ברגע שמשחררים אותו באחו, החזיר מתחיל לאכול וזרבוביתו אינה נוטשת עוד את הקרקע.

אין הוא בוחר את העשבים העדינים. הוא תוקף את הדבר הראשון הנקרה בדרכו, ודוחף לפניו את חוטמו הבלתי־נלאה ללא בחירה, כמו סכין מחרשה או כמו חפרפרת עיוורת.

עיסוקו אינו אלא לעגּל בטן והיא כבר מקבלת צורת חבית, ולעולם אין הוא מודאג ממזג האוויר.

מה אכפת לו שזיפיו כמעט עלו באש בשמש הצהריים, ומה אכפת לו שעכשיו הענן הכבד הזה, גדוש הברד, נפרש ומתבקע על האחו.

העורב, נכון, נמלט במעוף מיּדי; תרנגולות־הודו מסתתרות במשוכה, והסייח התינוקי מוצא מקלט מתחת לאלון.

אבל החזיר נשאר במקום שבו הוא אוכל.

אין הוא מפסיד שום נגיסה.

אין הוא מניע את זנבו בפחות ניחותא.

כולו מוכה בגרגרי ברד, הוא בקושי רוטן:

־ “שוב הפנינים המחורבנות שלהם!”