מר ורנה לא היה דייג טרחן ולא דייג ידען, לא מעצבן ולא פטפטן או בלתי־נסבל, לא הייתה לו כלל תלבושת מיוחדת, ולא היו לו מכשירים יקרים וחסרי תועלת, וערב פתיחת העונה לא גרם לו שום התרגשות.
הספיקו לו חכה עשויה חוט שזור; מצוף צבוע במתינות, תולעים מגנו כפיתיון ושק בד שבו נשא את הדג. עם זה, מר ורנה אהב לדוג; בכל מאודו, זה יהיה מוגזם לומר; הוא חיבב זאת מאוד, הוא חיבב רק את זה, לאחר שוויתר בזה אחר זה, מסיבות שונות, על עיסוקיו החביבים ביותר.
משנפתחה עונת הדיג, הוא דג כמעט בכל יום, בבוקר או בערב, לרוב באותו מקום. דייגים אחרים מייחסים חשיבות לרוח הנושבת, לשמש היוקדת, לגוני המים. מר ורנה כלל לא. כשמוט חכתו העשוי אלסר בידו, הוא יצא כשהתחשק לו, צעד לאורך נהר היוֹן, עצר ברגע שלא רצה להרחיק לכת, גולל את החוט, הציב את החכה ובילה רגעים נעימים, עד בוא השעה לחזור הביתה כדי לסעוד ארוחת צהריים או ארוחת ערב. מר ורנה לא היה תמהוני עד כדי שיאכל בחוץ, באי־נוחות, בתירוץ של הדיג. כך, ביום ראשון שעבר בבוקר, בשעה מוקדמת למדי, לאחר שקצת מיהר ביום הזה הראשון, הוא ישב על העשב ולא על כיסא מתקפל, על גדת הנהר.
עד מהרה בילה בנעימים ככל יכולתו. בוקר זה נראה לו נהדר, לא רק משום שעסק בדיג, אלא משום שנשם אוויר צלול, ראה את הנהר מתנוצץ, עקב בעיניו אחר מירוצם של יתושים ארוכי רגליים על המים והקשיב לצרצרים השרים מאחוריו.
ברור כי הדיג עניין אותו גם הוא, מאוד.
די מהר תפס דג.
לא הייתה זו הרפתקה יוצאת דופן למר ורנה. כבר בעבר תפס רבים אחרים! הוא לא התמכר לדגים, הוא היה אדם שיכול להסתדר בלעדיהם, אך בכל פעם שדג נשך יותר מדי, היה הרי הכרח למשכו מהמים. ומר ורנה משך אותו תמיד במעט התרגשות. היה אפשר לנחש זאת מן הרעד של אצבעותיו ששמו את הפיתיון החדש.
לפני שפתח את השק, שם מר ורנה את הקברנון בעשב. אין לומר: “מה! זה היה בסך הכול קברנון!” יש קברנונים גדולים המניעים כה חזק את החכה עד כי לבו של הדייג פועם כמו בדרמה.
משנרגע מר ורנה, השליך שוב את החכה למים ובמקום לשים את הקברנון בשק, בלי לדעת מדוע (מעולם לא ידע לומר), הסתכל בקברנון.
בפעם הראשונה הוא הביט בדג שתפס זה עתה! בדרך כלל היה ממהר להשליך שוב את החכה לדגים נוספים, שלא חיכו אלא לה. היום, הוא הביט בקברנון בסקרנות, אחר כך בהפתעה, אחר כך במין אי־שקט.
הקברנון, לאחר כמה קרטועים שעייפוהו די מהר, קפא על צדו ולא הראה עוד אות חיים אלא במאמצים נראים לעין שעשה כדי לנשום.
כשסנפיריו דבוקים אל גבו, פתח וסגר את פיו, ששפתו התחתונה מקושטת בשני משושים, כמו שפמים רכים קטנים. לאט נעשו נשימותיו מאומצות יותר, עד כי הלסתות היססו אפילו להתחבר זו לזו.
“זה משונה, אמר מר ורנה, אני רואה שהוא נחנק!”
והוסיף:
“שהוא סובל!”
זו הייתה הבחנה חדשה, ברורה ואף לא־צפויה. כן, הדגים סובלים כשהם מתים; אין מאמינים לזה תחילה, כי אין הם אומרים זאת. אין הם מתבטאים כלל; הם אילמים, תרתי משמע; ובפרפורי גסיסתו, הקברנון הזה נראה עדיין משׂחק!
כדי לראות את הדגים במותם, צריך להביט בהם באקראי, בתשומת לב, כמו מר ורנה. כל עוד אין חושבים על כך, מה אכפת, אך מרגע שחושבים! …
“אני מכיר את עצמי, אומר לעצמו מר ורנה, אני אבוד; אני שואל את עצמי שאלות ואני חש כי אלך עד הסוף בשאלותיי; אין טעם להתנגד לנטייה להיות הגיוני: החשש שמא איראה מגוחך לא יעצרני. אחרי הציד הדיג! יום אחד בציד לאחר אחד מפשעיי, אמרתי לעצמי: באיזו זכות אתה עושה זאת? התשובה הייתה מן המוכן. עד מהרה נוכחים לדעת כי זה מתועב לשבור כנף של חגלה או רגליים של ארנב. בערב, תליתי את הרובה שלי, שלא יהרוג עוד. הדבר המחפיר שבדיג, שרואים בו פחות דם, היכה בי רק עתה.”
באותו רגע ראה מר ורנה את המצוף של חכתו שטייל על המים כאילו חי, כמו מתגרה בו. הוא משך בתנועה מכנית בפעם נוספת. היה זה דקר קוצני, סמור, גרגרן כמו כל בני מינו, אשר בלע את הפיתיון והקרס עד בטנו. היה הכרח להוציאם, לחלצם מן הבשר, לקרוע זימים של תחרה אדומה, ללכלך את הידיים בדם.
הו! הוא דימם, הדג הזה, הוא התבטא!
מר ורנה גלגל את חכתו, הסתיר למרגלות ערבה את שני הדגים אשר לוטרה תמצאם אולי, והסתלק.
הוא נראה דווקא שמח והרהר בשעת ההליכה.
“הייתי בלתי־נסלח, אמר לעצמו. כצייד, אף אם יכולתי להרשות לעצמי בכספי בשר אחר, לפחות אכלתי את בשר הציד, ניזונתי ממנו, לא המתּי רק למען התענוג, אבל גברת ורנה צוחקת כאשר אני מביא לה כמה דגים קשויים ויבשים, ואחוז בושה, אינני מעז אפילו לבקשה שתבשלם. החתול הוא הנהנה מהם. שילך לדוג אותם בעצמו אם זה רצונו! אשר לי, אני שובר את חכתי!”
עם זה, בעודו מחזיק בשברי החכה, מלמל מר ורנה, לא בלי עצבות:
“האם זה מה שנקרא להחכים סוף סוף? האם זה פירושו כבר לאבד את טעם החיים?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.