זה יום עלוב, אפור וקצר, כאילו מכורסם משני צדדיו. לקראת צהריים מנסה השמש העגומה לחדור מבעד לערפל, ופוקחת עין חיוורת ועוצמת אותה מיד.

אני צועד ללא מטרה, רובי מיותר, והכלב, שבדרך כלל כה משולהב, אינו סוטה מן הדרך.

מי הנהר צלולים בשקיפות מכאיבה: אם תשקיע בהם את אצבעותיך, הם יבתרו אותן כמו זכוכית שבורה.

בשדה השלף מזנק עפרוני רדום עם כל אחד מצעדיי. הם מתאספים, מסתחררים, ומעופם בקושי מוציא משלוותו את האוויר הקפוא.

שם להקות של עורבים החושפים במקוריהם את זריעות הסתיו.

שלוש חגלות מזדקפות באמצע אחו שהעשב הנמוך שלו אינו מסתירן עוד.

איך הן גדלו! הן עתה גבירות של ממש. הן מקשיבות, מודאגות. אמנם ראיתי אותן, אך אני מניח להן ומתרחק. ובמקום כלשהו, ללא ספק, ארנב שרעד חוזר ונרגע ודוחף שוב את חוטמו אל פתח מאורתו.

לכל אורך הגדר הזאת (פה ושם מכה עלה אחרון בכנפו כמו ציפור שרגלה לכודה), שׁחרור בורח כשאני מתקרב, עף להסתתר רחוק יותר, אחר כך מגיח מתחת לאפו של הכלב, ומשטה בנו ללא סיכון.

לאט לאט מתעבה הערפל. אני מרגיש אבוד. רובי אינו עוד בידי אלא מקל העלול להתפוצץ. מאין יוצאים הרעש העמום הזה, הפעייה הזאת, צליל הפעמון, צעקת אנוש זו?

צריך לחזור. בדרך שכבר טושטשה אני חוזר אל הכפר. הוא לבדו יודע את שמו. גרים בו איכרים פשוטי־עם, שאיש אינו בא לראותם לעולם, חוץ ממני.