רקע
ז'יל רנאר
דֶדֶש מת
ז'יל רנאר
תרגום: אבנר בהט (מצרפתית)

זה היה השפלן הקטן של העלמה, וכולנו אהבנו אותו.

הוא ידע את אמנות ההצטנפות בכל מקום שהוא, ואפילו על שולחן הוא נראה כישן בשקערורית של קן.

הוא הבין כי ליקוק לשונו נעשה לא נעים לנו ועל כן לא ליטף אותנו עוד אלא ברגלו על הלחי, בעדינות. די היה להגן על העין.

הוא צחק. זמן רב האמנו כי זו הייתה צורת עיטוש, אבל זה היה אכן צחוק.

אף כי לא היו לו יגונות גדולים, הוא ידע לבכות, כלומר לרטון מגרונו, כשבזווית עינו טיפה של מים טהורים.

יש שהיה נעלם ואחר כך שב הביתה לבדו, כה בתבונה, עד כי אל קריאות השמחה שלנו ניסינו לצרף כמה אותות הערכה.

אמנם הוא לא דיבר, למרות מאמצינו. לשווא אמרה לו העלמה: “אילו רק דיברת, ולוּ רק קצת!”

הוא הביט בה, נפעם, מופתע כמוה. הוא אמנם עשה תנועות בזנבו, פער את לסתותיו, אך בלי לנבוח. הוא ניחש כי העלמה קיוותה ליותר מנביחה, והדיבור היה בלבו, מוכן לעלות אל הלשון והשפתיים. לבסוף היה מעניק אותו, אך עדיין לא הגיע לגיל!

ערב אחד ללא ירח, בכפר, כאשר חיפש דדש ידידים על שפת הדרך, תפס כלב גדול שלא הכרנו, ודאי כלב ציד, את כדור המשי השביר הזה, טלטל אותו, מעך אותו, זרק אותו וברח.

הה! אילו הייתה העלמה יכולה לתפוס את הכלב האכזרי הזה, לנשוך אותו בגרונו, לגלגלו ולחנקו בעפר!

דדש החלים מפציעת הניבים, אבל נותרה לו בכליותיו חולשה כואבת.

הוא החל להשתין בכל מקום. בחוץ הוא השתין כמו משאבה, ככל שיכול, שמח לשחרר אותנו מדאגה, ועם שובו לא התאפק עוד. ברגע שהפנינו את הגב, הוא הפנה את גבו שלו לרגלי רהיט, והעלמה הצטעקה באזעקה חדגונית: “סמרטוט! מים! גפרית!”

כעסנו, נזפנו בדדש בקול נורא והרבצנו לו בתנועות אלימות שלא נגעו בו, מבטו העדין ענה לנו: “אני יודע, אבל מה לעשות?”

הוא נותר אדיב וחינני, אבל לפעמים השתוחח כאילו היו נעוצות במפרקתו שיניו של כלב הציד.

ולבסוף גם ריחו עורר מימרות בידידים פחותי חוש הומור.

אפילו לבה של העלמה הלך והקשיח!

היה הכרח להרוג את דדש.

זה פשוט מאוד: חורצים חריץ בנתח בשר, שמים בו שתי אבקות, אחת של ציאניד אשלגן, השנייה של חומצת דורדים, תופרים בחוט דק מאוד. נותנים לו תחילה כדור בשר בלתי־מזיק, לא ברצינות, ואחר כך את האמיתי. הקיבה מעכלת, וריאקציה בין שתי האבקות יוצרת חומצה הידרוציאנית או פרוסית, הקוטלת את החיה.

איני רוצה להיזכר מי מאתנו הגיש את כדורי הבשר.

דדש מחכה, שכוב, ילד טוב, בסלסילה שלו. ואנחנו, גם אנחנו מחכים, מקשיבים מן החדר הסמוך, שרועים על מושבינו, כאילו נתפסנו לעייפות עצומה.

רבע־שעה חולפת, חצי־שעה. מישהו אומר בשקט:

־ "אני הולך לראות.

־ עוד חמש דקות!"

אוזנינו הומות. האם לא ייתכן כי כלב מיילל במקום כלשהו, במרחק, כלב הציד?

לבסוף מסתלק האמיץ ביותר מאתנו וחוזר לומר בקול שאינו מוכר לנו:

־ “זהו זה!”

העלמה מניחה לראשה ליפול על המיטה ומתייפחת. היא נכנעת ליבבות, כפי שצוחקים צחוק מטורף, כשאין רוצים אלא לצחוק מעט.

היא חוזרת שוב ושוב, ראשה טמון בכר:

־ “לא, לא, לא אשתה הבוקר את הקקאו שלי!”

לאם, המדברת אתה על בעל, היא לוחשת כי תישאר רווקה זקנה.

האחרים עוצרים בעוד מועד את דמעותיהם. הם חשים כי יבכו כולם, וכל מעיין נוסף יגרום לנביעתו של מעיין סמוך.

הם אומרים לעלמה:

– “את טיפשה, זה שום דבר!”

מדוע שום דבר? אלה היו חיים! ואיננו יכולים לדעת עד לאן הלכו אלה שהשמדנו זה עתה.

מתוך ביישנות, כדי שלא להודות כי מותו של כלב קטן מזעזע אותנו, אנו חושבים על יצורי האנוש שכבר אבדו ועל אלה שאנו עלולים לאבד, על כל מה שהוא מסתורי, בלתי־מובן, שחור וקפוא.

האשם אומר לעצמו: “זה עתה ביצעתי רצח על ידי בגידה.”

הוא קם ומעז להביט בקרבּנו. מאוחר יותר נדע כי הוא נשק לגולגלתו הקטנה החמה והרכה של דדש.

"האם הוא פוקח את עיניו?

־ כן, אבל עיניים מזוגגות שאינן רואות עוד דבר.

– הוא מת בלי לסבול?

– הו! אני בטוח בכך.

– בלי להיאבק?

– הוא רק מתח את רגלו אל דופן הסלסילה, כאילו הושיט לנו עוד יד קטנה."



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות