רקע
בנימין ברנר
התורשה והסביבה כגורמים המעצבים את האישיות

 

חשיבותו של הנושא    🔗

קונטרס זה עניינו יחס־הגומלין בין התורשה והסביבה ומידת השפעתן על עיצוב אישיותו של האדם. בתחומי חיים רבים נתקלים אנו בשאלות, שפתרונן הנכון תלוי, מקצתו או רובו, בפתרון שאלת־יסוד זו. והנה הדגמות אחדות לכך מחיי יום־יום.

(1) בשאלות הנישואים נוהגים בני־אדם להתחקות על שלשלת היוחסים של בני הזוג ולבחון, מה עדיף: ייחוס אבות או מעמד חברתי וכלכלי מבוסס?

(2) הוֹרים מעוניינים לגלות בצאצאיהם סימנים, המעידים על דמיוּת שביניהם. הם מופתעים, כשהילדים אינם דומים להם, ומשתוממים כשהדמיון מרובה. כשהילדים לקויים בשכלם או בגופם, מתנצלים ההורים, שאין לתלות את הפגמים בהם או במשפחתם. פעמים שבני־ אדם תולים את כשלונם בסביבה ובגורמים חיצונים, בעוד שלאמיתו של דבר כשרונותיהם המוגבלים הם שלא עמדו להם. רבים אומרים, שההבדלים בהישגיהם ובאושרם האישי באו להם רק מחמת אי־השויון הקיים בתנאים שבהם הם גדלים. ויש אומרים שהכל נקנה בירושה; אם ירחיקו מביתם וממשפחתם אלף ילדים בגיל רך, צאצאי הורים שונים, ויתנו להם לגדול באי מבודד, לא יהיו שווים בכוח שלטונם. יש מהם שישתלטו ויהיו למנהיגים, והרוב יישמע להם. מדיעה זו על התורשה מוציאים מצדדיה מסקנות על מהות המשטר המדיני המתאים ביותר לבני־אדם ועל דרך חינוך האדם. 

(3) קוראים אנחנו בספרים על ימים טובים, שהיו לבני־אדם בדורות קדומים, כשהיו בני גזע אחר, כביכול חזק יותר, ועכשיו הכל מתנוון והולך; מצד אחר שומעים אנו, שהאנושות מתקדמת. נשאלת השאלה: האמנם מתקדם המין האנושי במובן הביאולוגי? האם שכלו הטבעי של האדם נמצא במצב של עלייה או של ירידה?

(4) ומה בדבר הנטייה לעבריינות – האם היא תולדה של גורמים תורשתיים או של סביבתיים? הוגי־דיעות מתחבטים בשאלה. יש שנוטים לדיעה, כי הפושע עובר עבירה מתוך נטיה תורשתית ואין לו תקנה אלא מאסר והפרדה מן החברה. וכנגדם יש סבורים, שהעבריינות היא פרי של תנאי־סביבה גרועים ואפשר לתקן את דרכו של העבריין האומלל, אם יועבר לסביבה מתאימה יותר.

מה הפיתרון?

רבות ושונות הדיעות בענין זה והן משתלבות, בתחומי חיים רבים, בשאלות־יסוד של קיום האדם – ביחס המורה לתלמידיו, בהשקפות על ענייני החברה והמדינה, בהשקפות על החיים ועל העולם, באמונות ודיעות. יתר על כן, כמה תנועות חברתיות, תרבותיות ומדיניות מבקשות להשתמש בתיאוריות התורשה לשם חיזוק טענותיהן ולשם השגת מטרותיהן.


קונטרס זה אינו מציע פתרון גמור לשאלה, מאחר שמצב החקירה בשאלה זו אינו מניח להגיש כיום פתרונות סופיים; לפיכך אין בקונטרס זה אלא הרצאת עיקרי הדברים, הידועים כיום ותיאור עובדות, המדגימות את השאלה ואת הנסיונות למצוא פתרון לה.

בסוף הקונטרס מובא “מיבחן אובייקטיבי”. הקורא, שירצה לבחון, באיזו מידה מתאימות ידיעותיו ודיעותיו לדיעות המובעות בקונטרס שלפנינו, ישיב על שאלות אלה ולאחר מכן יבדוק את נכונות תשובותיו על־ידי שיחזור ויעיין בקונטרס. נוספו כאן שאלות אחדות לעיון וגם מילון מונחים בעברית ובאנגלית מסודר לפי הא"ב העברי; מטרתו להבהיר מונחים מדעיים אחדים בביאולוגיה ובפסיכולוגיה, המובאים תכופות בקונטרס. לבסוף ניתנה רשימה ביבליאוגראפית קצרה לתועלתם של המבקשים להעמיק יותר בשאלה.


 

טבע האדם    🔗

היסוד האורגאני של האישיות מושתת על המיבנה והתיפקוד של היחיד (האינדיבידואום) כבן־המין של Homo Sapiens (האדם הנבון). אדם הוא תוצאתו של תהליך התפתחותי ארוך, שהוליד תכונות ביאולוגיות קבועות, שבהן תלוי עצם קיומו והסתגלותו לסביבתו. תכונות אלה כוללות את התהליכים הפיזיאולוגיים היסודיים: הטמעת מזון, הפרשת הפסולת, הנשימה, מחזור הדם, ויסוּת החום של הגוף, הסדרת פעולות העצבים והשרירים וצירופן של פעולות אלה כדי שלמוּת אורגאנית.

בתהליכים פיזיאולוגיים אלה קשורים יצרים או צרכים המכוונים לקיומו של הפרט, שיש לספקם אם היחיד רוצה בחיים, כגון: רעב, צימאון, תביעות מיניוֹת, הצורך להתגונן ועוד כיוצא בזה. במשך שנות גדילתו רוכש לו האדם אמצעים ודרכים לשם סיפוקם של צרכים אלה ומרחיב בכך במידה מרובה את היקף פעילותו. מרובה גמישותו של האדם, לאמור: גדול כושרו לשנות את התנהגותו ולהרבות דרכים המביאות לו סיפוק. אדם ידו רב לו ללמוד, להסתגל למצבים חדשים.

לצדם של גורמים קבועים (constants) מסויימים באורגאניזם של האדם, שצריכים לפעול ביעילות, כדי שיוכל להתקיים, מצוייה בו גמישות מסוימת, המאפשרת שינויים במערכת הסתגלותו לסביבתו המשתנה. כשם שהגורמים הקבועים באים לו לאדם בירושה, כך גם נקבע כושר־ההסתגלות או הלמידה על־פי רוב על־ידי גורמי התורשה. כשהפסיכולוג מדבר על הורשת כשרים נפשיים, הוא מתכוון בכך לגבול העליון שקבע הטבע לכושרו של אדם ללמוד, כלומר – לקנות מניעים חדשים, סיפוקים חדשים ואמצעי־הסתגלות חדשים.


 

ההבדלים האינדיבידואליים    🔗

תכונות כלליות ומשותפות אלה כרוכה בהן תופעה אחרת. בני־אדם, יש שלומדים מהר ובקלות, ויש שלומדים לאט ובקושי, ויש בדרך הביניים שבין הקצוות. שוֹני זה מוֹרה על קיום הבדלים אינדיבידואליים. הבדלים אלה מצויים לא לבד בכושר ללמוד, אלא גם בפעולות היצרים, ביכולת לקבל סיפוק ובכל שאר תחומי הפעולות הגופניוֹת והנפשיוֹת.

תופעה זו ידועה לכול, לאמור, שקיימים הבדלים בגוף ובנפש בין בני אדם – מהם הבדלים ניכרים, מהם הבדלים בינוניים, מהם הבדלים מועטים. הבדלים אלו מצויים גם בכל שאר בעלי־החיים, ואף בכל משפחה בעולם הצומח.

מצויד במיבנה אורגאני זה, בא האדם לעולם, ואישיותו מתגלמת מתוך מגע עם אנשי סביבתו ועם דפוסי־התרבות הקיימים בהם. היילוד האנושי חסר־ישע, ופרנסתו תלויה בסביבתו במידה רבה יותר מאשר כל שאר בעלי־החיים. קיומו מותנה בטיפול, שאמו מטפלת בו. ממצב זה מתחילים להתפתח הרגלים ודרכי הסתגלות לחברה, ומתוך השפעת־גומלין בין היילוד ובין בני־מינו מתעצב לאט־לאט “טבע אדם”, המתגלם באישיותו.

אחד מתפקידי הפסיכולוגיה הוא לתאר הבדלים אינדיבידואליים אלה. ידוע, שאדם יכול להיות נבדל מזולתו, מפני שירש מאבותיו קווי־אופי אינדיבידואליים וגם כתוצאת התרבות, שהשפיעה עליו בבית־הוריו, בבית־הספר, בקהילתו, ומשום ההרגלים והעמדות, הגישות וההשקפות שרכש. בסופו של דבר, אדם מבוגר הוא כעין מיכלול של השפעות־גומלים של כל הגורמים הללו.

לפיכך רוצים אנו לדעת, במה נבדלים אנשים זה מזה, מה הקבוע באדם ומה המשתנה, כיצד להסביר את ההבדלים האינדיבידואליים בין האנשים. הנהייה לדעת דברים אלה מוצדקת, מפני שהחברה מגלה ובוחנת הבדלים אלה, מעריכה, וממיינת וקובעת לפיהם את מקומו של אדם בחיים; על יסוד זה קובעת החברה תכופות: מי יתאים להיות מורה, רופא, מי חקלאי ומי טכנאי? מדינות, עיריות ומוסדות־ציבור מייסדים לשם כך תחנות לבדיקה ולייעוץ בבחירת מקצוע, שעבודתן מושתתת על בקיאותנו בהבדלים האינדיבידואליים המצויים באדם.

בני־אדם נבדלים ביניהם במעט או בהרבה בתכונות מרובות. כן למשל, חום הגוף של האדם משתנה סביב הממוצע רק במעלה אחת למעלה או למטה, ואילו הבדלי המשקל או הקומה מתרחקים מן הממוצע בעשרות סנטימטרים או קילוגראמים. כדי לציין, באיזו מידה נבדלים אנשים אלה מאלה, נחוצה שיטה, שתתאר את התחלקות ההבדלים, כלומר – נחוצה ידיעה, באיזה אחוז של האוכלוסיה מופיעה המידה הממוצעת של התכונה הנחקרת ואיזה אחוז של האוכלוסייה סוטה ממידה ממוצעת זו.


 

פיזור ההבדלים האינדיבידואליים בין בני אדם    🔗

כיצד מתחלקות התכונות בין בני־אדם? תכונות גופניות ונפשיות של האדם, כגון קומתו, משקלו, ראייתו, זכרונו, שכלו, וכיו"ב, הן תוצאה של פגישה מקרית בין שני תאים של יחידים שונים; לפיכך אפשר להגיד, שהתכונות מתחלקות (מפוזרות) בין אנשים על־דרך המקרה. ברם, כלום קיימת איזו חוקיות בחלוקה מקרית זו? אם אינה קיימת, אין כל אפשרות לחזות מראש, כיצד יופיעו התכונות באוכלוסיה; הרי האומר “מקריות” גורס, שאין לחזות מראש, כיצד יפול דבר, משום שלכל הגורמים סיכוי שווה להשפיע על התוצאה. אולם אם בתוך מקריות זו מצויה איזו חוקיות, נוכל להבין את התחלקות התכונות ואולי אף לחזות מראש, מה תהיה מידת השכיחות של כל אחת מדרגות התכונה באוכלוסיה; דרך משל, כמה ילדים יהיו אינטליגנטים מאוד, כמה מוכשרים, כמה בינוניים, כמה נחשלים וכמה נחשלים מאוד.

ואמנם הוכיחו מחקרים, שהתכונות מתחלקות באוכלוסיה לפי קו־פיזור מסויים, המכוּּנה “חלוקה תקינה” לאמור: נורמאלית. בשביל לפרש כראוי את המושג חלוקה תקינה או חלוקה שכיחה של תכונות, יובא להלן הסבר זה:

אם נזרוק מטבע לגובה, אפשר לה למטבע שתיפול בשני אופנים: אחד, שהראש (ר) יהיה למעלה, ואחד, שהזנב (ז) יהיה למעלה. לפיכך הסיכוי לכל צד של המטבע הוא אחד לשניים, או 1/2 האפשרויות, להיות למעלה לאחר הנפילה. כשנזרוק שתי מטבעות, כי אז קיימות ארבע אפשרויות: (1) רר; (2) רז; (3) זר; (4) זז. כלומר שתי המטבעות יכולות ליפול באחת מארבע הדרכים הבאות: (1) שני הראשים למעלה; (2) ראש אחד וזנב אחד למעלה; (3) זנב אחד וראש אחד למעלה; (4) שני הזנבות למעלה. לכל אפשרות נתון ¼ הסיכויים מכלל האפשרויות.

אם נטיל שלוש מטבעות, תתקבל חלוקת־שכיחות זו של הסיכויים: ררר+3זזר+זרר1+זזז. אם נטיל עשר מטבעות, נקבל את החלוקה הבאה:

1/1024 = סיכוי אחד מתוך 1024 אפשרויות, שכל המטבעות יפלו כשזנבן למעלה; 

10/1024 = 10 סיכויים מ־1024 אפשרויות, שב־9 מקרים יהיה הזנב למעלה ובמקרה אחד הראש;

45/1024 = 45 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 8 זנבות ושני ראשים למעלה;

120/1024 = 120 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 7 זנבות ושלושה ראשים למעלה;

210/1024 = 210 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 6 זנבות וארבעה ראשים למעלה;

252/1024 = 252 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 5 זנבות וחמשה ראשים למעלה;

210/1024 = 210 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 4 זנבות ושישה ראשים למעלה;

120/1024 = 120 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 3 זנבות ושבעה ראשים למעלה;

45/1024 = 45 סיכויים מ־1024 אפשרויות של 2 זנבות ושמונה ראשים למעלה;

10/1024 = 10 סיכויים מ־1024 אפשרויות שזנב אחד ותשעה ראשים יהיו למעלה;

1/1024 = סיכוי אחד מ־1024 אפשרויות שכל עשר המטבעות יפלו כשראשן למעלה.


התורשה והסביבה 1 עקומת גאוס (2).jpg

אם נלַווח (נסדר בצורת לוח) את מספר הסיכויים, נקבל עקום סימטרי, שבאמצעיתו מספר־האפשרויות הגדול ביותר, ומספר־השכיחויות פוחת והולך בהדרגה, כשמתרחקים ימינה ושמאלה מן הנקודה האמצעית, כך מתחלקות גם התכונות בין האנשים. לאמור: מרובה ביותר מספרם של בני־אדם, שהתכונה הנידונה (דרך משל: זיכרון) מופיעה בהם במידה בינונית (אמצעית העקום). אולם ככל שהתכונה מפותחת יותר מן המידה הבינונית, וגם ככל שהיא נופלת יותר ממידה בינונית זו, כך פוחת והולך מספר האנשים, שבהם מופיעה מידה מוגדלת או מוקטנת זו של התכונה הנידונה. דרך משל, קומת־האדם: קטן ביותר מספר המקרים, שבני־אדם נמוכים מאוד או גבוהים מאוד; אולם ככל שנתקרב אל הקומה הבינונית גדל והולך מספר האנשים בכל קבוצת גובה, עד שנגיע למידה האמצעית של התכונה ונמצא את מספר האנשים הגדול ביותר. לפיכך לעקום מסוג זה קוראים עקום נורמאלי של פיזור (Normal Distribution Curve) והוא המציין גם את פיזור ההבדלים האינדיבידואליים באנשים.


 

ההבדלים בין בני־האדם    🔗

אולם תלויה ועומדת השאלה: במה אפשר להסביר את עצם הופעתם של הבדלים אינדיבידואליים אלו? מדוע חלק מבני אדם הם גברים וחלק נשים? מדוע חלק מהם שמנים וחלק מהם רזים? מפני מה יש בני אדם שעיניהם בהירות, חומות, או שחורות? מדוע ישנם בני אדם חזקים וחלשים, בריאים וחולנים? מדוע קיימים ירודי־מישׂכּל (= אינטליגנציה), שאינם מוכשרים לדאוג לעצמם ולעשות את הפעולות הפשוטות ביותר בחיי יום יום, ואילו לאחרים רמה גבוהה של מישכל, ולא זו בלבד שהם מקיימים את עצמם, אלא אף מסוגלים ליצור אפשרויות קיום לזולתם? וכן קיימים הבדלים בטיב החושים, במידת הרגש, בכוח האופי, בכישרונות אמנותיים לסוגיהם ועוד ועוד.

מצד אחד מתגלות תכונות דומות בבני אדם, בבעלי חיים ובצמחים, שאין לראותם כפרי מקרה. ומצד אחד מתגלים הבדלים, שאף אותם אין להסביר כפרי מקרה. מפני־מה דומים תאומים זה לזה יותר מאחים שאינם תאומים? מפני מה דומים אחים זה לזה יותר משאר בני־אדם? ומדוע שונים העמים זה מזה?

השאלה היא איפוא מה הן הסיבות לשוני או לדמיוּת?


 

התורשה והסביבה    🔗

עובדה היא, שגם הוולדות נבדלים ביניהם הבדלים בולטים; והרי העוברים שרויים בתנאים שווים בערך, שכּן עדיין לא הושפעו במידה מרובה מגורמי־חוץ. יש לחשוב איפוא, שההבדלים שנתגלו בוולדות היו חבויים בחומר שממנו קוֹרצוּ.

אולם אין לראות את ההבדלים שבבני־אדם רק כפרי ההבדלים שמקורם בחומר שממנו קוֹרצוּ. שהרי ההבדלים גדלים ומתרבים בהמשך הזמן וגם מתגלים הבדלים שלא נראו מקודם. ברור, ששינויים אלו הם פרי גורמי־חוץ, שהשפיעו על האורגאניזם. הנה כי כן תלויים גידולו והתפתחותו של האדם בחומר שקיבל בירושה, ובדרך שחומר זה הושפע מן התנאים הסביבתיים, שלהשפעתם נתון האורגאניזם של החי והצומח. שמע מזה, ששני יסודות שותפים לעיצוב האדם ולגדילתו: התורשה והסביבה.

המונח “תורשה” מכוּון לחומר, שירש האורגניזם מהוריו וכן לכושר הצמיחה וההתפתחות העצוּר בחומר מוּרש זה – הן הנטיות התורשתיות להתפתח בדרכים ובצורות מסוימות, כגון – נטיית האורגאניזם האנושי לקבל צורת אדם, ולא צורה של בעל־חיים אחר או של צמח, להיות גבוה או נמוך, להיות בעל שער בהיר או כהה, להיות בעל רמה שכלית גבוהה או נמוכה. נטיות אלה תחילתן ברחם האם, והמשך התפתחותן בכל ימי חייו של האדם – כל אחת לפי אופיה תכונתה ומידתה, תודות לתנאי־הסביבה המעודדים כל יצור להגיב ולצמוח.

המונח “סביבה” מכוּון לתנאים השונים, המאפשרים את גידולו של האורגאניזם או המעכבים בעד התפתחותו, כגון – אקלים, תזונה, מצב כלכלי, רמה סוציאלית, חינוך וכיו"ב מן הגורמים, כלומר גירויים מגירויים שונים המעוררים את האורגאניזם הצומח לתגובות במשך כל ימי חייו.

לדוגמה: אם תשתול עגבניה וחסה זו בצד זו, בתנאי־קרקע שוים, בלחות וטמפראטורה שווים, תקבל עגבניה וחסה. שום טיפול מכוון לא יצליח לשנות את התורשה שלהם מעיקרה, כלומר ליצור סוג חדש של צמח; אולם תנאי־סביבה שווים (או שונים) יכולים לקרב (או להרחיק) שני צמחים בני סוג אחד.


 

הערך היחסי של התורשה והסביבה    🔗

אין לקבוע, איזה משני יסודות אלו, התורשה והסביבה, הוא הגורם העיקרי בעיצוב היחיד; הרי שניהם אינם נפרדים בפעולתם בכל ימי חייו של האדם! כל צעד בגדילתו של האדם הוא תגובה על הגירויים החיצוניים המשפיעים עליו בלי־הרף; הרי שהתפתחותו תלויה בפעולת־הגומלין בין התורשה והסביבה.

לא נוכל לתאר לנו את גדילתו של האורגאניזם בהעדרו של אחד היסודות האלו. הנה לדוגמה העין, גדילתה אינה נובעת מן היסוד התורשתי שבּה בלבד, ודרושה גם פעולתה של הסביבה בצורת מזון, אור ואימוּן, שתגרה את היסוד התורשתי, כדי שיתפתח ויהיה לעין. מצד אחר ברור, שהעין לא צמחה בכוח הסביבה בלבד, שהרי לא יתכן שיצמח יש מאין. בלי החומר התורשתי ובלי הכוח הטמון בו לצמוח, להתפתח, להיות לעין, לא היו מועילות כל השפעות הסביבה, אף לא הנוחות ביותר.

ואמנם שני יסודות אלה דבוקים ומלוכדים זה בזה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה במשך כל ימי קיומו של היחיד. אולם היחיד אינו צירוף או חיבור פשוט של התורשה והסביבה, אלא פונקציה של שני אלה. על דרך ההשאלה יהיה נכון לומר, שהיחיד שווה לתורשה כפול סביבה.

אפשר להמחיש את התורשה כבסים של מלבן, את הסביבה כגובהו ואת היחיד כשטחו של המלבן.


התורשה והסביבה 2 היחיד הוא מכפלת (2).jpg

היחיד הוא “מכפלת” התורשה והסביבה


הסבר: כל מה שהגורם סביבה (גובה מלבן b) יגדל, יתרחב שטח היחיד, אף על פי שהגורם תורשה (בסיס המלבן a) נשאר יציב ובלתי משתנה (לפי וודוורת).

לפיכך אין לקבוע את מידת השפעתו של כל אחד ואחד מן הגורמים האלו על גדילתו של היחיד: השווים הם בהשפעתם או היש לאחד יתרון על משנהו? רק זאת נדע, ששניהם חשובים כאחד. אמנם החוקרים חלוקים בדיעה, אם לייחס את הצלחתו של אדם בחיים בעיקר ליסודות הטבעיים שבאו אליו בירושה, או להחשיב יותר את תנאי הסביבה. בעלי הדיעה המפשרת, והם אולי הקרובים ביותר לאמת טוענים, שכל מה שאדם יכול לעשות תלוי בציודו התורשתי, אבל מה שהוא עושה תלוי יותר בתנאי הסביבה. הטבע מציג גבולות ידועים לאדם, ומה שהוא עושה בגבולות אלו הוא פרי שיתופם של הכוחות הטבעיים מזה ושל תנאי הסביבה מזה.

לשאלה הזאת יש משמעות, כשמציגים אותה בקשר להבדלים בין בני אדם.

נניח, שהחומר התורשתי של שני אנשים הוא שווה ושגם השפעת הסביבה עליהם היא שווה; הרי ששניהם יתפתחו באופן שווה. אבל אפשר להקשות: מה עדיף – תורשה פחותה וסביבה מעודדת, או תורשה מעולה וסביבה מצומצמצת; או מה עדיף – ששניהם יהיו בעלי תורשה שווה וסביבות שונות, או בעלי סביבה שווה וחומר תורשתי שונה.


התורשה והסביבה 3 תלות היחיד (2).jpg

תלות היחיד בתורשה ובסביבה


הסבר: בתרשימים II, I רואים אנחנו, שהתורשה (a) של שני היחידים היא שווה והסביבה (b) שלה שווה; הם מתפתחים איפוא באופן שווה. לא כן בתרשימים IV, III: ליחיד הראשון (III) תורשה (a) מעולה, ולשני (IV) סביבה (b) מעודדת. הם יהיו אולי שווים בהתפתחותם; אולם אם נשווה את הסביבה שלהם, יעלה III מהרה על IV ואילו IV לא יוכל לעלות על III, אף כשיגדל בסביבה מעודדת, משום שתורשתו המצומצמת לא תאפשר לו להפיק תועלת של ממש מן הסביבה המעודדת. בתרשימים VI, V לשניהם תורשה שווה, אבל סביבותיהם שונות, ולפיכך הם גדלים כיחידים שונים זה מזה בטיבם (לפי ווּדווֹרת). 


חשיבותה של השאלה הזאת מתבררת לנו על יסוד התרשימים שבטבלה (תלות היחיד בתורשה ובסביבה). לפיהם מגבירה סביבה עשירה את ההבדלים בין בני אדם, שכן רק בעל חומר תורשתי מעולה יכול ליהנות ממנה במלוא המידה. השאלה היא איפוא: אם ההבדלים בין האנשים נובעים מגורמים, שיש לאדם שליטה בהם, הרי שלפחות להלכה אפשר לשרשם או לשנותם – אם רעים הם, או לחזקם באמצעים חינוכיים מתאימים – אם טובים הם. מכאן מסתבר, שיהיה זה מחובתה של תורת־החינוך (הפידאגוגיה) למצוא את תהליך החינוך המתאים לכך. אולם אם ההבדלים בין האנשים הם בעיקר תורשתיים, כלומר הסגולות של בני האדם וההבדלים ביניהם טבועים בסטרוקטורה (במיבנה) של האורגאניזם, והשפעת הסביבה תפעל רק בגבולות שטבעה התורשה – הרי שאין לתלות תקוות מרובות בכוחו של החינוך לשרש ולשנות תופעות שבתורשה; במקרה זה תדאג הפידאגוגיה לחינוך מוגדל בשביל בעלי תורשה מיוחדת. כלומר: ביה"ס יתן דעתו להבדלים האינדיבידואליים הקיימים בלבד.

עדיין אין לקבוע מסמרות בבעיה זו; הביאולוגיה והפסיכולוגיה האכספרימנטאלית (הניסויית) מתאמצות לחקור אותה ולהפיץ אור עליה.


 

הגמילה    🔗

במקום זה יש להביא בחשבון גורם נוסף בגדילתו של האדם, והיא הגמילה. הגמילה היא צמיחה במיבנים היסודיים של האורגאניזם לפי הדפוסים הטבועים בו, בלי להזדקק ביותר להשפעת הסביבה.

נערכו ניסויים מרובים, כדי להוכיח את קיומה ואת היקפה של הגמילה. הידועים ביותר הם הניסויים של גזל (Gesell) ושל תומפסון (Thompson) בתאומים זהים, כלומר בזוגות תאומים ילידי ביצה אחת, שנתחלקה ברחם האם כמעט מיד לאחר הפרייתה. גזל ותומפסון אימנו תאומים זהים בני ארבעים ושישה שבועות בטיפוס במדרגות. התאום A אוּמן בטיפוס יום יום במשך שישה שבועות, ואילו תאום B לא קיבל כל אימון. אחרי שישה שבועות של אימון עלה התאום A במדרגות בטיפוס ב־26 שניות; כנגדו התאום B בלי כל אימון מוקדם, ובלי עזרה, עלה במדרגות אלו ב־45 שניות כשהוא בן חמישים ושלושה שבועות (כלומר גדול מחברו בשבוע אחד). אחר שבועיים בלבד של אימון עלה במדרגות אלו ב~10 שניות, כלומר היה בגיל של 55 שבועות טוב בהרבה מן התאום A בן 52 השבועות, אף על פי שהתאום A אומן במשך 7 שבועות קודם לכן ובשיעורים יומיים ארוכים פי שלושה מבן זוגו. היתרון הזה של B אפשר להסביר רק ביתרון הגמילה שלו בשלושה שבועות.

מכאן מסתבר, שאימון נבון בזמן הנכון עשוי לחסוך מאמץ ולהביא לידי תוצאות טובות יותר, ממה שמשיגים, כשאין מקפידים על כלל זה. יש שמאלצים ילדים להתאמן בפעילויות, קודם שהגיעו לכלל גמילה המיבנים באורגאניזם שלהם הנחוצים לשם פעולות אלו. במקרה זה לא זו בלבד שהלמידה לא תהיה יעילה, אלא אף תזיק ועלולה לעורר התנגדות ריגושית לפעולה, מאחר שהיא גורמת לילד קושי. מצד אחר יקרה, שמאחרים במועד האימונים ודואגים להם לאחר שהמיבנים המתאימים גמלו זה כבר ולא הופעלו במועד הנאות; מתוך כך לא התפתחו ולא התחזקו במידה המתאימה ואפשר אף יתנוונו במידה מסוימת. אם מזַמנים את הפעולות באיחור, קשה לו לאורגאניזם להסתגל אליהן כיאות, והאימון אינו יעיל ביותר. ולא עוד, אלא אפשר שמיבנים אחרים, שגמלו בינתיים, יפריעו לפעולתם התקינה של המיבנים שלא גמלו.

זהו איפוא תפקיד חשוב לגלות את תהליך הגמילה של המיבנים הגופניים והנפשיים של הילד ולסגל אליו את תכנית־הלימודים והפעילויות החינוכיות בבית־הספר ומחוצה לו.

לפי שעה, אין אנו יודעים יפה את טיבו של הקשר ההדדי בין גמילה וסביבה חינוכית, אף־על־פי שזוהי שאלה פידאגוגית נכבדה. אמנם במשך דורות נתגבשה על יסוד הניסיון השקפה מסוימת על כך והושתתה עליה תוכנית־הלימודים בכללותה; אולם אין כאן ידיעה מדויקת, ונקל להבין, מפני מה מצויים הסיכסוכים המרובים בין דרישות החינוך מזה ובין יכולתם הנפשית והגופנית של הילדים לעמוד בדרישות אלו מזה. דרך משל, הניסיון הכללי מראה, שביה"ס מתחיל מלמד חשבון, בשעה שרובם המכריע של הילדים עדיין אינם גמלים להוראה שיטתית של מקצוע זה. מותר להניח, שאילו איחרנו מעט בהוראתו, קרוב לוודאי שהיינו משיגים הישגים טובים יותר בפחות מאמץ ובפחות התנגדות מצד הילדים. ואפשר שאנו מאחרים בהתחלת לימודה של לשון זרה, מאחר שהמיבנים הדרושים להיגוי נכון בלשון מסוימת גמלים לפני הזמן, שבו מתחילים להורות לשון זרה, ונמצא היגויה של לשון זרה פגום בפי הילדים.


 

מה יורש האדם?    🔗

עדיין רוֹוחת בקהל תפיסה לא־־נכונה של המושג “תורשה”. כסבורים רבים, שהילד נגזר ישר מגוף האדם, כלומר מן העצמות, השרירים והמוח של הוריו; מכאן נובעת הדיעה המוטעית, שהוולד יורש כל שינוי, שמתהווה בגופו של ההורה, בייחוד בגוף האם בזמן הריונה. עוד היום סבורים רבים, שהאדם מוריש לפרי־בטנו את התכונות שקנה בחייו. ומה נעימה לרבים המחשבה, שעל־ידי שיכלול סגולות הדור הנוכחי הם משכללים ממילא גם את הדורות הבאים, ושכל הישג חינוכי אינו יורד לטמיון, אלא עובר בירושה לדורות הבאים. 

לפי זה, אם האב למד וחידד את מוחו, כך סבורים הם, נמסר רכושו הרוחני בירושה לבנו, או לפחות יוטב כושר הקליטה של בנו. אם שהצליחה להתנאוֹת על־ידי ניתוח או אימון, יימסר נוֹייה הנרכש הזה לבתה. הדיעה על השבחת המין האנושי בדרך זו יסודה באמונה, שמוחו של הילד נגזר ממוחם של ההורים וכי שערו נגזר משערותיהם; או בקיצור – סגולות שנקנו על־ידי היחיד בחייו האינדיבידואליים עוברות בירושה לבניו אחריו.

אין להתעלם מן העובדה, שהוכחה פעמים רבות, שאמנם יורשים הילדים מהוריהם סגולות גופניות מסויימות כגון: קומה, תבנית־הקדקוד, פגמים גופניים כעיוורון צבעים, או צורות מסויימות של קרחות, גם צבע העיניים השיער או העור. אדרבא, ילד שאינו דומה להוריו מעורר תמהון. אין הדבר בולט כל־כך לגבי הורשת סגולות רוחניות כמוסיקאליות, כשרון מאתימאטי או מישכּל; ובכל זאת יקרה תכופות, כשאין אנו יכולים להסביר התנהגות מסויימת של ילד בתנאי סביבה (כגון חינוך או תנאים כלכליים), אנו מבארים אותה בתנאי התורשה, בייחוד כדי לעמוד על שורשי ההבדלים האינדיבידואליים בשכלם וכשרונותיהם של בני־אדם.


 

הדרכים במחקר ההורשה    🔗

המחקר המודרני של ההורשה מבוסס על שלוש דרכי חקירה: (א) ההסתכלות, (ב) החקירה האמבריולוגית, (ג) סיכומים סטאטיסטיים.

(א) הסתכלות בגידול ובהצלבה של צמחים ושל בעלי חיים בדרך הניסוי, הוצאת מסקנות וקביעת חוקים על הורשת תכונות ועל השינויים החלים במהלך הצמיחה. דרך זו נקראת גם השיטה של מנדל, כי הוא היה הראשון שהניח יסוד לשיטה זו. בעקבותיו הלכו חוקרים רבים, כגון מוֹרגן, וייסמן, מיטשוּרין, ליסנקוֹ ואחרים. 

(ב) מחקרים אמבּריאולוגיים, שבהם עוסק הביאולוג בתולדות חלקים שונים של היחיד, ביחוד בתאי הזרע והביצה ובהשפעתם של תנאי הסביבה עליהם וכן בהיווצרותו ובצמיחתו של האורגאניזם. הכוונה למחקרים ביאולוגיים באורגאניזמים נמוכים מאדם (צמחים ורמשים), המסייעים בידינו לעמוד בדרך ההיקש על דרכו וצמיחתו של האדם. לדוגמה: אצל זבוב־הפירות אפשר לראות דרך המיקרוסקופ קבוצות של יסודות העתידים להתגלות במרוצת הזמן בתכונות גופניות מסויימות. דבר זה אושר כמה פעמים על־ידי הסתכלות מדעית.

(ג) מחקרים סטאטיסטיים העוסקים במדידת מספר גדול של הורים וצאצאיהם, אנשים וקרוביהם, על מנת לקבוע את מידת הדמיות של היחיד לקרוביו, וביחוד להוריו. הדמיות המצויה בין ילדים להוריהם ובינם לבין עצמם מוכיחה, שאופין של סגולות רבות באדם נחרץ על־ידי יסודות מסויימים הגלומים בתוך החומר החי. אין לחזות מראש את התפתחותן של סגולות מסויימות אלו על־־ידי בדיקת הזרע של האדם; אולם בגבולות מסויימים אפשר לשער מראש במידת מה של ביטחה, מה יהיה טבעו של הילד וכיצד יתפתח, אם נחקור את הוריו וקרוביו.


 

ההורשה    🔗

אביה של תורת התורשה המודרנית היה הנזיר גרגוֹר מנדל, שחי באמצע המאה התשע־עשרה בבּרנוֹ שבצ’כוסלובאקיה. הוא ערך ניסויים בגן המנזר ופירסם את התוצאות בעתון המקומי בשנת 1865. הפירסום לא עשה רושם בעולם המחקר ונשכח מלב עד 1900. באותו זמן חזרו והגיעו עוד שלושה חוקרים למסקנותיו של מנדל; הם חיפשו בספרות המקצועית חיבורים מדעיים, שיאשרו את מסקנותיהם וגילו מחדש את ניסוייו של מגדל. מאז המשיכו החוקרים לערוך ניסויים על יסוד החוקים שנוסחו על־ידי מנדל. 

את חוקיו של מנדל אפשר לבאר בקצרה בעקבות מחקריו. הוא בחר בשביל ניסוייו את הקטניה הרגילה לסוגיה, שהם בעלי תכונות נבדלות. סוג אחד ארוך, סוג אחר קצר; בסוג אחד הזרע הוא עגול, בשני הוא מקומט; הזרע הוא צהוב או ירוק, לבן או צבעוני. מנדל החליט לחקור בנפרד כל סוג, שהוא בעל תכונות אפייניות משלו. בהחלטתו זו טמון יסוד הצלחתו. הוא לקח צמחים אחדים מן הארוכים שהם בעלי גוון נקי, (כלומר אלה שנתנו רק זרעים ארוכים) והצליב אותם בצמחים אחרים קצרים בעלי גוון נקי (כלומר אלה שנתנו רק זרעים קצרים). ההצלבה היתה בכך, שהוא שם את האבקה של הצמחים הארוכים על השחלה של הצמחים הקצרים. לאחר מכן אסף וזרע את הזרעים שיצאו וזרעם שוב. התוצאות מודגמות בתרשים שלפנינו:


התורשה והסביבה 4 תוצאות הצלבה (2).jpg

תוצאות הצלבה של צמחים בעלי זוג־תכונות אחד


הסבר: מהצלבה של הקטניה בעלת התכונה של אריכות א עם הקטניה בעלת התכונה של קוצר ק יצאו כל הזרעים בדור הראשון ארוכים ובדור השני, השלישי, הרביעי, וכו' עד־אין־סוף, תופיע תכונת האריכות א ביחס של שלושה לאחד לתכונה של קוצר ק. 


כפי הנראה, התכונה של אריכות א היא השלטנית (דומינאנטית), ואילו התכונה של קוצר ק היא הנסגנית (רצסיבית). בפגישה הראשונה בין שתי התכונות השתלטה התכונה הדומינאנטית ויצאו כולם ארוכים. אולם כל הקטניות שצמחו מהצלבה נושאות בתוכן באופן שווה את התכונות של אריכות וקוצר. הסיכוי של זרע־אבקה, בעל התכונה של אריכות א, שיפגוש אבקת ביצה בעלת תכונה של קצרות ק שווה לסיכוי, שזרע אבקה בעל תכונה ק יפגוש אבקת ביצה בעלת תכונה א. נמצא, שחמישים האחוז של הקטניות הנושאות בחובן את התכונה של ק יכולות לפגוש או בקטניות הנושאות תכונת ק ואז יווצרו קטניות קצרות ק ק; או שהן תפגושנה בקטניות בעלות תכונת האריכות א ואז ייווצרו קטניות ק א. אך מכיון שהאריכות א היא שלטנית, הרי שהקטניות יהיו ארוכות. ואילו חמישים האחוז של הקטניות, שהן בעלות התכונה של א יכולות אף הן להיפגש בקטניות בעלות התכונה א ואז ייווצרו א א, שהן בודאי ארוכות. וכן קטניות בעלות תכונות א יכולות לפגוש קטניות, בעלות תכונות ק ואז ייווצרו קטניות א ק, אף הן ארוכות, משום שהתכונה א היא שלטנית.

הרי שהיחס של חלוקת התכונות יהיה א א: 2 א ק: ק ק. את התופעה הזאת מדגים ברורות התרשים:


התורשה והסביבה 5 הדור השני (2).jpg

האפשרויות בדור השני של ההצלבה


הסבר: כאן אנו רואים את היחס בין התכונות, שהוא א א: 2 א ק: ק ק. אולם מכיון שתכונה א היא שלטנית, תהיה ההשפעה החיצונית של האריכות ביחס לקצרות בצורה של 1:3; אולם כל הזרעים ישאו בחובם את שתי התכונות, אריכות וקוצר.


עד עתה יצאנו מתוך הנחה, כאילו מצויים באורגאניזם רק שני קווי אופי, לאמור זוג אחד בלבד; והנה כשנניח, שבאורגאניזם קיימים שני זוגות קווי אופי, יהיו אלו תוצאות ההצלבה:


התורשה והסביבה 6 תוצאות הצלבה (2).jpg

תוצאות הצלבה של צמחים בעלי שני זוגות של תכונות


הסבר: ק – תכונת הקוצר א – תכונת האריכות י – תכונת הירקות צ – תכונת הצהיבות


התרשים מראה את האפשרויות הגלומות בזרעים של הדור הראשון ליצור תכונות שהן חבויות בזרעים של הדור השני.

תוך התבוננות בתרשים נמצא: (1) ש־12 מבין 16 הצירופים מכילים את התכונה א; ומכיון שתכונה זו היא שלטנית, יהיו הצמחים ארוכים. (2) מ־12 אלה 9 יש להם או אחת או שתי תכונות י; מכאן שתשעה אלה יהיו בעלי נבטים ירוקים. (3) לשלושת הצמחים הארוכים מבין ה־12 הארוכים ישנה התכונה צ צ והם יהיו ארוכים וצהובים. (4) לארבעת הצמחים הנותרים מבין ה־16, שיש בהם התכונות ק ק, יהיו נבטים קצרים, שלושה מהם מכילים שלוש2 תכונות י, ולפיכך יהיו להם תרמילים ירוקים. לאחד מן הקצרים ישנה תכונה של צ צ ועל כן יהיה קצר וצהוב.

מכאן הסיכום. בסופו של דבר יהיו –

9/16 קצרים וירוקים

3/16 ארוכים וצהובים

3/16 ארוכים וירוקים

1/16 קצרים וצהובים.

אם נתבונן בנתונים אלה, נראה שרק צירוף א א י י או ק ק צ צ (בתרשים מסומן במסגרת כפולה) מבין שש־עשרה האפשרויות יזדהה עם הסב או הסבתה (מסומנים בסימן ‘הורים’) בתכונות הנתונות.

אולם מה יקרה, אם יהיו לצמחים המוצלבים שלושה זוגות של תכונות – ארוכות וקצרות, ירוקות וצהובות, תרמיל פשוט ומכווץ? בדור הראשון תתגלינה בצמחים התכונות הדומינאנטיות: אריכות, ירקות ותרמיל פשוט והצמחים ישאו בחובם את כל שש האפשרויות. אך בדור השני מספר ההרכבים האפשריים הוא 64, וביחס זה:

27/64 ארוכים, ירוקים ובעלי תרמיל פשוט

9/64 ארוכים ירוקים ובעלי תרמיל מכווץ

9/64 ארוכים, צהובים ובעלי תרמיל פשוט

3/64 ארוכים ירוקים ובעלי תרמיל מכווץ

9/64 קצרים, ירוקים ובעלי תרמיל פשוט

3/64 קצרים, ירוקים ובעלי תרמיל מכווץ

3/64 קצרים, ירוקים ובעלי תרמיל פשוט

1/64 קצר, צהוב, ובעל תרמיל מכווץ.

בצמחים בעלי שני זוגות של גורמים רק אחד מתוך 16 יכול להזדהות עם הסב או הסבתא. והנה בצמחים בעלי שלושה זוגות של גורמים יכול רק אחד מ־64 אפשרויות להזדהות עם סב או סבתא, ובצמחים בעלי ארבעה זוגות של גורמים רק אחד מ~256 ההרכבים האפשריים יזדהה עם הסב או הסבתא. מכאן אנו רואים, שהסיכויים להזדהות עם ההורים פוחת והולך עם ריבוי מספר התכונות התורשתיות. את התופעה הזאת אנו רואים בחיי יום יום.

אפשר, כמובן, להמשיך ולחשב את סיכוי הזדהות ע"י תוספת זוגות של תכונות תורשתיות. אם יהיו, נאמר, 10 זוגות של תכונות נפרדות,

נמצא, שרק אחד מ־1,048,576 ההרכבים יזדהה עם הסב או עם הסבתא. מכאן ברור, שהסיכויים אצל בני־האדם להזדהות עם האבות הוא קטן ורחוק עוד יותר, מאחר שמספר התכונות התורשתיות גדול הרבה יותר.


 

ההורשה של האדם    🔗

מהי איפוא הירושה הבאה לאדם מהוריו? בשביל להבין זאת, נפנה תחילה להתהווּת האדם – למוֹמנט ההורשה.

חייו האורגאניים האינדיבידואליים של הפרט מתחילים בליכוד שני תאים קטנים – אחד מהם הוא זרע האב, ואחד – ביצת האם. תא הזרע של האב חודר אל תא הביצה של האם, מתאחד עמו ומפרה אותו. עם הפריית הביצה מתחילה הצמיחה בתהליך מורכב של התחלקות הביצה המופרית לשני חלקים; הללו מתחלקים לארבעה חלקים, אלו לשמונה וכך ממשיכים הם להתחלק, עד שמגיע מספרם לביליונים. כל התאים נגזרים מן הביצה המופרית. לאחר זמן מה נוצר מין פקעת של תאים הדוקים. מיד עם היוצר הפקעת, מופיע נוזל ומכריח את התאים להיפרד. תוך תהליך התחלקותם מתחילים התאים למלא תפקידים שונים, מהם נהפכים לשרירים, מהם לעור, מהם לבלוטות, מהם לעצמות השלד, מהם לתאי־מין, מהם לעצבים וכך הלאה.

בכל תא קיים גופיף קטנטן, הנבדל בהרכבו הכימי משאר התא. בעוד שהתא ממלא את התפקידים המוטלים עליו, גדל הגופיף ומתחלק לשני גופיפים – גופיף בכל תא. בכל גופיף שבגוף האדם נמצאים 24 זוגות של מתגי־צבע קטנים, הנקראים כרוֹמוֹזוֹמים, שהם שונים בצורתם.


התורשה והסביבה 7 הכרומוזומים (2).jpg

הכרוֹמוֹזוֹמים שבתאי אדם


הסבר: המערכת העליונה היא 24 זוגות הכרומוזומים שבזכר האדם, והמערכת התחתונה היא של הנקבה. זוג הכרומוזומים של הזכר (האחרונים בצד ימין) שונה מזוג הכרומוזומים של הנקבה. ביתר הכרומוזומים אין הבדל בין זכר לנקבה.


אולם בעוד שתאי־הגוף מקבלים בשעת החלוקה 24 זוגות כרומוזומים, אין הדבר בדיוק כך בתאי המין. אמנם, בשעת החלוקה מקבלים גם הם 48 כרומוזומים, שהם, לאמתו של דבר, 24 זוגות מאותו סוג. כשמבשיל תא הזרע והוא מוכשר להפרות, וביצת־האם מוכשרה להיות מופרית, יש בהם בכל אחד רק 24 כרומוזומים יחידים; אחרים התנוונו, ובשעת ההפרייה יש בביצה המופרית שוב רק 48 כרומוזומים – חצים משל האב וחצים משל האדם, כלומר 24 זוגות כרומוזומים כבשאר התאים.

הכרומוזומים קובעים את התפתחותם של חלקי הגוף; בין השאר הם קובעים אם יהיה היצור החדש זכר או נקבה, מאחר שזוג אחד מתוך 24 זוגות כרומוזומים קובע את המין של הוולד. כשמקבלת הביצה המופרית שני כרומוזומים זהים (נקראים כרומוזומים X) יהיה הוולד נקבה; אם אחד הכרומוזומים הוא x ואחד Y, שהוא קטן ממנו, יהא הוולד זכר.

מכאן, שתא האב הוא שקובע את המין של הוולד; הרי בתא הביצה נמצאים תמיד זוג כרומוזומים של X, ואילו בתא הזרע נמצא כרומוזום אחד X ואחד Y, בשעת ההפרייה מתחלק תא הזרע, וחלק אחד ממנו מקבל כרומוזום X ואחד – כרומוזום Y. אם החלק X מפרה את הביצה, הרי, כאמור, הוולד יהיה נקבה, מכיוון שכרומוזום של האם וכרומוזום של האב יוצרים נקבה; ואילו כשהחלק Y מפרה את הביצה, יהיה הוולד זכר, משום שכרומוזום X של האם וכרומוזום Y של האב יוצרים זכר בעל הכרומוזומים XY.


בתא הזרע של האב שני כרומוזומי XY בשעת ההפריה בכל חלק נמצא כרומוזום אחד או X או Y בתא הביצה של האשה עם שני כרומוזומי המין XX בשעת ההפריה בביצה ישנו כרומוזום אחד של האשה X
—– —-
כאן תא הזרע עם הכרומוזום X הפרה את הביצה; הוולד יהיה נקבה = XX כאן תא הזרע עם הכרומוזום Y הפרה את הביצה; הולד יהיה זכר = XY

 

הגֶנים    🔗

בתוך הכרומוזומים נמצאים הגנים (חורצים), והם שקובעים את קווי האופי של האורגאניזם גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. משערים, שלאדם אלפי גני־חורצים, המפוזרים באופן לא־שווה ב־48 הכרומוזומים. אף הגנים פועלים בזוגות והוולדות מקבלים אחד מן האב ואחד מן האם. לפעמים זהים שני הגנים שבזוג, אף על פי שהם באים משני ההורים; מצב זה קובע את טיבו של קו־האופי של הילד. דרך משל: אם שני הגנים בזוג נושאים צבע כחול של עיניים, יהיו לוולד עיניים כחולות. אולם אם שני הגנים אינם זהים. לאמור, אחד מהם שלטני (דומינאנטי) ואחד נסגני (רציסיבי), יקבל הוולד את קו־האופי של הגן השלטני.

תא־האב הביא עמו סגולות גזורות מאבותיו שלו, ותא האם נושא בו סגולות גזורות מן החומר החי של הוריה שלה. כל סגולה, גופנית ונפשית כאחת, שתתגלה בחייה האינדיבידואליים של האישיות, נמצאת בכוח בתוך הביצה המופרית. פגישת־אקראי של שניים מתאי ההורים היא שחורצת את מיבנה היחיד, על סגולותיו. במלים אחרות: החומר התורשתי של האדם קבוע, ואי־אפשר להוסיף עליו. כך איפוא אפשר להגדיר את התורשה כסך כולל של הסגולות הנמצאות בכוח בביצה המופרית.

בתוך ‘החורצים’ שבביצה המופרית נכללים לא רק האברים המהווים את גופו של האדם, אלא גם תאי הזרע שבאורגאניזם החדש. אלה אינם נוצרים על ידי האורגאניזם החדש, אלא הוא נושאם והם מתרבים בתוכו, כפי שמתרבים בעלי תא אחד באגם מים. הגוף אינו מייצר אותם, אלא מספק סביבה מתאימה למחיתם ולהתרבותם. השאלה אינה, איפוא, כיצד יוצר הגוף את החומר החי (כי אין הגוף יוצרו אלא מגינו ומפתחו), אלא כיצד יוצרים התאים את הגוף. לעת עתה אפשר לומר, שתאים אלו הם אורגאניזמים לא־מפותחים, המהווים את הקשר החי בין הדורות. הגוף הוא אורגאניזם, שהתפתח מן החומר החי בהשפעת תנאי הסביבה. הגוף גדל, מתפתח, מבשיל ומת; ואילו החומר החי – חי בגוף חדש. הגוף מזין את החומר החי ומגן עליו, הוא נושאו בקרבו, וכך שומר בעל תמותה על חומר תמידי. הכרת תופעה זו חשובה מאוד לשם הבנת ההבדל שבין התורשה והסביבה.

כל אדם מבוגר מבחינה מינית מפריש מקרבו את תאי החומר החי, עד שנפסק כושר ההפרייה. ההרכבים האלה של תא האב ותא האם כוללים בכוח את הסגולות הגופניות והנפשיות של האדם הנוצר. אולם לא כל תאי האב שווים ביניהם וכן אין תאי האם שווים ביניהם; לפיכך יהיו ההרכבים שונים מעט מפעם לפעם, אף־על־פי שהופרשו על־ידי אותם בני־אדם. תערובת זו של סגולות בכוח מהורים שונים במשך אלפי דורות מאפשר גיווּן כמעט לא מוגבל של הרכבים בחומר החי, ודבר זה הוא אחד הגורמים העיקריים להבדלים המרובים שבין האנשים בכל הדורות – בעבר, בהווה ובעתיד.

בדרך זו מסבירים חוקרי הביאולוגיה עובדות מרובות, שנראות בעינינו כבלתי רגילות, כגון ילד בעל שכל מעולה שנולד להורים ירודים; או אחים שאינם דומים זה לזה כלל. כך מוסברת העובדה, שהדמיוּת בין קרובים פוחתת ככל שהקירבה ביניהם פוחתת והולכת. ועוד קבעו החוקרים, שהילדים דומים להוריהם לא מפני שהמוח והשרירים של ההורים השפיעו על בניהם, אלא מפני שהילדים נחרצו מאותו זרם של חומר חי, שגם ההורים נגזרו ממנו, מאותו החומר החי שהם נושאים בקירבם. 


 

הדרכים לחקירת ההורשה של האדם    🔗

רבות מידיעותינו על ההורשה של אדם מקורן בחקירות ובניסויים, שנערכו בצמחים ובבעלי חיים. האדם אינו ניתן על נקלה למחקר זה, מפני שהוא גדל לאט ומקים ולדות לא מרובים ביחס וגם משום שמטעמים מוסריים אסור לערוך ניסויים בתורשתיות האדם. לפיכך פיתח המדע דרכי־מחקר אחרים לחקירת בעייה זו, המתאימים יותר לרוח האדם.

אחד הדרכים המקובלים ביותר מושתת על קביעת הדמיוּת בין קרובי משפחה. דמיות זו נקבעת על־יסוד מדידות מדוייקות של תכונות. תכונות גופניות כקומה או כצורת הקדקד ניתנות למדידה מדוייקת למדי. קשות ומסובכות יותר הן המדידות של הסגולות הרוחניות. בדור האחרון הומצאו ושוכללו מיבחנים (טסטים) כמכשירי מדידה לתכונות אלו. את החישוב המדוייק לקביעת מידת הדמיות מאפשרת הדרך הסטאטיסטית. לאחר מדידת התכונות, יש צורך בחישוב סטאטיסטי, כדי למצוא את מידת המיתאם בין התכונות של היחידים, שהם דומים אחד לחברו בתחום זה או אחר. חישוב המיתאם הוא הדרך המקובל ביותר כאמצעי המתאים לקביעת מידת הדמיות.


 

מיתאָם (קוֹרלאציה)    🔗

נרכז במקום אחד מאה אנשים, שנזדמנו לנו באקראי בלי כל בחירה מוקדמת – האנשים הראשונים שיעברו ברחוב ונמדוד את תכונותיהם – קומתם, משקלם, מישכלם, זכרונם, המוסיקאליות והקשב שלהם. אחרי־כן נסדר מאה אנשים אלה בזוגות – דרך מקרה. נשאלת השאלה: מה תהיה מידת הדמיות בתכונות שונות בין בני כל זוג מקרי? והתשובה היא: הם יהיו דומים אחד לרעהו בזה שהם בני־אדם; אך מלבד זה לא תתגלה כל נטייה בחמישים זוגות אלה לדמיות מיוחדת בין בני כל זוג בינם לבין עצמם. האחד יהיה גבה קומה, ובן־זוגו נמוך קומה, בינוני או גבה קומה, בלא כל קשר בין שעורי קומתם. נסמן את שיעור הדמיות המקרית והכללית הזאת: 0= r, שהרי למעשה אין כאן כל דמיות, אם אינה פרי מקרה בלבד.

וכעת נתאר לנו שאין כל הבדל בין בני הזוגות ואפשר לנו להגיד מראש, מה תהיה מידת התכונה של אחד מהם, אם נדע מהי מידת התכונה הזאת של בן זוגו. נקרא להתאם כזה בשם מיתאם חיובי שלם ונסמן אותו 1+ = r

וייתכן עוד צירוף שלישי: המיתאם בין התכונות יהיה אמנם שלם, אך ביחס הפוך, היינו – כל מה שתכונה מסויימת תגדל אצל האחד, היא תקטן באותה המידה אצל בן זוגו. נקרא לזה מיתאם שלילי שלם וסימנו 1– = r

המיתאם בין תכונות שונות יכול איפוא להתבטא בדרגות רבות – מן 1+=r דרך 0= r עד 1 – = r. דרכי חישובו של המיתאם מורכבות ביותר, והן עניין למומחים בסטאטיסטיקה.


 

חקירות בהורשה על־ידי קביעת שיעורי המיתאם    🔗

החוקרים, המשתמשים בשיעורי המיתאם, מתאמצים להראות את מידת הדמיות בין יחידים קרובים בסגולה מסויימת – בניגוד למידת הדמיות הקיימת בין זוגות בני־אדם שאינם קרובים ושצורפו באקראי. בין זוגות כאלו שצורפו באקראי לא יימצא מיתאם, מאחר שאין ביניהם כל דמיות בסגולות. אולם אם מצויות סיבות, המשפיעות על הדמיות (מלבד סיבות מקריות), כגון התורשה, החינוך, הסביבה, יהיה המיתאם בין סגולותיהם חיובי ולמעלה מאפס.

אמנם מיתאם חיובי זה עדיין אינו מוכיח, שהתורשה בלבד היא סיבת המיתאם. אולם אם המיתאם בסגולות נפשיות דומה למיתאם בתכונות גופניות, שלא חלו בהן השפעות הסביבה במידה מרובה, כקומה, גודל הראש או אורך האצבעות, יש יסוד לחשוב, כי התורשה היא הסיבה לדמיות. יתר על כן, אם נמצא כמה אחים, שגדלו בסביבות שונות, ובכל זאת מראים הם מיתאם בסגולות נפשיות מסוימות, שהוא במקביל למיתאם בין אחים שחונכו בסביבה שווה, הרי יש בזה משום חיזוק האמונה בכוח ההורשה. וכן אם נמצא מיתאם של אפס או קרוב לאפס בין ילדים שנאספו באקראי, אבל חונכו בסביבה שווה, יחזק אף זה את האמונה בכוח ההורשה, מאחר שיתברר שהסביבה אינה משפיעה השפעה רבה על מידת המיתאם בין הילדים.


 

מידת הדמיוּת בין קרובים    🔗

כתוצאה מן החקירות שנערכו בהשוואת הסגולות שבין קרובי משפחה נמצאו המיתאמים הבאים בין הסגולות. לשם הבנת המספרים המובאים להלן יש לזכור, שאלה הם ממצאים ממוצעים.


טבלה א

המיתאם בין תכונות נפשיות של אנשים בעלי קירבת משפחה שונה


מספר סידורי קרבת משפחה דרגת המתאם
! בין תאומים זהים 0.9 +
2 בין תאומים רגילים שהם בני מין אחד 0.82 +
3 בין תאומים רגילים שהם שונים במינם 0.59 +
4 בין אחאים (אחים –אחיות) 0.5 +
5 בין הורים לילדיהם 0.31 +
6 בין דודנים 0.27 +
7 בין סבים ונכדיהם 0.16 +
8 בין בני אדם שאינם שארי בשר אין כל מיתאם

 

תאומים זהים, תאומים רגילים ואחָאים    🔗

תאומים זהים נוצרים מביצה מופרית אחת שנתפלגה לשתים; אפשר לקרוא להם גם תאומים ילידי ביצה אחת. לחקירת תאומים זהים יש ערך רב בפתרון השאלה של התורשה והסביבה. שהרי שני יחידים אלו קורצו מאותו החומר וממערכת־גנים משותפת, ולפיכך הם בעלי תורשה כמעט שווה. ההבדל שביניהם תלוי בזמן התחלקות הביצה ובתנאי הסביבה אחר היוולדם. התאומים מראים, באיזו מידה יהיו בני־אדם דומים או שונים, כשאינם נבדלים ביסודות התורשה שלהם, אבל הם מושפעים מסביבה שונה. השוואת תאומים זהים מראה, שהם דומים זה לזה במידה מרובה בכל התכונות הפיסיות, הם תמיד בני מין אחד, או זכרים או נקבות, דומים במראה פניהם במידה כזאת, שלעתים קרובות קשה להבחין ביניהם. הם דומים זה לזה במידה מרובה בצבעי עיניהם, בשערותיהם ובעורם, וגם בקומתם ובמשקלם. דפוסי אצבעותיהם נראים כדפוסי שתי ידיו של אדם אחד. שניהם דומים במידה מרובה בנטיותיהם לחלות מחלות מסויימות; ואם מתגלה באחד מהם סטייה מן ההתנהגות הנפשית הרגילה, הרי שהיא מתגלה גם בשני.

הנה הדגמה מאלפת לדמיות זו: שתי תאומות שקשה היה להבחין ביניהן, והן בנות עשרים שנה! לימים חזרה אחת מהן בבוקר מעבודתה והתאוננה על כאב־שניים קשה. היא נלקחה אל רופא־השניים ונותחה. אחותה, שעבדה במקום אחר ולא ידעה את אשר קרה, חזרה בערב הביתה והתאוננה אף היא על כאב שניים, נלקחה אל רופא השניים וגם היא נותחה.

תאומים זהים דומים זה לזה גם בסגולות נפשיות. מוצאים אנו דוגמה מאלפת לשותפות התכונות הרוחניות בין תאומים זהים בספרו של יוהאנס לאנגה. הוא מצא בבתי־הסוהר בגרמניה ‘נציגים’ של שלושים זוגות תאומים בני מין אחד – לעתים היו שניהם כלואים, לעתים אחד מהם. הוא גילה את מקומם של התאומים שלא היו כלואים ובדק גם אותם. שלושה עשר זוגות מבין השלושים היו תאומים זהים ואילו שבעה עשר זוגות היו תאומים סתם.

המעניין הוא, שנתגלה כי מבין שלושה־עשר הזוגות של תאומים זהים נענשו על־ידי החוק שני התאומים בעשרה מקרים. כלומר –אם אחד התאומים הזהים עובר על החוק, רבים מאוד הסיכויים שגם בן זוגו יתנגש עם החוק ויימצא בסופו של דבר בבית־הסוהר.

בעוד שמבין שבעה־־עשר הזוגות של התאומים הרגילים נענשו על ידי בתי המשפט רק שני זוגות ובחמשה עשר הזוגות הנותרים היה נענש בכל מקרה רק אחד מבני הזוג.

אנחנו רואים, שהתכונות העושות את האדם לפושע טבועות בחומר התורשתי שבו. וכבר מצאנו בסעיף על ‘מידת הדמיות בין קרובים’, כי המיתאם הממוצע בין תאומים זהים בסגולות נפשיות שווה 0.90 והוא מיתאם המציין מידה גבוהה מאוד של דמיות.

מכאן הוכחה ברורה, שיסודות המישכל, האישיות, האופי, הריכוז, או הכשרון למתימאטיקה מותנים בתורשה, אלא שהכיוון שהם מקבלים תלוי במידה מרובה בסביבה. שום סביבה לא תוכל לעשות מטומטם לגאון, או מחוּסר כשרונות מוסיקאליים למנצח. אולם גם הגאון לא היה יכול להגיע למה שהגיע, אילו גדל בסביבה פרימיטיבית ובתנאים בלתי מתאימים לפיתוח כשרונותיו. ועדיין תלויה ועומדת הבעייה היסודית – יחס ההשפעה ההדדית של שני הכוחות האלו.

אולם נשאר עוד לברר, באיזו מידה משפיעה הסביבה על המיתאם הרב שבין התאומים הזהים. כדי לברר את מידת השפעתה של הסביבה על יחס הדמיות בין תאומים זהים, הפרידו חוקרים אחדים בין תאומים מסוג זה, או עקבו אחרי דרך התפתחותם של זוגות תאומים זהים שהופרדו בינקותם, בגיל של שנה או שנתיים, והתחנכו בסביבות שונות. החוקרים מצאו שמידת המיתאם ביניהם לא השתנתה בהרבה, השינוי הממוצע במנת המישכל היה של חמש נקודות (ראה טבלה ב). דבר זה מעיד על כוחה של התורשה3.


טבלה ב

הבדלים ממוצעים במנת המישכל בין אנשים שחונכו בסביבות שובות


בין תאומים זהים בין תאומים רגילים בין אחָאים בין אנשים סתם
5 נקודות 9 נקודות 11 נקודות 15 נקודות

טבלה ג

הבדלים ממוצעים בסגולות גופניות בין תאומים זהים


שגדלו יחד שנפרדו
בגובה 1.7 ס"מ 1.8 ס"מ
במשקל 2 ק"ג בערך 4.5 ק"ג בערך
במנת המישכל 5–6 נקודות 8–9 נקודות

המספרים המובאים בטבלאות ב, ג שאובים ממחקרים שונים, והם מראים, שלסביבה השפעה קטנה ביותר על הגובה, ושהיא משפיעה יותר על המשקל. השפעת הסביבה על התפתחות המישכל גדולה יותר; לפי מחקרים אחדים נמצא, שההבדל יכול להגיע עד 13 נקודות בממוצע (ולא 2–3 כנ"ל), אם ההבדל בחינוכם של הנבדקים היה גדול מאוד. החקירות מראות איפוא, שרבה הדמיוּת בין תאומים זהים גם בתכונות גופניות וגם בתכונות נפשיות. כמו כן מראים המחקרים, שהסביבות השונות גרמו הבדלים במידת הריגושיוּת. המחקרים מוכיחים בעליל את השפעת התורשה על צמיחתו של האדם וקובעים את התפתחותו בתחומים, שתחמו הגנים בתוך הזרע.

סיר פרנסים גאלטון (1822–1911), איש מדע אנגלי, היה הראשון שהכיר, שאפשר להשתמש בחקירת תאומים, כדי לפתור את שאלת התורשה. הוא אסף ידיעות על אודות שמונים זוגות של תאומים זהים ותאומים סתם. החומר שלו מוכיח, כי רבה הדמיות בין תאומים, גם אם בני הזוג חונכו במקומות נפרדים. יתר על כן, תאומים, שנבדלו בסגולותיהם הנפשיות על יסוד תורשתם, לא היו דומים בהתנהגותם גם אם חונכו ביחד, כלומר בסביבה שווה. לפיכך ייחס גאלטון חשיבות רבה לתורשתיות בהתפתחותו של האדם. אולם גאלטון לא השתמש בטכניקה המודרנית של חקירה, ולפיכך חסרות מסקנותיו יסוד מדעי.

אחרי גאלטון נתנו רבים מן הפסיכולוגים דעתם לחקירת תאומים לשם פתירת בעיית התורשה האנושית.

בין החוקרים הראשונים והחשובים ביותר היה א"ל תורנדייק, פסיכולוג אמריקאי נודע (1874–1949), שתרם תרומות רבות וחשובות בכל תחומי הפסיכולוגיה. הוא בדק את רמת המישכל של חמישים זוגות תאומים סתם וגם של מספר אחאים שאינם תאומים. והנה המיתאם בין התאומים (0.75+) עלה בהרבה על המיתאם שבין אחאים שאינם תאומים (0.5+ בלבד). מכאן אפשר ללמוד, שהתורשה היא גורם הדמיות.

וכך אומר תורנדייק: אם הדמיות הזאת הופיעה, משום שכל זוג תאומים התחנך בבית בסביבה אחת, משום שאותם אבות שימשו דוגמה לשניהם, משום שביקרו באותו בית־ספר והיו נתונים להשפעה אחת שבסביבה אחת, כי אז –

(א) מן הדין שהתאומים יהיו דומים יותר בגיל שהם עוזבים את הבית, לאמור כשהם בני 13–14 שנה, מאשר בגיל של 9–10 שנים; ושוב –

(ב) אם החינוך השווה הוא סיבת הדמיות בסגולות הנפשיות, הרי אחאים רגילים, שהם בני ארבע או חמש שנים, היו צריכים להראות אותות דמיות קרובה לזו של תאומים באותה משפחה; ושוב – 

(ג) אם החינוך והלימוד הם הסיבות לדמיות, כי אז היו התאומים צריכים לגלות דמיות גדולה יותר בסגולות שניתנות לחינוך ולעיצוב, מאשר בסגולות שניתנות פחות לשינוי. צריכה איפוא להתגלות דמיות רבה יותר בחיסור או בכפל וכן ביכולת למחוק את האותיות א בגליון מודפס אותיות גדולות, או במציאת היפוכיהן של מלים. (כגון: ‘גדול’ או ‘שחור’, והנבדק חייב למצוא את היפוכו של מושג זה – ‘קטן’ או ‘לבן’) ומצד אחר –

(1) בה במידה שהדמיות בין תאומים צעירים מתקרבת לדמיות שבין מבוגרים,

(2) ובה במידה שהדמיות בין תאומים גדולה יותר מאשר בין אחים סתם,

(3) ובה במידה שהדמיות בין תאומים בסגולות שניתנות פחות לחינוך תתקרב יותר לדמיות שבין סגולות שבית הספר והבית מעוניינים לחנכן – באותה מידה יש לזקוף את הדמיות ביניהם על חשבון התורשה.

א"ה וינגפלד חקר את שלושת הסוגים: תאומים זהים, תאומים סתם ואחאים סתם. הוא בדק את מצבם השכלי והגופני. התוצאות מראות הבדלים ניכרים בין שלושת סוגי הילדים. התאומים הזהים דומים אחד לבן זוגו במידה מרובה, באופן שבדעתנו את הפעולה, שביצע אחד התאומים, נוכל לראות מראש את הפעולה שיבצע בן־זוגו. התאומים סתם דומים זה לזה פחות מאשר התאומים הזהים, אולם יותר מאשר אחים סתם. נמצא, שהתורשה היא היא הקובעת במידה מרובה את התגובות השכליות והגופניות.

ואם תשאל, מדוע אין התאומים הזהים דומים זה לזה ‘במאה אחוז’, הרי לך שתי תשובות המשלימות זו את זו: (א) שני חלקי התא־המופרה המתחלק לא היו שווים בתכלית, מפני שהחלוקה נתאחרה במקצת ובאה לאחר שהחלקים התחילו להתגבש; (ב) אולי מפני שגם תאומים זהים אינם גדלים בסביבה שווה בתכלית; הרי ישנם מקרים שהם נפרדים מחמת מחלה, או מסיבה אחרת ואינם מקבלים את השפעת הסביבה במידה שווה לחלוטין.


 

ילדים מאומצים    🔗

הנה מתברר, שאין לתפוס בשאלה זו השקפה קיצונית. אדוקי התורשה נאלצים להודות, שלסביבה נודעת השפעה. אולם המעט שהושג בחקירות אלה מעיד, שהחומר המורש משמש בסיס איתן בעיצוב אישיותו של האדם.

כדי להתקרב לתשובה הסופית, זקוקים אנו לחקירות נוספות ומדוייקות יותר. ביחוד מעניין לדעת, כיצד משפיעות סביבות שונות על חומר תורשתי דומה. המחקרים המעטים שבוצעו בתחום זה מורים על הטבה ניכרת, שחלה במנת המישכל של בני עניים, שהועברו לבתי אמידים; אלא קרה, שהמחקרים מתבססים על מקרים מעטים, הואיל והמחקר אינו יכול להיערך אלא בילדים שהועברו לסביבה אחרת בהיותם בגיל רך. ואף על מסקנות מצומצמות אלו אפשר לערער ולומר, שהשפעת הסביבה פעלה רק בגבולות התורשה; שכן בתנאי־הבית הגרועים לא היתה אפשרות להפעיל את החומר התורשתי אפילו בגבולותיו התחומים.

המחקרים, שנערכו בילדים מאומצים, באו לקבוע את שיעור ההשפעה של שינוי הסביבה על המישכל ועל ההישגים בלימודים של ילדים אלו. השאלה היתה: מה הם ההבדלים בשינויים, שחלו: (א) באחאים מאומצים שגדלו בבתים נפרדים, (ב) באחאים מאומצים שגדלו יחד בבית אחד, (ג) באחאים שגדלו בפנימיות ובבתי יתומים, שאין קירבת משפחה בינם ובין יתר הילדים?

לפי מצב היֶדַע בימינו בעניין זה אי־אפשר להגיע למסקנות סופיות. מכל מקום נתברר, ששינוי הסביבה משפיע במידה מסויימת על צמיחת התכונות הנפשיות בילדים. ואם גם נניח, שהשינוי שנתהווה בהשפעת הסביבה אינו מנוגד לחוקי ההורשה, ניטיב לעשות, אם ניתן לכל הילדים מאקסימום של סביבה טובה והם יהיו נשכרים – במעט או ביותר מזה.


 

שלשלת היוחסין    🔗

מצויה עוד דרך אחת, שבאה להוכיח את קיומה של הורשת תכונות נפשיות. מגמת הדרך הזאת היא לנתח את התכונות האופייניות הנפוצות במשפחות שלמות, כדי לראות, מה הן התכונות הנפשיות הבולטות במשפחה זו או אחרת. אם קיימת דמיות רבה בתכונות מסויימות במשך דורות, אין זה אלא שהיסוד התורשתי משמש בסים לתכונות הללו.

גאלטון היה הראשון, שחקר בדרך זו את שאלת ההורשה של תכונות נפשיות. הוא השתמש בחישובים סטאטיסטיים, כדי למצוא את ההבדלים בין יחידים וקבוצות. בעבודתו זו הוכיח, שקיים ריכוז של אנשים מפורסמים במשפחה אחת (במשפחתו הוא) וריכוז גדול זה אי אפשר להסביר על יסוד של מקריות.

בשנת 1869 פירסם גאלטון תוצאות מחקרו בשאלה: מדוע קונים להם אנשים מסויימים שם־עולם, ואחרים אינם מגיעים לידי פירסום כל־ עיקר. הוא אסף חומר רב על אודות אנשי־שם, כגון: שופטים, סופרים, מדינאים, נגנים ומדענים ובא לידי המסקנה, כי אנשי־שם אלו מחוננים מן הטבע בסגולות רוחניות מסויימות, המעלות אותם על יתר בני־אדם. ועוד זאת טען: מכסת האנשים הדגולים בחברה מוגבלת על ידי הטבע; בעניין זה פועלת חוקיות מסויימת ולפיכך אפשר לדעת מראש, כמה אנשי־שם יוציא מתוכו ציבור זה או אחר (כמובן, בתנאי שידועים לנו שאר הנתונים הדרושים). הוא מצא, שאם נאסוף את כל הקרובים של איש מפורסם, נמצא ביניהם אנשים מפורסמים במספר רב יותר משאפשר היה לשער, לו פעל כאן רק המקרה העיוור. הכשרונות הדרושים, כדי להתעלות בסולם החברה והמדע, טבועים בעיקר בטבע המשפחה.

רבים מתחו ביקורת על מסקנותיו הקיצוניות האלו של גאלטון. מכל מקום טעותו האחת של גאלטון נבעה מזה, שהוא זיהה פירסום וגאונות, בעוד שהקשר בין שתי תופעות אלה אינו אמיץ ביותר. ייתכן שאדם יהא מפורסם מאוד ובעל כשרונות בינוניים לחלוטין, וכנגד זאת ייתכן שיהא מצויין בכשרונותיו ומידת־פירסומו תהא מעטה. ביקורת קשה יותר מתח על גאלטון רופא שוויצרי – דה־קאנדוֹל. הוא טען, שגאלטון הדגיש באורח חד־צדדי את הגורם התורשתי והסיח דעתו משאר הגורמים המטפחים יצירה וצמיחה רוחנית בעלת ערך, כגון: תנאי אקלים נאותים, בריאות גופנית, חופש הפעולה, מסורת מדעית, חינוך מתאים, סביבה רוחנית, ספרות ומעבדות. אכן, דה־קאנדול הגיע לקיצוניות שנייה (בלתי מוצדקת) וייחס לסביבה את ההשפעה הייחודית בעיצוב הגאונות. אולם בזה נפתחה מלחמת דיעות מסביב לשאלה: למי היתרון – לתורשה או לסביבה? מלחמת־דיעות זו לא שקטה עד ימינו.

הנרי גוֹדארד, חוקר אמריקאי התחקה על שרשי משפחה אחת (אדוּארדס), מצאצאי אבי המשפחה, יונתן אדוארדס, שנולד בשנת 1703. עד לשנת 1900 היו למשפחה הזאת 1394 צאצאים, מהם 12 נשיאי אוניברסיטאות, 60 רופאים, 65 פרופיסורים, כ־100 כוהני דת, 75 קציני צבא וים, 60 סופרים מפורסמים, כ־100 עורכי דין, 30 שופטים, 80 פקידים גבוהים, מנהלי באנקים, אנשי מסחר ומנהלי בתי חרושת.

לא נמצאו בהם נחשלי־מישכל או פושעים. ומה גרם למספר גדול זה של אנשי מעלה במשפחה זו? תנאי־הסביבה אינם מסבירים זאת, לדעת גודארד, שכן חלוקת־הכשרונות אינה מסתברת ממנה. הווה אומר, שהתורשה היא הסיבה.

חוקר אחר מתאר תולדות משפחה, שהיא לפי מהותה, היפוכה הגמור של משפחת אדוארדס הנ“ל. אבי המשפחה, מאקס יוּק נולד בשנת 1720. הוא היה חוטב עצים שיכור ובור. הוא נשא לאשה בחורה ריקה ומחוסרת תבונה. עד שנת 1877 יצאו מהם כ־1200 נפש. ביניהם 310 פושטי־יד, 7 רוצחים, 60 גנבים, 50 זונות, 130 שנשפטו בעוון פלילי; רק 20 צאצאי המשפחה הזאת למדו מלאכה (עשרה מהם למדו אותה בבית הסוהר). וכשהוסיפו בשנת 1915 להתחקות על עקבותיהם של צאצאי המשפחה הזאת, שעקרה בינתיים למקום מושב אחר, הוסיפו לגלות בהם את התכונות והנטיות היסודיות שלהם, שהוזכרו בזה. מנקודת־ראות זו מעניינות ביותר תולדות המשפחה ‘קליקק’, שנתפרסמו בשנת 1912 על ידי הפרופ' גואדרד הנ”ל. (השם ‘קליקק’, שבא להסתיר את זהותה של המשפחה, נגזר משתי מלים יווניות, שפירושן –’טוב־רע').

אבי המשפחה הזאת, מארטין קליקק, היה חייל בזמן מלחמת החירות של אמריקה שבסוף המאה הי"ח. בחורה פגומה בשכלה ילדה לו בן, שהיה אף הוא פגום בשכלו. עד זמן החקירה של גודארד יצאו מבן זה 480 צאצאים. מהם 143 פגומים בשכלם, 46 בעלי מישכל תקין (נורמאלי); יתרם היו על הגבול בין המישכל הנורמאלי והירוד, בהם גם 24 נוטים לשכרות, 3 חולי נכפה, 3 עבריינים, 35 זונות ו־8 שהחזיקו בתי־בושת.

אחרי מלחמת החירות נשא מארטין בחורה נורמאלית מבית הגון. והנה מבין 496 הצאצאים מנשואים אלה, שנולדו עד 1912, היו כולם (מלבד שלושה), תקינים במישכלם ומוסריים בהתנהגותם ותפסו מקום נכבד בחברה כרופאים, עורכי דין, שופטים או סוחרים; לא נתגלו בהם מקרי עבריינות או מחלת הנכפה ולא נחשלוּת שכלית. גם מצירוף־מקרים זה למד גודארד, שסיבת־הניווּן במשפחה היתה נעוצה בזרע המשפחה הנגועה. ואף זוהי גישה חד־צדדית ביותר, שכן יש לבקש את גורמי המצב באווירה המושחתת של ניווּן ופשעים, שליוותה את הענף הירוד של בני משפחה זו.

בספרות הפסיכולוגית העולמית פורסמו תיאורים נוספים של משפחות, המוליכים בכיוון הדיעות שהובעו לעיל. הנטייה של תכונות מסויימות להתמיד ולהתגלות במשפחה מראה על התורשתיות שלה. השינויים הרבים החלים במשפחות אינם משפיעים על שינוי ניכר בתכונותיהן – המשפחה בעלת מישכל עליון, שומרת, בדרך־כלל, על רמה זו. גם בעל מישכל נחשל נוטה לשמור על נחשלותו בתחום זה. בני המשפחה הנחשלת אמנם מסוגלים להשתמש בהזדמנויות טובות שוודאי נזדמנו להם; לבעלי מישכל עליון קל יותר להתגבר על אסונות, שוודאי באו עליהם והם יכולים להמשיך ולעלות בכוח התכונות החיוביות שלהם. אולם יש להזהיר מפני הדיעה, שהתכונות השליליות או החיוביות שנתגלו הן פרי פגישת הגנים של אבות־המשפחה הראשונים בלבד. בהמשך ההתפתחות באו בני המשפחה בקשרי נישואים עם בני משפחות אחרות, שהיו מביאים עמם גנים ממין אחר. אבל גם כאן יש להזכיר גורם נוסף, המחזק את הקבע שבהופעת התכונות החיוביות או השליליות. בני אדם נוטים להתחתן בבעלי דרגתם השכלית והחברתית. בני משפחה מסויימת מתמידים איפוא, בדרך כלל, להימצא בגבולות של סביבה ידועה.

יוצא, שאין לתלות את ההתגלות של תכונות טובות או רעות בגזע המשפחה בלבד, אלא יש לתת את הדעת גם לגורמים חברתיים.


 

‘הפרא מאָבֵירוֹן’    🔗

סיפורים על ילדים, שנעזבו וגדלו ביער בחברת בעלי־חיים, מופיעים עוד במיתולוגיה של עמי־הקדם, כגון הסיפור על כוֹרש או על רוֹמוּלוּס ורמוּס. ואם כי סיפורים אלו מלאים מעשי פלא, אף אינם מדוייקים כל צורכם, אין הם מחוסרי עניין. שכן, אם המסיבות ידועות לנו יפה, יש בהם כדי ללמדנו על השפעת הסביבה על גדילת האדם.

מקרה מפורסם הוא המעשה בילד הפרא, שגילו ציידים במאה הי“ח ביער באָבירוֹן שבדרום צרפת. הוא נראה כבן אחת־עשרה שנה וחי על שרשים ואיצטרובלים. הילד ניצוד, והובא לפריס ונמסר לד”ר ז’אן איטאר לשם טיפול וחינוך. הד"ר איטאר התכוון להוכיח שגדילתו של אדם תלויה בעיקר בסביבה, וזאת בניגוד לדעתו של פסיכיאטר מפורסם, שהאמין שההורשה היא הקובעת. איטאר טיפל בילד חמש שנים. ואמנם התקדם הילד מעט, אבל לא הגיע לדרגת התפתחות של ילד תקין. הוא ידע להגיב על שמו ויכול לבטא ולקרוא מלים מעטות פשוטות. התקשר לאיטאר, אולם לא למד להתנהג כילד תקין. לבסוף התייאש איטאר מתקוותו לחנך את הילד כראוי לבן־אדם.

התעורר ויכוח חריף בין החוקרים. קצתם היו סבורים, שהילד היה ירוד בשכלו ומשום־כך נעזב על־ידי הוריו; לפיכך אין בזה הוכחה, שהסביבה הפראית, שבה גדל עד גיל אחת־עשרה, השפעתה היתה גדולה, אלא שילד זה היה מעיקרו מוגבל בכוח קליטתו. כנגד זה היו שסברו, שהשפעת הסביבה בגיל מוקדם היתה כה גדולה, שהחינוך המאוחר לא היה בכוחו להועיל; והעובדה, שילד יכול להתקיים בסביבה פראית מעידה, שהוא לא היה לקוי בשכלו. נמצא, שגם ממקרה זה אין להחליט ברורות בשאלה זו.

האנתרוֹפּוֹלוֹג רובּרט מ' צינג מביא סיפור מעניין על ילדים שגדלו פרא: באחד הכפרים בבנגאל נולדה בת להוֹדית משבט פרימיטיבי, שגרה על גבול הג’וּנגל. לפי הסימנים שהיו בידי החוקר שאסף את הילדה, התפתחה התינוקת בביקתת הוריה באופן תקין. בהיות הילדה בת חצי שנה, יצאה האם לעבודת שדה והניחה את הילדה בין קנה־הסוף על גבול הג’וּנגל. במקום הופיעה זאבה שהיתה, לפי המשוער, אחרי לידה ולא טרפה את הילדה, אלא חטפה אותה ונשאתה למאורתה; שם היניקה אותה והיתה לה לאם. בדרך זו גדלה התינוקת בדרכי החיים של זאבים, כשהזאבה מאכילה אותה ומגינה עליה מפני גורי זאבים. מתחילה עלו עליה הגורים בזריזות; כי תקופת הילדות אצל הזאבים קצרה מזו של בני־אדם, ולפיכך הם מקדימים את התינוקות בהתפתחותם המוטורית (התנועתית), אולם לגור־אדם היו יתרונות אחרים; בסביבה המצומצמת של המאורה לא נודעו איפוא הבדלים ניכרים ביניהם. בהמשך הזמן למדה הילדה ללכת ולרוץ על ארבע, וחושיה הסתגלו לסביבה של בעלי־החיים. כשהיתה בת שבע, נתוסף לה עוד גור־אדם, לאחר שהזאבה חטפה עוד ילדה אחת. שתי הילדות נשתלבו בחיי הזאבים והיו מחקות את דרכי חייהם.

בשנת 1920 יצא הכומר א"ל סינג להטיף לנצרות ביערות הג’ונגל. באחד הכפרים סיפרו לו, שבסביבה מתהלכת מפלצת אדם. ציידים יצאו לג’ונגל, תפסו את שני גורי־האדם והביאו אותם לבית־יתומים נוצרי בקירבת־מקום. מחנכי הילדות כינו את הגדולה שבהן, שגילה הוערך בתשע שנים, קאמאלא ואת הצעירה שבהן, שגילה הוערך בשנתיים, אמאלא.

בבית־היתומים התחילו לטפל בשתי הבנות־הגורות, מתוך הכוונה להחזיר להן בהדרגה אורח־חיים של אדם. הכל היה מכוון לכך; ובכל זאת החזיקו הילדות זמן רב בדרכי הזאבים – היו מהלכות על ארבע, חושי השמע והריח שלהן היו חדים מאוד (כפי הנראה, היטיבה קאמאלא לראות בלילה יותר מאשר ביום), את אוכלן היו נוטלות בפיהן מתוך הכלי כמו חיות. בייחוד אהבו בשר והיו נוהמות כשהופרעו באכילתן. לאחר שנתיים ימים מצאה קאמאלא תרנגולת מתה, תפשה אותה בפיה וברחה אל היער; אחרי שעה קלה חזרה מלוכלכת בדם ונוצות דבוקות אל פניה. אחרי זמן קצר מתה אמאלא, אבל קאמאלא חיתה עוד תשע שנים ולאט־לאט למדה לנהוג לדבר וכיו"ב. אולם המסקנות מניסיון מקרי ומאלף זה מוגבלות בתוכנן, משום שהוא נפסק עם מותה של קאמאלא.

נראה שקאמאלא הסתגלה בשעתו הסתגלות מלאה לחיי הזאבים; אולם משחזרה לגור עם בני־אדם, שוב שינתה את התנהגותה והתקדמה התקדמות ניכרת בכיווּן אורח־חיים אנושי. אף־על־פי שסביבת הזאבים השפיעה עליה השפעה עמוקה, לא יכלה לבטל את תכונותיה ונטיותיה התורשתיות להיות אדם. לפיכך, כשהיתה קאמאלא בסביבה אנושית, חזרה לקבל דמות אדם.

עוד מקרה ממין זה ידוע בספרות המדעית – על ילד פרא מסאלוואדוֹר; כשנתפס, ידע רק מילה אחת “טאמאשה” (פירושה: כפר) וכונה בשם זה. הוא ידע לקלוע אבנים בדיוק נמרץ ולטפס במהירות על צמרות העצים. תחילה אכל אף הוא כדרך החיות וישן על הרצפה; אולם הודות לטיפול התקדם מהר, למד לדבר, אף סיפר הרבה על חייו ביער, אבל לא זכר את הוריו.


המסקנה מן המקרים האלו היא: אפשר לחנך ילדים שנולדו פרא, אולם ככל שזמן שהייתם ביער היה ארוך יותר, כך קשה להחזירם להתנהגותם של בני אדם. בייחוד קשה להקנות להם דרכי התנהגות אנושית עליונה, כגון, חשיבה, לשון והתנהגות חברתית. דבר זה ברור ונעלה מכל ספק: כדי להיות אדם לא די להיוולד להורים שהם בני־אדם, אלא צריך גם לגדול בחברה אנושית.


 

הקוף והילד    🔗

עד כאן שמענו על קורות ילדים, שנקלעו לתוך סביבת בעלי־חיים. הפסיכולוג האמריקאי קלוֹג שאל את עצמו: מה יהיה על בעל־חיים כשיובא לחברת אדם ויחונך כאחד האדם? באיזו מידה יתוּרבת בגבולות תורשתו.

לשם כך הביא קלוג לביתו שימפאנזה בת ½7 חדשים וניסה לחנכה יחד עם בנו, שהיה אז בן עשרה חדשים. הוריו־מאמציו טיפלו בקוֹפיף באותה מסירות שטיפלו בבנם. הוא לבש בגדים, ישן במטה והשתמש בכלי־אוכל – ממש כחברוֹ לחדר־הילדים. הקוף גילה רגשות חיבה וקנאה ולמד לשחק משחקים שונים. הוא למד להלוך קוממיות על שתים, ללחוץ יד, לשתות מכוס, לפתוח את הדלת ולשרבט בעפרון. בסופו של דבר, הראו הילד והקוף אותות של התקדמות שווה בערך. עד שנתגלה ההבדל היסודי בין שניהם בתחום הלשון: בעוד שהילד למד לדבר כבן־אדם לכל דבר, לא יכול הקוף לרכוש לו את אמנות הדיבור, אף־על־פי שידע להגיב על פקודות מילוליות לא פחות מאשר הילד.

בתחומים מסויימים היתה התקדמותו של הקוף מהירה מזו של הילד. הקוף הגיע במהרה לשיא התקדמותו; כנגדו היתה התקדמות הילד איטית, אבל הוא היה מגיע לשיאים גבוהים יותר בהתקדמותו. בזה מתבאר הזמן הרב יותר, שהילד היה זקוק לו.

מסתבר איפוא, שבכוחה של סביבה תרבותית להשפיע על בעל־החיים להתפתח ולהעשיר את תגובותיו, אלא שהתפתחות זו נתונה בסד של הכשרונות העוברים בירושה.


 

העוברות תכונות קנויות בירושה?    🔗

עד עתה ראינו את שותפות הטבע המורש והסביבה בעיצוב אישיותו של האדם. ומכאן מסתבר שאין שחר לשאלה: למי היתרון – לתורשה או לסביבה. חברה מתוכננת, השואפת למאקסימום של התפתחות היחיד ושל הסתגלותו לחיים, צריכה לקחת בחשבון את שני הגורמים, גם כשברור, שנחוצים מחקרים נוספים לשם חישׂוּף היסודות המעמיקים של חיי האדם בתחום הנידון כאן.

אולם בזה לא נתמצתה השאלה. השפעת התורשה עוברת מדור לדור; מותר איפוא לשאול: ומה בנוגע לסביבה? האם עוברת גם השפעתה על האדם בירושה?

וזהו שיעור השאלה: הלוא בני־אדם מתקדמים והולכים, הלוא בני־אדם יוצרים ומוסיפים ליצור ערכים חדשים ומשפרים בכך את תנאי חייהם; המתחילים הם תמיד מחדש בכוחות הפרימיטיביים, שעמדו לאבותיהם לפני דורות רבים, או שנסיון החיים של האבות מועבר בירושה אורגאנית לבנים? המורישים ההורים לבניהם רק תנאי ציביליזאציה חיצונים משוכללים יותר, או שמוסרים בירושה גם משהו מתכונותיהם שקנה בחייו האינדיבידואליים כל אחד?

כמה חוקרים נוטים לחשוב, כי בעקבות שינוי בסביבה יחול גם שינוי־מה בתורשה, והשינויים הללו יונחלו לדורות הבאים.

ראשון לדיעה הזאת היה לאמארק. לדעתו מותנית התפתחותו של הגזע בתכונות הקנויות העוברות בירושה. נסיונות־חיים נוספים של דורות אין ספור הם הגורמים להתקדמותו האיטית של הגזע. תורה זו של לאמארק דנה בשלושה שלבי התפתחות. הראשון הוא – האורגאניזם עושה מאמצים להסתגל אל סביבתו החדשה; השני – הצורך בהסתגלות גורם לאברים מסויימים באורגאניזם להתאמן במיוחד לכך; השלישי – השינוי, שחל באבר מסויים עקב האימון המרובה, עובר לצאצאי האורגאניזם כתכונה קנויה.

לדוגמה: מדוע אין לנחש רגלים? הנחש התפתח מן הסלמנדר. אחדים מן הסלמנדרים עזבו את המים ובאו לגור בביצות, שהיו מכוסות פה ופה דשא. בביצות נאלצו להסתתר מעיני רואים. הרגלים היו איפוא מיותרות, אף מפריעות והיה צורך להשתחרר מהן. בהמשך־הזמן נצטמקו הרגלים ואבדו. כל דור חדש נולד, כשרגליו קטנות יותר, עד שנעלמו הרגלים כליל.

כנגד זאת סברו חוקרים רבים ובראשם דארווין, שהסביבה אינה יותר מאשר בת־לווייה לתורשה. הסביבה רק קובעת, איזו סגולה תורשתית תתפתח ובאיזו מידה. התורשה היא היסוד הקבוע במצב, והסביבה היא שמשתנית.

אמנם דארווין לא היה קיצוני בעניין זה, כפי שמתארים אותו מתנגדי תורתו של לאמארק. גם הוא לא דחה את האפשרות של הורשת תכונות קנויות; הוא דחה רק את הצורה הקיצונית של תורת־לאמארק זו, הואיל והוא הדגיש את החשיבות של הברירה הטבעית. החוקרים המאוחרים יותר הם שהטילו ספק רב באפשרות של הורשת תכונות נרכשות.

מה טוענים חסידי התורה, המניחה שתכונות קנויות עוברות בירושה? כסבורים הם, שהשפעת הסביבה מתמדת בקונסטיטוציה התורשתית ושינויים שבאו עקב פעולת הסביבה עוברים לצאצאים, גם אם הסביבה שגרמה לכך אינה קיימת שוב. נשאלת השאלה, באיזו צורה מושפע החומר התורשתי? ראינו, שהתורשה מועברת על ידי הגנים. האם יש להניח שגנים אלה הושפעו על ידי הגוף באותו אופן, שהוא בעצמו הושפע על ידי הסביבה? למשל, כיצד יכול גוף שהשמין עקב אכילה גסה להשפיע על אותם הגנים הספציפיים הנושאים בתוכם תכונות הגודל? השינויים בגנים (מוטאציה) חלים נדירות מאוד וכפי שידוע אין הם באים מתוך הצורך להסתגל לסביבה. אולם מכל מקום, מפני שאין אנו יכולים להסביר את התהליך, אי־אפשר לפטרו בלא כלום? כי מצד אחר אנו יודעים, מה גדולה השפעתה של הסביבה על בעלי־החיים.

נערכו מחקרים רבים, כדי לפענח את התעלומה הזאת. תוצאותיה של השפעת הסביבה על האדם אינן ניתנות לחקירה ולהערכה על נקלה, משום שהאדם גדל לאט. לפיכך מוטב לערוך תצפיות בבעלי־חיים המתרבים במהירות.

הביולוג וייסמן היה בין הראשונים שטיפל בשאלה זו. הוא קיצץ זנבות עכברים במשך דורות רבים, ומצא שצאצאי העכברים לא הושפעו מפעולה זו והוסיפו ללדת עכברים בעלי־זנבות. כן נתבדתה התקווה, שכתוצאת ניתוח השקדים או המעי העיוור ייוולדו לבסוף ילדים בלי שקדים או בלי מעי עיוור.

חוקר אחד גידל יותר מששים דורות של זבובים בתנאים של חושך, ולבסוף גילה, שלא נשתנה כושרם של הצאצאים להגיב על האור. ידוע הנסיון של חוקר, שהעביר צמח מהרי האלפים לגן הבוטאני במינכן שבגרמניה. רבים מהם השתנו במידה כזאת שכמעט לא היה כל סימן זהות ביניהם לבין אבותיהם בהרים. אולם בסופו של דבר התברר, שאין כאן אלא הסתגלות מחדש של כל צמח וצמח; כאשר חזרו והועתקו הצמחים מן הגן הבוטאני אל ההרים, גילו שוב את תכונותיהם הראשונות. אמור מעתה: ההתפתחות־בכוח של תכונות אלו היתה גלומה בצמח במשך כל השנים, שנמצא בגן הבוטאני במינכן, והיא חזרה ונתגלתה כשהועתק הצמח לתנאי סביבתו הקודמים. תוצאות ממין זה הושגו גם בצמחים אחרים. במקרים רבים נדמה, שהתופעות מאַמתות את הנחותיו של לאמארק; אולם אחר בדיקה נוספת אפשר היה להסביר את התופעות בעיקרון של בחירה טבעית.

דוגמה בולטת לכך הוא הניסוי שנערך בגרעיני חיטה, שגדלו בסקאנדינאביה, נזרעו במרכז אירופה והוחזרו לסקאנדינאביה אחר דורות אחדים. והנה בסקאנדינאביה הקדימו לנבוט לפני אבותיהם הראשונים שצמחו בחצי־אי זה. לפי תורת לאמארק אפשר היה לייחס את הנביטה המוקדמת של הזרעים לתכונה, שנרכשה בזמן שהותם במרכז אירופה והועברה לצאצאים. אולם תורת הברירה הטבעית מתקבלת יותר על הדעת. באקלים קר קופאים בקור הנבטים המוקדמים, ורק המאחרים לנבוט מתקיימים. לא כן בדרום, שהיתרון שם לצמחים המקדימים לנבוט, משום שהם מקבלים את המזון הטוב, לפני שמופיעים המאחרים לנבוט, ולפיכך גדולים יותר סיכוייהם להתקיים. הברירה הטבעית היא ש’אוהדת' נביטה מוקדמת במקום אחד ונביטה מאוחרת במקום אחר. כשהוחזרו לסקאנדינאביה הצמחים המקדימים לנבוט, נתגלתה שוב תכונתם לנבוט במוקדם. אולם הקור בסקאנדינאביה יפעל בכיוון הפוך, והבחירה תפעל לאט לאט לטובת המאחרים לנבוט.

ואם כי אין לדחות בקש דיעה זו של לאמארק, הרי אין גם די הוכחות לאשר אותה.

כשדנים במסכת זו, מן הראוי להזכיר את הניסויים בעכברים, שנערכו על ידי הפסיכולוג מקדוגל (Mc Dougall) במשך שמונה־עשרה שנה. העכברים מסוגלים ללמוד מתוך הנסיון ואפשר לאַלפם לפעולות מסויימות. ואמנם אילף אותם מקדוגל בפעולות אחדות.

מטרה אחת היתה למצוא במבוא דרך אל מזון חבוי. פעולה אחרת היתה להכניס עכבר לתוך תיבת מים, שממנה יכול להימלט רק בצד אחד של התיבה. קצה התיבה היה מורם ואפשר היה לעבור רק דרך שני מעברים, שאחד מהם היה מחושמל ומואר. במשך הזמן למדו העכברים לעבור דרך המעבר האפל, שלא היה מחושמל. לצורך החקירה חילק מקדוגל את העכברים מגזע טהור לשתי קבוצות; אחת מהן אילף, ואחת שימשה כקבוצת בקורת. וכך נהג במשך 13 שנה, כשאילף דור אחרי דור בפעולות הנ"ל.

והנה מה שפירסם בשנת 1926, כשסיכם את תוצאות מחקריו: בעוד שהעכברים המאולפים זה כמה דורות למדו במהרה לבחור במעבר האפלולי, למדו זאת העכברים מקבוצת הביקורת רק ביום ה־30 לחינוכם, וגם אז במידה מצומצמת. דבר זה משמש, לדעתו, עדות מסייעת לטובת התיאוריה של לאמראק.

מקדוגל המשיך בחקירותיו והגיע בשנת 1937 לדור הארבעים וארבעה של עכברים וכל הזמן היתה ניכרת הטבה איטית מודרגת באורך הזמן, שהיה דרוש לעכברים, כדי ללמוד את המעבר האפל הלא מחושמל.

פרסומיו של מקדוגל עוררו ויכוח ער וחריף בין אוהדי ההשקפה על הורשת תכונות קנויות לבין מתנגדיה. האחרונים טענו, שקבוצת־ העכברים המאולפת מדור לדור היתה בעלת כושר־למידה גדול יותר. כן ביקשו לבטל את המימצאים בטענה, שגם קבוצת הביקורת היטיבה את הישגיה במשך הזמן. אולי היה הדבר תלוי בעוזריו של מקדוגל, שכן אנשים שונים טיפלו בשתי הקבוצות. לדעת אחרים ייתכן, שאמהות העכברים מסרו לצאצאיהן את הזריזות שנרכשה לפי דרכן הן, שהיא נסתרת מעיני האדם. אבל, לדעתו של מקדוגל, בא השיפור בדרך של הורשת תכונות קנויות. הוא ערך ניסויים נוספים, כדי לבטל את טענות מתנגדיו והשיג תמיד את התוצאות החיוביות הקודמות.

אולם גם מתנגדי מקדוגל נימקו את טענותיהם בעובדות; הם חזרו על ניסוייו ולא מצאו את תוצאותיו. משמע שחזרה השאלה למקומה, ודרושים מחקרים חדשים ומעמיקים יותר לשם קביעת עמדה בשאלה זו. אולם גם אם נגיד, שיש כאן משום הורשת תכונות מסויימות, הרי אין בזה עדיין נחמה לאנושות, כי הרי הפעולה נעשית לאט. ארבעים וארבעת הדורות של העכברים בניסוייו של מקדוגל שווים לאלף וארבע מאות שנה בחיי אדם. אין איפוא תקווה, שהאנושות תתקדם במהירות על־ידי תהליך של הורשת תכונות קנויות. ולא עוד, אלא הישגיו של האדם נקנים במשך כל ימי חייו, ואילו ילדיו נולדים, בעוד האדם צעיר בערך. על־ידי תיקון הסביבה של האדם יחול שינוי לטובה. אולם לצאצאיו לא יועיל הדבר במידה ראויה לשמה. אם חפצים לשפר גזע, יש לאפשר, שרק האישים הבריאים והמוכשרים יהיו אבות הגזע, וקבלת החלטה בעניין זה לא תיתכן. התורשתיות היא החורצת את טיב הגזע ולא הסביבה. אנחנו רואים, שהגזעים נשארו קבועים מדור לדור, במקום שנשארו בטהרתם – למרות השינויים הגדולים שחלו בסביבה. אולם כאמור אין כאן ודאות, המחלוקת מלווה שיקול־דעת וסברות יותר מעובדות ודאיות.


 

‘הגנטיקה החדשה’    🔗

בקשר לשאלה של הורשת התכונות הקנויות מן הראוי להזכיר את התיאוריה של הגנטיקה החדשה בברית־המועצות, שצמחה באולפנה של הביאולוג ליסנקו.

ביאולוג ומגדל צמחים זה נולד בשנת 1898 באוקראינה. השקפתו של ליסנקו על הורשת תכונות קנויות נעשתה בתקופה מסוימת לדיעה רשמית יחידה המקובלת בברית־המועצות. פירסומו עבר את גבולות ברית־המועצות ורבים מחסידי מדינה זו קיבלו את דעתו. כיום משמיעים גם בברית־המועצות ספקות באמיתותה.

העקרון הראשון של ליסנקו הוא: מאחר שכל החומר נמצא במצב של זרימה מתמדת, לא ייתכן שיימצאו תכונות נצחיות יציבות שאינן תלויות בסביבה. לא הטבע הוא הקובע את התוצאות, אלא הסביבה – בהתאם לתפיסת המאטריאליזם הדיאלקטי. ולפי זה – תכונות, שנקנו בהשפעת הסביבה, ממשיכות להתגלות גם בדורות הבאים.

בניסויו הראשון השתמש ליסנקו בצמחים בעלי ‘קו־נקי’, איבק אותם באבק צמח של אותו ‘קו־נקי’ ומצא שהצאצאים מהצלבה זו מקדימים לנבוט ותנובתם גדולה יותר מזו של כל אחד מן השאר. הרי שהדבר מוכיח, שאפשר לשנות את ‘טבע’ הגיוון (הוואריאציה) על ידי השפעת ההצלבה. אולם חוקרים אחרים מטילים ספק ב’קו־הנקי' של צמחיו, כי השפעת ההצלבה להגברת התנובה ידועה מזמן בצמחים בעלי מוצא שונה, שהם גם בעלי תורשה נבדלת; ואם כך, הרי תוצאותיו של ליסנקו אינן מוכיחות דבר.

הניסוי השני נערך בהעברת התורשה על־ידי הרכבה. סוג של עגולות וצהובות, הורכב על סוג עגבניות, שנתנו פירות אדומים ומוארכים. הקנה היה צריך לתת לפי המקובל פירות צהובים ועגולים, מכיון שאין צמח ההרכבה צריך להיות מושפע מן הזרע שהצמיח את הצמח, שעליו נעשתה ההרכבה. אולם ליסנקו טוען, שזרע הצמח, שעליו נעשתה ההרכבה, מעביר את השפעתו לצמח שעל קנה ההרכבה, כלומר בדור הבא הזרעים מצמח ההרכבה יתנו לא רק עגבניות צהובות ועגולות, אלא גם עגבניות אדומות. אם סברה זאת של ליסנקו נכונה, הרי כאן שינוי קיצוני בתפיסה הגנטית, שהיתה שולטת עד ימיו ביחס להורשת תכונות קנויות.

לפי שעה קיימת רק עדותו של ליסנקו בדבר הזה, באשר חוקרים אחרים, שניסו לחזור על ניסוייו, לא השיגו אותן התוצאות, ביחוד שליסנקו איננו מגלה את הנתונים המפורטים הדרושים לשם סידור הניסוי מחדש. מכל מקום הרי כאן שוב נסיון לבסס את הדיעה של לאמארק, שתכונות קנויות עוברות בירושה.

תורתו של ליסנקו קיבלה גושפנקה רשמית והשתלטה על הגיניטיקה הסובייטית, כל עוד היה סטאלין הפטרון שלה. אולם עם מותו של סטאלין חלה נסיגת־מה מתורתו של ליסנקו ונראה היה זמן־מה כאילו הועם כוכבו המדעי. אולם לאחרונה התעוררה שוב תורה זו לפעולה, אם כי בשינויים מסוימים.


כיצד מתקדמת איפוא האנושות, אם תכונות קנויות אינן עוברות בירושה? יש אומרים: על ידי אבוֹלוּציה מתמדת; אולם תהליך זה איטי מאוד. השינויים שחלים באדם בדרך האבולוציה הם אפסיים במשך ההיסטוריה האנושית, ולמעשה גדולים מאוד השינויים שחלו בהתקדמות. קשה יהיה איפוא לבאר התקדמות זו באבולוציה.

יש שמבארים את ההתקדמות בברירה טבעית, כלומר שרק המוכשרים והמסתגלים על־נקלה יכולים להתקיים ולהמשיך ולהתקיים; נכחדים בעלי התורשה הפגומה, שאינם יכולים לעמוד בתנאי החיים המשתנים. אף הסבר זה אינו מתקבל ביותר על הדעת, מפני שמצינו, שדווקא הנחשלים שבקרב בני־אדם מקימים ולדות רבים, שיכולים להפר את שיווי־המשקל ולהוריד את הרמה של האנושות.

אפשר שההסבר כרוך בכך, שבתנאים חדשים מתגלים סוגים של בני־אדם המתאימים לתנאים האלה; אולם תכונות האנשים האלה היו גלומות תמיד בתחום תורשתו של האדם.

או שמא נגיד, שבכל דור ודור אין בני־אדם משתנים בתורשתם, אבל הם נולדים בסביבה משוכללת יותר ויותר, באופן שכל דור מתחיל מדרגת חיים גבוהה יותר וכך מתקדמת האנושות; כלומר גם כשאינה מצויה הורשת תכונות קנויות, קיימת הורשת תנאים משופרים יותר.

בסופו של דבר יש להודות, שעדיין לא נפתרה השאלה והיא טעונה חקירות נוספות.


 

התורשה והחיים    🔗

כל אדם משכיל מעוניין בפתרון שאלת התורשה והסביבה שנדונה כאן, שכן השקפת החיים ואירגונם תלויים במידה רבה בתוצאותיה. אנחנו מבדילים בין התורשה והסביבה, כאילו הן פועלות באופן נבדל זו מזו. אולם כבר נוכחנו לדעת, שלאמיתו של דבר, שתים אלו דבוקות ומלוכדות והן משפיעות ומושפעות במשך כל ימי קיומו של האדם. מה שאדם עושה במשך חייו כרוך במערוכת הנפשית שהביא לעולם ובשפעת כל הכוחות שפעלו עליה לפני הלידה ואחריה. הנטיות הטבעיות הן הבסיס לתכונתו ולאופיו, הן נקודות המוצא לכל חינוך ולמידה. מטרת החינוך היא לפתח אחדות מן הנטיות האלו, לבטל ולעכב אחדות מהן, לשנות אחרות ולכוונן בכיווני־פעולה רצויים.

אולם האם מנצלת החברה האנושית את בקיאותה במסכת השפעת־הגומלין של שני הגורמים העיקריים המעצבים את אישיותו של האדם (טבע – סביבה) והקובעים את צורתה של החברה?

מצד אחד מפריזה החברה בערך התורשה, משום שהיא מקבלת את הדיעה, שהתורשה של האדם מופיעה בצורת אינסטינקטים מוגמרים (כלומר מערכות מגובשות של תגובות), שהסביבה יכולה רק לסייע בצמיחתם ובהתפתחותם, אבל אין בכוחה לשנותם או לגוון אותם. על יסוד השקפה זו בנתה החברה את מערכות־החינוך ואת דרכי־ההוראה. ההורים והמורים מקבלים על עצמם את הדין, פוטרים את עצמם מאחריות ומתרצים את כשלונותיהם, באמרם, כי אלו הם היצרים של האדם ואין להילחם בהם.

אולם אין דבר פחות נכון מזה. שהרי ראינו, שהחיים מתחילים בליכוד הגנים, ואין להניח שבגנים ישנם כבר תכונות ויצרים מוגמרים. כל מה שאפשר להגיד הוא, שהאדם מתחיל אמנם ביכולת מסויימת בגבולות המין האנושי, אולם יכולת זו ניתנת לליכוד ולכיווּן של צמיחה במגמות רבות מאוד. יש להניח, כי אותם האינסטינקטים שאנו יכולים לגלות כביכול בהתנהגותו של האדם, הם פרי צירוף מסויים של תנאי חיים כלליים של האנושות. אולם בתנאים אחרים יתרכבו היסודות ויתגלו בכיווני התנהגות אחרים.

יתר־על־כן, אפילו בצורות־ההתנהגות המקובלות, לא איפשר אדם לעצמו לפתח את הכוח התורשתי שלו עד גבול יכולתו. האדם הסתפק בהישגים מעטים, מטעמים של אינרציה (חוסר פעולה) או של השקפת־עולם מסויימת, או שהסתפק במועט מתוך עצלות ועייפות או מתוך ויתור מרצון על כל שפע; לאחר שהשיג מינימום של הסתגלות לסביבה, לא דרש עוד.

מצד אחר מקילה הסביבה. ראינו, מה רב כוחה של סביבה טובה ושל חינוך מכוּון. בלי סביבה אין קיום לתורשה, ובסביבה תלוי הרבה מאוד מה יהא על האדם. כדי שלא יפסיד את האפשרויות, יש לזמן לכל אדם את כל התנאים הנאותים לו, למען יוכל לצמוח ולהתפתח ולגלות את כל האפשרויות הגלומות בתורשתו. אם התורשה הגבילה אותנו, עלינו לנצל כל מה שניתן לניצול, לגידול ולהתעלות. הסביבה היא במידה מרובה בידינו, אסור לנו להגביל אותה ולא לזכות כל אחד בתנאים נאותים. הרבה בני־אדם מחוננים הלכו לאיבוד, או לא פיתחו את אישיותם, מחמת התנאים המגבילים שבהם נתקלו בחייהם; רבים רבים מאוד מעלובי־החיים, שנתקפחו בתורשתם, לא הגיעו לדרגה שיכלו להגיע ולהיות אזרחים מועילים בחברה אלו ניתנה להם האפשרות לכך.

אין עדיין בידינו לקיים תנאים מאקסימאליים לכל המין האנושי, אין ביכולתנו לספק הכול לכול. אולם לילדים בגיל הרך, בתקופת הגמישות והנחת היסוד לאישיות הצומחת, יש ויש לתת הכול בגבול היכולת. גישה כזאת דורשת שינוי יסודי באירגון מערכת החינוך ודרכי הלימוד. אין זה אומר, שיש להגיש לילדים כל הטוב והיפה על טס של זהב – כמו שכתוב באגדות ובמעשיוֹת יפות. ההיפך מזה הוא הנכון. גישה כזאת מחייבת לזמן לחניכים שפע של אפשרויות ותנאי־סביבה מתאימים, כדי שיוכלו להיאבק עם התנאים האלה ולאמן בזה את כוחות נפשם. בדרך זו ילמדו להתגבר עליהם מתוך הצלחה וסיפוק, לחשל על־ידי־כך את אופיים ולהצמיח את אישיותם.

חברה כזאת, הבנויה על מאקסימום של אפשרויות אולי לא תוריש לדור הבא ירושה ביאולוגית טובה יותר, אולם תקנה לה ירושה רוחנית עשירה ומשוכללת יותר, באופן שכל דור ודור יתחיל לגדול ולצמוח מן המקום שהפסיק הדור הקודם. כך תתקדם האנושות בצעדים גדולים ומהירים. חינוך מנקודת־השקפה זו הוא המטרה העיקרית של החברה. העמים הרואים זאת יוכלו לצעוד בד־בבד עם השינויים המתחוללים בעולם, אחרים יצטרכו לפנות מקום לראשונים.


 

משמעות השאלה בישראל    🔗

לבעיית התורשה והסביבה חשיבות מרובה בישראל, אם אנו רוצים להשתמש בהישגי המדע הביאולוגי לפיתוח החיים בישראל ולהסדיר יחסים בתוך המשפחה והילדים, בין אחים ואחיות, בין רופאים וחוליהם, בין מנהיגים ומונהגים ובחינוך ילדים ומבוגרים. ואמנם על יסוד השקפה מדעית ברורה אפשר לכוון את הפעולות החינוכיות ואת קימום העם מבחינה תרבותית ואינטלקטואלית.

ישראל היא עתה מקום של שינוי ערכים לקראת הקמת חברה חדשה. התהליך הדינאמי של השינויים החלים בצורות החיים, בהשקפות ובדרכי ההתנהגות מטיל על אזרחיה מתיחות גדולה. העולים הבאים מכל קצות תבל, מביאים אתם תורשה שונה, מנטאליות שונה, ערכים שונים, מינהגים מגוּונים, השקפות־חיים מנוגדות, ריגושיוּת שונה ושפות שונות; הם נתבעים להיות במשך זמן קצר לאורגאניזם לאומי אחיד, פעיל ויעיל. כל זה דורש מאמץ עליון, ולא יוכל להיעשות באופן מקרי, בלי כל הַכְוונה, המושתתת על הישגי המדע והמחשבה האנושית.

לשם כך רצוי להבין כראוי את היחס בין “תרבות” ו“טבע”, כלומר את היסודות התורשתיים הפועלים באדם בהשתלבותם עם הגורמים הסביבתיים, עם הדינאמיקה של הסביבה, המשתנית בלי הרף.

הנה עלו לישראל יהודים מארצות שונות. רבים מן העולים האלו באו מסביבות, שתנאי החיים והחינוך בהם היו ירודים הרבה מתנאים אלו בארץ, ועליהם להשתלב לתוך חיי התרבות, החברה והכלכלה של הארץ. תהליך זה צריך שייעשה באופן יחסי בזמן קצר, בלי לגרום להתנגשות חריפה בכל תחומי החיים.

כאמור, תכונות קנויות בחיים האינדיבידואליים אינן עוברות בירושה, וכל יחיד מתחיל את התפתחותו מבראשית; כנקודת מוצא משמש החומר המורש הפועל בסביבה מסוימת. אולם ניתן לשאול: כלום רמת ההישגים, שמגלה חלק מן העולים, יש לזקוף אותה כולה על חשבון תנאי חייהם הקודמים בגולה, שלא איפשרו להם התפתחות נאותה? משמע שהפיגור (כשהוא מופיע) אינו אלא תוצאת העובדה, שלא יכלו בזמן קצר מאוד לגשר על פני התפתחות נחשלת של דורות, או שהפיגור נעוץ גם בתורשה הלקויה? במשך הדורות היתה רווחת ברירה תורשתית שלילית – בעלי חומר תורשתי טוב היו עוזבים את הסביבה הנחשלת ומהגרים למקומות אחרים, והנשארים, בעלי חומר תורשתי ירוד, לא יוכלו להתקדם מעל לגבול תורשתם המוגבלת אף בתנאי־סביבה נאותים. ההכרעה בשאלה עקרונית זו הוא שתכוון את פעולות החינוך והתרבות בחוגי עולים אלו.

יתר על כן: מתעוררת שאלה נוספת ביחס לילדים שנולדו בישראל: אם נכונה הדיעה, שתכונות קנויות אינן עוברות בירושה, הרי ילדי עולים שנולדו בארץ שרויים בתנאים שווים לאלו של בני־הארץ הוותיקים, ולפיכך צריכים הם לכאורה להתפתח כילדי הוותיקים; ואם בכל זאת הישגיהם נמוכים בממוצע מאלו של ילדי הוותיקים, טעון המצב הסבר. אם אין כאן סיבה תורשתית, מסתבר שגם בארץ הם נולדים וגדלים בתוך סביבה מפגרת. לפיכך הישגיהם בלימודים אינם מגיעים לרמה של הישגי חבריהם בסביבות מפותחות יותר.

ואמנם ילדי העולים שנולדו בארץ התקדמו בלימודיהם יותר מאשר חבריהם שנולדו בחוץ לארץ. יתר על כן, ילדי עולים שנולדו בארץ והתחנכו מחוץ לסביבתם העדתית, תכופות מתקדמים יפה; ואין צריך לומר, שילדי עולים, בני הדור השני בארץ בדרך כלל היטיבו גם הם את הישגיהם; ואם בכל זאת עדיין לא הגיעו לדרגתם של בני הוותיקים, הרי זה מפני שעדיין לא השתוו רמות הסביבות השונות. וזאת לדעת, שביה"ס היסודי, הדורש מן הילד במשך שמונה שנים דרישות שהן למעלה מכוחותיו, מפתח בו מרירות, רגשי נחיתות, מרדנות ונקמנות. לא כך אדם, שגדל בסביבה שהיא מעמידה בפניו בעיות שביכולתו לפותרן; אדם כזה יהיה מן הסתם בעל ביטחון, מפותח לפי יכולתו ומוכן לפעול.

מכאן מתחייבת תביעה נוספת מביה“ס הישראלי, שיקבלו הילדים את חינוכם מתוך נפש חפצה ולב שמח, מתוך יכולת להתגבר על הבעיות שביה”ס מעמיד בפניהם; כלומר יש להטיל עליהם תפקידים שיוכלו להשיג אותם ולהופכם על ידי כך לאזרחים מאושרים ויעילים בתחומי פעולתם.


 

מיבחן    🔗

הרי לפניך משפטים – מהם נכונים ומהם לא־נכונים במלואם או בחלקם. ציין סימן + (פלוּס) לפני משפט נכון וסימן - (מינוּס) לפני משפט שהוא לא־נכון כולו או מקצתו. קרא עוד פעם את החומר הכלול בחוברת זו ובדוק את נכונות תשובותיך.

  1. שתי מעלות לילד בן־ימינו על ילד בן זמנים קדומים: הוא נולד בתנאים משוכללים יותר, ואוצר ידיעותיו מלידה רב יותר.

  2. טבע־התורשה קובע את גבול השפעתה של הסביבה.

  3. אין הבדל בין תכונות קנויות ובין נטיות.

  4. יש והדמיוּת המקרית בין שני אנשים גדולה יותר מן הדמיוּת שבין קרובי־משפחה.

  5. סיבת הדמיות בין קרובי משפחה נעוצה אך ורק בתורשה.

  6. לפי מה שנאמר בקונטרס זה, אין לתנאים שבהם יגדל האדם, שום השפעה על התפתחות הנטיות שקנה מאבותיו.

  7. תכונות גופניות אינן עוברות בירושה.

  8. אלמלא היתה קיימת תורשתיות, היתה הדמיות בין בני־אדם בהיוולדם פרי מקרה.

  9. בשעת הלידה כל הוולדות שווים.

  10. מכיוון שאין תכונות קנויות עוברות בירושה, הרי שהאדם צריך להתחיל הכול מחדש ואפשר לומר, שנפש הילד היא “לוח נקי”.

  11. אפשר לדעת מראש בביטחון גמור, מה תהיינה סגולותיו הנפשיות של הוולד, אם אנו יודעים יפה את תולדות משפחתו במשך דורות.

  12. אם תכונות קנויות אינן עוברות בירושה, אין כל תועלת בחינוך.

  13. בתנאים שווים יתפתחו בני־אדם באופן שווה.

  14. אלמלא השפעת הסביבה, היו כל האנשים דומים.

  15. דמיות על פי מקרה ודמיות על יסוד תורשה היינו הך הן.

  16. תאומים, המתחנכים מילדותם בסביבות שונות, מפסידים את כל אותות הדמיות שביניהם.

  17. אדם יכול להוריש רק מה שירש בעצמו.

  18. הוולד דומה חציו לאביו וחציו לאמו.

  19. מידת הדמיות בין ילד לאביו קטנה מאשר הדמיות בין אחים.

  20. התנהגות שנקנית בחיי היחיד אינה נמסרת לדור הבא.

  21. כשאנו רואים תגובת אדם על איזה מצב, יכולים אנו להבדיל בנקל, מה כלול בהתנהגות זו מן התורשה ומה מן הסביבה.

  22. הסתגלות למצב אינה מותנית בתורשה, מאחר שהיא נקנית על־ידי ניסיון ולמידה.

  23. תאומים זהים הם תמיד זכרים.

  24. תאומים סתם הם תמיד אח ואחות.

  25. אדם הוא פועל־יוצא של השפעת־גומלים בין תכונות שירש אותן ובין סביבתו.

  26. הסיכויים, שצאצאים של הורים מעולים יהיו מעולים, הם גדולים יותר מאשר סיכויי צאצאיהם של הורים בינוניים להיות בינוניים.

  27. על ידי השבחת הסביבה, שבה גדל ילד נחשל במישכלו יש בכוחנו לעשותו מעולה במישכלו.

  28. בני רבנים הם חריפי־שכל, מפני שאבותיהם חידדו את מוחם בלימוד התלמוד.

  29. ניסיונות של מק־דוגל הוכיחו, שמצויה הורשה של תכונות קנויות.

  30. אם רוצים שהתינוק ידע ללכת, יש ללמד אותו ללכת.


 

שאלות לעיון    🔗

  1. אילו בני אדם נעשים מפורסמים?

  2. מה התועלת למורה ולמדריך בידיעת תורשתו של תלמידו?

  3. מדוע מופיעה שאלת ה’ייחוס' בנישואין?

  4. נניח, שתכונות קנויות עוברות בירושה, כיצד אתה מתאר לך את החינוך אז?

  5. אם תכונות קנויות אינן עוברות בירושה, כיצד מתקדמת האנושות?

  6. על איזו השקפה ביאולוגית מבוסס החינוך בימינו?

  7. הבא הוכחות לקיומה של הורשת תכונות גופניות.

  8. מה ההבדל בין תורשה ביאולוגית ו’ירושה חברתית'?

  9. איזו השקפה תהיה מקובלת, לפי דעתך, על הורשת תכונות קנויות ברוסיה הקומוניסטית ואיזו באמריקה הקפיטאליסטית?

  10. אילו כוחות מחזיקים את הירושה הביאולוגית האנושית בשיווי־משקל?

  11. מדוע ילדים אחדים דומים להורה אחד או לשניהם, בעוד שילדים אחרים אינם דומים להוריהם?

  12. כלום כל בני־אדם נולדו שווים?


 

מילון מונחים    🔗

אבוֹלוּציה (evolution): תחילתו של האורגאניזם וגילגולי השינויים החלים במיבנהו ובתיפקודיו (הפונקציות שלו).

אורגאניזם (organism): תא או מערכת תאים חיים, המסוגלים לחיות חיים מאורגנים עצמאיים.

אחאים (siblings): שם משותף לאחים ולאחיות.

אינדיבידואום (individual): יחיד – אורגאניזם אחד, אדם אחד.

אינטליגנציה – עיין מישכל.

אינסטינקט (instinct): מערכת מאורגנת של דרכי התנהגות הקיימת באורגאניזם חי מלידה; הפעולות האינסטינקטיביות הן אוטומאטיות, תכליתיות, ומבוצעות בלי שיתוף התודעה; הן נובעות מתוך צורך פנימי של אורגאניזם לפעול.

אֶמבריאולוגיה (embryology): ענף־הביאולוגיה, העוסק בהתפתחות הביצה שהופרתה עד שתיעשה אורגאניזם.

ביאולוגיה (biology): ענף מדעי החוקר את חיי האורגאניזם של צמחים (בוטאניקה) ובעלי־חיים (זואולוגיה) וגם בעיות משותפות לכל אורגאניזם חי (ביולוגיה כללית).

גיל המישכל (mental age): דרגת התפתחותו השכלית של הפרט, הנמדדת בהישגיו בפתירת מיבחני מישכל, בהשוואה לביצוע ממוצע של בני־גילו של הנבדק.

גירוי (stimulus): כוח חיצוני המגרה את האורגניזם לפעולה.

גמילה (maturation): מצב או תהליך של התפתחות הפרט, כתוצאה מצמיחה ולא מלמידה; השינויים בעקבות הגמילה עומדים ביחס הדוק לגילו של האורגאניזם המתפתח.

גֵן (gene) גורם בתא הזרע, בעיקר בכרוֹמוֹזום, הקשור ביצירת תכונה תורשתית; בא לרוב בזוגות, אחד מן האב ואחד מן האם.

גניטיקה (genetics): ענף הביאולוגיה החוקר את התורשה, את השוני בין האורגאניזמים ואת מהלך התפתחותם.

דומינאנטי – עיין: שלטני.

הטרוגניה (heterogenuity): השוני באיכות, במין או בסוג בין הפרטים של קבוצה מסויימת.

הסתגלות (adjustment): פעולה שבאמצעותה מתאים האורגאניזם את עצמו לסביבה חדשה.

כרוֹמאטין (chromatin): חלק של תא־הזרע, הניתן בקלות לצביעה.

כרוֹמוֹזוֹם (chromosome): אחד מזוגות הגופיפים המצוי בתא הזרע בשעת התחלקותו.

מוּטאציה (mutation): תכונה תורשתית חדשה, כביכול, המופיעה לפתע בצאצא, בלי שהופיעה באבותיו ובאבות אבותיו.

מיבחן מישכל (mental test): שורה של שאלות, הדורשות פעילות שכלית כדי לפותרן. המיבחן ניתן לפרט, כדי לקבוע את מקומו היחסי מבחינת רמת־מישכלו בתוך הקבוצה שאליה הוא משתייך.

מימצא (finding): חידוש הבא כתוצאה של מחקר.

מישכל (intelligence): כושר התנהגות, שמטרתה הסתגלות מהירה ומוצלחת לתנאים חדשים.

מיתאם (correlation): קורלאציה – הנטיה של זוג תכונות להופיע יחד ולהשתנות בצוותא. לפי שינוי באחת התכונות אפשר לחשב את מידת השינוי בתכונה השנייה.

מערוכת נפשית (mental constitution): מיבנה האישיות.

נורמאלי – עיין: תקין.

ניסוי (experiment): אירגון מחושב של תנאים לשם הסתכלות מדעית בתופעה מסויימת; עורכים ניסוי, כשאין להסתפק בהסתכלות בתנאים הטבעיים ורוצים לדעת בבהירות, באילו תנאים מופיעה התופעה הנחקרת.

נסגני (recessive): קו אופייני בזרע, שאינו מתגלה מחמת קיומו של גורם אחר מן הסוג שלו שהוא שלטני.

סביבה (environment): מונח, המתייחס לתופעות הפסיכיות, הביאולוגיות והחברתיות, המשפיעות על האורגאניזם מבחוץ.

סטאטיסטיקה (statistics): ענף של המאתימטיקה, העוסק בסידור המקרים הנחקרים לפי קבוצות, ובחישוב התוצאות לפי מספר המקרים.

עוּבּר (embryo): האורגניזם הנמצא ברחם האם.

קורלציה – עיין: מיתאם.

רוחני (mental): החוויות הקשורות בחיי־הנפש העליונים.

רצסיבי – עיין: נסגני.

שלטני (dominant): תכונת הזרע, כשהוא נפגש בזרע בעל קו נסגני, שהוא “משתלט”.

תא (cell): יחידת הפרוטופלסמה של גוף הצמח או החי, המסוגלת להתחלק.

תאומים זהים (identical twins): צאצאים שנתפתחו מביצה אחת המופרית על ידי תא־זרע אחד; הם תמיד ממין אחד, ולרוב דומים מאוד בחיצוניותם.

תאומים סתם (fraternal twins):תאומים משתי ביצים, שכל אחת מהן הופרתה על ידי תא זרע מיוחד. הם אינם דומים יותר במובן תורשתי מאשר סתם אחאים.

תכונה קנויה (acquired character): קו־אופי שהתפתח בפרט עקב תגובותיו לתנאי סביבה, מכונה גם – תכונה נלמדת או נרכשת.

תקין (normal) נורמאלי: השכיח ביותר; המידה הבינונית של תכונה גופנית או נפשית.


להלן ניתנים שמות חיבורים עבריים אחדים העוסקים בשאלות התורשה והסביבה. תיאור החיבורים 2–5 הוכן על ידי דבורה פטינקין.

1. י. ליבוביץ: התורשה מהי? – המחבר מתאר את עובדות־היסוד מתחום התורשה, הידועות בימינו. הוא דן בתכונות העוברות ושאינן עוברות בירושה וכן בחוקי התורשה, מתאר את תרומתו של מנדל לתורת התורשה ומסביר את המושגים גינים, גיניטיקה ומוטאציה.

2. אל. ברש –ד. אילון־סירני; ביולוגיה כללית, תש"ד. – בספר פרקים במקצועות שונים בביולוגיה, כגון אמבריולוגיה, גיניטיקה, אבולוציה, רבייה ובלוטות ההפרשה הפנימית. הפרק ו' (עמ' 119–165) עוסק במיוחד בתורשה; אך גם בשאר הפרקים נדונה בעייה זו לא פעם אחת. הספר מתאים לבני הכיתות העליונות של בתי הספר התיכוניים.

3. ג‘. ב. ס. הולדיין: המדע בחיי יום יום, תש"ו. – קובץ מאמרים מדעיים הדנים בבעיות פיסיולוגיה, גיניטיקה, פיסיקה ורפואה וכן במזון, בוויטאמינים ובמחצבים כמקורות האנרגייה שלנו. תוכן הפרקים ב’ (התורשה) וכן ג' (האבולוציה) קרוב ביותר לבעיות הנדונות בקונטרס זה. ספר שווה לכל נפש, סיגנונו ברור ושוטף.

4. פ. דה קריף: מדבירי הרעב 1942. – בספר תולדות חקלאים קשי עורף, שניסו לשפר את זני התבואות שלנו, כדי להפיק יותר מזונות מחלקת־אדמה קטנה. הם לחמו לחיטה משובחת יותר, שתוכל לעמוד בפני פגעי הבצורת ובפני התקפות החילדוֹן השחור. מהם גילו את יתרונות ההיברידים שבתירס. מהם גילו את הוויטאמינים והוכיחו את חשיבותם לגופנו. הפרקים הדנים בגדילת התירס והחיטה נוגעים במישרין בבעיות התורשה. 

5. צ. רודי: גריגור יוהאן מנדל, חייו ותורתו, תרצ"ו/ז. – בחלקו הראשון של הספר תולדות חייו ופעולתו של מנדל, ובחלקו השני עקרונות תורתו בשטח התורשה; חוקי התורשה העיקריים ותיאורי התחלקות התא. דפים אחדים מוקדשים לתורשת האדם בלבד; נדונות תכונות ומחלות המועברות מדור לדור על ידי הכרומוזומים.

6. לנושא הנ“ל מוקדש גם מאמרו התמציתי של מ. ברוכוב: מנדליסמוס, ליום הולדתו המאה של גרגור מנדל, נדפס ב”התקופה“, כרך ט”ז, תרפ"ד, עמ' 326 עד 341.

7. נ. טורוב: הפסיכולוגיה בימינו, כרך ב' – הפסיכולוגיה של הציבור, תש"א. – הפרק השני (עמ' 30–87) מוקדש לנושא “תורשה וסביבה”. המחבר מסביר את התפתחות ההשקפות על ההשתלשלות והתורשה מימי לאמארק ועד מורגאן, דן בירושה הביולוגית והרוחנית ומבהיר את חילוקי הדיעות שבין חסידי הגישה הביולוגית והסוציולוגית. נדונה בעיית התאומים הזהים והורשת התכונות, שנרכשו בחיים האישיים. המחבר מסביר את הבעיות גם מבחינה לאומית ופידאגוגית.

8. נ. טורוב: הערכות, בעיות תרבות וחינוך, תש"ז. – המאמר הראשון בספר (האישיות של היחיד ושל הציבור, עמ' 3 –27) וכן המאמר השלישי (השפעת חיי הגלות על הפסיכיקה היהודית, עמ' 38–59) קרובים ביותר לנושא הנידון בקונטרס זה.



  1. צריך להיות “3זרר” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. צריך להיות “שתי” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. לשם הבנת הטבלאות ב. ג. יש לקרוא בעיון את ההערה הבאה: מבחן המישכל היא מערכת של שאלות, תרגילים ופעילויות, שבשביל לפתור אותם יש להפעיל את ‘האנרגיה השכלית’ של האדם. השאלות הללו מסודרות בכולם, מן הקל אל הכבד וערוכות בהרבה מקרים לפי הגילים, כלומר לכל שנת־חיים מספר קבוע של שאלות שיכולים לפתור ילדים בינוניים בשכלם, בני גיל זה. לפי זה אפשר לקבוע בשנים את גיל המישכל של הילד, כלומר את השלב בסולם השאלות, שאליו הגיע הילד, שפתר את השאלות, שלב זה מהווה את גיל המישכל של הילד. מנת המישכל – Intelligence Quotient (I.Q.) מתקבלת על ידי חלוקת גיל המישכל בגיל החיים. במלים אחרות –

    מנת המישכל = גיל המישכל חלקי גיל החיים. כדי להיפטר מן השבר, מכפילים את המנה במאה ומקבלים מספר שלם.

    לדוגמה: אברהם הגיע במבחן המישכל עד השלב של 8 שנות מישכל; זהו גיל המישכל שלו. אם הוא בן 8 שנים, תהיה מנת המישכל שלו: 8/8 = 1. נכפול מספר זה במאה ונקבל: 100 כפול 1 = 100 נקודות. אברהם הוא אפוא ילד נורמאלי, באשר גיל החיים שלו וגיל המישכל שלו שווים; דבר זה אנו למדים מגודל מנת המישכל שלו, שהיא 100 נקודות.

    יצחק הגיע בפתירת מיבחנים עד השלב המתאים לבן 10 ואף הוא בן 8 שנים.

    מנת המישכל שלו: 10/8 = 125 נקודות. נמצא שיצחק הוא ילד מעולה, הואיל וגיל המישכל שלו עולה על גיל החיים שלו. זאת למדים אנו ממנת המישכל שלו, העולה בשיעור רב למדי על 100 נקודות.

    יעקב הגיע במבחן עד השלב של 6 שנות מישכל ולו גיל החיים של 8 שנים. מנת המישכל שלו: 6/8 = 75 נקודות. נמצא שהמישכל של יעקב ירוד; הוא עומד על הגבול – בין ילדים נורמליים ואנורמליים, וגיל המישכל שלו נופל בשיעור לא קטן מגיל החיים שלו. זאת למדים אנו ממנת המישכל שלו הנופלת ממאה נקודות.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות