רקע
נפתלי הרץ וייזל
השיר הרביעי [נוֹצֵר חֶסֶד לָעַד וּבְרִית לָנֶצַח!]

נוֹצֵר חֶסֶד לָעַד וּבְרִית לָנֶצַח!

כִּכְלוֹת צָרַת יַעֲקֹב בֵּין עַזֵּי מֶצַח,

בָּקַע אוֹרְךָ עָבִים לָךְ סַכּוֹתָ.

כִּי שָׁמַעְתָּ אֶת נַאֲקַת עוֹשִׂים בַּחֹמֶר,

וּלְהַעֲלוֹתָם מֵעָנְיָם תַּתָּה אֹמֶר,

וּגְמוּל צָרֶיךָ אֶל חֵיקָם מַדּוֹתָ.

לִכְלִיל סִיגִים מַה תּוֹעִיל אֵשׁ בּוֹעָרֶת?

לַשָּׁוְא יִצְרוֹף צוֹרֵף, יַרְבֶּה עוֹפָרֶת,

בֶּעָשָׁן יִכְלוּ, בָּרוּחַ יָפוֹצוּ;

כּוּר לַזָּהָב יַעַשׂ, מַצְרֵף לַכֶּסֶף,

כָּל עֵרֶב, כָּל סִיגִים אֵשׁ תַּחְתּוֹף חֶתֶף,

הַנִּשְׁאָר טָהוֹר הוּא, אַךְ בּוֹ יַחְפּוֹצוּ.


כֵּן לֵב עָקֹב מִכֹּל, אֵל יֵדָעֶנּוּ,

כֻּלּוֹ סָג, רַק רַע, לֹא לַשָּׁוְא יוֹרֶנּוּ,

לֹא לוֹ יוֹעִיל מוּסָר, לֹא לוֹ תּוֹכָחַת;

אַךְ צַדִּיק יִבְחַן בָּאֵשׁ הַמְצָרֶפֶת,

תַּבְעֵרַת הַמּוּסָר סִיגָיו שׁוֹאֶפֶת,

וּמִבֵּין לֶהָבוֹת תֻּמּוֹ זוֹרַחַת.


גַּם יַעֲקֹב, טֶרֶם עֶלְיוֹן עַל כֹּל שַׁתָּה,

תּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל אֶת סִיגָיו הִשְׁבַּתָּ:

עַל אַדְמַת צֹעַן מִזֵּדִים מֹרָטוּ,

מִלַּהֲבֵי צָרָה צִדְקָתָם זָרָחָה,

כִּי מִמְּךָ צּוּרֵנוּ בִּקְּשׁוּ הָרְוָחָה,

לָךְ הִתְחַנָּנוּ, זָעֲקוּ גַּם נִמְלָטוּ.


עָבְרוּ[1] יָמִים רַבִּים, עוֹשֵׂי רִשְׁעָה הִצְלִיחוּ,

צָרַת יַעֲקֹב לֹא מָשָׁה, כַּחוֹמָה נִצָּבָה,

רָשָׁע הִרְבָּה בַּדָּיו, זָדוֹן הִשְׂגִּיא כָּאֶרֶז,

לִפְנֵי פִּתְחֵי תִקְוָה דַּלְתוֹת בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת.

עֶזְרַת יַעֲקֹב אֵין בּוֹ וּגְבוּרָתוֹ נָשָׁתָה,

יָדַע לִבָּם, כִּי יָדָם לֹא תוֹשִׁיעַ לָמוֹ.

אִם אֶל מַלְכֵי אֶרֶץ עַל חֲמָסָם יִצְעָקוּ,

הֲיֵשׁ מֵהֶם עוֹנֶה, יַצִּיל מָטִים לַהֶרֶג?

גַּם הֵמָּה אַנְשֵׁי חָמָס, לַדָּמִים יֶאֱרוֹבוּ.

אִם אֶל מַלְכָּם יָרִימוּ קוֹל, לֵאמֹר: חָנֵּנוּ!

אָל אָזְנֵי עַז פָּנִים תַּחְנוּנִים לֹא יוֹעִילוּ.

תּוֹחֶלֶת אַחַת מַחְלַת לֵב לָהֶם נִשְׁאָרָה:

עַל יוֹם מוֹתוֹ הוֹחִילוּ, יוֹם בּוֹ יֵרֵד שַׁחַת;

כִּי הָעֲנִיִּים הָאֵלֶּה בָּזֹאת הִתְנֶחָמוּ,

אוּלַי הַמּוֹשֵׁל תַּחְתָּיו לֹא יֵרַע כָּמוֹהוּ.

מַה קָּצְרָה נַפְשָׁם, לִרְאוֹת תּוֹחַלְתָּם כּוֹזָבֶת.

מֶלֶךְ אַכְזָרִי אָבַד, רָשָׁע שָׁב לִשְׁאוֹלָה,

וַעֲמָלָם הִגְדִּיל עוֹד וַעֲבוֹדָתָם קָשָׁתָה,

כִּי מִשֹּׁרֶשׁ צִפְעוֹנִי יָצָא נָחָשׁ פֶּתֶן,

הֵרַע לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתָיו, הִכְבִּיד כָּעוֹפֶרֶת,

עַל עֳנִי יַעֲקֹב שָׁפַךְ בּוּז, עַל דּוֹרְשָׁיו לַעַג,

וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל וּלְתַחְתִּיּוֹת יָרָדוּ.

אַף כִּי צַר לָהֶם אִם תִּקְוָתָם אָבָדָה,

בֵּאלֹהִים לֹא דִבֵּרוּ, עַל אֵל לֹא זָעָפוּ,

אַךְ מֵחָשְׁכָּם תֻּמָּתָם כַּשַּׁחַר עָלָתָה,

כִּי לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָם מִמֵּצַר קָרָאוּ,

אֶת נַפְשָׁם טִהֵרוּ וּסְגוֹר לִבָּם קָרָעוּ,

וַיֹּאמְרוּ: שָׁוְא כָּל אָדָם, הֶבֶל הֵם גַּם יָחַד,

אֶל עֹז צוּרֵנוּ נִדְרוֹשׁ וּבוֹ נַעֲשֶׂה חָיִל.

וַיִּצְעֲקוּ מֵעָנְיָם אֶל אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא:


"אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! מִי בָּאֵלִים כָּמוֹךָ,

מַצִּיל אֶבְיוֹן וָדַל מִיַּד חָזָק מִמֶּנוּ.

תַּעַל נָא שַׁוְעָתֵנוּ אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ,

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שָׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַּחְתִּיוֹת יָרַדְנוּ,

לָמָּה יֹאמְרוּ צָרִים אֵלֶּה: מִי אָדוֹן לָנוּ?

הָדְפֵם בִּזְרוֹעֶךָ, הַרְאֵם כִּי אֱנוֹשׁ הֵמָּה.

צוּרֵי חַלָּמִישׁ מֵעֶבְרָתְךָ יֵעָתֵקוּ

וּסְלָעִים הַרְרֵי שָׂדַי כַּמַּיִם יִזּוֹלוּ,

וּמִי פַרְעֹה וּמִי עַמּוֹ כִּי יִתְיַצָּבוּ?

מֵעֲצָתוֹ יֵבוֹשׁ פַּרְעֹה, מִזְּדוֹנוֹ מִצְרָיִם.

גַּם בּוֹנֵי עִיר וּמִגְדָּל בַּחֲמָתְךָ הֱפִיצוֹתָ,

וּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה מוֹשַׁב אוֹיְבֶיךָ הָפַכְתָּ;

לֹא טוֹב מֵהֶם מִצְרַיִם, רַב מֵהֶם הֵרֵעוּ.

הַבֵּט אֵלֵינוּ וּבְאוֹר פָּנֶיךָ שַׂמְּחֵנוּ

וַהֲדוֹךְ גֵּאִים תַּחְתָּם, כַּעֲפַר אֶרֶץ שִׁיתֵמוֹ,

וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ, פָּעָלְךָ חַיֵּיהוּ.

כִּי בַּעֲבוּר אַבְרָהָם מַלְכֵי עַמִּים נִגַּעְתָּ;

לַחְשׂוֹךְ יִצְחָק מֵרַע, מוֹשֵׁל אַדִּיר הִפְחַדְתָּ;

צָר דָּלַק אַחֲרֵי יַעֲקֹב, בַּחֲלוֹם הַחִיתּוֹתָ;

אֶת יוֹסֵף מִבּוֹר הֶעֱלִיתָ לִמְשׁוֹל בָּאָרֶץ.

אִם לֹא כָּמוֹהֶם צָדַקְנוּ, מֵהֶם יָצָאנוּ.

לָמָּה נִהְיֶה לָבוּז, מִרְמָס אֶל פּוֹעַלֵי אָוֶן,

עֲבָדִים אֶל זֶרַע חָם, מִבֶּטֶן פָּשָׁעוּ.

הוֹדַע בָּהֶם עֻזֶּךָ וּלְאֻמִּים יֵחַתּוּ,

זָדוֹן וָשׁוֹד כָּמוֹהֶם לַעֲשׂוֹת בַּל יוֹסִיפוּ.

קוּם נָא אֵל וּמְשָׁל בָּנוּ, עֲבָדֶיךָ נָחְנוּ,

כִּי לִהְיוֹת לָנוּ לֵאלֹהִים מֵאָז נִשְבָּעְתָּ.

כַּאֲשֶׁר אוֹת בִּבְשָׂרֵנוּ לִבְרִית עוֹלָם שַׂמְתָּ,

כֵּן צַוֵּה עוֹד וּנְקַבֵּל תּוֹרַת פִּיךָ,

שִׂימָה[2] עָלֵינוּ עֹל מַלְכוּתֶךָ, הִנֵּנוּ!

וּלְאוֹר גּוֹיִם נִהְיֶה, כָּמוֹנוּ יִירָאוּךָ,

כִּי נוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב בּוֹ יֵלֵכוּ,

וּנְלַמְּדֵם כִּי אַתָּה אֵל, אֵין עוֹד מִלְבַדֶּךָ.

נוֹרָאוֹת עֲנֵנוּ, נַעֲשֶׂה לָּךְ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא, נִשְׁתַּבַּח בִּתְהִלָּתֶךָ.

מֵאֶרֶץ צַלְמָוֶת זֹאת הַאֲזֵן אֶת קוֹלֵנוּ,

מִכּוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה, אֵל נָא, הוֹצִיאֵנוּ".


אֵל אֶל כָּל תַּכְלִית חוֹקֵר, שָׂם עֵת אֶל כָּל חֵפֶץ:

אִם הוּא יָשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, יֹאמַר שׁוּבָה;

אִם הוּא יָדִין אֶת עַמּוֹ, לֹא יִטּוֹר לָנֶצַּח.

יָדַע כִּי בָא מוֹעֵד, מִסְפַּר שָׁנִים שָׁלֵמוּ,

רָאָה כִּי שָׁבוּ עַמּוֹ, אֶת לִבָּם טִהֵרוּ,

פָּנָיו בִּקֵּשׁוּ, וּבְכָל לֵב עֻזּוֹ דָרָשׁוּ,

וַתַּעַל[3] שַׁוְעָתָם, מִן הָעֲבוֹדָה עָלָתָה.

מִמְּקוֹם מִדְרַךְ עֲבָדִים, מִמְּקוֹר טִיט וָחֹמֶר,

אֶל מָקוֹם כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר,

עַד שׁוֹמֵעַ רִנַּת דַּל, עַד יְיָ בָּאָה,

וַיַּחֲמוֹל עַל עַם קָדְשׁוֹ, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!

קוֹל שַׁדַּי מֵהֵיכָלוֹ נוֹרָאוֹת הִשְׁמִיעַ,

לֵאמֹר: "הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַם אַשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

מִצְרַיִם שַׁמָּה תִּהְיֶה, עַל אָהֳלֵי חָם אֹפֶל,

טַרְפֵּי צִמְחָם יִיבָשׁוּ, אַרְזֵיהֶם יִבּוֹלוּ.

כִּי לֹא לָעַד עַם קָדְשִׁי בַּשֶּׁפֶל יֵשֵׁבוּ,

וּבְנֵי נָבָל יוֹעֲצֵי רֶשַׁע מָרוֹם יִשְׁכֹּנוּ.

הִנֵּה כָּמוּס[4] עִמָּדִי צִדְקַת עוֹשֵׂי חֶסֶד,

וּבְאוֹצְרוֹתַי חֲתוּמִים כָּל חַטּאֹת מִצְרָיִם.

גַּם טוֹב גַּם רַע, כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

הַאֶשְׁכַּח אוֹתָם? הַמִמֶּנִי יִפָּלֵאוּ?

וַאֲנִי הַמְכַלְכֵּל כֹּל, הַמְחַיֶּה אֶת כֻּלָּמוֹ,

רַק עֲוֹנוֹת עַם בֵּינִי וּבֵינָם יַבְדִּילוּ,

וּלְשׁוֹכֵחַ יְדַמּוּנִי אִם פָּנַי אַסְתִּירָה.

עַד בּוֹא יוֹם נָקָם, יוֹם שִׁלּוּם עֲלִילוֹת גָּבֶר,

אָז יִרְאוּ חַסְרֵי לֵב כִּי דָבָר לֹא שָׁכָחְתִּי.

גַּם עַתָּה סָר הֶעָנָן, עָב מַבְדִּיל אֵינֶנּוּ,

וָאֶזְכּוֹר[5] אֶת הַבְּרִית, עִם חֲסִידַי כָּרַתִּי,

עִם אַבְרָהָם יִצְחָק גַּם יַעֲקֹב מִימֵי קֶדֶם".


כַּאֲשֶׁר זָכַר הַבְּרִית וּדְבַר קָדְשׁוֹ מִקֶּדֶם,

עָטָה כַּמְּעִיל קִנְאָה, בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבּשֶׁת,

וַיַּשְׁקֵף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ, הִבִּיט מִשָּׁמַיִם,

וַיַּרְא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׂוֹרֵק נָטוּעַ,

כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת, לִהְיוֹת גֶּפֶן אַדֶּרֶת,

וּמִכֹּבֶד צָרָה הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ,

פָּרוּץ גִּדְרָהּ וַיְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר,

וַיְכוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ עַל מָכוֹן צֶדֶק,

כַּאֲשֶׁר הֵכִין כִּסְאוֹ גַּם יָדוֹ בּוֹ אָחָזָה[6],

כִּי יָדוֹ תַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת, מִצָּרָיו נוֹקֶמֶת.

אָז אֶרֶץ וּמְלוֹאָה אֶל מִשְׁפָּטָיו עָמָדוּ,

לִצְבוֹא צָבָא עַל מִצְרַיִם, עַל פּוֹעַלֵי אָוֶן,

וּבְנֵי אֱלֹהִים לִפְנֵי כִסְאוֹ הִתְיַצָּבוּ.

גַּם מַלְאָכָיו עוֹשֵׂי דִּבְרֵי עֶלְיוֹן הוֹחִילוּ,

אֶת מִי מֵהֶם יִשְׁלַח וּמַה יַּעֲשׂוּ לִשְׁמוֹעַ.

לִקְדוֹשָיו אָמַר: לֹא לָכֶם לָחֶם הַפָּעַם,

כִּי לֹא רֶגַע אֲכַלֶּה צֹעַן עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

כִּסְדוֹם אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לָהּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ,

בַּעֲבוּר הַצִּיל צַדִּיק וּלְהַשְׁחִית עִיר כָּרֶגַע;

כִּי מֵאָדָם כָּמוֹהֶם, מִקָּדוֹשׁ בָּאָרֶץ

חֶרְפָּתָם יִשְׁמָעוּ וּבְרוּחַ פִּיו יֹאבֵדוּ.

אָז בִּקֵּשׁ אִישׁ כִּלְבָבוֹ אֶל נוֹף יִשְׁלָחֶנּוּ,

מִפִּיו יִסַּד עֹז לִפְנֵי רָמִים יַעֲמִידֶנּוּ,

אִמְרֵי פִיו תַּעַשׂ אֶרֶץ וִיצַו עַל רָקִיעַ,

יִבְצוֹר רוּחַ נָגִיד, נוֹרָא יִהְיֶה לַמֶּלֶךְ.

וַיֵּדַע הָאֱלֹהִים7 אֶחָד מֵרִבְבוֹת אָלֶף,

וַיִּתֵּן רוּחַ קָדְשׁוֹ עַל אִישׁ גִּבּוֹר חָיִל,

וַיִּתֵּן הוֹד מַלְכוּת עַל עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ.




  1. ) עברו. ספור זה מתחיל מן ויהי בימים הרבים ההם וגו‘ עד ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו’.  ↩

  2. ) שימה עלינו. זהו קבלת עול מלכות ה‘ שקבלו עליהם ישראל במצרים, ועל תנאי זה הוציאם משם באותות ובמופתים. ועל זה סובבים כל המקראות בתורה, ועל זה אמר אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, על זה אמרו ז"ל קבלתם עליכם עול מלכותי במצרים, קבלו גזרותי. ובספר חכמת שלמה (פרשה ט"ז) ביארנוהו.  ↩

  3. ) ותעל (שמות ב' כ"ג).  ↩

  4. ) הנה כמוס. עד סוף המאמר הוא פירוש על לשון זכירה שנסמך אל השם ב"ה. ויתבאר עוד בסוף המחברת.

    הנה כמוס וגו‘ (צד 58). לשון זכירה הנסמך אל השם, כתוב תמיד על יום הגמול, שבו ישלם לאיש כמעשהו אם טוב ואם רע. כי הזכירה איננה בעצם על זכירת מציאות הדבר, מבלי השגחה ושימת לב אם הוא אם איננו, המלועזת “גלייכנילטיגקייט”, אבל זכירה היא בשימת לב אם טוב הדבר בעיניו אם רע, ולהיטיב עם הדבר או להרע עמו, ואם היא בלי שימת לב, היא שוה לשכחה גמורה, מה לי שוכח גמור כאדם השוכח לפי שעה, או זוכר בלי שימת לב. והנה אין שכחה לפני השם ב"ה, אבל לפי שדרכי משפטיו נשגבים מדעתנו, ודמות העושק שנראה תחת השמש, שיש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים, נדמה לחסרי לב כאילו השם שוכח, או לא ישים לב למעשה שניהם ואינן נחשבים בעיניו, וחלילה לו מזה, מלבד שאינו שוכח, אבל גם עיני ה’ צופות כל רגע, ועינו על יראיו לטובה, ועל בוזיו ישפוך בוז, והכל מוכן לעת רצון ליום נקם, וכשיגיע יום הגמול אז רואים כולם כי הוא ב"ה זכר מעשי שניהם ועינו על מעשה כלם, וזהו יום הזכירה. ומה שאמרנו מספיק להבנת השיר.  ↩

  5. ) ואזכור. (שם שם כ"ד).  ↩

  6. ) ידו בו אחזה. המליצה הזאת תמצאנה עוד במקומות משירים אלו, וביותר בשיר ט“ז שיסודתו על פרשת ויבא עמלק. כי שם כתוב ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה‘ בעמלק וגו’, והענין לפי שה' ב”ה שופט את עולמו על שני דרכים: הדרך האחד הוא הנוהג יום יום כל ימי עולם, כי כל עת עיני ה‘ צופות טובים ורעים, ומשלם לאיש כמעשהו, ע"י הברכות והקללות הנטועות מאז במעשה בראשית, שראשיהן ארבעה, ותוצאותיהן בלי מספר, וראשי הרעות הן הכתובות בנבואת יחזקאל: רעב, חיה רעה, דבר וחרב, והפוכן הן הטובות. ובבאורנו לספר ויקרא פסוק אם בחוקותי תלכו ביארנוהו, ויותר מזה תמצא דבר זה מבואר בשיר השמיני, כי יסודתו על הענין הנכבד הזה. והדרך השני הוא אם ה’ שופט עולמו לטוב ולרע ע“י נפלאות, וגם משפטי הנפלאות ראשיהן ארבעה שזכרנו עם מרבית צאצאיהן כנ”ל, אלא שאין מוצאן מסבות טבעיות הנהוגות יום יום, זולתי בכח עליון נשגב מכח שנטע מאז במעשי בראשית, כמו צמאון מצרים, תהפוכת היאור פתאום לדם וכיוצא בזה, וכמו שיתבאר בשירים הללו. והנה כששופט ה‘ במשפטים הנהוגים יום יום, ידמוהו לשופט היושב על כסא משפט ושופט כפי חקי הצדק את בני המדינה, כמו ישבת לכסא שופט צדק (תהלים ט'); אבל כשישפוט במשפטי הנפלאות, אע"פ שגם הם בצדק, במדה ובמשקל כפי החכמה, יתארו אותן כתבי הקדש בשם יד, כאלו ידו החזקה תעשה, ולמען הכות מכה רבה להנקם מצריו ומבזיו, חבר גם ידו אל המשפט. ועל זה אמר כי ידו על כס יה מלחמה לה’ וגו‘, להורות כי אצל כסא ה’ תהיה גם ידו, והיא תלחם בעמלק באותות ובנפלאות, וכן על נקמת ה‘ מצריו באחרית הימים אמר לי נקם ושלם וגו’ (דברים ל"ב), יבאר דבריו אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי וגו‘ (שם שם מ"ח), להורות כי ישפטם בדרך פלא כי תאחז במשפט ידו, והוא שקראו ע"ד משל במליצה נקם, וזהו מליצת השיר ידו בו אחזה, כי ידו תפליא לעשות, מצריו נוקמת, כי במשפטי מצרים יד ה’ עשתה הכל, וכמו שאמר ונתתי את ידי במצרים וגו‘ (שמות ז‘ ד’), בנטותי את ידי על מצרים וגו’ (שם שם ה'). והמבין יבין.  ↩

  7. וידע האלהים וגו‘ (צד 60). כן כתוב בתורה, והוא מקרא סתום כי לא זכר את מי ידע, ואם שב על בני ישראל הנזכר במקרא זה, היה לו לומר וידעם אלהים. וכמה פירושים יש על זה בדברי המפרשים ז"ל, ומהו ענין ידיעה? והאמת כי לשון ידיעה אצל ה’ היא בתתו רוח על איש מן האנשים, ומורה כי האיש אשר ידע, קרבת אלהים לו, בעל הרוח הטוב הנבחר מאתו ית‘ להיות כלי ברכה בעולם, כמו כי ידעתיו למען אשר אשר יצוה את בניו וגו’ (בראשית י“ח י”ט) והבן זה. וכן ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו‘ (שמות ד' י"ד) כמו שנשיר על זה בשיר החמישי בעז"ה. וכן ידעתיך בשם וגו’ (שם ל“ג י”ב), גם בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו‘ (ירמיה א‘ ה’). והנה כשזכר ה’ את בריתו, ורצה לגאול את עמו ע“י שליח בן אדם שיעשה אותות ומופתים, הוצרך שידע אחד מהם, ויתן רוחו עליו, וזהו שהודיע הכתוב וידע אלהים, והוא כלל ואחריו פרט. תחלה אמר סתם וידע אלהים, ולא פירש את מי ידע, ואחריו בא הפרט ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו‘, וירא אליו מלאך ה’ וגו‘, כלומר את משה ידע, ובו בחר לנגיד על עמו. ובשירנו הלכנו בעקבות הכתוב, כי בשיר הרביעי הזה סתמנו הדברים, ולא הודענו שם האיש אשר ידעו ה’, ובשיר החמישי בעז”ה ששרנו על פרשת ומשה היה רועה וגו', שם יזכר שמו. ודי בזה להבין מליצת השיר. ועיקר פירוש זה למדתי מספר חכמת שלמה (פרשה י'). ויש עוד מקומות בשירים אלו הצריכים הרחבת דברים, והנחתים לקורא משכיל, יתבונן בם ויבין הדברים מדעתו:  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53543 יצירות מאת 3182 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!