“ביתנו היה קודר, נוגה, מקמץ במזונות ובחיבה כאחד, אבל אלומות האור החזקות של ההתגלוּת מספר הספרים היו מחממות אותנו תמיד” (וינגייט על עצמו – מתוך הספר “גדעוֹן יוצא למלחמה”).

ניכר שהתנ"ך היה מובלע בדמו של הגיבור הנאצל הזה והוא חש את עצמו במלחמותיו עם “כנופיות” כגלגולו של גדעון, של אהוד וכו'. אילו רק קורטוב מהכרה־הרגשה וינגייטית זו היתה להם לשליטי עולם כיום, ודאי היו פני הדברים אחרות לגמרי. בעלוּתנוּ על ארצנוּ מוחשית היתה אז לנגד עיניהם כבעלוּתם על ארצותיהם הם. כי כאשר יתיישב איש לתומו על כסא פנוּי, והנה חזר מי שישב עליו קודם ואומר: “סליחה, זה מקומי”, כן הדבר הזה. בתכלית הפשטות. ואין ספק, שמצוּיים יחידי סגולה, ודוקא בין הערבים עצמם, שכך היא דעתם באמת (ראיתי בני ערב בודדים ועינַיִם להם טובות וישרות להפליא). ובכלל מה זה? האוּמנם שוב אין לנו חלק בכדור האדמה?! – –

ברם, הרבים, הרבים, אם במזיד ואם בשוגג, אינם נותנים לתחוּשה הביבלית להשתלט עליהם והם עומדים במרדם. הרבה מסייעים לכך ההיסטוריונים הנכרים, שחותרים לצמצם ולטשטש ככל האפשר את מציאותנו הקדומה בפינת־תבל זו. כצנינים בעיניהם סיפורי התנ“ך והם מעדיפים עליהם איזה קטע של כתב היתדות על גבי חרס נשבר. על ההיקסוסים הם מטעימים את הדיבור בחשק, ואילוּ את ה”עברים" הם מבליעים כלאחר יד, כמי שכפאו שד. כן, התלבט פה אז גם שבט עברי עם עדריו וגם הגיע למלכות, אבל זו לא נתקיימה זמן רב. “פּחות ממאה שנה” – עשו חשבון. מתעלמים מתפארת ישראל בשעתה, אבל המלכה המצרית חטשפסוט היא היא ענין רב בשבילם; את המוּמיות הם רוצים לנשק ממש.

גורמים אלה ואחרים, “חָמריים” יותר, חוּבּרוּ יחדיו, כדי להעלות נגדנו, בין בפירוּש ובין ברמז, אותה טענה תפלה ושרירותית, הזכורה לנו מתוך הפסוק הראשון של רש"י לבראשית: “לסטים אתם”.