רקע
שמואל בן שלום
ספר תורת האדם: חלק שני: ספר כתב יושר

המלמד לאדם דעת איך לנהוג לעבוד עבודת ה' עבודה תמה לקנו' שלימו' האמיתי להיו' מבני עליה העולם בהר ה' ולתת לו מהלכים בין העומדים.

גר אנכי בארץ. אל תסתר ממני מצותיך:

סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי. פי' שכתב בספר חרידים שצריך האדם להיו' עליו שני מיני יראה אחת יראת העונש ואחת יראת הרוממו‘. גם בזוהר כתיב מאן דנטר יראה נטר כולא. וזהו פירושו סמר מפחדך בשרי היינו יראת הרוממו’ וממשפטיך יראתי היינו יראת העונש. וזה לשון ספר חרידים. במצות התלויו' בלב השם הנכבד והנורא הזה. מצוה לירא ממנו: שנאמר את ה' אלהיך תירא שני מיני יראה אחת יראת העונש. כי ה' אלהיך אש אוכלה. ואחת יראת הרוממו‘. וזה עיקר שנאמר כי פחד אלי אד אל ומשאתו לא אוכל. אד היינו יראת העונש. ושאת היינו יראת הרוממו’: כמו יתר שאת וכן בזוהר פ' ויקהל בהאי אשה דקאמרן שארי דחילו דדינא. וע“ד ויראל מאלקיך עונשא דיליה וההוא דחילו למדחל ועונשיו דיליה דמאן דעבר על פקודא דאורייתא איתעניש מההוא סטרא. דכד שארי ההוא סטרא לאלקאה לא שכיך עד דשיצי ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ובגין כך בעי למידחל מהאי אשא דדחילו שריא ביה ע”כ:

ובהקדמת בראשית כתב יראה דאיהו עיקרא למידחל בר נש ממאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא חשיבין כד"א וכל דיירא ארעא כלא חשיבין:

ובפ"ק דתענית על פסוק מי יודע עוז אפך וביראתך עברתיך דמייתי בגמרא פרש“י פשטי' דקרא: מי יודע עוז וכח לימצא מנוס מפניך ביום אפך. וכיראתך עברתך י כשם שאתה ירא ומפוחד כך יש לירא ולהתפחד מעברתך עכ”ל. ומצוה זו היא תמידיו‘. וכן כתב אב אחאי גאון. ומבעי ליה לאינש למהוי אימתא דקב"ה עליה תדירא שנאמר את ה’ אלקיך תירא. וזה שאמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד ממנין תרי"ג עד כאן לשון חרידים:

עוד כתב וחייבין יותר בשעת עסק התורה והמצו‘: דאמר רשב“י ע”ה כל פקידא דלאו איהו בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא. ובתיקונים כתב מאן דמשתמע קלי’. בין באורייתא בין בצלותא בלא דחילו עכ"פ מיד וישמע ה' ויחר אפו. ועתה בנים שמעו לי כתיב כי לא דבר רק הוא מכם ודרשינן בגמרא ומדרשים. אם דבר רק הוא מכם שאינם עמילים בה כראוי:

כתיב וראיתם אותו וכו‘. כתב האר“י ז”ל שצריך בכל רגע להסתכל בציצית באופן זה. היינו שיקח הארבע ציצית בידו ויסתכל בהם ב’ פעמי' כנגד ב' פעמים עין. ויאמר כאלו יש בהם תכלת ובשעת התפלה שלא יכול להפסיק יכוין כאלו יש בהם תכלת ודבר זה מועיל מאוד להתפלל בדחילו ורחימו ולהעלו' הנשמה בלילה. כי ממשיך על האדם אור מקיף. וינצל עי"ז בודאי מן הקרי כשיתמיד בזה. ויועיל מאוד להביא לאדם יראת הרוממו': ויועיל מאוד לפרנסה בסוד הכתוב עיני כל אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו:

עיני כל וגו' ר“ל להמתיק בח' עינים. עי”ז ואתה נותן להם את אכלם בעתו. וניצל בזה מהד' גלי' אשר הם ממשיכים על הנשמה. רמז לדבר טלי“ת בגימטריא גליו”ת ויתוקן בזה הפגם הנזכר בזוהר עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. ומרומז בכתוב וחת עיני צדקיהו עיור:

גם ידוע שאי אפשר לכוון בתפלה בלתי אור מקיף. והנה זה ממשיך על האדם אור מקיף. כי עי“ז לא יוכלו החיצונים לאחוז בתפלתו והנה ב”פ עיי“ן גי' ס”ר וירא ה' כי סר לראו' והבן: ועי“ז ימתקו ה' הויו גבורו עם ה' הויו' חסדים. גם ימתקו ק,ך צרופי אלקים שיש בהם ת”ר אותיו' בגימטריא ציצית:

גם צריך ליזהר מאוד בתפילין דר“ת כי א”א לדחו' החיצונים מהעולמו' העליונים ומהאדם זולתם: וקדושתם גדולה משל רש“י. כי מבואר בספרי המקובלי' שתפילין דרש”י הם מעולם הנקרא בינה וממנה דינין מתערין ואינם נמתקים אלא בהתחברו' עם העולם הנקרע חכמה. והנה אמרו רז“ל המניח תפילין מאריך ימים זה קאי על תפילין דר”ת. כי הם מעולם הנקרא חכמה והחכמה תחיה את בעלי' כתיב והנה אמרו רז,ל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם כו‘. כי סיבת החולה שחסר לו שער הנו“ן של הבינה. ולכן חולי גימטריא מ”ט והשער הנ’ של הבינה היא בחכמה ולכן אמרו ילך אצל חכם ולא אמרו ילך אצל צדיק לרמז לזה ולכן המניח תפילין דר"ת שהם מעולם הנקרא חכמה ממשיך לו משם אריכו' ימים:

כתּיב כל המצות אשר אנכי מצוה אתכם תשמרון לעשו' פי' האר“י ז”ל. שצריך לעשו' המצוה כולה ולא מקצתה ולא כמו שעושין העולם שאינם מניחים רק תפילין דרש“י ומקיימים רק חצי המצוה: והנה מבואר בזוהר ממש בכל דף ובכל ספרי המקובלים שאין דבר נעשה למעלה עד שנעשה למטה תחלה ולכן מוכרחי' אנחנו בודאי לתקן הפגם הנזכר בזוהר עולימתא שפירת' דלית לה עיינין. וכן בחי' התפילין כפי אשר אנחנו עושים כך אנחנו גורמים שהקב”ה מניח: ומי שאינו מניח תפילין דר“ת גורם להסתלק אור החכמה למעלה ח”ו: וגורם דינים גדולים בעולם ח“ו כמבואר בעץ החיים בדרוש הצרעת אלא שאם לא נעשה מאהבה נעשה מיראה ח”ו:

והנה בזוהר כתב בענין התפלה אשר צריך לזה כמה עובדו' ולנטו' את עצמו: וטלית קטן וטלית גדול. ותפילין של יד ושל ראש. ואי פגם עובדא מלולא לא אשכח אתר ולכן עכ“פ לחזרת התפלה צריך להניח תפילין דר”ת כי העובדא לש“ע הם תפילין דר”ת גם בש“ע הוא היחוד העליון וא”א ליחוד בלא בחינת חי' והם התפילין דר“ת שהם בחינת חכמה וחי' כמו שכתוב והחכמה תחי‘. ויש מתחכמים ומניחין תפילין גדולים לצאת כל הדיעו’ וטעו' הוא בידם כי בדבר שבקדושה צריך לילה ממדרגה למדרגה. תחלה תפילין דרש”י ואח“כ דר”ת ואח“כ של שמושא רבא למתקדשין. ועל זה רמז הכתוב שמור תם ר”ל תפילין דר“ת וראה ישר תפילין דרש”י היינו תפילין דר“ת יהיה מכוסים ודרש”י יהיה מגולים במקצת כי אחרית לאיש שלום ר"ל באחרונה יהיה של שמושא רבא הנקרא שר שלום:

המקוה טוב לטבול י“ג טבילו': א להעביר זוהמת החול. וי”ב טבילו' כנגד ג' שמות הוי“ה אהי”ה אדנ“י: וטוב מאוד אפי' באמצע היום. וגם זה נרמז בכתוב אצל אליהו שאומר מלאו ארבע' כדי המים וימלאו. ויאמר שנו וישנו: ויאמר שלשו וישלשו. וכן כתב שם האלשיך וכלי יקר ומקראו' גדולו‘. אלא שבזמן הבית לא הוצרך להעביר זוהמו’ החול ובאלו השמו' עלה אליהו בסערה השמים י ואפי' אם לא יכוין רק שיאמר פסוק ויהי נועם קודם הטבילה דיו. כי כתוב זה צריך לומר קודם כל עובדא וזה תפלת משה רבינו ע”ה ודוד המלך ע"ה. ומעשה ידינו כוננת עלינו אף שאין אנו יכולין לכיון:

גם טוב מאוד להקיף את התיבה קודם התפלה. או קודם ברוך שאמר שבע פעמים ובכל פעם שיקיף יאמר פסוק אחד ממזמור אלקים יחננו. ופסוק אחד ממזמור הללו אל בקדשו. ולכפול הפסוק האחרון מן הללו אל בקדשו. ושם אחד מאנא בכח כי גם זה בחינת אור מקיף ויועיל מאוד לתפלה. ואם אפשר לעשו' זה בעשר' מה טוב כי אינו דומה מוטטין עושין וכו‘. והאר“י ז”ל כ’ כי תתקפו' משברים מחיצו' ברזל המפסיקו' בינינו ובין אבינו שבשמים יתברך סימן לדבר חומת יריחו:

עוד כתוב בזוהר בכל המנחו' חייבה התור' לשום עליו שמן ולבונה מפני שהשמן שורשה בחכמה להמתיק את הדין והלבונ' רמז לאור המקיף וזה מרחיק את החיצוני' אבל במנחו' קנאו' אמרה התורה לא ישים עליו שמן ולא לבונ' כי מנחת קנאות הוא שלא להמתיק את הדין הואיל ולא הודית:

והנה כל הדברים הנ"ל הם בחינת מקיפים ואם היינו נזהרים בדברים האלו היינו יכולין לעשו' יחודים אפילו באמצע היום מלמעלה כמו בשפת התפלה וממילא היה הגאולה מתקרבת:

וז"ל הזוהר פ' אחרי לא אשכח לעילא עד דאשכח להתא. ומהתא שארי לסלקי קדושא דמלכא עילאה ומשתכחי כולא עלמא חד קמיה דקב“ה: אמר ר”י אלמלא הוי ידעי ישראל אמאי קב“ה קפיד עלייהו דישראל לאנחא להו יתיר מכל שאר עמין. ידעין דקב”ה שביק דידיה. ולא גבי מנהון חד ממאה: תני קב“ה כמה רתיכין כמה חיילין אית לון כמה שולטנין דממנין. אשתכחין בפולחנא: כד זמין להו לישראל בהאי עלמא אכתיר לון בכתרין קדישין כגוונא דלעילא אשרי לון בארעא קדישאבגין דישתכחו בפולחנא וקשיר לכלהו עלאה בישראל. וחדוה לא עלין קמיה לעילא עד דישראל עבדין לתתא וכל זמנין דישראל אשתכחין בפולחנא דמריהון לתתא הכי נמי לעילא כביכול בזמני דישראל בטלו פולחנא דתתא בטלו דלעילא ופולחנא לא אשתכח לא לעילא ולא לתתא ועל דישראל בטלו פולחנא דקב”ה כד שריאן בארעא הכי נמי לתתא וכ“ש לבתר. אמר קב”ה לישראל אי אתון ידעין כמה חיילין כמה אוכלוסין אתבטלו בגינייכו תנדעון דלית אתון כדאי למיקם בעלמא אף שעתא חדא. ועל כל דא מאי כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם:

ספר משלי צריך האדם שיהיה רגיל בו. אמנם שצריך לידע שבכל מקום שנזכר בפסוק צדקה אף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ“מ צריך לידע משפט היינו מה שעושין ע”פ הדין וצדקה היינו מה שעושין לפנים משורת הדין ועל זה כתב האר“י ז”ל ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ר“ל שע”י משפט כנ“ל תפדה השכינה שורשיהם של ישראל מן החיצונים. ושביה ר”ל להשיב אותה למקומ' הראשון צריך צדקה היינו לפנים משורת הדין:

תהילם ק' ע“א. וק' ק”ו. נחמיה סי' ט': וכיוצא טובים מאוד להכנעה:

ספר חרידים צריך האדם ללמוד ולקיים כל מצוה שאפשר לקיים אפילו על ידי הדחק. כי כתבו המקובלים והאר“י ז”ל שצריך לקיים כל המצות בדיבור ובמעשה ובמחשבה: ועל המצו' שהיה יכול לקיימ' ולא רדף אחריה יצטרך להתגלגל. ואוי לאותה בושה וזה מעכב את הגאולה ואם יחסר לאדם איזה מצוה הוא בעל מום באיברי נשמתו ואין לו השפעה שלימה על נפשו השכליו' ובכל מצוה הוא ממשיך על נפשו מעיקר' ושרשה דכל עלמא ב“ה דרך כל העולמו' עד נפשו השכליו'. וז”ל הזוהר שייפין דגופא כולהו מתקנין על רזא פקודי דאוריית' כולהו שייפין זעירין ורברבין אי איתנטל חד מנייהו אפילו זעירא אקרי מארי דמומא כ"ש וכל שכן האי דגרע אפי' חד פקוד מן פקודי דאוריית' דאטיל מומא באתר דלא איצטריך:

כתיב כי נר מצוה ותורה אור. כתב בזוהר כי המצו' היא שרגא והתורה הוא אור ושלהבת: והנה השלהב' בלא השרג' אין לו במה להאחז וכן אם יעמדו כמה נרו' ולא יהיה בהם שלהבת אינם מאירים: ולכן צריך בעת עסק התורה והמצו' ומכ“ש בתפלה לעסוק במצוה היינו להסתכל בציצי' כנ”ל ב“פ ולכוון כאלו יש בהם תכלת. וזה פי' הפסוק בכל עת יהיו נגדיך לבנים שמן על ראשך לא יחסר בגדיך היינו הלבוש הנעשה על ד' מצות. ושמן היינו התור‘. ולכן אמרו בגמרא לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה. ומקשים והלא אמרו כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ולפי הנל לא קשיא כאן מיירי שיעסוק בשניהם ועי”ז יאיר אור הנשמה ובמקום שאמרו נוח לא שלא נברא מיירי באחד לבד ודו“ק ולכן הביאו ע”ז הפסוק. ראשית חכמה יראה ד' שכל טוב לכל עושיהם ועושים לשמה כן הוא בגמרא. וע“י החכמה והמצות יביא לעסוק לשמה ולכן צריכים העוסקים בתורה לעשו' מצוה היינו להסתכל בכל רגע בציצי' כנ”ל ב“פ כנגד ב”פ עין. ויקיים עי“ז בכל רגע מצות עשה של וראיתם אותו. ויתוקן הפגם שכתב בזוהא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין ונרמז בכתוב ואת עיני צדקיהו עור וכתב בזוהר כשעיניו נפקחין כל שונאיהון דישראל לא יכלין לאבאשא לון לישראל ועי”ז ימתקו הגבורו' עם החסדים וימתק ק“ך צרופי אלקים: ואין צריך לכוון הכוונו'. רק לכוון או לומר בעל פה ב”פ כאלו יש בהם תכלת: כי מיום שחרב הבית אין תכלת בעולם כי נסתלק שורשו למעלה בעו“ה כמבואר בזוהר עלמא תתאה תליי' בעלמא עילאה ועלמא עילאה כפום אורחא דעלמא תתאה לכן צריכי' אנחנו לעוררם בכוונתינו ויועיל מאוד ליראה לכל דבר כנ”ל. ואם הכוונה בו מועיל עאכו"כ אם היה בו תכלת ממש ועל זה דוה לבנו:

גם ללמוד בתפילין אם אפשר כי כתוב בספרים מי שיכול ללמוד בתפילין ואינו לובשם הוא מנודה חס ושלום. גם ההסתכלו' בציצי' מועיל מאוד למהלכים בין הגוים ועל עוברי דרכים ולקטנים יועיל מאוד כי כשיהיו הקטניי' מסתכלים בציצית ונזהרים בה כראוי אשר אין להם עדיין מסך מבדיל לא יארע להם שום תקלה. כי ע“י המצות השכינ' והנשמ' פרחין לעיל' וע”י העונו' ח“ו נחתת לתתא מכ”ש אם העונו' יתירו' על הזכיו' נאמר עליו ותשלך אמת ארצה אבל הקטנים שאין להם עונו' ודאי יעלו ממעלה למעל' ומאוד צריכים המלמדים ליזהר בזה כי עי“ז הקטני' יזכו ליראה אמתיו' והמלומדים יהיה בודאי בני עוה”ב:

גם הסופרים צריכים ליזהר בזה מאוד קודם כתיבת שם הוי“ה ב”ה וב“ש שיסתכלו בציצית ויכוונו כנ”ל. גם ההסתכלו' כנ“ל טוב מאוד בעת אמירת הקטורת בכל תיבה ותיבה וטובים מאוד לתשובה גם מועיל מאוד לגידול בנים בסוד גם בכנפיך נמצאו דם נפשו' אביוני' על שאינם זהירים במצות ציצי' כראוי. וכל מי שיודע דבר זה בציצי' ואינה מקיימה עובר בכל רגע על מ”ע וראיתם אותו ועליו נאמר אם לא תשמור ליראה: כי ציצית בגימטריא תרי“ג והתרי”ג מצות כלולים בל“ב נתיבו' חכמה: ובכל מצוה ממשיך על עצמו מהל”ב נתיבו‘. וזה רמז הכתוב וכל אשה חכמת לב בידיה טו"ו כו’ כי ידוע שהדבר המקבל נקרא אשה. ר“ל הידים שרוב העובדו' נעשים עלידי הידי' והחכמה מקבל מהם כי כפי ריבוי העובדו' ממשיך על עצמו מהל”ב נתיבו' חכמה אשר שם כלולי' כל תרי"ג מצו':

גם הבעלי מלאכו' צריכין שיעשו מצו' בעת עשיי' מלאכ' היינו שירגלו בתהילים בעל פה כדי שיהיה יכולים לומר תהילים בעת עשיי' מלאכה ויהיה חלקם בגן עדן עם ת“ח. וטוב מאוד שירגלו בקפיטלא' כמה פעמים עד שיהי' רגיל לומר בעל פה: גם יסתכלו בציצי' כנ”ל:

בספר החינוך כתב כפי ריבוי העובדו' כך יוכשר הלב וכן הוא אמת בכל ספרי המקובלי‘. בכל מצוה ממשיך ע“ע מעקרא ושרשא דכל עלמין ב”ה וב"ש דרך כל העולמו’ עד נפשו השכליו‘: וכפי חסרון המצו’ כך הוא חסרון השפע‘. ומי שרוצ’ להתקד' במחשב' ואח“כ בעבודו' הוא כסיל בחושך הולך. וזה מאמר התנא כל המקיים את התור' מעוני סופה לקיימה מעושר. וקשה הלא שכר מצו' בהאי עלמ' ליכ' ואין הבטח' לצדיקי' בעוה”ז: אלא עיקר עוני ועושר הוא בדעת: וזה פי' כל המקיים את התור' מעוני ר“ל בקטנו' סופה לקיימה מעושר ר”ל בדע' רחבה שיושפע עליו מלמעל' ע“י התור, והמצו' מעיקרא ושרשא דכל עלמא ב”ה דרך כל העולמו' עד נפשו השכלי‘. וכל המבטל את התור’ מעושר כדי שלא לבטל דעתו הרחבה סופו לבטל' מעוני כי בחסרון התורה והמצו' ימנע ההשפעה וצריך שידע האדם כי כל ההתחלו' קשו' והיצר אינו מניח את האדם לעשו' אפילו דבר קל מפני הבושה וכדומ' ושאר פתויים ומדו' רעו‘: וע“ז אמר הכתוב רע רע יאמר הקונה ואוזיל לו אז יתהלל וקשה הכפל רע רע ל”ל אלא הקונה בד"ת כתיב כדפי’ רש“י והכא פירושו רע שבאדם יאמר שהוא רע ואין לעשותו כי אינו מרגיש בטעם המצוה גם תרגום של מתחת הוא מלרע: כי מחמת שאינו מביא לו דביקו' עדיין הוא למטה לכן יאמר שהוא רע ואין לעשותו אבל ואוזיל לו כשהרע ילך לו בעל כרחו ע”י התמדה בדבר אז יתהלל כי ירגיש בטעם המצוה ויושפע אור על נפשו: גם בדבר זה יוכל האדם להבחין את עצמו אם מרגיש בטע' המצוה הוט טוב: ואם כשעוש' הרבה פעמים מצוה א' כנ“ל ואינו עושה לו פעולה בודאי יש לו מסך המבדיל וצריך להפציר בתפלה: ולהתפלל בדמעו' בכוונת התפלה: כי עיקר כוונת התפל' מעומק הלב כדכתי' ממעמקי' קראתיך ד': כדי להעביר מסך המבדיל בינו ובין קונו: וז”ל הזוהר תרומה ואי תימא מאן דאיהו בצערא ובדוחקא ולא יכול למחדי לבית ומגו דוחקא אית ליה למתבע רחמים מקמי מלכא עילאה: אי הכי לא יצלי צלות' כלל. ולא יעול בעציבו כלל דהא לא יכול למחדי לבית ולאעלא קמיה בחדוה. מאי תקונ' אית ליה להאי בר נש. אלא ודאי הא תבינן כל תרעין ננעלו ואיסגלו ותרעין דדמעין לא אסגרו דלית דמעין אלא מגו צערא ועציבי וכל אנון דממנן על אינון תרעין כלהו מתברין גווזין ומנעלין ועיילין לאינון דמעין דהאי בר נש. והאי צלות' עלית קמי' מלכא קדישא. כדין ההוא אתר דאית ליה דוחק מהאי עציבו דוחקא דהאי ב“נ כד”א ובכל צרתם לו צר. והאי ב“נ והאי צלות' לא אהדר בריקני' וקוב”ה חיים עליו זכאה חולקיה דהאי ב“נ דאושיד דמעה מקמי' דקוב”ה בצלות' עכ“ל הזוהר: וכ' עוד בזוה' כד ייכלון דמעין דעשו הרשע בדמעין דישראל מיד ייתי משיח' ועיקר כוונ' התפל' להסיר מסך העורון אשר גרמה לנו עונותינו ולהחזיר לנו תורתינו ומצותינו להשלמת נשמותינו כי אם יחלש לאדם איזה אבר. כמה הוצאת היה מוציא לרפאו' אותו ואנחנו אין יכולי' להשלי' את נשמותינו האצול' מלמעל ע”י הפיזור ומועט המצו' וטימטום הלב ואויר ארץ העמי' גם כל ענייני עוה“ז תלוי במצו' התור' כמש”כ בזוהר עלמא תתאה תלוי בעלמא עילאה ועלמא עילאה כפום אורחא דעלמא תתא‘. וכל ענייני עוה"ז למעלה הם מצו’ התורה ונתגשם למטה. לכן ראה נא איך אבדה חכמת חכמינו אשר לכל דבר אשר צריך האד' הן בני חיי ומזוני. צריך לתקן הדבר למעל' ומי שעש' בהיפוך יאמר עליו. ישועו ואין מושיע על ד' ולא ענם ולכן מעת החורבן אנו הולכים ודלים. וזה פי' הפסוק אל תזכור לנו עונו' ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד: ר“ל כשהיה ביהמ”ק קיים היינו יכולין לעשו' כל המצו' בשלימותן וע“י זה אנו היינו יכולים להשלים עם עולם התחתון שתלוי בעלמא עילאה: והם התורה והמצו' אשר הם איברי דמלכ' כנזכר בתיקוני' מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד לעשו' המצו' בשלימותן כי מחמת הגלו' אנו פטורים מכמה מצו' ואין אנו יכולים להתעורר מלמטה לכן צריכים אנו שתקדים רחמיך כענין קרב צדק מאליך. ועל שאין אנו מכוונים בתפלה היטוב נתקיי' בני קרוב אתה בפיהם ורחוק וכליותיהם ועוד כ' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכ' בזוה' דינא קדמא, על מאן דלא חייש לשמא קדישא דלא יתחלל בארע' גם להתפלל על מלב”ד שיוכל להסר הרע מקרבינו כמה שעשה מזקי' עד שלא נראה הקשת בימיו ולכן אבדה חכמ' חכמינו ואין אנחנו יכולים להשיג יראת הרוממו' שהיא החכמה האמתיו‘: ואפי’ הנסים שנעשו לנו בכל עת ורגע מחמת רוב עונותינו נטמט' לבנו ואין אנו מרגישי' בהם ותפלתינו אינה בלב שלם. ולא נשאר לנו כ“א התפלה ואם גם בזה לא נכון לבנו מעומק הלב א”כ מה תקנתינו והנה השמחה שאין בה יראה אמיתי' בלב כמו שהבטחנו הש“י ואת יראתי אתן בלבם אין זה רק הוללו' וראיה לדבר נקודת היראת הוא נקודת השמחה כיון שיש לאדם יראה אמיתית בודאי יש שמחה כי היראה הרוממו' והשמחה מאהבה הן תרין רעין דלא מתפרשין ובעניני קריא' שמע כתב בזוהר מאן דמייחד יחודא דא בכל יום חדוא זמינא ליה מלעילא ר”ל לשעבד את עצמו למסור נפשו על קי“ה וזה ש”ה שמח נפש עבדך. כי אליך ה' נפשי אשא:

אמרו רז“ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. וקשה הלא על זה נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי: ועוד הלא אמרו כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת אלא כך פירושו שבאמת צריך האדם לעשו' המצו' בדביקו' כמו שנ' ובו תדבקון אלא שמתחלה קשה זה על האדם והיצר אינו מניח לו מפני שאינו משיג רוממו' הבורא. וזה פירוש הלואי אותי עזבו ור”ל שלא יעש' המצו' למען תדבקו בו ית' אלא שיעשה כמו שנכתב בתו' יעודים הגשמים כי כן הוא האמת שעלמא תתאה תלוי בעלמא עילאה וסימנך והר סיני עשן כולו עש“ן נוטריקו”ן “עולם שנת”נפש כן כתבו המקובלים ר“ל העולם כל מה שיש בעולם. והשנה ר”ל הזמן הכל הולך אחר הנפש ר“ל אחר התורה והמצו'. השייכים לנפש ואז ע”י רוב התורה והמצו' ישיג רוממו' הבורא. וע"י המאור שבה יחזרו למוטב ולעשו' לשמה ולא לטנופי עולם הכלה:

כתיב וידעת היום והשבות אל לבביך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. פירוש שכל הדברים שבעולם הן צימצום מהבורא יתברך. רק שכל מה שנתרחק נתעבה ונתגשם יותר: ולכן כששאל הקיסר לרבי גמליאל רצוני לראו' אלהיכם: אמר לו שיסתכל בשמש ר"ל כיון שאינו יכול להסתכל בצימצום הזה שהוא למטה מכל העולמות. איך תוכל להסתכל בעיקרא ושרשא דכל עלמא יתברך. ולכן המשכיל אוחז בתורה ובמצו' שהם אברים דמלכא ויתקיי' בו ואתם תדבק' בה' אלהיכם חיים כלכם היום:

בענין איסור שעטנז כתב השל“ה וז”ל איסור שעטנז הוא ממש לבוש השטן בר מינן שכן שעטנז אותיו' שט“ן ע”ז. וכן שוע טוה נוז ר“ת שטן. וז”ל הרב רבי מנחם הבבלי שלא ללבוש שעטנז צמר ופשתים יחדיו הטעם שלא לערב הכוחו' להזכיר עון קין: שקין הביא זרע פשתן. והבל הביא צאן שבו צמר שהרג להבל שעטנז שט“ן ע”ז: עומד על ימין הלובשו לשטנו. כיון שלובשו נעשה יחדיו לחלקו ולמנתו. שכשתחברם יחד יתחזק כחו אונו. וכל הלובש כלאים שעטנז נידון ככומר לע“ז. רחמנא ליצלן עכ”ל השל“ה. וכ' הרמב”ן בשם הרמב“ם שמצא בספרי הגוים הלבוש לובשים אותם כומרים בעלי כשפים שע”י זה עושים כל מעשיהם ומסתבר טעמיו. מפני שידוע שעל כל לבוש י“ל אור מקיף: ולכן הלובש לבוש הזה י”ל מקיף מצד הקליפה רחמנא ליצלן לכן אמרה התורה וכל בגד שעטנז כלאים לא יעלו עליך כי לשון העלאה רמז למקיף:

והנה בענין הסרכו' אנחנו מחמירי' אם נאבדה הריא' שהוא טריפה אף שהיה לנו לילך אחר הרוב מפני שהוא מועט ששכיח. אע“פ כן אנחנו מחמירים מכ”ש בענין שעטנז שאפש' שאינו הרוב ואם הוא מועט הוא שכי' מאוד ואפשר בלעדו ואין בו חיי נפש ולא היה לנו לילך בזה אחר הרוב כיון שאין בו חסרון כיס. והנראה שבעון זה נמסרים ישראל ביד אויביהם ולובשים שעטנז בעל כרחם. ובדברי הימים סי' י“ב אמר הש”י על יד נביאו וידעו עבודתו ועבודת עמי הארצו' כו‘. ומעשה היה באיש א’ אחר מותו שרצו בב“ד של מעלה לדונו בדין הגליגול שהוא קשה מאוד לנשמה יותר מדין גיהנם. ובחר לעצמו דין הגיהנם ואמרו בב”ד ש"מ אם היה נזהר כל ימיו מספק שעטנז הדין עמו וכן היה. והנה על כל זה מי שנגע יראת ה' בלבו חייב להשגיח על זה אלא שאין דור' ואין מבק' ועמא דארע' אזל' ומדלדלא: ואוי לנו מיום הדין והתוכחה:

ויתעבר ה' בי למענכם. פי' האר“י ז”ל שראשי הדור באים לקטנו' ע“י עונו' הדור. ולכן צריכי' ראשי הדור להשגיח על דורם ולזכך אותם בעובדות רבו' ולקיים המצות בדקדוק ועל עשירי הדור ר”ל ראשי הדור נאמ' עליה' נמשל כבהמו' נדמו כי כתב בזוהר בשם ספרא דשלמה מלכא מאן דחס על מסכנא ברעותא דלבא לא אשתני דיוקניה מדיוקנא דאדה“ר ורזא דא נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. בצלמינו דא עתירא כדמותינו דא מסכנא. וזה פי' הפסוק נמשל כבהמות נדמו ר”ל למה נמשל כבהמות ואין להם צלם אלהים נדמו מפני שהיו בבחינ' דמות. ואינה בבחינת צלם להשפיע כראוי. גם המקבלים צריכין לכוון מה שאמרו בגמרא יותר שבע“ה עושה עם העני עני עושה עם בע”ה כדי שיהיה בבחינת צלם. ואם בגשמיות הקלה כך בנפש על אחת כמה וכמה:

ובזוהר כתב הנשמה בג“ע משבחות שנתפשטות מהלבוש העוכר הזה. גם כתב בזוהר נאלמתי דומי' החשתי מטוב וכאבי נעכר. כי כשיוכל האדם להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו הנשמה כשעולה למעלה בלילה נאלמ' ואינה יכולה למללה ויסורין באין עליו. לזה פי' הפסוק נאלמתי דומיה מפני שהחשתי מטוב וגם כאבי נעכר ואגב נפרש מה שאחז”ל נוח לאדם שלא נברא עכשו שנברא יפשפש במעשיו. וקשה הלא הש“י טוב ומטיב תמיד עד אין סוף עוד קשה ע”ד מה שאמרו יפשפש במעשיו ולא אמרו נעשה טוב ויסיר מהרעה: עוד קשה מש“א שכל אדם יש לו חלק מה שאמרו בגיהנם ובג”ע: וכי מזומנים לו לאדם קודם שחט' אלא הענין הוא כך שאדה“ר קודם שחטא לא היה לו הגוף הזה שקראו בזוהר צרעת משכא דחויא ר”ל עור הנחש. ובגוף הזה נתלבש אחר החט' כיון שהומשך אחר הנחש. ע“ד לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר אותו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש ר”ש כיון שנתגשם צריך להעלו' הדברים הגשמיים. ולכן אמר הכתוב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו כי הצדיק במותו כבר תיקן חטאו אבל ביום הולדו עדיין הוא בסכנ' ולכן אמר הכתוב וחוסה במותו צדיק: וז“ש נוח לא שלא נברא שאלו לא היה חלק בחטאיו של אדה”ר לא היה נתלבש בגוף הזה. עכשיו משנברא יפשפש במעשיו איזה חטא יש לו וגם מחמת זה יש לו חלק בגיהנם וזה פי' הפסוק קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' וקשה הכפל אלא ה"פ עיקר מה שתקוה יהיה אל ה' ולא לדברים הגשמים כי זה לא היה כונת הבריאה:

ונחזור לענין צדקה אמרו בגמרא הרואה שמזונותיו מצומצמים יעשה צדקה וכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת ודרשו בגמרא גוי אלו ישראל פי' הפסוק מפני שישראל יש להם אחיזה בעקרא ושרשא דכל עלמא וברוך הוא ובי' ספירו' ואוריית' וקב“ה וישראל כולא חד. וכן אמרו בגמרא החש בראשו יעסוק בתורה ר”ל בתורה ובמצותיו יתברך להמשיך לו חיות מעקרא ושרשא דכל עלמא יתברך: וזה פי' הפסוק צדקה תרומם גוי למעלה מהמזל כההוא מעשה דשמואל ואבלט דאמ' שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתא. וחסד לאומ' חטא' שמכפר עליהם אבל אין להם יכולת לשנו' את המזל ולהמשיך מלמעלה על דרך הכתוב כי מאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה אמר הכתוב אל תחתו ולא אמר אל תראו. כי בודאי צריך לירא כי מה שנגזר מלמעלה יורו אותו' השמים אלא אמר אל תחתו כי יש לכם יכולת לתקן ע“י התורה והמצו' להמשיך מלמעלה על דרך כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ולכן אמרו הרואה שמזונותיו מצומצמים יעשה מהן צדקה כדי להשפיע למדה העניה וחסרה בעונותינו הרבים ולמלאו' אותה ההשפעה שלימה ואנחנו מקבלים ממנה וזה שאמרו בגמרא גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה כי עי”ז תתמלא השכינה שפע. וגם על שאין אנחנו יכולין לקיים כל המצות על תיקונם ומחמת זה נתמעט ההשפעה ולכן צריכין להתגבר בצדקה אשר היא שקולה כנגד כל התרי“ג מצות ומכ”ש בצדקו' הנפש:

כתּיב יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור וקשה וכי בא הכתוב לסתום ולא לפרוש יש מפזר ואיני מודיעני האיך ומה אלא הענין הוא כך: כבר אמרו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש י כי חומש הוא מדת התפארת והוא מדתו של יעקב אבינו ע“ה להמשיך משם אל השכינה. וכן הדין בפאה שאומרים אין פוחתין לפאה אחד מששים. שאומרים לו הבא גמלים וטען י אף שיתעשר כן כתבו התו”י בשם הירושלמי. וזה פי' הפסוק יש מפזר ונוסף כתב בזוה“ק ויוסף הוד הל”ל ותירץ כי הנו“ן כפופה מרמז להשכינה אשר הוא מרומז בנו”ן כפופה. וזה פירוש יש מפזר ונוסף עוד מפני שחושך מיושר אך למחסור ומחסור אך את ההשפעה מהשכינה ולכן הוא מפזר להוסיף השפעה להשכינה על כיוצא בזה אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג“ע אם היה לנו עיני שכל לא היינו מעלים עינינו משום מצוה שבא לידינו והיינו ניצולים מכל הזיקו' ולא היינו צריכים לרפואו' ולמסים וארנינו' אשר גברו עלינו כי הקב”ה חסיד בכל מעשיו. ואפי' אם יגזור על האדם על עונותיו היזק היה מזמין לו עניים ובזה היה מתכפר ג“כ עונותיו. ובצדקה כתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך ושאר מעלו' הרמו' שע”י הצדקה כדבעי. ולא לחנם אמר בספרא דשלמה מלכא דאילו נחסר לו צלם אלהים כי בודאי שעי“ז גוררו' לו שאר מצו' כי בעובד' דלתתא איתער עובדא דלעילא הוא משפיע לעני הזה חיות הגוף ומלמעלה נותנין לו חיות הנפש. וכתב האר”י ז“ל אף שיהיה באדם שאר כל המצות עדיין אינו יכול לעלו' מן הקליפו' בלי צדקה. ק”ו בן בנו של ק“ו המזכה את חבירו בנפשו: ואוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים אשר העמא דארעא בושים מהם להתנהג בחסידו' ולא די להם שאינם מחזקים ידיהם אלא אדרבא מרפים אותם: ובאמת עיקר המצוה של ואהבת לרעך כמוך נאמר על עניי הנפשו' אשר הם אחדות אחד כי כל ישראל נפש אחת הם כן כתב האר”י ז"ל בטעם מצות של ואהבת לרעך כמוך ובאמת מי שרוצהלהשלים את נשמתו או שכוונתו לעשות נחת רוח לבורא יתברך הוא וחברו נפש אחת אלא שכל מצותינו מצות אנשים מלומדה ואוי לנו מיום הדין והתוכחה:

כתּיב זכור את יום השבת לקדשו. פי' שישפיע בכל יום מקדושת שבת ולכן צריך כל אדם לומר כל הפסוקים כמו שנרשם בשערי ציון שער ד' שער קריאת התורה ויאמר עכ“פ פסוקי התורה כמו שנדפס בחק לישראל וכן בליל ו' ג”כ:

בבואו האדם במקום המטונף יחשוב מה שאמרו בגמרא בעניני המזיקין אינהו נפישי מינן וקיימא ככוסלא לעוגיא. וז“ל חובת הלבבות אבל אופני קנות הכנעה והדרך שניקל אותה על האדם הוא שתהיה מחשבתו ורעיונו תמיד מז' דרכים. א' מהם שורש הוייתו והתחלתו מן הבלונות והדם אחר התעפשם ובאש ריחם ואח”כ הוא נזון מדם הטומאה כל ימי עמדו בבטן אמו. ואח“כ יצא והוא חלש ודל בגופו ובאיבריו ואח”כ יעלה מן המדרגה הזאת אל הסמוכה לה עד שמגיע לרוב שנותיו. ואח“כ יחלו ימי הזקנה עד שימלאו ימיו. אמר אחד מן החכמים אני תמיה ממי שעבר במעבר השתן והדם פעמים האיך יתגאה ויגבה לבו כי המחשבה בזה וכדומה לו מענין האדם מחייבת הכניעה כמ”ש ד“ח ע”ה ד' מה אדם ותדעהו ואמר אדם ילוד אשה. ואמר ואנכי תולעת ולא איש ואמר איוב אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. והב' כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממיני הנסיון ברעב ובצמא בקור ובחום ובחלאים ובפגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה כ“א במות וכאשר יתן האיש הנלבב אל לבו כל זה ויבין חולשתו ומיעוט השגתו וקצרת ידו מדחו' מעל כל זה יכיר מצורת מעמדו כי היא אינו כמו אסור בעה”ז אבל הוא אסור באמת ויכניע כניעת האסור המושם בבור כנ“ל. והג' כאשר יחשוב בחליפתו ובא אלי המות מהרה ותפסוק מאויי ותקוותו בעת ההוא ועזבו כל קנייניו והמייאשו מקחת מהם מאומה לצידה ומהועיל בהם בעמדו בקור. וכבר חלף אור פניו ונשחר מראהו וירם תולעים ועיפוש ומוגלא ויחלפו סימני יופי גופו ויחזק באוש ריחו כאלו לא רוחץ ולא מורק ולא הפילו ריחו הטוב כי כאשר יעבור על לב האדם זה וכיוצא בו יכנע בנפשו וישח ולא יתגאה ולא יגבה לבו ולא יתנשא ולא יתגדל. וז”ל בזוהר הטובא בראשית חכמה ת“ח ב”ג אזיל בהאי עלמא והוא חשוב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגווי לדרי דרין עד דאיהו אזיל בעלמא יהבין ליה בקולרא עד דאיהו יתיב דיינין ליה בקונפין עם שאר בני דינא אשתכח ליה סניגורא הא אישתזיב מן דינא מאן הוא סניגורא אלין עובדין דכשרין דקיימין עליה דב“נ. בשעתא דאצטריך ליה ואי לא ישתכח עליה סניגורא הא אתחייב מן דינא לאסתלקא מן עלמא בהיא שעתא כד איהו שכיב בקולר דמלכא עד דזקיף עינוי חמא דאתיין לגבי תרין דכתבין קמיה כל מה דעביד בהאי עלמא וכל מה דאפוק מן פומא ויהיב דינא על כלא וכתבין קמיה והוא אורי עלייהו. מ”ט בגין דההוא עובדא דאיהו עביד סלקא וקיימא עליה לאסהדא ביה וקיימין לאסהדא עליה וכולהו נחתין ואתרשימו קמיה וקיימי קמיה ולא מתעברין מיניה עד שעתא דאתדין בהו בהאי עלמא ת“ש כל אינון מילין דעביד ב”נ בהאי עלמא כלהו זמינין קמיה ולא אבדן מיניה: ומשעתא דמפקין ליה לקברא כלהי מתעתדן קמיה ותלת כרוזי מכריזין חד קמיה וחד ממיניה וחד משמאלי' ואמרו דין פלניא דמריד במאר' מריד לעילא מריד לתתא מריד באורייתא מריד בפקודא. חמוי עובדא חמוי מילוי טב לי' דלא איברי: עד דמטוי לגבי קברא. כלהו מתין אתרגשין בדוכתיהו עליה ואמרו ווי דרא איתקבר בינן עובדוי ומלוי אקדמין ועאלין לקברא וקיימי עליה דהאי גופא ורוחא אזלא ושאט ומתאבלא על גופא כיון דב“נ איתטמר בבי קברא דומה קדים יפיק תחות ידי' תלתא בי דינא די ממנן על דינא דקברא ותלת שרבוטי דאש בידיהו ודיינין רוחא וגופא כחדא ווי על ההוא דינא ווי על עובדוי בשעתא דאיהי תפיס בקולרא דמלכא ואיתדן דינא ואישתלים דלא אישכח עליה סניגורא סנטירא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי וחד שיננא סייפא בידיה זקיף בר נש עינוי וחמי כותלי ביתא דמתלהטין באשא דזזניא מיניה. אדהכי חמי ליה קמיה כולהו מלא עיינין לבושי אישא דלהיט קמיה דב”נ. הכי הוא ודאי דהא כמה בני נשא דמי מלאכא בשוקא וקיימי קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה ואי תימא הא כתיב עושה מלאכיו רוחות וגומר האיך יכול להתחזאה בארעא. אלא מלה דא הא אוקמוה דכיון דנחית איתלביש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלביש ביח. ואי לאו לא יכיל למיסבל ליה עלמא ולאתחזאה: כ“ש וכ”ש האי דכל בני עלמא צריכין ליה. תלת טיפין בהרביה וכו' והא אוקמוה חברייא כיון דחמי ליה אזדעזע כל גופיה ורוחיה ולביה לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא ואישתאיל מינייהו כבר נש דאישתאיל מחבריה למיהך לאתר אחרא. כדין הוא אומר ווי על מה דעבד ולא מהניא ליה אלא אי קדם אסוותא דתשובה עד לא מטא ההוא שעתא דחיל ב“נ ובעו לאיתטמרא ולא יכיל כיון דהמי דלא יכיל הוא פתה עינוי ואית ליה לאיסתכלא בי ואיסתכיל ביה בעיינין פקיחין וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבא דבר נש איתדן ביה בהאי עלמא. ועם כל דא רוחא אזלא ושאט בכל שייפין ואזדעזע לכל סטדין וכל שייפא גופא כלהו מזדעזען. כי מטי רוחא לכל שייפא ואשתאיל מיניה נפל זיעה על ההוא שייפא ורוחא מסתלק מיניה ומיד מית ההוא שייפא וכן בכולהו כיון דמטי רוחא למיפק דהא אישתאל מן גופא כדין שכינתא קיימיה עליה ומיד פרחא מן גופא: זכאה חולקא דמאן דאדביק בה ווי לאינון דרחקין מינה ולא מתדבקין בה. ובכמה בי דינא איעבר ב”נ כד נפיק מהאי עלמא. חד ההוא דינא עילאה כדאמרן כד נפיק רוחא מן גופא. וחד דינא כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה וכרויז מכריז עלוהי: וחד דינא כד עייל לקברא. וחד דינא דקברא וחד דינא דתולעתא. וחד דינה דגיהנם. וחד דינא דרוחא אזלא ושא בעלמא ולא אשכח אתד עד דאישתלימו עובדוהי. ודא שבעה עידנין דיחלפון עלוהי:

כתיב בזוהר פקודי ת“ח בשעתא דנהני פריש ידוי כדין רוחא עילאה אנהיר ונפיק. וכל בוצינון נהרין ונהורין אתמשכאן ואתנה' ואתקשראן אלין באילין כד איתנהרו אנפהא דכנסת ישראל וכלא על ידא דנהורא קדמאה דאיהו כתנ‘. וכד כהנא איתער לתתא כהנא איתער לעילא ובעובדין דלתתא איתער איתערותא דלעילא. ועל דא נכון יהיה הר בית ד’ בראש ההרים וגו': ונהרו אליו כל הגוים: בגין דהשתא כל שאר עמין אית לון ממנין ברקיע עלייהו: ובההוא זמנא יבער לון ויפיל לון קב”ה משולטניהון דכתיב יפקוד ד' על צבא המרום במרום. וכיון שכלהו יתעברון משולטניהון כדין קב“ה יתתקף בלחודוי. כד”א ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וכדין ונהרו אליו כל הגוים. והה"ד והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי ישראל וגו': וכלהו איהו בשעתא דכהנא דאיהו ראש ההרים ונהיר לה. וכלא איהו ברזא דשית: שית אינון בכל סטרין דינהיר לה דהא ברזא דשית ינהיר לה:

עוד כתיב בזוהר פ' ויקהל: זכאה חולקיה דב“נ דידע לסדר צלותיה כדקא יאות. ועוד כתיב בזוהר בהרבה מקומו' מממעלו' נ”כ שגורם השפעה רבה ממקור העליון יתברך. וז“ל הזוהר בהאי צלותא דמתעטר' בי' קב”ה איהו מחכה עד דיסתיימין כל צלותהון דישראל וכדין קלא איהו בשלימא כדקא יאות עילא ותתא עד הכא מילין למינדע רזין עילאין מכאן ולהלאה אית פקודא אורייתא דאינון דקיימין כולא כמה דקיימין בעובדא ואינון שית פקודא דקיימין חוף הכי בצלותא חד ליראה את השם הנכבד והנור' תניינ' לאהבה אותו. תליתאה לברכו רביעאה ליחדו. חמישתא לברך כהנא ית עמא. שתיתאה למסור נשמתיה ליה ואינון שית פקודין דקיימין בצלותא דמלה בר אינון פקודין דקיימין בעובדא כגוונא דציצי' ותפילין. ליראה את השם פקודא דא קיימא באילן תושבחן דקאמר דוד מלכא ובאינון קרבנין דאורייתא דתמן בעי ב“נ לדחלא מקמי' מאריה בגין דאינון שירין קיימין בההוא אתר דאיקרי יראה וכל אינון הללויה דאינון רזא דיראה דקב”ה. ובעי ב“נ לשוואה רעותיה באינון שירין ביראה ואוקמוה חברייא. וכל אינון רזין דשירין ותושבחין וכל אינון רזין דהללויה: כיון דמטי ב”נ לישתבח: שוי רעותי' לברכ' לי' לקב“ה כגון יוצר אור ויוצר המאירות לאהבה אותו. כי מטי לאהבת עולם. ואהבת את ה' אלהיך דדא איהו רזא דרחימו דקב”ה והא אוקמוה ליחדא ליה שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. דהכא קיימא רזא דיחוד' דקב"ה לימדה שמיה ברעותא דלבא כדקא חזי. ומתמן ולהלאה אדכרותא דיציאת מצרים דאיתי פקודא למדכרא יציאת מצרים דכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לברכא כהנא ית עמא: בנין לאכללא ישראל כחדא בשעתא דנטלין ברכאן לעילא דהא בההיא שעתא נטלא ברכאן כנסת ישראל ושעתא דרעותא היא: למסור נפשי' גביה. ולמיהב ליה נשמתא ברעותא דלבא. כד נפלין על אנפין ואמרין אליך ד' נפשי אשא דיכוון לבי' ורעותי' לגביה לממסר לי' נפשי' ברעות' שלים ואילין אינון שית פקודין דקיימין בצלותא דסלקין לגבי שית מאה פקודין דאורייתא ואי תימא תליסר אחרנין יתיר אינון קיימין לאמשכא תליסר מכילין דרחמי דכולא כלילין בהו. בית פקודין אלין דצלותא מתעטרא בהו. זכאה חולקיה מאן דישווי לבי' ורעותי' לדא ולאשלמא לון בכל יומא: ובאילין תליין אמרנין סגיאין: אבל כד מטי בר נש לאתרין אילין איצטריך ליה לכוונא לביה ורעותי' לאשלמא ההוא פקודא דקיימי' בההוא מלה: וכדין אכרזי עליה ואמרי ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בכך אתפאר:

כתיב בספר חרידים טעם למה לא נתפרשה עונשים מבעלי מ“ע דע כי אין כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מ”ע לעולם כי טוב לו לאדם לקבל כל עונשי גיהנם ובלבד שלא יפסיד שכרו לעה“ב: והראיה עצומ' שאם לא היה עון ביטול מ”ע חמור מן דין עונש ל“ת למה אתי עשה ודאי ל”ת. וכי דבר שאין עונש בביטול עשייתו יהיה חמור לדחו' דבר שיש בו עונש בעשייתו. אלא ע“כ אין הדבר כן ועוד ראיה באבו' תנן תורה ומע”ט כתרים בפני הפורעניות גלה לנו הסוד כי הם מגן לכל עונשי ל“ת: ועוד ראיה שפרקליט אחד של מ”ע דוחה כמה קטגורים של ל“ת שנ' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ובכלל דע כי לא יכול הפה להוצי' עונש מבטל מ”ע לכן לא נכתב עונשו והוא דומיא לעה“ב עיין לא ראתה וגו' ודע זה עוד נביא לך ראיה א' ומאמר א' המורה ממנו גודל מעלת השכר ועונש המבטל מ”ע וזה שהפושעי' בגופן לבטל מצות עשה ענשו חמור יותר מן העוברין על ל“ת שאם עבר אדם על ל”ת: וכששקללו זכיותיו ועונותיו והם שוים אלו כנגד אלו על זה אמר רב חסד מטה כלפי חסד אבל אם בכלל מחצה עונותיו עון ביטול עשה והוא מכלל פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם אפי' שזכיותיו ועונותיו שקולין זה כנגד זה אין בזה רב חסד מטה כלפי חסד וא“א לו שלא ירד לגיהנם כדאיתא בפ”ק דר“ה ראה ותפלי' על כח מ”ע ומעלתה שהפסידה ממנו מדת רב חסד. אמר המחבר לא אחריש בדי מ“ע ואין עכבה. גרסינן בכתובו' פרק הכותב אמר רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה. מאי א”ל תניתות: בד“א במצות ל”ת אבל במ“ע כגון שאומרי' לו עול לולב ואינו נוטל עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו: וה”מ שאין מתן שכרן בצד' אבל מ“ע ששכר בצדה אין מכין אותו כדגרסינן בפ' כל הבשר תני' כל מ”ע שמתן שכרן בצדה אין ב“ד שלמטה מוזהרין עליו: הנה לך עונש מבואר עונש חמור בלי חמלה. וראוי שתדע כי המצות הן קשר אחד: א”א להיו' האמת בלתי האחרת כנגד הנארג שכל חוט וחוט דבוק בחבירו ועוזר בקיומו. וכבר קדם לך הדיבור. כי המצות רומזים להקף וכל הנמצאו' כולם מן ההקף נשתלשלו: ולכן הנמצאו' כלן קשורים זה בזה ועוזרים זה בזה: וא“א להיות האחד בלי חבירו וכן יש בנמצאו' כל הד' המרכבו' דומם צומח חי מדבר סגולו' נפלאות כאשר נודע זה לבעלי המחקר המנסים טבעי הנמצאות ויש שיש להן סגולה מיוחדת שהיא מאירה ומאחר שבאלו הנמצאות השפלות נמצאו שנויים כאלה וסגולות: כ”ש וק“ו למצות התורה היוצאים מעצמות ההקף וצדקה וקטרת וציצי' יוכיחו וזה בעה”ז והקרן קיימת לעה“ב ודעתה: ונמשל לך משל אחד כבר ידוע מן החוש שהפת מועלת מן הרעב והמים מן הצמא והאש מן הקור. וכל א' משונה מחבירו כך כל מצוה ומצוה צורך גדול למתן השכר הראוי לה: ואם ביטל אחת מהן ולא קיימן ימצא החסרון דמיון מי שקבל מזונו' רבים ולא הכין מים: מות ימות בצמא אע”פ שהכין כל מיני מזונות: וה“ה לשאר מיני הצורך: כי המצות אם לא קיים כולם נפל מידו השכר המכוון מקיומם פקח עיניך וראה: המבטל מצוה אחת: עד היכן אפשר להגיע הזיקו מצד בטולה וכן יש סגולו' למצו' דבר טוב והפכו שהוא פורעניו' כענין ששנינו בעשרה מאמרו‘: ז’ מיני פורעניו' וכו' בד' פרקים הדבר מתרבה כו‘. על ג’ עבירו' נשים מתות וכו‘. בעון ביטול תרומה כו’. בעון חלה וכו'. לפיכך אם בעל נפש אתה שיש נכח פניך אלה הדברים ותזכה בם בעה”ז ובעה“ב: ע”כ לא חרידים: וז“ל הגמרא א”ר ר' אליעזר בעון חלה אין ברכה במכונס ומארה משתחלת בשערים. וזורעין זרעים ואחרים אוכלין שנ' אף אני אעשה זאת לכם כו' וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה ואם נותנין מתברכין שנ' ראשית עריסותיהם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך: לפיכך יש לנו להחמיר ליקח אחד ממ“ח כמו שפסק הב”י והאר“י ז”ל: בעון ביטול תרומו' ומעשרו' שמים נעצרי' להוריד טל ומטר והיוקר הוה והשכר אבד ובני אדם רצי' אחר פרנסתם ואינם מגיעים שנ' ציה גם חום יגזלו וכו' ואם נותנין מתברכין שנ' הביאו את כל המעט אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנ ונינא בזאת אמרה' צבאו' אם לא אפתח לכם את ארובו' השמי' והריקותי לכם ברכ' עד בלי דימאי עד בלי דיאמר רב מרי בר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די עוד אמרו בגמר' גשרו על הבשר מפני המתנו' פי' רש“י בעון מתנו' כהונ' כי על מתנו' כהונ' אנו מקרבים אתו הדבר אל החסד. והנה בהרבה מצות אנו מקילין בסברו‘: ובזה ממת שלא היה נתפרסם ספרי הקבלה בדורו’ הראשוני‘: אבל עתה נתפרסמו ספרי הקבלה גלה לנו תוקף כל מצות איך הוא להמשיך השפעה ולהרבו’ החסד כמ”ש בזוהר במצו' קצרו' עלמא תתאה תלוי בעלמא עילאה ועלמא עילאה כפום אורחא דעלמא תתאה יש לנו להדר ולקיים בכל האפשר ולהחמיר בהם ולא להקל ומכ"ש שלא נזלזל מהם בסברות קלישות חס ושלום: וישמע חכם ויוסף לקח:


התנצלות הרב המופלג החסיד מ' אלימלך נר"ו:    🔗

הן מאז חנני השי“ת להוליכני אל גבול קדשו. עיר מקדשו צפת תוב”ב ונתישבתי בה. אמרתי חלקי בחיים שמה אשב כי אויתיה כל ימי חיי ולא אראה עוד ארץ מולדתי. אולם מד' מצעדי גבר כוננו כי עברו עלי תלאות אין מספר עד כי הוכרחתי לצאת חוצה על זמן קצר. ובבאי הנה ודעתי לחזור אי“ה בעוד ימים מועטים. חשבתי דרכי להיות זוכה גם פה באיזה דבר ולזכות את הרבים ולמען לא יהי' לריק ביאתי הנה אמרתי בלבי במה יזכ' נער את ארחו. ונזכרתי להביא מחדש על מכבש הדפוס כפרודמר רוחני זקני הרב הק' זצלה”ה לזכו' את אחי ועמי בס' הקדוש הזה מעט הכמו' ורב האיכו' ואם כי מי אנכי נמלה קטנה לבוא בקודש הילולים לעלה ולקלס איש רם ונשא כמוהו. אך אציגה עמך יקר סהדותא אשר שמעתי אומרים בשם רבינו הגאון הקדוש מאפטא זצ“ל כי כתבי קודש של אותו צדיק ראוי להשתמש בו אפי' גדולי הדור גם הקול נשמע בעיר בראדי כי כל ימיו של אותו צדיק היו מצטער לאמר מתי אזכה להיו' קרבן כליל לריח ניחוח להש”י וביום האחרון עת פקידתו להתהלך לפני ד' באור החיי' הלך וטבל ויצאה נשמתו בקדושה ובטהרה אז נאספו כל אנשי העיר וגעו כולם בבכי. ומלכם בראשם הגאון המפורסם מו' אליעז' זצ“ל לאנדא פתח בהספידו מאמר התלמי' (סנהדרין יא) כשישבו חכמי' בעלי' ביבנה נתנה עליהם ב”ק ואמר יש בכם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כהלל הזקן אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בשמואל הקטן וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו מתלמידיו של הלל הזקן וגם הצדיק הזה קראו שמו שמואל הקטן אשר כל ימיו הקטין עצמו ובמקום גדולתו שם ענותנותו. הביטו וראו אשר אבדנו בעונינו. נפלה עטרת ראשינו. והיו שם הספד גדול וכבד מאד. והנה הדפסתי את הספר הזה שיהיה בכרך קטן למען יוכל כל איש לשאתו בחיקו להגות בו בכל עת:

ואתם אהב“י קחו את המנחה הזאת מידי ומכחכם תחניני לעזרני למען אבא במהרה למחוז חפצי אל המקום אשר הכינותי: ובקרוב נזכה כולנו בשיבת ציון תחזינה עינינו דברי הכותב בלב נשבר השפל אלימלך בר ישראל ז”ל חתן חתנו של המחב' הנ“ל מתגורר בעיר צפת תוב”ב.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות