רקע
ז'יל רנאר
החגלות
ז'יל רנאר
תרגום: אבנר בהט (מצרפתית)

החגלה והאיכר חיים בשלום, הוא מאחורי מחרשתו והיא בשדה האספסת הסמוך, במרחק הנחוץ כדי שלא יפריעו זה לזה. החגלה מכירה את קולו של האיכר, ואין היא יראה מפניו כאשר הוא צועק או מקלל.

כאשר המחרשה חורקת, כאשר השור משתעל וכאשר החמור מתחיל לנעור, היא יודעת כי אין בכך כלום.

ושלווה זו נמשכת עד אשר אני מפר אותה.

אבל אני מגיע והחגלה מתעופפת, האיכר אינו רגוע, כך גם השור והחמור. אני יורה, ולקול נפץ זה של טרחן, כל הטבע מתבלגן.

החגלות הללו, אני מזניק אותן ממחבואן תחילה בשדה השלף, אחר כך שוב באספסת, אחר כך שוב באחו, אחר כך לאורך משוכה; אחר כך בפינת יער, אחר כך…

ולפתע אני נעצר, שטוף זיעה, ואני קורא:

“הה! הפראיות, הן מריצות אותי!”


במרחק ראיתי משהו למרגלות עץ, בלב האחו.

אני מתקרב אל המשוכה ומסתכל מעליה.

נדמה לי כי צוואר של ציפור מזדקף בצל העץ. מיד מוחשת הלמות לבי. לא יכולות להיות בעשב הזה אלא חגלות. האם, בשמעה אותי, משכיבה אותן אפיים ארצה בעזרת אות מוכר. היא עצמה הנמיכה קומתה. רק צווארה עדיין זקוף והיא משגיחה. אבל אני מהסס, כי הצוואר אינו נע ואני חושש לטעות ולירות על שורש.

פה ושם, מסביב לעץ, כתמים צהובים, חגלות או רגבי עפר, מוסיפים לטשטש את ראייתי.

אם אגרום לחגלות להתעופף, ימנעו אותי ענפי העץ מלירות בהן במעופן, ואני מעדיף לירות בגובה הקרקע ולבצע את מה שהציידים הרציניים מכנים רצח.

אבל מה שנראה לי כצוואר חגלה עדיין אינו נע. אני אורב זמן רב.

אם אכן זו חגלה, היא ראויה להערצה על אי־תנועתה ועל דריכותה, וכל האחרות, משום דרכן לציית לה, ראויות לשומרת זו. אף אחת אינה זזה.

אני נוקט תחבולה. אני מסתתר כולי מאחורי המשוכה וחדל להביט, כי כל זמן שאני רואה את החגלה, היא רואה אותי.


עכשיו כולנו בלתי־נראים, בדממת מוות. אחר כך אני מביט שוב.

הו! הפעם אני בטוח! החגלה האמינה כי נעלמתי. צווארה מורם, והתנועה שהיא עושה כדי לקצרו מסגירה.

אני מניח לאט את קת רובי על כתפי…



בערב, עייף ושבע, לפני שאני נרדם בשינה שופעת חיות ציד, אני חושב על החגלות שצדתי כל היום, ומדמיין את הלילה שהן עוברות.

הן מבוהלות.

מדוע חסרות כמה מהן?

מדוע סובלות כמה מהן, וכשהן מחטטות בפצעיהן, אין הן מסוגלות להישאר במקומן?

ומדוע פתאום התחילו להפחיד את כולן?

הן מתייצבות עכשיו בקושי, וזו הצופה מפעילה את צופר האזעקה. יש לצאת שוב לדרך, לעזוב את העשב או את השלף.

אין הן חדלות להימלט, והן נבהלות אפילו מהרעשים שהן רגילות אליהם.

אין הן משתובבות עוד, אינן אוכלות עוד, אינן ישנות עוד. אין הן מבינות כלל מה קורה.


אילו הייתה הנוצה הנושרת מחגלה פצועה ננעצת מעצמה בכובע הצייד הגאה שלי, לא הייתי מוצא כי זה מוגזם.


מרגע שיורד גשם רב מדי או שנעשה יבש מדי, מרגע שכלבי אינו מריח עוד, מרגע שאני יורה גרוע ושהחגלות נעשות בלתי־נגישות, אני מאמין כי אני מצוי במצב של הגנה עצמית.

יש ציפורים – עורב הנחלים, עורבני החורש, השׁחרור, הקיכלי – שצייד המכבד את עצמו אינו נאבק בהן, ואני מכבד את עצמי.

איני אוהב להיאבק אלא עם החגלות! הן ערמומיות כל כך!

תחבולותיהן – להסתלק רחוק, אבל משיגים אותן ומענישים אותן.

לחכות שהצייד יעבור, אבל מאחוריו הן מתעופפות מוקדם מדי והוא מסתובב.

להסתתר באספסת עמוקה, אבל הוא הולך ישר לשם. לבצע פנייה בעת מעוף, אבל כך הן מתקרבות.

לרוץ במקום לעוף, והן רצות מהר יותר מהאדם, אבל יש כלב.

לקרוא זו לזו כאשר מפצלים אותן, אבל כך הן קוראות גם לצייד ואין לו דבר נעים יותר משירתן.


הזוג הצעיר הזה כבר החל לחיות לחוד. הפתעתי אותן, בערב, בקצה שדה חרוש. הן התעופפו, כה מחוברות יחד, כנף מעל, כנף מתחת, אפשר לומר, עד כי יריית רובה אשר הרגה את האחת פירקה את האחרת.

האחת לא ראתה דבר ולא חשה בדבר, אבל לאחרת היה זמן לראות את חברתה מתה ולהרגיש את מותה לידה.

שתיהן, באותה פיסת קרקע, הותירו מעט אהבה, מעט דם וכמה נוצות.

צייד, ביריית רובה הכית שתי מכות יפות: לך ספר זאת למשפחתך. שתי זקנות אלה מאשתקד, שקן משפחתן נהרס, אהבו לא פחות מצעירות. תמיד ראיתי אותן יחדיו. הן ידעו להתחמק ממני בזריזות, ואני לא התעקשתי לרדוף אחריהן. רק במקרה הרגתי אחת מהן. ואז חיפשתי את האחרת, כדי להרוג גם אותה, מתוך רחמים!


לזו יש רגל שבורה התלויה כאילו החזקתי אותה בחוט. ההיא עפה תחילה אחרי האחרות עד אשר כנפיה בוגדות בה; היא צונחת והיא צועדת; היא רצה ככל יכולתה, לפני הכלב, קלה, ומחציתה מחוץ לתלמים.

זו קיבלה גרגר עופרת בראש. היא ניתקת מהאחרות. היא מזנקת מעלה, מבולבלת, עולה גבוה מן העצים, גבוה מהתרנגול שעל מגדל הפעמונים, אל השמש. והצייד, מלא דאגה, מאבד את מראה, עד שהיא נכנעת לבסוף למשקל ראשה הכבד. היא סוגרת את כנפיה והולכת לנעוץ את מקורה בקרקע, אי שם, כמו חץ.

ההיא נופלת בלי לומר אוף! כמו סמרטוט שזורקים אל אפו של כלב כדי לאלפו.

זו, עם הירייה, מתנודדת כמו סירה קטנה ומתמוטטת.

אין איש יודע מדוע זו מתה, כי הפצע כה סודי מתחת לנוצות.

אני טומן מהר את זו בכיסי, כאילו אני פוחד להיראות, לראות את עצמי.

אבל אני חייב לחנוק את ההיא שאינה רוצה למות. בין אצבעותיי, היא שורטת באוויר, היא פוערת את מקורה, לשונה העדינה רוטטת, ועל העיניים, אומר הומרוס, יורד צל המוות.


שם במרחק מרים איכר את ראשו לשמע הירייה שלי ומביט בי.

הוא שופט, איש עמל זה; הוא הולך לדבר אתי; הוא עומד לעורר בי בושה.

אבל לא: פעמים זה איכר קנאי המתרתח על כי אינו צד כמוני, פעמים זה איכר חבר’מן שאני משעשע אותו והוא מסמן לי לאן הלכו החגלות שלי .

לעולם אין זה דוברו הנזעם של הטבע.


אני חוזר הבוקר לאחר חמש שעות של הליכה, התרמיל ריק, הראש שמוט והרובה כבד. שורר חום של סערה וכלבי, תשוש, הולך לפניי בצעדים קטנים, לצד הגדרות, ותכופות מתיישב ומחכה לי בצל עץ.

לפתע, כשאני חוצה שדה אספסת רעננה, הוא נופל, או בעצם משתטח במקומו: זו עצירה החלטית, אי־תנועה של צמח. רק השערות של קצה זנבו רוטטות. יש חגלות מתחת לאפו, הייתי יכול להישבע. הן שם, דבוקות אלה לאלה, מוגנות מהרוח ומהשמש. הן רואות את הכלב, הן רואות אותי, הן מכירות אותי אולי, ומבועתות, אין הן מסתלקות.

מתעורר מקהות החושים, אני מוכן ומחכה. כלבי ואני, לא נזוז ראשונים.

לפתע פתאום, ובבת אחת, החגלות עפות: עדיין דבוקות, הן מהוות יחידה אחת, ואני מנחית בלי הבחנה את יריית הרובה שלי כמו מכת אגרוף. אחת מהן, ירויה, צונחת בסחרור. הכלב קופץ עליה ומביא לי סמרטוט מדמם, מחצית חגלה. מכת האגרוף לקחה את היתר.

קדימה! לא העלינו חרס! הכלב מפזז ואני מתנודד בגאווה כטווס.

הה! אני ראוי ליריית רובה הגונה בישבן!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!