רקע
ז'יל רנאר
החרטומן
ז'יל רנאר
תרגום: אבנר בהט (מצרפתית)

 

I    🔗

לא נותרו משמש אפריל אלא זהרורים ורודים בעננים שלא נעו עוד, כאילו כבר הגיעו למחוז חפצם.

הלילה עלה מן הקרקע, ועטף אותנו אט אט במערה היער הצר שבו חיכה אבי לחרטומנים.

עומד לידו, לא הבחנתי בבירור אלא בפניו. גבוה ממני, הוא ראה אותי בקושי, והכלב נשף, בלתי־נראה, לרגלינו.

הקיכלים מיהרו לחזור אל היער, שבו פלט השׁחרור את קריאתו הגרונית, מין צהלה, שהיא צו לכל הציפורים להשתתק ולישון.

החרטומן יעזוב במהרה את מחבואו בעלים היבשים ויתרומם. כאשר מזג האוויר נעים, כמו בערב זה, הוא משתהה בטרם יצא אל המישור. הוא חג מעל ליער ומחפש בת־זוג. ניתן לנחש לפי קריאתו העדינה אם הוא מתקרב או מתרחק. הוא עובר במעוף כבד בין האלונים הגדולים, ומקורו הארוך תלוי כה נמוך עד כי דומה שהוא מטייל באוויר עם מקל־הליכה קטן.

עוד אני מאזין ומסתכל לכל הכיוונים, ירה אבי לפתע, אבל הוא לא הלך אחר הכלב שזינק.

"החטאת אותו? אמרתי לו.

– לא יריתי, אמר. הרובה שלי פלט ירייה בידיי.

– מעצמו?

– כן.

– הה!… אולי ענף?

– איני יודע."

שמעתיו מוציא את התרמיל הריק. “איך החזקת אותו?”

האם לא הבין?

“אני שואל אותך באיזה צד היה הקנה?”

מכיוון שלא ענה לי עוד, לא העזתי להוסיף ולדבר. לבסוף אמרתי:

"היית עלול להרוג… את הכלב.

– בוא נסתלק," אמר אבי.


 

II    🔗

הערב מזג האוויר נעים לאחר גשם דקיק. יוצאים בשעה חמש בערך, מגיעים ליער וצועדים על העלים עד לשקיעת השמש.

הכלב גומע מרחקי כלב רבים בסובך היער. האם יריח חרטומנים?

לא אכפת לו לצייד, אם הוא פייטן.

עם בוא רבע השעה של קריאות החרטומנים בעת השקיעה, אנו מתייצבים, תמיד מוקדם מדי, למרגלות עץ, על שפת מערה היער. מעופיהם המהירים של הקיכלים והשׁחרורים נוגעים ללב. קנה הרובה נע בקוצר רוח. לשמע כל רחש, התרגשות! האוזן מצלצלת והעין מצטעפת, והרגע חולף כה מהר… עד שכבר מאוחר מדי.

החרטומנים לא יתרוממו עוד הערב. אינך יכול לשכב פה, משורר!


חזור; עשה קיצור־דרך, בגלל הלילה, דרך האחו הרטוב, שבו ירמסו נעליך את התלוליות הרכות של החפרפרות; שוב אל ביתך, אל החום, אל האור, ללא נקיפות לב, שהרי אתה בלי חרטומנים –אלא אם כן השארת אחד בבית!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות