הנפשות בספר    🔗

שעשוע מלכה – כייס וסרסור.

פלורנס – אשתו.

טובה – בתם.

ראובן, דני ודודיק –בניהם.

פאריזה – אמא של פלורנס, סבתה של טובה.

רחל – גרושה, חברתו לשעבר של שעשוע, אם בתיה.

בתיה – בתם של רחל ועזרא.

עוזי אלון – מדריך של בתיה.

לילי – מארחת בבארים, נשואה למרדכי.

מרדכי – חבר לעבודה של שעשוע.

זכי – כייס מקצועי סוג א’־א'.

מנשה – אב לארבעה־עשר ילדים ומסייע לשעשוע.

שמחה־יעקב – מעסיקה לשעבר של לילי ובעל תיקים פליליים רבים.

פליכס – החבר יפה התואר של טובה.

יחיאל קרישבסקי – דקורטור, וילונות.

יוסוף – מלוה בריבית.

רינה – חברה לעבודה של שעשוע.

שוש – חברתה של טובה, האוהבת לתפוס טרמפים.

כדורי וחאקי מויזיס – עורכי־דין.

שלמר – שופט מחוזי.

¹ארנון – מנהל לשכת סעד.

²מחבר הספר – עובד בלשכת ארנון.

 

חלק ראשון: תקוה    🔗

 

פרק ראשון: התחלה חדשה    🔗

שם?

שעשוע.

שם האב?

צדק.

המשפחה?

מלכה.

מקצוע?

לשאלה זו לא היתה בפי העולים החדשים תשובה מן המוכן. לרוב היה רובקה מעביר על המשבצת קו נטוי. כדי לרענן במעט את שגרת יומו, יש והיה ממלא אותה על דעת עצמו. הבאים למעברת חלסה היו עם הארץ בעירק, רוכלים, חנוונים זעירים, מוכרי־מים בכדים ובעלי מלאכה פשוטה שאינם יודעים קרוא וכתוב. הדבר נחשב בעיני פקיד מחלקת הקליטה, הומור תמים כאשר היה מעניק תואר של פרופסור לפיסיקה למי שנראה נושא־כלים בשוק. ממילא, הצטדק בליבו, אפסי הסיכוי למצוא ביניהם בעל־מקצוע שיש ביקוש לשירותיו. משבצת המקצוע בטופס הייתה מיותרת, וספק אם אי־פעם יעיין בה מישהו בכובד ראש. כך היה אומר רובקה, בשיחות פנים אל פנים ובדרשותיו בפומבי.

ראובן ברזל היה אומר שאת עברם השאירו העולים החדשים מאחוריהם, גם את משלחי־ידם העלובים. התחלה חדשה מצפה להם. לעולים החדשים במעברת חלסה תינתן הכשרה מקצועית בחקלאות, בבנייה ובתעשייה, בהתאם לצורכי המשק ובמסגרת הכללית של הקימום הרוחני במדינת ישראל המתחדשת. יינתנו להם משלחי־יד נאים שיזקפו את קומתם השחוחה. משום כך לא היה בתארים הרמים, שהיה מדביק לדלת העם הניצבים לפניו בתור, רק מן הגיחוך. אלה ביטאו תקוה, שעצם החיים בישראל יפתחו את החרצובות ויקראו דרור לתעצומות הנפש הרדומות והכבולות בעולים החדשים, והם יישאו כנף וימאירו אל על, לפסגות הישגי האדם. בשנת 1952 אלה לא צלצלו כמליצות באוזני רובקה ובאוזני שומעיו.

שחוק פרח בלחייו בהביטו בצעיר, העומד עדיין דומם לפניו, ושנראה לו נער שליחויות, או ממלא נארגילות בבית קפה ערבי. רובקה רשם בטופס, מֶטַאלוּרְג" ופנה אל שעשוע לאמור: “חבר יקר, אתה הולך אל דודיק, וכל מה שהוא יגיד לך, זה תעשה.” הוא חתם על פתק ממוספר ונתן אותו בידיו. “כן חבר,” אמר שעשוע. מידה זו של עברית כבר הייתה שגורה בפיו.

דודיק היה שם דבר באגודת פועלי בניין, מראשוני הסוללים והבנאים, שכל עוד עמד גופו בכך, עסקו ידיו במלט ובלבנים. גם עתה, לאחר שזקן ונחלש גבו, לא רצה מנוחה בעבודה משרדית והתנדב להדריך עולים חדשים בבנאות, הרחק מביתו.

“הנה כך, חבר,” היה קורא באוזני שעשוע בעת שהורה לו אלף־בית בהנחת לבנים. “אין טוב מעבודת כפיים, המנקה את הנפש ושומרת עליה מפני מחלות ולוכּסוס, ומכל העבודות הכי יפה עבודת הבנאי, הזוקפת את הגב ומחזקת את הלב. זכור, חבר שעשוע, את ישראל אנחנו הקמנו, פועלי הבניין.”

“כן חבר” אמר שעשוע.

“חבר טוב אתה, שעשוע,” אמר לו דודיק וטפח בכתפו לאות ידידות. הוא שבע נחת מחניכו. ידי שעשוע היו חרוצות והתיאום ביניהן נמרץ ומדויק. ארשת סיפוק התפשטה על פניו הקמוטים והשזופים של דודיק, המכותרים בלורית שיבה שצהבה בשמש. “אתה תהיה בנאי סוג אלף־אלף”, שיבח את שעשוע. שעשוע התחבב גם על רובקה, שבנוסף לתפקידו במחלקת הקליטה, שימש גם כרכז של מפא"י במקום, ועל דני, חבר קיבוץ שכן, שלימד את המובחרים בפועלים החדשים של חברת המים “מקורות” לנהוג בטרקטור. שעשוע היה עליז, פניו נתחייכו בנקל ובמגעיו עם הבריות היה שמח ורחב לב. לא פעם היו מדריכיו מרימים אותו על נס ומציגים אותו כמופת לחבריו.

את הדיבור העברי קנה ללא קושי. אבל נבצר משעשוע לקרוא ולכתוב, מהיותו חסר סגולה זו מלכתחילה. על ניירותיו היה חותם בטביעת בוהן, מה שהסב למדריכיו מעט אכזבה. מבקשים היו לראות בו מי שנהפך בין לילה מבער למשכיל, מעין אזוב ששגה לארז. כה האמינו דודיק, דני ורובקה באוירה המחכים של עצמאות ישראל, שלא חסכו מעצמם מאמץ, לחוד וביחד, להנחיל לשעשוע את אמנות הקריאה והכתיבה.

“בספר הוא מביט וראייתו חדה, אבל מחשבותיו מרחפים במקום אחר,” סיכם דודיק וזנח את תלמידו.

במרוצת הימים התפכחו דודיק ודני מהתלהבותם הראשונה ולא ציפו עוד שעצם המעבר מגלות דוויה למולדת פורחת יחולל למו עיניהם פלא בשעשוע ובחבריו. הם נתפסו לאמונה ששינוי יהודי גלותי נחשל לישראלי מפותח, ייארך שנתיים לפחות. כיון שכך חזר דודיק למקום מגוריו בתל אביב, ודני לקיבוצו.

רק רובקה עוד להט בתוחלתו. הוא היה מראשוני המתנחלים בעמק יזרעאל ובגלל קדחת קשה נאלץ להיות עסקן באחת הקריות שליד חיפה. בעבודתו במעברה ראה המשך חלוצי לייבוש ביצות העמק ובליבו נשבע שהפעם לא ייטוש אותה לעולם.

הוא בטח בשעשוע, עד כי הפקיד בידיו את מפתחות מועדון ההסתדרות. שעשוע היה ראשון לפותחו ואחרון לנעלו ונדרש להקפיד על הניקיון ולדאוג לסידורו בהתאם לצורכי הפעילות שבו. שמחתו הרבה בעת שקיבל את המפתחות לידיו הייתה לרובקה אות ברור לגודל מסירותו הציבורית.

גם ב־7 במאי 1953, ימים אחדים לאחר חגיגת יום העצמאות, כאשר נעצר שעשוע בעוון משחק קובייה במועדון, לא נתערער בו אמונו של רובקה. אדרבה, הוא נתייצב לימין שעשוע לאורך כל הדרך עד למשפט בפני שופט השלום בטבריה, במשך מהלכו, ואף לאחר מתן גזר הדין.

תחילה ניתך זעמו על הסמל שעשה לשעשוע תצלום משטרתי ונטל ממנו טביעת עשר אצבעותיו וצירפם לתיק הפלילי שפתח על שמו. בזה תואר שעשוע כבעל גוף מלא, פנים מלאים שגונם בהיר, שער מלא, מצח רגיל, עיניים חומות קטנות ושפם דקיק.

“עשית ממנו פושע!” זעק רובקה לעבר הסמל ונפנף בתיק המשטרתי. הוא קרא להשמיד את התיק.

לכך סירב הסמל. גם המשטרה הייתה חדורה בשורת הממלכתיות ושאפה לסגל לאזרחי ישראל הרגלי ציות לחוקי המדינה. הסמל הצביע על פקודת החוק הפלילי וביאר לרובקה סעיפים אחדים, עליהם עבר שעשוע. דברי הסמל נשמעו לרובקה כבלתי רילוונטיים, מין תפלויות מדוקדקות של פקיד חוק צר מוח. כבר היה בדעתו לשים פעמיו אל הממונים על הסמל, מהם ציפה להבנה. אבל הסמל לא הסתפק בקריאה מספר החוקים והרהיב עוז להטיף מוסר לרובקה. “מועדון ההסתדרות זה לא ברדק בשביל קלפים וקובייה,” כך אמר.

לשמע הלקח הזה נתלקח רובקה. דברי תשובתו נטרפו בחמת רוחו, ולא כולם יצאו מפיו, המעט שיצא, הושמע בצריחה קורעת לב. מה שאמר לסמל היה בערך זה: “ישראל אינה מקלט רק ללורדים, לבני עלייה שנתחנכו במדרשות גבוהות על הליכות ונימוסים יפים, לא רק לפרופסורים ולמי שמורגלים להאזין לקונצרט לכינור של מוצרט. משימת ישראל היא לקלוט א מי שהגלות המרה לו וניוונה אותו. על ישראל לקבל באהבה גם משחקי קלפים וקובייה, כדי לעמול לעשותם בני־אדם יפים. והמועדון אינו ברדק!” המשפט האחרון נשמע בכל טבריה, כה גדולה הייתה הזעקה של רובקה.

הסמל קר הרוח העיר, כי משחק הקובייה של שעשוע עם חבר מרעיו התפתח לריב סכינים, שבסופו נזקקו אחדים ממשתתפיו לטיפול רפואי. הערה זו הגבירה את סערת רוחו של רובקה. קודם להליכתו למשטרה חקר את שעשוע, וזה הסביר לו את עילת הקטטה בכך שבן טיפוחיה של מפלגה עוינת לתנועת הפועלים חדר למועדון ההסתדרות, באמתלה, שרצונו להצטרף למשחק הקובייה. לרובקה היה נהיר מעל לכל ספק שאותו יריב חדר למועדון בשליחות של חבלה, וכי שעשוע הוכיח את דבקותו בערכי ההסתדרות בכך שקם להגן על כבוד המועדון באגרוף ובסכין. עתה חשד רובקה בסמל שהוא סוכן בסתר של אותה מפלגה יריבה, ומעצר שעשוע היה חלק מקנוניה שפלה. היה גמור עמו להוציא את האמת לאור ובכך לסכל מזימת רשעים.

בבית משפט השלום בטבריה, ב־23 במאי 1953, נשא רובקה את דבריו מהכתב. הוא הדגיש, בקול רווי־רגש ובתנועת ידיים, כי לשעשוע ניתנה התחלה חדשה, כי הוקנה לו מקצוע חדש, מלאכת הבנאי, כי החל ללמוד קרוא וכתוב וכי צופה הוא למלא את חייו בתוכן קונסטרוקטיבי. שעשוע החף מפשע נפל קרבן למזימה מפלגתית. אל לו לבית במשפט לשבש את דרכו לחיים חדשים.

השופט שמע את הסמל ועדים אחרים של התביעה, אף היטה אוזן קשובה לדברי שעשוע עצמו. גזר דינו היה כעין פשרה. את שעשוע מצא אשם, אבל פטר אותו בעונש קל, מתן ערבות בסך שלוש־מאות לירות להתנהגות טובה במשך שנתיים, או חודש מאסר תמורתה. רובקה שלף את ארנקו מכיסו ושילם, שטר אחרי שטר, בהפגנה מרשימה של מחאה, את דמי הערבות.

סיפור זה סידרתי מפרטים שליקטתי מהתיק הקודם של משפחת מלכה בלשכת הסעד, הטיפול בילדיה נמסר לידי והתחלתי להרכיב את התיק השוטף. פה ושם ערכתי את הדברים, בעיקר על־ידי השמטה, קיצור ותוספות להבהרת הרקע והנפשות הפועלות.

לא תמיד אעשה כך. האמיתות העובדתית חשובה לי מאד. לכן, ככל שאוכל, אשתדל להביא דברים בשם אומרם. כי גם הלשון וניביה הם חלק מאותה אמיתות.

 

פרק שני: פלורנס    🔗

שעשוע תמיד היה עם זונות. גם בעירק. אני שהתחתנתי איתו לא נשארתי אצלו שנה. כל הזמן הייתי אצל אמא שלי, ברוגז. אז אני אסביר לך איך התחתנתי איתו.

ב־1948 הייתי מטומטמת. הייתי קטנה ולא הבנתי. ואבא שלי היה נורא מסכן. לא היה מאלו המפותחים. היה רק הולך לבית־כנסת והיה מתפלל. הוא היה עובד בנעליים.

אנחנו היינו גרים עם הדוד שלו, בבגדד, בבית גדול, חדרים חדרים. ואמא של שעשוע הייתה הולכת ובאה אצל האח שלה. היא הייתה מגורשה, והייתה באה, אוכלת ושותה אצל האח שלה, השכן שלנו.

אז היא שמה עין עלי. אני הייתי בת חמש־עשרה והייתי צריכה להתארס עם מישהו אחר, מהמשפחה שלנו. היה נורא בחור טוב. אבל מה? היה קצת שחור. הבנות מהרחוב שלנו אמרו לי, “את תיקחי את השחור הזה, תביאי ארבעה־עשר ילדים, תשלמי עליהם ולא ייקחו אותם ממך לחתונה.”

ואז הוא בא, שעשוע, עם אמא שלו, אל הדוד. באמת יפה היה, והבנות מהרחוב אמרו לי, “תיקחי הבחור הזה, הוא יפה ונחמד.”

אני לא יודעת מה שעשוע היה עושה. היה אצל שחקנית אחת. אחת רקדנית. הוא גדל אצלה. אני לא יודעת. לא עשיתי חשבון, מה הוא עובד, מה הוא עושה. לא שום דבר. אמרתי להורים שלי, “אני לא רוצה להתארס עם הבן־אדם מהמשפחה שלכם. אני לא מסכימה.” ואמא של שעשוע כל הזמן שמה עין עלי. אז התארסתי איתו. נשארתי שלוש חודשים מאורסת. אחרי זה התחתנתי. עשיתי לו חדר. קניתי לו גם רהיטים. אבא שלי נתן. הוא היה חי ועובד. ארבע מאות כסף נתן.

נשארתי שבעה ימים נשואה. אחרי שבעה ימים הוא הרביץ לי. הרביץ וסחב עלי סכין. למה? היינו אני ואמא שלו והוא ביחד באותו החדר. ולא היינו משתוות. ראיתי שבחורות באות בשבילו, זונות. אני הייתי צעירה והייתי מקנאה. הייתי בוכה. אז חמתי הייתה אומרת לי, “תראי זה עוד צעיר, בן שבע־עשרה. הוא ילך ויעשה מה שהוא רוצה. את צריכה לסתום את הפה שלך. מה שהוא יעשה הוא יעשה. אבל את לא צריכה לפחד. הוא לא יגרש אותך. הוא יבוא אצלך. אבל מה שיעשה בחוץ הוא יעשה, והוא יבוא אצלך בלילה. מה אכפת לך ממנו מה הוא עושה? אם את לא רוצה, הדלת פתוחה. את יכולה ללכת להורים שלך.”

והוא שעשוע, שבר את כל החדר, את כל הרהיטים, את כל הזה. אז אחרי זה התחלתי לבכות, ולא יודעת מה לעשות. הלכתי לאמא שלי. ההורים שלי היו נורא מסכנים. לא היו מפותחים, וזה. ואבא שלי לא יודע בחיים שלו מה זה משטרה. אז אמא שלי התחילה לרוץ פה ושם למשטרה. באו משטרה וראו בית הכל הפוך, רהיטים שבור, בגדים שרופים. לקחו אותו למעצר.

אחרי זה אמר לי, “אם לא תוציאי אותי ותשלימי איתי, אני ארצח אותך.”

אני פחדתי ממנו, אז הוצאתי אותו. גם האנשים אמרו, “לא יפה, פלורנס. שעשוע היה שיכור, לא ידע מה עושה, עוד צעיר, עוד לא מבין, וזה.” וגם אמא שלי אמרה.

השלמתי איתו, נשארתי אצלו שבועיים, פתאום אמר לי, “את יודעת מה? אנחנו צריכים לנסוע.”

“לאן לנסוע?”

“לבצרה.”

“טוב, אני אסע איתך.”

לא ידעתי מה יש לו בלב. הייתי צעירה והייתי אוהבת אותו. אז הביא את החברה שלו, וגם את האח שלה, היה ארס עליה. נסענו לבצרה ואמא שלי לא יודעת מזה.

הגענו בלילה בשתים־עשרה, לבית מלון. הזונה הזאת הייתה אוהבת אותו. הייתה ערבייה נורא יפה, והייתה אוהבת אותו, ואני הייתי מקנאה: היא הייתה צוחקת איתו, ואני הייתי בוכה.

אז הוא אמר לי, “”תראי איך שהיא עובדת. אבל איך היא תעבוד בשבילנו ואנחנו נאכל ונבלה ונעשה חיים? גם את צריכה לעבוד."

אמרתי לו, “לא משתלם לי. אם יש לך חשבון כזה והבאת אותי, וההורים שלי לא יודעים שנסעתי איתך, אתה בעלי, ואני האמנתי בך. אם אתה רוצה לעשות לי דבר כזה – אני לא מסכימה.”

פה ושם, אמר לי, “אני עולה לישון למעלה על הגג, אני והיא.”

"ואיפה אני אישן?

“את ואח שלה תישנו ביחד, בחדר.”

אמרתי לו, “אני לא מסכימה לישון עם ערבי, ועוד אתה יושן איתה למעלה.”

היה ריב. הרביץ לי, ברח. לקח את החברה שלו, את האח שלה, בשעה שתים בלילה וברחו.

זה היה בית־מלון של ערבים. ואני לא ידעתי את העיר. איפה לצאת, איפה ללכת. והיה לי זהב, אבל הוא לקח את כל הזהב שלי. לקח את הבגדים שלי. השאיר אותי כך בחדר, לבד. התחלתי לבכות. לא ישנתי עד הבוקר.

אז בעל בית־המלון אמר לי, “בואי, אקח אותך למשטרה.” הלכתי למשטרה. התחלתי לבכות. הקצין אמר לי, “את יודעת מה? את תהיי בשבילי ואני אעשה לך הכל, ושילך הוא לעזעזל.”

אמרתי לו, “לא, אני לא מסכימה לדבר כזה, אני לא רוצה.”

הייתי כבר בהריון עם טובה, ועוד לא ידעתי. חזרתי למלון, אבל בעל בית־המלון אמר לי,“תצאי, אין לך כסף, אין לך כלום, תצאי.”

אז יצאתי.

אני מסתובבת ברחובות ובוכה, לא יודעת מה אעשה. פתאם מצאתי רקדנית אחת. אומרת לי, “מה יש לך, למה את בוכה?” הרקדנית הייתה יהודייה, מהמשפחה של בעלי, והיא מכירה אותי. אמרתי לה העניין כך וכך.

היא אמרה לי לבוא אצלה. לקחה אותי אצלה שלושה ימים. הייתה רוקדת בבאר. הייתי הולכת איתה. בסוף ראיתי שהיא מביאה איתה גם כן בחור אחד, שניים, שוכבת איתם. לא יכולתי לסבול ועזבתי.

אז ראיתי ערבייה אחת והיא אמרה לי, “בואי אצלי ואני אתן לך כסף, למה את בוכה, תנוחי.”

לא יודעת מה, הלכתי איתה. היא הייתה ארסית. אני לא הכרתי אותה שהיא ארסית. תראו איך אני התגלגלתי. הלכתי אצלה, אני רואה מלא זונות ערביות.

אמרתי, “אוי אלהים, איפה אני נכנסתי, מה עשיתי?” ואני חשבתי שיש לה לב טוב, תיתן לי כסף ללכת לעיר, או לאיזה מקום. אמרתי לה, שאני רוצה ללכת. אמרה “את לא תלכי מפה. איך שהם עובדים גם את תעבדי. תלכי עם כל מי שייקח אותך.”

אני רואה אחד שבא כזה עגול, שמן. אני רואה אותו, נבהלתי. התחלתי לבכות. ברחתי. בשתים־עשרה בלילה.

ראיתי נהג אחד. הנהג הזה היה נוסע לבגדד. אמרתי לי, מה שיהיה יהיה, כך וכך אני מתה. אני מוכרחה ללכת מפה. אמרתי לו, “אולי תעשה לי טוה, אם אתה נוסע לבגדד תיקח אותי?” אמר לי, “בסדר, תעלי איתי.”

אמא שלי מה עשתה?

אני כבר שבוע לא בבית. היא שואלת את חמתי, “איפה פלורנס?” והיא אומרת לה, “אני לא יודעת איפה פלורנס.” אז אמא שלי אומרת לה, מה זאת אומרת את לא יודעת, זו כלתך, ואת גרה איתה בחר אחד, ואת יודעת מה הבן שלך, מה זאת אומרת את לא יודעת? אני רוצה את הילדה שלי!" חמתי אומרת לה, “את יודעת מה? הוא לקח אותה וברח.”

אז אמא שלי, כמו משוגעת, עומדת באמצע הכביש. טקסי, טקסי, מחפשת כל טקסי שעובר, עומדת ובוכה ומחפשת אולי אני נמצאת באיזה טקסי, או איזה פרייבט, או משהו. התחילה להסתובב כל היום וכל הלילה, בלי אוכל, בלי שום דבר.

יש בבגדד רחוב מיוחד של זונות. הלכה לשם לחפש עלי. נכנסה לאחת ארסית, ואומרת לה, “אולי את רוצה שאני אעבוד אצלך? תעשי לי טובה, יש לי ילדים ואין לי לתת להם לאכול.” היא רוצה, אמא שלי, לחפש, אולי אני בפנים. נכנסה, עבדה יום, יומיים. ראתה שאני לא שם.

עוד פעם הלכה לעוד בית, ועוד בית. כמה בתים הלכה.

בסוף, אחת ארסית הייתה מכירה אותה. אומרת לה, “את אשה טובה, איך בעלך מסכים שתיכנסי למקומות כאלה, למה באת פה?” ואמא שלי אומרת “כפרה עליך, אני אספר לך משהו. אני מפחדת.” סיפרה לה שהעניין כך וכך. הארסית הראתה לה את התמונה מהחתונה, שעשוע ואני. היא ראתה, אמרה, “מה עשית? איפה מצאת את הבן־אדם הזה?”

“אלוהים הביא אותו,” אמרה אמא שלי.

אמרה לה, “הבן־אדם הזה פושע, הולך עם זונות וגם ארס.”

אומרת לה אמא שלי, “אני לא יודעת.”

אמרה לה, “את העיניים שלך נתת, את הבת שלך.”

בסוף אמרה לאמא שלי שתביא את חמתי, אותה הייתה מכירה. באה חמתי, אמרה לה, “איך את, שהבן שלך כך, מסכימה שלקח את הילדה שלהם? אלה נורא מסכנים, אלה משפחה טובה, איך את מסכימה שהבן שלך יעשה דבר כזה, ייקח את הילדה הטובה ויעבוד עליה?”

חמתי ראתה ככה, נבהלה והתחילה לרוץ. אחת התחילה לרוץ והשנייה אחריה. תפסה את חמתי בשערות והרביצה לה מכות. אמרה, “אני מכירה את המשפחה הזאת וחבל, את יודעת שהבן שלך לא יכול לחיות עם אשה, לא יכול לטפל באשה, איך נתן לך הדם שלך שהמסכנה הזאת תסבול כך?”

הלכו.

זה הכל היה לפני שחזרתי.

חזרתי עם הנהג ההוא והגעתי בבוקר. הלכתי לדוד שלי. כי פחדתי ללכת לאמא שלי. הלך דוד שלי ואמר לאמא שלי, “את יודעת מה, הבת שלך באה.”

אמא שלי הלכה, קנתה רעל, לשים לי באוכל, שאני אוכל. דוד שלי אמר לאמא שלי, אם תהרגי אותה, אנחנו שלום לא נגיד לך ברחוב."

בכל זאת הלכו אצל ערבי אחד שלוקח זבל בבוקר על חמורים. נתנו לערבי חמישים כסף, שאחרי שאני אמות הוא ייקח אותי בזמן של חושך ויזרוק אותי באיזה מקום שאף אחד לא יודע, לא משטרה ולא אף אחד.

אחותי הגדולה באה, היא רצתה לראות מה יקרה לי, ונשארה אצל אמא שלי. אמא שלי שמה רעל באוכל, ואותי שמו בחדר וסגרו עלי במפתח.

כך רצו, לתת לי רעל. שאני אסבול בחדר שעה שעתיים ואני אמות. בגלל שחשבו שהלכתי לעבוד ולעשות הכל בשבילו. לא רצו שהפנים שלהם יהיה למטה. התביישו.

הביאו את האוכל. רציתי לאכול. אחותי הגדולה התחילה לצעוק ולבכות, “פלורנס, אל תאכלי, יש רעל בזה.” בכתה ורבה עם אמא שלי, אמרה לה, “את רוצה להרוג אותה אחת־שתים.”

שמעתי את אחותי הגדולה צועקת, ולא אכלתי. התחלתי לבכות. סיפרתי הכל. אז אומרת אמא שלי, “בואי איתי לרבנות.”

הלכנו לרבנות, סיפרתי את העניין שלי מהתחלה עד סוף. והרבנות כתבו הכל אצלהם. נשבעתי באלהים, על האמת שלי. אמא שלי ריחמה עלי, לקחה אותי אצל אמא שלה.

סבתא שלי הייתה עובדת אצל עשירים. היא לקחה אותי אצלה וגם אני הייתי עובדת.

אחרי חודש ימים בעלי בא, שעשוע, קרחת, בלי שערות, בלי שום דבר. אחרי שעזב אותי לקח את הבחורה והאח שלה לעיר אחרת, והגיעו באמצע הלילה. אז המשטרה עצרה אותו, “מה עשית, מי הבחורה הזאת? אשתך או לא אשתך? מאיפה הבאת אותה?” היה שבועיים ימים במעצר. מי שנכנס למעצר עושים אותו קרחת. אחרי המעצר חזר לבגדד.

בא אל אמא שלי, אמר לה, “איפה פלורנס?”

אמא שלי אומרת לו, “אין לך שום דבר עם פלורנס. גמרנו.”

הלך.

ואני אצל הסבתא. פתאם התחלתי להקיא. אז אני לא יודעת מה זה. באתי לאמא שלי, סיפרתי לה. היא אמרה שאני בהריון. אז אנשים עוד פעם באו, עמדו, ואמא שלו התחילה לבכות ואמרה, “לא כדאי, השונאים ישמחו, תשלימו, ועוד פעם לא יעשה.” וככה וככה.

השלמתי ונשארתי אצלו. כמעט שלושה שבועות עברו, עוד פעם הרביץ לי. הלכתי לאמא שלי ונשארתי עד שילדתי את טובה, בבית של אמא שלי.

אחרי זה נכנסתי, אני וטובה, לבית חולים ארבעים יום. שהיה לי חלב הרבה, שכבתי על החזה שלי ונהייה לי פצעים וטובה הייתה נורא קטנה. לא הייתה יכולה למצוץ את החלב. והוא, אפילו לא בא לבקר אותי, לשאול מה הוליד. הרופאים טיפלו בי. נהייתי בריאה ויצאתי. עוד הפעם בא לקחת אותי. אמר מצא בית, ולא רוצה לגור עם אמא שלו, הוא רוצה להיות בן־אדם, והוא רוצה לעבוד, וזה. לקח חדר על הגג במקום של עשירים, כמו בצפון של תל אביב. התחיל לעבוד אצל בן־אדם אחד, ערבי, נהג טקסי. עבד אצלו בדיוק חמישה חודשים. עד שעוד הפעם עניינים. למטה היה עוד חדר, הכניס אחת, נג’יה, והיה לה ארס. והתחלתי לראות כל לילה שתיה, ומכות, וזה.

אמרתי לו, “מה אני אעשה מאלוהים. יותר טוב תעזוב אותי אצל ההורים שלי, ואתה תעשה מה שאתה רוצה.” מכרתי את הבגדים שלי, מכרתי כל מה שהיה לי ונתתי לבעל הבית. עוד הפעם הלכתי להורים שלי, עם טובה. אבא שלי מתוך שאכל את הלב שלו, וראה אותי שאני סובלת, נשרף. יום על יום היה יורד, עד שנפטר.

ושעשוע עם נג’יה, עד שרב איתה, והיא ברחה. תפסו אותו המשטרה ואמרו לו, “אתה יודע איפה נג’יה?” הכניסו אותו למעצר. עשו אותו קרחת והתחילו בחקירה.

ריחמתי עליו. חשבתי, אולי נתן לה בכונה לברוח. הלכתי לבעל־בית שלו, של הטקסי. והבעל־הבית היה נורא טוב, ועשיר. אמר לי, “אל תדאגי, אני אתן לך כסף ואני אטפל בו ואוציא אותו.” אמרתי טוב.

הבעל־הבית הלך למשטרה, הזמין את כל הקצינים וכל המשטרה, הזמין אותם לבאר, ונתן להם לשתות.

פה שם, התחיל לדבר בשביל שעשוע והצליח להוציא אותו בערבות.

אחרי זה חזר לעבוד

אצל הטקסי. עבד.

יום אחד פתאם אני רואה משטרה דופקים בדלת. איך שפתחתי את הדלת, טובה הייתה ביד שלי, השוטר תפס אותי ואמר שיש לי מעצר. אמרתי לו," “על מה? מה עשיתי?” אומר, “לא יודע, את צריכה ללכת לבית־סוהר.” כמה שבכיתי ואמרתי לו,:“קח עשרים גרוש”, ולא עזר. היו נותנים כסף לשוטרים, לפעמים היו מותרים. לקחתי את טובה והלכתי למשטרה.

במשטרה התחלתי לבכות. טובה התחילה להקיא והייתה חולה. גם באה אמא שלי והתחילה לבכות. לא עזר.

למחרת הלכנו למשפט. אני רואה בן־אדם אחד בא לשופט ואומר לו עלי, “בעלה לקח ממני שלושים כסף והביא לי על שטר חתימה שלה.”

אז אני אמרתי לבן־אדם הזה, “אני מכירה אותך?”

אמר לי, “לא.”

“אני לקחתי ממך כסף?”

“לא.”

“אז איך תבעת אותי למשפט?”

אמר לי, “מותק, אני לא עשיתי משפט. בעלך כתב שטר והוא חתם אותך.”

אמרתי, “אבל לא חתמתי.”

אמר לי, “יכול להיות שהיית יושנת והוא, בעלך, חתם אותך באצבע, מאיפה אני יודע?”

על השטר היה חתימה של אצבע שלי.

אז אמא שלי שלמה את השלושים כסף, ויצאנו.

הלכתי אצל אמא שלי, לא רוצה לראות את בעלי בחיים שלי. אבל יום אחד בא, אמר, “צריכים לנסוע לארץ ישראל, יש מדינה ליהודים.”

לא רציתי.

אבל באו אחותי הגדולה, דוד שלי, סבתא, אמרו כולם, “כולם נוסעים לארץ ישראל, יש מדינה ליהודים.” גם הרבנות אמרו. גם הממשלה של עירק אמרה ככה.

אמרו כולם, שמה בישראל הכל מתחיל חדש וטוב, חיים חדשים. דוד שלי אמר, “שמה שעשוע יהיה טוב, רק ינשום מהאויר יהיה בן־אדם.”

אז אני הלכתי איתו ובאנו ביחד לכאן, המשפחה שלי, שעשוע, טובה ואני, ואמא שלו. אבא שלו גירש אותה, שהייתה צעירה הייתה לא טובה. אומרים כך. עזב אותה בהריון עם בעלי, נסע לאיזה חוץ־לארץ, התחתן שם, הביא בת ובן ושכח מהם.

כל היהודים נוסעים לישראל. רק אבא שלי, מסכן, לא. נשאר בעירק.

 

פרק שלישי: תל־אביב    🔗

גרנו במעברה חלסה (סיפרה פלורנס), ושעשוע היה עובד בחברת המים “מקורות”. היה עובד בבניין, היה עובד בטפסנות, היה עובד יפה מאד.

רק פעם אחת שיחק קוביות במועדון, עשה שם הפרעה גדולה. באו משטרה, אמרו עשה ככה בשביל לגנוב מהכיס של אחרים. רובקה שהיה הרבה בעדו אמר, “לא נכון.” אבל בית משפט נתן לו על תנאי וערבות.

חזר למעברה והיה עובד. לא היה ארס, לא היה גונב. היה בן־אדם. פתאם מת רובקה ושעשוע לא רצה יותר מעברת חלסה, רצה מעברת קוביבה ב', איפה היו הרבה אנשים. לשם עברנו ב־1954.

שם אני התחלתי לעבוד. לא היה טלפון במעברה. מי שבהריון ורצה להליד, אני הייתי מלידה אותה.

היה שם רופא נורא טוב. הוא היה בא אצלנו בצהריים, היה מטפל בחמתי, שהיה לה אסתמה. כל יום היה בא בצהריים, נותן לה זריקה ורואה אותה. קופת חולים הייתה על־ידינו לא רחוק. כל צהריים היה בא עובר אצלנו, הייתי עושה לו כוס קפה, מגישה לו מיץ, היה רואה ניקיון אצלי, וזה, והיה אוהב נורא לבוא.

פעם פעמיים ילדתי מישהי בהריון. אז הרופא שאל, “איך את יודעת ללדת?” אמרתי, “חמתי הייתה כך, הייתי הולכת איתה ולמדתי.”

הרופא אמר לי, “את יודעת, את אשה נורא טובה.” ישב איזה שעתיים, הראה לי איך אני צריכה להליד את האשה. קודם לשאול אותה אם היא תשעה חודשים, לבדוק את הבטן שלה. אם הילד מסתובב, אם הילד רוצה לבוא מהרגליים, אני צריכה לשלוח אותה לבית־חולים. “רק תלמדי לעשות זריקה, תלמדי לדבר ולקרוא עברית, ואת יכולה ללמוד קורס, ויהיה לך מקצוע יופי ביד,” כך אמר.

אני והוא היינו הולכים להליד. היה לוקח אותי לכל המקומות. רצה שאלמד קורס. אבל הראש שלי תמיד היה עם בעלי. שאני רואה אותו הולך ובא, ולא שם לב אלי. הייתה אצלי אחת, קצת לא נורמלית, עושה לי ספונג’ה. תמיד הייתה אומרת, “יש לי אחות נחמדה, יש לי אחות יפה, יש לי אחות ככה.” פעם שמע שעשוע, אמר לה, “טוב, תביאי את אחות שלך, נראה אותה.” הביאה את אחותה. ראה אותה, והיא ראתה אותו. התחילה לאהוב אותו, והוא גם כן. היו עושים פגישות בקופת־חולים במעברה.

שעשוע היה עובד בבית־חנן, היה עובד בעופות וביצים. כל יום היה מביא עוף, כל יום היה מביא ביצים. חמתי הייתה מבשלת. והיו באים שתיהם, מהפגישה בקופת חולים. קודם היא הייתה באה, ואחריה חמישה רגעים הוא היה בא. שאני לא ארגיש שהיו ביחד או משהו. אז שתיהם היו אוכלים בחדר, ואני והילדים שלי – טובה וראובן – היינו אוכלים במטבח, על הרצפה, כמו אלו העניים. הוא והיא היו אוכלים על שולחן. ואני והילדים היינו בוכים. לילה אחד, באמצע הלילה התחלנו להתוכח. אמרתי לו, “אני לא יכולה כך, תעשה סוף, אני לא יכולה לסבול, או אִיתה, או איתי.” אמא שלו הייתה בבית, שמעה, ואז אומרת לי, “זה מה שאת רואה בעיניים שלך. הוא יעשה איך שעשה אבא שלו, אבא שלו גם כן עשה לי צרות, ותסבלי איך שאני סבלתי, אם את לא מסכימה, תלכי לירושלים, לאמא שלך.” אמא שלי לא באה לקוביבה, הלכה לירושלים.

ולבן שלה, לשעשוע, אמרה חמתי, “תשמע, תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לך. היא לא רוצה, הדלת פתוחה, תסלק אותה. ואל תעשה לה עוד ילדים, אם תעשה לה עוד ילדים, היא תקשור אותך, ואתה לא תוכל לזוז מפה עד פה, מספיק טובה וראובן.” כך הייתה אומרת לו.

באמצע הלילה התחלנו להתוכח. קם, לקח נפט, ושפך. היינו גרים בצריף מעץ. רצה לשרוף. אמרתי לו, “אל תעשה שום דבר. אם אתה רוצה שאצא אני אצא.”

יצאתי בלי גרוש, בלי שום דבר, בשעה חמש בבוקר. לקחתי את הילדים שלי והתחלתי לתחנה. באתי לתחנה, אין לי כסף לנסוע לרחובות, ומשם לירושלים. אז אשה שכנה רצה אחרי, אומרת לי, “פלורנס, מהצריף שלי שמעתי מה קרה, קחי חמש לירות עד שתגיעי לאמא שלך.”

התחלתי לבכות. אמרתי לה, “מה, אני לא רוצה.” אומרת לי, “איך תסעי? תבקשי נדבה? אין לך ברירה, קחי, אחר כך תביאי לי.”

הלכתי לאמא שלי. סיפרתי לה את העניין ונשארתי אצלה בבית. וטובה וראובן היו איתי. הייתה לי אחות שעוד לא נשואה. היא טיפלה בשתיהם.

אמא שלי עבדה משק בית. בעשרה בתים הייתה עובדת, עושה ספונז’ה. יוצאת מבית נכנסת לבית. מי בא מעירק הייתה עובדת אצלהם. מכירים אותה הרבה. אז לקחה אותי גם כן לעבודה. שישה חודשים נשארתי. עבדתי וחסכתי כסף.

אחרי שישה חודשים עוד פעם בא. מהשכונה בתל־אביב, איפה שאנחנו גרים עכשיו. אמר, “בואי.”

אמרתי, “אני לא רוצה לבוא.”

פה שם, הלכנו לרבנות. סיפרתי להם העניין כך: “אמא שלו מיטה שלה כאן, אני מיטה שלי פה. מאז שהתחתנתי עד היום אמא שלו באותו חדר איתי. בכלל מהחיים שלי אני לא נהנית. לא יודעת מה זה גבר. לא יודעת שום דבר. והוא הולך לאחרות. ואמא שלו עוד אומרת לי ‘הדלת פתוחה תסתלקי’.”

הרבנות הבינו אותי. החליטו לסדר אותה, אמא שלו, במושב זקנים. אם עכשיו אני מוכנה להשלים איתו?

אבל אני ביקשתי גט.

אז דוד שלו, שהיה שכן שלנו בבגדד, בא לאמא שלי ואמר לה, “תראי, תעשי בשבילי, רק הפעם הזה, תיקחי להם חדר בשכונה בתל־אביב, והם יגורו על־ידי ויותר הוא לא ילך עם הבחורה ההיא.”

אמא שלי שמעה, השפיעה עלי.

אז הרבנות השלימו אותנו. אמרו, בישראל הכל מהתחלה, חדש. ואמא שלי לקחה לנו את החדר, זה שאני גרה עכשיו. התחיל לעבוד בניין. אני הייתי בבית. מטפלת בילדים. הכל טוב ויפה. ככה כמה זמן.

אבל מה?

היה לי בשכונה חברה, פתאם בעלה נפטר. היה לה שלוש ילדים, והייתה בחורה טובה. לא זונה. אז הוא, שעשוע, לאט לאט התחיל לאהוב אותה. אהבו אחד את השני.

שוב התחלתי לסבול ממנו. הפסיק לעבוד, ולא נותן לי כסף. היה כל היום וכל הלילה אצלה. היו הולכים לבארים, היו הולכים לסרטים. וטובה וראובן היו קטנים.

ראיתי שלא נותן לי כסף – במשך שנה לא נתן לי גרוש – התחלתי לעבוד משק בית והייתי נותנת להם לאכול. היה רואה שאוכלים הם, גם הוא היה אוכל. עד סיגריות הייתי קונה לו.

ראיתי שכבר יותר מדי. אמרתי, בשביל מה אני אלך לעבוד וגם אתן לו? אז אני אתגרש ממנו.

ירדנו לרבנות. התחלנו ללכת ולבוא, שישה, שמונה חודשים. בסוף התגרשתי ממנו ולקחתי את הילדים שלי.

התחלתי לעבוד במסעדה. אבל כל עבודה שהייתי עובדת היה רודף אחרי. היה אומר לבעל־הבית, “זאת היא זונה,” ו“זאת היא כך וכך.”

והיה עושה לי באדאלה. מרים לי את השמלה שלי. אז בעל־הבית היה מוציא אותי. היה אומר, “פה עבודה, אי אפשר, בעלך בא ועושה לך הפרעה. אני לא רוצה.” הייתי מפסידה את העבודה.

איפה שהייתי עובדת היה רודף אחרי. חוץ מזה היה בא בלילה, רוצה לשכב אותי. ואני לא הייתי מסכימה.

הייתי אומרת לו, “תראה, אני מגורשת ממך, מה אתה רוצה ממני? תעזוב אותי.”

היה אומר, “את הוצאת עלי מזונות, אף אחת לא תרצה להתחתן איתי בגלל המזונות.”

אז אמרתי, “בסדר. אני אלך איתך לרבנות ואני אותר על זה, שתלך להתחתן.”

ירדתי איתו לרבנות וביטלתי את המזונות.

אחר כך התחיל עוד פעם לבוא בלילה. בא ביום שבת, אמר, “אני מזמין אותך לסרט.” אמרתי, “אני לא רוצה.” פה שם, אמר לי, “את מוכרחה לבוא, אני בעלך ואל תפחדי.” נתן לטובה וראובן שתי לירות ואמר להם, “תלכו לטייל, ואני ואמא שלכם הולכים למוגרבי, יש סרט יפה ואני אקח אותה.” נתתי לילדים צהריים והלכתי איתו. אני מתוך הפחד שלי הלכתי איתו. באנו למוגרבי, אמר לי, “את יודעת מה, לסרט הזה אין כרטיסים, בואי נלך לשפת הים.” לקח אותי לשפת הים. הוריד אותי לא בצד הזה שיש אנשים ומוכרים פלאפל וכל הדברים. לקח אותי מהצד הזה שאין אף אחד. מה רצה? לשכב אותי. אמרתי לו, “אני לא רוצה גבר ולא כלום.”

אמר, “בטח יש לך מישהו.”

אמרתי, “זה עניין שלי, לא עניין שלך, יש לי או אין לי.”

אמר, “אני הגבר שלך.”

אמרתי, “תעזוב אותי.”

פה שם, כבר נעשה לילה. התחיל להרביץ לי. אחרי שהרביץ לי, מה עשה? הוריד לי את הזה, איך אומרים, את התחתונים. שם אותו פה, בכיס של המעיל, ואמר לי, “עכשיו אני אעשה לך באדאלה באמצע האוטובוס. ארים לך את הבגדים שכל האנשים יראו לך.”

הרג אותי מכות. הגוף שלי היה שחור שחור. לא יכולתי לקום מתוך המכות שהרביץ לי. רצה לזרוק אותי לים. ואני לא יודעת להתרחץ. אם היה זורק אותי למים, כמו כלום הייתי הולכת. אבל היה שם בן־אדם אחד שמסתכל עלינו. לא זז, רק מסתכל עלינו. אולי שעשוע פיחד ממנו. אומר לי, “יש לך מזל, שיש מישהו עומד פה. כך הייתי זורק אותך בים וגמרנו.”

אז הסכמתי לחזור לביתה. רציתי לראות שוטר, שאני אחבק אותו ואגיד אותו כך, “דחיל אללה, תציל אותי מהאדם הזה.” כמה שחיפשתי וחיפשתי ושוטר אני לא רואה.

באנו תחנה של האוטובוס, מול רחוב בלפור. עמדנו שם. בא אוטובוס, היה מלא אנשים, ופחדתי שלא ירים לי את השמלה. אז היה ילד אחד קטן יושב, אמרתי לו, “מותק, תעשה לי טובה, הרגליים שלי כואבות, תן לי לשבת.”

הילד קם ונתן לי לשבת, עש שהגענו לשכונה.

מול התחנה יש “תנובה”, ואשה אחת מוכרת דברים. מה עשיתי? איך שאני ירדתי רצתי ל“תנובה”. דחפתי את השולחן ונכנסתי בפנים. חיבקתי את האשה ואמרתי, “תצילי אותי, בחייך, עשי לי טובה.”

והיא יודעת את המצב שלי, שואלת אותי, “מה יש לך?” אמרתי לה, “רוצה לרצוח אותי.” היו אנשים בחנות. נתנה להם איך שיהיה, הלכו.

אז הוא בא. עמד. אמר לי, “איפה נכנסת? את מפחידה אותי? אני לא מפחד מאף אחד.”

והאשה הייתה נורא טובה, והייתה פיקחית. אומרת לו, “אהלן וסאהלן שעשוע, מה נשמע? מה שלומך? אתה בחור טוב, אתה בחור נהדר.” אתה כך ואתה כך. “תעזוב אותה. היא זקנה, מה אתה רוצה ממנה. זאת לא בשבילך. לך תחפש לך בחורה יפה. אתה בחור צעיר, אתה יפה וזה טוב בשבילך. תעזוב אותה, אני מכירה אותך שאתה בן־אדם טוב.” לקחה אותו ככה, בטובות, והתחילה לתת לו קוניאק, אחת אחרי השני כוסית.

הוא שתה, ובשתייה שלו הוציא את התחתונים והראה לה. אומר לה, ושותה, “את רואה?”

היא רואה תחתונים שלי ביד שלו, אומרת, “מה זה?”

אומר לה, “היה מישהו דופק אותה, ותפסתי את התחתונים שלה ביד שלו.”

אז האשה התחילה להסתכל. כן האמינה, לא האמינה, היא רואה תחתונים ביד שלו. היא אומרת לו, “בסדר. תעזוב אותה. תעשה טובה. יש לך טובה וראובן, וזה לא יפה שישמעו הילדים, וסוף סוף זה ילדים שלך, ואין דבר, שתלך לעזאזל. שתעשה מה שהיא רוצה. תעזוב אותה. אתה התפטרת ממנה.”

פה שם, הוא אומר, “הלילה הזה אני לא אעזוב אותה.”

התחילה לדבר איתו, לשכנע אותו. אז הוא אומר לה, “בסדר, את אומרת כך, אני אקח אותה רק לַבַּיְתָה.”

היא אומרת לו, “עזוב אותה.”

אז הוא נשבע בבת שלו שייקח אותי ושום דבר לא יעשה לי. ובאמת כך היה. לקח אותי עד הביתה. אני לא יכולה ללכת מתוך המכות. אז תפס אותי כך ביד, לקח אותי לַבַּיְתָה. השכנה שלי אומרת לו, “מה קרה? מה יש פלורנס?” אז הוא אומר לה, “ירדה מהאוטובוס ונפלה. לא יודע מה קרה לה ברגל. לא יכולה ללכת.”

נכנס בפנים, עשה לי כוס תה, והלך.

למחרת באה אמא שלי מירושלים. אמרתי לה, “אמא, איך באת?” היא אומרת, “אני חלמתי חלום אתמול בלילה ובאתי”.

סיפרה חלום שלה. אבא ואמא שלה היו עומדים בשמים ואמרו לה, “הבת שלך פלורנס הייתה באה אצלנו.” אבא ואמא שלה, שהם מתים.

אז היא אומרת לי, “אבא ואמא שלי שלחו אותי, אמרו לי קומי תלכי תראי מה קרה לפלורנס.”

אמרתי לה שאני לא מאמינה.

אומרת לי, “לפי חלום שחלמתי אני באתי אצלך. מה קרה לך?”

אמרתי לה, העניין כך וכך.

אז אמא שלי נשארה לישון אצלי. בלילה בשעה שתים־עשרה הוא בא. לא חשב שאמא שלי אצלי. דופק בדלת. אמא שלי ענתה לו. אמרה, “שעשוע, מה אתה רוצה?”

אמר, “אני רוצה לראות את הילדים.”

היו מדברים דרך הדלת.

היא אומרת לו, “למה עשית דבר כזה? מה זה הפקרות? לקחת אותה לים רצית לזרוק אותה לים והיא לא יודעת להתרחץ, מה זה?”

אמר, לא נכון, היא משקרת."

אמרה, “לא מספיק שהיא סבלה ממך, התגרשה ממך, ואתה עוד רוצה לזרוק אותה לים? מה עשתה לך רע? כל הזמן לא היה לה מה ללבוש, וכל הזמן מכות, עכשיו מה אתה רוצה ממנה? היא לא רוצה מזונות, היא לא רוצה שום דבר ממך. בשביל מה אתה בא? מה זה ההפקרות הזה, שתבוא באמצע הלילה ותעשה מה שאתה רוצה?”

אז הוא אומר, “כך את אומרת לי, הפקרות?”

התחיל לשבור את הזכוכיות. היה לי חלון על הדלת, שבר את הזכוכית, נכנס בפנים. איך שנכנס התחלתי לצעוק. השכן שלי, עזרא אבא של בתיה, פתח את הדלת. איך שפתח, אני קפצתי בפנים וסגרתי את הדלת שלו אחרי.

שעשוע התחיל לחפש סכינים. תפס את אמא שלי מהראש שלה והתחיל לתת אותו בקיר, בקיר, בקיר, עד שנפתח לה דם. כל השכנים התעוררו.

אז עזרא אבא של בתיה, היה אז נהג מונית, אמר לרחל אמא של בתיה, “קומי רחל, תראי מה קרה שם, מה את יושנת ולא מרגישה? קומי רחל תראי את פלורנס ואת אמא שלה, דם יוצא לה, הבית שבור, כל השכנים התעוררו, איך רחל את יושנת כך כמו מטומטמת?” אז רחל אמא של בתיה באה והתחילה לצעוק. לצעוק. לצעוק.

השכנים כולם הסתכלו עליו. אף אחד לא יכול לתפוס אותו. כולם מסתכלים ומפחדים ממנו. גם עזרא אבא של בתיה. רק רחל צועקת.

שעשוע שבר את הדלת ונכנס לחדר של עזרא, איפה שאני. הביא אוכל חם ושפך לי על הראש, מלמעלה עד למטה. אז אני נשרפתי עם האוכל. רצתי מרחוב לרחוב, ורחל ועזרא מובילים אותי בידיים למשטרה.

למשטרה סיפרתי העניין: הוא תמיד רוצה לשכב אותי ואני לא מסכימה. הייתי אומרת לו, אני מגורשה, אין לי כסף, ואם אני ייכנס להריון מה יהיה? אבל הוא רצה לעשות שתי תפקידים, גם ילך שם, גם פה יבוא.

המשטרה שמעו, באו, ראו כל הבית שבור. אבל הוא כבר ברח. מה עשו? כתבו בניירות שלהם והלכו.

למחרת בא חבר שלו, אמר לי, “את יודעת מה, בעלך קנה מים אש, נכנס לבית־מרקחת אמר יש לו קערת בית־שימוש לא טובה, רוצה מים אש, ונתנו לו.”

בכל בית־מרקחת קנה קצת. אז מה הם יודעים? יודעים שרוצה לשפוך לי? יודעים שיש לו משהו. קנה וקנה עד שהיה לו חצי בקבוק. ושם בכיס.

אני שמעתי כך, לקחתי את הילדים שלי, את טובה וראובן, התחלתי לבכות, לא יודעת מה, איפה אני אישן. מצאתי אישה אחת, הייתה גרה בכפר שגרו בו פעם ערבים. אומרת לי, “מה יש לך? למה את בוכה?”

אמרתי לה.

אז אומרת לי, “בואי אצלי.”

לקחה אותי אצלה. אשה מבוגרת. ואני והילדים נשארנו שם חמישה־עשר יום. עד שבא שעשוע בשעה שתים בלילה, חצי בקבוק מים אש בכיס שלו, ונכנס. השכנים התעוררו, שואלים, “מי זה שם? מה זה פה?” אמרו לו, “פלורנס איננה.” התחילו לדבר איתו, התחיל לשבור בדלת.

אמרו לו, “אנחנו נשבעים בילדים שלנו שפלורנס איננה, לא היא ולא הילדים שלה.” ואמרו עוד, “אתה שובר ורעש כזה אתה עושה, אתה חושב שאם טובה וראובן היו פה לא היו בוכים? היו צועקים. אבל היא איננה.” האמת ששמתי אותם מתחת לשמיכה ולחצתי עליהם. כמעט נחנקו.

לקחו אותו בטובות. לקחו מהיד שלו בקבוק מים אש, והלך. לא מצא אותי, והלך.

אני נשארתי עם האשה. בגַנָבוּת הייתי הולכת לעבודה. שהייתי יושבת באוטובוס הייתי מתכופפת כך שלא יראה אותי, כי האוטו של הכפר עובר דרך השכונה. הייתי נוסעת מכופפה כמו איבדתי כסף.

טובה שלי, הייתי אומרת לה שתלך לבית הספר ברגליים שלה. לא הייתי נותנת לנ לנסוע באוטובוס, שלא יתפוס אותה. הייתה הולכת ברגל דרך אחרת חצי שעה, עד שלושת־רבעי שעה, עד שהייתה מגיעה לבית הספר. הייתי מתביישת לבקש בבוקר כוס תה מהאשה, או משהו. טובה הייתה הולכת בלי תה. טובה הייתה בת שמונה, ראובן היה בן שש. בבית הספר הייתה המורה נורא צועקת עליה, למה שהיא באה מאוחר. אז הייתי אומרת לטובה, “תספרי לה, שלא תכעס עליך.” הייתה מתביישת לספר למורה. אז היא הלכה בלי אוכל. איך שהיא הלכה לא הספיקה, כבר צלצלו, כל הילדים נכנסו לכיתה. ופעם טובה התעלפה ונפלה. אז המורה שראתה, באה והרימה אותה. אומרת לה, “טובה, מה יש לך?”

הילדה אומרת, “אני לא יכולה לספר לך.”

המורה אומרת, “איפה אתם נמצאים?”

הילדה אומר לה, “אנחנו נמצאים אצל אשה אחת בכפר, אני יצאתי בלי אוכל ולא יכולתי לבוא באוטובוס.”

“למה?”

“פחדתי מאבא שלי.”

אז המורה לקחה אותה לחדר המורים, נתנה לה את האוכל שלה, ונתנה לה כוס תה. והיה שם מנהל של בית ספר, אז המורה סיפרה לו. אמרה, “הילדה הזאת נורא טובה, יותר מה שכל הכיתה, וסובלת. העניין שלהם כך וכך. אמא שלה מגורשה. תעשה טובה, תסדרו אותה באיזה מקום, חבל על הילדה הזאת.”

אז המנהל לקח אותה והלך לעזרה סוציאלית. אמר שהמצב כך, ו“חבל על הילדה הזאת שהיא יום על יום מרזה, ואין לה מה ללבוש, ואמא שלה מתגלגלת ממקום למקום.”

סידרו את טובה ואת ראובן למוסד.

סידרתי את הילדים, והוא עוד פעם התחיל ללכת ולבוא. הלך לדוד שלי, דיבר איתו, אמר לו, “תראה, מה שעשיתי – עשיתי. היה השכל שלי של צעירים ולא ידעתי, ובאמת היא סבלה. אבל יותר לא אעשה. ותדע לך, אם היא תתחתן עם מישהו אחר, פלורנס, שתדע שאני רוצה אותה. למה אני מפחד על הבת שלי. יש לי ילדה נחמדה מאד, ואני יודע שאמא שלה עוד צעירה והיא תתחתן, ואני לא רוצה שבעלה ילך גם עם הבת שלי וגם איתה. אני לא מאמין בו. רק בשביל הילדים שלי אני רוצה לחזור.”

אז דוד שלי אמר לו, “אני לא חושב שהיא רוצה אותך, למה שהיא סבלה הרבה בחיים שלה.”

שעשוע אמר, “אני אהיה בן־אדם, אני אהיה בסדר.”

דוד שלי אמר, “אני לא חושב שהיא תסכים. אני אלך לדבר איתה.”

בא אלי דוד שלי, אחר־כך בא שעשוע בעצמו, אומר לי, “תחשבי טוב, פלורנס.” והיה בוכה ומתחנן עלי, ולא היה כואב לי הלב בשבילו.

אמר לי, “תעשי לי טובה, רק בשביל הילדים תעשי.”

אמרתי, “קודם, שהתגרשת, לא חשבת על הילדים?”

אמר, “אני רוצה אותך, אין לי אף אחד. אמא שלי זרוקה, ואין לי אף אחד ללכת אצלו, ואני לא מעוניין להתחתן עם אף בחורה. אם את לא רוצה, אני ארצח אותך.”

השכנים אמרו לי, “את כך וכך מסוכנת. איפה שתלכי את מסוכנת. ירדוף אחריך ואין לך גב. אין לך אבא, אין לך מי שיעמוד בפנים שלו. שיפחיד אותו.” ידעתי שזה נכון. משטרה לא שמים לב, רק שבן־אדם רוצחים אותו, אז באים ומתעניינים.

מתוך פחד שלי חזרתי אליו. לא היה לי ברירה.

היה עובד, בבניין, בטפסנות. היה מרכיב חלונות, דלתות, למי שרוצה. אחר־כך הבאתי את דני ואת דודיק.

ואז פתאם בא עם חבר שלו, זכי סנסור. בעלי היה הולך איתו בעירק, שהיו קטנים. נפגש איתו בתחנה המרכזית בתל אביב והביא אותו לביתה. אני לא הייתי מכירה אותו.

אמרתי, “מי זה?”

אמר לי, “זה זכי, חבר שלי מעירק.”

ישבו, אכלו, שתו, קמו, הלכו. פתאם אני רואה באו בלילה, והביאו איתם כסף. אז אני אמרתי לבעלי, “מה זה הכסף הזה?” אז אומר לי ששיחקו קלפים וקובייה והרויחו. אחר־כך אני רואה בעלי ממשיך איתו. כל יום באים, הולכים ביחד וחוזרים עם כסף. אמרתי לבעלי, “מאיפה אתם מביאים את הכסף, כל יום אתם מרויחים בקלפים וקובייה, איך זה יכול להיות?”

אז חבר שלו, זכי, אומר, “את יודעת מה? אני לא מפחד מאף אחד. אני אגיד לך את האמת, אני כייס.”

אמרתי, “מה זה כייס?” לא הייתי יודעת מה זה.

אמר לי, “גנב.”

אמרתי, “איך אתה גונב?”

אמר, “ארנקים אני סוחב, ומהכיס.”

זכי הוא כייס סוג אלף. משהיה בן עשר היה גונב. אתה יושב אתה לא יודע איך לקח לך, לא תרגיש בכלל איך לקח.

ראה את זכי, התחיל ללכת איתו ועזב כל עבודה בבניין ובטפסנות. חשבתי מילא, יגנוב, יביא לביתה כסף, יהיה בשביל הילדים ללמוד, ואולי גם בשבילנו, ויהיה בן־אדם.

ככה היה זמן קצר.

סיפור זה מפי פלורנס נרשם חלקו על־ידי קודמי וחלקו על־ידי, כאשר באו אלי פלורנס וטובה, בבקשה לסידור הילדים הקטנים, דני ודודיק, באחד המוסדות.

 

פרק רביעי    🔗

טובה

יופייה ועדינותה של טובה שבו את ליבי במבט ראשון. היא נכנסה למשרדי בחברת פלורנס וישבה בקצה הכסא, מצפה בקוצר־רוח לגמר הראיון. כאשר האזנתי לדברי אמה לא גרעתי עיני ממנה, משתאה ליופייה הנדיר. פניה חיורים. עיניה חומות גדולות, פקוחות לרווחה וסגורות בריסים שחורים ארוכים, כעין שבכה. שערה חום, רך, משיי וחלק. שפתיה דקות, ללא אודם. התחתונה ישרה והעליונה מתעגלת מעליה, פעורה כלשהו ומעלה בזיכרון את בריז׳יט בארדו. שיניה צחורות ושוות, ואוזניה זעירות. גופה צר, מאורך, גמיש ומלא וחזה גדול ביחס למידותיה. זרועותיה חטובות ואצבעותיה דקות, עדינות, כמעט שקופות. מעיניה היפות ניבטו רוך והחלטיות.

כה שונה הייתה מפלורנס, שעורה שחום כהה, כעין טין אפרפר, גופה ופניה בשרניים, זרועותיה עבות ותפוחות, פיה רחב, כשאודם השפתיים נמרח גם על שיני הזהב המנצנצות בו.

פלורנס ביקשה סידור שלם לדני בן השש ולדודיק בן החמש. הואיל ומגמת הלשכה כיום היא שלא לנתק ילדים מחיק הוריהם, היה עלי להשתכנע כי טובת הילדים וביטחונם מותנים בהרחקתם מהבית. פלורנס לא רצתה בסידורם במוסד־יום.

שאלתי את טובה, מה אומרת היא על אחיה. על דני אמרה, כי הולך הוא וגונב תרנגולות מהואדי, בו חונים בדואים. הוא מוכר את התרנגולות, בורח מבית הספר. כל יום מגיע מכתב, ״האם ידוע לכם שבנכם דני לא הופיע היום בבית הספר?״

מי קורא את המכתב? שאלתי.

אני, אמרה. קולה היה רך, עמוק ונחבא.

היא עצמה למדה שנים אחדות במוסד. חשובה הייתה בעיני דעתה. שאלתיה לאיזה פיתרון נוטה היא.

יותר טוב שילך דני למוסד סגור, אמרה. מה יש לו בבית? יתחיל להיות כמו ראובן. יותר גרוע. עכשיו הוא מתחיל לגנוב בעד לירה, בעד שתי לירות. ומה יהיה אחר־כך?

מה עם ראובן? שאלתי.

חבר הלשין עליו, אמרה. הוא הלך לגנוב יחד עם אחר, את האחר תפסו והוא ברח.

פגישתי השנייה עם טובה הייתה טובה במעט מהראשונה. אבל בשלישית וברביעית גבר שטף דיבורה. שאלתיה על הוריה, ותשובתה הייתה עקיפה: מהמוסד לקחו אותי פעמיים בשבוע לסוכנות, לעליית הנוער בחיפה, והיו שואלים אותי כל מיני שאלות, והיו נותנים לי כל מיני ציורים להמציא שם, עם כל מיני דימיונות של אנשים, של חיות, כל מיני דברים. היו שואלים אותי כל מיני שאלות, כמו ״תארי לך שאין לך אמא,״ בשביל לראות מה אני אגיד בסוף.

הייתי בת תשע. במוסד הייתי רואה שהיה מגיע חופש, כל מיני חגים. כולם נוסעים הביתה, ואני תמיד הייתי נשארה במוסד. אז הייתי רוצה מאד לדעת למה אני לא נוסעת הביתה, לחופש. למה אף פעם לא באים לבקר אותי. אף פעם לא הגיע לי מכתב מאף אחד. לא הגיע לי שום דבר. אז התחלתי להתעניין, לשאול את המזכיר, את המנהל של המוסד, את כולם. והיו אומרים לי, ״אמא שלך נמצאת באיזה מקום והיא תגיע בקרוב.״ וכל פעם היו אומרים לי משהו אחר.

יום אחד התחילו הילדים שמה לפגוע בי. אליהם היו באים, ואלי לא. התחילו לפגוע בי, להגיד שלא באים לי. אז התחלתי לבכות. שוב פעם הלכתי אל המנהל. שוב פעם שאלתי אותו. אז יום אחד הוא החליט לנסוע איתי יחד לסוכנות, לעליית הנוער, בחיפה.

שם ישבנו עם עוד אנשים גדולים, ואז הסבירו לי. בהתחלה כל פעם היו אומרים לי שההורים שלך נמצאים במקום אחר. אז עוד לא הייתי כל כך דואגת, למה הייתה לי עוד תקוה בלב שאני עוד אפגוש אותם יום אחד. הייתי בטוחה, לא נורא, שעוד שנה, שנתיים, שלוש, עוד יבוא יום ואני כן אוכל לראות אותם.

האנשים הגדולים הסבירו לי על ילדים אחרים. אמרו לי שיש ילדים שאמא שלהם נשרפה, או שאמא שלהם מתה. יש ילדים שאין להם אבות. אז גם לך זה קרה. את גם כן אחת מאלה, ויהיה לך עוד טוב, תגדלי, תתחתני, וככה. הם הסבירו לי לאט לאט, ״סבתא שלך לקחה אותך בהתחלה. אחרי זה באת למוסד פה.״

ועוד פעם לקחו אותי לחיפה, יאמרו לי, ״ש… אמא שלך… ו… אין לך הורים. לא אמא, לא אבא, ואין לך אף אחד, ואת צריכה להיות כאן, וכאן אנחנו מגדלים אותך. ו… עד שתתבגרי — ישלחו אותך לקיבוץ.״

באותה פעם קראו גם לה, לדודה שלי פלורנס. אבל היא לא הייתה בחדר אחד איתנו, לשמוע את זה. אחרי זה שדיברו איתי היא באה ושאלה מה היה. אמרתי לה כך וכך, שאין לי הורים, וזה.

היא אמרה לי, ״טובה, עד עכשיו לא רציתי להגיד לך. את כל הזמן חשבת אותי בתור אמא שלך, עד עכשיו אני כמו אמא שלך. אבל אמא שלך נפטרה.״

אחר־כך היא אמרה לי ״כשאת תהיי גדולה, אז אני אספר לך הכל. עכשיו את קטנה. אבל מספיק מה שאת יודעת עכשיו.״ סבתא גם אמרה לי אז שהיא לא אמא שלי.

אחרי שהם אמרו לי את זה נשברתי לגמרי לגמרי. מאז טובה אחרת נהייתי. הייתי רצינית, הולכת לבד. לקחתי את זה בשקט. לא הייתה לי ברירה. במוסד הייתי עד גיל ארבע־עשרה.

אחר־כך הלכתי לקיבוץ עין־רם. שם כבר היה לי יותר חופשיות, יותר נוח. שמה כבר יותר התבגרתי. אז התחלתי להבין יותר. היו לי שם הורים מאמצים. אז הייתי הולכת אליהם כל יום בשעה חמש, מכינה אצלהם שעורים, שעה, שעתיים. אחר־כך יושבים, מדברים, וחוזרים חזרה לחברת הנוער. הקיבוץ נראה לי יפה. אבל אני הייתי נורא מרגישה ריג… ריג… נחיתות… היו כולם באים אליהם. כל אחד היה שמה מאושר. כל אחד מבסוט. אני תמיד הייתי לבד. תמיד הייתי חולמת רק להיות גדולה, לעבוד ולקבל כסף. זו הייתה מחשבה שלי. הייתי מתה לעבוד ולהרגיש כסף ביד. שמה בקיבוץ לא היה לי כסף. לא היה לי שום דבר. שמה היה רובם בני משק. כל אחד ההורים שלו יחד איתו, כמו בבית, גרים ביחד. ואני הייתי בחברת נוער. הייתי לבד, עם עוד כמה ילדים.

במוסד היה לי יותר טוב מה שבקיבוץ. במוסד לכולם היה אותו מצב שלי. לקיבוץ כל אחד יכול להיכנס. אחד מיליונר, גם יכול ללכת לקיבוץ. במוסד לא. במוסד, כל אחד הייתה לו סיבה להיות שמה. אף אחד לא היה נכנס למוסד על סתם. אחד אין לו אבא, אחד אין לו אמא, אחד יתום. אז כולנו היינו מרגישים את אותה ההרגשה. כולנו יחד אותו דבר. בקיבוץ לא כך. אחד יותר מאושר מהשני. ראיתי, ואני הכי מסכנה. בקיבוץ היו כאלה שהיה להם הכל. טרנזיסטור. הורים. הורים מביאים ממתקים. לי לא באו הורים. ואני הייתי קטנה, והם רובם אשכנזים.

הייתי בת חמש־עשרה. אמרתי לי אני אחפש כבר לבד את החיים שלי. די. לא יכולתי לסבול עם כולם. אמרתי לי אני אצא. אולי יהיה לי יותר טוב. בחופשים מהקיבוץ הייתי באה לדודה שלי והייתי בוכה כל הזמן, רציתי להישאר איתה בבית. ולא הייתה לה את האפשרות להחזיק אותי. שעשוע לא הסכים. ופעם באה דודה שלי לקיבוץ, אומרת, ״תשמעי טובה, מצב שלי קשה, ואני רוצה שתצאי החוצה, לעזור לי.״ דודה שלי הייתה נורא מסכנה. הייתה לה אכזמה בפנים ובידיים, והיא לא יכלה לעבוד. בקיץ זה היה יוצא לה יותר. היא סיפרה לי שהיה לה חיים נורא קשים. אז עזבתי את הקיבוץ.

כשיצאתי מהקיבוץ שאלתי שוב את הסבתא שלי, על המשפחה שלי. היא אמרה לי ש… אמא… שלי… מתה בלידה שלי… שאבא… שלי… נהרג. אבל היא לא אמרה לי למה ואיך אבל אמרה שדודתי התחתנה עם דודי בת־שש־עשרה בערך. אז ביום שהם התחתנו… אז הוא תמיד היה רגיל ללכת עם זונות. התחתן איתה, זרק אותה, יצא… עם ערבייה אחת. הרביץ לדודה שלי, עשה לה צרות, וזה. אז הם חשבו לבוא לישראל, אולי יהיה יותר טוב.

בבית, אצל שעשוע, הרגשתי יותר טוב. אף על פי שלא היה יותר טוב באמת. הרגשתי שזו המשפחה שלי. למוסד הייתי מוכנה לחזור, אולי. שמה היינו כולנו כמו אחים. במוסד היה לי הכי טוב. כל אחד יש לו מצב, אז אחד מבין את השני. אבל את המוסד גומרים בכיתה ח/ ואי־אפשר להישאר יותר.

אז אני הלכתי לעבוד בבית חרושת. לא ידעתי איך לעבוד. הסבירו לי. הייתי אוהבת לעבוד לבד. בלי אנשים. בלי אף אחד. התלהבתי מזה נורא. הייתי מרויחה כסף. הייתי נותנת לבית, לפלורנס, והיה נשאר גם לי. וכשהיה לי כסף ביד, אז היה לי יותר טוב.

אבל יום אחד אמר דוד שלי, ״אין מקום בשבילה.״ הבית קטן, חדר אחד, ויש הקטנים, דני ודודיק, וזה. אמר שלא יכול לחיות בחופשיות כשאני ישנה בבית.

אז הייתי מוכרחה להפסיק לעבוד בבית חרושת, וללכת לחפש מקום עבודה עם לינה, וזה משק בית. עבדתי אצל שושנה קורצמן. היא נורא נורא עשירה, וכותבים עליה ברכילות. ותמיד מתלבשת ונוסעת, ועושה נשפים, וזה. הייתי מטפלת לה בילדים.

בהתחלה כל כך שמחתי. היה לי חדר יפה, וזה לא כמו בבית, בשכונה. אבל אחר־כך לא היה לי כוח לעבוד עם לינה. זה נורא קשה. מהבוקר עד הערב כל הזמן על הרגליים, ותמיד נשפים, מסיבות. הגברת קורצמן הייתה מתעוררת בצהריים והולכת לישון בשלוש בבוקר, והילדים שלה מתעוררים בשש. לא יכולתי. אבל הייתי מוכרחה. שעשוע לא רצה אותי אצלו בבית.

סבתא שלי אמרה לי, אם אני רוצה ללכת לגור אצלה. אבל בירושלים, יש שמה חיים משעממים. לא טוב לי בירושלים. התרגלתי בתל־אביב. אמרתי לי, אני לא אעבוד עם לינה. לא אהיה עבד. גם רציתי להיות עם האחים שלי, ראובן, דני ודודיק ועם דודה שלי. אמרתי לי אני אחפש מקום עבודה בלי לינה.

אמרתי לשעשוע, ״אם אני לא גרה בבית, אני לא נותנת כסף.״

איך מצאה את היחסים בין פלורנס ושעשוע? שאלתיה.

אני אומרת לך – אמרה טובה –ברחוב כבר לא רוצים לדבר עם פלורנס. השכנים לא מרשים לנשים שלהם להיכנס אליה הביתה. אף אחד לא מעוניין שאשתו תיכנס אלינו. שעשוע, הוא עושה טריקים כאלה, לא נורמליים. הייתה לפלורנס חברה אחת, ג׳וליה שמה, ויש לה בעל כזה אלטע זאכען, חולני, אסתמה, עייף. והיא בריאה, תראה אותה, יופי. שמנה, מה שהוא אוהב. והיא הייתה נכנסת לפלורנס, הייתה צוחקת, והוא רואה בחורה צוחקת אומר די, סימן שהיא רוצה. אז איך שבעלה, מסכן, הלך לבית־חולים, נכנס אליה שעשוע מהחלון והתלבש עליה. אז היא התחילה לצעוק, הביאה משטרה. מאז כבר לא חברה של פלורנס.

אז הוא עשה את זה גם לעוד חברה אחת של פלורנס – מלכה. חברה עוד יותר טובה שלה. אבל ההיא לא סיפרה את זה לבעלה. ההיא עשתה רק כבוד לדודה שלי.

גם הייתה לו אחת, חברה נורא טובה של דודה שלי. רחל אמא של בתיה. היו גרות שכנות, אחת ליד השנייה. אז שעשוע תמיד היה בא שיכור, מרביץ לדודה, עושה לה בעיות. והדודה הייתה רצה ישר לרחל, הייתה אומרת לה, ״רחל, תעשי לי טובה, אולי תצילי אותי, תדברי איתו…״ כי שעשוע מאנשים אחרים משתכנע. מישהו יבוא, ידבר איתו, ייתן לו את העיניים שלו. אבל ברגע שדודה שלי תדבר איתו אז אוי ואבוי, לא ישמע לה. ככה התחילה רחל אמא של בתיה לבוא, מבקרת, מדברת איתו, ״זה לא יפה, אתם נשואים,״יפה ושם. לאט לאט התאהבו אחד בשני. זו החליטה להתגרש מבעלה, עזרא אבא של בתיה. ויש לה בת, בתיה חברה טובה שלי, ובן. התגרשה מבעלה והתחילה לחיות עם דוד שלי, בדירה שלה, ברחוב שלנו. ברגע שהיה רוצה אותה היה ניגש אליה. או שרב עם דודה שלי. רב על שטויות. אם רוצה לריב, אז אומר ״למה האוכל לא טוב, תמיד את מבשלת אותו דבר״ וככה, מתחיל לריב. לוקח את הבגדים שלו והולד לגור אצל רחל.

כל זה עוד היה בזמן שאני לא הייתי בבית. ועכשיו כבר יש לו את לילי המרוקאית. אבל עכשיו כבר אף אחד לא מעוניין לדבר עם פלורנס. הבעלים בשכונה אומרים שהם לא מעוניינים שהנשים שלהם ידברו עם פלורנס. הם אומרים שהיא באמת אשה טובה, יודעים שהיא מסכנה, ואין להם כלום נגדה. אבל אין ברירה, למה שהיא נשואה לשעשוע.

יש לה שיעול יבש, לטובה. היא מרבה לעשן.

 

פרק חמישי: שעשוע    🔗

לא קל לקבל פרטים מהמשטרה. אנשי המדור הפלילי קנאים לתחומם. נוסף לכך, לעולם מטילים הם חשד בבא להתעניין בפלילים.

״בשביל מה אתה רוצה לדעת על מלכה שעשוע?״ שאל אותי המפקח וצמצם עיניו כלפי, כמו נטמן בתיקים של שעשוע בכתב־סתר סוד חידוש הנעורים. מה שאמרתי לו, שלשכתנו חייבת להכיר את הרקע, כשהיא עוסקת בפעולות מנע ושיקום, לא הפיס כלל את דעתו. משוכנע היה, כי קיימת עילה נסתרת. הוא מיאן להראותני יותר מאשר את כתבי האישום שהוגשו נגד שעשוע. בשום פנים ואופן לא את התיקים עצמם.

למרבה המזל נקרה למשרד המפקח סמל שלשכתנו טיפלה בקרוביו. הלה זכר לי חסד וממקום עומדו, בגב המפקח, הבריק לי מעינו קריצה מהירה. הבטחה לתת לי את מבוקשי.

בתמיהה הניח הסמל את התיקים על השולחן שפינה למעני. במשטרה לא נחשב שעשוע דג שמן. אמנם, אחד־עשרה תיקים נפתחו על שמו, לא פחות, אבל פשע חמור מכייסות לא נמצא בהם, וחלקם אפילו נסגר בטרם הובא לערכאות.

כזכור, התיק הראשון נפתח במאי 1953, במשטרת חלסה. התיק השני נסב על מעצרו, ביוני 1954, בעוון עריקה משירות המילואים. גובה העדות כתב, כי שעשוע אינו יודע קרוא־וכתוב ולהגנתו טען שלא ידע כלל במה מדבר צו־הקריאה. בית המשפט הצבאי דחה טענה זו ודן אותו לשמונה חודשי מאסר. זו הייתה תקופת המאסר הארוכה ביותר שידע שעשוע.

רק ביולי 1956 הואשם לראשונה בכייסות. בשעה 7.15 בבוקר בתחנה המרכזית בתל־אביב, בחברת זכי סנסור, גנב את ארנקו של אחד מרדכי סרנגה ובו 15 ל״י במזומן. שופט השלום בתל־אביב דן אותו, בהיעדר הרשעות קודמות מאותו סוג, למאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך שנתיים.

עד לתיק הבא חלפו ארבע שנים. בשעה 01.00, בתאריך 15.10.59, נכנס לדירתה של אשתו־לשעבר בכונה להרגיזה, ״גרם נזק לרכושה. ותקף את חמותו.״ נמצא כאן אימות מלא לסיפורה של פלורנס בלשכתנו. שעשוע הואשם בהסגת גבול פרטית וגרימת נזק לרכוש בזדון. שופט השלום דן אותו לקנס 25 ל״י, או חמישה ימי מאסר תמורתו, וכן מאסר על תנאי לשבועיים למשך שנתיים.

אולם שעשוע לא חויב לשלם את הקנס. השופט עצמו דחה את הקנס, בהוסיפו לפסק הדין הערה: ״בהטלת העונש על הנאשם אין בית־המשפט רשאי להתעלם לחלוטין מהעבירות שבהן הורשע הנאשם, ובמיוחד מההרשעה בשל תקיפת הגב׳ פאריזה, היא חמותו לשעבר. מאידך לוקח בית המשפט בחשבון, וזאת לטובת הנאשם, כי הקובלת, הגב׳ פלורנס מלכה, סלחה לנאשם, וכך עשתה גם אמה הגב׳ פאריזה, וכי הנאשם עומד לשאת את הקובלת לאשתו, ובדרך זו להקים מחדש בית לו, לקובלת ולילדיהם. לפיכך יסבול הנאשם עצמו מהנזק שגרם לדירתם המשותפת.״

לא יכולתי לעצור בחיוך. לשופט לא נודע דבר מפחדיה של פלורנס, מהאיום עליה במי אש. כמו ירחמיאל קהה חושים הפיק פיו קשקוש של מליצות, כגון ״הנאשם יקים מחדש בית לו, לקובלת ולילדיהם.״ ודאי רוה התרח המשפטי הזה רוב עונג, על שבתבונתו וברוחב ליבו עלה בידו לכונן שלום־בית בין הניצים ולקומם מחדש משפחה בישראל.

חצי שנה אחר־כך, כלומר, לאחר ששעשוע ״הקים בית לו, לאשתו ולילדיו,״ נעצר בגלל קטטה ברחוב שגרמה להתקהלות. הוא נחשד בכך שיצר את ההתקהלות לצורכי כיום. זאת נבצר מהמשטרה להוכיח. שופט השלום הרשיע אותו בקטטה במקום ציבורי דן אותו לקנס 5 ל״י, או יום מאסר תמורתו. שעשוע בחר בקנס.

שני תיקים נסגרו מחוסר הוכחות. לאחריהם, במארס 1961, האשם, כי בשעה 01.15 ניסה לעשות מעשה מגונה בגופה של שכנתו, לביתה חדר דרך החלון בשעת לילה, ונקנס בארבעים ל״י. אלא שעתה הופעל נגדו המאסר על תנאי, והוא נחבש לשבועיים בחדר המעצר של המשטרה. זה היה מאסרו הראשון בכלא אזרחי בישראל.

בספטמבר 1962 נדון לחודש מאסר בפועל, בעוון כייסות בשוק הכרמל, בתל אביב, ולמאסר שישה חודשים על תנאי למשך שנתיים. חלפו שלוש שנים, ובאוקטובר 1965 נתפס יחד עם זכי סנסור. השניים גנבו חבילת טבק למקטרת מכיסו של נוסע באוטובוס. בעוון זה דן אותו שופט השלום לאלף ל״י קנס, או שלושה חודשי מאסר תמורתו, ולשישה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלש שנים. את מחצית הקנס שילם שעשוע בו במקום, ולמחצית השנייה ניתנה לו ארכה לשישה חודשים.

באוקטובר 1966 פתחה לו המשטרה תיק נוסף, על ששוטט יחד עם אחר, באוטובוס קו 4 של ״דן״, כדי לכייס. אולם מחוסר ראיות נסגר התיק. נסגר גם התיק שלאחריו, שפתחה משטרת רמלה בספטמבר 1967, בגלל שוטטות למטרת עבירה, בחברת שמחה־יעקב. שוב, חסר חומר אשמה כדי להביאו למשפט.

מתוך התיקים נצטיירה דמות של איש חמקמק, מי שהמשטרה לעולם נוגעת־לא־נוגעת בו, המכלכל צעדיו בזהירות ובערמומיות, כדי שלא להיתפס ברשתה בתקופות מאסרו על תנאי. החמקמקות היא אסוציאציה ישירה לשם התואר כייס. אולם התרשמותי נזונה ממקורות חבויים ועמוקים יותר. משהו נסתר שרטט לי את פרצופו של שעשוע בלא שיכולתי להגדירו. רק לאחר שחזרתי ועיינתי בתיקים פעם שנייה נגלה לי היסוד העיקרי לדמותו.

תיאורו של שעשוע לא היה זהה בשום טופס חקירה. משטרת חלסה רשמה 1929 כשנת הלידה של שעשוע, ואילו הנפה הדרומית ב׳ של תל אביב נקבה בשנת 1931. היעדר ההסכמה על תאריך לידתו היה מתמיה לעצמו. שהרי עובדה זו קבועה בדרך כלל במסמך זה או אחר. תמיהה זו אבדה כטיפה בים, כאשר ניסו השוטרים לתאר את חיצוניותו. לעתים נדמה שלא דיברו באותו איש.

בחלסה ראו השוטרים שעשוע שקומתו 175 ס״מ, גופו מלא, פניו מלאים ובהירים, שערו שחור ומלא, מצחו רגיל, עיניו חומות קטנות, שפתיו רגילות, חוטמו רחב ושפמו דקיק ״לכל אורך הפה.״

לנפה הדרומית ב׳ של תל־אביב בראה שעשוע גבוה בעשרה סנטימטרים, בעל גוף צנום, שפתיים דקות, פנים רזים בהירים־אדמדמים, מצח נמוך וצר, עיניים אפרפרות, הגבות מעליהן קצרות וישרות, ושפם ״דקיק כקו עפרון.״

אחרת התרשמה הנפה הדרומית א׳ של תל־־אביב. שעשוע שלהם היה נמוך בחמישה סנטימטרים מזה של הנפה הדרומית ב/ גופו היה חסון, פניו מלאים, גונם שזוף, גבותיו קצרות וקשתיות, אוזניו קטנות, חוטמו רחב, פיו קטן, שיניו צהובות ושפמו עבה. כך שירטטוהו השוטרים שחקרו אותו לאחר שפרץ לדירת פלורנס גרושתו והיכה את אמה.

אולם חצי שנה אחר־כך עצרו שוטרי אותה נפה, דרומית א', שעשוע חדש בעת שהתקוטט במקום ציבורי. מצחו היה גבוה, עיניו ואוזניו גדולות, פניו בהירים, עיניו חומות. גבותיהן ארוכות וחוטמו נטה לשמאל.

גם שוטרי הנפה הדרומית ב׳ לא חזו עוד בשעשוע המוכר להם מגניבת ארנקו של מרדכי סרנגה. כאשר הובא אליהם בגין מעשה מגונה בגופה של שכנתו, כבר נתארכו פניו ונתקצרה קומתו, בתשעה סנטימטרים. אמנם, ייתכן שכך נראים כל הנתפסים במעשה מגונה בגוף שכנתם. אבל קשה להבין, איך לפתע ניחן שעשוע בסנטר מרובע. כך קבעו השוטרים בפירוש.

כמובן, שוטרי הנפה הצפונית של תל־אביב, שעד כה לא ידעו את שעשוע, ואשר לראשונה עצרו אותו עם זכי סנסור, בעוון גניבת חבילת טבק למקטרת מכיסו של נוסע־אוטובוס, היו רשאים לתארו מתוך חירות, פטורים ממגבלה של התחייבות קודמת. הם ראו שעשוע שסנטרו חד, שערו גלי ואוזניו בינוניות.

גם הנפה הצפונית הכניסה שיפורים בדיוקנו. כאשר עצרו אותו שוטריה בשוטטו כדי לכייס באוטובוס קו 4, תיארו שעשוע, ששפתו התחתונה בולטת, פניו כהים ואוזניו בשרניות.

את המחלוקת ביחס למראהו האמיתי של שעשוע אפשר להסביר באופן חלקי. ראשית, השוני בשוטרים עצמם. מותר לשער ששוטר שאוזניו גדולות מאד רשם לשעשוע אוזניים קטנות, ושוטר, שחוטמו פטרייתי, ציין לו חוטם רגיל. שהרי כל אדם, לרבות שוטר, מציץ בזולת מתוך פרצוף עצמו.

שנית, המאמצים התדירים והבלתי־נלאים של המשטרה לשכלל את טופסי החקירה. בטופס הראשון, בחלסה, ניתן לשוטרים לבחור לשעשוע פה אחד מתוך שלושה (גדול, קטן, קטן מאד) ומצח אחד מתוך שישה. במסגרת השכלולים שלה העשירה המשטרה את אפשרויות הבחירה, ובכך אולי, הרבתה את מבוכת השוטרים. שוטרי הנפה הדרומית א׳ נצטוו לבחור לשעשוע חוטם אחד מתוך שלושה־עשר וזוג גבות־עיניים מתוך שמונה (ארוכות, קצרות, ישרות, קשתיות, עבות, דלילות, מרוטות, מחוברות). במרוצת השנים אף נוספו דקויות, כגון אוזניים בשרניות. סביר להניח שבמשטרה משרתים גם שוטרים שאינם מצטיינים בעושר לשוני.

אף על פי כן נדמה לי, כי הגורם האמיתי לפולמוס נעוץ בשעשוע עצמו. איני רוצה לומר בכך שאוזניו קטנו ומלאו בשר חליפות. זה לא ייתכן. אבל אין בליבי ספק, שדמותו בכללותה השתנתה בהתאם לנסיבות ושיוותה כל פעם ארשת חדשה לפניו וגובה אחר לקומתו. יש והיה מופיע קטן, דל וחסר־ביטחון, ואז אולי נראו אוזניו קטנות וקומתו שחוחה. יש והופעתו הייתה בוטחה. וממילא נראה גבוה, שזוף ובעל שתי אוזניים מלאות.

בקריאה שנייה גיליתי דבר נוסף. לא רק המראה המתחלף יצר את דמות החמקמק, הבלתי־נתפס. מצאתי שבתיקים חסרו עובדות חשובות. הן מפי פלורנס למדנו, כי שעשוע היה גם סרסור לדבר עבירה. בתיקים לא היה לכך זכר.

ההשכיל להצניע את פעילותו האחרת?

או שמא טפלה עליו פלורנס אשמת־שוא? אם כך, למה. ומדוע?

אמת, ככל שיושחרו פני שעשוע, רשאית היא לתרץ, אולי להצדיק, פגמים בהתנהגותה שלה. אולם, האין זו הפלגה נועזת מדי? קשה לקבל שאם תטפול אשמת־שוא כה מבזה על אבי ילדיה. וטובה? הן מכנה היא את הוריה דוד ודודה. האין בהסתייגותה מהם כעין הוכחה בעקיפין להיות שעשוע סרסור?

עובדה המסוגלת להסביר את יחסה החמור אל אביה, המושלך ממנו גם אל אמה; את התנתקותה הפנימית מהם.

כאשר החזרתי את התיקים לסמל, הייתי משוכנע, כי השכיל שעשוע להצניע מעיני המשטרה חלק ניכר מאישיותו ומפועלו.

בשובי ללשכה שלחתי הזמנה לשעשוע, לבוא למשרדי בענייו ילדיו. מסופק הייתי באם ייענה לה. אולם, להפתעתי הגמורה נכנס בוקר אחד למשרדי. חסון, קליל, שפמו דקיק, שערו מסורק ומבריק במי־שער, בושם של מי־גילוח נודף מפניו המבהיקים. הוא הסיר את משקפי השמש הכהות וחשף עיניים המתרוצצות קמעה. אוזניו היו בינוניות.

לא התאוששתי מהפתעה ראשונה, והוא המיט עלי שנייה. יותר משבא למען ילדיו, בא בעניינו שלו. עוד בטרם הצגתי לו את שאלותי, כבר פתח פיו ואמר: אגיד לך את האמת, אני החלטתי כך, איך שהנשים הסתדרו בעבודה, אולי אם אני אסביר את עצמי, אולי אוכל ללכת בדרך ישרה ולעבוד כמו בן־אדם ולחיות כמו בן־אדם. שיהיה לי פנים על־יד האנשים. אגיד לך את האמת למה באתי אליך, כי נמאס לי מכל החיים.

דבריו נשמעו כנים, אפילו שזורים בנימה של עצב. עד כדי כך שנגרפתי לאפיק שפתח לשיחתנו, ושאלתיו במה אוכל לעזור לו. הוא ביקש לסייע לו להתקבל לעבודה.

איזו עבודה?

כל עבודה. בניין, מכירה, או נהג, או פקיד בממשלה. שיראו אותי שאני הולך בבוקר וחוזר בערב, שבערב אני בבית כמו בן־אדם, לא יוצא לקפה, לא משחק קובייה ולא עניינים. אני מוכן לעשות הכל בעד הבית, בעד הילדים.

כאן חשתי בעורמתו. הוא מציג עצמו כמי שחטא לחברה רק במשחק קובייה. אולי המראה הצעיר שלי, אולי תחושתו שזה תפקידי הראשון, הם שפיתוהו לחשוב, שלפניו טירון ירוק שאפשר להוליכו בחוטמו. הוא ייוכח כי טעה,. אמרתי בליבי. זה הכל מה שלא בסדר אצלך, שאלתי, משחק הקובייה?

שתייה, אמר. נכון. אני גם שותה. לכל אחד יש המחלה שלו. וזהו?

כו.

אם כך, מי לא נותן לך לעבוד?

אנשים מדברים עלי דברים לא טובים.

מדוע?

מדברים, שרואים אותי שאני לא עובד.

אולי יש לך תיקים במשטרה?

עיניו קפאו עלי, נצטמצמו ומדדו אותי בחשד. לפתע אורו פניו בחיוך מסנור. נכון, אמר. יש לי אחד בחלסה. זה עניין של משחק קובייה. יש לי עוד אחד, שהייתי גרוש מפלורנס, זה הייתי שיכור, והיה עניין עם הילדים ורבתי איתה. זה שתים.

ותיקים על כייסות?

שוב קפאו עיניו עלי, ושוב נשטפו פניו בחיוך, כמו נדלק חשמל. הו, אמר, זה אחרי שהשלמנו, פלורנס ואני, ואמא שלה רצתה לתת לי כסף. אז קרה לי עסק שטותי. כך סתם. הייתי הולך באוטובוס לירושלים, לקבל את הכסף מאמא של פלורנס. ופתאם אני רואה שמצאתי ארנק, באמצע האוטובוס. אני אגיד לך את האמת, שאני פתחתי את הארנק וראיתי כסף. אז לקחתי את הכסף ושמתי אותו בכיס, ואת הארנק זרקתי על־ידי. אז פתאם בן־אדם אחד מתחיל לצעוק שגנבו לו את הארנק. סתם כך. יש דברים שטותיים שבן־אדם לא מבין איך הוא עושה אותם, ואז נהייה לו השם.

אבל אני הייתי עובד כל הזמן, עובד מחוץ לעיר, עבדתי בבניין, עם שמעון בררה, עם זסלבסקי, טושטש ועוד, אלה כולם קבלנים. עבדתי איתם להקים צריפים, ועבדנו בלולים, כל מיני עבודות, גם בציפוי. אחר־כך הייתי קבלן בשכונה, מקבל עבודות, בנייה, גגות, רישות, להרכיב חלונות, דלתות. היה לי מקום בבית־קפה בשכונה, הייתי יושב, מחכה, מקבל הזמנות ועובד. אני תופס למשל מה שאתה רוצה, חדר, תוספת, מרפסת, מטבח, גדר אבנים, הכל.

עתה עצבו פניו מאד. בקול נוגה מאד אמר: קיבלתי שם סתם, בגלל בן־אדם אחד. בלעדיו לא היה לי את כל העניינים האלה.

איזה בן־אדם?

בחור אחד שהייתי מכיר מעירק. עד שהוא בא הייתי בסדר. הייתי עובד ב״מקורות חברת המים הלאומית״.בראש־פינה. אחרי זה עבדתי ברחובות ותיק אחד לא היה לי. ועבדתי כמו שאמרתי לך. לא ידעתי מה זה משטרה ולא ידעתי שום דבר.

הוא חבר שאני מכיר מהרחוב שלנו בעירק. הוא בא לישראל שבע שנים אחרי. אני הייתי עובד ולא יודע מכלום. פעם אחת בשבת הוא בא פתאם, ואמר לי לטייל איתו. הלכנו שתינו לגן החיות. אני הייתי עומד. פתאס הוא נכנס, יצא עם ארנק. פותח אותו, היה כסף. לקחנו טקסי, באנו הביתה. פתחנו, היה שמונה־מאות לירות. ראיתי זה כסף הולך בחינם ואני כל היום שובר את הראש שלי בבניין. ככה התחלתי, בגלל הבן־אדם הזה. כל אחד יש לו מחלה.

זה מה שאני רוצה עכשיו להסביר לך. אני רואה שזה לא משתלם לי. כי אני עושה חשבון. אם, נגיד יתפסו אותי בשביל דבר שטותי, ארנק ריק, או אני לא יודע מה, חבילת טבק לפייפ, אני יכול לקבל שנתיים, לא? וזה לא משתלם לי.

איך זה בא לך שזה לא משתלם לך?

אני אגיד לך. שוב קרה דבר שטותי. אחרי שאני גמרתי שאני רוצה לעבוד, להיות בן־אדם, להפסיק עם זכי, באתי הביתה. פלורנס אמרה לי שחיפש אותי חבר אחד, קוראים לו מרדכי. טוב, אז נסעתי אליו, באוטובוס קו 1. אני עומד לי באמצע האוטובוס ולא יודע מכלום. נוסע. פתאם נוסע אחד איבד חמישים לירות. אז התחיל לצעוק ״גנב!״ מה עשה הנהג? סגר את הדלתות על האוטו־מאט ונסע ישר למשטרה. והמשטרה התחילו לחפש את האנשים. איש אחד, מטומטם, אמר שראה אותי שאני דחפתי ברגל שלי את הארנק עם הכסף. והמשטרה – רואים אותי, תיכף לוקחים אותי למעצר. למשפט.

אני אגיד לך את האמת. אני עכשיו חנוק. העורך־דין רוצה ממני חמש־מאות לירות. חשבתי אולי אתם, עזרה סוציאלית, תיתנו לי משהו. אני יודע שלקחתי הלואה. לפני שנה, ועוד לא החזרתי.

חשבתי שאתה רוצה שנעזור לך למצוא עבודה?

זהו. אני החלטתי, חביבי, שאני רוצה כבר לעבוד. אם אתם רוצים שבן־אדם יחזור למוטב ויעבוד כמו בן־אדם, שיהיה לי כך, אוכל, לי ולילדים שלי. אני לא רוצה להיות עשיר. עם הכל מה שגנבתי, תאמין לי, לא קניתי שום דבר, ואין לי שום דבר. אם היה לי הייתי משלם לעורך־דין ומתחיל לעבוד כמו כולם. שאני יודע שיש לי ראש שקט.

אתה רוצה שנעזור לך לעורך־דין?

זהו! הוא תפס את שתי ידי ולחצן בחמימות״ זהו!

מדוע, בגלל שאתה כייס?

מדוע לא? ידיו עזבו את שלי. אבל עדיין היה רכון לפניו על שולחני. אני לפעמים הולך לגנוב ונותן לאנשים שאין להם, שאתם מטפלים בהם גם. אני עוזר לכל בן־אדם. זה צריך להתחתן, נתתי. זה היה לו איזה עניין, עזרתי. זה אין לו מה לאכול, נתתי. יש בן־אדם מול הבית שלנו, יש לו שש ילדים, כל שבוע הייתי מכניס לו ארבעים, חמישים לירות. ומה אתם, עזרה סוציאלית, נתתם לו? שמונים כל חודש? אבל אני אומר, אין דבר. זה מצוה.

מדוע לא תפנה לאנשים שעזרת להם?

אני מתבייש ללכת לאנשים להגיד שאין לי.

ולעזרה סוציאלית, אינך מתבייש?

מה יש להתבייש? אני באתי לבקש שתעזרו לי להסתדר בעבודה. זה בושה, עבודה?

רק הרגע ביקשת כסף בשביל עורך־דין, לא?

כן, נכון. אבל החשבון שלי היה כזה. אם אתם מסדרים את הילדים שלי במוסד, זה עולה לכם כסף, הרבה כסף. נכון? טוב, אם אתם נותנים לי כסף בשביל העורך־דין, ואני יוצא מהמשפט השטותי הזה בגלל הכסף שמצאתי באמצע האוטובוס, ואז אתם עוזרים לי להסתדר בעבודה, אז בעד קצת כסף עשיתם הרבה. אני עובד, הילדים בבית, כולם חיים כמו בני־אדם ועוד חסכתי לכם כסף.

חייב הייתי להודות, לעצמי, בהגיון דבריו. לסיכום השיחה אמרתי: ובכן אתה מבקש הלואה של חמש־מאות לירות וסידור בעבודה. זהו? פניו אורו שוב. כן, אמר. אתה בן־אדם מוכר, ואתה יכול לגשת אצל אנשים שהם מתעסקים בכל מיני עבודות. אז אני אמרתי לי אולי אני יכול לעבוד באיזה שמירה. משהו כזה.

שמירה? שאלתי.

שמירה. למה לא? הנה לפני כמה ימים ירדתי וקניתי שטרות בשביל העורך־ דין, ואני רואה על־יד הדואר המרכזי שני אנשים טיפשים עומדים עם שני אקדוחים, אחד פה ואחד פה, מהבוקר עד הערב. זה גם אני יכול לעשות. יותר טוב.

מצאתי כי היו בשעשוע תום וערמה. גמרתי אומר להביא את בקשתו לפני ארנון, אף כי ידעתי מראש, כי ישטפני בצוננין.

ביני לבין ארנון, מנהל הלשכה, קיימים חילוקי־דעות בשיטת הטיפול בנזקקים. ארנון, הותיק בעבודת הסעד, נוטה להטיל ספק בנזקקים, לדבריו, הוכיח לו ניסיונו, כי יותר משזקוק הפרט לעזרה, שואפת החברה לסעדו. רבים מאלה שזכו לתמיכה באמצעותו, היו מצליחים יותר, לוא היו עושים דרכם בכוחות עצמם. התלות במוסד הסעד משתקת יזמה ואחריות. כיון שכך, נטה ארנון – אם לא לצמצם בקצבות ובסעד, שהם כה זעירים ממילא – גם לא לנדיבות יתר.

לעומתו גרסתי אני, כי התוצאות הדלות של עבודתנו – מקורן בתמיכה המדולדלת. בעיני נצטיירו הנזקקים כצמחים, ואנו כמופקדים עליהם לטפחם. איזה נס בכוחן של טיפות מים אחדות לחולל לנטע כמוש ומכובם בחול המדבר החרב? זו הייתה אחת הדוגמאות שבהן הייתי מחזק, לעתים, את גירסתי בדיונים בינינו. לדעתי מוטל על החברה לברוא מחדש את הזקוקים לסעדה, על־ידי התערבות נמרצת, מקפת ומעמיקה. עליה להעניק לצמח קרקע עשירה ומים בשפע. כל מעשה פחות מכך, נעשה לריק. לעתים טענתי, שמוטב בלי תקציב סעד, מאשר לתת תקציב זעיר, שיש בו אחיזת עיניים בלבד.

ארנון היה מהייך. הוא ראה לפניו טירון ירקרק, צעיר, ״שהחיים גילחו לחייו בנועם״ כדבריו, המאמין בכוחה של החברה לחולל נפלאות, והסבור, שתקציב נאות מסוגל לשמש גואל ומושיע.

וכך דחה את בקשתי לסדר את דני ודודיק במוסד מלא. הסידור הקיים, במעון־ יום של ויצ״ו לדודיק ובתמיכה ללימודי דני בבית־ספר, היה, לדעתו, הטוב ביותר מכל הבחינות. כך נהנים הם, אמר ארנון, מחמימות המשפחה. אבא, אפילו הוא כייס, חשוב לחוסנו הרגשי של הילד. תהיה החברה במוסד טובה מאין כמוה, ולא כך הדבר ברוב המקרים, גם אז היא קרה, אדישה ולא־אוהבת, בהשואה לקן־משפחתי, בו אם ואב. הניתוק מהמשפחה הוא רע, שמן ההכרח למנעו מילד.

את תמיכתי בבקשתו של שעשוע לשכר עורך־דין ולסידור מחדש בעבודה שמע ארנון בלגלוג גלוי. ״אתה נותן אמון רב מדי בסיפורים שמספרים לך. גם אם תפחית מהם את המחצית יהיה המוגזם רב מן הנכון,״ אמר לי. אחר־כך מתח רגליים, הזמין קפה לשנינו, ונטל לעצמו הזדמנות לחנכני בהרחבה, לאור ידיעותיו וניסיונו. סופיסטיקציה הכרחית גם בעבודתנו, אמר. שעשוע מלכה ערום הרבה ממה שהוא עצמו ואנחנו משערים. הוא מסוגל לנוט לו דרך בחברה, וככל שנמעט להתערב במעשיו– ואנחנו איננו משטרה! – כך ייטיב להתבסס. זו הייתה נזיפה עקיפה בי.

מה שלנו חשוב, אמר ארנון, הוא היותו מפרנס מוכשר. אין ספק ששעשוע עושה מה שעושה כדי לפרנס את משפחתו, ובדרכו שלו מסוגל הוא להעניק לבני ביתו קורת־גג ומחייה. כסף יש לשעשוע יותר משיש לו, לארנון, ולי גם יחד. ייתכן, שהוא עתה במצוקה, אבל זו חולפת. כייס טוב כמותו משתכר יותר מנהג ״אגד״.

היותו כייס צריך להיות לדידנו פרט משני, ואפילו שלישי. נניח, שמשלח ידו ממציא לו חמשת־אלפים ל״י בחודש, והוא רוכש דירה נאה בצפון תל־אביב, שולח את ילדיו לטובים שבבתי הספר, הגם אז הייתי מציע שילדיו יסודרו במעון סגור ונעמיד לו הלואה. לשכר־־טרחה של עורך־דיו?

״היודע אתה כמה פקידים, נגרים, טכנאים וסוחרים חיים על משכורת נמוכה מזו של שעשוע? ואף הם מוציאים כסף על בילויים, נוזפים בילדיהם ולפעמים מכים אותם, מקנטרים את נשיהם ולפעמים מרביצים להן, כלום מתערבים אנו בחיי המשפחה שלהם? נמיט אסון על החברה אם נתערב בחיי כל משפחה ופרט, שאינם מתנהלים לפי הכללים שלנו. ושוב, זה ששעשוע מלכה כייס, זה העסק הבלעדי של המשטרה, לא שלנו. יש לנו די מועלים, מבריחים וגנבים בעולם הקרוי מהוגן, בעסקים ובשירותים. כל פעם שאנו קוראים בעיתון על מעילה, או על גניבה, עלינו לזנק, לדעתך, ולהתערב בחיי המשפחה, כדי להצילה? ההיה עלינו להתערב במשפחתו של מי ששרף את הסופרמארקט וצבר רבבות? ובכן. זה הכלל: חומרי. אם המועל המציא קיום נאות למשפחתו, לנו אין שום עניין בו ובמשפחתו, ואנו משאירים את הטיפול כולו למשטרה,״ – נאום ארנון.

כה שוכנע ארנון מדברי עצמו, שאפילו ספק קל לא העיב על ביטחונו שגם אני שוכנעתי מהם. בהניחו כף חברית על כתפי, הוליכני אל מחוץ למשרדו, כאשר בספלונים כלה הקפה, ובפיו יבש קולו.

 

פרק שישי: בבית הדוד    🔗

אני נוטה לחשוב, כי אנשים, ולאו דוקא הזקוקים לסעד, מקבלים ברצון, לעתים אפילו מחפשים בשבע עיניים, מי שנכון להתעניין בבעיותיהם ולהאזין למרי שיחם. יש ונדמה לי, כי השכר האמיתי לחיים הוא הזדמנות נאותה לספר אודותיהם. כל אחד יספר את סיפור חייו, לוא רק יימצא לו האיש, או הציבור, הראוי בעיניו לשמעו. וכך, ככל שגברה התעניינותי בה, כך גברה נכונותה של טובה לשתפני בקורותיה ובדאגותיה.

שנה וחצי עבדה טובה במשק ביתה של גב׳ שושנה קורצמן, מהחברה הגבוהה, ולנה בביתה. אחר־כך מצאה לעצמה עבודה במשק בית אצל משפחה בצפון תל אביב. אבי המשפחה משמש פקיד בכיר בחברה ממלכתית ורעייתו, הגב׳ עליזה, מנהלת מדור בחברת השקעות. שעשוע ניאות לקבלה לביתו, ליתר דיוק, לחדר היחיד השייך לו בדירה בת שלושה חדרים, ובתנאי שתישא בהוצאות שכר הדירה ותשתתף בהוצאות הבית. שעור השתתפותה היה שנוי תמיד במחלוקת ופעל כמקור לא אכזב למריבות.

שאלתיה ליחסה אל פלורנס. טובה השיבה לי: את הדודה שלי בדרך כלל אני אוהבת. איתה לפעמים אני יכולה לדבר. כשאני חוזרת לפעמים עצובה מהעבודה, או עצבנית, או משהו, אז היא שואלת אותי, ואנחנו יושבות ומדברות, וככה אני מוציאה את העצבים שלי. אבל ביום שאני רבה איתה, היא מתחילה להעליב אותי.

אתמול היא גם רבה איתי, אמרה לי לנקות אבק. אמרתי לה, ״עכשיו תעזבי אותי, אני צריכה ללכת ואני ממהרת.״

אומרת לי, ״איפה את ממהרת?״

אמרתי, ״אני צריכה ללכת לאמא של פליכס, היא סיידה את הבית, היא מרגישה לא טוב והיא רצתה שאני אעזור לה לנקות מהסיד.״

אז הדודה אומרת לי, ״כן, בשביל המרוקאי שלך יש לך זמן. שלא תזכי לחיות עם גבר, שלא תזכי להתחתן, שיהיה לך חיים כמו שאני חיה. חתיכת זונה״

אני ראיתי כך, ניסיתי לצחוק איתה. להגיד לה, ״מה יש? ככה החיים.״

אז היא רוצה להעליב אותי, אומרת לי, ״מה תפסת לך? תפסת אחד תפרן, שאין לו גרוש.״

אני אומרת לה, ״מה יש? הוא אין לו גרוש, אני אין לי גרוש, עושים חובות ולאט לאט מסתדרים. אני אעבוד, הוא יעבוד, נסתדר. אף אחד לא מתחתן עם ארמון מלך.״

היא אומרת לי, ״כן, זה מה שאת חיפשת, זה מה שאת רוצה, מרוקאי. את רוצה בחור יפה. אני רציתי בחור יפה ונדפקתי, אז גם את רוצה להידפק?"

אני צוחקת והיא אומרת, ״כן, הוא יצחק עליך.״

אני אומרת, ״אז מה יש, הוא יצחק, אני אצחק, שנינו נצחק כל החיים.״

״זה לא מצחיק.״

אני עושה לה, ״אחד צוחק על השני, זה מזל. אי אפשר לדעת.״

הייתי רעבה. אז אמרתי לה, ״קומי, תעשי לי לאכול.״

אומרת לי, ״אני לא עושה לך לאכול. אין אוכל.״

שמעתי כך, הלכתי לחדר אמבטייה, התרחצתי, התלבשתי, הסתרקתי, שמתי שחור בעיניים. חשבתי לי אני אלך אל פליכס יותר מוקדם ואני אוכל כבר בבית של אמא שלו.

אז היא אומרת לי, ״טובה את רוצה לאכול?״

״לא.״

״מדוע?״

״קודם אמרתי לך, את לא רצית. עכשיו את אומרת לי את רוצה לאכול? אני לא רוצה שתדברי איתי, ואני לא רוצה לדבר איתך.״

אומרת לי, ״אם את לא תדברי איתי, את תצאי בהפסד.״

אמרתי, ״טוב, שאני אצא בהפסד.״

ככה זה תמיד. היא מנסה לדקור אותי. אני לא שמה לב אליה בזמן האחרון.

שאלתי את טובה, איזה הלך־רוח משרה שעשוע על ביתו? לרגע אורו פניה היפות של טובה: כשהוא נכנס, שעשוע, הוא מחייך בפנים. אז דודה שלי סוחבת אותו ישר לחדר, אומרת, ״תגיד, תגיד, כמה הרוחתם?״ אז הוא עושה לה, ״זוזי, זוזי, אל תשאלי, אל תשאלי.״

אז אם הוא עושה ככה, היא יודעת שזה סימן שיש משהו. הוא אומר לה, ״כן, מה אני אגיד לך, אנחנו, והייתה עבודה קשה, עד שלקחנו, וזה.״ וככה נהיה אדום־צהוב כזה. הוא רוצה לעשות מזה איזה עבודה גדולה. והוא מספר לה, ״ואת יודעת, הוא דחף אותי מפה, וההוא סחב אותי מכאן, ובסוף באתי ולקחתי את הכסף.״

נכנסים שניהם לחדר, סוגרים את הדלת, פותחים את הארנק, רואים הכל שטרות של חמישים. היו מאושרים. ועוד לקראת חג הפסח, ולא היה להם עד זה כלום. והנה לקראת הפסח יצא להם תשע־מאות לירות. זה המון.

איך הוא יודע שיש כסף? הוא רואה אחד עם חליפה, אחד אשכנזי, נגיד. אחד מעדות המזרח לא ייקח כסף בכיס, וכמה יכול לקחת, עשר, עשרים לירות? אבל הוא רואה אחד עם חליפה, מסתכל, שם עליו עין, מתלבש עליו, רודף אחריה רואה שמגיע לאיזה מקום של דוחק, שוק, או אוטובוס, נדחק עליו, בסוף לוקח את זה בשני אצבעות. ככה. הוא הראה לנו כמה פעמים בבית. לא מרגישים.

לפעמים הוא פותח את הארנק, לוקח את הכסף, מחזיר את הארנק. במקרה, אם תופסים אותו, והאיש צועק ״הארנק!״ ישר זורק שעשוע את הארנק על הרצפה, נותן בעיטה, מעיף את זה לאחורה. אז לא חושדים בו. חושדים במישהו אחר, שהארנק על־ידו. הרבה פעמים הוא עושה ככה.

כשדוד שלי מוצא הרבה – הוא בא שמח הביתה. זה תמיד. כשהוא צוחק, צריכים לזרוק סוכריות. באמת. בא הביתה, צוחק, מבסוט. מתחיל להוציא את הכסף, נותן לי חמש לירות, לראובן חמש לירות. לילדים הקטנים, דני ודודיק, נותן שוקולד. מבסוט. בערב הזה הוא מוכרח להיות מאסתול. הולך לבית קפה, שותה, שותה, שותה, שותה. חוזר.

ויום שלא יוצא לו כלום, בא הביתה, מקלל את אלוהים, כאפאר נורא. עצבני. אומרים לו, ״מה יש לך שעשוע?״ אומר, ״עזבו אותי עכשיו.״ מתחיל לקלל, מחפש ריב.

או שבא מתעצבן, מה הוא אומר? ״אני הלכתי לאיזה מקום, ראיתי איש אחד עם ארנק כזה גדול, ואני מבסוט. בא להוציא אותו, מוציא. הולך לפינה, מה אני רואה? נרתיק טבק לפייפ.״ מתחיל לקלל את אלוהים.

גם על דברים מצחיקים שקורים לו הוא מספר למשפחה. פעם אחד, הוא וזכי, עלו באוטובוס. ראו בן־אדם אחד יפה, חליפה מבריקה, תיק גדול. שמו עליו עין, ירד על יד שוק הכרמל, ובדיוק יצאו מהצגה יומית בקולנוע אלנבי. זה היה הזדמנות של דוחק. לקחו לו אח הכסף, וזה היה סכום גדול של כסף. האיש באותו רגע הרגיש. זכי כבר שם את הכסף בכיס והארנק עוד בידיים שלד. האיש התחיל לצעוק, ״גנב, גנבי״ האנשים התאספו. בדיוק הייתה שם משטרה. דוד שלי ברח. תפסו את זכי, והכסף כבר בכיס במעיל שלו. זכי מנסה לברוח, השוטר מחזיק אותו, ולא יכול. אבל עברה אשה אחת עם סל, משוק הכרמל. זכי ממזר, יש לו קונצים, כמו קוסם. מה עשה? לקח את הכסף עם הארנק זרק לה לאשה בפנים הסל. וזו הלכה, לא יודעת משום דבר. המשטרה חיפשו אצל זכי, חיפשו, חיפשו, ולא מצאו. עזבו אותו. אחר־כך דוד שלי וזכי צחקו יום שלם, איך האשה באה הביתה, מוציאה לבשל את הדג שקנתה, ופתאם חמישים לירות בלי סוף היא רואה.

דוד שלי הולך עם זכי, שהוא הכייס הכי טוב, ועם מנשה, שיש לו שלושה־ עשר, או ארבעה־עשר ילדים. אלה שלושתם תמיד ביחד. רואים בן־אדם, אז הם שלושה. אחד מסתיר, אחד לוחץ ואחד לוקח. ככה לא מרגישים, כשהם שלושה על אחד. ככד. סתם בן־אדם, הוא לא יכול לכייס. ועושים את זה תמיד בדוחק. כשפתחו את העיר העתיקה, יום יום היו נוסעים לירושלים. או שתיירים המון בגלל משהו. בכותל המערבי. לא הולכים על ככה סתם. אם יוצא להם חבילה ראשונה, נגיד סטיפה גדול, דוד שלי קורא לכסף סטיפה, הם מתחלקים והולכים הביתה. אבל אם לא יוצא להם חבילה גדולה, הם נשארים, לוקחים עשר לירות, אחר־כך חמש־עשרה, או עשרים. מוציאים את היומית שלהם וחוזרים הביתה.

זכי לא מרגישים בידיים שלו. הוא תמיד שמח, בן־אדם טוב. ככה כשהוא מרויח, כשיוצא לו, בא אלינו הביתה, אז אני כבר יודעת שיש לו כסף, אז אני אומרת לו, ״זכי, בחייך, תלוה לי לירה.״

הוא יודע שאני רוצה כסף, אז הוא מוציא עשירייה, אפילו חמש־עשרה, ונותן לי. והוא אוהב אותי – נורא. אבל מה? יש לו מחלה. אוהב להידחק לבחורות. בכל מקום, באוטובוס, בכרמל. כשבא אלינו הביתה תמיד הוא ממשש אותי ככה ביד, אחר־כך נותן לי כסף. דוד שלי, שרואה, אומר, ״אין דבר, העיקר שייתן את הכסף.״ למה אם הוא ילך לדבר איתו, להגיד לו, ״תעזוב את הידיים שלך ממנה,״ או משהו כזה, ייעלב ויכעס, אפילו שהוא נשוי ויש לו שני ילדים. זכי יכעס ולא ירצה ללכת עם דוד שלי. ושעשוע יודע שזכי הוא הכי מקצועי. כל אחד רוצה ללכת איתו. כל השכונה מתים ללכת איתו. ושעשוע גם יודע שזכי הוא שלימד אותו את המקצוע. והוא יודע ששתיהם הולכים זה יותר טוב מה שילך לבד. עם שתים זה יכול לקחת וזה יכול לקחת. מנשה עם הארבע־עשרד, ילדים לא יודע לקחת. הוא רק מסתיר. אבל לוקחים אותו, כי גם אותו המשטרה יכולה לתפוס. לפעמים רצים אחריו, והוא אין לו עליו כלום, ואז שתיהם באים הביתה עם הכסף.

פעם נתפסו שלושתם, וישבו שלושתם. פעם ישב דוד שלי, פעם זכי, פעם מנשה. אם שלושתם נתפסים אז הולכות שלוש נשים שלהם לעורך־דין חאקי מויזיס. הוא לוקח המון, חמש־מאות, שש־מאות לירות. אבל מרוצים ממנו.

לאחר הפסח שאלתיה איך עבר ליל הסדר בחוג המשפחה. כך סיפרה: כל השכנים קנו מתנות, ופלורנס מסכנה, אין מי שיקנה לה. אמרתי אעשה לה הפתעה. מכסף שלי קניתי לה שלושה צמידים ושרשרת, הכל מזהב. כל מה שחסכתי אצל שושנה קורצמן הוצאתי. היא, מסכנה, בכתה באותו רגע שהבאתי לה. אחר־כך באה מירושלים גם רחל אמא של בתיה, והביאה לפלורנס גרבי ניילון. ורחל עשתה את החג איתנו.

אחר־כך ישבנו בערב. לילי הכינה אוכל, בישלה, סידרה הכל. כל מיני מאכלים מרוקאיים, למה שהיא ממרוקו. לילי ובעל שלה, מרדכי, חברים נורא טובים של שעשוע. מאכלים נהדרים, קישואים ממולאים בשר, ממולאים חריף, חצילים מכל המינים, ביצים, וגם כן בשר, אורז, פול עם בשר, הכל בתוך שומן כזה, עם ובלי מיץ עגבניות, מרק ירקות, דגים מבושלים בורי במיץ עגבניות, חריף, וכל מיני סלטים.

לסדר שמו כזה מרור ועוד דבר מתוק. שמו ביצים, מצות. מי מלח. דני ודודיק שמחו, שרו שירי פסח מכתה א/ ״שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא״ ועוד שירים כאלה. ישבנו, צחקנו, דיברנו, שתינו. כל מיני משקאות חריפים, וודקה, שמפנייה, 84, ויסקי, ארק. אחר־כך שרה רחל אמא של בתיה, והיא שרה נורא יפה. רק שלילי עשתה רעש כל פעם שהיא שרה. לא שאלנו קושיות, גם לא הוציאו כוס לאליהו הנביא, כמו במוסד ב״דרור״. לא שום דבר כזה. בראש השולחן ישבו שעשוע ומרדכי הבעל של לילי. דוד שלי לא יודע לקרוא אבל גם לא רצה שמרדכי יקרא. מרדכי הוא יודע לקרוא. אז אני וראובן אחי קראנו את ההגדה. רק קצת. כי דוד שלי אמר, ״תגיעו כבר לאוכל, יאללה.״ אז אכלנו, שתינו ושמחנו.

אחר־כך השכיבו את הילדים הקטנים לישון. פתחנו את הרדיו לשמוע את אום כלתום. ברדיו יש לה כל חמישי ושישי תכנית מקהיר, עד אור הבוקר. אז פתחנו עליה וישבנו להשתכר עד שתים. סיפרו כל מיני סיפורים. איך זה קרה בכייסות, וככה. מרדכי גם הולך לפעמים עם דוד שלי.

שעשוע סיפר דבר מצחיק. פעם, מה קרה לו? זכי והוא הלכו לכייס. ראו אחד טוב באוטובוס. כייסו אותו וירדו. הבן־אדם הרגיש וצעק, בדיוק כשדוד שלי יורד מהאוטובוס. תיכף ירד אחריו. דוד שלי התחיל לברוח, אבל אנשים הפריעו לו. עשו אסיפה עליו. אז הבן־אדם הזה ראה את שעשוע, והכיר אותו. למה הוא היה עורך־דין. אז אמר לאנשים, ״לא, סליחה. אני שכחתי את הארנק בבית שלי.״ הוא לא רצה לדפוק אותו. והדוד שלי פתאם נזכר גם שהבן־אדם הזה מוכר. הסתכלו זה בזה.

אחרי שכל האנשים הלכו, העורך־דין אמר לדוד שלי שקיבל הלם, ״תעשה לי טובה, תרים לי את התיק עד הפינה ההיא.״ דוד שלי הרים לו את התיק. הלכו בפינה. שם אמר לו, ״אני העורך־דין, איפה הכסף?״

הכסף היה אצל זכי, שברח בלי שהרגישו. דוד שלי נבהל נורא. אמר לו העורך־דין, ״תשמע, אני לא רוצה לסדר אותך, אני יודע מי אתה ואני מכיר אותך טוב, שראיתי אותך הרבה בבית משפט השלום. אני רק מבקש אותך שתביא לי את הארנק, זה מה שאני רוצה ממך.״

דוד שלי ראה בן־אדם טוב, שלא עשה לו כלום. היה מוכרח לעשות בשבילו משהו. לקח את העורך־דין למסעדה הכי טובה בתל־אביב, ישבו שמה שתיהם, אכלו, שתו, וזה.

וזכי, איפה רץ? לדודה שלי. אמר לה, ״בעלך נתפס.״ היא אומרת לו, ״איך, מה קרה?״ סיפר לה. נבהלה נורא. ישבו, חשבו מה לעשות. אחרי כמה זמן, את מי הם רואים? רואים את דוד שלי והעורך־דין, שתיהם מבסוטים, צוחקים, באים אלינו הביתה. אז שעשוע אמר לזכי, ״לך לאותו מקום ותביא את הארנק.״ זכי הלך לאיפה שהחביא את הארנק והחזיר את הכל.

דוד שלי אמר לעורך־דין, ״תסלח לי.״ הוציא מאתיים לירות ואמר, ״אני מבקש ממך סליחה ומגיע לך מאתיים לירות.״ למה שזה היומית של עורך־ דין, והוא איבד זמן. אבל העורך־דין לא רצה לקבל את הכסף.

אחר־כך סיפרו איך פעם אחת הלכו לעיר העתיקה, דוד שלי וזכי. שמו עין על איש מבוגר כזה. אבל הוא הרגיש ביד של זכי, והתחיל צועק ״גנב!״ אז דוד שלי תפס את זכי, עשה כאילו הוא לא מכיר אותו בכלל, הכניס לו אגרוף, שאל, ״איך אתה לא מתבייש לקחת מאיש כזה מבוגר?״ וכל האנשים כבר רצו לקחת את זכי למשטרה. אז דוד שלי אמר להם, ״אני איש משטרה, תסמכו עלי.״ הוריד את זכי למטה, הכניס לו מכות לעיני כולם, סחב אותו ביד, אמר, ״בוא איתי למשטרה.״ דחף אותו לאוטובוס. כולם חשבו שהוא שוטר ועזרו לו להכניס את זכי לאוטובוס. כשנסעו ירדו שתיהם בתחנה והסתלקו.

ועוד סיפרו על זכי. שהוא מביא איתו תיק כמו של מי שהולך לעבוד בבית־ חרושת, סנדויצ׳ים בתרמוס, בגדי עבודה, מיץ, כל מיני קשקושים כאלה. אם תופסים אותו, אז צועק שהוא פועל בבית־הרושת ועשו עליו טעות. או, לפעמים עושה ככה. לובש כיפה ועליה עוד כיפה ומעליה עוד כובע, שלוש קומות, ועומד להתפלל בכותל המערבי. אז כשתופסים אותו על חם, ממש עם הארנק ביד וצועקים לו, ״גנב!״ אז הוא אומר, ״טעות, אני דתי״ ומוציא ספר ותפילין ומראה שיש לו שתי כיפות על הראש. אז הרבה אדוקים שלא ראו מה הולך ורואים איש עם שתי כיפות חושבים שהחופשים באו לדפוק איש דתי ובאים לעזור לו. כשרואים אותו עם השתי כיפות אז אי־אפשר להאמין שזכי כייס.

וככה סיפרו עד אור הבוקר.

 

פרק שביעי: בתיה    🔗

סמל המדור הפלילי קיבל את פני בשמחה והובילני אל השולחן, עליו כבר היו מונחים התיקים שביקשתיו בטלפון, בשני צרורות, קטן וגדול. ״אני רואה שגם אתה מתעניין בפורנוגרפיה,״ אמר בחיוך ויצא את החדר.

לא הבינותי למה כיון. עד שפתחתי את התיק הראשון בצרור הקטן. ״הנ״ל תפס באבר מינה של ילדה בת 14 ברחוב חובבי־ציון בפתח־תקוה בשעה 12.20.״ מדובר היה בזכי, שנולד ב־1927 ועלה לישראל ב־1957, ומתגורר ברמת־גן. מקצועו הרשום: פועל.

המשטרה תיארה את זכי כקצר קומה, 158 ס״מ, רזה, פניו מוארכים, עצמות לחייו בולטות, שזוף, מקריח, מצחו גבוה, עיניו זעירות, חומות־כהות, גבותיהן קשתיות, אוזניו קטנות, חוטמו גדול, שפמו דו־זנבי ופיו רגיל. על טופס החקירה חתם בטביעת אצבע יד ימין.

באוקטובר 1961 דן אותו שופט השלום, ״בהתחשב בנסיבות המקרה ובמצבו המשפחתי של הנאשם, נשוי+ 2״, למאסר שישה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים.

חלפה חצי שנה בלבד ושוב, ב־12.00, באוטובוס ״דן״ מס׳ 80, עשה זכי מעשה מגונה בילדה, ״בזה שמישש אותה ברגליה מתחת לשמלתה.״ הפעם תואר במשטרה כלבוש אירופית, נקי, נעול סנדלים ללא גרביים. השופט התחשב בכך ״שהנאשם נשוי+2, וכן בכך שחג החירות ממשמש ובא״ ודן אותו למאסר שבועיים בפועל ושלושה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים.

יותר לא נתפס זכי במעשים מגונים. ששת תיקיו האחרים עסקו בכייסות. בשלהי 1966 נדון לשנת מאסר. אולם, במסגרת החנינה הכללית, שהעניק נשיא המדינה לרגל הניצחון במלחמת ששת הימים, שוחרר זכי ביוני 1967. צרור־התיקים השני, הגדול, עסק בשמחה־יעקב. שלושים ואחד תיקים נפתחו על שמו, בגלל שוטטות, תקיפה, מסירת הודעה כוזבת, קטטה, כייסות, מעשים מגונים. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת פקיד, החזקת סמים, החזקת בית־בושת, הסגת גבול, משחקי קובייה, גרימת נזק לרכוש בזדון, שידול לזנות, אי הצהרה על מטבע זר ושוד מזוין. בתיק אחד נזכר שעשוע כשותפו בשוטטות למטרות עבירה.

לפי המשטרה היה שמחה־יעקב בן 35, גבה קומה, צנום, בעל שפם דק ושלוש שיני זהב. מקצועו הרשום בכל התיקים: בעל בית־קפה. הוא נדון למאסר פעמים אחדות ולתקופת מאסר ארוכה בכלא רמלה. אולם, גם אותו חנן הנשיא לרגל הניצחון במלחמת ששת הימים.

בשובי למשרד מצאתי את טובה, יושבת על הספסל במסדרון. היא ביקשה לראותני, אף כי פגישה לא קבענו. לדבריה לא אירע דבר מיוחד. אמרה שתמתין עד שאתפנה. כך עשתה, במשך שעתיים. קרוב לשבע בערב נכנסה למשרדי.

היא החלה לספר לי על אחיה: ראובן, הוא ישן כל היום. דֶפֶקט. אתמול גנב לי חמש לירות. בבית, אני כמו בתא. אין לי איפה לשים כסף. תחת הבגדים, הוא מוצא. מכניסה לתנור, הוא מוצא. בכל מקום הוא מוצא ולוקח. שמתי שלוש לירות, באתי לקחת אותם הבוקר, ואינם.

״רובקה, איפה הכסף?״

אומר לי, ״מה את חושבת, כל פעם אני אקח לך את הכסף, מאיפה אני יודע איפה הכסף?״

לך תתוכח איתו. לקח.

אתמול הוא אומר לי, ״טובה, בחייך, עד מתי זה יימשך כך?״ כאילו בחור בן ארבעים, מסכן, מיואש מהחיים.

״מה יימשך?״ שאלתי.

הוא עושה לי, ״אִין על אַללה, אלף פעם אני הולך, לפי מה שאנשים גדולים מייעצים לי.״ אנשים גדולים, בשבילו, יעני, גנבים גדולים. ״בא אחד זכריה העטלף מספר לי במקום כך וכך יש דירה ויש שם חמש מאות לירות. עד שאני מטפס ועולה ובא, אני לא רואה שום דבר, וחוזר בחזרה. עד מתי זה יימשך כך? אני מת לכסף.״

אמרתי לו, ״תעבוד כמו כולם, יהיה לך כסף.״

״עזבי אותי מעבודה. אני לא בשביל עבודה.״

יושן. בא בארבע בבוקר, יושן עד שתים־עשרה. קם, אומר לפלורנס, ״תעשי לי ביצה, תעשי לי תה, תביאי לחמנייה.״ אוכל, שותה והולך.

רוצה ללכת עם שעשוע, אבל זה לא לוקח אותו. בגלל שהוא שונא אותו נורא. רק את שתי הקטנים הוא אוהב. את האמת, הוא צודק. מה זה ילד כזה, היה לו שש־עשרה, לא עובד, בטלן, טיפש, שיער כמו החיפושיות. יושן כמו דפקט, בלילה מעשן חשיש, בבוקר קם ומקיא. מה זה? יושן כמו איזה עכבר מסריח במיטה כרוני כבר, די. לא יכול בלי חשיש. נכנס לו כבר בראש.

והוא, בכוח רוצה לעשות את עצמו עבריין. בשכונה חיים אצלנו רק על הרושם.

השכונה שלנו זה המערב הפרוע. כל אחד שהוא, יעני, איזה עבריין, יש לו כבוד. אחד שעובד זה סבון, זה פרייער.

בגמר סיפורה זה לא הייתה בפיה בקשה. הרהרתי לעצמי, כי באה רק כדי להשיח באוזני את מרי שיחה; שזקוקה היא למאזין מבין. הקשבתי לה בלא להפסיקה בשאלות. כך שמעתי גם את סיפורה הבא, על חברתה בתיה:

הילדה של רחל, בתיה, מתה עליו, על שעשוע. וגם היא, האמא. הילדה, תמיד היו באים בחורים, לוקחים אותה, והכל. יום אחד סיפרו לרחל מה שיש עם הילדה שלה. אז היא הלכה לכאן ואתם סידרתם אותה, למוסד. תמיד כשרחל הייתה הולכת לבקר אותה במוסד, הייתה לוקחת את שעשוע. שמה, במוסד, היו חושבים שהוא דוד של בתיה. ולפעמים הוא היה בא בלילה, בלי רחל אמה, לוקח אותה, מוציא אותה מהמוסד, מביא אותה לאיזה מקום, ושמה עושים מה שרוצים, אנשים שהיו באים איתו. היה נותן לה איזה עשר, עשרים לירות, ולעצמו לוקח את כל השאר.

יום אחד היא באה אלינו הביתה. אני עבדתי אז אצל הגב׳ שושנה קורצמן. אני בדיוק באתי לחופש הביתה, ושעשוע אמר לי, ״היום את לא יושנת פה.״

אמרתי לו, ״תראה, אני באה הביתה פעם בשבועיים, והיום זה היום.״

הוא אומר לי, ״לא, את לא תישני פה. תלכי בחזרה.״

אז דודה שלי אמרה לי, ״תשמעי, תלכי לעבודה שלך בחזרה, לפני שהוא ירביץ לך.״

אמרתי לה, ״למה? מה קרה?״ אמרה לי, ״יש איזה תכנית על בתיה.״

אני בתור בחורה, הלב שלי נורא כאב. אני חשבתי שהיא לא יודעת מזה, הילדה. עוד לא ידעתי מה היה הולך ביניהם במוסד. התחלתי לבכות. חשבתי, מסכנה, זאת בחורה כמוני, למה שיצחקו ממנה, על ילדה כזאת קטנה, קטנה ממני. חשבתי, אני אקח אותה ואדבר איתה.

לקחתי את בתיה בצד. ישבנו היא ואני. אז אני פתאם התחלתי לבכות. והיא אומרת לי, ״טובה, מה קרה לך?״

אמרתי לה, ״תראי, בתיה, אני מחשיבה אותך כמו אחותי. לא חשוב מה הולך בין אבא שלי ואמא שלך.״

אז היא אומרת לי, ״כן, אני יודעת. כל לילה הם באים ביחד.״

ואנחנו היינו כמו חברות טובות, אני ובתיה. אמרתי לה, ״את יודעת, בתיה, אבא שלי רוצה לקחת אותך לאיזה חדר ויש שמה אנשים מבוגרים, והם רוצים לעשות לך משהו, ואחר־כך הוא ייתן לך כסף, וישלח אותך.״

אז היא התחילה לצחוק. אני בוכה, והיא צוחקת. שאלתי, ״בתיה, למה את צוחקת?״

היא אומרת לי, ״מטומטמת, כל פעם אבא שלך בא לשמה, למוסד, לוקח אותי. ככה כל הזמן.״

ואני לא ידעתי. והיא אוהבת אותו נורא. הייתה בת חמש־עשרה, אבל מפותחת, יותר בריאה ממני. היא מושכת, היא נחמדה. כל פעם שיש חופש במוסד, בדרך שלה לירושלים, לאמה, היא קופצת לתל־אביב, מחפשת את דוד שלי. אחרי שהוא רואה אותה, הוא כמו מטומטם. הולך ומשכיר מכונית, נוסע איתה, וחוזר מבסוט. אני עושה את עצמי כאילו שלא יודעת כלום, שואלת אותו, ״למה אתה פרייער כזה, משכיר מכונית בשביל אחת כזאת? תן לה חמש לירות שתיסע לבדה.״

הוא אומר, ״תסמכי עלי. אצלי לא הולך בחינם.״

והיא כבר התרגלה. הוא מביא לה אנשים, לפעמים את זכי, או את מנשה. והיא ילדה טובה, בתיה. תמה. שקטה, מטומטמת. היא, מה שיגידו לה היא עושה. נגיד, נותנים לה חמישים לירות כולם ביחד, אז שעשוע לוקח ארבעים לו ונותן לה עשר. וילדה במוסד, עשר לירות בשבילה זה הרבה. אתה יודע מה ילדה במוסד יכולה לעשות בעשר לירות?

שוב, נראה לי, כי לא הייתה תכלית לסיפורה על ימים שעברו. השעה הייתה מאוחרת, ואני עייף מאד. כאשר נפרדתי מטובה, חשתי כי השארתיה עצובה ונכזבת.

לאחר שבוע חזרה טובה וביקשה פגישה. הפעם נתבהרה לי מטרת ביקוריה:

בתיה באה אלינו, סיפרה טובה. ראיתי אותה, אמרתי לה, ״את נורא שמנה״

היא אומרת לי, ״כן, אני אוכלת נורא הרבה.״

אמרתי, ״אבל תראי איזה בטן נהייה לך.״

״אני שותה הרבה.״

אחר־כך בלילה, כשהתפשטה, ראיתי את החזה שלה, את הפטמות שלה. ממש רואים אשד. בהריון. אמרתי, ״בתיה, תגידי את האמת, אני רק אעזור לך.״

אז אמרה לי שהיא בהריון, חמישה חודשים.

חשבתי שאני אסע לירושלים ואני אדבר עם רחל. אמא שלה היא ממזרתה, היא לא טיפשה כזאת. אמא שלה יכולה לסדר אותו טוב, את הבחור שהכניס את בתיה להריון. היא לא תמימה כמו בתיה, שלא מבינה שום דבר.

בתיה סיפרה אחר־כך גם לדודה שלי, והיא סיפרה לשעשוע. אז דוד שלי המטומטם אומר לי, ״אני רוצה שתכתבי לי גלויה ותזמיני את רחל באופן דחוף, אני רוצה לדבר איתה.״

אמרתי לו, ״תביא, אני אכתוב לך.״

אני כותבת לו את הגלויה, והוא אומר לי ככה לא כותבים. הוא לא יודע לקרוא, אבל לי אומר ככה לא כותבים גלויות. איזה מטומטם! התי״ו לא מוצא חן בעיניו. אני עושה ככה תי״ו ארוך, והוא אומר לי, ״זה לא בסדר.״ אומר לי שקודם כל אכתוב את הכתובת, אחר־כך את המכתב. כתבתי רח׳ גלבוע 22, אז כל אחד כותב 2 בצורה אחרת, שלכל אחד יש כתב אחר, אבל מבינים שזה 2. אז אומר לי, ״מה פתאם את עושה לי 2 שני עיגולים, 2 עושים כ כ ה.״ עשה לי את זה כמו ציפור, ציפור ככה שעף.

אני אומרת לו, ״ככה כותבים 2?״

אז עושה, ״כוס אוחתו, איזה כתב יש לך, כמו הפרצוף שלך.״ לקח את הגלויה, קרע אותה. הביא לי אחרת.

שאלתי אותו, ״מה כותבים?״

אומר לי, ״חכי רגע, קודם כל חושבים.״ אפשר לחשוב, זה איזה מהנדס. נורא צחקנו עליו.

בסוף אומר לי, ״תכתבי: רחל מה נשמע ומה שלומך?״

אמרתי לו. ״רק לפני יומיים ראית את רחל, בירושלים, כשהלכת עם זכי לכותל, מה אני אכתוב לה מה נשמע ומה שלומך?״ אני הצעתי לו שאכתוב, ״רחל שלום, רחל אני צריך אותך באופן דחוף, בקשר למשהו. תבואי הנה ברגע שהמכתב יגיע לך.״

שעשוע אומר, ״לא. תכתבי מה שלומך, מה שלום הילדים, בתיה הייתה פה.״ ועוד ככה. עשה לי כזה עיתון גדול.

אמרתי לו, ״רק שלשום ראית אותה, אתה כבר רוצה לכתוב מה שלומך, מה נשמע ואיך את מרגישה?״

אומר לי, ״תמיד כשאני מבקש ממך לכתוב לי, או משהו אז את לא רוצה. קחי עשר לירות בשביל הרצון שלך, ותודה רבה.״ לקח את הגלויה וקרע אותה.

בסוף עשיתי כמו שרצה. כתבתי לה, ״מה שלומך, ובתיה הייתה אצלנו, ואני רוצה לדבר איתך.״

רחל קיבלה את הגלויה ובאה מיד. ראתה את בתיה ושמעה מה קרה. כעסה על בתיה, ואמרה, ״אני גרושה שבע שנים, עוד לא הלכתי להזדיין עם בחורים ובאתי עם בטן לאמא שלי.״

אז שעשוע נישק אותה. ״יעני,״ אמר לרחל, ״נכון, את צודקת. באמת את בסדר.״

אמא של בתיה, היא מספרה. היא כזאת פלפל.

שעשוע שכר מכונית ושתיהם נסעו לרשף, למוסד. שעשוע אמר שהוא ילך ויתפוס את הבחור. הוא אמר שזה אכפת לו, מה שעשו לבתיה. וזה באמת כואב לו.

איפה בתיה עכשיו? שאלתי את טובה.

קודם נסעה לסבתא שלה, בירושלים, אמרה טובה. אבל זה לא טוב. אצל הסבתא שלה כולם ידעו, והם כורדיים וכולם דתיים. יראו פתאם שהיא בהריון –לא. יהרגו אותה.

לקיבוץ היא לא יכולה ללכת, זה כבר בחודש החמישי, ידגישו תיכף שהיא בהריון ובאה לקיבוץ בגלל זה. לא יקבלו אותה.

אז היא חזרה אלינו. אנחנו היינו לוקחים אותה. אבל היא גרה פעם אצלנו ברחוב, לפני שהלכה למוסד, ויהיה לה המון בושות.

אז אין לה לאן ללכת. אולי אתם תמצאו בשבילה משפחה, איפה שהיא תלד, בעד כסף, ואחר־כך את הילד יתנו לויצ״ו?

למחרת נדחקו למשרדי, בלא שקבעו תור תחילה, שתי נשים וגבר. את האשה הכרתי. הייתה זו פלורנס, והיא הציגה את בני־לוייתה: בתיה, נערה בריאה וחייכנית, שחזה שפע מעל פתחי חולצתה הקיצית, ואביה. איש צנום וגרום, שערו דליל ועיניו עצובות. הלה, עזרא, היה נהג בחברת גז, ונרתיק חום של כסף היה תלוי לו על שכמו.

בטרם הספקתי לומר דבר, כבר דחק בבתו ואמר, ״ספרי, אין מה להתבייש. שעושים כבר את הדבר הזה, אין מה להתבייש כל כך.״

בתיה ישבה מעבר לשולחני, חיוך נבוך על פניה הסגלגלים. היא סירקה את שערה המסולסל והארוך, המבהיק בשחורו, נעצה את המסרק בשערה והתבוננה בי פעורת־פה, שיניה הצחורות מבצבצות מבין שפתיה. לא פלטה הגה.

פלורנס. שישבה בכיסא המרוחק, האיצה בה: אין לך מה להתבייש, בתיה. מה שיש לך את יכולה להגיד לו.

הנערה הוסיפה להתבונן בי, בלא הגה. אביה קירב כלפיה את כיסאו ואמר לה בקול צרוד, ״ספרי מה קרה, מה נהייה, הוא רוצה לדעת.״

אין מענה.

פתחתי אבי ושאלתי: את בהריון?

כן, השיבה. באנחת רווחה, ואפילו במעט שמחה.

מי הבחור?

עוזי, עוזי אלון.

מיהו עוזי אלון?

הוא היה מדריך שלי. הייתי חניכה בבית הנערה בדקל. הוא היה מורה לציור, אחרי זה נהייה מדריך כללי. אבל עכשיו אני לומדת במוסד אחר, ברשף. אבל כשהיה בדקל הכרתי אותו. הייתי שם שלוש שבים. איך שאני עזבתי את דקל גם הוא עזב, לקיבוץ סלע. והיינו מתכתבים ככה. אני הייתי נוסעת אליו, הוא היה מבקר אותי. אני הייתי חברה שלו.

אמרת לו שאת בהריון? שאלתי.

בטח אמרתי לו. אבל הוא אמר שבינתיים אין לו אמצעים. הוא לא עובד, הוא לא עושה שום דבר, רק מצייר וכותב פזמונים. אז בינתיים אין לו שום דבר, אין לו כסף. אז הוא אומר, ״איפה אני אקח אותך, מה אני אתן לך לאכול, תאכלי את הידיים שלי?״

הוא מכיר בילד? שאלתי.

על זה לא דיברתי איתו. הוא אמר שהוא מוכן להתחתן, אבל אין לו אמצעים, אין לו איפא להחזיק אותי בינתיים. לחג העצמאות הוא קיבל עבודה, לצייר כרזות ושלטים, והרויח שמונה מאות לירות. עכשיו הוא לא מרויח. בינתיים אין לו עבודה.

הוא מכיר בזה שהוא האחראי? שאלתי.

כן, השיבה. כשאמא דיברה איתו, הוא אמר שהוא עשה את זה בהכרה מלאה, והוא יודע מה שהוא עשה, והיה לו רגש אלי כשהוא עשה את זה, לא סתם.

בת כמה את?

בת המש־עשרה וחצי.

את רוצה להפעיל נגדו את החוק?

אני לא רוצה שהוא יתחתן איתי מהכרח. זה אני לא רוצה. אני רוצה שיתחתן איתי מתוך זה שהוא יגיד ״אני מוכן״. אני לא רוצה שיכריחו אותו.

והוא אומר שהוא מוכן?

כן, אבל בינתיים אין לו איפה להחזיק אותי, ולי אין איפה ללדת את הילד.

את רוצה לתת את הילד?

אם לא תהיה ברירה. בינתיים אני רוצה משפחה, איפה לגור ולהיות, שלא ידעו. במוסד הבנות מרגישות, שואלות מה זה גודלת לך הבטן, ואת משמינה.

ואחר־כך?

ואחר־כך אם הוא מוכן להתחתן איתי, אז בסדר. הוא אמר שרק עוד חודש וחצי זה צריך לקחת לו, עד שיפתחו בית־נוער חדש. שם יעבוד. כי שם לא מקבלים מי שאינו נשוי, ואז הוא יביא אותי.

אביה של בתיה נהם, ״הוא לא יתחתן איתך. הוא מתחמק.״

בתיה השיבה לו ברוגזה, כדרך שילדים מדברים אל הורים, שאינם מבינים במה דברים אמורים. כשהוא סידר אותי, אמרה לאביה, הוא אמר שיתחתן איתי. אמר שהייתה לו אחת לפני, כשהיה יוצא איתי הייתה לו עוד חברה אחת. יאבל הוא אמר שאיתה הוא לא יתחתן, את זה הוא יודע. אמר שאיתי הוא יתחתן, שאני בסופו של דבר אהיה אשתו.

אביה פנה אלי: הבן־אדם הזה, עוזי, הוא בן עשרים־וחמש, והוא לא אחראי למעשיו. פעם ככה ופעם ככה. אחרי שאמא שלה ושעשוע דיברו איתו נדברנו לפגישה ברבנות, והוא לא בא. הוא מתחמק בכל מיני תירוצים.

לא נכון, אמרה בתיה. אתמול אמר לי, ״אני יכול לברוח מהארץ, אבל אני לא עושה את זה. אני יכול לשכור לי דירה בתל־אביב, איפה תמצאי אותי ? את רואה, יש לי רצון טוב להתחתן איתך, רק שעכשיו אני לא יכול.״

עזרא כמו לא שמע את דבריה. הוא פרש את כפותיו על שולחני ואמר לי: ואני הזהרתי אותו. בזמן שהייתי מבקר שם, בבית הנערה בדקל.

ידעת על היחסים ביניהם? שאלתי.

בטח, אמר. היא טענה שלא, אבל אני ידעתי שהוא לוטש עיניים עליה. היה לה חבר לפני זה ועזבה אותו, שלחה לו מכתב, ״אני לא רוצה אותך בגללו.״ אני אמרתי לו, לעוזי אלון הזה, ״חבוב, אל תשים את הידיים שלך על הילדה הזאת!״ הוא אמר לי, ״אני? מה פתאם, בתור מדריך אשים עליה ידיים? איך אתה מדבר אלי?״ ובכל זאת עשה את שלו. מנהל המוסד כנראה גם ידע משהו מזה, נכון? שאלתו הופנתה לבתיה.

בטח שהוא ידע, השיבה בתיה. אבל הוא לא ידע שיש משהו מיוחד בינינו.

פלורנס קמה ממקומה וניגשה אל שולחני לבקש ממני סיגריה. כשהדלקתי גפרור למענה, עלה בדעתי שאולי נועצו בה בקשר להפלה. הן הייתה מיילדת פעם. שאלתיה על כך. והיא השיבה, כי הריונה של בתיה כבר נמשך חמישה חודשים והפלה אינה באה עכשיו בחשבון.

איפה נמצאת בתיה עכשיו? שאלתיה.

אצלנו, השיבה פלורנס. לאן היא תלך? אין לה איפה ללכת. ואנחנו מכירים בה שנים. גרנו באותו רחוב, אני מכירה את בתיה מאז הייתה בת שבע.

לפתע סמקו פני עזרא. הוא טפח בידו על שולחני ושאל את בתיה, הוא יכול להגיד שזה היה עוד מישהו?

בתיה נבעתה מעט והשיבה לו בחוסר רצון: לא אין אף אחד. איך הוא יכול להגיד?

אבל הוא יכול להגיד במשפט שזה היה מישהו אחר, אמר האב.

אבל אני יודעת שאין אף אחד מלבדיו. נשבעת באלוהים שלא היה, באמת שלא. אי אפשר למצוא אף גבר בארץ שיגיד שהיה איתי.

הנערה נרגשה מאד, ורוח האב געשה יותר. יהיו בדיקות! אמר באיום.

שיהיו בדיקות, השיבה.

אז תגידי איך זה התחיל, אמר האב. אני רוצה לדעת איך זה התחיל. בעיניים מושפלות, ידיה בחיקה, סיפרה לאט: היה ריקודים, והוא היה אחראי על החוג. אז חברה שלי ואני התחלנו לצחוק, לצחוק. אז הוא אמר, ״תפסיקו את הצחוק הזה, תיקחו הכל ברצינות, רוצים לרקוד.״ המשכנו לצחוק. לא שמנו לב למה שהוא אמר. כשיצאנו החוצה, בסוף, אז אמר, ״למה אתם צחקתם?״ אמרתי, ״חברה סיפרה לי משהו, אז צחקתי.״

הוא סילק אותי מהחוג לשבוע.

אחרי כמה זמן הלכנו לסרט, והוא בא איתנו, אחראי. אז לידי ישבו בנות ולא היה אף מקום. הוא הקים בת אחת וישב לידי. אז באמצע הסרט הוא אומר לי, ״בתיה, אני רוצה לדבר איתך, אני מחכה לך בחוץ ורוצה לדבר איתך.״ אמרתי לו, ״בסדר.״

יצאתי החוצה. הוא בא. אמר, ״נפלתי בפח. אני מאוהב בך. אני מוכן לעזור לך בלימודים, אם קשה לך.״ ככה זה התפתח. הבאתי לו את המבחנים שלי, וכל מה שהיה קשה לי בלימודים…

איפה שכבתם? שאל האב.

פעם ראשונה ששכבנו זה היה ליד טרקטור. הבאנו שמיכות ושכבנו בחוץ. זה היה בשתים־עשרה בלילה, אף אחד לא הסתובב. בפעם הראשונה התנגדתי לו. זה כאב, אז התנגדתי לו. אז אמר לי, ״ניצחת אותי.״ ככה אמר לי. כשבאתי לבניין ראיתי שהתחתונים עם דם. אחרי זה, שבוע או שבועיים, הלכתי אליו לבית שלו בהרצליה ועשינו עוד פעם. גם שם ירד לי דם.

ככה סתם, בלי להיזהר? שאל האב.

היה שופך בחוץ, אמרה בתיה. גם בפעם האהרונה. אני לא יודעת איך זה קרה.

לא יודעת איך זה קרה.

הוא ראה את הדם? שאל האב.

הוא? לא. בטח שלא ראה. איך ראה?

הוא יגיד שזה לא הוא, אמר האב בפסקנות.

אני נשבעת באלוהים. רק הוא.

תוך השיחה קרב האב אל בתו, ידיו נקפצו לאגרופים. חששתי שמא יכה ’אותה. קראתי בשמו. רק לאחר שהייה קלה פנה אלי. אז שאלתיו, מדוע הוא לוחץ כל כד על בתו ואיננו מאמין לדבריה.

הייתה ילדה קטנה, בת עשר, אמר לי, היו ילדים של הרחוב לוקחים אותה ויוצאים לגינה. אתה מבין? ועושים מה שרוצים.

זה היה עניין של גיל קטן, אמרה פלורבס ממקומה. אתה מבין? לוקחים אותה ילדים בגיל שתים־עשרה, שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, והולכים לגינה ועושים מה שרוצים.

פעם ראינו, פעמיים, אמר לי האב. באנו אליכם, ללשכת הסעד. אמרתי אז לכם, ״חבל על הילדה הזאת, ואמא שלה מגורשת, וילדים לוקחים אותה שמה לגינה ועושים מה שהם רוצים.״

גם אני רצתי בשבילה הנה, ללשכת הסעד, אמרה פלורנס. אמרתי לכם, ״תעשו טובה לאלוהים, תחשבו שאין לה אף אחד, תביאו אותה למוסד.״ וככה סידרו אותה בבית הנערה בדקל, כשהייתה בת שתים־עשרה.

עזרא ניתר על רגליו, תפס את צואר בתו בשתי ידיו, וביאוש קרא, היה דם הראית לו את הדם?

הנערה התעלפה בכסאה.

ביקשתי מהאב ומפלורנס לצאת מחדרי וקראתי לאחות הלשכה. במסדרון ראיתי לשמחתי את טובה. היא, כנראה, יזמה את בואם של בתיה ואביה אלי. מצפה הייתה מן הסתם במסדרון לתוצאות הפגישה. ביקשתיה להיכנס למשרדי. כך עשתה, ארשת דאגה על פניה. האחות שובבה את נפשה של בתיה. כשהתעוררה, התייפחה בזרועות טובה. האחות מיהרה להגיש לה קפה, ואחר־כך יצאה.

שתי החברות ליחשו ביניהן, בעת שעסקתי בניירת שעל שולחני. מזוית עיני נדמה לי, שטובה מרגיעה את חברתה בניחומים ובמלות עידוד. אחר־כך נראתה לי כמפצירה בה, בעוד בתיה חוככת בדעתה.

טובה אמרה בקול שהיה מכוון גם אלי, ספרי לו בתיה, תגידי לו את האמת. תגידי לו על ברוך זקקי, שהיה לוקח אותך…

ברוך זקקי היה לוקח אותי מהמוסד אליו, אמרה בתיה לאט מאד. אבל זה תמיד היה ברשות. כשהוא בא תמיד ביקשנו רשות, לטייל. זה זקן אחד, גר בשכונה, כאן. היה לוקח אותי לכיכר, היינו שותים משהו, היינו אוכלים. זה הכל.

אם יבוא זקקי לבית המשפט, ישים את היד שלו על התנ״ך ויישבע באלוהים, מה הוא יגיד? שאלה טובה.

הוא מוכרח להגיד את האמת. אז מה יגיד?

הוא יגיד שהוא שכב, בטח שהוא יגיד. אז זהו, אז למה את אומרת שהוא לא שכב איתך? שאלה טובה.

אבל כשהיינו יוצאים הוא לא שכב איתי. רק לפני כן, כשהייתי בשכונה, לפני שהלכתי לדקל. הוא היה לוקח אותי לסרטים, נותן לי כסף. עוזי לא יודע על זה. לא סיפרתי לו שום דבר.

אבל לפני רגע סיפרת לאביך שהיית בתולה כשהיית עם עוזי, אמרתי לבתיה.

הייתי בתולה, השיבה לי. זקקי לא עשה שום דבר. סתם נשיקות פֶה, היה מנשק וממזמז וזהו. אבל לא משהו מיוחד. אני בטוחה בזה מאה אחוז. הוא יישבע על התנ״ך ויגיד נישקתי אותה ומזמזתי אותה בחזה, ויותר כלום. כי הוא זקן ובעצמו לא מתחתן.

רק זקקי היה? שאלתי.

כן.

את זוכרת שהיית באה אלינו הביתה, אמרה לה טובה. את זוכרת שפעם ישבתי איתך ברחוב, והתחלתי לבכות, אמרתי לך, ״בתיה מותק, תשמרי על עצמך, אבא שלי רוצה לקחת אותך לאיזה מקום.״ זוכרת?

כן.

אז אמרת לי, ״אה… שטויות, אני כבר הולכת איתו כמה פעמים, הוא מוציא אותי מהמוסד ולוקה אותי…״ זוכרת?

אבא שלך… גם על זה עוזי לא יודע כלום.

דממה נפלה בחדר. אחר־כך אמרה לי בתיה, עם אבא שלה הייתי הולכת. אבל עד שיצאתי עם עוזי הייתי בתולה. גם כשהייתי הולכת עם החבר׳ה של אבא שלה, הייתי בתולה.

מי החבר׳ה? שאלתי.

אני בעצמי לא מכירה אותם.

זכי, מנשה, שמחה־יעקב, אמרה טובה.

שמחה־יעקב לא! זעקה בתיה.

מה עשו לך? שאלתי.

היו שוכבים, אמרה, אבל רק בין הרגליים. יותר מזה לא. ואבא שלה היה נותן לי עשר לירות. אבל אבא שלה הזהיר אותם, אמר, ״אל תעשו יותר מזה, למה שהיא עוד בתולה.״ הוא ידע הכל, אבא שלה. עד שהלכתי עם עוזי הייתי בתולה. ואחרי שהוא סידר אותי כבר לא היו לי בחורים.

ביקשתי מעזרא ומפלורנס לחזור למשרדי. הבטחתי להם שאטפל בבתיה, וכי אבוא בדברים עם עוזי אלון, כדי לשכנעו לשאתה לאשה. שכנעתי אותם, כי מוטב שלא להיזקק להליכים משפטיים.

את עזרא ביקשתי להישאר במשרדי. בתיה, טובה ופלורנס יצאו מעל פני שמחות ושוחקות.

תייקתי כאן אח הקטעים הבאים, מפי אביה של בתיה:

התחתנתי עם רחל בירושלים, ב־1950. המשפחות שלנו קרובות, הגיעו יחד לארץ. שנינו נולדנו בארץ. אחרי החתונה עברנו לתל־אביב, לשכונה. אני הייתי בהתחלה שוטר. היה לנו קשה מאד. משכורת קטנה. ב־1953 עברנו לקיבוץ אומרה. אני הייתי מרוצה בקיבוץ. אבל רחל לא רצתה להישאר בקיבוץ. לא אהבה את החיים האלה. אמרה שכאילו דפקו אותה במשק, עבדה במטבח כל הזמן. אני הייתי כלבויניק, עובד במטעים, ברפת, בלול, הכל הכל. חריש.

חליתי שמה.

אחרי שחליתי, האשה הסתכלה בצורה לא טובה, שאני לא עובד, והיא עובדת. היה לי איזה גידול, והתקפת אולקוס, ואיבדתי אצבע. הקיבוץ לא הסתכל בצורה יפה. רצו להיפטר מאיתנו. כי לרחל היה פה יותר מדי גדול. על כל דבר מדברת ורבה. הייתה צועקת, למה נותנים לה יותר שעות, למה היא במטבח. היא לא הבינה שהיא לא התאימה לעבודות אחרות. לא הייתה לה השכלה. בקושי עממית. היא דינאמית, עם מרץ והכל. אבל הפה שלה, הורס אותה.

אני הייתי בן שמונה־עשרה וחצי כשהתחתנתי איתה. אחרי הצבא, כי התגייסתי לצה״ל בגיל שש־עשרה. התחתנתי איתה מתוך לחץ. כי דוקא אהבתי את אחותה הקטנה. אבל אני לא יודע מה אמא שלה הזאת מסוגלת לעשות. היא שיגעה אותי לגמרי. אחרי הצבא ברחתי אליהם. אבא שלה דודי, הסבתא שלי והאבא שלה אחים. נשארתי לגור אצלם וחסכתי כסף. במשך הזמן יצאתי עם אחותה, אותה אהבתי יותר. אני לא יודע איך נכנס לי הג׳וק בראש והתחתנתי דוקא עם רחל. אמה מסוגלת בכישוף לעשות הכל, שמעתי. אני עד היום לא מאמין בדברים האלה. אבל אני רואה שבאמת נתקלתי באנשים שכן מאמינים בשטויות האלה. אז אולי. עד היום אני לא תופס איך העבירה אותי מהקטנה לגדולה. אני לא יודע איך אמא שלה הכניסה לי את הג׳וק בכוח.

אחרי ארבע וחצי שנים בקיבוץ חזרנו לשכונה, ושכרנו את הבית ליד שעשוע.

בית. זה היה מרתף. ארבע נפשות בחדר. המעבר מהקיבוץ היה חריף מאד בשבילי. אבל רחל הייתה מעורה בשכונה. היא אהבה את זה. הרגישה עצמה טוב יותר משבקיבוץ.

אני הייתי בעבודה כל הזמן, בימים ובערבים. נהגתי מונית. שכיר. עבדתי קשה, שרציתי לבנות לי חיים אחרים. לא הלך. לא הסתדר. הייתי נותן לה עשר, חמש־עשרה, כמה שהייתי מרויח יומית. מפה היה הכסף בא ומפה היה הולך. לא הייתה חסכנית כל כך. עד היום היא פזרנית. אבל עבדה במשק בית, בצפון. דוקא הצליחה בעבודה. היא סוס עבודה. אבל לא יכלה לחסוך, כי היו לה יותר מדי ביקורים מההורים, מהמשפחה. הייתה צריכה להאכיל אותם, להשכיב אותם לישון.

היא ראתה הרבה את שעשוע. כל הזמן שיבחה אותה שעשוע, שעשוע, שעשוע. כמו שהייתה מספרת, אז בזמן שאני הייתי בעבודה שעשוע נתן לה זה, נתן לה זה, הוא מנע את הילדים מלהרביץ לילדים שלי, הוא הגן על בתיה. הייתה אומרת שהוא היה כמו אבא. אחרי שהתגרשתי מרחל שניהם יצאו כמה זמן. אבל לפני זה לא חשבתי שיש משהו ביניהם.

הסכסוך שלי עם רחל היה שלא יכולתי לסבול את הרעש שלה, את הצעקות כל יום, וזה שהמשפחה שלה הייתה גומרת את כל החיסכון שלי. היו יושבים אצלי שבועות וחודשים, בחדר אחד עם ארבע נפשות, היו באים מירושלים, האמא, הגיסה, האחות. האחים, ומי שרק רצה. באים, יושבים, אוכלים וישנים. ראיתי שאני לא מצליח לחסוך. מצד אחד המשטרה הכניסה לי רפורטים. עבדתי במונית שרות ובמשך הזמן שילמתי ארבעת אלפים לירות ברפורטים. ומצד שני היא והמשפחה שלה. רציתי לעבוד, עד כמה שאפשר לעבוד, לחסוך, והייתי עובד, עובד, עובד ועובד. שמונה־עשרה שעות ביום. והנה, כשאני בא הביתה בלילה אין לי מה לאכול ואין לי איפה לישון ואין לי חיסכון.

גם קיבלתי מכתבים בעילום־שם. חודשיים, שלושה, לפני הגירושין שלי. המכתב נשלח לאבא שלה, והוא הביא לי אותו. במכתב היה כתוב כאילו ראו אותה הולכת עם מישהו. ולא אמרו עם מי, ושהולכת בגן עם אנשים מפוקפקים מהשכונה.

הראיתי לה את המכתב. אמרה, ״שטויות, עלילות, מקנאים.״

פעם השכן אמר לי לשים עין עליה. זה הכל. שאלתי מה, אמר, ״אתה תדע כבר בסוף.״ אחר־כך בא מכתב שני, בכתב יד ספרותי, כאילו ראו אותה מתנשקת בגן עם חבר של שעשוע. אחד זכי, קראו לו. שאלתי אותה מה זה? אמרה, ״שום דבר.״ אז התחלתי לחשוד. ראיתי שכשאני הייתי בא, אוכל ויוצא, אז שעשוע היה נכנס במקומי.

לפני שבע שנים, כשאמרתי לה שאני רוצה להתגרש, לא הייתה לה שום התנגדות. זה בא לי גם כן כמו הפתעה. אבל ברוך השם, התחתנתי מחדש, יש לי שני ילדים, ואני גר בצפון תל אביב, עובד בהובלת גז וחוסך.

אני רוצה להגיד לך בקשר לבתיה. זה לא בגלל ההורים, כמו שאתה אולי חושב. זה בגלל הסביבה. בשכונה האנשים מחפשים את הגרושים כדי לכלכל את המשפחה. הצפיפות, זה מה שגורם לילד להיכנס לחיי חברה לא נורמליים. החברה היא הגורמת הרבה לילד שיסטה. ההורים לא משפיעים בגלל ריבוי הילדים, לא יכולים להשתלט.

בתיה התהילה בזה שלא רצתה ללמוד. אני רוב הזמן לא הייתי בבית. נהגתי את המונית. גם אמא לא הייתה בבית. והילדה הרשתה לעצמה לעשות כל מיני דברים. הייתה מכניסה ילדים הביתה. סוגרים את הדלת. משחקים אבא ואמא. כמה פעמים אני נתקלתי בזה, כמה פעמים אמא שלה נתקלה בזה. כמה פעמים הזהרתי את הילדים האלה, אפילו הרבצתי להם: היה מקרה שהכניסה ילדים והתפשטה. אז הזעקתי את המשטרה. פתחו תיק נגד הנערים האלה. אבל זה נמשך. מי יכול לעצור את הילדים בשכונה? זה כמו להילחם בנפנוף ידיים נגד יתושים על־יד הביצה.

 

פרק שמיני: בחורים    🔗

נסעתי לביתו של עוזי אלון, באחד השיכונים של הרצליה. הכתובת, שבתיה נתנה לי, הנחתה אותי לשורה של בתים דו־קומתיים מוקפים משקי עזר. לא הייתי צריך לטרוח הרבה כדי למצוא את מבוקשי. על אחד הקירות היה כתוב בצבע־שמן חום, באותיות בגובה חצי מטר — עוזי אלון.

עברתי בפשפש ונכנסתי לגינה של ירקות צמוקים, עצי הדר מאובקים, בננה ננסית אחת וערוגת פרחים כמושים. קידמה את פני שכנה, שתלתה כבסים בחצר הסמוכה, ״אין אף אחד בבית. ואם אתה מחפש את עוזי אלון בגלל הבת שלך, זה המזל שלך שלא מצאת אותו.״

דלת הדירה הקטנה הייתה נעולה. טבלת נחושת נשאה את השם הרשקוביץ. עקפתי את הדירה דרך החצר. דרך רשת של חלון ראיתי מטבח, שלא נוקה לאחר סעודות אחדות. רשת חלון אחר אפשרה לי מבט למה שבראה כחדרו של עוזי אלון. מיטת ברזל מכוסה שמיכות־צבא אפורות, ארון בגדים שדלתותיו אינן נסגרות היטב ושולחן כתיבה זעיר. עליו היו פזורים גליונות נייר מצוירים, בעיקר סוסים ודגים. באחד הגליונות הבחנתי ניסיון לחיבור פזמון.

השכנה, שעקבה אחרי, ניגשה אלי, קערת הכבסים הריקה בידה. ״אני אומרת לך שאין אף אחד. שלשום היו פה איזה בחורה שהוא סידר, ואבא שלה ועוד אנשים, עשו הרבה רעש וחיכו לו כל היום. אבל הוא יודע מתי לברוח הממזר הזה, כי יש לו הרבה ניסיון, הייתי אומרת. מתי הוא סידר את הבת שלך?״ עיניה הבריקו, בגאוה או בניצחון.

שאלתיה היכן אוכל למצוא את הוריו של עוזי. ״אבא שלו, משה הרשקוביץ עליו השלום מת מזמן, וזה היה המזל שלו. ואיפה אמא שלו, אני לא יודעת. גם היא נעלמה.״ היא החלה חוזרת לחצר שלה. בתגובה, כנראה, על כך שלא השיבותי לשאלתה.

קראתי לה ונפגשנו באמצע הדרך, בין שתי החצרות; הפסתי דעתה בסיפור בדוי על עול שעשה עוזי לבתי והיא, בלא להסתיר כלל את הסיפוק שסיפורי גרם לה, הורתה לי איך אוכל למצוא את גב׳ הרשקוביץ.

מצאתיה בבית העסק שלה, תפירה עממית ותיקוני בגדים. בראותה אותי, כמו ידעה גב׳ הרשקוביץ שאליה באתי. היא קמה ממכונת התפירה וניסתה להיטיב במשהו את תסרוקתה בגב כף־ידה. עיניה היו מבוהלות. פניה חיוורים מאד. הצבע הבלונדי של שערה לא חודש והוא נראה כצומח מתוך כיפה שחורה. אצבעות ידיה, שלחצתי, היו קשות וצפרניהן מבוקעות. לרמז שלה יצאה הנערה העוזרת לה ונשארנו לבדנו.

היא הייתה קרובה לבכי. פעם בפעם נשאה את שובל סינרה למחות את עיניה. בפינת המתפרה סיפרה לי בקול חרישי על חיים קשים מאז עלתה מפולין. אלמנה שבנה מיאן להשלים את חוק לימודיו, ואף החל מכנה אותה אם חורגת. לאחרונה לוה כספים, רכש לו ציוד צילום יקר ושקע בחובות. נושים והורי ילדות רודפים אחריה, והיא עצמה אינה יודעת להיכן נעלם.

היא הרבתה לספר על הורי ילדות שעוזי חטא להן. מכאן הבינותי שהיא משתדלת לגונן עליו, בכך שהשחירה את תדמיתו ועשתה אותו לחתן בלחי־רצוי מראש.

״יותר טוב לה שהוא לא יהיה הבעל שלה. מה שהיא לא תעשה יהיה יותר טוב. אני אמו ואני יודעת,״ אמרה.

הסברתי לה, כי מוטב שיישא עוזי לאשה את בתיה, שלזו דרך הוגנת לא רק כלפי התינוק שייולד, אלא גם לחסוך מבנה את העונש, שהחוק יטיל עליו על בעילת קטינה.

״טוב מאד. אולי אם יענישו אותו פעם, כהוגן, כמו אני בתור אמא שלו לא יכולתי לעשות לו אף פעם, אולי ילמד משהו. בבית־הסוהר אולי יהיה בן־אדם,״ אמרה.

אולי מחמת כך שהייתה ידועת סבל בעצמה, לא עלה בידי לעורר את רגשותיה לגורל המר הצפוי לתינוק שייולד ולבתיה. היא הייתה אדישה למצבם. תגובתה הרגשית היחידה הייתה של זעם. היא חשדה בבתיה, שהפילה בפח את בנה וגם רמזה, שאין זה צודק לכפות עליו לשאתה לאשה, כנגד רצונו, הואיל ובתיה היא מעדות המזרח.

דבריה האחרונים הם שחיזקוני לחשוב, שהיא מקיימת קשר עם עוזי ואף יודעת היכן הוא מסתתר. בטרם נפרדתי ממנה, השארתי בידיה פתק ובו מען לשכת הסעד. אמרתי לה שמוטב שעוזי יפנה אלי בעוד מועד, בטרם תוזעק המשטרה.

עזבתיה מתייפחת.

טובה נרגשה כשסיפרתי לה על נסיעתי להרצליה ועל שיחתי עם גב׳ הרשקוביץ. אולי בשל רצונה להביע לי את הוקרתה, סיפרה לי על המאורע הבא: קרה לי פעם איזה מקרה עם שעשוע, לפני שלוש שנים. לא סיפרתי את זה לאף אחד. אפילו לא לדודה שלי.

אותו ערב פלורנס לא הייתה בבית. נסעה לירושלים לאמא שלה, עם הילדים הקטנים.

אז אני הייתי בבית לבד. הוא בא שיכור, התעצבן מרחל, אמא של בתיה. לא יודעת מה היה. אולי הוא ראה שמה אצלה מישהו. בדיוק כשהוא עלה הבן־אדם ההוא ירד. שעשוע אומר לה, ״מי זה?״ וזה. אז היא התחילה להמציא כל מיני סיפורים. הוא התעצבן והכניס לה מכות. אחר־כך הלך לשתות. כשהוא מתעצבן — רק שתייה מרגיעה אותו. והוא שותה, שותה ושותה.

בסוף בא הביתה. אם הוא נכנס לקריזה הוא מתחיל לריב, אם לא, הוא הולך לישון. אז הוא בא הביתה, נכנס. אני הייתי יושנת. הוא בא, יושב לידי במיטה. העיר אותי, אומר לי, ״תקומי תתלבשי, ותלכי להביא לי עוד בקבוק.״

אני שואלת, ״מה להביא?״ ״תביאי בקבוק 84.״

ואני רואה אותו שיכור, והעיניים שלו אדומות. ככה התחלתי לרעוד. הייתי מוכרחה לעשות מה שהוא רוצה. הלכתי, הבאתי לו בקבוק. הוא אומר לי,

״תשבי פה, ואני אשב פה.״

ישבנו שנינו. התחיל מוזג לי כוסית. כוסית גדולה. אז אני אומרת לו, ״אני רוצה לישון.״ אז הוא תופס אותי מכאן ואומר, ״את לא תישני.״

אמרתי לו, ״אני לא יכולה.״ הוא אמר לי, ״את לא תישני, את שומעת?״

ולקח כוס ושבר אותה ביד. ראיתי דם יורד ביד שלו. אני באה לנגב לו את הדם, לא נתן לי. אומר לי, ״את תשבי פה.״ אני ישבתי.

מהפחד שלי התחלתי לשתות. הוא שותה ואני שותה, הוא שותה ואני שותה. אנחנו שותים, שותים. בסוף אני הרגשתי שהראש שלי מתחיל להיות ככה, מאסתול כזה. באתי לישון, לא עוזב. אז הוא אומר לי, ״תגידי לי, עם מי את יוצאת?״

״אני לא יוצאת עם אף אחד.״

הוא אומר, ״מה באים, מספרים לי ש…״

התחיל להמציא לי שמות של עבריינים שאני לא מכירה. אומר לי, ״מה זה רפי אמר לי שהוא מכיר אותך?״

אמרתי, ״אני לא מכירה אותו.״

״כן, את מכירה. הוא בחור גבוה, בחור יפה, עובד על בחורות.״

״לא מכירה אותו.״ 

אז הוא תפס אותי, ככה, קרע לי את הכותונת. היה לי אולר כזה, שמתי אותו במגרה, הוא הוציא אותו מהמגרה, קרע לי איתו את הכותונת. התחלתי להיאבק איתו. הכניס לי שתי סטירות כאלה, הייתי כמו מתה.

אומר לי, ״את לא תצאי עם בחור. אני אביא לך את החתן שלך.״

אחר־כך אני קמה, אני רואה הכל דם. ישר הלכתי לבית־שימוש, התחלתי להקיא. שתיתי כוס קפה. אני ככה מסתכלת, אני רואה הוא איננו. חזרתי למיטה. מהפחד שלי כבר לא יכולתי להירדם. כל הזמן אני רואה איך שהוא שובר כוסות בידיים שלו ודם נשפך לו מהאצבעות.

עד הבוקר לא נרדמתי.

סיפורה איפשר לי להציג לה שאלה, שהייתה על דל לשוני זה מכבר. איך משפיעה עליה העובדה ש״דודה״ כייס וסרסור? ואכן זכיתי לתשובתה: אני מתביישת בזה, אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה לעשות שום דבר.

לפעמים שואלים אותי, ואני מתביישת. למשל, אני נכנסת לחברה, והיא פתאום אומרת לי, ״ראיתי את אבא שלך עם זאתי.״ אני מתביישת. לא יכולה לענות. לוקחת את הרגליים ואני יוצאת. יש בחורים כאלה, שרואים אותי ברחוב, אומרים, ״הנה הבת של שעשוע.״

פעם יצאתי עם בחור אחד, סעדיה, תימני. חברה שלי, שוש, אמרה לי, ״אם את רוצה לצאת איתו ברצינות, וזה, אז תגידי לו את האמת, מי את, מי ההורים שלך.״ אבל התביישתי להגיד לו. חשבתי, מה אני אלך להגיד לו. אבל הוא הרגיש לבד.

יום אחד אני באה, אז הוא אומר לי, ״שמעתי שאני צריך לקחת אותך בכפפות משי.״

אמרתי לו, ״למה? מה קרה?״

אומר לי, ״אני יודע, את סבלת מילדות קשה. תגידי לי את האמת, טובה, מה הולך איתך?״

אז אני התחלתי לספר לו. סיפרתי לו, וזה היה דוקא לטובתי שסיפרתי לו. ככה ידע בדיוק מה אני וידע מה הם. ככה אחד שלא יודע בדיוק מי אלה בשבילי, אז הוא כבר עושה חשבון, אם ההורים שלה ככה, מי יודע מה הבחורה ?

סעדיה היה גבוה, לא הכי יפה בפנים. נראה גבר, ככה, רחב, אני הייתי עושה ממנו קרקס. הייתי נראית כמו ציפור על ידו. כושי כזה, שחור, תימני, נחמד. היה בחור זהב. הכל היה עושה בשבילי. הכל הכל. כספים, בגדים, קולנוע. 

כשהייתי עובדת עם לינה, היה בא עד העבודה, היה שומר איתי בייבי־סיטר. אף אחד לא עשה לי דבר כזה בחיים שלי.

סעדיה היה בחור טוב. עבד בבניין. הרויח יפה. רציני כזה. בסוף ראיתי שהוא מתחיל לאהוב אותי, וזה. התחיל לשאול אותי כל מיני עניינים, ״תגידי לי את האמת, אח בתולה, או לא בתולה?״

נכנסנו פעם לנושא שיחה כזה. הוא אמר שמישהו סיפר לו משהו עלי.

״מי סיפר לך?״

לא נתן לי שם.

אז הוא אמר לי, ״אני רוצה ללכת איתך לרופא.״ אמרתי לו, ״לרופא אני לא הולכת.״

כשהוא שמע ככה, אמר, ״אם בחורה בתולה, והכל, אז מה אכפת לה ללכת לרופא? אדרבה, אז היא מוכיחה שהיא בסדר.״

אני לא רציתי. התחלתי לבכות. אמרתי לו שרק בגלל שיש לי דודים כאלה הוא רוצה לשלוח אוחי לרופא. אם היה דוד שלי עובד ברכבת לא היה מתנהג אלי ככה. הוא התפלא עלי נורא. אמר לי, ״אם דודים שלך ככה, מעניין מאד, איך את יוצאת ככה טובה.״ אני אמרתי לו ששעשוע זה לא ההורים שלי.

זה נגמר בינינו בגלל שדודה שלי לא רצתה אותו. אומרת לי, ״מה טובה, את לוקחת כושי?״

אמרתי, ׳’אז מה אם כושי?״

אומרת לי, ״לא יצא לך ילדים יפים, ותראי איזה ילדים יפים יש לי.״

מה האמת? שלא היה לי רגש אליו. לא היה לי אליו שום דבר. הייתי כמו… כמו אחת מטומטמת כשהייתי איתו. הייתי רואה אותו, הייתי ככה מקבלת זעזוע. לא הייתי מבסוטית איתו. אני לא יודעת למה. הייתי הולכת אליו בלי חשק וחוזרת ממנו בלי חשק.

אחרי שאני נפרדתי ממנו, אז דודה שלי, יושבת ובוכה, אומרת לי, ״אם היית לוקחת את סעדיה.״ אמרתי לה, ״כן, בהתחלה הוצאת לי אותו מהעיניים, אמדת לי יהיה לך ילדים לא יפים. עכשיו את אומרת לי למה את לא לוקחת אותו?״

את זה אמרה לי בגלל פליכס, שהוא עכשיו הבחור שלי. אבל הוא לא עובד. אמרתי לה, ״רצית בחור יפה, עכשיו יש לי בחור יפה.״

לפני סעדיה יצאתי עם סאמו.

סאמו – בחור יפה, אלאן דילון. גם תימני, עיניים שחורות, גבוה. אני הולכת עם כולם גבוהים. גבר יפה, אבל מסכן. גרוש. יש לו ילד בכיתה א׳ כבר.

ולסאמו יש מוסך לחשמל רכב. הוא בחור זהב. הייתי בת ארבע־עשרה כשיצאתי איתו. יצאנו בהפסקות. בהתחלה שישה חודשים, אחרי זה לא ראיתי אותו שנה, אחר־כך יצאנו עוד שלושה חודשים, ועוד הפעם נפרדנו, ועוד הפעם חזרנו. הוא היה אז עוד נשוי, אבל לא אמר לי. איך בכלל התברר לי שהוא היה נשוי?

אני הייתי ילדה קטנה, יצאתי מהקיבוץ. בדיוק יצא איתי, קנה לי עקבים. אומר לי, ״תראי טובה, לא הולכים ככה, זה לא יפה.״ וקנה לי תיק. ואני לא הייתי רגילה לדברים כאלה. כל פעם היינו הולכים לסרטים. הייתי אומרת, ״סאמו, בוא תראה איזה סרט יפה, יש פה קרקס, וזה.״ הוא היה הולך איתי. היה יודע שיש לי ראש של ילדה קטנה, לא מבינה. יום אחד נסענו בג’יפ. אני והוא והחבר שלו. אז אני במקרה נרדמתי. עשיתי את עצמי יושנת. הם היו מדברים על משהו רציני. סאמו אומר לחבר שלו, ״אתה יודע מה? שמעתי שטובה בחורה נורא מסכנה.״

אז הוא אומר לו, ״איך אתה יודע?״

אומר לו, ״גרשון, זה שאצלו היא עובדת במזנון, שמע שאנחנו יוצאים, אז הוא אמר לי. והיא באמת נראית לי בחורה טובה, אבל מה, אני לא יודע איך להסביר לה שאני נשוי ויש לי ילד.״

אני שמעתי דבר כזה, קיבלתי שבץ. אבל עשיתי עצמי ממשיכה לישון.

הכרתי את סאמו במזנון של גרשון. למטה היה מוסך. ראיתי שם כל כך הרבה בחורים יפים, והוא היה הכי יפה. אז אני אומרת לבוס שלי, גרשון, ״תגיד, אני יכולה פעם אחת לצאת עם הבחור הזה?״

אז הוא אומר לי, ״למה?״

אמרתי, ״בחור נורא נחמד.״

אמר לי, ״אם את אומרת ככה, אני מבטיח לך, עוד יבוא יום ואת תהיי איתו״.

אמרתי, ״אה! אתה משוגע. תראה איזה בחור יפה הוא, ואיך אני נראית, תינוקת על־ידו.״

אז הוא אמר, ״אם אני אומר, אז אני יודע מה אני אומר.״

בדיוק יום אחד היה נכנס, והיה הכי רציני מכולם. כולם צוחקים איתי, מדברים. זה לא. היה בא, ״שלום, תני לי בבקשה כוס חלב.״ הייתי נותנת לו והייתי מתחילה ככה לרעוד. מפחדת ממנו, נורא רציני היה.

יום אחד הסתרקתי במטבח. שערה שלי נפלה בתוך הסלט של הסאמו הזה. נתתי לו את הסלט והלכתי להביא לחם. אני חוזרת בחזרה, אני רואה את סאמו יורד במדרגות, עושה לי, ״פעם שנייה, לא להסתרק במטבח.״

אמרתי לו, ״למה, מה קרה?״ ואני הסמקתי נורא.

אמר, ״את אמנם ילדה קטנה.״

והוא מסתכל עלי, ככה, ואני מסתכלת עליו, ככה, הוא מגבוה, אני מלמטה. אומר לי, ״במטבח לא מסתרקים.״

״טוב, תודה רבה.״

אחרי כמה זמן הוא בא. ישבתי על ידו. אומר, ״תגידי טובה, אני ראיתי אותך פעם במועדון רון, שאת יודעת לרקוד נורא יפה יוונית. ואני יש לי מסיבה. היית מעוניינת לבוא איתי?״

אמרתי, ״תראה, אני אחשוב על זה״

עושה לי, ״בסדר. אני אתן לך זמן עד יום שישי. ואם תחשבי שאת כן רוצה לבוא, אז תעני לי תשובה, ואם לא אז תגידי לי.״

״בסדר״.

ככה יצאנו. אחרי כל פעם יצאנו שוב, ושוב. בסוף, יום אחד הוא אומר לי, ״תשמעי טובה, אנחנו כבר יוצאים חודשיים. אף פעם לא ישבתי איתך לבד, עוד לא הרגשתי אותך, זאת אומרת מקרוב, ואני לא מכיר אותך טוב. אני לא יודע מה יש לך, את לא יודעת מה יש לי. ולצאת בצורה כזאת ככה סתם, יום סרט, יום קרקס, יום פה, יום שם, בשבילי זה לא עתיד. אני רוצה ללכת איתך יום אחד לאיזה מקום לבד, ונשב, ואני רוצה לדעת מה יש לך, ואת צריכה גם כן לדעת מה יש לי, וככה נחליט אם כדאי לבו להמשיך, או לא.״

ראיתי באמת שהוא מדבר ככה יפה, וזה, הלכתי איתו. אז בדיוק היה לו אופנוע. והיה קיץ. הלכנו לפארק הלאומי. תחת עצים פרשנו שמיכה, וישבנו. התחיל לדבר איתי, התחלתי לבכות. לא יודעת, זה כאב לי. פעם ראשונה שהייתי מספרת לבחור, ושבחור אומר לי, ״את נראית מסכנה.״ זה נורא כאב לי. אני לא אוהבת שאומרים לי ככה.

הוא אמר לי, ״טובה. אני רוצה שתספרי לי מה יש לך.״

אמרתי לו, ״למה אתה שואל אותי ככה?״

אז אמר לי, ״מפני שאני שמעתי עליך, ואני לא רוצה לשמוע עליך מפי אנשים. אנשים יכולים לעשות מנמלה גמל. אני רוצה לשמוע ממך את האמת. תסבירי לי ותגידי לי, אני אבין. אני לא ילד קטן, לבוא לרחוב, להתחיל לשרוק, ולשלוח אליך ילדים. אם אני הולך, אז אני ישר ניגש לבחורה ואני לוקח אותה מהבית. ואנחנו יוצאים.״

או, שהיינו יוצאים הייתי תופסת מרחק ממנו. לא הייתי רגילה לחבק אותו, או שהוא יחבק אותי. תמיד שהיה מחפש אותי היה צריך לעשות סיבוב, ולקרוא בקול ט–ו–ב–ה–ה–ה ומחפש. היה אומר, ״מה זה? מה אני,

ילד קטן שאני משחק איתך פה בקקה, ללכת לחפש אותך איפה טובה?״

אני נורא צחקתי.

אחר־כך הוא שאל אותי איך היה במוסד, וזה. הוא התחיל להבין אותי יותר. התחיל להתנהג אלי יותר יפה. תמיד כשהיה חסר לי משהו היה קונה, מביא לי. גם אני הבנתי אותו. וגם עכשיו אני ידידה שלו. היום הוא בערך בן עשרים ושבע, אז כשהוא הולך עם בחורות צעירות, מה הן אוהבות? תן להן דיסקוטק ומועדונים. לא מבינות אותו. כשאנחנו יצאנו השתוינו נורא. בסוף, גם כן בגלל הדודים שלי לא התחתנתי איתו. דוד שלי אומר לי, ״לא. תלכי להתחתן עם אחד גרוש?״ וזה.

בסוף ביקורה שאלה אותי טובה אם יקבלו אותה לצה״ל. רוצה היא לחבוש כומתה אדומה, להתגייס לחיל הצנחנים. זה יהיה לה גם מקלט מתלאותיה, גם מקור לגאוה וקפיצת דרך לעתיד. מדוע לא התגייסת? שאלתיה.

הלכתי ללשכת הגיוס, אמרה, ונרשמתי, והכל. אבל לא קיבלו אותי, אני לא יודעת למה. אתה יכול לעזור לי?

אמרתי לה, כי עלי לברר תחילה מה סמכויותי. בליבי ידעתי. כי ארנון יתנגד בתוקף לכל ניסיון מצידי לטפל בעניינה. לדידו טובה אינה עוד בתחום פעולתנו.

ואכן לא נתבדיתי. תגובת ארנון הייתה חריפה אף מזו שציפיתי. לא רק ששלל את זכותה של טובה לסעד מצידנו, אלא שנזף בי על שהעליתי בדעתי לשאול בלשכת הגיוס. לכך קרא התערבות. את דבריו הקשים סיים כך: ״עכשיו אתה רוצה להתערב בענייני הצבא. לא די לך במשטרה. שוב, תקע זאת בראשך – אנחנו רק לשכת סעד, לא מערכת הביטחון״

 

פרק תשיעי: פליכס    🔗

מה יהיה עם אחי ראובן? שאלה טובה.

הוא וחברים שלו ראו בחורה אחת עוברת ברחוב בשכונה. שוודית, קראו לה. כי אצלנו אחת טיפה בלונדינית, קוראים לה שוודית. שרקו לה, התחילה לחייך. אמרו, ״חאלאס, תפסנו אותה.״ לקחו אותה לחדר עם זקנה אחת. התחילה לצחוק. אמרו לה להתפשט – מתפשטת, תעשי כך – עשתה כך. קיבוצניקית משוגעת בת חמש־עשרה. היא אמרה להם שהיא מקיבוץ.

נתנו לה לעשן כיף. מסכנה, נהייתה מאסתולית. עשו עליה תור של איזה חמש־עשרה חבר׳ה. אחד אחד, כולם ילדים. היא פסיכית, צוחקת. שניים, שלושה בחורים עליה, והיא צוחקת, צועקת, בוכה וצוחקת. משוגעת. הוציאו לה את העיניים אותו יום.

בסוף היו תפרנים, היו צריכים כסף לקנות סיגריות. אמרו מה יעשו, ההיא אין לה כסף. קיבוצניקית. אמר להם ראובן, ״אתם יודעים מה. אקח אותה ליוסוף.״

יוסוף זה זקן אחד, מלוה ריבית.

הלך 'ליוסוף לצריף ואמר לו, ״שמע יוסוף, הבאתי לך בחורה, בעד עשירייה.״

״בסדר״, אמר יוסוף ונתן לו עשירייה.

הכניס לה ראובן כף בפנים ואמר לה, ״תיכנסי, זה בסדר.״

והשוודית נשארה עם יוסוף.

בבוקר בא אלינו יוּסוּף, מבקש את ראובן, אומר לו, ״מה עשית לי? השארת את הבחורה והלכת?״

ראובן אמר לו, ״משוגע, בשביל זה אתה צריך לתת לי עוד עשירייה.״

ראובן והחברים שלו הלכו לצריף של יוסוף, לקחו את השוודית לנהג מונית אמרו לו, ״קח אותה ספיישל.״

אמר, ״טוב, מי ישלם?״

אמרו, ״קח אותה, זה בסדר. קח ממנה משהו.״ הנהג ראה כך, הושיב אותה על־ידו ונסע.

כשחזרתי אחרי־הצהרים מהעבודה, לא הספקתי להיכנס, ישר מה אני רואה? כוס נשברת, אחרי שעפה וכמעט פגעה בי. דוד שלי רב עם ראובן. בגלל השוודית, בגלל שנעשה עבריין, שכל ערב בא בשתים, בשלוש. בא תמיד מאסתול, עיניים שלו אדומות מחשיש.

אז שעשוע מתעצבן, ״אני ככה, אז גם הבן שלי צריך לצאת ככה ?״ התחיל לריב איתו, ובדיוק אני נכנסת. הוא רואה אותי, מתנפל גם עלי, אומר, ״הנה עוד אחת, שהולכת לי עם מרוקאים. מה לך ולמרוקאים? את לא תתחתני עם מרוקאי.״

אני הולכת עם מישהו, אחד מרוקאי. פליכס. הוא עובד קצבות. אנחנו חושבים להתחתן, אני והוא. אני נכנסת אליו הביתה, הכל. הצרה שאין לנו כסף. טוב, כסף היום זה לא בעייה. אפשר לעשות חובות ולהתחתן. אבל מה הבעייה פה? דוד שלי לא רוצה אותו בשום פנים ואופן.

אני הכרתי אותו במועדון, בדיסקוטק. הייתי אני, חברה שלי, שוש, והחבר שלה. לפני שאני אכיר את פליכס, הייתי הולכת כל שני ורביעי למועדון.

אני יושבת, פתאם אני רואה בחור יפה נכנס, באמת יפה, גבוה, כמו אלאן דילון. זד. היה פליכס. אני הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי. אז שוש אומרת לי, ״טובה, תסתכלי איזה בחור נחמד.״

״כן, באמת חתיך,״ אמרתי לה.

אז היא אומרת לי, ״את רוצה שהוא יתחיל איתך?״

בנות נורא קנאיות. בשביל זה אני לא אוהבת ללכת עם חברה. אמרתי לה, ״יתחיל או לא יתחיל. אני באתי לפה לחפש מישהו?״

החבר של שוש הלך לקנות כוס קפה, ובדיוק בדרך שלו חזרה לשולחן הוא רואה את פליכס, עושה לו, ״שלום פליכס.״ ופליכס עשה גם לו שלום. אמרתי לעצמי, יא־אללה, אלה מכירים.

הוא בא להזמין אותי לרקוד. אמרתי לו שאני לא רוצה. למה ששוש אמרה שיש לו חברה, נעמי. אבל הוא היה לבד. אחר־כך בא לשולחן שלנו וכבר ישבנו ארבעתנו. שוש והחבר שלה. קמו לרקוד. אז פליכס מזמין אותי עוד פעם לרקוד. אחרי שכבר דיברנו וזה, לא היה לי נעים לסרב. קמתי ורקדתי איתו.

אז הוא אומר לי, ״בת כמה את?״

״בת שמונה־עשרה ״

״את נורא… את קטנה.״

״בן כמה אתה?

״בן עשרים־ושניים.״

דיברנו וזה, הזמין אותי בטמפו, יושבים, סיגריות, יושבים ומדברים, צוחקים, רוקדים, הזמין אותי פעם שנייה, שלישית, שתינו צחקנו. אחר־כך באים ללכת הביתה, שואל אותי, ״אפשר לדאות אותך?״

אמרתי לו, ״לא, לא מעוניינת.״ כן רציתי. אבל אמרתי לא.

אז אומר, ״למה את אומרת לא, למה את לא רוצה לצאת איתי?״

״סתם ככה.״

״טוב, בן־אדם בבן־אדם נפגש.״ ככה היה המלה שלו האחרונה.

אחרי כמה זמן באה שוש, אומרת לי שיש לה דרישת־שלום בשבילי מפליכס. אמרתי לה, ״מה, באמת? איפה את רואה אותו?״ אומרת לי שהיא והחבר שלה יוצאים עם עוד חברה אחת וחבר שלה ורואים כל פעם את פליכס. היא מזמינה אותי לבוא איתם למועדון.

אמרתי, ״אתם זוגות, לי לא נעים לבוא לבד. אם אני אבוא לבד, פליכס יחשוב שאני באה בשבילו.״

אומרת לי שוש, ״מה פתאם?״

הלכנו למועדון. אני באמת רואה אותו, עם החברה שלו, נעמי. היה יוצא איתה כבר ארבעה חודשים. הוא בא להזמין אותי לרקוד. רקדנו יפה, וזה. וככה זה לקח איזה שישה חודשים, בלי לצאת. נפגשנו במועדון, ותמיד היה אומר לשוש שתמסור לי דרישת־שלום ותגיד לי לבוא לדיסקוטק. אבל שוש לא הייתה מוסרת לי את כל דרישות השלום. התחילה כבר לקנאות. הייתה אומרת לי להיפך, ״את יודעת מה? פליכס עומד להתחתן עם החברה שלו.״

הייתי אומרת לה, ״שיתחתן. אני לא מכירה את הבן־אדם הזה, אין לי איתו שום דבר. מה אכפת לי אם מתחתן?״

אבל יום אחד נפרדה שוש מהחבר שלה. אומרת לי. ״טובה, תעשי לי טובה, אני רוצה שתחזירי ביני לבין החבר שלי.״

לא הסכמתי.

אומרת לי, ״מה אכפת לך? תזכרי.״

״טוב.״

הלכנו לדיסקוטק. יש שמה תזמורת, מנגנים צעירים, שערות ארוכות. כולם רוקדים ככה טוב. גם אני רקדנית שלא חסר לי. אני רואה את פליכס. פתאם אני רואה אוחו רוקד איתי ריקוד אחרי ריקוד. אני ראיתי שהחברה שלו, נעמי יושבת בפינה.

רוקדים, רוקדים. אני רואה בסלאוֹ מתחיל ללחוץ אותי. אז אני כבר התביישתי. ראיתי חברה שלו, נעמי, כבר מסתכלת. אמרתי לו, ״תראה פליכס, עוד הפעם אל תרקוד איתי.״

אמר לי, ״מה קרה?״

״חברה שלך פה, נעמי, לא נעים לי.״

״למה? שוש לא אמרה לך?״

״לא.״

אומר לי, ״נפרדתי מהחברה שלי לפני שבועיים, וכל פעם אני אומר לשוֹש שתביא אותך למועדון, עד שבאמת באת למועדון.״

אמרתי לו, ״שלש לא אמרה לי שום דבר.״

״אני מעוניין לצאת איתך.״

״למה?״

אז אומר לי, ״מאותו פעם שמתי עליר עין ורציתי לצאת איתך.״

אמרתי לו, ״תשמע, בשבילי זה לא מלים ׳רציתי לצאת איתך' וזה״.

״תשמעי, אם אני לא הייתי רוצה אותך, אז אני לא הייתי אומר לשוש, וזה.״

דיבר ככה טוב. והוא לא מדבר כמו ילד. מדבר ככה כמו גבר, שקט, יפה. אני אוהבת שבחור יודע לדבר. לא הילדים האלה.

טוב, רקדנו, וזה. בסוף הוא בא לקבוע איתי פגישה.

רציתי. ראיתי אותו נחמד. מצא חן בעיני. אמרתי לי אני אצא איתו, מה אכפת לי. בדיוק באה שוש, אומרת לי, ״מה? את קובעת איתו פגישה ?״

״לא אני קבעתי איתו.״

אז היא אומרת, ״את לא תקבעי איתו, הוא רוצה לחזור לחברה שלו ומה את מפרידה ביניהם?״

אמרתי לה, ״תראי, אם בחור רוצה לחזור או לא רוצה, הוא לא ישאל אותי ולא אותך ולא את אף אחד. הוא יעשה לפי מה שהראש שלו רוצה.״

אז בא החבר של שוש, אומר לי, ״תשמעי, אם את תצאי עם פליכס, אני אירק לך בפנים.״

אלה קנאים. אז אני אמרתי להם שאני לא יוצאת עם פליכס.

בדיוק בא פליכס, אומר, ״בואי נרקוד.״

אני אומרת, ״אני לא רוקדת.״

״תגידי מה יש לך? מה פה קרה?״

סיפרתי לו מה ששוש והחבר שלה אמרו לי. אומר לי, ״תשמעי טובה, את לא הולכת לקנות מוסטאנג, ולא צריכה לחשוב אם כדאי לך, ואיך הוא יהיה, מה ההוצאות והמחיר. את יוצאת פשוט מאד עם בחור. אם את רואה שאת משתוה איתו, את ממשיכה. אם לא, אז אומרים שלום ונשארים ידידים טובים, וגמרנו.״

אמרתי לי, מה אני חושבת עליה, על נעמי החברה שלו? אני אעשה את האינטרסים שלי. אני לא מכירה אותה ואין לי איתה כלום.

העיקר, ככה יצאנו, חצי שנה אחרי שהכרנו.

בפעם הראשונה שנפגשנו הלכנו לבית קפה בהרצליה. להורים שלו יש שמה שיכון. ישבנו, דיברנו וזה. אחרי זה קבענו ליום רביעי, בהרצליה. נכנסנו להצגה ראשונה בקולנוע. האוטובוס האחרון יוצא מהרצליה לתל־אביב בשעה 11.15 וכשיצאנו מהסרט השעה הייתה רק תשע.

פליכס אמר לי, ״טובה, השעה עכשיו תשע, איפה נלך?״

אמרתי לו, ״נלך הביתה, או נשב באיזה בית קפה.״

הוא אומר, ״את יודעת מה? יש פה חבר אחד נורא נחמד, קוראים לו שלמה בכר. בואי ניגש אליו.״

שלמה בכר הוא באמת בחור טוב. שקט, נורא נורא רציני. הוא בטלן. עובד פעם בכמה ימים. כשבאים אליו, אז מוציאים לו כסף, ואומרים לו שרוצים לשחק קלפים. נגיד אני באה והשעה שתים־עשרה, אז אני אומרת לו, ״אני רוצה לשחק משתים־עשרה עד שעה ארבע. עשר לירות.״ אז ככה הוא מוציא את העשר לירות שלו ליום. ככה הוא חי.

אז הלכנו אליו, ישבנו אצלו דיברנו. שלמה עשה לנו קפה, סיפרנו בדיחות, כל מיני דברים. הכרנו זה את זה, והלכנו הביתה.

ככה לאט לאט התחלנו כל פעם ללכת אליו. זה חדר בצריף, עם כניסה לחוד. יכול להיות שהוא מרויח מזה שמשכיר את החדר, בשביל זה הבעל־בית שמה גירש אותו, ואמר, ״מה זה פה? בית־זונות? באים לכאן בחורים, בחורות, קלפים עד הבוקר, אני לא מוכן לדבר כזה.״ בגלל זה שלמה בכר עובר לדירה חדשה, גם כן בהרצליה. אבל בבית בנוי. בעוד שלושה שבועות.

ככה הלכנו, ואז הכניס אותי פליכס להורים שלו, קנה לי טבעת, קנה לי שרשרת, הכניס אותי לאחים הגדולים שלו. ומאז נהיינו כבר יותר קרובים אחד לשני.

ההורים שלו זה רק אמא. אבא שלו מת עוד במרוקו. פליכס בארץ עשר שנים. ואני נוסעת להרצליה, לשיכון שלהם שמה. לפעמים הוא בא לתל־אביב. אבל להורים שלי הוא לא נכנס. לפעמים הוא עובד בבניין. הוא אוהב בניין יותר מה שקצבות.

יום אחד ישבנו אצל שלמה בכר בהרצליה, והוא אומר לי, ״תגידי טובה, למה כל פעם שאני אומר לך מה עם ההורים שלך, את מנסה להפוך לי את המלים?״

שאל אותי תמיד, ״מה אבא שלך עובד? איך אתם חיים?״ ואני הייתי מנסה להפוך לו את המלים. אז הוא אומר לי, ״תראי, מוטב שתגידי לי את האמת, יותר טוב.״ כנראה שמישהו אמר לו. ככה סתם הוא לא יגיד ״תגידי את האמת.״

אז אני אמרתי לו את האמת. אמרתי לו, ״תשמע, אבא שלי כייס.״ וסיפרתי לו, אבא שלי ארס, אבא שלי ככה ואבא שלי ככה. חשבתי הכי טוב להגיד לו אתהאמת. אם אני אספר לו את זה יותר מאוחר, אולי יגיד לי ״זה מאוחר שאת סיפרת לי.״ אז מוטב מהתחלה. ככה יש לו ברירה. אם כן, ממשיכים. אם לא, אז נגיד שלום, וגמרנו.

לא אמרתי לו ששעשוע זה דוד שלי, כי התביישתי להגיד לו שאין לי הורים. חשבתי, אם הוא ישמע ככה, אולי יזלזל בי, יגיד בלב שלו, מי יודע, אם זו אין לה הורים, מי יודע מה היא עושה? אז ככה הוא יודע, יעני, שיש עלי איזה משמר.

גם פליכס שאל אותי אם אני בתולה. אמרתי לו כן.

בחור ובחורה אצלנו לא מחכים עד החתונה. פליכס אמר, ״אם יש בחורה טובה, לא אכפת לי אם היא בתולה או לא. היום בין כך וכך לא חשוב.״ אבל הוא אמר שסתם רצה להתעניין, לשאול. אז אמרתי לו שאני בתולה.

אני מרגישה שפליכס בחור הגון. אני רואה, אני מרגישה את זה שהוא… לא רוצה לנצל אותי. הוא לא… יש בו… אני מרגישה בן־אדם שרוצה לנצל. אז הוא לא מבזבז על הבחורה שלו, רק לוקח אותה לחדרים, נותן לה לעשן על־יד אנשים, לא אכפת לו מה עושה.

אבל זה לא. פליכס, אם אני רוצה לעשן בבית־קפה – לא. נגיד, מדברים ככה על־יד החברים, מספרים בדיחות וזה, ואני מתחילה ככה לדבר בדיחות בחופשיות, אז הוא אומר לי, ״אמרתי לך לסתום את הפה שלך, בשביל מה את מדברת ככה?״

אז אני כבר מרגישה שיש לו משהו אלי. אם היה רוצה לצחוק עלי, לא היה עושה ככה.

הוא מתנהג אלי יפה.

אבל עכשיו הבעייה זה דוד שלי. עושה לי, ״מרוקאי, את לא תתחתני איתו.״ ביום שלישי, כשכעס על ראובן וזרק לו כוס בפנים, גם הרביץ לי. אמר, ״את רוצה אותו, תלכי לחיות איתו. פה בבית הוא לא יבוא לראות אותי. אני מרוקאי לא רוצה לראות.״ ולקח לי את הבגדים, לקח לי הכל, זרק החוצה.

אני באמת כבר יותר מבת שמונה־עשרה ויכולה להתחתן. אבל אני פוחדת משעשוע. הוא בכלל לא רוצה שאני אצא עם אף בחור. הוא שומע בחור, באותו רגע הוא משתולל.

כמה פעמים הוא אמר לי, ״שלא תזכי להיות עם בחור, שלא תזכי לשכב עם בחור.״ מלים כאלה. אני נורא נפגעת.

נגיד, בחתונה של מישהו, אומרים לו, ״בקרוב בחתונה של הילדה שלך.״ אז הוא אומר, ״אינשאללה, שלא תזכה להתחתן בחיים שלה.״ מעליב אותי ליד אנשים, ליד חברים. הוא אומר את זה ליד כולם.

אם שואלים אותו למה, אומר להם, ״בן־אדם טוב היא לא רוצה. אחד עבריין, שתיין, כזה היא רוצה, ככה היא מחפשת.״ הוא מרגיש את עצמו שהוא איש ישר, שהוא בסדר. הוא תמיד חושב עצמו שאין כמוהו. למה? באמת בשכונה עושים לו כבוד. כי הוא פרייער, על כל דבר קטן הוא מוציא כסף. נגיד, יושבים בשולחן בבית קפה, הוא מזמין לכולם.

אז בן־אדם כזה, בשביל הכסף שלו תמיד יגידו שהוא טוב. תמיד זה ככה, אומרים, ״שעשוע, זה אכבר גבר.״ וזה.

 

חלק שני: אשלייה    🔗

 

פרק עשירי: מכתבי אהבה    🔗

שעשוע, זכי ומנשה זכו בפיס. האיגרת שרכשו במשותף העלתה בהגרלה 30,000 ל"י. פלורנס באה לבשר לי על כך ולבטל את בקשתה לסדר את שני ילדיה, דני ודודיק, במוסד. היא גם הזמינה אותי למשתה, שעורך שעשוע במוצאי יום העצמאות. עד שלא נשבעתי לה, כי אבוא לביתם, לא יצאה ממשרדי. שעתיים אחריה באה טובה. עוזי אלון מבקש פגישה דחופה איתי. האם אני מסכים? נתתי את תשובתי החיובית שתימסר לו דרך בתיה. מתי שיבוא, אמצא פנאי למענו, כך ביקשתי למסור לו.

טובה שמחה לתשובתי. היא פתחה את ארנקה והוציאה מתוכו צרור מכתבים. מכתבים שכתב עוזי לבתיה. אותם ביקשה בתיה להפקיד אצל למשמרת, למקרה ותצטרך להוכיח את אבהות עוזי בערכאות.

רציתי לשים את צרור המכתבים בארוני. אבל טובה עצרה בי. “מכתבים נורא יפים. תראה את המכתב השני.” היא בררה מהצרור מכתב, שנשלח מקיבוץ סלע, הנושא רק תאריך עברי, יום א" ג' חשון, סימני הפיסוק בו היו מעטים, וזה לשונו ככתבו:

בתיה יקרה שלום לך ילדה

חמודה קיבלתי את מכתבך היה נעים לראות ולקרוא. בתיה את כל הדברים שכתבת בקשר למה שנכתב לך אם בקשר לצבא ואם בקשר לנערות הכל פשוט, אני יודע למה נכתב, אך לא כל מה שנכתב וכל מה שנאמר צריך לקבל ילדה, בתיה אני אוהב אותך מאד, ילדה. את תיהיה אשתי ואני יהיה בעלך אבל!!! אנא למדי בכל כוחך לא להפסיק אף לרגע, ולהצליח כמה שיותר ואני הגיע מדי פעם לרשף את צריכה לכתוב לי כמה שיותר

דבר נוסף בתיה את חייבת להגיע באיזו שהיא שבת או בכל פעם אחרת לקיבוץ סלע אני רוצה ליראות ולהרגיש אותך ואיני יכול יותר להחזיק אני לא משחק עם נערות אחרות אני שומר את עצמי בשבילך אך ורק בשבילך את חניכה ונוסף לזה ילדה שלי בילבד כמו שאני שלך בתיה אנא שמרי על עצמך על גופך ולימדי המון.

שלך תמיד תמיד נשיקות לרוב אלון עוזי לאלון בתיה.

מכתב נורא יפה, לא? שאלה טובה.

באמת יפה, אמרתי.

אתה רוצה שאני אקרא לך אחר? שאלה. ובטרם השיבותי לה, נטלה מהצרור את המכתב השלישי, שנכתב ביום ד' בשעה 17.30, אחרי העבודה, וקראה אותו ברהיטות וברגש, אפילו תוך ניסיון להבעה:

בתיה שלי יקרה שלום חביבה

קבלתי את מיכתבך לפני כ3 ימים. מאז אני מנסה להיתקשר לרשף אך ללא הצלחה היום אני הצלצל אליך אך לפני כן אכתוב לך מילים מס' בתיה ברור שיהיה לך. סופך הוא ליהיות אשתי אני אוהב אותך אני מת מגעגועים אך אני לא כותב לך זאת מיתוך קוונה שאת וראשך יהיו צלולים. יש לי רגעים בהם אני מרגיש שפשוט אין לי הכוח להמשיך אף יום נוסף בלעדיך אך אני מתיגבר ילדה באמת ובתמים אני מתגבר. אליך גם כן להתיגבר לא להיתרגש ממכתבים אנונימיים. לא להתרשם משמועות. רק לדעת אני שייכה לעוזי ואני חייבת להיות מסוגלת להתאים לו. אנא ילדה שלי למדי כמה שיותר שקדי כמה שיותר ותנסי לחשוב על עוזי רק ברגעים שאת באמת פנויה מידבר אחר. אל תיכתבי לי שאת שומרת על גופך אני מקוה זאת את מבצעת ומבצעת בלי קושי. בתיה כשתרגישי אם תרגישי שאת אינך מסוגלת להיות רק עם אחד ומרגע שלא תוכלי כתבי לי את אשר את מרגישה אני מקווה שזה יעזור לך להירגע. דבר נוסף. כתבי לי את כתובת אימך אני חייב ליכתוב לה את הדברים אשר אני חושב עליך ואני חייב שהיא תדע שאת תיתחתני אתי בסופו של דבר

שום דבר נוסף ברגע שתוכלי להגיע לקיבוץ סלע הגיעי בלי לחכות אני מחכה לך בכליון עיניים. בתיה שלום ילדה שלי אני אוהב אותך באמת אחרת ההיתי היום אדם נשוי זאת את לבטח יודעת ד"ש לבנות ואמרי להם לכתוב לי הן הבטיחו אך לא מקיימות אלפי אלפי נשיקות ילדה והמשיכי במרץ שלך האוהב בעלך אלון עוזי.

אתה רואה, הוא הבטיח לה נישואים, אמרה טובה. בעיניה עמדו דמעות. לחשוב שבתיה קיבלה מכתבים כל כך יפים, שדוקא לה מדברים ככה על אהבה כזאת, אמרה טובה.

היא קראה מתוך מכתבים אחדים, מהם נתברר, כי בתיה נענתה להזמנת עוזי והיא ביקרה אצלו בסלע שלוש פעמים. באחת מהן הרתה לו. שלושה חודשים אחר כך הודיעה לו בכתב על הריונה, והוא הפציר בה שלא לגלותו לאיש, ואף הגה תכנית להביאה לסלע, כמועמדת לחברות בקיבוץ.

את המכתב השביעי קראה טובה כמעט בהתייפחות:

ילדה שלי יקרה אלונית צעירה

סתם כך מאוחר וזמן רב לא כתבתי לך ומאחר ואני מיתגעגע כל כך אני יושב ביום שבת בערב השעה 9.00 קר מאד בחוץ אך יש לי תנור מחמם טוב ונעים בחדר, והאמת היא שיש לי המון זמן לחשוב עליך. ילדה שלי אני חייב לאכזב אותך בקשר לחתונה העניין הוא כזה את צריכה קודם כל להגיע לסלע ולהיות פה בתנאים שאני הייתי בהם כ-4 חודשים ורק לאחר מיכן נוכל להתחתן ואם לא נהיה בסלע, אנחנו יכולים ללכת ביחד למשק אחר, אולי אפילו קיבוץ צעיר ושם להשתקע ולחיות חמודי אני כבר מת לבית למשפחה ולילדים האמיני לי ואפילו אם את לא בהריון אני אכניס אותך אין כבר יכולת וכוח להמשיך כך בחיים. אנא בתיה’לה שימרי את הדברים בסוד עד אשר יודעיו לי הדברים של אמא שלך ולאחר מיכן לא תהיה בעיה יותר אני נורא מקווה שהיא לא תגרום לבעיות אני אוהב אותך ורוצה בך עד הסוף ותפסיקי לשלוח לי מיכתבים מטופשים כאלה אני רוצה כצת יותר שמחה כצת יותר חופש דברי וספרי לי על הכל ותיהיה מאושרת את שלי ואני שלך אני אמשיך לשמור עליך ולגדל את ילדיך ואותך כילדה שלי הילדה הגדולה שלי שימרי הכל בסוד ואם ישאלו אותך אם את בהריון את כמובן אומרת שלא במידה ויבקשו ממך בדיקה את לא הולכת רק בתנאי שכבר קיבלת ואז מותר לך ללכת, איני רוצה שנתחתן בגלל בעיה או לחץ אני רוצה שנתחתן בגלל שאנו אוהבים ורוצים להתחתן ושלא יתערבו בחיינו, הם שלנו ורק שלנו.

ההיא בריאה חמודה אלפי נשיקות מבעלך שלך

אלון עוזי.

במכתב אחד, בהערת אגב, מודיע עוזי לבתיה, כי נקרא לשרות מילואים של חמישים־וחמישה ימים, המתחיל תוך שבועיים, ואחר־כך כמו נשכח ממנו הדבר, הוא כותב לה את מכתבו התשיעי, שלושה שבועות אחרי מכתבו השביעי:

צהריים, סלע, יום ד'

ילדה יקרה שלי עד אין גבול סוף כל סוף קיבלתי את המיכתב המיוחל, למה, למה כל כך הרבה זמן בין מכתב למיכתב איני יודע מה קורה איני יודע מה לחשוב איני יכול לתאר לעצמי מדוע אינך כותבת לי וכשכבר את כותבת יש לך תמיד הערה (אני מקווה) מה את מקווה? מדוע כל התוספות לא ברור לך עדיין שזה הסוף שאנו זוג והאלהים רק יוכל להפריד בינינו הוא ורק הוא מסוגל אנא הביני זאת פעם אחת איני מסוגל ליסבול יותר את חוסר הבטחון שלך כן אמנם את צודקת את צריכה להרגיש כך אך אין יותר לא ציפי ולא מיכאלה אף אחת רק את, יודעים בסלע שאת חברה שלי וזהו אין מה להסתיר יותר, בתיה אני מנסה ערב ערב להתקשר אליך אך תמיד אני יוצא מפסיד אף פעם אני לא מצליח לתפוס אותך תמיד תפוס אם ב–6.30 או אם ב–9.30 תמיד תפוס מה לעסות ורכב עדיין אן. זה המצב חמודה אן ברירה אלא לסבול

בקשר לשער הדברים אז כך, ראשית, בסלע אין אני רואה את עתידנו יכל מאד להיות שזה יהיה במדבריים אני נוסע (טס) ביום שישי בשבוע הבא לאילת ושם אני אראה אם יש מקום באיזה נח"ל האיחזות אני גם ישר הגיד שיש לי חברה שתגיע בהקדם נוסף לזה אני הבקש יום אחד בשבוע לציור ולכתיבה יש לי המון לצייר ולכתוב פזמונים ואין לי זמן אני מרגיש שיצאו לי פזמונים יפים ואני חייב לכתוב אותם

דבר נוסף חמודה

(אני חייב לדעת מה מצבך והקוונה היא האם את חושבת שאת בהריון או לא אני חייב לדעת וכיתבי לי איך את מרגישה האים את מרגישה טוב או אולי הרגשה מיוחדת ומה התאריך במדויק של הווסת אנא כיתבי לי זה לא צחוק אם את בהריון את חייבת טיפול מיוחד את חייבת לא לעבוד קשה ואנו חייבים להתחתן אינני רוצה ילד ממזר כיתבי זה לא מצחיק)

חובה עלי לדעת אני אחראי לך ואני צריך לדאוג לך שוב בתיה הכל ובלי בושה. דבר נוסף חמודי כיתבי לי את תאריך הלידה המדויק שלך לענינים פורמליים הקוונה לדברים רישמיים

בתיה אני אוהב אותך ואני מרגיש טוב כשאני יודע שאני צריך לידאוג לך לגבי לא התפנקתי אף פעם אצל אף אחד וגדלתי על ברכי החיים האכזריים אבל את חמודה צריכה להיתפנק אצלי את חייבת להרגיש אלי כאל בעל כאל אבא מבין לבקש לדעת שהכל שלך שכל מה ששלי הוא שלך שכל מה שאני מרגיש את גם מרגישה שנרגיש שאנו גוף אחד ויחידה אחת שלא ניתנת להפרדה הגיע הזמן בתיה אנו יחד אנו משותפים בכל ואת חייבת לא להיות סגורה בפנאי אלא פתוחה ומוכנה לספר ולהגיד את הכל זה הדבר היחידי שאת קשורה אני לשמחתי צריך להיות לך הכל ואני מוכן ואני רוצה להרגיש בך זאת חובתך ילדה זאת חייבת להיות דרכך נשמתי שלי בלי מעצורים ובלי מיגבלות ההיא שלי בנפשך ואחר כך בגופך ואני אדאג לך בתיה’לה יש מספיק נשים שמעונינות בי איני יודע למה אך כל רגע מחיי אני חושב עליך ורק עליך אני מרגיש שאני חייב לך את הכל שאת למעשה זאת שנתת בי רצון לחיות ולהגשים את רעיון המשפחה אנא בתיה הביני הביני אותי נכון וקבלי את הדברים.

אגב יש לי הפתעה בשבילך בשבוע שעבר קיבלתי מיכתב מציפי מלא שגיאות וגרוע מכל עניתי לה וכתבתי לה על שגיאותיה ואפילו תיקנתי את המכתב ושלכתיו חזרה. אתמול קיבלתי מיכתב שוב עם תודות רבות ואפילו תמונה אני מצרף את התמונה שלה ואת מיכתבה שגם את תוכלי בליבך אך ורק ליצחוק עליה ולא להראות לאף אחת את המיכתב והתמונה שלה.

בינתיים נשמתי הקטנה אלפי שלומות ונשיקות ולהיתראות בהקדם, ובתיה כיתבי יותר כיתבי יום יום ומה שחסר לך אמרי וכתבי אני המציא לך את הדברים

שוב נשיקות לרוב ממני האוהב

בעלך אלון.

מכאן והלאה מיאנה טובה לקרוא את המכתבים ואף הפצירה בי שלא אקראם בעצמי. “אין בהם שוב עניין,” אמרה. גם היא השביעה אותי, שאבוא למסיבה, שעורך שעשוע במוצאי יום העצמאות.

שאלתיה אם זכייתו של שעשוע בפיס תקל עליה להינשא לפליכס. ראשית, מצב רוחו של שעשוע מרומם. שנית, יש בכוחו לסייע לה בשכירת דירה ובריהוט. כשדמעות בעיניה היפות אמרה לי בעצב, כי עדיין לא דיברה על כך עם שעשוע.

“והצרה היא שפליכס עוד לא עובד. אומר שהוא מתעצל, אז איפה אני אתחתן איתו?”

לאחר שיצאה, קראתי את המכתבים, שמאסה בהם. האחד נכתב כחודש לאחר המכתב לעיל ונשא את חותמת הדואר של תל אביב, לא של קיבוץ סלע. זה היה לשונו:

יום שלישי

בתיה שלום רב

ראשית אמנם לא צריך אני כך להתחיל אך כך מקובל ולכן אשאל מה שלוך והקווה כי טוב (אצלי בסדר)

בתיה מה שאירה לי הערב זה עינין מאד לא נעים. תיראי ילדה אמנם לא ביקשתי ברשף זמן רב אך אין זה אומר שצריך כך לפתוח את הפה.

שואל אותי הערב אפרתי יצחק תגיד לי עוזי מה הענינים שמענו מדברים במוסד רשף המנהל כולם שאתה שוכב עם בתיה ושהיא ניכנסה להריון וכו'

מה אירה בתיה אני חייב לדעת מה פתיחת הפה גדולה הזאת בבקשה ממך תיכתבי במהירות כעת אולי תישאלי מדוע לא באתי לרשף אם כן הייתי במילואים. ואירה המקרה שניפצעתי מעט ושכבתי בבית חולים עם שתי ידיים פצועות ועם רגל אחת בגבס ללא יכולת לנוע כעת הכל בסדר מיבחינה בריאותית גופנית אך אני מתחיל ביגללך לחלות מבחינה נפשית אנא כיתבי לי במהירות מה קרע בקשר לדיבורים הגדולים המיסתובבים סביבנו והאם את זה שדיברת.

בתיה כיתבי גם מהו מצבך מבחינת ההיתקדמות כמובן, הנפשית, והבריאותית האם הכל בסדר עני לפי הכתובת בהרצליה. ד"ש לכולם ונשיקות לכולם ממני שלכם ושלך אלון עוזי.

ושבוע אחרי זה, מהרצליה:

בתיה’לה יקרה שלומות רבים לך

ילדה חמודה קיבלתי את מיכתבך היום יום רביעי ומעט ההיתי מתוח לומר את האמת בתיה איני מבין בדיוק את אשר קרע לך אך לא נורא אני מקווה שיסתדר על מקומו בשלום אכשיו למען הסדר הכללי

בתיה ראשית רצוני שבשבוע הבא תודיעי לי באיזה יום תוכלי להגיע להרצליה, ראשית רצוני ליראותך ושנית מעט לשוחח על ענינים לסדר הימים שיבואו אם כן כיתבי לי מיד בקבלת המכתב מתאי תוכלי להגיע להרצליה אך יש לי הרושם שלישון פה לא תוכלי לכן עליך לצאת בשעות הבוקר ולחזור עוד באותו יום לפנימיה כיתבי מתאי ואני החכה לך בסיבוב יש לי המון לדבר איתך ואני תקוה שאת תוכלי לספר לי גם מעט דברים את כל שער הדברים תשאירי לשיחה שתהיה בינינו דבר נוסף רציני שתביאי איתך את כל המיכתבים אשר אני כתבתי לך במשך שהותך ברשף. הביאי אותם איתך תביני זאת מיתוך השיחה בינינו, דבר אחד שיהיה ברור העתיד נריאה לי ורוד ויפה רק תיהיה חזקה את חייבת והמשיכי ללמוד בכל כוכך ילדה להיתראות בשבוע הבא. אגב יספיק אם יש לך כסף לקיוון אחד אני אשלים לך את השאר ותביאי גם את זה המיכתב חמודי

שלום רב אלפי נשיקות אוהבות אלון עוזי מחכה. אנא כתבי מהר!!!

במכתביו האחרונים סלל עוזי אלון לעצמו דרך לנסיגה מהבטחותיו הראשונות. הוא יוצר נסיבות לצידוק נסיגתו, בכך שהוא מלבה את רוגזו על בתיה, האשמה לדבריו בכך, שהריונה לו נודע. וכי מה יכולה הייתה המסכנה לעשות? הכיצד תסתיר את כרסה התופחת במוסד לנערות מתבגרות?

גם סיפוריו על שרות במילואים ותאונה, שיצא ממנה בשבירת גפיים, היו סיפורי בדים. זה התברר מעיון בתאריכי המכתבים וממה שסיפרו בתיה ואביה. הן לא ייתכן, שמי ששבר את רגלו יופיע מקץ שבועיים מהלך ככל האדם, בלא גבס ובלא צליעה. המילואים והתאונה היו ללא ספק מעין ייצור אליבי, ופיתוח רחמים עצמיים. עוזי אף החל לבנות את הבסיס להטחת כל האשם בבתיה.

אף על פי כן נגעו מכתביו לליבי. באמת היו יפים. כלומר, כל עוד חי עוזי בעולם הזיותיו, שבו התגשמו אחד אחד מאוייו, שבו הוכיח לעצמו כי כשלונותיו בעבר הוסבו לו על־ידי נסיבות ואחרים, וכי בעצם הוא צודק ויפה, מעין צור נישא ונשגב ביופי מתוך עולם של כיעור ורוע. בהזיותיו, שנמשכו תקופה לא קצרה, היה גיבור, מי שאינו מתחמק מאחריות. להיפך, הוא הרים על נס את אהבתו לבתיה ואת גאוותו ביצירת האנוש המשותפת שלהם.

במכתביו גם ראיתי בעליל איך הבדידות, התשוקה לאשה והזרות שבחוץ דוחקות בנפש של צעיר רגיל ומפיקות מתוכן מלים, שלרגעים הן שיר של אהבה טהורה.

כמו טובה, הצטערתי גם אני על גוז ההזיות, על הפריצה הצוננת והמסנורת של הפיכחון. גם ליבי נצבט למקרא השורות העושות את ההריון הנפלא מעולם ההזיות לסיוט הנורא, שיש להיפטר ממנו בעולם היום־יום. ומה רב העצב, כאשר מתפכח עוזי אלון ורוקם מזימה, להחזיר לידיו את מכתביו היפים לבתיה, מאחר שהוא מבין שהם עשויים להרשיעו באבהות, ובכך הוא מבטל במו ידיו את יצירתו. שאיפתו לשלול מבתיה את מכתביו היא מאמצו לטשטש את העקבות, שהחלום הנישא חרט בקרקע המציאות.

ואכן עוזי אלון לא הופיע במשרדי. תחילה טלפן לומר, כי יבוא בצהרי יום ג‘. אחר־כך דחה לבוקר יום ד’. ולבסוף לא בא כלל ואף לא טרח להתנצל. דחיותיו נעשו באמצעות אמו, על־ידי הטלפון בחנות המכולת הסמוכה למתפרה שלה. שוב אבדו עקבותיו. גב' הרשקוביץ מיררה בבכי ואמרה, כי אינה יודעת להיכן נעלם בנה. הפעם האמנתי לה. אולם במכתביו לבתיה מצאתי רמז. אולי נסע (טס) לאילת?

 

פרק אחד־עשר: המסיבה אצל שעשוע    🔗

המסיבה בבית שעשוע, שנועדה למוצאי יום העצמאות נדחתה לליל שבת שלאחריו. תחילה התכון באמת שעשוע לחוג את זכייתו הפרטית ביום החג הלאומי. בכך הפתיע את מקורביו. שכן, יום העצמאות הוא יום של דוחק, וממילא יום שפע לדידוֹ. ביום העצמאות יהיו כולם שמחים, לא רק אני והשותפים שלי, אמר לידידיו המופתעים. קשה היה להם להאמין, שבשעשוע יש נכונות להקרבה עצמית למען טובת הכלל.

ואכן, ככל שקרה יום העצמאות ונתבררו לציבור האירועים הגדולים העתידים להתרחש בירושלים השלמה, כך נחלשה גם אהבת־הבריות של שעשוע. נראה לו שהקרבן מצידו רב מדי – מצעד צבאי רב־רושם ייערך זו הפעם הראשונה מאז קמה ישראל בירושלים בירתה השלמה, והמונים רבים ינהרו לצידי המסלול כדי לחזות בו. עד שנכנע למאוייו החומריים ולבקשת שותפיו, זכי ומנשה, וניאות לדחות את המסיבה לליל שבת.

דני ודודיק, שמחו מאד כאשר שמעו שאביהם מתעתד לעלות לירושלים, לחזות במצעד הגדול. הם הפצירו בו לקחתם עמו. אולם, הוא עמד בסירובו כנגד כל תחנוניהם. אמר שיהיה עסוק מדי, ולא יוכל להשגיח עליהם בהמון הרב, לבל יאבדו. ואם בכך עוד לא שכנע את אמם, הנה הודיע, כי יצא לירושלים בשעה ארבע בבוקר, כדי להיות נוכח בעוד מועד בתחנת הרכבת בירושלים, כאשר יידחקו הבריות לצאת מפתחי קרונות הרכבות המיוחדות.

מירושלים חזר בטרם האיר השחר על מחרת יום העצמאות. הוא נכנס הביתה סר וזעף. המלקוח שלו הסתכם במאה־וחמישים ל"י בסך הכל. שכן, בניגוד למצופה, שררו משטר וסדר. שוטרים ומשמרות צבא ניצבו על כל צעד ובכל פינה. אמנם, בעיקרו של דבר שמרו מפני מחבלים, אבל נוכחותם הפריעה לשעשוע וחבריו. לא זו בלבד, אלא שבאו פחות צופים לחזות במצעד משחזו השלטונות מראש. וזה בגלל שידור מיוחד של הטלויזיה. רבים חסכו מעצמם את המאמץ והטרדה ונשארו בבתיהם, מול מקלטיהם.

שעשוע קילל את הטלויזיה ואת אזרחי ישראל, המעדיפים נוחות ורשמים מיד שנייה, באמצעות הטלויזיה, במקום חוייה אמיתית וישירה. “איזה מין בני־אדם, איך אפשר לחיות עם בני־אדם כאלה?” שפך אחר־כך את מרי שיחו באוזני פלורנס.

ידיו פנויות, ובאפס מעשה טוב יותר, הלך עם חבריו למקום רם, כדי לחזות במצעד הצבאי. “המצעד היה יפה, אבל העבודה זיפת,” סיפר לבני ביתו. ומיד האשים את שותפיו מנשה וזכי, שבגללם החמיץ מסיבה נאה בביתו, ובגללם לא חזו ילדיו במצעד. אף על פי כן קדרוּתוֹ הייתה בת חלוף. כעבור יום החל להכין במרץ את מסיבת ליל השבת.

חלונות הבתים הנמוכים בסמטה הארוכה והלא־סלולה מלאו ראשי שכנים המתבוננים בסקרנות בקרואים, וככל שיכלו גם בנעשה בביתו של שעשוע. העיניים המלוות אותי החדירו בי דאגה. חששתי למכוניתי. החניתי אותה ליד עמוד־חשמל שפנסו הטיל סביבו שלולית אור מצהיבה. חששתי פן תגוז חלקים חלקים בידיהם המנוסות של תושבי השכונה.

אבל טובה, שקידמה את פני על סף הבית, בשמלת תחרים לבנה, הרגיעה אותי מיד. הכל יודעים שיש מסיבה, אמרה, ואורחו של שעשוע – אל לו לחשוש. המכונית לא חנתה מימיה במקום בטוח יותר. מפיה גם נודע לי שאין זו מסיבה סתם, אלא בעיקר חנוכת בית. בכסף הפיס שזכה שילם שעשוע דמי־מפתח כדי לפנות את שכניו. עתה מתגוררת משפחתו בדירה של שלושה חדרים, מטבח ושרותים.

פלורנס, שלבשה שמלה סגולה זורחת, מאופרת באודם ובכחול־עיניים, צמידי הזהב והשרשרת שקיבלה במתנה מטובה מקשקשים ונוצצים על זרועותיה וצוארה, ששה גם היא לקראתי. מיד אחריה קיבלני במשוֹש פנים שעשוע, שנשא בזרועו כלבלב־תפנוקים לבן ומצומרר, לצוארו רצועת־עור אדומה שפעמון־כסף נעוץ בה. ללא שהיות הוליכני לראות את משכנה החדש של משפחתו. הוא דבק לצידי וטובה ופלורנס צעדו בעקבותינו. ילדיו באו, לבקשו שייתן להם לשאת את הכלבלב. הוא גירשם בתנועת יד. “בוקי רוצה לנוח,” אמר להם.

“ארבע וחצי שילמתי בשביל שני החדרים,” סיפר לי שעשוע, כמו היה מורה דרך באתר היסטורי. “אלף לירות הלך לי צבע, שלושת אלפים לירות קניתי רהיטים.” אכן, רהיטים חדשים ונוצצים ניצבו בחדרי הבית. זה בכללו היה מצויד היטב. מקרר חשמלי, כיריים של גז, תנור חשמלי היו במטבח. בחדרים נפרשו שטיחים. מקלטי רדיו אחדים ומספר לא מבוטל של רשמי־קול ומנגני־תקליטים היו פזורים בחדרים.

שעשוע מיהר להשיב להשתאותי “המחלה שלי זה רדיו, טייפים ותקליטים. אני לא רוצה להיות עשיר. אבל אם אלוהים לא היה נותן לי את העשרת אלפים שלי, גם שני חדרים לא היה לי.”

הואיל ולא פירט כמה שילם בעד הרדיו, רשמי־הקול ומנגני־התקליטים, הותיר לי חופש דימיון לשער כיצד נתגלגלו לידיו. אבל כאשר ראיתי שני מזגני־אויר, עודם כנוסים באריזות קרטון חתומות, מוטלים על רצפת חדר־אמבטייה, לא יכולתי שלא להביע את השתוממותי.

“אלה לא שלי, אני אף פעם לא פורץ,” הצטדק. לדבריו, חברים שלו פרצו למחסן וגנבו חמישה־עשר מזגנים. כיון שבאותה עת היה לו טנדר, ביקשוהו, תמורת השכר המקובל בשוק, להוביל את הסחורה למקום סתר. אלא שחבריו נתפסו והמזגנים נשארו על הטנדר. היה מוכר אותם, אחד אחד, כדי לפרנס את משפחות העצורים, שמאסר על תנאי, שהיה תלוי עליהם, הוגשם למאסר בפועל.

אחרי שהיללתי את נוי הדירה וציודה, הובלתי בכבוד רב, כשהקרואים האחרים מפנים לי ביניהם מסילה, לחדר הגדול, בו נערך המזנון. על שולחן ארוך, ועליו סדין לבן, ניצבו עשרות בקבוקי משקאות חריפים, ויסקי, קוניאק, וודקה, ארק, ברנדי, ליקארים, וורמוט וכיוצא באלה, ובצידם קערות גדושות אגוזים, פיסתוקי חלב, שקדים, דבלים וכל מיני תרגימה, ועוד מיני חריפים, חמוצים וסלטים. מנשה תקע לידי כוס־תה, שויסקי נמזג לתוכה עד לשפתה. לאחר הרמת “לחיים” עם הקרואים החייכניים ניתנה לי שהות להתבונן בנוכחים.

שעשוע לבש חליפת־צמר קלה, שאריגה חום בהיר ובו פסים דקים, כחולים ואדומים, חולצת־משי חומה כהה ועניבה קלועה מחוטי משי בצבע בורדו. שערו הסמיך היה סרוק לאחור במי־שער, ובושם של לאוואנדר אנגלי עטף אותו. הכלבלב שנשא על זרועו שיוה לו מראה מעורב של אציל צרפתי ואפנדי מזרחי. פעם בפעם היה טובל אצבעו בקוניאק ומציע אותה לבוקי ללקיקה.

שני שותפיו, זכי ומנשה, היו שונים. למבט ראשון נראו צמד־חמד, מעין גרסה חדשה של השמן והרזה. זכי היה השמן. בפניו האדמדמים והמחייכים בערו עיניו הזעירות כלהבה פזיזה. זרועותיו – אכן הפתעה לא צפויה – היו קצרות וכפות ידיו זעירות. תלויות היו לצידיו בחוסר תנועה, כנצרים יבשים, או כגפיים תותבים. וכמו הרכיבן לו רופא שאינו יודע את אומנותו, שהיו חסרות פרופורציה לגופו. רעייתו של זכי שנשרכה אחרי, תמיד בריחוק שלושה עד ארבעה צעדים, הייתה מוצקה, כמעט רבועה, ומהודרת בעדיי זהב רבים. תאומיהם, בן ובת, לא סרו משולחן הכיבוד וידיהם היו טבולות מעל למרפקיהם בפנכות השקדים והתרגימה.

מנשה היה הרזה, גבוה מכל החוגגים. הוא הילך בעקבות זכי. פניו המכוסים זיפי זקן, שחורים ולבנים, כמו זרו עליהם מלח ופלפל, היו עצובים והיגון נשקף מעיניו. דומה היה במעט לאברהם לינקולן, אבל גפיו ארוכים יותר. זרועותיו ירדו עד למטה מברכיו, והן נראו ארוכות משהיו מחמת שרווליו הקצרים מדי של מעיל החליפה שלבש. זה היה שונה, בצבע ובאריג, ממכנסיו. כוח הגמיעה שלו היה, כנראה, בלתי־מוגבל. בקבוק הארק לא יצא מידו וכאשר התרוקן, החליפו בחדש. מנשה לא הביא עמו אף לא אחד מילדיו, אף לא את אשתו, שנשארה, לדבריו, בבית, להיניק את בן־הזקונים. הכל טפחו לו על כתפו ושאלוהו לשלום ילדיו ואם צפוי גידול נוסף למשפחתו. משיב היה ב“ברוך השם” וגומע מהארק שבידו.

לזכי ולמנשה חסר ההדר החיצוני של שעשוע. לצוארם לא ענדו עניבות, חולצותיהם לא היו כה מגוהצות וחליפותיהם לא חדשות. חליפת הפסים הכחולה של זכי הבהיקה מיושן ומעילה לא נתכפתר על בליטת כרסו. גרביו של מנשה השתלשלו ונערמו על קרסוליו. גם מכנסיו היו קצרים מדי.

זכי לא נח על עומדו. הוא סבב בין הקרואים, מריע וצוהל, כשאחריו, כחיל מאסף, אשתו הנראית כארגז ומנשה הגבוה כתורן. הלה, ככל ששתה, דמה יותר לנביא־זעם.

בתיה חתרה לקראתי בהתלהבות ובשמחה, מושכת אחריה את אמה. היא לבשה שמלת־תכלת שקופה שחשפה נתח משדיה המלאים והמרטיטים, שנימי דם השתרטטו בהם כיוּבלים במפה טופוגרפית. פתיל היה כרוך למותניה ומתחתיו תפחה כרסה. היא חשה עצמה בטוב בחברת מכריה, שהיו צובטים בלחייה ומצביעים בתענוג על התעגלותה.

“תכיר את רחל, האמא שלי,” אמרה בגאוה.

רחל הייתה האשה היפה בדירה. גלילית ומלאה כאחד, עורה שחום, שערה שחור וגדוש בצמיחה רעננה, עיניה החומות לוהטות בתשוקת חיים. ניבט בה מרץ חייתי, הניתן לאדם רק מלידתו. בראותי אותה הבינותי כהרף עין מדוע נטשה את עזרא בעלה. לידה דמה לכדור מוך, בעוד היא תיל חשמלי. משהו מלכותי היה בקומתה הזקופה, בזרועותיה החטובות, בשמלתה חסרת־השרוולים ובצוארה הגבוה. ביטחון רב נשקף מעיניה הצלולות.

לדבריה, לא נטרדה רחל כלל בגלל היעדרו של עוזי אלון. אם יבוא – טוב, ואם לא יבוא – גם כן טוב. עובדת הייתה כפועלת ניקיון במוסד חינוכי גדול, מסיימת עבודתה מוקדם, כך שיכולה הייתה להתפרנס מעוד שניים, שלושה מקומות־עבודה. היא חוסכת. יהיה לה ממה לפרנס את התינוק. לולא עזרא שנחרד כל כך, לא היה מתחולל הרעש, ואיש לא היה יודע דבר. עכשיו אולי מאוחר ואין דרך אחרת, אלא להשיא את בתיה לעוזי. “אבל מה זה חשוב?” שאלה, “מה זה חתונה, מה זה נישואים, מה זה בעל וילדים? זה הכל עובר. מה שחשוב באמת זה מה שאתה נשאר בשביל עצמך.” בזלילה ובסביאה שהתעצמו סביבה, טעמה היא כזית. שתתה תה. עם זאת עמדה עלי לשרתני, ולעמוס על צלחתי מהמטעמים המתובלים שנשאה מהמטבח בחורה בלונדית שמנמנה.

“תאכל תאכל, היא יודעת לבשל משהו לא־נורמלי,” אמרה לי רחל.

“מי?”

“זאתי הבלונדינית, לילי.”

ילדי שעשוע באו וניצבו לפני. פלורנס הביאה אותם להכירני. ראשון היה ראובן, הצעיר מטובה בכשלוש שנים. הוא היה כה רזה, מצומק וחיור, שנראה כנער חולני בן שתים־עשרה. במשתה היה הוא תזכורת לשכונת עוני ולמשפחה מעורערת. מורסות גדולות הפציעו בעור לחייו ונתערבו בנבטי זקנו. ידו נחה בידי קרה וחסרת תגובה. עיניו היו אדומות חסרות מבע. אם רק אפשר הדבר, הרהרתי לעצמי, ראובן היה פג מת שהמשיך לגדול. מת הנֵעוֹר לתנועה – נזכרתי איך עינה עם חבריו את ה“שוודית” נכת־הרוח – רק באמצעות החטא והפשע. ואולי נולד הוא לחיות בפשע, כשם שדג נולד לחיות במים, והוא מת בחברה נורמלית, כמו דג ביבשה? ריח רע, של זעה ושל חשיש, עלה ממנו. הוא סר ממני כשם שניגש אלי, כעלה נידף ברוח.

דני ודודיק היו שמנמנים וערים, מלאי חיות. דודיק דמה מאד לטובה, פיו התקמר בשפתו העליונה כפיה, ועיניו היו עיניה. הלה ידע על פה את רשימת בתי הכלא. ברצותו להסב תשומת־לב החל לדקלמם גם באוזני, ופתח ב“מעשיהו, בית הכלא המרכזי ברמלה, תחנת המעצר באבו כביר, תל מו…” אלא שפלורנס מיהרה לחסום את פיו בכף ידה.

דני החזק ספר, מקראות א', ולבקשת פלורנס הגאה קרא לי מתוכו, די ברהיטות, אחד משירי החורף. אלא שדודיק הפריעו, ובהגברת קול דקלם מחדש את שמות בתי הכלא.

“אמא, אני לא יכול, דודיק מפריע לי,” פעה דני.

עד שלא סולק דודיק בידי אביו, לא יכול דני להגיע למחצית השיר. היללתי את פלורנס על שני ילדיה היפים. היא השיבה לי ב“יברך אותך אלוהים” והפצירה בי שאוכל מהמטעמים, שלילי חזרה והביאה מהמטבח. היו אלה דגים בתבלין חריף, חצילים ממולאי בשר טחון, בשר כבש ומעדנים בנוסח צפון־אפריקה.

לילי עשתה בדירה כבתוך שלה. למראית־עין הייתה היא עקרת הבית, לא פלורנס, רבים מהקרואים אף התייחסו אליה כאל גברת הבית, המארחת. לפני כן שמתי לב, כי פלורנס צייתה להוראותיה, להוסיף כלים, או להחיש מהמטבח תבלינים וכוסות. עתה ציותה עליה להדיח כלים. פלורנס עשתה כדבריה, ולקחה עמה למטבח את דני, הקורא עדיין מהמקראה הפתוחה.

שערה של לילי היה מחומצן, לעיניה ריסים מלאכותיים, פיה מורחב באודם, עיניה חומות, עליזות, וזרועותיה מלאות וחסונות. לא היה ספק שהיא גאה בחזה ובאחוריה. עכוזיה הסתמנו בחצאית המשי השחורה ההדוקה שלה כתבליט חי. בפסוקת שבין שדיה נעצה מרגנית מחומר פלסטי. הגברים ליווה במבטי הערצה בכל אשר פנתה.

דומה היה, כי רק אחד אינו עוקב אחרי פניותיה ומהלכיה. לכאורה, היה רדום במושבו בפינה, ליד מקלט רדיו שהשמיע מוסיקה ערבית. אבל לפתע היה סופק כפיו, כמשתתף במוסיקה. דהוי נראה, בדמות ובבגד. זקנו לא גולח ימים אחדים, בחולצתו חסר כפתור וחיורון היה בפניו ובקרחת הלא־סימטרית שבראשו. כאשר פער את פיו, ברגשתו למוסיקה ששמע, גילה חסרון שיניים. על אצבעותיו ענד שתי טבעות זהב ובהן אבני חן כחולות.

טובה, שחזרה אלי, סיפרה לי, כי “זהו מרדכי, מוֹרְדִי, הבעל של לילי המרוקאית. היא והוא עזבו דירה שלהם ברחוב דיזנגוף ועכשיו גרים אצלנו, מאז שיש לנו דירה שלושה חדרים. היא מבשלת, כי עבדה במטבח של מסעדה”.

אחר־כך לקחה פלורנס את שני ילדיה הקטנים והשכיבה אותם במיטה הגדולה בחדר השינה. מוסיקה לריקודים פרצה מרשם־קול בעצמה רבה. הקרואים יצאו במחולות. פלורנס רקדה עם מנשה הארוך, זכי עם טובה. רחל גררה אותי לרקוד סלאו. בתיה רקדה בזרועותיו של שעשוע.

בתום המחזור הראשון בא אלי שעשוע, כדי למלא את כוסי. שאלתיו על לילי.

“היא עושה אוכל מצוין,” אמר לי בחיוך ערמומי, ובלשון כבדה ממשקה הוסיף, “המחלה שלי, זה אוכל טוב.”

“איפה למדה לבשל?”

“לבעל שלה היה מסעדה בנמל, על־יד הבית שלו. לילי הבלונדינית באה לעבוד אצלו. אבל הוא היה משחק הרבה, ומפסיד הרבה. מכר את המסעדה והלך לגיא־הנגב. לקח את לילי איתו, שמה פתח מסעדה בשביל נהגים ופועלים. הלכה איתו בגלל שהיה עשיר עם הרבה זהב. היו שם, בעוד מקומות, ולא הלך. המחלה שלו זה משחק קובייה. חזרו לפה, והיה חבר של שמחה־יעקב. לשמחה־יעקב יש…” הוא עצר בלשונות. כנראה חש שהמשקה התיר את חרצובות פיו. בבת אחת נטש אותי והצטרף לרוקדים סירטאקי. בריקוד זה הצטיינה טובה. עד מהרה היו הכל מוחאים לה כף, והיא רקדה לבדה. הכל התבוננו בה, פרט למרדכי, שעדיין כרע ליד רשם הקול שהשמיע לו מוסיקה אחרת.

הריקודים התחדשו, ושעשוע רקד עם לילי. ההמולה התעצמה. בין היתר גם בגלל התפרצותה של אשת־מנשה לדירה, שמונה או תשעה מילדיהם בעקבותיה. היא השמיעה צרחות, תלשה את מנשה מזרועותיה של פלורנס וחבטה בראשו. ילדיה התנפלו על האוכל שנותר על השולחן. החוגגים המשיכו לרקוד כמו לא קרה דבר. מנשה יצא בעקבות אשתו, אבל ילדיהם נשארו ליד השולחן.

יצאתי מהדירה בעוד החינגה במלוא עוצמתה. השיר “דוד מלך ישראל חי חי וקיים” ליווה אותי בלכתי בסמטה. שכנים צבאו על חלונות ביתו של שעשוע. ילדים קטנים, שהיו חבורים בזרועות אמותיהם, לעסו מהמטעמים שהוציאה להם פלורנס. חלק מהשכנים פצחו בזמן ויצאו במחולות משל עצמם, בסמטה.

תחת פנס הרחוב המצהיב מצאתי את מכוניתי בשלמוּתה.

 

פרק שנים־עשר: לילי    🔗

שבועיים לאחר המסיבה ראיתי את טובה. היא הייתה במצב־רוח מרומם. מעשה שהיה, סיפרה כך:

פליכס ואני הלכנו בהרצליה להצגת תיאטרון, מצחיקה. בהתחלה לא רציתי, כי ההצגה נגמרת מאוחר והאוטובוס האחרון מהרצליה לתל־אביב יוצא ב־11.15. אבל פליכס אמר לי, “כבר קניתי כרטיסים, אל תכּפרי אותי.” כּאפר, יעני, אל תעצבני אותי כאן, וזה. ועוד אמר, “ההצגה נגמרת ב־11 וב־11.15 את מאה אחוז באוטובוס לתל אביב.”

אמרתי, “בסדר, אני אלך.”

טוב. אנחנו הולכים להצגה, צוחקים, מוחאים כף, צוחקים וכבר לא ראינו מה בדיוק השעה. בזמן ההצגה לא בא לראש להביט בשעון.

אחרי שההצגה נגמרת אני עושה לו, “יא פליכס, אחת־עשרה ורבע!”

“אילען רבק! הלא אמרתי לך להגיד לי, בטח היינו הולכים באמצע ההצגה.”

“אם הייתי אומרת לך באמצע ההצגה היית אומר לי חכי עוד קצת וחכי עוד קצת.”

שתקנו.

בסוף אמרתי, “אז איך עכשיו אני אלך הביתה?” אומר לי, “את לא הולכת הביתה, את באה לישון אצלי.”

“אני מתביישת מאמא שלך, וזה לא נעים לי.”

“לא, נגיד לה שאיחרנו את האוטובוס.”.

“אתה יודע מה? אני אסע בטרמפ.”

אמר, “אם תיסעי בטרמפ תלכי ואל תחזרי. אני לא רוצה בחורה שנוסעת בטרמפים.”

חשבתי, אני אין לי ברירה, אני אלך אליו.

אמרנו לאמא שלו שאיחרנו את האוטובוס ואין במה לנסוע. אמרה, “טוב, תישני כאן.” על הספה בסאלון הכינה לי לישון. יש להם שמה שני חדרים וסאלון בשיכון. הבית שלהם מסודר יפה. בסאלון הספה, מזנון גדול, שולחן, שני כורסאות, מלא שטיחים ממרוקו. מרוקאים אוהבים קשקושים. ויש מהם בכל מקום, על הקירות ועל הארונות והשולחנות. אמא שלו יושנת בחדר אחד ופליכס ואח שלו יושנים בחדר אחד.

אני ישנתי על הספה טוב מאד. קמתי בבוקר, אז אמא שלו אומרת, “טובה, תבואי לכאן בשבועות, תעשי את החג אצלנו.”

אמרתי שאני אבוא בחג ויצאתי עם פליכס. עוד מעט פליכס הולך למילואים, ולפני זה רצה לדבר בקשר לעבודה בקצבות. זה שני אנשים שמעו שהוא קצב טוב, ולהם יש חנות והם מחפשים אחד שייכנס איתם שותף. הם אמרו שככה סתם הם לא יכולים לתת לו להיכנס לעבודה, שאחר־כך יפתח חנות שלו וייקח את כל הקליינטים. אז הם רוצים אלפיים לירות.

דיברנו עד ששני השותפים הסכימו שבהתחלה יביא פליכס רק אלף, ואחר־כך כל חודש ייתן לזה מאה ולזה מאה, עד שיהיה להם בכיס כל האלפיים.

לפליכס יש רק שלוש מאות. עוד מאתיים נשיג איכשהו. עכשיו אני מחפשת הלואה, חמש מאות לירות.

היא הביטה בי.

“ראי טובה,” אמרתי לה, “אעשה כמיטב יכולתי. אבל הסיכוי קלוש.”

“מכירים אותי כאן. יודעים שאם אני חייבת אז אני עובדת ומתחת לאדמה מחזירה.”

“טובה, אין לי ספק בכך. יותר מזה, אם יש מישהו שלדעתי ראוי להלואה כזאת זו את. עדיין לא אמרתי לא. אבל עלי לקבל תחילה אישור, וכדי שלא תבני לך ארמונות באויר, אומר לך מראש, הסיכוי קלוש.”

“מדוע?” לא יכולתי לומר לה את האמת. שלדעתי זו מדיניות מוטעה של הלשכה, המתחשבת בהוראות, בתקנות ובהגדרות כמו הייתה משרד של עורכי־דין. בשביל הלשכה טובה ופליכס הם שני צעירים בריאים בגופם וברוחם, המסוגלים לפתור את כל בעיותיהם בכוחות עצמם. לוא הייתה טובה בת שתים־עשרה והייתה נשקפת לה סכנה שתצא לתרבות רעה, הייתה הלשכה מוכנה להוציא עליה אלפי לירות. וכפי שראינו מהניסיון, במקרים כה רבים מוצא כסף זה לריק. ואילו כדי לסייע במעט לזוג צעיר לכונן את קינו אין הלשכה מוכנה להוציא (מכספיה, המעטים, נכון) אפילו כדי הלואה מזערה. לא היה לי ספק, שארגון ידחה את הבקשה; או יאמר שהעניין שייך להרצליה, מקום מגוריו של פליכס. הסיכוי היחיד, המועט גם הוא, היה בפנייה לאחת מקרנות הצדקה. זאת היה בדעתי לעשות.

לטובה אמרתי, “יש לנו מעט כסף והרבה נזקקים.”

אכזבה נצטיירה בפניה.

“יש אדם אחד שאני מכירה אותו שלוש שנים. צלם. יחיאל שמו. אני אגש אליו, אולי הוא ילוה לי,” אמרה.

“חכי. בואי ביום ראשון ואומר לך מה הוחלט.”

סיפרתי לטובה, כי מצאנו משפחה המוכנה לטפל בבתיה בימי הריונה, וכי בית הילד של ויצ"ו מוכן לקחת את התינוק ולמוסרו לאימוץ, אם תרצה בכך. אולם טרם הגשנו תלונה במשטרה כנגד עוזי. עלינו על עקבותיו ואמו קיבלה על עצמה לשכנעו, להכיר באחריותו לבתיה ולתינוק שייולד. יש, איפוא, סיכוי שיישא אותה לאשה.

טובה העירה בחיוך, כי כל העולם מודאג בגלל בתיה, רק לא היא. להיפך, גאה היא מאד בגופה התפוח ומרוצה מתשומת הלב הרבה הניתנת לה. טובה אמרה שבמסיבה התהלכה בתיה כמו הייתה המספרה של הנשף.

נזכרתי בכלב שבזרועות שעשוע. שאלתי את טובה, אם תמיד היה כלב בביתם?

לא, אמרה טובה. לא תמיד היה לנו כלב. ביום שני שלפני הנשף אני באה הביתה, אני רואה פתאם כלב קטן, כזה לבן. שאלתי את דודה שלי מה זה צריך להיות, אמרה לי, “אבא שלך קנה כלב בעשרים־וחמש לירות.”

התחלנו לשחק איתו. פתאם בא דוד שלי. אני אומרת לו, “מה אתה משוגע, אין לך מה לעשות בעשרים־וחמש לירות, הלכת קנית כלב?”

התחיל צוחק.

אומר לי, “לא, פסיכית, את יודעת מה, הלכתי לתחנה המרכזית לעבוד. פתאם אני רואה אשה אחת, ככה נחמדה, הולכת, ראיתי כלב אחריה. האשה עלתה לאוטובוס, ורק אז ראתה שהכלב איננו. אבל היה מאוחר.” צחק נורא.

הכלב נשאר אצלנו עכשיו. נותנים לו לאכול. שעשוע הולך קונה לו בשר, מבשל לו, כמו לתינוק. שעשוע אוהב את בוקי. כל היום מנקה אותה. רוחץ אותה באמבטייה, תחת הברז, במים חמים, בסבון, בשאמפו. הלך לבית מרקחת לשאול מה עושים נגד קרציות. נתנו לו רפואה ושם לה אותה פעמיים בשבוע. לפעמים הוא קורא לכלב פליכס. להרגיז אותי.

התרגלנו לבוקי. כלבה נחמדה. מי שבא קופצת עליו ומלקקת אותו. הכי היא אוהבת להיות בידיים של לילי. לילי גם רצתה לקחת את בוקי איתה, לעבודה שלה, אבל שעשוע לא הסכים בשום פנים ואופן. רבו על זה כל הבוקר.

“איך הכיר שעשוע את לילי?” שאלתי.

הוא הכיר את לילי אצל שמחה־יעקב, אמרה טובה. היה נהג שלו, כי לשמחה־יעקב יש מכונית והמשטרה לקחו לו את הרישיון. אז הוא ודוד שלי נהיו חברים טובים. היו נורא משתוים. לשמחה־יעקב יש בדירה בית־בושת שאשתו מנהלת. שעשוע נכנס לשם וראה את לילי, והחליט לקחת אותה. לא במכה אחת לקח אותה.

כל יום היה בא לבית של שמחה־יעקב ורואה את המרוקאית. המרוקאית הסתכלה עליו. והוא פרייער כזה, נותן כסף, ככה קל. בא קל הולך קל. אז הוא התחיל לתת לה כספים, התחיל לגנדר אותה, לקנות לה, להביא לה. אז היה חשבה, במקום דבר כזה, אצל שמחה־יעקב, מוטב שתעבוד ככה לבד, רק בשבילה. עזבה את שמחה־יעקב, היא ובעלה. מורדי, מה זה אכפת לו אם היא חיה עם דודי? דוד שלי נותן להם כסף, הם חיים על חשבונו, אצלנו בדירה.

ושמחה־יעקב כעס והתעצבן נורא. יש בשכונה בית־קפה, ולמחרת בערב, אחרי ששעשוע לקח את לילי, שמחה־יעקב חיכה לו שם, עם בקבוק בירה שבור ביד. באו אמרו לדוד שלי, “תשמע שעשוע, שמחה־יעקב מחכה לך.”

דוד שלי אמר, “מה אני פרייער? אני גבר, ואני אראה לו מי אני.” ישר הלך לבית־הקפה. הלכו מכות. אחרי שהפרידו ביניהם הלכו שוב הפעם מכות. אז שמחה־יעקב התחיל לכנות אותי בכל מיני שמות. אמר לשעשוע, “כן, אתה חי על חשבון הבת שלך, היא עובדת בזנות. אני ראיתי אותה על יד הדואר באלנבי.”

דוד שלי רצה לרצוח אותו. אבל הפרידו. דוד שלי ביקש משפט. שמחה־יעקב לא רצה משפט. אחרי זה באו חברים, אמרו לדוד שלי, “זה לא יפה, אתם חברים, אתם אכלתם אחד על השולחן של השני.” וככה, שיבטל את המשפט. בסוף אמר דוד שלי, “בסדר”. הלך וביטל את המשפט והחברים עשו ביניהם שולם. אבל באמת לא השלימו, והם לא כמו שהיו לפני שדוד שלי לוקח את המרוקאית. ככה מחכים אחד לשני.

בינתיים לילי, היא כבר התחילה להיות אצלנו כמו בבית שלה, מסדרת מיטות, מבשלת, מתלבשת, מתאפרת בדברים שלי, בממחטות שלי, הכל לוקחת מני. היא ככה נחמדה, אבל שמה לב רק לשעשוע. כועסת על בתיה, בגלל שלשעשוע יש יחס מיוחד אליה.

לפני אתמול דוד שלי לקח את בתיה לקולנוע. אחר־כך הלכו לשתות קפה. לילי התעצבנה שעוד לא חוזרים. אומרת לי, “מה, אבא שלך עוד לא בא?”

אמרתי לה, “מה אכפת לך את אם הוא הולך עם בתיה?”

אומרתי לי, “מה זה אכפת לי? איך הוא לא מתבייש לעשות דבר כזה בבית שלו?”

היא, היא דואגת לבית שלנו. מפה היא דופקת, מכאן היא בוכה.

אבל אוהבת אותו, על כל הראש. כל יום עושה לו שולחן. כל ערב לוקחת מגבת, רוחצת אותו באמבטייה כמו קינג. כשהם רוצים להיות לבד, היא שולחת את מורדי, לאיזה מקום לקנות משהו. או שהם סוגרים אותו באמבטייה, על מפתח.

אתמול אחרי הצהריים כשבאתי הביתה מהעבודה ראיתי את דודה שלי צוחקת עם לילי. אמרתי לדודה שלי, “למה את כל כך מבסוטית?”

אמרה לי, “אני מבסוטית?”

אמרתי לה, “צוחקת וצוחקת.”

אמרה לי, “את יודעת מה? בעלי יצא עם מורדי. הלכו לעבוד יחד. נסעו באוטובוס קו 5 וכייסו שמה מבן־אדם אחד אלף וארבע־מאות לירות. בשטרות של חמישים כל אחד.”

“כמה נתן למורדי?”

“חמש־מאות נתן לבעל של לילי, תשע־מאות לקח בשבילו.”

שמעתי ככה, חיכיתי לו, לדבר איתו על האטליז בהרצליה. חשבתי שזה יהיה גם בשבילו עבודה. כשבא הביתה, ככה מבסוט, אמרתי לו מה העניין ושאלתי אם הוא מעוניין להשקיע אלף, אלפיים, ושתיהם, הוא ופליכס, יהיו שותפים. חשבתי שהאטליז באמת מציאה בשבילו. היה הולך לו. פליכס יהיה הקצב והוא יהיה המוכר, שהוא יודע לעשות ביזנס בעסקים כאלה.

אז כשאמרתי לו הוא צחק ואמר, “כן. את העבודה הזאת תיתני לחבר שלך. אני לא רוצה לעבוד. מה אני אלך לעבוד מהבוקר עד הערב?”

אז ביקשתי ממנו הלואה, חמש מאות לירות. רצה להכניס לי אגרוף, “מה את רוצה ממני? שמעה שיש לי כסף, כבר רוצה לקחת לי אותו.”

שתקתי, לא אמרתי לו שום דבר.

ללילי נתן כסף, לעשות תסרוקת. צבעה את השערות בלונד חדש. קנתה לה שמלה יפה. ולדודה שלי לא נתן שום דבר. “בשביל מה את צריכה?” שאל אותה. אבל לקח מכונה מושכרת וכולנו – דודה שלי, אני, בתיה, לילי, מורדי וסבתא פאריזה, אמא של פלורנס – נסענו לקפה “אתונה” והיינו מאחת־עשרה בערב עד שלוש בבוקר.

פאריזה הזקנה. היא שאלה את פלורנס, “מי זה הבלונדינית?”

פלורנס אמרה לה, “חברה.”

אז סבתא אמרה לה, “כמו שרחל הייתה חברה שלך ודפקה אותך, גם זו תדפוק אותך.”

אבל מה פלורנס יכולה להגיד לו? היא לא יכולה לדבר. אם תדבר מלה הוא יהרוג אותה. היא מוכרחה לשתוק. מה שהוא עושה לה היא שותקת. היא מספרת לי. ואני רואה את הכל בעיניים שלי. אני רואה מה שהולך אצלנו. מביא אותה הביתה, את המרוקאית, יושנים יחד בחדר שינה, על המיטה של פלורנס.

מה היא יכולה להגיד?

באים אנשים אומרים לה, “מי זאת?” היא לא יכולה להגיד שהיא בחורה טובה. אז היא אומרת, “זו זונה”. אז אומרים לה, “בשביל מה בעלך מביא אותה הביתה?” והיא אומרת, “אני כבר רגילה, מה אני יכולה לעשות?”

אבל השכנים מתפלאים, איך אשה נשואה מסכימה שבעלה יביא זונה הביתה, וישבו ביחד.

שאלתי את טובה מדוע לא ביקשה משעשוע הלואה מיד לאחר שזכה במפעל הפיס. על כך השיבה:

העשר הלכו לו. עוד לפני העשר היו לו שלוש־וחצי בצד. זה מה שהוא כייס. באמת, הוא שמר את הכסף טוב, טוב יותר מה שבבנק. תוך חודש, חודשיים אסף את השלוש־וחצי. הוא הכין את זה בשביל לקחת שני החדרים בדמי־מפתח, להוציא את הדיירים. אבל בא לו העשר מהפיס, תוך חודש הכל הלך לו.

לחלבן נתן מאה, אומר, “זה מסכן, זה חלבן. עובד קשה.” אחד שבא אז ללוות אותו בדרך למפעל הפיס – מאתיים נתן לו. מי שראה אותו בכביש ואמר, “אהלן שעשוע, מזל טוב!” אמר לו, “קח עשירייה, בשבילך.” איזה דֶאג.

וכשאני וראובן באנו לבקש לו, תפס אותי, בחיי אלוהים, הכניס לי דחיפה כזאת, אמר, “זוזי מפה אִנעַל רבּק, מה אני מצאתי כסף ברחוב?”

שתקתי אז. התחלתי לבכות.

אז פלורנס אומרת לו, “תראה, אם אתה הרוחת את העשר אלף, הילדים גם כן צומחים יחד איתך, מה יש אם היית נותן להם עשירייה ועשירייה?”

בסוף הוא בא לתת לנו, אומר, “טובה, הנה, תיקחי.”

אמרתי לו, “תודה רבה. תשאיר את זה בשבילך. אני לא רוצה.”

ומה אמר עד שזכה בעשר? היה אומר, “אני אחתן את הילדה שלי טובה תוך כמה חודשים. אני אתן לה אלפיים, שלוש, וזה מאה אחוז. אני שומר לה בצד.”

וכל מי שפגש אותו אמר לו תחתן את הילדה שלך, תקנה לה בית ורהיטים, שתלך כבר מהבית. אז הוא, “כן, זה מה שאני הולך לעשות.”

אחרי שהוא בזבז את הכסף שנשאר מהדירה והרהיטים, על לילי, על כולם, ובאו ושאלו אותו למה הוא לא מחתן את הילדה שלו, התחיל להגיד, “אין לה בחור, מה אני אתן לה שלושת אלפים? על מה אני אתן לה?” ולי אמר, “אם היית מביאה בחור אז הייתי נותן לך. פליכס זה לא בחור. הוא מרוקאי.”

פליכס אמר שאני יכולה להתחתן בלי רשות משעשוע. אבל אמרתי לו, שעשוע ירצח אותי. ופליכס אמר, “אם אני אבוא ואדבר איתו, ואבא שלך לא יסכים, אז יש לנו פיתרון אחד, להיכנס להריון, ונתחתן.”

אבל גם זה לא פיתרון. אני יודעת שיהיה לי חובות, ובית אין לי, ופליכס אין לו עבודה קבועה, אז על מה אני אביא את הילד? העיקר זה להביא ילד וגמרנו? מה אני אעשה אחר־כך? רק צריך לראות את בתיה. ואת זה אני לא רוצה.

אבל אם פליכס היה נכנס לעבודה באטליז! אם היה לי חמש־מאות לירות!

 

פרק שלושה־עשר: יחיאל    🔗

אמא של פליכס הזמינה אותי לעשות את חג השבועות אצלהם, סיפרה טובה. בהתחלה אמרתי בסדר. אחר־כך חשבתי אני אסע עם המשפחה שלי לירושלים. לסבתא פאריזה. אבל פליכס ביקש, ביקש, “תבואי אצלי הביתה, עוד מעט אני הולך חודש וחצי למילואים, תבואי.”

בחג באתי אצלו הביתה. אמא שלו קיבלה אותי יפה. אכלנו ארוחת ערב, ישבנו ודיברנו. באו חברים שלו, שיחקנו קלפים, רמי, פוקר. אחר־כך הלכנו לישון. כל אחד במקום שלו.

למחרת אמא שלו אומרת, “טובה, אני נוסעת לקריית־גת. תראי, יש פה אוכל ויש פה זה, ויש פה הכל. תאכלו, תעשו מה שאתם רוצים, ומתי שאת רוצה ללכת אז תלכי הביתה. אני אבוא ביום ראשון.” אני אמרתי, “טוב.”

אח שלו הקטן הלך לכדורגל. הוא בן שש־עשרה. נשארנו לבד. אז התחלתי לעשות ספונג’ה, ניקיתי את הבית. פליכס עזר לי, סידר את הדברים. הוא טאטא ואני שטפתי. הכל. אחר־כך ישבנו, שיחקנו קלפים, לא היה מה לעשות.

בלילה באים לישון. אז אני מסדרת לי את הספה בסאלון. אז הוא עושה לי, “לא. את מוציאה גם את המיטה השנייה.” מתחת לספה יש עוד מיטה, שפותחים גם אותה אז יש מיטה כפולה.

אני אומרת, “מה אתה לא נורמלי?”

עושה לי, “כן. את מוציאה את המיטה השנייה ואל תגידי לי אתה לא נורמלי.”

“אז יאללה, אני נורא מתביישת. אחיך הקטן פה, ואתה פותח לי שתי מיטות”.

“עזבי אותי מהאח שלי, לא אכפת לך את.”

ישבנו. חיכינו שאח לו שילך לישון. אבל היה בדיוק מצעד הפזמונים ברדיו, ואח שלו רצה לשמוע, ולא ישן כל כך מהר. פליכס ואני ישבנו דיברנו, דיברנו ודיברנו. יושבים שנינו מדברים ומדברים. בסוף, בשתים־עשרה די, כבר הייתי מתה לישון. פליכס כבר הלך לישון, על הספה הכפולה. אמרתי לאח שלו, “פרדי בחייך, לך כבר תכבה את הרדיו והאור.”

אז אומר לי, “את רוצה לישון?”

אמרתי לו, “כן.”

פרדי הלך לישון בחדר, ואני הולכת לישון בסאלון, ורואה את פליכס יושן על הספה הכפולה, כמו איזה אהבל. נרדם לגמרי. אמרתי מה אני אעשה, זה יושן, גם אני אלך לישון. נכנסתי לחלק שלי. אחר־כך השמיכה הלכה מעלי. אז אני… אמרתי לו, “פליכס.”

אז עושה לי, “מה?”

“פליכס, קר לי. תביא לי את השמיכה.”

אז מה הוא חשב? חשב כאילו שאני רוצה. אז אומר, “בואי, בואי מותק, קר לך, הא? את לא יכולה להגיד מה את רוצה, את אומרת שקר לך?”

ואיך אני התביישתי.

אחר־כך כל הזמן התחיל לצחוק עלי. עושה לי, “שמיכה, מחר תגידי לי תביא לי כרית.”

אמרתי, “לא הייתה לי שום כונה. באמת השמיכה הלכה מעלי.”

“כן. באמת.”

“פליכס, קר לי.”

“כן. אמא שלך, קר לך. הא?”

ככה הוא נחמד. הוא מדבר יפה. הוא צוחק, הכל.

זה לא פעם ראשונה שהייתי איתו. לא חסר גנים ציבוריים. ויש החדר של שלמה בכר. אבל לא כל הלילה. זה לא נעים, אפילו ששלמה מבין מה הולך אצלו ואומר “אני עושה סיבוב” והולך לשעה, שעתיים. אף פעם לא ישנו ככה עד הבוקר.

בפעם הראשונה אמרתי לפליכס שאני בתולה. גם עכשיו הוא חושב שאני עוד בתולה. אנחנו עושים, אבל יש גבול. ככה אני לא עושה הכל כמו זוג נשוי. אני לא נותנת לו להיכנס עד הסוף, אז הוא חושב כאילו שאני בתולה. אני יודעת? בעצם אני חושבת שהוא יודע שאני לא, והוא כן נכנס, ורק עושה לי הצגה שהוא חושב שאני בתולה. ואולי לא, אני לא יודעת. אם אני אומרת לו, “אני בתולה, פליכס תיזהר” וזה… אז הוא נזהר, אז הוא לא נכנס הכל בפנים. יש הרבה כאלה שהן בתולות והן עושות הכל כמו גבר ואשה אבל הם נזהרים. קרום הבתולים זה לא תיכף בהתחלה. ואולי הוא יודע כן, ואולי הוא סתם צוחק עלי, ולא אומר לי. זה דברים שאף פעם לא יודעים בדיוק מה אצל השני, מה השני רוצה ומה חושב. תמיד לא יודעים.

אבל האמת, זה כואב לי. לא, ברצינות. באמת אני מדברת. אמרתי לו, “פליכס זה כואב לי.” הוא עושה לי, “כן, כמו שאת בתולה.” מהאוזן. אבל ככה הוא לא חוקר אותי, לא שואל אותי, מה קרה לך וזה, ואיך זה קרה לך וזה. זה כואב, ואני לא יודעת מה הוא חושב לו.

הרבה פעמים הוא אומר, “הא, היום בתולים זה לא במודה, ושום דבר, בחור שאוהב בחורה ובחורה שרוצה בחור, אז לוקח אותה וגמרנו. זה לא מודרני היום, בתולים.”

וזה באמת נכון, לא? זה לא משהו קובע כמו פעם, כשבתולים זה היה משהו גדול.

אבל אצל הספרדים זה חשוב. רק שפליכס מודרני. לא אכפת לו. נכון, אחרי שנתחתן, יכול להגיד לי כל פעם דבר כזה, “הא, לא היית בתולה.” אבל בינתיים אומר שלא אכפת לו בתולה.

בלילה, לפני שהאיר השמש, דיברנו על חתונה. פליכס אומר לי, “טובה, אני רוצה ללכת לקחת שלושת אלפים הלואה ונתחתן צעירים.”

בבוקר נתן לי מכנסיים שלו לתקן ונפרדנו. מכנסיים חדשים, נקרעו קצת, נתקל בגדר במגרש כדורגל. נורא אוהב כדורגל, פליכס. רצה להיכנס למכּבי הרצליה.

אמרתי לטובה, כי כפי שצפיתי מראש, הלשכה לא תוכל להעמיד לרשותה הלואה של חמש מאות ל“י. אבל הוספתי, שאני מצידי מוכן להציע לה הלואה של מאה ל”י, מכיסי. כך אמרתי, אף כי כלל ברזל הוא בלשכה, שלא להציע לנזקקים הלואות פרטיות. קודם כל, כדי שהנזקקים לא יחשבו שיש כאן רמייה, וכי יד העובד הסוציאלי במעל. אם הוא מציע הלואה של מאה ל"י מכיסו, ראשית, מאין שזה באמת מכיסו? שנית, אולי קיבל יותר, נגיד מאתיים או שלוש מאות, ומציע רק מאה? כלומר, העובד הסוציאלי מרויח אישית רווח גדול מעבודתו, ומסירותו היא רק הצגה למראית עין.

אולם, בטחתי בטובה, שתדע או תחוש מה הדברים לאשורם.

היא דחתה את הצעתי, בתוקף.

מצאתי חמש־מאות לירות, סיפרה לי טובה. נותן לי איש אחד, תולה־וילונות, דקורטור. יחיאל.

כבר שלוש שנים אני מכירה אותו. אשכנזי, הונגרי דוקא. בלי ריבית. לא רוצה שום דבר. דיברתי איתו על זה. שאני צריכה הלואה.

אומר לי, “בשביל מה זה?”

אמרתי לו, “בקשר לעבודה.”

דיברתי איתו עד ששכנעתי אותו ואמר לי שייתן לי חמש־מאות לירות וכל חודש אני אחזיר לו מאה־וחמישים. עכשיו את הכסף עוד לא לקחתי, למה שפליכס הלך למילואים. אז חבל על הכסף. הוא יבזבז אותם. ככה, בלי לקחת אותם, זה יישאר.

פליכס לא יודע שום דבר על יחיאל. יחיאל קרישבסקי שמו.

הכרתי אותו מהאחות של סעדיה, שהיה פעם חבר שלי. על־יד הבית של יחיאל יש בנק, והוא היה מלוה כספים לכל הבנות. מי שהייתה הולכת לבנק, היו אומרים לה שתלך ליחיאל. הוא אוהב נורא בנות. באים אליו המון בנות. מצטלמות והכל.

זה היה מזמן. לפני שלוש שנים. אמרה לי האחות של סעדיה, “בואי תעלי פה, אני חייבת למישהו כסף.” עלינו למעלה. יש לו בית נורא יפה. הוא עשיר נורא ויש לו המון כסף. הוא דקורטור, וילונות. הוא הגריל דירה נורא יפה בהגרלה של הועד למען החייל. והוא מקבל מגרמניה כל חודש חמש־מאות, אולי שבע־מאות לירות. הרגו שמה את ההורים שלו, אתה יודע?

וגם ירו בו כמה כדורים.

הוא לא שומע בכלל. הוא נורא חרש. צריך לצעוק לתוך האוזניים שלו.

ככה הכרתי אותו. כל פעם הייתי מלוה ממנו עשר, חמש־עשרה, עשרים. להמון בנות הוא מלוה. בגלל זה שהוא מצלם אותן.

אני, כל התמונות שיש לי, זה הכל מאצלו. הוא מצלם פול תמונות. הוא לא לוקח כסף בעד הצילום. באות אצלו המון בנות, מצטלמות אצלו. זה הכיף שלו. יש לו תמונות של ערומות, המון. הוא הראה לי. המון תמונות. אני הצטלמתי עם ביקיני, אבל ערומה לא.

אבל הוא מצלם גם ערומות. הצטלמה אצלו גם אחת ערומה, בהריון.

הוא הראה לי המון תמונות כאלה.

יש לו גם סרטים.

סרטים כאלה קטנים, איך קוראים סרטים של עירום? פרו… משהו.

הוא נורא מפחד שמישהו ידע איפה שהוא גר. שלא יתפסו אותו עם התמונות. פעם הראה לי ולראובן, סרטים שבחורות מתעסקות עם בחורות.

הוא מבוגר, כן. בן חמישים ואולי שישים. אבל גם חשש. מסוכן יותר מצעירים. כשהוא מראה סרטים כאלה אני לא מוכנה לראות אותם לבד. אני מפחדת.

כשעליתי בפעם הראשונה עם אחות של סעדיה, נורא התלהבתי להצטלם. וכששמעתי בלי כסף, חשבתי שזו מציאה. והתחלתי להצטלם ולהצטלם. בסוף כבר נשבר לי.

הוא אומר לי, “אני אתן לך נשיקה בחזה בעד עשר לירות, מה אכפת לך? אני אוהב אותך.”

לא נתתי לו, מה פתאם?

אחרות, דוקא כן. המון המון בנות. בעיניים שלי ראיתי. הבאתי לשם חברה אחת, בחורה צעירה. אז הוא נתן לה נשיקות בחזה. בסוף לקחה ממנו הלואה של מאה לירות. רשמה לו כתובת מזויפת. הלכה ולא חזרה יותר.

באמת אמר לי שהוא מפחד לתת לי. שאני לא אעשה מה שעשתה לו ההיא. אבל הוא יודע את הכתובת שלי יפה, והוא מאמין לי. שלוש שנים אני מכירה אותו ואף פעם לא היה לו טריק איתי, או משהו.

שלוש שנים אני הולכת אליו. כל יום שישי, אחרי העבודה. כבר לא מצטלמת אצלו. סתם הולכת, יושבת. הוא קונה לי גרביים, שוקולדות, מביא לי כל מיני דברים כאלה. או שסתם יושבים ומדברים, ממלאים יחד טופס של טוטו כדורגל, או שמראה לי סרטים. כשאני לבד הוא לא מראה לי סרטים פור… משהו. יש לו גם סרטים אחרים. כמו “הגשר על נהר קוואי.”

הוא קורא לי תמי. אף פעם לא קורא לי טובה. כי אני אמרתי לו ששמי תמי. גם במוסד לפעמים הייתי קוראת לעצמי תמי. זה שם נורא יפה, שמוצא חן בעיני.

יחיאל אומר, “תמי, אני הבאתי סרט. בחור ובחורה, מתי שאת רוצה לראות – עושה ככה בידיים שלו – בבקשה, אני מראה לך.”

הוא אוהב דבר אחד. אמר לי כמה פעמים, “תמי, אם יש לך חבר, זה כמו הבית שלך. יש פה ספה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אבל בתנאי, שאני יושב בחדר.” לכולם הוא עושה ככה.

גם אמר לי, “מתי שאת רוצה את יכולה לעשות הכל כמו בבית שלך. ואם תהיי פעם בהריון, אני אקח אותך לרופא, ואת תישני פה. את יודעת שזה הבית שלך.”

יש לו גם מצלמה אוטומאט. הוא הראה לי תמונות שהוא נמצא עם אשה אחת ערומה.

נשיקה בחזה – חמש לירות. בשני השדיים – עשר לירות.

ואם זה במיטה, הוא משלם עשרים־וחמש לירות. בעד לשכב. ורק בנות. אם אחת ככה בת עשרים, או יותר, זה אבוד. לא מעוניין.

הוא אומר לי, בחשיבות כמו שיש לכל החרשים, “תמי, את יודעת שאני אוהב חזה גדול. ואני משלם מה שאני צריך בשביל משחק האהבה.”

קורא לזה משחק אהבה. “אם את רוצה, אני מנשק את החזה, ואני נותן חמש לירות. אם את רוצה, אני נותן עוד. אם אני אוהב – אני נותן הרבה! אלא מה – אני רוצה בחורה בהתלהבות, ובחשק. אני לא אוהב בחורה ככה, זה לא. לא, לא, לא… הלב שלי כואב אחר־כך. אבל אם בחורה באה בהתלהבות וצוחקת, שמחה, אז אני, הלב שלי שמח, ואני נותן.”

כשהוא מדבר איתי הוא ככה זקן נחמד. אבל כשהוא מתקרב אלי אני נגעלת. כתם אדום יש לו על־יד האוזן. כזה זקן, עייף.

סיפורה של טובה הטריד אותי. הייתה זו הפעם הראשונה שהספק כסס בי ממש, עד כי פקפקתי בנכונות דבריה. חשדתי שיחיאל קרישבסקי היה יציר דימיונה. עד כדי כך, שגמרתי אומר לבדוק בעצמי את קיומו של תולה־הוילונות הצלם.

תחילה ביקשתיה להראותני מצילומיו של יחיאל. להפתעתי הביאה למשרדי, למחרת, מעטפה גדושה צילומים. במרביתם הייתה טובה בבגד־ים, בפוזות שונות: מיטיבה דמותה אל מול ראי, הדבוק לדלת הפתוחה בארון־בגדים של שלוש דלתות; שרועה על מיטה אלמונית, מעיינת בעיתון מצויר; משקיפה מהחלון; צועדת כבתצוגת אופנה, וכיוצא באלה. הצילומים נעשו בדירת יחיאל, והוכיחו את קיומו. בצרור הצילומים היו גם דיוקנות של פלורנס וראובן. לדברי טובה נעשו אף הם במצלמתו של יחיאל.

שמתי פני לצפון תל־אביב, לרחוב ראשי, לכתובת שנתנה לי טובה. נכנסתי לחדר־מדרגות של בית טוב, שנבנה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. פנים הבניין נצץ בניקיונו ובחומריו הטובים – שיש, מעקה מעץ ממורט, מרצפות מוזאיקה רחבות – והאויר שבו היה טרי.

תיבות המכתבים נעשו אף הן מעץ משובח וממורק. ואכן, אחת מהן נשאה את השם יחיאל קרישבסקי. עליתי במדרגות וצלצלתי בפעמון הדלת, גם עליה נישא שמו, בתבליט של עץ. לא היה מענה, אף לא לאחר שצלצלתי פעמים אחדות. הדלת השכנה נפתחה ואשה כבת חמישים שאלה לחפצי.

“אני מחפש את הדקורטור,” אמרתי.

“מר קרישבסקי הלך לאכול צהריים,” השיבה השכנה.

“מתי יבוא?”

“אם זה דחוף, אני יכולה להגיד לך איפה תמצא אותו. זה לא רחוק מכאן.” היא מסרה לי כתובת של בית־תמחוי לזקנים המקוּים בידי אגודת נשים צדקניות. בו היה קרישבסקי שובר פת צהריים.

בית התמחוי היה סמוך למקום מגוריו. מרחק הליכה של דקות אחדות. ריח בית חולים עמד בהול בית־התמחוי. על לוח שחור, שנסמך על הקיר, נכתבו בגיר לבן התפריט ומחיריו. לירה וחצי עלתה סעודת צהריים של מרק ירקות, סלט גזר, דג בקלה מבושל, תמחית תפוחי אדמה ומרק פירות, לחם ללא הגבלה.

אולם המסעדה היה מלא מפה לפה. אף על פי כן שרתה בו דומייה. ליד השולחנות הרבועים והגדולים, שטבלתם פורמאיקה בצבע קראם, ישבו הסועדים ולא החליפו דברים איש עם רעהו. רובם עסקו בסעודתם כשמגבעותיהם לראשיהם. אכילתם נעשה באיטיות, כמו שקעו בהרהורים עמוקים בין מזלג למזלג.

אשה נמוכה בשחורים, שערה מכונס בשביס לבן, שירתה את הסועדים. שאלתיה למקומו של מר קרישבסקי. “מר קרישבסקי?” תמהה, “הלא תמיד יושב הוא במקומו הקבוע, שם בשולחן הקטן על יד העציצים.” ובאומרה כך הצביעה לעברו.

הרחק בפינה הסב איש אחד לשולחן. גם הוא חשב מגבעת, אבל אכילתו הייתה מהירה במקצת משל האחרים. במחצית הדרך אליו חשתי מבוכה. שכן הוברר לי עתה מעל לכל ספק, שיחיאל קרישבסקי קיים. בהרת אדומה בגודל עלה תלתן הסמיקה מתחת לאוזנו ונמוגה בתוך צוארונו.

לפתע מצאתי עצמי עומד לידו. הוא היה בשלב קינוח הסעודה. בפיו מצץ שזיפים מבושלים ופלט את גלעיניהם לתוך הכף שבידו. הוא לא נגע בסלט הגזר החי, שנועד, כנראה, להעניק לבאי בית־התמחוי שפע ויטאמינים ומרץ.

פניו האדמדמים היו בשרניים. בלחייו נראו כתמי אודם כשני תותי־שדה גדולים. אוזניו היו אדומות־כחולות. חוטמו עבה וקצר, עטוי שתי וערב של נימים מכחילים. אצבעות ידיו נראו חזקות והעור שעל גבן מחורץ ומבריק. שוקד על על אוכלו ולא נתפנה לראות מי העומד לצידו. ואולי, זכרתי, לא שמע צעדי.

“מר קרישבסקי?”

לא נעניתי. הוא שלח לעברי מבט תמה, בגלל צלי שחלף על פניו. עיניו כחולות מימיות, שהו עלי רגע קל. אחר־כך חזר למצוץ את שזיפיו. העמדתי עצמי נכחו וחזרתי על פנייתי. בקול חזק.

הוא השיב לי הן, ועוד משהו בגרמנית.

שאלתיו אם דובר הוא עברית.

השיב, כי קשה לו לדבר עברית, “אבל אם אין אפשרות אחרת, אני עושה את זה ברצון רב. בבקשה.” אכן, חתך דיבורו היה בדיוק כזה שנשמע מחיקויה של טובה, איטי ומתמשך.

מה העניין שלשמו באתי לטרדו מסעודת הצהריים, ביקש לדעת. כאשר השבתי שיש לי צורך בעבודת דקורציה מיוחדת, נדמה לי כי בפניו הסתמנה הקלה. כתפיו כמו השתחררו מהתכוצות, וידו חזרה להרים את הכפית הטעונה לפיו ולהנחיתה עם הגלעין המצוץ למאפרה. תוך שאכל דיבר. אין לו עוד עניין בהזמנה מיוחדת. ממעט הוא לעבוד, כי נחלש מאד. עוסק הוא רק במלאכות קלות, ואצל לקוחות ותיקים.

אמרתי לו שאני מצטער לשמוע כך, ופניתי ללכת. אולם הוא ביקש לדעת מי נתן לי את שמו. המשכתי ללכת כמו לא שמעתי מה שאל. הוא ניתר על רגליו בקלות מפתיעה וחש בעקבותי,

עד שתפס אותי בשרוולי. “מי נתן שם שלי, בבקשה?”

אמרתי שם שעלה על לשוני.

הוא מלמל לעצמו את השם, בפליאה, וחזר למקומו.

 

פרק ארבעה־עשר: תמי    🔗

יחסיה של טובה עם יחיאל טרדו את מנוחתי. כלום היה בהם אשנב לנוף חדש באישיותה? זו שאלה שחזקה על עצמה. ברור היה לי, מאז נגלה לי קיומו של יחיאל, כי רק המעט ידוע לי אודותיה. ואולי מחמת כך נצטייר בעיני התום בדמותה, באופן מודגש כל כך?

חושבני, כי זה היה המניע לרוגזי. שמא אינה תמימה כלל. ליבי חמרמר. לא מכך שייתכן והוליכה אותי שולל. אף לא בשל אשלייה שנכזבה. הציקה לי המחשבה ששוב כמו הוכחה צדקתם של הטוענים, כי בתוך הכיעור לא יצמח יופי, בתוך הניוון לא יגדל הישר, וברשע לא יציץ התום.

לפתע נוכחתי עד כמה הייתה טובה חשובה לי, לעבודתי, לשליחותי. בלא שנתתי דעתי על כך, הייתה לי מעין סמל, מעין אמונה – כי יש הגיון בעבודתנו, כי יש תום במצולה העכורה, כי אפשר להצילו.

ארנון כפר בכך, זה מכבר. הוא נתפס לציניות קודרת. אילו לא חשש היה אומר זאת בגלוי: בן גנב יהיה גנב, בן קבצן יהיה קבצן, בת זונה תהיה זונה, וכולי וכולי, כאומרים: בן הכושי – כושי. טובה הייתה לי לא רק סמל ואמונה, אלא גם קרן איתנה לנגח בה את ארנון ותפיסתו.

והנה, בבת אחת כמו נשמטה מידי.

כאשר נכנסה למשרדי בקושי יכולתי לכבוש כעסי. ללא גינונים יתרים שאלתיה במישרין במה עסקו קרישבסקי והיא בפגישתם האחרונה?

– אמרתי לו, “יחיאל כואב לי השיניים.” מזמן כבר…

– אומרים כואבות השיניים, לא כואב.

– כואבות השיניים. מזמן כבר לקח אותי פעם לרופא־שיניים. והוא אמר לי, “בסדר, אני מכיר רופא. את לא תשלמי כלום.”

אז הלכנו. זה רופא מפורסם. יש לו מרפאה, אחיות, וזה. הרופא הסתכל בפה שלי, אמר, “זה בסדר. השיניים בריאות. רק הבשר פה מפריע.” הוא אמר שזה שיני בינה שכואבות לי, וריפא אותי.

– ומה אחר־כך?

– אחר־כך אומר לי יחיאל, “תמי, בואי תשתי משהו…”

– תמי? מי זו תמי?

– אני. לפעמים אני קוראת לעצמי תמי. כבר סיפרתי לך. אומר לי, “תמי, בואי תשתי משהו.” אז נכנסנו אליו. ישבנו שמה, מילאנו טופס טוטו. והלכתי הביתה.

– זה הכל?

– הוא הביא את מכונת ההסרטה מהמתקן. היא הייתה מקולקלת קודם. אז אומר לי, “תמי, הנה הבאתי. את רוצה לראות?”

אמרתי לו, “לא. היום יום שישי וקצת ממהרים.”

אז אומר, “טוב, בפעם אחרת. ביום שישי הבא את תהיי פה?”

“כן.”

“אבל באמת תהיי פה?”

“בסדר.”

אז אומר לי ככה (ושוב דייקה להפליא בחיקוי דיבורו האיטי והמתנגן של קרישבסקי) – “הו, תמי. את לא יודעת כמה שאני אוהב אותך.” הביא לי גרביים קליאופטרה בשתים־וחצי לירות. כל שבוע הוא קונה לי חוברת “קולנוע”, זה כבר שלוש שנים.

– ומה את נותנת לו?

– אני? כלום. יושבים, מדברים, ממלאים…

– טופס של טוטו. שמעתי. ולא רוצה ממך כלום?

– הוא בן־אדם טוב. דומה ללואי דה פינס. אמרתי לו שהוא דומה לו. את האמת, בן־אדם נורא טוב. הוא מצלם, מנשק בחזה, כל מיני חוכמות כאלה. בטח שהוא אוהב את זה. אחרת לא היה עושה ככה. אבל יש לו לב טוב. יש בן־אדם, הכל נראה אצלו יופי. אבל בתוכו יש לב רע. יש בן־אדם הכל נראה זיפת, אבל בתוכו יש לב טוב נורא. והוא, חלש כזה, הוא חלש בגב, אני חושבת. יש לו כאבים ויש לו מין חגורה כזאת שקושרים. אבל הוא טוב. אלי הוא טוב. מה אגיד לך? הוא עושה לי כבוד. קם לכבודי אפילו שקשה לו. נעים לי אצלו. אני באה, אני אומרת לו, “יחיאל, אני רעבה.” אומר לי, “קחי שלוש לירות קני סטייק בפיתה.” נותן לי קופסת סיגריות. תמיד פותח את הידיים ואומר לי, “הו, תמי! תיכנסי, תיכנסי.” הוא עושה לי כבוד גדול.

– את מכירה עוד מי שעושה טובות ללא תמורה?

– שעשוע. הוא ייתן את עיניים שלו לאחרים. מישהו יבוא לבקש ממנו טובה, אם זה בהלואת כסף אם זה בכל מיני דברים, אז הוא ישר ירוץ ויעשה בשבילו הכל.

בשביל הבית הוא לא מסוגל לעשות שום דבר. אבל לאנשים אחרים הוא טוב לב. אנשים משתגעים אחריו. באים לדודה שלי, אומרים לה, “באמת יש לך בעל כזה טוב.” אז היא אומרת, “כן, אני יודעת.”

אצלנו יש מנהג שאם מישהו מת, אז מביאים אוכל לקרובים שלו. הולכים וקונים להם למשל שני קילו סוכר, בשר, אורז, דברים כאלה, למלא להם סל בחמישים, מאה לירות, ולהביא להם את זה, או להאכיל את הילדים של מי שמת. אז שעשוע יוציא מהכיס שלו וייתן הרבה הרבה. כשהוא רואה זונה בוכה ברחוב, אז הוא הולך, נותן לה כסף. הוא טוב לאנשים, הוא טוב מאד לאנשים.

אבל אנחנו בבית אף פעם לא אוהבים אותו. תמיד… מפחדים ממנו. לי שום דבר טוב הוא לא עשה. משאני אצלו בבית ועד עכשיו, תחתון אחד הוא לא קנה לי. תמיד אני קונה לעצמי.

את שתי הקטנים הוא אוהב. אבל אותי ואת ראובן לא. כשיש אורחים, או שנגיד פעם הוא הולך לאיזה בית־קפה עם איזה ארסים ואני עוברת אז הוא גאה גם בי. קורא, “טובה, טובה בואי לרגע.” בהתחלה הוא לא אומר שאני ילדה שלו. מתחיל לדבר איתי זה וזה. פעם עברתי, והוא ישב בבית־קפה ברחוב הירקון. ישבו שמה כמה חברים שלו. אז אני רואה מישהו שורק. אני בדרך כלל לא מסתכלת. אז אני רואה בן־אדם קורא “טובה!” חשבתי בן־אדם בטח מכיר אותי. מסתכלת אחורנית, אני רואה אותו. אז הוא עושה, “בואי, בואי תיכנסי.” קרץ לי בעין. כבר ידעתי לא לקרוא לו אבא.

נכנסתי, אז אומר לי, “את רעבה?”

אמרתי לו, “כן.”

ישבנו, אכלנו. שאל, “מה את עושה הערב?” אמרתי, “שום דבר.” שאל, “אפשר לבוא אליך לחדר?” אמרתי לו, “כן, אני אחכה לך בשמונה וחצי.” אמר, “זה בסדר, אני אבוא אליך.” אז האנשים שמה קיבלו שוֹק. בחורה כזאת, ומשתגעת על אחד כמו שעשוע.

– אולי האמת בסיפור הזה היא, ששעשוע ניסה לעבוד גם עליך?

– עלי? לא. אף פעם. על דודה שלי הוא ניסה. אבל גם כן, היה שיכור. הוא יש לו שיגעונות, כשהוא שיכור. אמר, “תשמעי פלורנס, אני רוצה ללכת איתך פה לאיזה מקום.” לא אמר לה איפה, אבל סתם אמר, שיש לו כיף לטייל. אז לקח אותה לדואר באלנבי. בדיוק עבר בן־אדם אחד, אמר לו, “שמע, יש לי בחורה, אתה מוכן?” אז הגבר אמר, “כן.” אם הוא מסתובב בשעה כזאת, שתים בבוקר, אז איזה מחשבות יש לו? אמר לו, “חכה, אני אביא לך, אחת מותק.”

אמר לפלורנס לבוא. התחילה לבכות. אומר לה, “אנחנו ניקח את הכסף ונברח.” ועם הבן־אדם הסכים על עשרים־וחמש לירות. לקח שעשוע את הכסף, וכשהבחור בא אל פלורנס, התחילה לברוח, וגם שעשוע. ושעשוע שיכור, מאסתול.

הבן־אדם ההוא תפס אותו, הכניס לו מכות, הרג אותו. בסוף דודה שלי, שראתה, חזרה, ואמרה לבן־אדם, “תעשה טובה.”

אומר לה הבן־אדם ההוא, “מה אני פרייער שלו? ייקח ממני כסף ויברח? הוא מצא דג בים הוא חושב?” והמשיך להכניס לו, לשעשוע. ניפח לו את כל הגוף.

– על פלורנס שמעתי. שאלתי אותך אם עליך לא ניסה?

– עלי… פעם בלילה, שהיה לנו חדר אחד, היה בא בלילה, מעיר אותי מהשינה. מתחיל לדבר איתי, מבלבל לי את המוח. היה תופס אותי ככה, אומר לי, “תשמעי, אם יקרה לך איזה משהו, אל תפחדי מאף גבר, תראי לו שאת בחורה, תהיי אמיצה. אל תפחדי. אם מישהו ייגע בך, תגידי לי, אני אפרק אותו.” כך אמר והתחיל שובר כוסות בידיים. ואני ככה, הלב שלי רועד. ושיכור, מת! כמה פעמים קרה לי דבר כזה.

– שאלתי אם ניסה להוציא אותך לזנות?

– לא. אותי לא. הוא משמיע מלים. לפעמים אומר, “טובה, תביאי כסף.”

אני אומרת לו, “מאיפה אני אביא לך כסף?” באמת אין לי כסף. אני נורא בזבזנית. מבזבזת נורא הרבה. ועוד לתת להם, ולשלם שכר־דירה, ולילדים, אין לי.

הוא אומר לי, “כן, יש אנשים ומשפחות. את לא יודעת מה הם עושים. אני, אני בשביל כל דבר קטן שאני גונב יוצא לי שם שאני גנב, אלוף הגנבים. אנשים אחרים, הולכים, עובדים בזנות, עובדים על הילדים שלהם, עובדים על הנשים שלהם, עושים כסף! ואף אחד לא אומר מלה. אצלנו צעקה אחת בבית, כבר כולם צורחים ובוכים.” אז הוא כבר רוצה להשמיע, מה הוא אומר אם אנשים עובדים על הילדים שלהם, וזה עובד על אחותו וזה עובד על אמא שלו, מה אומר בזה?

– טובה, שעשוע ארס. בעצמך אמרת שניסה לעבוד על אמך. מה מחזיק אותך שלא ללכת בדרך כזאת?

– אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה. אני לא יודעת איך להסביר לך דבר כזה. אין לי רצון לזה. אני לא יודעת איך להסביר. אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה. אני אוהבת שיהיה לי שם טוב.

– רק שם טוב?

– לא, לא רק זה. אני לא יודעת איך להסביר. אני לא רוצה לעשות דבר כזה בשבילי, כשאני חושבת בשבילי, גם אז אני לא רוצה את זה.

– ילדות קטנות כמו בתיה עשו כך, עם שעשוע, עם החברים שלו. לך לא קרה דבר כזה, כמו לבתיה?

– פעם. כשרחל, אמא של בתיה, עוד גרה בשכונה. אז היה שמה אחד נוצרי, מוּסה, מבוגר. אז הוא גם־כן שם עלי עין. הייתי באה לרחל – היא גרה לבד בחדר, קומה רביעית – הוא התחיל להסתכל עלי. התחיל לתת לי סתם כסף. היה מוציא עלי המון כסף, לא יודעת איך, חמש לירות, עשר לירות.

בהתחלה אני נורא התלהבתי. לא הייתי עובדת, לא הייתי מרויחה הרבה כסף, הייתי רואה דבר כזה, כסף חינם, הייתי מתלהבת. אמרתי לא אכפת לי, אני אעשה מה שלא יהיה, העיקר שיהיה לי כסף. והייתי מספרת לדודה שלי. אז דודה שלי בעצמה הייתה אומרת, “תלכי למוסה. תראי, אולי הוא יביא לך כסף.” ותמיד הייתי הולכת.

לפעמים הייתי הולכת אליו יחד עם פלורנס. היה נותן לי חמישים לירות, עשרים, שלושים. אבל לה לא היה עושה כלום. היה עובד בניין, מרויח כסף.

– בשביל מה היה נותן לך את הכסף?

– אני לא יודעת.

– חמישים לירות, זה הרבה כסף. בשביל מה?

– בשביל זה הייתי נותנת לו שינשק אותי. שירים לי את החצאית. שיבלבל לי את המוח. פעם אחת, כבר לא הייתי מסוגלת. די, הוא כבר התחיל יותר מדי, לעבור גבול. אז נגעלתי. אמרתי אני אמות ולא אעשה דבר כזה. לא יכולתי, נגעלתי. אמרתי די. מה אני, מטומטמת?

ועד עכשיו דודה שלי אומרת, “למה את לא הולכת למוסה?”

שעשוע לא ידע. דודה שלי לא סיפרה לו. מה פתאום תספר? הייתה לוקחת מה שמוסה היה נותן לי, חצי לה, חצי לי.

כשלא היה כסף בבית, ואני כבר נגעלתי ולא יכולתי יותר, היינו שולחים את הילדים. הייתי שולחת את ראובן, הייתי אומרת לו, “לך תגיד למוסה שתמי חולה,” או “תגיד שתמי נסעה לקיבוץ, ומבקשת כסף.” לפעמים היה נותן.

– גם מוסה היה קורא לך תמי?

– מוסה כן. בקיבוץ גם קראו לי תמי. וגם טובה. אני אהבתי את השם תמי.

– יחיאל יודע ששמך טובה?

– לא. הוא לא ידע. אבל פעם לקחתי אצלו הלואה והוא אמר שאני אעשה לו צ’קים. עשיתי את הצ’קים ורציתי כבר לחתום תמי. אבל חשבתי שאם אני אעשה כך זה יהיה מזויף. אז חתמתי בשם שלי, טובה.

שאל אותי, “מי זה טובה?”

אמרתי, “שם שלי בתעודת זיהוי זה טובה.”

יש אחד חייט בשכונה, גם הוא מכיר אותי בשם תמי. אומר, “אני אוהב אותך תמי.” מעניין, יש לי מזל רק עם זקנים. בחיי אלוהים, החייט הזה אוהב אותי נורא. עושה לי, “תמי אני באמת אוהב אותך.” ואם יהיה באמצע העבודה, ואני אביא לו איזה תיקון, כמו המכנסיים של פליכס, אין כוח בעולם, הוא יזרוק הכל ויעשה הכל בשבילי.

– ושעשוע לא ניסה לנצל אותך, כמו שניצל את בתיה?

– שעשוע לא ייתן אותי לחברים שלו, ואני לא מסוגלת לדבר כזה.

– ומה אומרת פלורנס לאפשרות כזאת. היא לוקחת אותך למוסה?

– היא יודעת שעם אלה, עם הזקנים, אני לא עושה שום דבר, אבל כשאני הולכת באמת, עם צעירים, פלורנס אומרת, “טובה, תיזהרי. אל תלכי עם גברים.” תמיד היא אומרת לי. גם אתמול, “טובה תראי, אם את הולכת עם פליכס, עם מי שלא יהיה, תשמרי על עצמך.”

שאלתי אותה, “למה?”

אמרה, “את יודעת, אם אבא שלך יידע שאין לך כבוד, זאת אומרת בתולים, תדעי לך שאני ואת מתים. תשמרי על עצמך. תראי מה שקרה לבתיה.”

אמרתי, “מה קרה לבתיה?”

אמרה, “אבא שלך זה לא כמו אבא של בתיה, שיגיד נו, זה קורה לכל אחד וכלום. שעשוע מבין. ואצלנו דבר הכי קטן, רוצחים את הילדה. אני לא רוצה שאת תמותי.”

– וזה מפחיד אותך?

– בטח זה מפחיד אותי. אני פוחדת ממנו פחד מות.

– אבל הוא עצמו אמר לך שיש אנשים שעובדים על הילדים שלהם?

– אבל לי הוא לא אמר “לכי תעבדי בשבילי.” להיפך, הוא נראו מקנא עלי. פעם אחת, לפני שנתיים, היה ברחוב ריב בגללי. גרו ברחוב אצלנו ערבים. אז ערבי אחד שם עלי עין. תמיד היה מסתכל עלי. אני הייתי מסתכלת עליו בחזרה, ולא הייתה לי שום כונה. אז יום אחד אני הולכת לים. פתאם אני רואה אותם שמה. הם קראו לי. הלכתי, ישבתי איתם. התרחצנו וזה. פתאם עבר בן־אדם אחד ששנא את שעשוע. אמר לעצמו עכשיו יש לו סיבה לריב איתו.

באתי מהים, אני רואה אנשים, ככה אחד על השני, אצלנו ברחוב. לא ידעתי מה קרה. אני ככה אומרת, מעניין מה קרה ברחוב אצל הערבים. פתאם אני רואה את שעשוע יוצא ובא אלי. הכניס לי שתי סטירות, השכיב אותי על הרצפה, הכניס לי מכות. לא ידעתי מה קורה בכלל. אחר־כך סיפרו לי שבא הבחור ההוא, אומר לשעשוע, “תראה את הילדה שלך, בים עם ערבים.”

שעשוע שמע, לקח סכין ודבר ראשון רץ אחרי פלורנס, מסכנה. אנשים שכנים תפסו אותו. לפני שבאתי לקח סכין ואמר, “אני ארצח אותה.”

שכנים אמרו לו, “אתה לא מתבייש?”

אמר, “מה יש? חמש שנים על הזין שלי. אני יושב בבית הבראה, עושה חיים. אחרי חמש שנים אני הולך ואני יודע שאני שתיתי את הדם של טובה. שמתי בפה שלי.” ועושה ככה עם האצבע בפה.

אנשים תפסו ממנו את הסכין כשתפס אותי ברחוב. ואז הכניס לי מכות רק בידיים שלו.

למחרת אף אחד לא הלך לעבודה. למה? כי אמר שעוד לא גמר, עוד ישחט אותי וישתה את הדם שלי. באו עוד פעם אנשים, אמרו לו, “זה לא יפה. היא ילדה קטנה, והיא לא מבינה. זה לא יפה לשחוט אותה.” שום דבר לא עוזר. בסוף אומר, “אם לא אשתה דם שלה אני זורק אותה בבאר שבע.”

אומר לי, “תקומי. תאספי את הדברים שלך.”

היה לו אז טנדר. אספתי את הדברים שלי, את הכל. אמר, “את עכשיו נוסעת.”

שאלתי אותו, “לאיפה, לאיפה אתה לוקח אותי?”

“זה לא מעניין אותך. אני לוקח אותך לאיזה מקום, אני זורק אותך שמה ואני חוזר ושכחנו ממך.”

והאנשים בוכים, וכמה שדיברו איתו. אנשים זקנים באו, נפלו על הרגליים שלו, אמרו לו, “שעשוע די, שעשוע מספיק.”

“אין,” הוא אומר, “אין. אני אמרתי מלה, ואם אני לא עושה את המלה הזאת אני לא נקרא הבן של אמא שלי, אז אני נקרא ממזר. ואני רוצה להוכיח לכולם שאני בסדר.” ובאמת עשה את זה.

אני עם כל הדברים על הארגז של הטנדר, בוכה. ופלורנס בוכה, על הארץ. והילדים בוכים. ואני יושבת אחורנית עם כל הבגדים שלי ארוזים בחבילה גדולה.

בדיוק הטנדר בא לנסוע, זז, באה דודה שלו אחת. בעלה היה בן־דוד של שעשוע. והוא ממנה נורא מתבייש. יש לה שבעה ילדים, וכל ילד גבר, כזה עבאדייאת, גוליית. אז רק ממנה הוא מתבייש.

היא באה אליו, אומרת לו, “שעשוע, תרד מהר מהמכונית.”

אומר לה, “אם את לא זזה מפה אני עולה עליך.”

אמרה לו דודה שלו, “על הזין שלך תעלה, לא עלי. תרד מהר מהטנדר לפני שגמליאל ועובדיה שלי יעשו ממך קובה וסחוג.”

אמר, “אני לא מפחד.”

והיא עומדת מול הטנדר. והוא לא מנסה אפילו לזוז.

בסוף אמרה, “שעשוע, זה מספיק.”

אמר פה שם, אבל פחד. אז ניגשה לארגז, אלי, אמרה לי לבוא איתה, והכניסה אותי חזרה הביתה. שעשוע בא אחרי. אמר לי, “את מהבית לא יוצאת.” כבר כולם שמחו. להישאר בבית, זה לא לנסוע לבאר שבע.

לקח לי את השערות שלי באמצע הלילה. גזר אותן במספרים. בהתחלה רצה לעשות לי קרחת. אנשים אמרו לו, “תעשה אותה קרחת, תהיה לך בושה עוד יותר גדולה. עוד יחשבו שהיא זונה.”

בשביל זה סיפר אותי קצר קצר. כמו ילד. ישבתי בבית כמה חודשים.

– ומה אומרת לך לילי?

– לילי, לא תכיר אותה. שעשוע כל כך גנדר אותה. לי היא תמיד אומרת, “טובה, אם את בסדר עד עכשיו, אז תשמרי על הכבוד שלך.”

– היא מספרת לך שהיא מרוצה מעבודתה?

– היא לא מדברת ככה בגאוה, אני זונה ואני ככה. בכלל לא מדברת על העבודה. יום אחד דיברנו, אמרה, “טובה, באמת אני אוהבת אותך. אם מורדי לא היה, תאמיני לי שאני לא הייתי כזאת. זה מורדי קלקל לי את השם. הוריד לי את הכבוד שלי.”

היא שאלה אותי מה הולך איתי ועם פליכס, אם אנחנו חיים ביחד, וזה. אמרתי לה, “מה פתאם?”

היא אומרת לי, “זה מרוקאי פליכס. לא יכול להיות שישאיר אותך בתולה.”

אמרתי לה, “מה יש? אם בחור אוהב, והוא רוצה לשמור על הכבוד של הבחורה שלו, אז הוא יכול לשמור, למה לא? לא חייבים לחיות כמו בעל ואשה.”

אז היא אומרת, “כשאני יצאתי עם מרוקאי, אז אני לא חיכיתי עד החתונה. אבל אם את באמת בסדר, אז תשמרי על הכבוד שלך.”

היא יש לה לב טוב. סיפרתי לה שפליכס ואני רוצים להתחתן, רק שאין לנו כסף, אין לנו בית, אין לנו כלום. אז אמרה לי, “טובה, באמת אני אוהבת אותך. אם לא אכפת לך אני רוצה לעבוד גם בשבילך, ולחסוך לך כסף ולחתן אותך.”

אמרתי לה, “אני כסף מזנות לא מעוניינת לקבל.”

שאלה, “למה? מה זה חשוב ממה בא הכסף, מההסתדרות או מזנות? האמיני לי אני אוהבת אותך ורוצה לחתן אותך. אבא שלך לא עוזר לך, אז אני רוצה לעזור לך. מה אכפת לך את?”

אבל לא הסכמתי. מה אני יכולה לעשות, כסף מזנות אני לא יכולה לקבל.

– ופליכס יודע על הביקורים שלך אצל יחיאל?

– הוא לא יודע כלום. והוא אוהב אותי.

– על ההלואה מיחיאל לא סיפרת לו?

– פליכס יודע שאני לוקחת הלואות אצל אחד יחיאל. כשאני אמרתי לו על החמש־מאות לירות, שאל אותי, “מה יש לך איתו שהוא נותן לך חמש־מאות, בלי ריבית, בלי שום דבר?” אמרתי שאני מכירה אותו לפני שלוש שנים, ואני הייתי הולכת אליו, כי הוא היה צלם חובב.

אז הוא אומר לי, “בינתיים טוב, אבל אני עוד לא ראיתי אותו.”

פליכס רוצה לראות אותו ואומר, “מעניין מי זה הבן־אדם הזה שנותן לך כסף.”

– פליכס יודע מי זו תמי?

– לא. הוא יש לו רק טובה.

 

פרק חמישה־עשר: ריב    🔗

חיכיתי בקוצר רוח לפגישתי הבאה עם טובה. הספק – הכל דבריה אמת – הוליד בי שאלות מציקות, כשכל שאלה יוצרת מאליה שלוש נוספות, בכעין שרשרת קסמים אין סופית. שמא אין טובה מספרת לי אמת, או לא רק אמת, או מוסיפה לאמת בדיות, שמשחר ילדותה למדה לרקוח לטעמם של עובדים סוציאליים? אבל כאשר נכנסה סוף־סוף למשרדי לא עלה בידי להציג לה שאלות.

היא הייתה מדוכדכת, כאותו סוחר אגדי שכל אניותיו ירדו למצולות ים. לעומת תקוותיה וציפיותיה מהפגישה הקודמת הייתה עתה איוב.

בקשתה הראשונה הייתה, שאסייע לה להתגייס לצה"ל.

ומיד סיפרה כך:

ביום ראשון הלכנו למועדון “שיקאגו”, בפתח־תקוה, פליכס ואני. ישר שמה כשאנחנו נכנסים, אז הקופסת סיגריות שלו נפלה, ולא הרגיש. בדיוק אנחנו נכנסים אז הוא רואה את החברה שלו שהייתה לו פעם, נעמי אחת. אז היא באה אליו, התחילה לחבק אותו, “פליכס שלום, מה נשמע, למה לא היית פה חודשיים?” התחילה לדבר איתו, וזה.

היא מדברת והוא אומר לי, “טובה, הסיגריות שלי אצלך?”

אמרתי לו, “לא.”

“הם בטח נפלו, אני אלך לחפש אותם.”

ונעמי אומרת לו, “טוב, אז אני אבוא איתך.”.

אז הם הלכו. אחרי חצי שעה חזרו ואני יושבת לבדי במועדון, כמו איזה פסיכית. אין איתי אף אחד ואני יושבת לבד. כשהוא בא, אני אומרת לו, “איפה היית כל כך הרבה זמן?”

“הלכתי לחפש את קופסת הסיגריות.”

טוב.

אחר־כך אנחנו יושבים, באה נעמי ישבה על־ידו, אומרת לו, “מה נשמע? מה שלומך?”

התחילו לדבר. אני ישבתי איתם, כי הוא לא נתן לי לקום, ללכת. והוא גם שואל אותה, “מה איתך? מתי את מתחתנת?”

אומרת לו, “אני חשבתי להתחתן איתו, עם החבר שלי. אבל מה? הוא ביקש אותי לשכב איתו לפני החתונה, ואני לא הסכמתי.”

פליכס שואל אותה, “למה? איתי כן הסכמת ואיתו את לא מסכימה?”

אומרת לו, “טוב, איתך זה משהו אחר.”

שמעתי ככה, ראיתי שנכנסו לנושא שיחה כזה, אז אמרתי, “בשביל לא להפריע לכם, אני הולכת לרקוד.” קמתי לרקוד, רקדתי, ואחר־כך הסתובבתי במועדון. כשחזרתי, פליכס שאל אותי איפה הייתי. אמרתי לו שהסתובבתי לי.

אז הוא אמר לי, “מה את מחמיצה את הפרצוף שלך?”

אני, אני נורא כאב לי.

מה, הכל מכירים אותנו שמה, רואים אותו יושב לידי, פתאם הולך לחבק אותה. התעצבנתי. פתאם התחיל לשחק איתי כדורגל?

שואל אותי, “מה יש לך את?”

“שם דבר.”

התחלתי לעשן.

אמר לי, “מה את מעשנת סיגריות אחד אחרי השני, מה קרה לך?”

לא רציתי להגיד לו. אז אמרתי, “תן לי את הארנק שלי.” ארנק קטן של כסף, היה על השולחן בצד שלו.

“בשביל מה?”

“אני רוצה לרגע את הארנק.” לא נתן לי. לקחתי בעצמי, קמתי ויצאתי. בא אחרי. עושה לי, “לאן את הולכת?”

אמרתי, “אני נוסעת הביתה.”

“למה?”

אז אני אומרת לו, “יש לך פה את נעמי, אז אני לא צריכה להיות כאן. אני לא ממלאת־מקום כאן.”

הוא אומר לי, “תשמעי רגע, אנחנו נלך יחד הביתה.”

“טוב, אתה רוצה ללוות אותי.”

הלכנו. בדרך אני אומרת לו, “מה שהיה בינינו, הכל נגמר.”

“למה? למה?”

אמרתי לו את האמת. אמרתי לו, “תראה, אם אתה חושב לרקוד על שתי חתונות, אז אני לא מעוניינת. מפה אתה יוצא איתי, משם אתה הולך ומתחבק לי עם נעמי, לידי. אז ברגע שאתה לא לידי, מי יודע מה אתה עושה איתה. בצורה כזאת אני לא מוכנה. אם אתה חושב להמשיך ככה, אז מוטב שתמשיך ככה איתה. ולא איתי.”

אומר לי, “בסדר, אם את לא רוצה אז לא צריך.”

“בסדר,” אמרתי ואני הולכת לאוטובוס.

עוד הלך איתי. אחר כמה זמן אומר לי, “ועוד דבר אחד. מחר בתשע בבוקר אני צריך ללכת למילואים, אני רוצה שתפגשי אותי ותביאי לי את המכנסיים שלי.”

אמרתי, “אני לא חברה שלך ואין לי איתך שום דבר. אני לא רוצה לתקן את המכנסיים ואם אתה רוצה תבוא לבד לקחת אותם.”

“מה יש? בתור ידידה טובה? לא יכולים להישאר ידידים?” “ידידה. גם נעמי הייתה חברה שלך, עכשיו היא יכולה להיות ידידה. תן לה לתקן את המכנסיים.”

אומר, “לא, לא, לא.”

נסע איתי באוטובוס. הביא אותי עד לרחוב שלי. לבית לא נכנס, ונפרדנו.

אני באה הבייתה, הייתי מיואשת נורא, התחלתי לבכות. שמעו שבאתי התעוררו כולם, התחילו צעקות, “איפה את היית?” והתחילו להכניס לי מכות, דודה שלי ובעלה.

מדיבורים שלהם הבנתי שהם יודעים שבחג שבועות לא ישנתי בבית, ועכשיו ראו שאני בוכה חשבו שקרה לי משהו. אז אמרתי שנסעתי לטיול.

שאלו, “איפה את היית בחג שבועות?”

“בטיול.”

שעשוע אומר לי, “את לא נסעת לטיול. הלכת לישון אצל פליכס.”

אמרתי, “אני לא ישנתי אצל פליכס.”

שמע כך התחיל להכניס לי בפנים, בגוף, בכל מקום. מה התברר? שהבן־דודה הזה שלי, ראובן, סיפר לו את הכל.

נורא כעסתי על ראובן, שאנחנו תמיד חברים טובים. והוא גם מסכן. למה סיפר? קרה לו תאונה. הוא ועוד כמה חברים גנבו מכונה, בשביל חרקה, ובדרך נכנסו בתוך משאית. הוא לא נפצע קשה. הרגל שלו התנפחה וזה הכל. עכשיו המשטרה עוקבת אחריו. אז הוא יושב בבית עם בגדים והכל. במקרה שתבוא משטרה, אז הוא יקפוץ ויברח. ואני דוקא עזרתי לו. אבל שעשוע שמע שמשטרה עוקבת אחריו, ואת זה בטח הוא לא צריך, שמשטרה תבוא אליו לבית. התחיל להכות את ראובן, שיספר מה באמת קרה לרגל שלו ואיך. קודם אמר שנפל. אז בשביל להציל את העור שלו סיפר ראובן עלי, שישנתי אצל פליכס. אני באמת לא מבינה למה סיפר עלי.

בכיתי כל הלילה.

בבוקר בבוקר הלכתי למקום שפליכס התייצב למילואים. הבאתי לו את המכנסיים שלו. שוב פעם דיברנו. בסוף אמרתי לו, “די, יותר אני לא אראה אותך. אין לי איתך שום דבר. קח את המכנסיים וגמרנו.”

אמר לי שזה שטויות. שאני רק עצובה, זה הכל. שזה יעבור לי. שמעתי, כשגמר אמרתי שלום ורציתי ללכת.

אז אמר לי, “סתמי את הפה שלך, ואת עומדת פה.”

אמרתי, “אני לא מעוניינת. ברגע שתחשוב שאתה תהיה בסדר, אז בבקשה. אם לא – אז אני מצטערת מאד.”

ככה נפרדנו.

אצלי זה עמד גמור. אבל מה? אני מכירה את הראש שלו, כמו בובה הוא יבוא. האמת היא שרציתי לחזור אליו. ידעתי שאני כן רוצה אותו. אבל חשבתי, אני לא אשפיל את הכבוד שלי ללכת אליו. אמרתי, אחכה. יבוא – יבוא. לא יבוא – לא יבוא.

עוד באותו יום החלטתי שאני לא פסיכית, ואני לא אשב עצובה לחכות עד שיחזור מהמילואים ויתחיל לחפש אותי, אם יחליט לחזור אלי. אז צלצלתי לסאמו ונדברתי לצאת איתו לדיסקוטק.

באתי עם סאמו למועדון ורקדתי איתו. פתאם בא מישהו מאחור, סוגר לי את העיניים. ואני צוחקת. צוחקת וצוחקת. בסוף פתח לי את העיניים ואני הסתכלתי – אני רואה שזה הוא, פליכס. לפני שייסעו לסיני נתנו לו במילואים ערב חופשה. אז יצא לחפש אותי.

בהתחלה פליכס רצה להרביץ לסאמו. אבל מה, חשב בטח אני מכירה את סאמו. עשה לי, “טובה’לה, אני מחפש אותך בכל מקום. אני יושב שמה, תגמרי לרקוד, אז תבואי אלי.”

סאמו כעס. מה פתאם אומרים לי ללכת ממנו. אמר לפליכס שאני אלך כשהוא ירצה לתת לי ללכת.

פליכס דיבר אלי, “יאללה, תלכי.”

אמרתי לו, “אני לא רוצה ללכת.”

די, כבר ידעתי על הפרצוף שלו. הוא נהייה כזה, עצבני. אמרתי לו, די עכשיו אני אגמור על החיים שלי. והלב שלי רועד. פתאם למזלי בא עוד אחד, עושה, “שלום טובה’לה, מה נשמע? מה שלומך?” ואני, הלב שלי ככה.

ופליכס הלך וישב במקום שלו.

אחרי שגמרתי את הריקוד עם סאמו באתי לפליכס. הוא עושה לי, “הו, יש לך פה חברים. מאיפה את מכירה אותו?”

סיפרתי לו שפעם עבדתי במזנון והכרתי שם את סאמו.

אמר לי, “הכרת אותו משמה, אז עכשיו תלכי לדבר איתו. הוא אמר שהוא מחכה לך.”

“אני לא רוצה ללכת אליו.”

“את לא רוצה?”

“לא.”

הוא אומר לי, “בסדר. אז בואי, רדי למטה.”

חשבתי, אם אני ארד למטה, מי יודע מה יעשה לי. אמרתי לו, “בשביל מה?”

“אל תשאלי הרבה שאלות ותרדי למטה.”

פחדתי, כי ידעתי שהוא ירביץ לי. אבל חשבתי, אם אני לא ארד, הוא יכניס לי מכות לעיני כולם. יותר טוב שארד למטה, ולא יעשה לי בושות. הוא קנאי נורא. כשאני איתו ובא פתאם מישהו שהוא לא מכיר ומדבר איתי, אז הוא כבר, “מאיפה את מכירה אותו? איך היכרתם? מה פתאום את מדברת איתו?”

ובאמת, רק ירדתי והוא בא אחרי. התחיל לשאול מחדש מאיפה אני מכירה את סאמו. אמרתי לו, “תראה פליכס, אני עבדתי פעם במזנון, הוא היה בא לאכול, ככה הכרנו ויצאנו כמה פעמים.”

אז אומר לי, “את שקרנית. עכשיו תלכי אליו. הוא מחכה לך.”

“אני לא רוצה ללכת אליו.”

“אמרת שיצאתם מזמן, עכשיו אני רואה שאתם יוצאים כל הזמן. יפה מאד. אני רק יום אחד בצבא, את כבר הולכת לי למועדונים עם אחרים. מה יהיה אם נהיה נשואים, אני אלך לצבא, תלכי לי גם־כן למועדונים?”

“מה זאת אומרת, אתה תלך, אני אלך. אנחנו גמרנו, נכון?”

“את לא אמרת שאת יוצאת עם סאמו.”

אמר והכניס לי כף.

אחרי שהכניס לי סטירה, אז אמרתי לו, “אתה יודע מה? לך אתה קיבינימט, ואני נוסעת הבית.”

אמר, “תיסעי, לא תיסעי. זה לא מדאיג אותי.”

חזרתי הביתה. ושוב, צעקות ומכות.

שעשוע.

ראובן ואני, כולם, רואים אותו כמו מלאך המות. אי־אפשר לדבר איתו בכלל. אתמול ישבנו לאכול. אז דני ביקש לאכול מהר ולתת לו גרעינים. אמר שעשוע, “רק רגע דני, אני אגמור לאכול, אתן לך גרעינים.” לקח את הכוס, זרק עליו, והכוס התפוצצה על הראש של הילד.

ובבוקר, בשעה שש כולם ישנו. הוא קם פתאום. אמר, “מה? בבית הזה לא צריכים לשמוע חדשות?”

אמרתי לו, “קח את הרדיו תשמע חדשות.”

עשה לי, “אין על אללה שלך, על מי את מאיימת?”

לקח את הרדיו, זרק אותו עלי. זזתי, והרדיו נשבר.

אומר לי, “עכשיו אני רוצה ממך רדיו חדש. אם לא תביאי לי רדיו, אשרוף לך הכל מה שיש לך.”

לא הייתה לי ברירה. הלכתי וקניתי לו טרנזיסטור.

אני נחנקת.

איפה אני אצא? לאן אני אלך? להשכיר חדר – אני לא משכירה. בחורה לבד תשכיר חדר, יהיה לי שם רע. בחורים יראו בחורה לבד, מה יחשבו? יותר טוב בבית הכי חרה, אבל חדר לבד – לא.

אמרתי, אולי אני אלך לצבא. הייתי מתה ללכת. לקפל מצנחים. אומרים, נותנים כומתה אדומה גם למקפלת מצנחים. אבל איך? איך?

אף אני חשבתי, כי טוב לה להתגייס לצבא. הוריתי לה לפנות ללשכת הגיוס ולהירשם, והבטחתי לה את מלוא הסיוע של הלשכה.

 

פרק שישה־עשר: כשפים    🔗

עוזי אלון בא לתל אביב, ביקר אצל בתיה, המתגוררת בבית שעשוע, והצהיר על נכונות בלתי־חוזרת לשאתה לאשה. משום כך לא נסעה בתיה אל המשפחה שמצאה בשבילה הלשכה. גם לא הלכה לראיון בויצ"ו, בקשר לתינוק. היא מאושרת וטוענת, כי לרגע לא חששה שעוזי לא יחזור אליה. עוזי אלון הציג תנאי אחד, בטרם ילך לרבנות חייב אני לראותו, לקבלו לשיחה.

טובה סיפרה לי חדשות אלה. אף כי היו משמחות, הייתה היא עצובה. לאחר שדנו בבתיה והסמכתי אותה להודיע לעוזי אלון שיבוא אלי בכל עת שירצה, שאלתי לפשר מצב רוחה.

בעיות במשפחה, אמרה. רוצים ממני כסף. עשינו הסכם שאני אשלם כל חודש את שכר־הדירה, חמישים לירות. הייתי צריכה לשלם בראשון לחודש, ולא היה לי. ולא חשבתי שזה מוכרח להיות דוקא בראשון. הבעל־הבית הזה בא כמה פעמים ואחרי עשרה ימים בא בבוקר בבוקר, לפני שאני אלך לעבודה, ואומר לי, “כסף.”

אמרתי לו, “עכשיו אין לי כסף.”

אמר, “מתי אני אבוא?”

אמרתי לו, “תבוא אחרי הצהריים, כשאני חוזרת מהעבודה. אז אני אתן לך כסף.”

באתי לבוסית שלי, גברת עליזה, וביקשתי, “תעשי לי טובה, אם יש לך, תני לי על החשבון חמישים לירות.” גברת עליזה, מסכנה, היא צדקה. לא נתנה לי. לא היה לה. אומרת לי, “יום שישי גם נתתי לך על החשבון חמישים לירות.” מזה גם החזרתי חוב.

כשחזרתי הביתה מהעבודה, אומר לי שעשוע, “הבעל־הבית בא כבר, ואת צריכה לתת לו.” התחלתי לבכות. ושעשוע יש לו כסף. אמרתי לו, “מה יש אם הייתי נותן לו חמישים לירות, עד שאני אביא לך מהעבודה?”

אומר לי, “לא. אני לא מחויב לתת לך גם לאכול ולישון וגם לתת לך כסף.”

אמרתי, “אתה לא נותן לי כסף. אתה מלוה לי, עד שאני אקח מהבוסית ואני אחזיר לך.”

אז נכנס הבעל־הבית, עשה צעקות, “אני בא כמה פעמים והילדה שלכם צוחקת עלי.”

אמרתי לו שיבוא מחר. הבאתי לו מהבוסית שלי ושילמתי לו. אחרי שהלך אומרת לי פלורנס, “למה לא תשלמי לו בעד שישה חודשים במכה אחת, אז לא יבוא אליך כל יום.”

אמרתי, “מאיפה אני יש לי כסף לשישה חודשים? אני אלך ואפתח רגליים ואביא לך כסף?” אומרת לי שישה חודשים, כאילו אני מרויחה אלף חמש־מאות לירות בחודש.

פתאום באוכל שעשוע אומר לנו, לילדים, “אף פעם אתם לא באים הביתה עם פירות.” פתאום התחשק לו איזה פירות ולא היה. אז צועק עלינו, “אתם ילדים גדולים. הגיע הזמן שתשלמו כסף.”

בבוקר כשאני קמה הוא קם ואומר, “אתם, אני צריך להחזיר אותכם בדיוק איפה ואיך שהייתם בהתחלה, לחדר אחד. כולכם אני אקבור בקבר אחד.”

אמרתי לו, “הבן שלך ראובן לא נותן, אבל אני כן נותנת.”

אמר, “בשביל זה ממחר את לא אוכלת בבית.”

כשהלך אני אומרת לפלורנס, “מה, אני חייבת לשלם כסף לזונות, לרחל, לבתיה, ללילי, לכולם אני צריכה לשלם כסף, שהם ישבו לאכול?” כי בשבת האחרונה ישנו ואכלו אצלנו לא רק אנחנו, אבל גם לילי ומורדי בעלה, גם בתיה וגם רחל אמא שלה, שבאה בעניין החתונה עם עוזי.

אמרתי שאני לא מוכנה.

כשאני באה אחרי העבודה לאכול, פלורנס אומרת לי, “את לא אוכלת. תצאי מפה.” “למה?”

“שעשוע לא השאיר כסף בשבילך. ואמר, אם את לא משלמת אז אין לך מה לאכול.”

אמרתי, “לא צריך.”

הלכתי לאכול במסעדה.

אני לא יודעת. פלורנס קיבלה קריזה. אחרי יום ראתה שככה, אז אמרה, “טוב, בואי תאכלי.” אבל אמרתי לה, “לא, תודה.” מה? אני לא אוהבת שעושים לי טובות. היא עושה טובה שהיא אומרת לי בואי תאכלי? מפה היא דופקת אותי ומשם היא אומרת לי בואי תאכלי? ואם היא עושה אוכל לילדים שלה, למה שהיא לא תיתן לי? מה אני, כלבה בבית? כולם ישבו ואכלו, ואני לא?

בכתה, אמרה, “זה אבא שלך. נתן כסף רק בשביל אלה. הוא אמר אם טובה תאכל כאן אני אשפוך את כל האוכל בחוץ.”

שבוע אכלתי במסעדות. בסוף הסכימו שאני גם אוכל איתם.

בערב פלורנס אומרת לי, “אני רוצה לצאת הערב.” אמרתי לה, “תצאי.” היא אומרת לי, “איך את אומרת לי ‘תצאי’, במקום שתיתני לי כסף ותגידי, 'אמא באמת תלכי, תלכי לאיזה סרט?”

“מאיפה אני יש לי כסף?”

באמת, אני לא יודעת מה קרה להם.

אנחנו עשינו הסכם שראובן ישלם כל חודש עשרים לירות חשמל, ואני אשלם שכר־דירה ועוד שלוש־עשרה לירות גן־ילדים, וספרים בשביל בית־ספר. אבל אוכל? אני לא חשבתי. איזה ילדים נותנים אוכל לבית. בשביל מה הוא אבא בבית? אם שכר־דירה הוא לא משלם, חשמל הוא לא משלם, אוכל הוא לא משלם, אז בשביל מה הוא אבא בבית?

עכשיו בא החשמל וראובן אומר, “אני מרויח חמש לירות ליום ואין לי כסף.”

אז פלורנס משמיעה אותי, אומרת לי, “הגיע חשמל, ואני לא יודעת מה לעשות.” אמרתי לה שגם אני לא יודעת מה לעשות.

היא אומרת, “איפה את מבזבזת את הכסף שלך?” התחילה להתוכח איתי.

חסר נייר, אני צריכה ללכת לקנות. חסר משחת־שיניים, פלורנס אומרת לי, “את לא יכולה ללכת לקנות?” אומרת לי, “מים את מבזבזת יותר מדי, כל יום מתרחצת.”

הכל עלי. כי ראובן עובד בבית חרושת לכלי עבודה, מרויח חמישים לשבוע. אבל מה הוא עושה בכסף? הוא חשש. עשרים וארבע שעות ביום מעשן חשיש. כל לילה הוא אומר לי, “טובה תראי, אני עוד אביא לך חמשת אלפים לירות”. חולם לו שהוא יהיה שודד גדול.

אבל מה אני יכולה לעשות? אני מרויחה מאתיים־שמונים לירות בחודש. אני נותנת להם סכום קבוע. ממה שנשאר לי אני צריכה בשביל בגדים. לפלורנס תמיד קניתי בגדים. שעשוע, תחתונים הוא לא קנה לה. הכל אני קונה לה. חצאיות. ולפעמים הייתי נותנת לה שלושים, ארבעים לירות, סתם ככה שיהיה לה בשביל לבזבז.

מה לעשות, בזמן האחרון אין לי כסף ואני לא נותנת לה כמו פעם. קניתי לי פאה שחורה יפה, עלתה מאתיים־חמישים לירות. מהשותפות בקצבות של פליכס לא יצא שום דבר. כשהוא חזר מהמילואים אמר, “אם אני לא בטוח במאה אחוז שאני רוצה לעבוד בקצבות ולהיכנס לשותפות, אל תלוי את הכסף בשבילי. לא כדאי לבזבז סתם ככה את הכסף.” אז לקחתי חצי הלואה מיחיאל, קניתי לי את הפאה.

עוד הלויתי מיחיאל מאה לירות בשבילי, בשביל לקנות נעליים. הייתי גם חייבת לזקן אחד, יוסוף, מלוה ריבית. פעם לקחתי ממנו מאה לירות, אז החזרתי לו חמישים, אחרי שעשה צעקות. וחמישים הייתי חייבת לחייט בשביל חצאית, ועוד חמישים למישהו אחר, שמוכר בגדים. אז עכשיו אני בחוב של מאתיים לירות. והם רוצים שאני אקח עוד חובות, אשלם שכר־דירה לשישה חודשים במכה אחת.

באתי בערב לאכול. פלורנס אומרת, “יש טיפה מרק, זה הכל.” ואיך שש, שבע נפשות יאכלו טיפת מרק? אני אומרת לה, לפלורנס, “טוב, ראובן ואני לא נאכל בבית, בתיה זה לא ילדה שלנו, אבל דני ודודיק, מה הם כלבים, לא צריכים לאכול?”

גם להם הוא לא נותן אוכל. גם הם צריכים לעשות שביתת רעב. לא נתן כסף בשבילם. אמר, “מה אכפת לי, שימותו כולם.” ככה רוצה לשים לחץ עלי.

רציתי לשתות תה. אומרת, “אין סוכר. רוצה תה? לכי לקנות סוכר.”

היו לי כמה לירות. אמרתי אני אלך לקנות סוכר. בדיוק באה בתיה, אומרת שהיא הולכת למות מרעב, והיא בהריון והתינוק שלה צריך לגדול. מה אני אגיד לה?

פלורנס אומרת, “כפרה, תעשי לנו קצת אוכל.”

הלכתי קניתי תפוחי־אדמה, שמן, ביצים, לחם. עשיתי חביתות וצ’יפס. אז פתאם כולם באו לאכול. אכלו דני ודודיק, פלורנס, בתיה ואני, והלכנו לישון.

ושעשוע? בערב לקח את לילי ואת מרדכי למסעדה אחת לאכול דגים צלויים. אחר־כך בא הביתה, צועק, “אני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע לאן הכסף שלי עף.” כל יום מזמין חברה הביתה. שתים יוצאים, ארבעה נכנסים, ארבעה יוצאים, שמונה נכנסים.

ביום ראשון הביא כמה בנות בגילי. ישבו אצלנו בבית ושתו. יושבים ומשתכרים איתו. וכשרואים אותי באה מהעבודה עושים לי, ככה נורא שמחים, “אהלן טובה.” ומרוב שתייה הם הולכים להם נורא מאוחר. אז שעשוע אומר, “אני לא יכול לישון.”

בלילה לא יכול לישון, אז יושן ביום, אחרי שבא מהעבודה. ואם הוא לא מוציא את היומית שלו, בא הביתה מתעצבן, “אני לא יודע איפה הכסף שלי” ו“יום שלי מתבזבז לי.” מתחיל לעשות צעקות וריב. מה שהוא רואה הוא שובר. לוקח שולחן וזורק. זרק לי את הטרנזיסטור שלי. אנחנו רועדים ממנו ככה, כמו כלבים.

מה שהוא רוצה, צ’יק־צ’אק, צריך להיות אחת שתים, תיכף ומיד. יושב לשולחן לאכול, דבר ראשון הילדים צריכים להיות בחוץ, כולם. רדיו לא צריך להיות פתוח. צריך להיות שקט. החדר צריך להיות נקי. פליט צריך להיות בכל הבית. זבוב אסור שיראה. בגלל שהאדון שעשוע יושב לאכול. הוא רוצה לאכול בשקט. אחר־כך פותח את הוינטלטור, מדליק את הרדיו. הולך לישון. לפני זה צריך לשטוף לו את החדר־שינה, לנקות לו, לשים אודיקולון על הסדין, לסגור את התריסים, את הוילונות, לסגור את הדלת. שא שא שא הולך לישון. יושן ארבע שעות.

הילדים בחוצה משחקים. אבל אני גדולה, יושבת בשקט. אני לא יכולה להתאפק לצחוק. גם פלורנס, מסכנה, אומרת לי, “עכשיו, המאוהב, הוא יושן, שקט…”

בבוקר, אחרי שאולי ישן שעה, הוא לא יכול לאכול ארוחת־בוקר, כי הילדים קמו, כולם קמו, מהפכה בבית. אז הוא יוצא בחוצה לאכול ארוחת־בוקר. פלורנס ולילי עושות לו שולחן. ברחוב אויר טוב, רוח קלה. יושב, שותה, אוכל.

אבל מה, הוא לא יכול לבקש כמו בן־אדם. אומר, “פלורנס, אולי תביאי לי כוס חרה לשתות?” במקום כוס תה. כשיש לו עצבים כאלה, הוא שותה, מקלל, זורק את הכוס והולך. אם יש לו מצב רוח טוב הוא משאיר לפלורנס חמש, או עשר לירות. אומר שלום, הולך.

חוזר בצהריים. אוכל. עושים לו פליט. יושן. קם והולך. או שלא חוזר או שחוזר בשלוש בלילה. מעיר את פלורנס, כי לא יכול להירדם. מתחיל לספר לה, לילי ככה, מרדכי ככה, והלכנו לפה ויצאנו לשמה, ושמתי להם אוכל, וקניתי להם דברים. מתחיל לספר ולספר. בדרך כלל הוא הולך איתם לבארים. ואם היא, פלורנס, לא תשמע מה שהוא מספר אוי ואבוי לה. פלורנס מוכרחה להתעורר באמצע הלילה ולהגיד לו כן, וכן, ולא, וכן.

לילי ומרדכי יצאו מהבית שלנו ולקחו להם דירה בשכונה שלנו, איזה שלושה רחובות מהבית שלנו.

למה שעשוע מתעצבן בזמן האחרון? יש אולי שלושה סיבות. אחד, זה כי זכי לא רוצה לקחת אותו איתו לכיס. כי זכי יותר גבוה ממנו במקצוע, וכל פעם כשהוא מוציא יומית מאתיים, או שלוש־מאות לירות, הוא אומר די, מספיק להיום, ורוצה ללכת הביתה. והוא בורח משעשוע, שאומר לו, “מה יש לך, הרוחת מאתיים לירות, אתה כבר הולך הביתה? בוא נמשיך לעבוד, אולי יצא לנו עוד?” וזכי לא מסכים. אז חוזר שעשוע הביתה עצבני, “אין על אללה של זכי, ראה מאה לירות, הלך הביתה.”

עכשיו יש הרבה אנשים בכותל המערבי, ושעשוע אומר שאם לא יעבדו שמה הרבה יאבדו הזדמנויות. כי אחר־כך לא יהיה הרבה אנשים בכותל. וזכי לא מסכים ללכת עם שעשוע לכותל, למה שעשוע רק רוצה להביא איתו גם את מרדכי הבעל של לילי. לזה זכי לא מסכים. אומר לו, “אתה רוצה, תלך אתה עם מורדי, לא אני.”

מורדי הוא כזה עייף. אבל בגלל לילי שעשוע מוכרח לקחת אותו לעבודה. וזה הסיבה השנייה. עם מורדי לא הולך לו סטיפות טובות. הם יוצאים עכשיו שלושה, שעשוע, מנשה שיש לו ארבע־עשר ילדים ומרדכי. מנשה פחדן ומרדכי לא יודע להזיז את הידיים שלו. ככה חוזר שעשוע מעוצבן, בלי סטיפות טובות. עם זכי היה חוזר ואומר, “הרוחנו סטיפה ככה טובה.” עכשיו חוזר ואומר, “אין סטיפה.”

והסיבה השלישית, בוקי ברחה, וזה עצבן אותו. חיפש חיפש, לא מצא. רק יומיים אחרי זה, חזרה אלינו מעצמה.

אבל מי שבאמת משגעת אותו זה לילי. לפני שהביא אותה אלינו היה לו מצב־רוח יותר טוב, והיה שמח, נותן כסף והיה לנו יותר טוב.

אני חושבת אולי לילי נותנת לו סמי אהבה, וככה לקחה לו את הראש.

אצלנו קוראים לזה סחור. אני לא יודעת אם היא עשתה לו. דודה שלי אמרה שכן, שעשתה. הוא נראה לי כזה מטומטם בזמן האחרון. הוא בא הביתה עצבני. רק נכנס, אומר, “הוף! אני רק הביתה אני רואה חושך.” אם הילד שלו, דודיק, אומר ככה בשקט, “אבא,” או משהו, אז עושה, “אִין על אללה, מת אללה שלכם!” מתחיל לצעוק, מקלל את אלוהים, אומר, “אני לא יכול לשבת בבית הזה. נמאס לי, נמאס לי.” מתחיל לקרוע את הבגדים שלו ויוצא מהבית. אז דודה שלי עושה לי ככה, “טפו, מי יודע מה עשתה לו לילי. שיגעה אותו.”

אני לא יודעת הרבה על הסחור. שאלתי את פלורנס איך עושים דבר כזה. היא אומרת לי שיש כאלה שלוקחים שערות של בחורה, שורפים אותן, עושים מזה אבקה, מכניסים לתוך משהו, שיאכל או ישתה, או זורקים את זה ליד הדלת שלו, וכשהוא יוצא הוא דורך על זה, ודי גמרנו. כבר הלב שלו מתחיל להישרף, להישרף, להישרף.

או שנגיד נותנים שתן בתה. גם שמעתי.

אני מאמינה הרבה על לילי, שהיא שמה פיפי בתה. לילי זו ממזרתה נורא. מרוקאים מאמינים בזה. גם פליכס. בא לחופשה ממילואים, אני אומרת לו בצחוק, “לך לך כבר למילואים ושחרר אותי.” אז אומר לי, “חבל, חבל שאני לא יודע מה לעשות איתך. הייתי שם לך איזה משהו בתה, הייתי שורף אותך.” פליכס מאמין בזה וגם אמא שלו.

אני לא צריכה את הסוד מאמא של פליכס. אני יודעת שהוא אוהב אותי. אני מרגישה שהוא אוהב אותי. הוא יתחיל לעבוד, בניין. יש לו עבודה לשישה, אולי שבעה חודשים. רק יחזור מהמילואים. כך הכל טוב ויפה, ונראה שעד שנחליט להתחתן. פליכס אמר, “אני מבטיח לך שאני אעבוד ואשאר בעבודה, ויהיה בסדר.” פליכס רוצה קודם כל חודש בעבודה הזאת, להחליט אם זהו זה. אם פליכס רוצה, אז אני יודעת שהוא יעשה, והוא יהיה בסדר. אנחנו חושבים על החתונה, מדברים על זה כל הזמן. אחרי שיעבוד כמה חודשים הוא יבוא לשעשוע וידבר איתו. אחרת, על מה יבוא וידבר? “כשאין לי עבודה קבועה, אין לי כלום. מה אני אגיד לו? אבל כשיש לי עבודה קבועה אני יכול לבוא ולדבר איתו.” ככה אמר לי.

כשאני אומרת לו דיבורים דיבורים, אז הוא אומר, “אני מבטיח לך שאני אבוא אל אבא שלך בעוד חודש ונחליט. ברגע שאין לי העבודה הקבועה אני לא יכול לבוא.”

ואולי הוא צודק. להתחתן לפני שיש עבודה קבועה? אין לנו כסף, אין לנו כלום כלום.

אני מבינה שאנשים יכולים להתחתן בלי שום דבר. אבל פליכס לא מבין. שעשוע לא מבין. “איך תתחתני, רק בשכר חודשי שלך?” שואל אותי שעשוע, “זה לא בא בחשבון בשום פנים ואופן. חוץ מזה שפליכס זה עוד מרוקאי.”

שעשוע לא מסכים לפליכס, בגלל זה שהוא מרוקאי. ואם לא יהיה לו עבודה קבועה, אז בכלל אין על מה לדבר. עכשיו שעשוע עצבני, אז צועק עלי לפני כולם, “הנה עוד אחת שהולכת לי עם מרוקאים. מה לך ולמרוקאים? את לא תתחתני עם מרוקאי.”

אז אנשים אומרים לו, “למה?”

אז הוא אומר, “מה זה למה? כל המרוקאים זונות.”

אומרים לו, “יש מרוקאים טובים.”

הוא אומר, “כל המרוקאים ארסים”.

אומרים לו, “מאיפה אתה יודע?”

הוא אומר, “אם אני יש לי בחורה מרוקאית, לילי, ואני רואה מה בעלה עושה עליה, אז מה הבת שלי תצא עם מרוקאי?” ולי הוא אומר, “גם הוא יעבוד עליך”.

הוא חושב שהוא כך – כולם כך. ברור, אם הוא לא הולך עם אנשים טובים, אז הוא לא מכיר אנשים טובים. מה, כל האנשים שהוא הולך איתם עושים לו כבוד, ואחד יותר זיפת מהשני. אחד גנב, אחד ארס, אחד זונה, אחד כך. אם לבחורות יש להן בתי־בושת, כמו לאשתו של שמחה־יעקב, מה יגידו הבחורים. הבחורות כבר נהיות יותר גרועות מהגברים. הוא חושב שכולם כמו החברים והחברות שלו.

רציתי לענות לו, להגיד לו. אבל פחדתי. אחר־כך, אחרי שהוא נרגע, אז אמרתי לו, “לא כולם אותו דבר.”

אומר לי, “אין מרוקאי בן־אדם. ואם יש אחד טוב, אז חברים שלו יעשו אותו חרה כזה. כל המרוקאים ארסים. עוד לא ראיתי מרוקאי שיעבוד ויביא את הכסף הביתה בכבוד.”

רציתי להגיד לו, “יא חרה, אתה יותר טוב ממנו?” אבל זה שמרתי בלב. בפה אמרתי לו, “תשמע, אשה שרוצה לעבוד בשביל בעלה אז היא תעשה, שיהיה בעלה אני לא יודעת מה. ואם היא לא רוצה אז אין כוח בעולם שיכריח אותה.”

לילי ישבה גם היא, ושמעה. והייתה דוקא לצידי. אמרה לו, “מה יש, הם יכולים להשכיר חדר, עם ארון, וככה לא יהיה להם הרבה חובות. אז יוכלו לחסוך, ואחרי שנתיים לקנות בית ולעבור אליו, בלי חובות, בלי כלום ולהסתדר יפה. ככה כולם עושים.”

אמר לה, “מאיפה אתה יודעת?”

אמרה, “חסר בחורים שיספרו לי? יודעת יותר ממך.”

אז שעשוע אומר, “לא. כמה בחורים באו לקחת אותה, והיא לא רצתה אותם. את מי היא בחרה? בחרה דוקא במרוקאי.”

לילי אומרת לו, “מה יש, אתה לא בחרת במרוקאית? אז גם היא בוחרת מרוקאי.”

אמר לה, “טוב, את זה משהו אחר. יש גם מרוקאים טובים. אבל מעט. את מרוקאית טובה.”

אמרה, “מה יש? למה אני זה דוקא משהו אחר, והחבר של הילדה שלך זה לא משהו אחר? זה אותו דבר.”

ואני שומעת, ואני רוצה לצחוק והלב שלי בוכה. מי המרוקאי הטוב? לילי. ומי הרע? פליכס. והוא אפילו לא ראה אותו, ולא רוצה לראות אותו.

אני לא יודעת איך לשכנע את שעשוע בקשר לפליכס. אני לא יודעת איך לשבת, איך להגיד לו, איך להסביר לו. דבר זה משגע אותי. יש לי שמונה־עשר, אני לא שואלת אותו, אבל אני מפחדת ממנו. אני לא מסוגלת לשבת לדבר איתו ככה, להגיד לו, “תשמע אבא, אני כבר בחורה גדולה, רוצה להתחתן.” אני מפחדת שהוא לא יעיף עלי משהו בפרצוף, יגיד, “יאללה, קומי לכי.” אני אף פעם לא דיברתי איתו כמו אבא, לשבת להסביר לו, לדבר איתו.

להיפך, בדיבורים אני מוכרחה להסכים איתו. אחרת הוא לא ייתן לי להתחתן. הוא יסלק אותי מהבית. הוא ירצח אותי. הוא מטומטם. פעם הוא אמר, “אני ארצח אותך. חמש שנים על הזין שלי, זה לא סחורה בשבילי. אני אשב בבית סוהר, אבל העיקר אני יודע. עשיתי את שלי.” והוא מסוגל לזה. ורק מרוקאי הוא לא רוצה. אחר לא אכפת לו. יהיה מה שיהיה, פרסי, תימני, אשכנזי, יווני, טורקי, לא מעניין אותו מי, העיקר לא מרוקאי.

פלורנס ניסתה לדבר איתו. אבל אותה הוא לא לוקח ברצינות. אמר לה שהוא לא רוצה שאני אביא בחור, “מה, היא תקלקל לי את כל הקאריירה. יגידו לי ‘יופי, בחור כזה ויש לו כבר ילדה נשואה ועוד רודף אחרי זונות’”.

או שהוא אמר לפלורנס, “שתביא בחור טוב.” אבל הוא רק מדבר. יודעים שזה בגלל שפליכס מרוקאי.

אז רחל, באה לבקר את בתיה, אמרה לי, “תביאי את פליכס, תעשי שלא אכפת לך, ותראי, הכל יהיה בסדר.”

אמרתי, “מה אני אביא אותו ויהיה בסדר? ואם הוא יעשה משהו, אז מה אני אעשה?”

רחל אמרה שתדבר איתו. מה אמר לה? “אם היא מביאה אותו הביתה, אז היא והוא, שתיהם ביחד החוצה.”

אני לא יודעת מה אני אעשה. כולם דיברו איתו.

אם רק אפשר היה לשים משהו בתה של שעשוע, לעשות לו סחור, שיישרף קצת על פליכס. אם רק אפשר היה.

 

פרק שבעה עשר: מרדכי    🔗

תכניתי לדבר על לב שעשוע, שייתן הסכמתו לפליכס, נדחתה לשעת כושר. סיבה אחת לדחייה הייתה משבר ביחסי שעשוע עם לילי ומרדכי. זה סיפורה של טובה:

בשבת, דוד שלי אומר לי, “טובה, תיגשי ללילי ותראי מה קרה לה. משבוע שעבר, שהיא נסעה להורים שלה בקריית־גת, היא עוד לא הגיעה אלינו, עוד לא באה. לכי מהר ותחזרי מהר, לספר לי מה אמרה.”

ניגשתי לשמה. בכניסה אני רואה את מרדכי, שהוא שקט, עייף כזה. נכנסתי בתוכו, אני רואה את לילי מנופחת, העיניים שלה עם פנסים כחולים. ישר כשבאתי היא חיבקה אותי, נישקה אותי, “טובה מה שלומך, מה נשמע?” וזה, ולקחה אותי בפנים, סגרה את הדלת שמרדכי לא ישמע.

שאלתי אותה מדוע לא באה, וכי שעשוע שלח אותי לשאול מה העניינים. ומי זה הכניס לה מכות כאלה?

אומרת, “אל תשאלי איזה תסבוכת הלך פה.”

בקיצור, שמחה־יעקב פגש את מרדכי ושואל אותו מה הענינים בינו ושעשוע, ומדוע לא יוצאים לכייס יחד, אחרי שהיו בידידות כזאת חזקה.

מרדכי אמר לו, “כן, אלא שבזמן האחרון אני בסכסוך עם אשתי בגלל שעשוע.”

שמחה־יעקב שאל, “למה?”

אז מרדכי אמר לו, “היא לא שמה לב אלי. מזלזלת בי. כל פעם רבה איתי, אומרת לי בוא נלך לרבנות, בוא נתגרש.”

אז שמחה־יעקב אומר לו, “אני אדבר עם שעשוע.”

בדיוק אחרי כמה זמן שעשוע עובר ברחוב ושמחה־יעקב פוגש אותו. אומר לשעשוע, “תגיד מה הולך איתכם?”

שעשוע אמר לו, “אני לא רוצה אותם ולא כלום, הם באים אחרי. היא רודפת אחרי כל הזמן, היא באה בוכה פה, בעלה בא בוכה שם, אומר ברגע שאתה לא נמצא אצלנו הולך ריב בבית, הולך מכות, ברגע שאתה בא הכל בסדר. מרדכי זה זיפת.”

מה עשה שמחה־יעקב? הלך וסיפר למרדכי מה אמר עליו שעשוע. אמר לו, “תשמע, שעשוע אמר שאתה רודף אחריו, אתה בא אליו הביתה, אתה אוכל ויושן ושותה על חשבונו.” מרדכי שמע והתעצבן.

ולשמחה־יעקב היה חשבון ישן עם שעשוע. למה שהוציא את לילי מבית־בושת של אשתו ואמר לה שאצלו תרויח יותר. והיא הלכה לשעשוע בגלל, איך אומרים, להיות עם האנשים האלגנטיים. אצל שעשוע לא הייתה חייבת ללכת עם כל אחד, רק עם מישהו אלגנטי. ושעשוע הראה לה שהוא באמת רוצה אותה, והוא קונה לה ומביא לה, נותן לה להתלבש, להתגנדר. אז למה שלא תעשה בשבילו? בשבילו הייתה מוכנה לעבוד.

רק שמרדכי בעלה עשה תנאי. לילי תעבוד בשביל שעשוע, רק אם שעשוע ייקח אותו איתו לכייס. את התנאי הזה שעשוע לא רצה לקיים, למה שממרדכי לא יוצא לו שום דבר. הוא סתם עומד בצד, כי הוא מפחד. ואם תופסים אז שעשוע נתפס ומרדכי יוצא בשקט. גם מקבל כסף, גם מבסוט, לא אכפת לו. אז יותר משתלם לשעשוע לצאת עם אחד שיודע לשתף פעולה. אז הולך יותר מהר ויותר הרבה. אז לא רצה לקחת את מרדכי יותר.

מה עשה מרדכי? לקח את לילי, לא הרשה לה לראות יותר את שעשוע ואמר לה שתעבוד רק בשבילו. דבר כזה לילי לא הייתה מוכנה לעשות. לא הסכימה לחזור לעבוד בבית־בושת. הלכה לעבוד במסעדה.

אחרי שמרדכי שמע מה ששמחה־יעקב סיפר לו, בא הביתה, אמר ללילי, “אני חבר שלו, מפה שעשוע מראה לי פנים יפים ומשם הוא דופק אותי?” לילי שמעה מה ששעשוע אמר, ואמרה, “מלים כאלה!” והצדיקה את מרדכי. אבל ללכת לעבוד בבית־בושת לא הסכימה. אז מרדכי התחיל להכניס לה כל פעם מכות.

עד שיום אחד אמרה לו, “בוא נשלים עם שעשוע.”

אמר לה, “אחרי כל מה שקרה את עוד רוצה ללכת לבקר אצלהם?” תפס אותה הכניס לה מכות, מכות כאלה שהעיניים שלה התנפחו. וכבר התביישה לבוא בעצמה.

לי אמרה, “אני לא מוכנה לעבוד בשביל מרדכי. אני לא אוהבת אותו. גם לא נהנית ממנו. גם מרביץ לי, וגם אני אביא לו כסף? יאכל, ישתה וידפוק? מה אני פה? אני הולכת לרבנות.”

ככה אמרה לי. ואחר־כך הוסיפה, “תמסרי לאבא שלך דרישת־שלום, שאני נורא נורא רוצה לראות אותו.”

אז אני אמרתי לה שגם הוא רוצה לראות אותה ומבקש שהיא תבוא לבקר אצלו.

לזה לא הסכימה. “הוא גם כן לא בסדר, אבא שלך. כשאני יוצאת איתו הוא אומר לי פתאום שיש לו פגישה בתשע. וחוץ מזה הוא הבטיח לי שהוא ייסע איתי להורים שלי ויראה אותי אצלהם, בקריית גת. ואני שלחתי להם מכתב שהוא יבוא, והם הכינו ובישלו הכל. אבל בגלל שבאה החברה שלו, רחל מירושלים, שבאה לראות את הבת שלה בתיה, אז שכח אותי, חיסל הכל בינינו ונשאר רק איתה. זה לא יפה.”

רציתי להגיד לה משהו, שזה לא בדיוק ככה, אבל היא לא נתנה לי לדבר, “תגידי לו, מה אני פה, פרייערית שלו, נותן מלה ולא מקיים? אמנם אני יודעת שיש לו לב אלי, אבל הוא לא צריך לעשות ככה. בשביל זה יותר טוב מה שיותר רחוק.”

כשבאתי לספר לשעשוע מה היה, רצה להרביץ לי. למה? הלכתי ללילי בבוקר וחזרתי הביתה בערב, והוא כל הזמן חיכה והתעצבן.

למה איחרתי? בא בחור אחד, פּוּזי. כשהלכתי ללילי, רכב אחרי על וספה, שואל אותי, מה העניינים ולאן אני הולכת. ביקשתי אותו שיקפיץ אותי ללילי. הקפיץ אותי על הוספה שלו, וחיכה לי שמה עד שאני אצא. לקח אותי על הוספה חזרה. אז בדיוק בדרך ראינו את החברים שלו צדים יוני בר, בואדי ליד השכונה. פוזי אומר לי, “טובה, את רוצה לאכול יונות?” אמרתי כן, אז כבר נשארנו שם. התחלנו לצוד, עם רובה.

אחר־כך לקחתי, הוצאתי להם את הראש שלהם, מרטתי אותם, פתחתי ניקיתי וצליתי אותם. עשינו קומזיץ, עשינו תפוחי אדמה, שתייה, בירה, הכל באיזה חירבה אחת. הבאנו אבנים ובתוכם עשינו אש בשביל לבשל.

אחרי זה נתן לי פוזי סיבוב על הוספה. הוא לימד אותי לפני זה לנהוג. גם זאת בטח הייתה גנובה, למה שעל שלהם החבר’ה לא נותנים לי לנהוג. בדיוק כשאני נוסעת והוא מאחור אז הוא דקדק אותי. התהפכנו ככה, טראַח.

אחרי שנפלנו אמר, “אני לא רוצה לשבור לך את הכיף. בואי, עוד פעם תנהגי.” נהגתי והוא עוד הפעם עשה לי ככה, דקדק אותי. אני נורא רגישה. צ’יק, נפלנו.

אחרי זה חזרנו אל החבר’ה. אני הייתי בחורה לבד עם שש חבר’ה. עשינו עשרה יונות, יופי. ישבנו, דיברנו, צחקנו. מכירים אותי אלה.

בערב, ישר כשבאתי הביתה, כבר היו השכנים ברחוב, אומרים לי, “טובה, את רק נכנסת הביתה אבא שלך הורג אותך.” כי הוא אמר לי תבואי מהר, ואני לא באתי מהר.

נכנסתי, ישר אומר, “איפה היית עד עכשיו?” וככה הרים את היד להכניס לי אגרוף. אמרתי, “תשמע רגע, יש לי הרבה הרבה מה לספר לך.”

נעמד תיכף לשמוע, אומר, “מה קרה?”

אמרתי, “שכולם ישמעו?”

הוציא את כולם. הכניס אותי לחדר, סגר, שאל, “מה קרה, מה קרה?” ושכח על המכות. אז סיפרתי לו מה אמרה לילי.

שמע והתעצבן. אומר, “אני ידעתי, בגלל בעלה. רק אני אתפוס אותו. אם אני לא אעשה משהו בשביל להכניס אותו לבית סוהר, אני לא קוראים לי שעשוע. אבל היא בת־זונה, היא מטומטמת, אם היא יודעת שיש לה בעל מטומטם כזה, למה היא לא לוקחת את הבגדים שלה והולכת מהבית?”

ככה הלך מקיר לקיר וקילל. בסוף אומר, “לכי תגידי לה שתבוא אלי. אני אתן לה כסף, אני אבריח אותה.”

אמרתי, “איזה שטויות, אתה תבריח. לאן תבריח? איך תבוא אליך? מורדי פינס אותה על כל העיניים.”

נורא התעצבן, כאילו מי יודע כמה הוא מאוהב בה. איזה עצבים הוא קיבל. שאל מה יש לי להציע. אמרתי, “תגיד שאתה מסכים לצאת עם מורדי שוב, ברגע אחד שניהם יהיו כאן אצלך.”

כמעט הרג אותי. “מי צריך את המטומטם הזה, הפחדן, שעומד סתם בצד? זה סתם להוציא כסף עליו. מבקשים ממך לשמוע משהו, וזה החכמה שיש לך בראש. לכי תגידי לה מה שאמרתי, שתבוא אלי.”

“זה לא ילך,” אמרתי.

“אם את רוצה זה כן ילך.”

“טוב.”

הלכתי ללילי ואמרתי לה.

שמע מרדכי, הבין שאם שעשוע מזמין את לילי זה רק בשביל לקחת אותה. אבל דוקא שכנע אותה לבוא איתי ולדבר עם שעשוע. היא לא רצתה, בעד זה שכעסה. אם שעשוע רוצה אותה, למה לא בא ישר בעצמו, למה לא מתנהג כמו אחד אלגנטי, רק שולח שליחים?

אבל מרדכי שכנע אותה לבוא לדבר עם שעשוע, להגיד שאם ייקח אותו לכייס, הוא מסכים שלילי תעבוד בשביל שעשוע ושניהם יגורו אצלו בבית. אמר לה, “נשכיר את החדר הזה. את תעבדי בבאר, בתור מארחת. תעבדי קצת, וגם אני אעבוד עם שעשוע, וככה יהיה לנו קצת כסף.”

אז לילי באה איתי. אמרה, “תשמע שעשוע אנחנו השכרנו את החדר וכעת אין לנו איפה לישון. נגור פה וגם לך יצא מזה משהו.” דיברה עם שעשוע, ומה אמרה לו? שייקח שוב את מרדכי. ומה אני הצעתי לו? אותו דבר. רק זה איבד את השכל שלו לגמרי. עכשיו היה צריך גם לצאת שוב עם מרדכי וגם ששניהם ישבו אצלנו בבית, יאכלו, ישתו ויישנו, ועל החדר שלהם יעשו עוד כסף משכר־דירה. איזה אהבל!

זה ככה באמת יצא. ביום ראשון לילי ומרדכי באו לגור אצלנו. הביאו את הדברים שלהם במזודות. השכירו את החדר שלהם לזוג אחד. לילי עובדת בבאר ומרדכי יוצא עם שעשוע.

בבאר עובדת לילי בתור מארחת. ובעבודה הזאת היא מוצאת לה קליינטים.

מה זה מארחת? יושבת, נותנת לקליינט כוסיות, יושבת לידו, ממזמז אותה פה, ממזמז אותה שם. זה גם כן לא עבודה עם כבוד.

בבאר מרויחים המון. למה? בא קליינט, יושבות שמה בחורות. יש באר, אז הן יושבת כל הפרוצות. נגיד הקליינט בוחר לו את לילי. אז היא באה על ידו, מזמינה כוסית, ושמה כל כוסית עולה ביוקר. בשבילו נגיד מביאים את הויסקי ולה מביאים כוס שבפנים מים. אז בעד כל כוס שהוא שותה היא מקבלת אחוזים. אז הוא שותה, יושב לידה, מלטף אותה, וגומר את הכוסית. אז היא אומרת, “מתחשק לי עוד אחד.” אז הוא שותה עוד אחד, ולה מביאים עוד כוס מים. ככה היא שותה את המים, והוא שותה את הויסקי. ואסור לו לשכב איתה, רק בסוף. וזה חוץ ממה שהוא שתה. זה חשבון לבד וזה חשבון לבד.

את לילי מכירים. בכל באר היא מתקבלת. מכירים אותה בתור מארחת טובה. יוצא להם ברווח איפה שהיא הולכת. היא יודעת איך להתייחס, איך להתנהג עם הקליינטים. היא מקצועית בעבודה כזאת. אין הרבה כאלה שיודעות כמוה את העבודה.

אז בלילה האחרון ישנו אצלנו מרדכי, רחל, שבאה לעשות הכנות לחתונה של בתיה, אמא שלה, בתיה ואנחנו. שעשוע הלך לו לישון עם לילי אצל חבר שלו.

סיבה אחרת לדחיית תכניתי לדבר על לב שעשוע הייתה נעוצה בפליכס עצמו. על כך סיפרה טובה:

את פליכס ראיתי אתמול. ישבנו בבית קפה בהרצליה. פליכס אמר, “תשמעי טובה, אני מבטיח לך שבשבוע הבא אני אבוא אליך הביתה ואבקש אותך מההורים שלך, שיהיה הכל בסדר.”

דיברנו איך יהיה. בית אנחנו נשכיר, שכר חודשי. ככה אם שנינו עובדים ומרויחים זה שום דבר שבעים לירות בחודש. יותר טוב מה שלעשות הלואה של חמשת־אלפים לירות לדמי מפתח.

עכשיו, דוד שלי הבטיח שהוא יביא לי את הרהיטים. זה היה כשהוא הגריל פיס עשרת אלפים. אז אמרו לו, “למה אתה לא מחתן את הילדה שלך, יצא לך פיס כזה?” והוא התעצבן והתחיל לקלל, אמר, “על מה אני אחתן אותה, בחור אין לה. אם היא תביא בחור והוא יביא לה את הבית, אני יוציא מכּוּס של האמא שלי, ואביא לה את הרהיטים. אני אלך לגנוב, ואני אביא לה, כמו ששם שלי שעשוע.”

טוב, נגיד שיביא לי רהיטים, ובית יש בשכר חודשי, חתונה כבר ההורים שלו יעשו. נעשה הלואה פה ושם, וזהו. נסתדר.

מה שקובע עכשיו זה רק העבודה. ואז נזכרתי. על מה אנחנו מדברים? אמרתי לפליכס, “ברגע שאין לך עבודה קבועה, אז אין לך מה לבוא לדבר עם ההורים שלי.”

על מה הוא יבוא? הוא לא עובד. באטליז בסוף לא הוא רצה, אומר שזה קשה לו.

זה באמת קשה. זה חנות גדולה. יש שמה שני שותפים, שרוצים כל אחד להרויח כסף הרבה ולעבוד מעט. כך זה יהיה הוא שיהיה צריך לקנות את הבקר, לפרק, לנקות ולמכור, וזה עבודה קשה. לפחות צריכים שלושה עובדים. והשני שותפים חושבים שהוא יעשה הכל לבד, למה שהוא כל כך חזק. אבל בחנות כזאת גדולה מספיק שהוא רק יפרק את הבשר, אחר צריך לדאוג לקניית הבקר ואחר למכור. אם רק היו נותנים לו עוזר. אבל לא מוכנים לתת לו עוזר תיכף בהתחלה. חוץ מזה רצו אלפיים לירות. מאיפה נביא להם? חמש מאות הייתי משיגה מיחיאל, ומאיפה היתר?

ובכלל פליכס רוצה לעבוד בקצבות רק את השעות שלו. וזה הכל. לא שותף, לא כלום. לבוא בתור פועל, עושה את העבודה שלו בפירוק והולך הביתה. כמה שעות שהם רוצים, אבל דבר אחד, ראש נקי.

וזה מצחיק. מי שיודע איזה קצב נפלא זה פליכס, אומר לי, “יופי לך, את יודעת כמה מרויחים בקצבות?” אני כבר מתביישת. ופליכס לא רוצה לעבוד כמו חמור בקצבות.

בבניין הייתה לו עבודה מובטחת שישה חודשים. אבל הקבלן רצה שיעבוד שעות נוספות, אחרת לא היה מוכן לתת לו קבלנות. פליכס עבד בקבלנות, אבל רק שמונה שעות, אחר כך בא ללכת הביתה. רב עם הקבלן שרצה שיגמור קיר אחד. אז העבודה שישה חודשים הלכה.

היום הוא הלך לעבודה, אצל קבלן אחר, ליום יומיים.

אמר לי, “אחרי זה, אני מבטיח לך שאני אחפש עבודה קבועה, ואני אעבוד, ואני אבוא אליך הביתה ואדבר.”

נגיד בית־חרושת. הוא מוכן לזה. אבל מה? הוא אומר, “מה זה בית־חרושת בשביל בעל נשוי. מה זה ארבע־מאות, חמש־מאות לירות לחודש?” הוא רגיל לעבוד בסכום גדול, והוא לא יכול לעבוד בשביל ארבע־מאות. זה קשה לו. הוא אומר, “בחורה מרויחה שלוש־מאות, אז מה אני? ואני עוד חושב להתחתן ולהיכנס לחובות, אז איפה אני אתן אוכל, איפה אני אתן בילויים, וזה? איפה אני אשלם את החובות?”

צודק, ארבע־מאות, זה לא כסף.

מה באמת חושב פליכס לעשות? הוא חושב קודם כל ללכת לתפוס עבודה קבועה. לא חשוב במה, או קצבות או בניין. בניין יש עבודה, אבל הוא עובד שבוע, שבועיים, הבניין נגמר. אומרים לו ללכת הביתה. מה הוא יכול לעשות?

אני הייתי הולכת לחפש לו. אבל אני לא יודעת איפה מחפשים בקצבות. הוא קצב עולמי. אני לא יודעת, בחיי. חבל על כל יום שעובר. וחבל על כל רגע שהולך.

אבל מה יבוא לדבר עם שעשוע? גם מרוקאי, גם לא עובד קבוע?

ביקשתי מטובה לזמן למשרדי את פליכס. ייתכן, אמרתי לה, שאוכל לסייע לו למצוא עבודה קבוע באטליז, בתנאים נוחים.

רציתי לתהות על קנקנו. כדי שאוכל להיות לעזר, לטובה ולו.

 

פרק שמונה־עשר: חתונה    🔗

עוזי אלון בא למשרדי כדי למסור לי הזמנה בעל פה – “הזמנות בדפוס לא תשלחנה” – לטכס שייערך בבניין הרבנות הראשית בתל־אביב, בו יישא את בתיה לאשה. לכאורה, זו הייתה מטרת ביקורו.

בתחילת פגישתנו חשבתי, כי בא לעשות עלי רושם טוב. בפיו היו הסברים, הלקוחים מגרסת טלפון שבור של רומיאו ויוליה לשיקספיר, מדוע ואיך קורה, שגבר בן עשרים־וחמש מתקשר בחיי אישות עם תלמידתו בת החמש־עשרה. המלה “גבר” חזרה בדבריו פעמים רבות.

מראהו לא היה כשל בן עשרים־וחמש. פניו היו פני ילד, עטורים שער ערמוני רך וחלק, ועיניו חומות וגדולות, פקוחות לרוחה. הוא נראה כמי שמקפיד על ניקיון גופו ובגדיו. נעליו היו ממורקות כמראה מלוטשת. והן שעוררו הרהור ראשון של ספק לגביו – הסוליות והעקבים כמו נועדו לשמש מגפי בוקר בטכסאס. גובה העקב היה כעשרה סנטימטרים, ועובדי הסולייה כחמישה סנטימטרים. מעין רמז לכך שעוזי אלון לא השלים עם מה שנתן לו הטבע בגובה הקומה.

ראשית דבריו הוקדשה לשכנעני, כי לא ניסה לחמוק מבתיה ומאחריותו לולד שבבטנה. “גבר לא בורח,” אמר. האמת, שניסה והשתדל למצוא לבתיה ולו בית, מקום בו יוכלו לגור באהבה ובשלוה בלי לעורר עליהם תמיהה מצד הבריות. הוא לא נטר איבה לאלה שחשדו בו, כאביה של בתיה, שרצה להשתמט מאחריותו. אבל בתיה, שידעה כי הוא גבר אמיתי, לא פקפקה לרגע אחד, כי בוא יבוא אליה וכי עתיד הוא לשאתה לאשה.

אלא שבהמשך דבריו נתפתחה בהם נימה של טרונייה וקובלנה כנגד החברה. הגם שברור היה לו מתחילה, כי רוצה הוא לשאת את בתיה, מתוך שהוא אוהב אותה אהבה עזה, הרי הציבור, נכון יותר נציגיו, שהפעילו עליו לחץ באמצעות אמו ודודו ואיימו להפעיל כנגדו את החוק, חבים לו בעצם חוב רב.

במשך דקות אחדות, בשטף דיבור שאי־אפשר היה להפסיקו, פיתח את טרונייתו כנגד הציבור והסביר מהו החוב שחבים לו. דבריו הורכבו מססמאות ומשפטי־יסוד, שבפי מדריכי תנועות נוער ומחנכים. כולנו ערבים זה לזה, ואהבת לרעך כמוך, חברתנו היא חברה צודקת, יצר האדם מטוב מנעוריו, ועוד משפטים כאלה יצאו מפיו בלא קשר הגיוני. בדברו נרגש מאד.

לשאלתי איך יוכל הציבור לפרוע לו את חובו, הופתעתי ממהירות תשובתו – ארבעת־אלפים לירות. זה היה סיכום חובותיו בחנויות הספרים וצורכי הצילום. מסקרנות, ביקשתיו לפרט חוב זה. הוא מנה פריטים שרכש באשראי. אלה הסתכמו לכל היותר באלף ומאתיים ל“י. משום מה עמד בתוקף על הצהרתו, כי כתבי דוסטויבסקי מחירם מאתיים ל”י.

ושוב מסקרנות שאלתי, מדוע לדעתו חייב הציבור לספק לו את כתבי דוסטויבסקי? הוא השיב, כי “הספר הוא הנשק של מעמד הפועלים.”

מכל מקום, הורי בתיה סירבו לשאת בחובו בחנויות הספרים וצורכי הצילום. משום כך גרס, כי תהיה זו שערורייה מוסרית חמורה אם הציבור, כלומר נציגיו, שאיימו להפעיל נגדו את החוק לא ינקטו צעדים דומים גם כנגד הורי אשתו לעתיד. במלים אחרות, כונתו הייתה פשוטה, שאני, כאיש לשכת הסעד, אתערב בדבר ואשכנע את הורי בתיה להעניק לו ארבעת־אלפים ל"י, לפרעון חובותיו.

האם זה תנאי מוקדם לטכס הנישואין? הערתי לו, כי גבר אמיתי אינו נוהג כך. גבר אמיתי הולך אחרי אהובתו ולא נותן דעתו על מה שיגידו או מה שיעשו הבריות.

לא, מיהר להשיב, אין זה כלל תנאי. הרי אמר, כי מעולם לא עלה בדעתו לחמוק מבתיה, והרי הצהיר, כי מאהבתו אליה הוא נושא אותה.

כמופת לאמיתות דבריו סיפר, כי הוא עצמו נסע למוסד בדקל כדי להזמין לחתונה את מנהל המוסד בו למדה בתיה ובו נקשרו חייהם. אלא שמנהל המוסד לא רצה לראות אותו, נתן הוראות לסלק אותו בכוח מתחום המוסד ואמר לו, באמצעות שליח, שהובילו לשער היציאה, “למסור לבתיה, שמוטב שתזרוק את הילד ובלבד שלא תתחתן עם עוזי אלון.” על הודעה זו של מנהל המוסד חזר עוזי במרירות רבה. בפנקסו הנפשי רשם אותה כחוב נוסף, שהציבור חב לו.

לא הבטחתי שאתערב למענו אצל הורי בתיה. אף־על־פי־כן נפרדנו בידידות. עוזי אמר, כי שמח שניתנה לו האפשרות לדבר איתי כדבר גבר אל גבר, לחץ ידי ויצא ממשרדי, נישא במרץ על עקביו הגבוהים.

שעה אחרי עוזי בא פליכס. הלה היה שונה תכלית שינוי. גבוה, דק מתניים ורחב כתפיים, שרירי, גמיש ושופע און כחיית יער. שערו שחור מאד, פניו החטובים כהים מצמיחה של זקן, ששום גילוח לא מסוגל להצניעו. עיניו החומות יציבות. אצבעות ידיו הארוכות והחזקות לחצי את ידי בהחלטיות.

בפליכס היו נועם ושלוה. תנועותיו ודיבורו נעשו רק לצורך, ומשום הביטחה העצמית שלו מיעט בשניהם. הוא ישב בכסא שהצעתי לו, שלף סיגרייה מחפיסה והצית גפרור, שעל להבתו חיסה בשתי כפות ידיו. הוא שאב מהסיגרייה בנחת, בפרקי זמן מרווחים, ולא אמר מלה. ממתין היה כבדואי במדבר לדברי.

יופיו הקודר היה עמוק ויציב. מעין מתנת טבע נדירה, כצבעי הפרפר. יופי, שלא היה צריך לטרוח עליו כלל. ואכן שערותיו לא היו סדורות, ודומה כי לא סורקו שנית מאז הבוקר. גם לא העביר יד בהן להשיבן למקומן. חולצתו הייתה כחולה כהה, כחולצת עובדי מוסכים. מכנסיו היו בצבע חאקי, רחבים מעט ממתניו. אחת מכנפות צוארונו הייתה קמוטה. חולצתו נתחבה למכנסיו כלאחר יד. אבזם החגורה סטה מקו הכפתורים. נעליו לא הבריקו. אף על פי כן חש בטוב בבגדיו ובהופעתו. גם הגרב האחת, שרפתה והשתלשלה על קרסולו, לא שיוותה לו מראה מרושל. מה שהיה עליו, כמו נגזר להיות טוב.

הוא לא פתח בשיחה. השתיקה בינינו נמשכה ולא הפריעה לו כלל. הוא לא חש שחייב הוא למלא את החלל שנוצר. עישן בנחת והביט נכחו. להיפך, אני הייתי שחשתי אי־נוחות מסוימת ואחראי לשטף השיחה.

אלא שלכל שאלותי השיב בנימוס ובקצרה. אכן, מבקש הוא עבודה ואדיר חפצו לשאת את טובה לאשה. אולם אין הוא מוצא עבודה קבועה. דבריו אלה היו מתמיהים. שהרי לאחר מלחמת ששת הימים החלה פריחה כלכלית ונוצר מחסור חמור בידיים עובדות. הבעתי את תמיהתי, והוא משך בכתפיו. אחר־כך הבינותי, כי נפגע על ששייכתי אותו בדעתי לאחד מהידיים העובדות.

שאלתי אם הוא רוצה, שאברר למענו אם יש אטליז המוכן להעסיקו בקצבות. הוא לא נלהב לכך. הוספתי ופירשתי את כונתי. בשכונת מגורים אמידה יש אטליז, שיש לי גישה לבעליו. אם ירצה, אשתדל למענו באותו אטליז.

הוא הודה לי, ואמר, כי כרגע עובד הוא בבניין. לאחר שיסיים את עבודתו הנוכחית, יעיין מחדש בהצעתי. הרוצה הוא שאברר אצל קבלני בניין ואמצא לו מקום־עבודה קבוע? אם ירצה, יכול אני להבטיח לו עבודה קבועה. העליתי בפניו שמות של קבלנים אחדים.

פליכס אמר, כי נוח לו לעבוד היכן שעובד הוא עתה, ימים ספורים מדי פעם, הואיל והבנייה נעשית בהרצליה. הקבלנים שמניתי בונים במקומות אחרים, רחוקים יותר. סיפרתי לו על קבלן גדול הבונה בסביבות רמת גן, הלה חוקר בלשכת הסעד פעמים רבות ומבקש עובדים. כמעט ודאי, שישמח להעסיק את פליכס בקביעות, ואז יוכלו טובה והוא להתגורר ברמת־גן בסמוך לאתרי הבנייה.

לדבריו, ישרה הצעה זו בעיניו. אולם הוא מיאן שארשם איגרת לאותו קבלן. בעוד זמן קצר, בגמר עבודתו הנוכחית, ישוב ויעיין בהצעתי. כך תינתן לו שהות להרהר בנושא כה גורלי לחייו.

שיחו של פליכס נעשה בכובד ראש. נתקבל הרושם, כי איגרת המלצה לקבלן ברמת גן היא עניין להרהור ולהחלטה בלתי נחפזים. הוא ישב לו ועישן בנחת. כך נצטייר בעיני כבעל רגש כבוד עצמי. אין הוא מבקש ואין הוא מבטיח. בהרהור שני הייתי אומר, כי אולי נמנה פליכס על אלה שאינם נותנים, וגם כדי לקחת אינם טורחים הרבה. מעין לא־נותן לא־לוקח.

דומייה ארוכה נפלה בינינו. לבסוף, בטרם נפרדנו, שאלתי אם יבוא לחתונה של בתיה. הוא לא ידע. אולי כן, אולי לא. אולי יבוא רק לטכס ברבנות, ואולי להיפך, לא יבוא לטכס וישתתף במשתה שייערך אחר־כך בבית שעשוע.

והרי תהיה זו הזדמנות יפה להכיר את בני משפחתה של טובה, ואף לבוא בדברים עם שעשוע? הערתי לו. הרי כבר אמר לי, השיב במשיכת כתף, שלא אמר שלא יבוא. אולי יבוא לטכס, אולי לחגיגה.

כשנפרדנו, שוב חשתי את לחיצת־ידו האיתנה.

בימים הבאים שמעתי הרבה על ההכנות לכלולות בתיה. ראשית נרשמו בתיה ועוזי ברבנות כזוג רגיל. הרבנים לא טרחו לשאול לגילה של בתיה וצמצמו עיניהם שלא לראות את בליטת כרסה. לכך דאגה לשכת הסעד.

אחר־כך החלו הצדדים להכין עצמם לטכסים ולמשתה. פלורנס הייתה יחידה, שלא היו לה המעות הדרושות כדי להתקשט. “עכשיו היא רוצה שאני אקנה לה נעליים ושמלה, בשביל החתונה,” אמרה לי טובה.

“מה?” השיבה לה טובה, “היא הילדה שלך, בתיה, שאת צריכה שמלה? אמא שלה לא קונה שמלה חדשה, אז את רוצה שמלה?”

“טוב,” אמרה פלורנס לטובה, “אבל נעליים. אין לי נעליים.”

“תגידי לבעלך, הוא יקנה לך,” אמרה לה טובה.

“הוא לא רוצה לקנות לי. בראש שלו רק לילי,” השיבה פלורנס.

זה לא היה נכון שרחל לא התקשטה לכבוד חתונת בתה. היא באה למשרדי בבגדים חדשים, נושאת לי זר פרחים, תשורתה על מפעלי להביא את עוזי בברית הנישואין. רחל סיפרה, כי אלף לירות הוציאה על החתונה.

שמלת חופה לא תפרו לבתיה. עם טובה ובתיה הלכה רחל לחנות ושכרו בחמישים לירות שמלת חופה והינומה. את דמי השכירות שילמה רחל. היא גם רכשה בשביל עוזי את טבעת הזהב שייתן על אצבע הכלה תחת החופה. היא שמילאה את ארגז הנדוניה סדינים, ציפות, כותנות־לילה וכיוצא באלה. היא שחתמה על חוזה לאספקת גז.

תלונת רחל הייתה, כי עזרא, אביה של בתיה, לא נתן פרוטה. הלה רק אומר, “אם לא אני, לא הייתי מתחתנת.” אולי אפשר לפחות להשפיע עליו שיתחלק איתה בפרעון החוב של עוזי לחנויות הספרים והצילום? שש מאות ל“י הוא, שש מאות ל”י היא. עוזי אלון כבר ניאות להכיר בחשבון המראה חוב של אלף־מאתיים לירות בלבד.

שעשוע ולילי התכוננו ממש לטכס ולחתונה. שש חליפות בארונו של שעשוע. אבל הוא לא מצא ביניהן אחת שתהלום כראוי את המאורע. חליפה חדשה תפר לעצמו, כחולה כהה, שפסים לבנים רצים לאורכה. גם נעליים איטלקיות חדשות קנה וחולצה, עניבה וממחטת־תחרים לכיס החליפה. “בחור צעיר שעומד להתחתן אין לו תלבושת כזאת,” אמרה טובה.

לילי פנתה תחילה למרדכי, שיקנה לה לבוש חג. לפני כן – סיפרה טובה – הלכו בתיה והיא, טובה, להזמין את לילי ומרדכי לחתונה. היה בבית מרדכי לבד. טובה שאלה אותו, “מורדי, מה נשמע?”

“זיפת,” השיב, “מה אני יכול להגיד לך?”

“למה זיפת?”

“בגלל הנבלה הזאת.” מרדכי סיפר, כי בגלל שעשוע מתחילה לילי להזניח אותו, והיא לא מתנהגת אליו כפי שהתנהגה אליו בהתחלה. אומרת לו כל פעם, “יש לך ברירה לבוא לרבנות ולהתגרש.” והוא אומר לה, “אני יודע, כל זה בגלל שעשוע. בגלל שאת מאוהבת בשעשוע.” והיא משיבה לו, “בדיוק ככה.”

מרדכי אמר לטובה ולבתיה, “מה קרה שבאתם?”

אמרה לו טובה, “בתיה מתחתנת ביום רביעי ובאנו להזמין אותך לחתונה.”

אמר, “טוב, אני מזמין אותך לגירושין. היא מקבלת גט ממני, לילי. אמרה שרוצה לנסוע עם שעשוע לצרפת.”

וכך כאשר פנתה אליו לילי שיקנה לה לבוש חדש, אמר לה, כי אינו רואה שום סיבה טובה לבזבז כסף על חתונה של מי שהוא בקושי מכיר. לילי, דמעות בעיניה, קבלה על כך שלה עצמה לא נערכה חתונה. “אף פעם לא הייתה לי חתונה, רק רבנות.” בחתונתה של בתיה היא רואה מעין חתונה שלה. אבל גם טיעון זה לא המס את ליבו של מרדכי ולא התיר את צרורו.

ואז, בבכי רב, באה אל שעשוע. זה נענה לה מיד. שמלת חופה חדשה, הינומה, נעליים לבנות, ארנק וכפפות לבנים קנה לה בבוקר אחד. אחר־כך ליווה אותה למספרה ברחוב דיזנגוף, בה צבעו את שערה לבלונד פלטינה.

עוזי אלון היה במרומים. הוא השלים עם אמו, הגב' הרשקוביץ, ואף טייל עמה שלוב־זרוע. הגב' הרשקוביץ שלפה מחסכונותיה די כסף כדי להבטיח לזוג הצעיר מגורים בדירה שכורה במחיר מאה־שמונים ל"י לחודש; העניקה מתנת נישואין מקרר חשמלי וקנתה לבנה שתי חליפות וזוג נעליים מוגבהות.

לעצמה תפרה שמלה חגיגית מטבעות תחרים בצבע קראם, והצטיידה במגבעת חדשה, רחבת תיתורה ובנעליים מלכה שחורה. את עיקר תרומתה לשידוך יעדה לרך שייולד. להלה הבטיחה מראש את כל מחסורו, החל מעריסה וחיתולים, וכלה בדובון ובחליפת יום־הולדת ראשון.

יום לפני טכס הכלולות נמצאה פשרה בעניין החוב של עוזי. הוא נחלק לארבעה. ברבע אחד תישא הגב' הרשקוביץ וביתר יישאו, חלק כחלק, רחל, עזרא והחתן עצמו. עוזי כבר חתם על חוזה־עבודה. בעיר פיתוח הוא ידריך נוער עולה בציור ובמחול. ככל שקרב יום הנישואין, כך רבתה דאגתו לרעייתו ולולד שבכרסה. “בתיה אל תתכופפי,” ו“בתיה תשמרי על עצמך,” ו“זה הילד שלי, אז תזהרי,” השמיע ללא הרף, כשהוא נילווה אל בתיה בכל אשר תלך.

שעות אחדות לפני טכס הכלולות הפרידו בין עוזי ובתיה. הוא בילה בחוג משפחתו, והיא נתייחדה עם טובה ולילי. שתיהן נטלו על עצמן לעשותה כלה זוהרת. טובה דאגה לבגדים ולילי להופעה. כלומר לילי איפרה וסירקה את בתיה, מרטה את גבותיה, כדי לעשותן דקיקות וגבוהות, וייפּתה אותן במכחול. אחר כך הדביקה לבתיה ריסים מלאכותיים, שמה כחול־ירקרק בארובות עיניה והרחיבה את פיה בשפתון כתום. כאשר סיימה לילי את האיפור, לשביעות רצונה של בתיה הייתה דומה ללילי כאחות תאומה. רק בצבע השער נבדלו השתיים. בקושי אפשר היה לחלץ את בתיה מידיה. לילי לא רצתה לסיים את הכשרת הכלה לטכס. וכך באיחור של רבע־שעה באו בתיה, טובה ולילי, הדומעות, אל מקום האיסוף, ממנו יצא צד הכלה, בשתי מוניות, לבניין הרבנות.

בדרך לרבנות הגדילה רחל את מתנתה, והבטיחה לבתיה שתישא בהוצאות של עוזרת־בית. פעמיים בשבוע, עד ללידה ושלושה חודשים לאחריה.

פלורנס, שרצתה גם היא לתת מתנה, הבטיחה לבתיה להעמיד לרשותה את מיטת הזוג, של שעשוע ושלה, לליל הכלולות הראשון. לאחר הנשף יוכלו בני הזוג לישון במיטה הזוגית שלה. בתיה נשקה לה בתודה.

לטכס הכלולות ייחדה הרבנות את האולם הפחוּת שבבניין: את הול הכניסה, שבו מתחילות המדרגות לאולמי החתונה בקומות העליונות. בזה כבר נאספו כל הקרואים, על כל שאריהם, זקניהם, נשיהם וטפם. זכי, מנשה ושמחה־יעקב, רעיותיהם וילדיהם המתינו בקוצר רוח לטכס. ידידי נעורים אחרים של בתיה שנאספו בהול הכניסה היו: ברוך זקקי, יוסוף המלוה בריבית ומוסה הנוצרי. אלה נשאו לה מתנות כרוכות בנייר צבעוני. להוציא את יוסוף שהגיש לה קופסת פח. בזו הייתה גבינה משומרת אמריקאית מתוצרת קראפט. החוגגים התבוננו בפליאה בגבינה, שלא ראו כמותה. כך עשיתי גם אני, ואף מצאתי לפי המודפס על הקופסה, כי יוצרה במיוחד בשביל הצבא האמריקאי. אין זאת, כי המלוה בריבית שמר אותה מאז מלחמת העולם השנייה, עת חנו בארץ גייסות מצבא ארצות־הברית.

אחותה הצעירה של רחל. זו שעזרא כה השתוקק בשעתו לשאתה לו לאשה, עמדה לצד בעלה, נושאת בזרועותיה שני תאומים. עזרא בא לטכס בגפו. מבודד היה וממקומו בפינה סקר בעיניים מושפלות את הנאספים. הוא קיבל בלא חמדה את טפיחות הכתף ולחיצות היד, שהרעיפו עליו המברכים גם אותו במזל־טוב.

צד החתן יוצג רק על־ידי הגב' הרשקוביץ ואחיה. זה החזיק בידה, כמנסה להרגיעה. שכן עיניה זלגו דמעות ומדי פעם התייפחה לתוך ממחטת משי. ניגשתי אליה, לשובב מעט את רוחה. מראה צד הכלה, ובעיקר הופעתם של זכי, יוסוף ולילי הבעית אותה. שוב ניקר בה הספק אם נכון היה לקיים כלולות אלה.

בקול חרישי סיפרה לי מה כבודות היו בפולין המשפחות שלה ושל בעלה המנוח מר הרשקוביץ. הוא היה נצר למשפחת סוחרי עצים, והוא עצמו שלח ידו בסחר זה. שני רבנים פיארו את שושלת היוחסין שלה. והנה נראה לה באור מסנור, כי בבת אחת ירדו לטמיון הכבוד והיוחסין שלה ושל בעלה. עם מי היא משתדכת? חזרה ושאלה, עם שעשוע? עם זכי? השניים, כך חששתי גם אני, התבוננו בה בכונה מיוחדת, וזכי מדד את כיסי החליפה של אחיה. בליבי התנחמתי, כי זה רק דימיון שווא. בחתונה של בתיה, היקרה להם, לא יעלה בדעתם אבק של הרהור לכייס את צד החתן.

חיזקתי את ליבה בדברים טובים. אמרתי לה, כי הרך העתיד להיולד יהיה יצור חדש, בזכות עצמו, פטור ממורשת הנאספים בטכס, והוא יכתוב לו את דף חייו כפי שירשו לו הנסיבות. ולה, הסבתא, תפקיד נכבד לסייע לתינוק העתיד לעצב את נסיבות חייו, שתהיינה מאירות ככל האפשר.

לרגע מצאו דברי דרך לליבה, ודמעותיה יבשו. אבל הן פרצו מחדש כאשר ראתה את לילי. זו כמעט ונטלה לידיה את ניהול הטכס, ומי שלא הכיר את הנאספים, עלול היה לטעות ולחשוב שהיא עצמה משתתפת בכלולות. הגב' הרשקוביץ לא כבשה את רגשותיה וצרחה נפלטה מפיה.

לשמע הצריחה פרצה גם לילי בצרחות, שדימוה לעד החוזה באסון הפוקד את קרובו. אחרי השתים פתחו יתר הנשים בילל ותרועה.

הכל נתכנסו סביב החופה. פלורנס בעקביה השחוקים ובחצאית חומה, שרוכסנה יצא מכלל שימוש, וחתכיו חוברו בסיכת־ביטחון, התייפחה חרישית ונשענה על רחל. רק מרדכי לא קרב לחופה. הוא מצא לו מושב על אחת המדרגות המוליכות למעלה ושקע בסרעפיו.

במוטות החופה החזיקו שעשוע, זכי, מנשה והדוד של עוזי. זקקי רצה אף הוא להיות בין נושאי החופה, אבל שעשוע אסר זאת עליו. פעם בפעם היה מנשה מרחיק בבעיטה אחורית את אחד מארבעה־עשר ילדיו שנדחקו אליו.

בתיה ועוזי נהגו תחת החופה כמו כוכבי הוליבוד. הם שלחו סביבם חיוכים, ועוזי אף החליף קריצת־עין עם שעשוע.

הרב שערך את הקידושין מלמל במהירות ונראה כמי שנחפז להימלט מהמקום. זה עורר את זעמם של שעשוע ובייחוד של לילי, שלמעשה עמדה גם היא תחת החופה. “מה אתה רץ?” שאלה לילי.

“מה אתה עושה ככה, כזה בולבול לתוך הזקן שלא שומעים ולא מבינים?” שאל שעשוע. “יאללה, דבר כמו שצריך.”

לרב המקדש לא הועילו הסבריו. לילי ושעשוע תבעו במפגיע שיערוך את פולחן הקידושין בשנית, מהתחלה, וביתר אריכות ובדיבור רהוט. חיוך קר של זכי חיזק את התביעה, ובלית ברירה פתח הרב בקידושין מחדש. הפעם דיבר לאט, ברור ובקול. לילי זרחה. הקידושין השניים היו כולם שלה.

את הכוס לזכר החורבן ניפץ עוזי בעקבו בכוח. אחר־כך נשק לבתיה נשיקה ממושכת. הרב שרצה כבר להסתלק נשאר במקומו, מוחזק במרפקו על־ידי זכי. לילי לא הניחה לו לנוס ממקום החופה גם לאחר שהירפה ממנו זכי. “תשתה איתנו כוסית,” אמרה לו והחזיקה בו.

כל הקרואים עמדו לנשק לכלה מזל־טוב. על התור פיקח שעשוע, שנטל לעצמו את זכות הנשיקה הראשונה. שלושה בקבוקים נפקקו. שעשוע הגיש את הבקבוק לפי פלורנס והיטה אותו למעלה. היא השתעלה פעמים אחדות. ואז לקחה את הבקבוק לידיה וחיפשה את טובה. “איפה טובה?” שאלה פלורנס. “איפה טובה?” חזרו אחריה האחרים.

תחילה ציפתה טובה לפליכס על המדרכה שליד בניין הרבנות. אחר־כך נכנסה להול הכניסה ומצאה לה מושב על הדרגה השנייה בגרם המעלות המוביל לקומה הראשונה. משם עלתה, כנראה, לקומה העליונה. פלורנס שעטה במדרגות ותוך כדי כך כמעט והפילה את מרדכי שנרדם בראשיתן. היא מצאה את בתה הדומעת, נתנה לה לגימה והדריכה אותה למעגל החוגגים.

הבקבוקים עברו מפה לפה, עד שאחד הגיע לרב. לילי שקדה עליו להשקותו לגימה הגונה. ועד שלא ריצה דעתה לא הרפתה ממנו. אחריו לגמה גם היא מהבקבוק ונפלה על צווארי הרב, מתייפחת ונושקת. מזיע במאמצו, נחלץ ממנה הרב ונשא רגליו, כשהוא מעיף באויר את זנבות הקפוטה שלו, ונס מהול הכניסה, לקול התשואות של הקרואים, שהיו עתה במצב־רוח מרומם.

מכאן יצאו הכל לביתו של שעשוע, לנשף.

הנשף בבית שעשוע הוקדש בעיקרו לשתייה. הגב' הרשקוביץ ואחיה טעמו כזית, לצאת כדי חובה, הרימו כוסית אחת ולאחר שהתנצלו חזרו להרצליה.

בטרם כבדה השתייה נקטה פלורנס תחבולה והובילה את הזוג הצעיר לחדר השינה, לליל הכלולות. כך ניתן סימן לקרואים להתפזר והנשף נסתיים בשעת־ערב מוקדמת.

למחרת נסעו בתיה ועוזי להרצליה. רחל, אמה של בתיה, נשארה ליום נוסף בבית שעשוע. היא סייעה לפלורנס לנקות את הדירה משיירי הנשף.

סיפרה טובה: שתיהן עבדו מבוקר עד ערב, שטפו, הדיחו, כיבסו, גיהצו וסידרו. כשגמרו, הזמינה רחל את פלורנס לטייל בעיר, ולראות סרט.

רק יצאו, באו לדירה שעשוע, לילי ומרדכי. אני השכבתי את הילדים ובעצמי הלכתי לישון. אבל לא נרדמתי. בחדר הגדול נתנה לילי לשעשוע ולמרדכי לשתות ממה שנשאר מהחתונה. והיא גם כן שתתה.

כשחזרו פלורנס ורחל מצאו בית הפוך, מלא בקבוקים ריקים, אפר סיגריות וכל השלושה שיכורים ויושנים כמו מתים, שעשוע עם לילי מחובקים פה, ומרדכי על הרצפה שם.

רחל ראתה, נורא התעצבנה. העירה את לילי ושאלה אותה, “מה זה צריך להיות? השארתי לכם בית נקי. אני חוזרת ורואה עכשיו בית מלוכלך?”

אז לילי אמרת לה, “מה יש? את מתרגזת ששעשוע לא דפק אותך?”

רחל אמרה, “למה? אני באה בשביל שעשוע? אני באתי לחתונה.”

“אז למה נשארת?”

“בשביל לעזור לפלורנס. אני לא באה בשביל שעשוע.”

מפה לשם, הלך ויכוח גדול, וזאת אומרת לזאת זונה וההיא אומרת להיא זונה. התחילו לריב, מכות. מהרעש התעורר מרדכי והתחיל להרביץ לרחל. שעשוע היה יושן. אבל כשהתעורר גם לא עשה שום דבר להגן על רחל.

אז היא קמה ועזבה. הלכה. אמרה שגמרה עם שעשוע, שהוא שומע שלילי אומרת לה זונה ולא עושה כלום, רואה שמרדכי מרביץ לה ולא מחזיר לו.

רחל אמרה שיותר לא תדבר עם שעשוע.

זה היה הד אחרון לחתונת בתיה ועוזי.

 

חלק שלישי: אור יום    🔗

 

פרק תשעה־עשר: שלישייה    🔗

מדוע זעף מרדכי בחתונה?

הוא יודע (סיפרה טובה) שלילי מתה על שעשוע, וזה כואב לו. היא שרופה אחריו. ואין לו ברירה. שעשוע נותן לו לחיות, איך הוא לא ירשה לו לשכב עם לילי? הוא מוכרח להרשות לו. אפשר לחשוב, אם מרדכי נותן לה לשכב עם אנשים כאלה מסריחים, אז מה אכפת לו שעוד אחד יושן איתה? אבל הנה, זה דוקא כן אכפת לו.

היא אומרת לו, “נתגרש.” והוא לא רוצה להתגרש. הוא בוכה. הוא מנשק לה את הרגליים, “לילי אני אוהב אותך, לילי…” איך תינוק בוכה, ככה הוא בוכה.

שעשוע כאס עליו למה שהתנהג זיפת בחתונה.

אז אחרי החתונה בא מרדכי לשעשוע, אומר לו, “תשמע שעשוע, אנחנו חברים, אני עשיתי טעות, ואני באמת מצטער.” למה? הוא חי על חשבונו של שעשוע, משתלם לו, הוא אוכל ושותה, ומקבל כסף, הכל על חשבון שעשוע. אף אחד לא יעשה דבר כזה בשבילו ובשביל אשתו.

מישהו אחר היה זורק את שתיהם לעזאזל. מה, חסר בחורות? אבל זה שעשוע, מטומטם על לילי.

פלורנס שמעה מרדכי אומר לשעשוע, “אני עשיתי טעות” וזה, אז אומרת לו, “תשמע מורדי, אתה תשב במקום שלך, ואנחנו נשב במקום שלנו. מה שהיה עד עכשיו, הכל נגמר. מחר מחרתיים עוד הפעם יהיה לך ריב בגלל לילי, תבוא, תכעס, תגיד ‘שעשוע, שעשוע ושעשוע’.” ככה רצתה להוריד אותו סוף־סוף מעלינו.

אבל לא שעשוע. זה אומר לה, “שטויות, פלורנס, לא קורה ריב בין חברים? בין כל חברים קורה ריב.”

בסוף סגרו את מרדכי באמבטייה, ושעשוע ולילי הלכו לישון יחד.

אבל כמו שאמרה פלורנס. לא עבר זמן, שוב רבו.

ביום ה', בשבוע שעבר, באתי הביתה מהעבודה, מתה. אמרתי ללילי, “לילי מותק, את יודעת, אני נורא רעבה, תעשי לי משהו לאכול.”

אמרה, “טובה, יש פה כבד של פרה. בואי אני אעשה לך סטייק.”

אמרתי, “טוב.”

עשתה. אכלנו.

פתאם אני רואה בא שעשוע ומרדכי. הלכו לשתות יחד. ושעשוע בדיוק יש לו שן נורא כואבת, התנפחה לו כל הפנים. נכנסים הביתה, ממשיכים לשתות. אז שעשוע אומר, “לילי, את יודעת שאני רעב.”

אז היא אומרת לו, “טוב תשב ואני אעשה לך לאכול.”

ישבו שעשוע ומרדכי, שתו, והיא עשתה להם לאכול. הביאה להם סטייקים כבד והתחילו לאכול. אבל מה, לילי כעסה על שעשוע. לפני כמה ימים אמרה לו שהיא רוצה לנסוע לבאר־שבע לכמה ימים. אז הוא אומר לה, “בסדר, אני אסע איתך.” אבל כשבאו לנסוע שעשוע אומר לה, “שן שלי כואבת ואני לא מרגיש טוב, ואני לא יכול לנסוע.”

עכשיו היא אומרת לו, “אתה לא פייר. אתה לא בסדר. אם הבטחת לנסוע, אתה צריך לקיים.”

הם רצו שלילי תעבוד קצת בבאר־שבע ואחר־כך בירושלים. ומרדכי יודע שבלי שעשוע לילי לא תיסע ולא תעבוד. בשביל זה רצה ששעשוע ייסע. והוא גם אמר לו. “אתה לא פייר. אתה לא בסדר.”

שעשוע אומר להם, “יש לכם את הברירה. אני מצטער מאד. אני לא מוכן.”

בוקי הכלבה הקטנה שלנו, בדיוק גם־כן רצתה לאכול. שעשוע שהיה כועס, אמר שהוא נותן את האוכל שלו לכלבה. אז לילי אמרה, “תראה שעשוע מותק, אתה יודע שאני דואגת לך ולא לכלבה. תאכל אתה.”

אומר לה, “לא. אני לא רוצה לאכול. אני אתן את זה לבוקי.”

אמרה לו, “תחשוב שאתה בוקי.”

אמר, “הא, ככה? את מחשיבה אותי בתור כלב שלך?” ונתן את כל האוכל שלו לבוקי. מרוב כעס הוא לא ידע איך להשמיע אותה. נמאס לו באמת. כל הכסף שלו יצא עליהם. אז הוא אומר, “זונה בן זונה מי שמאמין בבחורות. אני האמנתי בבחורות, בסוף עשו אותי כלב.”

לילי נבהלה, אמרה, “שככה יהיה לי רע, שאמא שלי תמות, שאני לא אזכה לראות אותה בחיים, אם אני התכונתי ככה. אני התכונתי שיהיה לך טוב, שאתה תאכל. אני דאגתי בשבילך, ואני טיגנתי את זה על חמאה, בכונה שיהיה רך, שלא יהיה לך קשה ללעוס את זה על השן הכואב. למה אתה לוקח את זה בצורה רעה ?”

התחילה להתחנף. אבל שום דבר לא עוזר. הוא מרחיק אותה מעליו, אומר, “אתם יודעים, יש לי כאן שן אחת כואב, ומקלקלת לי את כל הפה. מוטב שאני אוציא את השן הזאת ואני אשב לי בראש שקט.” הוא התכון ללילי, והיא הבינה את הכונה.

התחילה לבכות. באה לגעת בו. אמר לה, “מהיום והלאה אין לך מה לבוא אלי ומה לגעת בי. לכי חפשי לך בוקי אחר. הבוקי השני יכול־להיות שיהיה לך יותר טוב ממני. אני הייתי פרעייר בשבילך. עשית אותי כלב. נוסף למה שאני עושה לך עשית אותי בסוף כלב?”

לילי בכתה ובכתב. אז מרדכי אומר לה, “בואי לשבת כאן.”

אמרה, “אני לא רוצה לשבת לידך.”

אמר לה, “בואי לשבת כאן.”

“לא, אני לא רוצה. מה תעשה לי?”

אמר, “מה אני אעשה לך?” קם והכניס לה מכות. פינס לה את כל העין.

אני ראיתי ככה, רבים, אמרתי לי יותר טוב שאני אישן. וככה מרדכי מכניס לה מכות, והיא צורחת, ואני עושה את עצמי כמו יושנת. באה לילי רצה לחדר שלי, אומרת, “טובה, תצילי אותי.” כי שעשוע לא אומר כלום למרדכי ולא עשה שלא ירביץ ללילי. אני רציתי לקום. אבל פחדתי שהוא בסוף יתנפל גם עלי. חשבתי יותר טוב שאני אישן. לא פתחתי את העיניים, כמה שתפסה וטלטלה אותי.

בסוף מרדכי נעשה שקט. המשיך לשתות. ואז בא שכל לראש שלו. אמר לשעשוע, “תראה שעשוע, שתינו חברים. לא יפה לעשות ככה. אנחנו לא מכירים זה את זה מהיום. אנחנו מכירים ממזמן. ואנחנו כמו אחים. ואתה לא צריך לכעוס עליה. לילי אמרה מלה, עשתה טעות, ואני הרבצתי לה בשביל זה. אבל האמת, לא היה מגיע לה מכות. היא רק צחקה איתך.”

ולילי אומרת לו, “אותו יום שאתה שברת לי את הראש עם אקדח (היה לו אקדח, יום אחד הפיל לה אותו על הראש ופצע אותה) – אני לא אמרתי לך כלום. אם אני הייתי צריכה לריב איתך על כל דבר, על כל מילה שאתה אומר, אז היום לא היינו צריכים בכלל להיות חברים. אבל אני לא לוקחת ללב כל דבר. ואתה, גבר, צריך לקחת ללב שאני אמרתי ‘בוקי’?” בקיצור התחילה לקחת אותו בטובות.

שום דבר לא עזר.

שעשוע אמר, “תראי לילי. מוטב שכל אחד ישב במקום שלו, כמו שאומרת פלורנס. לי כבר נמאס לחיות בצורה כזאת. יש כבר עלי דיבורים, כל אחד מרכל עלי.” ואיך שהוא מדבר ככה הוא שותה, ואיך שהוא שותה ככה היד שלו לוחצת על הכוס, עד שהכוס נשבר. והוא שם את מה שיש לו ביד על הראש שלה. לילי התחילה לצעוק, “אמא!”

היה הרבה דם (אני קמתי, נכנסתי וראיתי), מהיד שלו, מהראש שלה. התחילו לדבר, לצעוק. בסוף מרדכי אומר לו, “תראה שעשוע, אנחנו יוצאים מהבית שלך, הולכים לאח שלי. אבל תהיה בטוח שלנו אין איתך ריב, ואני אוהב אותך, ואנחנו חברים טובים. אנחנו ותיקים, לא כמו סתם מעדות המזרח. אנחנו לוקחים הכל בקלות, ולא צריכים לעשות דבר כזה ולהתעצבן. אין דבר שעשוע, אם נפגש ברחוב, אז נגיד אחד לשני שלום, כאילו לא היה דבר.”

הלכו להם.

למחרת, אני חוזרת מהעבודה, פתאום אני רואה את לילי. “לילי, איך השלמתם? מה קרה?”

אז אומרת, “שטויות, מה יש, לא קורה שחברים רבים? בשביל זה צריך להיפרד? אנחנו ידידים טובים. אתמול שעשוע היה שיכור.”

שוב חזרו ונעשו ידידים. גם נסעו יחד לבאר־שבע ולירושלים. אבל כשחזרו היה שעשוע עצבני. מתעצבן על כל דבר, ולא רוצה לאכול. אומר כל פעם לפלורנס, “זה מורדי כוס אוחתו, מה שהוא עושה. הוא שולח אותה לעבוד בזנות.”

מה שהרגיז אותו נורא, זה שמרדכי לקח את לילי לעבוד בעיר העתיקה. גרו שלושתם בבית ערבי ונתנו אותה לכמה ערבים. הרויחו כסף. שעשוע התנגד, לא רצה. אבל מרדכי אמר לה ללכת. מסכנה, לא הייתה לה ברירה. מה היא תעשה? אם לא – ירביץ לה איפה שכולם רואים ויעשה לה בושות. כשחזרו גם היא כעסה על מרדכי. אמרה “די, נמאס לי.”

מה שעשוע יכול לעשות? היא לא אשתו. הוא רק מחמם אותה, אומר לה, “אל תשכבי. תתגרשי. אני עומד לצידך. ואני שם לך עורך־דין.”

מרדכי שמע ששעשוע ככה אומר, בא לפלורנס ואמר לה, “אם אחרי שנתגרש אני רואה שלילי ושעשוע יעשו חיים, אני אשפוך מים אש בפנים שלהם. אני לא אתן להם לעשות חיים אחרי שהיא תתגרש ממני.”

מזה מפחדים שתיהם. לילי אמרה שהיא רוצה לברוח לצרפת. תלך שמה עד שמרדכי ישכח ממנה. שעשוע אמר שייסע איתה. אמר לה שהיא צריכה לעשות מה שהיא רוצה.

הוא מת עליה. קם בבוקר עצבני, מתעצבן, “לילי, לילי, לילי, לילי…”

ומה מרדכי הכריח אותה לעבוד על ערבים בעיר העתיקה? בשביל להכריח את שעשוע שייקח אותו לעבודה בכייסות. את זה שעשוע לא כל־כך רוצה. למה שהוא צריך להתחלק איתו חצי־חצי. זה התנאי של מרדכי. רק ככה הוא מוכן להתחייב שהוא לא יוריד את לילי לעבודה. אבל מרדכי חלש בכייסות. הוא יודע לכייס בדיוק כמו סוס.

ככה מסדר מרדכי את שעשוע. מפה לוקח ממנו חצי מהכייסות משם מקבל כסף גם מהעבודה של לילי. ושעשוע פעם מסכים, ופעם לא. כי הלב שלו יוצא על לילי, והוא לא מסכים שהיא תשכב עם כל מסריח. והוא אומר כל הזמן למרדכי, “אני לוקח אותך איתי, ואני עושה את זה בשביל שאתה לא תוריד את לילי לעבודה. וככה מצד אחד אתה דופק אותי, ומצד שני אתה דופק אותה.” ופעם אחרת, כשלא אכפת לו כל־כך על לילי, הוא אומר למרדכי, “אם אתה כבר לוקח ממני חצי, אז גם אני רוצה לקחת חצי ממך. אז שנינו שותפים וגם לי מגיע משהו ממנה.”

אז אומר מרדכי, “לך יש כבר חצי. החצי שלך זה שאני מרשה לך לשכב איתה.”

שעשוע פעם ככה, פעם ככה. וזה מה שעושה אצלהם את הריב לתמיד. מרדכי לא מסכים לתת לשעשוע חצי מהעבודה של לילי, אומר, “היא אשתי, לא אשתך. לא מגיע לך חצי.” מסכים לרבע, ולזה שעשוע לא מסכים. אז שוב כועס שעשוע.

בא הביתה רוטן לפלורנס, “כוס אוחתו מרדכי, איזה בן־אדם זה.” אז פלורנס שואלת, “מה קרה?”

אומר, “הזונה הזאת לילי, אני לא יודע איפה הראש שלה. אם היא יודעת שהוא עושה לה ככה, בשביל מה היא לא מתגרשת ממנו.”

החבר שלו מנשה, זה עם ארבע־עשרה ילדים, אומר לשעשוע, “דחילק, מה יש לך אתה, מכניס את הראש שלך ביניהם? תן להם לשבור את הראש לבד. תראה בגללם כבר לא יצאנו לעבודה שבוע. עזוב אותם.”

אמר שעשוע, “נכון אני אין לי איתם יותר שום דבר. כוס אוחתו מי שילך אליהם. כל הבחורות זה אותו דבר, אז למה להתעצבן?”

אבל רואה את לילי ברחוב, ושוב פעם אותו דבר. בסוף הוא שולח את פלורנס לקבוע להם פגישה.

הלכה פלורנס ואמרה ללילי, “למה את לא מתגרשת?”

אמרה לה לילי, "תשמעי פלורנס, את יודעת שאני אוהבת אותכם. אבל להתגרש מבעלי בצורה כזאת, עם ריב וזה, אני לא רוצה. אני אקח את מרדכי בטובות, עד שנתגרש. חכו בסבלנות.

לילי אמרה לפלורנס שאם תתגרש, היא תבוא אלינו ולא תיתן יותר לשעשוע לכייס. היא תוציא אותו בכלל מהעבודה הזאת. “אני אעבוד ואביא לו. נצא מהבית הזיפת הזה ונגור במקום אחר, כולנו. בצפון. אני ואת ביחד עם שעשוע.”

מה תגיד פלורנס? היא אמרה, “טוב.”

בהשפעת פלורנס עשו פשרה. לילי לא תעבוד בבית־בושת, לא ברחוב. רק בבארים. ככה היא רואה עם מי היא הולכת לשכב, ולא צריכה לתת לכל מסריח, ואז שעשוע לא יתרגז כל־כך. מרדכי ייתן לו רבע מהכסף ושעשוע ייקח אותו לכייסות.

אבל גם זה לא יחזיק הרבה זמן. אני מכירה את הראש של שעשוע.

פלורנס גם אמרה לי, “בחיי אלוהים, תראי טובה אם בסוף לא יהיה רצח בין מרדכי ושעשוע. אבל מה שיקרה, מה שיהיה, את אל תתערבי, ולא מעניין אותך. אינשאללה, אחד ירצח את השני, לא אכפת לך את.”

שעשוע עמד בדיבורו ובא לפגישה שקבענו בחתונה. לאחר שהחלפנו רשמים של מה בכך על החתונה, דיברתי על ליבו, שיאות לפגישה עם פליכס, להיוכח שהוא בחור טוב.

“מה אגיד לך?” אמר לי שעשוע, “ראיתי הרבה אנשים טובים, אבל עוד לא ראיתי מרוקאי אחד שיצא ממנו טוב. למה שאני כל הזמן מסתובב, ואני רואה, מאלף אולי יצא אחד. אבל גם האחד עד שנעשה בסדר עבר עליו הרבה עניינים. כל המרוקאים הם לא בסדר. הנה, אני עשיתי הרבה טובות עם מרוקאית אחת, ובסוף אני רואה שאני קיבלתי רעות. והיותר קטנים, הילדים האלה בגיל שמונה־עשר – אפילו הם בסדר, החברים שלהם הגדולים יקלקלו אותם. תראה את המרוקאית שלי, לילי. חשבתי שהיא בן־אדם טוב. אבל לא, והיא אפילו קלקלה את מרדכי, שהוא ותיק בארץ. אז איפה יש לפליכס שאנס, והוא מרוקאי?”

כמה שביקשתי להטות את השיחה מלילי, לא הצלחתי. שעשוע געש וסער. לנגד עיניו הייתה רק לילי, והוא רצה להשיח בה ובמרדכי, ורק בהם.

הכרתי את לילי ומרדכי (סיפר שעשוע) מזה שקניתי מכונת־תפירה. מאשתו של שמחה־יעקב. יום אחד אני יושב בבית־קפה, ופתאם באה מהבית אשתי פלורנס, עם שלושה בלשים והמכונה. אלה אמרו, “המכונה גנובה, בוא איתנו למשטרה.”

אמרתי, “בבקשה.”

במשטרה שאלו מאיפה לי המכונה? אמרתי שקניתי מאשתו של שמחה־יעקב. שלחו טנדר משטרה, הביאו לצפונית את שמחה־יעקב ואשתו. אשתו אמרה שהיא קנתה את המכונה ממרדכי. המשטרה שאלה איפה הניירות שלה? אז שמחה־יעקב אמר לי, “קח את המכונית שלי, סע עם אשתי ותביאו את הניירות של המכונה.”

ככה עשינו. נסענו לחדר של לילי ומרדכי שהיה בבן־יהודה. שם אמרה לי לילי שהיא קנתה את המכונה בבאר־שבע. ככה הכרנו.

הבאנו את הניירות למשטרה, והכל היה בסדר. זה מישהו הלשין עלי, חשב שהמכונה גנובה וסיפר למשטרה. אז בשבת מרדכי עשה שולחן לשמחה־יעקב, לזכי ולי. מרדכי היה חבר של שמחה־יעקב. שנים היה הולך איתו.

היה יום שבת. אכלנו, שתינו, דיברנו. לילי סיפרה לי כל מיני סיפורים. ואיך שאני שומע, באמצע האוכל, שמחה־יעקב אומר לי בשקט, “אתה רוצה לקחת אותה?”

אמרתי לו, “בסדר אבל איך?” אני על־יד מרדכי מתבייש. זה בעל שלה. שמחה־יעקב אמר, “אין דבר. אני אדבר איתו, ואתם תיקחו אותה לאיזה מקום.” גם זכי רצה אותה.

שמחה־יעקב קבע הכל. אנחנו לקחנו אותה לאיזה חבר. אני, זכי והחבר לקחנו אותה. ישבנו איזה שעה, שעתיים. נתנו כל אחד חמישים לירות. בסוף אמרה לי, שהיא רוצה אותי. וכך זה המשיך. עד שהם עשו אותי כמו חבר, אני יודע?

אני הייתי איתה כל לילה. איתה אני הייתי חי. שלושה, ארבעה לילות בשבוע הייתי יושן אצלהם. ומרדכי, הוא היה מסכים. למה יש לו מחלה כזה. כשאנחנו נהיה ביחד, לילי ואני, הוא מסתכל. אני לא יודע מאיפה.

לפעמים לילי לא היתה מסכימה. אז היינו סוגרים את מרדכי באמבטייה. פעם אחת בארון. רק שהיה אומר, אם לא נותנים לו להביט, הוא לא מסכים שאני ולילי נשכב ביחד, אז מה לעשות? אני הייתי שוכב אותה, והוא אחרי שהיה מסתכל היה מקבל חשק ועושה את שלו.

אני כבר הייתי רוצה לעזוב את הכייסות, להיות בן־אדם, אבא לילדים שלי, והכל. אבל בגלל הבן־אדם הזה, מרדכי, הייתי צריך לשוב ולכייס. למה זה תנאי שלו, שאני לוקח אותו לעבודה, על חצי־חצי.

אני אגיד לך את כל האמת על הלב שלי. הסכמתי לצאת איתו, יעני, לגנוב. אבל הוא לא יודע. הוא פחדן. ובגללו הפסדתי את זכי. וזכי, הוא מקצועי, חביבי. שלושים שנה הוא במקצוע. הוא לא ילד קטן. הוא יעבור על־ידך וייקח לך את השעון ואתה לא מרגיש באמת.

זה סכנה לצאת עם מרדכי. למה שהוא אין לו עין, והוא לא רואה מתי ארנק מלא, מתי ארנק ריק, מתי אפשר לקחת, מתי לא. אז מה יוצא לי מזה, שאני איתפס על ארנק ריק, שאני אכנס בפנים שנה שנתיים?

לכייס, נכון, זה לא הולך רק על איך הבן־אדם לבוש. ומרדכי, הוא יביט רק איך הבן־אדם לבוש. קודם כל צריך לדעת אם אפשר לקחת ממנו.

את זה זכי יודע. בעד זה לא נתפס והמשטרה לא מכירה אותו. הוא יודע מאיזה בן־אדם אפשר לקחת, ומאיזה אי־אפשר. זכי יודע את זה לפי העין של הבן־אדם. גם רואה הרבה על הבן־אדם מהעמידה שלו. אחד עומד כמו טיפש ויודעים תיכף שהוא לא ירגיש ולא ידבר. אבל יש בן־אדם, העין שלו חזקה, מסתכל. אז צריך להיזהר.

זכי ואני, אנחנו יודעים איך לגשת. אם אפשר לנגוע בבן־אדם, נוגעים, לא חזק, לא חלש. וכשרואים שאסור, אז לא נוגעים. לפעמים אתה מוציא בדחיפה. לפעמים דחיפה אסור. דוקא ללחוץ צריך. כל זה מרדכי לא יודע. הוא לא מכיר אנשים. לא יודע מה אומר העין שלהם, ואצבעות שלו כמו גרב צמר.

כמה פעמים קבעתי לצאת עם מרדכי. אבל ברגע האחרון אני לא הייתי הולך. הייתי מחפש דרך לצאת עם זכי. מרדכי היה מרגיש, היה בא, בוכה, צועק, “מה אתה מסדר אותי?”

בסוף אמרתי לו, “חביבי, אני לא רוצה לצאת איתך.”

אמר, “אז תגיד שלום ללילי.”

אמרתי לו, “יותר טוב אני אצא לבדי ואביא לכם.” וככה הייתי עושה. הייתי גונב ומביא להם. כשלא היה להם מקום, באו אצלי, אכלו ושתו, והעניין ככה ימשיך. הם גרו אצלי איזה חודש, ואחר־כך עוד חודש. בזמן שהיה לי כסף הייתי גם נותן להם מאה, מאתיים לירות.

אבל מרדכי פחד, יעני, שאם רק אני נותן להם כסף, יבוא יום לילי תגרש אותו. תגיד, “מי צריך אותך?” אז שוב התחיל לדבר שאני אקח אותו לעבודה ואחר־כך, בשביל שהראש של לילי לא יהיה יותר מדי גבוה, שלח אותה לעבוד בבית־בושת, שתשכב עם כל מסריח. לקח אותה לעיר העתיקה, לבאר־שבע.

לא הסכמתי. למה? לכל אחד מחלה משלו, ולילי זה מחלה שלי. אז הסכים שתעבוד רק בבארים. אבל היה מפריע לה. היה מפחד שלא יתאהבו בה. בבית־בושת, יעני, המסריחים לא מתאהבים. אבל בבארים, יש אנשים אלגנטיים. אז הטיפש הזה, גם הוא התחיל לבוא לבאר, ולשבת על־ידה כל הזמן, עם הפנים העצובים שלו. אף קליינט לא ניגש אליה, כשראה אותו.

בעל־הבית של הבאר אמר, “או לילי לבד, או שתיכם תלכו מכאן.”

אמרתי לו, “אם אתה רוצה שהיא תביא לך כסף, איך את יושב על־ידה ומפריע לה בעבודה, איך? איך קורה דבר כזה?”

“מה יש?” המטומטם שואל.

“היא צריכה להיות יושבת לבד. מי יבוא אליה אם פרצוף כמוך יושב על־ידה כל הזמן?”

ולמה הוא יושב על ידה? הוא רוצה לבחור לה קליינטים. בשביל זה. רוצה לבחור רק בן־אדם זקן ועייף. מפחד שייקחו אותה ממנו. הוא מפחד עליה נורא. הוא צודק. אם תלך ממנו, מי ייתן לו לאכול? אף אחד לא ייתן לו. ואיפה ימצא אחרת, כמו לילי? עכשיו מסעדה כבר אין לו, וחובות יש לו. תמיד מחפשים אותו, והוא רגיל לשתות, לעשן, ולישון. זה מה שהוא רגיל, כוס אוחתו, והכסף ביד. אז מי יביא לו דבר כזה?

אמרתי לו, “או ככה, או ככה. אם אתה רוצה שהיא תהיה רק בשבילך, אז תושיב אותה בבית, ואתה תלך לעבוד, כמו כולם. לא לכייס, זה אתה לא יודע. אבל לעבוד עם פטיש ומסמרים, ברכבת, על הבניין. ואם אתה לא רוצה לעבוד, ואתה רוצה שהיא כן תעבוד, אז היא מוכרחה ללכת עם מי שהיא רוצה.”

המטומטם, אמר, “לא.”

לילי, יש לה שכל. אמרה נצא לכייס שלושתנו. יעני, עם גברת יהיה יותר קל לכייס. וזה נכון. וככה זה עכשיו. אז הנה, תראה מה יכולה מרוקאית לעשות לבן־אדם.

בסוף שיחתי עם שעשוע, הצלחתי להסב את השיחה לעניין פליכס, ואף לשכנע אותו, כי פליכס שונה מאחרים, וכי עליו לפגשו ולהכירו. הוכחה לכך קיבלתי במהרה.

לילי התחילה לצאת עם שתיהם לכייס (סיפרה טובה). התחילה ללמוד את המקצוע. נגיד יש איזה זקן, היא הולכת ומתחרקשת עליו, נוגעת בו. הזקן לא יודע מה הולך, נעשה לו אור בעיניים, והפנים שלו נעשים אדומים. בדיוק בא שעשוע ולוקח לו את הארנק ושלום על ישראל, הולכים.

במוצאי שבת יצאתי עם פליכס לגני התערוכה. רצינו לדבר. כי הוא הפסיק לעבוד. הוא התוכח עם בעל־הבית. עזב את העבודה. הלכנו ודיברנו מה יהיה, אם אין לו עבודה קבועה. ובלי זה הוא לא רוצה לבוא אלי הביתה, להכיר את דוד ודודה שלי.

והנה בדיוק אני רואה את לילי, מרדכי, שעשוע ופלורנס. כולם. רגע לא ידעתי מה לעשות. אז חשבתי, טוב, שיעשו הכרה. ניגשנו אליהם, אמרתי לפליכס, “אלה ההורים שלי.” ולהם אמרתי, “זה פליכס, תכירו”. אז הכירו. אחר־כך שעשוע הזמיו אותנו. ישבנו כלנו בבית־קפה.

שעשוע אמר, “מת אללה”. כלומר אין עבודה. פליכס לא כל כך הבין, אז שאל אותי בשקט, באוזן, “מה הוא אומר מת אללה, אין עבודה. למה הוא מתכון, מה הוא פה בלש, שומר?”

אמרתי לפליכס, “אני לא יודעת למה הוא התכון.”

אבל ידעתי שהוא מתכון שביריד אין עבודה. יש דוקא דוחק, הרבה. אבל כל אחד רץ, לקארוסלה, לגלגל, השד יודע מה. כולם מתרוצצים, וזה מקשה על הכייס.

בבית־הקפה שאל שעשוע את פליכס, “איפה אתה גר?”

פליכס אמר, “אני גר בהרצליה.”

זה כל מה שהיה בשיחה שלהם. נורא שמחתי, שלא אמר שעשוע משהו נגד המרוקאים. אחר־כך שתינו קפה יחד, ואחר־כך הלכנו. אבל לפני זה שעשוע אמר לפליכס, “אני מזמין אותך ביום רביעי.”

כשהלכנו מהם שוב דיברנו. פליכס קודם הלך לבית המטבחיים, חשב הוא יקבל שמה עבודה בקצבות. הסכימו לקחת אותו לעבודה, אמרו לו שהעבודה מתחילה מארבע בבוקר. אבל פליכס לא יכול לקום לעבוד בארבע בבוקר, כי זה בתל מונד, ואין לו תחבורה לשמה.

הוא מת ללמוד נהגות. כי יש הרבה עבודה על משאיות. אבל עכשיו אין לו כסף. אז הוא מחפש עבודה להרויח כסף בשביל שיהיה לו ללמוד נהגות.

אמרתי לו, “בצורה כזאת אי אפשר. אם נתחתן, אני אעבוד, ואתה תסתובב.”

אמר, “את רואה בעצמך שאני הולך ומחפש.”

ודיברנו על ריב שהיה לנו. קבענו פגישה בתל אביב, בתחנה המרכזית. אני באה, מחכה, מחכה. ראיתי שהוא לא בא, הלכתי הביתה. אמרתי, הוא סידר אותי אני אסדר אותו. אמרתי מה אני אדאג, אשב ואספור את השעות מתי יבוא ? אמרתי אני אלך ואבלה בינתיים עם מישהו אחר, ונראה מה יהיה הלאה. אז קבעתי עם הבחור הזה סאמו. הלכנו לדיסקוטק. הוא עוד לא התחתן, והולך לו עם בחורות.

אחר־כך הייתי אצל יחיאל, לעשות הלואה של שלוש־מאות לירות. אני רוצה לקנות פאה. באתי אליו, “שלום,” אומר לי, “הווווו תמי, מה שלומך, ומה נשמע?” יחיאל היה השבוע בעזה והביא לי מתנה, שרשרות כאלה עם צדפים. הוא נורא אוהב אותי. אז אמרתי לו, “תראה יחיאל, יש לי בקשה אליך, אם אתה יכול להלוות לי שלוש מאות לירות?”

אוצר, “בשביל מה?”

“בשביל משהו דחוף.”

“מתי תחזירי לי את זה?”

“כל חודש אתן לך חמישים.”

“למתי את צריכה?”

“למחר.”

אמר, טוב תבואי מחר בצהריים אני אתן לך."

אחר־כך בא פליכס, אמר שחשב שאני אבוא אליו, לתחנה המרכזית בהרצליה.

הוא חיכה לי. אני אמרתי שקבענו בתל אביב, הוא אמר שקבענו בהרצליה. על זה הלך ריב. בסוף התפייסנו, והוא הביא אותי מגני התערוכה עד הבית שלי בשכונה.

כשנכנסתי אומר לי שעשוע, “באמת יש לך בחור נחמד.” ולילי גם היא אומרת לי, “יש לך באמת בחור נורא יפה, תיזהרי שאני לא אשים עליו עין. אני אקח לך אותו איזה יום.”

אז אמרתי לה, “תשמעי לילי, אם את תשימי עליו עין, אני אוציא לך את שתי העיניים. וחוץ מזה אני לא אמא שלי. אמא שלי היא פרייערית, היא שותקת לך על שעשוע. אני לא שותקת לך.”

היא נעלבה ואמרה, “לא אני סתם צוחקת איתך. אל תיקחי ללב.”

אמרתי, “בכל צחוק יש רצינות ובכל שקר קצת אמת. ואותו דבר זה עליך.”

נעשה שקט, ודיברנו על משהו אחר.

אחר־כך שואלת לילי, “הוא לא אמר עלי שום דבר, פליכס שלך?”

אמרתי, “מה הוא יכול להגיד עליך?”

רצתה לשמוע שהיא יפה, שהיא פצצה. תמיד שואלת מה אמרו עליה. פעם הסתכלנו על תמונות של מלכת היופי, אז בעלה שואל, “למה את לא הולכת להיבחר מלכת יופי, אולי יבחרו אותך?”

פליכס בא ביום רביעי לפגישה עם שעשוע, ואחר כך בא עוד הרבה פעמים.

עכשיו כבר אין לשעשוע טענות. הוא יושב איתו, אוכל איתו. עכשיו שעשוע חושב רק על לילי.

פליכס יודע עכשיו הכל על שעשוע. גם ראה את לילי. אני סיפרתי לו על שעשוע, על לילי. למה שהאחרים יגידו לו? יותר טוב להגיד לו את האמת.

ידע מההתחלה, כן – כן, לא – לא.

פליכס אמר, “מה אכפת לי מההורים שלך? אם את בסדר, זה מספיק בשבילי. אני לא מתחתן איתם.”

הוא בסדר עם פלורנס. היא מדברת איתו, צוחקת איתו.

אבל פלורנס רוצה שאתחתן וגם לא רוצה. אומרת, “מצד אחד את אוהבת אותו, והוא בחור טוב. מצד שני אין לו עבודה. ואם אין לו עבודה מה יהיה אחר־כך? תצטרכי כל החיים לעבוד.”

 

פרק עשרים: נפילה    🔗

אני בהתחלה חשבתי (סיפרה טובה), שיש לי דלקת. בחורה אחת גם־כן היה לה אותו דבר כמוני, והיא אמרה לי, “זה דלקת בשתן”. הייתה נורא סובלת מזה. היה לה מוגלה בכל הגוף, וזה עבר לה.

אמרתי לפלורנס, “אמא, את יודעת הבטן שלי נורא כואבת. יש לי דקירות, נורא שורף לי.” אמא שלי הלכה לבית מרקחת, נתנו לה שמה משחה ותרופה, מים אדומים, בשביל לשטוף. אמרו, “תשים את זה, זה לא ישרוף לה, אבל אנחנו נותנים את המים האדומים והמשחה בתנאי שתלך מהר לרופא.” אבל המים האדומים לא עזר.

אני לא מכירה רופאים אני. אז בדיוק אני הולכת ליחיאל, לקחת ממנו את הסל. פעם בשבוע היה לוקח בחורה שתשטוף לו את הבית, היה נותן לה חמש־עשרה לירות. הבחורה הזאת התחתנה, אז אני התחלתי לשטוף לו את הבית, כל יום שישי. וגם עשיתי לו קניות, ושכחתי אצלו סל שלי.

אמרתי שאני צריכה רופא. אז הראה לי את הספר שלו. יש לו ספר אחד של קופת־חולים כזאת. יש שמה שמות של רופאי מין, גרידות, דלקות והכל. ויחיאל סיפר, הייתה אחת שהכיר, גם היא חשבה דלקת, ובאמת היא הייתה בהריון.

נבהלתי נורא. מה פתאם הריון? יחיאל הרגיע אותי. אומר, “את רואה תמי, אני השכבתי אותה יומיים פה, היא עשתה בית־הבראה אצלי, והרגישה טוב והכל.” אמר שגם אני צריכה לעשות ככה.

הוא לקח אותי אל ד"ר מילך. רופא כזה נורא מבוגר. אולי שבעים, שמונים. הרופא בהתחלה רק דיבר. לפני שבדק שאל שאלות. רצה לדעת למה זה קרה, איך זה קרה, איפה זה קרה, כאילו זה מה שעושה הריון אחד כזה והריון אחד כזה. כל הזמן שאל איפה זה קרה? אמרתי לו, “חסר גנים? בחיק הטבע זה קרה.” שלא יחשוב מי יודע מה עשינו.

אבל זה לא היה מספיק בשבילו. “לא נזהרים”?" הוא שואל ורושם. כל מה שאני אומרת, תיכף רושם.

“נזהרים,” אמרתי לו.

“אז מה קרה?”

“קרה.”

“מי אצלכם נזהר?”

אפשר למות. כאילו זה קובע אם זה ילד או ילדה בבטן, או שד, או תאומים.

לא רציתי להגיד. אבל הוא שאל ושאל. שיגע אותי.

“הוא נזהר.”

“איך הוא נזהר?”

“הוא לא גומר מבפנים.”

רשם, רשם, והתחיל לשאול אותי מתי קיבלתי בפעם האחרונה, מתי אני מקבלת בדרך כלל, אם זה בא תמיד בזמן, ואיך. בסוף נתן לי מנוחה ואמר, “טוב, תשכבי, אני אבדוק אותך.” אז ראה שיחיאל עוד עומד לו בחדר. אמר לו לצאת. יחיאל יצא, חיכה במסדרון.

הרופא בדק, ואחרי זה אומר, “אני לא יכול להגיד לך שאת לא בהריון, ולא שאת בהריון.” ישב ליד השולחן שלו, רשם על פתקה, נתן לי, ואומר, “זה עשרים כדורים. תגמרי אותם, כל יום ארבעה. אם זה בא לך – בסדר, אז אל תבואי אלי ביום ראשון. ואם לא בא – תבואי ואני אעשה לך בדיקת שתן ונדע אם את באמת בהריון.”

יחיאל נכנס ושילם לרופא עשרים לירות. משם הלכנו לבית מרקחת, בשביל הכדורים, ויחיאל שילם חמש. אחרי זה חזרנו ליחיאל, והוא אמר, “תראי תמי, את עוד חייבת לי מאה־חמישים של הפאה, עשרים וחמש של הרופא והכדורים. איך תחזירי?”

רצה שאתן לו שינשק לי בחזה. עשר לירות בעד כל אחד. אבל אמרתי, “אני אעבוד אצלך בבית, כל יום שלישי וכל יום שישי, אחרי הצהריים, עד שאגמור את החוב.”

שתיתי את כל הכדורים, ארבעה ביום, ושום דבר.

התחלתי לפחד.

הלכתי לחברה שלי, נשואה. סיפרתי לה ולבעלה. אז הוא אמר לי, “גם אשתי היה קורה לך ככה. תמיד הייתי עולה לה על הגב, וזה היה עוזר לה.” הבטתי עליו, שוקל שמונים־וחמישה קילו. חשבתי אולי יותר טוב בלי רופא. אמרתי לו, “אם אתה חושב ככה, יאללה, בוא תעלה.”

עלה, מסכן. איזה כובד. עם הרגליים עמד עלי. אמרתי בלב שלי, בטח אין דבר כזה שלא ייפול.

באתי הביתה, שום דבר.

אז חברה שלי שוש אמרה שהיא יודעת מה לעשות. היו לה כמה מקרים כאלה והיא הלכה אל אשה אחת שלוקחת כסף, וממנה היא למדה. היא הרתיחה לי יין ושמן־קיק.

אמרה, “אני מבטיחה שזה יעזור לך, כי גם לי זה עזר פעם.”

שתיתי, חשבתי שאני מתה. אף פעם לא היה לי טעם כזה בפה. הקאתי. חשבתי, אני מקיאה את הדם שלי.

שום דבר.

אז שוֹש אמרה לי, “לפעמים זה נתפס.”

שוב הפעם שתיתי יין ושמן קיק רותחים, והייתי מתה מרוב להקיא. אבל שום דבר.

סיפרתי לפלורנס. אמרה לי, “תעשי אמבטייה, אני חושבת שזה יעזור.” סגרה את כל החלונות והדלתות, מילאה אמבטייה עם מים נורא חמים, שפכה לתוכו יין ואָמה. נכנסתי לתוך המים האדומים עם קצף לבן. בקושי לא נשרפתי. היה נורא מחניק, ופלורנס הוסיפה כל פעם מים חמים. אמרה לי לשבת איזה שעתיים, כל הזמן אומרת שאם שעשוע ידע הוא ירצח את שתינו, אותה ואחר כך אותי. דיברה כל הזמן והוסיפה מים חמים, אבל כבר התחלתי לא לשמוע. אני חושבת שהייתי באמבטייה איזה חצי שעה, עד שהתעלפתי. פלורנס צעקה, שפכה מים קרים, ושום דבר לא עזר. רק אחרי זמן התעוררתי.

סיפרתי את זה לפליכס, ישבנו בגן בהרצליה. אמרתי לו, “תראה פליכס, קרה פה איזה מקרה. אני חושבת שאני בהריון.”

אומר לי, “טובה, אני אתן לך כסף, תלכי לרופא, תראי מה שהוא יגיד לך.”

“הייתי אצל הרופא. שתיתי את כל הכדורים. שום דבר.”

“מה הרופא אמר?”

“לבוא לעשות בדיקת שתן ואז ידע אם אני בהריון באמת באמת.”

“ומה יהיה אם יגיד שאת בהריון באמת?”

אמרת לפליכס, “אני מפחדת לעשות הפלה.”

אז עושה לי, “טוב, אם את חושבת שאת מפחדת לעשות, אז תשאירי אותו.”

אמרתי לו, “מה תשאירי אותו? אתה מדבר כמו ילד, תשאירי אותו.”

אמר, “תשאירי אותו ונתחתן.”

“מה אני אתחתן, עם מה אני אתחתן? לא בית, לא זה, לא כלום, אתה אין לך עבודה קבועה. אחרי החתונה ואחרי הלידה אני אצטרך לעבוד. אז מה יהיה?”

אומר לי, “תראי, מה אני אגיד לך? אין לי עבודה קבועה, זה נכון. ואם נתחתן אז אני לא יודע מה יהיה.”

אז אני כבר שמעתי כאילו הוא רוצה להשמיע אותי מלים. אמרתי לו, “טוב, מה אני אעשה עכשיו?”

אומר לי, “תעשי מה שאת רוצה.”

אמרתי, “מה זאת אומרת, ‘תעשי מה שאת רוצה.’ מה, מצאת אותי ברחוב שאתה עושה לי ‘תעשי מה שאת רוצה?’ אם אתה חושב להגיד לי ‘תעשי מה שאת רוצה,’ אז אני יודעת מה שאני רוצה לעשות.”

אומר לי, “אני יודע מה שאת רוצה לעשות, את חושבת לגמור.”

“בדיוק.”

“תדעי לך, שלגמור איתי בשקט – לא תגמרי. מפני שאני לא אתן לך ללכת ככה. ושנית כל, את תפוסה. את לא יכולה לעשות שום דבר.”

אמרתי לו, “אל תחשוב אם אני נמצאת במצב כזה אז די. אתה, רק אתה, ולא אמצא אחר.”

“איך תמצאי, אחרי שעשית הפלה ממני?”

“תראה, אני יכולה לסדר את עצמי. אני עובדת. לא כמוך. יש לי כסף. יש לי הכל. ואני יכולה לעשות הפלה בלי שאף אחד ידע. אף אחד לא צריך לדעת מה היה לי. אני אעשה הפלה, אקח את הרגליים ואעוף מהעיר. אם לא הצבא, אם הצבא לא יקבל אותי, אני אחפש את העתיד שלי בקיבוץ, וגמרנו.”

אומר לי, “את באמת חושבת לעשות ככה?”

“כן.”

“טוב, אני רוצה לראות.”

“טוב, אם אתה באמת רוצה, אני אוכיח לך.”

שתק. בסוף עושה לי, “די, טובה, תפסיקי להיות ילדה. אל תתוכחי איתי, כי זה יביא לזה שניפרד.”

אמרתי, “לזה אני מחכה.”

' למה?"

“אתה לא עובד.”

“אני כן עובד.”

“מה אתה עובד? פעם כן, פעם לא.”

“עכשיו אני כן עובד.”

“במה? סבלות בהובלות של בירה, כל מיני שתייה? זה לא עתיד. היום קיץ, שותים. מחר חורף, מה יהיה?”

אומר, “אני יודע שאם אני נשוי פלוס ילד, מתחת לאדמה אני מוכרח לעבוד ולהביא כסף.”

“אבל אני לא מוכנה לעבוד אחרי הלידה מהבוקר עד הערב. אני מוכנה לעבוד, אם אתה תעבוד, להסתדר יפה, אחר כך ללדת ילדים, להתקדם בחיים, לא ללכת אחורה. אני לא רוצה ילד לפני החתונה.”

“גם אני לא.”

“אם לא יהיה ילד, לא תעבוד.”

“תעשי הפלה, ואחר כך אני אתחיל לעבוד, ואביא כסף, מתחת האדמה.”

“מאמינה לך.”

אומר, “טוב, אני אלך הביתה, ואני אבוא אליך בשבת, בשמונה וחצי, לשמוע מה אמר הרופא. אול את לא בהריון?”

גמרנו את הפגישה בגן לא יפה. הוא נראה לי מפחד. פוחד שאני אדפוק אותו. זאת אומרת שאני אלך לסעד, למשטרה, כמו בתיה, עם ההורים, אעשה לו טריקים. ואני לא חושבת על זה בכלל. חושבת לעשות הפלה, גמור ממנו.

אין לי מזל, אין לי מזל עם בחורים, אין לי מזל עם אף אחד.

חזרתי מהרצליה הביתה, אז גם בבית שחור. בשביל מה לי? אני אומרת. איזה בית יש לי? פלורנס מפחדת כל הזמן משעשוע. שעשוע עסוק כל הזמן עם לילי הזונה שלו. אחי ראובן, זה בן־אדם אבוד. מעשן כיף, נראה כמו איזה שיכור, לא עובד לא שום דבר, כל היום, “טובה, תביאי לי חמישייה,” או, “טובה תביאי לי עשירייה.”

ואני צריכה לתת לאמא שלו כל רגע, בשביל ביצים, בשביל בצל, בשביל משחת־שיניים. בעלה אין לו כסף. אומר לה, “תקחי מטובה עשרים לירות, היא תעשה לכם יום שבת.” אני נותנת. בדיוק בא בעל־הבית ורוצה שכר־דירה.

מה אני פה, עזרה סוציאלית? אין לי כוח.

וראובן, יש לו היום משפט. גנב מכונית. היה בחדר־מעצר ואני הוצאתי אותו בערבות. וחוץ מהמשפט הזה יש לו עוד אחד. נתפס במכונית שגנב מדיסקוטק.

תפסו אותו על חם.

בשביל מה אני?

למה לא מקבלים אותי בצבא?

הרגעתי את טובה ככל שיכלתי. ביקשתיה להיבדק אצל הרופא, כדי להיוכח אם היא בהריון. בינתיים תמתין. אולי אצליח לסדר לה הלואה לצורך הפלה, במקרה ותידרש. בטרם תפנה ליחיאל לעזרה, שתחזור ותבוא אלי.

ועוד, אמרתי לה. בעצמי אלך ללשכת הגיוס, אברר ואנסה בכל כוח־השפעתי, שידונו באהדה בבקשתה להתגייס לצה"ל.

ידעתי, הסיכויים להלואה אפסיים. בגלל הקואליציה עם המפלגות הדתיות אסורה הפלה בישראל, אלא רק בסכנת נפשות. איסור זה חל במיוחד על מוסדות ממשלתיים וציבוריים. כעובד סעד אסור היה לי לעודדה, אפילו ברמז, לפיתרון של הפסקת הריון. וודאי שלא לסייע לה בהלואה. תהיה זו שטות מצידי לצפות לעזרה מהממונים עלי, אפילו עמד בראש הלשכה אדם נוח מארנון.

בכל זאת חשבתי, אולי העזרת ידידים במשרד, בתואנה לטיפול רפואי מותר ומוכר, אצליח למצוא סידור כספי, שיחלץ את טובה מחסדיו של יחיאל. ומכל מקום, בפנייתי ללשכת הגיוס לא יהיה משום הפרת־חוק.

טובה הודתה לי בעיניים דומעות.

בלשכת הגיוס שאלתי מדוע נדחתה בקשתה של טובה להתגייס. מהיותי סבור, כי הסיבה הייתה חוסר השכלה תיכונית, הכינותי לי טיעון העשוי לשכנע, כי טובה היא נערה יחידה במינה וזכאית ליחס מיוחד, אם יש צורך בכך. היא לא תכזיב אמון שיינתן בה.

אולם, הטיפול בבקשתה אף לא הגיע לשלב מתקדם, כמו עיון בהשכלתה ובסגולותיה האישיות. פקיד הלשכה סיפר לי, כי בקשתה נדחתה על הסף, הואיל ואמא שלה, הגב' פלורנס מלכה, פנתה ללשכת הגיוס וטענה, כי טובה מבקשת להתגייס בניגוד לרצונה. פלורנס גם הציגה לעיני הפקיד תעודת־גיטין מהרבנות ברחובות, כהוכחה להיותה גרושה. פלורנס בכתה ואמרה, כי טובה מסייעת לה לכלכל את שלושת אחיה הקטנים. אם תגויס לצבא, יישבר מטה לחמה של משפחה חסרת אב.

נכמרו רחמי הפקיד על האם הגרושה והבוכייה, והואיל וגם היה מצווה לנהוג כך לפי ההנחיות, דחה את בקשת טובה.

בשובי למשרד עיינתי בתיקים קודמים, ומצאתי כי פלורנס הציגה את תעודת־הגיטין שלה מרחובות פעמים אחדות לאחר נישואיה השניים לשעשוע. כך עשתה כדי להוציא את טובה מחברת הנוער בקיבוץ עין־רם, ובזכותה גם קיבלה מענק מיוחד של מאתיים־וחמישים לירות בקיץ החולף.

כדי להוציא לאור את ההונאה של פלורנס וכדי לפתוח תיק חדש לטובה בלשכת הגיוס, לפי פניית לשכת הסעד, מן ההכרח לקבל תחילה את אישורו של ארנון. לכך לא היה כל סיכוי.

סיפרתי לטובה על שיחתי עם פקיד לשכת הגיוס. היא לא הופתעה כלל. כך שיערה לעצמה מלכתחילה. פניה היו נפולים, עיניה שקועות ועטורות טבעות כחולות. כהרגלה תמיד קיבלה את הגזירה הרעה כמובנת מאליה. כמו נכתב בשמים מבראשית, כי לה אסור לחבוש כומתה אדומה.

שעשוע לא בבית (סיפרה טובה). עזב עם לילי ומרדכי. הלכו, שכרו בשכונה שלנו דירה, שלושה חדרים. לקחו את זה לחצי שנה, בשביל מאתיים לירות כל חודש.

לילי התחילה לעבוד בבית־בושת, אצל בחורה אחת ביפו. אז ברגע שהיא חוזרת לדירה, יש לה עבודה גם בבית. אצלנו בבית לא יכלה לעבוד. למה כל אחד מסתכל, כל אחד רואה. שמה זה דירה סגורה, רחוק, והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ואף אחד לא יודע כלום.

לפני שהלך איתם, אמר לנו שעשוע, לילדים, “אני לא רוצה שאף אחד יבוא. אולי לילי תרצה לעבוד בבית החדש, פתאם אתם תיכנסו, אז מה יהיה? זה לא עסק. אז תזכרו.”

לפעמים הוא בא הביתה, מחליף בגדים, לוקח בגדים, והולך. כסף בשביל לאכול הוא שולח. לפעמים הוא שוכח. למשל השבת הזה לא נתן. אז ביום שישי הלכנו אליו, אני ואחי ראובן. הלכנו לקחת כסף, בשביל לעשות שבת.

אנחנו נכנסים, אומרים שלום. זה היה שוכב על הרצפה כמו איזה קינג. היה יום חם. לילי ניקתה את הבית, שטפה את הרצפות, והוא התקלח, לבש לו תחתונים ונשכב על הרצפה, שיהיה לו קריר.

נכנסנו. אחי, ראובן, עושה לו, “נו, מה נשמע?”

אומר לו, “יופי.”

ראובן אומר לו, “בוא הנה, מה בקשר לשבת?”

אומר שעשוע, “אינעל רבּק ורבּ שבת, קח את אחותך והסתלק אחת־שתים אבל.”

אז אני אמרתי לראובן, “בוא ניקח את הרגליים ונלך.”

הלכתי, הלויתי משכנה אחת עשרים לירות ועשינו שבת. אני חייבת עכשיו המון כסף. ליחיאל אני חייבת מאה־וחמישים בעד הפאה, את היתר החזרתי. ועוד ארבעים וחמש, בעד הביקור, הכדורים והבדיקה. הפאה הייתה הצלחה גדולה, אבל אני לא לובשת אותה כבר. נמאסה. את המאה הראשונים בשביל להחזיר ליחיאל לקחתי מיוּסוּף, המלוה בריבית. פלורנס דיברה איתו, אמרה לו, “בחייך תלוה לה מאה לירות.”

יוּסוּף מלוה עשר על מאה. כל חודש משלמים עשר ריבית, לא אכפת כמה זמן, עד שמחזירים את כל המאה. כזה קמצן, בחיי אלוהים. היינו אומרים, “זה מפחד לחרבן, שלא יהיה רעב.”

אז בשבת פליכס לא בא. אמר שיבוא ולא בא. אני חושבת שבא ביום שישי לפני זה ולא מצא אותי בבית. חשב שהלכתי עם מישהו אחר, לבלות. אמר, בגלל זה אני אדפוק אותה ולא אבוא בשבת. אני בטוחה שככה חשב, אני מכירה את הראש שלו.

אבל הייתה לי הרגשה שיבוא. שאין כוח בעולם שלא יבוא.

באמת, אתמול בא. בא בשעה שש. אמא שלי אמרה לו, “תחכה פה, טובה צריכה להגיע כל רגע.” כשבאתי מצאתי אותו יושב.

אני עושה לו, “שלום.”

“שלום.”

שתקנו.

אז אומר, “איפה היית ביום שבת בערב?”

אמרתי, “איפה הייתי? בבית.”

“מה עשית?”

“מה אני יכולה לעשות? עשיתי נשף בשביל זה שלא באת.”

אמר, “רציתי לבוא, אבל לא היה לי כסף. וחשבתי, אם אני אבוא, הילדים דני ודודיק יגידו לי ‘תן לי חצי לירה’ ולא יהיה לי. אז איך אני אבוא? חשבתי יותר טוב שאני אשב בבית. היום עבדתי – והנה אני באתי.”

אמרתי, “יפה מאד מצידך שבאת.”

“את יכולה לדבר אלי יפה.”

“במה עבדת?”

“עשיתי ניקיון בגן בהרצליה.”

“מה פתאם?”

“בסבלות בירה נפצעתי.”

חשבתי לי, הוא לא עובד, אלוהים ייקח אותו. כל פעם הוא ממציא לי סיפור אחר. כל יום סיפור אחר. “עבדתי פה נפצעתי ברגל, עבדתי שם נפצעתי ביד.”

סיפורי הופמן יש לו.

אמרתי לו, “בוא הנה, הסיפורים שלך לא משחקים אצלי תפקיד. לך ספר אותם למישיהי אחרת. מה זאת אומרת עבדת בגן בניקיון?”

“אין עבודה אחרת.”

“מה זאת אומרת אין עבודה, בן־אדם שרוצה לעבוד, אין דבר כזה אין עבודה, אין כוח בעולם. אבל בן־אדם שאין לו חשק לעבוד, אז עשרים אלף סיבות יש לו.”

שתק.

אחר־כך שאל, “מה עשית?”

אמרתי. “כלום. הייתי צריכה ללכת לרופא לעשות בדיקת שתן, ולא הלכתי.”

שאל, “למה, למה לא הלכת?”

אמרתי, “לא התחשק לי.”

מה זה עניין שלו?

אחר־כך הלכנו למסעדה, לאכול. לפליכס היה כסף מהעבודה בגן. אכלנו. יותר לא דיברנו על זה. אחר־כך חזרנו הביתה, נפרדנו, והוא נסע להרצליה.

חצי שעה אחרי שפליכס הלך, בערך בשתים־עשרה בלילה, בא שעשוע. בא לישון, וזה היה המזל הרע שלו. הוא חייב ליוסוף מאתיים־חמישים לירות, וזה יוסוף בא כל פעם לצעוק “איפה אבא שלך?” אבל לא מוצא אותו, למה ששעשוע הלך לגור עם לילי ומרדכי בדירה שלושה חדרים.

עכשיו בא לישון לילה אחד אצלנו בבית, בדיוק תפס אותו יוסוף בבוקר, אמר לו, “תשמע שעשוע, אתה מעייף אותי.”

מה קרה? קודם קנה שעשוע טנדר אילין באלף לירות. אבל המנוע לא היה טוב, המנוע יצא חנטריש. רצה למכור את המכונה לזכי, וזכי קנה אותה, אבל תיכף ומיד החזיר. למה שהוא נמוך והמכונה גבוהה. אמר, מה מכרת לי? שעשוע לא יכל להיפטר מהטנדר אילין, נתן אותו למוסך בעזה, שיתקנו את המנוע. עכשיו אין לו כסף בשביל להוציא את המכונה מהמוסך. ומיוסוף כבר לקח הלואה, בשביל לקנות את המכונה.

אז הבוקר, כשתפס אותו יוסוף, אמר לו שעשוע, “תחכה, אני בסוף החודש אשלם לך הכל.”

אומר יוסוף, “תמיד אתה אומר בראש החודש, באמצע החודש, בסוף החודש. אני בא, אתה תמיד איננו.”

“עכשיו באת בדיוק בזמן הנכון. אני תפרן ואין לי גרוש עכשיו.”

“לא מעניין אותי.”

“תשמע יוסוף, יש לי הצעה בשבילך. אתה תיתן לי הלואה עוד מאתיים־חמישים, שיהיה לנו מספר עגול, חמש־מאות. וככה בשבוע הבא אני מחזיר לך הכל.”

“קודם תיתן לי את מה שכבר מגיע לי.”

“מה אכפת לך, חמש־מאות זה מספר עגול, יפה, וככה אתה מקבל את הכל במכה אחת, אם המכונה תהיה בסדר.”

“איזה מכונה?”

“המכונה שבתיקון, בעזה.”

“אם היא בתיקון בעזה, איך יהיה לך בשבוע הבא להחזיר במכה אחת חמש־מאות?”

אז אומר שעשוע, “ואם אני לא אוציא את המכונה מהתיקון, איך יהיה לי כסף להחזיר לך את המאתיים־וחמישים? אם תיתן לי עוד מאתיים־חמישים, בשביל להוציא את המכונה, אז יש לי כסף בשביל להחזיר לך הכל.”

“איך?”

“יש לי קונה, ואני מוכר את המכונה ברווח.”

לא להאמין. יוסוף נתן לתפרן הזה עוד מאתיים־חמישים. שעשוע חטף את הכסף ורץ אל לילי מבסוט וצוחק, אפשר לחשוב מי יודע מה.

רגע אחרי זה בא זכי. עכשיו הוא מוכן לצאת עם שעשוע, כי פלורנס הלכה אליו ובכתה. אמרה לו, כולנו נמות עם לא יצא עם שעשוע. בהתחלה זכי לא רצה לשמוע, למה שעשוע סוחב איתו גם את מרדכי, וזכי אומר שהוא מוכן לדפוק את לילי, אבל לא שמרדכי ידפוק אותו. פלורנס בכתה, התחננה. והוא בא. אבל כשזכי בא אז שעשוע בדיוק כבר רץ ללילי. לדירה.

פלורנס ביקשה מזכי שילך לשם, בשביל להשפיע על שעשוע לצאת איתו שוב לעבודה. זכי, יש לו לב זהב, עשה מה שביקשה פלורנס. הלך. אבל שעשוע לא רצה לשמוע ממנו שום דבר.

יש לו בראש רק את לילי.

 

פרק עשרים ואחד: חיפוש    🔗

אתמול היה יום שלישי (סיפרה טובה), בשעה חמש־וחצי הייתי צריכה ללכת לרופא. בשלוש באתי הביתה מהעבודה, להתרחץ ולהתלבש, אני רואה את שעשוע יושב. ראה אותי, עושה לי, “אהלן טובה, מה נשמע?”

אני כבר תיארתי לעצמי, הוא מחייך לי ושואל שאלות כאלה, סימן שהוא צריך כסף.

אומר לי, “בואי רגע, רוצה לדבר איתך.”

אמרתי לו, “אין לך מה לדבר איתי, אין לי כסף בשבילך.”

אומר, “זה בקשר למשהו דחוף.”

“אין לי כסף.”

אז התחיל לקלל, “אִין על אללה שלך, בואי רק לרגע. רוצה להגיד לך משהו.”

פלורנס באה לעזור לו, גם אומרת לי, “בואי רק רגע, את מה יש לך?”

באתי, אמרתי לו, “מה אתה רוצה?”

אמר, “אני חייב חובות למורדי, ואני רוצה לגמור משתיהם, ממנו ומלילי. עכשיו, אני הלויתי מלילי אשתו מאתיים לירות, ואני רוצה להחזיר לה את זה שלא יהיה שום קשר בינינו. אני רוצה לחזור הביתה, להיות בן־אדם, להתחיל לעבוד בשביל הבית והמשפחה, כמו כולם, ודי, גמרנו עם מורדי והבת־זונה הזאת לילי.”

אמרתי, “אתה, אותו יום שישי, באתי אליך כמו כלבה, אמרתי לך, ‘מה העניינים בקשר לשבת?’, ואתה אומר, ‘תיקחו את הרגליים שלכם וששתיכם תסתלקו מכאן, את ואחיך, אין שבת, אין כסף ואין שום דבר’. סילקת אותנו. עכשיו שאתה צריך כסף אתה בא אלי. מה לי ולמורדי שאני אתן לו כסף?”

אומר לי, “מה את יש לך, אני אחזיר לך.”

אמרתי לו, “אתה תחזיר לי? תמיד אני נותנת לך ואתה תמיד מחזיר לי כפליים. פעם לקחת ממני מאה לירות, הלכת והוצאת אותם, עכשיו תעשה לי אותו דבר.”

אמר לי, “לא בחיי אלוהים. אני חייב לך את המאה ההם ואני מבטיח להחזיר, וגם הכסף שתיתני לי עכשיו אני מתחייב להחזיר.”

אמרתי, “אבל אין לי כסף.”

פתאם מתערבת פלורנס בינינו ואומרת, “אבל טובה, אמרת שתשלמי היום שכר־דירה לבעל הבית ושתיקחי בשביל זה מהגברת עליזה חמישים, אז יש לך.”

יא אללה, חשבתי, היא סיפרה לו. היא סיפרה לו שיש לי את החמישים שלקחתי על החשבון מהגברת עליזה, ושחשבתי לשמור אולי אצטרך לשלם לרופא שיעשה לי בדיקה, ואז אני לא אתן לבעל־הבית. וגם לא רוצה לקחת עוד בהלואה מיחיאל.

אמרתי, “חמישים זה בשביל בעל־הבית שכר דירה.”

התחיל לצעוק,“תביאי את החמישים של בעל־הבית.”

אמרתי, “כבר נתתי לו אותם.”

“מה? החמישים שהיו לך גם נתת?”

אמרתי לו, “מי ישלם, אתה תשלם לבעל־הבית?”

פלורנס פתאם עושה, “זה לא נכון, לא נתת לבעל־הבית.”

שמע שעשוע, עיניים שלו נעשו אש. עושה לי, “אם את לא מביאה עכשיו כסף, מה שיש פה, הכל הולך קיבּנימַט.” והתחיל ללכת אל דברים בבית.

פלורנס התחילה לרוץ אחריו, לצעוק, לבכות, לקלל. אומרת, “יש לה כסף בבנק, יש לה מאה בבנק.”

שעשוע נעצר. אמר, “יש לך כסף בבנק. תביאי.”

בשכונה יש בנק ויש לי שם איזה מאה לירות. שמרתי ממה שנשאר מהלואות שלקחתי מיחיאל, מהמשכורת של החודש שעבר – אולי אני אצטרך לברוח מהבית, לצבא, או לקיבוץ, אני לא יודעת לאן. וגם את זה סיפרה לו פלורנס, והוא ראה על הפנים שלי שזה נכון. עמדתי במקום שלי, מתה.

אמר, “עכשיו לכי תביאי.”

אמרתי לו, “תסתכל עלי, אני חצי בן־אדם. אני חולה ולא מרגישה טוב, אני צריכה רופא, אתה רואה שאני מרזה מיום ליום, אין אחד שלא אומר לי. אני צריכה זריקות כבד. מחר אני אפול מהרגליים, אתה תטפל בי ?”

עושה, “בטח לא.”

זריקות כבד אמרתי ככה. שמעתי יש דבר כזה, זריקות כבד, כי ככה אומרים לי מי שרואים שאני נורא מרזה. מה אני אגיד לו, שאולי אני בהריון ? היה רוצח אותי על המקום.

אמר, “עכשיו לכי תביאי מהבנק.”

אמרתי לו, “מה שהיה בבנק, כבר מזמן איננו.”

שוב התחיל לגשת אל הרהיטים, אל הרדיו טרנזיסטור שלי, ותפס בשביל לזרוק אותו. פלורנס נורא בוכה ועושה רעש. מה אני אגיד לו, אין לי את הכסף? לא הייתה לי ברירה. רצתי לבנק, הבאתי לו שמונים־וחמש לירות משמה. את הכסף, שם בכיס ואמר, “ועכשיו את החמישים.”

נתתי לו את החמישים שלקחתי מגברת עליזה. אז הוא, הוא נותן לי, כמו עודף, שתיים בודדות. “אמרת אין לך כסף, הנה שתי לירות, שיהיה לך. עכשיו תביאו לי עוד חמישים.”

“מאיפה, מאיפה אתה רוצה שנביא לך?”

אמר, “תביאו, או שלא נשאר מהבית שום דבר.”

פלורנס נורא בוכה, אומרת לי, “יש לי עשרים לירות שאני חסכתי. לכי את, תלוי שלושים, ויחד ניתן לו את זה.”

ראיתי שאין ברירה, אמרתי, “טוב, תביאי את העשרים.” ואני רצתי אל שכן אחד, שכן טוב, והוא נתן לי הלואה שלושים לירות. חזרתי, פלורנס נתנה לו עשרים, ואני עוד שלושים. יחד היו לו מאה־שמונים־וחמש. והוא אמר שלא מספיק, הוא צריך מאתיים־חמישים.

אז קם, אמר לפלורנס לקחת את הרגליים, ללכת אצל יוּסוּף.

“איך יוסוף?” שאלה פלורנס.

למה יוסוף המלוה בריבית בא אל שעשוע כל שבוע, וזה אומר לו, “בשבוע הבא אתן לך, אלוהים יעשה לנו איזה ז’סטה טובה ואני מחזיר לך את כל הכסף.” שעשוע מחכה עד שאלוהים ישלח לו, ובינתיים מהנדס את יוסוף.

פלורנס בכתה, לא עזר לה. הלכו יחד אצל יוסוף. פלורנס נכנסה לבד בפנים, בכתה, אמרה, “זה לא בשביל בעלי, זה בשבילי.” וקיבלה מאה.

ככה היה לשעשוע הכסף שהיה צריך. ואני כבר לא הלכתי לרופא לבדיקה. לא היה לי כסף, לא היה לי חשק ללכת, כבר היה מאוחר והייתי נורא עייפה. אז הלכתי לישון.

שעשוע לקח הכסף, רץ לדירה, איפה שלילי ומרדכי. נשאר לישון אצלהם.

כאשר חזרה טובה למשרדי, לאחר שבוע, עדיין לא הלכה לרופא, ועדיין לא ערכה את הבדיקה. כסף לא היה לה ומעזרתו הכספית של יחיאל ביקשה להימנע. אולם לדאבון ליבי היה עלי לבשר לה, כי מאמצי שלי טרם נשאו פרי, ועדיין איני יכול להבטיח לה סיוע כספי, במזומן או בהלואה. ובינתיים החמיר המצב בביתה.

שעשוע בא (סיפרה טובה), ואמר לפלורנס לנסוע לירושלים, לרחל, להביא כסף. הוא רוצה עכשיו אלף לירות, בשביל טנדר חדש. פעם אומר המכונה התקלקלה צריך כסף, פעם אומר צריך לקנות טנדר חדש. עכשיו אומר שאת הטנדר הוציא מעזה, אבל יימח שמם הערבים לא תיקנו כמו שצריך. מכר את הטנדר בהפסד, ועכשיו יקנה טנדר טוב, שיותר לא יתקלקל אף פעם.

צריך את הטנדר בשביל המשטרה. כשתופסים אותו ושואלים ממה אתה חי, יגיד מנהגות.

נתן לפלורנס חמש לירות בשביל הנסיעה לירושלים, ואמר לה, “מחר בבוקר את תיסעי. תגידי לרחל ששעשוע שואל מה שלומה ומה נשמע, ומבקש נורא הלואה בשביל הטנדר. ותגידי לה ששעשוע אמר שרק אותה הוא אוהב וזוכר.”

“איך אגיד ככה?”

“ככה תגידי.”

פלורנס נסעה לירושלים, באה אל רחל ואמרה לה שעשוע אוהב וזוכר רק אותך. אז רחל אמרה לה, “תשמעי פלורנס, אני באמת מצטערת מאד, אבל זה לא נכון. לי אמר שהוא לא רוצה אותי. ואם יש לו את החברה שלו, לילי, אז שלילי תעבוד ותביא לו. מה אני צריכה אותו?”

פלורנס מסכנה אומרת, “זה לא נכון. לפעמים הראש שלו משוגע. אבל באמת רק אותך הוא אוהב, ורק עליך מדבר.”

אז רחל אמרה לה, “תראי, תגידי לו בשמי, שביום שהוא העליב אותי, כשהוא שמע שלילי הזונה, שהיא באמת זונה, אומרת לי זונה והוא לא עשה לה כלום, בזמן שאני מזיעה בעד כל גרוש שלי ומוציאה אותו בכבוד, אני לא מורידה את התחתונים שלי והולכת כמוה ברחובות, ביום שהוא שמע ולא עשה לה שום דבר, לא הכניס לה אגרוף בפנים, אז ביום ההוא גמר איתי.”

פלורנס אומרת לה, “היה שיכור. אחרי החתונה של בתיה, נורא התרגש. חברים לא צריכים לריב על כל שטות.”

“אני בעצמי שמעתי אותו אומר שאין יותר טוב מלילי. אז אם כך, אם לילי כל כך טובה, שהיא תביא לו כסף, לא אני.”

“רחל, זה לא ככה. תמיד שעשוע אומר שאת הכי טובה בעולם.”

“תגידי לו שהחברה שלו לילי תפרנס אותו.”

“הוא כבר לא רוצה את לילי. הוא חושב רק עליך. רחל.”

“אם הוא חושב שיש לו איתי משהו, תגידי לו בשמי, שאיתי אין לו יותר שום דבר.”

פלורנס פחדה לחזור הביתה בלי כסף. השמיעה את רחל עוד מלים. אמרה, “תשמעי רחל, המצב נורא קשה בבית. שעשוע קנה מכונה, המנוע התקלקל. אין מה לאכול.” התחילה לבכות. אמרה שלא יכולה לחזור הביתה בלי הכסף.

ורחל, היא נורא טובה, תמיד עוזרת לנו. אבל הפעם אמרה לפלורנס, “ביני ובין שעשוע אין כלום. אני כבר עוד מעט סבתא, כל רגע יהיה לי עכשיו נכד. יש לי בת, יש לי חתן שלה. הכסף שלי בשבילהם. איתו אין לי שום דבר.”

ככה גמרו.

חזרה הביתה רועדת. אמרה לי, “היום הוא בטח יהרוג אותי, שעשוע. יגיד, נתתי לך כסף בשביל שתלכי להנות, או בשביל שתביאי לי כסף?” בכתה ביקשה ממני כסף.

אני הייתי נותנת לה. אבל אני עכשיו דואגת לעצמי. שומרת כל פרוטה. אם אני אצטרך לעשות הפלה, מי ידאג לי?

פלורנס מסכנה, יושבת בוכה, לא יודעת למי לדאוג, לי, לילדים, לשעשוע?

מה היא תעשה? אומרת, “הוא בטוח יהרוג אותי מכות.”

בלילה בא שעשוע, שואל “איפה הכסף?”

אמרה שלא הביאה לו. סיפרה לו מה אמרה רחל. והוא באמת אמר, כמו שהיא חשבה, “בשביל מה נתתי לך חמש לירות, שתיסעי על התענוג שלך, או שתביאי כסף?”

שאל למה לא הלכה לבקש כסף מאמא שלה. שעשוע שם עין על פאריזה סבתא שלי. לה יש כמה אלפים. עבדה כל החיים שלה. היא הבטיחה לי אלפיים לחתונה.

אמרה לו, “אמא שלי חולה, בבית חולים.”

התחיל להכניס לה מכות, “תחזרי לירושלים. את מוכרחה להביא.”

אומרת, “אבל אין.”

אומר, “קחי אצל אמא שלך.”

“אבל אמא שלי חולה, בבית חולים.”

“אין דבר. אם את רוצה את יודעת איך לשכנע אותה והיא תחתן לך.”

מפחד שלה אמרה פלורנס “בסדר”. אז הפסיק להרביץ, וחזר ללילי.

נסעה פלורנס לירושלים

אמא שלה מסכנה, חולה. עומדת למות. הרגליים שלה נורא נפוחות, ולא מרגישה טוב כל הזמן, ממש שבורה. שוכבת בבית־חולים.

כשפלורנס ביקשה ממנה כסף, היא אמרה לה “תראי פלורנס, אני הבטחתי לך שטובה עוד הייתה קטנה, שאני יודעת שהמצב שלך קשה ואין לך בעל שהוא כמו בן־אדם. אז הבטחתי לתת לילדה שלך אלפיים לירות. ואת זה אני אתן לה ביד שלה כשתתחתן. אז אם אני רוצה לתת לילדה שלך אלפיים, מה נשאר לי בשביל לתת לך בשביל בעלך?”

בכתה פלורנס וביקשה. ופאריזה לא נתנה.

אמרה לפלורנס, “בלבד זה, שעשוע תמיד כשהוא בא אלי, הוא מוכרח לגנוב לי איזה חמישים או מאתיים או שלוש־מאות לירות. תמיד לוקח לי. חושב שאני לא יודעת. אבל אני יודעת שהוא לוקח לי, אשה זקנה. אני רק מתביישת להגיד לו.”

וזה באמת ככה. תמיד כשעולה לכייס בירושלים, או לעבוד על לילי, הוא הולך אליה. הוא אוכל גם שותה, גם מביא את החברים והחברות שלו. אוכלים, שותים ולבסוף גם מבקש ממנה כסף, “בשביל לבוא חזרה הביתה לתל־אביב.” אומר לה, “אין דלק, אני צריך חמישים בשביל דלק למכונה.”

אין כוח בעולם שלא ייקח ממנה כסף.

אז פאריזה לא נתנה לה.

חזרה הביתה רועדת. לפני שהוא יבוא ויגיד איפה הכסף, פלורנס הלכה אליו, לבית שהוא ולילי ובעלה שכרו. דפקה בשביל להיכנס.

ישר פותחת לה את הדלת לילי. אז פלורנס עושה לה, “שלום…” ולפני שהיא שומעת “שלום” מלילי, או משעשוע, אז הוא בא ואומר לה, “איפה הכסף ?”

פלורנס אומרת לו, “תשמע, אני לא הבאתי לך בכלל כסף.”

הוא התחיל לקלל.

אמא שלי התחילה לבכות.

בסוף אומרת לו, “אתה יודע מה תעשה? תמכור אותי וגמרנו.”

אז לילי צוחקת נורא, אומרת לה, “מי יקנה סחורה כמוך? מה את חושבת, פה צרפת? בצרפת קונים כושים כמוך. אבל גם שם לא יקנו אותך בכסף. תעבדי כל החיים שלך בשביל פרוסת לחם. אז את רוצה שפה בישראל יקנו אותך? למה חסר פה יפהפיות, רק לפלורנס מחכים לקחת אותה?”

והוא שעשוע, עמד כמו איזה פרעייר, שמע ככה, ולא אמר מלה ללילי, להגן על האמא שלי. רק אומר לה לפלורנס, “למה לא הבאת כסף?”

אמרה לו בדמעות, “הלכתי לאמא שלי, היא בבית חולים. הרגליים שלה נפוחות.”

אמר לה, “זה הכל בגללך, אם את היית רוצה היית משכנעת את אמא שלך וגם את רחל. ואת היית מביאה את החשבון איתך עוד נעשה. עכשיו לכי הביתה ותחכי לי.”

וסגרו לה הדלת בפנים.

סיפורה של טובה עורר תמיהה. אם שעשוע, לילי ומרדכי עובדים שלשתם, מקיימים דירה משותפת ואולי אף קופה אחת, מדוע חסר שעשוע כסף באופן נואש כל כך? זכרתי את הערתו של שעשוע, כי יש והכנסתה של לילי הייתי מסתכמת בשלוש־מאות לירות ליום, ואפילו ממעטת לילי לעבוד, והיא בררנית יותר בלקוחותיה, בכל אופן עדיין גדולה הכנסתה מזו של רחל, או אמה של פלורנס. שאלתי את טובה על כך.

לילי עובדת (אמרה טובה), אבל היא, היא רק סוחטת ממנו כסף. לא נותנת. מה שהם מרויחים הם מבזבזים. כל יום בארים, כל יום שותים, כל יום שיכורים.

איפה יש לשעשוע ראש לדברים כאלה, כמו חתונה שלי. הראש שלו זה רק בארים, להרגיז בחורות. יש לו חבר אחד, קאשי, גם כן ארס, על שתי בחורות.

עכשיו החברה של הקאשי הזה אוהבת את שעשוע, וגם הבחורה השנייה שלו אוהבת אותו. אז בשביל להרגיז את לילי מה הוא עושה? הלך ולקח את הבחורה ההיא של קאשי, השנייה, והלך איתה לבאר איפה שלילי מחכה לו עם מרדכי.

רק ראתה לילי את הבחורה הלכה להוציא לה את העיניים. הלכו שתיהם מכות. וההיא של קאשי רזה, אבל חזקה כמו חשמל. לקחה ללילי חצי שערות ופינסה לה עין.

יש הוצאות רופא, ולילי צריכה תסרוקת חדשה, וצבע, ומי ישלם את כל זה? שעשוע. ועוד נתן לה מתנה – נעליים. אז מאיפה יהיה לו כסף? ועוד שם כל כך הרבה על הטנדר אילין.

וחוץ מזה, מה הוא מרויח? כשהיה יוצא עם זכי היה לו פול כספים. היה מוציא יומית איזה מאתיים או שלוש־מאות. עכשיו יש לו רק הוצאות.

ארנון קרא לי בטלפון למשרדו. יובש קולו לא הותיר ספק – לא להעניק עיטור הוא קורא לי. אף על פי כן קבלת הפנים שערך לי הפתיעה אותי.

“אתה כאן אפילו לא שנה, וכבר אתה מסייע לנשים הרות?” פתח בלא גינונים ובלא להמתין למענה. “אני לא שואל איך זה לא התחשבת בדתיים, ולא במה שהם יכולים לעשות לנו, אם רק ייודע להם שיש לי עובד מסור כמוך. אני צריך לשאול, כי כל ילד ברחוב יודע שדתיים וסעד הולכים ביחד, אפילו שזה לא כתוב בשום מקום, כמו חוט ומחט. אבל אני לא שואל. כי אי אפשר לדרוש מאדם שיבין מה שהוא לא מבין. אבל חוק ומשפט לימדו אותך בבית הספר, וזה כתוב, ולקרוא, תודה לאל, אתה יודע גם בלי להבין. אז אני שואל אותך, איך אתה מעז להפר את החוק? על זה אני רוצה תשובה. ועכשיו.”

“פיקוח נפש,” אמרתי. המשפט ניתר מפי מעצמו. התחלתי להוסיף, “אני חושב שעשיתי נכון, להציל מישהו, לפעמים מותר גם לא כל־כך להתחשב בחוק, בדתיים, ב…”

ארנון אטם אוזניו בידיו וקרא, “לא. אני לא מאמין. זה בלתי אפשרי!”

בחדר הייתה דומייה, לרגע. ואז הסיר ידיו מאוזניו, טיוח לעיני מבט יציב ושאל בשקט, קצת יותר מדי בשקט – הייתי צריך לחוש שהוא מתקין לי מלכודת: “איך זה, להציל את חייה?”

“אם אבא שלה יידע שהיא הרה הוא ירצח אותה.”

“ואתה מגן מפני רוצחים, שוטר? כמה פעמים אמרתי לך – אנחנו לא משטרה, לא מצילים בים, לא אחראים על כל הצרות בעולם?”

לא עניתי. עתה התחלתי לחוש במלכודת.

הוא החל להלך בחדר לכאן ולכאן. “להציל חיים! אני יושב בחדר הזה הרבה שנים, וסיפורים שמעתי – למלא אלף לילה ולילה חדש. אבל קשקוש כמו שלך. כזה עוד לא שמעתי. תודה לך. אני באמת מודה לך על שחידשת לי משהו. תודה, תודה רבה.” את דבריו האחרונים כמו ליחש לעצמו.

לפתע נתקע באמצע החדר, וכמו בשליחת אצבע אמר: “אתה מאוהב בטובה.”

בנסיבות אחרות אולי הייתי מודה, נכון יותר, לא מכחיש, שיש בענייני בטובה גם משהו רגשי. ודאי שיחסי אליה היה מיוחד. אבל כאן, בצורה בה דיבר ארנון, כמטיח אשמה, חשבתי שזו הייתה מכה מתחת לחגורה. הייתי נבוך. והוא חש בכך.

“יש לך הסתבכות רומנטית עם טובה. במקום להודות בכך אתה ממציא המצאות. פיקוח נפש!”

“אני צריך להגיב?” שאלתי, שאין לי משהו טוב יותר להדוף את התקפתו.

“לא פיגמליון שלי, אתה לא צריך להגיב. אבל אולי אתה יכול להגיד לי מדוע פנית ללשכת הגיוס, בניגוד גמור להוראותי? רק אל תגיד לי שוב, להציל את חייה. רק לא זה.”

“הצבא הוא המקום היחיד בו היא יכולה למצוא התחלה חדשה ו…”

“הצבא הוא בית מחסה לנערות שהרו מחוץ לנישואין? לאובדי דרך? לקרבנות של הסתבכויות רומנטיות?”

שתקתי.

הוא חש כנראה שגדש את הסאה. נראה לי שהצטער על כך. כאשר חזר לשבת בכסאו, ליד שולחנו, כבר משל ברוחו ודיבורו היה בנימה אבהית. “עלינו להכיר לפעמים בכשלון שלנו. עלינו להעביר לפעמים קו בעיפרון אדום על אנשים מסוימים.”

ארנון פירט מדוע אין טובה זכאית עוד לסיוע, כספי ואחר. הציבור כבר השקיע בה די והותר, במתן סעד להוריה, בהחזקתה ובחינוכה במוסדות לילדים ואחר־כך בחברת נוער בקיבוץ. תודות לכך היא נערה עובדת ומתפרנסת. כל יום רשאית היא לקום ולעזוב את בית הוריה ולנהל לה את חייה כרצונה. אם תרצה, עומדים לרשותה מוסדות רבים שיעודם להקנות לה מקצוע מכובד, בפקידות, במספרה, במלונאות, בחרושת. באלף דברים.

“תראה,” אמר, “גם אני חשבתי את עצמי פעם למעין פיגמליון. חשבתי שמאנשים נחשלים אני יכול לעשות אנשים בריאים, מצליחים, מתקדמים. גם לי היה יחס רגשי לנושאי טיפול שלי, ולאלו מהם אפילו יחס רגשי חזק. החיים הוכיחו לי שהרבה איננו יכולים לעשות.”

“אז מה, אתה מציע עכשיו שנניח למאורעות ולנסיבות לערוך תחרות בסגנון חופשי נגד טובה?”

“אתה תמים. אם טובה טרם הידרדרה, זה לא בגללך. אפילו שמאמציך כנים ורגשיים. לכל היותר אתה צריך לזקוף עובדה זו לזכות הטיפול השגרתי, שהמשרד שלנו נתן לה בילדותה ובנעוריה. הטיפול השגרתי שלנו הוא שהניח יסוד בריא באישיותה, והוא שעשוי לשמש גם תריס נגד ההידרדרות שאתה חושש לה.”

“וזה הכל? הטיפול השגרתי שניתן לה בילדותה?”

“אדם אחראי לגורלו. אחריות החברה מוגבלת ומסויגת מאד.”

“לא ידעתי שאתה ספקן כזה.”

“לעתים אני סקפטי מאד לגבי עבודתנו כאן. לעתים אני חושב שאין אנו מפיקים מנזקקי הסעד שום דבר פרט לסיפור טוב.”

“סיפור?”

“אולי תבין את זה בעוד עשר שנים. תבין שאנחנו ערכנו איסוף מדעי של סיפורים אנושיים. ואם לא עשינו יותר, זה בגלל שהחברה לא ציפתה ולא ביקשה מאיתנו יותר. לוא ביקשו – היינו עושים יותר. האמן לי. אבל היכן שמעת על משבר ממשלתי בגלל עבודת סעד? היכן פרצה סערה ציבורית בגלל נושא סעד? לא אצלנו, ולא בשום מקום. אנחנו אוספים סיפורים – וזהו זה. אני לא אוהב להגיד זאת בקול, אבל לך אומר – החברה הפקידה בידינו סְפְּרֵיי כדי שנוכל להזות ממנו פה ושם, למעט ככל האפשר את הצחנה. רפואה ממשית – לא נתנו לנו.”

קולו נשמע חברי. אבל למעשה היה מדוכדך. ארנון נראה לי אדם עזוב. טובה הייתה קוראת לו עייף.

“אתה לא מאמין במה שאתה עושה?” שאלתי.

“למדתי להאמין בדבר אחד. ביסוד שיש באדם בהיולדו. לפעמים אנחנו מצליחים לחזק את היסוד הזה. וכך – להרגיע אותך מעט – הנפש שאתה כה חרד לה, טובה שהיא כה פריכה ושבירה לדעתך, חזקה הרבה ממה שאתה חושב. אולי חזקה משלך.”

לפתע קם. פניו לבשו מחדש את הארשת המשרדית. הוא סיים את השיחה בהושיטו לי יד ובאומרו, “וכדי שלא יהיו ספקות, שיהיה לך ברור, כאן נעסוק רק בטיפול השגרתי, ואני אוסר עליך להתערב למען טובה בכל אופן שהוא ואוסר עליך במפורש לעסוק במשפחת מלכה. מעתה יהיה התיק כולו בטיפולה של סימה.”

 

פרק עשרים ושניים: החלטה    🔗

בתיה ילדה בן. כך בישרה לי רחל שבאה למשרדי כדי להזמין אותי לברית המילה, בבית היולדות בקרייה. לבן יקראו משה דיין.

רחל הייתה גאה. התינוק גדול ובריא, יותר מארבעה קילו בלידה. בתיה מעולם לא חשה עצמה טוב יותר, והיא שופעת חלב. אפילו מיניקה תינוקות של אחרים. לדברי רחל, קשה לה להאמין שזו אותה בתיה שהכל חששו שתסטה. “היא יפה, חכמה, בן־אדם.”

הכל חשו למיטת היולדת, אפילו שעשוע התפנה לשם כך מעסקיו. פלורנס שבאה אף היא לספר לי על המאורע, אמר, כי כה רבו מבקריה של בתיה, עד שקרובי היולדות השוכבות איתה באותו אולם אינם יכולים להיכנס. פעמים אחדות נכנסה האחות האחראית והיסתה את שעשוע, זכי, מנשה והאחרים שפתחו בשיר ובמחול. אבל את יוסוף לא הצליחה להשקיט, שהלה היה רודף אחרי שעשוע, שיחזור לו את כספו.

טובה הייתה יחידה שלא הלכה לבקר את בתיה. היא גם לא נכחה בטכס ברית המילה, בו היה שעשוע הסנדק של משה־דיין אלון. מהבל הארק שנדף מפי שעשוע כמעט התעלף המוהל.

דמעות שמחה שטפו את פני הגב' הרשקוביץ.

כאשר דיברה טובה על בתיה, בביקורה במשרדי, היה קולה שקט ועיניה קפואות. הסיגריה כבתה באצבעותיה.

יהיה לה חיים מאושרים (אמרה טובה). אמא שלי באה אתמול ממנה. הילד נורא יפה. בתיה ועוזי עוברים לגור בעיר פיתוח, איפה שהוא ידריך. יגורו שמה בשיכון. אלון נעשה מותק – כבר לא קוראים לו עוזי, רק אלון. עובד, עושה לה קניות, חיתולים, עריסה, אמבטייה, דובון.

אלון אמר לאמא שלי שהוא ייתן לבתיה עוזרת פעמיים בשבוע. כל הכבוד לו. גם היא נהייתה בסדר. ועכשיו כולם מבסוטים, גם אמא של אלון. היא ובתיה חברות טובות, וגב' הרשקוביץ אוהבת את התינוק כל־כך, כל היום רוצה להיות על־ידו, לא אכפת לה התפירה שלה.

עשתה בשכל בתיה זו. אמרו לה תעשי הפלה, והיא אמרה “לא, יהיה מה שיהיה.”

עכשיו יש לה הכל: בעל, בן, בית, עוזרת, והיא הולכת עם הראש למעלה.

ביום חמישי הלכנו אל הרופא ד"ר מילך לשמוע על תוצאות הבדיקה, יחיאל, פלורנס ואני. פלורנס ויחיאל ישבו בחוץ וחיכו. אחר־כך אמר הרופא גם להם שהבדיקה חיובית, זאת אומרת שאני בהריון, וכבר גמרתי את החודש השני ואולי באמצע השלישי.

כשהייתי עם הרופא לבד במשרד שלו, הוא אמר לי, “תשמעי מותק, לא לכל אחת אפשר לעשות הפלה. יש בחורות שהן רחבות והרחם שלהן פתוחה. את לא. את ילדה צעירה עוד, אצלך הרחם סגור ואת כולך צרה. לכן אני מבקש ממך שאם את לא יוצאת עם סתם בחור, שתתחתנו. כי אם תעשי הפלה, ייתכן שאחר־כך תסבלי הרבה יותר.”

שאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות לי הפלה, כי אין לי בחור קבוע. ד"ר מילך אמר לי, “אני בשום פנים ואופן לא מסכים לעשות לך הפלה. תתחתני יותר טוב.”

סיפרתי לו על פליכס. בכיתי. אבל הוא אמר, “ממה שאמרת על פליכס, שאת אוהבת אותו, יותר טוב שתתחתני. אני רוצה להגיד לך שתביני, את צרה והפלה מסוכנת בשבילך.”

יחיאל שילם שתים־עשרה לירות בעד בדיקת השתן ועשרים בעד הביקור והבדיקה של הרופא. הוא רצה שפלורנס ואני נבוא אליו, לשתות קפה, קוניאק. לא היה לי כוח. פלורנס ואני חזרנו הביתה באוטובוס.

חזרנו הביתה רועדות מפחד, אם שעשוע ידע. הוא לא היה בבית. הוא מתחבא מיוּסוּף. הזקן בא כבר כמה פעמים ואמר, “מה בקשר לכסף שאתה צריך להחזיר לי, לא משלם ריבית לא משלם קרן?” ושעשוע אמר לו, “איזה בן־אדם אתה, אתה לא מכיר אותי שאני מחזיר תמיד, ואנחנו חברים מזמן?” עכשיו שעשוע מפחד שיוסוף ימצא אותו בבית, אז הוא מתחבא במקום אחר.

פליכס בא בערב. נתתי לו לאכול. ישבנו שנינו ואכלנו. שאל, “היית אצל הרופא?”

אמרתי לו, “הייתי אצל הרופא, והוא אמר שהוא בשום פנים ואופן לא מסכים לעשות לי הפלה. אפילו בעד אלף לירות.”

פליכס שאל, “למה?”

אמרתי, “הרופא אמר שאסור לי, לא לכל אחד אפשר לעשות את ההפלה, ואם אני אעשה את זה עכשיו, אחר־כך אני לא אוכל להביא ילדים.”

אומר לי, “הוף טובה, אני לא יודע מה לעשות. אני רואה שאני מסתבך איתך.”

אמרתי לו, “אם אתה מפחד, תיקח את הרגליים ותלך. אני אסתדר לבד. ואל תדאג, אני לא אדפוק אותך, לא אלך למשטרה ולא אסבך אותך. אתה רצית לשמוע מה הוא אמר, אז אני אומרת לך.”

אחרי זה רציתי להשמיע אותו שגם אמא שלי יודעת, וסיפרתי לו שהתוכחתי איתה על זה, ושהיא אמרה לי, “אם אני הייתי במקומך, הייתי הולכת וקוברת את עצמי, לא יושבת עד עכשיו במצב כמו שאת נמצאת.”

אז פליכס אמר, “למה את מדברת אלי ככה?”

אמרתי לו, “בדיוק כך. מה עשיתי לך? הלכתי לבית המשפט, פרסמתי אותך?”

אז הוא אמר, “לא על זה אמרתי שאני מסתבך איתך. אני הייתי מוכן להתחתן איתך, אפילו שאין לי כסף. אני לא צריך לעשות חתונה מפוארת. אפשר לעשות חתונה גם בקבוק־יין אחד. הבעייה היא אחרת.”

“מה הבעייה?”

“הכבוד שלך אצל ההורים שלי ילך כבר לגמרי. אני לא יודע מה לעשות. אמא שלי יודעת שאת בחורה טובה, תמיד היא שואלת אותי עליך, מה שלום טובה, ואיך טובה? והאח הגדול שלי, גם הוא שואל עליך, איך היא הבחורה הזאת טובה? ואני אמרתי לו, לא חסר בחורות, אבל אותה אני שומר בשביל שתהיה אשתי. אז פתאם עכשיו אני אתחתן איתך ואחרי שישה חודשים תשבי ללדת לי. מה אני אגיד? מה אני אגיד להם באותו רגע? שהתחתנתי איתך בתולה? יהיה לי בושות. וגם ההורים שלך, איזה פנים יהיה לי להיכנס אליהם הביתה?”

שמעתי מה אמר, ומה אני יכולה להגיד לו?

אז אמרתי, “טוב, מה אני אעשה?”

“תעשי הפלה ואני אשלם לרופא מה שאני יכול.”

אמרתי לו שיש לי רק מאה־וחמישים ואולי זה יעלה שלוש־מאות. הוא הבטיח שישיג לי מאה־וחמישים ויביא לי מתי שאני אעשה את זה.

שאלתי אותו, “מה יהיה הסוף, אחרי זה עוד הפעם אכנס להריון ועוד פעם הפלה, ולא יהיה לזה סוף?”

אמר לי, “טובה אני נשבע לך, חודש אחרי ההפלה הזאת אני אתחתן איתך. לא בגלל שתעשי הפלה, בגלל שאני אוהב אותך.”

אמרתי, “יפה מאד מצידך.”

אמר, “יש לך מזל שאני כזה. גבר אחר היה זורק אותך והולך. ובגלל זה שאני משתדל להיות בסדר, את לא צריכה להשמיע אותי מלים כאלה.”

אמרתי לו, “אתה יכול ללכת. אל תחשוב שבגלל שאני במצב כזה אתה כבר יכול לתפוס את אלוהים בביצים.”

“מה זה הדיבורים האלה?”

“אל תדבר אלי כמו אתה ואין כמוך, יש לך את טובה, ואני צריכה לרדוף אחריך לכל חור. אתה בכלל לא מפחיד אותי, וזהו.”

אחרי זה הלכנו שנינו לבר־מצוה, של ילד של חברה שלי. היה יפה. אכלו, שתו ורקדו. בבר־מצוה כולם שאלו על פליכס מי הוא, הוא גבר כל כך יפה.

אמרתי לכולם, “תכירו את החבר שלי.”

אחר־כך אמרתי לו, “בוא נרקוד.”

לא רצה. אמר שהראש שלו מסתובב לו. אמרתי, “אם אתה לא רוצה, אל תרקוד.” שיחק איתי ברוגז. אז אני קמתי ורקדתי עם מי שרציתי. עשיתי לי שמח.

בדרך הביתה היה כּאפר כזה, עצבני. נפרדנו ונדברנו להיפגש ביום שלישי, הוא יבוא לקחת אותי מהבית.

כשחזרתי היו צרחות נורא. פלורנס הרביצה לבן שלה, דני. הוא ביקש לירה אז היא הרביצה לו מכות רצח. אני לא יכולה לראות שמרביצים כך לילד אז אמרתי לה שתפסיק, והיא אמרה שאני אשתוק ואדאג לאינטרסים שלי.

השמיעה אותי, “צחקת על בתיה, ובסוף יצאת זונה יותר ממנה.”

אמרתי לה שהייתי מטומטמת שסיפרתי לה. היה יותר טוב לאכול חרה ולא לספר לה. המזל שלי שהיא לא תספר לשעשוע, כי אם הוא יידע הוא ירצח אותה, קודם כל.

הלכתי לישון וראיתי שאחי ראובן לא בא כל הלילה.

בבוקר בא שוטר ואמר שהוא עצור, בגלל גניבת מכונית לעשות חרקות. עכשיו יצטרכו כסף כדי לשחרר אותו בערבות. זה פעם שלישית שהוא עצור, ופעמיים שחררתי אותו אני. איך אני אשחרר אותו עכשיו? כל נגיעה של רופא עולה עשרים, עשרים־וחמש, ואני צריכה שלוש־מאות לירות בשביל ההפלה.

פלורנס אמרה, “אל תשחררי אותו. די, הוא כבר מקולקל.”

אבל אצלנו בשכונה, מי שאין לו עבירות, לא עושים לו כבוד. אומרים עליו פרייער. מי שיש לו הרבה עבירות, מצדיעים לו. מי שלא גנב, לא ארס, לא כייס הוא לא חשוב בכלל. וזה מה שעשה את הראש של ראובן שיסתובב. והוא מסכן, ועוד צעיר, וזה לא פייר להשאיר אותו במעצר, ולא לשחרר אותו.

ושעשוע? האלוהים ייקח אותו, מי בכלל יודע איפה הוא.

לקחתי כל הכסף שיש לי, הלכתי למשטרה ושמתי ערבות על ראובן. מאה־וחמישים בכסף, ומאה־וחמישים חתמתי על שטר. עכשיו אין לי כסף בכלל בשביל רופא, ולא בשביל כלום.

היה בדעתה של טובה לפנות לאשה מיילדת שיצאו לה בשכונה מוניטין של עושה גרידות. הפצרתי בה בכל לשון של בקשה שלא תמסור עצמה לחסדי המיילדת. אם כבר נחרץ, שאין לפניה דרך אחרת, מוטב שרופא, לו מכשירים נאותים ומרפאה, יעשה את הגרידה.

“אבל אז אני מוכרחה לחזור אל יחיאל, לבקש הלואה?”

הייתה זו החלטה קשה, אבל לא היה בליבי ספק. רופא, אפילו באמצעות יחיאל, עדיף על מיילדת בחדר חשוך ומזוהם. לעתים, בחברה המודרנית, מועדף השטן הנקי על המלאך הלא־מחוטה. מה עוד שהמיילדת אינה מלאך – נצנץ בי ההרהור.

את הודעתי, כי הלשכה לא תוכל לסייע לה במאומה, קיבלה טובה באדישות. דבר זה קצת הרגיז אותי. רציתי שתפצה פה, שתשמיע מחאה, שתקלל, שתצא בטריקת דלת. תמיד אני תמה מחדש כיצד הנזקקים מקבלים את דינם בשקט, כמו נגזר עליהם משמיים. תמיד התפלאתי, איך אין הם מרהיבים עוז לבוא אל הציבור בתביעה נמרצת, כדרך שבאים אליו האחרים. רופאים, מורים, עובדי־נמל ושכמותם, כאשר דומה להם שהם מקופחים, אין הם מהססים לנקוט סחטנות כנגד הציבור המשלם להם משכורתם. טכנאי רנטגן משביתים את מכוניהם, אפילו רופאים ואחיות של חדרי ניתוח אינם נרתעים משביתה. עובדי חברת חשמל הפליגו עד כדי הטלת חשיכה ושיתוק תעשייתי על מחצית הארץ. עובדי נמל נועלים את פתחי הארץ, מורים סוגרים את בתי הספר. באיזו מידה גדושה של ביטחון וצדקנות עצמית, באיזו אכזריות וחוסר־רחמים פועלים כנגד הציבור אלה הנשבעים לשרתו. ובאילו רגשי נחיתות, קהות וחוסר־אונים מרכינים הנזקקים את ראשיהם בפני אותו ציבור, החייב להם יותר משהוא חייב לכל שכבה אחרת. שהרי בסופו של חשבון החברה היא המעלה על נס את אלה והמשפילה לעפר את אלה. נסיבות חייה של טובה לא היו יציר כפיה שלה. אלה עוצבו למעשה בידי אחרים, וככל שהיא לוחמת כנגד נסיבות אלה, לפי כוחה וסגולותיה, אין בידה לגבור עליהן. לפחות ראויה הייתה למעט סיוע. והנה, כאשר מעט זה אינו ניתן לה, מקבלת היא את הגזירה הלא־צודקת בלא מחאה, כמו הייתה דבר המובן מאליו.

 

פרק עשרים ושלושה: רינה    🔗

טובה לא הלכה לרופא, למועד שקבע לה להפסקת הריונה. עיכבו אותה התרחשויות בלתי־צפויוה בביתה. וכך מה שעשוי היה להיות טיפול כירורגי לא מסובך, נעשה בגלל הדחייה לבעייה רפואית שתחריף עם הזמן.

לילי ושעשוע רבו (סיפרה טובה). בגלל מרדכי. הוא משגע את שעשוע. אם בעבודה יוצא להם מאה לירות, אז מרדכי לא שבע. אומר לשעשוע, “יאללה, בוא עוד נאגלה אחת, עוד איזה ארנק אחד.” שעשוע מתעצבן,כי הוא זוכר מה אמר זכי, “די – זה די.” תמיד רצה להיפטר ממרדכי, ועכשיו עוד יותר. בא ללילי, רב איתה, אמר לה, “אני לא מוכן לקבל אחת שיש לה זנב. לך יש זנב. קחי אותו ותלכי.”

אז היא אומרת לו, “אתה לא בסדר. למרדכי יש מרץ, והוא רוצה לעבוד. ואתה אין לך חשק. אתה מוציא את החמישים, מאה, ואתה כבר אומר ‘יאללה, מספיק להיום, מחר נמשיך.’ אם אתם עובדים, תעבדו עד הסוף. אם אתה חוזר רק עם החמישים, למה זה יספיק? לא לשכר־דירה, לא לאוכל ולא לשום דבר.”

ככה הייתה רוצה לנהל אותם.

רבו, עד שיום אחד קם שעשוע, עזב אותם וחזר אלינו. עכשיו הוא גר איתנו. אבל עצבני. כל בוקר קם, “לילי, לילי, לילי.” היה מתגעגע אליה.

מה עשה? הלך והלשין על מרדכי שהוא עובד על לילי אשתו, וזה נגד רצונה. הוא נהייה שולם עם שמחה־יעקב, ואמר לו, “בוא נלך לדפוק את מרדכי, ונכניס אותו לשבע שנים בפנים. נגיד למשטרה שהוא ארס על אשתו.”

רצה שיכניסו את מרדכי בפנים, ולילי תהיה רק בשבילו. ומה רצה שמחה־יעקב? לדפוק את שתיהם, את שעשוע ומרדכי, ושלילי תהיה רק בשבילו. המשטרה הלכו, תפסו את בית־הבושת, ואת לילי עם קליינט בפנים. אבל לא תפסו את מרדכי, שהוא הסתלק לו. הוא לא טיפש. הלך לשמחה־יעקב, נהייה חבר טוב שלו עוד הפעם, וזה סיפר לו, “שעשוע, יעני, הלשין עליך.” והתחיל להכניס למרדכי בראש לגמור עם שעשוע.

עכשיו מרדכי רוצה לרצוח את שעשוע. אומר, “אין כוח בעולם שיעצור אותי.” ואשתו של שמחה־יעקב באה לפלורנס ואמרה, “את יודעת, אני חברה שלך, ואני תמיד הצטערתי על הצרות שיש לך מלילי. עכשיו את צריכה ללכת להרביץ חזק ללילי. אם את לא תרביצי לה, אז בסוף מורדי ירצח את בעלך. ואם את לא תעשי לה ככה, אז סימן שאת רוצה שירצחו את שעשוע.”

יעני, סכסכה ביניהם.

ופלורנס, מסכנה, היא מפחדת.

סיפרה הכל לשעשוע. שעשוע שמע ככה, היה לו רעיון. לממזר. אמר לפלורנס, “את תלכי ללילי, תצעקי עליה וזה, כאילו שאת רוצה להרביץ לה. אבל מה? מהצד השני תגידי לה, תראי לילי, מה שאני עושה לך ומה שאני צועקת עליך, תדעי לך שזה הכל הצגות. ובאמת שעשוע רוצה להיפגש איתך, ותקבעי לנו פגישה.”

ופלורנס המטומטמת, ככה עשתה. הלכה לקבוע להם פגישות. אבל מה? לילי לא רצתה. “שעשוע רוצה אותי – שיבוא בעצמו לבקש סליחה.” למה שבמשטרה החזיקו אותה רק יום אחד, אחר־כך נתנו לה ללכת.

פלורנס חזרה הביתה. אחר־כך פתאם רואה את מרדכי בא במרצדס ספיישל. אמר לפלורנס, “איפה שעשוע, תגידי לי מהר.” אז פלורנס התפלאה. שכבר המון זמן מרדכי לא בא לבית שלנו, והנה בא.

אומרת לו, “שלום. תיכנס.”

אמר, “אני לא מעוניין להיכנס ולא לשמוע שלום. תגידי לי מהר איפה שעשוע.”

אז היא אומרת, “מה קרה?”

אומר לה, “אני הפרייער, אני המאניאק שאני מצאתי את שעשוע. נתתי לו לאכול, השכבתי אותו במיטה שלי, ואני ישנתי על הרצפה. והוא ישן עם אשתי, ונהנה עם לילי. ואני אכלתי חרה ושתקתי. ומי בסוף דופק אותי, מגיד למשטרה שאני הורדתי את לילי לזנות ויראה להם את הבית איפה שגרנו שלושתנו יחד ויגיד להם זה בית־בושת? וזה הכל שעשוע.”

אמרה, “אני לא מאמינה.”

אמר, “הוא דופק את אשתי, אני אדפוק את הבת שלו.”

אמרה לו, “מורדי אתה יודע שהמצב שלי זיפת, והמזל שלי שחור. אני לא יכולה לדבר, אני לא יכולה להגיד שום דבר. אני מוכרחה לשתוק. אתה בעצמך ראית וריחמת עלי כשרבת אז עם שעשוע ובאת ואמרת לי, ‘פלורנס, איתך אין לי שום דבר, ועם הילדים שלך אין לי שום דבר, אבל את בעלך אני אדפוק’. אז למה אתה בא אומר שאתה תדפוק את הבת שלי?”

אומר, “ככה אעשה. את הבת שלו אני אדפוק.”

“אבל הבת של שעשוע היא גם הבת שלי. אני מה עשיתי לך?”

“לא מעניין אותי. אני אביא את האחים שלי, ואת תראי מה נעשה. כולנו נכניס לה.”

ויש לו אחים, שלושה. בכלל לא כמוהו. כולם עבדאיית, גברים אחד אחד. כל אחד פי שלוש כמוהו. איזה גובה, ואיזה גוף. ישימו לשעשוע כף אחד על הפנים, יקברו אותו.

קודם כל החליטו אותי להחביא, שאני לא אצא מהבית, וכל הזמן אני אהיה תחת העין של מישהו. אז איך יכולתי ללכת לרופא?

אחרי ששמע מפלורנס מה הלך עם מרדכי, אמר שעשוע, “תבואי את ותדברי עם שמחה־יעקב, שיגמור בשקט עם מורדי.”

מה יכלה להגיד? היא מוכרחה. אם לא תלך לשמחה־יעקב, יגיד, “את רוצה שידפקו אותי, שאת תישארי חופשייה, ולא יהיה לך בעל על הראש.” היא מוכרחה להגן על שעשוע, אחרת יגמור עליה. היא מסכנה. כל החיים שלה בפחד. אבל עכשיו גם פוחד ממורדי והאחים שלו.

הלכה פלורנס ודיברה עם שמחה־יעקב.

אמרה לו, “מה? בעד זה שרגע עצרו את לילי, מורדי רוצה לרצוח את שעשוע, לדפוק את הבת שלי? בשביל זה עושים ככה, הולכים ומדברים ככה? ואנחנו היינו חברים טובים.”

שמחה־יעקב אמר לה ששעשוע עשה טריק. פיתה את שמחה־יעקב ששתיהם ילכו ויגידו יחד למשטרה שמרדכי הוריד את לילי לזנות. אבל שמחה־יעקב לא ידע שהמשטרה מחפשת את מרדכי כבר הרבה זמן על רקע אחר בכלל. וזה מה שחשוב. שעשוע הממזר, על־ידי זה שהלשין על בית־הבושת נתן למשטרה את הכתובת של מרדכי, וככה שמו עליו את היד, סוף־סוף.

מה היה? מרדכי היה בורח על חובות, משפטים, המון דברים. כמה שתבעו אותו לבית־המשפט, לא היה מופיע. בגלל זה היה כל חמישי ושישי עובר דירה, בשביל שלא ימצאו את הכתובת שלו. וזה הסיבה למה היה מעוניין כל כך לגור אצלנו.

ועכשיו, בגלל שעשוע, שמה עליו המשטרה את היד. והאחים שלו היו צריכים להוציא אותו בערבות של המון כסף. שמחה־יעקב אמר לפלורנס שמרדכי סיפר לו שזה היה הטריק האמיתי של שעשוע, שיאסרו אותו והוא ייקח את לילי בשבילו וילך איתה.

“זה לא האינטרס שלך, פלורנס, להגן על שעשוע. יותר טוב שמורדי יגמור אותו,” אמר לה שמחה־יעקב.

התחילה לבכות, להגיד על הילדים שלה.

בסוף אמר שמחה־יעקב, “אני אסדר ששתיהם יחיו בשקט, אבל שעשוע צריך לתת אלפיים לירות בשביל עורך־דין למורדי, וצריך לעזור לו לצאת מהחובות שלו.”

פלורנס חזרה וסיפרה לשעשוע. ראתה פחד בפנים שלו.

אמר, “אני לא הלשנתי. זה שמחה־יעקב.” אמרה לו, “אם אתה אומר שלא עשית, אז מה יש לך לפחד?”

למחרת, בא מרדכי עם לילי. אמר לשעשוע, “שמע חבוב, אתה דפקת אותי, ועכשיו אני אדפוק אותך. עכשיו כל ההוצאות של עורך־דין, משפט, עניינים פה ושם, הכל אתה משלם.”

שעשוע אמר, “אני לא משלם גרוש.”

“אתה לא משלם?”

“אני אין לי גרוש.”

אז מרדכי אומר, “אתם לא משלם, אני אשרוף לך את הבית, אני אשרוף את הבת שלך במים אש, אני אשרוף לך את הלב, אני אשרוף לך הכל מה שיש לך.”

לילי אמרה לשעשוע, “שמע אדוני, מה החלב ששתית מאמא שלך, אני אוציא לך עכשיו. אני מרוקאית ואני לילי, ואני אראה לך מה אני ומי אני. יש לאשתך זהב, שהיא תמכור ותביא לי.”

אז אני שמעתי, יצאתי מהחדר־אמבטייה, התערבתי ואמרתי, “גברת, הזהב זה לא של אבא שלי וזה לא של החבר שלך, שעשוע. זה זהב שלי. אני הזעתי ובכסף שלי קניתי לאמא שלי זהב.” הצמידים והשרשרת שקניתי לה לפסח.

אמרה, “מה זה מעניין אותי?”

אמרתי לה בפירוש, “את עובדת, לכי תעבדי ותביאי למורדי. אם את כל כך אוהבת אותו. עד עכשיו הלכת והזדיינת, תזדייני גם בשבילו. לכי תמשיכי.”

אז היא אומרת לי, “אני לא הולכת לעבוד בזה. בעלי לא מרשה לי יותר.”

אמרתי, “מה בעלך? נהיית הגונה פתאם?”

בא מרדכי אומר, “תראי טובה, את לא כדאי לך להתחיל. למה שאת יודעת, אני כך וכך כּאפר מהחיים (זאת אומרת מיואש מהחיים), ואני כבר מת מזמן להכניס לך, אז שימי לב על הפה שלך.”

אמרתי, “אתה לא מפחיד אותי, ואתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה.”

ושעשוע פחד כל כך, למה שהוא יודע שהוא אשם. אבל פלורנס ראתה אותי כך, תפסה אומץ, אומרת לו, “אדוני, אתה מאיים, מה אתה חושב פה? הפקרות בעולם ואתה תגיד ‘אני אשרוף’, ‘אני אדפוק,’ ‘אני ארצח,’ מה הדיבורים האלה? תעשה משהו. אני רוצה לראות.”

שעשוע שמע את שתינו ככה, התבלבל לגמרי.

בדיוק נכנס אחד, בן אחותו של מרדכי. כזה גנב, שותה חשיש, עם פאות ארוכות על הלחיים. בן עשרים. הוא בא איתם, בשביל להפחיד. נשאר כל הזמן בחוץ, עכשיו נכנס, בא עומד על־יד הדלת. אומר לי, “אין דבר, אני אראה לך, אין דבר.”

אמרתי לו, “לך תזדיין בתחת. חפש מי שידפוק אותך, אחר־כך תבוא לפה להגיד לי, ‘אני אראה לך, אין דבר’. מה אתה בכלל?”

הלכו.

אחר־כך בא אח של מרדכי, אמר לשעשוע להכין סכין. למה למחרת יהיה ברחוב דו־קרב, בינו לשעשוע. שעשוע אמר, “בבקשה. על הזין שלי.” עשה פנים של גיבור ויצא לרחוב עם הסכין. אריה. אבל בשקט רץ למשטרה, אמר שמרדכי רוצה לרצוח אותו בסכין. בבית אמר על עצמו, “גמרנו.”.

אמרתי לו, “אתה רואה מה יוצא בסוף מזונות? אתה הולך עם זונה ואתה חושב אתה עושה חיים. אבל בסוף אתה יודע מה יהיה לך.”

הוא אומר, “זה הסוף. יותר אני לא מסוגל לראות על אף בחורה, יותר אני לא מסוגל להסתכל.”

מה שדיבר – דיבר הכל בלוף. הכל שקרים. בערב באה לילי. רק היא באה סתם את הפה שלו. כל מה שדיבר הלך בעשרה. אמרה לו, “אנחנו אחים אנחנו חברים, למה לשפוך דם?” פה ושם, בסוף הסכים לתת להם את הכסף. אבל מה? אמר שאין לו. ובאמת אין לו.

מה עשתה לילי? היא אמרה לשעשוע, “יפה מאד. אני אקח הלואה ואתה תשלם.”

לא הייתה לו ברירה, הסכים. פרייער.

אבל פלורנס ואני חשבנו, איך ישלם הלואה וגרוש אין לו?

גם את המועד הדחוי להפסקת ההריון לא קיימה טובה. שוב היו התרחשויות בבית.

אני באה הביתה (סיפרה טובה) אני רואה פתאם בחורה. רינה אחת, בת גילי, אולי בת תשע־עשרה. אני אומרת לפלורנס, “מה זה, עוד אחת באה?”

היא עושה לי, “שש… את לא יודעת מי זאת. זאת כייסת”.

חשבתי שהיא צוחקת עלי. אמרתי, “איזה כייסת? סתם עובדת עליו.”

“לא, לא. היא עובדת עם אבא יופי. ככה ישיג כסף.”

בקיצור, היא יוונייה מאלכסנדריה. בכלל לא פסיכית. רצינית, גבוהה ויפה. היא כמו אשתו עכשיו. יוצאים לטייל כמו זוג נשוי, אני רק יוצאת לרחוב, אז כל אחד בא ואומר לי, “סחתן, אבא שלך עזב אחת שמנה ומצא לו אחת יותר נחמדה.”

כל אחד שואל, “מי זאת?”

אמרתי לפלורנס, “מה אני צריכה בושות כאלה?”

אמרה, “יודעת לעבוד, רינה.”

הולכים שתיהם יחד עם מנשה, שנראה כמו דוד או אבא. עומדים יחד בתור לקולנוע, בדוחק באוטובוס ובמקומות אחרים. אבל לנו לא יוצא הרבה מזה. רינה היא חששניקית נורא. שתיינית וחששניקית. כמעט כל ערב, אחרי העבודה, יושבים אצל מנשה, זה עם ארבע־עשרה ילדים, ומעשנים כיף כל הלילה.

איתנו היא לא מדברת, לא איתי ולא עם פלורנס, ולא עם אף אחד. כאילו שעשוע בעל שלה, והיא אשתו. נכנסת ישר, “שלום שעשוע.” לא מעניין אותה מי עוד בחדר. יושבים, אוכלים, ויאללה, הולכים.

הוא קנה לה בגדים. פלורנס סיפרה לי, “תראי, קנה לה חצאית, שישה תחתונים ורוצה לקנות לה מעיל־חורף ומגפיים, להשכיר לה חדר ולגור.”

אני אמרתי בלב שלי, חבל שלילי איננה. אם לילי הייתה באותו רגע שקנה, הייתה גומרת על שתיהם.

פעם כשראיתי אותה נכנסת עשיתי לה כך ביד, “חמסה בפנים שלך, יעני, עין הרע.”

אז שעשוע תפס אותי מהגב, דחף אותי לחדר־שינה ואמר, “כנסי, כנסי, תכבי את האור בחדר.”

נכנסתי. רואה אותו נכנס אחרי. סגר את הדלת, הכניס לי כף בפנים. עשה לי “זה בפנים שלך. את לא יותר טובה ממנה.”

לקח אותה והלך.

פלורנס מרגיזה אותי, ואני לא מדברת איתה עכשיו. הצביעות שלה. למה פה היא בוכה ואומרת, "איזה מזל שחור יש לי, "בגלל שעשוע שהכניס את רינה הביתה, ופה, מהצד השני, היא הולכת ויושבת איתה, “רינה, שבי תאכלי, תאכלי ותשתי,” והיא שותה ואוכלת, מה אכפת לה?

כל יום היא צריכה להגיד לרינה, “בואי לישון אצלי.” כך אמר לה שעשוע.

אני לא מבינה אותה. איך היא מסכימה שעוד אשה תישן בבית שלה, ועוד לבד, בלי בעל, בחדר־אורחים. אפילו מרדכי אחד כמו ללילי אין לה לרינה.

הלכו לסרט, פלורנס, שעשוע, רינה ומנשה. לראות ולעבוד. אחרי הסרט פלורנס לא אמרה לרינה, “תבואי.” אז רינה נפגעה, אמרה לשעשוע, “איפה אני אישן, האשה שלך לא הזמינה אותי.”

אז שעשוע הכניס לפלורנס כף, אמר לה, “למה לא הזמנת אותה, למה את מחמיצה לה פנים? אחרי שעשיתי אותך בן־אדם, וקניתי לך בית. מה היית קודם, עם הארבעה ילדים שלך בחדר אחד? עכשיו ככה את מחזירה לי?”

אז דוקא רינה אומרת לו, “למה אתה עושה לה כך?”

אז הוא אומר לה, “תראי, היא אשה? שער שלה מתולתל, מוזנחת, כל היום תראי אותה עם מגפיים גומי, מהבוקר עד הלילה, לא גומרת את העבודה שלה. אני לא נמשך לאחת כזאת. היא טיפשה. תגיד לה הים נשרף, תשאל, ‘באמת הים נשרף?’” כך הוא אומר לרינה על־יד פלורנס. והיא שומעת.

אז רינה אומרת לו, “מה אתה רוצה, זאת אשת־בית, שהיא תלך לשים אודם ותכלת?”

ושעשוע נתן לרינה חמישים לירות, לעשות צבע בשערות ולסדר לה ריסים על העיניים.

פלורנס אומרת לי שזה לא יחזיק הרבה זמן. שעשוע לקח את הרינה הזאת היא אומרת, בגלל שהיא חברה של לילי. עבדה איתם בבארים. זה הכל רק בשביל להרגיז את לילי. “כל פעם שלילי רואה את שעשוע עם רינה, היא אוכלת את הלב שלה.” ככה אמרה, די בשמחה.

אמרתי לה, “מה זה עניין שלך? את יושבת מדברת איתה, ואת לא צריכה לעשות ככה. תחמיצי לה פנים.”

אז היא אומרת לי, “טובה, אם אני רוצה לדבר איתה – שאני לא אזכה לראות את החתונה שלך. אבל אין לי ברירה.” “לא תעשי כלום?”

אמרה שברגע שיבוא מנשה, היא תדבר איתו. אם מנשה אצלנו בבית, אז היא יודעת שהוא לא ייתן לשעשוע להרוג אותה במכות.

רק נכנס מנשה, היא אומרת לשעשוע, “מה זה צריך להיות, אחת באה ואחת הולכת? יש לך ילדים גדולים. ילדה שלך גדולה. ולמה הבן שלך ראובן עושה את כל הגניבות? הוא רואה את האבא שלו כך. אז מה הוא יעשה?”

אמר לה, “מה יש? אנשים עושים דברים יותר גרועים. לכי תראי מה אנשים עושים, עובדים על הנשים שלהם. בית־זונות יש בבית שלהם. עובדים בקלפים. עושים קלובים. תעשי גם את. את חופשייה לעצמך, ואל תגידי לי מה לעשות.”

אחרי זה התחילה פלורנס להחמיץ פנים לרינה. לא נתנה לה לאכול, לא נתנה לה לשתות. חשבה היא גומרת איתה.

מה עשה שעשוע? אמר לפלורנס שהוא רוצה להתגרש ממנה. אמר שהוא לא משתוה איתה. הוא רגיל לחיות עם זונות, ואין לו כסף לפרנס שתי משפחות. אז הוא החליט להתגרש איתה ולחיות לו עם זונה, אז הוא יודע שהוא מפרנס רק אותה.

אפילו משך את פלורנס לרבנות, בשביל להירשם לגט.

זה עשה רעש גדול ברחוב.

חברים שלו אמרו לו, “תפסיק, זה לא יפה, זה לא בשבילך. ומספיק.”

אז הוא אומר, “יש לי סיבה שאני לא רוצה להישאר איתה, וחוץ מזה יש לי סיבה שבגללה אני הולך עם זונות.”

שאלו מה הסיבה.

התחיל להגיד שהוא לא מסתפק באשתו.

אמרו לו, “מה זה, אחרי עשרים שנה נזכרת להגיד שאשתך לא מספקת אותך?”

אז הוא אומר, “שאני בא לשכב אותה היא אומרת שכאילו ערבי שוכב אותה.”

אמרה פלורנס, “אני צודקת. בגלל שאתה הולך עם כל מיני זונות מלוכלכות, בסוף הן באות הביתה ואני צריכה לשרת אותן, וזה עוד לא די, אתה שוכב אותן ואחרי כל הלכלוך אתה בא ושוכב אותי. בשבילי, ערבי ישכב אותי, יותר טוב מה שאתה.”

אז הוא אומר, “אני אלך לרבנות ואני אגיד שאשתי מעוניינת לשכב עם ערבי ולא עם הבעל שלה, אז ייתנו לי גט על המקום.” אחר־כך הוא אומר, “אם אני זורק את לילי, אני לוקח את רינה. אני בלי זונה לא אחיה. כך אני רוצה. עכשיו, אין לי כסף לפרנס גם פה וגם פה. יש לה ילדים גדולים שאני יודע שהם יפרנסו אותה. נתגרש ואני יודע שאני עם ראש שקט, יש לי זונה, ואני מפרנס אותה, וגמרנו.”

פלורנס שמעה ככה השתתקה לגמרי. פחדה שיגרש אותה מהבית. ורינה נשארה אצלנו. והוא קנה לרינה שעון, טבעת ושרשרת. הכל זהב.

לילי שמעה על כל העסק הזה עם רינה. באה ואמרה לו, “תפסת מישהי אחרת?”

אז הוא אומר, “לילי מותק תשמעי, הכל מה ששמעת לא נכון, זה רק סיפור.”

אומרת, “אתה לא מתבייש להביא לפה כל מיני בחורות זונות? יש לך ילדים גדולים. איפה השכל שלך?”

אז אומר, “היא עובדת. בינתיים אנחנו רק מכייסים.”

“את זה אתה יכול לעשות איתי גם־כן, לא?”

“אבל לך יש זנב. רינה היא בלי זנב. ואני נמאס לי מבחורות שיש להם זנב.”

אחר־כך היא אומרת, “שמעתי שאתה מביא לה גם מתנות. ותחתונים. זה נכון?”

“לילי מותק, זה בשביל העבודה.”

“ואתה לא מביא לה זהב, שרשרת, שעון. גם זה בשביל עבודה?”

“אשה אלגנטית, יעני, לא חושבים שהיא הולכת לכייס.”

אומרת, “היום השופטים גונבים ברחוב. אלגנטי, זה לא עושה רושם על אף אחד. במקום שיהיה לך יותר שכל אתה נהיה יותר מטומטם. אתה כל מסכנה ברחוב שלא שוה גרוש מביא אותה אליך הביתה, ואתה קונה לה, ומביא לה, ומלביש אותה, ובסוף היא דופקת אותך והולכת.”

הוא אומר, “בחיי לילי זה לא כך. היא רק על העבודה חושבת.”

לילי שמה אצבע על שעשוע ואומרת לפלורנס, “אם לי היה דבר כזה, גם אני הייתי מנצלת. אם בחורה שלא שוה כלום באה הביתה וקונים לה, מביאים לה, ועוד נותנים לה כסף בכיס, בשביל לבזבז, מי לא תרצה דבר כזה?”

ושעשוע, מסכן, לא ידע מה להגיד. אומר, “את לא צודקת, רינה לא כזאת.”

“לא כזאת? אני מכירה אותה יותר ממך. כמו אחיות עבדנו שתינו, באותו בית. היא לא שוה גרוש. ואתה עוד מקשט אותה כמו הייתה מלכה.”

“לא מקשט, רק דברים קטנים, שיהיה לה פרצוף ברחוב.”

ואיך שהוא אומר ככה, נכנסת רינה. גברת מגונדרת, בוקי על יד אחת שלה, ארנק כזה חדש ויפה על יד שנייה, נעליים־עקבים חדשות, שמלה חדשה ובשערות צבע שחור חדש, שחור עם פסים. למה הוא אמר נמאס לו כבר בלונדיניות, אמר רוצה שתצבע שחור עם פסים. והיא כמו תמיד, ישר, לא רואה אף אחד, באה אומרת, “שלום שעשוע, איך זה התסרוקת שלי?”

אומר, “יפה. לא רע.”

לילי שמעה, ראתה והתחילה, “מה זה, בלונד לא טוב, רק שחור פסים?” הייתה צועקת נורא, “רק אני יצאתי מפה הפסיכית. אני אראה לך שבאת ככה לדפוק אותי.” והתנפלה על רינה, לקחה לה את השעון והשרשרת והארנק. התחילו להתעסק שתיהם, זו מוציאה את העיניים לזו. עד שפלורנס התערבה והפרידה.

לילי הביטה, ראתה את המעיל של שעשוע. רק קנה לו, כזה קורדורוי חדש, חדש ויפה, עם פרוה קטנה. לקחה לו המעיל וברחה עם כל מה שהיה בכיסים. ברחה עם הכל.

אז שעשוע התחיל להרביץ לפלורנס. למה לא הייתה לצד שלו, למה לא הזמינה את לילי לשבת, לשתות, למה לא דיברה אליה יפה.

אם יש אלוהים בשמים, הוא מוכרח להראות לבן־אדם הזה משהו.

 

פרק עשרים וארבעה: צלקת    🔗

כאשר באה טובה אל הד"ר מילך, סירב הוא בתוקף להפסיק את הריונה. מלכתחילה לא נטה לעשות זאת. ועתה, לאחר ההשתהות הארוכה, שבעתיים נתחזק בדעתו. אף על פי כן נתן בידי טובה ויחיאל, שנילוה אליה, שם ומען של רופא־נשים ביפו.

ביפו מצאו השניים קליניקה שעיסוקה בגרידות. בה חיכו נשים בתורן וטובה הצטרפה אליהן, ישובה על ספסל ושעונה על כותל שנצבע בצבע־שמן אפור, לאחר שיחיאל שילם מכיסו לאחות מראש את דמי הטיפול. טובה ויחיאל חיכו כשש שעות בחדר ההמתנה, ובעת זו יצא יחיאל פעמיים אל הרחוב, להביא לטובה מקיוסק סמוך כריכים, משקים ושבועונים.

כאשר הגיעה טובה לשולחן־הטיפולים נכונה לה אכזבה. לאחר בדיקה קצרה ונמרצת הודיע לה הרופא, כי אין הוא מוכן “לעשות” לה את הגרידה. בפיו היו נימוקים אחדים, אותם פלט במהירות, תוך שליוה אותה לחדר ההמתנה וליציאה. ראשית, בנויה היא צר ושנית נתאחרה במועד. הגרידה נעשתה עתה מסוכנת. אין הקליניקה שלו מטפלת אלה בבטוח, במהיר ובפטור מכל סיבוכים.

טובה לא הספיקה לשאלו על דבריו, שכן כבר ליוה הרופא אשה אחרת, לחדר־הטיפול. רק זאת עוד הספיק הרופא, בטרם נעל אחריו את הדלת, להורות לאחות להחזיר את הכסף. ליחיאל.

עתה לא ידעה טובה לאן לפנות, מה לעשות? תחילה הלכו שניהם לשפת הים, והשקיפו מעבר למעקה, אל הנמל, אל הים, אל ספינות הדייגים. אחר־כך ישבו בבית־קפה ונועצו ביניהם. טובה אמרה כי אין לה ברירה, אלא לפנות למיילדת שבשכונה. לכך התנגד יחיאל. לקראת דמדומים גברה עצתו של יחיאל, לחזור אל הקליניקה ולנסות לשכנע מחדש את הרופא, אולי יטה לכך בגמר יום־עבודתו, כשעתותיו פנויות יותר.

כך עשו. בסמוך לשעה שמונה בערב הצליחו לבוא בדברים עם הרופא. שיחתם איתו התקיימה ליד מכוניתו, לאחר שכבר התניע את מנועה. הוא התעקש בסירובו. כלל ברזל נקוט בידו, להימנע מכל מה שכבר למבט ראשון נראה כסיכון, רפואי או משפטי.

אבל בסופה של השיחה, כאשר סגר כבר את דלת מכוניתו ושחרר את המצמד, המציא הרופא שכר לטובה על מאמציה. הוא נתן לה כתובת של רופא אחר, אשר לדבריו יהיה מוכן, אולי, ליטול על עצמו את האחריות.

ביום שישי הלכו טובה ויחיאל ונכנסו לדירה שכורה בשדרות רוטשילד. שוב המתינה טובה בתור, שגם הרופא החדש היה עמוס כעמיתו ביפו. אלא שהפעם, מיד לאחר שנכנסה לחדר־הטיפולים, בלא שהיות, תחב הרופא לתוך רחמה כף חלולה, כעין לולאת מתכת חדה, וגירד את דפנותיו. אחר־כך ניתנה לה מנוחה, בחדר סמוך, שיוחד לכך. כעבור שעתיים נדרשה מיטתה לאחרת והיא נצטותה לפנותה. בטרם שילח אותה הרופא הורה לה לבל תיבהל מהפרשת דם. להיפך, “אם לא ירד לך דם, מהרי לטלפן אלי.” ונתן לה מספר טלפון שלו, בשבועה שלא תמסור אותו לשום אדם בעולם.

יחיאל, שהמתין לה ברחוב, לחץ בחמימות את שתי ידיה וזימן מונית. רצה הוא לקחתה לביתו, ואף הירבה לשדלה. אולם טובה מיאנה, וטענה, כי בכך תעורר חשד אצל שעשוע, “שאם ימצא אותי אצלך, ירצח אותך.” וכך נכנע יחיאל והורה למונית לנסוע לבית טובה. בטרם נפרדו אמר לה, “תמי, אז את באה אלי ביום ראשון. אני רוצה לדעת שאת מרגישה בסדר.”

“כן, אני אבוא,” אמרה לו.

בפגישתה האחרונה עם פליכס אמר לה, בצער, כי אין בכיס מאה־וחמישים ל“י, וכי אף בהלואה לא הצליח להשיגן. אז החליטה טובה “לעזוב” את פליכס, “לגמור איתו הכל” ו”לשחרר" אותו ממנה. כך נשא יחיאל בכל ההוצאות, אף כי טובה לא פרעה לו עדיין את חובה הישן. אם, איך ומתי תחזיר לו את הכסף, על־כך לא רצה לדבר. “אחרי שתהיי בריאה, תמי, אז נדבר,” אמר לה.

בבית ניטש ריב מר בין שעשוע, רינה ולילי. טובה חששה להיכנס ושוטטה מעט בשכונה, עד עבור זעם. קרובה הייתה להתמוטטות, ובכל זאת החזיקה מעמד. כשראתה את שעשוע יוצא לענייניו, טובה נכנסה לביתה וצנחה על מיטתה.

בשבת גברו כאביה. פלורנס חשה בלהט גופה ומדדה את חומה. זה קרב לארבעים מעלות. כאשר נוכחה לדעת, כי אין היא מפרישה דם, נתקפה טובה בהלה גדולה. אף על פי כן גדול היה פחדה משעשוע, ולא טלפנה לרופא. בעצמה לא יכלה, שלא היה בכוחה לקום, ואילו ביקשה מפלורנס, היה חשש שתתעורר סקרנות שעשוע. הלה ירצה לדעת אל מי מטלפנת פלורנס, פתאם, ביום השבת.

טובה קדחה. צמרמורת תקפה אותה וחומה עלה. בבוקר יום ראשון הסיעה אותה פלורנס במונית־שירות לבית החולים העירוני ליולדות. כהרף עין, עוד ביום שישי, הבינה מה פשר מחלתה של טובה. מפחדה משעשוע נעשתה לה שותפת־סוד נאמנה.

בבית החולים מצאו הרופאים דלקת חריפה ברחם, העלולה להתפשט לקרום הבטן ואף ליהפך לדלקת כללית. מיד החישו את טובה לחדר הניתוחים, ערכו ברחמה גרידה שניה, לטיהור, והוחל בטיפול אנטיביוטי אינטנסיבי. לפלורנס סיפרה האחות, כי דפנות הרחם של טובה דקות, והן נשרטו. בגלל עוית נסגר צואר הרחם ומשום כך לא נפרש ממנו דם לאחר הגרידה. מכאן שנוצרו אפשרויות אחדות לזיהום, אשר בגלל מצבה הגופני הירוד ובגלל עיפותה של טובה נתפתח לדלקת חריפה. האחות הוסיפה, כי תקות הרופאים היא שהדלקת לא התפשטה לחצוצרות הרחם, שאז עשויה היא להרסן ולגרום לעקרות.

רק ביום שני נתעורר שעשוע לדעת, כי טובה איננה בבית וכי פלורנס נעדרת מדי יום לשעות רבות. אז סיפרה לו פלורנס, כי לקחה את טובה לבית החולים, בגלל שלקתה במחלת נשים. הסבר זה הניח את דעתו, והוא חזר לעבודתו ולעיסוקיו עם רינה.

יחיאל, שציפה לשוא לטלפון של טובה ביום ראשון, נתקף חרדה. הוא חיפש בתעודותיו את כתובתה של טובה, תמי לדידו, ומצאה על אחד השטרות שלה. נסע לשכונה, חיפש וחיפש, עד שנפגש עם פלורנס החוזרת מבית החולים. אותה זיהה לפי תמונה שצילם – אותה ואת טובה בחבורה אחת בביתו.

מששמע על מחלת טובה קפץ למונית – לדברי טובה “ישר לקח טכסי ספיישל” – עצר ליד קיוסק פרחים, ובא אליה לערוך ביקור חולים, זר גדול בידיו.

“חשבתי שאת בטח מתה,” אמר לה.

מכאן ואילך, במשך עשרה ימי שהותה בבית החולים, התחלפו ליד מיטתה פלורנס ויחיאל. “כל פעם שאל אם אני צריכה משהו. הוא ירד וקנה לי שוקולד, עיתונים, ושתייה. הוא ראה שנותנים לכל היולדות מיץ אשכוליות, אז הוא ירד לקיוסק וקנה לי מיץ אשכוליות. ונתן לי כל פעם עשר לירות, אולי אני אצטרך משהו כשהוא לא על־ידי. ואחר־כך שאל אותי איך אני אצא מבית החולים, מי ישלם? אמרתי לו שאין לי כסף, והוא נתן לי עוד שלוש־מאות לירות, הלואה,” סיפרה טובה לאחר מכן. וכך הגיע חובה ליחיאל לשש־מאות לירות.

פליכס בא אף הוא לביקור, פעם אחת. לדבריו נשתהה, כי בוש להביט בעיניה, כל עוד אין לו עבודה קבועה. לאחר שעבד ימים אחדים בבניין, הרהיב עוז ובא לביקור. דבר ראשון הציג לה את שתי כפות ידיו, בהן תפחו יבלות, הוכחה ליושר ליבו וכנות כונותיו. הוא נשבע באלוהים ובכל היקר לו, כי מעתה יתמיד בעבודתו, ובבוא היום, בקרוב, יישא לו את טובה לאשה.

לעתים תכופות ביקרה אצלה שוש. בימי חוליה נתיידדו השתים מחדש. שוש הרבתה לנחם את טובה. הגידה לה ש“זה שום דבר.” “אני כבר עשיתי שתים, אם לא שלוש.” ובסך הכל, “תשמעי, טובה, שוב תהיי כמו שהיית, ותוכלי לעשות חיים. תראי. שום דבר לא קרה.” שוש הביאה עמה שמחת חיים וקרבתה נעשתה יקרה לטובה.

ביום האחרון ערכה אצלה ביקור־חולים גם בתיה. זו דיברה רק בבנה, באלון בעלה, ובאושר שנפל בחלקה. גם תוכחה הייתה בפיה, “לא היית צריכה לעשות הפלה. היית צריכה לעשות כמוני. עכשיו תראי אותי, ותראי אותך.”

“מה לראות אותי?” שאלה טובה.

“עכשיו כולם יגידו, טובה עשתה הפלה.”

“בטח יגידו. אנשים יש להם פה. אני לא אשים לב לאף אחד, מה אני אעשה? ידברו? ידברו. יימאס להם – ישתקו.”

מבית החולים יצאה טובה בריאה בגוף ועגומה ברוח. ימים רבים שרתה עליה קדרות.

“אני מרגישה צלקת,” אמרה לי.

 

פרק עשרים וחמישה: שוש    🔗

נסענו בטרמפ (סיפרה טובה). שוש ואני. לראות את הלויה של אשכול.

היינו בכנסת. נורא יפה. ראינו המון אנשים. היו שתי שורות, שורה אחת נכנסים, שורה אחת יוצאים. מעמידים את הארון, זרי פרחים, כל אחד עובר. מסתכל וממשיך. רצינו לעמוד עוד ולהביט, אבל יאללה יאללה, לא נתנו. רק דקה אחת לכל אחד.

בניין הכנסת יפה מאד. פעם ראשונה שאני רואה אותו. גם בעיני שוש מצא חן. רצתה נורא להישאר. עושה לי, “תראי איזה יופי, איזה עמודים, איזה עניינים.” אבל הכי מצא חן בעיני זה לראות שם את החיילים במשמר. היו גם בחורות צנחניות. עם כומתות אדומות. זרי הפרחים מכל הארצות, וכל ארץ עם הדגל שלו.

אחר־כך הלכנו לסבתא שלי, לפאריזה. מצאנו שמה את שעשוע, הוא זכי ומנשה יצאו מוקדם ללויה, לפני חמש בבוקר. אבל כמה שהיה דוחק לא הלך להם. קודם תפסו את מנשה על קו 5, שלוקח לכנסת. בקושי שעשוע וזכי הוציאו אותו מהידיים של האיש, לו רצה לקחת את הארנק. החשבון שלהם היה שכל השוטרים יהיו בלויה אז יוכלו לעבוד בראש שקט באוטובוסים. אחר־כך החליטו לנסות מזל שלהם בתור של אלה שהולכים להסתכל על ארון המת. שאלו אותנו אם אנחנו רוצות לבוא עוד פעם. שתינו רצינו.

שעשוע, זכי ומנשה עברו עד שנכנסו לתור של אלה שהולכים להסתכל על הארון, נכנסו, כבר לא יכלו לצאת מהתור, בגלל החיילים והשוטרים ששמרו על הסדר. היו צריכים ללכת אחד אחרי השני. ומה יעשו, יגנבו זה מזה? כמה שקיללו לא היה כוח שיוציא אותם משמה. ככה הלכו להם שעתיים טובות.

אבל שוש ואני, זה היה כל־כך יפה, שעשינו עוד תור, יחד שלושה סיבובים. היינו נשארות עוד. אבל מה? שוש קיבלה צמרמורת. פתאם התחילה לצחוק. במקום שיהיה עצוב, התחילה לצחוק. אמרה שהחיילים גם מתים לצחוק. רק שכל אחד צוחק לו בצד. מפחד שלא יראו אותו. וזה מה שהצחיק אותה.

בא אלינו שוטר, אומר, “שקט, אתן לא רואות שזה כאן לויה?” שאל ונשאר לעמוד על־יד. שאלנו אותו, “מאיפה מגיעים כאן לקטמון?”

אז הוא אומר, “בשביל מה לכן לנסוע עכשיו לקטמון? תעברו איתי את זה, ואחר כך תיסעו איתי.” יעני במכונה של המשטרה.

אז אמרנו לו, “איפה אנחנו נעביר את הזמן? סרטים אין, דיסקוטקים אין.”

אומר, “שטויות. בעיר העתיקה יש הכל. אני יכול לקחת אותכם וללכת.”

אמרנו, “בסדר.”

העיקר, אנחנו נוסעות במכונה של המשטרה, על הכיף. פתאם, על־יד קולנוע ציון אנחנו רואות את שעשוע, זכי ומנשה. אלה ראו משטרה, לקחו את הרגליים והתחילו לברוח. רק זכי ראה אותנו, אז עמד, מסתכל, לא מבין מה הולך.

לא היה מה לעשות בעיר העתיקה. שוש רצתה שוב לתפוס טרמפ. אבל לי נמאס. אז חזרנו במונית שרות לתל־אביב, בשעה אחת־עשרה בלילה.

שוש, זו אוהבת נסיעות. תמיד עוצרת טרמפים, נוסעת.

אוהבת סתם לטייל, לתפוס איזה פרייער, לנסוע איתו.

עומדת על כביש, לחיפה, לירושלים, לרחובות, לא חשוב, ועוצרת.

אז אחרי העבודה שלי אני הולכת אליה לעבודה שלה. היא גומרת אחרי. כל פעם אומרת, “בואי טובה, ניסע לאיזה מקום.”

אני אומרת לה, “עזבי אותי ממקומות רחוקים.”

אומרת, “בואי, יעזור לך לשכוח את פליכס.”

פעם היא קבעה עם בחור שיבוא לקחת אותה. ישבנו בגן וחיכינו לחמש. בדיוק בזמן הוא בא ולקח אותנו. נסענו. פתאם לא התחשק לי. אני לא יודעת למה. נעשה לי עצוב. אז אמרתי, “בחייך, תקפיץ אותי הביתה. אני מוכרחה.” הקפיץ אותי ונסע רק איתה. אני לא יודעת לאן. היא לא תספר לי. אבל היא נוסעת למקומות רחוקים. היא אומרת, “סתם, טיילנו, הרבצנו ארוחה עניינית, פה שם.”

יש לה המון חברים שיש להם מכוניות. מבוגרים. יש אחד רמי, בחור נורא טוב. נשוי. הוא היה פעם בעל־הבית של החבר שלה. היא נפרדה מהחבר והתחילה איתו. לרמי יש מכונית. תמיד הוא בא, לוקח אותה, נוסעים, מטיילים.

רמי, הוא עובד על־יד בית הקברות איפה שגרה משפחה שלה. יש לו שם בית־חרושת למצבות. אז אבא של שוש נפטר, והיא לקחה אצלו מצבה. אז רמי עשה מצבה גם לאמא שלה, כי היא ביקשה מצבה על־יד בעלה, כשהיא תמות. רמי עשה ככה טובה לשוש, והכין כבר מצבה לאמה. גם לא לקח מזומן, לקח שטרות. אז כל חודש שהוא בא לקחת שטר, הוא לוקח אותה לטייל.

גם אני נסעתי איתם כמה פעמים.

הוא, איך אומרים החבר’ה, אפשר לדבר איתו בחופשיות. צוחקים איתו, מכניסים לו מכה. אנחנו אוהבות כך. אנחנו לא אוהבות בחור שישב כמו איזה טמבל. מדברים מלה פה מלה שם, בדיחות, עניינים, ונוסעים, איפה שאנחנו רוצות. פעם נסענו איתו, הוא היה צריך להגיע לגליל. אני לא יודעת איזה עניין יש לו שם. נסענו איתו. ישבנו ואכלנו ארוחה טובה בטבריה. כל הדרך סיפורים, בדיחות, על אשתו. אחר־כך לקח אותנו לבית על־יד הרצליה. שתינו שם שתייה חריפה. אחר־כך שיחקנו איתו קלפים וחזרנו הביתה. שוש כנראה מתעסקת איתו. אחרת הוא לא היה בא כל־כך הרבה. אני לא שואלת שאלות כאלה. היא לא מספרת לי.

היא אוהבת נסיעות ארוכות. עומדת בכביש, עוצרת, שואלת, “תסלח לי, לאן אתה מגיע?” אם הוא אומר, “חיפה,” אז היא אומרת, “יא אללה, בדיוק למקום הזה אני צריכה.” אז הוא כבר לפי המלה שלה, “יא אללה” מבין ואומר לה, “תעלי.” היא עולה, עושה לו, “אלה כיפאק מאלה כיפאק.” הוא שומע כך, אז מה אכפת לו לקחת אותה? מתבדר בינתיים כל הדרך.

לבד היא לא אוהבת לנסוע. היא מתה לנסוע איתי. אני והיא נורא משתוות. את האמת, איתה אני אוהבת לנסוע. היא בחורה שאוהבת לצחוק, מדברת, סיגריות, שתייה, עניינים, בדיחות. אחר־כך, מתי שצריך, אני מבינה, לוקחת את הרגליים והולכת. מה אכפת לי מה היא עושה אחר־כך?

היא עוצרת את הטרמפ. אני לא מסוגלת להרים יד. היא עוצרת. באופן אוטומטי הנהג מושיב אותה על־ידו. אני כמו איזה טמבלית יושבת אחורה.

מקרה אחד אני זוכרת. הלכנו לבקר חברה אחת, והיא לא הייתה בבית. אז אמרתי לשוש, “יאללה, ניסע הביתה.” אמרה לי, “תשמעי טובה, יש לי כיף לעצור טרמפ.”

אמרתי, “טוב.”

זה היה בתשע. עצרנו בדיוק איזה אשכנזי. הייתה מכונה מרצדס. אז הוא עושה, “לאן אתן צריכות בנות?”

היא אומרת לו, “לטייל.”

אומר לה, “באמת, גם לי לא אכפת לטייל.”

טוב, עולים למכונה. הכרנו. אמרנו את השמות.

אז היא שואלת, “איפה אשתך?” היא אף פעם לא שואלת “אתה נשוי?” רק ישר שואלת, “איפה אשתך?” או “מה עם הילדים?”

הוא אומר לה, “אני אגיד לך את האמת. ביום שישי אשתי אוהבת לשחק קלפים, ואני אוהב לטייל, ולא אכפת לי להכיר שתי בנות נחמדות ולטייל איתן. איפה אתן רוצות?”

שוש אמרה לו שייסע לבית אחד. זה חשב בית, איפה שיוכל לעשות חיים. שואל של מי הבית ושוש אומרת לו, “של אחד, קולקין.” זה השם של מי שרצח את הבחורה על שפת הים. אבל האשכנזי לא תופס את זה בהתחלה, שהיא עובדת עליו.

שואל, “מי זה קולקין?”

אומרת לו, “זה אחד, המשפחה שלו זונות ומלוכלכים כולם. עשרה אחים, יוצאים ונכנסים לבית־הסוהר אחד אחרי השני ברווח של שנה. וכשהם בחוץ משחקים אצלהם קלפים, ויש להם אחות זונה, קוראים לה יהודית.”

זה שומע, מבסוט. חושב בא למקום הנכון.

שוש ממשיכה, “אבל מה, יהודית עכשיו השתגעה. למה שבעל שלה אנס אחת תיירת מאנגליה ונכנס לבית־סוהר לחמש שנים. ומה שיותר גרוע, אח שלה אנס חיילת בפתח־תקוה ואחר־כך רצח אותה, ועכשיו מחפשים אותו על מקרים דומים. אז…”

“מה שמו, אמרת?” האשכנזי שואל בקול רועד.

“קולקין.”

נדלק לו, סוף־סוף.

בקול של פחד, “את מכירה את קולקין? מאיפה את מכירה אותו?”

“לפעמים, אני עובדת בשבילו.”

בדיוק הגענו לבית אחד. שוש אמרה, “זהו. בוא תיכנס בבקשה.”

הוא עושה, “תרדו קודם, אני אסגור את המכונה.”

איך שירדנו – ברח. שמענו את הצריחות של הצמיגים. כל כך פחד.

שאלתי את שוש למה הפחידה אותו. בעד זה שבהתחלה דיבר איתנו יופי. שוש אמרה שעשתה ככה סתם בשביל לצחוק.

היא אוהבת לצחוק. פעם הלכנו למסעדה. ראתה שולחן עם שתי כיסאות פנויות. ועל כיסא אחד ישב בן־אדם, כזה מכובד. ישבנו ושתינו. ושוש אוהבת ישר להרביץ מלים. איך שבא המרק, היא אומרת, “יא אללה, איזה מרק!” אומרת בשביל שהוא ישמע.

הבן־אדם אומר, “זה מזכיר לי בית־סוהר, המרק.”

אומרת, “אחוי־שארמוטה, אתה גם־כן עבריין?”

התחיל לצחוק.

והיא אומרת לו, “יא בן־זונה, את גם־כן מהג’מעה?”

והוא צוחק יותר ועוד יותר.

התחילו לדבר, נכנסו לשיחה. היא מספרת לו שהייתה בפנים ארבע, חמש פעמים. על מכוניות גנובות, חצאיות גנובות, סחיבות בחנויות. זה נורא מצא חן בעיניו. יעני, איש כזה מכובד, פתאם מצא עבריינית עם רקע כזה. פה שם, יצאו לנסוע במכונית שלו. אני נשארתי. אחר־כך סיפרה לי שוש שהוא היה מנהל סניף בנק.

יש אחד, נהג בקו 19. כל בוקר שהייתי עולה היה עושה לי שלום ופותח את הדלת האחורית. שאני אכנס ככה, בלי כסף. אבל אני לא אוהבת לעלות בדלת האחורית. מסתכלים. לא הייתי מוכנה לזה.

כל פעם היה אומר לי “בוקר טוב”. עד שיום אחד החזרתי לו “בוקר טוב.”

הוא עושה לי, “למה את יושבת כל הזמן בסוף?”

כך התחלנו לדבר. הוא חבר “דן” והוא אומר שיש לו מכונית. סיפרתי עליו לשוש. זו שמעה מכונית, אמרה לי, “פסיכית, תני לו מספר טלפון של הבוסית שלך. יצלצל, ניסע איתו לטיולים.”

אחרי זה הוא צלצל, שאל, “אני גומר את העבודה בשלוש ומחכה לך בשלוש וחצי. את מעוניינת לבוא?”

אמרתי, “לא. לא מוכנה.”

שוש שמעה, היא השתגעה. “למה? למה לא רצית לצאת איתו?”

אמרתי לה, “מה פתאם? בן־אדם נשוי, יש לו ילדה וילד.”

אמרה, “את צריכה להתחתן איתם? יצלצל עוד פעם, תני לו את המספר של הבוסית שלי.”

אני משתגעת כבר. לא יודעת מה לעשות.

פליכס, הוא במילואים. מה־15 לחודש שעבר. הוא בא לחופשה, ואתמול היינו יחד. הוא תמיד במילואים או בבטלה.

לא השתנה שום דבר. דפקט נשאר דפקט. עצלן נשאר עצלן. אף פעם לא ישתנה. חבל על הזמן.

אני אמרתי לו, “תגמור את המילואים, תחליט לעבוד עבודה קבועה. אם אתה לא מחליט – שלום על ישראל.” גם לי נמאס.

אני רואה לפעמים חברות שבאים אליהן בחורים טובים, והן הרבה זיפתיות ויותר מכוערות ממני. אני אומרת בראשי, “אני משוגעת אני? מה חסר לי שדוקא אני אפול בידיים של אחד כזה, לא עובד?”

נכון. הוא יפה. יפה נורא. אבל יש כמוהו אלפים. אם אני רוצה אני אשיג גם יותר יפה. יופי לא משחק אצלי תפקיד.

שיגמור את המילואים, אלוהים ייקח אותו. אני רוצה שיגמור ולראות מה יהיה הסוף. עם היופי היום לא אוכלים. הוא מנצל את זה שהוא יפה. יפה יפה. מי שרואה אותי איתו אומר לי חבל עליך. הוא לא עובד. יא אללה, כבר שנה וחצי, שנתיים, יותר. עד מתי בן־אדם יכול לא לעבוד?

גם בפעם האחרונה, “אני נשבע לך,” ו“אני, אני יעשה ואני יתחיל.”

ו… שום דבר.

לפעמים אני חושבת, שעשוע ופליכס. מה יותר טוב? להיות ישר ועצלן, או כייס וארס – אבל חרוץ, יעני, עובד. באמת אני לא יודעת. אבל עצלן, דפקט, זה קשה לי לראות בעיניים.

 

פרק עשרים ושישה: ראובן    🔗

במוצאי שבת אחי לא בא לישון בבית (סיפרה טובה). ואני אמרתי בלב שלי – תמיד הוא בא. הוא בא, אפילו בארבע, מעיר אותי, יושבים, מדברים, מספרים, הכל, ועד הבוקר הוא יושן בבית. אין דבר כזה שלא יבוא. והנה הוא לא בא.

בבוקר, ביום ראשון, יצאו שעשוע, רינה, זכי ופלורנס לטיול. נסעו טיול מאורגן לנצרת, בית־שאן וטבריה. פלורנס חיכתה לראובן עד רגע אחרון. שלא בא והם הלכו לנסוע אמרה לי, “בטח תפסו את אחיך. אם תשמעי משהו, אני אבוא בערב ותגידי לי. תשמרי על הילדים.”

אמרתי, “טוב.” גם אני בלב שלי אמרתי, “בטח עצרו אותו.”

הלכתי לעבודה. כשחזרתי שאלתי את השכנים אם ראו את ראובן. אמרו שאף אחד לא ראה אותו. פתאם באה שוש ואומרת לי, “טובה, קראתי בעיתון שנער בן שבע־עשרה ובחור בן עשרים־ושניים מהשכונה עצרו אותם עם יריות, ואל תשאלי.”

אמרתי לה, “בואי הנה, זה מאה אחוז אחי. והשני זה פוזי, הם חברים נורא טובים שניהם.” כמה פעמים הלכו לגנוב ביחד. לפני כמה זמן אחי יצא זכאי. נתנו לו על תנאי ולפוזי נתנו ארבעה חודשים והוא ישב. כי הוא יותר מוכר. ואחי אין לו הרבה עבירות. הוא רק מתחיל.

שוש באה לעזור לי. היא שטפה את הרצפה ואני עשיתי את הכלים. עשינו אוכל לילדים וגמרנו. פתאם בא שוטר הביתה.

שוש אומרת לי, “מעניין מי זה בא.” למה יש שוטרים שהיא מכירה. וזה שכנה שרצה ואמרה לנו שבא ומגיע אלינו שוטר. כך זה בשכונה, יש מין טלגרף כזה.

אמרתי לה, “בטח שוטר רגיל.”

דופק בדלת ונכנס שוטר. סתם שוטר. אומר, “ראובן מלכה?”

אמרתי לו, “פה.”

אמר, “יש לי מכתב בשבילו.”

“בשביל לעצור אותו?”

אמר, “אני בעצמי לא יודע. אני מביא מכתב שהוא צריך להופיע מחר בבית־המשפט, בגלל שלפני חודש היה לו משפט ולא הופיע.”

אמרתי לו, “תראה, ממוצאי־שבת אחי לא בא הביתה, ואני בטוחה שהוא עצור במשטרה. אז מה שוה המכתב שלך?”

אמר, “מכתב צריך למסור, וזהו.”

המכתב באמת היה בקשר למשפט, כשראובן ופוזי ניסו לגנוב מכונית על־יד מלון הילטון. פרצו את החלון, באו לנסוע ובדיוק תפסו אותם. בסך הכל הצליחו לגנוב רק קופסת סיגריות.

בלילה חזרו דודים שלי. נסעו לנצרת חשבו לראות כל מיני דברים. אבל היה סגור יום ראשון, זה כמו יום שבת אצלנו. והכל היה סגור. נסעו לבית־שאן, נסעו לטבריה, קנו משם כל מיני דברים, עתיקות. ראו את הכינרת. אחרי זה באו הביתה.

פלורנס בכלל לא נהנתה בטיול. כל הזמן הראש שלה על אחי. היא אומרת, “כל הזמן בכיתי. איפה היה לי מצב־רוח לנסוע? רק בגלל שעשוע נסעתי, שלא יגיד ‘הראש שלך רק על הילד שלך’.”מהפחד שלה, מסכנה, היא נסעה.

שעשוע דוקא חזר מבסוט. למה יצאה לו סטיפה טובה, מתייר אחד. אבל רק בא הביתה התרגז, מהשמועות, יריות, עניינים. הוא אמר, “מגיע לראובן. עכשיו שישב שלוש, ארבע שנים בשקט. זה מה שחיכיתי כל הזמן.” אמר שלא ילך לבית־המשפט. מה זה מעניין אותו? מצידו שימות גם. הוא אומר, “אני לא אלך עד שיוציאו את הלויה שלו, אז אני אלך. ללויה של ראובן.”

ובאמת כמו שחשבתי. ראובן ופוזי היו בחדר־המעצר של המשטרה, ומשם כבר הביאו אותם לבית־משפט השלום בגלל ניסיון לגניבת מכונה על־יד הילטון. הלכתי למשפט, ואיתי פלורנס ושוש, ועוד חצי שכונה הייתה שם. כל העבריינים של השכונה.

השוטרים הביאו לאולם את ראובן לבד, ואת פוזי לבד. את ראובן החזיקו באבו־כביר ואת פוזי בנפה הצפונית. שלא ידברו אחד עם השני. הביאו אותם באזיקים. אני רואה את ראובן – הלב שלי הלך. שוטר תופס אותו מפה ושוטר תופס אותו מפה, והוא צולע, פנס פה, פנס שם. הרגו אותו מכות. אבל, הוא ראה אותנו ושלח לנו קריצה, סימן. זאת אומרת שלא סיפר למשטרה שום דבר.

אלה לא יספרו. ירצחו אותם לא מספרים. אצלנו בשכונה יש מלה כזאת. אחד תופסים אותו והוא מודה אומרים עליו “מאניאק.” זאת אומרת, הוא לא גבר בשבילהם. הם בשביל הרושם מוכנים למות. העיקר שיגידו עליהם, “הנה זה גבר.” כמה פעמים ראובן נתפס והוא לא סיפר כלום. בעד זה כשיצא, אמרו לו, “סלמתו ראובן. אתה על הכיפאק.” ככה זה תמיד אצלהם. מי שלא מודה הוא גבר.

באולם המשפט לא נותנים מלה אחת לדבר. אבל בינתיים הכניסו משפט של מישהו אחר, בשביל פקודת מעצר. אז דיברתי אל אחי עם תנועות בידיים.

אני עושה לו, “מי הרביץ לך?”

עושה לי על בלש אחד, גבוה.

רק הבולשת מרביצה. המשטרה לא מרביצה. אבל הבולשת, אלה שתופסים אותם, אלה לובשים בגדים כמו אזרחים, והם תקעו בו מכות. אז אני כבר רציתי לדבר בקול רם, בכונה, בשביל שהגבוה ההוא יגיד לי לצאת, אז אני אצעק. אבל חשבתי, נשמע קודם את המשפט ואחר־כך נצעק עליו.

בכיסא הייתה השופטת צינקל. זו הרעה. היא אומרת לראובן, “מה עשיתם בגן העצמאות?” למה שבהתחלה ישבו ראובן, פוזי ועוד אחד, שהצליח לברוח, בגן העצמאות.

אחי אמר לה, “הייתה לנו פגישה עם שלוש בנות.”

“מתי?”

“בשמונה־וחצי. אבל הבנות לא באו.”

אז התובע אומר, “משמונה וחצי עד אחת־עשרה ישבתם בגן. בשביל מה ישבתם?”

אחי אומר, “חיכינו לבנות.”

אז אומר לו, “בשביל מה גנבתם את קופסת הסיגריות מהמכונית?”

אחי אומר, “אותי אל תשאל. תשאל את זה שגנב. אני לא גנבתי את הסיגריות.”

“אבל אתה השתתפת ועישנת.”

“עישנתי כן. אבל לגנוב את הקופסה לא גנבתי.”

“אז מה עשיתם עד שעה אחת־עשרה?”

“ישבנו וחיכינו.”

“עד שעה כזו יושבים לחכות לבנות?”

“מה היה לנו לעשות? ישבנו, דיברנו, פה שם, והזמן עבר.”

“הרי אין לכם כסף. אז לאיפה תיקחו את הבנות?” התובע מנסה לדפוק את ראובן.

אבל ראובן אומר, “אין לנו כסף, נכון. אבל בשביל מה יש גנים? יש גנים בשביל לשבת עם בנות, בשביל שהבנים לא יצטרכו לבזבז עליהן כסף.”

וככה הלאה. מה שהתובע שואל, אחי משיב. אחר־כך בא זה שתפס את טביעת האצבעות של אחי. הוא הראה לשופטת חמישה אצבעות ואמר לה, “הנה חמישה אצבעות של ראובן מלכה.”

אמא שלי צעקה לו, “חתיכת מלוכלך.” עמדה להכניס את הידיים שלה לפרצוף שלו, להגיד, “הנה חמישה אצבעות של פלורנס מלכה.” אבל עשו לה “שקט”! והיא כמעט התעלפה מעצבנות.

בסוף, השופטת צינקל יושבת עם הראש בין הידיים שלה, פתאם אומרת, “ראובן מלכה, אתה שפוט לשלושה חודשים.” ולפוזי נתנה על תנאי.

זה צדק? ראובן אפילו לא היה בפנים המכונית. פוזי והשלישי זחלו למכונית, והשלישי נכנס וניסה להדליק אותה. אבל היה לה מנעול־הגה ואי אפשר להסיע אותה. אז הוציאו את הסיגריות, ואחי רק עישן.

אחרי המשפט התחלתי לדבר. בא הבלש הגבוה, שהכניס לראובן מכות, אומר לי “תצאי החוצה.”

אמרתי לו, “יא חתיכת חרה, מי אתה שתגיד לי לצאת החוצה?”

אומר, “למי את אומרת חרה?”

אמרתי, “לך אני אומרת חרה, חתיכת נאצי. תראה איך הרגת את אחי. חבלנים ערביים שתופסים אותם לא מרביצים להם ככה.”

אומר לי, “עכשיו תבואי ותיעצרי.”

לקח אותי בפנים חדר.

אז אמא שלי התחילה לבכות. צעקה, הרביצה לשוטר אחד. בא קצין – הפריד.

שואל אותה, “הבן שלך אשם, מה את כועסת עלינו?”

והיא אמרה, “אבל מה צריכים להרביץ לו בצורה כזאת? מה זה פה, נאצים?”

והשוטרים אמרו שהרביצו לראובן ולפוזי בגלל שהם ירו עליהם בזמן שרצו לעצור אותם כשהם בורחים במכונה גנובה. לא בגלל הניסיון לגנוב מכונה על־יד ההילטון.

לי אמר הבלש הגבוה, “תראי גברת את לא צריכה לבכות. סתם אנחנו לא מרביצים. אחיך הלך על שוד מזוין, ירה על השוטרים, היה יכול להרוג שוטר. אז הוא קיבל את המכות שלו בצדק גמור.”

אמרתי, “אבל אתם הרגתם אותו. איך הוא צולע על הרגל.”

אמר, “הוא צעיר וזה יעבור. עוד ירוץ מצוין בחתונה.”

אחרי שהחזיקו אותי שעתיים בחדר נתנו לי ללכת. זה היה מין מעצר להסברה ולשכנוע, כמו שהם אמרו. כשיצאתי חשבתי שהם צודקים. זה בטח שהם צודקים. אבל זה כאב לי, אח שלי. אין לו, מסכן, שום עזרה. אין לו אף אחד שיעזור לו בחיים.

אני לא ידעתי שיש לו אקדוח. אבל הוא תמיד אמר, “מה את חושבת, אני פרייער? אני לא פרייער, ואני יכול לעשות אכבר פריצות עם נשק.” ומי היה יכול לעשות אותו שיבין שזה לא טוב?

חזרנו הביתה בדיוק באו שתי פקידות, של עורך־דין חאקי מויזיס. באו ואמרו שהבוס שלהם היה אצל ראובן במעצר, וראובן ביקש אותו שיעשה טובה וישלח את הפקידה שלו לפלורנס שתעמיד לו את העורך־דין הזה, מויזיס, כי הוא שמע עליו טובות. וכך אמרו, “ראובן מלכה שלח אותנו בקשר לעורך־דין.”

פלורנס דיברה איתן ואמרה שהיא מוכנה להעמיד עורך־דין, וכמה הם דורשים. אמרו, “בינתיים, בהתחלה, שלוש־מאות לירות.”

פלורנס, מאיפה יש לה שלוש־מאות לירות?

התחילה לבכות, שאין לה כסף. הפקידות אמרו לה, “גברת, אם את לא רוצה עורך־דין, זהו הבן שלך, לא שלנו. והוא בטח יקבל יותר מעשר שנים, בגלל שזה כמה סעיפים ולא סעיף אחד. אלף מכונה גנובה. בית, נשק ללא רשיון. גימל, יריות בשוטרים. הרבה דברים.”

פלורנס אמרה, “אתם צודקים. אבל מאיפה אני אביא?”

אמרו לה, “דברי עם הבוס שלנו.”

הן כאלה ממזרות. רק יש מעצר, משפט, רצות למשטרה, לחדרי המעצר, מגייסות קליינטים לבוס שלהם. במסדרונות של בית המשפט מסתובבות, שומעות, מריחות, ויודעות תיכף מי צריך את הבוס שלהם.

אז פלורנס הלכה לחאקי מויזיוס. הלכה אליו בלי גרוש. הוא קיבל אותה, אמר לה, “תראי, אני הייתי אצל ראובן מלכה, הבן שלך. ואני דיברתי איתו. הוא אמר שתעמידו לו עורך־דין, והוא אמר שיש לו אחות בשם טובה, והוא מבקש שהיא תעזור לו. ואם לה אין מספיק כסף, הוא אמר שאת, אמא שלו, תיסעי לאמא שלך, אחת פאריזה בירושלים. לה בטח יש כסף והיא תעזור לך. ואם עוד יהיה חסר, אז לבקש מטובה שתיגש לחבר שלה, יחיאל אחד, והוא ייתן לה הלואה. אז מדוע את אומרת שאין לך כסף, ומאיפה תביאי? בן שלך לא חשוב לך?”

ככה אמר לה, ובסוף הסכים לקחת בשביל התחלה רק מאתיים. “זה ז’סטה בשבילך, למה שאת סימפאטית,” כך אמר לה.

אז פלורנס אמרה לו, “בסדר. אני אבוא אליך מחר.”

רק חזרה פלורנס הביתה שמעה מזכי ששעשוע עצור גם־כן. ושעשוע מבקש ממנה שתביא לו ערבים, בשביל שיוציאו אותו.

מה קרה? עוד קודם, לילי הייתה אומרת, “שלא יחשוב שעשוע שויתרתי לו על הכל ושאני יושבת בשקט. אני עבדתי, הבאתי לו כסף, ובשביל הילדים שלו, פרנסתי אותם. אילו לא אני, הילדים שלו היו מתים מרעב. ואחרי זה עוד הולך נותן זהב לרינה? אני אדפוק אותם.” כמו שהוא הלשין עליה, הלכה ואמרה במשטרה ששעשוע ורינה מכייסים.

עשו עליהם מארב, ואיך ששעשוע שם את היד שלו בכיס, בתור לקולנוע, תפסו אותו המשטרה.

רינה, יש לה אף, הריחה סכנה, לקחה את הרגליים וברחה רגע לפני שרצו לשים עליה את היד. רבע שעה אחרי שהיה זכי, היא באה לפלורנס. יותר נכון לקחת דברים שלה. אז פלורנס, עם כל מה שהיה לה בלב, פעם אחת בחיים שלה לא פחדה. תפסה מטאטא והתחילה להרביץ לרינה, להרביץ ולצעוק, “יא בת זונה, תלכי מפה!” זו רצתה להגיד לה, אבל פלורנס תפסה לה את השערות, ורינה השאירה לה אגרוף מלא שערות וברחה. אמרתי לפלורנס שהייתה צריכה לתפוס את הזהב, השרשרת, הטבעת והשעון.

מה תעשה? מאיפה תיקח בשביל שעשוע?

ניגשנו לסעד, לסימה, שקיבלה ממך את הטיפול בנו. ואמא שלי ואני דיברנו איתה, ביקשנו כסף בשביל עורך־דין לראובן ובשביל ערבות לשעשוע. סימה אומרת, ראנה בנות, דברים כאלה זה לא בתחום הטיפול של משרדנו, גם לא בתחום הסמכות המשפטית שלנו."

אמא שלי שאלה, “מה זה תחומי, מה זה שיפוטי?”

אמרה לה, “אם ילד בן שבע־עשרה הולך לגנוב, אני לא צריכה להביא לו עורך־דין, ואם אבא שלו הולך לכייס, אני לא צריכה לשים לו ערבות. מבינה?”

פלורנס התחילה לבכות, “תראי גברת סימה, בעלי עצור, בן שלי במאסר, המצב שלי זיפת, יש לי שני ילדים, אין מי שייתן להם לאכול.”

אמרה סימה, “אליך לפנות למוסדות הנוגעים בדבר.”

כך זה נגמר. אז אמרתי, אולי אתה תוכל לעזור לנו?

על אף שנאסר עלי לטפל במשפחת מלכה, ועל אף שהטיפול בה נמסר לאחר, מצאתי, כי מחובתי לסייע לטובה ולפלורנס. אף חשבתי, כי מתן אינפורמציה אינו התערבות רבה מדי בעבודת עמית ללשכה.

אמרתי לטובה, כי ראשית דבר תבקש מהמשטרה, מהקצין סמסון במחלקת התביעה, למנות עורך־דין לראובן. אם משום מה לא יצא הדבר לפועל, יש לבקש את השופט, בשלב המשפט, ובית־המשפט ימנה לו עורך־דין. משום כך מוטב שלא יתפתו לעורך־דין שעיניו לבצע, העלול להטיל שעבוד על הכנסתן כל ימי חייהן. לגמר חשבונו עשוי עורך־דין לתבוע שכר טרחה של שלושת, ואולי ארבעת אלפים לירות.

אשר לשעשוע, כדאי שישב קצת, לטובתו ובייחוד לטובת המשפחה. עצתי ישרה בעיני טובה, והיא נפרדה ממני בתודה.

הלכנו למשטרה, למחלקת התביעה (סיפרה טובה). לפגוש את הקצין סמסון. השעה היתה שמונה בבוקר. ישבו שם שניים כמו מודיעין, ועוד כמה שוטרים.

אז אומרים לי, “בקשר למה באת?”

“אני מבקשת לדבר עם הקצין סמסון.”

השוטר־מודיעין אומר לי, “תראי מותק, עכשיו זה מאוחר לדבר איתו. הוא נמצא בישיבה משבע־וחצי עד תשע־וחצי, ואת לא יכולה לדבר איתו.”

בא אחד אחראי, עם שתי פָלָפֶלִים, אומר לי, “מה את רוצה?”

אמרתי, “אני רוצה לדבר עם הקצין סמסון.”

“בקשר למה זה?”

התחלתי להגיד לו. אבל לא אמרתי לו שראובן הוא בן של שעשוע. בגלל שאומרים שעשוע, אז כבר מכירים אותו ותיכף רוצים לסדר אותו. פלורנס התחילה לבכות, “הבן שלי, זה הבן שלי” וזה.

אומר האחראי, “טוב, בואו איתי.”

לקח אותנו לחדר, ביקש מפלורנס שלא תבכה, ושאל לפרטים. אמרתי לו, “אחי נתפס בשבוע שעבר. אנחנו מקרה סוציאלי, ואבא שלי לא נמצא בבית. הוא לא חי יחד איתנו, חי בנפרד, ואין לנו את האפשרות הזאת להעמיד עורך־דין. אני מבקשת אם אפשר למנות לו עורך־דין.”

אז הוא אומר לי, “זה מקרה חמור, האח שלך?”

“זה די חמור.”

“את צריכה לבוא לקצין סמסון. עליך להסביר לו. אבל קודם את צריכה הזמנה. בגלל שהקצין סמסון עסוק מאד, והוא מקבל קהל רק לפי פגישה, שעה ותאריך. כולם רוצים לדבר איתו.”

אמרתי, “איך אנחנו נקבל הזמנה?”

“זה נסדר. אנחנו נעזור לך. אפילו השופט, אם רואה מצב חמור, שנער בן שש־עשרה, שאפילו לא בן שבע־עשרה, הוא ימנה לו עורך־דין מטעם בית־המשפט. אין לכם מה לפחד, אין לכם מה לבכות.”

וככה התחיל להוציא אותנו יפה, אל הדלת.

אז אמא שלי התחילה שוב לבכות, אומרת לו, “האשימו אותו ביריות, והוא יכול לקבל עשר שנים, והוא לא ירה. אני יודעת שהוא לא ירה. ובלי עורך־דין יעשו ממנו שהוא כן ירה.”

האחראי דיבר ככה יפה. אומר לה, “מה את חושבת, פה זה רוסיה? שאת פוחדת שלא ייתנו לבן שלך לדבר, להצדיק את עצמו? תבקשי יפה, תסבירי להם שהמקרה שלך לא טוב, ואין לך אפשרות לשכור עורך־דין, אז ברצון רב יעמידו לו, אפילו השופט בעצמו.”

אמרתי, “אמרו לי שכדאי לבקש קודם כל מהקצין סמסון. במשפט אולי כבר יהיה מאוחר מדי.”

אומר לי, “תבואו ביום ראשון בבוקר, לפני שהקצין סמסון ייכנס לישיבה, או אחרי הישיבה, בסביבות השעה עשר, ואני בעצמי אקח אותכם אליו. נשב יחד, נדבר, ואני מבטיח לכם שהכל יהיה בסדר, ואין לכם על מה לבכות.”

דוקא הייתי מבסוטית ממנו. אמא שלי שמחה נורא. דיבר איתנו יפה. הוא אמר לפלורנס, “את יכולה לקום אפילו באמצע המשפט ולבקש מהשופט שימנה לבן שלך עורך־דין.”

אחר־כך הלכה פלורנס לבית־המשפט, בעניין שעשוע. השופטת צינקל דפקה אותו. נתנו לו עוד שישה ימים, עד גמר החקירה של המשטרה.

אבל שעשוע ביקש ממנה לצאת לפני יום העצמאות.

שאלה אותו, “מדוע לפני יום העצמאות?”

אמר, “להיות עם המשפחה בבית. יש ילדים, אני רוצה לחגוג איתם יחד. זה חג לאומי.”

הדיבור הזה עשה רושם טוב על השופטת, אמרה, “אתה יוצא בערבות.”

פלורנס דיברה עם שעשוע. זה הטמבל כבר הזמין עורך־דין על סתם. אחד כדורי. בעד לדבר שתי מילים, כשהביאו אותו לשופטת צינקל, לקח כדורי שש־מאות לירות. עכשיו שעשוע אמר לפלורנס לנסוע לאמא שלה להביא את הכסף.

מה פלורנס תגיד, שהיא לא רוצה? יגיד, “הנה, את רוצה לדפוק אותי. הבן שלך יותר מעניין אותך ממני.”

מסכנה. נסעה לירושלים אבל אמא שלה לא נתנה לה את הכסף.

באנו שתינו הביתה, יום שישי, ובקושי יש לנו כסף לעשות שבת. מהמשכורת שלי חצי הולך להחזיר הלואה ליחיאל. אנחנו לא יודעות מה לעשות, ופתאם מגיע בדואר מכתב. מבתיה.

מה כותבת? “שלום. מה שלומכם? אני מתגעגעת. בעד זה אני ומשה־דיין, אלון ואמא שלי רחל נבוא אליכם לעשות שבת. תכינו את עצמכם, ותכינו דברים, שלא יהיה לכם הפתעה. כי ביום שישי בערב אנחנו אצלכם. שלכם בתיה.”

מתה להראות לכולם את הבן שלה, ואת המצב הטוב שלה.

לא הייתה ברירה. הלכנו אל יוסוף המלוה ריבית לקחת כסף, בשביל לעשות שבת ובשביל לעבור את השבוע.

חשבתי אולי פליכס יעזור לי. אבל אני כבר לא רואה אותו. וחשבתי לדבר עם יחיאל. אני עוד עובדת אצלו כל יום שישי. אולי אני אלוה ממנו כסף לעורך־דין בשביל ראובן, אם הקצין סמסון לא ייתן.

ביום ראשון הלכה פלורנס לראות את הקצין סמסון. אמרו לה שהיא צריכה לחכות חצי שעה. חיכתה בגינה. פתאם ראובן בא. הביאו אותו מרמת־גן לחקירות. היה הוא ועוד אסיר אחד, קשורים זה לזה באזיקים. שוטר אחד שמר עליהם. אז פלורנס ראתה אותו וביקשה מהשוטר שייתן לה לדבר רק רגע. שוטר טוב, הסכים.

ראובן אמר לה, “אמא, אני רוצה עורך־דין.”

אומרת לו, “מאיפה אני אביא לך, מאיפה יש לי כסף לשים לך עורך־דין?”

ראובן אמר, “תצילי אותי, אמא. אני נפלתי, את מוכרחה להביא לי עורך־דין.”

היא אומרת, “אין לי כסף, ראובן.”

והוא, “אמא, את מוכרחה לשים את חאקי מויזיס. אמא!”

אומרת לו, “המשטרה תשים לך עורך־דין.”

צעק, “לא, אמא לא! המשטרה ידפקו אותי, יסדרו אותי. את חאקי מויזיוס, אמא!”

חמישה רגעים דיברה איתו. אולי פחות. נישקה אותו, התחילה לבכות, ואז לקחו אותו.

בינתיים נגמרה הישיבה של הקצין סמסון. נכנסה אליו, והוא אומר לה, “מה את רוצה?”

אז היא התבלבלה. הראתה לו את הפתק שכתב לה הקצין ההוא, עם שני פָלָפֶלִים. הקצין סמסון מביט בפתק, אחר־כך על פלורנס, ואומר, “בסדר, מה את רוצה?”

אומרת, “אני באתי בקשר לבן שלי ראובן. אמרו לי שהמשטרה צריכים לשים עורך־דין בשבילו, הוא ילד בן שש־עשרה.”

אז אומר לה, “אני לא מטפל בעניינים כאלה. תיגשי לקצין שמטפל בבן שלך. לי זה לא שייך. שלום.”

והיא הלכה.

באה הביתה, את מי היא רואה? את שעשוע. העורך־דין שלו, כדורי, שילם מהכיס שלו את הערבות. חמש־מאות לירות.

 

פרק עשרים ושבעה: חוזר חלילה    🔗

שעשוע בא למשרדי. פניו נפולים, בגדיו מרופטים. בלא שהיות, פתח ואמר: אני עכשיו חנוק. העורך־דין כדורי רוצה ממני הרבה כסף. רק ערבות שילם בשבילי חמש־מאות לירות. ועוד יהיה משפט, ורק בשביל לפתוח את הפה הוא רוצה אלפיים לירות.

ולי יש עוד חובות. ויש לי חשבונות של חשמל שאני לא משלם, בגלל שראובן במעצר.

מאיפה אני אשלם לעורך־דין כדורי? מה אני אעשה? אם אין לי, ואם אני רוצה עכשיו להיות בן־אדם, ואין עזרה ואין שום דבר, אני מוכרח ללכת לגנוב. מה אני אעשה, מאיפה אני אביא?

עכשיו יש לי זמן להתחיל לעבוד. יש לי שטרות אצלו שאני צריך לפרוע רק בעוד חודשיים. אבל אם אני לא עובד, איך אני אפרע לו? אשתי לא עובדת, טובה לא עוזרת, ראובן בבית־הסוהר, ואפילו שהיה בחוץ, גם לא היה עוזר לי. אז מה אני אעשה?

– מה יהיה אם לא תשלם לעורך־דין? שאלתי.

– אני יודע? בטח יעשה משפט. אבל אם הוא היה רואה אותי שאני עובד, ושאני יכול להחזיר לו, יש לי יותר זמן. הוא יהיה מוכרח לעזור לי. אני יכול להגיד לו, “אדוני אתה יודע שאני תמיד מחזיר, ועכשיו אני עובד. חכה בסבלנות.” אני יכול אפילו לשלם לו חמישים לירות כל חודש, ולגמור.

– כבר אמרת לנו שאתה רוצה להתחיל לעבוד, ומה יצא מזה? שאלתי.

– עכשיו זה ברצינות. עכשיו זה על אמת.

מרדכי, אתה זוכר אותו? היה, אני יודע, איזה עניין. הוא חשב שאני הלשנתי עליו. פעם אשתו נתפסה באיזה מקום, אני לא יודע. היה עניינים, הוא חייב כסף, היה עליו משפט והוא לא בא. היה תמיד בורח מהמשטרה. אבל המשטרה קיבלו כתובת שלו, אני לא יודע איך. אז אמר שאני הלשנתי. עכשיו הוא רוצה שאני אשלם אלפיים לירות בשבילו וגם בשביל עורך־דין שלו.

ועכשיו אין לי כסף. ומרדכי, עכשיו הוא יכול להגיד עלי כל מיני דברים. להפריע לי להתקבל לעבודה.

הוא משוגע, הוא חי ממני, היה יושן אצלי ואני הייתי יושן אצלהם, אוכל אצלהם, עושה הכל אצלהם. והיה עניינים עם מרדכי. רק בגלל זה שהם תמיד רצו שאני אהיה אצלהם.

אז אני אמרתי לו, “חביבי, יש לי אשה ויש לי ילדים. אני לא יכול ארבעה, חמישה ימים שאני אישן אצלכם ורק לילה אחד או שניים אני אהיה אצלי בביתה.” בגלל זה שחברים אמרו לי, “לא יפה, יש לך אשה ויש לך ילדים.”

אז אמרתי, טוב אני אתרחק ממנו. אחרי שהתרחקתי ממנו, באו תפסו אותו. והוא חשב שאני עשיתי לו את זה. והיה לו משפט.

– אבל כשהיית עם מרדכי ולילי, היה לך הרבה כסף, איפה הוא? שאלתי.

– לילי, אשתו של הבן־אדם הזה הייתה מרויחה כל יום מאתיים, שלוש־מאות לירות. הייתה לוקחת חמישים על פעם אחת. למה שהיא באמת פצצה. אבל בסוף לא נשאר לנו שום דבר. הייתה גומרת לעבוד בשתים־עשרה היינו נכנסים לבאר או לאיזה מקום, מרביצים אוכל, בקבוק ויסקי, פה שם. לפעמים היה הולך משחק קלפים, הייתי מפסיד ארבע, חמש־מאות לירות. לא נשאר שום דבר.

עכשיו המרדכי הזה שונא אותי. אני יש לי עדים שהם עשו אותי כמו חבר. יש לי עדים שאני הייתי גונב ונותן להם. בגלל שאני הייתי איתה כל לילה. איתה הייתי חי. אני חשבתי שהוא היה מסכים בגלל מחלה שלו, שאוהב להביט. היה אומר לי, “אין דבר, היא אוהבת אותך. אנחנו לא צריכים כסף.” אחר־כך התברר אחרת, שזה לא רק המחלה שלו. לאט לאט סחבו אותי, שהוא יצא איתי לכייסות, שאני אהיה חייב לו. ואני כמו מטומטם, נכנסה בלב שלי אהבה בשבילה. אני אגיד לך את האמת.

והכל עשו בגלל שאני אהיה מסובך איתם. תפסו אותו – באה אלי שאני אעזור לו. אסרו אותו – באה אלי הביתה, אמרה, “עכשיו הוא אסור.” נתתי לה מאתיים לירות לעורך־דין בלי קבלה. אחר־כך הלכתי והתחייבתי לעורך־דין בשבילו על עוד חמש־מאות לירות. ואחר־כך התחייבתי גם לעורך־דין בשבילה. למה האשימו אותה בשידול לזנות. היא נתפסה בדיזנגוף, לפני שנה, והיה משפט.

מתי התחילו כל העניינים? כשלא רציתי לצאת איתו. זה הכל.

רצה להכריח אותי. לפני כמה ימים בא ואמר, “אתה מוכרח לעזור לי. צא איתי לגנוב.”

אמרתי למרדכי, “חביבי, עכשיו מה אתה רוצה? אני עכשיו לא רוצה לצאת, ולא רוצה לגנוב.”

אמר, “אם לא תצא איתי, אני אשרוף לך את הבית.”

אמרתי, “יש עין ויש חוק.”

אמר, “אתה מוכרח לעזור לי במשהו.”

אמרתי לו, “מה אתה רוצה?”

אמר, “בוא איתי לעורך־דין שלי, כדורי. הוא רוצה ממני אלף לירות. תתחייב לו שטרות.”

אני יש לי לב טוב. אמרתי, “טוב חביבי, אני מוכן לעזור לך. אבל מה? אחרי זה אין לי שום דבר איתך. אני לא יוצא איתך, ואני לא בא איתך. אני רוצה לחפש לי דרך לעבוד.”

אמר לא אכפת לו.

באנו לכדורי, אמרתי, “אני רוצה לעזור לבן־אדם הזה.”

כדורי עשה לי שטרות. ואחרי זה אומר, “ואיך תשלם, אם אתה לא רוצה לגנוב?”

אמרתי, “אני אתחיל לעבוד.”

אמר, “כאן יש שני שטרות, חמש־מאות כל אחד, חודש אחרי חודש. איפה תרויח משכורת כזאת?”

בקיצור, תפס אותי. אמר, “אתה יודע? צא עוד פעם, עם קצת מזל, תפוס חבילה טובה, וגמרת את החשבון, ואתה יכול להתחיל לעבוד כמה שאתה רוצה.”

הייתה לי ברירה?

לקחתי את רינה – זו שהייתה עוזרת לי – ויצאנו לעבוד בתור לקולנוע. איך שאני מכניס את היד – השוטרים עלי. למה? לילי הלשינה. מה החשבון שלה אני לא יודע, אבל אני חושב שזה לא היא. בטח שמחה־יעקב סידר את זה, ככה הוא גומר עם מורדי ואיתי, ולילי נשארת רק בשבילו.

לא היה לי כסף אפילו לצאת בערבות. עורך־דין כדורי שילם מהכיס שלו את הערבות. החשבון שלו היה פשוט. כך אמר לי. אם אני בפנים – אני לא משלם שטרות, והוא הפסיד את הכסף שלו. אבל אם אני בחוץ, אני יכול לעבוד ולהחזיר לו, בעד השטרות וגם בעד הערבות והמשפט, שעומד לי בו עורך־דין.

חביבי, אם עכשיו אתם לא מסדרים שאני אתקבל לעבודה, אני שוב מוכרח לגנוב, בשביל לשלם לעורך־דין. אז אני אמרתי שאתה תבין את זה. אמרתי אולי אני יכול לעבוד באיזה מקום בתור נהג. באיזה חברה, או אמבולנס, או משהו כזה. בדואר. מה שיש.

זה לא הרבה משכורת, של נהג. אבל עכשיו אני לא מחפש שתייה, לא מחפש לי עניינים, לא מחפש לי זונות, ולא שום דבר. אני רוצה ללכת בדרך שלי, ולחזור הביתה. זה מה שאני רוצה.

– קשה לעזור לאדם בגילך. המשטרה לא תאמין לך.

– המשטרה לא יהיו מבסוטין אם בן־אדם הוא עובד ורואים אותו שהוא בסדר? הולך בבוקר וחוזר בערב ולא רואים אותו עם חברים ולא רואים אותו בקפה, ולא רואים אותו בתחנות? זה לא טוב?

אני אגיד לך מה. שתרשה לי המשטרה יום אחד. יום אחד שיגידו כן, תלך לכייס ברחוב אלנבי ולנו אין שום דבר איתך. לא רוצה הרבה ימים. יום אחד אני רוצה. אז אני אוסף עשרים, שלושים אלף לירות. אז אני לא צריך לא את הלשכה, לא את המשטרה, לא אף אחד – ואני בן־אדם עובד וחי. לא צריך שמשטרה תאמין לי.

אבל לא – זה המשטרה לא נותנת. שמה יד. מפה לא נותנת ומשמה לא מאמינה. זה פייר? ואני אין לי תיקים גדולים במשטרה. לא פריצות, לא שודים.

– אתה יודע מה? הפעם אני מאמין לך. בוא איתי לרגע.

החלטתי על צעד נועז. אביא את שעשוע לארנון. יראה הוא את האמת כמו שהיא נגלית בשדה, בחיים, ולא כמו שהיא מופיעה בתיקים, בדו"חות, בסטטיסטיקה.

לאחר הקדמה, ביחידות, הכנסתי את שעשוע למשרד המנהל.

ארנון ושעשוע שמחו לראות איש את רעהו. לחצו ידיים וחייכו. ארנון פתח מיד: “שמע, שעשוע. חברה של אשתי הלכה ברחוב אלנבי, ליד כיכר המושבות. פתאם בא אחד וסחב ממנה את הארנק, וברח. אתה מכיר את החבר’ה שעושים את זה?”

“לא,” השיב שעשוע.

“אתה עושה דברים כאלה?”

שעשוע נעלב. לאחר שהות אמר, “לא, זה ילדים עושים.”

ארנון לא חש ברגישות בן־שיחו: “מדוע אתה לא עושה את זה. במה זה נופל מכייסות?”

“אני יודע? כל אחד לפי החשבון שלו. תאמין לי אין בן־אדם שעושה משהו בלי חשבון, יעני, שמשהו יצאו לו מזה. לסחוב ארנקים זה לא חשבון שלי.”

“יפה. ובכלל איך העניינים, יש הרבה כייסים?”

“יש הרבה. בטח.”

“התחרות קשה?”

“לא. אנחנו – אחד אין לו שום דבר עם השני. כל אחד – העסק שלו.”

“יפה,” אמר ארנון וחיכך ידיו בנחת. הוא הציע ספלון קפה לשעשוע, שנטלו לידיו ונשף בו. בעת שקירב לשפתיו את הספלון לגמיעה, שאלו ארנון: “קרה לך פעם שהוצאת מכייס?”

“פעם. בירושלים. הכנסתי את היד, בן־אדם זקן אחד. והוא סובב את הראש, ואמר לי ‘מה זה?’ ואז הכרתי אותו. עזבתי אותו”.

“ומשופט?”

“לא.”

“משוטר?”

“כן, מקצין לקחתי פעם. זה היה, יעני, בכונה. היה קצין, כוכב אחד. בזמן שזרקו אבנים בשכונה על האוטובוסים והמשטרה רצו לעשות סדר ודפקו מכות. הכנסתי יד שלי והוצאתי. מסכן, היה לו רק חמש בודדות. אחת השארתי לו, בשביל סיגריות.”

“מראש הממשלה?”

“איך? איך אפשר להגיע לראש הממשלה? אני אגיד לך, דוקא יש אנשים שנכנסים במקומות כאלה, ואפשר. אבל איפה אני מגיע למקום כזה?”

“ונניח שהיית מגיע. מראש הממשלה היית לוקח?”

“למה לא? ראש הממשלה זה בן־אדם כמו כולם. לא?”

“נכון, אתה צודק שעשוע, נכון, אנחנו חיים בדמוקרטיה,” ארנון ספק כפיו בנחת, ושעשוע שמח לפתע שנשא חן בעיני מארחו. לפתע הרצינו פני ארנון.

“אבל אם אתה חכם כל־כך, הגד נא לי בבקשה, איך אתה רוצה שאני אתן לך כסף של הממשלה, ואתה בן־אדם שמוכן לגנוב מראש הממשלה?”

נבוך שעשוע. הספלון שהיה בדרכו לשפתיו נתקע באמצע, בין פיו וחזהו.

“לא כסף, אדון ארנון, רק הלואה. בשביל לשלם, יעני, לעורך־דין…”

“הלואה, שעשוע? כל הלואה שנותנים לך זה כמו מתנת חינם. הנה עד היום לא החזרת אלף לירות שנתנו לך…”

“הלואה של אלף לירות ההיא אני אחזיר. רק אני אתחיל לעבוד, אני אחזיר, אדון ארנון, בחיי אלוהים. אני אעבוד ויותר לא אגנוב מאף אחד, לא משופט, לא מקצין, לא מראש הממשלה, לא מאף אחד. אני רוצה לעבוד.”

“את זה שעשוע אני שומע לא בפעם הראשונה.”

“נכון אדון ארנון. אבל אני רוצה שתדע שאני נזכר מה היה כבר בחיים שלי. אמא שלי הייתה סוחבת אותי מפה, הייתה מגלגלת אותי כדי לתפוס את אבא שלי. למה הוא ברח ממנה. אמא שלי הייתה גרושה, ואבא שלי רצה אותי ואמא שלי רצתה אותי. אז קודם לקח אותי הוא, ואחר־כך נתן אותי לאמא שלי. ואמא שלי היה לה רק אח. עבדתי אצלו, היה לו מכונה, הייתי עובד אצלו. לקחתי פעם כסף מאנשים וזרק אותי. זה עבדתי בסבלות, ואני לא יודע מה, עבדתי סנדלר, עבדתי נהג, וזה, נכנסתי לבית־הסוהר בגלל דבר שטותי עם בחורה אחד, אתה יודע, וככה נהייתי בצורה כזה. ועכשיו אני מצטער, ועכשיו אני עושה חשבון, ואני רואה שאין מחיר מזה.”

“החלטה נבונה. אולם חוששני שאנשינו לא יאמינו לך. הבה נעשה כך. התחל לעבוד. הראה לנו כי אמת בפיך. ואחרי שתעבוד זמן מה, חודשיים, שלושה, נעשה הכל לבוא לעזרתך. מה אתה אומר על זה?”

“אבל אדון ארנון, אני מוכרח לשלם לעורך־דין כדורי, שיהיה לי ראש שקט לעבוד. אז אני יודע, אני עובד, וגמרנו. אבל אחרת, הלא בשביל לשלם לעורך־דין אני צריך לגנוב, ואז חוזר אותו דבר.”

הגיון זה המם לרגע את ארנון, והפר כליל את סדר מחשבותיו. לפתע נטל לידיו עיפרון ושאל באורח שגרתי, “ובכן מה אתה מבקש, אני ארשום. הלואה של אלפיים לירות, אחד. סידור בעבודה, שניים. זה הכל?”

שעשוע, או שחש בניצחונו הפתאומי וביקש לנצלו עד תום, או שאמר בתמימות, “ומכשיר טלויזיה.”

“טלויזיה?” נזדעק ארנון. משפט זה של שעשוע החזיר לו את עשתונותיו.

“אם יש טלויזיה בבית, אני יודע שאני רוצה לשבת בבית כמו כולם, ואז זה מאה אחוז שאני לא יוצא לקפה, לא יוצא עם חברים, לא הולך עם זונות. אז אני בבית ואחרי ההצגה הולך לישון בראש שקט. ואם אני מסתכל בטלויזיה – אין לי ממי לגנוב. ממי אני אגנוב?”

“שלוש, טלויזיה. וזה הכל?” אלא שנימת־קולו של ארנון כבר הייתה לגלגנית. עתה התכון להיפטר משעשוע מהר ככל האפשר.

“זה הכל. אני רוצה שיראו אותי שאני עובד. אני הולך כמו בן־אדם. אני בא הביתה עייף, אוכל, מתרחץ, מסתכל בטלויזיה ויושן. זה הכל מה שאני רוצה.”

“יפה. תתחיל לעבוד, ואנחנו נודיע לך.”

“אבל אני צריך הלואה עכשיו, לעורך־דין, אני חנוק…”

“בעוד חודשיים, שלושה, שעשוע.”

שני המשפטים האחרונים נאמרו בדלת הפתוחה, כשארנון מדריך את שעשוע בתקיפות לעבור בה ולצאת ממשרדו. אחר־כך סגר את הדלת ופנה אלי: “ובכן, אתה גם טלויזיה היית נותן לו?”

“ודאי,” אמרתי. “הייתי נותן לשעשוע דירה ברובע מהוגן, הייתי מסייע לו לרהט את ביתו, להתקין בה טלויזיה ואביזרי מטבח חשמליים, ועוד ועוד. ורק אז הייתי מצפה ממנו שיחזור למוטב. בדרך שהדברים נעשים עד כה, זה כמו להחליף במכונית מקולקלת את המראה האחורית, בעוד שדרוש להתקין בה מנוע חדש.”

“הבלים. מה שלא היית משקיע בשעשוע, התוצאה הייתה אפס. חבל להוציא עליו עוד פרוטה. את הטלויזיה היה מוכר ואת הכסף היה מבזבז בבארים.”

“אולי. וכך? שלחת אותו לגנוב בשביל עורך־הדין שלו. אתה מסייע למערכת עצמאית, הנזונה מעצמה, של פושעים ועורכי־דין, להתקיים ולינוק מערכי החברה והמשפט.”

“אתה מפליג למרחקים. לשכת הסעד אינה אמורה להתעסק בפילוסופיה. ועתה, במה ששייך לך: אם עוד פעם אמצא אותך עוסק, נכון יותר, אם עוד פעם אראה אותך מטפל במישהו ממשפחת שעשוע מלכה – זה סופך בלשכה הזאת.”

אולם בית־המשפט המחוזי היה מלא מפה לפה. הנוכחים הרבים היו שארי־בשר וחברים של בעלי התיקים הפליליים, שהשופט המחוזי שלמר ידון בהם. היו אלה הליכים מוקדמים. על השופט היה לברר את כתבי האישום, להחליט על זימון עדים, לקבוע העמדה לדין ומועדי שמיעה. מאחר ורבים היו התיקים על דוכנו, עשה זאת בשיטת הסרט הנע. הוא אף היסה את הפרקליטים, כדי להחיש בהליכים, ובשאלות מעטות משלו עיצב לעצמו דעה ראשונית על טיב כל תיק שהונח לפניו.

סבור הייתי, כי שיחק המזל לראובן, שדוקא השופט שלמר ישמע את תיקו. הלה נראה עדין, דק וכפוף גו, חיורון עמוק נסוך בפניו, קולו שברירי ואצבעותיו צנומות. באישיותו היה רמז לטוב־לב. האמנתי, כי שופט כשלמר ייענה לבקשת פלורנס, שבית־המשפט יעמיד מטעמו עורך־דין לראובן.

עד כאן לא נתממשה זכותו זו. מחלקת החקירות העדיפה לערוך את חקירותיה בלא התערבות של עורך־דין. על כל פניותיה במשטרה נענתה פלורנס בעצה, לקום באולם בית־המשפט ולבקש מהשופט מינוי עורך־דין לבנה.

פלורנס הייתה נרגשת מאד. לצורך הופעתה בבית־המשפט שאלה משכנתה נעליים שעקביהן אינם שחוקים. טובה סייעה לה באיפור. אבל זה ירד לטמיון. מדי פעם פרצו דמעות מעיניה, והן גרפו עמן את אבק הפודרה וחרצו בלחייה הכתומות נתיבים אפורים.

טובה לא נכחה באולם. כך נהגה לפי עצתי, מחשש שתתלהט ותטיח עלבונות בשוטרים ובשופט, ותזיק בכך לאחיה. הבטחתי לה, שאתן לפלורנס אות מתי לקום ולומר דברה. לשם כך ישבתי מאחוריה. לטפיחת ידי על כתפה הייתה צריכה לקום ולומר, “כבוד השופט, אני אמא של ראובן מלכה. אני מבקשת שבית המשפט ימנה מטעמו עורך־דין לבני.” על כך חזרנו פעמים רבות.

לאחר שורה ארוכה של נאשמים, חשודים, עדים ופרקליטים שחלפו לפני השופט, הכריזו על פוזי וראובן. שניהם הגיחו, מלווים שוטרים, מדלת צדדית בכותל העץ. במעלית מיוחדת לכך הועלו מחדר המעצר שבקרקעית היכל המשפט. השופט שלמר עיין בתיק שהניח לפניו פקידו, ולא נשא עיניו לדוכן הנאשמים לראות במי הדברים אמורים. מניח היה שהאנשים בדוכן נתחלפו אוטומאטית, כמו בסינכרון אלקטרוני, עם התיקים שהוחלפו על מכתבתו.

הוא עיין בתיק ובאולם שרר שקט.

שוב השתוממתי למראה ראובן. כה צנום וכמוש. פצעי הבגרות שבפניו היו למורסות גדולות, אדומות־צהובות, מתוכן לבלב זקנו המעט. עיניו היו אדומות וחוטמו בולט בפניו הצנומים. הוא נראה כמין ירק ננסי בשדה שנתקף מזיקים. מה מעורר רחמים היה, שכמעט שכחתי לתת לאמו את הסימן המוסכם.

כאשר טפחתי על כתפה, נבעתה. רק לאחר תדהמת רגע קמה על רגליה. מפיה יצא קול צפצפני וגבוה. היא דיברה אל השופט, אבל עיניה היו קשורות בעיני בנה. “אדוני השופט כבוד,” החלה לומר. יתר דבריה נבלעו בצחוק הרם שפרץ באולם. מעין צחוק משחרר, שהשתתפו בו השוטרים והתובע.

שלמר נשא עיניו מהתיק, ואף הן היו מחייכות. אז השתרר שקט. בארשת של טוב־לב ובקול נעים אמר השופט, “גבירתי, הואילי נא לשבת. אם יש לך מה לומר במשפט זה, בבוא העת אתן לך הזדמנות נאותה לכך.”

“אני אמא של ראובן,” אמרה פלורנס.

“יפה, גברתי. אני אתן לך רשות לדבר, ואז תדברי.”

טפחתי על כתפה לשבת. היא לא הבינה את הרמז ומבוכתה גברה. היא פנתה לאחור וגחנה אלי, לשאול מה לעשות. לחשתי באוזנה שתשב. חשבתי כיצד פני מסמיקים. עיני הכל היו תקועות בנו.

השופט החל מדבר אל הנאשמים. תחילה שאלות של מה בכך. פוזי התלונן, כי החזיקוהו במעצר ארוך מדי, ומשום כך נעדר מעבודתו בחדרה. שלמר ביקש לדעת במה הוא עובד, ומדוע בחדרה אם מגוריו בתל־אביב, או להיפך, אם מגוריו ועבודתו בחדרה מה עשה בתל־אביב בערב כשנתפס על־ידי המשטרה. ובלי שחשו בכך, כבר היה שלמר שואל את הנאשמים בפרטי התביעה. המודים הם באשמה, המודים הם בחלק מהאשמה, באילו מסעיפיה, מה נכון ומה לא נכון, וכיצד מסבירים הם את תפיסתם במכונית לא שלהם? וכי יש סיבה לכך שהמשטרה תייחס להם דבר שלא עשו, כגון יריות באקדח על השוטרים שקראו להם לעצור? ובלי לתת דעתם על כך, כשהם הולכים שולל אחרי קולו הטוב של השופט, הודו ראובן ופוזי בחלק רב מהאשמות נגדם. בעיקר ראובן שמיהר להשיב והקדים את חברו.

לפתע הוברר לי, כי הולך ומסתיים עיקרו של ההליך המוקדם. חששתי, כי שכח שלמר את דבר הבטחתו לפלורנס. שוב טפחתי לה על כתפה. היא לא קמה. בושה הייתה, שמא חרדתה תטרוף שוב את המילים בפיה. אף־על־פי־כן האצתי בה לעמוד ולבקש עורך־דין לבנה.

לבסוף קמה ואמרה בקול רועד, “אדוני השופט, אני אמא של ראובן…”

השופט אמר מוכנית, בלא להרים עיניו מהתיק וללא תרעומת, שתואיל לשבת, בבוא העת ירשה לה לומר את דברה. סחוטה מהמאמץ צנחה פלורנס למושבה ופלטה אנחה. היא קינחה בממחטה את הזעה ממצחה ומפניה. יותר לא תקום, אלא להזמנת השופט, לחשה לי.

ממקומו קרא ראובן אל השופט, “זכה אותי, אני צעיר!”

השופט נשא עיניו, אבל לא אל ראובן, אלא אל התובע. הוא חקרו בשאלותיו, אולי מוטב לשנות את כתב התביעה, אולי כדאי להצטמצמם רק באשמות שהנאשמים כבר הודו בהן, כמו גניבת מכונית, נשיאת כלי פריצה, אי־היענות לקריאת שוטר. שלמר רימז, כי באם תיאות התביעה לשנות את כתב האשמה אפשר יהיה לסיים את המשפט במהרה, בשבוע הבא, ולסגור את התיק. אחרת יש חשש לדחיות, בגלל זימון עדים והתערבות אפשרית של עורכי־דין. התובע עמד בשלו ולא הסכים לשנות מכתב התביעה.

שלמר כתב במהירות בתיק שלפניו ומסרו לפקידו. זה נטל את התיק והניח תיק חדש לפני השופט. ושוב, כמו באיתות נעלם, הוחלפו ראובן ופוזי ובדוכן עמדו נאשמים חדשים. מי שלא עקב אחרי ההתרחשויות מקרוב לא היה חש בכך. כה דומים היו הנאשמים החדשים לקודמיהם. כמו לא התחלפו כלל.

משפטם המוקדם של ראובן ופוזי הסתיים.

יצאתי מאולמו של שלמר כשאני חש כמו טבעו ברזל מלובן בליבי. לא יכולתי לשאת עיני אל פלורנס. הייתי בוש על כי הטעיתי אנשים אומללים, הצריכים מורה נבוכים לא פחות ממאור עיניים.

“ידעתי, השופט לא ישמע אחת כמוני,” אמרה לי. לא הייתה תרעומת בקולה. ובמידת האפשר הייתה בדבריה נימת ניחומים בשבילי.

בצאתי לרחוב לא ידעתי לאן אפנה. תחילה נסעתי צפונה, אחר־כך דרומה. החניתי את מכוניתי וצעדתי ברגל. לכיוון מערב, אל הטיילת שבשפת הים. ומשם הלכתי לרחוב דיזנגוף, בתקוה ששאונו ינתק את מעגל הקסמים של הרהורי, הסבים על משפטו האחרון של ראובן, “זכה אותי, אני צעיר.”

טלפון ציבורי צץ לנגדי. בבת אחת נתחורה לי משמעותו. עלי לטלפן לשופט שלמר. לא ידעתי איך אציג עצמי. בשמי? במקום עבודתי? בשם בדוי? באופן אנונימי?

נכנסתי לתא, הפכתי בדפי המדריך, מצאתי את מספר בית־המשפט המחוזי, עודי תוהה איך אציג עצמי. למרבה הפלא היה הקו פנוי וקיבלתי את לשכת השופט שלמר עוד בטרם יצאה משפתי ההברה האחרונה של שמו. הוא היה בהפסקת מנוחה, ופקידו העביר לו את השיחה בלא שאלות.

כה מהר נוצר הקשר, שבלי דעת יצאו מפי שמי, תפקידי ומקום־עבודתי. מיד חשתי בעירנות ובסקרנות, שחשמלו את קולו של השופט.

“כבוד השופט, לפני שעה קלה הייתי באולמך, בעת ההליכים המוקדמים בתיק של ראובן מלכה ועמוס פוזננסקי…”

“כן,” אמר. חד, גבוה.

“אתה זוכר את התיק?”

“כן.”

“בעת הדיון ביקשה גברת אחת רשות לפנות לבית־המשפט. אתה זוכר?”

“כן.”

“והיא חזרה על בקשתה פעם שנייה. כי אתה הבטחת לה רשות דיבור. אתה זוכר?”

“כן.”

“ואתה לא עמדת בהבטחתך.”

מענהו בושש לבוא. וכאשר דיבר הייתה מבוכה בקולו. “אתה יודע כמה טרדנים צובאים על פתח בית־המשפט? יש לך מושג כמה אנשים יש, שלוא הייתה להם ההזדמנות היו מתערבים בהליכים המשפטיים?”

“אותה גברת לא רצתה להפר את הסדר. אתה יודע מי הייתה?”

“לא.”

“אמו של הצעיר בנאשמים, ראובן מלכה, שטרם מלאו לו שבע־עשרה.”

“אני שומע.”

“אתה יודע מה רצתה לבקש? שתמנה לבנה עורך־דין מטעם בית־המשפט.”

“כך.”

“ואתה לא שמעת אותה.”

“אבל נהגתי בה כבוד, וכשורה. לא הזעקתי שוטרים שיגרשוה בכוח וירחיקוה מהאולם. החוק מרשה לי זאת, כפי שאתה ודאי יודע.” קולו היה נרגש. שוב לא הניח לשיחתנו להתנהל בצורה של דוח־שיח מסודר. הוא התפרץ לדברי, קטע אותם, ורצה להשמיע, לא לשמוע.

“אינך צריך לחשוש. כיון שטרם מלאו לנאשם שלך שבע־עשרה, החוק מחייב את הפנייתו לשירות המבחן, באורח אוטומטי. שירות המבחן יבדוק…”

“אבל בינתיים כבר הוצאת מפיו הודאות באשמות המיוחסות לו…”

“זה רע? הרי הודה במה שעשה, מרצונו החופשי. אני גם מבטיח לך, שליתר ביטחון, מיד אצרף הוראה לתיק להעבירו לשירות המבחן…”

עתה התפרצתי אני לדבריו. “זו לא אפלייה? לוא היה בן עשירים, היו שוכרים לו עורך־דין מפורסם, ואז גם היית מקבל הודאות כאלה?”

“אדוני, אתה מעז להחשיד אותי בההדרת עשיר בדינו?”

ביקשתי להסתייג קמעה, לומר, כי אף אם אינו נושא־פנים במשפט, הרי בנסיבות שנוצרו הייתה אפלייה בעיקר נגד אומלל, יותר מאשר משוא פנים לחזק. אבל שלמר לא הניחני להסביר דברי. הוא שיסעני בקול חד ונרגש, “אדוני, אתה מאשים אותי בעשיית עוול לעני. זו חוצפה!”

האפרכסת באוזני נשתתקה בנקישה. לאחריה נשמע צליל החיוג.

מיהרתי להודיע לפלורנס, כי טרם נסתם הגולל על ראובן, כי ודאי עתה שתיקו יועבר לשירות המבחן, לפי הבטחה מפורשת של השופט.

אולם בטל זמנה של הבשורה שנשאתי. מכונית אמריקאית גדולה חנתה לפני בית שעשוע. מצאתי את פלורנס ואת טובה בשלבי פרידה אחרונים משתי צעירות. אלה היו הפקידות של חאקי מויזיס. אחת מהן תחבה לתיק עור שבידה שטרות חתומים, בבוהנה של פלורנס ובחתימת ידה של טובה. הפקידות לחצו את ידי האם והבת, ובצחקוק ביקשו מהן שלא לדאוג יתר על המידה. אם התיק בידיו המנוסות של חאקי מויזיס, שוב אינן צריכות לחשוש לגורלו של ראובן. “חאקי יעביר מיד את התיק לשירות המבחן,” הבטיחה זו שלקחה לתיקה את השטרות. בקריצה חדה לעברי יצאו, וברגל קלה עלו למכונית ההדורה שקלטה אותן והתפרצה לדרכה.

פלורנס וטובה היו חדורות תקוה, ואפילו עליזות. הן לא שמעו מה שאמרתי להן על הבטחת השופט. היה זה כמו סיפרתי להן משהו בגרמנית, או בלשון אחרת בלתי־מובנת להן. מכל מקום, הוקירו לי תודה בשל מאמצי והזמינו אותי לשתות עמן תה. שום תרעומת לא הייתה בליבן.

התברר לי, כי בצאת פלורנס מאולם המשפט עקבו אחריה שתי הפקידות, נסעו איתה במעלית היורדת והחלו לשכנעה מחדש בצורך בעורך־דין. הן הסיעו אותה לביתה במכוניתן.

באותה עת ביקרו בבית שני שוטרים, שחיפשו את שעשוע. איתם שוחחה טובה וביקשה להציל מפיהם מה צפוי לאחיה ראובן. השניים יעצו לטובה לשכור את חאקי מויזיוס כעורך־דין, ואף רשמו לה את שמו על פיסת קרטון שתלשו מחפיסת סיגריות.

כך נראה לאם ולבת, כי הדרך האחת להושיע את ראובן מגורל מר היא באמצעות חאקי מויזיס. הן חתמו ברצון, אפילו בתודה, על השטרות שהיו מוכנים ומזומנים עם הפקידות. על אלפיים לירות התחייבו שתיהן, אלף כל אחת, מאתיים לירות לחודש.

“ואיך תפרעו את השטרות?” שאלתי.

“אני אתחיל לעבוד כמלצרית,” אמרה פלורנס.

“והילדים?”

“את דני ודודיק יהיו מוכרחים לסדר במוסד. אתה תעזור לנו, נכון?”

“ואת טובה?”

“אני כבר אמצא הלואה,” אמרה.

“יחיאל?” שאלתי.

“יש לי מישהו אחר?”

בבואי למחרת למשרד נתבקשתי להיכנס מיד למשרדו של ארנון. הוא קיבלני בקרירות. על שולחנו היה מונח גיליון נייר, העתק תלונה שנמסרה בטלפון להנהלת המשרד. תלונת השופט המחוזי שלמר.

“בשם הלשכה העלבת את השופט שלמר, מהטובים, מההגונים, מהאנושיים בין השופטים. ולנו יש איתו תמיד לשון משותפת. אתה…”

קטעתי את דברי ארנון. “אני רוצה להגיש את התפטרותי,” אמרתי.

“ואני מקבל אותה ברצון.”

נפרדנו ללא לחיצת־יד.

 

פרק עשרים ושמונה: הכל בסדר    🔗

יום אחד, באקראי, פגשתי בטובה ברחוב. פניה היו יפים והיא נראתה מאוששת. שמחתי לראותה בכך. שאלתיה לענייניה.

“הכל בסדר. עכשיו כל ערב אני הולכת לישון מוקדם, וגמרנו עם כל הבעיות. לפעמים נוסעת עם שוש. כולם זיפתים. פליכס זה דפקט, עצלן. גמרתי איתו. ולמה להתחיל עם אחר? ללכת סתם עם אחד יותר חרה מפליכס, בשביל מה לי? למה לי ליפול ליותר גרוע? אפשר לחכות, לא בוער. אולי יבוא בחור כמו בן־אדם.”

“וראובן?”

“במעצר. נתפס על פריצה.”

“ודני ודודיק?”

"הסתדרו מצוין. העזרה הסוציאלית לא רצתה לסדר אותם אז, זוכר? מה עשתה פלורנס? יום אחד באה הביתה באמצע היום, ראתה את שעשוע עם אסתי, זיפתית אחת, שוכבת יחד איתו. אז אמא שלי אמרה, ‘עכשיו אוכל לדפוק אותו טוב, אתפוס אותו על חם.’ רצה ישר לעזרה סוציאלית והביאה גם את סימה וגם את הגננת של דודיק. אמרה להם, ‘בואו תראו מה הולך בבית.’ באו, פתחו את הדלת, ראו את שניהם במיטה. זה כבר הוכחה. אין יותר מזה. אז אמרו לה סימה והגננת, “פלורנס, מה שאת רוצה. אנחנו נסדר לך את שני הילדים.' וזהו.”

“ושעשוע?”

“עכשיו הולך לו יוצא מן הכלל. שוב יוצא עם זכי, ואין כוח בעולם שהוא לא יעשה משהו. עכשיו עובד מקצועי, בלי מורדי, בלי לילי, בלי רינה ובלי אסתי. אסתי זה רק בשביל הבארים. אז הולך לו, הוא משלם לעורך־דין, כל חודש כמו שעון. והוא מביא הביתה. קנה אפילו לפלורנס שרשרת.”

“ופלורנס?”

“פלורנס? הוף שכחתי. היא בהריון. כבר חודש חמישי אולי. אומרת אם זה בן, תקרא לו בשם שלך.”