רקע
יהודה בורלא

 

א    🔗

ימים אחדים אחרי תום “ימי השבעה” למות “הזקן” הבּוּכרי, בעל החצר הגדולה רבת־הדיירים בשכונת “רחובות” אשר בירושלים, יצא אחיו מוּלא1 עובדיה עטליוּף – שבא לפני חודש ימים מבּוּכרה בעת מחלתו של המנוח – להכיר ולהעריך את מצב הדירות הרבות. משרת הבית, יחזקאל, יהודי דגסטני, הבקי בכל הלשונות של הדיירים, נלוה אליו לשמשו ולתרגם לפניו דברי הדיירים.

מתוך אמתלה, שבעל החצר החדש רוצה להכיר את טיבם של השכנים הרבים בחצר הגדולה, יצא לביקורו דוקא בשעת־בוקר מוקדמת למדי, עת הדיירים נמצאים עוד בבתיהם והתחיל מחזר מבית לבית, נכנס בכל החדרים ומתבונן בכל פינותיהם…ומתוך כך היה נותן עינו בדיירים ובעיקר בדיירות. השכנים היו אשכנזים, ספרדים, חלבים וגם בוכרים – שנים־עשר בתי־אב במספר. בכל בית שנכנס קיבלו את בעל החצר החדש בקימה ובסבר פנים יפות, וענו לו בכבוד לשאלותיו, על־ידי תרגומו של המשרת יחזקאל. כשנכנסו לבית שלא נסתדר עוד והמיטות היו עוד פרוקות, ראה יחזקאל הכרח לעצמו להודיע, כמבקש סליחה, ש“האדון בעל החצר” רוצה לסדר את החשבונות של הדירות, שהיו עד עתה מבולבלים, מחמת ש“הזקן”, עליו השלום, לא היה מדקדק בכתיבה בפנקס והיה רושם חשבונותיו על כל נייר שמצא בדרך אגב – “ועתה עבודה רבה מוטלת עליו, על האדון”; ומוּלא עובדיה, מתוך יוהרה שותקת של בעל־בית עשיר, מסתכל בכל חדר ורושם בפנקסו את אשר נחוץ לו. כשיוצא מאחד החדרים מהלך לו בפסיעה דקה, במתינות לאורך המרפסת, רואה צינור, אבן או קרש שלא כשורה, הריהו עומד ומעיר ליחזקאל על התיקון או על החידוש שטעון זה. פעמים אחדות עלה וירד מוּלא עובדיה מקומה לקומה, עד שעמד על אמיתו של מצב החצר כולה לכל פרטיו, ונכנס אחר־כך אל הגן, לראות את הדירה הקטנה המובדלה, שבירכתי החצר הרחבה.

החמה של סוף אב בערה בכל גבורתה, ומוּלא עובדיה מחה במטפחתו פעם בפעם את אגלי הזיעה שירדו מעל פניו המלאים והדשנים. העליה והירידה, כנראה, הוגיעוהו קצת, לבעל בשר בן ארבעים זה, והריהו מתקרב בעצלתים, רק בכדי לגמור את הביקורת, אל שני החדרים הקטנים שבירכתי הגן, בקרבת בית־הכנסת של החצר. בדירה זו גרה בּוּסה2 בלנקה הזקנה ונכדיה: לוּנה, עלמה למעלה מעשרים ואחיה ואחותה הקטנים ממנה. כשהגיעו יחזקאל ומוּלא עובדיה לשם, קמה הזקנה לקראת האדון בהסברת־פנים של צחוק וברכה ואמרה: “ברוך הבא! בבקשה ייכנס נא, ייכנס…” נסתכל מוּלא עובדיה בזקנה ובנכדתה, הוציא בעת כניסתו את משקפי־הזהב שלו, קינחם יפה, הרכיבם על חטמו ונסתכל שוב בזקנה ובנכדתה – וישב לנוח מעט על הכסא הסמוך לפתח ונכנס בשיחה, מתוך שלוה של חוקר־דין ובמבט מגבוה שאל את הזקנה על־ידי יחזקאל: מאין באה היא? ומאימתי גרה כאן? הזקנה השיבה לו בפרטות ולא קימצה בדיבור, מתוך מקצת הנאה שבדבר, שהוא “העשיר”, מתעניין בה ובמצבה. היא בעיקר מדברת ליחזקאל, וכשזה מתרגם את הדברים לרבו, המביט החוצה דרך הפתח כשומע ולא שומע, מסתכלת היא בפני מוּלא עובדיה, מרכינה ראשה לצדדין כמבינה ומסכימה לתרגום ועונה לפרקים:

“כן… כ־ן, יחזקאל יודע הכל…”

היא מכבר פה, מלפני עשרים שנה, מסטמבּוּל, מסטמבּוּל הגדולה היא – לא מאיזו עיר סתם. ו“ממשפחת רבנים אנו” – אומרת היא דרך אגב מתוך גאוה והכרת־יחוס שראוי להזכירן; ה“אהוב”, בנה, שלחה הנה, ירושלימה – אך לוּנה עם אחיה ואחותה הקטנים, עם שרה ויעקב, באו רק לפני שתים־עשרה שנה, “לאחר אותה השריפה הגדולה – אויה לי – שפרצה בסטמבּוּל… אז עלו על המוקד – אויה לי – הוא, ה’אהוב' ואשתו…” הילדים שלא היו בבית בשעת הדליקה ניצלו ונשארו יתומים – “היקרים”. מכרו שם “מנהיגי הכולל” את החנות – חנות לא רעה היתה לו לבנה האהוב, טובה מאד. הוא “ינוח בגן־עדן”, היה סוחר – ושלחו את הבנים אליה… ומאז סובלת היא והם ימים קשים בעניוּת ולחץ. בשכונות אחרות שכר הדירות ביוקר, אך פה, ברוך ה', הרי זה בזול. ובשכונה זו גם נוחה לה הישיבה: יש כאן בית־כנסת בחצר, וערב ובוקר יכולה היא ללכת אל העזרה “לשמוע תפילה” ו“לראות ספר”. בכלל הרבה קדושה יש בשכונה זו. בכל חצר – בית כנסת. ו“אשרם ישראל”, אשריהם שהם באים תמיד ללמוד תורה. והבוכרליס – ידם פתוחה ל“חכמים”, “עושים הרבה” הבוכרליס. ו“החליפליס” (החלבים) – “בן פורת יוסף” – קדושים מאד. וּלואי ש“הוא יתן לנו חלק אתם בעולם האמת”. באותה “ישיבה” הרי יושבים “החכמים של הקבלה” ושוקדים בלימודם – מלאכים, מלאכים הם מן השמים. מה שיש כאן אין בכל ירושלים… אך פה רואים את קדושתה של “העיר הקדושה”…

כך דיברה והזילה אמריה בּוּסה בּלנקה לפני שומעיה, מבלי הפסק וברצון רב, בשעת־כושר זו של שיחה, מכיון ששעה כזו אינה מזדמנת לה כאן, בשכונה המרוחקה ממרכז העיר, אלא לעתים רחוקות.

כשיצאו מבית הזקנה, עבר מוּלא עובדיה לאורך הגן ולרחבו, אחר־כך עמד רגעים אחדים כנמלך בנפשו – וציוה ליחזקאל להביא לו כאן, תחת צל העצים, את הדרגש המסורג, לשאוב מהבאר דלי מים קרים לכוס לימונד ולהביא לו גם נרגילה לעשן. ועד שזה הלך למלא את שליחותו התהלך מוּלא עובדיה ארוכות לפני המעון הקטן של שני החדרים הקטנים, נסתכל בפרחים השונים שצמחו בקרב המקום והיה תר ומסובב את החלקה שלפני הבית הקטן, שוהה ומתעכב בכל אשר פוגשות עיניו במקום זה…

בינתים בא יחזקאל והעמיד את הדרגש עם הנרגילה, הלך שוב והביא את כוס הלימונד עם גחלת בוערת; וכשכרע להתקין את הנרגילה, שאלוֹ האדון כבדרך אגב: “וזו העלמה אינה מאורסת עוד?” מיד הבין יחזקאל שעל נכדתה של הזקנה הוא נשאל, וענה: “לאו”. אז פיטרו מוּלא עובדיה מלפניו, והלך לו מן הגן.

תחת צללי העצים היה קריר קצת. גזעי האקליפטוס והפלפל, שעמדו מסביב זקופים כעמודי־אבן שבתוך אולם רחב, היו כהים ברובם, וכשנעו ונדו קצת כותרות־האילנות מחמת נשיבת רוח קלה, רצו־דצו פה ושם על הקרקע השחומה שברירי שמש רבים ופזיזים, כמרקדים על־פי פקודה נסתרה לפני אלה האדונים הגדולים – העצים החסונים… ובינתים הלכה אפלולית הצל שבין העצים הלוך והימוג מרגע לרגע, וחדרה ושטפה בלאט אורה מבהיקה, כאילו באה לבדוק ולגלות דבר־מה במקום מחשכים… ומוּלא עובדיה יושב עדיין בהסבה, רוב גופו שטוח בדרגש הארוך, פניו מופנים כלפי שני החדרים הקטנים ופיו מוצץ את העשן מצינורה של הנרגילה המבעבעת והוא נהנה מכל מציצה ומציצה, בעוד שמבטיו תועים ונעים, עוברים פה ושם ועומדים מדי פעם בנקודה אחת רגעים רבים, ועל פניו הולכים ומסתמנים רשמי מחשבה, הרהורי־סתר, הממלאים את לבו ומושכים ומשדלים אותו יותר ויותר… נראה כאילו עמד ברגעי בדידות אלה על השעמום והבטלה שנתון הוא בהם זה יותר מחודש ימים – והריהו תאֵב ומשתוקק לשנות את המצב הזה…

ביקש מולא עובדיה לקום ממקומו, ונראו לו פתאום מבין גזעי העצים הגבוהים שני “חכמים” באים. “חכם” רחמים גאגין, ספרדי בעל קומה גבוהה שגבו כפוף, אדם מקורב לבוכרים ונושא חן וחסד לפניהם, ובן־לויתו “חכם” אחד חלבי. כשנתקרבו אלה אל מוּלא עובדיה, פתחו ב“שלום עליכם” בנעימה הרגילה והושיטו לו את ידם בבת־צחוק המשתמעת הכנעה של שמחה. ומוּלא עובדיה התנועע קצת ממקומו לכבוד האורחים וענה בלשון של כבוד: “עליכם שלום, ברכה וטובה! בכבוד! בכבוד! ישב כבודכם!”

שוחחו בתחילה על החום הקשה של חודש אב ועל עניני־יום שונים, עד שבאו לעצם הענין: הם עושים “קיבוץ” להכנסת־כלה. בתולה צנועה ו“נצרכה”. ומתוך כך באו לספר בשבחו של אחיו, “עליו השלום” ואחר־כך התלוננו כמסיחים לתומם על שנשתנו הזמנים, – מקודם היו שבים ה“מקבצים” בענינים כגון אלו בידים מלאות. “בימים ההם” היו נותנים לא פחות מ“בישליק”3, אך עתה מושיטים לך אנשים הגוּנים “עשיריות”4 – וצריך לסובב ימים שלמים בכדי לקבץ דבר פעוט: “העולם משתנה, משתנה העולם”… ובשעת שיחה זו הביטו מתוך פקפוק בפניו של זה – אפשר דבריהם לא לרצון הם לו… אך מוּלא עובדיה נענע בראשו והסכים להם בפנים מסבירות: “כך, כך”? וכשסיימו, פתח וענה בקולו המלא והעבה, כמונה ומפיק מרגליות: “לדברים אחרים, ‘חדשים לבקרים’, יש שאינם נותנים… אך הכנסת־כלה מצוה גדולה היא… לזה צריך בודאי לתת, שכן נאמר: ‘לא לתוהו בראה – לשבת יצרה’ – חא־חא־חא!…”

–ודאי. הכנסת־כלה… זוהי, בודאי… מצוה גדולה. “פּרוּ ורבוּ” –מצוה ראשונה… – מוסיפים החכמים בהסכמה גמורה…

–ודאי, ודאי, – מוסיף מוּלא עובדיה מתוך בדיחה, – מצות “פריה ורביה” – היא העיקר… חא־חא־חא!

בצחוק זה, שצחק מוּלא עובדיה בהנאה רבה עד כדי נדנוד כתפים, ביקש להראות לחכמים, דרך־אגב, שהוא “בעל־תורה”, לא “עם הארץ” כרוֹב הבוּכרים, ואחרי שתיקה שארכה רגע הוציא מתוך כיס מכנסיו רובל נייר והושיט להם, בהביטו ישר בפניהם התמהים…

נחפז חכם רחמים והתקין את עצמו ואת כּפתנוֹ והתחיל להנעים “מי שבירך” בקולו הנאה, כשהוא מתכוון להדגיש ולהטעים מה שנחוץ: “…אברהם, יצחק ויעקב… הוא יברך את השם הטוב, את ה־נדיב הגביר, המרומם, רודף צדקה וחסד, מוּלא עובדיה עטליוף… בן…?” – “יפה, יפה” – עונה הנדיב. “בן יפה” –ממלא אחריו חכם רחמים ומוסיף משלו שפע ברכות מגנזי מליצותיו – ועדיין נדמה לו שנשאר חייב הרבה…

הביאו קפה לאורחים, ובעל־הבית, כמנהג בעלי־בתים הגונים, שפותחים במושב “חכמים” בדברי תורה, העמיד לפניהם ששאלה בלשון זו: “מחילה, רבותי, כתוב בתורה: ‘וכי תהיינה לאיש שתי נשים’, אם כך – היכן מצינו רמז איסור בתורה, או בגמרא, שאסור לקחת אשה על אשתו?”

ח' רחמים עונה, כחכם בקי, שזה לא אסור, אך “תקנה”, “תקנה” מגאון אשכנזי אחד… “משום עגמת נפש של הראשונה”, והוסיף דרך בדיחה: “כל המביא צרה על ‘אשתו’ – מביא צרה על ביתו”, ובאמת אין זה אלא מנהג אחרונים. “ומנהג ישראל – תורה”.

–“מנהג ישראל”? – שואל בעל־הבית ומאריך בניגון. – והרי אברהם אבינו עליו השלום – כמה נשים לקח? ומשה רבנו, אפילו הוא לקח על צפורה אשה כושית. ויעקב, – “בן פורת יוסף” – לא ארבע נשים היו לו? לאה, רחל, בלהה, זלפה – מונה הוא באצבעותיו – ואילמלא הן, לא היו שנים־עשר שבטים בישראל… אין זה אלא מנהג של אשכנזים!.. – “מאָברוֹפּה” בא מנהג זה… ו“לא תעשו כמעשיהם” – כתוב בתורה!..

החכם החלבי עונה מתוך פיקחות והיתול: – בזמננו הרי אף אשה אחת קשה לו לאדם – שהרי “קשים מזונות כקריעת ים־סוף”…

–אבל – טוען מוּלא עובדיה ודוחה דברים אלו – אדם שבירכו השם יתברך בפרנסה ובממון, מה לו במנהג גויים זה? תאמרו: מנהג עולם זה. אבל באמת אין זה אלא מנהג “עשׂיו” בלבד, אבל “ישמעאל” כלום נוהג כך? – וסיים שוב בצחוק גדול: – חא־חא־חא!

וכשיצאו ה“חכמים” בברכת “תזכו למצוות” – נשאר מוּלא עובדיה יושב עוד כמקודם, גופו השמן מונח כמשא כבד על הדרגש, ראשו נתון על כר גדול, ברכיו כפופות מול פניו ושפופרת הנרגילה נתוּנה בתוך פיו והוא מוצץ וחוזר ומוצץ… הביקור של החכמים והשעה שבילה אתם לא שינו, כנראה, את מצב נפשו. שוב היו פניו קודרים. הוא הרגיש שלבו מתמלא חרטה – על מה? על נדבתו היתירה שנתן? על נדבה “גדולה” זו שנתן לשני “חכמים” סתם? לא! לא על הכסף הוא חס ומתחרט עתה – אדרבא, קצת תענוג וסיפוק ידוע יש לו בכך… אלא מאי? – השיחה?.. ובאמת, שיחה זו למה באה? לא כך היה צריך לדבר… לא כך…

קרני שמש־הצהרים ירדו מאונכות ובוערות מבין נופי העצים ופגעו בגופו של מוּלא עובדיה, ומשהעביר את ידו על בגדיו מצאם לוהטים מחום. מיד קם, נחפז לבוא בצל הבית, ונתעכב באמצע הליכתו והתחיל מהלך בצעדים מתונים, צעד אחרי צעד, כאילו אמר להתחפש בזה ולהסתיר מעיני הבריות את מחשבותיו שהלכו ועברו במוחו במהירות ובהמון שלא כדרכן…


 

ב    🔗

אחרי שני ימים, כשיצא מוּלא עובדיה בבוקר מבית־הכנסת שלו שבקצה הגן, נכנס ישר אל הגן, אל בין העצים הגבוהים. שם עמדו מחכים לו כבר פלח אחד, ערבי זקן כבן ששים, ונגר יהודי ספרדי, זקן גם הוא. בא יחזקאל ולקח בדרך כבוד מידו של מוּלא עובדיה את שק־הטלית־והתפילין הגדול שלו, להביאו “למעלה” בבית, ומוּלא עובדיה נתישב על הדרגש, שהיה מוכן ועומד שם. התחיל לישא וליתן עם שני בעלי־המלאכה על שכר יומם, בעזרת יחזקאל המתורגמן. אחרי שעה קלה החל הגנן את עבודתו, עודר את האדמה ומסקלה, והנגר החל להכין חומר, לתקן את הגפה שמסביב לגן, והלך והביא קורות להקים סוכה בירכתי הגן, לא רחוק מן המעון של שני החדרים הקטנים. בינתיים הביא יחזקאל לפני רבו שולחן קטן, קומקום מלא חלב וטה ושאר צרכי פת־שחרית – לאכול ולשתות שם.

משאכל ושתה ונָפַש מתוך עישון נרגילה, קם מוּלא עובדיה והתחיל מטפל בכבודו ובעצמו בעקירת עשבים רעים, בבדיקת הלבֵנים שהכינו לריצוף השבילים, עד שנתלכלכו ידיו – והלך וניגש אל העלמה לוּנה, בבקשה של רמיזת יד, שתתן לו מים לרחוץ את ידיו… ומשרחץ, הראה לה שוב ברמיזה שהחום גדול, ובבקשה להביא לו כסא לישב בצל הבית. כראיה לחום כי גדול הוא, התיר מוּלא עובדיה את קשרי הלולאות שבכפתן־המשי (הלבוש הביתי שלו) לשם הרוחה, הפשיל את שרווליו הארוכים למעלה ונגלו זרועותיו השעירות, עד שנפנתה הנערה ממנו כמבוישה…

ישב מוּלא עובדיה במשך כל זמן העבודה על כסא אחד ורגליו פשוטות לארכן על כסא שני, ממשיך בעישון הנרגילה, מסתכל בעבודת הפועלים ונותן עין בנערה, בלוּנה, היוצאת ונכנסת מהגן אל הבית וידיה מלאות עבודה. אף תנועה אחת שלה לא נעלמה מעיני מוּלא עובדיה, והיא – כל תנועותיה מלאות חן־בתולה, בתולה צנועה וכשרה מישראל…

מבקש מוּלא עובדיה ורוצה להיכנס באיזו שיחה שהיא עם לוּנה זו, אך לשון אין ביניהם… הוא אינו יודע “ספרדית”, והיא אינה יודעת “לשון־הקודש”. הוא נדחק ונכנס בשיחה של תנועת־ידים ונדנוד־ראש פעם עם לוּנה ופעם עם הזקנה. רגע הוא מבקש, בשפת־אילמים, ברמיזת אצבעות, גחלת לנרגילה, ורגע – כוס מים לשתות, וכדומה; ולוּנה מגישה לו את הכל בשתיקה ובראש מורד מתוך ביישנות, והוא מביע לה תודה בהרכנת־ראש ובהרמת־יד אל הראש.

וסדר־יום זה נעשה לו קבע למוּלא עובדיה; יום־יום בצאתו מבית־התפילה נכנס הוא אל הגן, אוכל פּת־שחרית ושותה במנוחה ובהסבה על הדרגש, וכשהחום מתגבר, הוא בא ויושב שעות ארוכות אצל המעון הקטן, ששם לוּנה מתהלכת. כלפי הבריות יושב הוא כמשגיח בעבודת הגן שתיעשה כראוי, וכלפי עצמו, – מסתכל הוא בלוּנה, בקוּמה ובשבתה, בעבודתה ובכל הליכותיה.

והרבה יש לו להסתכל ולראות בלוּנה.

הנה היא יושבת בקרבתו, בד' אמותיו כמעט, כפופת־גב על קבוצת כלים שהיא שוטפתם וממרקתם במים, וזרועותיה החשופות, שצבע עורן לבנבן־ורדי, מתמלאות ונמתחות מתוכן עד המרפק, המבליט פּרקו ומבליעו ברוֹך הבשר… והנה, בשעה אחרת, פורסת לונה כלי־כבסים אחדים על החבל הגבוה, כשהיא לבושה בחולצה האדומה והדקה, הידועה ונחמדה לעיניו של מוּלא עובדיה… והוא משרה את מבטיו על חזה זה המתרומם ויורד בשעת מלאכה – כאילו מצפה הוא לנס, לרוח שאינה מצויה, שתבוא ותרים פעם חולצה דקה זו עוד במשהו.

וכששוטפת לוּנה את הרצפה בכפיפת־גוף, יקרה, שיבהיק וייגלה לרגע מתחת שמלתה פס לבן־ורדי מירכה וזרם דם חם עובר אז בגופו של מוּלא עובדיה, לבו רוטט רגעים אחדים מדפיקות קלות ונוחות המביאות אחריהן מורך ועייפות בכל אבריו… ויש שמתוך עבודה נופלות שתי צמותיה על חזה – הצמות הצהובות הללו הקלועות תמיד באופן רשלני, ודומות אז לשרשרות־זהב עבות הנתונות כמסגרת על פתח לבה – אז, רואה את עצמו מוּלא עובדיה כעני עומד על פתח זה ולבו וכל קרביו דוחים ודוחפים אותו ממקומו לקוּם ולשלוח יד…

עיני לוּנה, הכחולות וקטנות, השוכנות ענוות בפניה העגולים והעצובים תמיד, מטילות לפעמים בחטיפה מבטי צניעות ובושה על “האדון”, היושב על־יד הפתח – ופוגשות בעיניו המביטות אליה ישר, מבטים גלויים, לוהטים, תובעניים…

אך מבטי־הנאה אלה, שמוּלא עובדיה נכסף להם, באים בחטיפה ובלי מנוחה; לוּנה יוצאת ונכנסת תכופות ואינה שוהה בחוץ אלא לעתים רחוקות. ושעות רבות יש, העוברות עליו רק בעריגה פנימית בלבד ובציפיה נסתרת… וכמה ארוכות השעות וכמה ריקות הן כשהן עוברות בכדי… ויש, שהוא, על כסאו ועל נרגילתו, מצומצם כולו לעצמו, מאפיל על אלה המאויים התוססים בקרבו, ומרגיש בחשאי היאך שבוּ עלומיו ללהוט בו בכל חומם – והריהו מוכן ומזומן להחל את הכל מחדש. הריהו בן ארבעים וחש הוא בכל קרבו ובכל הויתו שכל שרירי גופו נמתחים – וכולו עורג ותאֵב לחיים חדשים… שתי נשיו, זו שמתה לפני שלוש שנים וזו שהיא עתה בבוכרה כאילו מחוץ לחייו היו. מה לו ולדינה זו, אשתו החיה, זו הקפדנית, שכל אהבה אין בלבה גם לעצמה ולגופה? דומה הוא, שכבר גמר, או שלא התחיל כלל את חשבונו אתה; היא נשכחה מלבו, גם היא וגם פקודתה האחרונה, שהזהירתוּ “שלא יעשה כמו שעשו אחרים”… (שלקחו להם אשה שניה). וכלום אין זה פלא, שדוקא משום שהזהירתוּ, נזדמן לו בנקל ענין זה?.. הוא מאמין ובטוח כי “מן השמים” הוא הדבר: השגחה פרטית הביאתהו לראות את שלום “הזקן”, ושזה ימות ותישאר החצר בידו – ולוּנה תהא גרה דוקא פה… יד ההשגחה הוליכתהו עתה מקצה בּוּכרה, בכדי לפגוש בעלמה זו שמסטמבּוּל – בירושלים!

במשך השבוע של העבודה בגן, למד מוּלא עובדיה מלים אחדות בלשון ספרדית. וכשנעלמה לוּנה בחדרים לשעה ארוכה, היה מוּלא עובדיה נכנס אל החדר הקטן, כמסתתר מחמת חום השמש, פונה לזקנה, מושיט את ידו כלפי הגן ופולט בלשון כבדה אותן המלים שקנה לו מהישפניול: “‘אירמוזה’… ‘אירמוזה’… (יפה, יפה). חשוב הרבה… אה?” – כלומר, על הגן הוא מראה, שהוא הולך ומתיפה מיום ליום… ומתוך שיחה זו היו נתקעות עיניו בלוּנה, היושבת בפינה ועוסקת במלאכתה, – מסתכל ואינו יכול לזוז ממקומו… וכשעברו כך רגעים אחדים מתוך שתיקה, היה מתגנב ועוזב את החדר כמבויש, על ששהה שם הרבה שלא לפי כבודו…

והזקנה יש שהיא אומרת ללוּנה, ולפעמים בפני מוּלא עובדיה עצמו, שאינו מבין בלשון ספרדית: “מה אומר לך, בתי? בר־נש זה – לקוי הוא במוחו… כך נראה; דומני שכך… רואה אַת, כיצד הוא תוקע את מבטו באשה?… וזה לו מחמת שרווק הוא – הרווקוּת עושה זאת… וכל העבודה הזאת למה לו? בתוך ה’שלושים', בימי האבל על האח, אין לו דאגה אחרת רק ליפות ולסדר את הגן… וכמה פעמים הוא חוזר ומקלקל, מקלקל על־מנת לתקן, – ואינו נותן מנוחה לא לגנן ולא לנגר”…

והנה יום אחד בבוקר ציוה מוּלא עובדיה ליחזקאל המשרת לגבות מכל השכנים את שכר הדירה, שכל אחד יתן לחובתו לפי יכלתו שלא להגדיל את החוב. וכשבא יחזקאל לדרוש מאת הזקנה – נטפל אליו כבדרך מקרה מוּלא עובדיה, עמד ודיבר עם יחזקאל בלשון בוכרית, ויחזקאל חזר והגיד לזקנה, שהאדון אומר שהוא אינו נוגשׂ בה בפרעון. “מכיון שרואה הוא, כי נצרכה היא – ימתין לה עוד, ואל תדאג”… ומיד פתחה הזקנה כלפי מוּלא עובדיה בשפע ברכות ומשאלות טובות בלשון ספרדית, כשידיה נשואות למעלה וראשה מתנועע בהרכנות של תודה עמוקה, ומוּלא עובדיה מרגיש שדבר טוב הוא עושה…


 

ג    🔗

בראשון בשבת של השבוע השלישי לא באו הפועלים לעבוד בגן –לא הגנן ולא הנגר, אף שהעבודה לא נגמרה עדיין. וגם מוּלא עובדיה לא בא לשם, ויכלה לוּנה לעסוק בו ביום במנוחה. כשגמרה את שטיפת הכלים של יום שבת, ישבה על־יד עץ ההרדוף הקטן, הסמוך לפתח הבית, והרגישה את עצמה כבת־חורין. חירות לה ממבטי עיניו של “בעל־הבית”, שהדריכוה מנוחה, ותהי כנודדת בבית זר, מבלי מצוא את מקומה. עתה שבו שעות הבדידות אשר לה והיא נתישבה בחדר החיצוני בעסקה במלאכת־ידה ושקעה, כדרכה לרוב, בחשבון נפשה…

שתיקה בבית ועל כל סביביו.

הזקנה שוכבת היום חולה. כל הלילה לא ישנה. עתה היא משמיעה לפעמים אנחות קלות ממיטתה, והיא, לוּנה, שקועה בהרהוריה. – שוב אותם ההרהורים, ההרהורים הרגילים אצלה. – –

– לוּנג’י, לוּנה! –יוצא קול קריאה חלש של סבתא מבפנים.

לוּנה נכנסת בשתיקה ונראית כאחוזת־שינה במהלכה המרוּשל מתוך הכנעה מסותרת.

– התבשיל נקדח כנראה… יש ריח… – אומרת סבתא בלשון רכה, שלא להעליב את לוּנה – שכחת, אהובה?

הזקנה אינה קובלת מעולם על מקרים שכאלה. היא רק נאנחת ומגמגמת בין שפתיה: “אויה לי, יקירתי, ראשה בל עמה – מי יאשימנה?..”

לונה חזרה וישבה בחדר הפנימי, שבו שוכבת סבתא, ישיבה של מנוחה, אך לא של בטלה. היא אינה פוסקת מעבוד, אלא שעובדת מיושב. סביבה ערימה של גרבים, חולצות ישנות ולבנים הזקוקים לטלאים. שעות אלו צער כמוס עמהן תמיד. אך היא אינה יכולה למנוע את עצמה מהן. יש בהן, גם, משהו מושך… מושך ביגונו… ישיבה בודדת זו מתוך שתיקה וסגירת פה – משום פתיחת הלב יש בה. הלב נפתח ונובע הרהורים של דיבור נפשי, צנוע. בשעות אלו מקשיבה היא אל קול לבה. הקול הכמוס… מתעורר הלב ומפכּה את שאלותיו, שאלות הקרובות ומורגשות לנפשו של האדם גם בלי מלים – המבוע נפתח לנפש העייפה… היד משחילה את החוט במחט, החולצה נהפכת מצד אל צד, והעינים, המביטות בשורת התפירה, שוקעות ורואות נקודה אחרת רחוקה, רחוקה, שאינה כלל באריג זה… כך יושבת היא לפעמים, שעות שתים, או שלוש, ולבסוף, כשהיא קמה, רואה היא, – שהספיקה להטליא שתים־שלוש כותנות וגרבים אחדים – והלב… הוי, מי יאחה את קרעיו?..

כמה שנים היא יושבת ומטליאה?.. בכל הדירות שגרו מאז בואם ירושלימה, בעיר הישנה, ובחוץ לעיר, בשכונה זו ובשכונה אחרת – בכל החליפות ושינויי־מקומות אלה שעברו עליה, היא רואה וזוכרת את עצמה יושבת על־פי הרוב ביום ראשון ועוסקת בעבודתה הידועה – בטלאים… וכמה עלמות ממכרותיה כבר נשתנה מזלן. הללו נושאות כבר בזרוע האחת את היונק ובשניה מושכות הן ילד אחד או שנים. והיא – עדיין היא במקומה… מזלה תקע אותה בתקופה אחת. והרי היא עלמה בוגרת, זקנה – בת עשרים ושלוש… בשבוע הבא, באלול זה, היא נכנסת לשנת עשרים וארבע – ועדיין היא יושבת בין קרעים בלים אלה, ובארונה אין כל מאומה לנדוניה… עלמות צעירות ממנה בחמש, ואפילו בעשר שנים, עסוקות כל הימים בעבודות שונות של רקמה ואריגי־משי, הידים מלאות עבודה להכין ל“אשוגר”5 ה“בלנקיריה” וה“ריקמוס”6 ואת כל הכבוּדה הרבה והנכבדה שלחתונה, והיא – אין לה כל… אפילו שתי העלמות הבּוּכריות עוסקות בהתחרות אחת ברעותה, ובאות ומראות לה מדי פעם בפעם כל מה שהן מכינות; והיא, העניה, היא השופטת והמכריעה והיא המיעצת להן במלאכתן, – מלאכה נקיה ויפה, מלאכת צפור הנושאת נוצה רכה לקנה… והיא היהיה גם לה קן בודד צנוע בעולם הזה?..

ובשעות־דומיה אלו, ביחוד כשסבתא מוטלת חולה במיטה, כמו עכשיו, נדמה לה ללוּנה, כאילו אבודה ועזובה היא ומובדלה באיזו פינה, הרחק מן הישוב – ומה תקותה כי תיחל?.. ובכי, המבקש להתפרץ בקול ומתאפק ברפיון כוח גווע – מעווה רשמי פניה, ושפתה נישכת… תוגה אילמת, תוגה שתקנית, – רק היא וסבתא… כל העולם גדור בפני שתי נשמות נשכחות אלו…

ואותה הפקעת שבעומק הלב נדחקת ועולה למעלה למעלה עד הגרון, חונקת ומפעפעת בחומה – ודמעות נושרות מתוך העינים, דמעות חמות המכהות את העולם כולו לעינים, – וגניחה מתפרצת פתאום מתוך הגרון – היא פרצה על כל המעצורים ששמה לה לוּנה מפני סבתא, שלא תרגיש בה – ונתעוררה הזקנה ונבהלה בתוך הדממה:

– אַל תהי שותקת ככה, חמדתי… כלום לא אמרתי לך?… דברי לי, ספּרי לי – מה לך?.. קומי, בתי… לכי מעט, התהלכי מעט… עד מתי? עד מתי, ריבון כל העולמים?..

וסבתא גם היא מקנחת במטפחתה את דמעות עיניה…

לוּנה קמה ממקומה לילך… לאן?.. היא באה לחדר החיצוני, ישבה על־יד החלון הקטן. היא מנסה להשקיט את לבה, מוחה את הדמעות מעיניה. הקיץ הזה לא סבלה, כדרכה, בעיניה – צריך להיזהר.

בחוץ עוברת רוח קרירה ומטלטלת את אמירי העצים הקטנים. הם נכפפים, מרכינים ראש ושוב מזדקפים… בהירות מבהיקה, עד כדי דקירה בעינים, שפוכה על־פני הגן. ומסביב הכל שקט… שלותו של יום ראשון בכל החצר. רוצה היתה לצאת למרחב, להימלט, לנוס, לשכוח מעט, – להיכן תלך?.. יכולה היא לילך לכל מקום שתרצה, ואפילו לכמה שעות, וסבתא – יודעת היא לוּנה – לא תשאל אותה אפילו על כך. אדרבא, סבתא מתַנה לפעמים לפני חברותיה על ה“אהובה” המשועבדת תמיד למלאכת־הבית ולקטנים שצריכים הכל בזמנם – והיא, הזקנה, בחולשתה ובמחלתה גוזלת את הזמן “שלה” של לוּנה; את עדנת החיים היא גוזלת ממנה ואין היא “יוצאת ונכנסת” לשום מקום… אולם לוּנה עצמה אינה רוצה להיחלץ מדממה זו המתאימה ליתמותה, לנפשה הנדכאה, הנשכחה. מזלה שכָחה. ולמה? למה הסיח כן את דעתו הימנה? היא נתנה את נפשה על סבתא ועל הקטנים – ומשום כך אין לה כבר מזל שלה? אפשר, משום שהיא דאגה כל הימים לזולתה, לכן אין משגיחים מן השמים עליה?.. היא טיפלה, עסקה כל השנים, דאגה לכל צרכיהם, אך הלא קוה קיותה בסתר לבה, שבודאי “שמור דבר הגון גם בשבילה”, ש“הוא” יזמין לה “מזל עליון וטוב”, והכל יהיה ב“אחרית טובה”, – בטחה ולא דחקה את הקץ, לא ביקשה להתיצב ולהיראות – והנה נשארה כך בלתי נראית… היא, לכאורה, יכולה היתה לקבל על עצמה להיות כאחת ה“מוניקס” (הנזירות) – אין היא משתוקקת, לכאורה, לשום בחור. אבל את העלבון איך תשא? – “בתולה זקנה” היא שלא נמצא לה “מזל”… קשה לה לצאת אל השוק. פוגשת היא במכרותיה – כולן אמהות לבנים ולבנות, כל אחת משוחחת על ביתה, מספרת על בעלה, דואגות, מתאוננות כדרך העולם, והיא אם תתנה את דאגותיה – לא יהא זה כדרך העולם כלל… הדודות הרחוקות, כשהן באות לפעמים רחוקות, עוד מטיפות לה מוסר, שהיא “יושבת־בית” תמיד ו“מכווצת בפינה”. אין הן מבינות כלל את הצער שבלב. כשהיא יוצא השוקה ונתקלת בעיניהם של העוברים ושבים, נדמה לה, שמביטים בה רק בתמיהה, שבתולה זקנה היא… ומאימתי התחילה להרגיש את עצמה בכך, כי משונה היא מכל הבריות? אין היא זוכרת, אבל היא מכבר כמו נשבר לבה בקרבה עד שאינה משתוקקת אפילו לטייל בערבי שבתות או בלילות ירח…

הנה מרחוק נשמעים קולות תופפים ב“טרבוקה”7. הם באים מהחצר שבסוף השכונה. בט“ו באב שעבר, ב”שבוע החתונות“, היו שם שתי חתונות, של האשכנזיה רוזה, ושל הספרדיה בכורה. מקול המתופף ב”טרבוקה" – משמע, שיש היום איזה “משתה”. שתיהן מכּרותיה הן, והיא לא הלכה לחתונתן… שמלה הגונה אין לה… עניה נשכחה… ואולי גם גאותנית היא יותר מדי… אין היא סובלת ידידותו של כל בחור שהוא… אין היא מבינה כיצד עושין פנים של חן לכל גבר המתקרב. בחתונה בשיחת העלמות עם הצעירים המלאה רמזים, המתובלת בשׂיקורי־חן, אין היא לוקחת חלק. מרגישה היא בעצמה שאין היא דומה לכל הנערות, ואף־על־פי שהללו “משכילות” “אישקולנטאס” (בנות בית־ספר), והן יודעות צרפתית, וידעות “איך המוֹדה” – ואף־על־פי־כן, היא אינה יכולה כך… ואפשר מכיון שאין היא משכילה אין היא יודעת איך להתנהג…

לא! היא יודעת, אבל אין היא רוצה, אין היא יכולה להתנהג כך… כך היא… כך מזלה, המזל העלוב…

חדל קול התוף. הדממה כבדה; ולוּנה מעין הרגשה לה, כמי שרואה את חברו מוצץ דבר חמוץ בחכּו, והוא – בפיו אין כלום, ונפשו ריקה, ריקה ותובעת…


 

ד    🔗

לעת ערב, עם חשכה, באו “הבנים” מבית־הספר ומצאו “ריקנות” בבית. לוּנה לא בשלה כלום…

– לא היתה היום בקו־הבריאות ה“אהובה” – אומרת סבתא כמלמדת סניגוריה על לוּנה. והילדים לא פעם ראשונה זו להם לשמוע תירוץ זה. יש, שימים שנים או שלושה עייפה לוּנה וזועפת, ואז הבית “ריק”… ומה גם שרואים הם עתה את לוּנה עומדת למראשותי סבתא ומטפלת בה. היא קושרת לה מטפחת בזרועותיה, מהדקתן על הקיבוֹרוֹת. בודאי זה “התעלפה” הזקנה, בודאי “יום קשה” היה היום, ולפיכך גם ריחות חריפים של רפואה כאן…

בזוית, על הדף הקטן, עומדת ומהבהבת מנורה קטנה ששלהבתה שקועה. הילדים הלכו כבר לישון. וכרגיל בלילות שהיסורים מציקים לה לסבתא הכינה לוּנה כוס חלב וכוס יין מזוג במים, לפפה גם סיגרות אחדות ושמה את הכל על השולחן הקטן שהעמידה לפני מיטתה של הזקנה, וקודם שהיא הולכת לישון, הריהי מזהירה לה לסבתא בלשון של תחינה: “סבתא, נא, אם יציק לה – שתעורר אותי. אל תנח עד שיבר הרבה… כשמתחילים ה’שישיאוס' (סחרחר הראש) תקרא לי מיד”…

– טוב, טוב, בתי. ליל טוב, שינה ושלוה לנו ולכל ישראל – כך משיבה הזקנה, אם כי ה“שישיאוס” התחילו זה כבר: הראש נעשה “נבוב” עוד עם תחילת הלילה ו“ספיקות הלב” ו“מהלומות הרקות” גם כן כבר התחילו, וגועל־הנפש גם הוא נדחק ועולה עד הגרון ומציק לנשימה – אך היא שותקת ושוכבת בלי תנועה במיטה. יודעת היא מכבר, שאין אלו אלא מחלת ה“איניירבוס” (העצבים) בלבד, שגברה עליה מעת שהיא דרה כאן בשכונה מרוחקת ומובדלה זו. הבדידות – כ“סכין” היא לה… אלא מחמת שהדירה עולה כאן בזול – נאלצה היא לגור פה. לפנים, כשהיתה גרה בשכונה אחת עם הזקנות הרבות בנות עירה, חיתה גם היא כמו כל הזקנות ונהנתה “משלות הארץ הקדושה”. שם היו מתאספות כל חברותיה בכל יום ראשון ושני, ימים שאין עבודת־בית מצויה, והיו מבלות יחד מבוקר עד ערב. בסדר קבוע היו מתאספות: בכל שבוע אצל “בּוּליסה” אחרת. מתוך געגועים זוכרת היא הזקנה עתה אותם הימים השלוים: כל אחת היתה מביאה את פוזמק הסריגה, או את “מלאכת הקודש” שלה שהיא תופרת לבית־חולים, לבית־יתומים או בשביל איזו “קהילה” (בית־כנסת). כולן מתישבות על המצעות שבחדר, תולות את המשקפים, הקשורים לחוט הסובב את הראש, סורגות להן ותופרות, אשה בעבודתה, שותות קהוה מן הפכים הקטנים ומעשנות את הסיגרות הרשולות, שהן עושות בגלילה על־גבי הארכובה – ומשוחחות על עניני דיומא, או על מכתבים שנתקבלו מ“חוסה לָרֶס” (מחוץ־לארץ). והבית מלא עשן הטבק, והאויר נסוך ריח הקהוה המרגיע את הלב – וטוב להן “בחברותא” זו – עתה נדמה לה לזקנה כאילו אך “תמול תמול” היה כך, ובאמת, הרי זה כשתים־עשרה שנה עברו מאז…

בּוּסה בלנקה מתהפכת במיטתה מצד אל צד כמבקשת מצב־מנוחה לנפשה, שתוכל לקלוט את שפע הזכרונות של אותם הימים, הנראים לה עתה, מתוך מרחק הזמן, שלוים ויפים יותר ממה שהיו אז…

או שיבוא לפעמים למקום ה“מסיבה” שלהן ה“פדרינו”8 של אחת ה“בוליסאס” לקרוא את המכתב שבא ל“מדרינה” שלו, או בשביל ענין אחר. בּוּסה בלנקה אמנם מקנאה היתה בלבה בשעה זו, בראותה את היוהרה שלאותה “מדרינה” שה“חכם” ה“פדרינו” מתישב בקרוב לה וקרא לפניה בחיבה את המכתב, וביחוד כשהיה ה“פדרינו” בא בערב ראש־חודש לקרוא לה, ל“מדרינה” שלו את “המודעה”9 באיספניול, וזו בצניעותה עושה את עצמה כאילו אינה מרגישה שהיא מזכה את הרבים, שבזכותה גם שאר חברותיה שומעות דברי אלוהים חיים יוצאים מפי ה“חכם”… לה, לבּוּסה בלנקה, אמנם חסר הכבוד הזה, היא אין לה מה “להעניק” ל“פדרינו” שידאג לה ולנשמתה, ולכן אין “חכם” נזקק לעניניה, לטפל בה לשמה; אך בכל זאת הרי היתה גם היא מכובדת בין הזקנות, שמגזע רבנים היא, וחברותיה היו אומרות עליה: “אם אין בּוֹסה בלנקה כאן – אין מי שתספר מעשיות”, או “היא, היא שמושכת את הלב במעשיות”, וכשלא באה פעם למסיבה, היו שולחות לקרוא לה מביתה, וכבואה, היתה בּוּסה זנבוּל הבדחנית מקבלת אותה בנזיפה של צחוק: “מה היא מאחרת, ב’חיי שפָתה'? רוצה היא למכור לשונה בגדולות?..”

גם “משחק” הקלפים שבמסיבה היה משעשע את הנפש. שעות רבות היו יושבות ברגלים משולבות על השטיח ישיבת קבע מסביב לטבלת־הנחושת העגולה ומשחקות בקלפים שתּפחו מרוב שימוש, ודברי בדיחה מתמלטים על “המלכים” ו“המלכות” ו“משרתיהם” ונזרקים מזו לזו: “הנה נשאר ה’זקן' שלך גלמוד בארץ, – אומרת בּוּסה זנבוּל הבדחנית – הבה אעשה לו נחת רוח ואתן לו ‘נערה זו’”… “‘לסימן טוב’ שיהיה לכן, בּוּסה זנבוּל, – משיבה לה חברתה – ובזכות מצוה זו יזמינו לכן מן השמים בן־זוג נאה כ’נער' זה!”

…והנה רואה היא בוּסּה בלנקה את עצמה עולה שוב למסיבה, עולה במסרגות הגבוהות לדירתה של בּוּסה זנבוּל… היא עולה ועולה… לאטה היא מתעלה בהחזיקה בידיה בשני צדדי המעקה… קצרה רוחה – ואין סוף להעליה משלב לשלב… משלב לשלב – והנשימה קצרה… הלב מפרכס בחולשה, ראשה סחרחר – עוד מעט ותפול… “ברוך הבא!” “ברוך ובהיר הבא!” – קוראות חברותיה בשמחה וקמות לקראתה… מי הביאה לתוך החדר?.. היא רוצה להשיב – ונשימה אין בפיה – היא נחנקת… הניחו אותה על הכסת… החברות מניחות כף ידן על לחיה ולוחשות לה במנוד ראש: “מסכנה… ראו נא פניה… איזה צבע משונה… ‘ברוך הוא’ שרצונו בכך”… רוצה בּוּסה בלנקה לפתוח את פיה להשיב להן… לדבר… לצוות על נכדיה – ואין הגה יוצא מפיה… היא גוועת – אבריה מתמתחין… בּוּסה זנבוּל מתקרבת אליה בקומתה הקטנה, כשפניה העגולים והשחרחרים ועיניה השחורות מלאים חיבה ודאגה לה, ומחליקה בידה על פניה… והיא פקחה את עיניה – – –אור כהה בחדר… ולוּנה עומדת על גבה, מחליקה את פניה וקוראת בקול תחנונים: “סבתי, סבתי. מה לה? הרי מעט יין ומים… תריח ריח יין… מה מרגישה סבתא?”

– לא כלום, אהובה, לא כלום. – נשמע קול הזקנה חלש וקטוע. – חלמתי… לכי לישון… אַל תיראי…

ומה אם פעם, פתאום, “תישאר” כך ויבוא הסוף?..

ובכדי להשתמט מהרהורים אלו ישבה הזקנה במיטתה והדליקה סיגרה. עברו חבלי השינה, נדדה התנומה מעיניה, וידוע לה שתהא מוכרחה “לספור את השעות” עד אור הבוקר. והשעון צילצל אך שתים “אה לה פרנקה” (בשעות אירופה).

הרהורים… הרהורים בעסקי “קבורה”… היא נזכרת ורואה כבהקיץ איך בּוּסה שרג’י באה במסיבה ומבשרת שגמרה, ברוך ה‘, עם ה“כולל” על קבורתה – אצל הרבנים “גזעי הדור, זכותם תגן עלינו”. היא מספרת מתוך שלוה בכמה עמל עלה לה הדבר לבוא ל“עמק השוה” עם ח“ר אברהם, גבאי ה”בית־עלמין", ומתוך שיחה זו מראה היא את חתיכת האריג הלבן, הדק והחזק, דוגמה מן התכריכין שהכינה לעצמה “מהמין הטוב”, והחברות כולן, מעריכות במשישה את האריג ובברכה: “אחרי שנים רבות ועצומות”. והנה בּוּסה זנבוּל משמיעה דעתה: היא שראתה הרבה, ברוך ה’, בענינים שכאלה, עצתה תמיד: לא לפנות אל הכולל בעניני קבורה ותכריכים. שם כל אחד מה“חכמים” של הכולל יש לו “הסברה” שלו, ומבקשים הם “התאנה מאדם הראשון” 10 ולכן צריך רק לדבר עם ה“פדרינו” שלה ולהשתוות אתו, והוא “גומר” את הכל בכי טוב, כך עשו רבות והיו מרוצות…

ורטט פתאומי עובר בכל גופה של בּוּסה בלנקה, כאילו קיתון של מים נשפך בגופה, ובשרה נעשה חידודין־חידודין – היא הרי צריכה לחיות עוד… לשאת בעולם החיים… וכמה עלבון ומרירות מרגישה היא בחיים – לגדל יתומים בידים ריקות ובחוסר כל…

ריבונו־של־עולם! “איזה גלגול היא באה להשלים” עם היתומים העזובים האלה?… אבותיהם עלו על המוקד ונשרפו חיים, ואלה היתומים – מה הם חטאו? ולוּנה – לוּנה זו, הנשמה הכשרה, מה פשר למר גורלה ולצרותיה הקשות? ערומה – לבוש אין לה “להחליף” כדרך כל הבנות… מעט הכסף המונח “בהכשר”, לחם צר הוא מכניס לפי הטף. התכשיטין מימי אשרה, חפצים “עתיקים” ויקרים, גם את הנזמים ו“הירדאן”11 – הכל מכרה כבר… היא השתדלה בכל מאמצי כוחה שלא תהא לוּנה מרגישה חרפת עוני ותהא לבושה כבתולה שהגיעה לפרקה – ואז היו עוד באים לפעמים “מנשאים” (שדכנים). אבל משנוכחו שאין בידה לתת גם מעט “קונטנטי” (נָדָן לחתן) שכחו את פתח ביתה, ולוּנה אינה נמנית עוד בין עלמות ירושלים… נשכחה… אבד לה מזלה, אבד…

– רחמים, ריבון העולמים, רחמים! – יצאה קריאה מקוצר־רוח מפי הזקנה ונפלה בכובד הדממה שבחדר.

ובמה חטאה נשמה כשרה זו לפני אביה שבשמים? יתומה שתקנית זו עד מתי תתענה ותיעגן עוד? והרי גם היא “האהובה” באה כבר לידי “איניירבוס” – מרוב מחשבות… גלמודה זו הנידחת והנשכחה רואה בחתונות – וכלום אין נפשה דואבת וקובלת על כך?..

דמעות מחשיכות את עיניה של הזקנה ואין היא רואה שהשחר כבר מפציע ועולה… גניחות, כגניחות תינוק קטן, נדחקות מגרונה – ונתעוררה לוּנה:

– מה לך שוב, סבתי?

– אין דבר, לוּנג’י שלי… מתוך החלום… מתוך החלום, שיהא לטובה…


 

ה    🔗

אך קמה לוּנה ממיטתה ונתלבשה, מיהרה להצית “שני לבנבנים”12 בַכּירַיִם לבשל קהוה לסבתא ולילדים, שהקיצו כבר גם הם, והלכה ל“ינקל הרוקח”, אולי יתן לה איזה דבר רפואה לסבתא, שתישן. היא שמעה איך התהפכה הזקנה כל הלילה במיטתה ולא מצאה מנוח.

שרה, האחות הקטנה, בת שתים־עשרה, כבר סירקה ונתלבשה והרי היא מכינה גם את יעקב הקטן שילך עמה לבית־הספר. אכלו ושתו והלכו להם, והזקנה נשארה לבדה שוכבת במיטתה, ולוּנה עוד איננה.

מן החלון שכנגדה רואה בּוסה בלנקה שהולך ומתקרב אל ביתה חכם רחמים גאגין, שדרכו להתעסק בשדכנות. זה שנים שלא ראתה את פניו – עכשיו כלום אליה הוא הולך ובא?..

והנה נכנס ח' רחמים אל הבית בפנים צוחקים, כשהוא מגלגל את שרשרתו הדקה על אגודלו.

– צפרא טבא, בּוסה בלנקה! מה היא עושה לנו? מה היא מספרת לנו? לבדה היא? מה, מה יש לה? – כך משך רחמים בבת־צחוק מתוקה על שפתיו, כאיש המנוסה בפתיחת שיחה עם הבריות, ומיד נתישב למולה על הדרגש הקטן המרופד יפה, מחזר שרשרתו על אגודלו ושואל עוד: “ונכדתה היכן היא?”

בוסה בלנקה מרשלת את קולה יותר מכדי חולשתה ועונה:

– הלכה האהובה… הלכה לקרוא לרוקח… חולה אני, לא עליכם. חולה… לילה קשה היה לי… היא תבוא מיד… ומה חדשות?

– הרי, באנו “לגמור” עסק אחד טוב; טוב ויפה, בּוסה בלנקה… אירוסין בשביל – מה שמה? – בשביל נכדתה… כלומר, בשביל לוּנה – כך אומר הוא את בשורתו בהפסקות ובוחן לראות את הרושם שהוא עושה בלב הזקנה.

– אלהים ירחם!.. ולואי, ומי יתן… מי הוא? – מסיימת היא בשאלה של מנוחה, להסתיר מבוכת השמחה הבהולה שבאה עליה.

– דבר אחד הגון… הגון יותר משהיא חושבת – אומר ח' רחמים, ובת־צחוק של תענוג משתעשעת על פניו.

הזקנה אינה יכולה להתאפק עוד: – האלוהים ירחם! – היא קוראת ברעדה – ומי הוא?..

– איש עשיר… אותו העשיר… בעל חצר… בעל החצר שלה… הוא בכבודו ובעצמו ממש…

ולאחר הפסקה של בחינה והסתכלות בפני הזקנה, שהדיבור נאלם בפיה, הוא מתכוון לעוררה: – היא הרי יודעת, כי כל מה שאני מביא הרי זה “דבר מן המובחר”…

– מה הוא אלמן?

– כן, אלמן… וזהו למזל טוב בשביל לוּנה… ובמהרה יהיה זה… אצלי – היא יודעת – הדבר נעשה מהר… שכן אין אני נוטל בידי אלא דבר בטוח וטוב. הרבה איחרה זו – מה שמה – לוּנג’י שלה. אבל – איך המשל אומר? – “מרבה לחכּוֹת – מרבה לגבּוֹת”…

ומסביר ח' רחמים בלי הפסק את “הענין” לזקנה: לוּנה ודאי תהא מרוצה הרבה – ולמה לא? כלום קטנה היא? ואחרי מתי עוד? מזלה גרם שקטנטונת היא, והרי היא נראית רק כבת עשרים, ואין הלה משער מה שאנו יודעים, אמא שלי… חסד וצדקה עשה לה הקדוש־ברוך־הוא… לא כך?

– הלואי… – משיבה הזקנה שלא ממין הטענה – מי אינו רוצה? אני איני רוצה? נשמע, מה תאמר היא… הוא, נראה “בא־בשנים”, כמעט זקן… וכלום לא הציעו לה שידוכים? אבל היא בוררת: סתם כך אינה רוצה… וביחוד “בוכרלי”… מעולם לא רצתה ב“בוכרלי”…

– אמא שלי! אבל הרי היא צריכה לדעת מכיון שבאתי אני – סימן שהכל מבושל וגמור… מזל כזה! כלום כבוכרים אחרים הוא, ואין עשרה אבות הולכים אחריו ומבקשים לבנותיהם מזל זה? אבל הוא נתן עיניו בה. ושעשיר הוא – הרי אין צורך להודיעך, סבתי! והעיקר – שהוא גם אדם טוב… מעידים על כך התנאים שהוא מציע: כתובה – מאתים לירה, תכשיטין – בחמישים, ולא עוד אלא שהוא עצמו מציע מצדו לשלם בעד הקטנים שלה, להכניס את הילד לבית־היתומים ואת הילדה לבית־היתומות בשכר. ולמה? בשביל שהוא מבין שהיא אשה זקנה ואינה יכולה לטפל בהם. ומוטב שתהיה סבתא עם לוּנג’י, ולוּנג’י בצדה תהיה לשמרה, כיאות לסבתא… עכשיו, אמא שלי, תמצא ותראה בעצמה – אומר הוא בניגון של גמרא – עתה, מי שחושב ודואג לכל זה – אני אדם טוב? בתמיה!

– הנה, באה לוּנה, ידבר… נראה…

לוּנה נכנסה. התחיל ח' רחמים במילי דבדיחותא, מדבר בלשון ספרדית צחה, כמו שרגילים לדבר עם צעירות:

– בודאי יאמר לבך לך הפעם, למה באתי… ולמה אנכי פה… הנה ה“אדונה” סבתא היא שמעה כבר ותבן את הענין… ועתה, בציפיתנו אך לך נצפה, ומוצא שפתיך נשמע..

לוּנה מצטחקת: הדבר מובן.

ח' רחמים מציע לפניה את “מזלה”, והיא עוד שותקת, מתאדמת ומשפילה פניה.

– ומה יהא עם סבתא ועם הילדים?..

– אבל כבר אמרנו, כבר נדברנו על זאת – משיב ח' רחמים בנצחון – הוא גור יגור פה. פה ישתקע, כי איוה לשבת פה. ואַת תמיד תהיי בצד סבתא, “סמוך להבל פיה”… אלמן כזה, שבנים אין לו ועשיר מופלג! וייטב גם לזקנה בגללך וגם לילדים ייטב בגללך… לא, בתי, אַל תפקפקי, כי – עד מתי יהיה כך?.. צריך שתזכי ב“שעתך הטובה”…

– אבל כבודו יודע ה“בוכרליס” הללו ומעשיהם… הנה, כנולה די סרגוסטי – מה היה אתה… מה שמספרים…

ח' רחמים אינו יודע. והזקנה מספרת:

– בא לכאן בוכרי אחד ולקח אותה בת ל“שם”, לבוּכרה, לבנו. וכשבאה לבוכרה געלה בו בחתן, שהיה מאוס ומכוער – לא יכלה… הלכה אצל הרב שלהם שם, ראה אותה הרב והתחיל לדבר על לבה שתינשא לו, לרב עצמו – והוא בן חמישים או ששים!.. וזקן אשמאי זה רצה לקחתה “על הראשונה”… כך הם אלה הבוכרליס… חושבים הם שאפשר לקחת עוד אשה, ממש כמו עוד שפחה…

– ח' רחמים מבטיח, כי בלי רשות “הראשונה” גם הם אינם עושים כן. ואם מקבלים רשות – הרי זה דבר אחר. אָלוֹרה! 13 – הוא מחליף את הטון והסגנון כראוי לדברים היוצאים מן הלב – נעזוב נא את זה ונדבר על הענין שלנו, וזה הרי אחר הוא לגמרי. זה שלך עשיר ומיוחס… פניו מעידים… פרצופו הנאה אינו דומה כלל לבוכרי. גם לא זקן הוא – שערות השיבה היחידות, אך לא מרוב טוב והתעדנות הן… ומתלבש הוא “אה לה פרנקה” – כובע טוב בראשו, “סניור” ממש. אין מה לפקפק כאן…

רגעים ארוכים עמדה לוּנה שקועה בהרהורים, וח' רחמים משתמש ברגעי שתיקה אלה וחוזר להסביר בלשון “האספניול צח” ובמלים של “המודה” לפני הזקנה, בכוונה להוכיח ללוּנה על־ידי לשון כזו, שהוא מבין ויודע מה לבה של עלמה מרגיש.

– עתיד יהיה לה – “איקסטרה”! 14 אף לא בכל יום יבוא אוקזיון (שעת־כושר) אשר כזה. אני, – לבי מבין ויודע – איספירנסה15 יש לי, כי תקופה אחת מאושרה תחיה העלמה… ולכן אחזתי בהשתדלות הזאת למען יצא הדבר אל הפועל – ולכולכם ייטב בגללה…

ושומעה היא הזקנה, ובפיה אל לבה במנוד ראש תדבר: “אולי באה השעה הטובה… האב הרחמן הוא יודע”… ופונה היא כלפי לוּנה: “הלילה… כל הלילה הייתי חולמת על אביך… לא רציתי לאמור לך… איני יודעת, איני זוכרת מה אמר לי האהוב… אולי באה השעה… לא לחינם ראיתיו בחלום… יש זמנים שאני רואה אותו מניד ראש עליך”…

ולאחרי הפסקה של שתיקה, פנה ח' רחמים אל לוּנה מתוך הדממה: “ומה תאמרי לנו, לוּנה?”

ובקול רפה ועצור משיבה זו: “איני יודעת… לבי נלחץ… הרי ‘חכם’ הוא – יודע ומכיר אותנו… על האלוהים אשליך יהבי ועליו”…

– הי, בסימן טוב! בסימן טוב! – מחא ח' רחמים ושיפשף כפיו – הביאי לנו “מתיקה”, חביבה! –ומיד הוציא מחיקו את הארנק שלו ומנה חמישה נפוליונים זהב לידי הזקנה.

– כך נצטוויתי, – הוא אומר בקידה ובבת־צחוק של הכנעה, – כך "הוא אמר לי, כי ברגע שיוּגמר מצדכן בכי טוב – יינתן "זה בשביל הכלה, שתתפור לה שמלה ותקנה לה מה שתרצה… חה־חה־חי!


 

ו    🔗

שלהי “חודש רחמים”, באשמורת הבוקר.

בבית־הכנסת של מוּלא עובדיה עטליוף מהבהבים נרות־התמיד שלפני ארון־הקודש, ואור חלש וגוסס צופה מן החלונות כמתוך הערפל. ובחוץ, ירח פגום ומעוּות־פנים נתקע בלב השמים, וכמו שלא ברצון נשקף על השכונות המובדלות בפאתי העיר ועל השדמות והגבעות המאפילות בתוך הקדרות, המעלימה את כל האפקים… תנועה של התעוררות נרגשת בסביבה. מהבתים המוקפים גדרות גבוהות ושאילנות גבוהים עומדים על גבם כשומרים, – יוצאים זקנים בוכרים ומקובלים חלבּים, עטופי גלימות לבנות, כצלמי מסתורין המגיחים ממאורות נעלמות. בעצלתים ובשלות קדושה יתנהלו, כמכווני כוונות וצירופי־שמות גם בהליכתם.

ויש שהם נפגשים בזוג שלוב־ידים, בחור ובחורה – “ציוני וציונית” – שאיחרו לטייל, ועד השחר לא ייפרדו – נפגשים, ואלה על אלה מתוך סקרנות יתבוננו, ובמבטים עמוסי חשד על שחור הלילה, ובאנחה על מעלליו הכמוסים, ילוו הזקנים את הצעירים הללו… וקול אחר מושך והולך, – שמשי בתי־הכנסת השונים עוברים בשכונות, דופקים על הדלתות ברעש ומכריזים כבקול תגר: סלי…חות!

האירו בתי־הכנסיות – הסליחות החלו. נשיבות־רוח קלות נושאות לפרקים קול עַם בקראו יחד, ולפרקים קטעי ניגון של חזנים בפזמונים, והאיצו במאחר העובר בחוץ, כי ימהר ויבוא לבית־אלוהים השופט כל הארץ…

רק בבית־הכנסת של מוּלא עובדיה האורה זעומה וגם “מנין” עוד אינו. צללים שחורים וארוכים מתפרשים מהמנורות התלויות על החבלים, נדים ונעים…

נפתחת דלת בית־הכנסת מתוך שריקה וצריחה מבין ציריה, וגוף זקן כפוף־גב, בעל פנים מכוסים זקן לבן, נכנס כשהוא מכבה את פנסו הקטן והמסואב, יושב לו על אחד המצעים הנמוכים – מסתכל… רק חמישה־ששה זקנים הם כאן והריהם יושבים בשתיקה, כל אחד בפינה שלו ממתין ומצפה בדממה. פהיקה, גניחה ממושכה, או פליטת כיחה מרעידה לפעמים את חלל בית־הכנסת – ומנין עוד אינו… מוּלא עובדיה דרכו תמיד לאחר, אבל השמש, יחזקאל, זה ההולך וחוזר תמיד לעיני כל – גם הוא עוד אינו. ויושבים הזקנים ומחכים בסבלנות לחזן ולשלושת המקובלים החלבּים – שגם הם עדיין לא באו – ומתוך המתנה ממלמלים הם מזמורי תהילים בינם לבין עצמם בניגון של הכנעה, שהוא נפסק לפעמים בתלונה קלה, שהמנין עוד אינו.

נפתחת הדלת – ובר־נש חלבי, בעל־מלאכה מגושם, נדחף ונכנס אל תוך הבית. השתחוה השתחויה קלה כלפי ה“היכל” וקרא מתוך תמיהה:

– מה זאת: עוד לא התחילו פה? כבר גמרו?

– לא, – ענה זקן אחד, – עוד לא אמרו סליחות… השמש ח' יחזקאל אינו… מי יודע? – לא בא, לא קם!..

– הלא ראיתיו אצל חצרו של מוּלא קנדילוף – כנראה לי.

– כך? ראית אותו? אפשר…

– טעית “יא, חביבי”, – ענה זקן אחד, ־בודאי השמש שלנו לא קם… ועד מתי נחכה עוד? – נלך למקום אחר! – חכם יצחק! נקום, נלך! – החל הזקן מזרז את האחרים כשהוא מתנועע מתוך חפזון ורוגז במקומו הנה והנה, והתחיל נועל את נעליו במתינות וקם ממקומו. אך מחבריו הזקנים לא נענו לו, לא בדיבור ולא במעשה, אלא אחד בהברה סתם. – הזקן המזדרז יצא, ואחרי רגע נכנס חזרה ופלט בקול קובלנה: “יגער בך ה', השטן!”… ומיד נכנסו שלושת ה“מקובלים”, באי בית־כנסת זה, כולם בגלימות לבנות, ומוּלא עובדיה לפניהם. הם התהלכו קצת בשתיקה בין ספסלי בית־הכנסת ואמרו תהילים בקול נמוך. אחריהם בא גם יחזקאל השמש ומקלו העבה בידו, עלה על־גבי ספסל והדליק מנורת־נפט לא גדולה שבירכתי הבית, ואור קלוש נתבהר בבית־הכנסת. ומיד פנה השמש ויצא משם ונכנס אל עזרת־הנשים, וּמשחזר, נכנסו אחריו שתי נשים זקנות, בּוּסה בלנקה ובּוּסה זנבול מכרתה, כשהן מוליכות צעירה אחת, את לוּנה, בשתי זרועותיה…

פני לוּנה היו חיורים כפני חולה, עיניה היו מורדות למטה וחן מיוחד של בושה והכנעה בכל מהלכה…

כל ה"מנין עמד סמוך לפתח מסביב למוּלא עובדיה, והשמש הקריב את העלמה אל קבוצת העומדים, והיא קרֵבה מאליה, בלי הגה ובלי כוח… בפסיעות של סהרורית…

דומה היה מעמד אילם ודמם זה לפגישת בת־מלך שבויה ומכושפה המובאה לפני שוֹבה המכשף…

מוּלא עובדיה הוציא מתוך כיסו טבעת־זהב ונתנה לאחד החכמים וזה מסרה לחברו לבחינה. הלה נסתכל בה ומצאה שהיא “שוה פרוטה” – והושיטה למוּלא עובדיה. נטל זה את הטבעת ותקעה באצבעה של לוּנה ורטן כמתוך פחד במבטא בוכרי כבד:

– “הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל!”

– “בסימן טוב”! – יצא קול חנוק מבין הקבוצה.

– “הענין” נגמר “בכי טוב”.

יצאו להן הנשים, ויחזקאל השמש הרי זה פוסע מספסל לספסל ומדליק את כל הפנסים התלויים. הבית נתמלא אורה, והתחילו לומר “סליחות מקוצרות”…

קולו המסולסל של הש"ץ ר' יום־טוב מתגלגל ומנסר בחלל בית־הכנסת המואר:


בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו –

אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַּ וַהֲדוֹמָיו

וְאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן, בְּתַחְנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו:

נִפְּלָה נָא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!


 

ז    🔗

פניו של מוּלא עובדיה מפיקים שביעות־רצון לחלוטין. הוא מטייל ארוכות, הלוך ושוב לאורך המרפסת שלפני דירתו. השעה שעת מנחה מבהיקה בשקיעת החמה, והוא פניו מלאים חיוך, ומהלכו שלו ושאנן. – מובטח ובטוח ושקט הוא בגורלו…

וכשהוא מסב על הדרגש ופניו אל הגן, גומע בנחת את הטה הירוק והטעים מתוך פך החרסית ועיניו מביטות לצדדין, נראה הוא כשור מסורבל זה הרובץ למנוחה, לאחר שטרח וסיפק את חשקו. טרח מוּלא עובדיה וחזר עד שתאות לבו ניתנה לו. ימים אחדים לפני ה“קידושין” היה מצפה וסובל הרבה מחמת פקפוקין, ספקות וכליון־נפש: הזקנה ו“הכלה” היו מתחרטות ומחליפות את דיבורן מיום ליום. פעם רצו לשאול בעצת מר יחיא התימני, זה “המטיל גורל” המפורסם, ופעם טענו, שרוצות הן לחכות ולשאול בעצת הזקנות, חברותיה של בּוּסה בלנקה. וכל יום חכם רחמים בא משם – והן ולאו ורפיא בידו…

“שידוכין” סתם – מה ערך יש בהם? – קנס יטילו על זקנה עניה זו, ואם תתחרט היא, או ה“כלה” – במה תשלם? לעשות קידושין בפרהסיה אי־אפשר, שעדיין לא עברו “שלושים” ימי האבל על האח… וכאן מוּלא עובדיה אינו מאמין בגורלו, ומנוח אין לו. בא חכם רחמים ומצא תחבולה פשוטה – לעשות קידושין בחשאי…

תיתי לו לחכם רחמים, שבכוח לשונו סתם סוף־סוף כל טענותיה של הזקנה והביאה לידי הסכמה. הצעירה, לוּנה, כאילו ניטל הדיבור מפיה, מלאחר ההסכמה הראשונה שתקה כמסכימה מעכשיו לכל דבריו; אך הזקנה, בכל יום טענה ותביעה אחרת היתה לה, וכששמעה על קידושין בחשאי, עמדה ומחאה בכל עוז: היא אינה רוצה ב“קידושי חושך”. “הבשר נסמר מפחד, למחשבה זו בלבד, האל לא יתן, ולא יעלה ולא יבוא ולא יהיה!..” אך ח' רחמים עמד והסביר לה, שהענין אינו כך: “החתן” צריך לנסוע לסדר את העסקים ורק אחרי חצי שנה ישוב, ו“הוא”, כלומר החתן, מפני שהוא אוהב את הכלה ונפשו קשורה בנפשה רוצה להתקשר ממש, אמא יקירה, בשביל שיהא בטוח בה, כבאשתו ממש. ולעשות קידושין בגלוי, אמא יקירה, הרי אי־אפשר בתוך “השלושים” או אפילו מיד אחרי “השלושים”, שלא יהיו הבריות מלעיגים בפניו. ומה היא מפחדת מקידושין בחושך? אדרבא, ימי “סליחות” עתה, והוא יקדשנה כעלות השחר, לאור היום, ומה בכך? וכו' וכו‘. ומאידך גיסא, בזמן הזה צריך להיזהר גם בגברים. גבר – נוסע הוא מכן לחצי שנה. ושמא ימצא אחרת נאה מזו, ושמא יבואו אנשים לפתותו בחלקת לשונם… שהרי לא בכל יום מתרחש “מזל” כזה… והוא, והוא, משפחה גדולה יש לו במקומו, ומי יודע מה יאמרו ומה יענו קרוביו וכו’ וכו'.

בקיצור, אילמלא חכם רחמים, עדיין לא היה מוּלא עובדיה בטוח בגורלו כמו שהוא עכשיו – וטוב לו.

פיקחותו של ח' רחמים עמדה לו גם לסתום את פי הבריות לאחר המעשה. כי משהתחילו הכל לרנן אחרי מוּלא עובדיה, בא ח' רחמים ויעץ לו ל“חתן”, שיעשה “תהילים” הגון וטוב ביום “השלושים” ויעשה “סעודה” ויקרא לכל החכמים – כמנין וחצי – שבשכונה, ונדבה הגונה יתן לכל אחד ואחד – וסרה כל התלונה שבשכונה.

וכך הוה! כל אותו היום באו לפניו המקובלים והחכמים שבשכונה. כיום גנוסיה היה כל אותו היום, כל פנים נהרו אליו בסבר יפה. וכמה ברכות ודברי שבח נאמרו לו בפניו כל אותו היום! ואף השכנים מסביב, משראו כל אותה התכונה וכל הכבוד הזה, נשתתקו באין פוצה פּה ומלעיג לשון.

והנה מסב הוא לו מוּלא עובדיה על הדרגש, גומע טה בנחת, מסתכל לתוך הגן כשהוא מובטח ובטוח שהכל נעשה יפה, ואם כי אין לוּנה נראית לו. מעכשיו ממתין מוּלא עובדיה במנוחה ואינו מחזר עוד ביותר לראות את לוּנה. מעתה הרי שלו היא לחלוטין… ביום לא יאה לו לילך להתראות עמה, כי מה יאמרו השכנים? ובלילה – כמה פעמים שלח את יחזקאל עם מתנות יקרות שיבקש אותה דרך אגב, שתצא אל הגן בשעה מאוחרת, אך היא רק פעם אחת הסכימה לכך ומאז תשובה אחת מביא לו יחזקאל: “היא עצובה קצת”. וחבל; לוּ היה חכם רחמים כאן ודאי היה משׂמחה ומעודדה לדבר. הוא היה יודע איך לדבר אתה. אך זה לקח את החמישה־עשר נפוליון שלו ונסע ל“שליחות”.

אין לוּנה יוצאת אין לוּנה נראית זה היום הרביעי, אך מוּלא עובדיה הן לא “נער” הוא ויודע להבליג על יצרו, והריהו מתאפק וממתין בנחת עד בוא היום, – היום המאושר הקרוב (החתונה תיערך בסוכות, באמתלא שעליו לנסוע לזמן קצר).

ויושב מוּלא עובדיה במנוחה, נתון בהרהוריו מתוך נחת, ממתין לגורלו העתיד לו בקרוב. וכשמתחילה החמה שוקעת ומנין החכמים והזקנים מתכנס לאט־לאט אל בית־הכנסת, – אז יבוא יחזקאל, מזמין אותו למנחה ומעריב, והוא קם לאטוֹ, ובקושי ומבלי רצון מיותר, כאדם זה שהפריעוהו משנתו בשביל לסלק איזה חוב, שהוא צריך לפרעו רק בשביל שלא לקלקל את שמו הטוב.

מתמודד מוּלא עובדיה פעם ושתים, ואחרי פיהוק ארוך וממושך, הריהו הולך ופוסע מתוך רשלנות, ויורד אל בית־הכנסת שלו.


 

ח    🔗

השמש עוד טרם תזרח. קצה האופק המזרחי שרוי בערפל קלוּש, והבוקר קריר ורענן – אחד מימי־החורף הראשונים בא. רטיבות קלה ושכבת־טל חידשו את רצפת המרפסת ואת המעקה שלה, ונופי העצים שבגן מוריקים יוֹרק. בהיר ממול הערפל המתמוגג ומתבהר. יושב מוּלא עובדיה עם לוּנה אשתו על ספסל רחב הרפוד מצע רך ושותים טה מקומקום־נחושת גדול שלפניהם על השולחן. מוּלא עובדיה כבר שנה ושילש את כוסו, והריהו מוזג לו כוס רביעית, כמנהגו בבוקר לפני הנץ החמה. מסתכל הוא בלוּנה הלבושה שמלת־בית לבנה, בה ובפניה שחורו ורזו קצת מלאחר החתונה, רואה בכוס שלפניה שיש בה עוד כשליש משקה – והריהו גוהק בהנאה מתוך לסתות נפוחות:

– שתי, – הוא אומר לה בוכרית, – עוד לא גמרת גם כוס אחת.

לונה הרחיקה את כוסה בסירוב של שתיקה.

– טוב, לוּנה, טוב. בשחרית הטְשַאי – חשוב!

– לא צריך, די! –ענתה לוּנה בוכרית אף היא.

עדיין יש שהות עד לתפילה, המנין רק התחיל מתאסף, ומתכוון מוּלא עובדיה להרגיל את לוּנה בדיבור לשונו:

– איני יכול לישון בשחרית. מתחיל אור היום ונפקחות העינים.

– ודאי… ישן ביום גם כן… גם בלילה מוקדם מאד – גימגמה לוּנה בוכרית.

גם היא רצתה לדבר אתו הפעם. להעירו על ענין הדירה. היא שמעה תמול מפי יחזקאל, שבעלה רוצה להשכיר את הדירה. הזו, שלהם. תמול נשכח מלבה לשאלו על כך, עכשיו נזכרה ופתחה בחצי בוכרית וחצי עברית:

– תתן הבית שלנו?… אמר יחזקאל כך לי… זה אמת?

– כך. ביום הראשון.

– ואנחנו – איפה?

– גם כן פה. לא כל הדירה אני נותן; רק שני החדרים מצד זה (הראה באצבע לצד צפון). לנו די חדר לשינה, והאולם – לאכול. הם ייכנס מהצד השני.

– כיצד? אמרת חדר אחד: סלוֹן… תקנה הכל… כל מה שצריך בסלון… ועוד חדר… חדר לאכול… לא באולם… “סלון” אמרת יהיה…

– לא צריך… למה צריך? די לנו גם בכך…

– אמרת תקנה שני ארונות… עם אחד ראי – כך אמרת… וארונות לא יש – השמלות לא טוב… יהיו כך… (כיווצה וקימטה באגרופה חלק משמלתה). כך… סמרטוטים… שולחנות וספות… רהיטים אמרת… מתי תקנה?

– ירחם ה'. טוב; אחר־כך… טוב יהיה – ענה לה ברדתו לילך לתפילה.

לוּנה נשארה יושבת במקומה. זרועה נשענה על הכסא, אצבעה הקטנה שומה בפיה, ומבטה תקוע ועומד באחד העצים שבגן. דומה כאילו מתברר לה עתה אותו חשבון שהיה מטרידה כל הימים, חשבון שבמיקח טעות… רואה היא שכל מה שהרגישה, שלא רצתה לחשוב והרגישה, היה אמת… זה כשלושה שבועות אחרי החתונה הולכת היא ונפגשת יום־יום באיזה דבר, באיזה מקרה חדש שמוסיף ומגדיל את הריקנות והבחילה שבלב… את החלל שבלב… היא הרגישה בכל… בכל, אך לא רצתה לחשוב על “זה”… הסיחה דעתה מכל “זה”… יתר על־כן, היא ביקשה גם להשתיק את “זה”, מה שהרגישה עוד בימי החתונה – ואיזו חתונה היתה לה? איזה טעם חתונה?… גם “נשף” אחד לא נעשה… הוא השתמט מזה בשה“י פה”י… וכלום ה“נשף” היה חסר לה? למה הנשף כשהצער בלב? בשביל מי? בשביל להתחפש ולהיראות כשמחה ומאושרה? אלא שמכאן החלה לראות את דרכו ומידותיו שלו: רצונה – אינו כלום בעיניו; בכל מה שאין נוגע לעצמו, להנאתו – אינו שומע לדבריה ואינו שם לב כלל אליה… הרי הכל עושה הוא כפי טעמו ורצונו, ומדבריה, מדעתה, מתחמק הוא ומשתמט… הוא ציית לקולה ומילא את דבריה עד יום החתונה הראשון… מכאן ואילך, הרי רואה היא, – אין ערך לה בפניו…

ועד מה מרה היתה כל אותה החתונה בחול־המועד של סוכות! – נדמה היה לה כאילו הוזמנה לאיזה בית משונה וזר, שישבו שם כעשרה מסובים, בוכרים זקנים ונשים בוכריות, אל שולחן ארוך שהעלו עליו הרבה תבשילים שמנים… זה הכל… וכי אלה הבּוּכרים והבּוּכריות קרובים הם, קרוביה שלה? היא לא הבינה אף מלה כשדיברו אליה הנשים השמנות בבגדי־צבעונין נפוחים… היא רק חיכתה בקוצר־רוח שייגמר כל זה, שיבוא הקץ לימים המשונים האלה, והיא תהיה לבדה, לבדה, לנפשה בחדרה פנימה… אך לא לבדה היא בחדרה… יוצאה היא להתבודד בסוכת הגן – והוא אחריה יבוא… תמיד עמה, אתה – מנוח לא יתן לה…

ומה יהיה עתה? מה היא יכולה לעשות?.. וכלום חושבת היא לעשות איזה דבר? לא כלום… נתברר הדבר ותו לא… דבר יקר אבד ממנה… מה? – הגעגועים… תוגתה הטהורה אבדה… ברור… כלום אין לה מעתה בנפשה, רק בחילה בלבד… צריך לחיות עם בעל כזה, עם בּוּכרי שאינה יכולה להביט אל פניו הנפוחים… היא ביקשה להתעסק במה שהוא – בסידור הבית, בחידוש הבית, בשכלול ובשיפור הבית, להסיח את דעתה, לשקוע בעבודה –אך הנה גם זה נמנע ממנה…

ופתאום הרגישה ברגש רע, רגש ברור – שנאה! שנאה לו, למראהו, לקולו ולהנהגתו – הוי, הנהגתו שבסתר ובגלוי!..

ומה תעשה? היא חשבה שתהא עסוקה, עסוקה בהיעשרוּת… יהיו לה טיולים בעגלה בין הערבים – כמו כל אלו הנישאות לעשירים… תתן נדבות… ומה יש בידה עתה?… אין כלום… ממש כמו ששמעה דרך אגב מבין קבוצת עלמות שלשום, כשיצאה בבין השמשות לטייל אחורי הגן: “זאת לקחה אב במקום בעל וגמרה את חשבונה”…

כן, אב במקום בעל – ואב חורג רע, שנוא ומאוס… ולמה תשתוק לו? תדבר אתו פעם! תאמר לו, שהיא לא חשבה כך… שהוא רימה אותה… איזה עושר נתן לה? רק תרנגולות מפוטמות הוא מביא לאכילה – זה כל חפצו, וזה כל שכר נעוּריה… רק לשם זה הוא יוצא לרחוב, ויתר היום שותה טה ומעשן נרגילה – אין לו לא עסקים ולא כסף… ברור לה שכל כספו אינו אלא שכר הדירות בלבד… הוא אינו כילי, אינו טומן בפניה. והוא אמר שיש גם בן לאחיו, וברוסיה הוא… משמע, שהוא אינו כאן אלא אפיטרופוס… והיכן הוא הכסף שלו?.. אין כלום… וכלום לכסף היא כמהה? – אבל למה, למה רימה אותה כך?.. עכשיו הוא רוצה להשכיר עוד גם את שני החדרים מדירתם, ולא שאל אותה אפילו על כך… ושני החדרים הנשארים גם הם ריקים ואין בהם אלא מצעות בלבד… חדרים גדולים וריקים… מה לה פה? –

שתי דמעות גדולות מילאו את עיניה של לוּנה והעכירו לה את אור היום, בזכרה את שני החדרים הקטנים ההם, שדרה שם עם סבתא עם אחיה ואחותה הקטנים…

מה לה בשני החדרים האלה עם הבּוּכרי הזה? מה רוצה הוא הימנה? כל היום יושב הוא בבית – ובכל פעם: לוּנה! לוּנה! הוא קורא לה. פעם, שתגזוז לו הצפרנים, פעם, שתחלוץ לו הגרבים כשהוא משתטח על המיטה… פעם שתביא לו מים לנטילה… ופתאום, באמצע היום, הריהו סוגר עליה את החדר הפנימי – וככה בכל יום, בכל יום…

והנה בּוּסה בלנקה זקנתה נראתה במרפסת, הולכת ומתנשמת, עייפה מהעליה על המדרגות הרבות – כיצד באה ועלתה לכאן והיא לא השגיחה בבואה?.. לוּנה משנה מיד את ישיבתה ומסבירה פנים שוחקים לסבתא:

– אתן לה כוס טה, סבתי?

– אני יודעת?.. טוב… תני, בתי… היום יפה, רק קריר קצת. – אינך מבשלת קהוה בבוקר?

– לא, סבתא; אנו שותים על־פי רוב טה.

– הטה אינו “לוקח את הלב” כמו הקהוה. הקהוה, גנום16, ממלא – משביע. גם לו עשי קהוה… ודאי יערב לו… לא עשית לו אף פעם?..

– לא. “הם” אינם אוהבים קהוה… ומה הבנים?

– היום אלך לראות את הבנים אצל “היתומים” (בבית היתומים). ואת לא תלכי היום אל השוק לקנות – לקנות מה שרציתם?.. עוד מעט יגיעו ימות־הגשמים ויהא קשה לצאת…

– איני יודעת, סבתי… הוא אינו אוהב לצאת… מיום ליום הוא דוחה את הדבר…

– לא איכפת, בתי; טוב גם בכך… יהא מתון־מתון… בשעה שירצה, ביום אחד יכולה אַת לקנות הכל… ואין אני אומרת זאת אלא מכיון שהוא… שאין לו שום עבודה, היה טוב שתצאו מעט… אינך שואלת אותו?..

– כן… כבר אמרנו… שאלתי אותו… אני יודעת? איני מבינה לפעמים מה שהוא מדבר בבוכרית…

– כפרה דעוונות! – אמרה הזקנה בצחוק קל מלאכותי. – הכל ברמיזה אצלכם… איך? הכל בסימנים?.. הכל?.. כך הוא הדבר כשהם משתי שפות… אבל גם לזה יש “חן” מיוחד…

בינתים בא מוּלא עובדיה. הזקנה קמה קצת ממקומה בבת־צחוק של כבוד על שפתיה ובירכה אותו בשלום.

הזקנה התמהמהה עוד רגעים אחדים, וכשקמה לצאת אמרה:

– “הוו בשעה טובה”. אני הולכת, לוּנג’י, לראות את הבנים… איני יודעת למה לא באו בשבת זו אלי… אני דואגת להם. כשאני רואה אותם “כך”, לבושים כהוגן והם שמחים, יעקב עם חבריו ושרה עם מלאכת־ידה – כשאני רואה אותם כך – פי אינו פוסק מברך “אותו”, שהוא עשה את המצוה הגדולה הזאת – שהכניסם לשם. – המצוה הזו שתעמוד לו למלאך מליץ טוב, לכל ימי חייו. ואם כי אני משתעממת… ככה אמרה הזקנה והביטה לצדו של מוּלא עובדיה שישב ואכל לבדו בסעודה.

– דבר טוב עשה. אמרי לו זאת, מה שאני אומרת… שידע… תבארי לו… אני איני יכולה לפתוח פה… אינך יכולה גם אַת?.. כפרה דעוונית. כך הוא כשאינם יודעים לדבר… אבל אַת בלי עין־הרע כבר “נותנת עצמך להבין”, מעט לשון־הקודש, מעט בוכרליסקו… אני – לא כלום “איידי”17 – היו בשלום!

– תלך לשלום ולחיים – סבתא, תדרוש בשלום הבנים משמי.


 

ט    🔗

שני החדרים הגדולים שמצד צפון – משפחה אשכנזית, שבאה מרומניה, דרה בהם. נגזלו מלוּנה אותם החלונות שמהם נשקפים בבוקר ובערב הגבעות והרכסים, שעתים הם עטופים אד שקוף, ועתים גזרי עננים ירחפו עליהם ויטילו למטה אורות וצללים למכביר. לוּנה – רק הרומן הגדול האיספניולי, “בת האופה” ישעשענה בשממון ביתה שהיא נסגרת בו כל היום. עתה רואה היא כמה וכמה צרות, כמה “היסטוריס” יש בעולם… ימי סגריר מעוננים, והערבים הארוכים של התחלת החורף סוערים מבחוץ ודוממים מבפנים, מתוך החדר, – ולוּנה קוראת ספרה בשתיקה מתוך משיכת הלב… אך לפעמים יש שפתאום צר לה, פתאום נמאסת עליה גם הקריאה, והיא מחליטה בבירור, כי כגורלה לא קרה עוד לשום עלמה בעולם… היא מסמיקה כולה מלחץ של חרפה, וברצונה לקום מיד ולברוח אל הזקנה, להתחנן לפניה שלא תצטער ושלא תדאג, ושתסלח לה. היא רוצה לשוב, לחיות אתה לבדה כקדם… כי למה לה חיים כאלה? – אבל, איך תמרר לה לסבתא את ימי זקנתה?..

יום אחד, בסוף ימי כסלו, יצאה חמה מבהיקה מבין חיתולי העננים הכבדים, וקרניה המבריקות העלו מכל מקום שפגשו אדים דקים וחמים. בשעת־כושר זו, כשחדלו הרוחות והגשמים, נזדרזה הזקנה לבוא לראות את לוּנה, אחרי שעברו כחמישה ימים שלא היתה אצלה. באה ומצא את לוּנה כשהיא יושבת אצל החלון ותופרת מה. ישבה אצלה ונסתכלה בה מקרוב, ראתה שעיני לוּנה טרוּטוֹת קצת מדמעותיה. התכופפה אליה ושאלה מתוך דאגה:

– מה לך, לוּנג’י? מה היה? מה אַת מרגישה? אַת מרגישה איזה דבר?.. איזה כאב?..

– לא, סבתא. אין דבר.

– ואולי מפני שאת – אמרה בקול לחש צנוע – ב“עתות כאלו”?

– לא… אני, לבי צר… כך…

– ולמה, נשמתי? אני רואה מכבר שיש דבר בלבך ואינך מספרת לי כלום. ספּרי לי… כלום אין אני זקנתך, ואין אַת נכדתי האהובה?

– מה אספּר לה?.. הנה אספר… לא כך חשבתי… איני יכולה לחיות אתו… הלא סיפרתי לה כמה פעמים איך הוא מתנהג… איני יכולה… פתאום, תמול בלילה – דבר חדש: הוא נתפשט כולו וקרא לי שאמרח לו את כל גופו בשוּמן… שומן־כבשים… איזה ריח מחניק… אני חשבתי שהוא חולה, אך הוא אמר, שזה טוב בשביל הקור – ככה עושים כל הבוכרים בחורף. וטוב שאסוך גם אני – אמר… היא רואה עתה?.. איני יכולה לחיות כך… איני יכולה…

הזקנה ישבה שותקת ונבוכה מהבין… ולוּנה גם כן הרגישה שלא אמרה בזה מה שהיא רוצה לאמור… היא לא יכלה לבאר מה שמרגישה, ולכן ביקשה למצער להרגיע את הזקנה:

– אבל אל תצטער היא… היא אינה מכירה אותי?.. כך… לי רע… זה היה מזלי… אני חשבתי אחרת… רימו אותנו… רימו אותי… אמרו שיהיה מזלי “בראש הברוש”. – ולא כך היה… טעיתי… לא חשבתי שיהיה כך… חשבתי שאחר־כך אוהב אותו… וזהו הכל… לעתים יש שלבי צר… אבל, גם זה יעבור… אני בעצמי יודעת שזו טעות… מה ארויח?.. צריך לשכוח…

הזקנה הוסיפה בקול נכנע:

– כן, בתי… בעלת שכל אַת… כמו שאַת אומרת… כן… יש שהלבבות “אינם משתווים”… יש מידות שונות בעולם… כך דרכו של העולם… אבל אחר־כך כשבאים הילדים, והטיפול והדאגה אתם – ייתקן הכל…

התחילה רוח מנשבת, כהה אור החמה, והתחילה לוּנה מפצירה בזקנה שתשוב קודם שיבוא הגשם, –ויצאה הזקנה כשהיא מתכווצת מחמת הצינה ומפני צרה שלא תבוא…

לוּנה נשארה לבדה, וכרגש של מרד נקבע ונתקשה בלבה – היא תדבר משפטים אתו… יהיה אשר יהיה!..

עם חשכה, לאחר הגשם, בא עובדיה מן השוק וסל צרכי השבת בידו. העמידו בפינה, חלץ את הערדלים מעל רגליו ופשט את ה“של” שעליו. נאנח ואמר: “הכל ביוקר”…

לפני החתונה לא היה הוא יוצא אף פעם אל השוק לקנות דבר־מה. הכל היה מביא יחזקאל השמש. עכשיו, אין הוא מאמין שוב ביחזקאל, ובעצמו, לא על־ידי שליח, הולך הוא לעמוד על המיקח. יוצא אל השוק ומתלבש כבּוּכרי גמור. את חליפתו האירופית הזניח לגמרי, וזו הבּוּכרית מבליטה את כרסו – בּוּכרי לכל פרטיו…

מוּלא עובדיה ישב בשילוב ברכים על המצע הנמוך. אצלו “מנגל”־נחושת גדול מלא גחלים לוהטות. הניח גחלת בפי הנרגילה והחל לעשן ולצלות ערמונים בזה אחר זה על האח.

לוּנה ען הרומן שלה ישבה בכסת למולו, לקרוא סמוך לאור המנורה התקועה בכותל. לבה נמשך לסיומו של הרומן, לסוף של “בת האופה”, ואין היא יכולה להיפרד הימנו.

– לוּנה! לוּנה! לא ראית שבאתי? קרא עובדיה – הביאי “טשאַי”!

לוּנה הרימה את ראשה ונסתכלה בבעלה מתוך רוגז ובחילה – כמה מוזר ומשונה היה בעיניה ברגע זה גוף זה עם הגלימה הבּוּכרית הארוכה, הוא נראה לעיניה כצל אפל מתוך האור הקלוש שבחדר. “האם זה אותו האיש שבא לפני ששה חדשים עם תלבשתו האירופית, כובעו בראשו ומקל־נגידים בידו לבקש את ידה? זהו אותו העשיר?” היא התאפקה מהטיח בפניו דיבור קשה של חירוף וקמה לה והלכה בשתיקה להביא את הטה.

לאחר שגמע שלוש כוסות טה, ערכה לו את השולחן הנמוך, הגישה לו “נטילה”, שמה את ארוחת־הערב לפניו והיא ישבה במקומה והתחילה מפנה את הסל שהביא בעלה מן השוק.

– ואַת לאכול? – שאל הוא כשניגב את ידיו.

– איני רוצה.

– שוטה אַת? מה זאת?

לוּנה שתקה והלכה להניח בארון את הירקות שבסל.

– תבואי לכאן – מה זאת? – קרא הבעל בתמיהה של רוגז.

לוּנה, אך דמעות נזלו מעיניה, ולשולחן לא ניגשה.

– למה??! – תמיד שותקת, שותקת או בוכה. מה?… מה יש? אמרי – מה יש? מה חסר? פרנסה, ברוך ה' – יש!

– כן.. כן, – ענתה לוּנה מתוך בכי, – עושר גדול… שש עגבניות, ועשרה בצלים – זהו… זה המזל שנתת לי…

מוּלא עובדיה שתק רגע כמבקש להבין את דבריה שנאמרו בבוּכרית גרועה. אחר־כך התחיל בלגלוג:

– זה מעט? טוב – אני אקנה הרבה! אפילו רוטל מכל דבר. בשביל זה לבכות? בשביל זה דמעות?..

לוּנה נזדעזעה. פתחה לומר מה, ונפסק דיבורה הראשון בגניחה וסלידה.

– “למה לא תאכלי, ולמה לא תשתי, ולמה ירע לבבך?” – אומר הוא את הפסוק בניגון של ההפטרה.

לוּנה מציצה בעינים תמהות לדבריו –

– דבר בּוּכרית. מה אתה אומר? – שאלה בבוז.

– אומר אני – הוא משיב בּוּכרית – שתאכלי, שתשתי, שתהיי שמנה, בעזרת השם, שמנה ויפה כמו קודם… עתה, רק עצמות – זה אני אומר… אצלנו אשה לא צריך כך… שמנה שתהיי!

– רמאי! מנוּול! – הטיחה לוּנה ביטוי של שנאה רבתי בפניו. – אתה עושה אותי כך… איני יכולה עוד… איני יכולה לראות אותך… עשיר אתה? – רמאי אתה!

– מה? מה?.. מה אלו הדיבורים?! – אַת העשירה? אני איני נותן פרנסה –לחם?.. מה הגאוה שלך? הסי! רשעה!

לוּנה כיסתה את פניה במטפחתה והתיפחה בבכי, ופניו של מוּלא עובדיה נתחוורו מכעס. הוא נשם תכופות… וחזר לאכול כשהוא מדובב: “גאוה סרוחה של זו!” – “ראש שור!” – חצופה כזאת!" –

אחרי שעה ארוכה של דומיה כבדה, פשט מוּלא עובדיה את בגדיו בשתיקה, מתוך הרהורים, ולא הציק ללוּנה, כדרכו בשעת שכיבה, בקריאות ובפקודות, ולא זירזה גם שתבוא לישון.


 

י    🔗

למחרת הבוקר התעוררה לוּנה בשעה מאוחרת. ראשה ואבריה היו כבדים עליה וטעם מר החמיץ בפיה. דרך השמשות העליונות שבחלונות חדרו פסי־שמש מגוונים כצבעי הזכוכיות. הוא לא היה כבר בבית. ולוּנה נשארה לשכב עוד מתוך הרהורים מעיקים. אין היא יודעת מה תעשה לכשתקום… ומה יהיה אתה מעכשיו?.. אחרי קטטה זו היא צריכה לקום ולעזוב את הבית, לצאת מפה, ואנה תלך ואנה תבוא?.. הזקנה האומללה, כמה צער וכלימה יהיו לה… אבל הרי צריך להחליט. היא תלך לבית־דין, תתחנן ותאמר להם, לחכמים, שיצילו אותה… שיתן לה גט… וכלום יתן לה הכתובה? הרי אין לו… ומה יהיה אתה אחר־כך? תלך לעבוד בבתי זרים? אין דרך לפניה, אך דרך המות… היא תמית את עצמה – והזקנה? וזה מה שהיא נושאת בקרבה?.. חרד הלב בקרבה: האם לא נשתגעה? באתד את עצמה מעולם הזה ומעולם הבא? – אנה תברח מרעיונותיה אלו?

ולמה קילקלה כך לעצמה מתמול בלילה?.. היא צריכה לחיות. תחשוב שהיא מכוּרה לו… כך תחיה עד שישתנה לבה, עד שתתרגל… אולי תתרגל. אולי יהיה כמו שסבתא אומרת – יהיה ילד והכל ייתקן… לבה ונפשה יהיו לילד – לילד שלה… ככה גם שם, אצל “בת האופה”… כן, היא צריכה לשנות את דרכה, – זהו הפתרון האחרון… היא תדבר אתו… תאמר לו, כי מהיום והלאה תשתוק… דומם תשא ותסבול כי נטלה עליה…

היא היתה רוצה לשאול איזו אשה נשואה, אם אפשר באמת לחיות רק בשביל הילד מבלי לאהוב את הבעל?

והנה נשמע לה פתאום קולו של הבעל ששב מבית־הכנסת – ונזדעזעה כולה, גופה התרומם בבת־אחת, כאיל דחפו בחוזק את המיטה – למה נפחדה כל־כך מפני קולו?..

היא נחפזה ונתלבשה בהחלטה גמורה להשתדל להסביר לו פנים של פּיוּס. אולם עדיין קשה עליה להחליט ולצאת אל החדר השני ש“הוא” יושב שם.

ושם, בחדר החיצוני, יושב מוּלא עובדיה, מעשן מן הנרגילה ומשתעל שיעול כבד. בלובן עיניו נראו חוטי דם, פניו – כעס וזעף. כבר גמע שתי כוסות טה בזו אחר זו, וכשמן ללהבה, כך היתה כל כוס לכעסו. החמין לא היו אלא פושרין, שלקח בקומקום הוא עצמו משכנה אחת – ועכשיו הוא גומע את העשן מתוך הנרגילה הרוטנת, ולבו בקרבו יירגן…

שוטה זו… מים שלקָחה לא שימחתהו אף יום אחד, אף פעם לא… הכל בגאוה אצלה, בגאוה ובוז… שלושה חדשים החשה לה, חשב: תשנה את דרכה. אך היא במרדה מתחזקת, עד שנתחצפה לבעוט בו כך… כנראה נגזר עליו מן השמים שלא יהיה לו מזל בנשים. הראשונה היתה מתמרמרת כחיה רעה על כל דבר קטן שקרה – והוא לא יכול לעשות כלום נגדה מפני קרוביה העשירים… אבל זו, לוּנה, הרי בת עניים היא. הוא סבר שזו לא תתגאה עליו, וימצא קורת־רוח באשה צעירה וטובה – והנה גם זו חיה רעה… ורעתה תאכלנה עד שכחש בשרה… וגאוה זו מנין היא לה? מה פירוש שתיקתה ודמעותיה? למה אינה מצייתת כדרך כל הנשים?.. לא בעל הוא לה? ואיך היא מעיזה כך בפניו? ימים שלמים אינה מביטה בו. בושה לו! איזה בעל משפיל עצמו כך?.. הספרדיות הללו אינן כלל כבוּכריות. הבּוּכרים – אין האשה אוכלת יחד עם הבעל עד שהוא גומר ראשונה – והוא דוקא קרא לה תמיד לאכול אתו על שולחן אחד מקערה אחת – והיא עדיין מתגאה… לא צריך לותר להן, לנשים… והרי אפילו לדינה אין מידות רעות כאלו וגאוה כזו… אומר הוא לה לחלוץ את הגרבים – והיא מקמטת חטמה. כאילו אין זה מדרך הנשים לעשות כך לבעליהן. והכל היא עושה לו כאילו כפאה שד, כאילו לא בעל הוא לה… מין אשה שאיננה אשה כלל! והיאך אמרה אתמול? היא אינה יכולה לראות את פניו – נבָלה כזאת!.. הוא כמה כסף הוציא עליה, חלקת־שדה זו שאחורי הגן מכר בשביל לעשות לה תכשיטין. וכמה כסף לחתונה! והיא, תחת אהבתו תשטמנו… וכמה יכעס עליו בן אחיו, שהוא, דודו האפיטרופוס, מכר את השדה – והוא, הבן, הלא בקרוב יבוא… כל זה הוא עושה בשבילה, ולכן היא מתגאה עליו. לא! מעכשיו אחרת יתנהג עמה… רבות מחשבות בלב איש! הוא חשב להביא את האלף רובל שלו, ולפתוח כאן חנות של סחורה נקיה ולחיות עם אשה זו בשלוה ובמנוחה. – שכן דינה הרי לא תבוא לכאן, היא לא תעזוב את משפחתה, – והנה גם זו בועטת. אבל את זו ילמד דעת. לזו הרי אין קרובים עשירים מאחוריה. הוא יוֹרנה שתיקה והכנעה. “אי־אפשך – יאמר לה – לכי מכאן”… טיפשה כזו! כלום אשה אחת היא בעולם? והיא מה יש בה, מה נשאר לה? לא יופי ולא טעם… כפוית־טובה כזו! הוא דאג בשביל אחיה הקטנים, בשביל הזקנה שלה – והיא רעה תחת טובה תשלם לו. הוא יוֹרנה. הוא יחכימנה!

והנה זה פעמיים ושלוש עברה לוּנה בחדר. היא נכנסת ויוצאת. והוא כאילו אינו רואה אותה כלל… היא החלה לנקות ולכוון בחדר, ולבסוף גם שאלה אותו בקול נכנע:

– מתי יביאו קמח? כבר נגמר השק…

– אַת לא אשתי! – נתן עליה עובדיה קול גערה. – אַת רשעה! לכי! לכי אל הזקנה שלך… כפוית־טובה! העוד ארחם עליך?.. איני בשר ודם?.. לכי תיכף אל זקנתך – שם יהיה לך קמח… לכי ובקשי לך בעל טוב ממני – לכי מפה!

עובדיה, עם כל גערה וגערה שהרתיחה דמיו, הרגיש כי רק עכשיו מצא את המידה, את הטוֹן הראוי לו – כך צריך!

ולוּנה עמדה לקול גערותיו, הירהרה רגע בלבה, וענתה במנוחה כנכנעת לדין:

– טוב… אני אלך…

– ותיכף ומיד! – גער בה עובדיה ועמד על רגליו.

היא נכנסה אל החדר הפנימי והתחילה מקפלת את שמלותיה… נכנס עובדיה וראה שהיא אוספת ומכינה את עצמה – ורקע עליה ברגל:

– באיזו רשות אַת לוקחת? את הכל תעזבי! כמו שלקחתי אותך… ערומה באת וערומה תצאי!

– לבשה לוֹנה את מעילה ואמרה בקול בכי:

– טוב… אני אלך גם כך…

ופנתה לצאת מבלי למחות גם דמעותיה מעל לחייה.

כמשתאה עמד מוּלא עובדיה, התנשם ואמר:

– עוד תשובי לנשק את כפות רגלי, לוּנה.

– לא תזכה – ענתה לוּנה מבלי להפנות אליו פנים ויצאה מבלי לסגור את הדלת אחריה.


 

יא    🔗

לאחר חודש ימים, משבא צעיר אחד כבן י"ח, בן אחיו של מוּלא עובדיה אל נחלת אביו, וראה כל העשוי לו בה על־ידי דודו, – הודיע, כי אשה לו, לדודו זה, בבוּכָרָה – – –

לוּנה, שדרה אז בבית בּוּסה זנבוּל קרובתה (בּוּסה בלנקה זקנתה שכבה זה שבועות אחדים בבית־החולים) – כששמעה זאת, אמרה רק:

– עתה יבוא הקץ…

בּוּסה זנבוּל נתגברה ונזדרזה מאז בהשתדלות שלה על אשה עלובה, “יתומה גלמודה” זו, לונה – ואת כל בתי־הדינין הרעישה בטענותיה.

וה“'קץ” לא איחר לבוא. הוא בא לאחר חודש ימים, עם ביאתה של “הראשונה”.

אז הוזמנה לוּנה לבית־הדין אל הגט; מתעטפת הלכה לשם, ביום מעונן, יום גשמים ורפש, ובוּסה זנבוּל מהלכת אחריה, מדברת אל עצמה, ועורכת את טענותיה שתגיש לפני הדיינין במרי־לבה…

כשבאו לבית־הדין, נשמעו מן החדר הפנימי, מקום מושב הדיינים, קולו הגס של מוּלא עובדיה, וקול “הראשונה” בצעקה מרה, ועמהם גם קולות אחרים בדברם קשות, ובחדר החיצוני, קרוב לדלתו הסגורה של החדר הפנימי, עמדו אנשים ונשים בהקשבה.

מבפנים, מדי פעם בפעם גאוּ הקולות, נתבלבלו, קמה מהומה בּוּכרית – ושוב נפלה דממה. ולוּנה ישבה לה חיורת פנים לתוך פינה, ובלב הולם דפיקות קלות היא חיכתה לגזר־דינה.

והנה צוחה חדה התחילה בוקעת מבפנים – “הראשונה” צועקת בּוּכרית: “בלא כתובה! בלא כתובה יגרשנה!” ונפתחה הדלת ברעש, והשמשים מוציאים את הצוֹוחת אל החדר החיצוני, כשהיא טוענת ומסרבת. לוּנה הביטה באשה זו בעלת־הבשר ובעלת פנים אדומים ומשולהבים, ששערותיה נפרעו מתחת לסודר האדום – ואימה נפלה עליה, ונדחקה בלי רצונה אל הזקנה בּוּסה זנבוּל, כילדה זו המפחדת מפני בריה מוזרה…

אשה אחת בּוּכרית, שטענה כלפי “הראשונה” לפייסה, הראתה באצבע על לוּנה –ומיד דחפה “הראשונה” את כל העומדים בדרכה, וקפצה אל לוּנה בעינים לוהטות, וטפחה על פני לוּנה בשתי ידיה ובצוחה של זועה קראה:

– ז’ן חוּבְּניסט! ז’ן חוּבְּניסט! (זונה! זונה!)

לוּנה נפלה אחורנית – ואת “הראשונה” שמטו והוציאוה החוצה צועקת כמוכת שגעון.

– היא מתעלפת! היא מתעלפת! – צעקה בּוּסה זנבוּל על לוּנה בתנופת ידים ובצוחה בכיה…

נתחזקה לוּנה וקמה לקראת כל הנדחפים אליה במהומה ואמרה:

– איני מתעלפת…

הכניסוה לפני הדיינים ועמה גם בּוּסה זנבוּל.

ראש בית־הדין פתח בקול עצוב של ישוב הדעת כלפי הזקנה, הקובלת וטוענת בשביל לוּנה, ואמר:

– הנה, יהודיה טובה, הוברר הענין. נודע שהרמאי הזה עשה מעשים אשר לא ייעשו…

– אני איני רמאי! צעק מוּלא עובדיה במחאה – בקידושין! כדת מושה וישראל לקחתיה!

– הוא לקחה – המשיך הרב – ועכשיו הוא צריך לגרשה מיד. אבל לרמאי הזה אין כסף. כלום אין לו… מעט הכסף שהיה לו בבנק – בן אחיו זה מעכב בטענה על השדה, שמכר דוד רמאי זה מנחלת אביו, ובעד שכר הדירה, שגביר זה קיבל כל אותו הזמן… – בקיצור, המעשה הוא ברע… וחילול ה' גדול – לכן פסקנו את הדין: “הוא” יתן “לה” את כל תכשיטי הזהב וכל הבגדים אשר עשה לה, ומיד האדון הזה (בן האח) אנו מוציאים עוד חמש־עשרה לירות – ויהא זה לה בכתובתה… תקח האשה הטובה הזו אתת הסכום ואת גטה – והשם יתברך ירחם עליה.

בּוּסה זנבוּל טוענת: – הכיצד? – מעשים כאלו שייעשו? מעשים כאלו ובעיר הקודש, בירושלים? מה תעשה היתומה הזו? והיא… גם ככה… “בעתים כאלו”?

– הצדק אתה, אמא, כל הצדק אתה – אבל מה נעשה עם הרמאים?


  • – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ולאחר שעתים יצאה לוּנה מבית־הדין וגטה בידה.

עמדה בּוּסה זנבוּל נאנחת ונושאת בידה את התכשיטין וצרור הכסף שנמסרו ללוּנה בדין, וסבל, נושא ארגז בגדיה של לוּנה יצעד כפוף אחריהן.

באו הביתה.

ישבו שתי הנשים ונחו בדממה.

לוּנה ישבה נשענה בפינת הספה כשמבטה קפוא ואילם… בהמון רגשותיה אשר יציפו את נפשה לעת כזו חשה היא עתה בכל הויתה בנצחון ובמנוחה שלאחרי התאבקות במערכה כבדה… מה רחוק ונכסף נראה לה יום השחרור מבין ידי העושק השנוא! האמן לא האמינה שהיא, הדלה, החלשה, תעצור כוח לגבור עליו, על התקיף והרמאי – והנה בא היום… היא מרכינה את ראשה לפני בוראה על הפדות והישועה…

ובוּסה זנבוּל, בראותה את לוּנה שותקת ואחוזת הרהורים, התחילה מדברת ללוּנה בנחמה: “הוא” (השי"ת) יציל אותך להבא מכל יום רע, חביבה… אַל תשקעי בדאגה… אי, אי… אוי ואבוי לנפשנו… מה הם חיי אנוש… כאניה בלב ים סוער… כך הוא ממש… כאניה בלב ים… וכאשר תפרוץ שריפה באניה קופצים האנשים אל הים…

ולוּנה ענתה מנוחות: לא" דודה, איני דואגת, הבורא אש ומים הוא יכול להושיע גם מאש וממים… נראה ש“הוא” גזר עלי שאעבור את חיי בעמל ובעבודה… מתוקים מדבש יהיו לי העמל והעבודה אחרי הצלתי… אם לא בשבילי – בשביל… בשביל “היצור” שעתיד לבוא… מבטחי אני ב“פועל כפיו”… הוא, שישלח את הנפש החדשה – יורני את הדרך החדשה…


ירושלים, תרע"ה.



  1. אדון בשפה הבּוּכרית  ↩

  2. בּוּסה – קיצור מבוליסה, כינוי כבוד לפני השם, לנשים מכובדות מיוחסות; בוסה – לנשים זקנות, פשוטות.  ↩

  3. מטבע תורכי בערכו כשילינג.  ↩

  4. בערך גרש אחד.  ↩

  5. נדוניה  ↩

  6. בגדי־רקמה לנדוניה.  ↩

  7. כלי־זמר מזרחי – עור מתוח על כלי־חרס גדול הדומה לאפרכסת.  ↩

  8. “חכם” מקומי, שזקנה מחוץ־לארץ מזמינה לעצמה בעודה בחיים שהוא יעשה לה “הכבוד” אחרי פטירתה, בשכר הירושה שיהא יורש כל חפציה וכלי ביתה. “חכם” זה, זקנתו קורת לו “פדרינו” (כעין אבא), והוא לה: “מדרינה” (כעין אמא).  ↩

  9. י“ג עיקרים של הרמב”ם.  ↩

  10. מחיר יקר מאד.  ↩

  11. תכשיט חוטי־זהב שהיו תולות הנשים בצואר.  ↩

  12. פחמים – בלשון סגי נהור.  ↩

  13. אם כן איפוא.  ↩

  14. יוצא מגדר הרגיל.  ↩

  15. תקוה.  ↩

  16. נשמתי בתורכית.  ↩

  17. אם כן איפוא.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות