רקע
נפתלי הרץ וייזל
השיר הראשון [אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! נוֹרָא הוֹדֶךָ,]

אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! נוֹרָא הוֹדֶךָ,

גַּם רוּם גַּם תַּחְתִּיּוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ,

גַּם חַיּוֹת וּשְׂרָפִים לִהְיוֹת צִוִּיתָ,

אֵל נוֹרָא! מָה אָדָם כִּי תֵדָעֵהוּ,

אֶת לִבּוֹ תַחְקוֹר, תָּבִין אֶל מַעֲשֵׂהוּ,

וּבְתוֹכָם לִהְיוֹת מָעוֹן לָךְ אִוִּיתָ?


מֵרֹאשׁ שַׂמְתָּ אוֹתוֹ בַּגָּן נָטַעְתָּ

שָׁם הוֹפַעְתָּ עָלָיו, חֹק לוֹ הוֹדַעְתָּ.

אִמְרָתְךָ לוּ שָׁמַר וִיחִי לָנֶצַח;

חָטָא וּמִגַּנְּךָ אוֹתוֹ גֵּרַשְׁתָּ,

אַךְ גַּם אוֹתוֹ גַּם זַרְעוֹ בַּל נָטַשְׁתָּ,

עוֹד שִׁמְךָ לַיְשָׁרִים כַּצִּיץ עַל מֶצַח.


אַף כִּי הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ

וַתֹּאמֶר אַשְׁמִידֵם, אֶפְרָץ בָּם פָּרֶץ,

אֶת כּוֹס חֲמָתֶךָ חֵן חֵן מָסַכְתָּ;

כִּי הִשְׁאַרְתָּ צַדִּיק, אוֹתוֹ חַנּוֹתָ

וּמִמֵּי הַמַּבּוּל עָלָיו גַּנּוֹתָ,

אֶת נֹחַ וּבָנָיו בָּרֵךְ בֵּרַכְתָּ

כַּאֲשֶׁר הִרְבּוּ בָנִים, הִרְבּוּ הָרֵעַ,

כָּל לֵב זוֹנֶה, כָּל אִישׁ מוּסָר פּוֹרֵעַ,

וַתְּפִיצֵם בְּאַף וּשְׂפָתָם בָּלָלְתָּ,

אֶרֶץ כִּמְעַט אֹפֶל כִּסָּה פָנֶיהָ,

לוּלֵי אוֹר אַבְרָהָם זָרַח עָלֶיהָ,

הוּא הִגִּיד לִבְנֵי אָדָם מַה פָּעָלְתָּ.


כַּשָּׁמַיִם הַמְסַפְּרִים כְּבוֹדֶךָ

וּכְרָקִיעַ מַגִּיד מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ,

כֵּן פִּיו חָכְמָה, שִׂפְתוֹתָיו חֵן הוֹדִיעוּ,

מִנְּקִי כַפַּיִם, מִבַּר לֵב כָּמוֹהוּ

נוֹדַע כִּי לֹא נִבְרָא אָדָם לַתֹּהוּ,

עַד מָרוֹם, עַד עֶלְיוֹן מַעֲשָׂיו יַגִּיעוּ.


כִּי אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת לוֹ נִגְלֵיתָ

וַחֲסִידְךָ מִבֵּית אָבִיו לָךְ הִפְלֵיתָ

וּבְרִיתְךָ הַטּוֹבָה עִמּוֹ כָּרַתָּ,

עוֹדוֹ עֲרִירִי זַרְעוֹ לָךְ הִקְדַּשְׁתָּ,

גַּם אֶת קוֹרוֹתָם מֶנּוּ לֹא הֶחֱרַשְׁתָּ,

כִּי בַמַּחֲזֶה אֶת כֹּל מוּל עֵינָיו שַׁתָּה.


לִזְקוּנָיו לָתֶת לוֹ זֶרַע הִפְלֵאתָ,

מִבֶּן־מֵאָה שָׁנָה יִצְחָק הוֹצֵאתָ,

וּבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה אוֹתוֹ הָרָתָה.

כִּמְעַט כָּלִיל הָיָה עַל מִזְבְּחֶךָ,

לוּלֵי אֶל אָבִיו קָרָא מַלְאָכֶךָ;

“רַק בַּעֲבוּר נַסּוֹת אוֹתְךָ זֹאת הָיָתָה”.

מִקָּדוֹשׁ זֶה יָצָא אִישׁ תָּם אָהַבְתָּ,

נִרְאֵיתָ לוֹ וּבְנַפְשׁוֹ עֹז הִרְהַבְתָּ,

כִּי שָׂר אֶל מַלְאָךְ, אִישׁ בָּל יָדַע לָחֶם,

וּכְשַׁלְּמוֹ נִדְרוֹ בֵּית אֵל אֵלָיו בָּאתָ,

בֵּרַכְתּוֹ וּשְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל קָרָאתָ,

תַּחַת יַעֲקֹב, קְרָאוֹ אָבִיו מֵרָחֶם.


אַנְשֵׁי שֵׁם שִׁבְטֵי יָהּ מִתָּם יָצָאוּ,

עַם זוּ חֶלְקֶךָ, בָּנִים לָךְ נִקְרָאוּ,

שׂוֹרֵק מִגֶּפֶן טוֹבָה בַּל נוֹבֶלֶת.

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף שִׁלַּחְתּוֹ מִצְרַיִם,

אִם הֵם הִגִּישׁוּ רַגְלָיו לִנְחֻשְׁתַּיִם,

מִבּוֹר הֶעֱלִיתוֹ לִמְשָׁל־בָּם מִמְשֶׁלֶת.


אָז בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה עַם זוּ מָשַׁכְתָּ

אֶל מוֹשֵׁל חָכָם זֶה אֲשֶׁר נָסַכְתָּ,

בַּעֲבוּר כַּלְכֵּל אֶחָיו עִם בֵּית אָבִיהוּ.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב עִם בֵּיתוֹ מִצְרַיְמָה

בִּדְבָרְךָ אֶל עוֹלָם נִצָב שָׁמַיְמָה,

כִּי מִי כָמוֹךָ מֵקִים אִמְרֵי פִיהוּ.


לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם שָׂמָחוּ,

אֶת כָּל שַׁעֲרֵי עִירָם לָהֶם פָּתָחוּ,

וּבְמֵיטַב הָאָרֶץ שַׁאֲנָן יָשָׁבוּ.

שָׁם הִרְבּוּ בָנִים כִּדְגֵי יָם שָׁרָצוּ,

גַּם חֵילָם וַאֲסָמָם לָרֹב פָּרָצוּ

וּבְאָהֳלֵי חָם שָׁכְנוּ בַּל דָּאָבוּ,

פִּתְאֹם נָהְפַּךְ יוֹמָם אֶל חֶשְׁכַּת לַיִל

וִידֵיהֶם לֹא מָצְאוּ כָּל אַנְשֵׁי חַיִל

מִכֹּבֶד צָרָה וּמִדַּאֲבוֹן נָפֶשׁ,

כִּי הָפַךְ לֵב חָם לִשְׂנוֹא צֹאן יָדֶךָ

חָרְשׁוּ רָעוֹת, הִתְנַכְּלוּ בַּעֲבָדֶיךָ,

סַעֲרַת לֵב פּוֹשְׁעִים גָּרַשׁ טִיט וָרָפֶשׁ.


זֶרַע בָּאָרֶץ אִם נִשְׁחַת מַרְאֵהוּ

יִשְׁרוֹשׁ, יוֹצִיא גִזְעוֹ, יִגְמוֹל פִּרְיֵהוּ;

כֵּן פָּעַלְתָּ אֵל עִם גֶּפֶן נָטָעְתָּ.

עֵת גַּפְנְךָ הַטּוֹבָה נֶחְשְׁבָה לָחוֹחַ,

עֵת נִדְמוּ בָנֶיךָ לִיבֵשֵׁי כֹחַ,

עָנְיָם רָאִיתָ, נַאֲקָתָם שָׁמָעְתָּ.


אָז מִמַּעַל הוֹפַעְתָּ עַל עַבְדֶּךָ,

עַל משֶׁה, כִּי שַׂמְתָּ עָלָיו הוֹדֶךָ.

בּוֹ שָׁפַטְתָּ זֵדִים חִבְּלוּ כַּרְמֶךָ,

הוֹדַעְתָּ צָרֶיךָ כִּי יֵשׁ אֱלוֹהַּ,

כִּי יֵשׁ שׁוֹפֵט גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ,

וּבְיָד חֲזָקָה הִצַּלְתָּ עַמֶּךָ.


צוּרִי! סַפֵּר זֹאת אֶל אַחַי חָפַצְתִּי,

נָא הַשְׁלֵם חֶפְצִי, מַלֵּא מַה יָעַצְתִּי,

הַאֲצֵל עָלַי רוּחַ מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ.

אִם קָטֹנְתִּי וּמֵחֹמֶר קֹרָצְתִּי,

לִדְרשׁ מֵעִמְּךָ אֶת זֹאת הִתְאַמַּצְתִּי,

כִּי מֵעוֹלָם לֹא עָזַבְתָּ דוֹרְשֶׁיךָ

רוּחַ חֵן תִּצּוֹק עַל שִׂפְתֵי שׁוֹחֲרֶיךָ.

טוֹב לַכֹּל! מָשְׁכֵנִי, אָרוּץ אַחֲרֶיךָ

וּבְחַדְרֵי תּוֹרָתְךָ אָנָּא הֲבִיאֵנִי,

כִּי בָּם כָּל הוֹן יָקָר דַּעַת מָלֵאוּ,

לִבִּי וּבְשָׂרִי יִרְוְיוּן כִּי צָמֵאוּ

וּבְסָתוּם חָכְמָה אַתָּה תוֹדִיעֵנִי.


הֱיֵה נָא עִם פִּי, לַמְּדֵנִי טוּב טַעַם,

אָז שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ הַפַּעַם

וּפְנִינִים אֶדְלֶה מִיַּם חָכְמָתֶךָ.

כִּי זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם,

לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר בּוֹ, גָּאוּ הַמַּיִם,

אֵל נָא! תַּעֲבִירֵנִי בוֹ צִדְקָתֶךָ.


אָז מַקְשִׁיב שִׁירִי יִחַדְּ, יִשְׁכַּח נֶהִי,

כִּי כַשֶּׁמֶן אֶל נֵר נִשְׁמָתוֹ יֶהִי,

נֵרוֹ אִם נִדְעַךְ, בּוֹ יָשׁוּב יוֹפִיעַ.

כִּי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, אַגִּיד פִּלְאֶךָ,

אֶזְכּוֹר הוֹד משֶׁה, דָּגוּל מִנְּבִיאֶיךָ,

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם שִׁירִי יַבִּיעַ.


מָקוֹם צָר לָלֶכֶת תָּכִין לִי דֶּרֶךְ,

וּבִפְלִיאָה דַעַת מִנִּי מָךְ עֵרֶךְ,

אַתָּה תָּאִיר נֵרִי חָשְׁכִּי תַּגִּיהַּ.

יִשְׁמַע צַדִּיק אִמְרֵי פִי וִיהַלְלֶךָ,

גַּם עוֹזְבֵי תוֹרָה יָשׁוּבוּ אֵלֶיךָ,

אִם שִׁירִי לֵב עַל אִוַּלְתּוֹ יַגְבִּיהַּ.

יַגִּיד עַל עַמִּים אֶת עֲלִילוֹתֶיךָ.

וִיהַלְלוּ בַלְּאֻמִּים אֶת צִדְקוֹתֶיךָ,

כִּי כָמוֹנוּ גַּם הֵם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ.

גּוֹיֵי הַדּוֹר הָרִאשׁוֹן טוֹב תָּעָבוּ,

גּוֹיֵי דוֹר זֶה וּמוֹשְׁלָיו טוֹב יֶאֱהָבוּ,

כֻּלָּם יוֹדוּךָ כִּי עַל כֹּל הוֹדֶךָ.


כַּחֲלִי פָז יִהְיֶה עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת

וּמַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ מוּסָר פּוֹרַעַת.

גָּלוּת הַחֵל הַזֶּה בּוֹ יִתְנֶחָמוּ.

אִם תִּתְעַטֵּף רוּחָם, מִצַּר יָהִימוּ,

קֹרוֹת אֲבוֹתָם כָּל כּוֹשֵׁל יָקִימוּ,

גַּם הֵם מִכּוּר בַּרְזֶל אֶל אֵל נָהָמוּ.


כִּי מֵאוֹתוֹת עַל אַדְמַת נוֹף פָּעַלְתָּ

וּמִנִּפְלָאוֹת בָּם עַם זוּ גָּאַלְתָּ,

תִּפְרַח תִּקְוָתָם, נוֹאָשׁ בַּל יֹאמֵרוּ;

הֵן קֹוֵי אֵל מֵעוֹלָם לֹא נֶעֱזָבוּ

וּכְיוֹם אֶתְמוֹל רֹב שָׁנִים לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

טוֹב חַכֵּה לוֹ, יָשִׁירוּ וִיזַמֵּרוּ.


עַתָּה הַנְּפוּצִים מִקֶּדֶם עַד יָמָּה,

אַחַי כֻּלָּם! בָּאֲרָצוֹת בָּאתֶם שָׁמָּה

שִׁמְעוּ מַה פָּעַל אֵל! עַמִּים הוֹדֵהוּ!

כִּי אָחֵל סַפֵּר דִּבְרֵי אֱלֹהֵינוּ,

הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר קָרוּ לַאֲבוֹתֵינוּ

אַחֲרֵי מוֹת יוֹסֵף, אַחֲרֵי מוֹת דּוֹרֵהוּ:

כַּאֲשֶׁר[1] מֵת הַדּוֹר הַהוּא, מַעֲשָׂיו עִמּוֹ מֵתוּ,

כִּי קָם[2] מֶלֶךְ חָדָשׁ, אוֹיֵב חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ,

אֶת יוֹסֵף לֹא יָדַע, עַל הוֹדוֹ רֹאשׁ הֵנִיעַ,

מַעֲשֵׂה אָבוֹת כִּחֵשׁ, הַגְּדוֹלוֹת לוֹ סִפֵּרוּ,

עַל טוֹבִים חָרַשׁ רָע, עַל אַנְשֵׁי שָׁלוֹם לָחֶם,

וּכְשׁוּרוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן בָּדָד בֶּטַח

וּבֵין שָׁנִים לֹא כַבִּיר לָרֹב הִרְבּוּ זֶרַע,

אִישׁ יַעֲזוֹר אֶת אָחִיו, מִשַּׂעֲרוֹת[3] רֹאשׁ עָצֵמוּ,

יָעַץ עֲצַת אָוֶן, חָרַשׁ רַע וּבְלִיַּעַל

וַיֹּאמֶר[4] אֶל עַּמוֹ, אֶל חוֹרְשֵׁי רַע כָּמוֹהוּ:

הִנֵּה עַם זֶה רַב הוּא, כִּדְגֵי יַמִּים יִשְׁרֹצוּ,

אַף כִּרְגָבִים יִדְבָּקוּ, עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי,

אִם עוֹד כָּהֵנָּה יִרְבּוּ, תַּעֲצוּמוֹת יוֹסִיפוּ,

אֶחְדַּל מִמְּשׁוֹל בָּמוֹ, אֶחְדַּל מִמְּלוֹךְ עָלֵימוֹ,

בִּזְרוֹעַ רָמָה יִתְקוֹמָמוּ, בִּי יִמְרֹדוּ.

מַה־נָּקֵל לָהֶם זֹאת, אִם מִלְחָמָה תִקְרֶאנָה,

אָז תִּרְאוּ עַם זֶה נוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ,

גַּם הוּא נִלְחָם בָּנוּ עִם הַקָּמִים עָלֵינוּ

וּמִמְּגוּרֵיהֶם[5] יַעֲלוּ עָל, בָּנוּ יִמְשֹׁלוּ

וּתְהִי חֶרְפֶּת עוֹלָם אֶל מַמְלֶכֶת מִצְרַיִם.

כִּי לֹא מוֹשֵׁל מִמְשָׁל רָב נָטָה יָד עָלֶיהָ,

אָכֵן אֲסוּפֵי רָעָב מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת.

מַה נַּעֲשֶׂה לָעָם הַזֶּה? הָבָה נִתְחַכָּמָה!

כִּי חָכְמָה[6] תַעֲזוֹר עָם וּמְלָכִים בָּהּ יִמְלֹכוּ:


מַה נוֹאֲלוּ[7] שָׂרֵי צֹעַן כִּי סָרָה הֶעֱמִיקוּ!

שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ אֵלֶּה חָכְמָה בַּל יָדָעוּ,

שָׂמוּ חשֶׁךְ לָאוֹר, לָרַע חָכְמָה קָרָאוּ,

וּכְהָקִיר בּוֹר מֵימֶיהָ, מוֹעֵצוֹת הֵקֵרוּ,

מִבְּאֵר צָרָה עֲמֻקָּה נוֹבַעַת מִשַּׁחַת,

מֵאַכְזְרִיוּת חֵמָה וּמֵרֶשַׁע כָּסֶל,

מִמָּקוֹר מָשְׁחָת זֶה יָצְאוּ נַחֲלֵי בְלִיַּעַל,

שָׁטְפוּ תַּחְבּוּלוֹת מִרְמָה, זָדוֹן גַּם אִוֶּלֶת.

כִּי פִתְאֹם אַנְשֵי שֵׁם, מִשְפָּחוֹת בָּם נֶאֱחָזוּ,

כִּבְזוּיֵי עָם נִהְיוּ, כִּדְגֵי הַיָּם נֶחְשָׁבוּ,

כִּסְדוֹם[8] וּקְצִינֵיהָ, כַּעֲמוֹרָה וּנְסִיכֶיהָ,

אֲשֶׁר אָמְרוּ לַצַּדִּיק עִמּוֹ הִתְחַתָּנוּ:

“הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפּוֹט שָׁפוֹט בָּנוּ”.

כָּכָה שָׂרֵי צֹעַן עִם שִׁבְטֵי יָהּ פָּעָלוּ,

כִּי כֵן דֶּרֶךְ פּוֹשְׁעִים, לָנוּ תֵבֵל יֹאמֵרוּ,

עוֹבֵר אֹרַח יִשְׂנָאוּ, גֵּרִים לֹא יָחֹנּוּ,

כִּי אֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּרוּ, גַּם בַּל יַאֲמִינוּ

כִּי לַיָי הָאָרֶץ, תֵּבֵל עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

וּרְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וּתְמִימִים יִוָּתֵרוּ.


אָז אָמַר[9] מוֹשֵׁל רָשָׁע, הוּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם:

"לֹא חִנָּם עַם יִשְׂרָאֵל אִתָּנוּ יֵשֵׁבוּ,

חֵלֶף שִׁבְתָּם בָּאָרֶץ אֶת מַלְכָּם יַעֲבֹדוּ,

עָרֵי מִסְכְּנוֹת יִבְנוּ, מִבְצָרִים לַמֶּלֶךְ,

אֶת פִּיתֹם יַגְדִּילוּ, אֶת רַעַמְסֵס יַרְחִיבוּ,

שָׂרֵי מִסִּים אֶפְקוֹד, עַל מַעֲשֵׂיהֶם יַשְׁגִּיחוּ,

עָצֵל לֹא יָחֹנּוּ, עַל נִרְפֶּה לֹא יַחְמֹלוּ"

וּלְבַעֲבוּר עַנּוֹתָם וּלְהַכְאִיב אֶת לִבָּמוֹ,

עַל הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה אַכְזָרִים נִצָּבוּ,

הֶעֱבִידוּם בַּפָּרֶךְ, עִנּוּם כִּשְׁבוּיֵי חֶרֶב.

אָמַר אוֹיֵב: "אִם פַּחְדִּי יָשִׂים לֵב לַמָּיִם

לֹא תָקוּם בָּם רוּחַ, מִפְּרֹץ לָרֹב יֶחֱדָלוּ,

מֵהֶבֶל יִמְעָט וּכְשַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹכוּ".

אַךְ הוֹי[10] רָב אֶת יוֹצְרוֹ, יוֹעֵץ נֶגֶד עוֹשֵׂהוּ!

כִּי כַאֲשֶׁר עִנּוּ אוֹתָם, כֵּן לָרֹב פָּרָצוּ,

מִמַּחֲרַכָּיו הֵצִיץ אֲלֵיהֶם אֵל מוֹשִׁיעַ,

אֵל מֵקִים כּוֹשֵׁל וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יֶרֶב:


אַף שׂוֹנְאֵיהֶם[11] חָרָה, לִרְאוֹת אֶת לֹא הֶאֱמִינוּ,

עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּאר, מוּעָקָה עַל מָתְנָיִם

לֹא מָנְעוּ מִבֵּית יַעֲקֹב בָּנִים עוֹשִׂים חָיִל;

עַל כֵּן מָאֲסוּ בָם עוֹד, הָיוּ לָמוֹ לָטֹרַח,

כַּקּוֹץ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, מַחֲזִיק בּוֹ יִשְׂנָאוּ.

חוֹנֵן יִשְׂרָאֵל אֶל מִי דִמּוּהוּ מִצְרָיִם?

אֶל אִישׁ מַפְרֶה לַעֲנָה, אֶל אִישׁ סִלּוֹן זוֹרֵעַ;

כַּאֲשֶׁר מִלְּפָנִים[12] בִּסְדוֹם אֶת יָדָם שָׁלָחוּ,

לַהֲרוֹס בֵּית חוֹנֵן גֵּרִים אֲשֶׁר אִסְּפָם בָּיְתָה.

כָּל הַיּוֹם[13] הַכְבֵּד עֻלָּם עַל יַעֲקֹב יָסָפוּ

וּבְכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה חַיֵּיהֶם מֵרֵרוּ,

בַּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבַעֲבוֹדַת עָבֶד

לֹא רַק בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת הוֹן, לֹא רַק בַּעֲבוּר בֶּצַע,

אַךְ מִשִּׂנְאָתָם אוֹתָם עָבְדוּ בָם בַּפָּרֶךְ.


רָעוֹת רַבּוֹת[14] כָּאֵלֶּה גַּם הֵם לֹא הִסְפִּיקוּ

הַעֲבִיר שִׂנְאַת צָרִים וּלְשַׁכֵּךְ חֲמַת מֶלֶךְ,

כִּי כַנָּמֵר שׁוֹקֵד עַל הָרָעָה שָׁקָדוּ,

לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל וּלְהַאֲבִידָם בֶּחָרֶב,

יָרוּץ כַּגִּבּוֹר, לַעֲשׂוֹתוֹ בַּל יִתְמַהְמֵהַּ,

לוּלֵי גַאֲוָתוֹ מִנֶּגֶד רִשְׁעוֹ עָמָדָה,

אָמַר נָבָל כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ מַלְכֵי אָרֶץ:

דָּם נָקִי שָׁפַךְ, אִישׁ פָּרִיץ הוּא, אִישׁ רֹצֵחַ,

לַהֲמִיתָם בָּמִּסְתָּר הִתְאַמֵּר פּוֹעֵל אָוֶן,

אֶל לִבּוֹ דִבֵּר: חַרְבִּי לֹא אָרִיק הַפָּעַם

חָכְמָתִי תַעֲמֹד לִי, עֵצָה אֶל נַפְשִׁי שַׁתִּי,

עִם הַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיוֹת סוֹדִי אַמְתִּיקָה,

מֵרֹךְ לֵב תַּאֲזֵנָּה, בִּמְחִיר אֹזֶן תַּטֶּינָה,

מִהַר לִקְרֹא אוֹתָנָה וּלְפָנָיו עָמָדוּ.

מִפִּיו יָצָא נַחַל גָּפְרִית מָהוּל בַּשָּׁמֶן,

וַיֹּאמֶר לַמְיַלְּדוֹת: "נָשִׁים טוֹבוֹת הַאֲזֵנָּה:

צַר לִי כִּי נוֹלַדְתֶּן מִבְּזוּיֵי עַם כָּאֵלֶּה,

מִנִּמְכָּרִים לַצְּמִיתוּת, חָפְשִׁי בַּל יֵצֵאוּ,

וּבְנוֹתֵיהֶן מַה טּוֹבוֹת, אַךְ מַשְׂכִּילוֹת הֵנָּה,

הֲטוֹב לָכֶן הִדָּבֵק עִם עַם יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ

אוֹ הִתְחַתֵּן עִם שָׂרִים, עִם נִכְבַּדֵּי אָרֶץ?

לָכֵן שִׁפְרָה! פּוּעָה! חַכְמוֹת נָשִׁים אַתֵּנָה,

אִם כַּחֲלִי פָז דָּת חָכָם עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיוֹת נָא בִשְׁמִי צַוֶּינָה.

עֲזוֹרְנָה אַחְיוֹתֵיכֶן הַכּוֹרְעוֹת לָלֶדֶת

וּבְיַלֶּדְכֶן אוֹתָן תִּרְאוּ עַל הָאָבְנָיִם,

אִם בֵּן הוּא וַהֲמִיתֶּן אוֹתוֹ, אִם בַּת הִיא תֶּחִי.

וּכְתֹם כָּל הַזְּכָרִים, הַבָּנוֹת לִי תִהְיֶינָה,

אָז תֵּאָסֵף חֶרְפַּתְכֶן, בִּהְיוֹתְכֶן כָּמוֹנוּ,

וּמִשְׁפָּט אֶחָד לָכֶן וּלְשָׂרוֹת הָאָרֶץ.

כָּאָב לָכֶן יָעַצְתִּי, כָּרֵעַ דִּבַּרְתִּי:

אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּן, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכַלְנָה,

וּמַשְׂאֵת אַרְבֶּה לָכֶן, גַּם כָּבוֹד גַּם עשֶׁר;

אִם עֲצָתִי תָּפֵרְנָה, לִי חֶרֶב נוֹקֶמֶת,

מִכֶּן אֶנָּקֵמָה וּלְעַמְּכֶן לֹא תוֹעֵלְנָה:


מֶה חָרְדוּ[15] הַמְיַלְּדוֹת וּמַה נֶּעֱווּ מִשְּׁמוֹעַ

אֹמֶר רַךְ מִשֶּׁמֶן, כֻּלּוֹ קֶבֶר פָּתוּחַ!

כִּשְׂמֵחוֹת בִּדְבָרָיו מוּל פָּנָיו הִתְנַכָּרוּ,

וּכְבוֹאָנָה הַבַּיְתָה בָּכוּ הַרְבֵּה בֶכֶה.

נוֹעֲצוּ הַסְתֵּר דָּבָר, רִשְׁעוֹ בַּל יַעֲבָר־פִּימוֹ,

לִרְעוּתֵינוּ הָרַכּוֹת כָּזֹאת אִם נַגִּידָה,

אַף כִּי תַעֲנֶינָה: “טוֹב הַמָּוְתָה מֵעֲשׂוֹת רֶצַח”,

מֵרֹך לֵב תִּבָּהַלְנָה וִידֵיהֶן תִּרְפֶּינָה,

מֵעֲזוֹר אַחְיוֹתֵיהֶן עַד מַשְׁבֵּר כִּי תָבֹאנָה –.

נִירָא אֶת אֱלֹהֵינוּ, לֹא נִירָא מִמֶּלֶךְ,

מֵהָמֵס לֵב הַמְיַלְּדוֹת נִשְׁמוֹר פִּתְחֵי פִינוּ.

יִחְיֶה זֶרַע יִשְׂרָאֵל! חַי לָעַד יוֹצְרָמוֹ!

וּמִכַּף רָשָׁע זֶה, אֵל הַצֵּל יַצִּילֵנוּ:


מַעֲשֵׂיהֶן[16] אֵלֶּה מִן הַמֶּלֶךְ לֹא נִכְחָדוּ

כִּי רוֹמְסֵי בֵיתוֹ, זֵדִים וּמְלָשְׁנִי בַּסָּתֶר,

כַּדֹּב אוֹרֵב אֶל יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל יֶאֱרֹבוּ

אַף מֶלֶךְ הֵפִיחוּ, עַל הַמְיַלְּדוֹת הִלְשִׁינוּ,

לֵאמֹר: "אֶת דָּתְךָ לִרְעוּתֵיהֶן לֹא פָקָדוּ,

כִּי כִתְמוֹל וּכְשִׁלְשֹׁם הָעִבְרִיוֹת תַּמְלֵטְנָה,

בֶּכִי לֹא נִשְׁמַע, גַּם בַּת גַּם בֵּן אֵם חוֹבֶקֶת".

זָעַף וַיִּשְׁלַח לַמְיַלְּדוֹת מַלְאֲכֵי זַעַם,

לָבוֹא לִפְנֵי הַמְרַצֵחַ הַזֶּה נִקְרָאוּ.

דִּבֶּר אֲלֵיהֶן וּשְׂפָתָיו כָּאֵשׁ צָרָבֶת:

"רַכּוֹת לֵבָב וּפְתַיּוֹת! הַעֵת כִּי תַחְמֹלְנָה

וַתְּחַיֶּיןָ הַיְלָדִים הִכְרַעְתִּים לָטֶבַח?

מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן זֹאת? לָמָּה רִמִּיתוּנִי?

לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי הִבְטַחְתֶּן אוֹתִי עַל שָׁקֶר,

וּגְמוּל טוֹב הִבְטַחְתִּי אֶתְכֶן, הִפַּלְתֶּן אָרְצָה

הוֹי בּוֹגְדוֹת! לֹא חֲמַלְתֶּן עֲלֵיכֶן אַתֵּנָּה

וּמַה תּוֹחַלְנָה כִּי אֶחְמוֹל עֲלֵיכֶן אֲנִי":


אֶל רַעַם[17] קוֹל פְּחָדִים לִבָּן לָבַשׁ אֹמֶץ,

וּלְהָשִׁיב חֵמָה בוֹעֶרֶת רַכּוֹת תַּעֲנֶינָה:

"מוֹשֵׁל אַדִּיר, עַמִּים מִפָּנֶיךָ יָחִילוּ!

לוּ דִּבְרֵי אַמְהוֹתֶיךָ אָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה,

אָז יֵדַע לִבֶּךָ, כִּי רַק בַּעֲבוּר כַּבְּדֶךָ

עַל כֵּן עַל הַמְיַלְּדוֹת שִׂים דָּתְךָ לֹא חָפָצְנוּ,

יִשְׁמַע אֲדוֹנֵנוּ דָּבָר מֵהֶן שָׁמַעְנוּ,

כַּאֲשֶׁר הָעִבְרִיּוֹת כִּדְגֵי יַמִּים תִּשְׁרֹצְנָה,

כֵּן כֹּחַ יָצוּק בָּם לַמְלִיט עַד לֹא בָּא חֶבֶל,

גַּם אִם צִירִים יֹאחֲזוּהָ, תִּשְׁאַל לָהּ אָבְנָיִם

טֶרֶם בֹּא הַמְיַלֶּדֶת וָלָד הִיא חוֹבֶקֶת;

עַתָּה אִם אַרְבַּע הַיָּדוֹת זֶה דַרְכָּן לָמוֹ

מַה בֶּצַע לַמֶּלֶךְ בִּמְתֵי מִסְפָּר יָמִיתוּ?

הַלְבַעֲבוּר חֵלֶק מִצְעָר תַּשְׁחִית נִקְמָתֶךָ,

אֶל אָזְנֵי נָשִׁים רַכּוֹת נַשְׁמִיעַ סוֹדֶךָ?

דָּבָר כִּי תִשְׁמַעְנָה כָּרֶגַע תִּבָּהַלְנָה

קוֹל נֶהִי תִּשָּׂאֵן, הוֹי בָּרְחוֹבוֹת תִּצְעַקְנָה,

לֵב הָעִבְרִים יִמַּס בָּם וִידֵיהֶם תִּרְפֶּינָה,

הַמְּלָאכָה תִּשְׁבַּת, עַל חָמָס וָשׁוֹד יִצְעָקוּ,

עֲצָתְךָ לֹא תָקוּם וּלְכָבוֹד לָךְ לֹא יֶהִי".

כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ דַבֵּר רָפְתָה רוּחַ הַמֶּלֶךְ,

הֶאֱמִין כִּי לִכְבוֹדוֹ מִצְוַת פִּיהוּ הִסְתִּירוּ,

כִּי יוֹצֵר רוּחַ מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה

וּלְבַב מֶלֶךְ לוֹ הוּא, לַאֲשֶׁר יַחְפּוֹץ יַטֶּנּוּ.


עֵינֵי[18] עֶלְיוֹן גַם טוֹבִים גַּם רָעִים תִּצְפֶּינָה.

חֲמַס רָשָׁע רָאָה, תִּקְוַת מוֹשֵׁל פּוֹשֵׁעַ,

וַיְצַו רַב טוּב מֵעָל עַל הַמְיַלְּדוֹת כֻּלָּנָה,

וּזְרוֹעוֹתָן חִזֵּק וּבִמְלַאכְתָּן הִצְלִיחוּ,

גַּם מוֹקֵשׁ לֹא קָרָה, אֵין מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת,

וַיִּרֶב הָעָם, רַבּוֹת מִלְפָנִים עָצֵמוּ.

וּנְשֵׁי חֵן[19] אֲשֶׁר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דִּבֵּרוּ,

אֲמָרָיו מָאָסוּ וּבְיִרְאַת אֵל בָּחָרוּ

וּבַעֲבוּר יִשְׂרָאֵל שָׂמוּ נַפְשָׁן מִנֶּגֶד,

וַיַּעַשׂ[20] לָהֶם בָּתִּים כַּגְּדוֹלִים בָּאֶרץ.

הַמְרוֹתָן אֶת פִּיו הָפַךְ אֵל לָהֶן לָחֶסֶד.

כִּי כַּאֲשֶׁר דִּבְרֵיהֶן מִנֹּפֶת לוֹ מָתָקוּ,

אָמַר הֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת, אַךְ אוֹתִי יָרֵאוּ,

לִכְבוֹדִי אֶת דָּתִי מִן הַמְיַלְּדוֹת הֶעֱלִימוּ,

אֶגְמוֹל זֹאת גָּם אָנִי, אֶת בֵּיתָם אֲכַבֵּדָה,

עֹל נָתַתִּי עַל יַעֲקֹב לֹא יֻתַּן עָלֵימוֹ,

שָׁלוֹם אֲצַו לָהֶן, קוֹל נוֹגֵשׂ לֹא תִשְׁמַעְנָה,

בֵּיתָן אָשִׂים חָפְשִׁי, אֶפְטְרֵן מֵעֲבוֹדַת עָבֶד,

יָד תַּהֲפוֹךְ צַלְמָוֶת לַבֹּקֶר, זֹאת עָשָׂתָה:


עָצְמַת[21] יִשְׂרָאֵל גַּם הַרְבּוֹתָם לָרֹב זֶרַע

אֶל לֵב מֶלֶךְ כַּחֵץ וּלְעַצְמוֹתָיו כָּרֶצַח.

עַל עֲצָתוֹ כִּי נִבְעָרָה, בּוּשָׁה כִּסָּתְהוּ.

אֵיבָתוֹ אֶת יַעֲקֹב יָסְפָה עַל אַחַת שֶׁבַע,

גַּאֲוָתוֹ עִם רִשְׁעוֹ בָּעֲרוּ כָּאֵשׁ לֹהֶטֶת,

תֹּאכַל מִסָּבִיב וּתְכַלֶּה עָנָף גַּם שֹׁרֶשׁ.

אָמַר אוֹיֵב: לִי נָקָם, אֶת אוֹיְבַי אַכְרִיעַ!

אַף כִּי תַחְבּוּלוֹתָיו מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית יָצָאוּ,

כִּמְבַשֵׂר צֶדֶק בִּקְהַל עָם קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ,

וַיְצַו אֶת כָּל עַמּוֹ, דָּת לֹא נִשְׁמְעָה מִקֶּדֶם

וַיֹּאמֶר: "אֶל בֵּית יַעֲקֹב מֵרֵאשִׁית בִּינוֹתִי,

כִּי צוֹרְרִים הֵם לָנוּ, עַל יוֹם רָעָה יוֹחִילוּ,

לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֵנוּ לָבֹז אֶת חֵילֵנוּ,

כַּאֲשֶׁר עִם יוֹעֲצֵי אֶרֶץ לָהֶם הִתְחַכַּמְתִּי

עֹל בַּרְזֶל וּמוּעָקָה עֲלֵיהֶם נָתַתִּי,

אָמַרְתִּי מִשְּׁרוֹץ בָּנִים עוֹד חָדוֹל יֶחְדָּלוּ

כִּי מִי יוֹלִיד בָּנִים לָתֵת רַגְלָם בַּכָּבֶל?

אַךְ לָרִיק יָגַעְתִּי, עֲצָתִי לֹא הוֹעִילָה,

כִּי לִבָּם לֹא כֵן יִדְמֶה, בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת,

לִמְרוֹד חוֹשְׁבִים, עַל כֵּן הֲמוֹן נָשִׁים יִשְׁאָלוּ,

בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עַם רָב וּבָנִים עוֹשִׂים חָיִל,

כִּי מַה מּוֹלִידִים? תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב אַנְשֵׁי לָחֶם.

אִם יוֹם מוֹעֵד יִקְרָאוּ, מִלְחָמָה יַקְדִּישׁוּ,

כָּאֲרָיוֹת יִגְבָּרוּ, מִפְּנֵי כֹּל לֹא יָשׁוּבוּ,

כִּי אִישׁ אֶל אָחִיו, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יֹאמֵרוּ:

נִפְרוֹק אֶת עֻלֵּנוּ אוֹ נָמוּתָה כֻלָּנוּ –

זֹאת נָתַתִּי אֶל לִבִּי, שִׁמְעוּ מַה נּוֹעַצְתִּי,

אִם תָּקוּם עֲצָתִי, לִדְמָמָה תָּקִים סַעַר:

הִנְנִי מַעֲבִיר קוֹל בֵּין חוֹרְשֵׁי רָעָה הָאֵלֶּה.

חִדְלוּ מֵהוֹלִיד עוֹד, בִּנְשֵׁיכֶם אַל תִּדְבָּקוּ;

אִם לֹא יַאֲזִינוּ, דָּת זֶה בַּמַּחְשָׁךְ יָפֵרוּ,

דָּם יָשִׂימוּ בִּכְנָפָם, אֶת זַרְעָם יִרְצָחוּ,

כִּי דָבָר יוֹצֵא מִפִּי, לַעֲשׂוֹתוֹ תִּשְׁמֹרוּ,

כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ!

חִזְקוּ מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ וּמֵחֲמוֹל תֶּחְדָּלוּ,

אִם יוֹלְדֵיכֶם אַכְזָרִים מוֹלִידִים לַמָּוֶת,

לָמָּה תַחְמְלוּ אַתֶּם יַלְדֵי יַמִּים תִּשְׁכָּחוּ.

כִּי אִם תַּנִּיחוּם וּפְלֵיטֵי מָוֶת יִגְדָּלוּ,

לַמּוֹעֵד יָבוֹא, כֻּלְּכֶם לָטֶבַח תִּכְרָעוּ".


הַדָּת נִשְׁמְעָה בָּאָרֶץ, פָּרַח שׁוֹד וָרֶצַח,

יַעֲקֹב חַת, כָּל גֶּבֶר יָדוֹ עַל חֲלָצָיִם,

חָתָן לָבַשׁ אֵבֶל, כַּלָּה פָּנִים עָטָתָה,

אִישׁ אִישׁ[22]אֶת אֵשֶׁת חֵיקֹו כַּדָּוָה זֵרוּהָ

זַעֲקַת דַּכְּאֵי רוּחַ עַד שָׁמַיִם הִגִּיעָה.



  1. ) כאשר וגו', ספור זה מתחיל מן וימת יוסף וכל אחיו (שמות א‘ ו’) עד וילך איש מבית לוי (שם ב‘ א’):  ↩

  2. ) כי קם (שם א‘ ח’):  ↩

  3. ) משערות וגו', זה פירוש עצום, כן מליצת כרגבים ידבקו, ויתבאר בסוף הכרך הזה סימן א':

    משערות ראש עצמו וגו‘ (צד 7). זהו פירוש “עצום”: שרש עצם ביארנוהו עם יתר השרשים הרבים הדומים לו בטעם. והבדלנוהו מכלם, כי הוראתו על חוזק שיש בדבר ע"י דבוק חלקיו זה בזה בקשר אמיץ, כמו הזהב שנבדל מכל המחצבים בדבוק חלקיו מאד כידוע, וכן בכל דבר, ולכן בין חלקי הגוף, נקראים אלה עצמות, בעבור שחלקיהם דבוקים יותר מחלקי יתר הדברים שבגוף. ומזה הושאל לכל הדברים הדבקים, כמו שערות הראש בעבור שדבקים וסמוכים זה לזה, גורם להם חוזק, ונוכל להרים האיש כלו בציצית ראשו, ואל זה המשיל המשורר עונותיו באמרו עצמו משערות ראשי (תהלים מ' י"ג). וכן מחנה עשרת אלפים כשהם כלם כאיש אחד חברים, ואיש יעזור אחיו, וסמוכים ודבקים זה עם זה, זוהי העצמה. והיא תעשה חיל יותר ממחנה שלשים אלף שאנשיה אינם באגודה אחת ומפוזרים זה מזה. והנה ישראל במצרים מעט במספר נגד אנשי הארץ, אבל זה המעט היה עצום כי ברית אחים היה ביניהם, ואין כן המצריים. ועל זה אמר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, מלת ממנו שב על ועצום, כלומר עתה כבר רבים הם במספר, ואם לא כמונו, הנה עצום הוא ממנו, ויתרוננו ברבוי המספר עם הזמן יאבד גם הוא, אם נניחם להפרות ולהרבות עוד, וכאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו’, וישיגו יתרון הרבוי. ומזה תבין מליצת השיר:  ↩

  4. ) ויאמר וגו', (שם שם ט‘ י’).  ↩

  5. ) וממגוריהם וגו', זה פירוש ועלה מן הארץ (שם שם י'):  ↩

  6. ) כי חכמה וגו', זה פי' נתחכמה לו, כדרך החכמים בעיניהם, לכן הוא בהתפעל. ומבואר בבית שני מספרנו גן נעול (חדר י“ג חלון י”ג י"ד):  ↩

  7. ) מה נואלו וגו', המשורר ידבר על הכת הנ"ל, המכנים הרשעה והכסל בשם חכמה:  ↩

  8. ) כסדום וגו', המשל נכבד ומבואר בס' חכמת שלמה (פ' י"ט):  ↩

  9. ) אז אמר וגו', (שמות א' י"א):  ↩

  10. ) אך הוי וגו', (שם שם י"ב):  ↩

  11. ) אף שונאיהם וגו', זה פי' ויקוצו. ויפה אמרו ז"ל שנעשו להם כקוציםּ:  ↩

  12. ) כאשר מלפנים גם זה ממשל הנ"ל, ומבואר בפי' רוח חן על חכמת שלמה (פרשה י"ט):  ↩

  13. ) כל היום עד סוף המאמר (שמות א' י“ג י”ד):  ↩

  14. ) רעות רבות וגו', עד סוף המאמר (שם שם ט“ו ט”ז):  ↩

  15. ) מה חרדו עד סוף המאמר (שם שם י"ז):  ↩

  16. ) מעשיהן עד סופו (שם י"ח):  ↩

  17. ) אל רעם עד סוף המאמר (שמות א' י"ט):  ↩

  18. ) עיני וגו', (שם שם כ'):  ↩

  19. ) ונשי חן וגו', (שם שם כ"א):  ↩

  20. ) ויעש וגו', זה פירוש נכבד על ויעש להם בתים. ויתבאר בסוף המחברת סי‘ ב’:

    ויעש להם בתים וגו‘ (צד 14). זה פירוש נכבד על ויעש להם בתים. והנה חז"ל אמרו בתי כהונה ולויה, ואמרו ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים, ויפה תרגמו את המליצה. כי עשיית בית נופל על גדולה וכבוד, וכן הוא בשאר הלשונות, וכן כתוב אצל דוד: כי בית יעשה לך ה’ (שמואל ב‘ ז’). ורחוקים דברי רשב“ם ז”ל שאמר שהושיב המילדות במשמר. וכן אין לקבל פירוש הרב המתרגם האשכנזי ז“ל, כי שב על המקרא שלאחריו, שכאשר על ידי שהחיו המילדות את הבנים, והרבו ישראל לבתים רבים, אז צוה פרעה להשליכם ליאור, כי אין ויעש להם בתים מליצה על רבוי העם. גם נזכר לפניו וירב העם ויעצמו מאד, ואיך אחרי מליצה כוללת הרבוי והעצמה כלה, תבוא מליצה אחרת חלושה ממנה מאד. והאמת שעשה להם בתים של גדולה, וכפתרון רז”ל. אלא שפירשנוהו כפשוטו שהיה מחסד אלהים, שכאשר יראו המילדות את האלהים, ומרו בדבר המלך, מלבד כי לא עשה בהם נקמות, אלא ויעש להם בתים, שעשה משפחותיהם חפשים, וכמבואר בדברי השיר. ומלת ויעש סתומה לא פירש מי העושה, אם האלהים הנזכר לפניה, או מלך מצרים, לפי שבאמת שב על שניהם. כי פרעה עשה אותם חפשים, והעושה באמת הוא השם. וכמליצת השיר יד תהפוך צלמות לבקר זאת עשתה, ויפה נאמר להם בסימן הזכר, כי שב על בעלי המילדות והמשפחה.  ↩

  21. ) עצמת, עד סוף השיר (שם שם כ"ב):  ↩

  22. ) איש איש כאמרם ז"ל וירא את ענינו, זו פרישת דרך ארץ:  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות