רקע
שבתי טבת
כיתת יורים בבית ג'יז

 

תודות    🔗

באיסוף החומר ובעריכתו נעזרתי באנשים, שלהם אני מכיר תודה
מר יעקב בנטוב, בנו של מאיר טוביאנסקי; גב' שושנה מרשוב, מזכירת הלשכה הראשית של הש“י ועוזרתו הקרובה של גבלי בירושלים בשנות ההתהוות של המודיעין הצבאי; מר דובי יסקי, הרל”ש של גבלי ואיש הריגול הנגדי של הש“י בירושלים; סא”ל (מיל') דב סיני, גם הוא איש הריגול הנגדי בירושלים; סא“ל יוסף קרקובי, מראשי הש”י; מר איסר הראל, ראש המחלקה הפנימית בש“י וראש “המוסד” ; אלוף (מיל') חיים הרצוג, ראש מחלקת המודיעין הצבאי וראש אמ”ן; סא“ל (מיל') דניאל מגן, מייסדה של המשטרה הצבאית ומפקדה הראשון; ותא”ל (מיל') צבי ענבר, לשעבר פרקליט צבאי ראשי.

תודתי נתונה באותה מידה גם לעובדי גנזך המדינה וארכיון צה“ל, ובמיוחד לד”ר זהבה אוסטפלד ולגב' מיכל צור.

לצערי נמנע ממני שיתוף־פעולה משופטיו של מאיר טוביאנסקי: סא“ל (מיל') איסר בארי ורס”ן (מיל') אברהם קדרון הלכו לעולמם, ואילו אל“מ (מיל') בנימין גבלי ורס”ן (מיל') דוד קרון גזרו על עצמם שתיקה.

תודה מיוחדת אני חב למר בועז אוקון ולד"ר אביגדור קלגסבלד, שקראו את כתב־היד בטרם הבאתו לבית־הדפוס.

ולבסוף אני חב תודה חמה וגדולה למזכירתי, הגב' רחל רדר, ולעוזרתי, הגב' תמר גדרון, על מסירותן ועל תרומתן הרבה. בלעדי עזרתן לא היה הספר הזה רואה אור.

ש"ט.


 

הקדמה    🔗

שתי פרשות השפיעו על המערכת הפוליטית ביישוב ובישראל – לפני קום המדינה ובימיה – וקבעו במידה ניכרת את דמותה ואת אורחותיה: פרשת רצח ארלוזורוב ופרשת לבון. הזיקה בין שתיהן – האין זה אחד מפלאי ההיסטוריה? – מתאפיינת בכך, שהן שני קצוות של תהליך אחד: הראשונה מציינת את עליתם של בן־גוריון ושל מפא"י ככוח הפוליטי השליט בציונות ובישראל. בעוד השנייה מסמל את ירידתם; ובשתיהן בולטת רתיעה, ואולי אף פחד, ממיצוין בעוד מועד. פרשת רצח ארלוזורוב החלה ב־1933 והסתיימה – יש לקוות – אחרי 52 שנה, ב־1985, במסקנות של ועדת חקירה ממלכתית.1 פרשת לבון, שתחילתה ב־1954, טרם הגיעה לידי סיכום.

פרשת לבון קשורה – האין זה עוד פלא? – בפרשת טוביאנסקי שהתרחשה ב־1948, ושגם היא לא זכתה למיצויה המלא עד היום. רשימת המאפיינים המשותפים לשתי פרשות אלה ארוכה, ובראשה הנפשות הפועלות, שמילאו בשתיהן תפקידים מרכזיים: דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון; בנימין גבלי, מבכירי הש“י וראש אמ”ן; עו“ד יעקב־שמשון שפירא, היועץ המשפטי הראשון לממשלה; ועו”ד יעקב סלומון, מהבולטים בפרקליטי ישראל.

לא הגורם הפוליטי לבדו חולל את שתי הפרשות האלה – אבל בשתיהן הוא התגלה כגורם מעוות, משחית וגורף־כול; שכן שתי הפרשות שימשו עילה ורקע למאבקי כוח אישיים ומפלגתיים, שגרמו לשיבוש נוהל וסדר, לחוסר נכונות או יכולת להעמיד את השיקול הממלכתי – דהיינו, טובת הכלל וזכויות האזרח – מעל לשיקול האישי והמפלגתי, ועודדו השתמטות מהפקת לקחים, מאחריות וממתן דין, שהיו – כל אחד ואחד – למאפיינים משותפים בפני עצמם. אין דוגמה שממחישה עניין זה יותר מהגיבוי, שהעניק יגאל אלון לאיסר בארי במשפטו. בשל הזדהותם של ראשי מפ“ם עם בארי פרש מפקד הפלמ”ח וגיבור מלחמת תש"ח את חסותו המקצועית – כאיש־צבא, והמוסרית – כאיש תנועת־העבודה, על משפט השדה החובלני שערך בארי לטוביאנסקי בבית־ג’יז ועל הוצאתו להורג המיידית. לולא הגורם הפוליטי, לא היה אלון, איש־רעים ובר־לבב, המחשיב חיי אנוש כערך עליון – מלמד על בארי אותה סניגוריה שעמדה על גבול האבסורד. הגורם הפוליטי, הוא שגרם לכך שבשתי הפרשות לא נערכה חקירה מלאה וממצה.

לדעתי, פרשת לבון לא היתה באה לעולם לולא פרשת טוביאנסקי שקדמה לה. יש כאן איפוא גורם ותולדה נוסח חד־גדיא: לוא התקיימה חקירה מקיפה וממצה בשאלה איך ומדוע הוצא סֶרֶן מאיר טוביאנסקי להורג בבית־ג’יז ב־30 ביוני 1948, ספק אם רס“ן בנימין גבלי היה מתמנה לראש אמ”ן בדרגת אלוף־משנה, וספק אם הפעולה במצרים ביולי 1954 – ה“עסק ביש” הנודע – היתה מתבצעת. ועוד; לוא נחקר ה"עסק ביש " כראוי, ספק אם פרשת לבון היתה יוצאת לאוויר בעולם. דומה איפוא שבישראל שוררת שיטה של אי־חקירה, כאילו היה זה חוק־טבע בלתי־נמנע.

*

מדוע לא יזם בן־גוריון חקירה מלאה של גבלי, מגיבורי פרשת טוביאנסקי וה“עסק ביש”, ב־1949 או ב־1955? שתי הפרשות עשירות בשאלות כעין אלה – ולא רק לגבי גבלי. לחיבור שלפנינו אין תשובה אחת לכולן, אלא תשובות שונות, שבסיסן האחד הוא מה שראוי לכנות “שוני ההגיונות”: הן בחיי אדם ובחיי מדינה לא שולט הגיון אחד. אדרבה, החיים בכלל – ובישראל בפרט – אינם מתנהלים לפי “שולחן ערוך”. יתר־על־כן, ההיגיון אינו מושל תמיד בכיפה ואינו המסלול היחיד, שעל־פיו מתנהלים עסקי אנוש; ויש שהנסתר, הדמיוני והבלתי מתקבל על הדעת עומדים בשורשה של תופעה ומפעילים את התפתחותה. לפיכך לא תמיד – ואפילו לעתים נדירות – עולה הגיון המשפט בקנה אחד עם הגיון הצבא, והוא הדין לגבי המדיניות והחברה ושאר עניינים. בין כל אלה קיימים ניגודים וסתירות, ויש שהם מתגלים רק לאחר־מעשה ובמבט לאחור. ולחכמים־לאחר־מעשה, כידוע, הגיון משלהם.

גם למחקר ההיסטורי היגיון משלו, ולכן מה שאי־אפשר להניח על שולחן המשפט, לרגל מגבלות הפרוצדורה ודיני הראיות, אפשר להניח על שולחנו של ההיסטוריון. שהרי ייתכן שפלוני יאמר ב־1992 דברים, שבשום אופן לא היה אומרם ב־1949, ב־1955 או ב־1960; וההיסטוריה אפשר שתיתן את דעתה לדבריו המאוחרים – בעוד שהמשפט ידחה אותם. כיוון שנאמרו מחוץ לכותלי בית־המשפט, וחלה עליהם התיישנות.

יעקב־שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה, החליט באוקטובר 1949 – האם רק מסיבות משפטיות? – להעמיד לדין רק את איסר בארי, ראש הש"י לשעבר, בגין הוצאתו להורג של טוביאנסקי. אולם ב־1955, במבט לאחור, ניעור שפירא לעובדה, שבגלל שיקול שגוי שלו לא נחקר כהלכה גם חלקו של גבלי באותה פרשה. תרומתו הגדולה של שפירא לאי־תלותה של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי, וטעותו כתובע במשפט־בארי דרות איפוא בכפיפה אחת ללא היגיון והסבר – פרט לזה שמה שנראה נכון ב־1955 לא הראה נכון ב־1949 , ולהפך. המשפט גרם לכך, שרק אדם אחד נתן את הדין על הוצאתו להורג של טוביאנסקי. ההיסטוריה אינה יכולה לשנות עובדה זאת; אולם יש בכוחה לשפוט את חלקם של האחרים?

שלא כמשפט, אין להיסטוריה ערכאות, בית־דין גבוה לצדק או בית־משפט עליון לערעורים. היא קשובה לכול, גם לעותרים המביאים לפניה את ראיותיהם בלא שטרחו בבדיקתן. יתר־על־כן, לא תמיד מכריע חומר אמין ובדוק את הכף. אין איפוא דרך להבטיח, כי את האמת תצא לאור ותדחה את השקר. שכן לאירועים, למעשים ולמחדלים, יש כוחות משלהם. לעתים הם בלתי־תלויים לחלוטין בהוכחות, במחקרים ובספרי־מלומדים, והם מתגבשים בדעת הקהל בתהליכים סמויים, שהם יוצרי המיתוסים. דומה איפוא שלעולם אין לדעת איך ייחרתו מאורע או “פרשה” בדעת הדור – ועל אחת כמה וכמה בדעת הדורות הבאים. ההיסטוריה אינה שופט ואינה מוציאה פסקי־דין.

*

בדומה לפזמון “הספָּנים” של נתן אלתרמן,2 גם בלכתן יחד התקיימו שתי הפרשות כל אחת לעצמה. מן ההכרח איפוא להעמידן כל אחת במקומה ובזמנה. הראשונה היא פרשת טוביאנסקי. פירותיה של פרשה זו נקצרים יום־יום, שכן אפילו לקחי חקירותיה החלקיות – בידי הפצ“ר, המשטרה, השופט החוקר ובית־המשפט המחוזי – לא נלמדו. מעולם לא הועלתה בצה”ל, בחיל־המודיעין ובשירותי הביטחון תביכעה לערוך חקירה מקצועית וממצה של פרשת טוביאנסקי. שר הביטחון וראשי הצבא והמודיעין לא התעמקו מעולם בשאלות: כיצד הוחשד טוביאנסקי בריגול? כיצד הובא למשפט־השדה בבית־ג’יז? מי שחשבו שהמחנה נגוע האמינו, שהוא טוהר עם סילוקו של בארי. נוהגו של עולם הוא, שאם אין לומדים את הלקח – גבוה שבעתיים מחיר הטעות החוזרת. לא נדרש זמן רב, והכול נוכחו באמת זו, כשעל הפרק עלתה פרשת לבון, מורכבת ומזיקה שבעתיים.

אם תתרכז ההיסטוריה בתפקיד שמילא גבלי בשתי הפרשות, היא תעמוד בפני השאלה: האם ובאיזו מידה הוא נסתייע בסגולות שנחל בבית־האולפנא של הש“י – היסוד שעליו קמו המודיעין הצבאי, שירות הביטחון הכללי ושאר שירותיה החשאיים של ישראל? הקורא ייווכח, שגבלי לא יכול לשאוף למורה משובח – או גרוע; תלוי בנקודת־הראות – מאיסר בארי. דומה שלוא עמד גבלי למשפט על חלקו בהוצאתו להורג של טוביאנסקי, יכול היה יכול לטעון שמעשיו מחווירים לעומת מעשיו של בארי: זיוף מסמכים, מעצר שרירותי ועינויים בפרשות אבא חושי, ג’ול אמסטר ואבו־לבן, והוצאה בלתי־חוקית להורג שנעשתה בפרשת עלי קאסם.3 היסטוריון אף יוכל לערוך השוואה בין אלה ובין ההאשמות, שהועלו לאחרונה נגד ראש השב”כ ואילו מבכיריו בפרשת האוטובוס קו 300\ כמו בפרשות אחרות; ואולי אף יגיע לכלל הרהור ששלשלת אי־החקירה נמשכת עד ימינו או לפחות עד שנות ה־1980 המאוחרות. יתר־על־כן, גם הוועדות הממלכתיות שחקירתן היתה מקפת גזרו מסקנות מענישות בעיקר עד הדרג המבצע או המנהלי, כפי שעשו הוועדה לחקירת מלחמת יום הכיפורים והוועדה לחקירת ויסות מניות הבנקים.

מאחר שיש להבחין בין שתי הפרשות וגם להדגיש את עמידתה של כל אחת מהן בפני עצמה, הן יוצאות לאור בשני חיבורים נפרדים:

הראשון, כיתת יורים בבית־ג’יז, מוקדש כולו לפרשת טוביאנסקי.

החיבור השני מוקדש כולו ל“עסק ביש” ולפרשה שהוליד – פרשת לבון – ונקרא קַלַבָּן.

מאחר שבראי הזמן כרוכות שתי הפרשות זו בזו. וגם כדי להדגיש את הקשר ביניהן, דוירו תחת כיפה אחת בשם עונת הגז. ההסבר לשני שמות אלה יבוא בהקדמה לקלב"ן.

תל־אביב, ניסן תשנ"ב

שבתי טבת

 

1.חוליות סמויות    🔗

ב־7 בספטמבר 1906 הטילה אונייה רוסית עוגן בימה של יפו. ב־9 בבוקר ירד מעל סיפונה דוד גרין, החלוץ הציוני מפלונסק, ועוד באותו יום יצא ברגל לפתח־תקווה, לחבור אל פועליה ולעבוד בפרדסיה. עד קיץ 1907 היתה מושבת ההדרים ביתו בארץ־ישראל, בעיניו ארץ זבת חלב ודבש, דמוית גן־עדן.

שמונה שנים לאחר מכן – במאי 1914 – הגיע לפתח־תקווה משה גרניצה4 מבריאנסק, פלך גרודנו, והחל אף הוא “לעבוד בפרדסים ובכל עבודה חקלאית”. שניהם לקחו להם שמות עבריים: גרין הוא בן־גוריון, וגרניצה היה לגבלי. בזאת תם הצד השווה בין שני יוצאי פולין אלה: בן גוריון היה למנהיג היישוב ולמייסד מדינת ישראל, שכל הארץ במתו, וגבלי חי כל שנותיו בכפר־גנים שבפאתי פתח־תקווה, שם הקים עם יהודית שנשא לאשה במאי 1918, משפחה ומשק חקלאי עצמאי: פרדס, רפת ולול.

לכאורה – ורק על דרך המקרה, שהרי דרכיהם היו כה שונות ורחוקות זו מזו – יכלו השניים להיפגש בפברואר ובמרס 1919, כאשר נתכנסו בפתח־תקוה ועידות הפועלים שייסדו את “אחדות העבודה”. גבלי לא מצא, ככל הנראה, עניין במפלגת הפועלים ובתפקיד המכריע שמילא בן־גוריון בהקמתה. בנימין, שנולד אותה שנה, בכורו של גבלי והראשון בארבעת ילדיו, הוא שיפגוש את בן־גוריון; אולם פגישתם נועדה לעת אחרת ולנסיבות שונות לחלוטין.

לאותה עת ולאותן נסיבות נדחתה פגישתו של בנימין גם עם עורך־הדין יעקב סלומון. אף שהיה נכדו של ר' יואל משה, ממייסדי פתח־תקווה, נולד יעקב סלומון בירושלים וגדל ביפו. הוא התגלגל לפתח תקווה עם גירוש היהודים מיפו ומתל־אביב ב־1915; אבל מגורי־הארעי שלו שם נמשכו רק שנתיים, הוא עזב את פתח־תקווה לפני שבנימין נולד.

גם הקרובים לו ביותר לא ידעו את תאריך הולדתו של בנימין ב־1919, והוא נשאר לוט בערפל שנים רבות. אולי היה זה סימן לבאות, לנטייתו לא לנקוט תאריכים מדוייקים. במשפחתו מקובל שהוא נולד קצת לפני או קצת אחרי סוכות, שחל אז בין 9 ו־17 באוקטובר. אחותו אהובה יודעת, ש“הוא נולד בסוכות,” אולם לאשתו הראשונה אסתר נדמה, כדבריה, שהוא נולד “באוקטובר או בנובמבר.” שושנה מרשוב – שחיה עמו שנים רבות בהאמינה שתהיה אשתו השנייה – חושבת, כדבריה, שהוא נולד “ב־19 או ב־21 בספטמבר.” בטפסים הרשמיים שמילא בחייו הסתפק גבלי בדרך־כלל בשנת הולדתו המלא, כפי שהוא רשום בתעודת הזיהוי שלו, 21 בנובמבר 1919.

*

משק גבלי היה כולו עץ – צריף למגורים, לול ורפת – ועמד מבודד ב“גורן”, סמוך לשכונת התימנים “מחנה־יהודה”. הדרך לבית “היתה כולה מגרש אחד גדול.” גבלי העיד על עצמו: “עבדתי קשה יחד עם אשתי והילדים,” בנימין, התאומים אבשלום ואהובה, שנולדו ארבע שנים אחריו, ומיכל, שנוספה ב־1926. כפר־גנים לא ידע שיווק משותף וערה הדדית, והמתיישבים גידלו ושיווקו את תוצרתם בנפרד. חלב, למשל, היתה משפחת גבלי מספקת מהרפת שלה הישר לבית לקוחות. תחילה עשה זאת האב, ומשגדלו הילדים נסתייע גם בהם. ותיקי המושבה זוכרים אותם “מובילים את החלב שהיו חולבים בלילה,” שני קנקנים על אופניים.

“זה היה בית של אנשים עובדים, ממש עובדים,” אמר מכר של משפחת גבלי. האם, יהודית, היתה אשת־חיל רבת־תושייה. היא הקימה, בסיוע אהובה רבת־המרץ, מחלבה ביתית לגבינות ושאר מיני תוצרת־החלב. המחלבה נזקקה לקרח, וזה לעצמו היה ענף פרנסה: שנים אחדות עסק משה גבלי גם בחלוקת קרח.

יהודית זכתה להערכה, ואפילו להערצה. סיפרה אחת הלקוחות שלה: במשק – נחלת האב – שררה עזובה, אבל “הבית היה מאוד נקי. זה היה בית שלא היה בו כסף מיותר לשום מטרה אבל הנקיון היה ממש כובש אותך. הרהיטים היו עשויים מתיבות־תפוזים והכל היה מצוחצח ומבריק ומכוסה במפה מעומלנת”.

חרף כל מאמציו לא ראה משה גבלי ברכה בעמלו. בימי מלחמת העולם השנייה, כשנסגרו שערי־היצוא, חרב הפרדס, ואחרי שהילדים בגרו ועזבו את הבית, נאלץ, כדבריו, “לחסל את המשק.” 5

*

דומה כי מחמת המחסור שידע כל שנותיו לא העניק משה גבלי לילדיו חינוך־על יסודי. יצא מכלל זה הבכור בנימין, המוכשר והשאפתן בילדים. אחרי גן־הילדים של דודתו, אחות אביו, הוא למד בבית־הספר היסודי פיק"א ובבית־הספר התיכון למסחר בתל־אביב. קשה לתאר ילד טוב ממנו: עוזר לפרנסת הבית, חולב את הפרות בטרם שחר, עודר בפרדס, מחלק קרח וחלב על אופניו, מצטיין בלימודיו – והכול ברוח טובה ובנפש חפצה. עד גיל 14 נהג להתפלל, כמצוות אביו, איש דתי ושומר מסורת, בבית־הכנסת של הרב הלר. אלמלא החרדה המתמדת לעורו – החטטת והגרב אילצוהו לחבוש תדיר את ידיו ואת רגליו – היה כליל השלמות מכל הבחינות.

בזכרון חבריו ללימודים בפיק"א זכור בנימין כילד נפלא: לא יפהפה – “היו לו הרבה פצעים על הרגליים” – אבל תלמיד מעולה, מבריק, מוכשר, חרוץ, מצטיין בלימודים ובמשחקים, וגם עוזר לפרנסת המשפחה. הישגיו אלה בלטו עוד יותר כשהחל ללמוד בתל־אביב. בית־הספר התיכון למסחר נועד להכשיר את בוגריו למקצועות הפקידות – הנהלת־פנקסים, חשבון מסחרי, כתיבה במכונה ועוד – ופתח לפניהם את עולם העסקים. בערוב ימיו כתב משה גבלי: “חינכתי את כל ילדי לעבודה חקלאית,” אולם העובדה שבחר דווקא בבית־ספר זה ונטל על עצמו הוצאות כה גדולות – נסיעות ושכר־לימוד – מלמדת שלא הועיד לבנו בכורו עתיד של חקלאי. אין ספק שהוא עמד על יכולתו של בנימין ורצה לראותו עולה בסולם החברתי לשלב גבוה יותר.

בשלוש שנותיו בתיכון תואר בנימין כ“ספורטאי טוב, תלמיד טוב, היושב בספסל ראשון,” וכנער גבוה, שלו, שקול, חרוץ, דייקן, בטוח בעצמו, לא שוויצר. “הוא היה מעשי, לא התכוון לשעשועים, אלא לגמור ולקבל ציונים טובים ולהתקדם.” חבר טוב שלו עוד מימי היסודי אמר עליו, שהיה ה“אדם הכי שלם כמעט בינינו: רציני, יודע מה הוא רוצה, יודע לעמוד על שלו, להתמקח ולהתמודד עם מורים. הוא לא היה שתלטן חברתי ולא נדחף, שהרי ממילא היה תמיד ראשון ולא היה צריך להיאבק.” כמו ביסודי, כך גם בתיכון: “הוא לא היה קופץ בראש בכתה והיה תמיד מוכן לעמוד במה שנדרש ממנו.” יתר־על־כן, הוא היה “הגון ובלי קונצים ורמאויות.”

בנוסף לכל המעלות האלה הוא התברך בעוד אחת: משנרפא בבחרותו מבעיות העור ונפטר מתחבושותיו, התבלט בנימין במלוא יופיו: שיער שחור, עיניים חומות, כתפיים רחבות, מותניים צרים, קומה תמירה; ומשהופיעו בארץ סרטיו של גרגורי פק, ניכר בעליל דמיונו לכוכב ההוליוודי.

אולם מעל כל מעלותיו הבחינו בו חבריו כבר אז סגולה יחידה במינה שתאפיין אותו בבגרותו: בנימין ידע לרכוש את לב הבריות. חבר־נעורים, שסיפר ש“הוא ידע להיות חביב על הילדים,” הוסיף, שיותר משבא הוא לבית חבריו, באו הם אצלו. למשל, בנימין ואהרן בן־עזר, ממשפחת הפרדסנים הנודעת, היו דבר וניגודו: האחד בן לקשי־יום – והאחר בן למיוחסי־המושבה ועשיריה; “בן־עזר לא היה תלמיד גאוני, בנימין היה כן.” השניים נהגו לבלות, מימי גן־הילדים, איש בבית רעהו, אולם בדרך־כלל היה בן־עזר בא אל בנימין. לא ניכרה בו, לפחות כלפי חוץ, שום הרגשת נחיתות. אדרבה, על אף ש“בן־עזר היה שוויצר גדול, בנימין עמד נגדו אפילו… מבחינה חברתית. היו לו די כוחות משלו.” גם החבר “הקרוב אליו מכולם” – בתיכון כביסודי – זכר שהתאזרח בבית בנימין יותר משאירח אותו בביתו. הכלל והעיקר, הוא “היה מכובד על הכתה,” וחבריו הגו לו “יחס של כבוד, לא כל כך הערצה או חיבה, אבל הערכה.” שכן החבר הזה מצא בו גם “נוקשות, אפילו קצת זרות.”

*

בנימין נטש את התיכון לפני שנת לימודיו האחרונה, כיוון שדרש לסייע לפרנסת המשפחה. תחילה עסק בחלוקת החלב והקרח, ולאחר מכן עבד ארבע שנים, 1942–1939, כפועל־טוריה בפרדסי המושבה, וגם בזה “היה מצוין.” באותן שנים הוא התמסר, בנוסף לפעילות בטחונית – ל“הגנה” הוא הצטרף כבר ב־1936 – גם לפעילות מפלגתית והסתדרותית. הוא היה פעיל ב“הנוער העובד” וחבר במפא"י ובארגון הספורט ההסתדרותי “הפועל”, שם הכיר את אסתר פנחסי הנאה מעין־גנים. בהיותו בן 21 נישאו השניים, ובנימין עבר לגור בבית הורי אשתו. מעתה, כשפת לחמו מצויה ונחסך ממנו הטורח הכרוך בחיזור אחרי הנערות, יכול בנימין להקדיש את כל כוחותיו, זמנו ומרצו לטיפוח מעמדו.

אחת־עשרה שנות מגוריו בעין־גנים האצילו על בנימין יוקרה כפולה: של עין גנים ושל משפחת פנחסי. על אף קרבתה הגיאוגרפית לכפר־גנים, היתה עין־גנים, בערכים ובמושגים שהיא סימלה, כעולם אחר: מושב־העובדים הראשון, שי“ח ברנר, א”ד גורדון וברל כצנלסון עמדו על ערשו והשרו עליו קסם. היום יקשה להשיג מה אמר בימים ההם השם יעקב פנחסי – מקודם פנחסביץ – ומה זוהרת היתה הילת הראשונים שקרנה מהאירועים ומהמוסדות שנכרכו בשמו. הוא חבק את ראשית תנועת־העבודה על שני ענפיה, המפלגתית וההסתדרותית: פנחסי, חברו של יוסף ויתקין האגדי; מראשוני העלייה השניה; ממייסדי מפלגת הפועלים הראשונה “הפועל הצעיר”, ציר אספתה הארצית הראשונה ביפו – סוכות תרס“ו (1906) – ומי שהשתתף בהדפסת ההקטוגרף של גליונו הראשון של הפועל הצעיר. הוא היה ב”ועידת פועלי יהודה תרע“א (1911)”; נבחר למרכז הראשון של הסתדרות הפועלים החקלאיים; נמנה עם עשרים המתיישבים הראשונים בעין־גנים והיה חבר הוועד שלו; היה ממנהלי מוסדות־הפועלים הראשונים באם־המושבות – " המטבח“, “הספריה”, “הקלוב”,,בית־הפועלים” ו“הצרכניה”; חבר “ועד־החיטה” במלחמת העולם הראשונה; מתנדב בשלהי 1918 למשטרה היהודית המיוחדת; ומי שרחוב נקרא על־שמו – הוא נפטר ב–1957 – בפתח־תקוה; ועוד לא נאמר הכול.

בין אם כיוון ובין אם כיוון לכך, היספחו של בנימין למשפחת פנחסי ומענו החדש בעין־גנים – מעוז העלייה השנייה ותנועת הפועלים – ומועמדותו במשך חצי־שנה בקיבוץ הנוער העובד אלונים, היו כרטיס־הביקור הטוב ביותר לעלייתו במפא“י, המפלגה השלטת. מעתה הוא איש פנימי ו”אחד משלנו." יש בידו כישורים וקשרים גם יחד ודרך המעלות, המפלגתית כבטחונית, פתוחה בפניו לרווחה. הוא נעשה פעיל גם ב“פלוגות הפועל” – כוח־האגרוף של ההסתדרות – ונבחר למזכירות “הפועל” בפתח־תקווה.

גם ב“הגנה” נעשה קידומו כהלכה במסגרת “משטרת היישובים העבריים” יכלה ה“הגנה” לקיים את חבריה במדים על חשבון ממשלת המנדט ולאפשר לקיים את חבריה במדים על חשבון ממשלת המנדט ולאפשר להם פעילות בטחונים כמעט בלתי־מופרעת. ושירת כנוטר עד סוף 1944, מעתה לא יעשה עוד לפרנסתו בעבודת־כפיים.

הוא עובר קורס מ“כים, וב־1942 מתמנה למפקד הגדנ”ע בפתח־תקווה. רבים זוכרים אותו מתקופה זו שועט על אופנוע ברחובות המושבה. באותה שנה הוא סיים בהצלחה את הקורס הבכיר של ה“הגנה” – קורס קציני חי“ר, שמשכו שלושה חודשים, הנודע כקורס המ”מים בג’וערה, בית־היוצר והמסלול הראשי של ה“הגנה” להכשרת צוותי הפיקוד שלה. בקורס בלט בנימין בכשרונותיו ובחביבותו ועורר התפעלות בכושר הביטוי שלו בעל־פה ובכתב. במחזור 1942, מהגדולים ומהחשובים, התחנכו אלופי צה“ל לעתיד – צבי צור, יצחק רבין ומשה גורן – וגם מי שיהיו חבריו של בנימין לחיל־המודיעין של צה”ל: האלוף יהושפט הרכבי וסגני־האלופים איסר בארי ומרדכי בן־צור. מסלול חייהם של שני האחרונים נכרך לימים, כביד הגורל, באורח טרגי במסלול חייו של בנימין גבלי.

במדיו, תמיר ושרירי – גובהו 1.84 מטר ומשקלו 78 ק“ג – הוא היה אחד המרשימים והנאים בחיל הנוטרים, שופע קסם, רוחב־לב וחברות. אולם אז הבחין בו חברו לילדות ולנוער, שהיה גם אחד ממדריכיו בג’וערה, שהוא “שאפתן בצורה בלתי רגילה,” הנעזר בהופעתו וחותר “לתפוס תפקידים” ב”הנוער העובד“, ב”הפועל" וב“הגנה”.

אחת מתחנותיו היה ביתו של המורה יוסף בורשטיין, איש־מפא“י ומראשי ה”הגנה" בפתח־תקוה. היה זה בית פתוח – “מועצת פועלי פתח תקוה היתה מתכנסת אצלנו בבית,” אמרה רעייתו נחמה – שאנשים נכנסו ויצאו בו לשאול ולהתייעץ בכל עניין. לכאורה היה בנימין, הנוטר והמדריך ב“הנוער העובד”, שהכול נשבים בקסמו, צריך להתקבל בבית־בורשטיין במאור־פנים ובשמחה – מה גם שיוסף ונחמה נטו חיבה מיוחדת לאסתר גבלי, בתו של פנחסי, שהכירו מנעוריה; אולם “מהרגע הראשון” עורר בנימין בנחמה הסתייגות ורתיעה – כשהוא הופיע בפתח “אני צעקתי תמיד לא!” – והיא הפגיעה בבעלה להיזהר ממנו ולא לקרבו. אין זאת אלא שנחמה חדת־החוש היתה הראשונה שהבחינה בדבר מחריד ואיום, שעוד שנים רבות נסתר מעינם של אחרים: הדיוקן המושלם היה סדוק! חוט דק של שקר היה ארוג במסכת אישיותו האמינה והחביבה של בנימין. ההיה זה נסיונו בקמעונאות בחלב ובקרח – הבדיחה אמרה שבכל בלוק שמכר היו חמישה רבעים – אשר פקח את עיניו לחולשת הבריות ולאפשרויות הרבות שהיא פותחת לנצל באמצעות ההופעה, המחווה והמלים את תמימותן ואת אמונן? במבט של חוכמה־שלאחר־המעשה אפשר אולי לומר, שחרדת בנימין לעורו היתה חזקה מחרדתו לאורה של האמת. חוויה זו עתידים אחדים מהנזכרים בפרק זה לחוות על עורם.6


 

2. דרכים נפגשות    🔗

ב“הגנה” – במסגרת הנוטרות ואחריה – עשה בנימין חיל. לאחר שסיים קורסים לחבלה, לקשר ולסיור והיה מדריך למדריכי נשק קל ומפקד קורס מ“כים, בחר בנימין במודיעין כשדה פעולתו. התמחותו בתחום זה מתגבשת בקורס קציני מודיעין. באוקטובר 1946 הוא נמנה כבר עם מנגנון הקבע של ה”הגנה“: תחילה כקצין הש”י הנפתי בפתח־תקווה, ולאחר מכן כקשי“ג דרום.7 על חשיבות מעמדו מלמדת השתתפותו בשיחה, שקיים בן־גוריון עם מפקדי ש”י באפריל 1947, והעובדה שזכה להיזכר ביומנו.8

פעילות הש“י בששת גלילותיו נחלקה בין שלוש מחלקותיו: ה”פנימית" הופנתה כלפי יהודים –קומוניסטים וחברי אצ“ל ולח”י (ה“פורשים”) – ואכן, הש“י מילא תפקיד מרכזי בשני ה”סזונים“, הגדול והקטן; ה”מדינית" התמקדה בשלטון המנדטורי על שירותיו האזרחיים והצבאיים ובזרים, פרטים וארגונים כאחד; (השלישית היתה המחלקה הערבית".

ייחודו של קשי“ג דרום היה באחריותו, בנוסף לשאר תפקידיו, לבטחון קו המים, צינור החיים שלל יישובי הנגב והתנאי לעצם ההיאחזות בו. נוכח פגיעות רבות של הערבים בקו היתה מטלה זו כבדה וכפולה: טיפול במערכת־השמירה עליו וניצול ערבים, בדואים ופלאחים, שהועסקו בשמירה בשכר, לצורכי מודיעין. אבל תפקיד זה הוטל כולו על דוד קרון איש קיבוץ כפר־מנחם, ולגבלי, הממונה עליו, נותר זמן להתמסר לתפקידיו האחרים ולעסוק ב”פורשים", כפי שמלמד דיווחו לבן־גוריון בשיחת אפריל: “בחלק הצפוני (של גליל דרום) יש תגבורת הפורשים.”

לימים נכתב עליו, כי מילא תפקיד מרכזי בתקופת הסזון ופיקח על חטיפת אנשי אצ"ל.

בין גבלי, איש הזרם המרכזי, ובין פקודו קרון – חבר “השומר הצעיר” ומי ששירת כשנתיים בבריגדה הבינלאומית במלחמת האזרחים בספרד – הנוטה שמאלה, נקשרת ריעות יפה. קרון ראה את תקופת שיתוף־הפעולה ביניהם כתקופה נעימה מאד. גבלי, ש“לא הבין הרבה בנושא הערבי,” כדברי קרון, העניק לו “הרבה קרדיט, המון יד חופשית ויוזמה פתוחה – מה שרציתי.” בין השניים נוצר הווי משותף. כל יום ו' הם נפגשים ודנים בענייניהם. אחרי שגמרו “את כל העיסוקים ואת ההתחשבנויות וכיוצא באלה.” היו “יורדים” יחד למסעדה. “אוכלים ארוחה של יום שישי,” קוראים עיתונים, פותרים תשבצים “וכל מיני דברים כאלה.”9

*

אולם חלקו של גבלי שפר עליו לא רק בחברת קרון. היתה לו ברחובות דירה שבה חי עם חברתו החדשה.

שושנה – שוש – מרשוב, המצודדת והנמרצת, היתה שם־דבר ברחובות. היא החלה את דרכה ב“הגנה” בהיותה כבת 15, ואחרי תקופת שירות ארוכה בצבא הבריטי מונתה, במרס 1946, כמזכירה של גליל דרום. עמדה לה גם זכות אבות ; ביתו רחב־הידיים של אביה הרופא, ד“ר אהרון מרשוב, שעלה לארץ מרוסיה ב־1923, היה ספוג אהבת משפחה, אהבת תרבות ואהבת ציונות. ההורים וארבעת ילדיהם עשו את הבית למרכז־קליטה לחלוצים בימיהם הראשונים בארץ, ולחברי מפא”י, בימי מועצה או ועידה. מנהיגי היישוב והציונות היו אצלם כבני־בית. לימים תאמר שוש: “חצי־המפלגה התארחה בביתנו, את ארבעת הילדים היו דוחפים לחדר אחד ונותנים את חדריהם לאורח או לחלוץ. אנחנו הילדים גדלנו בעצם בחדר אחד. אני הייתי הולכת לכל מועצות המפלגה, היתה לי כניסה חופשית.”

התאהבותה בבנימין היתה מיידית. עבודתם המשותפת העמיקה את יחסיהם – כדי להימצא בקרבתו היא נלוותה אליו “בהתנדבות… לכמה משפטים” בתקופת ה“סזון” – ובנימין היה בן־בית בביתו של הד“ר מרשוב. רק מקץ כשנה לאהבתם נודע לשוש, שבנימין נשוי ואב לילדה; אבל אפילו העובדה שהעלים זאת ממנה לא גרעה מאהבתה אותו. היא אטמה את אוזניה לאזהרות אביה, “האדם לא ישר ולא הגון, הוא לא בשבילך שושנה, תעזבי אותו. אבל זה לא הלך.” היא האמינה לבנימין, שהסביר לה “שהוא כבר שנים לא גר עם אשתו, והוא בא לפתח־תקווה, לבקר את אשתו ואת הבת, פעם בשבועיים או פעם בחודש,” ושהוא מתכונן להתגרש ודוחה את הדבר, רק משום ש”אמא שלו אמרה שהיא תתאבד אם הוא יתגרש." היא נהנתה מחברתו וחשה ש“יש בו משהו. הוא יכול להיות יוצא מהכלל נעים.” קסם לה גם שהוא “מאד מוכשר, בעל אינטליגנציה גבוהה ואמביוציוזי,” ושוקד למלא את החסר בהשכלתו בכך ש“היה קורא בלי סוף.” היתה לה תחושה עמוקה, שיכולתה לסייע בידו ולהדריכו היא השקעה בטוחה בעתידם המשותף; והשניים חיו, לעין כול, כבעל ואשה. מפעם לפעם התארח בביתם מרדכי (מוטקה) בן־צור, חברו של בנימין לקורס המ"מים בג’וערה, שאחרי שהשלים ב־1946 קורס לקציני־מודיעין, הוצב עד מאי 1947 כקצין סיירים גלילי בדרום. שוש ראתה בו “בחור די פרחח… לא כל כך חכם.”

שש שנים חיו כך, עד שאמונה של שוש כבנימין החל להתערער. תכונות אופי, שהתעלמה מהן, החלו לנצנץ לה כנורות אזהרה, כגון אי־הבהירות המתמדת שעטתה את דבריו ומעשיו. לא רק שלא אמר לה את תאריך לידתו המדויק, אלא ש“שום דבר לא ברור אצלו… אף פעם לא יכולת לדעת שמה שהוא אומר זה זהו או שזה לא זהו בדיוק.” על כך למדה גם מפי חברתה לייקה, מזכירתו של בנימין. “הוא היה אומר לה למשל שהוא יבוא בשעה כזו וכזו, והוא יכול היה לבוא רק למחרת. אי אפשר היה לדעת אצל בנימין (שום דבר) אף פעם.” עיניה נפקחו, “והתחלתי לראות אותו בצורה אובייקטיבית” ולהבין שהוליך אותה שולל. אולם כל זה היה עדיין צפון בעתיד.

שני בתים היו איפוא לבנימין. זה שבעין־גנים פתח לו דלתות ראשונות, וזה שברחובות סייע בידו לטפס בגרם־המעלות. שכן שוש הקנתה לו לא רק עידון הליכות נאות – “הוא לא ידע איך לאכול עם סכין ומזלג” – והקפידה על לבושו והופעתו.10 היא גם העניקה דחיפה ישירה לעלייתו בש"י.

*

את איסר בירנצווייג־בארי הכירה שוש שנים לפני־כן. (ב־1939 היא היתה טבחית בפלוגת הקיבוץ במפעל האשלג בסדום, והוא עשה בסדום וסביבתה בתוקף תפקידו כמפקד חבל ים המלח וסגן־מפקד מחוז ירושלים של ה“הגנה”. אגב כך הכיר בארי גם את חבר ה“הגנה”מאיר טוביאנסקי – מהנדס, שעבד אז במפעל האשלג בים המלח. בארי עתיד לומר ב־1949: “לא הייתי ממונה עליו, ולא היה לי שום עניין אישי אתו.”11

בביקורי השגרה שלו עמדה שוש על כך. שבארי “הוא איש בלתי רגיל.” הוא דרש ממנה לנטוש את המטבח ולהדריך בעזרה ראשונה, והיה נוסע אתה לשם כך לעמדות המתחם. אחר־כך עברה, בעידודו, לתחנת הקשר. הוא הכיר איפוא בכישוריה והוקיר את אישיותה, והיא התפעמה מ“אצילות נפשו, האינטליגנציה שלו.” מעולם לא פגשה, לדבריה, אדם בשיעור־קומתו. במשך השנתיים בסדום התפתחה הידידות והיתה לסגידה – “איסר בשבילי היה אלוהים” – ולנאמנות לכל החיים.

בארי – גבוה, צנום ומכסיף, חניך “השומר הצעיר” – עלה ארצה בגל הראשון של העלייה השלישית, חבר מיד ל“גדוד העבודה” בכפר־גלעדי ושימש מ־1920 עד 1929 כמפקד האזור מטעם ה“הגנה”. הוא היה פועל בניין ומנהל – עבודה בחיפה, ובעקבות סכסוך עם אבא חושי, מזכיר מועצת הפועלים, הורחק מן העיר. מ־1938 עד 1941 היה סגן־מפקד מחוז ירושלים. לאחר מכן עשה שלוש שנים כשליש של מפקד הגליל הצפוני, ובשנים 1944–1943 ניהל, ללא הצלחה מיוחדת, את “תעש”. אחר־כך שימש כמנהל־עבודה ב“נעמן”, בית־חרושת ללבנים של ארגון קיבוצי “השומר הצעיר”.

באפריל 1946 מונה דוד שאלתיאל, מפקד ה“הגנה” בחיפה, לראש הש“י, וכסגנו למנהלה לקח את בארי, איש חיפה גם הוא. לחילופי הגברא בש”י היתה השלכה על חיי הזוג גבלי־מרשוב. ב־1947 הציע בארי לשוש את תפקיד מזכירת הלשכה הארצית של הש"י. הוא קיבל את התנאי שהציגה – “שבערב אחזור הביתה,” להיות עם אביה ועם בנימין – והיא החלה בעבודה במשרד החדש של הלשכה ברחוב בן־יהודה 85 בתל־אביב. היו שאמרו שהיתה מזכירה כל־יכולה. תודות לה התפתחה קרבה גדולה בן שני הגברים החשובים בחייה: בנימין הנאהב ובארי הנערץ. אִתַי, בנו של בארי, זכר שב־1947 וב־1948, בהיותו בן 11, היה בנימין אורח רצוי בביתם בבת־גלים; ושוש תאמר: “בארי אהב את גבלי, האמין בו, שאלתיאל לא.” לעובדה זו תיוודע השפעה מכרעת על התפתחויות גורליות, המתרחשות מעתה בקצב מזורז.

בפברואר 1948 מתחולל בפיקוד ה“הגנה” חילוף נוסף: בארי מתמנה לראש הש“י במקום שאלתיאל, המתמנה למפקד מחוז ירושלים. והנה, עוד טרם חימם את כסאו החדש, ממנה בארי במרס את בנימין כ”ירוחם" – ראש הש“י במרחב הזה – במקום יצחק לוי, המכונה “לויצה”; ואת שוש למזכירת לשכתו – במקום כרמלה ידין, שביקשה להיות לצד בעלה יגאל, ראש המבצעים, במפקדת ה”הגנה" בתל־אביב.12

באפריל 1948 היתה ירושלים נצורה, וכדי להגיע לעיר עמדו גבלי ושוש לטוס – בחברת ראש הוועד הלאומי, יצחק בן־צבי, ודובי, בנו הסטודנט של ד“ר חיים יסקי, מנהל בתי־החולים של “הדסה” בארץ, שנרצח בהתקפה על השיירה להר־הצופים ב־13 באפריל – לצפון ים המלח, ומשם לנסוע לירושלים; אבל נוכח האש שניתכה עליו חזר המטוס לבסיסו. לבסוף הם הגיעו בשיירה האחת, שהצליחה לחדור לעיר: ב־20 באפריל, אחרי מבצע “נחשון”. בקרב על העברתה של השיירה הגדולה הזאת נפלו 15 לוחמים, אנשי הפלמ”ח וה“הגנה”, וביניהם רחביה ברמן, חברו של בנימין לקורס בג’וערה, ומפקד השיירה מכבי מוצרי.13

*

בירושלים התארגנו השניים, בעזרת דובי יסקי שהקדימם, בדירה של שוטר ברחוב רמב“ן ברחביה, ונערכו לקראת תפקידיהם החדשים. ב־27 באפריל החליף גבלי את לויצה ונפרד ממנו בטקס קצר במשרדיו הצנועים של מטה הש”י ברחוב אלחריזי שברחביה. מעתה, במשך 45, 54 או 59 יום – דבר זה לא נתבהר מעולם – ימלוך גבלי על מרחב הש“י בירושלים כ”ירוחם" כל־יכול, שלפקודתו 400 איש, מהם כתריסר בשכר ובמשרות מלאות.

אף מחמת שמעולם לא נטה לו חיבה ואם מסיבה אחרת, קבלת־הפנים שערך שאלתיאל, מפקד העיר, לגבלי, פקודו לשעבר, לא היתה חמה במיוחד; שאלתיאל אף לא הזמינו ל“סדר” הפסח הצבאי. “אני קיבלתי קצת שוק,” אמרה שוש, “הוא [שאלתיאל] בכלל לא התייחס אליו.”

אולם ספק אם גבלי נטרד בשל כך. נחוש בדעתו להוכיח שהוא ראוי לאמון, שמיטיבו בארי נתן בו, בהפקידו בידיו את הגדול והחשוב במרחבי הש“י – הזדמנות הנקרית לאדם רק לעתים נדירות – הוא שש להתחיל בתפקידו. כבר ביומו הראשון כ”ירוחם" – וייתכן מאד שאף לפני־כן 14 – היה ברור לגבלי, שהריגול הנגדי יעמוד בראש סדר עדיפויותיו.

גבלי מצא ירושלים עברית, שהמזון ניתן בה בקיצוב והמים במשורה. חשמל כמעט שלא היה מחמת מחסור בדלק, ואש האויב – צליפות, מכונות־ירייה, הפגזות והפצצות – ניתכה עליה ללא הרף. בעיר הנצורה והמנותקת, המופגזת והמורעבת, שררה “פסיכוזה של חיפוש מרגלים:” אווירה קשה וממאירה של חשדנות, “אווירה של חיים ומוות.” חרושת־שמועות הפיצה, שיד נעלמה מכוונות את האש בדייקנות לעבר מטרות צבאיות ונקודות חיוניות ורגישות בעיר העברית. מפה לאוזן נאמר, שאפילו בקרב הציבור היהודי פעילים בוגדים, המקיימים קשר־צופן עם האויב באמצעות יריות רובה ביום ואיתות אור מהגגות בלילה. גבלי יכול לשמוע מקודמו, לויצה, כי יום־יום היו מגיעות למשרד הש“י ולמטה המחוז עשרות ידיעות על חשודים, המרחרחים פה ושם והחוצים לאחר מכן את אזורי הביטחון הבריטיים אל מחוץ לשטח היהודי. אנשי הש”י היו עוצרים לחקירה חשודים, “שמישהו מהקהל” הצביע עליהם כעל מרגלים. “אנשים מוסמכים או בלתי־מוסמכים,” כדברי לויצה, תפסו חשודים כאלה, שבמקרים מסויימים “הוצאו להורג בו במקום, מבלי לחשוב הרבה.” בין אלה היו פולנים נוצרים, שנשארו בארץ אחרי המלחמה.

דומה שבשל כך השיא לו מפקד הש“י הוותיק בטרם פרידה עצת־אזהרה זו: “עליך לדעת שירושלים היא עיר קשה. הבריטים, הערבים, אנשי הכמורה, הם שזורים בחייה של ירושלים, והיא חורגת בדמותה ובבעיותיה מכל מקום אחר בארץ. על־כן אם תעמוד בפני איזו שהיא בעייה, טוב יהיה אם תתיעץ אתי.” משמע: לא כל חשוד, יהודי או לא־יהודי, נוצרי או מוסלמי, הוא בהרכ מרגל. אולם גבלי לא פנה ללויצה אף פעם.15 דומה שלא העלה בדעתו שהוא, הצעיר, הנמרץ והמוכשר, צריך ללמוד מקודמו הוותיק והמבוגר – בן ה־41, מי שאירגן מטעם ה”הגנה" את הגנת צפת אחרי מאורעות תרפ“ט, היה מפקד גוש ב־1936 ונתמנה לראש הש”י בירושלים ב־1946 לאחר שחרורו מהצבא הבריטי,שבשורותיו לחם במדבר המערבי ובאיטליה – שבשתי שנותיו כ“ירוחם” לא עלה בידו לתפוס אפילו מרגל אחד.

גבלי ראה נכוחה את תפקידו: המחלקה המדינית והמחלקה הערבית של הש“י בירושלים פועלות בתבונה וביעילות, ושמן יצא לתהילה, וספק אם יש בידו לתרום להן. כנגד זאת, כמי שהתמחה כבר ב”פנימית" – איתור וחקירת ה“פורשים” והקומוניסטים – הריהו בעל־ניסיון רב בעיקוב וטובים סיכוייו להצטיין גם בלכידת מרגלים יהודים, שהוא עניינן של המחלקה הפנימית ומחלקת המשטרה, שנכשלו עד כה בתפקידן זה. להן הוא יוכל להעניק מנהיגות ותנופה, כמצופה ממנו, וגם הישגים של ממש. הן לשם כך נשלח לירושלים; והוא עצמו יאמר בתוך שנה בלבד, ש“עיקר דאגתו היה מניעת־ריגול.”816

דומה שגם לויצה חשב, שגבלי נתמה ל“ירוחם” בשל הציפיות שתלה בו בארי בנושא הריגול הנגדי. ואכן בבוקר 1 ביולי, כחודשיים וחצי בלבד אחרי שגבלי הוכתר כ“ירוחם”, פגש בארי את לויצה במסעדת המטכ“ל ואמר לו:,הלילה ירינו בוגד… מאיר טוביאנסקי. הוא מסר ידיעות לאויב והוכחנו זאת. הוא הודה בעובדות. הוא בכה לפני מותו.” לויצה, שהכיר את טוביאנסקי במסגרת ה“הגנה” זה מכבר, התפלא ושאל את בארי: “היו לכם הוכחות?” ובארי השיב: “היו הוכחות ברורות. היה מסמך.”

לויצה חש עצמו נכלם: “הנה בא איש חדש ותוך חודש ימים הוא מגלה את הבגידה, אם היתה… שאני לא הצלחתי לגלות במשך זמן רב.”17


 

3. גבלי לוכד מרגל    🔗

דובי יסקי הגיע לירושלים ב־17 באפריל. כשנעשה גבלי “ירוחם”, הוא הציבו כראש הלשכה שלו, ולאחר זמן קצר העביר אותו למחלקת הר“ן – הריגול הנגד.18 עמיתו היחיד למחלקה, דב סיני, שכינוי המחתרת שלו “פריץ”, כבר עשה בה שבעה חודשים. השניים היו שונים מאד ברקע ובאופי. דב – דק, גבוה, משופם ובעל בלורית שחורה – עלה ב־1943 מביאליסטוק, וגינוניו ודרך דיבורו הסגירו את ארץ מוצאו, פולין. הוא ניחן בזכרון יוצא־דופן ובדרך מחשבה יהודית, ואולי מחמת שהיה מצטנע הרשים את הסובבים אותו בידיעותיו ובהברקותיו, משפתח את פיו. דובי – בן למשפחת יסקי, מהמיוחסות והנודעות בירושלים – היה בוגר הגימנסיה העברית ברחביה, איש פלמ”ח וסטודנט במדעי הטבע. גבה־קומה, נוטה להקריח, חזותו ודרך דיבורו כשל אינטלקטואל מרצין ובעל־שיקול־דעת, המלביש בניסוח מדעי גם דברים של מה בכך. לפי הנוהג היה פריץ, המבוגר והוותיק בש“י, צריך להיות הבכיר בשניהם, אבל לדבריו “זה לא היה כל כך חד”. 19 ודובי הסביר זאת בשאלה: כלום נשמע שעולה חדש מפולין יפקד על צבר ופלמ”חניק? כדבר המובן מאליו נעשו השניים שווי־מעמד. כך להלכה – אך למעשה נהנה דובי, בתוקף הרקע והאופי ובעיקר הקרבה לגבלי, מיתרון, שיוכח עד מהרה כיתרון השמור לרעת בעליו.

הצבתו של דובי בתפקידו נועדה להגביר את כושר הפעולה של הריגול הנגדי, והוא התמסר לכך בכל מאדו. אף־על־פי־כן לא זכו שני הדובים לחבוק בזרועותיהם מרגל. והנה, ב־16 ביוני, אחרי שההפוגה הראשונה נכנסה ב־11 ביוני לתוקפה, הופיע במשרדם רייניץ, מעובדיה היהודים של חברת־החשמל הירושלמית, ובפיו סיפור מדהים: יש בוגד! הוא מכוון את הפגזות האויב לאתרים החיוניים!

מעשה שהיה כך היה: מחמת מחסור חמור בדלק – תחנות־הכוח בשטח היהודי צרכו כ־900 טון לחודש ובתחילת־ההפוגה נותרו במכלי החברה 12 טון בלבד – נאלצה חברת־החשמל הירושלמית20 בסוף מאי 1948 להפסיק את אספקת החשמל, וקווים מיוחדים, שהיוו רשת חירום, נמתחו כדי לספק חשמל רק לשבעים “צרכנים חיוניים”. המנהל בפועל של החברה, הבריטי מייקל בריאנט, ידע על קיומה של הרשת, אבל הסתירו מפניו את זהותם של חלק מצרכניה.

באותו יום, 16 ביוני, ישב לשולחנו אהרן אליעזר כהן, מפקידיה היהודים של חברת־החשמל זה 15 שנה, ובמרחק מטר או שנים ממנו ישבו בריאנט ומאיר טוביאנסקי, מהנדס הצרכנים, שוחחו. לתדהמתו ראה כהן את טוביאנסקי מחזיק בידו את הרשימה הסודית של הצרכנים היהודים, ושמע אותו מסביר לבריאנט מי הם הצרכנים, אף נוקב אחדים מן המקומות הסודיים ביותר בירושלים: מלון “עדן”, מקום מגוריו ומטהו של מפקד המחוז, בית־אוקסהורן, בית־מלאכה של לח“י; שנלר, המחנה הצבאי המרכזי; בית־ספר ברנדייס, שבו שוכן “תעש” של ה”הגנה“; ועוד. בריאנט התבונן ברשימה שבידו ושאל מה זה “תעש”. טוביאנסקי משך בכתפיו ולא ענה. כהן התנדב להסביר, שאולי הכוונה היא לסוכנות טא”ס – סכנות הידיעות הסובייטית. בריאנט אמר: לא ייתכן שיספקו חשמל לסוכנות ידיעות. כהן הנסער ראה ש“המצב קריטי”, כדבריו. הוא לא רצה להיות שותף להמשך השיחה ופנה לרייניץ, השליש ב“ביחידת החשמל” – טיבה של זו יתבהר להלן – וסיפר לו את אשר ראה ושמע. רייניץ נזעק אל הפרקליט הצבאי בירושלים, גדעון האוזנר, וזה הפנה אותו ליהודית – אשתו של דב סיני – במחלקה לקשרי־ציבור. היא הפנתה אותו לממונה עליה, ישראל לוין, וזה סיפר, כי רייניץ הגיע אליו “בבוקר בהיר אחד… בהתרגשות רבה מאוד ובמידה לא קטנה של עצבנות,” כשהוא מנופף דף נייר, ואומר: “תעיין ברשימה הזאת!” יש בה “מטרות שאליהם מוזרם חשמל,” וטוביאנסקי סימן אותן בכתב־ידו. לאחר שלוין הבין כי רייניץ “חושש שהסימונים האלה הם סימונים מכוונים כדי לאתר את היעדים הבטחוניים,” הפנה אותו מיד אל שני הדובים. למחרת שיגר אליהם רייניץ את כהן , מי שהבגידה התרחשה לנגד עיניו.

השניים פתחו בחקירה וגילו, שרשת החירום פעלה לפי תכנית שערכו במשותף ועדת ירושלים לשעת חירום, אגף המנהלה במטה המחוז ואלכסנדר זינגר, הפקיד היהודי הבכיר בחברת־החשמל והמקשר בינה ובין המוסדות היהודיים הלאומיים. לפי תכנית זו יסופק חשמל למוסדות שפעולתם התקינה חיונית למאמץ המלחמה בירושלים – בתי־חולים, מאפיות, בתי־דפוס, “תעש”, בתי־אוכל, בתי־חרושת למזון ומוסדות שונים – וכן למפקדות ולמטות של “הגנה”, אצ“ל ולח”י. בתכנית נכללו גם פירושי הקיצורים השונים וציון השתייכותם של בתי מלאכה שהופיעו בה: כלליים [“הגנה”], אצ“ל או לח”י.

רשת החירום סיפקה איפוא זרם בקווים מיוחדים למתקנים ולמפעלים, שחלקם היו סודיים. אולם האם נשמרו כל פרטיה באמת בסוד? דובי ופריץ חקרו גם סוגיה זו וקבעו שהרשת היתה סוד כמוס. לדובי התברר, ששותפי הסוד בחברת־החשמל היו רק ארבעה מפקידיה היהודים: הפקיד הבכיר, קצין התכנון, קצין הביצוע הטכני וסגנו.21 הארבעה הללו ערכו רשימה בעברית, בארבעה עותקים, של המתקנים והמפעלים – כ־70 במספר – המחוברים לרשת החירום. לטענתם – ודובי אישר זאת – לא יצאה הרשימה הזאת מתחת ידם. עובדי־החברה קיבלו רק רשימה עברית מקוצרת, שהמקומות הסודיים הושמטו ממנה. תרגום אנגלי של הרשימה המקוצר נמסר למנהל־בפועל, מייקל בריאנט.

לימים יאמר דובי. שבקרב אנשי ביטחון בירושלים התעורר חשש, שמרגל מכוון את ההפגזות למטרות חיוניות, וש“אחד הנסיונות לפתור את הבעייה האם באמת זה כך או לא, היה ניסיון לאתר על מפה את הצפיפות של נפילת הפגזים, ולנסות לראות אם יש איזו שהיא תבנית לעניין הזה. בשלב יותר מאוחר כשניסינו לחפש מהו ההגיון, מישהו נפל על הרעיון – אינני זוכר מי – שלמעשה הענין הזה מתאים לרשת החירום.” החשד – שקיימת חפיפה בין קו ההפגזות וקו החשמל – התחזק, לדברי דובי המאוחרים, עקב כך, ש“בעיצומו של הדיון העמוק והיסודי, מה שניסינו לעשות עמוק ויסודי… בדיוק באמצע כל הטיפולים האלה, המחשבות האלה והדיונים האלה,” דווקא אז בא כהן וסיפר את סיפורו, “וברור שזה נפל על קרקע פוריה ביותר, מפני שכאן היה כאילו אימות משני מקורות, של השערה, שהיו לה הרבה רגליים.” לשון אחרת: הוכחה לכאורה חפיפה מלאה בין מתאר ההפגזות ובין רשת החירום, “וזה התאים בדיוק.” יסקי הוסיף, ש“כתולדה” מדיווחו של כהן ומהחפיפה “ניסינו לבדוק מיהו האיש טוביאנסקי.22

הקורא יבחין כי בדבריו המאוחרים של דובי יש כעין פקפוק או חרטה ואפילו הצטדקות – הדיון ש“ניסינו לעשות עמוק ויסודי” ו“ניסינו לבדוק מיהו האיש טוביאנסקי” – נימה שלא היה לה סימן וזכר ב־1948. יתר־על־כן, עצם הקביעה, שכהן הופיע בדיוק בעיצומו של הדיון על החפיפה בין קו ההפגזות ורשת החירום, היא מופרכת, שהרי עד הופעת כהן לא נתנו אנשי הש"י את דעתם לחפיפה זו. רק מפי כהן נודע להם על קיומן של שתי רשימות: החסרה, שנמסרה לבריאנט, והמלאה, שהוסתרה ממנו ושבסודה היו רק ארבעה מבכירי עובדיה של חברת־החשמל. לפיכך לא ייתכן שהיה דיון בחפיפה זו, וממילא לא יכול כהן להופיע “בעיצומו.” אדרבה, עניין החפיפה והדיון בו התפתח מתוך סיפורו של כהן – כהן שנשיא בית־המשפט המחוזי23 בתל־אביב, שבו התבהרו רבים מפרטי הפרשה, יאמר עליו עד מהרה: “זה האיש שהניע את כל המנגנון.”

אבל בינתיים עטו שני הדובים על טרפם. אם אכן ניטשה תחרות ביניהם, ניצח במקצה הראשון הוותיק, פריץ. “ימים מספר” אחרי שטוביאנסקי נראה “מסביר את הרשימה המקורית לבריאנט,” הוא שיגר לגבלי “דו”ח ראשון." 24 כותרתו היתה: “העברת ידיעות על ריכוזים מלחמתיים בירושלים לידי האנגלים.”

פריץ ביסס את הדו“ח שלו בעיקר על דברי כהן, שכן זינגר, המנהל היהודי, לא היה בירושלים בזמן השיחה הגורלית: מיד שהחלה ההפוגה, ב־11 ביוני, הוא נסע לתל־אביב וחזר לירושלים רק ב־22 בו. בדו”חו ידע פריץ לספר, כי בריאנט הוא "מהמשוטטים בעיר היהודית, מספק תמיד לשאר העובדים האנגלים אינפורמציה על המתרחש בעיר; כי “לדברי העובדים היהודים” הם ניסו למנוע מטוביאנסקי למסור את המידע הסודי לבריאנט; וכי בריאנט “נסע לעיר העתיקה מיד אחרי הפגישה עם טוביאנסקי; כנראה שפחד להעביר את האינפורמציה בטלפון או במשדר החברה.”

ומיהו טוביאנסקי? מייג’ור לשעבר בחיל־ההנדסה הבריטי ו“פקיד אזרחי במוסדות הנדסה צבאיים” בריטיים בירושלים. “דעת חברי מקצועו עליו רעה. הוא מפורסם כמתחנף לאנגלים, לוקח שוחד, מונע עזרה מיהודים וכו'.” הוא התקבל לעבודה בחברת־החשמל על־ידי מנהל החברה הבריטי, הקולונל גרשהם, שעמו שירת בצבא ו“התמנה [כמהנדס הצרכנים בחברה] בעקב ידידות בלבד כי לא היה לו מושג מהעבודה שהוטלה עליו.”

בצד תיאור האופי הזה הטיח פריץ בדו“חו שתי עובדות מחשידות בטוביאנסקי, מי שהיה בעבר מפקד מחנה שנלר של ה”הגנה" בדרגת סרן ומונה לאחר מכן למפקד שדה־התעופה של ירושלים הנצורה: האחת – ש“המקומות” ברשימה שהסביר לבריאנט “מזדהים כמעט לגמרי עם ריכוזי ההפצצות של הפגזים” עד כדי כך, ש“כאשר נפסקה העבודה במרכז־ברנדייס,” מרכז “תעש” של ה“הגנה”, ו“הועברה למקום אחר, ליוו הפגזים את בית המלאכה למקומו החדש.” והאחרת – שטוביאנסקי “ביקש קו־טלפון חיצוני” בביתו – שלא דרך המרכזייה הצבאית – וטען שהקו דרוש לו “על מנת שיוכל להתקשר אל שדה־התעופה.” כפרפרת הוסיף פריץ, שמינוי טוביאנסקי כמפקד שדה־התעופה עורר “בחוגי המהנדסים היהודים… תמהון רב.” פריץ היה מיטיב לעשות, לוא גם ציין שטוביאנסקי עבד במשרדו בחברת־החשמל מ־7:30 בבוקר עד 13:30, ואת תפקידו הצבאי מילא בעיקר בשעות אחרי־הצהרים, הערב והלילה.

אולם ייזקף־נא לזכותו של פריץ, שחרף החשדות הכבדים שתלה בטוביאנסקי הוא הכיר במגבלות חקירתו החלקית והנמהרת ונקט זהירות: “יכול… להיות,” כך ציין, “שהנסיעה הנ”ל [של בריאנט לעיר העתיקה] היתה מקרית." הוא הוסיף גם, כי שיחת טוביאנסקי בריאנט ב־16 ביוני “נערכה במקום ציבורי,” ב“משרד הצרכנים [של החברה] בבית פולצ’ק, וקשה לאמר שאדם ימסור במתכוון סודות במקום פתוח כל כך.” פריץ לא הזכיר שכהן השתתף בשיחה, וממילא היה טוביאנסקי ער לנוכחותו. ב“סיכום” הדו"ח תבע פריץ להמשיך בחקירה:

עלינו לברר אם האפשרות לקבלת אינפורמציה דומה על־ידי האנגלים יכלה לבוא רק דרך טוביאנסקי. יש לברר את כמות הכסף שנמצאת ברשותו. יש לברר את קשריו בחברה, יש לברר איך הגיע למינויו לשדה התעופה, לברר קשר אפשרי עם הברחת הדואר באווירונים ועל־ידי חיפוש בביתו ויש לברר אפשרויות קשר אחרות ברשותו.

*

בדו“ח־פריץ לא היה מוקד ברור, לא החשדה חד־משמעית ולא עילה למעצר מיידי; שהרי לא היה אפשר להוקיע מרגל על־סמך דו”ח הקורא להמשך החקירה הבלשית, וזו מצריכה זמן וסבלנות, כשהחלה ההפוגה, ירד גבלי לתל־אביב25 ושמע מבארי על ההכנות הקדחתניות להקמת שירות המודיעין של צה“ל. כשם שה”הגנה" התבטלה ועל יסודה קם צה“ל, כך עמד גם הש”י להיבלע בחלקו במסגרת החדשה – מחלקת מודיעין (ממ"ן) – וישיבת המטה האחרונה שלו נועדה ל־30 ביוני. גבלי ידע שמצפה לו תפקיד חדש, ושימיו כ“ירוחם” ספורים. כדי לזכות במלקוח הגדול – לכידת בוגד בירושלים – ובתהילה שתתלווה אליו, היה עליו להזדרז ולחוטפם לפני שייפלו כפרי בשל לחיקו של אחר. על זכייה כזאת, שתיזכר לדורות, אין מוותרים בנקל.

מעולם לא נתבהר אם ומתי מסר גבלי את דו“ח־פריץ לבארי; במשפט־בארי נותרה השאלה הזאת סתומה; אבל אין ספק שאת עצם העניין – שהש”י בירושלים בפיקודו חשף את טוביאנסקי כמרגל וכבוגד – הביא גבלי לידיעתו. ייתכן גם שידיעה זו המריצה את בארי לקדם את גבלי – שבו ובשוש ראה תמיד, כדבריו,,אח ואחות צעירים" – בשירות המודיעין העומד לקום, ולמנותו לתפקיד בכיר יותר. ברגיל העדיף בארי לחקור מרגלים ובוגדים במו־ידיו. אולם את חקירת טוביאנסקי הוא השאיר – כעין פרס? – באחריותו של גבלי. גבלי ידע – הדבר התבהר במשפט – שבארי מצפה ממנו ל“רפורט נוסף,” דהיינו להמשך חקירה.

גבלי נקלע למצוקה. מכאן אצה לו הדרך – ומכאן ציפו ממנו להמשך חקירה, תהליך ארוך ומייגע. נראה שהוא העדיף את החיפזון על היסודיות; שכן לוא טרח לחקור את החשדות, שעלו לטוביאנסקי בחייו, הוא היה מגלה בנקל בטרם מעשה את הדברים, שהתבררו לחלוטין לאחר מעשה: ראשית – ומעל לכול – הוא היה מגלה, שאי־ההתאמה בין הזמנים מוכיחה, שטענת החפיפה חסרת־שחר לחלוטין: רשת החירום הוקמה ב־30 במאי, ובאותו יום נערכה גם רשימת הצרכנים. חפיפה כלשהי בין קו ההפגזות וקו החשמל יכלה להתקיים, לכאורה, רק במשך 12 יום: בין 30 במאי לבין התחלת ההפוגה הראשונה ב־11 ביוני; אולם השיחה בין טוביאנסקי לבריאנט התקיימה רק ב־16 ביוני! איך יכול איפוא טוביאנסקי לכוון למפרע את הרעשות הארטילריה הירדנית שמלפני ההפוגה? השאלה הזאת הוצגה במשפט־בארי באוקטובר 1949, ובארי השיב עליה כך: “אני מנסה לשאול את עצמי, כמובן שזוהי רק הנחה, שאילו המנוח טוביאנסקי היה מצביע על הנקודה הזאת, [ואומר] ’אתם מאשימים אותי במסירת ידיעות לאויב שגרמו להפגזה, והשיחה עם בריאנט היתה ב־16 ביוני, בזמן ההפוגה’, היינו בלי ספק חושבים על הנקודה הזאת.” גבלי לא העלה טענה זו, שהרי האחריות ל“אי־ההתאמה” הזאת היתה מוטלת עליו, המפקד הבכיר של הש"י בירושלים. במשפט־בארי העיד שהוא סמך את ידיו על טענת החפיפה הן משום שנוכח בה מנסיונו־הוא, הן משום שקיבל את דעת המומחים; אבל הוא לא סיפר לשופטיו של בארי שהמומחים, שהניחו תרשים שקוף של רשת החירום על תרשים ההפגזות וקבעו שיש חפיפה, היו פקודיו הסרים למרותו, שני הדובים26.

ספק אם בעניין זה שאל גבלי לדעתו של דוד שאלתיאל. במשפט־בארי אמר שאלתיאל, שירושלים הופגזה לפני ההפוגה “ללא אבחנה, חוץ מאזורי־הגבול שם היתה מכוונת בהחלט.” הוא לא שלל לחלוטין ש“ייתכן שהיה ריגול,” אולם טען: “אני לא הרגשתי בריגול.” מי שהיה ראש הש“י פעמיים ושכן, כמפקד ירושלים, עם מטהו במלון “עדן”, גם גרס – בניגוד לדו”ח־פריץ – שהמלון הזה “שימש מטרה להצלפה” – לא להפגזה – רק כל עוד החזיקו הערבים והאנגלים ברחוב ממילא, כלומר עד 14 במאי. אחרי מועד זה “אינני חושב שמלון ‘עדן’ היווה מטרה מיוחדת.” וגם בניני הסוכנות לא הופגזו, לדעתו, “באופן מיוחד.”

גבלי היה מגלה, שלא היתה שום חציצה מנהלית בין בריאנט לטוביאנסקי, מנהל מחלקת הצרכנים. לשניהם היו משרדים בקומה השנייה בבית פולצ’ק, והם נהגו לבקר זה במשרדו של זה. לטוביאנסקי היו איפוא אפשרויות נוחות למסור לבריאנט סודות אסורים, לוא היה בין השניים קשר של ריגול – מה גם שברשימה המקוצרת, שהיתה בידי בריאנט לא נכללו רק “תעש” ועוד ארבעה־חמישה מקומות, לוא הגה מעט במה שסיפר כהן, היה גבלי מבין, שבשיחתם הגלויה ב־16 ערכו בריאנט וטוביאנסקי השוואה של הרשימות שבידיהם לצרכים מקצועיים של הפעלת הרשת.

גבלי היה מגלה, שרשת החירום נבדלה מהרשת הרגילה גם למראה־עין: הרשת הרגילה פעלה בכבלים תת־קרקעיים ובקו אווירי, שחוטיו לא היו מצופים בחומר מבודד. החוטים של רשת החירום היו מצופי בידוד בשני צבעים, שחור ואדום – פרט לאזור אחד: בית־הכרם ובית וגן, שם השתמשו בקווים הרגילים גם ברשת החירום. לפיכך יכול כל אדם לראות בקלות את הרשת המיוחדת, לעקוב אחרי קוויה, לגלות את כל יעדיה, וממילא לא יכלה הרשת הזאת להיות בחזקת סוד. ועוד: הקווים החדשים, הצבעוניים, חוברו למוני הזרם הישנים, ודי היה לאתר את המונים הפעילים כדי לדעת מי מקבל חשמל ומי לא. יתר־על־כן, יש לזכור שהחברה היתה בבעלות בריטית, ובריאנט היה מנהלה בשטח היהודי, ולכן לא היה אפשר לבצע את אספקת החשמל ברשת החירום ללא ידיעתו – מה גם שכל החוזים עם צרכני רשת החירום וכל קריאות המונה והחשבונות נעשו באנגלית.

גבלי לא חקר אף אחד מפקידיה של חברת־החשמל. לוא חקר את זינגר, היה נוכח שהוא מסר את הרשימה המקוצרת, בתרגום אנגלי, לבריאנט ב־30 במאי, וששמירת הרשימה המלאה בסוד בפני בריאנט לא היתה כלל בגדר האפשר. ואכן, במשפט־בארי הודה זינגר בכך. גם הוא ניסה כמה פעמים, כך אמר, להתחמק מזה, אך ביולי מסר בעצמו לבריאנט את הרשימה המלאה לאחר התייעצות עם ה“הגנה”. תמוה שזינגר לא זכר עם מי ממפקדי ה“הגנה” הוא התייעץ, ולכן יש רגליים לסברה שהוא פעל על דעת עצמו. זינגר עצמו ביצע איפוא אותו “פשע”, שבעבור ביצועו ימים אחדים קודם לכן שילם טוביאנסקי בחייו. גבלי לא היה יכול לדעת זאת ביוני; אבל לוא חקר את זינגר, היה שומע מפיו, כי בריאנט שמע במישרין מפי דב יוסף, יו"ר ועדת ירושלים, שזינגר “מטפל ברשת המיוחדת מטעם המוסדות הלאומיים.” לדעת הוגו וולף – סגנו הבלתי־נאמן של טוביאנסקי במחלקת הצרכנים – עוררה פליטת־הפה הזאת אצל בריאנט “חשד שהרשימה שנמסרה לו אינה שלמה.”27 והרי מנהל החברה רשאי לתבוע מהפקיד הכפוף לו את כל המידע הדרוש לו על אותה רשת!

כמי שהסודיות היא מקצועו היה גבלי מגיע אולי למסקנה, שמעטה הסודיות שכיסה, כביכול, על הרשת המיוחדת ועצם קיומן של שתי רשימות צרכנים – מקוצרת, “כשרה, שאפשר להראותה לגוי,” כדברי זינגר; ומלאה, “טרפה, שאסור להראותה לגוי” – שימשו לזינגר גם להוסיף לעצמו נופך של חשיבות ומעמד. נראה שמניע זה הביאו גם לארגן בסוף אפריל 1948 את עובדיה היהודים של החברה כיחידה צבאית, “יחידת החשמל”. ואכן, זינגר מינה את עצמו למפקד היחידה, וכנהוג אז מינה לעצמו גם שליש, את רייניץ הנזכר לעיל. טוביאנסקי לא היה ב“יחידת החשמל”, משום שכבר היה קצין בשירות צבאי מלא, בכיר הרבה מזינגר. צה"ל – את זאת יכול היה גבלי לברר ללא קושי – לא ראה בעין יפה את קיומו הכמו־צבאי של “כוח זינגר” והפסיק את פעולתו: תחילה לשבועיים, במאי, ואחר־כך – משנתמנה משה דיין ב־1 באוגוסט למפקד החטיבה הירושלמית – כליל, בנימוק שאזרחים אינם יכולים להוות יחידה צבאית.

לוא נבר מעט ביחידה הפרטית של זינגר, היה גבלי מבחין ברקע של קנאה, יריבות ומאבק לתפיסת עמדות לקראת השינויים שיתחייבו בהנהלת החברה עם הקמת המדינה. אולי אף היה מגיע למסקנה שזינגר – בסיוע כהן, רייניץ, ונאמנים אחרים – ביקש למנוע העברת סמכויות הישר מבריאנט לטוביאנסקי. עניין זה נתגלה לעין בנשפט־בארי, כאשר כהן אמר שהוא “מצטער” להודות ש“לא אהב את טוביאנסקי” וסיפר, שטוביאנסקי היה מתפאר שבקרוב הוא יתמנה לסגן־מנהל, ו“אף אחד מאתנו לא אהב [זאת].” לוא חקר גבלי את כהן, יכול היה להיווכח שאין לתת אמון בדבריו ובשיפוטו, כפי שנוכחו בארי ונשיא בית־המשפט המחוזי, שאיפיינו אותו כעד “עלוב”.

אולם גבלי, שזמנו דוחק, לא טרח לוודא, אם בריאנט נסע לעיר העתיקה אחרי שיחתו עם טוביאנסקי ב־16 ביוני, ולאמת אם אכן “טוביאנסקי מונע עזרה מיהודים,” ו“לא היה לו מושג מהעבודה שהוטלה עליו.” הוא לא ערך, ולא הורה לערוך, אף לא אחת מהחקירות, שפריץ המליץ עליהן: בביתו של טוביאנסקי לא נערך חיפוש, ובמקום לבדוק אם יש ברשותו כסך רב קבע גבלי את מניעי בגידתו בהסתמך על אבחנתו הפסיכולוגית, דהיינו – ש“טוביאנסקי מסר ידיעות לאויב… מתוך לויאליות לאנגלים, מתוך טפשות ובמידה רבה מתוך נאיביות וחרדה לגורלו הוא ולגורל משפחתו במצב החמור אז בירושלים.”

גבלי לא חקר גם את מעשיו של טוביאנסקי כמפקד שדה־התעופה היחיד בירושלים, ולא בדק אם הוא “מבריח חומר באווירונים.” והרי בתפקידו זה היה ביכולתו להעביר לאויב ידיעות חשובות ומסוכנות לאין ערוך מהידיעות על צרכני החשמל, שכן האווירונים, שנחתו בירושלים והמריאו ממנה, נשאו עמם לא רק נשק ותחמושת, אלא גם את הדואר הסודי של מנהלת־העם, המטכ“ל, ובמקרים מסויימים – גם של הש”י. הפעולה היחידה שנקט גבלי היתה “שיחה עם מפקד המחוז,” שבה סיפר לאלוף שאלתיאל על החשדות נגד טוביאנסקי, והתריע בפניו על השימוש שהוא עלול לעשות בקו הטלפון. אולם לדעת שאלתיאל תפקידו כמפקד שדה־התעופה “הצדיק” בקשה לקו ישיר. “ניסינו,” סיפר גבלי במשפט־בארי, “לחשוב אם יש לתת לו את הטלפון ומה הם הצעדים שיש לנקוט… הוחלט לאשר לו את הקו, אולם לשמור את צעדיו.”

שאלתיאל הסביר לגבלי כי העביר את טוביאנסקי מהפיקוד על מחנה שנלר, משום שבזמן שטוביאנסקי נשא “באחריות להנהלת המחנה,” שרר שם אי־סדר ו“קרו גניבות.” עם זאת מצא אותו שאלתיאל ראוי להיות “ממונה על כל סידורי האוויריה שהיו לנו.”

שאלתיאל סיפר בבית־המשפט, שגבלי “הרצה בפני על חומר” נגד טוביאנסקי, אבל לדעתו לא היה החומר הזה “מספיק כדי להורידו מתפקידו.” הוא הורה לגבלי “להשגיח על טוביאנסקי השגחה מתמדת” וכן “להתייעץ ולהכניס לתוך הענינים את היועץ המשפטי של ירושלים,” הוא התוכ"ל המחוזי,28 עורך־הדין גדעון האוזנר.

האוזנר זכר היטב את השיחה עם גבלי בלשכתו של שאלתיאל: “גבלי אמר שהמשך החקירה והבירורים יהיו בתל־אביב. אני התנגדתי… [בצה”ל] יש כבר חוקת שיפוט, והיא קובעת מיגבלות מחוזיות לשיפוט. אם עבר אדם עבירה במחוז ירושלים, ועדיין אינני יודע אם עבר עבירה כי החקירה לא הועברה אלי, אבל אם עבר עבירה ואם יש חומר ראיות מספיק להגשת כתב אישום, הדבר ייעשה בירושלים. היה לנו מנגנון שיפוט, אנחנו הפעלנו בתי־דין כאן. אז גבלי התנגד ואמר שפיקוד הש“י תבע כי הדבר ייעשה בתל־אביב.”

גבלי יצא משיחה זו בלתי־מרוצה. שאלתיאל לא שוכנע שטוביאנסקי מרגל, לא הדיח אותו מהפיקוד על שדה־התעופה, ואף “אישר לו קו טלפון חיצוני; “והתוכ”ל עמד על כך, שטוביאנסקי ייחקר בירושלים ולפי חוקת השיפוט של ה”הגנה". הוא השיג מהם רק הוראה לעקוב אחרי טוביאנסקי.

השיחה עם האוזנר מאשרת, שגבלי היה מעוניין לערוך את חקירת טוביאנסקי מחוץ לירושלים. מדוע? גבלי לא נחקר על כך, ומניעיו לא נתבררו מעולם. הייתכן שהניע אותו הרצון שלא להשמיט את טרפו ואת התהילה הנלווית אליו לידי “ירוחם” העומד לבוא במקומו?

*

לא ידוע מתי התקיימה שיחת גבלי־שאלתיאל־האוזנר ומתי הורה לדובי להשלים את “הרפורט הנוסף.” מתעוררת איפוא השאלה כמה ימים עמדו לרשות דובי לעריכתו. מאחר שבדו“ח פריץ לא נזכר זינגר שחזר לירושלים רק ב־22, סביר להניח שדובי – המצטט אותו – החל במלאכתו באותו יום. פריץ זכר רק “שזה עבר מידי באמת לדובי ואחר־כך כששאלתי נאמר לי – אולי על־ידי דובי – שלא עלי לדאוג לעניין.” אם כך עמדו לרשות דובי רק שלושה ימי חקירה לצורך “הרפורט הנוסף” שכן ב־25 ביוני הוא כבר הגיש לגבלי “דו”ח שני” – שהיה גם אחרון – שכותרתו “העברת ידיעות על אספקת החשמל המלחמתית בירושלים לידי אנגלים.” כדי לשוות לו צורה מקצועית, צורפו אליו שלושה נספחים:

א. רשימה מאושרת של צרכני חשמל בעברית; הוא קבע, שהרשימה היא “חומר סודי ממדרגה ראשונה. ברור שהרשימה הזו עלולה לתת מושג מלא מהקף המוסדות העוסקים בתעשיה מלחמתית, וכן גם מהמקומות בהם מתרכזים חיילים ונערכות פעולות אחרות החיוניות למאמץ המלחמה.” צירופה לדו"ח נראה כהוכחה לבגידת טוביאנסקי.

ב. דו"ח על טוביאנסקי;

ג. דו"ח על בריאנט.

בעיקרו היו הדו“ח הזה ונספחיו פרפרזה על דו”ח־פריץ בניסוח המדעי החביב על דובי. הואיל וגבלי היה היחיד, בשלב זה, שראה את שני הדו“חות – את זה של פריץ ואת זה של דובי – לא ייתכן שלא נתן דעתו לכך שבדו”ח־דובי אין תוספת או חידוש, וממילא אין הוא בחינת “רפורט נוסף”. לפיכך קשה להסביר מדוע בחר לפעול דווקא לפי הדו"ח הזה – אלא אם היתה בו ידו המדריכה.29

“אחרי השוואה של מפת ריכוזי הפיגוז בירושלים עם מפה שבה סומנו המקומות שקיבלו זרם על־ידי התכנית הנ”ל נראה שיש דמיון רב בין שני הסימונים על המפות," כתב דובי. כדי לשכנע שרשת החירום היתה סודית, הוא הוסיף ש“לדברי טכנאים יהודיים בחברה – אין כל אפשרות לגלות את המקומות הצורכים זרם חשמלי על־ידי בדיקת מודדי הזרם הראשיים שבחברה.” לפי גרסת דובי, נסע בריאנט לעיר העתיקה “ימים מספר אחרי פגישתו עם טוביאנסקי” – ולא מיד אחריה, כטענת פריץ. ובכלל, “בריאנט גר בשטח היהודי, אוכל במלון יהודי וע”י רוב פגישותיו עם יהודים משמש קצין קשר בלתי־רשמי עם היישוב היהודי. [בדו“ח לא נאמר קצין־קשר של מי ולא שבריאנט שימש כמזכיר “ועד העדה הבריטית בירושלים”, שלו ידידים יהודים רבים – ש”ט] ברשותו תעודות כניסה ויציאה כאוות נפשו בגלל היותו מנהל החברה." לכן הוא “מצליח בדרך־כלל לעבור לשטח הערבי ולחזור, לא ברור לאיש כיצד.”

דובי שפך על טוביאנסקי את כל קיתונות הרכילות שצבר מפיהם של כהן, זינגר והוגו וולף. דובי כתב: ידוע כי “במשך שהותו בארץ עבד טוביאנסקי בים המלח, בחברת־החשמל, בצבא, ושוב בחברת החשמל.” גם עברו של טוביאנסקי בחברת־האשלג טרם נבדק, אך ידוע שהוא “נכנס” לעבודה בחברת החשמל כמנהל עבודה. שם היה נוהג לקבל פועלים על בסיס של קבלת אחוזים ממשכורתם. בתקופה זו עבד יחד עם האנגלי [קבלן עבודות בחוזה עם חברת־החשמל הירושלמית] גרשהם. גרשהם טיפח אותו וטיפח כמו כן ערבי בשם אימם."

משפרצה מלחמת העולם השנייה, התגייסו גרשהם וטוביאנסקי לחיל־ההנדסה, וטוביאנסקי, שהשתחרר בדרגת רב־סרן (מייג’ור). “היה תמיד נמוך ממנו בדרגה אחת. יחסו של טוביאנסקי לחייליו היה גרוע והדעה הכללית עליו היתה גרועה גם כן.” אחרי המלחמה התמנה גרשהם כמנכ"ל חברת־החשמל הירושלמית, והוא העביר את טוביאנסקי “לעבודה בחברת החשמל במשכורת גבוהה יותר משל כל פקיד יהודי אחר בחברה – אף כי נסיונו וכושרו היו נמוכים משלהם.”

דובי שמע מזינגר, “שאימם הערבי הובא גם כן לחברת החשמל ושניהם [הוא וטביאנסקי] עבדו אך ורק בזכות האנגלי גרשהם שהפך להיות המנהל הכללי של החברה.” מהי חשיבותם של גרשהם ואימם המצדיקה הדגשת שמותיהם? דובי חזר על הדברים המחשידים ששמע מעובדי החברה: “אימם וגרשהם עורכים כיום נסיעות נרחבות בארצות הערביות וישנם רמזים המעידים שגרשהם עלול בנקל לבקר בירושלים היהודית ובחברה.”

לבסוף מתייחס דובי למינויו של טוביאנסקי לתפקידו האחראי. הוא היה מפקד מחנה־קבע מס' 1 (שנלר), אולם ’משום פנצ’רים’ שקרו הועבר להיות מפקד שדות התעופה בירושלים." ההסבר הקלוש הזה סיפק, ככל הנראה, את גבלי, שלא ערער על החלטת שאלתיאל למנות את טוביאנסקי כמפקד שדה־התעופה; אולם אין בכך הסבר מדוע לא החל אפילו לחקור איך ממלא טוביאנסקי את תפקידו זה, ואם דבק בו גם שם חשד כלשהו בריגול.

מה שהשמיט דובי מדו“ח־פריץ היה, כאמור, חשוב ממה שהוסיף עליו: הוא השמיט את הערת־פריץ, ששיחת טוביאנסקי־בריאנט ב־16 ביוני נערכה במקום ציבורי וגלוי; את ההשערה שנסיעת בריאנט לעיר העתיקה היתה מקרית; את החשדות שטוביאנסקי עוסק במלאכתו הבזויה גם בתפקידו כמפקד שדה־התעופה. הוא השמיט את החשוב מכול בדו”ח־פריץ: את התביעה להמשך חקירה. לימים יאמר דובי, שגם מהדו“ח שלו משתמעת תביעה להמשך חקירה. אם כך, היא משתמעת רק במרומז. מכל מקום, ההוראה להמשך חקירה היתה כולה בסמכותו של גבלי, המפקד הבכיר של הש”י בירושלים – ולא של דובי המצוי דרגות אחדות מתחתיו בסולם הפיקוד. אבל ההבדלים בין דו“ח־פריץ ודו”ח־דובי לא נחשבו בעיני גבלי, כשם שלא נחשבה בעיניו העובדה, שהשיחה בין טוביאנסקי ובריאנט התקיימה ארבעה ימים לאחר תחילת ההפוגה. דו"ח־דובי קלע, כנראה, לדעת גבלי, ומשום כך הוא לא הורה על המשך חקירה אלא ניגש לביצוע.

ביום שגבלי קיבל את דו“ח־דובי הוא הגיש אותו לבארי בלווית מכתב. שני המסמכים, הדו”ח ומכתב־הלוואי, נשאו אותו תאריך: 25 ביוני 1948. לכאורה תמוה שגם גבלי תובע מבארי המשך חקירה, שהרי פשוט יותר היה שיצווה לבצעה. תמיהה זו אפשר להסביר בכך, שלמלה חקירה יש שני מובנים: חקירה בפני גוף חוקר – וחקירה בפני גוף שופט. במכתב־הלוואי לא עמד גבלי על ההבדל הזה, כנראה בהנחה שהוא נהיר לבארי ואינו צריך הסבר.

במכתב־הלוואי30 הזה לאִתַי – כינויו המחתרתי של בארי – שבו חשדות הפכו לעובדות, ועובדות־כביכול למסקנות, כתב גבלי כי על־סמך הידיעות וההסברים המפורטים שטוביאנסקי מסר לבריאנט, ושבריאנט העביר לערבים, “תוכנו [תוכננו – ש”ט] ההפצצות וההפגזות על העיר." בחלקו השני של המכתב נקט גבלי לשון גוף ראשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמו ובשם האוזנר: “בשיחה עם התוכ”ל החלטנו [ההדגשים שלי – ש“ט] להעביר את החומר הרצ”ב לידיעתכם ואת המשך הטיפול והחקירה בו לעשות בתל־אביב." עוד הפליג גבלי וכתב, ש“דעתנו [ההדגש שלי – ש”ט] היא שיש לעצור את טוביאנסקי מחוץ לירושלים ושם לפתוח בחקירה. באם תזדהו עם הצעתנו זו עליכם יהיה להודיע לעציוני [שאלתיאל] באמצעות התוכ“ל הראשי [במטכ”ל] שעל טוביאנסקי להופיע לתל־אביב בהקדם ושם לעצרו ולפתוח בחקירה. באם כך או אחרת אני מחכה להודעתכם, מסבות מסויימות המצויות בעיר יש הכרח לטפל בזאת מיד." הוא חתם את מכתבו כאילו בהדגשה חוזרת: “העניין נמסר לידיעתו של המ”מז והתוכ“ל [בירושלים].”

בין הסיפא והמציעא עמד עולם והיפוכו. בעוד שגבלי דייק בכותבו לבארי שמסר להאוזנר על כוונתו לחקור את טוביאנסקי בתל־אביב, דיבורו בשמו ובשם התוכ“ל של ירושלים – “החלטנו להעביר את הטיפול והחקירה… בתל־אביב ודעתנו היא שיש לעצור את טוביאנסקי מחוץ לירושלים ושם לפתוח בחקירה” – היו רחוקים מהאמת. האוזנר לא היה שותפו לשום “החלטה” ולשום “דעה”, ומעולם לא נתן את הסכמתו למהלך הזה ולא הסמיך את גבלי להציעו בשמו. הוא קיבל את דעת שאלתיאל שהורה, כזכור, לגבלי “להשגיח על טוביאנסקי השגחה מתמדת” – דהיינו עיקוב – ותו לא. במשפט־בארי אמר שאלתיאל כי לא ראה מימיו את מכתב־הלוואי של גבלי לבארי; וכאשר זה הוצג בפניו, אמר: “לא היה צורך בהחלטה או הסכמה של תוכ”ל ירושלים. ראש הש”י רשאי להיכנס לכל חקירה מקומית אם הוא חושב זה לנכון ולטובת העניין."

אותן "סיבות מסויימות [בירושלים], "שבגללן היה “הכרח לטפל” בחקירת בארי מחוץ לירושלים “מיד”, היו כנראה התנגדותם של שאלתיאל והאוזנר למעצרו של טוביאנסקי, ואם היו סיבות אחרות, גבלי לא הבהירן מעולם. שהרי המקום היחיד, שבו אפשר היה לערוך חקירה ראויה לשמה, היה דווקא ירושלים: שם היה בריאנט, שם היתה חברת־החשמל, שם היו חבריהם לעבודה, שם היו ההפגזות, ושם היו העדים והראיות.


 

4. ללא רחם31    🔗

גבלי מסר את המשך חקירת טוביאנסקי לש“י בתל־אביב – כלומר, לידי מפקדו, בארי – כדרך שנמסר עכבר לחתול רעב. הדימוי הזה יתחזק וילך מרגע שעינו של בארי שזפה את ה”חומר" – כך כינו בש“י את דו”ח־דובי ואת מכתב־הלוואי של גבלי.

מתי היה הדבר? שאלה זו נשאלה בארבע החקירות שנערכו במה שהיה ל“פרשת טוביאנסקי”: חקירת הפרקליט הצבאי הראשי; חקירת המשטרה; החקירה המוקדמת על־ידי שופט־השלום הראשי; והחקירה בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב. ערכאה זו מצאה את בארי אשם ב“הריגת אדם בניגוד לסעיף 212 של פקודת החוק הפלילי.”32 מהחקירות עולה שהדבר היה בין יום ו' 25 ויום ב' 28 ביוני 1948.

כיצד הגיע ה“חומר” לידי בארי? גם לשאלה זאת אין תשובה ברורה. בוריס גוריאל – מס' 2 בש“י וראש המחלקה המדינית שלו – זכר, ש”יום בהיר אחד, בשעת ארוחת־הצהריים, בקפה פראק, הופיעו שני הבחורים האלה, יסקי והשני, ציון [בן־ציון היה כינוי המחתרת של הסרן שמואל גניזי, ראש מחלקת החשודים בש“י – ש”ט] והניחו לי על השולחן שם בפראק, את זה אני זוכר יפה, איזה תיק. הם אמרו: הנה, הנה יש לך, מצאנו… מצאנו את המלשין…. עם התיק הזה שהם מסרו לי, רצתי לאיסר בארי ומסרתי לו.33" גרסה זו לא נשמעה במשפט־בארי; שם קבעו השופטים כי גבלי הוא שמסר את ה“חומר” לבארי.

לגבלי היתה, כזכור, חולשה לתאריכים. כחקירתו בפני הפצ“ר, סא”ל חטר־ישי, הוא העיד כי “בין 20 ל־30 ביוני 1948 " עשה בתל־אביב 34; אולם לפי עדותו כמשפט־בארי, הוא עבר לתל־אביב “ב־26 או קרוב ליום זה.” סניגורו, עו”ד יעקב סלומון, הדריך את בארי בשאלותיו שיאמר, שגבלי הביא את הדואר מירושלים ב־25 או ב־26, ועל כך השיב בארי: “אני רוצה לומר כך – בלי ספק כשהוא בא מירושלים הוא הביא אתו דואר. צריך להניח שבתוך הדואר היה החומר הזה.” בית־המשפט העדיף גרסה זו וקבע, שגבלי היה בין 25 ו־28 ביוני בתל־אביב, ו“הוא שמסר את החומר לבארי, באופן מיוחד או כחלק מהדואר שהביא מירושלים.” הקושי לעמוד על הזמן והמקום המדויקים של תנועותיו אופייני לו, שכן הוא דאג תמיד להצניע את עקבותיו, בעוד מלאכתו נעשית בידי אחרים. קו־אופי זה יתבהר וילך בהמשך הפרשה.

*

את אשר אירע לאחר מכן אפשר לשחזר בדיוק רב: ב־28 ביוני 1948 נערך על מסלול התעופה בירושלים – היום גן־סאקר בעמק המצלבה – מסדר השבעה לחיילי צה"ל, שסרן מאיר טוביאנסקי היה מופקד עליו. אשתו לנה ובנו בן ה־11 יעקב היו בקהל הצופים, והילד צילם כמה תמונות של אביו, שהיה נפעם מהכבוד הרב שנפל בחלקו, ולא העלה בדעתו כי מאז 16 בחודש הוא נחשד בריגול ובבגידה. בערב הוא סיפר לאשתו ולבנו, שקיבל רשות לנסוע למחרת בבוקר לתל־אביב ליומיים, ובשובו יביא עמו צורכי מזון.

באותו יום ב' 28 ביוני, בתל־אביב, הראה בארי לסא“ל ד”ר אברהם גורלי, התוכ“ל הראשי של צה”ל וראש השירות המשפטי בפועל, את ה“חומר” ונועץ בו כיצד לנהוג בטוביאנסקי. לדברי גורלי, שיחתם התרכזה “בעיקר בחקירת המרגל החשוד, לאחר שיובא מירושלים, על העמדתו לדין בסיום החקירה, כעבור זמן.” בארי טען שגורלי הסביר לו שמחמת ליקוייה35 אין חוקת השיפוט תש“ח של ה”הגנה" ערוכה ל“משפטים רציניים” הכרוכים בעונש מקסימלי, כלומר – עונש מוות, ובתור תוכ“ל “לא אוכל לקבל על אחריותי משפט כזה” כיוון שהוא בלתי־חוקי. לפי החוקה אפשר לשפוט את טוביאנסקי רק ב”משפט מחתרת," כלומר על־ידי בית־דין שדה. בשל דבריו אלה של גורלי מצאו השופטים, שהוא השיא לבארי לבארי עצה מכשילה. ואכן, בארי הסיק, לדבריו,,כי כקצין, כמפקד יחידה, הוא רשאי לעשות כן."

משיחתם זו הסיקו השניים מסקנות שונות בתכלית. גורלי טען שתחילה “על בארי היה לנהל את החקירה” של טוביאנסקי. את הפקודה לעצור את טוביאנסקי לעשרה ימים הוציא גורלי לשם כך, ואף “היה לי מובן כי העצור יובא אלי” מירושלים לחקירה, ו“לא דובר מה ייעשה אחר־כך.” לשאלת בארי: “מה בדבר משפט אחרי החקירה?” הוא ענה כי “הוא [בארי] יצטרך לדאוג לבית דין שדה.” גורלי חזה איפוא שני שלבים נפרדים: תחילה חקירה, ורק אחריה – אם יוכח הצורך בכך – משפט – שדה. בארי טען שדובר רק בשלב אחד: בית־דין שדה.

חרף חשיבותן המשפטית הרבה, חידת הגרסות הסותרות של בארי וגורלי לא נפתרה מעולם. גם בית־המשפט המחוזי בתל־אביב לא הכריע איזו גרסה נכונה, שכן הוא קבע, מחד גיסא, שגרסת־גורלי – ש“חקירת המרגל החשוב” עמדה במרכז השיחה – היא “מופרכת.” מחוסר היכולת להכריע בין שתי הגרסות אפשר להסיק, שבארי דיבר אמנם על חקירת טוביאנסקי – בהתאם להמלצה הכין לעצמו גיבוי להקמת בית־דין־שדה. דומה איפוא שכשם שגבלי זמם להפקיע את טוביאנסקי מתחום פיקודו של שאלתיאל ולהוציאו אל “מחוץ לירושלים”, כך זמם גם בארי, מאותו טעם, להפקיע את טוביאנסקי מתחום השיפוט של הפרקליטות הצבאית הצבאית ולהסגירו למשפט־שדה, שבו הוא יהיה הקובע גם לגבי ביצוע מיידי של גזר־הדין. מזימתו זו תזעק במהלך כל העלילה, שמרגע זה נכנסה להילוך גבוה.

עדות חדשה, שניתנה רק לאחרונה, שופכת אור על כוונתו הברורה של בארי. סא“ל (מיל') דניאל מגן, מפקדה הראשון של המשטרה הצבאית בצה”ל, סיפר כי בטיוטה לחוברת ההדרכה הראשונה של המשטרה הצבאית שהוא חיבר – ושהיתה בעיקרה תרגום מחוברת בריטית – הוגדר התפקיד של ביצוע פסקי־ דין, וביניהם גם הוצאה להורג, כאחד מתפקידיה של המשטרה הצבאית. התוכ“ל גורלי, שהיה מודע לכך, פנה אל מגן ואמר לו, ש”צפוי פסק־דין מוות של בוגד ותפקיד המשטרה הצבאית לבצע, האם אתה תהיה מוכן לבצעו?, מגן השיב שבשום פנים ואופן הוא לא יהיה מוכן לכך. במהדורות הבאות של חוברות ההדרכה נמחקה ההוצאה להורג משורת תפקידיה של המטרה הצבאית.

משנחסמה הדרך הזאת להוצאתו להורג של טוביאנסקי, חיפש בארי דרך אחרת. הוא פנה אל האלוף צבי איילון, סגן־הרמטכ“ל, וביקש ממנו מכתב, שיורה לשאלתיאל למסור את טוביאנסקי לידי הש”י, שכן “בידי הש”י הצטברו עדויות והערכות המפלילות את טוביאנסקי או מחשידות אותו ביותר, במסירת ידיעות צבאיות לצד האויב." איילון תמה, לדבריו, ושאל את בארי לשם מה הוא זקוק למכתב ממנו: הן בתוקף תפקידו כראש הש“י “הוא מוסמך לפעול, וגם חייב לפעול” בנסיבות כאלה. לדבריו אמר לו בארי שהמכתב דרוש “על מנת למנוע עיכובים בלתי צפויים.” ללמדך שבארי חשש שללא פקודה מממלא־מקום הרמטכ”ל – הרמטכ“ל דורי היה חולה – יסרב שאלתיאל למסור את טוביאנסקי לידי הש”י. הא ראיה שבניגוד לנאמר במכתב־הלוואי של גבלי, שאלתיאל והתוכ“ל שלו האוזנר התנגדו להוצאת טוביאנסקי לחקירה מחוץ לירושלים, וללא פקודה מגבוה היה בכוחם לגרום עיכובים. מן הסתם יידע גבלי את בארי למכשול זה שבדרכם, וכמו גבלי התכוון גם בארי לעקוף את שאלתיאל והאוזנר. מפקד הש”י ו“ירוחם” היו תמימי־דעים איפוא ביחס להליך שיש לנקוט כלפי טוביאנסקי. איילון, משיקולים השמורים עמו, נעתר לבארי ונתו לו את השורות הבאות בכתב־ ידו, הממוענות אל שאלתיאל:

אישי־סודי

28.6.48

לדוד ש.

בהתאם לשיחתו של ירוחם אתך סוכם שתמסור את טוביאנסקי לידי שליחי הש"י, מוסרי מכתב זה.

בועז [כינויו של איילון]

את הפתק הזה, שבו לא נזכרה הכוונה לחקור את טוביאנסקי מחוץ לירושלים, נתן בארי ביד גניזי, ושלחו בו ביום להביא את טוביאנסקי לתל־אביב. בבואו לירושלים היתה שעת ערב, ושאלתיאל – שכיהן בעצמו פעמיים כראש הש“י והכיר בסמכות הש”י לחקור כל אדם – הציע לגניזי לחזור למחרת ב־8 בבוקר. למחרת התברר כי טוביאנסקי נסע לתל־אביב, וגם גניזי ומלוויו חזרו לתל־אביב בצהרי ה־29 בחודש.

בבוקר יום ג' 29 ביוני זימן בארי בתל־אביב את עצמו, לדבריו, אצל האלוף יגאל אלון, מפקד הפלמ“ח, וגם ה”אחראי על גזרת מסדרון – ירושלים," שידעה חילופי אש גם בעת ההפוגה. הוא ביקשו שיסייע בידו להרכיב בית־דיו שדה “ולכל דבר שיידרש לצורך העניין.” מן הראוי לציין, שבאותם ימים היה בצה“ל מעין חיץ בין מפקדי יחידות הפלמ”ח – שהעורף המדיני והחברתי שלהם היה בתנועות הקיבוציות ובמפ“ם, שקמה זה מקרוב על־ידי התנועה “לאחדות העבודה” ו”השומר הצעיר" – לבין יתר המפקדים. לאלון, ממנהיגי אותו זרם, היה אמון בבארי, שנכלל בהגדרה המקובלת אז “משלנו,” והוא הפנה אותו אל אחת היחידות של חטיבת יפתח של הפלמ"ח באמצעות השורות הבאות בכתב־ידו:

למולא או אתי

יש לעזור למוכ“ז איסר בארי בכל אשר יפנה. ייתכן שיבקש ליווי של מספר אנשים. אפשר שירצה שתרכיב בי”ד שדה לברור מקרה חמור וכו'. העניין בידיעתי ויש לקבל את הכרעותיו בנדון.

29.6.48 08:45 יגאל פ.36

ביום ד' 30 ביוני ציפתה לגניזי עבודה רבה. בארי הורה לו – לדבריו, כפי שגורלי הנחה אותו בטלפון – להגיש לשירות המשפטי של צה"ל תלונה כנגד טוביאנסקי כדי להוציא צו־מעצר נגדו, ואז “למצוא את מאיר טוביאנסקי אשר נאשם בבגידה במולדת ולאסור אותו.”

בבואו למשרד התוכ“ל בתל־אביב בשעה 9 בבוקר כבר ציפה לגניזי קצין המשפטים יצחק הכהן, סגנו של גורלי, שתודרך על־ידיו לפני־כן, ולא ביקש מגניזי הסברים. לדברי גניזי, הנחה אותו הכהן בניסוח התלונה הבאה: “טוביאנסקי העובד בחיל־אויר ירושלים נחשד במסירת ידיעות לאויב. ידיעות עליו קיבלתי מירוחם. עדות יוכלו למסור בן־ציון ואתי (טנא). אבקשך לעצרו למשך עשרה ימים לצרכי חקירה.” אתי, טנא ובן־ציון היו כינויי הצופן של בארי, הש”י וגניזי. על התלונה חתם גניזי “בן־ציון בשם אתי (טנא)”, והכהן כתב עליה: “לעצור ל־10 ימים לשם חקירה, בפקודת התוכ”ל הראשי, 30.6.48." גניזי אישר כי “את פקודת המעצר קיבלתי” וחתם שוב ב“בן־ציון” ובתאריך 30 ביוני.

פקודת המעצר, לפי סעיף 45 (י"ב) של חוקת־השיפוט תש“ח, הנושאת את התאריך 30 ביוני, הוצאה “בפקודת תוכ”ל ראשי” על־ידי קצין – המשפטים יצחק הכהן, שחתם עליה, והיא הופנתה ל“קצין משטרה צבאית / מפקד בית־הסוהר הצבאי תל־אביב.” וזה לשונה:

נא לעצור את:

השם: טוביאנסקי

הדרגה: היחידה חיל־האויר [כך!]

המקום: תל־אביב־ירושלים

לתקופה של 10 ימים בלי אפשרות של מגע עם אנשים מן החוץ בלי רשות מיוחדת

הנ"ל חשוד במסירת ידיעות לאויב.

העובדה שהתלונה והפקודה מדברות בפירוש במעצר על־ידי המשטרה הצבאית לעשרה ימים “לשם חקירה” ב“בית־הסוהר הצבאי” בתל־אביב מחזקת בעליל את גרסתו של גורלי; אולם העובדה, שסגנו הכהן הטיל את המעצר על גניזי מהש"י, מחזקת את גרסת בארי. דומה שהמסקנה היחידה המתבקשת היא שבשלב ההוא פעלו בארי וגורלי בעצה אחת, ושניהם כאחד לא התכוונו לחקור את טוביאנסקי חקירה של ממש, אלא היו מעוניינים בהוצאתו המהירה להורג בדרך זו או אחרת. מכל מקום, בדבר אחד אין ספק: מעצרו של טוביאנסקי בידי גניזי – ולא בידי המשטרה הצבאית; והסעתו למקום הוצאתו להורג – ולא לבית־סוהר של המשטרה הצבאית בתל־אביב – היו הפרה ברורה וגסה של החוק.

כשפקודת המעצר בידו, יצאו גניזי ושני האנשים שעמו בג’יפ לעצור את טוביאנסקי בדירת אחיו – אריה מגן, סרן בחיל־ההנדסה – ברחוב אלנבי מס' 31 בתל־אביב. איש לא היה בדירה, וגניזי נסע עם אנשיו למטה הכללי ב“בית האדום” ברחוב הירקון; אולם סרן מגן, שהיה מוצב שם, נעדר ממשרדו. גניזי שב ויצא לדירת האח פעמים אחדות, ולבסוף, כשחזר מגן למשרדו, התברר שטוביאנסקי, אחיו ובת־אחיו אלישבע סעדו את לבם במלון,קטה דן" שעל שפת הים. לאחר מכן הלכו השלושה למכולת בפינת אלנבי־מזא“ה”. שם נפרדו שני האחים – השעה היתה 2:45 – וטוביאנסקי ואלישבע הלכו לקניות נוספות בשוק הכרמל. מגן אמר לגניזי, שיזהה את טוביאנסקי בשוק לפי לבושו המגוהץ – “ברט מטיפוס אנגלי.” חולצת חקי, מכנסי חקי קצרים, גרבי חקי עליונים ונעלי קרפ – מקל הקצינים שבידו והמקטרת שבפיו. טוביאנסקי אותר ללא כל קושי. אחד מאנשי גניזי שאלו: “אתה מאיר טוביאנסקי מירושלים?” ומשנענה בהן, הביאו לגניזי הממתין בג’יפ. לפליאת טוביאנסקי, שמחפשים אחריו בשוק, הסביר לו גניזי, “שהוא נדרש לפגישה דחופה עם שאלתיאל” בסביבת תל־אביב. גניזי ניאות להסיע את אלישבע עם המצרכים לבית הוריה והמתין לטוביאנסקי, שסייע לה להכניס את הסלים לבית. טוביאנסקי נדבר עם אחייניתו ללכת בערב לקולנוע, וכשנפרדו היא נתנה לו את מפתח הדירה קשור במטפחת, למקרה שיחזור לפניה. נאמן לדברתו חזר טוביאנסקי מיד לגניזי, אשר ניצל את השהות לטלפן לבארי, לבשרו: “האיש ישנו. אנו יוצאים לדרך.” השעה 3:30 אחרי־הצהרים.37 טוביאנסקי עלה על הג’יפ לנסיעה, שלא ישוב ממנה.

*

במעלה רחוב הרצל עצר גניזי את הג’יפ והודיע לטוביאנסקי – כך העיד במשפט־בארי – שאין הם נוסעים לפגישה עם שאלתיאל, אלא “שהוא במעצר ונלקח למשפט צבאי; " גניזי תיקן מיד: “חושבני כי אמרתי לו שאני לוקח אותו למקום ששם יחקרו אותו, והראה לטוביאנסקי את פקודת המעצר. טוביאנסקי נדהם ושאל מהי סיבת המעצר. גניזי אמר לו, שאין הוא “מוכן למסור לו, שיודיעו לו על כך במקום.” עדות זו של גניזי מעוררת תמיהה, שהרי בפקודת המעצר נכתב בפירוש שטוביאנסקי “חשוד במסירת ידיעות לאויב.” ייתכן איפוא שגניזי רק נפנף בפקודת המעצר מול עיני טוביאנסקי – ולא הראה אותה ממש. ואכן, הוא חזר במשפט־בארי פעמיים על כך, שהוא לא אמר לטוביאנסקי במה מאשימים אותו. מכל מקום, טוביאנסקי שאל: “אם זה מהתוכ”ל הראשי או תוכ”ל־ירושלים,” וגניזי השיב “התוכ”ל הראשי." גניזי ביקש מטוביאנסקי למסור לו את נשקו – אקדח P. B. קטן משובץ שן– ואת מקלו. טוביאנסקי, עד לרגע זה קצין גא, היה מעתה לעציר מושפל.

הדרך לחולדה, בעורפו של אזור הקרבות על הדרך לירושלים, נמשכה כשעתיים. במפקדת חטיבת “יפתח”, המופקדת על הגזרה, הציג גניזי את הפתק של האלוף אלון וקיבל פתק עבור סרן מתתיהו גולדמן, המ"פ בכפר הערבי הנטוש בית־ג’יז, מרחק חצי שעה בג’יפ. בין 4:30 ל־5 אחר־הצהרים הם הגיעו לבית־ג’יז, שהיה עדיין אזור קרבות. גניזי מסר לגולדמן את הפתק וביקש מקום להחזיק את טוביאנסקי, עד “שיבואו החוקרים.” גולדמן הדריכם לבית בודד בקצה הכפר. גניזי הפקיד שמירה על טוביאנסקי, ועלה למשלט המשקיף על הדרך בציפייה לבארי.38

*

אפשר לשער, שבישיבת מטה הש“י שהתקיימה, כמתוכנן, בצהרי יום ד' 30 ביוני – ושבה הודיע בארי על הקמתם וארגונם של השירותים החשאיים של מדינת ישראל – שרתה התרוממות־רוח; מה גם שפיצול השירותים לשלושה וחלוקת התפקידים החדשה לא קיפחו כלל את משתתפיה: בארי יעמוד בראש המודיעין הצבאי, שבתחומו גם בטחון־שדה וריגול נגדי, כפוף לרמטכ”ל ולשר הביטחון. איסר הראל יעמוד בראש שירות הבטחון הפנימי, כפוף לראש הממשלה. בוריס גוריאל יעמוד בראש “מחלקת החקר” במשרד החוץ, הכפופה לראובן שילוח, המשמש יועץ במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ, ובתחומה יהיו פעולות המודיעין של המדינה בחו"ל.

המודיעין הצבאי חולק לתשע מחלקות. בנימין גבלי מונה למפקד הראשונה והחשובה שבהן: “שירות מודיעין 1”, המופקדת על המבצעים והמודיעין הקרבי. מעתה הוא השלישי בסולם הפיקוד של המודיעין הצבאי, אחרי בארי וסגנו חיים הרצוג. זה היה קידום מרהיב; ואם עלה בדעת בארי, מלאכו הטוב וחברו לקורס המ"מים בג’וערה, שמן הראוי לציין את המאורע – דומה שגם ידע בדיוק איך יעשה זאת.

בסוף הישיבה ביקש בארי, כבדרך־אגב, מגבלי ומאברהם קדרון – מפקד הש“י באזור הצפון,39להישאר ל”התייעצות קטנה" ולהצטרף אליו לנסיעה. דוד קרון, קצין הש“י בנגב ומיודעו של גבלי מימי רחובות, שהמתין בחדר סמוך לסיום הישיבה, הוזמן אף הוא להשתתף בה.40 הארבעה העידו שבארי ביקש מהם להצטרף אליו לנסיעה דרומה. שלושה – גבלי, קרון וקדרון – נענו להזמנתו, בלא שידעו, לדבריהם, לאן או לשם מה הם נוסעים. אולם אברהמי גילה לימים שב”התייעצות" דיברו בארי וגבלי בבוגד טוביאנסקי. אברהמי לא יכול להילוות אליהם בגלל פגישה עם מודיע מג’נין, לדבריו, כשנודע לו מה קרה בבית־ג’יז, הוא הצטער מאד שלא נענה להזמנת בארי. אין לו ספק שהוא היה מונע את הוצאת טוביאנסקי להורג.

קרון טען שהוזמן “על־ידי בארי להילוות אליו, אל בנימין גבלי ואברהם קדרון ולנסוע אתם” דרומה. הוא לא ידע לאן ולשם מה הם נוסעים, וגם לא שאל; אבל “בדרך שמעתי [מפי בארי] שישנו איש עצור הנאשם בבגידה, נוסעים לחקור אותו.”

אברהם קדרון לא נחקר במשפט־בארי – הוא שהה אז בחו“ל – אולם בהודעה 41 שמסר לפצ”ר חטר־ישי סיפר כי “רק בדרך שמעתי שיחה בין גבלי וקרון, מתוך כוונה לספר לנו כי יהודי מירושלים בשם מייג’ור טוביאנסקי חשוד… במסירת ידיעות לבריטים.”

בארי טען – וגבלי חיזק אותו בעדותו – כי הוא לקח את קדרון וקרון בתור “משקיפים” או “מתלמדים” לשם “תועלת לימוד.” לשון אחר: כדי להציג בפניהם מעין שיעור לדוגמה החקירה.

מהלך של כשעה הבדיל בין שני הג’יפים, זה של גניזי וזה של מטה הש“י, שנסעו באותו כיוון. גבלי נהג בג’יפ הש”י ובמשפט־בארי טען, שגם הוא לא ידע לאן ולשם הזמין בארי את חבריו ואותו לנסוע עמו דרומה. ביציאתם מתל־אביב בשעה 2 אחר־הצהריים לערך42 אמר לו בארי רק שיוצאים “לתפקיד מיוחד,” כלומר – ל“דברים העלולים לחרוג.” רק כשהגיעו ל“שטח שבין ראשון־לציון ונס־ציונה או רחובות” נודע לו, “שיהיה עלי לחקור” את טוביאנסקי. הוא ידע, כמובן, באיזה עניין, אולם לא היה תמוה בעיניו, לדבריו, שבארי לא אמר לו היכן תיערך החקירה. במשפט־בארי סיפר גבלי כי ארבעתם "התעכבו ברחובות “באחד מבתי הקפה.” מן הסתם היה זה בית־הקפה, שכה התחבב על גבלי ועל קרון בשל ערבי השבת שנהגו לבלות בו. הדעת נותנת, שגם היטיבו את לבם במשהו, ואולי אף ערכו לעצמם כרה קטנה, שהרי (פרט לקרון) מאז הבוקר לא בא לפיהם דבר מאכל. תרחיש זה תואם יפה את לוח־הזמנים של אותו יום.

בבית־ג’יז ב־30ביוני 1948 היו שופטי טוביאנסקי בטוחים בעצמם, ולא העלו בדעתם שיבוא יום, והם יצטרכו לתת את הדין על הוצאתו להורג. איש מהם לא חשש, שיועמד בפני כס המשפט כנאשם או כעד. אולם ניתוח העדויות בחקירת הפצ“ר ושחיקתן במשפט־בארי נותנות מקום להרהור, שבארי ואנשיו נועצו ביניהם כיצד להציג את העניין בפני החוקרים, ושהם רקמו ביניהם גרסה שקרית אחידה, ש”דו“ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים,” הניתן בסוף פרק זה, היה נקודת־המוצא שלה. לפי אותו הרהור נועדה גרסה זו ליצור רושם, שבארי קיים את עצתו גורלי, דהיינו – שתחילה ערך לטוביאנסקי חקירה, ורק אחריה העמיד אותו למשפט־שדה; אולם עו"ד יעקב־שמשון שפירא, התובע במשפט־בארי, קרע לגזרים את הגרסה המוסכמת הזאת ולא הותיר ממנה שריד.

*

בבואם למטה של “יפתח” נאמר לבארי, לדבריו, שהמח“ט והמג”ד אינם במקום, ושגניזי “נשלח” עם העציר לבית־ג’יז. המח“ט והמג”ד לא נמצאו גם בבית־ג’יז, והמ“פ גולדמן, מפקד הגזרה, אמר לבארי שקיבל מהסמג”ד אסף שמחוני “פקודה לעמוד לרשות האנשים שיבואו,” וביקש להדריכם לעבר הבית שבו עצור טוביאנסקי. בארי הוסיף ושאל “אם נמצאים במקום איזה קצינים,” וגולדמן השיב ש“הוא, מפקד הפלוגה, נמצא במקום.” דברים אלה אמר בארי במשפטו כהוכחה לכך, שהוא בטח באלון ובמח“ט “יפתח” ש”ידאגו לסידורים," כלומר – ימנו קצינים לבית־דין שדה, ו“שגבלי יהיה חוקר־תובע” בפני בית־הדין, שיורכב שיורכב מקציני “יפתח”. רק משנתברר לו, שמפקד “יפתח” איננו ממלא אחר הוראותיו של אלון, רק “בזמן הזה.” בבית־ג’יז, “חשבתי אם אוכל למנות את שלושת המפקדים שבאו אתי מתל־אביב… לבית־דין.” משמע: רק בלית בררה הוא הרכיב את בית־דין מאנשיו. השאלה: מדוע, אם כך, לא דחה את חקירת טוביאנסקי ואת משפטו לעת אחרת – לא עלתה במשפטו, אולי משום שגם התובע וגם השופטים התחמקו מלהעלותה, והוא לא השיב עליה מעולם.

קרון העיד כי בשלב זה “אמר לנו בארי שהאיש נאשם בבגידה ובמסירת ידיעות לאויב, ואמר שהוא ממנה אותנו לבית־דין שדה, שנשפוט את האיש.”

הסניגור, עו"ד סלומון: “מה קרה אחרי שאמרת להם ‘אני ממנה אתכם בתור בית־דין’?”

בארי: “האנשים קיבלו את המינוי.”

לשאלה: מי היה אב בית־דין הזה? – השיב בארי: “לא זכור לי אם ראיתי את גבלי כיושב־ראש בית־הדין הזה או לא. על־כל־פנים היה מובן שהוא הסיניור… כלומר אב־בית־הדין. הוא היה בין הוותיקים ביותר בש”י והוא קדם לשניים האחרים בדרגתו ובתפקידו. “משהורכב בית־הדין, פנו בארי ושלושת אנשיו לבית שבפאתי הכפר. קרון העיד, שגניזי מסר לו את האקדח “של האיש שהיה שם” – הוא דבק בעקשנות בטענתו, שעדיין לא ידע מה שמו – ו”ישב על מפתן הבית."

טוביאנסקי ראה את ארבעת קציני הש"י – “קנקרים, עם מכנסי־חקי שלושת־רבעי ואקדחים צבאיים43 עד הברכיים,” כתיאורו של אחד החיילים במקום44 – צועדים לעברו בלא לדעת מיהם ומהו תפקידם. מעדות בארי ניתן להבין מה אירע מיד לאחר מכן: “אני האשמתי את טוביאנסקי במסירת ידיעות לאויב… הוא הבין שהוא נאשם בפני בית־דין.” כלומר, רק כלומר דבר מתוך דבר נודע לטוביאנסקי, שהוא עומד להיות נדון בפני בית־דין שדה.

הנה איפוא הופרה הגרסה המוסכמת – שלמשפט קדמה חקירה – והמרצע יצא מן השק. ברור כי מלכתחילה התכוונו בארי וגבלי להפעלה מיידית של בית־דין שדה ללא חקירה מקדימה, ושלושת הפקודים שבארי הביא עמו היו הֶרכב נייד שלו – ולא,מתלמדים" או “משקיפים”, כטענתו. שאם לא כן מה מנע ממנו, כאמור, לדחות את המשפט ליום או יומיים, עד ש“יפתח” תממש את פקודת אלון? השתלשלות העניינים מרמזת שבארי חשש, שאם לא יבוצע פסק־הדין בו ביום – הוא לא יבוצע לעולם, ולכן מינה את בית־הדין מראש ושלל מטוביאנסקי כל אפשרות להתגונן בסיוע של סניגור ועדים. אמנם במשפטו טען בארי, שלא הופעל על טוביאנסקי שום לחץ והיה ביכולתו לכפור באשמה; אבל כשאמר זאת הוא לא ציפה, ככל הנראה, לשאלתו המוחצת של השופט יעקב גביזון: “אמרת שייתכן שהנאשם בעת המשפט לא יודה. איזה עדים הכנת לך במקרה שהנאשם יכחיש?”

בארי: “לא היו עדים.”

השופט גביזון: “היו אנשים מירושלים, עובדי חברת־החשמל?”

בארי: "בלי ספק אני מניח עכשיו שייתכן שחשבתי על האפשרות שצריך יהיה לנסוע לירושלים ולבקש את העדים. על כך דיברתי עם אלון… הוא אמר לי… [בשיחתם בבוקר ה־29 ] שייתכן שיצטרך לתת לי ליווי… "

השופט גביזון: “אמרת שאינך איש משפט, אבל בתור איש משכיל, או מקריאה בעתונים, [האם לא] ידעת שצריכים [היו] להיות העדים מוחזקים?”

בארי: “הבנתי מתוך דבריו של גורלי שבית־דין שדה משוחרר מחוקה זו ומכל אותה הפרוצדורה הנהוגה בבית־דין אחר.”

עו"ד שפירא: “בשום ארץ תרבותית אין שירות הידיעות שופט אדם.”

בארי: “אני יודע ששירותים ממין זה בארצות אחרות שופטים.”

עו"ד שפירא: “זאת אומרת יותר נכון מבצעים?”

*

החייל ששמר על טוביאנסקי נצטווה להתרחק. בארי הגיש לגבלי את המסמכים שקיבל ממנו: ד"וח דובי על שלושת נספחיו – במשפט־בארי התברר שלא היו מסמכים נוספים – וביקשו לפתוח בחקירה. בעדותו סיפר קרון: “בארי אמר לבנימין גבלי שיתחיל לחקור אותו,” וטוביאנסקי קם על רגליו. אבל משראה את בארי, קרון וקדרון ישובים על מדרגות המפתן, עשה כמוהם וישב גם הוא. גבלי, שראה עתה את טוביאנסקי בפעם הראשונה בחייו, עמד על רגליו כל עת החקירה.

המשפט החל. לאחר שאלות שגרה אחדות – שם, דרגה, מקום עבודה, תפקידיו ב“הגנה” ובצה"ל וכיוצא באלה – הודיע גבלי לטוביאנסקי “שהוא נאשם במסירת ידיעות לאויב.” טוביאנסקי הכחיש. גבלי שלף את רשימת הצרכנים המלאה של רשת החירום בתרגומה האנגלי, שעליה רשומים סימנם שונים, וטען שטוביאנסקי מסר אותה לבריאנט. בשלב זה עוד לא הבין טוביאנסקי איזה נזק הוא גרם. גבלי הסביר לו כי לפי רשימה זו טיווחו הירדנים את התותחים והמרגמות שלהם. טוביאנסקי הזדעזע. הוא תפס בשֹער ראשו ומלמל: מה עשיתי! תגובתו זו התפרשה כהודאה מלאה באשמה. המשפט הסתיים.

דומה כי כל חברי בית־הדין הסכימו, שהמשפט היה הצגת יחיד של גבלי, שהרי רק הוא חקר את טוביאנסקי. קרון וקדרון שתקו, ובארי הסתפק בשאלה או שתיים. דומה שגם היתה הסכמה ביניהם, שגבלי מילא את תפקידו בכשרון רב: שהרי הוא הפתיע את טוביאנסקי בהציגו לפניו את רשימת צרכני החשמל והוכיח לו, שבמסירתה לבריאנט הוא נתן ידו לריגול, וכך שבר אותו והוציא ממנו הודאה.

קרון ביטא זאת כך: “לכל יתר השאלות שנשאל – אם היו לו קשרים קודמים עם בריאנט ואם מסר לו אינפורמציה קודם או שיתף פעולה אתו בזמנים אחרים – ענה טוביאנסקי בבקשת רחמים בלבד, ולא הגיב על זה בשום התנהגות או תגובה אחרת… כל התגובה שלו היתה בקשת רחמים… אני סבור שכאשר גבלי הראה לו את הרשימה הזאת, אז טוביאנסקי תפס את עצמו בשערות ראשו ואמר שהוא לא תיאר לעצמו שזה עלול להביא לתוצאות כאלה.” עו“ד מיכאל הרפזי, פרקליט מחוז תל – אביב, שסייע לעו”ד שפירא: “כלומר שברה אותו הידיעה שהמקומות האלה הופגזו בגלל הרשימה – הוא נדהם מזה?”

קרון: “כן… הוא אמר שלא תיאר לעצמו שהידיעה יכלה לגרום נזק כל כך חמור.”

דווקא הזהירות שנתרמזה מעדותו של גבלי בעניין זה – במקום שיתפאר בהישגו – אומרת דרשני. טוביאנסקי, אמר, הודה שהסימונים באותיות לטיניות על הרשימה נכתבו בכתב־ידו עבור בריאנט, והשתכנע שבכך הוא נתן ידו לריגול. אחד המקומות המופגזים היה בית־הספר על־שם ברנדייס, “זה היה אחד ממפעלי התעש הגדולים,” ויום לאחר שהועבר המפעל למקום אחר, הוא הופצץ מחדש.

עו"ד שפירא: “טוביאנסקי הכחיש ורק הודה לאחר שהראו לו את כתב־ידו על הרשימה?”

גבלי עקף את השאלה: “הוא הודה בהמשך החקירה אבל מלכתחילה הכחיש.”

עו"ד שפירא: “הכחיש בעצם רשימה כלשהי?”

גבלי: “הכחיש מסירת ידיעות.”

כל חברי בית־דין השדה הסכימו בעדויותיהם, שמתחילת המשפט ועד סיומו חלפה כשעה; אך מאחר שהתברר שדו“ח־דובי היווה את כל חומר הראיות, ראה נשיא בית־המשפט המחוזי, הד”ר נתן בר־זכאי, לנכון לשאול את קרון: “מדוע נמשכה החקירה שעה, על מה חקרתם אותו?”

קרון: “בהתחלת החקירה ובמשך זמן ממושך של החקירה. לפני שהובא המסמך הזה לפני טוביאנסקי הוא הכחיש שמסר לבריאנט, שמסר איזה רשימה שהיא עם סימון לבריאנט, וזה ארך זמן, אחר כך שהוא ראה את הרשימה באה נקודת המשבר אצלו, זהו מה שארך הזמן.”

הנשיא בר־זכאי: “עד נקודת המשבר איזה שאלות שאלתם אותו?”

קרון: “תמיד אותן השאלות היו חוזרות בצורה זו ואחרת… רוב הזמן עבר, נמשכו ההכחשות עד אשר הובאה הרשימה.”

גם בארי העיד שהוא “זוכר בבטחון מוחלט,” שגבלי הציג לטוביאנסקי רשימה שבה צוינו אתרי “תעש”, מלון “עדן”, מושבו של האלוף שאלתיאל, בית־ אוקסהורן ובית־חיון, ששימשו בתי־מלאכה צבאיים של אצ“ל ולח”י, ושטוביאנסקי הכחיש. “מה שזכור לי שהיא היתה באנגלית והוא נשאל אם התוספות הן בכתב ידו. בנקודה זו ממה שנתרשמתי מאד, זו היתה נקודת המשבר… הוא הודה שזה כתב ידו… הוא היה מזועזע… [הוא] הודה כי את הרשימה הזאת הראה לבריאנט, והוא בכתב ידו ציין לבריאנט את מהות אותם המקומות… והוא הודה בזה… שעכשיו הוא רואה את הנזק הגדול שנגרם לירושלים או למקומות מסוימים בירושלים עקב מסירת הידיעות.”

*

הקורא ודאי הבחין כבר בסתירות, שנתגלו בעדויות שלעיל. בשני הדו“חות, של דובי ושל פריץ, נאמר בפירוש ש”באמצע חודש יוני נראה מהנדס יהודי מעובדי החברה בשם טוביאנסקי מסביר לבריאנט… את הרשימה העברית המלאה" (ההדגשים שלי – ש"ט), שכאמור גם צורפה לדו“ח־דובי כנספח. יתר ־על כן, הלא דובי הדגיש בדו”חו, שרק הרשימה העברית היתה מלאה. לכן היתה כה סודית שנעשו ממנה רק ארבעה עותקים, ואלה ניתנו לארבעה שותפי סוד מבין פקידיה הבכירים היהודים של חברת – החשמל, ולטענתם – כך כתב דובי – “לא יצאה הרשימה הזאת מתחת ידם.” בריאנט קיבל מהם רק תרגום אנגלי של הרשימה העברית המקוצרת. הן את כל חשדו בטוביאנסקי ביסס דובי על הטענה, שהסביר לבריאנט את זהותם של הצרכנים החסרים ברשימתו המקוצרת. רשימה אנגלית מלאה לא היתה קיימת כלל, לדבריו. אם כך, כיצד הפכה הרשימה המלאה בעברית לרשימה מלאה באנגלית בבית־ג’יז? וכיצד נוספו עליה ציונים בכתב־ידו של טוביאנסקי? על־סמך מה האשים גבלי את טוביאנסקי שהוא מסר אותה לידי בריאנט? ואם טוביאנסקי מסר, כביכול, את הרשימה לבריאנט – כיצד היא שבה והתגלגלה לידי גבלי?

מסתורין זה חזר בעדותו של קרון פעמים אחדות. “בהמשך לשאלות של גבלי ולתשובות, הראה לו גבלי מסמך מודפס באנגלית – רשימת צרכני חברת החשמל בירושלים… שאותה מסר טוביאנסקי ל… בריאנט, טוביאנסקי ענה שהוא מבקש להביא בחשבון את שירותו הארוך ב’הגנה’ במשך עשרים ושתיים שנה, ואמר שמסר את הרשימות לבריאנט” (ההדגשים שלי – ש"ט).

גם בארי נשאל על־ידי סניגורו, עו"ד סלומון, אם זוהי השערה שלו – "שהוא [טוביאנסקי] מסר את הרשימה; " והוא השיב: “הוא הודה בזה.”

עו"ד שפירא שם לבו לסתירה הזאת. “אתה אומר שטוביאנסקי הודה שהוא מסר את הרשימה הזו לבריאנט?” הוא שאל את בארי. זה חש, כנראה, בפח הכרוי לרגליו והשיב: “לא הייתי אומר מסר, אבל שהוא הסביר… מתוכה, בעזרתה. שהוא… בתוך שיחה שהתקיימה, או בתוך שיחות שהתקיימו ביניהם על הרשימה הזו, הוא הוסיף את ההסבר בכתב־ידו.”

הנשיא הד"ר בר – זכאי: “באותו מעמד [של שיחת טוביאנסקי עם בריאנט]?”

עו"ד שפירא: “בזמן השיחה?”

בארי מיהר לסגת: “לא אוכל לומר אם באותו מעמד או לא.”

בר־זכאי צלף בקרון בשאלה נוקבת: “לא אוכל לומר אם באותו מעמד או לא.”

בר־זכאי צלף בקרון בשאלה נוקבת: “לא שאלת את עצמך איך הגיעה הרשימה הזאת לידו של גבלי, אם [היא] נמסרה לאויב, איך הגיעה לידו?”

קרון: “לא התעוררה אצלי השאלה.”

בר־זכאי: “איך לא התעוררה השאלה? האם האויב הציץ ברשימה, אמר תודה, והחזיר את הרשימה? אינני מסתפק, רב־סרן קרון, בהבעת תמהון, אני רוצה הסברה.”

קרון: “אינני יודע להסביר.”

בגרסתם המתואמת הכינו שופטי טוביאנסקי תשובה לשאלה המביכה הזאת. “עד כמה שאני זוכר.” העיד קדרון בפני הפצ“ר חטר־ישי, “היא נגנבה ממגרת־שולחנו של בריאנט על־ידי אחד הפקידים של חברת החשמל.” גם בארי השיב לשאלת הפצ”ר כי “מקורה היה כנראה מתיקי חברת־החשמל; " אולם במשפט־בארי, שבו הופיעו עובדי חברת־ החשמל כעדים, נמנעו בארי ואנשיו להשתמש שוב בתשובה נואלת זו. זינגר, כהן, וולף, שרק באמצעותם היתה לש”י גישה לתיקי החברה, היו מפריכים אותה מכול וכול. הן הללו חזרו וטענו שהרשימה המלאה לא יצאה מידיהם, וטוביאנסקי רק הסביר רשימה, ולא מסר אותה.

*

כאמור, העידו שופטי טוביאנסקי שהוא נשבר והודה באשמה, כאשר גבלי הציג בפניו את הרשימה שמסר לבריאנט. רשימה זו נחשבה בעיניהם כהוכחה הניצחת, שטוביאנסקי היה מרגל. מן הראוי היה שיצרפו אותה, כפי שמחייב הסדר הטוב, לדו“ח על משפט־השדה ועל ההוצאה להורג שכתב גבלי. לכן כה מוזר – כך חשבו גם השופטים במשפט־בארי – שדווקא רשימה זו נעלמה כלא היתה. היא לא הוצגה במשפט־בארי ולא בחקירות שקדמו לו. שופטי טוביאנסקי לא המציאו מעולם הסבר כלשהו להיעדרה, וכל החיפושים אחריה עלו בתוהו. במשפט־בארי היא זכתה חכינוי “הרשימה הנעלמת”, ונראה כאילו היתה קיימת רק בזכרונם־דמיונם של בארי ושלושת פקודיו. כששאל עו”ד שפירא: “מדוע הרשימה, הדוקומנט העיקרי מכל המסמכים, דווקא הוא נעלם?” השיב בארי, שהוא “יכול לענות רק ניחושים ולא לקבוע בוודאות.”

עו"ד שפירא: “ובכן מר בארי, אני חייב לומר לך שהרשימה הזאת אשר אמרת שהיתה לפני בית־הדין בבית ג’יז למעשה לא היתה כלל. התסכים לדבר זה?” בארי השיב בשלילה.

רשימה זו זכתה לשני תיאורים סותרים. כאמור לעיל, זכרו בארי וקרון שהרשימה היתה באנגלית. גבלי ובארי העידו גם, שטוביאנסקי כתב עליה את ציוניו באותיות לטיניות. אולם קרון סיפר במשפט־ בארי כי “בזמן ש[הרשימה] הוצגה לפני הנאשם הצצתי מעל כתפו של בנימין גבלי. רק אז ראיתי אותה… כפי שאני זוכר היתה הרשימה מודפסת על ניר דק, זו היתה רשימת כתובות של צרכני חברת החשמל,ליד אחדים מהם היה מסומן בעפרון… עפרון רגיל.”

הנשיא בר־זכאי: “הסימון היה איקס או צלב?”

קרון: “נדמה לי באיקס.”

הנשיא בר־זכאי כינה את הרשימה “בורדרו”45 וחשף בכך מה חשב עלי בלבו.

איזו רשימה החזיק איפוא גבלי במשפט בבית־ג’יז? בין המוצגים שהוגשו למשפט־בארי מצויות רשימות צרכנים אחדות46 בעברית ובאנגלית, שהתקבלו מעובדי חברת־החשמל, ושנועדו לשימושם בחברה, שהיתה בבעלות ובניהול של הבריטים. זינגר העיד, שביוני הכין הוא בעצמו רשימה עברית מלאה של צרכני החשמל – זו שצורפה לדו“ח־דובי – ושביולי מסר לבריאנט, באישור ה”הגנה“, את תרגומה האנגלי. בעותק האנגלי שמסר לבריאנט מצויים אמנם סימני “איקס”, אולם הם מציינים מקומות, שאספקת זרם החשמל טרם הגיעה אליהם. רשימה כזאת באמת נמסרה לש”י, ועותק ממנה הוגש גם כמוצג במשפט־בארי. אם נכונה עדותו של קרון, ייתכן שרשימה זו היא שהיתה בידי גבלי ; מאליה עולה איפוא המסקנה, שזינגר מסר את הרשימה לבריאנט – או לגבלי – לפני 30 ביוני, ושהוא שיקר בעדותו.

בארי – שלפי הגרסה המתואמת היה החוקר – אמר בעדותו בפני הפצ"ר חטר־ישי, ששלושת השופטים ראו את הרשימה “כאשר הצגתי אותה לטוביאנסקי בנוכחותם, והוא הודה בכתיבת ההערות עליה, כמובן עד כמה שזכור לי, בית־המשפט יכול היה לראותה… " את העדות הזאת סתר גבלי. בחקירה המוקדמת אצל השופט אליעזר מלחי חזר בו מהגרסה המתואמת וטען – כמו במשפט־בארי – שהוא היה החוקר בבית־ג’יז. כשנשאל על־ידי השופט מלחי אם הראה לטוביאנסקי את הרשימה האנגלית המלאה והמסומנת, השיב גבלי: “אינני זוכר אם הראיתיה לו – אינני זוכר אם הראיתיה לו” {ההדגש שלי – ש”ט). סתירה מדהימה זו מעוררת חשד, שהרשימה שהוצגה בפני טוביאנסקי לא היוותה כלל מסמך מרשיע ולכן לא מן הנמנע שרשימה "נעלמת זו הושמדה; אם הוא דיבר אמת, המסקנה הבלתי־ נמנעת היא, שגבלי נופף מול טוביאנסקי חסר־הישע ברשימה שהתקבלה מזינגר, שסימני "איקס " עליה, או בגליון כלשהו – “טריק” מוכר לכל חובבי הקולנוע של אולם־המשפט.

כל הפתרונות המוצעים לתעלומת הרשימה מחזקים את המסקנה, שהאשמת טוביאנסקי בבגידה ובריגול לא היתה אלא האשמת־שוא, ושהוא הוצא להורג על לא עוול בכפו.

*

במשפטו לא דייק בארי באומרו, שלא היו עדים במשפט בבית־ג’יז. היה עד אחד, והוא גבלי עצמו. כמי שחזה על בשרו את ההפגזות בירושלים העיד, שנוכח בעצמו במתאם בין קו החשמל וקו ההפגזות; ודי היה באמירתו זו להוכיח את טענת החפיפה מעל לכל ספק. בחקירת הפצ"ר נשאל קרון: “מה העדות שהיתה לפני השופטים כי המקומות המסומנים ברשימה נפגעו בהפגזה. היינו שמסירת הידיעות לאויב גרמה בעצם לנזק שדברת עליו?” והוא השיב: “אחד השופטים, בנימין גבלי… שעקב מקרוב אחר מהלך ההפגזות… כדי להתחקות על ידיעות האויב על מקומות הפיקוד והתעשיה החיוניים בירושלים, הוא ידע כי מקומות אלה נפגעו במיוחד. הוא העיד על כך”. (ההדגשים שלי – ש"ט).

“זה היה המקור היחידי בפני בית המשפט לאינפורמציה בנקודה זו?” שאל חטר־ישי. “כן,” השיב קרון, “זה היה המקור היחידי.” מעצם היותו העד היחיד מילא איפוא גבלי בדרמה בבית־ג’יז לא רק תפקיד החוקר אלא גם את תפקיד עד התביעה. אלה היו רק חלק מהכיבודים, שבארי השפיע עליו כגמול והוקרה על הישגו כ“ירוחם”.

לטענת עו“ד שפירא – שדובי לא ציין בדו”ח שלו על ־סמך מה קבע שהיתה חפיפה בין קו ההפגזות וקו החשמל ואת מי חקר בשאלה זו – השיב גבלי במשפט־בארי: “והשטח של מלון ’עדן’ הופגז במיוחד. הייתי עד לכך בהיותי במרכז־ברנדייס בשעת ההפגזה… הייתי בירושלים באחת ההפגזות של מלון עדן.” מומחה מטעם התביעה טען שלא היתה כל חפיפה כזאת, אולם סניגורו של בארי, עו"ד סלומון, דחה טענה זו באומרו, שעדותו של גבלי עדיפה על עדותו של מומחה, שהסתמך לאחר מעשה על צילומים ומפות.

*

משהוכחה, כביכול, אשמת טוביאנסקי, התכנסו בארי ושלושת שופטי בית־דין השדה להתייעצות. התאספנו ארבעתנו ליד הבית, העיד קרון במשפט בתל־אביב, “בארי, גבלי, קדרון ואני… בארי שאל האם אנו מוצאים שהאיש אשם. התשובה של כל אחד היתה שהוא אשם… כל אחד מאתנו אמר כן. [בארי] גם כן אמר שכן.” זכרונו של בארי לא היה כל־כך צלול: “אני חושב שגם אני הבעתי את דעתי אחר כך [אחרי שלושת פקודיו], שגם לדעתי הוא אשם.” בזאת הסתיימה חקירתו, הראשונה והאחרונה של טוביאנסקי.

משנקבעה אשמתו, “התעוררה,” העיד בארי, “או שאני עוררתי את השאלה של פסק־דין… הדבר הזה צריך לחייב גם אותי, שאני חושב שבעוון מסירת ידיעות לאויב או בגידה העונש הוא מוות.”

הסניגור עו"ד סלומון: “אתה אמרת את זה?”

בארי: “כן הזדהיתי עם החלטת בית־הדין… אני תבעתי פסק־דין מוות.”

גבלי, עד עתה חוקר, שופט ועד, ניגש עתה למלא את תפקיד אב־בית־הדין. לבקשת בארי הוא הודיע לטוביאנסקי, שבית־הדין מצאו אשם, וגזר־ ינו הוא הוצאה להורג במקום. “הוא אמר זאת בקול רם,” סיפר קרון. טוביאנסקי, דמעות בעיניו. התחנן על נפשו וביקש להתחשב ב־22 שנותיו ב“הגנה” ובבנו בן ה־11 שייוותר יתום – אולם גבלי לא שעה לתחנוניו. הוא עזב את המקום, ושני חבריו לבית־הדין בעקבותיו; כך סיפר גבלי בעצמו בחקירה המוקדמת אצל שופט השלום הראשי.

בארי הלך למשרדו של המ“פ גולדמן ושם, “על מפתן הדלת,” כדברי גולדמן, אמר לו ש”צריך לדפוק אותו," וכי עליו “להכין את האנשים לירות בו.” גולדמן, חבר קבוצת חמדיה, שאל אם עליהם “להופיע” בחקי. בארי לא ייחס כל חשיבות ללבוש, וגולדמן פקד על רב־הסמל הפלוגתי יוסף חצקביץ, איש גבעת־השלושה, להכין “כתת חיילים להוציא פסק דין מוות לפועל.” בארי שאל: “היכן אפשר לבצע זאת,” וגולדמן הצביע לעבר בוסתן בפאתי הכפר. משבא חצקביץ עם “שישה־שבעה חיילים” בלבוש “חופשי”, צעד אתם גולדמן לבית שבו נערך המשפט. שם הודיע להם,שיש לבצע פסק־דין מוות," וכי “מי שחושב שלא יוכל לבצע את הדבר, פטור.” שני חיילים השתמשו בזכות שניתנה להם ופטרו את עצמם ממשימה. חצקביץ נכנס לבית והוליך את טוביאנסקי – שני חיילים לפנים, שניים מאחור – לבוסתן שבקצה הכפר והעמידו בגבו אל גדר האבנים. הכיתה התייצבה מולו.

השעה היתה 7:15 בערב. המסך עלה על תפקיד התליין. גבלי צעד לעבר טוביאנסקי, קרע מעליו את הכותפות, הסיר ממנו את החגורה והכובע וצעד לאחור. “בנימין גבלי,” כך העיד קרון במשפט־ בארי, וכך העיד גבלי עצמו לפני השופט החוקר, “קרא… את פסק־הדין… בעל־פה… מאיר טוביאנסקי חבר ההגנה במשך 22 שנה, נמצא אשם במסירת ידיעות לאויב ונידון למות.”

קדרון זכר את רגעיו האחרונים של טוביאנסקי. “הוא ביקש רחמים, היו לו דמעות בעינים,” כך סיפר לפצ"ר חטר־ישי. “עד שהודענו לו כי פסק־דין מות הוא התנהג כאשה זקנה, בכל אפן לא כפי שתיארתי לעצמי התנהגות גבר, מפקד בהגנה. לאחר שהודענו לו את פסק־הדין הוא החוויר כסיד, שפתים שלו דובבו, אולם הוא ניסה להתאושש, התגבר על רעד השניים והשפתיים והתנהג יפה מאד, הזדקף, ואני מוכרח לציין כי עשה עלי רושם בהתנהגותו זו.”

בפני הפצ"ר העיד קרון: “הוא הלך בברכים כושלות וטען וביקש כל הזמן תרחמו על אשתי ועל ילדי. בעיקר הזכיר את הילד: איך יתחנך הילד, איך יגדל ומה יגידו לו על אביו… ברגע האחרון, כאשר המפקד שאל אותו אם הוא רוצה שיקשרו את עיניו, לא ביקש זאת ועמד בקומה זקופה לקראת פקודת האש, בקפיצה לדום.”

כאמור, דחה טוביאנסקי את ההצעה שיקשרו את עיניו, גולדמן פקד על חייליו לטעון את רוביהם. טוביאנסקי התמתח לדום. החיילים, ארבעה או חמישה, כיוונו את רוביהם אל חזהו. גבלי שלח סימן במנוד־ראש למ“פ גולדמן. גולדמן קרא: “לבוגד, כדור אחד, אש!” “טוביאנסקי צנח נפל,” סיפר גבלי בחקירה המוקדמת. חבר השופטים לא נתן את דעתו אם הוא חי או מת. “מפקד היחידה נתן פקודה [”אש”] ואנחנו הלכנו למכונית," סיפר קרון במשפט ־בארי. “אני חושב שזה הכל,” אמר גבלי לשופט החוקר, גולדמן העיד שבארי לחץ את ידו ואמר לו: “בסדר” או בדומה לכך, “בדיוק את הנוסח לא אזכור.”

חצקביץ קבע את מותו של טוביאנסקי וערך את הקבורה. אחד החיילים הסיר את שעונו של טוביאנסקי מעל ידו והריק את כיסיו מתוכנם: מפתח קשור במטפחת, מקטרת ונרתיק הטבק, תעודת זהות, תעודת מעבר של חברת־החשמל הירושלמית, פנקס צ’קים, כסף, עט נובע וצרור צילומים מעשה־ידיו. החיילים הטילוהו, לבוש בגדיו ונעליו, לבור שכרו באדמת הטרשים. הם כיסו את הקבר והותירו אותו ללא שום ציון. את גרסתו שלו על היקירה והמשפט בבית־ג’יז לקח טוביאנסקי בן ה־45 אתו לקברו.

קבורת־החמור של טוביאנסקי נתמשכה שנה ושבוע, עד 7 ביולי 1949.

*

מזכיר בית־הדין התפקיד האחרון, שמילא גבלי בפרשה; אולם לא היה זה תפקיד המזכיר במהותו המקובלת, שכן הוא לא נועד לתעד עובדות – אלא לקבוע אותן. גם הפעם נותרו סתומות השאלות איך, איפה ומתי ערך גבלי בכתב־ידו, על גליון יחיד, את המסמך השקרי שלהלן, שלפיו בארי היה החוקר. כל הארבעה באו על החתום.

דו"ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48

מאיר טוביאנסקי קצין מפקד שדות התעופה במחוז ירושלים ופקיד גבוה בחברת החשמל הירושלמית נאשם במסירת ידיעות לאויב ששמשו נקודת הכונה להפצצות ירושלים מאש תותחים ומרגמות.

הנאשם נחקר ביום 30.6.ע"י איסר ב. והודה בהאשמתו:

  1. במסירת מקום תעשיה של האצ"ל בבית אוקסהורן.

  2. במסירת מקום תעשיה של הלח"י.

  3. במסירת מקום תעשיה של צבא ההגנה.

  4. במסירת הכתובת של מלון “עדן” כבסיס של מטה פעולות.

כל המטרות הנ“ל שמשו אוביקטים להפגזות האויב. ורובם של מקומות התע”ש הנ"ל נפגעו על ידי כך.

בית דין שדה שהורכב במקום החקירה מקרמר א.47 גבלי ב. קרון ד. הוציא פסק דין:

פסק־הדין: הוצאה להורג במקום!

פסק הדין בוצע ביום 30.6.48 בשעה 19.15 בטקס צבאי באחד הבסיסים ע"י יחידה צבאית.

החוקר: 1. איסר ב. (–) איסר בירנצויג.

בית הדין: 1. קרמר א. (–)

  1. גבלי ב. (– )

  2. קרון ד. (–)

30.6.48

לא היה אפשר איפוא לבוא אל גבלי בטענה שאינו עקבי או שאינו דבק במטרה: במכתב־הלוואי שלו מ ־25 ביוני הוא ביקש “לעצור את טוביאנסקי מחוץ לירושלים ושם לפתוח בחקירה,” ובדו"ח שלו מ־ 30 ביוני הוא הוכיח, באמצעות תפקידיו הרבים באותו יום, שהוא מיצה אותו עד תום.


1.png
2.png
3.png
4.png
5.png
6.png
7.png
8.png
9.png
10.png
11.png
12.png
13.png
14.png
15.png
16.png

 

5. קבלת אחריות    🔗

לאחר ההוצאה להורג נקף המצפון את בארי. “התעורר אצלי ספק ביחס לפרוצדורה המשפטית,” הוא עתיד לומר לפצ“ר חטר־ישי. בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב הוא ירחיב ויאמר כי הציקה לו “השאלה – אם הייתי הוגן, קודם כל ביחס לפקודי. האם זה הוגן להטיל [עליהם] אחריות כבדה כזו… האם הייתי הוגן כלפי הנאשם, כלפי האיש שהוצא להורג… אם לדבר על נקיפת לב, הרי זה קיים גם עד היום… אני מאד מצטער שהספק הזה לא התעורר אצלי לפני שמיניתי את בית־הדין.” כל הלילה לא ידע בארי מנוח. עם בוקר, יום ה' 1 ביולי 1948, כך אמר במשפטו, ביקש ראיון דחוף עם שר הביטחון דוד בן־גוריון, ו”מסר לו על הענין" בלווית ה“חומר”: דו“ח־דובי ונספחיו ו”דו“ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48” בכתב־ידו של גבלי. לדבריו, הם נפגשו “לפני הצהריים.” בארי לא טען, שבן־גוריון אישר את המעשה.

האם ביקש בארי להיפגש עם בן־גוריון בגלל נקיפות מצפונו וספקותיו – או משום שמיהר להבטיח לעצמו גיבוי, למקרה שהספק יתעורר בלב אחרים? שאלה זו אינה עניין לחיבור זה. בדבריו שלעיל יש משום הבעת חרטה, וגם אם התכוון לרכך את לב השופטים – נוטה מחבר שורות אלה להאמין לבארי שלבו ייסרו. חרף התנהגותו שאין לה סליחה – במקרה טוביאנסקי ובמקרים אחרים – שנבעה מתפיסת עולמו החברתית והמדינית, ואולי גם מעיוות באישיותו, היה בארי בדרכו שלו איש־מצפון ויושר.

הפגישה עם בארי אינה נזכרת ביומן בן־גוריון. עובדה זו, שאין בה כדי לשלול את קיומה, אפשר אולי להסבירה בלחץ העבודה של אותו יום. יום קודם, ב־30 ביוני אחרי־הצהריים, נסע בן־גוריון לחיפה, וב־6:15 בערב הגיע “ישר לחגיגה [כניסת חיל־הים הישראלי] לנמל,” כך רשם ביומנו. למחרת, 1 ביולי, ביקר בשדה־התעופה של חיפה וחזר לתל־אביב ב־9:00, כשלפניו – לרגל “מרד המינויים”,48 דיווח של אלוף פיקוד הצפון משה כרמל וישיבת מועצת המדינה שנתמשכה עד מאוחר בערב – יום עמוס במיוחד.

גם גורלי דיווח שביום ה' 1 ביולי נפגש בארי עם בן־גוריון. הוא העיד כי בארי בא אליו באותו יום וסיפר לו כי הוא “הוציא אותו [את בן־גוריון] מתוך ישיבה והודיע לו” על משפט־טוביאנסקי ועל הוצאתו להורג, ו“ראש הממשלה שמע ולא ענה.” מכאן שהיתה זו פגישה קצרה, אפילו חטופה. גם אם גרסתו של גורלי מסתמכת על בארי, היא מחזקת את גרסתו ונראית עדיפה על זו של בוריס גוריאל.49 זה סיפר שבארי העירו משנתו באישון־לילה, לפני שהאיר היום על 1 ביולי, ואמר לו כי “גמרנו אתו [עם טוביאנסקי],” והוא “בא עכשיו מבן־גוריון, והוא אמר לי… ‘כך ייעשה לבוגד’.” גרסה זו, שלפיה סמך בן־גוריון את ידיו על ההוצאה להורג, נוחה לבארי, ואם הוא לא העלה אותה, סימן שאינה אמינה. גם לסיפורים אחרים – שבן־גוריון חיזק את ידי בארי והמציא לו אישור בדיעבד להמתת טוביאנסקי – אין בסיס בעובדה.50

בהיעדר רישום ביומן בן־גוריון לא נותר אלא לנסות לשחזר את פגישתו עם בארי על־סמך עובדות, שאין עליהן עוררין. בארי לא טען במשפטו כי גילה לבן־גוריון את הספקות המנקרים בלבו, וכי בן־גוריון הפיג אותם. סניגורו, עו"ד יעקב סלומון, שאל: “מסרת את הדברים [הספקות] לשר הביטחון, מסרת לו את שמות השופטים ושאלה היו פקודיך?” ובארי השיב: “מה שזכור לי בדיוק, ומזה אני מסיק שהוא שאל מי היו האנשים [השופטים], זה היה משאלתו ביחס לדוד קרון… זה זכור לי… אני ביקשתי את שר הביטחון, לפני זה, לקבל את דוד קרון לשיחה, לשמוע ממנו בעל פה על הנעשה בנגב המנותק והוא קיבל אותו וזכר את האיש ושאל אם זה האיש. מזה אני זוכר שהוא שאל מי הם האנשים ואני מסרתי לו.”

גורלי העיד אצל השופט החוקר, שבארי דיווח לו ב־1 ביולי כי לשופטים במשפט־השדה בבית־ג’יז הוא מינה “שלושה מפקדים, מפקדים ידועים;” אולם כשקרא בשמותיהם, אמר לו גורלי כי אינו מכיר אותם. בארי השיב: “בן־גוריון מכיר את שלושתם והם מפקדים ידועים בעלי עמדה.”

במשפטו אמר בארי: “אני בטוח כי בשיחה הראשונה עם שר הביטחון הבעתי את הדעה שרצוי והכרחי לתת פרסום” למשפט־טוביאנסקי; אולם לדברי גורלי בחקירות השונות, הוא שהציע לבן־גוריון לפרסם “הודעה מתאימה בעתון וכן להודיע לעו”ד [אשר] לויצקי שפנה אלי בשאלה בשם המשפחה." במשפטו נשאל בארי על־ידי סניגורו: “האם התייעצו אתך לגבי ניסוח ההודעה הזו?” והוא השיב: “לא.” לעומתו טען גורלי ששניהם חיברו אותה יחד, והיא פורסמה אחרי שאושרה על־ידי בן־גוריון.

אישור לכך, שבארי מסר לבן־גוריון את דו“ח גבלי על משפט טוביאנסקי, נמצא בעדותו של רב־סרן נחמיה ארגוב, שלישו של בן־גוריון, בחקירה המוקדמת. ארגוב העיד, שקיבל את הדו”ח הזה מידי בן־גוריון כדי להעבירו לתוכ"ל גורלי “עם הוראות משר הביטחון לערוך חקירה בדבר החקירה ופסק הדין” של טוביאנסקי.

בן־גוריון לא ישב איפוא בחיבוק־ידיים. חרף העומס הרב המוטל עליו עם התחדשות הקרבות – ההפוגה הגיעה לקצהּ ב־9 ביולי – הוא נתן את דעתו על ליקויי המשפט ועל הצורך למנוע את הישנותם. ב־5 ביולי הוא זימן אליו את גורלי ודן עמו שעה ארוכה על חוקת השיפוט תש“ח, שלדעתו צריך היה להחליפה ב”חוק חדש," וציין ביומנו ש“גורלי לוקח על עצמו להכין במשך שבוע חוק צבאי.” ייתכן איפוא שבאותה שיחה העביר בן־גוריון לגורלי את כל ה“חומר” שקיבל מידי בארי, והטיל עליו “לבדוק את עניין החקירה והמשפט” של טוביאנסקי.51

היה זה דבר בעתו, שכן השמועות על הוצאה להורג של בוגד מירושלים עשו להן כנפיים, ובדעת הקהל נתגלו סימני תמיהה ומחאה. ישראל גלילי השתמש בהן להיפרע מבן־גוריון על פיטוריו מתפקיד הרמ“א. בישיבת “ועדת החמישה”52 ב־3 ביולי הוא האשים את בן־גוריון באחריות ישירה למחדל, שאיפשר קיומו של משפט כזה. דומה שגלילי לא ידע אז, שיגאל אלון ויחידת פלמ”ח מעורבים בהמתת טוביאנסקי; אחרת סביר שלא היה מנסח כך את דבריו:

אני יודע למשל שלפני ימים אחדים הוצא להורג במשפט בית־דין שדה יהודי באשמת ריגול… מייג’ור טוביאנסקי… אי־אפשר להעמיד כה איש לדין, איני יודע מי קבע בית־דין זה, מי אישר פסק־דין זה, אני יודע שבזמנו היה עלי להקדיש לא מעט לבחינת פסקי־דין, לאישור פסקי־דין, איני יודע מי עושה זאת עכשיו.

יצחק לוי סיפר, שבבוקר 1 ביולי פגש את בארי במסעדת המטכ“ל, ונודע לו מפיו על הריגת טוביאנסקי. בחוזרו לירושלים דיווח על כך לשאלתיאל, ש”קפץ מזעם, ואמר, ‘לי הודיעו שטוביאנסקי דרוש לאיזה תפקיד בתל־אביב והנה אתה בא מודיע לי.’ לשאלתיאל הש“י לא הודיע מאומה, דבר שבכלל איננו מובן. שאלתיאל לא שמר על הסוד… ואיכשהו הדבר נודע בעיר והגיע לידידיו של טוביאנסקי והם עוררו… את האלמנה.”53

אשתו של טוביאנסקי, אחיו וקרוביו תבעו לדעת מה אירע לו ולאן נעלמו עקבותיו. גב' טוביאנסקי נעזרה בשירותיו של עו"ד אשר לויצקי, ובעקבות פנייתו שיגר האלוף דוד שאלתיאל בבוקר 8 ביולי לבן־גוריון את המברק הבא, הסותר את דברי גבלי במכתב־הלוואי שלו:

עד היום לא קיבלתי כל הודעה על גורלו של טוביאנסקי שנאסר על־ידי הש"י. בכל ירושלים מהלכות שמועות אשר אינני יכול שלא לאשר ולא להכחיש. אי־הודעה רשמית ומוסמכת בעניין זה מביא נזק רב. אבקש תשובה והוראות מידיות.

מסקנות בדיקתו של גורלי – שהמציא לבן־גוריון ב־13 ביולי – תאמו במידה רבה את חוות־הדעת או העצה המשפטית, שהשיא לבארי לפני משפט־טוביאנסקי. חוקת השיפוט תש“ח אינה ערוכה למשפטים מן הסוג שנדרש במקרה של טוביאנסקי, כתב גורלי; ברם על יסוד ה”חומר" – ש“היה כנראה מוסמך ביותר” – ועד יסוד “ההודאה מצד” טוביאנסקי “אין ספק שבית־הדין [בבית־ג’יז] חייב היה להוציא את הפסק שהוציא.” ובסיכום: “כל זמן שלא יהיה חוק צבאי מתוקן שיקבע את העקרונות ההכרחיים לקיום משפטים רציניים כנ”ל לא היתה ולא תהיה אפשרות לקיים משפטים מסוג הנ“ל אלא כפי שקוימו.”

בסוף הדו"ח שלו הציע גורלי לפרסם הודעה על הוצאתו להורג של מרגל בלי לנקוב את שמו, “כי הציבור יודע על המקרה וחוסר פרסום מוסמך שולל את היתרונות לטובת העורף שאפשר לקבל מהודעה מוסמכת.” בן־גוריון אישר את הדבר, וב־20 ביולי פורסמה בכל העיתונים ההודעה שלהלן:

מודיעים בזה ברבים שביום 30.6.48 ישב אי־שם בארץ בית־דין צבאי דחוף בהרכב של שלושה קצינים שהוציא פסק־דין מות נגד מרגל לטובת האויב. המרגל מסר לאויב פרטים על התעשיה של צבא ההגנה54 בירושלים וכן גילה המרגל לאויב בסיס של מטה פעולות של צבא ההגנה. המטרות האלה, כתוצאה ממסירת הידיעות הנ"ל, הותקפו על־ידי האויב. פסק־דין מות הוצא לפועל באחד הבסיסים של צבא ההגנה על־ידי יחידה צבאית.

ב־15 ביולי הגיש גורלי לבן־גוריון “הצעות חוקים על מעצר ובגידה,” אך הן לא הניחו את דעתו. דומה שבעת הזאת כבר הגה בן־גוריון בהחלפתו של גורלי, שכן רשם ביומנו שנית: “דרוש חוק צבאי.”55 בהקשר לכך נזכר לראשונה שמו של עו“ד אהרן חטר־ישי כמי שיכול לסייע לגורלי בהכנתו. ב־17 ביולי הוא דן עם חטר־ישי “על המשפט הצבאי,” וציין ביומנו שחטר־ישי “מוכן לקחת על עצמו העבודה.” ב־25 בספטמבר הוא ערך כעין יום־עיון למטכ”ל: הרמטכ“ל רב־אלוף יעקב דורי; האלופים יגאל ידין, חיים לסקוב, יוסף אבידר, שלמה שמיר ואפרים בן־ארצי; והיועץ המשפטי לממשלה, יעקב־שמשון שפירא, שמעו את הרצאותיהם של גורלי על המשפט הצבאי הקונטיננטלי, ושל חטר־ישי – על המשפט הצבאי האנגלי. “כל המסובים,” רשם בן־גוריון ביומנו, “תמכו בחוק האנגלי. הוא מטיל האחריות בעיקר על המפקד – ומעמיד לרשותו יועץ משפטי.” בלא שאמר זאת, נראה שזו היתה גם דעתו. ב־9 בנובמבר דן בן־גוריון עם הרמטכ”ל דורי והיועץ המשפטי לממשלה שפירא במפורש בהחלפת גורלי – שהוא, לדברי שפירא, ודומה שדבריו בעניין זה שיקפו את דעת בן־גוריון – “בחור טוב – אבל אינו יודע ענייני צבא ואינו עו”ד חשוב." נזכרים מועמדים אחדים, ולבסוף מסכימים השלושה, שחטר־ישי יהיה פרקליט צבאי ראשי. אמנם אין הוכחה לכך, שגורלי הודח מתפקיד התוכ“ל וראש השירות המשפטי הצבאי בגין העצה המכשילה שהשיא לבארי ובגין הבדיקה, שסמכה את ידיה בדיעבד על המשפט בבית־ג’יז; אולם אין גם ספק, שאלה תרמו להחלטה להחליפו בהקדם. ואכן, רק כשישה חודשים החזיק גורלי בתפקידו, וב־29 בנובמבר 1948 בא חטר־ישי במקומו. עם זאת לא נחה עדיין דעתו של בן־גוריון, והוא פעל להאיץ את החש”ץ החדש המתמהמה, אף הבטיח לשפירא תקציב מיועד “להחיש את החוק.56

בן־גוריון הבחין איפוא בעיוות־הדין שנעשה במשפט־טוביאנסקי, ואין ספק שלא אישר אותו. אבל עניינו לא הצטמצם במקרה הפרטי. הוא פעל בדחיפות לכונן תחיקה, שתימנע הישנותם של מקרים כאלה.

*

באישור בן־גוריון ענה גורלי בכתב ב־20 ביולי לשאלת עו“ד לויצקי בשמה של גב' טוביאנסקי, לאמור: “כתוצאה מפסק־דין של בית דין שדה הומת האיש הנ”ל [טוביאנסקי] ביום 30.6.48. מכתב זה נשלח לדרישתך לשם אישור בדבר מותו של הנ”ל, אולם לא לכל צורך אחר ואין לפרסמו או כל חלק ממנו." המשפחה הנדהמת, שהוכתה מהפרסום שהכתים את שמה – בירושלים ידעו הכול שההודעה דיברה במאיר טוביאנסקי – לא הגיבה על המכתב. בזה, כך נדמה אז, הגיעה פרשת טוביאנסקי לסוף פסוק. בארי – שבן־גוריון מינה אותו רשמית ב־12 ביולי “למנהל שרות המודיעין הצבאי הכולל ביטחון הצבא [ביטחון־שדה]” – וכמוהו גבלי, קרון וקדרון יכלו להניחה מאחוריהם ולהתמסר באין מפריע לתפקידיהם החדשים והחשובים ולתרום את חלקם במלחמה לחיים ולמוות, שצבאות הפלישה הערביים כפו על ישראל בהיוולדה.

אולם טוביאנסקי לא נח על משכבו בשלום. דמיו הזועקים מקברו אי־שם לא הרפו מאלמנתו, עד שאזרה אומץ והפרה את תדהמת שתיקתה ב־18 בנובמבר במכתבה לראש הממשלה:

אדוני ראש הממשלה,57

אני חיה (לנה) טוביאנסקי, אלמנתו של הקצין המהנדס מאיר טוביאנסקי, מרשה לעצמי לפנות אל כב' בבקשה זו, בתקווה שיעיין בה באהדה… ביום השני 5.7 [נודע לי]… כי שמועות מוזרות מהלכות בעיר כאילו בעלי נאסר בתל־אביב [פניתי לסוכנות ולקצינים שונים]… ולתמהוני הגדול נתקלתי בהשתמטות אילמת ומסתורית… לאחר זמן נודע לי מאחי שהעו"ד לויצקי סיפר לו ששמע שבעלי איננו יותר בחיים.

כאשר עברו ימים ולא קיבלתי כל ידיעה… ביקשתי להתראות עם המפקד הראשי מר שאלתיאל, אך קצינים שדיברתי עמהם אמרו לי שיהיה בריא יותר עבורי אם אסתלק מהמקום. ואחר־כך באה המכה הגדולה – הידיעה בעתונות על “הבוגד” טוביאנסקי… ואני אשתו אשת “הבוגד” ובנו יחידו, יעקב, בן “הבוגד”… תחילה לא ידעתי כיצד אוכל [ל]צאת ולהיראות בפני המוני מכרינו ובעיקר איך להסביר את הדבר לבני יחידי שהעריץ את אביו ואשר אביו אהבו כנפשו. אחר־כך קבעתי את דרך חיי. סיפרתי לבני את העובדות והבטחתיו שאעשה הכל בכדי לגלות את האמת והצדק. באשר לעצמי – התגייסתי, למרות גילי, לצבא (בשם בנטוב) בכדי להמשיך בכוחותי הדלים את שרותו הוא. הנני מצהירה לפני כב' בהן צדקי שאני בטוחה בנפשי שנפלה כאן טעות מרה, טרגית, מכאיבה, וכי בעלי חף מפשע. לא ייתכן שהיה בוגד ואינני מאמינה שהיה אשם באשמות האיומות המיוחסות לו.

… עד עתה טרם קיבלתי כל ידיעה רשמית ומוסמכת בדבר מסיבות מותו. למעשה לא הודיעו לי עד כה אפילו על עצם מותו. עד עתה לא נמסרה לי תעודת־מות ולא הודיעו לי על מקום קבורתו… לא נמסרו לי חפציו האישיים של בעלי ולא הודיעוני אם השאיר צוואה, מכתב או פתק לי או לבנו. לא נמסר לי משום סמכות רשמית אם היה משפט, איפה וכיצד, אם ניתן פסק־דין ומה היה פסק־הדין ובאיזה אופן הומת.

… אינני יודעת איך התנהל המשפט ומי היו שופטיו. אינני מבינה מדוע לא הודיעו לי מאומה על המשפט או לכל הפחות על פסק־הדין שהוצא נגדו בכדי שאוכל לראותו לפני מותו. הרי לפושע הגדול ביותר ניתן מבוקשו האחרון… לוקחים בן־אדם, קצין גבוה בצבא, יהודי לאומי, מעמידים אותו לפתע למשפט רציני מבלי לתת לו כל אפשרות של הגנה, פוסקים את דינו בחפזה, בסתר, מחסלים אותו מיד מבלי להרשות לו להתקשר עם העולם החיצוני ואפילו מבלי לתת לו להיפרד מאשתו, מבנו יחידו או מאחיו.

… אני סבורה שכב' יסכים אתי שהיה כאן משהו לא בסדר ודמי בעל צועקים מהאדמה על העוול שנעשה לו. לפיכך הנני מעיזה לפנות אל כב' לחקור את הדבר באופן אישי… האם היה צורך לחסלו באופן כזה ובצורה שהמעוות לא יוכל לתקון? אני מקוה שלפחות יורשה לי לבחון את חומר המשפט ואת הודעתו של בעלי, אם ישנה כזאת, למען אדע כיצד נקפדו חייו של אדם יקר זה.

מלבד הנ"ל אבקש את כב' שיתן הוראה שימסרו לי הודעה רשמית על מותו עם תעודת־מות בכדי שאוכל לסדר את עניניו האזרחיים. כמו כן אבקש להודיעני על מקום קבורתו בכדי שאוכל לפחות לשים פרחי זכרון ולשפוך דמעותי על קברו. נוסף לכך הנני לבקשו כי יתן הוראות להחזיר לי את חפציו האישיים שהיו עמו בשעת מותו וכמו כן להודיעני אם השאיר צוואה או מכתב עבורי.

… ולבסוף בקשר עם בני, מי ידאג לו עתה? אני אמשיך את שרותי בצבא עד תום המלחמה ואחר־כך אמצא עבודה – אבל בני מה יהא עליו?

הנני מצפה לתשובת כב' ומקוה שלא יאכזבני. אחשוב זאת לכבוד אם יואיל להזמינני לשיחה. על כל פנים הנני מקוה כי כב' יעיין בדבר באופן אישי בכל האהדה והרצינות שעניין זה ראוי לו.

בכבוד רב לנה (חיה) טוביאנסקי (בנטוב)58

*

מכתבה של אלמנת טוביאנסקי התקבל בלשכת שר הביטחון ב־23 בנובמבר, אך לא זכה לתשובה מהירה: אולי משום שבן־גוריון לא יכול להיענות לבקשותיה או לדחותן, בלא שייכנס תחילה בעובי־הקורה. היא חיכתה בקוצר־רוח, וב־23 בדצמבר שלחה לבן־גוריון תזכורת: “זה למעלה מחדש הייתי מצפה יום־יום לתשובת כב‘… הנני מצפה בקוצר־רוח לפתרון השאלות המנקרות במוחי ואינן נותנות לי מנוח… כתבתי מכתבי בדם ודמע ואני תקוה כי כב’ ישעה לדברי.” ארגוב, שלישו, ראה את בן־גוריון בשעה שכתב את תשובתו “סובל את סבל האשה… משום מה ערערה בו אשה זו האמונה בצדקת בית־הדין ופסק־הדין שהוצא. הוא רוצה לתקן כנראה מעוות גדול,” כך כתב ארגוב ביומנו.59

ב־27 בדצמבר 1948 כתב בן־גוריון לאלמנת טוביאנסקי:

גברתי הנכבדה,

אני מצטער צער רב על שתשובתי אחרה עד עכשיו. רציתי לברר לי הדבר בעצמי עד כמה שאפשר ולא קל היה להיפנות – ואתך סליחה.

אין לי כל ספק בכנות דבריך. ניכרים דברי אמת. אין ביכולתי להוציא משפט על בעלך – אולם בדקתי את הפרוצדורה של משפטו, ונתברר לי שלא היה בסדר. אולי מפני שעדיין מנהגי־המחתרת היו שליטים בחוגי הצבא שיצא מה“הגנה”, והמדינה טרם הספיקה לחוק חוקים ולהטיל את משטרה על כל הנוגעים בדבר. אולם אין ספק שהדבר מחייב בירור חדש, ונתתי הוראה לראש המטה הכללי של צבא־הגנה־לישראל שיצווה על בדיקת המשפט ומינוי בית־דין צבאי חדש. כמו־כן נתתי הוראה שיודיעו לך רשמית על מות בעלך וימציאו לך התעודות הדרושות בנידון זה – ואם נשאר איזה רכוש יוחזר לך.60

הממשלה תוסיף לדאוג לחינוך בנך, ומה שלא יהיו תוצאות המשפט, ברור שלא בך ולא בבנך יש אף שמץ אשמה – לפי שעה אין ביכולתי ובזכותי להביע שום דבר אם בעלך אשם במשהו או לא; יש להניח דבר זה למשפט החדש אשר לא יאחר.

בכבוד ובהוקרה ד. בן־גוריון

באותו יום שלח בן־גוריון מכתב גם לרמטכ"ל דורי:

לרמטכ"ל

אני מעביר לך את מכתבה של אלמנת טוביאנסקי ותשובתי אליה. תתיעץ עם יודעי־דין ותמנה בית דין שיבדוק מחדש את ההאשמות נגד המנוח. ברור שהמשפט שהתקיים לא היה בסדר – גם לא התאים לחוקים שנהגו ב“הגנה” לפני יסוד המדינה.

יש גם להמציא תעודה רשמית לאלמנה על מות בעלה, ואם נשאר איזה רכוש ממנו להחזירו לאלמנתו.

דרוש שהצבא ימשיך לדאוג לחינוך הבן, ואם יימצא שנפלה כאן טעות והאדם הוצא להורג בלי סיבה מספקת – יצטרך הצבא לשלם פיצויים מספיקים.

משום־מה לא הגיע מכתבו של בן־גוריון לידי אלמנת טוביאנסקי. היא קיבלה רק את מכתב המזכיר – המאשר את קבלת מכתבה מ־23 בדצמבר והמודיע לה שתשובתו של בן־גוריון עליו נשלחה לה ב־27. ב־12 בינואר 1949 הריצה לבן־גוריון בקשה לשלוח לה העתק ממנה, וב־20 בינואר הוא נשלח אליה. הפעם הגיע לתעודתו והאיר את עולמה שחשך.

אלמנת טוביאנסקי לא יכלה לדעת כי בעצם אותם ימים התברר שבארי נהג כמי שעומד מעל לחוק, והסתבך בעוד שלושה עניינים: מאסר אבו־לבן; רצח עלי קאסם; ופרשת אבא חושי־ג’ול אמסטר. בספטמבר 1948 נודע שביפו פועלת מחתרת ערבית, הצוברת בחשאי נשק ובאה במגע עם גורמי חוץ. הצבא תבע להעמיד את אבו־לבן, ממארגני המחתרת, למשפט, ומשרד החוץ צידד במעצר מנהלי. בן־גוריון נטה לדעת משרד החוץ, אבל עוד הוא מהרהר בדבר – ואלוף אלימלך אבנר, ראש האגף לשטחים הנכבשים, קבל בפניו שבארי עצר את אבו־לבן ללא ידיעתו. בן־גוריון הנזעם ציין ביומנו: “אעיר לאיסר שלא ייתכן הדבר61.”

באותה עת אירע גם רצח עלי קאסם, ולחקירתו ניתנה זכות־הקדימה. עלי קאסם, פרדסן ובעל קרקעות ערבי מהכפר סידנא־עלי, “טיפוס שפל אשר בגד בעמו הערבי בעד בצע כסף,” שימש כמודיע של הש"י ושירות המודיעין הצבאי. יום אחד התעורר החשד, שעלי קאסם זומם לחמוק מישראל ולעבור לירדן. מאחר שידע הרבה על הנעשה בישראל, נחרדו מפעיליו מהתועלת שיביא לאויב – ומהנזק שיגרום לישראל – כשיקנה את עולמו ואת חייו מעבר לגבול באמצעות המידע שברשותו.

בארי, שראה את עצמו אחראי גם לפעולת־מנע נגד ריגול, הורה לעצור את עלי קאסם לחקירה. אחרי שגופתו נקובת הכדורים נתגלתה באקראי מושלכת בוואדי, התברר שהוא הוצא להורג ביערות־הכרמל ב־16 בנובמבר 1948, ללא משפט, בפקודת בארי.

הדבר נודע לבן־גוריון ב־6 בדצמבר, והוא הורה מיד לרמטכ“ל דורי “למנות ועדת בירור.” הוא קבע שאם יתברר “שהדבר נעשה ללא סמכות,” אזי “יסולק בארי” מהצבא. דורי הטיל את הבירור על האלוף שאלתיאל. זה פעל מהר וב־9 בדצמבר הגיש לבן־גוריון דו”ח. למקרא הדו“ח הורה בן־גוריון בו ביום לדורי, “שאיסר [בארי] צריך להיות מסולק מיד.” למחרת שלח בן־גוריון לשר המשפטים פנחס רוזן העתק מהדו”ח והוסיף: “נתתי הוראה לראש המטה לסלק מיד את סגן־אלוף איסר בארי ממשרתו ומחובותיו.”

בבוקר 12 בדצמבר הודיע דורי לבארי על הפסקת שירותו ודיווח על כך לבן־גוריון; אבל בן־גוריון, שללא ספק התכוון להדיח את בארי, גרס – כך כתב ביומנו – “כי אין לעשות זאת בלי משפט.”

העמדת בארי למשפט העסיקה את שר הביטחון, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, הרמטכ“ל והפצ”ר. בן־גוריון קיבל את דעת שר המשפטים והיועץ המשפטי והחליט להעמיד את בארי למשפט צבאי. “בלי מסירת מקרה כזה למשפט – יהא משום חיפוי מצד הממשלה, ודוגמא רעה לצבא, ונוסף לכל יטענו שרק חיילים וקצינים נמוכים נמסרים לדין,” כתב לרמטכ“ל. אז נתגלעה מחלוקת בדבר גליון האישום: שר המשפטים והיועץ המשפטי דרשו להאשים את בארי ברצח, ואילו הרמטכ”ל והפצ“ר החדש, חטר־ישי – שערך את החקירה המוקדמת – קבעו שיש להאשימו בחריגה מסמכות. כפשרה הוא הואשם לבסוף ב”הריגה וחריגה מסמכות." ב־23 בדצמבר דיווחו הרמטכ“ל דורי וראש אכ”א, האלוף משה צדוק, לבן־גוריון, שההכנות להעמדת בארי לדין הסתיימו.62

משפטו של בארי נערך בינואר 1949 בדלתיים סגורות, בפני בית־דין צבאי מיוחד בהרכב של שלושה סגני־אלופים, בראשותו של סא"ל יזהר הררי – לעתיד אחד מראשי המפלגה הפרוגרסיבית וחבר־כנסת מטעמה במשך שנים רבות.63

בין־הדין הצבאי קיבל את טענת הפצ"ר – כי במדינה מתוקנת אין מוציאים להורג אדם אלא לפי פסק־דין בר־תוקף של בית־משפט מוסמך. חריגות מנוהג זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרת “מקובל היה… למנות בית־דין מיוחד” במקרים כאלה; אולם מרגע שקמה המדינה, “הרי שהחוק הנו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר.”

בארי גולל בפני בית־הדין את נסיבות מעשהו בלי כחל ושרק, ובית־הדין הצבאי אמר זאת לשבחו. הוא לא התחמק מאחריותו לפקודה שנתן, לא ניסה להטילה על אחר, ולא קרא עדים להגנתו. טענה אחת שלו היתה כי כמפקד, העומד בעת מלחמה בראש אחד מהשירותים הצבאיים החשובים ביותר, סמכותו אינה נופלת מסמכות מפקד אחר בדרגתו, החייב להחליט על דעת עצמו החלטות הקובעות את גורל חייהם של הסרים לפקודתו. החזית שלו היא חזית המודיעין, ולא תמיד הוא יכול להיזקק לבית־דין, המתנהל בכבדות ולפי כללים שאינם הולמים תנאי מלחמה.

טענתו האחרת היתה כי מעצם בריאתו פועל שירות המודיעין בניגוד לחוק: שירות מודיעין, שיקפיד על החוק, יחדל למלא את תפקידו. להוכחת טענתו הביא בארי דוגמאות מפעולות השירות, שבהן החוק וגם המצפון עמדו בסתירה לצורך בהחלטה מהירה ופסקנית ובביצועה המיידי, כאשר על כפות־המאזניים נשקלים זה כנגד זה חיי היחיד ובטחון המדינה.

בפסק־דינו העריך בית־הדין את עקרונותיו של בארי ואת מניעיו המצפוניים – אולם קבע כי אין במדינה גוף או יחיד שהם מעל לחוק. לפיכך חרף התנאים המיוחדים, שבהם פועל שירות המודיעין, וחרף מצב המלחמה, שבו נתונה ישראל, אין להעניש עבריין – וודאי לא בעונש מוות – אלא בכוחו של פסק־דין של בית־משפט שהוקם כחוק.

אין שספק שבתיתו את הפקודה להרוג את עלי קאסם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה; אולם בהתחשב ב“עברו, מסירותו, שרותו ותפקידיו,” וכן בתקופה ובנסיבות שבהן נעשתה העברה – “תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים” – גזר בית־הדין את דינו ב־9 בפברואר 1949 פה אחד ל“הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה.”

לימים יאמר ח"כ הררי: “בארי הורד מתפקידו על הריגת ערבי… חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על־ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק הורד אדם בדרגת סגן־אלוף… דווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי ולא בגלל אמסטר.”

*

לפי הוראת בן־גוריון הטיל הרמטכ“ל את מינוי בית־הדין, “שיבדוק מחדש את ההאשמות” נגד טוביאנסקי, על הפצ”ר חטר־ישי, שעה ששימש כתובע במשפט הצבאי של בארי. משהסתיים המשפט, חשב אולי חטר־ישי שיוכל להתמסר סוף־סוף לחקר פרשת טוביאנסקי; ברם משהחל בכך, נחל אכזבה. “אין באפשרותי לסיים את החקירה,” דיווח לרמטכ“ל ב־9 במרס, “הואיל והתיק שנמסר על־ידי שלישך הוא ריק מכל מסמכים.64” כמו לפצותו הנחית עליו הרמטכ”ל לחקור – ובדחיפות – עוד פרשה של בארי, השלישית והאחרונה:

בימי ה“מאבק” חיבל הפלמ“ח בסירות המשטרה הבריטית, שעסקו בציד מעפילים. פעולה נגדן בנמל יפו עלתה יפה, ובפברואר 1946 תוכנן פיצוץ שתי סירות משטרה בנמל חיפה. אולם האזנה לרדיו של המשטרה גילתה, ברגע האחרון ממש, כי לבריטים נודעו פרטי הפעולה, והם הציבו מארב ליחידת הפלמ”ח, שהיתה כבר בדרכה אל היעד. בקושי הצליחה סירה של ה“הגנה” לעכבה ולמנוע כישלון ואבדות בנפש. לאחר מעשה נשמעו רינונים שאבא חושי, מזכיר מועצת הפועלים והאיש החזק של חיפה – שכמנהג הימים ההם שימש כאחד הנציגים האזרחיים במפקדת המחוז של ה“הגנה” – מסר לבריטים על הפעולה. דומה שהרקע להאשמתו היו אישיותו ודרך פעולתו השנויים במחלוקת וקשריו ההדוקים עם השלטונות הבריטיים במחוז הצפון. חקירה על־ידי הדרג העליון של ה“הגנה” לא העלתה דבר – פרט לקיומם של יחסים עכורים בין חושי ובין מפקד ה“הגנה” ומפקדי הפלמ"ח בחיפה.

בקיץ 1947, בימיו הראשונים במטה הש“י ובעודו סגן למנהלה של דוד שאלתיאל, ביקש בארי מאיסר הראל – ראש המחלקה הפנימית – רשות לעיין בתיק החקירה נגד חושי. היה זה סימן, שבארי עדיין שוחר נקם.65 ואכן, ב־12 במאי 1948, זמן לא רב אחרי מינויו כראש הש”י, עצר בארי לחקירה את יהודה (ג’ול) אמסטר, מקורבו של חושי ואיש־הקשר שלו עם הבריטים. חקירת אמסטר במתקן סודי סגור ארכה 76 יום והיתה רצופה עינויים קשים ומשפילים: עקירת שִניים, זריקות מכאיבות, חריכה בפטיש־הלחמה, טפטוף מים על הראש וטבילה במי־ים מלוחים בימי שרב.

חברי מפא“י במועצת פועלי חיפה, אנשי ציבור ומשפטנים התריעו על המעצר הבלתי־חוקי בפני לוי אשכול – אז עוזרו של בן־גוריון במשרד הביטחון. ב־6 ביוני פנה אשכול לגורלי, התוכ”ל הראשי, אך נענה ב־10 בו ש“האיש נמצא בידי הש”י," אולם הש“י סירב למסור לו מידע כלשהו בעניין זה. גם דוד גייגר, עורך־דין מטעם משפחת אמסטר, כתב לתוכ”ל – ב־10 ביוני וב־5 ביולי – עם העתקים לבן־גוריון. הוא טען כי אמסטר עצור אף שלא הוצאה נגדו פקודת מעצר, וכי כל מאמציו ומאמצי בני־משפחתו לברר את אשמתו, לשחררו בערבות או לראותו, “עלו עד כה בתוהו.” לבסוף הפגיע גייגר בנחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן־גוריון, שיעביר לבארי את מכתביו. ב־21 ביולי השיב בארי לארגוב:

מוחזרים לך בזאת המכתבים הקשורים בעניין אמסטר. אני תקוה לגמור את החקירה בשבוע הבא ואז אעביר את החומר יחד עם הנאשם לידי התוכ"ל הראשי. על העניין בעצמו ובעיקר על הדבר הסמוי מן העין בעניין זה מוכן לשוחח אתך כי החלטתי להביאו בפני בן־גוריון.

ב־24 ביולי שלח בארי לתוכ"ל גורלי ולמחלקת החקירות במשטרה הצבאית, עם העתק לארגוב,

סיכום ידיעות וחקירות ג’ול אמסטר, מחיפה:

ממקורות פנימיים סודיים של הש"י זרמו ידיעות על פעילות פלילית של ג’ול אמסטר, שנגעה גם באינטרסים של ארגון ההגנה לפני פרוץ המלחמה וגם במשך המלחמה, עד להכרזה על הקמת המדינה.

האיש נעצר, יחד עם מספר אנשים אחרים, לצרכי חקירה. פשעיו המרובים [בין השאר מנה בארי ביניהם עסקי שוק שחור, סחר בנשק פרטי, קניית סחורות גנובות מידי ערבים, מתן שוחד לפקידים בריטיים להשגת חוזים רווחיים] הקשו על בירור החומר ואיתו ההאשמות הברורות שאפשר להוכיחן ושבהם הוא מודה, ולכן נמשך מעצרו למעלה מחודשיים.

בהסתמך על החומר הנ"ל, הנני מוצא שיש יסוד להוצאת פקודת־מאסר נגד האיש והעמדתו בפני בית־דין צבאי.

למחרת הובא אמסטר, שבור ומפוחד, אל גורלי, כדי ש“ייאסר וייחקר כחוק,” אולם הוא שוחרר כעבור ארבעה ימים, ב־30 ביולי 1948. גורלי לא מצא כל סיבה להחזיקו במעצר או להעמידו לדין, אך גם לא נקט צעדים כלשהם נגד בארי.

הסיבה האמיתית למעצרו של אמסטר התגלתה באמצעות איסר הראל, מתחרהו של בארי על ראשות הש“י ומי שעתיד להיות ראש שירות הביטחון הכללי (השב"כ) ו”המוסד“. לדבריו66, פנה אליו בסוף מאי או בתחילת יוני חיים יערי (אז ולדנר), ראש המחלקה הטכנית של הש”י, לאחר “לבטים מצפוניים קשים,” ובפיו סיפור: לפני ימים אחדים הטיל עליו בארי להכין בתוך 48 שעות שלושה מסמכים שיהיו “חיקוי מדויק” של מברקים של הבולשת הבריטית: האחד, ממרכז הבולשת הבריטית (C.I.D.) בירושלים למטה הבולשת בחיפה, ועניינו דרגת מהימנות של מקור לידיעה מסוימת, שחיפה העבירה לירושלים; השני, תשובת חיפה – לאמור: המקור “המהימן לחלוטין,” שמסר ידיעה בדבר “פעולת חבלה”67 בנמל, הוא A.H. מחיפה; והשלישי, מירושלים, המאשר את קבלת המברק השני. במברקים, שזמנם לפני קום המדינה, נזכר מעשה חבלה כלשהו, ותוכנם רימז בבירור ש־A.H. – ראשי־התיבות באנגלית של אבא חושי – משמש כמודיע של הבולשת בחיפה. לשאלת יערי: לשם מה נדרש הזיוף הזה, הסביר בארי, שהמברקים ישמשו לבדיקת מהימנות של איש־מודיעין בריטי, המציע למכירה מסמך בטחוני חשוב ביותר.

יערי ייצר את המברקים כנדרש – שניים במכונת־כתיבה ואחד בכתב־יד – אולם אחרי שמסר אותם לבארי, התעורר בלבו החשד שהם הוזמנו למטרה אחרת. הראל, כדבריו, “נחרד.” הוא נזכר שבארי חיפש את תיק־חושי, והבין שהמברקים המזויפים הם “מזימה נוראה להציג ראיות נגד חושי כאילו הוא היה המקור של הבולשת הבריטית בפרשת המבצע נגד סירות המשטרה בנמל חיפה.” לדברי הראל, הוא פעל “מיד” וסיפר לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה“הגנה”, “את כל העובדות בקשר לבארי ולמברקים המזויפים.”68 אם אכן כך הדבר – מוזר שגלילי לא עשה דבר.

ביולי ערך בארי ביקור־חולים אצל הרמטכ“ל, יעקב דורי, שהחלים בסנטוריום בודנהיימר בחיפה. הוא סיפר לו על “חבורת נוכלים וגונבי רכוש נטוש” וציין שג’ול אמסטר, החשוב שבהם, “קשור גם עם אבא חושי ואף נתן עדות המטילה דופי ביושרו.” הוא הראה לדורי את המברקים המזויפים והדגיש, שראשי־התיבות A.H. מתייחסים לאבא חושי. הרמטכ”ל, איש חיפה גם הוא, תמה לדעת איך הגיעו המברקים לידי בארי, וזה ענה: “מאחר שהאנגלים עזבו, ישנה אפשרות לקבל חומר אשר לפני־כן אי־אפשר היה לקבלו, וממקור זה באים המברקים.” הרמטכ"ל הורה לבארי לדווח על כך מיד לבן־גוריון.

לדברי בן־גוריון, בארי לא הראו לו את המברקים ורק סיפר לו כי “נמצאו מברקים של משרד הבולשת הבריטית, המוכיחים כי אבא חושי מסר לבולשת ידיעות, ועיכב על־ידי כך פעולת חבלה של ההגנה.” לבן־גוריון הנרעש – שלא פקפק ביושרו של בארי, שמינה זה מקרוב כראש המודיעין הצבאי – לא היה, כדבריו, “צל של ספק כי המברקים הנם אותנטיים,” אך הוא מיאן להאמין שחושי בוגד. הוא ביקש מאפרים רייזנר מקיבוץ רמת־יוחנן – איש־מוסר שהיה מהימן עליו לחלוטין – “דעה והערכה על אבא חושי לפני שפותחים בפעולות נגדו,” ולשם כך שלח אליו את בארי.

ככל הנראה באוגוסט 1948 הופיע בארי ברמת־יוחנן מצויד בהמלצה חתומה מאת יוסף יזרעאלי – ממייסדי קיבוץ אפיקים ומעוזריו הקרובים של בן־גוריון במשרד הביטחון – המבטיחה לרייזנר, שהוא יכול לשוחח עם בארי “באופן חופשי בהחלט,” כן כתב רייזנר לבן־גוריון.69 בארשת של תדהמה ובסגנון של “לא ייאמן כי יסופר” גולל בארי באוזני רייזנר את מעשה בגידתו של חושי, שנתגלה כביכול במפתיע בחקירת אמסטר ובבדיקת מסמכים סודיים של הבולשת הבריטית, שנפלו לידי המודיעין. מן החקירה הסיק בארי, שחושי “מכין לעצמו גיס מיוחד שלא ברשות ה’הגנה' ומחסן נשק משלו והמטרה שלו… מרחיקת לכת – התנשאות למעמד של מנהיגות־על, כנשען על גיס משלו.” מן הבדיקה ברור, שחושי גילה לבריטים את פעולת החבלה בנמל חיפה, שתוכננה לפברואר 1946, זמם לסכל אותה וסיכן את חיי מבצעיה. בארי הציג את שלושת המברקים גם לעיני רייזנר ואמר שגילוים “שבר אותו לזמן רב.” הוא סיפר על קיומם רק “לשני הממונים” – בן־גוריון והרמ"א גלילי – ורייזנר הוא “הרביעי היודע עתה על העניין.”

משתי האשמות־השווא, שהשמיע בארי באוזני רייזנר, עולה שהוא גמר אומר לחסל את חושי. מאחר שאמסטר עמד בעינויים הקשים, ובידי בארי לא עלה לסחוט ממנו עדות שקר נגד חושי, הוא זמם להוכיח שחושי בוגד באמצעות המברקים המזויפים.

בספטמבר נקרא רייזנר למסור את חוות־דעתו לבן־גוריון בלשכתו בתל־אביב בנוכחות בארי. הפגישה נמשכה כ־50 דקות. בן־גוריון נקט “עמדה של מקשיב,” וגם בארי “שמר על שתיקה.” חרף ביקורתו על חושי בתחומים מסוימים הביע רייזנר, הדובר העיקרי, את בטחונו ב“נאמנותו הציונית” וטען, ש“יש לבדוק היטב” את המברקים. לא עלה בדעתו שהם מזויפים – אלא ש“ייתכן שהיה עניין לראש הבולשת בחיפה לחזק את אמון ירושלים בדבריו על־ידי הסתמכות על ‘מקור מוסמך’ בעיניהם.” בארי הדגיש, “שיש להחיש הכרעה כי הדברים מסביב לא.ח. מכים גלים וגם הגיעו לידיעת האצ”ל וכן מתעכבת הפעולה המשפטית נגד ג’ול [אמסטר]." בן־גוריון שאל לדעתו של רייזנר, וזה הציע

להטיל על שניים־שלושה חברים חקירה מוקדמת… ואם יימצא שיש יסוד להאשמות, יובא העניין בפני פורום משפטי רשמי. אם המברקים מיוסדים על אמת – תבוא בזה הקריירה של א.ח. לקיצה.

רייזנר הציע לוועדה את ישראל גורי, מוועדת הביקורת של ההסתדרות, ואת קדיש לוז, ממנהיגי חבר הקבוצות ומי שעתיד להיות יושב־ראש הכנסת – שניהם חברי מפא"י ותיקים, שנודעו ביושרם ובהגינותם. בן־גוריון הסכים לכך, ובארי “לא התנגד”.

לבקשת בן־גוריון בא רייזנר בדברים עמם. לוז סירב, גורי התחמק, ורייזנר טען שבמסירת תשובותיהם לבן־גוריון “הסתיימה פעולתי בעניין זה.”

חקירת חושי נתקעה איפוא, ובארי, החותר לקדמהּ, מצא לנכון לאיים בהתפטרות. הוא לא עשה זאת בפנייה ישירה לבן־גוריון, אלא בעקיפין: במכתב שכתב ב־26 באוקטובר 1948 לשלישו ארגוב:

… לשאלתך מדוע אין רואים אותי התשובה ברורה: הרבה צרות והרושם שלא תמיד אני רצוי. עניין א.ח. עדיין מעיק עלי וכנראה אצטרך להוציא את מסקנתי האישית כפי שהסברתי לך בזמנו. בקשר לכך אבקש בקרוב להתקבל לשיחה [אצל בן־גוריון] אם הממונים הישירים עלי [במטכ"ל] לא יסכימו לבקשתי.70

האם חש בארי כה בטוח בתפקידו, או שלהיטותו לנקום בחושי האפילה על תבונתו הפוליטית, והוא קיווה לשכנע את בן־גוריון שיש לחקור את חושי, מעמודי־התווך של מפא“י בצפון? כך או כך, פטור היה מלממש את איומו, שהרי עקב רצח קאסם הפסיק הרמטכ”ל את שירותו הצבאי ב־12 בדצמבר.

בזאת לא הגיעה פרשת חושי לקצה. במקום הוועדה שהציע רייזנר מינה בן־גוריון את שאול אביגור, עוזרו במשרד הביטחון, לחקור את האשמותיו של בארי. הוא עשה את מלאכתו באטיות, ועד שלא נשאל על־ידי דורי אם ראה את המברקים, אף לא ידע על קיומם. שאלה זו העלתה אותו על כיוון חקירה חדש, וב־11 בינואר 1949 רשם בן־גוריון ביומנו:

שאול [אביגור] חקר טענת איסר [בארי] על מברקים שמערבבים את A.H. ונתברר שהמברקים הוזמנו על־ידי איסר [בארי]. נתתי הוראה ליעקב [דורי] לחקור מיד את הדבר. דוד ש. [שאלתיאל] מטעם מובן לא רצה שיטילו עליו מלאכה זו ויעקב יטיל זאת על ישראל עמיר.

חקירתו של עמיר, גם הוא ראש הש“י לשעבר, היתה קצרה. ב־14 בינואר הודה לפניו הסרן יערי כי זייף את שלושת המברקים בפקודת בארי. העדות הזאת הובאה לידיעת בן־גוריון והרמטכ”ל, ופרשת בארי־חושי נמסרה לחקירה רשמית של הפצ"ר, חטר־ישי.

חטר־ישי גבה עדות מדורי בעל־פה, ומבן־גוריון בכתב. ב־6 במרס 1949 הודה בארי שהזמין את ייצור המברקים – אבל הכחיש שעשה כן כדי להפליל את חושי. בו־ביום חקר חטר־ישי את גבלי בפרשת טוביאנסקי, וכך השתלבו שתי החקירות, שבמרכזן עמד בארי, זו בזו. אברהם קדרון העיד על חלקו בשתיהן ביום אחד, 7 במרס. נראה שבשני העניינים נעשה תיאום גרסות בין קדרון לבארי, אבל קדרון עמד בתוקף על הגרסה המתואמת רק בפרשת טוביאנסקי. תשובותיו בפרשת חושי לא היו נחרצות, ואפשר היה להסיק מהן את אשמתו של בארי.

ב־18 במרס הגיש הפצ“ר לרמטכ”ל דו“ח מסכם בפרשת חושי. חטר־ישי קבע, שמצא “סתירות חמורות בין דברי בארי לדברי קדרון… [ו]בין עדותו של בארי לבין עדותם של הרמטכ”ל ושר הביטחון.” בארי הראה לרמטכ“ל את המברקים המזויפים וסיפור לו ולבן־גוריון, כך כתב חטר־ישי שהם “תעודות מקוריות המהוות חומר האשמה, מבלי לגלות להם כי התעודות האלה הן מזויפות והוכנו עבורו לפי דרישתו.” מעשהו של בארי “מלבד הצד הפלילי שבו, הנהו מעילה באמון שניתן בו;” אולם “מאחר שהעברה בוצעה לפני 10 בפברואר 1949, והחנינה71 חלה עליה, אין אפשרות להביאו לדין.” עם זאת, נוכח “האופי המיוחד של חומר העברה” – זו היתה המלצת הפצ”ר לדורי – “אתה רשאי להציע… לסגן־אלוף בארי שיסיק את המסקנה הטבעית וההגיונית במסיבות אלו, ולבקש את שחרורו מהצבא, עם ויתור גמור מצידו על זכויותיו ודרגתו בצבא־ההגנה לישראל.”

המלצת הפצ“ר התקבלה רק בחלקה. ב־3 באפריל הודיע האלוף משה צדוק, ראש אכ”א, ש“בהתאם להוראת הרמטכ”ל יש לשחרר את בארי מיד מהצבא." ואכן, ב־15 במאי 1949 פרש בארי מצה“ל, על דרגתו וזכויותיו, והוצב לשירות מילואים במפקדת פיקוד צפון. בינואר 1950 כתב ראש ענף הסגל לשלישות הראשית, ש”יש לפטר" את סגן־אלוף בארי מהשירות מסיבת גיל: במרס 1951 מלאו לו חמישים שנה.

אין ספק, שאנשים שעבדו במחיצתו של בארי נדהמו מסיום טרגי זה של שירותו הצבאי; אולם תגובות להתנהגותו שגרמה לכך לא נשמעו בציבור אלא שנים רבות לאחר מכן. בהיותו ראש־ממשלה ושר הביטחון אמר אשכול בכנסת ב־1964, שהשאלה כיצד הגיע בארי למעשים כאלה היא “אולי נושא לחקירה נפשית.” ישראל גלילי, הרמ“א לשעבר ומראשי התנועה “לאחדות־העבודה”, אמר באותה שנה בריאיון עיתונאי, שבארי “ידע לשאת באחריות ובאבירות את שגיאותיו שלו – וגם את שגיאותיהם של אחרים. כל שהתרחש בסוף שרותו הוא בעיני פליאה שאינני יודע לה פשר.” ואילו בן־גוריון יכתוב לאמסטר, גם הוא ב־1964, ש”אותו איסר בארי שאתה מתאונן עליו – וכנראה בצדק – היה איש מוזר. לי היה בשעתו נראה כאיש ישר בהחלט, אבל הוא עשה מעשה שרק נוכל מחוסר כל מצפון עשה אותו, ועד היום הוא בשבילי חידה."72

*

שולחנו של חטר־ישי התפנה, ועתה הוא יכול להקדיש תשומת־לב למשפט טוביאנסקי. כאמור, כבר ב־9 במרס 1949 טען שאין ביכולתו לסיים את החקירה, “הואיל והתיק בעניין [טוביאנסקי]… שנמסר לי… ריק מכל מסמכים.” בתיק נמצאו אמנם שלושה מסמכים: דו“ח־דובי ונספחיו; מכתב־הלוואי שלו מאת גבלי; ודו”ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48; אבל נראה שחטר־ישי ציפה למצוא בו מסמכים ועדויות, שישפכו אור על הוצאתו של טוביאנסקי להורג. הוא התקשה להאמין שמשפטו התקיים בלעדיהם, והחל לגבות את העדויות החסרות בעצמו.

הוא החל בגבלי ב־6 במרס, המשיך למחרתו בחקירת קדרון, ב־10 חקר את שאלתיאל, וב־16 את קרון. אותו יום כבר היתה דעתו מגובשת ובן־גוריון רשת ביומנו את דבריו:

חטר־ישי מסר לי מסקנותיו בחקירת משפטו של טוביאנסקי. מתברר שלא היה כל יסוד להאשימו בריגול, לכל היותר לא היה זהיר בדיבורו, אבל אין כל יסוד לחשוב ששרת את האויב או התכוון למסור לו ידיעות נגד ה“הגנה”.73

את אריה מגן, אחי טוביאנסקי, ובתו אלישבע ראה חטר־ישי ב־17 במרס, ואת בארי ב־23 בו. את גורלי חקר באיחור, רק ב־26 באפריל, ואת מודיעיו של דובי בקרב עובדי חברת־החשמל – זינגר, כהן, וולף – השאיר לחוקר המשטרה. רק ב־26 ביוני הגיש חטר־ישי את דו"ח־החקירה שלו שהתאחר, לדבריו

מסיבה כאובה. למרות דרישתי ותביעותי לא נעשה מאמץ מספיק מצד הנוגעים בדבר למצוא את מקום קבורתו של טוביאנסקי. מפני סיבות מובנות, חשבתי לבלתי אפשרי להגיש את חות־הדעת עם ההמלצות לפני שהבטחנו תחילה את האפשרות להראות לאלמנה את מקום הקבר ואף להרשות לה את העברת הגופה למקום אחר. רק בימים אלה נמצא הפתח ונקבע בודאות מקום קבורתו.

בהמשך למכתבו מ־27 בדצמבר 1948 כתב בן־גוריון ב־1 ביולי לגב' טוביאנסקי, שבעלה “היה חף מפשע, ופסק־הדין וביצועו הם טעות טרגית,” והבטיחה ש“האחראים לדבר יעמדו למשפט.” לתיקון “המעוות המצער והמכאיב” במידת האפשר תוענק לטוביאנסקי דרגת סרן, הוא ייקבר בטקס צבאי מלא בבית־קברות צבאי, ו“פיצויים מתאימים” יינתנו לאלמנתו ולבנו. בסיפא של מכתבו כתב, שב“מפקד מיוחד” בבית־הספר של יעקב טוביאנסקי יוכרז שהיתה “הטעות הטרגית… למען ידעו חברי בנך שאביו נפל בטעות, וילדו יוכל להתגאות בשרות של הוריו – גם אביו ז”ל וגם אמו (תיבדל לחיים ארוכים) במשך הרבה שנים בהגנת המולדת."

ב־7 ביולי הובא טוביאנסקי למנוחות בהר הרצל בטקס צבאי מלא. האחראי עליו היה סא“ל יצחק לוי (לויצה), קצין המנהלה בפיקוד מרכז. כך, שנה ותשעה ימים אחרי שירד מירושלים לקניות בתל־אביב, ושנה ושבוע מאז קרע גבלי את הכותפות מעל מדיו, חזר טוביאנסקי לירושלים ולצה”ל בכבוד מלא.

למחרת, ב־8 ביולי, הוצאה נגד בארי פקודת מעצר בהאשמה שגרם שלא כחוק למותו, וב־17 הוגש נגדו גליון אישום בבית משפט השלום ברמלה (שבית־ג’יז בנפתו) לפני השופט החוקר אליעזר מלחי. הסניגור, עו“ד סלומון, התנגד למשפט פלילי וביקש בית־דין צבאי מיוחד; אולם השופט קיבל את טיעונו של פרקליט המדינה חיים כהן, דהיינו – שעם שחרורו של בארי מצה”ל שוב אי־אפשר להעמידו למשפט צבאי.74

ב־23 באוגוסט החליט השופט החוקר להעביר את דינו לבית־המשפט המחוזי.


 

6. יחיד על ספסל הנאשמים    🔗

ב–22 בנובמבר 1949, בתום דיון שנמשך שבועיים, הרשיעו שלושה שופטי בית־המשפט המחוזי בתל־אביב פה אחד את בארי בהריגת טוביאנסקי. בסיכום פסק־הדין המפורט והמנומק הם כתבו:

ברי לנו למעלה מכל ספק כי לא ייתכן שאותו מושב קצינים, אנשי שירות הידיעות, שחרץ את דינו של מאיר טוביאנסקי למוות בערוב היום בכפר בית ג’יז, שם בית־דין ייקרא עליו. אי אפשר שדמות אותו בית־דין שדה חובלני תשאר חרותה כתמונת בית משפט שהיה רשאי לדון נפש בישראל.

אולם בבואם לגזור את העונש, התחשבו השופטים ב“עברו של הנאשם ושרותו לעמו.” לדעתם, חסרה בפקודת החנינה הכללית אבחנה בין עבריינים פליליים ובין “אנשי… כוחות הבטחון העבריים וצבא ההגנה לישראל.” הללו ראויים ל“חוק מחילה,”75 שיחול אף על מי מהם שעבר עברה שעונשה מוות או מאסר־עולם; ומאחר שלדעתם “ראוי היה הנאשם שייהנה מחוק המחילה, אילו הוחק,” הם דנו אותו “למאסר יום אחד מזריחת השמש עד שקיעתה… אלא אם יראה נשיא המדינה לנכון לחון אותו.”

בהסתמך על ההמלצה ביקש הרמטכ“ל החדש, יגאל ידין, מהנשיא חיים וייצמן לחון את בארי “אשר שרת במשך שנים רבות את ה’הגנה' וצבא הגנה לישראל בתקופות קשות ובתפקידים אחראיים, ובא כבר על ענשו די צרכו בעצם הבאתו לדין והרשעתו.” בהתאם לנוהל, שלח ידין את מכתבו לשר הביטחון, ובן־גוריון העבירו לנשיא וציין שהוא “תומך בבקשתו.76” באישורו גם נשא משרד הביטחון בהוצאות המשפטיות של בארי. אף שהנשיא חנן אותו בדצמבר, נותר בארי שבור ומוכה. רעייתו גיטה נפטרה אחרי חודשים אחדים, והוא, נתון ב”צער ודכדוך," כלשון סניגורו, חי עוד תשע שנים, עד שאחזו דום־לב ב־30 בינואר 1958.

*

דרכו של המשפט הפלילי, שהוא זורק אלומת אור חזקה וחושפנית על חובשי ספסל הנאשמים. ואכן, במשפט, שבו התבררה הריגת טוביאנסקי, האירה האלומה רק את בארי, ותשומת־הלב המשפטית והציבורית התמקדה בו בלבד – בעוד שותפיו לעברה נחבאו בצל דוכן העדים. בארי ישב יחיד על ספסל הנאשמים עקב החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יעקב־שמשון שפירא, להגיש את כתב־האישום רק נגדו.

היתה זו הפתעה. שכן ב־1 ביולי כתב בן־גוריון לגב' טוביאנסקי, ש“האחראים לדבר יעמדו למשפט,” ובהודעת משרד הביטחון לעיתונות יומיים לאחר מכן, שטיהרה את טוביאנסקי מאשמת ריגול וקבעה ש“היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית,” חזרה שוב ההצהרה, ש“האחראים יועמדו למשפט.” בוועדת עורכי העיתונים ב־4 ביולי 1949 נשאל גרשון אגרון, ראש לשכת המודיעין הממשלתית: “מי האנשים שיועמדו לדין?” והוא השיב ב“לא ברור;” אבל הוסיף שהאחראים “הם אלה אשר הורו לערוך משפט או אלה שישבו במשפט – על זה יוחלט.”

אכן, היתה התלבטות בשאלה מי יועמד לדין באשמת הריגת טוביאנסקי, ועל כך תעיד העובדה שבן־גוריון ניסח את ההודעה לעיתונות בלשון רבים – “האחראים יועמדו למשפט” – בהתייעצות עם יעקב־שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה. הוא גם ציין ביומנו כי “שפירא הבטיחני שרבים כוללים גם יחיד, ואין זה מוכרח להיות רבים.77” אכן, בתחילה דרש שפירא להעמיד לדין גם את התוכ“ל אברהם גורלי, בנימוק שהוא ש”יעץ לסדר משפט שדה;" אולם עיון ב“חומר” ובמכתב של גורלי לשר הביטחון מ־13 ביולי 1948 גילה – כך כתב בן־גוריון ביומנו – “שהוא לא יעץ לסדר משפט שדה, אלא לבדוק חוקי משפט השדה ולראות אם המקרה מתאים.” מאחר שגורלי לא הוזכר בכתב־האישום, יכלה לשון הרבים להתכוון אך ורק לשלושת השופטים. משמע שבמשך 17 יום לפחות – בין 1 ביולי, תאריך הרישום ביומן בן־גוריון, ל־17 בו, יום הגשת כתב־האישום נגד בארי – נשקלה הגשת כתב־האישום גם נגד שלושת השופטים גבלי, קדרון וקרון.

מדוע איפוא נאשם רק בארי בהריגת טוביאנסקי? בנאום הפתיחה שלו בבית־המשפט המחוזי תירץ שפירא את הפליאה הזאת. “בוודאי תחשבו ובצדק,” אמר לשופטי בארי, מדוע בארי לבדו הועמד לדין. כדבריו, הוא גילה את “השיקול שבדבר:”

מצבם של שלושת השופטים היה שונה בנקודה אחת, אבל חשובה, ממצבו של בארי. הם פעלו כפי שפעלו אם כי באופן בלתי־חוקי, אבל הם פעלו לפי פקודה של קצין גבוה מהם, שהם היו פקודיו. וזה היה בימי מלחמה, בימי מלחמה קשים. הם עמדו בפני הקונפליקט… של אי־ציות או עברה על החוק. אתם יודעים… שפקודה של קצין גבוה איננה הצדקה במשפט פלילי לפי חוקי הארץ הזו, כמו שאיננה הצדקה לפי חוקי אנגליה. ודאי שלוא… היו מובאים כאן למשפט הם לא היו יכולים במובן המשפטי להצטדק על מעשיהם ולהסתמך על פקודה. מאידך גיסא, לוא סרבו… להישמע לפקודתו של בארי בוודאי היה בזה מעשה של אינסבורדינציה חמור והם היו מעמידים את עצמם בסכנה של משפט צבאי בעד אי־ציות… לפקודות… ואז אם אנשים מובאים למשפט ישנן שתי דרכים [לפי המקובל באנגליה]; או שהמשפט אינו מתקיים מלכתחילה, מפני שהיועץ המשפטי נותן צו של nolle prosequi [עיכוב הליכים] או שהמשפט מתקיים ואנשים יוצאים אשמים בדין ואז הם מקבלים חנינה כללית. זוהי השיטה המקובלת לגבי חיילים העוברים על החוק מתוך אמון ותום לבב שהם צריכים לציית לפקודה. מאחר שהסמכות לתת צו שלא להעמידם למשפט מסורה לי, חשבתי לנכון לא להעמיד את שלושת השופטים האלה למשפט ולתת ביחס להם דבר דומה לצו של nolle prosequi.78

נקודה זו של אי־ציות לא היתה קיימת לגבי בארי.79

דומה ששיקול זה של שפירא היה מוטעה, והוא נבע מכך, שהחקירות שקדמו להגשת כתב־האישום נגד בארי – של המשטרה, של הפצ“ר ושל השופט החוקר – היו בלתי־מספיקות. חקירות יסודיות יותר היו מגלות, שבארי התייחס לפקודיו באורח חברי – כפי שהיה מקובל ב”הגנה“, ואף יותר בפלמ”ח – ומעולם לא תבע ציות עיוור, ללא הרהור ומחשבה. יש לזכור את צערו של לוי אברהמי על כך שלא נסע עם עמיתיו לבית־ג’יז, מהיותו משוכנע שהיה עולה בידו למנוע את הוצאתו להורג של טוביאנסקי. אם אברהמי יכול, גבלי על אחת כמה וכמה. יחסו של בארי לגבלי היה יחס מיוחד, כאל “אח צעיר”, בלשונו. גבלי יכול איפוא בכל שלב משלביה של “פרשת טוביאנסקי” לדון עליה עם בארי ולהביע הסכמה או הסתייגות. לוא התכוון במכתב־הלוואי שלו בתום־לב שיש לעצור את טוביאנסקי “מחוץ לירושלים ושם לפתוח בחקירה” ותו לא, יכול היה להתנגד – או לפחות להסתייג – להסעתו מיד אחרי מעצרו לבית־ג’יז ולהעמדתו בפני בית־דין שדה. יכול היה לתבוע הבאת סניגור ועדים או דחיית גזר־הדין ולהתנגד לביצועו בו־במקום. וזאת – לא רק בכוח יחסו המיוחד של בארי כלפיו, אלא בעיקר מהיותו הבקי היחיד בחומר־החקירה נגד טוביאנסקי ובחשדות שהועלו נגדו. אולם גבלי לא רק שלא התנגד ולא הסתייג ממהלכי בארי – אלא היה פעיל ביותר ב“משפט” וכיהן בכל התפקידים האפשריים: תובע, עד התביעה, דיין, תליין ומזכיר בית־הדין. טענת גבלי – כי היה עליו לציית בכול לבארי מכוח המשמעת – לא היה לה על מה שתסמוך. אחרי הכול, לא ה“הגנה” ולא צה"ל דמו במשהו לצבא הפרוסי. חקירה יסודית של הפרשה היתה מוכיחה מעל לכל ספק שחייו ומותו של טוביאנסקי ניתנו בידי גבלי לא פחות מאשר בידי בארי.

*

בנוסף לשיקול המשפטי פעל, מן הסתם, על בן־גוריון, הרמטכ“ל, הפצ”ר והיועץ המשפטי לממשלה שאט־הנפש, שחשו כלפי הפרשיות שבארי היה מעורב בהן. בכולן הוא הצטייר כמי שרואה את עצמו כעומד מעל החוק, ונתן לפקודיו פקודות בלתי־חוקיות בעליל. מיחס זה נבעה ממילא הקלה באשמת פקודיו של בארי, כמו אמרו בלבם: עם מפקד כבארי בראשם, אלה הצאן מה חטאו?

דומה שדעת הקהל התמקדה בבארי גם בשל פרשת חושי. פרשה זו, שקדמה למשפט, התייחדה לא רק בשל זיוף המברקים שבארי הודה בביצועו, אלא גם בשל רגישותה המפלגתית. אמנם בארי הכריז שהוא בלתי־מפלגתי ואף הוכר ככזה, אולם קרבתו החברתית והרעיונית לתנועה “לאחדות העבודה” ולאנשיה והזדהותו עמם היו ידועות לכל. באותה מידה היה הסכסוך הממושך בין פלג זה בתנועת העבודה ובין אבא חושי ומחנהו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. על רקע זה דומה שנעלם מעיני הציבור ההיבט האישי של היריבות בין שני גיבורי הפרשה הללו, והיא נתפסה כעין גלגול נוסף, פתלתול ועז, במאבק האדיר והמתמשך בין שתי סיעותיה של מפא“י מאז 1942. ב־1949 – לקראת הבחירות לכנסת הראשונה ואחריהן – החריף מאד המאבק בין מפא”י למפ“ם – המפלגה שנוצרה מאיחוד התנועה “לאחדות העבודה” ו”השומר הצעיר" – והכול האמינו ששתי היריבות אינן בוחלות במאבקן בשום אמצעי. וכך, כשם שראשי מפא“י ראו בפרשת חושי ניסיון מצדה של מפ”ם להבאישם בעיני הבוחר, כך חשדו ראשי מפ“ם בבן־גוריון ובמפא”י שהעמדת בארי לדין היתה ניסיון שפל להבאיש באמצעותו את מפ"ם ואת אישיה, שבארי נמנה עמם. ההיבט הזה ליווה את משפט־בארי, ורבים וטובים ראו אותו כמשפט פוליטי, שבו איסר בארי, ישר וקנאי ללא פשרות, נבחר בשרירות משורת האשמים לשלם את מחיר הטעות.


*

הזדהותם של ראשי מפ“ם עם בארי – ובעיקר של חברי “אחדות העבודה” שבתוכם – מצאה ביטוי מובהק בעדות של יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח וגיבור מלחמת תש"ח, בפני השופט החוקר: עדותו היחידה בכל הפרשה.80

אלון ניחן בתכונה אצילה: נאמנות ללא סייג לחברים לנשק; ודומה שבמקרה בארי הוא החיל אותה גם על חברים לדעה. עד כדי כך, שהיה מוכן לסכן את יוקרתו האישית ולהעמיד את עצמו על גבול האיוולת והאבסורד – אם לא על גבול האמת. הוא העיד, שנתן את הפתק לבארי בבוקר יום ג' 29 ביוני 1948, לאחר שבארי סיפר לו על “מקרה ריגול חמור,” שבו נחשד אחד מאנשי ה“הגנה” בירושלים. “הוא לא אמר את שמו ולא שאלתי.”

אלון: בארי ביקש ממני פתק

אל יחידותי, שנגיש לו עזרה במידה שיזדקק לה ולכן נתתי לו את הפתק. הוא אמר כי ייתכן שלרגל מסבות מיוחדות יצטרכו להקים בית־דין צבאי. הוא ביקש פתק לעזרה כללית [“יש לעזור למוכ”ז איסר בארי בכל אפשר יפנה.“] שאלתיו מה בדיוק ואמר כי קשה לאמר בדיוק, ייתכן שיצטרכו לקבל קצינים לבית־דין צבאי, וייתכן שיצטרכו לכלי רכב, ולכן אני כתבתי שני דברים ספציפיים [”ייתכן שיבקש ליווי של מספר אנשים. אפשר שירצה שתרכיב בית־דין שדה לברור מקרה חמור וכו‘"] וכתבתי וכו’… במלה “הכרעותיו” [“העניין בידיעתי ויש לקבל את הכרעותיו בנדון.”] התכוונתי להקמת בית־דין שדה.

מדוע פנה בארי דווקא אליו, ולא אל אלוף פיקוד המרכז? “מאחר שהייתי ממונה על השטח מהשפלה עד מוצא,” השיב אלון. ביוזמת מי נכתבו בפתק המלים “בית־דין שדה”? שאל התובע, פרקליט המדינה חיים כהן. אלון לא פרק מעל עצמו את כל האחריות לכך: “קשה לי לזכור ביוזמת מי נכתבה המילה בית־דין שדה.” אולם כהן רצה תשובה מדויקת יותר. כלום אלון יזם הקמת בית־דין שדה? אלון נסוג מעט: “זכור לי כי בארי מסר לי כי הנדון הוא מפקד בהגנה החשוד בריגול וכי הרכבת בית־הדין היתה לצורך זה.” הוא נסוג עוד צעד כשהוסיף: “לא דיברנו בכלל על טיפול או עונש במרגלים.”

בתשובותיו לסניגור נתן אלון הצדקה מלאה לגישת בארי, ושוב – תוך סיכון אמינותו כמפקד שקול ובעל גישה הוגנת ואנושית:

דעתי היתה כי בית־דין שדה יכול לדון במקרה ריגול או במקרים אחרים במסיבות מיוחדות המחייבות בית־דין שדה. זוהי הדעה הרווחת בצבא. היה ידוע לי שמרגל שהוכח שהוא מרגל דינו מוות, ובית־דין שדה יכול לדון מרגל למוות.

אלון נקט שיטה זו של צעד קדימה וצעד לאחור גם בחקירה החוזרת של התובע: הוא אישר כי “הרכבת בית־דין שדה איננו דבר שכיח, והוא עצמו לא הרכיב מעולם בית־דין שדה;” אולם

אני מניח שמרכיבים בית־דין שדה בתקופת קרבות או בתקופה שעלולות להתפתח קרבות, ויש סכנה שהמקרה הנדון לא יגיע לסיומו משום שיש קרבות או מצב חרום של ערב קרבות ויש לעשות זאת בדחיפות או בכדי לחסל נגע מסוים או להציל יחידה בפני התפוררות או דמורליזציה, כלומר מסיבות המצדיקות קיום בית־דין שדה ולא משפט רגיל.

מדוע לא שפטו את טוביאנסקי בירושלים או במקום מעצרו, בתל־אביב?

אלון:

מחליטים כפי המקרה אם בית־דין השדה ישב במקום העברה או דוקא בריחוק מקום בכדי למנוע דמורליזציה.

דומה שאלון חשש שמא לא פרס את חסותו על בארי במידה מספקת, וביקש רשות להסביר כמה מסוכן היה המצב בגזרת מסדרון ירושלים גם בתקופת ההפוגה. הוא לא נתן כלל את דעתו לכך, שטוביאנסקי נאשם במסירת ידיעות לאויב על אתרים צבאיים חיוניים בירושלים גופה, ומעולם לא נטען נגדו שהוא סיכן את “מבצע דני” שנערך אחרי תום ההפוגה, לפחות שבועיים אחרי המתתו:

המצב ב־30.6.48 היה לדעתי מצב חרום מנקודת מבט של הקמת בית־דין שדה. זה היה לפני שחרור לוד ורמלה וכן צרעה והר־טוב. המסדרון היה צר ונתון לפגיעה משטחי האויב. גם בהפוגה היו מקרי צליפות. כלומר ההפוגה הראשונה היתה מצב חרום לא פחות מאשר מצב חרום.

אולם טוביאנסקי נעצר בתל־אביב. כלום גם תל־אביב היתה במרחב הפיקוד שלו? שאל השופט. אלון השיב בשלילה.

אם כך, מדוע נתן לבארי את הפתק המבוקש? שאל השופט, וביקש גם לדעת מה עמדתו כלפי בתי־דין שדה בכלל, ומדוע תמך בבקשת בארי לבית־דין כזה בפרט. כלום בית־דין שדה הוא דבר רגיל בצבא? מדוע לא שאל את בארי על אילו האשמות נדון טוביאנסקי? ומדוע לא ביקש מבארי דו“ח על המשפט בבית־ג’יז? כלום היה נוהג כך, גם לוא היה טוביאנסקי איש־פלמ”ח? תשובת אלון לשאלות האלה היתה סתורה ולא סדורה והיא ניתנת כאן כלשונה:

הבינותי שהוא לוקח את הפתקה בכדי להשתמש במרחב שלי. “בית־דין שדה” הוא מושג צבאי מקובל. לא ידוע לי על מקרה שהשתמשו בו עד אותו זמן. בדרך כלל מרכיב בית־דין שדה המפקד הנוגע בדבר, כלומר במעשה, או בשטח. מנקודת מבט בטחונית היה לי ביטחון מלא בבארי גם לרגל תפקידו וגם בהכירי אותו, ולכן לא נכנסתי לפרטים. בריגול טיפל הש“י הארצי. בארי לא דיבר עמי על אודות דיבורו עם מפקדים אחרים ולא הראה לי שום פתקה [צ”ל מסמך]. מתוך אמון בבארי ומאחר שראיתי את עניין הטיפול במקרה ריגול בסמכות הש“י לא הייתי חושב לבלתי־רגולרי את הדיון בבית־דין שדה במרחב שלי בזמן חרום. לא קיבלתי דו”ח על ההוצאה להורג. לפי נוהג הפלמ“ח הייתי מחכה לדו”ח ממפקדי החטיבה בדבר הקמת בית־דין שדה, אילו הוקם ביה“ד ביוזמת “מולה” [מח”ט “יפתח”] הייתי חושב את פסק דינו לרגולרי. מכיוון שזה נוגע לריגול לא עסקתי בזה. אינני חושב לבלתי רגולרי לאור הנוהג הזה את דבר הקמת בית־דין שדה על־ידי יחידה שאינה יחידה לוחמת. זה תלוי באחריות המפקד. לדעתי הקמת בית־דין שדה על־ידי הש"י במקרה ריגול הוא מעשה רגולרי.

ושוב שאל התובע: האם הצדיק המצב בירושלים בעת ההפוגה בית־דין שדה? ואם כן, כלום לא היה מקומו בירושלים, בתחום שירותו של טוביאנסקי ובתחום הפיקוד של דוד שאלתיאל, מפקד ירושלים? ואלון פרס כנף סוככת על בארי שלא שדייק בעובדה, שהאלוף צבי איילון – ממלא־מקום הרמטכ“ל, שהולך שולל – התיר את מסירת טוביאנסקי לש”י אך ורק לצורכי־חקירה, ולא להעמדה לבית־דין שדה:

המצב בירושלים ב־30 ביוני 1948 הצדיק לדעתי, לאור הנוהג המקובל בדבר בית־דין שדה, את הקמתו של בית־דין שדה בירושלים. לדעתי, אם מפקד־חטיבה [שאלתיאל] מעביר עניין לש“י, עניין הרכבת בית־דין שדה נתון לש”י. “בועז” זה צבי איילון, והוא היה ב־30.6.48 ממלא מקום הרמטכ“ל. בנ/1 [הפתק שאיילון שיגר לשאלתיאל ב־28 ביוני 1948: “בהתאם לשיחתו של ירוחם (גבלי) אתך סוכם שתמסור את טוביאנסקי לידי שליחי הש”י, מוסרי מכתב זה.”] אני רואה משום העברת העניין של טוביאנסקי לש"י.

ספק אם היה אלון גא בעדותו זו. היא מרמזת כי לא אחת העבירה תכונת החברות והנאמנות המופלגת את אלון על דעתו, מידותיו ועקרונותיו. במבט לאחור נראה כי החברות והנאמנות ללא סייג היו בין הגורמים העיקריים, שהכשילוהו בדרכו המדינית 30 שנה לאחר מכן.81

*

הטענה שמשפט־בארי היה משפט פוליטי הועלתה לא רק בקרב מפ“ם ואוהדיה – אלא גם במפא”י, מפלגתו של בן־גוריון. לימים סיפר שפירא, שהופעל עליו לחץ – הוא לא גילה את שמות האנשים – כדי שיבטל את המשפט. “כלומר רצו שבן־גוריון ילחץ עלי להפסיק את המשפט… הזמינו אותי לבן־גוריון הביתה, כדי שהוא יתן לי הוראה להפסיק את המשפט.” אולם שפירא השיב, לדבריו, שההחלטה היא בידי היועץ המשפטי – ולא בידי ראש הממשלה, “מפני שזהו המבנה המשפטי, הקונסטיטוציוני של המדינה.”

הטענה שהמשפט הוא פוליטי נשמעה איפוא עוד לפני שנפתח באוקטובר 1949. במכתב גלוי לראש ממשלת ישראל, שהופץ ככרוז שכותרתו “תוסר החרפה מעל ממשלתנו הצעירה,” טען מחברו האנונימי, שבחר לחתום “אחד מהעם (חבר מפא"י)”: בעוד ימים ספורים יתחדש המשפט המבוים נגד סגן־אלוף איסר בארי." רבבות יודעים, “כי חרפה לממשלתנו להרשות לאנשים מסוימים לביים עלילה זו” נגד בארי, ו“כולם יחדיו לא ישלימו לעולם עם העלילה הגדולה שהוטלה עליו.” ומיהו המתנכל ל“אחד המפקדים הישרים והתמימים ביותר… [ש]ביקש בכל אשר הלך לנקות ולבער את הרע… [ו]דאג תמיד לפקודיו” אם לא אבא חושי. “ולמה? כי איסר בארי לא התבייש לחקור אפילו במקרה של אבא [חושי]… היות ואיסר איש ישר ולא חשב כי לאבא חושי יש השפעה בחוגים מסוימים, ויבוא יום ואבא יתנקם בו. והנה בא היום!”

גם בקרב צעירי מפא"י היו שהתנגדו להעמדת בארי למשפט פלילי. יואל פלגי, שנמנה עמם, פירסם בקיץ 1949 באשמורת,82 בטאון המשמרת הצעירה של המפלגה, מאמר בשם “הריגת אדם – במשפט ובלעדיו” והוא הופץ באלפי תדפיסים על־ידי “קבוצת חברים”. ייתכן, כתב פלגי, “שאיסר בארי נתפס במלכודת ואנשים זריזים הצליחו ליצור הון פוליטי למטרותיהם הם.” והוא המשיך:

אם הגיע הזמן לעשות את הנקיון הגדול בחיי הצבור – הבה נעשהו עד היסוד. אל נתלה את הקולר באיש זה, שלכל היותר היה אמצעי מדעת או שלא מדעת… יש הריגת אדם גם כשהחלל נשאר בחיים: אדם במעמדו של איסר בארי יירצח מבחינה ציבורית גם אם ידונו אותו למאסר קל… אני מלא התפעלות לעוז רוחו של בן־גוריון, מעמידתו ומעשיו בעניין טוביאנסקי. ובכל זאת: מוטב היה להעמיד את בארי בפני בית־דין צבאי, שידון בטוביאנסקי ובו. וייתכן, שמסקנות בית הדין הצבאי היו שתי המלצות: החזרת כבודו של הסרן טוביאנסקי ודאגה מידית לחוקה צבאית שלא תאפשר טעויות טרגיות.

בשנת 1964, בשלהי פרשת לבון, כשסר חנו של בן־גוריון בעיני חלקים חשובים של הציבור, נקבצו סביבה כל יריביו משכבר כמו ציפורים סביב פירורי לחם, והרהיבו עוז לתת פומבי לביקורת עליו, שהיתה חבויה וחסומה בלבם מאז 1949, והיא פרצה בקילוח אדיר. דומה שהחלטת משרד הביטחון לשלם לאמסטר פיצויים – 30,000 ל“י – עבור הנזק הגופני, החומרי והנפשי, שגרם לו בארי ב־1948, פתחה לה פתח; ופרסום מכתבו של בן־גוריון לאמסטר, שבו כינה את מעשה בארי “מעשה שרק נוכל מחוסר כל מצפון עשה אותו,” הוסיף עצים למדורה. פרשת בארי התעוררה מחדש, ויריבי בן־גוריון במפא”י ומחוצה לה הריקו עליו את אשפותיהם. בן־גוריון היה ער לכך והעיר ביומנו: “ייתכן שעתוני־הערב עושים רעש מעניין אמסטר (ג’ול) כדי למאס על העם כל ברור משפטי ו’פרשה' – אבל יש בציבור אנשי אמת וצדק והם [לא – ש”ט] ישתקו ולא ישקטו.83" ציפייתו זו של בן־גוריון התממשה רק בחלקה. מכל אנשי־הרוח, שציפה לעזרם, נמצא לו קורטוב ישועה באלתרמן, שכבר ב־1949 חרז ב“טור השביעי” שלו בדבר על טוביאנסקי ובן־גוריון: 84

וְהָאִישׁ יִזָּכֵר. זֶה הָאִישׁ הַנִּדּוֹן

שֶׁיָּדַע כִּי נָקִי הוּא גּוֹוֵעַ,

אַךְ בִּכְלוֹת כָּל תִּקְוָה הוּא הִצְדִּיעַ בְּ“דֹם!”

לַכִּתָּה שֶׁכִּוְּנָה אֶת רוֹבֶיהָ!


הַכָּבוֹד לַמְּדִינָה שֶׁהִרְכִּינָה שִׁלְטָהּ

לֹא רַבּוֹת כְּמוֹתָהּ תַּעֲשֶׂינָה –

וְכָבוֹד (זֹאת נִזְכֹּרָה!) לְרֹאשׁ מֶמְשַׁלְתָּהּ

שֶׁגָּזַר: לְעֵין־כֹּל, מִבְּעוֹד־קְרָב, נַרְשִׁיעֶנָּה.


חֵרֶף כָּל אִסְטְרָטֶגְיָה וְכָל שִׁקּוּלִים,

מִבְּלִי שְׁהוּת, הוּא צִוָּה אוֹתָהּ בֶּרֶךְ לִכְרֹעַ!

וְהָיָה זֶה אֶחָד מִיָּמָיו הַגְּדוֹלִים,

הַצּוֹרְמִים אֶת אַנְשֵׁי הַמִּקְצוֹעַ…


מַהוּ עֹז מְדִינוֹת! מוּל רִבּוֹא כִידוֹנִים

לַעֳמֹד לִבְלִי־סֶגֶת בַּשַׁעַר, –

אַךְ לִרְעֹד וְלִכְרֹעַ מוּל יָד־אֵין־אוֹנִים

שֶׁל אִשָּׁה אַלְמָנָה וָנַעַר!


“חרות” והמפלגה הליברלית הגישו לכנסת הצעה למנות ועדת חקירה פרלמנטרית, שתחקור את פרשת אמסטר. ח“כ ישראל ברזלי ממפ”ם הציע שוועדת חוץ וביטחון תמליץ על מינוי ועדת חקירת משפטית. ח“כ ישראל גלילי, מראשי “אחדות העבודה”, תבע שלוועדת חוץ וביטחון “תימסר אינפורמציה עובדתית.” על המשמר, יומונה של מפ”ם, קבע ש“בציבור גוברת ההתמרמרות על חילול שמה של ה’הגנה',” הפוגע בשמו של “ראש שירות־הידיעות שלה איסר בארי, אחד ממפקדיה הנערצים.”

האלוף (מיל') אליהו בן־חור (כהן), המשתייך למפ"ם, יצא להגנת שמו הטוב של בארי, ומכתב למערכת שכתב ראה אור בכל העיתונים, כולל דבר:

ייתכן שאיסר בארי שגה וייתכן אפילו שלא פעם אחת בלבד. הן זוהי מנת של חלקו של כל מי שעושה מעשים. אם אמנם שגה – שילם בעבור זה כפל כפליים… הכרתיו היטב. הוא שירת תקופה ממושכת85 כסגני כאשר כיהנתי כמפקד מחוז ירושלים… היה אדם צנוע וישר, שקול, מסור ואחראי, ממושמע ותבע משמעת מהזולת. מימיו לא זמם מזימות. נגד עיניו עמד תמיד תפקיד, והאחריות של ה“הגנה” – ושלו בתוכה, בהתאם לתפקידו – לבטחון הישוב מאויביו. הוא היה סמל היושר, המסירות, ההגינות והאחריות.

רב־חובל אִתַי בן איסר בארי – זכות מלאה לך להתגאות באביך, ובטוח אני שמפקדיו, חבריו ופקודיו תמימי־דעים אתי.

אל הפוליטיקאים ויתר בעלי־השם שמניעיהם פוליטיים, שחברו יחד להציג את בן־גוריון כאחראי למעשיו של בארי, הצטרף גם המשורר חיים גורי. בטורו הקבוע בלמרחב, יומונה של התנועה “לאחדות העבודה” (שנפרדה בינתיים ממפ"ם), האשים “אישים חשובים” – הכוונה לבן־גוריון – “בנסיון לצאת נקיים מפרשות הקשורות בהם… ותליית קולר באשמה בכפופים להם.”

האחריות איננה מכירה בחלוקת נוחיות כזאת – הנצחונות שלי הם הכשלונות של זולתי… אם אמנם קבע ד. בן־גוריון במכתבו ליהודה אמסטר כי איסר בארי היה “נוכל חסר מצפון,” הרי שחובה עלינו לשאול כמה שאלות:

א. האם קבע זאת לאחר שהומצאו לו כל מסמכיה של ועדת חקירה מוסמכת שמונתה לצורך בירור התיק הזה כנהוג בצבא?

ב. מדוע לא נקט בשעתו באמצעים כדי לשים קץ למה שנראה לו היום [ב־1964] כמעשה פלילי של חסר־מצפון?

ג. האין הוא סבור כי השר אחראי לכל הנעשה בתחומי משרדו וכי אין זה הוגן להטיל על הכפופים לו את כל האחריות למעשים שהיו ידועים לו באותה תקופה, שהרי כל הארץ ידעה זאת?

ד. ממי שאב בארי את סמכותו לכונן בית־דין שדה לחקור, לשפוט ולהוציא להורג? ב“הגנה” לא היו בתי־דין כאלה. בית־דין זה נוצר איפוא בימי אחריותו של ד. בן־גוריון על הצבא…

ה. מדוע לא הועמדו בארי ועוזריו לדין או לפחות לברור מיד לאחר שפעלו כ“נוכלים חסרי־מצפון?”86


אליעזר לבנה, איש מפא"י לשעבר, שנטר עברה לה ולבן־גוריון, הדגיש גם הוא בהארץ:

בן־גוריון היה בכל אותן השנים ממונה על מחלקת הביטחון של הסוכנות, בפניו אחראי היה בארי ישירות. הוא היה איש אמונו. האמנם לא תפש בן־גוריון שפקודו “נוכל מחוסר מצפון.” וזאת במשך שנים?!

בן־גוריון לא הסיק מסקנות על אופיו של השירות החשאי שלו, גם לאחר מעשה המרקחת נגד חושי.

בן־גוריון ידע על הפרשה, בכל זאת, לא פיטר את בארי מתפקידו והלה המשיך לכהן בו. בארי פוטר כעבור שנה ומחצה בעקבות פרשת טוביאנסקי.

במכתב למערכת הבקר, שבו קרא לחקירת “פרשת איסר בארי,” כתב הקורא אמיר בראון: “לא אהיה רחוק מהאמת אם אומר שבעיני אנשים כמו בארי, דז’רז’ינסקי,87 ראש הבולשת הסובייטית, היה קדוש, אם כי הוציא מאות אלפים להורג בלי משפט.” דימוי זה – למי שהנהיג טרור בשנות המהפכה ואחריה והוציא להורג את אויביה, האמיתיים והמדומים, של המדינה הסובייטית, ונודע בנקיון־כפיו ובקנאות חסרת־רחם לעקרונות המפלגה הקומוניסטית – דבק בבארי. לא אחת כונה בפי חסידים ויריבים “צ’קיסט”.

*

שלמה גרודזנסקי, ממבקריו וממתנגדיו החריפים ביותר של בן־גוריון במפא"י, יצא בדבר בתרועה דומה בכסות של תשובה למאמר של נתן אלתרמן: מדוע שתק בן־גוריון כל השנים – אף שידע על מעללי בארי – והחליט להעמידו לדין רק שעה שהדבר היה רצוי לו? בגוף מאמרו הביא גרודזנסקי בשלמות מכתב של רב־חובל אִתַי בארי, בן יחיד לאביו. המכתב ראה אור בעיתונים אחרים והובא בקיצורים גם בדבר בעמוד האחרון של גליון יום ו'. גרודזנסקי העניק איפוא את אמונו לגרסת בארי־הבן, שהיה ב־1948 בן 12 בלבד.

אכן, אתי ואשתו איתנה קפצו גם הם לקלחת הרותחת והצטרפו להתקפת־הנגד, שנועדה להגן על כבוד בארי המת. איתנה נזפה בבן־גוריון, ראש הממשלה לשעבר, במכתב גלוי על שהוא משמיץ שמו של מת, “שאינו יכול לענות לו,” ואתי בן ה־28 שיגר לו מכתב זה:


א.נ.

הנני דוחה בבוז ובשאט נפש את ההשמצות שהטלת על שם אבי המנוח, איסר בארי ז“ל, ראש הש”י ומפקד שירות המודיעין לשעבר. כמו כן הנני דוחה כבלתי־נכונים את הדברים כאילו פעל אבי על דעת עצמו, וללא ידיעת הממונים עליו, ובכלל זה גם אתה, מר בן־גוריון. אם הצדק אתך, הרי שעובדה זו מטילה כתם כבד על ארגון ה“הגנה” וספק בכושרם של אלה שעמדו בראשו. כי למרות שהתקופה היתה טרום־ריבונית ותקופת צעדיה הראשונים של המדינה, הרי לא תטען אתה, שהיתה זו תקופה של “איש הישר בעיניו יעשה.”

ידוע לך היטב, וכן גם לי, שאתה, אדוני, קיבלת דיווח מאבי על מעשיו בתוקף תפקידו. גם אם נצא מההנחה, שלא כל המעשים נעשו בהוראתך, הרי עצם העובדה שידעת עליהם ולא הורית להפסיקם, נתנה להם גושפנקה של אישור.

בהתאם לחינוך שקיבלתי מאבי, ובהמשך לדרכו ולרצונו, הנני נמנע מלפרסם בפומבי הוכחות ומסמכים, שעלולים לפגוע באנשים רבים החיים עדין וממלאים תפקידים נכבדים וחיוניים במדינה. ברור גם, שפירסום כזה יכניס אותנו למחול שדים של פרשות שונות, שסופו מי ישורנו, ומי יודע לאיזה מדרון ניגרר.

קורא אתה לנוער להתנדבות והקרבה. כיצד קם בך העוז לעשות זאת, לאחר שרואים הם כיצד מושמצים אנשים שמילאו משימות בהתנדבות ואף היו מוכנים להקריב עצמם למען המדינה ללא כל חשבון אישי? דרך זו של השמצות מהווה גם “טפיחת כתף מעודדת” לאלה העושים במלאכתם כיום ומסכנים חייהם, יום יום, שעה שעה. האם זה הגמול לו יזכו בבוא שעתם?

רצוני להזכיר, שבשעת אחת הפרשות שהועלו על ידיך, נשאל אבי: “איסר, האם נכון הוא שפקודיך הם אשר היטעו אותך?” התשובה היתה: “גאה אני בהיותי מפקדם של כל אלה.”88 זו, אדוני, דמותו של מפקד, אשר אינו מסתתר מאחורי מחדליהם של פקודיו ולכן נשאר נערץ עליהם גם לאחר מותו.

הריני דורש בזה הסרת ההשמצות מעל שם אבי המנוח. לטוהר שמו, למידותיו הטובות ולאפיו כאדם וכחבר, אינני זקוק לאישור ממך, מר בן־גוריון. אני גאה להיות בנו של איסר בארי ז"ל ומקווה להיות ראוי לו.

כתמיכה באִתַי ובמכתבו נערך מפגש של מפקדים בכירים ב“הגנה” ובצה“ל, ובו העלו רעיו ופקודיו של בארי את זכרו ושיבחו את מפעלותיו, תוך הדגשת מוסריותו ונאמנותו ללא סייג. במפגש נכחו הרמטכ”ל לשעבר, רב־אלוף יגאל ידין, אלוף משה כרמל, אלוף אליהו בן־חור ומפקדים אחרים.

לוא הסתפק אתי בארי בהאדרת זכר אביו ובהטפת מוסר לבן־גוריון, דומה שלא היו באים אתו חשבון, שהרי אין אדם נתפס על צערו – וודאי שלא בן באבל על אביו; אבל אתי הפליג מעבר למותר, ובראיונות שהעניק לעיתוני־ערב טען – ללא שהוכיח זאת – שיש בידו “מסמכים סודיים הנוגעים לפרשיות בהן היה מעורב אביו.” לדבריו, “מן המסמכים ברור בהחלט כי בפרשת חקירתו של ג’ול אמסטר קיבל מר בן־גוריון דיווח שוטף ומלא.” יתר־על־כן, “הוברר לו היטב שבמשך 78 ימי מעצרו של אמסטר קיבל בן־גוריון דיווח מלא על עצם המעצר, על החקירה שהוא נחקר, על דרכי החקירה ותוכנה, מהלכה וצורתה.”

כתב ידיעות אחרונות בחיפה פירסם אז “כי רק עתה נודע,” שאיסר בארי השאיר אחריו מסמכים, והפקיד אותם ב“מקום בטוח;” ואתי אישר לכתב חרות, “כי אמנם יש במסמכים שבידו כדי להאשים אישים שונים בפרשיות הקשורות בשם אביו, אולם הוא איתן בהחלטתו שלא לפרסם חומר זה ודווקא משום היותו חמור ביותר.”

דומה שהרושם, שעשו הצהרותיו על המסמכים שברשותו, גרמו לאתי לחצות את הגבול שבין המציאות לדמיון, והוא דיווח לעיתונים ששירותי הביטחון עצרוהו וערכו פעמיים חיפוש בביתו בבת־גלים.89 אבל דווקא מי שהאמינו לכל מלה שלו – הם שחשפוהו כלא דובר אמת. אליהו בן־חור, נסער לשמע חיפושי הש“ב אחרי התיקים שבידי אתי, זימן עצמו ב־3 בנובמבר לפגישה “סודית ביותר” עם ראש הממשלה לוי אשכול. הוא סיפר לאשכול, שב־22 באוקטובר בלילה נעצר אתי בחיפה על־ידי שני אנשים, שהציגו את עצמם כאנשי ש”ב. הם חקרו אותו ודרשו באיומים את החומר והתיקים שבידו. שני אלה או אחרים ערכו חיפוש באותו יום בבית־דודו – אחיו של בארי – מבלי שהיתה בידם פקודה מטעם שופט. בו־ביום הורה אשכול לשירותי הביטחון לחקור בדבר.

נציגי הש“ב תישאלו את אתי ואת דודו, ונוכח סתירות בסיפוריהם הודו השניים, שבדו מלבם את הסיפור על שני אנשי ש”ב. כדי למנוע מהם לטעון שהווידוי נסחט בלחץ, תיעדו אנשי הש“ב את מעשיו של אתי בשעות שבהן היה נתון, לדבריו, לאיומם של שני אנשי הש”ב. הסתבר שלבידוי מעצרו נמצא הסבר בנאלי.

עד היום – 28 שנה לאחר המעשה – לא חשף אתי את תיקיו של בארי, לא הוכיח שהם קיימים ולא חיזק במסמכים את טענתו – שבן־גוריון ידע או אישר את מעשי בארי, שהביאו למפלתו.

היום – כאשר ברור שלבן־גוריון לא היתה יד בפרשיות בארי; שהוא נבעת משיטות פעולתו ונפשו נקעה ממעשיו; שבהיוודעם לו מהחקירות ומהבירורים, שנערכו לדרישתו, הוא תבע את סילוקו המיידי מהצבא ואת העמדתו למשפט על הריגת טוביאנסקי – נראים דברי הביקורת נגדו כדברי הבאי והבל. אולם סיבת הביקורת אינה אווילות או חוסר־תבונה של אומריהם וכותביהם, אלא היסודות הבלתי־נכונים שעליהם נבנו. המבקרים הנזעמים יצאו מהנחה מוטעית: שבן־גוריון היה אחראי־כל־יכול על כל מעשה ומחדל ב“הגנה” ובצה"ל, ומעשי בארי בכלל זה. הביקורת מתעלמת מכך, שבעצם אותם ימים סוערים היה על בן־גוריון לנהל את מלחמת הקוממיות, והוא יכול לעשות זאת אך ורק תוך מתן אמון מלא בקצונה הבכירה ובאמצעות האצלת סמכויות.

כלום אפשר היה אחרת? דומה שלא. המערכת המפלגתית, שעליה מיוסדת הדמוקרטיה הישראלית, וחוסר־הרסן של העומדים בראשה גרמו פוליטיזציה כה מעובה ודחוסה, שספק אם השכל הישר וההגינות, הטבועים בדרך־כלל בבריות, היה בכוחם לעמוד נגדה או לגבור עליה. ייתכן איפוא שזה המבחן המזומן לכל עסקן ואיש־מדינה בישראל – גם לישרים ולנכוחים שבהם: עליו לגלות כוחות בלתי־מצויים של הגוף ובריות־הנפש כדי לשרוד ולעמוד במערכות השמצה והסתה, היונקות מפוליטיזציה חסרת־רחמים.

*

הצגת משפט־בארי כמשפט מבוים או משפט פוליטי בדעת הקהל השפיעה באופן הפוך על שופטי בית־המשפט המחוזי. הם עשו כמיטב יכולתם לנהל משפט פלילי ענייני ונוקב, מוגבל ורתוק לכתב־האישום בלבד, בלא לגלוש לפרשיות אחרות. ממילא נדחה תפקידם של גבלי ושני רעיו לקרן זווית. אבל לא רק החלטת היועץ המשפטי לפוטרם מכתב־האישום והנטייה הציבורית לראות את המשפט בעיניים מפלגתיות גרמו לכך, שאלומת־האור התמקדה רק בבארי. גדולה מהן לאין־ערוך היתה תרומתו של בארי עצמו לכך; שכן כמו בחקירות ובבירורים בפרשיותיו הקודמות, גם בבית־המשפט המחוזי הוא נטל את מלוא האחריות על עצמו. יתר־על־כן, כשנסגרה פרשת התביעה והגיע תורה של ההגנה, ויתר בארי על כל עדי ההגנה – 14 במספר: ראש המבצעים והרמטכ“ל בפועל רב־אלוף יגאל ידין; סגן־הרמטכ”ל ואלוף פיקוד מרכז האלוף צבי איילון; מח“ט “יפתח” סא”ל “מולה” כהן; המג“ד איתיאל (איתי) עמיחי וסגנו אסף שמחוני; “ירוחם” לשעבר רס”ן יצחק לוי (לויצה); ראש הש“י לשעבר סא”ל ישראל עמיר; מח“ט “גבעתי” סא”ל שמעון אבידן; קצין המטה במפקדת מחוז ירושלים סרן יחיאל בן־זאב; איש מטה הש“י בירושלים סרן ציון אלדד; איש הש”י הבכיר רס“ן אמנון (רודי) זעיר מגן־שמואל; איש מחלקת הר”ן בירושלים סגן דובי יסקי; תוכ“ל ירושלים רס”ן גדעון האוזנר; וקצין הש"י בחיפה וחבר בית־דין השדה בבית־ג’יז, סרן אברהם קדרון90 – כל אלה, שבאו להעיד לזכותו ולהדגיש את טוהר כוונותיו ומעשיו ואת אופיו החיובי – חזרו כלעומת שבאו. בארי לא היה איפוא יחיד רק על ספסל הנאשמים, אלא גם יחיד – עד ההגנה מס' 1, ראשון ואחרון – על דוכן העדים מטעם הסניגור. כמו אמר בקול גדול: האחריות למעשים, שבעטיים הועמדתי לדין, כולה שלי. היה זה מעשה של איש חזק.

*

אולם היה זה גם תכסיס ממולח ומתוחכם שנקט סלומון, סניגורו. בהופעת היחיד של לקוחו הוא המחיש אותן כוונות טהורות ותכונות אופי, שלשמן נדרשים עדי הגנה, ותכונות אלו כמו עלו בקנה אחד עם דמותו הגמלונית, הכחושה, שקועת הלחיים, כחולת העין וכסופת־השיער. הדבר עלה בידו למעלה מהמשוער. ואכן, רק משנוכח שעדותו של בארי חרתה רושם עמוק בלב השופטים והתובע כאחד, הכריז סלומון שהוא ושולחו מוותרים על יתר עדי ההגנה:

אני – אם מותר לי לומר זאת – מאמין באמונה שלמה בעדותו של סגן־אלוף איסר בארי… לאחר ששמעתי ברמז את דברי הנשיא המלומד והנכבד, שהוא מוצא בגישתו ובדבריו של הנאשם הגינות, ובהתיעצות מלאה וברורה עם שולחי – אין אני מוצא לנחוץ לקרוא איזה עדים שהם לאישור דבריו של הנאשם… היתה לנו רשימה די ארוכה של קצינים ואחרים. אבל, בהתחשב עם מסיבות אלה, אני רוצה לנהוג כאן… באותה הדרך שאיסר בארי היה נוהג בפני בית דין צבאי אף אם לא היה לו סניגור. הוא היה מאמין ואני מאמין היום שבהתחשב עם הרקע כפי ששמעתם בפתיחתו של היועץ המשפטי, ובהתחשב עם הדעות כפי ששמעתם מחבריו והאחרים ובהתחשב עם עדותו הוא, תוציאו לאור דין צדק ותשחררו אותו מהאשמה אשר הובאה בפניכם.

אזכור דברי הנשיא, ד"ר נתן בר־זכאי, מעיד על שיטתו של סלומון: להכניס לפרוטוקול – למקרה של ערעור בפני ערכאה עליונה – משפטים שוליים, שנאמרו כבדרך־אגב ובהקשר מסוים, כאילו היו חוות־דעת מרכזית, שנאמרה מתוך כוונה ושכנוע.

אולם בר־זכאי המנוסה ידע את סלומון, והוא אץ לעמוד בשער: “הערת סלומון לפני סגירתו את פרשת ההגנה ביחס למלה שהזכרתי באחת משאלותי, כאשר ציינתי את הגינותו של הנאשם, וכאילו על יסודה החליט כבודו לא לקרוא לעדי ההגנה; רצינו שיהיה הדבר ברור: בהערה זו בדרך אגב, לא התכוונו להביע דעה ביחס לעצם העניין, ולכן אם כי כבודו סיכם כבר, אנו בכל זאת נותנים את האפשרות המלאה לקרוא לעדי ההגנה אם רצונו בכך, ועל כבודו להחליט.”

סלומון: “…לעצם העניין אין הערה זו משנה את קו־ההגנה… ואינני מוצא לנכון לשנות באיזו מידה שהיא מקו זה. הערת הנשיא היתה רק מעין אסמכתה להחלטת הנשיא.”

בר־זכאי: “אסמכתה בדיעבד.”

סלומון: “נכון, אסמכתה בדיעבד ואני מבקש לרשום זאת… הרמז היה שהנאשם עושה רושם ידוע על בית־המשפט, אבל לא רמז כלשהו, אף לא צל של רמז כיצד עלי לנהוג אחר כך.”

בר־זכאי: “ואדוני סוגר את פרשת ההגנה.”

סלומון: “סגרתי ואינני מבקש רשות לעדי ההגנה.”

ובכן, ויתור על הופעת העדים היה, כדברי סלומון, “קו־ההגנה”. את הקו הזה הכין בקפידה רבה. “על מנת להכיר את הנאשם מקרוב ולהכין את ההגנה” – כך כתב בספרו בדרכי שלי,91 שראה אור 30 שנה אחרי המשפט – הוא עקר מחיפה עירו לדירה בת שני חדרים, ששכר בתל־אביב, והתגורר בה עם בארי לקוחו “מספר שבועות.” שם עיין בחומר המשפטי ובעדויות, ושם, בערבים, תוך כדי שיחותיו עם בארי על פרטים הנוגעים לכתב־האישום ולסניגוריה, הוא עמד על אופיו ואישיותו ולמד את הרקע לדרכו ולפעולתו. שיחותיהם “עברו משיחת פרקליט עם לקוחו, לשיחת רעים השלובה על כורחה בהבטים הנובעים מעצם הריגת טוביאנסקי, שללא ספק הטרידה ודיכאה את בארי ימים ולילות.” גם את הריעות שנקשרה ביניהם92 כלל סלומון בקו־ההגנה שלו, והחדירה לאולם בית־המשפט בפנותו ללקוחו שעל דוכן העדים ב“ידידי בארי.”

הצגת בארי כאיש־המצפון, ההגינות והיושר, היתה אבן־הפינה של קו־ההגנה. כדי להדגיש היבט זה באישיותו הביא סלומון את בארי לומר בעדותו, שאחרי שטוביאנסקי הוצא להורג נקפו לבו – יותר מפעם אחת – בשל שלושה דברים: “אצלי התעורר ספק ביחס ל… אינני יודע איך לקרוא לזה, פרוצדורה, או איזו מילה שהיא… לאחר הוצאת פסק־הדין לפועל. השאלה – אם הייתי הוגן, קודם כל ביחס לפקודי. האם היה זה הוגן להטיל אחריות כבדה כזו על שלושה מפקודי…”

כאן סטה בארי מהנושא, וסלומון החזירו אליו בשאלה מדריכה: "מה לחץ עליך שהלכת לשר הביטחון? אמרת:

א. חובתך כלפי הצ’יף שלך;

ב. אמרת שמצאת כי אולי היית לא הוגן כלפי פיקודיך… ושלישית?"

בארי: “שלישית – האם הייתי הוגן כלפי הנאשם, כלפי האיש שהוצא להורג… אם לדבר על נקיפת לב, הרי זה קיים גם עד היום. ספק כזה הוא ספק כפול…”

סלומון מיהר לפרש דברים אלה למען השופטים והפרוטוקול: “ספק כפול, גם לגבי פקודיך, וגם לגבי טוביאנסקי.”

סלומון חזר על כך לעייפה. הוא הזכיר לבית־המשפט, שעד התביעה מתתיהו גולדמן העיד, שאת פקודת האש קיבל מגבלי; אולם בארי אמר בעדותו: “יכול להיות שאני נתתי את הפקודה הזאת.” עובדה זו, אמר סלומון, מעידה על גדלות נפשו.

ואכן, בארי אמר שנקיפות־הלב, שפקדוהו אחרי ההוצאה להורג, טורדות אותו עדיין. הנשיא בר־זכאי שאל אם “גם היום אתה חושב שהיה צריך לתבוע פסק־דין מוות לטוביאנסקי, אם נניח שהודה בלי מרכאות?”

בארי: “אינני יודע אם היום צריך… [הספק] זה התעורר אצלי, אני חושב, בלילה, או למחרת בבוקר… עניין העמדת איש לדין והוצאתו להורג הוא סיבה מספקת. זה אינו דבר רגיל… חייב בן־אדם לתת לעצמו דו”ח."

כשנשאל מה הוא חושב על כהן, “האיש שהניע את כל המנגנון הזה שהביא לידי התוצאות שעליהן אנו מדברים,” השיב בארי: “אני ראיתיו רק פה.”

האם עשה עליך רושם נאמן, נכון, גרוע או עלוב!

“אני מעדיף לא לענות על השאלה הזו.”

השופט גביזון: אמרת שהיה ברור לך, ששיחת טוביאנסקי עם בריאנט גרמה להפגזה; והרי השיחה היתה ב־16 ביוני, בתחילת ההפוגה! כיצד יכולה היתה לגרום להפגזה?

בארי: “אני מנסה לשאול את עצמי, כמובן שזוהי רק הנחה, שאילו המנוח טוביאנסקי היה מצביע על הנקודה הזאת: אתם מאשימים אותי במסירת ידיעות לאויב שגרמו להפגזה, והשיחה עם בריאנט היתה ב־16 ביוני, בזמן ההפוגה, היינו בלי ספק חושבים על הנקודה הזאת.”

בארי נראה איפוא לא רק ישר־לב, אלא גם אדם מיוסר ואכול־חרטה, שאינו בוש להודות שהוא אכול ספקות אם היה “הוגן כלפי הנאשם,” כלפי מי שהוא האחראי להוצאתו להורג.

*

העד גבלי השאיר רושם עגום על בית־המשפט. דבר זה בא לביטוי בנאום הסיכום של התובע שפירא. הוא אמר לשופטים: “אתם ראיתם אותו ואתם ראיתם את התנהגותו, ובודאי יש לכם הערכה משלכם. אני מקוה שהיא מתאימה להערכתי שלי.” סלומון הסתייע בעדותו של גבלי כדי להדגיש שוב את הגינותו של בארי כלפי פקודיו: אמנם בארי קיבל מגבלי את דו“ח־דובי עם מכתב־הלוואי שלו “בין ה־26 וה־28 ביוני,” ואין ספק שהיתה להם השפעה עליו; שהרי במכתב נאמר: “אני מדגיש את המלים 'מסיבות מסוימות הנמצאות בעיר [בירושלים] יש לטפל בזה מיד. העניין נמסר לידיעת הממ”ז והתוכ”ל'." אולם “כל מה שקרה בירושלים לא מעניין אותנו כאן לגבי השאלה אם איסר בארי אשם או לא.” בזאת פטר בארי לכאורה את גבלי מכל אחריות לפתיחת התהליך, שהביא את טוביאנסקי למותו, וביטא בכך שוב “הגינות ומצפון, וזה לזכותו.” סלומון ידע איפוא מה חלקו של גבלי באחריות להריגתו של טוביאנסקי; אבל למרות זאת אמר לשופטים: “גם בית הדין וגם היועץ המשפטי לא יחרצו דבר נגד רב־סרן גבלי. הערכת הנאשם את גבלי היא החשובה והנאשם אמר את דבריו.” דהיינו: דברי בארי בעדותו על פקודיו, שלושת השופטים בבית־ג’יז – “אני מעריך אותם מאד כאנשים ישרים, אמיצים ונאמנים” – ועל גבלי בפרט, שאין הוא “איש משרד בלבד” אלא ש“האיש גבלי היה איש שדה.” כלומר: מי שאינו מהסס לסכן את עצמו למען העם והמולדת.

אליבא דסלומון, היה בארי מגן אפילו על התוכ"ל גורלי, שלדעת התובע הכשיל אותו; אולם כאן נפרדו דרכיהם של הסניגור ושל לקוחו: “בארי עומד לדין ואיני מזדהה עם אבירותו.” לדעת סלומון, היה גורלי “הסמכות שאיסר בארי היה צריך להענות לה,” ולכן הוא נושא באשמה. סלומון קרא לשופטים להשוות בין גורלי – “הסמכות הזאת שעמדה כאן ועשתה רושם עלוב” – ובין בארי; ותוך שהוא מדגיש את אשמת גורלי, ניסה שוב להכניס לפרוטוקול את התרשמות השופטים מעדותו של בארי:

התרשמתם, ראיתם את איסר בארי שלשום, ועוד יותר היום, ועוד יותר בחקירת ביה“ד מאשר בחקירת עורכי־הדין. וכבר אמרתי: די לחכימא ברמיזא, ואין אני חכם כל כך. אבל הבנתי מדבריכם על רגשיכם ומידת ההגינות והגינות תובעת אמת. אין האמת נכס רק של חיל. אבל אני מבקש מכם להאמין לאיסר בארי כחייל דובר אמת. אני מבקש לקבוע כי באותה הישיבה הגורלית במשרדי ד”ר גורלי שוכנע איסר שאין צורך בחקירה כי החומר מספיק למשפט, ועל בסיס זה לא המשיך בחקירה, למרות שמת/14 [דו“ח־דובי ומכתב־הלוואי של גבלי – ש”ט] אפשר אולי להסיק שיש אולי מקום לחקירה.

וסלומון המשיך לטוות את דמותו הקורנת בחיוביותה של בארי:

ראיתם את מידת ההגינות – ומלה זו באה לראשונה לא מפי – של הנאשם, האם עשה לפניכם את הרושם שהוא האיש העלול לזלזל ברשעות בחיי אדם, בחיי חבר למחתרת, חבר בצבא… ואחת הסיבות שהמריצו אותי לא לקרוא לאנשים ולא להביא עדים היתה לא לטשטש את הרגעים והשעות שבפניכם עמד איסר בארי ושמעתם את דברו ואם אפשר לומר את וידויו לגבי מה שהיה באותו יום. זהו איש מצפון… מצפון חייל עברי… מה שמעניין אתכם כאן הוא שהשופטים ובראשם איסר בארי… השלושה שישבו בדין והנאשם שהסכים עמהם. הם האמינו בתום־לבב כי הנאשם מאיר טוביאנסקי אשם… הם שוכנעו. אפשר לאמר שהיה בשכנוע, בצורה שהגיעו לשכנוע משום גישה זלזולית פושעת… [אבל] הם בתום לב, והיועץ המשפטי לא רק שלא הכחיש את תום לבם אלא אף אישר את תום ליבם, בתום ליבם שוכנעו במידת השכנוע הדרושה להם… אחד מהם עומד ומקבל עליו את המידה הזאת. אחד עומד לדין, והעומד בפניכם הוא איסר בארי.

גם התובע שפירא גרס שגורלי93 הכשיל את בארי, וגם הוא האמין שבארי הביא להריגת טוביאנסקי בתום־לב, ולא במזיד. משום כך פתח את נאום־התביעה בהודעה שאין הוא מבקש מבית־המשפט אלא עונש סמלי בלבד.

סלומון העניק לבארי הגנה מזהירה. לוא כפר בעובדות והתכחש לפקודיו, היה בארי מאבד לא רק את סיכוייו לעונש סמלי, אלא גם את כבודו; אולם סלומון נסחף בלהט הסניגוריה והמשיך להפליג בשבחו של בארי כאיש־המצפון והיושר גם אחרי המשפט. תוך כדי כך חשף סוג של ערמומיות, שלא היתה כלל לכבודו. בספרו הוא מבקש להוכיח מה שלא טען במשפט: כי טוביאנסקי היה מרגל באמת. ב־26 באוקטובר, בשלביו האחרונים של המשפט, מסר לו, לדבריו, בוריס גוריאל מסמך בריטי – שנתפס או נודע כביכול לשירותים החשאיים של ישראל, והמצוי כביכול כיום בגנזך הבריטי – המעיד על כך. כזכור, היה גוריאל נאמנו של בארי, ובכל הנוגע לפרשת טוביאנסקי הוא חטא באי־דיוקים רבים. מי שעיניו פקוחות יראה מעצמו שהמסמך הזה בדוי, ואולי זו הסיבה שמעולם לא הוצג לבחינה בשירותים החשאיים.

באמצעות אותו מסמך מוכיח סלומון שוב, שבארי ניחן בתכונות נעלות והוא איש־המצפון, היושר והצדק; שכן, לדבריו, בארי הוא שמנע ממנו לחשוף במשפטו את המסמך למרות הסיכוי לזכותו מכל אשמה וזאת מתוך מניעים נשגבים: “יעקב,” כך זכר סלומון את דברי בארי לדיוקם גם אחרי 30 שנה,

החלטתי כי לא תגיש את החומר לבית־המשפט. אם יובאו הדברים לידיעת הציבור בעודי בחיים יאמרו על בנו של טוביאנסקי כי אביו היה בוגד… בבית המשפט אין הברור מתייחס בעיקרו לשאלה אם טוביאנסקי היה בוגד או לא, אלא אם נהגתי כדין במנותי בית דין שדה, אשר גזר פסק־דין מוות על טוביאנסקי כבוגד. בזאת איני אשם – פעלתי בתום לב לפי הדרכתו של התוכ"ל הצבאי. אם אמצא אשם בדין לא יהיה בזה משום קלון למשפחתי, מוטב שיצביעו עלי כאשם בהריגה בתום לב. איני רוצה כי כל עוד אני בחיים יובא החומר לידיעת הציבור. אולי יהיה זה נכון שלאחר מותי יפורסמו הדברים כהווייתם.

זו החלטתי. בבוא היום ואם תמצא לנכון, ורק לאחר מותי, תוכל לפרסם הדברים. איני אוסר עליך למסור הדברים לידיעת הרבים לאחר מותי.


וסלומון מוסיף: “אף כי לא הייתי שלם עם החלטתו של איסר, קיבלתי עלי את הדין.94” אולם הוא המתין הרבה מעבר לנדרש, ופירסם את ה“חומר” בספרו 31 שנה אחרי המשפט, 22 שנה אחרי מות בארי וכחודש לפני מותו. הוא השלים את כתב־היד בדצמבר 1979 והלך לעולמו בינואר 1980.

מוזר שסלומון, מהפקחים ומהמנוסים בעורכי־הדין, נכשל בכגון זה: הייתכן שמי שגזר בפזיזות כזאת את דינו של האב ואטם את אוזניו לתחנוני האב על בנו, ייחס לפתע חשיבות כה רבה ל“מה יגידו” על הבן? והרי במשפטו חזר בארי ואמר שאין בלבו שום ספק שטוביאנסקי היה מרגל!

יתר־על־כן, סלומון הזעיק את עצמו לבית בין־גוריון באישון־לילה ב־26 באוקטובר 1949, כדי לשכנעו באמצעות ה“מסמך” המפתיע להפסיק את המשפט, ובארי לא התנגד לכך. לוא עלה הדבר בידו, כלום לא היה נודע בציבור שמשפטו הופסק עקב גילויו של מסמך חסוי, שהוכיח מעל לכל ספק שטוביאנסקי היה מרגל? ומה היה גורלו של הבן במקרה זה? וכלום יש מידה של מוסר בכך, שהבן יופקר לקלון עם מותו של בארי? דומה איפוא שלפחות חלק מ“צוואת” בארי שם סלומון בפיו אחרי מותו, כדי להשתבח בלקוחו.

חלק מהצלחתו הרבה של סלומון כעורך־דין נבע מכשרונו לערפל דברים – ולא להבהירם. למרבה הצער הוא נזקק לו גם בתור סופר. גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם גרסותיהם95 של בן־גוריון ושל שפירא על “הפגישה הלילית” ההיא, ומכל מקום הם לא השתכנעו שיש להפסיק את המשפט. אם סלומון לא הציג את המסמך בבית־המשפט, הרי זה אך ורק משום שחשש, שחשיפתו לבחינה משפטית תגלה את אפסותו והוא ייצא ממנה וידיו על ראשו.

הוא שנאמר: גם הפיקח אינו נקי מדבר איוולת.


 

7. אילו ישב גבלי על ספסל הנאשמים    🔗

החלטת היועץ המשפטי להעמיד לדין את איסר בארי בלבד, והעובדה שהוא נטל על עצמו את מלוא האחריות לשפיטת טוביאנסקי ולהוצאתו להורג, העמידו את בנימין גבלי בצל: כאילו חלקו בפרשה היה כחלקם של שני השופטים האחרים, קדרון וקרון. העובדה, שהוא ניצח על החקירה בירושלים; הדרך, שבה הוא הגיש את ממצאיה לבארי; וחלקו במשפט עצמו כאב בית־דין, תובע, עד, מוציא לפועל ומתעד – כל אלה כאילו נעלמו מעין המשפט והציבור. לכאורה היתה אשמת בארי כה ברורה, שאפילו אם במהלך המשפט נמצא פגם במעשי גבלי ובהתנהגותו, נטו הבריות לחשוב שבארי לא רק חטא בעצמו – אלא גם החטיא את פקודיו. משסולק בארי, כמו נשם ציבור רחב לרווחה והבין שהגיעה העת להסתלק גם מפרשיותיו, כדי שיוכלו צה“ל ושירות המודיעין שלו להתמסר למילוי תפקידיהם. גבלי לא נחקר איפוא כלל על חלקו הוא ב”טעות הטרגית" שעלתה לטוביאנסקי בחייו. אלומת האור החושפנית של בית־המשפט פסחה עליו, והדרך לקידומו ולעלייתו נותרה פתוחה.

אולם המעמיק לעיין בתולדות המדינה לא יוכל שלא לשאול שאלה המתבקשת מאליה: מה היה אילו? אילו הושיב היועץ המשפטי גם את גבלי על ספסל הנאשמים, היכן היתה מתחילה ונגמרת אחריותו לגורלו של טוביאנסקי, וכיצד היו השופטים מעריכים את התנהגותו בפרשה?

*

שאלת “אילו” נרמזה במשפט, כאשר הנשיא, הד“ר נתן בר־זכאי, פנה לבארי בפליאה: “כל הדברים האלה הנזכרים בדו’חים [נגד טוביאנסקי] הם למעשה אותה ‘רכילות.’ בא מישהו ואומר שטוביאנסקי מקבל כסף, שהוא מקבל שוחד, שהוא מתחנף לאנגלים וכולי, ולא מצאת מתפקידך לקרוא לכל הפחות לאיש שכתב את הדו”ח הזה ולברר ממנו על סמך מה הוא אמר זאת?”

בארי: “היו בשירות אנשים שצריכים היו [לעסוק], ועסקו בעניין זה. לא אני.” אין כל ספק שהוא התכוון לגבלי, הוא “ירוחם”, ראש הש“י בירושלים, שזה היה תפקידו. לוא היה גם גבלי נאשם, היו פריץ ודובי נקראים אל דוכן העדים. חקירתם היתה מוכיחה, שגבלי לא בדק כלל את טיב המקורות, שעליהם ביססו את דו”חותיהם, ולא עמד על כך, שאיש מהם לא ראה מימיו את טוביאנסקי, וכל דבריהם על אודותיו ניזונו משמועות גרידא. שניהם היו מעידים, שהם המליצו – פריץ במפורש, דובי במשתמע – על המשך החקירה; שהדו"חות שלהם שהופנו לגבלי – לא לבארי – היו בבחינת המלצות, ולא כתב־אישום; ושהם לא ידעו על קיומו של מכתב־הלוואי.96 יתר־על־כן, הם היו מעידים, שהידיעה שטוביאנסקי הוצא להורג הכתה אותם בתדהמה. סיני היה אומר, כפי שאמר לימים: “כל העסק כפי שזה קרה בא עלי כהלם… הלם זו לא מילה… אני כל ימי הייתי נגד עונש מוות… אני חשבתי שזה היה מעשה נורא. עד היום אינני מבין איך הם עשו את זה.”

דובי, שעל הדו"ח שלו התבסס מכתב־הלוואי של גבלי לבארי, היה מעיד, שאף שהיה רואה אז את גבלי

שלוש ארבע פעמים ביום… אני לא ידעתי על זה [שטוביאנסקי נעצר לחקירה, כביכול – ש“ט]… אני לא הזמנתי חקירה מחוץ לירושלים. כל הנושא הזה של מחוץ לירושלים לא היה נראה לי בכלל… כל החגיגה הזאת וסיפור של לחקור בתל־אביב לא התקבל על הדעת. אצלי זה לא מופיע ואצל פריץ זה לא מופיע… ההמצאה הזאת של לקחת אותו החוצה מירושלים היא היתה בלעדינו… זו אחת הסיבות שבגללה הלכתי לצעוק על בארי… לי היה נראה שצריך לחקור בירושלים… [שבה] היה כל עניין האנגלים, תחנת האלחוט שלהם, וכיו”ב.

הדבר היחידי שידעתי היה כששמעתי את השמועות שלקחו אותו לבית־ג’יז והרגו אותו. שהיה משפט וכולי… ואז אני נסעתי… [לתל־אביב – ש"ט] לעשות את הסקנדלים… והכעס המקצועי היה שהלכו והרגו אותו לפני שאפשר היה לגמור את ה־case [התיק] ולהיווכח מה קורה שם… אז אני רתחתי. צעקתי צעקות אימים. הסבירו לי שיש שיקולים… שאלתי [שאלות] ולא ענו לי.

דובי האמין בבארי. הוא ראה בו “איש עם הרבה מאוד קסם… מאחורי הכריזמה של איסר היה איש מאמין.” לדעתו – אז והיום – היה לפקודיו חלק לא פחות משלו בהריגת טוביאנסקי: “אני אז לא הבנתי מדוע לא העמידו לדין את השופטים, גבלי, קדרון וקרון,” שהרי “אתה יכול להיות שופט בפקודה אך אינך יכול להרשיע בפקודה. זה אפילו בבית דין צבאי לא עושים.” שלא כגבלי, סייע דובי בהתנדבות להכנת הסניגוריה במשפט־בארי.97

*

לולא נקט בארי סגנון מאצ’ו, לולא דבק במיתוס שלפיו מפקד, גבר, נוטל את כל האחריות על עצמו; ואילו גרס, שאדם אחראי למעשיו־הוא ולא למעשי זולתו – היתה מתגלה בעליל מידת אחריותו של גבלי למשפטו ולמותו של טוביאנסקי. אולם מאחר שרק בארי נאשם, חקר אותו שפירא בשאלות, שאת רובן מן הדין היה להפנות לגבלי.

העובדה, שבארי לא היה מעורב כלל בחקירת טוביאנסקי, שהוא לא הנחה את גבלי ולא פיקח עליו, היתה אחת התגליות של המשפט.

שפירא: “מה היו ההוראות שנתת לגבלי, אם נתת בכלל איזה הוראות שהן?”

בארי: “אני חושב שלא נתתי לו כל הוראות.”

שפירא: “והיה זה מחובתו של הש”י לחקור ולברר במידה שאפשר לחקור ולברר?"

בארי ענה בחיוב; אולם תשובתו לא סיפקה את הנשיא בר־זכאי, ושאלותיו הוכיחו, שבארי לא וידא שהש“י ממלא את חובתו. דו”ח־פריץ, שתרומתו לעיבוי החשדות נגד טוביאנסקי לא היתה מוטלת בספק, “אין בו לא חתימה, לא תאריך ולא כלום,” כך אמר השופט. “נניח שהדו”ח היה מזויף… אי אפשר להסתמך על פיסת ניר בעניין כה רציני."

בארי: “אפשר להסתמך אם מאמינים ביושרם של אנשים. אני האמנתי ומאמין בישרם של האנשים האלה [סיני, יסקי וגבלי – ש”ט]. אני רוצה לומר יותר מכך, אני מתגאה שבפרק זמן מסוים הייתי ממונה, מפקד של אנשים אלה, אנשים מסורים, נאמנים ואמיצים למולדת."

מתוך שסמך על גבלי, לא בדק איפוא אם חקירת טוביאנסקי נעשתה כהלכה. הוא נתן בגבלי אמון מלא, ועד כמה רחב היה תחום הסמכויות שהאציל לו התברר, כשנושע שבארי הובא בסוד החשד שטוביאנסקי מרגל, רק כשגבלי מסר לו את דו“ח־דובי בין 25 ל–28 ביוני. אז התעורר ספק, אם גבלי הגיש לו בכלל את דו”ח־פריץ. בבית־ג’יז לא היה מסמך זה בידי בארי. האם היה בידיו לפני־כן?

שפירא: “אתה יודע שהמסמך הזה היה בידך?”

בארי: “אינני בטוח.”

שפירא: “אינך בטוח שהיה בידך לפני המשפט [בבית־ג’יז]?”

בארי: “כן. לפני המשפט כן היה.”

שפירא מציג את הדו"ח בכתב־ידו של פריץ: “ובכן, תואיל להגיד לי בכתב־ידו של מי זה נכתב?”

בארי: “לא אוכל לומר.”

שפירא: “את כתב־ידו של פריץ אתה מכיר?”

בארי: “אינני חושב.”

שפירא: “ובכן, מנין לך שראית בכלל את המסמך הזה? אולי ראית מסמך דומה?”

בארי: “בוודאי שייתכן, ייתכן שלא ראיתי גם את המסמך הזה, אין לי סימנים.”

שפירא: “ובכן את כתב־היד אינך מכיר, אין כאן תאריך, כל מה שאתה יכול לזהות את המסמך הוא לפי תוכנו; ראית דוקומנט מעין זה, בעל תוכן מעין זה, בין נאמר 16.6 עד ה–30.6 זהו המקסימום של האידנטיות שאתה יכול למסמך הזה, נכון?”

בארי: “אפשר לומר כך.”

לוא חבש גם גבלי את ספסל הנאשמים, קרוב לוודאי ששאלות כעין אלה היו מופנות גם אליו, ומתשובותיו היתה מתבררת מידת אחריותו לשערורייה של הריגת טוביאנסקי. להלן חלק מאותן שאלות, ותחילה ביחס לדו"ח־פריץ. בסיכומו המליץ פריץ לברר:

[1] אם אינפורמציה לאנגלים יכלה לבוא רק באמצעות טוביאנסקי;

[2] את כמות הכסף שנמצאת ברשותו;

[3] את קשריו בחברה;

[4] איך הגיעו למנויו לשדה התעופה;

[5] קשר אפשרי עם הברחת הדאר באוירונים;

[6] אפשרויות קשר אחרות ברשותו ע"י חפוש בביתו.

לשאלת שפירא ענה בארי, שהוא לא בירר אם האנגלים יכלו לקבל אינפורמציה רק מטוביאנסקי.

שפירא: “מישהו בירר?”

בארי: “אני מניח… שהיה מישהו שחקר.”

שפירא: “אתה מניח. האם הנחת בשעתו שבוודאי יבררו זאת?”

בארי: “בהחלט.”

לוא הופנתה שאלה זו אל גבלי, היה עליו להודות שהוא לא בדק עניין זה.

פריץ המליץ לברר את קשרי טוביאנסקי בחברה. בארי טעה וחשב, שהכוונה לחברת־החשמל. שפירא: “האם הבינות קשריו עם חברת־החשמל? מותר היה לך לטעות.”

בארי: “מהקריאה עכשיו אני חושב שהכוונה היה ‘חברה’ ולא חברת־החשמל.”

שפירא: “מה חשבת אז?”

בארי: “אינני יודע מה חשבתי אז מהקריאה.”

שפירא: “האם ביררת את זה?”

בארי: “אני אישית לא.”

שפירא: “האם מישהו?”

בארי: “אינני יכול לומר.”

שפירא: “אינך יודע.”

על גבלי היה להודות, שהוא לא בירר זאת ואף לא הורה לפקודיו לעשות כן, כשם שלא בירר את הטענה, שטוביאנסקי “מונע עזרה מיהודים וכו'.”

בארי השיב: “לא אוכל לומר” לשאלה, אם נערך חיפוש בביתו של טוביאנסקי, כדי לברר אילו “אפשרויות קשר [היו] ברשותו,” כפי שהמליץ פריץ. על גבלי היה להודות שחיפוש כזה לא נערך.

מינויו של טוביאנסקי כמנהל שדות־התעופה בירושלים היה נושא מרכזי בחקירתו הנגדית של שפירא, וגם הנשיא בר־זכאי נטל בה חלק חשוב. “אתם לוקחים אדם לבית דין שדה בעניין בגידה במולדת, במצב כה רציני,” הוא שאל את בארי, “והאיש עודנו המפקד של שדות התעופה בירושלים. לא התעורר בך ספק אז ביחס לכל החומר [דו”חות פריץ ודובי]?"

בארי: “מפקד מחוז ירושלים אז, אלוף שאלתיאל, קדם לי כראש הש”י והיה גם בראש הש“י מספר שנים. הוא בלי כל ספק עלה ועולה עלי בידיעה בעניין זה, אני חושב…”

בר־זכאי: “אם כך מר בארי, לא הושפעת מעצם העובדה שאלוף שאלתיאל שעולה עליך מכמה וכמה בחינות השאירו בכל זאת כמפקד על שדות התעופה בירושלים, ולא הודח מתפקידו עדיין כשלקחו אותו לבית דין שדה? זה לא מוזר בעיניך?”

בארי: “אין ספק שזה מוזר. אז לא חשבתי כך חוץ מזה מפקד מחוז ירושלים הביא את הוראתו להוציא את האיש מירושלים בסופו של דבר.”

בר־זכאי: “צריך להניח שהוא לא היה משוכנע שהוא בוגד, אחרת היה מדיח ולא מעביר אותו.”

בארי: “איני יודע.”

בר־זכאי: “או שלא היה קשר בינך לבין אלוף דוד שאלתיאל?”

בארי: “הקשר היה…”

בר־זכאי: “אמיץ, אני מבין, או להיפך?”

בארי: “ירושלים היתה מנותקת, היה קשר אמיץ בין מפקד המחוז ובין בנימין גבלי שהיה בירושלים.”

אולם לוא נשאל גבלי שאלות אלה – והיה דובר אמת – היה עליו להודות ששאלתיאל, שהכיר בזכותו של הש"י להתערב בכול, לא נתן את הסכמתו שטוביאנסקי ייחקר מחוץ לירושלים; והוא הטעה את בארי, כפי שיוכח להלן.

שפירא שאל את בארי אם בירר “איך הגיע טוביאנסקי למינויו בשדה התעופה,” ובארי השיב: “אני אישית לא.” ובכן, מה עשה בארי “כדי לברר אם טוביאנסקי מסר או לא מסר אינפורמציה בנוגע לשדה התעופה?”

בארי: “העניין היה נדון בירושלים ובמטה המחוז, זו היתה אחריותו [של מפקד המחוז – ש”ט] על שדה התעופה, זו לא היתה אחריותי. הוא [שאלתיאל – ש“ט] היה אחראי בעד השדה והוא היה אחראי בעד מינוי אנשים.”

שפירא: “אחריותך גם לא היתה על חברת־החשמל, מה שהיה על אחריותך זה לברר אם יש או אין ריגול?”

בארי: “נכון.”

שפירא: “עשית את הדבר [את הבירור – ש”ט] או האיש שעמד בראש הש“י בירושלים הוא עשה את זה?”

בארי: “אני לא ביקשתי חומר בקשר לשדה התעופה.”

שפירא: “אתה עמדת בראש הש”י. האם נחקרו עובדי שדה התעופה האחרים ביחס להתנהגותו של טוביאנסקי… מחשש שמא הוא מסר בעניין זה ידיעות לאויב אחרי שגילית שהוא כל־כך מסוכן?"

בארי: “לא אוכל לענות, אינני יודע.”

שפירא: “אתה אינך יודע שזה נעשה?”

בארי: “אני אישית לא.”

שפירא: “ואינך יודע שגם אחרים [לא]?”

בארי: “לא.”

לוא חבש גבלי את ספסל הנאשמים ונחקר בשאלות אלה, היה עליו להודות, שהוא לא נענה להמלצת פריץ ולא הורה לחקור את מעשיו של טוביאנסקי כמפקד שדה־התעופה. ולא זו בלבד; הוא אימץ את הדו"ח שהשמיט את היות טוביאנסקי מפקד שדות־התעופה בירושלים, כאילו היה זה עניין חסר־חשיבות.

לוא נחקר גבלי כנאשם, יכול היה להעיד שרק בשני עניינים נענה להמלצת פריץ: הוא בירר את בקשת טוביאנסקי, כמפקד שדה־התעופה, לקו טלפון ישיר; ואת כמות הכסף שהיתה ברשותו. סניגורו של בארי, סלומון, שאל את העד גבלי: “אחד הדברים שעורר חשד וחקרתם עליו את טוביאנסקי היתה דרישתו לטלפון פרטי?” וגבלי השיב: “זו היתה אחת הנקודות שעוררו חשד בעינינו – נוסף לכל הנקודות… קו מיוחד.”

סלומון: “חקרתם אותו על סיבת דרישתו זו, ואתה שוכנעת מתשובתו כתשובה מספקת?”

גבלי: “זאת איני זוכר. אולם מה שאני זוכר בנדון זה הוא כי היתה לי שיחה בעניין זה עם מפקד־המחוז, וניסינו לחשוב אם יש לתת לו את הטלפון ומה הצעדים שיש לנקוט. כפי שאני זוכר הוחלט לאשר לו את הקו, אולם לשמור את צעדיו. משום מה, במידה שאינני טועה, הטלפון לא הותקן.”

סלומון: “בחקירתכם אותו [בבית־ג’יז – ש”ט] על הטלפון לא נתן תשובה מתקבלת על הדעת?"

גבלי: “אינני יכול לזכור זאת.”

כשנשאל בארי אם ביררו כמה כסף היה לטוביאנסקי, הוא אמר: “לא אוכל לענות. בוודאי שמישהו בירר… ואני חושב שלא היו תוצאות, זאת אומרת לא הוברר ולא נמצא שיש ברשותו סכום כסף.” ושפירא מסביר לבית־המשפט, שבארי מתעלם מהעובדה שגבלי לא חקר – ולא הורה לאחרים לחקור – אף אחד מהחשדות שפריץ העלה בדו"ח שלו, פרט לאחד. הדבר היחיד שהצליחו לברר “הוא שבעניני כסף אין לגבי טוביאנסקי שום חשדות, אין לו כסף. זהו הדבר היחידי… והוא לטובתו של טוביאנסקי.” עוד הוכיחה חקירת בארי בידי שפירא, שהוא לא נתן את דעתו לכך, שגבלי לא ביצע את המלצותיהם של פריץ ושל דובי להמשך החקירה בתיק טוביאנסקי.

*

אחת הנקודות המשותפות לשני הדו“חות – של פריץ ושל דובי – שחוברו בהפרש של ארבעה־חמישה ימים, היתה הטענה, ש”לדברי הטכנאים היהודים" לא היתה כל אפשרות לגלות את האתרים צורכי החשמל. מכאן שרשת החירום היתה סודית, ורק עובדי החברה יכלו לגלות מי הם צרכניה.

שפירא כפר בכך – הוא קבע, שגם הדיוט שראה בלילה אור חשמל יכול לדעת מי הם צרכני הרשת – ושאל את בארי: “במסמך זה נאמר ‘לדברי הטכנאים היהודים…’ ניסית לברר מי היו המומחים הטכניים שאמרו זאת?” בארי השיב בשלילה. לוא נשאל, היה גבלי עונה אותה תשובה.

אולם פריץ ודובי – שהיו נקראים להעיד, לוא חבש גם גבלי את ספסל הנאשמים – היו עונים תשובה אחרת. “הטכנאים היהודים” הנזכרים בדו“חות הם אהרן כהן, הוגו וולף ואלכסנדר זינגר. עמיתיו אלה של טוביאנסקי נטרו לו, כזכור, טינה בשל קידומו המהיר. מחשבה זאת חלפה מן הסתם בראשו של הנשיא בר־זכאי, שכן הוא ביקש לדעת אם בארי חקר את כהן, כדי לאמת מה שנאמר מטעמו בדו”חות.

בר־זכאי: “אבל היתה לך הזדמנות לראות במו עיניך אחד העדים החשובים אם לא החשוב ביותר, כהן, מה אתה חושב עליו?”

בארי: “אני ראיתיו רק פה.”

בר־זכאי: “כן. עשה [עליך] רושם נאמן, או…גרוע, עלוב?”

בארי: “הייתי מעדיף לא לענות על השאלה הזו.”

בר־זכאי: “וזהו האיש שהניע את כל המנגנון הזה שהביא לידי התוצאות שעליהן אנו מדברים.”

שאלות־תשובות אלה ממחישות את גודל אחריותו של גבלי; שהרי לא היה זה מתפקידו של בארי – ראש הש“י היושב בתל־אביב וכורע תחת עומס עבודה – לנסוע לירושלים אך ורק כדי לחקור את כהן. גבלי, מפקד הש”י בירושלים – הוא שצריך היה לעשות זאת. הוא היה חייב תשובה לשאלות שהופנו אל בארי, והיה עליו להודות כי הוא לא טרח להיפגש עם “האיש שהניע את כל המנגנון” בפרשת טוביאנסקי.

בשני הדו"חות היה הבסיס להחשדת טוביאנסקי בריגול אותה חפיפה, כביכול, של היעדים המופגזים עם המפעלים החיוניים למאמץ המלחמה. לשאלת שפירא – אם ניסה לאמת שחפיפה כזאת היתה קיימת – השיב בארי: “אני אישית, לא.”

שפירא: “מישהו ניסה?”

בארי: “עד כמה שידוע לי – כן… לפי ידיעתי עשו זאת לפחות בנימין גבלי ודובי… הבדיקה הזאת נעשתה עם הקצינים ממטה מחוז ירושלים, של מבצעים, או של מישהו שהיה ממונה על כך שם.”

שאלה זו הופנתה גם אל עד התביעה גבלי. תשובתו, יש בה ללמד איך היה משיב לשאר השאלות, לוא חבש את ספסל הנאשמים. יש לזכור כי במכתב־הלוואי שלו כתב גבלי לבארי ש“בעקבות ידיעות אלו שהועברו [על־ידי טוביאנסקי – ש”ט] באמצעות האנגלי לרשות הערבים תוכנו [תוכננו; ההדגש אינו במקור – ש“ט] ההפצצות וההפגזות על העיר.” מנין ידע גבלי שקיימת חפיפה? שאל שפירא, האם רק על־סמך הדו"חות של פריץ ודובי?

גבלי: “לא. יכולתי גם אני לשמש מקור. אני הייתי בירושלים בזמן ההוא.”

שפירא: “אתה היית בירושלים ויכלת למסור את האינפורמציה הזו?”

הנשיא בר־זכאי: “יכולת למסור, או שאתה רוצה לומר שמסרת אינפורמציה [זו] לחייליך?”

גבלי: “איני זוכר אם נשאלתי על כך.”

שפירא: “אתה מסרת להם את האינפורמציה?”

גבלי: “ישנה אפשרות שלישית, באשר איסר בארי היה ראש הש’י, ושני חברי האחרים [השופטים בבית־ג’יז – ש”ט] היו בתפקידים דומים לי בש’י. בעיית ירושלים, בשעתו, היתה מאד נוגעת ללבו של כל אחד ואחד מהקצינים אצלנו. אין לי שום ספק, איני יכול להניח שלא היתה בידיהם ידיעה, שהנה ירושלים מופגזת, ומופגזת מתוך שיטתיות אשר יכולה להעיד על סימני הכוונה מסוימת."

שפירא: “שירושלים היתה מופגזת ידע כל איש בארץ, ואפילו בניו־יורק.”

גבלי: “אני ציינתי שירושלים הופגזה בשיטתיות על־ידי הכוונה מסוימת, וזאת לא ידע כל איש בניו יורק, ואף לא בארץ.”

שפירא: “האם דווקא הבנינים אשר צוינו על־ידי טוביאנסקי, בנינים אלה הופגזו באופן מיוחד?”

גבלי: “אמרתי כי היתה ידיעה שירושלים הופגזה באופן שיטתי על־ידי הכוונה. זוהי הדעה. האמצעים אשר יכולים לשמש…”

שפירא: “תסלח לי…”

גבלי: “למען שלא להיכנס לוויכוח לנקודה זו, אני מוכן לקחת את דברי בחזרה.”

בחקירה הנגדית חזר הסניגור סלומון לשאלת החפיפה. הוא קרא קטע מתוך העדות, שמסר גבלי לפני המשפט לפצ"ר חטר־ישי – “ההפגזות וההפצצות כוונו נגד מפעלים חיוניים שבעיר, וזה הניע אותנו לפתוח בחקירה” – ושאל: “האם כך היה?”

גבלי: “כן.”

סלומון: “והחקירה הובילה אתכם לחברת החשמל בירושלים?”

גבלי השיב בחיוב. זאת לא היתה האמת; שהרי זיהוי האתרים שהופצצו עם רשת החירום היה מסקנת ה“חקירה” – ולא הגורם לה. החקירה החלה כשאהרן כהן מסר לאנשי הש“י על שיחת טוביאנסקי־בריאנט מ־16 ביוני 1948. סלומון הציג לגבלי את דו”ח־דובי, שבו נאמר:

אחרי השוואה של מפת ריכוזי הפגוז [כך!] בירושלים עם מפה שבה סומנו המקומות שקיבלו זרם על־ידי התכנית הנ"ל נראה שיש דמיון רב בין שני הסימונים על המפות.

ושאלו: “אתה האמנת שכל מה שכתוב כאן בדו”ח שקיבלת מדובי, ודברים שהעברת לאיסר בארי, היה אמת ונכון?"

גבלי: “במידה שיכולתי לקבוע את מהימנותו של הכלי השני.”

עתה ניגש סלומון לדו"ח־פריץ – שהוצג בבית־המשפט בשלב מאוחר יותר – ושאל את גבלי: “הדוקומנט הזה דיבר באופן כללי על החששות שהדבר נבע מחברת החשמל כמקור מסירת־הידיעות [לאויב]?”

גבלי: “לא אוכל לזכור, אבל עצם האפשרות של זיהוי שתי המפות היתה בשבילי נקודה מכרעת לכיוון החקירה. אם נקח מפה שעליה מסומן, על ניר שקוף, קו האספקה של חברת־החשמל ונניח אותה על מפת ההפגזה נראה ששתיהן חופפות.”

סלומון: “כלומר היית משוכנע שהידיעות נמסרו [על־ידי טוביאנסקי – ש”ט] עוד בזמן ההפגזות [לפני ההפוגה ולפני השיחה הגורלית של טוביאנסקי עם בריאנט – ש“ט]?”

גבלי: “נכון.”

אולם שפירא לא הרפה ובחקירה החוזרת שאל את גבלי: “אתה באופן אישי לא יודע אם הדברים הכתובים ברפורט זה [דו”ח־דובי – ש“ט] נכונים או לאו?”

גבלי: “אינני יודע. אני נותן מידת חשיבות רבה לעבודתו של דובי, ודברים המתקבלים כתוצאה מחקירתו – נותן אני בהם מידת נאמנות גבוהה.”

שפירא: “רק במידה כזאת מאמין אתה שזה נכון, לא יותר מזה?”

גבלי: “לא יכולתי להתערב בכל הפרטים הנוגעים לכל מקרה.”

שפירא: “ואתה לא תתפלא אם מספר דברים הכתובים כאן [בדו”ח – ש“ט] אינם נכונים?”

גבלי: “לא אתפלא.”

כאן נחשף ההבדל העמוק בין גבלי למפקדו, בארי. גבלי לא נטל על עצמו שום אחריות: לא שלו, לא של פקודיו ולא של מפקדיו.

אך מאחר שגבלי לא ישב על ספסל הנאשמים, לא נתגלתה גם ההטעיה הגדולה שהטעה את בארי, אשר חרצה את גורלו של טוביאנסקי. שפירא שאל את בארי מדוע פנה אל יגאל אלון – שאינו מאנשי הש"י – בעניין הרכבת בית־דין שדה. האם רק מפני “שיש לו מרחב [פיקוד]?”

בארי: “לא רק מפני זה. ברור היה שמפקד המחוז והתוכ”ל [של ירושלים, שאלתיאל והאוזנר – ש“ט] יחד עם ירוחם [גבלי]… החליטו להוציא את טוביאנסקי מירושלים למרחב אחר; כלומר כולם היו בדעה אחת, כפי שהבנתי ממכתבו של ירוחם אלי [מכתב־הלוואי – ש”ט]… אני סברתי, אני חושב כאן עכשיו, שהאיש הועבר לרשותי."

אין ספק, שעל־סמך מכתב־הלוואי של גבלי השתכנע בארי, שהחשדות נגד טוביאנסקי מבוססים, ושגם שאלתיאל והאוזנר מאמינים שהוא עשה באמת מעשה של ריגול ובגידה. לולא השמיט גבלי ממכתבו את המלצת־פריץ, שיש להמשיך בחקירה; ויתר־על־כן, לולא יצר במכתבו רושם שקרי, ששאלתיאל והאוזנר שותפים להמלצתו לפעול נגד טוביאנסקי מחוץ לירושלים ומיד – “בשיחה עם התוכ”ל החלטנו… דעתנו היא שיש לעצור את טוביאנסקי מחוץ לירושלים ושם לפתוח בחקירה… יש הכרח לטפל בזאת מיד… העניין… נמסר לידיעתו של הממ’ז והתוכ’ל" – לא היה בארי מזדרז לפעול כפי שפעל. עד כמה היו דברי גבלי במכתב־הלוואי שלו רחוקים מן האמת יכול היה בארי לדעת מעדותו של שאלתיאל: במשפט הוא אמר שאפילו הפתק מסגן־הרמטכ“ל צבי איילון לא הפקיע את טוביאנסקי מפיקודו, והוא היה ונשאר פקודו “החל מ־14 בפברואר 1948… עד יום מותו.” מכל מקום, לוא ישב גבלי על ספסל הנאשמים אפשר היה לעמת אותו בנושא זה עם שאלתיאל ועם האוזנר, וללא ספק היו אלה קובעים שהם לא הביעו את הדעה המיוחסת להם. או־אז היה מתברר בעליל, שגבלי שיקר וכי הוא שהיה מעוניין שטוביאנסקי יובא לחקירה מחוץ לירושלים, ומיד. לחידה: מה רצה גבלי להפיק מזה? – אפשר להציע פתרון על דרך ההשערה בלבד: גבלי ידע, שב־28 ביוני ייכנס מחליפו, יגאל קמחי, לתפקיד ראש הש”י בירושלים, ולא רצה שהפרס הגדול ייפול בחלקו.98

גם את חידת הרשימה באנגלית, שטוביאנסקי מסר כביכול לבריאנט, אפשר היה לברר, רק לוא היה גבלי נאשם; שהרי רק הוא ידע מהו גליון הנייר שבאמצעותו שבר את טוביאנסקי.


 

8. מצפון ואחריות    🔗

חמש פעמים העיד גבלי בפרשת טוביאנסקי; אך מכיוון שלא חבש את ספסל הנאשמים והיה בחזקת עד בלבד, נותרו כל שאלות ה“אילו” תלויות בחלל. עדויות אלה לא שיקפו את מידת אשמתו של גבלי במותו של טוביאנסקי, אולם הן שופכות אור על התנהגותו כלפי מפקדיו ופקודיו במלחמת העצמאות ומנבאות לא במעט את התנהגותו כלפיהם כעבור שנים אחדות.

כבר העיר היועץ המשפטי לממשלה שפירא כי אפשר להבחין בחמש עדויותיו חמש דרגות בסדר עולה או יורד, בהתאם לחרדתו לעורו99. עדותו הראשונה היתה “דו’ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48.” בעת שחיבר בכתב־ידו את הדו“ח הזה, לא הטריד את גבלי שום חשש שמא יבואו אתו חשבון. הוא היה גאה בכך, שהוכיח שטוביאנסקי אשם ב”מסירת ידיעות לאויב ששמשו נקודת הכוונה להפצצות ירושלים מאש תותחים ומרגמות," ומשוכנע כי “בית דין שדה שהורכב במקום החקירה” פסק בצדק על הוצאה להורג ועל ביצועה במקום. ביד בוטחת הוא מנציח את חלוקת התפקידים: איסר בארי היה החוקר, וחברי בית־הדין – השמות נרשמו, כנראה, לפי סדר אלף־בית של השמות הפרטיים – היו קדרון אברהם, גבלי בנימין וקרון דוד.

אולם חודשים אחדים לאחר מכן נוצר מצב חדש: מעמדו של בארי בצבא הלך והתערער. הוא נחקר על־ידי הפצ“ר אהרון חטר־ישי על חלקו בפרשת אבא חושי ובהריגת טוביאנסקי, וסולק מראשות המודיעין הצבאי בשל הריגת עלי קאסם. עדותו השנייה של גבלי ניתנה בפני הפצ”ר ב־6 במרס 1949, 12 יום לפני שהמליץ לשחרר את בארי מצה“ל ללא דרגתו וזכויותיו, וחודשיים ומשהו לפני שחרורו בפועל. בעת מתן העדות לא ידע גבלי מה תהיה החלטת הפצ”ר לגבי בארי ומי יועמד לדין על הריגת טוביאנסקי: בארי, הוא או שניהם.

בשלב זה נתון איפוא גבלי בחרדה לעורו, ותיאום גרסות עם בארי הכרחי להגנתו. ואכן, שניהם מעידים שטוביאנסקי מסר – ולא רק הסביר, כנטען בדו“חות של פריץ ודובי – את רשימת הצרכנים, עם סימון מפורט של המפעלים החיוניים, “לפקידים הבריטים” של חברת־החשמל.100 שניהם מעידים, בהתאם ל”דו’ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48," שגבלי היה חבר בית־דין השדה, ובארי היה החוקר או התובע. “מיניתי לבית־דין שלושה קצינים, חקרתי את האיש כתובע,” אמר בארי בהודעתו. כך אמר זאת גבלי: במשפט בבית־ג’יז “נוכח הנאשם. איסר בארי בתור תובע, ושלושת חברי בית־המשפט.” ליתר־תוקף הוסיף: “אני כתבתי את הפרוטוקול שבו נרשמו דברי התובע ותשובת הנאשם.” בתארו את מהלך המשפט סיפר גבלי, שטוביאנסקי “נדרש לתת הסברים,” אבל “תשובותיו לא היו ממין המתקבל על הדעת, איני בטוח, אני חושב כי רשמתי את תשובותיו.”

חטר־ישי: “מה קרה לפרוטוקול ופסק־הדין?”

גבלי: “מסרנו אותם לאיסר בארי.”

חטר־ישי חש, כנראה, שמשהו אינו כשורה, והוא שואל את גבלי: “היה יושב־ראש ומי מכם?”

גבלי: “לא היה. זה היה כמו שאומרים בית־דין שדה.”

דומה שבשלב זה הולמת הגרסה המתואמת את צורכי גבלי, והוא מדגיש שלא היה אלא חבר בית־דין השדה, ששפט את טוביאנסקי, אחד משלושה. “לאחר התיעצות בינינו,” הוא מספר לחטר־ישי, “החלט שהאיש בגד, וגרם על־ידי כך לנזק הרב בנפש וברכוש, פגע במאמץ המלחמתי ודינו מות. ההחלטה היתה פה אחד. שלושת השופטים.” כדי להרחיק מעצמו כל אחריות שמעבר לאחריותו כאחד השופטים, מספר גבלי לפצ“ר, כי “באותה תקופה עזבתי את ירושלים כי נקראתי לתל־אביב. בין 20 ל־30 יוני 1948, באחד הימים בהיותי בתל־אביב נקראתי על־ידי איסר בארי והוא הודיעני כי עלי להופיע כאחד מאנשי בית־הדין הצבאי, נגד מאיר טוביאנסקי. זה היה ביום 30.6.48 בשעות הצהרים.” לפי גרסתו זו כבר לא היה בירושלים ב־20 ביוני, וממילא לא יכול להיות לו חלק בהליכים שהביאו למעצרו של טוביאנסקי – כלומר דו”ח־פריץ, דו"ח־דובי, המשא־ומתן עם שאלתיאל והאוזנר ומכתב־הלוואי. הוא כלל אינו מזכיר אותם, ואינו מספר לחטר־ישי על מגוון תפקידיו בבית־ג’יז.

חטר־ישי: “מדוע הוצא פסק־הדין לפועל מיד?”

גבלי: “אומר לך. באטמוספירה של הימים ההם, כאשר חזרתי מירושלים, בה רעבתי ללחם, העיר במצור מופגזת עם קרבנות יום יום, וכל הכרוך בזה, ופתאם בא מין וידוי כזה, אז אצלי היה זה בוודאי אחד המניעים להחלטה של הוצאה לפועל מיידית. ונאמר לנו כי במידה שאנו מוצאים את האיש לבן־מוות יש לבצע את פסק־הדין מיד.” הווידוי, כמובן, לא היה ולא נברא.

חטר־ישי: “האם ידעתם לפי איזה חוק אתם דנים אותו?”

גבלי: “עד כמה שאני זוכר הודיע לנו איסר לפני המשפט כי במקרה ונמצא אותו אשם רשאי בית המשפט בהרכב זה לדונו למוות. לא התענינתי באיזה חוק כתוב הסעיף.”

*

כשנקרא גבלי להעיד במשטרה ב־12 ביולי 1949, היה זה לאחר שבן־גוריון העניק לטוביאנסקי רהביליטציה פומבית ומוחלטת. אז גם ידע גבלי ששפירא, היועץ המשפטי לממשלה, הורה לנהל חקירה פלילית נגד בארי. אבל לשון הרבים שנקט בן־גוריון, כשהודיע כי “האחראים יועמדו למשפט,” עדיין היה בה כדי לעורר את חששותיו. בשלב זה לא יכול איפוא גבלי להיות בטוח, שכתב־האישום לא ינקוב גם את שמו. חרדתו זו דחקה בו להטיל, ככל שיכול, את האחריות ואת האשם על בארי.101

גבלי אמר למשטרה, ש“דו’ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48,” שנכתב בכתב־ידו, “הוכתב לי על־ידי איסר בארי והוא היה צריך להוות אשור דוקומנטרי בדבר בצוע פסק הדין. באותו מעמד חתמנו כולנו על המסמך.” והוא הוסיף: “לא נערך כל פרוטוקול על מהלך הדיונים. עד כמה שאני זוכר נכתב רק המסמך שמהווה פסק דין הנזכר לעיל.” כלום שכח שבמרס סיפר לחטר־ישי: “אני כתבתי את הפרוטוקול שבו נרשמו דברי התובע ותשובת הנאשם”?

גבלי שב ומרחיק את עצמו מכל המהלכים, שהיה אחראי עליהם כראש הש“י בירושלים, ושגרמו להוצאתו של טוביאנסקי להורג: “כל פרשת טוביאנסקי היתה סגורה בפני מאז עזבתי את ירושלים ועד לאותו יום 30 ביוני 1948, לאחר ישיבת קציני ש’י גליליים.” רק אז “הודיע לי איסר בארי שעלי להיות מוכן לנסוע אתו בעניין מסוים;” ובמהלך הנסיעה, בג’יפ, הודיע בארי לגבלי, קדרון וקרון, שבתוקף סמכותו הוא ממנה אותם לשופטים של טוביאנסקי, הנאשם במסירת ידיעות לאויב. כאן נפרד גבלי מהגרסה המתואמת ומודה לראשונה, שהיה לא רק חבר בית־דין השדה – אלא גם החוקר; שכן בארי אמר לו, לדבריו, “כי עלי [על גבלי] יהיה גם לחקור אותו.” גבלי לא רצה בתפקיד החוקר, ואמר “לאיסר שאיני רואה מקום להמשיך בחקירות נוספות מאחר שהחומר וידיעתי בעניין היא דלה” [ההדגש שלי – ש”ט] אולם הוא נאלץ לקבל על עצמו תפקיד זה כיוון, ש“איסר הודיע לי שזה [המידע שברשותו – ש”ט] מספיק."

מן הראוי להשוות את תיאור קביעת פסק־הדין והוצאתו לפועל בעדותו של גבלי בפני הפצ“ר במרס לדברים באותו עניין, שאמר בחקירה במשטרה ביולי. לפצ”ר הוא אמר: “לאחר התיעצות בינינו, החלט שהאיש בגד… ודינו מות. ההחלטה היתה פה אחד. שלושת השופטים. הודענו לו כי פסק־הדין יוצא לפועל מיד… הוא לא טען שהוא רוצה לערער או כי תינתן האפשרות להגן על עצמו על־ידי עורך־דין.”

אך ביולי במשטרה יש בפיו סיפור שונה, ובו מופיע בארי בתפקיד הכוכב הראשי:

איסר ביקש מאתנו לסור הצידה ותוך כדי עמידה הודיע לנו שבתוקף סמכותו למנות אותנו כשופטים ניתנת לנו הסמכות לדון את טוביאנסקי למוות באם נמצא אותו לאשם. מיד לאחר זאת פנה אלינו איסר שראה את עצמו לאחראי להנהלת כל העניין ואמר: מסכימים שטוביאנסקי אשם? במידה שאני זוכר היתה תגובתו של כל אחד משלושתנו שאכן טוביאנסקי אשם… איסר הודיע לנו שמאחר ומצאנו אותו אשם “דינו יהיה מות.” אנו קיבלנו את זאת מתוך הנחה ברורה שזכותו היא להכריע בפסק דין כזה או אחר.

בעדותו במשטרה מפריד גבלי בין הרשעתו של טוביאנסקי בריגול ובבגידה ובין ההוצאה המיידית לפועל של פסק־הדין: “עד כמה שאני זוכר ההוצאה המיידית של פסק הדין לא היתה חלק מפסק הדין כפי שהחלטנו” [ההדגש שלי – ש“ט] קביעתו זו עמדה בניגוד מוחלט לעדותו של קרון בפני הפצ”ר. הוא קבע בה “בוודאות,” שההחלטה על הוצאה לפועל מיידית “היתה חלק של פסק־הדין.”102

בהמשך דברי גבלי נרמזת לראשונה נימה של הסתייגות מבארי: “אני כשלעצמי חשבתי שלא על השופטים הוטל הדבר להחליט מתי יש לבצע את פסק הדין… בראותי שעומדים לבצע את פסק־הדין מיד הייתי משוכנע שכנראה נמצא הדבר בסמכותו של בארי.”

אם כך – שאל רוברט לוסטיג, החוקר המשטרתי – מדוע לא מחה, או התנגד? גבלי מתרץ את שתיקתו במוראות המצור בירושלים ובעייפות שנצברה בו – כפי שכבר תירצה לפצ"ר – אבל בנוסח משופץ:

אני עברתי את המצור על ירושלים וראיתי את הסבל של תושביה ובעצמי חייתי יום יום את הסבל והמצוקה של כל חייל ואזרח בירושלים. לכן לא היה בי הכח הנפשי באותם הרגעים לנסות לבדוק את סמכותו של איסר בארי להחליט על הביצוע המיידי של פסק הדין.

מה גם שבארי, האחראי הבלעדי להוצאה לפועל המהירה, לא הותיר לו כל אפשרות הרהור: “איסר ביקש ממני להודיע שנית על החלטת בית הדין לנאשם ואז נתן איסר את ההוראה למפקד הכתה לבצע את פסק הדין.”

כזכור, היה זה גבלי שנתן אותה הוראה במנוד־ראש למ"פ גולדמן.

*

את עדותו הרביעית נתן גבלי ב־12 באוגוסט אותה שנה, כשהופיע בפני שופט השלום הראשי של נפת רמלה, אליעזר מלחי, שישב כשופט חוקר. במועד זה כבר יוחד כתב־האישום לבארי בלבד, והסכנה שגם גבלי יצורף אליו פחתה באופן ניכר. אף־על־פי־כן נקט גבלי זהירות ואימץ לעצמו נשק־הגנה המוכר היטב בטבע – במיוחד אצל חסרי־החוליות: ההתחפשות. כבמטה־קסם הפך את עורו, ולעיני כול הופיע גבלי חדש: קצין מקצועי – בסך־הכול חוקר – נטול־יוזמה וצייתן, שאינו דורש במופלא וממלא כל פקודה של הממונים עליו ללא הרהור וערעור. הגרסה שלהלן לקוחה כולה מהעדות, שהשופט מלחי רשם בכתב־ידו:

ובכן, גבלי, קרון וקדרון “היו בש’י תחת פיקוד” בארי. ב־30 ביוני 1948 “באתי לבית־ג’יז לפי הוראות סגן־אלוף איסר בארי,” שניתנו לו בתל־אביב בצהרי אותו יום. גם קרון וקדרון קיבלו הוראה כזאת, ו“כשעה אחרי קבלת הפקודה יצאנו לדרך.” תיאור זה עמד בניגוד מוחלט לעדויותיו הקודמות של גבלי, וגם לזו שנתן קדרון בפני חטר־ישי, שבה אמר: “ביום 30.6.48 בצהרים הוזמנתי על־ידי איסר בארי להצטרף לבנימין גבלי ודוד קרון ולנסע עמהם אל מחוץ לעיר.” גם מהעובדה שלוי אברהמי, שהוזמן גם הוא, לא הצטרף למסע, מתברר שבארי לא פקד עליהם לנסוע אתו. מכל מקום, בפני השופט החוקר העיד גבלי, שבארי לא אמר להם לאן ולשם מה הם נוסעים. “רק נאמר כי… יוצאים והבינותי כי אנו עוזבים את העיר… לא ידעתי כי נסע לבית־ג’יז.”

בעדותו זו התעלם גבלי כליל מקיומו של קשר בין הנסיעה לבין חשיפת המרגל. אשר למעורבותו בעניין זה; לדו“חות של פריץ ושל דובי, שנכתבו לפי הוראתו ונמסרו על־ידיו לבארי; ולמכתב־הלוואי שלו, שבו תבע לחקור את טוביאנסקי מחוץ לירושלים – הוא אמר: “אני סבור שבארי לא דבר עמי ולא אנכי עמו על־אודות הרפורטים שלי לפני 30.6, ומכל מקום אינני זוכר.” ממילא אין לצפות ממנו, קצין מקצועי, שיבין לאיזו משימה ולאיזה יעד הם נוסעים. “רק בין ראשון־לציון ונס־ציונה אמר לי בארי כי אצטרך לחקור.” אפילו אז אין הוא יודע לאשורו של דבר את מי יצטרך לחקור. אך אין הוא תמה על כך, שכן חקירה היא מקצועו. “קודם לכן,” הוא מסביר לשופט, “בין יתר תפקידי, הייתי עוסק בחקירה.” בכל זאת, אולי רמז לו בארי שהחקירה, שהוא נקרא לה הפעם, קשורה בטוביאנסקי? גבלי מאמץ את זכרונו: “ייתכן כי דברנו בדרך על־אודות עניין טוביאנסקי. אבל אינני זוכר כל דבור כזה.” מה שנחרט בזכרונו הוא, ש”עוד בדרך הטיל עלי [בארי] לחקור… אדם שנאשם [ההדגש שלי – ש“ט] במסירת ידיעות לאויב.”

את חולשת זכרונו מסביר גבלי בכך, ש“באותם הימים הייתי במצב עייפות אחרי חדשים של מצור בירושלים.” וכדי לסבר את האוזן לגבי ריחוקו מכל הנוגע לפרשת טוביאנסקי, מחסר גבלי למפרע מכהונתו בירושלים תשעה ימים נוספים. בחקירתו בפני הפצ“ר טען, שכבר ב־20 ביוני נקרא לתל־אביב, אך עתה הוא קובע, ש”עד תחילת ההפוגה הראשונה, דומני ב־11.6.48" – כך הוא אומר לשופט מלחי – “הייתי ראש הש”י בירושלים. ואז הועברתי לתפקיד במטה הכללי של הצבא בתל־אביב. ב30.6 לא הייתי ראש הש“י בירושלים… יגאל קמחי מילא זמנית את מקומי.” לשון אחר: ב־16 ביוני, יום השיחה הגורלית בין טוביאנסקי לבריאנט; ב־20 ביוני, התאריך המשוער של דו“ח־פריץ; ביום שערך את שיחתו עם שאלתיאל והאוזנר; וב־25 ביוני, התאריך של דו”ח־דובי ושל מכתב־הלוואי – בכל הימים האלה הוא כבר לא היה בירושלים, ואחריותו איננה חלה על פעולות הש"י אז. אבל לא איש כגבלי ייתפס בציון תאריכים מדויקים, והוא ממהר להוסיף: “וב־26.6.48 לערך עזבתי את ירושלים סופית.”

ובכן, ביום ד' 30 ביוני נוסעים גבלי, בארי, קדרון וקרון לחולדה. גבלי שוכח, כמובן, את הסעודה ברחובות ומספר לשופט החוקר, ש“בחולדה התעכבנו כ־20 רגע,” אבל אין לו מושג לשם מה. “בארי נכנס פנימה [למפקדה – ש”ט] ואנו חיכינו לו בחוץ." הוא, שאינו דורש במופלא ושאינו מהרהר אחרי מעשי מפקדיו, ממתין בסבלנות. בארי חוזר לג’יפ, והארבעה ממשיכים בנסיעתם. בבואם לבית־ג’יז – גם שם לא יצא גבלי מגדר הפסיביות המאפיינת את התנהגותו – “הובלנו לבית קיצוני על־ידי גניזי ושם מצאנו את טוביאנסקי.” השופט מלחי מציג לו תמונה של טוביאנסקי, שנלקחה מארנקו אחרי המתתו, ושואל אם הוא מזהה את האיש בתמונה. גבלי משיב: “זהו לדעתי האיש שצורתו מופיעה בתמונה.”

רק בבית־ג’יז התבהר לגבלי מהי המשימה המוטלת עליו, שכן “שמה מסר לי בארי מסמכים ואנכי עיינתי בהם ופתחתי בחקירת טוביאנסקי… איסר האשים את טוביאנסקי לפני התחלתי בחקירה… חקרתיו קרוב לשעה. רק אנכי חקרתיו… לא אזכר אם חקרתי כ’דיין' או כ’חוקר'.”

השופט מלחי: האם דובר בבית־דין לפני החקירה?

גבלי: “דומני כי ‘בית דין’ הוזכר רק אחרי החקירה ולא מקודם… איני זוכר אם לפני החקירה מישהו אמר לטוביאנסקי במה יחקרוהו.”

השופט מלחי: האם נרשם פרוטוקול?

גבלי: “לפי מיטב זכרוני, לא נרשם כל פרוטוקול על אודות החקירה.”

השופט מלחי: מי כתב את “דו’ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48”? גבלי מעיד שהוא כתבו, “אחרי שטוביאנסקי הוצא להורג. איסר בארי הקריא לי ואני רשמתי את זה.”

בתשובתו של גבלי לשאלת השופט מלחי – איך קבע בית־דין השדה את פסק־הדין שלו? – יש חידוש גדול: בית־הדין לא היה של שלושה, כפי שהעיד גבלי בפני חטר־ישי ובפני לוסטיג, אלא של ארבעה, שכן גם בארי ישב בדין: “ארבעתנו, אני, קרון, קדרון ובארי התרחקנו מטוביאנסקי ו… סכמנו את החקירה… אני זוכר כי איסר בארי השתמש בשיחה זו במושג ‘בית דין צבאי,’ או ‘בית דין שדה’ ביחס לארבעתנו… שוחחנו באפן חפשי ביותר. אינני זוכר מי פתח. כל אחד חוה את דעתו בנפרד… וכל אחד מארבעתנו הציג את הדעה כי טוביאנסקי אשם במסירת ידיעות לאויב… כל אחד הביע את דעתו כי דינו של טוביאנסקי, מוות.”

השופט מלחי: מי אמר ומתי, שבסמכות בית־הדין הזה לדון את טוביאנסקי למוות?

גבלי: “לא אזכור באיזו סטדיה אמר בארי שמסמכותו של הרכב זה לדון את טוביאנסקי, באם נמצא אשם, למוות. בית־הדין סיכם, כלומר ארבעתנו דברנו זה עם זה בצורה החפשית ביותר כי דינו של טוביאנסקי מות… דברנו על מוות באופן כללי ולא כיצד ואיפה.”

גבלי לא הפליג עד כדי כך, אבל בעדותו נוצר רושם, שהוא היה מופתע כשהתברר לו שפסק־הדין יבוצע בו במקום; שכן הוא אמר לשופט מלחי: “לא דובר בזמן הסכומים של ארבעתנו על אודות ביצוע פסק־הדין במקום.” ושוב, כקצין סביל וממושמע הוא למד דבר מתוך דבר: “כשניגשה כתת היורים הבינותי כי פסק־הדין יבוצע במקום.” עליו לא חלה כל אחריות להוצאה להורג, כי “בארי הזמין את כתת היורים שלא בנוכחותי.” מכל מקום, מהיותו ממושמע מילא אחרי פקודת בארי וקרא “בפני כתת־היורים את פסק־הדין בעל־פה.”

בסיכום: גבלי התמים הגיע לבית־ג’יז בפקודת בארי. הוא לא ידע, שבחולדה אמור לקום בית־דין שדה מקציני חטיבת “יפתח”. הוא לא זכר אם בבית־ג’יז הוא חקר את טוביאנסקי כאחד מחברי בית־הדין או כ“חוקר”. כל השאר – בית־דין השדה, פסק־הדין וההוצאה להורג – באו עליו איפוא בהפתעה.103

*

עדותו החמישית והאחרונה של גבלי ניתנה במשפט־בארי ב־17 באוקטובר 1949 בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב. בהיותו עד התביעה – ולא נאשם – היה ברור לו שהוא לא ייחקר על חלקו באחריות להריגת טוביאנסקי, אלא על אחריותו של בארי לכך. רוחו היתה טובה עליו, והוא נראה כ“מצפצף” על התובע שפירא, שכמעט והכריז שהוא עד עוין. הדבר התבטא בשימוש הרב שעשה במלים “אינני זוכר”, כשהתעורר בו החשש שדבריו יזיקו לו. זכרונו השתפר עד לבלי הכר, כשהדברים היו אמורים בבארי.

אולם חרף ציפיותיו עלתה מהימנותו כשאלה מרכזית. שימש לכך “דו’ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48”. שפירא ביקש לדעת: “באיזה מקום בארץ נכתב… האם נכתב בתל־אביב או בירושלים?”

גבלי: “לא אוכל לזכור בדיוק, או בבית־ג’יז או בתל־אביב.”

שפירא: “לפני שנורה טוביאנסקי או אחרי כן?”

גבלי: “אחרי כן.”

הנשיא בר־זכאי: “האפשר לדעת כמה זמן אחרי כן?”

גבלי: “לא אוכל לזכור אדוני.”

הנשיא: “עניין של ימים שבועות או שעות?”

גבלי: “לא אוכל לזכור בדיוק.”

שפירא: “אם זה נכתב בבית־ג’יז הרי זה נכתב זמן קצר אחרי המקרה כי אחרי היריה לא התאחרתם זמן רב במקום. האם אינך יכול לדעת האם זה נכתב בתל־אביב?”

גבלי: “לא.”

שפירא: “האם באותו יום או לא?”

גבלי: “אינני זוכר.”

שפירא: “מי חיבר את המסמך? אתה כתבת או הוכתב לך?”

גבלי: “הוכתב.”

שפירא: “על ידי מי?”

גבלי: “על־ידי איסר.”

שפירא: “האם הכתיב מלה במלה או נאמר לך ואתה בעצמך כתבת?”

גבלי: “התוכן שלי, אבל הוכתב לי.”


17.png
18.png
19.png
20.png
21.png
22.png
23.png
24.png
25.png
26.png
27.png
28.png
29.png
30.png

שפירא: “במסמך… כתוב תאריך, 30.6.48 וקו מתחת לזה. האם אתה מעלה על דעתך שזה נכתב בתאריך יותר מאוחר, ואתה כתבת תאריך לא נכון?”

גבלי: “איני זוכר, כפי שאמרתי קודם, איני זוכר בדיוק מתי זה הוכתב לי.”

שפירא: “אתה מעלה על דעתך שהיית נוהג בדוקומנט כזה לכתוב תאריך מוקדם מתאריך הכתיבה?”

גבלי: “בדרך־כלל לא. אני נוהג לכתוב את התאריך והשעה סמוך לגמר הכתיבה.”

גם בבית־המשפט המחוזי התעוררה השאלה באילו נסיבות הורכב בית־דין השדה. שפירא ביקש לדעת: “כשיצאתם מתל־אביב האם נאמר לך על־ידי איסר בארי לשם מה אתה נוסע?”

גבלי: “נאמר, לא במפורש, בתוכן הדברים, שאנו יוצאים לתפקיד מיוחד. איני זוכר את נוסח הדברים.”

שפירא: “לא נאמר לך, לפני שיצאתם ובדרך… מהו התפקיד המיוחד?”

גבלי: “בשטח שבין ראשון־לציון ובין נס־ציונה או לרחובות נאמר לי על ידי איסר בארי שיהיה עלי לחקור את מאיר טוביאנסקי.”

שפירא: “מה נאמר בדרך על תפקידם של שני האחרים?”

גבלי: “לא דובר על זה.”

שפירא: “לא שאלת לשם מה נוסעים האחרים?”

גבלי: “לא.”

שפירא: “לא היה הדבר תמוה בעיניך?”

גבלי: “לא.”

שפירא: “מדוע לא?”

גבלי: “טבעי הדבר שלהשכלתם של אנשים בתפקידים דומים טוב שיהיו נוכחים במקרים קודמים במידה שאין זה משפיע על מהלך החקירה.”

שפירא: “מה קרה אחר־כך?”

גבלי: “ייתכן שבהמשך דברי לא אדייק במסירת הדברים לפי הלוח הכרונולוגי.”

שפירא: “דווקא הלוח הכרונולוגי מעניין מאד כאן.”

גבלי: “לא אוכל לזכור בדיוק, אך בהזדמנות מסוימת נאמר לנו שהרכב זה של ארבעתנו מהווה בית דין שדה. דבר זה נאמר על ידי בארי… נוסף לזה נאמר לנו [כי] בתוקף זה יש בסמכותנו באם נמצא את האיש אשם לדון אותו למוות.”

נראה שבשלב זה חשש גבלי לרושם הרע שהותירו תשובות “אינני זוכר” שלו, והוא התייחס להערת היועץ המשפטי – שחלפה רק שנה מאז המאורע בבית־ג’יז: “אני רוצה שלא תהיינה אי־הבנות, אמנם נאמר אתמול על־ידי היועץ המשפטי שהדברים די טריים, אך בשבילי אין הם נראים כך, עברו עלי דברים רבים מאז וזכרוני עלול להטעות אותי. באותו שלב שמצאנו את טוביאנסקי אשם וניתנה לנו הסמכות להחליט על פסק דין, פסק הדין היה מוות, יצא איסר אל הכוחות שחנו בסביבה ועל פעולתו שם איני יודע, זמן מה לאחר זאת הופיעה במקום יחידה…”

שפירא: “מי אמר למפקד הכתה לתת פקודת אש?”

גבלי: “איני זוכר.”

שפירא: “היית אתה שאמרת זאת?”

גבלי: “ייתכן, איני זוכר.”

גבלי לא זכר אם הוא שהורה לסרן מתתיהו גולדמן לתת לחייליו פקודה לירות בטוביאנסקי למוות – כמו ידע אירועים כאלה לרוב – אף לא זכר שלא שררה התאמה בין מועד ההפגזות, שפגעו במפעלים החיוניים בירושלים – לפני שנכנסה ההפוגה לתוקפה ב־11 ביוני – לבין שיחת טוביאנסקי עם בריאנט ב־16 בו. גבלי עשה את עצמו כלא מבין במה דברים אמורים, והשופט התנדב לפשטם למענו: “ההפגזה המכוונת היתה לפני 11 ביוני, טוביאנסקי הודה בבית־ג’יז שהוא מסר את הרשימה לבריאנט ב־16 ביוני.”

גבלי: “אינני חושב שהוא [טוביאנסקי – ש”ט] אמר שמסר את הרשימה בתאריך מסוים. על התאריך המסוים נודע לי רק אתמול מפי התובע." קשה להאמין, שגבלי נואל עד כדי כך שקיווה שיאמינו לו – חרף הדו"חות של פריץ ודובי ומכתב־הלוואי שלו עצמו – שרק באוקטובר 1949 נודע לו לראשונה, ששיחת טוביאנסקי־בריאנט התקיימה ב־16 ביוני. סביר יותר שהוא האמין שהבריות, ברוב איוולתן, אין עוד בכוחן לעוצרו.

*

בעדותו של גבלי בבית־המשפט המחוזי השתקפו תכונות אופי, שזוהו אחרי שנים אחדות כסימן־היכר שלו – כגון אי־סיוע לפקוד בעת צרה; השתמטות מאחריות והטלתה על פקודים וממונים, לפי המקרה; וליקויי זיכרון כרוניים, לשון נקייה לאי־אמת. ביחס לפקודיו הזדקרה התכונה הראשונה לעין כבר לעיל. גבלי לא גמר את ההלל על דב סיני ודובי יסקי – כפי שעשה בארי, שכינה אותם וגם את גבלי “אנשים ישרים, מסורים, אמיצים ונאמנים למולדת,” שהוא “מתגאה שבפרק זמן מסוים” היה מפקדם.

אשר לממונה עליו, ודאי שאין לדרוש מפקוד שייטול על עצמו את האחריות למעשה כלשהו של מפקדו; אולם כאן אנו עדים להתכחשותו של גבלי לאחריות למעשיו־הוא ולהטלתה על כתפי בארי מפקדו. גבלי, הוא שהניע את בארי לחקירת טוביאנסקי; הוא שהכשילו במסקנה, שההפגזות על ירושלים “תוכנו” לפי האינפורמציה שטוביאנסקי מסר לאנגלים; הוא שהגיש לו דו“חות לא בדוקים; הוא שהטעה אותו, שמפקד מחוז ירושלים והתוכ”ל שלו הסכימו לערוך את החקירה מחוץ לירושלים; והוא שהחדיר את התחושה, שיש לפעול בדחיפות. יתר־על־כן, בארי כבר הציג את דוגמת המפקד, הלוקח על עצמו את האחריות למעשי פקודיו, ובכך הגן אישית על גבלי. גבלי לא אימץ דוגמה זו ולא החזיר לבארי כגמולו. אדרבה, הוא התנהג כמו אמר בלבו: ממילא נטל בארי על עצמו את כל האחריות, וממילא גורלו נחרץ והוא שפות אל המוקד; תוספת קטנה מצדי לאחריותו ולאשמתו לא תזיק לו, ואולי תועיל לי.

כשנחקר על־ידי השופט מלחי על השהייה בחולדה, יכול גבלי לומר דבר לטובת מפקדו גם בלא שהדבר יפגע בו עצמו. ציפייתו של בארי – שבחולדה ימצא קצינים של “יפתח” שהתמנו כבית־דין שדה – היתה נקודה חשובה בגרסתו. בכך ביקש להוכיח שמינה את פקודיו כשופטים רק בלית בררה. בידי גבלי היה לתמוך בגרסה זו – אך הוא לא עשה זאת. בבית־המשפט המחוזי ניתנה לו הזדמנות שנייה, ולרגע דומה היה שהוא ינצלה הפעם ויגמול טובה למפקדו:

שפירא: "כמה זמן שהיתם בחולדה?

גבלי: “עשרים דקה עד חצי־שעה.”

שפירא: “יצאת מן המכונית?”

גבלי: “להינפש. הדרך היתה קשה מאד.”

שפירא: “כלומר, בזמן שיצאת מן המכונית נמצאת בסביבת המכונית ולא עשית שום דבר מיוחד?”

גבלי: “שום פעולה שאפשר להגדיר אותה כמיוחדת.”

שפירא: “ויתר שלושת הנוסעים נשארו גם הם על־יד המכונית כמוך?”

גבלי: “במידה שאיני טועה חיפש בארי אחרי אחד המפקדים במקום.”

שפירא: “האם בארי הצליח או לא הצליח למצוא את אחד המפקדים, אינך יודע?”

גבלי: “איני יודע, לא.”

שפירא: “כלומר, בארי שב, ולא תוכל לומר אם נפגש עם מישהו או לא?”

גבלי: “כך.”

בחקירה הנגדית מנסה הסניגור סלומון להציל משהו מפי גבלי, שיחזק את גרסת בארי, והוא מדריכו מעט בכיוון זה: “מדבריך… לא היה ברור כל־כך שמהרגע הראשון לבואכם שם [לבית־ג’יז – ש”ט] היה ברור לכם ששלושתכם מהווים בית־דין שדה ובארי הוא התובע במשפט."

גבלי: “לא כך.”

סלומון: “אולי תגיד מה היה ברור לך?”

גבלי: “היה ברור לנו שאני צריך לחקור את העד [טוביאנסקי – ש”ט] ושהפורום של ארבעתנו מהווה סמכות של בית־דין שדה."

מסקנה: מלכתחילה התכוון בארי למנות את פקודיו לבית־דין שדה, וסיפורו – שציפה שחטיבת “יפתח” תמציא לו בית־דין כזה – היה המצאה מאוחרת שלגבלי, איש־האמת, לא היה בה חלק. ואכן, גם בבית־המשפט המחוזי נשאר גבלי נאמן לגרסה שהעלה בפני השופט החוקר, דהיינו – שבית־דין השדה בבית־ג’יז היה מורכב מארבעה שופטים. כוונתו היתה שקופה: להפחית את חלקו באחריות לפסק־הדין ולהטילו על בארי, שכן לטענת בארי הורכב בית־הדין רק משלושה שופטים ו“היה מובן שהוא [גבלי – ש”ט] הסיניור… כלומר אב בית־הדין… הוא קדם לשניים האחרים בדרגתו ובתפקידו." גם קרון וקדרון תמכו בחקירת הפצ“ר בגרסת בארי. קדרון: “איסר… קרא לנו הצדה והודיע לנו שהוא ממנה אותנו לבי’ד שדה. ואז התישבנו על האבנים. בנימין גבלי היה יושב־הראש.” אולם אם בית־הדין היה של ארבעה, כטענת גבלי בבית־המשפט, ברור שבארי הוא ה”סיניור", וממילא גם אב בית־הדין.

השופט עזרא רייכרט ביקש הבהרה בנקודה זו ושאל את בארי: “פה אמר גבלי שבית־הדין היה מורכב מארבעה שופטים ואתה היית אחד השופטים. עדותך בעניין זה היא אחרת. כיצד תסביר את הסתירה הזאת?” בארי, הנאמן לפקודיו, השיב: “זה פשוט מתוך חוסר הבנה מצדו ואני מוכרח להודות שאילו הוצגה שאלה זו בכלל ייתכן שגם אני הייתי חושב ששלושת השופטים והתובע זהו מוסד של בית־דין שדה גם אם התובע לא משתתף בהחלטות.” היש איפוא פלא, שרבים ב“הגנה” ובצה"ל ראו את בארי כאיש־ערכים? איזה תואר יאה איפוא לגבלי, שלא נטל את האחריות אפילו למעשיו־הוא והטיל את כל כולה על בארי?

שפירא: “מה היה החומר שעל ידו התרשמת [שטוביאנסקי אשם – ש”ט] מלבד זה המונח לפניך [דו“ח־דובי ומכתב־הלוואי – ש”ט]?"

גבלי: “אינני זוכר.”

שפירא: “האם רשמת פרוטוקול מדברי הנאשם?”

גבלי: “לא.”

שפירא: “האם חשבת שאתה זכאי להוציא ממנו [מטוביאנסקי – ש”ט] הודאה לפני שאתה רושם זאת [בדו“ח המשפט – ש”ט]?"

גבלי: “לא הייתי אחראי לעניין זה.”

השופט רייכרט: “לפני מונח העתק דו’ח חקירת טוביאנסקי בכתב־ידך… איסר בארי רשום כחוקר. לפי עדותך אתה היית החוקר. כיצד אתה מסביר זאת?”

גבלי: “אני חוזר ואומר שאני הייתי החוקר. מאחר שלא הייתי אחראי לפרוצדורה – קיבלתי הוראת הממונה עלי וכתבתי את המכתב [צ”ל הדו“ח – ש”ט] כפי שהוכתב לי. כאחראי לעניין ראיתי את איסר בארי."

השופט רייכרט: “אם אתם הייתם בית־הדין [ככתוב בדו”ח בכתב ידו של גבלי – ש“ט] ולא איסר בארי – כיצד יכול היה הוא לקבוע משהו, כאשר לא נשא באחריות?”

גבלי: “אדוני השופט מסתמך על המסמך? [הדו”ח – ש“ט] המסמך הוכתב ובפורום של ארבעה ראינו עצמנו כבית־דין.”

השופט רייכרט: “האם היו עדויות אובייקטיביות מספיקות לשם קיום ברור ממושך יותר [בבית־ג’יז – ש”ט], שבו אפשר לשמוע עדים כמו כהן, שלפי מסמך אחד [דו“ח־דובי – ש”ט] היה עד למסירת האינפורמציה על־ידי טוביאנסקי?"

גבלי: “אם כבוד השופט יסב את תשומת לבו למכתבי לאתי [מכתב־הלוואי – ש”ט] – הרי לא ראיתי את עצמי אחראי להמשך החקירה והודעתי שאני מעביר זאת אליהם [למטה הש“י – ש”ט] ראיתי אותו [את בארי – ש“ט] כאחראי לקביעת השיטה, הפרוצדורה והסמכויות.”

הנשיא בר־זכאי: “מדוע לא שלחתם לאישור את פסק־דין המוות למפקדים הגבוהים בצה”ל?"

גבלי: “ראיתי כל פעולה בשטח הדיון והביצוע בסמכותו היחידה של איסר בארי.”

הנשיא בר־זכאי: “יואיל נא להגיד לנו את הסיבה מדוע לא שלחתם לאישור את פסק־דין המוות נגד מאיר טוביאנסקי למפקדים הגבוהים בצה”ל?"

גבלי: “ראיתי את איסר בארי כמפקדי, כמי שהורה לי לחקור את טוביאנסקי, כמי שהיה אוטוריטה פיקודית בשבילי במשך תקופה ארוכה לפני־כן, כסמכות ואחריות יחידה לקבוע את כל אחד מפרטי הדברים, החל מתחילת מהלך החקירה ועד סיומה. לא ראיתי עצמי רשאי לחוות את דעתי יותר מכפי שנתבקשתי, וראיתי כל פעולה בשטח הדיון והביצוע בסמכותו היחידה של איסר בארי.”

גבלי שכח איפוא כליל, שלשופט החוקר הוא אמר: “בית־הדין סיכם, כלומר ארבעתנו דברנו זה עם זה בצורה החפשית ביותר כי דינו של טוביאנסקי מוות.” כדברים האלה, בערך, אמר גם בארי לבית־המשפט המחוזי.

אחרי שגבלי הטיל את כל האחריות לגזר־הדין על בארי, שאל הנשיא בר־זכאי: “בהזדמנות זו יוכל אדוני אולי להגיד לנו את סיבת החשת ביצוע פסק־הדין?”

גבלי: “התשובה לאי־מניעת ביצוע פסק־הדין היתה ההשפעה הפסיכולוגית שפעלה עלי לאחר קרוב לשלושה חדשים של היותי בירושלים, תנאי המצור הקשים שעברו עלי, הרעב והצמא, ההפגזות הבלתי פוסקות, המתיחות שהגנת ירושלים חייבה אותי לה בתוקף תפקידי, וכן הוידוי מצד טוביאנסקי על מסירת הרשימה.”

הנשיא בר־זכאי: “ב’וידוי' אתה מתכוון להודאה?”

גבלי: “כן.”

גם זה היה הבדל בין השניים. בארי סיפר לבית־המשפט על ליל־נדודים אחרי הריגת טוביאנסקי ועל ספקות וייסורי־מצפון: אם היה הוגן כלפי פקודיו וכלפי טוביאנסקי. “אם לדבר על נקיפת לב,” אמר לבית־המשפט, “הרי זה קיים גם עד היום.” לימים הפר גם דוד קרון את נדר־השתיקה, שגזר על עצמו בעניין טוביאנסקי, ואמר: “אני אכלתי את נפשי בנושא הזה, מפני שזה היה מאד לא לרוחי מה שקרה ואיך שזה קרה, כולל את הדרכים איך שחקרו ועשו.104” רק גבלי לא ידע כל נקיפות־לב; מצפונו היה נקי, שהרי האחריות, כך טען, “החל מתחילת מהלך החקירה ועד סיומה” היתה מוטלת כולה על בארי. הוא החזיק בדעתו שטוביאנסקי היה מרגל ובוגד, ואם טעה במשהו – בזה שלא מנע את הריגתו המיידית, למשל – היה זה בגלל “ההשפעה הפסיכולוגית” של כשלושה חודשי מצור, שהם כ־90 יום. כהרגלו בתאריכים, לא דייק גם הפעם. אפילו בא לירושלים ב־19 באפריל ונטש אותה ב־11 ביוני, כפי שאמר לשופט מלחי, הוא עשה בירושלים הנצורה 53 יום בלבד – או 71 יום, אם נכונה עדותו בבית־המשפט המחוזי – והוא ירד לתל־אביב ב־26 ביוני.


 

9. מענית    🔗

החיים אינם מתנהלים לפי “שולחן ערוך”, ולא לכל השאלות יש תשובות. בחיי אדם ובקורות מדינה לא שולט היגיון אחד. לפיכך לא תמיד – ואפילו לעתים נדירות – עולה הגיון המשפט בקנה אחד עם הגיון הצבא, והוא הדין לגבי המדיניות והחברה ושאר עניינים. על אחת כמה וכמה שלהיסטוריה היגיון משלה. בין כל אלה קיימים ניגודים וסתירות, ויש שהם מתגלים רק לאחר מעשה ובמבט לאחור. על־כן יקשה מאד לקבץ את תולדות המעשים בכל אחד מהתחומים האלה לאסופה אחת, כפי שאוגדים זר פרחי־בר.

יעקב־שמשון שפירא, התובע במשפט־בארי, היה מודע לכך שמשפט זה – שהתקיים תודות לתקיפותם של בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון; פנחס רוזן, שר המשפטים; ושפירא עצמו, היועץ המשפטי הראשון לממשלה – מהווה יסוד ונדבך חשוב בכינונה של ישראל כמדינת חוק. ביומו האחרון של המשפט הילל שפירא את בארי ואת סניגורו במשאו אל השופטים ואל הציבור:

לכאורה היתה ההודאה באשמה הרבה יותר פשוטה… [אבל] התבוננות יותר קרובה לעניין מצדיקה… את קו־הסניגוריה, בבוחרה שלא להודות באשמה ולגולל את כל הפרשה בפניכם, ובפני… כל הקהל בישראל. לוא היה בארי מודה באשמה היתה הפרשה נשארת סתומה ועטופה צעיף של סודיות לרעתו של טוביאנסקי, לרעת כבודו של טוביאנסקי, לרעתו של בארי, ולרעת שלטון החוק במדינה ולרעת דעת־הקהל וחינוכו… יש לברך על כך שהברור לא התנהל בדלתיים סגורות.

נוכח התבטאות זו של שפירא אפשר לשאול, אם במבט לאחור היה רואה את עצמו ראוי, כמו סלומון, לציון לשבח. בינואר 1955 ביקש ממנו פנחס לבון, אז שר הביטחון, לחוות את דעתו, כמי ש“טיפל אישית” במשפט־בארי, “על תפקידו של מר בנימין גבלי באותה פרשה.” עובדה זו כשלעצמה מלמדת עד כמה ההתמקדות בבארי דחקה את גבלי לשוליים. לבון נזקק לחוות־דעת זו, כיוון שערך אז את טענותיו לקראת הופעתו בפני ועדת־חקירה105 שמינה ראש הממשלה משה שרת, כדי לברר מי נתן הוראה לבצע סדרת פעולות חבלה במצרים בקיץ 1954. ועדה זו היתה חשאית ונתמנתה ללא ידיעתו של שפירא – אף שהיה אז, כדבריו, “קרוב למלכות”, ראש הנהלת הקואליציה ו“מראשי־המדברים בסיעת מפא”י," ונפגש מזמן לזמן עם ראש הממשלה. שפירא הגיש ללבון את חוות־דעתו ב־6 בפברואר 1955 בלא שידע, לדבריו, מהי תעודתה.106

הוא קבע בה, שגבלי היה קצין־המודיעין בירושלים שהגיש ביום 25 ביוני 1948 דו“ח לאיסר בארי, אשר על יסודו בא מר בארי למסקנה שטוביאנסקי עשה מעשה ריגול ובגידה, מסקנה שבעקבותיה נתקיים ביום 30 ביוני 1948, “בית־דין השדה” בבית־ג’יז ובוצעה בו במקום המתתו של טוביאנסקי… המקור לאשמה היה [אותו] דו”ח שהגיש מר בנימין גבלי למר בארי.

במשפט־בארי באוקטובר 1949 לא אמר שפירא דברים חד־משמעיים כמו אלה, ולכן הדעת נותנת שלא החזיק בדעה זו בזמן המשפט. רק כך אפשר להסביר את החלטתו לפטור את גבלי מכתב־האישום. דומה איפוא כי רק במבט לאחור ניעור שפירא לעובדה, שבגלל שיקול שגוי שלו לא נחקר כהלכה חלקו של גבלי בהריגת טוביאנסקי. וכך, תרומתו הגדולה של שפירא לאי־תלותה של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי, ובצדה טעותו כתובע – שתיהן דרות בכפיפה אחת ללא היגיון והסבר, פרט לכך שמה שנראה נכון ב־1955 לא נראה נכון ב־1949, ולהפך. המשפט גרם לכך שרק אדם אחד נתן את הדין על הוצאתו להורג של טוביאנסקי. ההיסטוריה אינה יכולה לשנות עובדה זאת, אך אולי יש בכוחה להושיב על כס משפטה גם את שותפיו למעשה.

*

למשפט ולהיסטוריה היגיון שונה, ומה שאי־אפשר להניח על שולחן המשפט – לרגל מגבלות הפרוצדורה וחוקי הראיות – אפשר להניח על שולחנה של ההיסטוריה. למשל, אפשר שהיא תיתן את דעתה לדברים שאמר לימים לוי אברהמי. המשפט ידחה אותם, כיוון שנאמרו מחוץ לחקירות ולכותלי בית־המשפט, וכבר חלה עליהם התיישנות. בניגוד מוחלט לעדויות של בארי, גבלי, קדרון וקרון, סיפר אברהמי בשידור רדיו ב־1973, כי בסופה של ישיבת מטה הש"י ב־30 ביוני 1948, שהוא השתתף בה, “סיפר בארי לנוכחים על… טוביאנסקי, או למען הדיוק… שיש צורך לבצע מאסר של אדם שרובץ עליו חשד רציני למסירת ידיעות באמצעות פקידים אנגליים בירושלים, ללגיון הערבי.107” מדברי אברהמי ברור שגבלי ושני חבריו לא יצאו למסע הזה בכוחה של פקודה. לוא נחקר אברהמי, לא היה נימוקו של שפירא – שלא להגיש כתב־אישום נגד שופטי־בית־ג’יז – תקף, ומאידך גיסא ייתכן שב־1949 לא היה אברהמי אומר מה שאמר ב־1973.

עניין אחר, המופיע בדו"ח־דובי, הוא לשון־הרע – שטוביאנסקי “מונע עזרה מיהודים.” מדובר בעת שירותו של טוביאנסקי בצבא הבריטי, וגבלי לא היה צריך להרחיק כדי להיווכח שאין לה על מה שתסמוך. לוא מילא גבלי את תפקידו כהלכה ולוא שאל את לויצה, היתה מתגלה לפניו תמונה אחרת לגמרי. לויצה שירת בצבא הבריטי, ותוך כדי כך היה מפעילי הבריחה וההעפלה. טוביאנסקי היה מפקד יחידת הנדסה יהודית. לויצה ביקר ביחידה בעת שחנתה בנפולי ונפגש עם ועד החיילים בענייני “הגנה” ועלייה. גם עדותו, בשידור ברדיו, הונחה על שולחן ההיסטוריה:

הם הזהירו אותי שטוביאנסקי איש קשה והוא לא ילך לקראתי בהרבה. הם לא ידעו שאני מכיר את טוביאנסקי היטב [מה“הגנה” בירושלים – ש"ט]. אני נכנסתי אליו והם התפלאו מאוד שאני השגתי את כל מה שרציתי. אולם על החיילים שלו, מעניין שהוא עשה רושם של אדם שלא ילך לקראת התביעות. זו אולי היתה הטרגדיה של טוביאנסקי, שהוא כלפי חוץ הופיע אחרת מאשר היה בפנים108.

*

הגיונם הנבדל של המשפט ושל ההיסטוריה מעמיד את אישיותם ואת דרך פעולתם של התובע ושל הסניגור באור מיוחד. הופעתו של שפירא היתה מזהירה. רק לעתים נדירות ראה בית־משפט בישראל אזמל ניתוח כה חד. גם יעקב סלומון העניק ללקוחו הגנה מזהירה; אולם אם נדמה את יכולתו של שפירא לקרן־אור מאירה, חודרת ומבהירה – התייחד כשרונו של סלומון ביצירת ערפל סמיך. נראה שהוא בנה את קו־ההגנה שלו על ההנחה, שבעלטה שהוא מוריד עליהם לא ימצאו השופטים את ידיהם ואת רגליהם. מלחמת בני־אור בבני־חושך, רחמנא ליצלן.

קשה לעמוד על שיקוליו של סלומון בבחירת לקוחותיו; שהרי הוא, הסניגור שנשבע בצדקתו של בארי, עתיד – כפי שיתברר להלן109 – ליצג גם את גבלי, מי שהכשילו. יתר־על־כן, כשנה לפני משפט־בארי הגן סלומון על פרדריק סילבסטר, אחד מ“חמשת הבריטים” שעמם נמנה גם מייקל בריאנט.

ב־6 ביולי 1948, שבוע אחרי שטוביאנסקי הוצא להורג, עצרו אנשי אצ“ל את מייקל בריאנט, פרדריק סילבסטר, ויליאם האוקינס, אלפרד טרוהיר ותומס דאונס, כולם פקידי חברת־החשמל הירושלמית, בטענה שעסקו בריגול. בחיפוש בדירת סילבסטר נמצא משדר. הוא טען, שהמשדר שימש להעברת ידיעות לקונסוליה הבריטית, בשטח הירדני של ירושלים, בדבר מצבם של אזרחי בריטניה בשטח הישראלי, ושידוריו גלויים וידועים לממשלת ישראל. אנשי המודיעין של אצ”ל העבירו את החמישה לידי צה“ל, וצה”ל העבירם לידי משטרת ישראל.

עניינם של “חמשת הבריטים” עלה בישיבת הממשלה, ולפי החלטתה הוגש נגדם כתב־אישום. ביושבו כשופט חוקר החליט השופט הראשי של בית־משפט השלום בירושלים כי יש להעמיד לדין רק את סילבסטר ואת האוקינס. בריאנט, טרוהיר ודאונס שוחררו.

בבית־המשפט המחוזי בירושלים הואשמו השניים כי בין 15 במאי ב־9 ביוני 1948 אספו חומר על מתקנים צבאיים של ישראל כדי למסור אותו לאויב; וכי סילבסטר שידר מדירתו שבשכונת קטמון את ה“סודות הצבאיים” אל הקונסוליה הבריטית בשטח הירדני. בית־המשפט המחוזי, בהרכב של שלושה בראשות הד"ר בנימין הלוי, זיכה ב־8 באוקטובר את האוקינס והרשיע את סילבסטר. בית־המשפט העליון זיכה גם את סילבסטר.

היה זה כעין לעג לרש שבריטים, חבריו לעבודה של טוביאנסקי ושותפיו לריגול, כביכול, נמסרו על־ידי האצ"ל דווקא לידי החוק בישראל. הם זכו ליחס הוגן – הודעה על מאסרם נמסרה למשפחותיהם ולממשלתם – ולהגנה משפטית, ונמצאו זכאים עד אחד. אין ספק שגם טוביאנסקי היה נשאר בחיים, לוא עמד סניגור לימינו.

“הנה, חמשת הבריטים,” כתבה אלמנת טוביאנסקי לבן־גוריון בנובמבר 1948, שהאשימום בריגול… נחקרו ונשפטו כחוק, ניתנה להם האפשרות למנות סניגורים וכולם זוכו על־ידי שופטי המדינה; וכאן לוקחים בן־אדם, קצין גבוה בצבא, יהודי לאומי, מעמידים אותו לפתע למשפט רציני מבלי לתת לו כל אפשרות של הגנה, פוסקים את דינו בחפזה, בסתר מחסלים אותו מיד מבלי להרשות לו להתקשר עם העולם החיצוני…110


מכתבה של לנה טוביאנסקי זכה לפרסום רב במרוצת השנים, אך לא עורר בלבו של סלומון אהדה או השתתפות. הוא אינו מזכירו כלל בספרו האוטוביוגרפי בדרכי שלי, שבו תיאר את מפעלותיו למען המדינה והחוק. כנגד זה הוא מביא שם את מכתב התרעומת שלו לבן־גוריון, על שב־27 בדצמבר 1948 כתב לאלמנה והודיעהּ – גם מעל דפי העיתונות – כי “התברר שמאיר טוביאנסקי היה חף מפשע.” סלומון מחה: “לא היה כל בירור משפטי” שקבע את חפותו של טוביאנסקי, “אך ברור כי קביעת עובדה זו בצורה רשמית עלולה לפגוע לרעה בהגנת מר איסר בארי.” בן־גוריון השיבו, שדבריו לגב' טוביאנסקי נכתבו על יסוד ההנחה שהיה משפט נגד טוביאנסקי,

ופסק־דין של משפט אפשר לבטל רק על־ידי משפט אחר. לאחר החקירה שנעשתה בדבר על פי הוראתי, התברר שלא נתקיים שום משפט, והשלושה שישבו “במשפט” – לא היתה להם שום סמכות, והדיון לא התנהל בגדר שום חוק, לא של המדינה ולא של ה“הגנה”, וממילא לא היה “פסק הדין” פסק דין משפטי… ומכיוון שהוכח שאין לנו כל יסוד להעמיד את טוביאנסקי למשפט… כי הוברר שלא בגד, הודיעו את האמת שנתברר שמאיר טוביאנסקי היה חף מפשע.111

*

זכותו של כל אדם להגנה הטובה ביותר וחובתו של עורך־דין לתיתה ללקוחו אינם מוטלים בספק. לפיכך, לוא ניתנו כל מעייניו של סלומון רק לתהילה ולממון, לא היה מבחר לקוחותיו מעורר השתוממות; אבל סלומון שאף ליותר: הוא רצה בכל מאודו להיחשב לא רק כנאמן בית־המשפט112 אלא גם כאביר־צדק. כל השלושה – סילבסטר, בארי וגבלי – מופיעים בספרו כאנשים, שאדם ומדינה התעמרו בהם על לא עוול בכפם, והוא נחלץ להוכיח כי הם צדיקים גמורים. אבל אם הוכח שבריאנט לא היה מרגל הכיצד יכול סלומון להאמין שטוביאנסקי – שמאשימיו טענו שבריאנט הפעילו – היה מרגל? ואם טוביאנסקי לא היה מרגל, כיצד יכול סלומון להצדיק את בארי, שהוציאו להורג? וכיצד יכול סלומון להגן על גבלי ב־1960, אחרי שראה אותו מטיל את אשמתו על כתפי בארי? נחמה פורתא היא, שבהיפוך נסיבות היה סלומון מגן על טוביאנסקי באותו חירוף־נפש; וייתכן שלוא הקדים לבון לשכור את שירותיו, הוא היה מגן עליו ומסייע בידו להפליל את גבלי.

השאלה במקומה. שהרי יש עורכי־דין, שכוחם לפני כס־המשפט – בזכות ההופעה, הלמדנות והיכולת, אבל גם בזכותו של חסד נעלם החומק מכל הגדרה – רב משל עמיתיהם למקצוע, ובמאזני־הצדק מלה שלהם שקולה כפליים. סלומון נמנה עם עורכי־דין אלה, והוא לא חסך מעצמו מחווה ומאמץ, והטיל למאבקו להוכחת צדקתם של שלושת לקוחותיו את המוניטין והיוקרה שלו. הדבר עלה בידו במידה לא מבוטלת, ומוכיחה זאת הקביעה בפסק־דינם של שופטי בית־המשפט המחוזי:

כי לא היתה בלב בארי כל מזימת זדון כי לא השיאו כל רצון להרע ושכל מה שעשה – ומצפונו נקפו על כך – לא עשה אלא מתוך תפיסה מוטעית של חובות תפקידו והכרת אחריות מעיקה באוירת חרדה וזעם שנשתררה בימי סכנה לאומית.

יכולת הערפול של סלומון היתה כה מתוחכמת, עד כי בקרב קוראי ספרו יימצאו מן הסתם גם מי שיתרשמו מהוכחותיו, כביכול, ויאמינו שאולי בכל זאת היה מאיר טוביאנסקי מרגל. כך יוסיף סלומון ללחום את מלחמת־בארי עד סוף כל הדורות, שהרי ספר הוא חייל שתחמושתו אינה אוזלת לעולם.

כי כָזֹה וכָזֶה תאכל הֶחָרֶב, וכזה וכזה תאכל לשון עורכי־הדין.

*

שלא כמו למשפט, אין להיסטוריה ערכאות, בית־דין גבוה לצדק או בית־משפט עליון לערעורים. היא קשובה לכול, אולם השוטחים בפניה את ראיותיהם, לא תמיד טורחים בבדיקתן. לא תמיד מכריע חומר אמין ובדוק את הכף כנגד זיבורית ובוקי סריקי. אין איפוא דרך להבטיח, כי האמת תצא לאור ותדחה את השקר.

למשל: על איזה פשע הוצא טוביאנסקי להורג? בדו“חות של דב סיני ודובי יסקי נאמר כי טוביאנסקי הסביר למייקל בריאנט את רשימת הצרכנים החיוניים של חברת־החשמל בירושלים. גם ב”דו’ח חקירת מאיר טוביאנסקי מירושלים ביום 30.6.48“, שגבלי עצמו כתב אחרי המתתו, לא נאמר שטוביאנסקי נאשם במסירת רשימת הצרכנים לידי בריאנט. את הטענה השקרית הזאת העלה גבלי לראשונה רק בחקירת הפצ”ר, כשאמר: “אני כתבתי את הפרוטוקול שבו נרשמו דברי התובע ותשובת הנאשם. בתחילה היתה תשובתו מסויגת שהוא מסר רק רשימה כוללת של הצרכנים היהודים.” הוא חזר על בדיה זו בפני השופט החוקר: “טוביאנסקי הודה כי מסר [כאן ולהלן ההדגשים שלי – ש”ט] לבריאנט את רשימת הצרכנים." במשפט־בארי חזר גבלי על טענתו זו בשלישית: “דעתי היתה אז ועודנה כי טוביאנסקי העריך את החשיבות הצבאית של הרשימה הזאת בזמן שמסרה לבריאנט. לא האמנתי לו באומרו כי בזמן מסירת הרשימה הוא לא העריך את ערכה הצבאי של הרשימה.”

התשובה המבולבלת, שנתן בארי לשפירא בחקירתו הצולבת, מעידה אולי שהוא נקרע בין נאמנותו לאמת ובין נאמנותו לפקודו גבלי. שפירא: “אתה אומר שטוביאנסקי הודה שהוא מסר את הרשימה הזו לבריאנט?”

בארי: “לא הייתי אומר מסר, אבל שהוא הסביר… מתוכה, בעזרתה.”

כמה טרחות טרח שפירא להחדיר בלב השופטים ובתודעת הציבור שטוביאנסקי לא מסר שום רשימה, ולפיכך לא ייתכן שרשימה כזאת, שלא היתה קיימת כלל, היתה בידי גבלי בזמן המשפט בבית־ג’יז. נשיא בית־המשפט בר־זכאי חיזק טענה זו של שפירא, שכינה את הרשימה הנעלמת bordereau – מטבע־לשון שניצוק במשפט־דרייפוס, המתייחס למסמך מזויף שלא הוגש למבחן בבית־המשפט.

והנה ראה זה פלא: אחרי כל העמל, שהושקע בריסוק הבדיה של גבלי, מצאו להם רסיסיה שנפוצו ברוח – בדומה לזרעונים בעלי־הציצית של הסביון – חיים חדשים. אפילו בן־גוריון הוסיף למכתב הטיהור שלו לאלמנת טוביאנסקי – בעלה “היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית” – תוספת זו: “בעלך אמנם עשה משגה – ומשגה כבד אולי, שהוא מסר לאנגלי הממונה עליו רשימה… אולם לא היתה לו בזה שום כוונה רעה, ובלי כוונה אין מעשה בגידה.113

אמנם בן־גוריון כתב את מכתבו זה ב־1 ביולי 1949, לפני הדיון בפני השופט החוקר ולפני משפט־בארי – אבל אין בכך כדי להסביר את טעותו. ואכן, בדיית־גבלי דבקה לא רק בבן־גוריון. בחוות־הדעת שלו מ־6 בפברואר 1955 נכשל אפילו שפירא עצמו באותה טעות. הוא אמנם פתח ואמר, ש“האשמה שטפלו” על טוביאנסקי שופטיו “היתה, שהוא עשה מעשה ריגול בזה שהוא מסר לפקיד אנגלי של חברת החשמל הירושלמית, מר בריאנט, רשימת מקומות סודיים, ושהרשימה הזו התאימה למפת ההפגזות וההפצצות של ירושלים;” אולם בהמשך מסביר שפירא כי “היסוד היחידי, לדבריו של מר בנימין גבלי בדו’חו, ‘שבעקבות ידיעות שנמסרו על־ידי טוביאנסקי שהועברו לרשות הערבית, תוכנו הפצצות והפגזות על ירושלים’ היה במסירת רשימת צרכני החשמל החיוניים… לזכותו של הקצין יסקי יש לומר, שבדו’ח שלו אין מסקנה ברורה שמסירת הרשימה שימשה יסוד להכוונת ההפגזה.” [ההדגשים שלי – ש"ט].

משהו מהאשמת־השווא שגבלי הטיח נגד טוביאנסקי דבק איפוא גם בתודעתם של שני מגיניו הדגולים. וכי יש ערובה, שמכתב בן־גוריון לאלמנת טוביאנסקי ומכתב שפירא ללבון לא יצוטטו בעתיד כהוכחה שטוביאנסקי מסר לבריאנט רשימה, ושהדבר מוכיח את היותו מרגל?

לדברים יש איפוא כוחות משלהם, ולעתים הם בלתי־תלויים לחלוטין בהוכחות, מחקרים וספרי מלומדים. הם מתגבשים בדעת הקהל בתהליכים סמויים, יוצרי המיתוסים. דומה כי לעולם אין לדעת איך ייחרתו מאורע או “פרשה” בדעת הדור – על אחת כמה וכמה בדעת הדורות הבאים. מוטב איפוא לדבר על שולחן ההיסטוריה, לא על משפטה.

*

שאלה מרכזית על אותו שולחן היא: אם מעל גבלי בשליחותו, מדוע מינה אותו בן־גוריון לראש אגף המודיעין (אמ"ן)? התשובה – שבן־גוריון כלל לא מינה אותו – ככל שהיא חדה וברורה, ממאנת להכות שורש בחלק של דעת הקהל, שהרי מיד צצות שאלות אחרות במקומה: מדוע, אם כך, איפשר את קידומו עד לדרגה, שממנה רק כפסע עד ראשות אמ"ן? התשובה – שבתקופה ההיא היה המודיעין מחלקה באגף המטה הכללי, וקידומו של רב־סרן בתוך מחלקה לא היה מעניינו של שר הביטחון – אין בה לרצות את הכול. מדוע לא יזם בן־גוריון חקירה של גבלי? יום יבוא ובן־גוריון יצטער, בלי שיודה, על כך; אולם שאלות כעין אלה – ולא רק לגבי גבלי – אין להן קץ. תהיינה התשובות עליהן אשר תהיינה, בסיסן האחד הוא השוני בין ההגיונות של התחומים השונים, הנזכר לעיל: הגיון הצבא אינו הגיון המשפט, ולחכמים־לאחר־מעשה היגיון משלהם.

סילוקו של בארי מהמודיעין הותיר חלל, ומן ההכרח היה למלאו במהירות. דבר זה האיץ את עלייתו של גבלי בסולם הדרגות. חיים הרצוג, סגנו של בארי, שנקרא להחליפו כראש ממ“ן,114 קיבל את חינוכו הצבאי והמודיעיני בשורות הצבא הבריטי, ולא היה מקובל על אנשי הש”י שהיוו את רוב מניינה של קצונת־הקבע בחיל־המודיעין. הרצוג זכר, שבן־גוריון “הכניס אותי בכוח כי הם לא רצו איש מהצבא הבריטי.” הוא היה מודע איפוא לכך, שבממ“ן לא קיבלוהו בזרועות פתוחות. ההתנגדות למינויו באה גם “מצד ידין והקבוצה הקטנה שלו.” ואכן, בנובמבר 1949, כשאך התמנה לרמטכ”ל,115 הציע ידין לשלוח את הרצוג לוושינגטון כנספח צבאי ולמנות את נתן (נט) כהן במקומו כראש המודיעין. בן־גוריון וראובן שילוח עמדו על מינוי הרצוג, ובין המצדדים והמתנגדים נערכה כעין “עיסקת חבילה. כלומר, הם באו ואמרו לי: בנימין גבלי הוא מס' 2 ואתה מס' 1.”

את מינויו של גבלי כסגן ראש המודיעין קבע ידין באישורו של הרמטכ“ל, יעקב דורי, והוא נכנס לתוקפו ב־15 במרס 1949 – עוד בטרם הוחלט להעמיד לדין את ה”אחראים" להריגת טוביאנסקי. בנוסף לתפקיד הסגן הוסיף גבלי להחזיק בתפקידו הקודם כראש שירות מודיעין 1, דהיינו – המודיעין הקרבי והמחקר, המחלקה החשובה בחיל. מוסכם היה, שהסגן ישמש גם “נציג מטה שירות המודיעין במטה הכללי.116” הוראה זו חלה גם על גבלי, והחל במרס 1949 הוא ייצג את המודיעין במטכ“ל. פירוש הדבר, בלשון הרצוג, ש”הוא היה קצין המודיעין של ידין." הסימן לכוח הנוסף שניתן לגבלי היה מושבו “על הגבעה” – גבעת המטכ“ל ברמת־גן – על־יד ידין, בעוד הרצוג, ראש המודיעין, ישב הרחק – ב”בית הירוק" ביפו. ועוד: לדברי הרצוג, גבלי גם “שלט בכל הצד המינהלי. הוא שלט כבר מההתחלה.” באחת: גבלי היה מס' 2 בעל כוח אדיר, וקל היה לטעות במבנה־התמך ולחשוב שהוא המבנה הראשי.

מרכזיותו של גבלי בחיל־המודיעין נסתייעה גם בעובדה, שבד בבד עם תפקידו כראש ממ"ן הכשיר עצמו הרצוג לחיים אזרחיים ועשה לו עת ללמוד משפטים. שלוש שעות בכל בוקר, מ־5 עד 8, הוא התכונן בעזרת מדריך לבחינות עורכי־הדין, ועם ערב חזר לספריו ולמחברותיו.

לעומתו הקדיש גבלי את כל זמנו ומרצו למודיעין. חברתו, שוש מרשוב, אמרה עליו: “הוא היה כולו ש”י ואחר־כך צבא. הוא בנה את עצמו לקראת זה.117" על כך הוא זכה להוקרה ולהערכה אף מצד הרצוג, שהפיק תועלת מכל רגע פנוי: “הוא החזיק את כל הצד המינהלתי של המודיעין בתקופה שהיה בלגן אחד גדול, כששום דבר לא היה מאורגן.” הרצוג ראה בו קצין יוזם, מעמיק, קשוח, ישר ובעל חוש ליחסי־אנוש. ככל שהתמסר הרצוג ללימודיו ולהכנות לקראת תפקידו החדש בחו"ל, כן נטל גבלי על עצמו יותר ויותר מתפקידיו.

הרצוג עמד בבחינות ב־1950, אולם המאמץ הכפול התישו; וכשהציע לו ידין שנית לצאת לוושינגטון כנספח צה“ל, שש הרצוג על ההצעה. ב־16 באפריל 1950 הוא התמנה לנספח צה”ל בארצות־הברית, ובקנדה החל ב־31 באוגוסט. גבלי, שזכה להמלצה נלהבת מהרצוג, מונה באותו יום כממלא־מקום ראש ממ"ן.

פרשת טוביאנסקי ומשפט־בארי לא העמידו איפוא שום מכשול בדרך עלייתו של גבלי בסולם הדרגות במודיעין. הוא זכה בהערכה כללית ונחשב קצין מעולה, שהדף שלו חלק.

הרצוג עצמו יכול לשמש דוגמה לכך, ודווקא משום שהדיה של פרשת טוביאנסקי הגיעו אליו במישרין. בצר לה פנתה לנה טוביאנסקי גם אל אביו – הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. “אבא קרא לי ואמר לי: היתה אצלי גב' טוביאנסקי והיא תובעת את עלבון בעלה. מה אתה יודע? אמרתי לו: אינני יודע דבר, אבל אני אלך לבדוק.” לדבריו, לא העלו בדיקותיו דבר, כי בארי מיאן לדון בנושא. יתר־על־כן, יום אחד גילה הרצוג להפתעתו, באקראי, “במגירה באחד החדרים את הברט, המקטרת וחפצים אחרים של טוביאנסקי.” שוב מיאן בארי “לדבר על זה.”

הרצוג לא חשב שמן הראוי לבדוק את פרשת טוביאנסקי, וב־8 ביולי 1949 הביע בפני בן־גוריון את פקפוקו, “אם רצוי” להעמיד את בארי לדין על הריגת טוביאנסקי, מחשש “שינסה לכבס לבנים.” 118ואכן, כאשר נפתח המשפט וגבלי עלה על דוכן העדים, לא גילה הרצוג עניין בדבריו והסתפק בדיווחי העיתונים. לימים יאמר: “האמת שאני מעט מאוד ידעתי פרט למה שפורסם בעיתונים… אני התרשמתי שהוא [גבלי] לא הובלט. הובלט איסר.” אותה מידה של אדישות וחוסר־עניין כלפי חלקו של גבלי בפרשה גילו גם ידין ומקלף – בזמן המשפט הם לא התמנו עדיין לרמטכ"ל ולסגנו – ושניהם לא מצאו בגבלי כל פסול.

אדרבה, בהיותו ראש אג“ם התרשם ידין מחריצותו ומאופיו החזק. חסרונו האחד – על כך הסכימו ידין והרצוג – היה חוסר־השכלה צבאית וכללית. בטרם נפרד מעליו המליץ הרצוג לאפשר לו להרחיב את אופקיו הצבאיים והכלליים באמצעות השתלמויות. ידין התמנה לרמטכ”ל בנובמבר 1949, ובינואר 1950 העניק לגבלי דרגת סגן־אלוף, שתחולתה למפרע מ־1 בדצמבר 1949, דהיינו – כשבוע אחרי מתן פסק־הדין במשפט־בארי. כששאל הרצוג באביב 1950 את ידין, מי יהיה ראש ממ“ן במקומו כשייסע לוושינגטון כנספח צבאי, השיב ידין בו במקום: “גבלי.”119 ואכן, ידין מינה אותו לראש ממ”ן, והוא נכנס לתפקידו זה ב־1 ביוני 1950. לאחר ימים אחדים חתם סגן־הרמטכ"ל מקלף על מינויו כקצין מודיעין ראשי. גבלי הועלה לדרגת אלוף־משנה.

כראש ממ“ן הצליח גבלי במקום שהרצוג נכשל: הוא שיכנע את הרמטכ”ל מקלף120 ואת ממלא־מקום שר הביטחון לבון (בן־גוריון יצא אז לחופשה ארוכה ללימוד בעיות הביטחון לטווח הרחוק, ואחריה התיישב בשדה־בוקר) שיש להפוך את המודיעין ממחלקה לאגף. זה היה הגדול בהישגיו. ב־28 בדצמבר 1953 אישרו משה דיין, הרמטכ“ל החדש, ופנחס לבון, שר הביטחון החדש, את הקמתו של אגף מודיעין. מאותו יום ישב אל”מ גבלי, ראש אמ“ן הראשון בצה”ל, על תקן של אלוף. היתה זו עלייה מסחררת.

את דרגת האלוף היה גבלי אמור לקבל בתוך שנה; אז היה זה פרק הזמן המינימלי. בתום שנה זו היה גבלי אמור לסיים את לימודיו בארץ ובחו"ל: המלצתם של הרצוג וידין – לאפשר לו למלא את החסר בהשכלתו הצבאית והכללית – התקבלה איפוא. דומה כי שום דבר לא ביטא את יחסם החיובי של מפקדיו כלפיו כמו העובדה, שבפברואר 1953, ערב נסיעתו, החתימו אותו על חמש שנות־קבע.

*

מענית עמוקה חרשו החורשים על גבה של ישראל, וזרעיה נקצרים יום־יום. פרטי חקירות הפצ“ר, המשטרה, השופט החוקר ובית־המשפט לא נלמדו. בצה”ל, במטכ"ל ובחיל־המודיעין לא הועלתה שום תביעה לחקירה מקצועית של פרשת טוביאנסקי. שר הביטחון וראשי הצבא והמודיעין ידעו מעט מאד מכל הנאמר בפרקיו הקודמים של חיבור זה. מי שחשבו שהמחנה נגוע האמינו שהוא טוהר עם סילוקו של בארי.

מאחר שפרשה זו לא זכתה לבירור ממצה במסגרת הצבא, וגם הבירור ברשויות האזרחיות היה חלקי, ממילא לא היה אפשר לגשת להפקת לקחים. נוהגו של עולם הוא, שאם אין לומדים את הלקח – גבוה שבעתיים מחיר הטעות החוזרת.

לא נדרש זמן רב כדי להיווכח בכך; אולם זהו כבר עניין לפרשה חדשה ומורכבת שבעתיים.


 

מקורות והערות    🔗

ראיונות מרכזיים:

  1. מר דובי יסקי 13.1, 15.1, 4.2.91

  2. סא"ל (מיל') דב סיני 15.1.91

  3. רס"ן (מיל') שושנה מרשוב 11.7.90, 20.1.91

  4. סא"ל (מיל') יצחק לוי (לויצה) 22.1.91


פרוטוקולים וקיצורים:

דב"ג: דוד בן־גוריון.

יב"ג: יומן בן־גוריון.

ש“י: שירות ידיעות של ה”הגנה".

ממ“ן: מחלקת מודיעין באגף המטה הכללי של צה”ל.

אמ“ן: אגף מודיעין במטכ”ל.

פמש"ר: פרוטוקול בית־משפט השלום ברחובות (רמלה), תיק פלילי 25/49 (בפני השופט אליעזר מלחי).

פחמ"ז: פרוטוקול בית־המשפט המחוזי בתל־אביב, תיק פלילי 147/149 (משפט בארי).

תפצ“ר: התיק שבנה הפצ”ר סא"ל אהרון חטר־ישי לצורך חקירתו את ההוצאה להורג של מאיר טוביאנסקי, ההודעות והמסמכים:

הודעות:

  1. אלישבע טוביאנסקי לחטר־ישי 17.3.49; 2. סרן אריה טוביאנסקי לחטר־ישי 17.3.49; 3. רס“ן בנימין גבלי לחטר־ישי 6.3.49; 4. סרן דוד קרון לחטר־ישי 16.3.49; 5. סרן אברהם קדרון לחטר־ישי 7.3.49; 6. סא”ל איסר בארי לחטר־ישי 23.3.49; 7. הוגו וולף למפקח משטרה שי שוורץ 29.7.48;
  2. אהרן כהן למפקח משטרה א' זלצמן 25.7.48; 9. אלכסנדר זינגר לש' שוורץ 28.7.48; 10. אלוף דוד שאלתיאל לחטר־ישי 10.3.49; 11. יחיאל בן זאב לעוזר מפקח מחוזי י' פראג 3.8.48; 12. מפקח מחוזי ישורון שיף לחטר־ישי ללא תאריך;
  3. רס“ן א' גורלי לחטר־ישי 26.4.49; רס”ן נחמיה ארגוב (ללא מספר) למפקח א' באור 12.7.49; דו“ח הפצ”ר לרמטכ"ל 26.6.49

מסמכים:

14/נ דו“ח מאת דב סיני (דו"ח־פריץ) ללא תאריך; 14. דו”ח מאת דובי אל ירוחם 25.6.48 (דו“ח־דובי הכולל את 14א‘: רשימה מאושרת של צרכני חשמל, 14ב’: דו”ח על טוביאנסקי ו־14ג': דו"ח על בריאנט); 15. מכתב מבנימין (גבלי) לאתי (איסר בארי) 25.6.48; 16. רשימת צרכני חשמל חיוניים (באנגלית); 17. רשימת צרכני חשמל מקוצרת (באנגלית); 18. בקשה בדבר הוצאת פקודת מעצר 30.6.48; 19. פקודת מעצר 30.6.48; 20. הוראה מאת יגאל פ' (אלוף יגאל אלון) אל מולה או איתי 29.6.48; 21. הוראת בועז (אלוף צבי איילון) לדוד ש' (אלוף דוד שאלתיאל) 28.6.48; 22. דו“ח על חקירת טוביאנסקי 30.6.48 (בכתב־יד של גבלי); 23. חוות דעת של התוכ”ל הראשי (אברהם גורלי) 13.7.48;

  1. קטע מדו“ח 25.7.48 מאת ראש אגף חקירת פשעים של משטרת ישראל למפכ”ל על חקירת מייקל בריאנט.

 

נספחות    🔗

דו"ח ראשון על טוביאנסקי (תיק הפצ"ר, מסמך 14/נ)

דו"ח פריץ (דב סיני) לירוחם (בנימין גבלי)

חובר כנראה ב־20 או ב־21 ביוני 1948

ירוחם

פריץ

הנדון: העברת ידיעות על ריכוזים מלחמתיים בי־ם לידי האנגלים

א.

  1. בסוף חודש מאי הוכנה תכנית בשיתוף ועדת ירושלים, אגף מינהלה של המטה ועובדים יהודים חברי א־ן121 בחברת החשמל. תוכנית זו כללה הספקת חשמל לרשת מצמצת של מוסדות שעבודתם התקינה הכרחית לגבי מאמץ המלחמה בי־ם. הרשת כללה: בתי־חולים, מאפיות, בתי־דפוס, “אספקה חיונית תע’ש”, בתי־מטבח, מוסדות ובתי־חרושת שונים. יש לציין שהרשת הוכנה בעברית וכללה הסברים כגון – אצ“ל, לח”י וכו'.

  2. כאשר הועברה תכנית זו בשביל אשור לעובדים ראשיים אנגלים בחברה, הושמטו ממנה על־ידי מוסרה הפקיד היהודי הגבוה ביותר מר זינגר כל המקומות שנוכחותם עלולה לעורר חשד של תעשיה מלחמתית, רכוז חיילים וכיוצא בזה. התכנית אושרה והחברה פעלה לפיה.

  3. לפני ימים מספר נראה טוביאנסקי, פקיד יהודי גבוה בחברה, מסביר את הרשימה המקורית לבריאנט – מהעובדים האנגלים בחברה. בריאנט זה – מהמשוטטים בעיר היהודית, מספק תמיד לשאר העובדים האנגלים אינפורמציה על המתרחש בעיר.

  4. לדברי העובדים היהודים הסביר טוביאנסקי, עד שעיכבו אותו, מושגים כגון תע"ש וניסה כמובן להסביר מדוע על מלון “עדן” לקבל חשמל.

  5. אמנם, הפגישה נערכה במקום צבורי של החברה – משרד הצרכנים בבית פולצ’ק, וקשה לאמר שאדם ימסור במתכוון סודות במקום פתוח כל כך.


ב.

  1. לדברי הטכנאים היהודים לא היתה כל אפשרות למצא את המקומות המקבלים חשמ“ל ע”י122 בדיקת מוני הזרם הראשיים של החברה.

  2. בריאנט נסע לעיר העתיקה מיד אחרי הפגישה עם טוביאנסקי. כנראה שפחד להעביר את האינפורמציה בטלפון או במשדר החברה.

  3. יכול כמו כן להיות שהנסיעה הנ"ל היתה מקרית.


ג.

  1. המקומות הרשומים ברשימה הנ"ל מזדהים כמעט לגמרי עם ריכוזי ההפצצות של הפגזים.

  2. כאשר נפסקה העבודה במרכז ברנדייס העבודה הועברה למקום אחר ליוו הפגזים את בית המלאכה למקומו החדש.


ד.

  1. טוביאנסקי לשעבר Major ב־R.E.123 ואח"כ פקיד אזרחי במוסדות הנדסה צבאיים בי־ם. דעת חברי מקצועו עליו רעה. הוא מפורסם כמתחנף לאנגלים, לוקח שוחד, מונע עזרה מיהודים וכו'.

  2. לעבודה בחברת החשמל התמנה ע“י האנגלי GRESHAM, אחד ממנהלי החברה שעבד אתו בצבא. הנ”ל התמנה בעקב ידידות בלבד, כי לא היה לו מושג מהעבודה שהוטלה עליו.

  3. בחוגי המהנדסים היהודים הורגש תמהון רב כאשר התמנה הנ"ל למנהל שדה־התעופה בי־ם.

  4. הנ“ל ביקש קו טלפון חיצוני על מנת שיוכל להתקשר אל שדה התעופה. הנ”ל לא ביקש “כנור”.124


ה.

בסיכום, עלינו לברר אם האפשרות לקבלת אינפורמציה דומה ע“י האנגלים יכלה לבוא רק דרך טוביאנסקי. יש לברר את כמות הכסף שנמצאת ברשותו. יש לברר את קשריו בחברה,125 יש לברר איך הגיע למנויו לשדה התעופה, לברר קשר אפשרי עם הברחת הדאר באוירונים וע”י חפוש בביתו יש לברר אפשרויות קשר אחרות ברשותו.



דו"ח שני על טוביאנסקי (תיק הפצ"ר מסמך 14)

דו"ח־דובי (דובי יסקי) לירוחם (בנימין גבלי)

25.6.48

ירוחם

דובי

הנדון: העברת ידיעות על אספקת החשמל המלחמתית בי־ם לידי אנגלים.

(דו"ח שני)

(נספחים א‘, ב’, ג' מצורפים)

א.

  1. בסוף חודש מאי הוכנה תכנית בשיתוף ועדת ירושלים, אגף המינהלה של מטה מחוז ירושלים וה' זינגר המקשר בין חברת החשמל והמוסדות. תכנית זו כללה הספקת חשמל לרשת מצומצמת של מוסדות שעבודתה התקינה חיונית למאמץ המלחמה בירושלים. הרשת כללה: בתי־חולים, מאפיות, בתי־דפוס, תע“ש, בתי־מטבח, בתי־חרושת למזון ומוסדות שונים כגון מלון “עדן” וכו'. התכנית כללה גם הספקה של חשמל למטות של פעולות לחימה כגון – “קלשון־דרום” מפקדת אצ”ל וכו'. התוכנית כללה גם הסברים על מובן הקיצורים השונים שבה וכן הסברים על השתיכות של בתי מלאכה שהופיעו בה – כלליים, אצ“ל או לח”י.

ראה נספח א'.

2. כאשר הועברה תכנית זו בשביל אישור המנהלים האנגלים של החברה – הושמטו על־ידי העובדים היהודיים ובראשה ה' זינגר הנ"ל – מספר מקומות שנוכחותם ברשימה עלולה לעורר חשד. המקומות שהושמטו כללו בתי מלאכה, מעבדות, מקומות ריכוז של צבא וכיוצא בזה. התוכנית אושרה על־ידי כל הצדדים הנוגעים בדבר והחברה פעלה לפיה.

  1. הרשימה של המקומות הזקוקים לזרם נכתבה עברית, היא היתה קיימת בארבעה העתקים שהיו בידי האנשים דלקמן:

  2. זינגר – הפקיד היהודי הגבוה בחברה.

  3. פיילכנפלד – קצין התכנון של החברה.

  4. גולדברג – קצין ביצוע טכני של החברה.

  5. וולף – סגנו של גולדברג הנ"ל.

כל האנשים האלו טוענים שהרשימה לא יצאה בשלמותה מתחת ידם. רק רשימה מקוצצת בעברית חוברה לצורך העובדים.

ראה נספח א'.

  1. באמצע חודש יוני נראה מהנדס יהודי מעובדי החברה בשם טוביאנסקי מסביר לבריאנט (אנגלי, מנהל התחנה בפועל) את הרשימה העברית המלאה.

העובדים היהודים שראו זאת (ביניהם כהן הפקיד הראשי בחברה) ניסו לעכב בעדו. הדבר קרה במשרדי החברה בבית פולצ’ק בעיר היהודית.


ב.

  1. אחרי השוואה של מפת ריכוזי הפגוז126 בירושלים עם מפה שבה סומנו המקומות שקיבלו זרם על־ידי התכנית הנ"ל נראה שיש דמיון רב בין שני הסימונים על המפות.

  2. לדברי טכנאים יהודיים בחברה – אין כל אפשרות לגלות את המקומות הצורכים זרם חשמלי על־ידי בדיקת מודדי הזרם הראשיים שבחברה. הסיבה לכך היא שהחלוקה נעשתה בתוך הרשתות ולקחה טרנספורמטורים מרכזיים כמרכזי־מישנה.

  3. הפקידים האנגלים בחברה, אף כי להלכה עצורים בשטח הכיבוש, נהנים משום מה מזכות מעבר חופשי בכל העיר; ונוהגים כמובן, לפחות חלק מהם, לבקר בעיר העתיקה על מנת “להביא מצרכים” וכו'. כל הצעדים שננקטו למניעת עובדה זו עלו בתוהו מפני חוסר כל ענין בדבר מצד שלטונות השטח הכבוש ומחוסר כל אפשרות ביצוע בידינו.

  4. לדברי מספר עובדים נסע בריאנט הנ"ל לעיר העתיקה ימים מספק אחרי פגישתו עם טוביאנסקי. ראה נספח ג'.


ג.

  1. כשהתחיל להגיע דלק לירושלים והתחילה להיות אקטואלית החלוקה הרחבה יותר של הזרם החשמלי, התבטא בריאנט, לדברי העובדים היהודים, שמספר מקומות בעיר היהודית לא יקבלו זרם במקרה של קיצוצים בהספקת החשמל. המקומות הנ"ל היו כולם כרוכים ברשימה העברית המלאה ואינם כלולים ברשימה האנגלית שנמסרה באופן רשמי לפקידים האנגלים.

  2. מר זינגר, שלא היה נוכח בזמן החקירה מפני נסיעתו לחיפה, טען, כשחזר, שלא מסר כל רשימה של מקומות לטוביאנסקי.

  3. בסיכום:

הרשימה המלאה של המקומות המקבלים חשמל מהווה חומר סודי ממדרגה ראשונה. ברור שהרשימה הזו עלולה לתת מושג מלא מהקף המוסדות העוסקים בתעשיה מלחמתית, וכן גם מהמקומות בהם מתרכזים חיילים ונערכות פעולות אחרות החיוניות למאמץ המלחמה.


נספח א' (רשימה מאושרת של צרכני חשמל בירושלים הישראלית).

נספח ב'

טוביאנסקי

  1. האיש לא נחקר עדיין וכל האינפורמציה עליו היא מכלי שני.

  2. במשך שהותו בארץ עבד טוביאנסקי בים־המלח, בחברת החשמל, בצבא, ושוב בחברת החשמל.

א. בים המלח אפשר להיוודע על אודותיו מהחבר לנגודסקי.

ב. אחרי שעזב את חברת האשלג נכנס לעבודה בחברת החשמל כמנהל עבודה. שם היה נוהג לקבל פועלים על בסיס של קבלת אחוזים ממשכורתם. בתקופה זו עבד יחד עם האנגלי גרשהם. האנגלי גרשהם טיפח אותו וטיפח כמו כן ערבי בשם אימם.

כשפרצה המלחמה עבר טוביאנסקי ביחד עם גרשהם לחיל המהנדסים והיה תמיד נמוך ממנו בדרגה אחת. יחסו של טוביאנסקי לחייליו היה גרוע והדעה הכללית עליו היתה גרועה גם כן.

בגמר המלחמה עבר טוביאנסקי לעבודה כאזרח במשרד צבאי בירושלים. אח"כ (בשנת 1946) העבירו גרשהם לעבודה בחברת החשמל במשכורת גבוהה יותר משל כל פקיד יהודי אחר בחברה – אף כי נסיונו וכושרו היו נמוכים משלהם.

יש לציין שאימם הערבי הובא גם כן לחברת החשמל ושניהם עבדו אך ורק בזכות האנגלי גרשהם שהפך להיות המנהל הכללי של החברה. אימם וגרשהם עורכים כיום נסיעות נרחבות בארצות הערביות וישנם רמזים המעידים שגרשהם עלול בנקל לבקר בירושלים ביהודית ובחברה. באחד הימים נתמנה טוביאנסקי למפקד מחנה קבע מס' 1 (שנלר). אח"כ משום “פנצ’רים” שקרו הועבר להיות מפקד שדות התעופה בירושלים. זאת בתוספת לעבודה בחברת החשמל.


נספח ג'

בריאנט

בריאנט גר בשטח היהודי, אוכל במלון יהודי וע"י רוב פגישותיו עם יהודים משמש קצין קשר בלתי־רשמי עם הישוב היהודי.

ברשותו תעודות כניסה ויציאה כאוות נפשו בגלל היותו מנהל החברה. מצליח בדרך כלל לעבור לשטח הערבי ולחזור, לא ברור לאיש כיצד.


מכתב־הלוואי של גבלי (בנימין) לבארי (אתי)

(תיק הפצ"ר מסמך 15)

25.6.48

לאתי

מבנימין

הנדון: טוביאנסקי

טוביאנסקי – ראה פרטים רצופים127 – פקיד גבוה בחברת החשמל בירושלים ומפקד שדות התעופה במחוז נחשד על ידינו כמוסר ידיעות למנהל חברת החשמל האנגלי על צרכני החשמל כיום בעיר ונותן הסברים מפורטים על הנעשה בכל מקום ומקום כגון ייצור, בסיס פעולות או מטה וכו'.

בעקבות ידיעות אלו שהועברו באמצעות האנגלי לרשות הערבים תוכנו ההפצצות וההפגזות על העיר. בשיחה עם התוכ“ל החלטנו להעביר את החמר הרצ”ב לידיעתכם ואת המשך הטפול והחקירה בו לעשות בתל“א. דעתנו היא שיש לעצור את הנ”ל ומחוץ לירושלים ושם לפתוח בחקירה. באם תזדהה עם הצעתנו זו עליכם יהיה להודיע לעציוני באמצעות התוכ“ל128 הראשי שעל טוביאנסקי להופיע לת”א בהקדם ושם לעצרו ולפתוח בחקירה. באם כך או אחרת אני מחכה להודעתכם. מסיבות מסוימות המצויות בעיר יש הכרח לטפל בזאת מיד.

הענין נמסר לידיעתו של הממ“ז129 והתוכ”ל.

(–) בנימין



  1. ועדת החקירה לחקירת רצח ד“ר חיים ארלוזורוב הי”ד, דין־וחשבון, הוגש על־ידי השופט בדימוס דוד בכור, יו"ר, השופט בדימוס מקס קנת, הפרופסור אליעזר ברקוביץ, 4.6.85.  ↩

  2. “גַּם בְּלֶכְתֵּנוּ יַחַד שְנַיִם שְנַיִִם, אְַנַחְנוּ בַּחוּרִים אֶחָד אֶחָד.”  ↩

  3. ראה פרק 5.  ↩

  4. גרניצה – גבול בפולנית.  ↩

  5. ב–1947, בהיותו בן 53, החל משה גבלי לעבוד כמחסנאי בבית־החרושת לממתקים צ"ד, עד שפרש לגמלאות ב–1962. ב–30.8.74, בגיל 80, הוא הלך לעולמו ונקבר בפתח־תקווה.  ↩

  6. אנשי העליה השניה, כרך ג, המרכז לתרבות ולחינוך, עמ' 131. בחיבור פרק זה סמך המחבר על שיחותיו עם: ד"ר אליהו אראל (17.7.90); נחמה בורשטיין (14.7.90); אהרון בן־עזר (18.7.90); נחום ברנע (14.7.90); אהובה גבלי (16.7.90); אסתר גבלי (11.7.90); צבי גילת (18.7.90); שושנה מרשוב (11.7.90); אלוף (מיל') מאיר עמית (10.1.91); רב־אלוף (מיל') צבי צור (25.9.90).  ↩

  7. ש“י – שירות ידיעות, שירות המודיעין של ה”הגנה“. קשי”ג – קצין ש"י גלילי, דהיינו מחוזי.  ↩

  8. . יב"ג 15.4.47.  ↩

  9. אסא לפן, הש"י – שרות הידיעות של ההגנה (בכתב־יד).  ↩

  10. שושנה מרשוב למחבר  ↩

  11. תפצ“ר: הודעת סא”ל א' בארי.  ↩

  12. יצחק לוי טוען שהוא דרש את העברתו מן הש“י לתפקיד־שדה, מאחר שפיקפק ביכולתה של ה”הגנה“ לנצל את המודיעין הרב שסופק לה. המאי 1948 והוא מונה כסגן־מפקד גדוד ”מוריה", ובאוגוסט היה למפקד מחוז ירושלים, שנכפף למודל ירושלים. לדברי לוי, הוא הציע שכרמלה תרד לתל־אביב, כיוון שחשש לחיי יגאל ידין, שהיה נוסע בשיירות לבקרה. הוא מינה במקומה כמזכירת הלשכה את יהודית סיני. כשבאה שוש מרשוב באפריל, היא החליפה את יהודית, שעברה למחלקה לקשרי־ציבור.  ↩

  13. מקובל לחשוב שהשיירה הזאת הגיעה לירושלים ב–19 באפריל, וגבלי אמנם טען תמיד, שבא לירושלים בתאריך זה; אולם יש לקבל את תיקונו של יתחק לוי בספרו תשעה קבין, עמ' 165 – שהשיירה הגיעה לירושלים ב–20 באפריל. בן־גוריון עלה לירושלים באותה שיירה, ויומנו מאותו יום את גרסת לויצה.  ↩

  14. שוש מרשוב למחבר; דובי יסקי למחבר; יצחק לוי ב“פרשת טוביאנסקי” – תכנית רדיו בעריכת יהודה קווה, קול ישראל, 3.7.73; תכנית בטלוויזיה הישראלית “מאיר טוביאנסקי” בעריכת יהודה קווה, 14.5.81

    .  ↩

  15. הארץ, 17.10.49; הטלוויזיה, שם; יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, הוצאת מערכות, 1986, עמ' 398.  ↩

  16. הארץ 14.8.49; הטלוויזיה, שם.  ↩

  17. יצחק לוי למחבר.  ↩

  18. במקורה נקראה “מחלקת המשטרה”, אולם אחרי שמפקדה, ארווין שטיינהאור נפל במלחמה, שינו השניים את שמה.  ↩

  19. דב סיני למחבר.  ↩

  20. חברת־החשמל הירושלמית היתה בבעלות ובניהול בריטיים, והעסיקה יהודים, אנגלים, ובעיקר ערבים. כדי להבטיח שליטה בחברה גם אם יחול ניתוק בין שני חלקי העיר, נתמנה באפריל 1948 רואה־חשבון מייקל בריאנט – עד אז מזכיר החברה – כמנהלה בחלק היהודי. ואכן, עם הקמת המדינה, כשנחלקה ירושלים לשניים, החלה החברה לפעול בחלק היהודי כחברה בפני עצמה. משרדיה הועתקו לבית פולצ'ק ברחוב בן־יהודה 36.  ↩

  21. זינגר, פיילכנפלד, גולדברג, וולף, לפי הסדר.  ↩

  22. תכנית הרדיו, שם; הטלוויזיה, שם.  ↩

  23. פרשת טוביאנסקי הגיע לערכאות בתביעת המדינה נגד איסר בארי בעוון הריגה, והיא נדונה בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב באוקטובר 1949: להלן: “משפט־בארי”.  ↩

  24. ראה דו"ח־פריץ בנספחות עליו מבוסס התיאור שלעיל יש רשת החירום ושתי הרשימות של צרכניה.  ↩

  25. פמש"ר: הארץ 18.10.49  ↩

  26. דובי יסקי למחבר; מכתב איסר בארי לשוש מרשוב 4.4.50.  ↩

  27. תיק־הפצ"ר, מסמך מס‘ 7: הודעת הוגו וולף במשטרה למפקח ש’ שוורץ, 29.7.48.  ↩

  28. תוכ“ל – תובע כללי, כינויו של היועץ המשפטי בצבא. בסוף 1948 הוחלף לפצ”ר – פרקליט צבאי ראשי.  ↩

  29. דובי יסקי למחבר: “מאד סביר שבנימין גבלי אמר לי: ‘סכם את הנושא. מה ידוע לך עד עכשיו’… זה מאד יכול להיות [שגבלי שוחח אתי על כך]… זאת היתה דירה וכל הזמן נכנסו ויצאו… זה בפירוש יכול להיות… אני מניח שבאותה תקופה הייתי רואה את גבלי שלוש ארבע פעמים ביום.” הפרק מסתמך על תפצ"ר.  ↩

  30. ראה בנספחות.  ↩

  31. בחיבור הפרק הסתמך המחבר על פמח“ז (משפט־בארי), תפצ”ר ופמש"ר.  ↩

  32. בהוראת בן־גוריון התנהלה חקירת סא“ל אהרן חטר־ישי, הפרקליט הצבאי (הפצ”ר9 במרס 1949; חקירת המשטרה נערכה ביולי 1949; החקירה המוקדמת על־ידי שופט השלום הראשי אליעזר מלחי בבית־המשפט ברחובות נעשתה באוגוסט 1949; משפט־בארי בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב התקיים באוקטובר 1949. בהרכב ישבו הנשי ד“ר נתן בר־זכאי והשופטים ד”ר עזרא רייכרט ויעקב גביזון.  ↩

  33. הטלוויזיה הישראלית 14.5.81  ↩

  34. תפצ"ר: הודעת גבלי.  ↩

  35. חוקת השיפוט הזאת קיבלה תוקף בפקודת מטכ"ל ב־1 במאי 1948, כלומר עוד לפני הקמת המדינה. בין ליקוייה ציין גורלי שאין בה הבטחה נאותה להגנת הנאשם על־ידי סניגור והזכות להבאת עדים. גם לא נקבע עונש מקסימלי (מוות), כי מקובל שעל העונש כזה זכות הערעור היא אוטומטית. אולם מאחר שפרט לנשיא לא נתמנו חברי בית־הדין הצבאי העליון, אין הוא יכול לשבת בבית־הדין הצבאי לערעורים. בהעדר אפשרות לערעור נשללת מאליה האפשרות לגזור עונש מקסימלי.  ↩

  36. מולא הוא כינויו של אל“מ שמואל כהן, מפקד חטיבת ”יפתח“, שהמטה שלה היה אז בחולדה; אִתַי, אתיאל עמיחי, היה מג”ד בחטיבה; פ' הוא פייקוביץ, שם משפחתו הקודם של אלון.  ↩

  37. לוח־הזמנים בפרק זה נקבע לפי העדויות במשפט־בארי. הסטיות ביניהן נעו בין 15 ל־45 דקות.  ↩

  38. בספרה של נתיבה בן־יהודה, כשפרצה המדינה, הוצאת כתר, ירושלים 1991, עמ‘ 146 ואילך ו־175 ואילך, יש אי־דיוקים, הרושם שטוביאנסקי היה עצור בבית־ג’יז במשך ימים אחדים הוא מוטעה; ומפקד מצ"ח ( מחלקת החקירות של המשטרה הצבאית) יהושע בלום (בכינויו “נעמי”) מכחיש שעסק במציאת בית למעצרו של טוביאנסקי בבית־ג'יז ושנכח בשעת הוצאתו להורג.  ↩

  39. לוי אברהמי הצטרף לפיקוד הגבוה של משטרת ישראל. הוא לא נספח לנסיעה, ואין לו שום שייכות לפרשת טוביאנסקי (ראה פרק 8). קרון הגיע לתל־אביב שלושה או ארבעה ימים לפני־כן מהנגב הנצור, שם שהה חודשים אחדים רצופים – פרט לטיסה קצרה לתל־אביב ב־24 במאי לשם דיווח על המצב בנגב לבן־גוריון.  ↩

  40. . איסר הראל, בטחון ודמוקרטיה, הוצאת עידנים, תל־אביב 1989, עמ' 101, 113; סא“ל (מיל') דניאל מגן למחבר 29.3.92; תא”ל (מיל') צבי ענבר למחבר 31.3.92 (ענבר שמע ראשון את עדות מגן ב־16.7.82); יהושע בלום למחבר 25.3.92  ↩

  41. תפצ"ר: הודעת קדרון; לוי אברהמי למחבר 31.3.92.  ↩

  42. הסתירה בין דברי גניזי – שבשעה 15:30 הודיע לבארי: “האיש ישנו. אנו יוצאים לדרך,” ובין דברי גבלי – שבארי ופקודיו יצאו מתל־אביב ב־14:00 – לא יושבה במשפט־בארי ולא בחקירות שקדמו לו.  ↩

  43. פרט לקדרון, שנשא תת־מקלע.  ↩

  44. הטלוויזיה, שם.  ↩

  45. Bordereau – בצרפתית: רשימת התוכן או מזכר התוכן של תיק משרדי. מאז משפט־דרייפוס – שנמצא אשם בבגידה על סמך מזכר־תוכן מזוייף – מורה מלה זו בלשונות אירופיות על מסמך מזויף, שאינו מגיע לבחינה משפטית.  ↩

  46. בחקירת המשטרה בפרשת “חמשת הבריטים” (ראה פרק 7 ) העיד בריאנט, שהוא דרש מטוביאנסקי להגיש לו רשימת צרכנים מלאה “כדי לבדוק בעצמו את חיוניותם” נוכח מלאי הדלק ההולך ואוזל. בחקירת הפצ“ר באותה פרשה העיד סגנו של טוביאנסקי, הוגו וולף, שטוביאנסקי הורה לו להכין את הרשימה הנדרשת באנגלית. לדבריו, עשה וולף כדברי טוביאנסקי, אבל נתן דעתו לכך, שהרשימה הזאת ”לא תשקף את המצב לאמיתו.“ הוא הכניס לרשימה גם את מלון ”עדן“ ו”את בית־אוקסהורן ובית־חיון, היות ובלאו הכי נמסרו שמות המקומות האלה לבריאנט על־ידי טוביאנסקי.“ הרשימה הודפסה בכמה עותקים, ולה נמסרו לפקידים הבכירים, ביניהם זינגר ובריאנט, ואיש לא ראה בה ”מסמך סודי." הרשימה הזאת הוגשה כמוצג במשפט־ בארי, ולא נטען שהיא הרשימה שהוצגה לטוביאנסקי בבית־ג'יז.  ↩

  47. קרמר היה שמו הקודם של אברהם קדרון. איסר בארי חתם בשמו הקודם בירנצווייג.  ↩

  48. יב“ג 29.6.48: ”כשהודעתי הבוקר ליגאל [ידין] וצבי [איילון] את מסקנותי בעניין פיקודי החזית והאגפים – מינוי משה [כרמל] מקלף ויגאל אלון, וחילופי צבי [איילון] בבן־ארצי, לרר [צדוק] בשלמה [שמיר], ואליהו [בן־חור] בלרר – איימו עלי בזעזוע ובהרס בנוסח הישן“ [רמז למשבר במאי ערב ביטול משרת הרמ”א]  ↩

  49. יב"ג 1.7.48–30.6. הטלוויזיה הישראלית 14.5.81  ↩

  50. בהארץ 27.5.81 מספר יחזקאל סהר סיפור דומה. לדבריו, נפגש עם בארי בקפה “פילץ” ב–30.6.48, והלה סיפר לו לא רק שהוא “בא כעת מבית דין שדה. טוביאנסקי נידון למוות ופסק הדין בוצע במקום,” אלא גם שבארי הוסיף ואמר לו: “אני בא כרגע מפגישה עם בן־גוריון. סיפרתי לו את כל הפרטים והוא לחץ את ידי.” בנו של בארי, אתי, אף מוסיף: בידיעות אחרונות 7.4.88 מובאה מיומן בן־גוריון (ללא ציון התאריך), המספרת על ספקות בארי ביחס להגינותו כלפי פקודיו. כאמור, אין ביומן בן־גוריון רישום כזה, ודומה כי אתי לקח את המובאה מתוך העדות של אביו במשפטו. טענתו של אתי בארי – שאביו “דרש לפרסם” את משפט־טוביאנסקי – נלקחה גם היא, ככל הנראה, מאותה עדות או מספרו של יעקב סלומון, בדרכי שלי.  ↩

  51. פמש“ר, עדות גורלי; הארץ 18.4.49, יב”ג 5.7.48, מכתב גורלי לדב"ג 13.7.48  ↩

  52. ועדת השרים שהוקדמה בעקבות “מרד הגנרלים”, שפרץ כמחאה על פיטורי גלילי ממשרת הרמ“א, כדי לבדוק את ניהול המערכה בתש”ח.  ↩

  53. פרוטוקול ועדת החמישה 3.7.48, תכנית הרדיו, 3.7.73  ↩

  54. בן–גוריון מחק מהטיוטה של גורלי את בתי־המלאכה של האצ“ל והלח”י. זה היה תיקונו היחיד.  ↩

  55. עריכתו וחקיקתו של החוק הזה – שכונה בקיצור חש“ץ (חוק שיפוט צבאי) – התמהמהו מאד. חוקת השיפוט תש”ח – שהופצה תחילה בחוברת סטנסיל, פורסמה בפקודות מטכ“ל ב־1 במאי 1948, ולאחר מכן בחוברת מודפסת – הוכנסה לשימוש לאחר תיקונה ופרסומה ב”רשומות" ב־9 בספטמבר  ↩

    1. ב־1949 הוכנה הצעת חוק לכנסת והיא הפכה לחוק רק ב־1 בינואר 1956.
  56. יב“ג 5.7, 15.7, 17.7, 25.9,,9.11, 29.11.48. מכתב גורלי לדב”ג.  ↩

  57. מכתבה של הגב' טוביאנסקי מובא כאן בהשמטות אחדות, שאינן משנות את תוכנו, ובמילוי הכתיב החסר של מלים מסוימות כדי להקל על הקורא. לשם־המשפחה נוספה האות אל"ף, עפי שנעשה מקובל בעיתונים מאז משפט־בארי.  ↩

  58. יב“ג 12.7.48; מכתב דב”ג למטכ"ל 12.7.48  ↩

  59. נחמיה ארגוב, מן היומן, הוצאת ידידים תשי"ט 27.12.48  ↩

  60. החפצים נדרשו כמוצגים בחקירה המוקדמת ובמשפט־בארי, והם נותרו למעצבה בבית־המשפט המחוזי בתל–אביב. ב־8 במרס 1956 ביקשה האלמנה מנשיא בית־המשפט המחוזי בתל–אביב להחזירם לה כ“זכרון אחרון” מבעלה. בקשתה אושרה.  ↩

  61. מכתב המזכיר ג‘ מושין לגב’ טוביאנסקי 2.1.49; מכתב גב' טוביאנסקי לדב“ג 12.1.49; יב”ג 18.9.48  ↩

  62. בטחון ודמוקרטיה, עמ' 114 ואילך, יב“ג 6.12, 9.12, 12.12, 16.12, 20.12, 23.12.48; מכתב דב”ג לשר המשפטים 10.12.48; מכתב דב“ג ליעקב דורי 16.12.48; מכתב דב”ג לרמטב"ל 16.12.48.  ↩

  63. שני השופטים האחרים היו סא“ל אשר פלד וסא”ל יהושע אשל.  ↩

  64. תיק מ1/49 ביה“ד המיוחד, צה”ל; ח“כ הררי בישיבת ועדת חוץ וביטחון בכנסת 24.11.64, המובאה במכתב חיים ישראלי לברל רפטור 11.1.76; מכתב חטר־ישי לרמטכ”ל 9.3.49.  ↩

  65. . בעקבות סכסוך שנתגלע ביניהם בשנות ה־30, שעילתו והשתלשלותו אינן מעניינו של חיבור זה, ראה בארי בחושי אחראי להרחקתו מתפקידו ב“הגנה” בחיפה ולהעברתו לירושלים משלהי 1939 עד 1942.  ↩

  66. בטחון ודמוקרטיה עמ' 138 7אילך.  ↩

  67. באנגלית: Sabotage Action ו־Reliable Source  ↩

  68. בספרו בטחון ודמוקרטיה טוען הראל ש“כעבור ימים מספר אמר גלילי שבירור הדבר הוטל על שאול אביגור;” אולם בדיקת תאריכים מגלה, שממרס עד אוגוסט 1948 – פרט למספר ביקורים קצרים מאד בארץ – עשה אביגור בשליחות רכש באירופה. באוגוסט כבר בטל תפקיד הרמ"א.  ↩

  69. מכתב דב“ג לרייזנר 8.7.49. מכתבי רייזנר לדב”ג 16.7.49. 6.11.64.  ↩

  70. שם, שם; מכתב בארי לנחמיה ארגוב בכתב־יד 26.10.48, יב"ג 29.8.48, 3.11.64  ↩

  71. פקודת חנינה כללית, תש“ט – 1949, שחוקקה מועצת המדינה הזמנית, פורסמה בעיתון רשמי מס‘ 50 מיום 11.2.49. בסעיף ב’ שלה נאמר: ”אדם שלפני י“א בשבט תש”ט (10 בפברואר 1949) עבר עבירה, לא ייאסר ולא ייעצר עליה, לא יובא עליה לדין, ואם הובא יתבטל הדיון, ולא ייענש – אלא באשמת רצח או עבירה אחרת שהעונש המקסימלי שהחוק קובע לה הוא עונש מוות או מאסר עולם."  ↩

  72. דברי אשכול בכנסת 21.10.64; ריאיון עם גלילי: רפאל בשן, יש לי ריאיון, עם עובד 1965, עמ‘ 94; מכתב דב"ג ליהודה (ג'ול) אמסטר 20.3.64; בפרשת חושי ר’ בטחון ודמוקרטיה עמ‘ 89־88, 104, 124–123, 139–138, 152–140. גרסתו של הראל אינה נקייה מסתירות, ובכל הנוגע לישראל גלילי ושאול אביגור אינה עומדת בלוח־התאריכים. למשל: אביגור חזר ארצה משליחותו בג’נבה לקראת 1 באוגוסט ובתאריך זה כבר לא היה גלילי הרמ“א. ועוד: הראל אינו מתייחס לעדותו של בארי לפצ”ר שלפיה מסר לרמ"א גלילי על מברקי אבא חושי ועל חקירתו בנדון.  ↩

  73. יב"ג 16.3.49  ↩

  74. פמש"ר  ↩

  75. בדומה ל– Act of indemnity האנגלי  ↩

  76. פמח“ז; מכתב ידין לשר הביטחון 12.12.49; מכתב דב”ג לווייצמן 13.12.49  ↩

  77. . מכתב דב“ג לגב' טוביאנסקי 1.7.49; הודעת לשכב העיתונות הממשלתית, ”משרד הבטחון מוסר לפרסום,“ 3.7.49; פרוטוקול ועדת העורכים 4.7.49; יב”ג 1.7, 8.7.49.  ↩

  78. שפירא חזר על טיעונו זה גם ב–1955, כשהסביר לשר הביטחון פנחס לבון מדוע לא הועמד גבלי למשפט יחד עם בארי: “כל המשפט בבית־ג'יז לא היה בסדר, ואין לומר שמר בנימין גבלי היה אשם יותר או פחות מאשר שני השופטים האחרים. כל שלושת השופטים היתה להם במידה שווה סיבה מקלה, שהם פעלו לפי הוראותיו של המפקד שלהם, מר בארי. העובדה הזו היתה גם השיקול היחידי שלי כאשר החלטתי אז להעמיד לדין את מר בארי בלבד ולא את השופטים.”  ↩

  79. פמח"ז 16.10.49.  ↩

  80. אלון לא נכח בבית־המשפט, כשבארי ויתר על עדי הסניגוריה, 14 קצינים בכירים. באוקטובר 1949 הוא עשה בצרפת ובצפון־אפריקה.  ↩

  81. פמש"ר: עדות יגאל אלון 12.8.49.  ↩

  82. ריאיון עם עו"ד שפירא, ידיעות אחרונות 16.2.79; אשמורת 21.7.49.  ↩

  83. יב"ג 20.10.64.  ↩

  84. נתן אלתרמן, “אלמנת הבוגד…”, הטור השביעי, ספר שני, הוצאת דבר, תל־אביב תשי"ד.  ↩

  85. בן־חור הפליג מעט: הוא שימש כמפקד ה“הגנה” בירושלים רק בחלקה של 1940. לפניו שימש יעקב פת בתפקיד זה מ–1931 עד 1940; ואחריו, גם ב–1940, קיבל את הפיקוד אשר פלד.  ↩

  86. גורי ולבנה, להלן, לא דייקו במובאה. בן־גוריון כתב לאמסטר, שבארי “עשה מעשה שרק נוכל מחוסר כל מצפון עשה אותו.”  ↩

  87. פליקס אדמונדוביץ‘ דז’רז‘ינסקי (1926–1877), מנהיג בולשביקי ממוצא פולני. היה ראש הוועדה הכל־רוסית המיוחדת למלחמה באויבי המהפכה, נודעה יותר בכינוי הפונטי של ראשי־התיבות שלה: צ’קה. ב–1922 החליפה את שמה ל־OGPU – שירות הביטחון (המשטרה החשאית) של ברית־המועצות.  ↩

  88. זוהי מובאה מעדות בארי במשפטו – ולא מ“פרשה” כלשהי שהעלה בן–גוריון.  ↩

  89. על המשמר 14.10.64; למרחב 14.10, 16.10.64; ידיעות אחרונות 14.10.64; הארץ 13.10, 14.10.64; דבר 14.10, 23.10, 30.10, 3.11.64; קול העם 18.1064; חרות 21.10.64; הבקר 15.10.64; ראה גם ברל רפטור, ללא הרף, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשל"ג, כרך ג‘, עמ’ 276־255.  ↩

  90. גבלי, קרון וגניזי העידו כעדי־התביעה.  ↩

  91. יעקב סלומון, בדרכי שלי, הוצאת עידנים 1980, עמ' 196 ואילך; פמח"ז.  ↩

  92. סלומון נקב 2,500 ל“י – הון עתק אז – כשכר טרחתו, אולם בהתחשב במצבו החמור של בארי הוא העמידו ”מרצונו הטוב וביזמתו“ על 1,000 ל”י בלבד.  ↩

  93. שפירא טען, שבארי קיבל את דברי גורלי על בית־דין שדה כהדרכה, כהוראה או כרמז, ולדבריו אמר זאת “לזכותו של בארי, כלומר להגנתו, בשביל להקל באחריותו… במקרה זה רציתי בפרוש להסביר לבית המשפט, ודרכו לכל הציבור, מדוע אני מבקש להקל בעונשו. לכן אמרתי שגורלי הכשיל אותו. גורלי כמובן נעלב… אולי בצדק.” ואכן, גורלי דרש מבן־גוריון שימנה “ועדת חקירה על התנהגותו בעניין איסר בארי.” לשאלת בן־גוריון “אם יקח חזרה את הדברים שפירסם נגד היועץ המשפטי” – דהיינו, ששפירא ניהל את משפט בארי “מטעמים אישיים שלו,” ושהאחריות לגזר־הדין הסמלי שנגזר על בארי מוטלת עליו – השיב גורלי, שהוא “מוכן לעשות זאת.” הוסכם איפוא למנות ועדה של שלושה בראשות ח“כ עו”ד דוד בר־רב־האי, אולם זו לא התממשה. שפירא תבע את עלבונו והגיש תביעת דיבה נגד גורלי. שפירא זכה בבית־המשפט המחוזי, וגורלי זכה בערעור בבית־המשפט העליון.  ↩

  94. . בדרכי שלי, עמ' 208.  ↩

  95. להלן גרסתו של סלומון בבדרכי שלי, עמ‘ 206, תחת הכותרת: “מסמך מפתיע – מסמך בלפור”: כשבוע לפני סיום הדיונים בבית־המשפט בתל־אביב, בין ה־20 באוקטובר 1949 ל־28 בו, סר לחדרי… בוריס גוריאל. גוריאל… באותו זמן עבד במשרד החוץ בתפקיד בטחוני־מודיעיני. זמן מסוים היה קשור לש“י… שאיסר עמד בראשו. [גוריאל היה ראש המחלקה המדינית של הש”י ונאמנו של בארי – ש"ט]… מבוהל במקצת, הוא אמר כי עליו למסור לי חומר סודי חשוב, הנוגע למשפטו של איסר… בוריס הראה לי כתב מודפס, פרטי, שמר ג’ון בלפור, פקיד בכיר בנציגות הבריטית בתל־אביב, שלח למשרד החוץ בלונדון… לבוריס לא היו כל היסוסים כי אכן המכתב נשלח על־ידי ג'ון בלפור למשרד החוץ במהלך משפטו של בארי.

    במכתב זה הביע ג'ון בלפור למכותב הממונה עליו… כי הוא חושש שבמשפט בארי תתגלה מעורבותם של פקידים בריטים של חברת החשמל הירושלמית בריגול, וכי “כפי שידוע להם” (היינו לממונים על בלפור) היה גם טוביאנסקי מקורב לעניינים אלה. [מקורב! מקורב לאילו “עניינים”? לחברת־החשמל? – ש“ט] שרותי המודיעין הבריטיים בישראל חששו אם כן, כי במשפט בארי תיחשף עזרתו של טוביאנסקי לפקידים הבריטיים של חברת החשמל בקשר לריגול נגד ישראל. [היכן זה נאמר? – ש”ט].

    אם אומר כי נחרדתי למקרא הדברים… תהיה בכך המעטה.

    ביקשתי מבוריס להשאיר את הכתב [כתב או מכתב? כתב של מי? – ש"ט] עמדי, לאחר שקיבלתי רשותו לשתף את בארי בידיעה המדהימה שמסר לי… בארי הרהר זמן די ממושך וענה, כי אין להזדרז להסיק מסקנות, וכי רצוי לשאול בעצת… ידינו המשותף ישראל גלילי… כאשר לא מצאתי את גלילי התקשרתי עם יגאל ידין… סיפרתי לו דבר החומר שבוריס מסר לי. גם הוא היה אובד עצות. החלטנו כי עוד באותו לילה עלינו להיפגש עם בן־גוריון. ידין קיבל עליו לסדר את הפגישה עם בן־גוריון.

    קרוב לחצות הופענו בבית בן־גוריון… לפי בקשת בן־גוריון נקרא לפגישה גם שפירא, היועץ המשפטי והתובע במשפט־בארי… עלינו לספריה… ידין הסביר לבן־גוריון מטרת נוכחותי בפגישה. אני הוספתי לדברי יגאל ידין. הסברתי חשיבות החומר שהגיע לידי ממקור מוסמך, חומר התומך במסקנתו של בית־הדין שהורכב על־ידי בארי לשפוט את טוביאנסקי. הדגשתי כי על כל פנים חומר זה מורה כי לא היתה הצדקה להוראה שניתנה על־ידי בן־ גוריון לפרסם כי טוביאנסקי היה חף מפשע, וכי נראה לי כי על סמך חומר נוסף זה, הרי לפחות יש מקום לעכב את המשך הדיון במשפטו של בארי. ללא ספק לא היו דברים אלה נעימים לשר הביטחון.

    היועץ המשפטי דיבר מלים ספורות. גם בעיניו נראו הדברים רציניים. אך כנגד זה חיווה דעתו כי השאלה העומדת בפני בית המשפט אינה שאלת חפותו או אשמתו של טוביאנסקי. השאלה היא אם היה איסר בארי זכאי להקים “בית דין שדה” על־ידי מינוי פקודיו כשופטים, ולהופיע כטוען בפני אותו בין דין ולבקש מאת “השופטים” להוציא פסק דין מוות מבלי שניתנה אפשרות לנאשם להיות מיוצג על־ידי פרקליט או להביא עדים, ובכלל מבלי לתת הדין על כך שבית הדין שפעל לא היה בית דין מוסמך. לדעתו של שפירא לא היה אותו מעמד בית דין מוסמך, ובהעדר סמכות לא היה משפט, והואיל ולא היה משפט, אשמים בהריגה האנשים שהשתתפו כשופטים במשפט, ובעיקר המאשים איסר בארי. שפירא ציין כי הוא מניח שאיסר פעל בתום לב, אך הנחה זו אינה פוטרת את בארי מלתת הדין על הריגה.

    תשובתו של בן־גוריון היתה קצרה. הוא דיבר קצובות: “יעשה סלומון את אשר הוא חושב לנכון. לי אין מה לאמר בענין זה. יש לנו פרוקורור גנרל (תובע כללי) והוא יעשה את המוטל עליו.”

    השעה היתה אחר חצות. שפירא ואני עזבנו את הבית יחדיו…

    גרסת בן־גוריון:

    יב“ג 26.10.49: בערב בא אצלי יגאל [ידין] – לי.ס. [סלומון] יש פתקה סודית על קשר בין בריאנט וט. [טוביאנסקי – ש”ט]. על בריאנט הוטל התפקיד למסור כניעת תל־אביב למצרים… [כך במקור – ש"ט].

    הזמנתי את י.ס. הוא קיבל תעודה זו מו.א. [ולטר איתן, מנכ“ל משרד החוץ הישראלי – ש”ט]. המכתב נשלח לפני שלושה ימים. י.ס. דרש ממני לבטל המשפט.

    אמרתי לו [לסלומון – ש"ט] שאין כל שייכות בין המכתב שבידו ובין המשפט והממשלה לא תתערב במהלך המשפט. אמר שלאחר עדותו של בארי שליבו נוקפו [,] חל שנוי. הוא [סלומון] מוכן להודות שהמשפט לא היה משפט ולא.ב. [איסר בארי] לא היתה סמכות להרכיב משפט, ואילו היה משפט הוגן לא היה מוצא את ט. אשם. אמרתי זה משנה כל הדבר ועליו להיפגש עם י.ש. [היועץ המשפטי, שפירא]. נפגשו שניהם ואחרי תמרונים וויכוחים שנמשכו עד אחרי חצות הגיעו לידי הבנה הדדית.

    גרסת עו"ד שפירא:

    ריאיון עם ישעיהו בן־פורת, ידיעות אחרונות 16.2.79:

    שפירא: הזמינו אותי לבן־גוריון הביתה, כדי שהוא יתן לי הוראה להפסיק את המשפט. אז אני מלכתחילה אמרתי לבן־גוריון בנוכחותם [של סלומון וידין – ש“ט], שההחלטה היא בידי ולא בידיו. מפני שזה המבנה המשפטי, הקונסטיטוציוני, של המדינה. אבל כמובן שאני חייב ומוכן לשמוע את דעתו… הם [סלומון וידין – ש”ט] ניסו להשפיע עליו מדוע לא צריך לנהל את המשפט, ואז גם סיפרתי לבן־גוריון שפתחתי את המשפט בהודעה שאינני מבקש שום עונש נגד הנאשם [בארי]. אז בן־גוריון אמר להם: אתם ואני צריכים להתגאות שיש לנו ראש־תביעה־כללית כזה במדינה.  ↩

  96. דב סיני למחבר; דובי יסקי למחבר  ↩

  97. שם, שם  ↩

  98. פמח"ז  ↩

  99. מכתב עו“ד יעקב ש' שפירא לשר הביטחון פנחס לבון, ”אישי, סודי", 6.2.55..  ↩

  100. תפצ"ר: הודעת גבלי, הודעת בארי.  ↩

  101. הודעת גבלי במשטרה בפני הקצין ר' לוסטיג, 12.7.49.  ↩

  102. תפצ"ר: הודעת קרון.  ↩

  103. פמש“ר, עדות גבלי 12.8.49, בכתב־יד השופט אליעזר מלחי; תפצ”ר: הודעת קדרון, שם.  ↩

  104. פמח"ז; דוד קרון למחבר 3.4.92.  ↩

  105. יצחק אולשן, שופט בית־המשפט העליון, ויעקב דורי, הרמטכ"ל לשעבר. ראה פרק 9 בקלב"ן.  ↩

  106. ידיעות אחרונות 23.2.79.  ↩

  107. תכנית הרדיו, שם..  ↩

  108. שם, שם.  ↩

  109. ראה פרק 9 בקלב"ן.  ↩

  110. מכתב לנה טוביאנסקי לבן־גוריון 18.11.48.  ↩

  111. בדרכי שלי, עמ' 194.

    .  ↩

  112. Officer of the court – פקיד בית־המשפט, במינוח המקובל על בית־המשפט העליון בישראל.  ↩

  113. מכתב דב"ג לגב' טוביאנסקי 1.7.49.  ↩

  114. מחלקת המודיעין באגף המטה הכללי (ממ“ן־אג”ם) הפכה לאגף המודיעין (אמ"ן) ב–28.12.53, מיד אחרי שמשה דיין נתמנה רמטכ"ל.  ↩

  115. יגאל ידין כיהן כרמטכ“ל מ–9 בנובמבר 1949 עד 7 בדצמבר 1952. את מרדכי מקלף מינה הרמטכ”ל דורי כסגן־רמטכ“ל החל ב–9 באוקטובר 1949. הרמטכ”ל וידין מינה אותו גם כראש אג"ם החל ב–14 באוקטובר אותה שנה.  ↩

  116. יב“ג 14.11.49; אלוף (מיל') חיים הרצוג למחבר 8.1.91; הוראת דב”ג למטכ"ל 12.7.48  ↩

  117. שושנה מרשוב למחבר  ↩

  118. . יב"ג 8.7.49  ↩

  119. אלוף (מיל') חיים הרצוג למחבר, שם.  ↩

  120. מרדכי מקלף התמנה לרמטכ"ל ב–7 בדצמבר 1952 ושירת בתפקידו זה בדיוק שנה.  ↩

  121. ארגון: ה“הגנה”.  ↩

  122. במקור הודפס ע“. הערת פב”י.  ↩

  123. רב–סרן ב– Royal Engineers (חיל ההנדסה המלכותי)  ↩

  124. כינוי רשת–הקשר הפנימית.  ↩

  125. הכוונה לקשריו החברתיים.  ↩

  126. ההפגזות  ↩

  127. דו"ח–דובי מאותו תאריך, על נספחיו.  ↩

  128. ראשי–תיבות: התובע הצבאי הכללי.  ↩

  129. ראשי–תיבות: מפקד המחוז הצבאי.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות