אחד ולפעמים רק לשעות אחדות ומי שהפרוטה אזלה מכיסו הוצא מיד אל האומשלג.

רבים מהם עזבו את ורשה מתוך אמונה, כי נוסעים הם לנפות המזרח וקבלו עליהם את גזר הדין באומץ לב. לא רעשו ולא צעקו, לא קללו ולא התיפחו ואף לא התקוטטו עם השוטרים. כך עזב את ורשה אחד משכני. הוא היה בעל מלאכה הגון במקצוע עבוד שערות. בתקופת כבוש הנאצים הוכרח לעזוב את מקצועו, כי לא קנו שערות. מה עשה? היה קונה עצים להסקה, בוקע וגוזר אותם לגזרים קטנים ושם אותם בשקים. בוקר בוקר היה מוציא את השקים אל הרחוב, יושב על שרפרף קטן וממתין לקונים. כך היה מפרנס את עצמו ואת אשתו החולה. כאשר הגיעו ימי הפעולות, לא התחבא האיש וגם לא השתדל למצוא עבודה בבית חרושת, כי כיצד יעזוב את אשתו החולה. אם ילך אל בית חרושת, מי יטפל באשתו הצמודה למטתה, מי יגיש לה מעט מים? ביום החמישי של הפעולות, כאשר השוטרים היהודים הקיפו את הבית וצוו עליו לנסוע אל התחנה, לבש את מעילו, העמיס על שכמו את המטען של חמשה־עשר קילו, ירד מן המדרגות ועמד בתור. אחריו צעדה בכבדות אשתו, כשהיא סוחבת את רגליה הבצקות. שלחה מבטים מלאי תמהון אל עבר האנשים שעמדו בחצר, כאלו בקשה מהם פתרון. “למה רוצים השוטרים, כי דוקא אני, הנגועה בחלי והמסורבלת במכאובים ודוי, אעזוב את משכני ואת יצועי, בכדי לטלטל את גופי לנפות המזרח? האם אין צעירים יותר ממני וגם חזקים ממני?”

וכשהגיע תורו הושיב את אשתו בעגלה ונכנס תיכף אחריה. נעלם מעיני ושוב לא ראיתיו.

שכבת הרוכלים כמעט שהותכה כליל בכור “פעולות ההשמד”. רק שבלים בודדות נשארו. עוד בסוף שנת 1942 פגשתי יהודים בודדים בלי מקצוע ובלי עבודה מסויימת. החצרות ברחובות גענשה ונאלווקי היו כל כך ארוכות וגדולות והמרתפים כל כך מרובים, עד שהשוטרים השתמטו מלבדוק אותם היטב ולחפש יהודים בודדים שנמלטו שם.

עולה בזכרוני דמותו של יהודי אחד, שהכרתיו בשנת 1943. לא עבד בבית־חרושת ולא נשא משרה באחד ממשרדי הקהילה ואפילו לא נרשם בתור פועל באחת “מקבוצות הפנוי”, שהגרמנים קראו אותן בשם “ווערטערפאסונג”. קבוצות אלו אורגנו ע"י הגרמנים ומטרתן היתה לאסוף ולהוציא אל “הרייך” את כל הרכוש היהודי מן הבתים הנטושים. אחרי אשר הדיירים הובלו אל טרבלינקה. מוסד זה העסיק הרבה יהודים ונקל היה בשנת 1943 להתקבל בתור עובד אל אחת הקבוצות, כי הביקוש היה גדול. היהודי, כנראה, לא רצה לבוא במגע עם הנאצים מחוסר אמונה להבטחותיהם. מה עשה? הרבה לילות בלה ללא שנה, הטריד ואמץ את מוחו עד שנפל על המצאה. היות והמצאה זו הפליאה אותי בפשטותה והעידה על כח דמיונו וכושר התמצאותו, כדאי לעכב את הקורא ולמסור קצת פרטים עליה. החצרות ברחוב נאלעווקי היו משולבות זו בזו, כי בכתלים המפרידים בין חצר לחצר היו חורים גדולים ואפשר היה לעבור בנקל מחצר אחת אל השניה מזו אל השלישית וכך הלאה. דרך החורים יכול היה אדם להגיע אל הקצה השני של הרחוב מבלי שיהיה צורך ללכת ברחוב. החורים בין החצרות נעשו לפני המלחמה לפי פקודת השלטון הפולני, כדי שיהיה קשר בין חצר לחצר בשעת חירום, לשם מעבר בשעת תבערה ולהגשת עזרה. כי החשש שהגרמנים ישתמשו בגזים מרעילים היה גדול.

בשעת הכבוש הגרמני לא נסתמו החורים. הם נשארו בשלמותם גם בתקופת ההשמד. בחורים אלה השתמשו היהודים במדה מרובה ועוד הרחיבו אותם, כי תועלתם היתה גדולה. דרך החורים כל אחד יכול היה להגיע אל מחוז חפצו גם בשעה שההליכה ברחוב היתה כרוכה בסכנה.

בחצר אחת ברחוב נאלווקי היה בכותל חור גדול כקומת איש. המעבר היה קל ונעים, כי לא היה צורך לכוף את הראש, לטפס או לעשות קפיצות. כל איש ואשה יכלו לעבור ישר מחצר לחצר בראש נטוי ובקומה זקופה.

אותו היהודי שעליו אני מרחיב את הדבור, מצא דלת ברזל, הוקיע אותה על יתדות ושמה בפתח החור. בקר בקר היה יוצא מחדרו, סוגר את הדלת ועומד על ידה. כשהיו באים אנשים מעבר השני והיו דופקים בדלת, פתח אותה לאט לאט והאנשים היו עוברים אחד אחד. בעד פתיחה זו שלם כל אחד תשלום קצוב. איש חסיד היה, לבוש קפוטה ארוכה ואפוד משי על מתניו.

נכנסתי אתו בשיחה.

"לפני המלחמה הייתי סוחר אמיד, התחיל השוער, כשהוא מחליק את זקנו המדובלל, אבל נתרוששתי בשעת הכיבוש הגרמני. מאין ברירה נעשיתי לשוער. בני עבדו בבית חרושת והובלו לטרבלינקה. גם אשתי מתה עלי ונשארתי גלמוד.

"ואיך נצלת בשעת “הפעולות”?, שאלתיו.

“ישבתי במרתף. הרבה פעמים באו השוטרים היהודים, אבל אל מרתפי לא הגיעו”.

— "וכיצד אתה מתפרנס?, שאלתי שוב את בן שיחי.

— “וכי אינך רואה במה אני טרוד? אני שוער ופתיחת הדלת נותנת לי הכנסה יפה”.

— “ומה לפי דעתך, צפוי לנו. כפי שאני רואה, הנך בעל המצאות ודעתך צלולה, לפיכך, רוצה אני לשמוע מפיך, כיצד אתה מצייר לך את גורלנו בעתיד הקרוב”.

לשמע דברי שבח אלה התעדנו פניו ושחוק קל הופיע על שפתותיו. החליק את זקנו פעם ושתים ויאמר:

— “מאמין אני באמונה שלמה כי השי”ת יעזור לקומץ היהודים שנשארו בחיים ויצילם מידי הנאצים. איך יבצע השי“ת את פעלו, איני יודע. אולי לא יוסיפו הגרמנים לשלוח אותנו אל מחנות ההשמד, או שהגרמנים ינחלו תבוסה על שדה המלחמה וינוסו. אולם בטחוני חזק, כי אלוהים לא יעזוב את שארית הפליטה”.

מהעבר השני נשמעו דפיקות. השוער הפסיק את השיחה. ברכתי אותו לשלום ושמתי פעמי אל המאפיה.


השכבה השלישית

השכבה השלישית הוו בעלי־המסחר והתעשיה וגם החנוונים הזעירים. שכבה זו רובה ככולה היתה בלתי־ליגלית, כי מלבד מספר מצומצם של חנויות אספקה של ועד הקהילה, כל החנויות היו סגורות ובעליהן הוכרחו לעזוב את ורשה ולנסוע לנפות המזרח. מעמד זה ידע איך להתנגד לפקודה זו. אמנם, החנוונים העניים שכיסם היה ריק, לא היה בכוחם להתנגד באופן ממשי. אולם בעלי המסחר האמידים הסתגלו במהירות נפלאה אל התנאים החדשים. מהם נרשמו בתור עובדים בבתי־החרושת הגדולים, ז.א. קנו לעצמם תעודות, או עבדו בתור פקידים במוסדות הקהילה. אחרים ישבו נחבאים במטמורות הגונות. מובן שהרוב המכריע הוכרח סוף סוף לעזוב את ורשה בכדי להחנק בתאי הגזים בטרבלינקה. אולם במשך שבועות רבים נלחמו כמיטב יכולתם נגד הגירוש בתחבולות שונות וידעו להגן על עצמם ועל משפחתם. רבים מהם עברו לרובע הארי וחיו שם אצל הפולנים.

שכבה זו הראתה כוח התנגדות עצום. נציגי מעמד זה ארגנו את בתי־החרושת הגדולים והקטנים, האמיתים והמזויפים, המרץ שהשקיע מעמד זה ירד לטמיון ולא הביא את הפרי המקווה. אולם אסור להגיד, כי מעמד זה הובל לטרבלינקה כצאן לטבח. לו אמרנו זאת, היינו מסלפים את העובדות. אמנם לא היתה התנגדות פיזית. אבל נעשה מאמץ מחשבתי ופיסי לחיפוש דרכי הצלה.


השכבות העליונות

מעמד הפקידים והאינטליגנציה הוו את השכבות העליונות. עורכי־דין ואינג’נירים לא יכלו למצוא בגיטו עבודה במקצועם. ברובם היותר גדול הסתננו אל מעמד הפקידים ותפשו משרות חשובות. מקצתם עבדו גם בהנהלת המשטרה היהודית. רק הרופאים יכלו לעבוד במקצועם, כי מסבת התרבות מקרי מחלות מדבקות והשתלטות הטיפוס, מצאו להם כר נרחב לעבודה בהסכם השלטון הגרמני. שכבה זו הושמדה לאט, לאט וחלק ניכר נשתמר עד הימים האחרונים של הגיטו. מעמד זה שאף בכל מאמצי כוחותיו אל הרובע הארי, כי הודות ליחסיו עם האינטליגנציה הפולנית וידיעת השפה הפולנית על בוריה, קל היה לנציגי מעמד זה למצוא מקלט ברובע הארי. גם מעמד זה גלה כושר התנגדות גדול, ביחוד בשטח החדירה אל הרובע הארי. ההסתננות אל הרובע הפולני הוא פרק בפני עצמו, שיש בו כדי לענין את ההיסטוריון של תקופה זו, כי מעיד הוא על הכוחות החיוניים הגדולים שבאו לידי גלוי בימי השואה.


ראשי הקהל    🔗

מעל השכבות העליונות התנשאו ראשי הקהל. שיטתם פשטה זה כבר את הרגל. נדמה להם, כי אפשר לפייס את הנאצים, לרַצותם ולרכך את לבם בקרבנות אדם, בזבחי אחים. אם כי מספר הקרבנות עלה כבר לשלוש־מאות־אלף, לא שככה חמת הנאצים. הרוצחים לא ידעו שבעה והוסיפו לתבוע עוד קרבנות. עד הרגע האחרון הִשלו ראשי הקהל את נפשם בתקוה, כי הנאצים יפסיקו סוף סוף את הטבח הנורא.

בימי מסע ההשמד לא רק התפורר העם לשכבות, אלא תהליך ההתפוררות התרחב וחדר אל תוך השכבה עצמה. השכבה התפצלה למשפחות, כי נשברה מסגרת השכבה והחומר המלכד בין משפחה למשפחה נמוג ונמס. כאשר קרבו ימי ההשמד אל קצם, לא היו כבר מעמדות בגיטו ורשה, אלא משפחות מבודדות, בלי קשר ביניהן. גם ההכרה המעמדית נסחפה עם זרם ההשמד, רק קשר המשפחה נשאר בתקפו.


 

פרק י: הימים האחרונים של הלל צייטלין בגיטו ורשה    🔗

1. בית־החולים מקבל זקנים    🔗

הימים הראשונים בחודש ספטמבר 1942. מאתים אלף יהודים כבר הוצאו לטרבלינקה, והאויב עוד לא השיב את חרבו אל נדנה, אבל לא נגע לרעה בבית־החולים. אמנם באו גרמנים ואוקראינים לבקור, אולם תוצאות רעות לא היו. בוקר אחד באו שני חיילים אוקראינים. רעדה אחזה את כולנו. עוד מעט ויוציאו את החולים יחד עם חבר העובדים וישלחו לטרבלינקה. האוקראינים מציגים שאלות. מנהל בית־החולים, חוור כסיד, נותן תשובות על כל שאלה ושאלה. והנה השאלה האחרונה:

“ויין־שרף יש אצלכם בבית־החולים?”

“כן, יש.”

ד"ר שטיין שהבין מיד, כי נפש האוקראינים עורגת לשתיה, צוה להביא מבית המרקחת שלושה בקבוקי־ספירט. החיילים עטפו את הבקבוקים בניר, הטמינו אותם מתחת המעיל ויצאו.

פעם באו שני קצינים נאצים ודרשו להראות להם את כל המחלקות. במחלקת רנטגן התענינו בציוד הרנטגני.

“למה לכם כל־כך הרבה מכונות רנטגן?” שאל קצין אחד.

הסבירו לו, כי יש מכשירים מיוחדים לאבחנה ומכשירים לרפוי. יותר לא שאל. יצאו מבית־החולים הקצינים הגרמנים מבלי לגרום נזק לבית־החולים.

בין שארית הפליטה בגיטו התפשטו שמועות, כי פעולות ההשמד פסחו עד הנה על בית־החולים. מכל העברים התחילו להסתער על בית־החולים, כי יפתח את שעריו לרווחה ויקבל אל תוכו בתור חולים יהודים בגיל קשיש. כל מי שהיה לו ידיד בין הרופאים, או בין פקידי הלשכה, השתדל להכניס את הוריו. יותר ממאה איש נתקבלו על יסוד זה. צר היה המקום להכיל את החולים החדשים. העמידו מטות נוספות, וכאשר זרם החולים לא פסק, הכרח היה להעמיד מטות גם במסדרונות. בין החולים החדשים היה גם הלל צייטלין. פעם פנה אלי חתנו ובקש למסור מכתב להלל צייטלין. בית־החולים בזמן ההוא היה מוסד סגור ומסוגר. מלבד חבר־העובדים ואנשי המשטרה היהודית, שום איש מן החוץ לא יכול להכנס.

מבית־החולים ראינו כמעט יום יום את השורות הארוכות: גברים בלי כובעים ונשים מחזיקות על זרועותיהן ילדים קטנים, לבושות שמלות־קיץ, כשרגליהן נתונות בסנדלים, בלי גרבים ובלי מגבעת על הראש. לא היה זמן להתלבש. שעות ארוכות עמדו, עד אשר התחילו ללכת בכיון אל התחנה בפיקודם של שלושה־ארבעה חיילים גרמנים או אוקראינים. שלושה חיילים מובילים המון שבויים — אלף, אלפיים וגם שלושת אלפי איש, מחזה קורע לב.

דומית מוות שררה ברגעים אלה בבית־החולים. איש לא זע ממקומו, כאלו נצמדו אליו. בני המשפחה, נטולי זכויות, היו מסתתרים בארונות ושוכבים שם כפופי קומה שעות שלמות. והנה נגמרה הפעולה. הגרמנים הלכו עם צידם החי והמפרפר. אנו קמים ממקומותינו. הארונות נפתחים ונשים וילדים יוצאים ממחבואם.

הפוגה. האם לזמן ארוך? מי יכול להגיד מראש? כולנו חיים משעה לשעה. ביום היינו תחת רושם הפעולות וגם חכינו לחיסול בית־החולים, אבל גם במשך הלילה לא מצאנו מנוח. האוירונים הסוביטיים התחילו לזרוק בלילה פצצות על ורשה. ההפצצה הראשונה היתה ב־20 לחודש אויגוסט 1942. פתאום הואר שטח גדול באפלת הלילה ורעם חזק הדהד באויר. רעד האויר ורעדו הקירות. רגש מעורב תקף אותנו: שמחה ופחד התערבו יחד. ההפצצות היו מעין בשורה שלוחה ממרומים ע"י ידיד, כי הוא יודע על אסוננו וביום צר בא לעזרתנו. אולם אינסטינקט החיים הטבוע בנפשנו עד הרגע האחרון של חיינו, גם הוא נתן אותותיו בנו ועורר פחד. כזרם חשמלי עבר בכל גופנו והשאיר אחריו עיפות. לילה אחד ההפצצה היתה כל כך חזקה וקרובה, עד שנדמה לנו, כי בנין בית־החולים התפוצץ לרסיסים ויהיה לעי מפלה. לתמהוננו נשארנו שלמים ללא שום נזק. למחרת נודע לנו, כי ההפצצה פגעה בבנין בית המשפט ברחוב לשנה שעמד קרוב לבית־החולים. היה זה בנין גדול, רחב־ידים וערוך בטוב טעם. בתקופת הגיטו שקדמה למסע ההשמד, מלא בנין זה תפקיד חשוב, כי שמש מקום פגישה בין יושבי הגיטו ולבין האוכלוסיה הפולנית. בנין בית־המשפט מצד רחוב לשנה נמצא בתחום הגיטו, ואילו מצד השני היה פונה לרובע הפולני. האזרחים הפולנים היו נכנסים אל בית המשפט מצד השני, והיהודים באו מצד הגיטו והיו נפגשים זה עם זה באמצע הבנין. בבנין זה נעשו עיסקות גדולות. היהודים מכרו תכשיטים, אבנים יקרות, ואלוטה, והיו מוסרים חבילות, מכתבים, מסמכים וכדומה. בבנין זה נפגשו היהודים עם ידידים פולנים, שהיו מחפשים בשבילם מעונות בעבר הארי. פה התקיימו גם פגישות עם בני המשפחה, שהסתדרו כבר מחוץ לחומות הגיטו. פתאום הכל נעלם כי הבנין נתרסק והקשר עם האוכלוסיה הפולנית נותק.


2. הפגישה עם הלל צייטלין    🔗

במשך הכיבוש הנאצי לא ראיתי את הלל צייטלין, כי היה כלוא בביתו ולא יצא החוצה. מתוך דחף פנימי הלכתי לראות את פני האיש הדגול הזה, כי חזק היה רצוני לנהל אתו שיחה על המאורעות שאנו עדים להם. יהודים הובלו לאלפים ולרבבות אל מחנה המות בלי התנגדות פיזית מצדם. והלא הוצאו לא רק נשים, זקנים וילדים. גם צעירים אמיצים וגבורים שכוחם במתניהם כמו הסבלים, נכנעו וגבורתם נשתה בנוכחותו של חייל גרמני או אוקראיני. אפילו לגבי אנשי המשטרה היהודית, שלא היו מזוינים, לא גילו שמץ של התנגדות פיזית. ועוד חזון תמוה בא לידי גלוי. בשעה גורלית זו, כאשר הטרגדיה היהודית התגוללה ועמדה לפנינו איומה בשלל צבעיה השחורים והנוגים, שגעון עז תקף חלק מהאוכלוסיה היהודית לעשות עושר. שעה שהאומללים הסתתרו במחבואים והשאירו את מקצת רכושם בביתם, נמצאו אנשי בליעל מבין השכנים ששברו את המנעולים ושדדו את הרכוש. אפילו על האומשלג, במקום התופת מכרו היהודים לאחיהם השבויים, שחכו לקרונות על התחנה במשך ימים אחדים, לחם לשבור רעבונם במחיר שעלה פי ששה על המחיר בשוק. במקום רגש של רחמנות — אכזריות, וחלף גלויי צדק — גנבה וגזלה. על כל זה חפצתי לדבר עם הלל צייטלין, לשמוע את דעתו ולדעת את השקפתו ויחסו אל תקופה זו.

לא בנקל עלה בידי למצוא במסדרונות הארוכים את המטה בה שכב הלל צייטלין. בבית־החולים שרר אז אי־סדר, צפיפות נוראה ורעש. נגשתי אל הלל צייטלין, ברכתי אותו בשלום ומסרתי לו את המכתב. עמד נדהם כמה רגעים ולא יכול להוציא הגה מפיו. לבסוף שלט ברוחו ובקש אותי לשבת. ישבנו יחד על המטה. פתח את המכתב והתחיל לקרא. היה נרגז. חתנו לא כתב כלום על האנשים, שהיו כל כך קרובים ללבו, כל אלה האנשים נשמתם יצאה בטהרה זה מזמן בטרבלינקה. הלל צייטלין הבין את הסיבה, למה לא הזכיר חתנו את שמות האנשים. אבל הוא רצה להאמין, כי הם עודם בחיים. הוא בקש ממני תשובה למה לא נזכרו האנשים האלה במכתב. הבטחתי להביא תשובה מחתנו. דברי הרגיעו את רוחו ושיחתנו עברה על ענינים ציבוריים. הסתכלתי בפניו. תמיד הביעו צער וכיסופים. ארשת פנים זו היתה אופינית בשביל הלל צייטלין. אבל בשעה זו היה לי הרושם, כי הבעת הצער לבשה צורה יותר עמוקה והערגון כאילו התעדן ולבש אצילות מיוחדת.

הצגתי לפני הלל צייטלין כמה שאלות:

“מה דעתך על הסבילות, אשר האוכלוסיה היהודית מגלה כלפי מסע ההשמד?”

על זה השיב לי:

“וכי מה יש לעשות? להתיצב נגד המרצחים, להתמרד? אין שום סכויים לפעולת מרד”.

שאלתי שוב:

“האם אפשר להכתיר בזר של קדושה את ההמונים המובלים להשמדה? האם אפשר בכלל לקרא בשם קדוש אדם מישראל, שעה שלא ידוע, אם היה עומד בנסיון אלו רצונו היה חפשי והבחירה בידו? מסע ההשמד שנערך ע”י היטלר בנגוד אל גזירות ההשמד בתקופות הקודמות שולל מהאדם היהודי את הבחירה, כי רק דרך אחת נשארה פתוחה לפניו והיא הדרך לטרבלינקה".

על שאלתי נתן הלל צייטלין תשובה זו:

“שאלה זו נפתרה זה מכבר ע”י הרמב“ם. במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש ייאמר לו, הואיל ובגלל יהדותו נהרג. כך פוסק הרמב”ם. לפי זה עיקר הקדושה היא המיתה עקב השתייכות ליהדות. יכול, איפוא, אדם מישראל להשיג את הכתר של קדושה בלי שיועמד לפני הנסיון. כמובן, המשיך הלל צייטלין את דבריו, יש מדרגות שונות בערך הקדושה. המיתה שבאה אחרי עמידה בנסיון, מעלה את האדם על מדרגה יותר גבוהה, מכיון שזה שלב עליון ביותר בסולם הקדושה."

בשעה שהלל צייטלין טרוד היה להסביר לי את השקפתו על ענין הקדושה, נזכר בכתב־יד ישן שקרא במקורו. לפי דבריו לא השתמשו בו ההיסטוריונים היהודים. “בכתב־יד זה, אמר צייטלין, מסופר על מאורע שקרה בעירה נדחת באוקראינה, בשעת גזרת ת”ח. הקוזאקים של בוגדן חמילניצקי הקיפו את העירה והזמינו את הרב ואת נציגי העדה אל ראש הפלוגה. הציעו לפני היהודים לקבל את הדת הנוצרית על יסוד התנאים האלה: כל היהודים יכולים להשאר בעירה ולנהל את עסקיהם. חברי ועד הקהילה ישארו על כנם. הרשות בידי היהודים להתחתן בינם לבין עצמם. אם אין ברצון היהודים לקבל את הדת הנוצרית, אז יעשו הקוזאקים בהם כלה. כולם ישחטו ואיש לא ינצל. הרב ונציגי העדה שמעו בשקט את הצעת הקוזאקים ובקשו לתת להם זמן שלושה ימים להקהיל עצרת עם. ראש הפלוגה הסכים. כאשר שבו הרב וזקני העדה אל העירה, התקיימה אספה כללית והצעת הקוזאקים הועמדה לדיון. גדול היה הנסיון, כי התנאים של הקוזאקים היו נוחים מאוד ומושכים את הלב. האספה הכללית החליטה בכל זאת לדחות את ההצעה ולמות על קדוש השם. מקץ שלושת ימים הגיש הרב את תשובת היהודים אל ראש פלוגת הקוזאקים. כל היהודים נהרגו על קדוש השם ובתוכם זקנים, נשים וטף. רק נערה בת שלש־עשרה שנה נצלה בנס. היא התחבאה והקוזאקים לא השגיחו בה. הנערה נמלטה על נפשה והגיעה לעירה יהודית ושם ספרה את כל מה שעבר עליה ועל מות קדושים של אנשי הקהילה."

הלל צייטלין ספר את המאורע בשקט, בלי התלהבות ובלי סמני התרגשות. קולו לא רעד ודמעות לא זלגו מעיניו. רק ברק עיניו נעשה בהיר ביותר, וארשת היגון בקלסר פניו נעלמה.

היה לי הרושם, כי נפשו ערגה למות מות קדושים בנסיון, כמו היהודים בעירה הנדחת באוקראינה לפני שלש מאות שנה. אבל לא כל יהודי זוכה לזה.

צרה עינו של היטלר ביהודים ולא נתן להם לטעום טעם של קדוש השם. היטלר רמה אותם בתחבולות מרמה ובמזימות רשע, ולבסוף ערף אותם ככלבים ושחטם כצאן.

דומם ישבנו רגעים אחדים.

חפצתי לדעת את תגובתו של הלל צייטלין על הירידה המוסרית של חלק נכר של ההמונים.

“חשבתי על זה פעמים רבות. אספר לך מקרה. אתה זוכר את ליל האימים, כאשר האוירונים הרוסים הפציצו את הבנין של בית־המשפט. נדמה לנו אז, כי בית־החולים התרסק וכולנו נקבר חיים. מה יכול יהודי לעשות ברגע איום כזה? ירדתי ממטתי, עמדתי על יד הקיר ואמרתי ודוי. כאשר נוכחנו, כי בנין בית־החולים לא ניזוק ואיש מאתנו לא נפגע, שבתי אל מקומי. והנה רואה אני, כי חבילת החפצים שלי שהיתה מונחת על מטתי, נעלמה. אני מתחיל בחפושים, שואל את שכני, אולי ראו את החבילה. אחרי חפושים ארוכים נוכחתי, כי השכן שלי גנב את החבילה בשעה שסבותי פני אל הקיר ואמרתי ודוי.”

הלל צייטלין היה נרגז.

“יודע אתה, מי אשם בירידה מוסרית זו? הסופרים היהודים ובראש וראשונה אני בעצמי. אמנם, בי האשם. עשרים וחמש שנים עבדתי בתור סופר ומחנך ההמונים. נדמה לי, כי עלה בידי להרים את ההמונים מבחינה מוסרית על שלב נעלה. לבסוף אכזבה כזאת. עבודתי כולה כאלו הלכה לאבוד, אם ברגע היסטורי כזה שאנו חיים בו, אנו עומדים בפני חזיונות מכוערים”.

התרגשותו גדלה מרגע לרגע. עבר זמן מה עד אשר עלה בידו לשלוט ברוחו, ושוב התחיל להאשים את עצמו.

“לא ביהודי האשם, כי אם בי. כתבתי כנראה מעט. צריך היה לכתוב יותר ודוקא במלים פשוטות, כדי שהיהודי מן הרחוב יבין בנקל ותכנן יחדור אל תוך נשמתו ויבלע בדמו. הזנחתי את ההמונים. רשלנות כזו, אין כפרה לעווני”.

השעה היתה כבר מאוחרת. החולים ישנו זה מזמן. נחירת־אפים ממושכה נשאה באויר. נפרדנו. עליתי על משכבי, עצמתי את עיני, אולם לא יכולתי לישון. השיחה עם הלל צייטלין לא הרגיעה את נפשי. ספקותי לא הסתלקו.

הלל צייטלין כיהודי מאמין, תפס את המאורע ההיסטורי של הטבח הנורא כגזירה מן השמים, שאין עליה ערעור. על העם היהודי להביא קרבן את מבחר בניו ובנותיו, כמו שאברהם אבינו מוכן היה להקריב את בנו יחידו. האם לא כתב הלל צייטלין בספרו “אלף־בית של היהדות”, כי “היהודי סובל תמיד מכיון שנביא העולם מוכרח לסבול. מזמן שהעולם קיים סבלו תמיד אצילי הרוח, כי נגדם תמיד יתקומם עולם השפלות והכעור, הרע והמשחת”.

צייטלין האמין באמונה שלמה, כי העם היהודי הוא הלב של היקום, לפי הגדרתו של רבי יהודה הלוי. לא יכולתי לטבול את עצמי במעין הזך של האמונה לפי תפיסתו של צייטלין. אחרי טלטולים רבים מצד אל צד סוף סוף נרדמתי. למחרת חכיתי לבוא חתנו של צייטלין, אבל הוא לא בא. האם נפל בידי הנאצים ויחד עם יהודים אחרים נשלח לטרבלינקה?

לא יכולתי לבוא אל צייטלין בלי מכתב, כי הייתי גורם לו בזה צער רב. החלטתי לחכות. באותו הלילה, ביום ששי לספטמבר שנת 1942, יצאה הפקודה, כי על כל היהודים הנמצאים בגיטו, לעזוב את מעונותיהם ולהתיצב בשטח הנמצא בין הרחובות גענשה, זאמענהוף, לובעצקה וסטאווקי. שם תהיה בקורת המתיצבים ושם יוחלט מי ישאר בורשה. יותר לא ראיתי את הלל צייטלין. יחד עם כל החולים הובל צייטלין לטרבלינקה. אלף חולים הוצאו אז להורג. הטרנספורטים עם החולים לוו כמה אחיות ורופאה אחת.

יהודי ורשה הלכו לקראת המות על שלשה אופנים: הם מתו על קדוש השם, על קדוש האומה ועל קדוש המשפחה. ברובם המכריע מתו על קדוש המשפחה. היהודים גלו מסירות גדולה אל המשפחה ונכונות להקרבה בשבילה. כאשר נשבו הילדים, הלכו האמהות אחריהם. בעל שיכול להציל את עצמו לווה את אשתו. בנים ובנות שהיה להם זכות להשאר בגיטו, לא עזבו את הוריהם ויחד עמהם נסעו לטרבלינקה. הצו המוסרי להגן על כבוד האומה חי בלבותיהם של מורדי הגיטו. הם מתו על קדוש האומה. אבל בין יהודי ורשה היה גם חלק ניכר, אשר האמונה היתה צפור־נפשם. הם מתו תוך אמונה בנצחיות עם ישראל ותורתו הקדושה. בשבילם היתה טרבלינקה חוליה אחת בשרשרת המטירולוגיה היהודית, אפיזוד היסטורי שהולך וחוזר בתקופות ידועות בסדירות קבועה. הם קבלו על עצמם את הגזירה תוך שלוה פנימית. הם מתו על קדוש השם. בין נושאי הרעיון הדתי היה הלל צייטלין מראשי המדברים, נציגו הנעלה. הגשים את הרעיון בחייו ונשא אותו בלבו אל תאי הגזים בטרבלינקה.


ליל בלהות    🔗

בלילה אור ליום 6 לספטמבר רעש והמולה העירו את כולנו. נגשנו אל החלונות שפנו אל הרחוב, נשקפנו בעד החלון מבלי להאיר את החדר. באפלולית הלילה קשה היה לראות מה נעשה ברחוב. רק הד צעדי אלפי אנשים, מלווה צעקות, מלא את חלל האויר. ירדנו החוצה. הרחוב היה מלא אנשים מבוהלים, שהלכו בחפזון בכוון רחוב זאמנהוף. מתוך שיחה קצרה נודע לנו, כי יש פקודה מהשלטון הנאצי להתיצב לבקורת על שטח מוגבל בין הרחובות גענשה, זאמנהוף, לובצקה וסטאווקי. כל מי שלא יתיצב וימצא מחוץ לשטח הנועד לבקורת, ירה יירה.

סמוך לבית שלנו גרו בשורת בתים בקצה רחוב קרמליצקה השוטרים היהודים עם משפחותיהם. הם היו הראשונים שידעו על דבר הגזירה. כעבור זמן מה בא גם חתנו של שכננו שהיה שוטר, וספר לנו על הפקודה ועל ההכנות אשר יש לעשות. במשך שעות אחדות צריך היה לעזוב את השטח.

הפקחים רצו אל המאפיות לקנות לחם, הצטיידו גם בתפוחי אדמה. הכל נעשה במהירות הבזק ובמשך חצי שעה המאפיות היו ריקות. מי שלא הספיק להגיע אל המאפיה נשאר בלי לחם. השחר כבר האיר. רצתי מהר אל בית־החולים להודע מה גורלו. מצאתי את מנהל המחלקה, ד“ר מעש ז”ל, כשהוא יושב בשקט ומתגלח במתינות, אם כי האוירה בבית־החולים היתה מחושמלת.

“האם על הצוות הרפואי להתיצב לבקורת יחד עם כל האוכלוסיה?” שאלתי את ד"ר מעש.

“אני חושב, כן, עוד לר קבלנו ידיעות מפורטות מועד הקהילה, אבל לפי תוכן הפקודה גם אנו כלולים בתוך האוכלוסיה ואיננו יוצאים מן הכלל”.

בחפזון חזרתי הביתה.

ברחוב קרמליצקה פגשתי את ידידי האינג’ניר ג. יחד עם אשתו. נשאה על זרועותיה את בתה הקטנה, ילדה כלילת יופי. ברכנו איש את רעהו. שאלו בעצתי מה לעשות, להתיצב, או להשאר במטמורת על השטח האסור.

“מקום הסתר בו ישבנו נחבאים עד הנה, היה כמעט בטוח. הודות לזה נצלנו, אבל אין לנו מלאי גדול של מזון ואם כולם עוזבים את השטח, איך נוכל לגור פה בבדידות”.

עמדתי משתומם. לא יכולתי ליתן עצה לאנשים אלה שעה שלא החלטתי בעצמי מה לעשות, להתיצב או להסתכן ולהשאר על השטח האסור. נפרדנו איש מרעהו. לא יכולנו לדבר. המלים נחנקו ונעצרו בגרון. דמעות זלגו מעינינו.

עיף ומדוכא באתי הביתה. לתמהוני ולשמחתי הגדולה מצאתי שם את בתי. היא באה עם חבורת אנשים מבית החרושת שולץ. היא רוצה להפרד מאתנו. בתי החליטה להתיצב יחד עם יתר עובדי המרפאה.

“אולי תשארי פה יחד אתנו במטמורת?”

“לא. החלטתי להתיצב. אל תיראו, לא יגעו בי לרעה”.

עכשיו הגיע הרגע הגורלי להחליט אם עלי להתיצב לבקורת או להשאר. מה משמעותה של התיצבות לבקורת, ידעתי מזה כמה חדשים. קבלתי ידיעות מרובנה על הבקורת שבוצעה שמה ועל תוצאותיה. רק חלק קטן מן המתיצבים נשארו בחיים בעוד שיתרם הוצאו להורג. כתבה על זה צעירה אחת לאחותה בורשה. הזהירה אותה במכתבים, כי אם הנאצים יכריזו על בקורת, לבל תתיצב, כי דמה בראשה.

אלא מה לעשות? להתחבא במשך ימים אחדים ולחכות עד יעבור הזעם. ברור היה לי, כי אשתי ובני מוכרחים להשאר במטמורת, כי ספק אם יעלה בידם לעבור בשלום את הבקורת. הפקפוק היה רק בנוגע אלי. אחרי דיון קצר החלטנו, כי לא אתיצב. המטמורת היתה כמעט בטוחה. לא בנקל ימצאו אותה הנאצים, אפילו אם יחפשו. מובן מאליו, כי ע"י אי־התיצבות אני מנתק את קשרי עם בית החולים ומן הרגע הזה הנני תלוי באויר ונכנס אל תוך מעגל המון היהודים הבלתי־ליגליים. ראיתי את העתיד בצבעים שחורים. אבל הסכנה המידית היתה גדולה יותר. הודות לאי־התיצבותי נשארתי בחיים וכותב זכרונות על התקופה ההיא. בשביל השכנים שלי לא היתה בכלל שום ברירה. הם הלא היו בלתי־ליגליים, אם כי אחדים מהם היו מצויידים בתעודות מזוייפות. לעזוב את המטמורת, שעמדה במשך כל הזמן במבחן והצילה אותם לשם התיצבות לבקורת, היה בשבילם צעד בלתי הגיוני. אלמלי התיצבו לבקורת היו דומים לאנשים מטורפים, שהולכים ישר אל לועה של חיה טורפת להבלע חיים. לאמיתו של דבר, הם לא חשבו כלל על התיצבות ולא היססו. רק השוער ואשתו הלכו לבקורת, אם כי יכלו להשאר במטמורת. גם סוכן הבית מטעם ועד הקהילה ושני מנהלים של צרכניות, שגרו באותו הבית, התיצבו. לכולם היו סכויים לעבור את הבקורת, בתור עובדים במוסדות הקהילה.

כאשר הרחובות התרוקנו מאנשים ודממת מוות השתררה מסביב, ירדנו אל המטמורת. כמה ימים צריך יהיה לבלות במרתף בלי שנה, בלי אוכל? נשארנו בלי מזון, בלי לחם ובלי תפוחי־אדמה. היה קצת גזר וזה היה המזון היחידי, נוסף על פירורי לחם יבש, שנשארו מאתמול.


הצלנו את נפשותינו    🔗

הישיבה במטמורת לא היתה נעימה ביותר. היתה צפיפות גדולה. התפרצו גם קטטות. לרשותי ולמשפחתי עמדה מטה מתקפלת, בלה מיושן. במקום לשרוף אותה, העמידו אותה במטמורת. במשך כל הלילה ישבנו, ואפילו לא נרדמנו, כי לא היה משען לראש. רק במשך היום אפשר היה להשתרע על המטה ולהרדם שעות אחדות. גם הד יריות חזקות, שנשמעו לעתים תכופות במשך כל זמן שהותנו במרתף, הרגיז אותנו לא מעט. לא ידענו באיזה רחוב יורים. לאחר מכן נודע לנו, כי היריות היו בשטח ההתיצבות, ודוקא בשטח האסור היה שקט גמור. לא היו שום חפושים ולא יריות. הרבה יהודים יכלו לשבת במנוחה במרתפים פשוטים ואפילו במעונותיהם ולהציל את נפשותיהם. החיילים הנאצים והאוקראיניים היו בשטח הבקורת. שם היתה בשבילם עבודה מרובה ולא כדאי היה לחפש אחרי יהודים בודדים על שטח האסור. חמשה ימים ישבנו במטמורת מנותקים מן העולם החיצוני. ביום הששי בבוקר שמענו פתאום דפיקות על הקיר. נבהלנו. שוטר יהודי, או חייל נאצי? איש לא זע ממקומו. אחרי־כן שמענו מלים בודדות לא ברורות. אחד מאתנו הכיר את קולו של שוער הבית. פתחנו את המסתם. השוער נכנס עם אשתו. גדולה היתה שמחתנו. נשיקות מעורבות עם דמעות חמות. הוא עבר בשלום את הבקורת יחד עם אשתו. כל אלה שניתנה להם הזכות להשאר בגיטו, קבלו סימנים מיוחדים חרותים על פח. את הסימנים נשאו בעלי הזכויות על החזה, ביחוד בימים הראשונים אחרי הבקורת, כשהרבה חיילים נאצים עוד הסתובבו ברחוב. אחרי־כן לא היו מקפידים על ענידת המספר.

“איך התנהלה הבקורת ומה הן היריות התכופות?” שאלנו את ידידנו.

“אין מלים בפי לתאר את המחזה האיום שהתגולל לעינינו על שטח הבקורת. השטח כולו הפך לתופת. רבבות אנשים, גברים, נשים וטף התגוללו בחוץ וחכו עד שיגיע תורם להתיצבות. הרוב המכריע הוסע לטרבלינקה”.

למחרת חזרו בשלום גם סוכן הבית ושני מנהלי הצרכניות. קבלו מספרים. הבקורת נמשכה כשבעה ימים. בימים הראשונים שטח הבקורת היה מוקף חיילים. אין יוצא ואין בא. במשך הימים האלה נשלחו לטרבלינקה קרוב לשבעים אלף יהודים. כך מסרו מאוזן לאוזן. לפי ידיעות אחרות נשלחו לטרבלינקה שלושים אלף. מספר זה הוא יותר מדויק. כתום הבקורת עזבו החיילים הנאצים את השטח ובעלי המספרים יכלו לחזור הביתה. ועד הקהילה התחיל לארגן מחדש את מוסדותיו. הרחובות המו מאנשים. כל אחד רץ לקרוביו ולמכריו לדעת אם נצלו, או נשלחו לטרבלינקה.

לא היה לנו שום קשר עם הבת. פחדנו לגורלה. הלא גם מבתי־החרושת של שולץ הוצאו הרבה אנשים לטרבלינקה. ביום השמיני באה הבת. היינו כולנו מזועזעים. בכינו משמחה ומהתרגשות. היא עברה את הבקורת וקבלה מספר. כל המשפחה שלמה. איש לא נעדר.

שבעת הימים שישבנו במרתף רטוב, באויר מחניק, כמעט בלי אוכל, השפיע עלינו רע. כאשר יצאתי מן המטמורת הייתי חוור כמת ובקושי יכולתי להניע את רגלי. ראשית דאגתי היתה להשיג אוכל. רופא אחד שחזר מן הבקורת, נתן לי בהשאלה מעט סלק. לחם עוד לא היה. בשלנו את הסלק לארוחת הערב והלכנו לישון. ישנו בחדר.

כעבור ימים אחדים היה כבר לחם, גלוסקאות, חמאה ונקניק. הנאצים מכרו בכסף מלא, יותר נכון בזהב, קמח לבן משובח לאופים היהודים, והאופים אפו למכביר. לחם מכל הסוגים היה בשפע ולפי הערך לא ביוקר. הקהל שנשאר בחיים לא היה עני ולא קמץ בהוצאות על המזונות. כולם שאפו למזון טוב, טעים ומבריא, כי ראו במזון מקור לכוחות פיסיים להתגבר על המכשולים וגם מקור למרץ ולהשראה שכלית להתמצא במצבים מסובכים.

מן הרופאים שחזרו מן הבקורת נודעו לי הרבה פרטים. חלק ניכר מן הרופאים שעבדו בבית־החולים, לא קבלו מספרים ונשלחו לטרבלינקה. נשארו מנהלי המחלקות וקצת מן העוזרים. הרשימה נעשתה ע“י ועדה מיוחדת, שהתפקיד הראשי מלאו בה דירקטור שטיין וד”ר ישראל מילייקובסקי. כמובן שלא יכלו להשאיר את כל הרופאים, כי לרשותם עמדה כמות מצומצמת של מספרים, אבל יכלו בעקיפין להזהיר את הנידונים לשילוח לטרבלינקה על הסכנה הצפויה להם. כך עשתה ד"ר בראודה־הלר, מנהלת בית־החולים לילדים ברחוב שליסקה. היא הזהירה כמה מהרופאים שלה, ששמותיהם אינם נמצאים ברשימה. הרופאים התחבאו על שטח הבקורת ולא התיצבו. וכך הצילו את נפשם. זה היה צעד הומניטרי ראוי למופת.

בועדה שערכה את הרשימה נתקבל העיקרון להציל לא אנשים בודדים, אלא משפחות שלמות. כאשר הוחלט להשאיר את מנהלי המחלקות, אז באופן אויטומטי העניקו מספרים למשפחותיהם, ז. א. לנשותיהם וגם לילדיהם. עקרון זה הוא הגיוני, אבל בגלל זה סבל הרבה צוות העובדים הפיסיים, כי בשבילם לא נשארו מספרים. מכמה מאות עובדים נשארו אחרי הבקורת רק שמונה ויתרם הוסעו לטרבלינקה. גם רופאים עוזרים קבלו מספרים על חשבון העובדים, ז. א. שהם הוכנסו לרשימה לא בתור רופאים, אלא בתור עובדים פיסיים. עלי לציין, כי בשעה שבית־החולים התחיל להתארגן מחדש ברחוב גענשה 6–8, עבדו נשי הרופאים עבודה פיסית; נקו את החלונות, שפשפו את הרצפות, הביאו מן המטבח אוכל בשביל החולים וכו' וכו'. אבל בלב העובדים שנשארו בבית־החולים, קננה מרירות גדולה, כי ראו בזה עול גדול לחבריהם. היו ביניהם אנשים בעלי ותק של עשרות שנים של עבודה בבית־החולים. בין האינטליגנציה ולבין ההמון נפתחה תהום ושנאה עמוקה שנשתרשה בלב העובדים. גלויי רגש השנאה פגשתי אחרי־כן זמן קצר אחרי הבקורת. גם את העובדים הפיסיים לא הזהירו. זו היתה מלחמת קיום אכזרית, שתחילתה נעוצה כבר בראשית הפעולות.

המשטרה היהודית יצאה מן הבקורת בריסוק אברים. הרוב הגדול נשלח לטרבלינקה. מאלפים וחמש מאות עובדים נשארו בשרות רק ארבע מאות שוטרים. גם השוטרים שהשתתפו בפעולות והוציאו את היהודים ממעונותיהם, שמספרם הגיע לאלף ומאתים איש, הוסעו לטרבלינקה יחד עם משפחותיהם. זו היתה מהלומה חזקה מבחינה פיזית ומוסרית בשביל המשטרה. ההמונים שהיו על שטח הבקורת צהלו למחזה הובלת אלפי שוטרים אל ה“אומשלג” ולוו אותם בקריאות בוז וקללות.


דאגות חדשות    🔗

המנוחה אחרי הבלהות ארכה שנים–שלושה ימים. צפו מיד שאלות חדשות שדרשו פתרון. כולן הסתובבו על ציר אחד והוא — שאלת הקיום בעתיד הקרוב. מועד הקהילה נודע לנו, כי תחום הגיטו מצטמצם עוד יותר וכי רחוב פאוויה, בו גרנו, לא יוכנס לשטח הגיטו. הדאגה הראשונה בשבילנו היתה למצוא דירה. על שטח הגיטו היו דירות פנויות, אבל בלי מחבוא. קשה היה להפרד מן המטמורת שהצילה ממות ארבע משפחות, אבל לא היתה שום ברירה. ברור היה, כי כל משפחה צריכה לחפש דירה בשביל עצמה. מצאתי דירה ברחוב גענשה. הדירה היתה גדולה ומרווחת. חי שם סוחר יהודי עם משפחתו שהובלה לטרבלינקה. כעבור זמן קצר נכנסו אל הדירה עוד שלש רופאות מבית החולים עם משפחותיהם. שאלת הכלכלה נפתרה בנקל. בגיטו היה שפע של מזון. מן הרובע הארי הבריחו הכל, ואפילו דגים מעושנים יקרים, יינות וליקירים. גם כסף לא חסר לנו. אפשר היה לחיות בלי עבודה, אבל המצב היורידי היה בלתי־ליגלי. במשך כל היום היינו שרויים בפחד, אם כי ברור היה, כי אחרי ההשמד האיום בחודש ספטמבר תהיה הפוגה לזמן מה.


 

פרק יא: בגיטו ורשה לפני המרד    🔗

אחרי הפעולות שנמשכו בלי הפסק מיום 22. לחודש יולי עד 15 לספטמבר שנת 1942 והגיעו לשיאן בשבוע האחרון, מיום הששי לספטמבר עד יום חמשה־עשר בו, נמצאה האוכלוסיה היהודית שנשארה לפליטה במצב של התרגזות פסיכית מיוחדת במינה. קופה של צרות היתה תלויה מאחורי כל יהודי ושומה היה עליו למשוך בעול סבלותיו. הורים, אחים ואחיות, בנים ובנות היו כבר במחנה המות בטרבלינקה. הגברים היו מבכים על נשותיהם והנשים על בעליהן. כל יהודי נשא בלבו פצע, ויגונו היה גדול מנשוא. היו רגעים שהקרום נקרע, והפצע התחיל שותת דם. ברגעים אלה קשה היה להתאפק מבלי לבכות.

בימים הראשונים אחרי בקורת הנפוי (סליקציה) נכנסתי אל מכרי, רופא צעיר שעבד בבית־החולים. לא היה בבית. אמו בקשה אותי לחכות. הוא צריך תיכף לבוא. הבן נצל וקבל “מספר”. גם האם נצלה, אם כי אין לה מספר. התחילה לספר לי על חוויותיה בשעת הבקורת. הפסיקה פתאום והתחילה לבכות.

“למה תבכי? הלא נשארתם בחיים, את ובנך”.

“כן, אתך הצדק. אני ובני נצלנו, אבל בתי יפת התואר הוצאה… ל…טרב…לינקה”.

קמה ממקומה, נגשה אל הארון והציאה משם את הארנק.

“אראה לך את תמונתה”. פתחה את הארנק, חפשה צרור של תמונות ופזרה אותן על השולחן. “הבט, זוהי תמונתה”. רגעים אחדים החזיקה לפני עיני את התמונה. “נערה יפת תואר, חשבתי בלבי, יש על מה לבכות”.

בידים רועדות הגישה את התמונה אל פיה והעתירה לה נשיקות.

נפרדתי מהאם השכולה שלא מצאה נוחם לנפשה לא בהצלת בנה ולא בהצלת חייה.

יושב אני במרפאה של בית־החולים ומסתכל לעבודת האחות. צעירה בעלת מרץ. חובשת את החולים במהירות נפלאה, מנחמת ומבדחת אותם, כשפניה מחייכות. המציאות הנוראה והתלאות שעברו עליה בשעת הבקורת, כאלו לא השאירו עליה רושם.

“שמחה בחלקה כי נשארה בחיים”, צץ רעיון במוחי.

“האם ראית את הפצעים והכיבים אצל החולים?” פנתה אלי האחות. הכיבים מסריחים, כי לא חובשו זמן רב. שאלתי את החולים באיזה נסיבות נוגעו בנגעים אלה. אמרו לי, כי ישבו במרתפים ולא היתה שום אפשרות לטפל בנגעים. אחד הגיע זה לא כבר לורשה מעירה אחת. כיצד עבר את הגבולים? הפולנים והנאצים חשבוהו לעני המחזר על הפתחים ואיש לא עצר אותו בדרך. הסרחון שעולה מן השחין שגדלו ככף איש, גורם לי כאב ראש, אם כי אינני מן הרגישות ביותר".

השיחה התגלגלה על המאורעות בשעת בקורת־הניפוי, קולה היה מוצק ובטוח. האמינה, כנראה, בגורלה.

“כן, יש לי מזל מיוחד. הרבה אחיות הובלו לטרבלינקה, ואני נשארתי בחיים”.

פתאום התפרצה אנחה מלבה.

“אינני מן הרכות ועדינות הנפש. סנטימנטלית לא הייתי מעולם, ועכשיו בודאי לא. האכזריות שבחיים הקשיחה את לבי. הכרתי את מלחמת החיים על יסודותיה ועל פרטי פרטיה, אבל תמונת אחותי תמיד נצבת כמו חיה לפני עיני, רודפת אחרי, שוללת את מנוחתי ביום וגוזלת את שנתי בלילה”.

קול האחות נעשה רך ביותר ודק. האוזן הבוחנת יכלה לקלוט גם נימה של רעידה קלה בקולה. באמצע החדר עמד תנור מרובע נמוך ומהוקצע יפה. האחות נגשה אל התנור, לקחה את הארנק שהיה מונח עליו. בזריזות פתחה את הארנק והוציאה תמונה. זו היתה תמונת אחותה. הגישה לי את הצלום. עלמה כלילת יופי. פנים מחוטבים מעשה ידי אמן, עינים שחורות ועמוקות, מבריקות ומחייכות בחיוך רענן. זמן רב הסתכלתי בתמונה זו, כי לא יכולתי להאמין, כי עוד יש בגיטו עלמות עם עליצות חיים כזו שראיתי בתמונה.

“מתי הצטלמה אחותך?” שאלתי. “האם לפני המלחמה?”

“לא, התמונה נעשתה בגיטו, זמן קצר לפני מסע ההשמד. ענתה האחות. אתוודה לפניך, רק בשעת העבודה אני שוכחת את יגוני. נדמה לי, כי היא מושכת אותי בעבותים ללכת אליה. ברור לי, כי כבר איננה בחיים, אבל סוף סוף יבוא יום ומרצוני הטוב אסע לטרבלינקה. בלי ספק, אסע. אמנם עכשיו יש הפוגה, אבל עוד תהיינה פעולות”.

נשתתקה, אחרי רגעים אחדים המשיכה את הודוי.

“יש בי רצון עז לחיות על אף הסכנות, אולם אחרי האסון עם אחותי נוכחתי, כי יש דבר מה יותר חזק מאינסטינקט החיים”.

הדלת נפתחה ברעש. נכנסה קבוצת חולים. האחות קמה בזריזות ממקומה והתחילה לטפל בקבוצה החדשה.


יהודים ליגליים ובלתי־ליגליים    🔗

מבקורת־הנפוי הגדולה, שהתקיימה במשך השבוע השני לחודש ספטמבר מ־6.6. עד 15.6. שנת 1942 נצלו היהודים על שני אופנים. חלק אחד באופן ליגלי, — יהודים אלה קבלו מספרים. הנאצים השאירו אותם בבתי־החרושת בתור פועלים ופקידים, או שנשארו על עמדותיהם בתור פקידים ועובדים פיסיים במוסדות שעמדו ברשות ועד הקהילה (בית־החולים, המוסד לאספקה ועוד). מספרם הגיע לשלושים־ושלשה אלפים, מהם שלושת אלפים עובדי מוסדות הקהילה.

כמה יהודים נצלו באופן בלתי־ליגלי? מספרים מדוייקים לא היו, אבל לפי האומדנה הגיע מספרם קרוב לשלושים אלף. הרבה יהודים לא התיצבו לבקורת. לאנשים זקנים שלא עבדו — לא בבתי־חרושת, ולא במוסדות הקהילה, לא היו שום סכויים לעבור את הבקורת. הם התחבאו. אבל גם מבין הפועלים והפקידים היו כאלה שנשארו בביתם, כי לא היו בטוחים שיעברו את הבקורת. בין כך ובין כך צריך היה לסכן את הנפש. העדיפו איפוא, לשבת בבית ולחכות עד אשר הגרמנים יבואו אליהם. החוש הבריא לא הוליך אותם שולל. דוקא ברחובות שהישיבה היתה אסורה בשביל היהודים תוך איום, שכל יהודי אשר ישאר בשטח זה, ירה יירה, דוקא שם היה שקט ומנוחה. כך היה ברחובות לעשנה, דזעלנה, פאוויא, זאמענהוף ועוד. היהודים התחבאו במרתפים, אבל יכלו לשבת בשלוה גם במעונותיהם, היות והגרמנים לא חפשו שם. הנאצים היו בטוחים, כי אף יהודי אחד לא יהין להשאר בשטח זה. לא צריך לחשוב, כי שני הסוגים האלה — הכשרים והבלתי כשרים — היו נפרדים זה מזה. להיפך, היו צמודים זה לזה בקשרי משפחה הדוקים. היו הרבה משפחות, אשר איש אחד היה ליגלי ויתר בני המשפחה היו בלתי כשרים. למשל הבן או הבת קבלו מספר, אבל ההורים ויתר בני המשפחה נשארו בלי מספרים.


שאלת השכון    🔗

החלוקה לכשרים ובלתי כשרים חשיבות גדולה נודעת לה, כי רק לכשרים היתה זכות לשכון מטעם ועד הקהילה. לעומת זאת היהודים הבלתי כשרים לא יכלו לקבל מעון. הבעיה החמורה מה לעשות עם היהודים הבלתי כשרים דרשה פתרון מידי. ועד הקהילה מוכרח היה להתחשב עם המצב הקשה שנוצר בין שארית הפליטה. ראשי הקהלה לא יכלו להתחמק מפתרון, כי הפקידים הליגליים הלא היו מוכרחים לדאוג בשביל הוריהם, אחיהם, או אחיותיהם. גם במשפחותיהם של ראשי הקהילה בעצמם לא חסרו יהודים בלתי כשרים. לכן הוחלט, כי המעון יהיה רשום על שם בעל “המספר”, ז. א. על היהודי הליגלי, אבל במעון זה יוכלו לגור גם יהודים בלתי כשרים, בראש וראשונה בני המשפחה וקרוביו של הדייר הכשר. הגרמנים לא התערבו בענינים אלה ולא בדקו את הדיירים מבחינה משפטית. הנאצים ידעו, כי הרבה יהודים נצלו באופן בלתי־ליגלי, אבל הם בחרו בשתיקה ולא הגיבו על זה. הנאצים העדיפו לתת לשארית הפליטה הפוגה ולהשלות אותם בהבטחות, כי לא תאונה להם רעה, אם יעבדו לפי הוראות השלטון הגרמני.


היהודים הבלתי־כשרים נמשכים אל מעגל העבודה ונקלטים בתוכה    🔗

הנאצים זקוקים היו ליהודים הבלתי כשרים, בכדי לנצל אותם במשך זמן ידוע בתור פועלים למטרות ידועות. איזה תכניות היו בידי הנאצים ומה היתה כוונתם?

במשך חמשים וחמשה ימי הפעולות, החל מ־22 לחודש יולי עד 15 לספטמבר הוציאו הגרמנים להורג קרוב לשלוש־מאות־וחמשים אלף יהודים. רכושם נשאר במעונותיהם. נותרו רהיטים, בגדים, כרים וכסתות, שטיחים, ספרים, תמונות ועוד. לפי תורת המוסר של הנאצים הרוצח הוא היורש הליגלי של רכוש הנרצח. מטעם זה רכוש היהודים שנרצחו ע"י הנאצים צריך לעבור לידיהם. אסוף הרכוש, החסנתו והעברתו לגרמניה דרש הרבה פועלים. הנאצים החליטו איפוא להעסיק את שארית הפליטה הבלתי ליגלית בעבודה זו, ואחרי גמר העבודה לחסל את הפועלים.

לתכלית זאת הקים השלטון הנאצי מוסד מיוחד וקרא אותו בשם “ווערטערפאוסנג”. בראש המוסד עמד הנאצי קאנראד. מוסד זה ארגן פלוגות מיוחדות. כל יהודי בלתי כשר בלי “מספר” יכול היה להרשם בתור פועל. במשך זמן קצר נרשמו בתור פועלים כמה אלפים יהודים. בפלוגות אלה נתקבלו לעבודה גם צעירים וצעירות בגיל מ־14 שנה ומעלה. הכרתי צעירים כאלה, כמעט ילדים, ממשפחות אינטליגנטיות. היחס אל הפועלים היה בערך לא רע. אני מדגיש את המלה “בערך”, כי לא הכו את הפועל היהודי כמו במחנות עבודה אחרים. אבל הנאצים לא דאגו לתת לפועל תזונה מתאימה. הוא קבל במשך היום מאתים — שלוש — מאות גרם לחם שחור, קצת ריבה וצלחת מרק מימי. כפי שאנו רואים מרשימת המזונות, התזונה היתה גרועה, ושום אדם לא יכול היה להתקיים. אולם הפועל היהודי מצא תחבולה להגדיל את הכנסתו. בשעת פנוי המעונות מצאו עצים, פחם. כאשר שבו מעבודתם, לקחו הפועלים את חמרי ההסקה אתם הביתה. בימות החורף היה לזה ערך, כי יכלו להסיק את התנור וגם למכור, או להחליף במצרכי מזון. גם הפועלים הקטנים התאמצו להביא הביתה אחרי יום עבודה קשה — עשרה — עשרים קילו עצים או פחם, שהיו נושאים על שכמם הרך 3–4 קילומטרים ממקום העבודה עד מעונותיהם בתחום הגיטו. אבל הטורח והמעמסה גרם לילדים נחת־רוח, שכן ידעו שבעבודתם עוזרים להוריהם שנשארו בחיים.

לא רק ב“ווערטערפאסונג” עבדו היהודים הבלתי כשרים. גם ועד הקהילה ארגן פלוגות עבודה להקים חומות חדשות מסביב לגיטו. שטח הגיטו הוקטן והכרח היה להקיף בחומות את הרחובות המועטים שנשארו ברשות היהודים.

הרבה יהודים התיצבו לעבודה זו, ביניהם עשירים ובעלי־השכלה. משלושה מכירי שעבדו שם, שנים היו בעלי בתי חומה בורשה ואחת רופאת שניים.

בגיטו חיו גם פועלים יהודים, שעבדו בעבר הארי בבתי חרושת של נוצרים או בתחנות של מסילות הברזל, פועלים אלה היו יוצאים בבוקר בשש או בשבע, וחזרו בארבע או חמש אחרי הצהרים. בראש כל פלוגה עמד קצין יהודי, ובראש כמה פלוגות חייל גרמני, שהיה מעביר את הפלוגות דרך שערי הגיטו, שהיו נשמרים ע"י משמר צבא גרמני. פלוגות אלה מלאו תפקיד חשוב בכלכלת אנשי הגיטו. הפועלים היהודים היו לוקחים אתם בגדים, לבנים וחפצים שונים והיו מוכרים במקומות עבודה לפולנים. בכסף שקבלו תמורת החפצים היו קונים מצרכי מזון: לחם, חמאה, בשר והיו שמים בילקוטיהם. אנשי הפלוגות הרויחו יפה, כי היו מוכרים את מצרכי המזון בגיטו במחירים יקרים. אחרי הפעולה הגדולה ירדו המחירים על בגדים וחפצים שונים. בעד מגבעת לֶבֶד חדשה שלמו אנשי הפלוגות חמשה זהובים, בעד חליפה חדשה חמש מאות זהובים, בעוד אשר מחיר של קילו חמאה הגיע לארבע מאות זהובים ומחיר קילו בשר — מאה וחמשים זהובים. לא תמיד עלה בידי אנשי הפלוגות להבריח את סחורותיהם. על־פי־רוב היו החיילים הגרמנים לוקחים שוחד, אבל היו גם חיילים ששאפו לשדוד מאנשי הפלוגות את סחורותיהם. היו פושטים את הבגדים וגם את הנעלים מאנשי הפלוגות והיו מחפשים סחורות הברחה. עבודתם של אנשי הפלוגות לא היתה קלה, אבל הרויחו יפה. הם ובני משפחתם ניזונו באופן משובח. היו מלאי בטחון ומרץ.


אנשי הפלוגות עוברים דרך שערי הגיטו    🔗

בשעות הבוקר מחמש עד שבע־וחצי התנועה ברחובות הגיטו הקצוץ היתה גדולה. בשעות אלה עשה הגיטו רושם של עיר הומיה מלאה תשואות. המונים, המונים מלאו את הרחובות. אנשי הפלוגות נערכו בשורות, שהיו משתרעות לאורך הרחוב. היו שם אנשי ה“ווערטערפאסונג” ואנשי הפלוגות שעבדו בבתי־חרושת מחוץ לגיטו. באויר הדהדו פקודות קציני הפלוגות. לא כל אחד יכול להיות מפקד פלוגה. רק אנשים בעלי סגולות מיוחדות ראויים היו למשרה זו. המפקדים היו ברובם אנשים צעירים שידעו איך לדבר עם הפולנים בעבר הארי, לנהל אתם מקח וממכר בענין סחורות, שהובאו מן הגיטו. הם צריכים היו גם לדעת כיצד לנהל משא ומתן עם המפקד הגרמני, לשדלו בדברים ובשוחד. ביחוד שומה היה עליו להעביר בשלום דרך שערי הגיטו את אנשי הפלוגה עם סחורות ההברחה.

בין אנשי הפלוגות היו אנשים בעלי השכלה, שלא התיצבו לבקורת ביום 6 לספטמבר. הם נשארו בחיים, אבל היו בלתי כשרים. קבלו, איפוא, משרות של מפקדים וקיומם נעשה ליגלי. מכרי, רופא צעיר, עזב את מקצועו ונעשה מפקד פלוגה. אבל ברובם המכריע היו חצי אינטליגנטים עם השכלה זעומה.

אנשי הפלוגות שעבדו מחוץ לגיטו, הוו עורק חיים חשוב ביותר, שנמשך מן הגיטו עד לעבר הארי. בדיקת מספר האנשים בפלוגה היתה שטחית. קצין הפלוגה היה, למשל, מוסר למפקד הגרמני, כי הוא מוביל פלוגה בת חמשים איש. הגרמני לא בדק את האנשים לפי תעודותיהם. בכל יום נעדרו כמה אנשים בפלוגה מסבות שונות (מחלה, תאונה ועוד). במקום הנעדרים יכול היה מפקד הפלוגה להכניס אנשים אחרים. שהיה ברצונם לעבור לעבר הארי לסדר את עניניהם, למשל, למכור חפציהם או לחפש דירה אצל פולני וכדומה. ראש הפלוגה היה מעמיד אותם בשורה יחד עם יתר הפועלים בעד תשלום ידוע, שהיה מתנדנד מעשרה עד חמשים זהובים. לקוחות כאלה היו כמה בכל יום והם שמשו בשביל קצין הפלוגה מקור הכנסה חשוב. הפלוגות קשרו את הגיטו לא רק עם העבר הארי, אלא גם את הגיטו המרכזי שכלל את הרחובות גענשה, נאלעווקי, מוראנובסקע, מילא, ניסקא ועוד עם הגיטו השני, שבתחומו נמצאו בתי החרושת הגדולים של טעבענס ושולץ. גיטו זה כלל את הרחובות לעשנה, נאוואליפיע, נאוואליפקי, זעלאזנא, פראסטא ועוד. פה גרו כמה אלפים יהודים. לרשותם עמדו משרדי אספקה מיוחדים, מרפאות וכדומה. ועד הקהילה, המשרד המרכזי של האספקה, בית־החולים, המפקדה הראשית של המשטרה היהודית נמצאו בשטח הגיטו המרכזי. שני שטחי הגיטו היו נפרדים זה מזה ע"י רחובות שוממים, שדייריהם נדדו לטרבלינקה (זאמענהוף, קרמליצקה).

שארית הפליטה בשני הגיטאות חפשה דרך להתקשר, כי הרבה משפחות התפרדו. הורים שגרו בגיטו המרכזי היו מתגעגעים ועורגים לילדיהם שעבדו בבתי־החרושת של טעבענס ושולץ. הודות לפלוגות בני משפחה יכלו לקיים קשר עם ההורים. באופן סדיר היו מבקרים את ההורים פעם או פעמים בשבוע.

גם בעזרת עגלות המתים התקיים קשר עם העבר הארי, היות מבית הקברות היהודי נקל היה לבוא במגע עם האוכלוסיה הפולנית. בשובם מבית הקברות אל הגיטו הביאו העגלונים מצרכי מזון. גם העגלונים שהובילו את האשפה והסחי מן הגיטו אל העבר הארי, היו מכניסים מצרכי מזון אל הגיטו, ביחוד חמאה, בשר וסוכר. אבל מכסת המזון שהגיטו היה מקבל דרך צנורות אלה, לא הספיקה לכלכל את שארית הפליטה כי חסר היה המוצר היסודי שבמזון — דהיינו: לחם.

כאן באו לעזרה האופים היהודים ובעלי הטחנות. הם באו במשא ומתן עם הנאצים, שהיו מביאים חטה וקמח במכוניות משא גרמניות לעין כל, ישר אל הגיטו. הנאצים עברו בנקל את המשמר הגרמני על יד שערי הגיטו ואיש לא עצר אותם. האופים היהודים נתעשרו, אבל בלי עזרתם שארית הפליטה לא היתה יכולה להתקיים. האופים גלו מרץ ויוזמה. אפו לחם שחור, חצי לבן, לבן ועוגות. המחירים היו לפי הערך ממוצעים. למשל, מחיר לחם חצי־לבן טעים מאד, היה שמונה־עשר זהובים קילו, לחם לבן — שלושים ושנים, ועוגה — שני זהובים. במשך הזמן אחרי הטבח האיום נכנסו החיים אל מסלול תקין.

הן בעית השכון והן בעית האספקה של שארית הפליטה נפתרו באופן משביע רצון. בחדשי החורף המעונות היו מוסקים, ביחוד בעזרת תנורי ברזל. לא היה מחסור בעצים, ואפילו לא בפחם. הרבה משפחות לא עבדו לא במוסדות הקהילה ולא בפלוגות העבודה. מי שהציל את כספו או את התכשיטים, יכול היה להתקיים בלי עבודה. אולם אנשים אלה לא ישבו בחבוק ידים. הם נהלו מסחר עם אנשי הפלוגות, או שנעשו שותפים לעסקים שונים.

גם בעלי מלאכה שעבדו בבית על חשבונם, הרויחו יפה, כי לא חסרו לקוחות. חייטים סנדלרים, שענים וביחוד מסגרים ופועלי בנין היו עסוקים כל היום. אסכם את דברי: המעונות היו נקיים וחמים, התזונה היתה טובה, כי לא היה מחסור בלחם, וגם חמאה ובשר היה למכביר. מי שנפשו אוְתָה לשתות יי"ש יכול היה להשיג משקאות במחירים לא גבוהים (ליטר יין־שרף במחיר ארבע־מאות זהובים). אבל ענן כבד כסה את שמי הגיטו. השאלה מה יהיה בסופו גורל שארית הפליטה נקרה במוחו של כל יהודי וגזלה שינה מעיניו. המראה החיצוני של הגיטו כבר עורר רגשי פחד בלב כל איש. משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהרים היו הרחובות ריקים. דומית מוות שררה בכל השטח של הגיטו. באופן רשמי הלא כל יהודי מוכרח היה לעבוד. ההליכה ברחוב בשעה זו היה בה משום סכנה, כי החייל הגרמני יכול היה להעביר אל התחנה, היהודים הבלתי כשרים, שלא נרשמו לעבודה בפלוגות היו יושבים בבית. אבל גם הישיבה בבית היתה מלאה פחד.


חיילים גרמנים שודדים את הרכוש    🔗

חיילים גרמנים היו באים אל הגיטו לבוז בז. כאשר פגשו יהודי ברחוב, שדדו ממנו את כל מה שהיה בידו. היו נכנסים אל המעונות ודורשים זהב, שעונים ותכשיטים. לפיכך היו סוגרים את הדלתות ולא היו פותחים לדופקם. חייל גרמני שדפק בדלת, איש לא פתח לו. הדלתות היו לרוב חזקות, לעתים קרובות עשויות ברזל ומצויידות בבריחים. לא קל היה לפתוח דלת כזו, אפילו בכוח. החייל הגרמני דפק ודפק ולסוף הלך בידים ריקות. לעמוד זמן רב על יד הדלת לא יכול בגלל היראה, שמא ייתפש, כי מעשהו היה שוד אינדיוידואלי. בהרבה מקרים היו רואים את החייל בעד החלון כשהוא מסתובב בחצר. אז נקטו הדיירים אמצעי זהירות. המצב היה יותר רע, כאשר לא ראו את החייל בחצר, אלא הופיע לפתע פתאום עם פתיחת הדלת. אחרי־כן הנהיגו הדיירים סימני קריאה מיוחדים ורק לפי הקריאות פתחו את הדלת.


מראה הרחוב בגיטו    🔗

התנועה ברחובות היתה מוגבלת מחמש עד שבע־וחצי בבוקר, ומארבע עד שמונה בערב. רק בשעות אלה היו קונים מצרכי־מזון, היו באים במשא ומתן ומבקרים איש את רעהו. אולם במשך היום חיו היהודים בפחד. מזמן לזמן היו מתקיימות פעולות קטנות. מבתי החרושת הוציאו את החייטים ושלחו אותם לטרבלינקה, חטפו יהודים ברחוב, או הוציאו מן המעונות והובילו אותם אל התחנה. חיו משעה לשעה.

כאשר הייתי מביט מחדרי בעד החלון ראיתי שלושה רחובות: גענשה, נאלעווקי ופראנצישקאנסקא. מראה הרחובות בשעות בין שמונה עד ארבע עורר זועה והדפיקה היותר קלה בדלת היתה מעוררת פחד. האם אין סימנים של פעולה חדשה? הרחוב היה ריק מאנשים. מזמן לזמן אפשר היה לראות דמות יהודי כפוף נלחץ אל הקיר ומתחמק ביעף משער לשער כעכבר, עד אשר נבלע אל תוך שער פתוח ונעלם. הרבה שערים היו סגורים, כי בבתים היו בתי חרושת ועל יד השער עמד משמר יהודי מעובדי בית־החרושת, שלא נתן להכנס. הכניסה היתה אפשרית רק בבתים, שלא היו שם לא מוסדות ולא בתי־חרושת. גם שער בית־החולים היה סגור משמונה עד שלוש. הכניסה והיציאה היו אסורות.


המשבר הפסיכי הגדול בין שארית הפליטה    🔗

אם נשווה את מצב הרוח של האוכלוסיה היהודית בזמן פעולות הקיץ ואחריהן, אז נקל לקבוע, כי בנשמתו של היהודי חל שנוי גדול. חלפו ונגוזו התמהון, אזלת היד וההערכה המוטעית של המצב הכללי. כל גבר ואשה ואפילו ילד החליט בנפשו לא להכנע לדרישות הנאצים. להתגונן בכל האמצעים ולא ללכת לטרבלינקה. היו בגיטו יהודים שהאמינו בעצמם והשתדלו להפיץ אמונה זו בין שארית הפליטה, כי פעולות חדשות לא תהיינה, כי הנאצים החליטו לנצל את כח האדם של היהודים שנשארו בחיים למטרת עבודות שונות. דעה זו הפיצו חברים אחדים מועד הקהילה, ביחוד פירסט, שנהרג זמן קצר אחרי זה ע"י אנשי המחתרת היהודית. אולם איש לא שם אוזן קשבת לדברי הבל אלה, כי אפסה האמונה בהבטחותיהם של הנאצים ובגרוריהם היהודים. המציאות היתה כל כך מרה, עד שנקל היה להבין, כי לשארית הפליטה ניתנה הפוגה לזמן ידוע, כל אחד הרגיש בנפשו, כי הפעולות עלולות להתחדש בכל יום, וממילא צפה השאלה, מה צריך לעשות, כדי להתגונן באופן יעיל. לו קבלו היהודים תחמושת במדה מספקת, אז בנקל אפשר היה לארגן פלוגות מזויינות להגנה, אבל לאסוננו אי אפשר היה לקבל נשק. המחתרת בעצמה היתה עניה באנשים והציוד שלה היה דל. לפיכך קשה היה למחתרת להפיץ את הרעיון של התנגדות מזוינת, אם כי מבחינה פסיכית האוכלוסיה היהודית היתה מוכנה לבצע משימה זו. מלבד זה עוד נגע אחד כרסם את שארית הפליטה. בגיטו המקוצץ נשארו שלש־מאות בתים, שעמדו לרשותה של שארית הפליטה. בו בזמן, היו פעילים על שטח זה, לפי השמועה שהיתה רווחת, מאה וחמשים יהודים בוגדים — מלשינים, שרגלו לטובת הגיסטאפו. על כל שני בתים פעל איפוא, מרגל אחד. מובן שבתנאים אלה צריכה היתה המחתרת לעבוד בזהירות גדולה. שארית הפליטה הוכרחה לאמץ את כוחותיה הרוחניים וכשרונותיה למצוא תחבולות ולעבד תכנית של התנגדות שניתנת להתגשם בחיים. אני מסכם, איפוא, את דברי. ברובה המכריע היתה שארית הפליטה מוכנה להתנגדות מזוינת. אם זה לא התגשם בממדים רחבים, הרי הסבה נעוצה בתנאים, שעליהם דברתי למעלה, ז. א. מחסור בנשק ונגע המלשינות. רעיון ההתנגדות מן ההכרח לבש צורה אחרת. מוטעית היא, איפוא, הדעה, כי שארית הפליטה סבלה מדכאון נפשי ומאדישות לגבי גורלה. להיפך, חפשו תחבולות שונות להתגונן עד הרגע האחרון. הרעיון של התנגדות בלתי־מזוינת חתר בשני כוונים. ראשית, בכוון התקנת מטמורות ושנית — בחתירה להֵעקרות אל עבר הארי. בשני כוונים אלה גלו היהודים מרץ, תנופה וגם כשרון המצאה גדול.


המטמורות    🔗

כבר בספטמבר שנת 1942 השאיפה להתקין מטמורת תקפה את כל אחד משארית הפליטה. שני מיני מטמורות הובאו בחשבון: במעונות ובמרתפים. מלבד זה נחלקו המטמורות לארעיות ולמטמורות קבע.


המחבואים במעונות

בהרבה מעונות הותקנו מחבואים זמניים, שהיו מוסווים באופנים שונים. למשל, חדר אחד שמש מחבוא והדלת היה מוסוית ע"י ארון בגדים. לפי הרושם הראשון קשה היה לחשוד, כי יש שם חדר. הדופן האחורי של ארון הבגדים הותקן כמו דלת, שהיתה נפתחת אל החדר המוסוה. הנחבאים היו נכנסים ויוצאים דרך ארון הבגדים. מכיון שהארון היה מלא בגדים, ההסואה היתה שלמה. בחדרים מוסוים כאלה הצילו את נפשם הרבה יהודים. בעיני ראיתי חדרים כאלה בשלשה מעונות שונים. הגרמנים והאוקראינים חפשו במעונות אלה יהודים ויצאו משם תוך אמונה, כי המעונות ריקים.

בימי הפעולה ב־18—21 לחודש ינואר 1943 קבוצת רופאים יהודים מבית החולים יחד עם משפחותיהם ישבו נחבאים בחדר, שהוסווה ע"י ארון בגדים. שלושים איש נמצאו אז בחדר. זה קרה על שטח בית־החולים שנמצא אז ברחוב גענשה 6–8. אל המעון נכנסו אוקראינים. הם הוציאו כבר את החולים וחלק מחבר העובדים לטרבלינקה. בראותם כי אין איש במעון, רצו האוקראינים לפחות למלא את כיסיהם שלל. חפשו שעונים, תכשיטים, זהב וכדומה. נגשו אל הארון, הוציאו את המגרות ולקחו אתם חפצים שונים. הנחבאים שמעו את קול האוקראינים ואת כל תנועה ותנועה שעה שחפשו בארון ובמגרות. רגשי פחד אלה נחרתו עמוק בלב הנחבאים, כי ישבו שם גם זקנים וילדים. כל תנועה קלה, עטוש או שעול היה מגלה את סוד המחבוא. אבל האוקראינים יצאו ולא חשדו, כי מאחורי הארון דפקו בחזקה לבותיהם של שלושים יהודים. מובן שהסוואה מעין זו היתה קלושה, שטחית ולא בטוחה.

ביתר יעילות הצטיינה ההסוואה ע"י תנור. הוציאו את הדלת ובמקומה העמידו תנור עם פתח בדופן האחורי. דרך הפתח היו זוחלים אל המחבוא. הסוואה זו היתה מצויינת, אבל מחירה היה גבוה. התקנת תנור כזה עלתה כששת־שמונת אלפים זהובים.


המחבואים במרתפים

המחבואים במעונות היו טובים ונעימים בשביל הנוחיות. הלא נשארו בחדר רהיטים, מטה או ספה, אפשר היה לשבת וגם לשכב. אולם מבחינת הבטחון יעילותם היתה מוטלת בספק. מטמורות הגונות ובטוחות ביותר הותקנו במרתפים. כבר בימי פעולות הקיץ התחילו היהודים להתקין מחבואים במרתפים. למעלה תארתי את המטמורת במרתף, ששמשה מחסה בשבילי ובשביל משפחתי בשעת הפעולות בסוף חודש אויגוסט ובתחילת ספטמבר. במרתפים כאלה הותקנו צנור להובלת מים וגם חשמל. בשעת הפעולה ב־18–21 לחודש ינואר שנת 1943 נצלו יהודים לאלפים הודות למחבואים המוסווים במרתפים. ברחובות נאלעווקי וגענשה היו מרתפים גדולים שהכילו בקרבם מאתים־שלוש־מאות איש. מרתף כזה היה על שטח בית החולים ברחוב גענשה 6. במרתף התחבאו מאתים איש. היו שם גם ילדים ותינוקות שהיו בלתי־שקטים. נעשו להם זריקות של מורפיום. הילדים ישנו ובמרתף שרר שקט. כולם נצלו. ההסוואה של המרתף בבית החולים היתה מצויינת ומן הראוי לתאר בקצרה את המחבוא שהציל רופאים, אחיות ועובדי בית־החולים החולים.

בחדר גדול רחב ידים היתה המרפאה של בית־החולים. החדר היה על קומת קרקע. ברצפה היתה דלת עם ידית שנפתחה אל מרתף גדול. כעשר מדרגות הובילו מן החדר למטה אל המרתף. לפני המלחמה היתה בחדר חנות גדולה של מנופקטורה והמרתף שמש להחסנת הסחורות. מרבד של לינוליאום היה פרוש על הדלת המובילה אל המרתף ושולחן גדול עמד עליה. על השלחן עמדו קופסאות עם חומר סטרילי לתחבושת ובקבוקים מלאי נוזלים לחטוי, כמו ריוונול ועוד משחות שונות לפצעים וכד'. אל המרפאה היו באים פצועים וחולים. פעמים רבות נכנסו אוקראינים ונאצים אל המרפאה ולא יכלו למצוא שום דבר חשוד, הם חפשו את עובדי בית־החולים, אבל לא עלתה על דעתם כי מאתים איש נושמים בכבדות מתחת לרצפה שרגליהם עמדו עליה.


התנגדות המזויינת בינואר שנת 1943    🔗

הפעולה בחודש ינואר נמשכה שלשה ימים מ־18–21. בפעם הראשונה גלו יהודי ורשה כוננות ודריכות לקרב. ברחוב מילא התגוננו אנשי המחתרת בבתים מספר 34, 41 ו־63. גם ברחובות אחרים התיצבו אנשי המחתרת בפני הגרמנים והאוקראינים. כמה חיילים נהרגו לא ידוע בדיוק, אבל העובדה שהיהודים התגוננו וירו באוקראינים ובגרמנים עוררה שמחה גדולה בלב שארית הפליטה. הידיעה על הקרב בין אנשי המחתרת ולבין הגרמנים התפשטה במהירות הבזק בין היהודים. כל אחד הרגיש, כי חל מפנה בחיי שארית הפליטה. כעבור שלושה ימים הפסיקו הגרמנים את הפעולה. כששת אלפים יהודים הוצאו אז לטרבלינקה, מספר זעום לפי הערך. בפעולות הקודמות הורגלו הגרמנים לשלוח לטרבלינקה באופן ממוצע חמשה–שבעה אלפים איש ליום ופתאום ירידה כזו.

התלין הנאצי בראנדט, שנהל את הפעולות, הרגיע למחרת את ועד הקהילה והבטיח, כי הפעולות לא תתחדשנה, וכי האוכלוסיה היהודית צריכה שוב לגשת אל העבודה מתוך בטחון, כי ישארו בחיים ושום תקלה לא תארע להם.

הנפת דגל המרד ע“י אנשי המחתרת הרימה את קרנם בין שארית הפליטה. הרבה יהודים לא ידעו כלל על קיומה של המחתרת, עכשיו ראו באופן מוחשי את מעשיהם. הרגישו כי יש בגיטו כוח מאורגן מחוץ לועד הקהילה, כוח מוסרי שמאס בדרכים הישנים שהמיטו שואה על היהודים. ארגון זה בחר בשיטה חדשה ביחס אל הנאצים. בלב האומללים צמחו תקוות. אולי באמת לא יחפצו הגרמנים לסכן את נפש חייליהם ולא ישלחו אותם לבצע פעולות בראותם, כי היהודים מוכנים להתגונן. עד הנה ידעה שארית הפליטה על המחתרת רק ממעשי החבלה נגד המרגלים היהודים וממעשי ההתנקשות על חייהם של המנוולים, יוזף שעזינסקי (משומד), לעיקין ושמרלינג, שעמדו בראש המשטרה היהודית. עכשיו ניכר היה, כי כוח זה הולך ומתגבר, כי למחתרת צמחו כנפים. בין שארית הפליטה התגבשה ההכרה, כי הנהלת עניני היהודים עברה מידי ועד הקהילה אל אנשי המחתרת. לעתים קרובות הופיעו על הקירות מודעות חתומות ע”י המחתרת שנקראה בפולנית זש. א.ב. (זשידאווסקא ארגאניזאציא באיאווא — ארגון לוחם יהודי). שארית הפליטה נדרשה לא לעזוב את ורשה לפי דרישת הגרמנים ולא להאמין להבטחותיהם. על היהודים להכין מטמורות ולהצטייד במצרכי מזון, מים וכדומה.

הפעולה בחודש ינואר שוב גלתה את הפרצוף האמיתי של השלטון הנאצי ואת הטפשות הגדולה של אנשי ועד הקהילה. כפי שהזכרתי למעלה, קבלו היהודים הליגליים מספרים שהעידו על בעליהם, כי עברו את בקורת־הנפוי. בימי הפעולה נכנסו השוטרים היהודים אל החצרות ודרשו מאת הדיירים לרדת מטה אל החצר. היהודים, בעלי המספרים, ביחוד מבין פקידי הקהילה ששמו מבטחם במספר והאמינו בו כמו בקמיע, ירדו למטה, התיצבו בשורות וחכו לבקורת. אבל במהרה נפקחו עיניהם לראות, כי נלכדו בפח; הובלו לטרבלינקה יחד עם היהודים הבלתי ליגליים. מספר הקרבנות בין היהודים הכשרים היה גדול מאוד, אולי יותר מאשר בין היהודים הבלתי כשרים. הרבה רופאים שתפשו משרות חשובות במוסדות הקהילה, וביניהם ד“ר ישראל מילייקובסקי, שעמד בראש מחלקת הבריאות של הקהילה, נלכדו ברשת המרמה שפרשו הנאצים. ברדתו למטה אל החצר, לקח ד”ר ישראל מילייקובסקי גם את אחיו ד“ר אברהם מילייקובסקי ושניהם נשלחו לטרבלינקה. הידיעה, כי נשבה ד”ר מילייקובסקי, שהיה חבר ועד הקהילה, וכי כל ההשתדלויות מצד יושב־ראש הקהילה אצל הנאצי בראנדט, מנהל הפעולה, עלו בתוהו, עשה רושם קשה על הרופאים שנשארו בחיים וגם על יתר היהודים. אם הנאצים שלחו לטרבלינקה חבר ועד הקהילה, הרי ברור היה, כי חסול שארית הפליטה כבר התחיל וגם על יתר חברי ועד הקהילה שנשארו עוד בחיים, יעלה הכורת.


הסדור בעבר הארי    🔗

הצורה השניה של ההתנגדות הבלתי מזוינת היתה ההעקרות אל העבר הארי. פרשה זו ראויה לתשומת לב, כי על דרך זו נצלו הרבה יהודים. הסתדרות מסועפת עסקה בהעברת אנשים ורכושם אל העבר הארי. בגיטו אפשר היה לקנות תעודות־זהוי מזויפות, על שמות של נוצרים. תעודות אלה נקראו “קענקארטע” (תעודת זהוי בגרמנית). בשביל ילדים זייפו תעודות לידה. מחיר ה“קענקארטע” היה שלושת–ארבעת אלפי זהובים ובעד תעודת לידה שלמו אלף זהובים. קשה היה להשיג חדר ברובע הפולני; צריך היה לבוא במשא ומתן עם פולנים, שהסכימו להשכיר חדר ליהודי ולהסתירו. בחיפוש מעונות שדרש סגולות מיוחדות מצד המחפש, עסקו ביחוד נשים, כי יותר קל היה בשביל אשה יהודית להסתובב ברובע הפולני מאשר בשביל הגבר. בגיטו היו הרבה נשים, שלפי מראה הפנים ולפי המבטא הפולני המצויין היו דומות לנשים פולניות. אל העבר הפולני היו יוצאות יחד עם פלוגות העבודה (ראה למעלה) ושם היו עורכות פגישות עם פולנים, שהסכימו להחזיק בביתם יהודים. היו הרבה ספסרים פולנים. המחתרת הפולנית עזרה כפי יכולתה בנידון זה, ביחוד בשטח התעודות המזויפות. במדה ידועה היתה המחתרת הפולנית אחראית בשביל אנשיה, אם כי גם ביניהם היו לא מעט מנוולים שרגלו לטובת הגרמנים. הסדור בעבר הארי בלע הרבה כסף. התשלום החדשי בשביל נפש אחת היה חמשה–שבעה אלפים. כמובן, החזקת משפחה שלמה ברובע הפולני דרש מאמץ פיננסי גדול. רק אנשים עשירים, שהצליחו לשמור על הונם בימי הפעולות, יכלו להגשים את רצונם ולבצע משימה זו. מראש אי־אפשר היה לעשות חישובים מדוייקים לכמה זמן יספיק הכסף שעמד לרשות היהודי. מפני המלשינות שהיתה נפוצה בין הפולנים, נתפשו הרבה יהודים. המלשינים הפולנים, שהיו מגלים יהודי אצל פולני דרשו כופר גדול, ואם היהודי סירב, כי לא היה בידו לשלם את הסכום, היו סוחבים אותו אל המשטרה הגרמנית. עם הגרמנים היה יותר רע, כי גם כופר לא הועיל, אלא היו הורגים אותו בבית־הכלא. הרבה יהודים עשירים שלקחו אתם בצאתם מן הגיטו הון רב, נתרוששו אחרי חיפוש אחד או כמה חפושים של המלשינים הפולנים. אחרי חפוש כזה צריך היה תיכף למצוא מעון חדש. במעון הישן אי אפשר היה להשאר. מעון כזה שנתגלה ע"י מלשינים היו קוראים “שרוף”, כי אי אפשר היה להשתמש בו אפילו בשביל יהודי אחר. בהרבה מקרים הפולנים בעצמם שהחזיקו את היהודי, היו מגלים לשוטרים פולנים, כי אצלם גר יהודי. את הכופר שנתקבל מן היהודי, היו מחלקים ביניהם. בעבר הארי היו יהודים שהוכרחו להחליף את מקומות מגוריהם פעמים אחדות, ובכל פעם לשלם כופר גדול. הכרתי יהודי כזה שעבר מדירה לדירה ארבע פעמים. יהודי זה שברח עם פלישת הגרמנים, מקטוביץ לורשה, היה עשיר מופלג, סוחר יהלומים, שהכנסתו הנקיה לפני המלחמה היתה מיליון זהובים לשנה.


היציאה לעבר הארי    🔗

העברתו של היהודי מן הגיטו אל העבר הארי היתה מלאכה לא קלה ביותר, אם כי היתה מאורגנת יפה. היו יוצאים עם פלוגות העבודה. קצין הפלוגה היה מקבל בעד ההסתפחות אל פלוגתו מאתים וחמשים זהובים עד חמש מאות. במקום העבודה חכו לבואו של המבריח הפולני, שהיה מעביר את היהודי אל הדירה. בזמן הראשון היו מעבירים ישר אל המעון, אבל כאשר נתרבו מקרי המלשינות, התחילו לנהוג בזהירות יותר גדולה. בראשונה העבירו לדירת ארעי למשך שנים–שלושה ימים ומכאן לדירת הקבע. ההעברה היתה מבוצעת בשעות הערב. השתתפו שנים–שלושה מעבירים: אחד מימין, אחד משמאל והשלישי מאחור. היהודי היה באמצע. מי שהיה לו נהג מכר מבין הפולנים היה נוסע במונית. אבל בין המעבירים עצמם היו מלשינים והרבה יהודים שלמו בכספם וגם בחייהם מסיבת המלשינות של המעבירים.

גם העברת החפצים אל העבר הארי היתה מאורגנת. למטרה זו השתמשו במכוניות־משא, במוניות ובעגלות. עובדי בית־החולים שעברו אל העבר הארי, העבירו את חפציהם במונית של הרופא הממשלתי שהיה מפקח על המצב הסניטרי בגיטו. כמה פעמים בשבוע היה בא אל בית־החולים והיה קונה מהרופאים מיקרוסקופים ומכשירי רפואה והיה מוכר אותם בעבר הארי. המונית שלו היתה רחבה והיה לה בית קבול גדול מסותר בשביל מזוודות. המונית יצאה תמיד מבית־החולים כשהיא מלאה רכוש יהודי. במלוי תפקיד זה היה עוסק הנהג, כמובן בהסכמתו של הרופא הממשלתי, הרופא והנהג שניהם הרויחו יפה, כי התשלום בעד העברת מזודה היה גדול. מלבד זה העבירו כסף במזומן, תכשיטים וזהב.

על פי רוב יצאו בראשונה בני המשפחה, הנשים והילדים. ראש המשפחה נשאר לזמן ידוע בגיטו לסדר העברת החפצים, למכור כל מה שאי־אפשר היה להעביר. לא מעט יהודים נתעכבו בגיטו זמן רב יותר מדי ולא סיפק היה בידם לצאת מן הגיטו. נספו יחד עם יתר היהודים בשעת המרד בהשאירם את משפחתם בעבר הארי. בעצמי הכרתי משפחה כזו. כל המשפחה היתה כבר בעבר הארי. ימים אחדים לפני פרוץ המרד בגיטו חזר ראש המשפחה אל הגיטו לחסל את עסקיו, אבל לא הספיק לשוב אל המשפחה. עקבותיו נעלמו, נהרג בגיטו.


מן הפעולה בינואר עד המרד בגיטו    🔗

אחרי הפעולה בחודש ינואר, המתיחות בין שארית הפליטה גברה מיום ליום. אחרי הפעולה פקעו כל האשליות. איש לא האמין יותר בהבטחותיו של בראנדט, נציג השלטון הנאצי בגיטו, כי לא יגעו לרעה בשארית הפליטה. כולנו חיינו במצב רוח קדחתני. כל מי שהיתה לו אפשרות למצוא דירה בעבר הארי, יצא בחפזון גדול מן הגיטו. עם פלוגות העבודה עזבו יום יום את הגיטו יהודים למאות וביניהם נשים וילדים. על היציאה אל העבר הארי יכול היה לחלום רק חלק קטן משארית הפליטה, ביחוד האינטליגנציה והעשירים. הרוב המכריע לא יכול להיות נקלט בין הפולנים, והכרח היה לחשוב על מטמורת הגונה, כעל עוגן הצלה היחיד. התחילה, איפוא, פעולה קדחתנית בבנין מטמורות. ברור היה, כי המחבואים במעונות ואפילו במרתפים, שלפי תכונתם היו פשוטים וארעיים, לא יספיקו. מטעם זה התחילו לחשוב על בנין מטמורות הגונות, בנויות לתכלית זו ע“י בנאים מומחים וגם אינג’ינירים. הביאו בחשבון הספקת מים, חשמל, והכנת צידה למשך זמן ארוך, לשלושה–ששה חדשים. בין שארית הפליטה היו יהודים שהצילו את הונם, או שנתעשרו בגיטו. הם פנו לאינג’ינירים לעבוד התכנית. ביתר המקרים נבנו המטמורות ע”י בנאים, פועלי־בנין, וסתם יהודים. המטמורת היתה מיועדת בשביל קבוצת אנשים שהשקיעו את כספם ומרצם. לא קל היה להצטרף אל קבוצה. בעצמי חפשתי זמן רב קבוצה מתאימה ולא יכולתי למצוא. לבסוף נמלכתי ויצאתי לעבר הארי. לא כל המטמורות היו משוכללות, אבל מזון ומים היו ברובם.

בלי הגזמה אפשר להגיד, כי כל האוכלוסיה, מקטון ועד גדול, טרודים היו בהכנת מטמורות. הגיטו היה דומה למחנה צבאי. בחצרות אפשר היה לראות יהודים נושאים על שכמם שקים מלאים חול, לבנים וסיד. עבדו ביום ובלילה, ביחוד גדולה היתה התנועה אצל האופים. בכמויות גדולות קנו לחם והכינו צנימים. הנשים עבדו ללא ליאות: לשו בצק, גזרו אותו לפסים ולפִתִים והכינו אטריות. צריך היה לראות את התלהבות הנשים בשעת העבודה וארשת פניהן, שהביעו מתיחות וחרדת קודש, דריכות וכוננות לקראת הבאות, כאשר נשאו את הבצק אל המאפיה. על ההליכה מרצון לטרבלינקה איש לא חשב. שארית הפליטה הכינה מראש כל מה שדרוש היה לישיבה במטמורת במשך חדשים, אבל לא יכלה לראות מראש, כי הנאצים יפציצו את הבתים וישרפו אותם באש הפצצות, שזרקו מן האוירונים. הרבה מטמורות ודוקא המשוכללות ביותר, נגלו ע"י מלשינים.

במלחמה עם שארית הפליטה נצחו הנאצים, אבל הנצחון עלה להם בקרבנות וביגיעה מרובה. לפי הידיעות הרשמיות של הגנרל סטראאפ, אשר נהל את המלחמה בשעת המרד, השתתפו יום יום שלושים וששה קצינים ויותר מאלפים חיילים. שארית הפליטה בגיטו ורשה, שכוחה המלחמתי היה ירוד, כי ברובה המכריע הלא היתה מורכבת מנשים, טף וזקנים, הגינה על עצמה בגבורה נפלאה, הם נפלו בקרב נגד המרצחים הגרמנים, אבל הדורות הבאים יעלו תמיד את זכרם תוך הערצה יחד עם הגבורים היהודים שנפלו חלל במאינץ, נעמירוב וטולטשין.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות