בעם היהודי – עני הוא. ההסתדרות הציונית – הסתדרות עניה היא, ואיומה הסכנה הכרוכה בחלוקתה של ההסתדרות לשני סוגים – עומסי סבל העוני והפטורים מעול זה.

* * *

רצון, התכוננות, אמונה, יש להם תפקיד עצום בתנועות צעירות, וביחוד בתנועה כתנועתנו. ואולם כל התכונות ההכרחיות הללו עלולות ליהפך לרועץ לתנועה, אם היא אינה מלווה בסבלנות, בהתמדה, בהסתגלות לתנאי הרגע, בהבנה מדינית-כלכלית רחבה וסגולה לשנוי תכסיס. שעת האמונה הגדולה איננה בתקופת הגאות – אז אפשר לחיות ולפעול גם מתוך אמונה קטנה. אז הגאות נושאת את התנועה ומביאה אותה לכבושים חדשים. שעת האמונה הגדולה מגיעה כשהתנועה בשפל, כשהחיים האכזריים מצוים לעמוד על המקום, או אפילו לסגת אחורנית. קטני האמונה עוזבים אז את המערכה, ואלה שאמונתם לא פסה – חובתם לא להשלות את נפשם בסיסמאות, שאין השעה כשרה להן, אלא להביט ישר בפני המציאות – לעמוד על המשמר.

* * * עם ישראל עודנו מפוזר בכל קצוי תבל: שוממים עדיין עמקי הארץ. רק הוצת הנר – ורוח של פורענות יכולה לכבותו. לא נגיע למטרה, אם יחלש הכח אשר הוא בלבד הוריד לנו את הנס, הלא הוא – הנאמנות האחרונה, הנאמנות “האוחזת בצפרנים” בקרקע הארץ-ישראלי של "שארית ישראל ". והמטרה תסתרס אם לא נדע ללחום, צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל, על דרכי ההגשמה.

מהות הציונות היא, קודם כל, במדיניות יהודית עצמאית, בשאיפה ובנסיון להפוך את העם העברי מאוביקט ההיסטוריה לסוביקט ההיסטוריה. הצורה של הנסיון הזה, הצנועה לפעמים, איננה נוטלת את אופיו המהפכני. העם העברי חדל לחיות בצל עמים אחרים – הוא הולך לארצו, לבנות בה חייו הוא, מבחינה טריטוריאלית זו משתלשלת מסקנה הכרחית לשטח האידיאולוגי-נפשי; העם העברי חדל להסתמך על בינת אחרים, השכלתם, התקדמותם וחסדם – הוא נוטל גורלו בידיו.

* * *

תהום הולכת ומתרחבת בין הישוב העברי ובין המוני העם היהודי בגולה. חלקי תל-אביב, חיפה, וירושלים נעשו כ“ברלין ממש”, וגם כמה מהמושבות הגדולות עמדו כבר לעלות על הדרך הזאת. והן לא בברלין אלא בעירות פולין וליטא ורומניה, בתימן, בפרס, בבוכרה ובעיראק חיים מיליוני יהודים, חי העם היהודי. רמת-חיים הגבוהה יצרה את הסכנה של התהוות שני עמים – העם העברי החי בארץ-ישראל כמו ב“ברלין ממש,” והעם היהודי החי בתפוצות בעוני ודלות. הסירוב האפשרי של יהודי הגולה להוסיף ולתרום לטובת המפעל העברי בארץ-ישראל, כששגשוג כזה שורר בתוכו, הוא בעיני עוד התוצאה הקלה ביותר של הזרות הזאת.

* * *

שני יתרונות סוציאליים-משקיים לישוב העברי (מלבד יתרונות אישיים – האיניציאטיבה, ההשכלה וכו'). ראשית: הוא הולך ונבנה על יסוד עממי רחב. לא הגענו לחברה אל-מעמדית, אולם אין אצלנו דבר דומה כלשהו לסדרי הפיאודאליות אשר בישוב הערבי, הסדרים האלה שהם עכוב מכריע בדרך התפתחותו של הישוב הערבי. היתרון השני: הון חוזר, קטן, גדול, מ“חובבי ציון”, מן “הנדיב הידוע”, מפיק"א, מקרן היסוד, מקרן הקימת, אולם הון חוזר, הון לאומי אשר בעזרתו מתחילים המתישבים שלנו את עבודתם, אשר בעזרתו, ישר או בעקיפין, מקבלים הפועלים שלנו שכר עבודה גבוה יותר.

* * *

יש לי אמונה בכוח החיים שלנו, ברצון שלנו לחיות ולהתקיים ולהתפתח, ואני מאמין בכוח זה, בכוח העלבון, הכאב, הצער וחפץ החיים. אני מאמין שאם נביא את הכוח הזה לידי בטוי – ננצח.

* * *

דרישתנו מאת היהודי והציוני: כאן לא תסתפק התנועה, אינה רשאית להסתפק בדברי הערכה בלבד לעבודה שנעשתה בארץ. היא תשאר, היא מוכרחה להשאר תמיד בלתי מרוצה. היא תדרוש, מן היהודי, מן הציוני, שישקיע את עצמו בכל פרטי העבודה, שיקבל על עצמו את כל עול האחריות, שישאר, שיחדור לתוך התרבות העברית ויעביר גם את יצירתו למסלול השפה העברית. בקצור: מן היהודי, מן הציוני תדרוש התנועה את חייו, את לבו, את נשמתו כולה. ואין להאשים אותה בהפרזה או בהתאכזרות, טבע התנועה דורש את ההתאכזרות הזאת, את התביעה הגדולה הזאת.

* * *

הגלות – לא רק יסורים בה, אלא גם עבדות. תעודתו של ישראל תתכן רק בתוך חירות, רק בהיות ישראל עצמו יוצר בפועל-כפיו את חייו הוא. ואלה המאמינים, כי תעודת-יתר מינה הגורל לאומה הישראלית, ואיזה אחד ומיוחד הכולל הכל והמאגד נמשך מן הנפתולים אשר נפתל יעקב עם אלהיו “מעם הכהנים ועד ימינו אלה” – זה ידע שבחולין הקשים של בנין ארץ-ישראל (יסורים וקרבנות יש גם בו די והותר) – אין הסתלקות מן הירושה הקדושה אלא גלגול חדש.

* * *

כל הכוחות הנפשיים אשר אתנו, כל אהבת-העם, כל אהבת המולדת, כל הכרת היעוד הכביר אשר הטלנו על עצמנו, כל האמונה בצדקתנו, כל הבטחון בעתידנו – דרושים לנו בשעה זו.

עמידה זו על הנפש, עמידה על הזכות, עמידה על המשפט – זהו התפקיד. למעננו ולמען העומדים מאחורי גבינו, למען המוני ישראל אשר בגולה – אשר היותם אתנו כאן היא זכותם ותקותם האחרונה.

­* * *

המלחמה תובעת הרבה קרבנות ואף על פי כן קלה היא מלאכת המלחמה מאשר מלאכת הבנין, קלה ביחוד בגלל גורם אחד: “הזמן”. נאמנות השעה קל יותר לשאת בה מאשר בעול החיים השלמים, על אחת כמה וכמה כשהשעה מקושטת בכל הרומנטיקה של מלחמה וגם מעוררת חושים “קלים”, חושים המונחים על פני השטח העליון של נפש האדם, בו בזמן שעול החיים – ביטויו הוא לעתים פרוזאי מאד וחושיו מונחים עמוק בנפש ויש צורך להוציאם החוצה, גם לגדלם ולחנכם. ויש אשר “הנאמנות המופתית” “ביום סכנה והתקפה” אינה דורשת קרבנות כלל, ומתבטאה בעיקר במחיאת כפיים או בהצבעה. כי אז ודאי קלה היא.

* * *

החרדה לציונות היא הכוח הבונה את הקופה הציונית.

* * *

שום תנועה צבורית שהציגה לה את ההתחדשות כמטרה, אינה יכולה, ואם גם תקיף המונים רחבים, להתקיים ולהתפתח בלי קניני רוח – כי אין התחדשות בוציאלית, פוליטית או לאומית בלי התחדשות רוחנית. ויחד עם זה שום קנין רוחני כשהוא לעצמו, שום רעיון, ויהא צודק ועמוק, אינו יכול לההפך לכוח מפרה בהסטוריה אם לא ימצא את משענו בצרכי ההמונים. כדי לצאת מבחינת הקפריזה הרוחנית, היכולה גם להיות נעלה, ולההפך לכוח רוחני על הרעיון להתמזג עם הצורך.

העליה ארצה אינה פרוצס גיאוגרפי בלבד, אינה אך שינוי מקום. היא קשורה גם בשינוי ערכין, ובשינוי ההוי, בשנוי כל סדר החיים. ואם לוא – היא עלולה – וראינו מקרים כאלה ללא מספר, להכשיל את העולה ולהכשיל את המפעל

* * *

גורלנו הקשה לימד אותנו לעבוד לאחר התבוסה וליצור מתוך המבוכה.