רקע
משה שמיר
מלך בשר ודם

לצביה


בשר ודם.png

בשר ודם 2.png


 

שער ירושלים    🔗


א    🔗


משבא קול צעדים מאצל המעלות ניטלה שלוותו של אבשלום. היטב ידע, י“ח צעדים עד שיעלה העולה, כי”ח עד שיכנס בפתח. כיון שניטלה שלוותו עמד מקרוא. לבלר שלו עוד היה מטייט בקולמוסו שעה קלה, ואחר־כך זקף בו עינים שאינן שואלות דבר. מנקיבתן של אלו נפנה לאחוריו, אך מראה המדרון בעד האשנב, בשירבוב ראש, לא היתה בו הצלה. הטרש החשוף השפיל כדרכו אל ערוצו של הגיא, שטוף חמה שרפתה, ולא נמצא על פניו דבר להאחיז בו את העין. השיב ראשו מן האשנב, והצעדים קרבו ובאו. אבשלום מן המצפים ואינם עושים היה, ולעולם קול צעדים מרטיטו. אף עכשיו משול היה למי שדבר של חידוש מתרגש ובא עליו.

מיד ניסוטה חופה שעל הפתח, ואיש־הצבא אשר נכנס בעדה קלט בקסדתו חרג של חמה שנזרק לעומתו מעם האשנב. לשעה דומה היה כמלך בעטרתו, אלא תיכף לכך פתח פיו לדבר, והיה הוא אשבן, אשבן האדומי אשר על המצודה, עבדו של אבא הורקנוס. אמר:

“דבר לי אליך.”

וחרש אמר, כמבליע צפונות. לא השיבהו אבשלום, רק פסע פסיעה ושתיים ובבואו אצל ספסלו ישב. מיום שהשליכם יהודה אחיהם הבכור לכאן הפקיד עליהם לשמרם את הגר הזה, שפניו שחורים ואינם מצמיחים וכל־כלו כתינוק שנתגדלו איבריו, אך אף־על־פי שנישאו יהודה במעלות כהונת־הצבא ועשאו ראש למצודה, היה לב אבשלום גס בו. הוא זכרהו מימים שהיה משמש בבית אבא, עבד בין עבדים, ואימת שר הכלא לא היתה עליו. אכן, מעיקרו לא חש עצמו אבשלום כנתון בכלא. דבר אחר יונתן, הוא ינאי. הלה הקפיד ונהג בעצמו כאסיר, ולאשבן שמר טינה. פעמים ראו בחוש כיצד הוא מלבה את שנאתו. באמת עשה ינאי מרבית שנותיו מחוץ לבית אבא, בגלילות הצפון, ולא הורגל בישיבת קבע ובעבדי־החצר.

עכשיו חזר אשבן ואמר, “דבר לי אליך, אבשלום,” ומשפירש שמו של אבשלום כבר העיד בעצמו שיותר משהוא בא להודיע הוא בא לבקש. עודו יושב על מקומו השיבהו אבשלום: “הן, שומע אני,” ומיד נתחוור לו שהלה מתכוין להסיח עמו ביחידות. הלבלר ישב על מקומו, קורא באשר כתב לאחרונה, כביכול מסולק הוא מן הנעשה. עד שאבשלום מבקש בפניו אותות הדברים אשר עיניו קוראות, החריף אשבן קולו ופסק:

“טול כליך וצא!”

וכמו לא ציפה אלא לזאת, אסף הלבלר קולמוסו וקסתו, עמד וחמק אל מעבר לפתח. הניח אבשלום למיני מחשבות שעלו בו, מעין לבלר זה, שיש בלבו דעה אך אינו משמיעה לפיו, ועמד שוב מצפה, חציו אסיר וחציו בן־מלך.

“מירושלים בא הדבר,” הפתח אשבן והיה כממתן בשורתו, שלא לזעזע, “מירושלים בא הדבר, ואמרו: מת אריסטובלוס המלך בן הורקנוס, יהודה אחיך. מת.” אבשלום ידע את נפשו. לראשונה ביקש להתפרץ, אם מחמת בהלה, אם מחמת תאוה, תאוות־נקם, אם מחמת צער. לשניה כבש עצמו שלא לגלות רגש. לסוף ניבעה בו חדוה, כמודעת לו לפי טיבו: מרגזת, נטולת־נשימה, חדוות־פחד. אמנם, דבר לא היה לו בלבו נגד יהודה, אף שאסרו בנחושתיים והשליכו למצודה שבהרים. שנה שהוא יושב כאן לא חלפה לריק. כמה וכמה גוילים של דברי ימי יוחנן הורקנוס כבר שמורים לו במטמוניות שלו, ואילמלא הסגר זה שהוטל עליו בכל כרחו, אפשר שעד היום היה מפנק עצמו בחלומות, ואף־על־פי־כן היה זה דבר של חידוש גדול, שמכאן ואילך משתנים פני הדברים, ומי יודע מה. כמין מוכני חזרה השמועה ונאמרה בתוך לבו: מת אריסטובלוס, מת אריסטובלוס, מכאן ואילך משתנים פני הדברים… תוך כדי כך נתכתשו בדעתו ספיקות מרובים, וכל אחד מלביש עצמו בשאלה ונדחק לצאת. מותו של יהודה תמיהה, וגורל אסירים מעתה תמיהה, מה אמרה ירושלים תמיהה, ותמיהה על תמיהה מה אמר ינאי.

אשבן ממתין היה לאבשלום שיפתח ויאמר דבר. האסיר חזר ונעשה כמדומה בן־מלך, ואילו מפקד המצודה חושש היה, כניכר, שאינו יודע כיצד ינהג. ארכה שתיקת אבשלום, כמו נדהמו חושיו לשמע הרעה, ולסוף קפצה מפיו אחת קצרה, שהיתה דוחקתו יותר מכולן, אף־על־פי שביקש להתכחש לה. בנמוך אמרה, ומיד כיעכע ושנה:

“וינאי יודע?”

“לאו. ואת המגיד שילחתי.”

עכשיו כבר גלוי היה חששו של אשבן בארשת פניו, אך דוקא אבשלום נוח היה להתרצות לו אותה שעה, שהרי לא היה אשבן חושש אלא מתוך נאמנות לבית אבא. קם אבשלום על רגליו ופסע אחת הנה ואחת הנה על פני החדר. שאל:

“שלוּחם של בית חשמונאי היה?”

“לא”, נענה לו מיד אשבן, שלא זע ממקומו משעה שנכנס, "מעוברי דרכים היה. ביקש פרס – אך ברך אלהים שיצא וראשו על כתפיו.

זכרון זה כמו הקל פתע על לב אשבן. הוא ניסה כוחו בשחקה קלה, כחוזר ומעלה את המחזה בדעתו, ומיד הרחיב וגיחך, והנה צחוק. לעומתו אמר אבשלום:

“עד שלא יבוא שלוחם של בית חשמונאי, אין יודע מה.”

משאמר, ראה שהוא מבקש לנסות את אשבן, שמא הוא ממהר להוציא דבר מתוך דבר בטרם יבוא צווה של רשות מירושלים. התבונן לראות, אך אשבן זהיר היה, כמגשש ברגלו על כל צעד וצעד. מחה צל צחוקו מעל שפתיו, וכגוזר על עצמו אמר:

“עד שלא יבוא שלוחם של בית חשמונאי איני אומר דבר לינאי.”

“אינך אומר,” קיים אבשלום וקיבל, ודומה היה עליו שהוא נכנס בברית חשאים שלא במהרה ייצא ממנה. הבשורה היתה כבדה בלבו.

עד שהחל מהפך בדעתו מה יעשה בבשורה כבדה זו שמונחת בלבו, מצא שנותר לבדו – ורק חופת־הפתח הזעה מגדת הסתלקותו החפוזה של שר־המצודה. או אז נשמעו גם צעדיו היורדים, ותיכף לכך נביחת גערתו בחצר, ששב ונטל ששרה בעולם.

כיון שנותר לבדו קרב אבשלום אל השולחן והציץ בגויליו זקוק היה להרגעת הנפש. תחתיה בא לו פיזור הנפש. הגויל האחרון לא נעשו בו אלא שתי שורות ומחצית השורה, ועמד ב־“שער העיר השני”. כאן נבלעו שעיפיו בהישמע צעדי העולה במדרגות, ועוד זכורה לו ראשית הפסוק הבא, אשר לא גמל בלבו: “והיה כי ראו בני עם ירושלים והנה תלמי בן חבוב בשער…” אלה דברי ימי יוחנן הורקנוס שלשים ושלש שנים ליוחנן – ושנה, אך שנה אחת ליהודה בנו. מת אריסטובלוס.

הרגעת הנפש שביקש רחקה ממנו. נקיפת־לב הכתה דמיו אל ראשו משנתפש לו שנית מלוא משמעותה של בשורה זו. מיד קפץ ובא רגש של חרטה, בלא שידע על מה ולמה, מעין חרטה לשמה. שמא טעה, ושמא נפל בפח. מותו של אריסטובלוס – ודאי כבר נסתבבו הימנו מקרים רבים ומשונים. לכל לראש – מי יישב בארמון החשמונאים? והאסירים מה תהא עליהם?

היה בלבו לרוץ ולבוא אל ינאי, שודאי יימצא לו דיבור של תקיפות, אך כבר ידע שאיחר את שעתו. כיצד יסביר לו לזה שהאח האחד יודע והאחר אינו יודע? אבשלום קשיש היה מינאי בשנה ומשהו, אך ינאי לא הכיר בדיני בכורה. אכן, הוא היה בכור לעצמו. הוא היה הראשון, ואף היחידי בבניה של חנה, אשת יוחנן השניה, אשר לקחה על פני אם שלשת בניו האחרים, הלא הם יהודה, אנטיגונוס ואבשלום. אם ילך עכשיו ויביא לו בשורה זו שמשתמעת לפּנים כה רבות – הן יהיה כנוטל גדולה לעצמו. מה יאמר? יאמר, אשבן מבכר אותי על פניך? יאמר, מוחזק אני בכור אצלם? יאמר, אשבן מתירא להגידך בטרם יבוא דברם של בית חשמונאי? חיה רעה אתה, שאין מראים לה סימן של פתח בסוגר?

חפן שולי גולתא שנשמטה מכתפיו, ובהנתק שוב להרף עין חוט־הרהוריו ראה שהחשיך האשנב, והחשיך הקיטון, והחשיך העולם. אם ייצא תהא עוד ככרה של המצודה מוצפת חוורת היום השוקע. בראשי ההרים, מאחור, יבערו קמשונים בנוגה הערב, ואילו במדורו של ינאי, במגדל־המצודה מעבר משם, אם יעיז ויבוא בו, במדורו של ינאי תהא כבר החשכה גמורה ומוגמרת. ביום שהובא למצודה, בו ביום, ציוה שיפקקו לו את אשנבו, וכמצוותו עשו. מאז הוא אטום ומסוגר בקיטונו, אינו יוצא ואינו בא, כמתיחד עם סוד שאין לו חקר.

גולתא ארורה זו נשמטת ושבה ונשמטת. על חסרון מלבוש היה אבשלום מצטער באמת, כגון זה לא ידע מימיו. בכותנתם על בשרם הוציאם אריסטובלוס מן הארמון, באישון לילה – בלא עדים, בלא מאור. עכשיו נסתלק ודברים עתידים להתרחש. כיצד מת? עודו בגבורת שנותיו, ואפשר שלחו יד בנפשו. עד שבנה הורקנוס והקים שלטון ושררה ושלום בארץ, באים בניו ומקעקעים את הבירה כלה. אין בהם אחד שיהא ראוי לשאת עטרתו של אבא על ראשו, וחס לך מהשמיע דבר זה באזני ינאי, שיקרעך כדג. אשבן גם הוא מתירא מפני ינאי, אף־על־פי שלכאורה נתון הוא בידיו לשבט ולחסד. ודאי משום כך ביקש להסתיר מפניו את השמועה, ודאי משום כך בא תחילה אל אבשלום הרך, הנוח להפתות; אמר מה שאמר בקצרה ובחטיפה ואץ להעלם – שיהיה כל המשא על כתפי השומע. ועכשיו, אם יאמר לינאי – הוא אמר, אך לא יאמר – הוא־הוא שלא אמר. על כל פנים הוא לוקה.

סמוך לכך נתעוררה בו גאוותו, כדרכה בעקבי נמיכות־הרוח. בנו של אבא יהא משמש זממו של עבד אדומי? וינאי, מי הוא ינאי – לא אחיו בן אביו? יתירה מזו: בירושלים מהומה, שמת אריסטובלוס ואין עוצר. מי יתן שם דעתו לשלוח עכשיו דבר אל הכלואים במצודה? – עת לעשות.

התקין גולתא סרבנית זו שעל כתפיו, מישמש פגיונו הקט, פגיון שלא ברשות, סקר קיטונו בחטיפה, ושילח חופת־הפתח מעל פניו. עומד היה מעל לככר המצודה הפנימית, על גבי מעקת החומה. מזה ומזה נתמשכו כתלי־האבן הכהים, המקיפים לה למצודה סביב־סביב, ומעברים ניצבו שלושת המגדלים האחרים. יחידה וברורה, אימתנית ושוררת, נתרוממה המצודה מעל למדבר־ההרים – כלה אומרת הורקנוס. ביראת הרוממות, באהבה, זכר אבשלום את אביו המת והיה מוסיף יראה ומוסיף אהבה עם כל מראית עין. ההרים חרוכים היו ושדופים, ולרבות נקיקיהם וגיאיותיהם העשויים להוריק לעת חורף. מדרוניהם מלאו עתה חושך ועל רצועת־האופק נזדקרו משוננים צוקיהם. מדבר ההרים הוצף צל שנתרומם ועלה מנבכי עמקים לא־נראים, והאימה החלה מהלכת. אל נוכח ארצם של בני־אדום הציב כאן הורקנוס את המצודה אשר על שמו קוראה בארץ, ויפה עשאה: אבן שלימה וכבדה, גובה לחומה ועובי־לה, מגדלים בארבע רוחותיה, ובקרבה ממגורות ומרתפים, אורוות ובורות־מים. הורקנוס, הורקנוס – האבן נותרה ושומרים לה אין.

נתמלא אבשלום עצבות, נתמלא עוז של יושר־לב, נתמלא רגשת־מעשה. בשעה אשר כזאת אין לפניו מכשול. ירד במעלות האבן, והיה כובשן ברגליו אחת לאחת, עד שדרך על פני אבני־המרצפת, זו המרצפת אשר לשולי הככר סביב. אצל שער החומה, שדלתו האחת קרועה לרווחה, נתעסקה אותה שעה סיעה של אנשי־צבא ועבדים בהכנסת עדר פורץ ומהמה, רובו בהמה דקה ומיעוטו בהמה גסה, והיתה עב של אבק עומדת בחלל־השער ומחפה על כל הנעשה חוצה לו, פרט לאורה האחרון של השקיעה, כהילה מרטטת. ראשוני העדר כבר פרצו אל הככר, אף נפוצו פה ושם לנשף בגלגולת מורכנת אל קרקעה הצחיחה. מראה השלום והנחת היה פרוש בין החומות המקדירות; ואבשלום, שאיש לא נתן עליו את הדעת, החל חוצה את הככר ופוסח על פני עז ועגל בדרך למדורו של ינאי. הדברים היו ברורים וסדורים לו בלבו: מת אחינו ואין יודע דבר לאשורו. הלא נתקין עצמנו לשעה שיבוא שלוחם של בית־חשמונאי? אפשר נתבקש לירושלים, אפשר ישלחו להביאנו בגדוד… ואל בחפזה, ינאי. לשעה נוססה בו רוח גבורה, באבשלום, וכבר חזה עצמו עומד לעומת ינאי ומדיין עמו כשווה עם שווה, אך פתע הפנה ראשו למשמע פעמי סוסים שהגיחו מן האורוות אשר מנגד לשער, ושנים סוסים היו שם, שנים פרשים: האחד עבד מעבדי אשבן והשני ינאי בן הורקנוס, במגפיו, בשריון חזהו הקל, בקסדתו.

בה בשעה הבחין גם הרוכב בהולך־הרגל והפנה אליו באחת את סוסו השוצף. בשל געיית העדר החזקה והולכת נזקק ינאי להרמת קול, ופעמיים אמר את דברו, מחשש שאבד:

“מת אריסטובלוס, אבשלום – מת אריסטובלוס!”

אבשלום נשא אליו את עיניו ולא ידע מה הוא שומע. הרוכב העטוי שריונו מוגה היה במלוא זהרו של השער הפתוח, כביכול לא נותר אור בעולם אלא בשביל פרש אחד. כל דבר שביקש עכשיו אבשלום ואמר, לא אמר – כגון שיודע הוא, כגון שמנין הדבר לינאי, כגון שלהיכן הסוסים. שיער בו ינאי והוסיף:

“בחליו מת!”

בשטף פרוע, מטריף־נשימה, החלו עולות בו באבשלום שאלות על גבי שאלות, ועדיין לא פתח את פיו. תוך שסוסו מחדש מהלכו הטיל לעומתו ינאי פסוק אחרון:

“צרור כליך ובוא לעיר.”

מיד עקר בבהלה, ואחריו עבדו, ומיד הסתערו שניהם אל תוך השער והעדר העולה בו, הפיצו כבשיו לכל עבר – ונעלמו בעב האבק המרחפת.

אבשלום נתקף רוח עיועים. כך מוליכים אותו שולל, שתחילה הוא בא אליו ואומר לו: ביני לבינך, ואחר־כך אץ אל ינאי ומשגרו לירושלים על גבי סוס, ועבדו עמו ונשקו עליו? לא ידע להיכן הוא פונה, רוחו דחקתהו, אבל את אשבן היה מבקש, לשקול לו כערכו. נתרוצץ במדורים הרבה, עלה וירד והיה מגדף כל העת בחשכה. לא מצא איש ובאכסדרות היה לילה. נדחף שוב לחוץ – והכיכר ריקה. שער המצודה ננעל בינתיים, קולו של העדר עלה ממכלאותיו בירכתי־החומה, וצינת הערב החלה מהלכת באויר. נבקה רוחו, כתינוק שאבדה דרכו. ביקש למחות בקול, להכות, להתיפח.

ממקום אחד נפלו הברות ואור, ואחר־כך יצאה כנופיה של אנשי צבא, מהם נושאים אבוקות ומהם נושאים משא מעוטף. הלך ובא אצלם, ומשראוהו הניחו משאם על הקרקע. האבוקות עמדו מסביב ונתנו אור, ומתחת לגלימה שנסתאבה נתערטלה גוייתו של גבר מגודל, והוא אשבן. עמדו העומדים והיו כממתינים לו עד שיתבונן במה שמונח לפניו, וכן עשה. בן־אדום נראה כאילו נכבשה קומתו. פניו היו כעין האפר, כגון שהוא שחור וצהוב גם יחד. קסדתו לא היתה עליו, גם שריונו לא היה, ודומה שהתעמרו בלבושו בשעת מעשה. כותנתו היתה חמוצה מדם, וממתניו ולמטה מכסה היה בסרח הגלימה. רק ברכיו היו זקורות לעיל, מתחת לארג.

קם אבשלום מהתבונן והאבוקות היו מתיזות ניצוציהן. הכל הביטו בו בשתיקה ופתע חש את יראת־הכבוד שבשתיקה, ופתע הבין כי שוב אינו אסיר. סקרם ולא ידע מי כאן ראש. מכל מקום הקיף להם במבטו ושאל:

“להיכן אתם מוליכים אותו?”

“לקברו, אל מחוץ לחומה,” ענהו אחד, ומשהבחין בו ראה שהוא מקציניו של אשבן, מן השכירים.

“מי ציוה?” הוסיף אבשלום להעיז, ושיקע שררה בשאלתו.

“ינאי”, באה תשובה שאין לה שניה.

“ומי הרגו לזה?”

הנשאל לא ענה, אלא רמז לאנשיו והללו כיתפו שוב את משאם. משהחלו הולכים נשאר עומד זה אצל אבשלום, והיו כנבדלים מעל האחרים.

“איש היה לו לינאי,” החל הדובר מספר בלא שנתבקש, כאילו רצה לפקוח עיניו של אבשלום על הנעשה סביבו, “איש היה לו לינאי מקציני־המצודה, והכל היו מביאים לו. כל מעשה וכל דבר מן העיר ומן הארמון, אין נסתר מפניו. אשבן בראשו שילם.”

אבשלום לא נטל מבטו מעל סיעת הנושאים במשא והאבוקות אשר עמהם. עכשיו באו עד השער. פשפשו הקטן נפתח בחריקה, והיתה זו אותה חריקה שהודיעה לילה לילה על שוב תורמית־של־משמר מן ההרים.

הקול שאצלו אמר דבר אחר:

“נתמניתי ראש למצודה.”

האבוקות נעלמו מעבר לשער. חשכת הלילה סתמה את פרצותיה, רגעו מכלאות העדר.

“מה?” איחר אבשלום בשאלתו, “מה?”

“ראש למצודה נתמניתי.”

“מי מינה אותך?”

“ינאי אחיך.”


הדבר לא היה צריך פירושים הרבה. ינאי עשה מעשה. מרגזת היתה הבדידות בחצר הריקה, השוקטת. עכשיו, אפילו יתפוש מרובה, יאסור סוסו וידהר – לא יהיה אלא רץ בעקבות קודמו. מכאן שאפשר לשוב ולעלות אל הקיטון שבמרומי־המצודה, ואפשר לשכב ולצייר בעינים עצומות כל מה שאין עינים פקוחות רואות. עלה והלך, ואיש אין עמו ללוותו, פרט לנושא האבוקה; כשפלו של יום גנוסיא, כלאחר שיכר. כיון שטרד מעל עצמו מראה החצר והמשמשים בה, מיד נטרד מעליו כל פרטו של אותו מעשה, ולא נשאר לפניו אלא עיקרו. תמה ואף נתרצה בהרגישו והנה באה לה גאוה וכובשת מקום בלבו. באחיו נתגאה, באחיו הצעיר ממנו. נער ואינו נער, אומר ועושה. נכון היה כבר למצוא ספוק בשבחי זולתו, ודי לו בכך. הן זו דרכו מאז. לא היתה גדולתו במעשים המרעישים, אך מי כמותו ידע לשמרם מפני השכחה! אכן, רק בהיות המעשה לסיפור המעשה באה בו התפארת האמיתית והשלימה.

הדברים אשר נתרחשו לנגד עיניו זה עתה – כבר החל סודרם ברוחו אחד אחד, כחוליות אלו שבשרשרת. כהרגלו, חזר ושינן פסוקים שזה עתה אמרום האומרים. לא היה לו שעשוע נאה מזה, לשוב ולשמוע בין כתלי־מוחו, שמוע ושנה ושלש, דיבורים של אנשים, דיבורים של גדולים וטובים – פסוקים חזקים שאינם משתכחים.

העבד תקע את האבוקה בזיז המיועד לה בכותל, ואבשלום הניחו שיסתלק בלא מלה. הטיל עצמו על יצועו וכיסה מרגלותיו בגולתא שתלש מעל כתפיו. הגה בינאי. הלה, ודאי הוא מיטלטל עתה על גבי סוסו בדרך לירושלים, ומה ילד יום?

מכל מקום, גמר בנפשו, עם בוקר יתקין עצמו לדרך.



ב    🔗


במעלה נחל קדרון, בניקוש פרסות, פסעו והלכו זה בעקבי זה שני הסוסים, אשר על גביהם הרוכבים בכליהם. ינאי לא ידע את הדרך, אך אנטיפס אשר רכב בראש, היה יליד המקומות האלה, בן למדבר יהודה, נער מנערי אדום.

רוכבים היו בשתיקה. הסוסים לא נצטרכו לדפיקה ולזירוז, וינאי בולש היה את החשיכה ומרעיד קלות, לא כמי שתקפוהו צינה או פחד, אלא כמי שפתע הוחש מירוץ דמו. תחילה רכבו על פני הרכס, כשהם שומרים קרבתה של אמת־המים הבאה אל המצודה מצפון. אחר־כך ירדו עם משעול העדרים ובאו בנחל, אשר כתלי־ההרים לו מזה ומזה.

הנחל יבש היה, נחל אכזב מנחלי־המדבר, ואדמתו קשה ומשובשת בצרורות. לא הרחק מכאן, בכמו זה, מצויה הדרך אל מדבר צוק, ואל צוק הישימון עצמו, הוא הצוק אשר אליו יוקח השעיר ביום־הכיפורים. כסומא רכב ינאי בעקבי מוליכו. בית־חרודון, אמר אנטיפס, שם נעבור ראשונה. בית חרודון אף היא על דרך השעיר, ויום הכיפורים אינו רחוק.

בנחלי הגליל מאוושים האילנות בשעה אשר כזאת. צפריר של ליל עובר בענפיהם, והם אומרים זמר. המעיינות ונחלי־המים קולחים מתחת לפרסות הסוס, וניחוח עצי־הפרי הולך למרחוק. ינאי בן הגליל היה, שם כוחו. בגליל אין לו חושך ואין לו ליל; בכל שיפסע יהיה כמהלך בביתו. וכאן משול הנחל למדבר, והליל – לתוהו; ואי־בזה, בעבי־הדממה – הצוק אשר שמה יביאו את השעיר ביום הכיפורים. אילו בגליל אשר רחק עשה דרכו זו, היה עושה בקול שיר ושיחה, אילו בגליל – לא אחד היה רוכב אלא פמליא כלה, בני־בית ומרעים תופשי נשק ויודעי צו. אלא עתה, בלב מדברה של יהודה עושה הוא את דרכו, ויהי כן – שאחת היא: אל כיסא בית־חשמונאי בירושלים.

שנה תמימה היה כבוש במקומו וממתין לשעה זו. אך הוא עצמו יודע: לא שנה אחת אלא עשרים ושתים שנה. רכב והלך בעבי הליל והיה שמח בהן, בעשרים ושתים שנותיו, כאומן השמח בעשרים ושתים קדירות נאות מעשה ידיו. היה נוטלן ומתבונן בהן בזו אחר זו, והיה חוזר וסודרן זו בצד זו. עשרים ושתים שנה, עשרים ושתים שנותיו הנאות.

מיום שעמד על דעתו היה הוא פחות מאחרים. אחיו הקשישים ממנו מלאו חללו של הארמון בשעה שהוא עצמו היה נשרך כצל בשוליו, נער מן הנערים. אכן, בשעות של דכדוך־הנפש היתה אמו, היא חנה אשת יוחנן השניה, סחה לו מעשה משונה שהיה מביאו לידי רעדה אף כי לא לידי התעלות־הרוח. אמרה כי בעת הרותה אותו הופיע אל־עליון אל יוחנן כהנו הגדול בהיותו על משכבו־לילה, ובשאול יוחנן לדעת מי מבניו יירשהו, הראהו ריבונו דמות עלם מוצק, רחב כתפיים ושחור שיער, ובשלשת בניו אין כזה. נפעם רוח יוחנן, אך לקץ ירחים נולד לו יונתן בנו הרביעי, ומעצם יומו הראשון ניכר הנער בשערו השחור ברוחב כתפיו ובקומתו הקטנה והמוצקה.

דומה היה כי איש אינו זוכר מעשה־חלום משונה זה אלא חנה אם ינאי. איש לא נתן דעתו על הנער. הוא גדל בין העבדים, במדור נידח, במחיצת אמו שכבר נלקחו אחרות על פניה, אף כי לא הוסיף יוחנן להוליד. לשון הרע מסיחה היתה בינאי שהוא שנוא על אביו, ולא אמת. הורקנוס לא הגה בו אף כדי שנאה. האחים הגדולים, אריסטובלוס הכעור, הגבוה ואנטיגונוס היפה כחמה, המשוח, מלאו חללו של עולם. הם היו נסיכי־המלכות, והעם אהבם כנפשו. יתירה מזאת: הצבא היה בידיהם. אריסטובלוס היה ידוע־חולי מנעוריו, בלא עת קפצה עליו זקנה. בשדה הקטל היה אכזרי, ערום ומר־נפש. בבואו בית היה מתבודד לנפשו. לא כן אנטיגונוס, שיופיו ומזלו הטוב היו מהלכים לפניו. מצוי ונראה היה בכל קהלה של שחוק, ראש לחוגגים, חביב לקלגסים ומקובל על בריות שבשוק. אילמלא עצר בהם היו מעלים אותו עליו על אחיו בכורו, אלא לא היה נאמן לאריסטובלוס מאנטיגונוס. הוא היה אומר: כנגד כל קב של חולי מוצאים אתם בו תשעה קבין של גבורה ועוד היה אומר: יהודה כיהודה.

צמיחתו של ינאי בחשאי היתה. כמו מאליהן נתעצמו תמיד עיני אביו בחלוף לעומתן גוף מוצק זה, רחב כתפיים וחטוב פנים. חמש עשרה שנה עברו עליו בלא שידובר בו – עד שיצאו אריסטובלוס ואנטיגונוס וכבשו את שומרון.

יום שהחריבו אריסטובלוס ואנטיגונוס את שומרון עשוהו יום טוב, ומשחזרו מנצחים ובאו בראש צבאם להניח לרגלי אביהם אדמות הכותים, ואדמות הבקעה היא עמק־יזרעאל, ואדמות הכרמל ומקצת הגליל – לא נפסק קול תוף בחוצות ירושלים, והעם היו מריעים להם בעזרות. משלשת כתריו של אביהם נטלו אחד, כתר גבורה, ולא הניחו לו אלא כתר כהונה וכתר נבואה. באשר לזה היו העם מספרים כי בשעה שהבקיעו חומות שומרון שמע יוחנן כהן גדול בת־קול יוצאת מקודש הקודשים ואומרת: ניצחו טפך שהלכו לעשות מלחמה באנטיוכוס.

אותו יום הקריב יוחנן כהן גדול את התודות ברוב־עם, משמו ומשם בניו ומשמם של כל ישראל, ולאחר תמיד של ערבית נתכנסו יקירי־ירושלים לסעודה בארמון. היתה היא סעודה של מלוחים, שבכל שעת־שמחה מעלים מלוחים לשלחן ואוכלים, זכר לבוני־המקדש שלא באו אל פיהם אלא מלוחים בעת שהיו עסוקים בבנין. מכאן שלא הסעודה עיקר אלא הסועדים עיקר, והיו הכל מקיפים לאריסטובלוס ולאנטיגונוס, שותים בצמא את דבריהם וקוראים לעומתם: משיחי אלהים.

ינאי, חוץ לשמחה היה באותו מעמד, דחוק ומופרש לעצמו, אבל עיניו ראו ואזניו שמעו. ראה את אריסטובלוס שהוא כבוסר על כל אותם שמרקדים כנגדו, ואת אנטיגונוס ראה, שמיקל ראשו בכל אותו כבוד שחולקים לו, ושניהם כמו לא זה מקומם, ולא זה ביתם ולא אלה בני עירם. רק אביהם, נשיא וכהן גדול, עוקב היה מזויתו אחר כל הנעשה בצל קורתו, כמחשב חשבונות.

ובהיות הכל בלולים אלה באלה, רבי־כהונה וגדולי־יחש, שרי־צבא ותלמידי־חכמים בכפיפה אחת, לכד פתע ינאי את עיני אביו הננעצות בו, והיטב ידע כי בזו הפעם עיני אביו רואות – את זה הגוף הנמוך והמוצק, את זו הגלגולת הנוקשה, את אלה הכתפיים הרחבות. תקפהו חולשת הדעת. עקר עצמו והסתיר עצמו והחל משוטט, אלא אנוס היה לחזור לאותו מקום, ושוב היו עיניו של נשיא וכהן גדול אומדות אותו במבטן הישר והתקיף. דומה היה כי אביו קורא אליו בלא קול, מצוה אף מבקש – אך ממתין שיעמוד על כך מעצמו. גאה היה ומבוהל גם יחד.

למחר ולמחרתו של מחר התחיל יוחנן מקרב את ינאי ומחבבו ומשפיע עליו רוב טובה. כל זה בפומבי ובעסק גדול, לאמור: נסיך חדש בארמון. היה מוציאו ומביאו בלשכות בית־המקדש ולא היה פוטרו מעליו אף בשעה שבאו נכרים וכהנים ואמרכלים להראות את פניו. גדולה מזו, אף למועצת הזקנים נטלו, והושיבו אצלו בראש כלם. אמרו: ללמדך, שעדיין הורקנוס שורר בביתו, לרצונו משפיל ולרצונו מרומם. אף בלילות, אלו ערבי־החורף שאין להם קץ, לא זזה ידו מתוך ידו. סופו של מרחשון, והימים ימי קרח וקרה בירושלים. מיסב היה הורקנוס אצל כופח של גחלים, מהפך כנגדו בכפות ידיו, וסח במעשי אבותיו, שלאחר חודש באים ימי אורים של חנכה. אבשלום, אחיהם הצעיר בן אמם של אריסטובלוס ואנטיגונוס, נתחבר לשמוע אף הוא, אך יוחנן אל ינאי היה מכוון את דבריו, ולא זז הימנו עד שכילה את כל הפרשה כלה. לא זכר ינאי ימים טובים מאלה בבית אבא. השלום היה על העיר ועל הארץ, הגייסות היו חבושים בקסרקטאות שלהם, הגשמים היו באים ויורדים במידה ולא בזעף, והישיש הגברתן היה כמסתתר עמו בלשכתו, מטיף לקחו ומעלה זכרם של ראשונים. כל אחד ואחד מהם זכה וראה במו עיניו. חמישה אחים היו, כמוהם כבני עליון, ולא נמצא דבר של קילוס שלא קשר לראשם.

מעולם לא נקלע אריסטובלוס למחיצתם בשעה מן השעות האלה, אף שנסתופף בארמון כל אותו חורף. הוא לבדו והם לבדם; ואילו אנטיגונוס – כעוף הפורח. רק בצאת החמה, בבוא תור האביב, משנתנערה הארץ לעבודתה והבריות יצאו לשדה ולכרם, והגייסות החלו מרתיעים אבריהם, והכהנים מכבדים את העזרות לקראת ימים של פסח – הוטלה המולה גם בארמון, ותם תור הימים הטובים. נזדמן שוב אנטיגונוס עם אריסטובלוס, והיו כממתיקים סודם. לאחרונה באו אל אביהם ואמרו לו: כך וכך, יש להנהיג סדרים בממלכה.

על אותו דבר נתגלע הריב, שהם ביקשו לחלק והוא ביקש לחבר. אמרו הם: משנתרחבו הגבולים מחלקים את המדינה לאפרכיות. ומעמידים איפרכוס על כל אפרכי ואפרכי. אמר הוא: כשם שקיבלתי מאבותי כך אמסרנה לבני: כהונה אחת, ונשיאות אחת וממלכה אחת.

סופו של אותו ריב שקיים יוחנן את שלטונו בידו, ואף תחם להם ולבניו כמה תחומים שאין הם נוגעים בהם, אבל בארץ העמים נענה להם. אותה מטלית של כותים, ואותה בקעתא, ואותה ארץ הכרמל – העמידו עליהן נציבים וגייסות לרגליהם, שיהיו מקיימים דברה של ירושלים. ואף בזאת נענה להם, ששלח את ינאי לגליל.


ומאז הריהו גולה. הסוס שתחתיו מעד וחזר ומעד. מעם אנטיפס הרוכב בראש נישאו גידופי־חשאים. הדרך הורעה הרבה. על מקום הצרורות באה מפלת־הר שסלעיה נתגובבו בערוץ. משנשתבשה עליהם כך דרכם, נתפחדו הסוסים ונצרכו לדפיקה. ינאי נצטער בצערם. הוא לא אהב את המדבר הזה. אכן, אחיו בקנאתם לא ידעו מה ברכה הם מביאים עליו בשלחם אותו לגליל. אפשר שאביו ראה משהו בחוש שלו. את בנו הפקיד בידו של נחום איש ארבל.

אותו פסח לא היתה שמחה גדולה משמחתם של גליליים, שנתפנתה דרכם מכותים ומגויים ומשאר פורעניות. בעיצומו של חג נכנס ניתאי הארבלי, אב־בית־דין של סנהדרין גדולה, ואמר לפני יוחנן: “הרי אחי, והוא מבקש לראותך.” בא נחום איש ארבל לפני יוחנן והביא עמו מתנות משמם של אנשי הגליל – לו ולבניו ולביתו. מתוך כך אמר לו: “עד מתי אתה ובניך מניחים אותנו חוץ לתחום? אלא בואו ועשו לגליל מה שעשיתם לאדום ולכותים וליוונים של בית־שאן.” שחק לו יוחנן לעומתו ואמר: “עד שאתה שואל אותי, שאל אחיך שאין מוציאים למלחמת הרשות אלא על פי בין דין של שבעים ואחד.” אמר לו נחום איש ארבל: “מצוה היא ולא רשות.”

כיון שהיו מסיחים בגליל, אמר יוחנן: “הנה ינאי בני, ואני מבקש לשגרו אצלכם.” אמר לו נחום: “שלחהו עמי, ואהיה לו כאָב וכעבד.”

ניתנה אמת להאמר, ינאי דעתו לא היתה נוחה מהמנהג שנהג בו אביו לאחר כל אותו חיבוב וקירוב, אף כי ידע שאחיו אנסוהו לכך, ולמד שחיבה ואהבה לבדן אין בהן כדי להעמיד אדם על רגליו. ביקשו לשגר עמו עבד – מחל וסרב. ביקש אביו לשלחו בכבוד ובברכה – נתעקש שיפטרהו מלפניו בית כתלי לשכתו, באין רואה. רק אמו נתלוותה אליו עד לשער העיר, והיתה משלחתו בגיפופים ובבכיות.

מחוץ לשער כבר היו מהמות בתוך החשיכה שיירות רבות ששמו פניהן לכל רוחות־השמים ולא המתינו אלא לסימן ראשון של בוקר. נתיגע ונתלבט בין הולכי־דרכים הרבה, מהם שפניהם לאלכסנדריה ומהם שפניהם ליריחו ומהם שפניהם לבבל. לאחרונה נקלע לעיבורה של שיירה גדולה שאמרו לגליל פניה, ומשל נחום איש ארבל. היתה שעת־ליל קודרת וכל עצמו כאובד בינות לחמוריה וסוסיה וגמליה של אותה שיירה. שעה יוצאת ושעה באה, ואיש אינו נותן עליו דעתו. רק בהחוויר הבוקר הרחישו הרובצים מסביב ופתע בצבץ והופיע נחום איש ארבל והיה מבקש את יונתן בנו של כהן גדול בעסק מרובה ובשאון. מצאו, וזימן לו סוס ובדקו אם ניחא לו באוכפו. באו מסביב והיו מתבוננים בו. כבר עלתה על דעתו שמוטב לו בהסתר פנים מבגילוים. מכל מקום, בהצצה ראשונה ראה שנחום ידידו הוא, והיה נענה לו על כל שאלותיו בהֵן. משול היה בעיניו כשה הנידח.

יצאה חמה ויצאו השיירות, ולסוף שעה קלה נתעלמה ירושלים מן העין, וכבר ידע ינאי שעבר מרשות לרשות, מעולם לעולם. עד לגריזים – יום אחד, אלא דופקים היו את השיירה למשוך ולילך, שביקשו לבוא ולראות בחורבנה של שומרון. לעת חשכה באו ועצרו במקום שאמרו, כאן עמדה אותה עיר. מיד הקיפום לעיי־החרבות, והיו משתאים ואומרים שבחי מעלליהם של אותם גיבורים, ומיד צץ נחום אצל ינאי ואמר לו: “בא וראה מה עשו אחיך לרשעים.” פסעו והלכו כאחד, והיו דורכים על פני החרבות בחשכה. נתלקטו בני־הלויה מסביב וקול הברה נפל: “ינאי בנו של הורקנוס, ינאי אלכסנדר בנו של כהן גדול.” ראה ינאי שהכל נותנים בו עיניהם לאור האבוקות, וראה הודו והדרו כאוחז בכף. כל אותו לילה היה ישן ולבוֹ ער, בונה עולמות ומחריבם, בונה מצודות ומחריבם. אריסטובלוס ואנטיגונוס טבעו גושפנקה שלהם על פני גוילה של ארץ. ינאי מטביע גושפנקה שלו על עולם ומלואו.

למחר ירדו אל בית־שאן, ומחוץ לחומתה של עיר עשו תחנתם. השיירה נתמעטה, שבני עיירות החלו מצדדים ופורשים הימנה בדרך, ומעתה נתקרב נחום איש־ארבל אל ינאי והיה פוקח עיניו על מראות שבדרך. למחר ירוד לימה של גינוסר ועם ערב באו לו לכפר שבראש הצוק.


נחום איש ארבל לא שהה ארוכות עד שהשליך מעל עצמו כל גינוני בן־טובים שהיה כפוי ונוהג בהם בירושלים. כשם שהשליך כלי־מילת שלו כן השליך לשון הקודש, ונקיון־שפתים, ושאר דקדוקים של בני־כרכים. אומר היה: שנים אחים אנחנו, ניתאי מפרנס לבית־אבא עולם הבא, ונחום מפרנס לבית אבא עולם־הזה.

לשון נחום היה נוקט גבי עצמו ולא לשון אני, והוא אך אחד מסימניו של דיבור מעורבב ושמח שבפיו. לשון ביתו ואחוזת־עבדיו – סורסית, ועם בהמות שתחת ידיו – יטורית ידבר, עם סוחרים – יוונית, עם כהנים שבמעמד – לשון הקודש או ארמית; וקולו, שאף־פעם אינו פוחת מצעקה, נשמע תמיד על פני כל שאר הקולות, אחד בשוק ואחד בבית־הכנסת.

תחילה היה ינאי כרוך אחריו, אך נחום זרזו שיעמוד על רגליו, ולא הניחו שעה אחת בלא דבר של חידוש. כמה וכמה בנים ובנות היו לו לנחום, אלא כל אחד מהם כבר בנה לו בית ונטע לו כרם וארס לו אשה, והיה ינאי יחיד ומיוחד בביתו הגדול של נחום, על חצרו וקרפיפיו, על אורווֹתיו, ואסמיו ועבדיו. ימים שבין פסח לשבועות, אין יפים מהם ואין קשים מהם לעובד אדמתו, ועל כרחו נעשה ינאי אב למלאכות וראש לעושיהן. פירות שבהר מתאחרים, אבל פירות שבעמק מקדימים, ובבקעת גינוסר, שמתוקים פירותיה כקול הכינורות, היו לו לנחום כרמים ושדי־אילן ופרדסים וגנות, ועומדים היו בעצם מתן פּרים. עבדים היו לו לנחום, ואף אריסים היו לו, שבא ונוטל תנובת שדם ואינו משייר להם אלא קומץ, ועוד היה ממונה על מס־הפירות, שהטילו יוחנן כהן גודל, לגבותו ולגבות דמיו, ודין ודברים היו לו תמיד עם מוכסנה של רשות, שהיה גובה כל שאר המסים, ועם משמר הכהנים שבמקום, הוא משמר בני־ישוע, שהיו נוטלים את המעשרות ואת התרומות – וכל אלה הפקיעוהו מרשות שלו והעמידוהו ברשות הרבים, ולא ארכו הימים עד שהיה ינאי למוציא ומביא ודן יחיד בנחלתו של נחום, שלא נתפנה אלא לאמר הן הן, ולהשיא עצה טובה ולאמר מלה של בדיחות־הדעת.

שלושה טעמים הטעימו נחום איש־ארבל לינאי: טעמה של שררה, וטעמה של סכנה וטעמו של חטא. טעמה של שררה, שהפקיד בידיו עבודת שדותיו וכרמיו ונחלתו. טעמה של סכנה, שהיתה ארבל מובלעת בתוך גליל הגויים, והיא כסלון ממאיר בבשרם. כל דרכים שבמחוז בחזקת סכנה, וחייו של כל אדם ואדם תלואים לו תמיד מנגד. כרכים ועיירות שבגליל, מהם יוונים ומהם צידונים וכולם עכו“ם, היו מפוזרים על כל נחל והר ודרך, מים הגודל ועד ים־גינוסר ועד ימה של סומכי. מלכות סוריה רופפת היתה, שהתכתשו מחזיקיה אלה באלה, וכל אותם כרכים ועיירות של עכו”ם ידעו שלמחר בא בית חשמונאי ובולעם, כשם שבלע לכרמל ולשומרון ולבית־שאן. ביקשו לחזק עצמם ולהתיש כוח שכניהם היהודים, ולא הניחו להם לילה אחד בלא מעשי־ליסטות. עד כאן – בלילות, ואילו בימים האירו להם פנים וביקשו קרבתם, להכין ליום־פקודה כי יבוא, ואמרו: אחיכם אנו. נחום, שהיה ראש במקומו, היה יוצא ובא בין הגויים, ואף נוטל את ינאי עמו. יצא ינאי ולמד כיצד מדברים עם אלה, וכיצד מחליקים להם בחלקות לשון, וכיצד מרגלים את כוונותיהם הנסתרות, וכיצד שומרים על כבוד ישראל.

וטעמו של חטא יפה מכל שאר הטעמים. אמנם, נחום לא היה שטוף בזימה כדומים לו במעמד ובנכסים מבין שכניו, אבל לא הדיר עצמו הנאה מן האשה. מיום שגלו בניו משולחנו, ומאשתו נתאַלמן זה כבר, היה מביא לו אשה למדורו, מפרק לפרק – לרצונו כונסה ולרצונו משלחה. אף־על־פי־כן לא שמע ינאי מפיו מלה של ניבול־פה מעודו, שבדברים המסורים לגוף היה מבכר את השתיקה. ינאי עצמו היה מעיקרו כתינוק, אף שראה כמה וכמה מעשים גם בארמון שבירושלים. כיון שנתחזק רצונו וטעם טעמן של שררה וסכנה וכדומה ממין טעמי הגברות, קפץ עליו רוגזו של יצר הרע. בכל המידות כבר נמדד לו, פרט למידה זו.

יום אחד, שעה שהיה ינאי עומד ומשגיח על מלאכתן של קולעות הסלים, שהיו יושבות וקולעות בציבור מחריות של דקלים בשביל התמרים שלעתיד לבוא, הפתיע נחום ובא, וראהו לינאי בקלקלתו, שאין הוא גורע עינו מאחת הקולעות, היושבת לעומתו ואינה גורעת עינה מאצבעותיה. לא אמר לו דבר, אלא משפרשו ורכבו לדרכם, שאלו פתע: רצונך שאתננה לך? השים עצמו ינאי כאינו יורד לסוף דעתו של הזקן, ומשהוסבר השיבו בלאו. מכל מקום היה זה פתח חטאת לינאי, שיתן עיניו במה שמזומן לו. מאז אין הוא ממתין עוד לנחום שיגיד לו קחנה, אלא נוטל פה ולוקח שם, מן הקל ומן הכבד, מן הפגה ומן הצמל, והכל במידה ובטעם, שלא להשטף בחטא.

בין כה ובין כה חלף רובו של קיץ, נתרוקנו היקבים והגרנות, נתמלאו המרתפים והאמברים. באגם החלה עונת ציד־הדגים, ובכפרים החלה עונת־האירוסין. לא היה ערב בלא שמחת חתן וכלה, לא היה לילה בלא זמירות ויין ואגוזים וקליות. ינאי לא היה קל להתרעות עם בחורי המקום, וחבר לא קנה לו, אך פעם בפעם היה יורד עם נחום ומתכבד במושב זקנים. אף שלא נתערב בין החוגגים, זן עיניו מן החוגגות. בחג הסוכות, כשהצינה גברה ופני האגם האפירו, עלה נחום לירושלים בעסק גדול, להביא לגנזי־יוחנן פריה של שנה שנקפה. עמו עלו בני ביתו, ועמם כל עולי־רגל שבמעמד, ולא נותרו בארבל אלא עבדים וטף וישישים שאינם מוציאים את יומם – ועליהם תופשי־חרב, לשמרם מפני המציק. ינאי נשאר אף הוא במקום, ונתמנה על תופשי־החרב. לשעה נעשה מלך, ומי העמידהו על כך אם לא אותה בת עכו"ם קטנה, שהביאה נחום לאחרונה מחמת־גדר שמעבר לירדן. משירד עליו לילו הראשון בלא אדון לראשו, כבר היתה זו ממתנת לו בירכתי האולם, כמיועדת לבעל־הבית. כל דבר שאמרה, יוונית אמרתהו, ובלא שתצטרך להסכמתו, כביכול אין לשון אחרת תחת השמש. כיון שכך נחסכו להם דיבורים יתירים. הציעה לו יצועו וקרבה לו מזונותיו, ושלחה את העבד וניצבה תחתיה לשמשו. לא זז מאצלה עד שעלה עליהם עמוד השחר. וכך למחר, וכך למחרתו של מחר.


משקרבה שעתו של נחום לחזור, יצא ינאי להקביל את פניו משום כבוד ירושלים. ובכפר־אגון, כמהלך מחצית־היום מארבל, נפגשו שני המחנות אלה באלה. ינאי מבקש היה לקנות את לבו של נחום בטרם יבוא לביתו, שעוד לא ידע מה הלה אומר לכשהוא שומע מנהגו באותה פרגית. לא זו בלבד, אלא קצרה רוחו לחכות עד שיבדוק שיעורן של תמורות שנפלו בו – בעיני נחום ובעיני הציבור, והן דומה היה באותם הימים כנברא מחדש.

כחבית זו הנתונה בתסיסתה נתון היה ינאי בעסקי עצמו, אלא בא נחום וטפח לו על פניו: לא נסתכל בו, לא הטה אזנו לדבריו ולא שמח בו. העמיד בו ינאי את עינו וראה שסברתו מעורבבת עליו, שלא כדרכו. מיד נדחקו עסקי עצמו לצדדין, ופיקח־שבלבו זקר ראשו לצפות בסכנה. עד ששקל בדעתו מה יגיד, נתאנח נחום לעומתו ואמר: “ביקש נחום להביא לך דבר מִשֵם אביך ומשם ביתך – אבל לא סייעו בידוֹ.” ראה ינאי שדברים רבים לו לזקן בלבו, והם מבקשים להתגלגל כנחל, אלא אבן עומדת לו בגרונו ואינה נותנת. “כלום נפל דבר בינו לבינך?” – פתח לו ינאי.

“בינו לביני לאו”, השיבהו נחום, והיה כמהסס שעה קלה מה יאמר להלן. אך מיד פסק, וסוף לדבר: “בינו לבין העם!”

מכאן ואילך ינאי שותק ונחום מספּר. לא עמד מספּר עד שבאו למרגלות ארבל, והיו מהלכים עקב בצד אגודל כל אותה דרך. לא יוחנן עשה מעשה, הקדים נחום ואמר, אלא שני בניו כפאוהו. והעם אומרים: שבוי הוא בידיהם. תחילתו של דבר בגייסות שהעמידו בראשי הדרכים ובשערי־העיר, לגבות מס־גולגולת מכל העולה לירושלים ומכל הנמצא בדרך, לרבות אלמנות ויתומים. וגייסות אלה – מבני עכו"ם הם, ששכרום לשמש שבט כנגד העם. ואחר־כך, משפשטו העם והלכו בחוצות ירושלים והציעו תבואתם ופירותיהם בשוק, באו טפסרים וגזרו בשמו של כהן גדול שכל הלוקח פירות מעם הארץ חייב לעַשֵׂר שנית, בין שעִשׂרוּ במקומם ובין שלא עשרו, כביכול אין עם־הארץ מהימנים על המעשרות. הרימו בני גליל ובני יהודה ובני כל המדינה זעקה גדולה, אלא לא היה להם שומע, ולסוף באו ונטלו מהם בזרוע. הלך נחום אצל ניתאי אחיו ואמר לו: לא אב בית־דין אתה של סנהדרין גדולה, שאתה רואה את העם עשוקים ואינך נוקף אצבע? השיב לו ניתאי הארבלי: הרי עלי עוֹלָה אם לא הרעשתי שמים וארץ לבטל את רוע הגזירה, אלא שבניו גברו. קטרוג גדול יצא עלינו, ואין מקשיב לנו. ועוד אמר לו: חמומי־מוח שבנו עלולים חס וחלילה להצית אש של מדנים, ואין אריסטובלוס ואנטיגונוס מצפים אלא לזאת, כדי שיוכללו לכבוש את החכמים ולהבטיל את הסנהדרין ולהשכיח את התורה. לפיכך, הוסיף ואמר, חייבים אנו ועומדים לכלכל את מעשינו בהשכל ובישוב־הדעת שלא לתת פתחון־פה לרשעים. למחר הרינו מוזמנים ובאים אצל יוחנן לסעודה של חג, והוה מתפלל לקירוב לבבות.

סעודה שביקשו לעשותה פתח לישועה נעשתה פתח לחורבן. אלה אומרים, חמומי־ראש מבין החכמים הציתו את האש, ואלה אמרים, יוחנן ובניו ויועציהם הרעים הציתו. כללו של דבר, אין יודע מה. בחוצות־ירושלים הוטלה בהלה, קלגסים שולחו בתלמידי־חכמים ובהמון־העם, אלה מכים ואלה נמלטים על נפשם. את ניתאי אחיו לא ראה שוב, ודבר של אמת לא קיבל. אלא שמועות יש, מפּה לאוזן, והרוצה להאמין יאמין. תחילתה של אותה סעודה, אומרים, ברצון ובסבר פנים יפות. חכמים דורשים בהלכות סוכה ואתרוג ולולב ומספרים בנסים שעשה הקדוש־ברוך־הוא לאבותינו במדבר, ויוחנן כהן גדול כנגדם – מאזין ועושה אזנו כאפרכסת. אחר־כך, אומרים, פתח להם יוחנן ואמר: אם יש לכם דבר להביא בפני הביאוהו, שבידוע איני מבקש אלא לעשות רצונו של מקום, ורצונם של חכמים ורצונם של ישראל. וכבר נתכוונו להביא בפניו זעקת העם, אלא קפץ פתאום מתוכם אחד וקילקל את כל הכוונות. ויש אומרים לא כך היה מעשה אלא כך היה. יונתן, יועצו של כהן גדול, בא והסיתו בתוך הסעודה, ואמר לו, אינך רואה שיש בלבם של חכמים עליך? אמר לו יוחנן, וכיצד אדע? אמר לו, אלא הַקֵם להם בציץ שבין עיניך, וראית מה יעשו. הקים להם יוחנן בציצו של כהן גדול, שנתנו בין עיניו, וקמו כל החכמים על רגליהם לתת לו כבוד, אלא זקן אחד היה שם ולא עצר ברוחו וקרא: רב לך כתר מלכות. הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון! מיד קמה מהומה גדולה, שירדו חכמים לחייו של אותו זקן, אלא שוטה זה מטרף היה בידיו כנגד יוחנן וצועק: כבר אמרו, אמו נשבית במודעים. ויש אומרים, לא אותו זקן אמר, אלא יהושע בן פרחיה נשיאה של סנהדרין אמר, ולא בצעקה אמר אלא בנחת. ומהו שאמר? שאין דרכו של כהן גדול להביא על עירו בקלגסים של עכו"ם ולנהוג כמלך וליטול מן העם בזרוע, אלא תהא כהונה לכהנים, ויהא שלטון לסנהדרין ולבית חשמונאי. מיד יצא הזעם מלפני השליט ונסתלקו משם אריסטובלוס ואנטיגונוס ובאו והקיפום לחכמים בחבילות של כלי־זין ונטלום למקום שנטלום. ושוב אחרים אומרים: ביקשו ובדקו באמו של יוחנן, ולא מצאו שנשבית במודעים, וכשר לכהונה. אלא מה, לא פסקו לו לאותו זקן אלא מלקות, ובניו של יוחנן פסקו לו מיתה והמיתוהו, ועל כך נבדלו חכמי ישראל בזעם, ועד שלא באו לבתיהם, פשטו בני־עוולה בחוצות והיו מכים את העם וחובלים בו והורגים.

גלים גלים שטף ובא סיפורו של נחום. הגיע לסוף מעשה, ומיד הוא קופץ וחוזר לתחילתו, ושב לספר מראש, וכל־כולו חומר וקוצץ ורוגש, דש והולך במה שדש, וחוזר חלילה. לסוף כמה שעות נתעייף, ותוך שהחל מפסיד שטפו של דיבור, החל נותן דעתו על ינאי, כמבקש לדעת כיצד זה מגיב לו. ראה ינאי שמצפים למוצא פיו, ושתק. עניינים רבים עוד לא היו מחוורים לו כאן, אבל דבר אחד ידע: יפה שתיקה. מכל מקום, נתפּעם בו לבו להבין כי דברים של חשיבות מתחוללים בירושלים, ואפשר יש מי שצריך לו שם.

נחום ראה שתיקתו של ינאי ולא הוסיף להתחקות עליו. אבל למחר בהשכמת הבוקר בא אצלו וניערו ממיטתו ואמר לו: שאלה יש לי אליך, ינאי. נסתכל בו ינאי וראה שלא נתן תנומה לעפעפיו כל אותו לילה. חזותו משונה היתה, לא זה נחום ולא אלה עיניו ולא זה שיגו ושיחו. ומבקש אני, הוסיף נחום, שתענני מישרים, כשם שאהבתי וכשם שאתה מכיר בי. אותה שאלה בערה לו באישוני עיניו עוד בטרם בערה על שפתיו, ולסוף אמרָה כחותה גחלים:

“מבקש אתה לחזור לירושלים?”

“לחזור לירושלים?” שנה ינאי ושאל, והוא תמיה, ומבקש להבין, ולסוף מתמלא שחוק וחיבוב לזקן פיקח זה, שמבקש תשובת מישרים ובא בשאלה של עקיפין. “אינני מבקש לחזור לירושלים,” הציע לבסוף פסוקו ונתברך בלבו שעוד לא השמיע דיבור שאין עליו חרטה, “מי ששלחנו לכאן”, הוסיף בזהירות, “הוא ישלח להחזירני.”

אבל נחום לא חש בצפונותיה של אמירה אחרונה, ומשראה כי אין ינאי מוסיף לו על מה שאמר עד הנה, קם מאצלו והחל מודד בשעלו ארכו ורחבו של חדר־המשכב.

כל אותו יום והימים שאחריו תפוש היה נחום בשרעפיו, כאילו אין הוא עשוי להסיר מלבו מראות שהביא עמ מירושלים. ינאי סילקה לאותה בת עכו"ם קטנה ממדורו, ונחום לא חל ולא חש. ניכר היה בו כי שום דבר מן הדברים הנעשים בביתו ובנחלתו אינו קונה שביתה בלבו, כמוהו כנטול ומרחף. זיקנה שהיתה לו כלוית־חן נעשתה כמַשאוֹי על כתפיו. מעסקי הציבור הדיר עצמו, על עסקי ביתו לא נתן ראשו. ינאי כנגדו לא פחת ממרצו ומעשייתו. מעט־מעט החלה דעתו זחה עליו. מי אמר שהוא סמוך על שולחנו של נחום? כלום אי־אפשר לו לומר שנחום הוא הסמוך על שולחנו? רצונו, הריהו מביא עליו משום אביו, ונוטל אדמתו ושדותיו וזהבו. כלום לאו בנו של הורקנוס הוא? רצה, הרי לפניו עיקר תשובה על שאלה שהיא כתלויה ועומדת לעומתו כל אותה עת: הלכהן גדול אם לחכמים. כלום לאו בנו של הורקנוס הוא? אמנם, מכאן ואילך הדברים מסתבכים, ומוטב להמתין, ולהוסיף דעת, ולהקשיב – בטרם יוכרע דבר.

וינאי היה מוסיף דעת. שיגר שליחים שילכו ויביאו לו ממה שנעשה במדינה. יורד היה לאם־דרכים שבעמק וחוקר ובודק בשיירות הבאות והיוצאות. עדות לעדות נצטרפה, וכולן אמרו מה שאמר נחום ומה שהצריך משנה־זהירות. יוחנן לחוד ואריסטובלוס לחוד. אמנם, דומים הם כאגודה אחת, אך אין דעתו של יוחנן נוחה ממעשי בניו. אילמלא אריסטובלוס, הוסיפו והעידו, כבר היו חכמים חוזרים לאכסניה שלהם, והכל על מכונו בשלום. אלא מה יעשה יוחנן והוא שבוי בידי בניו.

בין אבא לבין אריסטובלוס – ידע ינאי במי הוא בוחר, וידע מי מהם פוסק לו חיים ומי מהם פוסק לו מיתה, ואף־עלפי־כן שמר לשונו גם בזה, שלמחר נפטר יוחנן לעולמו ובא יהודה תחתיו. רק מוסיף היה ללקט עדות לעדות ושמועה לשמועה, והיה יוצא ובא, מדבר ומאזין – וכובש תסיסתו בתוך לבו.


יום אחד מימות הגשמים, שדרכי הגליל משובשות והעדרים כנוסים בדירים ובמערות, והעבודה רפוּיה – עלתה ובאה לכפר ארבל סיעה של נושאי־חנית. קראוהו לינאי שהיה מתעסק באכסדרה ואמרו לו: שלוחו של הורקנוס בשער. עמד לקראתם, וראה שהם כערוכים למלחמה, אלא מיד קפץ סרדיוט שבראשם מעל סוסו ובא לפניו ואמר לו: “עבדו של אביך אני, והרי אגרתה של רשות.” עד שגללה ינאי לתת בה עינו הוסיף הלה ואמר, כמקדים פירוש לקריאה: “מתבקש אתה לשוב עמי לירושלים.” ותוך כדי כך הרמיזו על סיעת הרוכבים הממתינה אצל השער.

ינאי לבו התקומם בו, אך כבש עיניו במה שבידו, ומיד השפיל וראה חותמו של כהן גדול. קצרים היו דברי האגרת. ממני יוחנן הורקנוס כהן גדול אליך יונתן אלכסנדר בני. נועצנו בדעתנו וגמרנו שאין טוב לך אלא שתחזור ותבוא לבית אבותיך, ולפי שכך שלחנו אליך זאת האגרת ואלה האנשים וגומר. לבו גילה לו לינאי כי יד אריסטובלוס באמצע, שאם לא כן – הבהילות מנין? ומיד נוכח שאין הם מניחים לו שהות של כלום. משראה שלוחו של יוחנן כי כילה קריאתו, נופף ידו לאנשיו והללו מיהרו ובאו לאכסדרה ועמם סוס פנוי באוכפו.

הרי שעתך, אמר לו לבו לינאי, לכך היית מתקין עצמך, ועכשיו אינך זע? אלא שאלה אחת היתה מנקרת וחוזרת ומנקרת ואינה מניחה מקומה לתשובה: בהילות זו למה? בהילות זו למה? ידע שהוא כפוי ועומד, וידע שלא כך ראוי לו, אבל מה יעשה ומין נער שבלבו מציף וכובש כל־כלו, והוא כאילו הוטל בו כישוף – ועודו שותק, ועודו עומד.

כבר חש נישופו של סוס על זרועו, ומתג של נחושת ממורטה הבהב לו כנגד עיניו. אותה שעה נפתחה מאחוריו דלת הבית ומתוכה התגלגל ובא קולו של נחום, ותיכף לכך נתייצב אצל ינאי ותלש מידו את אגרתו. קרא ולא שנה, אלא נעץ מבטו בסרדיוטות, ובשער, ובסוסים, ולסוף בינאי. כגון זה לא ראהו ינאי מכבר. זעם וגבורה ושחוק ונקם נתחלפו בארשת־פניו כעבים וחמה. כולם כאחד היו מחלחלים בגרונו שעה שנקבו לינאי במבטו ושאל:

“מתכוון אתה לחזור לירושלים?”

בבת־אחת ראה ינאי עמידתו מהי, בין שתי מדורות של אש; ועבדי ביתו של נחום ראה, שהם מתלקטים מסביב, מציצים מן החלונות, מקיפים לחצר מאחור, נושאים זינם עליהם. נסתכל בסרדיוט, שאף ממנו לא נתעלמה כל אותה תכונה, ומצא לומר דבר אחד:

“חזקה מצוותו של אבא.”

“מצוותו של אבא אמרת?” נשף עליו נחום בהבל־פיו, “ובהילות זו מה פירושה? וסרדיוטות אלה מה פירושם? כוֹפין אותך עד שתאמר רוצה אני. כבר ידענו דרכיהם של אלה. חוששים הם שמא נעשה ינאי פרוּשי בביתו של נחום. ידענו, ידענו… ואתה שְמַע,” הפנה בי־שופרו כלפי מנהיגם של סרדיוטות, “אין נחום משלח את ינאי מביתו כגנב. כשם שבא אליו כך ייצא מלפניו!”

הגביר קולו, והיו החצר והבית והעבדים מאזינים, ואינו פוחת מצעקה: “על סוסי בא ועל סוסי ישוב, בשיירה בא ובשיירה ישוב, לרצונו בא ולרצונו ישוב, וכבוּדה גדולה אשלח עמו, וידעה הארץ וראתה כי נחום איש ארבל משלח את נערו אהובו בבת־עינו, את ינאי בן יוחנן כהן גדול!”

מסביב היו בני הבית כובשים את גיחוכם. רצונם, הריהם רומסים סיעה זו של נושאי־חנית כרמוס את השרץ. כביר על כלם עמד נחום, המתין שייענה, ומשלא בא דיבור לעומתו, לא מעם ינאי ולא מעם שלוחו של יוחנן – הניף פתע בזרועו לנגד גולגלתו של הסוס, ומשהרתיע זה בבהלה ושמט מתגו, טפח לו מלוא אגרופו על צלעותיו והביאו לידי דהרת־מנוסה. נתבהלו אחריו שנים ושלושה מנושאי החנית, ובחצר נתגלגל צחוק. צחק אף נחום וינאי ניתר לבו בחזהו. מיד קפץ שלוחו של יוחנן לאחוריו, ובלא להוסיף דבר אָץ אל אנשיו, נתרומם באחת לתוך אוכפו – ודהר בראשם אל מחוץ לשער.

עכשיו התבוננו הכל בינאי, ואילו הוא עצמו התבונן בנחום. הלה נשא מבטו בעקבי הנמלטים, וכמדבר לחללו של עולם אמר לאיטו: “ניתאי בירושלים וינאי בארבל. מעתה יודעת ירושלים שערבון יש לה בידיו של נחום.” לאיטו אמר ולאיטו הפך פניו ונתעלם במדורו.

אכן, אמר ינאי בלבו לאחר שעה קלה, משהיה מתייסר ביחידות בדיוֹטה שלו וסופת־גשמים מזעזעת בחוץ עולם ומלואו – אין זקן זה משער עד להיכן אני עשוי להגיע. עמידה עלובה שעמד באכסדרה להטה בו כמו חקוקה בבשרו. עכשיו היה מהדק לסתותיו זו כנגד זו ונשבע בכל לשון של שבועה כי שוב לא יראנו איש בחרפתו. יכול שנגזר כי אין אדם נעשה אדם עד שמטבילים אותו ברותחין. הא, כלימות ובוז! כיצד עמדו שני אלה ותיגרו במחירו, משל כבזוֹנה שבשוק. כיצד לא מצא לו לפצות את פיו, כיצד משחקים בו כבפיס זה. יהא שהוא קטן, ויהא שהוא נער, ויהא שאריסטובלוס עושה בארמון כבתוך שלו – ינאי שוב אינו עומד למיקח. ערבון יש לו לנחום בביתו! כסבור הוא, יעמוד ויגלגלנו לקרן־זוית כפיטס זה, שישתמר לו בנחת עד שיהא יינו יפה למזיגה. ערבון יש לו – כסבור הוא, מעתה כל טענה שיש לו לטעון כנגד ירושלים, מיד הוא מנפנף להם בנער שבביתו: חייכם שאתם עושים רצוני – או שאני מטיחו בסלע. ערבון יש לו – וכיצד לא חל ולא חש שמא ערבונו שומע! ינוקא זה – כלום רגליים יש לו שירוץ מאליו? כלום עשה כבר מעשה מימיו? המתן לי שעה קלה, עיט זקן שכמותך, וראית כיצד ינוקא זה עושה מעשה. המתן לי שעה קלה. יראו גם אחים שבבירה כי אין מושיטים אצבע וקוטפים ינאי כשם שקוטפים פגה בכרם. יש בלבכם על פרושים וחכמים? הטיחו ראשכם בכותל. מבקשים אתם להוריד שיבתו של אבא ביגון? עוד יש לו בן, לאבא, ועוד ישמיעכם שמועה. סיעה של רמחים הוא שולח אלי, ועבד אדומי עליהם, קטוף ערלה וחדל־אישים. סוס באוכפו, וחותם של כהן גדול. המתינו לי שעה קלה ויערב לכם ערבונכם.

התבונן לחוץ. מטר סוחף עמד בינו לבין חללה של חצר, מטר הכולא כל בריות שבעולם בחוריהן. עכשיו ידע מה הוא מבקש ומה הוא עתיד לעשות. יכול שנגזר כי אין אדם נעשה אדם עד שמטבילים אותו ברותחין. ינאי בן הגליל הוא מעתה. לא בנו של יוחנן ולא בנו של ארמון בית־חשמונאי ולא בנה של ירושלים, ולא בן ביתו של נחום, ולא בן תערובות ולא בן בושות – אלא בנו של גליל, בנו ואדונו של גליל ההרים. והמערות, והסלעים והרוחות והמטר.

למחרת ביקש נחום לאמר דבר לינאי. שלח להביאו – ולא נמצא.


שוב לא נתראו פנים, ועל סופו המר של נחום שמע ינאי מפי עבד אדומי זה, אנטיפס, בעת שחזר לירושלים מקץ נדודים הרבה. ינאי משונה היה מאותו נער שעזב את העיר קודם חמש שנים, ואף העיר משונה היתה מאותה ירושלים שקודם חמש שנים. הזקן היה מכלה שארית ימיו על ערש חליוֹ והאחים היו שוררים בעולם. ינאי הבליע עצמו בפינות והשגיח שלא להבליט דמותו שכה נסתעפה במרוצת אותן השנים. רק עם עבדי הבית היה מרבה שיחה; במתינות ובחשאי היה פורש רשתותיו.

את אנטיפס הכיר מהצצה ראשונה, שאינו שוכח פרצוף אדם מימיו, ואילו זה דומה היה כחושש כיצד ינאי מקבלו, והרבה עמעם וחכך בלשונו עד שפירש לפניו זכרו של יום חורף במרומי ארבל, וסיעת נושאי־חנית ואגרתו של יוחנן. נתן לו ינאי פתחון פה, והלה נצטמצם ובא עמו לקרן־זוית, ינאי שואל והוא מגלגל ומשיב. הנה כי כן, העלה וסח, אותה איגרת של יוחנן היתה, ומה ראה לאותה בהלה, אלא הכביד פולמוס שבינו לבין פרושים, וקלגסיו של אריסטובלוס הרגוהו לניתאי הארבלי ולחבריו, וביקש יוחנן להציל את בנו מנקמת נחום. כיון שחזרו מאצלו בידיים ריקות שלח אליו יוחנן בגדוד והשיבם נחום שנמלט ינאי ואינו יודע אָנה בא. אמר יוחנן, הרוֹג הוֹרג יונתן בני. אמר אריסטובלוס, הניחני ואני עושה בהם כלה. שלח כנגדם גדוד ושני גדודים ובאו והוקיעו את נחום על גג ביתו עד שיצאה נשמתו, והציתו את אמבריו וקרפיפיו והחריבו את כל נחלתו, וכל רכושו חרם למקום ולכהן גדול. מאז אותו מעשה לא היתה לו להורקנוס שעה אחת של שלוה. תשש כוחו ונפל למשכב ונתיסר ביסורים גדולים. ביקש לחזור בתשובה, לכנוס את החכמים ולהחזיר עטרה ליוֹשנה – אך אריסטובלוס אינו מניחו שיעשה כן; הוא משמש בהיכל והוא מוליך ומביא את שרי־החיל ואנטיגונוס בראשם, והוא טובע מטבעות והוא נוגש בעם – כמוהו כמקבר את אביו חי. את אנטיגונוס הריהו אוהב כנפשו, והריהו מניחו לעושת בצבאות כרצונו, ואילו כל יתר אהובי־נפשו של הורקנוס, כל מקורביו ונושאי־חסדיו, בין שרים ובין עבדים נדחקים ונדחים ואין להם מושיע. אף הוא עצמו, אם יש לו אוזן שומעת, אנטיפס האדומי, שאבותיו שיגרוהו לירושלים לשמש בין עושי־דברו של הורקנוס, כאחד עם עשרה ממיטב בחורי אדום, אף הוא אינו רואה בעת האחרונה אלא קצהו של שוט, וסופו של דבר מה יהיה?

תפוש־צינה האזין ינאי לדברים, שכבר הרגיל עצמו בכך – מחשבה שבלב לחוד, וסבר פנים לחוד. אמנם, אי־אפשר היה לו לטרוד מדעתו מראה נחום, כשהוא מוקע ותלוי על גג־ביתו ומוציא את נשמתו ביסורים גדולים. מכל מקום, נמצא למד שאין הוא נידח יחידי בחצר־המלכות, ונידח עם נידח הרי זו ברית. עד שנפטר אנטיפס מלפניו לא השמיעו מלה, ומשנפטר מלפניו תלש צמיד של זהב מעל זרועו ונתנו לו.

מקץ ימים מעטים נאסף הורקנוס אל אבותיו. באו לו לינאי כשהוא מנמנם ואינו יודע דבר והעירוהו בזרוע ולקחוהו ונתנוהו בתוך משמר של תופשי־חרב והוליכוהו כל אותו לילה. רק למחר בבוקר למד שאחיו אבשלום כלוא אף הוא במצודה, והרעה היתה נגד פניהם של רבים, מי למיתה ומי לכלא – ויהודה אריסטובלוס בן יוחנן המליך עצמו מלך וכוהן גדול.


המליך עצמו מלך ואת שנתו לא הוציא. ואלו ינאי – כשם שבא בלילה כך הוא יוצא בלילה. עכשיו טיפסו ועלו במשעול שאין לו קץ, כמדומה. ביקש ינאי להדביק את אנטיפס, אלא בהמה זו שתחתיו אינה נשמעת לו. אפשר מיטיבה היא לדעת את דרכה ממנו. פתע נתרחבה לרגליו הדרך, ומה שלפניו לא גבו של הר – אלא תל בקתות שחורות וצפופות. כאן היה אנטיפס ממתין לו בלא להסב ראש, ומשהדביקו השמיע חרש: בית־חרודון; ופירש כוונתו, שילך לפניו ויבדוק אם יש דבר של חידוש או דבר של שמועה במקום. עמד ינאי תחתיו וקלט מוסרות־הסוס אשר הטיל אנטיפס לעומתו. קפץ זה לקרקע ומיד אָץ ונבלע מאחורי גדר של אבנים. נידרדרו צרורות וכלב נתן קולו. אמר ינאי אל לבו: כלום יש בעולם עין הרואה מיהו שעומד אותה שעה בחצרה של בית־חרודון? אף־על־פי שנתרגל במרוצת ארבע וחמש שנים בחשכה ובמעשים של חשכה, באו לו עכשיו ונטפלו לו מיני הרהורים. כלום יש לשון בעולם שתאמר מהו שצפוי לו לעומד אותה שעה בחצרה של בית חרודון? כלום היה לו לאריסטובלוס מי שיזהירנו לאמור, לסוף שנה אתה עפר וחילך עפר? נתן דעתו לענין זה והיה מהפך בו ומהפך בו, ומוסרותיהם של שני סוסים באגרופו הקפוץ. כמה יגיעות נתיגע אריסטובלוס עד שנתן עטרה על ראשו וכמה יגיעות נתיגע לאחר שנתן עטרה לראשו – משל כאילו מולך הוא ועומד למאה ולאלף שנה. מסתר כלאו נתחקה ינאי על כל אלה היגיעות, ער היה ודרוך לקפיצה בכל שעה ושעה. בצינוקו האפל שבמצודה, יומם ולילה, חרש נקם והגה לבאות. מקץ ימים מעטים לבואו אל המצודה הבחין דמותו של אנטיפס בין סרדיוטות שבחצר, ומיד החל זה משמשו בסתר. כל מעשה שנתחדש בירושלים וכל ענין מעניני הממלכה, משהגיע שמעם למצודה – הביאם לפני ינאי. אמת, פעמים חלפו שבועיים ושלושה בלא שמועה ובלא חידוש, ופעמים התפרנסו מן הספק ומן האומד – אך בעיקרו של דבר נצטיירה לו לינאי דמות פעלו ומלכותו של אריסטובלוס. אָכן, הלה נתיגע יגיעות הרבה, ומוכה חלאים היה על כל יגיעותיו. ראשית דבר אָחז בעטרה של מלכות ומן הכהונה לא הניח ידו. כיון שנעשה מלך, עשה דין לעצמו ועשה תורה לעצמו. חילק את הארץ לאיפרכיות ועל כל אחת מהן העמיד נציב שיעשה רצונו. סלל דרכים והקים חומות ושכר לו חיל כבד מאיי־הים ומארצות רחוקות. מששכרם ואימנם והכשירם וכלכלם – שלחם לגליל ואנטיגונוס בראשם. הכה בכפרי היטורים ובעיירותיהם וגזר עליהם: התגיירו או גולים אתם ממקומכם. נעשה מלך לכל דבר, הוקיר רגלו מחצרות ההיכל וממושב סנהדרין, הם לדרכם והוא לדרכו. כיון שגברה ידו לא שימשו אלא כמין דוגמה, זכר למנהג שהיו נוהגים, ובינתיים חכמים נפוצים ותורתם משתכחת. הנה כי כן, פחדו על עמו ואימתו על שכניו – בא לו חולי זה שכמוס בבני־מעיו ומכריעו באחת. מה הוא ומה כוחו? – מת. כל אותו גיבור כלול ומוקף בהברה פסוקה אחת – מת; ואף בשבילה צריך שיהיה אחיו החי עומד על קברו והוגה בו. תאמר, עד מתי יהיו הוגים בו? שהרי כבר הוגה הנפש בזולתו. אנטיגונוס איש חמודות. אם נטפה דמעה על קברו של אריסטובלוס, דמעתו היתה. עכשיו עליו הכהונה ועל צוארו המלוכה, אלא גלגל שהתחיל מתגלגל מי יאמר לו הרף? מי שראה מלחמות מלכי סוריה ומצרים על כסא אבותיהם – אין עוד דבר בעולם מביאו לידי תמיהה. מכל מקום, אנטיגונוס צריך עיון. ובשניים יעוין – כיצד הוא נוהג וכיצד נוהגים בו. מה יאמר על אסיר שפרץ מכלאו? ניתן לשער בו שאין טיבו להקפיד. מה שאסר אריסטובלוס הוא יתיר. אף־על־פי־כן מוטב שלא ליפול אליו בטרם זמן. ובעצמו של דבר, כלום חייב בנו של הורקנוס לשבת ולהמתין שם במצודה עד שיבואו ויוליכוהו אחר כבוד? אפשר שטענה זו תהא נשמעת לאזניו. דרך אחרת, להסתלק למקום של ידידים ולצפות, אך ארוכה היא. זאת הפעם יש לשקול ולבדוק כל מעשה ומעשה במחשבה תחילה. סדרי ממלכה שנשתנו – כלום לא נשתנה עמם הכל? ומנין שאנטיגונוס הולך בדרכי אחיו? ומה דינו של האָח האחר? ומהומה כי תיפול, העת היא לשבת בחיבוק־ידים? – כיון שזזה אבן אחת, נזדעזע הגל כולו. עד כאן הכל יפה, אלא מכאן ואילך טבע יש להם לדברים, שאין אתה יכול להגיד מראשית אחרית כבר למד: את הרחוק אתה מבקש לדעת, ואת הקרוב כבר ידעת? עד שאתה מבקש לנחש כיצד נוהג בך אנטיגונוס למחר – שאל מהו והיכן הוא בשעה זו. הבא לירושלים? הקבר את המת? האסף את הזקנים? השלח רצים רכובים למצודה?

בדרכי נדודיו נתרגל ינאי במנהגיהם של עכו"ם. נוטלים כבדו של איל, מעיו של עוף, קשקשיו של דג, מחלים פני האל הצופה עתידות – ופוסקים לכאן או לכאן. הנה הלילה מסביב, הנה ערפל ספק גוהר ספק מתרומם על פני גיאָיוֹת שבהר. מה סימן יש כאן לבוקר שיבוא? מה אות יש כאן ליום – אם לחמה עם לעבים? שלח ידו אל חלל האויר שלפניו וחש משבה של רוח קלה. מכאן ולדרום – יהודה, מכאן ולצפון – יהודה, מכאן ומזרח – יהודה, מכאן ולמערב – יהודה. ערש עתיקה, הררי־אבות – דרכו של ינאי כיצד היא, טובה אם רעה?

אותה שעה הגיח לעומתו צלו של אדם ואנטיפס צף מתוך האפלה וקפץ על סוסו. הקריב ראשו לראש אדוניו והיו עיניו נוצצות בחשאי מתוך פניו הכהים. תרדמת־אלהים נפלה במקום הזה, אמר ועקר עם סוסו והלך, אין איש ואין אשה ואין כלב חורץ לשונו. נעלה ונבוא אל בית־מטופה.

דבר אחד יש לו לינאי לומר לאנטיגונוס אם יקבלנו, ויוונית יאמרנו, כדרך שטבעו בזכרונו: יכול אתה לבחור בעבדים שיעשו עמך את המלאכה, אך ראוי לך שתבחר בבני־חורין. אם רשע זה, שאריסטובלוס שמו, נצרך לאחיו בשביל שינהיג לו את הצבא, אנטיגונוס על אחת כמה וכמה. ומי יאמר, אפשר יבקש לחלק את השררה, לזה מלוכה ולזה כהונה. והרי אפשר שאינו בעיר – וכל המקדים נוצח. והיפוכו של דבר אפשר, שכבר העמיד לו סרדיוטות ובריונים על כל דרך ועל כל שער ועל כל פתח, ולשעה הם רואים את ינאי ונוטלים את נפשו. אלא אין ינאי מתירא מכגון זה. פתח נפתח לו – חזק עליו שיחרוג וייצא. וכבר למד: איזהו אדם – שנשמע לגורלו והולך ועושה לפי שנצטוה מלבו, אחד עבד ואחד מלך, ואינו נותן דעתו על פורעניות מזה ועל תענוגים מזה. צריך להכריע את כל העולם תחתיו – מכריע את כל העולם תחתיו, צריך לעבוד את זולתו בעוני ויסורים ובעבודה קשה – עובד, צריך לתת את נפשו – נותן, ובלבד שיישמע לגורלו.

תוך כדי כך היו מטפסים ועולים, שנטשו ערוצו של נחל קדרון ונתחברו למסילה צרה, המסתעפת מן הנחל ומוליכה עקלקלות מעלה מעלה. כיון שחלפו בינתיים שעה ושתי שעות נזדקר ויצא פלח של לבנה מחיק המזרח, תחילתו מלופף בהינומה של אדים וסופו תקוע ועומד בעיקרו של רקיע. ממקומו שפך בוהר חוַרין שלו על כמה סלעים בצדי־הדרך, על קתו של סיף, על קו שמפסיק בין הר לשמים. נתרוממו וטיפסו ואין חלל עולם מחזיק אלא קול פרסות. באו למישור ברומו של הר ונתגלו להם סימני ישוב – שדה מעובד וגדר מפסקת בין חלקה לחלקה, ושומירה במקשה ודמות חמור הלוחך. לא יצאה שעה קלה ועלו ובאו למקום שנצנצו להם מרחוק אורות קלושים של מטופה. נשים שהשכימו לטחון וללוש נתנו קיסמין ברמץ וליבוּ מדורה של כלום – וכבר מרמז ראשו של הר בכמה וכמה רמיזות חמות ושמחות. רק עתה נתחוור לו לינאי כי אמנם חפשי הוא, וכי מיחוש חריף זה שצובטו בשרשי־אפו לא צינת שחרית הוא אלא ריחה של חירות. עד עתה היה כאסיר שעושה דרכו מכלאו ולחוץ, מעתה עובר־אורח הוא; כאילן בשדהו וכאשה בחצרה – כן הוא בנתיבו.

אלא עד שלא נתקרבו לכפר נפל דבר בחללו של ליל, והסוסים זקרו אזניהם. הקשיב ינאי רב קשב וראה שאנטיפס עוצר בבהמתו. משעצרו שניהם עלה מרחוק קולן הדק של פרסות ממהרות. דק היה הקול ומרוחק ואף־על־פי־כן אמדם אנטיפס עשרה סוסים לפחות. מעתה התקדמו מתונות, צועדים ועוצרים, מקשיבים וזזים. נתכסו הקולות ושבו ונתגלו מקרבה יתירה. עכשיו כבשו כמדומה דהרתם, שודאי ירדו אל בין ההרים. מכל מקום נשמעים היו כקרבים והולכים. דחקו ינאי לאנטיפס וירדו שניהם מן המסילה והכמינו עצמם באפלה גמורה. עד מהרה באו ועברו על פניהם רוכבי סוסים בחבורה, תופשי נשק כולם, מצלצלים והומים בכליהם ובבהמותיהם הכבדות. לא היו פחותים מעשרה, ופניהם למקום ששנים באים ממנו. כיון שראם ינאי שהם נבלעים והולכים במורד הדרך, דפק בסוסו והוליך את עבדו אחריו. רוח תזזית נכנסה בו. סיעת־פרשים זו – מנין היא באה ולהיכן היא הולכת? דברים מתרחשים תחת כיפתו של ליל; ירושלים אין מנהגה לישב ולצפות. דברים נעשים והולכים בכל שעה ושעה. עת למהר.

נכנסו ובאו לריחו של כפר, ולנביחות כלביו, ולעשנו – ומיד נתגלו לנגדם נושאי־אבוקות בציבור שהיו כנוסים ורוחשים ומהמים על דבר. לא ירדו מעל סוסיהם, אלא הבקיעו ונתקעו לעביה של המולה. אותה שעה עוד היו נאספים ובאים מכל בקתה ומכל סוּכה ומכל בית, סחים ומסיחים ושואלים ומשיבים. כיון שנפלו שני הפרשים לתוכם – נתלו עליהם ועשו להם לויה ולא עצרו לשונם. נרכן אליהם ינאי מעל סוסו ונרכן אליהם אנטיפס מעל סוסו, זה שואל וזה שואל, ולא נענו אלא במהומה יתירה שאין לה שחר. ינאי מבקש לדעת דבר והללו מבקשים לספר דבר – ואינם מכוונים זה לרצונו של זה. לבסוף הטיל בהם ינאי צעקה אחת ונתבהלו, ונפנה לזקן אחד ואמר לו: “סיעה של רוכבים שעברה בכאן, מה טיבה?”

“הוא שהיינו צועקים ומצעקים,” הרעיד הזקן ופתח, ומיד נצטרפו לו כמה קולות, אלא שגבר עליהם ומשך וסח: “למצודה הלכו, למצודת הורקניה. בניו של הורקנוס שם, שנים בנים, להאביד אותם הלכו, להאבידם. לא דים בדם השפוך,” נפנף אגרופו כלפי קריה שבצפון, והיה נלוה והולך עם כל רתיעה שהרתיעו סוס ורוכבו, “לא דים בדם השפוך, איש על אחיו לא ירחם, לא דים באנטיגונוס, לא דים באריסטובלוס – אף את דמיהם של אלה הם מבקשים. איש בשר אחיו יאכלו, מארת אלהים על הבית הזה, מארת אלהים!”

אלא אותה שעה כבר היה ינאי עומד על הקרקע, ידו האחת באפסר־סוסו והשניה בטליתו של אותו זקן. הצהיב אורן של אבוקות ונתרחבה בהורית שבאויר. תפשו ינאי לזקן, תקע עיניו בקלסתר פניו והעמידו על דבריו:

“אנטיגונוס אמרת?”

“אמרתי,” זעק הזקן כמשתומם, “כלום לא אמרתי?”

עלתה המולה מסביב, אך ינאי לא נתן עליה את דעתו. נתחקה על שפתי הזקן ושתה כל הברה והברה: “תחילה ביקש אריסטובלוס להסתירוֹ, אלא כבר אנו יודעים. דין מקומנו כדין ירושלים, דבר לא נעלם. בבוקר הרג את אחיו ולערב הוציא את נשמתו. עוד לא בא לקבורתו – וכבר נשלחים והולכים אלה להוסיף דמים על דמים. מארה על בית חשמונאי, מארה ויד אלהים…”

וסוף דבריו לא נשמעו לו לינאי, שקפץ ועקר עם סוסו ונשתמט מסיועם של הבריות וחרג מהמונם ואָץ ויצא לדרך. שעה קלה היו דוהרים זה אחר זה, וסברתו של ינאי מעורבבת עליו כליל. פתע עצר. אורה של שחרית הבהיקה מעברים. התבונן באנטיפס שצינן רוח סוסו.

“אריסטובלוס אמרו במצודה או אנטיגונוס אמרו?”

“אריסטובלוס.”

“והוא בלבד?”

“הוא בלבד.”

”וזקן זה שבכאן?"

“אפשר זה משקר ואפשר זה משקר, ואפשר שניהם כאחד דוברים אמת.”

עקר ומשך. מעתה ולקץ שעה קלה משתטחת ירושלים לרגליהם. בבוקר הרג את אחיו ולערב הוציא את נשמתו. כלום אפשר הדבר? אריסטובלוס את אנטיגונוס – את היפה, האהוב, המבורך? ואם אמנם נכון הדבר, דם על גבי דם בארמון בית חשמונאי. עכשיו אותה סיעה של פרשים באה למצודה, נוטלת את אבשלום ומגירה את דמו. עוד לא יבש דמו של אשבן, והרי דם על גבי דם במצודת הורקניה. וינאי נותר לבדו. הרוג מכאן והרוג מכאן וינאי לבדו. כלום אפשר לו לאריסטובלוס שיהרוג את אחיו כנפשו? כלום שעתו של ינאי היא שבאה לעולם?

חמה וירושלים הפציעו כאחת, מימין חמה ומלפנים ירושלים.



ג    🔗

עוד היה עשן תמיד־של־שחרית תלוי ועומד מעל למזבח, וכבר חזר אלעזר בן־פתורה וירד במעלות של עזרת־כהנים, ודרס ופסע בעזרת־ישראל והיה מקיף והולך דרך שמאל, לצאת אל גשר העיר העליונה. דומה כי רק שעה קלה קודם לכן היה מתנשם ועולה כשפניו לכאן ונמצא שלא שהה בהיכל אלא כדי אמירת הברה ושתי הברות אכן, כל אותה השכמה וכל אותה ריצה שלא כדרכו היו; אלא אמש, בשעה שעלה למיטתו, תקפה ובאה עליו פתע מחשבת־בעתה ולא הניחתהו לעצום עין עד שהאדים מזרח בחלוניו. חומסים אוצרו של מקדש! חזקה עליו שהיה טורדה לאותה מחשבה כטרוד את השרץ, אילמלא היו לי ידים לשער שאפשר והוא מעשה. שהרי מאז בוקרו של יום אתמול אין מלך ואין כהן גדול בישראל, וכל הרוצה בא ונוטל שררה. כיון שהאדים מזרח נזדרז מעל מיטתו וקפץ לאפריון שלו ונישא והלך להר־הבית ולא נתקררה דעתו עד שבדק וראה עולם כסדרו וכמנהגו וציוה מה שציוה על השמירה ועל העירות ועל פקיחת־העינים.


עכשיו חלף ועבר בבסילקי של לשכת־הגזית וננער להוסיף זריזות על זריזותו, שעוד היום נאספת לכאן סנהדרין גדולה לדון את הכהונה, ויש להקדים ולהכין את הזקנים, מהיכן ידונו ולהיכן יוליכו. משם ולהלן יצא ועמד בשער הכהנים, והעיר העליונה לעומתו מעבר לבקעה. עבדיו ואפריונו היו ממתינים לו בשולי־הגשר ומיד קפצו על רגליהם והתקינו כסתות וכרים במקומם, ועמדו לשמש את אדונם. בא וישב, ותיכף לכך נתרומם ונישא, והפקיר כל כלו לאותו טלטול של נחת שהיו עבדיו מטלטלים אותו. השקיף על העיר, וכמלוא מבט נזדקר לנגדו ארמונם של בית־חשמונאי שעוד צל מֵתָיו בתוכו. ולא יטַמאוּ עוֹד בּית ישראל שֵם קדשי, הרחישו שפתיו ואמרו מאליהן, המה ומלכיהם בזנוּתם וּבפגרי מלכיהם במוֹתם. כל אימת שהוא עובר על פני ארמונם של אלה מרחישות שפתיו ואומרות נבואתו של בן־בוזי, ולא היה יום שנתפש לו משמעה של אותה נבואה כיום הזה. בתתם סִפָּם את סִיפִּי, משך והגה בלא קול, וּמזוזתם אצל מזוּזתי והקיר ביני וביניהם, וטמאו את שם קדשי בתו­ֹעבוֹ­תם אשר עשׂוּ.


אלעזר בן פתורה, גזברה של כהונה, מעולם לא התנגחו בקרבו שתי דעות. ידע מהו מבקש וידע מהו עושה. עולמו סדור היה לפניו כעצי־מערכה אלה שעל המזבח, שורות שורות ורבדים רבדים. אם כל העולם הדום של ישראל, הרי ישראל הדום של כהנים, וכהנים הדומם של בית צדוק, ובית צדוק הדומו של כהן גדול, וכהן גדול הדום לשכינה. כך בראו הקדוש ברוך הוא לעולמו וכך יפה לו, וכל הבא ומטיל בו שינוי כאילו מתריס כנגדו כביכול, וכאילו מעוות סדרי בראשית. תורה קדושה נתן אדונו של עולם לעמו וכרוּכה עמה מגלת־יוחסין. על מה העולם עומד? על טהרת כהנים, וברוך הוא שבחר באהרון ובבניו לעמוד לשרת לפניו בבית קדשי־הקדשים. בני פתורה מבית צדוק היו, אך לא מיקירי בית־צדוק אלא מפחותיו, מאחת המשפחות הנידחות שאין לה יד ושם בכהונה הגדולה. כל יחוסם באם־אמם, פתורה בת ישוע כהן גדול. אלעזר גופו ראשיתו מצער, לא מלאכה מן המלאכות החשובות ולא כהונה מן הכהונות. ובמה היה כוחו – בזרועו שאין מהיר ממנו בבית־המטבחים, לשחוט הזבחים ולתלותם על אונקלים ולהפשיט עורם ולחלקם ולהדיחם. בעל זרוע ומהיר היה בכל דבר ודבר. בעל זרוע היה לחטוף מתנותיהם של ישראל ומהיר להקדים חבריו ולזכות בתרומת המזבח. היו חבריו מבקשים קרבתו ולימים נעשה ראש לבית אביו וראש למשמרתו וראש למעמדו, עד שעשוהו אמרכל ועד שנעשה גזברה של כהונה. עכשיו, שנטלו לעצמם בני מתתיהו את הכהונה הגדולה ודחו את בית צדוק לקרן זוית – אין גדול לבית־צדוֹק מגזבר, ונעשה אלעזר אָב לכהנים, הוא זרוֹעם לעשות והוא פיהם לדבר. אָכן מיום שניתן כתר כהונה לבית חשמונאי נעשו כהני־ההיכל לחוד וכהן גדול לחוד ואין רשות נוגעת בחברתה. כהן גדול אינו מתפנה לעסוק בצרכי־הבית ומשרתיו ומניחם לקטנים ממנו, וכנגדו עושים כהנים כמין סייג נעלם ביניהם לבינו, שבית חשמונאי מכהני־הכפרים, ואפילו היום הם מלכים והיום הם כהנים גדולים – אין מכניסים אותם בסוד ותיקים שבהיכל. ניתנה אמת להאָמר, שטינה ואיבה שהיו שמורות בלבם של כהנים על בית חשמונאי שעשקו את הכהונה לא נשתכחו אלא נתכסו לשעה, ודין אלעזר כדין כלם. אבל שלו מפורשות יותר. ידע על מה הוא שונא ועל מה הוא שומר טינה, ואף על מה הוא מכסה ידע. שמכל מקום טובים היו בית חשמונאי מן הפרושים, ומכאן ואילך כל המחלוקות מסולקות לצדדין.


מבאי־ביתו של הורקנוס היו וממקורביו ומיועצי סתריו. אָכן, תכופות זקוק היה יוחנן כהן גדול לזהב ולכסף, ואילמלא בן־פתורה כבר שלח ידו בגנזי הקודש. מעשה ישן, שביקש יוחנן ליטול מן הגנזים ובא לפניו בן־פתורה ואמר הרגני תחילה, ואמר לו מה אעשה, ואמר לו הרי אוצר קבורתו של דוד, טול משם. ונטל משם. כל אימת שהיה יוחנן מבקש ליטול מגנזי־הקודש בשביל צבאותיו וכלכלת ארמונו וטביעת מטבעותיו ומלחמותיו, היה בן־פתורה מפיס את דעתו ואומר, הרי שלך לפניך, אלא מוטב תשמרהו ליום רע ואַל תגע בו כל זמן שיש לך דרך אחרת. ודרכים אחרות מצא לו.


הוא ואחיו יהודה נתמנו על המעשרות והיו נוטלים אותם בזרוע. חיל של בריונים היה ברשותם ולכל מקום שהם ואמרכליהם הולכים, מתלוה אליהם אותו חיל ואין העם יכולים לעמוד בפניהם. בין שנה לשנה נתעמסו אוצרותיהם ונתעשרו עושר רב ובנו בתים וקנו שדות ופרשו ממשלתם על עשיר ודל. הגיעו הדברים לידי כך שאין הורקנוס זז בלא אלעזר ובלא עצתו ובלא כספו, ואלעזר גופו יוצא ובא בארמון, מודע לאדוניו ומכובד על עבדיו. מעט מעט חורג תוקפו חוץ לתחומי ממונות ומתפשט על כל עניני הארמון, ונעשה איש סודם של הרבים ושל היחיד, בין נשים ובין גברים בין עבדים ובין בני־חורין.


אלא הדורות פוחתים. אריסטובלוס לא כאביו היה. אמנם לחכמים לא ניתנה דריסת־רגל בביתו, אבל גם את הכהונה לא היה מקרב. את הכסף ואת הזהב ביקש ליטול בידיו, ומשפּירסם עצמו מלך לא הניח שיכנסו אצלו אלא אם כן ציוה על כך תחילה. הורקנוס, בכל שעה של מצוקה היה מזמנו לאלעזר ושוטח בפניו מצוקתו. אריסטובלוס היה שולח אליו בידי עבדו לאמור, עד למחר בהשכמת־הבוקר צריך המלך למאה זהב. אילמלא שמים שעכבו בעדו יכול שהיה מציג את גנזי־הקודש ואת גזברם ככלי ריק. עכשיו הוא עפר וחילו עפר, והדעת ראוי לתתה על פרושים שודאי יבקשו להרים את ראשם, וסמוכין יש להם לכך במלכה האלמנה, בשלומית אשת אריסטובלוס. אלא אדון כל המעשים שעמד להם לזרעו של אהרון עד עתה, הוא יעמוד להם גם מכאן ולהבא. הוא ואלעזר בן פתורה עבדו.


נתן מבטו בפאת מזרח ועוד היה עשנה של שחרית מתמר ועולה שם כעמוד. מיד זחה עליו דעתו. כל זמן שהבית עומד הכהונה עומדת. אחד פרושים ואחד מלכים – איש לא ירים ידו כנגד הבית, ומי־מי ידע להנהיגו ולכלכלו ולפטם קטורתו ולאפות לחמו ולשמרו ולנקותו ולהעשירו ולצבור זהבו – אם לא זרעו של אהרון, זרע קודש?


החזיר פניו לעיר וראה חוצותיה של היפה בערים כשהן מתעוררות לעבודתן. בתיהם של טובי־הקהל ניצבו זה מעל לזה וזה אצל זה, כשהם מוקפים גדרות של אבן, שעריהם נפתחים לרווחה ושומריהם מציצים ובאים לרחוב. כיון שנתקרב לביתו ראה בני־אדם שממתינים לפתחו. נתן חומרה על פניו וצמצם עיניו ונישא וחלף על פניהם ונכנס בשערו כשהוא סוקרם בחטיפה ומשער עסקיהם לפי אומד מלבושם ועמידתם. בתוך שבא לחדריו ציוה שיכניסו את הבאים לחצר, בשביל שיזמנם אליו בזה אחר זה. הקריבו לו דבר מועט, שאכילה גסה בשחרית אינה יפה למעיו, ומיד ציוה שיביאו לפניו כהנים תחילה.


בא לפניו ממונה של לשכת־כלים ועמו כהן אחד מן ההדיוטות. טרסקל של נחושת נמצא לו לזה בלשכה וביקש לפדותו, אלא אין ממונה של לשכה מניחו. קונה יש לו מישראל, וכפל מחירו. זה טוען כהן קודם לישראל וזה טוען מעותיו של בדק־הבית קודמות לכהן. שאל אלעזר לדמיו של זה ולדמיו של זה ולסוף פטרם מעל פניו וציוה שיראוהו אותו טרסקל תחילה. תוך כדי דיבור הריהו מזרזם שיפנו מקומם לאחרים, שזמנו דחוק.


בא לפניו אחר ובכה על מתנות־כהונה ועל חוטפיהן, שבאחרונה גברו בעלי־זרוע הנוטלים הכל לנפשם ואין העולם יכול להתקיים מפניהם. נדנד לו אלעזר בראשו ואמר: אם בעליונים גברו בעלי־זרוע, בתחתונים על אחת כמה וכמה. אלא כבר נודע הדבר והובא חשבון, ואל יתיאשו המתיאשים. סוף בעלי־זרוע שיתנו את הדין ומיד הוא מזרזו שיצא מלפניו בשביל לא לעכב ממתינים שבחוץ.


בא לפניו אחד הסגנים ונגררים עמו שנים מן העם. ציום אלעזר לשנים שישהו על עמדם בפתח החדר משום חשש טומאה, ולאחד ציוה שיקרב ויפרש דבריו. קרב ויפרש דבריו. שנים שבכאן בעלי גינות הם בנחל קדרון, ודרכם שהם קונים מימי אמת־המים שבעזרה ודמי־המזבח המעורבים בה, להשקות ולזבל את גינותיהם, ובאה שעתם לשלם ואין הם משלמים. הסירו אלה מחסום שעל פיהם ופרצו כאחד וטענו, אבל אותה שעה נכנס עבדו של אלעזר ומשראהו הזקן מיהר והסה את בעלי־הדין והיטה אליו גופו בפליאה גדולה. הלה בן־משק־ביתו שחוץ לחומה היה, ומה לו כאן בשעה זו, אלא מיד גחן אליו עבדו וסח לו דבר המשכיח כל פליאה שבעולם. בנו של הורקנוס, אמר, ינאי – הריהו יושב ומצפה בבית־השדה. זה עתה ירד מן ההר.

הטיל אלעזר גופו לאחוריו ולפת קרנות שולחן שלפניו כמבקש לקפוץ ולרוץ, אבל כך שהה ולא זע. נתעצמו עיניו ולא הותיר מהן אלא כדי סדק. שעה קלה היה שוקל בדעתו בינו לבינו וניכר היאך הוא מושך ומניח דבר על דבר, מושך ומביא דבר מתוך דבר. לבסוף ננער והשביח חומרה שבפניו. ציוה לעומד עליו שיחוש למקום ממנו בא וישמשו לאורח בכבוד גדול. טפח כפותיו וציוה להתקין לו את אפריונו, הזיח גופו והיטיב ישיבתו, וחזר ונתן פניו בבעלי־הטענות.

“דברו, דברו,” קרא לעומתם כמתעורר, “דברו דברו!”


מיד החלו שוטחים טענותיהם זה טוען, כל מימי נוטל הלה, שגינתו קודמת לגינתי ואיני משלם על דבר שלא קניתי. וזה טוען, כל מימי נוטל הלה, שגינתו נמוכה מגינתי והמים מחלחלים ויורדים אליו, ואיני משלם על דבר שלא קניתי. העמיד בהם אלעזר פנים של שחוק. ומימיך, שאלו לאחד, נפלו־אליו? הן, השיבו זה ובלע מה שבגרונו. ומימיך אתה, שאלו לאחר, נסתפגו אצלו? הן, השיבו זה ובלע מה שבגרונו, שכבר ראו דינם נחרץ ובא. יפה, איפוא, חתך אלעזר, תהא אתה משלם את מימיו ויהא הוא משלם את מימיך, ונמצא כל אחד משלם על דבר שקנה.


ותיכף לכך געה בצחוק וקם ממקומו וטרדם מפניו וציוה לגזבר שלא יניחם בלא ליטול דמיהם, אחד על שעבר ואחד על שעתיד לבוא. עכשיו נדחקו ובאו אליו ממתינים שלאחריהם, אך אלעזר דחם מלפניו ונטל מצנפתו וחגר אבנטו ותיקן זקנו ועלה וישב באפּריון ללכת אל בית־שדהו שמחוץ לחומה.


עשה דרכו לא מהירה ולא שהוּיה. לא מהירה – להוציא מלבו של ינאי שהוא אָץ ומשתטח לרגליו, ולא שהויה – שלא ימלך ויחמוק. לשעה בא לבית־שדהו וראהו לינאי שהוא יושב תחת עריס של גפנים ואוכל ממה שלפניו. עודו באפּריון נתן לינאי ברכתו ותוך־כדי־כך נסתייע בעבדיו לקרקע. עמד ינאי לפניו ועמד עבדו של ינאי, והיו שניהם חמושים ומעוטפים כאנשי־צבא. נתן בו אלעזר בינאי מבט ארוך ונוקב. עלם נאה היה. אמנם, בעצמותיו שולח רזון, אך פניו גרמיים ורחבים ופיסת־זקן שחורה ומגוזזת מקיפה להם על שוליהם. עבדו היה קיפח ממנו, אך ינאי אמר שררה כולו, ולא היה מקום לטעות. כמה וכמה שאלות שהיו לו לאלעזר נשמטו וניטשטשו למראה אותו עלם. ביקש לפתוח לו בדבר, אבל עד שנתמהמה בדעתו מה יאמר, הקדימו ינאי והעלה בת־חיוך על שפתותיו המחושקות.

“בנו של הורקנוס,” השמיע כחוזר על פסוק ששיננו רבות, “יונתן אלכסנדר, מבקש מחסה בצל קורתו של הנאמן בידידי אביו.”


מיד הבין אלעזר דקות כוונתו של מבקש החסות. הלה אינו פוסע ועובר מפתן ביתו עד שלא יתבקש לכך במפורש, ללמד שאינו כופה רצונו על בעל־הבית. עד עתה ישב והמתין בגינת החצר. מעתה, כיון שמזמנים אותו ליכנס, ממילא נותנים לו חסוּת. נמצא שאותו עלם מוח לו בקדקדו. לא נשתהה אלעזר וציוה לפתוח דלתות הבית וקד לאורחו ומיהר להוליכו פנימה. ינאי נכנס ועבדו לא נכנס, אלא ניצב בפתח והיה סובב ומשקיף לאיטוֹ. ישבו ינאי ואלעזר זה כנגד זה והיו בוררים ואוכלים מתוך כפיפה של פירות שהעמידו להם, כשהם מסתכלים זה בזה ובודקים זה את זה.


נעץ ינאי שיניו בבשרו של תפוח, ובעודו מלעס שאל ראשונה.


“העיר כתמול שלשום היא?”


“איני זוכרה שקטה מזה,” השיבו מיד אלעזר, כשהוא תוהה בדעתו מה הלה יודע ומה אינו יודע.


“והשערים?”


“פתוחים. כל הרוצה יוצא וכל הרוצה בא.”


“והצבא סובבים בעיר?”


“לא ראיתי.”


“ובבית אבא?”


“לא הייתי.”


ראה ינאי שהלה אינו מדבר מפורשות עד שלא ישאל מפורשות, ונשתהה לשקול דבריו להלן. נאחז אלעזר באותה שהות והציג ראשונה שלו.


“ואתה מנין בהשכמה זו?”


“מן המצודה,” נפתע ינאי להשיבו.


“מאימתי?”


“מערבית של יום אתמול.”


“סוסיכם טובים.”


“כל הלילה רכבנו.”


וכנזכר במה דברים אמורים תכף ינאי ואמר: באו והגידו דברים שאין המוח סובלם. התבונן באלעזר וסיים שאלה שבפיו בשלחו אל תוך עיניו מבט תבעני וקשה.

“מה אירע כאן?”


“דברים משונים,” פתח עכשיו אלעזר, והיה כמבקש לדקדק ולהעלות רק מה שמוחזק לו ודאי, “דברים משונים. תמולו של תמול, בהשכמת הבוקר, בא אנטיגונוס לעיר בתרועה גדולה כדרכו, ורכב וחיל ופרשים עמו. הם לבירה והוא לארמון, להקביל פני אחיו. נבלע בארמון ולא יצא כל אותו יום. לעת לילה עלתה צעקה גדולה: מת אריסטובלוס.”


כאן הפסיק, כבא לסופו של מעשה. התבונן בינאי וראהו שאינו מניד עפעף ואין סימן של רגש ניכר בו. נמצא שאותו עלם לבו אבן או שמא רצונו ברזל. אָכן, ינאי לבדו ידע אותה שעה כיצד מרתית בו לבו לשמוע המשך דבריו של הזקן. שלא להסגיר המיך קולו, ודיו במלה אחת:


“ואנטיגונוס?”


“לקצו של ליל באו עבדי־הבית והביאו את גוייתו. והיה מדוקר מבעוד בוקר. נמצא אנטיגונוס מת תחילה ואריסטובלוס אחריו.” בזה שב ונשתתק, ומשלא העלה דבר בפניו של ינאי, שב ואמר פסוק חרישי שלו: “דברים משונים!”


ינאי דבר לא נסתמן בו, פרט לדמו שאזל מפניו ועיניו שעמקו. ונתתי נערים שריהם, הגה אלעזר בינו לבין עצמו, ועם זאת ידע שלעומתו מלך בישראל. הגה מלך ושמעו כמוכרז בקול גדול בין כתלי מוחו. ומי אם לא מלך־מלכי־המלכים שלחהו לכאן, שיהא מוליכו בעצתו ומעמידו על כנו ומאיר לפניו את הדרך. אותה שעה קם ינאי על רגליו ומדד בעיניו את כל המצוי מסביב.


“ומי בארמון?” הפתיעו לזקן בהרמת קול שאינה ממידתו, “מי עתה בארמון?”


“בארמון,” חזר אלעזר ושאל כתוהה לכוונתו של ינאי, “בארמון – אלמנתו של אריסטובלוס, שלומית.” כאן עצר בלשונו, כנמלך, ומיד גמר ופסק: “אשת הדמים!”


“כיצד אמרת?”


“אשת הדמים אמרתי. הן והן – אשת הדמים.”


ינאי לא אמר דבר, אבל תמיהתו מפורשת היתה על פניו. ראהו בכך אלעזר והחל מעתיר עליו קצרות וארוכות, פעמים מפסיק ופעמים שוטף וסח:


“עכשיו מפורשים הדברים וידועים לכל יושב ירושלים. אריסטובלוס חולה היה, שכיב מרע. בא אנטיגונוס לעיר וביקש להתפלל לשלומו. הלכה זו והסיתה את אישה באחיו: להורגך במיטתך הוא מבקש, אלא השכם אתה והרגוֹ. לא נשמע לה אריסטובלוס ושלח להביא את אנטיגונוס לפניו, רק הוסיף לבל יבוא בזינו. בדבר זה נאות לה לשלומית, וציוה להעמיד את עבדיו במבוא הבית. אם בידים ריקות יבוא אנטיגונוס – יניחוהו לעבור בשלום, ואם בזינו יבוא ובלוית אנשיו, אות הוא שפניו להרע, ומיד הם קופצים עליו ופוגעים בו. מה עשתה אשת־הדמים, חבשה את שלוחו של אריסטובלוס בצינוק ושלחה תחתיו עבדה שלה, ומה שמה בפיו, שהמלך מבקש לראות את אחיו שר־הצבא בכל הדרו ובכל תפארת זינו ואת מרעיו אנשי־הצבא עמו. התקין עצמו אנטיגונוס לבוא לפני אחיו החולה ונטל עמו שניים ושלושה ממקורביו ובאו ונכנסו לארמון, ונפלו עליהם אותם שהיו חבויים וממתינים והרגו את אנטיגונוס והאחרים נמלטו על נפשם.”


שפוי וצונן הקשיב ינאי לדברים, שכבר נכבש לו רוחו. זקן זה, דבר יש לו כנגד אותה אשה ואת לב שומעו הוא מבקש לקנות, עד כאן ברי. ואינו ברי טיב סיפּורו, שנשמע מופלג כבדותה, אף־על־פי שאין לאמר היכן השקר חבוּי. הן מישהו הרג את אנטיגונוס, ורחוק שהיה זה אריסטובלוס האוהבו כנפשו. אלעזר יודע משהו, אבל מספּר הוא פחות מכך, או שמא יותר מכך. מכל מקום, חשדהו. להמשך דבריו של זה סייע בדרך שאלה.


“ובעיר לא ידעו דבר?”


“מיד ציותה והטמינו את גופתו,” השיבוֹ אלעזר, וכמי שקלט שמץ ספקו של ינאי הטעים את דבריו לחזקם ולקיימם: “כל אותו יום היה הדבר מכוסה ולערב מת אריסטובלוס. היא, שקירבה קצו יום־יום, אפשר שלאחרונה נתנה קורטוב כלשהו במשקהו, להמיתו על אחיו. משמת לא היתה במחיצתו. הלכו והודיעוה ונתעטפה אבילות. מקץ כמה שעות הוציאו עבדי־הבית את גופת אנטיגונוס והניחוהו בצד אחיו.”


עדיין לא היה בהם בדברים כדי להניח דעתו של ינאי, אף שהיו סדורים לכאורה. מכל מקום, תמיהה אחת נתלבנה לו, כיצד הגידו במצודה מות אריסטובלוס ולא הגידו מות אחיו. מיד ציותה והטמינו גופתו. אָכן, לאחרונה נותרה גדולה שבשאלות – מה ראתה אותה שלומית לשפוך דמים, וכל עצמה מי היא ומה היא.


“כיון שכך,” ניסה דברוֹ אל אלעזר, “שמא אתה אומר לי מה טעם עשתה אותה אשה מה שעשתה?”


“אומר אני לך,” נענה לו אלעזר כיודע מה שלפניו, “אומר אני לך למען תדע ותזכור. אותה אשה – פרושית היא, ומעשי פרושים בידיה!”


נתרגש ריגשה יתירה וביקש לאמר דבר אחר ולא אמר. ניכר בו שסוף־סוף הוציא דברים מלבו, ומיד נתרופפו אבריו ושקע לאחוריו ועצם עיניו. כמי שאמר דיבור אחרון. עמד ינאי לעומתו ובדק במה ששמע. עכשיו נתחוור לו מה טעם תלה אלעזר מה שתלה במעשים שנעשו בארמון, אך לא נתחוורו לו המעשים עצמם. אמנם, דברי אלעזר מתאימים, אין לכחד. אבל כל זאת בידי אשה? ופרושית – מנין? בין כה וכה היא שקירבה עטרה לראשו של ינאי. אפילו נתכוונה בעיקר לשלחו בעקבות אחיו, הרי על כרחה נתגלגלה לה זכות. ביקש לגחך. אמת, לבו מפועם היה בשמחה ממין שמחות הנצחון. לאחיו לא היתה שמורה בלבו אף דמעה אחת. הללו עשויים היו למלוֹק ראשו בלא נקיפת־לב. לאמיתו של דבר הן שלחוהו כבר לארץ גזירה ואף חבשוהו בכלא. מי יגול עפר מעיניך, הורקנוס – שהאריות על גבם ובן־החרופה מוכן ועומד למלכות.


משאמר בלבו מלכות נתלקח כל־כולו כבמין מדורה של אש. היא מאירה והיא מחממת. כבמחזה ראה שנים שעברו עליו בנידוּי, וידע כי לא בכדי עברו. הלך ומנה בלבו סגולות שקנה לו. אָכן, מלכות אמר ולמלכות הוא ראוּי. סגולת הסבל והפרך, סגולת הקושי ועוז הלב, סגולת ההתבוננות והערמה, סגולת הלשונות וחכמת־העמים, ועל כולן סגולת העיקשות וההתמדה. אם מלכות אמר – יהרג ומלכות תהיה בידו. חלף תור הספיקות, חלפו ימי הצפּיה!


אמנם, בינתיים צמח כאן מין צמח – אשה אחת ושלומית שמה, אלמנת המלך. ונראים הדברים שאינה ממין השפחות. אומות העולם כבר הן מורגלות בכגון זה, ודיו שיזכור מידה שמדדה ארסינוי לאישה המלך וכן קליאופטרה בת תלמי המצרי; הורגות וחונקות ומשקות רעל בלא נדנוד עפעף. אפשר שזו נתקנאה באחיותיה. מה הן נוטלות שררה – אף היא נוטלת. ויש לחוש. כנגד זה אשה היא אשה. בת שטח ממצפה – אינו זוכר שראה או שמע שמעה.


“והאלמנה,” שאל פתע מתוך השתיקה והבהילו לאלעזר מרפיונו, “והאלמנה היכן היא ומה מעשיה?”


“סגורה ומסוגרת.”


“ולא שלחה לקרוא לאיש, ולא ציותה דבר?”


“לא לי ולא לשכמותי.”


“כלום מי יש לה בעיר.”


“אח יש לה, ודיה בו.”


"אחרונות אמרן אלעזר כמרמז על סוד גדול, אך ינאי לא נתפש לו בזה, אלא משך והלך בשלו:


“חייב אני בניחום אבלים.”


זקף אלעזר בן־פתורה קומתו וישב ובחנו לאותו פיקח. נראה בו שאינו ממתין עד שיוליכוהו, אך קונם אם יתננו ליפול אל מחניהם של אלה. לפי שעה אין בידי ינאי כל דבר של ממש לעשות בו מיקוח, וצריך שיידע זאת וצריך שיראה כי הכל יודעים זאת. יבקש לקנות לו ידידים ולכרות לו ברית ולעשות לו כוח – לא תהא לפניו אלא דרך אחת: אל ידידו של אביו. אמנם, ימים שעשה בגליל אפשר נשתנה להיות פרושי, אבל היום צריך שיידע כי בלא אלעזר כמוהו כמוץ הנידף.


“הנח לניחום אבלים,” השמיע מיד לקחו דרך־התראה ודרך־ביטול, “אין היא מצפה אלא שתיפול לידיה.”


“וזו מנין לך?”


“לשמרך מאשת רע,” טען לו אלעזר בלשון הכתוב, “מחֶלְקַת לשון נכריה. כדרך שעשתה לאחיך כן תעשה לך.”


“אפשר הם דינם כך ואני אין דיני כך.”


"אשת דמים זו, החמיר אלעזר דיבורו, “אשת דמים זו אינה חוסכת כל מזימה וכל שפיכת דמים שבעולם בלבד שתקיים רצונה.”


“ורצונה מהו?”


“רצונה,” אָץ אלעזר להשיב מה שסדור לו על לשונו והוא מרתיח והולך, “רצונה להחזיק בשררה, ורצונה לקעקע כל שבנו אביך ואחיך ורצונה ליטול מלכות מבית־חשמונאי ורצונה למשול בגייסות ולהחזיק באוצרות הזהב ולהעשיר את בית אביה ואחיה ולעשוק את הכהונה ולהשפיל את טובי ירושלים ולהוריש את ממלכתה לזנוניה ולתועבות ביתה ואחיה ובני סודה… עד כאן רצונה,” התנשף הזקן והמשיך כשהוא סמוק ונרגש וכולו מרטיט, “עד כאן רצונה, ומעשיה – שכבר הארמון בידיה, ושרי הצבא סרים למשמעתה, והזהב ברשותה, והשכירים לא יזנחוה והיא מקובלת עליהם כמלכת ירושלים. רוצה – משלחת את כולנו לקברותינו, רוצה – הורגת ורוצחת ועושה כָלָה. ועיקרו של דבר: היום היא מלך, היום היא כהן גדול.”


“כיון שכך,” שחק ינאי לעומתו, “הריני קם ונמלט על נפשי.”


“לא כך,” סירב בן־פתורה לשחוקו של ינאי, “אלא שמור צעדיך והשמר ממנה ותמוך עצמך באוהביך ובאוהבי אביך. מה לי ומי לי בעולמי,” המשיך וטען בנימה של קירוב לבבות, “כמה יניחוני עוד לחיות, והרי כאביך אני לשנים, וכאביך לאהבתי אותך וכאביך לחרדתי. לפי כך שמע ואומר לך: כלכל מעשיך בדעת ותמוך עצמך באוהביך.”


“אחת אני יודע,” השיב ינאי קצרות על כל אותו מבוע של דברים, “בית אבא ריק מאין יושב. שם מקומי, שם שלחני אלוהים.”


“לכאן שלחך אלוהים,” שיסעוֹ אלעזר והיה כמתנבא, “לכאן שלחך, למען תבוא אלי ולמען אזהירך ולמען תשמע בעצתי.”


“ועצתך מהי?” נתעקש ינאי שלא להסחף בחמת־רגשו של אלעזר.


“יובא תחילה לפני סנהדרין גדולה, שכולה עכשיו כוהנים וזקנים מאנשי שלומה של כהונה. יעמדו הם ויכריזו: פלוני יורשו של יוחנן, פלונית לדיני נפשות.”


“יורשו של יוחנן,” נתפש ינאי לשאלה מרבות, “ואריסטובלוס מה?”


“כדי להפקיעה לאותה אשת דמים מחזקתה,” מצא לו מיד בן־פתורה מה שישיב.


“זה תחילה, ואחר כך?”


“אחר־כך,” השיב אלעזר והיה כמעלה מלבו, “אחר־כך יום הכיפורים מאחורי כתלנו, וצריכים שנמנה כוהן גדול.” ומשאמר זאת הטיל מבט חטוף בינאי ובא לו בשאלה שעל כרחו ממין הענין היא: “ואבשלום כלום בא אף הוא עמך?”


“אבשלום עודו במצודה,” אמר ינאי, ולא נעלמה ממנו כוונת אלעזר בהעלותו שם בכור האחים הנותרים תחילה. זקן אשמאי זה אינו משער עדיין בלבו כי ינאי יש בו כדי שני מלכים ושלושה כוהנים גדולים גם יחד. יורש אחד הריהו, כנראה, חזק מדי לטעמם. ולפי כך הוסיף מיד ואמר: “אם חי ואם מת.”


“כלום אירע דבר?”


“בדרכי לכאן עברו על פני בלילה שלוחיה של שלומית. ונודע: למצודה הלכו.”


“הנה אלה הם פני הדברים.” הניד ראשו גזברה של הכהונה כמקונן על צוק העתים הרעות האלה, ומיד ננער: “נמצא שאין יורש ליוחנן אלא ינאי.”


“נמתין ונראה,” שיסעו ינאי בטרם ימשיך ויאמר דבר.


“ממשמש ובא יום הכיפורים,” חזר אלעזר לענינו, והיה כמביט הבטה חדשה בצעיר שלפניו, “סנהדרין מתכנסת בלשכתה, והריני מביא לפניה את הדבר.”


“ואלמנת המלך מה תאמר?”


“אמת, יש להשמר מפניה. היא ושכמותה עשויים לכל תועבה.”


“ומה עצתך?”


“נגרשנה.”


“אשת אחי היא.”


“כהן גדול אינו מיבֵּם.”


"מיבּם, זעק ינאי ולא ידע אם גרונו הוא הזועק או קירות לבו הם הזועקים. לעומתו ישב הזקן ופסוקו עודו מפרפר בין שפתיו. משמע שלא בגרונו זעק אלא בלבו זעק, ומיד נדחתה תמיהה לצד ומחשבה החלה רודפת מחשבה. לעולם אין אדם יודע מהיכן הפתעתו באה. הן דבר כגון זה לא היה עשוי אפילו שיעלה על דעתו, ובה בשעה הרי אין פשוט ממנו. מסתבר שאריסטובלוס גיבור היה לכל, פרט לבנים, ובן לא השאיר אחריו. אָכן, נאה היה לו שיסתיר אותו דבר מבני אדם. כמה שנים שרויה היתה במחיצתו? אמרו, דבר נפל ביניהם, ואילו ינאי ראוי היה לו שלא יעלם מעיניו אותו ענין. עכשיו, דרכים הרבה מתפרשות מכאן, ויש לבדוק היטב כל אחת ואחת.


“נמתין ונראה,” אמר כיודע סתרים," “נמתין עד לכמה ירחים, שמא נתעברה לו ולמחר היא יוצאת וכריסה בין שיניה.”


“כבר נודע ברבים,” ביטל אלעזר דעתו של ינאי בשחוק ובשימוט הזרוע, “מה שלא עשה עד שלא נפל למשכב – לא עשה כלל. כחרס הנשבר היה, וששה ירחים אחרונים לא ירד ממיטתו.”


סבבו הלכו רעיוני ינאי על אותה אשה. עד שבא לכאן בעל־הבית ופתח בסיפוריו לא היתה לה דריסת רגל בלבו, עכשיו הריהי ממלאה אותו תמיהה וספיקות ויצר הדעת ויצר הכיבוש. אפשר זוהי שמיועדת לו מתחילת ברייתה. אמנם, אינו יכול לדמות תארה בלבו, ועד לידי כך לא יהיה מסגיר הרהוריו בידי אותו זקן. הנה הוא יושב כאן, בעל־הבית, גזברה של כהונה, ודומה על עצמו כמוצא שלל רב. הנה כונס הוא ומביא לאוצרותיו קטלא של זהב – כוהן גדול מבית חשמונאי הנשמע לו והעושה רצונו. אלעזר בן פתורה מזה, שלומית אשת אריסטובלוס מזה, ובהם כוחו של ינאי. באמת מה שמור לו נגד אלעזר אם לא שלומית, ומה שמור לו נגד שלומית אם לא אלעזר. מה עשוי הזקן לתת? – אוצרות של זהב וכסף, תמיכתם של כוהני ההיכל, עטרה של כוהן גודל. הרי זה משהו של ממש. מה עשויה היא לתת? הצבא, הארמון, אפשר תמיכתו של המון העם, כמה שאמר פרושית, ואוצרות שבארמון, ולבסוף – היא גופה. אף זה משהו של ממש. ואיזהו חכם, הנוטל מזה ואף מזה אינו מניח ידו. המתינו נא לי, והריני מעלה אתכם בחרמי, את כולכם כאחד, כוהנים עם חכמים, צדוקים עם פרושים, גזברים עם אלמנות.


פוסע היה בין פתחי־החדר, פתח לגן ופתח לגן, מתבונן בזיו־עולם שבחוץ ומניחו לאלעזר בשתיקתו. אנטיפס אפשר שנתיגע, אבל עומד היה באכסדרה ושומר ראש אדוניו. אף ינאי נתלפף חולשת נעימות לאחר כל אותו לילה, אלא צועד היה וזומם בינו לבינו מעשים שלהבא. עכשיו לא נותר לו אלא מעשה. אף אלעזר לא נתעלם ממנו הדבר, ובשתיקתו ניכר שהוא מצפה לגמר דעתו של בן חסותו. לשעה לא נתערבו איש בהלכי רעהו. ומן המרחק שבחוץ החלו נשמעים ובאים קולות של יום, שמרגיעים את הנפש ומוסכים בה בטיחות הדעת. ראה ינאי את אלעזר בצפייתו הנאמנה, ונתעוררה בו חיבתו אליו. אף שלא לשמו, מכל מקום ראשון היה שהכיר בו. כשיבוא לארמון, יעמוד לו זכרו וכוחו וצלו מאחור. לפי שעה כלו תועלת וכלו זכות.


והמעשה שייעשה – כך הוא: לארמון, אל אשת הדמים! נתמלא חדוות־עשייה. אפשר שלמחר יש לו אשה בחיקו, ואפשר שלמחר הוא מגרשנה. מכל מקום – מלכות בידו. יצא אל אנטיפס ושב כשהוא מוליכו עמו. אלעזר ראה מיד שהגיעה השעה וקם אף הוא על רגליו. עומדים היו שלשתם באורו של בוקר בהיר, וינאי פתח ואמר:


“איני גומר דבר ואיני מקבל דבר ואיני אומר דבר עד שאבוא לבית אבא ועד שאראה בעיני. והרי זה,” הגביר מיד קולו והיסה מחאה שבקשה להתעורר מעם אלעזר: “והרי זה שהולך אני לארמון עוד היום מקץ כמה שעות עכשיו זאת תעשה,” המשיך וכבר היה מצוה וחותך: “אל הארמון תשלח משמי, אל שלומית אשת אריסטובלוס לאמור: מבקש ינאי לראות פניה ותשיב נא דבר אימתי, ובלבד שלא תדחנו למחר. זאת ועוד: ממשמרות הכוהנים שגר לי לכאן שתי משמרות, עשרה עשרה במשמרת. וכל עבדיך גם הם, לרבות תופשי־החרב, יבואו ויהיו נכונים בגן הבית, על זינם ולבושם. מעתה,” החל מודד שוב את החדר בשעלו: “מעתה ועד שאחזירנו לך – הבית הזה ביתי הוא.” התבונן אל הכתלים ואל התקרה כבוחן אוצר שנפל לידיו לשומו, ולא הניח לאיש לדבר, אלא משך ופסק אמירה אחר אמירה. “מעבדיך הרץ לכאן מיד ומלבושים עמם ושריון וקובע ומנעלים ושאר דברים שצריכים לבשר ודם, שהרי ערום ועריה אני. וכן לעבדי לאנטיפס. וסוסים שניים, ששלנו עיפו מן הדרך, מעוטרים ומצויצים, סוסים אבירים. ובחוצות ירושלים עשה פומבי גדול למען ידעו העם. ינאי בן הורקנוס בא לעיר, ואל תחסוך בדברים, כגון ינאי המלך, ינאי כהן גדול, ינאי אהובו של אביו, ינאי גיבור מלחמה. ועוד זאת זכור, ובמהרה: שניים ושלושה צרורות כבדים בזהב ובכסף ובכל מטבע עובר לסוחר, וגמולך בוא יבוא.”


מזהיר, פקוח עין, משוחרר – עמד ינאי וסיים דבריו. כסוי, מצומצם, כבוש – עמד לעומתו בן פתורה וספג חרש את עלבונו.


כדבריך, מלמל וקד קידה לא נראית. כל אותותיה של קירבה יתירה שניסה בה עד עתה מישרין וסחור סחור אסף וטשטש מעליו. ינאי לא הניח מקום לטעות. מתכוון הוא לילך אצל אותה אשה ולנסות דבר אף אליה, מכאן שנכנסו הדברים ובאו לפרק שני שלהם. אמנם, עדיין יש בידו לצוות ולחבוש שחצן זה ועבדו אשר עמו – אך מה תועלת תצמח לו מכך? הרי בארמון אותה פרושית יושבת. אכן, ביקש להיות לו לינאי כאָב, אלא אין הוא חפץ באבהוּת שלו, והריהו בועט ומחציף. יפה. יקבל את הדין, ומשמעו של דבר כי מלחמה תהא כאן, פעמים מסותרת ועשנה, פעמים גלויה ובוערת, מלחמה תהא כאן ואלעזר לא ישקוט.


מיד ראה שינאי מרתיע לאחוריו ומפנה לו מקום שיעבור וילך. לא שהה על עמדו ופסע ויצא כשמזה ומזה אורחיו השותקים בזינם. בגן המתינו לו אפריונו ועבדיו. נתמך וישב בין כסתות וכרים, וחמה שהגביהה טפחה לו באויר מלוהט כנגד פניו. הטלטלה קשתה עליו הפעם, ועיניו נסתנוורו משביקשו להן אחיזה כלשהי מסביב. לאו יומם של זקנים היום הזה, הגה בינו לבינו, כשהוא מניח בית־שדהו מאחוריו, אך מי יעשה לאדני? הנה אלה הם פני הדברים. יומו של אדם מתקרב ובא – והוא פותח לו מלחמה חדשה.


ד    🔗

“כלום לא בית אבא הוא זה, שאין איש מקביל את פני?”


הנאה היתה לו לינאי מן ההד שהעלו קריאותיו בחללו של מבוא־הארמון, העשוי בסילקי של שיש לבן. אף־על־פי שלא הגיע אליו דבר מן הארמון עד לשעה זו של ערבית, קם והלך ובא לכאן בראש אנשיו. אנשיו, להוציא את אנטיפס שעשה שליחותו במקום אחר. עכשיו ניצב בינות לעמודים ואיש אין להקביל את פניו. אָכן, המשמר שבחוץ הניחהו להכנס ומשמע מכאן שבארמון יודעים דבר. כיון ששנה קריאתו ולא נענה הותיר את אנשיו במבוא ופסע לבדו, התבונן ופסוֹע, אל עבר הטרקלין. כאן באה לפניו ראשונה דמות אדם, ומשקרב היה זה גבר בצהרי־שנותיו, גבוה וחיור, שזקנו אינו עשוי אך עיניו שליווֹת ועמוקות.


"שלום עליך יונתן, הקדים לו הלה ברכתו, ותכף לכך המשיך בקולו זה, שהוא שליו ועמוק כעיניו, “שלומית ציותה לבל יפריעוה ולפיכך אינה יודעת דבר בואך. קבל נא, איפא, ברכתה מפי. ברוך בואך. ביתך לפניך.”


שלוותוֹ של אותו אדם, קולו, בטחונו ויופיו על כולם, העלו את חמת ינאי. עד כדי כך מוקירה עצמה אותה אילונית, שהיא שולחת לקראתו אחד מעבדיה? עם זאת היה בה בעמידתו של זה משהו שכלא רוחו של ינאי וריסן את קולו.


“האף היא נפלה למשכב?” הסתפּק לראשונה בשמץ לגלוג, ונשתאה לדעת אם זה שעומד לפניו מן הפרושים הוא. אפשר שכבר מילאה בהם את הארמון.


“הריהי שרויה באבל,” שמר אותו אדם על תום דיבור.


“אבוא ואנחמנה,” פרע לו מיד ינאי בדיבור קל ועולב, ונתעקש שלא לקבל נימת שיחו.


“חזקה בקשתה לבל יפריעוה בדבר כלשהו או באדם כלשהו.”


“לרבות אחי בעלה?”


“לרבות אחי בעלה ולרבות אחיה.”


“ומיהו אחיה?” קָץ ינאי בכל אותם כרכורי חן.


“אחיה לפניך.”


“אתה?”


“שמעון בן שטח.”


“אם כן נהג ולך. רצוני לבוא לפניה.”


“הריהי מבקשת מנוחה לאחר כל אותן פורעניות. אף אני לא ראיתיה משעה שבאתי אמש לכאן. שפחתה היא שאמרה לי מה שאמרתי לך.”


"בשם אלוהים! נתכעס ינאי בחריף. ראשית דבר, ביקש לומר, מי אתה ומה אתה שתאמר לי כיצד אנהג – אלא שקל וקיפלה לאותה הַתרָסה ברַכָה ממנה, וכזאת: “כלום לא שני אחים הם ששכלתי? שני אחים! מבקש אני לדעת מה אירע כאן.”


ובזאת עקר ממקומו והחל עולה במעלות אל הטרקלין, בהשאירו את בעל דברו מאחוריו. פסע והלך ומובטח היה שהלה מדביקו מיד, אלא לא נשמע קול צעד ועד שנמלך להפוך ראשו ולבדוק – כבר נעלם בן־שטח ואיננו. חשכוכית מטושטשה עמדה בטרקלין וככל שהעמיק והפסיע גברו בו מיני חששות. אפשר ראוי היה שימתין תחילה לאנטיפס עד שימלא את שליחותו. אפשר, קלות ראשו היא, שהותיר אנשיו במבוא ונכנס בגפּוֹ. ולהיכן נעלם אותו מחוצף? מקום זה מועד הוא לפורעניות, ומי ששלח ידו פעמיים ישלח אף בשלישית. על חידתה של שלומית נוספה חידת אחיה. צמצם עצמו והחיש צעד, ומיד נשתטחה בהורית לרגליו ויצא ועמד על מפתנה של חצר־הארמון הפנימית.


מרצפת האבן שטופה היתה כאן באורה הרך, המלא, של חמה שהעריבה. ארבעה קירות שעטרו לה לחצר מארבע רוחותיה ניצבים היו ועומדים כחומות של דממה מוצקה, שאין דבר בעולם עשוי לפגמה. נתרכך לבו של ינאי והחל מלחש. פינת יקרת זו שלארמון כמו לא חלה בה יד למיום שהוא זוכרה. באמצע החצר, שהיא כמין ככר מרוצפה, נתנאתה אותה סוכה ששמונה עמודים לה מעשה מקלעת, ומלופפת לה גפן ישישה ואדירה, שהיום היא כמושה וגלי־שלכתה לרגליה. הישיר דרכו אליה והציץ לתוכה עם שהוא נסמך לאחד עמודיה. נתן עינו בכיור שבלב הסוכה, שהוא נובע וממולא מים זכים וטהורים ועשוי בדמות כיור שבהיכל, זו נחושתו ואלה עיטוריו. מישמש עמוד שלגופו ונסתכל בו: בסיסו, והיקפו מעשה מקלעת, וקיפליס שבראשו – פיתוחי פרחים ורימונים. עיניו משוטטות ולבו מלחש. חצר זו שהיתה שוקקת חיים משולה היום כבית־קברות, ארמון זה שהיה ככרך גדול ביוצאים ובבאים, ובמצווים ובעושים, מי יושב בו – אלמנה אחת ושפחה אחת. לא אותה אלמנה בלבד אלמנה היא. אף ירושלים אלמנה, ובית חשמונאי אלמן – אלא עתה בא להם גואלם. ארמון זה שנתרוקן מיושביו ומאדוניו – מעתה הריהו מתמלא וגדל, מצטהל ומתרעש: סוף לאלמנוּת וסוף לאבל, סוף לכיבוש הקול וסוף לדממה.


נתלש ושם פניו לאפדן הנשים, שידע מקומו אף שלא הציץ לתוכו מימיו, ומיד חזר ונבלע בחשכוכית שנתעבתה. כאן הועלו כבר אִשים במנורות שלהן וקול פסיעות בא מעברים. הרצפה מכובדת היתה במרבדים של צמר לבוד, והעמודים מכורכים היו בקיטיות לשמרם מפני הטינוף, וכולם כאחד טבולים היו בחמימות של מגורי־אדם, שנשתכח הימנו טעמה מזה שנים רבות. שאף ניחוחו של חלל האויר, והיה זה ריח נשים דק מן הדק, ובו מן הפרחים והלבוֹנה ומשמן המוֹר ומריחם של שיראים ומצעות. עד שהגיע לדלת חסומה כבר חלשה דעתו ונתרשלה הליכתו. מה הוא עושה, כלום נגד אשה אלמנה מבקש הוא להראות את כוחו? אמר לו לבו: כל אותם בשׂמים לא באו אלא לחפות על ריחו של דם. ומיד הוסיף ואמר: סוף לכיבוש הקול וסוף לדממה! דחה את הדלת בכתפו ונפתחה לפניו. בא למבוי מפולש וחשב, כלום אין לו קץ למדור הנשים הזה, ופסע להלן פסיעה גסה ודחה מלפניו דלת אחרת ונמצא דורך סיפּוֹ של קיטון מרוּוח, שדבר אין בו פרט לחלון גדול ופתוח, ושמי־מערב לוהטים, על עביהם ואוֹרם, עומדים בו. הרי שבא לקצו של בית.


עוד היה הסיפּק בידו לראות דמות עוטיה כשהיא קמה בבהלה מאצל החלון ומתנשאת ממקומה כצל שחור. עד שהשיב עיניו מאורו של מלבן־שמים והרגיל עצמו באפלו של קיטון, כבר זעה ובאה ועמדה כנגדו בריחוק מפורש של דל"ת אַמות. התבונן בה וידע כי לפניו אלמנת אחיו, עם שלא נראו אלא שחורים שלגופה ושחור שמצעף לפניה. דבר לא ניתן ללמוד על מה שבלבה, אף שכל חזוּתה אמרה מלכות. ינאי חש מלוא כוחה, לא מיעט, אך משום כך חזק היה גם הוא עצמו, חזק ונדיב. ידע שהוא מודד עצמו בשוה מול שוה, ודרוך למלחמת־שניים הפסיע פסיעה קלה לפנים והרכין ראשו.


“המלכה,” שטח דברוֹ, “יונתן בן יוחנן, אחיך ועבדך.”


התבונן בה ושיער כיצד היא בוחנת אותו ביוקדות שלה. נתגאה שאין בו דבר שהצנעה יפה לו. ופתע שמע קולה, ממין קולו של אחיה, אלא שהיה מרטיט קמעא.


“אין איש אתך?”


“לבדי באתי,” מיהר להשיב אף כי לא ידע אם לזאת נתכוונה בשאלתה. “משבאו והגידו פורענות שנתרגשה בארמון לא היה דבר בעולם עוצרני מלבוא לגונן על בית אבא.”


“והניחוך לצאת?”


“במחיר מה,” השתעשע ינאי בזכרון הקרוב אל הלב, “ראש עבד אדומי, שנתמהמה להבין שינוי העתים.”


דומה היה, כי רעד כלשהו חלף בצעיפה השחור. הדבר נעם לו. אמנם, השאלה במקומה עומדת, עד להיכן עלולה היא גופה להרחיק במעשים כגון אלה.


“דמי חינם,” השמיעה לו דיבור של תוכחה וקולה כשהיה, “הרי שלחתי להביאכם במשמר של פרשים.”


“שנים־עשר ירחי כלא אינם מאריכים רוחו של אדם,” אמר ינאי, וכמה מבקש היה לפרוע צעיפה מעליה ולראות חיוך־כזבים זה שעל שפתיה.


“להוציאכם מן הכלא שלחתי ולהובילכם בשלום.”


אָכן, ביקש ינאי להטיח לה בפניה, מה מאוד כפוי טובה הוא אותו אדם שלא המתין עד שיבואו ויעשו בו כלה. אבל פיו לא שוה היה עם לבו, וחלקות הציע שאלתו:


“כלום ציוה אחינו להוציאנו מן הכלא בטרם השיב את נפשו?”


“אריסטובלוס,” השהתה שלומית כל מלה ומלה, “אריסטובלוס ציוה לתלותכם.”


הוא נרעד, ושלא בטובתו החלה מציקה לו לראשונה מחשבה מרה אחת – שמא זו דוברת אמת. מכל מקום, נצרך לנשימה מפסקת עד שנתאושש להמשיך שיחתו.


“ציוה,” היה כמשחק באש, “ואיש לא קיים?”


“ביומו האחרון ציוה, ולא הותיר מי שיקיים אחריו.”


כאן שהתה כשוקלת בדעתה הלהוסיף אם לחדול, כנאבקת לתת סדר במה שהיה מיטרף וסוער בלבה כל העת. כיון שראה בכך הוליך ינאי שאלותיו בעקיפין, אך נחושה היתה החלטתו לבוא עד חקר דבר.


"כלום לא אמר: “אנטיגונוס יירש?”


“אמר,” הגתה חרש, “ומיד שלח להרגו.”


בוררת היתה כל הברה והברה, ועל כל אחת שאמרה קברה אלף. בשגעון נהג כל אותו יום. עם בוקר, מששמע תרועת החַיִל הנכנס, ציוה להביא את אנטיגונוס ומשבא נתן ראשו בחיקו ובכה. מת אני, קרא ובכה, מת אני. פתע ביקש להתרומם ממשכבו. שמחה גדולה תהיה כאן, התחיל צועק, הדליקו הלפידים, למה תחכו, התקינו המשתה. תמכו בו, אך הוא לא חדל.


שעה יתירה חיבר ינאי בדעתו את שאלתו השניה:


“בידי מי שלח?”


“בידי עבד מעבדיו.”


“והמלכה לא ידעה דבר?” הלם הפעם בלא להמתין. ראה בחוש שלבה נרתע.


“לאו,” אמרה, וברי היה לו לינאי שעיניה מעוצמות בדברה.


תמכו בו והוא לא חדל. אנטיגונוס אהוב לבבכם, צעק בגרון מורתח. אנטיגונוס היפה, אנטיגונוס בחיר אלוהים, וכיוצא בזה. הנה מזומן ובא למלכות, צעק, הנה הוא בא ונוטלך – שעמדה למראשותיו אותה שעה. לכי אחזי בו. בנים יעמיד לך, בני חשמונאים. נפל לאחוריו והיה נואק ומתייפח שעה ארוכה ומבקש שיסורו הכל מעליו.


“ואותו עבד, מי הוא והיכן הוא?”


“אין יודע.”


היתה מתנשמת לאִטה, כממתנת לשאלותיו הבאות. לאחר שסרו מעליו שלח שנית לקרוא לאנטיגונוס. עכשיו שקט היה, כשפוי ונרגע. סח עמו בעניני הצבאות והארמון, בעניני המלוכה והכהונה, ולאחרונה ביקש שוב שיניחוהו לנפשו כי עייף. נפטרו הכל מלפניו לבד מעבדו המשמש אותו, ובטרם יצא אנטיגונוס את הארמון שלח אחריו והרגוהו. את גופתו הטמינו, ולא נמצאה אלא לאחר שמת אריסטובלוס.


ינאי זכר את דברי אלעזר בן פתורה והם התחילו קונים שביתה בדעתו. חסכנות זו שבתשובותיה הריהי מדרכם של מרצחים. אמר:


“ומה היה דברו של אחי בטרם השיב נפשו?”


לרגע חשש שלא דייק כל צרכו, אך תשובתה המדודה כיוונה לדעתו:


“דבר שהוא שניים: להרוג את המלכה ולהרוג שני האחים שבמצודה.”


שעותיו האחרונות נתייסר ביסורים קשים ונוראים. כל שהעלה בזכרונו ציוה להרוג, כמבקש להאביד את עולמו עמו. מעיו היו מתחתכים בקרבו וראה בעליל מותו הבא עליו. לא חמל עליו אלוהים להסתיר בינתו, רק מסוכסכת היתה ומעונה, לבסוף, בהעריב היום, ציוה ויתמכוהו ממיטתו. כבר ידעו אותה שעה כי נרצח אנטיגונוס, אך לא ידעו הגופה היכן. כמוכה טירוף, שואג וגונח, קירטע אריסטובלוס ובא עד מבוא הארמון, עד מקום מפלת אנטיגונוס: ושם, על דמי אחיו, נבעה פצע שבלבו וכל דמיו הקיא לארץ. על אבני המרצפת הוציא את נשמתו, מות כלבים מת האיש…


“וכיצד מת?” לא נלאה ינאי משאלותיו.


“בחליו מת,” אמרה שלומית והיתה כממתנת למליה שתעלינה מבאר עמוקה, וכמו ביקשה להוסיף – ולא הוסיפה.


“כיצד?” לא הניחה ינאי, כמצליף בשוטו, “היכן, כיצד, מי עמד עליו אותה שעה?”


“בארמונו,” אמרה שלומית, “כמלך. אני ועבדי הבית.”


ידע כי מעתה לא תוסיף מלה, וסבור היה שהיא רעת לב. נשים שנאתן קשה משנאת גברים, ומה גם שהיא מוחזקת מלכה בעיניה. עדיין ראה עצמו כמי שבא להציל את בית אבא מענשה של זו.


אותה שעה נתן בה ינאי את מבטו ומאחורי גבה, בפתח הקיטון, ראה דמותו של אחיה, כצומחת מתוך החשיכה. הנה, אמר בלבו, בעל המזימה והנה שלוחתו. רצחו את האחד, המיתו את אחיו – ועתה גם דמי אבשלום בידיהם. רק דמו של ינאי עוד לא הרוה עפר, והוא שהם מבקשים. הבית הזה מלא דמים, והללו מבקשים את האחרון.


“אחותי,” אמר בן־שטח בו ברגע, “המשמר שבו ממצודת הורקניה, ואבשלום עמם במבוא הארמון.”


שלומית נרעדה, נפנתה בבת ראש לאחור – ומיד נפלה על חזה אחיה כשהיא מתייפחת בלא קול, אפשר לראשונה מזה ימים רבים. בן־שטח תמך בה במלוא זרועותיו והניחה שתפיג צערה מעצמה. דומם היה, ודומם ניבט אל אותו מהומתן שלא חס על עצבה של אשה ובא עליה בטענותיו ובחקירותיו בעצם אבלה.


אותה שעה נכנסה שפחה ומנורה של אור בידה. ניתקה עצמה שלומית מעל אחיה והיטיבה צעיף שלראשה. שפחתה בראש והיא אחריה יצאה והלכה בלא קול של דיבור ובלא קול של פסיעה.


“אבשלום אחיך שאל לך,” אמר שמעון בן שטח, לאחר שהיו שרויים שעה קלה בשתיקה ובחשיכה.


“אכן”, ננער ינאי ופסע פסיעה, “מבקש אני לראותו.”


כמורה את הדרך יצא שמעון לפניו ועל כרחו היה ינאי מובל והולך. יצאו לפרוזדור ונפלו לאורן של מנורות־השמן, המשתלשלות ויורדות בשורה מן הסיפון הגבוה. שמעון האיט מהלכו ועל כרחו האיט עמו ינאי והיה צועד עמו כאחד. כבר ידע כי הלה ממונה לבוא עמו בדברים על מקום אחותו. אמנם, חזקה עליו שהבין כי ינאי אינו מודה באותו מינוי ואינו מקבל אותה שליחות ומשום כך נשמט הימנו מעיקרו, אלא משנסתלקה לא הניחה שלומית מקום לטעות. נמצא שמעון בן־שטח משמש פה לאלמנת אריסטובלוס, והרי דריסת רגל ראשונה לו ולשכמותו בעסקי המלכות.

כאן פתח שמעון בחשאי ואמר:


“כל ימי אבלה לא תוכל המלכה לתת דעתה על עניני העם והארץ.”


המלכה, דיקדק ינאי ושמע. אכן, אשת המלך כמלך. ושאל:


“כמה ימי אבלה?”


“שלושים,” אמר בן־שטח ומיד המשיך, “ויש למצוא תקנה לדבר.”


“כגון?”


“לפי שעה, סבור אני,” הציע בן־שטח דבריו במתינות ובזהירות, “לפי שעה ראוי להעמיד נשיא לעם, ובהיכל כוהן גדול מתבקש, ויש להשיב כבודה של סנהדרין.”


“נשיא וכוהן גדול חד הוא, כמדומני,” טען ינאי קלה שבטענות, תוך שהחל רואה מהו שצפוי לו כאן.


עמד שמעון מלכת ונפנה מלוא גופו כלפי בן שיחוֹ.


“דבר זה,” הטעים לאיטו, “לא צמחה ממנו טובה, לא לנשיאות ולא לכהונה ולא לעם.”


“אריסטובלוס,” פסק ינאי פסוקו, “אישה של שלומית אשר ממנו היא מושכת זכותה – אריסטובלוס היה מלך וכוהן גדול כאחד.”


“דרכיו של זה פסולות היו.”


“תן דעתך על כבודו של מת,” העמיד בו ינאי קול נזיפה.


דומים היו כמדברים בשתי לשונות, שאין בין זו לזו ולא כלום. האחד כדי לפרש מה שבלבו והאחד כדי לכסות מה שבלבו. עם זאת, ינאי הוא שניטלה מנוחתו ואילו שמעון הולך לבטח. מדבר היה כמי שאינו יודע פקפוק ואינו נצרך לשיקול הדעת.


“כלום מבקש אתה ללכת בדרכיו?”


“מבקש אני ללכת בדרכי אני,” חסם ינאי לשאלתו של שמעון בתשובה של חציפות.


“על כרחך חוזרת שאלה למקומה. דרכך כיצד ועיקר הנהגתך כיצד. אם כראשונים שנתנו לבם על טובתו של ישראל ועל חיזוק תורתו ואם כאחרונים שלא היה להם עיקר אלא השררה וחזקת היד והחמס.”


“עיקר אחד שמור לי,” נתעקש ינאי ועמד כלפי אותו חכם שביקש ללמדו הלכות ממלכה, ובטרקלין הארמון מצויים היו אותה שעה, שכל הברה הנופלת כמכה על התוף, “עיקר אחד שמור לי וממנו איני זז: בית חשמונאי!”


“ומשמעו של אותו עיקר מה הוא?” לא הניח שמעון צלילות קולו ודיוק כוונתו.


“רצונך, כל משמעוּיוֹת שבעולם מקופּלות כאן.”


“מכל מקום נשמע הוא כבוסר על כלל ישראל.”


“בכלל ישראל הדבר תלוי.”


“וכדבק במיוחסים.”


“במיוחסים הדבר תלוי. ראויים יהיו – ייחוסם ייחוס, אין ראויים – אין ייחוסם ייחוס.”


“וכמתרחק מן התורה ולומדיה.”


“בה ובלומדיה הדבר תלוי. איני מקיף עצמי לקונים שבשוק.”


“ולמלך מלכי המלכים?”


"הוא רצה באבותי והוא רצה בי.


“אכן,” הוסיף כאן שמעון מתוך שלוה גמורה, “ובעמו רצה ובכוהניו רצה ובשלום ובחסד רצה.”


“כלום חזקה יש לך על אלה?”


עלב בו בשמעון – ולא נעלב. היפוכו של דבר, עשה הליכתו בנחת ועשה דיבורו בנחת:


“הוה אומר כי לי הצדקה. בשר ודם, ואפילו בנם של מתתיהו ובניו, אין נותנים בידו שררה שלימה, שלא להעמידו בנסיון ושלא להמיט שואה על שונאיהם של ישראל. ויבוא יוחנן בסופו ואריסטובלוס כל עצמו ויעידו. הרי שהשאלה למקומה חוזרת. נשיאות יש וכהונה גדולה יש וסנהדרין יש, ושומה עלינו שנמצא תקנה לאלה וכן לאלה.”


תמיהה אחת היתה טורדת בינאי ואינה מנחת. מנין לו לפרושי זה כל אותה גבורה וכל אותו בטחון, שאפילו באלעזר בן־פתורה אינך מוצא כמותם. אמנם, לפי שעה הארמון בידי אחותו. מכל מקום – כך סבורים הם, וסופו של דבר תלוי באנטיפס. אך אם כך, אם אמנם דומה הוא על עצמו כשליט, רצונו מצוה חיים רצונו מצוה מיתה – מדוע אין הוא עושה מעשה? על כרחך תאמר כי לא סיפם של חיל המשמר נותן בקרבו גבורה, אלא צדקה שבלבו, ונאמן עליו ריבונו שיהיה נוהג את עולמו בצדקה מכאן שבאמת ובתמים מתכוון הוא לגמר של שלום, ובמקום שאתה מוצא גבורתו שם אתה מוצא חולשתו. אדם שכך נוהג, חכם הוא או שוטה? ושוטה זה מבקש ללמד כיצד נוהגים ממלכה. אמר:


“מכתלי דבריך ניכר שענין זה כבר גמור ומצויר לך בדעתך.”


“סבור אני שיש בידי להציע סדריה של רשות,” נענה לו שמעון וכבר היו רגליהם במבוא הארמון.


“והם?” שאל ינאי.


“אבשלום לכהונה וינאי לנשיאות וחכמים וזקנים לסנהדרין.”


בעוד מועד נצנצה בו בינאי רוח חכמה, וידום. אָכן, כזה ובדומה לזה כבר שמע היום. כלום אמר בן־פתורה דבר אחר? וברי שזה וכן זה אינם מבקשים אלא להטות את מהלך הדברים לרצונם. זה מבקש שררה וזה מבקש שררה, ואינם טובים איש מרעהו. הדבר היה נהיר לו עכשיו כאורה של חמה. אין כדאי לישא וליתן. כשמעון בן־שטח כן אלעזר בן־פתורה – שום רוח שבעולם אינה מזיזה אותם מדעתם. העושה יעשה והדיבורים לריק.


מתון, ובלא קורטוב של רוח מרי, שאל כאן ינאי שאלה של עניוות.


“ואבשלום מה הוא אומר?”


“הריהו במדור שלו, ויש לבוא עמו בדברים.”


ינאי חציו שומע וחציו תפוש הרהוריו כמעין המתגבר. יקבל, יקבל דעתם. הן הן יאמר לאלעזר הן הן יאמר לשמעון, ובהנתקו לרגע ממעיינו הריהו פולט חרש:


“אקדים ואלך אצלו, ולמחר אני אומר לך דבר.”


כמשוח בשמן. יתירה מזאת: למה יקנה לו אויבים? ואם יבחר באחד, הן יהיה לו השני לאויב. הכיר שהוא אוחז באצבעותיו קצה של מחשבה גדולה, והיה מגשש להקיפה. נתכנס והיה כשרוי לעצמו. זקוק היה לאימוץ־הדעת, לשתיקה, לשעה של ייחוד. קול שבלבו היה מתדפק ומפרכס לצאת. כלום אי־אפשר לקנות את שניהם כאחד? כלום אין בינאי כדי ספּקם של שניים, של אלף, של רבוֹא רבואות? אָכן, בזה יהיה כוחו, בזה יהיה טוב מאחיו, ואף טוב מאביו, בזה יזכר לדור ולדורות. ינאי שהחזיר עטרה לישנה אהובם של ישראל, חביבם של כוהנים ושל חכמים, רצוי למקום ומקובל לבריות. כאחת עלתה בדעתו חיבתם של אנטיגונוס, של יוחנן כוהן גדול, של ראשונים. גדול מכל אלה, יקר מכל אלה, קדוש מכל אלה: משליט השלום, מחולל הסדר, משיב לב אח אל אחיו, מרחיב הגבולות. נותן השובע, בעל השפע – ינאי מלכם של ישראל, הנישא על כפּיים, האהוב מקצה אל קצה, ברכת אמהות ליונקיהן ותפילת אבות וזקנים, ינאי גואל עמו ומפאר מקדשו, אביהם של כוהנים ופטרונם של חכמים, ינאי הגדול, ינאי אלכסנדר, בן אלמוות, ינאי חביבו של האל, בנו של האל, האל.


כשטוף באור עליון עמד וקלט בלבו גלי גלים של רגשה. כל כולו פחד ורחב. לילה של ירושלים השתרע לרגליו, והיו אורים מנצנצים כגל של גחלים לוחשות מימין ומשמאל, מלמטה ואף מלמעלה, עד שאובדים בינות לכוכבים. אל מולו, רם וקדוש, התנשא היכל אדני. אש גדולה היתה מהבהבת מפנים לחומותיו ועמוד של אור התנשא ונזקף מעל למגדליו. ינאי מלכה של ירושלים, ינאי כוהנו של אל עליון. נעלה יהיה על כל פולמוס ופולמוס שבעם. לא עוד זאת, אלא מאהבתו יניחו הכל שנאה ותחרות וקנאה ויבואו להסתופף בצלוֹ. אחד צדוקים ואחד פרושים – ינאי חשוב מהם וחשוב מריבותיהם.


אָכן, הצן רגשתו והחל פורט בלבו דיוקיה של מחשבה גדולה, שוטים אלה סבורים כי יעשוהו כלי למלאכתם. כלי שמחזיק ענינם של כוהנים, כלי שמחזיק טובתם של חכמים. שוטים אלה אינם יודעים שינאי לא לשימוש נולד אלא למלכוּת. לא הוא כלי בידם אלא הם כלי בידו. וכולם כאחד. לא יניח חכמתם של חכמים ולא יטוש שימושם של כוהנים, לא יקל ראשו בעם הארץ ולא יתרחק מטובי העדה. כולם בניו, כולם נתיניו, כולם עבדיו, כולם עושי רצונו, כולם אוהביו, כולם מקובצים ומאוחדים סביב לשמו וסביב לעירו, הוא וירושלים אחד, הוא וההיכל אחד, הוא וישראל אחד, הוא וריבון־העולמים אחד.


אמנם, שוטים אלה שעיניהם סמויות ואזניהם טוחות ולבם ערל לא נתגלה להם עדיין אותו דבר. ועל כרחם יגלוהו. עודם מושכים לכאן ולכאן. ינאי – עלם שירד מן ההר. רצונם – עומדים על מקחו, קונים ומוכרים. אלא הוא יפקח את עיניהם. אפשר לא היום ולא מחר, אפשר יבעטו ואפשר יקומו – אך הוא יפקח את עיניהם. כופים אותם עד שמודים בינאי וביחודו, כופים אותם עד שמשמשים כאחד ומניחים כל תחרות ואיבה, כופים אותם עד שנעשים לב אחד ורצון אחד ואגודה אחת.


הציץ לצדדים והציץ לאחור וראה שהוא מופרש ובודד, ואין איש עמו. נתרוממה רוחו והיה עומד שעה ארוכה בתפילה ובהוֹדיה לפני מלך־מלכי־המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בו ורצה בו ונתן לו עטרה של מלכי ישראל.


לסוף כמה שעות החלו המשמרות מתחלפים, עד שלא תמה אשמורת־ליל אחרונה. ינאי ואנטיפס היו צוֹפים בתנועת הסרדיוטות כשהם מובלעים בחשיכה ואינם נודעים לאיש. ינאי דומם היה, ועיניו נוקבות את החשיכה, ואילו אנטיפס פורץ היה מפרק לפרק בלחישה מהירה ומעורבבת ברוב גאוותו וברוב חרדתו על שליחותו שעלתה יפה. לא הניחו לינאי עד שסיבר אזנו על כל תנועה ותנועה שנתרחשה במבואי־הארמון, בחצרו הגדולה ובככר אשר לפניו. אכן, הדברים התנהלו כמוסכם בינו לבין שר־החיל אשר בבירה ומפקד המצב אשר בארמון. כל מתת אלעזר בזהב ובכסף נבלעה במרוצת היום בכיסיהם של הרבים, ששילם שכרם מראש למאה יום ולקציניהם הגדיל. עכשיו נפתחו שערים בחשאי ונתפנו מגדלים ונתרוקנו בתי־הנשק. סרדיוטות שבבירה, שכירים מגודלי־בשר בני פיסידיה וקיליקיה, שאינם שומעים לשונם של ישראל, היו עוברים לארמון ותופשים מקומם בכל פינה מפינותיו, ואילו חיל משמר הארמון היה מפנה מקומו ויוצא ויורד אל העיר התחתונה, מקצתו לבירה ורובו לדרך יריחו. עם בוקר יתחילו עולים ובאים גדודים חדשים מן השפלה, שמעולם לא דרכה רגלם בירושלים והריהם כנכרים גמורים. תחילה יופקדו בבירה ולאחרונה יתפשו מקום כל הנותרים בארמון ובמסיביו, והנמצאים ירדו תחתיהם לשפלה.


מחרוזת ארוכה של נושאי חניתות כבדות הגיחה ממבוא הארמון ונתיצבה ששה טורים בככר. לוחמים של דמות ושל קומה היו אלה. לב־לבו של צבא ירושלים, משמר ראש המלך. הללו לא ידעו דבר ואפשר אף נשתאו בינם לבין עצמם על כל אותה תכונה. נאמניה של המלכה האלמנה היו, אך יודעי משטר וצו, עשויים ללא־תלונה. התבונן בהם ינאי ולא ראה אלא גוש גופיהם הכהה והבהוב חניתותיהם הממורטות מעל לראשיהם. דוממים היו, כי חזקה עליהם פקודת ראשיהם אך משיעקרו וילכו תרעד ארץ. לעומתם נמשכה בלא הפסק זרימתם של קלי הנשק מן הבירה, והללו כבר היו חייליו של ינאי. נאים היו במצעדם הגמיש והרך ומרגשים את הלב.


עקר משמר המלך והחל צועד במורד הדרך המוליכה אל העיר התחתונה. מן הארמון לא הוסיף איש לצאת, שכבר נעזב מכל תופש חרב באנשיו, ועל פני הככר החלו מתלקטים ובאים טורי המשמר החדש לערוך את שורותיהם ולפקוד את מקומותיהם, טור ומקומו. מרובים היו כדי צרכה של מצודה ויתירים הרבה על צרכו של ארמון. אפשר שלמחר הם מטילים בו אימה בהמונם, אך הם זרוע ינאי והם כוחו, ויהיו כשהם עד עת.


לשעה דממה הככר ודמם הארמון וכל אותה מהומה כלא היתה. המשמרות משמר במקומו, והזקיפים סובבים על פתחי השערים, מעוררים זה את זה בקריאותיהם ומעלים אש קטנה להחם בשרם עם צינת בוקר. עבדים ושפחות שנתעוררו למלאכתם לאור הנר לא ראו ולא חשו שנשתנו סדרי עולם.


ננערו ינאי ואנטיפס ממקומם ונכנסו לטרקלין. עדיין חגורים היו זינם שהביאו עימם מן המצודה, ועל ירך ינאי חרבו של אשבן.


אמר אנטיפס, “לבוקר קמים יושבי הארמון ממשכבם – והנה נתונים לחסדך.”


“קב ונקי,” השיבהו ינאי וסמך ידו על כתפו, מעשה קירבה והכרת תוֹדה.


“והרי אתה עושה בהם כרצונך,” המשיך העבד והיה מגחך, “צוה ואנו מקדירים להם אורו של יום.” ומשלא נענה על זאת, החיש צל של ספק לדבריו: “כלום יש כבר בדעתך מה אנו עושים בהם?”


“המתן ותראה,” פטרהו ינאי, והיה כדוֹבר אל חלל האויר, פיו דובר ולבו הוגה.


“איני מבקש אלא לראות בסופה של אותה בת־בליעל,” פישק אנטיפס נחיריו ופיו, כשואף ריח דמים.


“המתן ותראה סופה,” גיחך לו ינאי, והוא דובר אל חלל האויר, כבתחילה.


משביקש אנטיפס לפתוח שוב בדיבור, הניח עליו פתאום ינאי את ידו להשתיקו. במבוא הטרקלין ביצבצה והופיעה דמות־אדם ולאחר שתרה במבטה לכאן ולכאן – הישירה צעדה לנוכח העומדים. נשתלחו אצבעות לנדנה של חרב, אך מיד נשמטו ושבו למקומן. אותו אדם בגפו בא, לא חרב בידו ולא שריון על גופו. תחת זאת נתפשט ריח ניחוח של בשמים יקרים מגלימות לבושו, ששוליה אסופים בידו, ומין חיוך דק מן הדק קלח במתינות מקצות שפתיו ונעלם בין זיפי זקנו העשוי.


הוא קד קידה וינאי לא השיבוֹ. שלח מבט חטוף באנטיפס, ואמר:


“לבנו של יוחנן כוהן גדול – ברכת אחרון עבדיו, יונתן בן טוביה!”


ינאי לא זכר קלסתר פנים זה, אך שם זה היה ידוע לו. הלה מצוי בידו, כמדומה, הרבה ממה שנדרש לינאי אותה שעה – כסף וזהב. מכל מקום ביקש לתהות עליו, שזהירות מחייבת. אמר:


“כיצד הניחוך כל אותם משמרות לעבור ולהכנס?”


“אם לאלה לא אוכל,” הרחיב יונתן חיוכו בקצת מן הקצת, “מה צורך למלכים בעצותי?”


הבליע תיבת מלכים, אך בחכמה הבליעה ונשמעה על פני כל אחיותיה.


“בשעה זו של ליל?” שאל ינאי, ולא פירש מה הוא שואל.


חזר יונתן והציץ באנטיפס, כמי שמבקש להרחיקו מאותו מעמד. אמר לו ינאי:


"דבּר!:

אמר יונתן:

“עבדוֹ של אביך הייתי – והיה לי כריע, יועצו – ומפיו שמעתי חכמה. על ערש מותו דבר אחד אמר לי: יהא בני ינאי חשוב עליך כמותי.”

ינאי ידע מיהו שעומד לפניו: בעל כזבים מועד, מחליק לשון, גונב־דעת שאומנותו בכך, ואף־על־פי־כן יפו בעיניו הדברים. הכל יודעים שהיה יונתן מקורב להורקנוס בשנותיו האחרונות, ועשוי הוא להעיד כי לינאי ציוה אבי־הבנים את כסאו. אנשים כבן טוביה אין צריך שיהיו דבריהם נכוחים, דיו לאדם שהוא מפיק מהם תועלת. אָכן, יש לנהוג בהם זהירות יתירה, שבוגדניים הם, ובשעה של כושר יש לעקור כל שיניהם ולהשאיר בפיהם את לשונם בלבד, שתהא זריזה לפטפט דברי־חכמה. אמר לו:

“אף־על־פי־כן משמש היית עם אריסטובלוס, שכלא את ינאי וביקש להמיתו.”

דעך נצנוץ עיניו של בן־טוביה, עלתה עצבות על קצות שפתותיו. אמר:

“אריסטובלוס מלך אומלל היה, שתי רעות משלו בו – רוח רעה ואשה רעה. אילמלא שימשתי עמו לא היה סוף למעשיו הנוראים.”

שוב הבליע דבר אחד, והיה כסכין המוצנעת: אשה רעה, וביקש ינאי לבדקו אף בזה. אך בינתיים האפיר צלוֹ של עולם, וממרחקי העיר התחילו עולים קולות של מעשה. נטל ינאי והתחיל הולך למדור שיעד לעצמו. מיד נילווּ אליו אנטיפס ויונתן, אלא אנטיפס ידע את מקומו והלך מאחור, ואילו יונתן צעד לצדוֹ ואף הקדימו כלשהו והיה מקיפו כל העת במבטיו.

“אותה אשה”, פתח לו ינאי, “כלום עד כדי כך רעה היא?”

“אילו אביך חי,” מיהר יונתן לומר לו מה שבלבו עליה, “לא היה מניחה שעה אחת במקומה”.

“והרי השיאה לבנו?”

“בשביל אביה, וימים אחרים היו אלה.”

“מכל מקום, הריני מיבמה,” אמר פתאום ינאי, וראה כיצד הוא מכה בתדהמה את שני שומעיו כאחד. אלא יונתן היה זריז מאנטיפס. מיד הבין מה שאזניו שומעות. עמד על מקומו, פרש זרועותיו ופתאום לפת יד ביד.

“באמונה שלי,” קרא, “מה דק הוא המעשה ומה נכון! מה ישר הוא ומה יאה לרוח נדיב! אכן, בינינו לבין עצמנו – כבוש את המלכה בביתה…”

הוא החל צוחק חרש. התקרב אל ינאי, התבונן אל תוך עיניו:

“מה שלא עשה אריסטובלוס יעשה ינאי, שהרי טובה האשה החיה מן המלכּה המתה… חה־חה־חה…”

נכנס ינאי למדור שלו וישב על מצעות שכבר הותקנו בשבילו. רמז לאנטיפס, וסייע לו זה לחלוץ לבושו ומנעליו. בתוך כך עמד עליהם בן־טוביה והיה מסיח מתוך שמחה כבושה, שהיא גדלה והולכת לאט לאט:

“רצונך, אספר לך דבר של מעשה… אותו מלך, אנטיוכוס אפיפנס, שקוראים לו בני עמנו הרשע, אותו מלך לא רק היכל שבירושלים בזז, אלא זו דרכו היתה. היה רואה מקדש – מיד הוא בא ונוטל כל כלי זהב וכסף, כל אבן טובה וכל חפץ יקר. ומצא לו לצבאותיו ולמשתאותיו ולפּלגשיו. אלא פגע רע היה לו לאותו פקח: ככל שמיהר אוצרו להתמלא – כן מיהר להתרוקן. יום אחד נתן עינו במקדשיה של דפני, הסמוכה לאנטיוכיה עירו הראשה. מקדש אחד היה שם, מקדשה של ארטמיס, מלכת־הירח ואלת־הציד, ואוצרותיו אין להם שיעור, שחביבה ארטמיס לאנטיוכאיים יותר מכל אלוהות שבעולם. נתיירא מפני בני־עירו שהם מתמרדים עליו אם הוא נוגע בחביבה שלהם, וכוהניה של זו כוחם מקובל להפיל מלך מכסאו. הוא חומד והוא מתיירא. מה עשה? קם ונשאה לארטמיס לאשה. כך כשם שאזניו של אדם שומעות. מה היא בת אלים – הרי אף הוא בידוע בן אלים. קם וערך משתה והכריז ופירסם בכל המדינות: בן פלוני לפלונית, מעתה בעלה של ארטמיס אני, והכל חייבים לשמוח בחג כלולותינו.”

צחק אנטיפס והחזיק אחריו אף ינאי. נענה להם גם יונתן בשחקה קלה, והוסיף ואמר:

“כיון שנשאה לאשה – מקדשה שלו ומזבחה שלו, כוהניה שלו ואוצרותיה שלו…”

נתרומם אנטיפס ועמד על רגליו והיה פיו מלא בצחוקו. השתרע ינאי לאחוריו ומדד קומתו על פני מצעיו. אמר:

“כביכול רוצה אתה לומר משָל יש לך בדבר?”

“חס וחלילה,” ענהו יונתן ברוח של שמחה, “רק מעשה של דברים בטלים, דברים בטלים בלבד”.


ה    🔗

כבר ביקש שמעון לעמוד ממיטתו שעה ששמע פתאום קול פסיעה גסה ממבוא־הבית, ומיד עלה קולו של אבא שאול בן־אבטינס כשהוא קורא “בן שטח, בן שטח!” ומיד נכנס זה ועמד לפניו מבוהל ורצוץ ושמועה מתפרצת מפיו:

“תפש ינאי את הארמון!”

“כיצד?” נתיצב שמעון על רגליו והסדין לבשרו.

“בערמה עשה. בחצי הלילה החליף את המשמרות, ולבוקר – בידי שכיריו הארמון וירושלים.”

ראית?"

“סחו משכימים שבהיכל, ומיד רצתי ובעיני ראיתי.”

“הרי זה, איפוא, כעשוי ומוגמר.”

“מה יהיה, רבי שמעון?”

“שאלה יפה שאלת.”

נתלבש ורחץ ואמר תפילה. בינתיים התקינו לו דבר של מאכל וישב, והיה אבא שאול משמשו ושותה בצמא כל דבור ודבור היוצא מפיו.

אבא שאול הרינו מאותן שבלים בודדות בכהונה שלבן לחכמים ולתורה. אילמלא משמרתו בהיכל, אפשר שהיה נספה אף הוא בפורענויות שנתרגשו על חכמים ותלמידיהם, אלא לא חפץ הקדוש ברוך הוא לעשות כלה. בני אבטינס, שהם ביתו בית אבותיו, מנו ביניהם כמה וכמה עשירים מופלגים, גדולים במעמד ובנכסים, אך אבא שאול אינו מקהלם ואינו ממינם. אף על פי כן מנהג ביתו בכבוד ולחמו מוטח לו – ולעולם פתוחה דלתו לתלמידי־חכמים. שמעון בן־שטח, שאינו בן ירושלים, כל אימת שהוא בא לעיר אצלו הוא מתאכסן. כמה וכמה פעמים הפילה לפניו אחותו תחינתה שיטול לו מדור בארמונה – ולא קיבל. אמר, אל יגידו שמושך אני טובת–הנאה מביתם של רשעים. אף עתה בביתו של אבא שאול נתאכסן, ועד שהם מלפתים פתם ואוכלים סח לפני אכסנאי שלו מקצת הרהוריו לאמור, פתח שנפתח להפוך רעה לטובה אסור להחמיצו, אפילו הוא צר כקופה של מחט, אפילו מלאך־חבלה עומד עליו בחרבו. ואפשר, אמר, אפשר שמעין זה נפתח לפנינו על אף כל שמועות הרעות. סיים וברך על המזון וקם ללכת. קפץ בן־אבטינס לנגדו.

“להיכן, שמעון?”

אמר לו: “ואינך יודע? למקום שצריכים לי.”

“הוה זהיר”, קרא לעומתו אבא שאול דרך אתראה, ונמשך והלך עמו לחצר, “שהרי אותו רשע שום דבר אינו מעכבו.”

“שלומית אחותי בארמון, ואני מפקירה ובורח?”

“מה תועלת לה בך, וכל אותם בריונים חונים מסביב.”

עמד שמעון בפתחה של חצר ונתן לו לחברו שלום. אמר: “איזהו גיבור? – העושה את שונאו אוהבו. אפילו חרב שלופה וממתנת – הריני בא, ועל כרחה היא שבה למקומה.”

אכן, ביתו של שטח מקובלים היו לבטוח בכבודם ועשויים היו לבלי חת. שטח אביו של שמעון גופו, אף שכבד היה בשנים, עוד שמר בידיו מעמדו של זקן הכפר, וכפרו הוא מצפה, היושב על דרך ירושלים. בית־שטח ומצפה חד הם מימים עתיקים; אין בית בכפר שלא בני שטח בנוהו ואין אמה של קרקע שלא בני־שטח סקלוה. מגילת־יוחסין שלו נמשכת ומעמקת עד לימיו של זרבבל בן שאלתיאל, ועד לימים שקודם חורבן־הבית, וכל אותן השנים והדורות בית־שטח ראש וראשון במצפה שבהר, ואינו מקובל על עצמו פחות מגדולי הייחוס שבירושלים. אכן, יש מפליגים ואומרים כי מצפה קדמה לירושלים, ובימים שעוד היתה העיר עירו של היבוסי כבר עמד במצפה מזבח לאדני, ושם היו באים בני־ישראל להתפלל לפניו.

אף שאין מצפה רחוקה מירושלים אלא מהלך כמה שעות, לא נתערבו בניה בעסקי הבירה אלא שיקעו עצמם בעבודת־האדמה ובעבודת־הבורא וביקשו לישב בשלוה, והיו יושבים בשלוה עד היום אילמלא קפץ עליהם וקפץ על כל ישראל רוגזו של אותו רשע. שטח אבי שמעון נער היה אותה עת, ומן הראשונים שנתלקטו אל להקותיו של מתתיהו הזקן. מן הראשונים היה ומן הנאמנים; כאח נחשב להם לאחים בני מתתיהו וכאחיו נחשבו הם על יושבי מצפה. בעתות הרעה ביקשו לא אחת מחסה בין צוקיה של היושבת בהר, ושם שטחו תפילתם לפני ריבונם בטרם יצאו למלחמה על חיילותיה של יוון הרשעה. אם לגבי בניו של מתתיהו היה שטח כנער הרי לגבי יוחנן בנו של שמעון היה כחבר. ובידוע, ימים פרועים של מסה וקטל שאין אדם מניח חרבו מידו – כשם שהם מגבירים שנאתם של אויבים כן הם מאדירים אהבתם של אוהבים. יוחנן, אף שלימים נתמנה נשיא וכהן גדול, עשוי היה עד יומו האחרון להניח גדולה שלו וכבוד שלו וחיבה שלו בשביל שעה של קורת רוח וסיפורי זכרונות במחיצת שטח ובביתו. ביקש להעניק לו פרס ודחהו, ביקש להעניק לו מעמד ודחהו, ביקש להעניק לו שדות ופרדסים, עבדים וכלים נאים ולא קיבל. לא זז מעליו עד שנתן את שלומית בתו הצעירה לאריסטובלוס בנו הבכור. אמרו: סופו של דבר לא יוחנן מעניק לשטח אלא שטח מעניק ליוחנן, שאותה ריבה – מרגלית היא. מכל מקום, נתנאתה מצפה על שאר עיירות שביהודה, שהריהי משתדכת לבית חשמונאים ולכהונה גדולה.

משיצא קיטרוג על חכמים וקלקל הורקנוס את השורה הגיעו לו ימים מרים לשטח הזקן. לא היה עשוי להלום בדעתו טינה שנתפשטה בכפרו ובביתו כנגד שררה שבירושלים, אך באו מעשים וטפחו לו על פניו, ועל כרחו נעשה ראש לבעלי הטינה. אכן, לידי כך לא הגיע אלא לאחר שנפטר הורקנוס לעולמו ואריסטובלוס השים עצמו מלך. ניתנה אמת להאמר, מעיקרו לא היה בלבו אל חתנו אף מעין אהבתו לאבותיו של זה או מקצתה, אלא חכם היה וידע שאין חברות נקנית פעמיים בדור אחד; אך ביום שבאו ואמרו לו: אריסטובלוס מלך, ראה בחוש שדבריו נפלגות מעל דרכיהם של בית חשמונאי.

על אף מוראה של מלכות לא הצניעו שטח וביתו מה שבלבם על אריסטובלוס ועל הנהגתו. אפשר שנצטערו על אחותם שנשבתה בידיו של זה, אך כל אותה שנה מאז מת הורקנוס לא דרכה כף רגלם בארמון־המלך, ומתנות שהיה שטח משגר אל בתו דבר חודש בחודשו, בידי השפחות היה משגרן. אריסטובלוס אף הוא לא עשה מעשה באותו ענין. יכול משום אשתו ויכול משום מצפה ובית־שטח, שאינם מן הנפגעים ואינם פוגעים. אריסטובלוס שפיקח היה, ידע היטב היכן כוחו עומד לו והיכן אין כוחו עומד לו. מצפה זו, שישיבתה על אם־דרכים ושליטתה על מבואי־ירושלים, שקִנָה בראש־פסגות ובניה מעורים על סביביה ומסורים לה עד מוות – לא כל החפץ בא ומניף עליה ידו. יתירה מזאת, מלך בירושלים זכות גדולה היא לו אם בני מצפה ושכמותם דורשים טובתו, שמחזקים את מלכותו בעירו ובארצו. לפיכך כל זמן שישבו בני מצפה בשלום לא ניסה אריסטובלוס כוחו כנגדם. אף שידע גם הוא כי אינם מחבבים את שלטונו. כגון מצפה הרבה כפרים ועיירות היו לו לאריסטובלוס במלכותו, וכולם ספק הוא מושל בהם ספק הוא מתירא מפניהם. שמעון בן־שטח ושכמותו ידעו זה יפה־יפה, והחכם נתן אל לבו.

שמעון בן־שטח תלמידם של חכמים היה מנעוריו, ואף זכה ליצוק מים על ידיהם של יהושע בן־פרחיה וניתאי הארבלי בימי השקט והשלוה של שנות יוחנן הראשונות. אותה עת עשה ישיבתו בעיר קבע ואביו מפרנסו ומפרנס עמו שלושה מחבריו, בני כפרים רחוקים, שעלו אף הם לירושלים ללמוד תורה. כיון שבגר ונשא אשה ביקש לחזור לכפרו ולהקים את ביתו, אלא רבותיו לא הניחוהו שילך מעמם. היה משמש לפניהם ועושה עמם כאחד עד שמינוהו לסנהדרין גדולה שבהר־הבית; ובמקומו זה ישב והיה דן ומתקן תקנות ומלמד ומאיר עיני הרבים ומשול כעץ השתול, עד שגברו צדוקים וכבשו לב הורקנוס ובניו ובאו ימי הרעה. וכששלחו עבדיו של הורקנוס את ידם בחכמים היה שמעון בין הנמלטים ושהצילו את נפשם, ומחסה מצא לו בבית אביו. לימים הגיעו מעשה ניתאי הארבלי רבו, ומאז ניטלה מנוחתו ואין לו יום ואין לו שעה שרבו אינו עומד לפניו.

סיפרו עליו על ניתאי הארבלי, שלא ביקש הצלה לנפשו ולא עזב משמרתו בלשכת־הגזית ולא נטרד מפני אימתם של צדוקים ועמד לבדו לשמור משמרת התורה. למחרת הטבח שאיבד בפרושים והפיץ תלמידי־חכמים לכל כנפות־הארץ, בא ניתאי וישב במקומו בלשכת־הגזית ולא זז משם אף שנתנו בו עינם להרגו. דנו – קם ודן להם כתורה, קשרו מעשה – עמד וקרא אחריהם חמס, נועצו להשתיקו – צווח דברו ולא עמד. טרדוהו מכסאו של אב־בית־דין ולא אמר נואש. רדפוהו ויסרוהו ביסורים קשים – עמד כנגדם בגבורה. ימים רבים נתענו עמו ולא יכלו לו, עד ששילח בו אריסטובלוס את עבדי אביו והרגוהו.

מאז ועד עתה, כארבע וחמש שנים, שמעון בכפרו, ביתו בצד בית אביו, ובניו גדלים עמו כרוחו. בבית־הכנסת הריהו קורא לפני העם מן התורה, קורא דורש ומפרש, והמעט לו זאת, עמד וקיבל עליו שתינוקות הכפר באים לביתו כל יום ויום, אחת בשחרית ואחת בערבית, והוא שונה להם תורתם, לפי שאין תורה נקנית אלא בחבורה. כל אותו זמן צערו כוסס את לבו ודמות רבו אינה מניחתו לישב בשלוה. יודע הוא כי תבוא שעתו, וכל אימת שהוא נקלע לעיר, בין בחול ובין בחג, הריהו מסתופף בצל קורתו של אבא שאול בן־אבטינס, מחממו בדברים ועושו שליח־תקוה לחכמים ולחברים, שמביתו של זה נמשכים והולכים חוטים של קישור לכל מקום שחכמים מצויים בו. עכשיו הוא פורש והולך לו מבית זה ושם פעמיו לגוב של אריות, אלא דמות אחותו ודמות רבו לנגד עיניו לבו הומה והוא מרגיש ויודע כי עכשיו נכון הוא ומזומן לכל שליחות שריבונו מטיל עליו, והריהו יוצא למלחמת־מצוה בכל נפשו ובכל מאודו.

ברחובה של עיר ניכרו דברים שלא כהרגלם. סיעות־סיעות של אנשי צבא היו מפסעות מכאן לכאן ולרגליהן אורחות של בהמה במשאה. לשונם וחזותם וכל־כולם משל עכו"ם, והם מגלגלים עיניהם ומסתכלים בבני־ירושלים ובבנותיה ואינם מוצאים להם אחיזה. בריות שבשוק חשו אף הריחו כל אותו שינוי ונתלהקו סביב לדוכן וסביב לפתחו של פונדק, אלה סחים ואלה מאזינים. חלף שמעון ביניהם ושמע שדבריהם קרעים־קרעים. “ינאי בנו של הורקנוס… כאביו ולא כאחיו… תחילתו בגליל, תלמידם של פרושים… ימים באים… אלא תנו דעתכם לסרדיוטות אלה… סרדיוטות הם – ענקמונים הם… כל זמן שאלה כאן – צרה כאן… העביר גדוד שומרי־ראשה ממקומם והביא נכרים תחתיהם… הרי זה יודע מה שלפניו… אינו טוב מקודמו… ועל אפך טוב הוא מקודמו… וכהן גדול מי יהיה? לא אתה ולא שכמותך… יהיה אשר יהיה – מה אנו נשכרים ומה אנו מפסידים…”

ככל שקרב לארמון נתדלדלו אוכלוסין שברחוב, בין שנזהרו מעצמם ובין שטרדום משם. הארמון גופו דומה היה כנתון במצור. אנשי־צבא שוטטו על פני הככר שלפניו, הציצו מעל גבי מגדליו ומלאו אכסדרה שלמבואו. משעלה במעלותיה של אותה אכסדרה קפצו עליו כמה וכמה סרדיוטות וקרוב שפגעו בו, אילמלא חש ובא להצילו יונתן בן־טוביה. בהעלם אחד ראה שמעון מיהו שניצב לפניו וחיוכו על שפתיו, ומיד סלד מפניו ולא ידע אנה יוליך מיאוסו. יונתן בן־טוביה עצמו קד והרחיב חיוכו לעומת הנכנס:

“כבר ציוה ינאי לזמנך אצלו, ויפה שבאת.”

ביקש שמעון להשתמט, אך יונתן לא זז מאצלו אלא היה אץ ומחליק לפניו, כמפנה לו את דרכו. עוף זה מבני בניו של טוביה היה, אך לא נטל מאבותיו לא קומה ולא הדרת פנים ולא הנהגה, אלא דבר אחד נטל מהם – נכסים, שהם שקולים לדידו כנגד כל שאר מעלות שבעולם. אין לך עיר ואין לך עיירה ואין לך דרך־המלך שאין סוכניו ומשמשיו ושיירותיו עושים בהם את דברו. ואף־על־פי־כן אין הוא עושה פומבי לעצמו אלא מבכר את הצנעה. לא שליט הוא מבקש להיות אלא יועצם של שליטים. בין כה וכה הריהו נעשה אדון להם. כל מקום שהוא שם – רקב שם. נובר באשפתם של אחרים, מתעסק עם הציבור בשביל טובת הנאה, מצוי בכל, בעל לשון־הרע, ואין דבר נעלם מעיניו. תחילה לא היה מקובל על בית־חשמונאי והיה מעלים עצמו מעיניהם, ככל בעלי־נכסים לשעבר בירושלים, אך בשנותיו האחרונות קרבו הורקנוס והיה נוטל עצה מפיו, שכבר אמרו – ככל שתפחת העצה ירבו היועצים. ואם שרוי הוא עכשיו במחיצתו של ינאי, וכבר הוא מוציא ומביא בביתו – הרי זה מן האותות הרעים. עכשיו, מכל מקום, נמשך שמעון והלך אחריו עד שהעבירו בטרקלין ועד שזימנו לפני לשכת המלכות. אף כאן ניצבו נושאי חנית ושריונות לגופם, ויונתן הניחו לשמעון במקומו כשהוא גופו נבלע מפנים לפתחה של לשכה.

הציץ שמעון לימינו ולשמאלו וראה בחוש כיצד נהפך בית זה בן־לילה והיה למצודה של שליט. אמנם, כל אותם גינונים לא הטילו בו בשמעון כל מורא של כבוד או בדומה לו, ונמצאו מחטיאים עיקר כוונתם. באשר לו ולעניינו – הרי לא שינה ינאי הרבה בהחליפו נושאי־חנית בתופשי־חרב. בין־כך ובין כך לא על חזקתם בארמון או במצודות או באנשי־החיל נתבסס כוחם של שמעון וחבריו. לאמיתו של דבר לא העלה אף רגע אחד בדעתו שהוא עושה שימוש בכלי־זין שברשותו בשביל לפסוק במחלוקת כלשהי. במקום שאתה מוצא גבורתו של ינאי, שם אפוא אתה מוצא חולשתו. הלה סבור כי כי כבר הוכרע הגורל וכבר הוא בידו בכוחה של אותה ערמה קטנה – והרי אינו אלא טועה, שהוא הרבה מכאן והלאה. אדם הטועה בגורל אם הוכרע אם לאו – אינו כסומא? אינו כהולך שולל? – והרי חולשתו.

נוסף על כך יש בו בכל אותו מעשה כדי להעיד על עושהו. הרי שהן שלו אינו הן, ומרגיל עצמו בכל מידות של שלטון, כמקולקלים שבהם. נזכר בשלומית ונקפו לבו. כשתראה שהיא ככלואה בביתה ודאי תתיסר הרבה. אפשר כבר עמדה ממשכבה וראתה סרדיוטות שלפתחה. חבל על צער חינם.

עודו עומד, נפתחה בבהלה דלת הלשכה ויצא ינאי ושלח מבטו לצדדים, ותפשו לשמעון בשתי ידיו והאיר לו פניו.

“ברוך בקרך, אחי. יפה שהשכמת. הרי כמה וכמה ענינים לפנינו”.

ומיד העביר ידו על כתפו ושמטה לגבו, והיה כמזרזו שיכנס לפניו. סרדיוטות שבפתח לא הנידו עפעף אלא ניצבו על נשקם. דלת שנפתחה נסגרה, והיו הכל בין כתליה של לשכה מבהיקה וקורנת – הכל, לרבות יונתן בן־טוביה ואלעזר בן־פתורה.

“ברוך בקרכם.”

“ברוך תהיה לאדני.”

ישבו וישב. הציץ שמעון בשדה מלחמה שלו. אכן, ערוך הוא בשונאים ובסכנות מכל צד, ובן־פתורה אף אינו טורח להסתיר מורת רוחו משותף חדש זה שהביאו לו לכאן; אך שמעון אין בלבו אותה שעה אלא צלילות הדעת, ושלוה ובטחון באביו שבשמים. ידע שבאה שעתו וגבהה רוחו. אפשר, אבק של יהירות נזרק בו אותה שעה, שכבר ראה עצמו במחזה כשהוא מנהיג נער זה ואחיו ומוליכם בדרך הישר ומסלק מעליהם מיני שרצים כגון בן־פתורה ובן־טוביה. בא חכם שבלבו והביא לפניו כתוב אחד, לפני שבר גאון ולפני????? גבה רוח, אלא לא נשמע לו. כתוב לחוד וגאות שברוח לחוד. אולי יביא יום ויעלה לפניו אותו כתוב להזכירו. עכשיו כיון פניו לינאי כאילו אין כאן אדם זולתו ואמר:

“מבקש אני לשגר שלומי לאחותי.”

מיד טפח ינאי בכפותיו ובעד פתח שבכותל צץ והופיע עבדו.

“חוש לגבירה ואמור כי אחיה שרוי ונמצא עמי, ולו שלום ובשלומה הוא דורש.”

כמכות שצץ כן נעלם, ועיניו של ינאי כבר היה ממתינות להבא ונכונות לשמוע.

“ואבשלום היכן?” הפריח שמעון שאלתו והפנה דברו, לראשונה, גם אל היושבים מעברים.

“ודאי מתעסק הוא בכתבים שלו,” הרתיע ינאי על מקומו, ואילו בן־פתורה הרעיד מפלי כריסו והיה מחריק בקולו דברים של תרעומת:

“מה לנו כאן אבשלום? מה צורך לנו בכגון זה? כלום כנסת הגדולה היא, מועד? כלום לא דיינו במה שכאן?”

ניכר בו שכל עיקרו לא נגד אבשלום הוא מדבר אלא נגד שואל השאלה. פחיתות ערך גרם לו ינאי שזימנו לכפיפה אחת עם זה. אמנם, משיאין לכהונה, אבל בני כפר, ופרושים!

“סבור אני”, השליט שמעון דיבורו המדוד בחלל הלשכה, “כי צריכים לו בשביל כל מעשה שמבקשים לעשות”.

“בשביל מעשים שאני מבקש לעשות”, כפף עצמו הגזבר הישיש לפנים והיה כקובע מסמרות, “אין צריכים אלא לשנים: שלוחם של כהנים ושלוחו של בית חשמונאי”.

“ושלוחם של ישראל,” תכף ינאי דיבור לדיבורו, ונפנה אל שמעון לקבל תודתו. צל של חיוך מרפרף היה ותלוי כל אותה שעה בקצות שפתיו הדקות והמהודקות.

“לא בקשתי אלא למנוע עלבון מבנו של הורקנוס”, דיבר שמעון לפי דרכו, ומיד ראה כיצד נותן בו ינאי ביונתן בן־טוביה שתי נוקבות שלו, שואל ומרמז כאחת. אכן, בן טוביה לא התמהמה.

“הריני אץ ומביאו לכאן”, המתיק לשונו ויצא במרוצה ונעלם, כשהוא מותיר אחריו אבכה של בושם חריף.

“עד שלא באת,” פתח ינאי ונפנה אל שמעון תוך שהוא מעפעף גם כנגד בן־פתורה, “דנים היינו בעניניה של כהונה גדולה, שהרי יום־הכפורים מאחורי כתלינו. כיון שבאת נרחיב ונדון בכל הצריך דיון.”

“לעצמי,” פרץ כאן אלעזר, והוא חדל־מנוח ובְשֶלו, “איני מבקש לדעת אל ענינה של כהונה גדולה. כל השאָר אינו מעניני.”

“צבת בצבת עשויה”, דיבר שמעון.

“ינאי”, השים עצמו אלעזר כאינו נותן דעתו על שמעון ועל דבריו, “לשעה נאספת סנהדרין גדולה בהר הבית. אינם יכולים להמתין לנו עד סוף הדורות. צריך שאבוא לפניהם בדבר של ממש.”

“לכך מזומנים אנו כאן.”

“ובכן אומר אני: ינאי כהן גדול.”

אלעזר ניהל מלחמתו בחכמה, וינאי הנאה היתה לו מן המערכה הצפויה לו בזה – בעל תריסין כנגד בעל תריסין. התבונן בשניהם וראה כיצד קריאתו של אלעזר מטילה רישומה, מביאה לידי אימוץ הדעת, מולידה הדים ובני הדים. אכן, בבוקרו של יום אתמול דיבר אלעזר אחרת. אותה שעה עוד היה סבור שהוא כורך את ינאי ואת אבשלום גם יחד על קטנו, וממילא ביכר את השנים על האחד, שהוא משחק בהם זה כנגד זה. עכשיו שלא נשמע לו ינאי והלך ונטל לו מעמדו בזרוע – לא נותרה בלבו של אלעזר, אלא כוונה אחת, לסלק את שלומית וממילא את אחיה ואת חזקתה. כיון שיעשה ינאי כהן גדול, אסור הוא ביבום ואסור הוא באלמנה. ממילא הוא לוקח אשה אחרת, ולרצונו – אף מלוכה שממתנת לתקיף. מעתה אין אלעזר טוען אלא באחת: הבו ינאי לכהונה. דבר זה לבדו נותן לו הכל, ולפיכך הוא מדיר עצמו מכלל השאלות, שאינו עשוי אלא להפסיד.

אף מעיניו של שמעון לא נעלם קישור הדברים. אמר:

“אין תשובתך תשובה עד שתאמר מה על נשיאות ומה על סנהדרין.”

“אינם מעניני,” פסק לו אלעזר בזעף.

ינאי לא הסתיר הנאה שבלבו, ובשביל שיוסיפו הדברים להתלקח מצא לאמר כאן דבר אחד: “והריהם מעניני.”

הטיל בו אלעזר מבט חטוף של תרעומת, ולא זז מדעתו:

“יפה. סנהדרין שתדון את הכהונה היא שתדון את הנשיאות.”

“וסנהדרין זו”, ננעץ בו שמעון כסכין, “וסנהדרין זו מה פנים יש לה?”

“אינה חסרה כלום,” נתלהט כנגדו הזקן, והיה מרעיד כלו מעוצר זעמו.

“מכל מקום הריהי חסרה במנין,” ענה ינאי ואמר, כשהוא סוקר שנים כאחד. מיד הבין בן שטח להיכן ינאי חותר, ואלו בן פתורה היה כנדהם.

“שבעים ואחד הם,” הפליא דיבורו, “מקובלים ושלמים, מטובי הכהונה והעדה.”

“ועדיין חסר מנינה של סנהדרין כמה וכמה מקובלים ושלמים.”

“כגון?” זעק אלעזר במרי־שיחו, ומיד ניחם על זעקתו, שכבר ראה להיכן ינאי מוליך.

“כגון שמעון בן שטח,” אישר לו ינאי את פחדיו, ובו ברגע קם על רגליו כמבקש להכריז הכרזה.

“כבר אמרתי לך, בן פתורה,” פסע פסיעה ועמד במקום שהקיף שניהם במבטו, “מעתה סוף למחלוקת וסוף לשנאת אחים.”

אכן, איש משומעיו לא נפתה לקבל דבריו כמות שהם, וידעו כי דבר סתר יצוק לו באותה הכרזה, מכל מקום היתה זו הכרזה של חשיבות, ובה נצחון של ממש לשמעון ולכל שהוא סניגורו. לפיכך לא התמהמה בן־שטח ומיד אמר את דברו.

“הריני חוזר, אפוא, ומביא דבר שהבאתי אמש. אבשלום לכהונה, וינאי לנשיאות.” מדעת השמיט עכשיו ענינה של סנהדרין, שכבר כמונחת לו בצלחתו.

אלעזר לא נשאר לו דבר להתלות בו אלא ינאי, והיטב ידע תשוקות שבלבו. אמר:

“שמעון נשיא היה וכהן גדול, יוחנן נשיא היה וכהן גדול, יהודה מלך היה וכהן גדול. עכשיו בא זה ומפריד – ואתה מניח לו?”

נתן ינאי עיניו בשמעון, שיענה הוא תחילה, אלא שמעון שם מחסום לפיו והניח לה להשתיקה שתהא תלויה ומכבדת, עד שיאמר ינאי את דברו. מתאוה היה לדעת אם גם בזאת שמורות לו ליורשם של ראשונים ואחרונים הכרזות של חידוש והפתע. אך ינאי, אף־על־פי שנשאל מפורשות, הוסיף להתחמק ממתן תשובה. כנזכר פתאום, שאל:

“ושמא ממתינים אנו לאבשלום עד שיבוא?”

כאן קם לפתע אלעזר, וכל־כלו נאפד חמת עלבון. כבודה של כהונה דיבר רתת מתוך גרונו. אמר:

“סנהדרין הריהי יושבת במקומה ומצפה לדברנו. היכל אדני לכהן גדול. על כרחך אתה בא ונותן תשובה, ויפה שעה אחת קודם.”

ומיד זע ממקומו לכאן ולכאן לבור לו דרך שיצא בה, ותיכף לכך דשדש ויצא ברגליו הזקנות כשהוא מוסיף ומרטן מיני ריטונים דרך הילוך, אך ינאי לא ליוהו אלא במבט.

שמעון ידע יפה כי מעין אותו מבט ומעין אותו חיוך שמורים גם בשבילו, רק יהפוך גבו. לא השלה עצמו בשוא, וידע כי ינאי כוונות טובות בלבו. כוונות אלה הלכו ונתבהרו. לא היו צריכות אלא שנים שלשה רמזים נוספים כדי שיהיו פרושות לפניו כמגילה, ואת עלה עמד עכשיו לבקש. אמר:

“אבשלום, כמדומה, אינו ממהר לבוא.”

“אפשר לא מצאו יונתן במקומו.”

או לא ביקש למצאו כל עיקר, נענה לו שמעון בלבו. ברי שינאי מבקש להשהות גמר הכרעה בענין הכהונה ובכל ענין אחר ולעשות בינתיים מעשיו. מעתה, כל אימת שהוא צריך לשהות, הריהו מעלה שמו של אבשלום, וניתנת לו. נזכר שמעון דברים שנפלו ביניהם אמש, ואף ששונים היו מן הקצה אל הקצה, הרי בעיקרם דומים היו, ואף אז דיברו באבשלום. שאל:

“וכבר נדברת עמו באותן ענין?”

התבונן בו ינאי חרש, כאילו פליאה גדולה היא ששאל מעמו, ואחר־כך הסב ראשו והיה כלא נשאל. אי־אפשר היה לטעות בו – לדידו נחתם כל דין־ודברים עד שיעלה שוב רצון מלפניו. שתקו זה לעומת זה, ולקץ שעה ארוכה ראה שמעון כיצד מפציע ועולה בו בינאי דיבור מועט. מיד פתח זה ואמר:

“עד שאני נדבר עם אבשלום, הרי נפש אחרת לפנינו, שאף היא יש לה מה שתאמר בזה.”

“שלומית,” קרא מיד שמעון, ספק שואל ספק מקיים.

“הן”, קבע ינאי ומיד הוסיף, “ולפיכך אין לנו ברירה אלא להמתין עד שתעמוד מאבלה, שהרי אין זו דרך להטריחה בדברים קודם לכן.”

שוב לא נצרך שמעון לרמזים, וכן ידע שהגיעה שעתו להפטר מעל ינאי, שכבר אמר זה כל מה שעשוי היה לאמר או כל מה שרצה לאמר. תכף מעשה למחשבה ועמד ממקומו. אמר:

“הריני סר אצלה עכשיו, ואפשר אשמע מפיה דבר.”

הניד לו ינאי בראשו ולא אמר מלה. נפטר שמעון והלך וחש בגבו מבט עם חיוך. מיד נפנה אל אפדן הנשים ומחשבתו סודרת עניניה בשיטה.

בא לפני אחותו ונתן לה שלום וראה שהיא מדוכדכה ומיוסרת. הצעירה בבנות שטח היתה, והכל אהבוה אהבה יתירה. עתה נכמרו רחמיו עליה. אמר לה:

“אל תצטערי הרבה, שכבר חלפו ימי הרעה.”

“לא על עצמי אני מצטערת.” אמרה וחיוך רפוי על שפתותיה, “אלא על בית זה, שכבר הוראינו לדעת שאין ינאי טוב מאחיו.”

“אכן.” נענה לה שמעון, “בהול הוא כמותם על השררה, אף כי אותו מעשה יותר יש בו קוצר־רוח משיש בו ערמה. הריהו בחזקת עלם. ואת אחותי, באמת אל תצטערי, שעוד מזומנים לך ימים טובים מאלה. עכשיו ראי נא, הן זה חדשים רבים מאז שמענו קולך לאחרונה.”

שאלה לשלום אביה ולשלום אחיותיה, שלבד משמעון ארבע אחיות הן. כלן כבר הקימו בתיהן ונשתפעו בבנים, והיא שהכל נתקנאו בה, רק היא כאותו ערער בערבה. הוסיפה ושאלה למצפה ולאנשיה. יצאה נפשה לאילנות שבשדה ולמשעולים שבהר. אכן, פורעניות שנתרגשו עליה לאחרונה וכל אותן שלש שנים שעשתה בביתו של אריסוטבלוס המאיסו עליה צילו וצל־צילו של ארמון החשמונאים. עכשיו כל צעד שמתקרב ובא אצלה אינה מצפה אלא למבשר שיודיענה דבר שילוחיה. והנה עומדת היא לעומת שמעון, שהוא לה כאב ולבה מתפלל לדיבורו, לבה לפיה לא יגלה. שלמודת צניעות ושתיקה היא. אך כלום אפשר שמבט זה שבעיניה לא יתפרש לו לאותו בר־דעת מאליו?

ואילו שמעון, דברים אחרים לו בפיו.

“תפארתנו עליך, שלומית, בגבורה נהגת ובחכמה. ראויה את לשני כתרים ולשלשה, שאין כתר מלכות בלא כתר גבורה ובלא כתר חכמה.”

“עד כדי כך, ואני לא ידעתי. שמא מעשים גדולים עשיתי?”

“שלש שנים במחיצתו של אותו רשע, אינן מעשה? ואותם ימים של שפיכות־דמים, אם לא חלשה דעתך – כלום לא גבורה היא? ומשמר ששלחת, להוציא את ינאי ואבשלום לחפשי – כלום לא בחכמה שלחת? על כרחך נעטרת את בשלשה כתרים.”

“לא עשיתי אלא מה שלבי אמר לי.”

“אלהים בלבך, שלומית..”

????? נשתתקה מחמת עניוות, ושמעון לבו רוחש לה אך טוב. כיון שהאריכה שתיקתה, נטל שמעון והחל דובר חרש כל מה שבלבו, דבר לא כּיסה. אמר:

”בא אני מישיבה של ינאי ושל בן פתורה, גזברה של כהונה, והמחלוקת עודה בעיצומה. אף שלא נקבו שמך – שרויה היית בחללה של אותה לשכה. כיצד אפרש לך? אספר ראשון ראשון ואחרון אחרון. כיון שהניחך אריסטובלוס בלא בן, הרי דין יבום יש כאן. בין אבשלום ובין ינאי. אלא כהן גדול אינו מיבם. הרי שלגבי בן פתורה עולה הדבר יפה. כהן גדול ומלך חד הוא, טוען בן פתורה, וממילא חייב יורש מקומו של אריסטובלוס לשלחך. דבר אחרון לא אמרו במפורש, אבל מכלל דבריו את שומעת אותו. אף אני טענתי ואמרתי, הרי שנים אחים הם. יטול אחד כהונה ויטול אחד נשיאות. מכלל דברי את שומעת שהנוטל את הנשיאות נוטל את שלומית. אמנם, מודעת היא לי אחותי, מבקשת את להחלץ מכאן ולהניח לנפשך, אך מה אעשה לך ואין חולצים שליח ציבור, ואת כשליח ציבור את לכל דבר. כלום יש לך נפש אחרת בבית זה, שתגאלנו מן ההסתאבות?"

“הנה כן כן, דומה שינאי מתכון לבוא על מקום אריסטובלוס, אך זהיר הוא וערום כנחש. לפי שעה לא שמעתיו אומר אף דיבור של ממש, מניח הוא לאחרים שיתקוטטו ויגלו דעתם. חכמה זו כבר למד בבתי מדרשות שלהם. מתאוה הוא לכתרו של אריסטובלוס בראש ובראשונה, אך בפיו טענה אחרת – שהוא מבקש להשכין שלום בקרב העם. טענה זו ראויה היא להשמע, ואפשר שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וסופו משכין את השלום. אמת, אין הוא נראה כמי שעשוי לחלק שררה שבידו עם זולתו. ללמדך שאיני בא לפתותך, כביכול חבל הוא שנפל לך בנעימים. אדרבא, הריני בא לטכס עמך עצה, שנתבעת את לעמידה במלחמה שאין לה סוף, פעמים נוצחת ופעמים ניצחת, פעמים רואה ברכה ופעמים אין רואה ברכה.”

"ניתנת אמת להאמר, מאז יום אתמול חל בו בינאי שינוי שעדיין לא נתחוור לי טיבו. מכל מקום, שינוי ניכר. במידה שגילה דעתו, מצדד היה בזכותי ופוסל בבן־פתורה, עד שלאחרונה קם אותו זקן ונסתלק בזעם. מעצמו הכריז ינאי שהוא מבקש להחזיר חכמים לסנהדרין, ואף נקב שמי ראשונה. דבר אחד אין מוטל בספק, הריהו מבקש שנהיה מקורבים לו ואוהבים אותו ותומכים בו. אמנם, אינו מבקש זאת אלא לצורך עצמו, ויכול שלמחר הוא משנה פרצופו, אך לפי שעה, סבור אני, נכון הוא לצאת הרבה מגדרו בשביל לעשותנו שותפים לו. עכשיו שאלה אחת יש כאן – נעשים לו שותפים או אין נעשים. וקרוב אני לאמר, נעשים. וטעמי מהו, לא שאני נפתה לקבל כל מלה ומלה שהוא אומר, ולא שאיני יודע כי הוא חומד הן את המלוכה והן את הכהונה, ולא ששכחתי כיצד מעבירה השררה את האדם על דעתו, אלא אף־על־פי־כן! פתח נפתח לנו ואין אנו רשאים לסתמו. עכשיו תורה מתפלשת בעפר וחכמים בגלות, סנהדרין הפקר והעם בלא רועה. עד מתי אנו מבטילים עצמנו ממלאכתנו? ניתן לנו פתח כקופה של מחט – נרחיבנו כפתחו של אולם. נכנוס את החכמים נשיב כבודה של תורה וכבודה של סנהדרין, נעמיד מלמדים לעם בעיירות ובכפרים, נתקן תקנות שהשעה צריכה להן והדורות צריכים להן, נרבה מצוה וצדקה וחסד, נחזק את ההלכה ואת בתי הדינים, שכבר היו לצחוק ואין איש נותן עליהם דעתו, נפקיע מידי חמסנים שבכהונה חזקה שיש להם על ירושלים ועל העבודה, נאמד את המעשרות ואת התרומות ואת הקרבנות ונמנע כל גזל וכל חמס, נעשה את ישראל את תורתו ואת ריבונו אחד, עד שיתקיים בנו הכתוב, וקראו להם עם הקודש, גאולי אדני.'

שלומית, שעד עתה שפויה היתה ושלוה ורוח של עגמימות מרחפת עליה, אספה כאן שתי כפות ידיה והניחתן על לוח חזה, ללמד עד להיכן נתפשה להם, לדבריו של אחיה, ועד להיכן הטילו בה ריגשה ופעימת־לב. כל־כלה מעוטפת היתה בשחורים, כביום אתמול, ושתי כפות ידיה הצחורות היו כדובבות מעצמן. ראה שמעון בכך, תכף והוסיף ממה שבלבו:

“דברים אלה, כלום קלים הם בעיניך? כלום אינם שוים שיהא אדם מקריב עצמו בשבילם? כלום עכשיו אין היא מצוה לקיים שלום בין הבית הזה והעם שבחוץ? כלום שרוי לנו ומותר שנפרוש עכשיו לבתינו ונשב ונמתין בחיבוק־ידים עד שיעשו לנו מלמעלה מה שלא עשינו מעצמנו? כלום אין אנו חייבים להודות למי שאמר והיה עולם שנתן לך חלק בבית הזה ובמלכות הזאת בשביל שתשמשי כאן פה לתורה ולחכמים ולעם ישראל?”

האזינה שלומית לדברים, ואף לאחר שנשתתק שמעון שתיקה גמורה עוד היתה מאזינה, כמצפה להמשך. פתע ננערה, כעומדת על טעותה, ושאלה:

“רצונך שאומר לך דבר?”

“אינני מצפה אלא לזאת,” ליבבה שמעון במבטו.

“מה אומר,” פתחה שלומית ולא היתה כתוהה אלא כבוררת בין מחשבות הרבה, “הרי מעיקרו כל אותו ענין מוטל בספק. וכבר ידענו בו בינאי שדיבור שלו אחד ומעשה שלו אחד. עכשיו, לאחר שנשתרר על הארמון ועל ירושלים, מה צורך יש לו באלמנת אחיו? וכשהוא לעצמו, לפי כל סימניו, כלום עתיד הוא להקל במה שאחרים הכבידו? איני רואה שבית זה יש לו תקנה. הגאוה והיהירות ועזות המצח הריהן מוטבעות בדמם, אח כאחיו ובן כאביו.”

“ואף כאן מתגלגלת זכות גדולה לידיך,” מיהר שמעון ובא כנגדה בדיבור של התלהבות, “אותה זכות מה היא? שאם ינאי כבר אין לו תקנה, הרי בניו יש להם, ולעולם אל תתיאשי מן האדם. אם הקדוש ברוך הוא, שכל עצמו טהרה, בחר בבשר־ודם למלא את מצוותנו ולקיים את רצונו וללמד את תורתו, אנחנו שאיננו טובים מאחרים, מה לנו כי נתיאש מן האדם? ומנין שבניו של ינאי יש להם תקנה? – מאמם. שהרי אביו של אדם נותן לו דמות הגוף ואמו – דמות הרוח. אכן, זכות גדולה היא שנתגלגלה לידיך, להיות אמם של חשמונאים שלעתיד לבוא, כוהנים גדולים שלעתיד לבוא, נשיאים שלעתיד לבוא.”

המתין לשלומית שתשיבנו, אך ניכר בה שקשה עליה הדיבור. רק לאחר זמן שאלתו שאלה, ואף זאת עלתה לה בכבידות. אמרה:

“והרי עד עתה לא אמר איש דבר מפורש?”

“הן”, נעתר לה שמעון ומיהר להוסיף, “אבל כך דרכה של שררה, שממעטת בדברים מפורשים ומרבה בסתומים.”

“אם כן,” אמרה כבאה אל סופה של פרשה, “הניחני תחילה לנפשי ואהיה הוגה במה ששמעתי ובמה שידעתי וראיתי. סופו של דבר הרי לא את פי ישאלו, יהא לפחות לבי שמור עמדי.”

כך שבה ונתכנסה באותה רוח של עגמימות, אשר בה היתה שרויה בראשונה, ושמעון דבר לא נותר לו בפיו לאמר לה, אף שבקרבו עוד התרוצצו והמו דברים הרבה. כלום לא צדקה ממנו באמרה כי בסופו של דבר לא את פיה ישאלו, וכי לא ככלי ריק הציגתו אותה שעה? אכן, דומה היה על עצמו, לרגע אחד מהיר ונטול־נפש, כמעלה את אחותו הרכה למולך, ופיה חסום לבל תצעק. משחלף אותו רגע פקח עיניו וידע ששיחתו באה אל קצה. נתן ברכתו לשלומית והלך.

סמוך למנחה שם שמעון פניו ללשכת הגזית, לישיבה של סנהדרין גדולה. בגפו הלך, כאחד מן העם, ולאחר שעלה מן העיר התחתונה נכנס בשער חולדה לעזרות של הר־הבית, ובא עד עזרת־ישראל ואמר תפילה לפני ריבונו. היה ההיכל שוקט ודומם אותה שעה, בין משמרת למשמרת, ואיש לא היה מסביב לתהות על צקון לחשו של אותו אדם. אחר־כך נתלש ממקומו והלך ובא אל לשכת־הגזית מאחור. שעה ארוכה ניצב בפתח והתבונן במה שלפניו, הוא מתבונן ולבו בוכה. סנהדרין זאת, שהיתה כהיכל לתורת־אל, במה גלגלוה!

מנינם של הנמצאים חסר היה משבעים ואחד, ואףַ־על־פי־כן נראים היו כהמון מעורבב שאין לו סדר ואין לו כבוד. כמה מן הזקנים ישובים היו על אצטבות של אבן שלאורך הכתלים, ומסיחים אלה עם אלה. חבורה אחת עמדה במכונס והוציאה קול שאון מקרבה, ללמד שהיו מדיינים על דבר. ואמנם שם ישבו סופרי הדינים והניו מטייטים בקולמוסיהם בבהילות ובחיפזון, כאילו לא מפי שמועתם הם כותבים אלא מלבם, ודבר אין להם עם השאון שמסביב. כל אלה לא ציערו את שמעון כשם שציערוהו האחרים, והם סיעות של שנים ושלשה שהיו עומדים או מטיילים בנחת בין עמודיה של בסילקי, הליכתם במדושן ולבושם במהודר, כאילו מזומנים הם ובאים לישיבה של שחוק ותענוגים. הללו עידית של כהונה היו, היטב ידעם, כרסיהם רפודות ובתיהם מלאים מזן אל זן. לאמיתו של דבר נהגו זלזול בדינה של תורה והקלו ראשם בסנהדרין, וכל עצמם לא באו לכאן אלא כדי להשתעות אלה עם אלה ולחלק בינם לבינם שררה של בית־המקדש וכל טובה הצומחת ממנה.

נתן פניו בחבורה שהיתה דנה ברב שאון, ועקר והלך לעומתה. עכשיו ידע שהכל מחזירים פניהם ומסתכלים בו, ומיד שמע קול־מלחשים עולה מכאן ומכאן ונימתו רעה. שלש וארבע שנים נמנעה ממנו דריסת־רגל בלשכה זו, והיום מי יודעו כאן; אלא זה לזה שואלים וזה לזה משיבים. שמעון אחיה של אשת המלך, שמעון בן שטח, פרושי בן פרושים. צעד והלך בשופי עד שבא לאותה חבורה ועמד בעיבורה. הללו טרודים היו בשלהם ולא נתנו דעתם על הבא, ונמצא שומע מקצת דיונם. שלשה מומחים היו הם, שעמדו ודנו את הכהונה דיני טומאה וטהרה. וכיצד היו דנים, לא חקרו ולא דרשו, אלא שאלו לדעת הרבים, וכל המגביה קולו שומעים לו, ומכאן כל אותו שאון. ראה שמעון שריקים הם מתורה ואינם יודעים כיצד ידונו ובאים לידי חילול הקודש. ביקש לגעור בהם, אך פתאם קפץ לביניהם זריז אחד והטיל בקרבם לחישת־בהלה. נשתתקו והציצו לצדדים, נתנו עינם בזר העומד ומקשיב, ומיד נצטופפו להמתיק סודם. לא יצאה שעה קלה ונתפזרו איש לעברו, עד־כדי־כך פרושי אחד מטיל עליהם אימה.

הלך שמעון וישב לעצמו, ומעט־מעט חזרה סנהדרין למהומתה, לא כבוד ולא הדר. איש לא קרב אליו ואיש לא פתח לו בברכה או בדיבור כלשהו. ישב לעצמו ואמר בלבּו, מה עיני רואות, סנהדרין שכלה צדוקית. רובה כהנים וקצתה לויים שמקבלים את דינם בהכנעה וקצת־קצתה זקנים מישראל שאבד עליהם כלח. כלום זו ראויה שתקרא סנהדרין? הרי כל כוחה וכל טעמה הופקעו הימנה, והגדיל לעשות אריסטובלוס. עניני העם והארץ הוציא מידיה, שעשה עצמו מלך ואינו נזקק לא לעצתה ולא להסכמתה. סמכות של כהונה גדולה אף היא ניטלה הימנה, שאריסטובלוס כהן גדול, ומוקיר רגליו מלשכת־הגזית ומן ההיכל, ואין רואים פניו אלא במועד. ידברו ידברו ואין איש שואל את פיהם. לא נותרו לה אלא דיני־נפשות, ואף אלה לא הביאו בפניה, שכבר נזדלזל כבודה ונתמעטה יראתה. לבסוף מה עשתה? הלכה ועסקה בטהרת כהנים וביחוסם ובשאר זוטות שבינם לבין עצמם. עכשיו, כמה תבונה וכמה תקיפות וכמה עזרת שמים צריכים אנו בשביל להשיב כבודה של סנהדרין כבראשונה, וראשית חכמה יש לעקור עשבים שוטים שבכרם ולנטוע תחתיהם נטעי־נאמנים, גפן שורקה. מעתה אין להתמהמה, אלא יש להזעיק את החכמים ולכנסם לירושלים ולפקוד מנינם ולחזק בנינם. או אז, יבוא עליו על בנו של שטח, אם לא מקץ שנה אחת יושבת בלשכת הגזית סנהדרין של ישראל שכלה פרושית.

אותה שעה נפל דבר בבסילקי של לשכת הגזית והכל החלו נדחקים ובאים מן החול אל הקודש, ונוספים להם נהרו ובאו מן החוץ, כביכול אין סוף להמוניות שלהם. זקנים מלאו אצטבאות וספסלים שבחצי גורן עגולה וישבו על מקומם והמתינו, ומכל עבר נמשכו ובאו סגנים וכהנים ופרחי־‏כהנים ומלאו פתחיה של לשכה והציצו איש מכתפי איש. מן העזרה נכנס ובא אלעזר בן פתורה ופמליא שלו, והיה נתמך על זרוע אחד מבניו. לא עמד אלא משך והלך כלפי שער חיצון המוליך למעלות הלשכה, ויצא ועמד בשער, עד שנדחק לאחוריו ופינה מקום למי שבא כנגדו.

בא משמר של כהנים ונפרש טור לכאן וטור לכאן, ומיד עמדו כל אוכלוסין שבלשכה על רגליהם ונתנו כבוד, והיה ינאי מזדרז ונכנס בעד שער החיצון ולרגליו יונתן בן־טוביה. עמדו ונתנו לו כבוד עד שניגש פנים אל פנים באלעזר בן־פתורה, ופסעו ועלו כאחד באצטבות האבן וישבו גבוה מכל גבוה. תוך שהניף ינאי גלימתו לישב נצנצה חרב שעל ירכו, והיתה כננעצת בבשרו של שמעון. הביט לצדדים וראה שאיש אינו נותן דעתו על כך, בין שלא ראו ובין שמחלו על כבודו של מקום. ביקש להתנחם שינאי אך מעשי נערות בידו, ולא נתנחם.

דממה היתה שרויה בחלל ולא נשתמע אלא קול חיטוב מלשכת–העצים, קול רחוק ועמום, שאינו פוגם בדממה אלא מדגישה. קם אלעזר בן פתורה ונתן ברכה לאלהי ישראל שהעמיד לעמו שרים ומלכים וכהנים גדולים, והחיה את אבשלום ואת יונתן, נצר שרי־עם־אל וזרעו של אהרן. ישב, והכל תלו עיניהם בשפתיו של ינאי, מה יאמר הוא.

לא ינאי קם אלא יונתן בן טוביה קם, והיה מקדים חיוך לכל ניע וזיע שלו. נתרומם וביקש סמיכה לזרועו ופשפש באזור־מתניו וחלץ מגילת כתב. פרשה ועיין בה, והציץ בינאי וקלט מנוד ראשו ושב והציץ במה שבידיו ולאחרונה נשא קולו וקרא:

"אבשלום בן יוחנן בן שמעון בן מתתיהו החשמונאי ויונתן אלכסנדר בן יוחנן בן שמעון בן מתתיהו החשמונאי אל כהני היכל אדני ואל זקני חבר היהודים לזכרון ולעדות. אחינו יהודה אריסטובלוס מת ואין לו יורש ונבוא אנו תחתיו וניתן דעתנו על כל הדברים אשר בירושלים וביהודה ובכל גלילות הארץ הקרובים והרחוקים, ועל היכל אדני ועל כנסת הזקנים, וזה דברנו:

“להיכל ולמשרתיו יוחזר כל הזהב וכל הכסף אשר נלקח מהם בחוזק־יד בימי מלכות אריסטובלוס, ונוסף עליהם מאה ככרי כסף מאוצר־בית־החשמונאים, דבר שנה בשנה, וכלי הזהב והמזרקות ומתנות הרבה. ועתה אנו מתירים את הכהונה ומניחים להם מן המסים והקנסות אשר שם עליהם אריסטובלוס, והיה ההיכל קדוש וחפשי מעתה ועד עולם. וכל אשר יובא אל המקדש מן הארץ ומן הארצות, במעשרות ובתרומה ובמתנות ובמנחות, לא יגע בהם איש לרעה והיו קודש לאדני ולכהניו, והיתה הברכה בכל מעשיהם מעתה ועד עולם.”

פתע נפסק קול הקורא, ותהי דממת־מות להרף עין. אסף יונתן כוחו, כבא לסופו של פסוק, ושהה ושאף רוח. מיד גאה מעברים נחשול של דיבור רוגש ונלהב והיה גועש ועולה ומוסיף – אילמלא רשרש בן טוביה במגילה שבידו ושב ונתן בה עינו וקרא:

"וכל הנמלטים מן העיר ומן הארץ ישובו אליה בשלום, ביתם ונחלתם יוחזרו להם, וכל רכושם ושמם ומעמדם יהיו להם כבראשונה. ימחה זכר הרעה שנעשתה לזקנים ולחכמים ולראשי בתי־אבות, ונסלח לכל אשר המרו פי מלכות, והרשות נתונה לכל לשוב לבתיהם ולמשפחתם ולעירם. ואלה אשר מקום היה להם בבתי הדינים או במועצות הזקנים או בכנסת הזקנים הגדולה שבירושלים – יושב להם מקומם כבראשונה, וברך אדני את עמו בשלום.

“עד כאן דברי אבשלום בן יוחנן בן שמעון בן מתתיהו החשמונאי ויונתן אלכסנדר בן יוחנן בן שמעון בן מתתיהו החשמונאי.”

בעוד התדהמה על כל פנים עמד ינאי ממקומו, ומיד נחצה לפניו הציבור. ירד ממושבו ולא פנה ימינה ושמאלה אלא הישיר דרכו לשער החיצון, ויונתן בן טוביה לרגליו. תיכף לכך נשמע שאון שנתרומם לקראתו משניגלה על מעלות הלשכה, והיה אותו שאון מלוהו ואינו נרגע עד שעלה בגשר העיר העליונה ועד ששם פניו לארמון.

אותה שעה לשכת הגזית כמרקחה – חציה שוחקת וחציה בוכיה. הנה כי כן אמר ינאי את דברו, ימינו מקרבת צדוקים ושמאלו מקרבת פרושים. הדיוטות אין עינם רואה אלא טוב, וקפצו על אותה מציאה ושמחו בה. זקני כהונה עינם נוקבת וסברם קודר. הריהם משפילים לסופו של כתב ומעקמים מצחם. עתיד ינאי להחזיר שלטונם של פרושים על ירושלים, והרי כבר נראה כאן שלוחם שבא לרַַגֵל מעשיה של סנהדרין.

נס נעשה לשמעון ועלה לו לחמוק משם באין רואים, שאילמלא כן היו קורעים אותו כדג. שב וירד אל העיר התחתונה, ושם היו פשוטי ישראל מתימים מלאכת יומם. היה שמעון מהלך בתוך עמו ונותן בהם עינו לטובה. חנווני זה שסודר אריגיו ושוטחם על דלפקי שלפני חנותו, אשה זו שכונסת את טפה לביתה, נער זה שנושא טס של נחושת על ראשו ועליו כסות לשמרו מן הסקרנים ומן הזוהמה , נפח זה שמהבהב את כליו באור וכל־כלו שטוף זהרה של אש, זקנים אלה שמסיחים בנחת על פתח חצרם – כלום אין אלה בנים למקום? והרחמן – גדולה הוא מבקש, תפארת הוא מבקש – או לב הוא מבקש? מעתה אמור, ירושלים מה היא – אלה ששם או אלה שכאן, ותפילתם של מי מתקיימת, של אלה או של אלה, ועם ישראל מה הוא, כהנים שבמקדש או יגעי־עמל שבחוצות ירושלים?

בא ונתדפק על דלתו של אבא שאול בן אבטינס, ומיהרו ופתחו לו וקבלוהו במאור פנים ובשמחה. לעת ליל מצא לו אבא שאול נאמן אחד שהיה יורד בשיירה לאלכסנדריה של מצרים, מהלך ימים רבים, ועמד שמעון וכתב לו אגרת בשביל שימסרנה לידי יהושע בן פרחיה, היושב שם מאז פולמוס יוחנן והחכמים. כתב:

“ממגי ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריה של מצרים. בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה.” הניח לשון משלים ופרש והלך בלשון בני אדם, וסיפר לו ליהושע רבו דבר של חידוש שנפל בירושלים, וכתבם של אבשלום וינאי, ותשובת החכמים לארץ ישראל, וקיום הסנהדרין וכל אותם דברים, בארוכה וברחבה, דבר לא נעדר.

גללה למגילה והניח בה חותמו ועטפה יפה יפה במעטפת של עור שלא תשחת והפקידה בידיו של אותו אדם. נתן לו ברכת הדרך ואמר לו: “שליחי מצוה אינם ניזוקים.”


ו    🔗

ביום כ"ו אלול השיאו את שלומית לינאי, ולאחר שבוע ימים, בג' תשרי, הפרישו את אבשלום ללשכת־פלהדרין והחלו מתקינים אותו כהן גדול ליום־הכיפורים.


כיון שלא הקיפו תשעים יום שכמנהג נעשה היבום בצנעה, ולא נמצאו באותו מעמד אלא אחיה של היבמה ואחיו של המיבם, ושנים־שלשה מזקני הכהנים. איש אחד היה שם שדעתו זחוחה עליו, ינאי, ואילו כל השאר דעתם היתה מעורבבת, שלא לאמר עכורה, איש מטעמו. שלומית, אף שלא נתנאתה במלבושים יתירים, ברה היתה כחמה, אך לבה לא היה שוה עם פניה. מיד לאחר שכילו ביבום פרשה לחדריה, ומתלווה לה אחיה. אף ינאי פרש למדור שלו, והכל פרשו איש לעברו. נמצא ששוב לא נשתהו אבשלום וינאי איש במחיצת אחיו אלא כדי חילוף דברים של מה־בכך, ואבשלום נותר עם אותה כסיסה שבלב.


מיום שהובא לעיר במשמר־פרשים לא נועד עם ינאי ביחידות אף לשעה קלה. לבו יצא אל אחיו. ראה שנעשים דברים, וראה שהכל עושים, לרבות עבדים וזרים – והוא חוץ לכל אותה עשיה. דומה היה לו, כי הגיעה שעתו להעקר מסוגרו ולהספח אל המעשים – אך הנה מתחמקים הם ממנו. דומה היה, שני אחים שנותרו לבדם מבית אבות רב־פנים חייבים שיעלו בקנה אחד, אלא ינאי משתמט מפניו ואינו מראה עצמו בארמון; והוא עצמו רבים פקפוקי־לבו על כל צעד וצעד משיקום ויכנס אצל ינאי ויאמר לו דברים כפשוטם. כיון שכך נעל עצמו בקיטון שלו וכבש פניו בגוילים ובכתבים והעביד את לבלרו ומשך הלך בתולדות יוחנן הורקנוס. רק שאל את נפשו: מה נשתנה קיטון שבארמון מקיטון שבמצודה?

משנטל לו ינאי את שלומית, סבור היה אבשלום שעתידים הדברים להשתנות, אך הנה לא כן. למחר ולמחרתו של מחר המתין לראות – ודבר לא התרחש. ליום השלישי אסף עוז־רוחו וציוה על עבדו שישאל לו. אמר לו עבדו: הרי הכל יודעים כי עוד בליל חופתו יצא ינאי את העיר וגדוד של פרשים עמו. מימיו לא היה אבשלום נטול עצה כמות שהיה מאותה שעה ואילך. אחיו מנסהו בחידות, ואיש נאמן אין תחתיו למצוא בו אוזן קשבת ולב יועץ. ישב בחדרו ולא ביקש אלא מנוחה לנפשו, אך במרוצת ימים מעטים התגלגל למדרגה תחתונה של מבוכה ואזלת־רוח. משבאו זקני־הכהונה לקץ שבוע וזימנוהו שילך עמם כבר לא היה עשוי לשקול תחילה בדעתו אם רצוי לו הדבר אם דחוי לו, אם יאמר הן ואם יאמר לאו. אמרו שנתמנה כהן גדול וקיבל את הדין. שאל, כלום ינאי הוא שאמר כן? – וענוהו, הרי נפסל אחיך משום אלמנה, וקיבל. בג' תשרי הפרישוהו, אפוא, ללשכת פלהדרין והחלו מתקינים אותו כהן גדול ליום הכיפורים.


אבשלום צייתן היה, ואף שקיבל את הכהונה ככפוי מלמעלה היה ממלא כל דבר ודבר כהלכתו, אין הוא יוצא חוץ לעזרה ואין ידם של כהנים זזה מתוך ידו. הריהם מרבים לו בשתיה ובאכילה והוא גופו מרבה בטבילה ובטהרה. מימים שהיה נער זכר מראה אביו כשהוא משמש בכהונה וזכר תפלה שהיה מתפלל, מתי אגיע אף אני ואשמש. אלא עכשיו אין ספיקותיו מניחים לו: כלום אין הוא כלי למזימתם של רשעים? ודאות אחת החלה לובשת צורה בלבו, שהעולם מלא אויבים, אויבי בית חשמונאי. פרשת אבות, מות שמעון בידי בוגדים, מלחמות יוחנן בשונאים ובזדים שאך בדרך נס ניצל מרשעתם – זו דרכו של עולם. ודאות היתה בלבו שירושלים מלאה אויבים, ובהול היה לראותם בכל מקום. לגבי ינאי לא היתה בלבו אלא אהבה. דברים רבים שמורים היו בדעתו, שיאמרם לו ברגע שישבו זה לעומת זה, ועתיד אותו רגע לבוא. חייבים אנו, ינאי אחי, להיות כשתי ידים אלה, שמסייעות זו לזו ורצון אחד מכוונן. חייבים אנו להיות כשמעון ולוי, כמשה ואהרן, כדוד ויונתן, כעזרא ונחמיה, כאריסטובלוס ואנטיגונוס – שהרי אני מוקפים אויבים מכל צד. אין לך אלא אני ואין לי אלא אתה, וכבר למדנו: טובים השנים מן האחד. בדק עצמו אבשלום, שמא טובת עצמו לנגד עיניו, וידע כי טובת בית־חשמונאי לנגד עיניו. מה שאין האחד רואה רואים השנים, וינאי באמת הוא פחז־כמים וטובת בית אבא מחייבת שתתחבר לו זהירותו ומתינותו של הקשיש ממנו. בכל זאת לא הניחהו אותו ספק. כלום אן הוא משמש מזימתם של רשעים בקבלו עטרה של כהן גדול? אמנם, אשמת ינאי היא, שנסתלק בלא לאמר בזה מלה, אך אפשר גם אשמת אבשלום היא, שקיבל על עצמו אותה עטרה בלא לשמוע עצתו של ינאי תחילה; והנה כך נטלטלה דעתו. מכל מקום יפה כוחו של מעשה מכוחו של ספק. תחילתו מאונס וסופו מרצון, נתפש אבשלום לעבודה שבהיכל. יום־יום היה זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל וצופה הליכות ההיכל, כיצד הן מפעמות ונעשות על הסדר, משמר יוצא ומשמר בא, אלה שוחטים ואלה מדיחים, אלה מקבלים ואלה שומרים, אלה מזמרים ואלה אופים, אלה חוטבים ואלה מתקינים את הקטורת ומעלים את האש. הרי זו ממלכה גדולה לעצמה, ולפי דרכו נתמלא אבשלום יראת הרוממות. כיון שנעשה בן בית נעשה נאמן הבית. ממילא נטפלת אותה יראת הרוממות למי שאמרו ונעשה לו ראש, הוא גופו. נתיקרה עליו כל אותה תכונה שסביבו וסביב מעמדו, ונתחבבו עליו דקדוקי ענינו. התחיל רואה עצמו ככהן גדול לכל דבר, והרי כל עצמו אינו צריך לפי טבעו אלא מעין זאת השלוה וזאת נחת־הרוח וזאת ההתבוננות וזאת חברתם של טובים. היה ממלא בקפידה כל המצווה עליו בתוקף מעמדו וביקש להיות כשר וראוי באמת לפני המקום ולפני הכהונה. דיני טהרה על כל חומרתם נאים היו בעיניו, ודומה על עצמו כמתעלה על ידם במעלות הקדושה, כמתפשט חומר נפסד שבגופו, כמתקרב לאותה שכינה עילאה אשר על עקבותיה היה מתחקה בדברי־ימי אבותיו, ואשר מקצתה ביקש לשקע בגוילים שלו. הריהו מכביד על עצמו מתוך השמחה ומתוך התענוג, וזאת אף בדינים שותיקי כהנים דשים אותם בעקבם. כל אימת שהוא מיסך רגליו הריהו טובל טבילה כדין וכל אימת שהוא מטיל מים הריהו מקדש ידיו ורגליו, ואפילו הוא טהור אינו נכנס לעזרה בשביל עבודה אלא אם כן טבל תחילה. מופרש ובודד הריהו חי לו ברומו של היכל אדני, שמים צחים מעליו ומחשבה צחה בלבו. נקי הוא טהור הוא קדוש הוא – ואין בפיו אלא תפלה אחת, שיהיה משמש כהלכה ויהיה רצוי למקום ולמשרתיו ולינאי אחיו.


יום־יום באו לפניו מזקני סנהדרין וקראו לפניו בסדר היום. כיון שלא היה למוד בזה, חזרו ושיננו לו עד שידע לקרוא מעצמו. יום יום לאחר תמיד של ערבית בא אלעזר בן־פתורה ומאזין לאבשלום ולזקנים בשעה שהם חוזרים על תלמודם. יושב הוא בהרחבה, כבעל־הבית, ומשגיח בשבע עינים לבל יפול פחת כלשהו בקריאה ובלימוד. עיניו מצומצמות, כדרכו בשעה של חשבונות הרבה, ופניו נטולי מבע; יכול שהוא זעם כבוש, יכול שהוא נחת־רוח, יכול שהוא שיעמום־הנפש. אכן, לבו של בן־פתורה חלוק היה עליו, שכבר הרחיק ינאי לכת במעשיו המשונים והמרגיזים. את החכמים חנן, את ראש שלומית נשא, עטרת כהונה דחה, אך עם כל זאת סתם ולא פירש מהו רצונו והותיר את כולם בספקותיהם, עם שהוא עצמו מסתלק מן העיר. אמנם, לבו הגיד לו לבן־פתורה שלא יתיאש מינאי. על דברי מבוכה ותמהון שהשמיעו עתודי־הכהונה בעזרות – ידע מה שישיב. מכל מקום גמר כי טוב טוב לו שיקנה גם את אבשלום, והן אי־אפשר היה להוסיף ולדחות מינויו של כהן גדול. רצונו, הריהו מוצא אף צד של זכות באותו מינוי. כהן גדול כגון זה לא יבעט הרבה עד שיירתם למרכבתו של גזבר הכהונה. ראשית חכמה קובעים בלבו שאין הוא שני אלא למלך מלכי המלכים, אחר־כך מעידים בו שהוא אב לכל שבט הכהנים כלו, על פיו ישק הבית. אחר־כך כבר הוא כנתון בכיס. הנה, דברים רבים ושונים מתארעים תחת השמש. אם ירש ינאי את אריסטובלוס – כלום אין אבשלום עשוי לרשת את ינאי? ולאחרונה, טעם מיוחד לשבח הוא, שיהיה גוזל את כבשתו של בן־שטח מתחת לידו. הלה ביקש נשיא לחוד וכהן גדול לחוד. סבור היה שלומית תנהג בינאי, הוא וחכמיו ינהגו בכהן גדול. אדרבא, ימתין נא ויראה מיהו שינהג בכהן גדול.


ביום הראשון וביום השני נסתלק בן־פתורה עם הזקנים, ביום השלישי ובימים שלאחריו נשאר יושב במחיצת אבשלום גם לאחר שנסתלקו הזקנים, והיה מסיח עמו עד לשעה מאוחרת בלילה. ישב הגזבר הישיש לפני עלם שנעשה כהן גדול והיה מדבר. ישב אבשלום, כשהוא מרוחץ ומטוהר, וכל עצמותיו אומרות קשב.


אמר אלעזר בן פתורה: מיום שחרב הבית הראשון וגלתה יהודה גלות שלימה נתערבב זרעו של אברהם ונתבולל בעמי־הארצות ובגויים – והיום אין לך אדם היכול להעיד על עצמו שהוא מיוצאי מצרים וממעמד סיני, פרט לזרע אהרן ששמרו על יחוסם ועל טהרתם מכל משמר, הם לבדם מכל בית־ישראל. מכאן שאין לך היום אדם שיהיה ראוי לברכת אלהים ולקיום הבטחותיו אלא זרעו של אהרן. כל ברכה וכל זכות וכל הבטחה שנתן ריבון העולמים לישראל – ממילא נתונות הן היום לכהונה, ואין כל שאר ישראל רשאים לטעון כלום, שכבר קלקלו ירושתם בידיהם ואין חייבים להם מלמעלה דבר, אלא אם כן יעבדו את הכהונה באמונה ובדביקות ובמשמעת ובכל לב, ואב הרחמים והסליחות הוא ימחל להם.


היה אומר: עד שלא חרב הבית הראשון, כל אחד ואחד מבני יהודה וישראל חשוב עליו על אלהינו שבשמים כבנו יחידו, אליו הוא מדבר ואליו הוא נגלה. מכל קצות העם העמיד להם נביאים, אחד כהן ואחד ישראל, אחד מלך ואחד בולס שקמים. כיון שחרב הבית ונתערבבו דמיו של ישראל בדמי כל עם ועם – אין אלהינו שבשמים נגלה לעמו אלא על ידי כהניו שבהיכל. הוה אומר: לאלה הצדקה ולאלה הממשלה.


היה אומר: לוי אבינו, בן יעקב, חזון ראה בבית־אל. שבעה אנשים ובגדיהם לבנים ראה בחזונו, ויאמרו אליו: קומה. ולבשת את מעיל הכהונה ואת נזר הצדק ואת חושן הדעת ואת בגד האמת ואת ציץ האמונה ואת מגבעת היושר ואת אפוד הנבואה. נשאו לפניו כל אותם בגדים ואמרו: מעתה היה כהן לאדוני, אתה וזרעך. משחהו האחד בשמן הקודש ויתן לו שבט משפט, רחצהו השני במים טהורים ויאכילהו לחם ויין־הקודש וילבישהו מעיל־תפארת, והשלישי את האיפוד והרביעי את איזור מתניו, והחמשי ענף עץ זית נתן לו, והששי נזר שם על ראשו, והשביעי מלא ידיו קטורת לכהן לפני אדוני אלהים, ויאמרו לו: כל חמד בישראל לך יהיה ולזרעך, ותאכלו כל דבר טוב לראווה, ושלחן אדוני יהיה חלק זרעך, ומהם יהיו כהנים ושופטים וסופרים, ועל פיהם ישמר הקודש.


ועוד היה אומר: וכך סדרו של עולם עד בואו של מלך המשיח, ומלך המשיח לא מיהודה הוא בא אלא מלוי, שביהודה כבר אין לך סימן לבית דוד, ולוי עודו מחזיק יחוסו עד לצדוק ועד לפנחס ועד לאהרן בן עמרם בן קהת בן לוי.


היו הדברים נכנסים ללבו של אבשלום. אמנם, כאלה וכמו אלה כבר קבועים היו בדעתו מאז מבית אבא ומן השמועה ומן הספרים – אך כאן ניתנו לפניו בראשונה כמין מכלול אחד, כמין תורה אחת שמקיפה את כל העולמות ואת כל המקרים ואת כל המדרגות. ראה שהדברים מכוונים יפה אף אל מה שהיה מבקש כל העת בכתבים שלו, אלא הוא היה מבקש וכאן הדבר מצוי וקבוע.


גם סדר העבודה בבית־המקדש כבש את לבו לפי דיוקו ותכליתו המכוונת והידועה־מראש, דבר מתוך דבר, חוליה מתוך חוליה. כמין דוגמה הוא למעשה הבריאה כלו. כמין דוגמה הוא שכל הממלכות וכל המדינות צריכות ללמוד הימנו, כביכול הציג להם הבורא אספקלריה מאירה שיחזו מקצת דרכיו לפי עבודת־ההיכל וילמדו ממנה וכן יעשו. הוה אומר: אשרי הארץ שמלכה מנהיג אותה כשם שכהן גדול מנהיג את המקדש. הוה אומר: חייב החול לינוק מן הקודש. באמת, מטפח היה בלבבו כיסופים עזים לכל אשר רחק ממנו מאד. אלעזר בן פתורה מצא נפש אשר צמאה לדברים של גדולה, והנפש רוותה ולא רוותה.


בינתיים החלו מגיעות מיני שמועות על מסעו של ינאי. הביאון סוחרים, עוברי אורח, עולי־רגל מקדימים, כהנים. עד שהגיעו אל אבשלום כבר הוסיפו נופך על נופך. ואמרו: הולך ינאי עם פרשיו ממצודה למצודה, מעיר לעיר, ומקיים את שלטונו ברחבי הארץ. כל מקום שהוא בא מקדמים אותו בתשואות ובמתנות הרבה, ובכל מקום מושחים אותו למלך ונופלים לפני כסאו. מהיר הוא וזריז, אינו שוהה במקום אחד אלא כדי צרכו, ואינו חס לא על אנשיו ולא על סוסיו. באו מאדוריים וממרישה ואמרו: כאן היה, ובחן את חיל המצב אשר במבצרי גבול אדום. העלה שרים והוריד שרים, נטל מסים וזהב ומתנות ופיזר פרסים וזהב ומתנות. באו מגזר ומעקרון ואמרו: כאן היה ולא פסח על מושבותיהם של עכו“ם. שכר מבני המקום ומילידי ארץ החוף וציום שיעלו למצודות, להספח על צבאו, ונטל מסים וזהב ומתנות ופיזר הרבה. באו משומרון ואמרו: הריהו מוליך עמו חיל כבד, פרשים הוסיף על פרשיו, והריהו נוטל מסים וזהב ומתנות ומפזר הרבה ואינו מדיר עצמו ממחיצתם של עכו”ם, ורצים שלח לערי־החוף, למסור ברכותיו למגדל־שרשן ולדואר ואף לעכו, ובכל מקום הוא חשוב כמלך, הליכותיו הליכות מלך, וכבר קרוי הוא מלך היהודים, אחד בפי נכרים ואחד בפי עם־הארץ.


אלעזר היה בולע כל סיפור מן הסיפורים האלה בתאוה, ולא נלאה לחזור ולשמוע דוגמתם מפי עדים ועדי־עדים חזור ושמוע, ובתאוה שיש בה שמינית כוונה היה חוזר ומגלגלם לפני אבשלום. אכן, בשני לילותיו האחרונים של אותו שבוע לא היו מסיחים אלא בינאי, ואף הימים היו מלאים אותו. גזברה של הכהונה לא טרח הרבה להסתיר את שמחתו. ראשית דבר, נתגלה אידו של בן־שטח – ושמחה לאיד בידוע מן הגדולות בשמחות היא. הרי לו נשיא שביקש! אך שמור היה לו בסיפורים אלה ענין גדול מזה. בחוש הבחין כאן הליכותיו וגינוניו של מי שעתיד להיות לפי רוחו. זו הזריזות, זו בינת המעשה לתכליתו, זו סמיכתו שעל הצבא, אלה כווני־החן כלפי מושבות הנכרים, זוהי נטילה מצד אחד והפיזור מצד שני – כל אלה היו מסימניו המובהקים של שליט כלבבו. לאו. פרושי אינו נוהג כך. יחוס שבדמו כבר הוא נובע ומוליך אותו לפי שראוי לו ולפי שמצווה הוא מעיקרו. מי שהתחיל בערי הגבול יסיים בירושלים.


אבשלום, תחילה חלשה עליו דעתו, כבכל שעה שהוא מוצא עצמו צופה במחזה המתחולל מכוח זולתו. עכשיו נוסף לו צער אחר, כיצד לא שיער בדעתו, חכם כתבים שכמותו, מהו שינאי מבקש לעשות במסעו? תוך כדי כך באה גאוותו באחיו והמציא לו ניחומים, ומיד נאחז בה. לא נצרך לסיפורים הרבה בשביל שיראה את כל המחזה כמצויר לפניו. ינאי מעוטר בעטרה של מלכות, מוקף גדודיו, רכוב על סוסו האביר, מקביל פני משלחות ערים, עמים ומלכויות. מקמץ בדבריו ומפתיע כל שומעיו בערמתו ובחכמתו; זריז לבוא ומהיר להסתלק, תקיף ואהוב, שליט ורב־חסד. כזה הוא משרשו, מבית אבותיו. ינאי הצעיר, כהורקנוס הצעיר, כיהודה הצעיר. דמות אחת היתה לכולם בלב אבשלום – דמות שכולה חסד־מרום, דמות שכולה דעת, בטחון, שררה, שלימות ושמחה. דמות שיש בה מה שאין בו, דמות שהוא מבקש לציירה ציור של קבע בגוילים שלו, בשביל הדורות שלעתיד לבוא, ובשביל לעשותה עצם מעצמו בדרך זו. כאשר הגיעתו השמועה כי ינאי מתקרב ובא לעיר, והיה זה ערב אחד לפני ערבו של יום־הכיפורים, כבר גמר בדעתו כי מיד לאחר שהוא מסיים בתולדותיו של יוחנן הורקנוס הריהו ממשיך ושוזר את החוט בתולדותיו של ינאי אלכסנדר, בשביל כך לא ימתין אלא יתחיל מיד רושם לפניו פרקים פרקים מעלילות המלך בשעת עשייתן.


ינאי הקדים את עיקר חילו כדי מהלך לילה אחד. עם ערב הגיע אל חומת ירושלים ורק אחוזת־פרשיו עמו, שלש מאות עוטי־שריון. הוא לא ניכר על פני אנשיו ולשומרים הוגד כי אך עם בוקר יגיע המלך ועמו כבודת החיל. מיד טפסו ועלו אל העיר העליונה, אל ככר הארמון, וינאי קפץ מעל סוסו ונכנס בראש כמה מנאמניו וחלף במבוא ובא עד לטרקלין ושם עמד, ועבדיו נחפזים.


שתי שפחות מצריות, אשר ביפו נקנו, הוליכו את מתנותיו והיו מפסעות חרש בעקבות האמה הזקנה שהובהלה להראות להן את דרכן אל מדור המלכה. איש לא ידע על בואו, ודממת־הבטלה אשר מסביב ישרה בעיניו מאד. למחר יוכו הכל בתדהמה, ואילו שתי נערות־מצרים אלה לא תשהינה עד אז. הנה נעלמות הן מאחורי הפרגוד, ומיד הן נופלות למחיצתה של שלומית ומעמידות אותה ממקומה בקנקנים של אפרסמון ובחלאים של זהב ובשמו של מלך שירד כרעם משמים.


ישב ינאי ואזניו כרויות, וישבו נאמניו ועיניהם משוטטות. שבועיים ימים מאז גמר: לא ישוב אצלה עד שלא תהיה כאשה שהשיאוה למלך. הילכך שיגר לפניו דברים שמצודדים לב אשה, והן שם היו כל מחמדי־עין שיכולה אלכסנדריה לעשות ויכולה אשקלון למכור. אמנם, כלום באלה שלומית נכבשת?


יצאה שעה קלה וינאי החל מעלה הרהורים בדעתו. אשתו כדת ועודנה מחזיקה בסירובה? מודיעים שהדביקוהו באשר הלך והביאו לו כל דבר שנעשה בעיר מדי יום־ביומו, חזרו ואמרו כי המלכה ספונה בחדריה ואין רגלה נראית בארמון. עתה נתעורר לבו לחשוב שמא אף היא גמרה בינתים דבר בדעתה. קם ממקומו וראה נאמניו שהם תולים בו עיניהם וממתינים. לא למלכה היו ממתינים אלא למלך, לראות מה יעשה. גמר: אם אינה שולחת עלי עדי רגע, הריני נכנס אצלה מעצמי. ובו במקום חש מעין רתיחה בלבו, ולא רתיחה של כעס אלא רתיחה של קוצר־רוח ותאווה. כבר הוא שבועיים מלך ולא היתה עיר אחת במלכותו שלא פתחה לפניו שעריה.


אותה שעה הוטל ריגוש בפתח המוליך אל חדרי הארמון פנימה. נכנסו ובאו נערות ושפחות ומיד ניצבה בעיגולן המלכה, ומיד נבדלה מהן והחלה פוסעת לאט לעבר ינאי, שקפא באשר עמד. נצחונו היה כה שלם וכה בלתי צפוי עד כי הפך ממנו ובו לנצחונה שלה. על הפתעתו השיבה לו שלומית בגדולה ממנה. בידיה נשאה אגן־רחצה וככל שקרבה נתפשט ניחוח הבשמים הטובים שעלה ממנו. הוא לא מש ממקומו ומבטיו לא משו מעליה. לבושה שונה היה מכל שראה על בשרה לפנים. מעוטפת היתה ברדיד דק מן הדק, ומעל כתפיה, מזה ומזה לזרועותיה, נשתלשלה ונשמטה עד לקרקע פורפירה של ארגמן כהה, שקפליה נראו שחורים משחור בהתחמקם מאור האבוקות. לחָזה, והיא נשקפת בעד למעטהו הדק של הרדיד, דבקה פסיקיא של אטון מצרי שגונו זהב וכלו מרוקם ומנצנץ באבנים של חן. מתחת לפסיקיא חגרה את מתניה מחגורת כסף־מקשה ולה שנצים של זהב, ומתחת לזו שמלה של בוץ מכופל וכבד, ששוליו מתערבים ומסתכסכים עם שולי הרדיד על כל צעד וצעד.


התבונן בה ינאי ודבק בכל ניע מניעי גופה הקרב אליו חרש, אך היא לא סלקה מבטה מפני מבטו. עם כל גאוותה שבעיניה באה להניח עצמה לרגליו.


היא הקדימה את נערותיה וניצבה יחידה אל נוכח המלך. קומתה לא היתה גרועה מקומתו אך היא הגביהה את האגן שבידיה, ובהראות אך ראשה מעליו, קראה ואמרה:


“ברוך שובך לעירך, יונתן.”


הוא טבל אצבעותיו במי האגן הצלולים והריחניים, ומששהה בכך רגע קל, שב אליו קולו. אמר:


“אל תאמרי עירך. הלילה הזה לך הוא. לך לבדך.” הוא העביר כפותיו המנטפות על פני צדעיו, פאות־זקנו. הציץ בעומדת כשפחה לרגליו הסביר לה פניו: “איש אינו יודע על בואי אלא את. עירי לא תראני אלא מחר, כצאת החמה וכבוא הצבאות.”


שלומית ריפתה ידיה והאגן הורד מעט, ומיד באה אחת השפחות ותקחהו. אותה שעה קרבו נערותיה אל העומדים על ינאי, נערה נערה ואגנה, ובעת שקיבלו הכל ברכת הארמון ורחצו ידיהם, נטל ינאי זרוע שלומית בכפו ומשכה בלאט, וחיבקה אל לבו ואמר לה:


“שלומית.”


ואמרה לו:


“ינאי.”


עודה חבוקה, חשה שלומית כיצד נחלש להרף־עין כוח זרועותיו של ינאי. מיד אסף אותה אל לבו במשנה תוקף, ורק לאחר שהיתה כלואה בידיו ללא הנתק, הרחיקה מעליו, התבונן בה בשמחה, ונפנה בבת־ראש אל הבא, אשר עליו נתן את דעתו.


אנטיפס, שעמד מהסס וירא במבוא, הבחין מיד בניע אדוניו, והוא רץ והשתטח לרגליו. צל של ספק העיב רגע עיני שלומית, וחלף. היא העתיקה עצמה אל בין נערותיה ודממה על מקומה, כל עוד עמד ינאי בענינו עם אנטיפס. שיחתם לא הגיעה לאזניה אך מתוך סברם נתחוור לה שאנטיפס שומר על גדרו.


היא קנתה אותו, בשעה שאדוניו יצא למסעו בגבולי־הממלכה והניחו שיפקח עין על עניניו בעיר. היא התירה לו להביא את בני ביתו לירושלים בשביל ישיבה של קבע, ולא היה כן לפנים אשר יישב אדומי ישיבה של חירות וקבע בעיר הקודש. הוא נקנה בקלות, שלפי טבעו שש לשמש גדולים ממנו. הוא לא ראה בכך רע. יתירה מזאת, בדעתו היו ינאי ושלומית לאחדים. כל מעשי האדונים ישרים ומסתברים מתוכם. לא היה זקוק לטעמם, שהרי רצונם הוא טעמם.


היא ציוותה לו מדור בבירה שמצפון להר־הבית, והעניקה מתנות לנשיו ולבניו, והוא קיבל. לשאלתה גולל בפניה עלילותיו של ינאי. כיצד נשתחרר מן המצודה וכיצד טמן עצמו שנה תמימה בקיטון אפל וכיצד קנה לו בני־ברית מכלאו וכיצד נכון היה בכל שעה ושעה ליום פקודה כי יבוא. הוא ביקש להפיק את רצונה, יש שהיה מעטר ומוסיף, יש שהיה מבליע ומכסה. שלומית, שידעה להוציא דבר מתוך דבר, לא הטריחה עצמה על כך. ספגה דמותו של ינאי כסופגת אורה של חמה, מתמכרת וסופגת.


בנוסף על זאת היה מביא לה כל שמועה וכל אירוע ממסעו של ינאי. לאחרונה ידעה שעת בואו לדיוקה, והיתה נכונה לקראתו מבעוד יום.


פתאם התנשא קולו של ינאי והצליף. אנטיפס עמד תחתיו וקיבל דינו בהכנעה. עד שחשה שלומית ובאה לקרבתם, כבר כבש ינאי את חמתו ונטל ושילח את אנטיפס ועמו שילח את שאר הניצבים עליו והוסיף ואמר:


“עד למחר. ומחר אל יבוא אלי איש בטרם אקרא.”


רמזה שלומית לנערותיה ומיד אספו שולי בגדיהן והחלו פוסעות אל מדור הנשים, כשהן משיירות את האגנים במקומם. ראה ינאי תמיהה שבעיני שלומית והעלה כנגדה חיוך של פיוסין.


“דבר של מה בכך,” אמר, “ואבשלום, אומרים הם, יהיה משמש בקודש… כהן לאל עליון”.


פתאם צחק חטופות, ופתאם לפת את מתניה ומשכה אליו:


“ולינאי – שלומית וכתרה של מלכות יהודה…” עכשיו היה צחוקו לצחוק של אושר, צחוק מנצחים, והוא הניחה שתשתמט מבין זרועותיו ותעמוד למולו נפעמת. יום יום, במשך שבועיים, שמעה שמע מעשיו; והנה הוא עומד לעומתה, צעיר כטלה וקשה כסלע. הדבר קרה לאט לאט, בלא שתחוש, אך הנה הוא במלוא צורתו: היא לינאי.


הוא אחז בכתפה והוליכה מעדנות אל עבר חדריה. הארמון לא העלה אורותיו לכבוד המלך, ודרכם עברה בין צללים ופיסות אור מרקדות. פה ושם חמקו נערות שהיו חופזות ומתעסקות בשביל המלכה. אימץ ינאי כתף זו שבידו ואטון־רדידה נתאווש. בושם כבד עלה מכליל ראשה של שלומית, בושם מבשמי ירושלים, מבשמי הקודש.


באו, ואצל יצועה המתין דרגש עמוס בפירות ובנתחים של בשר, במזרק של יין ובגביעים. אספה שלומית חמודות בגדיה וישבה על יצועה ליד הדרגש, כשהיא תולה עיניה באלופה. נטל ינאי מן הבשר והחל טוחן בתאוה.


צחקו. פתאום השליך ינאי את הנתח שבידו.


“כלום אין טוב מזה בעירו של ינאי?”


“בקש. שמא תמצא.”


שבו וצחקו. ארמון החשמונאים היה שקוע בדממת קשב, ופתאם עלה קול של תפילה מעבר המקדש.


עם בוקר ראה אבשלם מעל גג העזרה כיצד נכנס טור ארוך של אנשי־צבא ופרשים בשער העיר החדשה מצפון, ולאחר שעה קלה באו והודיעו כי שב ינאי לארמון. אבשלום חיכה לו בכל שעה ושעה שיבוא, ואף־על־פי שהתמהמה לא חדל מחכות. יום קשה היה זה, ערבו של יום־הדין, וכהנים שעמו לא הניחוהו רגע אחד לנפשו. בשחרית ניערוהו ממשכבו והעמידוהו בשער המזרח והעבירו לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר בהם ורגיל בעבודה, וכל אותו יום לא יצאה מהומתם וגעייתם ופעייתם מאזניו. אחר־כך חזרו לפניו כל פרשת היום מתחילתה, ואחר־כך שוב לא זזו מאצלו אלא היו עומדים עליו וקוראים לפניו ומקרים אותו, פרק מאיוב ופרק מעזרא, פרשה מדברי־הימים ופרשה מדניאל. נצטרפה לו קהות־הרוח לקהות־הבשר, והיתה דעתו טרופה, לא לדיני־היום היא נתונה ולא לינאי היא נתונה – אלא תלויה ועומדת. משעה לשעה גברו געגועיו אל אחיו ומשעה לשעה הריהם מסתכסכים ומסתבכים. כיון שנקפה מחצית היום ואף לא ברכת־שלום מאת המלך, החל אבשלום מעלה בדעתו כל חשש משונה שבעולם. שמא ינאי רוגז, שמא לא כשורה נהג שלא יצא לקראתו בראש משמרות־הכהונה, שמא לא ידע ינאי שנתמנה אחיו לכהן גדול והריהו מקפיד על שלא שאלו את פיו, שמא צרות יש לו בארמון, שמא עדיין הוא מחכה שירד אליו הארמונה, שמא מחכה הוא שישלח אליו ויזמינו לכאן.


לבו הומה. דברים רבים יש לו לאמר לינאי, ודברים רבים מבקש הוא לשמוע. ודאי לו שחייבים הם להתראות פנים, ותמה הוא שאין ינאי מרגיש כמותו. מבקש הוא לאמר לו כל שנצטלל וקיבל צורה בדעתו במשך הימים האלה. על דבר ברית שני האחים מבקש הוא לדבר, על דבר אהבתו אליו, על דבר ההשלמה שהם משלימים זה את זה; ואין איש. גם אלעזר בן פתורה לא נמצא לו כל אותו יום. שאל לו ואיש לא ידע. נתוסף חשש לרבים.


כבר פנה היום, ואין לו פוקד. המקדש לחוד והעיר עם חייה לחוד. סביבו תכונה גדולה לקראת היום, אך דומה שאין לה כל נגיעה אליו או שמא גם כאן מסתירים מפניו את עיקר מהלך־הדברים. עם חשכה ניצב אבשלום ופניו בעיר העליונה, בארמון, בחומות – ולבו מר. אימת יום המחרת נפלה עליו פתאם, כאילו עד עתה לא ידע מהו שמעותד לו ביום הכיפורים. מאוס היה על עצמו שכך הוא נופל מגאות־רוח לשפל־רוח, ומאוסה היתה עליו עמידתו זו, שאינו כאן ואינו שם, לא בהיכל ולא בעיר, לא בקודש ולא בחול, לא בכהונה ולא במלכות. תקפוהו רעב וצמא, וחזר ללשכתו, אלא שם לא הניחוהו שיאכל די צרכו, משום שהמאכל מביא את השינה והלילה שלפניו ליל־שימורים.


יצא לשוטט בעזרות ורוחו עכורה. מכל אותו מרי שבלבו, מכל אותה רוגזה ורעב ומהומה וגעגועים נצטברה לו מין גבורה קודרת, גבורת מיואשים. מהלך היה כחיה בסוגרה, וכך נקלע לפניו שמעון בן שטח, שבא לפקדו ערב יום הכיפורים. תחילה סבור היה אבשלום שעיניו מטעות אותו. אחר־כך, כשראה כי שמעון פונה והולך לעומתו, השתומם מה לו לזה אצלו, ומכל מקום לא פתח לו בדבר ולא האיר לו פניו עד שישמע מה בפיו. קרב אליו שמעון ומיד פירש כוונת בואו כאילו ראה פליאתו של כהן גדול טבועה על פניו. אמר:


"שלושים ואחת שנה כיהן אביך בכהונה הגדולה, ועשרים ושבע מהן היו חכמים נאספים אצלו ערב יום הכיפורים ושומרים עמו כל אותו לילה בדברי תורה ונבואה, עד שלא האיר השחר והגיעה לו שעת טבילה ראשונה.


הציץ בו אבשלום ותהה לדעת מה הלה מבקש. עד עכשיו לא נזדמנו לכפיפה אחת אלא בשעת חופתו של ינאי, וממה שנצטייר בדעתו הריהו מאויביו של בית אבא, ככל אותם תלמידי־חכמים. אמנם, אפשר שעכשיו עתידים הדברים להשתנות. ועל כך ודאי מבקש הוא לרמוז בדבריו. שהגיעה השעה לחדש מנהגיו היפים של יוחנן הורקנוס. זהיר, ובמידת־מה אסיר־תודה, החזיק אבשלום בשיחה עם האחד שלא שכחהו ערב יום־הדין, אמר:


“נאספו חכמים. ואף אתה ביניהם?”


“לא זכיתי אלא לכמה מן האחרונות, ואחר־כך נתערער סדרו של עולם,” השיב שמעון ולא היה סימן של זכרון מר בדבריו.


“ושמא”, פרץ פתאם אבשלום כמי שנתגלה לו בזה הרגע עיקר ענינו, “ושמא ראית את ינאי מששב לעיר?”


שתיקה של מבוכה נפלה בחלל, כאילו מעד אדם ולרגע נחשפה ערית בשרו. אך שמעון לא הניח לו לאבשלום שיתבזה שעה יתירה. אמר:


“לא ראיתיו, ואף בארמון לא הייתי מזה כמה ימים.”


“מצפה אני לו,” אמר אבשלום בינו לבין עצמו, כמבקש מחילה.


“אפשר אינו בא משום טומאה,” הציע שמעון, “ולמחר יבוא בבאים.”


הוא היה שונה מכל המודע לו, לאבשלום. זאת ראה בבירור. אך במה היה שונה מבן פתורה? במה היה שונה מינאי? דומה שלא היתה בו ערמה. מדבר היה כאשר עם לבו, והדברים נשמעו כנתינתם. די היה לשמוע מה הוא אומר כדי לדעת מה הוא מתכוון לאמור. מה שאין כן לגבי האחרים. אחד מה שהם אומרים ואחד מה שהם מתכוונים לאמור. אפשר שזה הוא כל השינוי כולו.


“ואבא”, קפץ שוב אבשלום מענין לענין, “כלום היה מתירא ערב יום הכיפורים?”


“זכור הוא לי,” השיבהו שמעון ונימה של חיבה נשמעה בקולו, “זכור הוא לי בכל הודו ובכל תפארתו, אבל ערב יום־הכיפורים, אף על פי שכבר היה זקן ורגיל, לא הזיז ידו מידם של חכמים והיה חוזר ואומר: סמכוני באשישות, ואשישות אלו דברי תורה.”


אותה שעה כבר היו מהלכים מתונות תוך כדי שיחה, ומכאן לכאן הגיעו ללשכת פלהדרין. ישב אבשלום על מקומו וישב שמעון מולו, והאפלולית סביבם. פתח שמעון ואמר:


“אישי כהן גדול, למחר נאספים כאן בני־ישראל לבקש כפרה על עוונותיהם, וכל יהבם הם משליכים עליך. למחר אין להם אב ואין להם שליח ואין להם מנחם אלא אתה. צא וראה מה גדול יום זה. העזרות מלאות יהיו, בתי־כנסיות שמחוץ לירושלים מלאים יהיו. כל עם ישראל יהיו מכוונים לבבם אל אביהם שבשמים. בית זה מלא יהיה לבבות טהורים שאינם מבקשים אלא לעמוד בטהרתם.”


“והרי כל שנה ושנה כך הוא היום הזה,” פרע לו אבשלום את דיבורו, מתוך שלא ירד לסוף דעתו. מתירא היה מפני המשא שהלה עומד להטיל עליו.


“כך ולא כך,” משך שמעון ואמר כאילו לא הפריעהו איש מדבריו, “שעתה פתח לנו הקדוש ברוך הוא פתח לכפר על כל עוונותינו, ויום הכיפורים הזה לא על השנה הוא מכפר אלא על הדור ועל הדורות. בנו הדבר תלוי אם יעשה הוא ראש פינה לימים באים, כי הנה ימים באים.”


“וכל כך על שום מה?” ניחש אבשלום ולא ניחש להיכן הדברים הולכים.


“שעת כושר היא,” העמיק שמעון לדלות מהרהוריו, “כהן גדול העתיד לשמש מחר עודו טהור. הוא לא שפך דם, הוא לא נטמא במלחמות, לא הרשיע ולא עוול. שעת כושר היא לעשות את הכהונה כממצעת בין ישראל למקום, תחת שהיא עתה כמפסקת ביניהם. שעת כושר היא לתת את הטהור תחת הטמא, את הנכון תחת הכוזב. שעת כושר היא לקיים את הברית בין זרעו של אברהם לזרעו של אהרן. שעה גדולה היא, ובך, אישי כהן גדול, הרבה הדבר תלוי.”


אותה שעה באו מפרחי־הכהונה והאירו להם באליתה, שכבר החשיך העולם. נפלה בהורית על כתלי העץ אשר ללשכה. התבונן בהם אבשלום והתבונן בהם שמעון. אמר זה:


“בידוע, לשכת כהן גדול של עץ היא, בשביל שלא תזוח דעתו של כהן גדול ערב יום הכיפורים, ובשביל שיכנס לשמש בעניוות ובנמיכות הרוח ובלב מדוכדך ונכון.”


כמצויר בחרט – בן פתורה מזה ובן שטח מזה. עם שידע היכן הוא עומד, ביקש אבשלום להוסיף ולשמוע דבריו של בן־שטח, שמכל מקום נתעסקו בו ובמעמדו. צמא היה לדברי הגיון. שאל:


“כהונה, לפני מי הם עבדים, לפני אלהים שבשמים או לפני ישראל שבארץ?”


“כל שנעשה עבד לישראל כאילו נעשה עבד למקום.”


“ואין מלך מלכי המלכים נצרך לעבדים שלו, שיהיו קודש לעבודתו?”


“אין מלך מלכי המלכים נצרך לשום דבר. כלום בשר ודם הוא?”


“והרי ציוונו שנהיה עובדים אותו.”


“לא בשביל טובתו, כביכול, אלא בשביל טובתנו ובשביל טובת העולם.”


עמדו פרחי הכהונה והיו קוראים מפרשת היום בקול נמוך וישבו שמעון ואבשלום על הקרקע והיו מסיחים בקול נמוך. שמעון רובו מדבר וקצתו מקשיב, והיפוכו אבשלום. חלפה שעה וחלפו שעתיים והחל אבשלום מתנמנם. מיד עמדו פרחי כהונה והכו לפניו באצבע צרידה, כשהם קוראים ואומרים: אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה.


עמד וקם להתהלך ושמעון עמו, פעמים שותקים ופעמים מסיחים בלא קול. יצאו ושוטטו בעזרות וראו תכונה שבהיכל. מעם מכלאות הצאן והבקר עלה כל העת ריחושם של בעלי־החיים, ומפרק לפרק נישא ברמה קול געיה ממושך, כמבקש רחמים. העיר למטה לא החשיכה אורותיה אלא היתה עסוקה ומתעסקת. קול הברה עלה מן הבתים ומן החוצות, ללמד שיקירי ירושלים ליל־שימורים הוא להם, כמוהם ככהנם. היו מהלכים, ושמעון מסיח בימיו הראשונים של יוחנן אבי אבשלום, בימיה הטובים של ירושלים, ביקר סגולותיה של אותה עיר, שאין כמותה לקודש ולמעלות טובות. אמר לו: “כמה וכמה נסים נעשו לנו ולאבותינו בבית המקדש באותם הימים, שלא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחיים, ולא אירעה טומאה לכהן גדול ביום הכיפורים, ולא כיבו גשמים אש של עצי מערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. אלה קצתם, וגדול מכלם שמעולם לא הקדים כהן גדול מעשה לחבירו, שאם הקדים לא עשה כלום. ומי שכונן ידי כהניו בקודש יכונן גם את ידיך.”


נזכר אבשלום מה שממתין לו לקץ כמה שעות ונתחדשו עליו כל אותם ספיקות. מכללן קפץ לו על לשונו ענין שלא חדל להציקו כל העת. אמר:


“וינאי, שמעתי, הכריז עצמו מלך.”


“אף אני שמעתי,” נענה לו שמעון שכבר הרגיל עצמו בטלטולי דבריו של בעל־שיחו, “אך כל זמן שאין ממליכים אותו בירושלים אינו מלך.”


“וימליכו?”


הפעם שהה שמעון בטרם יאמר את דברו, ומשפתח היה כקורא מעל גבי מגילת־כתב שנתמחקה:


“ובאו בשערי הבית הזה מלכים יושבים לדוד על כסאו, לדוד אמר הענתותי, רוכבים ברכב ובסוסים, הוא ועבדיו עמו…”


“בית דוד,” פסק לו אבשלום והוא כמו שש אלי ריב, “בית דוד כבר אין להם סימן.”

“הנה ימים באים, נאום אדני,” חזר שמעון לקריאתו, “והקימותי לדוד צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ”.


אבשלום שמורים היו לו דברי גאווה כנגד פסוקיו של הענתותי, אך אותה שעה עצרו ועמדו על סיפה של עזרת־כהנים, והמראה גבר על הדברים. עמדו והתבוננו כיצד מתקינים את המזבח ואת בית המטבחיים בשביל הבוקר המתקרב. הכל היו מזדרזים ועושים מלאכתם בלא גערה ובלא פקודה, כאילו קול של סתרים מצוה עליהם מלבם. התבוננו לאחוריהם וראו ראשוני משכימים בבגדי־לבן שלהם, כשהם באים ונוטלים להם מקום איש בפינתו. כל אותם סימנים של שעה מתקרבת המרידו עליו על אבשלום את לבבו. פתע תפש בזרוע שמעון, וכמבקש על נפשו שאל חנוקות:


“כלום יודעים בעיר מיהו שיכהן מחר?”


“יודעים.”


“לא בקשתי על כך,” אמר כחוזר על מה שהשמיע לו לבו, “באו ועשוני כהן גדול.”


“אין כשר ממך לעטרה זו, אבשלום,” שמט שמעון זרועו מתוך ידו החמה של אבשלום ועמד נכחו.


“כך סבור אתה? כך סבור אתה?”


“רק חזק, וזאת תן אל לבך: כל המתירא מפני הקדוש ברוך הוא, אינו מתירא מפני בשר ודם.”


כל אותה שעה היו ישראל מתכנסים מעט מעט וממלאים את העזרות. באה שעתו של אבשלום להפנות ליומו, שהרי לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה העזרה מלאה. נפטר מעליו שמעון ונתעלם בחשיכה. ואבשלום לבו רוחש תודה והוא עושה דרכו לבדו אל לשכת־פלהדרין, לשים נפשו בכפו. בא לשם והכל היו טרודים בהכנות ובעשיות ולא נתנו עליו את דעתם אלא לאחר שעה יתירה. ואז, מיוגע וקרוב ליאוש, שמע קולו של הממונה:


“צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה.”


מיד נשמע קול רגלים מטפסות, ומעל לגג־העזרה נענו פרחי־הכהונה והשיבו:


“ברקאי!”


ושאלו: “האיר פני כל המזרח?”


והשיבו: “הן!”


באו לפני אבשלום ונהגוהו בשנים ונטלוהו לבית הטבילה. השחר מרפרף היה ונאחז בזיזי החומה והמגדלים, וצינה היתה מהלכת באויר. פה ושם עוד נתנו אבוקות את אורן, ובזויות נאחז הליל. בא אבשלום עד מקוה־המים ומיד פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. לא ראה את העם, אבל חש בו מלוא עצמו, שהיה רבוץ כגוש שותק שכלו עין וכלו אוזן, מצופף את העזרות וממתין ומלוה כל ניע וכל רחש בתאוה גדולה. פשט וירד וטבל, ומיד ניעורו כל אבריו מפני צינת המים. ביקש לעלות מן הטבילה, ובו ברגע נפרע סדין הסוכך עליו וינאי אחיו הופיע, במלבוש של כהן, בזיקוף קומה, בפישוט ידים:


“ברוך יומך, אבשלום!”


קפצה שמחה גדולה על אבשלום, וקרוב שנסתתרה נשימתו מחמת ריגוש. עלה ונסתפג ולא גרע מבטו מאחיו הצעיר, שעמד לנגדו והזין בו אף הוא את עיניו. נראים היו כנאהבים ונעימים שאינם זזים מהתפעל ומהתגאות זה בזה. רק לאחר כל אלה מצא אבשלום לאמר דבר, ואמרו:


“מצפה הייתי שתבוא לכאן.”


“כלום לא יום־הכיפורים הוא וכלום איני כהן בנם של כהנים?” השיבהו ינאי, ותיכף לכך החל מסייע בידי מלבישיו, שהביאו בגדי זהב של כהן גדול. נתלבש אבשלום מלבושים כבדים אלה, כמוהם כריחיים על צווארו, וקידש ידיו ורגליו, וראה כיצד גובר ועולה אורו של יום וכל העולם אינו מתבונן אלא בו. אכן, עכשיו לבו שקט וידיו שקטות. ינאי הנה שרוי הוא בדל"ת אמותיו, נותן עליו דעתו ורוחש לו אך טוב. כיון שפרץ אורה של חמה והציף עד שולי הכתלים – נתרחב היקף ראייתו של אבשלום. ראה סיעות־סיעות של כהנים ולויים איש על משמרתו, כתנותיהם ומכנסיהם לבשרם, מצנפותיהם לראשם, והם אצים־רצים בלא קול ברגליהם היחפות. בסמוך ראה כל טובי־הכהונה ומאחורי ינאי – הגזבר הישיש בלבוש של שיראים ובארשת של יום־טוב.


אותה שעה הביאו לו לאבשלום את התמיד, והיה הוא טלה רך ותמים, שנתמעט ואבד בינות לרגלי זובחיו. התבונן בו אבשלום וראה כמה נאה הוא, ונתן בו אף הטלה את עיניו. פתאם קרטע הלה בגפיו, כמסרב לנעשה בו, פעה פעייה וכבר היו כל איבריו מרטטים, עד שנעקד בקרן צפונית־מזרחית של מזבח. נתנו מאכלת בידו של כהן גדול ודחפוהו שיעמוד פניו למערב; הוא למערב וטלה למערב. נעשה אבשלום גיבור והניף את המאכלת וקרצו לטלה באחת.


ומיד ראה שינאי הוא המשמש אצלו, והוא ממרק את השחיטה ומסיימה. קיבל אבשלום את הדם מידו והגביה הספל וזרק על דפנות המזבח. וינאי מכלה אותה שעה ומוסר את המלאכה להדיוטות שעליו, וחוזר ונסמך לאבשלום אצל המזבח.


הועלה תמיד של שחר על המזבח, והעשן מתמר ומטפס כנגד שמים גבוהים שאין בהם רבב, ורק נוגהם גדל והולך מרגע לרגע. לבו של אבשלום אינו פוסק מהודיה, וניכר לו מן הזריזות ומן המסירות שעל סביבו שהכל שמחים בשמחתו וגאים בגאוותו על אחיו המשמש עמו כאחד, ומסייע לו ונעשה לו בן־ברית ואוהב.


נכנס להיכל ונכנס ינאי עמו, והיו שניהם לבדם באותה אפלולית שניחוח הקטורת עומד בה יומם ולילה, ומנוחת־עולם שרויה בה וממלאה אותה כמצוּלָה. קרב אבשלום להקטיר קטורת של שחר ונתן הפּיטום בגחלים ומיד ניתמר ועלה מעל מזבח־הזהב סליל דק מן הדק, ועמד בחלל, קשוי וזקוף כמקל. מאצל המנורה עלה אותה שעה זהרם של הנרות, שכבר עמד עליהם ינאי והיטיבם, ולא חיכה עד שיבוא כהן גדול ויעשה.


יצאו כאחד וכבר עמד אורו של בוקר בהיכל. כים זה רגשו המוני־העם בעזרות, וברגע שיצאו שני האחים עלה מקרבם קול רחש, כגליו של אותו ים. באו ונטלו את אבשלום והביאוהו לבית הפרוה, ופרסו סדין של בוץ בינו לבין העם ושב לטבול בשרו, ועלה ונסתפג, והביאו לו בגדי־לבן של פלוסין תחת בגדי־הזהב, וקידש ידיו ורגליו והיה מוכן ומזומן לפר חטאת שלו.


בא לו אצל פרו, והפר בין האולם ולמזבח. נפלה דממה על העולם, ועל אבשלום נפלה אימה, אותה אימה מודעת וחריפה, אותה חולשה משונה, אותה אטימות הממיתה את כל החושים ואת כל הרוחות. פתאם נתפש לו שהעם כלו עומד וממתין שיעשה את שליחותו והריהו קרב ובא להתיצב לבדו לפני מלך מלכי המלכים, ולקרוא בשמו, ולבטא הברות קדושות ועתיקות וטעונות־פחד אלה – ולבו ריק וכל־כלו ריק וריקן. סמך שתי ידיו על ראשו של הפר וחש תחתיהן כל עצמתו ואוניו של זה כשהם מתקוממים לו ומבקשים לפרוק עולו. אצלו עמדו הכהנים וינאי, והיו מחזיקים בו בבעל־הקרנים לבל יפרוץ, אך חרדתו של אבשלום לא פחתה. עצם עיניו והגה באביו ובבית אביו, ובאחיו ובגופו, והחל קורא את וידויו.


“אנא, אדני,” אמר – ולע דיבורו. “אנא, אדני,” החל שוב וקרא את השם בגרון מורתח, “אנא אדני, עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך. אני וביתי. אנא אדני, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך, אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיהם, לפני אדני תטהרו.”


וכמו ניתן פה לאבן ולחי, לשמים ולאור השמש – נתמלאו פתאום אזניו קול המון גדול קורא:


ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!"


ביקש לפקוח עיניו ולא נפקחו לו שעה ארוכה, עד שהונחה יד על כתפו, וראה שינאי סומכו והאחרים שוחטים לו לפר ומעלים אותו למזבח.


ביקש לומר דבר טוב לינאי התומך בו ומוליכו למזרח העזרה, והכל רואים מסביב, ולא נשמעה לו לשונו, רק תמה היה מנין באה לו אותה חולשה שמלפפת את כל איבריו ומטילה בהם רפיון. בא אצל קלפי שבמזרח העזרה, אלעזר בן־פתורה מימינו וינאי משמאלו; ושם, אחוזים בקרניהם בידי שני כהנים אמיצי־זרוע – השעירים, שהם שוים במראה ובקומה וכמו נותנים מבט של תוכחה במי שבא לעשותם כפרה על כל ישראל ולהגיר בשביל כך את דמם. נתמך אבשלום בינאי וטרף בקלפי והיתה ידו מהססת. מיהר ינאי והעלה בשבילו שני גורלות. האחד כתוב עליו לאדוני, והשני כתוב עליו לעזאזל.


גחן אלעזר והציץ בגורלות, ואמר: “אישי כהן גדול, הגבה ימינך,” אך עד שנשמעה לו ידו לאבשלום – כבר נתרוממה ימינו של ינאי, והאחרת תומכת אחיו. נתן ינאי שתי ידיו על שני השעירים, וקרא בקול גדול:


“לאדוני!”


ומיד נענה לו כל העולם:


“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”


ננער אבשלום וחיזק לבו. ראה כיצד קושר ינאי לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח ומעמידו כנגד בית שילוחו, וכיצד מעמיד הוא את הנשחט כנגד בית שחיטתו. כל אלה מעשי כהן גדול, ואבשלום מאמץ כוחו וזוקף קומתו ובוש בעצמו בושה רבה. סיים ינאי מלאכתו בשעירים ונתן פניו באבשלום. ביקש אבשלום לאמר לו דבר טוב ולא נשמעה לו לשונו. אמר אל לבו: מתי אהיה ראוי לך אחי יונתן, ומתי אשיב לך מקצת הגאוה שאתה נותן בלבבי. אותה שעה נתחזק ובא לו אצל פרו שני, פר חטאת־כהונה, סמך עליו שתי ידיו ופתח והתוודה. זאת הפעם לא עצם את עיניו, ובקול קורא אמר את וידויו.


“אנא, אדוני, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך, אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. ככתוב בתורת משה, כי ביום הזה יכפר עליהם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני אדוני תטהרו.”


להרף עין עמד בו לבו, ומיד:


“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,” הדהדה הקריאה הגדולה בין חומותיו של הר־הבית.


אך משבא לשחוט לא נשמעה לו ידו. הפר נתמרד על שוחטיו, והיה מתעוות ומזדעזע מתחת לאגרופי מחזיקיו. נצרך לזריזות־המעשה, אך ידע כי יש מי שיתקן את המלאכה תחתיו ונענה לה לאותה חולשה ששבה להקיפו. ראה כיצד ינאי שוחט את הפר וראה כיצד הוא מקבל את דמו במזרק ונותנו למי שהוא ממרס בו, כדי שלא יקרש. העולם כולו היה מתבונן ברעדה ובגילה, והשעה שעה גדולה היתה. אמר אבשלום בלבו, אניחנו שיעשה תחתי כל מלאכה קשה, שהרי קודש־הקדשים לפני, וחס שתקרני שם תקלה כלשהי. נזכר קודש־הקדשים ונתמלא אימה נוראה, כאילו הוא עצמו נעשה קרבן ועומד לשחיטה אותה שעה.


הוציאו לו את הכף ואת המחתה, ועד שבאו אצלו הקדימו ינאי ונטלם ועלה לראש המזבח ופינה גחלים לכאן ולכאן וחפן מלוא חפניו ונתן לתוך הכף. ירד מעל המזבח כשהמחתה בימינו והכף בשמאלו ובא אצל אבשלום ועמד לעומתו.


לכדי פעימת־לב ושתים עמדו זה נוכח זה, ואז ראה אבשלום מהו שנעשה בו. שעת קודש־הקדשים הגיעה, שעה שכל ימות השנה מצטברים ומתקפלים בתוכה לתת בה כל כוחם ואימתם, שעתו של כהן גדול. חרדת־כבוד ירדה על העם, והכל היו כמכונסים בינם לבין עצמם. כהנים שהיו עושים מלאכתם בעזרה ניטעו איש במקומו. רחש לא נשמע, הברה לא יצאה, נשימה לא עלתה. עמד ינאי, המחתה בימינו והכף בשמאלו ועמד מולו אבשלום ולבו חלל. הושיט ידיו כידי המת, ליטול ממה שהכין לו אחיו הצעיר ממנו, אך אז ראה מהו שנעשה בו.


בבת־ראש נפנה מעליו ינאי. נטל והרים משא שתי ידיו, והחל פוסע לעבר האולם. כל פסיעה ופסיעה רעשה במוחו של אבשלום כרעם. אך מסביב שררה הדממה. מיד נתעלם ינאי בשער הגבוה, מתחת למלתראות שהיו כבר בוערות בזיוה של חמה, ומיד עמקה הדממה שבעים ושבעה. אבשלום עצם את עיניו. ראהו, את הכהן הגדול, כשהוא מהלך בהיכל, ונכנס מפנים לפרוכת, ואל קודש הקדשים; ראהו כשהוא עומד בתפלה, וצובר את הקטורת, והבית כלו נמלא עשן ושב ומתפלל. והעם בחוץ כולאים נשימתם וממתינים לראות אדונם ומלכם כשהוא יוצא מלפני הקדוש ברוך הוא וזיו־קדושתו שפוך על פניו.


אותה שעה אירעה תקלה בסיעות הכהנים המשמשים את הקודש, ומיד נתפשטה המולה, שבקשו לכסות על התקלה ולא נתכסתה. עלו קולות של רוגז ורוגז שכנגד, ולא נשמעו אלא במעומעם. בן־אבטינס… נטרפה דעתו של אותו אדם… ביום הזה… ומתוך אלה הבקיעה לחישה של מחאה: לא הוא כהן גדול ולא הוא מקודש ומטוהר בשביל קודש הקדשים: הלה ניסה פרוץ ולצאת חוץ לשורתו, אלא פתאם נעקר אלעזר בן־פתורה ממקומו, ומיד נשמע לו משמר של כהנים, ותיכף לכך נשתתקה ההמולה במחי־יד.


עכשיו ידע אבשלום מהו שינאי מעולל לו. את המלוכה לקח ואת הכהונה, וסוף למעשה. ידע כי לא ייעשה כזאת, אלא לאבשלום. הדממה נתמשכה והעם היה צופה בנשימה עצורה כלפי כתלי ההיכל השותקים ואבשלום היה כוסס את לבו. בזרוע נטל לו את המלוכה ובזרוע את הכהונה נטל, לחרפת המוטל בזה כפגר. הרי, ציץ של כהונה מעוטר לו על מצחו – וקדושה אין. ולעומתו ינאי, בלא מלבוש, בלא מצנפת, בלא ציץ – כלו קדושה. הכל ראוהו, הכל חזו בעושק ואיש לא אמר דבר. הנה עומדים הם כולם ומצפים לצאתו מקודש. הנה אלעזר בן־פתורה חורש ומחריש. בעצם יום הכיפורים הקדוש הרשיעו מזימה. וחזקה עליהם שכך יעצו מכבר, וכל אותו שבוע לא היה אלא פח, להפיל בו את השוטים ואת הסומים, ולהתקין לו לינאי את שני כתריו. והעם שותק, וההיכל שותק, ואבינו שבשמים שותק.


ואבשלום שותק, פילח לבבו כאב של חרפה. כלום אדם הוא אבשלום שיקום ויעמוד על זכותו, על כהונתו, על כבודו? – ארוכה הדממה ולב העם בעזרות כמחשב להשבר. והזר הקרב יומת. וינאי לא טמא הוא, לא זר? יד אלהים היתה בו. ואם לא היתה בו – היה תהיה, ואם לא יד אלהים – יד אדם, יד אבשלום. יגיר דמו, ויהיה ינאי כפרת כל ישראל, וכפרת ביתו ובית אביו ואת דמו יקבל במזרק, ויזרוק על כתלי המזבח, אחד לרום ואחד לעומק, אחד לצפון ואחד לדרום. כטלה, כשעיר המשתלח, יבקש רחמים בעיניו, אך השוחט ישחט ופושטי העור יפשטו, הדם יהיה מזנק ומתיז על סביביו, לפאר כותנתו של כהן גדול ולצבוע פניו ארגמן, והאש שעל המזבח תוקד…


שנים ושלשה מן הכהנים העומדים ראשונה עקרו פתאם ממקומם אל עבר האולם, אך מיד נבהלו וידבקו באשר עמדו. כמוכי פחד נורא נסתמרו בודדים ליד השער ועיניהם נעוצות בו. הדממה מסביב היתה כבדה מנשוא, והעם כלא לבו וצפה לצעדי אלהים המתקרבים, לרעמיו, לדינו. יד אלהים היתה בו, במתפרץ, נקמת אדני בעושק הכהונה.


אחזה האימה במשמרות הכהנים. בקשו רחמים על נפשם, על נפש העם, געו בבכיה, כרעו על ברכיהם, נפלו על פניהם. אחזה האימה באבשלום. עיניו בשער האולם הריק וצופן הסוד – התמוטט וכרע ברך אחר ברך. ריבונו של עולם, חוסה על נפש עבדך, כפר לעוונו של ינאי, הוציאהו חי מלפניך, רחם על עמך ועל בניך. נפל על פניו וגעה בבכיה.


אותה שעה פרצו שני שעירי החטאת בקול געיה מרה – והעם נשאו את עיניהם החרדות, ויראו בפתח האולם את ינאי כהן גדול. גבוה מעל גבוה עמד בראש המעלות, מעוטר בזהר עליון ובוער באש עיניו השחורות, שהיא אוכלת ובאה מלבו ולחוץ. כנעקרת מחזה ההר נעקרה אנחה כבירה ונתלתה בחלל וקידמה פניו של משיח אלהים. לאיטו ירד ינאי במדרגות האולם, ולאיטו קרב אל מי שהיה ממרס דמו של הפר, ליטול מידיו את המזרק.


העם קם על רגליו, הכהנים קמו על רגליהם. כשם שהיו אחוזי בעתה כך נאחזו חדוה פראית, הוא מלכם והוא מושיעם. כהנים קפצו ונזדרזו לשמשו ולפנות לו את דרכו, רחש דברים ומלמול שפתים מברכות עלה מן העזרות, אלהים רצה את בחירו ועמו אהבו. יונתן בן יוחנן – מלך וכהן גדול.


תולדות ינאי המלך, כתבם אבשלום בן הורקנוס


(מן העמודה הראשונה)


בִּשְׁנַת ל"ט לְחֵרוּת יְהוּדָה, הִיא שְׁנַת מָאתַיִם

וּשְׁמוֹנֶה לַשְׁטָרוֹת, בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן לַשָּׁנָה, הוּא חֹדֶשׁ

אֱלוּל, הוּא גוֹרְפֵיאוּס, בַּחֲמִשָּׁה בַּחֹדֶשׁ, נֶאֱסַף יְהוּדָה

אַרִיסְטוֹבְּלוס בֶּן יוֹחָנָן הוֹרְקְנוּס אֶל אֲבוֹתָיו, אַחַר

שֶׁמָּלַךְ שָׁנָה אַחַת בְּיָד קָשָׁה וּבְאַכְזָרִיוּת.


אוֹתוֹ יוֹם יָצָא אָחִיו יוֹנָתָןָ אַלֶכְּסַנְדֶר,

הַנִּקְרָא יַנַּאי, בֶּן יוֹחָנָן הוֹרְקְנוּס אָבִינוּ, מִכִּלְאוֹ

אֲשֶׁר הָיָה כָּלוּא בוֹ כָל יְמֵי מֶמְשֶׁלֶת אַרִיסְטוֹבְּלוּס וַיִּקַח

לוֹ אֶת אֵשֶׁת אָחִיו הַמָּנוֹחַ לְאִשָּׁה, לְפִי מִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ,

וּלְאַחַר זְמַן קָצָר נָתַן עָלָיו עַם יְרוּשָׁלַיִם אֶת כֶּתֶר

הַמַּלְכוּת וְאֶת מִשְׂרַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְהַמְאֹרָע הַזֶּה הוּחַג

בְּרֹב פְּאֵר בִּשְׁנַת מ' לְחֵרוּת יְהוּדָה, הִיא שְׁנַת מָאתַיִּם

וְתֵשַׁע לִשְׁטָרוֹת, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, הוּא

הִפֶּרְבֶּרְטֵאוּס, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּחֹדֶשׁ, בְּחַג

הַסֻּכּוֹת.



 

שער עכו    🔗


א    🔗

אותו חורף משופע היה בגשמים וברוחות. מעשרה קבים כפור שירדו לעולם נטלה ירושלים תשעה. נתכסתה האדמה שלג ובני־אדם נצטמצמו בבתיהם, חדלו ארחות. לא הארץ לבדה קפאה, אלא החיים קפאו. מיום שעזבו עולי־רגל אחרונים של סכות ועד שהחלו באים עולי־רגל ראשונים של פסח לא נתחדש דבר בירושלים, רק מתחת לכסות־החורף נתרחשו מעשים ונצטברו כוונות וכוחות, משל לחיוּת שבענפי־התפוח ובסיבי־הגפן שעה שהם עומדים בשלכתם.

שמעון היה מכנס את החכמים ועושה להם קהלות. יהושע בן־פרחיה הגיע מאלכסנדריה של מצרים, לאחר שעשה חדשיים ימים בדרך, וכבר היה הוא זקן ותשוש ולקוי בחושיו. מן הכפרים ומן העיירות נאספו ובאו כמה מתלמידיהם של יהושע ושל ניתאי הארבלי, שהיו חבויים עד יעבור זעם, מהם שהיו משבעים ואחד של סנהדרין ומהם שלא שמשו עדיין.

אותה עת היה עדיין ינאי בא ויושב על מקומו של כהן גדול בלשכת־הגזית כל אימת שסנהדרין מתכנסת, לפי דרכו שלא להניח מידיו דבר גדול או קטן. לאחר שעשק את הכהונה ביום הכפורים ביקש להפיק רצונם של החכמים ורצונו של בן־שטח, שהרי לכהונה שרוי היה ורצוי, הוא ומעשהו. נוהג היה כתיקונו ואף עמד לקיים כל הבטחה מהבטחותיו. שמעון, ששקל יפה מה דין מעשהו של ינאי ומה דין שיעשו הם לעומתו, ידע מעכשיו שמלחמתו קשה תהיה משסבר, אך לא הגיע לכלל יאוש. כיון שביקש ינאי להפיס דעתם של החכמים, עשה בו שמעון שימוש להרבות את הפרושים ולהמעיט את הצדוקים בישיבה של שבעים ואחד. כל שהיו מאנשי סנהדרין מבין החכמים והוגלו – הושב להם מקומם כבתחילה, אך שמעון לא אמר די בכך. מפשפש היה ומוצא פסול בזקני צדוקים, עד שנפלה עליהם אימתו. היה אומר: כל מי שהוא יודע להביא ראיה מן התורה יהא ראוי לישב בסנהדרין, וכל מי שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב בסנהדרין. בעיקרו של דבר לא נצרך לפשפש הרבה בשביל לפסול זקנים אלה, שהרי בימיהם ירד בית־דין של שבעים ואחד מגדולתו, והיה לישיבה של עוברי־בטל, שכל חכמתו פחותה משל חבירו כבודו מרובה משל חבירו. אף־על־פי־כן לא הצליח לטורדם אלא אחד אחד ולא הצליח להביא חכמים במקומם אלא אחד אחד, וינאי יושב ברומה של לשכה וצופה, כמו נעלה הוא על כל מחלוקת שבעולם.

היו אלה ימים שאין עתידים לבוא דוגמתם שנית. שלטונו של ינאי שלם היה, וסמוך על כפות־משקל מאוזנות ומדויקות היטב. הכל היו שרויים ברוחם ומרוצים. שמעון וחבריו, עם בן־פרחיה הישיש בראשם, ראו עצמם כעומדים בפתחה של תשובה גדולה אל מלכות חכמים; כהני־ההיכל ואלעזר בן־פתורה בראשם נתכבדו בכהן גדול שלהם, שהוא מלך וכהן בעת ובעונה אחת, ונמצא כבודה של כהונה עולה. מהם סבורים היו כי נהג ביד רכה לגבי הפרושים, אבל היד ידו של צדוקי היתה. אלעזר בן־פתורה לעצמו ידע סוד אחד שהיה נותן בו בטחון בכוהנו ובמלכו. ינאי העלה את כל אוצרות בית־אבותיו ממכמניהם והללו היו נפטרים מעליו במהירות יתירה. הוא לא חדל מצבור אנשי־צבא וכלי־נשק ובהמות ורכב. סוכניו פזורים היו בכל ערי־החוף, וכנגד זרם הלוחמים והברזל שעלה לירושלים ולמצודות ירד זרם לא־נפסק של זהב וכלי־יקר וכסף ותכשיטים אל מקומות המיקח והממכר. ידע אלעזר: המשכה של אותה צבירה שאין לה עוצר, ויותר ממנה פרנסתו והחזקתו של הרכוש הנצבר בחיל ובזין ובבהמה, שני אלה יביאו את ינאי עד מהרה אל מפתנו של מי שיש לו זהב בידו, ובשעה שיבוא ינאי ויאמר הב, ואחת היא אם יבקש או יצוה, באותה שעה יתקיים לו רק בן־ברית אחד – מי שיש לו זהב בידו, ואל תאמר בן־ברית אלא אמור אדונים.

גם את אבשלום לא שכח אלעזר. סבור היה שהאח העשוק יגביר דביקותו במי שביקש לעשותו כהן גדול, אילמלא אחיו, ואף־על־פי שהיום ידו על התחתונה, ראוי לצפון עוד ידידות אחת ליום מימים. אלא כאן שמורה היתה לו פתיעת־מה. אבשלום לא נענה לו. תחילה שלח אליו להביאו לביתו, למשתה של קרואים מיקירי־העדה, ולא בא; שלח לבקשו שיתראה עמו פנים, והשיב שליחו ריקם. הטריח עצמו למדורו שבארמון – ולא פתח לפניו דלתו. כיון שכך, סח כל המעשה לינאי. שחק ינאי ואמר לו:

“הניחנו, הריהו מתעסק בכתבים שלו”.

אכן, אבשלום לבדו מכל אנשי ירושלים לא היתה דעתו רווחה עליו אותו חורף. מאז יום־הכיפורים לא דרכה רגלו בחצרות בית־המקדש, ולא הראה פניו בציבור, והדיר עצמו ממחיצת אחיו, והיה סגור ומסוגר במדורו שבארמון. פעם אחת בלבד נראה בחצר הארמון כשהוא מעוטף גולתא שלו, בליל ראשון של חנוכה, בעת שהעלו את האורים לזכר גבורת אבותיו. כתוֹם הברכות ביקש לחמוק, אך הכהן הגדול עצמו אץ בעקבותיו ועצרהו, והעמיד לו פנים:

“חג לנו היום, אבשלום, חגם של בית חשמונאי”.

לא נענה אבשלום במלה, אלא משך והלך. נתלווה לו ינאי והוסיף ואמר:

“עד מתי אתה מונע מאתנו את אחינו? ואני דברים רבים יש לי אליך. הממלכה גדולה והעומס כבד. אך תחילה דבר אחד אמור לי: שמא אתה מבקש משהו, שמא אתה רוצה בדבר. רק אמור, אבשלום – כל אשר תרצה. כלום לא אחיו של ינאי אתה?”

עמד אבשלום וביקש לתת בו מבט ולא נתן אלא הצצה. מיד כבש ראשו בקרקע ואמר:

“איני מבקש אלא זאת, שתתן לי בית בירושלים, חוץ לארמון, ועבד ולחם, ואשב לבדי.”

“בית חוץ לארמון?” השמיע ינאי הפתעתו היתירה, לא חסך, “שיאמרו, גרש ינאי את אבשלום מנחלתו? הורישו מירושת אבותיו? השליכו כהשלך את הכלב? לא, אחי. אך לא זאת.”

מיד נתלש אבשלום וחמק, ונסגר לו בקיטונו, ומאז לא ראוהו כל אותו חורף. שב אלעזר בן־פתורה וניסה אליו דבר – והעלה חרס בידו. אזנים לכותל, ובאו ואמרו כי הוא מסיים דברי ימי יוחנן הורקנוס, ועוד אמרו כי אדם אחד יש בירושלים הפוקדו לעתים מזומנות ומאריך אצלו בישיבה עד שחר, והוא שמעון בן שטח.


ידידות שנתקשרה בין אבשלום לשמעון בן־שטח תחילתה ביום הכיפורים. אין זכר בלב אבשלום למה שאירע לאחר שיצא הכהן הגדול מקודש הקדשים ולאחר שהמשיך לכהן על הסדר. שמועה, שיש בה ודאי משום גוזמה, הגיעה בעקיפין גם לאזניו, שקם וצעד בבגדי לבן של כהן גדול שעוד היו עטויים לבשרו, וחלף בעזרות והלך בהם עד למדורו שבארמון. מכל מקום, לא נותרה בלבו אלא מורת־רוח קודרת ושנאה לכל אדם וצלם אדם. ברי לו, כי הכל היו אותו יום בעצה אחת עם ינאי, לרבות בן־פתורה שהיה מפתהו בדברי חלקות, עד שבאו והטילוהו לאשפתות. את הצער הנורא ביותר הסב לו ינאי, אך שנאתו שמורה היתה ראשונה לכל האחרים, לכל הניצבים על המעשה בשתיקתם. והמעשה עצמו חזר ונתגלגל בזכרונו בכל שעה ובכל יום. הוא זכר מראה עיניהם העגולות של השעירים, פרטי לבושו של ינאי, דיחוקו וריגושוֹ של ההמון. לא זכר ולא תפש מהו שאירע לו גופו. דומה היה לו, כי אי־אפשר שמעין זאת יקרנו שנית. פטר עצמו מכל אשמה, שהרי קשר הוא שקשרו הרבים על האחד. מתוך כך בא לידי שנאת־הרבים. במשך כל ירחי־החורף התרחק מבני אדם, לא לראות ולא לשמוע ולא לעמוד במחיצתם.

לא ידע כי אדם אחד יש, ולפניו עשוי הוא להערות את לבו עד אותו יום שנקלע לו באקראי שמעון בן שטח, בעת שהיה יוצא מעם אחותו ומבקש דרכו לחוץ. שמעון הקדים לו שלום, ועצר בשביל לתת לו שהות להשיב דבר. אבשלום נתרעש ולא מיהר להשיב. כבר כבדה עליו ישיבתו בדד, ומיד ידע כי שמעון יחלצנו, שמעון ולא אחר. גבר על רגשת רוחו וזימנו שיכנס אצלו, ושמעון נכנס. מאז ואילך עשו זימונם קבע.

לכתחילה עסקו בספרים. שמעון הפתעה גדולה הופתע למראה אסופתו של אבשלום, שלא רק התורה כלה היתה מונחת אצלו בקופסה, אלא גם נביאים ואף כתובים שאחריהם, עד לדניאל ועזרא ונחמיה, ועד לספר דברי־הימים. בדק ומצא אצלו משלי שלמה ומשלי יהושע בן־סירא. כרוכים בכריכה אחת, מצא תהלות דוד בן־ישי וספר חכמת שלמה בן־דוד, הוא ספר קהלת. בכפיפה אחרת החזיק מגלת־אסתר ומגלת־יהודית ומגלת טוביה הצדיק, ושוב בכפיפה אחרת ספרי־החזון, חזון חנוך, וספר מחלקות דעתים ליובליהם ולשבועיהם, וספר צוואות־השבטים. מהם שהיו תחת ידו בשני העתקים ובשלושה, ונוסחם משתנה מהעתק להעתק, הכל לפי המעתיק. חיבתם של ספרים העסיקה את שניהם שעות רבות, אך כל אלה כאין הם לעומת אותו יום ששאל שמעון שאלה מפורשה, ואבשלום נענה לו וגלל לפניו אוצרו הכמוס – כתבים של בית חשמונאי.

היו לו שם שני העתקים של ספר המקבים, שנתחבר בימי יוחנן הורקנוס, וכבר אין איש יודע מי חיברם. שאל אבשלום את פי שמעון, שמא הוא יודע, ואמר לו שמעון: “מה נחיצות לך שתדע? ספרים שעתידים להשתמר – מפי השכינה נכתבו, וספרים שבידי אדם נכתבו – אין עתידים להשתמר.” הבין אבשלום שיש לו בלבו על ספר זה ושאלו. אמר לו שמעון: “והרי זה ענין ארוך.”

“מכל מקום,” דחק בו אבשלום, “על שום מה סבור אתה שעתיד הוא להשתכח?”

“כלום לא אמרתי לך? ספרים שאינם מפי השכינה אין להם אחיזה בישראל. וספר זה – עבדם של בית חשמונאי כתבו ולא עבדו של המקום”.

אף־על־פי־כן הראה לו שאר הכתבים שבאוצרו, ופרט לכמה דברי פתשגן ותעודות ואגרות היו כּלם כתביו הוא, שריבם וטיפחם בלב חרד. עמד וקרא לפני בן־שטח קצת עמודות מדברי ימי יוחנן הורקנוס, וניכר חינם בעיני שמעון. אף אמר לו שבחו בפניו. עם זאת היה כמי שפיו ולבו אינם שוים. אמר לו אבשלום:

“רצוני שלא תסתיר מפני כל דבר ודבר שיש לך בלבך על הספר הזה.”

אמר לו שמעון:

“כיצד אומר, ולא שמעתי אלא שתים ושלש עמודות. על כל פנים, מכתלי שאלתך ניכר שראית בי סימן של פקפוק, ותנוח דעתך. אין הוא מכוון למה ששמעתי אלא לכלל מעשה הספרים.”

“פרש דבריך.”

“טול ספרך וראה,” הושיט לו שמעון ידו כלפי גל ספריו, “מה שאמר בן דוד, החכם מכל אדם, יפה אמר: ויותר מהמה בני הזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה ויגיעת בשר.”

“והרי מעיד אתה בעצמך שחביבים עליך ספרים”.

“חביבים ויקרים, אלא לא שנעשים לשמם אלא שנעשים לשם שמים, והללו לא בריבוים כבודם.”

“אף אני עושה ספרים הרבה,” סח לו שמעון לאבשלום משהרחיבו והלכו באותו ענין, “אלא כלם ספר אחד הם, ספר־תורה וספרי־נביאים. כמה וכמה סופרים יש לי בירושלים שאינם מתעסקים אלא בשבילי להעתיק ספרי־הקודש. ואף־על־פי שכל אחד ואחד מהם יקר לי כאילו היה בני יחידי, איני מאכסנם אצלי, אלא משלח אותם לעיירות ולחכמים שבעיירות ולבתי־כנסיות שהם משמשים בהם, וכל ממון שבא לידי מניח אני על קרן זו.”

וכך היו מרחיקים והולכים במעשה הספרים, ואף שחלוקים היו בדעותיהם קרובים היו ברוחם.


לא היה שמעון נכנס אצל אבשלום אלא אם כן סר תחילה אל שלומית אחותו, אך לא היה שוהה אצלה אלא כדי ברכה חטופה. נפל בה דבר, מאז יום חופתה, ושוב לא היתה בגדר אחות, אלא בגדר אשה היתה. השינוי בא לאיטו, ואף שמעון שעינו חדה ומבחינה בדק מן הדק לא עמד עליו אלא לאחר שהיה כבר עשוי. לבה נתישב עליה. בדק שמעון וראה כי נתונה היא לינאי, וחייה מתמלאים בו כאדמה שמתמלאת ברכת־שמים. ניתן היה לראות כיצד פּוחת והולך חוג עניניה ומשאלותיה שחוץ לאישה. לאחרונה דומה היתה כמי שמסתירה דבר, כאילו ראשה ורובה בתחום שלא כאן. אז נודע לו כי נתעברה לו לינאי, ועד שקרבו ימי הפסח החלה עוטפת עצמה בכסות רחבה ומרווחת, שהדגישה גם מלכה שבה וגם סוד שבה. במקום שאחרים ניזוקו נמצאת שלומית זוכה, ברוחו הסוערת של אותו בעל־תאוות.

כל ימות החורף שרוי היה ינאי במחיצתה של שלומית, והרבה טובה וחיבוב השפיע עליה. משעה שחזר ממסעו והוא מלך לא הניחה יום אחד בלא מתנות ובלא אותות אהבה ויקר. היה מלביש אותה שיראים ותולה לצוארה מרגליות, מקשטה ומפרכסה כאילו אף היא מנחלאות המלכות שברבות כבוֹדן ירבה כבודו. אכן שנַים היו כאן, שלבם נתקשה בפרישות ובאיבה מחושבה היטב. ועכשיו, משהותרו זה לזו, דומים היו כנער ונערה, לא הוא מלך וכהן, לא היא מלכה ואשת־כהן. הפרש אחד היה ביניהם, ולא נתן עדיין אותותיו אותה שעה. ינאי, שמחתו בשלומית לא היתה אלא פרק משמחתו במלכות, ריגושו כלפיה לא היה אלא מתוך אותה סופה שבה כבש את העיר, את השררה, את הכהונה ואת ירושת אבותיו. שמחתה של שלומית מעיקרה לא היתה אלא שמחתה הצנועה והתמה של אשה שביקשה לשמש באמונה את אלופה ואדוניה. לילה־לילה היתה מתפללת שלא יביאוה המקרים לידי הרהור של ספק במי שכרכה את חייה בחייו, ונכונה היתה למחול לו הרבה. מכל מקום, לסוף כמה ירחים היתה היא משענתו הנאמנה בארמון; מלכה ראויה וכלולה במעלות, אסירת־תודה, צייתנית ופוריה.


אכן, היו אלה ימים שאין עתידים לבוא דוגמתם שנית. כל העולם כלו כאילו מצא תיקונו, אין בו חסר ואין בו יתר, כביכול מצאו הקדוש ברוך הוא נאה לפניו וגמר בדעתו להטיל בו כפור וקפאון ולשמרו כמות שהוא עד עולם, בטרם תארע בו תקלה. אלא עם סימניו הראשונים של האביב, כשוֹך סוּפוֹת שבט, בא לירושלים דיודורוס איש עכו, ומיד תמו ימי־השלוה.


ב    🔗

הפילוסופוס ששיבה זורקה בשערו והעלם ששנותיו כ"ב היו חברים זה לזה. ועל טיבה של אותה חבירות היה דיודורוס אומר: “בשדה־הקרב נקנתה ובשדה־הקרב תתקיים ובשדה־הקרב תסוף.” טבעו שהיה מדבר גבוהה, אך אמת שראשית חבירותם נקנתה בשדה הקרב.

לאחר שנמלט מביתו של נחום הארבלי העביר ינאי שנה ושנתיים במערות ובצוקים של גליל וגלעד, והוא ליסטים הפושט על שיירות שבדרכים, ראש לריקים ולפוחזים, פטרון לזונות בשוקה של חמת־גדר. משצרוֹ לו תחומיו השכיר עצמו לשמש בצבאו של מלך סוריה, אנטיוכוס השמיני, אספנדיוס גריפוס, עקום־האף, על מנת להלחם באחיו של זה, הטוען לכתר, אנטיוכוס התשיעי קוזיקנוס, שהיה שוכן על גבולי ממלכת־יהודה ומסכסכם ומבקש לשוב ולזכות בהם. בתוך כך נתרגל ינאי בדרכיהם של גייסות יון, בכלכלתם, במסעיהם, בזינם וברכבם. לימד עצמו לשונן של אומות, ויוונית עיקר – אך ראש לכל עשה להקהות שיניו של אותו רשע שלגבול מלכות אבותיו. שני האחים אנטיוכוס הקיזו זה דמיו של זה, וינאי היה מסייעם. לא הוא לבד היה מסייעם, אלא כל ערי־החוף נצטרפו למערכה. בזו אחר זו פרקו כרכי הים את עולם של מלכי סוריה, תחילה צור ואחריה צידון ואחריה טריפוליס, ולבסוף נתנערה עכו וטבחה את חיל מצבו הקטן של קוזיקנוס.

אותה שעה ניסה קוזיקנוס לעלות שוב על אנטיוכיה בירת הממלכה, שכבר היתה בידיו כמה שנים קודם לכן, עד שבא גריפוס ועשקה, אך משהגיעוֹ שמע הקשר אשר קשרו עליו בני עכו אסף את חילותיו והחזיר פניו לאחוריו. מיד שלח גריפוס חיל ופרשים להכות בנסוגים ולזנב בהם ולבוא לעזרת עכו בדרך החוף. בתוכם היה ינאי, ששימש עם שאר בני האצילים שבחיל הפרשים, וזה כבר לא מצא עצמו כה סמוך לגבולות ארץ אבותיו.

קוזיקנוס כבר היה רודף אחרי אזרחיה של עיר החוף שעה שהגיעו מרחוק חיילותיו של גריפוס ושינו את פני המערכה. היתה המלחמה לקוזיקנוס מפנים ומאחור, והחורף קרב, והוא רחוק מבירתו. המתין ללילה, ובכסות החשיכה הבליע עצמו וצבאו בנקיקיו של הר הלבנון, ועם בוקר לא היה.

אזרחי עכו ספרו את חלליהם ושיגרו משלחת נכבדה אל מחנה מושיעיהם, והביאו מתנות הרבה והכבירו אמרי תודה. המלך עצמו לא היה במחנה, שמעודו העדיף גריפוס ישיבת כרכים על חיי שדה, אך השרים הסבירו פניהם לאנשי עכו ונעתרו בכל לב לדברי חונף, למתנות ולמשתאות. בראש משלחתה של עכו עמד דיודורוס, אזרח ופילוסופוס. הוא קשר קשרי־ידידות עם כל שיש לו יד ושם בחיל המלך, ולא היה מניחם שעה אחת בלא דבר של חידוש, בנאום או במתת או במאכל, וכל זאת בשביל להשכיחם שמעתה פתוחה לפניהם הדרך לעכו. ימים יפים היו אלה, ואילמלא ירד החורף על הר־הלבנון שמנגד ואילמלא חזקה פקודת אנטיוכיה להחזיר את הצבאות בשביל להכינם למסע על דמשק כבוא האביב – לא היו זזים מאותו עמק ברכה. מכל מקום, ביום של סופה נתפרדו המחנות זה מעל זה, וינאי נתחבר אל המדרימים. עוד לא הגיעה שעתו, אבל לבו אמר שמעתה ראוי לו שלא יתרחק עוד מתחום ראייה ומתחום שמיעה של מלכות ירושלים.

דיודורס קרבו, והיו רוכבים זה בצד זה. הסופה גברה, הקדיר אורו של יום, ולקץ שעה כבר היו בוססים ורוכבים בעב של מטר סוחף. דיודורוס וינאי לבדם לא נפלה רוחם, ועם שנתעכב הילוכם ונתמתן הרבה, לא נתעכב שיחם, ודיודורוס הגדיל. שמשו זרחה, והוא עשה דרכו לעכו כחתן שעושה דרכו לחופה. שתי מפלגות הן בעכו, אחת של דמינטוס וזקני האצילים והאחרת של סוחרים וספנים ואומנים, ופרקליטה דיודורוס. משהסירו מעליהן צור וצידון עולם של מלכי סוריה צעק דיודורוס וטען בראש חוצות ובגמנסיון ובשווקים, כי אף שעתה של עכו הגיעה, אך הזקנים לא שמעו לו ודמינטוס אף ביקש לטרדו ממעמדו כרבם ומורם של בני הנעורים. לבסוף עשו תופשי משוט של עכו מעשה וטבחו סרדיוטיו של קוזיקנוס שישבו במצודת העיר. מכאן נתגלגלו הדברים מעצמם. דיודורוס נתמנה להגן על העיר ולגייס את אזרחיה למלחמה. עד מהרה הוכרחה עכו לעמוד על נפשה. במרומי סולמה של צור פגעו סוחרים וספנים ואומנים שנטלו נשק מכל הבא אל היד בצבאו המורתח ושואף־הנצחון של קוזיקנוס. הכל אבד, הם החלו נמלטים ואז באה ישועתם מצפון, והדברים ידועים.

“בהר הלבנון ניצח גריפוס”, אמר הפילוסופוס בכלותו לדבר, “אך בעכו ינצח דיודורוס.”

הוא לא ניצח. אמנם, בתהלוכת התודות והכבוד שערכו בני עכו לצבאם תפש מקום בראש, קדקדו מעוטר בזר של דפנה וגלימתו פרופה בשנץ של זהב, אך למועצת הזקנים לא קיבלוהו וארכון לא נעשה. אותו לילה ראהו ינאי בזעמו ובשנאתו, בעת שהצבא היו חוגגים בחוצות. הוא דרס את זריו, הוא קרע מעליו את גלימת המצביא ונתעטף בגולתא של שוק, להוסיף בזיון על חרפה. דיבר בלא הרף, זעק, לרגעים קרוב שנתיפּח.

גורלו היה מר מגורלו של טנטלוס, ענשו נורא מעונש בנו של לאיוס. זה כימי דור משמש הוא את אזרחי עכו בנאמנות ובמסירות. לא אחת שם את נפשו בכפו. כלום טובת הנאה מבקש הוא? הרי כל המשרות שהפסדן בצדן נטל על עצמו. פרנס של גמנסיון, ממונה של בתי לימודיות, משגיחם של בני הנעורים, ואף זאת – פטרונם של כל הנכרים הבאים להשתקע בעיר, ועכו נתברכה בהם, ישתבחו האלים, כאילו היתה פונדק. ומה שכרו? בזיון וחרפה וקצף. מניחים לו שישרתם, אך אין ממנים אותו ארכון ואין עושים אותו פולמרך, אף שזו מדרגתו לפי מעשיו, ואין מכניסים אותו בסוד זקני־העיר ולוּ הפך עורו ולוּ ערף ראשו והניחו לרגליהם. לחנך את בניהם הריהו שוה בעיניהם, אבל לשבת במחיצתם לאו. להציל את עירם ולקנות לה את חירותה הריהו ראוי, אבל להעשות בה אזרח אינו ראוי. אכן, מה נורא חטאו של אותו אדם שאינו יכול להביא ראיה כי שלשה דורות לפניו ישבו אבותיו באותה עיר, ומה איום פּשעו של אותו פילוסופוס וחייל, חכם־מדינה ופרנס־ציבור, שאין מוצאו היווני בדוק אצלו.

“ירק בפניו של אותו פילוסופוס,” כפף עצמו לנגד נסיכו הצעיר של בית חשמונאי והיה מקרע את כסותו מעל חזהו, “ירק בפניו – שהריהו בַרבַר, ברבר, ברבר…”

במרוצת הימים שמע ינאי מה שהיו מסיחים בדיודורוס בני עירו. שמועה היא שהיתה סובבת משכבר, ואמרה השמועה כי דיודורוס עבד הוא מטבע ברייתו, עבד מעבדי בתי האצילים שבעכו: ונמלט בשעת פורענות אחת וקנה חכמה באיי הים, וביקש לשוב בכבוד…

ינאי לא נתן דעתו על אותה שמועה. מבשרו ידע טיבן של שמועות. כנגד זה הלכה ונתהדקה חבירותו עם דיודורוס. שנה תמימה עשה ינאי בעכו, ואותה חבירות נתחזקה והלכה. דיודורוס לא החזיק בעלבונו ימים רבים, ועד מהרה שב לעשות מעשיו שאין לו מהם לא זכות ולא פרס. יותר מכל הרבה להתעסק בבני־הנעורים ואת ינאי הכניס בסודם. חבש ינאי לראשו פיטסוס של אתליטים, קנה לו חברים ושמע בצמא לקחו של דיודורוס ולקחם של אחרים, מורי תורת ההגיון והנאום.

ינאי דר בביתו של דיודורוס ומעל שלחנו אכל. בידו הפקיד את זהבו אשר צבר לפי מסעיו, ובמחיצתו בילה רובי זמנו, בלא להוציא רגע אחד לבטלה – שהרי דיודורוס כמוהו כמעיין המתגבר.

מכל ערי הנכרים שעשה בהן נתחבבה עליו עכו. אפשר, לא משום עשרה וחינה ותענוגה אלא משום מקומה, שהיא בארץ ישראל. מכל סגולותיה יקר לו נמל שלה, שהוא מהמה תמיד ורועש בספינות באות ובספינות יוצאות ובתלי־תלים של מרכולת ובשאון של עמים רבים ולשונות רבות. עכו כל עצמה הריהי סניף לנמל, ולא היה יכול אדם לילך בה ממקום למקום בלא שיעשה דרכו בינות לאמברי חיטה ולציבורי קלתות ולתלי כדים ולסוחרים ולספנים. ינאי לא היה מוציא יום בלא שעה בנמל, ובתוך כלל האומות והלשונות היו מזדמנים לו גם בני ארצו והברות לשונם. יש שהיה שומע ארמית של כרמל ויש שהיה מאזין עברית של יהודה והשפלה, ויש שהיו נקלעים לעומתו אף צליליה הקשים של לשון אדום. אף־על־פי־כן נהג בעצמו עילום, אזניו שומעות ופיו חסום.

יום אחד שמע לשונם של בני ירושלים, מהירה ועגלגלת, ועם זאת שטופת־חימה. כגון זה לא קלטה אזנו מכבר, ונמשך אחר לבו ונדחק לד' אמותיהם לשמוע מה הצעקה. לא היה יחיד בזה, אלא סיעות סיעות הן שנתבהלו ובאו מיד מכל קצווי הככר לחזות במהומה. שיירה של גמלים וחמורים היתה שם, מעומסת לעייפה בכדים גדולים של שמן, שתלייתם לצידי הבהמה, בתוך סלי־חבלים מזה ומזה. עמדו הבהמות על עמדן ולרגליהן חבורה זו של בני ירושלים, שהם מאובקים, חמומי־מבט ומעוררים זעקה גדולה בינם לבין עצמם. עד שינאי תוהה לדעת מה ענינם, נחלץ מתוכם בעל קומה אחד ונטפל לפקיד הנמל, שעמד כל אותה שעה לעצמו, כממתין לראות מה חידוש יביאו בפניו. ניטלה קומתו של בעל הקומה והיה מעתיר עליו בתחנונים, בשום שכל, בדבר מתוך דבר. אלא אותו איקונומוס נתעקש בשלו, וכבר ראו שאר בני ירושלים מה עלתה לו לשליחם, ושבו והרימו קול צעקה גדולה מן הראשונה, והחלו דופקים בבהמותיהם ומרתיעים אותן ממקומן ואגב בלבול מגיעים לידי ריב.

בא ינאי לעומתם ונשא ידיו והעמידם, ומיד פתח להם בלשונו שהיא לשונם – על מה הצעקה, ומנין הם ולהיכן סחורתם. התבוננו בנכרי זה, שמלבוש־אתליטים לגופו ולשון־ירושלים מתגלגלת בפיו, ושתקו. אך בעל־הקומה כבר היה להם לפה. בני ציון הם, בית יחזקאל בן דוסתאי, והוליכו תמרים ודבש מיריחו ליפו, ומיפו מעשה־אורג לבית שאן, ומבית שאן כדים לגוש חלב, ומגוש חלב שמנו של גליל לעכו, בשביל לשלחו ליהודי האי קוס, ועכשיו כל גזילות ופורעניות והפסד־ממון שהיו להם בכל דרכיהם מה הם לעומת רשעותם של בני עכו, המבקשים להפשיטם ערומים ולהטילם למדבר.

העלה בעל הדברים חרס מצלחתו והראהו לינאי. כתב חותם היה מחורט בו, שעשו מוכסני שער העיר, בבוא השיירה מדרכה. שליש השקל על כל בהמה ובהמה מכס־שער שילמו, טוֹבים ושקוּלים, הנה כתוב וחתום – תריסר חמורים ושני התריסרים גמלים, מטען שבעים ושנים כדי שמן זך וטהור. ועכשיו, עוד הם עומדים להעלות הכדים באסכּלה של ספינה, נפל איקונומוס זה, שסוחרי עכו שילחוהו בהם, משל לציידים המשלחים את הכלב, ואינו מניחם עד שישלמו מכס נמל תחילה ומכס ספינה אחר כך; שתחילה, אומר הוא, הריהם כמביאים מרכולתם לנמלה של עכו, ואין אדם מוציא מרכולתו מן הנמל אלא אם כן שילם מכסו תחילה, ואחר־כך, אומר הוא, הריהם מטעינים לספינה, ואין אדם מטעין לספינה אלא אם כן שילם מכסו תחילה. והרי שילמו, הנה החרס והנה החותמת והנה האות. טובים ושקולים שילמו, כלום אין דין נמל כדין עיר? עכו היא או סדום היא?

נטל ינאי את בעל הקומה ואת החרס שבידו והעמיד עצמו לנוכח איקונומוס־הנמל ואמר לו:

“סוחרים אלה, על מה הם צועקים?”

אמר לו:

“חוקיה של פתולמאיס אינם יפים בעיניהם.”

אמר לו ינאי:

“אינם מבקשים אלא מידה של דין וצדק.”

אמר לו:

“ילכו לירושלים וימצאוה.”

כבש ינאי חלחול שבחזהו ואמר לו:

“כמדומה, לאו בן יומי אני בעכו, ולא שמעתי שיטלו בנמלה מכס כפול ומשולש.”

כיון שנאמרו הדברים יוונית נתגבר הציבור שבא לשמוח במהומה. היה האיקונומוס מכוון דיבורו כלפיהם. אמר:

“כל שאינם בני עכו נוטלים מהם.”

פרץ בעל הקומה והעלה באזני של ינאי:

“יהא אתא מה רשע זה רוצה? כבר אמר. רוצה הוא שנמכור את שמננו לסוחריה של עכו.”

“ושמא אתם עושים כן?”

“למצולות ים ולא להם”.

“כל כך?”

“אחד שהשמן בשביל יהודי האי קוס, וחס להם שתחול בו ידם של נכרים, ואחד כלום לקנות הם מבקשים? – לגזול הם מבקשים. בחצי מחירו וברבע מחירו. והרי בשביל כך שילחו בנו את החיה הרעה הזאת.”

בינתיים הרביצו האחרים את גמליהם וכנסו את חמוריהם, וישבו כאחד נבוכים ועלובים. ראה האיקונומוס שאין העלם חבוש הפיטסוס מוסיף לדבר, עקר עצמו והלך להצטרף אל חבריו. נתמעט הציבור ואף אלה שנותרו נתרחקו קמעא, שהחליפו שמיעה בראיה. לא ידע ינאי מה יעשה, שהרי על כרחו נעשה פטרון לעשוקים. הנמל מסביב כתמול־שלשום, ספינה יוצאת וספינה באה, שיירה הולכת ושיירה נכנסת – רק ינאי ובני ירושלים שלצידו סגורים במעגלם, נזעמים ושוטמים בשתיקה.

ראה ינאי עמידתו מהי. לא מושיע הוא אלא עלוב בין עלובים, ויוסיף שבת יוסיף חרפה. עוד ראה, שנתונים הם בצרתם ואין להם דבר בעולמם אלא כמה תריסרים של כדי שמן. עיניהם טוחות ואינם יודעים מי הוא שעומד לפניהם, אף לא ישאלו יהודי בעכו מנין, לא יחקרו לדעת, והרי מתוך כך אפשר שהיה מתודע להם.

קם ואמר:

“המעט נמלים בחוף ומעט ספינות בים?”

“להיכן נלך?” שאל השואל, “כלום נמל אחד יש בארץ שינהג בנו יפה מזה?”

“ויפו?”

“מגליל ליפו שלושה ימים, ובמטענם – ארבעה.”

“והעיר”, הוסיף האחר, “עלובה ככפר ורשעה ככרך. בניה רעים לנו מן הצידונים והיוונים.”

“כלום אין יפו נמלה של יהודה?”

"ספניה מרצחים כולם. אין להם דין ואין להם דיין.

“וכהן גדול שבירושלים?” הוסיף ינאי והקשה.

“וי על הורקנוס,” אמרו האומרים וקמו להיטיב מושבם לצלע חמורם, “וי אל הורקנוס, שצרות ביתו משכחות צרות עמו, והריהן מקרבות את קצו, וכבר משמש אריסטובלוס תחתיו בהיכל.”

הם לא ידעו את העלם. הוא קפץ פתאם ממקומו, נעתק כדי פסיעות אחדות. עמד, שב וקרב אליהם, דם פניו בעיניו, צרח:

“מה לכם רובצים כאן? – קומו ולכו לכם. השלח לכם ריבונכם את בני עכו שיפרנסו לכם ספינות ונמל ובצע־כסף? לכו לכם, לכו. מלך יש לכם, כהן יש לכם – יעשה לכם נמלים, יעמיד לכם ספינות, יפתח לכם דרכים. עד מתי תתלו עיניכם בטובם של אחרים? והרי שמה של ירושלים מתבזה בכם. לכו לדרככם, קומו לכו!”


מצא את דיודורוס כשהוא סך גופו בשמן, לאחר שעשה עם נערי האפיביה מאז הבוקר. הלה תקע בו מבט של השתוממות. היכן היה אלכסנדר רֵעֵנו הטוב כל אותה עת?

ינאי שתק, ולא החל לדבר אלא לאחר שכילו מזון סעודתם וישבו לפוש בביתן שבגן החצר. הוא לא דיבר על המעשים שנתרחשו בנמל, ומכל דבריהם של בני ירושלים לא העלה אלא את האחרון. הוא סיפר על בית חשמונאי, על אביו, על אחיו, על ימים שעשה במחיצתם ועל ימים שהוֹרחק ממחיצתם. ארבע שנים תמימות לא שמע קול הברה שיאמר ינאי, אך אלכסנדר ואלכסנדר. ארבע שנים תמימות לא נשא שם אביו או שם אחיו או שם אבותיו. עכשיו לא חדל לדבר עד שהערה מלבו כל שהיה כמוס בו וכל שנצטבר ונוסף במרוצת ארבע שנים. בשעה שבא העבד והאיר להם את הביתן באבוקות עוד היה תלמידו ורעהו הטוב של דיודורוס מדבר.

דיודורוס הקשיב לדבריו בשתיקה, פעמים בעצימת עינים. תמיד אהב את אלכסנדר היהודי, עתה כבדו. מתחילה ידע, אף כי מעולם לא הפכו בכך, כי הברבר הצעיר הנו אחד מבניו של הכהן הגדול שבירושלים, אך רבים היו הכהנים הגדולים בערי הארצות הללו, ורבים מהם היו בניהם. עכשיו ידע כי אין רבים כמו זה.

הוא ציוה יין ופירות ובשר, ואלכסנדר שלא שייר אחריו כלום בסעודה שקודם לכן, ירד על המטעמים בתאוה גדולה. עם זאת הוסיף לדבר. העמיק באכילה והיה טוחן חצאי פסוקים ושברי הברות מגרונו. דומה היה כמי ששולח מכלאו, לתאוות האכילה ולשאר תאוות. הניחהו דיודורוס שעה קלה והלך והביא מגילת ספר. הכרת פניו ענתה בו כי טרף הוא נושא בידיו, בשביל תאווה מן התאוות. ינאי חדל לדבר והתחקה, מלעס, אחר תנועותיו של מורהו. טיבה של מגילה זו לא היה נהיר לו, ודיודורוס האריך בגלילה. עיין וגלל בכה ובכה, ולבסוף נטל את הכתוב מראשיתו והכריז ואמר:

“כסנופון איש אתונה, אַנַבַסיס…”

ואחר כך החל קורא חרש:

"לדריוש ופריסאטיס היו שני בנים. ארטקסרקסס הבכור וכורש הצעיר. משקרבו ימי דריוש למות ביקש שיהיו שני בניו בקרבתו. הבכור אמנם נמצא שם, אך כורש צריך היה להזעיקו ממרחק, מן הפלך אשר נתמנה בו למושל.

אז נסע כורש אל בירת־הממלכה בלוית טיסאפרנס, אשר נחשב לו לרע, ועמו שלש מאות נושאי־שריון יוונים תחת פקודת כסניאס איש פראסיה. אך לאחר מות דריוש, בשבת ארטקסרקסס על כסאו, דיבר טיסאפרנס רע על כורש באזני אחיו, והאשימו כי קשר עליו קשר. ארטקסרקסס האמין לדבר וכלא את כורש על מנת להוציאו להורג, אך אמו בתחנוניה הצילה את אחיו ואף הבטיחה לו שיוחזר לו פלכו. לאחר שכבר היו חייו וכבודו תלויים לו מנגד, דאג כורש לכך ששוב לא יפול בידי אחיו. יתירה מזו, לכשתכשר השעה ביקש ליטול את מקום אחיו על כסא המלוכה…"

הוא עמד מקרוא ונשא עיניו ונתנן בינאי התוהה ומקשיב, ומיד שב והשפילן, וחזר וקרא בלחישה את פסוקו האחרון:

“וּלכשתכשר השעה, ביקש ליטול את מקום אחיו על כסא המלוכה…”


עכשיו, משבא דיודורוס לירושלים, ייחד לו ינאי מדור בארמון. פסק לו עבדים ושפחות, האכילהו והשקהו ולא הזיז ידו מתוך ידו. ימים ראשונים התהלך הפילוסופוס באכסדרות־הארמון כשהוא מעוטף באדרות של צמר, ופיו אינו חדל מלקלס ביתם של חשמונאים ומעמדו של ינאי. כיון שזרחה החמה ונתבהרו השמים ונתגנבו חוצותיה של ירושלים הוליך ינאי את דיודורוס להראותו מחמדי־עירו. רוכבים היו זה בצד זה, לפניהם מנין של פרשים ולאחריהם מנין של פרשים, ותחילת דרכם בעיר העליונה, אצל קסרקטאות החיל. כאן שרוי היה מיטב חילו של ינאי, בני נכר כלם, ומראיהם נתן שמחה בלב.

“מעין אלה,” שאל דיודורוס כשהם מתַרְגְלים לנגד עיניו בככר, “מעין אלה רבים יש לנו?”

“אלה וחבריהם שבבירה, וכשיעור זה נפוצים במצודות ובחוף. ג' אלפים כלם גם יחד.”

משהחלו נעים שוב לאיטם על גבי סוסיהם דיבר דיודורוס כאיש שמסיח דאגה שבלב: “נאים הם ככל שראיתי מעודי. אין נאים מהם לא בצבאם של הסורים ולא בצבאן של עיר מן הערים, ואולי אף לא בצבא מצרים. אבל מה יתנו ומה יוסיפו ג' אלפים? ־ ־ ־ אך צחוק הוא.”

“כל יום ויום שהללו יושבים כאן ומתפטמים מאוצרי הריהו עולה לי כדי משקל שריוניהם בזהב.” אמר לו ינאי, “ולא נותר לי אלא כתרי, שאצא מחר לשוק ואמכרנו.”

דיודורוס לא קיבל. טען:

“צבא מועט – מוציא. צבא מרובה – מכניס.”

“אמת,” אמר ינאי, “אך כיצד באים לידי כך?”

הם רכבו לאיטם בחוצותיה הנאות של העיר העליונה וינאי שב וצייר לפני מורהו ויד־ימינו תמונת ממלכתו ועיקרי שלטונו. אכן, אמר, מצד אחד אין לו משענת אלא חיל הנכרים השכירים, אך לא פחותה מכך משענת הכהונה, שכל עצמה הריהי מעין שיטה כבירה וענפה לגבות מסיהם של העם, וממילא אין לו עושר ואין לו נכסים ואין לו עצמה אלא ממנה. ואפשר לו שיאמר: כהן גדול מכניס, מלך מוציא.

אף זאת לא קיבל דיודורוס. מעולם לא היה בכוחו של מקדש לספק את האוצרות הדרושים בשביל מעשים של שיעור־תנופה. אמנם, תהה כמנסה להפריך דברי עצמו, יש מקדשים במצרים ויש מקדשים בבבל שבכוחם לטבע ממלכות בזהבם, אך עוד לא ראינו שעשו זאת, ומקדש ירושלים מה הוא לעומתם, במחילת כבוד כוהנו הגדול? אלא יש לבדוק ולמצוא דרכים חדשות בשביל להעשיר את אוצר המלכות, שעושר גורר עושר, ועל כך יש לתת את הדעת ראשונה, אם אמנם מבקש רעהו המלך את עצתו.

הראה לו ינאי חומה אחת שהקיפה חצר גדולה, ברומו של רחוב, ואמר לו:

“רואה אתה בית זה? ארמונם של בית צדוק. ארבע מאות שנה צברו הללו זהב בלשכות בית המקדש ועכשיו לא על נקלה יניחוני לעשות בו כרוחי… אלא המתן, גזברו של בית־המקדש הריהו בכפי. על כרחו ישמע ויעשה…”

כל אלה גם יחד, טען דיודורוס והיה מחונן את הבתים הנאים שמסביב במבטים חטופים וקצרים בלבד, כל אלה גם יחד עדיין אין בהם תשובה. צא וראה, אמר והיה מרחיב לו במשל ובמליצה, שעתותיו בידיו ותכליתו לפניו – עכו עיר אחת והיקפה מהו, ואף־כל־פי־כן הריהי עשירה ממלך ירושלים עשרת מונים. כל אותם מסים, אמר דברים שנכנסים אל הלב, כל אותם מסים לידי מה עשויים הם להגיע? מי שנוטל מסיו מאומה של עובדי אדמה הריהו כעודר במסילת־אבנים. מה כוחם ומה הונם של עובדי אדמה? דבלי־תאנים יביאו. פר בן בקר אחת לשנה, פרוטות של נחושת שנתמחקו מרוב ההפכן מיד אל יד. אלף עובדי אדמה אינם מכניסים כמה שמכניס סוחר אחד. המסחר, יתן נא המלך אל לבו, עמו קמים עמים ונופלות מדינות. הנה מצרים של בית תלמי. כלום סבור המלך אלים הם בית תלמי, כיון שעובדים להם במקדשים? כלום סבור הוא, מלכים הם כיון שעונדים עטרה לראשם? או שמא כהנים גדולים הם, כיון שמכהנים בחגו של אפיס? ובכן, יהי נא הדבר חקוק בלבו: סוחרים הם.

אותה שעה כבר היו רוכבים במורדו של גיא עושי הגבינה, החוצה בין העיר העליונה לבין הר הבית והעיר התחתונה. כשם שבעיר העליונה ניתן להם שיהיו רוכבים באין מפריע ומסיחים חרש זה עם זה – כך נתרעש עליהם העולם בגיא עושי הגבינה ובעיר התחתונה.

“המלך!” יצאה הקריאה והזעיקה את הרבים.

“ינאי”

“הכהן הגדול!”

עשרת הרוכבים לפנים הבקיעו לנגדם את הדרך, אך מיד סגר עליהם העם מעברים. תפשו שולי בגדו של ינאי ונשקום, הוליכו סוסו באפסר, הגביהו תינוקותיהם שיראו בהדרת מלכות. מכל סמטה ומכל מבוי ומכל פתח נהרו ובאו. טלטלו חולים ובעלי מומים להנאותם מברכתו של כהן גדול. מתוך שהקיפוהו לינאי מכל עבריו נדחה דיודורוס ונדחק עם סוסו אל שולי־הרחוב, ונזרק אל צלעי הבקתות, ואבד. הרים קול זעקה:

“לכלבים אתה משליך אותי, אלכסנדר?”

ראה ינאי מהי שעלתה לו לרעהו, הפך סוסו והצליף על ימין ועל שמאל, וחלצהו. ינאי צחק ודיודורוס נזעם.

“הוציאני מכאן,” אמר.

הוסיף ינאי לצחוק, אך שלף חרבו. ראו שומריו וכן עשו. הכו בסוסיהם ופרצו להם דרך בתוך ההמון, ינאי ודיודורוס מדביקים עקבותיהם. ההמון נהם, נפוץ ולא נפוץ, לא הרפה ממלכו – ופתע היה אחוז־חימה על הגזל אשר גוזלים אותו. ינאי חלף בתוכם כשהוא מנפנף בחרבו מזה ומזה. צחוקו נדם. חמת־הרצח שבלבו מזוגה היתה בפחד. מתחת לפרסות סוסו נמלטו הנמלטים. פחדם מזוג היה בחמת רצח. ינאי לא ידע את נפשו. לא עמד אלא משהיו מחוץ לחומה, מעבר לברכת השילוח. שעה ארוכה התנשם ונשף עד שמצא לומר מלה.


אחר־כך ירדו לנחל קדרון והיו מקיפים את חומת העיר מפאת מזרח. הר הבית הלך וגבה לעומתם ככל שקרבו אליו, ולאחרונה לא ראו אלא את נדבכי־האבן הכבירים של חומותיו. אדמת הנחל מעובדת היתה ומטופחת כגן, וביום נאה זה פרצה באלפי שרביטים ירוקים, בפרחים ובריחות טובים. שבילם הצר הוליך בינות למשוכות־אילן ומפעם לפעם היתה תעלה של מים מפסיקתו, ויש שנתקרבו העצים מזה ומזה עד כי לא יכלו לרכב בשנים. אף־על־פי־כן הוסיפו לגלגל בעניניהם, דיודורוס מרבה לדבר וינאי מרבה להקשיב.

האומר מסחר לא לשמנה ולמלוחיה וליינה של יהודה הוא מכוון, אלא למסחר הגדול, למסחר השיירות, מסחר העמים הגדולים – המסחר שבין מזרח למערב. בעת האחרונה נטה מסחר זה נטיה יתירה לכיוון שהוא לטובת יהודה וערי החוף אשר לה, אם אמנם כאלה לה. הוא נטה דרומה בנטשו את דרך נציבין אדסה אנטיוכיה ובהעבירו מרבית שיירותיו ומשאו לדרך קטסיפון־סלוקיה, תדמור וערי החוף של סוריה ויהודה. נטייתו זו דרומה גוברת והולכת, שהרי כבר עתה נוטלת סלע אדום חלק נכבד באותו מסחר, ומשתפת לה את עזה שלחוף הים. עתידה ירושלים שתהיה מוקפת דרכים ושיירות ומשא ומתן ושפע סחורה מימינה ומשמאלה, מצפון ומדרום, אלה מוליכים ואלה מביאים, ומה בחלקה יפול?

יפו הריהי עיירה של דייגים, לאמיתו של דבר, וחסרון גדול כרוך בה, שהיא דרומית מדי בשביל הנתיב הצפוני, שאינו מדרים הלאה מעכו; והיא צפונית מדי בשביל הנתיב הדרומי, שעיקרו מוליך לאלכסנדריה, ומכל מקום אינו מצפין הלאה מעזה או מאשקלון שכנתה ויריבתה. עיקר הדבר כך הוא: מלכה של ירושלים החפץ לעשותה עיר בעולם חייב לפשוט זרועותיו ולהטיל חזקתו על דרום, צאתך גבול המדבר ובואך עזה, וכן על צפון, צאתך ערי הגולן ובואך עכו ובנותיה.

כאן עצר ינאי והרמיזו לדיודורוס שיעצור אף הוא. הגיא נתרחב במקום זה, שאסף לתוכו שנים ושלשה גיאיות, ודרכים רבות היו נמשכות בו מכל עבר.

“קברו של אבי”, אמר ינאי, “יוחנן הורקנוס, נשיא וכהן גדול.”

לעומתם נתרוממה מצבת־קבר, אבן לבנה כלה מבסיס ועד קדקד, והיא ככרויה מתוך סלע המדרון. דיודורוס חבט קלות בסוסו, לראות עיטורי המצבת מקרוב, אך ינאי נשאר על עומדו. המצבה עשויה היתה מעין היכל מרובע, סגור, דוגמת כל מלאכת אבן ובנין שהביאו עמם היוונים אל כל אשר הלכו. עם זאת היה בה דבר אשר לא נתפש לו, לדיודורוס, וכה שונה היה מכל אשר ראה. הבסיס עשוי היה שלש מדרגות צרות, ארבעה עמודים תמכו את הכפה מכל צד, ואילו הכפה עצמה חדודית היתה, וגבוהה, ונטולת פאר. לאורך כרכוב הכפה נתמשכה רצועה של עיטורים ופיתוחים: רימונים, שושנים, ומיני צורות, אפשר גלגל החמה אפשר כוכב בקרניו.

נרתע לאחוריו, בשביל להקיף באחת דמות המצבה, ושמע כיצד ממלמל ינאי דבר בלשונו, ואחר כך פותח ביוונית ואומר:

“מכאן קבורתם של אחי, ארסטובלוס ואנטיגונוס, ומכאן קבורתי אני.”

על קבריהם של האחים עוד לא היתה אבן וסימן־אבן, ואלו החלקה מעברה האחר של מצבת יוחנן לא היתה אלא חלקת־סלע שוממה. אז הוסיף ינאי ואמר:

“אדמתה של ירושלים – חציה אפרם של מלכים וחציה של כהנים. אדמה קדושה היא.”

כמאליהם החלו הסוסים פוסעים לאיטם, ואיש לא עצר בהם. מכאן ואילך מלא היה הגיא אבני־מצבת ופתחי מחילות של קברים. עכשיו היה ינאי מדבר ודיודורוס שותק.

“עוד אראך קבריהם של בית דוד. ירושלים, מלכי ארץ משלו בה בטרם היות נשיא וזקן בשערי יוון.”

ירושלים מורגלת בגדולה, והריהי עתידה לגדול מכל שהיתה לפנים. עכו, עזה, הגולן, ערי החוף – כל אלה נחלת אבותיו ואבות אבותיו הם, בין לפי הבטחה שמגבוה, אשר ימיה כימי האדמה, ובין לפי שכבר היו בידיהם, בימי מלכותו של דוד. מה חסר לה למלכות חשמונאים בשביל שתהיה כמלכות דוד? רק קרן־צפונית מערבית שלה, היא עכו ובנותיה, ורק קרן דרומית־מערבית שלה, היא עזה ובנותיה, ורק קרן דרומית־מזרחית, הן מואב וערב, ורק קרן צפונית־מזרחית, הן גולן וגלעד. אכן, דוד גם בדמשק משל, ואילו ברית אדני ואברהם הגדילה. ללמדך שדעתו של ינאי מכוונת לדעת דיודורוס: מלכה של ירושלים החפץ לעשותה עיר בעולם חייב לפשוט זרועותיו!


בשער הבירה, היא המצודה שלצלע הר־הבית, הקביל את פניהם אריסטוניקוס איש קיליקיה, חיל קשיש, מפקדם של כל שכירי המלך. ינאי ודיודורוס ירדו מעל סוסיהם, והפילוסופוס עם איש הצבא בחנו זה את זה לראשונה.

אריסטוניקוס בן־חיל היה, שלמד מלאכתו מנעוריו, בהיותו משרת בצבאותיו של אנטיוכוס סידֶטֶס מלך סוריה. הוא ליוה את מלכו למסעו האחרון נגד הפרתים. ולאחר מות המלך ותבוסת צבאו הנוראה, מילט את נפשו והגיע עד חצרו של הורקנוס, שנודע כאחד ממלוויו החשובים והנאמנים של השליט הסורי. הוא היה, אפוא, משיירי חייליו של הורקנוס משיירי כובשי שכם ושומרון, ואף־על־פי שנחוש היה מתת דעתו על כל הפורעניות שנתרגשו בארמון אדוניו, חש מעין התעוררות למראה השליט החדש, הנמרץ, שמיומו הראשון העמיד את הצבא בראש עניניו.

עכשיו לא השהה אותם בשער, אלא הוליכם מיד אל אולמה של המצודה ושם, בהדרת עוטי־שריון ומשמשים ועבדים נושאי־אבוקות, ישבו אל הכרה אשר ערך להם מפקד הצבאות. ינאי ישב עמם, אך אל המאכלים לא קרב. ראה דיודורוס שאין אריסטוניקוס מאיץ בו, והחשה אף הוא. במרוצת ימיו המעטים בירושלים למד עד כמה נשתנו דרכיו של תלמידו. לא הוא כאן כהוא שם. מכל מקום, כבר יצאה נפשו למטעמים כגון אלה, שאין דוגמתם על שלחנו של כהן גדול.

אכלו, והיו בוחנים זה את זה, אחד בהצצה ואחד בדיבור. בין כה וכה בחנם ינאי. לעומת אריסטוניקוס נראה היה דיודורוס כנער, לפי קומתו ולפי היקף גלגלתו ולפי ידיו הפעוטות והמהירות. באמת נראה היה כנער שנתקמטו מאד פניו, אך נשתמרה נערותו בעיניו השחורות, ויותר מהן בקולו הדק והחריף. עכשיו הוליך את אריסטוניקוס כהולך את הפר בחחו. הוא היה שואל ושר הצבא משיב, ומשאלה לשאלה נשתעבד המשיב לשואל. מורת רוחו של אריסטוניקוס החלה מסתמנת בקולו, בתנועת ידיו הגסות, בעיניו המעכירות והולכות. לא בדיבור כוחו. התבונן בו ינאי בחיבה ובחמלה, אך לא חש לעזרתו לפי שעה. ישחקו לפניו.

דיודורוס שאל על דבר הצבאות. כלום לא אמת היא שהצבאות ערב־רב שאין לו עמידה בשדה? טילטל אריסטוניקוס בראשו. הרי נעריו שלו, פלוגות מובחרות של עוטי שריון. אף כאן אפשר לראות מהם. ההיה סילוקוס הגדול בוש בהם? אך שאלתו של הפילוסופוס נקבה והלכה: כלום טעמו אלה טעמו של קרב? אריסטוניקוס לבש גאות, פניו אדמו: אין אורחו הנכבד של המלך יודע במי דברים אמורים. על בשרו כתובות תולדותיהן של מלחמות אשר שום ספר מספרי הימים לא יכילן לעולם. ועמו כאן כמה וכמה בני־חיל אשר לא פעם ולא פעמיים התגרו במוות ויכלו לו. אכן, שאלתו של דיודורוס נסבה על גוף הצבא, ולא על כמה גיבורים אשר שמם אמנם יצא לתהלה בכל הארץ. אריסטוניקוס צחק. שהרי הוא עצמו מדבר בצבא, לא באספסוף. שכירי־החיל, כן, השכירים. עם אלה נכון הוא ללכת אף היום נגד כל מלך ממלכי מזרח ומערב. ומספרם, הוסיף דיודורוס, ג' אלפים כמדומה, או שמא יותר? ג' אלפים ומשהו, הודה אריסטוניקוס. כלום יש בכך די? על כרחך מוסיף אתה את האספסוף. אך אספסוף למה? אזרחי הערים היו תפארת עוזה וכוחה של יוון. היכן הם, אנשי הצבא שלא מן השכירים, היהודים, אשר הפליאו מכותיהם במלכי סוריה?

אריסטוניקוס שתק. נשא עיניו אל ינאי. מיד נסבו אליו גם עיני דיודורוס. הגדודים שאינם מן השכירים, גדודי היהודים, אמר ינאי, נשלחו איש לביתו כדי לחסוך מזונותיהם עד בוא האביב, עד עת האסף היבול, אך לא ינאי יזלזל בכוחם. אמת אשר אמר דיודורוס. ג' אלפים בני־חיל אין בהם די. היהודים עם של גיבורי מלחמה מאז ומקדם. אמנם, לא עוטי־שריון הם, אך קלים הם בקשת ובחרב ובאבן־הקלע. ומספרם רב. כפרי יהודה ועיירותיה לבד עשויים להוציא רבבה ושתי רבבות.

“אף־על־פי־כן עוד אינם בגדר אנשי צבא,” הטיל כנגדו אריסטוניקוס.

המאכלים וכליהם הוסרו, הובא יין והובאו פירות. ישב המלך את נאמניו במועצה. ראשית חכמה יקבצו הצבאות אל מקום אחד, בשביל לציידם בכלי־זין שיהיו שוים זה לזה בצורה ובשימוש ובטלטול. אז יתחלקו לראשים, יתמנו על מפקדיהם, יתרגלו במסע ובקרב. כל אלה ימשכו כמה וכמה חדשים. בינתיים יש להוסיף ולהביא מבני פיסידיה וקיליקיה, להרבות מלומדי־מלחמה.

“והרי חוזרת שאלה למקומה,” אמר כאן דיודורוס, ומעין להיטות בדברו, “הכסף מנין? והן יש להוסיף על אוצרות הממלכה, לא לגרוע. וזאת לדעת: המלחמה אין לה אח בצמאון לזהב.”

“ארַוֶנו,” אמר ינאי מלה אחת והחזיר שיחם לענינו. כיון שעומדים היו בסופו של חורף, כלום לא הגיעה שעת המעשים?

אריסטוניקוס פרש עצתו לפרטיה. כיצד ישלח סיעות־סיעות של פרשים בשביל לקבץ את יושבי הכפרים והעיירות. כיצד יעמיד לו כרוזים בכל עיר של חוף ובכל עיר של שיירות להגיד שבחו של מלך ירושלים, ושבח זהבו ופרסיו, כיצד יציב מבני הכפרים במצודות ואת עוטי־השריון יחבר אל גוף הצבא, וכיצד יטול לו סוסים וּפרדות וחמורים ועגלות לצרכי הולכה והבאה, וכיצד ירגיל את הצבא אל משמעת מפקדיו, וראשו, ומלכו.

לאחרונה גמרו כי מקום קיבוצו של הצבא בגזר יהיה, ותחום עשייתו ואמוניו בין זו ליפו, שטבעו מעין טבע המקומות אשר בהם עתידים הם לקרא מלחמה.

כיון שיצאו לדרכם, ופניהם לארמון, העמיד להם אריסטוניקוס תהלוכה גדולה של אנשי צבא בשביל לטרוד מעליהם את המון העם. עכשיו עברה דרכם בשווקיה הגדולים של ירושלים, וראה דיודורוס בכבודו של ינאי. צפופים ומצווחים עמדו בני ירושלים, דבקו אל כל סף ואל כל זיז שבכותל, ומלאו גגות ועליות והריעו וברכו את מלכם וכהנם. עוטי שריוניו של אריסטוניקוס צעדו גוף אחד, מלפנים ומאחור, ואיש לא קרב אל המלך למושו. אמר לו ינאי לדיודורוס:

“הרי שוק של צמרים, והרי שוק של פטמים, והרי שוק של מוכרי בגדים, והרי שוק של נפחים. כל אחד מאלה מעלה לי את מסיו… ומכאן אמרתי לך: ארוונו וארוונו…”


דיודורוס סבור היה כי לא היתה לו עדיין למלך ירושלים שעה יפה מן השעה הזאת בשביל להעשות החזק והתקיף במלכים לחופו המזרחי של הים הגדול, שהרי בכל הארץ הרחבה שבין מלכות הפרתים למלכות מצרים אין לו בן תחרות. הוא אמר לו את הדבר בשובם לארמון, ולאחר שהוראה מקצת גדולתו של אותו מלך. הוא שב ואמר לו זאת למחר, ולמחרתו של מחר. את סוריה הן חזה אלכסנדר מבשרו. אכן, בממלכת הסלוקים הלכו הדברים ונעשו משעשעים מיום ליום, והכתר הסורי כמוהו כסיר נפוח. הריהם טובחים זה בזה, שני האחים היריבים, מוצצים לשדה של הארץ, משניאים עצמם על בני הערים והכפרים, מגייסים צבאות ומחריבים אותם, מגייסים ומחריבים, ואין יד האחד גוברת על יד רעהו. וכבר אמר מי שאמר במסיבת משיבי־טעם של עכו כי דומים הם היריבים מבית סלוקוס כשני מתגוששים שכוחם תש, אך בהחשב להם הדבר לחרפה, הריהם מושכים במאבקם מתוך נפישות קצרות בין למהלומות. וכל עצמם מי הם? הרי הם בזויים על עמיהם ועל אזרחיהם. גריפוס עקום־החוטם ועב־השפתיים אין לו בעולמו אלא מיני רעל, וכל כוחו ברעל. את אמו השקה סף רעל, ויום יום הריהו מחבר שיר חדש בשבחם של הנחשים הארסיים שהוא מוליך עמו בכל מסעיו בתיבות של זהב וזכוכית. וקוזיקנוס, בן אמו, מהו אם לא ריקא ופוחז, ציד של דובים ושועלים, חסידם של אתליטים, נער שוטה שמוציא את כל הונו על מיני צעצועים ומכשירים ואחיזת־עינים ושאר כשפים והבלים; נותן בכוס עינו ומאבד את לגיונותיו כמי שמאבד פוזמקאות. כלום אלה מלכים הם? וכבר יצא הקול: זה שנים ושלשה דורות שאין צורה של עוגן נראית על ירכם של צאצאי בית סלוקוס בשעת לידתם. הללו אינם עשויים לנקוף אצבע כדי להגן על נחלאותיהם, ומה גם על בני בריתם שעל חוף־הים. אם ישאל, איפוא, השואל, מדוע לא עלו עליהם שכניהם עד עתה, הרי הדברים נהירים. שכניהם מצפון עסוקים במלחמות שבינם לבין עצמם, ואלו שכניהם ממזרח פקחים הם. הריהם ממתינים שיכלו אחרים את מלאכתם. ולעצמו של דבר, כל הקודם זוכה.

ומצרים, אחותה הבכירה של סוריה, כלום מצבה יפה יותר? אכן, סוד אחד יש לה ולכוחה, שפטורה היא מצרתם של שכנים, אך אין היא פטורה מכל שאר פורעניות, ושנאת אחים ואבות ובנים על כלן. האֵם, קליאופטרה האלהית אוהבת אמה המושיעה, ובנה המגורש, תלמי האלהי אוהב אמו המושיע, מכינים זה כנגד זה צבא וציים, והבן זריזותו ניכרת. מקפריסין הוא שולח מרגליו לכל עבר. הריהו מוכר את עפרות הכסף שעבדיו כורים לו בצפונו של האי וקונה ספינות וּשכירים. אמנם, כוח המלכה עדיין גדול מכוח המלך המגורש, ומשום כך אין הוא מעיז להוציא את פרצוף הטופַח שלו חוץ למימי האי. אבל יבוא יום והמלחמה תתלקח, או אז יחריב עצמו בית תלמי, כשם שהחריב עצמו בית סלוקוס. אין גורלו של זה טוב משל זה.

“אומה אחת ישנה בארץ,” אמר לו ינאי משהגיעו לידי כך, “ואבותי כרתו לה ברית, ואף אנכי ראיתי דוגמת כוחה פה ושם. אומה זו וחיילותיה, סבור אני, ראויים שניתן עליהם את הדעת.”

“רומי?” קפץ כנגדו דיודורוס, כאילו שטות זו כבר היא ידועה לו יפה, “הכל מדברים ברומי. ואתה, שמע לדברי. ברברים אלה לא יאריכו ימים, שהפליגו בשיעור התפשטותם ונטלו על עצמם חובות שלמעלה מכוחם. עכשיו הגיעו זרועותיהם לקץ מיתוחן. סופם ממשמש ובא.”

“מדבריך ניכר ששמח אתה, והריהם בעלי בריתו של בית־חשמונאי!”

“בעלי בריתו? יפה אמרת. יודע אתה מהו שהרומי אומר? היום בעל בריתי – מחר עבדי.”

“ומנין שמתקרבים לסופם?”

“הפליגו, אומר אני לך, הפליגו באומד כוחם. יודע אתה כיצד אלה נלחמים? בוא ואספר לך. לפי מיטב שמועות, שנתאשרו וחזרו ונתאשרו מפי ספנים שבאו מכל קצות תבל – הריהם נלחמים בארבע ובחמש ארצות בעת ובעונה אחת, והמלחמה להם מפנים ומאחור, ומכל עבר ומכל צד, וכל גבולותיהם הארוכים בוערים באש קרבות. הטה אזנך. עוד לא יבש הדם בגיאיות אפריקה, לאחר שהצמיתו באכזריות את מלכות יוגורטה בעל בריתם, וכבר ירדו ובאו להם מצפון שבטי ברברים נוראים של גליה, הגרמנים והטוטונים, ואף עמדו על עמקיה של איטליה. דברים כהוייתם. ובאותה שעה נסתכסכו להם הדברים בספרד הרחוקה למערב, ומעבר לים האדריאטי, כדי הושטת יד, התמרדו עליהם עמים גדולים, והרי בה בשעה נלחמים הם ביון גופה, ובפונטוס ובקיליקיה, נגד מלך גדול, מיתרידט, וקץ עוד לא שמו לו, וכל זה לאחר שעוד לא היתה להם שעה אחת של נחת בביתם פנימה, והריהם מאבדים לגיון אחר לגיון, וכבר הם מגייסים, שמועה שמעתי, מן ההמון אשר ברחובות, מכּל החפץ לבוא ולשאת חנית, ולמחר יקראו את העבדים לשורותיהם, ולמחרתו של מחר יעמדו למכירה, וכוחם יתנפץ לרסיסים בעשרה, בעשרים מקומות בבת אחת. כשם שזרחה שמשם כך היא שוקעת. הוא שאני אומר לך!”

“ובכן, כל העולם הפקר,” שחק לו ינאי לדיודורוס, “נקום ואספנוהו כאסוף ביצים עזובות.”

“עד שאתה אוסף ראה שלא תיאסף” נענה לו דיודורוס בנימה של ישוב־הדעת, “הכן עצמך תחילה, וראשית חכמה – כסף. הרבה כסף.”

“והרי לשם כך, אומר אתה, צריכים אנו להלחם תחילה?” לא הניח ינאי לשחוקו.

“גלגל החוזר יש כאן, וצריך לדחוף בו דחיפה ראשונה. תחילה דרוש לך כסף בשביל שתעמיד צבא העשוי להניף את חרבו.”

“וצבא זה?”

“וצבא זה דרוש בשביל שעשרן של ערי־החוף לך יהיה.”

“כלומר, כסף.”

“כן, הצבא המצליח מביא כסף ושוה כסף.”

“וזאת בשביל ששוב אפשר יהיה לי להעמיד צבא גדול ומצויד ושבע וחזק.”

“אמת. צבא מנצח.”

“וצבא מנצח זה – יכבוש לי ערים ונמלים, והזהב ירבה והכסף ירבה, וכל זאת בשביל שאוכל להעמיד צבא גדול שבעתיים ושבעים ושבעה, בשביל שערים ודרכים ונמלים וספינות יפלו בחלקי – בשביל ששוב ירבה הכסף, אשר בו אפשר להגדיל את הצבא, בשביל… כלום אין לזה סוף?”

“אין לך דבר שאין לו סוף,” ענה דיודורוס קדורנית לעומת ארשת פניו העליזה והשואלת של המלך הצעיר, שהיה מלגלג ורואה חזות גדולה כאחת. “אין לך דבר שאין לו סוף,” – וקשבו של ינאי העיב מיד שמחת עיניו השואלות, חצין־אור חצין־צל, “אין לך דבר שאין לו סוף,” אמר דיודורוס לאחרונה, “והסוף הוא שרעי הטוב, המלך – עם המתים ישכב, ובניו – זה בזה ילחמו, ומלך אחר, חזק מהם, יבוא ויאספם כאסוף את הביצים העזובות. גלגל הוא החוזר בעולם!”


ג    🔗

אלעזר בן־פתורה לא שמע יוונית ובעת שוידעוֹ ינאי לדיודורוס הסתפק כל העת בקידות קלות ובנענועי־ראש. יד זקנתו קשתה עליו אותו חורף, ומשהביאוהו באפריונו לארמון, מעוטף היה בכמה עטיפות, ועל כלן אדרת שיער. שקט היה, וכדרך זקנים גם נראה כמוחל על כבודו. להרף־עין נדמה היה לינאי כי לאחר ככלות הכל, אפשר שזקן זה יותר קרוב ברוחו אל שמעון בן־שטח יריבו מאשר אליו גופו, אך מיד דחקה לאותה שטות ונפנה לענינו.

משום דיודורוס פתח יוונית, אך אלעזר לא נראה כמאזין לדבריו.

אמר לו:

“אליך אני מדבר, בן פתורה!”

אמר לו אלעזר:

“איני שומע לשונם.”

נענה לו בעברית:

“מאימתי אין גזברה של כהונה שומע יוונית?”

אמר לו אלעזר:

“אל תקפיד עלי, ינאי, אך קשה עלי היום טרחה של לשון נכריה.”

אותו רגע לא יכול אלעזר להסתיר שמינית־מבט שהטיל בדיודורוס, ומיד הבין ינאי במה הדבר. אכן, איש לא שמח על בן־עכו, שבא ודחק את כל מקורבי־המלך ממסיבו, ואלעזר לא היה נוח־לרצות מיריביו. כל אחד ואחד מאלה לא טובת־המלכות לנגד עיניו אלא טובת גופו וביתו, ומה יעמוד לו למלך אם לא חכמתו? בשעה זו הריהו נצרך לאלעזר, ולפיכך ינהג בו ביד רכה. נפנה אל דיודורוס שימחל וימתין לו, ומיד העמיד עצמו כנגד בן־פתורה ופתח בעסקי היכל־אדוני. ראשית טענתו, שיש לשפץ בהיכל, ולהתקינו ולמרקו לקראת חג־הפסח הממשמש ובא. החג עצמו, הוסיף ואמר, יש לעשותו בתפארת ובהרחבה אשר לא היו דוגמתם מעולם. חפץ הוא שיראו הכהנים ויראה העם כי אין מקדש אדוני מפסיד מכהן־גדול שהוא מלך. אלעזר נהג זהירות יתירה. ערמתו של ינאי כבר יצא שמה, ובשרו חזה. וכלום לא ערום כנחש הוא אותו אדם שבא לקחת ופותח בנתינה? אמר:

“כבר נועצנו על כך, אלא אין אדם עושה יותר ממה שמספיקים בידו.”

“כלום אין מספיקים בידכם?”

“מכל מקום, לא כדי אותה תפארת שאמרת.”

“טלו מן האוצרות והוסיפו, ובית המלכות יוסיף ראשונה.”

הסתכל בו אלעזר בינאי, היתן אמון בדבריו אם יחדל, וחזר על שלו:

“אפשר אחר החג יגדלו האוצרות.”

ועל כך השיבהו ינאי בשאלת תם:

“מהו שיעור שנמצא עכשיו בידיך, בקירוב?”

“מעט,” לחש אלעזר, כמו גברה עליו יד עייפותו.

“כמה, כמה לאמיתו של דבר?” דחק בו ינאי דחיקה קלה.

“אין עורכים מנין אלא אחת לשבע שנים.”

“למשה מסיני?”

“מנהג הוא בקודש.”

“ומי הנהיגו?”

“כהנים גדולים.”

“יפה. כהן גדול מבקש לבדוק ולראות מהו שיעור הזהב והאוצרות השמורים בבית אדוני.”

שתק גזבר הכהונה שתיקה ממושכה, וכנכנע הפטיר לבסוף:

“אקום ואצוה לכתוב לך דבר דבר למינו.”

“למתי?”

“לקץ שבוע או עשרה ימים.”

“הרי זו עת מרובה.”

“יש לדייק כל חפץ וחפץ.”

“אמת. את זאת תעשה. ועכשיו קום ונבדוק בעצמנו תחילה.”

“בשעה זו?”

“אומר ועושה!”

ראוי היה שיחוס על הזקן, אך ינאי לא נתן דעתו על אותות חולשה שנתגלו בו אותה שעה, ומיד קם ועמד על רגליו, וכמותו ראה דיודורוס וכן עשה.

הזקן לא זע ממקומו. קרא ינאי לשנים מעבדיו, ובאו אלה ועמדו אצל הזקן לתמכו מעבריו, אך הוא לא זז. אמר לו ינאי:

“שמא אני מצוה את אפריונך לכאן?”

“שמא למחר אתה בא?” השיב לו אלעזר.

“עוד היום.”

“שמא לאחר ערבית?”

“בטרם תשפל השמש.”

אלעזר החל זע ממקומו, ובהתמכו בזרועות העבדים עמד על רגליו. כאחד פסעו ינאי ודיודורוס לעבר הפתח. עמד אלעזר וקרא:

“כלום מבקש אתה ליטלו עמך?”

הפך ינאי את פניו לעומתו, וגיחך:

“איני מתכון להכניס נכרי להר־הבית.”

“ואילו אני”, פסק אלעזר פסוקו, “איני מתכון לצאת עמו לרשות הרבים.”

שוב הוטלה בדיודורוס שמינית־מבט. ינאי ידע כי על כרחו יכנע גם בזה. אלעזר דרש מחיר בעבור כניעתו. אכן, מאז ירד אליו העלם אל בית שדהו אשר מחוץ לחומה, לא היה זקוק לו כבשעה זו. ובשעה זו היה אלעזר כעין גילומה של הכהונה, גילומו של בית אדוני, גילומם של האוצרות הכמוסים בו. הם דרשו את מחירם. לאחר כל אותה ראווה שעשה המלך ליועצו הנכרי, דין שיעשה הכהן הגדול ראווה לזקן־הכהונה.

נפנה ינאי אל דיודורוס ואמר לו:

“המתן לי עד שאשוב. עוד היום אצטרך לך.”

הביט בו דיודורוס וידע הכל. אמר לו:

“מחוּל לך. בלבד שירבה הזהב.”


בהר־הבית לא חיכו לבואם של גדולים, ומיד נפלה שם מהומה. נטל עמו ינאי כמה משומרי־ראשו, ועל האחרים ציוה לבל יניחו לנמצאים שישתרכו אחריהם להסתכל במעשיהם.

על סף העזרה נשלו נעליהם, בן פתורה קורדקין שלו, העשויים פרוה של טלה, וינאי מגפיו הגבוהים. קרב אלעזר אצל תנור של אש שעמד בעזרה והחם כנגדו את רגליו היחפות, שלכך נברא. אף־על־פי שהטיל מבטו בינאי עמד זה מן הצד והמתין לו. רגליו לא היתה הצינה שולטת בהן, ואף ביקש לרמוז לו לזקן שאין שעתו פנויה.

כרואה ללבו אמר אלעזר:

“שבעה אמרכלים הם, ובלעדיהם אין פותח, וכבר שלחתי להריצם לכאן.”

בזה אחר זה התחילו מגיעים אותם רבי־כהונה ומפתחותיהם בידיהם. גזברי־הלשכות ביקשו אף הם להיות למועיל, אך בן־פתורה טרדם מעליו. יודע הוא יפה כל גנזי־הגנזים ואין צורך לו בסיוע.

לסוף שעה נתקבצו ובאו כל שבעה נושאי־המפתחות, וכאחד פתחו לשכות שבהן ממונו של מקדש. קם ינאי ועמד לנוכח פתח שנפתח, ואילו אלעזר עוד היה מחמם עצמו כנגד האש. אמר לו ינאי:

“כבר הפתח פתוח, בן־פתורה!”

השהה עליו אלעזר את מבטו, ולבסוף נתרומם וגנח. והחל מפסע כשהוא חושש ברגליו היגעות על כל צעד וצעד.

ירדו בחצר ההיכל לקרן דרומית מערבית ובאו לבית האסופים, הוא בית האוצרות, ומיד נבלעו באפלתו ואין להם אלא אור נרות שבידיהם. הבית עתיק וריחו עתיק. פסע ינאי בעקבות מוליכו ולא ידע להיכן יביט תחילה, אם אל תיבות הארזים והנחושת המגובבות לאורך הכתלים אם אל הכתלים עצמם שנעשו קרקע למיני טחב ואיזוב וחזזית, והם אפלים וזעומי מראה. אלעזר לא אמר דבר אלא אם נשאל, ואף אז חסך לשונו. העצמים דברו מגופם; מנורות שנחושתן השחירה, מוטות של כסף ירוק, כדים ובזיכים ומזרקים של זהב ונחושת. עברו דלת מפנים לדלת. באו לאוצר של מטבעות, ששם נאסף מחצית השקל של כל ישראל, באו לגנזי הגולה, באו לאוצר פקדונותיהם של יתומים ואלמנות, באו להקדש של ממונות כהנים. לכאורה היו האוצרות מרובים, אך נראו כדברי עתיקות ששויים נפסד. כל הדברים האלה אין להם אלא שימוש אחד, הגה ינאי, להתיכם ולטבוע מהם מטבעות חדשים.

נכנסו ובאו בכמה וכמה לשכות שתחת לקרקע, עד שלבסוף יצאו לאורו של יום בקצה העזרה.

“אלו הם?” שאל ינאי.

“לבד מכלי הזהב והכסף המשמשים בהיכל, ומנורת הזהב ושלחן לחם־הפנים שכלו זהב, והגפן אשר בשער, והכף והמחתה,” השיבהו אלעזר. נרמז ינאי וגיחך.

“תנוח דעתך,” אמר לו, “לא בקשתי אלא לידע מנינם. קונם עלי אם אגע בדבר גדול או קטן מכל הדברים האלה.”

אלעזר לא סילק מעל פניו ארשת עכורה שעטפה אותם כל אותה שעה. עדיין מצפה היה לדעת מה ממתין לו להבא. ואילו ינאי שם פניו לצאת. פסעו וחלפו בעזרת הכהנים, והכל היו משמשים שם בחריצות וביראת הרוממות מפני כבוד מעלת האורחים, וההיכל כלו על מעמדו ומלאכתו נסך רוח נוחה, אף שעדיין לא הגיעו לידי שויון־הדעת.

הנהיג ינאי דרכם ללשכתו של כהן גדול והושיב את אלעזר לעומתו. אמר לו:

“אשר ראיתי ראיתי. ואילו עכשיו בא אני לעיקר דברי, שבשבילם הטרחתיך היום.”

הטה לו אלעזר את אזנו, וסבור היה כי יודע הוא את שעתיד ינאי להשמיעו. יגיעת־רוחו לא סרה מעל פניו, אבל הטה אזנו ושמע: “מקובלני, חמשה מיני מס העלו לו ליוחנן הורקנוס, לבד מכל אשר העלו למקדש, מס הגלגלת אחד, מס המלח שנים, מס הכלילים שלשה, מס התבואה ארבעה, מס הפירות חמשה.”

באחת נתרפו אבריו של הגזבר הישיש. נתרווחה ישיבתו, ועל כל מס ומס הניד ראשו. כמדומה לא ידע מהו שעתיד ינאי להשמיעו.

“ועכשיו,” הוסיף ינאי ואמר, “עכשיו היכן הם כל אותם מסים? היכן הם כל אותם אוצרות?”

“בידי מושלי איפרכיות שלך,” השיבהו בן־פתורה, והיה כמשיב לתומו.

“בידיהם של אלה לא נותר דבר. את עורם פשטתי מעליהם בעת שהייתי נוסע והולך, בטרם חורף.”

“אלא המתן עד לסופה של שנה.”

“המתן? עצה יפה יעצת. הללו קברו בקרקע מחצית הזהב בטרם הגיע אלי. וכן יוסיפו ויעשו, אך אניחם בכך. וכלום מחזר על הפתחים אני? וכלום דרך היא שיהיו האוצרות מצטברים ונחים שנה תמימה בידי אותם בני בליעל?”

הוא קם ממקומו וניגש עד פתחה של הלשכה. באורה המעומעם של שעת ערבית כמו גבהה קומתו. הפך פניו ואמר:

“מלכות יהודה צריכה עכשיו ליותר מכך, צריכה היא לאוצר שיהיה מספיק לה כל הדרוש בזהב ובכסף, בכל שעה של יום ובכל שעה של לילה. בית חשמונאי צריך עכשיו ליד אחת, שתהא מקבצת את כל מסי המלכות. מלכי סוריה הניחו להם למושלי אפרכיות שלהם שיעשו דין לעצמם – ומה עלתה להם בסופם? אנו צריכים זרוע אחת ובית־אוצר אחד.”

“עשה כדרך שעשו בית תלמי במצרים,” הטעים עכשיו אלעזר שותפות שלו בענינו של ינאי, בהפנותו אליו מלוא גופו, והגותו על פניו.

“והיא?”

“תן את המלאכה למוכסים, ועליהם המוכס הראש.”

“הוא שהיה בדעתי.”

“על המסים כלם,” החיש בן פתורה קצב דיבורו החשה כלשהי, כמי שכבר סדור לו דברו בדעתו, “כל המסים כלם ביד אחת. מס המלח עבור כרייתו ועבור כל איפה ואיפה הנלקחת, מס הגלגלת מכל ילוד אשה, אחד לא ינקה, מס הכלילים בחג המלכות ובמועד הממלכה, מס התבואה, שליש קציר חטים, ומס הפירות מחצית פרי האילן, הגפן, הזית, ועל כלם התמר.”

“הוא שהיה בדעתי.” חזר ינאי על פסוק שלו, וזה אות ששקע בהרהוריו. ופתע ננער:

“ומי האיש?”

“איש אחד ישנו בארץ,” שקל גזבר הכהונה כל מלה ומלה, לאחר שהקדים והרהר שעה קלה בשתיקה גמורה, “איש אחד ישנו – ויהודה בן פתורה שמו. אחי הצעיר ממני.”

“והיכן הוא?”

“בבית החורף אשר לו, באשקלון.”

“שלח להביאו.”

“לפסח יעלה לעיר.”

“יפה. ולמחר העמד לי כאן משמר של לויים ומשמר של כהנים, שיהיו זריזים לשמשני, שהריני בא להוציא מן הזהב ומן הכסף ומן הכלים בשביל לטבוע מטבעותיה של יהודה.”

ובזה פנה ינאי, וכדרכו מיהר והניח את בעל־דברו בלא מלה של ברכה, ועקר והלך לו ונעלם.


את הזהב ואת הכסף שלח ינאי לבית־מטבעה של אשקלון, ולויה גדולה שיגר עמהם, ועליה הפקיד את דיודורוס. לאחר שיניח פקדונו בידי אומני־אשקלון שומה היתה עליו על דיודורוס שילך ליפו, ובה יעשה עד שיתחבר אליו ינאי. ינאי עצמו נתלוה אל ההולכים וירד עמהם עד לבית־לַתֻפָה בואכה דרך פלשת. שם קנו שביתה עד בוקר, ומשיצאה חמה מעל להרי בית־לחם עמד ינאי ופרשיו ועמד דיודורוס ושיירתו על אם־הדרך, ונתנו ברכתם זה לזה.

ציווה ינאי וחלץ יונתן בן־טוביה הנלוה אליו אגרת כתובה, וקראה בפני דיודורוס ותרגמה באזניו ללשון יון, שמעיקרה אך ארמית ועברית היתה.

“אלכסנדר מלך וכהן לאל עליון בירושלים, אל מושלה של יפו והאפרכיה. זה האיש דיודורוס, ידידנו ואוהבנו מאז, מתמנה בתוקף צוונו זה לשליט עליון על החיל והדרכים והאפסניה והנמל וצי הסוחר והדיג, עד בוא המלך עצמו. וכל אשר ידרוש ינתן לו, ויאמצוהו ויחזקוהו בעבודתו כל אוהבי המלך, למען יראו גמולם ולמען ייטב להם ולעריהם ולאנשי המלך.”

דיודורוס נטל את האגרת, גללה, וכל אותה עת לא נתן מבטו בבן־טוביה, כאילו אין איש במחיצתו, זולת ינאי רעהו הטוב. כתום זבחי הפסח, הבטיחו ינאי, ירד גם הוא לחוף, ויד אחת יתקינו את הצבא ואת הדרכים בשביל המסע הצפוי. בבוא העת יחליטו להיכן יהיו מוליכים את המסע, אך בינם לבין עצמם ידעו כבר כי עיר אחת יש להם בלבם. עכשיו הגה באותה עיר, וידע כי אף ינאי אינו מסיח דעתו ממנה יומם ולילה. פשפש בצרורו המוכן עמו מבעוד יום והוציא תיבה של עץ־ארזים, מעוטרת בנחושת ובפתוחי צדף נוצץ. אמר:

“מכל אשר לי בעכו לא נותר עמי אלא זה.”

והוא פתח את התיבה, ובתוכה היו סדורות זו בצד זו שבע מגילות־ספר, מגילה בנרתיקה. הוציא אחת והושיטה לינאי, וינאי נטל וראה: כסנופון איש אתונה, אנבסיס.

“שבעה ספרים הם,” אמר דיודורוס והושיט את התיבה ואשר בה לינאי. נטלה ינאי וביקש להשיבו דבר טוב, אך אותה שעה הוסיף דיודורוס ואמר:

“משבאה אלי אגרתו של רעי הטוב לא קראתיה אלא פעם אחת. מיד קמתי והתקנתי עצמי לדרך שאיני חוזר הימנה. פטרתי מעלי ביתי והוני ועבדי ושכני בשביל אוהב אחד שבירושלים. ואך ספר זה הצפנתי לי לאות. הבאתי מנחה לאלהי ואמרתי, מעתה איני נושא תפלה אלא לאוהבי ואיני נשמע אלא לו. עכשיו שהוא משלחני – כלום אין נאה שאשמח בו? כלום לא טובתו היא שאני הולך לשמש? – תן לי ברכתך, המלך.”

נפל ינאי על צוארו והיה מחבקו ומגפפו שעה ארוכה. נתן לו ברכתו ואמר לו:

“מי לי אם לא אתה, מורי ורעי הטוב. דבר אינו נעלם ממני ודבר איני שוכח. עוד יוּשב לך כגמולך על אחת שבע.”

עקר דיודורוס ונהג והלך בראש אנשיו, ונותר אחריו ינאי לראותו יוצא, ושבע מגילות ספר בחיקו.

משחזר ינאי ללשכתו שבארמון זימן אליו את אנטיפס. נאמן היה על ינאי יותר מכל אדם בעולם, ובפניו, אך בפניו, מסולק היה מכל מנהגי זהירות.

שאל לביתו ולנשיו ולבניו, שכבר מחל לו שהביאם לירושלים בלא לשאול את פיו. אנטיפס זרח באורה של נחת־רוח. הוא עבה כלשהו בחדשי חורף זה, שלא כינאי, ודומה היה עתה ככלי מלא ברכה. אמר לו ינאי:

“רצונך שתשאר עם ביתך כל העת?”

“אין רצוני אלא רצון המלך,” השיבהו מיד אנטיפס.

“ידעתי. אלא שואל אני – תאוה שבלבך מה היא. להשאר בביתך – שכבר שרוי לך – או עודך מבקש לצאת בארץ?”

“אין בלבי אלא תאוה שבלב המלך.”

נסתכל בו ינאי. בעצמו של דבר אין עבד אדומי זה בודה מלבו. כך הוא וכזה הוא.

“יפה, אפוא,” פסק לו מכאן ואמר לשון־פקודה, “למחר עם השכמה אתה יוצא ליפו, למקומו של דיודורוס.”

על פניו של אנטיפס נסתמה הסכמה שאין בה צל הרהור. הוסיף ינאי:

“אתן בידך אגרת שאני מפקידך אצלו, בשביל שתשמש לו לפה בשיחו את עם־הארץ ובשביל שתהיה לו לעזר. ואתה, דע היטב מה שלפניך ופקח עין.”

בפניו של אנטיפס הוטל אור מעט, שתפש כוונת אדוניו. סיים ינאי:

“דיודורוס איש בריתי הוא ומהימן עלי, אך לעולם אל יהא אדם מניח יווני בביתו בלא משגיח. שמור צעדיו ואל תניחנו שיקנה לבם של החילות ומפקדיהם. וכל דבר של חידוש – מהר והודיעני. תן אל לבך, אנטיפס – אין לי אדם זולתך, ולמחרת הפסח אני עמכם.”


ד    🔗

העם היו צולים את פסחיהם ומסובים בחבורות גדולות ואוכלים, אב ובניו איש ומרעיו. הר־הבית והחצרות אשר חוצה להר וחוצות העיר מוארים היו באור המדורות אשר בהן נצלה הבשר ואשר סביבן נערכו חבורות עולי־הרגל, וכל אותה שעה אין מזמור וצהלה שובתים מפיהם. על הככר המרוצפה אשר לפני ארמונו העמיד ינאי חופות של בוץ וארגמן בשביל אוהביו ומקורביו, ושם ערך להם את צלי־הפסח. והוא עצמו מיסב בראשם. סיעות סיעות ישבו המסובים אל שלחנות של זהב ושל כסף, ובהם תלמידי חכמים וכהנים, יקירי ירושלים ויקירי יהודה, כל בני ציון היקרים שדעתם יפה ונפשם רווחה. נישאים על כלם ישבו אלעזר בן פתורה ויהודה אחיו, זה לימינו של כהן גדול וזה לשמאלו.

בשולי הככר ניצבו אנשי משמר־המלך, בשביל להפריש את המכובדים מעל לשאונה ומהומתה של עיר, אך הם נהגו ביד רכה ומפקידה לפקידה הניחו לחבורה של עולי־רגל שתעשה דרכה בשולי הככר בדרכה לעיר העליונה, כשהיא נושאת על גבה את צרורותיה. מעברים, מרחוק ומקרוב, עלה קולה ובא אורה של העיר החוגגת. פסח מעין זה לא ראתה ירושלים זה כבר. כהנים שבהיכל, אומרים, נתנו עינם בפסחים לאמוד מספרם, וגמרו שהיו כפלים כיוצאי מצרים, והרי אין כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם. ברך אדני את עמו. החורף יפה היה בגשמיו ותבואת־השדה הוריקה במועדה והאילנות לבלבו ועובדי־האדמה השחיזו מגליהם בשביל קציר של ברכה. משהביאו את העומר כבר ראו בו כמה יפה תהא תבואתה של אותה שנה. ינאי עצמו הלך להתבונן בשעה שהיו מהבהבים את העומר בבית־המוקד, שעודו רך ורטוב וצריך שיעשה קלי בטרם יתנוהו בריחים. ינאי עמד וכהנים עמדו וכלם ראו ברכה בעיניהם, שהיה כל גרגיר כגודל זית וכל שבלת כמלוא האגרוף. ידעו כי למחר מתמלאים שוקי ירושלים קמח וקלי וכי ברכה שבמדינה תתן סימניה במקדש. נכנסה רוח של שמחה במשמרות־הכהנים והיו יוצאים ומקבלים פני עולי הרגל בתרועה ובקול תוף. הכל היו רצויים זה לזה, ונשתכחה מחלוקת. כלם כאחד מברכים את מלכם ואת כהנם שהביא להם את הברכה והשליט ביניהם את השלום.

עכשיו ישב ינאי, והיה מתבונן בעמו, לימינו אלעזר ולשמאלו יהודה. אלעזר דומם היה, לאחרונה גברה עליו מאד יד זקנתו, ואילו יהודה לא הסיר שחוקו מעל פניו בעת שהיה מתבונן אל המראות ומשמיע בנחת פסוקיו הארוכים והמעוטרים במשל ובקישוט, כלם בלשון יון. הוא היה שונה מאלעזר ככל שיוכל אח להשתנות מאחיו. היה הרבה צעיר הימנו, גלוח היה, פרט לעוקצו של זקן בפיקת סנטרו, וקרח היה קרחה גמורה ומבהקת אשר שיותה לגלגלתו מראה אבן שלא חוצבה כהלכה. הוא היה לבוש פאר עד כדי להרגיז את העין, זרועותיו מעומסות באצעדות של זהב ואצבעותיו כבידות בטבעות. מפוטם היה כאחיו הזקן ממנו, אך בשרו לא היה גולש רפויות אלא מחושק היה וכמהודק ביד קשה. הוא המעיט לאכול באותו מעמד, ולבד משחוקו ומשפעת דיבורו, היה אף בזה סימן לסלידה שסלדה נפשו היפה מכל אותה חנגה של יהודים, שאין להם שמחה בלא טביחתם של בני בקר ואין להם חג בלא אכילה יתירה. ביום שעלה לירושלים הביאו אלעזר לפני ינאי, ועדיין לא הגיעו לכלל דיבור בענינם. אף־על־פי־כן נוהג היה במחיצתו של כהן גדול כבעל זכות, כאילו כבר חייבים לו כאן דבר, וככל שהצניע עצמו אלעזר כן הבליט עצמו יהודה.

אותה שעה העבירו לפני המסובים תרקיעים של כסף ושל זהב מגודשים בבשר שעלה זה עתה מן הצלי, והכל קרבו אל המלאכה במסירות חדשה. שחק יהודה שחוקו והיטה פניו לעבר המלך ופתח בלשון יווני ואמר:

“רצונך שאומר לך דבר? העם זה אינו יודע חג מהו.”

“כיצד”, תמה כנגדו ינאי, “כלום חסרי ימים טובים אנו?”

“לא חסרי ימים טובים,” אסף יהודה שולי־לבושו עם שהוא מצלצל באצעדות שלזרועו, “אלא משחיתים הם אותם בידיהם. אשקלון שממנה אני בא, מה היא לעומת ערים שבעולם, ואף על פי כן איני ממיר שעה אחת של חג בחוצותיה בשנה שלמה של ימים טובים עם גרגרנים אלה.”

“אתמהה!”

“דברים כהוייתם. הללו מה הם עושים? אוכלים ומתפללים, מתפללים ואוכלים – עד שהנפש נוקעת. ואילו אנשי אשקלון, כלום צריך אני לספר לך, כל שמחות שבעולם מזומנות להם בחגם. לבוקר תיאטרון ומומוסים וזמרים ולערב נגינות ומשחקי אצטדיון. גיבורים וחיות מתכתשים לפניהם, והעם יוצא לרחובות במלבושים מהודרים, משחק ורוקד. הבתולות והנשים מהלכות בחוצות וכל החפץ רואה עמן חיים, אף מן המשתה ומן המאכל אינם מחסרים עצמם, אלא במידה, וכל אותו יום אין פיהם פוסק מדברי־זמר ודברי חכמה ומשל, ועושי־להטים באים לשעשע ולהרנין את הלב, וכשפנים וכשפניות, עד שיורד הלילה והדברים באים לרומם, אין הלשון יכולה להביע.”

האזין ינאי לדבריו ושתק שעה קלה, כמעלה כל אותו מחזה לנגד עיניו. אחר־כך זקף בו, באוהבה של אשקלון, מבט ממבטיו החריפים אך צרף לו בת שחוק של רצון.

“המתן לי שנה ושתי שנים”, אמר לו תוך שהוא סוקר כל מה שהעין יכולה להקיף מאותו מקום, “המתן לי, וראית את ירושלים כשהיא כונסת אל תוכה כל טובן וכל חכמתן וכל יפין וכל שבחן של אלה הערים, ואשקלון פחותה שבכלן.”

“ודאי הוא לי שירושלים עדיפה,” מיהר יהודה לקרב עצמו אל בעל־דברו ולרחק עצמו מן המחלוקת, “אחד בקדושה ואחד בכהונה ואחד במלוכה, אבל אעשה ואיני יכול לדור בה יותר משלשה ימים, עד שיוצאת נפשי אל פלטרין שלי שבאשקלון, פנת יקרת שהים מלחך שולי חצרה והדקלים סוככים על גגה והרימונים ממלאים ירכתיה והרוח הטובה מהלכת בין עמודיה וכל־כלה כפיסה של גן־עדן שירדה לארץ. ינאי מלכי, משביע אני אותך שתרד לאשקלון ותבוא לדור בצל קורתי, וביתי ביתך, ואני ואנשי – עבדיך.”

“סמוך לאשקלון הייתי, באשקלון גופה לא הייתי,” השיבהו ינאי ונשתהה, ואחר־כך הוסיף ספק לענין ספק שלא לענין, “למחר הפסח יורד אני ליפו.”

כאן ננער אלעזר לראשונה, אף כי חשוב היה כמתנמנם כל אותה שעה. מן הסעודה הגדולה לא טעם כזית, שלאחרונה גבר מיחוש מעיו ללא תקנה, ורוחו היתה קודרת. אף דברי אחיו, והוא קלטם מלה במלה מבעד לנמנומו, לא נראו לו במעמד זה. עכשיו, אף על פי שלא בו נאמרו הדברים, להוט היה להביא את ענינו של ינאי לידי גמר. אמר:

“כבר סחתי ליהודה אחי דבר שאמרת, ואינו צריך אלא דיבור אחרון שלך.”

“אכן, אותו ענין,” קפץ יהודה וסייע לו מעבר מזה, “כלום יש בו ממש?”

נרתע ינאי לאחוריו, כדרך שהוא מקיף תמיד בני שיחו במבטיו בטרם יפתח להם בדבר של חשיבות, ושעה קלה עוד היה תוהה אם יפים לו השעה והמקום. מיד ראה שישובים הם לעצמם, ואיש אין שיכרה אזנו לנאמר, ופתח והחל דובר. פּרש לפני יהודה מה הוא רצונו ומה היא שיטתו. זאת הפעם לא העמיד פני שואל ובודק אלא גלל דבריו סדרים סדרים, ונתבהר יפה מנין הוא יוצא ולהיכן הוא מבקש לבוא. יהודה הקשיב בדעת, כמי שמכיר את מלאכתו, ומפעם לפעם היה מנענע לו בראשו נענועי־הסכמה, ועם זאת גופו מרטיט ותכשיטיו נותנים קול. אלעזר שב והיה כמתנמנם, ללמד שהקשיב רב קשב. סוד שיחו של מלך וכהן גדול מתק לשניהם מאד.

משנח ינאי שתק יהודה כדי רגע, כמוסיף ליחל, כמוסיף להרהר במה שהובא לפניו, ולאחר אותה שתיקה של נימוס פתח חרש ואמר:

“עד כאן טוב ויפה, אלא כיצד עושים?”

“עליך התשובה ועליך המעשה.”

“לא זאת, אלא אין העם רגיל באלה. אף יוחנן אביך, ברשותך, מתנות היה מלקט ולא מסי־ממלכה כדרך הממלכות. מסי ממלכה, אישי כהן גדול, ענין כביר הוא, כסאות־מושלים התמוטטו עליו! והרי כאן אין העם רגיל בכמו אלה.”

מבעד לספק שלו היתה מבצבצת תאווה שלו. ניכר שדברי ינאי וכוונתיו שבוּ את לבו, ניכר שלכמוֹ אלה היה מפלל מכבר.

“והרי כאן אין העם רגיל בכמו אלה.” חזר ואמר כשולה מהרהוריו והיה צָד לשמוע מה דבר יש לו לינאי לאמר בזה.

“יהיה מרגיל עצמו,” אמר לו ינאי, וניצוד.

אלעזר שתק. יהודה הוליך את דבריו בחכמה.

“מרגיל עצמו? שמעני, המלך. המעשרות, ענין של מה בכך, שאל פי אחי – בלא גדוד של בעלי־זרוע אין אנו מקבצים אותם. שנה שנה חוזר המעשה.”

“דבר אחד חפץ אני שתדע, בן־פתורה. לא חסדם אני מבקש אלא משלי אני נוטל.”

“דברים הראויים לאומרם. אלא כבר הוגד: על ענין זה התנפצו ממלכות.”

“כדאים בית אבא שנשמור מלכותם לבל תתנפץ.”

“אלא כל ההולך בדרך זו חייב לדעת מה שלפניו.”

“יודע אני.”

“הריני מזומן, אפוא, לעשות שליחותך.”

מכאן ואילך שקעו בדין ודברים שבינם לבין עצמם, ואילו בעל השמחה ישב מן הצד ויד זקנתו כבדה על פניו המיוגעים ונטולי־הקשב. ירחו של פסח עמד ברקיע והחויר אורן של האבוקות. העיר טבלה בלבנת־אורו ואותה שעה לא היתה בנויה בתים ובקתות ועמודים וחומות, אלא עשויה היתה מקשה אחת, כרקועה כסף צח. גם החוגגים מעטו והלכו, גם ככרו של הארמון הועם שאונה, כאילו נתפשה אף היא לקסמו של ליל־לבנה. בשולי הככר נותרו עתה אך צללי העבדים אשר נשתופפו אצל אפריוני אדוניהם והיו ממתינים להם שיבואו לילך לבתיהם, ומעליהם, סדורים ועומדים, נושאי־החנית אשר למשמר־המלך.

יהודה לא חדל משיחתו. לאחר שהעלה בפני ינאי גל של הבטחות נאות באה שעתו לבדוק במה שיקבל תמורתן. הוא לא נתן לבו על מה שפשט צורה ולבש צורה מסביב. אכן, לרגעים תמה היה שמא הסיח ינאי דעתו הימנו. הוא חזר על טענותיו כמה וכמה פעמים, ובחום.

“רצונך,” שסעו ינאי פתאם, ולא נודע אם מתוך מה שהקשיב לטענות או מתוך מה שראה על סביביו, “רצונך שאתן לך סיעה אחת מאלה?”

בתנועה קלה העביר אצבעותיו לעומת צללי רמחיהם של אנשי המשמר. עמידתם ללא דופי היתה, זו השעה השלישית.

“רכובי סוסים הם הדרושים לי,” ענהו מיד יהודה, כאילו רק בשביל כך הפנה ינאי את דעתו על הצללים אשר מסביב.

“ורכובי סוסים על שום מה?”

“רכובי סוסים, שיקבו ויגיעו עד לחורו של כל פחמי שבהר, שיהיו מהירים להגיע וזריזים להטיל מרותם, שיהיו מצויים בעשרה מקומות ביום אחד, שיוכלו לשאת משא, שיוכלו לרדוף ולהדביק.”

“וכמה הם הדרושים לך?”

“לא אגזם אם אומר מאה.”

“למרוד עלי אתה מבקש?”

יהודה צחק, ינאי גיחך בחשאי. אלעזר נח בלא־נחת בתוך בי כוֹרסי שלו. יש חכמים שנַים מגלגלים דברם עד לידי שטות, ואחר מי יחלצם. הגביה עצמו במושבו וגמר שהוא מביא את הענין לסופו. ואמר:

“יהודה, ענין אחד יש לו למלך וצריך שיתלבן במעמד זה.”

ומיד תלה עיניו בינאי. העלה ינאי בסברתו שהכל יודעים כאן במה הדברים אמורים, ואף על פי כן מעמידים פנים שאין יודעים, והכל בשביל ליקרב במתינות אל הדבר, ולהמנע מן החפזון. שני אלה כשני שועלים, אלא הוא אינו ענב שבכרם. משלו הוא נוטל, וגמר לקצר את דרכו. אמר:

“צריך אני לכסף. בכל מידה שאפשר לקחתו ובכל עת שאפשר לקחתו ובכל דרך שאפשר לקחתו.”

אלעזר צמצם עצמו במקומו ויהודה נזקף והעלה סבר־פנים. בקש להחזיר גלגל של מתינות לאחור. שאל:

“מכל מקום – כמה?”

נתחדדו חושיו, נתחדדו חושי אחיו. ריחו של כסף עלה ועמד באויר. חרדו לשמוע.

“אלף!” פסק ינאי.

“כיצד אלף?”

“אלף ככרי כסף.”

יהודה קפא באשר היה, ואחר־כך צחק שעה ארוכה צחוק שאינו נשמע.

“ריבון העולמים, מלכי – ומנין?”

“אשקלון תתן לי.”

כמעט רגע, ושני האחים ניטלה נשימתם. ברי שהמלך הצעיר ממולח הוא משניהם, ועוד ברי שאלף כוונות לו באותו רעיון, כשפשטותו כן פליאתו. גם ינאי לא היו הדברים נהירים לו עדיין, אלא רוח היתה בו והגידה כי מכאן תצמח לו טובה. תוך כדי אמירה הלכו הדברים ונתבהרו. הוסיף:

“יהודה בן פתורה, אתה תעשה לי את המלאכה. כל כסף וכל זהב וכל מטבע עובר לסוחר המצויים ליקח באשקלון – תקחם לי. ומניח אני בידיך מסיה של השנה כלה, בשביל שמתוכם תחזיר מה שאתה לוקח. איני חפץ אלא בשלי.”

“משמע, המלך לווה.”

“אמת, המלך לווה.”

חזר יהודה וקרב גופו ודבריו אל כסאו של ינאי.

“ומשכון יתן – את מסי הממלכה.”

“כדבריך.”

הרהר יהודה במה ששמע, והגה הרהורו בקול.

“עכשיו, אפשר רוצים הם אפשר אינם רוצים. אנשי אשקלון, סוחרים אמיצי־לב הם, וממונם חביב עליהם מגופם.”

“ואשר לזאת,” שסעו כאן ינאי, כדי לסלק אחת ולתמיד כל פקפוק מעין זה, “הרי גם אנשיו של ינאי אמיצי־לב הם, ומרובים מאד במספרם, ואמונים עלי נצחון.”

“אכן כך…” מילט עצמו יהודה לקטעי־מלמול שאינם מתחברים לדיבור, “אכן כך… אפשר שיש בזה ממש… ראה נראה… אפשר שיש בזה ממש…”

בחולו של מועד לא נתאספה סנהדרין גדולה בלשכה שלה, אבל כמה וכמה פעמים נשלחו לו לינאי דברי רמיזה שהוא מתבקש לזמן אצלו את החכמים לכבוד החג ולחדש מנהג שהיה נקוט בידי אביו בימים הטובים, אלא ינאי העמיד פני שוטה שאין די לו ברמיזה, והתחמק מזימונם של חכמים וביחוד מזימונו של בן שטח. נוח היה לו ללמוד מה בלבו עליו מפי מוסרים ואנשי־לשון שזרה על סביביו מלשמוע זאת מפיו. ימים מעטים נותרו לו עד לאחר החג, וכבר היה גמור עמו שאין הוא מתמהמה בירושלים אף יום אחד אלא הוא מכין הכל בשביל שיוכל להניח את העיר בלא חרדה ובלא דאגה יתירה. יהודה ירד לאשקלון עוד טרם כלה מועד, שכבר יצאה נפשו לעירו, ואף ינאי היה מזרזו שיטבע לו שם את מטבעות כספו החדש. אלעזר הופקד מטעם כהן גדול על המקדש ועל הכהונה ועל הסנהדרין, אך ינאי הזהירו שלא יבוא לידי ריב חינם עם חכמים שבה, שעדיין מנינם בטל בשישים אך כבר משמיעים הם את קולם בכל ענין וענין. את יונתן בן טוביה הפקיד ינאי על הארמון, על כבודתו ועל עבודתו, וכרך לו התראה כפולה ומכופלת באשר לשלומית, לבל תחוש כי הופקד עליה אדם לשמור את צעדיה. אכן, לאחרונה חייב היה להביא את דבר צאתו גם לפני המלכה, והוא דחה את השעה הזאת עד לשביעי של חג.

הדבר היה כבד עליו שבעתיים משום שעד לאותה שעה נהג שתיקה גמורה בכל אשר להכנותיו ולכוונותיו. היה סר אצלה למדור שלה דבר יום ביומו, והיא היתה מתקשטת בשבילו ומתעדה בשבילו במיטב עדייה. מסיחים היו בשלומה ובמתנות שהעניק לה באחרונה, והיו מהלכים לאיטם בגן הארמון ובחצרו הפנימית. שלומית כבדה היתה בהריונה וכאחרת ברוחה ובהליכותיה. לא דיברה אלא במה שפתח לה אלופה ולא בקשה לדעת אלא מה שהודיעה. מי שסעדה מיטתו של מלך ונהגה תחתיו את ארמונו ואת ממלכתו נתכנסה לה עכשיו במדורה ובגופה ולא ביקשה אלא להיות כשרה לפני אדונה. דבר אחד לא סלקה מעצמה, והוא שמעון אחיה, שהיה בא אצלה אחת לשבוע ומביא לה ברכת אביה וברכת בני משפחתה ומתנותיהם. אכן, ינאי ידע שאינו צריך אלא להשמיע אחת כדי שתחדל אף מכך.

הוא בא אצלה בשביעי של פסח ותחילה שרויים היו בשתיקה שעה ארוכה, כדרכם. שלומית כלולה היתה בהדרה, על אף סרבול זה שבגופה, ואור שהיה נובע הימנה תמיד היה מאיר על סביבותיה גם עתה. לבו של ינאי זע בקרבו בטרם פתח את פיו באותו ענין. מחוור היה לו כי לפניו נכס מן הנכסים היפים והמעולים שבכל ממלכתו. פתח לה בעקיפין ואמר:

“הרינו עומדים, אפוא, על ספו של קיץ.”

“הן”, אמרה לו שלומית ונשמה מן האויר הטהור כמבקשת לאשר את דבריו מלוא גופה.

“והבאים אומרים – קיץ של ברכה.”

היא חידדה קשבה, כמנבאה דבר שאינו צפוי, ולא הציעה הן שלה בשניה. המשיך ינאי:

“מלאכה רבה ממתינה לעושיה, כעבד כמלך. הדרכים משובשות והערים מהן פרוצות, והליסטים מהלכים בראש גלוי. ישראל וארץ ישראל נצרכים למלכם.”

“יברך אדני את מעשיך,” מללה שלומית בלא לקטע את הקשבתה.

בקפיצה אחת, כאשר יעשה מפעם לפעם, קפץ והגיע עד מעבר לכוונתו. אמר:

“הריני מניח עליך את הממלכה.”

מיד ראה כי היא יודעת יותר משעשוי היה לשער לפי רוחה הנוחה. מכל מקום ציער אותה הדבר צער רב, כאילו דבר אשר יגרה בא לה. הסתיר חששו בהוסיפו לדבר:

“למחר הריני עוזב את ירושלים, ואפשר שלא אחזור לפני צאת הקיץ.”

עכשיו ראה את צערה מפורש מזיו קלסתר שהועם. ידע יפה כי דבר אחד יש לה בלבה, שהיא מבקשת מאד לאמרו ולא תאמרנו. אך דבר אחר הגידה, עם שקשתה עליה הברה ראשונה:

“ואם כך, כהונה גדולה מה תהא עליה?”

“יכהנו תחתי.”

עכשיו, לאחר שאמר מה שאמר, ביקש לרכך חריפות רושמו. הוסיף:

“על הכל נתתי דעתי, והכל כסדרו. והוא שאמרתי לך: בידיך אני מניח את הממלכה. באין המלך משמשת המלכה תחתיו.”

סופו של פסוק רצוף היה שחוקו, אך היא משוקעת היתה בהרהוריה. כמדומה מעמידה מה שידעה לנוכח מה ששמעה. מכאן אמרה:

“כל מעשה ומעשה אפשר למלך לעשותו מירושלים, לבד ממלחמה.”

“מלחמה מנין?” לא כבש ינאי רתחת־פתאם, משמצא עצמו מרומה.

“איני יודעת אלא זאת, שהעם מתיראים שמא מתגלגלת ובאה עליהם שוב פורענות ממין הפורעניות שכבר מבקשים לשכוח אותן.”

ינאי עלתה לו לכבוש את קולו, אך רתחת דמיו גברה והלכה. כל־כולה חלחלה באותה שאלה, שכדרכו הריהי עוקפת ובאה מן הצד, כאורבת:

“הוה אומר, מרגלים יש לי בביתי.”

“לא מרגלים, ינאי,” נענתה לו שלומית, “אלא אחי שמעון, שמפעם לפעם הוא מסיח לפני מקצת דאגות רוחו.”

“בשביל להסיח את לבך מעל אישך המלך.”

“כלום אפשר ויעלה בידו הדבר?” השיבתהו שלומית דרך תמיהה, אך הדבר לא הועיל לשכך חמתו. הוא עקר מאצלה וניצב במרחק מועט, כמבקש להטיח בה דברים. אך בטרם ברר את חיציו, הושיטה שלומית את ידה הושטה קלה לפנים, ואמרה:

“מלכי. עוד לא יצאה חצי שנה למלכותך, וכבר אתה מבקש לטבע את ארצך בדם? כלום חסרי מלחמות העם הזה? כלום אין לפניך דברים שראוי לעשותם, אלא צחצוח חרבות?”

“דייני!” קרע דבריה בזעקה, והיא נשתתקה. מיד נטל והתחיל מדבר:

“דייני. לא באתי אצלך בשביל שתוריני דרכי הממלכה. כבר איני יכול ללכת אצל צבאותי? וכבר איני יכול לצאת ולבוא בגבול ממלכתי? חס־וחלילה שאצא מתחום עינו של שמעון הצדיק. ומי אמר שאני יוצא למלחמה? ומי אמר שאני מטבע את ממלכתי בדם? דבר אחד באתי לאמור לך, ועל כרחך את מקבלת: כל זמן שאהיה חוץ לירושלים אַת המלכה, ובידיך הממלכה. צאי וראי שלאחר כל הקלקול שקלקלת איני משנה מדעתי, ועודך מהימנה עלי ומוחזקת לי ראויה. שלומית…” הרך פתע את קולו, ומשך והלך כמפייס, “שני דברים מבקש אני למצוא כאן ביום שאשוב: ירושלים שלא חל בה פגע… ובן זכר.”

ומששהה ולא נענה, הוסיף מיד:

“אמרי הן, שלומית, אמרי הן.”

“הן, אני אומרת,” נעתרה לו שלומית מתוך דכדוך הנפש, “אבל לא יהיה יום שלא אשא תפלה לפני בורא שמים וארץ, שיוציא מלבך כל מחשבה רעה וכל חלום רע.”

היא שבה והיתה כאשר יאתה לו באחרונה. גם מבע פניה כמו שב והתכנס אל שלוותו, אך ינאי לא עשוי היה לשכוח. הן שלה, של שלומית, לא היה בו אבק של זיוף, זאת ידע. אבל כמה שלומית יש? פתאם נראה לו שהוא מאבד את מלכותו בידיו. כלום לא שוטה הוא אותו נער שמשאיר את ירושלים לאויביו? כלום הרבה חסר שמעון בן־שטח בשביל שיעקבנו וימליך את שלומית וימשח את אבשלום? שמועות מספרות על חיבורו של אחיו לשמעון ועל ידידות שמתרקמת בין השנים. שמעון כאן ושמעון שם, כלום באמת יקשה עליו לחזור ולעטר לו ציץ של כהן גדול, על מנת שיחזיק בו?

הוא נשק לשלומית ונפטר מעליה. הבטיחה שיבוא ליטול ברכתה בטרם יצא לדרך. היא היתה עצבה ונכנעת בעת שהתבונן לאחרונה אל תוך עיניה, אך הוא פנה לאחוריו והישיר אל מדורו של אבשלום.


ועידות שנתועד אבשלום עם שמעון, יחידות היו לו בבדידותו, שעדיין החזיק בה בעקשנות, אף במידת־אומץ שנתגברה. פעמים היה צופן בלבו דבר של חידוש בשביל להשמיעו לשמעון משך שבוע ימים, הוא שיעור ההפסק שבין כניסותיו של שמעון לארמון. להיטות שבו לספרים ולדברים שבכתב גברה, והיתה למעין יצר הרע, להתנאות בפני אורחו ולהפתיעו בדברי חידוש. עניני שיחתם רחבו והקיפו תחומים רבים ושונים, אף שאבשלום למוד־הפגעים לא היה פותח מעולם אלא בספרים, ותמיד היה כמבקש להזכיר שאין עיסוקם אלא עיסוק של שותפים לחיבת ספר. שמעון חש בזה היטב את צל פחדו של האח המלך, שמא יתעורר חשד בגידה, אך הוא לא רמז על כך דבר וחצי־דבר. בינת־לבו אמרה לו כי אבשלום אין לדחוק בו שילך בדרך הישר, אלא יש להניחו שיגיע לידי כך מאליו. לא ראה עצמו אלא כמסייע, ואולי אף פחות מכך: כעד. פעם אחת, משהיו שוקדים על נוסחי־סופרים ועל שיבושיהם, ואבשלום מתפאר בלבלרו שהוא זריז ומובהק, קם שמעון והציע לו שיכנס עמו לביתו שבירושלים ויראה סופריו במלאכתם, וכן כמה וכמה ספרים ראשונים השמורים לו באוצרו. מיד החמיר אבשלום פניו ופסק לו לאו קצר, שיש בו תוכחה ותרעומת. מאז נתחזקה בלב שמעון אותה מתינות, שלא לכפות עליו, על אחי המלך, מעשה שיש בו סיכון.

אחרון של פסח מוכן היה לו לאבשלום על גבי שולחנו חפץ יקר שהיה משתעשע בו כל שבעת ימי החג, ומשנכנס אצלו שמעון לא היה יכול להמתין עוד, ומיד הושיטו למולו בלא להגיד דבר. נטל שמעון את הספר, שהיה מגולל יפה ונתון בנרתיק של כסף מעשה חושב, ופתחו ופרשו וראה שלפניו ספר המקבים מועתק בלשון יון וכתוב בכתב נאה ושחור על גבי גומא של מצרים.

“זה לא כבר הגיעני,” השיב אבשלום לשאלה שנסתמנה בעיני שמעון, “מאלכסנדריה הגיעני. ואין הוא אלא אחד מרבים. שמו של בית חשמונאי הולך בעולם.”

חזר שמעון ונתן עיניו בספר שלפניו. אף אבשלום היה מסתכל בו, ופניו מחזירים אור חיוכו של שמעון. מצפה היה לדיבור של שבח, ושמעון שנתן בו עינו עם שהחזיר לו את אוצרו ידע זאת יפה.

“נראה הוא,” אמר, “כמי שנאה לו צורתו זו מצורתו בשעת ברייתו.”

“רוצה לומר?” שאל אבשלום, שלא ידע מה הוא טועם כאן טעם לשבח או טעם לגנאי.

“כל עצמו,” השיב שמעון באותה שלוה שאינה יודעת ספיקות, “כל עצמו הריהו ספר נכרי. ונאה לו לשון יון מלשון הקודש.”

נעלב אבשלום. אף־על־פי־כן נאחז בצלו של ספק, בשביל לא לחסום דרך תשובה. שאל:

“ספר ישועות ישראל וגבורות בית חשמונאי – ספר נכרי הוא?”

חס עליו שמעון. אמר לו:

“אפרש לך דברי הפעם. לשון שבה ניתנה תורה למשה מסיני, כתב שבו כתבו נביאים דבריהם על לוח – אין להם אלא שימוש אחד: עבודת אל עליון, שהיא קיום מצוותיו ותורתו. כל שימוש אחר שעושים בהם, כאילו מחללים את הקודש. לפיכך אומרים חכמים: דיינו בספר התורה ובספרי הנביאים, שיש בהם כדי לפרנס את עם ישראל לעולמים.”

“כלום גוזר אתה על כל שאר הספרים שבעולם?”

“והרי אני עצמי נתתי בהם עיני ומצאתי מהם שכיוונו לדברי אלהים חיים. אלא כללם מה הם? שהם מסיחים דעתו של אדם מדרכי צדקתו וממשלתו של ריבון־העולמים ומביאים לידי עבירה.”

“לא כך, שמעון. רוב ספרי יוון ככלם, ובראשם ספרי הָמירָס וספרי אפלטון, מדברים בשבחן של המידות היפות.”

“ובכל זאת מסיחים הם את הדעת ומפחיתים את המעשה.”

“כיצד?”

“ראה גם ראה. ספרים אלה כל עצמם מה הם? דיבורים נאים. כלום ראית כבר שיהיו אומות־העולם נוהגים לפיהם? וכל־כך משום מה? משום שמעיקרם לא למצווה נתכוונו אלא לסיפורי־אגדות, למשלים ולשעשועי־הנפש. אין ספרים אלה עשויים אלא בשביל מי ששעתו פנויה. יש לו לאדם שעה של פנאי, מציץ בהם, הולך לראות דוגמתם בתיאטרון, מסיח בהם. אין לו שעה של פנאי – אינו נותן עליהם את דעתו. כל־כך – עד שנעשו אלה ספריהם של הולכי־בטל, שכל יומם ולילם פנויים לשעשועים. כלום ראית כבר שיהיו אומנים ופועלים ועבדים שלהם מצויים אצל ספרי גדוליהם ותורתם? ואין הדבר כן בספרי־הקודש, אלא מצווים כל ישראל שיהיו למודים בהם, והוגים בהם יומם ולילה ככתוב, אחד מלך ואחד אביון שבשוק, ואפילו הוא עבד. ואין לך מעשה גדול ממה שאנו מצווים ועומדים לעשות בימים אלה ובזמן הזה, להרבות את התורה ולהפיצה ולעשותה נחלת עם קדוש. ספרים אלה שלנו – ממש יש בהם, תורת חיים יש בהם. ואמור מעצמך: כלום העולם מפסיד אם ספרי יוונים משתכחים ממנו? וכנגד זה, כלום העולם מתקיים יום אחד אם ספרי תורתנו משתכחים ממנו חס וחלילה?”

“אלה ואלה חס להם שישתכחו,” נתרגשה תשובתו של אבשלום בפיו, “שהרי אלה ואלה מתכוונים לישועתו של אדם עלי אדמות, אלא ספרי תורתנו מצווים על דרך הישר, ואילו ספריהם הם מכללם אתה למד על דרך הישר, והחכם ידע דרכו.”

“מצווים?” השביח שמעון רגשת אבשלום, “כלום ספרי יהושע ושופטים ושמואל ומלכים מצוה יש בהם? כלום הם אינם מעשים וסיפורים שמכללם כל החכם לומד דרך הישר? אלא מה, ספריהם של אומות־העולם לא רק דרך הישר לומד מהם הלומד, אלא גם מעשים רעים ותחבולות־זדון, שפיכות דמים וערמה וחריצות־להרע – ואין מוסרו של אל־עליון מחובר להם לכל המעשים האלה, כאילו אחד לפניו הרשע והצדיק. לא כך, אבשלום, אלא חזור בך ואמור: יש ספרים שהם קודש ויש ספרים שהם חול, וחס לנו על לשון הקודש שתתגאל בספרים של חול.”

“ואפילו אני מקבל דבריך,” לא הפסיד אבשלום רגשו ואמיתו, “עדיין לא למדתי על שום מה ספר המקבים נכרי הוא. כלום אין אנו מצווים לספר גדולות אדני שעשה לאבותינו ולנו בדורות האלה?”

“בגדולות אדני מספר ספר המקבים?” כמו זנח הפעם שמעון מתינותו ונעימותו ומחץ לו לאבשלום בשבטו, “והרי אינו מספר אלא בגדולתם של מתתיהו ובניו.”

נטל לידיו נרתיק הספר, שהיה מוטל על השלחן, והיה מנופפו כמתרה:

“היכן כאן ישועות אלהי ישראל? היכן כאן כוחם וקרבנם של ישראל בכפרים ובעיירות, בהרים ועל אם־דרכים? – כביכול, סרה שכינה ואבדה יהודה ואין מושיע אלא אחד וחמשת בניו, כביכול בידיהם הם הביאו כל מעשה ומעשה…”

נעתק דיבור מפי אבשלום. ניחוש ישן, שכאן אויב שאין לפניו סליחה, נעשה לו ודאי, אלא שהפעם היה כרוך בו צער משונה, שהרי נתיקר לו אויב זה ונעשה לו כאב. ברגע קשה חלשה דעתו. מכל מקום שאלה אחת נותרה לו בלבו והיא כמפלט אחרון, וענינה במה שהוא עצמו מעלה על הכתב ועתיד להעלות בהמשך הימים. שאל:

“ואפשר שיבוא לפניך ספר שיש בו כל אלה, ואינו מכוון אלא לספר בגדולת אל עליון ובישועות עמו ישראל – מה דינו?”

“לא אנו נשפוט אלא הדורות ישפטו.”

“והיום, כלום אין צריך לספר בישועות ישראל?”

“היום די לנו בישנים, שאין בחדשים מה שאין בישנים. ועוד: חדשים מביאים לידי מחלוקת וישנים מרבים שלום בעולם.”

אותה שעה נתבהל פתע עבדו של אבשלום ופרץ לקיטון ועמד לאמר דבר של דחיפות, ומיד נפתחה מאחוריו הדלת, וכרוח סועה נכנס ינאי והטיל הוייתו בחלל החדר הצר. אף פעם לא הקדימהו אדם בהברה ואף עתה פתח ופסק פסוקו בטרם נמלכו הנמצאים בדעתם:

“אוהבי ממתיקים עצה, ואני לא ידעתי.”

בעוד השתיקה סביבו קרב אל השולחן ונטל ביד משחקת את נרתיק־הכסף. הסתכל בו בלא לפתחו, כאילו הנרתיק עיקר ולא מה שבו, ובמלה אחת:

“חדש?”

אבשלום לא ענהו. מאז חג החנכה לא התראו פנים ולא החליפו דיבור. ברי היה לו כי ינאי חפץ יש לו בביקור־פתע זה. מרי שבלבו נצטבר ועלה אל גרונו, להחניק לו כל מענה לשון. לפי שנשבע חייב היה לסלק עכשיו את ינאי מעל פניו, ולוּ בנפשו. בינתיים החזיק בשתיקתו. ראהו ינאי בכך והניחו עד עת. נפנה אל שמעון ונעץ בו שתי נוקבניות שלו:

“ואצל אחותך נכנסת כבר? מבקשת היא לדעת שמא דאגות חדשות יש לך שתסיחן בפניה.”

שמעון הבין מיד במה הדברים אמורים, ואף־על־פי שנקט ינאי לשון חצופה ומתגרה, כבש עצמו שלא לעשות כבודו עילה למחלוקת. העמיד בו עינים שאין בהן התרפסות ואמר:

“למקום שיש בו אוזן שומעת, שם הולכת דאגה שבלב.”

“מה דאגות אתה רוקח לך?” נזעק עליו ינאי וניכר שהדברים מתפרצים מלבו שלא ברצונו, “העם שקט והארץ שליוה. אתם רק אתם השמרו לכם מלהטיל מהומה ומחלוקת. חזקה על מי שחובתו בכך שישמור אתכם מכל דאגה.”

“מה אעשה,” לא נרתע שמעון מנימת־שררה שבדברי ינאי, “ועיני הרואות כי מי שחובתו להשכין שלום על ישראל – מתעתד להביא עליו פורענות.”

כאן כמו קצרה רוחו של ינאי מפני בעל דברו זה, שתמיד יש לו מענה מן המוכן, והוא חזר ונפנה אל אחיו.

“אבשלום,” אמר כאילו זה עתה נזדמן עמו, “דבר יש לי אליך ומבקש אני לאמרו ביחידות.” מה תשובה היתה זו על דברי שמעון? אכן, ניכר בו שהוא מבקש להתחמק מדין ודברים בענין שהיה לו כרשות־היחיד ופתע נמצא מתגלגל שלא בטובתו לרשות הרבים. שמעון, שנשאר ושאלתו תלויה לו במבטו, לא ידע מה יעשה. מכל מקום פסע פסיעה שיש בה כדי הסתלקות, כפי שאמר ינאי. אלא כאן נתן אבשלום בזעם קולו:

“בן שטח, אורחי אתה!”

ואותה שעה היה מרעיד כלו מעוצר קנאות ועוז רוח. בשביל השעה הזאת נתיסר אלפי שעות של חיבוט־נפש. הדבר נעשה, ואין דרך תשובה. הוא קם על חורפו. השתיקה אשר נשתררה בין השלשה יאה היתה לקריאת־הקרב אשר חוללה אותה. ינאי, כהרף עין, דיכא בלבו המיה סוררת: לקום ולצוות את שניהם לקטילה. שמעון קיבל ולא הוסיף לפסוע. אבשלום כה גאה היה בזעמו עד כי תקפתהו חולשה. הוא קרא היטב בזיק עיניו החולף וכבה של אחיו הצעיר את גזר המות שנדחה.

“רואה אתה עד להיכן הגעת?” נפנה ינאי אל שמעון, ולא ראה לו דרך להחלץ ממיצר שלו אלא בלגלוג של התגרות, “בין אחים אתה מטיל מחלוקת.” והטעים אחים שאמר.

“מחלוקת לשם שמים אין בה רע,” צירף שמעון קולו לסילוקה של השתיקה שלא צפנה טובות. אך אבשלום נשאר נאמן לה, לנזעמת, מקשיב ולא־מקשיב.

“עד מתי אתם טופלים שם שמים לכל מעשה ממעשיכם?” הגביר ינאי חריפות לשונו.

“כלום יכול כהן גדול להעיד על עצמו שכל מעשיו לשם שמים?” השיבהו מיד שמעון כגמולו.

“מכל מקום, לא בך ובשכמותך אהיה נידון.”

“סנהדרין יש של שבעים ואחד.”

“מה לזו כאן?”

“אין מוציאים למלחמת הרשות בלא בית דין של שבעים ואחד.”

ינאי רגז, משל למי שחץ בבשרו, וללא הוציא. רגז, אך ידע כי שוב לא יוכל להתחמק מדין ודברים. העמיד, אפוא, ראשו ורובו לנוכח המערכה. אמר:

“שמעני הפעם בן שטח, ושמעני אף אתה אחי. אין פני לריב, ודובר אני אמת לאמיתה. אינני מוציא למלחמה. ואם אוציא – את חיילי אוציא, שכירי כספי וזהבי, שאין לסנהדרין כל חלק וכל נחלה בהם, לא לסנהדרין, ולא לכהונה, ולא לקדוש ברוך הוא.”

שקט, כאוב ולא מסתיר כאבו, אמר כאן שמעון:

“לא נצרכתי אלא לדברים אלה בשביל שאדע כי פחדי לא פחד שוא היה. אבשלום,” פנה פתע אל השותק מן הצד, “אחיך מביא מלחמה על ישראל.”

“שוב אתה מטיל מחלוקת?” פרץ עליו ינאי, ובדעתו להוציא את אחיו משתיקתו.

ואמנם כאן הפר אבשלום את נדרו ופנה אל ינאי בבת־ראש:

“אין הוא מבקש אלא טובתך וטובת ישראל.”

“טובתי הוא מבקש?” הוסיף ינאי להסתער כשהוא מונה לו בלבו נצחון ראשון, “יציית לי. טובת ישראל? אני אעשנו לגוי גדול.”

“עמה של צור”, פתח פתאם שמעון והוא כקורא לאיטו מן החקוק לו בלבו, “עמה של צור עתיק הוא כעמה של ירושלים. חירם מלכם בנה את מקדשו של שלמה. עם גדול, עם עשיר, ולו מלכים וכהנים וציי־סוחר, ומדינות באיי־הים, ומצודות חזקות וארמונות וחכמים וסופרים ודברי־כתב. ולשונו קרובה ללשוננו, ושמותיו כשמותינו ומולדת בית אבותיו נושקת גבול מולדתנו. רק חסד תורת משה לא ניתן לו. עם גדול, עם עשיר. והנה לנגד עינינו, באלה הימים, בזה הדור – היה למשיסה, כעפר לדוש, לאפס ותוהו היה. האדמה בלעתו. היכן הוא עמה של צור? איה מלכי צידון? אַיָם?”

“כנגד מה אתה אומר כל זאת?” נבוך ינאי שלא בטובתו בשאלו, ובאמת נשמע שמעון כאומר דבריו בענין אחר ובמקום אחר.

“כנגד אני אעשנו לגוי גדול שאמרת,” ננער שמעון והיה בוחנו בעיניו, “עד שאתה עושהו לגוי גדול – הרי אתה מאבדו בידים. ראה גורלן של צור וצידון, ראה גורלן של ממלכות ועמים. כלום מין חומר הוא ישראל, שלמחר אתה יורד לשוק ולוקח לך אחר תחתיו?”

“תמה אני עליך,” השיבהו ינאי, “שצור וישראל שוים בעיניך. וכלום לא נאמר בתורתך: ישראל בחרתי בו?”

“בחרתי בו – בשביל לנסותו בחובות ולא בשביל לפנקו בזכויות.”

“אני איני צריך לתורתך בשביל כל מעשה ממעשי,” ענה לו כאן ינאי כמי שמבקש להוציא מלבו אחת ולתמיד, “אבל אם כה יפים לך דברי התורה האלה, זכור הבטחת אלהים לאברהם, כי לך נתתי ולזרעך, וזכור ממלכתו של דוד. כל מקום ומקום שאני מכבש ולוקח בזרוע או במחיר או במשא־ומתן, מן הנהר ועד היאור, מן המדבר ועד הים – לי הוא ושלי הוא. ומי יתן והיה כוחי גדול כגודל זכותי!”

יותר משנאמר בדברים עצמם, נאמר בקולו של ינאי, בארשת פניו, בעמידתו. ניכר בו שהוא עשוי לבלי זוז. כוחו ובטחונו שפעו ממנו כמין ממיני האושר והשמחה. אי־אפשר היה לו לעצור בהם מלפרוץ ולגאות בכל דיבור ובכל עמידה מעמידותיו. אבשלום, שנתון היה כליל לקשבו, נתפש לדברי ינאי, וככל שסרב להם כן העמיק להתפש. מי יתן והיה כוחי גדול כגודל זכותי. פסוק זה השמיעהו רינת דמיו, כשהם מחישים ריצתם בעורקיו ומטפסים ובאים מלבו אל גולגלתו, אל פעימת אזניו, אל מצחו. אהבתו לאחיו בערה כמאז.

ואילו שמעון, אף שראה שיעור עמידתו של ינאי, לא נתרגש, ולא שמט אמת־מידה שבידו. אמר:

“לא בכוחן של מלחמות, ינאי. כל הבא בשפיכות דמים הריהו אובד בשפיכות דמים. אלא בדרכיו של ריבון העולמים, שהן דרכי השלום והצדק, וכבר אמר הנביא: הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא. והוסיף ואמר ודיבר שלום לגויים.”

לב אבשלום התקומם לעומת הדברים האלה. דברי הימים שבידו כתובים היו שפיכות דמים פנים ואחור, ומוחזקים היו לו כישועות וגבורות שאָצל אלהי צבאות על אבותיו ועל אבות אבותיו. בכוח של קסם נמשך אל צד אחיו, להיות לו לעזר. בדעתו נצטייר הדבר כאילו כפוי הוא להשמע לאמת שבלבו, אפילו יתפרש כמחילה למי שאין לו מחילה. מכל אלה לא אמר אלא דבר אחד:

“ומלחמות המקבים – לא היתה בהם שפיכות דמים?”

“מה דמיון יש כאן,” נפנה אליו שמעון וסבר של שידול בקולו, “כלום בית המקדש הוא שעומד היום בטומאתו? כלום זרים הם שמושלים בנו?”

“מלחמות המקבים עוד לא תמו!” הרעים כאן ינאי בקולו, והיטב נשמע רצונו לקשור דבריו בדברי אחיו.

“תמו גם תמו,” מחה שמעון קריאתו של ינאי בפסוק של ישוב הדעת, “וכל מלחמה ומלחמה שאתה קורא היום – פורענות היא, פורענות קשה ונוראה, רעב ומגפה וחלי ומות, וסהדי במרומים שנכון אני לתת את חיי בשביל שאתבדה.”

“בן שטח,” שיקע ינאי כל חמת־זעמו אמירה אחר אמירה, “דברי נאָצה אין בהם כדי להפחידני. חוץ לזיקה אתה. שכמותך ריחוקם יפה. ובעצמו של דבר, אבשלום, כלום באתי לכאן בשביל לשמוע חרפתי וחרפתך וחרפת בית־אבא? דייני בזאת, דייני!”

אף־על־פי שהגיעה עכשיו שעתו להסתלק, עמד שמעון במקומו, שאין דקדוקי כבוד בשעה של חירום. כל זמן שלא יבקש ינאי להרגו, לא יסתלק מעליו. כאן יעמוד וכאן יעשה את שליחותו. אלא ינאי עקר ממנו דעתו. כל עצמו נפנה אל אבשלום, והיה כובשו פסוק אחר פסוק, עם שהוא נוטלו ומושיבו אצל שלחנו, והוא לנגדו בשילוח צואר, כמשדל, כמחזר:

“אין לך אויב באויבי בית אבא, אבשלום, שאינו לוטש חרבו נגדנו, וכלם חונים על גבולינו. צא וראה. עכו זו, דרך משל. כלום צריך אני לספר לך? הן מיטיב אתה לדעת זאת ממני. עכו זו שפרעה פרעות באחינו בימיו של יהודה המקבי, עכו זו שאבי אבינו, שמעון, שפך דמו בשביל להציל את יהודי הגליל מחמתה, עכו זו שבין חומותיה, בבגד בוגדים ובערמה, טבח טריפון את יונתן החשמונאי, אחי יהודה ואחי שמעון, עכו זו שאין לה שעה ואין לה יום בלא מחשבה רעה עלינו ועל בית אבינו ועל ירושלים, עכו זו שיושבת על חופו של ים בשלום ובהשקט, אין מחריד מנוחתה, עכו זו – כלום מצוה היא להבקיעה אלינו או אין היא מצוה? כלום תמה מלחמתם של מקבים בגבוליה – או לא תמה? אמור אתה, אבשלום אחי, אמור אתה.”

“עכו…” מלמל אבשלום כמי שרואה חזות לנגד עיניו, והוא מאמין ואינו מאמין, “עכו… עכו…”

בעודו רך ומלוהט הוסיף עליו ינאי, להלמו ולנגדו. כיוצק בסתר אמר:

“והוא הדבר שבפי אליך. מבקש אני שתצא עמדי. מה לך שתשב בירושלים? עמי בוא. לשפלה, לערי החוף, לתשואות החיל.”

אבשלום הקשיב, הבין, וכמו שב לראות. באחת סרה חזות מנגד עיניו, שבועה שבלבו עוד היתה מפרפרת ומסרבת. אף שמעון היה עומד וממתין לראותו בכוחו או בכניעתו. אך ינאי המשיך:

“טול לבלרך וכתביך עמך. כלום מניח אתה למקרים שיקרו ועיניך אינן רואות?”

ומשלא נענה עד עת, זקף פתאם קומתו, ובקריאה חמה:

“בנו של יוחנן הורקנוס – דם מקבים שבעורקיך אינו זועק?”


את אחיו הוא מוליך עמו? – שבוי הוא מוליך עמו."

אך שלומית לא אמרה אלא זאת:

“מתפללת אני שישוב בשלום.”

“גזירה היא, ואין בכוחי לעצור באותה פורענות,” חתם שמעון מחשבות הרבה בדיבור מועט, “אך מעתה יודע אני שאין לפני אלא מעשה אחד – לחזק אומה זו מקרבה, ששום פורענות המתרגשת לא תוכל לה.”

ובאותה שעה ירד ינאי אל צבאותיו שבשפלה, והוא מוליך את אבשלום עמו.


ה    🔗

בירידתו ליפו היה ינאי כמי שניעור מחלום לאורו של יום. אף־על־פי שדיקדק כל אותו חורף להתקין כל דבר ודבר כהלכתו, בא לגופם של דברים וראה שמלאכתו בעיצומה. יהודיה של יפו קבלוהו בהתלהבות ובעסק גדול, אך ערב־רב שלנכרים שבקרבה מתבונן היה בחשד ובצינה אל הליכותיו של המלך הצעיר, שלא זז בלא משמר של פרשים ובלא תרועות. שלש מאות פרשים היו לו לינאי המלך במשמר ראשו; הוא חונה – הם חונים ומקיפים אותו, הוא נוסע – הם נוסעים מלפניו ומאחוריו. עד שהוא בירושלים נראים הם כעם רב, כיון שירד לארץ־החוף הריהם אובדים במרחביה של זו. דומה עליו: לאחר שכבש את ההר חייב הוא לכבוש את השפלה. קבע מחנהו חוץ לחומות יפו והחל מריץ את שליחיו לכל עבר. כל אותה עת אבשלום אחיו לצדו, מתבונן ואינו עושה דבר.


אנטיפס בא להקביל פניו ודיודורוס לא בא, ונאמר שיצא בראש קומץ מובחרים שברר לו מן הצבאות לתור את גבולו של זואילוס, מושלה של רצועת החוף שמצפון לשרון בואכה הכרמל. הפליג אנטיפס בשבחו של דוידורוס, שאינו נותן לגופו מנוח, שהוא מצוי בכל, שהוא מקשה ידו על הצבאות ועל תושבי המקומות, להיות הכל נשמעים לדברו ומקיימים מצוותו. כיון שהגיע לסוף סיפורו, קפץ ינאי ואמר:

“צריך אני לדיודורוס כאן!”

כעסו לא השיב לו את זריזות המעשה. דיודורוס מבקש להיות טוב משראוי לו.

“היכן הוא?” הטיח שאלתו באנטיפס.

“איני יודע. מיום שיצא לא שלח להודיע דבר.”

“טול מנין פרשים וצא להביאו. המתן!”

יפה לו זעמו. ניכרו שקולי־שעתו על פניו, ופתע גמר:

“אבשלום, אתה תעשה את המלאכה. צא בשם אלהים, וטול לך משמר של פרשים, והצפן ולך, והבא לי לכאן את דיודורוס.”

מיד לאחר שראה ביציאתו של אבשלום ופרשיו, קפץ אף ינאי על סוסו וחזר ליפו, אנטיפס ופרשיו עמו. ירד לנמלה של עיר והזעיק ספניה ואיזן וחקר אשר לספינות. אהבתו לים ולספינותיו ענתה בו. למד מה שלא היה עשוי ללמוד ממקום אחר. שני ציים, למד, משלו אותה שעה בים זה שלפניו, ציה של קליאופטרה, צי מצרים, וציו של תלמי בנה צי קפריסין, ושניהם כאחד מבקשים להרבות ספינותיהם בכל מחיר. לפי כך הספנים מצפינים אניותיהם בנמלים ואינם יוצאים אלא לדיג של מה בכך, לאורך החופים. שתי ערים יש שכוחן מספיק להן בשביל להוציא ספינותיהן לים – עכו ועזה, ואילו יפו נחבאת. אלא כל יום ויום עתידה מלחמה לפרוץ בין צי האם לצי בנה, ואפשר שלאחר מכן ישקוט הים.

עד שהוא נועד עם בעלי הספינות ושומע דבריהם, באה לפניו משלחת יהודי יפו ויהודי לוד ויהודי גזר ובנותיהן. נשתטחו לפניו ושטחו מתנותיהם, שירָאי־מצרים וכליל של זהב, עשויים עלים וציצים וכיוצא בזה. משקיבל, פרצו בתאניה גדולה על דיודורוס המושל ועל הנהגתו שהוא נוהג. התבונן בהם ינאי וראה מי הם שבאו לפניו, זקני עיירות מישראל, מהם בעלי קרקעות ומהם סוחרים ומהם זקנים השופטים את הציבור ומנהיגים אותו. דיבורם מעורבב וצועק, וניכר שאינם חרדים אלא לעורם. כלום מה יאמר להם? ממלכה גדולה אני מקים לכם? מלכות־דוד אני מחדש עליהם? אילמלא תבונה שבראשו היה מנערם מעליו בזרוע. כיון שנצרך הוא לחיבתם ולנאמנותם, היטה אזנו והקשיב. מעשה בגדוד של צבא שהטיל אפסניה שלו על כפר אחד ולא זז משם עד שלא הותיר קנה־קש לבער, ומעשה בפלוגות של נכרים שיצאו לשוטט בלילות והיו מלסטמים בתי ישראל ושוכבים את בנותיהם, מעשה בסוסיהם ובפרדיהם של עובדי־אדמה ובעלי־שיירות שניטלו מהם בזרוע לשימוש הגייסות ולא נפרעו דמיהם, ומעשה במימי בארות שנלקחו בשביל בהמותיו של דיודורוס, ומעשה בפירות־האילן ובתבואות־השדה. אמרו לו: בשביל כך הושיענו אלהי ישראל ונתן עלינו כהנים ומלכים – בשביל שנכרי ימשול בנו?

“לא הנכרי מושל בכם, אלא אני אני המושל בכם,” הרעים עליהם ינאי בקולו, והם נושאים אליו מבטים שיש בהם פחד ויש בהם תקוה. הוא קרא לאנטיפס שיבוא ויתיצב לצדו.

“הָעֵד אתה בי,” קרא לעומתו בקול, למען ישמעו וידעו, “הנכרי היכן הוא עתה”"

“הרחק מכאן,” השיב אנטיפס, והוא מתבונן באדוניו ובמשתטחים חליפות.

"כתבו לכם זאת לזכרון: מעתה אני מסיר אותו מכל ממשלה במחוזן של יפו ולוד וגזר. לא תדעו עוד את אימתו. מעתה אני מושלכם, ושערה לא תיפול מראשיכם ארצה. אני דיברתי.

הם נשקו את הקרקע שלרגליו ונסתלקו, תחילתם ציבור שותק ואחריתם סיעות ממללות. בעקבותיהם אץ גיחוכו של מושלם החדש.

אלה יוצאים ואלה באים.

מלאכות אשקלון היו בה כמה וכמה מנכבדי העיר, ששמם יצא לתהלה עד כנפי ארץ, אך שושבין שלה היה יהודה בן־פתורה, וגם הדיבור היה עליו ראשונה. פרט לאותם נכבדים הביא עמו מתנות, אגרת ומשאוי ראשון של מטבעות, תחת משמר תופשי־חרב מבני אשקלון. בתיבה מפותחה של כסף הקריב יהודה מראשית ביכורי מלאכתו, והיתה היא מלאת מעות נוצצות של נחושת. זקני אשקלון עמדו על עמדם, יהודה סמוך היה למלכו, ואף רכון אליו כמעט, וינאי חפן בידו מן המטבעות ונתן בהן עינו. פשוטות היו, מטבעות של מעה ושתי מעות כלן, מטבעות נחושת בנות־יומן. קרב אחת וקרא. יהונתן המלך, וסביבו גלגל השמש על חישוּקוֹ. הפכה – תואר פרח על כותרתו וכפתורו. והטיל את המטבע למקומה והוסיף להפוך בתיבה. נבר והעלה מתחתית התיבה. מטבעות פשוטות היו הן, שנעשו בחיפזון, ומהן ששימשו קודם לכן, ורקעון בפטיש כבד וטבעו בהן סימניו העבריים של המלך החדש, יונתן המלך.

בפניו של יהודה נסתמן צל של ספק, כנכון לבקש מחילה ברגע של צורך, אך ינאי החזיק לו טובה. נראתה לו צניעותן של המטבעות, ויפה לו שלא טבעו עדיין סימניו בלשון יוון. עוד תפארת למועד, אמר:

“בירושלים ישמחו על אלה.”

ענה לו יהודה בראשו ואמר:

“הנחושת טובה. כל אדם שבשוק, כל חייל ישמח על אלה.”

ינאי שאל לשיעור שהביאו. השיבוהו כי אין זה אלא משאוי ראשון, ולפי שעה אין בו אלא כערך מאה ככרי כסף. מיד קרא ינאי לאנטיפס וציווהו שיחלק את כל המטען כלו בין החיילות. צירף את תיבת־כספו, רק בטרם יוליכוה מאצלו נטל לו מעה אחת והיה משעשע בה את אצבעותיו.

מלאכיה של אשקלון היו להם דברים לאמרם באזניו. הוא זימנם שיסעדו עמו, אך הם נרתעו מפני כבודו, והוא לא הוסיף להפציר בהם. ביקש למהר ולסיים שעוד עניניו מרובים. שמע לדבריהם והיה אוכל. עמדו בריחוק מה ופתחו ואמרו:

"עמה של אשקלון שולח את ברכתו למלך אלכסנדר הטוב והמיטיב. עמה של אשקלון פניו לשלום, ומקדמת הימים שומר היה אמונים לשכניו היהודים. עמה של אשקלון עם חרוץ הוא ואוהב מלאכה, ואינו מבקש אלא טובת שכניו. עמה של אשקלון פותח שעריו לפני המלך אלכסנדר ומבקש את חסותו. עמה של אשקלון מבקש שיגן עליו המלך אלכסנדר מפני אויב ופורע. עמה של אשקלון מבקש שלא ימנעו ממנו זכויותיו אשר נתונות הן לו מקדמת הימים, לנהל את עניני העיר, לטבע מטבעותיה, להחזיק גימנסיון ושוק ונמל, לגבות מכסי הספינות, לנהל סחרו עם הארץ ועם הארצות. עמה של אשקלון מבקש לשלם מס ככל אשר יוטל עליו מאת המלך אלכסנדר, עמה של אשקלון שולח ביד מלאכיו שיעור מאה ככרי כסף במטבעות המלכות החדשות, ויחשב לו הדבר מתת חינם לאוצר המלך, אות רצונם הטוב ונאמנותם.

זקף ינאי את ראשו. שמועה טובה שמעה אזנו. התבונן בהם ויפים היו בעיניו. אילו עמי כאלה, הפך בדעתו, אילו עשר ערים כאלה לינאי, לא ערי נכר, אלא עצם מארצו ובשר ממלכתו – מי יעמוד לו בדרכו? יפה היתה בעיניו עמידתם, לבושם הקל, הפשוט והנכבד כאחת. מה שונים היו מאותה סיעה מהומתנית ומחוצפת של בני יפו ולוד וגזר. עשרם של אלה מוצנע היה ומבצבץ כאור חמה מסתר עב; כגון סנדלים אלה שלרגליהם שלא היו עשויים אלא רצועת עור אחת ואמרו הדר. הרמיזוֹ ליהודה, והלה נשא ידו והכל העמידו בו עיניהם, מצפים. פתח ינאי וברר לו לשון שאין בה יוהרה, ואמר:

“אוהב אני לאוהבי, ושלומי למבקשי שלום. אשקלון עיר גדולה ונודעת לתהלה, ומי לא יבקש קרבתה? אבותי ואבות־אבותי כיבדו את עירכם ואת גבוליה, וכן אעשה אני וכן יעשו בני אחרי. נאמן אהיה לנאמני עד יום מותי.”

דיו בזה, חזר והרמיזו ליהודה שיקרבם אצלו אחד אחד, איש בשמו ובענינו ושאלתו. קרבו ובאו אצלו אחד אחד. מפקחי רשות הנמל, איקונומוס של שוק, כהן מכהני אפולון של אשקלון, סוחרים. דבר אחד היה להם בפיהם – דיבתה של עזה. בזה אחר זה חזרו וטענו: הצילנו מרשעתה של זו. אכן, הגה ינאי בלבו, הללו ודאי נזדקרה לעיניהם תכונת־הצבא אשר מסביב, ומבקשים הם להטות את כף המעשים לתועלתם, מכל מקום, לא השיב להם בזה.

לאחרונה בא לפניו אדם אחד בשנות גברותו, ומשנקב יהודה את שמו – אנטיוכוס איש אשקלון, קפץ ינאי ממקומו ונטלו ברוב כבוד והושיבו אצלו. את שמעו ורובי תורתו שמע עוד בעכו. עד לרחוקים באיי־הים יצאה מלתו – יסד אקדמיה של אשקלון, פילוסופוס עתיר בחכמה, גדול הדור. עכשיו ישב לעומתו וינאי הושיט ידו אל כליל הזהב אשר הרימו לו זקני עמו ועטרוהו לראשו. מיד שמע פליאתם והתרגשותם של העומדים בהמיה שעלתה מסביב. ואמר:

“במה אוכל לכבד את מי שחלק לי כבוד יותר ממעלתי?”

הסב עיניו אל הציבור וראה שנתעלה כבודו בעיניהם. אמר להם:

“אנשי אשקלון – בשביל חכם זה שהוציאה עירכם, ראויה היא לחיבתם של כל מלכי ארץ.”

בזוית עינו ראה כיצד נכבש לבם למלך נבון זה, ובזוית לבו כבר ידע כיצד יהיה הסיפור מתפשט והולך בחוצותיה של אשקלון ובכל ערי־הנכרים אשר בארץ.

אנטיוכוס לבדו כמו לא ראה פליאה בדבר. למוד־כבוד ונבון־הליכות קם ועמד לנגד ברבר אוהב־יוונים זה, ופסק את פסוקו, שכעוקץ דק מן הדק היה חבוי בו:

“דומה שהכוח אינו חסר את שלימות המידות.”

אכן, פסוק מן המפורסמים היה הוא, וכנזכר ישנות, טעם שוב ינאי טעמו הנפלה והמוזר של דבר־חכמה יווני: כפול, צופן ניגודו בתוכו, מקרב ומרחק בנשימה אחת. דומה שהכוח אינו חסר את שלימות המידות. אריסטו שלהם אמרו, רבן של חכמי עולם, והנהו שוב על לשונו של פילוסופוס זה. כביכול, עדיין אין לרדת לסופו. ושחוק־נעימות זה שעל שפתיו – אינו שחוק של לגלוג? – אלא אין היא עת דברים.

עמד ושילח את הכל לדרכם, ואך את יהודה פן פתורה עיכב. משנותרו לבדם קרב מיד לענינו. הוא דרש נוספות על הכסף שקיבל, ועד מהרה, ויהי בדינרים של אשקלון או באדרכמונים של סוריה.

יהודה הבטיחו נאמנה כי משאוי חדש של מוטבעות כבר מוכן לצאת לדרכו, ומשנדרש מזומן הוא להוסיף עליו כהנה וכהנה, מכל שיוכל להניח עליו ידו במרוצת הימים הסמוכים. אלא צריך להתחיל במלאכה עצמה, וכל זמן שלא יתם קציר חטים אין כדאי להטיל פחד ושמועות רעות בקרב הארץ, פן ימהרו אנשי הכפרים ויסתירו את יבוליהם.

“והרי מס התבואות אינו אלא אחד מחמשה,” טען לו ינאי.

“אחד, ושקול כנגד כלם,” השיבו בן פתורה והוסיף ממה שכבר הגה בדעתו וממה שכבר היה מוחזק לו מתוקף נסיונו ובינתו במעשים. אמר:

“גבייתם של מסים, מלכי, הרי זו מלחמה שאין לה הפסק, מלחמה קשה ומרה בין מי שנוטל ובין מי שהימנו נוטלים. אין לך ממלכה שלא תהיה אותה מלחמה נטושה בקרבה. אלה מבקשים ליטול ככל שהיד משגת, ואלה מבקשים להערים, להסתיר, לרמות, להפחית, לעשות שקר. מודעת היא לי, משעה שיצא הקול: ניתנו מסי הממלכה בידי בן־פתורה, לא תחדל לי מלחמה יומם ולילה, לא אוציא מהם קב אחד של תבואה בלא עשרה קבים של לחץ. מס הגולגולת, מס המלח ואפילו מס האילן קשה להערים עליהם. מה שאין כן מס התבואה. הללו ממגורות יש להם ומטמונים ואמברים בסלע ובהר. צא לשדה ואמור: מאה עמרים נתנה, ויצווח לך: חמשים נתנה. מה תטען? לפיכך אומר אני: פעם אחת, לו פעם אחת, אבוא עליהם במפתיע. התבואה בגרנות, מעשר מופרש, תרומה מופרשת – בא שליחו של מלך ואומר: שליש החיטה, שליש כל כור וכל עומר וכל סאה – לאוצר המלך.”

אמר לו ינאי:

“עשה ככל שתעשה, בלבד שלא יהיו אוצרותי חסרים.”


כיון שאמר ינאי דיבור מפורש, נפתח לו ליהודה פתח שכבר היה מצפה לו. הציץ במלכו כאילו היה בורר לו פסוק נאה, ופתאם שאל שאלה, כביכול שלא ממין הענין.

“כמדומה ראיתי כאן סיעה של סוחרים שיש עמם כמה וכמה פרסאות של חבלים ושרשראות.”

“ואני כמדומה לא ראיתי,” ענהו ינאי, ספק הוא מבטל דבריו מעיקרם, ספק הוא מיתמם.

“מהלכת היתה בדרך לוד ופניה לכאן.”

“הרי שראית.”

“בני אשקלון,” אמר יהודה, כבוחן את שומעו, “מבקשים לקנות מן השביה ככל שתהא היד משגת.”

“יקנו.”

“נכונים הם לקנות מעתה כל שבויים שיפלו בידיו של מלך ירושלים.”

השהה עליו ינאי את מבטו והוסיף לו חיוך של מי שאין מסתור מפניו. אמר לו:

“כבר הם מכורים.”

“למי?”

“לסיעת סוחרים שראית.”

“הללו קונים? – בני־טוביה קונים!”

“אשקלון קונים?” השיב לו ינאי כדרכו, “בני פתורה קונים.”

“ויהא שבני־פתורה,” נטל לו יהודה לשון של עזות, “אינם שוים לראות קורטוב שכר בעמלם?”

“קורטוב לבני־פתורה וקורטוב לבני־טוביה. כבר הדבר עשוי וגמוּר.”

ניכר שאין תכלית ליתר דברים. צפן יהודה בלבו ומחה פיו ושתק. פתאם חזר לענינו, וידע שהפעם אין ינאי מסרב לו. אמר:

“מכל מקום, ראוי שתנתן על ידי פלוגת־פרשים, בשביל שאטיל מרותך ובשביל שלא אצטרך לדינו של מלך בכל תקלה של מה בכך.”

חזר ינאי ואמר:

“עשה ככל שתעשה, בלבד שלא יהיו אוצרותי חסרים.”



כיון שקיבלו החיילות את שכרם ביקש ינאי לראותם פנים ולתור מחנותיהם. בא לפניו אריסטוניקוס והוליכו למחנה שלו, בלב מישוריה של לוד, להראותו את בני טיפוחיו. כאן לא היו מזומנים לו יהודי הכפרים, שחשובים לעצמם כבנים למקום, וכאן לא היו ספנים שיראתם מפני מלכים שבים ולא מפני מלכים שביבשה; כאן היה צבא, והצבא צבאו. משקרבה פמליה של מלך עלתה תרועת החצוצרות במחנה, ומשבאו לככרו של זה כבר ניצבו ועמדו מַלבנים מַלבנים של נושאי־חנית לשלש רוחותיה. קצובי צעד באו סוסי־המלך ומלוויו וניצבו במפתח שנועד להם. אור יפה שפוך היה על כל הנמצא, וינאי ברך את שעתו.

החצוצרות שבו והריעו ואריסטוניקוס הדהיר סוסו וניצב בין חיילותיו בתווך. כאחד זקפו זינם והחלו צועדים. ארץ רעדה. כלם כאחד, סמורי־חנית, ידועי־צו, הלמו והלכו על פני הככר, מלבן אחר מלבן, חנית חופפת חנית, רגל תואמת רגל.

אותה שעה הקיף ינאי בדעתו: כלו שלי! וגאה היה עד אין הכיל.

פתאם נתפלגו הגייסות, מהם לכאן ומהם לכאן, וסדרם נשמר מעשה חושב. ניצבו אלה מול אלה. הריעו חצוצרות – ובאחת זוקרו החניתות לפנים, ושיר עלה מגרונות אלף, וגוש מול גוש החלו צועדים – ראוות־קרב לכבודו של עליון על כל עליון, אדון הצבא.

קרבו ופרשו, נעו ימינה, נעו שמאלה, נסוגו. לא גדודי אדם – חיות, חיות אימים בנות אלף ראש ואלף רגל ואלף חנית האחת. פַלַנְקְס שאין לפניו מעצור, אימת כל עמי המזרח, גאוות עריצים, מתת אלהי יוון. פלנקס בצבאות בית חשמונאי, פלנקס של ינאי המלך. בזילאוס אלכסנדרוס.

כמין קדחת תקפתהו תחושת הכוח, והוא שמעם בתוך דמו. כלם שלו. רצונו – הם עושים. רצונו – הם דוהרים וממגרים לעפר עיירה זו, שבתיה באופק הקרוב. רצונו – קמים ומטילים הרג ושואה וחרבן ומוֹקד בכל מקום שיאמר. רצונו עומדים, רצונו אצים.

הכוח היה לו למחנק. חייב היה לעשות מעשה, חייב היה להפיק עוצר־אונים זה מגופו, להתחבר עמהם, להתבולל בהם, לאבוד בקהלם הסומר, השר, המרעיד ארץ.

הוא הכה בסוסו והדהירו אל בין למחנות המתרגלים. בתווך עמד, יחידי, מזה ומזה לו מַלבני הפלנקס המתקרבים בשילוח חניתותיהם. סוסו התקומם תחתיו, אך הוא נזקף בתוך אוכפו ועמד. פנים ואחור שלח מבטיו אל החניתות המתקרבות. אריסטוניקוס, שרי החיל, מוקעים היו למקומם, משתאים, בקצה המחנה. מלבני החניתות קרבו והלכו בקול שירה, ינאי עלע דמיו, עלע דמעיו. עיניו בערו. החניתות קרבו עד כי חלף הרעד בעור הסוס, ובו ברגע קפאו החיילות על מקומם, ובקול־תרועה אדיר זקפו חניתותיהם למרום, ניצבו על עמד, ופה אחד, שעה ארוכה:

“א–ל–כסנ–דר…א–ל–כסנ–דר… א–ל–כסנ–דר…”

במחנהו שחוץ לחומות יפו הקבילו את פניו דיודורוס ואבשלום, לאחר שחיכו לו מאז שעות הבוקר המוקדמות. אבשלום נוח היה לו ברוחו, אף עולץ כלשהו, על שעלה בידו לעשות מעשה ולהביא את דיודורוס, ואילו זה רוחו היתה עכורה במידת־מה, שלא לאמר זועפת. רק ינאי נוססה בו רוח גבורה. בלא להקשיב לאשר בפי שלוחיו, איש ודבר שליחותו, ובלא דיבורים יתירים, העמיד רצונו כמין צו: יוצאים והולכים.

דיודורוס ביקש להצן את רוחו. צבאו של המלך, אמר, אינו מוכן למסע מלחמה, והיו לו בכך כמה ראיות חותכות וכמה מעשים שאירעו. פרט לגדודיו הכבדים של אריסטוניקוס, בשריונם ובחניתותיהם, ופרט לשלש מאות פרשי משמר־המלך, אין החיל עשוי עדיין מקשה אחת. הוא ביקש להוליך את ינאי על פני מחנות־הצבא בשביל להראותו דבר במקומו.

“קום ונלך,” קרא ינאי לעומתו.

“הרגני, המלך,” השיב לו על זאת דיודורוס, “אך הלילה אני נותן מנוחה לעצמותי הבלות.”

נתרכך לבו של ינאי וערך להם סעודה, לו ולאבשלום. דיודורוס פיו לא פסק מטחון, אחר דברי מאכל ואחר דברי עצה וחכמה.

הוא תר בגבולן של ערי־החוף שצפונה ליפו, ושלח מרגלים ולקח שבויים וזה הדבר שעלה לו מהם: אין מגדל־שרשן ואין דאר ואין שקמונה ואין זואילוס, שנעשה להם ראש, נכונים לפנות את מקומם לזולתם. זואילוס רודה בהם ביד חזקה ובני־בריתו – אנשי עזה מכאן ואנשי עכו מכאן. ברית אחת היא של ערי־המסחר שלחוף הים, וידידים להם אף מעבר לים.

ברית זו היא היא שהעכיר לו את רוחו. אמר לו ינאי:

“מבקש אתה לחזור בך?”

“מכל מקום, ללמדך זה בא” ענה אבשלום תחת דיודורוס, “עד שאתה מנופף חרבך על גויים וארצות – תן דעתך למה שעל פתח ביתך.”

אחי זה, אמר ינאי בלבו, אין לו תקנה. לעולם הריהו מבקש צלם של אחרים, להגות כהגותם ולרצות כרצונם, כביכול אין די לו בשלו. עם זאת אכיר שנעשה בו שינוי, באבשלום, והריהו שרוי בשלום עם עצמו ועם הבריות. שחק לנגדו ושחק לנגד דיודורוס ואמר להם:

“אשרי המלך, שיועציו מתונים ממנו.”

למחרת טרד את דיודורוס ממשכבו ורכב עמו ועם אבשלום לבדוק ולראות מה פסול נמצא בגייסות. דיודורוס טענות היו לו כנגד גדודי־העזר מבני הכפרים. “יהודיך שלך,” אמר לינאי, “אין לבם לתהלה.”

חייב היה לעקרם בזרוע מבתיהם. הימים ימי טרם קציר, ובזרוע נעשקו הכפרים מכל תופש חרמש בקרבם. בשעת מעשה נהג דיודורוס לפי חמת־רוחו, אך עתה, משהוליך את ינאי לראותם במחניהם לאחר שרדה בהם חודש וחדשיים, נתחלפה חמת־רוחו בפליאה, וכך שטחה בפי מלכו:

“הבטחתי כסף, וחלק בשלל, ורכוש, כאשר אמרת – ואיש לא זז!”

הניד ראשו, כמתעצב על הדבר, וסיפר:

“זכור לי אותו כפר, בו בחרו כמה מן היפים בנערים למות, בלבד שלא ילכו עמנו. יפים היו, חי נפשי, אך משתפשו בחרב – לא עצרו עוד חיילי בחרבם, והאש כלתה את המעשה.”

לשעה באו אל מחנותיהם של אותם גייסות שלבם רחוק מן התהלה. שם היו בהמות־המשא, הפרדים והגמלים, שם היה הבקר והצאן אשר בעקבי־הצבא, שם היו החרשים, העבדים העושים בכל מלאכה, ולאחרונה, במחנה לעצמם, בעלי־המלחמה מן היהודים, שממונים היו מטבע ברייתם על קלי הנשק – הקלעים, רומי־הקשת, קצרי הסיף. ינאי נכנס אל קרב המחנה, וראה שהם משרכים עמלם ככפויים. ראה מה בינם לבין נעריו של אריסטוניקוס, שהם וחניתם אחד, וכמו עלבוהו. אלא בלא קלי נשק שהם קלי־פגיעה אין לצאת אל המערכה.

נתערב בקהלם. בני עכו"ם, מן השכירים, ממונים היו עליהם ונהגו בהם שררה ביד קשה. ניכרה שנאה בין מצַוים למצוּוים. בא ינאי ופתח להם, למצוּוים בלשון אמם. שאל איש למקומו ואיש לקורות אותו. נענו לו בצמצום ובחשד. מבני הכפרים אפילו יראת כהן גדול אינם יודעים. אפשר אבותיהם עצמם עוד היו עובדי כוכבים. סרבנים אלה אינם מומחים אלא לדבר אחד, לברוח לבתיהם. כמה וכמה מהם הורגו בעודם נמלטים, אמרו לו לינאי, והאחרים נמלטו ואינם, והיתר עתידים להמלט או ליהרג בעודם נמלטים. אלא בלא קלי־הנשק וקלי־פגיעה אין לצאת למערכה. אמר ינאי:

“יהיו אלה סמוכים עלי וכפופים לי. עיקרום והביאום שיתחברו אל פרשי, ומעתה ידעו שמלכם נוהג בהם.”

מקץ שעה קלה הוטלה תזוזה במחנות והעדרים געו והפרדים נתעמסו צרוריהם, והעבדים החישו מלאכתם, עד שהכל החל נע והולך, ופמלית המלך החזירה פניה למקום ממנו באה.


מחלוקת חריפה נפלה באהלו של ינאי בעת שישבו אל פת הערב, ואריסטוניקוס במסובים, על דיודורוס ואבשלום ואנטיפס. ינאי בשלו היה: יוצאים והולכים. אין להמתין עוד. דיודורוס, מעשה פטרון, ביקש למנעו מן הטעות בכל כוח ובכל מלה שתחת לשונו. צבאו של המלך אינו מתוקן עדיין למסע של נצחון. יש להגדיל פלוגותיו של אריסטוניקוס, ובאניות יש להביאם, ממולדתם של לוחמים בני־לוחמים. גדודי־עזר יש להקימם מעיקרם. אין לבטוח במה שמצוי בעין. לילה אחד יעלמו כלם, וייסרוהו האלים אם לא יהיה זה הלילה האחרון בטרם קרב. עלבונו צבטוהו לינאי בלבו. הוא צעק:

“אני הוא ראשם של אלה עתה, והמדבר בהם סרה, בי הוא מדבר סרה.”

“מוטב לי שאאבד את ראשי בידך, מלכי, בדברי בך סרה, משאאבדנו בידי אויביך, בהיותי נלחם בהם בלא קשתים לימיני ובלא קלעים לשמאלי.”

“יהיו קלעים לשמאלך וקשתים לימינך. פי דיבר!”

“הכורדים,” נפל כאן אריסטוניקוס אל תוך הדין והדברים, “הללו קלעים של עזמה הם, והפרתים, או אף הארמנים – קשתים שאין משלם בארץ. אילו היינו ממתינים קצת ושוכרים מאלה ומאלה – היו הופליטים שלי, נערי, כובשים ארץ ומלואה בסערה, כאש החזקה שהרוח דוחפת בה ומזרזת אותה ונותנת לה כנפים.” ינאי ראה שאין לו תומך, אך הדבר לא הרתיעהו. שאל:

“כלום מבקשים אתם לשלוח את הסוררים הללו לבתיהם?”

“אין אדם נלחם על כרחו, המלך.”

“ובכן,” קם להם ינאי לעומתם, “יהא נא הדבר סמוך לזכרונכם: אין אני משלח איש לביתו. ואת כספי וזהבי אינני משלח לארבע רוחות השמים. היהודים הללו ישמשו אותי וידבקו בי כדבוק החץ בקשתו. עלי הדבר, ואקיים. ויה הדבר סמוך לזכרונכם ביום בו תושיע להם ידם.” דיודורוס ואריסטוניקוס לא קיבלו. אנטיפס שתק ולעס, אבשלום שתק ולא לעס. דיודרורס הסביר דעתו. אין הוא מטיל ספק בכוחו של המלך, אין הוא מבקש להשיבו אחור. כל עצתו היא שיהיו ממתינים עוד חדשיים ושלשה.

פתאם נטל לו אבשלום עוז נפש:

“אנו נמתין והאחרים לא ימתינו.”

“אמת,” נתן לו ינאי תודתו, ומיד הוסיף, כשהוא פונה אל מפקד ההופליטים שראה קרבות בעולמו, “כלום אפשר שגם אתה מבקש להמתין! והרי לוחמיך עשויים ללא־פגם. עם שכאלה הולך הייתי אל קצוי־ארץ.”

“בלא פרשים,” השיבהו אריסטוניקוס, “בלא חציצה של קלי־רגל, בלא קשתים – מה ערך להם? מי יהרוג באויב לאחר שיביסוהו, מי יגן על ירכם, על גבם? אם ינצחו – יהיה זה נצחון־שוא, אם יוכו – והיה זה בית מטבחיים, איש לא יציל את נפשו.”

“לא יוכו, בן אדם,” פסק לו ינאי, כשהוא מושיט ידו ונוטל מעל יצועו מגילה גלולה בנרתיקה, “אפשר שמעת שמעו של כסנופון איש אתונה? ריבוא חיילים יוניים היו הם שנסעו אל לב מלכות פרס, ואף חזרו אל חוף מולדתם.”

הוא לא הביט בדיודורוס, אף לא באבשלום. כל עצמו מופנה היה לנוכח אריסטוניקוס. המשיך: “כאן כתוב הדבר, והיודע יודע. להם היו חמשים פרשים – לנו מאות. להם לא היו קלעים, לא היו קשתים – לנו אלפים, אלפי לוחמים קלי־רגל, קלי־נשק, ובהם קלעים וקשתים וסייפים. הם בארץ נכריה היו, מרחק אלפי פרסאות ממולדתם, מוקפים שונאים מכל עבר, בלא לדעת דרכם, בלא להכיר לשון־הארץ, בלא לחם לאכול, בלא סוס, בלא אוהב, בלא עזר. אנחנו בארצנו אנו נמצאים, לנו שפעת מזון, שפעת בהמה, מכל צד ומכל עבר יושבים בני ארצנו. לא נודדי־נכר אלא צבאותיו של המלך. האנו צריכים להמתין? הלנו אין די בשמונת אלפי לוחמים כבדי־השריון וארוכי־החנית? הלנו עוד לשבת ולחכות עד יובא לנו הנצחון על כפיים? האין אנו בטוחים בנצחוננו עשרת מונים על פני שכיריו של כורש הצעיר?”

“פרט להפרש אחד קטן,” הטיף דיודורוס ארס־ספיקו והכל שמעו, “כי שם לחמו בני־יוון כנגד ברברים, וכאן ברברים הם יוצאים נגד בבני־יוון.”

“יפה, איפוא,” קפץ ינאי על רגליו לאחר דממת הרף־עין, "מחר עם השכמה אנו יוצאים. צבא הברברים, בשם אלוהים, צבא הברברים מחר עם השכמה1, ציותי ולא אשנה. יוצאים!

בימים הבאים המעיט ינאי לשאול בעצת יועציו, ואת אבשלום קירב. אמנם, הוא לא מנע מהם חסדו בדרך אחרת. דיודורוס קיבל סוס על שריונו, כלו נחושת קלל, ואריסטוניקוס סיף של דמשק שנדנו מעוטר באבני־חן. כל אלה לא נפגשו איש עם רעהו, כיון שהיו עסוקים ומעוסקים יומם ולילה לקיים רצון המלך. תחת שיהיו נועצים – עשו במלאכה, והצבא החל נוסע צפונה.

תחילה נוסע היה לאיטו, כשיעור שש פרסאות ליום, ותוך כדי מסע נתכוננו אגפי הצבא וסדריו. ינאי נסע ראשונה, הילוכו בשפלה וצלעו למורדות ההרים. עמו היה אבשלום, ומוקף היה מאתיים מפרשיו. לרגליו נסעו חילות העזר קלי־הרגל, היהודים.

לשמאלו, לצלען של גבעות ארץ־החוף נסע דיודורוס ועמו אנטיפס. אף חילותיו קלים היו בעיקרם. מאה מפרשיו של ינאי, קצת מקלי הנשק אשר מן השכירים ופלוגות אחדות מן ההופליטים של אריסטוניקוס, בני קיליקיה. הוא היה מהלך רצוא ושוב לאורך גבוליהן של ערי החוף ופוגע בתחומיהן ובכפריהן ובאורחותיהן ככל שמצאה ידו. כל עצמו נועד לטרוד בני בריתה של עכו משלוותם ולמנעם מהתחזק לקראת השעה המכרעת.

מאחור, בדרך המלך הסלולה, התנהלו שריוני־הפלנקס של אריסטוניקוס, כובד החיל וכבודו, כשברזילם ונשקם מעומס על גבי פרידות וגמלים, ועם רב לרגליהם – נושאי הכלים, העבדים, חרשי הברזל, המנחשים והאומרים באוב. מדביקים עקביהם, ברכב ובגמל ובחמור, הלכו הסוחרים, מוכרי המזונות וקוני השלל והעבדים, וכן הנשים, וכן כל שפרנסתו על הצבא.

עד שנשקפו להם הרי־יהודה מרחוק הלכו יהודיו של ינאי מישרים. כל־כך עד כי התברך בלבו שעשאם בני־חיל. סבור היה כי אי־אפשר להם שלא יאהבוהו. אלא משעה שנכנסו לאפרכי של נרבתא והחלו עולים בהר, נפל דבר. בלילה הראשון, משחנו לצפונה של אותה עיר, נמלטו מן המחנה כמה מנינים של לוחמים, הם ונשקם עליהם, ולבוקר החלה הרינה מהלכת. אי־אפשר היה לו לינאי שיבדיל מפרשיו בשביל לרדוף אחריהם, ובהרים הן יפה כוחו של האץ ברגליו מכוחו של המתיגע על סוס. הכל ידעו שהמלך אינו יוצא לרדוף אחרי הנמלטים, ובלילה שלאחריו חמקה שוב סיעה גדולה של בני הכפרים, אף־על־פי שהעמידם ינאי בתווך, וסביבם פרשיו.

מעתה ידע כי האלפים אינם ממתינים אלא עוד יום ויומיים, ואז, אם לא ימר להם לנמלטים ממר המות, לא ישאר לו תופש חרב אחד מבני הכפרים. הוא דפק במסע כל אותו יום, והצבאות היו מטפסים ועולים בערוץ, שחללו נצטמצם והלך בין כתלי־ההרים מזה ומזה. תושביה של אותה אפרכי למדו מקצת זעמו העצור של המלך. הוא לא הניח אחריו גבר אחד בכפרים, גם מן הפרדות והסוסים לקח, ומן הבקר לאָכלָה.

כהעריב היום באו אל ראש־הפסגה הנשקפת אל עמק־יזרעאל, וכפר עותני, הוא מגידו משכבר, לרגליהם. ינאי עשה כרה גדולה לחייליו. שחט בקר וצאן, חמס יקביו של כפר עותני וממגורותיו, וחילק מן הכל ביד נדיבה. הוא פיזר מתנות לסרדיוטות, משר־עשרה עד שר־אלף, וגם בשביל בני־יהודה שמורים היו לו דברים הכובשים את הלב. הוא כנסם ונשא לפניהם תפלה בלבוש של כהן־גדול. הבטיחם נחלה ועושר בארץ הברכה המעותדת להם, ואף זאת הבטיחם, כי כל נחלה מנחלאותיהם חפשית תהיה מן המסים הכבדים וזכויות חייליו של המלך תשמרנה להם עד יומם האחרון. לאחר זאת ציווה להעלות מדורות רבות בכל קצוות המחנה, ואת אבשלום שלח להתהלך בקרב החיל ולשים את עינו בכל.

באהלו ערך ינאי הילולה גדולה לאוהביו, קציניו ופרשיו. כטוב לבם עלתה צווחתם, וככל שעלתה צווחתם טוב לב ינאי. נשבע בלבו שלא יתן תמונה לאיש מנאמניו בלילה זה. וכל העת היה מצוה ומוסיף להם יין ושיכר ומטעמים.

ההילולה בעיצומה היתה, שעה שסיעת־פרשים בהולה פרצה אל תוך המחנה ופניה אל אהל המלך. עד שעמד ינאי ממקומו כבר נתיצב לפניו דיודורוס, ושנים ממלוויו מאחורי כתפו. המשתה לא דמם, איש ואיש נתונים היו בסביאתם, ודיודורוס התבונן בשמחה זו, והתבונן במלוויו, כיוצא ללמד מה בין לוחמים לבין הוללים. ינאי ראה מה הוא יוצא ללמד, ונתכעס.

“מה הבהלה, דיודורוס, כלום כבשת לי ארץ באפס־יד? או שמא זה הוא כל שהותרת לי מצבאי?”

דיודורוס החריש, ואחר־כך כפף עצמו אל המלך:

"דבר של חשיבות, אלכסנדר.

נתן ינאי עינו בהולליו והחזירה על פני אהלו והעמידה ביועצו. תחת שיוציא כל איש מעליו, יצא בעצמו את האהל וישב על אבן גדולה והרחיק מעליו שומרי־ראשו המתלווים לו, והמתין לדיודורוס שיפצה את פיו. כאן לא רוח ההוללים היתה על העליונה אלא רוחו של דיודורוס, קודרת משהו אך נמרצת עד מאוד. אמר:

“דבר מסעו של מלך־ירושלים נודע. נפל פחדך על יושבי־החוף. אנו פושטים בגדוד על עריהם, ובליל אמש נפל לידינו שבוי מן השועים. והדבר זה הוא: לתירוס, תלמי לתירוס, נתבקש ואף נעתר לצאת את קפריסין בציו ולבוא לעזרת עכו בנות בריתה. אפשר מחר ואפשר לאחר מחר – הריהו יוצא ובא, ועמו חיל כבד, ואניות, ונושאי שריון.”

ינאי לא היה צריך לדברי הסבר. מלך קפריסין, מלכה הגולה של מצרים, מעודו היה שונאם של בית חשמונאי, בן־בריתו של אנטיוכוס קוזיקנוס. עכשיו נתחדש דבר אחד, שערי החוף בקשו את ידו, ללמדך שכבר גדול פחדו של בית חשמונאי עליהן מפחדו של קוזיקנוס. הוא ידע את אשר לפניו, וכזאת אמר:

“בטרם יציג כף רגלו על חופנו – יהיה כל אותו חוף רצוף חניתות של ינאי. אף לא נמל קטן שבקטנים בשביל ספינותיו של אותו בן־טופח.”

דיודורוס גיחך ויד בלם גיחוכו. שב לענינו:

“יש לעשות מעשה – ומיד.”

“ועכו ראשונה,” אמר ינאי.

עד עתה לא אמרו את שמה מפורש, ומשאמרו עתה ינאי דומה היה כמי שהשמיע תרועת מלחמה. שניהם רצו בה, חשוקה ושנואה כאחת. שניהם לא הגו אלא בה, מאז ימות־החורף השאננים בירושלים. ינאי זכר אותה יפה, את מפרצה המתעגל אל תוך חולות־החוף הלבנים, את מצודות חומותיה, את הספינות הנדחקות ובאות אל תוך נמלה, כשהן כונסות משוטיהן לבל יחבלו בסלעיה. כמוהו כדיודורוס סבור היה כי לא תוכל לעמוד בפניו, אף ראה כיצד היא באה ומניחה עצמה לרגליו. כבר ידע, כרואה בחוש, את דרכו אליה. הגליל אשר שלח את הריו עד סמוך למבואותיה היה גלילו הוא. בשעלו מדד נחליו ורוכסי הריו. גלילו יתן לו את המזון, את בהמות המשא, את עובדי כל עבודה קשה. נחליו ומעייניו יתנו מים לחיילות ולסוסים, דייגיו וספניו יתנו סירות וספינות לצור עליה מפאת ים, אם אמנם תנעל שעריה בפניו. הגליל גלילו יתן לו את נצחונו הראשון.

“אף אני סבור,” אמר דיודורוס והנמיך קולו וקרב אל מלכו, “עכו ראשונה.”

“ואם כן, נקדים ונדבר אליה שלום.”

“כבר אין אנו נאמנים עליהם,” השיבהו דיודורוס, ובחייכו חרש הוסיף “שמע מעשינו הטובים בשכניהם מדרום כבר הגיע עדיהם.”

“מכל מקום,” ידע ינאי למה הוא מכוון, “להכניס מחלוקת ביניהם לבין לתירוס, שהוא אוהב לשונאיהם מאז, למנעם מן השותפות, להטיל ספיקות בלבם, למוש את זרועם ואת רוחם, כל אלה בידינו לעשות, ובעוד מועד.”

“ומי ילך לך?”

“מי שכבר הושיעם אחת, ומי שרבים אוהביו בעיר, ומי שאין טוב ממנו לחכמה ולדברים בכל יועצי ינאי.”

היו לו ספיקות נוספים לדיודורוס, אך ינאי פקח לו את כולם, אנטיפס ישאר על החיל, יטוש את ערי החוף וימהר להתחבר אל ינאי, בשביל להערך כאחת לקראת הצפוי. כל הכוחות יצורפו בבית־שערים אשר במוצא העמק – אנטיפס מן הדרום, ינאי ואריסטוניקוס מן המזרח. מכאן, ראשית דבר, יעלו על גבע, בה מחזיקים אנשי עכו בשביל לגונן על גבולם, ומשם, תהיה תשובת אנשי־עכו אשר תהיה – הישר צפונה, על העיר. דאר ומגדל שרשן ושאר זוטו של ים יפלו מאליהם לאחר שתיפול גבירתן, פתולמאיס ערלת־השם. אכן, דאגה אחת השיח עוד דיודורוס מלבו – היכשר הצבא. הקפיד עליו ינאי"

“עד כאן, ועדיין אינך מאמין?”

עכו היתה החזקה באויביו, אך הוא ראה את נצחונו בחוש. אמר:

“אתה ראֵה שלא יתחברו זה לזה – ואני אָתים את יתר המלאכה.”

ובאותה שעה, בעוד מלת ינאי על לשונו, עבר על פניהם אבשלום בלא לראותם, ואץ ופרץ אל תוך האהל, וקרא בשם המלך קריאות רמות ומבוהלות, ולבסוף חזר ויצא משוטט בעיניו ושואל:

“ינאי? ינאי?”

קרב ופניו חפויים. החליף הרף־מבט על דיודורוס אך לא ברכהו.

“שבו ונמלטו?” קם ינאי ועמד, “דבר. דיודורוס הוא השומע.”

“עשרה,” אמר אבשלום והקשה בדברו, “עשרה מבני יהודה. ואחד, אשר נשא קולו, הרגו.”

ינאי זינק אל פתח האהל, כבא להזעיק את פרשיו, אך מיד בלם עצמו. אין תועלת. איש לא ימצאם בלילה, בהרים. התבונן בדיודורוס וחיכה לדבריו. הלה שאל אם רבו הנמלטים, וינאי סח לו למקוטעין פרשת הבריחה. עתה היה הדבר חמור מכל שהיה לפנים. דיודורוס ביקש להשאר יום ויומיים במחיצת ינאי, בשביל לסייע בידו. אמר שיודע הוא כיצד ינהג אדם בעבדיו. אמר לו ינאי:

“איני צריך לך כאן, אלא בעכו. עשה כאשר אמרנו.”

“כלום תעלה על עכו בידיך הריקות?”

“לא בידי הריקות אלא בצבא גדול ובחיילות מרובים,” פרץ עליו ינאי בחמת־זעם שאין לה מעצור, “ואתה צא לך לדרכך וסלק עצמך מעל פני וחסוך דבריך ועשה מעשיך בתבונה, צא ולך, דיודורוס, ויפה שעה אחת קודם.”

דיודורוס נעלם בחשיכה, ומלוויו אחריו, וינאי קפץ בריתחתו והזעיק את פרשיו, ומיד יצאו משמרות של רוכבים אל כל הדרכים והמשעולים הבאים והיוצאים מן המחנה. גמר בלבו לנצח את בני יהודה בטרם ינצח את בני עכו. הוא עצמו ואבשלום עמו סבבו עד אשמורת אחרונה בין האהלים, בין האנשים השרועים על הקרקע, ומנעו תנומה מעצמם וממלוויהם. על אף כל זאת בדקו עם בוקר ומצאו כי מספר הנפקדים גדול משסברו תחילה, ומשמר פרשים אחד הביא שלושה מן הנמלטים, והם כבולים לאחר שניסו להתקומם על שוביהם.

ינאי תלאם, אך תחילה דש את בשרם בשבטים לחים, והחיילות כולם מצווים ועומדים ומסתכלים במחזה. בזה לא אמר די. ארבע פלוגות היו שמתוכן נמלטו הנמלטים אותו לילה. הדיח את קציניהן ממשמרתם והלקם בפרהסיה, ומאנשיהן הולקה כל שלישי בעומדים ארבעים חסר אחת. יללת המוכים עלתה מן המחנה. אבשלום נתכנס לאהלו, אך ינאי התהלך בקרב גייסותיו ולא גרע עינו מן השפטים ומן הנשפטים.

כל אותו יום לא נתן מנוח לחילותיו. “למחר”, אמר למפקדיו אשר כנסם למועצות, “אל יוותר עמנו אחד הירא ורך־הלבב והמבקש לחזור והחלוש.” המפקדים הריצו את אנשיהם בהר ובגיא, תרגלום, ערכו סדריהם, בדקו צרוריהם ובהמותיהם. הכל התקינו עצמם, כבסו והטליאו בגדיהם, רחצו. ינאי עצמו נטל משמר פרשיו והחל עובר על פני החונים באשר הם. הוא סקרם ובחנם אחד לאחד. לא היה לו לאדם במחנהו אותו יום שלא הציץ בו. בזה אחר זה נתיצבו לפניו, עם שהוא עובר, חרבו בידו, ונוקבם במבטיו הבוערים. מאות, אלפים, פרועי זקן, אפלים שונאים ושנואים, רובם ככלם יודעי־עמל, קשי יום, סרבנים וצופני־חשד, בני עמו. כל שנראה לו עשוי למזימה, כל שנראה לו גאה מדי, מחוצף, מדוכדך מדי – ציוה להפרישו אל מחוץ לשורתו. היום רפה, ציבור כבד נאסף לו, מאה על גבי מאה, ומשרבו מאוד החלו מצטנפים על הקרקע, כעדר זה הממתין לגורלו. ציוה והביאו כבלים ושלשלות. ציוה, והם רותקו זה אל זה, יד לפנים ויד לאחור. אמר להם:

“ימלט אחד – שנים ימותו, שלפניו ושלאחריו”.

לאחר שכבר היו מרותקים שורות שורות נפנה אליהם ינאי לשוב ולסקרם. נראה שהעלה נכונה, את הרעים שברעים. אבל פתע אחזו בו ספיקות מרים. שותקים וכבדים ומעופרים – הם לא רצו בו. צבאו לא רצה בו, עמו לא רצה בו. אחד היה שם שלא נענה למבטו החקרני, ובעיניו לא היתה שנאה ולא היה צער ולא היתה קובלנה. תפוש היה לעצמו ומשוקע בעצמו, וצריך היה אחד מנושאי החנית להפגיע בו בטרם יתנער.

“עמוד!” קרא לעומתו ינאי.

נתרומם, רגל אחר רגל. כבהמה, חשב ינאי.

“שמך מה הוא?”

מחמת הכבלים היתה עמידתו כפופה, עמידת עבד. אמר:

“חוני, הוא יוחנן, בן מתתיה.”

“מהיכן”

זקן רחב, פרוע, היה לו –וקשיש היה הרבה מינאי. לכמו זה – בנים ובני־בנים. ענה:

“ממודיעים שביהודה”, ובלא להמתין: “בית מולדת אבותיך.”

המיה עברה בעומדים מקרוב, והיא הלכה אל רחוק. קצות חושיו בערו בו בינאי – ראות שלו, שמיעה שלו. אמר לו:

“ומבקש אתה לשוב אל ביתך?”

וכאילו לא חרב היא שמונחת על צוארו, ענה הנשאל:

“אם יהיה אלהי בעזרי.”

“אין אלהיך עוזר לסוררים במלכם ובכהנם.”

“ובמודיעים אומרים – עוזר הוא לכל המבקש עזרתו.”

היתה זו אותה סרבנות מרגזת, שכבר ידע כמותה באנשים אחרים ובמקומות אחרים. אלא כאן היה בה נופך של טמטום. הלה ראה לנגד עיניו פאת שדהו שאינה נקצרת, ושום כוח שבעולם לא יעביר מלבו נהייה זו, כמין בהמה בבקעה, לרוץ ולעשות את מלאכתו. כילודים לעבדות, שנאה מרה, שוחקת־נקם פרצה מלבו, והוא נכנע לה בתאוה, אמר:

“בקש, איפוא, את עזרתו. היטב בקש!”

הוא ציוה, ומיד שחררוהו מכבליו. גדל־מידות ניצב על ינאי באור הערב הרפוי.

“בלא כבלים”, זעק לו ינאי, “חפשי אשלח אותך לביתך, אך בטרם תלך,” והוא ציוה דבר לעומדים עליו, “בטרם תלך – אשלח עמך חותמו של מלך, ולכל אשר תלך תשא עמך את החותם. הרי!”

עבדי ינאי ערכו אש במקום, והיו מלבים אותה בעצי־דלק מרובים. הם כפתו את ידיו של חוני אל מאחורי גבו. הוא שתק והניצבים שתקו. כפתו את ברכיו, ועוד שתק. לבסוף טלטלוהו באחת – והעבירו כפות רגליו בלהבה.

העם נענה בגניחת יסורים. חוני עצמו היה באור המדורה. הוא לא זעק, אלא היה מרסק קולו, כקורת־בד בהעיק עליה משאה. הלילה השחיר סביב האש והמוגהים באורה.

“עכשיו בן חורין אתה להמלט,” לחש לו ינאי על מכתו, “עכשיו בן חורין אתה לבקש עזרו של אלהיך.”

חוני לא אמר דבר, והעבדים חזרו והעבירו כפותיו באש. ריח חריכה נתפשט באויר, וההמון בכה על רבצו. פתע נתרופפו אברי המעונה, ניטלה נשמתו, השיבוה, וכן השיבוהו אל עינויו. בשרו פקע ונטפי דם גדולים החלו נושרים אל תוך האש. רגלו היתה למורסה שחורה, ובמלוא כל הלילה מסביב לא נשמעה אלא גניחתו הכבידה, החנוקה, המרוסקת. אבשלום תפש פתאם זרועו של ינאי. על פניו משוך היה חותמה של זועה. הוא התחנן על נפש הנענה. ינאי כמו לא חש בו. אבשלום יצא מגדרו.

“הנח לו,” זעק כלפי העבד, כשהוא אץ לעומתו ותופס בכתפיו הגלויות. העבד התבונן בינאי. הלה היה מיוגע, נכא־רוח. בשפה רפה חזר על דברי אחיו:

“הנח לו”.

אחר־כך הסתכל מן צד בשעה שנטפל אבשלום לפחמי־כפותיו של המעונה, והזעיק עבדים לעזרתו, ופרש לו מטלית מתחת לגופו על הקרקע, והשקהו, משכלתה מלאכתו של אבשלום נותר חוני לבדו, מוקף מעגל של אורה, מוטל כגויה גדולה של מת. תפש ינאי חנית מן הבא אל היד והחל מהלך סביב ומקיף רבצו של חוני. וכל אותה שעה חניתו רושמת בקרקע מעגל רחב, כשיעור עשרים אמה לכל רוח.

משסיים בזאת הפנה עצמו אל עבר גלי־גליו של ההמון הקודר. אמר:

“כל הקרב ונכנס מפנים למעגל זה – מות יומת.”

ההמון המפוחד, מוכה אור־הלהבות, לא ירד לסוף דעתו. אז הוסיף:

“אך היוצא את המעגל – חפשי לביתו.”


נתן שוב את מבטו בגויה המוטלת כמת. אם חברים לו שיחבשוהו, לא יוכלו ליקרב אליו, ואם חפץ חיים הוא – יקום ויצא חוץ למעגל. אחת ידע ינאי – העם מפוחדים עד מות, שוב לא יבקשו להמלט.

הלילה היה מסביב. ברום הככר, בינות לאורה ולצלליה של המדורה, מוקעים היו שלושת התלויים. העם אל זזו ממקומם, לא זז ממקומו גם ינאי. באמצע המעגל נתחולל מה. המעונה נתרומם על מרפקו ונעץ עיניו בחשיכה. לאיטו, כבוחן כוח לבו, המשיך להתרומם עד כי ישב. שלח ידיו לפניו, כמבקש אחיזה בחלל, כמגשש, ופתע הטיחן בקרקע והשעין עליהן מלוא גופו. עומד היה על ידיו ועל ברכיו. משך רגל שמאלו וגררה על גבי הקרקע. עיניו נתעצמו, שפתיו נושכו עד זוב דם, שעה ארוכה עברה עליו בלא ניע. היא חלפה. הוא משך רגל ימינו כדרך שמשך אחותה. עכשיו העתיק את כפות ידיו בזו אחר זו. כפוף ועומד דָמַם בלא ניע שעה רבה. והמעגל המואר באור הלהבות פתוח מעבריו. מתנועע, כושל, החל גורר שוב רגל אחר רגל. כל גופו הרעיד בעצמת יסוריו, ופניו שטופים היו בזיעה ובדמע. עמד, רחוק היה מלבוא עד גבול המעגל, שפתיו המנושכות רחשו תפילה. עתה היה גבו לאור, ופניו כולם חושך. זחל ונע אל עבר החושך. באור שמאחורי גבו הסתמנו על אבני המשעול עקבות גדולים של דם. מאחור יבש הדם, אך לפנים, מתחת לרגלי הזוחל, עוד היה מפעפע ומחזיר נצנוצה של המדורה. קילוח הדם גבר. משוך היה כחוט, לא נפסק. על גבול המעגל ניצבו חניתות המלך, והזוחל קרב אליהם לאיטו. הנה התמוטט. ידיו הקדימו גופו מבוא בקרקע, כבש ראשו. שהה ואחר־כך נתגבר וטען עצמו, כנושא משא שלמעלה מכוחו. משך וזחל, רגל אחר רגל, עינוי אחר עינוי. שעה נכנסה ושעה יצאה. הוא קרב אל קו המעגל. בצלה ואורה של האש נראה היה קו זה כשרטת בבשר הככר. עוד רגל ועוד יד, וחוני מחה את קו השרטת בכף־רגלו הנגררת. אפים ארצה נפל מלוא גופו, בלא לתמוך עצמו, בלא להושיע לעצמו, כמת. הוא היה בן חורין.


ו    🔗

לבוקר לא נמצא חוני באשר כרע. בקשו וראו כי איש זולתו לא נפקד מן המחנה אותו לילה. ינאי לא אמר לאבשלום דבר, אך סבור היה שהוא יודע מיהו שדאג להרחיק את המעונה מככר־ענוייו. סבור היה כי אילו בדק, מצא חסרונו של סוס מן הסוסים, אך הוא לא אמר דבר. פּחדו נפל על יהודיו, ודי בכך, מעתה לא הניחם להתמהמה שעה יתירה. הורידם אל העמק, ובהניחם את כפר עותני מאחוריהם צעדו והלכו לפאת צפונית־מערבית, בארץ החיטה הברוכה של עמק־יזרעאל, דרך שדותיהן של חפריים, קמענא ובית־שערים, מהם בקמתם ומהם בקצירתם.


נוסעים היו אל גבולי־הממלכה, וניכר הדבר. רועים שנשקפו להם מן ההר מיהרו לכנוס את עדריהם ולהמלט. פעם בפעם הופיעו על רכס רחוק שני פרשים ושלשה, התבוננו שעה קלה – ואחר־כך הפכו פניהם והסתלקו. ינאי פילג את פרשיו לשלשה ראשים. הראש האחד חלוץ, הראש האחר מאסף, והשלישי מסייר שלוחות ההרים והגיאיות מעברים. העמק הלך וצר ורוכסי־הגבעות שמנגד צפנו אויב בחובם, אך ינאי ביכר את הרכס על פני הערוץ. קלי הרגל אשר לו שלח ראשונה, ומשקבעו אחיזתם ברכס ראשון – העלה אליו את כל משך צבאו. בדרך זו, רכס אחר רכס, עשה הליכתו עד ערביתו של אותו יום, ולעת לילה תקע מחנהו בטבעון, כדי הישג היד מגבע החולשת על דרך עכו. שלח מרגלים והללו הביאו לו דברים ושבוי. מתוך אלה למד שגבע סגורה ומסוגרת, אך אין ביצוריה איתנים מאד, ובה חיל של בני־עכו, רובו שכירים וכלו קל־נשק. נראה, כי עיקר כוחם צופנים בני עכו לבאות, לכשידובר בעירם גופה.

ינאי כינס את קציניו. אבשלום לא זז מאצלו, וחיישני היה יתר על המידה. אמר לו ינאי: "הסר דאגה. דרך הילוך אנו מכים אותם.

אפשר לא ידע כי ריגושו של אבשלום לא דאגה בו אל צפיה. קרב ראשון הוא לנגד פניו.

ינאי גולל לנגד קציניו עיקרי כוונתו. ראשית חכמה, סבור היה, יש להגיע אל ערפם של אנשי גבע, בשביל להפריד ביניהם לבין עכו, ובשביל לפסוק להם חוט של סיוע וחוט של הצלה. זאת ועוד זאת, יראו שבאו להם מאחוריהם, מיד יניחו את נשקם ויבקשו רחמים על נפשם. לפי כך בא לבקש עצתם של קציניו, שמא סבורים הם כמותו כי טוב טוב להם לשלוח את פרשיהם עם שחר, שיעקפו את גבע מסביב ויבואו לה מאחוריה, שעה שעיקר הכבודה יעלה על העיר מלפנים וימחה אותה מעל פני האדמה, תחילתה בחץ וסופה בחרב.

קציני החיל, קשישי־לוחמים שמלאכתם בכך, לא העלו כל סברה משלהם. למודים היו להשמע ולעשות. המרבה קם וחזר על דברי ינאי כשהוא נותן להם הסכמתו על כל פרק ופרק. כל אלה כפו על אבשלום מין רוח מוזרה, כאילו כל המתרחש לעיניו אין בו ממש, כאילו אין חיבור בין שעה זו לבין שעה שמדברים בה. אך ינאי החזירו מיד למקומו. הוא מינהו שיצא עם הפרשים, בהשכמת הבוקר, וזרזהו שיתקין עצמו לדרך.

אף־על־פי שנתמנה, כמדומה, על הפרשים, הניח אבשלום להיפרכוס שלהם שיהיה נוהג בהם. הוא רכב אצלו, ובאותה שעה הוסיפו ערפלים כבדים על עכרוריתה של שחרית, ובבקעות לא נראה דבר ולא נשמע דבר פרט לצלצולו העמום של הנשק ונישופו התכוף של הסוס. עוקפים היו ורוכבים לפאת צפון, סדרם צמדים והילוכם עקב בצד אגודל. השמש עלתה והערפלים נפוצו, ועדיין הרים להם מימינם ומשמאלם. מפעם לפעם עצרו מהלכם וכמה מן הפרשים היו יורדים מסוסיהם ומדלגים אחר־כך, ומטפסים אל רום הרכס, לצפות ולתור מסביב. משנלאה אותו היפרכוס מבקש את הדרך, ירד בעצמו מעל סוסו, וטיפס ועלה ברכס, וחזר כלעומת שבא. לאחר שהוסיפו ורכבו עשה אבשלום כמעשהו. הוא טיפס בראש כמה תופשי חרב, ובהגיעם אל רום הרכס לא נואש אלא הוסיף לטפס, ובסופו של דבר התרומם והרחיק ועלה על צוק סלע – וראה מרחוק את הים ואת תחומה של עכו. ככובש ירד מן ההר ודברו בפיו. מיד הנהיג את הפרשים והוליכם, עם שהוא נוטש את משעול הגיא ומבקש לו דרך במעלה ההר. כשם שהניח הוא להיפרכוס, כן הניח היפרכוס לו. נמצא הוא ממונה על צבאו.

הנהיג אבשלום את ההולכים בעקבותיו, ולקץ שעה כבר היו עוברים את קו־הרכס ויורדים אל מישור־שדות, שבאופקו הרחוק הים ובתחומו הקרוב קרפיפים וסוכות וסימני מושב־אדם. משנתרחבה להם כך שדה שלהם, נערכו מיד בשלשה ראשים: ההולך לפנים, והסוככים עליו מאחוריו, אחד אחד לאגפיו. אבשלום רכב בראש והיפרכוס שלו עמו. שלחו שנים לפנים, לרגל להם את הדרך, ועד מהרה חזרו אלה והודיעום כי מעבר משם, על גבי התל – העיר והחומה אשר סביבה. סדורים, ונשקם ערוך, רכבו הפרשים בטורים צפופים וצעדם מחפיז והולך. באו עד משכנות אדם, אלא לא היתה בהם נפש חיה. דרך הילוך הטילו בהם אש, ועד שהרחיקו מעט עלתה מאחוריהם דליקה גדולה, ועשנה מסכסך חלקת־הרקיע. אז נגלתה העיר ועמדה לנגדם.

תל על גבי תל נתגובבה העיר, וחומתה לה כאבנט בשיפולה של כרס. שקטה היתה, עד כדי לעורר חשש טעות. עצרו והתבוננו, וראו עצמם שמעטים הם. אמר לו אותו היפרכוס לאבשלום.

“כמדומה, הקדמנו לבוא.”

אף אבשלום הגה מעין זה. אותה עיר לא נראתה כעיר שאויב בשעריה. אמנם, על גבי החומה מהלכים היו בני אדם נושאי חנית, ובו ברגע אף הוטלה בהם תנועה, כמו נוספים ובאים אליהם מכאן ומכאן. אך סביב היתה דממה. ומעבר משם, ממבוא ההרים, לא נתאבכו תמרות עשן, ולא נראו סימני קרב. כבר ביקש לומר: נצניע עצמנו עד בוא עת – ופתע ראה כי שוב משתמט הוא מן המעשה. על חומות העיר גדלה התנועה, וניכר שפניהם בפרשים הבאים מזה. אכן, ינאי בשביל דבר של ממש שלחהו לכאן, שיעלה על העיר מאחור. עכשיו הריהו ממתין לו, עכשיו הריהו בוטח בו. והנה בא לב רפוי זה שבמעיו ומשיבו אחור. כל אותם מיני מחשבות אינם אלא מיני אמתלאות. אך בזו הפעם אבשלום לא יחמוק. שב והתבונן בזו ששמה יפה לה. לפנים, שמע בת־קול כעולה מבין גויליו, לפנים מחכה לך התהלה, מאחור – התבוסה והמות. הוא שלף את חרבו. פרשיו התבוננו בו:

“בשם אלהים ומלכנו,” קרא, “נעלה!”

והם נמשכו אחריו, וריתחת רוחו גברה והלכה.

עד מטחוי־קשת רכבו חוצץ, אך משהחלו שורקים ביניהם חציהם של העומדים על החומה שבו אחור, ובשורותיהם הוטל פיזור. אבשלום לא ידע מה יעשה, אך זאת ידע, שאין לעמוד במקום אחד. היטה סוסו, ומיד היטו הכל סוסיהם, והיו הולכים במקביל לחומת העיר, מרחוק, מעבר לתחום פגיעתם של היורים. תוך כדי מעשה באה בו מחשבה. רוכבים אנו, אמר בלבו, בשביל למצוא צד תורפה בגבע זו, והן אמר ינאי שיש בה תורפה בכמה וכמה מקומות.

ואז באו עד למורד שמתחת לשער העיר המערבי, ובעודם מהלכים ומתבוננים נפתח לנגדם השער, וכמים הפורצים קירם פרצו מתוכו ציבורי ציבורים של תופשי־נשק, צעקתם מרעידה חלל האויר וזרועותיהם מנפנפות ומאיימות.

“עלו!” ביקש אבשלום לזעוק, בגאות בו חמת־רצח, אך אותו היפרכוס נתיצב פתע לנוכח החיל והקדימו כהרך עין:

“על מקומכם!”

שלשה רבדים ניצבו הפרשים על סוסיהם, לא זעו. ההמון הזועק, המנפנף בנשקו, לא עצר אלא הוסיף לזעוק ולדהור. בעד השאון והמהומה שמע אבשלום כוונתו של היפרכוס שנתקרב עליו מאד:

“נמתין להם,” זעק, והמהומה טורפת דבריו, “ולא ניפול לתחום חציהם. על כרחם,” הוסיף כשעיניו במהומה המתקרבת ואצה, “על כרחם יתגלגלו עד רגלי הסוסים.”

אכן, ההמון לא היה עשוי לעצור עוד. מאחור דחפו בו, וריצתו במורד תלול שאין לו סוף. כאחוזי טירוף הגבירו זעקתם והגבירו נפנוף נשקם – ועד מהרה נפלו ראשוניהם לרגלי הסוסים.

“הכו!” זעק אבשלום וזעקו הכל, ואור היום היה למחשך.

אבשלום לא ידע מהו שמתארע לו, אלא חש ערבוביה זו שלנוכח חרבו, ועם שהוא מגונן על לבו במגן שמאלו היה הולם ופוגע בכל הבא אל היד, והיה חותר והולך בעבי ההמון. פרשיו, והוא לא ראה אלא שלשה ארבעה מהם שמחוברים עמו ואינם זזים מאצלו, היו מקצצים באויביהם ודורסים וקוטלים, אלא ההמון עצום היה במספרו, ומאחור באו לו נוספים, ובכוח לחצו בלבד עשה לפורר את גופי־החיל ולהפיצם כתות כתות. בתווך היתה יד ההמון על העליונה. בלא מגן לגופו, בלא נשק של ממש, דחק ההמון את הפרשים והסיגם אחור. מעברים עדיף היה כוחם של הפרשים. שם, מאין לחצו של המון, גברו בעלי השריון על חסריו.

אבשלום בתווך היה, בתוך תוכה של המהומה והמבוסה. ממגונניו נפל האחד, ומיד נפל השני. ההמון, אשר פרץ לנוכח פניו וראה פגריהם של סוסים לרגליו, הרים זעקת נצחון. בפרשים אשר מעברים הוטלה בהלה. אבשלום נותר לבדו על סוסו. היטהו וביקש לו מפלט. הלב שבת, רק חושים מרוטים וערים פעלו כחיות־שדה. קפץ מעל לגויות. מכה ננעצה בזרועו. מרחוק נשקפה לו חטיבה של רוכבים כשהיא מפלסת אליו את דרכה. ניטשטש עולמו להרף עין. גברתן אחד הטיל בו קרדום והחטיא. מחץ לו בחניתו אל בי חזהו. הלה נאנק וכרע. שאגת ההמון עלתה בכלותו חמתו בסוסים המתרוצצים באין רוכב. תבוסה, פרע הלב את שביתתו. ובכל מחיר, להגיע עד חטיבה זו של פרשים. דפק בסוסו והיטהו שמה. מלוא גופו נפנה שנית אל נוכח העיר, ואז ראה את הישועה.

בבת־אחת השחיר הרקיע מעשנה של גבע הבוערת, עשן לח ושחור, עשן שמן וטוב, עשנם של נכסים. בו ברגע הריחוהו הכל, ופני המלחמה נסבו. עכשיו היו נטולי המגן כצאן לטבחה. מהם שניסו להמלט העירה, אך לנגדם יצא זרם נמלטים, ובהתערבם אלה באלה היו טרף לחצים ולרמחים. אחרים ניסו להמלט אל ההרים, אך הבקעה היתה נרחבה מסביב, והסוסים הדביקום על נקלה. עד מהרה הופיעו אנשי ינאי על חומות העיר אפופות העשן. פה ושם הטילו מטה מאנשי העיר שעוד לא נטשו את מקומם, לרוצץ עצמותיהם במורד. אבשלום שוב היה מוקף פרשיו, והאחד חש אליו לחבוש את זרועו שדמה שותת. ההריגה לא חדלה. מן השער הגיחו עתה קלי הרגל אשר לינאי, ומעבר לחומת העיר, מפאת דרום, הופיעו פתע יתר הפרשים, מאלה אשר הלכו בצבא דיודורוס ואנטיפס. עתה נתחוור לו לאבשלום פשר התמורה הנחרצה בגורל המלחמה. עד שהוא כובש את לבו הביאו לפניו רץ מרצי ינאי, המבקש לראות את פניו, ומיד הביאו לו את גוייתו של אותו היפרכוס, ועוד החץ עומד בגרונו.

בשוקה של עיר, בינות לשלל הנערם והולך, בינות לסוסים ולרמחים, ערוך היה מושבו של ינאי, ומוקף היה כמה מאנשי ימינו, ביניהם אנטיפס. משראה את אבשלום קפץ ממקומו וסייע לו בירידתו מעל הסוס. בעודו יורד קלטהו אל בין זרועותיו ונשק לו בחמימות ובאהבה. ימינו על כתפו הולכיהו אל מקומו והושיבהו אצלו. התבונן בו:

“אבשלום אחי, גאוותי עליך.”

וכמו פורע חובו התחיל מגולל לפניו מהלך המקרים. ראשיתו של היום רעה היתה, כשם כן שם. חיציהם של הנצורים הטילו פיזור ומהומה בשורות הצועדים, ומשיצאו לנגדם מיטב חילות־העיר, ובהם מלבן אחד של עוטי־שריון, הפכו רבים את פניהם לנוס. המנוסה קרוב שהיתה לתבוסה, אילמלא שלט בהם ינאי, והוליכם לאחור סדורים, וערכם מחדש ועודדם בדברים. יצאו שנית, ושוב קשתה עליהם המלחמה מאד, והיום גדל וההרוגים רבו – אלא אותה שעה הופיעו מקרב ההרים חלוצי פרשיו של אנטיפס אשר באו להתחבר אל מלכם, ואנשי גבע ראו כי נפלו במלכודת, וימהרו להסגר בתוך חומותיהם. אז עלו אנשי ינאי בעקבותיהם והטילו אש אל מפנים לחומות, ומעתה הכו בהם ולא חדלו, והעיר הנה היא בידיהם, וחלק כחלק לינאי ולאבשלום בנצחון.

העיר מופקרת היתה לכובשיה, והביזה לא חדלה. זריזים שבסוחרי־העבדים כבר היו מהלכים בשוק וקונים תריסרים מן השבויים. החיילים אכלו ושתו, ענדו לגופם תכשיטים של זהב ושל כסף, לקחו להם נשים. מן הטוב שבטוב באו והניחו לפני המלך, והוא היה מחלק ביד רחבה למקורביו ולאוהביו. את הנשק והמגינים ערמו בערימה גדולה, וקצין של פרשים היה ממונה עליה, ועל הסוסים אשר נמצאו באין רוכב.


אותה שעה החלו מגיעים רובי חילו של אנטיפס, הולכי־הרגל, אשר התמהמהו עד הנה בעקבי הפרשים. ינאי ציוה, והם חנו מחוץ לחומות, לפאת צפון, ופניהם לנוכח עכו. לקץ שעה התחילו מגיעים גם חלוצי כוחו של אריסטוניקוס, והמפקד עצמו בראשם, ובידיהם הפקיד ינאי את העיר. מיד נקראו הבוזזים לשוב מביזתם, והגדודים נערכו, ואלה אשר עשו במלחמה כל אותו יום הוצאו גם הם אל מחוץ לעיר, לנטות מחניהם ולהנפש על השלל.

למחר, וינאי שוב היה מהלך בראש גדודים של צבא, קצתם משלו ורובם מן הבאים עם אנטיפס, ופניו צפונה אל דרך עכו. את אבשלום הפקיד אצל אריסטוניקוס, שיחלים מפצעיו תחילה, אך על הצבאות לא חס. מבקש היה להקדים זריזים שבאויביו. אף לרגע לא הסיח דעתו מלתירוס, שאפשר וכבר יצא לדרכו. תחרות היא, והזריז נשכר. כן היה לבו מלא חששות באשר לשליחותו של דיודורוס.

בדרכו צירף אליו כל אותן פלוגות קלות של פרשים שהיו מזנבות באויב הנמלט ומקצות בו, מפיהן שמע כי עד לשעריה של עכו ממש אין כל מכשול בדרך, ואילו עכו עצמה כבר היא סגורה ומסוגרת, מוכנה לקרב ולמצור.

עם ערב הגיעו עד למטעי הדקלים אשר לגדות מימי־בעל, והים נכחם כדי הישג־יד, ועכו עצמה נראית להם ממרחק פרסה אחת, והמישור סביב שוקט כמצפה. במקום זה נטע את מחנהו ובהחשיך היום הופיע פתאם דיודורוס, כקרוא שאיחר.

לפי מראהו קודר היה ושתקן, אך לפי דבריו הביא בשורה של הצלחה יתירה. מיוגע היה עד מות, ובכך נסתברה קדרותו. אף־על־פי־כן לא הניחו ינאי עד שסח לו כל המעשים, אחד לאחד.

תחילה לא הלך דיודורוס אצל זקני עכו, אלא היה סובב בעיר, מאזין, מטיל מלה יחידה פה ושם, בשעה של צורך ובשעה של כושר. אף אחר־כך לא הוא בא אצל הזקנים אלא הם שלחו לזמנו אצלם. מיד אמר להם, לא שליחו של מלך ירושלים הוא אלא בידוע, רעהו הטוב. אין הוא אלא איש־בינים, פילוסופוס המבקש להשכין את השלום ואת התבונה. יותר מכל נתפס לו דמינטוס, הנכבד בכלם, ועד מהרה היה לו לפה. עיקרו של דבר – בספינה מהירה שלחו אנשי עכו אל תלמי לתירוס להודיעו שאין הם צריכים עוד לעזרתו, וברית־העזר הכרותה להם בטלה ומבוטלת. הערה לו ינאי כוס של ברכה ואמר לו:

“שתה! ומכל מקום – מהו שהבטחת להם?”

“לא דבר ולא חצי דבר. הם דיברו, דיודורוס שתק. סבורים הם שהכל מטעמם. ואפשר שהן יודעים מה הם אומרים.”

“כגון דמינטוס, שהיה ראש המדברים, ואת דבריו קבלו כתומם. כך הגיד להן: אחי בני עכו, כלום לא מוטב הוא לנו שנסתכן במלחמה עם היהודים, אף כי אין לדעת מה יהיה סופה, משנמסור עצמנו לעבדים במו ידינו וניפול לידיו של עריץ זה, שאף ארצו ועמו גרשוהו מקרבם? והרי אם אמנם נעשה יד אחת עם מלך קפריסין נהיה נתונים לא רק במלחמה שלנגד פנינו עתה, אלא גם באחרת, הרבה קשה הימנה, אשר תקום עלינו ממצרים. בידוע, הוסיף ואמר, קליאופטרה לא תניח לו לתלמי שיאסוף לעצמו צבא בערי הסביבה, אלא תצא נגדם בכוח גדול, מאחר שמבקשת היא זה כבר לגרש את בנה גם מאי־מקלטו. זאת ועוד, התרה בהם לאחרונה, אם שאיפת תלמי לא תעלה לו, יכול הוא לשוב ולבקש מחסה בקפריסין, ואילו אנו עצמנו תושבי עכו – היכן נבקש מחסה? ומי יושיענו בשעה שהלה ימלט לו על נפשו מפני אמו, החזקה ממנו עשרת מונים?”

סקר דיודורוס את שולחו, כמבקש לבדוק אם דברים אלה מתקבלים על לבו.

“אכן,” הוסיף מיד, “אפשר שלא היו מקבלים מיני טענות אלה, אילמלא סבורים היו בסופו של דבר כי יוכלו לעמוד בפניך גם בלעדיו.”

הציץ בו ינאי:

“ולקחה של גבע?”

“ענין של מה בכל. ועוד אמרו: אין פניהם למלחמה ונכונים הם לכרות למלך ירושלים שלום, ולבלי הזיק לגבולו ויוצא בזה…”

כשם שנמסרו דרך גיחוך, כך נתקבלו הדברים דרך גיחוך. לבו של מלך ירושלים לא היה נתון אותה שעה לכרכורי־שלום.

“ואותה ברית הריהי אפוא בטלה ומבוטלת,” החזיר לבו לעיקר, וכמבקש חיזוק לשמחתו.

“בטלה ומבוטחת. ועתה אומר לך דבר של אמת, אלכסנדר. מתירא הייתי מפני לתירוס זה.”

“ועתה?”

“ועתה – על עכו.”

מיד שלח ינאי רצים אל גבע, להכין את הצבאות ולהעמידם על רגליהם. את דיודורוס הניח באהלו, והלה שקע מיד בשינה כבדה, אך הוא עצמו לא נתן תנומה לעיניו. נצחונו הראשון בער בדמיו והוא היה צמא אל הבאים אחריו. גבע לא היתה אלא בגדר נסיון, בשביל מידור־הזרועות, אך כבר הטעימתהו את הטעם ששוב אל ישבע ממנו כל ימיו עלי־אדמות, כיבושה של עיר. מי אמר כהן גדול? מי אמר מלך? – אל עליון. השווקים הבוערים, השפחות והעבדים שעוד בגדי בני־טובים מקורעים על בשרם. שלל הזהב והכסף, ביזת הבהמה והמזון והרכוש – כלם שלו. למד, בטרם קרב מנחשים במעי־איל, בקרבי־צפור. הוא לא רצה לנחש. הוא לא רצה לשאול בעצת יודעים וקוסמים. הוא רצה לצאת מחר כאור היום וליטול את עכו בשתי כפותיו ולמעוך אותה, ולפתחה לרווחה, ולבוז אותה ולמשול בה.


כל אותו לילה שוטט בין חייליו הנמים, בדק כלי נשקם, מישש שריוני סוסיהם, שוחח עם הזקיפים ועם הממונים. לעת אשמורת אחרונה התיר לעצמו תנומה של חילוף כוח, אך בעוד שעה קלה העירוהו קריאות רמות שקרבו ובאו מקצה המחנה ולכאן. הוא קפץ ויצא ורץ, ומיד ראה מה שראו רבים, ועיניהם בקו המווריד של אופק־הים. שם, רמים וצפופים, שטו וקרבו אל חוף הכרמל מפרשים לבנים וגדולים, כשהם באים מפאת צפון, מניחים את עכו מאחוריהם, ומבקשים להם מעגן במקום מן המקומות.

אץ ינאי וטלטל את דיודורוס ממשכבו. הלה ראה מיד חומר דינו של המלך בעיניו ונבהל:

“מה הדבר?”

“על כך תענני אתה, קום!”

בכתנתו לעורו יצא דיודורוס אל הככר שלפני האהלים. השקיף במפרשים שעה ארוכה.

“מה עיניך רואות?” דחק בו ינאי.

“ספינות הן שעיני רואות,” השיבהו דיודורוס תשובת פילוסופוס, “אלא למי הן?”

“כלום יש לך ספק בדבר?”

“תלמי לתירוס?”

“נוכל אשמאי שכמותך. ואותה ברית הריהי בטלה ומבוטלת, לא כך? היכן דבריך? היכן הצלחתך? היכן גודל מעשיך?”

היתה כפיות־טובה בזעמו של ינאי, אך רק דיודורוס ידע מה גדולה היתה. הוא לא האמין למראה עיניו, ואילו ינאי היה כמטורף. עומד היה ומתבונן בספינות ובפרצוף שלידו, חליפות, וידו קצרה.

“להיכן פרחה חכמתך?” עלב בו, ברעהו הקשיש, ללא טעם וללא תכלית. אך דיודורוס לא ביקש אלא לשכך את רוחו. אמר לו:

“והרי עיניך הרואות שהם פוסחים ועוברים על עכו. אילו נתקיימה בריתם, כלום היה הולך לבקש לו נמל אחר?”

התבונן בו ינאי, כלו חשדות. מיד אף נמצא לו להפריך תירוצו של דיודורוס. השיב:

“ושמא הוא בא לעקוף אותי מגבי? ושמא גמרו להוליכך שולל ולהפילנו בפח?”

“קרעני כדג, אלכסנדר, אך מעולם לא נשבעו בני עכו לאמת, אם לא נשבעו לאמת הפעם.”


“שבועתם של בני עכו, דיודורוס, ואתה בכללם – כקליפת־השום בעיני. ואילו אני, רואה אני את המזימה. מבקשים הם למשכני שאעלה עליהם, ולתירוס בא מאחור. ובינם לבינו – הריני נמעך כתולעת זו.”

דומה היה כרואה את הדבר בחוש. נתן בדיודורוס מבט ארוך וזר של ספק. נכרי לעולם נכרי. דידורורס, ללא עוול בכפו, כמו ננעץ פגיון בצלעו, אך שתק.

“אלא אין ינאי עוף שמפילים אותו בפח,” סיים ינאי שתיקה מרה זו ונפנה לו, פעיל ונמרץ, לאהלו.

מיד שלח לעצור בחיילות שלא יטשו מקומם בגבע. כן ציוה על החיל הנמצא עמו שיתקין עצמו לדרך, כשהוא ערוך לקרב, הפריד מפרשיו משמרות נבחרים של חמשה חמשה, והללו יצאו לרגל מסביב. עד עת הצהרים לא נתרחש דבר, פרט לספינות שעצרו במקום שצוק הכרמל נופל אל הים, וככל הניתן לשער החלו פורקות את מטענו. לעת צהרים בא חידוש. שב משמר פרשים והודיע כי אמנם לתירוס הוא הבא בספינותיו מקפריסין, וכי עמו חיל רב, וכי שרוי הוא בריב עם אנשי עכו, אשר לא הניחוהו לבוא בגבולם, וכי בשקמונה אשר לחוף הכרמל קבע מושבו לאחר שירד לחוף עם כל צבאותיו. אלה מדברים ואלה באים. מעשה נאה היה בפיהם. ראו כיצד מעמד גדול של פרשים מקושטים יוצא מאת הספינות ועולה בדרך לעכו, ולעומתו יוצא מעמד פרשים מזוינים מעכו גופה, וראו כיצד הם נפגשים, ומשתהים ולאחרונה אף מתפרדים מעמד למקומו.

“חורשים יחדיו,” סבר ינאי והשמיע בקולו, ואילו דיודורוס שלא הוציא הגה מפיו עד אותה שעה, נתאושש וחיוה דעתו:

“לא זאת אלא זאת. ביקש לתירוס לאחרונה לבוא בדברים עם מגרשיו, ולא קיבלו – ובבושת־פנים חזרו אליו שלוחיו.”

“סברות נאות,” לגלג עליו ינאי, אף כי לא ידע האמת לאמיתה מה היא.

הוא ציוה לסגת. עם שלש־מאות פרשיו נותר לבדו בככר שבין הדקלים, ואך דיודורוס עמו, אמר לו:

“אין המקום הזה יפה לי עתה. אתחזק בגבע עד יפול דבר. מכל מקום צריך אני לדעת את דרכי. לתירוס זה – הלעכו הוא?”

“אויבה הוא היום, באלהות שלי, אלכסנדר!”

“ולי?”

“אפשר כך ואפשר אחרת.”


“זאת תעשה,” פסק לו ינאי באחרונה, ועוד חומרת־זעמו מחלחלת בקולו, “עשרה פרשים אני שולח עמך, ומנחה למלך, ודברי חלקות ושלום. חפץ אני להדבר עמו פנים אל פנים, אמור לו, וחפץ אני לשאת עמו ולתת. ושמורים עמי, אמור לו, דברים המשובבים לבו של מלך מצרים. לבו של מלך מצרים, אמור לו.”

עם ערב יצא שלוחו של ינאי אל מחנהו של תלמי לתירוס, ואילו ינאי עצמו נסוג עם פרשיו אל גבע המבוצרת אשר במבוא ממלכתו.


ז    🔗

לתירוס השהה תשובתו ודיודורוס לא נראה. המחנה, וינאי בראשו, היה אחוז קדחת, כסוס שהוא שוטף לרוץ ופוקמים לו את פיו ברצועה. אחד היה שרוחו שליוה, הוא אבשלום, שפצעו מחלים והולך ולבלרו מטייט לו בקולמוסו דברים של מעשה. נכנס אצלו ינאי ומצאו באותה התעסקות שאין בה קדחת. אמר לו:

“פעמים מתקנא אני בך שאינך כאחיך.”

שחק לו אבשלום, ושוב ראו הכל שנפל בו שינוי. נתקרב אליו ינאי ואמר לו:

“עודך עוסק בקורות שלעבר?”

אמר לו:

"עוסק אני בקורותיו של מי שמתקנא בי.

“כך?” זקף בו ינאי עיני תמיהה וענין, “ובמה אתה עומד?”

“בהתחלת המעשים,” הרמיזו אבשלום ללבלרו שיניח מלאכתו לפי שעה, “בכיבושה של גבע.”

“שמא אתה משמיעני פרק זה, דרך משל?”

“אינו שלם עדיין, אך חזקה על עד־ראיה שלא יעוות.”

“מכל מקום, מה כתבת?”

“דבר כהוויתו. כי רע ומר היה, עד שבא אנטיפס וחילץ את ינאי ואבשלום ממצוקתם.”

“הבלים,” הטיל כנגדו ינאי מלה אחת, ונשמעו רבות מאחוריה, חריפות ממנה.

“כלום לא כך היה מעשה?”

“הבלים אומר אני לך,” פקעה מרות ינאי על מליו, “ראשית דבר, לא כך היה מעשה, שהרי אילמלא לחמנו ואילמלא החזקנו, מה אנטיפס מועיל? אך יהי שהועיל! כתבים אלה שלך,” והוא הרים כאן קולו וטפח לו על שלחנו, בינות לכתבים, “כתבים אלה שלך – כוונתם מה היא? אמור, אל תידום. הריני שואל: כוונתם מה היא?”

“כמחוור מעצמו,” השיבהו אבשלום, ועודו רחוק מסוף דעתו של ינאי, “למען ידעו הבאים אחרינו.”

“ולמה ידעו? לשם מה ידעו?”

“שראויים יהיו, ויקחו מוסר, ויחזיקו בירושתם.”

“יפה. דייני. עכשיו אמור: בשביל כל אלה – מה עדיף, גבורתו של אדומי אחד, או גבורתם של שנים חשמונאים?”

אך אי־אפשר היה לו, לינאי, להזיז את אבשלום מדביקותו במה שנראה לו כאמת לאמיתה, ורק דבר אחד נתפש לו מכלל עמידתו של בעל הכתבים, שהלה נעשה אדם. שאלה נשאלה כאן, כלום אפשר להם לתוקף ולתום במקום אחד, אך גם בטרם יניחנה לדינם של ימים באים, ראה כי אבשלום חזקה יש לו על תחום אחד, וממנו עשוי הוא למשוך כוחו. כיון שאצלו הפנקס, וידו הרושמת – מתכוונים הכל להפיק את רצונו, ומכל מקום, מחשבה חדשה מתערבת בדעתו של כל עושה מן העושים, כיצד ייכתב בספרו של אבשלום. הוה אומר, אפשר לו לאדם למשוך בקולמוסו ולהנהיג את העולם.

עדיין שמור היה עמו חיוך בשביל אבשלום. אמר לו:

“המתן לי עד שאפנה מעסקי הממלכה, וראית כיצד מחבר אדם ספר הימים, שיש בו טעם ואמת גם יחד.”

אותה שעה נכנס עבד והודיע בואם של אנשי אשקלון וסוחרים, ומיד נפטר ינאי מעל אבשלום בלא מלה יתירה, אך בלב שניהם נותר שיור כלשהו, מאותם שדרכם להחמיץ ולתפוח.

אנשי אשקלון, ושוב יהודה בן־פתורה בראשם, באו לקנות ולמכור. ינאי הציע לפניהם מן הביזה ומן הבהמה. הם הביאו עמם משאוי גדול של מטבעות. כעין הראשונות; אך ינאי עיקר דעתו נתון היה לשמוע מה בפי בן־פתורה. נתיחד עמו והקיפו בשאלות, מה בירושלים ומה ביהודה. אף־על־פי שלא היה לו יום בלא רץ ובלא מגיד מן העיר, ביקש לשמוע סברה אחרת.

בן פתורה לא היו לו בשורות משמחות בפיו. גבייתם של מסי־הממלכה קשתה עליו במידה יתירה. לפי שעה חילק את הארץ לפלכיה, ועל כל פלך מינה מוכסן שיהא גובה את המסים, אך יש להרחיב שיטה זו ולשכללה, כגון שיש לתת על כל מס ומס מוכסן משלו ויש להציע את המוכסנות למכירה, כל המרבה קונה, וכדומה. כל אלה אי־אפשר לעשותם כל זמן שלא תהא גבית המסים מתנהלת כסדרה, שהרי מי יטול מוכסנות שאין שכרה בצדה? ועד עתה, ניתנה אמת להאמר, אין גבית המסים מתנהלת כסדרה, והעם בכפרים סורר. יש מן המסים שאינם מקובלים עליו מעיקרם, ויש שמקובלים והוא משתמט מהם, ויש שבלא כוח הזרוע אין להוציא סאה סאתיים של חיטה, והדברים יגעים.

סח לו ינאי כיצד שם קץ לבריחתם של בני הכפרים ממחנהו, ואמר לו:

“כגון זה נהג אף אתה. מלחמות גדולות לנגד פניו של מלך יהודה. וחייבים בני יהודה לסייעו בכל אשר להם.”

“כלום אין אני יודע?” אמר לו בן פתורה, ואצבעותיו משעשעות באבני־חן שלצוארו. “ויד זו,” הוסיף, ונטל אצבעותיו משעשוען ופשטן לנגד עיניו של ינאי, “ויד זו – כלום רכה היא? אלא צעקנים יש בארצך, ומשתבוא צעקתם לאזניך, דע מה שתשיב…”

“באמת,” שחק לו ינאי לעומתו, משירד לסוף כוונתו של בעל היד הרכה, “אך שוטה הוא אותו אדם שבא ללמד לבן בתורה כיצד ינהג בלקחיה.”

שניהם צחקו, ואחר־כך היו לו ליהודה דברים נוספים על לשונו. אמר:

“ראוי לתת את הדעת על דרומה של ארץ, עד שמתעסקים כאן בצפונה.”

“רוצה לאמר?”

“עזה. עיר זו מחציפה והולכת. שמועה של ודאות אומרת כי נתקשרו בברית עם בנה של קליאופטרה, שירד לך כאן לחופו של ים.”

“יודע אני. לא רק עזה נתקשרה עמו בברית אלא כל ערי הנכרים שלחופינו, אלא גוזרני עליהן כליה.”

“לפי שעה אין נחת באשקלון. אין ספינה יוצאת ואין ספינה באה מפני מוראם של העזתים ושל הקפריסאים.”

שתק לו ינאי על זאת. תורפתו היא. לא צי בידו ולא מחצית־הצי ולא רבע ספינה של ממש. כל ספן בן־קטנית המהלך על פני המים שם אותו ואת חילו לצחוק, כגון לתירוס זה, לרצונו עוגן ולרצונו פורש.

“המתן לי עד שאכנו,” העלה מהרהוריו ואמר, “ויהיו ספינותי רבות מן החול אשר על שפת הים.”

“מכל מקום,” הגה יהודה נכאים, “לפי שעה המסחר ירוד והפרנסה מדולדלת, ואנשי אשקלון שואלים לכסף ואין. אף דרכם למצרים חסומה ושוממת, והרי משם משכו עיקר מחיתם.”


“אשקלון ומצרים, אומר אתה,” שסעהו ינאי ומיד שהה לשקול טיב מציאה שמצא, “מצרים ואשקלון. עזה שבתווך – בת בריתו של לתירוס, לאמור: אויבתה של קליאופטרה, לאמור – יש כאן דרך.”

אך הוא לא פירש את דבריו כתומם, אלא לאחר שחזר דיודורוס והביא תשובתו של לתירוס.

כדרכו, חזר דיודורוס מיוגע וקדורני. כיאה לפילוסופוס היתה ההצלחה מביאתו תמיד לידי עגמומיות, כמי שתאוותו בידו, והנה אינה שווה את טורחה. גם במליו חסך. המעשה כך היה, וממנו יתבאר איחורה של התשובה: צבאו של לתירוס גדול, אלא מעורבב הוא, ולאחרונה נתחברו אליו חיילותיו של זואילוס, מבני דאר ומגדל־שרשן ובנותיהן. בני לויה לו מרובים, שואפי חסד ומתת שנגררים אחריו לכל מקום, ואף שחלק כבוד לשליחיו של מלך ירושלים לא הניחו לאמר את דברו, אלא נתן לו מקום בין כל הרצים בעקבותיו, שירוץ כמותם. לאחר שערך את צבאו עלה על עכו, ודבר זה ודאי הוא ידוע גם ליושבים בגבע. עלה והטיל עליה מצור, והמצור נמשך ואין רואה את קצו.

לאחר כל אותה ריצה, ולאחר שנתיאש מעכו נתישבה עליו פתאם דעתו. זכר את שלוחו של מלך ירושלים, וזימנהו אצלו ושאל כל בקשתו. עיקרו של דבר, תלמי פילומטור סוטר מחלה פני יונתן אלכסנדר מלך יהודה, ומבקש ראות פניו במקום אשר יאות לו ובזמן הקרוב, כאשר יאות לו.

ינאי הרבה לשקול את הדבר בדעתו, הפך בו לכאן ולכאן.

“ועם קוזיקנוס, שהוא כאח לו,” חקר את דיודורוס לדעת, “ועם קוזיקנוס לא התראה פנים?”

“כיצד יתחבר עמו?” השיבהו דיודורוס, “הרי גריפוס מזה ואלכסנדר מזה חוצצים ביניהם.”

מכאן מסתבר מדוע כה מתקו דבריו; ואפשר שאף ירחיק לכת, בלבד שיבוא בדברים עם מלך ירושלים. הוסיף להגות בדבר, אך שאל בענין שהיו מסיחים בו.

“ברית זו שבינו לבין קוזיקנוס, כלום אין סופה שתפנה נגדי, כשם שפנתה נגד אבי?”

“ברית זו שבינו לבין קוזיקנוס,” השיבהו דיודורוס, "אין היא מעיקרה אלא נגד גריפוס, כלומר נגד אמו של לתירוס, שאותו גריפוס אינו אלא סניף שלה בסוריה.

“לאמור,” חקרהו ינאי, “סבור אתה, שאפשר לו ללתירוס שיכרות עמי ברית ויעשה עמי יד אחת, על אף חיבורו לקוזיקנוס, אויבו של בית אבא?”


“זו כוונתו,” קבע דיודורוס, ולאחר שתיקת־מה פלט ולא סיים כמחצית הפסוק: “אכן, חיבור זה שבין לתירוס לקוזיקנוס, כמה דמים משוקעים ורוויים בו…”

אף ינאי ידע את המעשה, ומי בערי המזרח ובדרכיו לא ידעהו? הוא הגה עכשיו ביורשם של מלכי מצרים שעתיד להזדמן עמו במהרה ולראותו פנים. מה הוא כל עצמו, אם לא אבר תלוש וקרוע מעל גוף כביר שמתמוטט והולך? וזה האיש הבא לבקש עתה את בריתו של מלך ירושלים, וזה הבית אשר אל בין מעקשיו מבקש מלך ירושלים להוליך את ספינתו, בשביל לצאת בריוח ולא בהפסד. ינאי הרבה לשקול את הדבר בדעתו, אך לבסוף הגיע לידי גמר החלטה.

פנה אל דיודורוס ואמר לו:

“כך תדבר: מלך ירושלים, מלכה של הארץ הזאת, שעריו פתוחים לפני כל הבא לשלום, ועתה בגבע הוא יושב, עיר גבולו, ובכל שעה של יום ובכל שעה של לילה ערוכים יהיו שולחנותיו בטוב ובשפע בשביל הבאים.”

דיודורוס טען כי שכלו מחייב שיהיו מועידים מקום שהוא באמצעם, בשביל שיפגשו זה עם זה, אך ינאי דחהו בשחוק בינות. אמר לו:

“אדרבא, חפץ אני לשמוע מה טעם יש לו כנגד גבע זו.”

השליח הלך, וינאי זימן אליו שנית את בן־פתורה ועמו שלשה מיקירי אשקלון. בצנעה פירש לו רצונו, והרבה להזהירו על הצנעה. אמר לו:

“סוף דבר שיתגלה, אך ככל שירחק אותו יום – מוטב.”

רצונו שירד מצרימה, אל קליאופטרה המלכה, בידו מתנות ובפיו בקשתו של מלך ירושלים. בחשאי יעשה את דרכו ובהסתר יבוא אליה, ודברו: תצא המלכה להושיע את גבולה מפני בנה הסורר והמתפרץ. רצונו שיהא נהיר לה שיעור כוחו והיקף מזימותיו של לתירוס, ויותר מכן כוונתו, שעיקרה לא יהודה ולא חופה, אלא מה שהללו מוליכים אליו – מלכות מצרים. רצונו שתדע כי מלך ירושלים יפתח לפניה כל דרכיו וכל עריו בשביל שתוליך את צבאה ותכה את אויבה הוא אויבו, אך טוב מכל, ייאמר לה, טוב מכל שתוציא את מבחר ספינותיה, ובעוד מלך ירושלים מכה מן היבשה תכה היא מן הים. ציו של לתירוס חונה באין מגן ליד חופי כרמל, ובהשמידה אותו תהיה לגברת הימים. אכן, כזאת ייאמר: קליאופטרה מפאת ים, אלכסנדר מפאת ארץ. ומהרה!

התבונן בהם ינאי בשליחיו, כיצד הם מקבלים שליחות זו, והוסיף:

“סופו של לתירוס הריהו סופה של עזה, ואנשי אשקלון יתנו אל לב.”

הם קיבלו, והיו נכונים לדרכם. לאיש לא נאמר דבר, לא לדיודורוס, לא לאבשלום ואף לא לאנטיפס, שקיבל חלק נכבד בביזה, והיה עסוק ומעוסק במכירתו ובכמינת זהבו המצטבר. בשביל שלא לעורר צל של חשד לא יצא בן פתורה לבדו, אלא העמיד את בני־אשקלון ממיקח וממכר שלהם, ובעוד כמה מעסקיהם בעיצומם נטלם עמו וירד דרומה.

עתה היה ינאי נכון לויעודו עם לתירוס, יתירה מזאת: היה שש לקראתו. קישט את חוצות העיר, סילק עפר חורבותיה, הציב בה משובחי סרדיוטות שלו והעמיד צופים על מגדליה. כל אותו זמן המשיך לתירוס במצור על עכו, אחד מן הים ואחד מן היבשה. אך לא העלה דבר בידו. את ספינותיו נתירא להקריב, שהרי היו הן מפלטו האחרון ברגע שיורע מזלו, ולכן לא עלתה לו להטיל על עכו הסגר של ממש, שספינותיה קטנות וחמקתניות. ביבשה הקיף עליה מצור מסביב, אך חומותיה הבנויות לשמים שמו את חיילותיו ללעג, ואף כאן חושש היה לנהוג גבורה יתירה, שיקר לו צבאו מלהקיז דמו על אחת הערים. הוא ביקש לזכות בעכו בלא מחיר, או במה שלמטה מן המחיר, אך בעכו ישבו סוחרים טובים הימנו.

ינאי נכון היה להמתין לו עת רבה ולראות בכלות כוחו מעט מעט, אך לתירוס לא התמהמה עוד. לקץ שבועיים ימים נראו סיעות של פרשים קריבות ובאות מפאת ים, ולאחר שעה קלה בא מאצלם רץ מהיר, ומיד שלח ינאי לקראתם פמליא שלו, עם משמר מפרשיו, והללו הקבילו פני הבאים, והוליכום בכבוד גדול עד לככרה של עיר.

לעת ערב הותקנה סעודת כבוד בגימנסיון של גבע, תחת כפת־השמים, ורק לאחר שהיו כבר כל הקרואים מסובים במקומותיהם תקעו השופרות וינאי נכנס למקומו. עד לאותה שעה כמוס היה במדורו, ועדיין לא התראה פנים עם איש מן הבאים. משנכנס, והכל דוממים איש במושבו, פתח בלשונו:

“ברוכים הבאים והנמצאים!”

ומיד העלה שחקה קלה על פניו והחל קורא יוונית, בקצב, בהטעמה ובלא סימן של התיגעות:

“אם בן סוריה אתה, היה שָלום!”

והוא הפנה קולו אל עבר אנשיו, העוטרים לו משמר על סביביו.

“אם בן פיניקיה,” הסב פניו כלפי חבר מלוויו של לתירוס, “אם בן פיניקיה – נַאידְיוס!”

ובהרחיבו את חיוכו, ובתתו עיניו בלתירוס המזדקר ברום קומתו מבין אנשיו, סיים:

"ואם יון מולדתך – חָאירֶה!

“וכן אמור גם אתה…”

השתיקה אך עמקה כהתימו את דבריו, ובראותו כי איש אינו יודע את סודו, הוסיף דבר של הסבר, כמנצח, ואמר:

“אלה דברי מליאגר בן יוקראטס, שכננו הטוב, אשר גדר ילדתהו וצור גדלתהו וקוס בת־האיים שמה מקומו בין גדולים, ללמד כי השירה והשלום אינם מכירים בגבולי עמים ומלכויות.”

ניכר היה בלתירוס ובאנשיו שלא ציפו לכגון זה, לא בתפארת המקום ולא בכבוד הסעודה ולא בצחות הלשון. על כרחם נמשכו להשיב בגינונים ממין הענין, והמשתה נתארך שעה אחר שעה. ינאי רווי היה קורת רוח. הוא העמיק להתבונן באורחיו ולא הניח ניד עפעף בלא שירשמהו בלבו. תחילה קם לתירוס והציג את אנשיו, והיטב התבונן בו ינאי. הוא עצמו רם קומה היה מכלם, ובריא־בשר כאבותיו. שפתיו היו עבות, פשוקות לכאן ולכאן, וחוטמו סוגר עליהן מלמעלה כמקורו של אווז. מתחת לעינו השמאלית הוורידה, וקצתה אך הכחילה, אותה שומה כעין הטופח, אשר בגללה כינוהו אזרחי אלכסנדריה בשם לטירוס. אכן, דבלול מאוס זה דומה היה כעשוי להתמקמק ולפקוע כל רגע ורגע, ואי־אפשר היה להסיח ממנו את העין. אמרו כי אביו, פיסקון המפוטם, לא חדל לזלול מן הקליות והקטניות החביבות עליו גם בשעת מעשה, ולפיכך דבקה אותה שומה על לחי בנו בהיוולדו. משימים עצמן אלים ונוהגים כבהמות. העמק העמיק ינאי להתבונן בבנם של שליטי־עולם. על אף כל אותו כיעור היה חוט של הוד משוך עליו, על לתירוס, ושריון חזהו וכובעו יפים היו מכל שראה ינאי מעודו. בלבושו זה לא ניתן לשער את שנותיו, אך כנודע קשיש היה מינאי כדי שש עשרה שנה.

לתירוס הציג בני פמליא שלו בזה אחר זה. לימינו ישב פילוסטפנוס, שר צבאו הותיק, הנודע לתהלה. הלה לא הטריח אלא את גבות־עיניו בשעה ששמע את שמו. חשוב היה לאדוניו יותר מגדוד של נושאי־שריון, והכרת ערכו לא סרה הימנו לרגע קל. צנום היה, סטוף־קלסתר, שחום. לפי מראהו לא ניכר על פני אחד העבדים, אך לתירוס דיבר עליו ברגש. אחריו, והוא לשמאלו, קורא בשמו של זואילוס, מושל דאר והחוף, או כדרך שכינהו לתירוס אותה שעה, נסיכן של ערי פיניקיה. הלה היתה בו כל חוצפתם של כרכי הים, ומשהוחזק עתה בן־בריתם של גדולים, קם זחוח ממקומו ונשא ידו במועל של ברכה לכל עבר, מעשה פטרון. אכן, לא רק מחוצף היה אלא גם עליז, מין עליזות יהירה וקלת־דעת של שיכור. “המתן לי,” הגה ינאי בלבו, “עד שתתפכח!” ואילו לתירוס, כניכר, היה מקרב אותו ומוקירו במידה יתירה. אחי, כינהו, שכני הטוב, רבן של ספני־הים.

אחרי אלה באו שאר בני הלויה, חובלי־הצי, זקני־החוף, שלוחה של עזה. משישב לתירוס, קם ינאי להציג את מכובדיו. הוא פתח באבשלום ולא חסך לו בתשבחות. לאחרונה ייחס לו את כיבושה של גבע, ואבשלום כמו ניתר ממקומו. ביקש בעיניו את אנטיפס, אך זה ישוּב היה בשלוה, שותה בצמא דברי אדוניו ומקבל אותם בלב נאמן. ינאי קרא בשמו של דיודורוס. הוא דיבר בו כבפילוסופוס, שאינו משמש שום אדם ושום עיר ושום ממלכה אלא את התבונה בלבד. יורשם של גדולי החכמה מקדמת עולם, אמר. כינהו מורה ורע, הפליג ואמר אבי. אריסטוניקוס קורא אחריו, ונאמר בו כי ראש הצבאות הוא, אביר תופשי־רומח. אנטיפס, האחרון, היה הנאמן באנשי־המלך, האיש אשר הוציא את אדוניו מכלאו.

דברי הנימוסים ארכו. אחריהם ארכו דברי המאכל והמשתה. לתירוס וינאי מופרשים היו זה מעל זה בתחום וביושביו, ולא הגיעו לכלל חילוף דברים. אמנם, כמה וכמה פעמים ביקש לתירוס לבוא אל ענינו, והיה שולח מעושי־דברו אל דיודורוס, שיעיר את אוזן אדוניו על כך, אך דיודורוס התמהמה, וינאי היה כלא רואה וכלא שומע.

ינאי ידע אושר באותו מעמד. הנה יורד היווני הגדול ובא לאהלו של מלך יהודה. אכן, הוא הכיר היטב במה הלה עדיף עליו. ירושלים אינה אלכסנדריה. שנים הם שמושיטים ידם ליטול, אלא זה מושיט ידו ליטול עיירות לחופו של ים, וזה מושיט ידו ליטול ממלכת מצרים. כנגד זה הכיר הטב במה הוא עדיף על היווני שלעומתו. יוונית שהלה משתבח בה, מה נותר לו ממנה? הרי כל עצמו אינו אלא ענף אחרון לאילן ששרשיו נתגדעו ואין להם יניקה עוד. הרי הוא ואבותיו כבהמות. אָח עם אחותו, אב עם בתו ובן עם אמו. קרויים אלים וחיים כשפלים שבבריות, גרועים כעובדי התנין וכמשמשי הפר והחזיר, וכבר הם שרויים בשקיעתם ובסופם ובניוונם, ואין להם אחרית. לעומתם בית חשמונאי שמשו זורחת ומפציעה, וכבר היא מנפצת ובאה, וכבר היא פרה ורבה, וסופה ממלאה את כל העולם מקצהו ועד קצהו.

עד לשעה מאוחרת בלילה העסיק ינאי את אורחיו בלא כלום, ולאחרונה שלחם למשכן שהקצה להם, בשביל שיוועדו למחרת בבוקר. תהויים ותפושי־חשדות נפטרו אלה למקומם, וכל אותו לילה העמידו על עצמם משמר כבד, לקדם כל שצפוי ושאינו צפוי.

למחר, עם שהטריף שוב פת־בג שלו לכל אורחיו, נועד ינאי עם לתירוס, עמו אבשלום לבדו ועם לטירוס פילוסטפנוס. מסיחים היו יוונית, בלא איש־ביניים, ואך על אבשלום כבדה פעמים השמיעה.

תלמי סוטר דיבר בגילוי־לב. הוא ביקש בני ברית נגד אמו, על מנת שיטול את המלכות במצרים. הוא הודח מכסאו בכחש ובמרמה, טען, בהקדימו כי אפשר והדברים קצתם ידועים, ואמו זו, חית טרף היא שאין בפניה לא חוק אבות ולא שבועה ולא כבוד בית־תלמי. הוא חזר והטעים את יושר דבריו וכוונותיו. כל העולם ידע כי שרוי הוא במלחמה עם מי שטוענת כי מלכת מצרים היא, שעשתה לה שותף את בנה האחר, אלכסנדר, לשעשועה. אין הוא מבקש להעלים את כוונתו מאיש, והרי אין להעלימה. מבקש הוא לעלות על מצרים וליטול את שלו. הנה כי כן, בני ברית הוא מבקש. דבר אין לו נגד היהודים, כשם שדבר אין לו נגד בני עכו, אילמלא פנו פתע נגדו. בני בריתו רבים ומתרבים. כל חוף הפיניקים, מצור וצידון אשר בצפון, ועד עזה שבדרום, כל ערי היוונים החפשיות נעשו בנות בריתו. זואילוס הביא לו צבא וספינות וזהב. איי הים היווני בעלי בריתו הם מאז. אנטיוכוס קוזיקנוס מלך סוריה – לאח יחשב לו.


ינאי הניח לו שירבה דברים. עד עתה עלה משחקו יפה. תחת שילך הוא לבקש שלומו של לתירוס הנה זה יומו השני שלתירוס מעתיר עליו דברי שלום. בסופו של דבר שאלה אחת היא מענינו: עד להיכן יוכל להעלות את שכרו, תחת שיהיה משלם. לתירוס קרב אל ענינו עקב בצד אגודל, אין לו כל ענין וכל הצטרכות בסוריה או ביהודה. בעצמו של דבר נוח לו שהשלום יהיה שרוי כאן. נוח לו אילו חדלו כאן הכל ממלחמותיהם זה כנגד זה, והתחברו עמו. יש בכוחו להעניק טובות הרבה לאוהביו. דרך משל, עכו זו – כלום צריך לו באותה עיר? אלא עד שהוא מסיים את ענינו במצרים, אי־אפשר לו בלא נמל. לאחר שיסיים – יקבלנו מי שראוי לה.

כאן שהה, והוא מבקש לשמוע דברו של ינאי בזה, אך ינאי עדיין לא נענה לו. מעט מעט איבד לתירוס את מנוחתו. שתיקתו של מלך היהודים התחילה מעבירתו על דעתו. עדיפותו היתה מוחזקת אצלו בגדר ודאי שאין עליו צל של ערעור. לא קם עדיין מלך בַּרבּר שלא יוכרע בסאריסה של בני יוון, זו הארוכה, קשת החוד. הללו היו כאבנים שבדרך, קצתן לעקוף, קצתם לסקול, קצתם לדרוס. המידה היוונית אשר שיוו לצבאותיהם – מידה מחוקה היתה, זיוף, קישוט של תגרים . צריך שאדם יוולד יווני בשביל שיהיה ראוי לשאת נשק יווני. עשוי היה למחות מחוצף זה מעל פני האדמה, אילמלא ביקש לחסוך את צבאו בשביל אותה מטורפת זקנה. שנים מרות של עבודה והתיגעות משוקעות היו בציו ובשלושים אלף לוחמיו. הם היו תקוותו היחידה. הוא לא מיהר לסכנם. אך גם ליהירות יש לשים קץ. אמר, ועדיין לא השמיעו ינאי אף תשובה אחת של ממש:

“עד כאן לאוהבי. אך לשונאי, יהא נא ידוע, לשונאי שמור עמי רק דבר אחד: מות כלבים!”

אבשלום סבור היה שינאי מפריז בקלות ראשו. מודעת היתה לשניהם כי אין צבאו של ינאי מספיק כדי פגיעה מכרעת בכוחו של לתירוס, אפשר אף לא כדי הגנה על תחומי־יהודה. אך ינאי לא ניכר בו שהוא נבעת מפני איומיו של לתירוס. מכל מקום, פתח עכשיו לראשונה ואמר:

“אכן, כוחך נודע למרחקים, ורק המבקש לאבד את עולמו ייצא נגד צבאותיך ונגד פילוסטפנוס שלך, המהולל.”

שני היוונים זקפו אוזן, אך ההפתעה השמורה להם היתה גדולה מן הראשונה.

“ונכון אני,” הוסיף ינאי, “לפתוח לפניך את שערי ארצי, אף לתת לך מכוחי, בעל־ברית שאין נאמן הימנו.”

אבשלום לא הבין אל נכון את המתארע לעיניו. וינאי משך ואמר:

“ארבע מאות ככר כסף, טובים ושקולים, מרים אני תרומה לחיזוק ציו של מלך מצרים, וברית אני כורת לו.”


עכשיו בחנם. אף שנפתעו מאוד לכל אותו שפע־ברכה נטויים היו לשמוע סוף דבר, שמעצמם הבינו כי אך עתה יאמר ינאי את מחירו. הוא האריך לו למענהו. תגרים הם, ותגרים היו מעולם, וכל המרבה לסובבם בכחש הרי הוא משובח. סובב סובב הציע את שכרו, עד שבא ועמד על עיקרו. אמר:

“אך דבר אחד ישנו שמעכב, ועל תלמי המלך לבחור בינו לביני.”

לתירוס ופילוסטפנוס הציצו זה בזה ושבו נתנו מבטיהם בדובר. לאיטו, כחוזר על המוסכם, אמר להם ינאי:

“עכו לך. והריני מחזיר צבאותי לאחור, שלא תתיירא מגבך, אלא כל שדרומה לעכו, ועד יפו – לי, כי נחלת אבותי היא מקדמת עולם, אדמה מאדמת יהודה.”

“זואילוס,” פצה פילוסטפנוס פיו בלחישה, כמפרש לאדוניו טעמה של הבקשה.

“נוטש אתה שודד ים ומקבל תחתיו מלך,” הוסיף ינאי דברים של סיבור האוזן וסיבור הלב, “נוטש אתה את זואילוס ומקבל תחתיו את ינאי אלכסנדר, הגדול במלכים שעל גבולה של מצרים, ואת עכו בלא מחיר, וארבע מאות ככר כסף – והדרך הפנויה אל כסא אבותיך.”

בו במקום הלך לבו של לתירוס שבי אחר מיקח נאה זה. הוא קונה – והאחר ישלם. וכלום יש בעולם קניין יפה מזה, שאתה קונהו בראשו של חברך? מרפרוף עיניו של פילוסטפנוס ניכר בו שלבו כלב אדוניו. הדבר היה, אפוא, כחתום וגמור. העמיד לתירוס פני תם ושאל:

“זואולוס, היכן הוא?”

מיד ירד ינאי לסוף כוונתו:

“כאן כמדומה.”

“יפה. נגמור בריתנו, ואני חוזר למקומי.”

אבשלום, אבן עמדה לו בגרונו. ההבין מה ששמעו אזניו?"

“וכל היתר,” הוסיף כאן לתירוס, “בשעה שאהיה מחסל ענייני בעכו, יחסל בן בריתי ענייניו במה שדרומה לה.”

ינאי קם ממקומו.

“עשוי,” אמר, “נצא נא ומודה לאדוני השמים על החכמה ועל העצה שנתן בלבנו.”

הם יצאו כאחד לככרה של עיר, ופילוסטפנוס ציוה מיד על הזבח. הביאו מגן של נחושת, קמור ומוארך, והניחוהו על הקרקע. הביאו שור בקרניו, ועמד עליו פילוסטפנוס וטבחהו והגיר את דמו על גבי המגן, והביאו איל בקרניו, ועמד עליו ינאי ושחטהו ואמר עליו ברכה של כהן גדול, והגיר את דמיו על גבי המגן, והביאו יונה, ונטלה לתירוס וערף את ראשה והטילה מפרפרת על גבי המגן, ונתערבבו דמים בדמים.

העומדים מסביב נצטופפו. מזה אנשי לתירוס ומזה אנשי ינאי. איש אחד ביקש אבשלום, ומשקבע בו עיניו לא יכול להמישן. הלה לא ידע מהו שמתרחש כאן, אך במבוכתו נתערבב והלך מין ניחוש כבד. כל אותו יום החזיקוהו במקומו והיו טוענים לו כי בבוא עניינו לדוכן, יזמנוהו לשמוע ולהשמיע, וכל אותו יום היה מצפה לאותה שעה. עכשיו נזדרז ליקרב אל מקום הזבח, להיותו אחד עם הגדולים, ועד מהרה נדחק עד לתירוס, אלא זה סילק מעליו את דעתו. כל אותה שעה אין אבשלום ממיש מעליו את עיניו.

היונה פירפרה על גבי המגן, ולתירוס טבל חרבו בדמה. נשא קולו ונשבע:

“בזאוס אלוהי השמים והארץ, מגינם של הנאמנים, נשבע אני שאשמור בריתי לאהובי יונתן אלכסנדר מלך יהודה, ולא אגע בגבולו לרעה, ולא אתחבר לאויביו, ולא אניח להם שיקומו עליו. אני וכל אנשי וחילי וצי־ספינותי וארצי.”

טבל ינאי חרבו בדם שעל המגן ונשא קולו, אך אבשלום לא שמעו, אלא ראה את מושלן של ערי הפיניקים כשהוא מקדיר והולך, ונושא לשוא מבטיו אל לתירוס מושיעו. נישאו קצות דבריו של ינאי, והיו מרחפים ותלויים באויר:

“באלוהי אבותי… לתלמי המושיע, מלך מצרים… לא אתחבר לאויביו… אני וכל אנשי, וחיילי, וארצי…”

סיים, והשיב חרבו לנדנה, ומיד עטו כל העומדים להטביל חרבותם בדמי הזבחים, והובאו הסוסים, ולתירוס וכל אחוזת מלוויו קפצו ועלו עליהם בלא נדברו איש את רעהו. אבשלום ראה כיצד נסמר זואילוס אל מקומו, ופתע הוא נעקר, חש ומתחבר אל מעט אנשיו, מבקש את סוסיו, אובד דרך. ואותה שעה לתירוס ופרשיו שוטפים ויוצאים אל שער העיר.

עוד המהומה מסביב, אץ אבשלום להדביק את ינאי, שעקר ממקומו והרחיק והלך, אך עד שהדביקו הקדימו אנטיפס, וכבר שמעהו מביא שאלתו:

“מה נעשה בנשארים, המלך?”

“איני חפץ לראותם,” נפלה מיד תשובתו של ינאי, ופירושה אחד.

אנטיפס לא הוסיף ללכת, אלא עמד, ותיכף לכך פנה לאחוריו ושב במרוצה אל אמצע הככר. אבשלום עוד פיקפק שני צעדים ושלושה לצלע ינאי, עד שהגיע זה לאהלו ונכנס לתוכו. מיד פנה אף הוא לאחוריו.

כבר היתה הככר ריקה מאיש סביב אדם אחד ומרעיו, והללו נראו בבדידותם מעטים משהיו. הלמות השער הנסגר אחר היוצאים נפלה בחלל האויר. זואילוס ומלוויו נתונים היו בשבי, והם שלפו חרבותיהם. גוף אחד התחילו נעים אל נוכח מבוא־העיר, אך לא ניתן להם לצאת את הככר. מזה ומזה להם שטפו ובאו נושאי חנית של ינאי ומצוה עליהם אנטיפס. אבשלום, דומה היה שמישהו מחטט במעיו. לא היה עשוי לנוע ממקומו בשולי הככר. נוראה מכל היתה ההרגשה כי הללו משחקים, שהרי הכל ידעו כיצד יהיה סופו של דבר.

שולפי־החרבות לא עמדו כנגד נושאי־החנית אלא כדי מהומה חטופה וקורעת לב. תחילה נדחקו לאחוריהם, ואחר־כך נסמרו למקומם ולבסוף מוגרו לארץ, ומהם שדוקרו בשניה ובשלישית בעודם מתלבטים על רבצם. משלא נותרה עוד כל חציצה בינו לחניתות, שמט זואילוס את חרבו, והיה ניצב מאוד בקרב חלליו. קרבו אליו שתים ושלש חניתות, אלא פתאם הוטלה כנגדם גערה ויקפאו באשר היו. אנטיפס פסע ועבר על פני החללים, ובא אל זואילוס ודחקו בקת של רומח. נזדעזע זואילוס ממקומו, וכיודע אשר לפיו החל עובר ופוסע. אנטיפס לא נגע בו עוד, אלא פסע מאחוריו. אט לאיטו צעד זואילוס אל עבר אהלו של ינאי. חיילים ועבדים החלו גוררים את הפגרים אל מחוץ לככר, וזואילוס עבר בסמוך למגן השבועה, בסמוך לדמי השור והאיל והיונה. קפץ אבשלום ועקף את הככר, שלא יזדקר לעין, ובא אל מאחורי אהל אחיו, והיה מתבונן. זואילוס קרב לאט, כה לאט עד כי נדמה לפעמים כדורך על עומדו. על פניו מתוח היה איזה שויון־נפש, אך לא היה דומה כרדום אלא כמאזין. אפשר ביקש לדעת כיצד ייעשה בו אותו דבר. הוא בא עוד לתחום אהלו של ינאי, ושם כרע, כפף את גופו וישב על הקרקע לנוכח פתחו של מלך ירושלים. קרבו שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה, שמע אבשלום מקרבו קולו של בן־נון, והכיהושע ינאי? נראה שלא חש זואילוס בנוח על פני אותה קרקע, אך הוא דמם על מקומו, מייחל וממתין. דומה היה כמי שמצפה לרופאו שיבוא ויחבוש את מכתו. לאמור, שקט היה ובמידת־מה נכון לכאב. אותה שעה נכנס אנטיפס אל אוהל אדוניו, ומיד חזר ויצא. ניענע באצבעו אל רואה שלא נראה, וזואילוס אך הוסיף לצפות בתהייה. אפשר ידע ואפשר לא ידע כי שוב לא יראה פני מי שהוא מצפה לרחמיו. מאחור קרב ובא חייל מן השכירים וחרבו הממורטה שלופה. תוך כדי כך נתייצבו אנשי־צבא במעגל, וסגרו על הקרבן מכל עבריו. כמשתאה העביר עליהם מבטו סבוב והעבר. משכלה מעגלו, נעץ את מבטו בבעל־החרב ושוב לא הרפה הימנו, כאילו כל תשוקתו לדעת כיצד יעשו בו את הדבר. אכן, מיד נראה כמי שאף זה כבר הוא נהיר לו. ספנים, הרגל מיתה יש להם, קלט אבשלום הרהור וטרדו מעליו; מכל מקום, נראהו כאילו ידע כל ימיו כי שעה זו סופה שתבוא, והרי היא. שמא ודאות אחרונה של אין מפלט. לאו. שקט זה הרגל יש בו, מסורת דורות. עובדי כוכבים ומזלות, כשם שהם מתאוים למעשי פריצות כך הם מתאוים למיתה. אף זו בגדר עבודת אלוהיהם. זואילוס התקין את חגור־מתניו, דקדק בחולצת קשקשי־הברזל אשר לו, וזו צילצלה חרש. מיתה של כבוד חשובה להם מחייהם. עובדי כוכבים מזלות – אף מיתתם מין אלהות היא אצלם. עכשיו שילב זואילוס ידיו לפניו והללו מיופות היו באצעדות ובתכשיטים. צריך שיהיה לבו אבן בשביל שיחזיק עיניים אלה נכחן.


פתע תפשוהו לזואילוס בציצית ראשו וכפפו גלגלתו לאחור. צוארו סירב למיתוח סירוב קל, עד שהסכין לו. כדי שנייה מצפה היה למאכלת, אך מיד נשחט וסוף לדבר. מכאן ואילך היה ככל החי אשר מתחת לשמים, מפרפר ומבעט ומתהפך.

אבשלום פרץ בבכיה נוראה ונמלט מככר ההריגה, אך איש לא נלוה אליו לסעדו.

כפנות היום נכנס אצלו ינאי, ועוד לבוש־המלחמה עליו, לאמור שעד עתה לא ידע רגע של מנוחה. הוא קיצר בדבריו:

“שליחות יש לי בירושלים. החפץ אתה לילך בשבילי?”

אבשלום ירד מיד לסוף כוונתו, אך מאז לא עצר כוח להחניק את דמעותיו עברו עליו כמה שעות של עינויי מחשבה, ולכן אמר:

“אם את פי אתה שואל – איני חפץ.”

ינאי נתרכך:

“בתום לב, אבשלום אם כל אלה היו לך לזרא, רשאי אתה לשוב.”

רק עתה נתחוור לו, לאבשלום, כי בעצמו של דבר אי־אפשר לינאי שיניחו לחזור ירושלימה לבדו. משמע מכאן, שלאו זה הציל את חייו. דבק בו:

“לאו שבלאו, ינאי. אין בדעתי לקפח כתבים אלה, שתחילתם עלתה כה יפה.”

היתה זו אותה נימה חדשה שבקולו, אשר היטב נשמעה לאחרונה באזני ינאי. על אף עצמו מחה אבשלום כל זכר רע, וינאי התברך בלבו כי קרבתו היא שעשתה את הנרפה לאיש. הוא קרב אליו והשמיעו דבר:

“שעשוע הוא, אבשלום, כאותם שעשועי־התגוששות של אתליטים. חובה היא על הנכבד בעיניו שיידע ליפול, כשם שחובה היא עליו שיבקש להפיל. עובדי כוכבים ומזלות פעמים יש בהם נפש איש. שעשוע הוא, אבשלום, ודיני השעשוע תופשים בו. היום נפל הוא ומחר יפול האחר. גם הכותבים בגוילים צריכים להבין בכגון זה.”

אף־על־פי שכך סנט בו, לא נתן לו אבשלום תשובה, ושתיקתו עשתה להעלות משקלו באותו מעמד. והסיף ינאי לבקש פיוסו:

“כלום עדיין נוטר אתה לי? כלום עדיין איני מהימן עליך?”

ומיד דיחק עצמו עד לקרבתו של אבשלום והניח עליו ידו ופתח לפניו את לבו:

“אחי, אין אנו אלא בתחילת המעשים, אך דברים גדולים מעותדים לנו, על כל מעללי אבותינו יפילו צל. בלבד שלא נשגה בהבלים. שמעני, ערי חופה של שומרון לנו הן מסורות מעתה, וצריך שנקדים לאחוז בהן בטרם יסיים לתירוס את ענינו בעכו. סופו שיבקיענה, אך צופה אני בחזות שלי כי את מלאכתי הוא עושה. ראה תראה, אבשלום, ועתה – אל הים! ובטרם יאיר הבוקר.”

הצבא הרבה להנפש, ועכשיו היה מזדרז ועושה מצוותו של ינאי בשמחה. בעוד החשיכה יורדת אספו אנשי־החיל את כליהם והזעיקו את בהמתם. המחנה הכביד. נוספו בהמות ונוסף משא, אחד משאו של המלך, שהוא שיירה לעצמה, ואחד משאו של איש ואיש מן הלוחמים, פעמים כדי מעמסן של בהמה ושתיים. רבו העבדים, ורבו הנשים והנערים, ומספרם קרוב כמספר תופשי־החרב. רוח של התעוררות ורצון טוב היתה מנסרת עם קול־הקשירה והגערה והטעינה, וינאי היה מהלך במחנהו ומברך את הנותן לו תשועה. פתיחה יפה פתח לו מזלו. אף סוררים אלה, יהודי־הכפרים, נתישבה עליהם דעתם. כיון שראו ברכה בנשקם – נתיקר עליהם. חזקה שימשיכו ויעשו במלחמה, וזולים יהיו ומרובים ומצויים תמיד בהתבקשם – חיל שכלו ריוח.

בטרם יעקרו ממקומם נועד ינאי שוב עם אנשי ימינו. רוח־השמחה אשר נשבה במחנה דבקה גם בשריו, ומושבם הפך מהרה למושב של ליצנות ושחוק. אדם אחד היה שם שלא נתפס לאותה שמחה, דיודורוס, והיה הדבר תמוה ביותר. כמדומה ראה הפילוסופוס שכר בעמלו, שהרי לקח לו שריון ברזל ונער רך מן השביה, וינאי הסמיך לו מתנות הרבה, ובהמות־משא שתים. ואף על־פי־כן כמין שתיקה אחזה בו.

הביאו עבדי ינאי דברי תקרובת והיה שמח בקציניו כשם שהם שמחים בו. אף אבשלום נתערב בהם, והיה ינאי קולטו בזוית עינו.

עם שהם עומדים באמצע שמחתם נקלע לתוכם, לא קרוא, רץ מודיע מאצל המשמרות הסובבים הרחק בבקעה, ואמר:

“צבאותיו של מלך קפריסין סוגרים על עכו מסביב.”

מיד שתה שמחה, ואך ינאי עמד ממקומו וקרא:

“לבוקר, לתירוס על עכו, ובן־בריתו – על אחיותיה.”

בזה קמו הכל ממקומותיהם והריעו תרועה גדולה. תיכף לכך פנו איש לעברו, ורק דידורורס ישב עוד על מקומו שעה קלה.

את חילו של אריסטוניקוס הוריד ינאי לבית־שאן, חיל־מצב הותיר בגבע ובסביבותיה, ואילו עיקר הכוח הוליך בעצמו במעברות ההרים, לפאת דרומית מערבית, ועמו אבשלום, אנטיפס ודיודורוס. הולכים היו חיל כבד מאד בעבי־החשיכה, וינאי יודע עדיפותו אף כאן, שאין לו יריב מיריביו שיעיז בכמו זה. כל שעל ושעל שבכרמל נהיר לו ונודע לחלוציו, ואין באפלתו של לילה כדי לשמש לו מכשול. לפי כוונתו עתיד הוא להראות שם שערי דאר כעלות השמש, ובימים שנים או שלשה עתיד הוא ליטול שררה בכל מטלית זו של ים. עדיין לא גילה לאיש דבר משלחתו ששלח אל מלכת מצרים, אך הדבר לא הוסח מלבו אף לשעה קלה. חייב היה למהר ולהתקין עצמו למלחמה מכרעת, בטרם יגונב הדבר אל לתירוס, שהרי מהיר חימה זה לא יחזיק עצמו בעל־חוב אף יום אחד. אכן, עתיד הוא לטעם טעם.

מגבם עלתה להם החמה בעת שהחלו יורדים מן ההר, לבוא ים, ובעלותה הציתה את כל הככר אשר מצוק הכרמל עד צוק שוני, והים מתפשט והולך עד אפסי רקיע. הקיף ינאי מלוא תחומו של ים בסקירה רחבה, וקראו לאבשלום שיקרב אליו. החיל היה צועד והולך לרגליהם, והם שניהם עומדים ברומו של תל ומסתכלים הימה אמר לו ינאי:

“רואה אתה?”

אמר לו:

“הן!”

אמר לו:

“ומה אתה רואה?”

אמר לו:

“דאר ונמלה לפנינו, ועיירות שלה לצפון, וכפרים שלה לדרום, והבקעה מבורכת, כלה משקה, והנחלים, והדרכים.”

הציץ בו ינאי, הוסיף לשאול:

“ומה אינך רואה?”

תמה עליו אבשלום:

“אומר לך,” הושיעו ינאי ממבוכתו, “סימן של ספינה אינך רואה.”

שלח אבשלום מבטיו במרחבו של ים, ושמע דברי ינאי, שיש בהם הרבה כיבוש הצער:

“בעקבה עשה עמי, טופח בן נופח! כל כלי־מפרש וכל כלי־משוט לכד ולקח לו לשימושו, ויורדי הים שבכאן, כלם עשו עמו יד אחת, למנוע ממני דריסת־רגל בים זה, בים זה שהוא שלי ושל אבותי ושל אדמת אבותי. המתינו נא לי…”

הוא לא כילה את פסוקו. החיל היה יורד וכובש כלפי מטה, וכליו נוצצים באורה של חמה שמשבחת והולכת.

“הב לי את דיודורוס,” זעק פתאם אל אשר לימינו, מן הקצינים המשמשים במשמר ראשו.

“דיודורוס איש עכו – החישהו אלי!”


הלה עקר ממקומו בדהרה, וינאי שב לצפות בחילו הצועד ובימו התכול, הרחב, הריק. כל נפשו מגלגל היה פסוק מתוך פסוק, ואבשלום ידע כי אליו הוא דובר:

“מן הים ועד המדבר, לרבות הים ולרבות המדבר. אין מלכות בלא ים. אין מרחב בלא מדבר. במקום שהשמש עולה – חרבם של בני מתתיהו, ועד מקום שהיא הולכת – ספינותיהם. על כרחם יהיו יורדי־ים משמשים אותי. על כרחם יהיו בונים לי ספינות בשביל סחרי ובשביל חילותי. היכן הוא דיודורוס?”

הוא לא נמצא. האחד שב ריקם, וינאי שלח אחרים תחתיו. במלבני־החיל הצועדים הוטלה מבוכה, פה ושם נתעכבו ההולכים. חמתו של ינאי עלתה להשחית, אך דיודורוס לא נמצא. מן הנמנים תחתיו הובאו שני שרי־חיל, נכרים, שכירים. לא ראוהו מאז יצאו לדרך. בעבי החשיכה נעלם. עמו נעלם נערו, אף פרדות שתים ומשאן, והסיס אשר לו והסוס אשר לנער.

כאן שתק ינאי שעה ארוכה, עיניו לטושות, מבטו אובד, כל עצמו אחוז קדחת נסתרה. סיעות של סרדיוטות עצרו מהלכן מסביב ונשתהו לשאול מה הדבר. שיירה גדולה של פרדות־משא נסתכסכה והחלה פורעת דרכה על מקום אחד. מן היורדים, אשר המשכם נפרד מעליהם, החלו באות צעקות, ואז ננער פתאם יניא משממונו, וכל שהרעידו פנימה שפך לחוצו, קיתוני־קיתונים של רותחים.

“מה העמידה הזאת לכם? מה המהומה – הביאו סדר! משכו ולכו! כאילו מושל אין לכם. כאלו מצוה אין לכם. לדרככם, לדרככם!”

פרשיו, שמצבם על סביבו, נענו לו מיד וקפצו ועטו אל המתמהמהים מסביב, והחלו חובטים אותם בפרגוליהם ומחזירים אותם לסדרם; וינאי שטף במורד ודחק בממתינים שינועו, ומיד דהר ועלה, וחלף על פני הטורים הניצבים וזירז אף אותם, וכל העת פיו מעלה קצף וגרונו ניחר בצעקות ובגידופים.

“משכו ולכו,” היה זועק בגרונו ואינו חדל, “יפה זריזות! ומהו? ומהו? בצקו רגליהם? חושו עשו! סדור צעדך, בן־חיל! כאחד כלם! לדרככם…”

ועד מהרה היו החיילות אצים ורצים במורד, דחופים מלפני קציניהם, הדחופים מלפני מפקדיהם, הדחופים מפני שריהם, הדחופים מפני ינאי, שהוא כרוח סועה.

בבוא כל החיילות עד המישור שלרגלי ההר, נערכו מיד במשטר של מלחמה. דאר לא היתה רחוקה מאותו מקום אלא כדי פרסה ושתים, וצריך היה שיתקינו עצמם לכל מקרה רע. כל אותה שעה אין ינאי חדל מרוץ ומדהור בין פלוגה ולפלוגה ובין חטיבה לחטיבה, ועל פרשיו הפקיד את אבשלום. לאחרונה החלו צועדים בסך, על פני הדרך היורדת דאר, ואז חזר ינאי ורכב בראש, חזה סוסו אצל חזה סוס אבשלום.

“לא יאמן, לא יאמן,” שמעהו אבשלום מקונן וקורא חרש. צד את מבטו ושמטו. אכן, דיודורוס היה מנקר במוחו כתולעת.

דאר פתחה לפניהם את שעריה ובאה לקדם את פניהם בענפי־הדקל ובמנחה של קטורת, ובזקנים עטויי־לבן ובצלמי היכלים שלה. היטב ניכרה יראתם על פניהם, וזולת היוצאים לקראת החיל היתה העיר כשוממה. החיילות נטו את מחנם בעיבורה של זו, ואילו ינאי ופרשיו נכנסו לשוקה, ושם שבו שמעו ברכות תושביה ואף קיבלו הכנעתם ותפסו להם אחוזת בתים לשכנם. ינאי ציוה שיהיו נוהגים ביד רכה. הוא ביקש לקנות את לב הנכנעים, כאן ובכל רצועת־החוף שעד יפו. הוא תרם שנים־עשר פרים לזאוס של דאר, בשביל שיקריבום לו משמו, ונטל עמו את אבשלום למסיבם של זקני־העיר, שנועדו לכבוד מושלם החדש בחצרו של זואילוס, זו חצרו של זואילוס שנתפנתה מאין יושב.

ינאי לא הניח קרבתו של אבשלום, ומפרק לפרק היה מערה לו דברי־לחשים, שאינם ממין הענין ואינם ממין כלשהו.

“עיר היא זו? – כפר היא של דייגים. ראה כל תפארתו של ארמון זה.”

ואחר כך, במפתיע, בלא כל קשר:

“לא יאמן, דיודורוס רעי הטוב. לא יאמן.”

“תן עיניך בנשיהם של אלה.”

מיהר להפטר מעל לזקנים, וירד לנמלה של עיר ושאל על דבר הספינות. בכו לפניו ספניה של דאר. באו ציו של לתירוס ועשקו את כלם בזרוע. הטיל בהם מבט של מרה, אך דיבור של מרה לא צירף. עדיין נהג בהם רכות. בדק מוצאי העיר ומבואותיה, החומות, אמברי החיטה, קרפיפי־הסחורות, השווקים. העיר נכנעה, אך עם זאת נסתגרה מפניו, והרי איבה אין להסתירה. כנגד זה הלך ינאי והעליז. כבר ראהו בכך אבשלום לא אחת, הכל קודרים וינאי לבדו מרעיש בתילוי ראשו. הוא זימן לו מזמרים ומזמרות ועשה כירה גדולה לשלש מאות פרשיו, שהיו חביבים עליו כגופו, ונתן להם נשים, ונתשתעשע אף הוא עם כמה מהן בשעה אחת, והקיף אף את אבשלום בכל אותה מהומה. רק מפרק לפרק מחמיר היה פתע קלסתר פניו ומתעוות, כאילו מיחוש מסותר מעיק עליו בלבו.

כל אותו יום חלף בהילולה ובשאון, ולעת ערב הוליך ינאי את כל החיל אשר עמו בחוצותיה של דאר, הם חמושים וכליהם ממורקים, להראות תפארתו לבני אותה עיר ולכבוש אותה עיר ולכבוש את לבם ליראה ולאהבה. הוליך והעביר וסבב, וסופו החזיר את כל החיל למקומו שחוץ לחומה, ושב הוא אל משכנו בעיר גופה. מיד חזר ושלח להביא את המזמרים והמזמרות, והיין וזרי־הפרחים והנשים, וההילולה לא חדלה עד הבוקר.

בשעה שהיו כבר הכל הלומי יין, תפשו פתע ינאי לאבשלום, ונטל אבוקה בידו, והוליכו ללשכה אחת מופרשת, ולבדם היו באותה לשכה, אך הצללים ינועו מסביב. אמר לו:

“המתן עד לבוקר, ויפקחו לך תמיהותיך. אלא אל תמתין. מבקש אני שתצא מהרה ותרד עם חוף הים, דרומה, אל מגדל שרשן, ואל אפולוניה ואל כל עיירה וכפר שעד גבול יפו. בכל מקום ומקום תציב משמר מן צבא, ומשתבוא עד יפו תעשה דרכך בחזרה. תכליתך, לקיים שלטונו של מלך ירושלים בכל אותה מטלית של ים. ומה שראית כאן היום – הוצא מלבך. דרכך אחרת תהיה – בזרוע. ואף בתבונה. אך עיקרו בזרוע, שזו מהירה מכל. וכך: מקבלים דתנו וחוקינו ומנהגינו – או עוקרים והולכים ורכושם ובתיהם הפקר. הגברים למילה, כלם, וראשונה הנערים. כל מתנות ומסים ותרומות וארנונות ונדרים שהלכו לגילוליהם – למקדש שבירושלים. ראשיהם להדיח, ועל מקומם מן היהודים הדרים ביניהם. ינשא ראש היהודים בכל מקום. איקונומוס של שוק, ופרנס העיר, וממונה הנמל – כל אלה מן היהודים. ועיקר שהוא ראש עיקרים – כל זהב וכסף ונשק טוב ונחושת וכל סוס ופרד, כל בחור המבקש להשתכר שכרו בתהלה ובכבוד, כל אלה יאספו ויקבצו וישלחו לדאר, שאין מלך ירושלים עוזב אותה עד שאינו מסיים בה על מעשיו.”

כיוון שהגיע לדאר ולכל מעשיו בה, נטש דברי פקודתו הסדורים לו מעשה־מלך, והחל מערה בלבו גלי גלים, מעשה־נער:

“ראו עיניך כיצד הללו בוסרים בו, במלכה של ירושלים? בני מלכים כלם, חרפת זנוני אמם. אין היא לפי מידתם, אותו ברבר מארץ ההרים: בני יוון הם, כביכול, בני־סוסים אלה. אותו חמור מקרין, זואילוס, שכנו עפר, יפה היה להם ממני. שמחתי אותם, היטבתי להם במתנות, שערה מראשיהם לא הפלתי, הבאתי דברי ידידות, דברי אומן – והוא, בן המרמה, טוב הוא מהן, הפילוסופוס, טוב הוא? אבשלום אחי, כלום אפשר לך שתבין לנפשי? כל חשד שבעולם נכון הייתי לטפול עליו, וידעתי אף ידעתי כי יש לשמור צעדיו וכי יש לפקוח עליו עין, אף לאמיתו של דבר, בלבו של לבי, מהימן היה עלי כאחי. דיודורוס איש עכו, מורי ורעי, אהובן של המוזות, ידידן של החכמות, רבן של שגיונות־רוחי. לרצונך: יתד של כל בטחוני, שהרי מפיו באה לי התכוונות זו, התעוררות זו, חזקה זו שאני מחזיק בגורלי. והנה בגד בוגדים. בחשכת הלילה. חומק הוא ואץ. להיכן הוא אץ? כלום יש לך ספק בדבר? למחנהו של לתירוס, אותו אדון יפה לו ממני. מלך גדול הוא, מלכה של מצרים, בן דמם הטהור של בית תלמי, בית מגלי עריות מדור דור, שוכבי אחותם ואמם ובתם וכל כלבות זנונים הכושיות. מה לו בדבר זה, והוא יכול להמירו בטוב ובגדול ממנו, ביווני? ובגד בוגדים זה, מה הוא ומה טיבו? והיכן תפגע סכינו? והיכן כבר חותרת ידו? בזרוע, אבשלום, ובתבונה…”

כשם שקפץ אל תוך רגשתו כן יצא ממנה. קולות ההילולה לא דעכו מעבר לכותל. חזר ינאי ושינן לאבשלום את דברו:

“עם בוקר תרד, אתה פרשים ורגלים. אין לי עכשיו אדם זולתך. אנטיפס ילך עמך. הוא עם הרגלים ואתה מקדימו עם הפרשים. זכור: עוד המלחמה הכבדה לנגד פנינו, ואנו צריכים לנשק, לנושאי־נשק, ולמרבה־נשק – לזהב.”


עד כאן, ומכאן היתה בו יד יינו. הוא גיפף את אבשלום, ותוך כדי גיפוף משכהו אחריו אל אולם המשתה. תרנגוליה של דאר קראו זה אל זה ואור האבוקות החויר. גרש ינאי את המזמרים והמזמרות, הבריח מעליו את הנשים, הסיר את כבודת השולחנות, והניח אחריו חרבן גמור. הוא יצא לככר, הזעיק את פרשיו, ובטרם עלתה השמש ערף את ראשו של גאלוס, אזרחה הנכבד של דאר, ממונה הנמל והספינות, אלו הספינות שדרכן אצה להן להמלט אל לב הים.

ח    🔗

שני ירחים תמימים עשה אבשלום במגדל־שרשן ובאפולוניה, וכל אוֹתה עת לא התראה פנים עם ינאי, שישיבתו בדאר. אף־על־פי־כן היה מקושר עמו בכמה וכמה דרכים. שיגר אליו שיירות של גברים שהשכירו עצמם למלחמה, נתן דעתו על חבילות של כלי־נשק שהלכו אליו בדרכם מאשקלון או מיפו, צבר ושלח אליו ממסיהם וממתנותיהם של יושבי־החוף. אך עיקר עיסוקו במה שקיים מצוותיו של ינאי – שהחליף רשויות הערים, להיות יהודים תחת נכרים, שכפה עליהם דתי ישראל, שהעמיד עליהם בתי־דינים משלו.

באחרונה ירד ליפו והיה מתעסק למשול בה ולהפיק ממנה טובה, מתוך כל אותה זריזות ושמחה שפקדוה באותם הימים, שנתעלתה גברת לכל בנות־תחרותה. כיון שנעשה לתירוס בן־ברית לינאי, הניחו ספניו לספניה של יפו שיהיו מוציאים חרטומי־ספינותיהם חוץ למימיהם, והחלה הברכה שורה במעשי ידיהם; ספינות באות וספינות יוצאות, והשווקים מלאים דגה ומיני־מרכולת, והפרוטה מצויה.

סימן לכל אותה ברכה – בני ירושלים שהתחילו להראות בחוצותיה של יפו, וראש לכלם יונתן בן־טוביה. בכל מקום שעסק גדול נעשה בו, ידו באמצע. שיירות שבויים שנטענו בספינות או הורצו מצרימה בדרך היבשה, משלו היו. מקנת ביזתן של ערי הנכרים בזהב ובכלים, סחורתו היתה; ורובה מכר בשוק של יפו לכל המרבה דמיה, בין שהוא מיקירי־ירושלים אשר ירדו אל שפלת־החוף למצוא מקחות זולות, ובין שהוא מסוחרי־הנכר שביקשו לגאול כל אותם כלי עכו"ם שנפלו בשביה.

ידו בכל, ואף־על־פי־כן לא ראהו אבשלום עד שלא באו ספניה של יפו ובא אף הוא עמם להתדיין בפני מושל העיר. מה היתה טענתם, שהוא קונה ספינות ומשלח סחורתו באניות ומסיג את גבולם ומקפח את פרנסתם. הביאו עמם איקונומוס של נמל, וטען הלה כי לא זו בלבד שהוא מבקש לבלוע כל ספנים וספינות, אלא גם את המלכות מבקש הוא לבלוע, שפוטר עצמו מן המסים ומן המכסאות, ואינו משלם לממונה של נמל.

“מה אעשה להם, לשוטים אלה,” טען כנגדם בן־טוביה והיה בוטח בדבריו, “ואין הם מספיקים לי לא ספינות ולא ספנים די צרכי? מה אעשה להם ואינם יודעים כי את המלכות אני משמש, וכל שאני מוליך, משל המלכות אני מוליך?”

נתן בהם אבשלום את עיניו, כאומר מה תשיבו על דברים אלה שנכוחים הם, אך ספניה של יפו לא חלשה דעתם.

“כלום על הולכות של מלכות אנו טוענים?” צעקו ואמרו פה אחד, “אלא מה עושה אותו אדם? הריהו חוטף שיירות הבאות מן המדינה ונוטל מהן שכרו על כל שעתיד לשלם כביכול במסים ובמכסאות, ובא ואומר: שלי הן, ושלי של מלכות, ושל מלכות אינו חייב במסים – והריהו אחד נוטל פרנסתנו ומוליך בספינותיו ואחד נוטל פרנסת המלכות והנמל ומונע מהם דמים מרובים.”

“עד כדי כך?” העמיד בו אבשלום תהיה ותמיהה, וכבר דעתו מפוקפקת עליו, ורחוקה עצה.

“דברי הבלים וכזבים!” ביטל יונתן טענתם במחי־לשון, “כלום דעתם תופשת שיעור מלקוחה של מלכות? כסבורים הם, אין העולם כלו אלא סוחרים ומרכולתם. להוי ידוע לכם,” פנה פתאום אל עבר עדת הספנים, שעמדה במקובץ והיתה מאזינה לב אחד, “כל אותו שפע שראו עיניכם אינו אלא תחילתו של מעשה, ועתיד מלך ירושלים להוציא ולהביא סחורה הרבה בדרך הים ובדרך היבשה, והיו נכונים לעבדו באמונה, אם יקרה לכם עירכם ויקרו אניותיכם, ויפה שעה אחת קודם!”

כמדומה, תפש מרובה. אף אבשלום לא ישרה בעיניו נימת שררה שבדיבורו. מי הוא שליחו של ינאי ביפו, שמא יונתן? מכאן לדבר אחר: ינאי וצבאותיו מחרפים נפשם ומתיגעים ומחסרים עצמם מטובה, ובעל־בצע זה נהנה? כביכול, לא באה כל אותה יגיעה לעולם אלא בשביל יונתן וכת סוחריו. אלא עד שהתחילה חמתו מתנערת, נזכר שיונתן יש לו מהלכים בארמון. אפשר שחפץ ינאי ביקרו, אפשר שקרובים לו לינאי סוחרי ירושלים מספני יפו, ומי שבא לשמש שלוחו של ינאי חייב שידע: אין דין אלא טובת המלך. סבור היה שיש בידו שביל אמצעי. אמר:

“בידוע, כל שהוא מן המלכות אינו חייב במסים ובמכסאות, והכל חייבים לשמשו באמונה ובזריזות…” והציץ בבן־טוביה וראה שמקובל עליו, ומיד הוסיף: " אלא כנגד זה הפוטר סחורתו של אדם מן המסים הרי זה עושק את המלכות, וחייב מיתה."

“הוא שאמרנו, הוא שאמרנו,” קראו הרבים.

“נאמן ומקובל,” קרא היחיד.

“ולפיכך,” סיים אבשלום, ולאחרונה לא זכר את עצמו, “כל הולכה של מלכות, מעתה חייבת היא לבוא לפני תחילה, בשביל שאפטרנה.”

כמנצחים עמדו ספניה של יפו ממקומם ומיהרו כאחד לצאת ולהשמיע בשורתם לחבריהם, ואילו יונתן לא היה בו סימן של תרעומת. הסמיך עצמו לאבשלום ואמר לו:

“כמוהם ככלבים. בעצם יבשה אתה קונה אותם,” ומיד הרחיב חיוכו כדי שחוק, ללמד שמבינים הם כאן איש לנפש רעהו.

“כבר קצתי בעיירה זו של דייגים,” הוסיף לאחר שלא השיבהו אבשלום דבר, " והריני מבקש לחזור לירושלים. דָיָם לגיבוריה של יפו במשַמְשַי…"

שעה קלה עמדה שתיקה ביניהם, אבשלום בהרהוריו, שאינם מן המקום ואינם מן השעה, ובן טוביה בתהייתו, כלום זה שומע, כלום זה יפצה את פיו? לא אמר נואש ופתח שוב בדבריו:

“אלא חוששני שלא יהיה דואג לנכסי המלך. יהודה בן־פתורה, כמדומה ארץ בלעתו. ושמא יודע אתה היכן הוא מצוי?”

“יהודה בן פתורה?” ניתק אבשלום מעל עצמו, אף שלא ידע עדיין במה דברים אמורים, “כלום אינו באשקלון?”

“אינו בשום מקום ובשום דרך. כמו ארץ בלעתו.”

“אינני יודע,” הגה אבשלום כבינו לבין עצמו, ואך עתה זכר שאמנם לא ראהו עת ארוכה. אף נתקשה להעלות בדעתו אימתי ראהו באחרונה.

“תמיהני עליך,” אמר לו יהודה וקבע בו עינים חקרניות, “ושמא אתה מפשפש ונזכר? שמא שלחהו המלך? שמא ענין של חשיבות?”

עכשיו ראה אבשלום ששאלה זו מציקה לו ליונתן יותר מכל דאגה אחרת. משל כאילו לא נעתר לבוא אצלו אלא בשביל שמתוך כך יוציא מפיו את סודו של בן־פתורה.

“אינני יודע,” חזר ואמר, “זוכרני שהיה עמנו בגבע, וכמדומה חזר לאשקלון.”

“חזר, ומיד נעלם,” חפף יונתן על דבריו בהברה חטופה.

“איני יודע,” אמר אבשלום.

פתאום קצרה רוחו של יונתן. ניתק ממקומו, פסע ועצר. נפנה לעבר אבשלום ואמר לו:

“כלום עניני הוא זה? אלכה נא לירושלים, שהיא טובה מאשקלון ומיפו גם יחד. בידוע, כל מקום שהוא מזרחה מחבירו, הריהו טוב מחבירו.”

אדם אחד היה ביפו שלא נטל חלק בריבות שבין סוחרי־ירושלים לספני יפו, ולא במה שבין נכרים לישראל, אלא דישן נפשו וראה בטוב, והוא אנטיפס. לקח לו בית ברומה של עיר והביא את נשיו ובניו ועבדיו מירושלים. מהלך היה ברחובה של עיר כשר וגדול, ולעולם בנו אנטיפטר לצדו, נער רך ונאה שאביו מכניסו בסודה של שררה. פעם ופעמיים הביאוֹ לפני אבשלום, והיה מלמדו פרק בכבודם של גדולים ממנו. אבשלום, שידע את רוחו, היה חוזר ומציע לפניו שאלות שיש בהן פתחון פה. נענה לו אנטיפס:

“עד שאינך אב – אינך משער ברכתם של בנים.”

ועוד נענה לו:

“מה שהוא אסור לי – מותר לו. חזות לי – ממש לו. גנוּת לי – זכות לו. יש יום ואף העבדים יהיו אדונים.”

אלא עד שיהיו עבדים אדונים בא דברו של ינאי, ונצטוו אבשלום ואנטיפס כאחד לכנוס כל שעשו בחיל ובממון ולהתחבר אל מלכם במקומו, שכבר הגיעה השעה. מיד נזעק אנטיפס והשתטח לרגלי אבשלום והפיל לפניו תחינתו, שיניחו ימים מועטים בשביל שיוליך את בני ביתו לעיר אבותיו, לאדורַים. בירושלים, אמר, דומים היו ככלואים בבית־האסורים, ויפו אינה נאה לבית שאין אדוניו בו, ואלו בית אבותיו ישכנו הבנים והנשים בטח, ועמם קצת הרכוש והעבדים, עד בוא עת.

אמר לו אבשלום:

“ולמתי אתה כאן?”

אמר לו:

“לקץ שבוע ימים.”

“נתונה לך.”

חמק אנטיפס ונזדרז ונעלם, ואלו אבשלום נפנה לכנוֹס לו שיירה שתוליך את כל כבודתו צפונה. לא יצאה מחצית היום, ואבשלום עוסק ומתעסק, עד שנפלה הברה בעיר: בית דין גדול של לשכת הגזית… זכתה יפו… סנהדרין גדולה… זקני ירושלים…

בככרה של עיר פגע בהם אבשלום, ונצרך לזרוע־עוזם של חייליו בשביל להבקיע אליהם בעד המוני־העם הרוגשים סביבם, לראות ולשמוע ולהריח. בא לפניהם וראם שהם במקלם ובתרמילם, בהמותיהם רבוצות אצלם, חמת וקערה נתונות לרגליהם והם אוכלים מהן בצנעה. אף־על־פי שלא היה בתוכם אחד שהוא מיודעו אמר להם:

“ברחוב תחנו? – אלא בואו לצל קורת־גג שמזומנת למכובדים.”

לא קיבלו, ושאל אחד:

“שמא יודע אתה ינאי היכן הוא?”

והוסיף חברו:

“איננו עושים חניה עד שלא נבוא לפניו.”

אמר להם אבשלום:

“אחיו של ינאי לפניכם.”

אמרו לו:

“בידוע שכך, אלא את יונתן כהן גדול אנו שלוחים לראות.”

אמר להם:

“המתינו לי, ולקץ שבוע ימים אני מוליככם אצלו.”

היה שם אחד, חריף מכולם, הקפיד כנגדו:

“הזמן קצר.”

ראה אבשלום שאין הוא מזיזם, וראה שהעניין דוחקם, שאל:

“מהו אותו דבר שאינו יכול לשהות שבוע?”

אמר לו אותו חריף:

“בין שאר דברים הרינו נושאים אל ינאי ברכתה של שלומית אשתו וברכת הבן הילוד, שקראה שמו יונתן כשם אביו.”

קפצה על אבשלום שמחה, ואמר להם:

“בן־יום, והריני הולך עמכם.”

רץ לעכב את אנטיפס מדרכו ולא נמצא לו בעיר, ולא נמצא לו בביתו, עד שהלך אצל פונדק של גמלים וחמרים. אמרו לו:

“כאן טוענים גמלת שלו וחמרת שלו, ואף הוא עצמו אי בזה, רץ ומתרוצץ.”

יצא אבשלום לחצרו של פונדק. הכל ראה, ואת אנטיפס לא ראה, ואמרו:

“עד שנכנסת יצא, ועד שתצא ייכנס. אלא ישהו מכובדים עדי רגע.”

עמד אבשלום וראה מהו שמטעינים לו לאנטיפס בשביל להוליך לבית אבותיו שבאדום. עבר וראה גמלים שהם עמוסים לעייפה מיני־צמר וכלי־צמר, אריגים ושיראים. לצדם היו עבדים ממשמשים בחבליהם של כמה וכמה עביטים שנקשרו לאוכפות, והיו גדושים בדברי חפץ, ובכלי זהב וכסף וזכוכית. עמדו חמורים ושליפיהם לצלעיהם מזה ומזה, ותחובים בהם כדים של שמן וחביות של דבש. ועוד סבב וראה כדידית של אפרסמון וטפיח של בשמים, וקנקנים על מה שיש בהם, מן היין והשיכר, ועדיין לא בא לסופם של דברים.

מבין לעבדים ולמשגיחים נתגלה לפניו פתאום אנטיפס, וראה שהלה מתחלחל, אף שודאי כבר הודיעוהו מיהו שממתין לו. אמר לו אבשלום:

“הריני מבקש אחריך. והיכן היית?”

עיין בו אנטיפס מתוך ספק, ואמר לו:

“מעין זאת שמעתי, ונזדרזתי לבוא אליך.”

פתאום שינה קולו ואמר:

“כלום זהו מקום בשבילנו שנעמוד?”

אמר לו אבשלום:

“חושש אתה שאזיק לאוצרותיך?”

להרף עין האפיל מבטו של אנטיפס, אך מיד השפיל את עיניו. אמר:

“כל שהוא שלי – שלך.”

אמר לו אבשלום:

“איני מבקש ליטול כלום. והריני מקצר והולך.”

עיני אנטיפס שוטטו על פניו כדי רגע ושבו לחסותן. הוסיף אבשלום:

“מלאכות של סנהדרין כאן, ואני מוליכה אצל אחי. גזירה, איפוא, שתשאר בעיר.”

ריפרפו שוב עיניו של אנטיפס, ובא לו כזית אור ונתפשט ביניהן לאיטו. עוד היתה חרדת־מה בשאלתו:

“וזהו שבשבילו ביקשתני?”

“זה ולא יותר.”

זהיר ומתון, כחושש שלא לפגום, אמר אנטיפס:

“אין אני וצרכי שוים שבשבילם אהיה מעכב את אדוני, אחי המלך.”

עמד אבשלום ממקומו, אך בטרם יעקור וילך, לאט לו לאנטיפס דרך לגלוג:

“ראה שלא תוציא שיירה זו בלא משמר כבד בחיל. מזיקים יש בדרך, ופגיעתם רעה. חבל על כל אותם אוצרות.”

המיך עצמו אנטיפס:

“אין אני וצרכי שוים שבשבילם אהיה מסיר את חיילי המלך ממשרתם.”

“כלום לא יקירו של ינאי אתה?”

שחק אנטיפס לעומתו, ולא השיב דבר. הניח אבשלום לגלוגו, וחתם ואמר:

“הריני מזדרז לצאת. ואתה דע אשר לפניך. יפו ובנותיה תחת ידך, עד בוא דברו של ינאי.”

“כדבריך, אבשלום.”

ובעלות שוב מאחור קול הקשירה והטורח, קול הבהמות וקול משמשיהן, עקר אבשלום והלך ומיהר לו למקומה של המלאכות, שהיתה יושבת וממתינה להולכה. לקץ כמה שעות יצאו לדרכם.


מהלכים היו בשיירה, אלה בסוסיהם, אלה בחמוריהם ואלה בגמליהם. זקני־זקנים הלכו באסלאות ובפוריונים שהתקינו בשבילם לדרך, והצבא היה סוכך עליהם מימינם ומשמאלם. אבשלום ביקש קרבתם, שאל לירושלים ולנמצאים בה, שאל לשמעון בן־שטח ושאל לאלעזר בן־פתורה. ראה כי טינות שבלבו נשתכחו ואהבות שבלבו נצטננו, וכל דמותה של אותה עיר כמו נתעמעמה. מתוך פגישתו באלה, שהם כבאים מעולמו שלעבר, ראה עד כמה אין הוא מה שהיה.

אנשי המלאכות הקפידו מדעת לשמור כל גינוניהם המקובלים להם, אף כי חייצו עצמם בשל כך מכל ההולכים בשיירה ומכל אותו נוף של ארץ הסובב אותם על דרכם. כולם מעוטפים היו בטליתות של תלמידי־חכמים, שאין בהם רבב אך גם הידור אין בהן. מדקדקים היו בתפילה ושקועים כל העת בשיח ושיג שבינם לבין עצמם, אינם אוכלים אלא מפתם ואינם שותים אלא מכוסם, ומין עניות מתלווה לכל מעשיהם והילוכם, עניות שאינה מנוולתם אלא נותנת בהם הידור של גאוה. אחד היה, אותו חריף שבהם, יהודה בן־טבאי שמו, ואף שלא היה רבם בשנים, רבם היה בחכמה ובהנהגה, ועליו נתן אבשלום דעתו ביותר.

יהודה בן טבאי כל עצמו נראה היה כעשוי לפי חותמו של שמעון בן שטח, אלא שמעון היה חותמו ויותר מחותמו, ואילו יהודה לא היה בו אלא חותם. עינו צרה היתה בכל עלילות ינאי. משעברו על פני עיירות שאך תמול היו עיירות של עכו"ם ועכשיו הן של יהודה, בניהן נימולים ותפלתן לירושלים, התפאר בהן אבשלום ואמר ברבים שבחו של אותו מעשה, אך יהודה חלק עליו. אמר:

“כלום חסרים אנו עוברי עבירות? כלום מעט חטאים יש לנו על לבנו? כלום אלה שבירושלים כבר הם מתוקנים כלם, ואין כנסת ישראל צריכה אלא חיזוקם של עכו”ם?"

אבשלום, שהאמין כי עניין זה, שלא כרבים, יפיק רצונם של חכמי־ירושלים, לא סבר תרעומתו של יהודה. בתמים שאל:

“יהודה שמצורפים לה כל אלה – אינה עדיפה על יהודה שאין הם מצורפים לה?”

“ליהודה הם מצורפים? – והרי לינאי הם מצורפים,” הטיח כנגדו בן טבאי, והוסיף לו:

“אכן, צריכים אנו חיזוק, אך אין הוא מצוי חוץ לתחומנו, אלא פנים לתחומנו הוא מצוי.”


משבא אבשלום לפני ינאי, לא נתן דעתו על סברו הקודר של אחיו ולא על ענין מן הענינים הכבדים אשר לשמם נקרא לכאן, אלא פתח מיד בקול של שמחה, ואמר:

“ברכך אלהים בבן, ינאי!”

“כבר מודעת היא לי,” אמר לו ינאי, ושוב לא ניתן להסיח את הדעת מעל אותו סבר קודר, “כבר מודעת היא לי וכבר שלחתי להודיעה כי לא תקרא שמו יונתן אלא תקרא שמו יוחנן, כשם אבינו הורקנוס.”

בשורת הולדת לו בן לא היה בה כדי לפקח מעליו את גל דאגותיו. אדרבא, מתוך כך נעשה דאוג יותר. שלשה חדשים הם, ולמעלה מכן, מאז יצא יהודה בן־פתורה לבוא אל מלכת מצרים ולהזעיקה נגד בנה, ועדיין אין ממנו שמועה או חצי־דבר, או סימן כלשהו, לא לטובה ולא לרעה. שלח ינאי להתחקות על עקבותיו, אך אנשי־אשקלון לא ידעו דבר, הגם שכמה מנכבדיהם נתחברו אליו בשליחותו. כל אותה עת שקוד היה ינאי על מלאכתו, אך מנוחת־הדעת רחקה ממנו. אפשר שאין היא חפצה לצאת נגד בנה, אפשר מניחה לו תחילה שיוגיע עצמו בכל אויביו הקטנים; עד שיכלם הוא מכלה את כוחו. לפי שהיה מוטרד באותם חששות נעשה ינאי זהיר, שלא להעמיד עצמו בסכנה. עשה לחיזוק כוחו, ומשום כך קראם לאבשלום ולאנטיפס שיתחברו אליו. בתוך כך לא הוסחה מדעתו אף לשעה קלה בריחת דיודורוס, והרי בזה פתח לשאר חששות. כלום אין אותו פילוסופוס מתקין פורענות לרעהו הטוב, לאחר שגלויים לפניו כל מצפוניו? אכן בזה המר לו עלבון רעותו יותר משהמרו לו אותם חששות. עדיין היו אלה פצעי אוהב.

אבשלום סח לו דבר בוא מלאכוּת של סנהדרין, אבל ינאי לא תמה על הדבר, שהרי אך יצאה מלפניו מלאכוּת של גדולי־כהונה, שאילמלא הלי־זקנים שלו היה אלעזר בן־פתורה עומד בראשה. אלה ואלה יש להם טענות שיטענו, וגדולי־כהונה רכבם משובח יותר, והקדימו. בקשה אחת היתה בפיהם ותלונות הרבה. האחת, שיפקוד המלך והכהן הגדול את עירו, ולו אך לימי־מועד הקרבים ובאים. והרבה, על דבר הפרושים שמקפחים בזדון חזקתה של כהונה בסנהדרין, ועל דבר המלכה ואחיה שעושים בירושלים כבתוך שלהם, ועל דבר חציפותם של הקרויים תלמידי־חכמים שמהלכים בעיר כאילו עירם היא ומפיחים רוח של מדנים ושל מרידה, ועושים דין לפי דרכם, ומבלבלים את הליכות החיים, וראש לכל עושי הרעה שמעון בן־שטח.

אמר לו אבשלום:

“שמעון בן שטח אינו בכלל מלאכות זו.”

אמר לו ינאי:

“יודע אני. מאחר שמת בן פרחיה נעשה בן־שטח נשיאם של חכמים והעמיד בראשה של מלאכות את בן טבאי.”

התבונן בו אבשלום באחיו זה, שאין דבר נסתר מפניו, ולא ידע אם יאמר או יחדל. מכל מקום אמר:

“בן טבאי הריהו כרבו וחריף מרבו, ואינו מאוהבי בית אבא.”

“בידוע, פרושי אינו אוהב כל רשות שבעולם, לבד מרשות רבותיו.”

“שמא משלחים אנו אותם כלעומת שבאו?”

“חס ושלום לא נעשה כן, אבשלום, אלא קרבם והביאם בסבר פנים יפות.”


בארמונו של זואילוס, שהיה לו למשכן, קידם ינאי פני זקני החכמים. ברכם וקיבל ברכתם וזימנם שיישבו על מצעות שפרשו עבדיו. הוא עצמו מיסב היה בבי־כורסי שלו, כנח מיגיעו, ואף את שומרי ראשו סילק מעליו, להיותם ניצבים חוצה לפתח. הזקנים ישבו, ואך יהודה בן טבאי עמד ביניהם ופתח ראשונה, כשהוא חוזר ונותן שוב את ברכתו:

“ברכתנו, אישי כהן גדול, ושלוחה לך ברכת שלומית המלכה, אם בנך יונתן, וברכת שמעון בן־שטח וברכת כל יושב ירושלים.”

“ברוכים תהיו,” נענה לו ינאי והחשה באשר לבנו.

מלמול של ברכה עלה בזה מאת כל היושבים על מצעותיהם. המתין בן־טבאי שעה קלה, סקר מלוא דמותו של כהן גדול, ושב לדבר.

“שלושה דברים וארבעה נמלאו ידינו להביא לפניך על דעת סנהדרין גדולה שבירושלים, ואלו הם כסדרם…”

“בטרם תאמר,” שיסעו ינאי בזריזות והפסיק דיבורו במועל ידו, " פשוֹט לי תמיהה אחת: סנהדרין גדולה אמרת, כלום נמנו שבעים ואחד וגמרו?"

הדבר נפל כאבן שהוטלה אל ביניהם. הוראו לדעת שאין ינאי מניחם לשטות בו, אלא בן־טבאי היה זריז מחבריו, ואמר:

“ראשם ורובם נמנו וגמרו.”

מכל מקום, ניכר שעכשיו יודע הוא את מקומו. מיד הרך ינאי את נימת קולו. אין הוא חפץ לבוא לידי ריב חינם. אמר:

“ושלושה וארבעה אלה מה הם?”

במתינות, בעקיפין, הביא לפניו בן־טבאי את טענות זקני החכמים, והיטב שמע ינאי מבין כתליהן את קולו של בן־שטח, בתוקף עניינם מצד אחד וברוך נתינתם מצד שני. בעצמו של דבר ידועות היו לו כל אותן דרישות ועצומות, שאינן אלא אחת: הם ביקשו שיחזור ינאי לירושלים. בן־טבאי הניח את טענותיו כמניח כלי־יוצר בתנורו – זהיר וחושש, אך יודע מקומו ושעתו של כל דבר ודבר. ראשית חכמה דיבר בשמה של אשת־המלך. רצונה שיבוא האב לברך את בנו בכורו ולהקדישו לפני האלהים ככהן בן בנו של כהן. דבר שני מעניינו של בית־המקדש. הרי קיץ בעיצומו, ולקץ ימים ראש־השנה ויום הכפורים וסוכות, ואין להניח את ירושלים ואת מקדשה בלא כהן גדול. שלישי, מקצות העם קול צעקה עולה באחרונה, על דבר הלחץ אשר בני־פתורה לוחצים אותו, ועל דבר העושק, וזרוע הדמים, וכן שאר מעשים נוראים, ויש לתת את הדעת שלא להָשֵם ארצם של ישראל, שהרי באחרונה רבו הנמלטים מן הכפרים, ויש מהם שביקשו להם מקלט במחילות המדבר, ועל כל אלה יש לתת את הדעת, שלא להשחית חס וחלילה בעמו של אל עליון.

עד כאן שתק ינאי, אך כאן קפץ ממקומו ונטל לו ראש לדבר נמרצות, לבד שאת סדר הדברים לא פרע. על ראשון השיב ראשון.

“את ברכתי למלכה כבר שלחתי, לה ולילוד אשר יוחנן הורקנוס שמו כשם אבי,” סקרם תוך כדי דיבור, לשונו לחוד ולבו־לחוד, “אך יהיו נא המצויים בזה שלוחים להוסיף ברכה על ברכותי, ומתנות שלחתי למלכה ולילוד, ויהיו המצויים בזה שלוחים להוסיף עליהן.”

ועל שני, ללא שתיקה ממצעת:

“כלום צריך כהן גדול שיזרזוהו לבית קדשי הקדשים ביום־הכפורים? – תמיהתני עליכם ועל בן־שטח שנתן את הדבר הזה בפיכם.”

ובהתירו מלוא זעמו הצבור, על אחרון אחרון:

“קוצים מן הכרם אני מבער, ואל תאמרו צעקה היא שעולה מקצות העם! העם הזה עמי הוא, והארץ ארצי, ושוה שיהיו הדברים חקוקים בלבכם: ביד חזקה ובזרוע נטויה אוציא מן העם הזה ומן הארץ כל שחייבים ועומדים להוציא ולתת. אחד שאני כוהנם ואחד שאני מלכם. ובימים האלה מלך יש בישראל!”

מיד נרגע, סקר חבורה זו של חכמים, שישיבתם אינה מעידה עליהם אם נפל עליהם מוראו אם לאו, והעלה כנגדם אחת מבנות שחוקו השגורות לו על פיו. אמר:

“אף־על־פי־כן מקבלני שראוי לבדוק אחר ממונים שלי, שמא עיוותו את הדין. אמרו לצועקים כי ינאי כהן צדק הוא ומלך צדק הוא. חזקה עליו שישיב את הצדק על כנו בכל מקום ובכל שעה.”

יהודה בן־טבאי לא הוסיף לדבר, אך היו מזקני החכמים שעדיין בקשו להטות את לב המלך בדבריהם. עקשים וארכי־רוח משכו והעמידו טענותיהם, איש אחר אחיו. ינאי הקשיב בשתיקה ובסבלנות, ואלו הם, דיבורם הלך ונעשה מפורש יותר ויותר. סיפרו מעשים שאירעו, נקבו שמותיהם של פוגעים ונפגעים. כאילו שכחו שאר כל ענייניהם ובאו לעיקר העיקרים: צעקה זו שעולה מקצות העם. מהם סיפרו מעשה בכפר אחד שבין ירושלים לחברון, שלא נותר בו כור של חיטה בשביל לטחון ללחם, מהם סיפרו מעשה בבני־חורין שנכבשו לעבדים, הם ובני ביתם, משום שלא נמצא להם לשלם מס־הגולגולת, מהם סיפרו מעשה בכהניו של מעמד שראו כל אותה רעה ויצאו בראש אנשי מעמדם ונטשו את אדמתם והלכו להם אל המדבר, בשביל לא לשלם ולא להשתעבד. על כל אלה שתק ינאי שתיקה גמורה, אלא משהגיעו לסופם אמר להם, כמי שנתייגע מרוב דברים:

“ספר של פורענויות כתבתם לכם?”

אמרו לו:

“אם באנו לספר לך כל ששמענו, אין יומך מספיק.”

“כל ששמעתם?” תפשתהו פתאום לינאי רוח זעם ורוח גבורה והוציאתהו מתוך נמנומו ויגיעו, “ויתירה מזאת לא שמעתם? שמא יפו שעשיתיה גברת־ימים אף היא פורענות היא? שמא השלום והסדרים והכבוד אף זו פורענות היא? שמא שווקיה של יהודה המלאים מזן אל זן אף זו פורענות היא? שמא כל אותן ערי גויים המשמשות ומעלות מסיהן לירושלים אף זו פורענות היא?”

הזקנים כמו נסתתמו דבריהם, בין שנפל עליהם מורא צעקותיו, בין שנואשו ממנו שיבין לרוחם. ואילו בן־טבאי לאחר ששתק שעה ארוכה, היתה לו עוד שאלה על לשונו.

“אשר אמרת, דיבור לדיבור, נביא לאשר שלחונו,” אמר כמי שהוא שואל אחרון, “אך זאת עדיין לא שמענו, לא ברמז ולא במפורש – היבוא הכהן הגדול לירושלים, ומתי יבוא?”

ינאי ידע כי זו היא שאלתם האחרונה, אך הוא לא נזדרז להשיבם. לא היה בדעתו להכניסם בסוד תיכון מעשיו, ואף לא בדרך רמז, שהרי לא היו חשובים עליו כשותפים משום צד. עם זאת ביקש שתהיה אימת תשובתו לירושלים תלויה עליהם תמיד. ראה כיצד הם יושבים כולם לעומתו וממתינים לדבריו מתוך אותו אורך־רוח שיש בו עקשות וסרבנות ויותר משמינית של יוהרה. אנשים הרחוקים מן המעשה זמנם בידם, העלה עליהם ינאי זלזולו, וכבר עמד לפטרם מעליו בדיבור שמיעוטו גילוי ורובו כיסוי, אך פתע נפרצו דלתות־האולם ובעדם קפץ פנימה אבשלום, מסוער ונרגש וחדל־דיבור.

מיד אחריו נכנסו שני סרדיוטות, וביניהם, כבול ועלוב – דיודורוס. בלא נשקו, בלא כובעו, בלא מנעליו.

ינאי ניתק ממקומו, אך דיודורוס קדמהו בהרמת־יד האומרת עצור. הוא דיבר בטרם ניתן להתבונן בו כראוי. אמר:

“עד שאתה מצוה להרגני, דע אך זאת: לא בשבי נפלתי. מרצוני באתי, ובשער־העיר תפשני אחיך מהיר העין והחימה.”

ינאי ביקש ליפול על צוארו. תחת זאת ציוה להתיר את כבליו. את הסרדיוטות לא שילח, אלא אמר:

“כיון שהותרו כבליו – שלשו זהירותכם בו.”

החזיר מבט כנגד אורחיו. כלום אלה יודעים מה יסורים מתייסר מלכם ומה נסיונות מנסהו גורלו עד שהוא בא לידי מעשה אחד? ביקש מחילתם של זקנים וחכמים והבטיחם שלא יתמהמה אלא שעה קלה. רצונם, יישבו וימתינו לו, והרי דברים יש בפיו להשמיעם. הם לא זעו ממקומם, וינאי הוליך את אחיו ושבויו ושומריו אל לשכתו מאחור.

דיודורוס נתאושש בינתיים. משהפך עתה פניו אל ינאי כבר ניסה בהם צל חיוך. אבשלום נתכנס לזוית של ראייה, והיה מתבונן ומקשיב. השומרים עמדו בפתח.

“דבר,” קרא ינאי וניצב, כולו דין.

ודיודורוס דיבר. לראשונה לא עמדה לו חכמת הנאום. אלא מגלגל היה את דבריו דחופים ומסוכסכים, אך לאחר שפטר עצמו במעורבב מכל עיקרי אירועיו, חזר ונתן בהם סדר. הוא פתח בלתירוס, מפניו נמלט. גונב אליו, אל אותו בן־דבלול הטופח, דבר משלחתו של ינאי אצל קליאופטרה, והריהו כארי שהוחרד מרבצו. בו במקום ובו ברגע נשבע כי לקץ ירח ימים הוא מוקיע את גופת כהן ירושלים, איש המרמה והנכלים, על חומת עכו.

אבשלום, ששמע עתה לראשונה על דבר המשלחת, לא פרץ בקריאת־תמהון, אך ינאי דומה חש את מבטי עיניו הננעצים בו מאחור. עכשיו נבעה הסוד, ומכל מקום אות הוא שהגיע יהודה בן־פתורה לאלכסנדריה. אך מכאן ולהבא מה אירע לו ולמשלחתו? אף דיודורוס עמד רגע משיחו. קובלנה שדובבו עיניו נשמעה יפה בלבו של ינאי. אם אמנם מעילה באמון היתה כאן – לא ינאי הוא שמעל ראשונה?

אבל מיד המשיך לספר. חומת עכו לא נפרצה לפני לתירוס. קשים הם ועקשים כצור, אין לכבשם. והריהו מכין, איפוא, את צבאותיו נגד יהודה, להכות ולהרוס ולהשמיד ככל שתהא ידו משגת. את דיודורוס, עבדו של כהן ירושלים, ציוה להרוג, ואך רצון האלים הוא שמילטהו עירום, ובחשיכה, מידי פרשיו המשולחים של מלך קפריסין.

ינאי לא פרץ בתוך דברי דיודורוס, אך כטבעו החויר והלך עם כל שמועה ושמועה. שתיקתו הגבירה גלגול דבריו של דיודורוס. בלא נשאל התחיל מחזיר עיונו לאחור, ומפרש טעמיו ומעשיו. מודעת היא לינאי כי נדר יש לו בעכו, שבשבילו מוכן הוא לתת את חייו, וביום שהפקיר ינאי את עכו לרשותו של המצרי ראה כי אפשר ויופקע מידיו קיומו של אותו נדר. רחקה ממנו מחשבת בגידה, ותפילתו כי יותן לו להוכיח את נאמנותו על מרומי שדה. בעבוֹר הצבאות בינות ליערות הכרמל חמק הלך לו. לתירוס קיבלהו, כי האמין למצוא עזר בבן־עכו היודע את ערוותה. המצוֹר כבד על העיר, אך לא הבקיעה. מחנה לתירוס נתפש לרוגזה ולמעשי פחזות, שרי הצבא צמאו לדמים ולנצחון – ופתע באו אגרות מאלכסנדריה של מצרים, מאנשי שלומו של לתירוס וממודיעיו. מכלָלָן למד על דבר משלחתו של מלך ירושלים שבאה לחצרה של קליאופטרה. מיד ציוה לתפוש את עבדו של אותו מפר־ברית, ומיד הזעיק את שריו ונתן לפניהם טרף חדש, תחת עכו תהא יהוּדה. אך הנה רעהו של ינאי כאן, בשעה קשה זו, ותהי בו יד הצדק, כי טוב לו מוות של צדק מחרפה שלא־בצדק.

משנשתתק לא בא אחר לדבר על מקומו. השתיקה ארכה וינאי היה מפסע בין כתלי הלשכה. לבסוף עמד, ציוה לשוב ולכבול את רעהו, שהוסיף והזקין בנוּדו, ושילח אותו ואת שומריו אל הכלא אשר בלב המחנה. בשעה שכבר נדחף אל מחוץ לסף עוד שלח בו דיודורוס מבט השואל לתשובה, אך ינאי לא פצה את פיו. גם לאחר שנעלמו, לאחר שנותר לבדו עם אבשלום, לא אמר דבר.

קרב אליו אבשלום וידע אותה שעה כי חזק הוא, לראשונה, מאחיו. בא לחזקו ואמר לו:

“מאמין אתה בדבריו?”

“הן ולאו,” השיבהו ינאי, עם שהוסיף להפוך בהרהוריו בינו לבין עצמו, “ניכר שלתירוס נודע לו הדבר, וניכר שהוא עולה עלי עם צבאותיו. כל השאר – דברי הבלים ומיני בדותות. כלום נדר שלו בעכו כוחו יפה מנדר שלו בירושלים?”

הניח שאלתו כשהיתה, והוסיף להרהר. כמדומה, שעה של גלוי באה לו, וראה לכבשון נשמתו של אדם. אחר־כך התחיל מדבר חרש, וניכר שכל עומסם של חיבוטי־צערו נפרק מעליו עם כל פסוק ופסוק, אמר:

“וזהו טיב הדברים לאמיתם, אם מבקש אתה לדעת. לא מאהבתי בא אלי דיודורוס, אלא מתאוות השררה. כמדומה, אין לו לינאי אוהבים אלא מבקשי טובה. שנים רבות נתענה בעכו והיום רק תאווה אחת יש לו בלבו – למשול באותה עיר ולהפרע הימנה. נכון הוא להתחבר לכל אדם שיסייענו בכך. סבור היה שאני כובש לו את עכו ועושהו מושל בה. עכשיו שראה את לתירוס, את עוצם כוחו, עכשיו שסבור היה שהכל נרתעים מפניו, סבב הלך לו אל הארי, שמא יזכהו בנתח מטרפו. ומי שהוא כשועל סופו סוף שועל, מן הפח אל הפחת. עד עתה עשוי היה לשמשני, וכמדומה אף שמשני יפה. מעתה הריהו כחרס הנשבר. ומה לי שאשחת רחמי על חרסים?”

“כיון שכך,” עמד לפניו אבשלום כשוה עם שוה, " הריני מחזיר דעתי ללתירוס ומסיח דעתי מכל השאר, כגון דיודורוס, וכגון משלחת זו ששלחת, וכגון אחיך שהעלמת ממנו את הדבר."

“אמנם,” פתח לו ינאי במה שנשמע כבקשת־מחילה.

“הנח לזה,” שיסעו אבשלום, " מלחמה נגד פניך."

“מלחמה,” חזר אחריו ינאי מתוך צל של עגמת־הנפש שעדיין לא נסתלק הימנו, “אך תחילתה בכמה אותות רעים, שאיני יודע גורלו של בן־פתורה וגורל שליחותו, שבוגדים לי מבית, שאין נחת לי בירושלים.”

עד שברר אבשלום בלבו מה יאמר לו על כך, קם ינאי מעצמו, ומעצמו נתאושש:

“כלום לא ידעתי ששעה זו תבוא לי בסופו של דבר? אבשלום אחי, צא והזעק לי את קציני החיל, ובכתביך כתוב: בעשרים לירח אב, בין יום־טוב של בנות ישראל לבין יום־טוב של בית חשמונאי עלה ינאי למלחמה על מלך מצרים, ויכהו, ויעשהו יום־טוב של ינאי.”

לאחר שעה קלה יצא ועמד לפני זקני מלאכות סנהדרין והשמיע להם דיבור מפורש, כבקשתם:

“לכו ואמרו לשולחיכם כי בראש־השנה וביום־הכיפורים ובסוכות ישמש ינאי במקדש.”

חכמים שבאו בדרך אחת יצאו בשבע דרכים. עכשיו שלוחים היו להלך מעיר לעיר ומכפר לכפר, לתת דעתם על בתי־כנסיות של ישראל ולבדוק מעמדם של בתי־דינים, להגדיל כבודה של תורה ולהרבות שלום בעולם. בשנים־שנים יצאו לדרכם זו, ועמם סרדיוטות שהעמיד להם ינאי ללוותם עד בואם לירושלים. אף־על־פי שפטרם מעליו בחפזון לא הניחם שילכו מאצלו בלא לויית־כבוד.

יהודה בן טבאי הלך לבדו, ועשה דרכו במזורז. רוחו פיעמתהו. ראה עצמו שליח לפקוח עיני סומים. צריך שיידעו בירושלים: כהן רשע זה, שקוראים לו הכל ינאי דרך קירוב, אין טובה צומחת הימנו. אמנם, עוד היה הדבר בחזקת ספק בקרב זקני החכמים שבירושלים. עודם כורכים לו סבר־תקוה, ואלו האמת לאמיתה כבר נתגלתה כשמש וכבר אין להטיל בה ספק: ינאי חיה רעה, כהן הרשע, שונאם של ישראל, ואין מתגלגלים מידו אלא פורעניות ומגיפות וחמס.

משעה ששמע מענהו של ינאי ידע מיהו שעומד לפניו, וידע כי הרבה ירבה לסובבם בלשונו, אך דבר של יושר לא יאמר. מעתה לא האזין לדבריו בשביל עצמם אלא בשביל ללמוד מתוכם על אומרם. לפיכך ישב בשתיקה כל אימת שהיו שאר זקנים שוטפים את ינאי בדבריהם והיה מצרף קו לקו. הוא ידע טיבו של ינאי גם קודם לכן, אחד מפי השמועה ואחד ממה שהשכל נותן, אך עכשיו לא נותר בלבו צל של ספק. סבור היה שהדמות כלה חקוקה בדעתו כתומה. לא טוב מאבותיו אלא גרוע מאבותיו. בעל־גאוה שאין לפניו לא כבוד ולא רחמים ולא דין. שופך דמים אכזר, שטובת עצמו לנגד עיניו, שאינו זכרי לשמש בקודש, שאינו ראוי להמנות פטרון על ישראל. עד כדי כך וגרוע מכך – בדאי שמקיף את הכל בדברי חלקות ושבע רמיות בלבו. היום נוהג נכבדות בפרושים ובחכמים בשביל שיעילוהו בראשיתו, ולמחר, משהתחזק במלכות, הריהו מדיחם מעליו והודפם ועוקרם משורש. כל שנראה בו כמין סבר תקוה למלכות־התורה אינו אלא אחיזת־עיניים לשעה, וכל הנאחז בו ובהנחותיו ובפיתוייו אינו מחזק ידי חכמים אלא מוליכם לשחיטה.

ומכאן כלל גדול אחד, שיש לעקרו בטרם יעקור. בן־טבאי ידע כי זקנים שבירושלים ושמעון בראשם אינם שומעים לו מהיום למחר, אבל ידע שינאי יסייענו במעשיו. ואיזהו חכם, הרואה את הנולד.

ראשית דרכו אחז לנרבתה, עיירה שרובה יהודים וקצתה נכרים, וראה מהו שעולל לה ינאי בשעה שעבר בה עם גייסותיו בדרכו צפונה. לא הניחוהו זקני־העיר עד שלא חזה בעיניו גרנות שנימוקו וגדרות צאן שנשמו ובתים שנגזלו אבותיהם. אמרו לו:

“כך נוהג מלך אוהב?”

אמר להם:

“אין מלך אוהב אלא מלך־מלכי־המלכים.”

אמרו לו:

“שמעון, אבי אביו של ינאי, הצילנו מיד הגויים והושיענו והביאנו בשלום, אנו ונשינו וטפנו וכל אשר היה לנו, ויוליכנו אל יהודה בשמחה רבה. ואילו הוא כל עצמו – כמעשי הגויים.”

אמר להם:

“לא שמעון הצילכם אלא מי ששלחו, ומי ששלחו יעמוד לכם אף לעתיד לבוא.”

ושמע שהעם מנידים ראש ואומרים כהן הרשע, ושמר בלבו, והוסיף, מזדרז, ללכת.

בא לזיתה ותיקן הדינים והעמידם שיבנו בית־כנסת לעצמם, והזהירם שישמעו דברם של חכמים, ואמר להם: נתאי הארבלי אמר, הרחק משכן רע, אלו נכרים שבגבולכם, ואל תתחבר לרשע, אלו צדוקים וכהנם, ואל תתיאש מן הפורעניות, אחד מידי מלך נכרי ואחד מידי מלך ישראל.

בא לענבתה, שהיא משובחת בפירותיה, וראה מהו שעוללו להם מוכסניו של מלך, שנטלו מס־הפירות מחצית פירות האילן, לרבות פרי הגפנים והתאנים והשקדים, והיו בעלי הפירות כפופים בלחצם ואין יודעים מנין יבוא עזרם. אף־על־פי שרובם כותים, שמעו יושבי ענבתה שבא נכבד מנכבדי ירושלים, נזעקו ובאו אלו והקיפוהו בבית־הכנסת ולא הניחוהו עד שישמע זעקתם.

“לא תורה אחת לנו? לא אל אחד בראנו? לא בני יעקב אנו? דין ודין הוא בירושלים, איפה ואיפה?”

אמר להם בן טבאי:

“בכל הארץ פשט החמס, אלא שימו בטחונכם בקדוש ברוך הוא ובתורתו. יש דין ויש ממונים על הדין, וסוף הצדק לבוא.”

משם ואילך עשה דרכו במטלית של כותים, עם שהוא חולף בסמוך לשכם, שהיא חרבה ובנותיה שוממות. ארץ זו עוד לא קמה מחרבנה, וכבר מוליכים בה גייסות חדשים. ראה מהו שעושה חרב, ואין חרב אלא מחרבת. מטלית זו שברכת שמים שורה עליה ומוציאה חטים ככליות ואשכולות כעגלים, והיא נוטפת חלב ודבש – עכשיו אין היא מראה אלא רועה ועדרו, חורש ובקרו, ובין זה לזה שמה ושאיה. הולך יהודה בן טבאי ועיניו מבקשות מקום של יישוב ואינן מוצאות. משעה לשעה מתגבר בו כוחו להלחם בינאי עד רדתו, ודומה עליו כמי שקוֹל ממרום רודפו ומכה בו: צא הלחם.

כיון שבא לחנות־ברקיי נכנס לתחום יהודה, וכיון שנכנס לתחום יהודה חזר ונפל למהומתה של מחלוקת שבין פרושים לצדוקים, שאין שעה פנויה הימנה. תלמידי־חכמים שבעיר עשו לו לויה גדולה והקבילו פניו בכבוד ובתרועה והושיבוהו בבית־הכנסת ושתו בצמא את דבריו, ואילו כהני המעמד ויקיריהם הצדוקים ושאר מיוחסים זעקו: “מה לזה ולנו? ושמא כהן גדול שלחו? ושמא מלך שלחו?”

אכן, צדוקים אלה תקועים היו ראשם ורובם בכל כנסת של זקנים ובכל עצה ובכל מעשה. ינאי יש לו על מי שיסמוך עצמו, ואין אתה עוקרו עד שאינך עוקר את צדוקיו; וזו מלאכה רבה וקשה, ועליך לגמור. מנוי היה בלבו של בן־טבאי שהוא נופל בין חבריו בירושלים כתרועת־מלחמה, ואיננו מניחם להתמהמה אף יום אחד.

הלך ובא אל בית גופנין, ונזדרזו בני אותה עיר והקדימו את פניו בעודו בדרך, ותוך שהם מלוים אותו ברכב ובשאון ובאבק פרשו לפניו עניינם. מחלוקת בית דין היא שנטושה בעיר, ואין סנהדרי קטנה עשויה לגמור ולהחליט דבר מפני זעם הרוחות ולהט המלחמה. וזה הדבר: שני פונדקים הם, הפונדק ופונדקו של חנניה. זה עוומד משכבר וזה אך מקרוב. הפונדק הריהו של בית מר עקבא, שהם עשירים ומחזיקים בשררה ואינם מדקדקים עם מי יש להם עסק, ומזמנים למקומם נכרים ועכו“ם וכל המשלשל מעותיו לכיסם. ואילו פונדקו של חנניה מקרוב נתוסד, כל עצמו לא בא אלא לשמש תלמידי־חכמים וחברים העוברים לדרכם, שהם מדירים עצמם מכפיפתו של בית מר עקבא, שכבר נתפרסם כבית־ועד של זנות ושל טומאה וגילולים. היו בית מר עקבא מיצרים לחנניה ולפונדקו ומטילים אימה על כל אכסנאי שמבקש לנטות אצלו וגוזלים את פתו מפיו. לאחרונה נהרג אחד מבניהם, שקטטות והכאות מעשה בכל יום הם בפונדקם, ובאו והעידו עליו על חנניה שהוא הרג את הנפש, כביכול נקימה ונטירה היתה כאן, וכבר הוציא בית־דין של כ”ג דינו ליהרג, אלא בעוד מועד יצאה אמת לאור והוזם אחד העדים ומיד נתעכבה מיתתו של חנניה. עכשיו מבקשים בית דין לעשות לו לעד הזומם כאשר זמם לעשות לאחיו, אלא אין צדוקים שבעיר מניחים לעשות כן, ובית מר עקבא מטילים מהומה ושאון וגוזלים את הדין.

בין כה וכה כבר היו מהלכים ברחובה של בית־גופנין והבריות אצים ומתקבצים ומרבים את המהומה. הניחו אומנים את כליהם, ופועלים את מלאכתם ונשים את קדירתן ותינוקות את תלמודם והוציאו קול הברה: “אב בית־דין של סנהדרין גדולה יושב לדין הפונדקים, לכו ובואו לשער העיר.”

עד שבאו לשער־העיר עברו בן־טבאי וסיעתו על פני פונדקו השפל של חנניה מזה ועל פני פונדקו הנכבד של בית עקבא מזה, וראה בן־טבאי בזוית עינו שלא רק מבקשי דין שומטים מלאכתם ונאספים אלא גם מבקשי תואנות. אך לא נשמע לו בלבו אותה שעה אלא דיבור אחד: יקוב הדין את ההר.

באו לשער העיר ומיד נמלאה הככר סביב. ישב בן טבאי על האבן וישבו זקני סנהדרין קטנה לימינו ולשמאלו, כבחצי גורן עגולה, שיהיו עיניו רואות אותם ועיניהם רואות אותו. עמדו הלבלרים מזה ומזה, ובאו החזנים והוליכו עמם את העד הזומם, שהיה נתון בתפישה עד שיצא דינו. ובא חנניה, ונדחקו בני מר עקבא ובני ביתו של חנניה, ואחריהם עשרה בטלנים, ואחריהם כל העיר, בין יושבים ובין עומדים.

בדק יהודה את הדין מתחילתו ועד סופו ולא מצא בו פגם, אלא משבא לעסוק בעד הזומם התחילו בני מר עקבא להראות כוחם בלשון ובזרוע. היו מפלסים להם דרכם ליקרב אל מקום בית־הדין ובתוך כך מטילים גידופים וקריאות של גנאי כלפי היושבים וכלפי ראשם.

“מי הוא זה שבא לתת לנו דין ואיזהו כי נדע שמו?”… “המאין פרושים בבית־גופנין הלכו והביאו לנו שכמותם מירושלים?”… “מעקמי דין הם אלה, גונבי דעת, שופכי דמים”…

“מניחים אנו מנהג אבות ושומעים להדיוטות?”… “הסירו ידיכם מעליו”… “יובא לפני הכהן!” “הסירו ידיכם”…

נצטרפו כל אותם נסיונות שנתנסה בהם באחרונה והיו בלבו של בן־טבאי לאחד. כינאי כאלה שלפניו – עוכרי ישראל ועוכרי תורתו, ויעבור עליו אם לא יקעקע בירתם. קם ועמד על רגליו ואמר:

“כיון שנגמר הדין אין מחילה לעד זומם, ודינו שייהרג.”

מיד הגבירו נרגנים את זעקתם וקרבו ובאו עד אל מול הזקנים. ראה בן־טבאי שהם מטילים אימתם על בית הדין, וכן ראה שיש משלהם בקרב כ"ג, ואף־על־פי שכבר נמנו וגמרו כי עֵד זומם הוא, אפשר להם עכשיו שיחזרו מדעתם, ונמצאו הבריות למדים שהדין ניתן להטותו בזרוע. ואם הבריות למדים כך, מה הועילו חכמים בתורתם ובתקנתם?

אותה שעה קם אחד מזקני בית־הדין, ופתח ואמר:

“אין עדים זוממים נהרגים עד שיהרג הנידון, שנאמר נפש תחת נפש. כיון שלא נהרג הנידון אין דין נפש כאן, ואין עד זומם נהרג.”

צדוקי, אמר בן טבאי בלבו, ושמע רחשם ורגשם של העומדים שנתרומם כנחשול. מעתה בערה בלבו לא רק צדקה אלא גם חמת־זעם. יקעקע בירתם, ויעבור עליו מה. אף־על־פי־כן נשמעו דבריו בנחת, כיאה לחכם. אמר:

“ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו, הרי עיקר דינו של עד זומם. שאם לא נעשה לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אנה אנו באים? כל החפץ להזיק את רעהו בא ומעיד בו עדות שקר. יקבלו – נעשה זממו, לא יקבלו – מה הוא ניזק? ולפיכך אמרה תורה: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. לא אמרה כאשר עשה אלא זמם לעשות.”

“נפש תחת נפש”, עלתה זעקה מקרב הציבור ושיסעתהו לבן טבאי בתוך דבריו.

“כבוֹש עצמך,” קרא לעומתו בן טבאי בקול גדול מקולו, “ושמעת דברי עד סופם. אכן,” המשיך מיד ושב לדיבור של נחת, “למה אמרה תורה נפש תחת נפש? – יכול שיאמר האומר: ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו – משעה שקיבלו עדותו, שאם קיבלו עדותו, כבר הוא כמי שזמם לעשות, אלא באה תורה והזהירה ואמרה: לא משעה שקיבלו עדותו אלא אך משנגמר הדין, נפש תחת נפש – שגמר־דין כמוהו כדין, ואין אחר גמר־דין כלום.”

דברים אחרונים שאמר כבר לא נשמעו לאיש, ששטפוהו בני מר עקבא וחבורתם בצעקותיהם, והיו מנפנפים בזרועם ופוערים פיהם בלי חוק. אבל בן־טבאי דבק בשלו: אין אחר גמר־דין כלום. הרי כל העניין כולו – ומכאן שאלת כל השאלות: דעתו של מי תהא מכרעת – של בעלי זרוע או של שופטי צדק. וצריך שלא יהיה ספק בדבר – שופטי צדק עליונים על כל. ובאמת, איזו הצלה עומדת לישראל אם לא דין תורה שלו? אל מי יביא שוועתו, מי יאמר לרשע הרף, אחד שהוא מלך ואחד שהוא כהן ואחד שהוא פונדקי?

נפנה אל שני החזנים העומדים לשמש את בית הדין. בתוך כך חלף וראה עֵד זומם שעוד רשעתו בפניו, אך כבר מפשירה אותה חיוורת־מוות. ראה קלסתר זעמם של שונאיו, ראה בריות מצטופפות, שהן מבקשות משפט אך גם דם הן מבקשות, ואחת להן דמי נקיים או דמי רשעים. אמרה לו בת־קול: חוֹבלָני אתה, הורג נפש אתה; אך מיד כבשה בלבו וראה לנגד עיניו עיירה עלובה זו שהרשעים דשים בה והאמרכלים מוצצים את לשדה והשליטים עושים בה כל חפצם והריהי פרוצה בחטאים ובחמס ובעניות וביסורים ואין מושיע, וסמוכות לה ראה עיירות ישראל כדמותה, כפרים ומקומות של יישוב שאין להם מנחם אלא התורה הזאת, שאילמלא היא אין צדק בעולמם ואין קיום לחייהם ונמשלים כחיות השדה.

אזר כל כוח שבלבו ונזקף ושלח ידו כנגד העד הזומם וקרא בקול הנשמע:

“הוציאוהו ליהרג.”


כל מקום שהוא מזרחה מחברו, הריהו טוב מחברו. כמנהגו שנה בשנה ירד יונתן לעת כלות קציר אל נחלאותיו שמעבר־לירדן המצויות באיפרכיה של עמון, שהיתה נתונה בשכבר הימים לממשלת אבותיו. מתוך שהיה מתעסק לאסום את תבואתו הגיעתהו שמועה כי חרתת רעהו, מלכם של בני־נביות, מתקרב ועולה לפי דרכו בשבילי־המדבר והריהו מצפין והולך עם כל כבודת ביתו ונשיו ובניו ועדריו. נטש יונתן את המלאכה על העומדים תחתיו ואץ להתחבר אל רעהו בטרם ירחיק נדוד ברחבי ממלכתו, זו ממלכת המדבר שאין לה תחומים ואין לה גבולות, והיא מתפשטת ומתכווצת חליפות, פעמים מעמיקה אל לב המדבר, פעמים תוקעת עצמה אל גוף שכנותיה.

בשיירה של גמלים ובכבוד יצא יונתן ללכת אל מחנה חרתת, שהרי ככל שהרחיק מירושלים נעשה מלך. אותו אדם, שבירושלים היה מבליע עצמו ומבליע מעשיו ונכסיו וכופף עצמו לשמש במקום שגדולים עומדים, נתעטר כתר אבות כל אימת שהיה יורד לעמון, לשדותיו, לבירתא־של־צור עירו ולידידיו שבמדבר. על אלה חשוב היה כבעל־נכסים וכבעל־עצה, ויתירה על כך: כבעל־ברית.

“מלככם, כבר הוא מניף חרבו על ימים ועל ארצות,” אמר לו חרתת ליונתן, עם שהקביל פניו באהבה ונשקהו והושיבו למולו באהלו הנטוי לצלע אחת הגבעות.

“אכן,” אמר יונתן ודעתו זחוחה עליו, “שמא מבקש רעי המלך להגדיל כבודת עבדיו? ירד מקחם, שינאי מרבה מספרם בשווקים, ושלוחי מזדרזים לקנות את כולם מידו, עד שיעלה השער.”

“איני מקפיד עליו דבר,” אמר חרתת, כשהוא מכוון דבריו גם אל מקורביו ואל בניו היושבים במסיבו ואינם פותחים פיהם מפני הכבוד, “כל זמן שמקצץ הוא בדרכה ובמסחרה של גדר ועכו ובית־שאן ושכמותן איני מקפיד עליו דבר. רצונו להצפין יצפין. אך אם יטה ידו אל דרום – או אז מוטב שתזהירו תחילה. זכוֹר לך זאת: אין כל אומה וכל מדינה שלא הכניעם אלכסנדרוס הגדול ולא הכניעום יורשיו, לבד כבני־נביות ומכל משפחות הערביאים, שאין ניתנים להכבש.”

“אילמלא יועציו הרעים,” קבל יונתן ואמר, “כבר היה ינאי יושב במקום זה ובשעה זו ומבקש בריתו של חרתת הגדול.”

“כנגד זה,” שסעו חרתת וחזר אל דבריו בעוד רגשתם מפעמת בו, “כנגד זה הריהו משוטט בבקעת־הירדן, ומושך אחריו את המצרי, ולפי שעה, הגידו מַגידי, לפי שעה הריהו מדרים והולך. ולמתי יעמוד?”

“אך יכּנו ויעמוד!”


כמה וכמה ימים לא הניחו חרתת שיפטר מעליו, אלא נטלהו עמו במסעותיו ובחנגאותיו ובתחנות שיירותיו. יום אחד בשרהו בשורה:

“סוחרים מבני ירושלים הובאו אלי שבויים, שעשו דרכם ממצרים בתחום שאינו יפה להם. רצונך שאראם לך?”

“לא כך,” ידע יונתן מיד מה הוא חפץ, “אלא יובאו ואהיה נחבא ושומע. שמא יאמרו שלא בפני מה שלא יאמרו בפני.”

ארבעה היו, ואף שכבר עברו עליהם כמה ימי שביה, ניכר בהם שהם מגדולי סוחרים שבירושלים, אחד לפי לבושם ואחד לפי מענה לשונם. נשאלו ואמרו שמותיהם, נשאלו ואמרו משלוח־ידם במסחר.

“סוחרים, ובלא סחורה?” שאל חרתת, והוא מצמצם שמורות עיניו כנגדם כמבקש לדייק ולראות מנין יעלו לו כזביהם.

,הורדנו סחורותינו בפלוזיון ואצנו לחזור לירושלים, לימי מועד שלנו," השיבהו מי שהיה מדבר בשמם.

“והרי ניכר שמדרך רחוקה באתם, כגון אלכסנדריה של מצרים, ומהו שאתם מבקשים להעלים, איפוא?”

“מפלוזיון, המלך,” נתעקש אותו שהיה מדבר בשמם, עם שאחזה בחבריו החרדה. מלכם של ערביאים לא היה ידוע כמי ששוקל בדעתו פעמיים בטרם יחרוץ דבר.

“איני מניח לכם עד שתאמרו מנין אתם באים ובמה עסקכם,” אמר להם עכשיו.

“המלך,” צעד המדבר ועמד למול שובהו, “סוחריה של סלע ושיירותיהם של בני ערב עושים דרכם בארצו של מלך ירושלים ואין מכלימם בדבר ובחצי דבר. יהונתן המלך, חביבים עליו סוחריו כשם שחביבים שלך עליך.”

“מטיח אתה כנגדי?” שסעו חרתת בגערה, “קחום מעלי!”

באו ואחזום. אמר לו השבוי:

“יניחני המלך לשלוח איגרת לאחי בירושלים.”

“עוד נשוב ונדבר בזה. קחום!”

יצא יונתן מסתרו והיו פניו חתומים. שאלו חרתת והודה לו שאמנם הללו מבני ירושלים הם, שניכרים בדיבורם ובלבושם ובהליכותיהם.

“והלאה מזה?”

“איני יודע,” הפטיר יונתן והוא תפוש בהרהוריו. “מכל מקום,” הוסיף לאחר שעה קלה, “אחי בני עירי הם, ונכון אני לפדותם. כמה תשית עליהם?”

“הריני נותנם לך חנם,” מיהר רעהו להשיבו, “פרט לאותו בעל בשר שהיה מדבר בשבילם.”

מיעט יונתן בדבריו, מיעט במבטיו. אמר לו למלך:

“ובכמה הוא?”

ענהו חרתת:

“איני נותנו עד שאדע מהו שאני משלח מבין ידי.”

“אומר לך דבר,” התיר כאן יונתן את לשונו, “המיתהו!”

שחק חרתת והעביר עיניו על כל היושבים ושומעים.

“כיון שמבקש יונתן להמיתו, תדע שאדם זה מאוהביו הוא.” הרחיב שחוקו והסתכל בו. “ועכשיו הודיעני נא, מיהו ומה שמו ומהיכן הוא בא ולהיכן הוא הולך?”

“העבודה, שאיני יודע,” השיבו יונתן, “אלא זאת, שבעלי עזות כמוהו ושכמותו סופם יביאו את מלך ירושלים עד שערי עזה, ויפסיקו דרכך לחופו של ים.”

נתעוררה המולה ביושבים, אך שחוקו של חרתת נתרחב, והוא אמר:

“קל כחץ, יתקע בשופר ויפלו החומות. כלום לא היא גבורת היהודים מדור דורות?”

ביקש יונתן להעמידו על כוונתו, אך באותה שעה באו רכובים מבניו של חרתת אשר הצפינו ממנו בנדידתם, והעמידו את אביהם על רגליו. הגיעו צבאותיו של ינאי אל מעבר מזה לירדן, בגבול איפרכיה של עמון, אצל חמתן העיר, סחו בהולים, וצבאו כחול אשר במדבר, רבוא רבואות, בחיל וברכב ובפרשים.

בעוד שעה קלה כבר היו אהליו של חרתת מקופלים וטעונים על גבי גמליו, והוא מדרים והולך לערי מבצרו ומלכותו. את שבוייו נטל עמו, ואלו את יונתן שילח בכבוד. הלה לא התמהמה אף הוא, ומיד שם פניו לירושלים. כל אותם עסקים שתפשוהו עד עתה, כגון קציר תבואותיו וכגון סודו של בן פתורה, שעשה במצרים ונפל בשביה, כל אותם עסקים נדחו מפני מה שלפניו: למהר לירושלים, לקבץ את כספו ואת כסף שותפיו, לכנוס חבלים הרבה ושלשלאות הרבה, ולהריץ את סוכני ביתו שיבואו לשדה מערכה של חמתן ויקנו את כל השביה העתידה ליפול בידי ינאי בתוך ימים ספורים.


ט    🔗

משהגיע אל מול חמתן, והוא צועד ויורד מעבר מזה לירדן, לא הוסיף ינאי להתחמק עם צבאו מפני לתירוס הרודף אחריו, אלא עבר את הנהר ונטה את מחנהו כדי פרסה ושתי פרסאות מערוצו, לפאת מזרח. משעות הבוקר ועד עצם שעת־הצהריים היו הצבאות חוצים ועוברים במימי־הנהר, וכל אותה עת ינאי עומד עליהם ומפקח עליהם ומזרזם וקובע להם מקומם מעבר משם. כבר עמדה שעת־צהריים לוהטת וכבר חלפה ועוד היה זוּטוֹ של החיל משכשך ועובר מזה לזה. ינאי ידע: לעת ערב ייראו חניתותיו של המצרי, שהרי הקפיד כל העת לא להנתק ממנו אלא כמהלך מחצית־היום, בשביל שיוכל לטרוד בו ולקצות בו בתורמיות של ליל ובשביל שלא יסכנם בהרחקה יתירה מעל גוף הצבא. זה כחודש ימים הריהו מושך אותו, את לתירוס, מושך ומתחמק, פוגע ובורח וכל אותה עת הוא סוכך מפניו על גבולה של יהודה ומלוהו כצל זה, דבק וחרישי. עכשיו קץ לדבר. מחר יתייצבו, חרב מול חרב.

קודם שלושים יום נטש לתירוס בחמת רוחו את מחנהו שאצל עכו ופתח ועלה על שיחין אשר בגליל, להכות בנחלותיו של מלך־ירושלים מפר הברית. אותה עיירה של מגדלי־זיתים וחובצי־גבינה היתה לו לבז במחיר מועט ותגבה רוחו, אך משניסה כוחו באחותה הדרומית לה, בציפורי היושבת כציפור בראשו של הר – הקהה את שיניו. באותה עת כבר היו גייסותיו של ינאי ערוכים לו, וכבר היו תורמיות־של־ליל פוקדות קצות מחנה תלמי, לסכסך עליהם את הליכותיהם. משהוקז דמו בציפורי, זנח לתירוס דרכו בכיבוש ערים ונתן דעתו לפגוע בצבאו של ינאי תחילה, שאם לא כן, ידע, יביא עצמו לידי התשת הכוח וסופו יהיה למשיסה. הוא התחיל מבקש את ינאי, וינאי התחיל מתחמק מפניו, ולא קשה עליו הדבר, שהרי נהירים היו לו שבילי עמק והגליל ובקעת־הירדן כשבילי ביתו. בינתיים ראה ינאי שלא לייגע את צבאו, ואף ראה לחזקו ולהוסיף עליו מן הכפרים ומן העיירות שבתוכם התנהלה דרכו. עכשיו, כשעברו חיילותיו את הירדן והיה סוֹדרם למחנותיהם, ראה כי מראה יש להם ומידה יש להם. כל אותו יום היה מונה עד שנתייגע ממניין, ואלו אבשלום שהיה תקוע לצדו נתן בהם סימנים והעלה מספריהם, ובעת שחצו ועברו אחרוני־אחרונים את מימי הנהר נשא ואמר לו לאחיו:

“הריהם חמשים אלף תופש־חרב, לבד משמונת אלפי תופשי־חנית לאריסטוניקוס, ולבד מן העבדים ונושאי המשאות והערב־רב.”

נתן בו ינאי עינו לטובה, ואומר לו:

“למחר לא תהיה כאן חרב אחת שהיא נקייה מדם.”

ובאמרו זאת, דפק בסוסו ואץ ונתערב בין גייסותיו.

אותה שעה התקינו להם הגייסות סעודה גדולה ונתנו דעתם על יום של מנוחה ועל ליל של מנוחה, שהרי האויב הבא בעקבותיהם לא ידביקם אלא עם חשיכה, ואת הנהר לא יעבור בטרם יזרח אורו של יום. נתערב ינאי בין גייסותיו, ובכל אשר חלף קמו לכבודו אנשי החיל, והיו מריעים לו, חטיבה חטיבה לפי טבעה ולפי עניינה, אלה בלשונו, ואלהי־ישראל בגרונם, ואלה בלשון יוון, ואלהי נכר בגרונם. אלה ואלה העלו לשמו ישועת אלוהים וברכתו.

ינאי חלף ביניהם, והיה מעכב עצמו פה ושם לקבל תרועת אנשיו ולומר להם דבר של חיזוק. אכן, מיום שהעמידו עצמם בני חשמונאי בראש תופשי־חרב, עוד לא נמנה להם צבא כמניין הזה.

לסוף שעה ארוכה חזר ינאי אל מקום חניית פרשיו, ושם המתינו לו מקורביו, אנטיפס ואבשלום ואריסטוניקוס ביניהם, ולנגדם סעודה ערוכה במשמנים. נענה להם ינאי וישב עמהם, ואז נסמך אליו אריסטוניקוס וקרוב שדבק בו מלוא גופו המגושם בהעירו רוח אהבתו. דעתו של שר הצבא היווני היתה זחוחה עליו. הנצחון היה כנתון בכפו. בין מתוך יינו ובין מתוך זחיחות דעתו, פרץ לו פרץ והיה מגלגל את דבריו במידה שאינה לפי כבודו של חייל. משהגיע לקילוס חכמת אדוניו כבר לא היו בפיו מלים, אלא חזר על דבריו וגילגל וחזר בלא הפסק. כל מעשה ממעשיו של ינאי, עצם מעצמה של החכמה האלוהית היה. את לתירוס משך והוביל כהובל בהמה בבקעה, התיש את כוחו, הרחיקו מספינותיו, והרי בלעדיהן אין לו דבר־מאכל ואין לו נוספות בגיבורים ובכלי־מלחמה, עד כאן משכו והובילו, עד למקום קבורתו, ואילו הוא עצמו, היכן הוא? בלב ארצו! רצונו, מושך מזונו מימין, רצונו – משמאל; והרי אף ירושלים כדי הישג היד. אך הגדול במעשי חכמתו, אף שלא תמיד היה לו לרצון לאריסטוניקוס, לא לו ולא לנעריו, הגדול במעשי חכמתו הוא שאת עיקר כוחו צפן וכמס עד לשעה; חס על כוחותיו, מנעם מהתכתשות של שוא, פירנסם, הוליכם כמוליך את אוצרו – ועכשיו בשעה זו, ביום זה, במקום זה – יטיח אותם אחת כנגד אותו טופח־בן־טופח שנופל מכסאו, וימעכהו אל לב הערוץ, אל ההר שמנגד, אל תוך המים, אל קבורתו. סוף־סוף הגיעה שעתם של הנערים להראות את נחת זרועם. לא לשוא מרקו את שריוניהם, לא לריק מרטו את חניתותיהם. אמת, מהם שהחלו רוגנים במחנה, הכנשים נהיו, שהמחבוא יפה להן? אלא עתה הגיעה שעתם, ולמחרת עליהם המלאכה לעשות. שוב אין אלה כנופיות של דייגים, שידם תופשת בחנית כתפוש את המשוט. צבא של מוקדונים כאן, שריון מול שריון, חנית מול חנית, והטוב מחברו ינצח.

איש במחנהו של ינאי לא היה לו ספק מיהו הטוב מחברו, והכל היו מוצאים בכל סימנים של מזל ונבואה ליום המחרת. אבשלום, שהיה נושא עמו צרור של ספרים ומגילות בכל דרכיו, הביא לפני ינאי ספר שופטים, ופתחו לפניו, ובעמודה ראשונה הראהו כתוב מפורש: וילך יהודה אל הכנעני – ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי. מאצל חילות הנכר הובא לו לינאי כבדו של איל, כשהוא מפוצע ומנותח שתי וערב, ונאמר כי המנחש צפה בו נצחון גדול ומהיר. מן העיירות שבסמוך, והן מתחום מלכותם של חשמונאים זה דור ושני דורות, החלו נאספים אל קצות המחנה רוכלים וסוחרים בשביל משאם ומתנם, ועם שפעת חמורים וגמלים ועבדים להוליך את השלל.

רק לעת ערב באו דוהרים צופיו של ינאי על דבר לתירוס, שהוא קרב והולך מעבר מזה לירדן. מיד שם ינאי קץ למהומת־הששון המהלכת במחנה ומיד נערכו החיילות כסדרם, ופניהם אל צוקי ההרים הגבוהים, הקודרים, אשר מעליהם שפוכה היתה חמתו היוקדת של היום הנוטה. על תל גבוה, הצופה למרחוק, עלה ינאי רכוב־סוסו ועמו פמליא שלו. סמך כפו למצחו, מפני חמה שבמערב, ולאחר שעה קלה ביצבץ ועלה מנגד נחש שחור, שחניתותיו סומרות מעליו והוא שרוי כולו בצל חומת־ההר. לא זז ינאי ממקומו עד שנתגלה לפניו כל הנחש כולו, עד לחוליותיו האחרונות. אף ששרויים היו בצל, ועם שפעמים נתעלמו קצתם מאחורי סבכי־שיחיו של ערוץ־הנהר, ניתן להבחין בהם חטיבות ופלגות ומינים ממינים שונים של נשק ושריון ומגן. העומדים לצדו מפטירים היו הברות שיש בהן בוז וביטול, בהתערות לעיניהם זו או אחרת מן החטיבות הצועדות הרחק, אך ינאי שוקל היה את משקלן ומחשב זו לזו, שלהן כנגד שלו. אי־אפשר היה שלא להכיר יתרונו של לתירוס במשטר הילוכם של הגייסות. הללו מלומדי־מלחמה היו משכבר, כולם אומנתם בכך. לעומת זאת פחותים היו במספרם לגבי צבאו של מלך ירושלים. לא זו בלבד שמתחילה פחותים היו, אלא מהם השאיר לתירוס לָצור על עכו, ומהם שָכַל בדרכו עד כאן, וביותר במלחמתו על ציפורי קרית־עוז.

משירדה החשיכה שלח ינאי תורמיות של רוכבים לצפון ולדרום ולנוכח פניו, בשביל שיקדמו כל מזימה שאינה צפויה, וציוה על החיל שיכבה אישיו ויתן מנוחה לגופו עד עת. שוב עבר ובדק קצות מחנותיו, שוב נועד עם קציני הגייסות. בתוך דממת המחנה הנם את שנתו אמר תפילה קצרה לאלוהיו, ופניו לירושלים. ירד אל אהלו, ולפתחו פרשו מעליו מלויו. ואחרונם אבשלום. עודו פונה, אחז ינאי בידו, ומיד נפלו איש על צוארי אחיו, נלפתים וחובקים חיבוק מהיר ונאמן.


כמה וכמה דברים היו ממתינים לו לינאי באהלו. מנורות של שמן באורן, תחתיהן יצועו השטוח על גבי הקרקע, אצלו תרכוס של עור ששימושיו מרובים, לטלטול בדרך ולישיבה ולשולחן ארעי, על גביו פת ויין ומגילות ספר אנבסיס, ובקרן זוית, בכבליו ובעיניו המעוצמות – דיודורוס. כניסתו של ינאי בחשאי היתה, אך ברגע שפרק מעל כתפיו חליצת־קשקשי־הברזל אשר לו – חרדו שמורות עיניו של הכבול, ומיד פקחן ואנס בת צחוק לשפתותיו.

“באו?”

“באו, והם מעבר לנהר.”

דיודורוס קפא עדי רגע במקומו, כממתין לבשורה שתיבלע בדמו, ואחר־כך גרר עצמו על גבי הקרקע וישב לרגלי אדוניו. ינאי הרמיזו לפת שבידו, אך דיודורוס דחהו בתנועת־יד שלא העלתה אלא צלצול רפוי של כבלים.

“הריהם מפרנסים אותי יפה, כמצוותך. כבר סעדתי.”

ינאי גמע מן היין, וידו החלה משתעשעת בנרתיק הספר שלפניו. דיודורוס, ניכר בו שהוא מבקש פתח טענה, בשביל שישמש לו פתח תשובה, אך ינאי לא סייע בידו. הלה, מיום שנכבל עודו כבול, וכך הריהו נגרר עם הצבאות בדרכם, וככל שיחנו – באוהל ינאי הוא חונה. היה זה מוסר נורא, אך שניהם העדיפוהו על דין של מיתה. ינאי סבור היה כי אפשר ועוד יזקק לו, למורו הפילוסופוס, ומשום כך נמנע מלתתו להורגים, ואִלו דיודורוס אחוז היה פחד מוות. אמנם, לא עד כדי לאבד את חכמת הדיבור.

“למחר, איפוא?” שאל, והוא משוה לשאלתו נימה של שיחת־רעים.

“אלוהים היודע,” סתם לו ינאי ולא פירש, אף שמשהו רחמים ניעורו בלבו כלפי חכם כבול זה, ויותר מכך כלפי התייגעות זו שהוא מתייגע להראות כאילו אין הכבלים עליו. אפשר שעדיין לא נתפש לו לדיודורוס מה גדולה טינתו של ינאי על מעשיו, וזאת אולי משום שמעולם לא נתפש לו מה גדולה היתה זיקתו אליו, שלא לאמר דרך פשט – אהבתו. מכל מקום הוסיף לנסות אליו דבר, שמא תשוב תשרה עליו רוח ריעות. אמר:

“מרובים הם, סבור אני.”

“פחותים מאתנו.”

“האומנם כן?” הקשה דיודורוס, והוא מתקין עצמו לכמה וכמה פסוקים נאים. “העליתי וחשבתי. ברשותך, המלך, עתותי בידי. העליתי, איפוא, כי כשיעור שלושים אלף איש חונים לך היום לנגד פניך.”

“הבלים. אף לא עשרים אלף. הרי מלכתחילה לא היו עמו אלא שלושים אלף, ושיעור שאבדו לו בעכו, בציפורי. בדרכו לכאן?”

“מי מיטיב לדעת זאת ממני?” שב דיודורוס וקירב עצמו אל ינאי, “אלא צא וראה: בעודו עומד נוכח עכו הגיעוהו ספינותיהן של דאר ושל מגדל־שרשן, וכן כמה וכמה אלפי לוחמים מזוינים ומצוידים מעזה ומאנתידון. בידוע הללו בני־בריתו הם.”

“כבר איבד כפליים כמספר כל המתחברים אליו, ועל עכו השאיר חיל למצור.”

“אף על זה יש לי מה שאשיב. על עכו לא השאיר אלא חיל של מה בכך, כדי שלא יפרצו ולא יעלו לו את ספינותיו באש. בציפורי השאיר חללים הרבה, אמת. כך, מכל מקום, סיפרו שומריך שהם גם שומרי, אך כנגד זה, מוּדעת היא לי שקוזיקנוס בן בריתו מאז ואויבך מאז, קוזיקנוס אשר מתוך ידו שמטו אבותיך ושמטת אתה כל אדמות הברכה של שומרון ובית־שאן והעמק והגליל, קוזיקנוס אף שכבר אין כוחו עמו, נתן הבטחתו ללתירוס שישלח אליו ממיטב חילו לעזרה, ואימתי קיים הבטחתו זו, אם לא בשעה שעבר לתירוס וירד מבקעת גינוסר ורדף אחריך עד למקום זה?”

“נשמעים כדברים של טעם,” ליגלג עליו ינאי, “אך מיהו שעמד היום וצפה ומנה חיילותיו של לתירוס, אתה או אני?”

“אכן,” קפץ דיודורוס על תואנה זו, “בזה לך יתרון. כבול אני ככלב שנשתטה.”

“ועיני אלה עדיין הן מהימנות עלי יותר מלשונך זו, דיודורוס, העשויה ליהפך לכאן ולכאן, ככל שיצונה אדוניה.”

דיודורוס ספג את עלבונו ברצון. ככל שתארך השיחה ותגדיל את שטפה, טוב לו וטוב לתקוותו. הוסיף שמינית חוצפה:

“אף־על־פי־כן כבר ידענו: גם את עיני החכם והנבון במושלים אפשר לאחז.”

“ניכר שדבר יש לך לאמר.”

“כסנופון זה שלך,” הצביע לו דיודורוס כלפי נרתיק שבידו, “שכבר הוא חביב עליך יותר משהיה חביב עלי, כסנופון זה, אף הוא כבר הודיע לרבים ולדורות כמה וכמה תכסיסים ודרכים שיכול מצביא־הצבא לנקוט בידו בשביל לאחז את עיני אויביו. ודאי ידועים הם ללתירוס, וודאי שבודאי ידועים הם לפילוסטפנוס שר־צבאו, ואפשר אפילו לך הם ידועים.”

“ושמא אינם ידועים?”

“אכן, כזאת שיערתי, שאילמלא כן לא היית ממהר להוציא משפט על מספר צבאו של לתירוס. הרוצה למעֵט, אלכסנדר, הרוצה למעט שיעור חילו בעיני אויבו הצופה מרחוק, מה יעשה – יוליכם צפופים בשורות מרובות לעומקן, בזו אחר זו, ויצוה אשר רק השורה הראשונה תזקוף חניתותיה, בעוד כל האחרות שומטות אותן ונושאות אותן סמוך לירכיהן, בהחבא. והרוצה להרבות, אלכסנדר, הרוצה להרבות שיעור חילו בעיני אויבו, מה יעשה – יוליכם רווּחים ויוליך ביניהם את נושאי הכלים והעבדים והערב־רב ויתן בידי אלה מוטות ומקלות וכל הבא אל היד ־ בשביל שייראו מרובים ברַגְלִים ומרובים בחניתות. ואין זה אלא לקח ראשון.”

“אם כך,” היה עדיין ינאי מקל ראשו בכל אותם דברי חכמה, " שמא מועטים הם אף ממה ששיערתי בהם, וכל עצמם אך אחזו את עיני בתכסיס מן התכסיסים האלה?"

“דבר זה לא יתכן,” ליקלק דיודורוס את שפתיו והעמיק והלך בלשון חפצה, “לפי שכל תכסיס יש לו דרך משלו ושעה משלו. אימתי מבקש שר צבא להשׂים עצמו מרובה? בשעה שרוצה לקרב אליו את אויבו או בשעה שרוצה להרחיקו? על כרחך, בשעה שרוצה להרחיקו. משיראה אויבו את מספרו הרב, הריהו משער, יתבהל וימנע מבוא בתחומיו. אך מלך זה שלפניך, אלכסנדר, לא בורח הוא אלא רודף, לא להרחיקך הוא מבקש אלא לקרבך, לקשור עליך מלחמה. לא להפחידך הוא חפץ אלא להפילך בפח, שתמהר בקלות ראשך לעלות עליו, על מנת שיעשה בך, מקוה הוא, על מנת שיעשה בך כלה.”

כאן כבר נסתלק לגלוגו של ינאי, ונתקדרה רוחו. הלה מבקש להראותו כי בלא עצתו של חכם יווני דרכו משתבשת עליו, וזה בשביל שישחררו ויעמידו שוב ראש לכל יועציו. אכן, במידת־מה קלע דיודורוס אל תורפתו. העמק בלבו שמורה היתה יראת־כבוד ליוונים אלה ולחכמתם במלחמה ובמלכות. בעיקרו של דבר, על מה נשענה אמונתו בנצחון, אם לא על סברה שבלבו כי אין הוא יווני גרוע מהם, וצבאו צבא של מוקדונים הוא, ממש כצבאם, ופלנקס שרשותו – נחוש ומוחץ כפלנקס שברשותם. דיודורוס ידע זאת מכבר, ידע כי טוב לו לינאי עם דיודורוס שלצדו מבלעדיו, ובכך ביקש לקנות את חירותו. אלא ינאי משונה דרכו. כל אימת שרוחו מתקדרת וספקות עולים בו הריהו מתעטף בשתיקה ונועל עצמו שבע נעילות. ארכה מאוד השתיקה ביניהם עד שמצא לו דיודורוס כיצד יהפוך בדבריו, ויוציא מתוק מעז. אמר:

“כל אלה לא אמרתי אלא בשביל להזהירך מפני קלות הראש, שהרי הנצחון כמונח בכפך, ומדוע יישמט ממך אך בגלל כסלותם של מצביאים ישישים שנפשם חשקה בזרי תהילה? כלום לא די לך בפילוסטפנוס שבמחנה האויב, ומבקש אתה פילוסטפנוס גם במחנך?”

פילוסטפנוס הריהו מי שחושק בזרי־תהילה, ירד ינאי לסוף שחוקו של דיודורוס, ושחק לעומתו על זה, ועל דבר זריזותו להפוך את דבריו מרע לטוב. לא זו בלבד, אלא אנוס היה להודות בלבו ששפרה עליו מלתו של דיודורוס, כמונח בכפך. בני אדם שגורלם המר להם, משהו מן הגורל עצמו דבק בהם, ולדבריהם פעמים כוח של נבואה. ההולך למות, והכבול, והמשוגע – כל אלה הגורל מדבר מפיהם. עכשיו רבץ כאן דיודורוס בכבליו והוסיף לנבא טובות. אמר:

“מחר יראה העולם כי לא לריק טרח ינאי וטרחו העוזרים על ידו.”

ינאי הוסיף לשתוק, ודיודורוס הוסיף לדבר:

“משלחת ששלחת אל קליאופטרה, זו שבעטיה קרוב ואבדתי את חיי אילמלא אצתי להמלט אליך, אליך מפלטי האחרון, משלחת זו לשוא הלכה וריקם תשוב, שהרי על הירדן תראה מחר השמש את מפלת לתירוס.”

צר היה לו לינאי לראות את מורהו בפחיתותו, אך הוא הוסיף לשתוק ודיודורוס הוסיף להתרפס. אמר:

“ראוי שיינתן לו לדיודורוס למחוץ במו ידיו את אויבי רעהו הטוב אלכסנדר מירושלים.” ולנוכח שתיקה שלא הופרה:

“או, אם למעֵט, ראוי שיינתן לו לתלמידם של חכמי אתונה שיקריב את חייו על שדה־קטל ויתימם כשם שהתחילם – בלא כבלים על ידיו.”

ינאי התבונן בו, ולרגע קל דומה היה עליו שעומד הוא לתפוש בו בדיודורוס משהו אשר לא נתפש לו עד הנה, אך מיד הקשיח את לבו, ופתח נרתיק שבידו, והתחיל קורא בספר מלחמותיו של כסנופון, בפרק המדַבֵר שִבְחֵי כורש הצעיר.


תרועות מחנהו של לתירוס הקדימו. ינאי קפץ ונסתייע בעבדו אל שריונו וכליו ומיד היה על סוסו. ציוה, ותרועותיו הוא עלו מעברים, תוך כדי שעה קלה נכון היה כל המחנה על רגליו. בראש גלוי, לא קובע מלחמה למגן לו, רכב ינאי ונתייצב בראש פרשיו ועמד לצפות במעשי האויב שמעבר לנהר. אותה שעה אחז אורה של חמה עולה בתועפות ההרים שמנגד ומעט־מעט גלש האור ושפע וירד עד שהציף את כל הככר, על סבכי צמחיו, על יער חניתותיו וקובעיו. המחזה היה נורא ונפלא, והיה בו כדי להביא מורך בלב. שעה ארוכה דמם שם המחנה בלא ניע, כל חניתותיו לטושות, כל קובעיו מנצנצים בחמה, כל מגיניו ניצבים ובוערים. ינאי שיער פשרה של אותה דממה, שהם זובחים בשעה זו זבח לאלוהיהם. הפנה דעתו להיכל שבירושלים ונתמלא המיית רצון. בשעה זו הריהם מעלים תמיד של שחרית, ומשעה שיצא את ירושלים הריהם מעלים יום יום קרבן של כהן גדול, בשביל לכפר על חטאיו ובשביל להטות אליו חסדו של אל עליון.

חש כוחה של ירושלים שהוא מתפשט מלוא תוכו ועצמו, כמין אור המפציע. באחת נסתבר לו מנין יבוא נצחונו, ומעתה אין שיור של ספק בדבר. לא מצבאותיו ולא מגבורתו ולא מנבואתם של עובדי־גילולים – אלא מאביו שבשמים, מלך מלכי המלכים, שבית לו בירושלים, וינאי בן ביתו, בכורו ויקירו, יחיד ומיוחד לפניו, כהנו הגדול, משיחו ועושה דברו.

פתע עלתה תרועת חצוצרות, ואחריה קריאה גדולה שהכתה בחומת ההרים ושבה, רועדת, ונתפשטה על פני הככר. אז החל לתירוס עובר את הירדן. כצופה אתליטים באיצטדיון נתחקה ינאי על צעדיהם של אלה. תחילה ירדו הסוסים אל המים, בשני קצות המחנה בבת־אחת. אותה שעה נזעקו אליו רצים שלוחים מאת קציניו, והם כולם דוחקים ושואלים רשותו לקום ולהכות בעוברים את הנהר בטרם יציגו כף רגלם על היבשה. אך ינאי לא הניחם שיעשו כן. יתירה מזאת, ציוה שיסוגו ויפנו להם מקום, בשביל שיעברו את הנהר עד האחרון בהם.

אבשלום חרד היה לתכליתו של אותו מעשה, אך ינאי היה בוטח. לעומדים וצופים עמו אל מעברות הנהר גילה את כוונתו. חפץ הוא להכות את צבא לתירוס כולו, בזה המקום ובזו השעה. אם יתגרה מלחמה בעוברים ראשונה – אפשר שיימנע לתירוס מקרב. ואלו אם יניחם לעבור עד האחרון – לא יהיה להם עוד מפלט, ומשל המשיל להם:

“בהיותך לוכד את השועל – כלום ממהר אתה לסגור עליו את פי הפח בעוד ראשו ורובו חוצה לו?”

לאבשלום אמר:

“זכורים לך אותם זקני סנהדרין? למועד ראש השנה, אמרתי להם, יכהן ינאי במקדש. ראה שאני מקיים להם את הבטחתי.”

במלוא מעמס שריונו עליו התנשם אריסטוניקוס והגיע למקום עמידתו של ינאי. מלבניו פרושים היו למטה כמחוצבים באבן גזית. הוא עצמו סבור היה כינאי, שיש להניחם שיעברו את הנהר כתומם. אי אפשר היה לו להעביד את נעריו בקרבת המים והשיחים. זקוקים הם לככר רחבה וטובה. ימתינו כמעט – ואז יכו אחת ולא ישנו.

בינתיים חצה צבאו של לתירוס את הנהר חטיבות חטיבות, ובעבור גדודי־הרגלים היו מהם שלא נזדקרו מעל פני המים אלא קצות קובעיהם וחניתותיהם. פרשיו של לתירוס כבר עמדו מעבר מכאן לנהר, כשהם סוככים על עצמם במגיניהם העגולים־מוארכים, כמצודה. פה ושם ניסה מי מקשתיו של ינאי את מיתרי קשתו – והחצים היו נקלטים במו מגן פה ושם. הנהר נתגדש עדרים צפופים ומתנועעים שהלכו והוציאו עצמם אל היבשה מזה ומיהרו לערוך שורותיהם ולפנות תחומם לבאים אחריהם. עכשיו כבר היו רובם ומיעוטם שם, והעוברים בתווך מרבים את הרבים וממעטים את המעטים.

ינאי ופמליא שלו נטשו את מקומם ונתחברו איש אל מחנהו. מבעוד יום היתה ערוכה להם שיטת המלחמה אשר בחרו בה, ונכונים היו לפתוח בכל שעה ושעה.


אבשלום אץ אל הנועד לו, בגפו הימנית של החיל, היא הגף הצפונית אשר שוליה חופפים לערוצו של נחל מן הנחלים היורדים אל הירדן. עד שהגיע למקומו כבר החל צבאו של לתירוס מתקדם לאיטו, כשהוא חורג ועולה מתחום הירדן ותופש מקומו, גלוי וערוך מישרים, על פני הככר. מעל סוסו השקיף אבשלום אל שני הצבאות, והיה חותם את מראיהם ואת סדרם בלבו, בשביל דברי־הימים.

אכן, צבאו של ינאי היה מרובה מצבאו של לתירוס, וערוך היה כיאות. בתווך ניצבו שמונת אלפי לוחמיו של אריסטוניקוס, דוממים וכבירים וכבדי־שריון. הם היו עיקרו של הכוח, קודש־קדשיו. לימינם, לפאת צפון, ניצבו בראש כמה פלוגות של פרשים נושאי־קשת וחרב, וביניהם, ואף לאחוריהם, כמה וכמה גדודים של קלי־נשק, רובם שכירים וקצתם מבני־יהודה, ובהם גם קלעים ומורי־רומח, וכלם תופשי חרב. מעבר משם לאריסטוניקוס, לפאת דרום, שוב ניצבו בראש פלוגות פרשים, ועמם שלוש מאות פרשיו של ינאי והוא בתוכם, ומאחוריהם, נתונים לפקודתו של המלך, אלפי איכרי יהודה ושומרון והגליל, מהם תופשי חרב ומהם תופשי אלה ורומח, ומהם קשתים וקלעים – ערב רב.

צבאו של לתירוס אף הוא ערוך היה בשורה אחת ישרה; מכל מקום, כך נראה לעיני אבשלום. אף כאן מצויים היו מלבני הפלנקס בתווך, ועם שנראו מצומצמים מאלה שכנגדם, עדיין היו איומים מאוד למראה. אכן, דבר אחד של חידוש היה בהם, שחצויים היו לשניים, גוף מזה וגוף מזה, וביניהם צעדה חטיבה של קלי נשק, בלא חנית ובלא שריון. דבר זה אי אפשר היה לא לראותו ולא לתת עליו את הדעת, כמראה תחבולה מסותרת. מכאן ומכאן לעיקר החיל מצויים היו גם ללתירוס פרשים, נושאי קשת, קלעים, ובין לרגליהם נתלבטו הולכי־רגל, אם שהיו נושאי כליהם של הפרשים ואם שהיו לוחמים קלי־שריון, שעניינם כעניין דומיהם שמנגד.

כבר עלה באויר קולם של החצים, וכדרכם תחילה יותר יש בהם חדוה משיש בהם אימה. מעט מעט גבר ניסורם, וכבר לא היו באים אחד אחד אלא סיעות סיעות. הִצְפיף מִטָרָם והלך, ומעתה היו טורחים בהם טרחה רבה, מזה ומזה. נשא אבשלום את מגינו והעיר את חושיו. לתירוס עמד מלכת, וכבר ניתן לראות כל דמות ודמות לעצמה. היתה זו שעה חטופה אחרונה שבטרם קרב, ואבשלום אמר תפילה לאלוהי אבותיו, אלוהי צבאות, אשר נתן נצחון לבית חשמונאי ולא השיב חרבם אחור זה שנים ושלשה דורות. מי יגלה עפר מעיניך, יהודה המקבי, שתבוא ותראה תפארת צבאו של אחיך הצעיר ממך, בן בנו של שמעון התרסי, יונתן החשמונאי.

רעש חצוצרות נורא עלה מעם המחנה, רגזה הארץ. שריוניו של אריסטוניקוס שלחו רגלם לפנים.


החייל הזקן ישוב היה על גבי סוסו, שהיה כבד כמותו בתריסים של ברזל ובשריון ובפאר של נוצות אדומות לראשו. הוא נתן את האות, והחצוצרות הריעו, ונעריו נשאו קולם בהמנון של פיאַן, זמר מלחמה, זמר צעד קצוב – והעולם זע ממקומו. הם צעדו רגל אחת, ראשונות שבחניתותיהם זקורות לפנים ואחרונות זקורות למעלה עד תבוא שעתן. אין בהם ממהרים ואין בהם מפגרים, אין מקדימים ואין מאחרים, אלא כולם כמושחלים על גבי חוט, והגייסות המסייעים עמם מימינם ומשמאלם משגיחים להדביקם, על כל צעד ועל כל שעל. פה אחד שרו כל נושאי החנית, וקרעים קרעים עלה ההמנון ונתלש לחלל האויר. הו, אלוהי דלפי, הוא פבּוס אפולו – – שלח ברכה ונצחון – – הו, פיאַן מושיענו – –

בתוך המחנה הצועד נזדקרה קומתו של אריסטוניקוס, שהוא וסוסו כמגדל על גבי מצודה. פעם בפעם שלח גערותיו לפנים ולאחור, לימין ולשמאל. איש לא הביט לעברו, אך הכל נשמעו לו כאילו היו מקושרים אליו בגידים שאין לראותם. מטר החצים אשר עט אליהם מעבר אגפי־האויב הלך ונתעבה, אך בצעדם לא הוטל פקפוק. האויב עוד היה תקוע במקומו, והילוכם של נערי אריסטוניקוס הוחש והלך. עד מהרה הפכה שירתם להמיה טרופה ומהירה, ומיד נסתתמה כליל, ורק קולם הצרחני של החלילים והאבובים עלה מלפנים, שוטף ומאיץ ומרתיח את הדם. ההילוך הפך ריצה, אך השורות שמרו על דביקותן ועל גידושן. הריצה גברה.

“אֶלָלוי,” זעק אריסטוניקוס במלוא כוח גרונו, ומוחו הוצף דם לוהט.

“אללוי,” נענו לו שמונה אלפי גרונות, וחטיבות הפלנקס של ינאי הסתערו בכל כוח מחצן על האויב הסמור למקומו.

מיד נתחבטו השורות הקדומניות, מכאן ומכאן, ונתערבבו נופלים בנופלים, אך כוח מחצם של המסתערים הרעיד את עוז עמידתם של הניצבים נגדם. דוהר על סוסו ומצוי בכל, קפץ אריסטוניקוס אל בין שורותיו והבהיל כוחות חדשים אל השורות הקדומניות. חניתות שהיו זקורות לעיל – כוונו אל לב העומדים ממול, והלחץ נתחדש. הלוחמים הסתערו והיו צועקים דברי חיזוק. השורות שמרו על דביקותן. מימין, במקום שלחצן של החניתות גבר ביותר, החלו שורותיו של לתירוס מתפוררות ונסוגות. אריסטוניקוס קפץ לאותו מקום. הוסיף גבורה לגיבוריו בקריאות של חיבה ועידוד. להדוף, זעק, להדוף ולא להניח, להדוף ולא לעמוד. שמאלו של לתירוס נשברה והלכה בהעיק עליה כך עצמת ימינו של ינאי. ההרג רב. חטיבות שתחילתן בשנים־עשר נושאי חנית לעומק, נתמעטו כדי עשרה, כדי שמונה, למלא חסרון הנופלים בשורות הקדומניות. אריסטוניקוס עמד על כך משעה לשעה, ואף חייליו חשו בכך היטב. מתורגלי תנועה שמרו כל העת על הקו האחד, החומה האחת, הגוף האחד.

פתאום נסוגה שמאלו של לתירוס נסיגה גדולה, עד כדי לנתק מגעה עם הימין המנצחת שכנגדה. נכרתה רצועה מפסקת, זרועת חללים, אך בלחץ הילוכם, בשגיון נצחונם – הסתערו אנשיו של אריסטוניקוס להדביק את הנסוגים מפניהם ולהתים בהם את מלאכת ההרג.

אריסטוניקוס ראה כיצד נשברת חומת אנשיו, עם שמחציתה הימנית מסתערת לפנים. נתבלעה רוחו. לעכבם לא יוכל, ואך אחת היא הדרך, להעלות נצחון גם באגף של שמאל, להדביק את ימינו מעבר מכאן, להוסיף לחץ.

הוא אץ לשמאלו. לוחמיו עמדו בקרב של דמים, והנופלים רבו. הוא זעק אליהם, החליף דברי עידוד בדברי גידוף. לרגע נתהדקו השורות וגבר הצעד, אך מנגד עמדה חטיבה חסומה ואיתנה שהשיבה כל גל לאחוריו, וכוחה השמור עמה מתגלה והולך. עיקר משקלו של לתירוס עמד באגף זה, מַלבן לפנים ממַלבן.

אריסטוניקוס זינק וירד מעל סוסו וזקר חניתו לפנים. דילג וקפץ אל שורת לוחמיו הראשונה. ימינו מנצחת, תנצח גם שמאלו. וקרוב הדבר – אך להישיר קו, אך להדביק וללכת רגל אחת, אך להצמיד שוב חומת הרמחים והמגינים.

הוא קפץ אל בין הלוחמים ראשונה, ובראותם אותו דבקו שוב, והריעו והסתערו אל עבר הברזל אשר מנגד.


החום גבר, חום היום כחום הקרב, ופילוסטפנוס נעשה זהיר יותר ויותר. הוא לחם בארץ נכריה, על פני אדמה שמימיו לא דרכה עליה כף רגלו, ואפשר לא תדרוך עוד, אך הוא היה רגיל בכך. שכיר חרב היה מנעוריו. עכשיו הריהו קנוי ללתירוס העושה דרכו אל כיסא אבותיו, ובידוע: מלחמה על כיסא־מלכות, אם היא עולה יפה הריהי משלמת לעושיה יותר מכל מלחמה אחרת. לתירוס עצמו, עם משמר גופו ועם כל תפארת אהלו ומשמשיו, שמורים היו בשעה זו מעבר לטורי הלוחמים, מאחור. הלה מושל נבון היה, כבר ראה תהילה הרבה ואף נתיאש מתהילה הרבה. מכל מקום, לא נדחק לבקש לו תהילה, וביכר לשמור את ראשו בשביל ימים נכבדים מזה. כמוהו כשר צבאו הזריז, ביקש לסיים כאן במחיר מועט ככל־האפשר, בשביל שיוכל להתקין עצמו למלחמה הקשה המעותדת לו במהרה. כנגד כל מידה של חום־רוח במחנהו של ינאי היתה במחנה זה מידה של קור־רוח.

פילוסטפנוס זריז היה, זה עיקר שבחו. עכשיו סקר את מצב חילותיו, בעוד המלחמה מסתערת עליהם מלפנים, ומיד ראה מה יעשה. אגף שמאלו נסוג נסיגה של סדר, ואף שבאמת כבדה עליו יד ההורגים, עוד עמד בעינו.

דבר זה לא היה בידו, אילמלא קפץ אחריהם אגף ימין של מלך היהודים, ותוך שהיה מכה והולך, התנתק מעל גופו כשהוא חושף צלע שמאל שלו, חשיפה שהיא רעה לו וטובה לאויביו.

לכך היה פילוסטפנוס מצפה, ובזריזותו קפץ אל בין חייליו קלי השריון וקלי הרגל, הממצעים בינות לשני גושי הפלנקס שלו, והללו, כמצוותו, נסבו מיד לשמאלם ובקריאה של קרב הסתערו על צלעו של אותו אגף מתקדם, כשהם מקצצים בחרבותיהם וחודרים ובאים אל בין שורותיו להוּמוֹ. פני המלחמה נהפכו להם, למנצחים ראשונה. פתאם נמצאו קושרים מלחמה מפנים ומאחור. דביקותם אבדה להם. קלי־הזין של פילוסטפנוס חדרו סיעות סיעות אל מפנים לשורותיהם והיו מרחיבים בתוכם את הפרצות. אץ פילוסטפנוס ועקף לצבאו מאחור ובא לו לאגפו המוכה והנסוג על דרכו. מיד עמדו מסגת וערכו שורותיהם מחדש, וזקרו חניתותיהם לפנים, וקראו קריאה ונשאו זמר – ושבו לצעוד אל מול פני המערכה. רודפים היו לנרדפים ונרדפים לרודפים. אכן, מכאן ומכאן רבו הנופלים מבתחילה.

בעוד נהפכים כאן פני המלחמה, עלתה מהומה גדולה מפאת דרום, מקצה אגפו הימני של פילוסטפנוס. שם עמדו פרשיו, ועמם קשתים וקלעים וקצת קלי־שריון. נזדרז ואץ לאותו מקום. עד שהגיע כבר חלפו על פניו ראשוני נמלטים. כאן, כבכל, היו אנשיו מועטים מול רבים. ויתירה מזו: באגף זה נלחם מלכם של היהודים בראשם, והיה בהם השצף והזעם וחמת הנקם. נפתחה, איפוא, הרעה מימין.


ינאי לא ידע הרבה, אלא זאת שאריסטוניקוס עלה על שורת האויב והריהו לוחץ אל נוכח פניו, והגיעה העת לעשות מעשה, כנכון ומוסכם להם מבעוד יום, להכות ולהקיף. עדיפותו נראתה לו בחוש. לעומתו לא עמדו אלא סיעות של פרשים, וכמה פלגות של קלי־זין, ועמם הקשתים והקלעים. לרגליו ניצב מחנה גדול, רובי חיילותיו, אלפי יהודים, בני כפרים ועיירות – וסמוכים לו שלש מאות פרשיו הנאמנים.

הוא לא תקף לנגד פניו אלא עקף עקיפה בסוסיו המהירים, ובא להם לאויביו מצלעם. גלוי ראש דהר, ולפניו אך סיעת נאמניו. הללו דבקו בו ונמשכו עמו ולא הניחוהו להתערות אל נוכח חצי האויב וקלעיו, שהמונם גובר והולך, בקול שריקה ובקול מטח מגינים.

הוא הבקיע אל תוך שורותיהם של קלי השריון ומיד נפוצו ראשוניהם, מהם הרוגים ומהם נמלטים. פרשיו, כטבע הפרשים הנועז והמסוכן, שטפו להלן בלא לתת דעתם על אחוריהם ועל חבריהם. אף ינאי שטף עמם, וחש בו בסוסו שכבר יצא מגדר שלטונו, ומעתה אין שום דבר מעמידו אלא החץ או הנהר. ידע שאין רגלים שלו עשויים להדביקו, והריהו כמטיל גורלו בפיס, ואף־על־פי־כן היה מכה והולך ולבו אומר שירה.

אך בהיותו הוא ופרשיו הַעמֵק בלב האויב נשתנו פתע פני הדברים. חטיבה גדולה של כבדי שריון וחניתותיהם לפנים נתייצבה לעומתם, ותיכף לכך נתרסקו עליה מהירי הפרשים שלחמו ראשונה. עצר ינאי ועצרו הסמוכים לו. מיד ראה מהו שנעשה כאן, שהפריש פילוסטפנוס חטיבה זו שעמדה ותמכה באגף ימינו מאחור בשביל לחסום פרצה שנפרצה לו כאן, ומיד ידע כי אפשר לו להכותם אחור ולנפצם לרסיסים, אילו אך היו עמו כאן כמה סיעות של רגלים, קלי־זין וקלי־צעד, שיחזיקו אחריו פרשיו וישבשו דביקותה של חטיבה מסומרת זו.

חושיו פעלו כתיקונם, ובשמחה פעלו. הוא קרא, ומיד נאספו אליו הפרשים אשר מרוצתם נעצרה. תיכן בדעתו לשוב כמעט־קט אחורה, לאסוף את הרגלים המפגרים, לזרזם – ועמם כאחד להסתער שנית, על מנת להכות ולנצח, וזו הפעם בלא כל צד של הפתע. לשוב ולנצח.

מיד החזיר פני סוסו לאחור, ומיד החזירו נאמניו פני סוסיהם לאחור.


שאון המלחמה הגיע עד לאהלי המחנה, ועד לעגלותיהם ולרכבם של הסוחרים והערב־רב, אשר היו עומדים וצופים לנַחֵש מרחוק מהלך הקרב. דיודורוס רבוץ היה בכבליו על קרקע אהלו של ינאי, ומחוץ אך אחד העבדים לשמרו. כל אותם שלושים יום בהם הוא נתון בכבלים מובטח היה כי בבוא השעה הזאת, שעת הקרב נגד לתירוס, יסיר ינאי את כבליו ויעמידנו לשמשו במלחמה. והנה למד הוא על כרחו פרק חדש בטבעו של אותו אדם, שסבור היה כי כספר הפתוח הוא לפניו. הוא אימץ כל כוח קשבו, והיה מתייגע לפצל את השאון אשר הגיעהו לקולותיו, אך הדבר לא עלה בידו. המהומה היתה מעורבלת ומסוכסכת עד אין להתירה, והאסון לא רחק מן הנצחון. אכן, בשעה זו השתוקק פילוסופה של עכו לנצחון־ינאי באמת ובתמים, שהרי בו טמונה היתה תקוותו האחרונה לחיים.

המר לו גורלו באחרונה, דוקא בשעה שכמו קרבו חלומותיו להתממש. אמת מה שאמרו, כבלים מחזרים על נושאיהם. אפשר אף ינאי ידע כי שקר ענה בעצמו, שהרי נולד בכבלים, ובעכו. אפשר בזה מסתבר שמעולם לא ראהו ינאי אלא כאחד עבדיו. הדבר היה לפני שנים רבות, ואיש מאנשי עכו לא הכיר בפילוסופוס שבא מאיי־הים את נער העבדים שהיה מנושאי־הפנסים בביתו של דמינטוס הזקן, אבי דמינטוס. אך הנער העבד עצמו ידע את העיר וזכרה היטב, אף שרחק ממנה כימי דור. הוא זכר נפילתה בידיו של טריפון, הטוען לכיסא הסורי, ופריעת כל חוק וסדר בחוצותיה תחת ממשלתו. זכר חרדת אדוני הבית לבשרם, ואותה שעה מַרעישה, שבאו לבקש מסתור בקובות העבדים, ופתע נתגלה מה דק הגבול בין עבדות לחירות, מה רופף קו המאזניים המשפיל עליונים ומגביה תחתונים. ואחר־כך כמו שב הכל אל מקומו, אך דבר לא שב אל מקומו בלב הנער. ופורענות רדפה פורענות. זכר אותו יום של מהומה, בעת שערך טריפון את הטבח בשלשלת אלפי לוחמיו היהודיים של יונתן החשמונאי, אשר נכנס לעיר ברוב פאר, כידידו של הנוכל הסורי, ויצא ממנה שבוי ומדוכא, על מנת שיומת לאחר זמן כאחד הכלבים. הנער העבד אך זה מלאו לו עשר שנותיו, אבל כבר ידע מה עיניו רואות. אין קבע אלא מה שאדם קובע עצמו ואין ממש אלא מה שאדם עושה לעצמו. אם מלך נעשה ככלב, מנין שאין כלב יכול להעשות כמלך? לא קשתה עליו הבריחה בעת שצבאותיו של טריפון הוכו מכה קשה והעיר עברה מיד ליד. שתי תשוקות נשא בלבו כימי דור, ולא אירע בהן פְחַת – לכבוש לו את עכו לעיר, לעשות לו את בית דמינטוס לעבדים. מעוטר בחכמה ובמדעים חזר אליה לאחר שנים רבות, ועודו עני ודל כשהיה. יחוס אבות לא היה שיתלה בו, אוהבים ומיודעים לו נמצאו לו. חייב היה לפלס את דרכו לאט וברוב התייגעות. סחורה אחת היתה לו באמתחתו, חכמה שקנה באיי־הים – ובזכותה נתמנה מדריכם של הנערים באפיביה שלהם ובגמנסיון. כאן קנה לו תלמידים וקנה לו אוהבים. עשה מלאכתו אמונה, ואף־על־פי־כן לא נצטבר לו רכושו אלא מעט מעט, שהרי מה היא משכורתו של מורה הנערים – עשרים דרכמונים לחודש, וכטוב לב פטרון הבית – שלושים. דר היה בלשכה שבירכתי הגמנסיון, ולו עבד ושפחה אחת וכלב וצרור ספרים. יומם ולילה מעיקה על הלב אימת הכבלים שאין להחלץ מהם, ואת הנפש מחיה אך תקוה אחת – לטעום טעם ממשלה וטעם חירות תהיה גווייה זו לאפר.

דמינטוס היה האיש אשר לא הניחהו לבוא בסוד אזרחיה של עכו. מן המשפחות המעולות שבעיר משפחתו, מצאצאי המוקדונים הראשונים. אבי אבות דמינטוס שר־מאה היה בצבאו של אלכסנדר בעת שכבש בסערה עיר חוף צורית זו ועשאה מושבה של בני תרבות. מאז מקפידים בני דמינטוס להשגיח ולשמור שלא יבואו בסוד אזרחי העיר אלא בני־חורין מוגמרים, הלנים שאין בהם ספק, תושבים שקופת־יוחסין תלויה להם על גבם. כך, איפוא, דחו אנטיוכאים שבפתלומאיס את דיודורוס מבוא בקהלם, ותמיד עומד דמינטוס בראשם לזרזם שלא יניחו אמַת־מידתם.

מקצת הרווחה באה לו לדיודורוס בעת שנתחבר אל מפלגתם של הסוחרים החדשים, שדין ודברים היה להם תמיד עם אצילי העיר. נעשה להם סניגור ושמשם־במשא ובמתן, ובין כה וכה ראה קצת בטובה, אך אלה לעולם לא היו עשויים להביאו לידי מדריגה של חירות, ואין צריך לומר ממשלה. איש מהם לא ישב במועצת זקני־העיר. אומנים וסוחרים נולדו, אומנים וסוחרים מתו.

משנקלע לידיו אלכסנדר בנו של מלך ירושלים הריח בו מיד עתידות צפונות ומיד התחיל מקרבו ומגדלו. העניק לו בנפש חפצה מכל המשומר באוצרו, בחכמה ובשירה ובלשון יון ובתכונת החיים ובבחינת הגורלות. הוא ראהו טוב ומהיר דעת, ומשהבחין בו אותה תאוה שבוערת בעיניו כל אימת שהוא נותנן בעושרה של עכו ובסחרה ובבנותיה, ידע כי האיש הזה יכבוש לו את חירותו, ואין לו חירות אלא זו שהוא מטפח דמותה בלבו.

מעודו לא גילה לאלכסנדר כי כאלה וכאלה הדברים בלבו. ואפשר שבזה עוד סימן מסימני העבדות שלא יצאה ממנו. בבית מדרשות שלו אמרו: חירות שבנפש, חירות שבידיעת האדם את עצמו. אילו מעין זאת היתה נחלתו, כלום חושש היה להסיח בפני אלכסנדר רעהו את לבו. לאמור: מולדתי מולדת עבד, אלא בעקבות החירות ברחתי על נפשי, ובן חורין אני? עכשיו הריהו לוקה באותו עוון. נמצא שעבדותו רודפת אחריו עד כאן, נמצא שלא הרפתה ממנו אף לשעה קלה. כבלים מחזרים על נושאיהם.

אכן, כבליו הכבידו עליו מאוד. האדונים כולם אדונים הם, כיוָנים, כיהודים, כמצרים. אלכסנדר, חבירו של לתירוס הוא, חברו של דמינטוס. לגבי כולם דיודורוס רמש הוא שרומש על האדמה. צריכים לו – נוטלים אותו לשעה ומחזיקים אותו בריחוק כלשהו, מפני התיעוב. ואלו העבד עצמו – אף מולדתו אינה ידועה לו. שמא יוני, שמא יהודי בזוי, שמא מן הפיניקים? אין לו זכר וחצי זכר ממראה אביו או אמו. אפשר לא ידעה אמו מעולם אביו מי היה. הרי משולים עבדים לבהמות, נרבעים כבהמות, וניזונים כבהמות ונקטלים כבהמות. הרתיע כלשהו על מקומו, כאילו שב ושכח את הכבלים שלבשרו. קולם היה רפוי ועמום. אי־אפשר היה לו בשום פנים ואופן לנחש את מהלך הקרב, אך הוא זחל עד פתח האוהל ושם כרע רבץ. נתייצב למולו העבד המופקד עליו, וניכר שלא ידע מה יעשה בו. התבונן בו, טילטל כלפיו את חניתו, ולאחרונה קרא קריאה משונה בלשון שאינה נשמעת לאוזן.

“כלום לא אמר אלכסנדר מלה בגיני?” פתח לו דיודורוס בלשון יון, אף כי ראה שהלה אינו שומע לשון זו.

“חברו של אלכסנדר אני,” הוסיף לטעון על אוזן שאינה שומעת, וכנגד חנית מהססת שמכל מקום נכונה היא לדקירה, “לא חברו בלבד, אלא מורהו.”

העבד חדל לטלטל את החנית, אך עדיין היה עומד בפישוק רגליו, מוכן לכל. הוסיף הכבול בלשונו:

“משבא לעכו לא ראוי היה לשמש כָרוז בשוק, ועכשיו אינו יוצא בלא נרתיק של ספר. מיהו שעשהו בן תרבות אם לא דיודורוס?”

הוא זכר את שעות העיון בספרי־קדמונים, את בן־הכהנים שתחילתו היה חושש וסופו נכבש כליל לחכמת יון.

“בלעדי אין הוא קרוי מלך, מלככם זה,” הוסיף לטעון כנגד העבד והחנית שבידו, " לך ואמור לו – אין היום מלכות בעולם אלא מלכות יונית. אותי הוא מחזיק בכבלים? את שִכְלו הטוב הוא מחזיק בכבלים, את בינתו, את אורו באופל. מי ילך לו אם לא דיודורוס? מי ידבר לו אם לא היוני אשר בחצרו?"

עכשיו כבר סילק מעליו העבד את דעתו, אף שמפעם לפעם היה משגיח בו במצודד. דיודורוס הוסיף לדבר אל גבו, אל ירכיו:

“טוען הוא שבגדתי בו, שהולכתיו שולל. יפה. כלום לא שקל לי דיי על אותו מעשה של שטות? והוא כלום לא בגד בי? אכן, זהו מעשה מלך לתפארת. אותה עלוקה שלו, מוכסן המסים, שלח אל הזקנה הבלה במצרים ולי לא מצא לאמר דבר. אני שהולכתיו עד לכאן, רעהו הטוב באמת, אהובו, אחיו. מה עוד כינויי־חיבה בעולם ולא טפלם בי? כלום נקפהו לבו? כלום לזו ידידות ייקרא? כלום זו נאמנות היא? הרי אני מצווה על הנאמנות, והוא, המלך, הכהן הגדול והקדוש – חופשי מכל?”

זיעתו עמדה על פניו. חום היכה בו מישרים, מלמעלה מלמטה, מן האדמה הקודחת. צווחות הקרב נתרגשו ועלו. הוא ביקש את עיני העבד השומר עליו, אך לא מצאן.

אגפו השמאלי של אריסטוניקוס, והוא בתוכו ובראשו, נע קדימה צעד אחר צעד, בכבידות, באבידות מרובות. עוּמקה של הפַלַנְקְס נתכווץ והלך. בעיָם־כוחו עלה אריסטוניקוס עצמו עד לשורות הראשונות. שני הגושים המתגוששים היו דבוקים זה בזה, והלוחמים מהם שנתרסקו חניתותיהם מהם ששמטון – ואז שלפו תחתיהן את פגיוניהם הקצרים. מכים היו ומוכים, חובטים וטובחים מכאן ומכאן. גופים של ברזל התמוטטו ונפלו בלא צווחה. אף־על־פי־כן נע אריסטוניקוס בעים־כוחו, נע והניע קדימה, בכבידות, ביגיעה.

הבחין בהתסערותו של ינאי משמאל, וירווח ללבו כדי רגע. גם הלחץ שמנגד כמו נחלש. עוד צעד בדמים. פתאם נתנועע על הגוש שלימינו כמו הוטל בו נחשול של מים, ובהעיפו שמה מבטו ראה את מפלת אגפו הימיני, שהרחיק לרדוף והוכה עכשיו לאחור בלא רחם. קפץ ושלף עצמו ממקומו. הניח משמרתו לאחד משרי המאות. קרא קריאה אחרונה של עידוד – וזינק אל עבר מהומת הנסוגים.

השדה היה מרווח כאן, אך קרקעו מרובצת היתה בחללים. מטר של חצים חסם הליכתו. לוחמיו עטו אל מולו כשהם נסוגים במפוזר, גופם ורובם מפורדים. סכר להם את ריצתם. מהם שנתלקטו אליו, על אף טרדנותם של החצים שהצפיפו והלכו. חזר וערָכָם. נשמעו לו, אך מעטים היו. הציב עצמו ראשון בשורה ראשונה. מיוגע ומתנשף, מחוץ מעבָרָיו, הוליך לפָנים מה שבידו. טוב לו המוות, שהרי המר ממוות כבר אירע לו – פלנקס שלו נתפרדה, נחצתה – והמחצית הוכתה. לעומתם באו קלעים ומורי־חצים וקלי־שריון שהטילו רמחיהם בתנופה גדולה. הגוף הרופף נזדעזע, ההולכים עמדו.

רומח אחד, קצר מידה, חלף גרונו של אריסטוניקוס, ושם כרע החייל הזקן, נפל שדוד. חייליו הפכו פניהם במנוסה.


משראה אבשלום את אגפו הימיני של אריסטוניקוס כשהוא כובש וצועד לפנים, נתן את האות לפרשיו, והממוּנה על חיל־הרגלים אשר באגפו ראה וכן עשה, ומיד נמצאו מתקדמים והולכים. אבשלום שמר שלא להאיץ בסוסיו יתר על המידה, והיה דבק כל העת אל הרגלים הסוגרים באחוריו. מטר של חצים ואבני־קלע כמו חסם לפניו את דרכו, אך מעטים מפרשיו היו בעלי־שריון, שלא כפרשי ינאי, ולפיכך לא היו אצים כמותם לעוּט אל תוך היורה הרותחת.

פתאום הפכה הליכתו של מלבן הפלנקס שמשמאל לריצה גדולה קדימה, וקדחת נצחון הכתה בינַת אבשלום. הוא הריץ סוסו ועמו סוסי פרשיו אל נוכח פניהם, להישיר עם עוטי השריון המתקדמים, אך גל החצים ואבני הקלע הכה בהם קשות. נבוכו, והיו כתועים שעה קלה. אבשלום ביקש ללכדם בידו שלא ישמטו, והיה מתרוצץ ביניהם, וקורא, אך פתאום נפרצה לעיניו חומתו של אגף זה שבעקבותיו ביקש שלא לפגר. נתפכחה קדחתו וראה כיצד אגפו המנצח מוכה מעבריו, ומצלעו, ומבותר לחלקיו ונפוץ – ומיד עלו מרבית נסוגיו על עבר פרשיו, ומיד שטפו משם והלאה, כשהם מותירים אותו אל מול המערכה. אכן, מיד עוד הרעו לעשות. הם לא עצרו במנוסתם, ובבואם אל בין הרגלים הסוגרים מאחור לא עמדו להדק שורותיהם מחדש, אלא הוסיפו לנוס, ומיד ניצתה בהלה נוראה בכל קלי השריון, ומיד דבקה בכולם המנוסה. נותר אבשלום יחידי בין יחידים בשדה, אל מול קלי רגל ופרשים השוטפים ובאים ברדיפתם ובדריסתם. לא עמד שעה יתירה, אלא אץ להדביק את הנסים. ממילא היה לאחד מהם, ולא עצר בשטף דהרתו, ודהר והוסיף לדהור, ומשהרחיק כבר היתה תבוסת אגפו שלימה.

הפחד דפק בו מאחור, כחרב שמונפת על צוארו. הוא אץ בעצימת חושים, ולא עמד, וכל אותה שעה נשימת פי רודפיו בעורפו, והוא מצפה למהלומה שתנחת עליו. מהרה הגיע עד לאהלי המחנה, וראה שעדיין הם על תלם. אכן, הסוחרים והערב־רב לא התמהמהו משראו את ראשוני הנסים. הפכו רכְבָם, והעלו עב אבק ונמלטו לחוריהם. אלא אבשלום עצמו נפקמה לו כאן מרוצתו. עד כאן, ומכאן החלה החרפה אוכלת בו בכל פה. ואת ינאי הפקיר מאחור! הספק היה לו מיד לתאוות־דמים, לצורך עז ונורא – לדבוק בו בינאי, למצאו ולדבוק בו ולא לסור עוד מעליו.

הוא הפך סוסו אל עבר המלחמה, ואין איש עמו.


אך פנה ינאי עם פרשיו לאחור, אל עבר גייסותיו המפגרים, וכבר ראה מה חמור הוא משגהו. אלא כבר נמנעה מאתו להשיב את הגלגל אחורנית. הגוש הגדול, חסר הצורה, גוש הלוחמים בני הכפרים, עמד עד עתה וצפה בחרדה אל עבר מלכו המסתער, ומשראה פתע כיצד זה פונה לאחוריו ונסוג בדהרה – אחזה בו בהלת מנוסה, ושוב לא היה להם עוצר. המראה היה מחריד. ינאי רדף אחריהם, הצליף בהם, זעק, השביע – אך עשרות אלפי לוחמיו היהודים הפכו את פניהם וזינקו לאחוריהם כמוכי שגעון. סוסיו היו מהירים מהם, והוא נהגם בעקיפה על מנת לבוא אליהם, אל ההמונים הגועשים במרוצתם, ולסכור להם את דרכם לפנים. אך דומה כי יד אלוהים היתה בו, יד גורל מר ומהתל. הגוש הגדול נפוץ ונפזר לכל עבר. הם נתייראו מפניו לא פחות משנתייראו מפני חציו של האויב. חטיבותיו ופלגותיו היו ככלי־חרס שנתרוצצו ושמנם ניגר במורד. הנה היו האלפים גוש אחד, הנה נפוצו למאות מאות, הנה נפזרו המאות.

ינאי קפץ אל תוך המהומה, והוא בפרגולו וקציניו בפרגוליהם התחילו מצליפים וזועקים להשיב סדר ולקבץ פזורים, אבל המהומה אך גדלה והבהלה נתלקחה ואחזה ברבים.

הם נסו ונמלטו על נפשם כל עוד רוחם בם – כל אותם בני כפרים, כל אותם יהודים נתיני־המלכות, כל אותם בני בריתו של אברהם, עמם של בית־חשמונאי, כל אותם שנלקחו מאחורי צאנם ומחרשתם, כל אותם אלפי קלעים ויורי חצים ותופשי חרב, כל אותם הולכי רגל מעוטי שריון וקלי תנועה אשר גאוות ינאי עליהם, כל אותם רבבות אנשי־צבא שעמל וטרח ויגע לשוות להם צורה ולתת בהם תוקף, כל אותו ציבור שחור וגדול וכבד של גייסות, של קוני נצחון ועוצמה, כל אלה כשלו עתה ונמלטו, מהם מטפסים להר ומהם חומקים לערוצי הנחלים, ומהם שוטפים והולכים במורד הבקעה, ומהם נפוצים על פני הככר כרמשים שהוכה תל עפרם, והפרשים מעטים מיטלטלים אילך ואילך, מצליפים בפרגוליהם ואין להם שומע, מהם נשמטים פה ושם מעל סוסיהם, ומהם נותנים ראש ובורחים. נבוסו כלם, נבוסו והיו לעפר.

כבר נתרוקנה הככר על סביבי ינאי. נאמניו נתלקטו אליו. הבחין באנטיפס שלא הניחו אף לשעה קלה, וחש שדמו הופך דמע. מאחור גחו וצעדו בתרועה רגליו ופרשיו המעטים של לתירוס. עוד געשה המלחמה מאצל אלפיו של אריסטוניקוס.

חמוץ־בגדים, גלוי ראש, תלש ינאי את חרבו ונקב בה חַמַה שמעליו.

“מי לינאי אחרי!”

והוא לא התבונן עוד אלא עט דוהר אל עבר פני האויב, להיות אחרון למלכים ולא ראשון לעבדים.


דיודורוס הבין פשרה של המהומה קודם שהבינה העבד העומד עליו בחניתו. הוא קרא אליו בגרון, ומשלכד את מבטו, החל מסמן לו בהעויות וברמיזות של אצבע ופנים שישחררהו מכבליו על מנת שיעניק לו כל טוב עולם. העבד לא הבין דבר, אך תחת זאת נמצא משלח מבטיו לצדדים. תוך כדי כך התחילו חולפים על פניו במרוצה מאנשי גזעו, והללו זעקו אליו דברים בהולים, ומיד עמד ממקומו וקפץ ורץ בעקבותיהם.

הרצים רבו והלכו. אכן, תבוסה היא. קרא דיודורוס ושנה ושילש אל כל עבר, ולא נענה. אי־אפשר היה לו לקום על רגליו, שהוא תשוש וכבליו מדאיבים את הבשר ומכבידים את העצמות. מותו ירד עליו כחשיכה שיורדת על העין. משך ונזדחל אל מחוץ לתחומו של האוהל, אל הדרך. הוסיפו לעבור על פניו, אך קול צעקותיו נתבלע, נתרסק ונחנק. נתחבר אל דרך הנמלטים, על גחונו זחל בעפר. עברו על פניו, דרסו על גופו. זעקותיו נתבלעו. שפעת סוסים עברה בדרך.


נצחונו כבר היה מוחזק לו, לפילוסטפנוס. אמנם, בלב המערכה, בתווך, עמדו עדיין כמה מַלבנים של בעלי־שריון והשיבו מלחמה, אך כבר היו מוקפים מעברים וגורלם נחרץ. הוא היטה את סוסו והוליכו לעבר מחנה המלך. ביקש למסור לידיו את הנהגת המלחמה, למען יהיה הנצחון קרוי על שמו. לזאת דאג לא רק בשביל לחלוק למלך כבוד, אלא בשביל לקנות את לבו ולהפיס את דעתו, שהרי נצחון זה עלה לו בדמים מרובים, כמחצית חיילותיו אבדו בקרב, ובכללם כמחצית בעלי שריוניו.

לתירוס שרוי היה באהלו, ודעתו מסולקת מעל הנעשה בשדה הקטל. דבר נצחונו כבר היה ידוע לו, אך רוחו היתה קודרת. לא זיכה את פילוסטפנוס אלא בהצצה חטופה, ומיד הרמיזו שיתפוש מקומו ויישב. כל בני פמליה שלו היו מכונסים באותו מעמד, ולאחר שראָם שהם ישוּבים איש במקומו, חלץ מחיקו מגילת־כתב של גומא, וגללה ונתן עינו במסובים.

“זה עתה קיבלתי אגרת מאוהבי באלכסנדריה,” פתח ואמר כמקדים דברי־הסבר למה שהוא עתיד לקרוא לפניהם מעל הכתב, " והריהם מודיעים אותי כי אמי הכבודה, אלמנת המלך אבי, מזעיקה את צבאותיה מכפריהם וממושבותיהם, והצי נאסף והתכונה למלחמה בעיצומה…"


מלחמה קשה נלחם אבשלום בסוסו שלא יהפוך פניו וישטוף עם הנמלטים אשר עלו וגאו לנגדו במרוצה מטורפת. אף־על־פי־כן נסחף ונגרף דרומה, ועד שהיה מבקיע ד' אמות לפניו היה נסחף ק"ן אמות לשמאלו. הכה בסוס בכל חמת־יאושו וחתר לצאת מתוך המהומה. מבטו קדח לפנים ואת הנעשה על סביבו לא ראה, כמו נסתמאו עיניו. רק לאחר שנקלשו גלי הנמלטים פרץ לו דרך, וכבר היו החצים מזמזמים באותו מקום. מיד הבחין בסיעה מתגוששת של פרשים, הרחק לפניו, שהיא מוקפת מרצחים ומפילה בהם ונאבקת עמם אנה ואנה.

שם, בתוכם, נלחם ינאי. וַיְרא יהודה כי בַקִחידס ותוקף־מחנהו בימין, ויתחברו אליו כל אמיצי הלב. וכיהודה ינאי. מלחמתו האחרונה. ותכבד המלחמה ויפלו חללים רבים, ויהודה נפל והנשארים נסו. ככתוב בספר המקבים. כיהודה כינאי.

לבו נכמר, אך עתה לא פחד היה בו אלא תקוה. אי־אפשר לו לבית חשמונאי שיימחק מעל לאדמה. יעשה ויושיע. עוד יש לו, לנלחם שם בדד, עוד יש לו מחר בעולמו. הוא האיץ את סוסו ומיד הבקיע אל עבי הקרב. מרצחים שבא עליהם מאחור נתבהלו ונפוצו, והנרמסים נרמסו. בסיעת הנצורים ניצנצה שמחה. הכו וחתרו לעבר מזה. ראה אבשלום והנה ינאי אצלו, מקצץ והולך שכם אחד עמו. הוא היה פצוע בראשו, מצחו מנטף וזקנו שקוי בדם כהה וכבד.

מבעית היה במראהו. אחז בו אבשלום:

“למען ירושלים, ינאי – הצל את נפשך!”

ינאי תלש זרועו מאחיזתו. זעק אל פרשיו, הוסיף להכות. פתאום הבחין אבשלום באנטיפס שהיה מגונן על אדוניו מאחוריו ומצלעו, וקולט חצים שנורו לעומתו במגינו, ומכה וחובט לכל עבר. זעק לו אבשלום, ונענה במו מבט. הרמיזוֹ, והלה הבין וקיבל. דפק אנטיפס בסוסו, ודפק אבשלום מעבר מזה. מיד היו שניהם כאחד חופפים על ינאי מצלעותיו. אחזו בו שניהם. חבט אבשלום בכל מרי תקוותו על גבי סוסו של ינאי והלה ניעור בקפיצה. קפצו עמו, מיד הפכה קפיצתם ריצה, ולהלן דהרה ומנוסה של טירוף־הדעת. ינאי היה כהלום רעם, רך ונשמע לאחיזתם הקשה. יד פצעו השותת דמים גברה עליו. נאמנים שמאחור עשו כמותם והיו מדביקים אותם ומגוננים עליהם מגבם.

דהרו ולא עמדו. חלפו פגרי הלוחמים, אהלי המחנה המחוצים לקרקע, שברי הרכב. עלו וטיפסו במשעולי הרמה, הדביקו ועברו על פני אחרוני הנמלטים.

דרומה, דרומה, דרומה – אל עבר ירושלים.


תולדות ינאי המלך, כתבם אבשלום בן הורקנוס

(מן העמודה השלשים ושביעית)

בְּשׁוּב הַמֶלֶךְ יַנַּאי אַלֶכְּסַנְדֶר לִירוּשָׁלַיִם

הִסְתַּגֵּר בַּמְּצוּדָה אֲשֶׁר לְצֶלַע הַר־הַבַּיִת וְאֶת בֵּיתוֹ

וְהּמַּלְכָּה לֹא פָּקַד בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים תְּמִימִים. כָּל

אוֹתָהּ עֵת הָיוּ פְּלִיטֵי־חֶרֶב מְאֶרֶץ יְהוּדָה מְבהַלִים אֶת

יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׁמוּעוֹת נוֹרָאוֹת עַל דְבַר מַעֲשֵׂי

אַכְזָרִיוּתוֹ שֶׁל תַּלְמַי פִילוֹמֶטוֹר הַמְכֻנֶּה לָתִירוֹס, אֲשֶׁר

עָבַר כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת בְּכָל נַחֲלוֹת יְהוּדָה, לְאַחַר שֶׁהִכָּה אֶת

צְבָא הַמֶּלֶךְ.

עַד לְמַרְגְלוֹת קֶרֶן סַרְטָבָא שֶׁבְּבִקְעַת

הַיַּרְדֵן רָדַף תַּלְמַי אַחֲרֵי הַנִמְלָטִים מִפָּנָיו וְהָיָה

מְקַצֵּץ בָּהֶם עַד שֶקָּהָה בַרְזִלוֹ. מִשָׁם נָסַב וְעָלָה בְּמַעֲלֵה

הַנַּחַל בּוֹאֲכָה שְׁכֶם, וּמִשָׁם הֵחֵל מַשְׁמִיד וּמְכַלֶה כָּל

כְּפָר וְכָל מוֹשְָׁב אָדָם שֶׁנִקְרוּ לוֹ בְּדַרְכּוֹ. תְּאֵנָה

וּבֵית־דָגוֹן נָפְלוּ לְיָדָיו רִאשׁוֹנָה, וְהַדְבָרִים מַחֲרִידִים

מִשְׁמוֹעַ. שְׂכִירָיו שֶׁל לָתִירוּס הִתְנַפְּלוּ עַל כְּפָרִים אֵלֶּה,

שֶׁהָיוּ מְלֵאִים נָשִׁים וִילָדִים מִהְיוֹת הַגְבָרִים לְקוּחִים

לְצָבָא, וְעָרְכוּ בָּהֶם טֶבַח נוֹרָא. הֵם נִתְחוּ אֶת קָרְבְּנותֵיהֶם

נְתָחִים נְתָחִים וֶהֳטִילוּם לְחָבִיוֹת שֶׁל יַיִן וּנְתָנוּם עַל

הָאֵשׁ וּבִשְׁלוּ אֶת בְּשָׂרָם, וּלְסוֹף שָׁתוּ וְאָכְלוּ מִמָּה

שֶׁבִּשְׁלוּ. בְּכָל מָקוֹם הִקְדִימוּ אֶת הַמְּבַּקְשִׁים לְהִמָּלֵט.

הֶעֱלוּ בָּאֵשׁ אֶת הַגְּרָנוֹת, בָּזְזוּ אֶת הַחִטָּה, וְטָבְחוּ אֶת

הַצֹאן וְאֶת הַבָּקָר. מִגְדַל אָפֵק וּפֶגָּע הָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ,

אוֹנוֹ וּבְנֵי־בְרַק הוּשָׂמוּ שְׁאִיָה, גַּגּוֹת צְרִיפִין נִמְחוּ,

לוּד נָבוֹזָה. כָּל אֵלֶּה לְבַד מִמֵּאוֹת כְּפָרִים וּבָתֵּי שָׂדֶה

וְנַחֲלָאוֹת שֶׁבֵין כְּפָר לִכְפָר שֶׁלֹּא נוּתְרוּ בָּהֶם אֶלָּא

גְחָלִים וּפְגָרִים.

 

שער מודיעים    🔗


א    🔗

משיצאה נעמית בת חוני ועמדה על סף בית־אביה, כל עצמה גלויה באור חמה של צהריים, עלה באחת קול שופר וקול טבלא, שמכריזים ואומרים: בואו להוליך כלה לחופתה, בואו לשמח כלה לחופתה. אף־על־פי שלא היתה כבר בחזקת תינוקת, נתבלבלה עליה דעתה באותו מעמד, ונתרשלה על הסף. שאון התקיעות ושאון החבטות שבאו לשמחה, ציערוה. אילמלא תכשיטים כבדים שלזרועותיה, כבר היתה פוקקת אזניה. שכחה כיצד מוציאים רגל בשביל לילך, וכמה כבדו תכשיטים שאינם שלה. הריהי יוצאת בכלכול ראשה המעוטר, בהינומה של שיראים, כולה מקוטרת ומבושמת ומכוחלת, ועיר של זהב לה למצחה – אלא למחר מחזירה היא כל דבר לאדוניתו. אילמלא בתו של חוני היא, כלום היו עורכים לה חינגה זו?

אחזה בה יד כמושה מאחור, והיתה זו אמה, שכבר כמה וכמה ימים שרויים חריצי־פניה בדמעם. בלא אמירה הצביעה לה כלפי מטה, אל אסקופה שלרגליה, והיא אבן מחוקה רבת־שנים, רבוצה בפתח. מיד סברה נעמית רמיזת אמה. עמדה ורקקה שלש פעמים כנגד אותה אבן, והיתה ממלמלת:

“יהי רצון שלא אשוב לדרוך על ספו של בית זה!”

לא ידעה מה פיה אומר, אך הזקנה געתה בבכיה וכל הנשים שבאותו מעמד געו בבכיה, ותיכף לכך גבר קול השופר, וסיעה על נערות פרצה ובאה מרשות הרבים, כשהיא פוצחת בזמר של שמחה והטבלא עונה לעומתה בהך הך.


מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ

הֵבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ

נַזְכִּירָה דֹודֶיךָ מִיַּיִן

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ.

נטפלו אליה שתים שהן שושבינות לה, אחת זקנה ואחת בתולה, ולא הניחוה מידיהן עד שיצאה עמן לרשות הרבים, והכל מפנים להן את דרכן, חומה מזה ומזה, והחומה מטפחת בידיה ורוקעת ברגליה ומצוות בגרונה:

מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ.


צעדה נעמית ולבה מפרכס לה בגרונה. שלא מרצונה נעשתה עילה לכמה וכמה שמחות. הסתיו הריהו קרב לסופו, ואף־על־פי־כן עדיין לא נעשה חג של כלולות במודיעים, וראשונה היא בבנות לעטר הינומה של כלה על ראשה בשנה זו. ברגיל, ימי־הגורן ימי כלולות הם, ולא כן השנה, משום פורענות לתירוס וצבאותיו. עכשיו נצטרפה שמחה לשמחה, שכבר הרחיק הרשע מכאן, בואו מצרימה, ועשן הדליקות כבר כבה, והמתים נסתם עליהם הגולל והחיים החלו בודקים מכותיהם. ששון וזמר שהיו כבושים כל ימי־האימה פרצו עכשיו לכבודה של נעמית, ובעצמו של דבר לא לכבודה אלא לכבוד אביה, ושוב מצטרפת כאן שמחה לשמחות. אביה, שאין בידו להספיק לה עטיפה ומלבוש בעת שהוא מוליכה לחופתה, מיום ליום מתרבים הבאים לשחר את פניו.


ברשות הרבים המתין לה אפריון מקושט ומוזהב, כשכמה וכמה מיקירי מודיעים ניצבים אצלו בשביל לטעון אותו על כתפיהם ולהוליכו אל בית אבי החתן. מיד ראתה נעמית מיהו שעומד בראשם גדליה בן־בטנית חזנה של גמזו, ומכאן למדה שזכתה והסבה שמחה לא רק למודיעים אלא לכמה וכמה עיירות שביהודה. עד כדי כך ראויה היא?

כיון שקרבה אצל נושאי האפריון הניחו הכל את מקומם והחלו מרקדים כנגדה: כלה נאה וחסודה, כלה נאה וחסודה! נתנוה שושבינותיה בתוך אפריונה וסככו עליה בסדין מצויר, ומיד היתה מופרשת לה בתוך ביתן מקוטר בבשמים ואפלולי, שכבר הוביל נאות והדורות ממנה. קול הששון היה נדחק ומבקיע אליה מבחוץ, ללמד שיש לה קיום, לשמחה, גם בלעדיה, ופתאום נעקרה והיתה נישאת. פרץ קול זמרה, כמו ארץ נבקעה, ומיד נמצאה מיטלטלת ונעה בין שמים לארץ. כך בגופה וכך בלבה. מה שמחה היא, אם למחר יוצא יוסי בן־שמעון חתנה והולך לירושלים על מנת שלא ישוב אלא מקץ שנתים ושלש. מנהג הוא שנתפשט באחרונה, לעקור בנים מביתם וחתנים מחופתם בשביל שילכו להתאבק בעפר רגליהם של חכמים. שמעון אביו של יוסף, אף־על־פי שמתעסק בקדרות ואינו אלא אומן, נאמנם של חכמים הוא ומבקש לחלוק עמם. באו ואמרו שזימן לכאן מגדולי אנשי ירושלים, רבותיו של יוסי, בשביל שיראו את בנו בחופתו וימהרו ויטלוהו בשובם לעירם. אומן יפה־דעת זה לא היה מתחתן בבתו של חוני, אילמלא נעשה זה באחרונה בעל מופת שקילוסו בפי כל. נמצא שאם זכתה ביוסי, אבן טובה של מודיעים, לא זכתה אלא מכוח אביה. ונמצא שהכל יש להם טעם שיתנאו ביום זה, לבד ממנה.

עלה קול תוף ונתלווה לו קול חלילים. מתוך הטלטול נפשלו מפרק לפרק שולי הסדין ובעד גדיליו נשקף לה עולמה. קורקנות גדולים של שעוה היו בוערים ונותנים להבה ממושכה וגבוהה, והנערות היו מרקדות ובני הכפר והכפרים מצטרפים ובאים על כל בית ובית.

אותה שעה יצא חוני אבי הכלה ועמד על גבי אבן מחוקה ורבת־שנים זו שלסף ביתו. אבן יחידה היתה היא כאן, שהבית כולו חומר וקש. משזקף חוני קומתו חוץ לפתחו הגיע ראשו לכרכוב הגג. בקתה רפופה ופחותה שאין לה חצר ואין לה גדר קרויה ביתו. נתרוקן זה לגמרי, שהצעירה בבנותיו נישאת והולכת. שעה קלה המתין חוני להילולה שתרחק ותסע לפניו, ואחר־כך התחיל צולע ונשען חליפות על מטהו.

חוני שמעודו עני היה – הוסיף והֶעֱני באחרונה. דבר לא נותר, אף לא משען־לחם. מי יחכיר אדמתו לאריס שרגליו מחורכות? בשכבר הימים התנהל בעקבי שורו על פני מענית שנחלתו היתה. רובי שנותיו נתייגע כאריס על אדמת אחרים, ופעמים נגלגל בשכיר יום וכשכיר שעה. מעניתו משועבדת היתה עשרה שעבודים כנגד סאה של זרעים, שחייב היה ללוות לו מדי עונת זרע בעונתה. אנדרוס בן אנדרוס, מוכסנם של מסי־הרשות במודיעים ובאחיותיה, היה אדון לו כשם שהיה אדון לרוב אנשי מודיעים ככלם. כל אותן השנים ־ בנים ובנות לו, שהם תלואים על צוארו ואין לו פת לפרנסם. ימים טובים לא באו, ואם באו – תכפו להם רעים שהשכיחום. אף־על־פי־כן לא שמעוהו מעולם מוציא דיבור של גנות מפיו. במודיעים שאין לה מאריכי לשון חשוב היה כשתקן מופלג. במודיעים שעוד רוח המקבים שורה עליה חשוב היה איש תם וישר, עמל באמת ודובר באמת. אכן, אם העדיף שתיקה על שיחה, הרי ככל אחיו בכפרו ובמחוזו ובארצו היה מצניע את זעמו בחובו ושולח כל תקוה וכל תפילה שבלבו אל אביו שבשמים.

ואביו שבשמים מנסהו בנסיונות קשים. תחילתה של שנה זו, בסימן של ברכה היתה, כמדומה. גשמים במועדם, רוחות במועדם, חמה במועדה, וכבר היתה שמחה תמה מתלבטת בחדרי לבו, כבלב אחיו, שמא יוציא יבולו היפה, וישבע אנדרוס ויותיר, ותהי זו ראשית ברכה בעמלו. לעת הפסח כבר עמדה קמה משובחה בשדות, והכל העלו מגליהם וחרמשיהם לתקנם ולהשחיזם. אלא גרמו עוונות, ובאו שלוחי־הרשות ונטלוהו לחוני בזרוע, כמוהו כאחיו אנשי מודיעים והכפרים, ועקרוהו מעבודת־שדהו, לשמש בצבאו של מלך וכהן־גדול וללכת בדרך שלא הלך בה ולא ביקש ללכת בה.

נעשה לו נס, וקם על רגליו המחורכות, ובעת שעשה הצבא הגדול את דרכו צפונה עשה בעל היסורים את דרכו דרומה. עד שהגיע לביתו כבר היה מעשהו מפורסם בגלילות־יהודה, מופלג ומוגזם במידה יתירה, וכשבא לביתו שמע שהחלו קוראים לו חוני המעגל, על שם אותו מעגל שבתוכו נעשה לו נס. לא נקט בעצמו גדולה ואף נשתמט מן הבריות. היה יוצא עם אשתו ועם בתו לחלקת שדהו, לקצור ולעמר. מה יכול להועיל ברגליו המחורכות, אלא אותה שנה יצאו נשים ותינוקות וזקנים וחולים, והיו קוצרים ומוליכים הגרנה קומץ אחר קומץ. כבר יצא רוב תמוז ועוד לא כילו קצירם. מכל מקום נתמלאו הגרנות, שהשנה שנת ברכה, והחלו דשים. דיש בלא גברים, אין רואים את סופו. יומם סובב מורג וסובבת מיטה של טורבל, סובבים שוורים ופרות שעיניהם חסומות וילקוט של גללים תלוי להם מתחת לזנבם – והעמרים כמו במקומם עומדים. בינתיים אנדרוס ובריוניו סובבים אף הם על פני הגרנות, אומדים שיעור הברכה ומחשבים שיעור הלקיחה, מעשר ותרומה ומס־המלך וחובו של אמרכל ודמי אריסות ודמי־גורן. איש אינו מעלה מחשבה של לזות על לבו, אלא מושכים והולכים בעמלם. מי שקצר ומי שדש החל זורה. רוח יפה של ים באה ומנשבת לעת הצהריים ואינה עומדת מנשוב עד קץ אשמורת ראשונה של ליל. עומדות נשים ועומדים זקנים וזורים לרוח. נזקף אף חוני על ברכיו, שקשה לו עמידת־רגליים, חופן ברחת של עץ מתוך הכרי ומייגע זרועותיו ומטיל תבואתו לרום. כל כולו מתעפר במוץ ובאבק־האדמה, שאין בכוחו לצדד ולזרות מגופו והלאה. נדים לו שכניו, ודיבור רודף דיבור. צדיק שכמותו, חסיד מן הראשונים, קדוש מעונה ונסתר; והרואים רואים שאף גרנו כמין עוגה היא עשויה.

כברו הנשים בכברה, עיגלו וטפחו כל כרי של חיטה וכל כרי של שעורה, מדדו חזור ומדד בשביל להפריש התרומות והמעשרות, וזריזים כבר התחילו מצפינים מיטב בַרָם – ואז נתרגשה ובאה פורענות של לתירוס, והלה לא הניח אחריו כברת־ארץ שלא חרכה ושרפה ועשה בה חורבן. מודיעים, שהיא מוצנעת בין שלוחות ההרים, לא לקתה אלא בשולי נחלאותיה; אך אחיותיה ולוד על כולן, העומדות לו לאותו רשע על דרכו לגבול מצרים, אלה הוכו מכה נוראה. שנת ברכה היתה לשנת מארה, וכמה וכמה ריבוא כורי חיטה טובה ושמנה עלו בעשן. אמרו: אף מודיעים נספית ברעה, אילמלא חוני שכיפר עוונם של אחיו, ומקרא מלא קראו עליו: אכן, חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. סחו בו מעשה שבלילה מן הלילות עג עוגה גדולה ורחבה במטהו, והקיף כל בתיה ובקתותיה וגרנותיה של מודיעים, ולבוקר חלפו צבאותיו של לתירוס וביקשו לפרוץ ולא פרצו, משל אילו חומה היא שנזקפה כנגדם.

כיון שלא נגעה אליה הרעה, נעשתה מודיעים אם לאחיותיה. באו לבקש לחם ונתנה, באו להלין חולים ובעלי מומים – ופתחה להם דלתותיה. אמרו: כחוני באנשים כן מודיעים בעיירות. ועוד אמרו: מועדת היא עיר זו להוציא מתוכה מושיעים לישראל.

עכשיו, כיון שיצא לרשות הרבים, גדלה שמחה שנראתה קודם לכן כאין גדולה הימנה. מכל בית ובית יצאו גברים ונשים וטף אל מול פני האפיריון הנוסע והיו מתחברים אל ההילולה ומרבים את הרבים. אלה יוצאים בכלי־זמר ומזמרים ומנגנים, אלה יוצאים במטפחות ובסודרים ומחוללים לפני הכלה, כשהם הולכים ומקפצים להורות לה את הדרך. אלה מוציאים תינוקותיהם בקופות של קליות ואגוזים שיחלקום בין הבריות, ואלה נושאים על כרסיהם קדירות מגודשות בפיסות בשר מבושל ומחרוזות־דגים ומיני קטניות ושומשומין. כולם כאחד נדחקים ובאים לפני כל מי שהוא מזמר ורוקד ומציעים להם מטובם, להרבות ברכה בשמחה. מודיעים עלובה זו, שאסמיה נתרוקנו ופרנסתה לקתה, הוציאה על קורטוב שבמזוויה לרחוב, בשביל כבוד בתו של חוני ובשביל שמחה זו, שיהיה רצון ותהא קץ לפורעניות ופתח לשמחות.

ככל שנע האפריון והלך כן נתרבו מלויו ומשמחיו, ולקץ שעה קלה כבר אי־אפשר היה להעביר מחט בחללו של רחוב מריבוי המרקדים ומעיבוי הצופים בהם. או אז הוצאה חבית של יין, סתומה ופקוקה לכבוד כלה בבתוליה, והיו מגלגלים אותה רצוא ושוב ומעבירים אותה לפני הכלה, לאמר: ־ תהי כריסך משובחת כחבית זו, יהיה פריך משובח כפריה של זו. כיון שראה הציבור בגלגולה של אותה חבית ונרמז על כל שמזומן לו בשתיה ובאכילה, פתחו בשיר והיו הנשים אומרות והגברים נענים לעומתן.

אומרות: “לא כחל ולא שרק ולא פרכוס”,

ועונים: “ויעלת חן!”

אומרות: “לא כסף ולא זהב ולא פנינים,”

ועונים: “ויקרה מפז!”

“לא עבדים ולא שפחות ולא אמות,”

“ואשת חיל!”

וחוזר חלילה:

“לא כחל ולא שרק ולא פרכוס,”

“ויעלת חן…”

מופרש לעצמו בחופת־חתנים שלו, העשויה פיפרית של קנים, ישב יוסף בן־שמען והיה ממתין לכלה ובתוך כך תפוש מאד בהרהוריו. אילמלא אביו שלא זכה אלא בבן־יחיד, לא היה מניח להם שכך ירעישו כל העולמות ביום חתונתו. תלמידו של יהודה בן־טבאי היה, מן המחמירים על עצמם, ולא היתה רוחו נוחה מן המשכיחים רישם בשמחות. דל גאה הרי זה חוטא ומחטיא. וחופה זו כל עצמה, שעשויה פיפרית של קנים המבצבצים זה לכאן וזה לכאן כבוד הוא לחתן היושב בתוכה?

הושיט ידו ותלש אגוז מן התלויים מעל לראשו. מן החדר הסמוך, הוא חדר מלאכתו של הקדר שסילקו ממנו כל כליו ונעשה כמין טרקלין לשעת הדחק, עלה קולם של הקרואים. מעך את האגוז באגרופו, פצחהו והחל לועס קצתו. עוד היו תלויים שם מעל לראשו רימונים וצלוחיות של שמן ולשונות של ארגמן – ואחר־כך יתקהלו עניי המקום ויהיו מתכתשים על כל זכייה קטנה מן הזכיות הללו. הדסים שהיו קלועים בינות לקנים נתנו ריחם הדק; כתונת לבנה שלגופו השיבה כנגדם ריחה החריף, ריח פשתן. הכל היה עשוי כתיקונו, לבד מדעתו. לא נתפש לו עדיין שהוא יושב כאחד החתנים, נעטר בעטרה של זית, ממתין לכלה ולשושבינים, נתון ועומד להולכה ולהובאה, שהרי קודם שלושים יום עוד היה מתנהל, אחד מריבוא, בטורי צבאותיו של ינאי.

נפתחה דלתו של קיטון ונכנסו שושביניו ונטלוהו מכאן ומכאן והוליכוהו לטרקלין, שכבר נשמע ועלה קולם של מוליכי אפיריון הכלה, כשהם מתקרבים ובאים. עתה נקפהו לבו לראשונה, שהרי מעיקרו רצה בנעמית מאד, והנה הוא כונסה לו לאשה. את עינו נתן בה מכבר, אלא תינוקת היתה, אך זה מלאו לה י"ג שנותיה, ואביו היה מבקש לו אחרת, מעולה הימנה בייחוס ובנכסים. כיון שגלה למקום תורה ואחר־כך הובל על כרחו לשמש בצבא המלך, לא באו לידי ריב על הדבר. עד שחזר ובא נתגלגל אותו אביון ונעשה בבת־עינה של מודיעים. עכשיו נתכנסו מחכמי ירושלים ומיקירי הכפרים בשביל להתכבד בכבודו. לא כן יוסי. כשם שלא היתה נעמית פחותה לו תחילה, כן לא נתעלתה עכשיו בזכות אביה. יקרה היתה לעצמה, ומי יתן וישמחו זה בזו כשם שכל השאר שמחים אלה באלה.

בעודו עומד בפתח הטרקלין ביקש יוסי בעיניו ואף מצא את רבו יהודה בן טבאי. הלה היה מיסב בראש השלחן, בינות לזקנים ולחכמים, ופיו אינו פוסק מדברים מאירים ומשמחים, שכל שאר ההמולה והדיבור מתבטלים מפניהם ככוכבים שמתבטלים מפני החמה. כיון שנמצא החתן עומד בטרקלין קמו הכל ממקומם. כיון שקמו, משכו שני השושבינים את העלם הנטוע ביניהם והוליכוהו משם ולהלן אל פתח הבית, אל רשות־הרבים, להקביל פני כלתו. בקול המולה שנתחדש החרו אחריהם כל המסובים, ושאון הזמרה הבא מן החוץ התקרב והלך.

עתה עמד יוסי בפתח הבית, ובו ברגע שטפוהו גל הזמרה, והיה מובלע בו כאחד עם כלתו ועם כל הקרואים. באמת חשוב היה על עצמו כטובע. באפיריון ישבה אותה נערה שתחילה היה מרדף אחריה במשעולים ועתה רצה בה לאשה, אך מה לכל בעלי המהומה האלה וליומו? הנה הוציאו שני בעלי כרבולת, תרנגול ותרנגולת, לאמור: פרו ורבו כתרנגולים, והנה ניתר הזכר וקפץ על גבי פלומת נוצותיה של הנקבה הנקרנית, והעלה עפר וקרקור, ועליהם צחוק הרבים שיש בו יותר מאבק של תפלוּת. נכמרו רחמיו על נעמית הכבושה באותו כלא, ומיהר ונדחק אל בין נושאי־האפריון והחל טוענו עמהם. נתלקחה שמחת השמחים ופצחו שוב בזמר. נתנודד האפריון ונישא עד שעמד לפתח הבית, וכאן הקביל בן־טבאי את פני הבאים בברכה. יצאה נעמית מתוך אפריונה ותהום הככר מקול הששון והחבטות וההילולה. אחזו שושבינותיה, של הכלה בזו ואחזו שושביניו של החתן בזה והכניסום לבית. אחריהם שבו נכבדי הקרואים ונכנסו לטרקלין, והרבים נותרו על עמדם בחוץ, מתפרנסים ממה שזימנו להם שם במאכל ובזמר.

קידשה, וחזר על דברים מפי רבו ולא ידעה נפשו מה שפתיו ממללות. שמע שמברכים ושמע שקוראים בשם, ובאמת לא שמע דבר, שנתמצעה מין חציצה אטומה בינו ולעולם. כיון שנגעו אצבעותיו באצבעותיה למד שכמוה כמותו, רועדת וקרה ומפוחדת. הרי היא מקודשת לו, הריהי אשתו, הריהי נחלתו נחלת־עולם! ופתע התחילו מטילים שומשומין ואפונים מבעד לפתחים ולחלונות, והכל התחילו דוחפים את החתן ואת הכלה לקיטונם ולחופתם.

לראשונה ראה את נעמית ולראשונה ראתה נעמית אותו. עומדים היו זה כנגד זו בקיטון המצומצם, שרק אשנב שבתקרה מטיל בו בהורית כלשהי, לבד מן הנרות הגדולים הדלוקים בארבע קרנות החופה. נראים היו לעצמם כמובדלים מעל כל העולם, אך באמת עוד נתעסקה כאן אמה של נעמית במצעים שלחופה, ושושביניו של יוסי היו בודקים אחריה ומשגיחים שלא תחרוג חוץ לרשותה, ואלה וזו ערוכים ודרוכים כאילו בהם אירע המעשה. לראשונה נסתלקה אם נעמית ודמעתה על לחיה, שושביניו של יוסי לא עזבוהו עד שלא נתן בהם עינו לרעה. מגחכים היו ומרבים דיבור, והאחד חתם:

“תנוח דעתך, יוסי, אילמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים. יברך האל את אוניך!”

נעמית נרעשת היתה, וכל קול שהבקיע בעד הכתלים הרופפים הבהיל אישונים גדולים שבעיניה, שיהיו מקפצים ומנתרים. עיניים יפות אלה, שתמיד מלאות היו משובה, נעשו משכן לפחד. קרב אליה יוסי ונטלה בזרועותיו והיתה הנערה מרטיטה כאילו אחזתה הצינה. מה יאמר לה, וכבר כל הדברים הנאים שאפשר לו לחתן לאמור ביום שמחתו אמורים וצווחים בחוץ, בפי כל סובא, בשופר ובטבלא. כלה נאה וחסודה, והרי ראשה כבר מלא בזה. יוסי, שלאחרונה אין לבו הוגה אלא במצוקתו, ראה שאף לכאן חדרה מצוקתו ובאה. הלב ביקש פרישות וטהרה ונעימות, ואלו המהומה שבחוץ תבעה עדות של ממש, דם בתולים. חרדה נעמית בין זרועותיו משחבקה בכוחו אל חזהו. דמעות שהתמהמהו עד עתה מצאו דרכן אל קצות שפתיה, במליחותן ובחמימותן. ראה יוסי בכך וידע כי הוא מושיעה. נסמר בשרו בגאוה ובמרי. נטלה חבוקה אל יצועי־החופה ופרע כליה. נענתה לו והיתה כבושה וממתנת. רק בשרו ועצמו יודע כמה היה דואב ומפלל לשעה זו בימי הפרך המרים ובלילות הנדודים הארוכים, בעת שהמחנה הגדול כולו היה כותש איש פלגשו, ויוסי תלמידם של חכמים הוגה בנעמית אשר במודיעים.

גופה הצח נתגלה טפח ונתכסה טפחיים. ביקשה באצבעותיה את עיניו, את ניצת זקנו, את פיו. גהר אליה כגהור המושיע, מלוא עצמו, מלוא אוניו. להרף עין ריפרפו ריסיה השחורים, וחריצים קטנים נסתמנו במצחה המעוטר. זיעתה עלתה על לחיה, על פרכוסה. נפרע כלכול ראשה, והיתה בוכיה חרש ושוכבת בין זרועותיו. אמר יוסי, והוא מחלל שתיקתו לראשונה:

“אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה…”

הציבור נתדפק במפגיע על כתלם. נעמית נעה תחתיה, כמבקשת לקום, אך יוסי כפה עליה ידו הרכה, בקש לשכב בשלוה, ולו כדי רגע ושנים. טובלים היו בזיעתם והנרות היו מנפצים ומתיזים באין אויר לשלהבתם. נעמית לא היה נוח לה בשלה, אך נשמעה לבעלה. הוא שכב ועיניו בצוהר שבתקרה. אפשר היה לו שישכב כך עד סוף ימיו. גופו מרוצץ היה וביקש מנוח. הנה כך, לצד אשתו הנערה, יום אחר יום. לעשות מלאכתו בנחת, לזרוע קב ולקצור תשעה. ברגע זה תפוש היה כולו לאותה התעלפות שמפייסת את הלב: הוא מנומנם וכלתו מנומנמה ורצונו מנומנם, אך ידע שהרגע יחלוף. שכמותו אינם מאריכים בנמנום. מחשבה גדולה יש לו בלבו ועתיד הוא לקיימה, אף שעקרוהו ממנה בזרוע. שליחות יש לו שעליו למלאה, שעה יש לו ומדרגה יש לו שעליו להדביקם, ולמחר הריהו יוצא ועולה לירושלים ומתחיל ואינו עומד עד שתהא כל תאוותו בידיו. תלמיד חכם יהיה בין תלמידי חכמים, חבר לתופשי תורה, אח לברורים ולמעטים…

אותה שעה פקעה חזקתם של שושבינים על פתח הקיטון, ועם קול המהומה נדחפה ונפלה על מיטתם של חתן וכלה סיעת נשים זקנות ומשמשניות. הללו לא הניחו לחתן ולכלה שיפרשו ממקומם עד שמשכו מתחתיהם את כליהם, ומיד פרצו ואצו בשאון תרועה גדולה, אל בית המשתה ומשם לחוץ, לרחובו של כפר. נתן יוסי את עיניו באשתו וראה שכבר היא מתוקנת להולכה, כאילו לא אירע בה דבר. צנועה זו – ועכשיו מנפנפים כלי משכבה לעיני הרבים. ידע שיש בה גבורת הנפש, ושמח בה. נטלה והוליכה אל בית המשתה כמי שמוליך כלי יקר.

דבר ראשון נפל מבטו ביהודה בן־טבאי רבו, שהיה מיסב בין טובי־הכפר, ואף־על־פי ששמעון אביו נכרך אחריו מיד, לא נתן עליו את דעתו, אלא ביקש לשמוע מה חכמים אומרים על בית זה ועל משתה זה. בן־טבאי ראה כמדומה את מבוכתו של יוסי, ומיד קם ממקומו ופרש ידיו לזמנו שיוליך כלתו לראש המסובים. קרא ואמר:

“חתן דומה למלך… חתן מיסב בראש..”

כך דחוי ביד אביו וכך משוך ביד רבו בא יוסי עד למקומו והושיב את נעמית וישב. עוד לא היו ישובים כל צרכם, וכבר נתערמו עליהם מאכלות ומטעמים, מזה לחתן ומזה לכלה, והכל מזרזים אותם שיאכלו, משל כאילו מן המדבר נפלו לכאן. המשתה מסביב נתעצם והלך. כמה וכמה פעמים הקיף יוסי כל פינות הטרקלין בעיניו ועדיין דומה היה שאינו יודע מה טיבו ומי יושביו. היה מתבונן ואינו רואה. מכל מקום ראה שהמסובים עשויים כנופיות כנופיות; בראש כנופיה של תלמידי־חכמים מירושלים, ואצלה כנופיה של טובי־העדה, והללו בטלות אחת כנגד שבע בכנופיות בני־הכפר, שהן מהומתניות, ולבן לזלילה, ומכלות ומגמרות כל שניתן לפניהן. מופרש לעצמו ישוב היה חוני, אף זאת ראה וידו לא נגעה במאכלות. שמע קול האומר: “ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד־חכם!” ולא ידע מה הוא שומע – שבחו, או שבח חוני, או שמא שבח שמעון אביו. הלה היה רץ ומתרוצץ כעבד. מבקש היה להתחבב על הכל. אל החכמים הסביר פניו והיה מקריב להם מן המשופר במשופר, ואלו בינות לעמי־הארץ חש עצמו בנוח. כל אימת שהיה נקלע אל קרבם בקנקניו או בתרקיעי־צליו היה מעלה מתוכם קול שחוק ושמחה. יוסי נפשו בסרה בכל אותה טרחנות. כלום אין לו כבוד בלבו, לקדר זה, שהוא מתאבק בעפר רגליהם של גסי־רוח? אמנם, ניתנה אמת להאמר, גם דעתם של נכבדי־הקרואים, היתה זחוחה עליהם “הרי שפתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג,” אמר מי שאמר ונענו לו הכל בהברה של הסכמה. מעט־מעט נתישבה עליו דעתו. עיניו מסולקות היו מנעמית, אך חש בה שהיא יושבת לצדו וטועמת מן המובא לפניה. סבר בדעתו: צנועה זו ודאי היא הופכת פניה ואוכלת. נתרווח על מקומו והיה קולט מכל הבא אל האוזן ואל העין.

בני הכפר הגבירו את קולם. היתה בהם יד יינם, ועכשיו הריהם מבקשים שיהיו דבריהם נשמעים לחכמים. טענה יש להם כלפי שמים שעוצרים גשמיהם. כבר יצא רוב טבת, ואין סימן של עב ברקיע. שנה ששית היא, ולשנה הבאה שמיטה. אם לא ייעשה בר, לאחר כל אותן פורענויות וגזל, הרי חס וחלילה, אל יעלה ואל יבוא… חכמים, שלמחר עולים הם לירושלים, ילכו ויאמרו בבית קודש הקדשים ויחלו פני הגבורה. העם מפללים לגשם ואין. נענה להם בן טבאי ואמר:

“כשישראל עושים רצונו של מקום הריהם עושים שמיטה אחת בשבוע אחד. שנאמר, שש שנים תזרע שדיך. וכשישראל אין עושים רצונו של מקום, הריהם עושים ד' שמיטות בשבוע אחד.”

“הא כיצד?” נרעשו כנגדו בני הכפר, ספק רגוזים ספק תמהים.

אמר להם:

“גשמים נעצרים, והריהו נָרָה שנה וזורעהּ שנה, נרה שנה וזורעה שנה.”

אלה טוענים ואלה משיבים, אך אין הם שומעים זה לזה. השמחה בעיקרה ובעיצום כוחה. קופץ גס־רוח אחד, ובהתבלע דבריו הריהו נוטל לשון של שוק ונושא קנקן שבידו וזועק:

“חמרא לחיי רבנא ולחיי תלמידהון!”

יוסי נזדעזע, אלא החכמים ותלמידיהם, דוקא הם רואים נחת בשמחה, ונענים בברכה, ושותים ואוכלים. מהלך שמעון אביו, וכל העת הריהו מוזג כוסות ויין למסובים ועומד ומשקה עליהם. רק חוני יושב ושותק, ומטהו בין ברכיו. יש מן העם האומרים ששיח ושיג לו בעליונים, אך יוסי יותר משהוא אוהבו הריהו מתירא מפניו, שלא זו דרכו. תורה אין בה נסים אלא יישוב הדעת יש בה. הנה בוער בו שוב לבו לקום ולעזוב את המקומות האלה ואת גסי הנפש האלה, את מהומתם ומנהגיהם ודרכם באכילה ובשתייה. אביו אף הוא מאוס עליו בשעה זו. כל עצמו עם הארץ שמבקש להתנאות בבנו, וכל־כך זחוחה עליו דעתו עד שאינו יודע היכן הוא עומד. ותינוקת זו תישאר כאן? מזמן לו הקדוש־ברוך־הוא לאדם כלי מלא ברכה, והריהו נוטשו והולך לו בגפו. יפה שעה אחת בייחודה של זו מכל חיי עולם. שמע קול הברה של בן־טבאי שאומר דבר לסובבים אותו ונצטער שאינו מגיע לאזנו. נזכר כלל גדול: כל הנותן דברי תורה על לבו, מבטלים ממנו הרהורים הרבה: הריהו מבקש לכוף עצמו ולשמוע, אך אין השאון מניחו לישב בשלוה. הנה עומדות נערות בפתחי הטרקלין, בחלונות, מציצות מן החצר, מזמרות:

"בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך.

אל תתן עינך בנוי, תן עינך במשפחה…"

ופתאום ברומה של שמחה, נטרפה הזמרה. בהרף שתיקה שנשתררה נשמעה דממתו של הכפר. אין מהומה ואין שאון ואין קולם של בני אדם. אירע דבר.

אותה שעה עמדו בריוניו של אנדרוס בן אנדרוס בגרנה של מודיעים. לבד מפרשיו הביא עמו אנדרוס עבדים וגמלים וחמורים, והללו מרגע שבאו עמדו והיו נטענים מכל המצוי בעין, בר ושעורים, כרשינא ושומשומים. נזדרזו העבדים ונטפלו לערימות של זהב השטוחות בגורן, והיו גורפים וממלאים לשקיהם ולסליהם בעסק ובהתלהבות, והאחרים מעמידים וקושרים, והאחרים טוענים לבהמותיהם, והאחרים מוליכים את הבהמות, הריקות להתמלא והמלאות להמתין. קול עבודה עומד בחללה של גורן, כשרויים בעצם ימי־קציר, ואנדרוס ניצב על סוסו ומשקיף וממשמש פגיונו.

מעם הכפר נתנערה עב של אבק, בני־אדם היו בהולים לבוא. חזר אנדרוס ומשמש בפגיונו. לפני שעה קלה נפל כאן כחטף, והפיץ מעליו כמה זקנות ונערים, ושני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. עכשיו הביאו את חבריהם הטובים מהם. דפק קלות בסוסו והחל נע לאיטו אל שולי־הגורן, אל עבר הבאים. נתלקטו אליו כמה מבני לוייתו, ואלו העבדים עשו בשלהם.

עמד וידע מה יעשה. בכמו אלה לבו גס. אביו ואבי־אביו מוכסניה של רשות היו, עד לשבעה דורות, תחילה מוכסניה של אלכסנדריה ואחר־כך מוכסניה של אנטיוכיה ואחר־כך אף עתה מוכסניה של ירושלים. מקרה רע אירע השנה, שהעלה לתירוס כל משמניה של שפלת־יהודה באש, וחזקה על בן־בנם של מוכסנים שאף־על־פי־כן יוציא ממנה מכסת שנתה, השוֹק והתרומה למלך, החזה והתנופה לעבדו אנדרוס. נזדקרו דמויותיהם של האצים לבוא, ומשקרבו כדי פגיעת עין בעין, דבקו על מקומם כמו רגע, ומיד פרצו ועלו אל עבר הגורן, נשיהם מייללות והם מניפים זרועותיהם.

לרגלי הסוסים עמדו. טילטל אנדרוס בידו, נתבהלו ונסוגו לאחוריהם גיחך בינו לבינו. עתה שלחו צעקותיהם תחתיהם.

“גרנם של עניים… חרם… בכַרֶת…”

היסה אותם זקן אחד ויצא לפניהם והעלה טענתו:

“אדוננו אנדרוס בן־אנדרוס – כלום אינך יודע – גרנם של עניים היא, שכבר כלו ימי גורן. הבאנו לקט שלנו ופאה שלנו ושכחה שלנו בשביל להידוש במדושה, ויהי לנו לפת ולא נמות. קח באשר תקח – אבל זו גרנם של מסכנים היא!”

עלתה זעקה מקרב המסכנים:

“חטי שלי! – שעורי שלי!”

לטשו עינים וראו טור של גמלים מעומסים, כשהוא מונהג ופורש לו ויוצא לדרכו, להוליך מלקוח לאוצרו של לוקח, עקרו ממקומם ודילגו כמוכי־טירוף, ונפלו וקמו ונכשלו איש באחיו, ואנדרוס אף שהכה בסוסו לא הדביקם. אלא לאחר שחסמו לה לשיירה את דרכה. עמדו לנוכח הגמלים והיו מניפים זרועותיהם וצועקים:

“הוי, פת שלי… הוי, גרנם של עניים… בכרת, בני בליעל. חרם הוא, המסגים, בכרת!”

נפל בלבול בין גמלים לגמלים, והיו מרקדים על מקומם. מהם שנמשכו לָזוּח משורת החבל, מהם שהפכו פניהם, ולשעה גברו זעקות הגוזלים על זעקות הנגזלים.

“הולך אותם,” זעק אנדרוס לאשר על הגמלת, “הולכים הישר, על מה אתה עומד?”

ותוך־כדי־כך שלף פרגולו מסתר־אוכף, ומשראוהו בריוניו כן עשו, ומיד נפוצה חבורת העניים איש לעברו. שמו הגמלים לדרך פעמיהם, וראה אנדרוס שכמה טרדנים מבקשים לשוב ולפגוע בהם הרחק וצירף להם פרש אחד. האחרים עלו על הגורן מעברה האחר, והנשים נשאו קול יללה שהיה מנסר ומרתיח את הדם. מן הכפר נוספו ובאו במרוצה גברים וילדים, ומשנפלה אבן אחת נצטרפו אליה רבות. אנדרוס פקעה סבלנותו. שילח את פרשיו והחלו חובטים את העם ורודפים אחריהם ומניסים אותם.

בינתיים נשתלחו נערים ברחובה של מודיעים, והצעקה באה עד בית המשתה: אנדרוס בן אנדרוס ובריוניו! לא והיו צריכים לפרט מעשיו, ששמו בלבד דיו להחשיך עליהם על עובדי־האדמה את עולמם. התחילו הכל קמים ממקומם ומזדרזים לצאת, בלא ליטול ברכה ובלא לתת ברכה, קופצים ויוצאים. עמד עליהם שמעון אבי החתן והיה משדלם בדברים, וחוזר ומעתיר על כל שקופץ לפתח, ומפציר ומתחנן, ואין לו שומע. אנשים הבהולים על פִתָם, אין שום כוח שבעולם עוצרם בבית־המשתה. ראה יוסי כל אותה בהלה ולא נכנסה ללבו. מוטב יניח להם וילכו. ביקש לסלק דעתם של אורחיו מעל המהומה, ושאל דבר של הלכה. סבור היה: מודיעים לחוד ואנו לחוד.

נער שבא ושמועה בפיו ביקש לאמרה, אך שמעון טרדו לחוץ. אכן, מיד יצא אחריו ולבו מסתתם. אמר לו הנער: גרנם של עניים הטעינו ולקחו, ועכשיו הם עוברים חצר אחר חצר ונוטלים מכל הבא אל היד.

“ברביעית”, העלה שמעון דיבור של תמיהה ותרעומת.

“אומרים,” לחש הנער והסיע עיניו במורד הרחוב, שמא הוא צד שמועה חדשה, “אומרים, כל מכסת איפרכי של לוד הוא מבקש ליטול במקומנו. אין הוא מוחל על כל שעלה באש.”

תפשה בהלה בשמעון, וכבר ביקש לרוץ ולהטמין מה שניתן להטמין, אך מיד עלה על לבו משתה חתונת בנו ואורחיו. שילח את הנער, עמד כדי רגע לראותו במרוצתו, ושב אל בית המשתה.


בחצרו של ישמעאל בן־החרש עמד אנדרוס בן אנדרוס על גבי סוסו והיה צופה בעבדיו ובפרשיו בעת שמשכו והוציאו מכל מחבואי־הבית כדים של חיטה וקנקנים של שמן וכפיפות של פרי ודבלים. גמליו וחמוריו עמדו והמתינו ברחוב, ועם שהיה אנדרוס מונה את המלקוח ולבלרו מציין שיעורו בחרס שבידו – היו נוטלים ומעמיסים הכל על גבי הממתינים שבחוץ. ישמעאל בן־החרש זקן היה, ובנים לא היו לו. עמד לרגלי אנדרוס ולא העלה דמעה בעיניו. מעשירי מודיעים היה, ונבדל מעל הבריות רוב ימיו. עכשיו שמר על כבודו.

אמר לו אנדרוס:

“חזקה עלי מצות המלך, ומה אעשה לך?”

“והרי נתתי,” גנח לו בן החרש ואמר, " ושניתי ונתתי ושילשתי ונתתי, אחד בפרי האדמה ואחד בממון ואחד בבהמה".

“על כרחך, איפוא, חוזר אני ואומר לך: אם לא תביאני מעצמך להראות אסמיך ומטמוניך – הריני לוקח מכל שהעין רואה.”

“אין לי אלא מה שהעין רואה,” נתאנח הזקן ונשא עיניים מלפלפות אל בעל דברו.

“ומטמוניות של בן החרש מה אירע בן? – נסתתמו? – או שמא מלאום מי גשמים?”

“גשמים – ואנו לא ראינו!” החזיק אחריו הלבלר שאצלו, ומיד געו שניהם בצחוק.

סיים הלבלר מלאכתו בחרס ונתנו לאדוניו. הציץ אנדרוס בכתוב וחזר ומנה שיעורי הדברים הנלקחים. נתן עינו בלבלרו ומיד שב צחוקם ואחז בהם. עודו שוחק קיעקע אנדרוס סימני שמו בשולי החרס הכתוב, ואחר־כך הטילו לחיקו של ישמעאל. העבדים כילו מלאכתם, ובחוץ החלו גמלים וחמורים נרתעים ממקומם. עקר אף אנדרוס והלך לחצר אחרת.

ביתם של בני־נחוניה שבעה בנים היו, ואמם האלמנה. משבא אנדרוס ותקע עצמו בחצרם כבר היו ערוכים לקראתו, אך אמם הזקנה לא הניחתם שיפצו את פיהם או יעשו מעשה, אלא דחקתם לקרן־זוית ובאה ועמדה לבדה כנגד הרכובים על סוסיהם.

“שוב באת להחשיך לנו את יומנו?” פתחה ואמרה, כשהיא פונה אל הרוכב בראש ואינה ממתנת לדבריו.

“וי לאזנים שכך שומעות,” העמיד כנגדה אנדרוס פנים נעלבות, “כלום כך לימדך בעלך, מטרוניתא, לקבל פניהם של מכובדים?”

“מכובדים אתם לי?” – משוקצים אתם לי!"

שחק אנדרוס וירד מעל סוסו וקרב אליה והסביר לה פניו:

“אין אנו שלוחיו של מלך יהודה.”

“שלוחי מלאכים רעים. מגיפה בבשרו של אותו מלך!”

אנדרוס, שמחה היתה לו בכל אותם חילופי דברים. נתרכך והלך. אמר:

“אין אנו מבקשים אלא לידע כמה היתה ברכת אלוהים באדמתכם.”

“פחותה הרבה מקללתם של בשר ודם,” נתקוממה כנגדו וכנגד פיוסיו, ונתלהטה ואמרה: “עמדו מביתי, חביבים, והכבדו ושובו למקומכם! אין צריך לכם כאן! מבקשים בני אדם לישב בשלוה – עד שקופץ עליהם רוגזם של אלה. מי שלחך בנו? מה חטאנו, ריבונו־של־עולם, שאתה נותן לנו עסק עם אלה? גוזלי פת־עני, חומסי אלמנה, מארה וקללה ומגפה בעצמותיכם. תמקנה עיניכם אלה, שכך הן משוטטות בחצרו של אדם. תיבשנה ידיכם אלה, שכך הן שלוחות לקחת. ותיחנקו בלשונכם זו, שכך היא אצה לכזב ולשאת שם־שמים לשוא… ריבונו־של־עולם, מיני ברואים בראת בעולמך, אל תחשבה לי זאת לעוון. כלך לך מכאן, הלאה מזה, כולכם כאחד – גע־גע ושא… קיש קיש… הב־הב…”

נתן אנדרוס מבטו בשבעת בניה, שהיו דחוקים לכתלו של בית וסנט בהם:

“ואתם, מניחים אתם לאמכם שתהא מגדפת כאחד הריקים ומנבחת ככלבה זו, וכל העולם שומע?” ניכר שאילמלא מורא אמם היו קמים ומפציעים לו את מוחו, אלא מורא אמם כפאם למקום שהיו, ותחתם ענתה היא ותפשה לשון ברורה ואמרה:

“אמנם אמם ככלבה והם כבניה של כלבה, שכל הרוצה בא ונפרע מהם, אך זאת כל העולם יודע, שלא זנתה אמם עם השטן ולא ילדה לו בכור־שטן, כדרך שעשתה אמך יולדתך, שאוֹל זִכְרָה.”

תכפה רקיקה לדבריה, אך שנים מפרשיו של אנדרוס קפצו מעל סוסיהם ובאו לה ותפשוה בזרועותיה. כבר ניתקו שבעה בנים מכתלם ולא עצרו עוד בעצמם, אלא אותה שעה נשא אנדרוס את ידו ואמר:

“הניחוה!”

"ומיד הוסיף:

“חפרו את הבית!”

הכל אמרו שלאו בנו של אנדרוס הוא אלא בנו של אותו סרדיוט יווני שממונה היה על אנדרוס ועל כל איפרכי של שפלת יהודה. משום זה ומשום דברים הרבה לא היתה לאנדרוס שמחה גדולה מצרתם של בני יהודה. מוכסנות המסים באה לו בחזקה מאביו. כמה וכמה פעמים ביקשו לעקרו ולא נעקר, וכבר היו מורגלים אלה באלה, כשם שהאור מורגל בחושך. עכשיו גמור היה בדעתו שהוא מוציא מאיפרכי שלו כשם שהוציא בכל שנה ושנה, ואף יתירה מכך. הריהם ערבים אלה לאלה; שלא נשרפו ישלמו בשביל שנשרפו, וחובה על מודיעים שתמלא כל שהחסירו אחיותיה. מודעת היא לו שכזבנים אלה, תמיד יש להם עשרת מונים משהם מראים. תמיד הריהם מבכים את קצירם שלא עלה יפה, ותמיד הריהם שבים וזורעים לשנה הבאה, ומי שאין לו – מלוים יש לו, על מנת שיחזיר לעת קציר. נמצא, אין הוא מכלה כרמו אלא בוצר עוללותיו.

עבדיו לא העלו בידם אלא קטנות, לגין וכד ופיטס שתוכם כברם. כאש שניזונה בלחים נתלבתה לאיטה חמתו של אנדרוס. קעקעו כותל ולא מצאו דבר.

“עשויים אלה לחלל קבר אביהם ולהטמין בתוכו את חיטתם,” השמיע באזני הניצבים עליו, והיה חוכך בדעתו מה יעשה עתה על מנת להכניעם. הלך ועמד לנגד שבעת הבנים, שעכשיו כבר היו ישובים על הקרקע ועיניהם בקרקע. ראה אנדרוס את הזקנה שהיא מתרוצצת בין כתלי ביתה ומבקשת להציל מיד החותרים כלי־משכית שלה, ואמר להם לבניה:

“אבן על אבן לא אשאיר, עד שאקיים מצות המלך.”

שתקו. לפי תומו גימגם האחד ואמר:

“כבר לקחו הכל.”

“האמנם כן?” געה לעומתו אנדרוס, “וזרע חורף לא יהיה? ועשבים תאכלו, עשבים?”

בינתיים קבצו עבדיו כמה כבשים וטליותיהם, כד של קמח, כד של שמן. מלקוח עלוב זה העלה חמתו של אנדרוס שבעתיים.

“תפשו והביאו לכאן את הזקנה.”

הביאוה כפותה.

“התטעימוה טעם!”

החלו מלקים אותה, והבנים קפצו ממקומם, אך חניתות בריוניו של אנדרוס סגרו עליהם מעברים. היא צעקה מלוא כוח חזה המתנשם, והזעקה ניסרה ועלתה בחלל העולם.

“מרצח… בכור השטן… עוד יפרעו ממך… הניחוני… אלי שבשמים… אל תתנוהו דבר… תפקע כריסו… יחלקו התנים את עורו…בן הזונה… הניחוני…”

אותה שעה התחיל אנדרוס מוליך את הבנים ודוחפם מאמָה של קרקע לאמה של קרקע, מוליך ושואל:

“שמא אני מזכירכם. כאן? לא כאן – אפשר שם? אינכם שומעים זעקותיה? שמא שכחתם היכן חפורה חיטתכם… הנה כאן? האמנם לא כאן? פסעו ולכו. ככל שתקדימו יפה לכם ויפה לעורה של אותה כלבתא.”

הם שמעו את זעקותיה גם כשיצאו מן החצר לקרפיף, גם כשהלכו ויצאו אל השדה, אל בין לגפנים שבכרם, אל מלבני הקרקע החרושים שבינות לזיתים. לאחרונה פקע כוחם, והם התחילו מגלים מקומן של מטמורות הבר. חיטה טובה היתה חבויה להם. רצים היו ומסמנים מקומה של כל מטמורת. עוד שעה רבה שמעו זעקותיה של הזקנה.

“דברי־תורה קשים לקנותם ככלי־מילת ונוחים לאבדם ככלי־פשתן”.

בן־טבאי היה דורש בשבחו של יוסף בן־שמעון, שהוא מניח ביתו ואשתו והולך לעשות תלמודו קבע, שאם אינו עושנו קבע, הרי אותה שהיו קשים לקנותם ככלי־מילת קלים יהיו לאבדם ככלי־פשתן.

בתוך שהוא דורש עלה קול פרסות מרקדות מן הרחוב, ומיד נעצרו. נתרגשו דברים רמים, ונתערבב שאון על פתח הבית. נפסקו דברי בן־טבאי, ומעטים שנותרו בבית המשתה עמדו ממקומם בבהלה וביקשו לצאת ולראות. קפץ כנגדם שמעון אבי יוסי, וסך בעדם הדרך ואמר.

“יישבו מכובדים במקומם. עניין של מה בכך, הריני יוצא וסוף לשאון.”

ושלא להניח מקום לערעור, פנה מיד וסגר בעדו הדלת ויצא לחוץ. תלה יוסי עינו בבן־טבאי וראהו זה ומשך ודרש ביקרותם של דברי תורה. תוך שהשיב מבטו למקומו חלף יוסי וראה את כלתו כשהיא נועצת עיניה לפנים. חזר וראה שהיא מתבוננת באביה. חוני לא זע ממקומו ולא הזיח מטהו משעינתו. רק ראשו נזקף כמעט, וניכר שאין הוא קשוב לנאמר מבית אלא הוא קשוב לנעשה מחוץ. נשמעו בנחת דברי בן־טבאי, וחמרו מעיו של יוסי, מתירא היה וזועם כאחת. סבור היה שעל אביו הוא זועם, אלא פתאום נשמע מבחוץ קולו של בעל־הבית, כשהוא מצווח ומתחנן. נתחדד קשבם של היושבים, ונפסק שוב דברו של בן־טבאי, ונהפך זעמו של יוסי על אנדרוס, ועל כל שהם שולחיו ושלוחיו. אמר אל לבו: מתי אהיה חופשי מאימתם של רשעים? מתי אהיה רחוק מעלובים אלה ומעסקיהם?

אותה שעה היה אביו עומד על גבול חצרו למנוע את אנדרוס ואת בריוניו מלבוא בה. הדבר לא עלה בידיו, והוא נסוג צעד אחר צעד בעודו מדבר, בעודו משטח תחנוניו. כמה מן הפרשים כבר נפוצו בחצר, ומהם שנעלמו מאחורי הבית. אנדרוס עצמו ישב ללא תנועה על גבי סוסו, וזה היה מושך ופוסע קמעא קמעא, כשהוא מרקד על עמדו ומניע גופו לכאן ולכאן.

שמעון הרים את קולו, ושב ואמר ללא־ליאות:

“למחר, אנדרוס. אך זאת אני מבקש… כל אשר תצוה, אך לא היום.”

החלו מביאים ראשיתו של מלקוח ועורמים אותו בסמוך. פצה אנדרוס את פיו, והוא מתבונן ממרומיו:

“בזו השעה ובזה המקום. ועוד עליך מס האומנים.”

“כל אשר תאמר, אך לא היום,” נרתע והלך שמעון לרגלי הסוס, וראה חצרו שהיא פרוצה לבוזזים.

“ומה היום מימים?” הטיל כנגדו אנדרוס שאלה שאינה צריכה לתשובה, אך שמעון הוציא דיבור אחרון מגנזיו:

“יום חתונת בני!”

“חתונת בנך?” זעק לעומתו אנדרוס תוך שמבטו משוטט לראות במלאכת עבדיו, “והקרואים היכן? נמלטו?”

כבר נמצא מי שנענה לו בצחוק, אך שמעון כמו לא שמע. הוסיף לשדל:

“מהם שנפוצו לבתיהם, אך טובי הקרואים בבית המשתה. מחכמי ירושלים.”

“מחכמי ירושלים?” תמה אנדרוס ושחק בנשימה אחת, “ומשתה ערכת לפניהם? – ראו נא בו בעלוב זה שערך משתה לחכמי־ירושלים ועוד ממרר בבכיה… ומנין משכת כל אותה שפעה בשביל לערוך משתה לבעלי־לוע שמירושלים? הבה נא ונראה כיצד ערכת להם שולחנך…”

והוא זירז את סוסו ונתקרב אל פתח הבית. חסם בעדו שמעון את הדרך, ודברים לעים, וכל כולו בשתי עיניו המפללות:

“תלמידי חכמים הם. חס ושלום שתהפוך להם מושבם… תלמידי חכמים…”

דיבר אנדרוס, ובאזני עבדיו שנתלקטו לשמוע דיבר:

“את בנך אתה מכניס לחופה ואת ידידיך אינך מזמן שישאו כוסם במשתה?”

“למחר, אנדרוס, למחר…”

“והכלה מי היא והיכן היא?” הטיל אנדרוס שאלה של יצר־הרע, ונדחק ובא אל הפתח. עמד שמעון ופשט זרועותיו וסכך בעדו.

“איני יפה לך?” הזעים אנדרוס קולו, “איני משובח לך כיושבי קרנות של ירושלים? – הניחוני ואבוא!”

“למחר!”

“סור מעל לאותה דלת.”

"למחר, אנדרוס, אתה ואנשיך עמך.

“סור ואם אין…”

הם שמעו קול של חבטה שמזעזע את הדלת מבחוץ, ומיד נתערבלה המולה של קולות ופקודות וגידופים, ויוסי חש שאין כוחותיו עמו, ופתאום טילטלהו כוח חדש, ככפוי עליו מעולם אחר, ותיכף לכך קפץ על רגליו וקרע את הדלת. בירכתי החצר נתעסקו עבדיו של אנדרוס לטעון מלקוחם על גבי גמליהם, ביניהם לבינו עמד אנדרוס על סוסו, לרגליו חירחר אביו והתפלש בדמיו, וכבר היה במתים.

יוסי חש את הדבר כמי שיינו הלמהו. בבת־אחת נשתכחו הימנו כל אותם דברים נאים שהיה מטפח בלבו. הוא לא הוא. משרשי עצמו ובשרו הרס ועלה בו קול של נקם ורציחה. לגאול דם אביו. עכשיו לא היה לו בעולמו אלא זה. כחמה שהחשיכה – יומו, והימים, וכל שהיה סוֹכה ומפלל. עכשיו זאת ואך זאת: לקום ולגאול את דם אביו, והנה הרוצח לנגד עיניו על סוסו!

ברחוב נאספו והלכו בני־אדם. אחז יוסי בקורה של אלון, שהיה אביו מניח עליה כליו החדשים, ועקר והלך אל עבר אנדרוס ובריוניו. ידע שמאחוריו יוצאים ובאים כל באי המשתה, אך לא הפנה אליהם דעתו. אנדרוס הפך פניו ודפק בעבדיו. ברחוב נתאספו כנופיות של בני־אדם, והיו רוגשים ומהמים על דבר המת. מהם שביקשו לבוא ולתת בו עינם, מהם שביקשו לבוא ולהיות עם המוכים בביתם בעת צרה. אנדרוס נתון היה בשבים של אלה ואלה. דפק בעבדיו והאיץ בהם שיחרגו חוץ לחצר וחוץ לרחוב, אלא בינתיים נצטופפו הבריות והטילו אימתם על הגמלים ועל נהגיהם. קפץ לשם אנדרוס.

“פוצו ולכו, והניחונו לעבור.”

עלתה המולה ונזדקרו מוטות וגזירים של עץ מבין לכתפי הבריות.

“הניחונו לעבור, שאם לא כן אנו מריקים את חרבותינו,” הוסיף אנדרוס וזעק, אלא אותה שעה הדביקו יוסי מאחור. תפש אפסרו של סוס והלה נזדעזע באחת. נדהם ורגוז נפנה אנדרוס כלפי אותו מחוצף:

“סלק ידך!”

“מיהו שהרג את אבי?”

“סלק ידך,” שלף אנדרוס חרבו וזקרה לרום, שיראו וייראו.

עלו קולות:

“מיהו שהרג את שמעון הקדר? מיהו שהרג את שמעון?”

דפק אנדרוס בסוסו וזה נתרומם על רגליו וצנף והיזה קצפו. פקם לו יוסי באפסרו וטילטל קורה שבידו:

“אמור מיהו שהרג את אבי, ואם אין פה תהיה קבורתך!”

עבדי אנדרוס נדחו ונדחקו סביב אדונם. בני־אדם פלשו ובאו מרשות הרבים ונתייצבו לצד יוסי כנגד אויבו. בידיהם הבהיקו סיף וקופיץ, ונפשם שאפה דמים. לא ציפו אלא לזרועו של יוסי שתתן את האות, אלא עוד זו מונפת, בא לה מאחור יהודה בן־טבאי וכבשה.

“שימו פדות,” קרא, “שימו פדות!”

משראו מי הוא נשמעו לו, ומשנתרווח לו מעט המקום עמד לנוכח המרצח ואמר:

“בשביל למנוע שפיכת־דמים הריני גוזר עליך שתסגיר את מכה הנפש, ויהי דין, והדין יחרוץ דבר.”

“גוזר?” זעק אנדרוס בחמת לעגו והציץ בכברת־קרקע שנתרווחה אצלו, “כלום בית דין הגדול הוא שירד למודיעים?”


בו ברגע דפק בסוסו דפיקה עזה, וזה נשמט מידי יוסי. ראו עבדיו מעשהו, ושבו להבקיע להם דרך בקרב העם. הבקיעו והבקיעו – ולא נבקע. כנגד זה התחיל העם מיידה בהם אבנים וקזוזות של אדמה קשה, ונתבהלו בהמותיהם. כיון שנחסמה מרוצתם, שבו יוסי ואשר עמו והדביקום מאחור כשהם מניפים עליהם את כליהם.

סגרה הרעה על אנדרוס ובריוניו, והם עוררו חרבותיהם והחלו חובטים ופוצעים על ימין ועל שמאל. עלתה שאגת הרבים והציפתם. עוד רגע – ודמים ישפכו כמים.

אלא פתאום קפאו הכל כנד. חוני השותק, מטהו בכפו, פרש זרועותיו וניצב בינות לניצים. הורידו העם את כליהם והורידו בריוניו של אנדרוס את כליהם. כמין מעשה של מופת נעשה, ונשתררה דממה ואין משבית. התבונן חוני באחיו בני־הכפר ובא בהם מבטו והפשיר רתחת־דמם וזיכך סברם. נתן מבטו באויביהם והכניעם. אלה ואלה ראו את המופת. פנה חוני אל יוסי ואמר לו:

“שמע למה שרבך אומר. יש דין בישראל ויש דיין.”

ופנה אל אנדרוס ואמר לו:

“רד מעל סוסך ומסור עצמך לדין.”

דומים היו כשומעים בת קולו של אל עליון. הדברים היו נוראים מהשמע. מעולם לא אמר אדם באזנו של מוכסן מעין זאת. והריהו כמושיט צוארו לשחיטה, חשוב כמת. והנה עומד הוא על עמדו, ואנדרוס באוכפו דבוק וקפוא, ועבדיו מוכי תדהמה, והנה נשמע הקול בשניה, קול ברמה:

“רד מעל סוסך ומסור עצמך לדין!”

“מופת,” החלו קולות מהמים ומלחשים וגואים מבין לציבור, “חוני־המעגל…” הגו שמו וחזרו והגו, כהוגים דבר מפורש, “חוני המעגל… מופת…” נכרכו הברות בהברות והיו להמולה. נצטופפו עבדיו של אנדרוס זה אל זה, ונאחזו בעָתָה. החלו מפטירים ומבקשים רחמים על נפשם אנדרוס לא היה לו מושיע. ראה שהכל מצפים שישמע לבעל המופת, לרבות עבדיו הנאמנים. כביכול, אין הצלה לנפשותם אלא אם כן יכפר עליהם אדונם. חש בעליל שלא אדם אחד מצוהו שיירד מעל סוסו, אלא בני־אדם רבים ומרובים עומדים עליו ומצוים אותו שיירד מעל סוסו. כבר ידע שהלה בעל מופתים רבים ונוראים, ופתאום תקפתהו אימה חשיכה. הרי שנלכד, ואין לו פתח הצלה. לא ידע מה רגליו עושות ומה ידיו עושות.

התחיל יורד לאיטו מעל לסוס, והמולת הרואים הפכה נהמה של פליאה גדולה. כל אותה עת אין חוני זז ממקומו, אלא הוא ממתין למרצח שיציג שתי רגליו על הקרקע. ירד אנדרוס, ועמד והציג שתי רגליו על הקרקע, וכפף את ראשו. נשא חוני את ידו ומיד נשתררה דממת כבוד. נתן חוני עינו בעומד כפוף ואמר:

“שימו לכם שנים נאמנים ויוליכוהו לבית־דין גדול שבירושלים.”

שעה קלה עמד אנדרוס ולא הניע אבר, כאילו עודנו מקשיב לנאמר. ופתאם נפל לרגלי חוני והחל נושק את קרקען, כמי שניתנו לו חייו לשלל. עוד עמד העם מסביב והתבונן לראות, אך חוני עקר ממקומו והלך. מיד נעשתה לו דרך בינות לאנשים, ומיד שם פניו לעבר ביתו, והיה יורד וצולע במורד הרחוב. לא הניחוהו העם, והיו מלוים אותו, מושכים ונוהים אחריו שורה ארוכה מאד.


ב    🔗

כתום ימי אבלו של שמעון נכנסו יוסי ונעמית בשערה של ירושלים. יוסי בשביל משפטו של בית־דין גדול שבהר־הבית ונעמית בשביל לקיים נדר שנדרה כמנהג הכלות להביא מנחתה לפני בוראה. באו בשיירה שעלתה לכאן מיפו, אלא סמוך לשער נפטרו הימנה כל שנטפלו אליה בדרכם, שהיא לעיר התחתונה, לשוקיה של ירושלים, והכל להיכל. עמדו מנערים את עצמם, וכבר היו בלועים ואבודים בשאונו של רחוב גדול. אמרה נעמית ליוסי:

"אילו הלך עמנו אבא כבר עמדו רגליו בירושלים.

אמר לה יוסי:

“כסי שערך, שבני ירושלים נפשם יפה.”

חוני אף הוא שם לדרך פעמיו ביום שיצאו בתו וחתנו, אך הוא מאן להתחבר עמהם אל אחת השיירות, אחד משום שקצרה ידו לשלם שכר־הולכה, ואחד משום שמאוסה היתה עליו מהומתם של רבים. קם ונטל מקלו ויצא אל דרך בית־חורון והיה צולע ומדדה לאיטו, ואותה שעה שמו יוסי ונעמית פניהם לדרך לוד, בשביל להדביק שיירה העולה מיפו. עכשיו פשפשה נעמית ובדקה בצרור כספה המיועד עמה מזה ימים רבים לקיים נדרה, ואמרה:

“אם גזלנים הם אנשי ירושלים כאנשי לוד, אין לנו ממה שנקיים כאן את נפשותינו.”

אמר לה יוסי:

“אין חבר ואשתו של חבר אובדים בירושלים…”

התחיל הולך והתחילה נעמית הולכת אחריו, והיה יוסי מחזיר פניו לאחוריו ותוכף לה הזהרה להזהרה:

“תני עינייך… ראי שלא תמעדי… אחזי אחרי…”

מאז אותו יום שנכנסו לחופה ואירע מה שאירע באביו, כך היה דובר עמה וכך היה משיב לה על דבריה, שלא מן העניין ובקצרה וברוח סרה. היתה סובבת ובאה עליו בדברים שונים, בעניינים קטנים שאין בהם כדי לעורר חמתו של אדם, מדברת ושותקת וחשה וחוזרת ומדברת, ואף־על־פי־כן לא קיבל ולא התפייס והיה כמסתיר דבר וכנתון מעיקרו במקום אחר. נהג בעצמו כל דקדוקי אבילות, לא רחץ ולא החליף שמלותיו ואליה לא קרב. היטב ידעה שלא אבילות בלבד יש כאן אלא חמת־נקם שהוא מפרנסה ומלַבָּה ואינו מניחה שתשקע. סבורה היתה שמיום ליום הריהי מצננת את רוחו אך תחת זאת נתכנס מפניה בשתיקו והיה מספיק לה את דבריו במשורה. אף ירושלים, שהיא אהובה לו מכל מקום בעולם, לא עשתה להפיס את דעתו. נהג והלך ברגל מהירה, ומתוך כך היה נדחק ומבקיע בינות להמוניות הנוהרות באותה דרך וחייבת היתה לאמץ צעדה בשביל שלא ייעלם מעיניה.

הרי זו לה עליה ראשונה שהיא עולה לירושלים, ומימים סבורה היתה שתהא זו לה שעה גדולה, וכמדומה אין היא כן. לא היתה שמחה בלבה. דחק בה קול ואמר לה: שאי עיניך, שלא בכל יום מטיילת בת־מודיעים בחוצות ירושלים. נשאה את עיניה ולא ראו דבר המרחיב את הלב, ובינתיים כבר היא אנוסה לרוץ ולהדביק את מוליכה. לסוף שעה לסוף שעתיים, ביקשה נעמית ניחומים בינה לבין עצמה, תצטלל העין ותתיישב הדעת, או אז תצאי תחזי במחזות עיר האלהים ועיר המלך. לפי שעה אין אשה רואה אלא קצה סנדלה. אף־על־פי־כן תמוה היה בעיניה הדבר מאוד, שאין לבה מתרגש ואין מוחה תופש שיעור פליאה שבכל צעד מצעדיה – עניין של מה כך, בת־מודיעים בירושלים! על כל מאה ומאה פסיעות היתה לוכדת עצמה כשעיניה כבושות בקרקע, והיתה נעצרת כדי רגע ועומדת ותוהה: עד כאן – ועיני בקרקע? מכל מקום, שבה ומיהרה להדביק את יוסי.

ככל שקרבו להר־הבית, והיו תחילה יורדים ואחר מטפסים, נתרבו ההולכים; ומשהגיעו אל מול שערי־חולדה כבר היו לחוצים בתוך ערבוביה גדולה של גברים ונשים, אלה באים ואלה יוצאים. החזיקה נעמית בשולי־בגדו של בעלה ולא הניחתו. משהו נתרווח להם עולמם משנפלטו אל ככרו הרחבה של הר־הבית ושוב החישו צעדם. הצפינו והיו הולכים עד שבאו אל מול שער המזרח, ושם היתה המהומה גדולה מכל שהיתה במקום מן המקומות. כאן עמדו דוכניהם של רוכלים ומוכרי־מזונות, והללו עשו פומבי גדול לסחורתם, אחד במראה ואחד בקול. בשל ריבוי היוצאים והנכנסים לא זזו משם יוסי ונעמית שעה יתירה, ועל כרחם נתמלאו עיניהם ונתגדשו אזניהם. ראם יוסי שהם מחללים כבודו של מקום, וכבודו של שער המזרח, שהוא מכוון כנגד קודש הקדשים, ונכמר בו לבו. פה עמד גלב וגילח שערו של פלוני ושם עמד טבח וטרף לו ביצים וקמח לצלות טרית על אשו, ושוב הפנה עצמו אחר והטיל מימיו והכל היו רוקקים ומקנחים ועושים כבתוך שלהם ומרבים שחוק ושעשועים ונוהגים קלות־ראש וגסות־רוח, כעומדים בעיצומו של שוק. היו בהם ישראל והיו בהם אף נכרים, גברים ונשים בכפיפה אחת, בוללים כל לשונות מזרח ומערב ועושים חצרו של הר־הבית סניף לעסקיהם.

אמר יוסי:

“אילמלא אותם שמזהמים פנימו של מקדש, לא היו אלה מזהמים חוצו.”

אף שלא שמעה מה אמר, שמעה שאמר דבר מלבו וניכּרה מרירותו על פניו. דחקתהו בחשאי והיתה מושכתו מגבולה של טומאה לגבולה של קדושה. עברו את הסורג, עלו במעלות החֵיל, נכנסו ובאו בשער־המזרח והיו רגליהם עומדות היכל אדני. אלא עדיין לא הונח להם, שהרי כאן, בפתחה של עזרת־נשים, ישבו קבצניה של ירושלים והושיטו ידיהם וסלסלו מזמוריהם. הטילה נעמית מעה כאן וגירה שם ואסימון בין כאן לשם, יוסי מושכה וקבצנים מחזרים אחריה ביד ובפה. לבסוף נפטרו אף מעל אלה ונמצאו עומדים מבית לעזרה. כיון שהגיעו לידי כך עמדו רגע תחתיהם, אך יוסי לא היתה שלוה ברוחו. עקר והלך, ולשמאלו שם פעמיו, שלא כדרך הרבים שהלכו לימינם. הלכה אשתו אחריו. באו כנגדם בני אדם, מהם שחלפו ולא נתנו עליהם דעתם, מהם שנתנו דעתם ושתקו, ומהם שנתנו דעתם אגב הילוך, ופתחו להם כמנהג:

“מה לך מקיף לשמאל?”

והיה יוסי משיב:

“שאני אבל!”

והיו הם משיבים ואומרים:

“השוכן בבית הזה ינחמך!”

וכך היו צועדים והולכים. פתאום נבדל קול אחד מעל שאר כל הקולות ועלה הקול ונתייחד, ומשנתייחד מלא חללו של עולם, נתפשט והפציל כמה וכמה קולות דקים ועבים. עמדה נעמית, ועמד מפניה גם יוסי. מיד נתלשה מירכתי־העזרה ובאה עד מקום שנתגלה לפניה עומקו של ההיכל, וראתה את הלויים כשהם עומדים על דוכנם ושרים. נתפעמה רוחה, לא לאמר אמירה ולא לצעוד צעד. אותה שעה ראתה עצמה, בריה עלובה בביתו של אדון העולמות, והוצפה יראת כבוד המקום ויראת כבוד משמשיו. ברכה את יוסי בלבה, שאין הוא דוחק עליה ממקומה. עברו על פניה אדם ונשים וכוהנים שבאו מכנגדה ושמו פניהם לצאת, והיו מסיחים ביניהם ונותנים דעתם זה על זה. אף־על־פי־כן לא פתחה את פיה אלא משעמדו לויים משירתם ונתפשט שוב מעברים שאונו של יום. אמרה לו, לבעלה:

“אל תניחני לעצמי, יוסי, אלא קחני למקום שאני צריכה לילך.”

“אקחך ואחר אניחך,” אמר לה יוסי, “ולאחר שתתימי כאן עניניך לכי ובואי אל מעלות לשכת הגזית.”

אמרה לו:

“הריני יראה, יוסי. כבוד הבית הזה מייראני, יוסי. למדני מהו שאעשה, מהו שאעשה?” אחז בה וחש רעידתה בקצות אצבעותיה. אמר לה:

"פתיה, אין לך מגן יפה מיראת־אלוהים שבלבך. לכי ואוליכך למקום שאת מבקשת.

נענתה לו, והיו פוסעים שוב בין עמודי־אכסדרה הסובבת את העזרה על ירכתיה. באו ללשכה אחרונה שבעזרת נשים ושם כבר היו מצויות נשים הרבה, והן עוטרות לשנים ושלשה מן הכוהנים המצויים לשמשן. אמר לה יוסי לנעמית:

“זה המקום. לכשתשלימי העבודה צאי לך ולכי סביב לשמאלך, ובואי אצל מעלות לשכת הגזית, מעבר משם להיכל, ושם נהיה ממתינים זה לזו.”

בתוך כך נפטר מעליה והלך וכהרף־עין נעלם ואיננו. נותרה נעמית במקומה ושוב נפלה עליה אימה. הנשים מרובות היו ומהומתניות, מהן בנות ירושלים נאות ומפורכסות ומהירות־לשון ומהן בנות הכפרים והעיירות, מכסות עיניהן, נבוכות ופחותות. כל שעה שבאה בת־ירושלים הריהי קופצת בראש ועושה מעשיה כאילו בת יחידה היא למקום, ואילו בנות־הכפרים ונעמית בתוכן צפופות זו אל זו ונוח להן בצפיפותן ואין אחת מהן יוצאת לעמוד לפני הכוהן עד שאינו גוער בה ומזרזה.

התבוננה נעמית במשא־ומתן, במקח וממכר – וחלשה דעתה. אלה מתעסקים בקנים של יונים וגוזלים ואלה קונים נסכים, אלה מוציאים כספם ואלה משלשלים לקופות שפתחן צר ותחתיתן רחבה, כמין שופרות הניצבים. שמעה שמות שהם נשנים וחוזרים וביקשה לקלטם ולא נקלטו. בנו בן־ביתו של יוחנן בן־פנחס ממונה על החותמות, כך כינו לעומד במקום זה, ואלו היוצאות והולכות מכאן מדברות היו בבית בניו של אחיה, שהוא ממונה על הנסכים. ויש שמות לנסכים, ויש שמות ללשכות ולעזרות ולשערים, וכלום אפשר שאשה בשר ודם תזכור ותשמור כל השמות האלה?

מישמשה נעמית את צרור כספה וניטלטלה בין פחד לפחד, שמא מרובה הוא מדי ויכעסו הטורחים במניין, ושמא מועט הוא מדי ויטרדוה בזה המקום ובזו השעה. פתאום שמעה קול גערה וראתה שהיא עומדת לנוכח אחד שזקנו מטופח ומסולסל ועיניו גדולות ומשוקדות ושפתחיו רבועות ואדמוניות וכל־כולו שמח ועליז.

“דברי דבר, משובחה שכמותך,” שמעה שנית קולו ולא ידעה מה תדבר.

נתן בה בן־ביתו של יוחנן בן־פנחס את עינו ושחק:

“שמא אינך יודעת?”

סייע לו אחר:

“טול צרור כספה ומנהו וידעת. היכן צרר לך אביך את כספך?”

לא אמרה נעמית דבר והושיטה צרור כספה לשואל. מיד נטלו זה והערהו על לוח־שולחנו, והחל מונהו באצבעות חפוזות ומשמשניות, והיה הכסף מפזז ומכרכר בין ידיו ולשולחן, עד שהיה נדמה כקיים ואינו קיים בשעה אחת.

“אפשר זכר ואפשר גדי”, אמר המונה.

“חטאת היא שאת מבקשת?” שאל שוב גדל־הזקן, “שהרי יש חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש חטאת שמנה שדמיה מרובים.”

“לא חטאת,” נמצא לה לנעמית קולה לאחר כל אותה שתיקה יתירה, “אך נדר מועט. ככל שתמלא יד אמתך לשלם.”

מיד חזר ופישפש המונה במטבעותיה, ונתן בבנם של בית יוחנן בן־פנחס ופסק:

“גדי, ומחצית השקל, ויתרו נדבה.”

ניענע לו גדל הזקן בזקנו והושיט לנעמית חותם אחד, ובאותה שעה הטיל המונה את כספה לשופרות, רובו לאחד וקצתו לאחרים, ומחה כפיו.

“ומה את עומדת, משובחה שכמותך?” גער בה גדל־הזקן ששפתיו רבועות ואדמוניות, “כלום אבד לך דבר?”

לא ידעה נעמית אם אבד לה אם לאו, אבל סבורה היתה שקצת מעות יישארו בידה להחיות את נפשותם בירושלים. עכשיו בושה לשאול על הדבר, והחותם שהחזיקה בידה, לא ידעה בשביל מה היא מחזיקתו.

אם לא זזה מעצמה באו אחרות והזיזוה. נצטרפה לזו שלפניה והלכה ללשכה אחרת, שפתחה פתוח לעזרת־ישראל ולעזרת־כוהנים ולמזבח ולבית־המטבחיים. אף כאן דפקו בהן וזרזו אותן, ובנם של בית־אחיה, שהוא ממונה על הנסכים, היה נוטל חותם מידי הנשים וקורא בקול לעבר כוהנים מן ההדיוטות שהיו משמשים אצלו. הללו היו מזרזים לחזור ולקרוא אחר הממונה, ומיד היו אצים ומביאים טלה או גדי מלשכת־הטלאים, ונוטלים מן הסולת המוכנה לפניהם ומן השמן והיין, ובוללים ומוליכים אל המזבח.

נעמית לא ראתה ולא שמעה מהו שעושים בנדרה המועט. זעקו גדי, ובין גדיים הרבה פעה גדי, וראתה כוהנים בלבושם אצים רצים ורגליהם יחפות. עלו שוב לויים לדוכנם, ועמד הממונה מליטול חותמיהן של נשים, שנשמע קול הזמרה. אותה שעה שחטו השוחטים ונעשתה מלאכתו של בית המטבחיים בלא תקלה. אברים אברים הובא הבשר אל האש, והאש עלתה, אשָה ריח ניחוח, והיתה השעה גדולה, לכוהנים ולאלוהיהם. עמדה נעמית יראה ורגושה, רעבה ומיוגעת, וביצבצו דמעותיה בעיניה. לא ראתה את נדרה שהוא עולה לשמים, ולא ידעה אם רואים השמים את נדרה שהוא עולה אליהם.

האומנים היו מתעסקים בלשכת־הגזית, ויוסי דומה היה על עצמו כאילו מעולם לא ראה מקום זה. חכמים ותלמידיהם הסבו על מעלות־השיש אשר ללשכה, ואילו בין לעמודיה לא ניתן לו לאדם שישהה על עמדו שעה קלה מפני רוב העבודה והטורח והשאון. שני פרחי־כהונה שניצבו מן הצד והציצו במעשים ובעושים סחו בעליזות ובקול גדול.

“בהיכל יכהן אישה ובלשכה אחיה.”

“לשכות כוהנים מפללות לבדק והללו קומצים ידם, ואלו כאן מפארים לשכתם של פרושים.”

“מנין לה לאשה כל אותו זהב וכל אותו כסף?”

“כלום משלה הוא?”

“שמעתי אומרים – לשכת הגזית מתפארת ממתנת אשתו של ינאי.”

“נטל מביתו – ונתן לביתו, זו אשתו.”

צחקו שניהם על אותו חידוד, ויוסי סר מעליהם ברוחו הקודרת, שלא לבוא לידי מעשה של שטות. ביקש את יהודה בן־טבאי רבו ולא נמצא לו. לא הוא ולא אחד מחבריו, כביכול נתחלפה לו ירושלים בעיר אחרת ולשכת הגזית בלשכה אחרת. לבו דחקהו. לא היה עשוי להתמהמה בחבוק־ידיים. כל שעה ושעה שחלפה ודברים במקומם עומדים – חשוב היה על עצמו כמפקיר כבודו של אביו ודמו. כמדומה הוא, חייב היה לרוצץ את גלגלתו של אנדרוס בו במעמד, ועתה, כיון שמסרו לדין, כמוהו כמי שמוחל על דמי־הנרצח. מכל מקום, דבר אחד לעולם אינו נמחל לו – דמי אביו שהם בראשו. בא גזלן לבית, חייב הבן לקפוץ ולהקדים את אביו ולעמוד כנגד המתפרץ. אלא הוא, בדברי תורה חשקה נפשו, נקוט היה מפני אותו קדר זקן שכך הוא מתעסק לשמח את אורחיו של בנו. לבסוף מסרהו לידי המרצחים ולא קם ממקומו אף ששמע קול צעקות ורציחה. דבר זה לעולם לא ימחל לו, לעולם; ואף על פי כן חייב הוא לכוון מעתה על מעשיו ומחשבותיו, כל חייו וארחותיו, כל יגיעותיו וקרבנותיו בשביל לכפר עליו. לכפר ולשוב ולכפר, אף־על־פי שאין לו כפרה. את אביו מסר לרציחה, את אביו רצח, את דמי אביו שפך – ועתה אין לו חיים אלא קרבן של כפרה, מעתה ועד יומו האחרון. לולא הוא בלבד חייב בכפרה, אלא כל העולם כולו חייב בכפרה, על כרחו יביאנו לידי כך; ואין מעשה הדין אלא התחלה, סימן של תשובה, מדרגה ראשונה. מכאן ואילך אין העולם דבר שהוא מצוה או דין או צורך־הרבים או נוהג שבעולם או הרהור בלבד או צל של הרהור – כל אלה אין בהם תכלית וממש אם אינם מכוונים לכפר על דמי נקיים. וראויה סנהדרין שתהא פותחת באותה מצוה.

יצא שוב למעלות שחוץ לאכסדרה ועדיין לא ראה פנים ידועות. תלמידים ותלמידי־תלמידים ישובים היו בחמה, קצתם כנוסים סיעות־סיעות ורובם כנוסים לעצמם, אלה ואלה עתותיהם בידם, כמי שממתינים לדבר שאין בו ספק. זכר ולא זכר כיצד היה כאחד מהם בטרם ירד לביתו באחרונה. זכר ולא זכר כיצד היה ממתין באורך־רוח, פרח־תורה בין פרחי־תורה, שפעמים אין הוא וחבריו רואים פני רבם מערב שבת לערב שבת, ואף־על־פי־כן אין שום דבר בעולם דוחקם. עכשיו היה שונה מהם הרבה. התבונן במעלות־השיש ונראו לו כרצפות של אש, אך יישב ויכוה. כל מקום שעמד לא נוח לו. כמדומה התבוננו בו הכל כהתבונן בנכרי. מעולם לא שאלוהו בחבורה זו מה רצונך, עכשיו דומה הוא שהכל שואלים מה רצונך. ילך וישאל מי מהם היכן בן־טבאי, אך לשונו משולה כקורה של עץ, לא תינוע. כלום אפשר שלכאן היו כל חלומותיו מכוונים אותו? כלום זו היא חבורה שעמה נשתוקקה נפשו לחלוק חלקה? מה אלה מוציאים כאן עתם לבטלה, שעה שמרצחים סובבים על כפריהם של ישראל ונוטלים את הפת ואת הנפש?

חזר ונכנס לאכסדרה וממנה ללשכה עצמה. קרב לראות במלאכתם של האומנים, שמא תשתכח הימנו מצוקתו לשעה. לבד מבדק הלשכה שהיו מתקנים נתעסקו האומנים לבנות בימה גבוהה, מעל לשורות ספסליהם של זקני בית־דין, ונשתמע לו ליוסי שאותה בימה, המלכה ציוותה לבנותה, בשבילה ובשביל אישה המלך, למשוך דעתו שירבה בישיבת סנהדרין ובמחיצת זקני־חכמים. ניגש עד מקום הבימה, וראה עיטוריה וקישוטיה בזהב ובכסף, ושני כסאות שהיו שם ראה ודמות מעשה־חופה הבנויה עליהם. אמר בלבו: “כסבור הייתי בית דין הוא זה, ואינו אלא תיאטרון של מומסים.” יפה ידע כי במר רוחו כך הוא הוגה, אלא הנאה היתה לו מאותה התייסרות שרוחו מייסרתו.

קפץ עליו רוגזו של אומן זקן אחד ודחהו באמת־הבניין שבידו. אמר לו:

"מה לך הולך בטל ומפריע אחרים ממלאכתם?|

"התבונן בו יוסי וראה שאין תוכו כברו, ברו רגוז ותוכו שחוק. אמר לו:

“מאימתי המשכימים לפתחם של חכמים קרויים הולכי־בטל?”

הוציא אותו זקן שחוק שבתוכו, גיחך ואמר:

“הרי שמאותם צדיקים אתה. אין דבר, אף בני משלכם. אלא אפשר שמעת מאמר הבריות: במקום שאומנים עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ניכר שלא שמעת, או שמעת בדומה לו שאינו בדומה לו. כיון שכך טול רגליך ולך, עד שלא תתם כאן שעתם של מעשים מעט ותתחיל שעתם של דברים הרבה.”

אף שלא הרים קולו נתכוון הזקן בלא ספק שיעשה יוסי כמצוותו. הגה יוסי: “לעולם אינך יודע גסי־רוח אלה מה טיבם.” נזכר בנעמית, שאפשר והיא ממתינה לו בחוץ, בין כל אותם גסי רוח. מיהר לחוץ וירד במעלות ושוטט בעיניו ולא ראה נפש חיה. פתאום שמע קול הקורא שמו וחוזר וקורא. פנה לאחוריו וראה את יהודה בן־טבאי רבו כשהוא פוטר עצמו בהכנעה ובכבוד מעל לאותו אומן זקן; ומיד חזר זה למקומו במלאכה, ואץ יהודה בזרועות שלוחות לקדם פני תלמידו. נתמלא יוסי אור של בטחון והודיה, אף שסבור היה כי אין כבר דוגמתם בלבו, ונטל כפותיו של יהודה ונשקן. אחז יהודה בזרועו והחל מוליכו לכאן ולכאן. אמר לו:

“שעה ארוכה אתה ממתין לי?”

אמר לו יוסי:

“לא השעה ארוכה אלא רוחי קצרה.”

אמר לו בן טבאי:

"הארך רוחך, שכבר אמר החכם מכל אדם: “וקְצַר רוח מֵרִים אִוֶלֶת.”

נענה לו יוסי בשתיקה. והוסיפו שניהם לפסוע שעה קלה בטרם פתח יהודה ואמר:

“ודאי מבקש אתה לידע היכן אנו עומדים בדינו של אותו אדם.”

“מבקש אני לידע היכן יוציאוהו ליהרג.”

“הרי שעודך קצר רוח. ינאי הניח עליו את ידו.”

יוסי לא הבין תחילה פירושו של דבר, ואילו בן טבאי הושיבהו על האבן וישב אצלו ופירש לו את הדבר כעניינו. תחילה לא ידע ינאי דבר ואנדרוס נתון היה בתפישה. עד שבא אליו, אל המלך, יועצו להרע, יהודה בן־פתורה, שחזר זה לא כבר מִלֶכתו לאלכסנדריה של מצרים. ומיד ניתן צו להוציא את אנדרוס מן התפישה. עכשיו הריהו שרוי בביתו של אלעזר בן־פתורה, אחי יהודה, שרוי בשלום ורואה בטוב, ואלו ינאי דבר אחד יש לו בפיו: הלה עבד המלך, במצות המלך הלך, וכל הממרה פיו כממרה פי המלך. עיני יוסי חשכו, ויהודה ראה. סמך כפו על כתף תלמידו ואמר לו:

“אלא אל תתיאש. שמעון בן־שטח, נשיאו של בית־דין הגדול, נתן דעתו להעמיד את אנדרוס לדין, והדבר יקום.”

את שמו של שמעון הגה יהודה באהבה וביראה ובבטחון, אך יוסי לא כן עמו. דומה עליו שהוא רואה כיצד הענין נשמט מידיו ונעשה ענינם של אחרים, דין אחד בין דינים הרבה, כאילו אין כל חייו של אדם תלויים בזה. אמר:

“כלום אפשר לו לבשר ודם שיכפה דעתו על אותו מלך?”

נכנסה עצבות בעיניו של בן־טבאי ואמר לו לתלמידו:

“לא הדבר הזה לבדו, אלא דברים רבים, כל עצמה וכל קיומה של אותה אומה מוטלים בכף, והיושב במרום יעזרנו.”

כאן ננער יוסי ממקומו וקפץ על רגליו, כמי שננער מחלום. אי־אפשר היה שלא לראות עלבונו בפניו, בשתיקת עיניו. קם יהודה ועמד אצלו ונקט לשון של חומרה. אמר:

“תן בטחונך בבית דין הגדול, יוסי, שאין לך מושיע אלא דינה של תורה.”

יוסי תלמידו היה, וחביב עליו מעודו, אלא עכשיו ראה כיצד הוא נשמט הימנו ועושה סייג לנפשו. אין אדם נתפש על צערו, ולפיכך ביקש בן־טבאי למחול לו. סבור היה כי סערת רוחו יותר יש בה חוסר־ישע משיש בה מרי־הדעת. אכן, אילו היתה רוחו הוא חזקה יותר בבטחונה אפשר שהיה מיטיב לחזק את רוח תלמידו. מקובל עליו שמעון שהוא עשוי להעמיד את הדין ולהכניע רשעים הרבה, אף־על־פי־כן כלום יעמוד לו כוחו כנגד רשע שברשעים?

“למתי יהיה הדין?” שאל יוסי.

“כבוש רוחך,” נקט יהודה לשון אב לבנו, שלא נמצאה לו טובה הימנה בשביל לחזק ידי כושל, “למחר יהיה הדין, או לאחר מחר, מכל מקם היה יהיה.”

“למחר או לאחר מחר,” הפטיר יוסי בשפתיו, וחזר ואמר: “למחר או לאחר מחר…”

“ועד לאותו יום,” סמך עליו יהודה שוב את כפו והתבונן בעיניו המושפלות, “עד לאותו יום ביתי ביתך.”

“ברוך טובך,” מיהר יוסי להשיבו, “אלא כבר יש לי בית שאשהה בו.”

“מכל מקום שולחני שולחנך.”

“כבר איני נצרך, רבי.”

שחק כנגדו בן־טבאי ואמר חרש, כאילו ספק בידיו אם ראוי שישמע תלמידו את הדבר:

“אף אמר בן סירא: כעוף אחוּז בכלוב – לב גאה.”

ואכן תלמידו לא שמע, כי באותה שעה צצה ובאה נעמית וניצבה מרחוק. היטיבה כסות שלראשה ועמדה להמתין. ראה אותה בעלה כשהיא מצמצמת עצמה בצל המעלות, שלא למשוך עין יתירה, והוחם לבו אליה. נתפוגגה קמעא קדרות רוחו, ולעומתה הפסיד רבו מכוחו. לבן־טבאי תלמידים הרבה, איש אחד לנעמית. בן־טבאי וחבריו, אין יוסי משלהם, אין יוסי משרשם ומנופם. נעמית ושכמותה – יוסי שלהם ועניניו שלהם. כמה דינים עומדים בפני סנהדרין, כמה נרצחים באים לפני סנהדרין? בין שאר הרבה ענינים יש להם עוד ענין אחד. אבל נעמית ושכמותה, אביה ובני כפרה שאנדרוס רודה בהם – אין להם ענין אחר זולת הענין הזה, להוציא מלבם של רשעים ומוכסנים ושאר צדוקים. בני ירושלים יושבים עם צדוקים בכפיפה אחת, ומדיינים עמם ומבקשים להכותם בהבל פה, ואלו בני הכפרים שידעו תנואת־ידם וטעמו טעם פרגוליהם לא יאמרו די עד שיקעקעו בירתם ויעקרום מכל וכל ויעשו להם סוף. מעתה אמור, כלום יש בתלמידי־חכמים לבדם כדי להושיע?

שמע קולו של בן טבאי:

“כמדומני, אשתך היא שממתנת לך.”

פסע יוסי פסיעה ואמר:

“טביעת עין יש לך, רבי.”

אמר לו יהודה:

“לא טביעת עין, אלא צנועות מנין – מבנות הכפרים, ובת כפר בלשכת הגזית מנין? – הוה אומר, אשתו של תלמיד חכם. עכשיו לך ואל תצערנה בעמידה יתירה.”

הרי שהוא יוצא מלפני רבו בידים ריקות. הגה יוסי ולבו מר. שאל:

“ולמתי אחזור?”

להרף־עין נעץ בו בן־טבאי מבט של תוכחה, אלא שבה ונתגלגלה לו זכות צערו, והשיבהו:

“למחר הרינו קוראים בפרשה ודורשים ושונים בבית־כנסת של אלכסנדריים.”

נראו בה, בנעמית, סימנים של בכיה, ושאלה ליוסי:

“אירע דבר?”

“לא אירע דבר,” השיבה וקולה חבוי, “לבד שנותרתי בלא פרוטה ובלא מעה, הכל לקחו.”

“והנחת להם?”

דומה כי לא הצטער על הדבר כל צרכו. יכול שלא תפש פירושו. מכל מקום נתרווחה רוחה, שהיתה פחודה לדעת מה יגיד. אמרה לו:

“אילמלא בנות־טובים שחסו עלי לא מצאתי דרכי לכאן, עד כדי כך המקום הזה מייראני.”

ומשהחלו יורדים בחצרו של הר הבית, דיברה פתאום בקול בקשה ותחינה:

“קום ונשוב לביתנו, יוסי!”

אך הוא הוסיף ללכת, כדי כמה פסיעות לפניה, והוביל את הדרך כאילו יודע הוא להיכן רגליו מוליכות אותו. מעתה לא נתקשרו ביניהם דברים במרוצת שעה ארוכה מאוד. יצאו את הר־הבית בעד שער הצפוני וירדו לשוקה של עיר. השוק הומה ושניהם שותקים. נעמית מדביקה את בעלה ומעט־מעט היא שולחת מבטיה לצדדים, משתאה על כל אותה שפעה; ואילו יוסי מהלך ואינו רואה. הריהם תלויים ושטים בחללו של עולם באין אחיזה. לכאורה מהלכים ובאמת תלויים ושטים. אין יוסי יודע להיכן יכוון צעדיו, אינו יודע מה יעשה. שמא יאכל, והרי אין מי שיאכילו, שמא ישכב – היכן ישכב? ומסביב עבודה רבה. נזכר יוסי: למחר הריהם קוראים בפרשה ודורשים. מכאן שיום ה' בשבוע היום והיום מתאספים ובאים לכאן מכל הארץ ומכל הארצות בשביל יום השוק, ובני ירושלים אין הם עוצרים ברוחם עד למחר, וכבר הם נופלים ובאים על כל סחורה, ונוברים ומפשפשים בכל מציאה שהם מוצאים, כביכול לא ראו יום שוק מימיהם. אדם שרוחו קודרת – יומו קודר ועולמו קודר.

לא נתן יוסי את מבטו לאחוריו, אך מפעם לפעם שמע קול פסיעותיה הממהרות של אותה צנועה. ודאי איבריה מבקשים מנוחה, אך כלום יניחנה בשוק? יצאו משוק של קדרים ובאו לשוק של פטמים, ועלתה צווחת העגלים, ונתפשטה צחנת הגדיים. כמה וכמה מיני בשר היו תלויים על אונקלים באיטליזיהם, וכמה וכמה מיני שבח היו להם בגרונותיהם של הקצבים, ובני־אדם באים וממלאים סליהם כל טוב. מי שיש לו עשרה מנה מתעסק בירק בקדרה בכל יום, עשרים מנה – מתעסק בירק בקדרה ולאלפס של דגים, חמשים מנה – אוכל בשר מערב שבת לערב שבת, מאה מנה – ליטרא בשר בכל יום. עין של מעלה, כלום היא רואה שווקיה של ירושלים, אוזן של מעלה – כלום היא שומעת שאונם?

בעיצומו של רחוב נחסמה להם דרכם בשיירה של חמורים וגמלים, ומיד עמד יוסי על טיבם, שאלו שהוליכוהו לכאן. ראה בנעמית שלבה רוגש, כאילו הראו לה פתחו של בית אבא, ובטרם ידע מה הוא עושה נמשך עמה אחר השיירה. לא יצאה שעה ארוכה עד שראה עניין רע שבכאן.

בעלי־השיירה היו דופקים בבהמותיהם שלא כדרכם, והיו מגדפים ומנאצים בכל לשון, וכל אותה שעה השוק שסביבם משלח כנגדם לעגו ושחוקו. עכשיו ראה יוסי כי לא רק אותה שיירה הולכת לאשר יוליכוה אלא תוכפים לה חמורים וגמלים ופרידות, מכל עבר ומכל צד, מהם סיעות ומהם יחידים, וראה בני כפרים שפניהם נפולים והם מנהגים את בהמותיהם ומזרזים אותן, ושחוקו של שוק מתלוה אליהם ואינו מניחם.

שאל יוסי לפשרו של דבר, ובין קול לשמועה קלט וצירף. חידוש הוא שנתחדש בירושלים, לקמץ בהוצאותיו של מי שהעיר עירו, ומעתה כל בני־כפרים בעלי בהמות הבאים לירושלים עם סחורתם אינם יוצאים הימנה ריקם אלא מעמיסים אשפתה של עיר ומטילים אותה ג' פרסאות מחוץ לחומות, בשביל שלא תלין חס וחלילה טומאה בין כתליה.

היו אותם עלובים מזרזים את בהמותיהם, ששעתם קצרה לשוב לבתיהם עד שיחשיך, והיו בני העיר מלעיגים עליהם בשמחה ובששון, והיה לבו של יוסי מצרף מחשבה למחשבה. כיון שנתרחקו בעלי־הבהמות וירדו אל עבר החומה, נתלש יוסי מעליהם והחזיר פניו לעיר. כל בעל חמור שעבר מעתה על פניו נראה לו כאילו היה חברו, כל בן־כפר שהוליך בהמתו באפסר – כאילו חייב הוא להקדים ולהזהירו שיידע מהו הצפוי לו, כל גל של אשפה נד ראשו לעומתו: למחר יסיעוך מכאן בנאצות ובצחוק.

כבר יצא רובו של יום ועוד היו משוטטים בחוצות ירושלים. פעם אחת הדביקה נעמית את יוסי ומשכה בשולי בגדו. עמד וראה שהיא מושיטה לו פת. אף לבו לב גאה לא שאל זו מנין, אלא חלק מחצית כמחצית וישבו בצלו של בית ואכלו. עמד להם בצקם בגרונם וביקשו מים לשתות. נזכר יוסי בחנותו של נחוניה הקולע, שהיה כד של מים טהורים ממתין אצלו לכל צמא, והיו תלמידי חכמים פוקדים את מקומו, ומשלמים לו על טוּבו במשל ובדבר של חכמה. לא הניחה לנעמית שתטפח על גבי דלתו של בית, אלא הוליכה שוב שעה ארוכה עד שבאו לעיר העליונה, למקומו של קולע המחצלאות. באו ועמדו ברחוב וראו אדם שהוא שותה ומברך את בעל־הבית ואומר לו דבר. משנסתלק נכנסו ועמדו בצל מחצלתו של נחוניה. אמר להם נחוניה:

“רואים אתם אותו אדם ששתה והלך? מיקירי ירושלים הוא, דקל־הרים שכמותו, תפח רוחו! כלום לא ראיתם כיצד זה שותה? חכו נא כמעט רגע ואחדש לכם מים טהורים.”

מיד קם ושפך מימיו של הכד לרשות הרבים, ונתעלם במבוי ביתו, וחזר ובא עם כד מלא. עד שנעמית שותה, אמר:

לא ראיתם כיצד זה שותה? דרך בני־אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו, שאוחזים באזנו, ואלו נקיי־הדעת כגון זה משנים. אין הם שותים ממקום שכל אדם שותה, אלא שותים מאצל אזנו, כביכול, טומאה היא שאני מגיש לו. תפח רוחם של נקיי־הדעת!"

ביקש יוסי לשתות ועיכבו נחוניה.

“עד שאתה שותה, אמור לי דבר. וכי סבור אתה, כבר נשתכח הימני דיוקנו של תלמיד מתלמידיו של בן־טבאי?”

“מה אומר לך,” השיבהו יוסי והכד בידו, “הרי רבותי אף הם מנקיי־הדעת, ואף־על־פי־כן…”

“ואף על פי כן?” חזר אחריו נחוניה דרך תהייה.

“מה מאיר משמש? – וגם הוא יחשך!”

החזיר יוסי את הכד למקומו, אך נחוניה עוד היו לו דברים על לשונו. העמיד אצבעותיו מקלוע, שלח ראשו לפנים, כמבקש להיטיב ולראות דבר, ופסק לאיטו:

“ומהי שמשו של תלמיד חכם אם לא דברי תורה?”

“חס וחלילה!” זעק יוסי, אלא נחוניה כבר היה מזדרז שוב להעביר אצבעותיו פנים ואחור מבין למסכתו. בא אדם אחד וכפף עצמו ונטל את הכד ושתה מאצל אזנו. התבונן בו נחוניה ואמר לו כנגד פניו:

“תפח רוחם של נקיי הדעת שמחשיכים שמשם של תלמידי חכמים!”

הלך יוסי והלכה אחריו נעמית. נשתקעו בקרבם מימיו של אותו אדם ולא נשתקעו דבריו, אלא היו טורדים ומפעפעים. באו לרחוב אחד ופתאום התגלגלה לעומתם שפעת אדם, כשהם בורחים ונמלטים על נפשם. כשם שהופיעו פתאום כן עמדו פתאום. הפכו פניהם והחלו חוזרים אט־אט על עקבותיהם, מקדימים חשש ובדיקה לכל צעד.

התערבו ביניהם יוסי ונעמית והיו אף הם מפסעים לאיטם ומתבוננים לראות. באו לעיקומו של רחוב ונתגלתה כבר ככר גדולה, ולשוליה ארמונם של מלכי בית־חשמונאי. כאן הוטלה שוב בהלה בהולכים ראשונה, ומיד הרעישום סרדיוטות המלך שהניפו חניתותיהם ושבו לטרדם. חזרו על עקבותיהם. עצרו, ושבו ומתקדמים לאיטם.

בתוך כך השמיעו שמועות, לפרש סקרנותם היתירה. אמרו, שב ינאי להסתופף בארמון, לאחר ימים רבים שנסגר במצודת הבירה ולא ראה את בנו הילוד לו ואת המלכה ואיש לא ראה. בכל שעברה דרכו, השמיעו שמועה, הקדימוהו סרדיוטיו ופינו את הרחובות מהולכי־רגל. ואמרו: חמתו נוראה ואיומה, רוחו אכזרית וקודרת. אינו מניח לבשר ודם שיראה את פניו. במקדש לא דרכה רגלו, והריהו מפקירו לבני פתורה ולממשלתם. אמרו, עכשיו שב לארמון ואפשר יש בכך אות לטובה, המלכה תפייסנו…

באו ועמדו, מציצים, לשולי הככר. רחבה ומוצפת חמה שהעריבה נתפרקדה הככר לרגלי הארמון, ואיש אין בה להטיל צלו. היו הסרדיוטות סובבים אנה ואנה לכתלי־הארמון וחניתותיהם זקורות ונכונות להרע. העם היו מציצים חרש ומסיחים חרש. אמר אחד: “מיום שהכהו המצרי נעשה אכזר שבעתיים, והריהו נוטל נקמתו מכל הבא אל היד.” אמר השני: “לא אכזר אלא מתועתע גמור. עושה ואינו יודע מה עושה. אומר ואינו יודע מה אומר.” ואיש אחד קטן וצנום, שאצבעות ידו מעידות בו שהוא מן הלבלבים, הלחיש והוסיף: “כבר אמרו חכמים מאתנו: מלך פרוע ישחית עיר. ועוד אמרו: כי חרון אפו – מפלתו…”

סבב יוסי על חבורות בני־אדם והקשיב לשיחתם, ופעם בפעם היה מציץ כמותם אל עבר הככר, שמא נתחדש בה חידוש ושמא נפתחת ממנה רעה. בחבורה אחרת מספרים בעונשים וביסורים שהטיל ינאי בהתקדר עליו רוחו. כיצד היה מעשה באותו סוחר יווני בן עכו שנפל לידי עבדיו וציווה שיוציאוהו ליהרג, לראשונה הוקטעו אצבעות ידיו, ואחרי־כן בהונות רגליו, ואחרי־כן כף רגלו ואחרי־כן קרסוליו, וככה שוב הוקטעו אזרועותיו למעלה מפרקן, ואחר־כך ארכובותיו, ואזניו וחוטמו ולבסוף הראש. ושבו וסיפרו מעשה באותו צדיק שציווה ינאי וחרכו את רגליו וקם לאחר מעשה והלך. והיה שם אחד וסיפר כיצד ראה בעיניו כלי־יסורים שתלה ינאי על חייליו שנמלטו על נפשם והם תפושים עמו עתה בעבודה קשה, והוא שרתוע של ברזל, שנותנים אותו על הצואר, תחת הזקן, ואם מרכין אדם את ראשו מיד השרתוע מכהו.

וכנגד זה, הגה יוסי בדעתו, מבקש פרושי אחד להוציא דין צדק על רוצחו של אבא, וכנגד זה, הגה יוסי, כנגד סרדיוטיו וחניתותיו ושרתועיו ומכשירי־עינוייו הריהם באים ומניפים במגלה של קלף. כנגד זה – בדין ובצדקה, כנגד זה – בלחישת זקנים, בדברי טעם, בלקח מוסר!

אותה שעה נשקה חמה לראשי כרכובים ולדיוטות עליונות, ונתלקחה ירושלים באור עליון, ומפואר מכולה ארמון שישָם של מלכים וכוהנים גדולים, נפלה דממה על כל הדוחקים והנדחקים, והיו מתבוננים ביראת השתוממות ושוכחים כל טינה וכל טרוניא שהיו בלבם כנגד היושב באותו בית. פתאום נשמע מקרבם קול, וקרע הקול קריעה בשתיקתם. אמר:

“בית שיושביו פריצי־חיות – כבית אלוהים, ובית אלוהים – כמערת פריצים…”

נסבו לאחוריהם ולביניהם לראות בדובר, ומיד נתפשטה הברה של תמיהה:

כהן… בן אבטינס… מה לכהן ולכאן…מן המוסרות ולרַגֵל בא… השמרו היטב…"


מששמע יוסי שמו של בן אבטינס, נדחק לראותו, שמא אבא שאול הוא, חברם של תלמידי חכמים, אך אז נפתחה הרעה מעם הככר, ופתאום נשתרבבו קובעים וראשי רמחים אל בין הציבור העומד. כהרף עין נאחזה נעמית בשולי בגדו של יוסי, והחזיק בה יוסי וגררה עמו ונפוצו עם הנפוצים.

בין לבתים, שלא כבככר הרחבה, כבר כבושה היתה חשכת־ערב והנמלטים צעקו ונחבטו איש באחיו והרחיקו הרבה לרוץ בטרם עמדו להתנשם ולסקור שיעור שהרחיקו במרוצתם. שוב לא חזרו על עקבותיהם. כבר החשיך הלילה, ונפש לחוֹרה. מעט מעט נתקלשו הנפוצים, ועד ארגיעה נמצאו שוב יוסי ונעמית שרויים לבדם ברחובה של עיר, הם רעבים ועייפים והעולם מוגף מפניהם.

מתוך האפלה צפה ועלתה מאחוריהם דמות של אדם, ושמעוהו מרטן בינו לבינו, מיד הדביקם. וראה יוסי מיהו, והוא אבא שאול בן־אבטינס. אמר זה:

“ולזה כוהן גדול יקרא. מערת־פריצים… איש לא יקרב אליו. כל נכרי ומזוהם משוטט בחצרות הר־הקודש, כשוק נדמה ההיכל – והיכן מונעים דריסת רגלו של אדם? – בככרם של חשמונאים. כביכול לא שם משכן הקדושה אלא כאן…”

נעץ עיניו בצל הנכרך על יוסי ועמעם קולו, כמנבח:

“ופגלגולת זו מי היא? מנשים שבשוק? בשביל כך ברא אלוהים חוצות נאות אלו – בשביל פריצות וזנות?”

“עמוד בך, אישי כוהן,” קטעו יוסי בעצם ריטונו, פתע עלה בו כל רוגזו וזעמו כגל שוטף, “הזהר בלשונך, שזו אשתי!”

נדחקה אליו נעמית ונתלפפה בימינו. ניצב הזקן לעומתם וסקרם בחשיכה:

“אשתך היא? ומיהו שמוליך את אשתו בחוצות בשעה זו?”

“אין יאה לך? – טול רגליך ולך.”

"אל בחמתך, אל בחמתך, " כירכר אבא שאול והיה מפויס לעצמו, בין שנתפייס לו בעל־דברו ובין שלא נתפייס, “כבר אני מבין בעצמי, טלו, אפוא, רגליכם ובואו עמי. אורחי אתם.”

ביקש יוסי לעמוד בשלו, אך הזקן לא הניחו שיפתח את פיו.

"בואו, בואו, " חזר ואמר עם שהוא מוליך את הדרך לפניהם. “ביתי ריק ולא ראה צורת אורח זה עידן ועידנים.”

היה הולך ומוסיף לדבר, ובתוך כך נמשכו אחריו שני מזומניו כזוג של שיות. אמר:

“בית שהיה בית־ועד לחכמים – אין דורס את ספו. קירות שספגו דברי־תורה יומם ולילה נעשו משכן לשממית. ומה, כלום לא שמעתם שמו של אבא שאול בן־אבטינס, שכל ימי הרעה היה פטרון לחכמים, הוא מכלכלם והוא מסתירם בצל קורתו? אותו אדם הריהו מהלך לפניכם, ואין סימן של איש ממתין לו בביתו. ימים טובים באו לחכמים, ימים רעים באו לאבא שאול בן־אבטינס. שמעון בן־שטח כאח היה לי. כמה וכמה פעמים העתירה עליו אחותו המלכה שיקח לו מדור בארמונה והשיב פניה ריקם, שלא יאמרו רבם של פרושים מושך הנאה מביתם של רשעים. והיום, היום עשה ישיבתו קבע, ולקח לו בית ומעמד עבדים ושפחות. הכל משכימים לפתחו, נשיאה של סנהדרין, כלום קלה היא בעיניכם? העיר מלאה תלמידי־חכמים שמתאבקים בעפר רגליו, והוא מתהלך עם המלכות כאדם שמתהלך עם חברו, כאילו לא רבו היה נתאי הארבלי שאמר: ואל תתחבר לרשע! אין עוד איש נצרך לקורת ביתו העלובה של אותו בַשׂם מן הכוהנים, אין עוד איש שיזכור רוב טובתו ורוב חסדו של אבא שאול בן אבטינס.”

כך היה בוטה והולך, ואינו מפנה לבו לראות אם יש לו שומע אם אין. שעה יתירה היה מקונן על קירות ביתו שנתאלמנו, אך מעט מעט החלו דבריו סובבים על קוץ אחד שהיה, כמסתבר, מציקו ביותר: במה נשתנה העולם לטובה מיום שנטלו חכמים חלקם בשררה, והאמנם עתים חדשות הן לנו הימים האלה? הכניסם לביתו ועדיין היה מדבר, והם אין להם פתחון פה אלא משישאל ויענו, כגון: רחצו רגליכם – נרחץ, הסבו לשלחן – יבורך בעל הבית.

ישבו ואכלו ממה שהביאו אשתו הזקנה ומשרתו, ואמר אבא שאול:

“ובית המקדש, כלום כבר מצאו לו תקנתו, והרי פריצים שמשלו בו עודם מושלים בו. תאמר, בשביל כך הפקיד הקדוש ברוך הוא תלמידי־חכמים על עמו, שיניחו לאותם רשעים לטמא את ההיכל בטומאתם? מה אתה יודע – שרואות עיניך, ומה אני יודע – שנתון אני לפני ולפנים תוך תוכה של אותה זוהמה. ואכן, מה פנים יהיו לו לבית־המקדש שכוהנו הגדול – אותו רוח רעה, אותו שופך דמים, אותו נער אכזר שאין אלהים בלבבו?”

אבא שאול כמו ראה בחוש שאוזן שומעת היא אוזנו של יוסי, והיה מערה את לבו והולך. משברכו וקמו מעל שלחנם, שלח את אשתו עם נעמית שתפרוש לה מצעות בקיטון שבחצר, ואלו ביוסי החזיק שישמענו. אמר לו:

“על כרחך אתה שומע כל שלא שמעו חבריך. אף שאיני מתיירא מאיש, אין היא ממעלתי שארוץ אחריהם לבתי מדרשות שלהם. אומר לך דבר: לעולם אין רפואתו של בית המקדש באה אלא מיד בניו של אהרן. הם רק הם יודעים רפואתו. ירמיהו כוהן היה, ואמר: כי מקטנם ועד גדולם כלו בוצע בצע, ומנביא ועד כוהן כלו עושה שקר. ויחזקאל כוהן היה, ואמר: כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי, בין קדש לחול לא הבדילו, ובין טמא לטהור לא הודיעו. יפים הדברים לשעה זו כשם שהיו יפים לשעתם. בן טבאי רבך סבור: בתי דין של תורה, ואלו תורתנו כל עצמה מה היא מלמדת – בית המקדש, אלא בית מקדש שמונהג בטהרה, ולא בית מקדש שמונהג בטומאה. בשעה שישראל שטופים בחטא, למה כוהניהם דומים? – למורסה זו שכל חלאת־דמיו של אדם מצטברת בה. בשעה שישראל מבקשים לשוב בתשובה, למה כוהניהם דומים? לעמוד העשן יומם ולעמוד האש לילה, שמוליך להראותם הדרך. אלא עד שיבקשו ישראל לשוב בתשובה חייבים כוהניהם להקדים ולשוב בתשובה. והיא שאני מלמדך: אין לנו הצלה אלא מידי בניו של אהרן, אך בניו של אהרן צריכים להציל את עצמם תחילה, צריכים שיטהרו ויתקדשו ויסירו מעליהם כת זו של חמסנים ושופכי־דמים ומגלי־עריות, ומשיטהרו עצמם יטהר הבית, ומשיטהר הבית יטהרו כל הבאים בו, ויטהר בית ישראל.”

כל זמן שהיה בן־אבטינס מטיח דבריו כנגד הרשות וכנגד רבותיו של יוסי וכנגד כל העולם, שמעו יוסי והיה הד נענה לו מלבו, אך משתעה הזקן והחל מדיין במה שבינו לבין חבריו נשמטה תכליתו מדעת יוסי ונתגברו הרהוריו על אזנו והחלו מתהפכים בו ומציקים לו חזור והצק. הגה בלבו: נוח לו לאדם זה שפתו מזומנת ומצעו ערוכה וקורת ביתו נטויה, להקדים טהרה לתרופה, אך מה יעשו כל אותם עלובים שאבותיהם נהרגו ברעה ואין להם פת ואין להם קורת גג, ועבודתם תפושה בידי מלווים ומוכסנים ושאר חמסנים? מה יעשו? יברחו למדבר? ונשיהם וילדיהם מה תהא עליהם? אדרבה, יברחו ויהיה קולר תלוי בצואר בוראם! יברחו למדבר, יברחו – שמא לא תשיגם שם ידה של שררה…

פתאום טלטלתהו יד. אמר בן אבטינס:

“נתנמנמת, ואני מדבר.”

אמר לו יוסי:

“לא נתנמנמתי, אלא הוגה הייתי בדבריך.”

“הוגה היית?” תהה לעומתו הזקן, “אמור לי, אפוא, לא יפה אמרתי שחייבים אנו לצאת כתים כתים אל המדבר, בשביל להתענות ולהתקדש, עד שנהא ראויים להביא על ידינו גאולה לישראל?”


ג    🔗

עם שנכנס ינאי ובא לארמון ביקש למחוק מלבו באחת ג' ירחים של פרישות שכפה על עצמו במצודת הבירה. כל עצמו מכוון היה לשוב ולשרור בביתו. לפיכך תמה תמיהה גדולה משראה כי אין ממתין לו בין לעמודיה של אכסדרה אלא יונתן בן טוביה, ושחוקו משוח על פתחי פיו. התבונן ינאי לכאן ולכאן ומיד הריח שמקום זה, חסרון בעל בית לא ניכר בו. קפץ עליו רוגזו הכבוש, כל אותו מרי חיבוטים וליבוטים שעינהו במרוצת ג' ירחי פרישות, ואותה שעה ידע בעצמו כי מה שראו כתלי המצודה לבדם יראה עכשיו הארמון ותראה עכשיו הארץ.

“היכן אבשלום?” הטיל שאלתו כנגד קומתו הרכונה של בן־טוביה, והלה נזדעזע משיעור הקריאה, אך ידע מה שישיב. אמר:

“במצות המלך, מאז הבוקר – סובב ומשגיח על העושים במלאכת החומה החדשה.”

ינאי זכר ולא זכר. במשך כל אותם ירחי־פרישות היה משגר מצוותיו מן המצודה, פעמים בלא שידע טעמן, פעמים אך בשביל לבחון כיצד הם נשמעים לו. אמש, משהגיעתהו אותה בשורה גדולה, משגמר בדעתו לחזור לארמון, קפצה עליו מין בהילות ועמד ושיגר פקודותיו לכל עבר. אפשר שאחת היתה מעין זו.

“שלח איפוא, להחזירו לכאן,” פסק לו ינאי ויונתן כבר זע ממקומו. פתאום נזכר ינאי דבר אחר ועיכבו:

“ויהודה בן פתורה היכן?”

“לפי דרכו, הריהו משוטט ודאי במקום מן המקומות.”

תקע בו ינאי את עיניו:

“שאלתי דרכו מהי? שאלתי היכן הוא!”

“אם אמנם קיים את מצות המלך,” מיהר יונתן לקבל מוסר, “הריהו עושה דרכו לאשקלון.”

“יפה! שלח וידביקוהו בשביל שיחזור מיד על עקבותיו.”

עדיין היה בן פתורה חשוב עליו על ינאי יותר מכל אדם אחר, ויונתן נתן אל לבו. מכל מקורבי המלך יהודה בן־פתורה לבדו ראהו פנים במצודה, אף כי רק לשעה אחת חטופה, וזאת מיד לאחר שנפדה מידיהם של בני נביות, כנודע, לא היו לו ליהודה דברים נאים שישמיעם באזני אדוניו, וכבר קיוו המקווים שסר חינו בעיני המלך, אלא עכשיו חזר ינאי ועשהו ראש לכולם. לאשקלון שלחהו בשביל להוציא מידיהם ממון של מטבעות חדשות; ומי שהוא מופקד על הממון, על הכל הוא מופקד.

כבר נזקף יונתן לילך, עד שעצרהו ינאי בשנייה:

“והמלכה?”

“במצות המלך – אינה יוצאת את אפדנה.”

“אשרי אותו מלך שהכל נשמעים לו,” אמר ינאי והטיל ארסו כעקרב, עד־כדי־כך שאין איש בא להקביל את פניו."

ביקש יונתן לומר אמירה, אך ינאי חסם בעדו בהוסיפו מיד:

“יובא לפני הבן. ועתה לך ועשה.”

שוב לא עכבו, וכפוף־קומה נסתלק בן־טוביה ונעלם מן העין.

כבר עשה בנו של ינאי מחצית שנתו הראשונה, ועדיין לא נתן בו אביו את עינו. פרישותו במצודה כמין כֶלֶא היתה לו, שגזר על עצמו: לא יראה פני אדם, ולא יראה אשה ואשתו, ולא יניח דעתו ולא ינהג כדרכו – עד שימצא פתח הצלה.

עכשיו רמז לאחוריו ומיד נעקר אנטיפס מתוך שורת העומדים בחניתותיהם מאחור ונתייצב לפניו. טבע היה בו, כטבע האנשים שלעולם אין אתה חייב להם דבר. על שום כך ביכרו אדוניו על פני האחרים, ובמצודה החזיקו עמו במשך כל אותה עת. הנה עמד מאחור והיה דומם ולא ניכר ככותל זה, כמוהו ככל נושאי־החנית. הנה עומד הוא לפנים, ועדיין אינו ניכר. האחד שאין לו פנים אחרות על פניו. הגה בדעתו: יש שעה ויקבל גמולו. ואמר לו:

“כמדומה אנו חוזרים למקומנו. צא והחלף את המשמרות. אותם בני יהודה שבחוץ אינם נראים לי. ושלח כל עבדים ושפחות שבארמון לכרמי יריחו וזמן לי אחרים תחתיהם.”

לא היו לינאי ימים קשים כאותם ג' ירחים שעשה במצודת הבירה. בראשונה באו דחופות שמועות הרעות על דבר מסעי לתירוס וחורבן שהוא מטיל ביהודה. ינאי התחזק להעמיד לו סיג, אך לצאת נגדו לא היה עשוי, ונמצאה שפלת־החוף מופקרת למהרסיה. אירע לו נס ולא עלה לתירוס להרים ולירושלים. אלא אץ וירד בחוף בואו עזה ומצרים. עזה פתחה בפניו שעריה וציידתהו במזון ובנשק ובלוחמים, אך על גבול מצרים עמד. כוחו גדל מיום ליום, עזה מסייעתהו מאחור, אוהביו במצרים מחזקים אותו מלפנים, ואין הוא ממתין אלא לשעת כושר ולאות מאלכסנדריה בשביל שיקום ויפרוץ. כל אותה עת ינאי בהול ולהוט על דבר אחד: לצרף חיל לחיל וחנית לחנית, לחזק את מצודות ההרים, לחדש את חומתה של ירושלים. כל אותה עת ינאי מתפלל עד דבר אחד: שיקדימו מטרות־החורף ועל כרחו לתירוס נסגר בעזה ונוטה מחנהו עד למקץ חדשים רבים. לא נתקיימה תפלתו, וכן סבור היה כי שום דבר אינו מתקיים לו, עד שבאו לפניו בעלי שיירה ערביים מבני־נביות וסחו לו כי שליחו בן־פתורה שבוי בידי מלכם, כנגד כך וכך בממון וגומר. פדאו, ולקץ ימים מעטים שמע סיפורו וראה כי אמנם שום דבר אינו מתקיים לו. קליאופטרה לא ניאותה לראות פני שלוחו של מלך ירושלים. כל כמה שנכרך על עקבם של מקורביה ומשמשיה לא הגיע לידי חילוף־דברים עם האלוהית עצמה. אמנם, יהודיה של אלכסנדריה היו לו לעזר, ומהם שהבטיחו נאמנה כי הזקנה עתידה להכות את בנה ואת צבאותיו ולהציל את ירושלים מאימתם, אך דבר של ממש לא ניתן בכפו. משהגיעתהו השמועה על דבר מלחמה זו שנתגלעה בין לתירוס לינאי אץ לבוא לירושלים, אך עודו בדרך נפלה עליו שיירה של ערביים, בדרכם מעזה לסלע אדום, ואף שלא גילה להם טיבו נטלוהו והביאוהו לפני חרתת מלכם. בחצרו של זה ישב עד ששלחו למלך ירושלים ופדאו, וניכרים הדברים שיש לו למלכם של בני נביות על מה שיסמיך את חציפותו, שכידוע גדלה היא והולכת מיום ליום.

מאותה שעה נעשה ינאי קשה לעולם וקשה לעצמו יותר משהיה בכל עת אחרת. “עכשיו שהכני בנה, עכשיו שאין בידי חרב להניפה – בריתי למה לה?” טען באזני יהודה בקול מקוננים, “אם תפול בצרה, סבורה היא, כלום אוכל להושיעה? ואם תגבר ידה, סבורה היא, כלום אין עבד טוב לה מבן־ברית? תבוא ותעשה כבתוך שלה. המכה את לתירוס, מכה את מוכיו.”

דעתו נטרפה עליו מתוך אותה חזות קודרת. עשה ולא בטח באשר עשה, ומה מר מזאת. שילח את בן־פתורה שימוץ שארית לשד עצמותיה של כל איפרכיה ואיפרכיה. כיון שלא בטח באשר עשה, שינה רצונו בין יום ללילה. מבקש היה שלא ימצא איש שוהה על מקומו. ציוה על כל מושלי איפרכיות ומצודות שיעמידו חיילות מבני תחומם, ברגלי ובסוסים, אך מיד נתבהל וציום להולך חילותיהם לירושלים, וכאן לא ניתן לו לכלכלם, ושב ושלחם לכפרים ולעיירות שיתפרנסו מאנגרית מקומם. דבר אחד היה לו שלא שינה ממנו – שקיבץ לו שוב לוחמים מבני הנכר, חיילים שאומנותם על החרב, שכירים מבני איי־הים. הדבר היה ברור לו עתה כשם שלא היה ברור לו מעודו: חיל שכלו שכירים, כלו קבע, כלו בני־נכר! יום יום חזר ושינן בלבו כי יהודיו, יהודיו בני יהודה והשרון והגליל, הם שהמיטו עליו את מפלתו הנוראה, הם שהכו את צבאו לרסיסים, הם שהביאו את המהרס עד אל תוך תוכה של ארץ יהודה. וברי היה לו שלא פורענות רעה היתה זו, ואף לא אצבע אלהים, אלא מועדים הם לבגידה, מועדים להפקיר מלכים ומושיעיהם, מועדים לשנאת בית־חשמונאי, לשנאת כל מלכות וכל שררה – שהריהם אומה שבהפקר נוח לה, אומה שאינה שווה טורחם ויגיעם ואהבתם של שריה.

ביקש שמעון בן־שטח לראות פניו והשיבו ריקם, ביקש אלעזר בן־פתורה, והשיבו ריקם. ביקש יהודה בן־פתורה לחזור ולראותו, ביקש אבשלום – ולא נענה להם. שלומית לא ביקשה, ואפשר ידעה מה היא עושה. על כל פנים, לא היה מקל לה במקום שהכביד לאחרים. אלא פתאום, לאחר ג' ירחים של פורעניות ובשורות רעות ופרישות מרה ממוות, נבקעה החשיכה ובאה בשורה גדולה, כמין פתח לישועה: הוכה לתירוס בפלודיון שעל גבול מצרים. ומכהו חלקיה היהודי, שר צבאה של קליאופטרה. ביקש ינאי לפרוץ ולחוּש האַרמונה, אך כבש עצמו עד שתבאנה בשורות חדשות. ונסתבר אמנם שהוכה לתירוס מכה נחרצה, אך לא מוגר כליל. עם שארית צבאו נסגר בין חומותיה הבצורות של עזה, ולפי שעה נדמה המלחמה. ברב השמחה שיגר ינאי דברים בהולים ופקודות חפוזות לכאן ולכאן, ועכשיו אינו יודע ענינם וטעמם. הוא הוסיף לחכות. הלילה חלף, ועד לשעות הצהריים לא נתחדש דבר. אז רק אז נטל את אנטיפס ואת שומרי ראשו ועקר לארמון בלא להקדים ולהודיע לאיש, והריהו כאן.

פתאום ראה עצמו ינאי שהוא יושב ואינו עושה דבר, ורק כתליו ושומרי־ראשו מעידים בו שהוא קיים. קץ בישיבתו ועמד ממקומו. מיד דחקהו לבו לקום וללכת להיכן שבנו מצוי. השאיר את שומריו באשר הם ופסע אל תוך הארמון.

הארמון היה דומם, שכבר הוציא אנטיפס רובי משמשיו ועדיין לא הכניס יורשי מקומם. ידע עכשיו ינאי להיכן הוא הולך, אל יוחנן הורקנוס שלעתיד לבוא, ונעשתה לו קפיצת הדרך. ביקש לדעת אך לא היה עשוי לשער בדעתו תינוק בן מחצית השנה כיצד הוא נראה ומהו שיעור קומתו, ושמא יש בו מום כלשהו?

עבר פתח אחר פתח ונמצא עומד באפדן הנשים, בקיטונה של שלומית. שפחתה הזקנה, שהיתה מתעסקת בקרן זוית, התנשאה ממקומה כעוף שהובהל, וקדה קידה חטופה ואצה אל פתח אחר. אלא אותה שעה הופשלה יריעה שעליו ושלומית הגיחה מתוכה, כשהיא מניחה כפה על כתף הזקנה וכופה רעותה על פיה, זה וזה בשביל לבקש על הדממה. תוך כדי כך פסעה פסיעה ושתיים לעבר ינאי, ומשראתה שאינו יודע מה יעשה אספה כפות ידיו בידיה והטביעה בהן את פיה. הכה ריח ניחוח שלה באפו, וינע לבבו כשיכור. נכבש לרוח אהבה זו, שאינה יודעת חשבונות רבים, ונתמלא תמיהה, כיצד לא שיער בדעתו שכל אותה טובה ממתנת לו בביתו.

מיד התחילה שלומית לדבר, והרבה דיברה, כרדופת רגש:

“נרדם, והריהו יפה כחמה, כמוהו כמלאך אלוהים.”

שוב חדשה היתה, למראה ולקול, אף לטבע. הוסיפה.

שוב חדשה היתה, למראה ולקול, אף לטבע. הוסיפה:

“כיצד התפללתי לך, ינאי. ושלושה ירחים אלה במצודה. נזיר לאלוהים. כוהנם של ישראל, והוא חטאותיהם נשא. נטל קולר על צוארו. שלושה ירחים כאסיר בכלאו…”

רכה היתה יותר משהיתה מעודה, כאילו נצטעפו עיניה ואינה רואה אלא מה ששמחת לבה מציירת לפניה. ביקש אף ינאי להאמין במה שהיא אומרת. סבר, גברים אין משתנים, נשים משתנות. וכל אותה שעה דיברה ולא עמדה מדבר:

“ופצעך איהו? – זקן זה גדל פרע. תנה ואמושהו. אבשלום לא הסתיר דבר, ולא היה דבר שנסתר מפני. ואותו תינוק גדל כעץ השתול. רצונך שתראנו?”

כבר ביקשה להוליכו, אלא ינאי עצר בה והחזיקה כשיעור ריחוקן של זרועותיו:

“ואין שום תרעומת כבושה לך בלבך?”

פקחה עיניים תמהות. פירש דבריו:

“שמנעתי עצמי מאצלך ומאצל בנך, שלא זימנתיך ולא הנחתיך לבוא אצלי.”

“כלום ביקשתי?”

“לא ביקשת. ואף זו שאלה: מדוע?”

“דייני במלכי שחי הוא. יתירה מזאת איני מבקשת.”

“אשרי מלכך שככה את לו.”


עתה משכתהו ונמשך אחריה עד שהפשילה למענו מטלית מרוקמה בפז ונתגלה לו פעוט אחד, שהוא מצונף בין מצעיו וישן, ודמות אדם אינה ניכרת בו עדיין. הושיט ינאי ידו, כמבקש לאחוז בו, והקדימוהו ידיה של שלומית למנעו מכך. פגע בעיניה וראה נהרה השופעת מהן, ולא ידע היכן יטמין עיניו מפניה. כמדומה, יש דברים בינה לבין לבה שאין הוא עשוי להולמם בדעתו. אתמול מלכה, הגה בדעתו, והיום דיה בתינוק אחד.

באה השפחה הזקנה ומישמשה במצעיו של הפעוט, מהם שהיטיבה ומהם שהסירה ונתנה אחרים תחתיהם. אמר ינאי לשלומית:

“לא נתקיימו דברים כפי שעלו במחשבה תחילה.”

“אילו דברים?”

תהה בדעתו: שמא יש אדם ואינו יודע אילו דברים? אמר לה:

“אותה פורענות שנתרגשה עלינו בחמתן שלחוף הירדן.”

אמרה לו:

“היושב במרום יודע דרכיו,” ומכתלי דבריה נשמע שהיא מצדיקה דינו, ואפשר נהיר לה צד של שכר באותה פורענות. ביקש להתגבר עליה ולהעמידה על שלו, ובלא דברים של מיצוע קפץ לעניינו:

“אלא עכשיו בשורה גדולה הגיעתני – הוכה הנבל. על גבול מצרים הוכה.”

ומשראה כי עדיין לא הוציאה מרשות שלה דרס ובא בדברים של יוהרה, שכל שאינו מגופם מתפעט לעומתם. אמר:

“מעתה אין עוד מכשול לפני, רצוני – עכו, רצוני – ערי הירדן, רצוני – המדבר, רצוני – עזה.”

היא פרשה מטלית המרוקמת על גבי התינוק המנמנם ולא מיהרה להשיבו. עד לעצם שעה זו סבורה היתה כי אותם ג' ירחי פרישות שינו את טבעו, ונתעקש לבה שלא להתיאש מן הדבר. ניתנה אמת להאמר, שמעון לא היה נוח להאמין כמותה, אך חזר והודה כי ראוי לקוות, שהרי יסורים ופורענות עשויים להביא אדם לידי הרהורי־תשובה. היא שמרה כל מעשה ממעשי ינאי, ידעה כל תהפוכותיו, ואמרה: עוד רוחו סוררה ומסרבת, אך סופה שתתמרק. כמוה כשמעון, לא היה ספק בלבה: פורענות זו שנתרגשה על יהודה בעטיו של ינאי נתרגשה, וסופו שיכיר בדבר, ואך יכיר ישנה את דרכיו. עכשיו התחיל חשש מתגנב אל לבה. אמרה לו:

“מה לך כל אותן ערים, והרי עיר אחת ישנה ועודה ממתנת לך, ירושלים שמה.”

משל כאילו הטיחה לו בפניו. כל אותו נועם שהיה שפוך עליו כמו נמחה ביד גסה. הרי שהיא מן הששים על מפלתו. נהפך עליו לבו, וכמין סם שמתפשט בגוף חש שנאה שהיא עולה בו ואינו יודע מה יעשה. נתלבט בלשונו לאמר דבר של עזות, וראה את שלומית שהיא מסתלקת חרש מעל עריסת בנה ומצטדדת ועומדת כשפניה בחלון. הבין טעמה, שאינה רוצה לבוא לידי מחלוקת בשעה זו, ונשך שפתותיו. כל אותה שעה נכנסת השפחה הזקנה ויוצאת כעושה בתוך שלה, נפל עליה מבטו של ינאי ונפלה עליה שנאתו. התבונן בה כשהיא ממשמשת בבנם של חשמונאים ושלח שאלתו לחלל האויר, העונה יענה. שאל:

“זו מנין היא – משל בית אבא?”

הזקנה נרעדה, כמו נתפשה פתאום בקלקלתה, ואלו שלומית נפנתה אליו, וניכר שהיא מבקשת להניח את דעתו. אמרה:

“משל בית שטח היא, ממצפה.”

“יקחו לו כוהנת,” פסק ינאי בלא להרבות שיקולי־דעת, “שתהא מומחית לגדל מי שעתיד לשמש בקודש הקדשים. כאלה שהיו אומנות את בניו של יוחנן תהינה אומנות את בניו של בנו, שלא תארע בו חלילה תקלה ויימצא פסול לכהונה.”

קמה הזקנה ונסתלקה בפנים כבושות, ושלומית ביקשה לה פתחון פה.

“והרי אני כאן. וחזקה על זקנה זו שגידלה אותי ואת אחיותי ועדיין לא אירעה על ידה תקלה מעולם, היא מורגלת בתינוק ותינוק מורגל בה.”

יקחו לו כוהנת," קבע ינאי ולא שינה ממידתו, ואף הוסיף נופך של רוגזה. התחילה שלומית מדברת שוב, אך בו ברגע נכנס ובא יונתן בן טוביה וניצב מציית בפתח.

“עוד נדבר בזה,” הבליעה שלומית ונצטנעה בקרן זוית שלה, להניח לשניהם בשלהם. אמר יונתן בן טוביה:

“שלחתי דברך לאבשלום, וכן פרשים שנים בדרך אשקלון.”

“יפה, ואתה שהה בזה,” השיבהו ינאי, ופתאום עלה שאון של המולה מן החוץ, אף שנרגע העולם יהלך ככל שנאסף היום.

“מה זאת?” הטיל ינאי שאלתו ביונתן.

“העם נאספים לשולי הככר, וכמדומה מבקשים לראות את פני המלך.”

הקשיב ינאי שעה קלה לאותה המולה, ולא ניכר בו אם קרובה היא ללבו אם אין. מכל מקום, משפתח – בדבר אחר פתח.

“זכורות לך כוהנות שהיו משמשות באפדן הנשים של בית אבא?”

“בנותיו של בית בן־אחיה, שהן מומחיות בעיקרי צמחים ובשיקויים של רפאות.”

“תובאנה מהן שתיים לשמש תחת ידי המלכה, להיותן אומנות את בני.”

“כדבריך.”

“ואשר לאלה,” הורה ינאי בידו לעבר חללו של חוץ, “גרשם מן הככר ומן הרחובות ויניחוני.”

נותרו ינאי ושלומית לבדם, והתינוק בינותם. כמוחלת על עניינה נתקרבה שלומית ועמדה אל מול המלך. אמרה לו:

“עוד זאת, ינאי. זימנתי סעודה של שמחה, היכן תצוונה – בטרקלין או בלשכה?”

“סעודה זימנת? ומהיכן סברת שאני בא?”

“הריני מוכנה יום־יום וממתנת לך, משעה שחזרת לירושלים.”

לכאורה דברים המתקבלים על הלב, אך כבר ידע ינאי שיש לה לזו בעל כנפיים המוליך אצלה את הקול.

“אין כוחי לבני אדם,” פסק לה קצרות.

“מעטים יהיו. אך אבשלום ושמעון.”

“שמעון?” ננער ינאי כמי ששמע שמועה זרה, “ומדוע קיפחת חלקו של בן־פתורה?”

“אינו קם ממיטתו ואינו יוצא את ביתו.”

“ליהודה בן פתורה כוונתי.”

“שאלתי ואמרו לי כי ירד בדרך אשקלון.”

“עוד הלילה יהיה כאן.”

“ישמר לו, איפוא, מקומו.”

“אין כוחי לבני אדם,” חזר ינאי על טענתו, אך לא הוסיף עליה דבר. הערב ירד. פתאום פירכס התינוק ונתן קולו בצווחה. נעקרה שלומית ממקומה אך ינאי נטלה בעודה נעקרת, בטרם תקרב אל המצווח הקטן. ביקש להראות לה סימן של אהבה, ולא נמצא לו. חיבקה ולא נענה.


משבא ינאי להוליך את שלומית לסעודה עטוי היה בסדין של בוץ לבן, ואין עליו דבר זולת חרב החבויה בין קפליו. לעומתו היתה שלומית מפוארת בשיראים של מלכות ומעוטרת בחפצי־חן. הוליכה ואמר לה:

“כיון ששמעו שמעה של סעודה טובה – נתלקטו גרגרניה של ירושלים ובאו, לקיים בנו, ברב עם הדרת מלך.”

נכנסה לטרקלין וראתה שדחה סעודתה מפני סעודתו. שולחנות היו ערוכים, ועליהם כנוסים בני־אדם רבים. הללו נתרוממו עכשיו באחת וקמו על רגליהם, לתת כבוד למלך וכוהן גדול. עמדו ולא זזו כל־אימת שהוליך את שלומית על פניהם, והוסיפו לעמוד בשעה שבא עמה למקומה והושיבה. כיון שישב ישבו, ונשתררה דממה כבדה בחללו של טרקלין. אף־על־פי שהיו עיניה תקועות לפנים בלא ניע, ואף־על־פי שקצת הקשיבה לברכתו של כוהן גדול, נתונה היתה דעתה למנות מי בבאים. חידה הוא לה אותו מלך שאין כוחו לבני־אדם וסופו כונס עם רב. אפשר שלא כנס את הרבים אלא בשביל להמלט מן המעטים. הנה ישב אבשלום אחיו לשמאלו. כמדומה לא נתראו פנים זה ג' ירחים, ואף־על־פי־כן אין הוא מפנה עליו את מבטו, אבשלום וצפייתו אמורה בפניו. ביקשה בעיניה את בן־שטח אחיה ומצאתהו שהוא דחוק ליד אחד השולחנות, אף כי נראה מרווח בין דוחקיו.

ינאי, כמדומה, ביקש לעשות פומבי ליומו החדש, וכנגד תפארת בני־אדם שעשויה ירושלים לכנוס למקום אחד העמיד תפארת כליו ומשמשיו ומזונותיו שהוא עשוי לכנוס לשעה אחת. ניכר שלא גמר בלבו על דבר כל אותה תכונה אלא בשעה שיצא מעליה. בני־אדם עוד היו מתכנסים ובאים, והעבדים היו חוזרים ומשפיעים על כל שולחן מטוב בי־מבשלו של מלך. ככל שרבו הבאים מעטו בתוכם שהיו ידועים לשלומית. כמה וכמה מהם ניכרו בקלסתר עכו"ם שלהם, וכמסתבר: משרי צבאו החדשים של ינאי. כשם שמיהר לאבד כן מיהר לקנות. בריות שארמון חשמונאים לא היה מורגל בשכמותם סבבו על השולחנות – סוחרים, מוכסנים וסתם בני נכר, בעלי־שיירות ובעלי־שליחויות.

נכנסו ובאו עבדים שנשאו את אדונם, והיה זה אלעזר בן־פתורה, שהבהילו ינאי ממשכבו. שלח כנגדם ינאי את העומד עליו, והלה מיהר וזימנם למושב על כבוד. ראתה שלומית כן ומיד שלחה אף היא את העומד עליה, והלה מיהר וזימן את שמעון בן־שטח למושב של כבוד. התבוננה כיצד מקשיב שמעון לנאמר לו, כיצד הוא מתרומם ממקומו, נפטר מעל שכניו ופוסע בשופי אל מקומו בראש. רק משקרב מאוד ראהו ינאי והטיל מבטו החריף בשלומית, אך שוב לא היתה תקנה לדבר. שמעון ניגש אליו וברכו מאור פנים, והשיבו ינאי ברכה וזימנו שיישב בינו ולמלכה. ישב שמעון ונתן ברכתו לשלומית. נתכופפה אליו בשביל לומר לו דבר, אך אותה שעה הקיש המקיש בחניתו וההמולה הפכה דממה של קשב. קם ינאי ואמר:

“דבר של שמחה יש לי להשמיעכם: הוכה תלמי לתירוס מכה קשה בעלותו על גבול מצרים. השיגתו ידו של אל־נקמות.”

“ברוך הוא!” עלו קריאות מכאן ומכאן, ומיד נתאחדו ונשנו באחת: “ברוך הוא, ברוך מושיע ישראל!”

שוב הקיש בעל החנית ושוב נשאו הכל פנים צוהלות להוסיף ולשמוע.

“בשעה זו של שמחות,” פתח ינאי והתבונן לעבריו, אחת הנה ואחת הנה, “בשעה זו של בשורות טובות, ראוי לנו שנצרף שמחה לשמחה.”

נתן מבטו בשלומית, וידעה כי אליה הוא מכוון. ביקשה לכבוש פניה ולא נשמעו לה. באה לה גאוותה ונשאה סנטרה כנגדו. ראתהו מלוא עמידתו, שעה שהוסיף ואמר בה שאר דבריו:

“על דבר בני יוחנן אשר ילדה לי, תינתן למלכה שלומית בית־שאן העיר, והכפרים, וכל נחלאות המלך אשר בגדולה, וכל המסים והמכסים הבאים ממנה – מתנת המלך לנחלת עולם, לה לנפשה, להנאתה ולשמחת לבה.”


קסם על שפתי מלך, וראתה שלומית שהיא נקסמת ונכבשת שוב לשגיונותיו של זה, כאילו אפשר לו ללבה שמתנות יקנוהו. אכן, לא מתנתו קנתה אלא שכרון רוחו להפליא. בדומה לה נכבשו כל האחרים. ניכרה חכמתו של מלך, שהניח לעמו שימתין לו; בשביל שלא יבוא לפניו ניצוח אלא יבוא לפניו נוצח. היתה מנענעת ראשה לכאן ולכאן ואיננה רואה מי הם שמשלחים בה ברכותיהם ושאונם. פתאום נדמו, ושוב היה ינאי מדבר.

“ולאבשלום אחי אהובי,” קרא וכיוון מבטו כנגדו, “לאבשלום אחי אהובי את דאר ואת בנותיה, הנמל והספינות ופרי הארץ וסחר הים, לו ולזרעו אחריו למקנת עולם, לכלכל ביתם בפאר ולהיותם ברכה לאחיהם.”

עלה קול המסובים, וינאי היה כמקשיב לדעת. הפעם לא הניח לה לשמחה שתארך. נשא זרועו ואמר:

“ולאחרונה אנטיפס נאמן בית אבא, שלא הזיז ידו מתוך ידי, ועכשיו הריהו מתמנה נציבה של ארץ אדום!”

איש לא היה מוכן לכך, ופחות מכל אנטיפס עצמו, שנתגלה עתה באחת מפינות הטרקלין כשהוא קופץ ממקומו בלא דיבור, ואץ ונופל לרגלי אדוניו. הציבור לא נענה מיד בתרועה של הסכמה, אך משנטל ינאי את עבדו האדומי והעמידו על רגליו וחיבקו, החלו מהמים מעברים מתוך ספק רצון וספק תמיהה. נתלה בחלל קול הברה, ומתוכו נשתמע שבחו של אותו מלך שככה הוא לעבדיו, על אחת כמה וכמה לבני עמו.

אותה שעה ישב ינאי על מקומו ונתגברו הטוחנות. נעשו המסובים סיעות של שותפים, לשיחה ולשמחה ולסביאה. כמין סיעה לעצמם ישבו בראש המלך והמלכה, ואחי המלך ואחי המלכה, והיא לבדה מכל הסיעות לא היתה השמחה שרויה בה. פתח, איפוא, שמעון ואמר:

“ביום זה של שמחות ובשורות טובות כלום אין ראוי שתינתן הדעת על עלובים שבכולם, מקופחים שבכולם, עניים שבכולם, שנטלו ביסורים על אחת שבע?”

הניח ינאי סכינו, שהיה מחתך בה שוק של איל, ואמר לו לשמעון. ועוד מאור פניו עמו:

“אילמלא ידעתי על מי דעתך נתונה תמיד, שואל הייתי מי הם העלובים אלה שראויים לחסדו של מלך”.

“עכשיו שיודע אתה?”

“עכשיו שיודע אני אומר לך דבר: דים שלא מַדוֹתי להם כמידתם שאילמלא כן מתמלאת ארץ זו עצי תלייה.”

חזר לפלס דרכו בשוקו של איל, והיה מחתכה בזעם. כנזכר, חתם פתאום דבריו בפסוק קצר:

“אין חסד לבוגדים!”

“לאו חסד הם מבקשים אלא דין,” נמנע שמעון מריב־שפתיים ודבק בתכליתו, שלפי שעה סמויה היא עמו."

“מאימתי מבקש שמעון דין מלפני ינאי? וסנהדרין שבידך על שום מה?”

“מעכב אתה דינה של סנהדרין.”

ואני לא ידעתי."

מסור את אנדרוס לבית דין הגדול."

“אנדרוס?” נשתמעה מפי ינאי תמיהה של ממש, “עוף זה מי הוא?”

אך בטרם יהיה הסיפק בידי שמעון לענותו, נזכר מעצמו והקדירו עפעפיו. עדיין היו מסיחים בידי שמעון לענותו, נזכר מעצמו והקדירו עפעפיו. עדיין היו מסיחים כבין איש לרעהו, שפתותיהם ינועו אך קולם לא יישמע. בקול זה הטיח ינאי מתוך תרעומת:

“מבקש אתה לקפח את שמחתי? הנח לאותו עניין.”

“איך אניח,” סח לו שמעון במתינות הדעת, “ולמחר נאסף בית דין הגדול בהר הבית.”

“עבדי הוא,” פסק ינאי.

“מכל מקום חייב לתת את הדין.”

“הדן את המוכסן דן את שולחו.”

“לרצוח את הנפש שלחתו?”

“במצותי הלך, וכל שסירב לו סירב למלך.”

“יביאם לדין!”

מסביב התחילו בני אדם לחוש בריב המתחולל, והיו משתתקים בזה אחר זה. ינאי עצמו, אי־אפשר היה לו להבין כיצד חוזר הוא ונופל לתוך דין ודברים עם אותו איש ריב ומדון, שאין לפניו אלא שנאת המלכות. ראוי הוא שימסרנו לידי הזריזים במלאכתם, וסוף לדבר, אבל עכשיו הכרח הוא לו שינצחו בדברים. כך הריהם דוחים אותו על כרחו וכופים אותו שיהיה רשע ובעל מרה.

“כל שהוא משל המלך,” לא טרח לכסות את דבריו, “וכל שהוא בשביל המלך – חוץ לדינכם הוא עומד.”

“תועבת מלכים עשות רשע, כי בצדקה יכון כיסא,” אמר שמעון לשון הכתוב, וניכר שהרבה הבליג על נפשו עד שהעלה פסוק זה תחת דברים כשלהטו על לשונו.

“רשע אתה מטיח כנגדי?”

“אך ללמד ששיעור צדקה גדול משיעור כוחה של מלכות, ועל שתיהן תוקפה של תורה, שהוא מעין שיעור רצונו, כביכול, של מלך מלכי המלכים.”

ינאי גאוותו משלה בו. אמר:

“כל שרצוני למטה – רצונו למעלה, ואין לו שליח אלא מלך וכוהן גדול, ואין אפוטרופוס לתורה אלא מלכות בית חשמונאי, ואין לעם הזה תשועה אלא בכוחי ובחוקי…” שהה לרגע בשביל להעלות מה בדעתו, ופתאם הוסיף לו לשמעון לפי דרכו: “ומעוז ישועות משיחו הוא, שרים לויים בהיכל, ומיהו משיחו אם לא מלכו וכוהנו?”

כאן לא משל עוד שמעון ברוחו:

“דברים האמורים בבית דוד אין אמורים בבית חשמונאי.”

אף שידע שמעון מהו שהוא אומר, לא היה עשוי לשער מידת פתיעתו של ינאי על הדבר. נשתתק וארכה שתיקתו. פתאום טפח בכל כוחו על טבלת השלחן שלפניו, ונשא קולו בזעקה:

“בית חשמונאי כמוהו כבית דוד.”

עכשיו כבר היו הכל קשובים ולכודים לנעשה בראש, ושלומית מזה ואבשלום מזה מבקשים לשכך חימה שניעורה. אך לא היה הסיפק בידם לעצור בשמעון, שעה שאמר כמין פוסק אחרון:

“בית דוד משיחי אדני המה, ואלו אתה ינאי – מלך בשר ודם אתה.”

צללו אזניים השומעות, ינאי אזל דמו וכהרף עין כבר נתנודדה חנית בידו.

“הוציאוהו מעלי,” זעק בקול שלא נשמע לו, “הוציאוהו מעלי בטרם אעשנו גל של עצמות. הוציאוהו מעלי!”


עטו כמה וכמה סרדיוטות על שמעון ומשכוהו לחוץ. שלומית כבשה פניה בכפות ידיה. ינאי ליווה את ההולכים כדי רגע, ותוך שחלף במבטו על פני העדים הרבים שצפו במחזה, החזיר כנגדם שנאתו ומבטיו וחידש צעקותיו:

“צאו מעלי הכל. צאו ולכו לכם ואל אראה פניכם. צאו ולכו מעלי!”

שעה חטופה נתרעשו הספים מקול הממהרים לצאת. נתערבל קולם של כלים ודרדסים וחרבות לחישה קטועים ומובלעים. הטרקלין נתרוקן כבית שהמגיפה שלטה בו. נשתייר חורבנה של הסעודה, עיי־מזונות, קנקנים שמוטים ויינם שפוך. עמד ינאי על ההריסות ועיניו תועות. רק מקורביו נשארו עמו. אבשלום במקומו, אנטיפס עם הסרדיוטות המתעסקים להשיב סדר על כנו, יונתן בן טוביה בפתח המוליך לחוץ, שלומית פניה בשולחן. היתה עליו יד עצבונו וליבוטיו. זכר מה שהעלה בלבו עם שנכנס לכאן בשעות היום: מה שראו כתלי המצודה יראה עכשיו הארמון ותראה הארץ. עדיין היה הוא מלך מוכה. בקול שדמעיו מחלחלים בו התחיל מפטיר את דבריו בלא תת דעתו על שומעיו, כמי שסח בינו לבין עצמו. אמר:

“יצאו והלכו להם. את ייני סבאו, את בשרי אכלו, ועכשיו יצאו והלכו להם. יפה. איני צריך להם, לבוגדים. שם, לחופו של ירדן, נטשו את מלכם ליהרג, איש על נפשו נמלטו, ככלבים, כעבדים מוכים. אומה היא זו? עדת נכפים היא זו. חנפים, מבוהלים, נמכרים בפרוטה ובשוה־פרוטה. ומיום ליום הריהם מוסיפים חטאת על פשע. חכם זה, רבם ומורם, תחת שיהיה משמש עמי להאדיר שם אלוהיו, הריהו מקומם את העם נגד מלכו. דין הוא מבקש, ואך להכעיסני, להכעיסני ולהכפישני ולעשותני לצחוק בעיני הארץ והארצות. כביכול, אפשר לומר – סניגורם של ישראל. אוי להם לישראל מאותו סניגור. על אפו ועל חמתו מחבבים הם את בית חשמונאי ורוצים בו, בין בהיכל ובין בארמון. מיום שבאתי לכאן לא יפיתי בעיניו. בית דוד חשקה נפשו. מלך בשר ודם! ימתין נא לי ויראה כיצד מלך בשר ודם נעשה אהובם של ישראל וקדושם ומשיחם, על אפם ועל חמתם של כל אותם פרושים שפרשה בינתם וכל שומר נפשו יפרוש מהם. מבקשים הם להעמיד מחיצה ביני לבין אומה זו, ביני לבין תורת אבותינו, ביני לבין הדין וזקני הדיינים. ימתינו נא ויראו כיצד מתחבר ינאי עם עמו ועם תורתו והריהם נעשים גוף אחד ונשמה אחת – ואין להם צורך עוד בסרסורים אלה שכל חכמת עולם קנויה להם וסגורה בכרסיהם. ימתינו נא ויראו מלך בשר ודם בתפארתו. בית דוד חשקה נפשו! וישועות אבותי אינן סימן? ומעשי שמעון הגדולים וגבורתו אינם סימן? ואבי יוחנן שכבש והרחיב ופרש ממלכתו וממלכת אלוהי ישראל עד גבול המדבר והים אינו סימן? ואריסטובלוס אחי? וינאי בנו של יוחנן, בן בנם של חשמונאים, וארץ החוף והעמים אשר לקח בזרועו – אינו דין שיראוהו יחיד לאלוהיו, עושה רצונו ומוליך שליחותו? וכלום לא בוגדי בגד הם כל אותם בני־אדם שמקוממים את העם כנגד עושי רצונו של אל עליון, השוכן בהיכל? דין הם מבקשים? – שכר הם מבקשים! כל נרפה מבקש סתרם, כל פרוע לשמצה ייחד בקהלם. ואף־על־פי־כן איני טורדם מעלי. החזרתים מגלותם, הושבתים בבית דין הגדול, חלקתי להם מאהבתי – והרי גמולי. כנגד כל קב אהבה הריהם שוקלים לי בעשרה קבים שנאה. כמוהם כמותכם. אכן, כך אחי אבשלום – בשנאה תחת אהבה. אזניך שמעו וידיך לא תפשו חרב, שהרי כמוך כאחד הפרושים האלה. שנאת ינאי בלבך, מודעת היא לי. ואף אשה זו, אחותו של אותו פרושי – אזניה שמעו ולא קמה ולא אמרה לו: לאו אחי אתה! מיום שבאתי לא יפיתי בעיניהם. טוב להם כלב מצרי מארי יהודה. אך המתינו נא לי. עוד תבואו אלי מתחננים, עוד תבקשו אהבתי וחסדי, עוד תתפלשו בעפר רגלי, עוד תנשאוני מעל לכוכבים, מעל ללבנה, מעל לחמה, עד כיסא הכבוד תנשאוני! ואלו אני לא אשיב לכם בשנאה כנגד שנאה. לא כי באהבה ואך באהבה, כי זהו חלק מלך בעמו. על כרחכם אהיה לכם למלך, על כרחכם אוהבכם, על כרחכם אלך לאשר יוליכני היושב במרום, על כרחכם אעשה כל אשר ייטב לכם, ואתם לא תדעו…”

בלחישת־נחנק סיים, ובבת־אחת, כאילו שמעו פתאום אזניו מה שפיו מדבר, ונתחלחל. העביר עיניו על שומעיו ואי־אפשר היה לו לדעת כיצד נתקבלו עליהם דבריו. נתלש והחל פוסע לכאן ולכאן. אלעזר בן פתורה משוקע היה בבי־כורסי שלו וראשו שמוט לו על חזהו. זקוף ודומם ישב אבשלום על מקומו. חיור ומצומצם עמד אנטיפס בקרן זוית שלו, לאחר שהרחיק את הסרדיוטות מן הטרקלין, בכיה החרישי של שלומית כמעט ולא נשמע, אך נראית היתה כיושבת על הריסות ביתה.


אותה שעה עלה קול הברה וקול פסיעות מן המבוא, ונזדרז בן־טוביה שעמידתו בפתח, ויצא לקדם את הבאים. עודו יוצא, ומיד נתמלא המבוא דמויות אדם, ובראשם יהודה בן־פתורה, והלה הניחם מאחוריו ואץ לעמוד לפני ינאי. בתוך כך החזיר מבטו על פני הטרקלין, על פני שולחנותיו כמות שהם, והעלה חיוך על שפתותיו. קד קידה לפני ינאי ואמר:

“ואני סבור הייתי, בשביל סעודה מחזירים אותי לעיר.”

מעולם לא כיוון יהודה את השעה כשם שכיוון שעתו עתה. ינאי, שכבר ניחם בלבו על אותה התפרצות־נפש, האיר לנגדו את פניו. האחרים היטו את אזנם. דיבר ינאי, ומיד ידעו הכל ששוב קפצה רוחו מקצה לקצה. אמר:

“דבר שהוא שקול כנגד עשר סעודות. אותה זקנה בלה – סופה שיצאה נגד בנה.”

“האף אמנם?”

“והכה־הכתה אותו מכה קשה…”

“הוה אומר – נכוחים הדברים, ואותן שמועות שנתפשטו ועלו כנגדי כל אימת שהייתי יורד מן ההר, ממש יש בהן.”

“אילו שמועות?”

“אותה זקנה בלה,” פתח יהודה וענה, כשהוא נוטל לעצמו שהות לחבר פסוקיו בדעתו ולסקור חזותם של שומעיו, “קליאופטרה מלכת מצרים, הריהי משוטטת, כמדומה, בצי של ספינות והריהי קריבה כמדומה לחופה של עכו. ויש אומרים כבר צלחה וירדה, ויש אומרים מאה אלף תופש נשק תחת ידה.”

שלומית ראתה את ינאי מגבו, ולא שמעה אם אמר כאן מלה או שתק, אף לא ראתה אם ניכר בו דבר אם לאו. מכל מקום, ניכרה תדהמה שנפלה על כל האחרים. כבמטה זעם הפכה בשורה טובה לבשורה רעה. איש לא העז לאמר מלה בטרם יאמרנה ינאי, והדממה נתמשכה מרגע לרגע. פתאום פנה ינאי לאחוריו וראתה שלומית שאירע בו דבר. הקיף במבטו דמות אשתו, ואחיו, ואלעזר אורחו הזקן והתחיל קרב אליהם לאיטו. מאחוריו פסע חרש יהודה, כמבקש שלא לאבד הברה מדבריו, אך ינאי פנה אל אבשלום ואמר בדיבור שקט:

“אבשלום!”

קם אבשלום על רגליו.

“אבשלום,” אמר ינאי, “לך ראה היכן מצוי בן־שטח. פייסנו לי. אינו מנהג שאטרוד אורחי מעל שולחני. אמור לו שאחותו שלומית מעתירה עליו שיבוא לכאן, דמעתה על לחיה.”

אבשלום כבר זע ממקומו, אך שלומית עוד היה סיפק בידה להצן את נשימתה, לפתוח פיה, לצוות:

אל תלך," קראה לעבר אבשלום, והיה לבה נוקפה קשה, נפחד ונרגש גם יחד, “לא פיוס מבקש שמעון אלא דין!” מליה נתבלעו בגרונה, התפללה שלא יבוא ינאי לידי זעם. הוסיפה: “אין שנאה בלבו ואין צריך לקנות את אהבתו. יעשה המלך צדק. ימסור מכה הנפש לדינה של סנהדרין.”

ביקשה בעיני ינאי נצנוץ של הסכמה. בכל תהפוכותיו נתייקר עליה. סבורה היתה שהיא נלחמת כנגד שטן שבלבו. סבורה היתה ששמעון אוהבו כמותה, שעשוי הוא להיות אהוב על הכל. סבורה היתה שבידה הדבר לעשותו.

“כלום לא הגיעה השעה, שלומית, שתשובי למדור שלך?”

קרב אליה והאריך להתבונן בה. לא ראתה בעיניו נצנוץ של הסכמה. אף־על־פי־כן דיברה:

“ינאי, בפיסת ידו של בני, באלוהי, בכבודי – אך בשבילך, בשביל טובתך וטובת מלכותך. אין מחשבה זרה בלבי ואין מחשבה זרה בלב שמעון. ישראל מבקשים לאהוב את מלכם, אל תשניאוֹ עליהם. מבקשים להתחבר עמו – אל תרחיקם, מבקשים להחזיק בו – אל תרפה ידיהם.”


לבה לא היה סדור לה כשם שהיו סדורות לה מליה. כל עצמו נתקומם כנגדה. שבוי היה לרשע זה, שחציפותו כמדומה שופעת ממקור העליון. משלה בו לכבשו, והנה העלה ינאי חיוך, ושב זה ונתקומם.

“מהו שאת מבקשת?” שאל ינאי.

“כלום לא אמרתי?”

“אין אנדרוס ברשותי עוד,” פטרה ינאי בדיבור קצר, שיש בו אבק רוגזה. בתוך כך העיף מבטו ביהודה בן־פתורה, וידעה שלומית טעמו של אותו מבט. לא הרפתה, אמרה:

“רצונך – והוא ברשותך.”"

“כיצד? – איני יודע היכן הוא.”

“שאל פיו של יהודה בן פתורה.”

הלה משך סבר של תמיהה על פניו, אך ניכרה בעדו חמתו. ללא נשאל אמר פתאום:

“איני יודע דבר וחצי דבר.”

“יהודה בן פתורה,” פרטה לו שלומית הברה אחר הברה, “אותו אדם, אנדרוס בן אנדרוס, שבערמה ובמרמה הוצאת אותו מידי הדיינים, הריהו שרוי בבית אחיך בירושלים ורואה בטוב.” עלתה גניחה מאצל אלעזר בן פתורה וחוורו פני יהודה. כיון שחוורו, שבו והסמיקו סומק עז. דיבר:

“המלך, הדבר הריהו גמור ומוגמר כמדומה, ושעה זו אינה כשרה…”

נשתתק בעוד מלתו על לשונו, משום מבט שננעץ בו ולא ידע פירושו, אם גזירתו שתיקה אם רמיזתו תבונה.

“יפסוק אבשלום,” אמר ינאי והפנה עצמו אל אבשלום.

שוב עלתה גניחתו של בן־פתורה הזקן, ואלו אחיו הצעיר ממנו שוב לא משל ברוחו:

“אם תפול שערה משערות ראשו ארצה – איני ערב עוד למסי־הממלכה. הנשמעת כזאת, אשר לא יותן למוכסן לעשות מלאכתו בשביל המלכות?”

ינאי לא הסיח מבטו מאבשלום, והדברים כמו לא נשמעו לאזנו. רק חזר ואמר:

“אבשלום יפסוק.”

אבשלום, שכבר למד דרכיו של ינאי, ידע כי הלה בוחן טיבו, ואף־על־פי־כן אמר מה שבלבו:

“ברי ששמעון טובת הממלכה לנגד עיניו, ואין משוא פנים בדינו.”

בעוד פניו לנוכח אבשלום, ובעוד גבו כנגד בני פתורה, פסק ינאי ואמר:

“לך איפוא, והגד זאת באזני שמעון: למחר יעמוד אנדרוס לדינה של סנהדרין.”

כשפנה לאחוריו כבר היה אבשלום יוצא והולך בזריזות, ואלו אלעזר ויהודה שתקו. קרב ינאי אל שלומית ונטל זרועה:

“ועכשיו, שלומית, כלום לא הגיעה השעה שתשובי למדור שלך?”

“הגיעה,” נענתה לו שלומית והניחתהו שיוליך לה את הדרך. פסע עמה כמה פסיעות, עד שעמדו על פתחו של טרקלין המוביל למדור המלכה כאן העיק על זרועה הלפותה לו בין אצבעותיו ואמר לה חרש, כנזכר דבר של מה בכך:

“ואף־על־פי־כן מרגלים יש לי בביתי, שאם לא כן, מנין יודעת את כל אותם דברים שאין צריכים לדעתם?”

ולא המתין שתשיבנו, אלא שמט זרועה ונפנה לאחוריו, ולא היה לפניה אלא פתח אחד.

עד שינאי מוליך את שלומית הסמיכו יהודה ואלעזר ראשיהם זה לזה ונתלחשו בחטיפה, עיניהם בגבו של ינאי וקולם כבוש ומזורז.

“עד להיכן הגיעו דברים?” שאל אלעזר, ופניו דואבים בעינוי מעינויי בשרו הנסתרים.

“עכו בידיה,” הבליע יהודה תשובתו.

העצים אלעזר את עיניו, כמי שקשתה עליו אותה שמועה. הוסיף יהודה:

“למחר צבאותיה פושטים בעמק, ולאחר מחר מי יודע.”

וכבר חזר ינאי ועמד לעומתם. אמר להם:

“עכשיו הניחו לאותה הבלותה שאנדרוס שמה, ותנו בטחונכם בי. רע לא יקרנו. אלא צריך שאנהג בתבונה. כלום זו שעה להמריד עלי סנהדרין כלה?”

ביקש יהודה להשיבו, אך ינאי השתיקו בתנופת־יד מהירה שלו. הוסיף ואמר:

“אף שאיני יודע טיב שמועותיך, מתגברים עלי חששות. אותה קליאופטרה כיצד עוצרים בה, שלא תתגלגל בפורענות גדולה מפורענות של בנה? לא אמרו עד להיכן הגיעה?”

“איני יודע!”

התבונן בו ינאי שעה קלה, ובלא להוסיף חקור התחיל מהלך בשתיקה אנה ואנה. ברפרוף עין קלט יהודה מנוד הסכמתו של אלעזר. מלה בסלע. ככל שתגדל בהלת ינאי יגדל צמאו לממון, ודיה לצרה בשעתה. עד שילמד מעצמו כל חומרת־השעה יהיה הסיפק בידם לכוון עניניהם. מכל מקום יפה זהירות ויפה שתיקה.

“אין לי הצלה אלא בכם,” תקע עצמו ינאי לעומתם ועמד מנוע, “אלעזר בגשמים ויהודה בממון!”

מיד פירש להם כוונתו. יעמיד אלעזר את כל העבודה על בקשת גשמים, פר חטאת משל הציבור ופר של כוהן גדול דבר יום ביומו, ותפילות על הגשמים וזעקות ותחנונים אל היושב במרום.

“לגשמי זעף אנו נצרכים,” אמר לו לאלעזר, “שלא יוציא אדם פאת סנדלו חוץ לפתח ביתו ולא יוליכו הסוסים את רוכביהם, ויעמדו הצבאות באשר הם עומדים, ותשבות רגל מדרך.”

הפנה עצמו כנגד יהודה, שעכשיו בא לעיקר הדברים. החציף כנגדו יהודה את עיניו, ושמעו כיצד הוא נצרך לממון בשיעור שלא היה כמותו. מאה אלף תופש חרב יש לה לאותה זונה בלה, ומה יעמיד כנגדה מלך ירושלים?

“והאלוהים יפסוק,” אמר ינאי לאחרונה, “יוריד גשמים – ניטול כל אותו ממון, נשכור לנו צבא ונקים לנו חיל בשביל להגן על גבולנו. לא יוריד גשמים – נלך משתחוים וניפול אפיים ארצה ונחלה פני המלכה ונבקש לנו את ערינו ואת חיינו בעבור מאתיים ככר כסף…”

“מאתים ככר כסף? מנין אני נוטל לך מאתיים ככר כסף?” התמיה עליו יהודה תמיהה גדולה.

“מאשקלון!”

“דימוס,” נצטעק יהודה לשון שבועה של יוונים, “כבר אין להם פרוטה לפרטה. דבר של מה בכך – מאתיים ככר!”

סבור היה כי זו שעה שילמדו לינאי קצת לקח. אמנם, עסקי מוכסנות מקורביהם בעין יפה, אך לא כך נראו לו הדברים בחזות שלו מלכתחילה. עד עתה, תחת שיהיו מנהיגים אותו הנהיג אותם. אינו נוטל עצה, הולך לפי דרכו, וממונם של אחרים חביב עליו מגופם. והרי אינו אלא בראשית מעשיו.

ינאי עמד על דעתו:

“בתוך שנים שלשה ימים יהיה בידי הכסף.”

“כלום בעל כשפים אני?” העלה יהודה קול בוכים, “והרי מן הלקוטות אני, המחזרות על הכפרים. גרגיר לי – שיבולת למלך.”

“תבוא מארה על אותו אדם,” נתרתח ינאי, “שעה היא זו להעמיד על שכרך?”

“חיי המלך,” נתאנח יהודה, “מאתיים ככר כסף הריהם מאתיים ככר כסף. מכרני לעבד, טול ביתי ושדותי – שמא הופכים הם לכסף בידיך?”

עכשיו נשמעו הדברים בבירור, ופתאום ראה אף ינאי: אין בדעת יהודה להרים לו הפעם ממון כלשהו. חלשה דעתו, ובשביל להסתיר עינויי רוחו חזר והתחיל פוסע לכאן ולכאן. עשוי היה למוסרו למי שהם זריזים במלאכתם. אלא מה תועלת תצמח לו ממנו? ימכור נבלתו בשוק?

הדמים חללו של טרקלין, ורק יונתן בן טוביה, שהיה מופרש עד עתה בקרן זוית שלו, התחיל מתקרב חרש. יהודה ואלעזר לא העלו סבר פיוס על פניהם. עמדו במרים. יונתן בן־טוביה חלף על פניהם, נתקרב אל ינאי, וכמי שחס על אדונו מלגזול שעתו, אמר לו פסוק אחד:

“אפשר שיש בידי להועיל.”

נזקפו בני פתורה על מקומם. אדם ממהר להריח סכנה ואינו ממהר להריח ישועה. לפיכך לא היה ינאי מהיר כמותם לראות שיש ממש בדברים. שאלו:

“כיצד?”

לא חרג יונתן מגדרו ואמר:

“למחר, הריני חוזר ומניח לרגליך מאתיים ככר.”

“השמים,” זעק ינאי, “עד כדי כך נתעשר אותו אדם?”

“לאו משלי, ינאי.”

“שמא משלי?”

“משל אוהביך.”

היתה זו שעתו של יונתן, לאחר שהיה ממתין לה ימים רבים. משל אוהביך אמר, ובא הדבר בעצמות היושבים ושומעים. ינאי, שבינתיים קפצה רוחו לכאן ולכאן, נעשה זהיר ומתון. מכל מקום נצטללה דעתו. חציו חושש, אמר לו:

“בתוך יומיים ושלשה?”

“למחר,” אמר יונתן, וניכר שהוא יודע את אשר לפניו.

“לך ושוב!”

פסע יונתן לאחוריו, כמי שאינו שוכח מעמדו בפני כוהן גדול, ועם שהוא פוסע העביר מבטו בבני פתורה, וקד קידה לכולם, ומיד נזדרז ואיננו.

“מתהלל ומכזב,” מיהר יהודה והביע הרהור של ספק.

“בני טוביה,” השמיע אלעזר הרהורו כנגדו, “בני טוביה שבעה דורות בעלי נכסים הם.”

מכל מקום היתה ידם על התחתונה. עד עתה סבורים היו: יונתן, אחד ממשמשי המלך. עכשיו ראו פתאום: בר־מיצר שלהם, הטוען עליו חזקה. דחק עליהם יצרם לדעת מהו אותו דבר היצוק לו ליונתן בסתרו. נתרומם יהודה ונתרומם אלעזר. אמר זה:

“שמא יבוא הכוהן הגדול לשאת תפילה על הגשמים, שכבר נשתכחה רגלו מחצרות הבית.”

“ומי יערוך לי את החיילות?” ענהו ינאי, “ומי יקבץ להם את נשקם ויצרור את הממון, וילך לעמוד בשער? שמא אתה וחבר כוהניך? שמא רבן של מוכסנים?”

כיון שנתרוממו ממקומם, באו עבדיו של אלעזר ועמדו לשאתו, באו בני לווייתו של יהודה ועמדו ללוותו. לא מיחה בידם ינאי שהם הולכים, אך נתערב יהודה מעצמו ואמר לו:

“אף־על־פי־כן – לא כל שאץ להבטיח הרי זה אץ לקיים. מהיום למחר – באמונה שלי, הרי זה מתהלל ומכזב!”

לא ענהו ינאי דבר, אלא פסע עמם כמה פסיעות עד שבאו אל מבוא הטרקלין. בתוך שהוא נפטר מעליהם נזכר פתאום עניין אחד וכלאחר יד העלו:

“חזקה עליכם שתדעו. כלום יש עוד שיור של בית דוד בירושלים?”

מיצמץ אלעזר בעיניו עם שחכך בדעתו מה ישיב, אך יהודה לא ירד לסוף שאלתו של ינאי ונענה לו בשחוק:

“תמיהני! כלום אפשר שיש שיור לבית דוד ואינו מוכרז בכל העולמות?”

הדביקו אלעזר וכיסה על שחוקו בדיבור שקול:

“בית דוד אין לו שיור; אלא מביתו של זרבבל בן שאלתיאל, שהם מתייחסים על בית דוד, יש. כמדוּמה, זה לא כבר מת להם מת. ונותרו נפש או שתיים. בעיר התחתונה הם דרים בבית מבתי החומה המזרחית.”

הלכו, ונותר ינאי עם אנטיפס. נצטדד עמו ואמר לו דבר של שליחות. נזדרז אנטיפס, נטל סיעה של בריונים ויצא לאפלן של חוצות ירושלים, בשביל לילך לעיר התחתונה. לבו זריז היה אותה שעה כרגליו. מכל שהיו באותו מעמד אפשר שהוא לבדו זכר את ראשיתו: הריהו מתמנה נציבה של אדום.

משנכנס אבשלום אצל בן־שטח כבר היה זה מיסב בחצרו עם חבורה של בני־אדם ושומע את דבריהם, ואורם של שני נרות צנועים מאיר להם ומעביר על פניהם צללים. ברכו שמעון במנוד ראש והזמינו שיטול לו מקום וישב. ישב אבשלום באשר ישב ונתן דעתו על חצר קטנה זו, שהיא מרוצפה באבנים שחוקות ומוקפת חדרים נמוכים ואגף אחד שנראה כבית־המדרש. מאז חזר לעיר ידע שקנה לו שמעון שביתה באחד מבתי העיר התחתונה, אך עדיין לא ראה תוכו. עכשיו נתאמתה לו אמירה שהיא שגורה על פי הבריות: אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידות בו.

בתוך כך כפף אזנו ושמע שיחתם של בעלי הטענות. ישבו בחבורה וטענו בחבורה, נראו כבעלי־אומנות ומיד נסתברו נחתומים. הריהם עשויים אגודה אחת בירושלים, שאין לך כל אומנות ואומנות שאין תופשיה מחוברים לאגודה אחת, בשביל מיקח צרכיהם וממכר סחורתם, בשביל קביעת השער ושמירת טיב־המלאכה. עכשיו אמרו: נתייקרו הרבה קמחים וסלתות שבשוק, בין מחמת פורענות לתירוס שהכתה חיטתה של יהודה, בין מחמת עצירת הגשמים, שהכל טומנים זרעיהם מחשש בצורת. נתייקרו קמחים ונתייקרה הפת, ואלו אמרכלי כוהנים אין מניחים להם כשיעור. יום יום הריהם משכימים ומעריבים לפתחם של נחתומים שבעיר וגובים בזרוע תרומת חלה מכל עיסה ועיסה. מהי בקשתם ומהי שאלתם, הלא זאת שתשב סנהדרין ותדון הוראת שעה ותצוה להפחית שיעור חלה הנלקחת, שאין הם מבקשים חס וחלילה לקפח חלקם של בני אהרן, אלא יפחיתו הלקיחה עד עת.

אמר להם שמעון:

“דברים הראויים להשמע, אלא כמדומה אין מידתם שלימה.”

“כיצד?”

“שצריכים תקנה מעיקרה. צריכים להוריד שער החטים והקמחים, צריכים להפחית רווחיהם של נחתומים, וצריכים לקצץ במעשר חלה.”

“רבנו,” נזדעק לעומתו נחתום אחד ומלתו על לשונו, " אנו וטפנו גוועים ברעב, ומהיכן אתה מבקש להפחית?"

השתיקוהו חבריו, אך ניכר בהם שזעקה זו מלבם יצאה, ולפיכך תלו עיניהם בשמעון לשמוע מה יאמר. אמר:

“תחילה אתם, ואחריכם כוהנים, ולאחרונה בעלי שדות. נתגלגלה לכם זכות ותהיו מתחילים במצוה. שעה שיובא הדבר לפני בית דין הגדול כבר יידעו הכל שהתחילו נחתומיה של ירושלים במצוה. ומי יעמוד בו לבו לסרב?”

חזרה המולה ונתרגשה בין אנשי החבורה, וישב לעומתם שמעון כממתין להם עד שיירגעו. אותה שעה נסתמנה על פניו עצבות של יגיעה, כמי שדבר קשה מזה מציק לו בלבו. הגה אבשלום: ניכר שלא סח עדיין לאיש מעשה שאירע בינו לבין ינאי בארמון. לאחרונה נאספה המולתם של בני החבורה, ובקעה שאלה מקרבם:

“אימתי, רבנו, יובא הדבר לפני בית־דין הגדול?”

“אם לא למחר,” אמר שמעון, “למחרתו של מחר. ויהי אלוהים עמכם.”

כיון שברכם קמו ונתנו לו שלומם והלכו להם בזה אחר זה. נטל שמעון הנר האחד וקפץ כנגדו אבשלום ונטל הנר השני. אמר לו שמעון:

“נתפשטה צינה באויר. שמא ניכנס?”

הוליכו לקיטון שלו והניח את הנר על אדן חלונו. עלה קולם של כלבים מרחוק. הציץ שמעון לתוך האפלה שבחלונו ולחש:

“אשמורת שנייה – כלבים צועקים.”

נתלפף אבשלום בשלוה זו שמתפשטת משמעון וכובשת חללו של עולם ולא ידע במה יפתח ולא יהיה ככסיל. אמר לו:

“אפשר שעה היא שתעלה על יצועך, ואילמלא שליחות שבידי לא הייתי מעכבך.”

הוסיף שמעון להתבונן בעד חלונו חוצה ואמר:

“אם מפי שלומית – אמור. אם מפי ינאי – אינך צריך, שהריני מוחל לו, ובלבד שיהיה ראוי למחילתו של בעל הרחמים והסליחות.”

“כבר שמעתי אומרים, כוהן הרשע,” פתח אבשלום וסבור היה כי היא שעה של רצון, “ואין הוא כן. ימים אלה, שהייתי מוציא ומביא לו בעת שנסגר בבירה חזיתי מבשרי, ואיני יודע אם יש אדם שיהיה טוב הימנו במעמדו.”

ראה ששמעון מטה אזנו ומקשיב ונתגבר להוציא דברים מלבו. אמר:

“מי שהוא שליטו של העם כל העם לנגד עינו, וכבר מצאנו בחכמת בן סירא: אל תבקש להיות מושל אם אין לך חיל להשבית זדון. שנאה וקנאה ותחרות שוררות בעולם, ואין שעה פנויה מהן. בעת ובעונה אחת חייב המלך לצאת ידי כוהניו ולצאת ידי חכמיו, לצאת ידי עם־הארץ ולצאת ידי יושבי ירושלים, לצאת ידי ישראל ולצאת ידי נכרים שבמלכותו, לצאת ידי צבאותיו ולצאת ידי עובדי אדמתו. ינאי, יודע אני בו, שאין חפצו אלא טובת הרבים, ויתירה מזאת: טובת הממלכה שהיא ביתם של הרבים. מי שמקיים את הבית ממילא הוא מקיים את יושביו.”

לא נראה שמעון כמי ששעתו דוחקתו להשיב, והמשיך אבשלום:

“עכשיו שאירעה פורענות זו של לתירוס – כמה גדולה רוחו של אותו אדם, שנעל עצמו על שבעה בריחים, בלבד שלא יבוא לידי נסיון, לכלות חמתו בבני עמו. ועיניך ראו כיצד ביקש לפתוח לעצמו פתח חדש ולקנות אהבה וריעות ואמון.”

“פתח חדש? אתמהה,” הפך אליו שמעון את פניו וניכר שהוא חפץ לרדת לסופם של דברים, " והרי כמדומה לא ביקש אלא לחזור לסורו, להשכיח פורענות ומי שגרמה ולכונן מעשיו בשביל פורענות חדשה. אכן," מיהר והעלה קומה על דבריו, בטרם יפרשם אבשלום שלא כהלכה, “כשרה היא שעה זו לחדש בריתו של בית חשמונאי עם ישראל, אך במה דברים אמורים, אילו למד ינאי לקחה של אותה פורענות, שלא נתרגשה ובאה לעולם אלא בעטיו. ילמד לקחה, יכוון דעתו להשבית חרב מן הארץ, יניח ידו מבני־נכר אלה שכיון שהוא שוכרם שוב אינו אדון להם אלא הם אדונים לו, יתן דעתו על צרכי עמו, יעשה לתקנת המקדש, יכלה רעב ועושק, יחזק את הדין ואת המשפט.”

“ולמחר בא המצרי ובא הסורי וכובשנו שוב לעבדים, ונמצא גלגל חוזר לאחוריו,” העמיד כנגדו אבשלום דבר שהיה מוחזק לו עיקר, “עוד לתירוס הולך, וכבר אמו באה, וסכנתה גדולה מסכנתו.”

“כלום אזניך שומעות מה שפיך מדבר?” נזדרזה תשובתו של שמעון לבוא, כמוכנה לו על פיו, “והרי מהו לקחה של פורענות לתירוס אם לא זה אשר אין כוחם של ינאי ושכיריו להציל בבוא רעה? על כרחך שאין זו דרכו של הקדוש ברוך הוא לישועת עמו – שיטילנה על חניתותיהם של עכו”ם ופחזותו של נער."

“אילו היה עמו העם גוף אחד ונשמה אחת, לא היה מוכה.”

“טבע הוא בישראל, שקשים הם כאריות בשעה שנלחמים בשביל עצמם, ורכים כגדיים בשעה שנלחמים בשביל אחרים.”

“אף־על־פי־כן, היכן ראית אומה שאין לה מלכות ומלכותה אין לה חיילות?”

“אומה זו לה היתה לה מלכות ולא היו לה חיילות בשעה שקמו אבותיך וטרדו את צורריה מן העיר הזאת ומן הארץ הזאת. אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה. יהיה העם ראוי – אין שום רוח עוקרתו, לא יהיה ראוי – שום מלכות אינה מצילתו. הנה ראה, אותם חיילות של ינאי, מה הם ומה משקלם? תוהו בראָם ותוהו בולעם. אתמול מלך אדיר היה – היום מלך אביון. ואין כן במלך שנותן דעתו על עמו. מה שיש בעמו – יש בו. יחזק עמו – יחזק המלך, יעמוד עמו – יעמוד המלך.”

“והן זה, כמדומה, מה שינאי מבקש.”

“אפשר שכן הוא מבקש, אך לא כן עושה. מלך הפורע דיני עמו כמוהו כמי שמקעקע ביתו על יושביו.”

“ואשר לזאת,” נתרצה לו אבשלום, “מגוף שליחותי הוא להודיעך שקיבל ינאי, ולמחר יימסר אנדרוס לדינה של סנהדרין.”

דמם שמעון כדי רגע, ואחר־כך נטל נרו מעל לחלון ואמר:

“שמועה יפה השמעתני. יהיה רצון שמכאן ולהבא יתקיימו בינאי כל אותם דברים שאתה סבור שישנם בו ואני מתפלל עליהם שיהיו בו.”

אותה שעה נפתח שער החצר, המוליך מן הרחוב פנימה, ונשמע קול פסיעות ממהרות. מיד נמשכו הפסיעות למקום שבקע ממנו אור, ובעד דלת הקיטון הפתוחה פרצו בני אדם נרגשים ובהולים ויהודי בן־טבאי בראשם.

“ברוך הגומל חסדו לבריותיו,” קרא יהודה והוא כולא נשימתו הרגוּשה. “יושבים היינו ושונים בחבורה ופתאום באו ואמרו שמועה נוראה, הובל בן־שטח מן הארמון במשמר של סרדיוטות.”

לא הניחוהו חבריו לגמור והגיפוהו לשמעון, מהמים ושואלים ומשיבים. נדחק אבשלום לצד, ועמד וראה כיצד מגביה שמעון נר שבידו ומניח אצבעו על שפתיו, לבקשם על השתיקה, ואומר:

“משעה שחזרתי לכאן עוד לא נתתי עיני באשתי ובבני. במחילת כבודכם, שמא אתם ממתינים לי עד שאכנס ואצא.”

הוליך נרו לפניו והרכין ראשו ונכנס בעד הפתח המוביל אל חדר המשכב.


ד    🔗


מיד לאחר תמיד של שחרית התחילו שבעים ואחד מתכנסים ובאים ללשכת הגזית, וכנגדם נתכנסו בני־אדם הרבה בככר שחוץ ללשכה ובמעלות הלשכה עצמה, שכב יצאה שמועה לאמור: יום של מסה ומריבה לסנהדרין.


מן המשכימים היה יוסי בן־שמעון ואף־על־פי שראה דמות רבו יהודה בן־טבאי בין המצויים ראשונה בלשכה, לא דחק עצמו למקום של גדולים ונצטמצם וישב לו על מעלות־השיש. מעט מעט נתאספו בני אדם ונדחקו ונתקרבו זה לזה, ולשעה כבר נתון היה יוסי בטבורו של ציבור הומה ומהמה, והיו שכניו תלויים לו על צוארו ועל כתפיו ואין לו דרך שימלט משמוע דבריהם. העלה בדעתו זכר נעמית, שכפאה לישב ביתו של בן־אבטינס והשביעה לבל תוציא רגלה לרשות הרבים, והתחרט בלבו. כמה ביקשה נפשו אזן שומעת ולב מבין בשעה זו!


מסביב לא חדלה שיחתם של בני אדם רבים, ועל ראש שיחתם ינאי ושמעון ורוצח ודינו של רוצח. סחו בינאי ובשמעון שבאו לידי ריב, וינאי קרוב שהרגו.


“הוה עובדה,” הגביר אחד קולו מעל לחבריו והיה שמח במה שיש לו לספר, “שאמר לו שמעון: הנח כתר־מלכות לבית דוד, והטיל בו חניתו, ואילמלא אשתו שתפשה בזרועו היה מכהו במצחו וחולף רקתו.”


“בעיני ראיתי,” טען אחר, “כיצד היו מוליכים אותו במשמר של סדריוטות, וידיו כבולו.”


“והיכן הוא?”


“אין יודע.”


“הרי אלה דברי הבלים,” נזקף אחד, שהוא משרבב כל העת צוארו כמרצע מן השק ומתבונן אל תוך הלשכה, “שכבר ראיתיו מצוי ועומד בלשכה, ועתיד לישב בראש.”


“ואמרו שנמלט.”


“יקופחו שוקיו של אותו אדם. החסרי צרות אנו, שהלה בא ובודה מלבו להוסיף עליהן?”


“מכל מקום,” חזר ראשון לסורו, “נפל פחדו של כוהן גדול על שאר כוהנים, ויש מהם מזקני סנהדרין שנשתמטו מבוא.”


“והריהם מתכנסים ובאים!”


“עיניך הרואות שעדיין אין ישובים במקומם, ללמדך שאין מניינם אף כדי כ”ג."


“דיני נפשות הן היום.”


לא נתערב יוסי בשיחתם, אך דעתו כבדה והלכה. הרגיש בלבו שהיום נבחנת לו אחיזה אחרונה במה שמקובל עליו מפי רבותיו כדרך שיבור לו האדם. ייצא הדין ותרום יד הצדק – יחזור וישעבד עצמו לתופשי־התורה להיות חלקו עמהם, אך שמא חס וחלילה אינו אלא עניין ליושבי־קרנות כגון אלה, מעשה של שחוק, פטפוטי־דברים, שכל מי שיש לו זרוע מבטלם בהבל־פיו, ונמצא הרוצח רוצח והנרצח נרצח, דמים אין להם גואל, וצרת לבו בעינה עומדת – או אז אין לו עוד אחיזה בהם, ודרכם אינה דרכו. צימצם עצמו עד להתבטל, כאילו נתיירא שמא יבקשוהו ויימצא. כנגד זה נתאוה לקירבת־אדם, אם לא נעמית שאין מקומה כאן, הרי אותו זקן, אבא שאול, שהם מבינים זה לזה ברמז ובחצי רמז.


פעם ופעמיים שלח שמעון משמר של תלמידי חכמים וכוהנים להוליך את אנדרוס מביתו של בן־פתורה – ושבו ריקם. פעם ראשונה לא פתחו להם את השער ופעם שנייה יצא אליהם יהודה, אחיו של בעל־הבית, והודיעם שלקץ שעה הריהו מביא את אנדרוס ללשכת־הגזית, ואף הוא עצמו יבוא, ועוד היום גדול. מכל מקום שבו ריקם.


כבר נתאספה סנהדרין רובה ככולה, ולא ידע שמעון מה יעשה בה. נסמך לו יהודה בן־טבאי ואמר לו:


“אפשר כל אותם פיוסים ששלח לך בידי אבשלום, כל עצמם לאחז עיניים באו?”


“כבר קצרה רוחך?” הקפיד עליו שמעון, “אלא לך כנוֹס את החכמים ואת הזקנים והושיבם לדון דינים שהשעה צריכה, עד שיבוא אנדרוס, ונשב לדין נפשות.”


הלך בן טבאי ונתייגע לכנוֹס את החכמים ולעשותם חבורות של בתי־דינים בשביל לפטור ולדון ענינים הרבה של צורך השעה, אך לא נסתייע הדבר בידו. כל חבורה וחבורה, כיון שהיה כונסה מיד היתה חוזרת ומהפכת בעיקרו של יום שאינו מניחם לישב בשלוה, ומיד היא נעשית סיעות סיעות ואין כל גערותיו של אב־בית־דין ותחנוניהם של לבלרים מועילים כלום. ככל שנתארכה להם השעה נתארכו שמועותיהם ונתארכו פניהם. דבר אחר, אומנים שעוד היו מתעסקים להתים מלאכתם בבימה שהקימו לכבוד המלך והמלכה, וכל זמן שהם כאן וכליהם כאן – רוח של ארעי כאן.


רוב זקני סנהדרין מסורים היו לידיו של שמעון כל זמן שעשה ינאי מחוץ לירושלים וכל זמן שלא הטיל עליהם חתיתו, אך תלמידי־חכמים של ממש לא היו ביניהם אלא קומץ. מלחמה כבדה נלחם שמעון באלעזר בן פתורה ובשאר רבי־כהונה על כל אדם ואדם שביקש להושיב בלשכת־הגזית. בהתפנוֹת אחד ממניינם. כיון שלא נמנו תלמדי־חכמים על יקירי־ירושלים ולא על בעלי־נכסים ולא על משפחות שמשיאות לכהונה, ובודאי לא על כהונה עצמה – היה אלעזר בן־פתורה נוֹצחו תמיד ומעמיד כנגדו בני־אדם של יחוס ושל שררה, ומכל מקום לא הניחוֹ להגדיל מניינם של פרושים בבית־דין אלא ביגיעה גדולה ובמחיר רב. אף־על־פי־כן כבר ידעו ואמרו שבן־שטח מוליך את הסנהדרין כרוחו, והם מקבלים את דעתו כל זמן שהוא נוהג בהם, ומיום שמת יהושע בן פרחיה נעשה בן שטח נשיא תחתיו, ולא נמצאו ממחים בידיו. עד כאן שעה שינאי בחוץ, אלא משעה שחזר ינאי ובא, ומשעה שהחל מטיל חתיתו, כגון אמש במעשה שמעון שקרוב והרגו, וכגון היום שהוא מעכב את הנידון ואת הדין – מתפרדת חבילתו של שמעון וחוזרים רבים ונזכרים מוצאם ועניינם. מיד קול ריטון וקול תלונה עולה מעברים: “מה לנו שאנו מבטלים כאן את שעתנו?”


שב בן־טבאי ונסמך לשמעון. אמר לו:


“אינם נשמעים לי, שגדול עליהם מורא־מלכות ממורא־שמים.”


אמר לו שמעון:


“הרי זו סנהדרין הגדולה, בן טבאי, וכבר אתה פוסלה?”

“לשעה, אף סנהדרין קטנה לא תימצא לך,” העמיד בן טבאי על שלו, וניכרה מורת רוחו. משלא ענהו שמעון הוסיף להעלות ממה שבלבו ואמר: “נכרים מעשיהם של בני פתורה כאן, שהם מחזיקים באנדרוס ואינם מניחים לו שיימסר לדין. וכבר למדנו, רשעים אלה אין נכנעים למשפט עד שלא יכפום בזרוע. עד מתי אנו עומדים וממתינים, שעה שהם ספונים להם בביתם וממלאים פיהם צחוק? צוה ויביאו את בני פתורה לכאן. שלח לעומתם בחבורה גדולה שלא יעמוד בהם רוחם לסרב, וכיון שיהיו הם כאן יהיה אנדרוס כאן, וסוף לזלזול הדין.”


לא נראתה לו, לשמעון, רתחת דבריו של חברו, אך לא העמידו על כך, אלא השיבהו לגופו של עניין. אמר לו:


“כלום יש לך על מה שתסמוך מן התורה להביא את בני פתורה בזרוע? או שמא מבקש אתה לעוות את הדין כמקולקלים שבהם?”


עד שידע בן־טבאי מה שישיב, הניחו בן־שטח ובא ועמד באמצע בסילקי של לשכת הגזית והגביה עצמו מעל לכל שאר העומדים וטפח בידיו. נפלה דממה, ומשראו הכל מיהו שעומד בתוכם, מיהרו להפנות אליו דעתם. כיון שהיה פחדם כבוש בלבם נתרככו להקשיב ולשמוע, שמא בשורה בפיו.


“ייכבדו מכובדים וייכנסו למקומם!” קרא שמעון והושיט זרועותיו כלפי ספסלים של חצי גורן עגולה, שהיו מזומנים בשביל שבעים ואחד. סברו הכל: אירע דבר, שכבר הוא מושיבנו במקומנו, ומכלל שאלות שלחשו זה באזני זה נתפשטה המולה, ומתוך המולה נתפרדו והלכו לשבת איש