רקע
אהרן מיכל ברכיהו
הלאומיות והעממיות

1


המושגים “לאום” ו“עם”, שרגילים להשתמש בהם בערבוביא, אינם שני שמות לדבר אחד.‏ כ“לאום” כ“עם”, – פרושם הוא קבוץ אנשים המחוברים זה עם זה ותלויים זה בזה לשדרותיהם ולדורותיהם. נראה לכאורה, ששני המושגים האלה מסמנים דבר אחד, והדבר איננו כן. הלאום הוא המשך דורות של קבוץ אנשים ושדרות, והעם הוא קבוץ אנשים ושדרות מהמשך דורות. במושג ה“לאום” – המשך הדורות הוא העיקר, ובמושג ה“עם” העיקר הוא קבוץ האנשים. המושג “לאום” מסמן את העם בצורת קיומו בזמן, והמושג “עם” מסמן את הלאום בצורת קיומו במקום. הלאומיות היא מדה היסטורית והעממיות היא מדה פוליטית. הלאומיות היא השאיפה לשמור ולהגן על האחדות והשויון של הדורות, והעממיות היא השאיפה לשמור ולהגן על האחדות והשויון בין האנשים והשדרות. ובכן אין שני המושגים האלה מסמנים דבר אחד. יתר על כן, מלחמת עולם בין הלאומיות והעממיות בחיי כל עם ועם, אף כי אין האחת מהן מוציאה את השניה, אלא כל אחת משלימה את החסר בשניה: זו שומרת על התבור של הקבוץ בזמן וזו שומרת על החבור של הקבוץ במקום.

איזוהי מהן הלוחמת מלחמת תגרה ואיזוהי הלוחמת מלחמת מגן? איזוהי הדוחקת את רגלי חברתה? מהי הסבה למלחמה הזאת? איפה הנקודה, שבה נוגעות ופוגעות הן זו בזו – הלאומיות והעממיות – בחיי העמים?

המלחמה בין הלאומיות והעממיות, שהיא כל כך שכיחה בחיי העמים, היא אולי ההוכחה היותר ברורה, עד כמה יכולות להיות שונות התוצאות של כח אחד הפועל בתנאים שונים ועד כמה צריך להזהר בחיי החברה מלהשתמש במקום אחד, כמו בשבלונה, בכללים ובפרינציפים, שצורתם ותכנם נקבעו במקום אחר ובתנאים אחרים.

הלאומיות והעממיות, הפרינציפ שבהם אחד הוא: השמירה על האחדות והשויון. אבל בזמן שהלאומיות, שהיא השומרת על אחדות הצורה, סובלת רק שנויים קטנים, שנוי אטי בלי קפיצות, ומוטב לה, שהצורה תשאר עומדת לעולם בעינה בלי שנוי כל־שהוא, דורשת העממיות, השומרת על שויון התוכן, שנויים בלתי פוסקים לפי השתנות תנאי החיים, ויש שאיננה יכולה להסתפק בהשתנות אטית קו לקו והיא דוחפת לקפיצות, לפרוץ את הגדור בשביל לגדור את הפרוץ. ‏רבוי המין: הרבוי הטבעי, המצאות טכניות, חלוקת העבודה וכדומה מכריחים לשנות צורת החיים בשביל לשמור על השויון בתכני החיים, השמירה על השויון במקום דורשת מזמן לזמן שנויים בצורת החיים, דורשת שנויים בזמן. זאת היא הנקודה, שבה מתנגשות הלאומיות והעממיות, זאת היא סבת האיבה, איבת נצח, בין הלאומיים ובין העממיים שבכל עם ועם.

מי מהן ומהם לוחם מלחמת מגן ומי לוחם מלחמת תגרה? מי שומר את בנין העם ומי מקעקע אותו? מי גודר ומי פורץ? – על השאלה הזאת אין תשובה שוה לכל העמים ולכל תנאי החיים.

בדרך כלל אפשר להגיד, שהלאומיות היא הכח הקונסירבטיבי המקיים מה שיש ומגין על מה שיש, והעממיות היא הכח המניע, המקדים ומפתח, הוה אומר: הפורץ, הפוגע ביש לשם זה שצריך להיות. | כשהן לעצמן, הלאומיות היא איפוא הלוחמת מלחמת מגן והעממיות היא הלוחמת מלחמת תגרה, אם גם מלחמת מצוה. ויחד עם זה אפשר וצריך להגיד – משפט, שהוא מוזר מאד בסקירה שטחית – שבמלחמה שבין הלאומיים והעממיים היחס שביניהם בדרך כלל הוא ממש ההיפך מזה שבין הלאומיות והעממיות. העממיים באים לתקן את השויון בין האנשים, שנפגם בכח השנויים שבאו בתנאי החיים, והלאומיים אינם רוצים לתקן, ושומרים הם על הקלקולים שבחברה, על פגימות השויון.‏ הלאומיים הם איפוא הפוגמים באחדות העם, הגורמים להרחבת הפרצים באחדות העם. המכניסים את הפרוד בין חלקי העם. כך הוא בדרך כלל, – אבל יש יוצאים מן הכלל, כשתנאי החיים הם יוצאים מן הכלל: כך הוא בחיי כל העמים, מה שאין כן בחיי עמנו, בעמנו החי בהמשך של רוב דורותיו בתנאים יוצאים מן הכלל.

סגולת ההתמדה וסגולת התנועה; מרכזים מעכבים ומרכזים מניעים – הם הם שני הצירים שעליהם סובבת כל המציאות: ההתמדה והתנועה במציאות הדומם, המרכזים המעכבים והמרכזים המניעים בקיומו של החי, וכמותם בחיי החברה – הקונסירבטיביות והפרוגריסיביות. וכמו ‏ שאין הפיסיקה והמיכניקה מזלזלות בסגולת ההתמדה, כך אין הביולוגיה והפיזיולוגיה מזלזלות במרכזים המעכבים שבמוח, וכך אין תורת החברה, הביולוגיה והפיזיולוגיה ‏של חיי הצבורים, מזלזלת בקונסירבטיביות, שבלעדיה היה האדם חי לבדו, שבלעדיה לא היה יכול שום קשר צבורי להוצר ולהתקיים. הטעם לפגם, הצבע של גנאי שקבלה הקונסירבטיביות בחיי החברה בא רק מזה, שהשדרות התקיפות שבחברה משתמשות בה להנאתן, לבלי תת לשדרות החלשות להדמות אליהן, להפריע בעד השויון, שנפגם בכח השנויים שנתהוו בתנאי החיים, לשוב לקדמותו. בקונסירבטיביות כשהיא לעצמה אין שום טעם לפגם ואין שום גנאי. מגונה היא ההפרזה על המדה, העוצרת בעד החזקת שווי המשקל כשלא הפרע עדיין והמונעת את החזרת שווי המשקל שהפרע כבר. ומגונה היא ההפרזה על המדה בכל מקום שהיא ומכל צד שהיא, הפרזת הפרוגריסיביות כהפרזת הקונסירבטיביות, הקלות המפרזה של המרכזים המניעים שבחברה ככובד המפרז של המרכזים המעכבים שבה.

הלאומיות והעממיות הן אותם שני הצירים של הקיום והמציאות בחיי העמים. הרגש הלאומי הוא הכח המחזיק את העם, כסגולת ההתמדה במציאות הדומם, כמרכזים המעכבים בקיומו של החי; והרגש העממי הוא הכח המקדים, המפרה, המניע. ושתיהן כאחד נחוצות לקיום העמים. מי מהן צריכה לעמוד בראש? – הכל לפי התנאים. החיים הם תנועה בלתי פוסקת. כשאין תנועה – אין חיים. העממיות, שהיא הכח המניע היא איפוא כח החיים, כח ההתקדמות. והלאומיות, שהיא באה בכחו של רגש ההתמדה, שבה מתבטאת סגולת ההתמדה, הסגולה היסודית של הדומם, היא איפוא כח הכובד, הדממה והקפאון. ‏וכשרון ההסתגלות של החי שומר על שווי המשקל של שני הכחות האלה בחיי העמים לפי התנאים שבהם הם חיים. בעמים, שחיי הלאום, שהמשך הדורות שלהם מחובר למקום אחד, אין צורך שהרגש הלאומי יהיה ער בלבות בני העם. האחדות הלאומית, השויון בין הדורות משתמרים מאליהם. החוטים שמהם שזורים החיים הלאומיים הקבועים במקום אחד הם כל כך מרובים וכל כך מרובי גונים, עד שהצורה הלאומית יכולה לעמוד בפני כל רוח המצויה בפנים גדר החיים של העם. הארץ, המסורה, סגנון הרגש והמחשבה בזמרה ובשפה, סגנון התלבושת והקשוט, מנהגי העבודה והמנוחה, בטויי שמחה ועצב, צורות של חג ואבל, פתגמים עממיים ושירים לאומיים, הספרות והחוקים, דרכי הנמוס וכו' וכו' ולכל לראש אחדות הממשלה, כל אלה מקיפים את העם מכל הצדדים, והצורך לפרוץ את הגדר במקום אחד איננו מסכן את חומת הלאומיות כלל וכלל, כי בכל שעה של פריצת גדר נשאר העומד מרובה על הפרוץ. מתעורר וצריך להתעורר הרגש הלאומי בעם, כשנשקפת לו סכנה מן החוץ, כשעם אחר בא להציק לו, לשלוט בו, לטשטש את צורתו, לגזול מארצו, להפריד בין החלקים הדבקים. בתקופה כזו מוכרח הדבר, שתתגבר הנטיה בעם לשמור על כל הצורות הקבועות של חייו, להגן על מה שיש, כמו שישנו, גם בפני רוח השנויים הבא מבפנים. ‏ואולם כשמתעורר הרגש הלאומי בעם בזמן שאין שום סכנה נשקפת לו מן החוץ, כשמתחברים אנשים מן העם למפלגה של משמרים לאומיים כלפי הכחות המניעים שבעם עצמו, אין זה סימן ברכה וסימן בריאות לעם. לא כן הדבר בעם כעמנו אנו, שקיומו הלאומי, שהמשך דורותיו איננו קשור למקום אחד, שאין לו קיום אחדותי במקום ושכל אחדותו תלויה בשויון צורת קיומו בזמן, שכל אחדותו תלויה ב“איך” בלי מה.

בעם שכזה, שבגדר החיים שלו הפרוץ תמיד מרובה על העומד, מחזיק כח ההסתגלות שלו – אם יש בו עוד כח להסתגל ולחיות – את הרגש הלאומי במצב ערות. ולעומת זאת מפיל כח ההסתגלות שלו מעין תרדמה על הרגש העממי, שלא ימיר את המעט שיש עוד מן הצורה הלאומית בצורה אחרת.

במצב כזה התקיימנו בכל משך הגלות, התקיימנו, אבל לא התקדמנו בתור עם, כי חיינו רק על הכח המקיים.

עכשיו אנו עומדים בתקופת התחיה ועובדים עבודת התחיה. כל האומר, שבשביל התחיה אין צורך אלא בהתגברות הרגש הלאומי אינו אלא טועה ותועה.‏ יחד עם התעוררות הרגש הלאומי נחוצה גם התעוררות הרגש העממי, שהוא הכח המניע בחיי כל עם ועם. בשביל התחיה שלנו נחוץ, ששניהם כאחד, גם הרגש הלאומי וגם הרגש העממי, יהיו ערים, כי שניהם כאחד נחוצים לעבודתנו ולהתקדמותנו. במצבנו אנו, בתקופת התחיה, במצב שהוא בבחינת תהו ובהו, בתקופה של יצירת עם מחומר היולי, – אין עוד מקום לחלוקת העבודה בין אורגנים מיוחדים, לחלוקת כחות החיים למרכזים מיוחדים, למרכזים מעכבים ולמרכזים מניעים. הלאומיות שלנו עכשיו אין תפקידה בשמירה בלבד, כי מה שנשאר לה למשמרת איננו מספיק לשמור על אחדותנו בתקופה של תנועה ותחיה, אלא בעיקר תפקידה הוא ליצור ולבנות, לבנות את ההרוס וליצור מחדש את הצורה הלאומית שנטשטשה על ידי הפירוד והפיזור. והעממיות שלנו – אם היא שלנו – גם היא אין תפקידה רק בהחזקת השויון או בהחזרת השויון בין חלקי העם, השויון במקום.‏ את המקום הלא צריכים אנחנו עוד לבנות, והכח שבו אנו באים לבנות הלא הוא רק כח האחדות שלנו בזמן, האחדות של המשך הדורות. וכל זמן שנעמוד בתקופה של עבודת התחיה, כל זמן שלא הגענו למצב של חיים מלאים, מרובי גונים ומבוססים במקום, עלינו – בשביל שלא יפסק כח היצירה שלנו – לטפח את צורת האחדות שבזמן, להחיות ולגדל את הצורות הלאומיות של הדורות שעברו, שרק הן מאחדות את העם בפזוריו במדה שהן עוד חיות בלבו של כל אחד ואחד מן העם בשעה שאין אף אחד מן העם חי בהן.

עוד לא הגיע הזמן לחלוקת העבודה של חיינו בין הלאומיות ובין העממיות כבין מרכז מעכב ומרכז מניע.

ואולם –

“כה אמר אדני אלהים: מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”.

הכחות הבאים לעבוד לתחית עמנו אינם באים מצד אחד. הלאומיים שבנו, אם גם מודים הם בעממיות, באים מתוך הרגש הלאומי מתקופת השמירה שבחיינו בגלות. והעממיים שבנו, אם גם מודים הם בלאומיות, באים מתוך הרגש העממי מתקופת התקונים בחיי העמים האחרים. ‏והצד השוה שביניהן הוא, שכאלה כן אלה מסורים הם בעיקר לצד אחד שבעבודת התחיה. אבל המסירות לצד אחד שבחיים מסיחה במעשה את דעתו של האדם מצדדים אחרים שבחיים אם גם מכיר הוא להלכה בערכם ומודה הוא, שגם הם דורשים את תפקידם. ובתפקידים חברותיים, כלאומיות ועממיות, שזמנם אינו עובר ולעולם אינם נגמרים, שכל אחד מהם יש בו כדי למלא את הנפש כלה, אי אפשר שהמסור לתפקיד האחד לא יזלזל מעט או גם הרבה בתפקיד השני, ומכל שכן, שאי אפשר שהמסור לתפקיד האחד לא יחשוב, שהמסור לתפקיד השני מזלזל בדברים, שהוא – הראשון – מעמיד עליהם את כל עולמו.

חשיבות מיוחדה יש בתקופה של תחיה, כתחית עמנו, לעממיות שנולדה מתוך הלאומיות. בעממיים, שהגיעו לעממיות מתוך הלאומיות, משתקף מהלך התחיה שאנו עומדים בה: בנין עם בכח אחדות הלאום, יצירת אחדות צבורית במקום בכח האחדות שבזמן. עממיות כזאת היא יצירת התחיה ואי אפשר שולדותיה לא יהיו כמוה – יצירות התחיה2.




  1. נדפס ב“הוצאת הפועל הצעיר”, חוברת ב‘, אדר א’, תרע"ט.  ↩

  2. כעין ראיה או זכר לדבר זה אני מוצא ביחס המפלגות שלנו לקביעת צנז של ידיעת הלשון הלאומית בחוקי זכות הבחירה.

    חברי ההתאחדות הלאומית הרדיקלית, שאצלם הדרישות הלאומיות עיקר ובדרישות העממיות הם רק מודים, לא עמדו גם בפני קביעת צנז בשביל בוחרים, בפני שלילת הזכות האילימנטרית של אדם להשתתף בסדור חיי הצבור שלו, זאת אומרת, בסדור חייו, על לא חטא ופשע, שהעונש כרוך בו בכח החוק.

    (עונשים כאלה מקומם בספר החוקים בדיני עונשין, אבל לא בחוק הבחירות, ואין מקום להם בחיים אלא במקום שיש עברה על החוק.)

    ו“פועלי ציון”, שהעממיות אצלם העיקר אם כי מודים הם גם בדרישות הלאומיות, לא עמדו גם בפני פתיחת בית המחוקקים של העם העברי בא"י לאנשים שאינם יודעים אף יריעה כל שהיא בעברית, לא עמדו גם בפני הרמת אנשים כאלה למדרגת בחירי העם.

    ורק “הפועל הצעיר” שבו אנכי מוצא עממיות שבאה מתוך לאומיות ושעל כן איננו יכול לזלזל לא בדרישות הלאומיות ולא בדרישות העממיות, מצא כמו בחוש אינסטינקטיבי, בהכרה אינטואיטיבית את העמדה הנכונה, לא בדרך פשרה כדי לצאת ידי חובה משני הצדדים, כפי שאומרים המתנפלים עליו משני הצדדים, אלא בדרך ההגנה על שני מיני הדרישות של התחיה הלאומית ובנין העם.

    בקביעת הצנז רק לאלה העומדים להבחר אנחנו נותנים ללשון הלאומית סיוע מצד החוק ואוננו שוללים משום אדם את זכותו. כשאנחנו מדברים על “הזכות להבחר” יש בזה אותו אי־ההגיון שישנו בכל הלשונות והמעביר בנקל את האדם על דעתו שבמחשבה, אבל לא על דעתו שברגש בלתי אמצעי. זכות הבחירה של אדם היא רק הזכות לבחור. להבחר אין זכות. כי אי אפשר שתהיה לאדם אחד זכות המסורה לגמרי למעשה ולהלכה לרצונו של אחר. הזכות של אדם “להבחר” היא הזכות של הבוחרים לבחור באותו האיש. והגבלת “הזכות להבחר” איננה אלא הגבלה עצמית של הבוחר, במי לבחור ובמי לא לבחור. –

    הערה להערה. ‏“בית המחוקקים של העם העברי בארץ־ישראל” הנזכר בזה הוא “אספת הנבחרים” ל“כנסת ישראל”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35518 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!