הוא עמד בשער ונפל. אך עמידתו זקופת הקומה לא היתה עמידה של מי אשר השער ענינו. בכל נימי לבו הזדהה עם כל מה שמאחורי השער: הוא חי את הגדול, את הלבטים, את ההאבקות, את הירידות ואת התקווה.

היה אחוז רעיון אחד – רעיון הקוממיות היהודית.

היה בעל חושים מחודדים ביותר לשאלות התורפה של חיי ישראל והתנועה הציונית בדור הזה.

חש את סכנת השואה המתקרבת ודרש מכל יהודי שותפות בפועל במפעל.

בעל השכלה רחבה כרופא, כהיסטורין וכפובליציסט הפעיל את כשרונו כדי לתפוס את עיקר העיקרים: העליה, הרקע שלה וקשיה.

בעל אמונה ובעל פקחון היה, מגיב מתוך סערת נפש ושקול דעת כאחד.

היה, כפי שכינה אותו חברו ברל כצנלסון, “אדם עם פנס”.

בכל הדרכים נלך. יפתח לפנינו השער – נכנס דרך השער, יפתח סדק – נכנס דרך הסדק. וגם דרך השער וגם דרך הסדק, בזעה ובדם נגאל את הארץ. תהיה תשובת אנגליה אשר תהיה, תהיינה האפשרויות הכלכליות והפוליטיות בארץ אשר תהיינה – מכאן לא נזוז, ואת עבודתנו עזוב לא נעזוב.

כי האמונה מלוה גם את הגבורה האמתית. והאמונה הזאת אומרת, שיש ויש כח לשבור את ההתנגדות גם של אנגליה האדירה והעצומה ולהסיר מדרכנו את כל המעצורים והעכובים. הכח הזה הוא: תנועת העם היהודי לקראת חרותו, הצמאון היהודי אל החופש. לעורר תנועה כזאת, להצית אש כזו – זה תפקידנו. למטרה זו מסייעת כל אבן שהונחה בידים יהודיות בארצנו, כל אדמה, אשר המחרשה היהודית חרשה אותה, כל עץ, אשר יד יהודית נטעה אותו. ולא נחדל מעבודה זאת, אותה נגביר בכל כחותינו ולא ניעף מלדרוש מאת העם היהודי, שיקדיש לעבודה הזאת את כל מרצו. וכאשר תהיה שאיפה זו לנחלת כל העם על כל שדרותיו — אזי לא נירא מפני כל התנגדות ומפני מעצורים, יבואו מאיזה צד שיבואו.

לא נוכל להקים בארץ זאת חיי חרות וקוממיות לישראל מבלי לשלם בעדם מחיר עצום.

שיבת-ישראל לארצו – תהליך היסטורי כביר הוא, תהליך אנושי, חברתי, כלכלי, מדיני. הוא איננו נעשה בחלל ריק. ומשום שזהו תהליך עצום וכביר, גורם מכריע בגורל העם העברי ובגורל הארץ הזאת, אי-אפשר לה לשיבת-ישראל שלא תפגש בכוחות אחרים, שלא תפגע בכמה מהם שלא תתנגש עם כמה מהם.

היסטורית העמים איננה אידיליה. היא התאבקות בלתי פוסקת. ושבעתים אנוס להתאבק העם אשר איבד את עצמאותו ועליו לכבוש מחדש את מקומו, והכוחות הקיימים עומדים לו מנגד. כל עם, העולה על הבימה ההיסטורית, השואף לעצמאות, הרוצה להיות נושא היסטוריה ואדון לגורלו, אין לו אלא לקבל על עצמו את גזירת ההתאבקות הזאת. וישראל – פי שבעים ושבעה.

הציונות, משמעה: עצמאות ישראל. שיבת ישראל לארצו, אין לה דמות אחרת מאשר דמות הציונות. מכאן: הכרח ההתאבקות. לא חיים שלוים, לא חיים שקטים אלא עמידה בשער.

זאת וגם זאת: במידה שהציונות חדלה להיות חלום וחזון רחוק, במידה שהציונות הולכת ונהפכת לתנועת ישראל כולו, לתנועה עממית-המונית, במידה שהציונות לובשת צורה מוחשית של מפעל כביר, במידה שהציונות מגלה לעיני כל את הכוחות הצפונים בה ואת הכרח-החיים המניע אותה – בה במידה הולכת וגוברת ההתנגשות עם כוחות אחרים, בה במידה הולכת ומתאכזרת ההתקפה עלינו. בעוצם ההתקפה — עדות לעוצם הציונות.

תעודה כבירה קבלנו על עצמנו. באלפי שנות עבדות מרדנו. יצאנו לשבור סדרי העולם. אין ממלאים תעודה כזאת מבלי להיות מוכנים לשלם מחיר רב. דבר יקר אין קונים בזיל הזול. ואין אתה בן-חורין למרוד בסדרי העולם מבלי ששומרי סדרים אלה לא יגנו על עצמם.

וכלום כה בנקל עלה לעמים אחרים דבר שחרורם? כלום לא שלמו בעדו בעשרות שנות מלחמה? כלום לא שלמו בעדו בקרבנות וביסורים ובדם ובגרדום?

ואנחנו, בגולה, כלום איננו משלמים, יום-יום מחיר כבד, בחיים, בנפש, בכבוד וברכוש – בעד מה? בעד חיי עבדות והשפלה. בעד חיים בלבד, כל שהם, איך שהוא. בעד הזכות העלובה הזאת בלבד – לבלי למות, לבלי למות בניוון וברעב – הננו משלמים יום-יום מחיר גדול פי כמה מאשר שלמנו כאן — בעד מה? בעד חיי חרות וקוממיות, לנו ולעמנו, בעד העתיד!

כצאן לטבח מובילים שם, בגולה, את צעירי ישראל ללחום מלחמות זרות. במערכתם הם, שמרצונם הטוב בחרו בה, עומדים כאן צעירי ישראל.

זכות היא לעם העברי לבנות את חייו בארץ הזאת – ולא לבד משום שהוכרה הזכות ע“י בריטניה הגדולה וע”י אומות העולם, אלא משום שבלי ישראל אין ארץ- ישראל קיימת כלל, לא היתה ולא תהיה. רק בכוח ישראל ישנה רצועת-אדמה קטנה זאת על המפה הגיאוגרפית, בהיסטוריה האנושית, בתולדות הרוח והיצירה.

זכות לעם העברי לבנות את חייו בארץ הזאת באשר אותה, את הארץ הזאת, חי כל ימי זכרונו, אף יום אחד לא יפקד, גם כשהיה כאן ויצר כאן וגם כשגלה מעל אדמתו זאת. אין עם, על פני כדור הארץ כולו – גם בקרב העמים האדירים והכבירים שלא ידע מעולם תבוסה מהי, ולא טעם מעולם טעם גלות, ולא עזב אף לרגע את אדמתו וזר לא דרך מעולם על אדמתו – שארצו תהא ראויה יותר להקרא לו מולדת מאשר ארץ-ישראל לעם ישראל.

וזכות יתירה לעם העברי לבנות את חייו בארץ הזאת באשר הבנין הזה הולך וקם לתפארת הצדק האנושי והעמל האנושי ואין עמו שמץ של קיפוח למישהו אחר, ולא זיק של מחשבה זרה כל שהיא.

זכות יתירה לעם העברי לבנות את חייו בארץ הזאת באשר הוא, העם העברי, זקוק לה, לארץ הזאת, זקוק לה כלאויר לנשימה, ובלעדיה הוא נדון לכליה ולאבדן, כשם שהיא, הארץ, נדונה, בלי העם העברי, לשממה ולחורבות. ואין עם, הזקוק במידה כזאת, לארץ הזאת ורואה בו כמותו חזות הכל. אין עם בעולם שארץ זאת תהא לו ארץ-גורל, ארץ חיים או מות, כאשר הנה לעם העברי המפוזר בין האומות.

להקים את הזכות במלואה, משמעות בדבר: להסיר את כל המכשולים שעמדו ועומדים בפני המפעל העברי, לפתוח את שערי הארץ בפני המוני ישראל, להכשיר את הארץ להקלטת¹ הבנים השבים לגבולם.

העיקר בשבילי הוא – ענין העליה.

לדידי, יסוד קיומנו בארץ ישראל הוא במשפט אחד: בזכות ולא בחסד. את היסוד הזה הורסים ע“י מו”מ בשאלת העליה. התרגום הכלכלי של המשפט הזה הוא: עליה לפי כוח הקליטה של הארץ, כלומר: מה שבכוחם של היהודים לעשות – זכותם היא לעשות, ואין לנגוע בזה. בעצם הפורמולה הזאת כבר היה ויתור מצדנו, היה ויתור על הנוסחה של עליה חפשית. אבל “יכולת הקליטה” זהו יסוד מוצק שאין לזוז ממנו, משום שאין נוסחה אחרת לביטוי זכותנו לעליה לארץ. גם בנוסחה הזאת משתמשים לרעה, אבל יש לנו אפשרות להלחם על נוסחה זו, ואם נזוז מיסוד זה, וברור שבקביעת מספרים לעליה, אפילו מספר גדול, יש ויתור על היסוד הזה, אין לנו יותר נשק כלפי השלטון האנגלי.

אסור לתנועה הציונית – אפילו להלכה – להמצא במצב כזה שתצטרך לומר ליהודי: תשאר בגולה משום שה“קווטה” לעליה לארץ-ישראל נגמרה. ענין אחר הוא ה“שדיול”. בענין זה אנחנו אומרים ליהודי הגולה: אם אתם רוצים לעלות לארץ – תשלחו הנה כסף, תבנו בתי-חרשת, תטעו פרדסים, תתנו אמצעים להגדיל את כוח הקליטה של הארץ, אז יוכלו חברינו שבמחלקה המדינית ללכת לממשלה ולדרוש “שדיול” של 10 אלפים, 20 אלף איש – כמידת הכסף שהיהודים יתנו, במידה זאת יידרש “שדיול”.

במשך שנים לא פסקנו לתבוע את חדוש העליה. גם בימים הרעים ביותר, כאשר בבית אזלה הפרוטה ותנועת עבודה אחרת היתה בודאי דורשת סגירת השערים בפני “המתחרה” החדש, הפועל הארץ-ישראלי היה דורש את פתיחתם ודוחה כל נסיון להמעיט את מחנה העובדים. העולים האלה צריכים לא רק למלא את החורים ברשת העבודה המתרחבת שלנו, הם צריכים לא רק למלא את החורים ברשת העבודה המתרחבת שלנו, הם צריכים לא רק להציל את הישוב מסכנת השלטת עבודה זרה במשק החדש ההולך ונבנה בארץ. הם צריכים להכניס דם חדש בעורקי הישוב שנתרופפו בשנות הנסיון האלה. הצעירים האלה צריכים להקים מחדש את הקשר החי בין ארץ-ישראל העובדת ובין מחנה המילואים שלה בגולה. הם צריכים להיות לנו לסמל האמונה והבטחון, כי יש מי שהולך במסלול אשר אנו סוללים אותו כאן, והם צריכים להעיד לאלה שישארו עדיין בגולה, כי לא לשוא הצפיה שלהם, כי גם תורם בוא יבוא.

ודוקא משום כך שלגל העליה הזה יש בעינינו חשיבות העולה בהרבה על כמותו, הרי הוא מטיל חובה מיוחדת גם עלינו כאן.

כל עולה ועולה מעמיד את הישוב בנסיון. העולה אשר לא ימצא כאן את מקומו, אשר עבודתו בארץ תאכזב אותו, העולה הנהפך כאן למר נפש, העולה אשר לא יכה שרשים ולבו ימשוך אותו לשוב לחזרה, לא יוסיף כוח לישוב, גם אם ישאר, מסבה זו או אחרת, בתוכנו. כי הנה לא את הוספת עוד יהודי אחד על כל פנים לא הוספה כמותית בלבד, אנו מחכים מן העליה המחודשת. הפרובלימה הזאת – פרובלימה של קליטת העולה החדש – היא חמרית, סידורית, תרבותית והרבה פנים לה.

המצב האוביקטיבי בארץ ובתנועה מחייב – ומאפשר – לפגוש את פני העליה החדשה בחזית אחת ומאוחדת.

אם ישנה תשובה ציונית לקאטאסטרופה היהודית-גרמנית, הרי איננה יכולה להיות בלתי אם זאת: שעת יציאת מצרים הגיעה. כיצד? איך? חצי מיליון? יהודים משורשים מדורות בגרמניה, יהודים “זרים”? איך יפליגו, איך ירדו באניות? מי ירשה להם להפליג, מי ירשה לרדת? מה יעשו כאן? כיצד נקבל את פניהם? קושיות בלי סוף, ואסור תכלית אסור, לבטלן, לזלזל בהן במה שהוא. חיי אנשים חיים תלויים בקושיות אלה. גורל המפעל הארץ-ישראלי תלוי בקושיות אלה. אלא שהן כולן נסתרות על ידי קושיה אחרת: אם לא עכשיו שעת יציאת מצרים, אימתי? כשיהיה מצבם של יהודי גרמניה כמצב יהודי רוסיה, כשהיו מוקפים גזירות ושמדות, כבולי ידים ורגלים? כשיחתך דינם של ההסתדרות הציונות וה“חלוץ” והמלה העברית? ועוד דבר: כלום לא-יציאה איננה מלווה בקושיות? הן מעמדם וכבודם של יהודי גרמניה כבר נחלת העבר המה. פרנסתם, חייהם עצמם תלויים בנס. וארץ-ישראל איננה כבר זו שהיתה לפני חמשים שנה – וכבר אז היתה חובה ציונית לבוא ואפשר היה לבוא ואלה אשר באו והיה בהם כוח לעמוד במבחן הארץ-ישראלי, כלום הפסידו לעומת אחיהם שלעגו ל“פנטסטים בטלנים” ונשארו ברוסיה ובאשכנז? ארץ-ישראל של היום איננה גם זו שלפני חמש שנים – ואז בודאי אפשר היה לבוא, לפי כל הדעות. ואשר לקושיות – אכן הן מרובות וחמורות מאד אלא שפירושן: על מכשולים מרובים יותר וחמורים יותר יש להתגבר. הציונות הבטיחה לתת תשובה לשאלה היהודית, היא לא הבטיחה, אף פעם לא הבטיחה, לתת תשובה קלה, כלומר, תשובה שאיננה דורשת כל התגברות על מכשולים מרובים וחמורים. תשובה כזאת הבטיחה תורת האמנסיפציה, ומה יצא מקלות זאת, גלוי עתה לעיני כל.

אם תנתן לציונות לבצע את תשובתה במלואה או רק בחלקה, במשך תקופה קצרה או ארוכה בערך, לא בה בלבד תלוי הדבר. חובתה: לתת את התשובה הזאת ולאמץ את כל כוחותיה לביצועה, ואם עוד ישנם לציונות ולעם העברי המרוכז סביבתה, רוח התישבותית גדולה, כוחות פוליטיים, השפעה צבורית, כשרון ארגון, תבונה דיפלומטית, מחשבה מדינית, בני-ברית – את כל אלה עליה לגייס למילוי צו-השעה, שלא היתה כמוה בכל תולדות התנועה.

בפולין מתנהלת עתה מגבית הקרן הקימת והתחילה מגבית קרן היסוד. הלכו לשם משלחות מיוחדות. אנשי העיר והכפר, פועלים ובאי-כוח המעמד הבינוני, סוציאליסטים ו“מזרחים”. מספרים עתה ליהודי פולין מה יש עתה בארץ ומה נחוץ לה.

עם יהדות פולין יש לארץ-ישראל חשבון מיוחד אשר אין לה עם שום ישוב יהודי אחר. מאנגליה ומצרפת, מגרמניה ומארצות-הברית תובעת ארץ-ישראל עזרה, סיוע, השתתפות במפעל. ליותר לא הגענו עדיין שם. מיהודי פולין תובעת ארץ-ישראל דבר אחר – לא עזרה בלבד ואפילו לא השתתפות במפעל אלא הרבה יותר – שותפות המפעל. אותו הבית ההולך ונבנה בארץ-ישראל, אשר יקום ויהיה מה, בכל מחיר שהוא, למען אשר עם ישראל לא יתנוון בתפוצות הגולה, אותו הבית הארץ-ישראלי הולך ונבנה, כרגע, בשביל יהודי פולין ביחוד. היהודי האמריקאי והצרפתי – בתור פרט – אין לו צורך חמרי בבית זה. אם רגש הכבוד חי בלבו, אם סולידריות האומה אינה בשבילו מלה ריקה, הוא יעזור להקמת הבית הזה, ישתתף בבנינו. ואולם שותף בגופו איננו בו כיום. אולי בתקופה הבאה. יהודי פולין – שאני. הבית הזה נועד בשבילם. עליהם לגור בו – בפועל ממש. יש אמנם עוד ישוב אחד, גם הוא רב-מיליונים, גם הוא סובל, גם הוא חי במחנק. ואולם ידים אויבות הקימו מחיצה בינו ובין ארץ-ישראל ורק בודדים מצליחים לעבור אותה. וכך גרם הגורל שארץ ישראל כיום היא דבר יהודי פולין בראש וראשונה.

כיצד בא הדבר, שההכרה הזאת אינה חיה ביהדות הפולנית? איך זה קרה שגם כשהכרה זו מצויה, אינה עוברת לגדר הרצון והפעולה?

והן שם הרזרבה האנושית הגדולה של אלה אשר הציונות היא להם צורך חיים, שאלת החיים או המות. שם מקור החיים לתנועת השחרור יען כי שם קן העבדות היהודית. ומבחינה זאת חטא חטאו – במשך שנים – ארץ-ישראל והתנועה הציונות אשר עיניהן היו נשואות לארצות הברית דוקא.

ואולם החטא הזה אינו מקטין במאומה את אחריות היהודות הפולנית, אשר אף היא לא הכירה כנראה, כי הבית הארץ-ישראלי, ההולך ונבנה, בשבילה נועד. האשליות תחלופנה והאמת תשאר – אין לישוב היהודי בפולין הצלה ומקלט זולת הבית הזה בארץ-ישראל ואל יחשבו יהודי פולין שהבית הזה יקום בעזרת יהודי אמריקה ובסיוע יהודי אנגליה ובהשתתפות יהודי גרמניה. השחרור הוא ראשית של הנענים והמשועבדים עצמם.

המשלחות של הקרן הקימת וקרן היסוד הנן המגע הראשון – אחרי הפסקה של שנים – בין ארץ-ישראל והישוב היהודי הגדול ביותר שבעולם. ארץ-ישראל תשמיע עתה את דברה בפני הישוב הזה ובתשובה שתקבל תלוי לא רק גורל העבודה הארץ-ישראלית בעתיד הקרוב אלא גם גורליו של הישוב היהודי הפולני, כי שני אלה הנם היינו הך.

אין תנועה אשר ניצחה בין רגע, על ידי התלהבות והתקוממות פתאומית, אין תנועה אשר בתחילה היתה המונית באמת. ואולם – אין תנועה אשר הלכה לאיבוד, אשר לא מילאה את תפקידה ההיסטורי משום ש“עזבו אותה”, משום ש“העם לא ענה”. עשרות פעמים אירעה “עזיבה” כזאת בכל תנועה ותנועה חיה – והן ניצחו. מכריעים רק שני דברים: אם בתנועה מתבטא באמת רצון האומה וגורלה ואם יש למחנה החלוצי כוח פנימי למדי כדי לעמוד בפני כל הסערה ולגבור על כל המעצורים – גם על המעצור האיום ביותר, על אדישות העם.

מה קרה אתנו? אם היו פעם אחת בכל תולדות האנושיות “רצון וגורל” של האומה בולטים לעין ומומשים בידים ממש, הרי זה רצון העם העברי לשוב לארץ-ישראל וגורל האומה הקשור לעולם בארץ-ישראל, ואין גם עתה בשורותינו איש המטיל ספק בזה. אין לאומה לא מקלט ולא מנוחה מלבד בארץ-ישראל . ולמרות כל הכשלונות וכל האכזבות, למרות כל קשי הרגע וכל ערפל הסיכויים – באותו בטחון שלפני עשר שנים ולפני עשרים שנה, אומרת ומכריזה הציונות: כאן מתרכז הגורל הישראלי – אם ההמונים מודים בזה או אינם מודים. ההכזיבה אותנו באיזה מובן שהוא הארץ הזאת בעלותנו אליה מארצות הגלות? המצאנו פה דבר מה אשר לא ידענו עליו קודם והוא העלול לרופף את בטחוננו באפשרות האוביקטיבית של התגשמות הציונות? גם זאת לא, יען כי ידענו את כל הקשיים – ולא הסבך הפוליטי המזרחי ולא הסבך הפוליטי האירופי, ולא מגרעותינו אנו, ולא עניות הקרקע לא היו הפתעות בשבילנו. ובכן – מה קרה?

קרה רק שגם בחלקנו נפל אותו הגורל שהיה לנחלה לכל מחנה חלוצי בכל תנועה עממית – לא כאשר קווינו ענה לנו העם. לא יותר. ועתה בא הרגע של מבחן הציונות: היש באמת לתנועה הזאת רשות הקיום ובטחון הנצחון? והבחינה הזאת לנו היא ולא לעם. כי העובדה שהעם אינו נענה לאלתר – אחרי עשרים — שלושים שנה של חנוך מלא פגימות – אינה אמת-מידה וכל השאלה של הציונות היא עתה רק אם יהיה לציונים עצמם – למחנה החלוצי בעם – כוח לעמוד בפני הנסיון האכזרי ביותר שבפניו עומדות תנועות השחרור.

ואם יהיה למחנה החלוצי של האומה העברית הכוח הזה, אזי ידבר לא על “קאטאסטרופה גמורה” ועל “יאוש”. הוא ידע שזהו גורלו, להיות לא רק סולל הדרך אלא גם להשאר בודד ועזוב בעבודתו הקשה. הוא ימשיך את דרכו בכל התנאים. וערפל הסיכויים לא יפחיד אותו. אם יהיה לאנשים העומדים על משמר הציונות הכוח הזה, אזי תעבור גם השעה הזאת. והיום, או מחר, או מחרתים, ונצחונו בוא יבוא. מפני שאתו – עם החלוץ, לא עם ההמונים הרחוקים ולא עם העוזבים את המערכה – רצון האומה וגורלה.

ההסתדרות הציונית נטלה על עצמה מפעל כביר במאד מאד – אנו עומדים רק בתקופת “בראשית”. מפעל זה צריך בהכרח לעלות בסכומים עצומים ובקרבנות אדם רבים. וזאת צריכה ההסתדרות הציונית לדעת ברור. ההתאוננויות שהבנין עולה ביוקר יותר מדי מעידות על צמצום האופק ההיסטורי, על אי-הבנת הפרוצס הכביר והממושך שהעם העברי מהוה אותו בארץ-ישראל. ואת הסיסמא: “משקיות” – הצודקת בגבולות ידועים אי אפשר לקבל בצורתה האבסולוטית, בלתי אם בשקול ההכרח שבדבר ומתוך זהירות – של פקוח נפשם של המקריבים כוחות ובריאות – פן יצא השכר בהפסד ובאבדה שאינה חוזרת. “המשקיות” של הקיים, היינו: רווחתם של היהודים הדרים כבר בארץ-ישראל וחסכון הכספים הלאומיים, אינה יכולה לשמש לנו סיסמא לא היום ולא מחר ולא מחרתים, ויש “משאלה” אחת החשובה לאין ערוך יותר מכל השאיפות למשקיות, אשר סביבה יש לרכז את כל כוחות התנועה. משאלה זו היא: תגבורת כמותית בלתי פוסקת של הישוב בארץ.

המבקרים אותנו מדברים בטון בטוח, כאילו את העיקר סדרנו כבר בכי טוב. כאילו הקרקע כבר בידי היהודים – והארץ מאוכלסת יהודים. ועתה כל השאלה אינה אלא כיצד הופכין את המשק העברי למכניס רווחים.

ולמעשה רק חלק מצער מן הקרקעות נעבד בידי היהודים ורק קומץ קטן מעם ישראל מצא לו מקלט בארצנו. בישוב היוצר שלנו – אלפים, ואנו חולמים על רבבות. ואם נחדל מחלום עליהן – וחדל אז מתנועתנו אם לא כל ערכה, הנה, מכל מקום, עיקר ערכה. הבצור – זה ענין. אך הפרובלימה היא אחרת: כיצד להתבצר מבלי להעצר. הנה מרכז האחריות בעבודה הציונית. אם יביאו הקואופרטיבים העירוניים שלנו רווח, אך הרווח הזה לא יהיה, אלא כדי להרגיע את נפשם החרדה של תורמי קרן היסוד ולנחשולי עליה חדשה לא ישמשו קואופרטיבים אלה לא מקלט ולא אולפנה ולא עזר וסעד בשעת מצוקה – ובכן מה יועילו חכמי הנסיון בתקנתם? ואם משקינו החקלאיים משמשים רק לסדור 50 או 100 נפש הדרים בהם ובזה מסתפקת העבודה הישובית של ההסתדרות הציונית – הרי לא המשקים ולא הציוניות אינם ממלאים את תפקידם. עוד עשרות בשנים נהיה במצב של כבוש במצב של התרחבות כמותית, ואל נשלה את נפשנו בהזיות. הבנין זקוק לאנשים אשר יוכלו ללמדנו עבודה קלה יותר ופוריה יותר, אשר יכניסו כל מיני שכלולים שכניים¹; הבנין זקוק למגמה של משקיות – אך כל זה נחוץ רק אם יונח בתור יסוד קריטריון הרבה יותר רחב מאשר המדה של המשקיות, קריטריון של צמיחה והתרבות. והוא הוא אשר ישמש לנו ראש פנה ואמת מדה יסודית לפעולות בארץ – וצריך להודות, שלא תמיד ולא בכל מתאים קריטריון זה לחוקי המשקיות המדוקדקת, הדוגמתית והחמורה מאד. ועלינו למצוא את עמק השוה, התאמה כל שהיא בין שני הפרינציפים, אך בשום אופן אין להסכים לקביעת המשקיות כאבן בוחן, כאמת מדה יסודית במפעל הישוב הציוני.

ישנן טרוניות ואי שביעות הרצון של התורמים לקרן היסוד, שאינם יודעים איך ולמה ואם בתכלית מוציאים כספי תרומתם. אם יש אפשרות להרגיע את לב התורמים לקרן היסוד, כמובן, שהדבר צריך להעשות, ויתורים וערבויות ידועים דברים אפשריים הם. אך נימוקים ומשאלות כאלה אינם יכולים לשמש מומנט מכריע בעבור התכנית למפעל הישוב. וחושבים אנו, שאילו היו מספרים לציונים, למשובחים שבהם, בלי כחל ובלי סרק, מה קשה ומה רחבה היא העבודה הארצישראלית, מה מעט נעשה ומה רבה עוד הדרך לפנינו, כי אז הבינו, כי לא “בריוה” הענין, ושהערך הלאומי אשר במשק הפועלים הוא בגמישות גבולותיו, בכשרון הקליטה שלו, בשלהבתו הבלתי שוקעת לגבי היעודים החדשים, בתפקידיו הצבוריים, ושהערך הזה בתנועה והאידיאה הציונית הוא נעלה וחשוב מן ה“משקיות”, המכניסה רוחים.

העליה ארצה אינה פרוצס גיאוגרפי בלבד, אינה אך שנוי מקום. היא קשורה גם בשנוי ערכין, ובשנוי ההוי, בשנוי כל סדרי חיים. ואם לאו – היא עלולה – וראינו מקרים כאלה ללא מספר, להכשיל את העולה ולהכשיל את המפעל.

מה נתן ל“החלוץ” את כוחו במפעל הציוני? כוחו של “החלוץ” בשנים: בהכשרתו ובארגונו. הכשרה איננה אך מומנט טכני, ידיעת המקצוע וכו'. היא כוללת בה מומנטים נפשיים אשר חשיבות מכרעת להם. פירוש ההכשרה הזאת הוא שהחלוץ יודע מה צפוי לו והוא מוכן לקבל עליו באהבה את יסודי הארץ. ערך כביר להכשרה הנפשית הזאת באשר אך בה ערובה שהעולה החדש לא ישתמש לרעה באמון הרב אשר ההסתדרות הציונית מגלה בהזמנתו הנה. ההכשרה הנפשית הזאת היא הערובה היחידה לנו שהעולה לא יכשל ולא ישבר בפגישתו הראשונה את החיים הארץ-ישראליים, אשר עושר רב ואולם גם סבל רב בהם. ולא פחות חשוב המומנט השני: הארגון. תפקידים רבים ורבי גונים עומדים לפני העולה החדש ולפני ההסתדרות הציונית. תפקידים אשר אן לראותם מראש ואין לספר עליהם לעולה החדש, כי אנו בעצמנו איננו יודעים, בכל הפרטים, מה ידרוש מאתנו יום מחר. התפקידים העצומים האלה אין למלא אותם בלי מכשיר הארגון, עם אבק אדם, המפוזר על פני הארץ, כשכל אחד מחפש לו על חשבונו לפי שכלו את האפשרות לסדר את חייו הפרטיים. עליה כזאת מונעת כל אפשרות של בנין שיטתי, של קביעת תפקידים, של רציונליזציה בכוחות, של מלוי תעודות היום. ארגון החלוץ – מבלי לדבר על ערכו הגדול של ארגון זה בשביל הפרט, לבל ירגיש את עצמו אובד עצות ועזוב לנפשו בארצו החדשה, אלא יבוא כאח אל אחיו המחכים לו והמוכנים לקבלו – הוא מומנט ממלכתי כביר והתנועה הממלכתית אינה יכולה לוותר עליו.

היהדות האמריקאית היא הישוב היהודי היציב והמוצק ביותר, מרובה מספר ורב יכולת ביותר שבימינו, והוא מחויב לקחת חלק בבנין הארץ לפי כל מדת יכולתו. בלעדיו אין אנו רואים כיצד, מתי ומי יבנה את הארץ. כי מחסור, עוני ואזלת יד שוררים ברחוב היהודי במזרח אירופה.

מה יכול, מה צריך להיות חלקה של היהדות האמריקאית בבנין הארץ? במשך שנים רבות כאילו אך תשובה אחת היתה בפי התנועה הציונית: כסף. אולם נוכחנו שאין זאת תשובה. עם אחד אנו, ובשביל העם כולו הולכת ונבנית הארץ, אשר עליה להיות מרכז האומה כולה. החלוקה הזאת: “מכאן יבואו המרץ, הכח, ההתקשרות האישית, ומכאן הכסף” – החלוקה הזאת אשר פירושה חלוקה אחרת: “כאן הזקוקים וכאן העוזרים לזקוקים האלה”, החלוקה הזאת, הטובה בשביל מפעל של צדקה ותרומה, איננה טובה בשביל מפעל לאום, אשר עליו לשרת לא רק את המשתתפים בו במפעל, אלא את האומה כולה. וגם אם הוסיף מישהו, בשנים האחרונות ל“כסף” המתבקש גם “נסיון העבודה ושיטות העבודה”, לא שנה ולא כלום ולא קלע לשאלה, באשר גם בתור “מנהלים” היו יהודי אמריקה עתידים להשאר “נותנים” בלבד, עוזרים, מסייעים ולא שותפים בגורל במלוא מובן המלה.

אין לשאלה הזאת פתרון. אין הבראת-אמת של ההסתדרות הציונית באמריקה, אין יחסים נורמליים בינינו ובין הבלתי ציונים ואין הציונות ממלאה את כל תפקידה המשחרר והמקומם בקרב היהדות האמריקאית, כל עוד לא קמו בתוכה כוחות, אשר המפעל הארץ-ישראלי הוא מפעל חייהם, לא רק מרחוק, לא רק בתפקיד התעמולה ואסוף הכספים, אלא בכל ממשיותו, יום-יום, בכל הרצינות האחרונה של הכרעה אישית. כשיהודי אמריקה יהיו קשורים קשר אישי, קשר בלתי-אמצעי, עם המפעל הארץ-ישראלי באותה המדה שקשורים בו יהודי רוסיה ותימן, פולין ופרס, כשיהודי אמריקה יראו בארץ-ישראל ארץ עבודתם ובה יחפשו פתרון חייהם הם – לא פתרון חייהם של “הנצרכים” ממזרח אירופה – אז, אך אז יהיה להם בנין הארץ מפעל חי, מחייב, מפעלם הם, וארץ-ישראל העתידה להבנות תהיה מרכז האומה כולה, זו שברוסיה וזו שבתימן וזו שבארצות הברית.

שפע אור, שפע שמש, עבודה, יצירה, בריאות הגוף ובריאות הנפש, חיי הפרט המובלעים מתוך הרמוניה שלמה בחיי הכלל, נוער, שירה, ריקוד, שעות עליזות ונעימות לאחר עבודה – כאלה הם “החיים החדשים”, אשר קרן היסוד הראתה לנו ולעולם כולו – לפי שאומרים מתוך הצלחה מרובה – בפילם שלה. לחיים אלה – כנראה לשם שימוש ב“חוק הקונטרסים” – רקע עניות, דלות ולכלוך של החיים הישנים, הערביים והיהודים, בארץ-ישראל.

הפילם הוא ריאליסטי, כמעט “פילם טבע”. פה ושם מורגש ביום במקצת, אך אין זה כי אם ליקוי טכני. עוד תוספת דאגה, עוד עצה אחת מאמני הפילמים והיה נעלם גם הוא, והיה זה “פילם טבע” ממש, אשר כל פרט ממנו לוקח מהמציאות, ועם זאת: האמנם זוהי המציאות שלנו, ה"אמת מארץ-ישראל "?

שפע אור, שפע שמש. רוחות המדבר אינן נושבות כאן לעולם, אינן מגיעות כלל אלינו. גשמים עזים אינם מקלקלים דרכים, אינם מנתקים נקודות-ישוב, אינם מציפים צריפי דלת עם. סערות קשות אינן מפילות אהלים. ולעולם לא יקרה כאן שאדם עובד יחפש לשוא, במשך חדשים מרובים בשנה, צל-רחמים כל שהוא להגן על עצמו מפני שלהבתה הלוהטת של השמש.

ואשר להתישבות החקלאית, הרי שהאדמה הארץ-ישראלית הזאת אין כלל צורך להאחז בה בצפרנים, ללחום בעדה ולהתאבק אתה, ואיש מתוך המתישבים איננו נופל, שבע פעמים, ואין עליו לקום, שבע פעמים, כדי להוציא ממנה לחם צר. חלילה. כי אין אדמה זאת שוממה, מנוצלת משך דורות ומוזנחת משך דורות. סלעים ממנה והלאה. רק תגע בה, וזכית בגורל. לא תזוז עוד, לא תנדוד עוד, לא תצעק עוד ממעמקיה.

כל העולם נלהב מפילם זה ומוחא לו כף. כן: מדוע לא ימחא? מבקרי הקולנוע בודאי התעיפו במקצת מתמרוני הצבא והצי ואוירוני-הפצצות, אשר כל מיני יומנים מראים להם שבוע-שבוע. מדוע לא ימחאו כף לאידיליה זאת, מחייה נפשות, אשר הצעירים המאושרים הללו השיגו אותה בפשטות כה מפליאה, ללא תשלום כל שהוא?

נניח למחיאת-כפיים של מבקרי סינימה אלה. ערכן אתן. מאימתי? רק חזיונות מתוקים, מתוקים שבמתוקים, כובשים את הלב הזה? כלום מסוגל הפילם למשוך את ההמונים היהודים? והן המונים אלה פיקחים הם, עושי חשבון, ספקניים, נוטים להלצה ואירוניה – ותמונה ארץ-ישראלית שהיא כולה צבע ורוד לא תשבה את לבם.

ארץ- ישראל איננה צעצוע לישראל. היא לו מערכה אחרונה במלחמת קיומו. חיי ארץ-ישראל אינם חיי שירה וריקוד של צעירים נצחיים, הם אינם חיי שובע נפשי וגופני, הם חיים של נסיונות מרים, של התאבקות, גם חיי עוני ודלדול, גם חיים שהם עמידה על הנפש. משום כך, רק משום כך, כה יקרים נצחונותינו והישגינו. העליה לארץ איננה טיול עליז של כיתה עליונה בבית-ספר בורגני, אשר הפדגוגיה המודרנית דורשת ממנו שגם חניכיו יטעמו לשעה קלה את טעם עבודת האדמה. עליה לארץ-ישראל זאת היא נכונות לחיי עבודה ולא לתמונות עבודה, נכונות לסבל, לויתור, למלחמה, לקרבן.

הציונות הכניסה סכומים גדולים לארץ עניה. הציונות עשתה בה פעולה “מלאכותית” מבחינה כלכלית. אנו חשפנו את האוצרות אשר באדמה הזאת. אנו למדנו – את כל אשר עינים לו ו“חוש עסק” – להעריך את “המדבר הזה” ואת “השממה הזאת”. הארץ האוכלת את יושביה התחילה לכלכל אותם. היו להתפתחות זאת גם גורמים אחרים – הכבוש האנגלי, ה“צפיפות” אשר הרגיש בה ההון הבין-לאומי בארצות מיושבות אחרי המלחמה – ואולם הציונות היתה לגורם העיקרי של הפריחה הכלכלית בארץ-ישראל. אך ערכה המעשי של ההכרה הזאת – אפס הוא. הן, לא בפריחה כשהיא לעצמה רצינו ולא אליה שאפנו. מה לנו ולפריחה הזאת אם לא תהיה לפריחת הארץ העברית? אם ההיסטוריון של ארץ-ישראל העתיד לבוא יכתוב כעבור שנים, בספר תולדות הארץ: “הציונות יש לה חלק רב בהפיכת הארץ מפרובינציה כלכלית נדחת, אשר אילי הון לא רצו בתחילה לשמוע עליה והתחילו לעבוד בה רק אחרי שהאידיאליזם הציוני סלל להם את הדרך” – הרי תהיה זאת בשבילנו נחמה מרה מאד, נחמה אשר שמה האמתי יהיה יאוש. כי לא לשם כך קם בעם ישראל האידיאליזם הציוני לבעבור ישמש זבל להון המחפש לו רווחים. ההיסטוריה יודעת דוגמאות לא מעט, אשר כוח טהור, מחשבה טהורה, לב טהור, שימש לא יותר מאשר זבל לצמחי הניצול והבצע של הון. גורל זה צפוי גם לציונות, אם לא תדע לעשות מפריחת הארץ את פריחתה היא ורק זאת בלבד. ואם לאו – יכול נוכל אחר כך לתבוע את התשלום המגיע לנו באשר “גילינו את הארץ” – ואולם, ההיסטוריה תלעג לנו, ובצדק: היא איננה בשביל אלה שאינם יודעים לאחוז בגלגלי מרכבתה ומרשים שידיחום מדרך המלך לצדי הדרכים.

ההתפתחות הכלכלית בארץ יש לה כרגע מרכז מסוים: איזור המטעים. שמנת קרקעות ארץ-ישראל. אזורים אשר הכנסה – אם גם לא תמיד בגובה הנוכחי – מובטחת להם. אזורים אשר לפי מצבם הגיאוגרפי הם המכריעים בגורל המדיני של הארץ. אזורים – וזה הוא החשוב בשבילנו, העיקר בשבילנו – הנותנים אפשרות של צפיפות ההתישבות, במדה שהוא מן הנמנע בשאר האזורים החקלאיים. עשרות אלפי משפחות – מאות אלפי אנשים – יכולים למצוא באזורים האלה את קיומן הבטוח. בנו תלוי הדבר, אם יהיו מאות אלפים אלה עובדים יהודים. בנו תלוי הדבר, אם מפתח הארץ הזה יהיה בידינו ואם לא.

הפרדסנות הפרטית המתפתחת בשנים האחרונות היה לה תפקיד ידוע – מוגזם בהרבה ע"י האידיאולוגים שלה – בשבירת המשבר. אולם העובדה הזאת, כשהיא לעצמה איננה אומרת עדיין כלום על תפקיד הפרדסנות הזאת בבנין הארץ למולדת העברית. הן גם העבודות הציבוריות עזרו לנו בשבירת המשבר – ובכל זאת טרם נכניס אותן לתכנית עיקרי הפעולה של הציונות האמתית, טרם נתן להן את זכות הבכורה על יצירת המשקים החקלאיים.

יש לקבוע, קודם כל, עובדה אחת: הפרדסנות הפרטית הזאת שרכשה במשך שלש השנים האחרנות כ-60 אלף הדונם ההם, הנה התישבות יהודית רק במדה קטנה. בעלי הקרקע אינם באים ארצה כדי לעבד את האדמה. הם יושבים על פי רוב בחוץ לארץ. גם כאשר הם מופיעים אצלנו, הם אינם מתישבים חקלאים, ויהיה זה בצורת “המעמד הבינוני” המעסיק עבודה שכירה. הפרדסים האלה במדה מרובה אינם אלא אחוזות, לאטיפונדיות. לפנינו לא התישבות אלא “קפיטליזציה” של תפוח זהב. השקעת כסף בארץ, לשם רווחים, ללא כל שנוי בחיי היהודי המשקיע את הכסף הזה – איננה שותפת במפעל. היא הנה השקעת כסף ולא יותר.

הקפיטליזציה של תפוח הזהב ההולכת ומתהוה עתה, נושאת בקרבה את כל החסרונות וכל הסכנות של אחוזות גדולות של לטיפונדיות. אין בחיים כלכליים וסוציאליים קללה איומה יותר מאחוזה פרטית גדולה. אין לעם חפשי, הרוצה לבנות את חייו בכבוד, בחופש, על עבודת יושר, אויב יותר מסוכן ויותר חמור מאחוזה פרטית גדולה. ארץ קטנה היא ארצנו ואוצרות גדולים אין בה – לעת עתה תפוח הזהב הוא האוצר היחידי שלה. ומשום כך מי שיספיק להשתלט על חלק קטן זה של הארץ הזאת, הוא גם יהיה שליט הארץ כולה.

ואילו נניח שלשם “הבנין המהיר” היינו מקבלים על עצמנו את כל הסכנות. אנו “נתגבר” על ההתמרמרות האוחזת בנו כשאנו שומעים על יהודי היושב לו בלונדון והקונה, בכוח השיקים שלו, אלפי דונמים, שישמשו לו מקור רבית, בה בשעה שכאן, בארץ, ועל יד שעריה הולכת ומתנונות אלפי משפחות יהודיות אשר היו מוכנות לקנות את האדמה הזאת מזיעתם ובעבודתם למען לחיות עליה מיגיע כפיהם (האמנם צריך להיות סוציאליסט ולכבד את הדגל האדום, כדי להרגיש בהתמרמרות הבוערת הזאת?). טוב. תהיה כך. “דם, עבדות, ובוץ”. ואולם התהיה העבדות הזאת לכל הפחות עבדות עברית? הנשיג ע"י ויתורים כה כבירים, שנשמת הציונות תלויה בהם, הנשיג במחיר כה עצום, אשר הנהו כל רכושנו הנפשי, את המטרה היחידה – את רבוי היהודים בארץ, ולו גם יהיו אלה עבדים עברים של בעלי האחוזות?

וגם ב“פרוגרסיביות” של ההון הגדול, בהשואה להון המסכן שהיה לנו עד עתה, לא נאמין. נניח שחזקה ואיתנה תהיה ההכרה הציונית של בעלי האחוזה או של נאמניהם¹ בארץ. מה גילה של ההכרה הזאת? גיל חיי אדם. ימות בעל ההכרה ויסתלק הנאמן שלו, שהיה נאמן לציונות, ויקום דור חדש, שם בלונדון ובניו-יורק, וכאן באוירה ה“מעשית” של המושבות הפרטיות, והוא דבר אחד ידע: הון מחייב ריוח, זהו “חוק הברזל”, זאת היא המציאות אשר אי-אפשר לשנותה על ידי כל “אידיאולוגיה”. באזני מי נצעוק אז, ממי נתבע? וכלום עד היום ההוא, עד שיקום דור חדש, כלום חפשי באמת בעל האחוזות לעשות באחוזתו לפי הכרתו? כלום הוא תמיד ובכל מקרה, הנו בעל לכל הכסף שהושקע באדמת הארץ? האין עליו גם “אחריות” אחרת, מלבד האחריות הציונית? כלום איננו שותף לאנגלים “טהורים” הרחוקים מן “הציונות המאורגנת” כרחוק מזרח ממערב והוא חייב להם דין וחשבון, מעשי מאד, כספי מאד, וברור שאם היום ומחר עוד “הולך הענין” איך שהוא, הן מחרתיים יתפוצץ בהכרח “ולא יהיה ביכלתו” (זאת היא הנוסחה) לעשות ולא כלום, אם גם ירצה, לשם ה“עקרון המופשט”, ויצטרך – הן גם הוא שבוי בידי הונו ובידי הון האחרים, הוא – להכנע בפני “חוקי הברזל”.

ונגזלת אדמת ארץ-ישראל, אדמה זו שבה יכול היה לקום ישוב עברי עובד, צפוף כמו שלא ראינוהו ולא נראה בארבנו; והאדמה הזאת נגזלת מן העם העברי ומתקותו האחרונה. הקושאנים על האדמה הזאת ירשמו על שמותיהם של יהודים, הריוח מן האדמה הזאת ישולח על פי כתובות יהודים בחו"ל והעם היהודי ישאר, בגלות, כמו שהיה. היש מציל?

אם ישנו שטח פעולה ישובית אשר ידעו עובדיו להשתחרר, כמעט לגמרי, כמעט ללא שריד כלשהו, מן השמרניות הזאת, ידעו להסתגל לתנאים חדשים, ידעו ליצור כשנדמה היה שסתומות כל דרכי היצירה, הרי זאת היא ההתישבות העובדת של השנים האחרונות.

בתור הופעה כללית יש לציין, שכמעט כל הקבוצים במושבה יצאו מתקופת הגרעונות ונכנסו לתקופה של התחלות התישבותיות הנעשות בלי תקציבים וע"י עבודה עצמית וחסכונות מעבודה שכירה.

במה עלתה לקבוצים התאמצות הזאת – שאלה לחוד. ואולם מנין לנו, באוירה הציונית הזאת של אזלת יד ושל התאוננות שוא ושל בכיה כללית על הירידה הכללית, מנין לנו שפעת הכוחות, שפעת היזמה הזאת? מנין קשי העורף וחתירה ללא ליאות אל המטרה? מנין התבונה ההתישבותית הזאת, אשר כל המומחים ופסיידו-מומחים שלנו יכולים לבוא וללמוד ממנה? הלא בפועל המושבות הכתוב מדבר, אשר רק אתמול היה סמוך על שולחן אבא-אמא בגולה, וגם כיום, על פי רוב צעירים לימים המה.

מה רבה, לפעמים מה חריפה היתה הבקורת על ההתישבות העובדת, מה מרה התרעומת על הבזבוז ועל אי-משקיות וכו'. אם צודקת היתה הבקורת, ואם בלתי צודקת “שכר למוד” זה לא לשוא שולם. בוא הצעירים האלה, המזויינים ברצון להאחז בקרקע, באותו קרקע שישנו כרגע בעין, באותו קרקע העומד בשעה זו לרשותם, והתבוננו וחקרו ולמדו ונצלו את הנסיון של העבר ושל ההווה במלואו והפכו על פיהן את כל התורות ואת כל החשבונות ואת כל הנבואות. במה הצליחו? לא יכלו להשלים עם הקפאון והירידה וחוסר האמצעים – ולא השלימו. משכרם – שכר פועל המושבה. תוך מלחמת יום-יום על זכות עבודתם, מוקפים אוירת זרות ואף שנאה, הקימו קנינים רבי-ערך לעצמם ולצבור העובדים כולו. וכלום רק אצל פועלי המושבות ככה? צא רגע מן העיר. תעבור שנים שלושה משקים, תביט מה מתרחש בעין-חרוד ובנהלל – למה לך המשקים “המקובלים” האלה? והן שם “קבלו תקציבים” – תביט מה נעשה בגבת, תביט מה נעשה בעמק חפר, המוקפים ביצה, העומדים כל שעה ושעה תחת איום התפרצות הקדחת, הם מקימים משק משכר העבודה ביבוש אדמות הקרן הקימת ובפרדסים פרטיים, באותם הפרדסים, אשר עבודה ערבית טהורה שלטה בהם עד בואם. תביט מה נעשה בארגון ויתקין ובארגון העמק (לא חלוצים צעירים, אשר אתמול ירדו מן האניה וליחם לא נפגם – שנים רבות פזרו את כוחותיהם, מתוך פזרנות ללא חשבון הרגילה אצלנו, בכמה פינות העבודה, עד שזכו לכך שהתנועה תתן להם פסת קרקע – לא יותר! – להאחז בה) – ונוכחת לדעת, מה רבים אוצרות האופי ואוצרות היצירה הטמונים בציבור הפועלים החקלאיים.

אם יש שמחה, שמחת יצירה, הרי זאת היא. אם יש נצחון, נצחון העובד, הרי זהו. לאור השמחה הזאת, לאור הנצחון הזה, מותר לשאול: האמנם “השיתוק” והירידה, אשר אנו כה מרבים להתאונן עליהם, מחויבי המציאות הם? והן מה היינו עושים בתקופת השיתוק והירידה דוקא, אילו אותו כשרון-ההסתגלות וכשרון המעשה, אותו קשי העורף, אותו ריכוז בשאיפה אחת – התישבות, עליה – אותה הסתפקות במועט בשביל הפרט ואותו רעב “שאינו יודע שובע” בשביל המפעל, היו שולטים גם למעלה, בלונדון, ניו-יורק, בירושלים וכו'?

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה היה נדמה לרבים, שבנין הארץ השוממה הזאת יכול להתגשם בתקופה קצרה, בקפיצה גדולה אחת, ולא היה ברור להם, מה הם הכוחות הנפשיים והגופניים וההתאמצות הכספית הדרושים לכך. שורש ההשליה היה באי-הבנת הפרוצס החברתי המורכב והממושך הכרוך בהקמת יסוד חמרי לחברה חדשה. ועל השליה זו נוספה, אחר כך, השליה אחרת, אשר יסודה באי-ידיעת הארץ ותנאיה המיוחדים. זו העלימה מעיני היהודים את דבר העברת העם היהודי לחיי משק עצמיים, לחיי עבודה, וראתה את ההגשמה בשנוי המקום, אשר אינו דורש שום שנויים מכריעים באורח החיים ובשיטת העבודה. שתי ההשליות הללו יחד הביאו לידי הצפיה והדרישה המוגזמת והמופרזת אשר ארץ-ישראל לא עמדה בהן, ובאותו רגע התחילה הירידה ללא מעצורים, ובא אי-האמון.

אי-אמון זה הנהו תופעה ציונית-חולנית, שצריך לבקש לה תרופה. ולא כל כך לגורמים הצדדיים של המחלה, כמו לגורם העיקרי: אי-ההבנה של הפרוצס החמרי, החברתי והסוציאלי אשר הוא בנין ארץ-ישראל, אי-ידיעת הארץ ותנאיה.

יש צורך לעמוד בתוקף ובכל כוח ההכרה הפנימית נגד גל הפסימיות, שאינו אלא פרי אי-הבנה ואי-ידיעה. יש צורך לחשוף לפני הגולה את כל האמת הטראגית של ארץ-ישראל, אשר יסורים בה ואולם גם תקוה ובטחון בה.

בעם היהודי – עני הוא. ההסתדרות הציונית – הסתדרות עניה היא, ואיומה הסכנה הכרוכה בחלוקתה של ההסתדרות לשני סוגים – עומסי סבל העוני והפטורים מעול זה.

* * *

רצון, התכוננות, אמונה, יש להם תפקיד עצום בתנועות צעירות, וביחוד בתנועה כתנועתנו. ואולם כל התכונות ההכרחיות הללו עלולות ליהפך לרועץ לתנועה, אם היא אינה מלווה בסבלנות, בהתמדה, בהסתגלות לתנאי הרגע, בהבנה מדינית-כלכלית רחבה וסגולה לשנוי תכסיס. שעת האמונה הגדולה איננה בתקופת הגאות – אז אפשר לחיות ולפעול גם מתוך אמונה קטנה. אז הגאות נושאת את התנועה ומביאה אותה לכבושים חדשים. שעת האמונה הגדולה מגיעה כשהתנועה בשפל, כשהחיים האכזריים מצוים לעמוד על המקום, או אפילו לסגת אחורנית. קטני האמונה עוזבים אז את המערכה, ואלה שאמונתם לא פסה – חובתם לא להשלות את נפשם בסיסמאות, שאין השעה כשרה להן, אלא להביט ישר בפני המציאות – לעמוד על המשמר.

* * * עם ישראל עודנו מפוזר בכל קצוי תבל: שוממים עדיין עמקי הארץ. רק הוצת הנר – ורוח של פורענות יכולה לכבותו. לא נגיע למטרה, אם יחלש הכח אשר הוא בלבד הוריד לנו את הנס, הלא הוא – הנאמנות האחרונה, הנאמנות “האוחזת בצפרנים” בקרקע הארץ-ישראלי של "שארית ישראל ". והמטרה תסתרס אם לא נדע ללחום, צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל, על דרכי ההגשמה.

מהות הציונות היא, קודם כל, במדיניות יהודית עצמאית, בשאיפה ובנסיון להפוך את העם העברי מאוביקט ההיסטוריה לסוביקט ההיסטוריה. הצורה של הנסיון הזה, הצנועה לפעמים, איננה נוטלת את אופיו המהפכני. העם העברי חדל לחיות בצל עמים אחרים – הוא הולך לארצו, לבנות בה חייו הוא, מבחינה טריטוריאלית זו משתלשלת מסקנה הכרחית לשטח האידיאולוגי-נפשי; העם העברי חדל להסתמך על בינת אחרים, השכלתם, התקדמותם וחסדם – הוא נוטל גורלו בידיו.

* * *

תהום הולכת ומתרחבת בין הישוב העברי ובין המוני העם היהודי בגולה. חלקי תל-אביב, חיפה, וירושלים נעשו כ“ברלין ממש”, וגם כמה מהמושבות הגדולות עמדו כבר לעלות על הדרך הזאת. והן לא בברלין אלא בעירות פולין וליטא ורומניה, בתימן, בפרס, בבוכרה ובעיראק חיים מיליוני יהודים, חי העם היהודי. רמת-חיים הגבוהה יצרה את הסכנה של התהוות שני עמים – העם העברי החי בארץ-ישראל כמו ב“ברלין ממש,” והעם היהודי החי בתפוצות בעוני ודלות. הסירוב האפשרי של יהודי הגולה להוסיף ולתרום לטובת המפעל העברי בארץ-ישראל, כששגשוג כזה שורר בתוכו, הוא בעיני עוד התוצאה הקלה ביותר של הזרות הזאת.

* * *

שני יתרונות סוציאליים-משקיים לישוב העברי (מלבד יתרונות אישיים – האיניציאטיבה, ההשכלה וכו'). ראשית: הוא הולך ונבנה על יסוד עממי רחב. לא הגענו לחברה אל-מעמדית, אולם אין אצלנו דבר דומה כלשהו לסדרי הפיאודאליות אשר בישוב הערבי, הסדרים האלה שהם עכוב מכריע בדרך התפתחותו של הישוב הערבי. היתרון השני: הון חוזר, קטן, גדול, מ“חובבי ציון”, מן “הנדיב הידוע”, מפיק"א, מקרן היסוד, מקרן הקימת, אולם הון חוזר, הון לאומי אשר בעזרתו מתחילים המתישבים שלנו את עבודתם, אשר בעזרתו, ישר או בעקיפין, מקבלים הפועלים שלנו שכר עבודה גבוה יותר.

* * *

יש לי אמונה בכוח החיים שלנו, ברצון שלנו לחיות ולהתקיים ולהתפתח, ואני מאמין בכוח זה, בכוח העלבון, הכאב, הצער וחפץ החיים. אני מאמין שאם נביא את הכוח הזה לידי בטוי – ננצח.

* * *

דרישתנו מאת היהודי והציוני: כאן לא תסתפק התנועה, אינה רשאית להסתפק בדברי הערכה בלבד לעבודה שנעשתה בארץ. היא תשאר, היא מוכרחה להשאר תמיד בלתי מרוצה. היא תדרוש, מן היהודי, מן הציוני, שישקיע את עצמו בכל פרטי העבודה, שיקבל על עצמו את כל עול האחריות, שישאר, שיחדור לתוך התרבות העברית ויעביר גם את יצירתו למסלול השפה העברית. בקצור: מן היהודי, מן הציוני תדרוש התנועה את חייו, את לבו, את נשמתו כולה. ואין להאשים אותה בהפרזה או בהתאכזרות, טבע התנועה דורש את ההתאכזרות הזאת, את התביעה הגדולה הזאת.

* * *

הגלות – לא רק יסורים בה, אלא גם עבדות. תעודתו של ישראל תתכן רק בתוך חירות, רק בהיות ישראל עצמו יוצר בפועל-כפיו את חייו הוא. ואלה המאמינים, כי תעודת-יתר מינה הגורל לאומה הישראלית, ואיזה אחד ומיוחד הכולל הכל והמאגד נמשך מן הנפתולים אשר נפתל יעקב עם אלהיו “מעם הכהנים ועד ימינו אלה” – זה ידע שבחולין הקשים של בנין ארץ-ישראל (יסורים וקרבנות יש גם בו די והותר) – אין הסתלקות מן הירושה הקדושה אלא גלגול חדש.

* * *

כל הכוחות הנפשיים אשר אתנו, כל אהבת-העם, כל אהבת המולדת, כל הכרת היעוד הכביר אשר הטלנו על עצמנו, כל האמונה בצדקתנו, כל הבטחון בעתידנו – דרושים לנו בשעה זו.

עמידה זו על הנפש, עמידה על הזכות, עמידה על המשפט – זהו התפקיד. למעננו ולמען העומדים מאחורי גבינו, למען המוני ישראל אשר בגולה – אשר היותם אתנו כאן היא זכותם ותקותם האחרונה.

­* * *

המלחמה תובעת הרבה קרבנות ואף על פי כן קלה היא מלאכת המלחמה מאשר מלאכת הבנין, קלה ביחוד בגלל גורם אחד: “הזמן”. נאמנות השעה קל יותר לשאת בה מאשר בעול החיים השלמים, על אחת כמה וכמה כשהשעה מקושטת בכל הרומנטיקה של מלחמה וגם מעוררת חושים “קלים”, חושים המונחים על פני השטח העליון של נפש האדם, בו בזמן שעול החיים – ביטויו הוא לעתים פרוזאי מאד וחושיו מונחים עמוק בנפש ויש צורך להוציאם החוצה, גם לגדלם ולחנכם. ויש אשר “הנאמנות המופתית” “ביום סכנה והתקפה” אינה דורשת קרבנות כלל, ומתבטאה בעיקר במחיאת כפיים או בהצבעה. כי אז ודאי קלה היא.

* * *

החרדה לציונות היא הכוח הבונה את הקופה הציונית.

* * *

שום תנועה צבורית שהציגה לה את ההתחדשות כמטרה, אינה יכולה, ואם גם תקיף המונים רחבים, להתקיים ולהתפתח בלי קניני רוח – כי אין התחדשות בוציאלית, פוליטית או לאומית בלי התחדשות רוחנית. ויחד עם זה שום קנין רוחני כשהוא לעצמו, שום רעיון, ויהא צודק ועמוק, אינו יכול לההפך לכוח מפרה בהסטוריה אם לא ימצא את משענו בצרכי ההמונים. כדי לצאת מבחינת הקפריזה הרוחנית, היכולה גם להיות נעלה, ולההפך לכוח רוחני על הרעיון להתמזג עם הצורך.

העליה ארצה אינה פרוצס גיאוגרפי בלבד, אינה אך שינוי מקום. היא קשורה גם בשינוי ערכין, ובשינוי ההוי, בשנוי כל סדר החיים. ואם לוא – היא עלולה – וראינו מקרים כאלה ללא מספר, להכשיל את העולה ולהכשיל את המפעל

* * *

גורלנו הקשה לימד אותנו לעבוד לאחר התבוסה וליצור מתוך המבוכה.