רקע
אהוד בן עזר
פפיטה האזרחי

 

דברים שנאמרו לזכרה    🔗

ביום השלושים לפטירתה, ג' בתמוז תשכ"ג (25.6.1963)

באוניברסיטה העברית בירושלים.


פפיטה האזרחי 1 (2).jpg

פפיטה האזרחי


פפיטה האזרחי 2 (2).jpg

החוברת לזכרה של פפיטה האזרחי


באחד משיעוריה האחרונים בסמינריון לפילוסופיה של הדת נתגלגלה לפתע השיחה על יכולת האדם לחיות מעבר לעצמו, והתעורר ויכוח על מעמד המיסטיקאי. עלתה השאלה אם במצב אכסטאטי ומתוך דבקות מסוגל האדם לעלות ולהגיע לדרגה גבוהה יותר של מציאות מזו של חייו היומיומיים.

ניסינו לטעון נגדה, כי חריגה כזו לא תיתכן, אמרנו, כי העמידה ברגע של נצח, מחוץ לזמן, אינה אלא אילוזיה ופרי שיכרון, שניתן להסבירם באופן פיסיולוגי ופסיכולוגי, ואין בהם משום גילוי של אמת חיצונית לנו, בעלת ממשות משלה.

כאשר דיברנו בשעת הוויכוח על סוג זה של מציאות אחרת התכוונו לפגישה עם האלוהות ולמצב של נירוואנה, אשר אליהם אנו מגיעים רק בסיומה של דרך ארוכה. הוספנו וטענו כנגדה, כי הדרך אל האלוהי ואל המוחלט טמונה רק במה שאנו עצמנו, בכוחותינו המושגיים והרגשיים, מסוגלים להעלות בדעתנו, אך לעולם אין ביכולתנו לפגוש בישות ממשית ונצחית שמחוצה לנו, ולכן גם קריאתן של הישויות הנצחיות הללו אינה אלא תוצאה של הרהורי ליבנו, של קול המצפון, או של חוש־הסקרנות ותשוקת־הדעת שבתוכנו פנימה. כל אחד מאיתנו מכין לעצמו במרוצת־חייו כלים מושגיים – ברוח, בתמונות ובציורי־נפש – ובשעת התלהבותו ומתוך תחושת החריגה הוא זוכה לראות רק את המסכת הכוללת והמאירה ביותר מכל אשר צבר בתודעתו עד לאותה שעה, ולא יותר. המיסטיקאי תופס את העולם בסמליו, המשורר רואה אותו בתמונותיו, ואילו הפילוסוף אינו יכול לחרוג אל מעבר לגבול ההסבר המושגיי.

ד"ר האזרחי חלקה על דברים אלה בתוקף רב, באמרה, כי לדעתה יש בחיים רגעים הנמצאים מחוץ לזמן וכי יש חוויות עמוקות ותחושות של ניסיון אנושי המביאות להכרת מציאות חדשה, אחרת ומלאת אור, מציאות שאינה פרי הדמיון והאשלייה בלבד; ורק דעה קדומה מצידנו היא לומר, כי לעולם לא יוכל אדם לפרוץ את מעגל־החיים הסגור ולהגיע אל מעבר למושגים שעליהם התחנך ואשר במסגרתם הוא שרוי. ודאי – טענה – כל היוצא מתוך הנחה ראשונית וסגורה זו של המחשבה לא יפגוש בדרכו דבר חוץ מעולמו הסגור. אולם על עצמה העידה, כי היא חושבת בקטגוריות אחרות ומאמינה, כי באותה נקודת־מוקד נפשית אפשר לפגוש באופן ממשי בישות אחרת, חיצונית לנו, שאינה רק בת הסבר פסיכולוגי, אלא גם מגע חובק־כול ודרך־קיום נעלה יותר ונצחית.

אותה שעה לא ידע איש מאיתנו, כי אחר שבועות מעטים בלבד נהיה בין מלוויה בדרכה האחרונה, ולא תיארנו לעצמנו, כי מתוך אותה אש אצורה ופנימית אשר בה לימדה את משנתה במשך שנים רבות נבע גם הרצון לפרוץ לעצמה דרך, ולהאמין, שאין מעגל־החיים נדלה ביש ובממשי אשר לחיי יום־יום בלבד, אלא שיש יכולת אמיתית חזקה יותר להישארות־הנפש ולהיצמדות לעולם, יכולת הנמצאת אף מעבר לגבול הקיום הגופני – זה המצר צעדים ואינו עומד במבחן של כל אדם אשר מטיל על עצמו לעשות – להשלים את פרשת־חייו ולסכם את מפעלו.

למדנו ממנה, במישרין ובעקיפין, במשנתה שבעל־פה ובדרך כתביה, שני גופי רעיונות. הראשון בהם – עיקרו הכמיהה אל המוחלט, באותה זיקה דתית שאינה מסתפקת בסגירותו של מעגל ההכרה, אלא חפצה תמיד למצוא לעצמה אספקט נוסף, הפורץ כלפי מימד הממשות העליונה, זו הממשות שאינה ניתנת להשגה בכלי־המחשבה הרגילים, ובכל־זאת בה, ורק בה, נמצאת הערובה לקיומנו ולקיום העולם.

והשני – בלא הרף העמידה וחזרה והעמידה אותנו על ערכו הרב של המרחק, של ה“דיסטאנס”, ושל ההכרה, כי ביסוד תפיסתנו נמצאים מעברי־משבר שאין לגשר עליהם. מטבעה של השאיפה לדעת, לאהוב, להזדהות ולהגיע – מטבעה של שאיפה זו שיהא עומד מולה קוטב מופרד ונבדל, המתמיד בזרותו כלפינו.

וכך – הכמיהה אל המוחלט ואל האלוהי, ולעומתה ידיעת ה“דיסטאנס” המונח ביסוד הווייתו וכלי־הכרתו של הקיום האנושי – שני עיקרים אלו היו קשורים זה בזה במשנתה ושימשו קצותיה של גישה מקפת אחת.

ביסוד משנתה האסתטית מונח ה“דיסטאנס” בין היוצר ליצירתו, ולאחר־מכן – בין הצופה ליצירה. הרחק והעמידה מנגד הם תנאי הכרחי למילוי השאיפה לבוא לידי הזדהות ולסגור את מעגל התחושה האמנותית. ואכן, לדידה לא היו היסחפות סתם, ריגוש והתפעלות – בלי היסוד הקודם של הבחנה והפרדה. האובייקט האמנותי חייב לעמוד לבדו, ולעולם מתקיימת ההפרדה המוחלטת בין הסובייקט – האדם – לבין האובייקט – המוצר האמנותי. ההנאה מושגת אך ורק שעה שהצופה חפץ לחדור ו“לבלוע” לתוכו את האובייקט, ובדרך זו להזדהות עימו, ואולם פעולה זו מתרחשת תמיד רק לאחר שהיכרנו את האובייקט, לאחר שהודינו בקיומו ובחרנו בו מתוך עמדה חיצונית לו.

השקפתה בתורת־המוסר מושתתת אף היא על יסוד ה“דיסטאנס” וההתנגשות, בהעלותה את הדרישה, שנהיה מודעים בצורה אכזרית וגלויית־עיניים את העובדה המכרעת הטמונה בסיטואציה של קיומנו האנושי. מחיר המוסריות מתבטא בטראגיות ובמשבר, אשר לתוכם אנו נקלעים במשך כל חיינו. מצד אחד מוכרח כל אחד מאיתנו – כאדם, כאזרח וכחייל – לשבור בסיטואציות מסוימות את החוק המוסרי; ומצד שני – תמיד אנו יודעים וזוכרים מתוך הרגשת אשמה את מעשינו. הטראגיות שבקיום האדם כקיום ללא מוצא נעוצה בכך, שאנו מודעים מה שעשינו, אך איננו מנסים להצדיק עצמנו ולהתאים את כללי המוסר לעובדות מפוקפקות, או לפרש את העובדות לאור מוסר מעוות, שחדל להיות אמיתי ונהפך לשלט אידאי בלבד. המשבריות מתבטאת בכך, שאנו נוסיף לפעול, ושהחוק המוסרי ימשיך להתקיים – ותוצאת ההתנגשות שבין פעולתנו לבין קיום המוסר היא המחיר שאנו משלמים בעד המוסריות.

אפלטון היה מורהּ ורבּהּ ואותו העריצה על־פי דרכה האופיינית, אשר ראשיתה באפאראט מדעי ופרשני זהיר והמשכה בהתלהבות מיסטית ודתית, השואבת את השראתה מאותה תשוקה בלתי־נדלית להגיע אל המוחלט ואל האלוהי. ובאותה תחושת התלהבות הדביקה גם אותנו, תלמידיה, שהיתה לנו זו הפעם הראשונה לטעום ממסתרי יופיים הזר וטעם הבנתם של הדיאלוגים המאוחרים, טכסטים קשים וסבוכים, הניתנים לפירוש רב־משמעי ואשר רק בשנים האחרונות ראו לראשונה אור בתרגום עברי. כמה מן התפיסות המיוחדות להשקפת־עולמה הבליעה במחקרה על ה“קווים לדמותו של ‘היש המושלם’ במשנת אפלטון” [“עיון”, כרך י“א, חוברת א’־ב', טבת־ניסן תש”ך, 1960] ובשיעוריה בתולדות הפילוסופיה היוונית, בציירה את הסכימה הסופית של “היש המושלם”, זו תמונת הקוסמוס האפלטוני בסיכומה הבשל והסופי.

היא תיארה לפנינו את דרך ההכרה וההוויה, בלמדה אותן כהרפתקה מופלאה, שקציה האחד מתנשא אל־על, דרך מעגליו של עולם הנשמות ועולם האידאות, עד למרומי מנוחתה המוחלטת של אידאת־האידאות האפלטונית, ושוב העלתה והדגישה גם כאן את יסוד ה“דיסטאנס”, את הרחק שבשניות, באחרות, בהבדל שבין אידאה לאידאה, בין נשמות לאידאות וביניהן לבין העולם הגשמי. וכך מצד אחד, הרחק, ומצד שני הכמיהה אל המוחלט, כמו אל השמש במשל־המערה ואל אידאת־האידאות שבדיאלוגים המאוחרים – שני אלו חזרו ושימשו גם כאן יסוד־מוסד לחלוקתה ולדרך תפיסתה את המציאות האלוהית והאנושית, על הוויותיהן ודרכי הידיעה ויכולת ההכרה הגנוזה בהן.

השקפתה בדבר הניגוד והמרחק שביסודו של עולם ואמונתה ביכולת לפרוץ ולהגיע לרגעי נצח והארה – מצאו תימוכיהן בדרך המחשבה הפילוסופית והמיתית והחובקת־כול שבכתביו המאוחרים של אפלטון, באשר תמיד כמו מילאה אותה השאיפה להעפיל – ולעומתה ידיעת ה“דיסטאנס” והפסימיות, המסתפקת בהתבוננות ובידיעה בלבד.

תפיסתה היתה דתית בשורשיה, ואף־על־פי שביקשה ללכת אחר קאנט גם בניתוחיה ההכרתיים, הנה לא הסכימה להיות סגורה כולה ללא מוצא בתחום האנאליזה המושגיית ובמעגל ההכרה עצמה, כי־אם ראתה תמיד את האספקט הנוסף הפורץ מתחום ההכרה כלפי מימד הממשות האונטית, כפי שקורה אצל אפלטון שעה שהטבעת האידאות ועיצוב העולם הגשמי נעשים בתיווכה של נשמת האל. ובכך, באל, ובדרגה גבוהה יותר – במעמד המוחלט הניתן לאידאת־האידאות, ראתה גם היה את הערובה האחרונה והממשית לקיומה של הפילוסופיה, של ההכרה ושל העולם, על כל יתר בחינותיו.

ודומה, כי שעה שהיה עליה להכריע בין התפיסה הקאנטית, שמרכזה האדם, לבין גישתו הדתית של אפלטון, שעיקרה ההודיה בקיומו של אל קוסמי בעל ממשות משלו, נטתה במפורש לצד הגישה האפלטונית שעה שכתבה:

“קיים הבדל מכריע בין שיטתו של קנט לשיטתו של אפלטון: התורה הביקורתית של קנט סגורה כולה ללא מוצא בתחום האנאליזה ההכרתית, במעגל ההכרה עצמה. אף אפלטון מבצע במובהק אנאליזה הכרתית קפדנית, אך לגבי דידו, ניחנה אנאליזה זו תמיד באספקט נוסף, הפורץ מתחום ההכרה כלפי מימד הממשות האונטית. נראה שמימד זה מוקנה לה בכך שהטבעת האידאות ועיצוב העולם הגשמי – מבוצעים ע”י נשמת האל. האל הבורא ובריאתו אינם אפוא מיתוס ואינם יכולים להיות מיתוס. האל ובריאתו הם ערובה לגרעין ההגותי של הפילוסופיה האפלטונית: הדיאלקטיקה היא תחוקת ההכרה ותחוקת היש גם יחד. ‘היש המושלם’ כולל את כל אופני התפיסה, כל אופני הקיום וכל סוגי היש כאחת."

במשך השנים ששמענו את משנתה ידעה לנסוך בנו, בצד הרצון להוסיף דעת, גם את רגש ההנאה וההתעשרות בערכי־רוח ובזוויות־ראייה חדשות, וגם את הבנת הפילוסופיה כדרך־חיים כוללת, כאופן התייחסות וקביעת עמדה יום־יומית לעולם, ולא בתור הימצאות בנתיב המחקרי המדעי בלבד.

זכר דמותה יהיה טבוע בנו כהומאניסטית בשורשי נפשה, אשר מתוך עמדה חסרת־פשרות ניסתה לשמור בתקופה מהממת כשלנו על עמדה של ריאליזם מפוכח, חמור מאוד בנקודת־מוצאו ופסימי למדי במסקנותיו, אבל בלי להתכחש לצורך לחזור ולקנות כל יום מחדש את ירושת התרבות ואת תחושת ההערצה שביפה, כדי להיות ראוי לחיים ולחופש. זאת ועוד, היא ביקשה להמשיך באותה דרך בלי שתנסה להימלט מן ההודיה בתוקפם של צווי־המוסר ובחיובם, ולוּ גם שעה שאין עוד בכוחנו להימנע מן הכורח לעבור עליהם.

שנותיה האחרונות בהוראה עמדו בסימן בשלות ושפע, ואילו זכתה והאריכה ימים – ודאי היה עולה בידה להמשיך ולהשלים ולעגל את מפעל חייה, כי נשים מעטות בתקופתנו, ועל אחת כמה וכמה בתחום הפילוסופיה, זכו להותיר אחריהן ירושה פורייה כעבודותיה. ואם אמנם יש ברוחו של עולם מקום להישארות־הנפש ולחריגה – כיאה לאלה החיים גם מעבר לעצמם, בכוח אישיותם הקורנת ובזכות חלקם בידיעה, בממשותה ובטהרתה – נמנית פפיטה האזרחי עם אותם מתי־מעט מאושרים ויחידי־סגולה.


אהוד בן עזר

האוניברסיטה העברית, ירושלים, יוני 1963.


 

אחרית דבר, 2022    🔗

בכתבה של שני ליטמן על הפילוסופית פפיטה האזרחי ובעלה הסופר יהודה האזרחי, במוסף “הארץ” מיום 25.2.2022, לרגל צאת ספרו של אילן אזרחי, אחיינו של יהודה, “כְּאֵב תהומי ועונג עילאי, פפיטה ויהודה האזרחי”, ספר המבוסס ברובו על חליפת מכתבים ביניהם בתקופות שונות, מספר אילן האזרחי לשני ליטמן:

“הדמות הבעייתית השנייה מבחינת פפיטה, טוען אזרחי, היה חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום. גם שלום לא היה מהחוג לפילוסופיה, אבל השפעתו באוניברסיטה היתה גדולה מאוד. אזרחי אומר ששלום היה ידוע כאדם נוקשה ותככן, שהיה מאוד מעורב בענייני האוניברסיטה גם אחרי שפרש לגמלאות. ‘הרבה אנשים נכוו מההתנהגות שלו.’ הוא [אילן אזרחי] מצא דוח תצפית של שלום משיעור של פפיטה, ובו הוא מתח עליה ביקורת קשה וכתב שלא הבין מילה מהנאמר בהרצאה.”

הייתי תלמיד של גרשם שלום בשנים 1959–1965, בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה. סיימתי ב“א והמשכתי ללימודי מ”א אך לא סיימתי אותם. אני ישבתי באולם הגדול בבניין מייזר בקמפוס של גבעת רם, בשיעור המבוא לפילוסופיה יוונית שאותו הרצתה ד"ר פפיטה האזרחי, ועדיין אני זוכר את הבעת פניו ופרישת ידיו של מורי גרשם שלום, שבא יום אחד לשמוע את ההרצאה שלה, והוא מביע בתנועותיו שאינו מבין את דבריה (וזו היתה הסיבה לכך שהוא התנגד בבוא הזמן להעניק לה את דרגת הפרופסורה) – ולא רק הוא לא הבין, איש מאיתנו, הסטודנטים, לא הבין אותה. אמנם בראיון עם אילן אזרחי נכתב עליה שידעה תשע שפות, אבל בעברית היא לא הצליחה להעביר לנו את החומר, שעליו היינו אמורים להיבחן בסוף השנה. היתה זו דומני שנת 1960.

למזלה, ולא במקרה, בעלה יהודה ליווה אותה לכל הרצאה שלה ונהג לשבת בשורה האחרונה למעלה באולם, ואחת הסטודנטיות, שזכתה להערצת כולנו, נגה מרון (או מירון, אבל לא הסופרת) רשמה את כל הרצאותיה של פפיטה, ובסוף השנה, למזלנו, בעזרת יהודה וכנראה גם פפיטה עצמה, נגה הצליחה להוציא חוברת של “מבוא לפילוסופיה יוונית” במפעל השכפול, ובחוברת נערכו וניתנו בבהירות הרצאותיה של פפיטה, שאז לראשונה הבנו אותן, והן גם שימשו, בין היתר, כבר לאחר מותה, להוצאת ספרה “על היש המושלם”.

אבל פרופ' גרשם שלום לא ידע כל זאת, והיה רק תחת הרושם המוצדק במאה אחוז שלא היה אפשר להבין את הרצאתה של ד"ר פפיטה האזרחי.

והיה לכך פן נוסף. חבר שלי ללימודים בירושלים, גלעד שגיא, היה מסובך בכמה עלילות שלא כאן המקום לפרט אותן ואחת מהן נודעה לי רק שנים רבות מאוחר יותר. מכל מקום, הוא חש נרדף וסופו שהתאבד בריצה אל מול רובי הליגיונרים שירו בו בגבול שחצה אז את ירושלים. אחת מטענותיו ההזויות היתה שפפיטה לקחה ממנו ושייכה לעצמה דברים שכתב על הדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.

דמותו השפיעה עליי ולימים היתה אחד המרכיבים של פוליק שומרון – גיבור הרומאן שלי “לא לגיבורים המלחמה” (שיצא לאור רק בשנת 1971, אבל נוסחו הראשון נכתב כבר אחרי “המחצבה”, 1963 – ולפני ספרי השני “אנשי סדום”, 1968). בדמותו של פוליק יש כמובן גם הרבה מחיי שלי, שהייתי שקוע כל־כולי בלימודי הפילוסופיה בירושלים, אבל כל קיץ טירטרו אותי באימונים מפרכים בחטיבה קרבית במילואים, וכל זאת נוסף על אהבה נכזבת.

בסמינר האחרון שלה, בערב, בחדר קטן בבניין לאוטרמן, הסמינר שעליו כתבתי בהספד, עמדה פפיטה וטענה בהתרסה, בהסתכלה לעברי – שאדם יכול לקבוע את שעת מותו. אני מאוד התקוממתי בליבי על דבריה, כי הייתי בטוח שהתכוונה להתאבדותו של חברי גלעד, אבל מתברר שכבר אז היתה חולה מאוד, רזה מאוד, ולאחר זמן לא רב, באותה שנה, בחודש יוני 1963, היא שמה קץ לחייה.

אכן, היה לי מזל בלתי־רגיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים אצל טובי המורים: גרשם שלום, פפיטה האזרחי, נתן רוטנשטרייך, יעקב פליישמן, יהושע בר־הלל, ישעיהו תשבי, אפריים גוטליב, קלוד ויז’ה, וגם לפגוש פנים־אל־פנים את ש“י עגנון, מרטין בובר וש”ה ברגמן, שהיה בא לבניין מייזר בנעלי בית חמות של “המגפר” לשמוע את הרצאותיו של שלום, שאשתו הראשונה אָשה היתה אשתו השנייה של ברגמן וילדה לו שתי בנות.

בין הסטודנטים היו אז דמויות אשר לימים קנו להן שם: א"ב יהושע, עדי צמח, ירמיהו יובל, מנחם ברינקר, עמוס טברסקי, שלמה אבינרי, רות קרטון־בלום, קולט אביטל, עמוס עוז, יהושע קנז, יפה ברלוביץ, נילי פרידלנדר, ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף בר־יוסף, יוחנן ואן־הובן, יוסי יזרעאלי. דן פגיס, אברהם נוריאל, צבי מינצר, דבורה דימנט, עוזי לוי, יגאל לוסין, יוסי גודארד, חנה קודש, רבקה מיכאלי, בן־עמי ולנה שילוני, שלמה אהרונסון, לוסי־אליעזרה אייג־ז’קוב, אמנון ז’קוב, אברהם שפירא (פצ’י), מיכה שגריר, אדיר כהן, יהושפט גבעון, שמריהו ריבייה, יהואש ביבר, דוד שיץ, יהודה ג’אד נאמן, שאול הראל, זאב קליין־קינן, דני גור, תמר ליבס, רחל חלפי, חיים תדמון, דן מירון ורבים אחרים, בהם הסטודנטים משה דיין ואורי זוהר.

ברומאן שלי “שלוש אהבות” (2000) מניתי את רובם [במקור יש גם שמות בדויים]:

“ולא רק סטודנטים בגילי, גם אנשים מבוגרים באו ללמוד באוניברסיטה או רק לשמוע הרצאות מפי הפרופסורים הירושלמיים, שכל אחד מהם היה שם־דבר בתחומו – יצחק בער, יעקב טלמון, שמעון הלקין, חיים שירמן, א”א מנדילוב, לאה גולדברג, דן פטנקין, קלוד ויז’ה, חיים רבין, חירם פרי־פלאום, משה גושן־גוטשטיין, יונינה גרבר־טלמון, נתן רוטנשטרייך, יהושע בר־הלל, ישעיהו תשבי, בנימין אקצין, יגאל ידין, ישעיהו ליבוביץ, עקיבא ארנסט סימון, והדוקטורים יעקב פליישמן ופפיטה האזרחי.

“בהרצאות של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה ישבתי עם ח”כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ“ך הראשון עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן שהיה בא בנעלי־בית חמות, הסופרים מתי מגד ויוסף בר־יוסף, המשוררת ש. שפרה, החוקרים רבקה ש”ץ, אפריים גוטליב, יוסף בן־שלמה ואלי שבייד, העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן־הובן והרב הראשי לשעבר של דרום־אפריקה, משה חיים ויילר.

"כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד ומבקריה, גם מתחילים שלא המשיכו, למדו או לפחות הסתובבו בקמפוס שבגבעת רם – משה זינגר־הנעמי, אהרון קומם, אורי אורלב, אריה זקס, עמוס עוז, אברהם שפירא (פצ’י), אברהם ב. יהושע, יהואש ביבר, ישעיהו קורן, יהושע קנז, יפה ברלוביץ, דן מירון, דן עומר, יוסף דן, דן פגיס, דליה רביקוביץ, שלמה צוקר, רינה ליטווין, ראובן קריץ, אשר רייך, ישראל אלירז, אלכס זהבי, אהרן אפלפלד, שמואל הופרט, רן סיגד, בת־שבע שריף, גדעון שונמי, יעל דיין, עדי צמח, רות קרטון־בלום, מלאכי בית־אריה, חמוטל בר־יוסף, יוסי יזרעאלי, יוסי שריד, יגאל לוסין, גילי יעקבסון, חיים גיל, יונתן גורל, מנחם ברינקר, עזרא פליישר, רינה שני, שמאי וארנה גולן, הלית ישורון וגרשון שקד.

“יכולת לראותם במסעדה של אדון שטארק בבניין המינהלה או בקפטריה שבקומת הקרקע של בניין קפלן, יושבים סביב י”ד אברמסקי הממושקף, איש ירושלמי מלומד, תימהוני, חייכן ועגול פנים, שנהג ‘להמתיק סוד באבקת רכילות’ כשהוא לוגם מכוס התה – מגלה לשומעיו פרטים כמוסים מחיי הפרופסורים המפורסמים, עזי היצרים, ומקטין בכך את הערצת הסטודנטים ליושבים במרומי האולימפוס."


תפיסתו ההיסטורית המעמיקה של גרשם שלום, “הציונות: דיאלקטיקה של רציפות ומרד” – [מתוך “אין שאננים בציון”, עם עובד, 1985] עיצבה את השקפת עולמי בתולדות העם היהודי וישראל, ואילו במשנתה הפילוסופית של פפיטה האזרחי בתורת האסתטיקה, “על הפעילות המתבוננת” [לימים בהוצאת מאגנס, 1965], אני מחזיק כל ימיי, מאז התוודעתי אליה לראשונה.


ראו גם:

יופיו של הפתרון

מתוך הספר “סדנת הפרוזה” מאת אהוד בן עזר

בהשתתפות חיים באר ואורי שולביץ

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות