מבוא    🔗

בפרקים שלפנינו ימצא הקורא תיאורים מימי “הבריחה”, המשקפים מעט־מזער את אפופיית הגבורה שהתחוללה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה והחלה למעשה כשנה לפני סיומה.

זהו סיפור של שארית הפליטה, סיפורם של אנשים אשר שרדו מתופת ההשמדה ונזרקו אל החופש ו“השחרור” כשאין קרקע תחת רגליהם ולא משפחה וקרובים להאחז בהם.

בני הדור הצעיר דאז, רובם חברי תנועות נוער ציוניות שחלמו להגיע לארץ ישראל ולבנות מולדת לעם היהודי, נקלעו בין המצרים ובבוא יום השחרור המיוחל מצאו את עצמם כלואים מחדש מאחורי גדרות של מחנות לעקורים.

השתדלתי לתאר את הדברים כהווייתם על האור והצל שבהם, תוך רצון להגיע למידה מירבית של אובייקטיביות הן בתאור העובדות והם בהערכות.

איני מתיימר לתאר בספר זה את מסכת “הבריחה” בכל היקפה, מסכת שלדעתי טעונה עדיין מחקר ותיאור מפורט.

בפרקים אלה אני מספר על אירועים והתרחשויות בהם הייתי מעורב ובמקומות בהם פעלתי, מטבע הדברים מצאתי את עצמי מקורב לחברים לדעה ולדרך מחשבה ופעולה, כאשר יחדיו עשינו את המאמץ העליון לחדש פעילותה של התנועה הלאומית באירופה ואשר תוך זמן קצר הצליחו להפעיל את השרידים, שאך זה עתה יצאו מהמחנות ומיערות והקימו תנועה גדולה, חזקה, לוחמת, שמטרה אחת לנגד עיניה, להגיע ולסחוף עמם את השרידים אל חופי הים התיכון על מנת להפליג בדרך כלשהי אל חופי המולדת ולהשתלב במלחמה לשחרורה מעול זרים. על פעולותיה, מבצעיה ומעלליה של תנועה מפוארת זו, אשר מקומה נפקד בהיסטורוזופיה הרשמית של התקופה, מספרים הפרקים שלפנינו.

*

אני רואה חובה נעימה להביע את תודתי למר יהושע אופיר על עריכת החומר, למר אברהם שדמון על עריכת האינדקס, לפרופ' ישראל גוטמן על הערותיו המועילות לאחר קריאת כתב היד ולכל אלה אשר עזרו לי בריענון הזכרון בהעמדת דברים ופרשיות על מכונם, יבואו כולם על הברכה.

ח. ל.

 

חלק ראשון: את אַחַי אני מחפש    🔗

פרק ראשון: מול פני השחרור    🔗

ימים ראשונים בוילנא המשוחררת

יולי 1944, וילנא משוחררת. לאן שתפנה – חורבן והרס. רחובות שלמים הרוסים מהפצצות והפגזות. בצידי הדרכים מתגוללות עשרות גופות חיילים – מרוסקות, מרוטשות, תוצאות הקרבות הקשים שהתנהלו לפני ימים מספר. פה ושם עולה ומתמר עשן מחנויות ומחסנים, שהגרמנים הציתום לפני נסיגתם הבהולה. כלי־נשק ותחמושת של האויב הנסוג מתגוללים בכל פינה, מהם גם ראויים לשימוש. מזמן לזמן מרעידות את העיר התפוצצויות אדירות, מוקשים שנתגלו. חילופי יריות פולחים את האויר, קרבות קצרים בין קבוצות גרמנים בודדות שלא הספיקו לסגת, לבין הצבא המשחרר. ריח מתים, שריפות ואבק ההריסות ממלאים את החלל.

מתהלך אתה בסימטאות הצרות שעוד לפני עשרה חודשים המו אדם, רבבות יהודי הגיטו, תוססי־חיים. אתה מחפש סימני חיים, אולי תמצא משהו שיזכיר את הימים בהם עוד חלמו יהודים וקיוו. אולי תמצא נפש חיה, לפחות יהודי אחד. אולם לשוא עמלך. הדלתות נעולות, התריסים מוגפים, בין אריחי המרצפות עולים דשאים. רבה העזובה, כאילו מזה עשרות בשנים לא דרכה כאן רגל אנוש.

והנה התחילו להיראות יהודים, בודדים שהגיחו ממחבואים תת־קרקעיים, מתעלות הביוב העירוני, או מבורות־קברים שמתחת ההריסות – שם ניצלו כמה עשרות אנשים. פניהם היו חיוורים, מחוסר אויר ואור, גופם כחוש כשלד – עור ועצמות – מחמת רעב מתמיד וממושך. ברכיהם כשלו וכולם נראו לא מעלמא הָדֵין. מתים־חיים התהלכו על־פני האדמה ובנפשם כמיהה עזה ליהודים. משפגש יהודי נוסף, כאילו גילה עולמות חדשים. כל אחד, בהיותו בבונקר, היה בטוח שהנו היהודי האחרון בארץ גזירה זו. איש לא העלה על דעתו שביום מן הימים יזכה שוב לראות בעיניו יהודים חיים, אם כי בעומק הלב קיננה תמיד תקוה שעוד לא הכל אבוד.

החוזרים התרכזו סביב גדודי הפרטיזאנים היהודים שעזרו לכבוש את העיר בקרבות עזים, וחזרו אליה ביד רמה. עתה, לפני שקם ממשל אזרחי, שיקח לידיו את ניהול העניינים, חנו הפרטיזאנים על גדודיהם ונשקם בנקודות ריכוז. ובאותן נקודות התחילו למעשה החיים הציבוריים של שארית הפליטה בירושלים דליטא.

למודי נסיון החליטו בני הנוער כבר בימים הראשונים אחרי השחרור להתחיל בפעולות הצלה, ויחד עם זאת – למנוע השתקעות מחודשת בארץ הדמים. אחת ולתמיד רצינו להגיע לחוף מבטחים; לעקור מן הגולה הארורה ולבנות את חיינו בארץ ישראל, מולדתנו הנושנה.

אבל בינתיים עוד נמשכו קרבות עזים במרחק עשרות קילומטרים מאתנו. העיר קובנה עוד היתה בידי הגרמנים, ולפי השמועה – מחצית פולין עדיין היתה כבושה, והדרכים משובשות, מסוכנות. על מנת לצאת מן העיר נדרשו תלי־תלים של ניירות, רשיונות, חתימות וחותמות אין־ספור. צריך היה להוכיח את נחיצות הנסיעה ומטרתה. וכאשר לבסוף זכית בכל אותם אישורים וכבר מוכן היית לצאת לדרך, תלויה היתה נסיעתך במזלך הטוב או הרע. ראשית יוצאים מחוץ לעיר, לאחד הכבישים וליד מחסום הביקורת עוצרים ומחכים… שהרי אינך נוסע יחיד. רבים מצפים לרכב, והמדובר ברכב צבאי בלבד. וכשהמכונית מגיעה אינך יודע לאן פניה מועדות, ואינך יודע אם הנהג יסכים לקבל אותך. הברירה היתה בידיו. הוא יכול היה לבחור לו את הנוסע, מתוך המאות שציפו לו, כמוך. אותם נהגים ידעו רק גמול אחד ויחיד עבור טוב ליבם – היי“ש! אם היה יי”ש בידיך – זכית! והנה אתה כבר בדרך, אבל עדיין אינך יודע מה סיכויי הצלחתך לפגוש ידידים, למצוא קשרים, לגלות אנשים שירצו לשמוע דבריך ולהבין לרוחך. והאם תפגוש בדרך יהודים? האם בכלל שרדו עוד יהודים בכל אותם שטחים נרחבים שכבר שוחררו, ושבהם ישבו בעבר הקרוב מאות אלפי יהודים?

נאמנים לדרכם התכנסו שוב פעילי תנועות הנוער הציוניות לטכס עצה ולתכנן תכניות יציאה. זה מכבר טושטשו המחיצות בין התנועות (לפחות למראית עין). השנים האחרונות הוכיחו לכולנו את האמת, כי בשעת סכנה אין הבדל בין יהודי ליהודי. חרב ההשמדה של הנאצים כילתה את היהודים באשר הם יהודים, בלי לבדוק בציציות המפלגתיות שלהם. והקרבות שניהלו הפרטיזאנים היהודים באויב הגרמני, היו קרבות למען העם כולו. מפני שכדורי האויב כוונו לעם כולו. אותה אמת נוראה שנקנתה בדם וביסורים היתה עכשיו קניינם של שרידי תנועות הנוער אשר התלכדו למען פעילות משותפת בימים הראשונים אחרי השחרור. וקיווינו שאמת זו תדבק גם בחברים היושבים בארץ, ששפר עליהם גורלם.

שתי מטרות מרכזיות עמדו אז לנגד עינינו: נקמה בגויים ויציאת אירופה. באשר לנקמה, זכרנו צו התורה: “זכור את אשר עשה לך עמלק”. ואנו גרסנו קצת אחרת: זכור יזכור עמלק את אשר עשה לנו. ולא רק עמלק, אלא כל גויי הארץ ידעו כי אין דם יהודי הפקר! מאות בשנים של פרעות ודמים עברו עלינו. קיללת הגולה רבצה עלינו בכל מוראותיה. היינו מטרה לכל אבני־קלע ושתינו את קובעת התרעלה עד תומה.

עתה הגיעו ימי נקם ושילם! העולם יבין אותנו רק כאשר נדבר אתו בשפתו המובנת לו. החלטתנו היתה נחושה – כל המרים יד על ישראל לא ינוקה! ובראש וראשונה נשלם לעם הגרמני כגמולו. מהיום – אנו השופטים ואנו המענישים! והעונש יהיה כבד, ככובד הפשע, והגמול יהיה מייד, בלי להתמהמה! דמי אחינו זועקים מן האדמה וקוראים לנקם. ואנו, אשר במו עינינו ראינו את נוראות השואה, עלינו החובה לפעול, כי לא לחינם שרדנו לפליטה עלי־אדמות.

ידענו מה עלינו לעשות: עין תחת עין! שן תחת שן! על השמדת מיליוני אחינו – נקום בהשמדת המוניהם.

וכך, ממחתרת – חזרנו למחתרת. שוב צריך לכלכל את פעולותינו בסודיות גמורה. עלינו להיזהר מן השלטון ומכל אדם. עוף השמים מוליך את הקול, ביחוד בימים שבהם אתה מוצא חלק מחבריך מאתמול, הקומוניסטים שבהם, נאמנים למשטר. ידידים שאתם נלחמת רק אתמול כתף־אל־כתף שוב אינם נאמנים עליך.

לכאורה כולנו שותפים לאותם קשיים, אותן בעיות קיום. היינו טרודים בעיסוקינו האישיים, בדאגותינו היום־יומיות. כל אחד חיפש מעון, עבודה, בגד ללבוש ופרוסת־לחם להשביע את הרעב. הטירדות היום־יומיות נראו בעינינו כבדות וחשובות בימים הראשונים שלאחר השחרור. אולם פה ושם כבר החלו יחידים להיוועד, לטכס עצה לעתיד טוב יותר, לחפש דרכים כיצד להגשים את מאוויינו: לנקמה, ולעליה לארץ־ישראל.

בינתיים הלכו החיים בעיר והתארגנו. גדודי הפרטיזאנים פוזרו. הנשק פורק ואיש־איש פנה לענייניו. בעיר נתרבה מספר היהודים. חזרו מן היערות, מכפרים, מערי־השדה. מפה ומשם צצו יהודים מלאי־תקוה. הם חיפשו משפחותיהם. שאלו, חקרו, ביקשו לדעת מה עלה בגורל יקיריהם. הם ביקשו לשוחח איש עם רעהו, לדעת את העבר ולטכס עצה למען העתיד. מאות יהודים כבר שבו לוילנא ולכל אחד מהם סיפורים לאין סוף.

אותם ימים נודעו לנו פרטים על גורלם של אחינו יהודי וילנא. ימים מספר לפני שחרור העיר עוד נמצאו בשני בלוקים, “קייליס”¹ ו“ה.ק.פ.”² למעלה מאלפיים יהודים. הנוער היה בחלקו מאורגן, מצויד, מוכן להימלט ליערות, וגם להילחם. אבל הם לא יצאו, היססו. ויום לפני שנסוגו הגרמנים הם השמידו את שארית יהודי וילנא. רק בודדים ניצלו בנס.

ככל שגדל מספרם של היהודים שחזרו לוילנא, רבתה עבודתנו, והתחלנו לפעול בקדחתנות, מפני שידענו כי הזמן דוחק. והסידורים הראשונים של מחתרת־הבריחה כבר נעשו. הקמנו “מעבדה” לזיוף מסמכים, וכבר הגיעו אלינו ידיעות ראשונות על דרכי הבריחה. נמצאו בתוכנו חלוצים, שמוכנים היו לצאת לפני המחנה ולפלס את הדרך לשארית־הפליטה.

אבל אותם ימים נאלצתי לפרוש מפעילות ולצאת לבית־חולים, למוסקבה, לשם נשלחתי לטיפול רפואי על־ידי המחלקה הרפואית שליד מטה הפרטיזאנים הליטאי.

בדרך למוסקבה

קרוב לשבועיים עברו מאז נסוגו הגרמנים מן העיר, ועדיין נודף ריח המלחמה, על־כל זוועותיה. מכל פינה, מכל בית, מכל רחוב. העיר שרויה בתוהו ובוהו. במרחק עשרות קילומטרים בלבד ממנה עוד נמשכים קרבות עזים בין הצבא הגרמני המתפורר ובין הצבא־האדום, שהתקדמותו נבלמה במקצת. ישנם החוששים מן הגרמנים, שעלולים לחזור ולכבוש מחדש את העיר, ואז – מה יהיה גורלם של האודים הבודדים שניצלו מן האש? מה יהיה עם שרידי היהודים שחזרו זה עתה מן היערות ומן המחבואים בינתיים משתוללים בעיר השוד, הביזה, הרצח והרעב.

ואמנם הלילה האחרון לפני צאתי מהעיר היה ליל זוועות ליהודי וילנא. מרדת החשיכה ובמשך כל שעות הלילה הסתערו על העיר אוירוני הגרמנים. גלים־גלים הופיעו ברעמיהם והטילו פצצות עזות־נפץ והרס. אלפים נהרגו, ובין ההרוגים גם פרטיזאנים יהודים, שוכני בונקרים, שעמדו פעמים אין־ספור מול אימת המוות ויכלו לו. עתה, דוקא אחרי שהעיר שוחררה, השיגתם היד המרצחת.

עוד בשעות הלילה החלה הבריחה ההמונית, ברכב וברגל. בהולים ודחופים נחפזו התושבים אל מבואות העיר כשהם נושאים אתם צרורותיהם, שנצררו בחופזה בעת בריחתם. פניהם אל השדות, אל היערות, אל הכפרים המקיפים את וילנא. הם ניסו וחיפשו מחסה, מקלט מאימת ההפצצות.

באותו בוקר קיצי בשלהי יולי 1944 הייתי עם הנוטשים את וילנא. פני היו מיועדות למוסקבה, לבית־חולים, אולם, כיצד מגיעים למוסקבה, באין קשר תקין אליה?

היום חלף, השמש כבר נטתה מערבה ועדיין לא הצלחתי “להיתלות” על דפני מכונית. על־כל מכונית שעברה ועצרה לרגע קט, היו מאות משתערים במלחמת מרפקים נואשת, אבל רק מעטים הצליחו ל“היתלות” ולהחזיק בה, בעודנה נוסעת לאורך הכביש המתפתל מזרחה. רבים היו נושרים מן הדפנות, נופלים ושוברים עצמותיהם ומפרקותיהם, בלי שאיש יתן דעתו עליהם. ואמנם בשעות הגורליות הללו, מי יגלה עניין באדם המתפתל ביסוריו? אחרי מוראות ההרג ההמוני בשנות המלחמה, אחרי שראינו במו־עינינו מאות ואלפים נהרגים ומוצאים להורג – מי עשוי עוד להזדעזע למראה מתים נוספים?

הדרך כבר התרוקנה מאדם וממכוניות, ואני נשארתי תקוע במקומי, כשהרהורים מרים חולפים במוחי. חששתי שלא אצא מן העיר, ולעולם לא אגיע למוסקבה. שמתי פעמי חזרה לוילנא, כשלפתע נעצרה לידי מכונית עמוסה חבילות, ארגזים, טרמפיסטים. המכונית היתה בדרכה לאושמיאנה, מרחק של כ־60 קילומטר מוילנא. היו עליה שני קצינים ושני חיילים רוסיים. הם נסעו מן החזית, חזרה לסמולנסק. מפקד הקבוצה היה גוץ, בעל בלורית שחורה ופנים חרושי קמטים. מכוסה היה אבק דרכים, ומתוך האבק והקמטים התנוצצו שתי עינים שחורות, לוהטות – עינים יהודיות מלאות עצב. קשה היה לטעות בהבעת פני של המפקד. הוא היה יהודי.

נסענו לאורך שדות קמה, חורשות וכפרים. רוח קלילה, צוננת, של בין־השמשות היתה מלטפת פנינו ברוך ובעדנה. קרנים זהובות של השמש השוקעת ריצדו על צמרות האורנים שנישאו גאים אל־על. הנוף הנהדר של פרברי וילנא השכיח לרגע מן הלב את מוראות הימים.

כשנודע לרוסים כי פרטיזאן נמצא ביניהם, השתפך על פניהם חיוך לבבי, ולא עברו רגעים רבים עד שנהיינו לידידים. סיפרתי להם על מטרת נסיעתי למוסקבה והם התקנאו בי. כל־כך הרבה שמעו על בירתם ועדיין לא זכו לראותה במו עיניהם.

את הלילה בילינו בבית אחד האיכרים הליטאים. בני משפחת האיכר העמידו פנים כמאושרים על השחרור מעול הגרמנים והירבו לספר על תלאותיהם בתקופת השעבוד הגרמני. אולם בדברי השבח והתהילה שלהם לצבא האדום אפשר היה להבחין במרירות ליבם. הם שטמו את הגרמנים ואת המשחררים גם יחד. עדיין לא שכחו את השלטון הסובייטי בליטא בשנים 1940־41. אכן, היו אלה שנות “גן־עדן” על־אדמות.

עם ערב מצאתי הזדמנות לדובב את הקצין היהודי, בדרגת סרן. כששמע מפי שיהודי עומד לפניו, הועבו פניו ורוחו הטובה סרה מעליו. מיהר לסיים את השיחה, פנה לי עורף והלך לחפש לעצמו מקום לינה אחר, נבדל ממני.

למרות עייפותי עבר עלי ליל נדודים. לנגד עיני חלפו שנות השואה על מוראותיה, בהן אבדו כל יקירי. ראיתי בדמיוני מחדש את הרבבות שהובלו לטבח. כפרטיזאן עברו חיינו ביערות, במרחק מאות קילומטרים מן החזית, בתוך שטחי האויב, כשאנו מוקפים מכל עבר אויבים, החל בפרטיזאנים שונאי־היהודים, וגמור באיכרים שהיו דרוכים תמיד לקרב, נגד הפרטיזאנים בכללם ונגד הז’ידים בפרט. סמוכים היינו לעמדות הגרמנים, נרדפים על־ידי המשטרה הליטאית, על־ידי “הפולנים הלבנים”, הקוזקים של גנראל וולאסוב, האוקראינים, האסטונים – כל אלה שרצו סביבנו יומם ולילה ומנעו מאתנו את שארית התקוה לחזות אי־פעם בנצחון. באותם ימים השתוקקנו לפגוש יהודי. בטוחים היינו כי אנו, קומץ הפרטיזאנים היהודים בליטא, נשארנו יחידים בתוך גיא ההריגה. והנה שוחררה וילנא, ומיד עם השחרור הופיעו מפה ומשם כמה מאות יהודים שיצאו מן היערות, מן הבונקרים. וכולם חיפשו בכמיהה יהודי, בן־דמותם. רק מי ששרד אז בוילנא, וראה את קומץ היהודים, שארית הפליטה, יכול היה לתפוס את המשמעות הזו של כמיהה וגעגועים לאח יהודי. שאיפתנו היחידה אחרי השחרור היתה לחפש ולמצוא יהודים, לפגוש אותם, לשמוע עליהם, לחוש את קירבתם, לשוחח איתם, לספר להם, לחפש נחמה. משולים היינו לאותו הלך צמא במדבר, שאיבד כל תקוה לרוות את צמאונו, ולפתע גילה מעיין מים חיים, צוננים ומשיבים נפש. מוכנים היינו אז לקבל באהבה לוהטת, בזרועות מושטות, כל יהודי; להתרפק עליו ולשפוך לפניו את מרי שיחנו על־ימי הדם והאימה שעברו עלינו.

והנה באה האכזבה האכזרית! עדיין לא הספקתי להתרחק מוילנא, וכבר ניתקלתי ביהודי ראשון המטפח על־פני ומתרחק ממני. הפגיעה בי היתה קשה, חדה ועמוקה והדירה שינה מעיני כל אותו לילה.

שוב עברה לנגד עיני שיירת האבל העגומה של יהודי אושמיאנה, שרובם הושמדו, ושאריתם הובאה לגיטו־וילנא. מה עלובים היו אותם יהודים שנשרכו אחרי עגלות עמוסות סחבות, בלי־מטבח, שארית רכושם שהביאו מעיירתם לגיטו וילנא. הגרמנים “הטובים” הירשו להם לקחת אתם לגיטו מעט מחפציהם, “כדי לבנות חיים חדשים” בסימטאות הצרות של גיטו וילנא. והנה אני שוכב כאן, יהודי בודד, על ריצפת ביתו של גוי ליטאי, שיתכן כי ידיו מגואלות בדם יהודים; והרהיטים בבית זה היו בודאי של יהודים אשר הומתו. העיר אושמיאנה עצמה היתה לפנים עיר ואם בישראל, על אלפי נפשותיה התמימות והטהורות. עתה שוממים רחובותיה, אין בה עוד צחוקם של ילדי ישראל. נדמו קולותיהם של התגרנים היהודים, של הרוכלים. נדם גם קול התורה והתפילה בבתי־המדרשות. הכל נדם – לנצח.

ככל שהעמקנו לליבה של רוסיה הלבנה, הלכו ונתרבו סימני ההרס והחורבן. השדות היו חשופים, מעורטלים מכל צמח ועץ. אדמת רוסיה הלבנה העניה בלאו־הכי השתרעה בשממונה העגום. אי־פה אי־שם נראו באופק בתים וכפרים בודדים שאיכריהם התהלכו בהם עלובי־מראה, אפורים ומדוכאים בבלואי סחבותיהם.

ברור שהשלטון הנאצי ומוראות המלחמה הטביעו חותמם בנוף ובתושביו, אבל ניכר היה שגם לפני המלחמה לא הצטיינו מקומות אלה בפאר והדר. סימני הדלות בצבצו מכל פינה – מורשת קדומה עוד מימי שלטון הצארים, שלא השתנתה גם בימי שלטון הסובייטים.

מדי פעם, כשנאלצנו להחליף מכוניות במסענו – וזה קרה פעמים רבות – עמדתי תוהה: בנקודות ההסעה הצטופפו המוני אזרחים ואנשי צבא. המכוניות שלהן ציפינו בכליון עינים, היו כולם צבאיות, נהוגות בידי חיילים, בעיקר טוראים. למרות זאת היו הנהגים לוקחים אתם קודם־כל נוסעים אזרחים, ורק אם נשאר מקום פנוי הסכימו לקחת גם אנשי צבא. וזאת, למרות שבין המצפים לטרמפ היו קצינים בעלי־דרגות גבוהות למדי. כל הפצרותיהם של הקצינים לא הועילו להם והנהגים עשו כטוב בעיניהם. אבל איש לא התרעם כאשר הנהג העדיף להעלות במכוניתו בחורה צעירה, במקום סרן או רב־סרן קשיש. אבל כעסם של הקצינים התעורר כאשר הנהגים העדיפו על פניהם אזרחים סתם.

אחרי־כן נתגלה לי הסוד של אותם אזרחים. “קסם” מיוחד היה שמור אתם – בקבוק וודקה. די היה להראות לנהג קצה־קצהו של בקבוק כדי שיעצור מכוניתו, גם אם היתה עמוסה. כנגד מטה קסמים זה לא יכלו לעמוד אנשי הצבא, כי ראשית־כל לא היה להם וודקה וגם אילו היה להם “אוצר” זה, לא היו מוותרים עליו, ולו גם למען נסיעה הדחופה ביותר.

על חשיבות הוודקה בעיני הרוסי, אין להרבות בדברים. התשוקה למשקה אין לה גבול. הנה מעשה שהיה:

באחת מנסיעותי המרובות על־פני רוסיה נזדמנתי ברכבת לתא יחד עם קצינים שחזרו לחזית. בלי־משים שמעתי שיחם. אחד הקצינים שאל את חברו:

– מדוע בעצם נשלחת מן החזית הביתה?

המשיב היה סרן:

– באחד הקרבות נפצעתי בראשי. נשלחתי לבית־חולים בעומק רוסיה, ולאחר טיפול של חודשים אחדים הבראתי, ועכשיו הריני חוזר ליחידתי בחזית.

– האם הבראת לגמרי? – חזר הקצין ושאל.

– כן. הרגשתי טובה למדי, אלא שהרופאים אסרו עלי את העישון ואת הלגימה.

– מה? – נידהם השואל כמעט בזעקה – אסרו עליך את הוודקה? לשם מה לך חיים בלי משקה?! אילו היו הרופאים מוציאים נגדי פסק־דין כזה הייתי תוקע כדור בראשי.

המעניין הוא, שהקצינים בתא הסכימו לדעתו של אותו חובב וודקה.

מתקדמים היינו לעבר מוסקבה בדרכים עקלקלות, כשאנו נתונים לחסדי הנהגים ולכיוון נסיעותיהם. עברנו על פני מולודצ’נה, ברנוביץ, וערים אחרות שעמדו בחורבנן. רחובות שלמים נמחו מעל־פני האדמה בקרבות שהתחוללו בהן זה לא מכבר. רק ארובות הבתים נשארו משום־מה על תילן, שחורות, מפוייחות. ארובות אלו היו עדות לבתים, לחיים, לתושבים שבילו בהם את שנותיהם, בהם נולדו, ארגו את מסכת חייהם, רקמו תקוותיהם – ומתו. עתה התנוססו בנוף כמצבות אילמות לחיי חלכאים ונדכאים; עדות למלחמה, לגבורה, לאכזריות הכובש הנאצי.

מעטים היו התושבים בעיירות שחלפו על פנינו. פה ושם נתקלנו בסימני חיים. אנשים בודדים חמקו כצללים. ילדים לבושי־סחבות היו מחטטים בין גלי ההריסות, בתקוה למצוא מציאה כלשהי. אבל קלסתר פניהם העיד כי לשוא היתה תוחלתם.

ויהודים – אין להם כל סימן וזכר בכל המקומות שבהם עברנו.

ביום הרביעי לנסיעתנו הגענו למינסק, בירת רוסיה הלבנה. כל חייה של עיר גדולה זו התרכזו באותם ימים סביב תחנת הרכבת. נכון יותר – סביב פסי הרכבת, כי התחנה, ככל בתי העיר, נחרבה. צריף עץ קטן שימש כתחנה, וכמקום־מנוחה לחיילים פצועים שעברו בצומת־דרכים זה, מחכים לרכבת שתוביל אותם למחוז חפצם. אלפי אנשים, אזרחים וחיילים, הצטופפו סביב צריף התחנה, שרועים על האדמה, או מחפשים מחסה בחום השמש. רבים התרוצצו נבוכים, שאלו זה את זה שאלות על מועדי יציאת רכבות למקום זה או אחר, על מקום הרציפים שמהם יצאו הרכבות.

מישהו הצליח לגלות את אחד מעובדי התחנה והכל הסתערו עליו בשאלות, בתחינות. המסכן חייב היה להשיב תשובות, וכדי להיחלץ מן ההמון הלוחץ עליו השיב תשובות חסרות שחר. סיפר על רכבות באות, נקב במועדים והפנה לרציפים שאליהם לא הגיעו שום רכבות.

לפתע פרצה בהמון תרועת־צהלה. מאחד הצינורות שסיפק מים לקטרים פרץ זרם מים, ומאות עטו על הצינור לרוות צמאונם. אנשים נרטבו, פערו פיותיהם, חיפשו פחיות, כלים לאסוף בהם את המים הזורמים. בינתיים התהוו שלוליות, הרגלים שקעו בבוץ, וההמון הוסיף להסתער על הצינור היחיד שבו אפשר היה לרוות את הצמאון.

לאזרח לא היתה כל תקוה לזכות בנסיעה, כי כל הקרונות נועדו להסעה צבאית. גם חיילים שמיהרו לחזית נאלצו לבלות ימים ארוכים תחת כיפת השמים בתחנת מינסק. כשמפעם לפעם הופיעה רכבת, צריך היה לאמץ את כל הכוחות, הפיסיים והנפשיים, כדי לזכות במקום – אבל אז, אחרי שעות של ציפייה ותקווה, התברר כי יעד הרכבת הוא הפוך מן הדרוש לנוסע שהצליח לעלות עליה. וכשבסופו של דבר זזה הרכבת, לא נראה בנוף כל קרון, אלא גושי־אדם, דחוקים, מבוהלים, המסתערים על הרכבת, נאחזים בדלתות, בחלונות ובכל טריז שניתן להאחז בו.

תוהה ותמה הייתי עומד מול מחזות אלה, ומהרהר: כיצד יתכן הדבר שארץ גדולה זו, שהשכילה לנצח את אויביה, אינה מצליחה לארגן את אורחות חייה?

עוד תופעה בלטה לעיני כל: המזון הטוב שבתרמילי החיילים, פרט ללחם, היה כולו מתוצרת ארצות־הברית. אם ראית חיילים יושבים על תרמיליהם, מוציאים מתוכם נתחי בשר חזיר, קופסאות שימורים, או סוכר, הרי ידעת שאמריקה היא המפרנסת אותם. בניחותא, ישבו, ביצעו פיתם ולעסו ממעדני אמריקה.

ככל שחלפו הימים נוכחנו לדעת כי גם המכוניות שבהן נסענו, או פגשנו בדרכינו, מתוצרת ארצות־הברית היו.

חרף הגאווה הלאומית שטופחה במשך שנות המלחמה על־ידי מנהיגי הסובייטים, גאווה שהגיעה לשיאה בימי הנצחון על גרמניה – הרי בשיחות עם קצינים, חיילים ואזרחים יכולת לשמוע כי אלמלא העזרה האמריקאית באספקה ובציוד, בתחמושת ובמזון – ספק אם רוסיה היתה זוכה לנצחון.

אפשר היה לראות בפני החיילים והקצינים כיצד כל דבר אמריקאי מעורר בהם הערכה והתפעלות, מהולות בקנאה לאותה ארץ מופלאה המייצרת מכל טוב; ולאותו עם אמריקאי הנהנה יום־יום מן הרווחה, מן השפע ומפלאי הטכנולוגיה.

ברור שעם כל העזרה הרבה של אמריקה, לא היתה רוסיה מגיעה לנצחון, אלמלא אומץ לבו ורוח גבורתו של הצבא הרוסי. החיילים הסובייטים הראשונים שנתקלנו בהם ביערות, בעת רדיפתם הדרמטית אחרי הגרמנים הנסוגים, סיפרו לנו כיצד נפרצה החזית בגזרת ויטבסק.

אחרי הכנות מרובות, ואחרי שכוחות־אדם עצומים רוכזו על־ידי הרוסים, הגיעה יום אחד הפקודה: “לתקוף, לעבור ולהתקדם, ללא רתע!” – והרוסים הסתערו. הגרמנים קיבלו את פניהם בחומת־אש איומה. הם לא הותירו סדק שדרכו אפשר היה להסתנן, לפרוץ את חומת האש. אבל הגדודים הרוסיים הסתערו והגרמנים קצרו בהם קציר דמים איום. לא חלפה שעה ארוכה ומול חומת האש – קמה חומה של גופות, שהלכה וגבהה, עד שהפכה למכשול למסתערים. המערכה – השתוללה במלוא עוזה, חומת אש מול חומת גופות… גלים גלים של כוחות חדשים, רעננים, הוטלו למערכה ולחצם גבר והלך. מן הגדודים הראשונים שתקפו לא שרד איש. הגדודים שבאו אחריהם הצטרפו לחומת הגופות, ורק בודדים נשארו בחיים. גם אלה שפרצו לבסוף השאירו אחריהם על חומת הגופות את מרבית חבריהם.

עברנו את נהר ברזינה, אותו נהר שזכה לפרסום במלחמות נפוליאון ברוסיה. זמן קצר לפני שעברנו אותו השתוללה בקרבתו מלחמה אכזרית, עד שמי־הנהר אדמו מדם אדם, מאש הפגזים והפצצות. עתה נראו המים שוב זכים, שקופים. הם זרמו בשובה ובנחת באפיקם הרגיל, כאילו לא היתה מלחמה מעולם.

מימיננו משתרעות חורבות העיירה וולוז’ין, בעבר מרכז של תורה, חכמה ויראה. ממנה יצאו במאת השנים האחרונות רבנים ואנשי רוח, מגדולי האישים בעולם היהודי. עתה מתפלשת וולוז’ין בעפרה ובחורבנה. אין עוד זכר ליהודיה הטובים, לחכמיה, לצדיקיה. חכמתם וצדקתם לא עמדו להם ביום פורענות.

האוטוסטרדה מינסק – סמולנסק ראויה רק בחלקה לנסיעה, מפני שמרביתה פגועה, מצולקת בורות ושוחות שנוצרו עקב כלי־הרכב הכבדים שעברו עליה בשנות המלחמה. אנו נתקלים לראשונה בשבויים גרמניים המועסקים בתיקוני גשרים, מסילות וכבישים. מראה פניהם עלוב, כנועים ומדוכאים נכונים הם לשרת את אדוניהם החדשים, שתמול כינו אותם “חזירים רוסים”, “אזיאטים פראי־אדם”. מ“עליונותם” הגזעית, הארית, לא נשאר דבר.

בכפרים ובקולחוזים לאורך הכביש שולטות הנשים שלטון מוחלט. הגברים במלחמה. רק פה ושם חלפו על־פנינו מספר גברים קשישים, או נכים. כל העבודות בבית ובשדה הן בידי הנשים. גם העניינים המינהליים נתונים ביד הנשים. הנכים הצעירים הם בבחינת רכוש הקולחוז, והנשים משתדלות לזכות בחסד אהבתם. והנכים, שיודעים את מעמדם המיוחד בכפרים, מנצלים יפה את שעות־החסד הפוקדות אותם, בהוללות מתמשכת. הסיפורים על מעללי הנכים בכפרים מרובים, ורבה הם ההגזמה, כשם שרבה ההגזמה בסיפוריהם על מעללי הגבורה שלהם במלחמה.

יום אחד הגענו לשרשרת חפירות ההגנה הגרמניות, שנמשכו לאורך מאות קילומטרים. בחפירות אלה מצאו הגרמנים מחסה במשך רוב שנות המלחמה, מאז נהדפו מסמולנסק. מכאן ניסו מידי פעם את כוחם בהתקפות מחודשות, על־מנת לפרוץ ללב רוסיה. מערכת החפירות נבנתה במיטב הטכניקה הגרמנית: בונקרים מרווחים בנויים ברזל ובטון, שיכלו לעמוד בכל הפצצה; חפירות־קשר, קני־תותחים ומכונות־יריה, מטבחים, מרפאות, מחסנים ושירותים אחרים לרבבות חייליהם. בחלל החפירות עוד נדף ריח של זיעה ודם. רישומי הקרבות הכבדים שהתחוללו כאן לפני כשבועיים עוד היו ניכרים, וניכרים היו עקבות המנוסה הבהולה של הגרמנים. הם לא הספיקו להשמיד את המתקנים והשאירו אחריהם כמויות עצומות של ציוד ותחמושת.

במרחק כמה מאות מטרים, נוכח החפירות של הגרמנים, השתרעו חפירות הרוסים – פרימיטיביות בהשוואה לאלו של הגרמנים. שלוש מערכות של חפירות היו לכוחות הרוסים, ובמשך שלוש שנות המלחמה עברו עליהן חליפות ותמורות גורליות. קצין רוסי שנקלע אתנו למקום זה הכיר יפה את השטח. הוא הוביל אותנו בסבך החפירות וסיפר על שהתחולל בהן בשנות המלחמה. שוב הועמדתי בפני החידה והתעלומה: כיצד הצליחו הרוסים לכבוש את הבונקרים הגרמניים, שנדמה היה כי אין כוח המסוגל לפרוץ אותם?

בוקר אחד נתגלו לנגד עינינו מרחוק תלי חורבות מתנשאות אל־על: זו היתה העיר סמולנסק. ככל שהתקרבנו לעיר, נתרבו עיי המפולת שהיו מפוזרים על־פני שטחים נרחבים. רק בתים בודדים נשארו על תילם, עדות עגומה על כרך שנחרב. כל היתר, הרחובות, הבתים, מפעלי החרושת – הכל נמחק מעל פני האדמה. בכל זאת מצאנו בעיר אוכלוסיה גדולה שעמלה בהתקנת מבני מגורים בחורבות ובמחפורים. נדמה היה כי העיר סמולנסק חזרה לתקופת יושבי המערות. קשה היה להבין במה עוסקים התושבים וממה הם מתפרנסים. מצרכים בצימצום אפשר היה להשיג פה ושם. על דוכנים מאולתרים היו מגובבים חפצים שונים ומשונים, סחבות שערכן היה מפוקפק – אבל בסמולנסק של אותם הימים היה להם כנראה ערך.

התהלכתי בין הדוכנים וחיפשתי בתוך קהל המוכרים והקונים אנשים בעלי־פנים של יהודי – אבל לשוא. עברתי על־פני ביקתות, מערות, גומחות, הצצתי בהן פנימה, וכבר התייאשתי מן התקווה למצוא בחורבות סמולנסק יהודים. והנה לפתע הבחנתי בתוך ביקתה נידחת, בין ערמות אבן ועפר, בעינים נוגות, עגומות, שהיו נעוצות בי. פניתי אל הזר באידיש ועל־פניו החיוורים, הצנומים, השתפך חיוך של שמחה כבושה. אבל תוך שניות הרצינו פניו כששאל אותי ברוסית לחפצי.

סיפרתי לו שיהודי אנכי, שאין לי שום רצון אחר מלבד לפגוש יהודים, לשוחח איתם, לשמוע מה בפיהם. שיכנעתי אותו שאין נשקפת לו ממני שום סכנה. והיהודי פתח את פיו והתחיל לספר על הנוראות שפקדו את יהודי סמולנסק. הצעירים הלכו למלחמה ורובם נפלו בקרבות. רק מתי־מעט נשארו בחיים, מאלה שנמלטו לעומק רוסיה. כל השאר מתו ברעב ובמחלות. מרבית יהודי סמולנסק שנשארו במקום לאלפיהם הושמדו בידי הגרמנים, או נהרגו בהפצצות שהחריבו את העיר. מכל רבות היהודים שחיו בסמולנסק שרדו אחרי המלחמה כעשרה יהודים שחזרו מן העורף וחיפשו את העקבות יקיריהם, משפחותיהם. “שוב לא תהיה בסמולנסק קהילה יהודית” – אמר לי, והוסיף: “אולי מוטב כך. המלחמה לימדה אותנו לדעת כי נוח לו ליהודי שלא נברא, גם בגן־העדן הסובייטי”.

בתחנת הרכבת פגשתי יהודי נוסף, בגיל העמידה. היה זה עובר־אורח מלא מרץ ויזמה. הוא עסק ב“מסחר” וחיכה לרכבת היוצאת לאסיה התיכונה. הוא אמר לי:

– אל תתפלא. מי שחפץ בחיים חייב לעסוק במסחר. עליך לדעת כי מעולם לא פרח המסחר במשטר הסובייטי, כמו בשנות המלחמה.

נוסע היה על־פני רוסיה כשהוא מוביל אתו מצרכים שונים. קנה, מכר, ולדבריו הרוויח יפה. אמנם שבע ביום ארבה לו סכנה שיתפס, ואז יסיים את חייו באחד ממחנות העונשין בצפון הרחוק. המשטרה כבר עלתה על עקבותיו, נתפס, אך הצליח להתחמק. עתה ציפה לסיום המלחמה, ואז ישוב לביתו ולמשפחתו שנשארו בפולין. סבור היה כי ימים קשים עברו על יהודי פולין בימי הכיבוש הגרמני, ושאל אותי אם אני יודע משהו על גורלם… לפעמים נקף מצפונו על שברח מפני הגרמנים, בעיקר אחרי שנוכח לדעת מה שקרה לרבבות יהודי פולין שברחו לרוסיה. רבים מהם מתו ברעב, בקור ובמחלות, ורבים נמקים במחנות עבודה, ללא תקווה. המיסכן, הוא לא ידע עדיין על השואה שפקדה את יהודי פולין. לא סיפרתי לו, לבי היה עלי דווי, לא רציתי לפגוע באשליותיו.

בוקר אפור, מעורפל, קידם את פנינו, כאשר מרחוק הזדקר מגדל הקרמלין במוסקבה. הרכבת התנהלה בעצלתיים, משך יממה ומחצה מסמולנסק למוסקבה. עתה גברה ההתרגשות בקרב הנוסעים, חיילים וקצינים. החלה תנועה – להתרחץ, להסתרק, להחליק על הבגדים כדי להיטיב מראם. התכונה לקראת הבירה המעטירה היתה רבה.

רק דרכתי על אדמת מוסקבה, והמוני יהודים נקרו בדרכי, בתחנה, ברחובות. לבי עלץ בשמחה. תשוקה עזה תקפה אותי, להתרפק על כל אחד מהם, לחבקו, לנשקו, כאילו נפגשתי לפתע עם בני־משפחה אהובים, עם קרובים שנואשה תקוותי לראותם. אבל אלה, איש מהם לא שם לבו אלי, הם עברו על פני בלי להרגיש בי, כאילו לא הייתי קיים. תוהה ונבוך עמדתי והרהרתי: האמנם אינם שמחים לפגוש יהודי שבא זה עתה מעמק הבכא?…

אותו רגע שכחתי שיהודי מוסקבה עצמם שרויים בעמק הבכא…

עוד בהיותי בוילנא שמעתי על “הועד האנטי־פשיסטי” ועל פעולותיו בשנות המלחמה. סיפרו שהועד עוסק בריכוז חומר על חלקם של היהודים במלחמה בפשיסטים. ביקשתי, איפוא, לבקר במשרדי הועד ולספר את הידוע לי. ואמנם למחרת בואי למוסקבה, בהיותי עוד רענן ומלא תקווה לקראת פגישותי עם יהודים, שמתי פעמי למשרדי “הועד האנטי פשיסטי”. היה זה ביום ראשון בשבוע, יום המנוחה. נכנסתי למשרדים. בחדר הראשון לא מצאתי איש, אבל לשמחתי לא היה גבול. מצאתי על קירות החדר המרווח “אוצרות” שלא יסולאו בפז: מצאתי עתונים באידיש מכל העולם. מזה שנים לא ראיתי אות יהודית מודפסת. שכחנו בכלל שדבר כזה היה קיים אי־פעם. עתה מיששתי באהבה את האותיות, ליטפתי את הנייר ברוך בחשש שמא אני חולם. הפכתי את העתונים על כרעיהם וקראתי בהם חזור וקרוא. מצאתי בהם קטעים גם מן העתונות הארצישראלית, והתוכן: עזרת היישוב היהודי לברית־המועצות בתקופת המלחמה. חלק מן התמונות בעתונים הוקדש לביקור של מיכאעלס ופפר בארצות־הברית, בהופעות תעמולה למען רוסיה הלוחמת.

אחרי־כך שמעתי קולות, שיחה באידיש. הקולות באו מחדר סמוך. נכנסתי לשם. בחדר ישבו שני יהודים ועסקו בקריאת כתבי־יד. דרשתי בשלומם והודעתי בהרחבת־דעת כי אני פרטיזאן שבא זה עתה מוילנא. כנראה שהופתעו מהופעתי. מדדו אותי מכף־רגל ועד ראש ואחרי שתיקה ממושכת הפליט אחד מהם ברוגז:

– ובכן, מה אתה רוצה?

אילו פעה בי אותה שעה מהלומת־רעם, לא היה כאבי כה עז ככאב שגרמה לי שאלה זו. מבולבל נשארתי תקוע במקומי ולשוני דבקה לחכי. לא יכולתי לדבר ולהשיב על השאלה. כשהתאוששתי אמרתי להם עגום וכואב:

– רציתי לדבר עם יהודים, אבל כנראה שטעיתי.

עזבתי את החדר. אחד משני מקבלי־פני היה יצחק פפר. ומאוחר יותר שמע פפר את סיפורי זה מפי אחד ממכרי. הוא הצטדק ואף הביע רצונו להכירני, אבל ויתרתי על כבוד זה בלב קל.

בלכתי להתפלל בבית־הכנסת הגדול במרכז העיר, נתגלה לנגד עיני מחזה שהפליא אותי: לרוחב כל הבית, בפנים, בין ארון הקודש והבמה, היה תלוי טרספרנט ענק ועליו סיסמה המספרת בשבחו של המנהיג הדגול יוסף סטאלין, מגן היהודים. מצאתי בבית־הכנסת מספר יהודים קשישים וללא הצלחה נסיתי לדובב אותם. כשרכשתי אמונם של כמה מהם, שמעתי מפיהם על החיים היהודיים ברוסיה, ובעיקר במוסקבה.

על הקהילה היהודית במוסקבה, כמו על שאר המוסדות הדתיים ברוסיה, עברו תקופות שונות במשך כשלושים שנות השלטון הסובייטי. היו בהן תקופות של ירידה, כמעט חדלון, והיו גם תקופות של התעוררות מחודשת. בשנים הראשונות אחרי המהפכה נפל על המוני היהודים פחד ה“ייבסקציה”. נאסרה אז כל פעילות דתית. בתי־המידרש ובתי־הכנסת חוללו והפכו למועדונים. אנשי ה“ייבסקציה” ניהלו תעמולה ארסית נגד דת ישראל ונגד קודשי־ישראל. רבנים, שוחטים ואנשי דת אחרים נאסרו והוגלו, וכל יהודי שומר־מצוות נירדף על צוואר.

בתקופת ה“נאפ” בשנות העשרים, כאשר ברוסיה הותרה במקצת הרצועה ה“קפיטליסטית”, באה רווחה קלה גם לקהילות הדתיות. בתי־המידרש נפתחו מחדש, הותרה ברית־מילה, שחיטה יהודית ואף חופה וקידושין כדת משה וישראל. אבל עם תום תקופת ה“נאפ” נסתיים גם “תור הזהב” הקצר של הקהילות הדתיות. במשך שנות השלושים חלו תמורות בלתי יציבות ביחס לדת, ועבודת־אלוהים היתה אסורה ומותרת גם יחד.

עם פרוץ המלחמה, כאשר רוסיה החלה להתקרב לעולם המערבי ונקשרו יחסי־ידידות בינה ובין ארצות־הברית, הוקמה מחדש הקהילה היהודית במוסקבה. בית־הכנסת הגדול נפתח שוב ויהודים צמאי־תפילה התחילו לבוא בשעריו. נוסדו “חברת משניות”, “חברת תהילים” וגם “חברא־קדישא”. המתפללים הקבועים התכנסו לאסיפה, בחרו ב“ועד קהילה” וב“ראש קהל” והתפתחה פעילות דתית ענפה בקרב יהודי העיר. בערב חג הפסח הותרה אפיית מצות, אמנם בצימצום, וחלק מיהודי מוסקבה יכלו להסב לסדר־פסח מסורתי, לראשונה אחרי הפסקה של שנים רבות. ה“חברא־קדישא” פתחה בית־קברות יהודי, וליד הקהילה נפתח משרד לחיפוש קרובים. במשך הזמן הפך משרד זה למרכזה וליבה של מוסקבה היהודית. עשרות ומאות אנשים היו צובאים מידי יום על המשרד, שולחים מכתבים ומברקים לקרובים בחוץ־לארץ ומצפים לתשובות, לדרישות־שלום ולחבילות שערכם היה רב ברוסיה. למשרד זה הותר הקשר עם כל יהודי התפוצות, וכך, בפעם הראשונה מאז המהפכה, נוצר קשר בין יהודי רוסיה ובין יהדות העולם. יהודי מוסקבה התרכזו סביב בית הכנסת הגדול וסמוך לו – המשרדים האחרים של הקהילה.

כשפרצו צבאות גרמניה את החזית המזרחית והתקרבו לשערי מוסקבה, עזבו אותה רבים מיהודיה והקהילה התפוררה. כל־מה שהושג בראשית המלחמה חלף ונעלם. בתקופה זו התרכזו החיים היהודיים בבירת אסיה התיכונה, בטשקנט. לשם נהרו היהודים שניצלו מידי הגרמנים – גם ממזרח אירופה.

לפני שנגמרה המלחמה, כאשר החלו היהודים לחזור למוסקבה, נתארגנה מחדש הקהילה. ועד הקהילה ניגש במרץ לשיפוץ בית־הכנסת והכניס בו הרבה תיקונים ושיפורים שעלו כרבע מיליון רובל. הוזמנו חזנים ידועי־שם, כמו קוסוביצקי, אלכסנדרוביץ ואחרים, ושוב החלו היהודים להתרכז סביב בית־הכנסת. אחרי השתדלויות מרובות הותרה שחיטת עופות. הממשלה הקימה בית־חרושת למצות, בהשגחת ועד־הקהילה, וערב־פסח אותה שנה קיבלו שוב יהודי מוסקבה מצות, על־סמך כרטיסי המזון שלהם. הותרו חתונות דתיות ובכל יום ראשון בשבוע, ביום המנוחה שלהם, אפשר היה למצוא בבית־הכנסת תור ארוך של זוגות צעירים, עם אורחיהם, מחכים בסבלנות לשעתם להיכנס תחת החופה. אבל למרות ההקלות בענייני דת – סגרה הממשלה בצו את המשרד לחיפוש קרובים שפעל ליד ועד־הקהילה.

יהודי רוסיה שווי־זכויות הם, החוק מגן עליהם מפני כל תוקפנות ושנאה גזעית. אין שנאת ישראל רשמית ברוסיה הסובייטית, אבל שנות המלחמה הנוראה שעברו על עמי רוסייה, היו שבעתיים נוראות ליהודיה. רבבות יהודים הושמדו בשטח הכבוש בידי הנאצים. רבבות חיילים יהודים שלחמו בשורות הצבא האדום נפלו בחזיתות ובאותה עת – יהודים שנמצאו בעורף החזית טעמו את הטעם המר של שנאת ישראל. כתמיד ובכל מקום היו היהודים גם ברוסיה “האשמים” במפלות הראשונות של הצבא האדום, ובחורבן שהביאו הגרמנים על רוסיה.

לכאורה נידמה היה שברוסיה הסובייטית אין “שאלת היהודים” קיימת כלל. הדור הזקן הולך ותם, והדור הצעיר, רובו ככולו התבולל ונטמע בקרב שכניו. הוא הסתגל לאורח החיים, לתרבות הסובייטית ולשפות השולטות במדינה. לדור הצעיר לא היתה כל זיקה ליהדות. שפת־אמו – רוסית: בית־הספר – רוסי: ברחוב, בעבודה, בתיאטרון, בספרות, באמנות ובעתונות – רוסית, עם צביון פוליטי מובהק, צביון שלאחר המהפכה. לכן נתרבו נשואי־התערובת, ולכן גם נירשמו במיפקד האוכלוסיה האחרון שנערך ערב מלחמת העולם השניה, רבבות ומאות אלפים יהודים –כרוסים. כי במה בעצם נבדלו משכניהם? בכל רחבי רוסיה אין קיום לחיים יהודיים. ואם מזמן לזמן הופיע ספר כתוב באידיש – מעטים היו קוראיו. השבועון העלוב “אייניקייט” שהופיע אז היה יחיד בכל רוסיה, תפוצתו זעומה והשפעתו אפסית. ואפילו בתיאטרון היהודי הממשלתי במוסקבה שעמד על רמה אמנותית גבוהה נשמעה האידיש רק על במת־המשחקים. קהל המבקרים היה מורכב מדוברי רוסית.

אולם, עקב מלחמת העולם השניה בא שינוי ערכין ביהדות הרוסית. הידיעות מן העולם היהודי שהסתננו מעבר לגבולות הסגורים; הידיעות על החיים החדשים ההולכים ומוקמים בארץ ישראל, ועל מלחמת היהודים לעצמאות ולגאולה, ומעל לכל יחס שכניהם הרוסים בשנות המלחמה – זעזעו את נפש היהודי הרוסי. הגחלת העמומה שבעמקי הלב התחילה לוחשת ותהי לשלהבת, הבוערת ומתפשטת בכל חדרי־הלב, אש קודש שעשויה להחזיר בנים נדחים לעמם…

מצאתי רבים מיהודי מוסקבה באותו קיץ של שנת 1944 במצב של התעוררות. עם התחלת ההצלחות בחזיתות והנצחונות המזהירים על האויב הנאצי, השתנו פני הדברים לטובה ביחס ליהודים. באותם הימים התהלכו שמועות, מפה לאוזן, שאיש לא ידע את מקורן. סיפרו כי הממשלה הסובייטים עומדת לשנות את יחסה לטוב לציונות, ומוכנה אפילו לתמוך בהקמת מדינה עברית, והפעם בארץ ישראל – לא בבירוביג’אן…

בראש השנה הלכתי להתפלל בבית־הכנסת הגדול. הופתעתי לשמוע שגם אמירת סליחות בליל הסליחות הראשון נאמרה ברוב עם. אולם עוד יותר הופתעתי, כשמצאתי את בית־הכנסת מלא מפה אל פה, ואת החצר הגדולה והרחובות הסמוכים לה הומים מרוב אדם. יהודים התפללו כ“בשנים קדמוניות” ושפכו את מרי שיחם בפני אביהם שבשמים. בין קהל המתפללים היו צעירים רבים במדי צבא, וקצינים בעלי־דרגות גבוהות.

מחזה דומה חוזר גם ביום הכיפורים. קהל־ענק מילא את בית־הכנסת ואת הסביבה. במשך כל שעות היום לא פסח הקהל אף על תפילה אחת. בפני התיבה עבר החזן הידוע מישא אלכסנדרוביץ, חזנה של קהילת קובנה לפני המלחמה. ביום הכיפורים האחרון שלפני פרוץ המלחמה, עבר בפני התיבה בבית־הכנסת הגדול בקובנה, שהיה אז מלא מפה אל פה, ויהודי ליטא הרבו בתפילה ובכי, כי כבר אז, אחרי שכבשו הרוסים את ליטא, היו שמי יהדות זו קודרים. אולם אף אחד לא העלה על דעתו שביום כיפור זה, נגזר דינה של יהדות מפוארת זו להשמדה ולכליון. רק ארבע שנים עברו מאז, ואני שוב שומע את אלכסנדרוביץ מבקש רחמים על עמו: “מלא משאלות עם מיחדיך, שומע תפילות באי עדיך”. האם הפעם תתקבל בקשתו? – עברה מחשבה במוחי. אפילו הבכי המסורתי בשעת הזכרת הנשמות, נישא אף הוא מעזרת הנשים ומילא את חלל הבית. ויתכן שדוקא בשנה זו הרבו להתייפח בבכי מרורים, מפני שליהדות רוסיה היה את מי לבכות. אחוז גדול של הדם הרוסי, שנישפך במלחמה האחרונה, היה דם יהודים…

קול תקיעה נישא בחלל בית־הכנסת בסיומו של הצום, ומפי אלפי המתפללים בקעה הקריאה הגדולה האדירה: “לשנה הבאה בירושלים”… וחשת אז בעליל את רצונם העז של יהודי גולת רוסיה להיגאל.

היתגשם רצונם, או יואשמו שוב בקונטר־ריבולוציה, והמשטר המשעבד יכביד שוב את ידו הקשה עליהם…?

בבית־החולים במוסקבה

שכבתי בבית־החולים – מכון לאברים תותבים מס' 2 ע"ש גורקי, אשר נמצא במעלה רחוב גורקי. הרחוב הוא מן החדישים במוסקבה. הוא נבנה בהרחבה, כיאה לאחד הרחובות הראשיים של הבירה. החדר בו שכבתי היה מיועד לקצינים, מדרגת לויטננט ומעלה. מימיני היה קצין משמר הגבול – חייל הנ.ק.וו.ד יליד מוסקבה, ועל־כן היו מרבים לבקר אצלו בני משפחתו, שהביאו לו “מכל טוב”: קופסות שימורים אמריקניות מכל המינים, דברי־מתיקה, סיגריות, וודקה מן הסוג המובחר ביותר ובשפע מדהים. הוא היה בעל אופי נוקשה, כיאה לאיש הנ.ק.וו.ד. השואף להתקדם בקריירה. הוא לא נהג להתחלק בשפע שהיה לו עם חבריו בחדר החולים. להיפך, בכל הזדמנות היה מתפאר ומוכיח לחבריו את עליונותו. ואכן, כל דרי החדר התייחסו אליו ביראת כבוד, לא מפני ששירת בצבא הנ.ק.וו.ד. או בשל דרגתו הצבאית, שלא היתה כלל מן הגבוהות ביותר בהשוואה לשאר הקצינים שהיו אתנו, אלא רק מפני שהיה משופע בוודקה; ואין לך דבר שיכול הרים ערכו של אדם בעיני חבריו יותר מן הוודקה.

לאחר חקירה קצרה נודע שאמו של הלז עובדת באחד ממחסני המזון…

הוודקה היתה חלק נכבד בשיחות היום, לפחות בחדר שלנו, כי תמיד היה מצרך זה מצוי אצלנו. ומכיוון שהשתייה, וכן הדיבור על השתייה, מביאים להרחבת הדעת – הרי ברור שהחדר שלנו היה תמיד מלא המולה ורעש. ולא יצאה מכלל זה אפילו שעת ביקור הרופאים. זוהי הסיבה שלאחר כל ניתוח היה החולה מקבל חצי כוס י"ש חריף ונקי. וכשהחולה היה מתעורר מן הנרקוזה היה עיניו מופנות מיד עם פקיחתן לעבר השולחן שעל־יד המיטה ותרות אחרי הכוס. ובעוד החולה שרוי במצב של נים ולא נים, היתה ידו מחזיקה בכוס, כשכל חבריו בחדר משתתפים בטכס השתייה.

בבית־החולים הצבאי עשוי אדם לשכב ימים, שבועות, חודשים ואפילו שנים. אין איש מאיץ בהם, בחולים שאינם ממהרים להחלים ולעזוב אותו. אכן שפר גורלו של הפצוע שנתקבל בבית־החולים במוסקבה. הימים הם ימי נצחונותיו המזהירים של הצבא האדום. כל ערב היה הרדיו המצוי בכל חדר מודיע חגיגית וחוזר ומודיע, שהנה עוד מעט תימסר “ידיעה חשובה מאוד”. החולים היו מתכנסים תחת השמיכות, כל אחד במיטתו, כשהם מנחשים את תוכן ההודעה הקרובה. לפתע הושלך הס בחדר, קולו של קריין הרדיו הנודע, לויטן, מילא את החלל ב“פקודת המפקד הצבאי הראשי מרשל ברית־המועצות… מפקד גזרת החזית… היום השתלטו כוחותינו על העיר…” – וכאן באה שורה ארוכה של דברי תהילה ושבח למפקדי הצבאות השונים. האזניים נזקפו כאפרכסות, העינים הבריקו, על הפנים התפשט חיוך רחב והלב התמלא שמחה: הנה בא יום הנקם והשילם על כל הסבל, ההרס והחורבן שהגרמני הביא למולדת. ועוד לפני שהספיק הקריין לסיים דבריו זנקו החולים ממיטותיהם ומיהרו לתפוס מקום ליד החלונות, לחזות בשמי מוסקבה שהיו מוארים בשלל אורות צבעוניים; לחזות בצהלת ההמונים בבירת המנצחים.

הנך נסחף בזרם החוגגים. שמחת הנצחון והעליצות ההמונית משתלטת גם עליך, ונדמה לך, שאתה שותף שווה־זכויות, כחלק בלתי נפרד מן העם הרוסי הגדול, העולז על נצחונות בניו, משחרריו ומגיניו. מה מאושר היית אילו הנצחון הוא נצחונך, השמחה – שמחתך, הארץ – מולדתך, והחוגגים אחיך. אולם, השאלה המרה לא חדלה לנקר במוח: האם לא איחר הנצחון לבוא? האם בעיר משוחררת זו נשאר לפליטה ולוא חלק קטן מתושביה היהודים? האם יחד עם כל התושבים הגולים יחזרו אליה גם תושביה היהודים?! אתה יודע יפה ששאלות אלו נקרות במוח כדי להקניטך ולהוסיף על מכאוביך; כדי לעורר אותך משכרון הנצחונות, ולהוציא אותך מצהלת החוגגים. עליך לזכור היכן אתה עומד; אתה יודע שהנצחון אינו נצחונך; שהערים תישארנה בלי יהודים, מפני שכל אחיך היהודים באלפיהם וברבבותיהם נהרגו והושמדו על־ידי גדול הצוררים שקמו עלינו אי־פעם – ולשמחה מה זו עושה?!

ואתה מתכרבל תחת שמיכתך ומתענה ביסורי נפש ואין לך מנחם…

כשמגיע טרנספורט של פצועים לבית־החולים מכניסים אותם לחדר המקלחות. נשים בריאות בשר מחייכות, מסתובבות בין הגברים הערומים ועוזרות להם להתרחץ, להתנגב ולהתלבש. הנשים עושות את מלאכתן אמונה ופיהן אינו פוסק מלפטפט, להתלוצץ בעזות מצח, בלהג גס ומופקר על הזכרים –ללא בושה.

לחולים ניתנה שהות מרובה להכיר את חבריהם לחדר. עד שהפצוע עובר את כל הבדיקות עוברים שבועות, ועד שמגיע תורו לניתוח, אם אינו דחוף, עוברים חודשים. הפצוע יכול לשהות בבית־החולים ימים רבים ולחכות עד אשר יקבל את האבר המלאכותי. התור ארוך מאוד, ובינתיים מבלים החולים את ימיהם בבטלה ובחוסר דאגה. אין הם ממהרים לחזור לחזית וגם לא לבתיהם, על־אף העובדה שנעדרו מבתיהם שנים. הם יודעים שלא במהרה יזכו שוב לתנאי חיים כה נוחים, כפי שיש להם בבית־החולים. למה, איפוא, ימהרו להחלים?

בני המשפחה אינם מרבים לבקר אצל הפצועים. רובם, מקום מגוריהם רחוק אלפי קילומטרים ממוסקבה. ואלה שבאים הם הורים קשישים, או נשי הפצועים. אלה מספרים על המצב הקשה בבית, בכפר או בקולחוז, שנשארו זמן כה רב בלי גברים. פני הנשים חרושים קמטים עמוקים והדאגה ניבטת מעיניהן. בכל זאת, נשים אלה הלא נמנות על המאושרות; בעליהן נשארו בחיים, אם גם בלי יד או רגל. ואפילו שתי רגליו או ידיו – הלא בעל הנהו…

משיחות הנשים את מרי לִבָּן בפני הבעלים. העבודה הקשה מתישה את הכוחות. הילדים ערומים למחצה, ולא תמיד אוכלים לשובע. הנה מתחילה שנת הלימודים החדשה, ואיך תשלח האם את הילדים לבית־הספר באין כסות לגופם ומגפיים לרגליהם? הלילות האחרונים עברו על האשה בתפירה וטליאה, בהארכת המעילים, המכנסים, השמלות, אולם רוב הבגדים אינם ניתנים עוד לתיקון, ומה יהיה על הילדים?! היא מבקשת עצה מבעל – שאין בידו להושיע.

יום אחד הגיעה ממרחקים אשתו של אחד הפצועים בחדר שכן. שתי רגליו נגדעו. האשה נמוכה, צמוקה ומכוערת. מזה למעלה משנתיים לא התראו. והנה במשך כל היום, משעות הבוקר לא משה ממיטתו. עם ערב היה עליה לצאת לדרכה, חזרה לביתה, מרחק של יומיים ויותר מבית־החולים. את דרכה לבית־החולים עשתה כשבוע מחוסר תחבורה תקינה.

הערב מתקרב. בעוד שעה קלה תתחלנה אחיות לעבור על־פני החדרים, למדוד את החום ולחלק תרופות. צריך, איפוא, להזדרז ולבצע את התכנית. שקט בלתי רגיל השתרר בחדר השכן ובפרוזדור הורגשה תכונה רבה. כל החולים הצטופפו סמוך לדלת שננעלה על מפתח ונשמרה בקפדנות על־ידי משמר חולים מיוחד. אין יוצא ואין בא.

כעבור שעה קלה נודע הדבר: חבריו לחדר של הקיטע החליטו לאפשר לו להזדווג עם רעיתו לפני לכתה. והמבצע בוצע כמתוכנן. מה מאושרת נראתה האשה כאשר עזבה את בית־החולים, טלטולי הדרך המרובים לא היו לשוא…

מנהג נאה נוהגת האוכלוסיה האזרחית בפצועים: כל יום בשעות בין הערביים באות לבקר את הפצועים ילדות בנות 11־15 ולכל אחת הפצוע שלה. הן יושבות ע"י מיטתו של הפצוע ומשוחחות עמו, עוזרות להאכילו, לסדר את חפציו ולעודדו. וכשהן באות רבה השמחה בחדר. אולם עד מהרה נתברר לי שאין אלו ילדות כה תמימות כפי שחשבתי. רובן ככולן כבר היו נשים בקיאות בעניינים שבינו לבינה. ובשעות הערב המאוחרות, כאשר לפי סדרי בית־החולים על החולים לשקוע בתרדמה – מתחילים הפצועים להתחמק מן החדר ובדרכים שונות עוזבים את בית־החולים, כדי להיפגש עם המבקרות הצעירות. בשעות שלאחר חצות חוזרים החיים לחדר, כשכל אחד מספר על הרפתקאותיו מחוץ לכתלי בית־החולים.

מאחר והבדיקות הרפואיות השונות התנהל בעצלתיים, התחלתי לדרוש מן הרופאים שיזרזו אל הטיפול בפצעי. חברי לחדר תמהו עלי וניסו לשכנעני שאין צורך למהר. “נבלה כאן עד שהמלחמה תסתיים – אמרו – ועוד נוסיף מספר חודשים למנוחה אחרי המלחמה. אז נראה איך יפול דבר. וכי מתי תבוא לך שוב הזדמנות לבלות בבירה? מתי שוב תזכה לחיים ללא דאגה וללא עול, כפי שאתה חי אתנו פה? ומה מצפה לך בליטא הרחוקה שלך? הרי בעצמך סיפרת שלא נשאר איש מכל משפחתך. מי יודע, אולי תמצא את מזלך כאן, במוסקבה או במקום אחר ותהיה כאחד מאתנו. ארצנו גדולה ורחבת ידיים וימצא בה מקום גם לך”.

הודיתי לחברי על טוב ליבם ועל נכונותם לארח אותי. בגלל היחסים הידידותיים בינינו לא יכולתי לספר להם אשר עם לבי. לא יכולתי לגלות להם שאני מוכן לא רק לעזוב את בית־החולים, אלא אני מתכונן גם לעזוב את הגן־עדן המובטח לי בארצם מהר ככל האפשר, וכל עוד אפשר. וזו בעצם היתה הסיבה לקוצר רוחי.

גם הרופאים יעצו לי לא למהר, על־אף זאת עלה בידי לשכנעם לזרז את הטיפול בי ושהותי בבת־החולים “התקצרה” לשלושה חודשים. טיפול דומה בזמן אחר ובמקום אחר לא היה מתמשך אלא חודש בלבד, אבל בבית החולים במוסקבה זה היה הישג כששהיתי בו שלושה חודשים בלבד.

לזכותם של חברי לחדר, לצוות הרופאים ולצוות האדמיניסטרטיבי, יש לומר, שמשך כל זמן שהותי שם לא הרגשתי מצידם יחס עויין או מסתייג. דבר היותי יהודי היה ידוע לכל ולא חשתי כל אי־נעימות ואי־נוחות עקב היותי יהודי. נהגו בי כאילו הייתי אחד מהם, אם כי לא הייתי שותף לשיחותיהם ולשמחותיהם. חשתי לא אחת כיוצא דופן בחברתם, ועם כל רצוני הטוב לא יכולתי להזדהות איתם או לוותר על דברים שגרמו לי להיות שונה מהם.

הרביתי לקרוא והייתי אולי “הסטחנוביץ” היחיד בכל בית־החולים בניצול הספריה. וגם הרביתי לכתוב. הכתיבה בכתב משונה, מימין לשמאל, שכמעט כולם נתקלו בה לראשונה, עורר בין שכני תמהון והתפעלות. בשום אופן לא יכלו לתפוס כיצד אפשר לכתוב “הפוך”. הם תהו על הקוים המשונים של כתב־ידי, שאין להבינם. היו ביניהם שהתעניינו לדעת אם זו השפה העברית, ומה טיבה של שפה זו. השתדלתי לספר להם על השפה בהדגמות, בשיחה ובשירה עברית.

לתדהמתי היתה לי השפעה רבה על שכני לחדר בכל הנוגע לקריאה ולכתיבה. לא עברו ימים רבים והחדר התמלא ספרים. ליד כל מיטה נערמו ערימות ספרים וכל מי שמסוגל היה, התיישב ליד השולחן ובידו עט או עפרון. היו שכתבו, היו שהעתיקו והיו שחיברו שירים. תוך זמן קצר זכה החדר שלנו לכינוי “חדר האינטליגנטים”.

בבית החולים החלו להתהלך הלצות על חשבוננו ועם הזמן הפכו ההלצות לדברי הערכה ושבח.

שתי התעשיות הגדולות ביותר ברוסיה בתקופה זו היו, כפי שסיפרו, מפעלי האברים המלאכותיים ומפעלי אותות־ההצטיינות. בשני ענפים אלה עבדו המכונות במלוא הקיטור והפיקו תוצרת בכמויות עצומות.

ויכוח תמידי התנהל בבית־החולים בין קטועי הידיים לבין קטועי הרגליים. טענו קטועי הרגליים, שמוטב להיות קטוע רגל ולא קטוע יד. אדם שיש לו שתי ידיים וגם ראש על הכתפיים מסוגל לעשות כל עבודה ולעסוק בכל מקצוע. על־כן הפגיעה בעתיד בחייו היא לא כה חמורה כמו קטוע היד, שעקב נכותו הוא הופך למוגבל במרבית המקצועות, גם באלה שקטוע הרגליים יכול לעבוד בהם. לעומתם טענו קטועי הידיים שאנו חיים בתקופה דינאמית, ואחד האמצעים להדביק את הדינמיות וההתקדמות היא התנועה. כל מי שכושר תנועתו מוגבל נמצא מפגר אחרי התפתחות הציביליזציה והאנושות. אמנם נכון שקטועי־יד מוגבלים במספר המקצועות, אבל כושר התנועה שלהם ממלא את החסרונות שלקו בהם. לויכוחים אלא לא היה קץ. מידי פעם העלה אחד הצדדים נימוקים חדשים להצדקת דעתו, אולם כל צד נשאר איתן בהכרתו ובאמונתו “שלו טוב יותר”…

אלו ואלו היו תמימי דעים שגורלם של קטועי הרגליים דומה לגורלם של קטועי שתי הידיים. ואלו באמת לא לקחו חלק בויכוח זה. ביניהם היו שמצאו נוחם כשנתקלו בקטועי שתי רגליים ויד או להיפך.

בבית־החולים שלנו היה אחד בשם יאשה, קטוע שתי ידיו, עיוור בשתי עיניו, וכולו מכוסה צלקות, נקודות כחולות, שסימני הרסיסים שפגעו בו. הוא היה בחור גבוה, גברתן, ג’ינג’י, העליז ביותר בקרב הפצועים. אם שמעת גלי־צחוק מהדהדים בפרוזדור הארוך – ידעת שיאשה יושב שם, מספר בדיחות ומבדח את הקהל. ואם שמעת שירה נישאת במקהלה בבית־החולים – ידעת שיאשה, ראש הזמרים, המנצח על המקהלה; ואם ראית פצועים רוקדים – ידעת שיאשה ביניהם, ראש המחוללים והרקדנים.

לא ידענו אם יאשה היה כזה מטבעו, או ביקש למצוא נוחם באסונו, ועל־כן עלז והתהולל.

בקרבתנו היה בית־חולים אחר ובו אגף מיוחד לבנות נכות. לפעמים היו רבות מהן באות לבקרנו, נשענות על קביים או קטועות ידיים. גם אנו היינו יוצאים לפעמים אליהן לביקור. אולם היו אלה ביקורים נדירים, כי הן העדיפו לבלות בחברת בחורים שלמים בגופם. אנו בודאי העדפנו בחורות שלמות בגופן, שלא חסרו לנו כלל.

כשהיינו רואים את הבנות הנכות היה הלב מתכווץ בצער על גורלן של צעירות אלו, אשר במיטב שנותיהן נדונו לסבל, לנכות לכל החיים.

על אחת כזאת, קטועת שתי ידיה על לכתפיה, וקטועת רגל אחת, ידעו אצלנו לספר פלאי פלאים. בחורה זו, כאשר הבריאה מפצעיה ולא הזדקקה עוד לטיפול רפואי מתמיד, הודיעה יום אחד כי אינה רוצה יותר בעזרה וכי היא תסתדר בעצמה בכל צרכיה. לשאלות ידידים ולהפצרות אלה שביקשו להוסיף לשרתה, השיבה בתוקף: “זה לא עניינכם כיצד אסתדר”.

באותו יום הביאו לה כרגיל ארוחת־צהרים והאחות ניגשה להאכילה. אבל היא ביקשה ממנה לעזוב את החדר ולשוב כעבור חצי שעה. כאשר חזרה האחות, מצאה את הצלחות ריקות ואת הפצועה שוכבת לה שבעה ומרוצה מעצמה.

בבוקר הופיעה כרגיל האחות וביקשה לרחצה, לסרקה ולהציע לא את מיטתה. שוב סירבה לקבל את השירות וביקשה מן האחות לעזוב את חדרה. כשחזרה האחות מצאה את הבחורה רחוצה ומסורקת והחדר מסודר להפליא.

יום אחד הודיעה הבחורה שהחליטה ללמוד. ביקשה ספרים, מחברות, עט, דיו ותוכנית לימודים. היא החלה לשקוד על לימודיה בעל־פה ובכתב ועמדה בבחינות. ראו הכל את הפלא הגדול, אבל איש לא ידע כיצד היא מצליחה לבצע את כל העבודות ברגלה האחת. היא לא הרשתה לאיש להיות נוכח בשעה שהיתה מבצעת את העבודה.

רבות ידעו לספר על דרך חלוקת אותות ההצטיינות ע"י המפקדים. היו שטענו כי הגיבורים האמיתיים והראויים לאות הצטיינות, ברובם אינם מקבלים אותו. ואלו שמקבלים אותות הצטיינות והעלאות בדרגה, זוכים לכך ברוב המקרים כגמול על שירותם האישי למפקדים הישירים שלהם. רבים בחדרי ידעו לספר על תופעות כאלה ביחידות, בעת שירותם בחזית. חייל אחד הביא למפקדו בקבוק וודקה, בימים שבהם היו מנותקים משירותי האספקה. כעבור ימים מספר קיבל אות הצטיינות. חיילת אחת, קשרת ביחידה, נאותה לבלות עם מפקדה. כעבור ימים מספר זכתה בדרגה. כאשר התגלגלה בחדרנו השיחה על נושא זה לא היה סוף לסיפורים שהושמעו, חלקם בלעג וחלקם במרירות. בודאי היה הרבה מן האמת בסיפורים אלה, אולם גם הקנאה לבתה את דמיון המספרים.

פגישותי עם המשורר אלישע רודין

גם אני למדתי להכיר את הדרכים הנסתרות שהובילו מבית־החולים, שעה ששעריו היו כבר סגורים למנוחת לילה. את דרכי עשיתי תמיד לבית המשורר אברהם סוצקבר, שגר באחת הסימטאות ליד הכיכר האדומה.

ערב אחד, בהיותי בבית משפחת המשורר, זכיתי לפגישה שרישומה לא ימחק מזכרוני.

נקישה קלה בדלת ריתקה את מבטינו אליה. נכנס אדם נמוך קומה, לבוש מעיל ארוך, מרופט ודהוי מרוב שימוש. נעליו בלות ועל ראשו כובע שכיסה ראשו עד קצות אוזניו, ועד לגבות העיניים הגיע. כשהתקרב אלינו והוזמן להתיישב, הייתה לי שהות להתבונן בו. פניו היו קמוטים ונפולים. עצמות לסתו בלטו, אפו היה ארוך, צר, וקצהו סמוק מכפור. שתי עיניו היו שקועות עמוק בפניו וריצדה בהן שלהבת מוזרה. גופו הצנום היה מכורבל בתוך עצמו וכולו כמראה שכיב־מרע. נדמה היה שכל רוח מצוייה עלולה להפילו או להעיפו. מראהו, לבושו והילוכו – כאחד החלכאים, שאתה מתקל בהם בקרונות רחוב. דומה לפושט־יד באחת השכונות הנידחות באחד מרובעי העוני בשולי הערים הגדולות.

– אלישע רודין – הציג אותו סוצקבר בפני.

לבושתי עלי להודות, שעד לאותו ערב לא שמעתי מעולם את השם הזה, שלא אמר לי ולא כלום.

– כן, אלישע רודין, השריד האחרון מן הסופרים והמשוררים העבריים ברוסיה הסובייטית – אמר רודין.

תמה הייתי עליו. התבוננתי בו ולא אמרתי דבר. הוא המשיך לדבר:

– הם לא יכלו לי. כל כוחה האדיר לא הספיק לה, לממשלה הסובייטית, להכניע אותי, לשבור את רוחי ולחסל את גופי הצנום והחלש!

המשכתי להתבונן בו בתמהון, והוא הוסיף כמתפרץ:

– אתה תמה?! כן! כך הדבר! אני היחיד שגברתי והחזקתי מעמד בכל העינויים שעוניתי בהם במרתפי הנ.ק.וו.ד, במחנות הכפייה, בתנאי־חיים בלתי אנושיים, בעבודת פרך, ברעב, במחלות, בקור ובשרב!

עיניו של אלישע רודין יקדו באש קודחת. התהלך על־פני החדר הצר הנה והנה, כאריה פצוע בכלוב. ניענע ידיו בעצבנות ודיבר בלהט רב, בדם לבו, בבחינת כל עצמותי תאמרנה:

– כל חברי הסופרים, המשוררים הציוניים שהיו יחד איתי במאסר, בגירוש ובמחנות כפייה – כולם נמקו ואינם. רק מעטים בגדו. רובם נשרפו ואוכלו באש אמונתם בנצח ישראל. הם האמינו בצידקת הדרך בה הלכו ובה מוכנים היו להוסיף ללכת, אילו ניתן להם הדבר. ומשלא ניתן להם – בחרו לקדש את שם ישראל ולמות מות קדושים!

אלישע רודין דיבר ואני התבוננתי בו משתאה, בלי לפתוח את פי, הוא המשיך:

– לא אלה בלבד שהיו יחד אתי או שנתקלתי בהם בדרך היסורים המשותפת שלנו, הוציאו את נשמתם בקדשה ובטהרה. אל תחשוב שגורל האחרים היה טוב יותר! ראיתי בעיני רוחי ועדיין אני רואה את כל ההמונים היהודים האלה, במאותיהם, באלפיהם, וברבבותיהם מושפלים ומעונים, נחרפים ומגודפים על אמונתם, דעותיהם ויהדותם. הם הואשמו בבגידה ובקונטרבולוציה. הוגלו לארץ גזירה עד סוף ימיהם, והכל בשם אותו אליל־השקר־האדום. הכל בשם עולם המחר המתקדם, כביכול, למען יקום עולם טוב יותר, צודק יותר וישר יותר; והכל לטובת האדם ולטובת האנושות כולה… כמה לעג מר ואכזר יש בדברי ההתחסדות צבועים אלה! באיזו ציניות מתיהרת נאמרו! ואיזו הבעה רצחנית היתה בפני אומריהם! רואה אתה, הלא נמצאים אנו בארץ החופש והשוויון כביכול. כי אכן השתוויתי להם. גאה הייתי ויהיר כמותם, גם אכזר כמוהם! בראש מורם ובקומה זקופה הדפתי את כל התקפותיהם – והם לא יכלו לי! לא, אין זה נכון שהייתי שווה להם. עליתי עליהם בכוחי המוסרי ובאמונתי הקדושה! אני שירתתי את אלוהי אמונתי תוך טהרה וקדושה, ועל־כן הרגשתי תמיד עליון מעליהם. על־כן יצאתי כמנצח! שנים רבות רדפוני. הייתי ככלב מנודה, מוכה ונירדף. אין פינה נידחת במרחבי רוסיה העצומים שלא הוגליתי אליה: ביערות העד של סיביריה, בג’ונגלים והטונדרות האין סופיים של אסיה התיכונה, באזורים נידחים, הרחק מישוב וממסילת ברזל. היגלוני והעבירוני ממחנה עבודה אחד למשנהו, מאיזור אחד לשני. עברתי את רוסיה לאורכה ולרוחבה. רחוק הייתי ומנותק מיהודים ומידידים, גלמוד, עזוב ונשכח – רק הבולשת לא שכחה אותי ולא הסירה עינה מעלי, ולבסוף נואשו מחפצם להחזירני ל“מוטב”. הם נאלצו להשיב אותי למקום מגורי, למוסקבה, והריני אדם חופשי!

התבוננתי בפני “המנצח” – ולבי עלי דווי. צדקה הבולשת כשנואשה מחפצה להחזיר את אלישע רודין ל“מוטב”. אדם זקן, שחוח ותשוש זה לא היה מסוגל עוד לסכן את השלטון הסובייטי, את רוסיה האדירה ואת משטרה. צל אדם זה לא היה מסוגל עוד להזיק, ועל־כן הירפו ממנו, לאחר האסון הכבד שפקד אותו בנפול בנו יחידו במלחמה. היתה זאת המכה האחת שהכריעתו.

כשנודע לו שאני מדבר עברית, התפרץ:

– מה, אתה מדבר עברית?! הוי, הנה התגשם חלומי! פגשתי באדם שאוכל לשוחח עמו בשפתנו.

שטף דיבורו הקולח הואט קימעה. הוא דיבר בהברה אשכנזית, בשפה מליצית, והתקשה במקצת למצוא את המילים המתאימות. אולם פניו קרנו מאושר, כי על־כן זכה, לאחר שנים כה רבות, לדבר עברית, לשוחח בעברית ולדובב את מרי שיחו בשפתו הלאומית. כן, הוא זכה לשמוע מבן־שיחו עברית חדשה, כפי שמדברים בארץ־ישראל משאת נפשו. הגיע אליו משב־רוח רענן מן המולדת הרחוקה, אליה נשא את עיניו מילדותו, עליה חלם ואותה לא יזכה לראות לעולם.

לפתע הסיר מבטו מעלי, נעץ את עיניו בנקודה סמוייה, בלתי נראית לעיני בני־תמותה רגילים, אולם ברורה ומוחשית היתה בשבילו. עיניו ננעצו במרחקים. לא היה ספק בלבי שאותה שעה ראה בעיני רוחו את ארץ הבחירה. הבעת האושר שנתפשטה על פניו המצומקים הקרינה אור יקרות בכל פינות החדר.

דממה עמוקה השתררה. איני יודע כמה זמן נמשך חזיון מופלא זה. ובאותה פתאומיות שהפנה את מבטו ממני – החזירו אלי. עיניו ננעצו בי כאילו נאחזו בבשרי. והעיניים – נוגות. עצב וצער תהומי נשקף מהן.

הוא אמר, הפעם כלוחש:

– אתה האדם הראשון והיחיד שפגשתי לאחר שובי למוסקבה שיבין לרוחי ויעריך נכונה את יצירתי האחרונה. כן, זו יצירתי האחרונה. יותר לא אמשיך ליצור, יותר לא אמשיך לכתוב ולא אחזיק עט בידי. יצירה זו כתבתי בדם לבי. בה הכנסתי את שארית רוחי וכשרוני – זו שירת הברבור של חיי העלובים.

הוא החל לדקלם בעל־פה את השיר שהקדיש לבנו וקולו עלה חליפות, עיניו התנוצצו בדמע. גופו המצומק כאילו הצטמק יותר, גבו שַׂח וכל כולו נראה היה כהולך וכלה.

הוזמנו לארוחת־ערב ע"י הגב' סוצקבר. אלישע רודין מאן להסב עמנו לשולחן, על־אף שידענו כי מאז הבוקר ואולי גם מיום אתמול לא בא אוכל לפיו. הרעב נזקף מתוך עיניו. הרבינו להפציר בו, אך ללא הועיל.

ישבנו לאכול, אבל האוכל נתקע לנו בגרון. האווירה בחדר היתה קשה. השיחה התנהלה בעצלתיים, במועקה שגברה והלכה. אחד אחד עזבנו את השולחן. הארוחה נשארה מבויישת ואין נוגע בה.

ניכר היה שבלבו של אלישע רודין מתחוללת מלחמה בין סירובו להיענות להפצרותינו ולהכניע את גאוותו – גאוות רעב שאינו מוכן לאכול לחם חסד – לבין רצונו לא להשבית את ארוחתנו ולא להעכיר את רוחנו. הבעת פניו התחלפה חליפות. נשימתו כבדה עליו ולא מצא מקום לעצמו. הוא הרגיש שאם יעזוב את החדר יצער אותנו מאוד, ובזאת לא רצה. לפתע התיישב ליד השולחן והחל לבצוע לחם, בהזמינו אותנו להצטרף אליו.

רוח אחרת היתה עמנו, ליבנו עלץ בקירבנו כשראינו את רודין אוכל. ידענו שאם לא יאכל עמנו, הרי יעלה על משכבו רעב, ומי יודע מתי יזדמן לו מזון בפעם הבאה? מצב רוחנו השתפר וכן גם של רודין. השיחה חזרה ונסבה על הנושא שעניין את רודין – על ארץ־ישראל.

– מה? תעלה בקרוב לארץ?! שמעני צעיר – פנה אלי רודין – אין אני יודע כיצד תצליח לעלות לארץ ואיך תצליח לעזוב את ברית המועצות. אתה נמצא בבית־סוהר ענק, וממנו אין יוצאים. חוששני שגם בימי מלחמה אלה לא תמצא פירצה דרכה תוכל להתחמק אל מעבר לגבולות. יתכן שבטחונך העצמי מופרז במקצת. ראה, שלא תתאכזב. ואולי בטחון זה הוא שיוצאך מעמק־בכא זה? מי יתן ובטחונך לא יתערער ואלהים יצליח דרכיך.

אחרי־כן המשיך:

אני מקנא בכך, ולא רק מפני שתזכה לדרוך במו רגליך על אדמתנו הקדושה. אני מקנא באמונתך. אני מקנא במידת הבטחון שבך וביכולתך להתמסר לחלומות פז. בצעירותי מה עמוקה היתה אמונתי, מה חזק היה בטחוני ומה אדיר היה חפצי להגיע לחוף הנכסף – אבל רבות ומרות היו האכזבות. כן, גם היום אני בעל בטחון – בטוחני שלא אזכה עוד לצאת מפה וכאן אבלה את שארית ימי.

לא הפרענו את שטף לשונו, והוא הוסיף לדבר:

– אתה באמת תעלה בקרוב לארץ־ישראל?! אם כן – בקשה לי אליך: ספר להם שם מה שראו עיניך ושמעו אזניך. ספר על הדיכוי האיום של היהדות, הציונות והעברית. ספר להם על השמדתם של נושאי דבר הציונות ושפתנו הקדושה, של סופריה, קוראיה ומוקיריה. ספר להם שם על העינויים הנוראים שעונו ועל הקדושה והטהרה בהם הוציאו את נשמותיהם. עיניהם נעצמו לנצח תוך הכרה שלא בגדו בצור מחצבתם ובאמונתם. ספר להם על אלישע רודין. רבים מכירים אותי וזוכרים אותי מן הימים הטובים ההם. מסור להם על אלישע, הסופר העברי האחרון המתהלך עדיין על־פני אדמת רוסיה: על אלישע רודין שנשאר נאמן לעמו ולשפתו עד נשימת אפו האחרונה. הם לא שברו אותי, לא הכניעו אותי. וכאשר יבוא יומי – יהיה מצפוני נקי. אחזיר את נשמתי לבוראי בהכרה שעמדתי בנסיון העקידה!

פגשתי את אלישע רודין עוד פעמים אחדות בביתו של אברהם סוצקבר. הוא לא הוסיף להשמיע את הגיגיו ואת רחשי ליבו. קימץ במילים והיה לי רושם שהמרירות מכרסמת בליבו ללא הפוגה. היה סר זועף, קודר ושחוח ועיניו התיזו רשפים. גופו הצטמק עוד יותר ואפו, שקצהו הוסיף להאדים – התארך. לפעמים עשה רושם כסהרורי ומתעתע, אולם ידעתי שרושם זה מוטעה. עינויי הנפש והגוף וכן הרעב המתמיד, עשו את שלהם. הוא התקרב אל סופו.

סוצקבר ואנוכי טיכסנו עצות כיצד להוציא את אלישע רודין מרוסיה. ברצוננו היה להביאו לאחת מערי הגבול, להכין עבורו ניירות של רפטריאנט פולני ולהביאו לפולין, ומשם קיווינו למצוא דרך אל העולם הפתוח, כפי שנפתח בפני כל שרידי החרב – שארית הפליטה. לפעמים נדמה היה לנו שההצלחה מאירה לנו פנים ותכניותינו מתקדמות בכי טוב, אבל מדי־פעם נתגלו קשיים בלתי צפויים ששמו לאל את כל ההכנות, וצריך היה להתחיל הכל מחדש.

אפשרויותי היו מוגבלות. למעשה לא היתה לי בתקופה ההיא כל אפשרות לפעול. הייתי זר בארץ גדולה ונכריה, בלי אמצעים, בלי אפשרות תנועה ובלי ניירות. כל הניירות שלי נמצאו במטה הראשי של התנועה הפרטיזאנית ובמשרד בית־החולים. לוא היו עוצרים אותי ברחוב או בחשמלית ומבקשים להזדהות בתעודה כל שהיא, הייתי צפוי לפי תקנות בית־החולים לעונש, על עזיבת המקום בלי רשיון. כל היעדרות מבית־החולים וכל נסיעה העירה – סכנה היתה כרוכה בה. קשר עם העולם החיצוני לא היה לי. מכתבי המרובים והמכתבים שנשלחו אלי לא הגיעו ליעדיהם, עקב שיבושי הקשר שבעתות מלחמה. גם סוצקבר, עם כל קשריו ואפשרויותיו הרבות, לא יכול היה לעזור לאלישע רודין.

בכל זאת, נדמה לי, שבתוספת מאמץ אפשר היה כצעד ראשון לקראת הגאולה, להביא את אלישע רודין לאחת מערי הגבול הרוסי־פולני. אבל המאמץ הנוסף לא נעשה, כי לא היינו בטוחים בנכונותו של רודין לעלות על דרך הרפתקנית זו. אפשר שלא האמין בהצלחת תכניותינו, אפשר שכוחותיו הפיסיים לא הספיקו עוד למסע כזה. יתכן גם שבערוב ימיו לא רצה אלישע רודין להיפרד מעל קבר בנו יחידו – וכי מה עוד נשאר לו עלי אדמות?…

תקוות בקרב יהודי מוסקבה

המלחמה נמשכת, אבל מזה חודשים אחדים נשתנו פניה. הצבא האדום עבר להתקפת נגד אדירה, והוא מכה בלי הרף באויב הנאצי. המכה הניצחת קרובה לבוא. טבעי, איפוא, שבעקבות הנצחונות נשתנו גם פני החיים ברוסיה. את מקומו של היאוש המר, שכירסם בנפש העם בשנים האחרונות, מילאה עתה האמונה בנצחון הקרוב. האמונה והתקווה היו עתה מנת חלקם של ההמונים. בכל אשר תפנה תימצא שמחה ופנים צוהלות.

גם מצב היהודים ברוסיה נשתנה לטובה. הם שווי־זכויות. החוק מגן עליהם מפני כל תוקפנות ושינאה גזעית. אין שינאת ישראל רשמית ברוסיה הסובייטית. אולם, שנות המלחמה שהיו קשות לעם הרוסי היו קשות פי כמה ליהודים.

הפעם יצאתי למוסקבה בלווית רעיתי חיה. מצאנו את יהודי מוסקבה באותו סוף קיץ של שנת 1944 במצב של התעוררות, מוסקבה היתה העיר הראשונה, אשר המוני יהודים היושבים בתוכה, כ־400 אלך בערך, לא נבלעו בתוכה. עד אז מצאנו בכל מקום, בכל עיר ועיירה, רק חורבן והרס. כמעט שלא מצאנו פני יהודי בין החרבות.

בינינו לבין עצמנו דיברנו תמיד עברית. הרוסים לא שמו לב לשפתנו, כי רגילים היו, ביחוד בזמן המלחמה, לבליל הלשונות של אזרחי הריפובליקות הסובייטיות השונות, אתם נפגשו בחזיתות.

יום אחד נסענו באוטובוס ושוחחנו על דא ועל הא. לפתע השגחנו, שחייל היושב מולנו נועץ בנו את עיניו ומאזין לכל הגה היוצא מפינו. הרגשה בלתי נעימה תקפה אותנו. הנמכנו קולותינו, אולם החייל לא גרע עין מאתנו ואזניו נזקפו כאפרכסת. לפתע ראינו שהחייל שקע בהרהורים, כאילו חיפש בזכרונו משהו נשכח. והנה קרנו פניו. הוא פנה אל בת שיחתו והתחיל לדבר אתה בקול רם. בתוך דבריו שילב מילים מספר באידיש משובשת, ואף ב“לשון קודש”, לגמרי שלא מן העניין… החייל רצה לרמוז לנו שהוא מבין אותנו. הוא לא העז להיכנס אתנו בשיחה, אבל כל הזמן השתדל שלא לאבד מילה משיחתנו. פניו הביעו תמיהה והתפעלות.

בעברנו פעם בחוצות מוסקבה ההומות אדם, הרגשנו שמישהו במדים עוקב אחרינו. האטנו צעדנו, וגם הזר האיט צעדיו. החשנו צעדינו, והזר אחרינו. ירדנו למטרו, נסענו מרחק־מה ועלינו לרחוב, והזר עודו בעקבותינו. הלב התחיל רוטט; אולי אין זה סוכן הבולשת, המבקש לדעת את מקום מגורינו, ואולי גם לאסרנו? כי הרי ברוסיה אנחנו! הדבר נמשך זמן רב, עד שהחלטנו לעמוד על־יד אחד חלונות הראווה הגדולים ולראות מה יעשה הלה. זמן רב עמד הזר על־ידינו והקשיב לשיחתנו בעברית. לבסוף היפנה אלינו את פניו בחיוך אבהי, התבונן בנו והלך לדרכו. היה זה קצין בעל שערות שיבה בדרגת קולונל.

פעם בהיותנו בהצגה בתיאטרון היהודי, הרגשנו לפתע, באמצע ההצגה, ששכנינו מתלחשים אודותינו ומפנים מבטיהם אלינו. בשעת ההפסקה נכנסו אחדים בשיחה איתנו ושאלו למוצאנו. נדמה להם, אמרו, שאנו מדברים בשפה המוכרת להם מן הסידור או מבית־הכנסת, שם הם מבקרים פעם בשנה. סיפרנו שאנו ארצישראלים; שלפני המלחמה באנו לביקור באירופה ונתקענו בה; שהיינו בין לוחמי היערות, וכי בקרוב אנו חוזרים למולדת. עיני השומעים אורו. מטר שאלות ניתך עלינו מכל צד. עשרות אנשים צבאו עלינו בשאלות. הם רצו לשמוע משהו על ארץ־ישראל. להצגה כבר לא שמו־לב. אנו היינו מרכז ההתעניינות. רבים נטפלו אלינו בהזמנות ובבקשות שנבקר בבתיהם ונספר להם על הארץ. ביחוד נקשרה אלינו צעירה חיננית, אחת שמעולם לא שמעה מילה עברית או משהו על הארץ. אבל היא סיפרה בתום־לב על אמה שמדליקה כל יום שישי נרות, ויש לה לאמה, ספר עבה שדפיו בלים. תמיד היא בוכה כשהיא מעיינת בו… האם תהיה ודאי מאושרת מפגישה אתנו, ומוכרחים אנו להסב לה את העונג הזה…

עשרות מבין המבקרים באותו ערב בתיאטרון הביעו את שמחתם על שעלתה בגורלם חוויה כזאת, לראות במו־עיניהם יהודים מארץ־ישראל ולשמוע במו־אוזניהם את צלילי השפה העברית.

פעם הזמינו אותנו למסיבה, שנערכה על־ידי מנהלי בית־חרושת ידוע. במסיבה נוכחו יהודים ורוסים גם יחד. כטוב לב המסובים, נטפלו אלי בהפצרות שאשא נאום. נעניתי לבקשתם, בתנאי שאדבר עברית. היהודים קיבלו את התנאי בהתלהבות, אבל הצטערו על שלא יבינו את דברי. אולם, משנמצא בינינו אחד, יהודי קשיש, שהתנדב לתרגם את דברי, היו ממש מאושרים. בתשואות נלהבות נתקבלו המילים העבריות הספורות שנאמרו על־ידי.

ההתעוררות בין יהודי רוסיה עם תום המלחמה היתה רבה, ואתה גברה ההתעניינות בשאלה היהודים ובתנועת התחיה העברית, ביחוד עם שינוי עמדתה הרשמית של ברית־המועצות, לטובת הישוב היהודי בארץ.

בסוך 1945 ארגן ועד הקהילה אזכרת אבל גדולה לזכר היהודים שהושמדו בידי הגרמנים. האזכרה התקיימה בבית־הכנסת ובה השתתפו קציני צבא בעלי דרגות גבוהות, נציגים רשמיים ופקידים גבוהים של הממשלה, נציגי רוב הצירויות הזרות שבמוסקבה והמוני עם מיהודי העיר. אלפים רבים הצטופפו ברחובות ובסימטאות שליד בית־הכנסת, כי המקום היה צר מהכיל את הבאים. רבים מן הקהל רכשו באותו ערב את כרטיסי הכניסה לבית־הכנסת מידי ספסרים במחיר מופרז.

היתה זו ההתכנסות הגדולה הראשונה של יהודי מוסקבה מזה עשרות בשנים. ההתרגשות היתה גדולה. פעם נוספת הפגינו המוני היהודים את הקשר הקיים ביניהם, על־אף הכל.

במוסקבה התקיימו אותה שעה גם מספר בתי־מדרשות אחרים. ולקראת ימים נוראים התארגנו עשרות מניינים בכל חלקי העיר הגדולה.

ובכל זאת… אף כי במשך כל השנים לא נדם בבית־הכנסת קול תורה ותפילה, מספר היהודים שבאו להתפלל היה בדרך־כלל קטן למדי, ואפילו מספר המתפללים בימים הנוראים קטן היה לעומת אלפי היהודים המתגוררים בעיר.

איך חיו יהודי מוסקבה כאשר צרו עליה הגרמנים? על־כך שמעתי סיפורים מזעזעים מאוגוסט 1944, בעת שהותי במוסקבה. את הסיפורים שמעתי גם מפי יהודים וגם מפי רוסים:

מוסדות השלטון נתמוטטו אז כליל. בעיר השתררה אנרכיה מוחלטת. ההמונים מילאו את הרחובות והחלו לבזוז את המחסנים, החנויות ובתי־החרושת. ההתפרקות מכל מסגרת של חוק וסדר היתה מוחלטת ורבים נתנו פורקן ליצריהם ותאוותיהם. המשמעת הקשה של המשטר הסובייטי שדיכא במשך עשרות שנים את רגשות החופש של הפרט בכל שטחי החיים, נתפוררה לגמרי ופרצה כמיהה לחופש־הדיבור, לחופש־פעולה. כמיהה שהיתה חבויה עמוק בנשמת האדם הרוסי פרצה ללא מעצורים וגרפה בסערה כל רגש אנושי. ההמון איבד את חוש ההבחנה בין טוב לרע. היצרים השפלים ביותר התלהטו. חלק גדול מן האוכלוסיה ציפה בכליון עיניים לרגע בו יצעדו הגייסות הגרמנים ברחובות העיר, כדי שיוכלו אחת ולתמיד “להתחשבן” עם מדכאיהם, וראש וראשונה עם היהודים ה“אשמים”, כרגיל, בכל אסון. באווירה פוגרומית, תוך חרדה לפרעות שעלולות לפרוץ כל רגע, נמנעו היהודים מלצאת מבתיהם ולהראות בפני שכניהם הרוסים, אתם חיו בצוותא שנים ארוכות, אין פלא, איפוא, שבזרם הבורחים מן הבירה, רבים היו היהודים שביקשו להינצל משתי הפורענויות – מהשמדה על־ידי הגרמנים ומן הפוגרום הרוסי.

בעיר תעשייתית גדולה בה נקלעתי שמעתי סיפור המאפיין את הלך הרוח של אותם ימים: באותה עיר התגוררה רופאה, מילדת יהודיה, אהודה ומכובדת על הכל, כי על־כן עזרה מזה שנים רבות לנשים הרוסיות ללדת ילדיהן. הרופאה היתה מאוד מסורה למקצועה ואהבה אהבת־נפש את הילדים שבהם היתה מטפלת בנאמנות גם אחרי שנולדו. שמה של הרופאה הלך לפניה בכל הסביבה. והנה איימו כוחות הפולשים הגרמניים על העיר ועמדו לכבשה, רק נודע הדבר להמון, ובין לילה נשתנה היחס אליה. הרוסים, גם שכניה הקרובים ביותר וידידיה של הרופאה, פגשו אותה בפנים זועפות. לא ענו על ברכותיה והחלו לדבר אתה בגסות. הרופאה שמכבר שכחה את מוצאה היהודי, כיאה לקומוניסטית נאמנה, לא תפסה בתחילה מה גרם לשינוי המפתיע ביחס אליה. עד שיום אחד התפרצו לביתה השכנים מן החצר והחלו לחלק בינם את דירתה ואת רכושה, תוך התעלמות מנוכחותה. וכאשר הרופאה גילתה רוגזה, כיבדו אותה שכניה במטר גידופים, לעג ואף מהלומות. היא נפגעה בגופה ונשארה רתוקה למיטתה זמן רב.

אחרי סיפור זה למותר להוסיף שיהודים נזרקו מן התורים, נדחפו מן המדרכות, סולקו מבתי־הקולנוע וכדומה, וכל זה בתקווה שעוד מעט־קט יבואו הגרמנים. קל לתאר מה היה עולה בגורל היהודים אילו באמת היו הגרמנים כובשים אותה עיר.

הלכתי לבקר את הרופאה. בהתחלה מיאנה לדבר אתי על נושא זה, אולם לבסוף לא עמדה בהפצרותי ובעיניים דומעות סיפרה לי את סיפורה, “מי פילל שכאלו תהיינה תוצאות החינוך הסובייטי”? – שאלה במרירות. היא מוכנה היתה להבין שאת הדור הישן אין לחנך מחדש, אולם הנוער שגדל וחונך במשטר הסובייטי, על ברכי התורה הקומוניסטית – מאין לו השנאה ליהודים? כל עולמה נחרב עליה, ולעת זיקנתה לא יכלה להתחיל לבנות חיים חדשים.

המשורר אברהם סוצקבר היה תושב ותיק בבירה הסובייטית והיו לו מהלכים רבים בחוגים יהודיים נרחבים, חוגי הסופרים והאמנים, רובם אנשי המפלגה הקומוניסטית ששירתו בעטם את המשטר ואת המנהיג סטאלין. הם שרו לו שירי תהילה חדשים לבקרים והקדישו לו את יצירותיהם בשפת האידיש – חרף העובדה שמעטים היו הקוראים בשפה זו.

סוצקובר עבד אז בשבועון “אייניקייט”, העתון היחיד בשפת אידיש שהופיע בשנות המלחמה במוסקבה ושירת, כמובן, את המשטר. לעתון זה לא היתה תפוצה מקומית גדולה, אולם הוא היה מיועד ליצוא ושימש אחד מצינורות התעמולה הקומוניסטית בקרב היהודים ברוב ארצות תבל.

סוצקבר ואשתו הוטסו למוסקבה מן המחנה הפרטיזאני שביערות נארוץ, ברוסיה הלבנה, לשם הגיעו יחד עם שארית הלוחמים מגיטו וילנא.

גם ביער עסק סוצקבר בכתיבה וביצירה. מפקד הפרטיזאנים הרוסי מצא לנכון לנצלו למען התעמולה שניהל הועד האנטי־פשיסטי היהודי במוסקבה בין היהודים ברחבי תבל.

היה זה בימי תור־הזהב ביחסים בין ארצות־הברית וברית־המועצות, כאשר ארצות־הברית הגישה עזרה עצומה לרוסים בנשק, בציוד, בהלבשה ובמצרכי מזון. הרוסים ידעו היטב שהשפעתם הגדולה ויכולתם הרבה של יהודי אמריקה, והם הבינו כי סופר כמו סוצקבר, יהודי מוילנא, משורר ופרטיזאן, יכול להביא להם תועלת רבה. ואמנם נתקבל סוצקבר במוסקבה בחמימות רבה והידיעה על־כך לא איחרה להגיע לעולם היהודי מחוץ לרוסיה. בכל זאת לא הספיקו לו כוחו והשפעתו של סוצקבר כדי להשיג במוסקבה דירה מרווחת ואמצעי קיום הוגנים.

סוצקר התגורר בקירבת הכיכר האדומה, בלב היער. באחד הבתים הגדולים המכילים עשרות דירות מגורים. לבני הזוג היתה באחת הקומות העליונות דירת חדר קטנה ששימשה לכל צרכיהם, וגם לקבלת אורחים.

בכל ביקורי אצל הסוצקברים זכיתי לקבלת פנים לבבית. הכרותנו התחילה בימי הגיטו. פגישותינו בגיטו היו נדירות. בנושאים שונים היו דעותינו חלוקות, ואולם פה, במוסקבה, נוצרו בינינו יחסים ידידותיים. העבר הקרוב שלנו והגורל המשותף בשנים האחרונות קירבו אותנו. אבל היה משהו נוסף שקירב אותנו: בשבילי היו הסוצקברים האנשים היחידים שהכרתי במוסקבה הגדולה והזרה. היתה זו הפינה יחידה בכל העיר בה הרגשתי את עצמי כמו בבית. בכל פעם שהייתי מבקר אצלם היתה הבירה הסואנת ובית־החולים על חוליו – נשכחים מלבי. החדר הצר היה הופך לחלק מוילנא הרחוקה. ונדמה היה לי שאני נמצא בתוככי וילנא היהודית, נושם את אוירתה המיוחדת השובה לבבות. השיחות על המאורעות שהתרחשו זה מקרוב והיינו עדים להם, השיחות על מכרים משותפים ועל הגורל המר שפקד אותם, או על אלה שזכו להינצל ולהישאר בחיים – שיחות אלו החזירו אותנו לשנתיים־שלוש אחורנית, לימים שבהם וילנא עוד עמדה על תילה, ויהודיה התבוססו בדמם, נאנקו תחת עולו הכבד של המשחית והמשמיד.

נדמה לי שגם הם, הסוצקברים, היו מרוצים מביקורי. על־אף מכריהם שרכזו לעצמם במוסקבה, ועל־אף שפע ההזמנות שקיבלו מידידיהם ומכריהם, על־מנת להנעים להם את שהותם בבירה הסובייטית – הרי בעצם היתה מוסקבה ואנשיה זרים גם להם. חוג מכריהם הרחב נשאר זר לרוחם. גם הסוצקברים וגם אנחנו, משארית הפליטה, משוכנעים היינו שלעולם לא תימצא שפה משותפת בין אלו שבאו מגיא ההריגה, לבין אלה שרק שמעו על ההשמדה, אבל לא היו עדי־ראיה לה. והלא ידידיהם של הסוצקברים במוסקבה היו בני חינוך שונה, תרבות שונה, חיו במשטר שונה, ועל־כן תפיסת עולמם היתה שונה מיסודה, מתפיסת עולמנו.

באותו זמן כתב סוצקבר את ספרו “גיטו וילנא”. הוא היה נותן לי לקרוא פרקים וקטעים מכתבי־היד וביקש את חוות דעתי. בעקבות קריאתי היו מתפתחים ויכוחים בינינו, לעתים אף חריפים למדי. דיעותינו היו חלוקות בהערכת המאורעות ובדיוקם של העובדות עליהן סיפר.

טוען סוצקבר: אסור לנו לספר את כל האמת על מאורעות הימים ההם. כי היא אכזרית מדי, מכוערת מדי, ועלולה להמיט חרפה ולהבאיש שמם של אלה אשר הילה של גבורה חופפת עליהם. ישנם כאלה שסביבם נוצרו אגדות, שמותיהם זכורים לתהילה, ומוטב לא לנפץ את האגדות ולא לקרוע את הוד הגבורה העוטרת אותם, גם אם אינם ראויים לכך, וגם אם הם עצמם יצרו את האגדות, כדי להאדיר את שמם. “אנו זקוקים לאגדות חיות, לגיבורים שחוללו פלאות. כדי שכל אחד יוכל להצביע עליהם וללמוד מדרכיהם. אם לא כן – נוצג בכל מערומינו. מוטב לנו לשזור זרי דפנה ולעטר ראשיהם של הגיבורים, גם אם אינם ראויים לכך. עלינו לטפח את אגדת הימים שעברו למען ימים יבואו” – סבור היה סוצקבר וביקש להתאים בכתביו את העובדות לאגדות, שכבר החלו להלך בחוגים מסויימים.

מובן שסוצקבר בחר לגיבוריו את אלה שהיו קרובים אליו בהשקפותיהם ועשויים להתקבל על דעת הקהל, או יותר נכון – על־דעת השלטון הסובייטי. והיה לו מספיק אומץ להודות בפני על־כך, אם כי רק בעקיפין, כאשר לחצתיו אל הקיר בויכוח סוער, ושאלתיו למה לא יעלה בסיפוריו גם גיבורים אחרים. אלה אשר בשנות הגיטו והיערות הוכיחו את אומץ לבם, את נכונותם להקרבה, את מסירותם למלחמת־נקם, כמו יוסף גלזמן – לא היסס סוצקבר לומר לי, שיהיה זה בלתי פופולארי ברוסיה לספר על גלזמן, אף כי גם הוא ידע מה פעל גלזמן בימי המחתרת בגיטו וילנא. אבל גלזמן היה מנהיג ביתר בליטא…

טענתי נגד סוצקבר שהגורל השאיר אותנו משארית־הפליטה, כדי שנוכל לספר את מאורעות הימים כפי שנתרחשו, על כל גילויהן, על האור והצל שבהן. אל לנו להסתיר דבר. הקדושה והוד הגבורה של התקופה הם כה כבירים, שהמעשים הנתעבים ביותר לא יוכלו להעיב עליהם. גילויי הגבורה שבאו לביטוי בקרב ההמון האפור נבעו ממקורות עתיקי־ימים שהיו חבויים בנפש היהודים. הם היו כה נשגבים, עד שזוהרם יעיב על כל החולשות שצצו פה ושם בגיטו. ומה עוד שבתוקף המאורעות ובהשפעתם התעלו יחידי־סגולה לגבהים, שבזמנים כתיקונם אין אדם מסוגל להגיע אליהם. על־כן אל לנו לחשוש מגילוי כל האמת. הוד הגבורה והקדושה יגיע עד למרחקי הדורות ומוטב לתת לדורות הבאים אחרינו את זכות השיפוט על התקופה הנוראה.

הצטערתי צער רב על־כך, שהספר הראשון אשר יופיע ובו תיאור התקופה של ימי גיטו וילנא האיומים ומקצת־מן־המקצת גם על חיי הפרטיזאנים היהודים ביערות – יהיה לקוי מבחינת הדיוק ההיסטורי. עוד יותר הצטערתי על־כך שהליקויים יצאו מתחת ידיו של סוצקבר כמעט ביודעין. והרי סוצקבר היה בעינינו, בעיני הנוער הלוחם בגיטו וביערות, שם דבר. בימים השחורים של עינויים ושחיטות בגיטו, ובלילות־קרב ביערות, היינו שרים את שיריו נוגעי־הלב שחיברם בתוך הגיטו. שירים אלו היו רוויים דם ודמעות, תפילה, תחינה וקריאת־תגר. מצאנו בהם ביטוי למאורעות, לרגשותינו ולמאוויינו.

באותם ימים במוסקבה היה סוצקבר בשבילי הקשר היחיד עם העולם החיצוני, בבחינת אשנב שדרכו יכולתי להתבונן ביהדות המוסקבאית ולעמוד על הלך הרוח שלה בסוף המלחמה. סוצקבר הירבה לספר לי על פגישותיו עם חוגים שונים של יהודי מוסקבה, סופרים, אמנים, אנשי צבא בכירים וכדומה. פעם, בליל שבת, הוזמן לארוחת־ערב לביתו של קצין יהודי בכיר בצבא האדום. בהגיעו לבית מארחו מצא לתמהונו ולהפתעתו הרבה נרות דולקים על השולחן, נרות שבת. המסובים נראו מאושרים. באידיש רצוצה אמר המארח שאותו ערב חג הוא לו, מפני שזכה לארח בביתו יהודי “אמיתי”, דמות מימים שעברו. הוא החליט שהכיבוד הנאה ביותר בו יוכל לכבד את אורחו יהיו נרות השבת. אכן, יותר משהאורח התרגש מן הכיבוד המוזר הזה, היו המארחים נירגשים על שיכלו אחרי כל־כך הרבה שנים לחוש עצמם כיהודים, להיזכר בימים הרחוקים של בית אמא ואבא באחת מעיירות רוסיה, כאשר סידרי־עולם היו אחרים, ויהודי יכול היה לחיות את חייו הלאומיים והדתיים ללא מורא ופחד, גלוי לעיני שכניו הגויים. המארח ידע את הסיכון הרב שבמעשהו זה. בכל־זאת הסתכן, כי רגשות האושר שהשתלטו עליו אותו יום, לא ידע כמוהם זה מכבר.

בימים ההם רווחו שמועות במוסקבה, בלי שאיש ידע מקורן, ובודדים העזו להעלותן על שפותיהם ולספרן לאחרים. סיפרו על שינויים מפליגים שעתידים להתחולל בקרב אנשי־השלטון הרוסי בכל הנוגע ליחס ליהודים ולפתרון בעייתם. לפי השמועות נוכחה הממשלה הסובייטית לדעת כי כל הדרכים שבהם נקטה בעבר ביחס ליהודים – הכזיבו. והיא הגיעה למסקנה שפתרון היחיד הרצוי והנכון הוא בהקמת מדינה יהודית. אבל הפעם לא בפינה נידחת בבירו־ביג’אן, אלא באיזור קרוב יותר, מתקבל על־הדעת, כמו בחצי האי קרים. עוד ידעו לספר מפה לאוזן כי הממשלה עתידה לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, ולכל יהודי רוסיה תינתן אפשרות לעלות אליה, למדינה היהודית. רבים מבין יהודי מוסקבה נתפסו לשמועות אלה והאמינו בהן, מפני שרצו להאמין, לקוות.

שיחות עם מדען יהודי

במוסקבה הכרתי פרופסור יהודי, מרצה בבית־ספר גבוה לטכנולוגיה, שפירסם ספרים רבים במקצועו ונחשב לאחד המומחים הגדולים לבניית מכונות. הוא נתפרסם תודות להמצאותיו הרבות אשר הונהגו בתיעוש הסובייטי ותרמו רבות לביסוסה של התעשייה, התפתחותה והתקדמותה.

בשנה הראשונה של המלחמה, כאשר גייסות היטלר התקדמו לעבר מוסקבה, היה הפרופסור אחד הממונים והאחראים להעברת מפעלי תעשיה רבים מעיר הבירה לפנים רוסיה, לאורל ולאזורי אסיה התיכונה. תפקיד זה היה מסובך וקשה ביותר בתנאי החירום המיוחדים בהם נמצאה הבירה. צריך היה תוך זמן קצר לפרק את המכונות המסובכות של מפעלי ענק, אשר ייצרו כלי־נשק שונים ומכוניות, שסופקו לחזית. במפעלים אלה הועסקו רבבות פועלים. פירוק המכונות דרש זהירות מיוחדת, כדי שאפשר יהיה מיד עם התקנתן במקומות החדשים, להפעילן ולהמשיך בייצור ללא הפרעות. צריך היה להשיג רכבות עם מאות ואלפים קרונות להעברת המפעלים, ומי שמצוי בתנאי התחבורה הקשים ברוסיה, במיוחד בעיתות מלחמה, יבין על איזה קשיים, ביניהם ביורוקראטיים רבים, צריך היה להתגבר. עם זאת, צריך היה לבחור במקומות להקמת המפעלים. ובהגיע המטען לפרקו, להרכיבו ולחדש את הייצור. מובן שבמקומות המיועדים לא היו מבנים מתאימים למפעלים הגדולים, ועל־כן היו מתקינים את המכונות בשדה־פתוח, בלי להתחשב בתנאי מזג האויר של גשמים, שלגים, כפור. עוד לפני שהוקמה קורת־גג, היו מתחילים בייצור. רק כאשר כל עבודות ההתקנה הושלמו והייצור חודש, התחילו להקים סביב המפעלים את המבנים. וכך הוקמו תוך זמן קצר מאות מפעלים, כשהייצור נפסק לזמן קצר בלבד.

פעולה זו דרשה מאמצים יוצאים מגדר הרגיל מצד המנצחים עליה. אין פלא, איפוא, שכאשר הכרתי את הפרופסור כעבור שנתיים ומעלה, עדיין לא חזרו אליו כוחותיו, ומצב בריאותו היה לקוי. כשהכרתיו היה בגיל ארבעים בערך, גבוה, רזה, תחת מצחו הגדול, כמחצית משטח פניו, היה זוג עיניים שחורות, חולמות, שקועות עמוק בחוריהן. פניו היו נפולים וגוון לבן־צהבהב להם. עורו היה כמעט שקוף – כמראה סגפן. לבש בגדים דהויים ומשומשים, ומעיל שלא יכול היה לשמש לו מגן מפני הכפור המוסקבאי העז. הוא היה נשוי ואב לשני ילדים, אך לא הרבה לדבר עליהם, ומעולם לא הביע רצון להציגם בפני או להזמינני לביתו, על־אף רמזי השקופים. רציתי לראות את תנאי הדיור ותנאי החיים של מלומד גדול זה.

על־אף היותו עסוק תמיד בהרצאות, במעבדות ובנסיעות למרחקים, לבקר במפעלים, להרצות ולהדריך – מצא משום־מה לאפשרי לבזבז הרבה משעותיו היקרות בשיחות אתי. דבר זה הפליאני, כי מטבעו היה מכונס בתוך עצמו, מאותם טיפוסים שאינם נוטים להתיידד על נקלה עם בני־אדם בכלל, ועם זר בפרט. על־אף העובדה שנתקשרו בינינו קשרי ידידות – נדמה היה לי תמיד שנושבת ממנו רוח קרה זרה ובלתי נעימה, שלא תחלוף. יחד עם זאת היה נעים לשוחח עמו ולשמוע אותו. בדרך כלל נמנע מלדבר על נושאים פוליטיים, על רמת החיים ברוסיה ועל צורת החיים במשטר הקומוניסטי. אולם כאשר תקפו עליו דברי, כאשר הוכחתי לו את חייהם הקשים של ההמונים, על שיעבודם הרוחני והגופני על־ידי המשטר הנוקשה, ועל דיכוי כל ניצן של חופש הביטוי ואפילו של המחשבה, ולאחר שהייתי מספר לו על תנאי החיים בארצות הקפיטליסטיות רחמנא ליצלן – היה מיד מוצא מוצא מן המיצר על־ידי החלפת הנושא. ומשנגע בנושא האהוב עליו – ההתפתחות הטכנולוגית ברוסיה הסובייטית – הפך לאדם אחר, כאילו רוח חיים חדשה נכנסה בו. פניו הקודרים היו מתבהרים. בעיניו הוצת אור חדש, בהיר ולוהט, מצחו הרחב התחיל קורן והוא כולו אחוז התלהבות מיוחדת במינה. דבריו נאמרו בנחת, בקול עמוק, בדבקות של מאמין אדוק אשר שום רוח לא תעקרנו ולא תזיזו ממקומו.

הוא אמר:

– האם יש לך מושג כלשהו על העצמה הטכנית שלנו, על גידולה, התפתחותה, התקדמותה הענקית, דוקא בשנות מלחמה אלה?! – שאל אותי והמשיך – סיפרתי לך שהעברנו ממוסקבה כמעט את כל התעשיה הכבדה שלנו הקימונו אותה מחדש באזורים נידחים, שוממים ונחשלים. כל האזורים האלה שוקקים עתה חיים. סביבם נבנו ערים הגדלות והולכות. בתוכן וסביבן התרכזו תעשיות־לוואי שונות והן הפכו למאוכלסות ביותר בברית־המועצות. כאשר האויב הגרמני נהדף משערי מוסקבה והחיים בבירה החלו לחזור למסלולם הרגיל – לא החזרנו את בתי החרושת שהוצאנו ממנה. הקימונו במוסקבה מפעלים חדשים, באותם בנינים עצמם ובאותם המקומות שבמשך תקופה קצרה שרר בהם הרס ושממון, הכנסנו מכונות חדשות והעבודה שוב שוקקת בהם. נמצא, איפוא, שתוך תקופה קצרה, משך שנתיים, הוכפלה התעשיה הכבדה בברית־המועצות. ומה שקרה בבירה, קרה כל מקום ברוסיה. התמדנו בהתקדמותנו וממשיכים להתמיד בה ללא הפוגה. משך שנות המלחמה הוקמו אזורים תעשייתיים חדשים במאות ובאלפים, על־אף העובדה שרוב רובה של אוכלוסיית הגברים נמצאה בחזיתות וניהלה את מלחמת המגן והשחרור נגד האויב הגרמני. כל זה נעשה בעורף, ואת ההשגים העצומים יש ליחס למאמץ המלחמתי הכללי, למען הגבר את כוחו ועוצמתו של צבאנו, למען שחרר את המולדת הסובייטית הגדולה מן הכיבוש הנאצי.

הפרופסור המשיך לדבר בהתלהבות ושאל:

האם יש עוד ארץ בעולם המסוגלת בתנאי מלחמה נוראים ואכזריים לרשום לזכותה התקדמות ענקית שכזו? ולא זו בלבד. שנות מלחמה אלו, מאמץ מוגבר זה, פתח בפנינו אופקים רחבים חדשים, אפשרויות חדשות שלא חלמנו עליהן, ואין ספק בליבי שההתקדמות הטכנית הגדולה שלנו עתידה לגבור בתום המלחמה. רק אז נוכל לכוון לאפיקי הפיתוח הטכני את כל הכוחות העסוקים כעת בחזיתות, בהדיפת האויב ובהשגת הניצחון. תעבורנה שנים מועטות בלבד והעולם הקפיטליסטי יעמוד תמה ונדהם נוכח המצאותינו והתקדמותנו. אנחנו עקביים, אנו עקשנים, איננו יודעים מעצורים. אם הופרחה אצלנו הסיסמא “להשיג ולעבור” – תוכל להיות בטוח, שנשיג ונעבור!

לרגע הפסקתי את שטף דיבורו של הפרופסור ושאלתי:

– מה טובה תצמח מכל זה להמוני ברית־המועצות המעונים והמרודים היחפים והמורעבים?

מפסגת חלומותיו שקע הפרופסור לפתע לתהום המציאות המרה. אולם שאלתי שנשאלה בתקיפות, כאילו לא הגיעה לעומק הכרתו. הוא נעץ בי זוג עיניים בוהות, הסתכל בי שעה קלה ושוב החלו עיניו להתבהר, כאילו מצא במדרון התלול טריז להיאחז בו. החליף כוח ושוב החל להעפיל בהתלהבותו.

אבל חזרתי על שאלתי ביתר תוקף ולא הרפיתי ממנו. דרשתי ממנו תשובה.

עתה התייצב הפרופסור בשתי רגליו על קרקע המציאות. עיניו ננעצו בי, אולם הוא לא ראה אותי. מבטו חדר ועבר דרכי לעבר מרחקים בלתי נראים. עיניו היו נוגות, כואבות. האם נתגלתה לנגד עיניו עיירת מוצאו באוקראינה, בית אבא ואמא, והוא ילד החוזר מן החדר לבית הפטריארכלי, המלא טוב, רצוף אהבה, מסירות ואמונה יהודית? האם נזכר עתה בדירתו העלובה ובילדיו המתחנכים ברוח זרה ובתורות זרות? האם מנקרת במוחו עתה השאלה הכאובה והמטרידה, מדוע אינו יכול לשמח את לב ילדיו בצעצוע, בחפיסת שוקולדה – ובמגדנות, בבגדים נאים וחמים ולו רק בלחמניה מרוחה בחמאה?

שעה ארוכה נמשכה השתיקה המעיקה. לפתע התנער והפליט לעומתי:

– אינני עוסק בפוליטיקה!

הוא הושיט לי את ידו הצנומה, הקרה, ונפרד ממי בלי להוסיף דבר.

נפגשנו עם הפרופסור עוד פעמים מספר. הרביתי לספר לו על חיינו בארץ הקפיטליסטית הקטנה ליטא, על השפע במצרכים. סיפרתי לו על חופש הדיבור, המחשבה והמעשה, על החיים היהודיים והציוניים, על מפעל התחיה בארץ ועל גדולי סופרינו ומשוררינו ורבנינו, על הנוער העברי הלוחם והמפריח שממות ועוד כהנה וכהנה. מפעם לפעם גברה התעניינותו בסיפורי, אם כי ניכר היה שאינו נוטה לתת אימון במרבית דברי.

כאשר ראיתיו בפעם האחרונה וכדי להיפרד ממנו, אמר:

– מי יתן והיו כל דבריך אמת. אני מאחל לך ולכל היהודים שמעבר לגבולות ארצי, שתמלאנה כל משאלות ליבם. אולם קשה לי להאמין שאצלכם שם אמצא משהו בדומה לכל מה שיש לנו כאן ברוסיה!

אישה רוסיה – מי ידע צער חייך?

בבית־החולים התיידדתי עם קצין בדרגת קפיטן, שכן לחדרי. באחד הקרבות נפצע ביד ימינו. הוא ניסה להוכיח לי ולשכנע אותי בכל הטובות והתשועות והזכויות שממשלת־ברית־המועצות מעניקה לאזרחיה. “לאחר שתבריא – אמר לי הקצין, תבוא לבקר בביתי, תכיר את משפחתי ותיווכח במו עיניך מה הם תנאי חיינו”.

קיבלתי את ההזמנה.

כעבור זמן, כאשר שהיתי במוסקבה בליוויית רעיתי – הלכנו לבקר את שכני לשעבר, הקפיטן. הוא התגורר באחד מפרוורי העיר. למען הדיוק – מרחק של שני קילומטרים בקירוב מאחרון הפרוורים שבכביש מוסקבה־לנינגרד ומן התחנה הסופית של החשמלית. בשדה פתוח עמד צריף עץ מסוייד בצבע אפרורי, שהתמשך לאורך בלתי רגיל. ב“חצר” המרופשת בוססו בבוץ המון ילדים בני כל הגילים, לבושי סחבות, מזוהמים, ומעיניהם הציץ הרעב. את הצריף לכל אורכו חצה פרוזדור צר ואפלולי ושתי דלתותיו, משני צדדיו, היו פרוצות לרווחה. משני עברי הפרוזדור הובילו דלתות לחדרי מגורים. מאחורי כל דלת – דירה בת חדר אחד, בה התגוררה משפחה, לפי העיקרון –דירת חדר למשפחה, בלי להתחשב במספר הנפשות. כל הדירות היו בגודל שווה.

כאשר פתחנו את דלת הכניסה לחדר טפח על פנינו אויר דחוס. בחדר שררה אפלולית של בין־ערביים, אף כי היום היה בהיר ושטוף שמש. כשעינינו הסתגלו לאפלולית, נתגלתה לפנינו הדירה בכל תפארתה, הודה וזיווה: החדר היה בגודל ד' על ד'. התיקרה נמוכה מאוד ומאשנב קטן נשקפו שדות טרשים שוממים שהשתרעו עד קצה האופק. ליד דלת הכניסה, מצד ימין הזדקר תנור רחב ממדים שתפס כשליש משטחו של החדר. פינה זו שימשה למטבח. פה נמצאו גם כלי המטבח, פח האשפה וכל יתר החפצים הנחוצים למשק־הבית. מצד שמאל של הדלת מול התנור, היה “ארון” הבגדים. על מסמרים אחדים שהיו תקועים בקיר תלויה היתה כל המלתחה של המשפחה. מן התנור ומארון הבגדים נתמשכו לאורך הקירות שתי מיטות שכמעט מילאו את שארית השטח של החדר. שביל צר בין המיטות הוביל לשולחן שעמד צמוד לאדן החלון.

המשפחה היתה בת ארבע נפשות: האבא, שאחרי החלמתו חזר לחזית, האם, ילד וילדה – בגיל בית־הספר. כאשר הצטופפו כל בני המשפחה בחדר, ספק אם נמצא בו מקום לאדם נוסף.

קידמה את פנינו בעלת־הבית – אישה שחוחה, שערותיה שיבה, פניה חרושים קמטים עמוקים, בגוון אפר־צהבהב. מעל לאפה החד התנוצצו שתי עינים עמוקות, בהן השתקפה כל תוגת חייה.

בהתחלה התפלאנו על הקפיטן הצעיר שנשא אישה הגדולה ממנו לפחות בעשים שנה, אולם לאחר שעה קלה נוכחנו לדעת שבפנינו עומדת אישה צעירה שמצוקת חייה הזקינה אותה בטרם עת.

היא ידעה על האורחים שעתידים אי־פעם לפקוד את ביתה וקיבלה אותנו בלבביות רבה.

היה זה יום ראשון בשבוע, היום לו מייחלים המוני העמלים בכליון עיניים. הציפיה ליום ראשון רבה, לא בגלל התשוקה לנוח מן העבודה המייגעת והמפרכת, שהרי גם ביום זה עובדים מעלות השחר עד לאחר חצות, בסידורי־בית שונים; שטיפת הריצפה, איוורור, איבוק, כביסה, גיהוץ, הטלאת הבגדים המרופטים והתקנתם, כדי שיחזיקו מעמד שבוע נוסף – אלו עבודות שעקרת־הבית אינה מספיקה לטפל בהן כל ימות השבוע. בכל זאת, הציפיה ליום ראשון היא גדולה, משום שביום זה משתחרר האדם מן המתיחות הקשה בה הוא שרוי בששת ימי המלאכה. יום אחר יום, לילה אחר לילה, ללא הפוגה.

סדר יומה של אשת הקפיטן היה מלא וגדוש: השכמה בחמש לפנות בוקר. המשימה הראשונה – להכין עצים להסקת התנור. את גזרי העץ הגדולים יש לגרור מן הפינה בחדר, ברווח הצר שבין התנור והקיר. תחילה מוציאים אותם החוצה, ובגרזן כבד מקוששים אותם ואת הגזרים מחזירים לחדר. לאחר שהאש בתנור מובערת מגיע תורם של הסירים – להכין בהם ארוחות בוקר וערב. ותוך כך מכינים את הבגדים לילדים ומסיימים את הטלאים, שלא תוקנו בליל אמש, מחמת עייפות.

עכשיו מגיעה השעה להעיר את הילדים. כל בוקר כאשר היא ניגשת להעירם, ליבה נכמר בכאב וברחמים. החושך עדיין מכסה את היקום, והילדים שקועים בשנת ישרים, בוודאי חולמים על האב הנמצא הרחק בחזית. הם מייחלים ליום בו יוכלו להתרפק עליו – ואולי גם יביא להם מתנות. הלא הבטיח לא אחת להביא להם צעצועים. גם האם הבטיחה שאבא יבוא מחר, אף כי מזה שבועות רבים לא קיבלה כל ידיעה ממנו. לכאורה יכלו לבלות בעולם חלומותיהם שעה־שעתיים נוספות, אבל עליה להזדרז ולהקדים לצאת לעבודה. כדי להגיע למקום עבודתה עליה לנסוע קרוב לשעתיים. הנסיעה בחשמלית מעייפת ומייגעת. אנשים דחוסים בה ומקומות ישיבה – אין. והנוסעים נרגזים, עצבניים, מחוסר שינה ומעייפות. בדרך היא מורידה את הילדים למעון – ושוב היא מחליפה חשמלית, נידחקת, נדחפת לתוכה, חוששת שמא אחרי כל מאמציה תאחר לעבודה.

עייף ויגע מגיע הפועל לעבודתו, אך אין השעה כשרה לתחושת העייפות. המכונות פועלות במלוא הקיטור וצריך להשיג מהירותן. הן, המכונות, אינן מתעייפות, אין המכונה חשה במצוקת האדם היושב לידה, ומתפלל להיות כמכונה זו, שאינה חשה, אינה מתעייפת ואינה כואבת.

הביתה היא חוזרת בשעות הערב המאוחרות. בדרכה מן העבודה צריך לאסוף את הילדים מן המעון, לערוך קניות, להשיג את המצרכים החיוניים ביותר, שאפשר להשיגם במשכורת הדלה אחרי עמידה בתור המתמשך לאורך המדרכה. לפעמים נדמה שהתור שלך לא יגיע לעולם. ולא אחת קורה, אחרי שעות עמידה בכפור העז, כשהאדם מגיע סוף־סוף ברגלים כושלות לזבנית מתברר שהמצרכים אזלו. ובדרך הביתה מכרסמת בלב הדאגה על שאין במה להאכיל את הילדים, ואין מנת־מזון שתוכל לקחת לעבודה ביום המחרת.

בששת ימי השבוע אין היא רואה את ילדיה לאור היום. אין היא רואה את קרני השמש משתקפים בעיניהם. את חוורונם היא מייחסת למשחק הצללים, לאור הקלוש של מנורה קטנה ויחידה התלויה ויורדת מן התקרה באמצע החדר. אין באור מנורה זו כדי לחדור לכל פינות החדר, ואפלולית מתמדת שוררת בו.

ביום ראשון בשבוע נמצאים הילדים בבית משך כל שעות היום. היא יכולה להתבונן בפניהם הכחושים, בגוון פניהם האפרורי ובעיניהם הנוגות. שוב אין היא משלה את עצמה. היא יודעת שהם ירודים במשקל, חלושים. ליבה דואב, אבל במה תוכל לעזור להם? והנה, גם ביום ראשון, ביום “המנוחה” אין לה זמן להתמסר לילדיה. עבודת הבית מרובה ומוכרחים להתמסר לה.

ולא בכל יום ראשון ניתן חופש גמור לעובד. לפחות פעמיים בחודש יש להופיע ביום “המנוחה” לאסיפה, להרצאה בבית־החרושת או בתא המפלגה, להאזין לתורה היוצאת מפי “הפוליטרוק”. הנוכחות בהרצאה היא חובה וההקשבה היא חלק מיום “המנוחה”…

אין האישה מתאוננת על גורלה. הימים הם ימי מלחמה. כל דאגותיה נתונים עתה לבעלה, שחלילה לא יבולע לו בחזית, שתזכה לראותו חוזר בריא ושלם, ושהמלחמה תסתיים במהרה. גם לפני המלחמה לא היו תנאי חייה טובים הרבה מאלו של היום, אך היה שותף למשא העול הכבד. היה בפני מי להסיח את לב, והיה מי שינחם, יעודד ויבטיח עתיד טוב יותר, גם אם שניהם ידעו היטב כי לשוא ההבטחה. עתה, בימי המלחמה נתונה כל דאגתה לשלום בעלה ולבריאותו. דאגה זו, ממלאת את כל ישותה, וחרדתה לא פגה אלא כאשר היא מקבלת מפעם לפעם מכתב או ידיעה ממנו. אבל גם אז, הלא היא יודעת כי המכתב נשלח לפני שבועות רבים, ומי יודע מה קרה בינתיים?!.

אין האישה מתאוננת בפנינו, כי אין היא יודעת אם מותר לה לגלות בפני זרים את המתרחש בליבה. מזה עשרים וחמש שנה, מאז ילדותה, מאז עמדה על דעתה, היא למדה על בוריה את תורת השתיקה. אין זו תורה הניקנית על ספסל הלימודים. זו תורה שהחיים עצמם מקנים אותה לאדם יום־יום ושעה־שעה. בכל רגע עומד אדם בפני מבחן קשה, ואוי לו לזה שאינו מתגבר…

מי שנכשל – מסכן את עתידו, את חייו. על־כן הפכה תורה זו לאינסטינקט שבטבע, שבדם, לחלק מן החיים עצמם. ומכאן הזהירות היתרה בכל מוצא־פה, בכל מילה, בכל הבעה. מכאן גם הפחד המתמיד, כזו של חיה נירדפת, הרואה את דרכה מלאה מלכודות וחתחתים – ואבוי למי שנלכד…

ידענו כל־זאת ועל־כן לא הרבינו לחקור ולא הטרדנו בשאלות. מצבה של אישה זו ותנאי חייה של משפחתה היו כה ברורים, והתשובות שיכולנו לקבל על שאלותינו היו כה מחוורות לנו עד שלא היה כלל צורך להציגן. ואם היה עולה הרהור: כיצד יכולים אנשים לחיות שנים ארוכות בתנאי עבדות כאלה, וכיצד יכול עם שלם, מאות מיליוני בני־אדם לשאת בדומיה ובסבל תהומי זה בלי להתמוטט תחת המעמסה הכבדה, או בלי למרוד במשטר שגרם לסבל זה – הרי מיד נזכרת כי אתה עצמך התנסית בסבל זה, בתנאים גרועים יותר בגיטו, ברעב, בצמא ובפחד אימים. ובכל זאת החזקת מעמד בתקוות־שווא ובאמונה, שאין זה אלא חלום בלהות הנמשך אמנם ימים ושנים, אולם סופו להמוג עם עלות השחר…

האם אתה עצמך לא התפללת ליום בו תזכה לקורת־גג מעל לראשך, לפינה משלך, שתהיה שייכת רק לך – ולו תהא זאת פינה כחור עכברים נאלח ועלוב, בו תוכל להניח ראשך?!.

הנה צפה ועולה מול עיניך תמונת חיים מזעזעת מלפני שנה־שנתיים; אתה צועד בראש שיירה המונה מאה ואחד עשר איש ואישה ביערות רוסיה הלבנה וביצותיה. מזה ששה־שבועות נודדת השיירה ממקום למקום, מיער ליער, מחפשת פינה חבויה בסבכים ואינה מוצאת מקום סתר להתיישב בו. בכל אשר תפנה – גרמנים, כנופיות הפולנים “הלבנים” וסתם בוגדים משרתי האויב, מתושבי הסביבה. כל אלה מתחקים אחרי עקבות השיירה להתנקש בה ולטבוח אנשיה. ובשיירה שלושים וחמש נשים ומספר חולים. הנשק – אחד־עשר רובים, וששה מהם אינם ראויים לשימוש. ליתרם – רק 2־3 כדורים לכל אחד מהם. עלינו להתחמק מידי רודפינו, והנדודים נמשכים ללא הרף, כשהרגלים בצקות והכוח תש.

ערב. מזה שלושה ימים לא בא כל אוכל לפי האנשים. היום הזה היה העגום ביותר במשך השבועות האחרונים, על־אף העובדה, שהיה זה יום בהיר, מלא אור. שמש סתיו הפיצה אז את קרניה הזהובות והכתירה את צמרות העצים בכתר פז. אחרי ליל נדודים ארוך הותקפנו עד שחר על־ידי הפולנים. שניים מתוכנו נפלו חללים ועשרה נעלמו וגורלם לא נודע. היום עבר עלינו בין ביצות עמוקות שספק אם רגל אנוש עברה בהן אי־פעם. עתה, עם דמדומי ערב, חצינו את הנהר שבשולי היער ופנינו מועדות הלאה, אל הבלתי נודע…

התקרבנו לחלקת יער שניה. בקצה היער, מרחוק, הבהב אור עמום, בודאי ביתו של שומר היער. השיירה נעצרה. האנשים השתרעו על האדמה הקרה בין העצים. להחליף כוח. הבגדים נרטבו. הבוץ שכיסה את הנעליים התחיל להתקרש והצינה חדרה לעצמות.

שלושה מתוכנו התקדמו לעבר האור, התקרבנו בזהירות לביקתה. היה עלינו לאסוף ידיעות על הנעשה בסביבה ואולי גם נשיג קצת מזון לאנשינו. גל חם ודחוס טפח על פנינו בפתח הביקתה. האיכר אשתו וחצי תריסר ילדיו הסבו לשולחן לארוחת־ערב. סיר גדול עמד באמצע השולחן מלא מרק מהביל וריחו מילא את חלל החדר הצר. הדלות והעוני ביצבצו מכל פינה.

התיישבנו על המיטה. האיכר הזמין אותנו לסעודה עמהם. ריח המרק גירה מאוד, והחולשה, חולשת הרעב התגברה ביתר שאת. כל האברים היו כאילו יצוקים עופרת. אולם אנו סרבנו לו בתוקף. “אין אנו זכאים לטעום בטרם נשיג לאנשינו מזון” אמרנו. החום והאויר הדחוס בחדר הוסיפו כובד לאברינו. בחולשה זו אתה נמשך אל הכר, להניח עליו את ראשך, ולו לרגעים מספר בלבד. מלאך־השינה מפתה, עוצם את עיניך ואתה נלחם בו מלחמה קשה. תוך כך מנקרת במוחך השאלה המרה: למה?! מדוע אין אתה יכול להיות כעת מאושר כמו איכר זה שבניו מסובים כשתילי זיתים סביב שולחנו, תחת קורת־גג, אם גם קורת־גג עלובה?! ואז מתכווץ בלב כאב חד, חולף ביעף בגופך ומחוור לך, שהיית מסוגל למסור את כל היקר לך, מחצית משנות חייך תמורת שעת שינה אחת בארמון פלאים זה…

על אחת כמה וכמה בארמונו של הקפיטן שלי בפרברה של מוסקבה המעטירה…

המארחת שלנו הביטה בנו בחוסר אמון, בתמהון. הקשיבה לדברינו, משתוממת על שאנשים הנמצאים על אדמת רוסיה מרשים לעצמם לדבר בחופש כזה, לספר, לפטפט ככל העולה על רוחם. במיוחד השתוממה על חוסר הזהירות בשיחתנו עם הילדים. וכי מי לא ידע שבנוכחות ילדים חייבים לשמור פי כמה על הזהירות? דרכם של אלה לחזור בפני מוריהם ומדריכיהם על מה שהם שומעים בבית הוריהם. והלא משחר ילדותם – בגן, בבית־הספר, בתנועת הנוער “קומסומול” למדו אותם שעליהם לספר על המתרחש ועל הנשמע בבית ההורים.

היא לא האמינה לסיפורים שלנו על חיינו לפני המלחמה, על החופש בארצות הדמוקרטיה, על מקומות שבהם רשאי כל אדם לפעול, לדבר ולחשוב ללא מורא ופחד על ענייני המדינה. היא לא האמינה שיש מקום בו רשאי אזרח לקנות, למכור, לסחור ולעבוד – או גם ללכת בטל – בלי פחד מפני עין השליט.

האישה לא ניסתה כלל להעמיד פנים שהיא מאמינה לסיפורינו. היא למדה היטב לדעת כי בארצות הקפיטליסטיות ישנה אבטלה, ושוררים בהן עוני, דיכוי, ניצול. היא האמינה כי החיים ברוסיה הסובייטית הם גן־עדן עלי־אדמות, בהשוואה לחיים בארצות הקפיטליסטיות.

היא יעצה לנו להפסיק לספר את הבדיות שלנו, והזהירה אותנו מפני הסכנה המרחפת עלינו, עקב הפרחת דברי־הכזב האנטי־מהפכניים. “אמנם כעת, בשנות המלחמה, הותרה במקצת הרצועה, ואזרחי רוסיה זכו ליתר חופש, אבל אתם עלולים לשלם ביוקר רב עבור ניצול מופרז של החופש שנטלנו לעצמנו” – הזהירה אותנו האשה הטובה, המסכנה.

לא עשינו עוד כל מאמץ כדי לשכנע אותה באמת־דברינו. קיבלנו את עצותיה בהבנה ובידידות והבטחנו לה שננהג בזהירות ולא נסכן את עצמנו.

מצוקת האקדמאים

באחת מערי רוסיה הגדולות והמפותחות הכרתי משפחה. הבעל היה מהנדס בבית־חרושת ענק לתעשיית מכוניות, טנקים ואוירונים, מפעל שהעסיק כרבע־מליון פועלים. היה חבר ועדה עליונה שמתפקידה לבדוק כל המצאה טכנית חדשה, לבחון את טיבה ולהחליט על ייצורה. בלי חתימתו וחתימת יתר חברי הועדה לא ניתן להכניס כל שינוי בכלי הנשק ובשאר המכונות שיוצרו במפעל זה. נוסף על־כך שימש מרצה באוניברסיטה של אותה עיר. אשתו היתה אקדמאית, שימשה כמורה באחת הגימנסיות בעיר. למשפחה היו שני ילדים בגיל בית־הספר העממי. בשנים כתיקונם, כלומר לפני המלחמה, התפרנסה המשפחה כראוי הודות לשעות הפנויות שעמדו לרשותו של המהנדס, שעות שהיה מנצל לעבודה במפעל לייצור שיניים תותבות. היו לו גם הזמנות פרטיות ורווחיו הספיקו לכל צרכי ביתו.

אולם מאז פרצה המלחמה, לא היו עוד שעות פנויות רבות. את רוב שעות־היממה היה מבלה בבית־החרושת. גם בלילה עבד בתעשיה הצבאית ולעתים רחוקות חזר לביתו. רק פעם בשבוע או פעם בחודש היה פוקד את ביתו, משפחתו. מכיוון שכך, נסתם מקור פרנסתו העיקרי ושתי המשכורות יחד שלו ושל אשתו הספיקו בקושי ללחם צר ומים לחץ. על קניית בגדים ונעליים לא חלם כלל. וכל זה, על אף משכורתו הגבוהה יחסית. כמחצית השכר ואולי אף יותר מזה נוכה למטרות שונות, קבועות ובלתי קבועות, כגון מלוות מלחמה, שהיו מתחדשות לעיתים מזומנות.

אותו יום ראשון בשבוע שהתארחתי בביתם לארוחת צהריים היתה שמחה כפולה במשפחה. לכבודי נעשה מאמץ מיוחד וקנו בשוק השחור חצי קילו בשר. מזה עידן ועידנים לא בא לפיהם מעדן זה. בדרך כלל, דאגתה העיקרית של המשפחה במשך חודשי הקיץ היתה להכין מלאי של תפוחי־אדמה ועצים להסקה לחודשי החורף, וכאשר שני מצרכים חיוניים אלה הובטחו – היתה המשפחה ראוה עצמה מחוסרת דאגה…

אכן, הממשלה הסובייטית, העיריה והנהלת מקום העבודה דואגים לאזרחים. כל העובדים בבית־החרושת קיבלו חלקות אדמה במרחק עשרות קילומטרים ממקום המגורים שלהם.

סיפרו להם שהחלקה נמצאת ע"י הבית… את החלקה צריך היה לעבד, לחרוש, לסקול, לזבל, לזרוע, לטפל, ובבוא היום – לאסוף את היבול. בימי המנוחה וחופשת הקיץ היתה המשפחה מבלה בעבודה בשדה, וכשהגיע הסתיו והזריעה עלתה יפה, רבתה השמחה כאשר נאסף היבול. מובן שכל זה היה קשור בקשיים רבים – כמו בעיית התחבורה אל השדה וההובלה מן השדה, וכל זאת לשנה אחת בלבד, כדי שהאדם לא יתקשר יותר מדי לחלקת השדה, אחרי שהשקיע בה הרבה זיעה ועמל; וכדי שלא יתפתה חלילה לסגל לעצמו תחושת בעלות על החלקה.

בקיץ הבא יתחיל מחדש בעמל, על אדמת בור שתחולק לו במקום אחר. הוא יצטרך להכשיר לעצמו חלקת אדמה חדשה.

והוא הדין בעצים: רוצה אתה שיהיה ביתך מחומם בחורף, דאג בעצמך לעצי־הסקה. כל קבוצת פועלים היתה מקבל חלקה באחד היערות “על־יד הבית”, המדובר שוב במרחק של עשרות קילומטרים. עליהם הוטל לכרות את העצים, לקושש אותם, ליבשם ולהובילם הביתה. ושוב אותן בעיות ואותם קשיים. אולם עיקר הקושי היה בחוסר זמן פנוי, שהרי כל־זאת עליך לעשות בזמנך הפנוי ומאין ימצא הזמן?! וגם את המעט הזה לא קיבלו בחינם. צריך היה לשלם דמי־חכירה עבור השדה ולשלם עבור העצים, דמי־חכירה אלה נוספו על הניכויים האחרים מן המשכורת.

נוהג זה היה טוב ויפה בימי שלום. אז היו מסתדרים איך־שהוא גם עם הזמן וגם עם התשלום. אולם בימי המלחמה, כאשר כל שעת־פנאי הוקדשה למאמץ המלחמתי, נשאר המרתף ריק מתפוחי־אדמה, והמחסן בחצר – ללא עצים להסקה.

התפריט הקבוע העיקרי של המשפחה היה תפוחי־אדמה ודג מלוח. הדגים נמצאו בשפע באותה עיר, כי על־כן היא שכנה על גדות נהר. בימי חול אכלו מנות בצימצום ובימי חג ומנוחה היו מוסיפים בצלחת עוד נתח דג מלוח ועוד תפוח־אדמה.

כאמור ארוחת־הצהריים שאליה הוזמנתי היתה חגיגית. אולם לשיאה הגיעה השמחה, כאשר הוצאתי מאמתחתי אפודה אמריקאית ונתתיה במתנה לבעלי־הבית. את האפודה קיבלתי ממטה הפרטיזאנים לפני עזבי את וילנא, לקראת צאתי למוסקבה, לטיפול רפואי. אחרי שכל הניירות שלי סודרו, הוכנסתי למחסן מלא בגדים מכל המינים והעניקו לי חליפת בגדים, מעיל, נעליים ואת האפודה החמה הזו. לא כל הפרטיזאנים היהודים שחזרו מן היער זכו לבגדים כאלה, למרות העובדה שהם נשלחו כמתנה על־ידי יהודי אמריקה למען אחיהם, שארית הפליטה. רוב הבגדים מצאו את דרכם לשוק השחור, או חולקו למקורבים. היו מקרים שפרטיזאנים יהודים, או יהודים שחזרו מן המחבואים, קנו בגדים בשוק ומצאו בכיסים פתקים או מכתבים כתובים אידיש ע“י התורמים האמריקאניים. היו אלה בדרך כלל שורות לבביות, נרגשות שנועדו לאח היהודי, בתוספת איחולי בריאות והצלחה. אבל מעטים היו היהודים שזכו לקבל את מתנת אחיהם. אני הייתי אחד ה”מאושרים", כי על־כן עמדתי לצאת לעיר הבירה, ואין לבוא אליה כעני בפתח…

צריך הייתי לאמץ את כל כוח דיבורי כדי לשכנע את המהנדס שיאות לקבל מידי מתנה יקרת־ערך זו. בהתחלה חשבה כל המשפחה שאני מהתל בהם, כי לא יתכן שאדם יעניק מתנות כה יקרות. כאשר נוכחו לדעת שהצעתי היא רצינית, החלה האפודה לעבור מיד ליד. כל אחד מישש אותה, כאילו ביקש להיווכח שאין פה אחיזת עיניים. הפכו אותה מצד לצד, מיששו את הצמר הרך והחם, תוך התפעלות מעבודת הסריגה העדינה וממשקלה הקל, על־אף היותה גדולה ועבה. עמדתי על־כך שבעל־הבית ימדוד אותה, וכאשר הוא נכנס לבוש בסודר וכולו קורן מנחת, נצמדו בו עיניהם של כל בני־המשפחה, ושוב החלו לממש את הסודר ולהתפעל מחדש מאיכותו.

לימים, כאשר הייתי פוגש את המהנדס היה אומר לי: “אתה יודע, חיים, מאז מדדתי לראשונה את האפודה עוד לא הסירותי אותה מעלי. אני מתפלא על עצמי, איך יכולתי לחיות כל השנים בלי אפודה זו…”

התיידדתי עם משפחה נוספת. ראש המשפחה היה מהנדס כימאי. אשתו, רופאה אחראית על מרפאה אזורית. לפקודתה עמדו למעלה מעשרה רופאים ששירתו כשתי רבבות נפש. היו להם שני ילדים קטנים, ובהיעדר ההורים מן הבית היתה מטפלת בהם הסבתא – אם הרופאה שגרה אתם יחד.

דירתם כללה שני חדרים צרים ומטבח, דירה מרווחת יחסית, בתנאי הדיור הקשים ברוסיה. כל ימי השבוע לא ראו הילדים את אביהם. בית־החרושת בו עבד נמצא במרחק כ־40 ק“מ מן העיר. כדי להגיע למקום עבודתו היה עליו לנסוע ברכבת “מאסף” שעצרה בכל תחנה קטנה, לאסוף את הפועלים ולהובילם למקום עבודתם. הנסיעה היתה נמשכת קרוב לשעתיים. כדי להגיע לרכבת מן הבית ומן הרכבת לבית החרושת, צריך היה ללכת ברגל כשלושת־רבעי שעה. העבודה בבית־החרושת התחילה בשעה שבע בבוקר, ועל־כן נאלץ להשכים קום מידי יום־ביומו, בשעה ארבע לפנות בוקר, לעיצומו של הלילה האפל והקר, כשרוח עזה נושבת מן הוולגה וחודרת ללשד העצמות. הוא היה מגיע לבית־החרושת כמחצית השעה לפני התחלת העבודה, וזמן זה נוצל לארוחת־בוקר, מורכבת ממעט תפוחי־אדמה מבושלים שהביא אתו מן הבית. את ארוחת־הצהריים קיבלו בבית־החרושת, מורכבת מצלחת מרק. מפעם לפעם מצאו בצלחת שני כדורי בשר קטנים. את כדורי הבשר לא הירשה לעצמו המהנדס שלנו לאכול. הוא הוציאם מן הצלחת, עטף אותם בנייר, כיאה לדבר בעל־ערך, ושמר אותם לילדיו. בשנות המלחמה עברו שבועות עד שהיה זוכה לבקר מספר שעות בלילה בביתו. איש לא הורשה אז לעזוב את בית־החרושת, לא ביום ולא בלילה. וכאשר לפעמים ניתן היה להשתחרר בשעות הלילה – לא נמצאה כלל תחבורה. אולם אפילו בזמנים כתיקנם, כאשר העבודה היתה צריכה להסתיים בשעה 4.00 אחה”צ, לא הספיק לשוב לביתו לפני רדת הלילה. כמהנדס אחראי למחלקה היו לו תמיד סידורים שונים שטיפל בהם אחרי שעות העבודה הרגילות. נוסף על־כך, העסיקו אותו אסיפות המפלגה והתאים, גם בשעות שלאחר העבודה. ומכיוון שאיחר לרכבת המיועדת להובלת פועלים, נאלץ להמתין לרכבת אחרת אשר איש לא ידע מתי תעבור במקום. כך יצא שבמשך כל ימי השבוע לא ראו הילדים את אביהם. והאב יכול היה להזין את עיניו במראה פני ילדיו הישנים בלילות. הוא לא שמע כמעט את קולם, את צחוקם. הוא לא ראה אותם בשובבותם, בשמחותיהם.

מצבה החומרי של משפחה זו היה יחסית יותר טוב מאשר משפחות אחרות, כי הרופאה רכשה לעצמה שם טוב בסביבה. רבות היו נשי הקולחוזים שבאו לשאול בעצתה, והיו מהן, שהביאו לה מדי פעם מצרכי מזון במתנה. על־אף זאת, התפריט הקבוע של המשפחה היה דג מלוח ותפוחי־אדמה, שלוש פעמים ביום, וגם זה במשורה…

מצבה של אם המשפחה היה טוב יותר מזה של ראש המשפחה, כי מקום עבודתה נמצא בקירבת ביתה. לעומת זאת סבלה הרבה מן האוירה במרפאה המחוזית שלה. בגלל יהדותה חתרו תחתה הרופאים הזוטרים במרפאה וערערו את מעמדה כרופאה אזורית ראשית.

ביליתי שעות רבות בחברת משפחה זו, וכרגיל הייתי מספר להם על אורח־החיים במקומותינו בשנים שלפני המלחמה. הם היו מאזינים לסיפורי ומעמידים פנים כמאמינים לדברי, אם כי לא נתקבלו על דעתם. האם הזקנה היתה מוצאת לה הזדמנויות ללחוש לי “אתה חושב שהם מאמינים לך? הלא הם רק מעמידים פנים. מאחורי גבך הם מכנים אותך ‘בלופר’ בעל דמיון”. הזקנה ידעה שדברי אמת. היא זכרה את הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

ולמרות זאת רכשתי את אמונה של המשפחה במידה כזאת, עד שערב אחד הותרה לשונם והם החלו לספר לי על אורח חייהם מאז עמדו על דעתם. היה זה סיפור עגום על צעירים יהודים מחוסרי אמצעים ומחוסרי אפשרויות שרצו להגיע למעמד מכובד בחיים, לרכוש מקצוע חפשי, בלי שידם השיגה זאת. לכאורה לא היה שום חידוש בסיפורם זה, צעירים כאלה הנאבקים על קיומם במקומות תורה אפשר לפגוש בכל מקום בעולם, לרבות הארצות הקפיטליסטיות.

המיוחד בסיפורם היה בכך שסתרו את הדעות המקובלות בעולם, כאילו ברוסיה הסובייטית פתוחים בפני הכל שערי המוסדות להשכלה גבוהה, וכל־מי שרוצה ללמוד מקבל סיוע ממשלתי, בבחינת “כל מחסורם עלי”. דעה זו רחוקה מן המציאות כרחוק מזרח ממערב. משכורתם הזעומה של ההורים הספיקה כדי לקיים בדוחק את המשפחה, ואי־אפשר היה להעלות על־הדעת שילדים מבוגרים ימשיכו לימודיהם כשהם סמוכים על שולחן אביהם. על־כן, כל צעיר המבקש להמשיך לימודיו, חייב לקבל על עצמו את עול הדאגה לקיומו – גם לפרנס את עמו וגם ללמוד, נוסף על־כך עליו להשתתף בהתמדה באסיפות המפלגה.

לצעיר כזה לא נותרה כל אשפרות להנות משנותיו היפות ביותר, ולבלותם כחפץ נפשו. שנות הנעורים הופכים למסכת אפורה, משעממת, בלי שמחה. בעמל מדכא.

פרק שני: תנועת הבריחה החלה בוילנא    🔗

חזרה לוילנא

כשחזרתי ממוסקבה לוילנא בינואר 1945, כבר מצאתי בה אוכלוסיה יהודית גדולה למדי, שרידים שהצליחו בדרכים שונות ומשונות להינצל מידי הגרמנים. מכל העיירות והכפרים באיזור נאספו, מפני שלא יכלו לבנות מחדש את חייהם על תלי חורבותיהם, כשכל אבן בעיירה שלהם, וכל שעל אדמה היו רוויים דם יקיריהם, הורים, אחים, אחיות, ידידים. איש לא רצה לשוב למקומות המגורים הקודמים שלהם. הם חיפשו יהודים, אחים לצרה. הם רצו לחיות בקרב יהודים, לבכות יחד ולהתאבל יחד על אבדן משפחותיהם. הם חיפשו מעט עידוד, נחמה, בקרבת אחים לצרה. אמנם בתקופה זו כבר היה כל אחד שקוע בבעיותיו, בחיפוש מקום עבודה, פרנסה. צריך היה לקיים גם את הגוף וגם את הנפש. אבל איש לא חיפש מקומות עבודה קבועים. לא חיפשו עמדות להתבסס בהן. הכל היה ארעי. הכל ציפו לעתיד אחר, שאיש לא ידע מהותו. העתיד היה מעורפל, אולם כל אחד חש שהזמן דוחק, וכל עוד מהומת המלחמה נמשכת, צריך לעשות מאמץ כדי להתחמק מן “הגן עדן” הסובייטי.

אותם ימים עדיין שררה אנדרלמוסיה בוילנא. החיים עדיין לא נכנסו למסלול תקין. השלטון האזרחי והצבאי, וכן המשטרה, כבר חזרו לפעול, אך עדיין בלי יציבות. בלילות שררה אפלה, הרחובות לא הוארו עקב החשש מפני הפצצות האויב, אזרחים הסתגרו בבתיהם, מאחורי סוגר ובריח, כי ברחובות השתוללו כנופיות של גנבים, שודדים ומרצחים. אלה באו בעיקר מחוגי הליטאים, שהתנגשו למשטר הקומוניסטי, או מקרב הפולנים שהתנגדו לרוסים ולליטאים גם יחד. היו גם פורעים שיצאו משורות הצבא הרוסי, ואנשי משטרה מופקרת שמוכנים היו לכל מעשי שוד, רצח, ואונס. הם ידעו כי כל עוד נמשכת המלחמה, תימשך האנדרלמוסיה באזורים שבהם שלטו הגרמנים. ניתן היה אז לתרץ כל פשע בתואנה שפעלו נגד משתפי פעולה, בבחינת “וביערת הרע מקרבך”. על כל קורבן של שוד או רצח הודבק התו של משרת האויב הגרמני.

היו גם כאלה אשר מתוך התנגדותם לסובייטים או מתוך נאמנותם לגרמנים, רצו לזרוע בהלה ופחד בקרב האוכלוסיה האזרחית, וכן לערער את השלטון מבפנים על ידי מניעת סדר ויציבות ואכן, האוכלוסיה האזרחית היתה אחוזת פחד. התפוצצויות ויריות היו נשמעות כל שעות הערב והלילה, ולמחרת רווחו שמועות על הנרצחים והנשדדים בלילה האחרון.

חמור ביותר היה מצב הבטחון בדרכים. בכפרים וביערות שרצו כנופיות, שודדים, פורעים ומרצחים. היו אלה ברובם כנופיו הפולנים “הלבנים”, אשר השנאה ליהודים היתה טבועה בדמם. קרה לעתים קרובות שיהודי, יוצא העיירות הסמוכות, היה מנסה לשוב לביתו תוך תקווה למצוא סימן וזכר למשפחה או קרובים, ובדרך נרצח ע"י הכנופיות, שעדיין לא שבעו דם יהודי. תאוות הרצח השתוללה בקרב הפולנים, לאחר שספגו בקרבם את התורה הנאצית, וקיבלו מידי הגרמנים פרס עבור רצח יהודי. כבר אז, בימים הראשונים שלאחר השחרור, נישאה הסיסמה בפיהם של שונאי ישראל, כי יותר מדי יהודים נשארו בחיים, וחבל שהיטלר לא הספיק לסיים את מלאכתו.

באותה תקופה כבר פעל ארגון מחתרתי־ציוני שהעמיד לעצמו כמטרה את הוצאת השרידים מן השטחים הכבושים ע"י הסובייטים, תוך תקווה, למצוא דרכים לעלות לארץ. פעולה זו שהחלה זמן קצר לאחר השחרור, נמשכה בחודשי הסתיו. כל מי שיכול היה אז להוכיח את אזרחותו הפולנית רשאי היה לחזור למולדתו. רבים ניצלו הזדמנות זו. ביניהם יוצאי ליטא. כך החלה לפעול תעשיית הניירות המזויפים, שבהם צויידו כל אלה שהיה אפשר לבטוח בהם. אך יותר משצויידו בניירות המזוייפים, ניצלו את השיטה הישנה נושנה של מתנת יד. תמורת תשלומים היו פקידים במשרדי הריפאטריאציה מוציאים תעודות לכל דורש, כמובן באמצעות מתווכים, שגם הם ראו בכך מקור הכנסה נכבד. ככל שנתרבה מספר הקופצים, כן עלו המחירים.

ב־28 בינואר 1945 הגעתי ממוסקבה ובבית מצאתי הכל מוכן ומזומן לנסיעה. החבילות היו ארוזות וכן הניירות המאשרים שאנו ריפטריאנטים החוזרים למולדתנו פולין. גם כרטיסי הנסיעה היו מוכנים. הבעייה העיקרית שעמדה לפנינו, כשם שעמדה בפני כל נוסע, היתה לעלות על הרכבת הנוסעת לכיוון הרצוי לנו, ולהשיג מקומות בתוכה.

בימים ההם עוד היתה התחבורה משובשת. על רכבות נוסעים לא חלמו כלל, כי אלה נשמרו לשירותי הבטחון. רכבות משא אמנם היו מהלכות, אבל גם הן היו ברובן בשירותי הצבא. אף פעם לא ידעו מראש את היום ואת השעה המדויקת לצאת הרכבת. המוני אנשים, על צרורותיהם, היו מצטופפים בתחנת הרכבת בהמתנה מיגעת, שהתמשכה שעות רבות, ולעתים ימים ולילות, עד שזכו לראות רכבת נכנסת לרציף. ומשהצלחת להידחק ולתפוס לעצמך פינה, שוב ארבה לך סכנה. רובם של אלה שביקשו לצאת ברחו ממקומות עבודתם, מבלי להודיע על כך לממונים עליהם, ואחרי העדרות ללא סיבה היו מתחילים בחיפושים אחריהם. רע ומר גורלו של זה שנתפס בעת בריחתו. נוסף על כך היה כל מקום ציבורי, ובפרט תחנת הרכבת, רוחש בלשים שדבר לא נסתר מעיניהם. הם היו רשאים לעצור כל אדם שלא נראה בעיניהם כשר במידה מספקת, או שניירותיו עוררו חשד. ואז הייתה מתחילה חקירה ודרישה, ובעקבותיה – כשלון כל תוכניות הבריחה.

הבוקר בו עזבנו את הבית, היה מעונן ואפור. פתיתי שלג גדולים טפחו על הפנים, על הבגדים, וחדרו לעצמות, לתוך הנשמה, כאילו לצנן את ההתרגשות שעלולה להסגירן. פתיתי השלג החזירו מציאות של מחשבה קרה והגיון צלול, על מנת שנוכל לכלכל בזהירות את צעדינו. לרוע המזל נתחברו אלי בדרכי ממוסקבה שלושה קצינים, יהודי ושני רוסים, שחזרו לחזית דרך וילנא. נזדמנו לתא אחד ובמשך שתי יממות הנסיעה הספקנו להתיידד. בהתקרבנו לוילנא טענו השלושה, שאין להם מקום בעיר בו יוכלו לשהות עד שתזדמן להם תחבורה להמשך דרכם. ועל כן ביקשו שאזמינם לביתנו, ולו רק ללילה אחד. הם כלל לא התחשבו בעובדה שדירתנו הקטנה כללה חדר אחד וחצי פרוזדור, ובקושי הסתדרנו בה עם זוג נוסף שגר אתנו. הם אמרו כי אינם זקוקים לנוחיות ויכולים לישון על הרצפה, במעברים שבין המיטות ובין השולחן. “מוטב בצפיפות זו מאשר לבלות את הלילה בתחנת הרכבת הקרה והחשוכה,” אמרו. הם היו בטוחים כי בחדר שלנו יהיה להם חם וגם יקבלו מים רתוחים ללא הגבלה.

עדיין לא ידעתי אז שלמחרת היום יהיה עלינו לעזוב את וילנא, והסכמתי לזמנם לביתי, בלי לדעת שבמעשה זה אני עלול לשים לאל מאמצים רבים שנעשו בחודשים האחרונים כדי להביא את סידורי הנסיעה שלנו לסיומם המוצלח.

בני הבית הוכו בתדהמה בראותם את האורחים שהבאתי אתי. לערב זה, השאירו את הסידורים האחרונים של נסיעתנו, מה יעשו כעת? מה ישיבו אם הקצינים ישאלו לפשר החבילות הארוזות? ומה אם הקצינים יחליטו לבלות בחברתנו מספר ימים? דרכם לא אצה להם והמקום עשוי למצוא חן בעיניהם, ואולי גם המארחים.

לא עברו רגעים ספורים והקצינים הרגישו עצמם כמו בבית. על השולחן צץ ועלה בקבוק וודקה. המיחם זימזם ניגון חרישי והפיץ חום נעים, האור הקלוש שהפיצה המנורה היחידה תרם את חלקו לאוירה המשפחתית השלווה שהשתררה בחדר. למעשה הסתיר אור קלוש זה את הדאגה מן הפנים ואיפשר לנו להחליט בשפת רמזים כיצד לכלכל את מעשינו, בלי להסב את תשומת לב אורחים.

בסופו של דבר נסתיים הכל בכי טוב. שעות ישבנו ילד פסי הרכבת מכורבלים במעילנו. מצפים לבוא הרכבת. אמרו שעם ערב היא תגיע, וכרגיל בשעות של קוצר רוח ודחיקת הקץ, גם הפעם זחלו מחוגי השעון בעצלתיים, בכל פעם שנשמעה שריקת קטר, או נראתה רכבת מגיעה, היו המונים מסתערים במרוצה לעברה, וכעבור זמן חוזרים למקומותיהם מאוכזבים וממורמרים.

בחשיכה, עם ערב, הוקל לנו במקצת. ידענו כי בחושך לא יכירו אותנו ממרחק, והסכנה המיידית שהיתה צפוייה לנו באור היום פחתה. עתה קיווינו שהמזל יאיר לנו פנים, ובחסות החשכה נצליח להיפרד מן העיר, בה עברו שנות חיינו, שנים מרות שלא נשכחן לעולם. ניפרד מן העיר שהטביעה את חותמה עלינו, עד אחרון ימינו, העיר שאליה נקשרנו באהבה ובשנאה, בתקווה וביאוש, באשליות ובאכזבות, במאבק ובמלחמה, בכשלונות ובנצחונות. ניפרד מן העיר בה נשאיר את מיטב ידידינו, שוכני עפר בקברים המוניים.

ואכן בשעות הערב המאוחרות הצליחנו לכבוש לנו מקומות באחד הקרונות שעשה דרכו מערבה. אמורים היינו להגיע עוד באותו לילה לעיירה לידה, מרחק של שעה נסיעה מוילנא, ואחרי כן – יעזור האל. וכי מי מסוגל היה לתכנן תכניות לזמן ארוך? העיקר היה לעזוב את העיר, וכשיוצאים לדרך, בודאי מגיעים אי־פעם למטרה, והמטרה הנכספת היתה – לציון.

משום מה נעצרה הרכבת במרחק רב מן העיירה לידה, היה עלינו להיגרר ברגל על צרורותינו לעבר העיירה, לרחובותיה השקטים, העתיקים. הלילה היה בהיר, הכפור עז והשלג חרק מתחת לרגליים. הלכנו קבוצה של 12 אנשים, ולבנו טוב עלינו, כי על כן הצלחנו לעזוב את וילנא. שמחים היינו, בטוחים שההצלחה תאיר לנו פנים גם בעתיד. מישהו פתח בשיר רוסי, כדי להיראות בעיני המשטרה הסובייטית כרוסים טהורים שאין צורך לטרוח ולבדקם. ואת הפולנים הזהרנו שקבוצתנו כוחה עמה, ולא כדאי להתגרות בה. בידינו היתה כתובת של משפחת רזניק, אשר בודאי תפתח דלתות ביתה לקראתנו.

בלידה היו באותו זמן עשרות יהודים בלבד, שרידים שנאספו מו היערות ומן הבונקרים. העיירה עצמה עמדה בחורבנה. במרכז העיר השתרע מגרש רחב־ידיים, ריק. היה זה המרכז המסחרי. רובו ככולו היה בעבר מיושב יהודים על בתיהם, חנויותיהם ובתי המלאכה שלהם. לאחר השמדת יהודי לידה, נהרס הרובע המרכזי ולא נשארה בו אבן על אבן. כאילו רצו הגויים להבטיח לעצמם שהיהודים לא יוסיפו לבוא לעיר ולהתיישב בה. גם לו היה הרובע קיים, ספק אם מישהו היה חוזר ומתיישב בביתו ישיבת קבע. החוזרים יכלו רק להזיל דמעות – אבל אין בכוחן של דמעות להחיות את המתים. גם אין בהן כדי לנסוך נוחם בלבבות. כל אחד ציפה לנס, אולי יחזור מישהו מן המשפחה, מן הקרובים והידידים. ואם כי ידע נכונה שלשוא תוחלתו, הרי בעומק נפשו הבהב צל של תקווה – אולי יתרחש הנס? בהרות הימים, כאשר נכזבה כל תקווה, צררו מעט היהודים בעיירה את מטלטליהם הדלים ולקחו בידיהם את מטה הנדודים.

הבית אליו הגענו היה צר מהכיל את כולנו. אחרי כן, כאשר התברר כי מועד נסיעתנו נדחה, התפזרה הקבוצה והתחלקה למספר בתים יהודיים. כאמור היו הדרכים עדיין משובשות ורק הבלתי צפוי יכול היה לקדם אותנו בהמשך דרכינו.

בבית בו התאכסנו ארבו לנו סכנות. החדר הקדמי שימש מיסבאה, תמיד מלא חיילים, קצינים ושוטרים רוסיים, שהיו מבלים בה את זמנם הפנוי ומשאירים בה את כספם. הבית המה אדם משך כל שעות היממה. אנו, שנמצאנו בחדר האחורי, חששנו כי בכל רגע עלול איזה חייל או שוטר שיכור להתפרץ אלינו ולפתוח בחקירה, כדי לגלות זהותנו.

מאידך, קשריהם הטובים של מארחינו עם ראשי השלטון המקומי היו ערובה לכך שלא יאונה לנו כל רע.

ציר וילנא־קובנה־לידה

כשעזבנו את וילנא השארנו בה קבוצת פעילים, שהמשיכה בתכנון ובביצוע העברת השרידים לעבר פולין. הריפטריאציה נמשכה במלוא התנופה. לילידי וילנא ועיירות הסביבה, שלפני המלחמה נמצאו בשלטון פולין, היתה הדרך פתוחה. עליהם היה להוכיח את אזרחותם הפולנית, וועדת ההגירה סיפקה להם תעודות מעבר. לאחדים מחברינו היו בעיות בקשר להסתלקות ממקום העבודה. בשובם מן היערות תפסו הפרטיזאנים לשעבר משרות ממשלתיות רבות במשרדים, במשטרה ובמוסדות השלטון הסובייטי. הודעה גלוייה על הצטרפות לריפטריאנטים היתה מתפרשת כבגידה ב“מולדת” הסובייטית, על כל הכרוך בכך. החששות היו רבים – מאסר, הגלייה, משפטים צבאיים.

על אותה תקופה מספר הבית"רי, פרטיזאן לשעבר איסר לובוצקי:

שבועות מספר אחרי השחרור, בתקופת “הימים הנוראים”, התאספו היהודים בבית הכנסת הגדול ברחוב זבלנה, לתפילה, לאזכרה ולפגישות – לראות ולהיראות. לבית הכנסת הגיעו גם חיילים יהודים יוצאי בסרביה שגוייסו לבטליון העבודה, ואלו שאלו את השרידים “מדוע יושבים אתם כאן? הלא בארץ ישראל הוקמה מדינה יהודית, ומנמל קונסטאנצה הרומני מפליגות מדי יום אוניות לארץ”. סיפרו שהיהודים הקימו צבא בן מאה אלף איש שנלחמו לצידן של בנות הברית, ואילו הערבים נלחמו לצד הגרמנים. הסיפורים נתקבלו על דעת שומעיהם, ביחוד על דעת אלה שהיו עדים למתרחש בשנות המלחמה. סיפורים אלה ודומיהם שילהבו את הדמיון ועודדו את הרצון, שהיה חזק בלאו הכי, לעזוב את שטח הכיבוש הרוסי. לאחר נסיונות היציאה דרך צ’רנוביץ, החלה הריפטריאציה לפולין. אף כי כמעט מדי יום יצאו יהודים, היו למעשה מנותקים מכל מידע. הדואר לא פעל. לא ידעו אפילו איזה חלקים מפולין כבר שוחררו. שמעו רק שבלובלין הוקמה ממשלה פולנית, וכי גנרל בשם ברלינג ארגן צבא פולני הנלחם לצד הרוסים. גם בוילנא החל גיוס לצבא הפולני, ואף הודיעו שכל אלה אשר לא התגייסו לצבא הרוסי יקבלו חנינה אם יתגייסו לצבא הפולני.

הוא, איסר לובוצקי, עבד בנ.ק.וו.ד. במחלקת החקירות. לעבודה זו גוייס מיד עם בואו מן היער. משך כל תקופת עבודתו הקצרה עשה מאמצים רבים להשתחרר ממנה, עד שלבסוף הוכתרו מאמציו בהצלחה. אך עם שחרורו מן השירות גוייס לבטליון עבודה שאמור היה לצאת למזרח הרחוק. עם הודעת הגיוס בידיו יצא לשוטט ברחובות העיר, והנה ראה משאית ועליה פולנים הקוראים לעוברים ושבים להתגייס לצבא הפולני. איסר ניגש למשאית וביקש להירשם כחייל. אלה אמרו לו לחזור לביתו ולהופיע למחרת. אך הוא הציג את עצמו כפולני ולחש בנעימה מסתורית שהוא חייב לעזוב את העיר. הם שוכנעו. על אף עיניהם הבולשות של הרוסים הצליח להדחק לרכבת צבאית וכעבור ארבעה ימים הגיע ללובלין.

קשיים מרובים נערמו על דרכי היציאה של השרידים יוצאי ליטא. לא היתה להם אפשרות להציג אזרחות פולנית ואף לא שלטו בשפה הפולנית.

הבית"ריה מרים לומיאנסקי סיפרה:

לאחר שחרור קובנה התאספו שרידים בבית שברחוב אוגניאגסיו מספר 7. היו שם מאיר סירוטה ורעייתו, מיכאל גלאס, האחיות שפץ, האחים ניימרק ואחרים. בחצר הבית של משפחת יחזקאל פולרביץ הצטופפו הבית“רים כהמשך למחתרת הציונית שפעלה בתקופת הגיטו והשלטון הרוסי, והחלו לתהות על דרכם בעתיד. מאיר סירוטה וגיסו עבדו במשרדי מסילת הברזל. כאן נפגשו עם צעירים מוילנא, ואלה קישרו אותם עם רבקה קרפינקס, שבינתיים הפך ביתה למרכז הפעילים, למרכז כל התנועות שפעלו למען יציאה מן העיר. מרים הגיעה לוילנא, התייצבה בפני רבקה, זיהתה את עצמה וזו הכניסה אותה לסוד העניינים. באותו זמן כבר קויימו קשרים עם פקידי ריפטריאציה בעיר לידה, אשר תמורת תשלום נאות סיפקו תעודות למבקשים לצאת לפולין. בפרשת התעודות היו מעורבים פולני וביילורוסי – חברי הועדה, והזוג יוכבד ומנחם רזניק – פרטיזאנים לשעבר, תושבי לידה, ודוד ארליך – פרטיזאן לשעבר מוילנא. בית משפחת ארליך בוילנא הפך ל”בית מלון" לכל הבאים מקובנה או מעיירות הסביבה. כל אחד מצא בו מקום להניח בו את ראשו, עד לקבלת תעודות ועד יציאתם לדרך.

מרים הפכה למקשרת ראשית בציר קובנה־וילנה־לידה. כשהגיעה ללידה מצאה שהעניינים מסובכים מכפי שנאמר לה ומכפי שחשבה. צריך היה לתמרן בין הפקידים שלא ידעו איש על מעשי רעהו. צריך היה לנהוג בזהירות יתרה, מחשש הלשנה, רמיה ומאסר. פעמיים נסעה ללידה בדרכים לא דרכים, כדי לקבל את התעודות המובטחות, ללא הצלחה. לבסוף נסע לשם דוד ארליך כשבאמתחתו סכום כסף גדול, והצליח להוציא מידי הפקידים ארבעים וחמש תעודות, כשכל תעודה עולה 3000 רובל (סכום השוהה ל־8 חודשי משכורת של פועל או פקיד בדרגה ממוצעת).

דוד ארליך יצא לפולין בראש קבוצה, בת עשרים וחמשה אנשים, כולם יוצאי ליטא, כשהוא היחיד ביניהם השומע את השפה הפולנית.

מרים עשתה מאמצים נואשים להשיג תעודות בשביל חבריה יוצאי ליטא. היא התיידדה עם אשתו של החבר הביילורוסי בועדה, הביאה לה בגדים ושלמונים. היא גם הכירה אישית את הנציג הפולני, אשר דרש ממנה תשלום במטבעות זהב. חילקה את רשימת אנשיה ולבסוף השיגה תעודות משני הנציגים גם יחד. וכל הקבוצה הליטאית יצאה לביאליסטוק.

אחת הפעילות ברשת הברחת היהודים מוילנא לעבר צ’רנוביץ ופולין היתה חוה גלזר. פרטיזאנית לשעבר, בית"ריה מהעיירה אושמיאנה. חוה שהיתה פעילה בארגון הבריחה מוילנא מראשיתו – מילאה תפקידים מרכזיים בעיר, ולאחר מכן בפולין.

חוה עזבה את וילנא ב־30 בדצמבר 1944, יחד עם הבית“רים מאיר טרנופולסקי ואחיו. הוטלה עליהם משימה – למצוא ולהקים נקודות מעבר מוילנא, דרך לידה, מינסק וצ’רנוביץ. כאשר הגיעו למינסק, בתחנת הרכבת, ניגש אליהם קצין רוסי רם־דרג ופנה אליהם באידיש. הוא העיר להם כי בעתות מלחמה אין רואים גברים בריאים כמותם יוצאים למסעות על פני רוסיה. אם אינם רוצים להיאסר – עליהם למהר ולחזור על עקבותיהם. הם חזרו מיד ללידה, משם יצאו לברנוביץ והמשיכו בדרך־לא־דרך עד שהגיעו לסטניסלבוב, בפולין. כאן פגשו קבוצה של חברי השומר הצעיר עם זלדה טרגר בראשה, שיצאו אף הם מוילנא ונתקעו במקום. היו בסטניסלבוב שתי נקודות מעבר – באחת היתה האחראית הבית”ריה טוניה אלברג־קליפר, ובשניה הבית"רי מוניה בזן־וורמן.

טוניה אלברג, ילידת סטניסלבוב, נמלטה פעמיים מידי הגרמנים, בפעם הראשונה, באוקטובר 1942, ברחה מן הטרנספורט שהוביל יהודים למחנה המוות בלז"ץ. בינואר 1943 נאסרה שוב על ידי הגסטאפו, ולאחר חמישה ימי מאסר הוצאה בטרנספורט לעבר בית הקברות, לבורות שהכינו לנרצחים. גם מכאן הצליחה לברוח. אחרי כן התגוררה אצל פולניה, שהסתירה אותה עד לשחרור.

היא חזרה לעירה והתגוררה יחד עם שתיים מחברותיה – עדה פוגל ואידה קראוסהאר. בסוף חודש אוגוסט 1944 הגיעו אליהם הפרטיזאנים לשעבר הבית"רי אבא קלורמן ואברהם לידובסקי וסיפרו על יציאת יהודים משטחי הכיבוש הרוסיים. הם גילו לה כי קיימת אפשרות להגיע לרומניה, ומשם אף לארץ ישראל. הם הציעו שביתן ישמש נקודת מעבר. ואכן עד מהרה הפכה טוניה למקשרת. בביתן עברו עשרות יהודים מן העיירות הקטנות, ושליחים רבים שהו אצלן ככל הנדרש. כאן החליפו כוח, הצטיידו בניירות והמשיכו בדרכם לעבר צ’רנוביץ.

זכתה טוניה להינצל פעם נוספת והפעם מידי הרוסים. היא נמנתה עם קבוצה בת ארבע עשרה אנשים שעברו בשלום את הגבול לרומניה. הקבוצה שבאה אחריהם, התגלתה על־ידי משמרות הגבול ששמו לה מארב וירו באנשיה. בין ההרוגים היה אחיה של אידה, הבית"רי טוילה קראוסהאר. טוניה הגיעה לבוקרשט, וכעבור זמן קצר הילה בין הראשונות שעלו לארץ בספינת מעפילים קטנה.

הבית“רי מוניה וורמן הגיע אחרי השחרור לסטניסלבוב, שכר דירה והחל בחיפושים אחרי יהודים. עד מהרה גילה את טוניה ומיד מצאו שפה משותפת. כעבור זמן מה הגיעו לטוניה רוז’קה קורצ’ק וד”ר אמרנד מוילנא. היא קישרה אותם עם מוניה וביחד החליטו שגם ביתו ישמש נקודת מעבר. ואכן לא עבר זמן רב וקבוצות יהודים בודדות החלו להגיע לביתו שברחוב בלוודארסקי, והוא שלח אותם לעבר צ’רנוביץ. הבאים מאוקראינה צויידו על ידו בניירות מתאימים. מוניה שהה בעיר זו כחצי שנה. כאשר הדרך לצ’רנוביץ נפסלה שלח אנשים לפשמישל, בתקווה שיצליחו בדרך זו להגיע לרומניה.

חוה גלזר והאחים טרנופולסקי שהו בסטניסלבוב מספר ימים, ויצאו לז’שוב. כאן שמעו כי בלובלין התארגן מרכז “הבריחה”. הם יצאו ללובלין ומצאו שם את הבית"רים יצחק קובלסקי וגרישה רוזנבלט. יחד החליטו כי גרישה יהיה נציג התנועה בועדת “הבריחה” שבינתיים קמה. חוה נשלחה חזרה לז’שוב, לפתוח שם נקודת מעבר. ואכן הצליחה במשימתה. בזמן שהותה שם עברו את הנקודה צביה לובטקין, אליעזר לידובסקי, ישראל אייכנוואלד ורבים אחרים. באביב 1945 החליפו אותה והיא יצאה לרומניה. בבוקרשט מצאה רבים מאלה שעברו בנקודת המעבר בז’שוב. בדצמבר אותה שנה עלתה לארץ באוניית המעפילים “חנה סנש”.

הבריחה צוברת תאוצה

מי הגה את רעיון הבריחה? למי זכות ראשונים למבצע אדיר זה, שהעביר כרבע מיליון איש משארית הפליטה בדרכי אירופה בתום מלחמת העולם השנייה, לעבר חופי הים התיכון, במטרה להעלותם לארץ? מי היה אותו צבא־אלמונים של פעילים, מדריכים, מורי דרך, מארגני נקודות המעבר בגבולות, שדאגו לאיכסון הפליטים, ללבושם, למזונם, לציודם בתעודות שונות ומשונות, לזירוזם לצאת לדרכים, להפחת רוח חיים בעצמות היבשות של יוצאי מחנות הריכוז, מחנות ההסגר והמוות? מי השריש אמונה בלבבות, הדביק בהם להט ציוני משיחי, הכינם לקראת קשיים שנערמו על דרכם והדריכם לקרב, למלחמה, למען הקמת מולדת לעם, מדינה שתקלוט אותם ואת המוני בני־ישראל מארצות מצוקתם? מי היו אלה שהרימו את נס האמונה ונשאו את דגל החופש בדרכם ציונה?

רבים תובעים לעצמם ולמפלגותיהם את כתר הראשונות והמעש, ישנם היסטוריונים מטעם, השמים את נזר הגבורה ואת זרי הדפנה על ראשיהם של הקרובים להם בדעותיהם הפוליטיות והמפלגתיות ובונים להם תדמית של יחידי סגולה, המורמים מעם, כדי להאדיר את שמם ואת השקפת עולמם. הדברים כבר כתובים וחתומים על דפי ספרי ההיסטוריה שיצאו מתחת ידיהם. במוזיאונים מטעם הוקצב להם מקום כבוד.

אין בדעתנו לעלות על דרך פולמוסית ולהוכיח את נלוזות דרכם של אלה המעטירים הילת־הוד “לגיבורים” למיניהם, אם כי יש בידינו לעשות כן. בודאי שכל הערכתנו והערצתנו נתונה לגיבורים האמיתיים, האלמונים והידועים, אבל ברצוננו לנסות להעמיד את הדברים על דיוקם ההיסטורי, במידה ובן תמותה רגיל מסוגל לכך.

כנראה שלעולם לא נדע מי המציא את אגדת “הבריחה” ומתי החלה לנסר בחלל עולמה של שארית הפליטה. נדמה שעל עצם פעולת “הבריחה” אין חלוקי דעות שזו פעולה עתיקת־יומין. מאז היות האדם, מאז היות מלחמות, פלישות, כיבודים, ומאז החל האדם להשתלט על ארצות, שטחים ורכוש של הזולת, מאז בורחים הנפגעים מפני החזק, האלים, אשר בכוחו לבצע את מזימות־הרשע שלו.

בעיקר עמנו, שבע הרדיפות משך כל הדורות, התנסה בבריחות. “הבריחה” המאורגנת בדורנו אנו החלה למעשה לא לקראת תום מלחמת העולם השנייה, אלא בתחילתה. בספטמבר 1939, כאשר רבים החלו לברוח מן השטחים שנכבשו בידי הגרמנים לעבר רוסיה וארצות נייטראליות. הזרם העיקרי של הפליטים פנה לוילנא, שהיתה אז בירת ליטא, אחת הארצות הבאלטיות הקטנות שנחנקה במיצרים בין שתי הענקיות – גרמניה ורוסיה. בהיות ליטא עצמאים וחפשית, היוותה פתח יציאה לעולם המערבי ולארץ־ישראל. רובם של הפליטים שזרמו לוילנא באו אליה בתקווה שיוכלו להמשיך דרכם ולעלות לארץ. “הבריחה” הזאת דמתה בהרבה ל“בריחה” שהתפתחה בשנת 1944, אם כי ממדיה היו קטנים בהרבה, וסופה טרגי, באשר רוב הפליטים שנתקעו בליטא ניספו בשואה.

על “הבריחה” מפולין לוילנא סיפר דוד בויקו, שהיה מראשי בית"ר בפולין:

עם פרוץ המלחמה, באחד בספטמבר 1939, החלו התושבים לעזוב את הערים במנוסת בהלה מזרחה, לעבר לבוב, ובכיוון הגבול הרומני. מכל היו בטוחים שעל נהר הבוג יתייצב קו־הגנה של הפולנים, וכל אחד רצה להימצא מעברו השני של הבוג.

בתוך הזרם הכללי יצאו את וארשה כל חברי נציבות בית"ר בפולין, התעכבו בלבוב להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים. לכאן הגיעו גם השליחים מן הארץ ששהו בוארשה – אורי צבי גרינברג, עקיבא ברון, משה שטיין, יצחק הלר ואחרים.

הגרמנים המשיכו בהסתערותם, התקיפו את לבוב והצבא הרוסי החל במסעו לעבר העיר. ב־21 בספטמבר מסרו הפולנים את לבוב לרוסים וכולם מצאו את עצמם לפתע תחת השלטון הסובייטי.

הנציבות שקלה את האפשרויות שנסתמנו: לצאת לעבר הגבול הרומני, ואולי גם להגיע להונגריה; לצאת לעומק רוסיה; לצאת לעבר וילנא, שנמצאה אמנם תחת השלטון הסובייטי, אך היו שמועות שהיא תימסר לליטאים.

הוחלט לנוסע לוילנא, מה עוד ששני קציני נציבות היו וילנאים, דבר שנראה היה כי יקל על השהייה שם, עד שהמצב יתברר.

בינתיים מסרו הרוסים את וילנא לליטאים. הוחלט לשגר שליחים מוילנא חזרה לפולין ולהביא לבית“רים את הידיעה שמליטא העצמאית תהיינה אולי אפשרויות לנסוע בכיוון לארץ. מרדכי אורינגל הגיע אל בויקו בלבוב ושליחים נוספים יצאו למרכזים הגדולים האחרים של פולין. כששמע בויקו את אשר בפי אורינגל, שיגר שליחים לעיירות האיזור, לסטניסלבוב, דרוהוביץ, בוליכוב, סטארי, רוהטין, בורשטיין ולעיירות רבות אחרות, ובפיהם קריאה להמוני הבית”רים לצאת לוילנא. נציגים מן העיירות הגיעו ללבוב לקבל הוראות והדרכה נוספות.

בעוד אלו חוזרים לעיירותיהם לארגן את יציאת הבית“רים, מיהרו לצאת לעבר וילנא דוד בויקו, ד”ר ארנולד ואורינגל. הם נסעו ברכבת עד לבניאקוני – הנקודה הרוסית האחרונה, והמשיכו ברגל על לנדווארובה – הנקודה הליטאית האחרונה, ומשם ברכבת לוילנא. הם הגיעו לעיר למחרת יום הפרעות שהליטאים ערכו ביהודים, עם כניסתם לוילנא. בתי היהודים היו סגורים ומסוגרים. הם פנו לביתו של ישראל אפשטיין ולאחר קריאות וזיהוי מבחוץ פתחו בפניהם את שער החצר, בה היו מרוכזים יהודים ובידיהם אלות ומוטות, מוכנים להדוף התקפה נוספת כי תבוא. עוד באותו יום הגיע בויקו לבנייני הקהילה היהודית ופגש שם את מירון שסקין ודוד קרול, מפקדי “ברית החייל”, שעסקו בארגון פלוגות הגנה – אם הפרעות תתחדשנה.

החורף של 1939־40 היה קשה מאוד. כפור עז שרר אז והדרכים היו משובשות. רבים מן הבאים מפולין לוילנא הגיעו כשרגליהם וידיהם קפואות ונזקקו לטיפול רפואי. אך קשיי מזג האויר לא מנעו מן הבית"רים להמשיך ולשגר שליחים לפולין, לשטחי הכיבוש הרוסי והגרמני גם יחד. השליחים ביקרו בביאליסטוק, לבוב, וארשה ומקומות אחרים. בין היוצאים היו קרלמן ובויקו, שעשו את דרכם הלוך ושוב שלוש פעמים משך החורף.

הבית"רים הקימו נקודות מעבר משני עברי הגבול באיישישוק, ווראנובה ולידה והיו מעבירים את הבאים בכוחות עצמם, בלי להזדקק למורי דרך גויים.

“הבריחה” המסיבית מפולין לוילנא נמשכה עד לחודשי האביב 1940, עת סגרו הרוסים הרמטית את הגבול ומשמרות כבדים שמרו לכל אורכו. כאלפיים בית"רים ברחו מפולין לוילנא. גם תנועות ציוניות אחרות ברחו לעבר וילנא. משך שנות המלחמה היו ערוצי “בריחה” גם לעבר רומניה, הונגריה ותורכיה אך מספר הבורחים למדינות אלו היה מועט.

בעצם, לא יהיה זה נכון לקשור את רעיון “הבריחה” באישיות זו או אחרת, גם לא במפלגה או תנועה כלשהי. היה זה מפעלן של תנועות הנוער הציוניות. בעת ובעונה אחת הגו אותו רבים, במקומות שונים. כל נסיון לייחס את מפעל “הבריחה” למישהו מסויים, או לתנועה מסויימת, אינו אלא זיוף היסטורי.

יצחק קובלסקי, גם הוא מעסקני בית"ר בפולין, סיפר:

“בתקופה האחרונה להיותנו ביער, כאשר היה כבר ברור מה תהיינה תוצאות המלחמה, נתאספנו קבוצת פרטיזאנים בית”רים להחליף דעות, לדון ולהחליט מה עלינו לעשות לאחר השחרור. בפגישה השתתפו בין היתר פייגלה מילשטיין, חווה גלזר, אלחנן טלרנט, ניוסה לובוצקי וחיים לזר.

סוכם שעם שובנו לוילנא צריך לחדש את הקואורדינציה שהיתה קיימת בגיטו, והפעם רק עם התנועות הציוניות.

ואכן, לאחר שחרור העיר, כשוך הקרבות, הוקמה הועדה המשותפת הראשונה בהרכב יצחק קובלסקי, אבא קובנר וניסן רזניק, ולאחר מספר פגישות היתה המטרה ברורה בפניהם: לזרז את יציאתם של השרידים, ובראש וראשונה של חברי תנועות הנוער, לעבר רומניה. בינתיים הסתננו ידיעות על ידי חיילים יהודים מן הצבא הרוסי, ועל ידי יהודים שהיו נודדים בחיפושים אחרי שרידי משפחותיהם, כי ברומניה נשארו יהודים רבים, וכי נמצאים שם נציגים של תנועות ציוניות. סיפרו גם כי משם מפליגות אוניות עם עולים לארץ ישראל. ועל כן, המטרה הנכספת הראשונית היתה להגיע לרומניה".

ניסן רזניק, ראש תנועת הנוער הציוני, שהיה פרטיזאן ביערות נארוץ, סיפר אף הוא על הקמת ועדת הבריחה ועל פעולותיה:

באחד הימים הכיר רזניק חייל הצבא הרוסי, יהודי ממוצא רומני. אחרי שיחה קצרה נתברר שהחייל חיה חבר בתנועת הנוער הציוני. הוא סיפר כי בעיר הבסרבית צ’רנוביץ נמצא יהודי בשם נאדל, המעביר דרך הגבול יהודים לרומניה. החייל סיפר עוד כי נמצאת משלחת מן הארץ המארגנת עליה.

הידיעות והשמועות האלו שנסרו בחלל הביאו את חברי הועדה וחבר הפעילים למסקנה, שהיות ופולין עודנה כבושה בידי הגרמנים, הרי הדרך היחידה לבריחה מאורגנת מוילנא היא לעבר רומניה.

ועדת “הבריחה” החליטה על מספר צעדים: לשגר שליחים ולהקים נקודות מעבר בערים שונות עד לגבול הרומני; לשגר שליחים לעומקה של רוסיה – לאסיה התיכונה, להתקשר עם אנשי תנועות הנוער שם ולהביא להם את הידיעה על אפשרות הבריחה מרוסיה. היתה גם הצעה לשגר שליח לארצות הברית, כדי לספר ליהודים שם ולעולם כולו את אשר קורה ליהדות אירופה ואת בקשות השרידים.

כל הפעולות האלה חייבו סודיות רבה, אף כי השלטון הסובייטי עדיין לא נתבסס אז בוילנא ובכל שרר תוהו ובוהו. הפרטיזאנים שחזרו מן היערות והשרידים שיצאו מן המחבואים נזקקו לאמצעי קיום. חלק מהם גוייס לצבא ונשלח לחזית וחלק אחר גוייס לזרועות השלטון השונות. כל אחד מצא לו פנה לשים בה את ראשו ועבד להרוויח לחמו. עבודה זו במשרדים הממשלתיים נתנה לפעילי הבריחה גישה נוחה לטפסים הרשמיים השונים ולחותמות, ואיפשרה להצטייד בתעודות לצרכי נסיעה. בלי רשיונות מיוחדים אסור היה לנוע בדרכים. המלחמה עדיין היתה בעיצומה וסכנות אין ספור ארבו לכל מי שיצא לדרך בלי שיוכל להוכיח את מטרת נסיעתו ואת חוקיותה.

כאיש הדפוס והעט קשר יצחק קובלסקי קשרים עם המוציאים לאור של העתון בשפה האידיש, ה“עמעס”, במוסקבה ומונה כנציג העתון ברפובליקה הליטאית. בתפקידו זה קיבל טפסים וחותמות רשמיים, והיה בידו לצייד יהודים נוספים בתעודות רשמיות, כנציגים או שליחים העובדים בשרות העתון.

ניסן רזניק עבד בהנהלת הרכבות. הוא הצטייד ברשיון נסיעה מיוחד, “קומאנדירווקה”, ויצא בסוף חודש אוגוסט 1944 ל“חפש את קרוביו ובני משפחתו”. הגיע לרובנה, אחת הערים הראשונות ששוחררו באוקראינה. שם פגש באדם שהיה מוכר לו מסביבת עיר מולדתו, וזה סיפר לו שברובנה קיים ריכוז של פרטיזאנים יהודים “העוסקים במשהו מסתורי”. הוא קישר אותו עם אליעזר לידובסקי, מראשי קבוצת הפרטיזאנים. יחד עם לידובסקי פגש את אבא קלורמן, יצחק, (פאשא), רייכמן ואחרים. בשיחה ביניהם עמדו עד מהרה על אישיותו ושליחותו של רזניק ונקבעו סידרי שיתוף פעולה; הוילנאים יספקו אנשים ותעודות מתאימות, והרובנאים יארגנו נקודות קליטה ומעבר בלבוב, בצ’רנוביץ וברובנה עצמה.

על אף הקואורדינציה בין כל התנועות הציוניות, התארגנה כל אחת מביניהן לחוד. הפעילות הבית"רית התרכזה בחדרים של רבקה ואברהם קרפינקס. בין הפעילים היו פרטיזאנים לשעבר אסתר ודוד ארליך, ניוסה ואיסר לובוצקי, חוה גלזר, פייגלה מילשטיין, יהודית סולונוץ', יעקב פרנר, מאיר ושלמה טרנופולסקי, אלי סבירסקי, יהודה קושינסקי, מאשה ושלמה ברנד, בניק לוין, איזא ואלחנן טלרנט ורבים אחרים.

אם כי רובם ככולם צעירים בשנים היו, בראשית שנות העשרים לחייהם, כבר היו ותיקים ומנוסים בעבודת מחתרת, בקרבות פרטיזאנים ביערות, ועתה נסחפו בכל להט הנעורים שבהם לעבודה מחתרתית חדשה ועד מהרה היו מראשי מפעל “הבריחה” שהשתרע על פני כל ארצות אירופה, ומראשי הפעילים במחנות הפליטים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.

בסתו, אחרי החגים, נשלחה צ’סיה רוזנברג לאסיה התיכונה, אך חזרה בה במחצית הדרך, כאשר פגשה מספר צעירים חברי תנועתה מהשומר הצעיר שעשו את דרכם לוילנא. ועדת “הבריחה” קבעה שניוסה לובוצקי ורוז’קה קורצ’ק תצאנה לעבר צ’רנוביץ ורומניה, לבדוק את הדרך ולהתקשר עם הפעילים ברומניה. היה עליהן לחזור לוילנא, לספר את המוצאות אותן, כדי לתדרך את הקבוצות המועמדות ליציאה. נעשו כל ההכנות לנסיעתן, אך ניוסה חלתה ונבצר ממנה לצאת לדרך. לרוז’קה צורף ד“ר שמואל אמרנד. עבר זמן ניכר ולא נתקבלה שום ידיעה מן היוצאים. לפתע, באחד הימים, נתקבל מרוז’קה מברק מחיפה. הדבר עורר תמיהה בין החברים בוילנא, באשר ההוראה שניתנה היתה שעליה לחזור לוילנא. לדבריה שוכנעה ע”י השליחים לעלות מיד לארץ. על אף זאת, דבר הגיעה לארץ שימש גורם מעודד ומזרז לצאת לדרך.

תכננו שיגור שליחים לארצות הברית אך זו לא יצאה לפועל. תחת זאת שיגרו את קובלסקי למוסקבה, לחפש משם קשר עם המנהיגים הציוניים במערב. במוסקבה התגורר בביתו של המנכ“ל של ה”עמעס" ויחד אתו תכנן את הרחבת פעולות המו"לות היהודית בליטא.

באמצעות מכרים קיבל קובלסקי קשר לנושא משרה דיפלומטית גבוהה בנציגות הצ’כוסלובקית, אדם בשם רוזנצווייג. יצחק הציג את עצמו טלפונית כבן משפחה ועמד על כך שהוא חייב לפגשו. למחרת היום נפגשו במלון “מוסקבה”, ולאחר “שיחה משפחתית” קצרה גילה לו קובלסקי את מטרת בואו האמיתית. הדיפלומט הצ’כי הבטיח לו שבקרוב ייצא ללונדון וימסור לנשיא הסתדרות הציונית פרופ' וייצמן את הדו"ח ששמע מפיו. כן זירז אותו לשוב לוילנא ולהמשיך משם ביתר־שאת את הפעילות בהוצאת שארית הפליטה מן השטחים ששחררה רוסיה.

כששבו – רזניק מרובנה, וקובלסקי ממוסקבה – החלה למעשה פרשת היציאה המאורגנת מוילנא. מאחר שמסלולי “הבריחה” לא היו בטוחים עדיין, נשלחו שליחים נוספים לבדוק את הדרכים, את נקודות המעבר, ולהקים נקודות נוספות.

שלושה אנשים נשלחו אז; פייגלה מילשטיין, יהודה קושינסקי ובניק לוין. הוטל עליהם להקים נקודות מעבר בין וילנא וצ’רנוביץ, להדק את הקשר עם צ’רנוביץ, למצוא כתובות נוספות של אנשים נאמנים שם, לחצות את גבול רומניה, לחזור לוילנא ולדווח על פעולותיהם והישגיהם.

באותו זמן עבדה פייגלה מילשטיין במשרד הפנים, במחלקת הדרכונים. בעבודתה זו נפתחו לפני ועדת “הבריחה” אפשרויות רבות ומה עוד שבאותם ימים החלו השלטונות להנפיק דרכונים לאוכלוסיה.

ואכן, לא עברו ימים רבים ופייגלה נתבקשה לספק תעודות שונות, טפסים, חותמות ורשיונות־מסע. פייגלה עצמה צויידה בתעודה כזו, בתוספת מסמך המאשר את עבודתה בעתון “עמעס”.

על נסיעתה מספרת פייגלה מילשטיין.

היה זה בליל ראשון של חנוכה, והחורף במלוא עוזו. החלונות התכסו שכבת קרח, כאילו להסתיר מעין זרה ועויינת את הנעשה בפנים. בחדר קטן, בקומה הרביעית, בבית ברחוב סיראקובסקי, מעל תחנת המשטרה, התכנסו הבית"רים חוה גלזר, ניוסה לובוצקי, רבקה ואברהם קרפינקס, יצחק קובלסקי, יהודה קושינסקי, אברשה אבודז’ינסקי וחיים לזר, כל החבורה באו להיפרד משניים – ממני, שעמדתי לצאת לשליחות חשובה ומסוכנת, ומחיים לזר, שעמד לצאת שוב לבית החולים במוסקבה. בחדר שרר קור, אך בלבבות היה חם. העיניים נצנצו משמחת הפגישה. עששית קטנה הפיצה אור קלוש ושימשה כנר ראשון של חנוכה. ניוסה ורבקה הכינו לביבות וכולנו ציפינו לדבריו של חיים.

הוא אמר:

“תהיי פייגלה כיונה שנשלחה מתיבת נוח. המשימה שהטלנו עליך מסוכנת וגדולה. עליך לפרוץ דרכים למאות ולאלפי שרידי השואה השואפים למולדת. עליך להקים נקודות מעבר וקליטה. את יוצאת וברשותך אותו אקדח קטן שהוענק לך כהוקרה על מעשה גבורה שביצעת ביער. תשתמשי בו לעת־הצורך”.

למחרת בבוקר נפגשה פייגלה עם קובלסקי, שמסר לה תרמיל גב עם חפצים מועטים, והיא מסרה לו תעודות, טפסים וכל החותמות של משרדה. גם את המפתחות של משרדה ושל ארונות ומגרות המשרד מסרה לו, אחרי שסגרה הכל אחריה.

בתחנת הרכבת פגשה את שני מלוויה, את יהודה קושינסקי ואת בניק לוין. בקשיים מרובים הצליחו להידחף לתוך הקרון, ולמרבה מזלם נשמעה עד מהרה שריקת הקטר והרכבת יצאה לדרכה. אבן כבדה נגולה מעל לבם, אך שמחתם לא ארכה זמן רב. לאחר נסיעה קצרה נעצרה לפתע הרכבת. חיילי הבולשת הרוסית נכנסו לקרונות והחלו בביקורת רשיונות המסע. פייגלה ובניק עברו בשלום את הבדיקה, אך כאשר יהודה הציג את ניירותיו עיין בהם החייל, קמט אותם באגרופו, תחבם לכיסו וציווה על יהודה לרדת מן הקרון. יחד עמו הורדו עוד שבעה פולנים. משך שעה ארוכה עמדו העצורים תחת משמר כבד של חיילי הנ.ק.וו.ד., ולאחר מכן נצטוו לצעוד לעבר התחנה הראשית של וילנא.

יהודה השתדל להיות אחרון הצועדים. כעבור שעה קלה נעצר, התכופף והתחיל לתקן שרוכי נעליו. הוא ציפה לשמוע גערה, ואולי אף לקבל מכה מקת רובהו של אחד החיילים, אולם השקט הופרע רק בצעדיהם של העצורים, שהתרחקו והלכו. לבו הלם בחזקה – האמנם יקרה הנס? והנס קרה. חיילי המשמר לא הבחינו בו. הרים יהודה את ראשו וראה שהמרחק בינו לבין קבוצת העצורים גדל. המתין עוד מספר דקות, הזדקף והתחיל לצעוד בכיוון ההפוך. התבונן כה וכה וראה ממרחק רכבת עומדת. אף כי לא היו לו עוד ניירות החליט להידחק פנימה ולנסות את מזלו.

כשהתקרב לרכבת גילה לתדהמתו שמרכבת זו הורד כשעתיים לפני כן ועתה היא חוזרת לוילנא. החליט לחזור, אך לא לביתו. מאסר ודאי היה צפוי לו. כששה שבועות הסתתר בבית ידידו, עד שסודרו עבורו ניירות חדשים ושוב יצא לדרך, לעבר פולין.

בלובלין פגש את חיים לזר. בצ’נסטוכוב פגש את פרץ לסקר. הוטל עליו להגיע לקרקוב, ומשם לגבול רומניה. אבל בסופו של דבר הגיע לאיטליה. שם קיבל מדים של חייל הבריגדה העברית ועם קבוצת חיילים חוזרים הפליג לאלכסנדריה, ואחרי כן עלה לרכבת שיצאה לרחובות.

זכה יהודה להיות בין “הבורחים” הראשונים שהגיעו לחוף מבטחים.

כאשר הגיעה פייגלה לרובנה נפגשה עם אברהם ישפן, שיצא גם הוא מוילנא, לאותה משימה עצמה. כפי שנקבע תחילה הוטל עליהם לפעול יחד. פייגלה החליפה לעצמה את ניירותיה, כדי לטשטש את זהותה. ואכן, לאחר מכן נודע לה שזהותה נמסרה לכל תחנות המשטרה בנקודות הגבול השונות, עם הוראה לעצור אותה. לפי ניירותיה החדשים היתה ילידת רובנה, פקידה הנוסעת בתפקיד לצ’רנוביץ.

משך יומיים שהו ברובנה ומשם יצאו לקולומאייה. כאן נשתבשו הרכבות, וכדי לא לאבד זמן, נדחקו לרכבת צבאית, תוך תקווה להגיע ליעדם. לפתע מצאו את עצמם מוקפים שוטרי הנ.ק.וו.ד. שאסרום והובילום לתחנת משטרה.

אברהם הצליח לקרוע חור בכיס מכנסיו ולהשמיט את האקדח שהיה ברשותו. פייגלה שהלכה אחריו הבחינה בכך, דחקה את האקדח עמוק לתוך השלג, בתחנת המשטרה הפרידו ביניהם. אברהם טען שכלל אינו מכיר את הבחורה, החל לצעוק ולהשתולל כשהוא מנסה להוכיח שהוא חייל סובייטי, נפצע בחזית בראשו וכעת הוא בדרכו מבית החולים הביתה. ואכן, המשטרה שוכנעה באמיתות סיפורו ושחררהו.

בחיפוש אצל פייגלה מצאו את אקדחה וטפסים ריקים להכנת תעודות. היא נתבקשה לחתום את שמה והם נוכחו לדעת שגם על הניירות “האמיתיים” שלה מופיעה אותה חתימה עצמה. לא עזרו לה כל הסברותיה וטיעוניה. “את מרגלת גרמניה” – הטיחו לעומתה – כל הגרמניות טוענות שהן יהודיות. גם את האישור שהיית פרטיזאנית זייפת או קנית, ודינך יחרץ “במשפט צבאי”. במשך שבועיים נחקרה ימים ולילות כשהיא מוסיפה לטעון טענותיה. החוקר הסביר לה שבלי משפט תקבל חמש עשרה שנות מאסר והגליה, ואם יעמידוה למשפט צבאי יהיה גזר הדין חמור יותר. פייגלה ידעה היטב מה משמעות בית דין צבאי בעתות מלחמה. היא החלה לחשוב על בריחה. אבל כיצד בורחים מבית סוהר השמור על מנעול ובריח, בקפדנות כה רבה?

בתום החקירה החליטו להעמידה לדין צבאי. אבל היא הוסיפה לדרוש שיחזירו אותה לעיר מולדתה, לרובנה, ושם לבדוק את אמיתות סיפורה. היא קיוותה שבדרך לרובנה תצליח להתחמק ולברוח מידי שומריה.

ואומנם מבוקשה ניתן לה. הובילו אותה לרכבת הנוסעים לרובנה. אבל לפני שהרכבת יצאה הצליחה לחמוק לתוך תעלה מלאה שלג. היא שמעה הדי יריות. שמעה שריקת כדורים מעל ראשה. אבל הרכבת החלה לנסוע, התרחקה במהירות עם שומריה.

כעבור כשעה יצאה לכביש, עצרה מכונית והגיעה לצ’רנוביץ. כאן שמחו מאד לקראתה, מפני שהידיעות על מעצרה כבר הגיעו אליהם. אולם לא זמן רב ארכה השמחה. חבריה הזהירו אותה שעליה למהר ולהסתלק מן העיר בגלל החיפושים אחרי פעילי “הבריחה”. קיבלה פייגלה מיחיאל ורשבצ’יק, פרטיזאן וילנאי, את בגדיו ותעודותיו, ומחופשת כעלם יצאה לסטניסלבוב, פנתה לכתובת שמסרו לה בצ’רנוביץ, לבית של גוי, בו היתה נקודת מעבר של “הבריחה”.

כעבור כשבועיים יצאה לריישה,ְ שם מצאה את בעלה לעתיד, יצחק קופרברג. יחד קיבלו על עצמם את האחריות לנקודה זו, אחת החשובות בפולין.

היה זה בחודש מרץ 1945.

בניק לוין נצטווה לצאת לרובנה. תנאי התחבורה היו קשים, ובניק התנדב לעבוד כמסיק קטר, בתנאי שגם “אחותו”, פייגלה, תצטרף אליו. ואמנם הם הגיעו לרובנה אחרי מסע של עשרה ימים – דרך של יום אחד.

עתה ביקשו להגיע לצ’רנוביץ, אולם הם הוזהרו שהנסיעה על פני אוקראינה מסוכנת מאד, מחמת הכנופיות האנטישמיות שמוסיפות לחפש יהודים ולרצוח אותם. בכל זאת יעצו להם: “אם תצליחו להגיע לצ’רנוביץ תתקשרו עם רופא, ד”ר דאובר, וזה יקשר אתכם עם קבוצת הפרטיזאנים הנמצאת במקום".

כעבור כמה ימים הגיעו לצ’רנוביץ, ואתם קבוצה קובנאית. באותו שבוע נסגר הגבול בין אוקראינה ורומניה והוצבו בו משמרות. עד אז הצליחו אנשי “הבריחה” להעביר בגבול זה מספר קבוצות לרומניה.

אנשי “הבריחה” שנמצאו בנקודת המעבר בצ’רנוביץ הרגישו שבאחרונה עוקבים אחריהם. הוחלט להתקשר עם מבריח מקצועי ולזרז את העברת כל הקבוצה לרומניה, ורק בניק יישאר כאחראי על הנקודה, מפני שהוא לא היה מוכר.

נתארגנה קבוצה שמנתה כשלושים איש, ביניהם “סתם יהודים”, בלתי מאורגנים שלא היו מוכרים כלל. במועד הקבוע יצאה הקבוצה מן העיר, ובמרחק כ־25 קילומטר מן הגבול פגשה את המבריח. שלג החל לרדת, השבילים כוסו, והמבריח איבד את דרכו. הוא הוביל את האנשים ישר למשמרות המשטרה. ללא אזהרה נפתחה אש, אחדים נפצעו, חלק מן האנשים התפזר, והיו שמועות גם על הרוגים, אבל כיון שאיש לא הכיר את כל חבורת הבורחים אי־אפשר היה לוודא את הדבר. הפעילים בצ’רנוביץ החלו לתהות על מה שקרה, התעוררו חשדות שהיתה הלשנה. ידוע היה שהשומרים התהלכו בזוגות, עם כלבי שמירה, אבל במארב המשטרה היתה קבוצת שוטרים גדולה, שארבה לבורחים. עתה היה גם חשש שחלק מן הפצועים, בעיקר "הבלתי מאורגנים, לא יעמדו בחקירה ויגלו למשטרה את הידוע להם. הוחלט, איפוא לנטוש את נקודת “הבריחה” ולהתפזר במקומות שונים בעיר.

האיש הנאמן היה ד"ר דאובר, רופא שהכיר את כל הפעילים. הוא ידע על תכניותיהם ואף קישר ביניהם. באחד הימים הקיפה המשטרה את הבית בו התאכסן חלק מן החבורה. הנוכחים נאסרו, ביניהם האחראי על הנקודה אלושקה.

לאלושקה היה מקום מפגש נוסף מחוץ לעיר. באחד הימים, כשבאו לשם יוסף מלמד ושבתאי פוגיר, מצאו כי אנשי משטרה אורבים להם בחדר. הם נאסרו והובלו לתחנת המשטרה. בדרך עברו על פני בנין האופרה בשעה שהקהל יצא מן ההצגה. העצירים נתערבבו בהמון ונעלמו מעיני השוטרים.

ברור היה שלמשטרה ישנן ידיעות על הפעילים, וכבר חשבו על חזרה לפולין. באותו זמן התגורר בניק לוין יחד עם עוד מספר פעילים, כשד“ר דאובר מקשר ביניהם. ערב אחד הופיעה בדירתם המשטרה ובדקה את תעודותיהם. הדבר נראה חשוד, מפני שיום לפני כן, ביקר במקום ד”ר דאובר, לטפל באחת הפעילות. בחקירה התברר שבידי המשטרה פרטים רבים על הפעולות בצ’רנוביץ ובמקומות אחרים. בחקירה נמרצת, מלווה גידופים ומכות, הואשמו העצורים בציונות ובבגידה במולדת.

תוך החקירה הוזכר שמו של ד“ר דאובר, החוקרים ידעו על שיחות שהתקיימו עם ד”ר דאובר, שרק הוא בלבד יכול היה לדעת על תוכנן. והנה אותו ד"ר דאובר מוסיף להתהלך חופשי, בעוד שאר הפעילים נעצרו. רק אז התברר כי אותו רופא “נאמן” הוא מלשין.

כעבור מספר ימים הועברו לכלא המרכזי. אברהם ישפן העמיד פנים של מטומטם, מגמגם ובלתי שפוי. החלו החקירות הליליות המפורסמות של הנ.ק.וו.ד. משעה 10 בערב עד 4 לפנות בוקר נחקרו ללא הפוגה. החקירות היו מלוות פיתויים, איומים גידופים ומכות. החוקרים השתמשו בתחבולות שונות, תוך ניצול ידיעות, ונסיון לסכסך בין האסירים.

האסירים הקימו ביניהם קשר על ידי רישומים על קיר בית השימוש, מלים באידיש ובעברית. הם עודדו איש את רעהו וסיפרו על טיעוניהם. כולם עמדו על גירסתם, שאינם מכירים זה את זה; יצאו לדרכים לחפש את משפחותיהם וקרוביהם, ואגב כך גם עסקו בסחר במצרכי מזון.

בתום שלושת חודשי חקירות, ב־19 באפריל 1945, הועמדו 12 אסירים בפני בית דין צבאי של הנ.ק.וו.ד. סעיפי האשמה היו: בגידה במולדת, התארגנות בלתי חוקית, ניהול תעמולה אנטי־סובייטית ושימוש בנשק נגד אנשי החוק. (היו כאלה שהתנגדו למאסרם). התביעה העמידה לרשותם שלושה עורכי דין מקייב ושכרם שולם מהכספים שהוחרמו אצל האסירים.

עורכי הדין יעצו להם להודות באשמות ולבקש רחמים, כי אז יהיה פסקי הדין קלים יותר. האסירים לא קיבלו עצות אלה ועמדו על טיעונם, שאינם מכירים איש את רעהו, ושאינם יודעים דבר על ארגון כלשהו ושכל אחד מהם יצא לדרכו ופעל בנפרד.

במהלך המשפט הוזכר במפורש שמו של ד“ר דאובר, שהוצג כעד המלך. כן הוקראה הודעתו של ד”ר אמרנד ובה פרטים מלאים על ארגון “הבריחה”, מטרותיו ודרכי פעולתו. ד"ר אמרנד ניסה בנאומו בפני השופטים להצדיק את הפעולות וטען שהוא עצמו הנו לוחם ותיק למען הציונות הסוציאליסטית. התובע לעומתו השווה אותם לכנופיות המשתוללות באיזור ודרש להטיל עליהם עונשים כפי שמטילים על הקבוצות הלאומניות האוקראיניות.

ביום השני למשפט ביקשו הנאשמים מעורכי הדין לא לדבר בכלל. במהלך הדיונים הסתמנה מגמה להעביר חלק מהם לבית דין אזרחי. השופטים הבדילו בין אלה שישבו זמן רב בצ’רנוביץ וניהלו שם את הפעילות לבין אלה שזה מקרוב הגיעו ונאשמו בנסיון לעבור את הגבול.

ביום השלישי למשפט ריכז התובע את התקפותיו על אלושקה, שהיה ראש הארגון, ועל האחים אברבוך, המבוגרים בקבוצה, ועל ד"ר אמרנד, כאדם אינטליגנטי שעשה מה שעשה בהכרה מלאה.

לפנות ערב הקריאו את פסק הדין. אליושקה נידון ל־25 שנות מאסר, והאחרים הועברו לבית דין אזרחי. בניק וישפן שוחררו מחוסר הוכחות.

הם הסתובבו בעיר בחוסר כל. איש לא רצה להכניסם הביתה מפחד המשטרה. גם בהופעתם בבגדיהם המרופטים והמלוכלכים ובשערם שגדל פרא הפילו אימה על רואיהם. מצבם היה בכל רע. נודע להם שמבוקרשט נשלחה בחורה ובידה סכום כסף עבורם. אחרי חיפושים רבים מצאו אותה. שמה היה צביה קאפיט. ואכן עזרה להם לחזור לאיתנם. נודע להם גם שהתובע הגיש ערעור על שחרורם והיה ברור ששוב יאסרו.

בעזרת השליחה החלו לתכנן את המשך דרכם לרומניה. לאחר תהפוכות רבות, מחלות, התחמקות מעיני המשטרה ובריחה מבית החולים בעזרת אחות יהודיה – הצליחו בניק וחברו, כל אחד בנפרד, להגיע לבוקרשט.

הפרטיזאנים מקבוצת רובנה

בסוף שנת 1943, כאשר החל להסתמן הנצחון על הגרמנים, הצבא האדום התקדם מערבה והחזית קרבה והלכה, קשר לייזר לידובסקי שיחה עם פאשה (יצחק רייכמן), והעלה את האפשרות, שאולי בכל זאת ועל אף הכל יישאר מישהו מהם בחיים, ואם כן – מן הראוי להתחיל לחשוב על העתיד. גם אז נשמעו הדברים בלתי מציאותיים. בסך הכל היו כעשרים יהודים בגדוד של כ־140 פרטזאנים גויים. פעולות הקרב והחבלה היו במלוא העוצמה, כשהלוחמים משתדלים יומם ולילה להכות בגרמנים מן העורף ולערער בטחונם. פרטיזאנים רבים נפלו בקרב. הייתכן שדווקא יהודים, אשר גורלם היה כה מר, יישארו בחיים? בכל זאת המשיכו השניים לחלום על הגאולה הממשמשת ובאה, ואפילו נדברו להיפגש אחרי השחרור ולפעול יחדיו למען עתיד השרידים.

ב־4 בפברואר 1944 כבשו יחד עם יחידה של הצבא האדום את העיר האוקראינית רובנה. מתוך 31 אלף יהודים שגרו בה לפני המלחמה לא נשאר איש. בתוך כ־6000 פרטיזאנים שהשתתפו בכיבוש העיר היו כ־350 פרטיזאנים יהודים. עתה נתגלה לעיניהם החורבן הנורא שפקד את עמם. לא שרד בעיר בית, לא משפחה, לא קרוב ולא גואל. לאן יפנו, לאן ילכו, ומה יעשו עם עצמם?

לייזר החל לרכז סביבו פרטיזאנים ולטכס אתם עצה. לדברי פאשא קבעו לעצמם מספר יעדים: לעודד את היהודים ולחזק את רוחם, לגדר את קברות האחים הענקיים בקרבת העיר, לקיים אזכרה לקדושים, ולהתגייס לצבא, או ליחידות שלטון מקומיות, כדי למצוא משתפי פעולה עם הגרמנים ולנקום בהם.

מטרה נוספת הציבו לעצמם – להוציא יהודים מרוסיה ומשטחי הכיבוש הרוסי ולהעלותם לארץ. מטרה זו היתה בימים ההם מעורפלת, גם בתודעתם של המארגנים והפעילים, באשר היו עדיין מנותקים מן העולם החיצוני. ב־9 במרץ קיימו פגישה ראשונה בביתו של רופא יהודי מקומי, בה השתתפו שמונה אנשים. לייזר הציב בפני הנאספים את היעדים ורובם הסכימו להתחיל בפעולה. הם מצאו בית עזוב ברחוב קאלינינה מס' 30, ו־14 פרטיזאנים התמקמו בו. מקום זה הפך עד מהרה למרכז הפעילות היהודית־ציבורית־מחתרתית ברובנה. אספו את הילדים שמצאו אצל הגויים, או בבתי יתומים כלליים, האכילום והלבישום ואח"כ חילקו אותם בין יהודי העיר, לאימוץ. לכאן היפנו את שרידי היהודים מעיירות הסביבה. כאן קיימו את התייעצויותיהם וגיבשו את תוכניות הפעולה שלהם. מכיון שמקום זה נתפרסם ונשקפה לו סכנה מצד השלטונות, הצליחו לקבל רשיון לפתוח מחדש אחד מבתי הכנסת בעיר. באותם ימים היתה עדיין מותרת פעילות דתית, ובמסווה זה נתאפשר להם להמשיך להתקיים ולפעול.

באחד מימי יום ראשון בשבוע יצאה קבוצת יהודים לגדר את ארבעת קברות־האחים הגדולים שנמצאו כחמישה ק"מ מרובנה, מקום בו הוצאו להורג 18 אלף יהודים, הם ערכו אזכרה בנוכחות 500 איש, ביניהם עשרות קצינים יהודים מן הצבא האדום. באזכרה דיברו המשורר מנחם ריגר, הרב שכטר. לייזר לידובסקי דיבר גם הוא ואמר: “לא נקים חיים יהודיים חדשים על קברים, ועלינו לדעת לאן פנינו מועדות”.

באותו ערב נערך טכס השבעה ל־12 חברי “ועדת הפעולה”, ומיד החלו לפעול. הם שלחו קבוצת פרטיזאנים לחפש דרכים, לארגן נקודות מעבר, לבדוק את המצב בצ’רנוביץ, ולהתקרב ככל האפשר לחזית המתקדמת במהירות מערבה.

באותו זמן הגיע לרובנה ניסן רזניק וסיפר על שהתרחש בוילנא, על הפרטיזאנים היהודים באותו איזור ועל ההתארגנות שם לקראת יציאה מן האזורים הכבושים. כך נודע להם שאותן מסקנות עצמן ואותם רעיונות מנסרים בחלל עולמם של הפרטיזאנים היהודים והשרידים במקומות שונים, אף כי בגלל המרחקים לא נוצר כל קשר ביניהם. ידיעה זו נסכה בלבם בטחון כי אכן זוהי הדרך.

בסוף אוגוסט 1944, לאחר שרומניה נטשה את הגרמנים ועברה לצידן של בנות הברית, נעשה נסיון ראשון על ידי אנשי רובנה לעבור את הגבול. מספר קבוצות הצליחו להגיע לרומניה. בין אלה היו וו. רבינוביץ, שחזר לרובנה והביא עמו את הידיעה על קיום בריגדה עברית מארץ ישראל, ועל שלושה שליחים מן הארץ שהגיעו לבוקרשט – משה אורבך, דוד צינמן ויוסף קלארמן.

שחרורה של לובלין ב־24 ביולי סימל את ראשית שחרורה של פולין כולה. הוקמה ממשלה פולנית והחלה הריפטריאציה של אזרחים פולניים מרוסיה לפולין. פאשא ורעייתו דורקה יצאו ללובלין, לבדוק את מצב העניינים שם וליצור קשר למשלוח אנשים. בהתחלה התייחסו השרידים באי־אמון למבצע הריפטריאציה והפעילים נזקקו לכוח־שכנוע רב כדי להאיץ באנשים לצאת לדרך. עדיין טריים היו בזכרון, המשלוחים של היהודים למחנות המוות, וכל טרנספורט חדש עורר חשדות כבדים. חבר הפעילים החליט להתייצב בראש היוצאים מרובנה ללובלין, כדי לשמש דוגמה לשאר היהודים. ומה עוד שבינתיים עוררה פעילותם חשדות בעיני השלטונות הסובייטים ובכל רגע עלולים היו להיאסר.

עוד לפני כן הספיק לייזר לבקר במוסקבה, ככתב העתון האידי הסובייטי “אייניקייט”. אח"כ ביקר גם בלובלין וקיים פגישות עם נציגי הועד היהודי. חזר לרובנה, לקח את אנשיו ויחד עברו ללובלין.

אבא קלורמן, יליד קאמין־קושירשקי שבווהלין, קיבל חינוך לאומי בבית הוריו, בית מכובד בקהילה. אבא הצטרף בגיל צעיר לבית"ר ויחד עם חבריו לתנועה חלם על היום בו יוכל להגשים את חלומו ולעלות לארץ.

נאמן לעקרונות שספג בקן בית"ר חיפש אבא קלורמן ומצא את דרכו לשורות הפרטיזאנים. יחד עם חבריו נלחם למען מיגור מכונת המלחמה הגרמנית.

הרעיון לעזוב אחרי השחרור את אדמת רוסיה והשטחים הכבושים על ידה, עלה במוחו כשם שאותו רעיון עצמו עלה במוחותיהם של פרטיזאנים יהודים רבים בלי שנדברו ביניהם. הגיע ללובלין, משנוכח לדעת שזמן רב יעבור עד לסיום המלחמה – נזכר בעליה הבלתי ליגאלית שתנועת בית"ר ארגנה לפני פרוץ המלחמה, דרך רומניה. ומדוע לא ינסה לחדש אותה עליה? הוא חזר לרובנה, נפגש עם לייזר לידובסקי וחבריו והעלה בפניהם את הרעיון לעבור לצ’רנוביץ. סבור היה אבא שהוא הראשון שהגה רעיון זה, ולא ידע על האחרים שחשבו על אותה דרך. בין ראשוני היוצאים מרובנה לצ’רנוביץ היה אבא, ואחיו של לייזר –אברהם לידובסקי. הם יצאו במוצאי יום הכיפורים 1944, מצויידים בתעודות מזוייפות. בלבוב מצאו ריכוז ניכר של יהודים אשר ניסו להקים נקודות אחיזה למי שיבואו אחריהם. בינתיים ללא הצלחה. אבא הכיר שם צעיר יהודי שעסק בהברחות ובשוק שחור. צעיר זה העמיד לרשותם מכונית, ובה הגיעו לצ’רנוביץ, לביתה של הגברת בראון, אלמנה עם שני ילדים. בבית זה הוקמה נקודת המעבר הראשונה. כאן הכיר אבא את הצעיר מוני בייגלמן, ממשפחה ידועה בוארשה, איש “הנוער הציוני” שהושיט לאבא ולאברהם עזרה רבה בארגון המעבר בגבול בין צ’רנוביץ ובין דורוהוי, עיירת גבול רומנית. אברהם לידובסקי עבר לרומניה ואילו אבא נשאר זמן־מה לארגן את קליטת האנשים שבאו אחריהם. חזר ושיגר שליח ללייזר ברובנה ובפיו הידיעה על הקמת הנקודה בצרנוביץ על הקשרים עם הגב' ברון ועם בייגלמן. אז החלו להגיע אנשים. בצ’רנוביץ פגש אבא את הצעירה זיסל, רעייתו לעתיד. יחד עזבו את צ’רנוביץ ובהתחלת דצמבר הגיעו לבוקרשט. עתידים אבא וזיסל קלורמן למלא תפקידים מרכזים בפעולות שארית הפליטה ובארגון הצבאי הלאומי באירופה.

אליושה – יעקב צוויבל, אף הוא יליד קאמין־קושירשקי, יחד עם אבא קלורמן ברחו מהגיטו ויחד הצטרפו לפרטיזאנים, לחמו עד לשחרור ויחדיו חזרו לרובנה המשוחררת.

לאחר תקופת שהייה קצרה יצא אליושה יחד עם אבא לעיר מולדתם, הצליחו לאסור מספר משתפי פעולה עם הגרמנים ולהביאם למשפט. הם חזרו לרובנה, לדירה “משותפת” בקאלינינקא 30. ומכאן המשיכו דרכם לעבר צ’רנוביץ. בצ’רנוביץ קיבל קשר לד“ר דאובר, שהכיר יפה את הסביבה ותושביה. הוא, דאובר, הציג את עצמו כציוני נלהב המבקש לעזור להם בעבודתם, מבלי לעורר בלב מכריו חשדות כלשהם. ד”ר דאובר סידר לאליושה וחבריו דירה וקישר אותם עם הבית"רי הצעיר בובי באראש, שהיה בסוד הפעילות המחתרתית. גם בובי הכיר יפה את הסביבה ואת הגבול. מכאן ואילך עבדו ביחד.

הם כתבו ללייזר ברובנה על האפשרויות בצ’רנוביץ, ועד מהרה החלו להגיע אנשים. בובי שהיה מומחה לעשיית חותמות, סידר ניירות־מעבר וניירות־שהייה מזוייפים, לאנשים שנאלצו לשהות במקום עד חציית הגבול, במרחק כ־30 ק“מ מן העיר. הם ארגנו 4־3 קבוצות, ליוו אותם לגבול בעגלות או במכונית, שני איכרים מבריחים היו מעורבים בעניין. האחד העבירם עד הגבול, והשני קיבל את הבאים בצד הרומני והביאם לתחנת הרכבת. משם יצאו לבוקרשט, והכל תמורת תשלום. יהודים לא מאורגנים היו חוצים את הגבול בכוחות עצמם. יצאו לרומניה ואף חזרו לצ’רנוביץ. כך נמשך הדבר כחודשיים ויותר, עד שבהתחלת 1945 יצאה קבוצה נוספת, בה עשוי היה אליושה לעבור לרומניה. זו היתה אותה קבוצה שארבו לה המשמרות הרוסיים, ונפגעה. הם נאסרו והועמדו למשפט. אליושה נידון ל־25 שנות מאסר, נשלח למחנה עבודה למזרח הרחוק ע”י הגבול היפני והועבד בפרך שתים עשרה שעות ביממה ללא ימי מנוחה.

כעבור כחצי שנה נקרא למשרד והודיעו לו כי השלטונות זקוקים לו במקום שביצע את פשעיו. משך שלושה חודשים טולטל דרך מחנות מעבר ובתי כלא עד שהביאוהו לצ’רנוביץ. למחרת הביא לו סוהר את ארוחתו הדלה ומצא פתק מוסתר כתוב ע"י חברו סיומקה. הוא נתבקש לא לעשות כל נסיונות בריחה כי בקרוב ישוחרר.

ואכן כעבור כחודשיים הובא שוב בפני בית המשפט. סעיפי האשמות בהשתתפות בארגון מחתרת ובגידה במולדת הוחלפו באשמת נסיון לחצות את הגבול. הוא שוחרר ממאסר ונצטווה לעזוב תוך 24 שעות את העיר ולצאת לארץ הולדתו.

באביב 1946 הגיע לפולין.

יעקב ברגר נולד בהורכוב ע“י לוצק, עירו של שלמה בן יוסף, בעיר היה קן בית”רי גדול, שהקיף את מרבית הנוער היהודי ומנה כ־200 איש, ויעקב ביניהם.

בבוא הסובייטים ירדה בית“ר למחתרת. חבריה נחלקו לשלוש קבוצות פעילות ובראש כל אחת מהן עמדו גרשון קלוצ’ינסקי, שמחה בלכמן, שנפל אח”כ ביערות כפרטיזאן וחיים ליטווין.

בשנת 1941, בבוא הגרמנים, היתה בית“ר מאורגנת לקראת הבאות. בגיטו הגבירו פעולותיהם, אספו נשק בשדות הקרב, בקירבת העיר, שם התחוללות התנגשויות קשות בין הצבאות הרוסים והגרמנים. החלו באימונים ובתכנון יציאה ליערות. בערב ראש השנה תש”ב נודע להם שמשהו עומד להתרחש. שלושים בית"רים ברחו מהגיטו ונתארגנו כקבוצה פרטיזאנית ביערות הסביבה.

כאשר הוקף הגיטו, בעת החיסול הסופי, פרצו ממנו כמאה וחמישים איש, כששברשותם נשק דל, הם הצטרפו לקבוצת הבורחים הראשונה ויחד הקימו גדוד פרטיזאני. חסרי נשק וחסרי נסיון, נאבקו קשה על קיומם, כשהם סובלים רעב ונרדפים ע"י כנופיות של אוקראינים שביקשו את נפשם. ואכן, מספרם פחת והלך, רבים נפלו בקרבות, אחרים גוועו ברעב או מתו ממחלות, ורק מעטים שרדו, ביניהם יעקב, אמו ואחיו הצעיר. הם מצאו מחסה אצל איכרים, נדדו ממקום למקום, סבלו רעב וקור. הם זכו להגיע ליום השחרור.

בינואר 1944, עם השחרור, הגיע ללוצק, יעקב התגייס ליחידת הלוחמה נגד האוקראינים הלאומניים, כנופיות הבנדרובצים, שהפילו אימה על הסביבה והתנכלו בעיקר ליהודים. משך עשרה חודשים נלחם בהם יעקב וכילה בהם את חמתו. בנובמבר אותה שנה הגיע לרובנה והתקשר עם הפרטיזאנים, שכבר פעלו שם באירגון הבריחה. הצטרף אליהם ועד מהרה הפך לאחד הפעילים בחבורה. התמסר לאיסוף השרידים, שלחם לעבר צ’רנוביץ, לשם יצא הוא באוירון, ב“קומנדירובקה” של הצבא, ועזר במשלוח הקבוצות המעטות שהצליחו להגיע לרומניה. עם שחרור לובלין פשט את המדים ופנה לבירת פולין הזמנית. כאן פגש את גד רוזנבלט ואת הבית"רים הוילנאים.

הבית“רי מנשה פרצ’וק נקלע לגדודי הפרטיזאנים ע”ש פיוצ’ורוב־צ’רניגובסקי באיזור ביילו־רוסיה. הוא השתתף בקרבות רבים. עם השחרור גוייס לצבא האדום. יחידתו נשלחה לסיביר. החליט לערוק ולחזור למקום הולדתו, כדי לחפש אחרי שרידי משפחתו וחבריו.

מנשה הגיע לרובנה בסוף קיץ 1944, ומצא שם את אבא קלורמן, לייזר לידובסקי, יעקב בס, מוטל הג’ינג’י אורבוך, וסרשטרום, איידעלע, סיומקה זפרן, שמעון מורוצ’ניק ורבים אחרים. הצטרף ופעל עם הקבוצות שיצאו לצ’רנוביץ.

לאחר המאסרים בצ’רנוביץ, הגיע לסטנילסבוב. כאן התחיל לעבוד בבית המשפט. היתה לו גישה לחותמות, והוא עזר בהכנת תעודות־מסע ותעודות שונות אחרות. חברו, שגם הוא עסק בזיוף תעודות, נאסר. סכנת מאסר נשקפה גם לו, ועל כן מיהר להסתתר ונדד בדרכים. אחרי גלגולי־דרך רבים הגיע לצ’רנוביץ, לנסות שוב מזלו ולעבור לרומניה. אבל נוכח כי אין עוד כל תקוה להשתמש שוב במקום זה כמעבר גבול. חזר לסטניסלבוב ומצא שם את טונקה אלברג, את זלדה ופייגלה. המשיך לנדוד והגיע ללבוב, נרשם לריפטריאציה ובסוף ינואר 1945 הגיע ללובלין.

גרישה הבית“רי הוא גד רוזנבלט – לוחם ומפקד בגדוד הפרטיזאנים המפורסם של קובפאק נפצע באחד הקרבות ונשלח לבית חולים ע”ש קירוב בקייב. לאחר החלמתו חזר לעיר מולדתו אולבסק. כשהגיע לשם בחודש מאי 1944, לא מצא איש ממשפחתו, הוא עבר לרוקיטנה. כאן התרכזו כבר מאות משרידי השואה. מפי אחד הפרטיזאנים שמע שבסארנה או ברובנה קיימת קבוצת פרטיזאנים העוסקת או מתכננת הוצאת יהודים מן השטחים הכבושים ע“י הרוסים. בחודש יוני הגיע לרובנה, הכיר את האחים לידובסקי והחל עמם בשיחות. בביקורו הבא הכיר גם את פאשא וכעבור זמן קצר החלו יחד ליזום תוכניות בריחה כדי להתקדם מערבה. הוא קיבל עבודה כמנהל צרכניה, ובתוקף תפקידו רשאי היה לשגר שליחים כעובדי הצרכניה. צייד את חבריו בתעודות מסע ושליחים יצאו לתור אחרי נקודות מעבר. כך גם הגיעו לצ’רנוביץ. כאשר הדרך לרומניה נסגרה הועלו מחשבות לנצל את הריפטריאציה ולעבור לפולין. בסוף דצמבר, כאשר שהותו ברובנה סיכנה את חרותו, עזב את הצרכניה כשהוא לבוש מדי צבא ועטור אותות הצטיינות. לקח אתו את נשקו האישי, התיישב בעגלה והגיע בה עד נהר הבוג. מכאן ואילך לא היה עוד כל קושי להגיע ללובלין. היה זה ב־5 בינואר 1945, הוא פנה למקום הריכוז ברחוב לוברטובסקה 8, וכעבור ימים מספר פגש את הבית”רים אברהם אבודז’ינסקי ואברהם אהרונסין הוילנאים, דרכם הכיר את הבית"רים יצחק קובלסקי וחוקה גלזר. הם החליטו להקים תא של התנועה, כששלושתם מהווים את ההנהגה, בעוד הוא, גרישה, הוצע לתפקיד מרכז התנועה בלובלין.

פרק שלישי: התארגנות בלובלין ובלודז'    🔗

מביאליסטוק משתרכת שיירה בקרונות משא עמוסי אדם, נשים וטף מטופלים בחבילות. אלה רפטריאנטים פולנים החוזרים לכפרי מולדתם ולערים, אשר נשתחררו זה מקרוב מעול הגרמנים. אין הם יודעים עדיין מה גורל צפוי למולדתם. עדיין הם מלאי תקווה שתקום פולין עצמאית, גדולה וחזקה, והם מתכוננים לבנותה ולהקימה מהריסותיה. הם כבר טעמו את טעמם המר של כיבושים, נאנקו תחת שלטונם של רודנים שבאו להפיץ תורות, אשר סתרו אלה את אלה. האחת מתיימרת להביא גן־עדן סוציאליסטי על אדמות והשנייה – גן־עדן נאציונל סוציאליסטי. אך מה רב הדמיון בין הרודנים בשיטות פעולותיהם, שיטות של נישול, טרור, הרס וחורבן. הם סללו דרכם על דם וגוויות.

הרכבת המתנהלת בכבדות נעצרה לעתים. בלי שאיש ידע מתי תמשיך במסע. איש גם לא ידע כמה זמן תשהה במקום נידח זה או אחר. לפעמים נעצרה הרכבת במסילה צדדית, ואז כבר ידוע היה מן הנסיון, שפינו את המסילה הראשית בשביל רכבת צבאית הנושאת אדם וציוד לחזית, או פצועים מן החזית. לפעמים נעצרו רכבות זו מול זו, ואז מתקשרות שיחות על הנעשה בחזית, על נסיגתם המבוהלת של הגרמנים, על התקדמותם המוחצת של הרוסים ושל צבאות הברית. מצב הרוח היה מרומם, כי על כן, חלקנו במחנה המנצח.

ביום השלישי לנסיעה לא הספקנו עדיין להתקדם הרבה בדרכנו. שוב נעצרה הרכבת, בפעם המי־יודע כמה, בתחנה קטנה, נידחת בסביבה מיוערת. לפתע נפוצה שמועה כי עלינו לפנות את הקרונות. הצבא זקוק להם באורח דחוף. ואכן, לא עברה שעה ארוכה והשמועות נתאמתו. הבטיחו שבקרוב תגיע רכבת אחרת שתאסוף אותנו, תוך יום, יומיים או שלושה. ובעצם לא חשוב מתי תגיע רכבת אחרת. בעיקר שתגיע, כי מה הבהלה? בין כה המלחמה לא נסתיימה, החיים משובשים ואיש לא יאחר דבר.

לכאורה לא אצה דרכנו, הידיעות על הנעשה בלובלין מועטות היו והסתום מרובה על הידוע. אך הרגשת האחריות של משימה גדולה שנטלנו על עצמנו האיצה בנו. אנו חייבים למצוא דרכי יציאה. עלינו לסלול דרכים לבאים אחרינו. עלינו להתקדם, כדי שבעקבותינו יבואו אלפים ורבבות. אנו חייבים להציל את השרידים ולהוציאם מארצות הדמים. אין אנו ידועים עדיין להעריך את מספר השרידים, ודוקא משום כך כל אחד הוא בבחינת עולם מלא. אין לדעת איך יתפתחו העניינים בעתיד, אך ברור לנו שעלינו לנצל עד קצה גבול היכולת את האנדרלמוסיה השוררת בכל. ככל שהדרכים משובשות יותר, סיכויי ההצלחה גדולים יותר. כל עוד לא השתרר סדר, ולא נחקקו חוקים ולא הוצבו גבולות, אפשרויות ההצלה רבים יותר. כל יום מבוזבז בדרכים, דוחה את הגאולה. אנו חייבים להגיע למקום מרכזי, כדי לדעת איך לכלכל את צעדינו ואת מעשינו.

את הלילה בילינו מסביב למדורה. החורף לא היה קשה, אך קר מדי היה מכדי להתכרבל ולהרדם תחת כיפת השמים. לכל אורך המסילה הבהבו מדורות. לעתים פרצו מתוכן לשונות אש שהאירו את כל הסביבה. מפרק לפרק נשמעו ממרחקים שקשוקי גלגלים. קמה תכונה במחנה המצפים, אולי זאת היא הרכבת הגואלת?

הכל עמדו הכן להסתער בכח ולהיכנס ראשון לקרון, כדי לתפוס מקום. אך שום רכבת לא נעצרה.

בצהרי יום המחרת החלטנו לא לחכות עוד. החלטנו ללכת ברגל, עד שנגיע לתחנה מרכזית יותר. וכי מה הם בעינינו עשרות או מאות קילומטרים, כאשר לפני חודשים מספר היתה מנה יומית שלנו הליכה של 60־40 קילומטר? אז היו הדרכים מלאות סכנות ופחדים, כי על כל צעד ושעל ארבו לנו הגרמנים וסוכניהם. עתה העולם חופשי לפנינו. אנו יכולים ורשאים לעבור את הארץ לאורכה ולרוחבה באין מפריע. להיפך, בכל מקום מקדמים את פנינו בברכה. במשך ימי שהותנו בקרונות, בחברת פולנים, ניהלנו אתם שיחות רעים, כאילו הספקנו להתידד אתם, כאילו נעלם מעינינו המצב הפרוע בדרכים. כנופיות שוד ורצח שרצו מסביב – של שרידי הצבא הגרמני אשר לא הספיקו לסגת; של כנופיות הפולנים הלבנים, או סתם ליסטים, ריקים ופוחזים שניצלו את תקופת התוהו־ובוהו לשוד ולגזל. הכנופיות שונות היו במהותן ובמטרותיהן, אך הצד השווה שבהן היתה השנאה ליהודים. ואוי ליהודי שנקלע בדרכם. היו אלה ימי בראשית פרועים ותמימים גם יחד. ואנו כה תמימים היינו, כה מלאי תקוות וחלונות, וכה בטוחים בעולם טוב שיקום עם תום מלחמת האימים.

נקודת הישוב הקרובה ביותר היתה העיירה סימאיטיץ, במרחק 25־20 ק"מ ממקום חנייתנו. החלטנו להגיע למקום זה לפני שיחשיך היום. לא היינו מטופלים בילדים, לא בחבילות ולא ברכוש, ועל כן היה צעדינו קל. לנגד עינינו השתרעו מרחביה המיוערים של פולין, עטופים במעטה שלגים, מבהיקים בלובן. הנוף כה מוכר היה, כה ידידותי, רק לפני חודשים מספר אימץ אותנו נוף יערות זה, ניהלנו בו את מלחמותינו ומצאנו בו הצלה לחיינו.

לפעמים נדמה היה שכך נמשכו החיים מאז ומתמיד, כאילו צעדנו שוב למלחמת־נקם באויב הגרמני. ולאחר הקרב נשוב לשכון ביערות, עד לקרב הבא, עד אין קץ. עשינו דרכנו בשירה, בצחוק, כשאנו מבקשים להפנות כלפינו תשומת לב. אולי נפגוש בדרכנו אדם, או נקודה מיושבת כל שהיא. אבל במשך כל שעות הליכתנו לא פגשנו נפש חיה. אחרי כן התברר שהשממה הצילה אותנו.

עם דמדומים הגענו למרכז העיירה, לככר גדולה, מרובעת, ומסביבה בתי אבן ועץ. פה נתקלנו בעוברים ושבים שנעצרו להתבונן בתמהון בקבוצת המטיילים. תופעה בלתי רגילה מימים ההם. כעבור שעה קלה נודע לנו על יהודים שנמצאו במקום ולהם, ליהודים, נודע דבר בואנו. הם התאספו סביבנו וקיבלו אותנו בחום ובלבביות, כאילו פגשו קרובי משפחה אבודים. כל אחד רצה לזכות בכבוד לארח אותנו. הם זרזו אחד את השני, זרזו אותנו לבוא אחריהם. חולקנו למספר בתים ורק הגענו אליהם החלו המארחים להגיף את התריסים ולנעול את הדלתות על מנעול ובריח. הם הסתגרו היטב מבפנים כשהם נעזרים בכל חפץ שיש בו כדי לחסום כוח פורץ.

לפני שהורדנו מעלינו את אבק הדרכים, ולפני שסעדנו את לבנו, לא רצו המארחים לענות לשאלותינו. תוך זמן קצר היה השולחן ערוך במטעמים שמזה עידן ועידנים לא בא אל פיותינו. נדמה היה לנו שאנו מסובין לשולחן הורינו, בתוככי המשפחה, באהבה שופעת. נדמה היה שהמארחים מתכוונים להלעיטנו, כנגד כל שנות הרעב שידענו במלחמה.

טרם כילינו את ארוחתינו והבית נרעד ממטר אבנים שניתן עליו. מארחינו כאילו התעלמו מן ההתנפלות. תמהוננו גדל ועלה, עד ששמענו על מזימות הפולנים לגרשם מן העיירה. לאור היום לא העיזו לנגוע בהם, אך בלילות תקפו את היהודים, מנהג הפורעים בכל הדורות.

לובלין

באותם ימי אביב של שנת 1945 היתה לובלין העיר המרכזית בפולין, אליה נהרו שרידים שנשארו לפליטה מן המחנות, המחבואים, הפרטיזאנים, ואלו שבאו מעבר לגבולות המזרחיים של המדינה.

היו בה שלושה בתים ציבוריים לקליטת הפליטים, שהוחזקו, כביכול, ע"י הועד היהודי; האחד היה “בית פרץ”, השני ברחוב לוברטובסקה, והשלישי ברחוב נרטוביצ’ה 71. בבית אחד היו התנאים פחות או יותר מתקבלים על הדעת, כי שם שוכנו קבוצות נוער מיועדות לבריחה ונתמכו על־ידי מרכז הבריחה, או על־ידי ארגונים ציוניים שונים. לעומת זאת, בשני הבתים האחרים היה המצב ללא נשוא. הם היו מלאים, דחוסים מעל יכולת הקיבול. הכל היו שרועים על הרצפות הקרות, על ערימות קש שריח רקבון ועובש נדף מהן. כל מקום פנוי בחדרים, בפרוזדורים ובמעברים נתפסו, ורק בקושי ניתן למצוא מקום לדרוך עליו. אלה שזה מקרוב חזרו ממחנות הריכוז היו מזי רעב, חולים, לבושים בלויי סחבות. מנת המרק הזעומה שחולקה להם לא הספיקה לשבור רעבונם ולחזק את גופם. רוח פרצים קרה נשבה מן החלונות והדלתות הפרוצים, הבלתי מזוגגים. העצמות היבשות, הקפואות, רעדו מקור.

האם כך נראה היה השחרור, עליו כה הרבו לחלום ולהתפלל? האם שונים היו צריפי העץ הדחוסים במחנות הגרמנים מן הזוהמה והסרחון בבתי הפליטים בלובלין? ריח מק מן הפצעים המוגלתיים ומן הגופות המתות למחצה מילא את האויר.

בלובלין פגשתי שני בית“רים שעמדו בקשר עם הקואורדינציה של המפלגות הציוניות השונות, את יצחק קובלסקי הוילנאי ואת גד רוזנבלט איש ווהלין. מפיהם נודע לי שקיים מרכז לבריחה, מורכב ממפלגות השמאל והמרכז; בעצם, זו אותה קואורדינציה שהוקמה בוילנא עוד בימי הגיטו. וזאת בשינוי “קל”: הם לא הכירו בבית”ר כשותף שווי־זכויות. אמנם מוכנים היו לכלול אי אלה בית"רים בכל משלוח, אך ללא כל התחייבות. היתה זו תוצאה מהשפעת חלק מהוורשאים, ובהתאם למצב הפוליטי בפולין. השפעת הוורשאים כיצד? – אלה הביאו אתם את מסורת המפלגתיות הכיתתית הצרה, שאפילו בתוך אימי הגיטו וההשמדה הטוטאלית, ואפילו נוכח תאי הגאזים, לא השתחררו ממנה. העובדה שהגרמנים המרצחים לא התחשבו בפנקס החבר המפלגתי לפני שהכניסו את היהודים לכבשנים, והעובדה שמבצעי ההשמדה נוהלו נגד כל היהודים, באשר הם יהודים, ללא הבדל השקפה, מפלגה או מסגרת – עובדות אלו לא היה בכוחן לפקוח עיניים.

נהרי־נחלי הדם היהודי שנשפך מדי יום ומדי שעה לא שטפו בוארשה האומללה את אבק הדורות שנערם ברחוב היהודי על פלגיו, מדניו ומרירותיו. הווארשאים, הפוליטיקאים והעסקנים למיניהם, נשארו דבקים בכל לבם ונפשם למשנתם הדוגמתית, שלא עמדה במבחן המציאות, והפכה למחוסרת ערך נוכח השואה.

ואם בגיטו כך, על אחת כמה וכמה עכשיו, כאשר עלה השלטון הדימוקרטי העממי, ופולין נתפסה ע"י גייסות הרוסים. עכשיו נזהרו מלשבת בכפיפה אחת עם “פאשיסטים” יהודיים. נמנעו מלהסב אתם ליד שולחן אחד, לדון על דרכי בריחה ויציאה מן “הגן־עדן” הסוציאליסטי שבו דבקו.

קיימנו התייעצויות פנימיות. טיכסנו עצות והחלטנו להיאבק על זכותנו להיות מיוצגים בזכויות מלאות במרכז הבריחה. שיערנו, ואכן כך היה, שהאמצעים המתקבלים מן החוץ לפעולות אלה נועדו לשארית הפליטה כולה ולא למפלגות מסוימות בלבד. ברור היה לנו שדרכי היציאה והבריחה מיועדים לכל מי שרוצה לעזוב את פולין, ולא רק לחברי מפלגות מועדפות, ומה עוד שדרכי היציאה ומשעוליה נסללו על בית“רים, ובנקודות המעבר השונות היו האחראים בית”רים. הטיפול בענייני הבית“רים במקום עבר לידי. למעשה לא היה קיים כל דבר מאורגן באותו זמן. היו מספר בית”רים מפוזרים, זה בכה וזה בכה, והקשר ביניהם היה ארעי ורופף בלבד. הדבר הראשון שניגשנו לבצע היה מפקד כוחות, כדי לדעת מי ומה נשארו לפליטה מן התנועה, שלפני המלחמה כבשה בסערה את הרחוב היהודי בארצות מזרח אירופה. והדבר לא היה קל לביצוע מכמה בחינות: ראשית, השרידים היו שניים מעיר ואחד ממשפחה, ואם נשאר מישהו בחיים – לא מצא חבר או מכר שיוכל להכירו ולהזדהות בפניו. שנית, לא כל אחד היה מוכן להסתכן ולחפש בראש חוצות בית“רים, וכך לחשוף עצמו כשייך לאותה תנועה, שבמשטר הקומוניסטי היתה בלתי ליגאלית. שלישית – אם כבר נמצאו כאלה, הרי לא היתה אז כתובת גלוייה לתנועת בית”ר הבלתי חוקית, שאליה אפשר היה לפנות. רביעית – ודבר זה הכריע את הכף אצל רוב רובם של אנשי שארית הפליטה – כלל לא חשבו אז על תנועות ומפלגות, ובודאי לא חשב על כך איש מן השורה, היהודי העממי, אשר חזה מבשרו את מוראות התקופה האיומה. הנה נוכח היהודי העממי לדעת שכל התורות והאידיאולוגיות למיניהן התמוטטו ולא עמדו במבחן המציאות המרה; לא היה בכוחן להציל אפילו נפש אחת מישראל. מה טעם, איפוא, להחיות מחדש מסגרות ואידיאות שפשטו את הרגל?

נוספו על כל אלה לחישות, רמזים ושמועות, כי מסוכן מאוד להיות מוחתם בכינוי בית“רי, כי דבר זה עלול להוביל ישר לכלא. ובכלל, לא כדאי להשתייך לבית”ר, זו אשר דרכי הבריחה והיציאה סגורים בפני חבריה. ומכיוון שמשאת נפשם של השרידים היתה לעבר הגבולות, לארצות מהן אפשר להגיע לארץ – חיפשו הכל את המסגרות הארגוניות שהבטיחו יציאה מהירה.

אך ראה זה פלא – דוקא ללחישות ולשמועות אלה היתה השפעה הפוכה.

הבית“רים אשר בשנות האימים חזו מבשרם את נכונות תורת בית”ר, ואשר חושלו בכור היסורים והעינויים, הרגישו בחושיהם הבריאים כי עוול נעשה לתנועתם, כאשר ברצון רע ובזדון ביקשו לנצל מצב פוליטי ולמנוע מבית"ר לזקוף ראש, אחרי שיצאה מאפר־המשרפות ומתוך אש־הקרבות ביערות ובגיטאות.

כבמטה קסמים התפשטה הידיעה, כי אי־שם באחד מרחובות העיר, בחדר קטן בקומה עליונה של בית אבנים, מתגורר פרטיזאן, שהחל ללקט את הניצוצות המפוזרים בעיי החרבות ולאסוף את הגיצים שהתפזרו לכל רוח.

כך הפך חדרי ברחוב נרוטוביציה 81 למוקד לכל בית"רי שהגיע ללובלין, או עבר דרכה. ראשית פעולתי היתה בבתי הפליטים. כאן, בבתים עגומים אלה, ראיתי את השחרור במלוא כיעורו המחריד. האם נוכל להביא בזוהמת הבתים הללו מזור לפצעי הגוף של המשוחררים? האם נגזר על שארית־הפליטה לשהות כאן עד שיצטרפו לזרם הבריחה? מן ההכרח היה להקל על תנאי השהיה בלובלין, לשפר את תנאי הדיור, הביגוד והתזונה. היינו זקוקים לכסף רב, ומאין יימצא הכסף? הקהילה היהודית עוד היתה בראשית התארגנותה, ואמצעיה דלים מאוד. גם השלטון הפולני העממי עוד היה בראשית התבססותו. ובינתיים חסר כוח אדם מאומן ונאמן שינהיג את המשטר הדמוקרטי־עממי, ישליט סדר במדינה שכה קשה הוכתה במלחמה.

דאגות רבות היו לשליטים החדשים: רבים היו הממורמרים על המשטר “העממי”. הם קיוו כי יוכלו לשקם את פולין במתכונתה מלפני המלחמה. על כן נתרבו הכנופיות שהשתוללו בדרכים וביערות, במאבק נגד השלטון החדש. הארץ מלאה חמס ורצח. מצב הבטחון היה רעוע. גם המצב הכלכלי היה בכל רע. המדינה התרוששה בידי הגרמנים. החקלאות התמוטטה. גם התעשיה והמכרות לא הספיקו עדיין להתארגן בתנאים החדשים ובהנהלה החדשה. מצרכים חיוניים נעלמו מן השוק. המחירים הופקעו, השוק השחור פרח והמלחמה עוד היתה בעיצומה. במצב כזה אי אפשר היה לצפות לעזרת הממשלה, לתמיכה מתקבלת על הדעת, כדי להקל על מצב הפליטים היהודים שחזרו מן המחנות.

השלטונות טיפלו במקצת בפליטים הפולניים שחזרו למשפחותיהם, לבתיהם ולכפריהם, ונקלטו בקלות יחסית במערכת החיים החדשים. לא כן הפליטים היהודים שחזרו ולא מצאו בית, לא משפחה. להם לא היה דואג. היו שחזרו לעיירותיהם, לחפש אחרי שריד מן המשפחה. הם ביקשו לחזור לבתיהם אבל נתקלו במשטמת התושבים הפולניים, במיוחד אלה שתפסו את הבתים וסרבו להחזירם לבעליהם היהודים. גל של רציחות עבר בעיירות פולין. יהודים שהצליחו להישרד, מבין הפרטיזאנים, מי במחבואים ומי במחנות הריכוז, אלה שראו את המוות אלף ואחת פעם ויכלו לו ־ פגעו בהם ביום השחרור כדורי המוות של הפורעים הפולנים. מפחד הפורעים התרכזו היהודים בלובלין. אבל לא היו מספיק מקומות מגורים. המוסדות היהודיים, שרק החלו להתארגן, לא יכלו לעזור הרבה. העזרה מחוץ־לארץ עדיין לא הגיעה לפולין, והיד קצרה מהושיע. כשפניתי לבתי הפליטים, לא היה בידי דבר להציע להם. בעצמנו היינו מחוסרי כל. גם לא יכולנו להבטיח יציאה מהירה אל מעבר לגבולות, כי כאמור, כל הקשרים היו בידי ראשי הקואורדינציה, שלא רצו להכיר בזכויותינו. הדבר היחיד שיכולנו לעשות, היה לעודד, לחזר את הרוח ולהפיח תקוות. הלכנו אל אנשינו מצויידים באמונה ובהכרת היעוד הגדול, יעוד משיחי, להקים את השרידים מהריסותיהם ולהפכם לצבא לוחמים, למען ארץ־ישראל חופשית ומשוחררת. צדקת דרכנו היתה ברורה לפנינו, ואמונתנו תמימה. האמנו כי העולם שיקום אחרי המלחמה יכיר בצדקתנו, וזה המעט שיכולנו להבטיח לשרידינו – שהגאולה בפתח והדי פעמיה מתקרבים.

בלב קשה יצאנו לבתי המחסה לפליטים. לא היינו בטוחים בהצלחה; אבל ידענו כי אם רוצים אנו לפעול, אין מקום לספקות ולהיסוסים. אנו חייבים להצליח להחזיר לקורבנות את צלם האדם. כשם שבימי המלחמה, בתוך תוכו של הגיהנום, בהיותנו מוקפים מצד אחד מלאכי חבלה; ומאידך – מליצי שקר מוכי־רוח עיועים, הספיק לנו אז כוחנו לשמור על דמות יהודית גאה, וגם להטיף לאחרים ללכת בדרך זו, בודאי נצליח שוב בדרכנו. כאשר עברתי את מפתן “בית פרץ” קלטה אוזני אנחת כאב שהגיעה מן הפינה השמאלית של הפרוזדור. הסבתי ראשי וראיתי לפני ערמת סחבות. מתוכה בקעו האנחות. כשהתקרבתי הזדקרה מתוך האפלולית ילדה, שחומת עור ושחורת תלתלים, ומבט יוקד בעיניה, שקמה ועמדה ליד הסחבות.

היא נעצה בי את עיניה באי אמון. מתוך ערימת הסחבות ננעצו בי זוג עיניים נוספות, עיניים כואבות, שקועות בחוריהן, וסביבן מעגלים שחורים – כצל המוות המתקרב. לא היו בעיניים פחד, לא תחנונים ואף לא תלונה כל שהיא. היה בהן דוק של עצב, ליאות, תשישות ואדישות. ניכר היה שאין הגוף מסוגל עוד להוסיף ולהיאבק למען החיים.

בשפתיים רוטטות, כמעט בלחישה, סיפרה הילדה, רבקה’לה,³ כי אמה חזרה ממחנה הריכוז עם רגל חולה. כל עוד היתה במחנה, התגברה על כאביה ועל מחלתה והחזיקה מעמד, לו היה מתעורר שם חשד כלשהו כי חולה היא, אחת היה דינה שם – כבשן האש. עם השחרור, כאשר פגה המתיחות ועבר פחד הכבשנים – התפרצו הכאבים. עתה לא היתה עוד האם מסוגלת לזוז. מצבה החמיר מיום ליום, באין כל עזרה רפואית, בתנאים של זוהמה, קור ורעב. והגרוע מכל היה היאוש. לדרישתי, מצא מנהל־הבית מטה מתקפלת, מזרן, והשכבנו עליה עת החולה, בתוך הצפיפות הנוראה בחדרים הפנימיים. ניצוץ של תקווה נדלק בעיניה הדועכות של האשה. היה זה בשבילה שינוי לטובה, אך כמובן שבכך לא היה כדי להציל את רגלה.

מנהל הבית טען שיש לו במעון חולים רציניים יותר וגם להם אין מגישים עזרה. הרופא היחיד שהיה מבקר במעון היה חסר תרופות וחומרי חבישה, ומה הפלא שלא נתפנה לטפל ברגלה של חולה אשר זה מקרוב הגיעה?

הלכתי לביתו של הרופא וביקשתיו לטפל בחולה. טענתי בפניו: כולנו יתומים, האם נסכים לייתם ילדה נוספת ששרדה לפליטה, אחת מרבבות? דברי השפיעו על הרופא. טיפולו עזר והאשה החלה להבריא, לשמחת האם והבת.

עמדנו בקשר עם הועד הקואורדינאטיבי של הבריחה, בראשותו של מרדכי רוזמן – איש השומר הצעיר. חברים בועד היו ניסן רזניק, איש הנוער הציוני ואיש “דרור”.

לא הוזמנתי לישיבות. פגישותי היו אישיות, עם מרדכי. בכל פגישה, שהתקיימה מדי כמה ימים, הייתי מתמקח עמו על מספר הבית“רים שיצורפו לשיירה היוצאת לרומניה. ההתחמקות היתה ממושכת ומייגעת ולעתים היינו נפרדים ברוגז, כיריבים; הוא בשל תביעותי להגדיל את מספר הבית”רים היוצאים, ואני על שלא הצלחתי להגדיל את המכסה כרצוני. ובינתיים גדל והלך מספר הבית"רים שהתרכז סביבנו. הם נמצאו בתנאים קשים, ותבעו לצאת לדרך.

באותם ימים הוקמו מעין “קיבוצים” – קבוצות מאורגנות של חברי התנועות אשר גרו יחד בדירות שכורות וניהלו משק בית משותף. אנו לא יכולנו ללכת בעקבותיהם, כי ראשית לא היו לנו אמצעים. לא קיבלנו תקציב לכך מכספי הבריחה, שהגיעו בעיקר מרומניה, מן המשלחת הארצישראלית שם ומן הג’וינט האמריקני, בעוד שיתר תנועות הנוער קיבלו כספים. ושנית, מטעמי בטחון. חיינו מחוץ לחוק ולא יכולנו להתגורר במרוכז. לא רצינו להקל על המשטרה את מלאכת העיקוב אחרינו, שעלולה היתה להסתיים במאסר. ועל כן התגוררו רוב חברינו בבתי המחסה, בתי פליטים צפופים, מזוהמים. הלחץ והתביעות של חברינו לצאת משם היו ללא נשוא.

נוסף על כל זה היו בין הבית“רים רבים שפשטו את מדי הצבא הסובייטי והצבא הפולני ולבשו בגדים אזרחיים. הסכנה לבטחונם היתה גדולה. לא פעם קרה ש”עריק" כזה פגש ברחובות העיר את קציניו הפולניים, ורק בנס הצליח להתחמק מהם. אילו נתפס, צפוי היה לשנות מאסר רבות בערבות סיביריה. את ה“עריקים” האלה צריך היה לצרף לשיירות הבריחה בהקדם האפשרי, וככל שהדבר נדחה – גדלה הסכה לבטחונם.

טיכסנו עצות כיצד להקל על מצבנו, ואז נולד הרעיון להקים רשת בריחה עצמאית. הלא החברים שלנו היו בין הראשונים שהגו את רעיון הבריחה, והם שהקימו את רשת הבריחה הראשונה. הם גם היו אחראים לנקודות המעבר השונות. עשו את מלאכתם באמונה למען כל אנשי שארית הפליטה, למען כל יהודי ניצול, בלי לבדוק השתייכותו המפלגתית. יש לזכור כי בימים הראשונים ההם, ימי בראשית של אביב וקיץ 1944, כאשר הפרטיזאנים היהודים יצאו מן היערות ונטלו חלק בקרבות למען שחרור השטחים הכבושים, וכאשר יהודים החלו לצאת מן המחבואים באזורי אוקראינה ורוסיה הלבנה, עדיין לא חשב אז אף יהודי על מפלגות וזרמים. הם יצאו מכור היסורים מאוחדים בדיעה ובהכרה, כי לא יתכנו עוד חיים יהודים בבתי הקברות ההמוניים המשתרעים על פני ארצות אירופה. רק דרך אחת ומטרה אחת היו להם – ארץ ישראל. כדי להגיע למטרה זו נכונים היו לנדוד ולנוע על פני ארצות, להבריח גבולות, להתענות ברעב ובצמא ולהשתרך חודשים ארוכים על פני ארצות אירופה החרבות.

אבל עד מהרה השתלטה מחדש הפלגנות על הציבוריות היהודית ולא היה עוד טעם להתעלם מכך. האמנו כי לחברינו יש די נסיון בענייני בריחה, ובודאי נצליח לארגן רשת משלנו. קיווינו כי גם לבעיה הכספית יימצא פתרון.

היו יהודים, במיוחד יהודי העיירות הקטנות, אשר הצליחו להציל מקצת מרכושם בחוזרם לבתיהם, ואלו מוכנים היו לשלם מחיר כפול ומכופל עבור הזכות להצטרף לשיירות הבריחה. החלטנו, איפוא, שנקבל לשורותינו יהודים אשר יממנו את נסיעתם של הבית"רים מחוסרי כל. נשארו עוד מספר בעיות טכניות ומסובכות, כגון מציאת מקומות מעבר נוחים בגבולות, הקמת נקודות משני עברי הגבול, ייצור תעודות מתאימות לשיירות ולמדריכים, הכנת מקומות ריכוז לשיירות היוצאות, ועוד סידורים רבים שהיו קשורים במבצע “הבריחה”. לא נרתענו מן הקשיים. לא היססנו להתחיל בפעולה זו, על אף שכיסינו היו ריקים. ועל אף העובדה שהתחלנו לפעול כמעט בחלל ריק. מאחורינו לא עמד הג’וינט, ובודאי לא אהדת השלטונות. ומן העבר השני של הגבולות היה הכל נעלם ובלתי מוכר לנו. לא היה לנו כל קשר עם הארצות שדרכן עלינו להעביר את השיירות שלנו. גם על רומניה, הארץ המיועדת לקלוט שיירות אלה, לא ידענו הרבה.

באותם ימי חורף 1945 פגשתי בלובלין את פרץ לסקר. סופר לי כי היה קצין נציבות בית“ר בפולין לפני המלחמה, היחידי מכל קציני הנציבות אשר עקב היותו מגויס בצבא לא הצליח לברוח עם חבריו לליטא, ונשאר תקוע בפולין משך כל שנות האימים, תחילה בוארשה ואח”כ בצ’נסטוכוב. הוא היה בין היהודים המעטים שנשארו לפליטה ממחנה העבודה בצ’נסטוכוב.

שמחתי לידיעה על הימצאו של פרץ לסקר. למעשה הייתי זר בארץ פולין. לא הכרתי את אנשי בית“ר שם, ואני הייתי זר להם. חששתי כל הזמן שמא לא אצליח למצוא שפה משותפת עם בית”רי פולין. חששתי גם מן האחריות הכבדה שלקחתי על עצמי. האם אוכל לשאת בכל כובד המעמסה הזאת? האוכל למצוא חבר־פעילים שיתנו בי אמון ויתמכו במאמצי לארגן רשת בריחה עצמאית? העבודה עדיין היתה בראשיתה, והקשיים כה מרובים.

על פרץ סיפר לי יהודה קושינסקי־קישון כי היה אדם אהוד, מעורה בחיי בית“ר פולין. האמנתי כי נשאר כזה, על אף שנות הסבל שעברו עליו. החלטתי למצוא את פרץ ולרתמו לעבודה. רציתי לספר לו על מה שנעשה עד אז, ומה הם תוכניותינו לעתיד הקרוב. רציתי לספר לו על מצבנו ב”בריחה" הכללית; על מצבם הקשה של הבית“רים. קיוויתי שייכנס בכל המרץ לעבודת קודש זו, בראש וראשונה כדי להציל את הבית”רים שלו, בית"רי פולין, אשר בודאי ישמחו לשמוע שהוא דואג להם ולעתידם.

פרץ קידם אותי בהסתייגות רבה. המעיט לדבר והיה סגור בתוך עצמו. הוא האזין לדברי כמו באדישות. כאילו כל העניין אינו נוגע לו ולא מעניין אותו. עדיין לא פגה מלבו המרירות שקיננה בו, כאשר בימי המלחמה הראשונים חזר לוארשה ולא מצא בה את חבריו. עדיין טריים היו בזכרונו שנות המלחמה האיומות. פתוחים היו בלבו פצעי המלחמה, ועדיין התאבל על אבדן עמו, חבריו וכל היקר לו. קשה היה לו כנראה להשתחרר מן העבר הקרוב, כשראה כיצד כל עבודתו בארגון ובחינוך הנוער הבית“רי, וכל הנסיונות להצלתם – עלו בתוהו. הוא, כנראה לא ראה טעם להתחיל הכל מחדש, להשקיע שוב כוחות בעבודה ציבורית למטרה שאין יודע לאן תוביל. תמהתי ליחסו של פרץ לגבי הבעיות שהעליתי בפניו. כאשר נוכחתי לדעת שאין הוא מושפע מנסיוני לשכנעו בדרך ההיגיון, ניסיתי לנגוע בנימה רגשית: “שמע פרץ – אמרתי לו – סוף סוף מה זה ענייני לעסוק בכל אלה? אני יכול לקום עכשו ולעזוב את פולין, לעבור לארץ בה אין סכנות. אני יכול לעבור למקום בו אמצא סיכויים להתקרב למטרה, לעלות לארץ ולהגיע אל המנוחה והנחלה, אחרי כל שנות הסבל. גם אני זקוק למעט שלוה ומנוחה. אבל המדובר בבית”רים, רובם הבית”רים שלך, מפולין, שבה הרבה עמלת בעבר למען הקנות להם את תורת בית“ר. הנה זכית ומעט מזעיר, שרידים מועטים נשארו לפליטה מן האלפים והרבבות של בית”ר פולין. מצבם קשה. הם זקוקים לעזרה. הם זקוקים להנהגה ולהדרכה – ומי יעשה זאת אם לא אתה?!"

בודאי שפרץ לא היה זקוק לשכנוע. הוא הכיר היטב את מצב העניינים בפולין בימים ההם. הוא בודאי העריך נכונה מה צפוי שם ליהודים בכלל ולבית"רים בפרט. ייתכן והיתה זאת העמדת פנים מצדו, ייתכן ורצה לתהות על קנקני, לבחון את מצב הדברים לאשורם. כנראה שרצה להיות בטוח כי אכן זקוקים לעזרתו, וגם רצה להיות שלם עם עצמו, כדי לקבל החלטה שעלולה להיות גורלית לו ולרעייתו חנה. ויתכן גם, שההחלטה להרתם לעבודת קודש זו כבר גמלה מזמן בלבו, ובעומק לבו שמח על הפגישה אתי ושש לשמוע את דברי.

פגישותינו נמשכו לסירוגין. פרץ עבר באותו זמן ללודז' ומדי פעם היה מבקר בלובלין. הוא לא החמיץ כל הזדמנות להפגש אתי. בינתיים גברה העבודה והלכה, הצרכים גדלו, וכל פעם הייתי מתנה בפני פרץ את קשיי. לאט לאט החל לגלות עניים בבעיותינו ולהשיא עצות.

לאחר שנשבר הקרח, כאשר כבר הספקנו להתיידד, היה פרץ לסקר מספר על שעבר עליו מאז פרוץ המלחמה, על פעולתו בגיטו וראשה, על חייו בגיטו צ’נסטוחוב ובמחנה העבודה.

הפעילות שלנו גברה עם בואם של בית"רים נוספים, פרטיזאנים מוילנא, ביניהם ניוסה לובוצקי־דלוגי, יעקב פרנר, דוד ארליך ואחרים. כל אלה עתידים למלא תפקידים ראשונים במעלה בארגונה מחדש של התנועה הלאומית באירופה ובעבודת הבריחה.

באחד הימים נפגשתי עם קצין בכיר באו.ב. (שירות הבטחון הפולני). הוא הוצג בפני כבית“רי ותיק, שנשאר נאמן לרעיון. היה זה אדם הלפרין, בית”רי מוארשה. מפיו שמעתי לראשונה על הארגון הבית“רי המחתרתי בגיטו וארשה ה־”ז.ז.וו. – הארגון הצבאי היהודי" ועל חלקו של ארגון זה במרד הגיטו, חברי הארגון ניספו כמעט כולם בקרבות.

שמעתי לראשונה את שמותיהם של פאול פרנקל, לייבל רודאל, שמחה ויטלזון, פנחס טאוב ואחרים. שמעתי על מעלליהם המופלאים בהכנות למרד ובמרד עצמו. הוא, אדם, נתפס והוסע למחנה המוות טרבלינקה. בדרך קפץ מתוך הרכבת, שוטט שבועות ארוכים ביערות עד שהגיע ליחידה פרטיזאנית והיה בין כובשי לובלין. עתיד היה אדם למלא תפקיד נכבד בארגון התנועה באיטליה כקצין נציבות בית"ר.

באותו פסח נתקיימה בלובלין עצרת זכרון למרד גיטו וארשה, בהשתתפות שרידי הלוחמים מה־ז.או.ב (הארגון המחתרתי של מפלגות השמאל) ונציגי הממשלה הפולנית. בעצרת זו הועלה זכרם של הלוחמים שנפלו במלחמת היאוש נגד הצבא הגרמני. באותה עצרת לא הזכירו אפילו במילה אחת כי קיים היה גם ארגון נוסף, הארגון הבית“רי הז.ז.וו. אותה התעלמות שהחלה ב־1944, בדו”ח על המרד שנשלח ללונדון כשהמלחמה עדיין היתה בעיצומה, נמשכה בעקביות.

לודז'

באותם ימי אביב פגשתי את הבית“רי יעקב ברגר. הוא מציע לי את שרותו ואת נסיונו והתחיל לעזור בארגון הבריחה העצמית. יעקב עבר ללודז' ובידו קשר למרגוליס, זגרסקי, שולץ ושאר הפעילים. יעקב וחברו, פייקה הוילנאי, פני כל יום למשרדי הועד היהודי, לשם היו פונים כל אלה שבאו ללודז' וחיפשו בית”רים. כאן צץ רעיון במוחם; הם הוציאו ממשרדי הועד מכונת כתיבה והתחילו להדפיס עתון בשם “למולדת”. בראש כל גליון היתה מצויירת תמונתו של ז’בוטינסקי. את העתון הפיצו בין הפליטים שבאו מדי יום לרח' צגליאנה 28, מקום מושב הועד. עצם הביקור בכתובת זו היווה סימן היכר לבית“רים. הם באו על אף הסיכון. שהרי בית”ר נשארה בלתי חוקית, ובועד שלטו הקומוניסטים היהודים ואוהדיהם.

וכך נמשכה עבודתם עד שבאתי ללודז' להקים מרכז לתנועה, מרכז בריחה עצמאית. יעקב עתיד להיות אחד מפעילי הבריחה.

באותו זמן גדל הישוב היהודי בלודז' ומרכז החיים היהודים עבר מלובלין לעיר זו. גם עבודת בית“ר התחילה להתרכז בלודז', בה ישבו אז ניוסה לובוצקי־דלוגי, ישראל מרגוליס המכונה לול, יצחק זגרסקי, מאיר שולץ ואחרים, כולם עסקו בפעילות בבית”ר, כשהם מצפים לבואי. עד אז נאלצו להסתפק במידע שהעברתי להם על עבודתי בלובלין, באמצעות שליחים, או בכתב. לול מרגוליס חזר ללודז' מאושוויץ בהתחלת פברואר 1945. הוא היה חבר בית“ר מילדות, היה אחד הפעילים בקני לודז', אף שהיתה זו עיר פועלים, תחת השפעה קומוניסטית ומפלגות השמאל, תפסה בית”ר מקום כבוד בין תנועות הנוער הציוניות בעיר.

שלושה קני בית“ר היו בלודז' ובכל אחד מהם כשלוש מאות בית”רים, והשפעתם ניכרת בחיים הציוניים בעיר. בית“רי לודז' התבלטו בכל פעולות התנועה: בארגון ובהשתתפות בעליה הבלתי חוקית, בבתי ספר למדריכים, בתאי הארגון הצבאי הלאומי בפולין, בארגון המחתרת ובביצוע פעולות קרב במרד גיטו וארשה. בית”רי לודז' היו לוחמים מצטיינים בארגון הצבאי הלאומי, והם הקימו ארגון מחתרת גם בגיטו לודז', שהיה מנותק מן העולם, שרוי בגיהינום – יותר מכל הגיטאות האחרים בפולין.

על אף תנאי החיים האיומים בגיטו, קיימה שם בית"ר מסגרת ארגונית, הוציאה עתון מחתרתי, הרכיבה מקלט רדיו ופירסמה עלונים על הנעשה בחזיתות ובעולם. היא גם ניסתה לקשור קשר עם המחתרת הפולנית, תוך תקוה לקבל מהם נשק ולתכנן יחד תוכניות התנגדות. לול, הוא ישראל מרגוליס, היה גם בגיטו אחד הפעילים ומראשי המחתרת.

כאשר לול חזר ללודז' פגש את זגרסקי, וזה סיפר לו כי בלובלין נמצא אחד, פרטיזאן לשעבר, הבית“רי חיים לזר, שהתייצב בראש העבודה הבית”רית בפולין ומארגן את “הבריחה” הבית“רית. מעודדים מידיעה זו התחילו לחפש אחרי בית”רים ולארגנם. ביתו של לול ברחוב זבצקה 12 הפך למוקד העניינים. בבית זה התאכסנו כל הבית"רים שבאו ללודז' בתפקיד, וכל אלה אשר לא מצאו מקום מגורים בעיר זו.

בבית זה פשטו חיילים וקצינים מן הצבא הרוסי והפולני את מדיהם ויצאו את פולין בדרכי הבריחה. בבית זה נעשו הצעדים המעשיים לארגון “הבריחה” העצמאית של בית"ר.

לראשונה הגעתי ללודז' בסוף פברואר 1945 והתאכסנתי בביתו של לול. כאן, בבית זה, ערכנו את ההתיעצויות והפגישות הראשונות, וכאן הנחנו את היסודות הארגוניים של בית“ר, שהפכה להיות המרכז הארצי של “הבריחה”. כאן הונח גם היסוד לקשר בר קיימא עם בית”ר לובלין, שהמשיכה לעמוד במוקד הפעילות.

בבואנו ללודז', יחד עם רעיתי חיה, היתה דרכנו הראשונה לשטח הגיטו. עברנו מבית לבית וראינו את העוני של יהודי המקום. הקירות היו ספוגים דם ודמע. הרגשנו באויר החדרים את נשימתם האחרונה של יהודים, אשר רק לפני חודשים מספר היו שם. ראינו חפצים וכלי בית שונים, מתגוללים על כל צעד ושעל. בבתים רבה היתה העזובה, כאילו עמדו שוממים מזה עידן ועידנים. על אף זאת חשנו באויר את ריח הגופות הנפוחות מרעב. בחלל הדהדה עוד אנקת הגוועים. היה זה הגיטו היחיד בכל שטחה של פולין שנשאר לפליטה, אולי מפני שהעיר לודז’־ליצמאנשטאדט, כלולה היתה בתוך תחום הרייך השלישי וקיימת היתה בלב היהודים אשליה שתחזיק מעמד עד הסוף. אבל היו אלה הזיות שוא, על רקע מציאות של הרס, מוות וכליון, שלא השאיר סימן וזכר לחיים שגוועו בבתים העלובים בגיטו. כאן, בגיטו זה נמקו וכלו מאתים אלף יהודים.

בלודז' פגשתי לראשונה את זגרסקי, ביתר“רי שעתיד ליהפך לאחד מעמודי התווך של בית”ר בגרמניה בשנתיים הבאות. באותם ימים הופיע בלודז' גם בצלאל צ’ייקוביץ־צ’שק, קצין בצבא הפולני בשירות פעיל. צ’שק היה פעיל בבית"ר במחוז קליש. עם פרוץ המלחמה הצליח לעזוב את פולין ואת שנות המלחמה עבר ברוסיה. כאשר החל להתארגן הצבא הפולני, התגייס לצבא כדי ללחום בגרמנים. כך התקדם עם יחידתו עד שהגיע ללודז'. באחד מימי סוף חורף תקל ברחוב בישראל מרגוליס.

מרגוליס סיפר לצ’שק כי בית“ר חידשה פעולותיה, וכי נמצאו אנשים העוסקים בשיקומה של בית”ר ובהוצאת חבריה מפולין. הוא הציע לו להצטרף לחבר הפעילים. צ’שק, שהיה חשדני במשך שנות חייו ברוסיה, למד, שבמשטר הרוסי אין לתת אמון בדברי אנשים בלי לבדקם. הוא הציג את צ’שק בפני ניוסה, וזו אישרה את דבריו, כי אכן קיימת פעילות בית"ר, ועיקר המטרה היא לרכז את השרידים ולהוציאם מפולין לרומניה. יש תקווה שמרומניה אפשר יהיה לעלות לארץ.

צ’שק נטה ליטול עליו את המשימה, אך עדיין לא היה מוכן לפשוט את מדי הקצין שלו. החליטו להמתין לביקורי הקרוב בלודז', ואז יראו איך יפול דבר.

מספר היהודים בפולין גדל והלך. הופיעו משוחררי המחנות ויהודים שחזרו מן השטחים שנכבשו על ידי הצבא הרוסי. הם התרכזו בערים הגדולות, לובלין, וארשה, לודז', עקב התנודה והתנועה המתמדת לא ידע איש מספרם. הם נאמדו בעשרות אלפים, כשאת כולם רדף העבר האיום. גרמנים כבר לא היו בפולין, אך צילם רדף את היהודים. בכל אשר פנו מצאו את סימני הטבח; בכל אשר דרכה כף רגלם מצאו קברות יקיריהם. הכל ביקשו להימלט מגיא המוות. השאיפה לעזוב את פולין היתה כללית, פרט לקומץ קומוניסטים יהודים ואנשי ה“בונד”, שאף בימי המלחמה, כאשר אמונתם בהנצחת הגולה התמוטטה, לא למדו דבר. שוב קראו לשרידים להקים את בתיהם מחדש על חורבות יהדות פולין. אבל לא רבים שמעו להם. השרידים ידעו כי מסע נדודיהם האחרון יהיה לארץ ישראל.

דרכי היציאה עדיין היו מעטות. לא היה בכוחו של ארגון הבריחה להוציא המונים. עדיין לא הוקמו הכלים לכך. וגם לא נמצאו האמצעים הכספיים. גם דרכי התחבורה היו בכל רע. הרכבות התנהלו בכבדות, תמיד עמוסות ודחוסות. איש לא ידע מתי יוצאות רכבות לכיוון הדרוש ומתי תגענה. הרכבות נעצרו בכל תחנה, ולוא גם הנידחת ביותר. השתהתה שעות רבות כשהקרונות פרוצים, ללא שמשות, ללא הסקה, כשרוח חורפית קרה חודרת לעצמות. הקרונות התקינים הבודדים היו תפוסים תמיד על ידי הצבא הרוסי ולא היה כל סיכוי לנסוע בהם. וזה לא היה הקושי היחיד.

הרע מכל היה שנסיעה בדרכים המשובשות היתה בחזקת סכנת נפשות. הכנופיות הפולניות השתוללו ושרתו את כל שונאי ישראל. בעיניהם מיותר היה כל יהודי ששרד וחזר לפולין. הם הצטערו על כך שהיטלר לא הצליח לחסל את היהודי האחרון עלי אדמות, והבטיחו לסיים את “המלאכה”. כנופיות אלה חלמו עדיין על פולין עצמאית. הם לא השלימו עם השלטון הקומוניסטי ועשו כל שביכולתם לזרוע בהלה ופחד בקרב האוכלוסיה. מנעו חוק וסדר שהממשלה השתדלה להשליט, ערערו את הבטחון באוכלוסיה ומילאו את הדרכים שוד ורצח. כל יוצא לדרך באותם ימים, גם נוצרי, סיכן את חייו.

אנשי הכנופיות, שרבים מהם שרתו את הגרמנים, שנאתם ליהודים גברה עתה יותר משהיתה לפני המלחמה, אף כי גם בעבר היה העם הפולני אכול שנאת יהודים. החורבן הנורא שפקד את מליוני יהודי פולין לא ריכך את לבבותיהם והם הוסיפו לצוד יהודים שהעזו לחזור לעיירותיהם ולחפש אחרי שרידי המשפחה, או להציל משהו מרכושם השדוד.

רצח יהודים היתה תופעה נפוצה בתקופה זו. השלטונות ניסו להתערב, לעצור את הפורעים ולהביאם לדין. אך מה היה ערכם של כוחות הבטחון במקומות הקטנים? ברוב המקרים גדול היה מספר אנשי הכנופיות ממספר שומרי החוק. היו גם מקרים שאנשי המשטרה הצטרפו לפורעים. כאשר דובר ברצח יהודים לא מיהרו אנשי הבטחון להתערב. והאוכלוסיה בכללותה עמדה מן הצד. איש לא סיכן נפשו למען יהודי.

הכנופיות שנדדו ביערות לא הסתפקו ברצח יהודים. הם רצחו גם את אנשי השרות הפולני, וכל חייל רוסי שנפל לידיהם נרצח באכזריות. במיוחד רבו מקרי־רצח כאלה בדרכים, בכפרים נדחים ובקרבת היערות. ככל שכוחות הממשלה הכבידו את ידם נגד הכנופיות – הרבו אלה במעשי החבלה והרצח. כתוצאה מכך השתלטה על פולין כולה אוירת פחד ודכאון.

על אף זכרונות העבר הנורא העגום צצו סימני התאוששות בקרב שארית הפליטה. הרצון לחיות, שהחזיקם משך כל שנות האימים והתקוות לעתיד טוב יותר, הפיחו בלבם אמונה, כי אם זכו להגיע ליום השחרור, יזכו גם לראות בגאולת ישראל ובהקמת המדינה היהודית.

כבר בימי השחרור הראשונים הוקמה מסגרת ארגונית לשארית הפליטה של יהודי פולין, שכינתה את עצמה “התאחדות הציונים הדימוקראטים, איחוד”. ארגון זה הציב לו למטרה להכניס תחת כנפיו את כל יהודי פולין החוזרים, ללא הבדל השקפה וזרם. אך למעשה נתארגנו במסגרת זו הציונים הכלליים, המזרחי ואגודת ישראל. אם כי אגודת ישראל לא זכתה להכרה רשמית מצד השלטונות, מפאת נטיותיה “הקלריקאליות־ימניות”.

בתחילה חששו המארגנים מתגובת השלטונות ומיחסם להתארגנות היהודית. אבל עד מהרה נתברר כי שלטונות פולין החדשה התיחסו בעין יפה לארגון ולמטרותיו, וגם הגישו לו עזרה.

“איחוד הציונים הדימוקראטים” הכריז על המצע האידיאולוגי שלו, לפיו הוא שאף לארגן את יהודי פולין על יסודות דימוקראטיים מתקדמים, ולחתור להגשמת רעיון המדינה היהודית בארץ ישראל, שתקום על יסודות דימוקראטיה, סובלנות וקידמה סוציאלית. ה“איחוד” הודיע כי יכשיר את חבריו, ובמיוחד את הנוער, לקראת חיים פרודוקטיביים, חיי עבודה ובניין בארץ ישראל.

לאלה ששאפו לחי קיבוץ – הוקמו קיבוצים בפולין. יחד עם זאת נתבקשה הממשלה הפולנית לאפשר ליהודים לפתח עבודה תרבותית חינוכית־ציבורית בפולין עצמה.

ה“איחוד” פעל בקשר הדוק עם “הנוער היהודי המרכזי” של יהודי פולין, בראשות ד"ר זומרשטיין, שהיה מקובל על השלטונות.

עד מהרה קם לו לאיחוד מתחרה רציני – “הליגה למען ארץ ישראל העובדת”, שאיגדה בתוכה את “פועלי ציון, צ.ס.” ואת “החלוץ” המורכב מ“דרור”, “השומר הצעיר” ו“גורדוניה”. ליגה זו ראתה את עצמה קרובה יותר למשטר החדש. בהיותה סוציאליסטית השתדלה לנצל עדיפות זו לטובת חבריה, וגם לעניין הכללי. אך עיקר ההתחרות החלה כאשר הגיעו מן הארץ שליחי השמאל וברשותם סכומי כסף עצומים.

הודות לכספים אלה רכשה לעצמה הליגה עמדות חשובות בקרב הנוער ובציבוריות היהודית בפולין, שקודם לכן היתה עליהם השפעת “האיחוד”.

היחידים שנשארו מחוץ לכל מסגרת היינו אנחנו, הבית“רים. שם תנועתנו הס מלהזכיר. היינו בלתי ליגאלים במשטר הקומוניסטי שקם בפולין, ודבר זה הקשה על עבודתנו. מה עוד, שפרט מאמונה עזה בצדקת דרכינו, לא היה לנו כל נכס ממשי. היה לנו רק החזון שנשאנו בלבבות משך כל שנות החורבן, ומלבדו לא היה לנו דבר להתחרות בו עם המסגרות והארגונים שנהנו מתמיכה נרחבת מן השלטונות, קרנות מהועד היהודי המרכזי, ומאוחר יותר מן ההסתדרות הציונית, מן הג’וינט וממוסדות סעד ותמיכה. על כן היתה דרכנו קשה ומסוכנת. בכל אשר פנינו, עלולים היינו להיתקל בעיניים בולשות, חוקרות, לא של גויים בלבד. בתוקף מאמצנו לרכז את הבית”רים ולמצוא להם דרכי “בריחה” עצמאיים שוטטנו הרבה בדרכי פולין המשובשות והמסוכנות. ביקרנו במרכזי היהודים, בועדים היהודיים, בוארשה, לודז' וקרקוב. נפגשנו עם המוני פליטים, לאלפיהם. ראינום בעוניים וביאושם, ונוכחנו לדעת שההתאוששות היא רק כלפי חוץ, ובעומק נשמתם נשארו מאוכזבים מן החופש עליו חלמו. לא כך שיוו לעצמם בימי השכול וסערת הקרבות את ימי השחרור. הם שלא העלו על דעתם כי בשובם לבתיהם ולעיירותיהם יפגשו שוב במבטי משטמה, וכדורי הכנופיות הרצחניות יוסיפו לרדוף אחריהם.

עוד סיבה היתה לרצונם של היהודים לעזוב את פולין. הכל ידעו כי ביום מן הימים יירד על פולין מסך הברזל, שיפריד בינם לבין קרוביהם וידידיהם שמעבר לים וישים קץ לחזון הגאולה. כדוגמת אחיהם ברוסיה ישארו גם הם סגורים מעבר למסך הברזל. ועל כן נחפזו לצאת, לברוח, כל עוד הדרך פנוייה, כל עוד קיימת אפשרות לכך. היהודים נכונים היו להשאיר אחריהם את התקוות לקבל אי פעם חזרה את בתיהם ובתי אבותיהם, אדמותיהם ורכושם. הם שמו תרמיליהם הדלים עת כתפיהם ויצאו לדרך בלתי ידועה. המעבר בגבולות לא היה בטוח ואיש לא ידע מה מצפה לו מעבר הגבול. אבל כל אחד רצה להיות בין ראשוני היוצאים, בין ראשוני הבורחים. כל אחד השתדל להימלט לחופש.

ראינו, איפוא, הכרח להגביר את פעולותינו, לגייס את כל כוחותינו למעשה רב תנופה ורב־ממדים.

השלגים התחילו להפשיר, ובחוצות לובלין המרופשת התרבו העוברים ושבים. עם בוא האביב יצאו לרחובות העיר מאות יהודים, אשר במשך חודשי החורף הארוכים והקרים נמצאו בבתי “ההקדש” ברחוב “פרץ”, ברחוב נרוטוביצ’ה וברחוב וישינסקי. עטופים סחבות, נדחקו בימי החורף איש לרעהו, לחמם את הגוף והקפוא. עתה, עם בוא האביב, יצאו לשאוף אויר צח, לחמם את עצמותיהם בקרני השמש ולחפש דרכי יציאה.

עומד הייתי ותוהה: לפני חודשים מספר, כאשר היינו ביערות, ובסביבה השתוללו הקלגסים הגרמנים ועוזריהם, חשבנו כי רק אנו שרדנו, יהודים יחידים, שארית הפליטה. מה לא היינו נותנים בימים ההם כדי להפגש עם יהודים, לראותם, לשוחח עמם, ביחוד אותם היהודים שהיו שותפים לגורל המר בגיטאות? והנה, לא עברו אלא חודשים ספורים ושוב נראים יהודים בעשרות, במאות ובאלפים… ואם כי ידעתי כי אלה הם שרידים מן המליונים שהושמדו – התרחב הלב, משמחת פגישת־אחים שהצליחו להינצל.

הגיע חג הפסח, חג החרות הראשון לאחר השחרור. הסבנו לסדר, ובמוחנו צפו ועלו זכרונות מימים עברו, מימים רחוקים, כאשר ישבנו לסדר בבית אבא, יחד עם בני המשפחה, בחוג ידידים וקרובים.

בזכרון עולה גם ליל הסדר בגיטו. חגגנו אותו יחד עם עוד שרידים, שניים מעיר ואחד ממשפחה, אשר גם הם כמונו קיוו להיגאל, וגם יכלו להיגאל לוּ… לולא נתפסו לאשליות, לו היו מאמינים בכוחות עצמם ומבינים שהדרך היחידה לגאולה היא דרך ההתנגדות והמרד.

ועוד זכרנו את הסדר ביער. לפני שנה נתונים היינו בתוך תוכה של המלחמה באוייב. ימים ולילות הלמנו בו, בדרכי הקשר שלו והתחבורה, במבצרים שלו וגם נהלנו קרבות פנים אל פנים. והנה הגיע האביב, היער התנער מתרדמת החורף הארוכה. האדמה, אשר רוותה מי השלגים שפשרו, הפריחה חיים חדשים. העצים לבשו יקר ופרחי בר בשלל צבעיהם כיסו את הארץ ברקמת פלאים. שירת בעלי כנף נישאה באויר ומילאה את חלל היער.

תקוות חדשות התעוררו בלבבות. הידיעות מן החזיתות מעודדות. הגרמנים נוחלים תבוסות והרוסים נערכים להתקפה מכרעת, כדי לפרוץ את החזית ולהלום בגרמנים מכה ניצחת. אנו הסבנו לסדר, תוהים לדעת – האם נזכה להיגאל? כמה מאתנו יזכו לחוג את חג החרות בשנה הבאה?

עתה יושבים היינו לסדר בלובלין, שרידים עלובים, בעיר אשר שמיה הועמו מעשן המשרפות במיידאנק. קולות השרידים נשמע שוב: “השתא בני חורין”. האמנם בני חורין? ומה הן הרציחות החדשות בפולין המשוחררת? מדוע מתהלכים עוד בראש חוצות כל הפורעים, הרוצחים והמשמידים, שידיהם מגואלות דם אמהות ותינוקות, ולית דין ולית דיין?

באותם ימי פסח עשו השרידים את חשבון נפשם. רק עכשיו אחרי השחרור, כשהוסט הסיוט האיום שמנע כל מחשבה צלולה, רק עכשיו התחילו לתפוס ולהבין את השבר הגדול של עמנו.

בכל זאת באותו ליל סדר עגום, החלו יהודים לנחם את עצמם. שוב נשמעה הקריאה: לשנה הבאה בירושלים.

ולא ידענו אז שהשרידים שכוס תלאותיהם לא מלאה עדיין, שעוד שנים יצטרכו להתענות במחנות על אדמת אירופה, ולאכול לחם חסד של מיטיבים למיניהם. עוד משהו לא ידענו. חשבנו שבתום המלחמה יקום עולם שכולו טוב, עולם בו ישררו צדק ויושר; עולם של אחוה ואהבה, אמת ואמונה, עולם אשר יבקש את סליחתנו על כל אשר נפל בגורלנו.

כמה תמימים היינו אז…

באותם ימי פסח האביביים ערכנו ביקור במיידאנק הסמוכה לעיר. מחנה המוות המשתרע על שטח ענקי קיבל אותנו בשתיקה איומה, מפחידה. כמזהיר לבל נעיז לחשוף את סודותיו. בברכיים כושלות התקדמנו. בפנינו השתרעו עשרות שורות של צריפים עלובים בהם שכנו יהודים. “בית המרחץ”, לשם שולחו הקרבנות לדרכם האחרונה. בתקרה צוהר, דרכו הוכנסו הגאזים הממיתים. באחד הקירות היה אשנב קטן, דרכו השקיפו “אנשי המדע” הגרמנים, לבדוק את מהירות פעולת הגאזים. והנה הן המשרפות, המכשירים הנוראים, ועל ידם ערימות חרוכות, אפר הקדושים. באויר נישאו אנקת המעונים וריח הגאז עלה בנחיריים. עומדים היינו נרעשים, נפעמים ונרעדים נוכח ממדי ההשמדה הנוראים של המוני בית ישראל.

עזבנו את המחנה תוך החלטה נחושה: אשר קרה – לא יקרה עוד לעולמים.

פרק רביעי: תנועות הבריחה העצמית    🔗

בקיץ 1945 נמצאו בפולין רבבות יהודים שניתן לחלקם לכמה קבוצות:

א. יהודים שנמצאו במקום בעת שחרור פולין, בין יולי 1944 וינואר 1945, פרטיזאנים ולוחמי מחתרת שיצאו ממחבואם בבונקרים ובמקומות סתר אחרים; יהודים שחזותם היתה ארית, הצטיידו בתעודות מתאימות וחיו כפולנים לכל דבר. אלה היו הראשונים להשגת דירות, רהיטים וחפצים אחרים. הם הסתדרו במשרות במוסדות ממשלתיים שהחלו להתארגן, או מצאו פרנסות אחרות. הם ניהלו את המוסדות היהודיים שהוקמו מחדש ועמדו בראש החיים הציבוריים היהודים.

ב. יהודים שהגיעו ממחנות הריכוז בגרמניה אחרי שחרורם, במהלך ובתום המלחמה. בחוסר כל הגיעו, מזי רעב ומוכי מחלות, ומילאו את בתי המחסה הציבוריים.

ג. הגל הגדול של הריפטריאציה הביא רבבות יהודים שמצאו מקלט ברוסיה בשנות המלחמה. אלה היו תלויים לחלוטין בתמיכתם של מוסדות צדקה שונים. הריפטריאציה החלה לאחר הסכם שהושג בועדה מעורבת רוסית פולנית, לפיו הורשו אזרחי פולין לשעבר, פולנים ויהודים כאחד, אם ירצו בכך, לשוב לפולין ולהתיישב בה. בהתאם להסכם תתנהל הריפטריאציה בהדרגה ממזרח אוקראינה, מסיביר וממחוזות אחרים בצפון רוסיה, מרוסיה המרכזית, מאסיה התיכונה, אוזבקיסטאן, קזאכסטאן ומחוזות נוספים.

לפי המשוער צריכים היו להגיע כ־120־150 אלף יהודים, נוסף לכשתי רבבות צעירים יהודים שהתגייסו קודם לכן לצבא הפולני, לפי הסכם סיקורסקי־סטאלין, ולאחר מכן בשלוש הדיוויזיות על שם טדאוש קוסצ’ושקו, קארל שברצ’בסקי וטראוגוט. דיוויזיות אלה לחמו בחזית האוקראינית־ביילורוסית, שהשתרעה מן הים הבאלטי עד לרפובליקה הצ’כית, בפיקודו של הגנרל רוקוסובסקי.

ממה התקיימו היהודים וכיצד התפרנסו?

קשה לעמוד על סוגי ומקורות פרנסתם. עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים הופקרו המפעלים, העסקים, החנויות, הבתים, וכל רכושם של היהודים. גרמנים, פולנים, אוקראינים ואחרים שדדו והחרימו את הרכוש היהודי. אחרי שפולין שוחררה נפל גם חלק מן הרכוש שהיה בידי הגרמנים לידי הפולנים, ואלא כלל לא היה בדעתם להחזיר לנשדדים את רכושם. על אף החוק שממשלת פולין החדשה חוקקה בדבר החזרת רכוש לבעליהם הקודמים, רק בודדים נאותו להחזיר את הגזילה.

במה, אם כן, עסקו היהודים?

חלק קטן מהם הסתדר כפקידים במוסדות ממשלתיים וציבוריים, רבים בשמות פולניים, ומעטים, בעלי מקצועות חופשיים, ניסו לעבוד במקצועותיהם. אבל הרוב החל לעסוק ברוכלות. הפרשי המחירים בין הערים השונות היו משמעותיים. ואף כי הנסיעות בדרכים היו מסוכנות ותנאי התחבורה קשים, התקיימה נדידה מתמדת של רוכלים מעיר לעיר וממקום למקום, ומרכולתם בידיהם. רבים מן היהודים פנו במצוקתם לועד המרכזי ולמוסדות יהודיים אחרים בבקשת עזרה, ואלו עשו כמיטב יכולתם לעזור לנזקקים. ואם כי העזרה היתה מצומצמת, לא ידעו היהודים חרפת רעב. הממשלה הפולנית תמכה במוסדות היהודיים. הג’וינט הופיע כגורם מסייע רק בינואר 1946. הוא הקציב סכומים ניכרים לועד המרכזי, לקהילות הדתיות, לקיבוצי ההכשרה של התנועות השונות. ארגוני האיחוד והליגה של ארץ־ישראל העובדת, קיבלו גם עזרה מן ההסתדרות הציונית העולמית. רק תנועת בית"ר לא קיבלה כל עזרה.

כדרכם של יהודים הוכיחו גם השרידים חיוניות רבה. זמן קצר אחרי השחרור נתארגנו קהילות יהודיות ברבות מעריה של פולין, ובמיוחד בגדולות שבהן, כגון: ביאליסטוק, בידגושץ, וארשה, לובלין, לודז', פשמישל, צ’נסטוכוב, ק’אטוביץ, קיילץ, קראקוב, ראדום ומקומות אחרים.

בכל מקום הוקם ועד מקומי שניסה לקיים קשרים עם הועדים המרכזיים. אלה הועתקו חליפות מלובלין לוארשה וללודז'. בכל מקום נמצאו עסקנים שדאגו לשרידים אשר הגיעו לעיר לישיבת קבע, כביכול, או לעוברי אורח.

בעתון “המשקיף” פורסם ביום 30.9.45 תיאור על חיי היהודים באותם ימים בפראגה, הפרבר הורשאי שבגדה המזרחית של הוילסה;

"אני בא עכשיו מוארשה.

בפראגה אין מרגישים באלפי היהודים הרשומים במשרדי הועד היהודי. אפשר לטייל שעות ברחוב ולא לפגוש יהודי. האלפים נעים ונדים כל הזמן. הם נודדים בערים ובעיירות, מתוך תקוה למצוא את בני משפחותיהם או את ידידיהם. גם מלחמת הקיום דורשת מהם ערנות ונדודים. יהודי יוצא, למשל לקראקא או לקאטוביץ, קונה בגדים ומוכר אותם בוארשה או בלובלין. הנסיעות קשות וממושכות. מלובלין לקראקא, למשל, נוסעים, על הכבש או על גגות הרכבת, מארבעה עד חמישה ימים. מעטים יושבים כל הזמן בפראגה. אלא הם פקידי הממשלה והסוחרים המעטים שברשותם נמצאת חנות או קיוסק. ככלל נמנעים היהודים מלפתוח חנות. גם מפחד האנטישמים הם נאלצים לחיות חיים צנועים, ובסתר, פוחדים שמא יתנפלו בלילה על דירותיהם. עם השכה מסתגרים בבית. אפילו בפראגה לא יכניסך יהודי לביתו, עד שיזהה אותך היטב מבעד הדלת הנעולה.

כדי שיתנו לי להיכנס לבית היהודי ברח' פומבקובסקה 7 בפראגה נאלצתי להרבות באותות ובמופתים, עד שנזכרו מי אני. ובכלל שוררת מרה־שחורה ברחובות בלילה. פנסי חשמל מאירים רק במקומות בודדים והרחובות רובם חשוכים. רשת החשמל תוקנה רק במשרדי הממשלה והעיריה. אין קולנוע, אין תיאטרון, אין מקומות שעשועים אחרים. כל אחד סגור בביתו, ליתר בטחון.

בוארשה התפרסמה פקודה בדבר עבודת־כפיה לכל התושבים שאינם עובדים. כמה אלפי שבויים גרמניים עוסקים בפינוי החורבות. השלטונות הפולניים עמדו לסדר עבורם מחנה בשטח הגיטו, אבל היהודים התנגדו לכך. גם העתונים הפולניים הביעו דעה שאין לטמא את אדמת הגיטו הרוויה בדם יהודים במדרס רגלי הנאצים.

היהודים בוארשה ובפראגה נמצאים כעת בתקופת מעבר. כל אחד רואה את ישיבתו במקום כארעית, הכל רוצים לצאת, והרוב המכריע לארץ ישראל.

הגיעו אלינו ידיעות על רצח יהודים במקומות שונים בפולין החדשה. בעיירה פאלאנדיה, במחוז סאנדומיר, נהרגה מן המארב הגב' ברגר יחד עם שני ילדיה. בקאלושין, במחוז מינסק־מאזובייצק, התפרצו רוצחים לביתו של שמואל לב והרגוהו ביחד עם ידידו ג. פיראלסקי.

הלווית הנרצחים הפכה להפגנה סוערת ונישאו נאומים רבים. בעיר גרוג‘, באותו מחוז, נרצחה משפחתו של יהודה מילנר, עסקן ציוני ידוע. בעיירה באלביאלה, באותו מחוז, נרצחו שני בניו של הסוחר דניאל גראנאט. בעיר ביאלה בקרבת בילסקו התנפלו מרצחים לאור היום על בית משפחת נפתלי ביסטר ברח’ 11 בנובמבר והרגו את בעל הבית ואת אחיו. עקב הגברת האנטישמיות בכל רחבי פולין, ובשים לב לעובדה שהצעדים בהם נוקטת הממשלה הפולנית נגד רוצחי היהודים הם בלתי יעילים, החליטו קהילות רבות בכפרים פולנים לעבור להתיישבות בשלזיה הפולנית.

הממשלה הפולנית נתנה את הסכמתה להחלטה זו ופירסמה גילוי דעת לפיו יסייעו פקידי ממשלה פולניים ויהודים בכל האמצעים להתיישבות יהודים בנפות השלזיות רייכבאק, ליבאווה־שלונסקה, לודוויגסדורף ופטרוואלצה. מספר היהודים שביקשו להתיישב מיד בשלזיה הגיע ל־16 אלף ויותר.

הפעילות בלודז'

בחול המועד פסח נסענו ללודז'. לול, הוא ישראל מרגוליס, קידם את פנינו בחמימות, כתמיד, ואירח אותנו בביתו. גם פרץ לסקר ורעייתו חנה גרו בביתו של לול והיתה זו הזדמנות טובה להמשיך ולקיים שיחות על עבודתנו.

החלטנו לגשת לביצוע תוכניות “הבריחה” שלנו, היינו, לחפש דרכי יציאה חדשים, להקים נקודות־מעבר סמוך לגבולות, להושיב בהם נאמנים שלנו, לארגן קבוצות ולשלחן אל מעבר לגבולות.

בלודז' פגשתי לראשונה את טוביה ברקאל, עו“ד במקצועו, שהיה מפעילי הצה”ר בלודז' שלפני המלחמה. הוא כיהן חליפות כיו"ר תנועת הציונים הרביזיונסיטים במקום, היה ידוע כאדם נבון, בעל הגיון משכנע, מעורה בחיי הקהילה והחברה בעיר ומקובל על הכל, על אוהדים ויריבים כאחד.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נפל יחד עם כל יהודי לודז' תחת השיעבוד הגרמני. הוא חזה מראש את הנגישות האכזריות של השליטים החדשים נגד היהודים. כשהוקם היודנראט הראשון בעיר נתמנה רומקובסקי על ידי הגרמנים כיו"ר. ביודנראט השתתפו נציגים מכל קשת הציבוריות היהודית. פרט לרביזיוניסטים.

עד מהרה החלו הגרמנים להנחית מהלומותיהם על יהודי לודז'. אנשי היודנראט הוצאו להורג, פרט לרומקובסקי. ברקאל ברח לביאליסטוק.

בביאליסטוק הכיר ברקאל צעירה פולניה מבנות האצולה שהיתה קשרית בא.ק. (ארמיה קריובא־צבא המולדת). היא סידרה עבור ברקאל ניירות אריים, כאחד מבני האצולה הפולנית, קישרה אותו עם הנהלת א.ק. ועד מהרה תפס עמדת פיקוד גבוהה בצבא המחתרתי הזה. ברקאל משתתף במרד הנפל הפולני בוארשה באוגוסט 1944, ויחד עם מאות מחבריו נפל בשבי הגרמני. אותה צעירה פולניה ליוותה את ברקאל כאשתו משך שנות המלחמה. עתה, בהיותו בשבי, תשוש ועייף, חלה בטיפוס הבהרות. היא הבריחה אותו ממחנה השבויים, סעדה אותו בחוליו והצפינה אותו עד תום המלחמה. ברקאל חזר ללודז', התחיל לחפש אחרי חבריו מלפני המלחמה, וכך גם נפגשתי עמו.

השיחות הראשונות בינינו היו פתוחות. הוא קיבל מידע מוקדם על פעולותינו המסתעפות והולכות. ידעתי על המעמד שהיה לו בשנים עברו בתנועה. באותו זמן חיפשתי בין השרידים מישהו מן האישים הבולטים והמוכרים של מנהיגי הרביזיוניסטים על פני חורבותיה של יהדות פולין, והנה מצאתי את פרץ לסקר בלובלין, וכעת מצאתי את ברקאל בלודז'. ואף כי פעילותו היתה מוגבלת לעיר ומחוזה, היה ידוע ומוכר בין אנשי התנועה, אבל למרבה הצער, שני מנהיגים אלה לא הזדרזו לשוב לפעילות. פרץ עוד היסס אז, וכן גם ברקאל.

באחד הימים ובצלאל צ’ייקביץ צ’שק עדיין במדי הקצין שלו, פגש ברחוב בלודז' את דודנו ברנרד גולדברג ושמחת הפגישה היתה רבה.

בפרוץ המלחמה התייצב ברנרד ליחידתו ויצא לחזית פוזנן. הלחימה לא ארכה זמן רב. יחד עם גדודו נלקח בשבי. כששיירת השבויים התקדמה בכבדות לעבר המחנה המיועד, מוקפת משמרות גרמניים חזקים, הופיע להק מטוסים והחל להפציצם. במהומה שקמה הצליח ברנרד להימלט מיד שוביו ולחזור לעירו קאליש. הוא רצה להתאחד עם משפחתו, אבל לא מצא איש. יהודי עיר זו היו בין הראשונים לגירוש והשמדה. עשה דרכו ללודז‘, וכאן נקלע לאחד מן האיומים בגיטאות פולין. משך שנות המלחמה ידע רעב, סבל ועבודה קשה ומפרכת. בהתקרב החזית ציוו עליהם הגרמנים לחפור לעצמם ארבעה בורות ענקיים ולקבור בהם את השרידים האחרונים של גיטו לודז’. מ־150 אלף יהודים שנכנסו לגיטו – רק שמונה מאות נשארו לפליטה, וברנרד נמנה עמהם.

מאז פגישתם המקרית ברחוב לקח אותו צ’שק תחת חסותו. כאשר הוריתיו לצאת לקרקוב, להקים שם בסיס לתנועה ולחפש דרכי מעבר חדשים, לקח עמו את ברנרד. יחד עמם יצאו הבית"רים כרמלה מנדלבוים, המכונה קארולה ומנחם ספירסטיין. צ’שק שכר דירה ברחוב דלוגה, מנחם יצא עם קבוצה של הקואורדנציה לבדוק את דרך המעבר המקובלת. חזר מנקודת הגבול ובידו דוגמת תעודת מעבר של הצלב־האדום, ואילו ברנרד וקרולה יצאו לאתר נקודות מעבר חדשות בהרי הקרפאטים. תוך כך הגיעה מוילנא ניוסה לובוצקי – תוספת כוח רצינית למנהיגות שלנו. סיכמנו שניוסה תאייש את הנקודה בלודז‘. עד מהרה הפכה לפעילה מרכזית של התנועה במקום. בשובי ללובלין הגיע לשם מלודז’ גם מנחם ספירשטיין, והתחלנו בתעשיית חותמות ותעודות מעבר. עד מהרה החלו לצאת הקבוצות הראשונות שלנו לעבר קראקוב, כשכל קבוצה מונה 25־20 איש.

קרולה וברנרד הגיעו לנובי־סונץ, והחלו לסייר בסביבה. על יד הכפר האבובקה חצו את הגבול. כאשר חזרו על עקבותיהם בשעות הלילה המאוחרות הוקפו על ידי כנופיית פולנים חמושים, שהחלו לחוקרם על מעשיהם תוך מכות ומהלומות בקתות רוביהם. שעות רבות נמשכה החקירה ונדמה היה שגורלם נחרץ ויוצאו להורג. אולם “שליחי מצווה אינם ניזוקים”. לפנות בוקר הצליחו השניים לשכנע את הפולנים כי אינם אלא עוברי־אורח תמימים, והללו עזבו אותם לנפשם.

כרמלה יצאה שוב, הפעם לבדה, לנסות מזלה בנובי טרג. מכאן הגיעה למקום הנקרא צ’ארני־דונייאץ. שם הכירה פולני, מבריח מקצועי, שהציע את עזרתו. כעבור שבוע חזרה אליו כרמלה ותשובה חיובית בפיה לתנאי המבריח. כאן נודע ששני היהודים שהיו בכפר בעת ביקורה הראשון נרצחו ע"י כנופייה פולנית. הוחלט לא להשתמש בדרך זו, מפאת הסכנה. כרמלה נמצאה רוב הזמן בדרכים. שוב נסעה עם ספירשטיין לנובי־סונץ, דרך ז’שוב. בהמתינם לרכבת הכירו יהודי שהציע להם לרכוש ממנו תעודות מעבר לרומניה ויוגוסלביה, אך הסכום שדרש נראה בעיניהם מופרז, בהגיעם לנובי סונץ הוצעו להם גם כאן תעודות מעבר, במחיר גבוה יותר. הם נוכחו לדעת כי האוירה כאן אינה נוחה כנקודת מעבר.

באחת משליחויותיה הביאה כרמלה מאה תעודות מז’שוב. דבר זה איפשר להגביר את המשלוחים דרך קרוסנה.

קשרי הדואר היו משובשים, גם מהלך הרכבות. קיבלתי קריאה לבוא בדחיפות לקראקוב. צריך היה להכריע במספר עניינים. פעמיים נסינו להשיג מקום באוירון – ללא הצלחה. רעייתי ואני עשינו דרכנו לקראקוב ברכבת, בקרונות מלאים ודחוסים. בתחנת המעבר סקארז’יסקו צריך היה להחליף רכבות. המתנו שעות ארוכות ועם רדת החשכה הגיעה רכבת שיעדה היה לקראקוב. אבל לא היה בה מקום כלשהו. גם להישאר משך הלילה במקום זה מסוכן היה, מחמת הכנופיות. הצלחנו ברגע האחרון להיאחז בידיות הדלת של אחד הקרונות, וכשאנו עומדים על כבש הקרון היא זזה ממקומה. הרכבת פיתחה מהירות שגדלה והלכה. הרוח העזה הצליפה על פנינו. הידיים קפאו והרגליים נרדמו. חששנו שניפול ונתרסק. משך שנות המלחמה עברנו סכנות כה רבות, עתה חששנו שניהרג במיתה משונה, בנפילה מדפנות הרכבת הדוהרת. כעבור שעות נעצרה הרכבת ומספר אנשים ירדו בתחנה. נשמנו לרווחה.

הפעילות בקראקוב

קראקוב, שהיתה בירת פולין עד ראשית המאה השבע־עשרה, שמרה על אוירתה המלכותית־אצילית. העיר על ארמונותיה ובנייניה לא נפגעה מן החורבן שפקד ערים רבות אחרות במלחמת העולם השנייה, אבל שישים אלף יהודיה הושמדו. למעשה הושמדו בעיר זו הרבה יותר מ־60 אלף יהודים. בפרוץ המלחמה הגיעו אליה במנוסתם יהודי עיירות הסביבה. שהותם כאן לא נתארכה. הגרמנים החליטו שקראקוב תשמש עיר הבירה של “הגנראל־גוברנמנט”. מושלה הגרמני של פולין האנס פראנק ערך בה את ישיבות ממשלתו. בקראקוב ישב גם מפקד של הס.ס. והמשטרה במזרח, האובר־גרופן פיהרר קריגר. ואם נבחרה קראקוב לשמש שוב כעיר בירה, מן הדין שתהיה “יודן־ריין”, נקייה מיהודים. יהודי העיר הובלו ברובם למחנה ההשמדה בלז’ץ, ולאחר מכן לאושוויץ הסמוכה. רבים נורו בעיר עצמה, בתוך בתיהם וברחובותיה.

חמישה עשר אלף יהודים רוכזו בגיטו בפרבר פודגוז’ה שבגדה השמאלית של נהר הויסלה. הגיטו חוסל במחצית מרץ 1943 וכעשרת אלפים יהודים הועברו למחנה האימים פלאשוב שהוקם ברחוב ירוזולימסקה. מחנה זה חוסל סופית באוקטובר 1944. כבמקומות רבים ברחבי אירופה הכבושה הוקמה מחתרת יהודית לוחמת גם בגיטו קראקוב ובמחנה פלאשוב. נעשו נסיונות פיגוע וחבלה בגרמנים, אך לידי התנגדות חזיתית ולמרד לא הגיעו. הכוחות הגרמנים היו רבים וחזקים מדי ושורות המחתרת היו מדולדלות, אבל המעט שנעשה במאבק נגד הגרמנים היה בגבורה מלאת הוד.

בשהותנו הקצרה בקראקוב סיירנו באתריה השונים. פקדנו את בתי־הכסת המפורסמים: בית הכנסת הישן של ר' משה איסרליס – הרמ"א; בית הכנסת של רבי אייזיק ובתי כנסת אחרים. לפנים, בזמנים כתיקנם, המו בתי הכנסת מתפללים וקול לומדי תורה מילא את חללם משך כל שעות היממה. קראקוב היתה ידועה מאות בשנים בכל רחבי הגולה היהודית ברבניה, למדניה וחכמיה. היתה ידועה גם במאגר עצום של משכילים יהודים חילוניים, ובעסקנים ציונים שהיו בה. עתה, בסיורינו בעיר, לא מצאנו זכר לעבר המפואר של יהדות קראקוב. התהלכנו בסימטאות, ברחובותיה, אי־פה אי־שם פגשנו יהודים בודדים שחזרו מן המחנות, מן המחבואים ומן היערות. הם הצטופפו ליד בניין הקהילה וליד ועד הפליטים שקם במקום, ביקשו לדעת מה עלה בגורל משפחות וקרובים; ביקשו סעד, עזרה במצוקתם; חיפשו דרך מוצא מן ההווה האיום והעתיד המעורפל.

שכרנו דירות־מעבר לחברינו ולקבוצות שתגענה בדרכן לגבול. נהגנו להעביר מפעם לפעם את “הנקודות” ממקום למקום. את המפקדה הקימונו בדירה ברחוב לוביץ. בשכונת פודגוז’ה בשטח הגיטו לשעבר, שכרנו דירה לשכן את הקבוצות, ברחוב מיאדובה הקימונו “קיבוץ”, שהיה כמובן בלתי ליגאלי. השתמשנו גם בדירה ברחוב ליפובה, ואילו אנו, בעת שהותנו בעיר, גרנו ברחוב ברקה יוסולייביצ’ה, ברובע היהודי העתיק.

הקשיים בארגון בריחה עצמאית היו רבים מספור. ידענו מחסור בכסף, מול הלחץ המתמיד של חברינו שביקשו להימלט מפולין. לא ידענו דבר על המתרחש מעבר לגבולות, על מה שקורה לקבוצות שלנו לאחר שהצליחו לחצות הגבול. גם לא ידענו דבר על המתרחש בארצות אירופה אחרות. בתידרוך לאנשינו לפני צאתם לדרך אמרנו שלמעשה הם אחראים לגורלם עצמם. כל שהיה לאל ידינו לעשות השתדלנו לעשות על הצד הטוב ביותר. ארגנו את האנשים, נתנו להם מקלט זמני, ציידנום בתעודות מזוייפות, הצענו להם את כיוון מסעם והזהרנום מפני הקשיים הצפויים והבלתי צפויים בהם עלולים היו להיתקל. אבל רוחם לא נפלה. רבה היתה הכמיהה לעזוב את אדמת הדמים, להימלט מסיוטי העבר ומאימי־הרצח שנמשכו. הרצון היה עז להגיע לחופי הים. קיוו שיצליחו להפליג לארץ חלומותיהם. התקווה והאמונה חוללו סטיכיה עצומה, זרם אדיר שגבר והלך ברבות הימים.

בעוד “הבריחה הכללית” ממשיכה להצר את צעדינו ומקבלת 3־2 בית"רים בקבוצה בת 25־20 בורחים, הספקנו בינתיים לשלח אל מעבר לגבול מספר קבוצות. הדבר הדליק אור אדום בחוגי “הקואורדינציה” ונציגיה החלו להתחקות אחרי מעשינו.

לימים הלכו צ/שק וברנרד לבקר באחת הנקודות. לפתע נעצרו ע"י שני קציני צבא פולניים בכירים, שקידמו אותם בברכה והחלו לשאול את צ’שק מתי ואיך השתחרר מן הצבא ומה מעשיו. צ’שק שהופתע מן הפגישה כמעט ואיבד עשתונותיו, אך כהרף עין תפס שחרותו האישי בסכנה. אם יזהה את עצמו ייאסר על עריקה, וסופו להיכלא לשנים רבות. צ’שק העמיד פנים מופתעות וטען שכנראה חלה טעות. מעולם לא היה בצבא, לא היה ברוסיה, והוא רואה את הקצינים לראשונה בחייו. אחרי דין ודברים פנו הקצינים לדרכם, בלתי משוכנעים מהעמדת הפנים של צ’שק. מעתה היה ברור לו שאסור לו להשאר בקראקוב, ובפולין בכלל. באותו לילה חצו צ’שק וברנרד את הגבול בדרכם לרומניה.

כשחזרנו ללובלין מצאנו בין הבאים מוילנא את הבית"רי יעקב פרנר ומיד שולב בעבודה. היה יליד משפחה מכובדת בוילנא, בעל זכות גדולה היה, שבעל “החפץ חיים” הנודע היה הסנדק שלו. יש להניח שזכות זו עמדה לו בחייו, עת עבר קרבות קשים במלחמת העולם השניה כלוחם בשורות הצבא הפולני, ולאחר מכן עם הפרטיזאנים. על תעוזתו ותושייתו בצבא קיבל אחד האותות הגבוהים בפולין – “וירטוטי מיליטארי”. לאחר שהחזית התמוטטה חזר לוילנא, נקלע לגיטו, עבר בשלום את כל האקציות והיה בין היוצאים ליערות רודניקי. נסיונו הצבאי הביא תועלת רבה. הוא השתתף בפעולות קרב וחבלה והיה מפקד אחת הגזרות בפעולות העונשין נגד הכפר העויין קאניוחי. במבצע זה נמחק מעל פני האדמה הכפר.

לאחר פעילות ענפה בוילנא, אחרי השחרור, הגיע ללובלין. כאמור, הפך לאחד הפעילים בבריחה. בלובלין מצא לעצמו דירה בבית בו שכנה תחנת המשטרה מספר 4 של העיר, ואיש לא חשד שבקומה מעל לתחנה מתנהלת פעילות בלתי ליגאלית ענפה. מה עוד שראוהו לפעמים בחברתו של קצין במדים, הוא אדם הלפרין, סגן מפקד האו.ב. בעיר. חשבו שגם יעקב משרת במשטרת הפנים, ומי יעז לחשוד בו בפעילות בלתי חוקית?!

“מרכז הצה”ר" בפולין של שארית הפליטה

חזרנו ללודז' וקיימנו את הישיבה הרשמית הראשונה בהשתתפות פרץ לסקר, טוביה ברקאל, ניוסה לובוצקי, לול – הוא ישראל מרגוליס ואני. הכרזנו על עצמנו לכעין מרכז הצה"ר. חילקנו את התפקידים: פרץ ירכז את עבודת התנועה בערים השונות ברחבי פולין; לול – ירכז את העבודה בלודז‘. אני אהיה הנציג הרשמי במרכז הבריחה של הקואורדינציה, ועל ניוסה הוטל לצאת לרומניה ולהתקשר עם יוסף קלארמן, שישב בבוקרשט, כאחד משלושת שליחי “ההצלה”. כן החלטנו על ביצוע הבריחה העצמאית, כשעל הצעדים המעשיים אחראי ברקאל. למעשה אישרה ההנהגה את המצב הקיים. בין כה קיימתי את הקשרים עם מרדכי רוזמן, מרכז “הבריחה” הכללית. הבריחה העצמאית כבר החלה לפעול. לול היה המרכז למעשה בלודז’, ויחד עם חבריו זגרסקי, שולץ ואחרים פעל מיום שחרורו. ההישג היחיד בישיבה ראשונה זו היה נכונותו של פרץ להיכנס ראשו ורובו לעול העבודה. זה היווה גם הישג אישי בשבילי. מאמצי הרבים בכיוון זה נשאו פרי. עד היום איני יודע מה גרם לכך. האמנם הצלחתי לשכנע את פרץ בשיחותינו הרבות בלובלין, לודז', קראקוב ובמקומות אחרים – או היה זה פרץ אשר השתכנע בעצמו שהעניין הוא רציני? משך שבועות נמצא בעמדת תצפית ובחן אותי ואת פעולותי, עד שהגיע למסקנה שהגיע הזמן להצטרף לעבודה. איך שלא יהיה, הצטרפותו של פרץ הביאה לתנופה רבה בעבודתנו.

ה“פרטיזאנים מטאשקנט”

הראשונים שאירגנו את הבריחה והיוו את הכוח המניע שלה היו הפרטיזאנים היהודים. רובם של צעירים אלה היו בפרוץ המלחמה נערות ונערים בעלי הכרה ציונית לאומית, שספגו את רוח המסורת היהודית בבתיהם ובחוג משפחותיהם. את התורה הציונית קיבלו בתנועות הנוער הציוניות ששלטו ברחוב היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם; תנועות שהגבירו את פעילותן החינוכית בעשור השנים לפני פרוץ המלחמה. הצעירים בילו את זמנם החופשי במועדוני תנועותיהם, בקיבוצי הכשרה ובפלוגות אימונים, לקראת המטרה נכספת, עליה לארץ ישראל.

רק מעטים זכו להגשים את חלומם, אם באמצעות מכסת הסרטיפיקטים הזעומה שהממשלה הבריטית הקציבה, ואם בנתיבי העליה הבלתי ליגאלית, עלית “אף על פי” שאירגנה התנועה הלאומית מראשית שנות השלושים, ושבאיחור טראגי רב החלו לעסוק בה גם מפלגות השמאל הציוני, באמצעות “המוסד”. כבר דובר רבות על כך שלו היתה ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית מעמידות לרשות מארגני העליה הבלתי ליגאלית את משאביה הכספיים, את מנגנונה ואת מיטב אנשיה, במקום להילחם בעליה זו ולהשמיצה – אין ספק שניתן היה להציל רבבות ומאות אלפים מטובי הנוער היהודי בארצות אירופה, שנפלו אחר כך לידי הנאצים.

חלק קטן מן הנוער מצא דרכו ליערות ולחם בשורות הפרטיזאנים. הם הגיעו ליערות כנערים רכים, ובלתי מוכנים לתנאי החיים שלא ידעום לפני כן. עתה, לאחר שנות לחימה, התחשלו באש הקרבות, בתנאים של רעב וצמא, מחוסרי בית ומשפחה, מוקפים אוכלוסיה עויינת גם בשורות הלוחמים למען אותה מטרה – מיגור האויב הגרמני. עתה עם השחרור, לקחו שוב את גורלם בידיהם וקיבלו על עצמם את עול הצלת השרידים, הוצאתם משטחי הכיבוש הרוסיים והעברתם לעולם החופשי, ומשם אולי יגיעו לארץ ישראל. הם לא האמינו כי אחרי כל מה שפקד את העם היהודי – לא ייפתחו שערי הארץ בפני שארית הפליטה. היה זה טבעי, איפוא, שבראש הפעולה רבת ההיקף עמדו הפרטיזאנים לשעבר.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939, ומלחמת רוסיה גרמניה ב־1941, במנוסה מעוצמת הכוחות הגרמניים המתקדמים, הצליח חלק מן הנוער לסגת מזרחה, להגיע לעומק רוסיה ולאסיה התיכונה. יהודים רבים מאזורי הספר הפולני־באלטי־רוסי הצליחו אף הם לברוח מפני הגרמנים ונתווספו לאלה שהשלטונות הסובייטיים היגלו לרוסיה מן הארצות הבלטיות, שבוע לפני פרוץ המלחמה בגלל “פשעיהם הציוניים”, או בגלל היותם קפיטליסטים בורגנים. ייתכן שלעולם לא נדע את מספרם של הפליטים היהודים אשר מצאו מקלט במרחבי רוסיה אך ידוע שמספרם הגיע למאות אלפים. עשרות אלפים מהם מתו ברעב, בכפור ובמחלות, בתנאי החיים הקשים של רוסיה בעת המלחמה.

כאשר נחתם הסכם שיקורסקי־סטאלין התגייסו רבים מן הצעירים היהודים לצבא הפולני של הגנרל אנדרס, ומאוחר יותר לדיוויזיות הפולניות שהיו תחת השפעה רוסית.

בין הבורחים לרוסיה היתה גם קבוצה של אנשי “השומר הצעיר” שהגיעה במאורגן לרוסיה התיכונה, או נתארגנה בהיותה כבר ברוסיה. חברי קבוצה זו שמרו על קשר אישי, תמכו זה בזה, סעדו אלה את אלה וציפו לימים טובים שיבואו.

במחצית השניה של שנת 1944, כאשר שוחררו הארצות הבלטיות וחלקיה המזרחיים של פולין, החלו חברי קבוצה זו להגיח ממקומותיהם וחיפשו את דרכם לפולין. ראשונים מהם הגיעו לוילנא, ואחר כך ללובלין. בעוד שמשך שנות שהייתם ברוסיה שמרו על פרופיל נמוך, הרי עם הקמת הממשלה הסוציאל־קומוניסטית בפולין, ראו עצמם “קרובים למלכות” ועלו על פני השטח. כאן גם הורשו להקים מחדש את תנועתם וללקט את שרידיה. אך בזה לא היה להם די. הם גם הצליחו לתפוס עמדות מפתח במפעל הבריחה. מרדכי רויזמן היה לראש הקואורדינציה של הבריחה. בחור בשם בן היה ממונה על נקודת־המעבר בקרבת הגבול הצ’כי, בקרוסנה. שלמה קלס היה לאחד הפעילים הנמרצים של תנועתו וקולו נישא ברמה בכל מקום. ומכיוון שנתערבבו בפרטיזאנים, שיזמו וניהלו את מפעל הבריחה – דבק גם בהם הכינוי “הפרטיזאנים מטאשקנט”. “הפרטיזאנים מטאשקנט” לא עברו את עינויי הגיטאות, לא צורפו באש הלחימה ולא ידעו אחוות לוחמים מהי. הם נשארו סגורים בתוך מסגרתם הצרה. למותר להוסיף שאנו הבית"רים נשארנו עבורם “הפאשיסטים היהודים”, מוקצים ופסולים למגע. אנו מצידנו היינו שולחים כלפיהם חיצי לעג על טיב המלחמה שניהלו נגד הגרמנים בטאשקנט. בכל פגישה עמהם היינו מעוררים ויכוחים לוהטים. שאלנו אותם: מדוע בחורים צעירים כמוכם לא לחמתם? מדוע לא התגייסתם בפרוץ המלחמה לצבא הרוסי, הצבא הסוציאליסטי, שיצא להילחם נגד הפאשיזם הגרמני? מדוע לא התגייסתם לצבא אנדרס? ומדוע לא התגייסתם לדיוויזיות הפולניות, אחיכם לרעיון ולמטרה? הנה, מאות ואלפי צעירים יהודים התגייסו למלחמת נקם במשמידי עמם, עזרו למגר את הנאציונאל־סוציאליזם. אבל אתם התחבאתם במאורותיכם, הרחק מן החזית ומן המלחמה ושמרתם על עורכם. על כל שאלותינו ותמיהותינו השיבו במיטב הדיאלקטיקה המרכסיסטית שלהם. לא לשם קינטור שאלנו את שאלותינו, כפי שסברו. באמת ובתמים נבצר מאתנו להבין מדוע בחורים בעלי חינוך ציוני, בעלי תודעה סוציאליסטית, בריאים בגופם, לא ראו לנכון להצטרף לשורות הלוחמים? העובדה היתה ונשארה שהם לא נתנו יד למיגור הכוחות ההיטלריסטיים־פשיסטים ולא תרמו לתבוסתו. בכל זאת, לא מנע הדבר מחבריהם וממנהיגיהם בארץ לקבלם כלוחמים ששבו משדות־הקרב.

בכל זאת, בנסיבות שהיו החלטנו לפעול יחד במסגרות שונות ובשטחי עבודה שונים. חשבנו שנמשיך את דרכנו המשותפת לרומניה, הונגריה ואיטליה, בדרך לארץ ישראל. נקשרו בינינו גם קשרי ידידות אישיים. אך נדמה שלכל אורך הדרך שעשינו יחד במשך כשלוש שנים לא נוצר אימון מלא בינינו. ההסתייגויות והחשדות היו הדדיות, ובשעות מצוקה פרצו במלוא העוצמה, אף כי השתדלנו להימנע מכך. היחסים נתחדדו לאחר המגע הראשון עם שליחים מן הארץ, בעיקר שליחי תנועותיהם, שהביאו עמם את האוירה המפלגתית המורעלת שפגעה קשות בשארית הפליטה. אך זה קרה בשלבים מאוחרים יותר, ולא נקדים את המאוחר.

הטרור נגד יהודים בפולין נמשך

בינתיים נמשך רצח שארית הפליטה בפולין. כנופיות פולנים הטילו את חיתתם על היהודים, רצחו ובזזו את מעט רכושם. בתחילה נרצחו יהודים מבודדים, בדרכים ובעיירות הקטנות. כתוצאה מכך ננטשו המקומות הקטנים, והיהודים עברו לערים גדולות. אבל גם שם התערער המצב. ברבות מן הערים הגדולות היו התפרצויות חמורות נגד יהודים. בסוף חודש יולי הגיע לקראקוב נציג הג’וינט. הוא הוזמן לבית־הכנסת בו התרכזו יהודים. בהתקרבם למקום החל ילד פולני לידות עליהם אבנים תוך קריאה: “יהודים ארורים!” שמש בית הכנסת יצא לגרש את הילד. עוד הוא גוער בו הופיע פולני מבוגר ופרץ בצווחות, כשהוא נשבע בשם מאריה הקדושה ומספר שראה יהודים תופשים ילד נוצרי וגוררים אותו לבית הכנסת, לבטח לשחוט אותו. היה זה יום שוק. השמועה על שחיטת ילד נוצרי התפשטה במהירות ועוררה התרגשות רבה. הפולנים נקראו לעשות שפטים ביהודים. מאות איכרים ועירוניים החלו להסתער על בית־הכנסת ועל מקומות אחרים שבהם רוכזו יהודים. באותו יום נרצחו בקראקוב שלושה יהודים ועשרות רבות נפצעו.

פרעות היו גם בעיר ז’שוב, מקום המעבר של הקבוצות שעשו את דרכן לרומניה. באותו זמן היו האחראים במקום ציפורה ויצחק קופרברג. הם עשו מאמצים נואשים להציל את הקבוצה שהגיעה יום קודם לכן, אך הפורעים הצליחו לרצוח ולפצוע מספר יהודים.

היו פרעות גם בטארנוב, ראדום, מיכוב, ראגבה ועוד. עתון “המשקיף” מחודש דצמבר 1945 תיאר את מצבם של יהודי פולין באותו זמן:

"אוירת רצח, עלילות דם, שנאה וקינאה, היא האופפת את השרידים היהודים בפולין. ברכבת ובקרון החשמלית, בשוק ובחנות – תמיד אותו נושא, תמיד אותה איבה שאין מנוס ממנה.

כחיה נרדפת חומק היהודי לעת ערב ברחובותיה של קריה, בצפותו לרכבת לא יעיז לעולם להתקרב לחברו העומד לנסוע אף הוא. ידידים אינם מעיזים להיות בצוותא, לבל יעוררו תשומת לב, ואם יחליפו מלים מספר – רק פולנית ידברו. לא תשמע עוד אידיש ברחובות ובמקומות הציבוריים בפולין.

רצח יהודים משיג מטרה כפולה, משליט אנרכיה וזוכה לדעת קהל אוהדת. כתוצאה מכך מתחסל מדי יום ישוב יהודי קטן באחת העיירות, אלה עוברים לעיר גדולה".

סיפוריהם של בית"רים

היו בית“רים שלא העזו לגלות את זהותם האידיאולוגית, כי בכך עלולים היו לסכן את בטחונם האישי במשטר הקומוניסטי. אולם, בעיקר עשו זאת כדי לעזוב מהר ככל האפשר את פולין. נודע להם שלמשתייכים לתנועות אחרות הסיכויים לצאת טובים יותר, ותנאי השהייה הזמניים נוחים יותר. לתנועות האחרות היו קיבוצים מסודרים, אספקת מזון סבירה, ולא סבלו מחסור בכסף. אותם בית”רים שהעלימו זהותם הצטרפו בעיקר לקיבוצים של “האיחוד”.

על “אנוס” כזה סופר בעתון “המשקיף” ב־6 בינואר 1946.

"… באותו רגע ידעתי מי לפני. הוא דיבר ללא סדר, נחפז, כאילו מישהו רדפהו, כאילו חשש שמישהו עלול להפריע.

בית“רי הנהו. אנוס. רק מעטים פה יודעים מיהו, מה עברו והשתייכותו התנועתית. הוא אינו יחיד. אמנם לא רדפוהו, אבל מוטב לא לגלות. וזה קשה ללא נשוא. היה רוצה לדעת מה נשמע בתנועה, מה בבית”ר. כה רבות היו השמועות וכה מחרידות – על חיסול ופירוק וסיום הפעילות. מעולם לא האמין בזה, אך חוסר הידיעות החל לעורר חששות. שמא יש אמת בכל מה שמספרים? הלא כה רבות ראו עיניו, כה איומים היו נסיונותיו. מי יודע? היו רגעים של ספיקות, האם כדאי לשמור אמונים? הוא שומר אמונים ורבים כמוהו. אבל זה לא מספיק, הם רוצים לדעת הכל, תהי האמת איומה ביותר. מחר עם בוקר הוא יוצא לדרך. האם שם, מעבר לגבול, ישנם בית“רים? יש בית”ר?

לודז' הפכה אחרי המלחמה למקום מושבו של מרכז התנועה הרביזיוניסטית. נתרכזו בעיר מספר גדול של בית“רים ואישים שבעבר מילאו תפקידים פעילים בתנועה. ציבור זה, שעבר את תלאות המלחמה והשואה, נשאר תוסס ודינמי ותרם רבות לשיקום שרידי התנועה במקומות שונים בפולין. הם עזרו רבות להוצאת בית”רים רבים מגיא־ההריגה אל העולם החופשי.

בין הבית"רים שהתרכזו בלודז' בלטו אחדים, ועליהם ברצוני לספר:

רחל סלקיה

רחל סלקיה היתה בית"ריה מקובנה, אחת הפעילות בתנועה בליטא לפני המלחמה. היא המשיכה לפעול במחתרת בגיטו. נשלחה מפעם לפעם לשליחויות. במחנות־ריכוז עברה סבל ותלאות ואחרי ימים של יאוש זכתה להישרד עם שארית הפליטה. על פעילותה בגיטאות סיפרה רבות, אך אביא כאן רק חלק מסיפורה על התקופה שלאחר השחרור:

רבות מהנשים שהתשחררו מהמחנות שבאזור ה“פרוזדור” הפולני שחצץ בין פרוסיה המזרחית וגרמניה, או שברחו מצעדת המוות⁴ הידועה לשמצה באיזור ההוא, מצאו מקלט בעיר לודז'.

הייתי בין הבורחות והודות לכך ניצלתי. אחרי חודש של נדודים וקשיי תחבורה הגעתי ללודז‘, ב־25 בפברואר 1945. החיים בעיר עדיין לא חזרו אז למסלולם. הכל היה בשלבי התארגנות: התארגן ועד יהודי מתושבי העיר לודז’, הוקמה ועדה היסטורית, שהחלה בגביית עדויות מניצולי השואה. בראש הועדה־ההיסטורית עמדו ד“ר פיליפ פרידמן, ד”ר נחום בלומנטל וד"ר יוסף קרמיש. נוסד עתון יידי בשם “דאס נייע לעבן”, בפולנית (“נאווע זיצ’ע”), בעריכת אהרון מירסקי ובהשתתפות יהודה אלבערג, שלייען, בקלצ’וק אלימלך, ישעיהו שפיגל, רחל אויערבאך ואחרים. במזכירות המערכת עבדה גברת גורמן, מזכירת “אורט” בוארשה לשעבר. גם אני השתתפתי במערכת בעתון. במינהלה עבדו האחים שפר ואפרים שדלצקי. הכתבים הקריאו לי את מאמריהם שהדפסתי במכונת כתיבה באידיש, להגשה לדפוס.

שלושת מוסדות התרבות היהודיים החשובים בלודז' היו: הועד היהודי, מערכת העתון והועדה ההיסטורית. ליד המערכת נוסד איגוד העתונאים, הסופרים והאמנים (“זשורנאליסטן, ליטעראטן און ארטיסטן פאריין”), אליו השתייכו רוב עובדי המערכת והועדה ההיסטורית. עליהם נוספו סופרים שפקדו את המערכת, כמו: אברהם ליס, מנדל מן, מלך קרפינוביץ, השחקנית דיאנה בלומנפלד, אדולף ברמן, משה אוישר (החזן), כל האמנים והיוצרים, שניצלו וחזרו מרוסיה, או יצאו מהיערות. לכל אלה ניתנה הזכות לאכול במסעדת המערכת שנוסדה בעת ההיא. מפעם לפעם קיימו ערבי תרבות, קריאה, הופעות, שירה ומשחק. האולם היה תמיד מלא עד אפס מקום. יום יום באו ללודז' פליטים חדשים. הוועד היהודי העניק לכל פליט מענק בסכום של 500 זלוטי, והכניסו אותו ברשימת הניצולים. את רשימות הניצולים היו מדביקים על קירות משרדי הוועד היהודי ומדי שבוע היו מעדכנים אותו. עובדי הקהילה היו עדים לפגישות נרגשות ולמחזות דראמטיים קורעי־לב שנתרחשו מדי יום.

יום אחד, ביושבי ליד מכונת הכתיבה, הופיע אליעזר ירושלמי (מורה שלי להיסטוריה בגימנסיה העברית בשבלי, פירסם ספר על גיטו שבלי “פנקס שבלי”). הוא חיבק ונישק אותי וגם אני שמחתי לקראתו. לאחר שהחלפנו דברים שאל אם יוכל להופיע בערב הקראה. הוא רצה להקריא פרק־גבורה מספר שכתב. קישרתי אותו עם הממונים עלי והם קבעו לו ערב הופעה באיגוד סופרים. הוא הקריא סיפור על יצחק בלוך מטלזש ועל מותו ההירואי. לא זו בלבד שלא הזכיר שבלוך היה בית“רי, אלא סיפר על יצחק בלוך הקומוניסט. בתום ההקראה ניגשתי לירושלמי ואמרתי ברוגזה: “לא די שלא אמרת שהיה בית”רי (מי בליטא לא הכיר את יצחק בלוך הבית“רי, שנסע מעיר לעיר ונשא נאומים חוצבי להבות מטעם נציבות בית”ר?) אלא סיפרת כאילו היה קומוניסט”. “פה בלודז' אין מכירים אותו וצריך לנהוג לפי רוח הזמן” – השיב האיש בגימגום.

מאז ועד יום מותו לא דיברנו עוד.

במערכת היה מבקר לעתים קרובות אדם בשם גולדשטיין, שדיבר פולנית, אידיש ועברית. כשנודע לו שגם אני מדברת עברית, התחיל להתענין בי. ממנו נודע לי שהוא חבר “באיחוד”. כשאלתו ממי מורכב האחוד, ענה: “השומר הצעיר, המזרחי והציונים הכלליים”.

“והרביזניניסטים לא”?" – שאלתיו.

“הם תמיד פורשים, עושים שבת בפני עצמם”.

“בית”ר אינה קיימת בכלל?" – שאלתיו?

“אחד בשם יצחק זגרסקי מטפל בבית”ר" – השיב.

את כתובתו לא ידע, אך הבטיח להשיגה עבורי. דרכו קבלתי באחד הימים את כתובתו של יצחק זגרסקי ובאחד הערבים יצאתי לחפשו. הכתובת שקבלתי הובילה אל מחוץ לעיר. לא ידעתי אם זו כתובת מגוריו, או מקום עבודתו. נפגשתי עם יצחק, הוא דיבר אתי אידיש פולנית, דיבר מהר ובקושי הבנתי אותו. היו אתו עוד מספר אנשים. הוא לקח את כתובתי והבטיח לבקרני למחרת ולספר לי הכל.

יצחק הופיע למחרת. הוא סיפר שיום יום חוזרים חברים חדשים ללודז‘, וצריך לפעול לארגונם. הוא הזכיר את שמו של מרגוליס ישראל, בית"רי יליד לודז’ שאתו הוא מקיים קשר. נדברנו להיפגש שלושתנו ולהתחיל בארגון החברים. באותו שבוע באו אלי זגרסקי ומרגוליס ונוצר צוות לפעילות בית“רית. מדי יום, לפנות ערב, באו אלי השניים ובפיהם שמות של חברים נוספים שפגשו בוועד היהודי או ברחוב. רשמנו את שמותיהם. ראשית פעולתנו היתה לארגן אזכרה לזכרו של זאב ז’בוטינסקי ולהזמין את הבית”רים. הבעיה העיקרית היתה להשיג למטרה זו אולם גדול. סיפרו על בית"רי הממלא תפקיד בכיר בצבא הפולני בשם אפרים וויכסלפיש. התאספנו בביתו לדון על בעיות השעה, וכן על קבלת אולם. מלבד שלושתנו השתתפו בפגישה גם איסר לובוצקי, צ’שק וסלק זילברמן. לא אשכח את המראה המרשים של וויכסלפיש במדיו. מתוך כרכרה שהביאה אותו לביתו ירד בחור חסון, לבוש מדים ומגפיים בוהקים מדורבנים. הוא חבש כובע טייסים, לבש שכמיה שחורה, שמוטה על כתפיו, ומתחתה הזדקרו דרגות קצונה. הוא הוריד את כובעו ואת השיכמיה מעליו, פנה אלינו בלבביות, בצחוק ואמר באידיש עסיסית:

"קינדערלעך מיט וואס קען איך אייך העלפן? (ילדים, במה אוכל לעזור לכם?)

לאחר ששמע על בעיותינו, הבטיח לדאוג לכל מחסורנו. ואכן, האזכרה לראש בית“ר עברה בהצלחה מרשימה. זגרסקי דאג לדגלים, פרטיזאן בשם בקשט, דיקלם את שִׁירִי “ליער”, אני חיברתי “יזכור” לטבוחים, לקדושים וללוחמים והקראתי את ה”יזכור“, האחיות שַדוֹב מן העיר ממל, ניצולות השואה, הדליקו נרות זכרון. לעצרת הוזמנו אורחים רבים, היה זה הכנס הבית”רי הראשון לאחר המלחמה בעיר לודז', כשבית"רים לובשי מדי צבא פולניים שומרים ליד הכניסה.

באותם ימים פנתה אלי קבוצת בחורים שחיפשו דרכים לעזוב את פולניה. מסרתי על כך לסלק זילברמן, שכבר היה פעיל בהעברת אנשים לגבולות והיה קשור עם “הבריחה”. קבעתי פגשה בין סלק זילברמן ובין באי כוח הבחורים. אחרי דין ודברים סיכם סלק, שאם כל אחד מהם ישלם את הוצאות הדרך – יעביר אותם אל מעבר לגבול.

כעבור מספר ימים באו אלי הבחורים, הפקידו בידי את הכסף עבור כל הקבוצה, קיבלו ממני הוראות ונפרדו. באותו ערב הגיע סלק, נטל ממני את הכסף והעביר את הקבוצה אל מעבר לגבול.

במערכת “דאס נייע לעבן” (“נאווע ז’יציע”) בו עבדתי, פתחו מדור לחיפוש קרובים. הפליטים שהגיעו בזרם גובר והולך, פקדו את המערכת ומסרו שמות יקיריהם, אותם חיפשו. המדור היה בטיפולי. הקדשתי תשומת לב רבה לכל אחת ואחת מאלו שפנו אלי, כמעט כולן נשים. הן חזרו ממחנות העבודה שהיו בפרוזדור דנציג ושוחררו ע“י הצבא הרוסי. היו כאלה שלא ידעו כלל כי קיים עוד קיבוץ יהודי. הן היו סגורות במחנה רוסי ועמדו להסיע אותן לעומק רוסיה. נודע לי על אחת מיוצאות גיטו קובנה, בשם לאה תרשיש ואמה. כתבתי להן מכתב הוצעתי להן לבוא ללודז' ולנסות לצאת לארץ ישראל. כעבור ימים ספורים חיכתה לי הבית”ריה לנה תרשיש ואמה על מדרגות המערכת. את האמא לקחתי אלי ולנה עם עוד מספר חברות נשלחו לקיבוץ בית"ר, הראשון שנוסד ברחוב ציגעלניאנא. עד מהרה התפשטה הידיעה שבמערכת יושבת אחת השולחת אנשים לארץ ישראל. יום, יום, מהשכמת הבוקר, חיכו לי פליטים עם מזוודות בידיהם. שאלו עלי וכשפגשו אותי לחשו באידיש:

“שיק מיר קיין ישראל!” (שלחי אותי לארץ ישראל!)

את כולם הפניתי לכתובתנו בקיבוץ.

לילה אחד התעוררנו כולנו לקול צעקות: “מוות ליהודים!” דפקו בדלתות, נשמע נפץ של שמשות ויללות. כל הלילה לא עצמנו עין. אז החלטתי לעזוב את לודז‘, אחרי עשרה חודשי ישיבה בעיר זו. מינו אותי לראש קבוצה שמנתה 30 איש. קיבלתי הוראות מדוייקות, השמדנו ניירות בלתי רצויים. אסור היה לקחת מטען מעל 10 ק"ג. נסענו בקרונות מסע, ולאחר שכל הקבוצה שלי נכנסה לקרון סגרו אותו הרמטית. מלודז’ נסענו לקאטוביץ. עברנו את הגבול ולאחר טילטולי דרך רבים הגענו לברטיסלבה, ומשם לווינה. לאחר שלושה ימי נסיעה הגענו למינכן. בתחנת הרכבת במינכן קידם את פנינו הבית"רי מקובנה, נפתלי מגיד.

סיפורו של נפתלי וויכסלפיש

אפרים וויכסלפיש עבר עם קבוצתו בעיר קוטנה מתנועת “השחר” לבית“ר, בשנת 1929. במשך השנים הפך לאחד הפעילים בקוטנה. חלקו היה רב בקירוב הנוער לציונות הממלכתית ולפיתוחה של בית”ר גם בעיירות המחוז.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה יצא עם חבריו הבית"רים לרוסיה. ניצל את ההזדמנות להתגייס לצבא הפולני, סיים בית ספר לקצינים, עבר גם קורס טיס ונלחם בקרבות הקשים לאורך כל הדרך, עד לכיבוש ברלין.

בספר הזכרון “קוטנה והסביבה” הוא המספר:

“בשנת 1945, לאחר שחרורה של פולין, התגלגלה בידי הזכות למצוא שרידי יהודים ניצולים בעיירות רובנה ודובנה, לאספם, וכך להציל את חייהם. לאחר השחרור הוקמה בעיר חלם קהילה יהודית קטנה. עם שחרור לובלין נפגשתי שם עם חיים לזר, אדם הלפרין, איסר לובוצקי, שמעון לנצ’יצקי ואחרים. ב־16 בינואר 1945, לאחר שחרורה של לודז', נתמניתי בה לקצין העיר מטעם הצבא הפולני. מיד לאחר בואי לעיר התחלתי לארגן קהילה יהודית במקום. שרידי השואה החלו לחזור ממקומות שונים, ביניהם גם בית”רים. בהתחלה לא היו רבים, אך חשו חובה וצורך לשקם את תנועתם מחדש. ראשית־כל החליטו להדפיס מחדש את תצלומו של ראש בית“ר זאב ז’בוטינסקי. כן היה צורך לספק מיסמכים שונים לחברים, כדי לאפשר להם את הבריחה מפולין. המיסמכים והתמונות נדפסו בדפוס ממשלתי שעמד תחת השגחתי. העבודה בוצעה בסכנת נפשות מתמדת. אחד שסיכן את עצמו ביותר היה המדריך הבית”רי ויקטור אורבאך, וכן שמעון לנצ’יצקי, שקיבל ממנו את החומר והפיצו בין היהודים בשלזיה."

בפולין המשוחררת פגש אפרים את אחיו שמואל, השריד היחיד ממשפחתו הענפה. הוא מספר עליו:

“המלחמה שפרצה מוצאת אותי ואת אחי הצעיר שמואל בדרך לארץ ישראל. אך הגענו רק לגבול הרומני, לזלשצ’יקי, ונאלצנו לחזור לוארשה. לאחר זמן קצר יצאתי יחד עם קבוצת חברים מבית”ר לעבר רוסיה. קשה היה להסתגל למשטר החיים ברוסיה. למרות זאת הצלחתי בעבודתי כאגרו־טכנאי בסובכוז, ואף זכיתי לפרס על עבדותי. לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות התגייסתי לצבא האדום ולחמתי בחזית סטאלינגרד בדרגת קצין. כמפקד יחידה הגן שמואל על בית חרושת לטרקטורים והיה בין המשחררים את המעבר לנהר הוולגה.

כקצין בצבא האדום נטלתי חלק בשחרור פולין, עיר אחר עיר. ראיתי את ההרס, החורבן והמוות שזרעו החיות הנאציות בעת שלטונם. השתחררתי מן הצבא האדום ב־1945, וכאזרח פולני חזרתי לפולין. שם פגשתי את אחי היחיד שנותר מכל משפחתי, פצוע. הוא שירת כקצין בשירות הבטחון הפולני, ובלבו גמלה החלטה כי כיהודי בעל הכרה לאומית אין מקומו עוד בארץ פולין הארורה, ועליו לעלות לארץ ישראל.

למרות הקשיים המרובים עבר שמואל את הגבולות והגיע לאוסטריה. כאן אירגן פלוגות בית“ר. לאחר קטטה עם נאצים, כשהוא מכבד אותם בנחת זרועו, עבר באורח בלתי ליגלי את גבול איטליה, ומשם הגיע לקפריסין. גם במחנות הפליטים אירגן שמואל פלוגות בית”ר. אנשי פלוגתו חפרו מנהרה וברחו דרכה מן המחנה. הקבוצה הגיעה לארץ עם פרוץ הקרבות במלחמת השיחרור, ומיד צורפה לגדוד החמישי של הפלמ"ח.

שמואל נלחם שוב בחזית – הפעם ירושלים. הוא עבר בארץ קורס קצינים והגיע לדרגת רב סרן".

אפרים מילא תפקיד מרכזי בארגון שארית הפליטה בפולין, מיד לאחר השחרור. הוא הציל ילדים יהודים מידי פולנים וממנזרים, שביקשו להשאירם בידיהם. בהיותו קצין הבטחון בעיר לודז' והסביבה, סיפק לחברים את צרכיהם, דאג לדיורם, למזונם, ציידם בתעודות ועזר להעבירם דרך הגבולות.

בין היתר סידר דירת מגורים לפרץ וחנה לסקר, וכן לבית“רים הימלפארב, סטוצקינסקי, פרץ־אהרן מקוטנה, יצחק זגרסקי ואחרים. הוא צייד את כולם במיטות, מזרנים, שמיכות וציוד אחר שהשיג ממחסני הצבא הפולני. בבית הדפוס של משרד הבטחון, שנמצא בפיקוחו, עבדו בית”רים והכינו שם חומר תעמולה, תעודות ומסכמים שונים עבור הבריחה. בין השאר עבד אצלו בדפוס הניק גרוס, לודז’אי, מומחה להדפסה וגילוף. בחדר השינה של אפרים, למראשותיו, תלה את תמונת ז’בוטינסקי, וכאשר חבריו הפולנים היו שואלים לזהותו, איה אומר שזהו דודו. על הדפסת תמונת ז’בוטינסקי הוא מספר, שיום אחד בא אליו בית“רי בשם חיים רפפורט וביקש שירשה לו לעבוד בדפוס בלילה. תוך כך השגיח שתמונת ז’בוטינסקי נעלמה מחדרו. כשהגיע לדפוס לערוך ביקורת מצא את הבי”תרים מדפיסים את תמונת ז’בוטינסקי. בהיותו קצין בטחון היה בודק רשימות אנשים שעמדו לאסרם. כשהיה נתקל בשמות יהודיים ברשימות, היה מזהירם, ואלו נעלמו מן העיר. אחד בשם הורוביץ, מן העיירה קונסק, היה אפסנאי במחסני הנשק והיה מחלק נשם “לחברה”, להגנה עצמית. פעם, באחת הפגישות שלו עם הפולקובניק מוצ’אר (לימים ראש המשטרה ושר הפנים במשטרת פולין), שמע אפרים מפיו שבקרוב תיערך ביקורת במחסנים, ואם יחסרו כלי נשק – ייאסר האחראי מיד. אפרים העביר את המידע להורוביץ, ובאותו לילה יצא בנתיב הבריחה לגרמניה.

אפרים היה מוזמן לישיבות הנהלת התנועה, ובכל עניין בטחוני שהיה קשור במשרד ממשלתי היו מתייעצים בו. בביתו פשטו מדיהם הרבה קצינים יהודים מן הצבא הפולני והרוסי ויצאו בדרכי הבריחה. מביניהם היו האחים שמחה ופנחס קפלן, אדם ורבים אחרים.

בעצרת לזכרו של ראש בית“ר הציב לשמירה חיילים חמושים על־יד האולם ובסביבתו. אלה היו בית”רים. מובן שפעולותיו הרבות האלה, שנעשו לאור היום ובראש חוצות, לא נעלמו מעיני הממונים עליו. ראש הבולשת שהיה ידידו הקרוב הזהירו שמגיעות תלונות נגדו למטה המשטרה החשאית. הציע לו לנהוג בזהירות ולהפסיק את מעורבותו בענייני הברחת יהודים, הדפסות בלתי חוקיות וכדומה.

אפרים חש אז שהאדמה בוערת תחת רגליו. יום אחד עזב את תפקידו הרם, גם הוא פשט את מדיו וחצה את גבול פולין לעבר צ’כיה ואוסטריה.

סיפורה של שרה קליקסברג־ליברמן

שרה גליקסברג־ליברמן, חברת בית“ר מילדות, היתה פעילה במחתרת בגיטו לודז', ולאחר השחרור – ב”בריחה".

על חלק מפעילותה היא מספרת:

בשנת 1945 חזרתי ממחנות הריכוז בגרמניה, לפולין. קשה לתאר את משמעות הימים ההם לגבי צעירה יהודיה, ללא בית, ללא משפחה, ללא כל קרוב וגואל. פה שום פוגשים חבר, ידיד ששרד מתהום הדמים, בודד ושבור. ‘אלהים, מה לעשות עם עצמי?’ – חשבתי. רק דרך אחת נשארה לפני – לנסוע, לברוח. השאלה היתה: איך? מתי? עם מי? הרגשתי עצמי שבורה, חולה, עמוסה זכרונות נוראים, ועם זאת – אפופה ריקנות איומה. פה ושם מצאתי בית, פינה לנוח אצל ידידים.

אחרי זמן העלה מישהו רעיון: לעבוד ב’בריחה', עם הקואורדינציה. כך התחלתי לפעול באחד מימי נובמבר 1945 במסגרת 'הבריחה. חיי קיבלו משמעות חדשה.

בתחילה פעלתי בקאטוביץ, כשליחת בית"ר, יחד עם צעירים מתנועות נוער אחרות. החבורה היתה מאוחדת, ללא הבדל השקפה פוליטית. כל המחשבה היתה נתונה לשרידי השואה שהופיעו מפה ומשם ובפיהם ברכה; ‘שלום’, או ‘חזק ואמץ’, או תל־חי'.

באו אז פליטים מן המחנות בגרמניה, מרוסיה, מן היערות. הופיעו גם ספקולנטים שרצו לנצל את הקבוצות כדי לעבור את הגבול, כדי לעשות עסקים. מאלה נזהרנו, בכל זאת היו שניצלו אותנו.

למועמדי הבריחה ניתנה הוראה להעמיד פנים כיוונים, החוזרים לארץ מולדתם. הם למדו מלים בודדות ביוונית, קלטו כמה שמות של מנהיגים יוונים. בדרך כלל הועברו האנשים בלילות, הרגליים בוססות בשלג עד גובה הברכיים, תרמילים על הגב ואחדים עם תינוקות בזרועותיהם. הכפור היה עז, כי הרכבות בהן נסעו היו ללא שמשות.

שרה ריכזה “נקודת” בריחה ליד מרכז הקואורדינציה, בהתאם למפתח המפלגתי, היא התמרמרה על המשך המשטר המפלגתי באותם ימים הרי־גורל, אך לא הסתלקה מן האחריות. היא רק ציפתה ליום בו תעבור בעצמה את הגבול, בדרך לארץ־ישראל.

לא היה בידי שרה שום מסמך על זהותה, אזרחותה. יום אחד, כאשר עמדה בתחנת הרכבת בקרוסנה, בפולין, יחד עם עשרות בורחים שאותם ליוותה לגבול הצ’כי, הופיעו לפתע שני צעירים משרות הבטחון הפולני. הם לבשו מדי צבא והיו חמושים ברובים. פנו אל הקבוצה בהוראה; “בני הלאום הפולני יפנו לצד זה, היתר יפנו לצד זה.” ניגשה אליהם שרה והסבירה:

בקבוצה שאני מלווה אין אף פולני אחד, ואיש איננו מבין פולנית. אני היחידה פולניה.

– מסמכים! – נדרשה להציג.

בידי שרה היתה רק פיתקה מראש העיר – פיתקה מזוייפת, לפיה הורשתה להוליך קבוצת יוונים לגבול הצ’כי. היא הציגה את הפיתקה, ושני אנשי הבטחון נפגעו על ששרה פנתה בעניין ליווי יוונים לראש העיר, ולא לשרותי הבטחון. אחר־כך התחילה לדבר עם אנשי הקבוצה במלים “יווניות”, כמו “לחם”, “מים” ועוד מלים עבריות שאותן הבינו כל אנשי הקבוצה, אך לא אנשי הבטחון הפולניים. הם שוכנעו, הצדיעו והלכו לדרכם. בינתיים נשמעה שריקת הרכבת המתקרבת, והקבוצה עלתה לקרונות. תוך שעה קצרה עברו את הגבול. על אותה תקופה מספרת עוד שרה:

“כל פעילי ‘הבריחה’ עסקו רק בעליה בלתי חוקית. לא כן אנו הבית”רים שעצם קיומנו היה בלתי חוקי, בעיקר בשטחים הרוסיים, וגם בפולין. לא אחת קרה שבשובי הביתה בלילה מן הגבול, רטובה, קופאת מקור, עצבי מתוחים – והנה מצאתי את דלת חדר מגורי נעולה ועליה חותמת המשטרה. כנראה שהיתה הלשנה. עכשיו צריך לחפש מקום חדש, לחפש מחדש את החברים, ולהתעלם מן החפצים שהשארתי בדירה."

כשנה המשיכה עוד שרה לפעול בריכוזי בית"ר באוסטריה, ובינואר 1948 העפילה ארצה, כשמלחמת העצמאות כבר החלה.

ניסן רזניק איש הנוער הציוני

המשענת היחידה שהיתה לי במרכז הקואורדינציה היה ניסן רזניק.

ניסן רזניק שדבק בהשקפתו כי אין להבדיל בין יוצאי תנועות ציוניות, שיתף פעולה אתנו כדי לעזור לנו לפעול יחד עם כלל תנועות הנוער הציוניות. את השקפתו זו ביטא בהתנהגותו היום־יומית.

ניסן שמטבעו היה ישר לא השלים עם האפליות שנעשו בין יהודי ליהודי, וגמר אומר בלבו לתקן את המעוות ולעזור לנו ככל שיוכל. ואמנם הוא שסיפר לי על צאתם של ראשי הקואורדינציה מפולין. בעקבות מידע זה החליט המרכז העצמאי שלנו כי גם עלי לעזוב את פולין, יחד עם ראשי הקואורדינציה האחרים, כדי להביא את דבר תנועתנו בפני השליחים שישבו בבוקרשט.

כאן המקום לספר על האיש ניסן רזניק, ועל תלאותיו בתקופת המלחמה. הוא נולד בפינסק בשנת 1919. למד בבית־הספר “מדרשה תרבות” ובבית הספר למלאכה. בילדותו הצטרף לתנועת “השומר הלאומי”, שנקראה אחר־כך “הנוער הציוני”.

בראשית המלחמה נשאר ניסן בפינסק. ב־17 בספטמבר 1939 פלש הצבא הרוסי למזרח פולין, פינסק עברה לידי הרוסים. שני זרמים של פליטים הציפו אז את שטחי פולין; מן השטחים שנכבשו בידי הגרמנים, ברחו יהודים מזרחה לעבר השטחים שכבשה רוסיה. כאן קיוו למצוא מפלט לפחות לגוף. הזרם השני של הפליטים נע לעבר ליטא, שבאותה תקופה עוד היתה עצמאית ומשגשגת, ונדמה היה שסערות המלחמה פסחו עליה. במחנה הגדול שזרם לליטא רב היה מספרם של יוצאי תנועות הנוער הציוניות. אלה קיוו כי ימצאו בליטא מוצא להימלט מאירופה שכבר התבוססה בדם. וילנא, בירת ליטא, היתה אז מרכז לאלפי צעירים־פליטים. כאן התארגנו מחדש הנהגות התנועות שנמלטו, הן מפי הגרמנים והן מפני הרוסים. כאן גם התארגנה “הבריחה”, תוכננו נקודות־מעבר, נשלחו שליחים ומורי־דרך לחדשים שהוסיפו להגיע לליטא. כאן הונחו יסודות לעליה ארצה בדרכים שונות ומשונות, בתעודות מזוייפות דרך רוסיה, תורכיה וסין. בין הקבוצות הראשונות שהגיעו לוילנא היתה אחת. בת כארבעים צעירים, יוצאי תנועת “הנוער הציוני” בפינסק. בראשה עמדו סלומון אנטין וניסן רזניק. אחדים מן הקבוצה הגיעו לוילנא בתקופה בה שלטו הרוסים, תקופה קצרה, עד שהעיר נמסרה ליד הליטאים.

כיוון שפינסק היתה אז תחת שלטון סובייטי, היה המעבר לוילנא קל ופשוט. קנו כרטיסים, עלו לרכבת, ובאורח חוקי לחלוטין התיישבו בוילנא. אבל היו כאלה שהגיעו לעיר אחרי שיוצבו הגבולות, והעיר וילנא הוצאה מתחומי השלטון הסובייטי. אלה, אכן, התנסו בסבל רב ובסכנות, ליד מעבר הגבול הרוסי־ליטאי.

יהודי וילנא קיבלו את זרם הפליטים באחווה, בחמימות ועד מהרה מצאו הפליטים את מקומם בחיי הקהילה והחברה היהודית בעיר. הם קיבלו עזרה חומרית וסעד רוחני ומוסרי. ליחס מיוחד זכו צעירי תנועות הנוער הציוניות, שבבואם הוסיפו כוח ארגוני ואידיאי לתנועות המקומיות.

ניסן רזניק היה בין החברים המרכזיים והמובילים בתנועת “הנוער הציוני”. התבלט בעבודתו הארגונית והחינוכית.

בתקופה הראשונה היה נציג תנועתו בטיפול בענייני הג’וינט שהעמיד תקציבים ותמיכה לרשות הפליטים שהגיעו לוילנא. אח“כ עבר לרכז את תנועת “הנוער הציוני” בליטא. התמסר לפעולה חינוכית בקובנה ובערים אחרות בליטא. באותה תקופה שימש כחבר הקואורדינציה החלוצית וריכז כל פעולות העליה מוילנא עד אשר הופסקה כליל ע”י ברית־המועצות. היה אחד מאלה שקיימו את הקשר עם החברים במחתרת בשטח הכיבוש הסובייטי במזרח פולין.

הימים הטובים של ליטא העצמאית, היו קצרים. מוסקבה מצאה תואנת־שוא, פלשה לליטא וביוני 1940 השתלטה עליה. קיום התנועות הציוניות נאסר על־פי חוק. מעתה החלה לפעול מחתרת ציונית. הוקמה קואורדינציה של תנועות הנוער, שעסקה בחלוקת מספר זעום של סרטיפיקטים שנתקבל אז. אבל עיקר הפעולה המחתרתית היה בארגון עליה בלתי חוקית, בחיפוש דרכי מעבר, בזיוף תעודות, ובאותו זמן גם במאמץ לשמור על הרוח הציונית בקרב הנוער.

באותו זמן היה ניסן תושב קבוע בוילנא, אך חילק זמנו בין קובנה ווילנא.

יום־יום היה נוסע בדרכים הלוך וחזור, תוך תחושה שהזמן דוחק.

היה ברור שהקץ לפעילות ציונית באזורים שנכבשו ע"י הרוסים מתקרב.

עדיין לא ידעו מה צופן העתיד ליהודי ליטא, אבל ברור היה שיש להזדרז ולפעול, כדי להספיק ולחלץ יותר ויותר יהודים מליטא.

ב־22 ביוני 1941 החל הצבא הגרמני בהסתערות על רוסיה. ליטא היתה הראשונה בשורת הכיבושים הגרמניים, במזרח אירופה.

עם כיבוש וילנא ע“י צבאות הנאצים הוחלט ב”הנוער הציוני" שסלומון אנטין וניסן הזניק ישארו בוילנא. היתה תקופה קשה לפליטים מהתנועות הציוניות.

עזרה גדולה הוגשה אז ע"י פעילות חברי הקואורדינציה ניסן רזניק, מרדכי טננבוים ואחרים התבטאה בעיקר בעזרה כלכלית הדדית ודאגה לתעודות ממקומות עבודה שבהם היה ניסן רזניק פעיל מאוד.

עם כליאת יהודי וילנא בגיטו התארגן בו מטבח ציבורי בעזרתו הפעילה של אברהם פינצ’וק, מנהל בית־האבות בוילנא. הוא הצליח להכניס לגיטו כמויות גדולות של מצרכי מזון וכלים להפעלת המטבח. בעזרת היודנראט הוקצבה דירה להפעלת מטבח בו חילקו מנת מרק יומית לרעבים. בהנהלתו של ניסן רזניק הפך המטבח עד מהרה מרכז לפעילות התנועות הציוניות.

כאן נהגו להתכנס בלילות חברי הקואורדינציה החלוצית ולדון על דרכי הפעולה בגיטו, כאן נתקבלה ההחלטה להוציא כרוז לנוער וכאן גם נתקיימה האסיפה הראשונה בה נקרא הנוער בגיטו לדגל ההתנגדות.

במטבח הוטמן חלק מהנשק הראשון שהגיע לגיטו ובו הוחזק בתקופה הראשונה הרדיו הראשון ומכאן, לאחר שהיה חשד לגילויו, הועבר לחדרו של יוסף גלוזמן.

כאן התקיימו הדיונים הראשונים על הקמת הארגון הלוחם המאוחד פ.פ.א. (פאראייניקטע פארטיזאנער אורגאניזציע) בגיטו וילנא. כאן גם החליטה תנועת “הנוער הציוני” כי ניסן רזניק ייצג אותם במטה הפ.פ.א., שהוקם ב־21 בינואר 1942. השם המחתרתי של ניסן היה “חיים”, ובכינוי זה הוא גם חתום על התקנון הקרבי של פ.פ.א.. אחת הפעולות הראשונות של המחתרת הוילנאית היתה שיגור משלחת לוארשה – משלחת זו הביאה מוילנא את הבשורות הנוראות על ההשמדה.

החלו “האקציות” בגיטו ולאחר מכן השתרר לתקופה קצרה שקט יחסי.

היהודים התרגלו למצבם הנורא ופה ושם צצו גם תקוות ואשליות. הסגנון המרגיע של ההנהגות המקומיות בכל הגיטאות שלט גם בוילנא וכבש לבבות. ובאותו זמן שבו נאלצו פעילי המחתרת להתווכח עם ההנהגה המשלה והמטעה, כבר הכינו קציני הגיסטאפו את ההשמדה הסופית – בלי שמפקדי המחתרת יכלו להזהיר מפני הסכנות.

ב־16 ביולי 1943 הוסגר מפקד ארגון פ.פ.א. איציק ויטנברג ליד הגרמנים. כעבור זמן החלו הגרמנים בהוצאת אלפים מן הגיטו למחנות עבודה באסטוניה. ברור היה שהקץ מתקרב, והארגון החליט להוציא את כוחותיו ליערות. בראש הקבוצה השניה שיצאה ליערות עמד ניסן רזניק.

חברי פ.פ.א. מוילנא שהגיעו ליערות נארוץ' נתקלו ביחס עויין מצד יחידות הפרטיזאנים בפיקוד מרקוב. זמן קצר אחרי שהגיעו ליערות נארוץ' קבוצות הפרטיזאנים מגיטו וילנא פתחו הגרמנים בהסתערות על בסיסי הפרטיזאנים. הותיקים שביניהם התפזרו ביחידות קטנות וחפשו מקלט במקומות אחרים.

קבוצות של הפרטיזאנים היהודיים נשארו ללא מפקדים. ניסן ריכז קבוצה של כ־20 פרטיזאנים, רובן נשים שלא היה להם מקום מקלט. הקבוצה הצליחה להינצל בביצות ביערות נארוץ‘. לאחר שעבר הזעם התנהל מאבק קשה להצטרף ליחידות הפרטיזאנים. לאחר ויכוח קשה עם מפקד הבריגדה הליטאית ביערות נארוץ’ צורפו מספר חברי הקבוצה ליחידות מהבריגדה הליטאית. ניסן ועמו כמה חברים צורפו ליחידה שפעלה ביערות קאזאן. ניסן היה עם אותה יחידה שמנתה כ־120 איש ופעלה בסביבות יער קאזאן, עד שהרוסים חזרו וכבשו את ליטא.

בוילנא החרבה החלו להתאסף מחדש שרידי היהודים, מן היערות ומן הבונקרים והמחנות. בלב הכל היתה נחושה ההחלטה להימלט ממקום אימים זה. אז הפך ניסן לכתובת מרכזית של השרידים. שוב התייצב בארגון מחתרתי חדש, והיה לאחד מעמודי־התווך שלו. הפעם היתה מטרת המחתרת לחלץ את היהודים מן השטחים שכבשה רוסיה. גם במחתרת זו היו שותפים כל תנועות הנוער הציוניות, שהניחו את היסוד לארגון “הבריחה”.

בוילנא גובש הרעיון של ארגון הנדידה לעבר פולין ומשם לחפש דרכים מערבה. היו דיונים בין יוצאי פ.פ.א., חברי תנועות הנוער הציוניות, בקשר לכך.

מספר שבועות לאחר שובו מהיערות פגש ניסן בחבר תנועתנו סיומה ילינסקי מפינסק, שעבר במקרה את וילנא בדרכו לריגה. החבר סיפר לו שהוא בא מרובנה ושמה מתארגנת פעולה ציונית והכוונה נדידה לעבר רומניה.

ביוזמתו יצא ניסן באוגוסט 1944 לרובנה. נפגש שמה עם אליעזר לידובסקי וקבוצתו. הוברר שגם הם חושבים באותו כיוון וגם מטרתם נדידה מערבה. הם הקימו נקודת מעבר לצ’רנוביץ. נוצר אתם הקשר והוחלט על שיתוף פעולה. בשובו לוילנא סיפר לחברים על האפשריות. “רכזנו תעודות מעבר מכל המוסדות הממשלתיים ברפובליקה הליטאית מאחר וברוסיה קשה לנדוד בדרכים בלי תעודות מעבר. יאנק שטול זייף את החותמות של המשרדים השונים והחתימות המתאימות והנדידה התחילה” מספר ניסן.

כאן התחיל ראשית ארגון הבריחה ביזמת שרידי הפרטיזאנים מהתנועות הציוניות וראשית הנדידה לריכוז המוני ישראל במחנות הפליטים היהודים באוסטריה, איטליה וגרמניה.

עם שחרור החלק המזרחי של פולין התחדשה בה הפעולה ציונית, כאשר תנועות הנוער מאורגנות במסגרת הקואורדינציה.

יחד עם פעולתו במחתרת “הבריחה” הקים ניסן מחדש את תנועות “הנוער הציוני”. אירגן קיבוצים, ליקט שרידים מן הוותיקים והיה להם למורה ולמחנך. דאג לצרכי חבריו בתנועה, למעון, ללבוש. בעיקר פעל למען הוצאתם מפולין והעברתם לחופי הים התיכון, בדרך לארץ. הוא עבר את מסלול “הבריחה” מפולין לרומניה, לאיטליה, ואחרי כשנתיים וחצי של עבודה ציונית באירופה, עלה ארצה. השתקע בקיבוץ ניצנים בנגב.

הימים היו ימי מאבק, למען הקמת המדינה. שוב נרתם ניסן בעול המעשה הבטחוני – אימן, הכין מקלטים, היה בשמירה, בהדרכה. בינתיים פלשו מדינות־ערב לארץ, הצבא המצרי צר על ניצנים. הקיבוץ נאבק מול כוחות עדיפים, רבים מחבריו נפלו ואלה ששרדו הלכו בשבי המצרי.

ניסן רזניק הלך לשבי המצרי. אחד־עשר חודש היה שבוי. כשחזר הביא אתו כוחות נפשיים מחודשים – לארגן, להדריך, במסגרת תנועתו, במסגרת התנועה הציונית, במסגרת המוסדות הממלכתיים שהחלו ביישוב הנגב.

לקראת היציאה מפולין

אלה היו האנשים שהיוו את גרעין הקבוצה הפעילה במסכת “הבריחה” העצמאית שהתפרשה על פני פולין וארצות אירופה אחרות – הונגריה, רומניה, גרמניה, אוסטריה ואיטליה. פרץ לסקר פעל בקראקוב מקום הריכוז האחרון לפני הגבול. לקראקוב עבר אז גם מרכז הקואורדינציה, בראשותו של איש הציונים־הכלליים, מלר, שהמשיך במדיניות האפליה לגבי בית"ר.

חילקנו אז את התפקידים; יעקב פרנר נשאר כאחראי על קבוצותינו בלובלין, ברקאל ומרגוליס פעלו בלודז'; מנחם ספירשטיין ישב דרך קבע בנקודת הגבול בקרוסנה, ופרץ לסקר – בקראקוב.

הקבוצות הבית“ריות המשיכו לצאת מפולין באמצעות “הבריחה” העצמאית. תגובת הקואורדינציה היתה הפסקת כל טיפול בבית”רים. הצטערנו על כך, מפני של“בריחה” העצמאית לא היו אמצעים כספיים, בעוד שהקואורדינציה קיבלה כספים מנציגי הג’וינט, מן השליחים ברומניה וממקורות אחרים. רצינו להיות שותפים בפעילות הקואורדינציה, אבל זו נהגה כלפינו כל הזמן ביחס של אפליה.

בעזרת ראש הקואורדינציה שלחנו את פרץ לסקר לרומניה, להיפגש עם יוסף קלרמן, ולבקש ממנו עזרה. מכאן למדנו לדעת שגם ראש הקואורדינציה רצה למצוא הסדר חיובי עם נציגי בית"ר. הוא נהג לפנים משורת הדין והעמיד לרשותו של לסקר מלווה, שיורה לו את הדרך לבוקרשט.

בהתחלת יולי יצא פרץ לרומניה, בשם אברהם ברזה, מצוייד בתעודות הצלב האדום ותעודת מעבר רוסית. אחרי לילה נסיעה הגיעו לברטיסלבה.

הרכבת לבודפשט עמדה לצאת בערב. מלווהו יצא לשוטט בעיר ואילו פרץ נשאר בתחנה. הרעב החל להציק לו ומרוב עייפות החל לנמנם. דחיפה קלה העירה אותו. לפניו עמד שוטר שהחל בחקירה ובבדיקת תעודותיו. משלא מצא בו פסול אמר לו שבקרבת מקום נמצאת קבוצה של יוונים החוזרים לארצם וביקש ממנו להצטרף אליהם. השיב שהוא צריך להמתין לחברו. היום חלף ללא תקלות. המלווה חזר. הרכבת הופיעה, עלו עליה ולמחרת הגיעו לבודפשט. כאן פגש לסקר את צ’שק, שהתלונן בפניו על שהבריחה הכללית מפלה לרעה את הבית“רים. כן סיפר שלפני ימים מספר שהה במקום חיים לזר, שמינה אותו לאחראי לנקודה. פרץ הלך יחד עם צ’שק לפגוש את מרדכי רויזמן. הוא הציג את עצמו כממלא־מקומי בפולין. כמחווה, שלח רויזמן באותו יום קבוצה גדולה של בית”רים לעבר איטליה. (זה היה מספר ימים לאחר שחתמנו, רויזמן ואני, על הסכם לביטול הבריחה העצמאית שלנו). משך ארבעת ימי שהותו בבודפשט נודע לפרץ שהבריחה מובילה את האנשים לאיטליה. הוא פגש בית“רים רבים שעזבו את פולין, ביניהם את אדם וספירשטין והמשיך בדרכו לגבול הרומני. כאן, בגבול, הורדו כל הנוסעים מן הרכבת לבדיקת ניירותיהם. בין המצטופפים סביבם הבחין פרץ באשה שלבשה חלוק לבן ועל זרועה סרט ה”ג’וינט“. הוא פנה אליה באידיש לשאול על הסדרים הנהוגים כאן בגבול. היא לקחה אותו ואת מלוויו הצידה וכשנוכחה לראות שתעודותיהם מזויפות הובילה אותם למשרד תחנת הגבול בו ישבו ארבעה פקידים רומנים. ניגשה לאחד מהם, הניחה על שולחנו את תעודותיהם בצירוף ארבע שטרות של אלף ל”י כל אחד. הפקיד ספר את הכסף בניחותא והטביע על הניירות חותמת שהקנתה לבעליהן זכות שהייה בבוקרשט למשך שבועיים. זו היתה החותמת האמיתית הראשונה והיחידה בתעודותיהם. עובדת ה“ג’וינט” לקחה אותם ושתי צעירות לביתה. לאחר שהתקלחו מצאו סעודה מוכנה. לאחר מכן הסיעה אותם לתחנת הרכבת וקנתה עבורם כרטיסים.

לאחר נסיעה שארכה כיממה הגיעו לבוקרשט. יוסף קלארמן קיבל את פרץ בחמימות רבה. ביניהם הפרידה תהום עמוקה של שנות השואה, אך בזכרונם עדיין שמורים היו ימים של פעולה משותפת ענפה לפני המלחמה, בבית"ר, בתנועה, בעיירותיה של פולין רבתי, בקהילות היהודיות התוססות ובסניפי התנועה הרבים.

פרץ סיפר לקלארמן את אשר עבר עליו ועל רעיתו חנה בשנות המלחמה. הוא תיאר בפניו את מצב השרידים ואת הלך הרוח בין אנשי התנועה בפולין. היו ביניהם שהתנגדו להקמת גלות חדשה ולו גם זמנית בגרמניה, והעדיפו להמתין בפולין לאפשרות יציאה ישירות לחופי הים התיכון. חלק אחר דגל בקיום בריחה עצמית, ויהיו הקשיים ככל שיהיו. החלק המכריע של אנשי התנועה היה אז בעד השתלבות במסגרת הבריחה הכללית, אבל בתנאים של שוויון מלא. פרץ טען בפני קלארמן שאנו התנועה היחידה שאין לנו כל קשר עם המוסדות המרכזיים בארץ וברחבי העולם. קלארמן העדיף משום מה להתעלם מנושא זה, לעומת זאת הקדיש תשומת לב רבה לבעיית ההשתלבות בבריחה הכללית. כן היו שניהם תמימי דעים בזכותה של התנועה בשארית הפליטה לקבל את חלקה בכספי התמיכה המתקבלים מן הג’וינט וממוסדות סעד אחרים, אף כי הרביזיוניסטים עזבו את ההסתדרות הציונית עם הקמת הצ"ח – ההסתדרות הציונית החדשה – ב־1935. כל המשאבים הכספיים והקרנות נמצאו בידי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ואלו הקציבו כספים רק לתנועות שהשתייכו אליה.

קלארמן הפגישו עם עמיתו בשלישיית השליחים, עם משה אורבוך. פרץ סיפר לאורבוך על הבריחה בכללותה ועל האפליות כלפי בית"ר וביקש להורות לבטלן. אורבוך הבטיח תשובה תוך מספר ימים. בפגישה שנייה שהתקיימה בבית־קפה השתתפו שלושת השליחים – קלארמן, אורבוך וצימאנד. השיחה היתה הפעם חופשית יותר. לבקשתם סיפר פרץ על חיי היהודים ותעסוקותיהם, על המסחר, על השוק השחור, על הסחר במטבע זר, על יהודים חברים במפלגה הקומוניסטית, על בוגדים ומלשינים ועל עסקיהם השונים והמשונים של יהודים שעשו מאמצים לפרנס את עצמם, אחרי שחזרו מן המחנות בעירום ובחוסר כל. הוא סיפר להם סיפור אופייני על פולני, גוי ליבראלי, שהפך לאנטישמי לאחר שנאסר: השוטר שבא לאסרו היה יהודי; החוקר היה יהודי וגם השופט היה יהודי. לבסוף, כאשר הגיע לבית הסוהר היו כל הסוהרים יהודים. “איני יודע” – אמר הגוי – “היכן אני נמצא, בפולין או בפלשטינה”. פרץ תיאר גם את הדמויות משארית־הפליטה, ולדבריו – אף יהודי לא רצה להישאר בפולין; ואם ישנם כאלה, יתנערו בסופו של דבר מיהדותם.

כאשר נפגש עמם בשלישית אמר לו אורבוך כי מרומניה יוצאת רכבת של הצלב האדום לאושוויץ, לאסוף משם את אזרחי רומניה החולים, ומכיוון שרובם יהודים – גם המלווים יהיו יהודים. “תסע בחזרה לפולין ברכבת זו ובידך תעודות של מלווה. כמחווה של רצון טוב אפקיד בידיך סכום לא מבוטל של דולרים, שתיקח איתך לפולין ותמסור אותו למרכז הבריחה, בנוכחות כל החברים. באשר לבקשותיך – תהיו חברים שווי זכויות במרכז, בבריחה ובכל הפעולות האחרות, כמו במשלוח שליחים לרוסיה, באיוש נקודות־המעבר בגבולות, בועדים המקומיים וכדומה”.

ב־5 באוגוסט, לאחר ארבעה ימי נסיעה, הגיעו לפולין. פרץ ירד מהרכבת בקראקוב, יתר המלווים המשיכו לנסוע עד לאושוויץ. בהגיעם לשם נאסרו על ידי הרוסים והואשמו בריגול. לאחר שישבו חודשיים במאסר נפדו מידי הרוסים בכופר כספי גדול.

בבואו לקראקוב נפגש פרץ עם מלר, עם סטפן גרייאק ואחרים. סוכם שפרץ יהיה חבר המרכז כפי שהבטיח אורבוך. סטפן הודיע לו שמרכז הבריחה יעבור לוארשה וכי הגיע שליח מן הארץ שירכז את כל עניני הבריחה. שמו “שמעון”.

מאז פגישתי הראשונה עם פרץ עברו ארבעה חודשים. התחלנו בארגון התנועה ובבריחה עצמית בלי כסף, בלי תוכנית מקפת ובלי קשר עם התנועה ומרכזיה בארצות החופשיות. התנאים לעבודה היו קשים. ראו בנו “פשיסטים” יהודיים, אף כי השלטונות הפולניים היו עדיין טולרנטיים באותה תקופה. הערכנו נכונה את מצבנו הקשה וראינו את המוצא בעזיבת פולין ובעליה לארץ, כדי להצטרף לחברינו הלוחמים בשלטון הבריטי.

כעת, עם שובו של פרץ מרומניה, נפתרו שתי הבעיות העיקריות: המחסור בכסף והקשר עם חו“ל. מלבד הקשר עם קלארמן קיבלנו קשר נוסף, עקיף, באמצעות הידיעות בעתונות על פעולות האצ”ל בארץ. הידיעות שפורסמו בעתונות־חוץ הועתקו בעתונות פנים־תנועתית, שחולקה לחברים בדרכים שונות.

נוסף על כך הוקם אירגון, הוקמה תנועה, אף כי חבריה נמצאו בתנועה מתמדת ולא ישבו במקום קבוע זמן רב. הם ידעו את כתובת מרכז התנועה, וחברי המרכז ידעו היכן נמצאים החברים ומה קורה להם.

בספטמבר הוזמן פרץ לישיבה הראשונה של מרכז הבריחה. בישיבה השתתפו סטפן, מלר, בני, מנשה, איש המזרחי, גדעון, שליח מן הארץ מטעם הציונים הכלליים ונציג “המוסד” – “שמעון”, הוא איסר בן צבי. בישיבה הוחלט על חלוקת תפקידים: “שמעון” – מרכז, מנשה – קופאי, בני – תעשיית תעודות, סטפן – קשר עם השלטונות, פרץ – מבקר בנקודות, תפקיד מסוכן וקשה. בישיבה נוספת שהתקיימה בקאטוביץ הוחלט על ארגונה מחדש של הבריחה. הארץ חולקה לפי נקודות יציאה. הוקמו נקודות־מעבר חדשות, והגבירו את החיפושים אחרי אנשים, פעילים ציונים ברוסיה, למען הוצאתם משם.

בינתיים, חוסלו כמעט כל הנקודות בקראקוב, כיון שנפסקה הנסיעה לרומניה ולא היה עוד ערך לקרוסנה. מרכז הכובד עבר לקאטוביץ וביטום. משם יצאו הקבוצות לברטיסלבה בצ’כוסלובקיה, המשיכו לאוסטריה, לגרמניה ולאיטליה. הוקמו נקודות גבול חדשות שאוישו על ידי ועדות, מורכבות מנציגי כל התנועות, כשלמעשה אנשינו היוו כשלושים אחוז מן הפעילים.

בישיבה זו הודיע פרץ שגם הוא מבקש לשגר שליח לרוסיה, לחפש את נציב בית“ר ליטא יחזקאל דיליון, את נציב בית”ר לאטביה דוד ורהפטיק, ואת קציני הנציבות שנאסרו והוגלו ע"י הרוסים בפרוץ המלחמה. למטרה זו, טען פרץ, הוא זקוק לאלפיים דולר. לאחר דין ודברים קיבל למטרה זו אלף דולר.

בחודשים ספטמבר־אוקטובר־נובמבר לא היה עוד הרבה מה לעשות בפולין. מי שרצה עזב זה מכבר ארץ זו. אלה שנשארו, היו להם כנראה סיבות משלהם להמשיך ולשהות שם. גם מרבית הפעילים עזבו. שפלר יצא בראש קבוצת בית"רים והיה בין הראשונים שהגיעו מפולין לאיטליה. גם לול – ישראל מרגוליס ויצחק זגקסקי, שחלקם היה רב בריכוז החברים, באירגונם ובשליחתם מפולין, אף הם עזבו. נדמה היה שתפקיד “הבריחה” נסתיים. בינתיים נודע על הריפאטריאציה של אזרחי פולין לשעבר שמצאו מקלט בשנות המלחמה בעומקה של רוסיה. החלו להגיע הרכבות הראשונות שפלטו מאות חוזרים, עד מהרה הפכה הריפאטריאציה לזרם אדיר, ושוב הועמדה “הבריחה” בפני אתגרים חדשים, ואיתה גם התנועה.

פרק חמישי: פולין 1946    🔗

בשלהי שנת 1945 נסתיים השלב הראשון של יציאת פולין. הפרטיזאנים יוצאי היערות, יהודי בונקרים ומשוחררי המחנות עזבו רובם ככולם את ארץ הדמים ומצאו מקלט ארעי באיטליה, אוסטריה וגרמניה, עד אשר יסתייע להם לעלות לארץ.

בסוף 1945 ראשית 1946, החלה התזוזה הגדולה של היהודים מברית המועצות –הריפאטריאציה של אזרחי פולין אשר ברחו באימת המלחמה או שהוגלו לעומקה של רוסיה, עשו שם את שנות המלחמה, ניתנה להם הזכות לשוב למולדתם, על־פי ההסכם שנחתם בין שלטונות רוסיה וממשלת פולין הזמנית.

מעולם לא נדע, כנראה, מהו מספר היהודים שברחו לברית המועצות בפרוץ מלחמת העולם השניה ומלחמת גרמניה־רוסיה, ומהו מספר היהודים שהוגלו ע"י הרוסים למחנות בסיביריה, בשל היותם ציונים, בעלי־הון “בורגנים” או בשל העובדה שהתגוררו סמוך לגבול או במקום רגיש מבחינה בטחונית – וכמה מהם נספו במחנות הללו. בודאי שלא נדע לעולם מהו מספר היהודים שנספו בדרכים בברחם מפני הצבא הגרמני המתקדם, כמה מתו ברעב ומחלות ומעינויים במחנות בסיביר הרחוקה ובעריה וחבליה השונים והנרחבים של רוסיה. מה שידוע הוא שבזרם הריפטריאציה הגדול חזרו לפולין קרוב למאתיים אלף יהודים. הם חזרו כשרובם קיוו למצוא מישהו ממשפחותיהם, משהו מבתיהם ועסקיהם ואולי אף לבנות את חייהם מחדש בארץ מוצאם.

היהודים ברוסיה ידעו כולם עוני ומחסור. תנאי החיים היו קשים וירודים מפאת המחסור החמור במצרכים בעתות מלחמה ובשל המשטר הקומוניסטי שלא הרשה כל יוזמה פרטית. נוספו על כך תנאי החיים הפרימיטיביים של תושבי אסיה התיכונה וחבלים נידחים אחרים בהם הותר לפליטים אלה לשהות.

כעת כאשר עזבו את רוסיה, נאמר להם שפולניה היא ארץ חרבה ואין בה לחם לאכול ובגד ללבוש וגג מעל הראש, ומה הופתעו לראות שאף בזמנים קשים אלה יש שפע של מצרכים גם כאלה שברוסיה כלל לא העזו לחלום עליהם. ואז קרה דבר מוזר ביותר: בעוד יוצאי המחנות ראו את אדמת פולין כבית קברות ענקי אחד של משפחותיהם ובני עמם – החוזרים מרוסיה מצאו בפולין “גם עדן” עלי אדמות, אין על כן כל הגיון למהר ולעזוב את גן העדן הזה. צריך להנות מעמל השנים ולהחליף כוח ורק אז להתבונן ולהתחיל לתכנן את חייהם העתידיים.

ארגונה מחדש של בית’ר

עם זרם החוזרים מרוסיה הגיעו אנשי תנועה רבים שמזלם שיחק להם והצליחו להשרד מקטל ההפצצות בבורחם מפני הגרמנים ומן התנאים הקשים ששררו ברוסיה בשנות המלחמה.

העניינים במרכז הבריחה הוסדרו. לאחר שובו של פרץ לסקר מרומניה נתקבלה התנועה כשוות־זכויות במרכז הבריחה והובטח שלא יהיו עוד אפליות כלפי הבית’רים. החברים המעטים שנשארו בפולין ניגשו לארגן מחדש את התנועה ולקלוט את הבאים מרוסיה.

בישיבה הראשונה שקיימו הפליטים חברי התנועה לאחר שנתקבלו לבריחה, הוחלט על ארגונם מחדש של המוסדות המרכזיים וחלוקת הארץ למחוזות.

הוחלט על חלוקת תפקידים כלהלן: עו“ד ברקל – יו”ר המרכז, שלמה אוברבאום – גזבר, פרץ לסקר – נציג התנועה במרכז הבריחה וממונה על ארגון בית’ר.

חברי מרכז האחרים היו: ישראל מרגוליס, יצחק זגרסקי, מאיר שולץ, מוניה וורמן־בזן, גרדין ועוד.

על אף שרוב התפקידים לא היו מוגדרים, הרי ידי כולם היו מלאות עבודה.

הארץ חולקה לארבעה מחוזות פעולה: לודז‘, שצ’צין, קטוביץ, וורוצלב. מאוחר יותר בוטל מחוז קטוביץ. רוב הריפטריאנטים הופנו לשלזיה העליונה ושלזיה התחתונה. ממחוזות אלו גורשו הגרמנים בתום המלחמה והממשלה הפולנית ביקשה ליישב אותם. לכאן הופנה זרם הבאים מרוסיה וכבר בתקופה הראשונה הושבו כאן כשמונים אלף יהודים. כבר בישיבה הראשונה הציע פרץ שבמקומו יבוא במרכז הבריחה עמנואל וורמן, והוא, פרץ, יתמסר לארגונה של בית’ר, אך הצעה זו נדחתה עד לשובו של פרץ מסיורו המתוכן על פני פולין מטעם מרכז הבריחה. ואכן זמן קצר לאחר הישיבה הזאת יצא פרץ לדרכו ושהה בדרכים כחודש ימים. בכל מקום שביקר מצא בית’רים. לכולם סיפר על קיום התנועה. במידת הצורך השאיר בידיהם סכומי כסף והוראות פעולה לארגון התנועה וקיום קשרים עם המרכז שמקום מושבו היה בלודז’. התפקיד הראשוני בפעולות הארגון היה לספר לאנשים שאכן קיימת תנועה על אף המגבלות וקיום משטר הקומוניסטי, כי השורות מתרחבות וכי קיים סיכוי ויש אפשרויות לעזוב את פולין ולעבור לארצות אירופה אחרות, שמחוץ לתחום השפעתה של ברית־המועצות.

באותו זמן נתרכזו בפולין מפקדים פרטיזאנים שמשום מה נתעכבו עד אז במקומות שחרורם ביניהם הבית’רים שלמה ברנד, הלוחם הנועז ביערות רודניקי שליד וילנא, יוסף מזריצקי – מפקד פלוגת פרטיזאנים במחוז סובלקי, שרה רוּבינוביץ־שיף, הפרטיזאנית הנועזת מלידה שמעשי גבורתה ומעלליה זכו לפרסום רב. לאחר השחרור נסעה לעמקה של רוסיה לחפש את הוריה ולהוציאם משם. כן נמצאו בפולין הפרטיזאנים הבית’רים שכבר סופר עליהם ועוד יספר בהם – יעקב פרנר, עמנואל וורמן, יאנק ברגר, ועוד.

עם זרם הרפטריאציה הגיעו מפקדי בית’ר מרדכי זנדברג מקוטנה, אשר מיאסניק מסארנה, מוניה כהן מלוביה, פֶליק טייכנר, שלום רק מוולוצלבסק־גוסטינין, יחיאל ליברמן, מוניה רפופורט, מאיר בקלצ’וק מברנוביץ, דוד דרזנין מגרודנה, עו"ד יהושע רצ’קו מוילנא, צבי קנטור מוארשה ורבים אחרים. מהמחנות הגיעו אברהם כספי, סאליק זילברמן מוארשה, פיליפ ניימרק מקובנו, שרה גליקסברג ורבים אחרים. כולם עתידים כאמור למלא תפקידים מרכזיים בתנועה ובבריחה.

אשר מיאסניק מספר

בינואר 1946 הגיע מרוסיה והובא ישר לביטום. בועד היהודי המקומי עבדה צעירה, ביתר"יה, אטקה פולישוק. היא קישרה אותו עם אנשי התנועה במרכז בלודז'. כעבור זמן קצר מונה כמפקד גליל שלזיה העליונה כולל קרקוב, טרנוב, קטוביץ וסביבותיהן.

עד מהרה נוסדו קיני בית’ר במקומות אלו ובערי הסביבה בנדין, סוסנוביץ ביאלסקו, אופולה ועוד. עיקר פעולותיהם הראשונות היה למצוא ולארגן את הבית’רים המוסיפים להגיע מרוסיה, להגיש להם עזרה וסעד, לשלוח אותם בדרכי הבריחה אל מעבר לגבולות. על אף שהעבודה התנועתית היתה בלתי ליגאלית, הייתה נהירה מתמדת לשורות בית’ר, ביתר"ים ותיקים ששרדו וגם חדשים, צעירים אשר נוכחו לדעת שכל התורות הסוציאליסטיות לא עמדו במבחן מציאות תקופת השואה. רבים מצעירים אלה הגיעו לידי הכרה, שהפתרון היחידי לבעיית היהודים היא הקמת מדינה יהודית, ואם כך הדבר – מקומם בשורות התנועה הדוגלת בממלכתיות.

על אף הארעיות שבשהותם בפולין קיימו בביטום בית ספר למדריכי בית“ר ובו עשרות בית”רים־תלמידים, המתחלפים מדי פעם ויוצאים ליעדיהם להדרכה, בריכוזי בית"ר בערי פולין או בריכוזים הגדולים הנוצרים והולכים בארצות שמעבר לגבול.

מוניה – משה כהן מספר

בפברואר 1946 הגיע מרוסיה היישר לרייכנבך, שלזיה התחתית, יחד עמו הגיעו בית“רים נוספים, ביניהם יחיאל ליברמן שבמהרה השתלב גם הוא במסגרת הפעילות הבית”רית והבריחה. למחרת בואו של מוניה הגיע אליו אשר מיאסניק, לבוש במדי צבא רוסי, וסיפר לו כי קיימת בית"ר הפועלת במחתרת במרכז של לודז‘. מוניה קיבל הזמנה לבוא ללודז’ שם מונה כמפקד גליל שלזיה התחתונה וצורף לנציבות הזמנית.

ראשית פעולות מפקדת הגליל היתה קבלת טרנספורטים של ריפטראינטים שהגיעו מרוסיה, לאתר בין הבאים בית“רים ולקולטם. לאחר מכן שם מוניה פעמיו לעבר קיבוצי “האיחוד” לחפש ולמצוא ביניהם בית”רים, נתברר שמספרם היה רב. גם מוניה, מצדו, שיגר לקיבוצים אלה בית“רים אשר הקימו בם תאים וניהלו עבודה בית”רית. משך הזמן הוטלה על בית“רים הנהגת אי אילו קיבוצים, דבר שהקל בהרבה על פעולותיהם. גם בקיבוצי “גורודוניה” היו קבוצות בית”רים שקיימו קשר עם הנהגת התנועה. מוניה שכר משרד עם טלפון ממנו ניהל את העבודה המסועפת. כן קיים קשרים עם מוסדות שירותי הבטחון שבין שורותיהם נמצאו מספר בית"רים.

למותר להוסיף, אומר מוניה, שכל העבודה הזאת היתה חתומה בחותמת הארעיות. עיקר מעייניהם היו נתונים להוצאת האנשים מפולין. עד מהרה נתברר לו שהמכסה שקיבלה בית“ר בגליל שלו במסגרת הבריחה הכללית, שהסתכמה במשלוח 50־40 בית”רים לחודש, לא ענתה על הצרכים. על כן הקימו אנשיו נקודת גבול בין וולבזיך לקלאצק, בקירבת מקום לנקודה של הבריחה הכללית בה פעל נציגינו מוניה רפופורט. פעמיים בשבוע היו עוברות במקום זה קבוצת בנות 12־10 בית“רים. מעבר לגבול, בקודאווא, היו מתקבלים ע”י נציגי הבריחה הכללית, כשהבאים טוענים שעברו את הגבול על דעת עצמם, גם בנקודה זו פעלו נציגי בית"ר אשר לפי סיסמה מוסכמת היו מקבלים את חבריהם.

לאחר שפרץ חזר מסיורו הממושך ברחבי פולין ומסר דו"ח להנהלת התנועה בלודז' הוחלט שהגיע הזמן להקים מסגרת. הארץ חולקה לארבעה מחוזות, בשני מחוזות של שלזיה, העליונה והתחתונה מונו כאמור כאחראים מיאסניק וכהן. יחד עמם פעלו סיקולר, ליברמן, ברגר, טייכנר, כספי ואחרים. כמפקד מחוז לודז' מונה אדם גרדין ועל ידו פעלו שולץ, קופלביץ, זגרסקי, ואחרים. בשצ’צ’ין פעלו דרזנין, מיטלמן, זנדברג, שרה שיף ורבים אחרים.

כובד המשקל של העבודה הארגונית הושם על הריכוזים בשלזיה העליונה והתחתונה. בנוסף למקומות שכבר הזכרנו, נתארגנו קיני בית"ר גם בגליוויץ, ז’אבזשה, אופולה, ביליץ, שווידניצה, זלוטו־גורה ובנקודות רבות אחרות.

כדי להכניס סדר בעבודה אורגנו כנסים מחוזיים. בכנסים נישאו הרצאות, נתקיימו ויכוחים לוהטים, נבחרו מפקדות גליליות והונהגו דפוסי עבודה אחידים, במידת האפשר לפי תנאי המקום והזמן. עד קיץ 1946 התקיימו ארבעה כנסים כאלה, בוורוצלב, בביטום, בלודז' ובשצ’צ’ין. מפקדי המחוזות, מיאסניק, כהן, גרדין ודרזנין הוכיחו מיומנות רבה בארגון הכנסים, בהשגת מקומות לעריכתם, שיכון הצירים ועוד. הודות לקשרים הטובים ושיתוף הפעולה ההדוק עם נציגי מפלגות “המזרחי” ו“איחוד”, הסכימו הללו לארח את הכנסים במעונותיהם.

“בכל כנס כזה” מספר פרץ לסקר “השתתפו כ־100־80 בית”רים. היתה לי הרגשה שבית"ר קמה מחדש לתחייה. הניצוץ הז’בוטינסקאי היה טבוע עמוק בלבות האנשים ותודעתם אף התעמקה והתרחבה. כולם היו חדורי הכרת השליחות המוטלת עליהם, למען השרידים ועתידם.

“קיבלתי השראה ומרץ מחודש להמשיך בעבודה עד לפינויים המוחלט של כל הבית”רים מפולין. החלה עבודה מסודרת בכל המקומות, התקיימו אסיפות, הרצאות, דיונים, הופצו עיתונים, נמסרה אינפורמציה על המצב הפנימי של התנועה בפולין, על הבריחה, על הנעשה בארץ ובמיוחד על מלחמת האצ“ל נגד הבריטים – רוח חדשה עברה במחנה בית”ר בפולין" העיר פרץ.

תנופה חדשה קיבלה הפעילות עם קיומו של הכינוס הארצי הראשון של בית“ר בפולין בקיץ 1946. הכנס התקיים בביטום באולם שהעמידה לרשותו “המזרחי” והשתתפו בו למעלה ממאה וחמישים צירים מכל רחבי פולין. בכנס בא לידי ביטוי הלהט הבית”רי והרצון העז לעזוב מהר ככל האפשר את פולין ולהצטרף לשורות הלוחמים בארץ ישראל. בועידה נבחר פרץ כנציב בית"ר פולין ונבחרה נציבות בהרכב: מוניה כהן, אשר מיאסניק, יהודה קופלוביץ, מונה וורמן, פליק טייכנר, שלום רק, סיקולר, דוד דרזנין, ויחיאל ליברמן.

כדי שיוכל להתמסר כולו לעבודת בית"ר עזב פרץ את מרכז הבריחה ובמקומו נתמנה מוניה וורמן, גם שלמה ברנד צורף למרכז הבריחה באורח לא רשמי ועד מהרה הפך שלמה, המכונה “יוזק”, לאחד מעמודי התווך של הבריחה. הוא הצטיין באומץ־לב רב, בתעוזה ותושייה בהעברת קבוצות וטרנספורטים מעבר לגבולות, במציאת נקודות־מעבר חדשות ובקשירת קשרים עם משמרות הגבול ומפקדיהם הפולנים והרוסים, בארגון אמצעי תחבורה, בציוד האנשים, בישור הדורים בין הפעילים בנקודות המעבר – בכל היתה ידו של שלמה. בכל אשר הוא נוגע – הוא קוצר הצלחות; הוא מכובד ומקובל על הכל. פעמים רבות נעצר שלמה ומושם במאסר. כל פעם נדמה שישפט וישלח לארץ גזירה וכי בא הקץ לפעולותיו הברוכות, אך תמיד מצליח לצאת מן המיצר וממשיך בפעולותיו עד תום.

לאחר עזיבתו של וורמן בקיץ 1946 נתמנה שלמה כנציג התנועה במרכז הבריחה.

כאשר מבצע הבריחה הסתיים ולפעילים מוענקות אותות הצטיינות – סיכות כסף וזהב – שלמה מקבל סיכת זהב על הישגיו הרבים במפעל הבריחה. גם מוניה מקבל סיכת זהב.

בקיץ 1946 הגיע לפולין וולטר פוגל, איש צ’כוסלובקיה, מראשי בית“ר והרוח החיה בציבוריות היהודית המתחדשת בארץ זו אחרי המלחמה. פוגל הביא עמו חבילה גדולה של חומר תנועתי, משלטון בית”ר בלונדון וממרכז התנועה בארץ. זו הפעם הראשונה שחומר הסברתי כתוב הגיע לידיהם של פרץ וחבריו.

מהחוברות והעלונים למדו לדעת על הנעשה בתנועה, בסניפיה ברחבי העולם, במרכזי התנועה במחנות הפליטים באוסטריה, גרמניה, ואיטליה ועל מהלך מלחמת הארגון הצבאי הלאומי נגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ־ישראל. הידיעות על פעולותיו הנועזות של הארגון עוררו התלהבות ורוממות רוח בשורות התנועה. לעומתן ידיעות על נכונות חוגים רחבים בשורות התנועה ברחבי העולם לחזור להסתדרות הציונית הביאו לויכוחים ערים בתוך התנועה בפולין. המצדדים ראו בכך מפנה חיובי והשוללים ראו את הדבר כתוצאה ממשבר קשה שעבר על התנועה ושעדיין היא נמצאת בו, והמהססים סברו שהדבר נעשה מתוך חיפושים אחרי נוחיות ורצון לעלות על דרך קלה יותר. אך בסופו של דבר איש לא החשיב את הדבר ועל כן גם לא היתה התנגדות נמרצת לצעד זה.

באותו זמן הגיע לפולין ד"ר יעקב רובין והוא במדי הבריגדה העברית. הופעתו עוררה התרגשות ניכרת בין חברי התנועה, בעיקר אלה שהכירוהו וזכרו אותו עוד מלפני המלחמה.

רובין נפגש עם חברי התנועה ובביקוריו בסניפים הכניס רוח רעננה בסיפוריו על החיים בארץ, על ההתגייסות הנרחבת של חברי התנועה ליחידות הבריטיות והבריגדה העברית, על מלחמתם העיקשת על הזכות להילחם באויב הגרמני ומאבקם על הדגל והסמל העברי לחיילי הבריגדה. כן סיפר על המצב בתוך התנועה ושוב התעורר הויכוח על השיבה להסתדרות הציונית, שרובין היה אחד המצדדים והתומכים בה. מפי רובין שמעו גם לראשונה על הפילוג באצ“ל והקמת לח”י – לוחמי חירות ישראל. ועוד ביקור היה להם לאנשי התנועה בפולין – ביקורו של איש הבריגדה יעקב אריאל.

יעקב אריאל – בית"רי מרומניה שעלה לארץ באוניית המעפילים “פריטה” וחבר מערכת בטאון התנועה “המשקיף”, היה בין המתגייסים לצבא הבריטי במסגרת ועדת הגיוס של התנועה. כעת, בתום המלחמה היה אחד מאנשי הבריגדה שהושארו באירופה למען המשך פעולתם בקרב שארית הפליטה.

יעקב נסע בשליחות רשמית מטעם המרכז לגולה, יחד עם איש מפא“י מרגלית, לסייר בנקודות הבריחה ברחבי אירופה, כי היו שמועות שאנשי “השומר הצעיר” האחראים לאי־אלה נקודות מפלים לרעה את אנשי בית”ר ואת אנשי מפא"י כאחד.

בהזדמנות זו הטיל עליו זלמן לונברג משימה נכבדה נוספת – להגיע לרומניה ולפולין, למצוא קשרים עם אנשי נ.ק.וו.ד. (הבולשת הרוסית) או לאחד מקציני הצבא האדום ולשלוח בעזרתם שליח לוורקוטא – מחנה עבודה בסיביר ולהוציא משם את נציב בית“ר לשעבר בלטביה דוד ורהפטיק, אשר לפני פרוץ המלחמה נאסר בידי השלטונות הרוסים בריגה והוגלה לסיביר. אחת השמועות ידעה לספר שאחת הבית”ריות ברומניה נשואה לקצין גבוה בצבא האדום וכאלו הוא יהיה מוכן לקבל עליו שליחות ומשימה זו. לפני צאתו לדרך נפגש אריאל עם יצחק גרינבוים בפריס, אשר נתן לו מכתב לראשי הבריחה בפראג, שיעמידו לרשותו של אריאל כל סכום שידרש לטיפול בפדיון שבויים מרוסיה. ואכן כשהגיע לפראג קיבל עשרים אלף דולר – סכום נכבד מאד בימים ההם. את הכסף מסר אריאל למרכז הבריחה בפולין.

בשיחה זו בפריס סיפר גרינבוים לאריאל כי “פניתי לאנשים שלכם (התנועה ואצ"ל) וביקשתי מהם מועמדים להצניחם בפולין, והסכמתם לתת לי אנשים לכך” – הוסיף גרינבוים.

במסגרת “מבצע הצנחנים” היתה גם תוכנית לשגר צנחנים לפולין. אולם תוך המשא ומתן הביעו לבסוף בעלות הברית התנגדות לתוכנית זו בטענה כי שטחים אלה יהיו בכיבוש הרוסי, והתוכנית בוטלה. למותר להוסיף שיעקב אריאל נפגש עם ראשי התנועה בפולין ואף ביקר באי־אלה מקומות ריכוז של בית“רים. ביקורו תרם רבות להרמת מצב רוחם של הבית”רים ולהעשרת הידע שלהם על הנעשה בארץ ובתנועה העולמית.

קשה יהיה לפרט את כל העשרות ואולי מאות הבית“רים שהיו פעילים בארגון התנועה בפולין, באיתור בית”רים בטרנספורטים של הריפטריאנטים, קליטתם וסידורם הזמני ולאחר מכן בשילוחם אל מעבר לגבולות ואת הבית"רים הרבים שהיו פעילים במסגרת הבריחה, אשר עשו ימים ולילות בהובלת שיירות דרך נקודות הגבול השונות בגבולות פולין, גרמניה, ובין גבולות ארצות אלו לארצות מערביות אחרות. אם נזכיר כאן מקצתם, הרי אין זה בהכרח מפני שהיו פעילים יותר מן האחרים, אלא מסיבה פשוטה – את אלה הכרנו באורח אישי או שהצלחנו לאתרם ולקשור עמהם קשרים ולקבל את סיפוריהם על תקופת פעילותם ועל מעלליהם שלהם ושל חבריהם.

אברהם כספי היה חבר בית“ר לודז' מאז 1933. מיד אחרי השחרור התייצב לעבודה ועד מהרה הפך לאחד הפעילים בארגון התנועה ובהעברת אנשים על פני הגבולות כמקשר בין המרכז לנקודות המעבר ובין השיירות לאחראים שהכינו את האנשים לדרך. כאשר פניתי לאברהם וביקשתיו למסור פרטים על פעילותו התנועתית בתקופה ההיא, כתב לי ממשקו “נורדיה” בשנת תש”כ כדלקמן:

"מה שנוגע לחלקי בבריחה – קשה לי במקצת להעלות פרטים, כי הייתי רוצה להיות כנה כלפיך. קשה לי מאוד לעשות מזה ‘מטעמים פוליטיים’, חשוב מאוד שנדע להבהיר לעצמנו שהעבודה ‘בבריחה’ בימים ההם, ובפרט אצלנו, נשאה באמת אופי בלתי מפלגתי והיא נעשתה במסירות ונאמנות והקרבה, הייתי אומר ללא גבול, בלי הבדל של השתייכות מפלגתית, אם כי האנשים נשלחו מטעם מפלגות שונות ראינו בעבודתנו מלאכת קודש והצלת נפשות גרידא, לא פעם צחקנו מכל ההוראות וחלוקת אחוזים למפלגות שונות בקשר למספר האנשים שעלינו להעביר, כי התנאים והנסיבות לא תמיד התאימו לתכנית שהוכתבה לנו מלמעלה.

אברהם כספי ממשיך בפעולותיו הברוכות במחנות בגרמניה ואיטליה ולאחר מכן במחנות המעצר קפריסין.

אורבך צבי מספר, שהחל לעבוד בבריחה מאז נובמבר 1945. בהתחלה היה נציג התנועה בקואורדינציה המקומית בלודז' ואחר־כך כיהן כנציג בועדה המרכזית בפראג־צ’כוסלובקיה, במקומו של סליק זילברמן שעבר לפריס. עיקר פעולותיו של צבי התרכזו בנקודות בשצ’צ’ין, אש ונאחוד.

לשצ’צ’ין היו מגיעים היהודים ברכבות מלודז'. את הגבול היו חוצים בשיירת משאיות שהביאום עד לברלין.

לנאחוד הגיעו היוצאים ברגל מקודובה (פולין). מכאן נסעו ברכבות מיוחדות לברטיסלבה (צ’כיה) ומשם לאוסטריה.

לאַש הגיעו היהודים ברכבות מפראג ומכאן היו עוברים את הגבול במשאיות עד לתחנת רבבת של העיר הראשונה שמעבר לגבול בגרמניה.

לכל שיירת יוצאים היו בעיות משלה, בנוסף לבעיה הכללית של קליטת האנשים בנקודות, אחזקתם עד להשגת משאיות ורכבות, העמסה על כלי ואמצעי התחבורה השונים ועצם המעבר בגבולות שהיה תמיד קשור בחששות כבדים, מפעם לפעם אכן קרו תקלות שרק במאמצים רבים ובכסף רב ניתן היה להתגבר עליהן, אם היה זה מאסרם של פעילי הבריחה במקומות אלה ואם עיכובן של שיירות על־ידי משמרות גבול, שיכורים, סחטנים וסתם עושי צרות למיניהם. על אף הקשיים התנהלה העבודה בתנופה רבתי ובהצלחה.

מרדכי זנדברג

אחד הפעילים הבולטים במערכת הבריחה באותה תקופה היה מרדכי זנדברג, בית“רי מקוטנה שבפרוץ המלחמה ברח לרוסיה ומשך שנות שהותו שם עבר גלגולים רבים מני ספור, החל מעבודת פרך במחנות עבודה, נסיונות חציית הגבולות לאירן ולסין, מאסרים בידי הנ.ק.וו.ד. שידעו היטב את עברו הבית”רי, עבודה בקולחוזים, רתיעה מהתגייסות לצבא הפולני עקב האנטישמיות וההתנכלות ליהודים בשורותיו ועד לקניית ניירות מזויפים, שאיפשרו לו לחזור לפולין באוקטובר 1945, כחודשיים לפני התחלת הריפטראיציה.

מרדכי מגיע לעיר הולדתו בחוסר כל, מחפש שרידים ממשפחתו ולא מוצא איש. מנסה להיכנס לבית הוריו אך הדלת נסגרת בפניו ע“י הדיירים הפולנים. הוא יצא ללודז' וכעבור יום הוא פוגש את אפרים ויכסלפיש המקבל אותו בזרועות פתוחות וזה מספר לו על התארגנותה מחדש של בית”ר ומפגישו עם פרץ לסקר, מיודעו משכבר הימים, כאשר פרץ כיהן כקצין נציבות ומרדכי כקצין מפקדת גליל וארשה. פרץ הזמין אותו לישיבה שהתקימה בביתו של אוברבאום שם מצא קבוצת פעילים שעסקו בענייני התנועה והבריחה.

בישיבה נוספת שהשתתף בה הציע לו פרץ לקבל עליו את ראשות נקודת הבריחה בשצ’צ’ין, הנמצאת בשלטונם של הרוסים, נקודה זו אמנם אינה פעילה, כי נתיבי הבריחה כעת מובילים דרך הגבול הפולני־צ’כי, אך צריך לקיים את הנקודה עד בוא מועד.

מרדכי יוצא לדרך מבלי שקיבל הדרכה כלשהי ומבלי שידע בכלל מה זאת בריחה, נאמר לו שבהגיעו יקבל את המידע הדרוש במקום. יחד עמו יצא חברו הצעיר גייטהיים, בית“רי מגליציה. בהגיעו לשצ’צ’ין פגש בצעיר בשם סשה, ונתברר שגם הוא בית”רי. זה סיפר לו שבמשך החודשים לקיומה של הנקודה העבירו בסה"כ עשרים אנשים, וכי האחראי לנקודה, אחד בשם נתן, נאסר ונמצא בבית הסוהר וכי תפקידו הראשון של מרדכי יהיה לשחרר את נתן מכלאו.

שצ’צ’ין היתה בתקופה ההיא עיר פרועה ללא חוק וסדר – איש הישר בעיניו יעשה. עם בוא הערב לא העזו התושבים לצאת מפתח ביתם כי שוד, ביזה, ורצח שלטו בכל, על אף ואולי עקב השלטון הרוסי־פולני המשותף.

בעיר היתה קהילה יהודית קטנה. באמצעות אחדים מהיהודים קשר מרדכי קשרים עם קציני משטרה פולנים וביקש לברר מה עלה בגורלו של נתן. בעזרת רעייתו לעתיד, שהיו לה מהלכים בשירותי הבטחון, הצליח מרדכי לבקר אצל נתן בבית הסוהר ולאחר מאמצים רבים ושלמונים הצליח לשחררו מהכלא ולהרחיקו מהעיר.

המרחק משצ’צ’ין לברלין היה כ־150 ק"מ, 4־3 שעות נסיעה במשאית. לנסוע מכאן לברלין ניתן היה רק במכונית של הצבא הרוסי, ומאמציו של מרדכי לקשור קשר עם קציני הצבא הרוסי הוכתרו בהצלחה. הוא הודיע למרכז הבריחה וביקש שישלחו אליו קבוצות. אך הדבר התמהמה, כי הדרך לצ’כוסלובקיה היתה אז נוחה ובטוחה יותר. על אף זאת קיבל באחד הימים קבוצה בת 22 איש והעביר אותם בשלום לברלין. כעבור זמן קצר קשר קשרים הדוקים עם שני קציני צבא יהודים, אנשי הצי הפולני ולהם וילה מחוץ לעיר. מרדכי מצא, שבית זה מתאים לצרכיו – לאכסן בו את הבאים עד שיצליח להשיג מספיק משאיות ולהעבירם לברלין. שני קצינים אלה אף עזרו לו בכך, כי היו להם קשרים עם אנשי קומנדו־ימי פולניים שלהם מעבר חופשי בגבול. משאית אחת עלתה למרדכי 60 אלף מרק – כ־200 דולר, את מחצית הסכום חייב היה לשלם בוודקה והחצי השני במצרכים אחרים, שהיה רוכש בשוק השחור.

הנקודה התפתחה לממדים גדולים עד שיום אחד, היה זה באביב 1946, הגיעה לפתע שיירה שמנתה אלף איש. נתברר שבגבול הצ’כי קרתה תקלה והמעבר נחסם. למרכז הבריחה לא היתה ברירה אלא לשלוח את האנשים לשצ’צ’ין מבלי שהספיק לתת התרעה מראש. מרדכי נעמד בפני בעיות שעדיין לא נתנסה בהן – שיכונם של מספר אנשים, בסדר גודל כזה, הזנתם והחזקתם כמעט בהסגר, בלי לעורר את שימת לב השלטונות, ומעל לכל להשיג מספר גדול של משאיות ודאגה להעבירם בשלום את הגבול. “העברת אלף האנשים הראשונים”, מספר מרדכי, "לקח שבועיים. במשך תקופה זו קיבל כל אחד 100 זלוטי ליום, להוצאות קטנות. אנשי הבריחה עברו מדירה לדירה, בהן אוכסנו האנשים, וחילקו את הכסף. התחלתי אז לחשוב על הצורך במעונות רשמיים להשכנת האנשים.

“התחלתי לארגן קיבוצים של המפלגות הציוניות, כמובן שלא יכולתי לארגן קיבוץ של בית”ר כי בית"ר היתה בלתי ליגלית, אבל הקמתי קיבוץ של ציונים כלליים וקיבוץ של השומר הצעיר, זה היה מקום ריכוז של האנשים בהם שהו עד שהשגתי משאיות להעבירם לצד השני, אל מעבר לגבול.

"בינתיים התגברה הריפטריאציה מרוסיה לפולניה ורוב הרכבות התחילו לבוא לשצ’צ’ין. איש לא ידע מי כיוון אותם לשצ’צ’ין דוקא, אבל זה היה נוח לנו, לא צריך היה להביא אותם מלודז' לוארשה ולעבור גם דרך ערים אחרות.

"התחילו להגיע יהודים רבים, שראו בעיר הגדולה מקום ישיבה זמני והחלו לתור אחר פרנסה. הייתי מרוצה מכך כי רציתי שיהיו לי הרבה יותר מקומות לשכן יהודים עד להעברתם לצד השני של הגבול. התחלתי לארגן קהילה יהודית רשמית בשצ’צ’ין.

“מצאתי ד”ר אחד יהודי שהיה קומוניסט (אחר כך גם הוא ברח מפולניה), ובאתי אליו בהצעה לארגן קהילה יהודית. זה היה נוח בשבילנו, לעבודה שלנו, במקרה שמישהו נאסר ונמצא בבית הסוהר יכולנו להוציא אותו. אמרתי לו שאני יהודי סתם עם קצת כסף ואני מוכן לעזור לו לארגן את הקהילה. בהתחלה קצת חשד בי, אך הצלחתי לשכנעו שגם אני רוצה להישאר בשצ’צ’ין. הוא קרא לאסיפה בה התאספו כ־300־200 יהודים ביניהם גם אנשים משלנו, שעבדו אתי בבריחה, הודעתי להם מראש שלא יתפלאו כי אני עומד לשאת הרצאה פטריוטית פולנית. הד“ר פתח את הכנס ומסר לי את רשות הדבור. נשאתי כמובן הרצאה פטריוטית ואמרתי שזו כבר לא פולניה שהיתה מלפני המלחמה, כעת זו פולין עממית, נוכל לשבת כאן בשלוה ולהתפרנס בכבוד. אנו רוצים לשבת בפולין החדשה, ולבנותה מחדש. האנשים קיבלו דברי בהתלהבות, בחרו בד”ר כראש הקהילה. ביקשו לבחור גם אותי כחבר בועד המרַכז אבל אמרתי שמסיבות אישיות אינני יכול להשתתף בו, בחרו בועד הקהילה שניגש מיד לפעילות.

"היו אלה אנשים שעזרו לי לפי דרישתי. העבודה התחילה להתפתח בקצב מוגבר. קיבלתי אנשים מהתנועה שלנו אך היריבות המפלגתית לא העסיקה אותנו באותם ימים, ידענו שתפקידנו להעביר אנשים לצד השני וניהלנו את העבודה במסירות. האנשים, מכל המפלגות, שכחו כלל שהם משתייכים לאיזה שהיא מפלגה או שיש לנו ריב מפלגתי. עבדנו כולנו כמשפחה אחת. רוב הבאים היו סתם יהודים בלתי מפלגתיים וגם אותם היינו צריכים להעביר את הגבול. היה זה מפעל כלל יהודי.

"בשצ’צ’ין התחילו לפעול אנשים פרטיים אשר העבירו פליטים דרך הגבול תמורת כסף. לא היתה לנו כל השפעה על האנשים האלו, אבל מזמן לזמן פניתי אליהם ואמרתי שהם חייבים להקצות מפרק לפרק משאית גם לבריחה, להובלת אנשינו. ואכן התוצאות היו חיוביות.

בשצ’צ’ין פעל משרד ממשלתי – פו“ר – לחילופי תושבים, תפקידו היה להחזיר פולנים מחוץ לארץ למולדתם ואת הגרמנים הגרים בשצ’צ’ין להעביר לגרמניה. רצו לנקות את שצ’צ’ין מהגרמנים. נודע שהם שלחו הרבה גרמנים משצ’צ’ין לברלין. בחודש מרץ 1946 קיבלתי ידיעה, ממרכז הבריחה בלודז', שבפו”ר עובד קצין יהודי והוא מוכן או רוצה או שצריך לשכנע אותו שיעזור לנו להעביר יהודים בתור גרמנים לגרמניה."

מרדכי מצא את מקום מושבו של הקצין ובקושי רב הצליח להגיע אליו, אך בהכנסו אליו מצא שאינו לבדו. לשאלת הקצין אמר מרדכי שבעצם אינו זקוק לו אלא לאשתו, מכרתו משכבר הימים.

הקצין מיקשו להמתין, כי היא צריכה כל רגע להופיע, מרדכי החל לחשוש מכשלון, כי הוא כלל לא הכירה. למרבה המזל עזב השני את החדר ובהשארם לבד התוודע מרדכי ואמר שברצונו לעבור את הגבול והוא מבקש את עזרתו כיהודי מיהודי. בהתחלה לא שעה הקצין לדבריו אך לבסוף הסכים לפגוש אותו בבית קפה, כעבור מספר ימים נפגשו שוב ושכנע את הקצין שיעזור לו לעזוב את פולין. תוך כך הסביר לו הקצין את דרכי המעבר והסידורים הטכניים הקשורים בהעברת אנשים – והוסיף, שבקרוב תחלנה העברות ברכבת ישירות משצ’צ’ין לברלין. היתה זו בשורה טובה למרדכי – כי תפס מיד את האפשרויות הגלומות בסידור זה למען הבריחה.

מרדכי ביקש הוראות ממרכז הבריחה, אם לספר לקצין את האמת ובשם מי הוא פונה אליו, אך קיבל תשובות מתחמקות.

כאשר הפגישות בינו לבין הקצין נתרבו והוא הרגיש שנרקמים והולכים קשרי הידידות ביניהם – אמר לו מרדכי באחת הפגישות, שבעצם הוא מייצג את ממשלת ישראל העתידה לקום בקרוב וכי הוא הקצין נדרש לעזור בהעברת יהודים לגרמניה.

ביחד סיכמו על משלוח נסיוני ראשון בדרך הים. מרדכי ציווה על אנשי הקבוצה שמנתה עשרים וחמישה אנשים שהם ידברו ביניהם יידיש ולא ישתמשו באף שפה אחרת, מכיוון שהם מופיעים כגרמנים החוזרים למולדתם. למרבה הצער לא קיימו האנשים את אשר ציווה עליהם, דיברו ביניהם פולנית ורוסית וכאשר הגיעו לליבק נאסרו ע“י השלטונות הבריטים, שהגישו מיד מחאה לפו”ר. הנהלת פו"ר התנצלה בתואנה שחלה כנראה אי הבנה וכי שוב לא יקרה כדבר הזה, ואכן דרך זו נפסלה.

כעבור זמן קצר הודיע הקצין למרדכי על צאת הרכבת הראשונה לברלין. את הגרמנים ריכזו במחנה מעבר תחת שמירה ומרדכי שלח שניים מאנשיו שיצטרפו אל שומרי המחנה. הם לבשו מדי הצבא הפולני, ובינתיים ריכז מרדכי קבוצה בת 700 איש ובפיקוח הקצין מפו"ר ושומריו של מרדכי, אנשי בריחה, הם יצאו ברכבת הראשונה והגיעו בשלום לברלין.

היה זה הישג גדול וחשוב לבריחה. רכבות אלו עזרו להוריד את לחץ המבקשים לצאת, שגבר והלך בשל סגירתו של הגבול הצ’כי והפרעות בקילץ, שזיעזעו את היהודים בפולין, ובמיוחד את אלו, אשר השלו את עצמם כי יוכלו להתחיל בחיים חדשים על אדמתה. מזמן לזמן היו באים לשצ’צ’ין אנשי מרכז הבריחה לעמוד מקרוב על מהלך העבודה וסידוריה. יום אחד, מספר זנדברג, הגיע אחד הנציגים, יוסף מלר, לבחון את המצב. באותו יום הוציא שבעים אנשים למשלוח מהוילה של לוין, ובשמעו על כך מיהר מלר לשם לראות בצאת הטרנספורט. בינתיים הופיעה המשטרה הרוסית ועצרה את השיירה. אך במקום לשחררם עצרו הרוסים את מלר. הוא הואשם ע"י הרוסים שעקר מהצבא האדום או שברח ממחנה מעצר ברוסיה, ונשלח לברלין לחקירה. בעזרת קצין פולני הצליח זנדברג לשחרר את העצורים. הוא גם עשה נסיון לשחרר את מלר, נסע לשם־כך לברלין והשתדל למענו אצל השלטונות הרוסים, אך ללא הועיל. יתרה מזו – הוא הרגיש שעומדים לאסור גם אותו וממש ברגע האחרון התחמק מידיהם.

את דרכו בחזרה לשצ’צ’ין עשה בסירה דרך התעלה שהובילה מנהר האודר, ואז החליט שזו עשוייה לשמש כנתיב בריחה.

בנוסף לקציני צבא פולניים ורוסיים שהעלימו עין ממפעל הבריחה והיו אף כאלה שעזרו שלא על מנת לקבל פרס, נעזרה הבריחה גם על־ידי יהודים מקומיים שהתיישבו בעיר זו ועסקו במסחר, אחדים מהם גם עסקו בהברחת יהודים דרך הגבולות. אחד מהם אף עזר בהעברת טרנספורט של 300 ילדים שהגיעו מלודז'.

על אף הקשרים הטובים שיצרו פעילי הבריחה עם אי אלה קצינים רוסיים ופולניים ואשר עלו בכסף רב הם חיו תמיד בצל סכנת מאסר וגירוש. דבר זה גרם לכך שראשי הבריחה הרבו להחליף את מקום מגוריהם ואת זהותם, אך בסופו של דבר זה לא עמד להם והגיע היום שהרגישו שעליהם לעזוב את המקום ולא ייאסרו ויישלחו לארץ גזירה, מה עוד שבאחרונה גדל מספר אנשי הצבא היהודים, מהצבא הרוסי והפולני, שהורידו מדיהם והוברחו אל מעבר לגבול וזה ולא נעלם מעיני השלטונות. וכך, לאחר בקשות חוזרות ונשנות ולאחר שמרכז הבריחה אכן השתכנע שהמשך ישיבתו בשצ’צ’ין מסוכנת, הורשה מרדכי זנדברג לעזוב את משמרתו ולצאת מפולין, היה זה בסוף יולי 1946.

הוא עבר לברלין ומשם למינכן ולפראג, תוך תקווה שיוכל להמשיך ולפעול במסגרת הבריחה, שטח שכה התמחה בו משך חודשי עבודתו בשצ’צ’ין, אך אחרי דחיות מרובות “בלך ושוב” ניתן להבין שכבית"רי אין לו עוד סיכוי להשתלב במסגרת זו, באשר ראשי ומנהלי הבריחה בארצות אלו הם שליחים מהארץ המקפידים מאוד על נאמנות אידhאולוגית…

בית"ר שצ’צ’ין – סיפורו של אברהם

על פעולות בית“ר בשצ’צ’ין מספר אברהם שדמון, מפקד קן בית”ר לשעבר בעיירה סופוצקין, מחוז גרודנו:

בפרוץ המלחמה בשנת 1939, לאחר שפולין חולקה בין רוסיה לגרמניה נשארה עיירתו באיזור הכיבוש הרוסי. אברהם נאסר על פעילות ציונית והושם במאסר בבית הסוהר בגרודנו, שם ציפה למשפט. בעוד ההכנות למשפט נמשכות פרצה מלחמת גרמניה־רוסיה ועד מהרה כבשו הגרמנים את האיזור והוא שוחרר מהכלא. עם הכיבוש הגרמני החלו הרדיפות והנגישות ומבצעי ההשמדה. אברהם נעצר שוב ונשלח ממחנה עבודה אחד למחנה עבודה שני עד שהגיע למחנה המוות ברגן־בלזן. הוא היה בין הניצולים. לאחר השחרור חזר לפולין, לחפש את בני משפחתו, ונתגלגל לשצ’צ’ין.

“בדרכים עמוסות, בתוך ים אדם המחפשים את האתמול שהלך לבלי שוב, ואחרי שריד, אוד מוצל מאש, ואני בתוכם הגעתי בסוף יוני 1936 לשצ’צ’ין, שסופחה לפולין, והפכה באותם ימי קיץ 1946, לאחד הקיבוצים היהודיים הגדולים והתוססים על אדמת פולין, הרוויה דם יהודי, שלאחר המלחמה. כאן, בשצ’צ’ין, בקירבת הבניין בו שכן הועד היהודי המקומי (דער יידישער קאמיטעט) מצאתי את אמי ואחיותי שניצלו ומהם נודע לי על אחי הצעיר דוד הי”ד, שנפל בקרבות לשחרור העיר בודפשט באפריל 1944, ועל אחי, המבוגר ממני שמואל הי“ד, שנפל בשבי הגרמני, כחייל, עם התפוררותו של צבא פולין. בספטמבר 1939; הצליח לברוח מהשבי, הגיע ללובלין ולא רחוק מעיר זו נפל בקרב עם סיור גרמני בב' באב תש”ג (1943), ליד העיירה לומאז'.

“מאמא שמעתי שיוסף לבינסון, חברי וידידי הטוב מימי הנעורים, חי ונמצא בשצ’צי’ן. בימים הטובים שלפני המלחמה היינו מארגנים יחד מדי שנה את מחנות הקיץ של בית”ר משני הקינים שלו ושלי. לבינסון היה מפקד קן בית"ר בסייני והיה בן־בית אצלנו וחביב על כל בני המשפחה. בסוף ספטמבר 1939 לאחר התמוטטותו של הצבא הפולני, שבשורותיו נלחם נגד הפולש הגרמני הגיע בדרך לא דרך לביתנו ואצלנו החליף את המדים המרופטים בבגדים אזרחיים וכך נמנע ממנו ליפול בשבי הגרמנים.

“למחרת היום נפגשנו, יוסף, אז נשוי להדסה ואב לתינוק, וכבר בשיחה הראשונה עלה הרעיון להקים כאן מחדש קן בית”ר, לאסוף ולרכז את שרידי חברינו לרעיון, ולחפש דרכים לעלות לארץ־ישראל. מפיו שמעתי על צעיר המסתובב זה כמה ימים ברחוב הועד היהודי, ג’ינג’י, ומנורת בית“ר בדש המקטורן שלו. איתרנו אותו והתברר ששמו ליובה (אריה) חבקין, בית”רי מוילנא, שניצל יחד עם כל בני משפחתו ובביתו קיימנו את הפגישות הראשונות בהם תוכננו צעדינו הבאים.

“הוקמה מפקדה זמנית ובה: אריה חבקין, יסוף לבינסון, אלימלך סלודסקי, בית”רי מסוקולו ואנכי. באותו זמן יצאנו, לבינסון ואני, ללודז' לפגישה עם הנציב פרץ לסקר. דננו עמו על המצב ועל הדרכים לפעולה ובעיקר כיצד להוציא, עד כמה שניתן, יותר יהודים בזמן הקצר ביותר מפולין. מפרץ לסקר קיבלנו גם את שמותיהם של מיעטק מיטלמן, בית“רי מבז’ז’אני ושל שרה רובינוביץ', בית”ריה מלידה, פרטיזאנית בימי המלחמה ושעשתה רבות בפעילותה בבריחה.

"והנדידה מברית המועצות מערבה הולכת וגואה. עשרות רבות של קרונות־רכבת פלטו מתוכם מדי יום אלפי יהודים ששבו לפולין בתקוה, שאולי יצליחו למצוא שארי־בשר ולצאת מכאן, מגיא ההריגה מזרחה, לציון.

“כמה וכמה פעמים יצאתי לחפש מכרים וחברים בין השבים ובאחד מביקורי פגשתי את דוד דראזנין, מפקד קן בית”ר בגרודנו, שנאסר ב־1939 ע“י הרוסים והוגלה, יחד עם כל משפחתו, כפעיל ציוני, לסיביר. בפגישה זו סיפרתי לו על חידוש פעילות בית”ר בשצ’צ’ין ושבית“רים וצה”רים רבים מלפני המלחמה שבו לתנועה, שקיימת מפקדה המרכזת את העבודה שעיקרה – העברת יהודים. בהתחלה היה מסוייג וייתכן ששנות גלותו בסיביר בתנאים מחמירים השפיעו עליו. בפגישתנו השניה הביע הסכמתו לעבוד בראש פעילותנו.

“ממשלת פולין אסרה כל פעילות בית”רים ליגלית ונאלצנו לפעול במחתרת. נעשו מצדנו מאמצים, לצירופה של תנועתנו לקואורדינציה, שאיחדה בתוכה את כל הזרמים הציוניים ואכן צורפנו תחת הכינוי ‘בני־זאב’.

“בכ”ט בתמוז תש“ו קיימנו מסדר־אבל ליום השנה להסתלקותו של ראש־בית”ר, בקומה השניה של בנין הועד היהודי, כ־200 בית"רים השתתפו במסדר. הנציבות בלודז' הוציאה חוברת מיוחדת, משוכפלת, ובה תמונה מוגדלת של זאב ז’בוטינסקי. מסיבות מובנות לא יכולנו להודיע בפומבי על קיום הטכס. כחצי שעה אחרי שהתפזרנו הופיעו אנשי אוּ.בּ. (כוחות הבטחון הפולניים) באולם שהתרוקן זה עתה.

“באחד מלילות ספטמבר 1946, ליווינו, ליובה חבקין ואני, את אחד הטרנספורטים הגדולים לתחנת־האיסוף (הזאמלפונקט) לחציית גבול פולין בדרך מערבה. במקום התאספו יותר מאלף אנשים, איש אישה וטף עם המטען הדל שבידיהם, מוכנים ליציאה. בחצות פרצו את השער שוטרי האוּ.בּ. מלוּוים כלבי ענק והחלו לחפש את האחראים לארגון המבצע ההמוני הזה. נשאתי עמי, מתוך חוסר זהירות, רשימה מלאה של חברי התנועה כ־2000 איש ששקלו את השקל הציוני, כולל כתובותיהם. זה היה זמן קצר לפני הקונגרס הציוני הכ”ב שעמד להתכנס בבאזל, הראשון אחרי מלחמת העולם השניה. החלטתי להיפטר מהרשימות שבידי ומסרתי אותן לחנה קרסין־וינריב, בית“ריה מריגה, עד שאנשי הבטחון הפולניים יעזבו את המקום. אחרי מו”מ קצר ושיחוד שמן עזבו השוטרים את המקום והשיירה הגדולה יצאה לתחנה הבאה שתקרב אותם בדרך לחוף מבטחים.

"זוכרני, באחד מימי ראשון בשבוע, נכנס למשרדנו יהודי שהציג את עצמו בשם הרמן טאובה, חבר התנועה מלודז' ובפיו בקשה: אחרי שהמשטרה עלתה על עקבותיו וגילתה את מעשיו היא מבקשת לעצרו, ועלינו להעבירו עוד הערב את הגבול. התברר, שטאובה עבד אז בתפקיד אחראי במשרד־הבריאות הפולני והוא, הוא האיש שסיפק את האישורים, שאמצעי התובלה לפליטים כשרים וראויים מבחינה היגיינית־בריאותית. כמובן שמילאנו את בקשתו ובאותו לילה ליוויתי אותו ואת רעייתו לנקודת־המעבר.

אחרי ששצ’צ’ין התרוקנה מרוב יהודיה עזבנו גם אנחנו בסוף נובמבר 1946 את אדמת הארץ הארורה".

סיפורו של מבריח

כאמור, היתה שצ’צ’ין עיר פרועה ומסוכנת באותם ימים.

האיזור נמצא בשליטה משותפת של הרוסים והפולנים. הרוסים התנכלו לפולנים, הפולנים התנכלו ליהודים, והיהודים נקמו נקמתם בפולקס־דויטשה. ידם של הכל היתה בכל. מעשי שוד ורצח מטעמים לאומיים ורצח לשם שוד וביזה. מצב זה השפיע גם על מפעל הבריחה אשר היה בלתי ליגאלי ביסודו ומה שנעשה והושג היה הודות לתושיית העוסקים במלאכה ושיחוד השלטונות הצבאיים הרוסיים והפולניים כאחד. לא תמיד עמדו אלה במבחן המציאות הפרועה וככל שרבו השיירות נתרבו הקשיים, הסיבוכים והתקלות.

“נתיב השיירות באיזור זה עבר דרך איזור הכיבוש הרוסי לגרמניה ונסתיים באיזור הצרפתי, שם הוקמו מחנות הפליטים” – מספר אחד הפעילים בנקודת מעבר זו. "תקופה ארוכה שקק נתיב זה פעילות. לעתים קרובות קרה שהבחורים היו חוצים את הגבול פעמיים ואף שלוש פעמים מידי לילה. זכור לי היטב לילה אחד שיצאתי ל’סיבוב שני' וחזרתי מברלין לשצ’צ’ין. ליד הגבול הבחנו במשאית שלנו כשהיא חונה בצד הדרך, פניה לברלין ולידה מסתובבים בעצבנות בולטת חיילים רוסים חמושים. אחד מהם התייצב באמצע הכביש, בידו תת־מקלע ואותת למשאית שלי לעצור. הנהג אמנם האיט את המהירות, אולם משהתקרב לחייל, וזה סטה לצד הדרך, מיהר ללחוץ על דוושת־הבנזין, והמשאית זינקה בקול נהמה אדיר וברחה. לזקיפים הרוסים הנדהמים לא נותר אלא לשלוח בעקבותינו כמה צרורות כדורים מתת־המיקלעים שלהם, אבל אנו כבר היינו בצדו השני של הגבול.

"אותו לילה הוחלט במרכז בשצ’צ’ין שיש לצאת לדרך עם הקבוצה השניה כפי שתוכנן מראש, למרות הסכנה שבדרך. זו היתה הכשרת נוער ולא רצינו לאכזב אותם. ידעתי שהרוסים, שכנראה כבר חשדו מזמן שמשהו אינו כשורה ליד הגבול, ימתינו לנו באותו מקום שבו נפרדנו מהם.

"ואמנם הקבוצה כולה נעצרה. הרוסים הציבו הפעם משאית צבאית לרוחב הכביש ומנעו בכך ‘בריחה’ נוספת של יהודים משטחם. ראשי הקבוצה נאסרו וכשהאיר השחר נשלחו במשאית פתוחה לחקירה נוספת במפקדת ה־ק.ג.ב. האזורית. למזלנו הרב אילצו החיילים הרוסים את הנהג שלנו, זה שנעצר עוד בתחילת הערב – לנהוג במשאית הפתוחה. הצלחנו להגניב אליו הודעה שעליו להשתדל להאיט את מהירות הנסיעה על ראש הגבעה ולהיעצר לשניה קלה, לפני שיחליק במורד הכביש. שניה זו היתה דרושה לנו כדי לקפוץ מן המשאית ולהיעלם בחשיכה. וכך היה. החיילים המופתעים לא הספיקו לפתוח באש ואנו חמקנו מאחורי הגבעה והמשכנו דרכנו במהירות לחורשה סמוכה, ומשם לתחנת הרכבת הקרובה שהובילה אותנו לברלין. קבוצת הנוער נחקרה ממושכות והוחזרה לבסוף לפולין. נהג המשאית, מאיר דרור שמו, שסייע בידינו לחמוק באפלה, נשפט על חציית גבול בלתי־חוקית ועל ציונות. הוא ריצה את עונשו בסיביר ולפני כמה שנים עלה לארץ.

"כשבוששה להגיע לשצ’צ’ין הידיעה על גורלנו, נשלח אחד מרכזי המבצעים לברלין כדי לברר מה אירע לנו. אדם זה, המוכר כבכינוי ‘קובה’ (רוב האנשים שעסקו במבצעים הללו הכירו איש את חברו רק בשם הפרטי או בכינוי), פגש אותנו בברלין והציע מיד לחזור לשצ’צ’ין דרך האודר ובכך למצוא אולי מעבר חדש לשיירות.

"כשהגענו אל חוף הנהר, קיבלנו מאיכר מקומי, תמורת סיגריות וקופסת סרדינים, פרטים על הסביבה ועל מיקומן של ‘הסירות הקשורות לחוף’. כשהתחלנו לחפש אחר סירה כזו – הבחין בנו חייל רוסי. ‘קובה’ שהצטיין בכשרון נדיר להתידד עם כל אדם, הציע לחייל בקבוק וודקה, שיכנע אותו לוותר על מעיל הגשם שלו ואף שלח אותו להביא מתחנת המשמר מעילים נוספים – תמורת עוד בקבוק וודקה.

"לבסוף נמצאה הסירה. לא היו בה משוטים ונאלצנו לחתור לחוף בעזרת קרשים וכפות הידיים. כשהאיר השחר, אחר חתירה של שלוש שעות ותוך מאמצים רבים להתגבר על זרם, עלינו על הגדה השניה והתחלנו לחפש דרך לשצ’צ’ין. אחד מאתנו, שלא ידע פולנית נאלץ לקשור פיו במטפחת כאילו שסובל מכאב שיניים, כדי שאיש מאנשי הסביבה לא ינסה לדובב אותו ולגלות שהוא זר.

"לאחר שנסתמו־’נשרפו' מעברי הגבול היבשתיים, הוחלט בשצ’צ’ין לנסות לשלוח את הקבוצות בדרך הנהר. השיירות היו יוצאות אז בספינות נהר זעירות ומגיעות למפרץ רחב ידיים בדלתה של האודר, אל מקום הידוע בשם אנגרמונדה.

"באחד המבצעים של חציית האודר, שיחד אחד מבחורי ‘הבריחה’ חיילים רוסיים והציע להם להצטרף לספינה שהוביל במעלה הנהר – כדי שישמשו לה משמר. אולם הספינה לא הגיעה ליעדה. מפקדה נרצח כנראה על־ידי מלוויו החמושים, שהספיקו קודם לכן לשדוד את כספו ושעונו ואחר־כך לטפל באותה דרך גם בפליטים – ולבסוף השליכו את גופתו ואת אנשי הקבוצה הסגירו לשלטונות.

"לא הסתפקנו בדרכים הישנות של חציית הגבול ותמיד חיפשנו שיטות חדשות. לילה אחד יצאתי בחברתו של גרישה – פרטיזאן לשעבר, שהתמסר בלב ונפש למבצעים הנועזים ונפל אחר־כך במלחמת השחרור בארץ. חיפשנו על חוף האודר את המקום בו חצינו את הנהר בפעם הראשונה. לצורך הסיורים הסתייענו באנשי סיירת משמר הגבול רוסים, שקיבלו מאתנו שוחד שמן – אולם לבסוף עצר אותנו קצין בטחון של הצבא הפולני ושנינו הובלנו אל מיפקדת החטיבה, למעצר.

“לאחר חקירות ממושכות משך עשרה שבועות שוחררנו מהכלא הודות לשוחד – סכום כסף גדול ששולם לאחראי על בית הסוהר”.

מרדכי מיטלמן (מיעטק)

למיעטק, ביאוגרפיה עשירה, רבת תהפוכות של מאסר, בריחות, לחימה בשורות הצבא האדום, ושוב מאסר ומשפט צבאי והרפתקאות רבות נוספות עד שהגיע להיות אחד מפעיליה הראשיים של ה“בריחה” בקו שצ’צ’ין־גרמניה.

מרדכי נולד ב־1914 בעיר בז’ז’אני ליד לבוב. בבית הוריו ספג אוירה ציונית וכבר בהיותו נער השתייך לתנועת בית"ר. ב־1939 מצא את עצמו לפתע תחת שלטון כיבוש סובייטי, וחיש מהר גם במאסר כציוני. אחרי שבועיים בכלא ברח והמשיך את חייו בשם בדוי.

מרדכי גוייס לצבא האדום והועבר לחרקוב ושוחרר כאזרח פולני. משם הועבר לטשקנט כעובד הצירות הפולנית, מטעם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון.

תוך כך הוא נאסר עי הנ.ק.וו.ד. והואשם לפי סעיף 58 בריגול ועבודה אנטי סובייטית. הוא נדון בינואר 1943 ל־15 שנות מאסר על־ידי בית משפט צבאי.

המשפט נמשך 4 שעות ולא נמצא מי שיגן על “המרגל” הציוני מקס מיטלמן, אך הוא עצמו עירער בפני בית הדין הצבאי המחוזי. לבסוף התפשרו עמו: הסכימו לוותר על סעיף הריגול – אך נותרו לו עוד שבע שנות מאסר.

בחודש פברואר 1946 שוחרר מיטלמן ממאסרו במפתיע במסגרת חנינה כללית שניתנה לאזרחים פולנים. הוא חזר לפולין במאי 1946, נפגש עם אחיו ועם אשתו. לראשונה למד לדעת מה אירע ליהודי פולין ואירופה כולה. הדבר גרם לו זעזוע עמוק והוא החליט לשרוף מאחוריו את כל הגשרים ולעלות לארץ ישראל. אולם הודיעו לו כי מצפה לו תפקיד אחר.

איפה? שאל מיטלמן –

בשצ’צ’ין – אמרו לו. הדביקו לו את הכינוי “מיעטק” והוא נסע לשצ’צ’ין. תחילה היה חבר ב“ועד הבריחה,” אחר כך מינוהו לרכז הנקודה.

תפקידו של “מיעטק” היה להעביר יהודים אל מעבר לגבול, בכל אמצעי התחבורה ובכל הדרכים האפשריות: במשאיות, ברכבות, בסירות וברגל – דרך יערות, הרים, נהרות ואגמים.

מידי יום אותה תמונה: אותן הפנים המיואשות, התרמילים והמזוודות גדושי החפצים האישיים, המבטים התוהים, סימני הפחד בעיני אמהות וילדים, מקומות מחבוא, ריכוז האנשים, דברי עידוד, נאום פרידה וברכת דרך צלחה. עשרות, מאות, אלפים של יהודים בדרכי אירופה האבלות אל מקומות ריכוז חדשים, אל משאיות ורכבות, אל אוניות המעפילים שיצאו ללחום באימפריה הבריטית.

“מיעטק” עשה עבודתו כהלכה. באישון לילה היה מגיח ממטהו ברח' לוקיטקה 7 לבוש “בגדי עבודה” וחוזר לפנות בוקר. עייף ורצוץ אך מרוצה. כמה שעות מנוחה הספיקו לו ושוב היה יוצא למילוי תפקידו: לפגישות, לתכנון דרכי בריחה חדשות, לשיחה על כוסית וודקה עם קצינים פולניים חשדניים ופגישה עם אנשי קשר וחבריו לפעולה.

מרדכי פעל באחד מעורקי הבריחה הראשיים באירופה, ביבשה ובים, ברכב וברגל, דרכו עברו לפחות 30 אלף מעפילים במסעם אל חופי הים התיכון.

חבריו פּקודיו ומפקדיו קראו לו “מיעטק”. אך הוא ידוע גם בשמות אחרים כגון: קפיטן יבורסקי, פני שצקי, חבר פוהרילס, אושחובסקי ועוד.

כל יום שינה את קלסתרו: עם ובלי משקפיים, בחליפות מהודרות, במדי קצין צבא, בבגדי עבודה פשוטים – הכל לפי הנסיבות וצורך השעה.

עם הקמת המדינה וסגירת המשרד הארץ־ישראלי בוארשה מתייצב מיטלמן לפני מפקדיו בבקשה לאפשר לו ולרעייתו לוניה ובנו יעקב שנולד ב־1947 בשצ’צ’ין – לעלות לישראל. אך עוד לא הגיעה שעתו של “מיעטק” לפרוש מעבודתו זו. שכן עם קום המדינה עלו רוב הפעילים לישראל ועל “מיעטק” הוטל להישאר “על כל צרה שלא תבוא”.

ואמנם באה הצרה. קציני המשטרה החשאית הפולנית התדפקו יום אחד על דלת ביתו של “מיעטק. זה היה ב־21 במארס 1947. הם חיפשו לדבריהם מטבע זר, אך מצאו חוברות מארץ־ישראל וחומר על התנועה הציונית. הם גילו את זהותו והעבירוהו לחקירה ולא התרשמו מן העובדה שמקס מיטלמן כבר ממתין לקבלת דרכון משלטונות פולין. הם התעניינו ב”מיעטק" ובפעולותיו כ“מרגל ציוני”. וכבר ידעו עליו הכל; ידעו שנאסר על־ידי הרוסים ונדון ל־15 שנות מאסר בעוון ריגול, ידעו מה עשה בשצ’צ’ין וכיצד פעל “ארגון הבריחה”. הם ניסו להדביק לו האשמות אחרות כגון: ריגול, קניית נשק והעברתו אל מחוץ לגבולות פולין, העברת ידיעות צבאיות לצירות האמריקנית בוארשה וארגון פעולות הג’וינט כסניף של הבולשת האמריקנית…

לאחר שנה של חקירות, שיחות “שכנוע”, נסיון לסחוט ממנו חתימה על הודאה כוזבת, מחאות ושביתת רעב, החליטו סוף סוף להעמידו לדין. משפטו נמשך 3 ימים.

הם דנו אותו ל־18 חודשי מאסר מיום מעצרו. בספטמבר 1950 שוחרר מן הכלא הפולני וכעבור חודשיים הגיע סוף סוף עם רעייתו ובנו יעקב לארץ.

יוסף ניסנבוים

אחד מפעילי הבריחה בקו שצ’צ’ין־ ברלין ביבשה ובים ואשר שילם בחייו הצעירים על עבודת קודש זו, היה הבית"רי יוסף ניסנבוים.

בעתון התנועה של שארית הפליטה “אונזער וועלט” שהופיע במינכן, גרמניה, נתפרסמה בחודש אוגוסט 1946 מודעת אבל בזו הלשון:

הבית“רי יוסף ניסנבוים נפל על משמרתו, באוגוסט 1946, בעת מילוי תפקידו בקבוצת המעפילים “חזיר”. היום כאשר מעפילים יהודים נלחמים בצי הבריטי במטרה להגיע לחופי המולדת, ישמש זכרו של יוסף מקור עידוד להמשך המלחמה נגד השיעבוד והרודנות, עד שעם ישראל ישוב למדינתו המשוחררת”.

יוסף, יליד קובנה, ליטא, עבר את כל יסורי התופת הגרמנית. בעת המלחמה נכלא יחד עם משפחתו בגיטו קובנה, היה פעיל במחתרת בגיטו, בעת חיסול הגיטו נשלחו בני המשפחה למחנות בגרמניה. יוסף הועבר ממחנה עבודה אחד למשנהו והשתחרר במחנה בורכברג. אחרי השחרור יצא לחפש את אמו ומוצא אותה בפולין. הוא מעביר אותה למחנות הפליטים בגרמניה ונשאר לעבוד “בבריחה”.

בספרו של אפרים דקל “בנתיבי הבריחה”, בפרק תחת הכותרת: “מפקד צבאות הכיבוש האמריקאיים בגרמניה ומפקד הבריחה בברלין”, אנו מוצאים את הסיפור הבא:

“בראשית יולי 1946, בעת שנהירת הבורחים היהודים בפולין היתה בעצם תוקפה, בברלין, ההרוסה בחלקה, התרכזו למעלה מ־15,000 פליטים יהודים, מבלי שיהיה בידינו די מקום לאכסנם, ביקר בעיר הגנרל מק־גרני וסייר אצל הפליטים במחנה שלכטנזה. הוא הוזמן למסיבה אל הרב הצבאי של צבא ארה”ב, וזה הציג בפניו את מפקד ה“בריחה” יוסף, כאחד מנציגי הפליטים, פנה אליו הגנרל ואמר:

אתה בתור נציג, מכיר בלי ספק את אלה העוסקים בהברחת היהודים הנה. אמור להם שיפסיקו, כי הצפיפות גדולה.

"חברנו יוסף העמיד פני תם ואמר שאינו מכיר ואינו יודע. הוא מטפל רק בפליטים ואינו יודע מי הם המובילים אותם הנה.

פנה אליו הגנרל שנית ואמר:

לא התכוותי להפסיק לגמרי. צריך לאמר להם, שיפסיקו לזמן מה, עד אשר נקים מחנה נוסף ונמנע את הצפיפות. מצא אותם ומסור זאת להם.

“כשחברנו עמד על שלו, הסיח הגנרל את דעתו מעניין זה ופנה לנושאים אחרים. שיחתו היתה עניינית, מתוך דאגה לפליטים, איכסונם והחזקתם. והמסיבה נסתיימה תוך קורת רוח כללית. לפני שעזב מק־גרני את המקום הפנה את ראשו שנית לעבר מפקד ה”בריחה" אשר הסב עם הנציגים האחרים, ובחיוך לבבי אמר: ‘בכל זאת אמור להם שיפסיקו לזמן מה’.

"לפי זה היה ברור לנו שהגנרל ותיק זה הבחין בעינו החדה, שנציג זה אינו פליט ולא נציג פליטים, ודמותו מעידה עליו, שהוא אחד המבריחים בעצמו. על כל פנים יודע הוא מי הם אנשי הבריחה ויכול לבוא אתם בקשרים.

“מאז אותו עבר נמנע חברנו יוסף מהופיע כנציג, וביחוד כשהוטל עליו לשמש בפיקוד הבריחה גם באיזור הבריטי, ומפני הבריטים מן הראוי היה להיזהר”.

עד כאן סיפורו של אפרים דקל. למרבה הצער לא הספיק יוסף לטפל ב“בריחה” באיזור הבריטי. הוא נפל בחודש אוגוסט בפרנקפורט על האודר, בעת מילוי תפקידו. לפי עדותו של “מיעטק” – הוא מיטלמן, מפקד ה“בריחה” ב“חזיר”, כך נקראה הנקודה שבשצ’צ’ין, עדות שנמסרה בכתב ביולי 1966, התרחשו הדברים כדלקמן:

"כל הדרכים היו כשרות להעברת יהודים. לשם כך ניצלו גם את הים. פעולת הצלה בדרך זו היתה קשה ומסוכנת. צריך היה לפעול במהירות ובשקט. על ספינה, שלוותה על ידי שלושה פעילי ה’בריחה' היו מעמיסים בין 200 ל־400 יהודים. משצ’צ’ין היו הספינות מפליגות בשתי דרכים: דרך האודר עד לתעלת אודר ולברלין, שם היו אנשי ה’בריחה' אוספים אותם במשאיות, או דרך מפרץ לאנקלאם, ומשם, בקרונות משא עד ברלין.

"על פי רוב היו שוכרים ספינות מגרמנים. אבל היו גם מקרים שהיו לוקחים אותן מהרוסים. וכך קרה שבאחת הישיבות המשותפות שהתקיימו בחודש אוגוסט 1946 בשצ’צ’ין, בה השתתפו פרץ, מרכז ה’בריחה' ברלין, יוסף ניסנבוים, אף הוא מברלין, סוכם לצאת למחרת דרך האודר כדי לבדוק ולארגן נקודות חדשות.

"שכרו דוברה רוסית ובה שני נווטים רוסים. על הדוברה עלו פרץ, יוסף, שני אנשי 'בריחה מנקודת ‘חזיר’, ועוד עשרה אנשים עסקני תנועות ומורים שניצלו את ההזדמנות להגיע לברלין. באמצע הדרך, עדיין בטריטוריה הפולנית, הודיעו הרוסים שאזל להם הדלק. ומאחר, לפי טענתם, שאינם יכולים לגשת למיפקדה שלהם עם כל האנשים שעל הדוברה הם התקרבו לגדת הנהר, לא הרחק ממקום מפגש הגבול פולין־גמניה והורידו על החוף את האנשים עם מטענם. אתם ירד גם פרץ, כי האנשים פחדו שהרוסים לא יחזרו לקחתם.

יוסף ועוד שניים מאנשי ה’בריחה' משצ’צ’ין המשיכו דרכם עם הרוסים. באמצע הדרך נתברר להם שבסירה למטה היו שלושה רוסים נוספים אשר באיום באקדחים, ציוו על אנשי ה’בריחה' לקפוץ למים. באין ברירה קפצו כולם. לפתע נשמעה יריה ואחר כך קולו של יוסף הצועק פרץ, הצילו. פרץ שעמד על שפת הנהר שמע את קול הזעקה של יוסף, קפץ למים, אבל לא הספיק להגיש לו עזרה. גופתו של יוסף נעלמה בחשכת הליל בתוך המצולות.

למחרת יצאו אנשי ה’בריחה' למקום ואספו את האנשים שהורידו הרוסים, והחזירום לשצ’צ’ין. נחום ופרץ נשארו לחפש את הגופה. חיפושיהם עלו בתוהו. המזוודות של הנוסעים, שהצטרפו לנסיעה זו, נפתחו בשצ’צ’ין ולהפתעתם הרבה גילו שהן רוקנו על ידי הרוסים, שהשאירו בתוכן אבנים כבדות. באין ברירה השתיקו את עניין המזוודות, היות וה־נ.ק.וו.ד חיפש אחריהם בעוון עבירות אחרות.

כך נפל בגיבורים, יוסף ניסבוים והא רק בן תשע־עשרה אביבים".

שרה רובינוביץ־שיף

אחת הפעילות בהברחת הגבולות, מומחית לזיופי תעודות, מובילת קבוצות שידעו להתחמק מעיניים בולשות של משמרות רוסיים, פולניים, סחטנים ואנשי בליעל שונים ומשונים, כשהיעוד הנעלה מול עיניה היא שרה רובינוביץ־שיף.

שרה נולדה וגדלה בלידא – בבית ציוני לאומי. אביה ואחיה מתומכיו הנלהבים של זאב ז’בוטינסקי ועסקנים מסורים בתנועה הרביזיוניסטית בעירם. ביתם היה בית־ועד וחממה לרעיון הלאומי. אין פלא, איפוא, שגם היא קיבלה חינוך ציוני ובשנות נעוריה המוקדמות הצטרפה לשורות בית“ר – מתנועות הנוער הפעילות ביותר במקום. בבית ובמועדון ספגה שרה בנפשה הצעירה את תורת בית”ר ובכל להט נעוריה החליטה להקדיש את חייה להגשמת הרעיון. עד מהרה שרה היא אחת הפעילות בקן בית“ר ומאוחר יותר זוכה להיות הבת היחידה⁵ בין 25 צעירים בקורס צבאי של אצ”ל, שאורגן על־ידי שליח מן הארץ, ומסיימת אותו בהצטיינות. נאמנותה הבלתי מסוייגת לרעיון והתורה הצבאית שקנתה בקורס נסכו בלבה אומץ ותעוזה שעמדו לה במבחנים הקשים שהועיד לה העתיד.

פורצת מלחמת העולם השניה. גרמניה ורוסיה מחלקים ביניהן את פולין. לידא היא כעת בשטח שלטונם של הסובייטים. בית“ר יורדת למחתרת. מתחיל להגיע זרם פליטים משטחי הכיבוש הגרמנים לעבר ליטא, ביתם של הרובינוביצים הופך לתחנת מעבר לפליטים ובמיוחד לבית”רים ולאנשי התנועה. כאן בבית חם זה הם מוצאים מקלט זמני, עזרה וסעד ומכאן, בעזרת המארחים הם עושים דרכם אל הגבול. למותר להוסיף שהרוח החיה במבצעים אלה היא שרה, אשר באופייה הדינמי התוסס פועלת גדולות ונצורות. פעילות ברוכה זו עשויה לעלות לה עד מהרה ביוקר־רב. פעילות זו אינה נעלמת מעיניהם הבולשות של הרוסים. נוספת לכך גם הלשנה ושרה עם קבוצת חבריה מבית“ר המקומית, נעצרת על פעילות קונטר־רובולוציונית ונשלחת לבית הסוהר, והיא בסה”כ בת 17.

כעת מתחילה דרך היסורים ומעללי הגבורה של שרה, המתמשכים על פני כל שנות המלחמה וגם בשנים שלאחריה. היא עוברת חקירות ועינויים במרתפי הבולשת הרוסית, בבתי־סוהר בלידא, בברנוביץ ובמינסק. משך ששה־עשר חודשים היא עומדת בגבורה בלתי רגילה מול חוקריה השונים ואינה מתפתת להצעותיהם לשתף פעולה תמורת חופש והטבות “קוסמות” אחרות. היא מנהלת עמם ויכוחים אידיאולוגיים בידיעה יפה שדבר זה יחמיר עוד יותר את מצבה; היא נותנת שיעורים בציונות לאנשי בולשת נ.ק.וו.ד. יהודים, שמעולם לא שמעו ולא ידעו ציונות וארץ־ישראל מה הם. לבסוף שפטוה לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר.

פורצת מלחמת גרמניה־רוסיה, היא בורחת מרכבת המשלוח ומגיעה לברנוביץ. כאן מתחילה לעבוד כפועלת נקיון אצל מנהל הדואר הצבאי הגרמני. בהתרגש “אקציה” בגיטו ברנוביץ היא בורחת ממקום עבודתה הבטוח וחוזרת לגיטו כדי להציל את הורי חתנה.

מנהל הדואר שהתרשם מאישיותה מציע לה לצאת עם משפחתו לגרמניה ולבלות שם את המלחמה כ“ארית”, אך היא מעיזה לבקש ממנו אקדח כדי שתוכל להתאבד כאשר תיווכח לדעת שאין לה עוד כל סיכוי להישאר בחיים. אז כבר היו לה קשרים עם המחתרת בגיטו ובדרך זו ביקשה לרכוש כלי. גרמני זה עוזר לה לחזור לעיר מולדתה לידא בדרך מקורית – הוא מחביא אותה בחבית של בירה. כאשר היא לא מוצאת את משפחתה, היא חוזרת לברנוביץ וממשיכה בפעילותה במחתרת בהכנת בונקרים, ברכישת נשק והכשרת אנשים להתנגדות.

לאחר ה“אקציה” השניה היא בורחת עם עוד שמונה־עשרה יהודים, לעבר יערות פולסיה והקבוצה מצטרפת לכוחות הפרטיזאנים. עד מהרה יוצא שמה לתהילה בשורות הפרטיזאנים. היא מועברת מגדוד פרטיזאנים אחד לשני כדי לבצע פעולות מסוכנות עד שלבסוף הועברה לגדוד נ.ק.וו.ד. כאן מזהים אותה שניים מחוקריה בעת ישיבתה במאסר בברנוביץ ובמינסק ודינה נחרץ. ברגע האחרון, בהתערבות אחד ממעריציה, נדחה הוצאתה להורג עד שיווכחו בעצמם בנאמנותה. היא נשלחת למשימות מסוכנות, בתוך לוע־הארי להקים קשרים עם גרמנים, לחסל בוגדים וגרמנים נושאי משרות גבוהות, לפעולות חבלה וריגול שונות. ובכל אלה היא קוצרת הצלחות בלתי רגילות, המשכנעות את מפקדיה בנאמנותה. שמה של שרה נישא בפי כל בהערצה והערכה. שירותיה לתנועה הפרטיזאנית לא יסולאו בפז. על פעולה אחת שהיתה מעורבת בה ושלא נסתיימה לפי רצון מפקדיה היא עתידה לעמוד בפני חקירות במוסקבה, לאחר השחרור, יוצאת זכאית ומוענקים לה אותות הצטיינות לרוב. היה זה כאשר שימשה אחת המלוות של קצין גרמני שבוי, בן אחיו של אלפרד רוזנברג, מברנוביץ לוילנא. היא צורפה לפמליית המלווים כאחות רחמניה, כאילו לשמור על בריאותו של השבוי החשוב ומטרתם היתה להגיע באמצעות הקצין איך שהוא לרוזנברג עצמו ולהתנקש בחייו, תוכנית דמיונית ביסודה ובלתי ניתנת לביצוע. וכאשר התוכנית לא יצאה לפועל, האשימוה בבגידה. אך כאמור יצא לאור דינה וצדקתה. בין פעולותיה הנועזות הרבות – התנקשות מוצלחת בחייו של מפקד המשטרה הביילו־רוסית בברנוביץ, לאחר שהצליחה להתקבל לעבודה אצלו כעוזרת־בית עם לינה – ולילה אחד ביצעה את ההתנקשות והסתלקה מן המקום.

רבים מני ספור הם מעשה הגבורה של שרה – בפעולות קרב, חבלה, ריגול, עזרה ליהודים במחנות ומעל לכל הצלת חיי יהודים רבים. בהיותה בגדודי הפרטיזאנים, תוך כדי מלחמה מתמדת באויב הגרמני, ובפעולותיה המרובות והענפות בגבולות, בנקודות ה“בריחה” השונות במשך חודשי עבודתה ב“בריחה” בקו שצ’צ’ין־ברלין.

יוסף מז’ריצקי

יוסף היה אחד מפעילי הבריחה – מעמודי התווך של המנהיגות הבוגרת, בעלי שיקול־דעת ותבונה, מדריך ומורה הלכה בכל עניין וסוגייה שהתעוררו תוך כדי מעש, והן רבות מני ספור, אחד מאלה המטביעים את חותמם על הסובבים אותם בעצה ותושייה והנחייה בדרכים העקלקלות של התוהו־ובוהו ששררו בחדשים הראשונים לאחר השחרור. ילדי העיירה ליסקוב – מחוז וולקוביסק, פלך גרודנה, בה בילה את שנות ילדותו עד שנשלח ללמוד בערים הגדולות משם חזר לעיירתו לארגן את הנוער במסגרת בית"ר וגם לפקד עליהם, ללמדם, לחנכם, ולהדריכם, תפקיד שמילא עד יציאתו לוילנא ללמוד משפטים ומסיים שם את לימודיו האקדמיים בהצטיינות.

ימי המלחמה עוברים על יוסף בלחימה בגרמנים כמפקד קבוצה פרטיזאנית שאירגן, לאחר שברח מעיירתו, בראש קבוצת צעירים אף נטל עמו, שלא כמקובל באותם ימים, שני ילדים.

הוא סיפר על קשיי הסתגלות לחיי היער, המחסור בנשק, ההתנכלויות מצד הפרטיזאנים הגויים, השתלבות במסגרת יחידה לוחמת, על פעולות קרב וחבלה שונות, מצור ומצוד מצד כוחות גרמניים גדולים, על גידול כוחה של התנועה הפרטיזאנית הכללית בשורותיה שנלחם יחד עם קבוצתו ביערות פרוז’אן שבסביבת וילקובישקי, ברוז’אנסקה פושצ’ה, שיחד עם הפושצ’ה ביילובייסקה יצרה את גוש היערות הגדול ביותר בפולין.

את ימי השחרור מתאר יוסף כך: “בו בזמן שאצל הרוסים ההרגשה הטובה היתה עולה מיום ליום עם התקרב החזית – גבר אצל היהודים הפחד מפני הצפוי להתגלות. אני זוכר את יום השחרור. היה זה יום גשום. העמסנו את הסחבות שנשארו מהפרטיזנאקה, העמסנו את שני הילדים והלכנו ברגל אחרי העגלה. זה היה יום עצוב. כשנכנסנו לעיירה שלנו היתה לי הרגשה שאנו צריכים לבקש סליחה על שנשארנו בחיים. כל העיירה שלנו היתה בסך הכל רחוב אחד ארוך, במרכז ישבו היהודים ובקצוות ישבו הגויים. לאורך הרחוב ראינו את הגויים הביילורוסיים עומדים ומסתכלים בנו כאילו על שדים שבאו מעולם אחר…”

על הפרטיזאנקה כתב יוסף:… בסיכום אני יכול לומר, שהקבוצה שארגנתי ועמדתי בראשה לא היתה נחותה במעשי הגבורה, במילוי התפקיד מהפרטיזאן הרוסי הממוצע. היהודים הפשוטים האלה, שלא ידעו מה זה רובה ומה זה קרב – הסתגלו לתנאי היער ולמדו לאחוז בנשק תוך חודשים מועטים ועשו דברים גדולים. ראשית היתה גדלותם בכך שלא הלכו לטבח ושנית – הראו לעולם שהיהודים הם חיילים – לוחמים דומים לרוסים ולבני עמים אחרים. עד לפרטיזאנקה לא ידעתי מה זה רובה. במשך הזמן התרגלתי ליריות ולהתפוצצויות. ראיתי על ידי נהרגים אנשים, סוסים ופרות ולא הרגשתי פחד. אינני גיבור, אלא הצורך והנסיבות עושים את האדם לחייל טוב. היהודים מוכרחים היו להיות חיילים טובים מפני שלא היה להם מוצא אחר. אם יהודי נפל לידי הגרמנים – הרי הסוף שלו היה ידוע…⁶

יוסף יוצא בדרכי ה“בריחה”. בעיר לודז' הופך עד מהרה ביתו במרכז לאנשי ה“בריחה”. כאן מחליפים עשרות בחורים יהודים את מדי הצבא הפולני והרוסי בבגדים אזרחיים, מצטיידים בתעודות מתאימות ובאמצעים הדרושים ומצטרפים לשיירות העוברות את הגבולות ועושים דרכם לעבר צ’כיה, אוסטריה וגרמניה.

שמו של יוסף נודע ברבים. ישיבתו בפולין נעשתה מסוכנת ואף הוא מצטרף לאחת השיירות ומגיע כעבור זמן לגרמניה, וממשיך בפעילות בארץ זו. הוא מתמנה לראש צוות המשפטנים של “אונררא” (ארגון העזרה הבינלאומי למען פליטים) ובתפקיד בכיר זה הוא פועל רבות לטובת שארית הפליטה, בהיותו מעורה בחייהם משך כל זמן שיבתו בגרמניה.

שלמה פרדריך

כאשר נכנסו הרוסים לפשמישל ב־1939 והפעילות הציונית נאסרה – החל שלמה בפעולות המחתרתיות שלו. הוא אירגן קבוצת בית“רים בעירו, חידש קשרים עם בית”רים בלמברג וסטניסלבוב ויחד החלו לחפש דרכים לצאת מאיזור הכיבוש הסובייטי ולהגיע דרך סניאטין לצ’רנוביץ שנמצאה עדיין בשלטון רומני.

הגרעין הורכב מארבעה בית“רים; שני בית”רים מפשמישל, אחד מהם קצין מפקדת הקן – בית“רי מהעיירה דולגא, ושמעון בארט שסיים את קורס המדריכים של אצ”ל בזלנקה ואחד מראשוני חברי האצ"ל בגליציה.

הפעולה המחתרתית היתה קשה בשל עיניהם הבולשות של השלטונות הסובייטים, המחסור באמצעים והניתוק המוחלט מהנציבות שחבריה יצאו בינתיים לעבר וילנא.

הקבוצה הראשונה מנתה שש־עשרה בית"רים. בדצמבר אותה שנה יצאה הקבוצה ובדרך לא־דרך הגיעה ליעדה. הקבוצה השנייה שמנתה עשרים וחמישה איש נתפסה בידי משמרות הגבול הרוסים, הם נאסרו ונשלחו לקייב ומשם לבתי הסוהר ומחנות עבודה בעומקה של רוסיה. לאחר כישלון זה הפסיקו את פעולתם וחידשוה במאי אותה שנה. טרם הספיקו להתארגן כראוי – וכבר נאסרו רוב הפעילים והוגלו אף הם לרוסיה ושלמה ביניהם.

לאחר שנתגלגל במקומות שונים, מצא את עצמו בשנת 1944 בסמרקנד, ומכיוון שהחזית התקדמה כל הזמן מערבה ורוב ערי פולין כבר שוחררו מעול הגרמנים – החל שלמה להגות רעיון לחדש את הפעילות המחתרתית שהופסקה בשנת 1940. הוא קשר קשרים עם ראשי המשטרה והבולשת בעיר זו ובעיירות הסביבה וקיבל מהם רשיונות מסע לאזורים הנמצאים בשליטת הצבא האדום בפולין. ברשיונות אלו צייד פליטים יהודים, רובם חסידי חב"ד ומשפחות יהודיות מרוסיה, שביקשו לנצל את מצב המלחמה ולעזוב את המדינה הקומוניסטית. משך חודשי פעילותו שלח כמאה יהודים לפולין.

בהתחלת 1945 נבחר שלמה כיו"ר ועד הפטריוטים הפולנים בקרסנוגווארדייסק (אסיה התיכונה) ונתמנה על־ידי הועד המרכזי כמדריך ארגוני לועד המחוזי באוזבקיסטן. הוא ניצל מעמדו זה לקיים קשרים עם מזכירי המפלגה הקומוניסטית ומפקדי הבולשת ורכש מהם רשיונות־מסע ומעבר שאיפשרו תנועה חופשית לפולין. היתה זו תקופת הביניים שבין חתימת החוזה בין סטלין לממשלה הפולנית הזמנית על הריפטריאציה, אך מהחתימה עד להתחלת הביצוע עברה שנה ומעלה. ומכיוון שהזמן התמשך באפס מעשה לא היה עוד לרבים אימון שאכן החוזה יתממש אי פעם ושמחו להזדמנות לקבל רשיונות מסע אלה. שלמה שימש כמתווך בין המבקשים לצאת לבין קציני המשטרה שקיבלו עבור כל תעודה סכום שנע בין אלף לשלושת אלפים רובל. בין המנצלים אפשרות זו היתה גם קבוצה של אנשי השומר הצעיר, שנתארגנה במטרה לצאת את ברית המועצות. שלמה ניצל את כל קשריו הטובים ועזר לקבוצה זו להשיג תעודות מעבר ולהגיע לפולין.

מבצע זה נמשך על אף מאמציהם של מנהיגים קומוניסטים יהודים מקומיים שעשו כל שביכולתם למנוע יציאת יהודים בודדים מברית המועצות. הם הגישו תלונות אין ספור ודרישות לחקירת מקור הוצאת תעודות־המעבר. למרבה מזלו של שלמה הגיעו התלונות למפקדי הבולשת שהיו מעורבים במבצע זה וכמובן שאלה התעלמו מהתלונות. המבצע נמשך כחצי שנה ובאמצעותו יצאו כחמש מאות איש, רובם כאמור חסידי חב"ד, שהקימו מרכז בלבוב לקלוט את הבאים.

בשנת 1946 היתה תקופה מסויימת בה נפסקה הריפטריאציה של יהודי פולין מרוסיה עקב הביורוקרטיה והרשלנות של הפקידים שעסקו בכך באוזבקיסטן והעדר רכבות. הקומוניסטים היהודים לא עשו דבר לחדש ולזרז את היציאה אף כי ידעו שבאחד הימים תיפסק לגמרי, להיפך הם שמחו על העיכובים. שלמה פנה לאחד היהודים האלה, שכיהן כסגן יו"ר הועד הקומוניסטי באוזביקסטן ואחר כך כאחד המנהיגים של המפלגה הקומוניסטית בוארשה, וביקש ממנו לפעול למען חידוש יציאת היהודים, אך ללא הועיל, יתרה מזו, אחד המנהיגים הקומוניסטים היהודים איים עליו שאם לא יפסיק לפעול בשטח זה הוא ייאסר ויכלא.

הודות לקשריו הטובים וכשהמלצות בידיו – יצא שלמה למוסקבה לפעול למען חידוש הריפטריאציה מאוזבקיסטן. עד מהרה נתברר לו שלא הרוסים ולא הפולנים היו מעוניינים ביציאת יהודים לפולין. שלמה פנה לאמצעי האחרון והאפקטיבי ביותר – שוחד, בסכומי כסף גדולים הצליח לזרז את מתן תעודות המעבר ולהניע את גלגלי הרכבות, העמוסות פליטים, היוצאות מערבה. וכך, מעיד שלמה, “יצאו מסמרקנד בתקופה זו – כשמונת אלפים יהודים.”

בהגיעו לפולין – לוורוצלב, התקשר שלמה עם הנציבות בלודז' ועם המפקדים האזוריים מיאסניק וכהן. באחד הימים קיבל הוראה, היה זה אחרי הכינוס בביטום, להעביר קבוצות בית“רים דרך גבולות צ’כיה לאוסטריה ולגרמניה. אחרי מילוי משימה זו בהצלחה קיבל הוראה להיות בקשר עם ועד הבריחה בביטום ולפעול בנקודות קלאצק וולדנבורג. ואכן הירבה בהעברת יהודים, בנקודות אלה. פעם כשחזר ממשימה כזו קיבל הודעה מבית”רי, אחד הפעילים בבריחה, שעליו להסתלק מיד כי אחד הקומוניסטים היהודים שהגיע מאוזבקיסטן ואשר לאחר יציאתו של שלמה משם נודע לו על פעולותיו – הלשין עליו כעת במשטרה ובבולשת המקומית וכעת מחפשים אחריו.

שלמה יוצא עוד באותו לילה מפולין לעבר אוסטריה וגרמניה. כאן הוא משתלב בפעולות התנועה, בארגונה של בית"ר, בהקמת נקודות הכשרה ומתמסר גם לענייני חינוך.

לשלמה נכונו תפקידים חשובים ביותר בתנועה בגרמניה, ברזיל וצרפת, כאחד העסקנים המרכזיים ביותר למען מדינת ישראל והעם היהודי בפזורה.

בחודש ינואר 1979 הלך שלמה לעולמו, בבית חולים בפריס אחרי מחלה קשה וממושכת.

בטקס שנערך בשגרירות ישראל בפריס לפני העברת ארונו ארצה באה לידי ביטוי מערכת היחסים המיוחדת למען מדינת ישראל, אשר יצר שלמה פרידריך עם ממשלת צרפת ועם אישים רמי מעלה, במסגרת הועד למען ברית צרפת־ישראל, בהופעתם של מדינאים ותופסי משרות רמות, בשגרירות ישראל בפאריס בכדי לחלק לו את הכבוד האחרון ולעבור על פני ארונו, בלטו במיוחד, לצד חברי האסיפה הלאומית הצרפתית, סנטורים, שרים לשעבר, עתונאים, ראשי ערים, ה"ה: שבן דלמס – נשיא האסיפה הלאומית הצרפתית (פרלמנט) אללן פוהר – נשיא הסינט, פוניאטובסקי – אשר ייצג את נשיא צרפת ז’יסקר דה־סטן.

ביטוי נוסף של יחס כבוד למנוח הובע בשדר אישי של שר החוץ הצרפתי לשגריר צרפת בישראל בו נתבקש השגריר לייצג אותו בטכס ההלוויה בירושלים.

שבועיים לפני פטירתו העניקה ממשלת צרפת את אות לגיון הכבוד לשלמה פרידריך, בעד פעולותיו בועד למען ברית צרפת־ישראל. מר שבן דלמס הביא לו אישית את אות הכבוד לבית־החולים.

הוא הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים וספדו לו ראש הממשלה מנחם בגין וראש האופוזיציה שמעון פרס ואישי ציבור אחרים.

חריקות

כאשר פרץ לסקר חזר ללודז' מסיורו על פני פולין, הגיעה ידיעה ממרדכי כץ מלונדון שמתארגן כנס בית“ר של שארית הפליטה מכל ארצות אירופה, הכנס יתקיים בפרנוואלד בגרמניה וגם פולין צריכה לשגר את נציגיה. היה ברור לכל שבראש המשלחת יעמוד פרץ ואף נתבקש על־ידי חבריו לקבל תפקיד זה. משום מה פרץ לא היה מוכן לנסוע, לדבריו “מסיבות נפשיות”, אך רשמית נימק את סירובו בכך כי כעת נמצאת עבודת ארגון בית”ר בתנופה רבתי, ואינו רוצה להפסיקה. לאחר דין ודברים הוחלט שלכנס יצאו שלושה נציגים ובראשם עו"ד ברקל.

כבר בהתחלת העבודה שררה מתיחות כלשהי בין ראשי התנועה בפולין, האם היתה זו יריבות או תחרות אישית, מאבק כח על שליטה או חלוקי־דעות אידיאולוגיים ועל אורח ניהול העבודה או השוני בתכונות האישיות של העוסקים במלאכה? ניתן אולי לומר שכל הנימוקים האלה ואחרים חיברו יחד כדי להפר את שלום הבית. לאחר הכינוס הארצי בו נבחר פרץ לנציב בית“ר, באה לפתע דרישה מחברים לקיים ועידה של הצה”ר, אף כי רובם היו אותם האנשים עצמם שהשתתפו ונבחרו פועלו במסגרת בית“ר. הועידה אכן נתקיימה, נבחר מרכז וכאילו החלו בפעולה נפרדת. ברקל, שנבחר כיו”ר הצה“ר ואחד מחבריו פנו אל פרץ והציעו לו להצטרף אליהם ויחדיו, כלומר השלישיה, ינהלו אל כל ענייני התנועה, וזאת מטעמים קונספירטיביים כביכול. פרץ סירב בטענה שיש לשמור על המוסדות הדימוקרטיים שנבחרו בנכסים ובועידה. היחסים נמתחו עוד יותר לאחר שובו של ברקל מהכנס האירופי בפרנוואלד. בהתחלה נבצר מפרץ לדעת מה גרם למתיחות זו. אך כעבור זמן מה הבין שהדבר קשור ביחסים המעורערים בין הנהגת אצ”ל והנהגת בית“ר באירופה, וכי גם כאן בפולין מבקשים להכניס פירוד, אף כי ברור לכל שהשהייה בפולין היא ארעית וקצרה. פרץ קיבל אישור לחשדותיו, כאשר יום אחד פגש את אברהם סטבסקי, מיודעו מלפני המלחמה, אשר כעת כלל לא ניסה להתקשר עמו בבואו לבקר בפולין. פרץ נמנע מלהחריף את היחסים, אך החליט לשים קץ למצב בלתי נסבל זה. הוא כינס את המפקדות הגליליות ומסר להם על המתרחש ודרש לכנס את הועד המרכזי. הישיבה היתה מאוד סוערת והביאה לקרע גלוי בין פרץ לברקל, ואז החליט פרץ להוציא את כל אנשי בית”ר מפולין בהקדם האפשרי, ומה עוד שחלק מהמפקדים כבר החלו ממילא לעזוב את פולין; וורמן נשלח ע“י מרכז הבריחה לפראג לקיים קשר עם מנהיגי הבריחה באירופה ולא חזר עוד. במקומו צורף למרכז הבריחה שלמה ברנד, עזב זונדברג ואחריו עוד מספר אנשים מרכזיים ולבסוף בחודש אוגוסט 1946 עזב גם פרץ בדרכו לצ’כוסלובקיה. בישיבת הנציבות האחרונה לפני עזיבתו סוכמו פעולות בית”ר בחודשים האחרונים, שלמעשה כל הפעולות האירגוניות – מטרתן העיקרית – העברת האנשים לארצות אחרות, לקרבת הים התיכון, בתקווה להעלותם בהקדם לארץ ועד העליה יש לחזק ולהגביר את פעולות בית"ר בארצות אירופה ולשמור על המסגרת.

היחסים במרכז ה“בריחה” הכללי בין בית"ר לשאר המפלגות היו ונשארו תקינים, עד ליום צאתו מפולין, לדברי פרץ

מאוגוסט עד דצמבר 1946 שהה פרץ בצ’כוסלובקיה לפי הוראתו של מרדכי כץ. הוא פגש בפראג את ולטר פוגל, את אורבך ולנדאו, שפעלו לפני כן בפולין, את לנה שאפר את ד“ר דוד וולפשטיין בבראטיסלבה, את הורני בקושיצה ורבים אחרים. בנובמבר אותה שנה התקיים הכינוס הארצי של בית”ר צ’כוסלובקיה בקושיצה בהשתתפות כשמונים צירים. לאחר מכן, כשהתנועה נכנסה למסלול עבודה תקין, הודיע פרץ למרדכי כץ שאינו מוכן להשאר עוד בצ’כוסלובקיה. הוא עובר לפריס ועוסק בארגון מזכירות הצה"ר. במקומו הגיע לצ’כיה מהארץ עזרא מרקוביץ, שקיבל את ניהול התנועה בארץ זו.

עד סוף 1946 עזבו את פולין רוב חברי בית"ר ומפקדיה, עזבו חברי הנציבות שלום רק, מוניה כהן, אשר מיאסניק, פיליפ ניימרק, פליק טייכנר, שרה ויחיאל ליברמן ורבים אחרים. קציני הנציבות השתלבו עד מהרה בעבודות התנועה במקומות שהייתם החדשים, אוסטריה, גרמניה ואיטליה.

קהילות דתיות

בצד “הועד המרכזי של יהודי פולין”, “איחוד הציונים הדמוקראטיים” ו“הליגה למען ארץ ישראל העובדת” – התארגן גם “ועד הקהילות הקדושות בפולין”, בראשותם של הרב הצבאי הראשי הרב כהנא, הרב הצבאי אהרן בקר – אחד משלושה רבים בדרגת קפיטן, ובעזרתם הפעילה של חיים בסוק – פרטיזאן ביערות וילנא, מר ישראל גונן ואחרים.

ועד זה העמיד בראש דאגותיו שיקומם של בתי כנסת, שיקומם של בתי קברות, אספקת צרכי דת לתושבים היהודים והפליטים החוזרים, להקים מוסדות צדקה ומוסדות עזרה שונים, לקיים אורח חיים דתי בריכוזים יהודיים, ומעל לכל חיפוש אחרי ילדים יהודים ופדיונם מידי הפולנים, מכנסיות וממנזרים, בהם מצאו מחסה בשנות המלחמה.

לדברי המארגנים היו כבר בדצמבר 1945 מאוגדות בארגון שמונים ושלוש קהילות דתיות ברחבי פולין, אשר קיימו שישים מטבחים כשרים, ארבעים בתי־ספר עם הוראה לפי תכנית לימודים דתית, שני בתי ילדים, שני בתי זקנים. בראש הקהילות הגדולות עמדו שניים עשר רבים בעלי “רשיון עבודה” מטעם השלטונות הפולניים. הקהילות הדתיות רכשו להן משך הזמן מעמד יותר איתן בעיני השלטונות לעומת מוסדות יהודיים אחרים, באשר לא ניתן היה להדביק להם האשמות פוליטיות.

לדברי ראשי הקהילות הצליחו משך תקופת פעילותם לאסוף ולפדות מאות ילדים יהודים מידי הנוצרים ולהחזירם ליהדות. אלפי ילדים יהודים נוספים נשארו בפולין ורוסיה ואבדו לעם היהודי. הילדים שנפדו הוצאו רובם בדרכי ה“בריחה” וסודרו במסגרות מיוחדות במחנות הפליטים ברחבי אירופה עד לעלייתם לארץ.

 

חלק שני: הפעילות ברומניה    🔗

פרק ראשון: המעבר מפולין לרומניה    🔗

בסוף אפריל נודע לי שחברי מרכז הבריחה עומדים לעזוב את פולין בדרכם לרומניה. החלטתי שעלי להצטרף ליוצאים, להביא את דברינו בפני נציגי ארץ־ישראל ולהקים קשר עם חברינו בתפוצות ובארץ.

הברקתי למרכז בלודז' על החלטתי וביקשתי שפרץ יבוא לקראקוב לקבל את ניהול העניינים מידי. ואכן, חברי המרכז סמכו ידם על עמדתי, פרץ הגיע לקראקוב ומסרתי לו את “הפיקוד” על התנועה והבריחה שלנו.

בשלושה לחודש מאי, יום שמש אביבי, נדחסנו, כל קבוצת מנהיגות הבריחה, לקרון רכבת שהובילה אותנו לעבר קרוסנה, נקודת הגבול בצ’כיה. צוידנו בניירות של הצלב האדום, הסתרנו הסתר היטב כל פתק שעלול להוכיח את זהותנו ולסכן את שליחותנו, ואולי אף את חרותנו.

עזבנו את פולין, ארץ הדמים שהפכה לקבר המוני למיליוני אחינו. עזבנוה בלי עצב. בלבנו היתה תקווה ואמונה שאנו הולכים לקראת חיים חדשים, טובים יותר. בקרוסנה קידם את פנינו בן, האחראי לנקודת מעבר זו. היתה לנו הזדמנות לעמוד מקרוב על הסידורים הכרוכים בטיפול בקבוצות המגיעות, ציודן, הכרתן והמעבר בגבול עצמו.

שהינו במקום שלושה ימים והיינו עדים לעבודה הקשה, המסובכת והמסוכנת המתבצעת במקום. אנו קיבלנו הדרכה מתאימה. כשאר הקבוצות היינו גם אנחנו אזרחים “יוונים” החוזרים למולדתם. לא היה קושי בשבילנו להופיע כבני לאום זה, כי השפה העברית היתה שגורה בפינו ובעת הצורך אף תיבלנו אותה במלים ארמיות לרוב.

אכן יוונים כשרים למהדרין…

בקרוסנה המתין לבואי מנחם ספירשטיין. כפי שכבר סיפרתי, היה מנחם מן הראשונים שיצאו בשליחותנו לאתר נתיבי בבריחה ונקודות־מעבר הגבולות לצורך “הבריחה” העצמית שלנו. הוא עשה ימים ולילות בנסיעות ברכבות הדחוסות, במשאיות, בעגלות ואף בוסס ברגל בשלגי הקרפטים תוך סכנת נפשות, סכנה להיתפס ולהאסר, או להיהרג בידי חיילי משמר הגבול. לאחר חיפושים ובדיקות, קבע תחנת מעבר זמנית בקרוסנה, שכר דירות־סתר לשכן בהן את הקבוצות הבאות ולאחר הסידורים הדרושים ותודות לקשריו הטובים עם מפקדי משמר הגבול, העביר את האנשים לצ’כוסלובקיה בדרכם לרומניה.

בהגיעי לשם נמצאו בטיפולו של מנחם עשרות בית“רים, שנשלחו על־ידינו זמן קצר לפני צאתנו אנו. בהיותנו בפולין סברנו שהאנשים נמצאים כבר מעבר לגבול. אבל נתברר שבאותו שבוע נתחלפו מפקדי המשמרות, ועד שמנחם קשר קשרים עם המפקדים החדשים היה עליו להצניע את אנשיו גם מעיני המשטרה וגם מעיני תושבי המקום. היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, כי נוסף לבידודם המוחלט צריך היה לספק להם מצרכי מזון בכמות ניכרת ורכישתם עוררה חשדות. נוסף לכך נשתרר אי־שקט בין האנשים, שכמחצית מהם היו “סתם יהודים” ששילמו עבור הוצאתם מפולין סכומי כסף, שבהם כיסינו הוצאות הבית”רים מחוסרי האמצעים. קשה היה למנחם לבדו לשלוט במצב ועל כן שמח לקראתי. אכן, ביליתי בחברת הקבוצה שעות רבות ובכל כוח השפעתי השתדלתי להרגיעם. היו כאלה שלא נרגעו ותבעו: “נשימה ראש ונשובה לפולין”. לאלה נתתי פתק מופנה אל יעקב פרנר בלובלין, וביקשתיו להחזיר להם את כספם. ואכן כך היה.

עמדתי על קשייו העצומים של מנחם, בעיקר בגלל המחסור באמצעים כספיים מספיקים, גם לשכן ולכלכל את האנשים וגם לשחד את ראשי המשטרה ומשמרות הגבול. בכל־זאת עמד מנחם במשימות שהוטלו עליו.

את הגבול חצינו ברכבת משא, וכעבור שעות מספר הגענו לעיר הצ’כית הומנה. אף כי גם עיר זו נמצאה בשלטון הסובייטי, והסכנות בה היו עדיין רבות, הרגשנו עצמנו כאילו אנו נמצאים כבר בעולם החופשי. טיילנו ברחובותיה של העיר וליבנו טוב עלינו. נישאנו על כנפי הדמיון וחלמנו על רבבות יהודים נוספים שיבואו בעקבותינו בדרכם אל החופש, אל הארץ. המידע על מסע “ראשי הבריחה” הועבר לכל האחראים בנקודות המעבר לאורך הדרך מפולין לרומניה, ועל כן זכינו גם כאן לטיפול אישי מיוחד. ניתנה לנו הזדמנות לראות את המוני הפליטים שמילאו את העיר, ביניהם יהודים רבים שחיפשו את דרכם מערבה.

בדרבצ’ין הובלנו למבנה ששימש קודם לכן בית־ספר, והפך למחנה פליטים. כאן פגשנו לראשונה מזה שנים יהודים זקנים וזקנות, שהגרמנים לא הספיקו לרצחם במחנות. הם היו במעבר, בדרכם לבתיהם בחלקי הונגריה השונים.

התקשינו להאמין שיהודים מזוקנים בעלי שיער שיבה וזקנים צחוקים כשלג שרדו במחנות הריכוז. היה זה חזיון מרנין לב, מלווה כאב חד, על מאות אלפי הזקנים שלא זכו לכך. במחנה הפליטים פגשנו רבים מידידנו וחברנו לנשק – פרטיזאנים, שנמצאו שם מזה שבועות, ועדיין לא הצליחו להתקדם. כעת תלו בנו תקוות. הם ידעו יפה שאנו שלחנו אותם מפולין, ומן־הדין שנמשיך לטפל בהם עד הגיעם למקום מבטחים. עד מהרה נכחו לדעת שגם אנו היינו פליטים כמוהם, מחוסרי אפשרויות ואמצעים לפעול. אבל אנו האמנו שאנו חותרים למטרה ברורה, וכאשר נשיגה נמשיך לטפל בהם. האמנו כי נמשיך להוציא יהודים משטח השלטון הרוסי, ונבריחם לעבר חופי הים התיכון.

בגבול רומניה עברנו את התהליכים הרגילים שהיו מקובלים ביחס לפליטים. כאן חייבים היינו לחזור לזהותנו האמיתית ולהופיע כיהודים, לא כ“יוונים”. אחד הממונים על־ידי שלטונות משמר־הגבול, יהודי מקומי, בחן את ידיעותינו ביהדות ובתפילות, ומשקיבלנו “הכשר” – המשכנו בדרכינו. בקלוז' קידמו את פנינו אנשי “בריחה”, שהיו אחראים לנקודת מעבר זו. למרבה פליאתי היה הממונה במקום הבית"רי מאיר טרנופולסקי, איש וילנא, ועל־ידו אחיו הצעיר שלמה. שמחת הפגישה היתה גדולה. הוא סיפר שכאן, ברומניה, עובדים הכל תוך תיאום ובאימון מלא, ואין בודקים בהשתייכות המפלגתית של הפליטים. הכל מקבלים טיפול נאות ושווה.

החלטתי בו במקום לשגר מיד שליחים לפולין ולספר לחברינו על “ימות־המשיח” השוררים ברומניה, ממש כמו שנאמר: “וגר זאב עם כבש”. הצעתי להם לעמוד בתוקף על הדרישה לזכויות הבית“רים. ביקשתי לשלוח יותר בית”רים, ככל שניתן ובכל הדרכים, כי ברומניה יזכו לטיפול ולשיוויון מלא.

אחד השליחים שיצאו בחזרה לפולין היה ינקלביץ, בית“רי מפולין, והשני בית”רי מקומי מקלוז'. השניים לא הגיעו ליעדם. הם נאסרו בדרך, עברו חקירות ומעצר ממושך עד שהצליחו לברוח ולהגיע לאיטליה.

בקלוז' נודע לנו שבסביבה נמצאים מספר קיבוצים, בהם בית"רים שנשלחו על־ידינו מפולין. החלטתי לבקרם.

בוקרשט

כשהגענו לבוקרשט נתפרדה החבילה. מרדכי רויזמן פנה לחברי תנועתו שהיו מרוכזים בקיבוץ ברחוב רומנה. ניסן רזניק פנה לחבריו בקיבוץ ברחוב ויטורולה, ואנחנו פנינו לקיבוץ ברחוב פרגה, בו היו מרוכזים רבים מחברי הבית"רים, מפקדי פרטיזאנים ואחרים. הקיבוץ נמצא באחת השכונות החדישות והמפוארות בעיר.

בבואי פגשתי את האחראים לפליטים הבית"רים, שהיוו כעין מפקדה מורכבת מיצחק ארליך, מיכאל מיקוסיי, אבא קלורמן וגד רוזנבלט. מלבד גד רוזנבלט לא היו אנשי “המפקדה” מוכרים לי. כאן פגשתי אותם לראשונה. עד מהרה נקשרו בינינו קשרי ידידות ועבדנו בשיתוף פעולה.

מיכאל מיקוסיי, איש ברנוביץ, פרטיזאן לשעבר, עזב את עירו בינואר 1945, עבר את בריסק, לובלין, וארשה והיה בין הראשונים שהגיעו לבוקרשט.

יצחק ארליך הגיע עם גל הפליטים לליטא, מיד כשפרצה המלחמה ב־1939. הוא מצא מקלט בעיר הליטאית שַבלי, עבר את דרך היסורים של פליט בארץ זרה, עד שמצא את חבריו לרעיון והשתלב בפעולתם. הוא עבר את כל מוראות תקופת השואה – רדיפות, השפלות, עבודת פרך, חיי מרודים בגיטו ואקציות למיניהן, אך לא נפל ברוחו. הצטרף למחתרת הגיטו והיה אחד מיוזמיה, היה בין רוכשי הנשק, אימן לוחמי וחיפש קשרים עם פרטיזאנים – אך כאלה לא נמצאו ביערות הסביבה. רכש ידידים בין איכרי הסביבה ויחד עם קבוצת חברים נע ונד בין שבלי לעיירה קורשני, גם בזמן חיסול הגיטו, עד לשחרור.

יצחק החליט זה מכבר שאם יתמזל מזלו ויזכה להיגאל – יגשים את נדר בית"ר ויעלה לארץ. ועל־ כן מיד אחרי ששבלי שוחררה, התחבר עם שניים ממכריו, טדק פיק ויצחק לשצינסקי ויצאו לדרך.

הם הגיעו לוילנא ולא הצליחו למצוא קשר. המשיכו דרכם לגרודנה, ומשלא מצאו גם שם אחיזה – המשיכו לביאליסטוק, בה מצאו כשבעים יהודים. מכאן המשיכו דרכם והגיעו ללובלין, שהיתה עדיין כמעט ריקה מיהודים. את דרכם משבלי ללובלין עשו ברגל, ובכך היה סוד הצלחתם, להגיע בין הראשונים ללובלין – בראשית ספטמבר 1944 כאן מצאו את ד"ר ראובן פלדשוה (לימים בן־שם) ואת יולק קוסובר, שניהם מראשי מארגני שארית הפליטה בפולין. יחד הם טיכסו עצה וחיפשו דרכים לארגן את השרידים שהחלו להגיע ללובלין. הם החליטו לארגן את כל הבאים, ובמיוחד את הנוער – לא על בסיס מפלגתי – ולהוציאם מהשטחים שתחת השלטון הקומוניסטי. יעד נוסף הציבו לעצמם, הוא, להביא לעולם את הידיעות על אשר עוללו לנו הגרמנים.

באותם ימים החלו להגיע ללובלין הפרטיזאנים מרובנה: אבא קלורמן, אליעזר לידובסקי, גד רוזנבלט, מנשה פרצ’וק, בצלאל קֶק ואחרים. הם קיימו פגישות והתייעצויות משותפות, וכולם היו בדיעה אחת – שיש לארגן את הפליטים במסגרת בלתי מפלגתית. בצעד ראשון החליטו להקים קיבוץ בגרוכוב, ע"י וארשה. נבחרה שלישיה שתטפל בכך – ארליך, פיק וקק. עוד הם מארגנים צעירים ומתכננים לצאת ליעדם, חידשו הגרמנים את התקפות־הנגד, ובאיזור כולו התלקחו קרבות כבדים. באותם ימים החלו גם הכנופיות הפולניות להשתולל בסביבה ולרצוח יהודים, והשלושה זנחו את רעיון הקיבוץ.

תוך כך הגיע ללובלין ד"ר אמיל זומרשטיין, שנועד לעמוד בראש המוסדות היהודים שיוקמו בפולין. הוא שמח לשמוע שהנוער מתארגן בתנועה ציונית אחידה וזימן אסיפה “בבית פרץ”. כאן שמעו מפיו, בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, על הנעשה בארץ־ישראל. התלהבותם של השרידים היתה גדולה. הם החליטו להגביר את מאמציהם ולמצוא דרכים כדי לזרז את היציאה מפולין. חלק מראשי האירגון היו בדיעה שצריך קודם להתארגן היטב ולהמתין לבואם של שרידים נוספים. יצחק חלק על דעתם. אז תארגנה קבוצה בת חמישה צעירים, ביניהם יצחק, וופקה רבינוביץ, מנשה גוויסר, והם יצאו לדרך, כשיעדם רומניה. הגיעו לקרוסנה, וכאן מצאו את הלגיון הצ’כי שהיה מורכב ברובו מחיילים וקצינים יהודים.

הרכבות עדיין לא פעלו. ניתן היה להתקדם רק במכוניות משא צבאיות, אך כיצד זוכים לתחבורה זאת? התיידדו עם נהג צבאי יהודי בשם איינהורן, והתברר שגם הוא בית"רי מצ’כיה. סיפרו לו את כל האמת, שבדעתם לעלות בהקדם לארץ־ישראל, דרך רומניה, והוא הבטיח לעזור. בינתיים נאסרו ונחקרו מספר פעמים ובקושי רב הצליחו לשכנע את חוקריהם שהם פליטים מסכנים, ושאין להם קשר לריגול ולמעשי חבלה. כשהם כבר על סף יאוש, הצליח איינהורן להשיג דלק, והבריחם להומנה. עיר צ’כית זו היתה כמעט ריקה מאוכלוסיה אזרחית, כי בקירבתה בהרי הקרפטים, השתרעה החזית. בעיר חנה אז צבא רוסי וצבא צ’כי ונמצאו בה כמה יהודים מקומיים ופליטים. מזכיר המפלגה הקומוניסטית האזרחית – אף הוא היה יהודי.

גם כאן החלו חקירות ודרישות. מאין באו, מה מעשיהם ולאן פניהם מועדות? הם טענו שברחו מן הפרעות בפולין והם מבקשים מקלט ורשות להשתקע בהומנה. האוכלוסיה היהודית המצומצמת בעיר החליטה להתכנס לאסיפה ולאסוף כסף לעזרתם, שהרי הגיעו בחוסר כל. במהלך האסיפה קם ממקומו קצין רוסי, יהודי כבן חמישים ושאל: “למה אתם מספרים בדותות? ספרו את האמת. אני יודע שאין בדעתכם להשתקע כאן, אלא התכנסתם להקים ועד ולהגיש עזרה לפליטים. אני יודע שמטרתכם להגיע לארץ־ישראל. וטוב הדבר. שם צריך להילחם”. היא דיבר אידיש עסיסית. הוציא אקדחו וציווה על הנאספים להרים תרומתם בכסף ולאפשר לקבוצה להמשיך בדרכה.

לפני עזבם, הבטיח להם הקצין הרוסי שיעזור לכל מי שיעבור בסביבה, כל עוד יהיה שם, עד שיקום גוף מוסמך שיטפל בהעברת הפליטים.

לאחר מכן נדדו ימים רבים בדרכים, מעיר לעיר, ברכב וברגל, דרך מונקאשט, כרוסט, מארמורוסיגאט, סארימארה, ראדי־מארה, קלוז' – ובחודש דצמבר 1944 הגיעו לבוקרשט.

כאן כבר שהתה באותו זמן המשלחת הארצישראלית, בהרכב יוסף קלארמן, משה אורבוך ודוד צימנד. אנשי המשלחת שמעו מפיהם לראשונה את אשר קרה ליהודי אירופה, והם ישבו עם מביאי הבשורות הנוראות, המומים, ממררים בבכי.

בהגיעי לבוקרשט, היתה ראשית דרכי, לביתו של יוסף קלארמן. היתה זו פגישתי הראשונה עם אדם מן העולם החופשי, מן העולם שמעבר לפלניטת אושוויץ, מעבר לתהום הדמים של עולם השואה והכליון. הייתי מסוקרן, האם מי שלא היה בעמק־הבכא מסוגל יהיה להקשיב לרחשי־ליבנו, לעקוב אחרי מהלך מחשבותינו ולהבין את בעיותינו? האם יעמוד על היקפה של השואה ועל הצרכים המרובים של שארית הפליטה, לשקומם הנפשי והחומרי?

כל חששותי וספקותי נמוגו עם לחיצת היד הראשונה; עם חיוכו הרחב והלבבי, עם מבטו החם, האבהי. מאז אותה פגישה ראשונה, והפגישות הרבות אחריה בבוקרשט, שמורים בליבי רגשות חמים כלפיו.

שמו של קלארמן הגיע אלי עוד בשנים שלפני המלחמה, כאחד מראשי התנועה בפולין, מעוזריו הקרובים של זאב ז’בוטינסקי. הוא התפרסם כנואם מזהיר, עיתונאי, ערך כתבי־עת של התנועה, היה מפעילי עליית “אף־על־פי” אחד מעמודי התווך של התנועה הלאומית.

ידעתי שקלארמן שהה בליטא תקופה קצרה, לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, עד לעלייתו לארץ. מאז נותק הקשר בין הישוב בארץ ובין יהדות אירופה לא שמענו ולא ידענו דבר על התנועה וראשיה, פעולותיה ומעלליה.

הגעתי לביתו של קלארמן בלווית מיכאל מיקוסיי ואבא קלורמן. השניים כבר היו מיודדים עמו מאז שהותם בבוקרשט, ושיתפו אותו בבעיות שרידי התנועה בפולין וברומניה. אבל באותו זמן, גם הם היו מנותקים מן המתרחש בפולין.

קיוויתי לשמוע מפי קלארמן פרטים על התנועה בארץ וברחבי העולם החופשי, אך משום־מה המעיט לדבר על־כך. לעומת זאת ביקש לשמוע ממני על שעבר עלי, על גורל יהודי ליטא בתקופת המלחמה, על המתרחש בפולין, על מספר השרידים ומצבם של אנשי התנועה, על הלך הרוח בין היהודים, על יחס השלטונות ויחסו של העם הפולני כלפי הניצולים, על פעולות הבריחה, על התוכניות לעתיד. שהינו בביתו שעות רבות, עד לשעות הבוקר המוקדמות. משך הלילה סיפרתי ודיווחתי לו על כל מוראות התקופה, על פעולותינו בפולין באיסוף השרידים, על הקשיים המיוחדים לאנשי תנועתנו, על האפשרויות המצומצמות להתארגן, בגלל התנאים הבטחוניים; על אפלייתנו במסגרת הבריחה הכללית, על ארגון נתיבי בריחה עצמאיים ועל הלחץ הגובר והולך של אנשינו לעזוב את פולין, ובהקדם. פרטתי בפניו את תוכניותינו, סיפרתי על האנשים המצויינים שלנו, שהשארתי מאחורי, חלק מהם הכיר תוך עבודה משותפת לפני המלחמה.

אף כי קלארמן כבר ידע את אשר התרחש בתקופת השואה, נפעם ונרגש מסיפורי. הוא נדהם בשמעו על הקשיים ששותפינו בתנועות הציוניות האחרות מערימים על דרכינו, ובמיוחד על “הנומרוס־קלאוזוס” בענייני הבריחה. וזאת נוכח היחסים הטובים ששררו בינו לבין שליחי הארץ בבוקרשט, לדבריו היה שיתוף פעולה מלא ביניהם.

“החטיבה”

עם בואנו לבוקרשט קיבלה מנהיגות שארית הפליטה תוספת־כח רצינית. ניסן רזניק הועמד בראש תנועתו – הנוער הציוני. מרדכי רויזמן הצטרף להנהגת “השומר הצעיר”, ואילו אני קיבלתי לידי את ראשות בית“ר של שארית הפליטה. שלושתנו הצטרפנו למזכירות הראשית שניהלה את ענייני הפליטים, בקשר הדוק עם המשלחת הארצישראלית. נוסף להסדרת העניינים השוטפים של ה”קיבוצים" שנמצאו בבוקרשט עצמה ובערי השדה, עסקנו גם, ובעיקר, בהסדרת ענייני הבריחה מפולין בנקודות־הגבול השונות, ובקליטת השרידים הרבים שזרמו לעבר רומניה.

המזכירות הראשית הורכבה מנציגי כל המפלגות, התנועות והזרמים הציוניים, אף כי באורח רשמי לא התקיימו מסגרות מפלגתיות. כולם התנבאו בקול אחד – “איחוד”. הכל רצו להימצא במסגרת אחת, מאוחדת, כשבראש מעייניה – העניין הכלל־יהודי. טריים מדי היו עדיין זכרונות האתמול, כאשר כולנו ראינו איך הונפה חרב ההשמדה על העם היהודי כולו. שותפות־גורל של שנות האימים ליוותה את השרידים גם בימים שלאחר השחרור. בכנות, באמת ובתמים ביקשו השרידים להמשיך ולשאת על שכמם את הגורל היהודי במשותף. הם נשאו את עיניהם לעתיד. מנהיגות צעירה זו של שארית הפליטה, שצורפה באש המרד, הקרבות והכבשנים, קיוותה שתוכל להפעיל את השפעתה על הישוב היהודי בארץ ועל ההסתדרות הציונית, ותביא לאיחוד לבבות, לאיחוד מסגרות ולאיחוד הכוחות למען המטרה המשותפת – הקמת מדינה יהודית, שתקלוט את שרידי השואה ותאסוף את הפזורה היהודית; תחסל אחת ולתמיד את הגולה, ועימה את הסכנות שהיא נושאת בחובה.

וכך נולד רעיון “החטיבה” – הקמת מסגרת אחידה, כוח מאוחד, בעל משקל מוסרי רב, עם מטען רעיוני עצום שהשפעתו תהא רבה ומכרעת בתנועה הציונית, בישוב ובעם כולו. טועה ומטעה זה הטוען ומבקש לעצמו “זכות יוצרים” לרעיון הנשגב הכלול בשם ובמהות המושג “חטיבה”.

היו אלה החיים עצמם, המציאות המרה והאיומה של יום־אתמול, היא שיצרה והשרישה את רעיון האיחוד. היה זה הלקח שהבאנו מגיא ההריגה. לא היו אלה הזיות שוא, חלומות באספמיה, רחיפה בענני האשליה. עמדנו על קרקע מוצקה, ספוגת דם ודמע. ידענו מה היה מחיר הפירוד והכיתתיות ברחוב היהודי בטרם־שואה, ולא במעט הקלה המחלוקת על מלאכי החבלה במלאכת ההשמדה שלהם.

קיימנו אסיפות וניהלנו ויכוחים לאין־סוף על קוי־היסוד ועל דרכי פעולה של “החטיבה”. הדברים שהשמענו נאמרו בלהט והדיונים נמשכו ימים ארוכים, עד לשעות הלילה הקטנות. לבסוף התאחדנו על מצע משותף שעיקרי סעיפיו היו:

שארית הפליטה מתארגנת “כחטיבה”, מצהירה על ביטול כל המסגרות המפלגתיות. היא תביא את דברה לישוב היהודי בארץ־ישראל וברחבי העולם היהודי ותפעל למען ביטול המפלגות, למען איחוד כל הכוחות ולמען הקמת תנועה ציונית מאוחדת.

בין השאר החלטנו:

“החטיבה” שואפת ותפעל למען הקמת מדינה עברית בארץ־ישראל, בגבולותיה ההיסטוריים, לאלתר.

“החטיבה” תפעל להשרשת הרוח החלוצית ולהתיישבות נרחבת בא"י.

“החטיבה” דורשת את פתיחת שערי הארץ למען עליה חופשית.

“החטיבה” תפעל לאיחוד כל הכוחות ואירגוני הלוחמים בארץ־ישראל.

בפרוגרמה היו נקודות רבות נוספות; על חיסול הגולה, על תחיית הלשון והתרבות העברית, על צדק סוציאלי וכו'.

בקיבוץ ויטורולה התקיים טכס חגיגי לציון הקמת “החטיבה”. כל הנוכחים השמיעו הצהרות כי אינם משתייכים עוד למפלגותיהם הקודמות, אלא ל“חטיבה” בלבד, הם יפעלו בשמה ובשם לוחמי הגיטאות והפרטיזאנים למען הגשמת מטרותיה.

הורכב מרכז ובו ארבעים וחמישה חברים. אף כי הכל הצהירו שאין עוד מפלגות, הרי המרכז הורכב למעשה מנציגי המפלגות. מבינינו נכנסו למרכז הבית"רים יצחק ארליך, איסר לובוצקי, מיכאל מוקוסיי, אבא קלורמן, גד רוזנבלט, חיים לזר ואחרים. מיכאל מיקוסיי ואני נבחרנו למזכירות המצומצמת, שניהלה את ענייני “החטיבה”.

לנו, לבית"רים, היה קל מאוד לקבל את מצע החטיבה. הוא תאם את האידיאולוגיה שלנו, הרעיונות עליהם חונכנו, ואשר הוכיחו עצמם בתקופת השואה. על־כן גם התייחסנו לחטיבה ברצינות. גם רובו של ציבור הפרטיזאנים והלוחמים מבין שארית הפליטה קיבל ברצינות את האיחוד. לעומתם, אנשי מפלגות־השמאל התקשו לוותר על האידיאוליגיות הסוציאל־מעמדיות שלהם. מן השפה ולחוץ הצהירו אף מנהיגיהם על ביטול מסגרותיהם, אך ספק אם התכוונו לכך. הם השלימו עם המגמה הכללית והרצון העז של המוני השרידים להיות מאוחדים. זו היתה “האופנה” של אותם ימי בראשית, לאחר השואה, וצריך היה ללכת עם הזרם. אך עד מהרה התברר שלא כך נהגו.

בבוקרשט נמצאה המשלחת הארצישראלית שכללה את משה אורבוך איש מפא“י, דוד צימאנד איש הציונים הכללים (הליברלים העצמאיים) ויוסף קלארמן מהצה”ר. הם הכירו היטב את החיים הציבוריים־מפלגתיים בארץ ובהסתדרות הציונית. ואף כי השתתפו בדיונים על הקמת “החטיבה” ונשאו נאומים נלהבים בזכות האיחוד, ואף כי הם עצמם עבדו ופעלו תוך תיאום והרמוניה, הרי בסתר ליבם ידעו שהדבר לא יאריך ימים. הם התייחסו אלינו ולרעיון האיחוד בבחינת “ישחקו הנערים בפנינו”.

בקיעים ראשונים

בחודש יוני רמזו פקידים רוסיים גבוהים שהם מוכנים להרשות יציאתם של אזרחים פולנים ורומנים מרומניה. אם יוכח ששוריינו עבורם אשרות כניסה חוקיות – לאחת ממדינות חבר העמים הבריטי. הצירות הבריטים בבוקרשט העמידה לרשות המשרד הארצישראלי הסרטיפיקטים שהיו ברשותה. אלה שיועדו לאזרחים רומנים, חולקו למפלגות הציוניות הרומניות; אלה שנועדו לאזרחים פולניים נמסרו ל“חטיבה”.

באותו זמן הגיעו לבוקרשט שני שליחים מן הבריגדה העברית שחנתה באיטליה, פומרנץ, איש גבעת־חיים ונחום קלרמן איש דגניה ב'. הם הביאו למשלחת הישראלית ולראשי החטיבה את דבר הבריגדה. כן סיפרו על אפשרות ריכוז פליטים באיטליה. באותה תקופה עצמה התחלנו גם אנו מצידנו לחפש דרכים לעזוב את רומניה באורח בלתי ליגאלי, לאחר שהוברר שבעתיד הקרוב לא תותר עליה מארץ זו. באותו זמן גדל מספר הפליטים, ועלה בהרבה על מספר הסרטיפיקטים. גם נודע לנו אז שכבר קיימים ריכוזי פליטים באוסטריה ובגרמניה. עד מהרה הקימו שליחי החטיבה נקודות מעבר בגבולות השונים ברומניה, בדרך לאיטליה.

טרם הספיקה “החטיבה” להתבסס החלו בה הבקיעים הראשונים. הדבר הובלט בעת ביקורם של שני שליחי הבריגדה בבוקרשט. אנו, אנשי בית"ר בהנהגת "החטיבה, לא הופגשנו אתם, בעוד אנשי מפלגות השמאל קיימו עימם שיחות ממושכות ומפורטות. פגשתי את אנשי הבריגדה באקראי, ברכבת בדרכי מבוקרשט לביקור בקיבוצים בערי השדה. שליחי הבריגדה היו אז בדרכם חזרה לאיטליה. נפתחה בינינו שיחה על טהרת העברית. הם תהו על העברית השוטפת שבפי. סיפרתי להם על מוצאי הליטאי והחינוך העברי שקיבל הנוער היהודים בליטא, ואני בתוכם. משך השעות שבילינו יחד ברכבת נודע לי מפיהם על זהותם ועל טיב שליחותם. כשחזרתי לבוקרשט וביקשתי הסברים מחברי בהנהגת החטיבה קיבלתי תשובות מתחמקות. הדבר עורר חשדות בלבי ובלבבות כל חברי. עד מהרה נתגלה שהבקיעים הפכו לפרצות רחבות בחומת החטיבה. כאשר החלו הדיונים על חלוקת הסרטיפיקטים דרש כל אחד מספר גדול יותר של רשיונות־עליה עבור אנשי תנועתו. הבודדים מבינינו שהתייחסו לעניין החטיבה במלוא הרצינות, כמו לייזר לידובקי וחבריו הקרובים, עדיין המשיכו להאמין בקיומה ועתידה של החטיבה, על אף מורת רוחם מן הנטיות המפלגתיות שנתגלו בה.

היה עוד מכשול שמנע אימון מלא ואיחוד הרוחות, והוא סעיף הנקמה במצע החטיבה, רעיון זה החל להתגבש בתוכנו עוד בהיותנו בגיטאות וביערות, עתה הגיעה העת להגשימו.

שליחות לפולין

כאשר איסר לובוצקי הגיע ללובלין לא ידע לאן לפנות. בלכתו באחד הרחובות פגש בזלמן קורגן. זה סיפר לו שניוסה, אחותו, גרה בלודז' ומבקרת בלובלין. הוא הביאו לביתו ברחוב נאראטוביצ’ה 80, יחד עם המהנדס רטנר. יומיים שהו השניים בביתנו. סידרתי עבורם תעודות, כאזרחים יוונים שחוזרים מבירקנאו. ליוויתי אותם לרכבת בדרכם לרומניה. הוריתי לאיסר לפגוש בבוקרשט את קלארמן ולדווח לו על המתרחש בפולין ועל מצבנו העגום במסגרת הבריחה. דרכם היתה מלאת הרפתקאות, בהומנה הפגישו אותם עם יווני. לאחר שעה קלה החל היווני להצטדק, שמזה עשרים וחמש שנה הוא מחוץ לוון ויודע רק את הדיאלקט המקדוני, ועל־כן אינו מבין את היוונית של איסר וחבריו…

בראשית מרץ הגיע לבוקרשט והתגורר בקיבוץ ברומנה. נתברר לו עד מהרה שבניגוד לשמועות שהתהלכו בין השרידים בפולין, אין עדיין מדינה יהודית וגם אין עליה מרומניה. אמנם קיימת ברומניה הסתדרות ציונית, ובראשה ד“ר זיסו. קיים משרד ארצישראלי. ישנו גם מספר קטן של סרטיפיקטים, אך הרוסים אינם מרשים לעזוב את רומניה ואינם מוציאים היתרי יציאה. היו”ר ד“ר זיסו מנהל מו”מ עם המלך והשלטונות, אך בינתיים ללא הצלחה. איסר מצא את קלארמן ומסר לו את הדברים שבקשתיו לדווח.

בסוף יוני הגיעו אלינו לבוקרשט שמועות, שכאילו הופסק זרם הבריחה מפולין, נותק הקשר עם נקודות המעבר בגבולות צ’כוסלובקיה, אוסטריה, רומניה, וארצות אחרות, וגם הבריחה העצמית שלנו הופסקה. בכלל קיימים שיבושים בעבודת התנועה בפולין.

בהנהגת החטיבה התגבשה תוכנית לשלוח לפולין שני שליחים לבדוק את המצב. הוטל על השליחים להביא לשם את דבר הקמת החטיבה ולפעול למען הקמתה בפולין, במקום הקואורדינציה שהיתה קיימת שם בין כל המפלגות. הצעתי לאיסר לובוצקי שיוותר על הסרטיפיקט שנועד עבורו ויחזור לפולין להסדיר את ענייני הבריחה ולהפיח רוח חיים חדשה בשורות התנועה, כדי להחזיר את פעולותיה לתקנן. ביקשתי שיסע כשליח רשמי של החטיבה, ויחד עימו יסע כשליח שני של החטיבה צבי הורוביץ, כנציגם הבלתי רשמי של מפלגות השמאל.

כאשר עזבתי את פולין בתחילת חודש מאי הבטחתי לחברים שנשארו במקום כי בראש דאגותי יעמוד גיוס עזרה עבורם, בקשרים, באספקת מידע ואם אצליח גם עזרה כספית. ואמנם מקלוז' שיגרתי שני שליחים לפולין, אך לא ידעתי מה עלה בגורלם כי לא היה לי קשר אתם. עתה, כאשר הועלתה במזכירות החטיבה ההצעה לשגר שני שליחים לפולין, עמדתי על־כך שאחד מהם יהיה איסר. לאחר ויכוחים רבים נתקבלה הצעתי. גם איסר מצידו קיבל את נימוקי ואת הצעתי. התחלנו בהכנות לנסיעתו. ביקרתי עם איסר בביתו של קלארמן וקיימנו שיחה ממושכת ויסודית על טיב שליחותו, על הדברים שימסור שם ועל הפעולות שיבצע. קלארמן אף ציידו במכתב, בו העניק לו סמכויות כנציגו האישי.

הנהלת ג’וינט ברומניה החליטה לנצל שליחים אלה ולהעביר לג’וינט בפולין עשרת אלפים דולר. ההנהלה ברומניה לא ידעה שכספים אלו ישמשו למעשה לצרכי הבריחה. משה אורבוך הציג את השליחים בפני ראש הג’וינט וכל אחד מהם קיבל חמשת אלפים דולר, כדי למסרם למר גוזיק בוארשה. אנשי המשלחת הארצישראלית החליטו שאת הכספים צריך להחביא במזוודות מרופטות עם תחתיות כפולות. הם צויידו בתעודות של הצלב האדום כאזרחים פולניים, אשר בפרוץ המלחמה ב־1939, ברחו מפולין והגיעו לרומניה, בה שהו במעצר משך כל שנות המלחמה, וכעת הם חוזרים למולדתם. התעודות היו אמיתיות.

איסר וצבי יצאו לדרכם באותה שיירה עצמה שבה עזבנו את רומניה. הגענו יחד לבודפשט וכאן נפרדנו מהם.

בבודפשט ישב באותו זמן מרדכי רויזמן, כמרכז הבריחה בצומת דרכים חשובה זו. היא גילה לשני השליחים את הסיסמאות המקובלות בנקודות־המעבר, ומסר להם את מצבת הנקודות בגבולות השונים, עד איטליה, כדי לדווח על־כך לראשי הבריחה בפולין. אם יחליטו לחדש את הבריחה בדרכים החדשות האלה, יוכלו לשלוח את השיירות לעבר איטליה.

לפני צאתם מבודפשט טען צבי הורוביץ שברכבות קשה מכת הגניבות ומעשי השוד מצד החיילים הרוסים. הוא היה בטוח שמזוודתו תילקח ממנו ויחד עימה ילך לאיבוד הכסף. על־כן המיר את הכסף בשני שעוני זהב יקרי־ערך – והטמין אותם על גופו. לעומתו טען איסר שעליו למלא את שליחותו כפי שנתבקש וכך נהג. לא עברו עליהם אלא שעות מעטות ברכבת, וחיילים רוסיים הופיעו לפניהם. באיומי אקדח דרשו מאיסר למסור להם את מזוודתו. איסר סירב. קמה מהומה גדולה ואחד החיילים כיוון את אקדחו לראשו של איסר. כפשע היה בינו ובין המוות. תוך כדי מהומה הצליח צבי לקנות את ליבו של קצין רוסי בשעון זהב שלו וכתמורה גירש את החיילים מן הקרון ושמר עליהם עד שהגיעו לברטיסלבה. בתחנת הגבול הפולנית זבז’ודוביצה התעוררות חשדות המוכסים שמשהו עם המזוודה אינו כשורה. אחד המוכסים ציווה על איסר להשאיר את מזוודתו המרופטת ותמורתה נתן לו מזוות עור חדשה. איסר הבין שכל היסוס או מבוכה מצידו תעורר חשדות ויביא לגילוי הדולרים ולמאסר. הוא קיבל על־כן בשמחה את המזוודה החדשה, העביר אליה את חפציו ממזוודתו והחל במהירות לעזוב את המקום בהבעת שמחה על השלל שנפל בחלקו, תוך דאגה שמא המוכס יחזור בו. עוד הוא מתרחק שמע שהמוכס קורא לו לחזור. הוא עשה את עצמו כלא שומע וזירז את צעדיו. עד מהרה השיגוהו שני שוטרים חמושים שהוציאו מידו בכוח את המזוודה החדשה, העבירו בחזרה את חפציו למזוודה שלו, כיבדוהו בבעיטות ודחפוהו לתוך קרון של רכבת אחרת אשר עד מהרה חצתה את הגבול. הם הגיעו לקטוביץ.

עתה נתברר להם סופית שעצת השליחים בבוקרשט להחביא את כסף במזוודות לא עמדה במבחן, איסר הוציא את הכסף מהמזוודה, וכשהוא נפרד מצבי, שם את פניו לעבר לודז'. כאן התגוררה אחותו ניוסה ובעלה ד"ר גרישה דלוגי. ניוסה הציגה אותו בפני הנהגת התנועה ברקאל, אוברבאום, לול־מרגוליס, זגרסקי, שולץ ואחרים.

הוא שמע שפרץ לסקר עזב את פולין יום קודם, בדרכו לרומניה, לפגוש את קלארמן. הנהגת התנועה קיימה ישיבה ואיסר סיפר להם על הנעשה ברומניה ובנקודות המערב בגבולות. הכל הכירו במרותו של קלארמן וקיבלו את איסר כשליחו האישי.

לאחר שנח מעמל הדרך יצא בלווית אוברבאום לוארשה, למסור ליו"ר הג’וינט מר גוזיק את הכסף שהביא עימו.

בקרקוב הציג מוניה וורמן את איסר בפני הנהלת הבריחה. בישיבה משותפת מסרו איסר וצבי את המידע שהביאו עימם מרומניה, את מפת נקודות הבריחה החדשות ואת הסיסמאות והוחלט לחדש את משלוח הקבוצות לעבר הונגריה. בבודפשט ישב מרדכי, שכיוון את הבאים לעבר אוסטריה ואיטליה, ולעבר גרמניה. הכל כבר ידעו שאין עלייה מרומניה. אולי תהיה עלייה מחופי איטליה. אבל עיקר המטרה היתה להוציא יהודים משטח שלטונם של הרוסים.

כעבור ששה שבועות חזר פרץ לסקר לפולין ולקח שוב את ניהול העניינים לידו. איסר חזר לרומניה. כאשר הגיע לבוקרשט התברר שבינתיים חזרו בהם הרוסים מכוונתם להרשות עליה מרומניה והסרטיפיקטים לא נוצלו. מאוחר יותר, כעברו כחודשיים, התירו הרוסים שוב עליה ואיסר היה בין המאושרים, קיבל סרטיפיקט ועלה לארץ.

יוסף קלארמן

תוך כך נודעו לי פרטים על פעולותיו הברוכות של יוסף קלארמן בשנות המלחמה ועל הצלחתו באותה עת ברומניה.

כאשר הגעתי לבוקרשט היה יוסף קלארמן האישיות היהודית הבולטת ביותר בקשריו ההדוקים עם ראשי השלטונות הרומניים, גם עם הרוסים וגם עם המלך והמלכה־האם. כל הדלתות היו פתוחות לפניו. הוא גם נחשב לעיתונאי הבכיר בין עיתונאי החוץ שנמצאו אותה עת ברומניה. את קשריו הטובים ניצל למען הקל על מצבם של יהודי המקום והפליטים היהודים ששהו ברומניה וציפו לחידוש העליה.

כשעזב קלארמן את קושטא בדרכו לרומניה התעכב למשך שבועיים בבולגריה. כאן קיים פגישות עם ראשי השלטון בסופיה, במיוחד עם שר ההסברה קאראשוב, וביקש ממנו לתמוך ברעיון הקמת מדינה ליהודים בארץ־ישראל, דבר שהשר הבולגרי הבטיח לעשות. הוא גם פעל למען מתן היתר ליהודי בולגריה לעזוב את ארצם ולעלות לארץ. ההבטחות שניתנו לו אכן קוימו בבוא העת. בעת שהותו בבירת בולגריה הגיע שם לביקור סגן שר החוץ הרוסי אנדריי וישינסקי. כנציג סוכנות הידיעות היהודית סט"א, היה קלארמן העיתונאי הראשון מארצות המערב שנתקבל לראיון על־ידי וישינסקי. גם בפני סגן שר החוץ הרוסי העלה קלארמן את רעיון הקמת מדינה ליהודים וביקש את תמיכת הממשלה הסובייטית ברעיון זה.

ברומניה היו ידיו של קלארמן מלאות עבודה. משמונה מאות אלף יהודי רומניה נותרה מחצית בלבד, וצרכיהם היו מרובים. הותרה פעילותה של ההסתדרות הציונית על תנועותיה ומפלגותיה, ביניהם גם התנועה הרביזיוניסטית ותנועת הנוער שלה בית"ר. קלארמן היה מראשי הדואגים לצרכיהם. כל בעיה, קלה וחמורה, הובאה לפניו והוא חיפש לה פתרונות. הוא היה שותף לבעיותיהם של הפליטים הרבים שהגיעו אז לרומניה מבוקובינה, מאוקראינה ומפולין; עזר לסידורם ודאג לצרכיהם. הוא גם שותף בדיונים על הקמת “החטיבה”. זכורני, שבאחד מנאומיו בפני ציבור הפליטים, בעת הדיונים על הקמת ודרכה של “החטיבה”, ערך חשבון עם מנהיגי תנועות השמאל. קולו רעם בחלל האולם כאשר הכריז “לו הייתי יודע שחברי לדעה סובלים חרפת רעב בפולין ומופלים לרעה בדרכי הבריחה, הייתי מציף אותם בכספים, כדי שיוכלו להתקיים ולנהל את ענייניהם בכבוד”.

דממה שררה באולם. רעד עבר בכל. דבריו השאירו רושם רב על הנוכחים, כולל השליחים הארצישראלים. אכן, השפעתו של קלארמן על הקמת “החטיבה” היתה רבה.

נלוויתי אל קלארמן בסיוריו בחוצות בוקרשט, בשדרותיה הרחבות והיפות ובפרבריה הטובלים בפרחים ובירק. דגלון בריטי התנפנף בחזית המכונית הפתוחה ועורר התרגשות וכבוד בין התושבים. שנינו חלמנו ליום בו תעבור מכונית כזאת ברחובות בוקרשט ודגלון כחול־לבן יתנוסס מעליה ומעל בנין שגרירות מדינת ישראל. ואכן מאוחר יותר זכינו לכך, אבל בקיץ 1945, היה זה חלום רחוק.

גולת הכותרת של פעילותו המדינית של קלארמן ברומניה היתה שבהשפעתו וביזמתו מסר שר החוץ הרומני ג’ורג' ניקולסקו־בוזסטי הצהרה פומבית בזכות הגירה חופשית של יהודים, שירצו בכך, לארץ־ישראל. הוא גם הבטיח שממשלת רומניה תסייע ליהודים ככל שתוכל. לצערה של הממשלה, הדגיש שר החוץ, אין היא יכולה להעמיד לרשות היהודים אוניות למבצע העליה, כי הן נמצאות בשרות הצבא, הנלחם יחד עם הצבא האדום באוייב הגרמני. ההצהרה נמסרה בראיון עתונאי שהעניק שר החוץ לקלארמן ב־29 באוקטובר 1944.

פרק שני: רומניה כתחנת־ביניים    🔗

ריכוז הבית"רים באורדי־מארה

בעוד אנו עוסקים בענייני “החטיבה” בבוקרשט ובחיפושים אחרי דרכי בריחה חדשות לעבר חופי הים התיכון – גדל והלך מספר הבאים מפולין, שהתרכזו באורדי־מארה, ביניהם מאות בית"רים. בהגיעם לעיר גבול רומנית זו נודע להם שאין עוד מקומות איכסון לפליטים בבוקרשט. גם הריכוזים בעיר־השדה היו מלאים עד אפס מקום. התהלכו גם שמועות שנפסקה זמנית העליה מרומניה, ולא ברור אם ומתי תתחדש.

הבית"רים החלו להתארגן באורדיאה ולטכס עצות איך לכלכל את צעדיהם הבאים. הם בחרו בועדת פעולה, שכללה את אהרון אושמן, דוד ארליך, מאיר הלסנוביץ, לזר מלבין, גרישה קרפנס, יצחק רוזנהויז, משה שטיינברג ועוד – כולם פרטיזנים לשעבר, ידעו סבל וקרבות, בעלי תעוזה ותושייה, וחזקה היתה עליהם ששוב ימצאו את דרכם.

הכרתי אחדים מקבוצת הפעילים. עם יתרם נפגשתי בחודשים ובשנים הבאות בפעילות משותפת.

באחד מימי יוני הגיעו אלי שליחים מאורדיה, לזר מלבין ואהרון אושמן.

את לזר הכרתי לראשונה בלובלין באחד מימי אביב 1945, כשהגיע מלודז' לחפש קשר עם “הבריחה” כדי לעזוב את פולין. תוך כך נודע לי על עברו של מלבין כאיש מטה הגדוד הפרטיזאני המפורסם של ביילסקי ביערות נאליבוקי, וכאחד המפקדים הפרטיאנים הנודעים לתהילה. לאחר השחרור, ביולי 1944, נסע למינסק להתייצב במטה הפרטיזאני הביילו־רוסי, למסור דו“ח על פעולות גדודו בימי המלחמה. חזר ללידה, וכבר בפברואר 1945 יצא לפולין והגיע ללודז'. כאשר שמע על קשיי הבית”רים התלהב מן הרעיון לארגן “בריחה” עצמית ואף הרים תרומה כספית נכבדה למטרה זו. ביקשתיו לשוב ללודז' ולהמתין שם עד בוא מועד. ואכן ביוני קיבל הודעה לצאת לקראקוב יחד עם שנים־עשר בית"רים. בתחנת הרכבת המתין להם קשר. הללו צורפו לקבוצה גדולה יותר ויחד יצאו לעבר קרוסנה. מנחם ספירסטיין קידם את פניהם, טיפל בהם והעבירם את הגבול הצ’כי, ובדרכים המקובלות של הימים ההם הגיעו לאורדיאה.

אף כי הדואר לא פעל כסידרו ודרכי קשר אחרים גם הם היו משובשים, ידענו בבוקרשט על ריכוז זה של בית"רים באורדיאה וניסינו לעזור להם כמיטב יכולתנו.

ביקשנו שיבוא מישהו מהם לבוקרשט, יביא עמו מאה צילומים ונסדיר עבורם תעודות של הצלב האדום. בתעודות אלא יכלו לנוע בדרכים ואף לשהות במקום, דבר שנעשה קשה מיום ליום, כאשר המשטרה הרומנית החלה להתנכל להם. ריכוז של מאות רבות של פליטים על־יד הגבול היווה לדעת הרומנים סכנה בטחונית ומטרד לתושבי המקום.

אהרון אושמן, בית“רי משחר נעוריו ופרטיזאן שעבר בגדוד ביילסקי, היה בעל שורשים עמוקים בתרבות העברית, איש יודע ספר, מצוי במקורות התורניים, נעים הליכות ובעל קסם אישי רב. עתיד אהרון להיות בין מניחי היסוד לאירגונה מחדש של בית”ר באיטליה, שהשפעתה היתה רבה על בית"ר באירופה שלאחר המלחמה. אהרון שמע על קיום “החטיבה” וכל שהיה כרוך בהקמתה. יחד עם זאת למד על הקשיים הרבים בחלוקת הסרטיפיקטים המעטים שהגיעו עבור הפליטים ברומניה ועל היעדר כל תקווה לעליה המונית לארץ. אמרתי להם שבקרוב נצטרך כולנו לעזוב את רומניה ולחפש ארצות אחרות, מהן ניתן לעלות. השליחים הביאו עמן 50 צילומים, סידרנו כמספר הזה תעודות של הצלב האדום וכעבור ימים מספר חזרו לאורדיאה.

עם שובם של אהרון ומלבין החלה באורידאה “תעשיית” ניירות. האחראים על “התעשייה” נעזרו בתחבולות שונות, השיגו בית־דפוס, מפעל להכנת חותמות, חבר מתרגמים כדי להדפיס תעודות בשפות שונות – כי נודע שככל שמספר השפות רב, התעודות מתקבלות יותר באמינות. רוב האנשים צויידו באישורים וישיבתם במקום נעשתה בטוחה. תוך כך הגיעו קבוצות בית“רים נוספות, ורבים מהם נרתמו לתפקידים מרכזיים בארגונה מחדש של בית”ר, ואחרי־כן כלוחמי הארגון הצבאי הלאומי בתאי הארגון באירופה ובחזית בארץ־ישראל.

בין הראשונים שהגיעו לאורדיאה ב־8 במאי 1945 היה יעקב גולדשטיין. בהגיעו עם קבוצתו הופנו למחנה פליטים על שפת הנהר, שנוהל ע“י הצלב האדום. כעבור יומיים, בשבת, הלכו לבית־הכנסת המקומי לתפילה, לפגוש יהודים ולתהות על המצב. בתום התפילה הוזמנו למשרדי הקהילה והובטחה להם עזרה. למחרת היום העמידה הקהילה לרשותם שני בתים, ומאחוריהם חצר גדולה, הקהילה סיפקה להם את כל הדרוש לניהול חיי יום־יום תקינים. עוד הם עוסקים בסידורים השונים, הגיעה קבוצה בת תשעה אנשים, ביניהם כרמלה דונקלבלום, וכעבור יומיים־שלושה הגיעה עוד קבוצה שמנתה ארבעים בית”רים.

כאשר אושמן ומלבין יצאו לפגוש אותי בבוקרשט, יצאו שלושה בית“רים לכיוון יוגוסלביה ויוון, לחפש משם דרכי־מעבר. יעקב גולדשטיין, יוסף נוישטיין ועוד בית”רי בשם אברהם יצאו לכיוון טריאסטה, לאתר מעבר לאיטליה דרך גבולה עם יוגוסלביה. מכיוון שלא הצליחו להגיע ליעדם פנו לעבר בודפשט והגיעו לגראץ. מגראץ חזר יעקב לאורדיאה, לקח עמו קבוצה בת שלושים בית“רים ויצא עמם לעבר אוסטריה. בדרכם, כאשר התעכבו בבודפשט, פגשו את רבקה ואברהם קרפינקס, וגרישה קרפנס, שבינתיים הקימו בבודפשט נקודת־מעבר לבית”רים.

יעקב גולדשטיין (יענקלה), יליד מזריץ‘, היה חניך בית“ר מילדותו. בפרוץ המלחמה הקים יחד עם חבריו בבית”ר הצעירה ארגון מחתרת בעיירתו, תוך החלטה לא להיכנע לגרמנים ולא ללכת כצאן לטבח. הם יצאו לעבוד בכפרי הסביבה, בשדות וביערות, במגמה להתרחק מן הגרמנים ולתור אחרי מקומות מחבוא, כדי שבבוא היום, לאחר שירכשו נשק, יצאו ליערות להקים שם קבוצות פרטיזאניות למלחמה בגרמנים. ואכן, משך תקופה ממושכת הצליחו במשימתם. הקימו בונקרים ביערות, אגרו קצת נשק ומצרכים וקיימו קשר מתמיד עם צעירים נוספים שנשארו בעיירה ועם משפחותיהם – עד ליום בו חוסלו כל היהודים במזריץ’ ובסביבה. כשנתיים וחצי היו נעים ונדים ביערות, כשהם מבצעים פעולות קרב וחבלה במוצבים גרמנים ובמשתפי פעולה, בעודם נרדפים ע“י מבקשי נפשם. באותה תקופה לא פעלה עדיין התנועה הפרטיזאנית באיזור שלהם, ואילו כוחם שלהם דל היה מכדי להתמודד באויביהם הרבים. הם נתפסו והובלו למחנות ההשמדה במיידאנק, ע”י לובלין. כעבור תשעה שבועות הועבר למחנה בונה – אושוויץ. כאשר הצבא הרוסי פרץ לפולין והחזית התקרבה אליהם, בינואר 1945, היה יעקב בין אסירי המחנה שפונו על־ידי הגרמנים מאושוויץ והובלו לעבר גרמניה.

בהבינו שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלו להישרד, הצליח יענקלה לברוח משיירת המפונים ומידי השומרים הגרמנים, ותוך טלטולי־דרך קשים הגיע לעיירתו. כאן נתגלה לנגד עיניו החורבן הנורא בכל היקפו ואימתו.

למזלו הרב מצא בעיירה את אחותו וגיסו שחזרו מן היערות, ומספר יהודים בודדים ששרדו לפליטה, ביניהם את חברו יוסף נוישטיין. יחד יצאו לדרך, לעבר נמלי הים התיכון, כי התהלכו שמועות שקיימת עליה לארץ־ישראל. השניים התקדמו, עברו את ערי פולין, עד שהגיעו לתחנת־הגבול בקרוסנה. כאן הצטרפו לקבוצת בית"רים בראשותו של יצחק גורדון, ואחרי טלטולי דרך רבים נוספים הגיעו לאורדיאה.

בעוד הבית“רים והנהגתם באודיאה מתכננים את צעדיהם הבאים, מחפשים דרכי יציאה וממתינים לידיעות נוספות מבוקרשט – הופיע בפניהם יום אחד הבית”רי משה פלדנקרייז ובידו בשורה, על אפשרות להגיע לגרארץ באוסטריה, ומשם להמשיך לאיטליה.

משה, המכונה “בוזיק”, היה בין הפליטים שהגיעו מפולין לליטא, לאחר פרוץ המלחמה, בחורף 1939־40. הוא נקלט בעיר פוניבז' בה גם מצא מסתור בימי חיסול יהודי העיר, עד שהצטרף לקבוצה פרטיזאנית שנדדה ביערות ליטא. לאחר השחרור החל במסע נדודיו לשבלי, וילנא, וגרודנה. כאן גוייס לצבא האדום, לפלוגת “טיהור” שפעלה לחיסול כוחות עויינים למשטר הסובייטי. השתתף במרדפים אחרי גרמנים מסתתרים ואחרי כנופיות פולנים לבנים. לאחר מכן נשלח לבית־ספר לקצינים במינסק. לפני שיצא לקורס הצליח להשיג רשיון לנסוע לעיר הולדתו לוצק, לחפש שם את משפחתו, משלא מצא איש – חזר לליטא. בוילנא קיבל קשר לעוסקים בענייני “בריחה” ותוך זמן קצר יצא עם קבוצת חברים לעבר צ’רנוביץ, אך בדרך נודע להם שגבול זה סגור ומסוגר. הם פנו לעבר פשמישל ולאחר נדודים רבים הגיע בהתחלת 1945 לבוקרשט.

כאן פגש את יצחק ארליך ועוד מספר צעירים, הצטרף לקבוץ רומנו. עסק זמן־מה בהדרכה בבית“ר הצעירה, כאשר החלה היציאה לעבר איטליה, בהתחלת יולי 1945, עזב את בוקרשט עם קבוצת היוצאים השניה. ב”וייצר הוטל" בגארץ פגש את אבא קלרמן וזה סיפר לו שבאורדיאה נמצא ריכוז גדול של בית"רים. אבא הציע לנסוע אליהם ולהורות להם את הדרך לנקודות המעבר, כדי שיגיעו לגראץ.

מבין המועמדים לשליחות זו נבחר בוזיק כמתאים ביותר. בהגיעו לגבול הרומני נתברר לו שבינתיים נסגר הגבול והוגברה השמירה עליו. בתחבולות שונות הצליח לחצותו ולחדור לעיר. באותם ימים התנהל באורדיאה מצוד אחרי יהודים חסרי רשיונות שהייה, ובוזיק נעצר והובל לתחנת המשטרה. לאחר כל מה שעבר עליו בשנות המלחמה, לאחר שזכה ושרד ממוראות השואה ולאחר שידע את טעמו הנפלא של החופש – לא התקבל על דעתו שדוקא⁷ עתה ייאסר ואולי אף ישלח לארץ גזירה. הוא החל לתכנן את בריחתו. כשהתקרבו לפינת רחוב, הנחית מהלומה בפרצופו של השוטר, אשר מרוב הפתעה ומעוצמת המהלומה נפל והשתטח על המדרכה. בוזיק ניצל את הרגע, נכנס לחצר הקרובה, קפץ מעל מספר גדרות ובמהירות התרחק מן המקום. מאמציו למצוא יהודים הוכתרו עד מהרה בהצלחה. הוא הובא פני מלבין וחבריו, מסר להם את מפת נקודת־המעבר בגבולות ואת ההוראה לנסוע לגראץ⁸.

בריכוז הבית“רי באורדיאה גברה התכונה. תעשיית התעודות השתכללה. הוחל בגיוס כספים ובארגון השיירות המיועדות לצאת לדרך. כל קבוצה מנתה עשרים איש. הם יצאו בהפרש של יומיים־שלושה במכוניות משא של הצבא הרוסי, ובליווי קצין סובייטי, עד לדרבצין. כל־זאת תמורת תשלום הגון. לאט לאט החלה אורדיאה להתרוקן מבית”רים, כשהמנצחים על הפעולה מתמידים במאמציהם – ובהצלחה. בעוד הם עומדים לסיים את המשימה – הגיע מבוקרשט יצחק ארליך והודיע שראשי הקואורדינציה סיכמו ביניהם להעביר לאיטליה את כל הפליטים המאורגנים במסגרתה ולא נשאר לו ליצחק אלא לברך על המוגמר.

באחד הימים החלטנו לערוך ביקור בריכוזי הפליטים שבערי השדה. נסענו, מספר חברי המזכירות הראשית של הקואורדינציה, ביניהם ניסן רזניק (הנוער הציוני), אליעזר לידובסקי (בלתי מוגדר), שלמה קלס (השומר הצעיר) ואני (בית"ר). אף כי “החטיבה” כבר היתה שרירה וקיימת באותו זמן, ביקש כל אחד מאתנו להיפגש עם אנשי תנועתו. הגענו עד קלוז' ברכבת, ומשם והלאה נסענו במכוניות משא ליעדינו. היו אלה ימי קיץ בהירים. עינינו לא שבעו מלראות ביפי נופיה הנהדרים של רומניה, על מישוריה ושדותיה המוריקים, כרמיה המשתרעים במדרונות ההרים ושרשרת הרכסים המתמשכת מעבר לקו האופק. אף כי סיכויי העליה היו קלושים היה לבנו טוב עלינו. היתה זאת למעשה הפעם הראשונה מאז ימי המלחמה שחשנו עצמנו כאנשים הנהנים מן החופש. רחפנו על כנפי חלומותינו ואמונתנו שהנה עוד מעט תחזנה עינינו ביפי נופי מולדתנו.

ביקרנו בטורדה, לודוש, יוארה ואיוט. בכל מקום היו קיבוצים שהתנהלו ע"י מזכירות שנבחרה באסיפות כלליות. הקהל ההי מורכב מיוצאי תנועות שונות, אבל היתה הסכמה כללית שאין עוסקים בפוליטיקה ופלגנות, ומה עוד שכבר הגיעו לאוזניהם הדים כלשהם על הקמת “החטיבה”. בכל מקום קידמו את פנינו בחמימות וציפו לשמוע מפינו על עתידם וגורלם. קיימנו מספר ישיבות עם המזכירויות, קראנו לאסיפות כלליות של כל החברים והבאנו בפניהם את דבר הקמת “החטיבה”, עקרונותיה ותוכניותיה. לצערנו לא הבאנו עמנו שום בשורה ממשית על משך זמן השהות במקומות הארעיים ומתי יגיע התור לעליה. אבל רמזנו שיתכן כי כולנו נצטרך לעזוב את רומניה ולעבור לארץ אחרת, מחוץ לתחום השלטון הקומוניסטי. ברומניה שלט אז עדיין משטר מלוכני – המלך מיכאל הוסיף לשבת על כסא מלכותו – אך הכל ידעו שהשלטון הממשי מצוי ביד נציגי השלטונות הסובייטים. היו גם שמועות שהרוסים עומדים לשלוח לרומניה כוחות צבא גדולים כחיל־מצב כדי להגביר שם את השפעתם ולבסס שלטונם.

בכל מקום פגשנו חברים לנשק וידידים, חברי תנועה וצעירים שהוצאנו אותם מפולין בדרכי הבריחה הכללית והעצמאית שלנו. שמחת הפגישות היתה רבה.

בתום הישיבות והאסיפות הרשמיות, התבודד כל אחד מאתנו עם אנשי תנועתו למסיבות רעים כביכול, אך למעשה שוחח כל אחד בנפרד עם חבריו על הצורך לקיים קשר בין החברים, על־אף קיום “החטיבה”, כי אין לדעת מה ילד יום.

בלודוש פגשתי את בצלאל צ’ייקוביץ, שמאז יצא מפולין לא ראיתיו. כן פגשתי את הבית"ריה, הפרטיזאנית הוילנאית, יהודית סולונויץ, שיחדיו פעלנו עוד בימי הגיטו. וכן רבים אחרים. התאספנו בלילה באחד הגנים מחוץ לעיירה וניהלנו שיחות עד שעות הבקר המוקדמות.

באיוט הכרתי לראשונה את משפחת הפרטיזאנים, השטיינגרטנים, האב יעקב ורעיתו ושני הבנים ישראל ואלחנן, אנשים למודי־קרבות ומנוסי־מלחמה, בית"רים מסורים ונאמנים לרעיון התחיה הלאומית.

מוצאה של משפחת שטיינגרטן מהעיירה רטנה. זו היתה משפחה מכובדת בעיירה, כאשר ז’בוטינסקי כבש בסערה את יהדות פולין הצטרפה המשפחה כולה למחנהו. האב, יעקב, היה בהצה“ר, ושלושת הבנים בבית”ר. הבן הבכור לייבל נרצח ע“י הגרמנים מיד עם כניסתם לעיר. שאר בני המשפחה התענו משך ארבעה־עשר חודשים בתוך הגיטו, אך הצליחו להימלט מן השחיטה הגדולה, כאשר יהודי רטנה הושמדו. המשפחה נדדה שבועות רבים עד שנקלטה ביחידה פרטיזאנית ביערות פינסק והצטיינה בלחימה. משאת נפשה של המשפחה היתה ארץ־ישראל. ואכן, זכו כולם לעלות לארץ ולהתערות בה, אך לא לפני שהוכיחו מה רב כוחם בארגון שארית הפליטה, בבריחה, בפעילות בבית”ר ובשורת הארגון הצבאי הלאומי.

בטודרה פגשתי גם את מאיר יוסף איצקוביץ ורעיתו, אותם כבר הכרתי בלובלין באביב 1945. כבר אז נודעו לי פרטים על תולדותיו ועל התנהגותו “המוזרה” של מאיר ה“תל־חי”ניק הידוע, כפי שכונה בפי כל.

מוצאו של מאיר יוסף מן העיירה דיבנישוק, מחוז אושמינה, פלך וילנה. בן למשפחה מיוחסת, ילד חמישי במשפחה.

בהיות מאיר תלמיד בבית־הספר העממי הגיעה לעיירתם הבשורה על הקמת “גדוד־מגיני השפה” בארץ־ישראל. יחד עם חבריו החליטו להקים סניף של “הגדוד” בעיירה. הוציאו עתון משוכפל בעברית, ונדרו לקיים את יחסי החברות בעיניהם על טהרת השפה העברית.

כאשר סיים את בית־הספר העממי, נשלח לוילנא, ללמוד בגימנסיה העברית ע"ש אפשטיין.

בשובו הביתה לחופשת קיץ אסף סביבו את חבריו הקרובים ויחד עם הסטודנט למשפטים, בן עיירתו, זאב לובצקי, הקים את קן בית"ר במקום. מאיר נבחר כמפקד הראשון של הקן.

כאשר פרצה מלחמת העולם השניה, שירת מאיר בגדוד ה“85” של קלעי וילנא, שהיה מוצב בווילייקה־החדשה, נשלח לחזית. הגדוד הצליח להגיע עד פיוטרקוב, ליד לודז', אך בינתיים הובס הצבא הפולני. רבבות נהרגו ונפצעו. החלה התפוררות הצבא הפולני ובריחה מבוהלת לעורף. מאיר הגיע לוארשה. בבירת פולין הנצורה הרכיבו גדוד חדש משאריות הצבא המובס. הגדוד הוצב להגנת וארשה. המצור על העיר התהדק, כשהמגינים מחזיקים מעמד ימים ספורים בלבד. לא היה בכוחם לעמוד מול ההפצצות הכבדות והלחץ האדיר של הצבא הגרמני.

עם הכיבוש הגרמני החלו הצבא הגרמני ותושבי המקום הגויים בהשתוללותם. דם יהודי הופקר. מותר היה להתעלל בהם, לפגוע בכבודם, לפרוץ לדירותיהם, לגזול ואף לרצוח. היהודים נחטפו לעבודה, הוכו הושפלו, עונו והורעבו.

יוצאי תנועות הנוער, ומאיר, שחזר בינתיים לעיירתו, הפכו לראשי המדברים בעיירה. הם התייעצו חיפשו דרכים לעמוד על נפשם מול מבקשי חייהם. חיפושי הדרך והקשרים המחתרתיים הניבו תוצאות. בשנת 1942 יצא מאיר עם קבוצת חבריו ליערות והתחבר לקבוצות פרטיזאניות, שהפכו לאחר־מכן ל“גדודי ביילסקי” הנודעים לתהילה.

עתה החלה אפופייה של הוד וגבורה, רצופה קרבות – מלחמת נקם בלתי פוסקת באויב הגרמני, כשמאיר, למוד נסיון צבאי, היה בין הבולטים בלוחמים. זמן רב נדדו בסביבות העיירה נובוגרודק ולידה, תוך מאמצים להוציא יהודים מן הגיטאות, לחלץ יהודים שברחו מן השחיטות. הם קיימו קשרים עם העיירות שבאיזור והכינו מקום מקלט לניצולים.

מאיר יוסף יחד עם חברו יעקב סטרודבורסקי, חדרו לגיטו לידה והוציאו משם קבוצה של 30 יהודים.

לימים נשלח כמקשר בין הגדוד “ביילסקי” לבין הגדוד השכן “באלטיעץ”. הוא יצא לשם עם חברו חיים קלמנוביץ ומצא את מקומו בגדוד זה, שנחשב למעין חוד החנית של הכוחות הפרטיזאניים באיזור. ברבות הימים הכירו רבים את ה“תל־חי”ניק מאיר יוסף איצקוביץ, המקשר בין הבריגדות השונות. כאשר הופיע בפני מפקד ותהיה דרגתו ככל שתהיה, אפילו גנרל, היה מברכו בברכה הבית"רית “תל־חי”, וגם נפרד בברכת “תל־חי”. וכל זאת בשטח שלטונם של הפרטיזאנים האדומים.

עתיד מאיר יוסף להיות בין מארגני ומעצבי דמותה של בית"ר באיטליה.

הביקור שלנו בערי השדה סייע לגיבוש ציבור הפליטים, ביחוד לגיבושו של הנוער המאורגן בקיבוצים. הבאנו להם דברי עידוד, אך יותר מכך התעודדנו אנו בנכונותם של צעירים אלה לעמוד איתנים ככל שיידרש, ובלבד להגיע למטרה הנכספת, עליה לארץ־ישראל והקמת מדינה יהודית לשארית הפליטה.

בית"ר רומניה

בעת שהותי בבוקרשט היו לי הזדמנויות רבות להכיר את תנועת בית“ר המקומית ואת ראשיה. אז, בימים ההם, נקשרו יחסי ידידות הדוקים ביני לבין פעילי בית”ר רומניה, ידידות שלא נפסקה עוד, ביניהם עם הנציב שלמה שיטנוביצר, קציני הנציבות פסח שכטר (גני) מקס וולף, בן־עמי עמיר ורבים אחרים.

ביקרתי במשרדי הנציבות ובקן בית“ר וואקארסטי. השתתפתי בדיונים ולבי גאה בראותי מסדר של בית”רים, שורות שורות ארוכות ומלוכדות, אשר כמוהן לא ראיתי מזה עידן ועידנים, מאז פרצה המלחמה. תנועת בית“ר שחרבה בפולין נראתה אז כחלום שלא היה מעולם, חלום בערפל. והנה עמדו שוב לפני שורות בית”רים בכל הגילים ומכל הדרגות. אכן – בית"ר חיה וקיימת…

על גורלה של בית"ר רומניה בשנות המלחמה וחידוש קיומה לאחריה נמצאים בידינו עדויות של העושים במלאכה. מקצתן נביא להלן:

בפרוץ מלחמת העולם השניה מנתה יהדות רומניה מאות אלפי נפש. נוספו עליהם אלפים רבים, פליטים מאוסטריה וצ’כוסלובקיה, שהצליחו לברוח לרומניה לאחר כיבוש ארצות אלו על־ידי הגרמנים, וכן אלפי פליטים יהודים מפולין שהצליחו למצוא בה מחסה אחרי הפלישה הגרמנית. פליטים אלה זכו לעזרתם הנדיבה של יהודי רומניה ומוסדותיהם. לא ארכו הימים והצבא הסובייטי השתלט על חלקים נרחבים של ארץ זו וסיפח את בסרביה וצפון־בוקובינה לרפובליקות הסובייטיות. שאר חלקי רומניה השתלבו באיזור ההשפעה הגרמנית. הרוסים החלו במאסרים המוניים ובגירוש יהודים, חברי תנועות ציוניות, במיוחד חברי בית"ר. ברומניה עצמה החלו אנשי משמר־הברזל לפרוע פרעות ביהודים. בפרוץ מלחמת גרמניה־רוסיה התייצבה רומניה לצד גרמניה והכריזה מלחמה על רוסיה. אז נעקרו קהילות יהודיות שלמות ונשלחו למחנות ריכוז והשמדה. הוקם מחנה הריכוז הנודע לשימצה בטרנסדניסטריה, בו נספו משך שנתיים, בין יוני 1942 ו־1944, 122,000 יהודים, אחרי עינויים, הרעבה ותנאי עבודה מפרכים.

על־אף משטר האימים נתקיימה ברומניה משך כל שנות המלחמה פעילות מחתרתית ציונית ענפה. בין התנועות הפעילות בלטה בית"ר, שעסקה בהגשת תמיכה ועידוד לחברי התנועה במחנות ובמקומות הגירוש. הם השתדלו לקיים אתם קשר בכל הנוגע לעליה הבלתי חוקית לארץ־ישראל.

באוגוסט 1944 נכנס הצבא האדום לרומניה. חשבון הדמים היה קשה. נתברר שיהדות רומניה סבלה בתקופת המלחמה אבידות כבדות. מרכזים יהודיים גדולים הושמדו. כמחצית מיהדות רומניה נספתה. על־אף לחץ הסובייטים על המשטר המלוכני ברומניה, הורשתה התנועה הציונית לחדש את פעולותיה ותנועות הנוער הציוניות החלו לארגן את שורותיהן. גם בית“ר פיתחה פעילות ענפה. תוך חודשים ספורים הוקמו בבוקרשט ובערי השדה קני בית”ר. באפריל 1945 התקיים כנס בית"ר ראשון, לאחר המלחמה, בו נבחרה נציבות, ובראשה הנציב שלמה שיטנוביצר, במקום הנציבות הזמנית שפעלה עד לכנס.

שלמה שיטנוביצר

שלמה שיטנוביצר הצטרף בילדותו לביתר, בעיירתו הוטין בבסרביה. בשנים מספר עמד בראש הקן בעיירתו, עד שנקרא לכהונה במרכז התנועה ונתמנה למפקדה של בית"ר הצעירה. בתוקף תפקידו השתתף גם בארגון עליית “אף־על־פי”.

המלחמה מצאה אותו הרחק מבני משפחתו, שגורשו ע“י הנאצים למחנות טראנסדניסטריה. הוא עצמו גוייס לעבודות כפייה ובמשך קרוב לארבע שנים עבד בגדוד עבודה ובסלילת כבישים. בתום המלחמה הועמד בראש קן בית”ר שהצטיין באירגון למופת.

בכנס הארצי של התנועה, באפריל 1945, נבחר לנציב בית“ר רומניה. באותם ימים קשה היה לעמוד נוכח ההתקפות הארסיות והמסוכנות על ה”פאשיסטים של ז’בוטינסקי“, מה גם שאנשי השמאל הציוני ביקשו להתרפס בפני השלטונות ולהתחרות ביניהם בהפרחת כינויים מעליבים ביותר נגד אנשי בית”ר. דרושה היתה התבונה של שיטנוביצר ואומץ ליבו, כדי לעמוד בהתקפות אלה ולסכל נסיונותיהם החוזרים ונשנים של אוייבי התנועה להרוס את אשר הוקם. גם הקשיים הפנימיים היו רבים. היה צורך לארגן ולחנך אלפי חברים שזה מקרוב באו.

בתקופת כהונתו כנציב בית“ר רומניה נוסדו והופעלו שתיים־עשרה פלוגות וחוות להכשרה וקוימו מחנות רבים. אלפי בית”רים עלו לישראל בכל הדרכים בתקופה זו, מהם רבים בעליית “אף־על־פי”.

ב־1947, כשהסתמנה סכנה לשלומם של מנהיגי בית"ר, הוחלט שכל חברי הנציבות יעלו ארצה, ורק שלמה שיטנוביצר וחבריו לעבודה, פסח שכטר־גני ומקס הורוביץ ישארו במקום, במטרה להכשיר צוות למנהיגות חדשה, שתיקח על עצמה את עול התנועה. ועדה מצומצמת זו המשיכה בפעולה גם לאחר חיסולה של התנועה הציונית ברומניה.

שלמה שיטנוביצר נסע למחנות העקורים בגרמניה כדי לייצג שם בועדה האירופית של בית"ר את התנועה בארצו, חרף הסכנה שהיתה בדבר.

כשנבחר לנציג תנועתו לקונגרס הציוני, הראשון אחרי מלחמת העולם השניה ואחרי השואה, הגיע לבזל. בעקבות פעילותו זו נעצר ב־11 ביולי 1950, יחד עם חבריו. אחר שלוש שנות חקירות הועמדה קבוצת אסירי בית"ר לדין. היה זה המשפט הראון בסידרה של עלילות דיבה נגד מנהיגי הציונות ברומניה.

איש מאנשי הקבוצה לא התכחש לאידיאל הבית"רי. להיפך, תוך עמידה גאה חזרו והצהירו באוזני בית־הדין על דבקותם בציונות.

כאשר ניתנה לשלמה הזכות להשתמש “במילה האחרונה” לפני שנחרץ גזר דינו, העלה במלים נרגשות את הטרגדיה של העם היהודי והצהיר כי למען חרות עמו מוכן הוא להמשיך במאבק וכי רק הפתרון הציוני הוא ערובה לקיומו של העם היהודי. הוא דחה את ההאשמות שהוטחו נגדו ונגד חבריו. פסק הדין היה – 15 שנות מאסר. אבל גם חומות הכלא לא שברו את רוחו. גם בהיותו חולה ותשוש, לאחר החקירה הממושכת, מצא מקורות נפשיים להתעודד ולעודד את חבריו.

הוא אף הצליח להוציא לאור בכלא “שבועון” בשם ה“פתיל”. מחוסר נייר הודפס “הפתיל” על זכוכית החלון שנעקרה ממקומה, נמרחה משחה שנרקחה מתערובת סבון, מים ואבקת ד.ד.ט., כ“עט” שימש לו חוט מתכת שנתלש מן התיל הדוקרני של גדר הכלא.

שלמה היה העורך היחיד של עיתונו וגם “המדפיס”. הוא פירסם בו מאמרים, בדיחות, שירים, מכתבים כתובים בהומור, כדי לבדר ולעודד את רוחם של האסירים. הופעת ה“פתיל” הפכה לחוויה בחיי בית־הסוהר. “ה”גיליון" עבר מיד ליד וסיפק חומר לשיחה בין האסירים, עד להופעתו של “גליון” חדש.

אחרי שש שנות מאסר קיבל שלמה חנינה, אך בלי שיורשה לעלות ארצה. ב־1959 נעצר שנית יחד עם חבריו מקס הורוביץ ומרצל טביקארו. הם נידונו לעוד שנת סבל מאחורי סורגי הכלא.

בשנת 1962 עלה שלמה לארץ.

נקמה

אחד החלומות שכבש את הלבבות שלנו בגיטאות וביערות היה חלום הנקמה. חלמנו כי אם נזכה, נישאר בחיים ונצא מגיא ההריגה, נעשה כל אשר לאל ידינו כדי לנקום את נקמת־דם עמנו השפוך, למען ישמעו וייראו. ידענו שאף אם נצליח לפעול גדולות ונצורות במבצעי נקמה, לא יהיה בהם כדי לגמול לגרמנים על כל אשר עוללו לנו. אף אם יעלה בידינו להרוג בהם מאות ואלפים, לשלוח בהם חורבן והרס, בבתיהם וברכושם, לא יהיה בכך כדי לכפר על רצח ילדי ישראל, זקניו, נשיו והמוניו. ידענו שאם גם נבצע ולו מקצת תוכניותינו, לא יהיה בהם כדי להעניק לנו את הרגש המתוק של נקמה. כי מה ערך לדמם הארור של המרצחים למיניהם, לעומת הדם הטהור ששפכו בשיטות שאף השטן לא העלה על דעתו? היה לנו נסיון מר: במהלך פעולות הקרב שלנו, במארב, או בקרב פנים־אל־פנים עם הגרמנים ומשתפי־פעולה שלהם, כאשר היו נופלים לידינו גרמנים, היינו מעמידים אותם למשפט ומוציאים אותם להורג. או כשהיינו מוחים מעל פני האדמה כפרים עויינים, שורפים את בתיהם של רוצחים, משתפי פעןלה, על יושביהם – לא הוקל ולו גם במעט מכאבינו. לא סר יגוננו. בעצם, כל מלחמותינו, מאז הוקמה המחתרת בגיטו, ומאז יצאנו ליערות – מטרה אחת היתה לנו: נקמה! איש מאיתנו לא קיווה, ואולי אף לא ביקש, להישאר בחיים. לשם מה להוסיף לחיות, כאשר איש לא שרד מן המשפחה, מן הידידים, מן החברים?

לא הרבינו לדבר על־כך. העלינו מחשבותינו בפני חברים קרובים ביותר ונוכחנו לדעת שכל אחד מאתנו הרהר, חלם על עלילות נקמה, אם וכאשר יזכה להיגאל. היינו משוכנעים שאם אכן נישאר בחיים, הרי יהיה זה רק כדי לקיים את אשר הועיד לנו הגורל, לקיים שלושה צוים מקודשים:

הצו האחד – בו עסקנו מאז יום השחרור – הוצאת יהודים משטחי ההשתלטות הסובייטית והעברתם לחופי הימים. מהם יפליגו לארץ ישראל, כדי להקים בה מדינה יהודית. האמנו כי רק מדינה יהודית תשמש ערובה לשארית־הפליטה, ששוב לא יקרה מה שקרה בשואה.

הצו השני – לזכור ולהזכיר את שעשה עמלק בן זמננו.

הצו השליש – “ונקם ישיב לצריו”!

כעת עם תום המלחמה, קיבלו חיינו ופעולותינו מסגרת כלשהי, ותוך כדי תנופת הפעילות בהוצאת יהודים משטחי ההשפעה הרוסיים, במיוחד לאחר תבוסתה של גרמניה, הגיע הזמן לקיים את הצו השלישי.

כל אימת שניסינו להעלות נושא זה בין ראשי “החטיבה”, נתקלנו בקיר אטום – באי־רצון מוחלט לשוחח על נושא זה, ובודאי לא לתכנן תוכניות מעשיות. כאשר ניסינו ללחוץ ולשכנע שחובה מוטלת עלינו לנקום – השיבו לנו כי השעה עדיין לא כשרה, וכי ישנם דברים דחופים יותר לעסוק בהם. ובבוא היום יעסקו גם יעסקו בנושא “הצו השלישי”.

רבים מאלה שרוממות האיחוד היתה בגרונם, ודרשו לבטל את המסגרת התנועתית־מפלגתית, התנהגו באותם ימים באורח מוזר כלפי חבריהם, עמיתיהם הקרובים, יחד אתם עברו את ימי האימים בגיטאות וביערות, יחד פעלו במחתרת הלוחמת, יחד הקימו גדודי לוחמים ויחד חלמו על היום בו נוכל להגשים את תוכניותינו. הם התייחסו אז כלפי חברים מאתמול ביחס מתנכר, מתחמק – וכפלא היה הדבר בעינינו.

בעוד אנו נתונים בסערת המאורעות, הרגשנו שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח. כשנתקלנו לפתע בחברים ששוחחו ביניהם, היו משתתקים במבוכת־מה. שמנו לב להסתודדויות ולנסיעות מסתוריות של בעלי תפקידים בעניינים המשותפים לכולנו, והבחנו שהבעת פנים מתממת ובלחישות של חצאי־אמת.

לא ארכו הימים ונודע לנו שקבוצה מחברינו מאתמול מקיימת מחתרת, שאת טיבה עדיין לא ידענו. העלינו השערות שונות. שמנו לב לפעילות משונה, כמו הברחת חברי תנועות מסויימות והעברתם לנקודות מיוחדות, עדיין לא ידענו במה עוסקת מחתרת זו – אך ידענו נכונה שאף בית“רי לא נימנה עם חבריה. האם יד המקרה בדבר, או זו מדיניות מחושבת של המשך נידוי והחרמה כלפי אנשי בית”ר? גילויים אלא ערערו את שארית האמונה בכנותם ובכוונותיהם של ראשי התנועות, אשר עדיין המשיכו לדבר גבוהה־גבוהה על חשיבות “החטיבה” ומטרותיה. אותם גילויים הגבירו את השפעתם על רבים מחברינו, שדרשו להקים מחדש את בית"ר ולא ללכת שולל אחרי סיסמאות שוא, המופרחות בכוונה תחילה להטעות אותנו ולכבוש לבבות של צעירים תמימים שהתייחסו ברצינות לרעיון איחוד התנועות הציוניות.

אנו, הבית"רים, לא נסינו כלל לחדור לשורות “מחתרת” זו, ואף לא להתחקות אחרי מעשיה. קרה שלפתע אחדים מידידינו נעלמו ולא פגשנו בהם עוד בישיבות, באסיפות ואף לא בקיבוצים, אליהם השתייכו או התגוררו בהם. לאחר חקירה קצרה, כשלא קיבלנו אלא תשובות מתחמקות, עזבנום לנפשם ולא הטרדנו אותם עוד בשאלות. אך כאשר נודע לנו שמטרת אותה “מחתרת” היתה נקמה, וכאשר נודע לנו מי העומדים בראשה, ידענו שצו מקודש זה, של נקמה, לא יבוצע עוד, והחלום על נקמה בגרמנים לא יתגשם, כפי שחלמנו. ואכן, למרבה הצער, הערכתנו היתה נכונה.

כדי לבצע פעולות נקם בהיקף שיפגע במרצחים וירתיע את שונאי ישראל בעתיד, היה צורך בהרבה דמיון ותעוזה, בנחישות החלטה, בדבקות בלתי מסויגת במטרה, במסירות ללא תנאי, בנכונות הקרבה עד כדי סיכון־חיים, בשיקול־דעת, בקור רוח, בכושר מנהיגות. נוסף לכל אלה זקוקים היינו לאמצעים כספיים גדולים, לידע טכני, ולכושר ביצוע מושלם. פעולות אלה צריכות היו להיעשות בצינעה, ללא דרמטיזציה ובלי להופיע כגיבורים המצפים לתהילת עולם. אלה שעמדו בראש קבוצת “הנוקמים” ודאי שלא ניחונו בכישורים אלה. במשך הזמן נתברר לנו כי בעומק ליבם העדיפו אלה להיות “מרומים”.

אחד מידידי, א', שגוייס למחתרת זו סיפר:

בהיותו בטורדה, הגיע אליו מבוקרשט אחד ממנהיגי “החטיבה” וסיפר לו כי הולכת ומוקמת קבוצת נוקמים שתצא לגרמניה לעשות שפטים בעם המרצחים. הוא גם הזמינו להצטרף לקבוצה. “המנהיג” הוסיף ואמר לו שאם יסכים להצטרף לקבוצה יהיה עליו לוותר על כל ענייניו ותכניותיו האישיות. יהיה עליו למסור לקבוצה את כל כספו ורכושו ולהקדיש את כל זמנו ואת עתידו למטרת הנקם. ללא היסוס הסכים ידידי להצעה והוזמן לבוא לבוקרשט.

בבוקרשט הוצג בפני מפקד הקבוצה ואחד מעוזריו. שוב הוסברו לו מטרותיה של “המחתרת”. הוא הסכים להצטרף למסע הנקם בגרמנים, ומונה כמנהל המשק הכספי של “המחתרת”. תנאי היתנה עם קבלת התפקיד, שלו אישית לא יהיה כל מגע עם כספים. על־כן מונו על־ידו שני קופאים. “המחתרת” מנתה אז כשלושים חברים והיה צורך לכלכל אותם כלכלה מלאה – מגורים, דמי קיום, דמי נסיעות וכל ההוצאות הכספיות שהיו כרוכים בפעולותיהם.

הכסף גוייס בסחר שחור ובהברחות של מצרכים ומטבע זר מארץ־לארץ, כאשר הבדלי המחירים בין הארצות היו גדולים. כבודדים, או בזוגות ובשלישיות נסעו חברי המחתרת על־פני ארצות אירופה השונות, מצויידים בתעודות מזוייפות, קנו ומכרו, חקרו ועקבו אחרי ארכי־מרצחים, אך בעיקר אחרי מקומות מתאימים בגרמניה, שם ניתן יהיה לבצע פעולות השמדה המוניות ולגמול לגרמנים כגמולם. ראינו את כל העם הגרמני כאחראי לפעולות ההשמדה נגדנו, שהרי העם הגרמני כולו העלה את היטלר לשלטון, והעם הגרמני כולו נהנה מן הרכוש היהודי השדוד. הרוצחים הגרמנים שלחו את האוצרות השדודים למשפחותיהם בגרמניה, ואלה ידעו גם ידעו מה מקור הרכוש הזה.

נקבעו שני יעדים לפעולות בשתי עיירות גרמניות. קבוצה אחת של “נוקמים” הגיעה לאחת העיירות כקבוצת פליטים חסרי מולדת, ואנשיה הסתדרו בעבודה במתקני המים בעיירה. המטרה היתה להרעיל את מקורות המים ולהמית את תושבי העיירה בבת־אחת.

קבוצה זו נכשלה במשימתה. לפני שהספיקו להיקלט כראוי במגוריהם ובעבודתם, החלו להרגיש שעוקבים אחריהם, חושדים בהם. החליטו חברי קבוצה זו למהר ולהסתלק מן המקום.

הקבוצה השניה, שמנתה ששה אנשים, השתכנה ליד מחנה שבויים גדול של אנשי ס.ס., שמנה שלושים ושישה אלף עצירים. הם הצליחו להיקלט בעבודה במאפיה כעוזרים לאופים, וכמחסנאים. התוכנית היתה למרוח את התחתיות של ככרות הלחם ברעל, שיקבל צבע של קמח לבן אחרי שיתייבש. ככרות לחם מתכסות בדרך־כלל שיכבת קמח, והדבר לא יעורר חשד. הם קיוו שבמשך לילה אחד יצליחו למרוח אלפי ככרות לחם, ובתום מלאכתם עם שחר, יסתלקו מן המקום. לקבוצה גוייסו שני מהנדסים־כימאים. אחד ישב במילאנו (איטליה) וחקר מיני רעלים שונים, כדי להתאימם לפעולה המתוכננת. לאחר נסיונות רבים הגיע למסקנה שסוג הרעל המתאים ביותר הוא ארסניק.

הוא לקח עמו את הרעל ויצא למינכן לפגוש שם את המהנדס השני, שעבר בינתיים גם הוא ממילנו למינכן. יחד סיימו את מלאכת הרכב הרעל והכנתו לפעולה.

ב־13 באפריל 1946 בוצעה הפעולה. השישיה הסתלקה מן המקום. עם שחר הגיעה מכונית משא והעמיסה את הלחם. בדרך למחנה השבויים פרסו שניים או שלושה פועלי הובלה פרוסות מן הלחם הטרי וכאשר המשאית הגיעה למחנה מצאו אותם ללא רוח חיים. לידם היו שאריות הלחם הפרוס. לאחר בדיקה קלה נודעה סיבת המוות, וכל מלאי הלחם הושמד. תוצאת הפעולה הצטמצמה, איפוא, ב־2 או 3 מתים. ברור שהר־התוכניות הוליד עכבר ובכך, נסתימה פרשת “הנקם”. היתה זאת למיטב ידיעתנו, הפעולה היחידה שקבוצת “הנוקמים” ביצעה. לא היו שום פעולות נוספות לפניה או אחריה.

סופה של “המחתרת הנוקמת”

נציגי “המוסדות המוסמכים”, שכנראה בהשראתם לא שותפו בית"רים בהרכב הקבוצה “הנוקמת”, נתנו בתחילה את ברכתם להקמת “המחתרת”, אבל עד מהרה התחרטו. הם לא השלימו עם קיומה ועם תוכניותיה ועקבו בחרדה אחרי הקבוצה. כאשר מהנדס אחד נעלם יום אחד ממילנו ועבר למינכן – נודע מיד על העדרו. חברו, המהנדס השני, הוזמן על־ידי נציג “המוסדות המוסמכים” ונחקר על מקום הימצאו של חברו. כאשר טען שאינו יודע, איים עליו החוקר שיקבל “כדור בראש”. עד מהרה נתברר למהנדס שגם אחריו מקיימים מעקב. זמן קצר לאחר שהגיע למינכן, הוזמן על־ידי נציג “המוסדות”, הוחזק במעצר ונחקר במשך שעות ארוכות. לבסוף נצטווה לעזוב את מינכן והוזהר שאם לא יסתלק, מתחייב הוא בנפשו. הוא הוחזר למילנו דרך מעבר הברנר. בדרכו לשם, באינסברוק, קיבל הוראות כיצד לחצות את הגבול. כדי להקל עליו את המעבר קיבל מדים של חייל הבריגדה העברית וצוייד בתעודות מתאימות, אך עד מהרה נתברר שהקלה זו הפכה לו לרועץ.

באותם ימים אירעה תקלה באינסברוק עם שיירת “בריחה” שעמדה לעבור מאוסטריה לאיטליה דרך מעבר הברנר. הדבר נתגלה למשטרה, שהחלה במרדף אחרי אנשי השיירה, במיוחד אחרי אנשי הבריגדה שהיו מעורבים בהברחה. כל מי שהיה במדים ולא הספיק להתחמק ולהסתלק מן המקום נאסר ונחקר ארוכות. בדיוק אז הגיע המהנדס לאינסברוק ופנה לכתובת שהיתה בידיו, אך מצא בית עזוב וריק. הוא פנה למשרדי הקהילה היהודית במקום – ואלה היו כבר סגורים, מפני שבינתיים ירד הלילה. פנה לבית שומר הבית, אך זה סירב להכניסו לביתו. לאחר מו“מ ממושך ומתנת־שוחד נכבדה נאות השומר להודיע ליו”ר הקהילה על נוכחותו. היו"ר הגיע מבוהל ומפוחד והכניס אותו לאחד מחדרי המשרד. אחר־כך רץ להביא לו מזון ובגדים אזרחיים. הוא הזהירו כי בשעות הבוקר המוקדמות עליו לעזוב את העיר.

נציגי “המוסדות המוסמכים” אספו את כל חברי קבוצת “מחתרת הנוקמים” בטראדאטה שעל־יד מילאנו והעלתה אותם לארץ. התהלכו שמועות שהדבר נעשה על־דעת בן־גוריון ועל דעתם של מפקדי “הנוקמים”, אשר בעזרתם הצליחו לרכז את כל “המחתרת” למקום אחד, ולשכנעם שהעליה לארץ היא לצורך ירידה, להמשך הפעולות.

אין בדעתנו ואף ללא ברצוננו לנפץ ולהסיר הילות מעל ראשי גיבורים, חולמים־לוחמים שהיו מוכנים בכל נפשם ומאודם למלא אחר צו לבם ולנקום את נקמת דם עמם. רוב חברי הקבוצה, החיילים מן השורה, האמינו בתום לב ובאמונה שלמה שמנהיגי הקבוצה ינחום בדרך הנכונה. אנשי הקבוצה אכן ביצעו עבודות בילוש והכנה מסובכות ומסוכנות, לקראת פעולות נקמה. חלק מהם אף האמין שמעלים אותם לארץ, כדי לקבל הדרכה מתאימה, ובקרוב יוחזרו לאירופה, להמשיך בביצוע המשימה, כפי שהובטח להם. למרבה הצער, חלק ממנהיגי הקבוצה עטפו את עצמם בגלימת גיבורים החוזרים עטורי נצחון משדה הקרב, כאשר למעשה היו ידיהם דלות וריקות. מן הראוי לספר כאן את האמת לאמיתה, אם גם בכאב צורב. האמת היא שלא נקמנו! דמי אחינו עדיין צועקים מן האדמה!

גם חיילי הבריגדה העברית שקלו ביצוע פעולות נקם בגרמנים בתום הקרבות. אבל גם רעיונות אלה נסתיימו בשטף של מלל, דיבורים וויכוחים אין סופיים. היו אמנם בודדים, או קבוצות קטנות, שביצעו פעולות נקם כלשהן, אך רישומן לא היה ניכר ולא הגיעו לידיעת הציבור. בפעולות אלה לא היה משום גמול, בודאי לא כדי להרתיע.

ומה על בית"ר?

למה אנחנו, הבית"רים, לא הקמנו מתוכנו גוף נוקם?

בודאי שאפשר להסביר את הדבר בנימוקים רבים מני־ספור. אך האמת הפשוטה היא שהרגשנו שלא יהיה בכוחנו להרים משא כבד זה, המצריך משאבים כספיים ואמצעים טכניים גדולים, שלא עמדו לרשותנו. אמרנו לעצמנו שכאשר ניפגש עם חברינו לדעה הנמצאים בשורות הבריגדה נקיים התייעצויות משותפת, ובכוחות משותפים נוכל לגשת לפעולות. ואכן, בפגישות הראשונות שלנו עם בית"רים, חיילי הבריגדה בטרביזיו, במוליאנו, במילנו וברומא – העלינו את הנושא הזה ובקשנו במפגיע להתחיל בפעולות נקם. חברינו הבריגדיסטים אמנם התייחסו לתוכניותינו ברצינות הראויה ואף היו מוכנים לפעולה משותפת. לאחר בחינה ראשונית נתברר, כך טענו בפנינו, שאין ברשותם האמצעים הדרושים לכך. צריך להמתין לבואם של שליחי הארגון הצבאי הלאומי, שעמדו להגיע מן הארץ. בעזרתם ובידע המקצועי שלהם קיוו לארגן פעולות נקם בממדים נרחבים.

כאשר הגיעו שליחי האצ"ל לאיטליה העלינו בפניהם בפגישות הראשונות את עניין הנקם. גם כאן נכונה לנו אכזבה. השליחים טענו שכיום מתנהלת מלחמת חורמה בשלטון הבריטי בארץ, ולמלחמה זו צריך לגייס את כל הכוחות ואת כל האמצעים והמשאבים האנושיים, הטכניים והכספיים. הם אמרו כי בהצלחת מלחמה זו תלוי גורלה של הארץ ושל העם כולו, גם של שארית־הפליטה. יום הנצחון קרוב, אמרו השליחים, ואז, לאחר הנצחון נתפנה לענייני הנקמה, שבחשיבותו הכירו ובתוכניות שלנו תמכו בכל לב. אולם למרבה הצער, הדבר לא נתגשם לעולם. זו היתה טרגדיה בשבילנו, היה זה כשלון שאין לו כפרה.

בהיותנו בארץ ניסינו בהזדמנויות שונות לדובב אחד או שניים מראשי קבוצת הנוקמים, ואלה לא הסתירו בפנינו את אכזבתם על שהיו כה תמימים ונתפתו להאמין שיוחזרו לאירופה. הם גם הודו בפינו שלו היו משתפים גם את הבית"רים ומכניסים אותם בסוד העניינים, אפשר שמהלך העניינים היה אחר, ופעולות הנקם היו מתבצעות כפי שחלמו וכפי שניתן היה לבצען.

אלה מביניהם שהאמינו בתום־לב ובאמונה שלמה במשימות ובמטרות שהציבו לעצמם לנקום לא השתחררו עד היום מרגשי אשמה על כשלונם.

פרק שלישי: הונגריה כתחנת בריחה    🔗

במחצית חודש יוני 1945, החלו להגיע ידיעות שהרוסים עומדים לשלוח לרומניה כוחות צבא גדולים, כדי להגביר בה את השפעתם ולהשלים את שילובה במשטר הקומוניסטי. התעוררה דאגה קשה שהפליטים ימצאו את עצמם שוב תחת כיבוש סובייטי ממנו ברחו, ומי יערוב שלא ייסגר עליהם מסך הברזל? הוחלט לפנות את הפליטים המאורגנים במסגרת “החטיבה” ולהוציאם אל מעבר לגבול, לכיוון איטליה. באותו זמן ביקרו שליחי הבריגדה העברית ברומניה וסיפרו על האפשרויות לעבור לאיטליה, שם חנתה הבריגדה העברית. ברור היה שהבריגדה תושיט כל עזרה לשארית הפליטה, ומה עוד שהמעבר לאיטליה היה בו צעד קדימה לקראת העליה לארץ.

המזכירות הראשית של “החטיבה” תיכננה את “האוואקואציה” בקפדנות. ראשית־כל צריך היה להשיג תחבורה. התחבורה היתה אחת הבעיות הקשות שלנו בתקופה ההיא. שנית — צריך היה לבצע את המעבר בחשאיות מוחלטת, בלי לעורר את תשומת־לב השלטונות, ובמיוחד את תשומת־הלב של המשטרה החשאית הרוסית, שעלולה היתה לסכל את המבצע.

בבוקרשט שיחדו את מנהלי רשת הרכבות. לרשות הפליטים הועמדו שני קרונות של הרכבת המהירה בהם היה מקום לכמאה וחמישים איש. משך עשרה ימים יצאו מדי יום שיירות לעבר אלבא־יוליה, עיירה בקרבת הגבול ההונגרי. שם נקלטו הפליטים במחנה מעבר שהוכן מראש. לפי הסדר עם השלטונות המקומיים נאסרו הפליטים והובלו לתחנת רכבת קטנה שעל הגבול. כאן הועמסו על רכבת משא, ועובדי הרכבת, שאף הם שוחדו, העבירו את הפליטים לשטח הונגריה.

עקב חשאיות המבצע קיבלו אנשי הקיבוצים הודעה על יציאתם רק עשרים וארבע שעות מראש. רובם קיבלו את הדבר בשמחה: “יש תזוזה!” בודדים טענו שאינם מוכנים לעזוב, כי עליהם להשלים סידורים שונים, כגון ריפוי שיניים וכדומה.

בסך הכל יצאו “ברכבת הבריחה”, כפי שכינו מבצע זה, כ־1.500 איש. חברי המזכירות עזבו את בוקרשט ברכבת האחרונה, ובעת הנסיעה, ואח"כ באלבא־יוליה, קיימו דיונים על הצעדים הארגוניים הבאים, ועל הופעתנו בפני חיילי הבריגדה העברית, על אדמת איטליה. כל הדיונים וההצעות היו בבחינת ניחושים בלבד, כי איש מאתנו לא ידע מה תהיה תגובתם של אנשי העולם החופשי, וכיצד ניקלט ביניהם.

נשמנו לרווחה כאשר רכבת המשא חצתה את הגבול, ובתוכה אחרוני החברים שעזבו את רומניה. אף כי גם הונגריה נמצאה תחת הכיבוש הרוסי, נדמה היה, משום מה, שאנו משתחררים ומתרחקים מן הסכנה הסובייטית.

עד מהרה נוכחנו לדעת מה טיבה של הנסיעה ברכבת עמוסה לעייפה, דחוסת נוסעים, מהם שניתלים על החלונות והדלתות, על גגות הקרונות, נאחזים בכל זיז ובליטה כדי לא ליפול בטלטולי הנסיעה. היה זה ליל אימים. בדרך מן הגבול לבודפסט פשטו חיילים מן הצבא האדום בקרונות, התנכלו לנוסעים, חיפשו בכליהם ושדדו מהם כל דבר בעל־ערך. לדידם, כל דבר שניתן לגזול היה בעל ערך. יללות, תחנונים, איומים וקללות מילאו את חלל הקרונות. נשים התחננו בפני החיילים שישאירו להם את רכושם הדל. גברים ניסו להתקומם כשהחיילים צווחים ומאיימים בנשק. בלב הכל היתה תפילה — מי יתן ואתא בוקר. הלילה נמשך כנצח, אך הגיע לקיצו. עם אור הבוקר נכנסה הרכבת לתחנת בודפסט. הקרונות פלטו את המטען האנושי ולפני שעזבו אלה את הקרונות החלה הסתערות של נוסעים חדשים על המקומות שהתפנו.

נציגי הבריחה, ובראשם מרדכי רויזמן, קידמו את פנינו בתחנה והובילו אותנו למקום ריכוז הפליטים. הבאים סודרו במקומות שהוכנו מראש, על פי רוב בבתי ספר נטושים. הוגשה להם ארוחה חמה והם שכבו לנוח מעמל הדרך ומסיוט ליל־האימים האחרון. אגרו כוח לקראת המשך הטלטולים.

לכאורה שוחררנו מכל אחריות לגורלם של חברינו. הם כבר נמצאו ברשותו של משרד הבריחה, נתונים בידיהם של המובילים והאחראים בנקודות־המעבר. סבורים היינו כי חברי המזכירות ייכנסו שוב לפעולה לאחר שאנשינו יגיעו לאיטליה. אבל לפחות בשבילי החלו אז ימי עבודה קשה. מרדכי התלונן בפני על חברי המקיימים בבודפסט משרד בריחה נפרד, ויוצאים דרך נתיבי בריחה עצמאיים, דבר, שלדבריו, הפריע לתכניות הבריחה “הכללית”. חברי, רבקה, גרישה ואברהם, התלוננו מצדם שהבריחה “הכללית” מתנכלת לחברינו, חברי בית“ר, ואינה משתפת אותם בקבוצות הנשלחות לאוסטריה ולאיטליה. בינתיים הגיעו גם מאות הבית”רים מאוראדיאה וצריך היה לדאוג גם להם בעת שהותם בבודפסט, ולשלוח אותם להמשך המסע.

משך שלושת ימי שהותי בודפסט ניהלתי משא ומתן ממושך ומייגע כדי ליישב את ההידורים. נוכחתי לראות שלבודפסט הועתקה המתכונת ה מפלגתית של פולין. בעת שהותי שם לא היה עוד כמעט זכר לרוח הטובה ולשיתוף הפעולה שהיו בינינו, בין כל המפלגות והזרמים, בעת שהותנו ברומניה. השקעתי הרבה מרץ ומאמצים להרגיע את חברי ולהבטיח להם יחס הוגן בעתיד מצד הבריחה “הכללית”.

בתשעה ביולי 1945 נחתם הסכם בין נציגי התנועה, רבקה קרפינקס וגרשון קרפנס, לבין נציגי הקואורדינציה, מרדכי רויזמן ואני (הופעתי בחתימת ההסכם כנציג הבריחה “הכללית”). בהסכם נקבע:

"בשם הרביזיוניסטים ונציגי הקואורדינציה הפולנית אנו מתחייבים להפסיק כל פעולה נפרדת, ועם העברת רשימת האנשים הם מקבלים על עצמם את כל ההוראות של המוסדות המנהלים את פעולות הבריחה “הכללית”.

השואה בהונגריה

במשרדי הקהילה בבודפסט הצטופפו המונים, רובם יהודים הונגרים ניצולי המחנות ופלוגות עבודות הכפייה. הם הגיעו בעירום ובחוסר כל. חרב ההשמדה המתהפכת עלתה על יהודי הונגריה בשנת המלחמה האחרונה, אף כי גם לפני כן לא שפר גורלם. בשנות השלושים, עם עלייתם לשלטון של כוחות השחור, ובהשפעת התורה הגרמנית־נאצית, חל מפנה ביחס השלטונות והעם ההונגרי כלפי היהודים, יחס שלא היה אוהד גם קודם לכן. ב־1938 נתקבל בפרלמנט “חוק היהודים” הראשון, שהגביל את מספרם של היהודים במקצועות החופשיים, בפקידות, במפעלים מסחריים ותעשיתיים — ל־20 אחוז. ב־939ו נתקבל “חוק היהודים” השני שהרחיב את החרם על יהודים מומרים וצאצאיהם. ב־1941 נתקבל “חוק היהודים” השלישי שהטיל איסור על נישואין בין יהודים לנוצרים. בשנת 1942 בוטלה ההכרה בדת היהודית, הופקעו הנכסים החקלאים שבידי היהודים והופעלו גזירות נוספות. החל משנת 1940 גוייסו יהודים בני 18־48 לפלוגות עבודות כפייה, ששירתו את גדודי הצבא ההונגרי באוקראינה וסבלו מנגישות, רדיפות ויחס אכזרי.

עקב ההתקרבות לגרמניה הנאצית קיבלה הונגריה בסוף שנות השלושים מידי שליטי הציר ברלין־רומא את החלק הדרומי של סלובקיה, את שטחי רוסיה הקארפאטית וחלק מטראנסילבניה. עם סיפוח שטחים אלה, עם האוכלוסיה היהודית הצפופה שהיתה בהם, הגיע מספר היהודים בהונגריה ל־725 אלף נפש.

בסתיו 1941 נכנסה הונגריה למלחמה לצידה של גרמניה, ומצב היהודים הוחמר עוד יותר. תפיסת השלטון ע״י מפלגת “צלב החץ” הנאצית סימלה את השלב האחרון בשואת יהודי הונגריה. בבודפסט הושלט הטירור. יהודים נרצחו ברחובות ובבתים, וגזירות קשות חדשות נגזרו עליהם. לשיאן הגיעו הגזירות אחרי שהגרמנים השתלטו כליל על הונגריה, במרץ 1944. עם כניסת הגרמנים לבודפסט הקימו ממשלה חדשה, בראשותו של נאמנם שגריר הונגריה בברלין.

שוב הוצאו גזירות חדשות על היהודים: הוטל עליהם להצהיר על מכשירי טלפון ומקלטי רדיו שברשותם, שהוחרמו לאחר מכן. הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב. הנסיעה בתחבורה ציבורית נאסרה עליהם. חוייבו להצהיר על הונם. נאסר עליהם לעסוק במסחר. דירותיהם הוחרמו. ב־27 באפריל ניתנה הוראה לרכז את היהודים בגיטאות, וזמן קצר לאחר מכן החלו המשלוחים הראשונים של יהודי עיירות השדה למחנות השמדה.

עד אמצע מאי נכלאו כחצי מיליון יהודים מאחורי חומות וגדרות תיל. ב־15 במאי החלו הגירושים לאושוויץ, ועד ל־8 ביולי נשלחו לאושוויץ כ־450 אלף יהודים, ברכבות שהובילו מדי יום 10־12 אלף איש. וכל זאת בניצוחו של אדולף אייכמן. בנובמבר אותה שנה הובלו 76 אלף יהודים לאוסטריה. הם נאלצו לעשות את הדרך ברגל, וכ־25 אלף מהם ניספו במצעד אימים זה. בדצמבר רוכזו 100 אלף יהודי בודפסט בגיטו, בשטח מצומצם, בתנאי צפיפות איומים, מלווים רעב, מחלות, מגפות, קור והתקפות טירור בלתי פוסקות.

ראשיתה של המחתרת בהונגריה

בשנת 1942, עם הגיעם של הפליטים מפולין, הגיעו והתפשטו הידיעות הראשונות על מבצעי ההשמדה וממדיהם. סיפורי הזוועה היו כה מסמרי־שער, עד שלא נתקבלו על דעת שומעיהם. הפליטים אף הוזהרו ע״י אנשי המימסד היהודי שלא יפיצו שקרים כאלה ולא יזרעו פחד בקרב היהודים. שררה אשליה שלמרות מצבם הקשה לא נשקפת עדיין סכנה ממשית לחייהם. הגזירות הקשות לא הוציאו את היהודים משווי משקלם הנפשי. שאננות זו נמשכה גם לאחר שהגרמנים השתלטו על הונגריה שלטון מוחלט, כאשר היהודים הוכנסו לגיטאות והחלו המשלוחים לאושוויץ. אכן, קשה היה ליהודי הונגריה להאמין שעם “תרבותי” כגרמנים מסוגל לבצע זוועות כפי שסיפרו להם הפליטים מפולין. בקרב יהודי הונגריה שלטו חוגים משני הקצוות הקיצוניים: מתבוללים מצד אחד ודתיים חרדים מאידך. השפעתה של התנועה הציונית לא היתה רבה. שנים רבות היתה ליגלית למחצה והופיעה כהסתדרות ספורטיבית. תנועות הנוער הציוניות הראשונות שאמת ההשמדה החלה לחדור להכרתן, עם גבור זרם הפליטים מפולין — לא התעוררו גם הן מן השאננות. גם הן לא האמינו בסיפורי הזוועה שהביאו אתם הפליטים מפולין. אבל לאט לאט החלה להתארגן מחתרת ציונית שהקיפה את כל הזרמים. בראש פעולותיה היתה קליטת הפליטים, ציודם בתעודות, בתלושי מזון; לסדרם במקומות מחבוא ולהעסיקם בעבודה, לפחות אלה אשר שלטו בשפה ההונגרית. לאט לאט החלו גם לאגור נשק, אף כי עדיין לא היה ברור להם מה שימוש ייעשה בנשק זה. מצבם של יהודי הונגריה, של הנוער והמחתרת, היה טוב לאין שיעור ממצב המחתרות בארצות הכיבוש האחרות. שעה שהגרמנים השתלטו על הונגריה כבר נמצאו כוחות בנות הברית בהסתערות ובהתקדמות באפריקה, באיטליה ובחזית המזרחית; מפלתה של גרמניה כבר נראתה באופק. היתה זו שאלה של זמן קצר בלבד, ועל כן עמד בפניהם השיקול, להתחיל בהתנגדות עם נשק ביד, מסוכנת מאד, שסיכויי הצלחתה היו קלושים, או להתאמץ ולהחזיק מעמד עד יום השחרור המתקרב ובא. כיוון שאפשרות של השמדה היתה פחות מוחשית בעיניהם, בחרו מנהיגי היהודים בשיטת המתנה. בינתיים עסקו בעזרה הדדית, בסיוע לפליטים, בסידורם במקום או בהעברתם לרומניה. היו שמועות שהמצב ברומניה טוב יותר וקיימת שם אפשרות עליה לארץ ישראל. כאשר החמיר המצב החלו יהודי בודפסט בהכנת בונקרים במקומות שונים בעיר ובתוך בתי הגיטו. כן עסקו אנשי המחתרת בשחרור חבריהם מפלוגות העבודה, ציידו אותם בניירות “אריים” והביאו אותם למקומות מחבוא בבודפסט.

בנובמבר 1944 הוציאה השגרירות השווייצית כ־8 אלפים כתבי חסות ליהודים (“שוצפאס”). בתעודה כזאת אושר כי “מחלקת האינטרסים הזרים בשגרירות השווייצרית מאשרת שנושא תעודה זו נרשם בדרכון הקולקטיבי השווייצי להגירה”, לכן, “יש לראות בנושא תעודה זו בעל דרכון בר תוקף”. הקונסול השווייצי קארל לוץ ומזכיר הצירות השוודית ראול ואלנברג קיבלו למטרה זו תחת חסותם “בתים מוגנים” שהוקמו מחוץ לגיטו, ומעליהם דגל “הצלב האדום”. בבתים אלה שוכנו כ־25 אלף יהודים בעלי תעודות. עם קבלת התעודות פרץ ויכוח בין אנשי הממסד היהודי לבין אנשי המחתרת; בעוד אנשי הממסד טענו שאין לחרוג מן המכסה ולהסתפק במספר התעודות שסופקו ע״י השגרירות, טענו אנשי המחתרת שזו הזדמנות־טובה לצייד יהודים רבים ככל האפשר בתעודות כאלה ע״י הדפסתם באורח עצמאי. המתווכחים לא הגיעו לידי סיכום, אך אנשי המחתרת החלו לזייף תעודות ולחלקם במאות ובאלפים. האנשים שוכנו “בבתים המוגנים”, שהיו צרים מהכיל את כל הפונים. בבתים שררה צפיפות איומה. גם בעיית התזונה היתה קשה מאוד, אך לפחות לא נשקפה סכנה ליושביהם, כי השלטונות כיבדו את התעודות ולא נגעו לרעה בנושאיהם. נוסף “לבתים המוגנים” ששימשו מקום ריכוז ופעולה, הקימו אנשי המחתרת בונקרים רבים במקומות שונים בעיר, בהם שוכנו אנשים בעלי חזות יהודית. לעומתם, בעלי חזות “ארית” צויידו בתעודות אריות ורבים מהם לבשו מדים של אנשי “צלב החץ”, ואף מדים גרמנים. כמובן שהיו כשלונות, בונקרים התגלו, יהודים נאסרו ואנשי המחתרת הפעילו את מיטב דמיונם לשחררם.

בית״ר הונגריה

אם התנועה הציונית נתקלה בקשיים רבים בפעילותה ולא משכה המונים לשורותיה, עקב יחס השלטונות ויחסם של היהודים עצמם לציונות, קשה שבעתיים היתה דרכה של בית״ר להתארגן, לפתח פעילות ולהתקיים. ההסתדרות הציונית התקיימה כארגון ספורטיבי ובתוכה השתלבה גם מפלגת הציונים הרביזיוניסטים ותנועת הנוער בית״ר. אך בשנת 1935, עם הקמת ההסתדרות הציונית החדשה — הצ״ח, בוטלה ההכרה בבית״ר מצד המוסדות הציוניים והשלטונות אף הם לא התירו קיומם של שני ארגוני ספורט ציוניים. על אף זאת רבה היתה השפעת בית״ר ברחוב היהודי, ואף חדרה לשכבות המתבוללים, הקימה סניפים, קיימה פעילות הסברתית, השליטה משמעת וסדר בשורותיה והרחיבה אותן. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה בית״ר כ־8־9 אלפים צעירים וצעירות בכ־18 קנים ברחבי הונגריה. עם סיפוח חלקים מטרנסילבניה, קרפטו־רוס וסלובקיה להונגריה קיבלה בית״ר המקומית תוספת כוח מתנועת בית״ר בשטחים שסופחו. ברבות הימים הגיעו אלה לעמדות השפעה בפיקוד בית״ר הונגריה, ובמחתרת בשנות הכיבוש הגרמני. יחד עם זאת איבדו קני בית״ר בשטחים המסופחים את עצמאותם ואת חופש פעולתם, עקב החוקים הקשוחים של השלטונות ההונגרים. הם נאבקו קשות על שמירת אופיים, ייחודם, ונאמנותם לתורת בית״ר ושמרו על דפוסים ארגוניים במסוות שונים ומשונים.

אבל בחודשי המלחמה האחרונים לא היתה לבית״ר הנהגה מרכזית בעלת סמכות מחייבת. בבודפסט פעלו מספר קבוצות נפרדות שהיו מורכבות מיוצאי ארצות שונות, אשר התרכזו סביב מפקדיהם מארצות מוצאם. מצב זה החריף במיוחד לאחר צאת “שיירת קסטנר” לשוויצריה, עמה יצאו רוב חברי הנהגת התנועה. לדבריו של אחד מאנשי ההנהגה, יהודה ויסברגר־אודי, לא ידעו אנשי התנועה ששיירה זו היא תוצאה של עיסקה בין קסטנר ובין הגרמנים. הם סברו שהשיירה יצאה במסגרת תכניות העליה ארצה, על־סמך סרטיפיקטים שהסוכנות העמידה לרשות ההסתדרות הציונית בהונגריה. לאחר שעזבה המנהיגות המוכרת את הונגריה החמיר עוד יותר מצבן של הקבוצות שנשארו. ראשי הקבוצות לא היו מוכרים לאנשי הממסד, שגם קודם לכן התנכרו להם ומנעו מהם עזרה. עם החמרת מצב היהודים בהונגריה גברה יותר ויותר ההתנכרות לקבוצות הבית״ריות.

הממסד נהג כלפי הבית״רים בעוינות מופגנת ולא הגיש להם כל עזרה. כתוצאה מכך ידעו בית״רים חרפת רעב ומחסור. אולם, על אף התנאים הקשים קיימו פעולות ארגוניות מגוונות.

נמצא בידינו פרטיכל מישיבת הנהגת התנועה, כנראה מן האחרונות, שהתקיימו בבודפסט בתקופת הכיבוש הגרמני.

הישיבה התקיימה בבודפסט ב־27.7.44. זו היתה ישיבת ועדת העליה של בית״ר והצה״ר בהונגריה, בנוכחות: הנציב ויסברגר, ריינר, רוזנטל, ציסלינגר, פריימן.

הוחלט:

ו. נציג בית״ר והצה״ר יהיה אימרה שיינקר.

1. כל ענייני העליה ייקבעו בועדה המורכבת מארבעה חברים: אימרה שיינקר, אנדרי פריימן, גראל סנדור ואישוון נמט.

2. אם מישהו לא יוכל להשתתף בניהול — ריינר, רוזנטל וחבריהם יחליטו מי ינהל אותם.

3. את ענייני הבית״רים והצה״רים מפולין, סלובקיה, יוגוסלביה, ייצג בועדה זו חבר אחד מכל קבוצה שייבחר על ידם. את שמותיהם יש להמציא תוך שלושה ימים.

4. את רשימת העולים הנערכת כעת אין אפשרות לשנות והיא נשארת כמו שהיא. את הרשימה לעליה הבאה תרכיב ועדה זו.

5. יש לנהל את העניינים לפי ההדר הבית״רי, מי שלא ינהג כך יסולק מהועדה.

חתימות.

סיפורה של האגי ורטהיימר

הבית״ריה מברטיסלבה האגי ורטהיימר (כעת זהבה אריאלי) עברה ב־1941 לעיירה הסלובקית ניטרה, בה היה קן בית״ר, מן הוותיקים והפעילים בצ׳כוסלובקיה. לעיירה זו נהרו גם יהודים רבים שבתיהם הוחרמו בערי סלובקיה האחרות. ב־1942 החלו להגיע פליטים מפולין ובפיהם סיפורי האימים על הדפורטציות ההמוניות. גם ניטרה לא נשארה שקטה זמן רב; החלו גם כאן החרמות, חטיפת צעירים וצעירות ונגישות. האגי הצליחה להתחמק מגל החטיפות הראשון, ובעזרת ידידים עברה להונגריה, כשהיא מצויידת בתעודות מתאימות. לפני צאתה קיבלה כתובת של קן בית״ר בבודפסט, שכבר ירד אז למחתרת.

כאשר הגיעה לבודפבט באפריל 1942 פנתה לבית קפה קטן במרכז העיר ברחוב קיראלי ופנתה למלצר מבוגר בסיסמה “תל־חי”. הוא הכניס אותה לחדר אחורי, שם נמצאו מספר צעירים, ביניהם טיבו רוזנברג, הייליגר, יעקב ווייס (מעולי הגרדום בעכו), שלמה ירקוני, שלמה לוי, אימו סאמט ואחרים. עד מהרה השתלבה האגי בעבודה, שהיתה בעיקרה עזרה לפליטים, בית״רים שהגיעו מפולין ומצ׳כוסלובקיה, צויידו בניירות, במקומות מחבוא, בכלכלה.

מדי יום ראשון היתה החבורה נפגשת באותו בית קפה לסכם הפעולות שבוצעו ולתכנן פעולות לעתיד.

בנובמבר 1942 הגיעו שני האחים אייכנבאום, נערים בני 16־15, להונגריה, לאחר שברחו מגיא ההריגה בפולין. הם הובלו ברכבת ממיהלובצה (סלובקיה), לגיטו לובלין. בדרך קפצו מהרכבת, ירו אחריהם, נפצעו, ובמשך כשלושה חודשים ארכה להם הדרך עד שחצו את הגבול ההונגרי. הגיעו למונקץ׳ ובעזרת הקהילה היהודית הועברו לדודתם במישקולץ. שם שהו פרק זמן עד שנתרפאו פצעיהם ודאגו להם לניירות “אריים”. משם הם נסעו לבודפסט. מפיהם שמעו לראשונה על הוצאתם להורג של הוריהם, בני משפחתם, ויהודים רבים אחרים.

האגי לקחה אותם לפאל־אמט (המשרד הארצישראלי), אל מנהל המשרד. נפוצה אז שמועה על ארגון קבוצת נוער לעליה. הנערים סיפרו את אשר קרה להוריהם ובני עיירתם. מנהל המשרד הגיב בהתפרצות היסטרית וגרשם מעל פניו, תוך איום שאם ימשיכו לספר שקרים על השמדה הוא יסגירם למשטרה. כעסו גבר עוד יותר כשהציגו עצמם הנערים כבית״רים.

שני הצעירים למדו הונגרית. עד מהרה השתלבו בעבודת המחתרת, בזיוף תעודות, במציאת מקומות מחבוא ובהברחת פליטים.

באותו זמן כבר הפכה האגי ליד ימינו של אנדי פריימן, ותוך זמן קצר גם נישאה לו. אנדי היה הרוח החיה של בית״ר המחתרתית וידו בכל הפעולות שנדרשו בימים הקשים ההם: הברחת פליטים וסידורם, הקמת בונקרים, תעשיית תעודות, דאגה לאספקת מזון ופעולות ארגון שונות. אנדי פריימן היה חי במחתרת כפולה. הסתתר מעיני המשטרה ההונגרית, ולאחר מכן מן הגרמנים שחיפשו אחריו ועשו ככל יכולתם כדי לתפוס אותו ולאסרו. שמו התפרסם כאחד מראשי המחתרת היהודית.

נמצא בידינו מכתב שכתב אנדי ליוסף קלארמן, ששהה אז באיסטנבול. במכתב מיום 16.8.44 סיפר אנדי על מצבם הקשה של הבית״רים בבודפסט. לדבריו ניתן היה אז להעביר רבים לרומניה, אבל הבעיה היתה בעיקרה כספית. הוא ביקש מקלארמן הדרכה, עצה ותמיכה כספית.

אנדי, אכן, נאסר פעמים מספר, ותמיד הצליח לברוח מידי שומריו. פעם אף הצליחו, הוא ועוד שלושה בית״רים, לברוח מבית הסוהר, בריחה שהיתה מלווה מירדף ויריות משך לילה שלם. גם האגי נאסרה פעמים מספר והצליחה להשתחרר, הודות לתעודות שהיו ברשותה ולשפה הגרמנית שהיתה שגורה בפיה.

בין הבונקרים הרבים שהיו לבית״רים בבודפסט זוכרת האגי במיוחד שניים מהם, האחד בטכניון של בודפסט. הטכניון נבנה תחילה בבנין בן שתי קומות, ומעליו גג גלי, עם רווח של כמטר בין התקרה לגג. כעבור שנים נבנו קומות נוספות על אותו בנין, מעל לגג, שנשאר בשלמותו בין הקומות. אחד הפרופסורים מסר לסטודנט יהודי את תוכניות הבית וזה מסר אותן לאנדי, שהפך את המקום לבונקר בשביל חבריו. תנאי השהייה במקום היו קשים. אי־אפשר היה לעמוד זקוף, וכל הפעולות נעשו תוך זחילה על ארבע. גם התנאים הסניטריים היו בכל־רע, אך היה זה מקום בטוח כמחבוא ובמקלט. לאנדי וחבריו היו תעודות כסטודנטים מן המניין, ודבר זה הקל על הגישה לבונקר.

הבונקר השני היה בקצה נמל התעופה, שם חנו אוירונים פגומים שיצאו מכלל שימוש. למעשה היה זה יותר מבונקר אחד; הם התחבאו וגרו בתוך האוירונים העזובים ומתחתם. התנאים ההגיינים היו גם כאן קשים, אך המקום היה יחסית בטוח.

לאחר מכן השתכנו האגי וחברתה, בשם האלזי, בדירה שכורה, אצל יהודיה, אלמנה שעברה לגור בגיטו. לדירה זו היו באים חבריה לבקר. הצעירות היו מכבסות עבורם את בגדיהם ומכינות להם אוכל. מידי פעם היתה באה קבוצת חברים, שוהה בדירה מספר שעות ומסתלקת. יום אחד הגיעו אנשי בולשת לערוך חיפוש בדירה. הם האשימו את הצעירות שהן מקיימות במקום בית־זונות. שכנים הלשינו וסיפרו על תנועה מתמדת של צעירים הבאים לדירה. עוד הבלשים עוסקים בחיפושים, התחמקו האגי והאלזי, ירדו לרחוב, קפצו לתוך חשמלית שעברה לידן ונעלמו.

סיפורה של הלנה שפר

בקושיצה, בירת סלובקיה המזרחית, היתה אוכלוסיה יהודית של כ־2ו אלף נפש. בעיירה זו הוקם סניף בית״ר בשנת 1929. הסניף מנה כ־500 בית״רים. רבים מהם עלו במשך הזמן לארץ בעליית “אף על פי”. אלה שנשארו, היה גורלם כגורל כל היהודים תחת השיעבוד הנאצי.

הלנה שפר (היום זהבה בקר), בית״ריה מקן קושיצה, סיפרה: בפרוץ המלחמה שימשה עיר זו נקודת־מעבר למאות פליטים שהגיעו מפולין ומערי צ׳כוסלובקיה. אלה נמלטו מאימת השתוללותם של אנשי “האלינקה”, ארגון לאומני סלובקי קיצוני שהיה ידוע לשימצה בשנאתו ליהודים. מפקדי בית״ר צבי אייכנשטיין, אנדי פריימן וחבריהם היו בין המארגנים של הברחת יהודי קושיצה להונגריה. דאגו לתעודות מתאימות, לכסף ולסידורם במקומות מבטחים.

הלנה נאסרה על פעילות מחתרתית. לאחר מאמצים רבים של אייכנשטיין שוחררה, והיתה מן הראשונות שחדרו להונגריה ופיתחה בה פעילות תנועתית ענפה, בערים ובעיירות.

היא פעלה בנייאורסטאד, במאמאלנד ובערים אחרות, עד שהגיעה לבודפסט, בה מצאה כר נרחב לפעילות מחתרתית. בבודפסט נפגשה עם חבריה הפעילים מקושיצה ועד מהרה השתלבה בעבודתם. לאחר כניסת הגרמנים עזרה לחבריה להשתכן “בבתים המוגנים”. היא קיבלה תעודה שאישרה כי היא מועסקת בקונסוליה השוויצרית. תעודה זו הקנתה לה חופש תנועה ואפשרות לייצר “תעודות חסות” מזוייפות לחבריה.

הלנה וחבריה קיימו קשרים עם פעילי התנועה בערי צ׳כוסלובקיה, שיגרו אליהם שליחים, הביאו קבוצות לבודפסט, דאגו לסידורם בבונקרים, “בבתים המוגנים” ובמקומות אחרים.

הממסד הציוני ותנועות הנוער שהיו “קרובות למלכות”, הקשו על חייהם, שהיו קשים בלאו הכי. על אף זאת הצליחו הבית"רים לסדר את חבריהם בעבודה, לציידם בתעודות, למצוא עבורם מחבוא ולהקים אתם בונקרים במקומות שונים.

אחד הבונקרים בו התמקמו 12 בית״רים נתגלה ע״י המשטרה. היו אלו צעירים אשר על דעת עצמם עזבו את מקום המחבוא הגדול בבית הפאל־אמט, בו היו מרוכזים כאלפיים יהודים. ריכוז גדול זה נראה בעיני רבים כבלתי בטוח ואולי אף כמלכודת. הצעירים הכינו לעצמם בונקר באחד הבתים, אגרו בו מצרכי מזון ומצרכים חיוניים אחרים, ואף נשק, לשהייה לזמן ממושך. המקום נראה להם בטוח. יום אחד החליטו להכין לעצמם ארוחה חמה. העשן שעלה מן הארובה הסגיר אותם. המשטרה הקיפה את המקום ודרשה מהם להיכנע, אך הצעירים סירבו, ובקרב קשה ונועז נפלו בתוך הבונקר כל הצעירים, עד האחרון בהם.

בונקר נוסף הכין לבית״רים נוצרי, יוצא וילנא.

זמן מה לפני השחרור נפל אנדי למשכב, נלקח לבית החולים, ממנו לא יצא עוד. מחלתו החמירה והלכה, כשאשתו האגי מטפלת ותומכת בו. המאמצים להצילו עלו בתוהו. כאשר נשמעו הדי ירי־התותחים של הצבא האדום המתקרב לבודפסט — הוציא אנדי את נשמתו.

להערכת האגי והלנה היו באותו זמן בבודפסט כאלף בית״רים, פליטים מפולין, צ׳כוסלובקיה, אוסטריה, יוגוסלביה והונגריה עצמה.

סיפורו של ארוין אבדי

בפרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, פירסם נציב בית״ר הונגריה לאסלו שוורץ פקודה שהכריזה על מצב חרום. זמן קצר לאחר נפילתה של פולין קבעה הנציבות נקודות־מעבר לפליטים שעשויים היו להגיע מפולין, נוסף על אלה שהגיעו מצ׳כוסלובקיה. הנקודות היו באוז׳הורוד, אונגוואל — בה היה קן בית״ר גדול — ומישקולץ. מאוחר יותר נקבעו נקודות־מעבר גם במקומות אחרים בגבול הסלובקי והיוגוסלבי. לנקודות אלו נשלחו הבית״רים ציטרון, אלישע כץ, קופלוביץ, לנדאו, נייפלד ואחרים. היערכות הנציבות בבודפסט נעשתה עקב הודעה משלטון בית״ר בפריס על אפשרות בואם של פליטים מפולין.

לאחד מראשי התנועה בהונגריה, ד״ר אימרי קאלמן, היה ידיד נעורים הונגרי, חבר לספסל הלימודים, בשם זומבלו שייניצה, באותם הימים — ראש מטה המשטרה בבודפסט. שייניצה הבטיח לידידו ד״ר קאלמן שיעלים עין מבואם ושהייתם של פליטים בבודפסט, ואף לא יתחקה אחרי מקור התעודות שברשות הפליטים. התנועה פיתחה אז תעשיית דרכונים, דרכוני נאנסן, שנדפסו בבית־הדפוס של קראוס, ברחוב קיראליצא 26, סמוך למועדון שני של התנועה בבודפסט. אותו מועדון הפך לאכסניית־מעבר לפליטים. הם שהו שם כשבוע ימים, עד שנמצא להם סידור אחר. על פי רוב נשלחו בשיירות עליה־ב׳ לארץ. במועדון סודרו דרגשי־שינה דו־קומתיים, והיה בו מקום לכמאתיים איש.

מפקד המשטרה שייניצה הורה לפיקודיו לא לבקר במועדון זה ולא לערוך בו ביקורות. ואכן כך היה. בתקופה זו גברה תנועת העליה הבלתי ליגלית, עליית “אף־על־פי”, שהתנהלה לפי הוראות שלטון בית״ר בפריס. בכסף שנשלח מצרפת ניקנו אוניות ששייטו על הדנובה. לקצין הנציבות מברטיסלבה, היינו ליכטר, היו תעודות בעלות תוקף בינלאומי כרב־חובל. הוא שימש מומחה ויועץ לרכישת אוניות. בראשית שנת 1940 נקנו בעזרתו שלוש ספינות שעגנו בנמל החורף של בודפסט. הן הפליגו לעבר רומניה עמוסי בית״רים, רובם פליטים מפולין. בסוף שנת 1939 והתחלת שנת 1940 הפליגו מבודספט לפחות שלושת אלפים עולים, מתוך ששה־עשר אלף מועמדים לעליה שהיו רשומים בכרטסת מחלקת העליה של התנועה בבודפסט.

עד מחצית חודש מאי 1940 התנהלו העניינים כסדרם. יום אחד הגיע למועדון ד״ר קאלמן בבהלה והורה לפנות מיד את כל הפליטים ולפרק את המיתקנים ששימשו אותם. הוא קיבל הודעה מידידו שייניצה, כי לא יוכל עוד להעניק חסות לפליטים, באשר הבולשת קיבלה את האחריות על הפליטים. באותה תקופה התגבר הגל האנטישמי, אנשי “צלב החץ” הגבירו את ההטרדות ולתוך בית־כנסת בדוהאן נזרקו רימונים. פלוגה מיוחדת של בית״ר, שמנתה כחמישים איש, התארגנה להגנה עצמית, שמירה על בתי כנסת ועל חיי יהודים. הם עצמם הקימו את “הגדוד השחור” והיו מצויידים באלות ופרגולים. באותו זמן החלו לבדוק אפשרויות לרכישת נשק.

בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1944, היו מספר קבוצות מאורגנות שברשותן נמצא נשק וחומרי חבלה. הם אף ביצעו מספר פעולות נגד הגרמנים, פוצצו פסי־רכבת על־יד גשר צ׳פל, התקיפו ברימונים את המועדון של אנשי “צלב־ החץ” וגרמו להם אבידות בנפש. הם גם ניסו להתקיף את התיאטרון העירוני.

באחד הימים הביא הלמא מיקלוש, נהג באחת מפלוגות העבודה ההונגרית בחזית, מעטפה ובה שלושה צילומים. הם נשלחו למיקלוש ע״י חברו, ששירת באחת הפלוגות המגויסות, במדים גרמנים. חבריו ההונגרים ביחידה לא ידעו על יהדותו וחשבוהו לאחד מבני עמם. באחד הימים נפצע מרסיסים באחת הפצצות ואושפז בבית חולים בקושיצה.

התמונות הועברו לארוין אבדי. בצילום אחד ראו משאית מלאה יהודים, גברים נשים וטף, עמוסי חבילות ומזוודות. מעל המשאית התנוסס שלט “מיטאוס”, חברת תובלה הונגרית. היהודים בתמונה נראו כשהם יורדים מהמשאית ומסתדרים לצדו של כביש מתפתל בין שדות. בקצה האופק הזדקר עץ בודד.

בצילום שני ראו את אותה המשאית כשהיא ריקה. מצד אחד של הכביש עמדו הז׳נדרמים ההונגרים, ועל ידם המזוודות והחבילות. מצדו השני של הכביש עמדו היהודים בשורות. בצילום השלישי היו היהודים שרועים בשדה בלי רוח חיים ובקרבתם הז׳נדרמים ונשק בידיהם.

הנציבות נתכנסה לישיבה בהולה, המומים ומזועזעים מן הגילויים. לראשונה נתגלתה בפניהם האמת האיומה על ההשמדה. בו במקום הוחלט לפרסם את הדבר ברבים.

אבדי, ששימש ראש מחלקת ההסברה והתעמולה של התנועה, ידע מה עליו לעשות. ראשית פנה לבעל צינקוגרפיה יהודי, בשם ליפנר מור, וזה הסכים להכין גלופות. בעל דפוס יהודי, מרק ריכטר, הסכים להדפיס את הגלופות. העבודה נעשתה ע״י שניהם בחשאיות, בשעות הלילה, כשהפועלים הסתלקו מן המפעלים. הודפסו שלוש מאות מודעות ונשלחו מבתי דאר שונים, במעטפות שונות לכל צירי הפרלמנט, לחברי הממשלה, למערכות העיתונים ולאנשי ציבור מוכרים.

אחד העתונים, הימניים־קיצוניים, פירסם למחרת היום מאמר גדול בעמודו הראשון, בו הוא האשים את היהודים בהפצת דברי השמצה על החיילים הגרמנים וההונגרים הנאורים, טובי הלב, אנשים שאינם מסוגלים להרוג, חפים מפשע. כן טענו שהצילומים מזוייפים והוכנו במטרה להכפיש את שמם הטוב של צבאות גרמניה והונגריה. “אין זאת אלא תעמולת זדון של יהודים קומוניסטים” — טען העתון.

כעבור זמן הגיעו שני צעירים מצ׳כוסלובקיה וסיפרו על חטיפת צעירות יהודיות ושליחתן לפולין, לבתי בושת של הצבא הגרמני. הידיעה הועברה גם ליוסף קלארמן בקושטא.

מחלקת ההסברה, בניהולו של אבדי, הוציאה לאור שבועון מחתרתי בשם “ברית טרומפלדור”. בעתון סופר על מצב היהודים בארצות הכבושות, על הנעשה בארץ ועל מצב היהודים בהונגריה. כן הוציאו לאור פרסומים אחרים, כרוזים ועוד.

בשנת 1944 ביקשו ההונגרים להינתק מן הגרמנים ופנו בבקשת עזרה לבעלות הברית. קבוצת קציני צבא בכירים, בעידוד השלטונות, התחילו להתארגן ולארגן קבוצות למלחמה בגרמנים. בין האחרים פנו גם לד"ר קאלמן וחיפשו אנשי צבא יהודים כדי לציידם בנשק ולשתפם במלחמה נגד הגרמנים. הדבר נודע לגרמנים ואז פלש הצבא הגרמני להונגריה.

לאחר פלישת הגרמנים הוקמו נקודות־מעבר בגבול הונגריה־רומניה ונשלחו פליטים לרומניה במבצע שכונה “טיול”. כן הוקמה נקודת מעבר ליוגוסלביה. התהלכו שמועות שלבודפסט הגיע קצין יהודי בכיר מצבא טיטו וזה ביקש לגייס יהודים למלחמה בגרמנים.

לאחר פלישת הגרמנים לא היתה עוד הנהגה מרכזית של התנועה בהונגריה. התקיימו פה ושם קבוצות שונות שפעלו כל אחת במקום אחר, השתדלו לעזור לחבריהם והתכוננו לאפשרות של התנגדות. היחסים עם המוסדות היהודים הרשמיים היו בכל רע. הבית״רים סבלו ממחסור ומרעב. על אף זאת החזיקו מעמד עד לימי השחרור.

סיפורו של אודי ויסברגר

יהודה ויסברגר (אודי) נתמנה נציב בית״ר של קרפטורוס, לאחר שחבל ארץ זה סופח להונגריה. מקום מושבו היה במונקאטש. בשנת 1940 גוייס יהודה למחנה כפייה נודד בו שהה עד שנת 1944. הוא היה מזכיר המחנה ובתוקף תפקידו ביקר כמעט מדי שבוע בבודפסט והשתתף בישיבות הנציבות. על הפרק עמדו בעיות חמורות, כמו קיומה של בית״ר במחתרת, עזרה לבית״רים הפליטים שהגיעו מפולין, מצ׳כוסלובקיה ומערי השדה של הונגריה עצמה. בשנת 1943 החלו בפעולה מאורגנת של הברחת אנשים. הפעילים העיקריים בשטח זה היו יעקב וייס הי״ד, אוסי שיינפלד, אנדי פריימן ואחיו ואחרים. הם עברו את גבול סלובקיה, הגיעו עד לברטיסלאבה והוציאו משם את חבריהם, עברו על פני ערי השדה, אספו גם משם את חבריהם והביאו אותם לבודפסט. כאן הקימו תעשיה לתעודות, אספו בגדים ומצרכים בשביל הפליטים וקיימו מסגרת ארגונית. כאשר המצב החמיר, במיוחד לאחר כניסת הגרמנים, הבריחו את חבריהם לרומניה. הרבה מאמצים השקיעו כדי לזכות בעזרת מוסדות הקהילה וההסתדרות הציונית, שהחרימה את בית״ר. במיוחד גבר החרם על הבית״רים אחרי רצח הלורד מוין. אז יצרו קשר עם יוסף קלארמן בקושטא, ועשו מאמצים נואשים לקשור קשרים עם בית״ר רומניה.

לאחר כניסת הגרמנים והתחלת השילוחים למחנות ההשמדה, החלו להקים בונקרים, בהם מצאו מקלט עשרות בית״רים, מתוך כמאתיים שהיו באותו זמן בבודפסט.

ב־30 באוגוסט, ברח יהודה ויסברגר יחד עם עוד עשרים ושלושה יהודים ממחנה העבודה והגיע ליחידה של הצבא הרוסי בגבול טרנסילבניה־הונגריה. כאן נאסר ואתו עוד שישים ושבעה יהודים שבינתיים הצטרפו אליהם. הם עמדו בחקירות ממושכות. הרוסים כבר עמדו לשלוח אותם לעומק העורף, אבל יהודה וחבריו ניצלו את התנועות המתמידות של הצבא בחזית והצליחו להימלט מידי הרוסים. הם עברו את הגבול הרומני. כאן התקשר יהודה עם נציבות בית״ר בבוקרשט, ועד מהרה השתלב בפעילות התנועה ברומניה.

באפריל 1945 נשלח יהודה ע״י הג׳וינט והצלב האדום למונקאטש, לארגן שם עזרה לפליטים ולתושבים באיזור קרפטורוס. אחרי שקרפטורוס סופחה לרוסיה, חזר יהודה לבודפסט והחל יחד עם חבריו לארגן מחדש את התנועה.

לפני שעזבתי את בודפסט השתתפתי בישיבות ובדיונים עם מנהיגי בית״ר המקומית, שהיתה כבר בשלב של התארגנות, ביניהם אלישע כץ, יעקב פליישמן, שלמה קומלוש (הוא שלמה קמאי, נספה בתאונת דרכים). קבענו יחד דפוסים ארגוניים לתנועה, אך ההדגשה היתה שההתארגנות היא זמנית, לשם עזיבת הונגריה ויציאה בדרכי הבריחה לעבר חופי הים התיכון, כדי לעלות לארץ. תוך כך עזרו בית״רי המקום לפליטים שעברו את הונגריה כמיטב יכולתם. לימים, בעת שהותנו באיטליה, יצאו לבודפסט בעזרתנו, הבית״רים, יוצאי הונגריה, חיילי הבריגדה שמואל בראון (בן־אברהם), בן חיים ודב גרונר.

אחרי המלחמה הקימה בית״ר הונגריה שתי נקודות הכשרה, האחת בבודפסט והשניה בבוניהאד. הן התקיימו מספר חודשים בלבד, כי החברים יצאו עם הבריחה לאיטליה.

בדרך לאיטליה

לאחר שהייה קצרה בבודפסט יצאנו לעבר אוסטריה. הרכבת הובילה על פני מישוריה של הונגריה ברוכת שדות מוריקים, גני פרי וכרמים, עדרי בקר וצאן שהיו פזורים בנוף במלוא האופק. אווזים צחורים התרוצצו בין בתי האיכרים וקרקוריהם העליזים מילאו את חללו של יום קיץ זהוב. לאחר שעות נסיעה נעצרה לפתע הרכבת באמצע “שום מקום” והנוסעים נתבקשו לעזוב את הקרונות. בלילה הקודם היתה חבלה בפסי הרכבת ונחסם המעבר. מי שרצה להתקדם נתבקש ללכת ברגל עד לתחנת הרכבת הקרובה, במרחק של כ־15 ק״מ. חלקנו שפר עלינו, לא היינו עמוסי מזוודות. רכושנו הדל הצטמצם בחבילה קטנה וקלה. שמחנו להזדמנות לטייל בחיק הטבע המקסים ביפיו ולהנות מזיו העולם. לאחר כשעתיים הליכה הגענו להר גבוה ומעברו השני של ההר הפתיעה אותנו העיירה היפה טוקאי, מקור היין המפורסם. החלטנו לטעום מן היין ולסעוד את לבנו. ישבנו באחד מבתי־הקפה ברחוב הראשי. עוד אנו עסוקים בבחינת התפריט, נקרע לפנינו הקיר ולעינינו הופיעה תזמורת צוענים שהנעימה את זמננו במנגינות צועניות שובות לב. היינו כחולמים. האומנם כל התכונה הזאת, המלצרים הנחפזים למלא משאלתנו, היין המובחר והתזמורת הססגונית — כל אלה לא נועדו אלא לשרת אותנו, את חבורת הפליטים מחוסרי כל? היה זה אחד הימים הנפלאים במסעותינו המרובים והממושכים על פני אירופה. הורדנו לשעה קלה מעל השכם את משא האחריות לגורל אחינו הנעים ונדים בדרכי אירופה האבלות, בחיפוש אחר בית, אחר מולדת, אחר פינה בה יוכלו לבנות את חייהם מחדש. אותה שעה הרחקנו כל דאגה מלבנו, התמכרנו לחיי שעה ובאנו על שכרנו. עזבנו את המקום רעננים, מעודדים להמשיך דרכנו. בינתיים ירד הערב. באחד מבתי כפר שעברנו בו נטינו ללון, כשאנו משלמים במיטב כספנו עבור הכנסת אורחים זו. עם שחר עזבנו את הכפר. בראש הטור צעד לפנינו נער הונגרי שהיה מחלל בחלילו ואוסף את עדרי הצאן והבקר בכפר, להוציאם למרעה. מאחורי האופק האירו קרני השמש העולה.

בגראץ קידם את פנינו פיני הג׳ינגי׳, שניהל את “הוייצר הוטל” המפואר, מרכז הבריחה ותחנת־מעבר לקבוצות הפליטים שעברו בדרכן לאיטליה. המקום המה מרוב אדם. פגשנו ב“וייצר הוטל” קבוצות רבות ששלחנו מרומניה, קבוצות שפגשנו בבודפסט ומכרים וידידים שהגיעו הישר מפולין. המלון היה עדיין בתחום שליטת הרוסים, שעמדו אז לעזוב את העיר ולמסרה לשלטונות הבריטים. כאן, במלון זה, קיימתי התייעצות עם נציגינו בבריחה בגראץ עצמה ובנקודות הגבול והוריתי להם לנהוג ברוח ההסכם שהושג ביני לבין מרדכי בבודפסט. יחד עם זאת דרשתי מהם לעמוד על משמר זכויות חברינו ולדאוג שלא יקופח חלקם במשלוח השיירות לאיטליה.

כאן, בגראץ, שמעתי לראשונה על אשר התרחש בארץ משך שנות המלחמה; על הפילוג בין אצ״ל ולח״י, ועל מותם של דוד רזיאל ואברהם שטרן־יאיר. שמענו גם על התנדבות אנשי התנועה ליחידות הצבא הבריטי ולבריגדה העברית. ציפיתי בכליון עיניים ליום בו אפגוש את חברי התנועה מן הארץ, כדי שנוכל לפתח פעולות משותפות להגשמת חלומותינו.

חיינו עדיין באוירת “החטיבה”. המשכנו לפעול למען ביטול התנועות והקמת כח מאוחד של אנשי שארית־הפליטה — רעיון שכה רבות טיפחנו בהיותינו ברומניה, ואף יצקנו לו דפוסים ארגוניים. אנו האמנו כי עלינו, אנשי התנועה משארית הפליטה, להיכנס לעובי הקורה ולפעול לאיחודה מחדש של התנועה הלאומית, ובראש וראשונה להביא לאיחודן מחדש של שתי המחתרות, הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל. אם הגענו לאיחודם של אנשים חברי תנועות שונות בעלי דעות והשקפות מנוגדות — בודאי נצליח להביא לאיחוי הקרעים בתוך התנועה עצמה, ולהביא לידי שיתוף פעולה בין חברים לדעה ולרעיון, בנים לאותה תנועה לאומית, תלמידיו וחניכיו של ראש בית״ר זאב ז׳בוטינסקי. היינו כה תמימים וכה בטוחים באמת דרכנו. דיברנו על כך בודאות כזו, עד שהעלינו חיוך עגום על פניו של הבית״רי הארצישראלי לובש המדים מנחם חודורובסקי (לימים סבידור), חייל בצבא הבריטי ששירת כמתורגמן במטה הכוחות הבריטים בגראץ. מפי חודורובסקי שמענו לראשונה את דבר הפילוג, שהעכיר את רוחם של חברי התנועה, שארית הפליטה. חודורובסקי לא התווכח אתנו ולא הרפה את ידינו. יתכן שגם בלבו התגנב אז זיק של תקוה, אולי נוכל לעשות משהו, ואולי אף נצליח להקהות ולו גם מעט את חריפות המחלוקת בין שני ארגוני המחתרת. בינתיים, בעת שהותנו בגראץ, שימש לנו מנחם חודורובסקי משען ועזר בעצה ובהדרכה. מאוחר יותר, כאשר הגעתי לאיטליה, נפגשתי עם חברינו בבריגדה, ומאז חדלתי להיות נאיבי. בגראץ מצאתי את ידידי פאול בגריאנסקי עם אשתו גרטא וילדתם רוזיאן, שהגיעו לשם ימים מספר לפני. פאול היה תעשיין מצליח בליטא, חי בגיטו וילנא ואחר כך הצטרף לפרטיזאנים ביערות רודניקי. היה בוגר בית ספר לקצינים, מן היהודים הבודדים שהגיעו לקצונה בצבא הליטאי.

אחרי השחרור מונה כמנהל משרד האספקה הממשלתי. למעשה כיהן כשר האספקה בליטא. בתוקף סמכויותיו הנרחבות סידר בעבודה את כל הפונה אליו מחבריו הפרטיזאנים וסתם יהודים, ואף סיפק להם מצרכים חיוניים שהיה קשה להשיגם אז. לבו וידיו היו פתוחים והקל על רבים מאנשי שארית־הפליטה להתקיים בתנאים הקשים בימי השחרור הראשונים.

אחרי השחרור מצא את רעייתו, שניצלה בגיטו קובנה, ואת בתו הקטנה, אותה הסתירו אצל ידידים ליטאים. גם פאול לא התעכב זמן רב מדי בוילנא. יום אחד קם, עזב מאחוריו את משרתו וחיי הרווחה היחסיים ויצא בנתיבי הבריחה מערבה. בהיותו בדרכו לגראץ נודע לו שלמחרת צאתו את וילנא באו אנשי הבולשת הרוסית לאסרו. היה זה כח נעלם שהניע אותו לפתע יום אחד לקום ולעזוב את וילנא בלי לקחת עמו דבר. כך ניצל ממאסר ומגלות. שמחת הפגישה עמו היתה גדולה. סידרתי אותם בעבודה כמנהלי מחנה פליטים בגראץ, ושם שהו עד הגיעם לאיטליה.

את פאול הכרתי בנסיבות מיוחדות:

ב־ 21 בספטמבר 1943 יצאנו מספר בחורים, מן הבסיס ביערות רודניקי, לסיור. אני הייתי בראשם. משעות הבוקר נשמעו יריות תכופות, ויצאנו לברר סיבתן. במרחק קילומטרים אחדים מן המחנה נתקלנו באדם שחמק בין העצים. התברר לנו שהיה זה פאול בגריאנסקי. שלשה ימים לפני כן עזב את הגיטו, ביחד עם נערה בשם טייבל גלבלום. הם יצאו בשליחות הפ.פ.א. לסייר בדרכים. אמרו להם שבכפר מרצלי יפגשו פרטיזאנים, והללו יעבירו להם ידיעות על הנעשה בסביבה. הם הגיעו אל הכפר וחיכו לילה שלם לבואם של הפרטיזאנים, אך לשוא. ביום הסתתרו ביער, ובלילה חזרו לסביבות הכפר. בחצות הלילה הציק להם הרעב, נכנסו לביתו של שומר היער ובקשו להם מזון. כיוון שמזה יומיים לא בא אוכל לפיהם. השומר טען שאין לו בבית דבר, הוא מוכן ללכת לכפר ולהשיג עבורם מזון. לא היתה להם ברירה אלא לתת בו אימון. עברה שעה ארוכה, והוא לא חזר.

החלו לחשוש והחליטו לעזוב את הבית ולחכות לשומר בשולי היער, בקרבת הבית. ברגע שפתחו את הדלת ניתך עליהם מטר יריות ממרחק של מטרים אחדים בלבד. הבית היה מוקף חיילים גרמניים. טייבל גלבלום נפגעה ביריה ומתה במקום. פאול בגריאנסקי שלף את אקדחו והתחיל לירות. תוך ירי פרץ לעצמו דרך וברח ליער. כל זה נמשך שניות מספר בלבד. הוא עצמו לא תפס כיצד הצליח להימלט חי מידי הגרמנים. כנראה שאלה נדהמו ברגע הראשון, ועד שהתאוששו מן התדהמה הספיק להימלט ולמצוא מחסה בביצות. שם הסתתר כל הלילה ובבוקר פגש אותנו.

דבריו של בגריאנסקי אושרו כעבור יום. נודע לנו כי באקדחו הצליח להרוג שלשה אנשים, ביניהם גם את שומר היער שהסגיר אותו ואת חברתו.

 

חלק שלישי: על אדמת איטליה    🔗

פרק ראשון: המפגש בטרביזיו    🔗

הגיע היום המקווה. עזבנו את גראץ בדרכנו לקלאגנפורט, ומשם לעיירת הגבול וילאך, שם חיכינו לבואם של חיילי הבריגדה העברית אשר יסיעו אותנו אל מעבר לגבול, למחנה הבריגדה בטרביזיו, למרגלות האלפים האיטלקים.

ב־15 ביולי הגענו לטרביזיו, במדרון הרי האלפים השתרע מחנה רחב ידיים של יחידת הבריגדה העברית. מקום זה, המרהיב בנופיו הפך עד מהרה למקום קליטה ומחנה מעבר למאות ואלפי פליטים שבאו בכוחות עצמם, או הובאו לשם על ידי חיילי הבריגדה. במחנה זה נתקבלו הבאים באהבת־אחים שלא ידעו כמוה מאז נעקרו מחיק משפחותיהם. לראשונה מזה שנים חשו ביד מלטפת, יד דואגת, נאמנה. כמה השתדלו חיילי הבריגדה לעודד, לנחם, לגמול לשרידים על שנות הסבל הנורא שעבר עליהם. נדמה היה לפעמים שהחיילים משתדלים לגול מעל עצמם האשמה עצמית, שכביכול רבצה על שכמם, על שלא היו יחד עמם בצרות ולא חילקו עמם את מנת היסורים. נדמה היה לפעמים כאילו חיילי הבריגדה לא יכלו להישיר מבט מול עיני הפליטים, בשל מצפונם שנקף על שנפל בגורלם לחיות מעבר מזה של תהום הדמים משתאים היינו על מידת הרוך והתבונה שבהם טיפלו החיילים בניצולים. בזהירות היו מורידים את הבאים מן המשאיות, כאילו היינו עשויים זכוכית עדינה יקרה. ואיזה אושר היה ניבט מעיניהם כשראו חיוך על פנינו. אם קיימות בעולם ספירות של אהבה ומסירות, זכינו באותם ימים להימצא בתוכן. אכן, היו אלה גילויים מופלאים של תקופת בראשית של תקומה והתחדשות מתוך גלי החרבות. הרגשנו שאנו מתחילים בחיים חדשים.

לאחר בואנו לטרביזיו, ארגנו אנשי הבריגדה מפגש בין החיילים לבין פעילה הבריחה בקרב שארית הפליטה. היה זה ה־16ביולי 1945, זה היום בו הוסגר שנתיים לפני כן מפקד המחתרת בגיטו וילנא לגיסטפו; זה היום בו החל למעשה השלב הסופי של חיסול הגיטו.

כתבה על המפגש הזה הופיע בעתון “המשקיף” ביום 1.6.45

“אמש זכיתי להציץ לפרדסו של נצח ישראל… במעבר טרביזיו, בהררי האלפים, על סף קבר האחים העצום של יהדות אירופה, נפגשו אחים לוחמים. אנשי החי”ל לחצו ידיהם של שרידים מגיבורי הגיטו ולוחמי היערות.

הודעה צנועה, יבשה, בפקודות החי"ל אמרה: הערב תיערך מסיבה לזכר לוחמי גיטו וילנא. פעילי הלוחמים יספרו זכרונותיהם.

בערב החלו מכוניות נוהרות מכל עבר לרחבה שהוכשרה למסיבה. התישבנו בחצי גורן ובמרכז הוקמה במה ארעית.

“הנני להציג בפניכם את אחד מראשי המרד בוילנא” – פתח המנחה.

מקהלה מורכבת מפרטיזאנים התמקמה בעומק הבמה, והתחילה בהימנון הפרטיזאנים: “אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה”… אחרי כן המשיכה המקהלה בשירי גיטו אחרים. עצובות המנגינות, אך איזה כח עצור בהן, אילו כוחות נפשיים עצומים צריך כדי לשיר כך בגיטו המושפל והמדוכא!

עוד אמד מהלוחמים עלה על הבמה. גידם הוא. את זרועו הימנית איבד בקרבות ביער. אך הוא עומד זקוף. דבריו נאמרים בפשטות אך בבטחון (כמו טרומפלדור עולה במוחי). גם הוא מדגיש: "כיצד תוכלו אתם, מן העבר ההוא של החומות, לתפוש את כל הזוועה, והיא מעבר להשגת אנוש? איך תוכלו להרגיש מה היתה לנו פ.פ.א.? אדבר אליכם כלוחם אל לוחמים. ראשית מטרתנו היתה לשמור על צלם האדם שבנו. השטנים הנאצים לא הסתפקו ברצח המוני עמנו. את אלה שהשאירו בחיים השתדלו לדכא עד עפר, למחות את קלסתר פניהם האנושי בנגישות אכזריות ובתעלולים לאין קץ. על כן יצאה הקריאה לשמור על כבודנו, על כבוד האומה. אם למות – נמות בגאון, על קידוש השם! אך במשך הזמן חל מפנה במחשבתנו. נוכחנו לדעת כי נוכל לא רק למות על קידוש השם, אלא גם לחיות, לעשות למען קידוש שם האומה. נוכל להילחם באויב, לנקום בו ולחבל ברכושו. הייתי בקבוצה הראשונה שהוטל עליה לפרוץ היערה ולהתקשר עם קבוצת לוחמים נכרים. כבר בערב הראשון נפלו שמונה מטובי חברינו. נשארנו ללא מורה דרך, אך המשכנו, ואחרי נדודים ותלאות הגענו ליערות רוסיה הלבנה. נכונה לנו אכזבה. קבלת הפנים לא היתה נלבבת ביותר. אך לא אמרנו נואש. המשכנו במאמצינו להקים יחידות לוחמים יהודיות. רצינו לנקום כיהודים, ורצינו שגם חברינו לנשק, הנכרים, ידעו כי יהודים יכולים להיות לוחמים טובים. הפלוגה קמה, אך פוזרה לאחר זמן שלא ברצוננו. חזרנו ליערות ליטא שם נפגשנו עם חברינו מהפ.פ.א. והצטרפנו לשני גדודי הפרטיזאנים שקמו.

זה דבר הלוחמים. אך גם בשורה היתה בפיהם;

לנוכח האוייב המשותף מצאו חניכי כל הזרמים החברתיים לשון משותפת. הכדור הגרמני לא הבחין בציצותיו המפלגתיות של היהודי. הוא היה מכוון לכל יהודי באשר הוא יהודי. כתף אל כתף נלחמנו. והיום רק אחת שאיפתנו, שגם ביתר חלקי האומה תימצא לשון משותפת. לכל ישוב יהודי שהגענו נשאנו בשורה זו, ואין ספק שגם בחי"ל נמצא הבנה מלאה ורצון לוהט לקיים את הלשון המשותפת:.

עד כאן דבר הפרטיזאן לאנשי הבריגדה. אחרי כן נסתיימה המסיבה בשירת התקווה. היה משהו רוטט בצלילים. ניכר היה כי כל אחד נמצא תחת הרושם של ההתגלות הנפלאה".

הכתבה חתומה בידי א.ק. – הוא אלחנן קרמר.

עם בואנו למחנה החלו לנהור אלינו עשרות ומאות חיילים. כל אחד רצה ללחוץ את ידינו. כל אחד ביקש לדעת מקומות מוצאינו. רצה למצוא קשר כל שהוא לעיר הולדתו, ואולי לשמוע משהו על הוריו, קרובי משפחתו. כל אחד הביא עמו קופסת סיגריות, חפיסת שוקולד, וכיוצא באלה, ותחב אותה לידינו תוך התרגשות עצומה, כביטוי לרחשי הלב. אלה שלא זכו להתקרב אלינו עמדו מן הצד והתבוננו בנו, ובעיניהם היו רוך ועדנה, נכונות להיענות לכל פניה, לכל רמז שיבוא מצידנו. נכונים היו למלא כל בקשותינו.

מעטים מבין חיילים הבריגדה זכו אותו יום לעמוד במחיצתנו. טרם הספקנו לפנות כה וכה נלקחנו על ידי העסקנים שעמדו בראש העניינים והציבוריים בבריגדה. אלה היו נציגי גוף שהיה קרוי “המרכז לגולה”, ועמד בראש פעולות ההצלה והעליה, מאז נחתה הבריגדה העברית על אדמת אטליה. “המרכז” היה מורכב מנציגי כל המפלגות, אך השליטה בו היתה בידי נציגי מפא“י. הם פעלו בשם “העם היושב בציון” ובשם “המוסדות המוסמכים”. ואם כי במוסדות המוסמכים לא היתה כל נציגות למפלגה הרביזיוניסטית, שהקימה “הסתדרות ציונית חדשה”, הרי “במרכז לגולה” השתתפו גם חברי המפלגה הרביזיוניסטית, חיילים לובשי מדים, לוחמים גאים שרבים מהם הצטיינו בשדות הקרב. בין לובשי מדי הבריגדה לא הופלו הבית”רים.

ביקור במחנות באוסטריה

זרם אנשי שארית הפליטה לעבר טרביזיו גבר והלך. מדי יום הגיעו מכוניות ביחידות ובשיירות, ועליהן סמל מגן דוד. הן פלטו עשרות ומאות אנשים שנתקבלו על־ידי חיילי הבריגדה בזרועות פתוחות.

במחנה הוקם “בית עולים” שקלט לתוכו את הבאים. הפליטים צויידו בשמיכות, בלבוש ובכל הדרוש לכלכלתם. בבית הותקנו מטבח וחדר אוכל. החיילים הפחיתו עשרה אחוזים ממנת המזון היומית שלהם לטובת הפליטים. מנות השוקולד חולקו בין הילדים. הבית שקק חיים משך כל שעות היממה והפך למרכז סואן. אל העולים נהרו המוני חיילי הבריגדה, לפגוש אותם, לשאול על מוצאם, על קרובי משפחה, על חברים שהשאירו בבית, בגולה. “בבית העולים” התרכזו רוב הפעילים שלנו מפולין ומרומניה. הם קיבלו על עצמם תפקידים שונים בארגון החיים במחנה ובקיום השירותים. המחנה התמלא והתרוקן חליפות. שיירות יצאו למרכז איטליה ולדרומה, למחנות קיימים ולמחנות שהוקמו על־ידי שלטונות הכיבוש ועל־ידי השלטונות האיטלקיים. באותו זמן לא ידע עוד איש מה טיבם של מחנות אלה ומה התנאים ואורח החיים בהם.

בעיירה מוליאנו התקיים כנס עסקנים של חיילי הבריגדה. גם אנו, ראשי שארית־הפליטה, הוזמנו לכנס והשתתפנו בו. דנו שם על דרכי הפעולה של “המרכז לגולה”, לאור זרם הפליטים, ועל ארגון החיים במחנות הפליטים.

אליהו גלעזר, נציג התנועה “במרכז לגולה”, ואנוכי, התרחקנו מן השאון ומלהט הנאומים והויכוחים. מפיו של גלעזר שמעתי לראשונה על שהתרחש בתנועה העולמית ובתנועה בארץ בשנות המלחמה; על התגייסות אנשי התנועה הלאומית לבריגדה ועל השתתפותם בקרבות בחזית איטליה וביחידות צבא אחרות.

מפיו גם שמעתי על הקשיים הרבים של חברי התנועה בשירות הצבאי, אף כי בכל הנוגע לעזרה לפליטים היתה קיימת תמימות דעים ושיתוף פעולה. להערכתו התגייסו ליחידות הצבא הבריטיות ולבריגדה בין שלושת אלפים לחמשת אלפים בית"רים.

“המרכז לגולה” החליט לשגר משלחות לאוסטריה, לגרמניה, לרומניה ולפולין, וכן למחנות הפליטים באיטליה עצמה. המשלחות היו מורכבות מחיילים ומאנשי שארית הפליטה. נתבקשתי להצטרף למשלחת שיצאה לאוסטריה וגרמניה, והיתה מורכבת משלושה אנשי בריגדה; אחד בדרגת קפיטן והשניים האחרים היו יחיאל דובדבני, שכיהן כראש “המרכז לגולה” ומרדכי סורקיס, מראשי המרכז, ולימים ראש “הבריחה”. יצאנו בקומנדקאר, כולנו לובשי מדים, מצויידים בתעודות חיילים ובתעודות מעבר בגבולות.

חצינו את הגבול האיטלקי־אוסטרי ע“י וילאך, והגענו לטרופאיאך ולקלאנגפורט. המשכנו לכיוון גראץ. בכל מקום בו עברנו התעכבנו במחנות, שוחחנו עם נציגי הבריגדה שנמצאו שם, ועם קבוצות הפליטים וראשיהם, שתכננו צעדיהם הבאים. עם ערב הגענו לגראץ, ל”ווייצר־הוטל“, המלון בו נמצא ריכוז הפליטים הגדול ביותר בעיר. את פנינו קידם פיני הג’ינג’י, מנהל המקום שמסר לנו דו”ח על המצב ועל זרם הפליטים הבלתי פוסק שמוסיף להגיע, והם נתקעים במלון, מפני שנתגלו קשיים בחציית הגבול לאיטליה.

בלילה קיימנו אסיפה עם מאות הפליטים ששהו באותו יום במלון. היתה זו התכנסות סוערת מאוד. הרוחות התלהטו, הפליטים קצה נפשם מן הנדודים על פני גבולות בלי לדעת מה ילד יום ומה הסיכויים להגיע לארץ בעתיד הקרוב. באותם ימים נסגר הגבול לאיטליה, דבר שקרה מדי פעם. הצפיפות במלון נעשתה קשה יותר מיום ליום, וגם תנאי אספקת מצרכי המזון הוחמרו. כל אלה גרמו למתיחות רבה בין הפליטים. לאחר דין ודברים ממושך הצלחתי, בתור אחד מהם, להרגיע את הרוחות, כשאני מסביר ומספר על מסירותם הרבה של חיילי הבריגדה ועל עזרתם לפליטים. הצבעתי על הקשיים האובייקטיבים שעליהם צריך “המרכז לגולה” להתגבר.

אוסטריה היתה מחולקת אז לארבעה שטחי כיבוש; האמריקני, הבריטי, הצרפתי והרוסי. בין שטחים אלה נמתחו גבולות, והעובר מרשות אחת לשניה נזקק לרשיון מעבר מיוחד, שכמעט ולא ניתן היה להשיגו.

השכם בבקר עזבנו את “מלון ווייצר” כשפנינו מועדות לזאלצבורג, בשטח הכיבוש האמריקני. לאחר שעות נהיגה הגענו לגבול וביקשנו לחצותו. לרוע המזל השתבשו באותם ימים היחסים בין שלטונות הגבול האמריקנים והבריטים והגבול נסגר לחלוטין, אין יוצא ואין בא. לא הועילו לנו תעודות־המעבר השונות שהיו ברשותנו, ואף לא דרגת הקפיטן של אחד מחברינו. האמריקנים מיאנו בתוקף להרשות לנו לחצות את הגבול. אחרי דין ודברים ממושך ומייגע, כאשר נוכחנו לדעת שנחושה החלטת האמריקנים לא לפתוח בפנינו את הגבול – החלטנו לחזור לגראץ.

למחרת קיימנו ישיבות עבודה עם פיני ועוזריו. נפגשנו עם קבוצת פליטים שהגיעה בלילה הקודם ועשינו הכנות לחזור לאיטליה, כששליחותנו נקטעה באמצע.

באותו בוקר הגיעו לגראץ שלושה בית“רים צעירים שעבדו בנקודות בריחה בגבולות; מוטל הג’ינג’י, אידלה, ואשר ואסרשטרום, שלושתם פרטיזאנים לשעבר מסביבת רובנה־לוצק. הם שמעו שאני נמצא בגראץ ובאו למסור לי דו”ח על פעולותיהם ולקבל הוראות. תוך כך סיפרתי להם שאין לבי שלם על שובנו לאיטליה. בקריירה הפרטיזאנית שלנו השתדלנו תמיד למלא את המשימות שהוטלו עלינו. רציתי להגיע לזאלצבורג ויהי מה, בהתאם לתכנית המקורית של משלחתנו.

“אין בעיות – אמרה השלישיה – נעביר אותך לשטח הכיבוש האמריקני”. נפרדתי מחברי המשלחת. הודעתי להם שבדעתי לנסות פעם נוספת להגיע ליעד.

למחרת, יצאתי עם אידלה ואשר לעבר זאלצבורג. עשינו את דרכינו בטרמפים, ברכבת וברגל. היו אלה ימי קיץ בהירים (סוף יולי 1946). חצינו כבישים, עברנו כפרים, נמנענו מלהיכנס למקומות יישוב גדולים ולהתקל במשטרה צבאית. את הלילות עשינו בפונדקים שבצידי הדרכים ועם שחר המשכנו בטיולנו, כשאנו נהנים מנופה המרהיב של ארץ זו. ביום השלישי למסענו מצאנו את עצמנו בשטח הכיבוש האמריקני. עלינו לרכבת משא וכעבור שעות אחדות הגענו לתחנת הרכבת בזאלצבורג. משם המשכנו ברגל לעבר מחנה הפליטים ברידנבורג.

כאן, ברידנבורג, פגשתי לראשונה את פנחס קופלברג. הוא היה במלוא מרצו ותושייתו. פנחס ידע להשפיע מכוח סמכותו וידע גם לקבל מרות של הממונים עליו. הוא היה פתוח לכל עצה ורעיון שהאמין בו. מאז נקשרו ביננו קשרי ידידות, עד יום מותו.

פנחס היה ממניחי היסודות של הבריחה, ואחד הפעילים הראשיים בכל שטחי חיי הפליטים באוסטריה. השפעתו היתה רבה, גם מעבר לגבולות אוסטריה. הוא היה בעל השפעה, בהגיונו, בשכלו הישר, ובטוב לבו. פנחס נולד בקובל שבווהלין, קיבל חינוך דתי לאומי ולמד בבית ספר “תרבות”. בגיל עשר הצטרף לבית“ר ועם התפתחותו גברה גם הכרתו הלאומית. הוא הפך לאחד הפעילים בקן בית”ר, שהיתה אחת מתנועות הנוער הגדולות והחזקות בעירו.

ב־1938 סיים קורס צבאי של הארגון הצבאי הלאומי שהתקיים בזליונקה. ב־ 1939, עם פלישת הרוסים, נאסר בגלל פעילותו הציונית והוגלה למחנה עבודה בעומקה של רוסיה, ל־15 שנות עבודת פרך. המעצר בוצע כאשר נתפס ע“י הגבול הרומני, לשם ביקש להבריח קבוצת יהודים. בעקבות הסכם סיקורסקי־סטאלין התגייס פנחס לצבא, עבר קורס קצינים ונלחם על שחרורה של פולין. באחד הקרבות ע”י קולברג נפצע קשה והועבר לבית החולים באוטבוצק, ע“י וארשה. שם שהה כשבעה חודשים. לאחר שהבריא קיבל רשות לבקר את קרוביו בקייב וכעבור זמן חזר לפולין, ללודז', כאן פגש מכרים שגילו לו את סוד “הבריחה”. סיפרו לו על האפשרויות לעזוב את פולין, ועל המקומות בהם יוכל לפגוש את חבריו מבית”ר. הוא יצא לקאטוביץ וקיבל קשר למוניה וורמן (בזן), שהיה נציג בית“ר במרכז הבריחה הכללי. מוניה אמר לו שישנה אפשרות לעבור לאוסטריה, “בינתים זו הנקודה הסופית”. יחד עם חברו הבית”רי יצחק הורן הצטרף לקבוצה של שבעים בית“רים, שיצאה לדרך. חצו את הגבול הצ’כי בנקודת המעבר ז’בז’דוביציה, והמשיכו לפראג, ברטיסלבה, וינה. הגיעו למחנה בוולס, בו שהו כאלפיים פליטים יהודים, בשטח הכיבוש הבריטי. במחנה מצא פנחס בית”רים שעדין לא היו מאורגנים די הצורך. אלו סיפרו ששיגרו שניים מחבריהם לבדוק אפשרות לעבור את הגבול לשטח הכיבוש האמריקני.

שני השליחים חזרו למחרת וסיפרו שאין כל אפשרות לעבור את הגבול בשל הביקורת הקפדנית של המשמרות. כן סיפרו שבזאלצבורג נמצא מחנה פליטים הנקרא “רידנבורג קאזרנה” ובו מאתיים איש המקבלים את אספקתם מהועד היהודי המקומי.

פנחס החליט לקחת את הענינים בידיו. הוא ניחן בכושר מנהיגות, באומץ לב ובתושייה. יצא לזאלצבורג יחד עם הבית“רי שלומוביץ ושם פגש את שמחה שכטר, בית”רי אף הוא, שהיה הממונה על ניהול המשק במחנה. פנחס הודיע לו כי הגיע לזאלצבורג בשם “הבריחה” וכי מעתה והלאה יקבע הוא את הסידורים במקום. ציווה לפנות אולם גדול ולהכניס בו מיטות רבות, כדי לקלוט את חבריו שיגיעו מוולס. הוא השיג תעודות־מעבר בגבולות.

שלומוביץ חזר לוולס ומסר את התעודות לשמעון סונדק, האחראי במקום. למחרת הגיעה לרידנבורג הקבוצה הראשונה מוולס.

הוריתי לאידלה ואשר להמשיך לעבר מינכן, לתור את דרכי המעבר ולראות כיצד מתנהלים העניינים שם. בינתיים נשארתי במחנה והייתי הראשון שהגיע אליהם מן “העולם החופשי”. אנשי המחנה, כמאתיים במספר, שתו בצמא את סיפורי על הבריגדה העברית, על פעולותיהם הנפלאות של החיילים למען הניצולים ועל זרם הפליטים הגדול הנוהר לעבר איטליה מארצות אירופה השונות. התחלנו לטכס עצה מה ייעשה ביושבי המחנה, אך לפני כן ביקשתי לעמוד על מספרם של כל המחנות בשטח הכיבוש האמריקני, ועל מספר הפליטים בכל מחנה.

החלטתי להתחיל בשיפור מצב האספקה לתושבי המחנה ברידנבורג, שנמצא בכי רע. נפגשתי עם יו"ר ועד הקהילה, יהודי מקומי, נוקשה, בעל פנים זועפות ויחס מתנשא. במשך שנות השואה לא למד דבר, והתייחס לאחיו היהודים הפליטים כאל אנשים נחותים. כעוזרו שייצג את הפליטים כיהן אחד שזה מקרוב בא בוריס רוזן, אדם נוח לבריות, בעל תרבות וידע רב, שעשה כמיטב יכולתו לעמוד לימין הפליטים – ובהצלחה ניכרת.

הצגתי את עצמי כחבר “המרכז לגולה”, כנציג המוסדות היהודים העליונים הממונים על ענייני הפליטים והזהרתי את יו“ר הקהילה שאם לא ישנה את יחסו לפליטים, לא יוסיף לכהן בכהונתו. דברי השפיעו והאיש שינה את דרכו לטובה. לרשות אנשי הקהילה עמדה מכונית, וכנהג שימש בחור צעיר ונמרץ מצ’כוסלובקיה, מוריץ שמו, אף הוא פליט. יו”ר הקהילה העמיד לרשותי את המכונית ויחד עם בוריס יצאנו לסייר על פני מחנות. במשך שלושה ימים עברנו לאורכו ולרוחבו של שטח הכיבוש האמריקני. ביקרנו בכעשרה מחנות בהם היו פליטים, שרידים ממחנות ההסגר וההשמדה שנשארו במקום או שהגיעו אחרי השחרור. הם היו מנותקים לחלוטין מן העולם ולא ידעו דבר על הנעשה בקרב שארית־הפליטה בארצות אירופה ובריכוז הפליטים באיטליה. גם שמע הבריגדה לא הגיע לאוזניהם. סיפורי הפיחו תקווה בליבותיהם, הם התחילו להאמין כי לא רחוק היום והם ייגאלו מן המחנות וישובו לחיים נורמליים. רובם השתוקקו, לעלות לארץ, אחרים לא ידעו מה רצונם ולאן פניהם מועדות. בודדים כבר היו שקועים בעולם הספסרות וההברחות.

פה ושם גם יכולנו לספר לפליטים על בני משפחה שניצלו, אבל בדרך כלל לא היינו, לדאבונינו, אנשי־בשורה.

עזרתי לפנחס לארגן את החיים במחנה רידנבורג, לצקת דפוסים ארגוניים ולהתחיל לעסוק בענייני תרבות. בימים ששהיתי שם הרביתי להרצות בפני הפליטים בנושאים ציוניים. השתדלתי להעמיק בהם את זיקתם לארץ ולהגביר את כמיהתם לעלות אליה, אף כי נבצר ממני להבטיח להם הבטחות ממשיות. היו במחנה מספר בית"רים, עמם הייתי נפגש בשעות לילה מאוחרות, במטרה לארגנם לקבוצה מגובשת שתהווה מנהיגות לתושבי המחנה, כל עוד ישהו בו. עשיתי זאת בצינעה, כדי למנע דיסהרמוניה בחיי היום יום שהתנהלו ברוח “החטיבה” שייצגתי.

באחד הימים הופיע במחנה רידנבורג חייל הבריגדה, חבר משלחת “החי”ל" שיצא לגרמניה והזדמן למחנה, הוא בא ממינכן, כדי לסייר במחנות שבשטח הכיבוש האמריקני באוסטריה. ציידתי אותו באינפורמציה שהיתה בידי לאחר סיורי במחנות. עד מהרה נתברר לי שהחייל הוא בן חיים, בית“רי מיוצאי הונגריה, שעלה לארץ בשנות השלושים ובפרוץ המלחמה התגייס לצבא הבריטי במסגרת הגיוס הבית”רי. באותו לילה קיימנו יחד פגישה עם קבוצת הבית"רים במקום ואלה שמעו מפיו על התנועה ועל המחתרת הלוחמת בארץ. לפני כן קיימנו אסיפה עם כל תושבי המחנה. למחרת היום הופיעו אידלה ואשר שחזרו ממינכן. הם מסרו על מצב הפליטים שם, שנמצאו בשלבי התארגנות. סיפרו שניתן להקים נקודת מעבר באיירינג, בקרבת גבול אוסטריה־גרמניה. לא היה לי עוד מה לעשות ברידנבורג. השארתי מאחורי מחנה מאורגן ומנהיגות טובה, עזרתי לשפר את היחסים עם אנשי ועד הקהילה והשלטונות, שהבטיחו תמיכה ואספקה לפליטים. הבטחתי להם שהקבוצות שתצאנה מרידנברג, או תעבורנה דרכה לאיטליה, תקבלנה טיפול נאות. חזרתי לאיטליה, לא בדרך שהגענו. עשינו הפעם את דרכנו לאינסברוק, ומשם למעבר הברנר. הגבול בין טירול האוסטרית והאיטלקית לא היה עדיין שמור בקפדנות. על אף זאת נאלצנו לטפס על הרים ולחפש מעבר. הרכבת לא הגיעה עד לגבול, נעצרה כעשרה קילומטרים לפני המעבר, והפסים היו משובשים ובלתי עבירים. עשינו את דרכנו ברגל, כשאידלה ואשר מפלסים דרך בשבילי הרכסים המיוערים, כאילו היו תושבי המקום. בגבול עצמו לא היו לנו בעיות. עד מהרה קפצנו לרכבת משא שהובילה שבויים איטלקיים חזרה למולדתם. אלה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. המשכנו לנסוע עוד שעות ספורות והגענו לעיירת המרפא מראנו.

עתידים היו לעבור בדרך זו מאוסטריה לאיטליה מאות ואלפי פליטים. בזמן העדרי, כשלושה שבועות, עזבה הבריגדה את טרביזיו ויצאה לבלגיה והולנד. “המרכז לגולה” עבר למילאנו והתמקם ב“ויא־אוניונה” מספר 5, בית רחב מימדים ששימש קודם לכן כתחנת משטרה. הגעתי לויא אוניונה ומסרתי לחברי המרכז לגולה דו"ח על מסעי. לפי הצעת זלמן לוינברג העליתי את הדברים בכתב, ומסרתי למזכירות המרכז.

המעבר למילאנו

כאשר הגענו למילאנו עוד היו עקבות המלחמה ניכרים בעיר. בתים הרוסים, מסחר משותק, מחסור חמור במצרכי מזון ומצרכים חיוניים אחרים. בנוף האנושי הרב־גוני ששלט ברחובות נשתזר גוון חדש – פרטיזאנים במאותיהם ובאלפיהם, שירדו מן ההרים הגיחו ממחבואיהם, מילאו את ערי איטליה הצפונית, ומרביתם פנו למילאנו. גיבור מפורסם ביניהם היה אחד ממפקדי הפרטיזאנים הנודעים, הקולונל “מוסקאטלי”, שיחד עם אנשיו תפסו את בניטו מוסוליני בנסיונו להימלט ולחצות את הגבול השוויצרי. הקולונל תלה את מוסוליני ומריעיו בתחנת דלק שבככר “לירטו” וגופותיהם התנדנדו לראווה משך ימים.

באוגוסט 1945 עבר “מרכז הגולה” ממוליאנו שבקרבת ונציה, למילאנו. יחד עמו עברו למילאנו כל הפעילים מקרב הפליטים, במיוחד פעילי תנועות הנוער, שהביאו עמהם את מרכזי תנועותיהם ומשרדיהם. בתרמילי הגב ובכיסים של בגדי החאקי שמורים היו “המשרדים” ונצברו כל הקשרים בין ראשי תנועות לבין נציגיהם בנקודות הגבול שפעלו “בבריחה”, במחנות הפליטים שהיו פזורים על פני איטליה, ומעבר לגבולות איטליה באוסטריה, בגרמניה, בהונגריה ובארצות אחרות.

אינני זוכר מי המציא את הכינוי ומתי הומצא הכינוי לאותם נציגים שנקראו “קונסולים”. ומכיוון שהדואר טרם פעל כתיקנו, היו “הקונסולים” מופיעים חדשים לבקרים וראשי התנועות התפנו לכבודם והצטופפו באחת מפינות החדר, הפרוזדור או החצר, הסתודדו, שמעו דו"חות ונתנו הוראות פעולה.

מרכז הפעילות התוססת היה ברחוב אוניונא מספר 5. השם “ויא אוניונא” הפך עד מהרה לאחד המקומות המפורסמים ביותר באיטליה ואף מחוצה לה. כאן שקקו החיים בלי הפוגה משך עשרים וארבע שעות ביממה; לכאן נהרו המוני הפליטים שעברו את מילאנו, ומכאן נשלחו ופוזרו במחנות בנקודות הכשרה ברחבי איטליה. מכאן נמשכו אלפי חוטים סמויים לכל קצות אירופה, למרכזי “הבריחה”, למחנות הפליטים, לנקודות המעבר בגבולות, ליחידות העבריות בצבא הבריטי ובבריגדה, למוסדות הציוניים בארץ, למוסדות הצדקה מארצות הברית ולמרכזי המחתרות בארץ. כאן, בויא אוניונא 5, נחתכו דברים שנראו אז כגורליים בעיני הפליטים והעסקנים. כאן נתגלתה החיוניות המופלאה של האודים המוצלים, אשר רק תמול שלשום יצאו מן התופת של מחנות ההשמדה, מערבות סיביר, ממעבי יערות פולין, רוסיה ליטא ואוקראינה, וממעמקי המחתרות בערי אירופה הכבושה.

מרכז זה שכן בבנין רב־מידות, בסימטה צרה אשר בקירבת מרכז העיר, ליד כיכר הדומו. לבית היתה חצר רחבת ידיים, כיכר פנימית מוקפת חומה. הכניסה לבנין היתה דרך שער כבד עשוי עץ שהובילה לכיכר המרוצפת, וממנה לפתחי הבית. הבנין שימש בימי שלטון מוסוליני כתחנת משטרה, ובתור שכזה היה צבוע בגוון חום צהבהב קודר, שהשחיר במרוצת השנים.

למנהיגות הוקצבו שני חדרים, ללא ריהוט, פרט למספר מיטות ברזל. בחדרים אלה הצטופפו עשרות דיירים, זוגות ובודדים. המיטות נמסרו לזכאים שונים, תוך התחשבות במצב הבריאות שלהם. היתר שוכנו וישנו על הריצפה. אך גם ה“זכאים” השונים פינו לא אחת את מיטותיהם לזכאים יותר, או ל“קונסולים” שהיו זקוקים למנוחת לילה בעברם את העיר.

עם בוא היהודים לויא אוניונא הפך הרחוב למרכז מסחרי ומרכז למבריחי גבולות. בעקבות המסחר נפתחו מספר מסעדות יהודיות, שהגישו תפריט כמיטב המסורת היהודית במזרח אירופה, עם געפילטע פיש, צ’ולנט וקישקע. וכאשר המסחר פרח היו גם המסעדות מלאות והומות אדם. כאן פרחו עסקים שחורים, ואפשר היה להשיג ממיטב מצרכי המזון אשר בימי המלחמה ובתקופה הראשונה שלאחריה נעלמו מן החנויות, ורק במחירים מופקעים אפשר היה להשיגם.

כך הסתופפו בשכנות שני עולמות שונים, נפרדים ורחוקים זה מזה כרחוק שמים מארץ. אלו אחוזים כיסופי גאולה, ובנפשם עדיין יקדה אש הכבשנים. הם היו אחוזים בולמוס של יצירה, של מעשי־בראשית להחיות אומה משברי אדם, משלדים שנחרכו בעשן המלחמה, ההשמדה וההרס. הם ניסו להפיח רוח חיים בעצמות יבשות, לרקום עליהם עור וגידים ולהחיותם. ומולם עמד עולם של פליטים אכולי יאוש ואכזבה, ספקנים וחשדניים, נעדרי שווי משקל רוחני ומוסרי, שביקשו להחזיר לעצמם בכל דרך את אשר אבד להם ונהרס. הם חיפשו מנוח לנפשם השסועה ולרוחם הנסערת ברדיפה אחרי הישגים חומריים. במעשיהם כאילו ביקשו גמול על כל העוול שנגרם להם בעולם אכזרי, עולם שבו נפרצו כל הגבולות, כל הסדרים החברתיים. עולם שבו הופקר דמם של יהודים.

אלה וגם אלה נדחפו על ידי כוחות סמויים במירוץ מטורף לקראת מטרות נשגבות שכה שונות היו אחת מרעותה. הצד השווה ביניהם היה שהדרך לשתי המטרות הובילה למרד בחוק, למסע אל עברי פי תהום תוך סכנות מאסר, בתי־כלא וגדרות תיל, אשר מהם השתחררו זה עתה.

מזמן לזמן פרצו סיכסוכים בין שני המחנות, כאשר האחד סיכן את פעולות חברו. מבריחי הסחורות חשפו את דרכי הסתר של “הבריחה”, ופעילי “הבריחה” סגרו נקודות מעבר למבריחי סחורות. אך בדרך כלל שררו יחסים של דו־קיום בין שני המחנות. אלו העלימו עין מן המבריחים ואלו השתדלו להיות זהירים ככל האפשר במעשיהם; אלו ציידו את המבריחים בתעודות מעבר מתאימות, ובתמורה תרמו אלה ביד נדיבה למען פעולות “הבריחה” – וכך התנהלה העבודה במתח מתמיד. בסערת רוחות וגם בהצלחות מרובות.

זלמן לוינברג, חבר במזכירות החיילים הלאומיים בבריגדה, חזר לאיטליה מביקור באוסטריה. הוא סייר עם משלחת אחרת במרכז איטליה, וביקר במחנה הפליטים במדינה. כאן נתגלה לעיני המשלחת לראשונה מה טיבם של המחנות אליהם נשלחו הפליטים מבתי־העולים בטרביזיו.

לעומת ימי האידיליה הקצרים בטרביזיו, טפחה המציאות המרה על פני הפליטים במחנות שהוקמו בחיפזון במדינה, פדואה, מסטרה, בולוניה, צ’ינה צ’יטה שעל יד רומא ובאזור בארי, בדרום איטליה. ברוב המחנות היו התנאים קשים: הזנה לא מספקת, אוכל חד גוני, ללא שמנים וסוכר, ובמיוחד קשה היה מצבם של החולים והתשושים. תנאים קשים ביותר שררו במחנה מודינה, שהיה מרכז מעבר לפליטים בני עמים שונים שחזרו למולדתם. כל הסידורים שם היו זמניים.מה שהתאים איכשהו לבני העמים האחרים, היה קשה לשרידי השואה, במחנה שנועד לכ־2500 איש שהו כחמשת אלפים איש, ביניהם קרוב לארבעת אלפים יהודים.

כיוון שלא הספיקו המזרנים שכבו על ריצפות הבטון והאבן הקרות. התזונה לא הספיקה לפליטים שחיו חודשים ושנים בתנאי תת־תזונה. המחנה נמצא במרכז העיר, בבניין גדול ששימש לפנים משכן לאקדמיה הצבאית. הבניין בו נמצאו הפליטים היה בחלקו הרוס מן ההפצצות בזמן המלחמה. החלונות היו פרוצים. בכל זאת לא היה בחדרים אויר לנשימה, בגלל הצפיפות. מאות ישנו בחצר, ללא מזרנים וללא שמיכות. אנשי הוועד היהודי הפעילו לחצים על נציגי הצלב האדום הבריטי שניהלו את המחנה ודרשו מהם לשפר את התנאים. אולם שלטונות המחנה דחו אותם בהלוך ושוב ובאמתלות שונות. ראשית – הם לא הכירו בוועד כנציג הפליטים, מאחר שלא הורכב על בסיס ארצות מוצאם של היהודים; שנית – הם לא הכירו כלל ביהודים כעם, אלא ככיתה דתית; ושלישית – על מה בכלל התלוננו הפליטים? הלא מצויים במחנה יהודים המשופעים בשני זוגות מכנסיים או בשתי חולצות – שיתחלקו בינם לבין עצמם. ההיענות היחידה של אנשי הצלב האדום היתה תוספת כוס חלב ליום לילדים עד גיל 14. מנות המזון לכל הפליטים היו זעומות; בבקר קצת נוזל לבן עשוי מאבקת חלב, בלי לחם או כל מצרך אחר; בצהרים מרק ולחמניה, ואותו תפריט לארוחת הערב. גם חלוקת המזון הקלוקל הזה נעשתה בתנאים משפילים. בהתחלה היתה רק נקודת חלוקה אחת, ואנשים עמדו שעות בתור כדי לקבל את מנתם. חדר האוכל הכיל רק שלוש מאות איש, והסועדים נאלצו למהר ולסיים את הארוחה העלובה, כדי לפנות מקום לאחרים. הפליטים עוד היו לבושים בבגדים שהביאו אתם ממחנות ההשמדה ומן הגיטאות והיערות. לא היו תנאים לכביסה, עזרה רפואית כמעט שלא היתה וחולים לעשרות שכבו על רצפת האבן. טיפלו בהם רופא יחיד ואחות יחידה. אלה היו “ירחי הדבש” של הפליטים לאחר השחרור.

המצב העגום שנתגלה לנגד עיני חברי משלחת הבריגדה זיעזע אותם עד היסוד. בשובם פעל זלמן לוינברג רבות לשיפור התנאים.

במודינה קשר זלמן קשרים עם אנשי בית"ר בקרב הפליטים ועזר להם להתארגן לכוח בעל השפעה.

באותם ימים קיימנו בירורים ודיונים רבים על הקמת הסתדרות חלוצית אחת באיטליה, בהתאם לעקרונות “החטיבה”. אף כי הבקיעים בחטיבה שנוצרו בהיותנו ברומניה התרחבו והועמקו באיטליה, עשינו מאמץ לאחותם וליישם מחדש את רעיון איחוד הלבבות. רצינו למנוע הקמתן מחדש של מסגרות מפלגתיות מפרידות. היתה הסכמה כללית (לכאורה) שהצעד הראשון בכיוון זה צריך להיות הקמת הסתדרות חלוצית מאוחדת שתארגן הכשרות כלליות משותפות. סיכמנו, איפוא, להקים הסתדרות ציונית מאוחדת שמטרותיה יהיו: הקמת מדינה יהודית, הסתדרות עובדים אחת, זיקה להסתדרות הציונית (שלא חייבה את הבית"רים), תרבות עברית, התישבות, הגשמה עצמית ועוד. החלטה זו הובאה בפני ועידת החיילים הארצישראלים באיטליה, שנתכנסה במילאנו בסוף חודש אוגוסט. פה אחד תמכה הועידה בהחלטה, בעדה הצביעו כל הצירים מכל הזרמים.

אחת ההחלטות שבוצעה מיד אחרי נעילת הועידה היתה הקמת בית ספר למדריכים, בו יעברו צעירים קורסים אינטנסיביים ויוכשרו כמורים ומדריכים בקיבוצי ההכשרה ובמחנות הפליטים. בית הספר הוקם במיראדולא־טרמה, על יד פאוויא. במחזור הראשון היו 67 תלמידים, ביניהם 17 בית“רים שבלטו בקורס: רבקה ואברהם קרפינקס, מרים ליומיאנסקי, יעקב גולדשטיין, דוב שילנסקי, אריה לץ ועוד. היו בקורס מספר בית”רים שלא הצהירו על השתייכותם לתנועה.

על מצב הפליטים באיטליה באותה תקופה אנו קוראים בדו“ח ששלח לארץ יו”ר המרכז לגולה יחיאל דובדבני, ביום 15.9.1945.

"באיטליה כיום למעלה מ־15 אלף פליטים. רובם יהודי פולין, ליטא ובחלק החמישי יהודים הונגרים, קרפטורוסים, סלובקים, צ’כים. הגבול האוסטרי־איטלקי כמעט סגור, ורק בודדים או קבוצות קטנות מגיעות עדיין לאיטליה. הפליטים באיטליה הם 40% מהמחנות בגרמניה, 60% מפולין ויתר ארצות המזרח.

במחנות המעבר, במודנה, פדוא וכו', הביא המצב הקשה לבריחה המונית לערים, לעיירות, וכיום נמצאים במחנות אלה כ־3,500 איש. גם בהם הוטב במקצת המצב. פחתה הצפיפות, ולכן הוטב השיכון, אולי גם ההזנה. באה עזרה מועטה מהג’וינט. הבעיה העיקרית של האנשים האלה – העברתם למחנות קבועים. ואכן, ישנה תקוה כי עד החורף יועברו לדרום איטליה. אולם בינתיים מצבם עדיין די קשה; ההזנה בלתי מספיקה וההלבשה גרועה. חסרים מצרכי האספקה הקטנה (סיגריות, סבון וכו'). הג’וינט מקציב בצורה בלתי מסודרת סכומים קטנים לסיפוק הצרכים האישיים, שני דולר לאיש, כשהמינימום ההכרחי הוא 10 דולר.

בערים רומא, מילנו, פלורנץ ובעיירות קטנות נמצאים קרוב ל־5000 איש. רובם נהנים מעזרת האונר“א, מקבלים 3000 לירטות במזומנים, 12 ק”ג פרודוקטים וחבילת בגדים לחודש. בעיירות הקטנות מכסה עזרה זו כשני שליש מהמינימום ההכרחי. בערים שכר הדירה רב, ומחירי כל מצרכי האוכל הם פי שנים מאשר בכפר, וברומא עוד יותר. רק בודדים משיגים עבודה. הרוב מסתובב ברחובות ללא עבודה, ללא תכלית…

במחנות הקבועים של אונר"א, בדרום איטליה, בסביבת בארי (סנטה מריה, סנטה צזריה) קרוב ל־4500 איש. גם כאן ההזנה, תנאי השיכון וההלבשה – אינם מספיקים. בהכשרות – 1700 איש. 600 בצפון איטליה, בעיקר בכפרים בעמק הפו. רובם עובדים. בדרום, בסנטה מריה, כ־1600 איש. אולם קיבוצים אלה לעת עתה מתקיימים על אספקה משותפת (מטבח משותף) ושרות עצמי. באחדים ישנן התחלות של בתי מלאכה. הרוב הגדול אינו עובד.

הסתדרות חלוצית אחת – היא המקיפה באיטליה את כל החלוצים, את חברי החלוץ הכללי, תנועת הנוער של א“י העובדת, החטיבה להצלת שארית ישראל, בית”ר, הדתיים, הנוער הציוני, הפרטיזאנים ואלפי בני נוער שטרם היו בתנועת־נוער או בהחלוץ.

הסתדרות זו מחנכת: 1. למרות ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. 2. להגשמה, לעבודה עצמית, לכיבוש עבודה, קרקע, הים, והתישבות. 3. להגנה. 4. לחיי שיתוף ועזרה הדדית. 5. לאחדות פועלים בהסתדרות עובדים אחת. 6. לתרבות עברית.

חברי בית“ר אינם חייבים בחברות אישית בהסתדרות הציונית והוראות פוליטיות בניגוד למצפונם אינן חלות עליהם באופן אישי”.

שארית הפליטה מתארגנת באיטליה

בעת העדרי מאיטליה ריכז זלמן לוינברג בידיו את כל ענייני התנועה. הוא היה הכתובת אליה פנו כל “הקונסולים” וכל הפעילים שלנו, שהגיעו בינתיים לאיטליה. זלמן שיגר אנשים למקומות שונים באיטליה, לרכז את הבית“רים ולארגנם, וכל זאת במסגרת הכללית. הוא ידע יפה שלבית”רים יהיו קשיים רבים יותר מאשר לאנשי התנועות האחרות. הוא הכיר את המציאות הארצישראלית וידע את הלך־הרוח כלפי התנועה ואנשיה מצד עסקני הבריגדה. לו עצמו ולחבריו במרכז לגולה ובמוסדות הבריגדה היו ויכוחים מתמידים עם אנשי השמאל שביקשו להצר צעדיהם. על אף זאת היה זלמן חסיד נלהב לרעיון “החטיבה” לשיתוף פעולה הדוק בין כל הזרמים בתוך שארית הפליטה.

משחזרתי – התחלנו יחד לטכס עצה ולחפש דרכים איך להמשיך בשיתוף הפעולה, ויחד עם זאת לשמור על צביונם המיוחד של אנשי תנועתנו; לטפח, להעמיק ולהפיץ את תורת בית"ר, אשר הוכיחה את עצמה בתקופת השואה. סיכמתי עם זלמן לכנס בהקדם התייעצות פעילים, כדי לעמוד על מצב הדברים ולהחליט על דרכנו לעתיד. התיעצות זו עמדה להתכנס בפלורנץ.

תוך כך ניהלו זלמן וחבריו מו“מ ממושך ומייגע על מכסת השליחים מטעם התנועה, שישארו באירופה לאחר שובם של חיילי הבריגדה לארץ. על דעת כל הגורמים הוחלט “במרכז לגולה” להשאיר חיילים מהבריגדה, שיעבדו עם הפליטים במחנותיהם ברחבי אירופה, יעסקו ב”בריחה", בהדרכה, באספקה, בלימודים, בהקניית ערכים ציוניים, ויעודדו את רוח הפליטים לקראת אפשרות של שהייה ממושכת במחנות, או עלייתם לארץ בדרך בלתי ליגלית.

אף כי התנועה הרביזיוניסטית ובית"ר לא השתייכו להסתדרות הציונית – סוכם שתנועה זו תקבל עשרה אחוזים מן המספר הכולל של “השליחים”. כיוון שזלמן חייב היה לצאת לארצות אירופה האחרות בענייני “המרכז לגולה” ובענייני התנועה, השאיר במקומו כנציג התנועה את חייל הבריגדה אברהמי. לפני עזבו את איטליה הציג אותו זלמן בפנינו והביע תקווה שנמצא שפה משותפת עם ממלא מקומו. ואכן, עד מהרה נוצרו בינינו ובין אברהמי יחסי ידידות, אולם נתברר שהאיש לא התאים לתפקיד. הוא היה מסור ונוח, אך חסר היה תכונות של מנהיג. היה חסר יוזמה ולא עמד בתוקף על מילוי דרישותיו, גם כאשר היו צודקות והכרחיות.

הוברר שניאלץ ליטול את ההנהגה בידינו. נצטרך לייצג בעצמנו את האינטרסים שלנו בפני הגורמים השונים, ובראש וראשונה בפני ראשי “המרכז לגולה”, שחלשו על ניהול העניינים. אלה לא התייחסו ברצינות לאברהמי.

באותם ימי ספטמבר החלו הכנות לכנס ועידה ארצית של שארית הפליטה. בועידה זו עמדנו לבחור מוסדות מנהלים שיכלכלו את ענייני הפליטים, ידאגו להם, ייצגו אותם בפני השלטונות, בפני “המרכז לגולה” ובפני מוסדות הסיוע, כמו אונר"א, הג’וינט ודומיהם. לקראת הועידה הארצית נתקיימו מספר כינוסים אזוריים בצפון, במרכז ובדרומה של איטליה, כינוסים שנשאו אופי כללי, אך עם זאת בחשו בהם המפלגות השונות מאחורי הקלעים, במגמה לזכות בהשפעה. גם חברינו השתתפו בכנסים, תפסו עמדות השפעה במהלך הכנסים והשתתפו בניסוח החלטותיהם. הועד הזמני של הפליטים יחד עם “המרכז לגולה” החלו בהכנות להוציא לאור עתון באידיש עבור הפליטים. הדבר היה כרוך בהוצאה ניכרת, במציאת בעלי מקצוע בענף הדפוס ובהשגת אותיות עבריות. אף כי התקציב היה מובטח, התנהלו ההכנות בעצלתיים והביצוע נדחה מיום ליום. לפי הרכב המערכת שהוצע, נתברר לנו שמאחורי הקלעים הוחלט למנוע מאנשינו דריסת רגל והשפעה כלשהי בעתון. חרף העובדה שהיינו מחוסרי אמצעים, התגבשה במחננו הדיעה שעלינו להתמודד עם אתגר זה – להוציא עתון משלנו, ואף להקדים את הופעתו לפני שיופיע העתון המתוכנן של “המרכז לגולה”.

אחד מחברינו, יצחק קובלסקי, היה מומחה בענף הדפוס. גם בגיטו וגם ביערות הקים בית דפוס מחתרתי והוציא לאור חומר תעמולה נגד הגרמנים שהופץ בקרב האוכלוסיה. יצחק קיבל על עצמו לטפל בהוצאת בטאון שלנו, בעזרת חברינו בפלורנץ. התברר כי בפלורנץ ניתן למצוא אותיות עבריות, ואף דפוס שהיה מוכן להדפיס עתון באידיש ובעברית. הוא החל לארגן את הוצאת העתון במרץ, על אף הקשיים. את בעיית המימון החלטנו לפתור חלקית על־ידי מכירת העתון והפצתו במחנות הפליטים.

ליאונה (אריה) קרפי

באותם ימים הכרתי את עורך הדין ליאונה (אריה) קרפי, מעוזריו הקרובים של ז’בוטינסקי, אשר כיהן שנים רבות כנציב בית“ר באיטליה ובאותה עת עסק בהקמתה מחדש של התנועה באיטליה. ד”ר קרפי היה אחד האישים הציוניים הבולטים ביותר שיהדות איטליה הוציאה מתוכה.

ד"ר ליאונה קרפי עסק בצרכי ציבור במסירות שלא על מנת לקבל פרס. לא אחת הזניח את עיסוקיו הפרטיים, את משרד הפרקליטות שלו, ויצא לשליחויות פוליטיות בינלאומיות שז’בוטינסקי הטיל עליו. והוא מילא תפקידו בכשרון ובהצלחה.

לקרפי היו מהלכים בחוגי הממשלה בארצו, והוא ניצלם למען התנועה ובית“ר. כן נעזר שלטון בית”ר בזמנו בקרפי בהקמת בית הספר הימי בצ’יוויטאוויקיה, ממנו יצאו הימאים היהודים הראשונים. בבוא היום נתמנו ימאים אלה כמפקדי אניות בלתי ליגאליות שהובילו עולים לארץ. הם גם היוו חלק מגרעין הצי העברי שהוקם במדינת ישראל הריבונית.

לא רק בשטח הארגוני והפוליטי היה קרפי פעיל. הוא הקדיש את מיטב כוחותיו וכשרונותיו לעריכה ולהוצאה לאור של ספרות ציונית ותנועתית. משך עשרות שנים היה מפרסם עתונות פריודית רביזיוניסטית ובית"רית, דרכה הפיץ את רעיון הציונות השלמה.

ד"ר קרפי אהב להעלות את הגיגיו על הנייר. הוא גם דאג לתרגם ולפרסם כתביהם של אישים אשר מילאו תפקיד מכריע בעולם הציוני של דורנו. ביוזמתו יצא לאור בין השנים 1938־1930 “רעיון הציונות”, כתב עת עשיר תוכן. בשנת 1935 הוציא לאור תרגום איטלקי של ספרו של ז’בוטינסקי “הלגיון היהודי במלחמת העולם (הראשונה)”. קרפי אסף כמה וכמה כתבים ונאומים של זאב ז’בוטינסקי והוציאם לאור בקובץ אחד תחת השם “בדרך למדינה”, שזכה לתפוצה רחבה.

כאשר גברו הנטיות האנטישמיות באיטליה נשאר קרפי שקט ובטוח. לא הפגין אופטימיות יתירה, אולם גם לא התייאש. באותו זמן נאסרה הופעת פרסומו “רעיון הציונות”. הבטאון נסגר, אולם לא נסגרו שאר דרכי הפעולה. קרפי התמסר לארגון העפלה לארץ. בקיץ 1939 יצאה מפיומי ספינה ועל סיפונה 600 מעפילים, שהגיעה ליעדה. חלק מן העולים נאסרו אז על ידי השלטונות הבריטיים.

ליאונה קרפי לא ביקש לעצמו דרכים קלות. בשנים 1940־1938 כאשר בחרו רוב ציוני איטליה לעלות ארצה, נשאר קרפי באיטליה. הוא היה איתן באמונתו כי צריך ואפשר להמשיך לעשות באיטליה למען איטליה ולמען ישראל, ומעשה זה מוטל עליו ועל ציונים אחרים. על כן נשאר על משמרתו. עם השתלטות הגרמנים על איטליה, יכול היה בנקל לברוח ממילאנו לשוויץ, אולם הוא החליט לצאת דרומה, לקראת כוחות בנות הברית שנחתו בחצי האי. בפירנצה ניסה להשפיע על קבוצת בני נוער יהודים להצטרף אליו, אבל הם סרבו ללכת אחריו דרומה. הוא יצא לדרך רק עם בנו דניאל. באוקטובר 1943 היה קרפי באברוצי, במורדות הר מיילה. עדיין לא שכח את עברו ולא איבד מכושרו הצבאי, למרות גילו. היות והיה בעל אישיות סמכותית, הצליח לאסוף סביבו קבוצת קצינים איטלקיים ושבויים מבנות הברית שנמלטו משביים, והתקדם אתם אל נהר סאנגרו. הקבוצה התנגשה פעמים מספר בקרב יריות עם הגרמנים. קרפי נאסר פעמיים, ופעמיים הצליח להימלט.

בינתיים התקרבו כוחות בנות הברית אל נהר סאנגרו. ערב אחד, כאשר בערו כל המורדות הדרומיים של הר מיילה באש (כי הגרמנים הציתו את הכפרים אשר פינו), עלו קרפי וחבריו על סוסים וצלחו את הנהר תחת אש הגרמנים. כך הצליח להגיע אל כוחות בנות הברית.

זמן מה אחרי כן, בוויטרי, שימש קרפי יועץ לענייני חקיקה של שר התעשיה והעבודה. אחרי השחרור היה פעיל במועדון החיילים הארצישראליים בפירנצה. גאה היה על כי נמצא עמהם, במדיו הירוקים אפורים של הצבא האיטלקי, ליד תלבושת הזית של חיילי ארץ־ישראל.

לנו, לשארית הפליטה באיטליה, היה קרפי מקור עידוד ומדריך נאמן בצעדינו הראשונים בעולם החופשי. פגשנו את קרפי לראשונה בקיץ 1945, ומן הפגישה הראשונה נקשרו בינינו קשרי ידידות שנתמשכו מעבר למסגרת המפלגתית־תנועתית. באותם ימים היתה לנו הזדמנות לעמוד מקרוב על תכונותיו של האיש בעל לב יהודי חם, שכאב את כאב עמו. פתוח היה בפני האודים העשנים שיצאו מן התופת האירופית. מאז פגישתנו הראשונה במילאנו עברנו יחד תקופה של שנתיים ויותר בהקמתה מחדש של בית"ר, בארגון פעולות ציוניות רבות. הוא עזר לנו בקשריו ההדוקים באיטליה, שזה עתה יצאה מן המלחמה.

הפגישה בפלורנץ

החלטנו לקיים בפלורנץ התייעצות של פעילי בית"ר. הבחירה נפלה על פלורנץ, היות שמבחינה גיאוגרפית היה קל להגיע אליה הן מן הדרום והן מן הצפון. קבענו את המשתתפים ושיגרנו אליהם שליחים ובידיהם הזמנות ובקשות שיצטיידו במידע על הנעשה באזוריהם. מועד ההתייעצות גם הוא נקבע: מוצאי שבת ה־6 באוקטובר 1945.

הייתה זו ההתכנסות הרשמית הראשונה מאז השחרור של קבוצת פעילים, במטרה מוצהרת להקים מחדש את בית“ר בדפוסיה האירגוניים מלפני המלחמה, ולבחור הנהגה במתכונת המקובלת בבית”ר מאז הקמתה. הדיונים התנהלו רובם בעברית. גם פרטיכל ההתייעצות נרשם בעברית.⁹

את הכנס פתחתי בסקירה על מצב היהודים והתנועה הרביזיוניסטית באירופה. אחרי דיון שנמשך שעות ארוכות נתקבלו במוצאי שבת שורה של החלטות, ביניהן החלטה על כינוס בית“ר באיטליה שנועד לימי ועידת הפליטים הכללית שעמד להתקיים באותו זמן. בין שאר ההחלטות שנתקבלו: הקמת ועדת תרבות של בית”ר; הוצאת בטאון של התנועה; הקמת גרעיני התיישבות ורה־ארגון של בית“ר בשלוש שכבות – בית”ר הצעירה, “הלגיון” וה“אוצרון” – זו המסגרת שהיתה קיימת בבית"ר לפני השואה.

בטאון התנועה

בעוד הפגישה בפלורנץ בעיצומה, החלו ההכנות המעשיות להוציא לאור, בדפוס, עתון אשר ישקף את חיי התנועה באיטליה ובארצות אירופה האחרות וייצג את ההשקפות הפוליטיות ועמדותיה של התנועה הלאומית בהתאם לצרכי השעה.

החלטנו ששם הבטאון יהיה “המעפיל”, אולם מן הגליון השני שינינו את שמו ל“נצחון”. על ההכנות והופעת הגליון הראשון, סיפר מאיר יוסף איצקוביץ;

"בהתאם להחלטה שנתקבלה בפגישה בפירנצה הוטלה המשימה על יצחק קובלסקי ועלי להוציא לאור עתון שישמש במה ושופר לכל חברי התנועה באיטליה, ואף מחוצה לה.

בפירנצה התגורר יהודי איטלקי בשם פרופ' טדסקו, עתונאי מוכשר אשר עף בימי שלטון מוסוליני, בהיותו יהודי ששמו הולך לפניו, עסק במקצועו. הוא אף התפאר פעם בפני כי ביקר ברוסיה הסובייטית, אף כי התנגד בחריפות לקומוניזם ולסוציאליזם. היה מתהלך עם מקל־מטריה שבתוכה היתה חבוייה חרב. כשהיה מדבר על השמאל, היה שולף את החרב ומנופף בה כסייף. תמיד מוכן היה לדו־קרב עם השמאל. פרופ' טדסקו התגורר בפלורנץ בוילה נהדרת מוקפת חומה. בצד שער הכניסה התנוססה אבן שיש ועליה היה חרוט: “מרכז למחקר היהדות”.

נוסף להיותו עיתונאי היה מוציא חוברות שונות של תשבצים. את עבודתו היה עושה בבית־דפוס ותיק בפלורנץ שהיה בבעלות יהודי ונקרא TIPOGRAFIA. מנהל בית הדפוס, יהודי מפולין בשם פוגלמן, היה בעל לב יהודי חם, אספן חובב של תשמישי קדושה. כל דבר שהיה קשור ב“אידישקייט” היה קרוב ללבו. תמיד מוכן היה להושיט לנו עזרה. הכרנו את פרופ' טדסקו באמצעות חייל יהודי מאיטליה ששירת ביחידות הישראליות בשם מגדל (CASTELBOLONEZI). זוכר אני את הפגישה הראשונה בארמונו של הפרופסור. הוא התלהב מן הרעיון להוציא עתון עברי על אדמת איטליה. בו בזמן הציג בפנינו תכנית מדינית שלמה, לפיה יש להקים מיד ממשלת גולה יהודית, לקראת שחרור הארץ מן האנגלים, והוא, כעתונאי הבטיח תמיכה של העתונות העולמית.

באמצעות פרופ' טדסקו הכרנו את מר פוגלמן מנהל בית הדפוס. קובלסקי הציג את עצמו כעתונאי ראשי היודע מלאכת הדפוס, באשר הוא הוציא עיתון במחתרת בגיטו וילנא. לשמחתו של מר פוגלמן לא היה גבול. הוא הבטיח להעמיד לרשותנו את בית הדפוס בו היתה מחלקה של אותיות עבריות בהן עבד איטלקי נוצרי שידע להדפיס בעברית. את מקצועו למד בבית הדפוס של הוותיקן, שם קיימת מחלקה אורינטלית שמית הכוללת גם עברית. קובלסקי ואנכי התחלנו מיד לתכנן את הוצאת העיתון בשם “המעפיל”, בהתאם להחלטה הקודמת.

אני ציירתי את כותרת העתון באותיות קידוש לבנה ויצחק קובלסקי לקט חומר מכל מיני מקורות. מצאתי עתון אמריקאי בו הופיעה ידיעה כי הרביזיוניסטים בארצות הברית החליטו לאסוף חצי מיליון דולר לעזרת חברי התנועה משארית הפליטה. קפצנו על המציאה והחלטנו שידיעה זו תתנוסס בעמוד הראשון, במקום בולט, באותיות גדולות.

יצחק קובלסקי עשה ימים ולילות בבית הדפוס, עד אשר “נולד” העתון הראשון של התנועה הרביזיוניסטית בקרב שארית־הפליטה באיטליה.

העתון החזיק דף אחד, שני עמודים, הראשון בשפת־עבר על אדמת איטליה. לציון המאורע הוחלט להוציא לאור 20 עותקים בצבע מוזהב.

קשה לתאר את הרגשת הסיפוק והשמחה בשורות העוסקים במלאכה, ובקרב חברינו ברחבי איטליה, שראו במו עיניהם לראשונה מאז השואה עיתון עברי שלהם. וככל שגדלה השמחה בינינו גדלו התמהון והמבוכה בשמאל הציוני. הופעת העתון היתה להם הפתעה גמורה. השאלה שלהם היתה – מהיכן השיגו הללו את הכסף להוצאת העתון? והרי ידוע היה לכל כי מאז ומתמיד סבלנו מחסור בכסף. תנועתנו היתה עשירה ברוח, במעוף, בחזון, באמונה – אבל תמיד היתה עניה בממון.

התשובה לשאלתם נמצאה כביכול בידיעה שהתנוססה על העמוד הראשון “הרביזיוניסטים בארצות הברית אוספים חצי מליון דולר”.

מיותר להוסיף כי מחצי מיליון הדולרים לא זכינו לראות אפיל סנט אחר".

כנס “בריחה”

בשובנו למילאנו מן הפגישה בפלורנץ הגיעו ידיעות על הגברת הריפטריאציה מרוסיה לפולין. אלפים כבר הגיעו ורבבות של יהודים נמצאו בשלבי הכנות לתזוזה, ובשבועות הקרובים עמדו לצאת מרוסיה. בפולין נעשו הכנות לקלוט את הבאים. ראשי הבריחה עשו הכנות וסידורים להעברת האנשים לארצות שמחוץ להשפעה הסובייטית.

ידענו שבין הבאים נמצאו אנשי תנועה רבים, ובודאי יהיו רבים שיבקשו להצטרף אלינו. מן הנסיון ידענו כי רבה השפעתם של אלה המאיישים את נקודות הבריחה בגבולות. הם יכלו להדריך ולכוון את המוברחים ליעד הרצוי. על חברי התנועה באיטליה הוטל להביא לידיעת המוברחים את דבר קיום התנועה ולהזים את השמועות שהופצו בכוונה כי לבית"רים אין דואג וכי נחסמו בפניהם דרכי העליה לארץ.

כינסנו במילאנו את חברינו שעבדו בגבולות, גייסנו גם חברים שמוכנים היו להתנדב לנקודות המאחז שלנו במקומות מרכזיים באירופה.

הפגישה התקיימה במקום מושבנו, בויא אוניאונא, והתנהלה במתכונת פעילותנו היומיומית הרגילה, כדי לא לעורר תשומת לב מצד מתנגדינו ומצד המוסדות.

בפגישה השתתפו מיטב פעילינו. הדיונים נמשכו ימים אחדים. בסיומם יצאו האנשים למקומות המיועדים להם. ספירשטיין וגרינשטיין יצאו לפולין. וינר ופרלא יצאו לאייש את המאחז שלנו בבודפסט. ויינשטיין חזר לזלצבורג, והיתר התפזרו בנקודות המעבר בגבולות. בידי כולם היו הוראות להמשיך ולפעול במסגרת הבריחה “הכללית”, אך להקפיד ולשמור על חברינו שלא ייתקעו במקומות נידחים, לדאוג לקידומם ליעדים שנקבעו ולהביא בפניהם את דבר התנועה. קבענו סיסמאות ואמצעי קשר מתאימים.

באותם ימים גבר זרם השליחים מן הארץ. אלה באו לטפל בחבריהם מן המפלגות השונות. חלקם הגיעו לאיטליה ואחרים יצאו לארצות אירופה האחרות, כשאיטליה משמשת להם ארץ מעבר ומקור מידע. הם פעלו עם אנשי “המרכז לגולה” ותאמו עמם את צעדיהם. רק אלינו לא בא איש. לאחר שהבריגדה עזבה את איטליה נשאר לנו הקשר היחיד עם הבריגדה באמצעות זלמן לוינברג, שאת רוב זמנו עשה בנסיעות על פני אירופה. נשארנו למעשה מנותקים. עדיין לא יצרנו קשר עם הארץ וכל מעשינו ופעולותינו היו למעשה על אחריותנו בלבד – והמעמסה היתה כבדה מנשוא.

החלטנו לנסות ולהקים קשר ישיר עם חברינו בארץ, עם מנהיגי התנועה שאת שמותיהם זכרנו מלפני המלחמה. כתבנו מכתבים לאישים אלה והבאנו בפניהם את בעיותינו, צרכינו ומשאלותינו. עותק אחד ממכתבינו נשתמר. מכתב שנשלח לאייזיק רמבה, לשעבר מזכירו האישי של ראש בית"ר ובאותו זמן היה עורך בטאון התנועה בארץ, “המשקיף”.

את המכתב כתבתי אני, וזה לשונו:

“הנני פונה אליך זו הפעם הראשונה, היות ועד עכשיו החזיק את הקשר אתך זלמן. בזמן האחרון, עוד בהיות זלמן כאן, נמתחו היחסים בינינו ובין “השותפים” שלנו. הם משתדלים לחדד את היחסים, ליצור בשבילנו מצב שבו תפקע סבלנותנו, ואח”כ להטיל את האשמה, אשמת הפירוד, עלינו, כאילו אין אנו רוצים לשאת באחריות. על כל דבר קטן וגדול יש לנו מלחמה קשה, כדי להגן על זכויותינו, להחזיק מעמד ולרומם את מצב רוחם של חברינו.

תדעו, אנו כאן כח גדול מבחינה כמותית, אולי התנועה הגדולה והחזקה ביותר. החומר האנושי מצויין. חברינו תופסים עמדות חשובות במוסדות ובקיבוצים המעורבים. הכל טוב ויפה. אבל ישנם שני דברים אשר לגבם אנו יהודים מדרגה שניה:

אין לנו קשר, לא תמיכה, ולא עליה.

בנוגע לקשר; עד היום לא עלה בידינו להתקשר אתכם ישירות, ועד היום עדיין לא נוצר קשר קבוע בינינו. בחודשים האחרונים, מאז השחרור, עברנו נדודים וטלטולים קשים. עמדנו בפני סכנת מאסר, סכנת גבולות, סכנת חיים וכו‘. יחפים, ערומים, רעבים, בלי שום אמצעים הגענו לכאן, והבאנו אתנו מאות מחברינו, והכל במאמצינו אנו, בלי כל עזרה ממשית מצדכם; בלי שתראו התעניינות בנו ובגורלנו; בלי שתראו כל סימן חיים. בה בשעה שיתר התנועות מקבלות שליחים, כספים, מכתבים, עתונים, ספרים וכו’. לא שמענו מכם עד היום אף מילה של עידוד, מילה של נחמה. לא די שלא קיבלנו מכם עד היום שום עזרה חומרית כדי להציל את שארית חברינו, להוציאם מהתופת, אלא גם עזרה מוסרית כל שהיא לא באה מכם. אין אנו יודעים מן הנעשה אצלכם, מן הנעשה בתנועה (אם בכלל נעשה משהו?). אין אנו יודעים מה יהיה גורלם של חברינו לכשיגיעו ארצה. מה גורלם של אלה שכבר הגיעו? אין לנו שום חומר ציוני־לאומי לקריאה, להגיש לחברינו ולהמונים. מכל הצדדים באות קריאות לעזרה – חומר, חומר וחומר. חברינו, צעירינו והמונינו נזונים מן המזון הרוחני שמכינים לנו אנשי השומר הצעיר ומפא"י. אנו כאניה טרופה בים סוער. אם המצב הזה יימשך, אם לא תבוא מצדכם עזרה חומרים ומוסרית מיידית, לא נעמוד בפרץ המשבר הנפשי הפוקד כאן את תנועתנו.

בנוגע לעליה: עד עכשיו נהנינו מעליה על קצה המזלג, ולהבא הסיכויים גרועים עוד יותר. בכלל, בעניין זה אנו תלויים בחסדי השמאל, ברגש הפילנטרופי שלהם, וכידוע רגש זה כלפי חברינו אינו מפותח. לא אדבר על ההרגשה המדכאה את אנשינו, שעד היום, אחרי כל מה שעבר עלינו, אנו נאלצים לאכול לחם חסד. למעשה צפויה סכנה שבזמן הקרוב נאבד את רוב חברינו. תבינו לרוחנו, כולנו צמאים וכמהים לעליה. לחברי תנועות אחרות ישנה אפשרות כל שהיא וסיכויים טובים יותר לעליה, ואילו לחברינו אין שום תקוה. כבר היום רבים מחברינו מתנכרים לנו, ואם המצב לא יוטב לא נוכל להחזיק את שורותינו שלמות.

תדעו, זה הזמן המכריע. עוד תדעו, שהכל כאן נעשה לפי מפתח מפלגתי. גם בשטח זה צריכה לבוא עזרה מצדכם. עזרה ממשית. בקרוב נעביר לכם פרטי־כל מהמועצה של האקטיבה שלנו, שהתקיימה לפני 20 יום בפלורנץ. מדו"ח זה תיוודעו כל פרטי עבודתנו כאן ותכניותינו להבא.

רציתי להוסיף: מתכוונים אנו להקים הכשרה ימית. התקשרנו עם הקפיטן פוסקא. גם לזה אין לנו אמצעים כספיים.

בימים אלה הופיע שבועון שלנו בדפוס (הראשון באיטליה) בעברית ואידיש. גם לזה חסר לנו חומר. עומדים אנו בקשר עם חברינו בהרבה מארצות אירופה. על מצב התנועה בארצות הנ“ל תקראו בדו”ח שהזכרתי לעיל.

בקשתנו מכם: שליחים, עזרה חומרית, חומר קריאה (עתונים, חוברות, ספרים) בכמות גדולה.

קשר תמידי ותכוף. אם הקשר יתקיים בינינו נעביר לכם מדי שבוע בשבוע דו"ח על מצבנו ועבודתנו.

חיים לזר 26.10.1945

תוך כך באה לנו תגבורת בלתי צפויה; נודע לנו שבאחד ממחנות העקורים בגרמניה נמצא ד"ר דוד וודובינסקי, ממיסדי וראשי המפלגה הרביזיוניסטית בפולין לפני המלחמה, ממפקדי המרד בגיטו וארשה. הוא עבר אחד־עשר מחנות ריכוז והשמדה ושוחרר במחנה דאכאו. בהיוודע דבר השרדותו שיגרנו אליו שליח מיוחד והזמנו אותו לבוא לאיטליה.

ד"ר וודובינסקי נענה להזמנתנו, עזב את מחנה פלדאפינג והגיע ב־17 באוקטובר 1945 לאיטליה. עם בואו הענקנו לו את התואר יושב ראש כבוד של התנועה באיטליה. מיד החל בפעילות ענפה, שהייתה לנו לברכה. הוא כתב מאמרים לעתון שלנו, הרצה וסיפר על מרד גיטו וארשה, על הארגון שלנו – הארגון הצבאי היהודי ז.ז.וו., ועזר לנו בעצה ובתושייה. כי אכן היה האיש, בעל תרבות יהודית ואירופאית, בעל נסיון. השקפותיו הפוליטיות היו בהירות, ברורות, מוצקות, בכל הנוגע לציונות הממלכתית.

הרצאותיו על חלקה הרב של התנועה במרד גיטו וארשה ועל מאבקה בתוך הגיטו למען המרד – הוסיפו על המידע שכבר היה לנו מפיהם של הבית“רים אדם הלפרין וציפורה ספשיק, מלוחמי הארגון וממשתתפי המרד. את אדם פגשתי לראשונה בלובלין באביב 1945 ומפיו שמעתי לראשונה על הארגון הצבאי היהודי ועל המרד. בהגיעו לאיטליה סיפר אדם את סיפור המרד לחבריו בין חיילי הבריגדה. אלה העבירו את הסיפור לארץ. נציבות בית”ר בארץ ישראל הוציאה לאור חוברת תחת השם “האמת על מרד גיטו וארשה”, פרי עטו של ד“ר יעקב רובין. לחוברת לא היה הד רב. השמאל המשיך להתעלם ולטשטש את חלקה של בית”ר במרד, ואנשי התנועה היו עסוקים במרד האצ"ל נגד השלטון הבריטי בארץ. חוברת זו מהוה מסמך היסטורי חשוב, באשר הסיפור על המרד סופר בו כאשר הזכרונות היו עדיין ברורים ובהירים.

ההכנות לועידה הראשונה של הפליטים באיטליה התקדמו ונכנסו לשלבי ביצוע. יחד עם ההכנות לועידה התחלנו להכין את העברת כל הפעילות שלנו לרומא, כפי שעשו שאר התנועות. הנציג שלנו ברומא היה אבא קלורמן ורעיתו זיסל. עד מהרה הפך ביתם מרכז לפעילות ומקום מקלט לכל חברינו שהגיעו לעיר. בביתם של הקלורמנים מצאנו אחיזה והדרכה, עד שהשגנו לעצמנו מקומות מגורים בדירות או בחדרים שכורים.

לאחר הפגישה בפלורנץ חזר אבא קלורמן ועמו צ’שק־צ’ייקוביץ לרומא, כדי להתחיל בהכנות לקראת הכנס הארצי הראשון של בית“ר באיטליה, שהיה גם הכנס הראשון של התנועה משארית־הפליטה באירופה. הם דאגו להדפסת “תעודות בית”ר”, שהתחלנו בהפצתן בין חברינו בקיבוצים ובמחנות הפליטים. שכרו מלון בקאסטל־גונדולפה ובו 56 חדרים ואולמות, להשכנת הצירים וקיום האספות. צ’שק יצא למחנות ולקיבוצי הסביבה וחזר לדרום איטליה, מקום ריכוז מאות חברינו, כדי לארגנם ולהכינם לקראת הכנס הקרוב.

באותה תקופה החלו להתארגן הקבוצות המגובשות הראשונות שלנו, וכעבור זמן קצר הוקמו הקיבוצים הראשונים שלנו במרכז איטליה. הראשון ביניהם היה בעיירה בקירבת רומא, גרוטא פראטה. במשך הזמן הפך המקום למוקד הפעילות שלנו, ובתקופה מאוחרת יותר – מוקד לפעילי אצ"ל.

נציגי המפלגות והתנועות השונות ניהלו משך שבועות ארוכים דיונים ומו"מ מייגע על הרכב הצירים לועידת שארית־הפליטה, ולאחר מכן על הרכב המוסדות.

ועידת “שארית הפליטה” באיטליה

ב־28 בנובמבר התכנסו נציגי הפליטים מכל המחנות באיטליה לועידתם הראשונה, בהשתתפות אנשי “המרכז לגולה”, חיילי הבריגדה העברית, נציגי מוסדות של יהודי איטליה, מוסדות העזרה אונר"א וג’וינט ונציגי ממשלת איטליה. גביק סדליץ', צעיר וילנאי, צייר את סמל הוועידה שהתנוסס מעל בימת הכבוד. באסכדרה של אולם הועידה נערכה תצוגה של מחנות ההשמדה והגיטאות, ודיאגרמות על מחנות העקורים באיטליה ובארצות אירופה האחרות. הבמה קושטה בדגל הלאום ובדגלי איטליה. הפתיחה נערכה ברוב עם.

לפי המוסכם היה עלינו לקבל שני מקומות במרכז “אירגון הפליטים” שעמד להיבחר. באורח טבעי היה מקובל על הכל שאני אהיה הנציג האחד. בנוגע לנציג השני התחלנו לדון בינינו על המועמד. בעוד אנו מקיימים דיונים הופיע לפתע בתוכנו יהודי בשנות העמידה, הציג את עצמו כאיש ברנוביץ, (רוסיה הלבנה), מראשי תנועת ז’בוטינסקי בעירו, ובעת המלחמה סרן בצבא האדום, שהשתתף בכל הקרבות מסטלינגראד עד ברלין. שמו – שמואל אפשטיין. עז רצונו, אמר, להיכנס לפעילות ציבורית פוליטית. התרשמנו מאוד מהופעתו, ומה עוד שנמצאו בינינו כאלה שאמרו כי שמעו על האיש, וכי הוא אכן אדם מוכשר.

לא היו הרבה קופצים על התפקיד כעסקן בארגון הפליטים הכללי, וכיוון שאפשטיין נראה לנו מבוגר מאתנו, מיושב בדעתו ובעל נסיון בעבודה ציבורית – הצענו לו לייצג אותנו במרכז ארגון הפליטים.

לתנועה לא היתה כל תועלת ממשית מחברותו של אפשטיין במרכז. הוא לא לקח חלק בחיי התנועה ופעולותיה – ולאחר שעלה לארץ – עזב את התנועה ולא ראינוהו עוד.

זמן קצר לפני התכנס ועידת הפליטים החל להופיע העתון “בדרך”, בטאונם של הפליטים, שכה רבות שקדו על ההכנות להופעתו ולקיומו בעתיד. בין אלה שעסקו בהכנות היו חיילי הבריגדה, נציגי “המרכז לגולה”, ביניהם יו“ר “המרכז” יחיאל דובדבני, מרדכי סורקיס ואחרים. כעורך העתון נתמנה ברל כהן – איש ליטא, חבר מפא”י. גם שאר חברי המערכת היו אנשי מפא"י ומקורביהם.

אחת ההחלטות התמוהות שנתקבלו בועידה היתה, שלתנועות המסונפות לארגון הפליטים אסור להוציא לאור עתונים, נוסף על הבטאון היחיד של הארגון, “בדרך”. מטרת ההחלטה היתה ברורה ובוטה נגדנו, באשר היינו היחידים שהקדימו והוציאו עתון באיטליה, לפני הופעת “בדרך”. נאבקנו ממושכות נגד החלטה זאת, אך היינו במיעוט. נאלצנו, איפוא, להפסיק את הופעת עתוננו למספר שבועות, עד לאחר הכנס הבא שלנו, שנתקיים בהתחלת ינואר 1946, בקאסטל גונדולפה.

שליח לח"י מגיע לרומא

באחד מימי אוקטובר 1945הגיע לחופי איטליה שליח לח“י (לוחמי חרות ישראל) הרצל ורהפטיק. הוא היה השליח הראשון של המחתרת הלוחמת שהגיע לאירופה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ורהפטיג היה אחד מעשרים חברי לח”י בורחי לאטרון, שבמשך חודשים חפרו מנהרה והצליחו לברוח דרכה.

אחד הבורחים הנועזים היה הרצל. הוא הצליח להתחמק מן המלכודת שפרשה סביבו הבולשת הבריטית, ובמבצע מתוחכם לצאת מן הארץ ולהגיע לשארית הפליטה באיטליה.

ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים יצא חייל בריטי מן הרחצה בים ולא מצא את מדיו הצבאיים. כעבור ימים מספר הופיע הרצל במדי חייל בריטי שתואמו לו. הוא הפך להיות חייל, מצוייד בפנקס־חייל, עם תעודה שהעידה כי שמו אהרון רייכנברג, שהה בחופשה בארץ וחוזר לאירופה, ליחידתו. כדי להשיג מקום באניה היה עליו לשהות במחנה הצבאי הבריטי בסרפנד ולהמתין שם עד בוא מועד. בינתיים חי על חשבון מלך אנגליה בלי לעורר חשד כלשהו לגבי זהותו. כעבור שבועיים עלה בחיפה על סיפון אוניה שהפליגה לאירופה מחוז חפצו. כבר בהיותו באוניה ניסה לקשור קשרים, להתידד עם חיילים יהודים ולעניינם ברעיונותיו. אחד מהם היה סמל ג’ינג’י, מי שעמד לו לעזר בצעדיו הראשונים על אדמת איטליה.

ארבע משימות עיקריות הוטלו על הרצל בצאתו לאירופה:

א. לבוא בקשר עם “החטיבה” שנוסדה על־ידי הפרטיזאנים ושארית־הפליטה ולשכנע את ראשי “החטיבה” וחבריה שלא יתפרקו, שלא יקבלו השפעה חיצונית ושיקבעו את דרכם רק לאחר שיגיעו לארץ. הוא קיווה כי אם תגיע “החטיבה” מלוכדת לארץ תצטרף לכוחות הלוחמים בשלטון הזר ותהווה תוספת כוח ממשית במאבק נגד הבריטים.

ב. להביא את דבר לח"י לשארית הפליטה, לגייסם, לארגנם ולהדריכם במסגרת תאים, ולהכינם לקראת עלייתם לארץ.

ג. להביא את דבר לח"י ומלחמתה לדעת הקהל באירופה וליצור אהדה לפעולותיהן.

ד. לקשור קשרים בחוגים שמאליים באירופה, חוגים קומוניסטים וסוציאליסטים, ולגייסם לשרות למען המלחמה בבריטים, בעזרה ובתמיכה מעשית.

הרצל שהה במחנה צבאי בדרום איטליה, ובידו שמות של בית“רים שנמצאו במחנות הפליטים. איך יגיע אליהם? לא היה בידו רשיון תנועה, ואם ייעצר ע”י המשטרה הצבאית עלולה היתה זהותו להתגלות, ואז יקיץ הקץ על תכוניותיו. כאן בא לעזרתו הסמל שהכיר באניה. הוא הפגיש אותו עם רב צבאי. הרצל הציג צעמו כשליח הסוכנות שבא מן הארץ לבקר במחנות הפליטים. הוא ביקש מן הרב את עזרתו, וזה מיהר להעמיד את עצמו לרשות הרצל.

יחד עם הרב הצבאי ונהגו, ברכב צבאי, סייר ורהפטיק במחנות דרום איטליה. הוא הגיע למחנה בסנטה מאריה די־באני. כאן נודע לו, כי “החטיבה” שבקה חיים וכי המפלגות הן השולטות בכיפה במחנות ובחיי הפליטים. זו היתה אכזבתו הראשונה של הרצל – ובוודאי לא האחרונה.

באורח “טבעי” פנה לפלוגת בית“ר במחנה. בפני הבית”רים הופיע בשמו המחתרתי. כינויו היה יאשקה. הראשונים שאתם בא בקשר היו הבית“רים הפרטיזאנים לשעבר סנקה נתנאל רוזנסון ומשה טונקל. לזה האחרון אח בארץ, איש לח”י, יעקב בנאי.

משם פנה לשאר מחנות הפליטים בדרום איטליה, לסנטה מאריה, סאנטה לוקה, סטריקזה. גם שם פנה לפלוגות בית“ר במחנות. עתה כבר היו בידו שמות בית”רים שנמסרו לו בפגישות קודמות. בכל מקום התקבל באהדה ובידידות. בכל מקום סיפר על מלחמת לח"י ומטרותיה, הקים תאים ועורר התענינות רבה סביבו וסביב תכניותיו ורעיונותיו.

יאשקה הקים תאי לח“י והחל בהדרכתם. למעשה היו אלה תאי המחתרת הלוחמת, ללא הגדרת שייכות ארגונית ברורה. הבית”רים הכינו את עצמם ואימנו את ידיהם למלחמה, למען שחרור המולדת מעול זרים. הם ידעו על קיומם של לח“י ושל האצ”ל, אך עדיין לא הבינו את פשר הפילוג בין שתי הקבוצות שיצאו מבית“ר ומטרתן משותפת. גם הסבריו של יאשקה לא שיכנעו אותם בצידקת הפילוג ובעובדת קיומן של שתי מחתרות לוחמות. נכזבה תקוותם להגשים את חלום “החטיבה”, שתצליח למוטט את הגדרות המפרידות בין המפלגות. אבל היו בטוחים כי לפחות בחזית הפנימית, במסגרת התנועה הלאומית, יהיה בכוחם לאחות את הקרעים ולהביא לאיחודם מחדש של הפלגים השונים. באורח טבעי נטה הרוב לאצ”ל, אותו הכירו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם. רבים מן הבית“רים השתייכו לתאיו בפולין, ליטא וארצות אחרות. בכל זאת לא נטו עמדה ברורה לכאן ולכאן, ציפו לבואם של שליחי אצ”ל למחנות, אשר משום מה התמהמהו לבוא.

יאשקה הופיע באותם ימים כפליט לכל דבר. הוא פשט את המדים הצבאיים. החברים סידרו לו כרטיס של תושב מחנה עקורים. והפך להיות כאחד העקורים המוכרים. המשיך דרכו לרומא, לפגישה עם הנציב והנציבות, כדי לרכוש אהדתם למען עניינו. הוא כבר החל לתכנן ביצוע משימות.

לנו, ברומא, היה ידוע על יאשקה ועל פעולותיו. עם בואו למחנות קיבלנו מיד ידיעות על כך. הורינו לאחראים במקומות, מפקדי פלוגות בית“ר, כיצד לנהוג כלפיו וכיצד להתייחס להטפותיו. הקו שנקטנו היה של אי־הזדהות, וציפיה לבואם של שליחי האצ”ל. מאז פגישתנו עם הבריגדה הבטיחו לנו את בואם של שליחי הארגון. היינו בבחינת “אחכה לו כל יום שיבוא”. גם אנחנו ברומא קיבלנו את פני יאשקה בידידות ובחמימות, אבל בהסתייגות. הסבריו הרבים ומאמציו לשכנע אותנו בצידקת קיומו העצמאי של לח“י לא נשאו פרי. קיימנו בנציבות דיונים ממושכים על עמדתנו כלפי הופעותיו של יאשקה, וגם זימנו פגישה מורחבת של האחראים במחנות. דיונים אלה התקיימו במלון “פיומה” בכיכר פיומה. איפשרנו ליאשקה להשמיע את דבריו. הוא שבה את לב הנוכחים בקסמו האישי ובחריפות ניתוחיו על המצב בארץ. הוא הסביר את הצורך בהגברת המלחמה בבריטים, אך לא הצליח להעביר אותנו, או חלק מן הנאספים לצד לח”י. משך שלושה ימים עסקנו בויכוחים ובהחלפת דעות, ובסופם נשארנו בעמדתנו, לא להזדהות עם לח“י. תודות להתייעצות, בה השתתפו נציגים מריכוזי הבית”רים, מכל איטליה, קיבלה עמדתנו משנה תוקף. הדברים הובאו לידיעת כל חברינו. בכל זאת המשכנו לקיים קשרים עם יאשקה, אך אלה היו קשרי ידידות אישיים. ומכיון שנוכח לדעת שההצלחה לא האירה לו פנים בתוכנו, פנה לביצוע משימותיו האחרות, להן התמסר במשנה מרץ.

התחיל לפרסם ביוליטין של לח“י באירופה במספר שפות. במשך הזמן הופיע הביוליטין בארבע־עשרה לשונות. הוא מצליח להתקבל לראיון אצל העורך הראשי של העתון האיטלקי הנפוץ “איל־טמפו”. בהתחלה לא רצה העורך לשוחח עמו, מתוך פחד, או מפני שלא רצה להתייחס ברצינות לדבריו. אך תוצאת הפגישה היתה פרסום נרחב לראיון “בלעדי” של העורך עם נציג לח”י באירופה. הראיון כולו היה אוהד למלחמת המחתרת נגד השלטון הבריטי בארץ.

יאשקה הצליח לקיים קשרים עם השמאל באיטליה. ראשי המפלגות הקומוניסטית והסוציאליסטית התעניינו בלח“י ובפעולותיו. העתונות הקומוניסטית בערי השדה הקדישה מזמן לזמן מקום לפעולות לח”י ולמלחמת המחתרת בארץ. פורסמו מאמרים אוהדים ללח"י. גם בתחום הממשי הושיטו ליאשקה עזרה. בעזרתם והודות לקשריהם הצליח לרכוש נשק ולהעבירו לארץ. היו ליאשקה קשרים גם עם יהודי איטליה, ביניהם משפחות שהיו עתיקות, רבות ייחוס, מכובדות בעיני השלטונות והעם האיטלקי.

ביוני 1946 קיבל יאשקה תגבורת. לאיטליה הגיע אברהם בלס, איש “עליה ב'” הבית“רית לפני מלחמת העולם, ובאותו זמן חבר מרכז לח”י. אחת מפעולותיו הראשונות היתה לנסות את כוחו לשכנע אותנו, שנתמוך ביאשקה ונשתף עמו פעולה.

נפגשנו שלושתנו, בלס, יאשקה ואני, בבית קפה בוויא דל־טריטונה בשעות הצהריים. בלס פתח ואמר: “אני מדבר אליך בשם חברי מרכז לוחמי חרות ישראל השולחים לכם את ברכותיהם ומצפים לבואכם, שתצטרפו לשורותיהם ויחד להלום באוייב הבריטי, כשם שהלמתם באוייב הגרמני. המרכז דורש מכם לתמוך בפעולותיו של שליחנו, לעזור לו ככל יכולתכם ולהתגייס לשורות”.

שיחתנו נמשכה שעות רבות ונסתיימה בלא כלום. עמדתי על דעתנו, כי נהיה מוכנים לפעול למען איחוד המחתרות בארץ, אך לא נצטרף ולא נתמוך בפעולות לח“י. גם אמרתי לו כי רוב חברינו הם בעד הצטרפות לאצ”ל. בית“ר רואה באצ”ל המשך טבעי, ורוב הבית"רים כבר מאורגנים בתאי הארגון באיטליה. בלס נשאר באיטליה עד סוף השנה, כאחד מראשי “אורט”. הוא עזר הרבה ליאשקה בעבודתו.

אחת מפעולותיו החשובות ביותר של בלס היה ארגונו של קורס לטייס, במסגרת “אורט”. הלימודים התקיימו בשדה התעופה צ’מפינו ע“י רומא, ונתאפשרו הודות לקשריו של בלס עם הגנראל קאפא, יו”ר ומנהל האויריה האזרחית באיטליה. ליאשקה היו גם קשרים עם קצין בכיר בצבא מוסולינו, קונטה סלווטורה קורסיני, אותו הכיר דרך קפיטאן פוסקו, מנהל בית הספר הימי של בית"ר בצ’יוויטבקיה לפני המלחמה. לקורסיני לא היה עניין מיוחד לפתור את הבעיה היהודית, אך הוא שנא את האנגלים, וכל הנלחם בהם היו ידידיו, ומוכן היה לעזור להם.

דרכו של יאשקה היתה קשה. חרף קשריו הרבים עבד בלי עורף ובלי תמיכה ממשית. חסרו תקציבים לפעולותיו, ולפעמים גם לכלכל את עצמו. בחוגי ה“הגנה” ראו בעין רעה את נוכחותו של יאשקה באיטליה ואת פעולותיו. לאזניו הגיעו שמועות על מזימה לאסרו, להצר צעדיו, ואולי גם למסור אותו לידי השלטונות.

בינואר 1946 התקיים הכינוס הראשון של בית“ר באיטליה; ולמעשה היה זה הכינוס הראשון של בית”ר באירופה כולה. לכנס הגיע זלמן לוינברג חבר “המרכז לגולה” וחבר השלישיה השלטונית של בית“ר באירופה. לאזניו של זלמן הגיעה הידיעה על הימצאותו של שליח לח”י באיטליה. זלמן החליט להיפגש עמו ולהניאו מפעולה בשורות בית"ר.

כשנפגש זלמן עם יאשקה החוירו פניו; הוא הכיר את הבחור המכונה “יאשקה” מילדותו. זמן קצר לפני המלחמה קיבל מכתב מאחיו דוד ורהפטיק, נציב בית"ר בלאטביה, ובו בקשה שישמור על הנער, עתה עמד לפניו בחור מבוגר, למוד ניסון וסבל, תקיף בדעותיו ובמעשיו, הלוא הוא הרצל ורהפטיק, אחיו הצעיר של ידידו דוד.

זלמן דיבר על לבו ומנה בפניו את כל הקשיים שיעמדו בדרכו. הוא הצביע על כך שבשום פנים לא יצליח לעשות נפשות בין שורות בית“ר באירופה, למרות הסכנות הרבות שהוא נטל על עצמו. וכאשר יאשקה הוסיף לעמוד על דעתו ניסה זלמן להשפיע עליו בדרך אחרת. הוא הציע לו לצאת לרוסיה לחפש את אחיו דוד, שנאסר ע”י הרוסים ונשלח לארץ גזרה. אולי יצליח לשחררו ולהביאו לעולם החופש. זלמן הבטיח לו את כל העזרה למסעו זה. אבל יאשקה נשאר איתן בהחלטתו. הוא נשלח ע“י לח”י לביצוע תפקידים מיוחדים באירופה ולא ימעל באימון חבריו.

עד סוף 1946 נשאר יאשקה באיטליה. אח"כ עבר לפאריס ושם שהה שנה. חזר לאיטליה לשנת שליחות נוספת. עיקר פעולותיו היו – רכישת נשק והעברתו לארץ. הוא ראה ברכה בעבודתו. בחודש יולי 1948 חזר יאשקה למדינת ישראל, שלמען הקמתה פעל רבות.

כינוס בית"ר איטליה

ההכנות לכנס הראשון של בית"ר באיטליה היו בעיצומן. כל מעיינינו ופעולותינו התמקדו בארגון הכנס ובהבטחת הצלחתו. תלינו בו תקוות רבות. היתה זו הפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה שהתכנסנו ברוב־עם, בשורות מלוכדות, להכנת הנוער לקראת המשימות הרבות שעמדו לפני העם, לאחר השואה, ונוכח האתגרים של ההווה והעתיד.

קיימנו ישיבות ודיונים בלתי פוסקים. שיגרנו שליחים למחנות ולקיבוצים; שלחנו חוזרים ובהם הוראות התארגנות לקראת הכנס, שמועדו נקבע ל־4.1.46 ברומא.¹⁰

הפתיחה החגיגית של הכינוס נערכה בשעה 10.00 בבקר, במעמד מפקדי הקנים, נציגי הצ“ח, שלטון בית”ר וחיילי הבריגדה.

פתח את הכינוס ד"ר דוד וודובינסקי:

“כבוד מיוחד הוא לי לנהל את הישיבה הראשונה של כינוס בית”ר לשרידי החרב באיטליה, שהוא הכינוס הבית"רי הראשון לאחר המלחמה באירופה. כנס זה מתקיים לא רק לאחר החורבן הגדול של יהדות אירופה, אלא גם, בשעת משבר קשה, שעת הכרעה בגורלנו כעם.

בשעה קשה זו אנו מפנים את מחשבותינו למנהיגנו הרוחני ומורנו, ראש בית“ר זאב ז’בוטינסקי, לאחינו הצה”רים והבית“רים שנפלו עם נשק ביד בהגינם על כבודנו האנושי והלאומי בגיטאות וביערות. אנו נשבעים שלא נשקוט ולא ננוח, נילחם עד שנשיג את מטרתנו – מדינה יהודית עצמאית בשתי גדות הירדן”.

מתוך הברכות שנתקבלו הוקרא המברק מלונדון:

“הננו מברכים את שארית הפליטה האיתנה ברוחה, שעלתה מיני תהום בראש מורם, מלאה התלהבות ואמונה בלתי מזועזעת ברעיונותיו של ז’בוטינסקי. אנו מאמינים שאותה אמונה והחלטיות תמשיך לכוון אתכם עד לנצחון הסופי. התנועה העולמית מתגבשת לאט אבל בבטחון. העתיד הקרוב יוכיח שהתנועה החזקה של בית”ר והצה“ר תמלאנה תפקיד מכריע במלחמת השחרור הלאומית – ברכות לבביות לועידה”.

חתומים

ש. כץ מ. כץ

בשם ההנהלה של הצ“ח. בשם שלטון בית”ר.

ריבנפלד

בשם הצ"ח באנגליה.

הוקראו ברכותיהם של החיילים הבית"רים.

נציג הצ"ח באיטליה בירך את הכנס ואמר בין השאר:

“אני חושב שאני יכול לברך את המשתתפים לא רק בשם הרביזיוניסטים כי אם בשם כל יהודי איטליה, כי הרעיונות של תנועתנו חדרו עמוק לתוך הציבור העברי באיטליה ובעולם כולו. אני רואה סימן טוב בעובדה, שהכינוס הראשון של בית”ר באירופה המשוחררת מתקיים כאן, לא רחוק מעיר הבירה של איטליה, כי אני מוצא דמיון בין תולדות תקומת העם האיטלקי ותולדות תקומת עמנו".

את הנאום המרכזי בכינוס נשא זלמן לוינברג, נציג שלטון בית"ר:

“בשם הקומיסריון השלטוני אני מברך את כינוס שרידי בית”ר באירופה בתחנתם האחרונה בדרכם לארץ־ישראל. נפלה בידי הזכות להיות מהבית“רים הראשונים מא”י שפגש אתכם כאן על האדמה הזאת. כשנפגשתי עם בית“רים ניצולי היערות והמחנות, מבית הקברות של יהדות אירופה, הרגשתי ותפסתי בראשונה את היקפו של האסון שקרה לעמנו, מעבר לכל מה שתיארנו לעצמנו. רבים מאיתנו לא ידעו איך נוכל להמשיך בחיינו לאחר מה שקרה. אך כאן ראיתי לפתע שיצאתם משם מחושלי־ברזל. שמענו מפיכם איך לחם ונפל נציב בית”ר יוסף גלזמן, אין נפלו יצחק בלוך, חנה מעק, רבינוביץ, היינקין – הי“ד. שמענו מפיכם איך נפלו בית”רים כגיבורים ושמו של ראש בית“ר על שפתותיהם. ראינו איך נשאתם את לפיד בית”ר בחשיכה הגדולה, ואז חידשנו בלבותינו את אמונתנו ואת נדרנו להמשיך ולשרת, עד נשימתנו האחרונה, את בית“ר, ובאמצעות בית”ר את כלל ישראל למען גאולת ישראל.

ביולי 1945 מינה שלטון בית“ר בא”י שלושה בית“רים, ששניים מהם נבחרו עוד ע”י ראש בית"ר כקציני מועצת השלטון, ואשר נמצאו אותו זמן באיטליה, להוות קומיסריון שלטוני לעינייני אירופה. ברצוני שתדעו כי היה לנו קו פעולה מנחה ברור והוא שיתוף פעולה.

אני מוכן להגן בפניכם על קו פעולה זה גם כלפי העתיד. קו זה התבסס על עקרונות ציוניים פטריוטיים. היינו בעד איחוד, כי ביחסינו עם אנגליה נתקלנו בקיר ברזל שעלינו לפרצו בכוחות משותפים. היה ברור לכל שאין עוד אפשרות “להבריח” ציונות ע"י עוד עז ועוד דונם.

לפני כעשר שנים עדיין התנהל ויכוח בינינו לבין נאמני “הציונות המעשית”. הם טענו שניתן לרמות את הגוי, אפשר בשקט לעבד דונם ועוד דונם ולהעמיד את האנגלים בפני עובדות מוגמרות, והם ייאלצו להשלים עם כך. אנחנו, לעומתם, טענו שאי אפשר להגניב ציונות. צריך להגיד בפני העולם כולו מהי מטרת הציונות ולהילחם להגשמתה. אז האנגלים העלימו עין מהציונות המעשית, כי דבר זה לא סיכן עדיין את מעמד הארץ כארץ קולוניאלית, אך מאוחר יותר, כאשר נוכחו לדעת שהעניין נעשה רציני, הם חוקקו את חוק הקרקעות, פירסמו את “הספר הלבן” והתנגדותם לציונות לבשה ממדים רציניים ובלתי מתפשרים. כעת מבינים כבר גם בעלי “הציונות המעשית” שהגיע הזמן לדבר בשפה ברורה, בשפה שלנו, וכי כעת יצטרכו להילחם. והיות ואנו מאמינים בכוחות החיוניים של העם היהודי, אנו בטוחים שהישוב היהודי הפעם יילחם. אין מוצא אחר. הברירה היא השמדה מחודשת, ועל כן צו השעה הוא שיתוף פעולה. לו היה לנו אמון מלא כי אכן כך ינהגו היינו בודאי מתאחדים עם המחנה השני. הנסיון מלמד אותנו שבודאי עוד ייעשו מצידם נסיונות להתפשר ולנסות שוב להגניב ולהבריח ציונות. לכן עלינו להמשיך ולהתקיים ולחזק את שורותינו. אנחנו הערובה היחידה שהמלחמה תימשך עד להשגת המטרה.

בתנועה מתנהל כעת ויכוח אם להשתתף בקונגרס הציוני הקרוב. העמדה של הקומיסריון הוא – כן להשתתף, וגם זאת כתוצאה מחישובים הגיוניים. אביא דוגמא משיתוף הפעולה בינינו בבריגדה. הודענו שאנו מוכנים לפעול יחד ולהיות מיוצגים בכל מוסד רק בזיהוי שלנו, מבלי שתחייב אותנו מרות מוסדותיהם ותנועותיהם. הם קיבלו את תנאינו. ואכן היה בינינו שיתוף פעולה מלא. בסתיו 1944 פרץ משבר חריף שהיה תלוי בחלל האויר. היה זה כאשר “היישוב המאורגן” החליט לנקוט “בכל האמצעים” נגד “הטרוריסטים” וידידיהם. היה זה פרק חשוך מאוד ביישוב. הדבר בא כתוצאה מרצח הלורד מוין. השמאל החליט שבאה הזדמנות לחסל, לא רק את הטרוריסטים אלא גם את התנועה הרביזיוניסטית כולה. הדבר בא לידי ביטוי ע"י גירוש ילדי “הטרוריסטים” מבתי הספר. פועלים גורשו מהעבודה ורוב חברינו נאסרו והושלכו לבתי הסוהר. על הישוב ריחפה סכנה של מלחמת אחים. אך הודות לתלמידיו הנאמנים של ז’בוטינסקי שלימד אותנו, “הבלגה כלפי פנים – הגבה כלפי חוץ”, חלפה סכנה זו. בימים ההם הועלתה בבריגדה הצעה להביע הזדהות עם “הישוב המאורגן”, אילו היתה ההצעה מתקבלת – ייתכן ולא היינו מגיעים לשיתוף הפעולה הקיים.

בתקופה הראשונה של פעולות ההצלה (יוני 1945), במשלחת הבריגדה לרומניה לא היה נציג שלנו. אנו שיגרנו שלושה מחברינו לבודפשט ובידיהם הוראות ברורות למצוא את חברינו ולהעבירם בגבולות. בבודפשט נמצא אותו זמן שליח מן הארץ, איש “השומר הצעיר”, אשר סיפר לכל כי אחרי רצח לורד מוין התחסלה התנועה הרביזיוניסטית בארץ. הכוונות שלו היו ברורות, לדכא את רוחם של חברינו מבין שארית הפליטה. השליחים שלנו גילו את השקרים והפיחו תקווה ואמונה בלב חברינו. הם גם הגיעו להסכם זמני על מפעל הצלה משותף.

ואז החל להגיע זרם הפליטים האדיר. בגבולות אוסטריה איטליה נפגשנו עם חברים ותיקים וחדשים שלנו, ושני העולמות הנפרדים התמזגו יחד, ויכולנו לחלק בינינו את אשר עבר על כולנו. מכל הסיפורים נתברר לנו “שחטאנו, פשענו ועווינו” – הישוב בארץ לא נסה לעשות כל שביכולתו כדי להגיע אליכם ליערות ולגיטאות ולמחנות. לו היו עושים כן ייתכן שהיו חיים עמנו עוד מאות ואלפים ניצולים. לפחות כבוד העם לא היה כה ניזוק.

למען האמת ההיסטורית אני מכריז ומודיע, שתלמידי ראש בית"ר עשו כל שהיה לאל ידם. למרבה הצער, מאז 1943, כמעט לא היה לנו ביישוב נוער חופשי למטרה זו. אלו היו במדים או בבתי הסוהר.

למרבה השמחה ובפליאה עלי לציין שהסתדרתם, במידה מסויימת, ללא עזרתנו. בפגישתנו הראשונה בהרי האלפים ראינו שיצאתם משם מחוזקים, מחושלים כפלדה, מוכנים להמשיך במלחמה עד להשגת המטרה.

אנו כיום באירופה אולי תנועת הנוער הגדולה ביותר. במידה רבה הודות לחברים שעמדו בראש הפעולות הארגוניות. לאחר ביקורו של ד“ר יעקב רובין בפולין נוכחנו לדעת שנמצאים בית”רים מחוץ לגבולות פולין, גם בגרמניה, שם מפיצים בדותות שתנועתנו כבר לא קיימת. בגרמניה קיים “איחוד” שאינו אלא שקר, צביעות, פיקציה. גם שם אנו מהוים כוח רציני. כך זה עם הבית"רים, כמה שמנסים לפתותם או לגרום להם עוול על כל צעד ושעל – הם מקשים את ערפם ומחזקים את אמונתם בצדקת דרכנו. גם בצ’כוסלובקיה, אוסטריה, ורומניה קמה התנועה לתחיה. אף תנועה אינה יכולה להשתוות לתנועתנו הקיימת היום באירופה. כדי שנוכל להתקיים ולהתרחב אנו זקוקים לקומיסריון אזרחי באחת מבירות אירופה, לשליחים מן הארץ, לחפש דרכי עליה חדשים, להוציא לאור חומר, להשליט משמעת ועוד. כל שעשה הקומיסריון אינו מספיק, אף כי גם זה מעל לכוחותינו.

עלינו להקים שלטון בית“ר בפאריס. קיבלנו ידיעה שאהרון פרופס נמצא בדרך אלינו. גם מרדכי כץ מוכן לעבור לפאריס, לעמוד בראש העבודה. עלינו לאחד את התנועה באירופה תחת מנהיגות אחידה ומוסמכת, ממושמעת ומוכנה להמשיך במלחמה, וזאת באורח גלוי. הנסיון הוכיח שכל מי שעוזב אותנו מתוך סיבות ובנימוקים שונים והופכים “לאנוסים” אינם חוזרים עוד לשורותינו. אין אנו זקוקים כעת לחיילי מצעדים, אלא לחיילים לחזית המלחמה שלנו. ולמטרה זו עלינו להכין את הנוער שלנו. אני גם בדעה שאין להפריד בין בית”ר להצה“ר. כאן בגולה צריכה להיות מסגרת אחידה לכל אנשי התנועה. עלנו להקים בארץ נקודות התיישבות, להכין את אנשינו למסגרת עבודה ויצירה. ומעל הכל לחנכם להדר, הדר כלפי עצמם וכלפי הזולת. קיימים חששות בין חברינו כלפי עתידם בארץ. ברצוני להודיעכם ששמונים אחוז מן הבית”רים שהגיעו מאיטליה לארץ התייצבו בפני שלטון בית“ר, כולם סודרו בעבודה ונקלטו. אין גם שחר לשמועות שבית”רים נאסרים מיד עם בואם לארץ. יש לנו בנתניה פלוגת מעבר העומדת לרשות השלטון, דרכה נקלטים רוב חברינו. אנו מציעים להפכה לגרעין התיישבותי. אנו זוכרים יפה את פלוגת הגיוס שלנו, מהן יצאו האנשים הטובים ביותר שלנו.

אל תיכנעו לאשליות הציונות הקטנה. מאה אלף סרטיפיקטים לא יושיעונו. אנו זקוקים לפתרון עבור שנים עשר מיליון יהודים הפזורים על פני כל העולם.

אם אנו מדברים על מלחמה – המדובר הוא במלחמת תקווה ולא במלחמת יאוש. ייתכן שנצטרך לנהל מלחמות בכל רחבי העולם, לא רק בארץ־ישראל, כדי להשיג את מטרותינו. עלינו להיות מוכנים לכך. עלינו לדעת למסור את כל כוחנו ואוננו למען בית“ר, המגשימה את המטרה הנכספת של העם”.

הישיבה השניה של הכינוס הוקדשה להעלאת זכרם של הבית“רים, מורדי הגיטאות ולוחמי הפרטיזאנים, לאור העובדה שכבר אז החלה מלאכת הזיוף והטשטוש של חלקה של בית”ר בתנועת ההתנגדות. אני ניהלתי את הישיבה וסיפרתי על לחימתו ונפילתו של יוסף גלזמן, שהיה בין מקימי המחתרת הלוחמת בגיטו וילנא וממפקדי הפרטיזאנים ביערות רוסיה הלבנה. העליתי על נס את פעלו של ד“ר דוד וודובינסקי, שהטיף למרד בגיטו וארשה והיה בין ראשי המרד. גם הזכרתי את ציפורה פלה ספשיק ואדם הלפרין, מלוחמי גיטו וארשה, שנמצאו באולם הצירים – והוכחה חיה להשתתפותה של בית”ר במרד.

סיפרתי על ימי המרד בגיטאות, על מלחמות הפרטיזאנים בהן השתתפו אנשי בית"ר בראש המערכות. סיפרתי על ראשית ההתארגנות לקראת הבריחה מרוסיה, מפולין ומארצות אחרות שנכבשו בידי סובייטים, ועל היציאה לאיטליה.

בין השאר סקרתי את ארצות המוצא של הבית"רים שהתרכזו באותה עת באיטליה; לפי הסקר הפנימי שלנו נתקבלו הנתונים כדלהלן: ליטא – 65; פולין – 542; רומניה – 116; צ’כיה – קרפטו־רוס – 65 ומארצות אחרות – 42.

בזמן הכיבוש הגרמני שהו הבית"רים: בפרטיזאנים – 375; במחנות־ 412; במקומות אחרים – 47.

הקהל כיבד את זכר הלוחמים והמורדים בעמידת דום ובשירת המנון הפרטיזאנים.

לפי הצעת יו"ר הישיבה נבחרה נשיאות בהרכב: לזר מלבין, אנשל בירנבום, ורוזן. ועדה מתמדת בהרכב: רבקה קרפינקס, חנוך הולצר, זליג מיטקובסקי, ישראל שטיינגרטן, מאיר חלסנוביץ, אהרון אושמן, צבי שפלר, מאיר איצקוביץ, דב וולוצקי ודניאל אוסטשינסקי.

כמזכירי הכנס נבחרו: דב הליצר ויצחק קובלסקי.

במהלך הכנס נבחרו מרים לומיאנסקי ומשה נוטס, כממונים על ניהול המזכירות והפרטיכולים של הכנס.

בישיבה השניה הרצה ד“ר וודובינסקי על המצב הפוליטי. בראשית דבריו סיפר על הארגון הלוחם של בית”ר בגיטו, על פעולות ההסברה שניהל, על פירסום חוברות, ביניהן “מגן דוד”, “המדינה”, “בריון”, “אף על פי כן” ועוד; על הפצת כרוזים בגיטו ועל קיום אסיפות. כן סיפר על ידיעות ראשונות על ממדי ההשמדה, שהביאו הבית"רים האחים זילברברג לגיטו, כאשר איש לא רצה להאמין בסיפוריהם. הוא סיפר על פעולותיו שלו וחבריו בהקמת הארגון הלוחם ז.ז.וו.

לאחר מכן עבר וודובינסקי לניתוח היחסים עם בריטניה מאז הצהרת בלפור. הוא עמד בהרחבה על מדיניות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שנכנעו לממשלה הבריטית, בהסתפקן במנות סרטיפיקטים זעומות, במקום לדגול ולהאבק למען הציונות הגדולה. הוא חיווה דעתו נגד שיתוף פעולה עם הסוכנות ונגד הליכה לקונגרס הציוני. לדעתו, הדרך היחידה ללכת בה היא דרך המלחמה במשעבד הבריטי.

בתום הישיבה השניה התקיימה מסיבה רבת משתתפים שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

בישיבה השלישית של הכנס שנפתחה ביום 6.1.46 בבקר, הרצה מאיר יוסף איצקוביץ, על נושאי חינוך ותרבות.

בקשר למוסדות בית"ר הציע איצקוביץ לבחור בנציבות בת חמישה חברים; נציב, מחלקת הארגון, מחלקה לחינוך ותרבות, מחלקה להכשרה צבאית ומחלקה לקשר ולעליה.

אדם הלפרין, הירצה על ענייני החלוץ, הכשרה, פלוגות הגיוס וההתיישבות.

המרצה הציע להחליט על הקמת הכשרות נפרדות, תוך קיום קואורדינציה בין התנועות ע"י נציגות אחידה במרכז החלוץ, שתעסוק בעניינים המשותפים לכולם.

ויכוחים:

אחרי ההרצאות החלו הויכוחים, בהם השתתפו רוב צירי הכנס. הנואמים התייחסו לשאלות שונות, כמו ההשתתפות בקונגרס הציוני, “החטיבה”, הכשרות נפרדות, שאלות ארגון וחינוך, שיתוף פעולה עם תנועות אחרות, עליה וקליטה, וניהול המלחמה בארץ נגד ממשלת המנדט.

במרכז הדיונים עמדה שאלת היחס להסתדרות הציונית הישנה, לקראת הקונגרס שעמד להתקיים. רבים התנגדו לחזרה להסתדרות הציונית, נוכח האכזבה מנסיונות שיתוף הפעולה עם נציגי הסוכנות באירופה.

למתווכחים השיב ד"ר דוד וודובינסקי:

יש לנו נוער בית"רי שאפשר להתגאות בו. הויכוחים עמדו על רמה גבוהה. אלה שצידדו בשיבה לקונגרס, לא הצליחו לשכנעני לשנות את דעתי. אין כל סיבה שלא נוכל לנהל פעילות פוליטית עצמאית ובהצלחה. יש לנו בארץ תמיכה רבה מאוד. הוא הדין בארצות תבל האחרות. עלינו לארגן את שורותינו ולהמשיך במלחמתנו עד להקמת המדינה העברית.

גם אני השבתי למתווכחים:

הכינוס הוכיח מה עמוקים הם השורשים של הרעיון הבית“רי. אחד הדברים שנצטרך לשים עליהם את הדגש בעתיד, הוא חינוך ותרבות. המבוגרים בינינו שכחו חלק מתורתם. הצעירים לא היה סיפק בידם ללמוד. ההמונים שלנו חייבים להיות בעלי הכרה ובעלי ידע וזאת עלינו להקנות להם. עלינו גם להתכונן למלחמה ולחיים חדשים בארץ, ולפעול בכוון זה. בשל התרחבות השורות, גידול התנועה וריבוי המשימות הצעתי לבחור בנציבות מורכבת מאנשים המוכנים לעסוק בעבודה היומיומית הקשה בבית”ר.

עלינו להתארגן מחדש, להקים מנהיגות ארצית ומקומית, להבטיח אמצעים לניהול העבודה, לא רק לתנועה באיטליה" – אמרתי – “יש להקים ארגון פרטיזאני בלתי תלוי, ובכל פעולותינו עלינו לזכור את עיקר העיקרים – אהבת ישראל”.

זלמן לוינברג סיכם:

אני מאמין בכוחנו ואנו נהיה המנצחים. על חברי ההנהגה להיות מיוצגים גם במוסדות הכללים באשר הם זוכים בהכרה ומתמצאים היטב בעניינים. יש להקים בית־ספר למדריכים בשביל כל ארצות אירופה, ולשים בו דגש מיוחד על ההכשרה הצבאית.

ישיבת הנעילה נמשכה עד שעה חמש לפנות בקר.

בראשיתה נערכה הצבעה בענין ההשתתפות בקונגרס. התוצאה היתה; 20 בעד, 24 נגד, היתר נמנעו.

ההחלטות שנתקבלו בכנס:

הכינוס הראשון של שארית הפליטה הבית“רית בגולה, המייצג כ־ 1500 בית”רים על אדמת איטליה, בית“רים אשר באו מן היערות, הגיטאות, המחנות וקידשו את תורת ראש בית”ר בחיים ובמלחמתם, נשבעים מחדש את שבועת ראש בית"ר:

שתי ידי הקדשתי לך מולדת.

עם זאת אנו נשבעים את שבועת החיילים האלמונים – משורה ישחרר רק המוות.

1. בראשונה מתכנסים בית“רים בכינוס בלי ראש בית”ר. הכינוס מפנה את עיניו לקבר הבודד ע“י ניו־יורק, שם נח בשנתו הנצחית ראש בית”ר. בעמידת דום בפני קברו אנו נשבעים:

ראש בית"ר חי, חי וקיים!

1. הכינוס עומד דום בפני הקבר הבודד במדבר הרחוק, קברו של המפקד הראשי של האצ“ל ונציב בית”ר בארץ־ישראל, אשר ראש בית“ר, זמן קצר לפני מותו סמך עליו את ידו – גבור האומה – דוד רזיאל הי”ד.

2. הכינוס עומד דום מול קבריהם הלא נודעים של מאות אלפי הבית“רים וקציני בית”ר, של אלפי הבנים והבנות מכל חלקי העם היהודי שנפלו עם נשק ביד במלחמה נגד גדול שונאי ישראל – העם הגרמני. הכינוס עומד דום מול מיליוני הקברים של קדושינו הפזורים על אדמת אירופה הטמאה. אנו נשבעים:

זכור נזכור את אשר עשה לנו עמלק מדור לדור!

1. הכינוס של הבית“רים השרידים, שראו במו עיניהם בהגשמת נבואתו המרה של ראש בית”ר, “אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם”, מצהירים שארץ ישראל היא פתרון לא רק בשביל השרידים באירופה, אלא בשביל כל 12 מיליוני היהודים שאינם אלא שארית פליטה. והפתרון היחיד בשביל כל העם היהודי הוא מדינה יהודית בארץ ישראל.

ציון לכל דורשי ציון!

1. המלחמה למען עצמאות ארץ ישראל היא מלחמה שאנו הולכים בה לפני המחנה, ויחד עמנו, כל הבריא והטוב בנוער היהודי יילחמו בכל הדרכים ובכל האמצעים נגד כל הכוחות בעולם ובכל מקום שיעמוד בדרכנו לארץ ישראל, על לנצחון הסופי.

תקומת מלכות ישראל!

1. הכינוס שולח ברכת תל־חי לבבית לכל אסירי ציון בבתי הסוהר בארץ, בגלות מחוץ לארץ ישראל, ולכל אלה הנלחמים נגד שלטון הדיכוי בא"י, שהוא למעשה גם דיכוי שארית הפליטה, במטרה לחסל את תקוותנו האחרונה.

2. הכינוס מברך את שלטון בית“ר בא”י, ובאמצעותו את קומיסריון השלטון באירופה, תוך נכונות למשמעת ולכיבוד המרות של המוסדות העליונים של בית"ר.

3. הכינוס מברך את נשיאות ה.צ.ח. בלונדון ואת הלשכה המדינית של ה.צ.ח. בירושלים ומאחל להם הצלחה במאבקם הפוליטי.

4. הכינוס פונה בהצעה ובבקשה לשלטון בית"ר להקים באחת מערי אירופה משרד שלטוני ומביע הערכה לפעולתם של החיילים בקומיסריון.

5. הכינוס רואה חשיבות בחידוש פלוגות הגיוס בא"י לשנת שירות אחת, לקראת הקמת נקודות התיישבות בהתאם לצורך הלאומי.

6. הכינוס רואה חשיבות מיוחדת בתנאים הנתונים להקמת התיישבות לאומית.

7. הכינוס מטיל על הנציבות החדשה לפעול להגשמת החלטה זו למען בית"רים באיטליה.

8. הכינוס מטיל על הנציבות החדשה, במסגרת אפשרויות העליה הקרובות, לשגר לארץ משלחת בת שלושה חברים, שתפעל להגשמת החלטות הכנס המתייחסות לארץ; תפעל לבואה של משלחת תנועתית מן הארץ לאיטליה. על אחד מחברי המשלחת יוטל לחזור לאיטליה ולמסור דו"ח על פעולותיה.

9. בשאלת ההשתתפות במוסדות ארגון שארית הפליטה ומוסדות אחרים, תוך הגנה על ענייני בית“ר, משאיר הכינוס בידי הנציבות את הסמכות להחליט על הפרת הסטטוס־קוו בנידון, בהתאם לצרכים הלאומיים וצרכי בית”ר.

10. החלטות ארגוניות:

הכינוס רואה צורך חיוני בהקמת סמינריון למדריכים, מפקדי קנים ומפקדי תאים, תוך השבועות הקרובים.

הכינוס רואה חשיבות רבה בפתיחת קורס למדריכים להכשרה צבאית.

הכינוס רואה חשיבות בהשתתת ארגון בית“ר על יחידות של תאים. מפקדי התאים יהיו אחראים לבית”רים בתאים שלהם עד קבלת מידע על התייצבותם בפני מוסדות התנועה בהגיעם לארץ.

הכינוס מחייב את כל הבית"רים תושבי הערים עד גיל שלושים לצאת להכשרה. על מפקדי התאים להמציא לנציב רשימות חברי התאים תוך שבוע מיום הקמתם.

תקציב

הכינוס מחייב את מפקדי הקנים בערים להטיל מס חודשי על חברים בגובה שיותאם לכל מקום, בהסכמת הנציבות. כן תגבה הנציבות מס חודשי מן הקיבוצים. הכינוס פונה לחברי ה.צ.ח. באיטליה לעזור לממן את הקמתו של הסמינריון.

ארגון פרטיזאנים

הכינוס אוסר על הבית“רים להשתתף בארגון הפרטיזאנים. אוסר להשתייך לכל ארגון ומוסד שאינו בהסכם עם הנציבות או בפקודתה. הכינוס מטיל על הנציבות להודיע לארגון הפרטיזאנים שאם לא יפסיק לעסוק בפוליטיקה ולא ידאג לעניינים של הפרטיזאנים בלי הבדל השקפה והשתייכות פוליטית, תקים בית”ר ארגון פרטיזאני לאומי.

הכינוס מציע להקים ועדת בירורים לבדוק התנהגות הבית"רים בעבר ובהווה.

הכינוס מטיל על הנציבות להבטיח שיתופו הנאות במערכת “בדרך”, ומתן ביטוי הולם בעתון להשקפות ולפעולות שלנו. אם הדבר לא יצליח יש להשיג את האמצעים הדרושים כדי לחדש מיד את הופעתו של העתון שלנו באיטליה.

הכינוס מביע את משאלתו שחברי הנציבות העומדים בראש העבודה יקדישו את כל זמנם רק לפעולות בית"ר. על הנציבות לבחון את כל הדרכים למלוי משאלה זו.

הכינוס יראה בחיוב הקמת קיבוצים עצמאיים, אך משאיר בידי הנציבות את ההחלטה על הזמן והתנאים למילוי משאלה זו, בהתאם לצרכיה של בית"ר.

הוצא לבחור נציבות בהרכב הבא:

1. חיים לזר – נציב

2. אדם הלפרין – מחלקת ארגון;

3. מאיר איצקוביץ – חינוך ותרבות;

4. בצלאל צ’י’קוביץ הכשרה צבאי, מזכירות;

5. רבקה קרפינקס – ענייני דרום;

6. חנוך הולצר – ענייני צפון;

7. בקי (דוב) שילנסקי – מועמד לנציבות;

ההצעה נתקבלה פה אחד.

במצב רוח מרומם, לצלילי המנון בית"ר והתקווה, ננעל הכנס לפנות בוקר ב־ 7.1.1946.

פרק שלישי: בית"ר איטליה בפעולה    🔗

הקיבוץ שלנו בגרוטה־פראטה שימש את הנציבות כבסיס מרכזי לתנועה באיטליה. עקב קירבתו לרומא שימש אכסניה ומקום קליטה לאלה שבאו ממרחקים לסדר את ענייניהם בנציבות ונשתהו בעיר לימים מספר. מקום זה שימש כמקום ריכוז לבית"רים המיועדים לעלייה, והיה לדוגמא לקיבוצים אחרים.

בגרוטה־פראטה נערכו קורסים והיה מעין בית מדרש לתורת בית“ר ומאוחר יותר – בסיס אימונים לתאי האצ”ל.

האוכלוסיה בקיבוץ זה לא היתה יציבה. היתה בו תנועה מתמדת של צעירים ומפקדים, יוצאים ובאים. מזמן לזמן, עם חילופי הקבוצות, נתחלף גם הפיקוד, אך דבר זה לא שינה את אורח חיי הפלוגה ולא את היעדים שלה.

כל שליח או אורח מאישי התנועה שנזדמנו לרומא, ביקרו בגרוטה־פראטה וזכו לאירוח לבבי.

תחת פיקודה הישיר של הנציבות נמצאה גם פלוגת בית“ר בעיר הנמל של רומא – לדיספולי. עיירה זו הייתה מקום קייט, ובחודשי הקיץ המתה קייטנים ונופשים. בין תושבי המקום ואנשי הפלוגה שררו יחסים ידידותיים. התושבים השתדלו להיות לעזר לצעירים שישבו בתוכם. גם קייטנים היו שנתרשמו מחיי הקבוצה הבית”רית. הצעירים ניהלו אורח חיים צנוע ומסודר ושיוו תדמית חיובית לפליטים היהודים ברחבי איטליה.

הנציבות קיימה קשר הדוק עם עשרות בית“רים שנמצאו בקיבוצים של תנועות אחרות, מסיבות אישיות שונות, במיוחד בשל סיכויי העלייה שהיו בהם טובים יותר מאלה של פלוגות בית”ר. כך קרה שלאחר שקבוצת בית"רים עלתה על אוניה בלתי ליגאלית, בלב ים, “הוכפל” מספרם. “האנוסים שנכללו בתוך קבוצת העולים מתנועות אחרות הצטרפו לקבוצה בית”רית שבלטה באורח החיים המיוחד שלה.

למחוז המרכז השתייכו גם ריכוזי הבית"רים בצ’ינה־צ’יטה, אוסטיה, קסטל־גונדולפו, רוקה־די־פאפה, נאפולי, סלרנו, בולוניה, פלורנץ, פיזה, סן־מרקו ועוד.

קבוצת “דוד רזיאל” במרכז איטליה

על הפעילות של פלוגת בית"ר במרכז איטליה מספר יעקב גולדשטיין:

בתחילת חודש יולי 1945 הועברתי, יחד עם שארית חברי קבוצתי שנימצאו במחנה טרביזיו למחנה אוהלים ע"י מסטרֶה שבקרבת ונציה, לבדיקות וחיסונים רפואיים.

לבולוניה הגענו לאחר יומיים. הובאנו למגרש רחב ידיים והשתתפנו שם בהקמת מחנה אוהלים. לאחר כ־6 ימי קליטה של שרידי מחנות אשר נאספו במקומות שונים, הועלינו לרכבת־משא ונסענו מבולוניה לנורדו, תחנה קטנה בקצה המסילה, מכאן המשכנו ברכבת־משא, בדרכים צחיחות ומסולעות עד שהגענו לאיזור סנטה־מאריה.

כ־250 שרידים שקובצו כאן, התכנסו באיזור רחצה על שפת־הים, לרישום. כ־60 ילדים היוו גרעין לבית הנוער, כ־100 בוגרים הצטרפו למשתכנים בבתים העזובים. 45 בני נוער, שקיבלו חינוך ציוני, היוו גרעין ליסוד קבוצת “לחופש”, ביניהם היו 24 בית"רים.

קיימנו חברה בעלת צביון חלוצי. בימי שישי ערכנו קבלת־שבת מסורתית ובמוצאי־שבת בילינו בשירה ובריקודים סביב מדורה. היינו מרכז חברתי ותרבותי למרבית שארית הפליטה באיזור, נוסף לתושבי המקום המעטים.

במרחק מה, מעבר לגבעה, הוקמה בסוף חודש יולי 1945 קבוצה דתית, הם השתכנו בתוך בתים שהיו במקום.

בספטמבר 1945 שהיתי סמינריון “החלוץ” במירנדולה־טארמה.

אחרי חודש של לימודים הוספנו את תמונת ז’בוטינסקי לתמונותיהם של המנהיגים הציוניים האחרים שקישטו את הקירות. עשינו זאת בניגוד לדעת הנהלת הקורס. בזמננו החופשי שוטטנו בסביבה, כדי להכיר את מלאכת הבציר. נתבשרנו על סיום מוקדם של הסמינריון והוחזרנו דרומה. כאן הוצבתי בקבוצת “הכובש” בסאנטה־קרוצ’ה, סמוך לשתי קבוצות אחרות.

האוירה בקיבוץ לא הזדהתה כלל עם מגמות ההדרכה של “החלוץ”.

שליחי הישוב שסובבו בשטח עוררו בפעולותיהם פילוגים בין מסגרות וזרמים. המעטים שעלו לארץ עד אז היו בודדים, טיפה בנחשול האדיר של צמאי־עלייה. ובאין עלייה החל תהליך של התפוררות. קבוצות ואנשים נעו ממקום למקום, ומקבוצה לקבוצה.

כעבור זמן־מה הופיע באיזור שליח המרכז שלנו, בצלאל צ’ייקוביץ. הוא ריכז מידע על המתרחש בשטח אותו זמן, על־מנת להעבירו לנציבות בית“ר ברומא. מכאן יצאו מרבית הבית”רים לנקודות עלייה.

בינואר 1946 קיבלו הקבוצות צביון ברור יותר. דובר על נקודת עלייה עצמאית שהתכוננה לתזוזה.

בתחילת יולי 1946 – במעלה רוקה־די־פאפא, במרחק מה מגרוטה־פראטה, דרומית מזרחית לרומא, בצהרי יום שישי, עזבנו את התחנה ברכבל, 11 פליטים יהודים עם מעט המטלטלין שהיו ברשותינו. פנינו לכיוון הגבעה, בדרך השביל עתיק היומין, עד שהגענו למבנה חד־קומתי רחב־ידיים, בתוך חצר סגורה.

המבנה היה עזוב וריק, חבוי בצל חורש דליל. הוא קלט את הקבוצה. כולנו היינו בוגרי בית"ר בגיל 17־23, שזה מקרוב התקבצנו ובאנו להקים פלוגה.

אחרי עבודת־נקיון מפרכת הפך המבנה וחדריו למקום מגורים נאה. התרחצנו והחלפנו בגדים לקראת קבלת־שבת. פתחנו קופסאות שימורים, שוחחנו על ענייני דיומא ופצחנו בשיר.

למחרת, בשבת, הגיעו קראבינרים (משטרה איטלקית). הם דרשו שנירשם במשטרה ביום שני הקרוב. בינתיים נוספו לנו עוד 8 חברים.

ביום שני נרשמנו כדיירים זמניים במקום, 17 בחורים ושתי בנות. קבלנו אישורים לכרטיסי “אונרה” חדשים וחזרנו דרך מעלה המשעול לחוילה להשלים הסידורים למגורים. המקשר חנוך הולצר הודיע לנו שלאחר התבססות חברתית וקליטה נוספת של עוד חברים/ות נהווה קבוצה עצמאית בשם “דוד רזיאל”.

אולם בטרם התבססנו היה עלינו לפנות את המקום ולרדת לגרוטה־פראטה. ההעברה בוצעה עם בוקר, לאחר שהקבוצה שהחזיקה במקום יצאה לנקודת עלייה. כאן, במרכז גרוטה־פראטה, במסדר הראשון, מול הדגל הכחול־לבן שהתנופף בחצר החוילה, הכרזתי כי קבוצתנו תיקרא “דוד” ע“ש דוד רזיאל הי”ד. השם אושר בו ביום. דו"ח על הקבוצה נמסר לנציבות ברומא.

במרוצת הימים עסקנו בארגון והצטיידנו בלבוש וכלכלה. קליטת חברים חדשים ופעילות בקבוצות ששכנו באיזור חייבו אמצעים שלא נמצאו ברשותנו. מאוחר יותר התחלנו לקבל את המצרכים שהוקצבו לנו.

ביום ההפגנה ההמונית מול שער טיטוס בפורום־רומנו בלטה בגוש המלוכד של בית"ר קבוצת “דוד” (רזיאל) על דיגלה. זומנתי לנציבות זמן־מה לאחר מכן והובטח לי כי לקבוצתנו תינתן עדיפות ביציאה לנקודת עלייה. נדרשתי להכין את החברים ולהמתין להודעה על מועד היציאה.

הפיקוד בצפון איטליה

את מחוז הצפון הפקידה הנציבות בידי חנוך הולצר. הצפון שימש שער כניסה לאיטליה, וכל הפליטים שהגיעו לארץ זו עברו במחנות ובמקומות ריכוז שבצפון המדינה, עד שהועברו לעומקה של איטליה – למרכז או לדרום. משום־כך היה איזור זה חשוב במיוחד, כי כאן נקלטו הקבוצות המאורגנות וקיבלו מידע והדרכה לקראת חייהם העתידים במרכזי הקליטה “הקבועים”.

המשימות החשובות במחוז הצפון הופקדו בידים נאמנות, בידי חנוך הולצר, בית"רי פעיל בביילסקו לפני המלחמה. בשנות המלחמה הראשונות שהה ברוסיה. שם התגייס לצבא הפולני ובמהלך המלחמה הגיע עם גדודו לביאליסטוק. כאן פשט את מדי הצבא ובבגדים אזרחיים נסע לקרקוב ולעיירות הסביבה לחפש אחרי שרידי משפחתו. בטארנוב קיבל את כתובת התנועה בקרקוב ושמו של האחראי במקום – צבי שפלר.

שפלר הציע לו להישאר בקרקוב ולעסוק בענייני התנועה והבריחה, אך בהיותו קצין עריק מן הצבא הפולני ביקש לצאת מפולין מהר ככל האפשר. ואכן, אורגנה קבוצת בית“רים כ־20 איש, כולם פרטיזאנים ויוצאי צבא. הם צויידו בתעודות, ודרך הבריחה העצמאית של בית”ר עברו את הגבול לצ’כוסלובקיה, ומשם הגיעו בדרכים המקובלות לאוסטריה, ואחרי־כן לאיטליה.

בבולוניה פגש חנוך הולצר קבוצת בית"רים שהגיעה מרומניה, בפיקודו של הרשקוביץ. הם מנו 70 איש.

המחנה בבולוניה היה זמני. נודע להם על קיום מחנות פליטים בצפון, בפדואה ובדרום. באותו זמן בא לבקרם זלמן לוינברג. הוא הציע להם לחלק את הקבוצות לשניים. החלק האחד, בפיקודו של צ’שק, ייצא לדרום, ואילו הקבוצה השניה בפיקודו של חנוך, תצא לפדואה בצפון.

המחנה בפדואה הוקם במחנה צבאי איטלקי עזוב ורוכזו בו פליטים משיירות שונות שהגיעו מעבר לגבול. תוך זמן קצר התאספו במחנה כאלף יהודים, ומתוכם ארגן חנוך כמאתיים בית“רים. הוא נבחר לועד המחנה הזמני, אבל הנהלת המחנה בראשותו של סרן אנגלי לא הכירה בבחירה. כעבור זמן התקיימה אסיפה של כל תושבי המחנה היהודים בהשתתפות זלמן לוינברג, ונבחר ועד קבוע של שמונה חברים, רובם בית”רים שהומלצו ע"י חנוך. הפעם קיבל הועד הכרה והם ייצגו את הפליטים.

החיים במחנה היו ערים ותוססים. קבוצות פליטים חדשות הגיעו וקבוצות אחרות עזבו. קבוצות נוער מאורגנות הוצאו לקיבוצי הכשרה שהוחל בהקמתם. היתה תנועה מתמדת של אנשים וקשה היה לקיים אורח־חיים יציב במסגרת קבועה.

במחנה היו גם קבוצות אחרות של לא־יהודים. באחד הימים נתגלו סכסוכים חמורים בין הפליטים. אחד היהודים הכיר בין הפליטים הגויים אדם ששיתף פעולה עם הנאצים. היהודים דרשו להעמידו למשפט ולסלק מן המחנה את כל הגויים, כי רובם עוררו חשדות. משהנהלת המחנה לא נענתה לדרישת היהודים, קמה מהומה גדולה.

מפקד המחנה הזעיק תגבורת של חמישים שוטרים איטלקים. כשגברה המהומה, פתחו באש וירו באויר. רק בשעות הלילה המאוחרות הצליחו אנשי הועד להרגיע את הרוחות.

כעבור זמן קצר נתברר שהמחנה הוא זמני. כל הפליטים הועברו לקרמונה. שם היה קיים מחנה קבוע רב־ממדים. למחנה בקרמונה עברו גם חנוך וקבוצות הבית“רים, התמזגו עם קבוצת בית”ר המקומית ויחד הפכו לכוח מאורגן שלקח חלק בניהול המחנה ובעיצוב החיים בין הפליטים.

לאחר שענייני התנועה בצפון איטליה נכנסו למסלול, נקרא חנוך הולצר ע"י הנציבות לחזור לרומא ונתמנה כנציג ביתר במרכז “החלוץ הכללי”.

הפיקוד על צפון איטליה נמסר לידי יעקב ויטלין, בית“רי יליד לבוב, שעבר את תקופת השואה בלחימה. ב־1939 גוייס לצבא פולין ולחם, עד שצבא פולין הובס. ב־1941 גוייס שוב, הפעם ע”י הרוסים ולחם בחזית האוקראינית, עד שנפצע. כעבור מספר חודשים חזר לחזית והיה בין משחררי פולין.

הוא קיבל קשר לצבי שפלר ובמאי 1945 נאמר לו שיפשוט את המדים, ויחד עם שמונה בית“רים נוספים נשלח מקרקוב לקרוסנה, לחצות את הגבול. הוא עבר ברגל לצד הצ’כי. משך שבועות נדד בדרכים המקובלות – צ’כוסלובקיה, רומניה, הונגריה, עד שהגיע לגראץ שבאוסטריה וגוייס לעבודה בנקודת הבריחה בפויסברג, עיירת גבול איטלקית. אף כי נקודה זו היתה בפיקוחה של הבריחה “הכללית”, הרי כל הפעילים בה היו בית”רים. השיירות היו מגיעות לכאן ברכבת מגראץ ועוברות את הגבול לאיטליה ברגל, מודרכות ומובלות על־ידי הבית"רים. יעקב שהה במקום זה כארבעה חודשים, עד שהנקודה נסגרה עקב לחץ הבריטים. משך זמן פעולתו בנקודה זו עברו שם, להערכתו, לאיטליה כ־8־9 אלפים איש.

בקיץ 1946 נקרא יעקב לאיטליה. הוא קיבל מידי הולצר את הפיקוד על איזור הצפון. בפיקודו נמצאו פלוגות בית“ר בקאסינו־נאובו, בריבולי, במסטרה ובמקומות אחרים. גם בארונא שכר וילה והושיב בה פלוגת בית”ר. מקום זה הפך לבסיס האצ"ל.

באמצעות חייל יהודי מצבא אנדרס יצר קשר עם קפיטן פולני שהציע למכור נשק לארגון. פעמיים רכש יעקב ממנו אקדחים, רימונים ותחמושת. בפעם השלישית נפגש עמו בפנסיון במילאנו, כשהקצין הפולני מביא מישלוח חדש. עוד יעקב בוחן את הנשק, הופיעו שוטרים צבאיים בריטים בלווית שוטרים איטלקים ותפסו אותם בשעת מעשה. יעקב הובא לתחנת משטרה איטלקית והחלה חקירה. השאלה הראשונה היתה אם הוא ארצישראלי. דיברו עמו בעברית אך יעקב לא ענה.

– עבור מי קנית את הנשק?

– לעצמי, להגנה עצמית – טען – אני למוד נסיון מימי המלחמה.

החקירה נמשכה 48 שעות. הוא הועבר לבית־הסוהר שבמילאנו ושם הופיעו חוקרים חדשים. עתה טען יעקב שכל מה שאמר בחקירה בתחנת המשטרה – לא נכון. הוא כלל לא עמד לרכוש נשק, וגם אינו מכיר את הקצין הפולני. כל העניין – טען – אינו אלא פרובוקציה של הפולנים האנטישמיים. החוקרים הקריאו בפניו רשימת הנשק שקנה מן הקצין בפעמים הקודמות. סיפרו לו שהקצין הועבר לאנגליה, הועמד למשפט ונידון ל־15 שנות מאסר. אך כל זה ללא הועיל, יעקב עמד על גירסתו ודרש שיביאו את הקצין שיעיד בפניו שקנה ממנו נשק.

בינתיים עברו שבועות בכלא בלי כל קשר עם החוץ. והנה, יום אחד הופיע אצלו ד"ר ישראל ליפשיץ, הביא לו חבילת מזון ובישר לו שחבריו בחוץ משתדלים למענו ובקרוב ישוחרר.

אחרי־כן בא לבקרו עו"ד איטלקי־יהודי וביקש ממנו שיספר לו את כל האמת, אך יעקב לא סיפר לו דבר.

כאשר עברו הימים ולא נראה שום שינוי במצבו הכריז יעקב שביתת־רעב. ביום השלישי לצום הגיע רופא איטלקי וניסה להפסיק את השביתה, אך הוא לא נענה. ביום התשיעי לשביתה האכילו אותו בכוח. הוא הפסיק את השביתה רק לאחר שדרישתו נענתה. הוא דרש שהחקירה תימשך ע"י חוקרים איטלקים ולא חוקרים בריטיים.

ביום השני לשביתת־הרעב כבר ידעו בחוץ על־כך. מפקד בית־הסוהר הביא לו עתון והעיר לו: " ראה, כותבים עליך בעתונים".

כעבור זמן הועבר יעקב לקואסטורה ברומא. הוא הופגש שם עם ישראל אפשטיין ועם דב הורביץ, כיוון שמצאו אצלם את שמו וכתובתו של יעקב. אבל יעקב טען שאינו מכיר אותם כלל.

עורכי הדין של יעקב טענו בפני האיטלקים, שאין להחזיק אדם במאסר בלי להעמידו לדין. ואמנם החזירו לו את כל חפציו והודיעו לו כי כיוון שאינו נתין איטלקי, אינם יכולים לשחררו, אבל הועבר למעצר בליפרי, אי שומם ע“י מסינה. כאן מצא גם את הבית”רי שמעון אונגרלפד, מעובדי הבריחה, שנאסר בגבולות ועוד כ־50 יהודים, חלקם אסירים פוליטיים וחלקם נתפסו כסוחרים בשוק השחור. היו במחנה זה עוד כ־200 אסירים בני אומות אחרות. תנאי היהודים, שהיו בניפרד היו טובים יותר כי קיבלו מעמד של אסירים פוליטיים.

כעבור שלושה חודשים נאמר ליעקב ולעוד מספר יהודים כי מחוסר הוכחות לא יועמדו למשפט, ומכיוון שאינם רצויים באיטליה, יוחזרו לפולין. הם הובאו לגבול אוסטריה ונצטוו לעבור אותו. כאן קיבל את פניו בית“רי שעבד בנקודת בריחה זו, והעבירו לקיבוץ הבית”רי בבראנאו ע"י זלצבורג.

פעילותו של יעקב לא נפסקה. הוא חזר לאיטליה כשהוא מצוייד בדרכון פולני, שוב יצא לצ’כוסלובקיה, להדריך קורס של תאי האצ"ל. שוב נאסר, אך כעבור כשבוא ימים שוחרר. הוא יצא לגרמניה ומשם העפיל ארצה.

הפיקוד בדרום איטליה

כאמור, הריכוז הגדול ביותר של הבית“רים היה בדרום איטליה, וכן גם הפיקוד הבית”רי. על־כן מצאה הנציבות לנכון למנות כאחראים ישירים של הדרום את קציני הנציבות רבקה קרפינקס ובצלאל צ’ייקוביץ. הם נמצאו רוב הזמן בסיורים בפלוגות בית"ר “בסנטוס”¹¹ עסקו בארגון, בהדרכה ובביצוע הוראות הנציבות. הם קיימו קשר אישי ישיר עם הנציבות ברומא.

בדרום נמצאה הבית“ריה מרים לומיאנסקי. לאחר סיום קורס מדריכים נשלחה למחנות הפליטים בדרום, לעבוד בכפר הנוער. בעוד היא מארגנת את העבודה הגיעו רשיונות עליה עבור הצעירים – והם עלו לארץ, פרט לקבוצת “גאולים”. מרים אירגנה מחדש את הכפר במחנה הפליטים סאנטה־מאריה, ועד מהרה התאספו כשלוש מאות חניכים, ביניהם כ־70 בית”רים.

בדרום פגשה מרים את משה נוטס, שעבר לעסוק בכפר הנוער, ומאז לא ניפרדו עוד.

משה, בית“רי מגרודנה, השתחרר ממחנה מטהאוזן. רבים מן המשוחררים הושפעו מאלה שהטיפו לחזור הביתה. הוא, יחד עם כמה מחבריו הבית”רים, ניהלו תעמולת נגד והסבירו כי אין לאן לחזור, אין עוד בית ואין משפחה, והדרך היחידה היא לעלות לארץ. על־כן הציעו לשארית־הפליטה להישאר בינתיים במחנה ולחפש דרכים להתקדם לעבר נמלי היציאה לארץ. הם יצרו קשר עם שליחי הבריגדה ובאחד הימים נאמר להם שעליהם להתכונן לדרך, כי חיילים מן הבריגדה יבריחו אותם מן המחנה, שהיה שמור. הם הובאו לזלצבורג, ומשם הועברו במכוניות צבאיות למחנה המעבר בטרביזיו שבאיטליה. לאחר מנוחה קצרה הוסעו לבולוניה ומשם לפולומבינו, ליד אנקונה – למחנה פליטים.

בפולומבינו שהה שישה שבועות. במשך זמן שהותו התבלט כמדריך ומורה. מזכירות המחנה הציעה אותו כמועמד לעלייה לארץ.

יחד עם שאר המועמדים לעלייה, כבר היה משה מוכן לצאת לדרך. אותו זמן הגיע למחנה נציג המרכז לגולה ו“המוסד”, זאב הרינג, לבחון את המועמדים ולהסיעם למקום הריכוז. משה נשאל על־ידו אם היה אי־פעם בתנועת נוער ציונית, והוא ענה בחיוב – “כן, אני בית”רי". על כך הגיב הרינג: “מצטער, לא אוכל לקחת אותך אתנו”.

בראש קבוצה של 40 איש הגיע משה לסאנטו־צזאריה. מיד עם בואו הוכנס לפעילות במקום וכעבור זמן קצר נתמנה כמפקד במחנה. היו שם כ־200 בית“רים פזורים בקיבוצים השונים: קיבוץ היוונים בשם “לחופש”, קיבוץ של אגודת־ישראל, קיבוץ “אחדות ישראל” וקיבוץ שכינה עת עצמו “סיביר”. הם ארגנו את קן בית”ר במתכונת שהיתה לפני המלחמה, עסקו בלימודים, במיסדרים, בטיולים ובכל פעילות תרבותית וספורטיבית, כשהדגש היה, כמובן, הכנה לקראת העלייה לארץ.

חינוך ותרבות

מראשית דרכה שמה הנציבות דגש מיוחד על העבודה החינוכית של הבית"רים, אשר ככל בני־הנוער ששרדו לפליטה, נבצר מהם משך שנות השואה לקנות ידע, ולו גם האלמנטרי ביותר. בשנות המלחמה היו כל מעייניהם נתונים לקיומם הפיסי, להישרדות, לעבור את תקופת האימים. אין פלא, איפוא, שרובם היו צמאי־דעת.

הנציבות עשתה מאמצים רבים לקיים קורסים והרצאות. במידת האפשר קיימה גם לימודים, לפי תוכניות שהורכבו על־ידי מחנכים ומורים שנמצאו בשורותיה.

מאמצים מיוחדים עשתה הנציבות לספק חומר בכתב לפלוגות ולקיבוצי בית“ר ברחבי איטליה, וגם מעבר לגבולות איטליה. היא הוציאה לאור חוברות, קובצי ידיעות והסברה, וכן קיימה הרצאות על אישים שהשפיעו על דרך מחשבתה ודרכה של בית”ר.

בד בבד עם עתון המעפיל פירסמה הנציבות חוברות הדרכה לכל חג ומועד ולכל מאורע שהיה ראוי לציון.

ההתחלה היתה בחוברת צנועה בשם “ידיעות הנציבות”, שהופיעה בקביעות מידי חודש־חודשיים. היא כללה ידיעות על הנעשה בתנועה ברחבי איטליה, על קיבוציה ופלוגותיה ועל תכניותיה לעתיד, וכן מאמרים כתובים בידי קציני הנציבות, או מועתקים מעתונות התנועה בארץ.

לקראת י“א באדר הופיעו חוברות בשם “הגיבור הגידם”, “דום שומר גבול ארצנו”. לקראת הפסח הופיעה חוברת בשם “מעבדות לחירות”; לקראת ל”ג בעומר הופיע “חג המרד העברי”; לזכרו של שלמה בן־יוסף הופיעו חוברות “למות או לכבוש את ההר” ו“שלמה בן־יוסף”; לזכרו של דוד רזיאל הופיעה חוברת בשם “המפקד דוד רזיאל”. וכן הופיעו חוברות בימי הזכרון כ' וכ"ט בתמוז, לזכרם של הרצל וז’בוטינסקי.

בהמשך הופיעו חוברות על “מבשרי הגאולה”, “נוער הברזל”, “בית”ר ליובל ה־23", “למקור” – בטאון בני־זאב, שירון בשם “אשירה לך מולדת”, ובאידיש בשם “ווּהין” (לאן). בדרום איטליה הוציאה מפקדת הדרום בטאון בשם “השלהבת”. גם בצפון הופיעו מזמן לזמן פירסומים שונים.

החומר המערכתי העשיר והרב־גוני הוכן בנציבות.

החוברות תרמו רבות לעידוד ולחיזוק עולמם האידיאי של הבית“רים. הן הוסיפו להופיע גם כאשר חלו שינויים בהרכב הנציבות, עד שכל הבית”רים עלו מאיטליה ארצה.

חרף המאמצים לחנך את הנוער ולהקנות לו ידע, במיוחד על הציונות ועל ארץ־ישראל, נמשכו במחנות הפליטים חיי ניוון ובטלה. בתקופה זו חלה התרופפות ברצון העז ובכמיהה שפעמה בלבבות מיד לאחר השחרור מן המחנות – לבנות חיים חדשים בארץ־ישראל.

שערי הארץ היו סגורים ומסוגרים. העלייה הבלתי ליגאלית ענתה רק על חלק קטן מן הדרישות. גם אלה שזכו לעלות, היו בני נוער בלבד, ולאיש מן הפליטים המבוגרים במחנות לא היה כל סיכוי להימנות עם המאושרים. אין פלא, איפוא, שהלכו ורבו המועמדים להגירה לארצות אחרות.

נמצא בידינו מסמך, תזכיר שנשיאות מרכז ארגון הפליטים באיטליה שלח להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים ביום 29 במאי 1946, ובו תיאור נאמן על המצב במחנות הפליטים באיטליה.¹²

עזרת יהודי איטליה

כאשר הגענו לאיטליה יצרנו קשרים עם היהודים המקומיים, חברי התנועה. ידענו על חיבתו של ז’בוטינסקי את איטליה, בה בילה בשנות נעוריו. ידענו שבאיטליה הוקם לפני המלחמה בית־ספר ימי של בית“ר בצ’יויטאבקייה. ממנו יצאו אח”כ מניחי היסוד לימאות של מדינת ישראל. ידענו גם שבשנים שלפני המלחמה קיימים היו באיטליה סניפים של התנועה ושל בית"ר.

כפי שכבר סיפרתי, היו לנו קשרים הדוקים עם יו“ר התנועה עו”ד ליאונה קרפי, במילאנו; עם פרופ' טדסקי, בפלורנץ, ועם בואנו לרומא יצרנו קשרים עם אנשי התנועה במקום.

הקשר הראשון שלנו היה עם קסטלבולונזי – שעיברת את שמו למגדל. נצר למשפחה יהודית־איטלקית עתיקת יומין ורבת יוחסין, הצטרף לבית"ר בגיל צעיר. עתה שירת בצבא הבריטי בתפקידים מיוחדים, ומקום מושבו ברומא.

עד מהרה התפתחו בינינו יחסים ידידותיים. אף כי אפשרויותיו של מגדל לפעילות תנועתית גלויה היו מוגבלות, בהיותו בשירות הבריטים, הרי עזרתו והידועות שסיפק לנו היו רבות־ערך.

באמצעות מגדל הכרנו את הגב' לינה קסטלנאובו, שהפכה לידידה של בית"ר והושיטה לנו עזרה כמיטב יכולתה.

לינה היתה בת למשפחה יהודית־פלורנטינית מכובדת, ששושלת היחוסין שלה נמשכה מזה מאות שנים. עוד בצעירותה דבקה ברעיון הציוני. היא למדה עברית, ביקרה מספר פעמים בארץ והתמסרה בכל להט נעוריה להפצת הרעיון הציוני בקרב יהודי איטליה. בהגיונה הבריא הגיעה למסקנה שמקומה בשורות התנועה הלאומית.

כאשר היכרנו את לינה היתה אישה צעירה ויפה, נשואה לאיש עסקים יהודי־איטלקי, ממכובדי הקהילה היהודית ברומא. היה להם בן קטן, ולחינוכו הזמינה לינה מטפלת מן הארץ.

לינה ביקרה לעיתים תכופות בקיבוצים שלנו ולמדה להכיר את דפוסי הארגון ואורח־חייהם. היא ביקשה להעתיק אותם לקיבוצים של צעירים יהודים־איטלקים, ששניים מהם היו באיזור רומא.

יום אחד – הזמינה אותי להתלוות אליה ואל בעלה לביקור בקיבוצים שלהם בקירבת רומא – “הנגב” ו“קדימה”. היה זה ביקור מרתק ומרגש. לבקשתם הרציתי בפני הצעירים על עיקרי רעיון בית"ר וסיפרתי להם על אשר קרה לעם היהודים באירופה בתקופת השואה ועל מלחמת הפרטיזאנים, כשלינה מתרגמת את דברי.

קשרנו קשרים גם עם אחדים מן הצעירים היהודיים שלמדו באוניברסיטאות באיטליה, ובעת המלחמה נתקעו שם ללא אפשרות לחזור לארצות מוצאם. הבולט ביניהם היה ד"ר דב פלטינסקי, שעזר לנו רבות. פלטינסקי, ממשפחה יוצאת ליטא שעלתה לארץ לפני שנים והכתה בה שורשים. יצא ללמוד רפואה באיטליה ועם פרוץ המלחמה נבצר ממנו לחזור.

ד“ר דב פלטינסקי נשא לאישה צעירה יהודיה־איטלקיה, גבריאלה רוססי, גם היא ביתר”יה והיתה לנו לעזר רב.

צעיר יהודי־איטלקי נוסף הראוי לציון על עזרתו לנו, היה ליאונה סונינו. בעת המצוקה, בימי מאסרים נגד אנשי הארגון באיטליה, שכר מחסנים והעמידם לרשות הארגון לאחסן בהם חומר הסברה ומכונות־הדפסה. באותם ימים הפכו משרדי בית"ר והארגון מטרה לחיפושים ולסריקות של המשטרה האיטלקית, ובחסותו הצלחנו להסתיר את מחסנינו.

אורחים בנציבות

משרדי הנציבות ברחוב נומנטאנה הפכו למוקד הפעילות של בית“ר באיטליה וסניפי בית”ר באירופה כולה. המשרדים היו מקום עליה־לרגל של נציגי, שליחי ואישי התנועה, שעברו את איטליה בדרכם לארצות־אירופה האחרות, או שהגיעו לביקור ישירות אלינו, התנועה באיטליה.

אלה שביקשו להמשיך לארצות אירופה האחרות ביקרו בנציבות על מנת להצטייד באישורים חתומים על־ידי, שאכן הם נוסעים בשליחות התנועה, אחרת – היו מונעים מהם הנציגים שלנו בנקודות הגבול השונות את המעבר בגבולות. לא אחת פנו אלי גם שליחי מפלגות אחרות – שהוחזרו מן הגבול ונתבקשו להביא אישור חתום על־ידי. בנקודות המעבר החשובות שבגבולות שלטו בית"רים והם אשר קבעו מי יעבור ומי יוחזר.

בין הבאים לנציבות היה בין היתר קצין מודיעין בצבא האמריקאי, מול גורבי, נציב בית“ר צ’כוסלובקיה לשעבר, שהגיע מביקור בארץ והביא עמו כספים והוראות ממפקדת האצ”ל. אנחנו יצרנו את הקשר בינו לבין נציגי הארגון.

באחד הימים ביקר בנציבות דוד בויקו אחד מראשי בית"ר בפולין לשעבר, ובאותו זמן חייל בצבא אנדרס הפולני. הוא הגיע מן הארץ והביא עמו חומר לארגון. שוב יצרנו עבורו את הקשר הדרוש.

ביקר אותנו מקס חודורובסקי, (לימים מנחם סבידור) ששימש כמתורגמן לצבאות בנות־הברית בגבול אוסטריה־איטליה. את מקס פגשנו בעת בואנו לאוסטריה והיה מן הראשונים שסיפר לנו על המתרחש בארץ. עתה נסע לביקור מולדת ומסרנו באמצעותו ידיעות על מצבנו ועל תוכניותינו, לראשי התנועה בארץ.

באחד הימים הופיע אצלנו יוסף קלארמן, ממנהיגי התנועה בפולין, אותו פגשנו בהגיענו לרומניה. ערכנו עמו סיורים בקיבוצי בית“ר בסביבת רומא, והוא התרשם למראה שורות הבית”רים שקבלו את פניו במסדרים חגיגיים.

יום אחד הופיע אצלנו בנציבות איש צ’כוסלובקיה, ולטר פוגל, ובפיו סיפור על בית"ר בעת המלחמה ואת אשר קרה לו.

בפרוץ המלחמה השתדלה בית“ר להמשיך להתקיים בצ’כוסלובקיה. ואכן, הצליחה להקים קיבוצים שפוזרו במקומות שונים. הם גם קיימו סמינריון ואף ערכו כנס ארצי בו השתתפו כמאתיים וחמישים צירים. בשנת 1942, כאשר החלה חטיפת היהודים והמשלוחים לאושוויץ, פיזרו את הקיבוצים ורבים מן הבית”רים ירדו למחתרת, ולאחר מכן הצטרפו לפרטיזאנים שהקימו בסיסים בהרים. שם השתתפו במלחמה נגד הגרמנים. רבים מהם נפלו בקרבות מבלי להשאיר אחריהם זכר.

גם ולטר הצטרף בשנת 1944 לפרטיזאנים, אך לרוע מהמזל לקה ברגליו שקפאו מחמת הקור העז ששרר בחורף זה. הוא נלקח לבית־החולים והודות לניירות ה“אריים” שהיה מצויד בהם לא נגעו בו לרעה. הוא נשלח למחנה בוכנוואלד, אך גם שם הצילו אותו ממות ניירותיו ה“אריים”.

בתום המלחמה חזר לפראג והתחיל בהקמת התנועה מהריסותיה. זמן קצר לאחר־מכן הגיע לשם ד“ר ראובן הכט, לחפש את שרידי התנועה. יחד יצאו לגרמניה והיו עדים להקמת התנועה ב”דויטשן־מוזיאום", על־ידי נפתלי מגיד וחבריו.

ולטר המשיך בדרכו לפריס, שם פגש את זלמן לוינברג, אליהו גלעזר ומרדכי כץ, ומצויד בהוראות משלטון בית“ר חזר לפראג. הוא הקים שם משרד של ארגון “רפטריאציה לפליטים”, כמסווה לבריחה העצמאית של בית”ר, והפך לאחד מפעיליה. הקים נקודה על גבול פולין־צ’כוסלובקיה, בקודאווא, ונקודה נוספת בדרום צ’כוסלובקיה. תוך כדי עבודתו בבריחה העצמאית ביקר גם בפולין ושם פגש את אנשי התנועה וראשיה.

ב־11 בנובמבר 1945 נתכנס בפראג כנס עולמי של סטודנטים, לציון מלאת שש שנים לסגירת האוניברסיטה בפראג על־ידי הנאצים. ולטר השתתף בקונגרס, ושם הכיר את הצירה מאיטליה – מריה רומנה בתו של ראש ממשלת איטליה דה־גאספרי. היכרות זו שימשה לו עילה לבוא לאיטליה, ולחזק את הקשר אתה.

הבית“רי ד”ר פלברג סודר על־ידינו בעבודה במשרדי הג’וינט, בשל שליטתו בשפה האיטלקית, ביקשתי ממנו לעזור לולטר פוגל להשיג את הקשר עם בתו של דה־גאספרי. לאחר מאמצים רבים השיג את מספר הטלפון שלה. סיפר לה שהגיע סטודנט מפראג המבקש להיפגש איתה וכך חודש הקשר ביניהם.

יום אחד נעתרה מריה להזמנתנו וסיירה אתנו בקיבוצים של בית“ר ברומא וסביבתה. שכרנו מכונית ויצאנו אתה לדרך. היו אתנו ד”ר פלברג כמתורגמן, ולטר פוגל ואני. בילינו יחד את רוב שעות היום בגרוטה־פראטה, בלדיספולי ובמקומות אחרים. היא ראתה מקרוב את תנאי החיים של הצעירים בקיבוצים, נוכחה במסדרים שנערכו לכבודה והדגמנו בפניה פעילות תרבותית – חברתית.

ואכן, מריה רומנה הפכה עד מהרה למליצת־יושר שלנו בפני אביה, ראש־הממשלה, שהיה שליטה של איטליה בעת ההיא.

הודות להשתדלותה של מריה רומנה הופסקו היריות מצד משמרות הגבול האיטלקיים על שיירות פליטים שעברו את הגבולות באורח בלתי חוקי. היא עזרה לנו בהשגת ויזות איטלקיות לקבוצות ילדים והשיגה הקלות רבות בארגון העלייה הבלתי־ליגאלית מאיטליה. כמובן שכל העזרה ניתנה באורח בלתי רשמי.

אהרון פרופס בא לביקור

באחד הימים קיבלנו ידיעה, שאהרון פרופס, “הביתרי” הראשון" שעשה את שנות המלחמה בארצות־הברית, עומד לערוך ביקור בסניפי בית“ר באירופה, ובתוכם גם באיטליה. אהרון פרופס, ממיסדי בית”ר העולמית ונציב בית“ר פולין לשעבר היה זכור לבית”רים יוצאי פולין ואף מחוצה לה. האפשרות לראות שוב את נציבם לשעבר גרמה להתרגשות מובנת בשורות בית"ר והתכונה לקבל את פניו היתה רבה.

פרופס הגיע אלינו ב־27.4.47. עד מהרה נוכח לדעת שבית"ר חיה, קיימת ותוססת, כפי שהיתה “בזמנים הטובים” לפני המלחמה, אף כי שורותיה דולדלו מאוד ומספרן מצער.

נסענו לפגוש את פרופס בהגיעו למילאנו. קיימנו עמו ישיבת היכרות ויצאנו לסיור בפלוגות בית“ר בסביבה. בכל מקום נתקבל האורח במסדרים חגיגיים. התקיימו מיפגשים מרגשים בינו לבין בית”רים שהכירם עוד מלפני המלחמה. הוא התרגש מאוד למראה עיניו, אך לשיא ההתרגשות הגיע בעת ביקורו בדרום איטליה. יצאנו, כל קציני הנציבות יחד אתו, במונית שכורה, בדרך שנמשכה שעות ארוכות. בהגיענו ל“סאנטוס” המתינו לנו מסדרים חגיגיים, שורות ארוכות של מאות בית"רים שקידמו את פנינו בתרועות ובשמחת־גיל.

בימי שהותנו בדרום קיימנו אסיפות, סמינריונים ותחרות־ספורט. היו אלה בעצם ימי “הביתריאדה” שהפיקוד בדרום אירגן בהדרכתו של צ’שק. בהתחרויות השתתפו מאות בית"רים בענפי ספורט רבים. לזוכים, לקבוצות וליחידים, הוענקו פרסים.

“הביתריאדה” וביקורו של פרופס נסתיימו בדרום בעצרת המונית של כל תושבי המחנות. הרושם היה עז אך ניתן לומר, שיותר מכולם התרגש פרופס עצמו מכל אשר ראה ושמע.

בלה"ב

בין הארגונים השונים שהוקמו בין שארית־הפליטה באיטליה, היה אחד בשם “פח”ח – ברית פרטיזאנים לוחמי החזית והגיטאות", ובראשם הפרטיזאנים לשעבר: אליעזר לידובסקי, משה כהנוביץ, יאשה מזובייצקי ואחרים.

הפח“ח פיתח רשת סניפים וקיבוצי הכשרה, הוציא כתב־עת בשם “פארן־פאלק” (“למען העם”), הקים ועדה היסטורית לחקר השתתפות יהודים בתנועה הפרטיזאנית ברוסיה הסובייטית. החומר שנאסף הוצא אח”כ בספר שחובר ע"י משה כהנוביץ, בשם “מלחמת הפרטיזאנים היהודים במזרח אירופה”.

אף־כי לכאורה היה זה ארגון בלתי מפלגתי, היו ראשיו רובם חברי מפא“י ומפלגות השמאל הציוניות האחרות, עם זיקה ל”הגנה“. לנו, לפרטיזאנים אנשי בית”ר, לא היה מקום בארגון זה מבחינה אידיאולוגית, וספק אם הייני מגיעים בו להשפעה כלשהי.

מכיוון שכבר אז החלה להסתמן מגמה ברורה בהיסטוריוזופיה הרשמית השלטת על חלקם של אנשי השמאל במלחמה נגד גרמניה ובמרד הגיטאות, תוך העלמה מוחלטת של אנשי התנועה הלאומית במלחמה זו – הגענו למסקנה, שהגיע הזמן להקים ארגון לוחמים משלנו. לאחר שיחות והכנות נתכנסו בחול־המועד פסח 1946, בגרוטה־פראטה, קרוב למאה לוחמים לשעבר ויסדו ארגון פרטיזאני בשם “בלה”ב" – ברית לוחמי החזיתות בגולה“. השם הוצע על־ידי ד”ר וודובינסקי, ממפקדי מרד גיטו וארשה, שבהיותו הבכיר בתוכנו נבחר גם כיו"ר הארגון. כסגניו נבחרו מפקדי הפרטיזאנים לזר מלבין וחיים לזר. כן נבחר ועד מרכזי בהרכב אדם הלפרין, לוחם מרד גיטו וארשה, והפרטיזאנים מאיר יוסף איצקוביץ, ניוסה לובצקי, אבא קלורמן, אהרון אושמן, חנוך הולצר בצלאל צ’ייקוביץ, ישראל ואלחנן שטיינגרטן, דוד ארליך ואחרים.

המטרות שהארגון הציב לעצמו היו – נקמה והנצחה.

למרבה הצער לא נתממשו שתי השאיפות האלה, שוב, עקב אי־השקט ששרר בשורות, ועקב החתירה המתמדת תחת אשיות ההנהגה הנבחרת וסמכות הפעילים. חתירות אלו מנעו פיתוח תוכניות וגיוס כוחות בעלי כישורים מתאימים לעסוק ביעדים שנקבעו.

גם באוסטריה הוקם ארגון דומה בשם “ברית לוחמי החזית, לוחמי הגיטאות והפרטיזאנים” בפיקודו של יוסף פוקסמן, שפיתח פעילות ניכרת בשטח ההסברה.

בגרמניה הוקם ארגון זהה רק בהתחלת 1947, בשם “ברית לוחמים לאומיים”. בראש הארגון עמד קצין הנציבות וחבר מרכז הצה“ר מרדכי זנדברג, ועל ידו עזרו יצחק זגרסקי ועו”ד רוזנברג. “הברית” בגרמניה הוציאה לאור כתב־עת בשם “לנצחון”, שעסק בענייני ארגון, הסברה, וכן פירסם פרקים על הלחימה היהודית.

ארגוני הלוחמים המשיכו לפעול בארצות אירופה, כל־עוד התקיימו שם מחנות הפליטים. אף־כי לא הגשימו את המטרות העיקריות, תרמו הארגונים רבות להפצת רעיון המדינה היהודית. כשהגיעו חברי הארגונים ארצה הצטרפו למחתרת.

הדראמה בנמל לה־ספציה

בהתחלת אפריל 1946 התחוללה דראמה אנושית שזיעזעה את העולם היהודי ואת דעת הקהל העולמית, ונתסיימה בנצחון המעפילים על האימפריה הבריטית. בנמל הקטן לה־ספציה בין ליבורנו לגנורה, על חוף הים הליגורי, עוכבו 1014 עולים, שהצטופפו באוניה “פניצ’ה” בכוונה להעפיל ארצה. בלחץ האנגלים אסרו שלטונות איטליה הפלגת האניה. העולים שהגיעו לנמל בשלוש שיירות, שתיים מהדרום ואחת מהצפון, החליטו לא להיכנע לדרישת הבריטים וסרבו לרדת מן האוניה. לאחר מו“מ ממושך ומייגע שהסתיים ללא תוצאות הכריזו העולים ש”יטביעו את האוניה וירדו יחד עמה למצולות, כי הגיעו לסף היאוש".

נשלחו מברקים לראש ממשלת איטליה, לראש ממשלת בריטניה, לנשיא ארה"ב. המעפילים פנו לדעת הקהל בעולם כולו, שיפעלו למען כניסתם לארץ־ישראל. משלא נסתמנה כל היענות – הכריזו שביתת־רעב והודיעו שיצומו עד תום.

במחנות הפליטים באיטליה התקיימו עצרות מחאה סוערות והוכרזה גם שם שביתת־רעב, לאות הזדהות עם המעפילים. גם הישוב היהודי בארץ נסער מפרשת לה־ספציה ונשמעו קולות רבים למען תגובה תקיפה נגד ממשלת המנדט. מנהיגי הישוב החליטו אז על שביתת־רעב ושלושה־עשר מראשי הישוב הצטרפו לצום.

הלחץ של דעת הקהל בעולם על ממשלת בריטניה היה אדיר, עד שלבסוף נכנעה לדרישות הפליטים והודיעה על מתן רשיונות עלייה למעפילי “פניצ’ה”.

לנו, לנציבות בית“ר, היה חלק חשוב בעידוד רוחם של העולים ובאימוץ ידיהם למען עמידתם הגאה. בין העולים נמצאו כמאתיים וחמישים בית”רים. חברי הנציבות, ובראשם רבקה קרפינקס ובצלאל צ’ייבוביץ עשו ימים כלילות בלה־ספציה ועמדו בקשר מתמיד עם חברינו. כן היתה ידנו בארגון הפגנות־הזעם במחנות פליטים באיטליה.

לאחר מאה שעות של צום הופסקה השביתה, על־סמך הבטחה שהעניין יסודר. אבל הספינה שאמורה היתה להפליג ב־4 באפריל, יצאה רק ב־8 במאי, בשתי אוניות, “פדה”, ששמה הוסב ל“דב־הוז” ופניצ’ה, שהוסבה ל“אליהו גולומב”. שתי האניות הגיעו לחופי הארץ ב־19 במאי, כשעל התרנים מתנוססים דגלי כחול־לבן.

פרק רביעי: במחנות אוסטריה וגרמניה    🔗

אחרי הכינוס של בית"ר בקסטל־גונדולפו בימים 4־6 בינואר 1946, שכרנו ברומא משרדים בויא נומנטאנא 82, בהם התמקמה הנציבות שנבחרה, והתחלנו לנהל עבודה ארגונית ותרבותית מסודרת בכל הנקודות שלנו ברחבי איטליה. מינינו מפקדים למחוזות, לקנים ולפלוגות שלנו בקיבוצים ובמחנות הפליטים. הנציגים שלנו במרכז הפליטים ובמרכז החלוץ הכללי תפסו אף הם עמדות חשובות והשפעתם ופעילותם השאירו את רישומם במערכת הכללית של חיי הפליטים באיטליה, בניהול ובעיצוב דמותם.

זמן קצר לפני הכנס הגיעתני הידיעה המשמחת שאחותי עדה שרדה בחיים ונמצאת בסנטוריום בסנטו־טיליאן בגרמניה. מפאת עסוקי הרבים בהכנת הכנס וקיומו נבצר ממני לצאת לגרמניה לפוגשה, אך לאחר שהעבודה בתנועה ובמרכז הפליטים נכנסה למסלול תקין, הגיעה השעה להתפנות לעניינים משפחתיים. עשינו רעייתי חיה ואנוכי את דרכנו צפונה כשאנו מתעכבים מדי פעם בפלוגות בית“ר שהיו פזורות לאורכה של איטליה, במחנות הפליטים ובערים השונות. עם נציגיהם נפגשנו זה מקרוב בכינוס הארצי של בית”ר, והם כבר הספיקו למסור לחבריהם דוחו"ת על הכינוס והחלטותיו, ביניהם בחירת הנציבות ובחירתי כנציב. אף כי גם קודם לכן מילאתי למעשה תפקיד זה, היה בכל זאת משהו מיוחד בבחירה הרשמית.

לאחר בדיקת השטח העדפנו לחצות את הגבול האוסטרי במעבר הברנר. מהלכן של הרכבות היה עדיין משובש, ועל כן הדוחק בהן היה רב. איש לא ידע מתי תצא הרכבת, היכן תתעכב ואם יהיה קשר בינה ובין רכבת אחרת הנוסעת לכיוון הרצוי. כך נקלענו באחד הערבים לתחנת הרכבת בבולזאנו בלי שיכולנו להמשיך. התחנה היתה מלאה אדם, שרועים על פני הריצפה, והתכוננו ללינת לילה. גם אנחנו נדחקנו לאחת הפינות ובקושי מצאנו מקומות ישיבה על הריצפה, ללא אפשרות למתוח הרגלים. נורה אחת האירה את האולם הגדול באור עמום. מבחוץ לא נשמעו שקשוקי גלגלי רכבת או שריקת קטרים ונדמה היה שנעבור את הלילה תוך נמנום ונחליף כוחות לקראת טלטולי דרך נוספים.

קצת אחרי חצות פרצה לפתע המולה. פקחנו עינינו וראינו מספר חיילי משטרה צבאית, בליווי שוטרים, מעירים את הקהל, ביקשו תעודות־זהות וחקרו על סיבת המצאותם בתחנה ולאן פניהם מועדות. תוך כך הקימו מריבצם רבים מן הקהל והובילום לתחנת המשטרה, לחקירה נוספת. הם חיפשו בעיקר מבריחים, שעסקו בשוק השחור.

מצבנו לא היה נוח. משום מה לא הצטיידנו בתעודות מתאימות, כל מה שהיה ברשותנו היו “תעודות בית”ר" – תעודות שעמדו במבחן בדרכים. חברים שלנו שהרבו לנסוע בשליחותנו בענייני התנועה השתמשו בתעודות בית"ר כרשיונות תנועה ותעודות זהות ולא נתקלו בקשיים. המשמרות הבודקים שלא ידעו לקרוא את הכתוב בהן (בעברית כמובן), סברו משום מה תמיד שהן כשירות לחלוטין. לא ידענו אם אנשי המשמר שהעירו אותנו בתחנה יקבלו גם הם את תעודתנו ככשירות. צריכים היינו גם להסביר הסבר מתקבל על הדעת על סיבות המצאותנו בקרבת הגבול ועל מטרת נסיעתנו. למרבה המזל העלו המשמרות בחקירותיהם חשודים רבים ושעתם לא היתה פנויה לטפל באלה שנדחקו לפינות האולם. השוטרים עזבו את התחנה עם הציד שהעלו. אבל אנחנו לא יכולנו עוד להרדם. חששנו שמא יחזרו וימשיכו בבדיקות ובחקירות, והיה עלינו להתכונן ולהיות ערים להן.

עם בוקר הגענו לעיירת הקיט מראנו. עיירה זו היתה מוכרת לי מביקור קודם באוסטריה. אז עשיתי את דרכי בשבילי הרי האלפים כדי “לגנוב” את הגבול.

במארנו היתה נקודת־בריחה. לכאן הגיעו השיירות מאינסברוק והתעכבו במקום עד שהצליחו להמשיך למחנות הפליטים שבדרום איטליה. בביקורי הקודם במראנו עזרתי לאחראים על הנקודה בסידור ענייניהם השונים ובקשרים עם השלטונות. עתה התברר לנו שנקודת הבריחה נסגרה זמנית. המשכנו בדרכנו לעבר הגבול.

לפני צאתנו מרומא קבענו עם חברינו בזלצבורג שנמתין בכפר שלודרנץ על יד הגבול האוסטרי לבואם של פעילי בריחה, כדי להעבירנו את הגבול ולהביאנו אליהם. הגענו לשלודרנץ עם ערב. מצאנו חדר פנוי באכסניה היחידה שבכפר וחיכינו בכיליון עיניים ליום המחרת, לבואם של המובילים. כשבאנו לארוחת ערב מצאנו, להפתעתנו הרבה עוד שני יהודים, צעיר וצעירה, שביקשו אף הם לעבור לאוסטריה. הצעיר היה שליח הפועל המזרחי והצעירה ידידה מימי הגיטו והפרטיזאנים, זלדה טרגר־ניסנילביץ, שנסעה בשליחות מפלגתה – השומר הצעיר. זלדה היתה חברת הפ.פ.א בגיטו וילנא, ואח"כ ביער, היתה אחת המקשרות הנועזות, שקיימה את הקשר עם אנשי מחתרת בעיר.

באותו ערב במראנו התחיל לרדת שלג בכל איזור הגבול. סופת שלגים השתוללה בעוצמה רבה ונמשכה ללא הפוגה ימים מספר. השלגים חסמו את כל הדרכים ואת כל המעברים וניתקו את שלודרנץ מן העולם. נשארנו תקועים במקום נידח זה, ללא קשר כלשהו וללא יכולת לעזוב. אבל לא היינו מודאגים. ידענו שלא יאונה לנו כל רע. אך הימים חלפו באפס מעשה. בשעות הפוגה קצרות, כששככה סערת השלגים במקצת, היינו מטפסים לפסגות ההרים ומשתזפים בשמש החורפית, כשלפנינו משתרע עולם לבן וקסום. בערבים היינו מבקרים במסבאה היחידה של הכפר שהייתה מלאה וגדושה עשן מקטרות של טירולים ששתו בירה. רובם היו בעלי סנטרים כפולים, תוצאה ממחלת הזפקת־בזידוב, כנראה מחלה נפוצה במקום. לא ידענו אז שמחוז זה סיפק לצבא היטלר פלוגות קומנדו מיוחדות ופלוגות מטפסי הרים, שנודעו בתעוזתם הרבה ושמם יצא כלוחמים הנועזים ביותר בצבא הנאצי.

בוקר בהיר אחד שמענו חריקת בלמים של מכונית שנעצרה ע"י האכסניה וקולות בשפתנו אנו. כשיצאנו לבדוק את פשר הדבר ראינו שני חיילים במדי הבריגדה העברית. אחד מהם בשם אפריים, והשני צביקה פינס, אחד הבחורים הנפלאים שפגשנו בדרכנו. בינינו התפתחו קשרי ידידות עמוקים. הבחורים הצטדקו על שנבצר מהם להגיע לפני כן אלינו בשל מפולת שלגים, והם זרזו אותנו לעלות למשאית הצבאית שברשותם. הם אמרו לנו כי הדרך רחוקה וברצונם להגיע לזלצבורג עם אור יום.

הגענו למרכז הבריחה בזלצבורג ב – 25 בפברואר. האחראים לנקודה, אבא ויינשטיין ועוזריו, קידמו את פנינו בחמימות רבה, ומייד ניגשנו לדון בענייני הבריחה ובענייני התנועה.

ביומני רשמתי:

“בנקודת הבריחה, למעשה נקודת מעבר – רעש והמולה, אין איש יודע מהשני. הרבה “נצ’אלניקים” (מפקדים). כל הכבוד לאבא.¹³ הוא מנהל את כל העניינים. מתחשבים מאוד עמו. הוא שומר על כבוד בית”ר".

נסעתי למחנה פרס לפגוש את הבית"רים בפלוגת “זאב”. רשמתי ביומני:

“למעלה משלושים חברים. חברה פשוטה וטובה. מסורים לרעיון. זקוקים לטיפול ולחינוך. ביליתי עמם שעות נעימות אחדות בשיחות ושירים. הם עומדים לעבור לאיטליה.”

בין הבעיות שטיפלתי בהן בעת שהותי הקצרה בזלצבורג היתה מציאת הסדר מניח את הדעת בנקודת הבריחה בעיירת הגבול בין אוסטריה לגרמניה – איירינג. נקודה זו, כנקודות בריחה רבות אחרות בגבולות, נמצאה בניהולם ובשליטתם של בית“רים, דבר שלא נתקבל על דעתם של נציגי מפא”י בבריגדה. אלה ראו עצמם אחראים לענייני הבריחה בארץ זו. האחראים כאן היו צביקה ואפרים. לזכותו של צביקה ייאמר שהעניינים המפלגתיים לא עניינו אותו כלל. כל מעייניו היו לעזור לפליטים, לדאוג לפעילות היעילה של נקודות הבריחה ולקיים יחסים הדוקים עם שלטונות הכיבוש, לטובת “הבריחה” והפליטים. את התפקידים האלה מילא צביקה במסירות ובהצלחה. לעומתנו, אפרים היה “פוליטרוק” השומר על הכשרות המפלגתית של העוסקים במלאכה. הוא מינה את נציגי מפא"י בנקודות־הבריחה ובמחנות־הפליטים, אף כי היה נציג רשמי של “מרכז הבריחה” ובידו היו אמצעים ארגוניים, כספיים וסמכותיים־ לא היתה עבודתו קלה ולא התברך בהצלחות רבות. כבר בפגישתנו הראשונה ניסה להתנשא ולהתייחס אלי כמפקד לפַּקודו. אך עד מהרה נוכח לדעת שאם ברצונו להגיע לתכלית עליו לנהוג אתי כשווה עם שווים. קיימתי אתו שיחה ממושכת וקשה בעניין איירינג והתריתי בו שעליו ועל חבריו להפסיק את ההתנכלות לאחראים לאותה נקודה. כשנוכח לדעת שבהתנשאות לא ישיג מאתנו דבר, הואיל להתרכך. כעבור יומיים, כאשר ביקרתי באיירינג, היה בידי לבשר לחברי על ההסדר עם אפרים.

למחרת יצאנו לביקור בבאד־גאסטיין, שם נמצא באותו זמן מרכז התנועה באוסטריה. בתחנת הרכבת המתינו לנו המוני חברינו, ובראשם המפקד של התנועה באוסטריה באותו זמן יוסף פוקסמן. יוסף היה זמן מה בגיטו וילנא ולא הכרתיו אישית עד לפגישתנו זו, אף כי בחודשים האחרונים קיימנו קשר מכתבים הדוק בענייני התנועה. בתחנת הרכבת נערכה לנו קבלת פנים חמה ולבבית, כאילו בני משפחה קרובים נפגשו לאחר פרידה ממושכת. נציג המקום אמנם השתתפו בכנס שלנו באיטליה, אך ביקשו לשמוע מפי על מצב העניינים של התנועה באיטליה. הם השתוקקו לשמוע על המתרחש בתנועה העולמית.

כן ביקשו שנעזור להם לפתור ולו רק חלק מבעיותיהם הארגוניות־חינוכיות.

בבאד־גאסטיין שהו באותו זמן כ־1,500 פליטים ששוכנו במלונות המרפא הרבים בעיר. באחד המלונות נמצא ריכוז של אנשי התנועה המבוגרים יותר. בערב בואי קיימנו שיחת חברים שנמשכה שעות רבות. במרכז הדיונים עמדו הבעיות הבוערות של הבריחה לאיטליה, בעיות חינוך וארגון, ועל הכל – בעיית העלייה. באותו יום גם קיימתי אסיפה בקן בית"ר, לאחר שסקרתי מסדר חגיגי שנערך לכבודי. בשיחות עם אנשי המרכז נמסר לי שקיימות באוסטריה פלוגות תנועתיות ברוב המחנות, וכי מספר המאורגנים באותו זמן הגיע לאלף. סיפרו לי כי נציגי התנועה משתתפים בכל המוסדות, והשפעתם רבה במחנות הפליטים.

למחרת בבוקר לפני שעזבנו את באד־גאסטיין, היתה לנו חוויה מרגשת בביקורנו בבית הספר שהקימו הפליטים במקום. בבית הספר למדו למעלה ממאה ילדים והועסקו בו עשרה מורים. נוכחנו במהלך השיעורים במספר כיתות והתרשמנו ממסירותם של המורים ומעבודתם החינוכית.

ב־27 בפברואר הגענו לנקודת הגבול באיירינג. כאן פגשתי לראשונה את משפחת תרשיש, האמא, בתה לנה ובנה יהודה – יוצאי גיטו קובנה, ששרדו מכל האקציות בגיטו. שפר גורלם. הם הצליחו להישרד ממחנות הריכוז והמוות בגרמניה. בהיותה משפחה ציונית לאומית עוד בימים שמלפני המלחמה, שמרו משך שנות האימה והזוועות על הרוח הלאומית. כעת, לאחר השחרור, התייצבו מחדש לשרת האידיאלים להם הקדישו את עצמם. הצטרפו לשורות בית“ר ולשורות הארגון הצבאי הלאומי. המשפחה כולה היתה אחראית לנקודת־המעבר בגבול אוסטריה וקיימה במקום גם פלוגת בית”ר, כשחייל הבריגדה יהושע ברנדייס, איש בית“ר והאצ”ל, מדריכם ועוזר להם בעבודתם. בבואנו קיימנו התייעצויות ולאחר מכן התארגנה אסיפה של כל הקיבוצים מכל המפלגות – צעירים מסורים, נלהבים. בלבם התלהט הניצוץ הציוני שהפך ללהבה יוקדת.

הימים בהם שהינו בגרמניה היו עמוסים לעייפה בפעילויות, ישיבות, אסיפות, פגישות וביקורים. השתתפתי בישיבות מרכז התנועה והנהלתה במינכן וביקרתי בלנדסברג, בפלדפינג, בוואלדהיים, בה היתה הכשרה חקלאית ע“ש יוסף גלאזמן, בגרמיש, בפרנוואלד ובמקומות רבים אחרים בהם היו סניפי התנועה ופלוגות בית”ר בשלבי התארגנות. בכל מקום מצאתי מחסור משווע במפקדים, מדריכים וחומר לימוד. נפגשתי עם אליהו גלזר, ברוך גדעון־גלעדי, יוסף אימבריק, בית“רים, חיילי הבריגדה, שפעלו בין הפליטים. פגשתי את וולטר פוגל מצ’כוסלובקיה. קיימנו דיונים בענייני בריחה, ארגון, חינוך, תרבות, ועלייה. בדרכי חזרה התעכבתי שוב באוסטריה, לבקשת אנשי המקום. בי”א באדר היינו שוב באיירינג, וערכנו עצרת לציון “יום טרומפלדור”. בפורים שהינו בבאד־גאסטיין, חזינו בהצגת פורים של ילדי בית־הספר, השתתפנו בסעודת־פורים רבת משתתפים וקיימנו התייעצויות. ביקרנו בלינץ, קיימנו ישיבה עם המפקדה והשתתפנו באסיפות חברי הפלוגה. ביקרנו בנקודות נוספות, ולבסוף נתקענו בזלצבורג בלי שיכולנו להמשיך לאיטליה, באותם ימים נסגר הגבול, בשל תקלה עם אחת השיירות. אבל לבסוף יצאנו לדרכנו חזרה לרומא, בתקווה שנוכל לנוח מעמל הדרך ולחזור לפעילות. בשובנו לרומא מצאנו רוחות סוערות בשורות התנועה, ושוב נאלצתי להקדיש מכוחי ומזמני לבעיות הקשות שהתעוררו.

בית"ר באוסטריה קמה לתחיה

בביקורי באוסטריה, הצטיירה בפני תמונת התנועה, קיומה ופעולותיה בתקופת “הבריחה” מיד עם תום המלחמה.

בחודשים יוני־יולי 1945 קמה לתחיה התנועה הרביזיוניסטית, גוף ציוני ראשון שחידש פעילותו באוסטריה. מאוחר יותר, כאשר החלו לזרום הפליטים מפולין, וביניהם קבוצות מאורגנות, נוסדו גם תנועות אחרות.

הבסיסים להקמתה מחדש של התנועה אחרי המלחמה היו מחנות הפליטים בשטח הכיבוש האמריקני.

המטרה הראשונה היתה להבריח אנשים לאיטליה, כדי לקרבם לחופי הארץ. כאשר הבריגדה העברית עזבה את איטליה וחייליה הפסיקו להעביר משלוחים מאוסטריה לאיטליה, החלה התארגנות לשהייה במקום. עיקר הבריחה אורגנה ונוהלה ע“י הפליטים עצמם. נקודות הבריחה בגבולות בין אוסטריה ואיטליה נמצאו בידי בית”ר.

בשטח הכיבוש הבריטי הוקמה מפקדה גלילית בראשותו של צבי שפלר, שקיימה עמי קשרים באיטליה, ועם נציגי התנועה בהונגריה.

בספטמבר 1945 התכנסה בוולס, בשטח האמריקני, קבוצת בית“רים ראשונה. באוקטובר חוסל המחנה והיהודים הועברו לבאד־גאסטיין ולמחנה בינדרמיכל בלינץ. כאן הוקמו קני בית”ר, וכן הוקמה פלוגת בית"ר, ממשוחררי המחנה.

בסוף 1945 החלה זרימת יהודים מפולין לאוסטריה, ביניהם קבוצות מאורגנות של התנועה הרביזיוניסטית.

ב־29 בדצמבר 1945 התקיימה בבאד־גאסטיין המועצה התנועתית הראשונה שאורגנה ע“י יוסף פוקסמן וחבריו. הם הניחו יסודות ארגוניים לעבודת בית”ר ולארגונה בכל חלקי אוסטריה.

על סדר היום של המועצה בבאד־גאסטיין הועמדו הנושאים:

1. דין וחשבון על מצב היהודים באירופה ומצב התנועה בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.

2. דין וחשבון של האחראים בנקודות.

3. תכניות לעתיד.

4. בחירת מוסדות.

בנאום הפתיחה עמד יוסף פוקסמן על מצב שארית הפליטה ברחבי אירופה. הוא ציין שהתקווה היחידה היא העלייה לארץ, אך אפשרות זו רחוקה מהגשמה. הצביע על הצורך בארגונה מחדש של בית"ר והרחבת שורותיה בין המוני הפליטים.

החל דיון כללי ונמסרו דוחות על בית"ר במחנות: על העבודה בנקודות הבריחה בגבולות ועל העברת יהודים מפולין לאוסטריה וגרמניה.

בתום הדיונים נבחר מרכז הצה“ר ובית”ר בהרכב: יוסף פוקסמן, יחיאל לשץ, פנחס קופלברג, שמעון סונדק, מאיר בקלצ’וק, קמינסקי ופרלמן.

הוחלט לקרוא למוסד העליון של התנועה “מפקדת בית”ר והצה“ר באוסטריה”. כמפקד ראשי נבחר יוסף פוקסמן.

במועצה זו הונח היסוד להקמת ארגון פרטיזאנים וחיילים, אנשי התנועה הלאומית, שלחמו במלחמת העולם השניה. הארגון בפיקודו של יוסף פוקסמן נשא את השם “ברית לוחמי החזית, לוחמי הגיטאות והפרטיזאנים – ארגון יהודים לוחמים באוסטריה”.

המועצה קיבלה שורה של החלטות ארגוניות ופירסמה הצהרה שקראה לעלייה לארץ ולהקמת מדינה יהודית.

וזה נוסח ההצהרה:

הצהרת מועצת בית"ר באוסטריה, 29 בדצמבר 1945

אנחנו בית“רים וצה”רים נשבעים להיות נאמנים לרעיון מלכות ישראל, כמו שלמדנו מהמנהיג הגדול שלנו, עמוד האש זאב ז’בוטינסקי. למען שאיפתנו הקדושה נילחם בהכרה ובעקשנות. שום מכשולים בדרכינו, שום באורים פוליטיים לא יפריעו ולא יעכבו אותנו, הנוער הציוני המהפכני, במלחמתנו הקדושה, “מלחמת השחרור”. נילחם עד הנצחון השלם!!!

הנצחון הוא אתנו כי אתנו הצדק!

ארץ ישראל – בתור מדינה עברית – זו שאיפתנו היחידה, מטרת חיינו וקיומנו, והיא מוכרחה להתגשם. אין לנו מוצא אחר, אין בשבילנו ארץ אחרת.

מטרתנו היחידה:

מדינה עברית על שתי גדות הירדן!

בית"ר אוסטריה קיימה קשר הדוק עם התנועה באיטליה. באחד המכתבים כתבתי ליוסף פוקסמן:

כבוד רומא, 12.12.45

המפקדה הראשית לברית צה“ר ובית”ר באוסטריה.

תל חי!

מכתבכם שימח אותנו מאוד. ראשית, מפני שמזמן שעזבו השליחים שלכם אותנו לא קיבלנו מכם ידיעות ומכתבים, חוץ מד“ש שקיבלתי לפני ימים אחדים. שנית, שימחה אותי הידיעה על גידולה וחיזוקה של התנועה. זוהי כעת נחמתנו היחידה, אחרי כל מה שעבר עלינו, וזהו הדבר היחיד אשר למענו כדאי למסור את כל הכוחות. עלינו מוטלת החובה לבנות מחדש את תנועתו של ראש בית”ר ולהגשים את רעיונותיו. זהו הערבון היחיד להקמת מלכות ישראל. טוב מאוד אתם עושים, שעומדים אתם לקרוא לכינוס אשר ידון בכל השאלות שנצטברו במשך שנים. כמובן, גם לדעתי צריך לבחור בנציבות לגיטימית, על יסוד בחירות דמוקרטיות. הבחירות צריכות להתקיים על סמך תעודות בית"ר.

את החלטות כינוסנו אין אני יכול להעביר לכם, כי הכינוס עוד לא התקיים. אין לנו עדיין תאריך מדוייק, אולם חושבים אנו שהוא יתקיים בסוף חודש זה או בהתחלת החודש הבא. בינתיים ב־15 לח.ז מתקיימים אצלנו שני כינוסים מקדימים. אחד בדרום והשני בצפון, כדי שהצירים יבואו לכינוס הארצי מוכנים. היה מאוד רצוי שכמה מהחברים שלכם ישתתפו בכינוס שלנו בשל הרבה סיבות:

א. לקיים קשר ישיר בינינו.

ב. תקבלו תמונה חיה מן הנעשה אצלו, ולהיפך.

ג. נוכל לדון יחד על רוב השאלות המעניינות את כולנו.

גם אנו נשתדל להשתתף בכינוס שלכם, אם במקרה הכינוסים לא יהיו באותו זמן. כמו כן נוכל לעזור לכם בנוגע לתכנית הכינוס. כיום אין לי עדיין אפשרות להעביר לכם בפרוטרוט את סדר היום של כינוסנו וגם לא את הבעיות שנדון בהן. אולם בימים הקרובים אני מקווה שסדר היום יהיה מוכן. חוץ מזה, אני חושב בזמן הקרוב לקבל הוראות מן השלטון, אותם אוכל להעביר אליכם.

בנוגע לחומר: בינתיים אני מעביר לכם חומר מן הנמצא אצלי. אני מקווה שבזמן הקרוב אוכל לספק לכם די והותר. העיקר, את החומר שאתם מקבלים כעת צריך לשמור, כי הוא יקר המציאות, לדעתי אתם צריכים להכין לפי החומר הזה פרוספקטים ולשלוח אותם לכל הנקודות, אבל בשום אופן לא לבזבז את הספרים האלו, כי לשום איש לא תהיה תועלת מזה ולא תשיגו את מטרתכם.

הנני מעביר לכם 800 תעודות בית"ר שתחלקו בין החברים עוד לפני הכינוס. אני מצרף חוזר (בצורת תקנון) אשר לפיו חולקו אצלנו התעודות, כמו כן אני מצרף שאלון אחד לדוגמא. באם אין לכם האפשרות להדפיס את השאלונים, אפשר לעשות זאת בכתב, או לערוך רשימות או מחברת כדוגמת השאלות. טוב היה לו הייתם מעבירים אלינו את הרשימות, אז היינו מעבירים אותם לשלטון יחד עם הרשימות שלנו.

בנוגע לקשר: אין כל ספק שצריך לקיים בינינו קשר אמיץ כי זה לטובת כולנו. לדאבוני אין באפשרותנו לשלוח אליכם מקשרים או שליחים. השתדלו בינתיים לשלוח אלינו אנשים נאמנים ומסורים, כדי להחזיק קשר לכל הפחות פעם לשבועיים. אני מקווה שאם יבוא אלינו שליח שלכם כעבור שבועיים, נוכל לשלוח לכם אתו חומר נוסף, שבלי ספק יביא לכם תועלת. אבא, אם העבודה התנועתית זקוקה לעזרתך, אין כל ספק שאתה צריך לעזוב את עבודת הבריחה ולהתמסר לעבודה פנימית, אבל השתדל שבמקומך יבוא בית"רי אחר. אין צורך להזניח עמדה!

אצלנו העבודה מתנהלת בכל תקפה. אומנם עוד ישנם הרבה ליקויים, מקווים אנו שבמשך הזמן המצב יוטב. הקושי הכי גדול, גם אצלנו, חומר. אנו משתדלים גם בשטח זה. היחסים עם השותפים אינם טובים ביותר. אבל על זה בפעם אחרת. אני מקווה בפעם הבאה לכתוב לכם יותר פרטים על חיינו, עבודתנו.

כעת זמני דחוק ואני מסתפק בזה. אנו מאחלים לכם הצלחה בעבודה, עליה קרובה והגשמת רעיוננו: שחרור עמנו המעונה והקמת מלכות ישראל.

שלכם במסירות

ח. לזר

בהתחלת 1946 היו בית“ר והצה”ר התנועה הגדולה ביותר בקרב שארית הפליטה. בהתאם לכך נקבע בהסכם על ניהול ענייני “הבריחה” שתנועת בית“ר קיבלה חמישים אחוז בועד המרכזי של ארגון הפליטים באוסטריה. הועד הורכב משבעה נציגים, נציג אחד לכל ארגון, ואילו בית”ר קיבלה שני נציגים, בהנהלות של מחנות הפליטים נקבעו לתנועה הרביזיוניסטית 25 אחוז.

במשך הזמן שיגרה התנועה שליחים לגרמניה, ופיתחה עבודה ארגונית, חינוכית והסברתית עניפה. פתחה סניפים בכל מקום יישוב ובמחנות הפליטים, קיימה הרצאות, עצרות ואירועים שונים. הקימה להקת תיאטרון שהעלה מחזות בעלי תוכן לאומי, וכן תיאטרון לנוער.

מזמן לזמן נערכו מועצות ארציות ואזוריות בהן נדונו בעיות השעה. למוסדות התנועה נבחרו אנשים חדשים, במקום אלה שעלו לארץ או שעברו לארצות אחרות. הפעילים החדשים הגיעו עם זרם מתמיד של כוחות חדשים, בעיקר מפולין.

באוגוסט 1946 הגיע לאוסטריה אשר בן־אוני, שליח שלטון בית“ר. עם בואו אורגנה העבודה מחדש. הוא מונה כנציב בית”ר אוסטריה, ועל־ידו פעל מרכז הצה"ר ונציבות שנבחרה במועצת התנועה.

בסתיו 1946 היו באוסטריה יותר מעשרים מחנות קבועים, ובהם כעשרים וחמישה אלף פליטים יהודים. עבודת התנועה קיבלה אופי קבוע יותר.

התקיימו שתי מועצות ארציות, האחת במחנה וגשייד, והשניה בבינדרמיכל.

במשך הזמן החלו להופיע באוסטריה כתבי־עת וחוברות הדרכה והסברה. בין הפרסומים היו: “למטרה”, “מחנך”, “שלמה בן־יוסף”, “חנוכה”, “טו בשבט”, “חד נס”. חוברות מיוחדות הוקדשו לראש בית"ר. כן הופיעו עלונים ברומנית, גרמנית, פולנית ובשפות אחרות. אך מעל לכל יש לציין הופעתו של השבועון “אונזער ציל” (“מטרתנו”) שהופיע בדפוס. עתון זה היה היחיד שהופיע בדפוס בקרב שארית הפליטה באוסטריה. תפוצתו ששת אלפים עותקים ונשלח ל – 21 ארצות. השפעתו היתה רבה בקרב הפליטים, ולמעשה הפך לביטאונו של ציבור הפליטים כולו. עורכו היה אהרון איידלשטיין, ועל ידו פעלה מערכת בהרכב: י.פרשטיין, ע. קרישטאף, מ. נייטר, א. פיין, מ. ססובר.

התנועה קיימה קורסים למדריכים, הקימה את בית"ר הצעירה והוציאה לאור את בטאונה “הנשר”, קיימה מושבות קיץ, טיולים, עצרות, הפגנות, מצעדים, פעולות הסברה ועידוד נוכח השהייה הממושכת במחנות.

13 סניפים קיימה התנועה באוסטריה, נוסף לאלו שבוינה וסביבתה היו 11 פלוגות בית"ר. בעת כינוס הועידה השניה של התנועה בדצמבר 1947 בעיר לינץ הגיע מספר החברים ל־ 3500.

בועידה נבחר מרכז הצה“ר ונציבות בית”ר בהרכב הבא:

אשר בן־אוני – יו“ר הצה”ר ונציב בית“ר, מוניו כהן – מ”מ הנציב ומנהל מחלקת הארגון, שלום (ירחמיאלי) רק – מזכיר כללי, אהרון אידלשטיין – עורך “אונזער ציל” ומנהל מחלקת ההסברה, פלק טייכנר – מנהל מחלקת העלייה, נתן סטריקובסקי – גזברות ותרבות, צבי ויינשטיין – נציג התנועה בועד המרכזי, שמואל גרינברג – מנהל נקודת העלייה בסאלפדן.

משרד הנציבות בוינה נבחר בהרכב:

ד“ר פיליפ ניימרק – מ”מ הנציב, אשר מיאסניק – מנהל מחלקת הארגון, אינג' טייפל – מזכיר, יצחק בומזה – מחלקת עלייה וכספים, בוריס חייצ’וק – יו"ר סניף וינה, משה נוסבויים – מנהל קרן תל חי.

אגרת מאת אהרון צבי פרופס אל יוסף פוקסמן

לכבוד הקצינים יוסף פוקסמן ופנחס קופלברג, תל־חי!

אחים יקרים,

הבוקר קיבלתי שני מכתבים שלכם ואני ממהר לענות. הייתי רוצה שדברי יגיע לכל בית“רי הנמצא בסביבה שלכם ועל כן אכתוב באידיש. (מכאן מתחיל התרגום). יושב אני ליד מכונת הכתיבה שלי זה זמן רב ומחפש מלים מתאימות ולא יודע איך להתחיל מכתבי אליכם. מרגיש אני כלפיכם וכלפי כל אחד מכם אובד וחסר ערך, בהתחשב במה שעבר עליכם משך חמש השנים האחרונות. מרים אני על נס את הגבורה וחרוף הנפש שגיליתם כלוחמים נגד השונא הנאצי. אני מרכין ראשי לאות הערכה והוקרה כלפי כל אחד ואחד מכם. למעיין העוז, הגבורה ותעצומות הנפש, האמונה והתקווה ממנו שאבתם, חבויים עמוק בתוך לבכם גם כיום. גאה אני ומאושר על שהגורל דרך ראש בית”ר שלנו – ליכד אותי אתכם והעניק לי הזדמנות לחיות בקרבתכם, לעבוד ולשיר יחד את שירינו חדורי התקווה והאמונה, וללחום עבור רעיוננו הנעלה. רק מי שעבד במחיצתכם ומכיר כל עיירה נידחת במדינת פולין; מי שניתנה לו הזכות לחדור לנשמותיכם, להינות מידידותכם ומאמונתכם; מי שראה אתכם בעת השמעת נאום ראש בית“ר ויודע את מסירות נפשכם שאין לה גבול רק זה יכול להבין את הטרגדיה הגדולה הטמונה במילים הספורות של הדו”ח שלכם האומר: בפולניה שרדו 3,000 בית“רים ובאירופה עוד 2000… בכינוסים האחרונים עם ראש בית”ר השתתפו אלפי בית“רים, בלוצק, בוילנא, בלובלין ובפינסק. האם יש בכוחו של אנוש לספר, לתאר בכתב מה היתה משמעותה של בית”ר פולין? לו חי עמנו כיום ראש בית“ר. רק הוא לבד מסוגל היה לכתוב על כך. אני בשר מבשרכם ודם מדמכם, דלה שפתי מלתאר זאת. לפעמים, רק כדי לברוח מן המציאות המרה, נותן אני לדמיוני להפליג ורואה את בית”ר פולין בגדולתה, בתפארתה וביוקרתה. זו היתה תנועה שבמשך עשר שנים הלכה וגדלה והתפשטה מקבוצות בודדות ל – 800 קננים עם 70,000 חברים/ות. אך הכמות אינה העיקר, אלא הנשמה של בית“ר פולין! הנשמה שהכילה את כל היופי שראש בית”ר הנחיל לטובי בניו של העם היהודי, טובי הבנים בכל שנות ההיסטוריה של גלותנו. הקננים עלו בלהבות יחד עם הערים, ובית“רים לאלפים התאחדו עם ראש בית”ר. אך הנשמה עודנה חיה ואני מרגיש אותה בכל מילה ובכל שורה של מכתבכם אלי. אני מביט בפניכם ורואה לפני את כל אחד מכם. אני מרגיש אשם ועצוב, על שבעת פרוץ המלחמה הייתי בארץ ישראל ולא אתכם בוארשה הבירה. אני לא ברחתי מכם. הגורל הועיד לי זאת. נועדתי לנגב בשמכם את גל הזיעה האחרון מעל פניו ומעל מצחו היקר של ראש בית“ר, וללוותו בדרכו האחרונה למנוחת עולמים. ראש בית”ר חש בחורבן ההולך ומתקרב על עמנו ולבו לא עמד בזה.

מהיום הראשון לבואי לאמריקה חלמתי לחזור לפולין. חברים צחקו והתלוצצו על חלומי. אמרו: " פרופס יעבור את הים בשחיה ויגיע לפולין…" אני באמת חשבתי לעשות זאת. כיום אינני נמשך עוד לאדמת פולין, רציתי מאוד להיות יחד אתכם. לטבול במעיין הסבל שלכם ויחד לשאוב אמונה. אל תחשבו שאני מפקפק, ולו לרגע בצדקת דרכנו ובנצחון רעיונותיו של ראש בית"ר. אני מאמין בהם גם כיום באותו להט, כפי שהאמנתי לפני 22 שנים, אך אמונתי הפעם היא אחרת, היא כולה קודש. אתם מסמלים את שארית הקדושים והגיבורים. נלחמתם נגד האויב הגדול בהיסטוריה שלנו ויצאתם כשידכם על העליונה. אתם ניצחתם!

מה שאתם זוקפים לזכותי כנציב בית“ר פולין, קשה לי לקבל בפרט מכם. תפקידי היה לשמש מתווך ביניכם לבין ראש בית”ר. שליחות זו השתדלתי למלא בנאמנות, באחריות ובאהבה. כיום אני מרגיש שאין לי זכות מוסרית לתת לכם הוראות כלשהן. אתם פונים אלי במכתבכם בתור “נציב”… לי נדמה שאין מילה נעלה יותר ותואר קדוש יותר “נציב בית”ר פולין“. אני אוהב את בית”רי לטביה שלי, המקום בו התחלתי בפעילות בית“רית; את בית”ר ליטא בו יסדתי את הקבוצות הראשונות של התנועה; את בית“ר רומניה, שם ביליתי שנה שלמה; את בית”רי ארץ ישראל, אליה משתייכים בית“רי כל הארצות שאת לוחמיה וגבורתם אני מעלה על נס, אך מעל הכל אני אוהב את בית”רי פולין! “אוהב” זו לא המילה המתאימה, זה הרבה מעבר לזה.

אני מבטיח לכם שאעשה הכל שבאפשרותי לעזור לכם. לדאבוני, תנועתנו פה היא בראשית דרכה והתפתחותה ועניה באמצעים. אך לא אשב בחיבוק ידיים. אגייס אמצעים ועזרה עבורכם. אעשה הכל שביכולת לעשות כדי להיות שוב אתכם, ולו אפילו לזמן קצר. אני מקווה שאוכל להתגבר על הקשיים העומדים בדרכי, זה יקח חודש או חודשיים ימים, ובסופו של דבר אהיה אתכם.

נא לדרוש בשלום כל בית"ר לחוד באשר הוא ולהעביר אליו מלים אלה. אני מצפה בחוסר סבלנות וברטט פנימי ליום בו אפגש אתכם.

שלכם בברכת תל־חי!

דצמבר 1945 ובברכת אחים

אהרון צבי פרופס

עדויותיהם של בית"רים פעילי “בריחה” באוסטריה

אברהם הירשפרונג

האחים אברהם ומשה הירשפרונג השתחררו במחנה מאוטהאוזן לאחר שעברו שבעת מדורי הגיהינום בגיטו, בעיר מולדתם קרקוב ובמספר מחנות בגרמניה. הם נקלעו לוינה. החליטו להתעכב במקום זה ולחדש את פעילותם הבית“רית. אברהם ביקר במחנות בלינץ, נפגש עם בית”רים, הרצה בפני קצינים אמריקנים על המלחמה וגורל היהודים וזכה לאהדתם ותמיכתם.

בין היתר הכירו את הרב ד“ר ליפשיץ, רב צבאי אמריקני, שתמך בהם ובפעולותיהם. עתיד הרב ליפשיץ להיות להם מקור עידוד, ומשענת לפליטים היהודים ולחברי בית”ר והאצ"ל בוינה.

באוקטובר 1945 יצא אברהם לקרקוב עיר מולדתו, לחפש שרידי משפחתו. הוא נפגש עם פעילי בית“ר בעיר ויחד תכננו את צעדיהם הבאים. באותו חודש יצאה מקטוביץ רכבת ובה שמונה מאות פליטים יהודיים בדרכם לוינה. הם נשלחו ע”י “הבריחה”. אברהם הצטרף ליוצאים ובהגיעם לוינה הקים את גרעין התנועה בבית החולים “רוטשילד” ששימש כמרכז הבריחה בוינה.

אברהם השתתף בפגישה הראשונה של פעילי התנועה בבאד־גאסטיין, שם הונחו היסודות הארגוניים לתנועה באוסטריה. לאחר מכן נמנה עם מקימי נקודת הבריחה העצמאית באינסברוק, בעזרתו של יהושע ברנדייס. באותו זמן הגיעו לוינה בן־אוני, נוסבוים וניימרק, בדרכם למחנות באיזור האמריקני. לפי הצעתו הם נשארו בוינה ויחד הקימו מסגרת לתנועה במקום. תפקידם הראשון היה לקבל את הבית"רים הבאים במשלוחים מפולין, להודיע להם שבאוסטריה אין צורך לפעול במחתרת, כפי שנהגו בפולין, וכי קיימת תנועה ליגלית הפועלת לאור היום.

בפברואר 1946 קיבל אברהם כתב מינוי כנציב בית“ר באוסטריה. על המינוי חתום יוסף כרוסט – שלטון בית”ר בפריס.

אוסטריה חולקה לגלילות ונמנו בהם מפקדים:

מונייק־משה הירשפרונג – מפקד גליל וינה; צמח קרום – מפקד האיזור האנגלי; דוד שפיגל – מפקד איזור זלצבורג; סוסבר – מפקד גליל לינץ.

באותה תקופה נתמנה אברהם גם כמפקד אצ"ל בוינה, ומכאן שמילא את שני התפקידים גם יחד התנהלה העבודה כסידרה.

קיומה של בית“ר ופעילותה היו כצנינים בעיני מפלגות השמאל וראשיה, אלו ריכזו בידיהם את השליטה על חיי הפליטים והיחסים עם השלטונות. כל הנסיונות מצד בית”ר להגיע להידברות ולדו־קיום אתם לא נשאו פרי.

באחד מימי אפריל 1946 קיבל אברהם ידיעה, שנציגי שלטונות הצבא האמריקנים הגיעו למקום שיכונם של הבית"רים והודיעו אוליטמטיבית, שתוך שעה עליהם לעזוב את וינה. היתה זאת תוצאה של פניית מנהיגי השמאל ובהשפעתם. אברהם הגיע למקום וניסה לבטל את הגזירה, אך ללא הועיל. בשירת התקווה ובשורות מלוכדות פנו לעבר הרכבת שהובילה אותם לזלצבורג.

כעבור חודש חזר אברהם לוינה, ובעזרתו של הרב ליפשיץ ותמיכתו החומרית, קיבלה בית“ר ליגליזציה לשהות ולהתקיים בוינה. נפתח מועדון והפעילות נכנסה למסלול רגיל. מהפעולות החשובות שאברהם זוכר – רכישת נשק בשביל האצ”ל ואכסנתו במקום סתר בבית הקברות בקרבת קברו של הרצל; ארגון אקדמיות ומצעדים לציון יום מותו של ז’בוטינסקי. העתונות המקומית כתבה לאחר מכן שצבא יהודי צעד בחוצות וינה.

מוינה יצאה שיירת ביתר"ים, בראשות דוד פוגל, לאיטליה.

בנובמבר 1946 קיבל אברהם הודעה ממטה האצ"ל, שעליו לעזוב את וינה ולעבור לחזית לארץ ישראל.

ערב אחד התדפק מישהו על דלת ביתו. הופיע צעיר לא מוכר שמסר לו דרכון על שם מנדלבאום. בו במקום התקין הבחור את תמונתו של אברהם בדרכון ואמר לו לפנות למחרת לקונסוליה הצרפתית, לקבלת ויזת־מעבר.

במקומו נתמנה אחיו מונייק כמפקד האצ"ל בוינה.

אשר מיאסניק

בסוף 1946, לאחר השלמת הוצאת היהודים מפולין, עוד לפני שהתחיל להגיע הגל הגדול של הריפטריאציה מרוסיה עזבו את פולין גם רוב חברי הנציבות ופעילי התנועה וראשיה, ביניהם: אשר בן־אוני, מוניו כהן, אשר מיאסניק, פיליפ ניימרק, יהודה קופלוביץ, שלום רק, ואחרים. בהגיעם לוינה נתקלו ביחס עויין מצד הנהלת “רוטשילד שפיטאל” – המוסד בו רוכזו שיירות הפליטים מפולין, לפני שפוזרו במחנות שנמצאו באזורים השונים, תחת שלטון ארבע המעצמות, ארה"ב, אנגליה, צרפת ורוסיה.

בית“רים לא היו רצויים בוינה. מנהיגי השמאל הציוני ששלטו במחנות הפליטים אמרו: הם מסכנים את כל הפליטים היהודים ואת עצם פעולות “הבריחה”. הם עשו כל שיכלו כדי להיפטר מן הבית”רים ולמנוע מהם להתארגן ולשהות בוינה.

בבואם לוינה מצאו בה את אברהם הירשפרונג ואחיו מונייק כשהם נאבקים על קיומה של בית“ר במקום. לאחר צאת שיירת בית”ר לזלצבורג בפקודת האמריקנים לא היה למעשה שום דבר מאורגן, ולא התנהלה כל פעילות ממשית.

בפגישתם הראשונה, החליטו למנות את אשר מיאסניק כמפקד הגליל ואת שלום רק למזכיר כללי, סוכם שעל החבורה לצאת למחנות שבלינץ וסביבתה, להשתלב בעבודת בית“ר ולפעול למען הקמת הנהגה ארצית – נציבות בית”ר, שתנהל את העבודה בארץ זו.

אשר מיאסניק החל את פעולתו בארגון קבוצת בית“רים שתתמקם באחד המחנות בוינה, ותהווה בסיס להתפתחות בעתיד. הרוח הרעה שפעלה בוינה נגד בית”ר היה “ארתור” בן־נתן. מייסניק פנה לארתור וביקש ממנו להפסיק את התנכלותו לבית“רים. ארתור השיב כי השלטונות האמריקנים הם הדורשים את פינויים מן העיר של כל הפליטים היהודים. אך לפי ידיעת אנשי בית”ר היתה זו תואנה בלבד.

תוך כך הקימו מפקדה בהרכב: מיאסניק, רק, ניימרק, גוטפריד, אינג' טייפר וחייצ’וק. הם החליטו להקים בעיר פלוגות בית"ר ויהי מה.

עתה החל המאבק הקשה עם ארתור ומרעיו. אלו מנעו מפלוגות בית“ר את מנות המזון שכל פליט היה זכאי להן. הם הפעילו את השפעתם אצל השלטונות ודרשו להוציא את הבית”רים מן העיר. הבית“רים לא אמרו נואש. הם שיגרו מברקים לשלטון בית”ר בפריס, למנהיגי ההנהלה הציונית ולראשי הג’וינט בארה“ב. הם גם נעזרו ברב צבאי ד”ר אוסקר ליפשיץ, שהפעיל את קשריו עם השלטונות. הלחץ מבחוץ ומבפנים אילצו את ארתור וחבריו לסגת. השלטונות האמריקנים הרשו את קיומה של בית“ר, והחלה פעילות ליגלית וענפה. הוקמו פלוגות בית”ר בבית החולים “רוטשילד”, בפיקודו של גולדפינגר, במחנה ארצברג בפיקודו של כץ, במחנה באלזרבאך בפיקודו של אריה סקולסקי, ממורדי גיטו לאחווה. הוקם מועדון בו שכנה גם המפקדה הגלילית של בית“ר. עד מהרה היתה קיומה של בית”ר מורגשת בעיר.

המפקדה הוציאה עיתון “די וועלט”, כהמשך לעיתון התנועה “די וועלט” שהופיע לפני המלחמה, בעריכתו של רוברט שטריקר. הבית"רים קיימו עצרות ומצעדים, נשאו נאומים בהופעות פומביות אחרות ואפילו התבטאו בכלי התקשורת הממשלתיים. הם ערכו משאל בין יהודי וינה בשאלת חלוקת ארץ ישראל. ל – 500 הגלויות שהפיצו נתקבלו 447 תשובות, מהם 319 נגד תכנית החלוקה ו־128 הצביעו בעד החלוקה.

משום מה היה מיאסניק רשום בבולשת כמפקד האצ“ל בעיר וסביבתה. אך מכיוון, שלא היו להם הוכחות נגדו, ביקשו לשלול מבית”ר את הליגליזציה, וזאת בלחץ השלטונות הבריטים. גם הפעם בא לעזרתם הרב ליפשיץ, אשר יחד עם ד"ר דוד בוקשפן, שביקר באותו זמן בוינה, התייצבו בפני השלטונות האמריקניים, הסבירו את מצב העניינים והצליחו לבטל את הגזירה.

בתחילת ינואר 1948 נתבקש מיאסניק על־ידי שלטון בית“ר בפריס לעזוב את וינה ולעבור למרסיי. הוא קיבל מינוי מאהרון פרופס, כנציג שלטון בית”ר.

במרסיי היו מספר מחנות פליטים. הם רוכזו שם לקראת עלייתם לארץ.

המחנות היו בשליטת ההגנה ולבית“רים לא היתה שם דריסת רגל. בעזרת פרופס, שפעל אצל ראשי ההנהלה הציונית, והודות לקשריו האישיים, קיבל רשיון לבקר במחנות. הוא ארגן עזרה חומרית למעפילים והגיש להם שירותים שונים. בחסות עזרה זו אירגן רשת מבריחי נשק בשביל האצ”ל בארץ.

רשת זו פעלה עד קום המדינה, ועד עלייתו של אשר מיאסניק ארצה.

מוניו כהן

לפי עדותו של מוניו כהן, מ“מ הנציב ומנהל מחלקת הארגון, קיימה בית”ר בתקופות שונות באוסטריה פלוגות מאורגנות במקומות הבאים: באד־גאסטיין, שלוש פלוגות בזלצבורג; במחנות פרש, מחנה ביאליק ברידנבורג, בהאליין, בסאלפדן, בפוך, בשטייאר א, בשטייאר ב, בוולס, בבינדרמיכל לינץ, וגשייד, באנס, באד־איישל, אבלסברג, בראנאו. כן קיימה התנועה פלוגות מעבר באדמון, אינסברוק, וילאך, יודנבורג, גראץ ובנקודות גבול נוספות. אף כי שהו באוסטריה כשלוש שנים, לא כל הפלוגות היו קבועות. חלק מהן התחסל בצאת האנשים לאיטליה, או כשנכללו במכסות המעפילים. במקומות אחרים הוקמו פלוגות עם אנשים חדשים שהגיעו מארצות מזרח אירופה, למעשה היתה תנועה מתמדת של אנשים, ודבר זה השפיע גם על אופי העבודה האירגונית והרעיונית של התנועה. על אף זאת התנהלה פעילות מאורגנת ומסודרת מחודש מרץ 1947 עד חודש מאי 1948, עת עלו רובם של הפעילים על סיפונה של האוניה “אלטלנה”.

מוניו כהן היה אחד מפעיליה הבולטים של התנועה בפולין ובאוסטריה. היה חניך בית“ר בעיירת מגוריו בורשטין, פלך סטאניסלבוב, מאז הוקם בשנת 1927 הקן המקומי. ב־1932 סיים קורס מדריכים בזילונקה ונתמנה כקצין מפקדת הגליל בלבוב. עם פרוץ המלחמה, לאחר תבוסת פולין, ברח משטח הכיבוש הגרמני, אך נאסר בגבול ע”י הרוסים והועמד למשפט בהאשמה שהוא מארגן בריחת יהודים, דבר שאמנם עסק בו. הוא נידון לשמונה שנות מאסר. טולטל מבית סוהר אחד למשנהו משך קרוב לשנתיים. הודות להסכם סיקורסקי סטלין שוחרר, אך נשלח לפלוגות עבודה בקזאכסטן, שם שהה עד 1946. שב לפולין עם הריפטריאציה ומיד התגייס לפעילות בית"רית.

ב־1947 נאסר שנית על־ידי האנגלים, לאחר שהשתתף כאיש אצ"ל בפיצוץ רכבת במאיין. אף כי לא היו כל הוכחות נגדו הוחזק שלושה חודשים בכלא בוילאך, וחודש נוסף בזלצבורג. כאן שוחרר בלחץ השלטונות האמריקאים. מוניו ורעיתו נמנו עם עולי “אלטלנה”.

שלום רק

לאחר עבודה מאומצת של כשלושת רבעי שנה בתאים בלתי ליגליים בפולין נתקבלה הוראה משלטון בית“ר וההנהגה העולמית של הצה”ר בפריס לחסל את המוסדות שלנו במקום ולעבור לאוסטריה, כדי להמשיך שם בפעילותנו הלאומית. וכך עזבו עד סוף 1946 רוב חברי בית"ר ומפקדיה: מוניו כהן, אשר מיאסניק, נתן זיידמן (יצחקי), פיליפ ניימרק עם רעייתו גיזה, פלק טייכנר ורעייתו פרידה, שרה ויחיאל ליברמן, גם שלום רק ורעייתו שולה עזבו. הם הגיעו לוינה דרך קלאדזקו.

מרכז החיים של שארית הפליטה בוינה היה ה“רוטשילד שפיטאל”, בניין רחב ממדים, ששימש לפני המלחמה כבית חולים יהודי, והפך לנקודת המעבר המרכזית של כל הריפטריאנטים ממזרח אירופה. כאן מצאו סידור ארעי, לפני העברתם למחנות שונים באוסטריה, גרמניה, איטליה וצרפת.

מנהל ה“רוטשילד שפיטאל” והיו"ר של ועד הפליטים ויוצאי מחנות הריכוז באוסטריה, האיש ששלט על החיים והמות של רבים מפליטי השואה, היה ברוניסלב טייכהולץ איש גורדוניה. אנשי עירו העידו כי טייכהולץ היה איש הקשר בין היודנראט ובין הגסטאפו.

כשנפוצה בוינה השמועה על עברו של טייכהולץ הוקמה ועדת חקירה, בה השתתפו נציגי כל המפלגות והועד המרכזי של שארית הפליטה. (שלום רק היה נציג בית“ר והצה”ר). ועדת החקירה קיימה כמה ישיבות אליהן הוזמן טייכהולץ למסור עדותו. בסופו של דבר, תחת לחץ גורמים שונים (גם מצד הג’וינט והאונר"א) התפטרו אחדים מחברי הועדה, החקירה הופסקה והעניין טושטש. מבחינה ארגונית שרר אז תוהו ובוהו בעבודת התנועה הלאומית באוסטריה. אמנם במחנות הפליטים שבווגשייד, בינדרמיכל, באד־גאסטיין התארגנו קבוצות גדולות של בית“רים ונבחרה הנהלה בהרכב: פוקסמן, קאמינסקי, בקלצ’וק, אבא וויינשטיין, פנחס קופלברג ויחיאל לשץ'. בוינה ישבו שני האחים הירשפרונג, ניצולי מחנה אושוויץ. האח הבכור אברהם, אירגן קבוצת בית”רים בשם “משמר בית”ר“. האח הצעיר משה, נתמנה למפקד האצ”ל באוסטריה ב־1946. לאחר ש־240 בית“רים, חברי האצ”ל מאוסטריה, על מפקדיהם, “בוזיק” (פלדנקרייז) ויהושע ברנדייס, איש הבריגדה העברית, עלו ארצה ב“אלטלנה”, חיסל משה את כל ענייני הארגון באוסטריה, ועלה גם הוא עם פנינה, רעייתו, לארץ, עבד שנים כרופא פנימי, ונפטר בגיל צעיר.

העבודה בתנועה התנהלה אז בצורה פרטיזאנית, בלי אישור המוסדות העליונים. אז הגיע לוינה אשר בן־אוני, אחד מטובי מפקדי בית“ר ועסקן הצה”ר בפולין, שנשלח מטעם שלטון בית“ר. עם בוא הקבוצה הגדולה של קציני ומפקדי בית”ר פולין זומנה ישיבה מיוחדת בראשותם של אשר בן אוני ויהודה קופלביץ, המורשה מטעם השלטון לענייני בית“ר באוסטריה. אשר בן־אוני נתמנה לנציב בית”ר ועבר לבינדרמיכל, מקום בו התרכזו המוסדות העליונים של כל התנועות הציוניות. כסגן הנציב נתמנה מוניו כהן, גם הוא עבר לבינדרמיכל.

בגלל אופיה המיוחד של בירת אוסטריה הוכרזה וינה כגליל עצמאי ובראשו הועמדו קצין הנציבות אשר מיאסניק כמפקד הגליל, קצין הנציבות שלום רק כמזכיר, וחברים בה היו פיליפ ניימרק, ליאון גוטפריד, גולדפינגר, משה נוסבוים ובוריס חייצ’וק. כל העקורים היו מרוכזים במחנות בעיר. רק אנשי מרכז וממלאי תפקידים מיוחדים, קיבלו “שיינים” – רשיונות מיוחדים לגור בבתים פרטיים.

היו ארבע מחנות בית“רים: ב”רוטשילד שפיטאל" עצמו, ובבתי ספר שהוחרמו למטרה זו: ארצברגר, אלזרבאך ופלצל־גאסה. (כולם על שמות הרחובות בהם נמצאו). בית“ר נאבקה קשות כדי שיכירו בה ויעניקו לה אותן זכויות שהיו ליתר התנועות הציוניות. אנשי “השומר הצעיר” והשמאל הציוני האחרים ששלטו אז ב”בריחה" ובפדרציה הציונית באירופה התנכרו לבית“ר ולא רצו לתת לה דריסת רגל במוסדות הציוניים. רק לאחר מאמצים רבים מצד ראשי התנועה באירופה, לאחר פנייה לג’וינט, הוענקו לבית”ר זכויותיה.

קשיים מיוחדים היו עם “הבריחה”, אשר משרדיה שכנו ברחוב פראנק 2. בראש “הבריחה” בוינה עמד אז “ארתור” (אשר בן נתן), אשר מטעמים מפלגתיים העדיף את אנשי השמאל הציוני. רק לאחר מאמצים רבים ופניות שהגיעו עד לראש מטה “ההגנה” באותו זמן משה סנה, שישב בפריס, נאלץ “ארתור” להעניק לבית“ר את כל הזכויות ולשתף אותה בפעילות הארגון. גם האהדה הרבה שרכשו הרביזיוניסטים בקרב שארית הפליטה בעיר, היתה אחד הגורמים שעזרו לבית”ר.

בשביל אנשי הסביבה, שלא היו בסוד הדברים היה הבית בפראנק־גאסה 2 רק בית תמחוי, לשם באו לסעוד יהודים מן הסביבה. למעשה, היה זה מרכז העצבים של התנועה הציונית, תמיד שקק הבית חיים, ושימש מקום מפגש לשליחי “הבריחה”, הבריגדה העברית, הסוכנות היהודית ונציגי הישוב העברי בארץ ישראל.

באחד מימות הקיץ, בשנת 1947 הוזמנו ראשי התנועה לישיבה סגורה בפראנק־גאסה 2. בישיבה השתתפו השליחים המיוחדים מארץ־ישראל, יצחק גרינבאום ויהודה ברזילי, שבאו לדווח ולעדכן את ראשי שארית הפליטה על הנעשה בארץ. את יצחק גרינבאום הכרתי בהיותי עוד בית“רי צעיר ושמעתי אותו נואם בעיר הולדתי ולוצלבק. הוא היה “הארי שבחבורה” בסיים הפולני. בא לולוצלבק להשתתף בכנס אזורי, לקראת הבחירות לסיים, מועדון בית”ר היה אז, באופן ארעי, באחד החדרים הצדדיים של אולמי מכבי שם התקיים הכנס. אנחנו הצעירים היינו תמיד צמאים וסקרנים לשמוע את ויכוחי המבוגרים. והנה, לאחר אחת הישיבות ניגש אל יצחק גרינבאום הרב כתריאל פישל טכורש (מי שהיה הרב לענייני כשרות בתל־אביב) והתחיל לגדפו בשמות גנאי, הלמאי הוא מתעסק בקנוניות ומיצר את צעדי “המזרחי” לפני הבחירות.

התמונה הזאת עמדה לנגד עיני כשראיתי את יצחק גרינבאום בפראנק־גאסה 2. לאחר הישיבה ניגשתי אליו, בירכתיו ואמרתי לו בזו הלשון: " מר גרינבאום. אני מולוצלבק ועברתי את כל זוועות השואה. האם לא ידועה לך, במקרה, כתובתו של הרב טכורש? יש לי ידיעות חשובות בשבילו על גורל אחדים מבני משפחתו" יצחק גרינבאום שתק דקה או שתיים ואחר כך ענה לי ברוגזה: “אינני מכיר שום רב טכורש, תשאל את ברזילי, הלא גם הוא בן עירך”.

ניגשתי אל יהודה ברזילי, הושטתי לו את ידי ואמרתי: אם אינני טועה אתה יולק איינזברג“. יולק הסתכל בי רגע, פרץ בשמחה, חיבק אותי וקרא “שוטק!” (זה היה שמי בפולנית וכך קראו לי בבית, חברי ומכירי). עם יולק למדתי בגימנסיה העברית. ואם כי היה בשתיים או שלוש כתות גבוהות משלי הכרנו זה את זה. יולק היה “בהשומר הצעיר” ואני בבית”ר. בגימנסיה שלנו, בזמן ההפסקות בין השיעורים, התקיימו תמיד ויכוחים סוערים בינינו, ויכוחים שהיו לא אחת מלווים מכות. שאלתי את יהודה ברזילי: “תגיד לי בבקשה יולק, האם תוכל למסור לי מה מעשיהם של ידידי בארץ־ישראל, אותם גם אתה הכרת?: אברהם ליכטנשטיין ליאור (מפקד קן בית"ר ולוצלבק, קצין נציבות בארץ), יהודה ביילה (בילו, ממפקדי האצ"ל בארץ), לוטק קשאק (אליהו עמיקם, ממיסדי וראשי הלח"י) ויעקב וויניארסקי (אז לא ידעתי עוד שזהו יעקב מרידור, מפקד הארגון הצבאי לאומי לפני בוא מנחם בגין לארץ)”. יולק הסתכל בי בעצבנות וענה לי: “לא שמעתי עליהם דבר ומעולם לא ראיתי אותם”.

משרדי בית“ר והצה”ר היו בבנו־גאסה 8. משם ניהלנו את העבודה הענפה, את הקשר עם המוסדות היהודיים והעירוניים, את הטיפול במחנות שלנו בתחום וינה ואת הקורסים למדריכי בית“ר. דגש מיוחד שמנו לארגון אספות הסברה בשביל שארית־הפליטה. בנו־גאסה 8 היתה הכתובת לרוב שליחי ומנהיגי התנועה. לשם הגיעו יוסף קלארמן, א.צ. פרופס (הוא בא במדי צבא ארה"ב ככתב צבאי), ד”ר דוד בוקשפן, ד“ר יעקב רובין (הוא בא במדי הבריגדה העברית), יהושע הלוי (ציטרון) משלטון בית”ר ושליח האצ"ל לגולה, ואחרים. כולם דיווחו לנו על הנעשה בתנועה בעולם ועל מהלך מלחמת הארגון הצבאי הלאומי נגד ממשלת המנדט בארץ־ישראל. רוב האסיפות הפומביות שלנו, בהן השתתפו אלפים מפליטי השואה, התקיימו באולם “צום ווילדן מאן”, “לפרא האדם” אשר לפני המלחמה שימש כמועדון אקסקלוסיבי של “ההיטלר יוגנד”. משם יצאה הקריאה המתמדת שלנו לשארית הפליטה לעזוב את אדמת אירופה הארורה, הספוגה בדם ששת מיליוני היהודים, לעלות ציונה, לתרום לשחרור המולדת ולהקים את המדינה העברית. היתה זאת נקמתנו כאשר הבשורה שעם ישראל חי וקרוב היום בו תקום מדינת היהודים, יצאה דוקא מן המקום ממנו הפיצו נערי היטלר את רעיון “הפתרון הסופי לבעיית היהודים”.

הסברה מיוחדת ניהלו בבתי הכנסת בשבתות ובחגים. חוץ מבית הכנסת הגדול והמפואר צצו בוינה לאחר המלחמה עשרות בתי כנסת קטנים, שם התאספו פליטי השואה, כדי לספוג בתוכם קצת “יידישקייט”. בכל פעם היינו בוחרים בית כנסת אחר. קבוצת בית"רים היתה נכנסת פנימה, מתערבבת בין המתפללים, גם הם התפללו ולאחר קריאת התורה לפני “מוסף” היה מישהו עולה על הבמה ומכריז בקול רם: “אחד משרידי השואה ידבר עכשיו בענייני דיומא”. ברוב המקרים הייתי אני “הנואם הראשי”. והכל נעשה בהסכמת גבאי בתי הכנסת. לפעמים נשמעו קולות מתנגדים אבל בדרך כלל קיבלו את דברינו בהתלהבות. לא פעם יכולתי להבחין בדמעות שזלגו מעיני מאזינים.

פרשת דב גרונר הכתה גלים גם בציבוריות היהודית בוינה, אף כי רבים היו מתבוללים ו“מישלינגים” (נישואי תערובת), בכל זאת נתמלא ליבם גאווה והערצה בקראם על עמידתו הגאה של דב גרונר בפני השופטים הבריטים. האיש הפך לגיבור האומה כולה וכל יהודי התפוצות, בלי הבדל השתייכות מפלגתית, ראו בו סמל הגבורה העברית המתחדשת.

בידינו עלה להחתים אחת עשרה מפלגות יהודיות, ביניהן אפילו את “הבונד”, על מודעות ענק, שהודבקו בכל רחבי וינה. אלו היו מודעות גינוי על יחס ממשלת המנדט הבריטית ללוחמי המחתרת העברית, ודב גרונר בתוכם. רק ד“ר בריל “הפרזידנט” של הקהילה היהודית סירב לחתום על המודעה. כפי שנודע לנו אחר כך שימש ד”ר בריל מזכיר המפלגה הקומוניסטית בוינה עוד לפני המלחמה.

אחרי עליית דב גרונר לגרדום ערכנו באולם “טבור”, אחד האולמות הגדולים בוינה, באיזור “הרוסי” של העיר, עצרת אבל לזכרו. בעצרת השתתפות נציגי כל המפלגות היהודיות וארגוני הנוער, שבאו לחלוק כבוד לגיבור האומה. בכניסה לאולם בלטו לעיני הבאים כרוזי הארגון הצבאי הלאומי, שהיו תלויים על קירות הבניין הענקי. פחד תקף אחדים מחברי הנשיאות שישבו על הבמה. אחד מהם, בשם קול, חבר מרכז הציונים הכללים בוינה, האשים אותי בפעולה “בלתי ליגאלית ומסוכנת” זו. הוא העביר אלי פתק (עמדתי אז על הבמה ונאמתי) בדרישה שאסתייג בפומבי מן המעשה, כמובן שלא יכולתי, וגם לא רציתי, למלא אחר דרישתו. על הפצת הכרוזים לא היה לי מושג לפני העצרת. אבל, גם לו הייתי יודע – לא הייתי מתנגד, אלא עוזר. המשעשע בדבר, וזה סיפרתי למר קול כשפגשתיו בארץ, כי אחת מאלה שהפיצו את הכרוזים היתה בתו.

לא אצא ידי חובתי אם לא אציין את העזרה המוסרי הגדולה שקיבלנו מפרופסור לזר הישיש, מרצה באוניברסיטה לפני המלחמה, שהצטרף לתנועתנו, עמד בראשה, היה לפטרונה וייצג אותנו בכל מיני מוסדות אוסטריים. פרופ. לזר היה נשוי לאשה לא יהודיה שהתגיירה, ומאז נישואיה ניהלה בית יהודי חם ומכניס אורחים. המעניין והמופלא בדבר הוא שהגב' לזר היתה האשה היחידה בוינה שטיפלה בחלקת הקבר של ד"ר הרצל ומשפחתו. כל השנים לא נמצא איש בארגונים הציוניים שידאג לכך.

אנו התגוררנו ב“פנסיון אמריקה” בקינדרשפיטאלגאסה, פינת אלזר שטראסה. היה זה בניין בעל חמש קומות שלפני המלחמה שימש פנסיון מפואר בשביל דיפלומטים ואורחים מחוץ לארץ. בימינו הפך “פנסיון אמריקה” לבית מגורים לפליטים, לאו דווקא יהודים, שוינה התברכה בהם בימים ההם. בעלת הבית דאגה רק שהדייר יהיה מצוייד ברשיון מתאים מטעם העיריה. חדרנו היה בקומה השלישית, בו התגוררו לפני כן פיליפ וגיזה ניימרק, מעלינו גר אשר בן אוני, שנתמנה לכהן כנציב בית“ר ויו”ר מרכז הצה“ר באוסטריה. בקומה מתחתנו ־ גרו אברהם ומשה הירשפרונג. בדירת ההירשפרונגים היה, למי שצריך היה לדעת זאת, מטה האצ”ל בוינה.

פרק חמישי    🔗

שליחי אצ"ל

ימים ספורים אחרי תום כנס בית"ר הגיעו מן הארץ לרומא שני שליחי הארגון הצבאי הלאומי, שכה ציפינו לבואם.

היו אלה יעקב פרשטיי (אליעזר תבין) וחנניה דייטל.

על שליחות זו מספר אלי תבין:¹⁴

באוקטובר 1945 החליטה מפקדת האצ"ל לשגר לאירופה את יעקב תבין (אליעזר). כמלווהו נקבע חנניה דייטל (חיים). ברור היה ששליחים אלה לא יוכלו לעזוב את הארץ בדרך ליגאלית, ולפיכך הוצע שיעשו דרכם כחיילים יהודיים החוזרים כביכול מחופשה בארץ למקום חניית יחידתם באירופה. משום־מה בוטלה תוכנית זו ברגע האחרון, והוחלט לסנן את השליחים לאניה כלשהי שתפליג מחיפה לאירופה.

סוכן שירות המודיעין של הארגון בעיר התחתית בחיפה, בעל מסבאה, מצא דרך לבוא בדברים עם מלחי מיכלית נפט איטלקית שביקרה בנמל, והללו הסכימו להעלות את שני הנוסעים הסמויים על סיפון אנייתם ערב הפלגתה, בהאמינם לסיפור שסופר להם, כי האחד הוא קצין איטלקי שברח מהשבי הבריטי, והשני יהודי שעזר לו בכך. ב־7.1.46 הוברחו איפוא השניים לשטח הנמל בחיפה, עלו על סיפון האניה והוסתרו באחד ממחסניה. כעבור ימים עצרה האניה מחוף לגבול המים הטריטוריאליים של איטליה, בקרבת נמל אוגוסטה שבדרום סיציליה, והשניים הורדו בחשאי לסירת מבריחים מקצועיים איטלקים, שהביאום לחוף, מחוץ לשטח הנמל.

כעבור יומיים הגיעו ברכבת לרומא. במסעדה של הג’וינט, בה נהגו הפליטים היהודיים לאכול, פגשו בחיים לזר. לזר, אשר שימש אז בתפקיד נציב בית“ר, קיבל ימים מספר לפני כן הודעה סתמית שמישהו מהארגון עומד להגיע מן הארץ ויחפשו במסעדה. ואמנם באמצעותו של לזר נוצר הקשר בין שליחי האצ”ל לבין שארית הפליטה באיטליה, אשר הייתה במרוצת הזמן לבסיס פעולותיו של הארגון באירופה.

אליעזר פרשטיין – איש ווהלין קיבל בביתו חינוך מסורתי־לאומי ובגיל צעיר הצטרף לשורות בית“ר. כאשר הגיעו שליחי בית”ר לפולין והחלו בהקמת תאי הארגון, היה אלי מן הראשונים שהצטרפו לשורותיו ואחד ממארגני התאים.

לאחר עלייתו לארץ בשנת 1938 השתלב בשורות האצ“ל ועלה במהירות בדרג הפיקודי – כראש שירותי המודיעין וכחבר המפקדה הראשית. על פעילותו המחתרתית נאסר על־ידי הבריטים ומשך כשנה שהה בבית־הסוהר בירושלים ובמחנות המעצר סרפנד ומזרע. בימי “הסיזון” – בשנת 1945 נחטף ע”י אנשי “ההגנה” והוחזק חצי שנה במתבן בקיבוץ עין־חרוד, כשהוא כבול בשרשראות ברזל למיטתו. לאחר ששוחרר, החליטה מפקדת האצ“ל, מטעמי בטחון אישי ובשל כשוריו, לשגרו לאירופה, כדי להקים בין שארית־הפליטה תאי האצ”ל, ולפעול לאימון לוחמי־מילואים לשורות הלוחמים בארץ, לרכוש נשק, לקשור יחסים עם נציגי מדינות, להביא בפניהם את דבר הארגון ולזכות בברכתם ובתמיכתם. היות והיעד הראשון היה איטליה, צורף אליו איש האצ“ל חנניה דייטל, בית”רי יליד איטליה, ששלט בשפה האיטלקית והכיר את איטליה על מנהגיה ואורחותיה, אתריה ונופיה, אנשיה והיהודים החיים בתוכה. הוא צריך היה לשמש לו לפה, לאיש קשר בכל הקשור לאיטליה, ליהודי איטליה, העם האיטלקי וראשי המדינה.

לימים יספר אלי על פעולות חנניה:

בינתיים החל דייטל לחפש קשרים עם יהודים איטלקיים, שהיו ידועים כאוהדי המפלגה הרביזיוניסטית. קצתם הכיר מלפני המלחמה, ולקצתם הגיע באמצעות מוסדות בית“ר. עו”ד קרפי במילאנו, משפחת באסאן ברומא ופרופ' טדסקו בפירנצה עזרו לו לא מעט, אך עד מהרה התברר שיהודי המקום יסתפקו בהבעת אהדה ללוחמים בארץ – כדוגמת רוב העם האיטלקי – אך לא יתגייסו ממש לשירות האצ“ל. הם נכונים לעזור בתעמולה, בקשריהם החברתיים, ורק יחידים מהם – גם בכסף. עם הגברת ההסברה ובהשפעת תגובותיה של העיתונות האיטלקית לפעולות האצ”ל בארץ התקרבה לאצ"ל קבוצה של אינטלקטואלים יהודיים, שהגיעו מפולין לאיטליה לפני מלחמת העולם השנייה ולמדו במכללותיה. הללו עזרו למטה באכסון, יצירת־קשרים ותעמולה (ביניהם ד“ר דה־פיטרו, ד”ר רייכנבך, ד"ר פלטינסקי, ב. פוגלמן ואחרים).

טרם צאתי לאוסטריה קיבלתי ידיעה מוקדמת על בואם.

הספקתי לפגוש אותם ולספר להם על בית“ר, ארגונה ופריסתה על־פני איטליה. וכמובן שפתחתי בפניהם את שערי התנועה המאורגנת והתוססת לפעילות הארגון הצבאי לאומי. לפני צאתי מסרתי לאלי את שמות קציני הנציבות, עמם היה עליו לקיים קשר ולפעול יחד למען הגשמת המטרות המשותפות. הנה, אמרתי בליבי הגענו לעוד שלב בעבודתנו, השלב שבו נכין את המוני הבית”רים לקראת השתלבותם במלחמה למען שיחרור המולדת מעול זרים, ולמען הקמת מדינה ליהודים. עד עכשיו ניהלנו פעולות חינוכיות, בהעמקת הידע והתודעה בצדקת דרכנו ובצדקת מלחמתנו, מלחמת חברינו בארץ. עתה הגיעה שעת המעשים. כעת הגיע הזמן להכין את “ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה”. חכינו זמן רב מדי לבואם של שליחי־הארגון ומדריכיו, והנה זכינו לראותם ולהעמיד לרשותם אלפי בית"רים מאורגנים, ממושמעים ונכונים לכל משימה שתקרבם למטרה.

נדמה כי לראשונה זכה האצ"ל בקבלת רזרבה כה מרשימה, בכר פעולה כה נרחב ובנכונות כה רבה של לוחמים להשתלב בשורותיו.

עזבתי את רומא בלב שקט ובבטחון שהכל יתפתח למישרין. נשארו במקום חברי קציני־הנציבות, שזה מקרוב נבחרו לתפקידם, כולם מנוסים בעבודה ארגונית, כולם בעלי עבר צבאי בצבא סדיר, בפרטיזאנים ובמרד הגיטאות, כולם מסורים ונאמנים לרעיון וכולם מוכנים ומזומנים להמשיך בעבודה על כל השינויים והחידושים שהתכניות לעתיד תחייבנה.

קצין הנציבות בצלאל צ’ייקוביץ – צ’שק יצא עם אלי לבקר בדרום איטליה. שם ב“סאנטוס” נימצא הריכוז הגדול ביותר של הבית“רים – כדי להציג את השליח מן הארץ בפני מפקדי בית”ר, למען יכיר את התנועה התוססת, בה יוכל לפעול.

באחת ה“סאנטוס” פגש אלי את אבא קלרמן, את רעייתו זיסל, ועוד מספר בית“רים שהיו מאורגנים בתא מחתרתי של שליח לח”י, הרצל ורהפטיק־יאשקה. אך הם הצטרפו אליו לא בלב שלם והמתינו לבואם של שליחי האצ"ל. כשאלה הגיעו – העמידו את עצמם לרשותם.

צ’שק הבחין שהחלה הסתודדות בין אלי לבין מספר בית“רים ולא ידע את פישרה. הדבר היה תמוה בעיניו. בדרכם חזרה לרומא ניסה אלי לשדלו לעזוב את עבודתו בנציבות בית”ר ולהתמסר לפעולות האצ“ל. צ’שק סיפר על־כך לחבריו בנציבות ואלה הודיעו שגם הם יעזבו את עבודתם בבית”ר ויתגייסו לארגון. לאחר דיונים ממושכים החליטו להמתין עד שובי לרומא ואז נסכם בעצה משותפת את צעדינו הבאים.

על תקופה ראשונה זו מספר אלי:

כשבע מאות בית"רים עמדו בקשר עם המרכז הזמני באיטליה, שהוקם באוקטובר 1945, ויותר ממחציתם התרכזו בדרום: בסאנטה־מריה דה־באני, סאנטה צ’זריה, טריקזה, סאנטה לאוקה ובארי, והשאר בנפולי, סלרנו, מודנה, פירנצה, מילאנו, מסטרה, גרוטה־פראטה, פדואה, רומא ובמקומות אחרים. אף היה ידוע על יותר ממאה וחמישים “אנוסים” שהיו חברים בתנועות־נוער ציוניות אחרות מתוך שיקולים אנוכיים שונים.

בראשית ינואר 1946נערך מיפקד כהכנה לכינוס הראשון של בית“ר באיטליה, ולפי מיפקד זה כבר היו מאורגנים קרוב לאלף בית”רים.

הקשר של אנשי בית“ר עם התנועות האחרות היה כמעט מראשיתו טכני בלבד: עמידה על המיקח בעניין ההקצבות, מימון הכשרות, ייצוג במוסדות כלליים ומכסות עליה שנקבעו לפי מפתח מפלגתי. בקרב הבית”רים היתה קיימת הרגשת קיפוח, ובעיקר בתחום העליה, שרוכזה בידי שליחי “ההגנה” והבריגאדה.

…במכתבים הרשמיים למוסדות בית“ר בפרק־זמן זה, שהגיעו מנציבות בית”ר ומיחידים שעלו ארצה, נכללו דרישות לשגר שליחים וחומר הסברתי (כפי שנהגו התנועות האחרות) ולאפשר עלייתם ארצה של הבית“רים, אם על־ידי לחץ להגדלת המכסה במסגרת הכללית ואם על־ידי חידוש העליה העצמאית. רבים מן הפליטים הבית”רים, שעתה זה יצאו מהיערות ומהמחנות, הושפעו מהדי מלחמת האצ“ל בבריטים, שהגיעו אליהם על־ידי העיתונות, ומסיפורי אנשי הבריגאדה. הם ראו עצמם כלוחמים עתידים, ומשום־כך חוסר המעש וסיכויי העליה האפסיים רק הגבירו את מרירותם. לאוירה זו של כמיהה לארץ, של רצון להשתתף במלחמה לשחרורה – מצד אחד, ושל חשש מטמיעה פוליטית וניוון ארגוני בשל חוסר עידוד שציפו לו מאת התנועה הלאומית בארץ – מצד אחר, נקלעו שני השליחים הראשונים של האצ”ל לגולה, בהגיעם לחופי איטליה.

בין הפליטים הבית“רים נמצאה אז קבוצה של פעילים, שלפני פרוץ המלחמה העולמית היו חברם בתאי האצ”ל בפולין ובליטא, והללו עברו איכשהו, חלקם בצוותא את מאורעות המלחמה והגיעו ממחנות־ההשמדה או מיערות רוסיה לאיטליה. קבוצה זו ובראשה א. קלורמן, היתה גם הראשונה שהתגייסה לעבודה, ומילאה כעבור זמן־מה, יחד עם חיילי הבריגאדה שנשארו בגולה, את רוב התפקידים המרכזיים באצ“ל באיטליה, ועם הרחבת המסגרת – גם מחוצה לה. ח. לזר, ששימש אז נציב בית”ר, בעצמו, לא הביע נכונות לעסוק בענייני האצ“ל, אך הושיט כל עזרה דרושה ליצירת המגע בין שליחי האצ”ל לבין המועמדים לגיוס, פתח לפניהם את שערי קיבוצי בית“ר ועזר למעשה בכינון המטה הראשון באיטליה. כשנוצר הקשר עם קבוצת פעילים זו, יצאו אליעזר וקלורמן לסיור היכרות במחנות הפליטים והעיירות בדרומה של איטליה, שם היו מרוכזים בית”רים במספר ניכר. בכל מקום שביקרו בו, נפגשו באורח חשאי־למחצה, עם מפקדי בית"ר ועם מועמדים לפיקוד התאים העתידים להתארגן.

מושב המשלחת נקבע ברומא. הארץ חולקה לשלושה אזורים: הדרום (שכלל את ה“סאנטוס”, בארי וספירוטו) ובראשו דוב שילנסקי, המרכז (שכלל את גרוטה פראטה, אוסטיה, נאפולי, סאלרנו ורומא) ובראשו א. קלורמן, והצפון (מילאנו, פירנצה, מסטרה) ובראשו יעקב ויטלין. במקומות הללו הוקמו הסניפים הראשיים, אשר הורכבו מתאים בני חמישה חיילים. מסגרת ארגונית זו נשמרה בכל שנות קיום האצ"ל באיטליה, למרות שחלו חילופי־גברא בפיקוד ונוספו סניפים ותאים רבים. ארגון התאים נמשך שבועות מספר, והמגוייסים, בייחוד מפקדיהם, תפקידם הראשון היה להשיג בכל מקום שהוא נשק לאימונים. כמו־כן נעשו נסיונות לארגן תא או יחידים מבין “האנוסים”, שהתגוררו בקיבוצי תנועות ציוניות אחרות.

הקורס לראשי קבוצות בטריקזה, שהתקיים בחודש מארס 1946 באצטלה של קורס למפקדי בית“ר, היה למעשה חוט שדרה של פיקוד האצ”ל באירופה בשנת קיומו הראשונה. אף לאחר מכן, משנתרחבה המסגרת ובאו שליחים נוספים מן הארץ, מילאו חניכיו תפקידים אחראיים בעבודה היומיומית כב“חגיגות”.¹⁵ בין המשתתפים בו היו חניכי בית“ר, חלקם חברי תאי האצ”ל שלפני המלחמה, פרטיזאנים וכלואי מחנות־ההשמדה לשעבר, צעירים שהוגלו לרוסיה בעוונות הוריהם, ואף חניכי הקומסומול שהציצו ונפגעו. היה זה חתך מייצג של שרידי הנוער העברי שניצל, צעירים שכל מאוויהם היו לעלות ארצה ולהשתתף במלחמת־השחרור, את הקורס ניהל אליעזר, ועזרו לו בהדרכה פימה לוין, רס“ר של הצבא האדום, י. שטיינגרטן, פארטיזן ותיק, ואריה לץ מניצולי מחנה ההשמדה. בחלק העיוני של תוכנית הלימודים נכללו: תולדות האצ”ל, תורת הקונספיראציה והקמת מחתרת, תיאור הפעולות בארץ, ידיעת הארץ ופרקים בתולדות ישראל, ובחלק המעשי: אסטרטגיה וטאקטיקה צבאית ופרטזאנית, חומר־נפץ ופיצוץ, רובה ותת־מקלע, אקדחים, תרגילי סדר ותמרוני־לילה. הקורס נמשך כשבועיים, ומיד עם סיומו נכנסו בוגריו לתפקידים השונים, מי באיטליה ומי מחוצה לה.

עם התרחבות העבודה התברר שמספר המדריכים אינו מספיק, בייחוד נוכח העובדה שבוגרי טריקזה מילאו תפקידים שלא איפשרו להם לעסוק במישרין בהדרכה. הוחלט, על־כן, לקיים קורס שני, ולאחר מכן גם שלישי בלדיספולי שבקרבת רומא. בראש הקורסים – הועמדו שילנסקי (שהועבר למרכז מהדרום) ויולק שפיגלר, קצין הצבא הפולני, בוגר בי“ס סובייטי לחבלה במוסקבה, ש”החליף את מדיו“, כקצינים יהודיים רבים אחרים, וכאן התייצב והשתלב במהרה בעבודה. משתתפי שני הקורסים הללו – תוכנית הלימודים שלהם דמתה לזו שבטריקזה – היוו את סגל המפקדים הישירים בסניפי האצ”ל באיטליה עד עלייתם של רוב פיקודיהם ב“אלטלנה”. בינתיים הגיע מהארץ גם חומר עיוני והסברתי שתורגם במטה לאידיש ונמסר לשימוש המדריכים ומפקדי התאים.

הקמת התאים המחתרתיים בתוך פלוגות בית“ר יצרה שתי רשויות ושני פיקודים שנמצאו בכפיפה אחת, ועד מהרה הופרה ההרמוניה והרוח החברית ששררה בבית”ר. נוצרה אוירה עכורה של ניכור וחשדות, זלזול במפקדים והתעלמות מפקודותיהם והוראותיהם. דבר זה הביא להתפרקות המשמעת ושיבושים בסידרי העבודה הרגילים. אלה שלא אורגנו בתאי האצ“ל הרגישו שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח. עד מהרה נתגלה להם סוד הדברים המוזרים המתרחשים: היעלמם של קבוצות ויחידים בלילות, היעדרותם משך שעות היום של אחרים, אי־שמירה על סדר היום הקבוע, התעלמות מפעילות בית”רית רגילה, אי־ציות להוראות ואי־מילוי תפקידים שהוטלו עליהם. בית“רים ממושמעים ונאמנים פרקו עול בית”ר מעצמם, כי דברים וסדרים רבים התנגשו בתפקידים שהוטלו עליהם מטעם האצ“ל. נודע להם, לבית”רים, שלמעשה קיימות שתי שכבות: אלה השווים יותר, המאורגנים בתאי האצ“ל, ואלה השווים פחות, שלא אורגנו בתאי האצ”ל מטעמים של חוסר אימון, יריבות אישית או מכל סיבה שהיא. דבר זה הביא לדמוראליזציה, לרפיון רוח ולתיסכול.

כזאת היתה האוירה בתנועה כאשר חזרתי ממסעי הממושך באוסטריה וגרמניה, שם ביקרתי בקני בית"ר, בסניפי התנועה, במחנות העקורים ובערים השונות – והבאתי להם את בשורת הפעילו המוגברת בתנועה באיטליה, אף הבעתי תקוותי כי בודאי התפתחה הפעילות ביתר שאת בעת העדרי, הודות לשליחי הארגון שהגיעו מהארץ.

קיימנו בנציבות דיונים ממושכים ויסודיים במצב החדש שנוצר. על־אף הרצון להצטרף לתאי האצ“ל, ועל אף היסוסיהם הרבים, קיבלו הכל את דעתי, שעלינו להמשיך בעבודה הבית”רית הרגילה. בין כה הלא כולנו תמכנו באצ“ל ודרכו; בין כה נצטרף לשורות הלוחמים כאשר נעלה לארץ, אין למעשה כל הבדלי השקפות בינינו, ועל־כן מוטב שנמשיך לקיים את תנועת בית”ר, נמשיך בעבודתנו החינוכית הליגאלית ונמשיך להכין לוחמים לשורות הארגון.

ומכיוון שכך סוכם, שכרנו משרדים לנציבות ברחוב נומנטאנה 82, משם ניהלנו את פעילותנו ברשת הסניפים שהיתה פרושה על־פני כל איטליה, ונציגינו הוסיפו לפעול במוסדות שארית הפליטה, ה“חלוץ”, הג’ויינט, אונרא, “דילאסם” (ארגון הקהילות היהודיות באיטליה) ובמוסדות רבים אחרים.

על סכסוך אצ“ל – בית”ר מספר א. תבין:

“משהגיעו השליחים הראשונים של האצ”ל לאירופה בראשית 1946 מצאו בה כבר מסגרת קיימת של סניפי בית"ר, שפעילותם רוכזה בידי מזכיר השלטון, מ. כץ, וכן בידי חבר מפקדים מבין חיילי הבריגאדה לשעבר, ובראשם זלמן לוינברג.

במגע הראשון שנוצר בין שליחי הארגון ובין נציגי שלטון בית“ר התברר שקיימות שתי דעות בנוגע למסגרת פעילותו של האצ”ל באירופה. לפי הדעה האחת חייב היה אצ“ל, מכל מקום בגולה, להיות מעין מחלקה במסגרת בית”ר, מחלקה חשובה, אולי החשובה, אבל מחלקה בלבד (גישה זו ייצגו הח' מ. כץ,ז. לוינברג וא. פרופס); ואילו נציגי הארגון גרסו, שהארגון חייב להיות עצמאי, ללא תלות מפלגתית כלשהי, ורשאי לראות בבית“ר את העתודה העיקרית לגיוס חייליו, מאחר והוא המגשים הלכה למעשה את צוואתו המדינית של ז’בוטינסקי. שתי גישות מנוגדות אלו מנעו למעשה כל אפשרות של שיתוף־פעולה פורה וגרמו לעתים למסע השמצה ולחתירות ההדדיות, בעיקר בארצות שבהן לא הצליחו נציגי הארגון להשפיע על הרכבם האישי של המוסדות המרכזיים של בית”ר. אמנם נעשו ניסיונות של תיאום, נחתמו הסכמים והסדרים ונקבעו הוראות לעבודה, אף שוגרו שליחים מיוחדים לפייס את הצדדים, אבל עד פירוקו של האצ"ל באירופה נמשכו החיכוכים וניסיונות ההשתלטות ההדדיים.

נוסף על ההבדל בגישות העקרוניות היו עוד שני גורמים שהשפיעו על התפתחות היחסים בין פיקוד הארגון ובין שלטון בית“ר: בית”ר היתה תנועת־נוער ציונית לגאלית, שפעלה במסגרת המפלגות, ומנהיגיה חששו לאבד את הזכויות, שמהן נהנו, במקרה שהנהלת הסוכנות וראשי המוסד לעליה יוכלו להוכיח גם באופן רשמי שהיא משרתת את הארגון ומודרכת על־ידיו.

פעילותם של שליחי האצ“ל באביב 1946 באיטליה, אוסטריה וגרמניה, פעילות שלא תואמה עם שלטון בית”ר, הניעה את כץ לאסור על הבית“רים באירופה להשתייך לאצ”ל ולצוות להרחיק משורות בית“ר כל אלה שלא יכירו במרות מוסדותיה. כדי למעט ככל האפשר את החיכוכים, הוצע על־ידי מזכיר שלטון בית”ר להקים מוסד מתאם, שיורכב מנציגי כל הגורמים הקשורים בפעילות האצ"ל.

המוסד המתאם שהוקם והתכנס בפאריז פעם אחת בלבד ביום 26.4.1946, ובישיבה זו החליט ברוב קולות (1־2) לצוות על אליעזר להפסיק את פעילותו עד שיימצא הסדר כללי בין בית“ר באירופה והארגון באירופה. משסירב אליעזר לציית להחלטה זו פסק המוסד מלהתקיים”.

על פרשת היחסים בין בית“ר לאצ”ל מספר מרדכי כץ:¹⁶

“בתום המלחמה קיבלתי ידיעה שמפקד האצ”ל מנחם בגין מעוניין שאעמוד שוב בראש תנועת בית“ר באירופה. המטרה העיקרית היתה להכין ולהביא לארץ דיביזיה של בית”רים־חיילים מאומנים, להצטרף למלחמת האצ“ל נגד ממשלת המנדט. דבר זה המריץ אותי לעבור לפריס ולפתוח מחדש את משרדי שלטון בית”ר. בהגיעי לפריס קיבלתי באמצעות שליח מכתב מבגין בנדון. זו בעצם היתה המטרה היחידה שלו עצמו, לעשות כל שביכולתו לשרת את הארגון במלחמתו למען הקמת מדינה יהודית.

משהחלו העניינים להיכנס למסלול, נתגלו חילוקי דעות עם שליחי האצ“ל. הם טענו כי אינם יכולים לנהל את פעולותיהם באמצעות צינורות בית”ר, כי קיימת סתירה בין פעילות תנועה ליגאלית ובין ארגון בלתי ליגאלי. על־כן נאלצו להקים תאים מחתרתיים, בלי ברכתה של בית"ר.

אבל באירופה שלאחר המלחמה לא עמדה טענה זו במבחן המציאות, כי ניתן היה להגיע לנוסחה של שיתוף פעולה ותיאום בין שני הארגונים. דעתה של בית“ר היתה שניתן לישב את הדבר ע”י הקמת אגפים מיוחדים – ניפרדים. אבל הנציב צריך לפקד על כל המערכת: פרופס בזמנו בפולין, מרדכי כץ כעת בפריס, ולזר באיטליה. לא יתכן שאחד מהם יזדמן למועדון בית“ר וימצא מסדרים ופעולות שלא ידעו עליהם”

האמת היא כי מנהיגי האצ“ל ביקשו להקים ארגון בלתי תלוי ועצמאי אף מבחינה פוליטית, זו היתה דעתם של חברי מפקדת האצ”ל שלא היו בית“רים בתקופה שלפני המלחמה, ודוברם הבולט היה אברהם שטרן־יאיר. ומכיוון שדעתם הכריעה, התחילו להקים תאי־אצ”ל מחתרתיים, אף כי רובם ככולם היו בית“רים – בלי ידיעת ראשי בית”ר. כמובן שדבר זה הביא לחיכוכים.

מתברר שראשי הארגון אחרי המלחמה לא למדו דבר ולא הסיקו את המסקנות הנכונות מכל מה שקרה בתקופת השואה. כל הבית“רים שנשארו לפליטה, מטרה אחת ויחידה עמדה לנגד עיניהם – מלחמה בלתי מתפשרת למען הקמת מדינה לעם היהודי, מקלט לפליטי השואה ולכל דורשי ציון. ועל־כן לא היה מקום לפירוד ולמִסגרות מפוצלות. כל בית”ר אירופה עמדה הכן, מוכנה ומזומנה להצטרף לארגון. הם רק ציפו לבואם של שליחי האצ“ל מן הארץ. אך כאשר השליחים הגיעו, התברר למרבה הצער שלא עמדו על הלך הרוח בשורות בית”ר, ואף לא ניסו לבחון את הדברים. הם בחרו ללכת בדרך שסללו קודמיהם לפני המלחמה. כאשר בית“ר כולה הועמדה לרשות השליחים, הם בחרו להקים ארגון מיוחד משלהם, בתוך שורות בית”ר, דבר שהביא לסכסוכים.

התנהגות זו, היתה בלתי מובנת למפקדי בית"ר. הם לא ראו כל הצדקה למצב שנוצר. הם לא הבינו מדוע יוצרים בשורות אוירה עכורה של פירוד לבבות ושינאת חינם.

זה היה אחד הפרקים המכאיבים והטראגיים בהיסטוריה המפוארת של בית“”ר.

המציאות הוכיחה שלא היה טעם, הגיון והצדקה לקנאות שנוצרה ביחסים בין שני הארגונים. עם הקמת המדינה נתברר שאין עוד צורך בשני הארגונים גם יחד. בית“ר כמעט חדלה להתקיים, והאצ”ל הפך לתנועה פוליטית שהשתלבה בחיי המדינה, דוגמת שאר המפלגות בארץ.

כאשר נוכחתי לדעת שבעצם כל מלחמת בית“ר ואצ”ל היא לא אידיאולוגית, אלא מאבק על שלטון, על עמדה ועל השפעה – גמלה בלבי החלטה להתפטר מתפקידי כנציב בית“ר באיטליה ולמנוע בכל מחיר מצבים של שינאת אחים ומלחמת אחים, אליהם הגיעו בגרמניה ובאוסטריה. שם התפתחו הדברים לסכסוך קיצוני שלא הביא ברכה לאף אחד מן הצדדים. אך לפני שנקטתי בצעד חריף זה, היה עלי להשלים מספר משימות שניראו בעיני חשובות: הגברת השפעתנו במחנות הפליטים, העמקת הידע וחיזוק דפוסי הארגון בשורות הבית”רים ש“נפסלו” לחבורות בתאי האצ“ל, אלה עדיין היוו את רוב מניינה ובניינה של בית”ר באיטליה.¹⁷

פרק ששי: כנס בית"ר בפרנוואלד    🔗

שלטון בית“ר החליט שנוכח גידולה המתמיד של תנועת בית”ר באירופה ונוכח החיכוכים הפנימיים עם חברי האצ"ל, שהקימה ממלכה בתוך ממלכה – מן הדין לכנס את ראשי הסניפים מן הארצות השונות להתייעצות ולקביעת קווי פעולה ברורים. ההתייעצות נועדה גם לשמש מעין הפגנת־כח כלפי פנים וכלפי חוץ.

היה זה הכנס הכלל־אירופאי הראשון של בית“ר לאחר תקופת השואה. כמארחת הכנס נבחרה בית”ר גרמניה שהספיקה בתקופת קיומה הקצר לפתח רשת סניפים ענפה במחנות הפליטים. מספר חבריה הגיע לאלפים רבים. כמקום הכנס נקבע מחנה הפליטים בפרנוואלד, בו היו התנאים הנוחים ביותר לקלוט את הצירים ואת באי הכנס.

את נאום הפתיחה של הכנס נשא המזכיר הכללי של שלטון בית“ר מרדכי כץ, לאחר שירת המנון בית”ר. אחריו נשאתי הרצאה על בית“ר בשנות המלחמה. במהלך הפתיחה הוקרא פרק תהילים. נערכה אזכרה לראש בית”ר זאב ז’בוטינסקי ולקדושי השואה.

אח“כ בא תור הברכות של נציגי מוסדות וארגונים, מקהלת בית”ר הנעימה בשירים, ובשירת “התקווה” ננעל ערב הפתיחה המרשים.

יצאנו לכנס, קציני הנציבות רבקה קרפינקס, אדם הרתאן, בצלאל צ’ייקוביץ ואנוכי. בדרכנו התעכבנו בפריס ומשם נסענו אל הגבול הגרמני בלווית מדריך, בית"רי מצרפת שנעזר במקשר צרפת, כדי להעביר אותנו לגרמניה באורח בלתי חוקי, היה זה בגבול סטרסבורג־סאאר־בריקן. אחרי הליכה של כשעה בשבילי שדות וחורשות, מצאנו את עצמנו על אדמת גרמניה. מכאן ואילך נסענו באורח “ליגאלי”, מצויידים בכרטיסים כפליטים ממחנה פרנוואלד וברשיונות מסע מתאימים.

בבואנו לכנס נפגשנו עם חברים וידידים, עמם התחלנו להקים את הריסות בית"ר בתום המלחמה. נפגשנו עם משלחת מפולן, ובראשה טוביה ברקל, עם המשלחת מרומניה ובראשה הנציב שלמה סטנוביצר, עם המשלחות מאוסטריה וגרמניה, אותם הכרתי מביקורי הקודמים בארצות אלה, ועוד רבים רבים אחרים. היו אלה מפגשים מרגשים, במיוחד עם החברים שבאו מאחורי מסך הברזל.

נציבות בית“ר בגרמניה ערכה לצירים קבלת־פנים יפה. הוכנו בשבילנו סיורים בקני בית”ר. נערכו לכבודנו מסדרים חגיגיים. נוכחנו בשיעורים לדוגמה בבית“ר הצעירה ובתחרויות ספורט, וליבנו רחב משמחה נוכח השורות הארוכות של בית”רים נושאי חזון המדינה היהודית, המוכנים להילחם להקמתה.

הכנס נמשך שלושה ימים. במהלכו מסרו ראשי המשלחות דו“חות על מצבה של בית”ר בארצותיהם. קציני השלטון הרצו על בעיות השעה – עלייה, קליטה, התיישבות, ובראש ובראשונה – המלחמה בממשלת המנדט לפריצת שערי הארץ. התקיימו ויכוחים, נבחרו ועדות, הובאו הצעות החלטה, נערכו הצבעות – והכנס הסתיים חגיגית. הצירים התפזרו ויצאו לדרכם חזרה לארצותיהם, כשליבם כבד עליהם. לא נראה קץ לישיבה במחנות־הפליטים. שערי הארץ נשארו נעולים. העלייה הבלתי־חוקית התנהלה בעצלתיים, ומה עוד שחלקם של הבית“רים בעלייה זו היה קטן. ומעל הכל ־ אי השקט, התסיסה, החתירה תחת קיומה של בית”ר העצמאית מצד אנשי הארגון, שנראה בעינינו כבלתי צודק, בלתי הגיוני, בלתי־מוסרי, גורם נזקים ומונע התפתחותה של בית"ר. היחסים עם הארגון הפריעו לגיוס הכוחות והמשאבים למלחמה למען המטרה המשותפת.

בית"ר בגרמניה

בית“ר בגרמניה החלה להתארגן מיד לאחר השחרור. נפתלי מגיד העמיד שולחן ב”דויטשען־מוזיאום" במינכן, מקום ריכוז ומעבר של הפליטים, והחל לאסוף ולרשום את הבית“רים שבאו עם זרם הפליטים ועברו את המקום. עד מהרה נאסף צוות מנהיגים – ד”ר צבי קנטור, מרדכי קרנובסקי, שלמה קור, מרדכי זנדברג ואחרים, אשר בניצוחו של חייל הבריגדה ברוך גלעדי (לימים גדעון אברמוביץ) הקימו את נציבות בית“ר ואת מרכז הצה”ר והחלו לפתח רשת סניפים ענפה במחנות הפליטים ובמרכזי הפליטים בערים. עד מהרה מנתה בית“ר גרמניה 47 קנים, בתוכם 29 פלוגות־הכשרה, ביניהן פלוגות חקלאיות ומקצועיות, ו־34 קני בית”ר הצעירה.

התנועה בגרמניה פיתחה מערכת הסברה מרשימה, קיימה קורסים למדריכים, מפגשים, התייעצויות, הרצאות, והוציאה שפע של חומר בדפוס, חוברות רבות לציון תאריכים ואירועים שונים, ובראשן השבועון “אונזערוואלט” – “המדינה” שהופיעו בדפוס בעריכתו של מרדכי קרנובסקי. לצידו עמדה מערכת של אנשי עט ואנשי מקצוע. השפעת העתון היתה רבה על ציבור הפליטים כולו.

התנועה בגרמניה היתה מיוצגת במרכז הפליטים הכללי ובכל המוסדות הציוניים, ובמוסדות הסעד השונים. השפעתה היתה רבה במוסדות ובמחנות בגרמניה, שמספר הפליטים בהן הגע למאתיים אלף נפש.

גדעון אברמוביץ נולד בברנוביץ, פולין, למשפחה מן המעמד הבינוני, ולה שלושה בנים ובת. אחד האחים הוא איש השומר הצעיר דב זכין, חבר־כנסת לשעבר מטעם המערך.

גדעון עלה לארץ בעליית “אף־על־פי” של בית“ר, התייצב בפלוגות הגיוס ולאחר מכן היה מפקד בית”ר הצעירה בתל־אביב.

בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי, לפי החלטת מוסדות בית"ר והתנועה, הוא לחם בשורות הבריגדה בחזית איטליה, היה חבר ועד הבריגדה ולקח חלק בקרב פעילי הבריחה. שם פגשתיו לראשונה.

גדעון היה אחד מעשרת החיילים של התנועה הלאומית, אשר נשארו באירופה אחרי פיזור הבריגדה, כשליחים בקרב שארית הפליטה. הוא פעל רבות לשיקומה של התנועה באירופה, ביחוד בהקמת בית"ר גרמניה, בה גם כיהן כנציב.

מרדכי זנדברג מספר על התנועה בגרמניה: ¹⁸

"לאחר השואה, לאחר שנים רבות של סבל ותלאות, התקבצו שרידי החרב – אלה שניצלו מן המחנות, אלה ששבו מערבות הכפור של סיביר, אלה שיצאו מהבונקרים ואלה אשר יצאו מן היערות ופשטו מדי צבאות שונים.

וכאילו היה זה צו גורל, יחד התקבצו, התרכזו דווקא על אדמתה הטמאה של גרמניה, כמחנה פליטים בדרכם לארץ־ישראל. מיד לאחר השחרור החלה עבודה ציבורית ענפה. אורגנו תאים של המפלגות השונות. וגם תלמידי ז’בוטינסקי החלו להתארגן.

עוד ביוני 1945 נערכה התייעצות ראשונה בחדרו של מרדכי צדרבוים – מפקד קן בית“ר פיוטרקוב – וממשוחררי דכאו. היה שם ד”ר וודובינסקי – גם הוא ממשוחררי מחנה־מוות וד“ר יעקב רובין, חייל הבריגדה היהודית, אשר הביא את בשורת מלחמתם של תלמידי ז’בוטינסקי לשחרור המולדת. במשך הזמן באו חברים משוחררים אחרים. מאיטליה הגיע נפתלי מגיד. הגיעו מרדכי קרנובסקי, נחום אלטשולר, ד”ר צבי קנטור, אשר יחד עם משוחררי המחנות היוו גרעין יציב של הצה“ר ובית”ר. בפרנוואלד הוקם הקיבוץ “הרצליה”, שהיה מורכב כולו מבית“רים, בהשתתפות שליחי הבריגדה ברוך גלעדי (גדעון אברמוביץ) ויהושע ברנדייס, אשר שהו כבר זמן־מה בשליחות “המרכז לגולה”. בפגישה זו הונח למעשה היסוד להתארגנותה מחדש של התנועה. בינתיים הגיע גם חייל הבריגדה זלמן לוינברג. הועד הזה עזר גם לבית”רים והצה"רים שהיו מגיעים מדי יום ביומו, כיוון אותם למחנות, סיפק להם מחסורם הראשון, והעיקר נוצר קשר לבבי שהבאים היו זקוקים לו יותר מכל.

התנועה התארגנה בתנופה רבה. הועד הקטן הפך להיות מרכז התנועה ובראשו עמד המזכיר הכללי צבי קנטור. מרדכי קרנובסקי ערך את בטאון התנועה, “המדינה”. אז גם הגיע שלמה קור אשר החל מיד בפעולות ארגוניות נרחבות. ישראל פינקלשטיין החל להכשיר מדריכים חדשים, הוחלט לערוך כנס ארצי במחנה לאנדסברג, בהשתתפות אהרון פרופס, שהיה אז בניו־יורק. המשימה הוטלה על שלמה קור – שהצליח בה מעבר למשוער. קשה לתאר במסגרת דו“ח יבש את המבצע האדיר הזה: כינוס לאנדסברג. אלה שהשתתפו בו לא ישכחוהו לנצח. שוב זכו לעמוד בשורות בית”ר. היו גילויי התרגשות בלתי־רגילים. כל פלוגה ניסתה לשוות לה צורה מסויימת ורכשה “תלבושת” בצורות שונות. המצעד של שורות בית“ר בלאנדסברג בפני מפקדם הקודם בפולניה, היה מחזה בל־ישכח. ובערב, בפתיחה הרשמית, באולם המלא מפה אל פה, עת הוציא אהרון פרופס את שקיק העפר מקבר ראש בית”ר, לא היה כח אשר ישתלט על ההתרגשות הרבה.

כינוס לאנדסברג דירבן את הפעולה. נשכרה דירה גדולה במינכן והורחב המרכז. עתון התנועה החל להופיע בדפוס, ואז נערך המבצע הארגוני השני הגדול: כינוס בית“ר באירופה, אשר נערך ביוני 1946במחנה פרנוואלד, בהשתתפות קציני השלטון מרדכי כ”ץ וזלמן לוינברג. גם כאן התבלט כושר ארגונו של שלמה קור.

השתתפו צירים מאיטליה, פולניה, רומניה, צ’כיה, הונגריה, צרפת, בלגיה, אוסטריה. הכינוס נהפך להפגנה רבתי של בית"ר באירופה לאחר מלחמת הדמים.

המשלחת של הבריגדה

לאחר כינוס פרנוואלד, הגיעה לגרמניה משלחת מתוגברת של הבריגדה, לסייע למרכז התנועה בעבודתו. נוסף לברוך גלעדי הגיעו יוסף וילנר, שקיבל את הפיקוד על בתי־הספר למדריכים ועל מחלקת החינוך, ומשה הלפרין שעבר לשטח הכיבוש הבריטי והפיח שם רוח חיים בתנועה.

בקיץ 1946 נערכו בפעם הראשונה בקנה מידה רחב אזכרות לזכרו של ראש בית"ר. המוני יהודים באו לחלוק כבוד למנהיג אשר קרא מבעוד מועד לחסל את הגולה. באותו קיץ 1946 הבינו זאת יושבי המחנות יותר מכל יהודי אחר באשר הוא. ביטוי לכוחה הגדול של התנועה שימשה המועצה הארצית, בה השתתפו 200 צירים מ־50 מחנות ומקומות ישוב, העתון “אונזער וועלט” כבר נדפס בדפוס מודרני – בלינוטיפים, ותפוצתו הגיעה לאלפים רבים.

בספטמבר 1946 הופע הכרוז הראשון אשר קרא להקמה המידית של ממשלה יהודית בגולה. הכרוז השאיר רושם עצום על יהודי המחנות. מחלקת הארגון אירגנה שורה ארוכה של אסיפות פומביות במחנות. תגבורת חשובה הגיעה אז בדמותו של הרב משה ברנשטיין

באוקטובר 1946 נכנסה התנועה למערכת בחירות לקונגרס הציוני – הראשון אחר השואה. אז הגיע עו“ד רפאל קוטלוביץ, והוא תרם לנצחון הגדול שהתנועה נחלה אז – 26.5% קולות ו־3 מתוך 12 הצירים שנקבעו למחנות. נצחון התנועה השאיר רושם רב על כל החוגים, אולם המתנגדים אשר התרכזו בעיקר “בועד המרכזי של היהודים המשוחררים”, וכן גם משלחת הסוכנות היהודית, הגבירו את לחצם על התנועה וחבריה, החלו להגיע תלונות על אפליות וקשיים. אחוז התנועה בעלייה ובהעפלה היה נמוך עד כדי גיחוך, וכל המאמצים להגדילו עלו בתוהו. אצ”ל ו“הועד למען שחרור האומה” ארגנו את אוניית המעפילים “בן הכט” ורבים מחברי הצה“ר ובית”ר יצאו מגרמניה בעלייה זאת. בתור “עונש” הפסיקה הסוכנות כליל את מכסת העלייה לחברי התנועה לתקופה ארוכה.

שנת 1947 היתה שנת פעילות ארגונית, חינוכית ומדינית רבה. התקיימה ועידת פוקינג בהשתתפות 300 צירים מ־100 מקומות. הוקמו “ברית ישורון”, חוג הצה“רים הדתיים ו”ברית־החייל ע“ש זאב ז’בוטינסקי”, אשר איגד בתוכו את החיילים המשוחררים. במחנה טירקהיים נערך כינוס לענייני תרבות של התנועה בהשתתפות אנשי־רוח – והיה זה הכינוס היפה ביותר בתולדות שארית־הפליטה בגרמניה.

בית“ר מצידה ניהלה עבודה רבה. הוקמו סניפי בית”ר הצעירה ונערכו מחנות קיץ לתפארת.

גם בחיים הפנימיים של שארית־הפליטה מילאה התנועה תפקיד חשוב. בקונגרס של יהודי שארית הפליטה באותה שנה היתה התנועה מיוצגת על־ידי 62 צירים מתוך 161; בהשיגה 30 אחוז בבחירות.

פרק שביעי: סוף מסע הנדודים    🔗

התפטרותי מתפקיד נציב בית"ר באיטליה

כאשר חזרנו מן הכנס בפרנוואלד מצאנו את היחסים בין בית“ר ואצ”ל מתוחים עוד יותר משהיו. במרבית פלוגות בית“ר התנהלה פעילות כפולה, זו הרגילה והגלויה, בה השתתפו רוב החברים, וזו המחתרתית, של המיעוט, חברים בתאי האצ”ל, שקיבלו הוראותיהם מן הפיקוד שלהם, בלי להתחשב הרבה בסדר החיים הרגיל של הפלוגה.

המתיחות ביחסים באה לידי ביטוי גם בדרגים העליונים, בין הנציבות לפיקוד האצ"ל, שבדרך כלל נמנע מלתאם את פעולותיו עם הנציבות, ולא קיים התייעצויות מוקדמות על תוכניות ואופי פעולותיו.

בהתחלה נתפסתי לאשליה, שבעצם כל־זה נובע מן העובדה שימים ספורים לאחר בוא שליחי אצ“ל יצאתי לאוסטריה וגרמניה ונעדרתי מאיטליה משך חודשיים ימים. זו התקופה בה החלו השליחים בארגון התאים, ובה נקבעו דפוסי היחסים בין השליחים לנציבות בית”ר. נדמה היה לי, וכך גם טען מפקד האצ“ל, שלו הייתי במקום היו נמנעים הרבה מתחים ואי־הבנות, והעניינים היו מסתדרים על הצד הטוב ביותר בין שני הצדדים. ואכן, למיטב הכרתנו לא היתה כל סיבה וכל הגיון לקרע ולניגוד אינטרסים בין שני הארגונים. הרי כה הרבה חלמנו וציפינו לבואם של שליחי הארגון, תוך תקווה שיעזרו לנו להדריך ולעצב את הנוער הבית”רי, להנחותו ולהובילו למלחמה למען שחרור המולדת מעול המנדט הבריטי, ולמען הקמת המדינה. ציפינו לבואם של שליחי האצ“ל גם כדי להגשים יחד את החלום על מבצעי נקמה בגרמנים – למען ישמעו וייראו. והנה לאחר ציפייה ממושכת הגיעו סוף־סוף השליחים, כשאנו נכונים להעמיד לרשותם תנועת בית”ר מאורגנת ומסודרת, בעלת הכרה, נכונה למלא כל משימה שתוטל עליה.

למה, איפוא, לא נתקבלה נכונותנו, ומדוע לא היתה רצויה?!

לאחר מחשבה מעמיקה ובחינת מעשיהם של השליחים נוכחנו לדעת שאין הדבר תלוי כלל באיש זה או אחר, או בנסיבות אלו או אחרות. נתברר לנו, שגם שליחי אצ“ל לא עמדו על משמעות התמורות העצומות שנתחוללו בתקופת השואה. הם פעלו כאילו היה זה המשך המצב שהיה קיים לפני פרוץ המלחמה, כאשר התנהלו ויכוחים מרים בין בית”ר לאצ“ל, וכאשר הוקמו תאי אצ”ל בתוך בית“ר, למורת רוחם של מנהיגי בית”ר ובניגוד לדעתם. הדבר גרם אז לזעזועים עמוקים בשורות בית“ר. שליחי אצ”ל שהגיעו לאירופה אחרי השואה חשבו כי היחסים בין שני הארגונים יהיו מעין המשך ישיר למה שהיה לפני השואה. כאילו דבר לא קרה בינתיים.

במבט לאחור, מתברר שכבר אז היו לראשי האצ“ל תוכניות להקים תנועה או מפלגה חדשה בבוא היום. הם רצו למחוק את העבר ולבנות הכל מחדש. במקום בית”ר – ביקשו להקים את “בני־אצ”ל“; במקום הצה”ר – את “תנועת החרות”, ובהתאם לכך פעלו במחנות, בקרב חברים שזה עתה חזרו מתהומות הדמים.

כאשר כוונות אלה נתחוורו לנו, ראינו שאין עוד טעם למאמצים ולנסיונות לבוא לידי הידברות. מכיוון שהאצ"ל בארץ עמד באותם ימים במלחמה קשה וגורלית נגד הממשלה הבריטית, והרי זו היתה גם מלחמתנו – החלטנו לא להתחשב בשום דבר, להתעלם מחילוקי הדעות ולהגיש את כל העזרה לכוחות הלוחמים.

שוב לא היה כל טעם להמשיך ולפעול כראש תנועת בית"ר באיטליה, תפקיד שכמעט רוקן מכל תוכן. החלטתי להתפטר.

כך, בסוף קיץ 1946, מצאתי את עצמי חופשי לתכנן את עלייתי לארץ.

פיצוץ השגרירות

בשעות הבוקר המוקדמות של ה – 1 בנובמבר 1946 זועזע מרכז רומא מהדי פיצוץ עזים שבקעו מבניין השגרירות הבריטית בבירה האיטלקית.

לאחר שהאצ“ל הודיע שהוא אחראי למעשה, ושהוא פתח חזית שניה נגד בריטניה באירופה, כוונה חקירת המשטרה נגד בית”ר בקיבוצים ובמחנות, ונגד מוסדות התנועה. למשטרה האיטלקית בהדרכה בריטית לא היה קשה לקשר את אצ“ל עם בית”ר. המשטרה פשטה על משרדי הנציבות ברחוב נומנטאנה, החרימה את כל החומר בכתב שנמצא שם ודרשה שראשי בית"ר יתיצבו בפניה. לא רציתי להיאסר ולעמוד בחקירה כאשר הרוחות סוערות והאוירה מחושמלת ומתוחה. שלטונות איטליה עמדו תחת לחץ בריטי כבד. האנגלים דרשו למצוא מהר ככל האפשר את מבצעי הפיצוץ. מצאתי אז מקלט בקיבוץ פרטיזאני בשם “המורד”, ששכן באחת מחווילותיו של מוסוליני, בקירבת רומא. כאן באה לידי ביטוי אחוות הלוחמים. לייזר לידובסקי; ראש הקיבוץ, ורעיתו רחל, קיבלו אותנו בלב פתוח. הם מסרו לנו את חדרם ודאגו לצרכינו ולבטחוננו. הם שמרו בסוד את שהותנו בביתם.

לאחר התפטרותי כנציב בית“ר התפטרו גם שאר קציני הנציבות. אז הוחלט לערוך כינוס שני של בית”ר איטליה כדי לבחור הנהגה חדשה. התאריך לפתיחת הכינוס נקבע ל־4 בנובמבר, באולם במלון “פלורה”. היה זה ביום הרביעי לאחר פיצוץ השגרירות, והמתיחות עדיין היתה רבה. מפקדי האצ“ל לא רצו להסתכן ולהופיע בפומבי, שמא תוודע זהותם וייאסרו. קיבלתי פנייה לבוא ולפתוח את הכינוס, אף כי כבר לא כיהנתי בשום תפקיד רשמי בבית”ר. נעניתי לבקשה, ובשעה היעודה עזבתי את הקיבוץ הפרטיזאני והופעתי ב“פלורה”.

בשעה 4.00 אחה“צ פתחתי את הכנס בנוכחות שישים צירים מכל רחבי איטליה, נציגי־מוסדות הג’וינט, הסוכנות, מרכז לגולה, מרכז הפליטים ועוד. האולם המה סוכני הבולשת הבריטית והאיטלקית וקהל עיתונאים רב, נציגי העיתונות האיטלקית והעולמית וסוכנויות ידיעות שונות. בשורה הראשונה, בין האורחים הנכבדים, התיישבו ראשי הבולשת הבריטית ועקבו בעירנות אחרי כל מילה שנאמרה ע”י הנואמים.

לאחר דברי הפתיחה מסרתי את רשות הדיבור לעו“ד ליאונה קרפי, יו”ר התנועה באיטליה (של יהודי איטליה), ואחריו לעו“ד רפאל קוטלוביץ' ולד”ר ישראל ליפשיץ, בית“רים מדרום אפריקה שהגיעו לאיטליה בשליחות שלטון בית”ר בפריס. שני נואמים אלה, בעלי דרכונים דרום־אפריקאניים, היו חופשים בלשונם ויצאו בהתקפה חריפה נגד ממשלת בריטניה. הם קראו להגביר את המאבק ולנהל מלחמה טוטאלית בלתי מתפשרת נגד ממשלת המנדט בארץ־ישראל, למען הקמת מדינה יהודית.

לפתיחת הכנס היה הד עצום בכלי־התקשורת ובעתונות האיטלקית, שדיווחו בהרחבה על הפתיחה ועל הנאומים.

בהחלטות הכנס נאמר אז בין היתר:

“כל חוק ותקנה המונעים מיהודים את הכניסה לארץ־ישראל ואת ההתיישבות בכל מקום בגבולות ההיסטוריים – אינם חוקיים ואינם מוסריים.”

“אנחנו: שארית הפליטה של בית”ר – תנועת הנוער היהודית הגדולה ביותר לפני מלחמת העולם השניה – שהיינו עדים להשמדת מיליוני אחינו, זנוחים ע“י כל עמי העולם בשעת מצוקתנו, כשעזרתם היתה נחוצה לנו – נאלצנו להילחם, בלי עזרה כלשהי, למען קיומנו, נגד כוחות עדיפים אדירים בגיטאות וביערות אירופה. היום, בהתכנסנו, אנו מכריזים על החלטתנו להקדיש את כל חיינו למאבק למען שחרורנו הלאומי, שלא נהיה עוד, לא אנו ולא ילדינו, צפויים למוראות ולטרגדיה להם היינו עדים.”

בתום הכנס נאסרתי ונלקחתי לחקירה במטה המשטרה ברומא, נחקרתי ע"י ראש המשטרה הפוליטית ועוזרו משך שתי יממות. משלא מצאו כל הוכחות נגדי – שחררוני ואף קיבלתי אישור לצאת לקונגרס הציוני בשוויץ ולחזור לאיטליה.

באותם ימים נחקרו במטה המשטרה גם שליח האצ“ל חנניה דייטל (חיים) והבית”רי דב הורביץ. נעשה נסיון לערוך עימות בינינו, אך התנכרנו איש לחברו והכחשנו כל היכרות וכל קשר בינינו. שני אלה נשארו במאסר משך חודשים ארוכים. לבסוף שוחררו מחוסר הוכחות, בתנאי שיתייצבו מדי יום בתחנת המשטרה. מיד לאחר שחרורם הוברחו מאיטליה. משפטם נערך כעבור חמש שנים, בהיעדרם והם נידונו לתקופת מאסר של חודשים אחדים.

ד“ר ישראל ליפשיץ, מראשי בית”ר בדרום אפריקה, נלחם במלחמת העולם השניה במסגרת צבא ארצו. לאחר שהשתחרר, חזר לפעילות בבית“ר ויצא לאירופה בשליחות התנועה ובשליחות הארגון. הוא הגיע לאיטליה בקיץ 1946, ומיד נכנס לפעולה בשתי המסגרות גם יחד. סיירתי איתו בקיבוצי בית”ר ברחבי איטליה, קיימנו דיונים רבים ונעזרנו בו רבות בעבודתנו. בהיותו אזרח דרום־אפריקה נהנה מחסינות וקצרה ידה של הבולשת הבריטית להצר צעדיו. הוא יצר קשרים עם השלטונות האיטלקיים והעיתונות האיטלקית ותרם רבות להחדרת הרעיונות הלאומיים שלנו ולהסברת מלחמת אצ“ל. הוא גם עזר רבות בהקלת תנאי מאסרם של בית”רים וחברי אצ“ל ובהשפעתו גם שוחררו אחדים מהם. השתתף בקונגרס הציוני הכ”ב בבזל, ולאחר מכן שהה מספר שנים בארה“ב כשליח הארגון. בתום שליחותו עלה לארץ עם רעיתו דבורה, גם היא שליחת הארגון בארה”ב.

עו“ד רפאל קוטלוביץ הגיע לאיטליה לקראת כנס בית”ר. לפני כן שהה בגרמניה ועזר לתנועה בארגון הבחירות לקונגרס הציוני הכ“ב. היה ציר לקונגרס ולאחר קום המדינה עלה לארץ עם רעיתו אלישבע, בית”רית מוינה, שעלתה לארץ בעליית “אף־על־פי”.

משך תקופת שהותו הקצרה באיטליה תרם רבות לחיזוק רוחם של אנשי התנועה, אשר בעקבות פיצוץ השגרירות הבריטית נמצאו בימים ההם במצוקה.

באוקטובר הגיע מן הארץ לאיטליה חבר מפקדת הארגון ישראל אפשטיין, בדרכו לארצות־אירופה האחרות. הוא נשלח לעמוד בראש האצ“ל באירופה. ישראל אפשטיין החליט להשתהות באיטליה ולקחת חלק בכינוס בית”ר. פגשתי את ישראל באחד מבתי הקפה ברומא ומשך שעות סיפר לי על מלחמת האצ“ל, על פעולותיו, ועל הלוחמים והלוחמות הנועזים, שנחושה היתה החלטתם להמשיך במלחמה עד לנצחון הסופי. הוא סיפר לי על תכניות הפעולה שלו בין אנשי שארית הפליטה באוסטריה וגרמניה, וקיווה להגיע גם לפולין. התרשמתי עמוקות מאישיותו המקסימה, מתכונותיו, מכישוריו ומנאמנותו ואמונתו העמוקה בהגשמתו של החזון הציוני. בודדים ידעו על שהותו של ישראל ברומא. הוא הופיע בכנס בית”ר בגרוטה־פראטה ואף נאם בפני באי הכנס, אף כי זהותו לא היתה ידועה לרבים. היתה זו כנראה הופעתו הפומבית שפגעה בו. הבולשת הבריטית סיפקה לאיטלקים מידע על ישראל, שהוא אחד מראשי בית"ר בארץ־ישראל, פעיל לשעבר בעליה הבלתי ליגאלית. כאשר מעצרו התארך ונשקפה סכנה שיימסר לידי הבריטים ויישלח למחנות המעצר באריתריאה, קיבל ישראל את התוכנית שהוצעה לו לברוח מן המעצר.

על פרשה זו מספר א. תבין:

“הוא הוחזק בקומה השניה של הקווסטורה, שחלונותיה פונים לסימטה צדדית, ובה אין שמירה בלילה. לפי המתוכנן הוברחו לאפשטיין בתוך חבילות־מזון, שהיו מספקים לו מבחוץ יום יום, חבל וסוכריות מלאות כלורופורם. בלילה שנקבע, 27.12.1946, כיבד אפשטיין את שני שומריו ששמרו עליו בסוכריות. קרוב לחצות, כשנדמה היה לו שהללו נרדמו, הוציא את החבל, קשר את קצהו האחד לצינורות החימום המרכזי, תחת משקוף החלון, פתח את החלון, פתח את התריס, זרק את קצה החבל השני והחל לטפס על המשקוף, בנסיון לרדת באמצעות החבל. אולם ברגע שעלה על המשקוף התעורר אחד השומרים, אם בגלל הרעש שנגרם בפתיחת החלון והתריס, או בגלל האור שבקע מהחוץ מול פני השוטר, אך מייד התאושש, קפץ לחלון, העיר בדרכו את חברו וצעק לעבר אפשטיין: סטופ! (עצור!). אבל אפשטיין כבר נמצא מעבר לחלון כשהוא משתלשל לאט לקרקע. משראה זאת השוטר שלף את אקדחו, ירה בבורח מלמעלה למטה ופגע בבטנו. תוך שניה נפל ישראל ארצה. לשמע היריות והצעקות הגיעו השומרים שעמדו מאחורי קיר הבניין, והזעיקו תגבורת. פצוע קשה נלקח אפשטיין לבית־החולים ולמחרת היום נפטר. אותה שעה עמד זוג מאנשי האצ”ל בקרבת מקום מוכנים להעביר את אפשטיין לתחנת־הרכבת. שם המתינה לו בחורה עם כרטיסים לצפון. אלה ראו את המתרחש ומיהרו להסתלק, כדי להודיע לפיקוד האצ"ל על כשלון בריחתו של אפשטיין.

מחשש להפגנות קברו אנשי המשטרה את אפשטיין בשעות הלילה, בחשאי, ורק ביום השביעי לפטירתו נערכה לו אזכרה בבית הכנסת הגדול. דברי הספד נשאו הרב הראשי של רומא ונציגי מוסדות יהודיים. פלוגת בית“ר עלתה להשתטח על קברו.”

ב־31 בינואר 1947 התקיים טכס גילוי המצבה על קברו של ישראל אפשטיין. בטכס נשאו דברים הרב הראשי פרטו, נציג הסוכנות ד“ר נבון ואני. נתבקשתי לעשות זאת כנציב בית”ר, אף כי לא כיהנתי עוד בתפקיד זה. נציגי האצ"ל חששו גם הפעם להופיע בפומבי.

מספר תבין:

“כעבור זמן־מה הועברה גופתו לקבורה במילאנו, שם הוטמנה בקבר־אחים ועליו מצבה מרשימה בצורת מנורה. יחד עם אפשטיין הובאו לקבורות פארטיזאן יהודי, שנפל בקרב עם הגרמנים, שרידי עצמותיו של אחד מ־320 האישים האיטלקיים־יהודיים שנרצחו במערה על־יד רומא, אפר יהודי איטלקי מאושוויץ, גופת יהודי שנתלה על־ידי הנאצים, חייל מארץ־ישראל שנפל בחזית איטליה, וחייל יהודי אלמוני מצבא איטליה שלחם בצד בעלות הברית בפיקודו של באדוליו, ב־ 25.1.1953 הועברו עצמותיו של אפשטיין ארצה למנוחת־עולמים.”

הקונגרס

בתנועה הרביזיוניסטית בארץ ומחוצה לה התנהל ויכוח בשאלה אם לחזור להסתדרות הציונית הישנה ולהשתתף בקונגרס הציוני הכ"ב, שעמד להתכנס בבזל בסוף שנת 1946, או להמשיך את הפעילות ולשקם את “ההסתדרות הציונית החדשה”.

היו דעות לכאן ולכאן. רבים היו ערים למציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת העולם השניה. רוב מניינה ובניינה של התנועה הלאומית, המוני היהודים של מזרח אירופה, החסידים הנלהבים של ז’בוטינסקי שהקימו את ההסתדרות הציונית החדשה – הושמדו בכבשני האש באושוויץ, טרבלינקה ובמחנות השמדה האחרים.

עקב פטירתו הפתאומית של ז’בוטינסקי ועקב המלחמה המתמשכת, כמעט ושותקה כל פעילות התנועה. גם בין אלה ששרדו והמשיכו לפעול לא שררו שלום ואחדות. הפיצול היה רב מן המאחד. בארץ שלט מטה האצ“ל. כל פעילות תנועתית־ארגונית או פוליטית, לא זו בלבד שהיתה פסולה בעיני השלטונות ובעיני המפלגות היריבות, אלא גם בעיני החברים מאתמול. ראשי האצ”ל לא ראו בעין יפה את פעילות התנועה, סברו שאינה תואמת את צרכי הארגון. ובחו“ל ־בעיקר בארה”ב היתה השפעה דומיננטית ל“ועד לשחרור האומה” שהוקם ונוהל ע“י אנשי תנועה לשעבר ואנשי אצ”ל. ואף כי עיקר עניינם היה בגיוס תמיכה פוליטית ומשאבים כספיים למלחמת הארגון בארץ, היו למנהיגי “הועד לשחרור לאומי” מטרות ושאיפות פוליטיות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם אלה של הארגון, ובודאי לא עם אלה של התנועה. באירופה, שהיתה משך שנים נתונה במערבולת הדמים של המלחמה, כמעט ולא היתה פעילות תנועתית, וצריך היה להקים הכל מחדש. השאלה, אם כן, היתה האם יש סיכוי לשקם את ההסתדרות הציונית החדשה, אחרי אבדן המוניה? האם תצליח להקים מסגרת ארגונית מחודשת?

ויכוחים אלה התנהלו בלהט רב בקרב שורות התנועה הלאומית באירופה שלאחר השואה. יש להדגיש כי דוקא כאן, בתוך שארית־הפליטה, באה לביטוי כל עוצמת ההתנגדות לכל שותפות מחודשת, או איחוד, עם התנועה הציונית הישנה, שעמדה אין־אונים בשעה שמיליוני יהודים הובלו לטבח. היתה הכרה ברורה שהתנועה הציונית הרשמית נכשלה והכשילה את המאמץ של הרגע האחרון להציל את יהודי אירופה. היא פעלה נגד תכניות האבקואציה של ז’בוטינסקי ערב המלחמה, ובימי פורענות נוראים לא נחלצה במלוא כוחה והשפעתה למען הצלת היהודים מן התופת הנאצית.

אבל חרף התנגדותנו הנחרצת – קיבלה נציבות בית"ר באיטליה את ההכרעה החיובית של מוסדות התנועה העליונים והתחלנו להעביר את מפעל “השקל” שהיווה אמצעי הצבעה בבחירות לקונגרס הציוני.

קיבלנו את הדין בלב כבד. בקיץ 1935 נתקבלה ההחלטה לא לרכוש עוד את “השקל” לאחר שהועד הפועל הציוני החליט למנוע מן התנועה הרביזיוניסיטית קבלת סרטיפיקטים. מאז הפך “השקל” בעינינו לפיסת־נייר חסרת ערך.

הנציבות הוציאה חוזר לסניפי בית"ר באיטליה להיערך לקראת הקונגרס הציוני. לא זכור לי מה היתה כמות השקלים שהפצנו אך היה ברור לנו שאם תתקיימנה בחירות, נזכה במספר הקולות הגדול ביותר בקרב המפלגות שהיו קיימות במחנות הפליטים באיטליה. מבחינה זו ציפינו בעניין לתוצאות הבחירות.

בעוד אנו עוסקים בהכנות לבחירות, הופיעו בנציבות מספר בית“רים, ואחד מהם, הדובר, הודיע ש”החבר’ה" (היינו תאי האצ"ל) החליטו להעמידו ראשון ברשימת התנועה לקונגרס הציוני, ולא – יסיקו “החבר’ה” מסקנות.

לא הופתענו מהודעה חצופה זו. הודענו ל“משלחת” שהנציבות כבר החליטה מי יעמוד בראש הרשימה ולא יהיה כל שינוי. מבחינתנו יכולים “החבר’ה” לנהוג כטוב בעיניהם.

בין המפלגות היו כאלה שלא היה להם כל סיכוי להעביר את מועמדיהם כצירים לקונגרס והם החלו לנהל משא־ומתן עם שאר המפלגות, לבוא לידי הסכם על חלוקת הצירים ללא בחירות. אנו, שהיינו בטוחים בנצחוננו, התנגדו להסדר כזה ודרשנו לקיים בחירות בהתאם למתחייב. אולם עתה, נוכח איום חברינו – חניכנו, אנשי בית“ר שהשתייכו לתאי האצ”ל, היה חשש סביר, שהם יחבלו בבחירות, אם ע“י הקמת רשימה נפרדת או ע”י קריאה להחרים את הבחירות. הגענו למסקנה שמוטב גם לנו לתמוך בהצעה לא לקיים בחירות. כאשר שוב פנו אלינו נציגי המפלגות השונות בנדון – הגמשנו את עמדתנו ולבסוף הסכמנו להצעה.

בחלוקת הצירים נקבעו נציגים לכל התנועות שהיו קיימות אז באיטליה. אך התברר שלפי מספר השקלים שהופצו בארץ זו – לא הגיע לה מספר צירים כה רב. בית־דין של הקונגרס דן בסוגיה זו והחליט שמכיוון שאף מפלגה לא היתה מוכנה לוותר – יוכרו כל הצירים באיטליה – אך בלי זכות הצבעה. החלטה זו עוררה רוגז רב במרכזי המפלגות ובשורות הפליטים באיטליה, אבל שוב לא ניתן לשנות את החלטת בית־הדין. וכך נמנעו משארית־הפליטה באיטליה, אלה שהיוו ראש הגשר לעלייה הבלתי ליגאלית לארץ, אותן זכויות שהוענקו לצירים מארצות הרווחה. היתה זאת סטירת־לחי לאנשי שארית־הפליטה, אשר בתקופת השואה התעלמה מהם ההסתדרות הציונית, ולאחר השואה לא זכו להכרה ולשוויון זכויות. לנו, לראשי התנועה באיטליה, היתה זו מכה כפולה ומכופלת, שניגרמה עקב חישובי יוקרה של אלה אשר התיימרו לשאת את דיגלה של תנועת ז’בוטינסקי, כשהם מחוללים דמורליזאציה בשורותיה.

לאמיתו של דבר, בהיותנו בבזל, בקונגרס, לא הרגשנו הבדל מעשי בינינו לבין הצירים בעלי זכויות מלאות. השתתפותנו ונוכחותנו היתה בולטת ומרשימה.

הקונגרס הציוני הכ“ב, הראשון לאחר מלחמת העולם השניה ולאחר השואה, נתכנס בבאזל, באולם ה”מוסטרמאסה“, בימים ט”ו כסלו – א' טבת תש“ז, (24־9.12.1946) ונפתח ע”י נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' חיים ויצמן. לנשיאות הקונגרס שנבחרה לאחר הפתיחה החגיגית, שיגרו רוב המפלגות גם את חבריהם מאנשי שארית הפליטה, כאות הוקרה וכבוד, ואולי גם כפיצוי כלשהו על כל מה שעבר עליהם בגיהנום בימי השואה. רק המפלגה שלנו, הרביזיוניסטית, לא ייחסה חשיבות מיוחדת למחווה מעין זה. הם, עסקני התנועה, ראו את עצמם כ“שארית הפליטה” של התנועה המפוארת, אשר עם מותו של זאב ז’בוטינסקי נסתלקה ממנה רוח־הקודש, ומה שנשאר ממנה, המוני חבריה ואוהדיה, אלה נספו בשואה ואינם עוד. ואילו המעט שבמעט ש- א’אחר מלחמת העולם השניה ולאחר השואה, נתכנס בבאזל, באולם הרים בעלי זכויות מלאות. ימרו לשאת את דיגלה של תנועת ז’בוטינסקי,שנשאר ממנה לפליטה היה מסוכסך ומפולג בינו לבין עצמו. נדמה, שראשי התנועה ועסקניה לא תפסו כלל את מלוא המשמעות האכזרית של תקופת השואה, את עוצמת הזעזוע, את רעידת האדמה הנפשית, את התופת שהתנסו בה אלא שרק עכשיו יצאו מתוכה. כל מחווה, כל “פינוק”, התחשבות כלשהי, עשויה היתה לחמם במקצת את הלב. אך כנראה שזו דרכם של עסקנים ופוליטיקאים – החיים נמשכים ללא סנטימנטים, ללא רגשנות.

בבזל הכרנו לראשונה רבים מראשי התנועה, במיוחד את המשלחת הארצישאלית שאת סיפוריהם ודבריהם שתינו בצמא. אך הרגשנו טוב יותר בחברתם של ידידנו הצירים והאורחים מאנשי שארית־הפליטה, אלה שכבר פגשנו בהזדמנויות אחרות ועם חלק מהם פעלנו יחד בארגון “הבריחה” ובשיקום התנועה במחנות הפליטים.

בימי הקונגרס התקיימו ועידה עולמית של הצה“ר, הועידה השלישית של קרן תל־חי, והתייעצות עולמית של בית”ר. בכל אלה השתתפנו באורח פעיל והשמענו את דברינו על לקחי תקופת השואה. אמרנו שיש להשתית את הפעילות התנועתית על בסיס לקחי השואה, ביקשנו עזרה וסעד רוחני תרבותי לשארית הפליטה, בספרים ובעתונים. ומעל לכל ביקשנו לפעול למען הגדלת חלקם של אנשי התנועה במחנות הפליטים במיכסות העלייה לארץ־ישראל.

הכרנו בבזל את הגב' יהודית האסר (לימים בן־אליעזר), נציבת בית“ר סין, בית”רית תמירה שהביאה עמה את הזוהר והרעננות שבית“ר ייצגה לפני חורבנה. היא עשתה את הדרך הארוכה מסין, כדי לפגוש את חבריה לדעה וכדי להביא עמה תוכניות לעזור במלחמת האצ”ל נגד בריטניה, על־ידי הטרדת הצי המלכותי הבריטי במזרח־הרחוק. תכניותיה היו ממשיות, הגיוניות אך לרוע המזל בשל קשיי הקשר מסין עם מפקדת האצ"ל בארץ נאלצו לבטלן.

הכרנו את ד“ר אריה אלטמן, יו”ר התנועה בארץ; את מזכ“ל הסתדרות העובדים הלאומית אליעזר שוסטק וחברי משלחתו; את דוד מלמדוביץ ואת יוסף ולקר – “מנהיג פועלים” לאומיים שהיה תומך נלהב ונאמן באנשי המחתרת של אצ”ל ולח"י ובמשפחותיהם. קלט עולים חדשים, חברי תנועתו, ודאג לסידורם בעבודה. היה זה עסקן ציבורי מובהק, דמות מופלאה שפעלה בתל־אביב משך שנות־דור.

הכרתי את ד“ר ראובן הכט, אשר כאזרח שוויצרי דאג לאירוח צירי התנועה, במיוחד את אנשי שארית־הפליטה שהיו ביניהם. ד”ר הכט כבר היה אז ידוע ומפורסם בפעילותו הברוכה בארגון ובעזרה למפעלי העלייה הבלתי ליגאלית של התנועה. אז, בימי הקונגרס לא היו ידועות עדיין על פעולות “ההצלה”

הרבות והמגוונות שניהל משוויצריה וממדינות אחרות בימי מלחמת העולם השניה. גם אחרי המלחמה פעל רבות למען שארית־הפליטה, ועזרתו היתה רבה, תודות לקשריו עם גורמים ממשלתיים בארצות־אירופה השונות. הוא היה תומך נלהב במחתרת אצ"ל. יחד עמו חיפשנו אפשרות להסתנן לאחד המטוסים שבהם חזרו צירי הקונגרס הארץ־ישראליים לביתם, אבל הדבר לא עלה בידינו.

סוף מסע הנדודים

כאשר חזרנו לרומא מהקונגרס הציוני – לא היה לי עוד כל תפקיד רשמי בבית"ר, לעומת זאת המשכתי בפעילותי כחבר נשיאות ארגון הפליטים הכללי באיטליה. השתתפתי בדיונים במרכז, בהופעות פומביות במחנות הפליטים, כתבתי סידרת מאמרים בעתון “בדרך”, בטאון ארגון הפליטים באיטליה, הקדשתי את רשימותי לעבר הלא־רחוק על המחתרת בגיטו וילנא והלחימה הפרטיזאנית באיזור זה, וזאת כתגובה על הסילופים ההיסטוריים בספר על נושא זה שהופיע באותו זמן בארץ. אבל לכל הפעילות הזאת לא היתה עוד אותה התלהבות שציינה את פעילותי עד עתה. הגענו למסקנה שאין עוד טעם להמשיך ולשהות בגולה והגיע הזמן לעלות לארץ.

עברו כשנתיים וחצי מיום השחרור. משך תקופה זו עזרנו להקים מהריסותיה את שארית־הפליטה. היינו בין מניחי היסודות ומהפעילים במבצע המפואר והאדיר של “הבריחה”. הנחנו יסודות ותרמנו רבות להקמתה מחדש של תנועתנו, שגדלה, התפתחה והקיפה מאות ואלפים בני־נוער שהיו מוכנים להצטרף ללוחמים למען הקמת המדינה. חודשים ארוכים, שהצטרפו לשנים נדדנו על־פני ארצות אירופה השונות, חצינו גבולות, נהרות, הרים ובקעות בדרכנו למלא תפקידים שהטלנו על עצמנו, הגיע הזמן לשים קץ לנדודים ולנחות עלי חוף מבטחים – אף כי היינו מודעים שהמנוחה והנחלה עדיין מאתנו והלאה.

יו“ר “המרכז לגולה” באותו זמן, ידידנו אריה שטרן־אורון (לימים שגרירה הראשון של ישראל באיטליה) הציע לנו את אפשרות העליה הנוחה ביותר שהיתה קיימת אז, והיא “עליה ד” ־ שנופיע כ”אזרחים חוזרים", כלומר, תושבי הארץ שבזמן המלחמה נתקעו באירופה וחוזרים כעת הביתה. ואכן כך היה. צויידנו בניירות הדרושים (וכנראה מחוסר תשומת־לב מספקת הופענו בשמותינו האמיתיים – דבר שהיה לנו לרועץ בהגיענו לארץ) וכאשר כל ההכנות והסידורים הושלמו, יצאנו במחצית חודש פברואר 1947 מרומא בדרכנו למרסיי שבצרפת, כשכל רכושנו – מזוודה אחת ושטר של חמש לירות שטרלינג שהעניק לנו ידידנו פאול בגריאנסקי כמתנת פרידה בתחנת הרכבת ברומא.

התעכבנו בפריס יומיים־שלושה ויצאנו למחנה מעבר ע"י מרסיי להמתין לבוא האוניה.

במחנה שהתה קבוצת חיילים מהבריגדה העברית שחזרו אף הם לארץ. בימים ששהינו שם הספקנו להתיידד וללמוד מפיהם על שכונות וכתובות ומיקומם בערי הארץ השונות, למקרה שנועמד במבחן. מצויידים בידע ובהתרגשות הגדולה, שהנה חלום חיינו עומד להתגשם – עלינו על סיפון האוניה “טרנסילבניה” וכעבור ימים מספר היא עגנה בנמל חיפה.

על סיפון האוניה נערכה ביקורת של השלטונות הצבאיים הבריטיים בנמל, של פקידי המכס ושל המשטרה, שבדקה דרכונים. כשהגעתי לשולחן הביקורת ומסרתי את ניירותי – נעצרתי מיד והועמדתי בצד תחת משמר שוטרים. שמי הופיע ב“רשימה השחורה” של הבולשת הבריטית. משך שעות רבות, לאחר שכל הנוסעים כבר ירדו לחוף, נשארנו בודדים על הסיפון תחת שמירה צמודה, בלי לדעת מה מצפה לנו, כשמולנו מתנוסס הכרמל במלוא הדרו ותפארתו.

בשעות הערב המאוחרות הגיעו שני אנשים לבושי אזרחית ולקחו אותנו עמם ישר לבית העולים בבת־גלים.

נודע לנו אח"כ ששחרורנו נתאפשר הודות למאמצים רבים, והודות לשלמונים ששולמו עבור השמדת התיק שלי בבולשת. המשך מאסרי עלול היה לסכן את מבצע “עליה ד” כולו.

למחרת נולדה לנו בתנו הבכורה שרה.

כאשר הגענו לארץ – שרר מצב צבאי בתל־אביב והסביבה. כעבור ימים מספר, לאחר הסרת המצור, הגענו לתל־אביב. הוזמנתי לבקר אצל מפקד הארגון הצבאי הלאומי מר מנחם בגין, שנמצא במחתרת. הוביל אותי לביתו באחד הערבים חיים לנדאו. לאחר שסובבנו במספר רחובות וסימטאות הוכנסתי לדירה בקומת קרקע, שהיתה מוארת במעומעם. מר בגין קיבל את פני בחמימות רבה ונתפתחה בינינו שיחה שנמשכה שעות רבות. המפקד ביקש לדעת את אשר קרה ביחסים בין בית“ר לאצ”ל. נוכח המצב הצבאי ומלחמת הגבורה שניהל הארגון הצבאי הלאומי בארץ, נראו לי כל הסכסוכים, אי־ההבנות וההתנצחויות שהיו באירופה, כה פעוטים, כה חסרי־ערך, שכמעט לא התייחסתי אליהם. שמחתי בלבי שלא נגררתי אז לויכוחים העקרים ההם, לא עמדתי על “זכויותי” כנציב בית“ר ופיניתי את מקומי, אחרי שפתחתי את קני בית”ר לפני שליחי הארגון.

סיפרתי לבגין על הגיטו והפרטיזאנים, על יוסף גלזמן וחבריו, על התקופה שלאחר השחרור – “הבריחה”, הקמת התנועה ומצב שארית הפליטה במחנות באירופה, ועוד. ואילו מר בגין הרבה לספר על מלחמת הארגון ועל הלוחמים המסורים, הדבקים במשימתם הלאומית.

במהלך השיחה הגישה לנו אשה נמוכת קומה, ממושקפת, ומטפחת על ראשה, תה ועוגיות. משך הערב הופיע צעיר שחרחר, גבה־קומה, והסתודד עם המפקד. לאחר שעזב, הצביע עליו בגין ואמר: זו הדוגמה של הנוער הישראלי החדש, הנלחם למען עמו, מולדתו ועצמאותו. (נודע לי אחר־כך שהיה זה גידי־עמיחי פגלין, קצין המבצעים של האצ"ל).

כאשר נפרדתי ממנו, הביע מר בגין את התקווה והאמונה כי גאולת ישראל קרובה לבוא.

נספחים    🔗

נספח א': פרטיכל כנס פעילי בית"ר בפלורנץ 6.10.45

מהפגישה בפלורנץ ביום ה־6.10.1945 ב־6 שעות אחה“צ בהשתתפות החברים חיים לזר, אהרון אושמן, דב הליצר, אבא קלורמן, מאיר יוסף איצקוביץ, יצחק קובלסקי, ד”ר חסיס, בצלאל צ’ייקוביץ.

ביום השני של הדיונים הצטרפו החברים חנוך הולצר ומאיר חלסנוביץ.

סדר יום:

1. דין וחשבון על מצב היהודים והתנועה באירופה ואיטליה (ע"י חיים לזר).

2. דין וחשבון מן האחראים בנקודות.

3. עבודתנו להבא.

4. ויכוח.

חיים לזר:

מצב היהודים באירופה רע מאוד. כל התקוות נגמרו באכזבה גדולה. שערי הארץ שאליהם מופנים עיני מאות אלפים של שארית הפליטה, הנמצאים בתנאים נוראים במחנות גרמניה, אוסטריה, איטליה, סגורים.

מצב יהודי פולניה הולך ורע מיום ליום; פרעות שוד ורצח, השמדה פיזית, באין תקוה לשיפור המצב. יהודי פולניה יושבים על חבילותיהם, מוכנים לקחת בידיהם מקל הנדודים, ואין מוצא. כל העולם סגור בפניהם.

סכנה לא פחותה מזו צפויה ליהודי סלובקיה ויוגוסלביה – סכנת שמד, שמבחינה לאומית זו כאילו השמדה פיזית. גם המצב בארצות הנמצאות תחת השפעת הרוסים איננו טוב יותר. שם צפויה סכנה שמאות אלפים יהודים הנמצאים ברומניה, בולגריה והונגריה ייטמעו בשמד האדום. להם לא תהיה עוד בעתיד אפשרות לעזוב את הארצות הללו. בבלגיה מכים יהודים. בצרפת אוסרים יהודים. נחשול האנטישמיות אחרי גמר המלחמה לא חלף וזה פרי תורת היטלר.

יש להניח כי מספר היהודים המחכים והזקוקים לעלייה בתור הראשון הוא קרוב ל־300 אלף. כ־40 אלף יהודי פולניה, נוסף על היהודים הפולנים שחוזרים עתה מרוסיה. ההעברה כבר התחילה, הם אינם רוצים להשתקע בפולין ולבנות את עתידם על חורבות קהילות פולניה. מאות אלפי יהודים הנמצאים ברומניה, אוסטריה, איטליה, אינם רוצים לחזור לארץ מוצאם, ומגמתם היחידה היא עלייה.

מתוך 200 אלף היהודים הנמצאים בצרפת, בלגיה והולנד שואף החלק המכריע לעלות. יהודי המזרח הקרוב (מספר קשה להגדיר) נמצאים בתנאים איומים, ופתרונם היחיד הוא עלייה. בצ’כיה נמצאים 15 אלף פליטים, בשוויצריה 9 אלפים, בשבדיה 7 אלפים וכולם שואפים לעלייה. הציונות הרשמית נוחלת מפלות על גבי מפלות. ממשלת הלייבור באנגליה, שתלו בה תקוות,הכזיבה. כנראה שמשקל הנפט הערבי הכריע את משקל הדם היהודי. במלים קצרות – מצב היהודים ללא מוצא.

היות והתברר ששאלת העלייה היא לא שאלה של ימים או שבועות, אלא שאלה של חודשים ארוכים ושנים, והיות שבתנאים הגרועים שבהם שרויים הפליטים עלול להשתלט מצב של דכאון ויאוש בהמונים, יש לנקוט באמצעים מידיים כדי לשפר את מצב הרוח בהמונים. יש ללחום בדמורליזציה המשתלטת, דמורליזציה שהביאו איתם הפליטים ממחנות ההסגר, והיא מתפשטת בשל תנאי המצוקה. יש לאחוז באמצעים כדי שהפליטים יחזרו למסגרת של חיים נורמליים, בהסברה, בלימוד, בעבודה. יש להקים בתי ספר לילדים ולמבוגרים, כי הנוער שגדל בשנות המלחמה לא יכול היה ללמוד, לרכוש לו מקצוע ולהתכונן לחיים בעתיד. יש להקים בתי מלאכה, לאמונים ולימוד מקצועות. יש לארגן את הפליטים בקואופרטיבים, כדי להקל על תנאי החיים, כדי שתהיה אפשרות של בקרות עליהם וכדי לאפשר חינוך יהודי ציוני. בתקופה שלאחר המלחמה התחילו יהודים לעסוק בספקולציה, ברדיפה אחרי רווחים קלים. הם חושבים כבר על הגירה לכל ארצות תבל, מלבד ארץ ישראל. צפויה גם סכנה שהיהודים ישלימו עם גורלם ויתחילו להתאקלם בארץ זו או אחרת באירופה, כי היטלר הצליח לא רק לבצע את ההשמדה הפיזית, אלא הצליח גם לדכא את הרוח של שארית הפליטה. אילו היו מבטיחים כיום ליהודים את חייהם, גם בתנאי שיהיו אזרחים ממדרגה שניה, בוודאי שהרוב היה מסכים לכך. אבל ליהודים כל רגש של גאון לאומי, של הערכה עצמית, של אזרח חופשי שווה־זכויות לאחרים. השתלטה עלינו מנטליות של עבדים, נכנעים המנשקים את השוט של הפריץ. הפכנו יהודי חסות, נגד מציאות זו צריך להיאבק!

המצב בתנועה: לפי המכתבים והידיעות שקיבלתי בזמן האחרון נמצאים בפולניה כעת קרוב לשלושת אלפים בית“רים וצה”רים. קיים שם מרכז העוסק בכל ענייני התנועה, ביחוד בהברחת אנשים משם. קיימת קואורדינציה עם השמאל. היחסים בזמן האחרון הוטבו במידה כזאת שהיציאה במסגרת הכללית מספקת כעת את צרכי התנועה.

ברומניה – נמצאים מאות אחדות, ביניהם מאורגנים. קיימת נציבות וקננים בהרבה ערים. כעת נמצאים בבוקרסט 120 בית"רים המוכנים ליציאה, אולם המצב החומרי והכספי שלהם קשה. בשל חוסר אמצעים אינם יכולים לצאת לדרך.

בבולגריה נמצאים כ־150 בית"רים בגיל 17־13, חומר מצוין הרוצה להעפיל, אולם בשל חוסר אמצעים אינם יכולים לזוז מהמקום. מספר יהודי בולגריה – בכללם 45 אלף, עניים מרודים.

בהונגריה – נמצאים כ־150 בית“רים, קיימת גם נקודת הכשרה בית”רית על הגבול היוגוסלבי־הונגרי עבור נוער בגיל 18־16.

באוסטריה – בגראץ והסביבה נמצאים כ־250 בית“רים מאורגנים המחכים להעברתם לאיטליה. קיים קשר תמידי איתם. בזלצבורג והסביבה כ־150 בית”רים מאורגנים העומדים לעבור לאיטליה.

בגרמניה – נמצאים כ – 800 בית"רים, שהתחילו להתארגן. זוהי תנועת הנוער הגדולה ביותר שם. בראש הפעילות עומדים עסקנים ותיקים, ידועי שם.

באיטליה – קשה להגדיר כעת את מספר הבית"רים, אם כי קיים כבר קשר כמעט עם כל הנקודות. יש לשער שמספרם מגיע ל־700.

המצב הארגוני בתנועה באיטליה רעוע. יש לגשת מייד בכל המרץ לארגן את המחנה שלנו בתוך המסגרת הכללית, במידה שלא תזיק ליחסים הטובים עם השותפים. בראש ובראשונה יש להעביר את מפעל תעודות בית“ר, ואז נדע מי ומי ההולכים. יש לבקר כל נקודה ונקודה לחוד ולהרים בהן את רוח הבית”רים, תוך העמקת רעיון בית“ר. כל אחד צריך להרגיש ולדעת שהוא חלק מגוף שלם. יש להדריך את הנוער הבית”רי לקראת התיישבות, בהגשמה עצמית לאומית ואסטרטגית. תפקידנו כיום הוא לבסס את תנועת בית“ר כתנועה חזקה, המונית, שמתפקידה יהיה בראש ובראשונה להוציא את התנועה מן הקפאון ולהפכה לגורם חזק שיסייע לליכוד כל הכוחות בתנועה עצמה. יש ליצור את החטיבה הבית”רית הן בגולה והן בארץ, כמו שאמר זלמן לוינברג: " זהו תנאי מוקדם להקמת חזית ציונית אקטיבית מלוכדת“. יש לדאוג כבר ממחר לאספקת חומר קריאה ועיון לבית”ר, כי מכל הצדדים, מכל הנקודות והארצות באות קריאות לחומר לימודי.

הרוב המכריע של חברינו באיטליה נמצאים בהכשרות. מספר האנשים שכבר עלו מגיע ל־60־50. ישנן ידיעות מהארץ שהם נתקבלו שם יפה.

יש לקרוא עתה לכינוס בית“ר באיטליה ולדון בכל השאלות והבעיות העומדות על הפרק, לבחור בנציבות זמנית שתנהל את כל העניינים של בית”ר, תרכז ותלכד את הבית"רים לגוש אחד חזק.

למצב הכללי של הפליטים באיטליה: המרכז הזמני לארגון הפליטים החליט להעביר בחודש זה מפקד כללי, להקים ארגון פליטים במסגרת ארצית, להקים בתי מלאכה קואופרטיביים, להקים משרד אינפורמטיבי וכו'.

פתח את הויכוח הכללי **צ'שק (בצלאל צ'ייקוביץ**):

הוא מסר דין וחשבון מבארי והסביבה:

באתי לבארי בשליחות זלמן לוינברג ב־20 באוגוסט. מצאתי את החברים הטובים ביותר שלנו בשינה לטַרגית. התחלתי לעורר את הבית“רים משנתם ולהסביר להם שבראש ובראשונה צריך להתארגן ולהתחיל בעבודה בית”רית. ניגשתי לפעולה, בהתאם להוראת זלמן.

בהמשך דבריו סיפר צ’שק:

בסנטה־מריה נמצאים 107 בית“רים בששה קיבוצים. 20 בית”רים עלו באופן לא רשמי. מאלה רק 40 אחוז הופיע כבית"רים היתר הצטרפו לתנועות אחרות. במשך הזמן הגיעו לסנטה־מריה ממודינה, אנקונה ופולומבינה.

בסנטו־צזריה – מספר הבית“רים שם מגיע ל־153. מהם נמצאים 120 בקיבוץ הכשרה הכולל כ – 230 איש. חברי בית”ר מיוצגים בכל המוסדות של הקיבוצים, כגון מזכירות, מחסן, מטבח וכו'. בראשון לחודש נוסד משרד א“י. בא חייל ליסד את המשרד והודיע שאין מקום לבית”רים, היות והמקומות תפוסים. הבית“רי נוחמובסקי הרצל הודיע לחייל שהמשרד לא יוקם אם לא יהיו בו באי־כח לבית”ר. במשרד בסנטו־מריה אין בא־כח לבית“ר. בקיבוץ בסנטה־קרוצה־קטרינה נמצאת קבוצת בית”רים מבוגרים, כ־10 איש, שאינם משתייכים לארגון שלנו. בקיבוץ החלו לארגן את הנוער שלפני המלחמה השתייך לבית“ר. בכל הפלוגות מתנהלת עבודה תרבותית בית”רית. ביחוד יש לציין פעולת הסברה למען התישבות. כבר התארגן בסנטו־צזאריה גרעין להתישבות עם 14 בית“רים. כדומה לזה מתארגן כעת גרעין התישבותי בסנטה־מריה, אחרי כל שיחה ואסיפה מוסרים ראשי הפלוגות דו”ח למפקדה על העבודה שניהלו. מורגש חוסר בחומר וידע על המצב בארץ. בזמן הנוכחי מנוהלת בכל הקיבוצים הבית"רים פעולה אקטיבית ושיטתית.

אבא קלורמן (נשלח ע"י זלמן לוינברג לבדיקת המצב ברומא) סיפר:

רומא היא מבצר של השומר הצעיר, יש גם השפעות לאיחוד, בעיקר במשרד הא“י. בצאתי לביקורים בדרך לרומא נפגשתי עם הרבה יהודים שהשאירו עלי רושם מדכא ביותר. הם עשו לצחוק וקלס את הציונות והכריזו שהם נוסעים לאמריקה. בבואי לסנטה־מריה נפגשתי עם בית”רים בתוך המסגרת “הכללית”. הרבה תשומת לב הקדשתי לכפר הנוער, מקום בו נמצאים ילדים בגיל 18־12, עם 3 מדריכים שלנו. בשיחה עם האקטיבה בסנטה־מריה הצעתי להם לאסוף חומר על השתתפות הבית"רים במלחמה נגד הגרמנים, הסברתי לחברינו את מצבנו הכספי הקשה. אחדים הודיעו לי שהם נכונים לתרום סכומים מסויימים לצרכינו.

מאיר יוסף איצקוביץ:

את עבודתנו התחלנו עוד במודינה. באספה הראשונה היו נוכחים הרבה בית“רים. אחרי שעברתי לפלורנץ הודיעו לי על צה”רים אחדים הפעילים באיטליה. הדיעה במקום היתה שיש לנצל את אפשרויותיהם. באתי לידי מסקנה שבראש ובראשונה צריך להתלכד וללכד את העבודה שלנו, כדי שלא להביא לידי פרוד, ובזה יושג הרבה.

דב הליצר:

הדגיש שבמודינה התחילה הפעולה הראשונה לארגון הבית“רים באיטליה. באננטולה נפגש עם בית”רים אחדים לשעבר. דעתם היתה שלא צריך לנהל עתה שום עבודה מפלגתית חשאית, ולכן גם עלינו לעמוד על המשמר ולהתארגן.

יצחק קובלסקי:

עוד בבוקרשט נוצרה “החטיבה”, רעיון נהדר – לפרק את כל המחיצות, למזג את כולם לגוש אחד שיעמוד במלחמה למען הרעיון הלאומי הטהור, אולם בהזדמנות הראשונה של חלוקת סרטיפיקטים הוסר הצעיף מעל פניהם ונשארו חשופים במפלגתיותם. ברור שבתנאים כאלה נידון רעיון “החטיבה” למוות, ועל כך אנו מצטערים, בבואנו לאיטליה שוב ניסו להחיות את רעיון “החטיבה” ונראה היה שהצליחו, אולם מייד התברר שהניסיון נכשל, מפני שניגשו לעניין הזה באופן שטחי ועברו בשתיקה על שאלות חשובות, נוסף לזה “המרכז לגולה” שהיה מורכב רק מחיילים ולא שיתף את אנשי “החטיבה” בעבודה. ההמונים שהיו במצב רע ובתנאים קשים, ראו כאשמים במצבם את אנשי “החטיבה”. כך אבדה לרעיון “החטיבה” כל אהדת הקהל. מנהיגי התנועות התחילו מיד לנהל עבודה מפלגתית, אולם אנחנו, שגישתנו היתה כנה כלפי “החטיבה”, לא ניהלו שום עבודה מפלגתית, והדבר התנקם בנו. הרבה חברים נטמעו ואבדו לתנועתנו. המסקנה – אנו צריכים להתארגן כדי לשמור על שלמות בית"ר ועל שלמות הרעיון הלאומי המדיני שלנו.

חיים לזר:

מציע לבחור ועדה של שלושה שיעבדו תכנית מפורטת לעבודה הבית“רית. מציע גם להתקשר עם הבית”רים האיטלקים ולשתף איתם פעולה.

אהרון אושמן:

איזה אמצעים יש ברשותנו כדי להגשים את רעיוננו באידיאולוגיה הבית"רית? אין אנו מפלגה שתמיד בכל הזמנים, צריכה ללכת באותן דרכים. כל עוד אין אנו סוטים מעיקרי רעיונותינו אנו יכולים להסכים לפשרות תכסיסיות. אנו צריכים בכל מקום להדגיש את עיקרי אמונתנו, אבל אין אנו צריכים לפגוע בשיתוף. אנו צריכים לרכז את עבודתנו באיטליה, להתעניין בעלייה, אבל אין אני מאמין באפשרות של הכשרות נפרדות.

אבא קלורמן:

אחרי שנה של עבודה משותפת, נוכחתי שגם עתה לא קיימת תנועה שניה ברחוב העברי, חוץ מתנועתנו. אנו יכולים לסמוך עליה במלחמה למען הקמת המדינה העברית, לכן בכל אמצעינו יש לחדש ולחנך אנשינו, לתת להם חומר מרענן, שיעודד אותם. אנו צריכים לארגן את אנשינו ולהביאם ארצה בתור בית"רים ולא כאנוסים.

אני מציע: ראשית – לבחור עכשיו במרכז בית“ר שיורכב מאנשים אשר יקדישו את כל המרץ שלהם למען בית”ר.

שנית – המרכז שיוקם יקיים קשר מתמיד עם כל הנקודות.

שלישית – לקרוא בהקדם לכינוס בית“ר, שתפקידו יהיה לבחור בנציבות בית”ר איטליה. הרכב הנציבות יעמוד לאישור בפני השלטון. היות שמגיעים אלינו יום יום מכתבים מארצות שונות, כמו גרמניה, אוסטריה, הונגריה, ופולין, שדורשים הוראות עזרה – על השלטון למסור לנציבות באיטליה את הפיקוח על בית"ר בארצות אלה. צריך לשלוח איש אחראי ארצה.

מאיר חלסנוביץ:

האם בכוחנו לחיות ולעבוד כתנועת בית“ר עצמאית, או לא? אנו שארית הפליטה, אחרי החורבן הנורא של עם ישראל, יצאנו בחיים מן הגיטאות, מן היערות וממחנות ההסגר, נוכחנו באמת תורתו של ראש בית”ר.

אי־האימון בכוחותינו כיום הוא בהשפעת השיתוף, שמשפיע על חברינו באופן מוסרי. הוא הביא אותם לאי־אימון בכוחם, לחולשה. הוא הביא לידי כך שחברינו חושבים כי רק בחסד השותפים אפשר לחיות, להתקיים ולעלות. שיתוף זה הביא עלינו את מגפת “האנוסים”. אל נחשוב שאותם “אנוסים” יבואו ארצה ויחזרו לשורותינו. אם פה נעים לנוח ולחיות תחת חסות הסתדרויות שונות, על אחת כמה בארץ, בה נרדפים חברינו עד אין קץ. בימים הראשונים תארנו לעצמנו שנמצאים באיטליה כ־1000 בית“רים. כעת נודע לנו שנמצאים באיטליה רק 700. גם זה בהשפעת השיתוף. אם נמשיך באותו הסדר יילך מספרנו ויקטן. אנו יכולים לחיות ולעבוד כתנועת בית”ר עצמאית – או לא לפעול כלל.

דב הליצר:

השיתוף הוא טכני וכל השאלות הנוגעות לשיתוף הן טכניות. לכן דעתי היא שאנו יכולים להמשיך בעבודתנו בשיתוף, בתנאי שפעילותנו תהיה רשמית.

הישיבה השניה התקיימה ביום ראשון 7 באוקטובר, ב־10 בערב, בהשתתפות החברים: חיים לזר, צ’שק, אבא קלורמן, מאיר איצקוביץ, מאיר חלסנוביץ, דוב הליצר, אהרון אושמן, חנוך הולצר, יצחק קובלסקי.

צ’שק הציע סדר יום שנתקבל:

1. תעודות בית"ר,

2. כינוס,

3. מחלקת תרבות,

4. “האנוסים”,

5. ועדת ביקורת,

6. קשר, מבקרים, שליחים,

7. גרעיני התיישבות,

8. תקנון,

9. הכשרה ימית,

10. כספים,

11. מרכז,

12. שיגור חבר ארצה.

הולצר:

מסר דין וחשבון מפדואה: במשך הזמן עברו דרך פדואה (מחנה) כ־190 בית“רים, 3 לסמינריון, 5 עלו, 75 להכשרות שונות, השאר עברו לאזורים אחרים באיטליה. אין אני מאמין שיכולים אנו כעת לנהל עבודה עצמאית ונפרדת. העבודה הבית”רית צריכה להתנהל במרץ, אבל במסגרת “הכללית”.

אני מדגיש שעד היום לא שמרנו מספיק על הרמה המוסרית של חברינו.

מאיר חלסנוביץ:

אני שואל מי עשה את השיתוף עם השמאל?

חיים לזר:

את ההסכם עם השמאל עשו הקומיסריון של השלושה מטעם השלטון לענייני בית"ר באירופה. השלטון יודע היטב את הקו אותו מנהלים השלושה.

חלסנוביץ:

אני חושב שיש להישאר בשיתוף ולנהל עבודה בית"רית.

חיים לזר סיכם את הדיון:

יש לנו תמונת מצב ברורה. אתמול מסרתי לכם דו“ח מפורט על מצב היהודים הכללי ומצב התנועה בגולה. כעת אני רוצה להוסיף: בבואי לפולניה התחלתי לעבוד במטרה לאסוף את הבית”רים הנמצאים פזורים על פני הארץ, להוציאם משטח הכיבוש הרוסי ולהביאם לחוף מבטחים. במשך הזמן התקשרתי עם רבים מחברינו וביקשתים לעזור לי במפעל זה. המצב בפולניה הוא כפי שידוע לכולכם. אחרי הרבה גלגולים הגענו לאיטליה, בה נפגשנו עם חברינו מהבריגדה, ומפיהם שמענו ידיעות לא משמחות בנוגע לבית“ר הארץ־ישראלי. בשיחות שניהלתי עם ד”ר יעקב רובין, גלזר ולוינגר שאלתי מה יהיה גורל הבית“רים לכשיבואו ארצה? על זה לא קיבלתי תשובה ברורה. הצגתי לי למטרה לרומם את התנועה, לרומם אותה לגובה שאנו היינו רוצים לראותה ושאליה היא צריכה להגיע. אני עובד בשטח זה, מפני שאני מאמין שיש ביכולתנו, ביכולת המון הבית”רים, יחד עם חיילי הבריגדה, להוציא את התנועה מן המיצר, להחיות את תנועתנו לגוש אחד, לכוח חזק שיוכל להמשיך את מפעלו של ראש בית“ר ולהילחם למען שחרור עמנו. אנו יכולים לעזור להחיש את הקמת מלכות ישראל, יש להצטער על שרעיון “החטיבה” נכשל. לו היתה קמה “חטיבה” כמו שאנו תארנו לנו בימים הראשונים לקיומה, הייתי אפילו מוכן לוותר על תעודת בית”ר. אבל לדאבוננו לא כך היה. אנו צריכים לנהל את עבודתנו לשיקום בית“ר, כי בית”ר היא הערובה היחידה לשמירת טוהר רעיוננו הלאומי.. אומרים שאני, כביכול, חסיד גדול של השיתוף, לדעתי אמנם אני חסיד “החטיבה” כפי שתארנו אותה בתחילה. אבל כיום, אם אני יושב יחד איתם בשיתוף, הרי זה מפני שאני שומר ומגן כך על זכויות הבית“רים. וזו היא לדעתי עבודה בית”רית. אם אני מתעסק לא רק עם בית“רים אלא גם עם כל יהודי, הרי זה דוקא מפני שאני בית”רי. זוהי עבודה בית“רית. העבודה של תנועות אחרות הנמצאות בשיתוף מתנהלת כבר כמעט בגלוי. כפי שאומרים: מכיון ש”החטיבה" היא פיקציה, גם בית“ר בתוך השיתוף היא פיקציה. אע”פ שפעלנו מעט, הרי עצם העובדה שפלוגות בית"ריות מאורגנות נשלחו להכשרה כגושים שלמים, מספיקה להוכיח מה נעשה בשטח זה.

אני מסכם: אנו נשארים בשיתוף, כל זמן שיתנו לנו לחיות בו. אבל באותו רגע שיפרו את ההסכם, או שלא יאפשרו לנו מבחינה עקרונית להישאר בתוכו – נהיה מוכנים לעזוב את “השיתוף” ונמצא את דרכנו כתנועה המונית. ותנועה המונית מוכרחה להיות גלויה, כי אין תנועה המונית במחתרת, אנו צריכים באופן חוקי לארגן ולהקים תנועה ציונית אקטיבית אשר תנהל באופן אפקטיבי את מלחמת שחרור עמנו עד לנצחון, עד הקמת מדינה עברית.

נתקבלו החלטות:

א. תעודות – יש להוציא חוזר בנוגע להעברת המפעל. אבא ומאיר יוסף יכינו את החוזר.

ב. כינוס – הכינוס יתקיים יחד עם ועידת הפליטים הכללית. כל 25 בית“רים שולחים ציר אחד. כל נקודה שאין מספר הבית”רים מגיע למספר זה – שולחת ציר. נקבע תקציב בסכום של 15,000 לירטות להכנת הכינוס. החברים חלסנוביץ, אושמן ואבא עוסקים גם בהכנת תכנית הכינוס. חיים פותח את הכינוס בהרצאה על מצב היהודים בגולה.

ג. הוחלט להקים מחלקת תרבות שתפקידה לספק חומר־קריאה לאומי לכל הנקודות. במחלקה משתתפים מאיר יוסף איצקוביץ ומאיר חלסנוביץ. הוחלט להוציא שבועון “המפעל” במחיר של 10 לירטות הגליון. האחראי להוצאת העיתון וסידורו – יצחק קובלסקי. במדור שיופיע בעברית עוסקים מאיר יוסף וחלסנוביץ.

ד. הצה"ר: הוחלט לארגן את החברים הוותיקים בתנועה בכל עיר ונקודה.

ה. “האנוסים” – מי שמעלים את השתייכותו לבית"ר מוצא באופן אוטומטי מהתנועה.

ו. קשרים ומבקרים – על החברים אבא ומאיר יוסף להכין תקנון מיוחד עבור המבקרים בסניפים. אדם מיוחד ייקבע לקיום הקשר בין המרכז לנקודות.

ז. גרעיני התישבות – הוחלט שאבא צריך לעלות הראשון ארצה כדי לטפל בחברינו שכבר הגיעו ויגיעו ארצה. צריך לכוון אותם להתישבות. הוחלט להעביר פעולת הסברה בכל הנקודות למען גרעיני התישבות.

ח. כספים – הוחלט לתמוך בחברים העומדים בראש העבודה והזקוקים לכך. הוחלט לארגן גזברות.

ט. מרכז – המרכז מורכב משלושה חברים: מרכז העבודה ־ חיים, ממלא מקומו – אבא (עד עליתו) וצ’שק.

י.

1. על החברים הולצר ודב להכין תקנון לעבודה הארגונית.

2. דב נקבע בתור בא כוח במילאנו.

3 הולצר נקבע בתור בא כוח בפדואה.

1. את מפעל התעודות מעבירים: מחוז בארי – צ’שק, מחוז רומא – אבא; מחוז פלורנץ – מאיר יוסף; מחוז מילאנו – דב; מחוז פדואה – הולצר. עליהם לבקר באופן אישי בכל הנקודות ולהעביר את המפעל.

2. על יד המרכז תוקם מזכירות קבועה.

3. עד ה־18 באוקטובר 1945 בשעה 7, על כולם להכין מה שמוטל עליהם. הישיבה נסתיימה ב־6 בבוקר ב – 8.10.45.

באותו יום ב־8 בערב התקיימה ישיבת נעילה של הפגישה למען ארגון העבודה הבית"רית.

סדר היום:

א. סקירה ודו"ח על הישיבות.

ב. תקנון לארגון העבודה הבית"רית.

ג. חוזר והוראות למפעל התעודות.

ד. תקנון למבקרים.

ה. תכנית הכינוס

החלטות

א. חיים: מסר סקירה כללית על הישיבות.

ב. דב: הקריא תקנון לארגון העבודה הבית"רית שנתקבל בהסכמת כל המשתתפים.

ג. אבא: הקריא חוזר להוראות שונות למפעל התעודות שנתקבל על כל החברים.

ד. אבא: הקריא את התקנון למען המבקרים וקיבל הוראות לשפר את התקנון ולעבד הוראות למען המבקר הבית"רי.

ה. אושמן: הקריא תכנית הכינוס שנתקבל על כל החברים.

כיוון שלא היו מסמכים על תקנון בית"ר העולמית חובר באותו מעמד תקנון מקומי לפיו:

1. בית“רי הוא זה שיש לו תעודת בית”ר.

2. תעודת בית“ר נותנת זכות לבית”רי לבחור ולהיבחר לכל מוסדות בית"ר.

3. בית“ר נחלק לשלוש שכבות – בית”ר הצעירה; בית“ר הלגיון, ואוצרון בית”ר. לשורות בית“ר הצעירה משתייכים בית”רים רק עד גיל 16.

4. בראש התנועה העולמית עומד שלטון בית“ר, שנבחר ע”י כינוס בית"ר העולמי.

5. בראש התנועה עומדת נציבות, ובראשה הנציב.

6. כל ארץ נחלקת לגלילים. בראש הגליל עומד מפקד הגליל ומפקדה גלילית.

7. ליד הנציבות נמצאים מבקרים תמידיים שתפקידם לבקר ולהשגיח על פעולת בית"ר בארץ.

נספח ב': חוזרים של נציבות בית"ר איטליה לכנס הארצי 4.1.46

ברית טרומפלדור באיטליה מס. 117/45 לכל מפקדי הקננים!

הנדון: הכנות לכינוס ארצי!

בקשר עם הכינוס הארצי של בית"ר שצריך להתקיים בזמן הקרוב הננו מודיעים לכם: התחלנו בהכנות לקראת קיום הכינוס.

התכנית הסופית והמדויקת של הכינוס לא נקבעה עדיין, כמו כן עוד לא נקבע עדיין התאריך המדויק.

אולם בימים הקרובים יהיה הכל מוכן ואז נעביר לכם את כל הידיעות הנחוצות.

בינתיים הננו מציעים לכם חלק מהתכנית המכיל בתוכו הרבה שאלות אשר נדון עליהם בכינוס.

עליכם לקרוא לאספות מיוחדות ולדון בהרחבה בכל אותן השאלות. אחרי הדיונים עליכם להעביר לנו מיד דו“ח מפורט על האספות הנ”ל. כמו כן עליכם להודיע לנו אם יש לכם איזה שהן הצעות ארגוניות ופוליטיות, כדי שנכניסן לסדר היום, והכינוס ידון בהן.

נא לענות על השאלות דלקמן:

שאלות ארגוניות

א. מה צריכה להיות צורת ארגון הקננים?

ב. אילו מוסדות עליונים צריכים להיות באיטליה, ומה מספר החברים במוסדות?

ג. באיזה מקום צריכים המוסדות להימצא?

ד. איזו צורת קשר צריכה להיות בין המוסדות והקננים?

ה. אופן ארגון הבודדים בערים ובמחנות.

ו. אופן ארגון הצה"ר.

ז. היחסים בין בית“ר והצה”ר.

שאלות חינוך ותרבות

א. למה לכוון את הבית"רי?

ב. מהי דרכו של הבית"רי בעתיד (בארץ)?

ג. היחס שלנו להתישבות חקלאית.

ד. היחס שלנו להתישבות ימית.

ה. היחס שלנו לחינוך לקראת עבודה.

ו. הכשרה צבאית לכל סעיפיה.

ז. מהו החומר המענין ביותר את רוב החברים?

שאלות פוליטיות וטקסיות

א. יחסנו לשיתוף וליתר התנועות.

ב. יחסנו ליהודים החוזרים למקומות מוצאם, או הרוצים להגר לארצות אחרות – מה צריכה להיות תגובתנו?

ג. יחסנו לקונגרס הציוני בעתיד.

ד. דרך ההגבה על הפוליטיקה המתנהלת ע"י הממשלה האנגלית כלפינו.

אנו מקוים, שהשאלות האלו הן לעת עתה מספיקות כדי שיעלו אצלכם לדיון. מקוים אנו שהצירים שיבואו לכינוס ייצגו את ההמונים, ושליחיהם יביאו אתם עמדה ברורה בשאלות החיוניות שתעמודנה על הפרק.

תל־חי!

לח. (לזר חיים)

חוזר מס' 2

ברית טרומפלדור רומא 13.12.45

באיטליה

המרכז הזמני

מס' 118/45

לכ' מפקדי הקננים

הנדון: בחירות לכינוס

המרכז קבע את אופן בחירת הצירים לכינוס כדלקמן:

א. רשות בחירה לכל בית“רי שיש לו תעודת בית”ר מ־18 שנה ומעלה, בלי הבדל מין.

ב. להיבחר יכול כל בית“רי־ה שיש לו תעודת בית”ר מ־18 שנה ומעלה.

ג. כל 25 בית"רים שולחים ציר אחד.

ד. נקודה שמספר הבית"רים בה פחות מ־50 אבל יותר מ־40 שולחת שני צירים.

ה. כל נקודה שולחת ציר אחד, במקרה שמספר החברים בנקודה לא מגיע ל־25.

ו. את הבחירות מסדרת ועדה מיוחדת של שלשה בית“רים, אשר אחד מהם הוא מפקד הקן ויתר השניים נבחרים ע”י חברי הקן.

ז. תאריך הבחירות נקבע ל־20 לח.ז לכל איטליה.

ח. עד ה־25 לח.ז. צריך להעביר למרכז תוצאות הבחירות, שמות ומספר הצירים.

ט. תוצאות הבחירות שתתקבלנה במרכז אחרי התאריך הנ"ל אין כחן יפה.

לח.

חוזר מס' 3

ברית טרומפלדור רומא 13.12.45

באיטליה

המרכז הזמני

מס' 235/45

כבוד

מפקד הגליל בקרמונה

הנני להודיעכם:

א. תאריך הכינוס נקבע ל־5־7.1.1946

ב. הפתיחה תהיה ביום השבת ב־5.1.46 בעשר בבוקר.

ג. על הצירים להופיע לכל המאוחר ב־4.1.46.

ד. על הצירים להביא אישור רשמי.

ה. על הצירים להביא כסף (כמו שהודענו בחוזר) או אוכל (יבש) לשלשה ימים.

ו. עליך להביא את הכסף מהמגבית.

ז. עליך לדאוג שתאריך הכינוס עם כל הפרטים יהיה ידוע בכל הגליל במועדו.

ח. להביא לכינוס את כל החומר הנמצא ברשותך.

ט. ערך מיוחד יהיה לכינוס, היות ובו ישתתף בא־כוח השלטון ושליח הבריגדה זלמן לונברג.

י. על תאריך הכינוס הודענו לכם באופן טלגרפי.

ההכנות לכינוס בעצם תקפן.

אנו מחכים לבואכם.

תל־חי

(חיים)

חוזר מס' 4

ברית טרומפלדור רומא 28.12.45

באיטליה

המרכז הזמני

מס' 254/45

כבוד

מפקדי הגלילים והקננים

הנני להודיעכם:

א. כל ההכנות לסידור הכינוס כבר נגמרו.

ב. הכינוס יתקיים במלון, עשרים קמ. מרומא בקאסטלו־גונדולפו.

ג. הוזמנו עבור כל הצירים מקומות לינה לשלשה לילות ואוכל ליומיים.

ד. משמר של בית"רים יחכה ביום השישי 4.1.46 בתחנת הרכבת ויובילו את הצירים למקום הכינוס.

ה. כדי שהצירים יכירו במשמר, עליהם לדעת שחברי המשמר יהיו מסומנים במנורות על בד לבן, על החזה, מצד שמאל.

ו. היות והצירים יקבלו אוכל במקום לא צריך לקחת אוכל (יבש) כמו שכתבנו אתמול, אלא כסף (כמו שכתבנו בחוזרים הראשונים). מובן שצידה לדרך צריך כל אחד לקחת אתו.

ז. הנני להעיר שאורחים שיבואו צריכים להביא איתם לכל הפחות אלף לירטות (1000 ליר.) לשלשה לילות שינה, ויומיים אוכל.

ח. על הצירים והאורחים לקחת איתם שמיכות (קוצים).

ט. אנו מחכים להודעה על בואכם.

תל־חי

(חיים לזר)

נספח ג': תזכיר מרכז ארגון הפליטים באיטליה להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים

הפליטים באיטליה נחלקים לשלשה סוגים לפי אורח חייהם:

1. פליטים החיים בערים. מספרם כ־3,000,

2. פליטים בקיבוצי ההכשרה (“החלוץ”, “העובד”). מספרם כ־5,000,

3. פליטים החיים במחנות. מספרם כ־6,000.

היהודים בערים הם לרוב אנשים שרצו להסתדר ביזמתם הפרטית, חלק מהם מקבל תמיכת קרובים מחוץ לאיטליה, חלק סוחר (ולא מעט בשוק השחור) וחלק קטן – עסקנים, שעסקנותם הביאה אותם לערים.

קיבוצי ההכשרה מפוזרים בכל רחבי איטליה, הרוב נמצא בצפון הארץ. חלק גדול מסביב רומא וקיבוצים אחדים בדרום הארץ.

גודל הקיבוצים שונה. יש קיבוץ גדול אחד (מחנה חלוצי) בטראדאטא, שעל יד מילנו, עם 700 איש לערך. לרוב מספר החלוצים הוא כ־100 בכל קיבוץ. מעטים הם הקיבוצים עם איזה אופי מקצועי בולט. יש שני קיבוצים העוסקים בדייגות. בחלק מהקיבוצים מסודרות סדנאות, לרוב תפירה. את העבודה מספקת “אונרא” והיא גם משלמת שכר עבודה. חילופי הגברי בקיבוצים לא איפשרו את התפתחות הסדנאות ושכלולן והן נמצאות, איפה, במצב בראשית.

אשתקד היתה נהוגה באיטליה ההכשרה המעורבת. לאט, לאט, התחילו מתארגנים קיבוצים תנועתיים וכיום הם גם הרוב המכריע. העובדה של קיום קיבוצים מיוחדים לכל תנועה ותנועה חייבה את החלוצים להגדרה, שבאה, ברוב המקרים, קודם זמנה. בעיה מיוחדת היא סידור החלוצים החדשים הבאים לאיטליה. יש והם באים מארצות בהן קיימת הסתדרות חלוצית אחת (כמו ה“נחם” בגרמניה) ולא מעט נסיונות נעשים לפרק את הקבוצות המאוחדות, כשהן באות לאיטליה.

מחוץ לקיבוצי התנועות קיים עוד מספר קיבוצים משותפים ובעיקר מהפ"ח (פרטיזאן חלוץ) והעובד.

מחנות הפליטים נמצאים בצפון ודרום הארץ. בצפון נמצאים שני מחנות. האחד ע"י טורינו (1.100 איש) ואחד בקרמונה (גם בכן במספר הזה).

בדרום נמצאים 4 מחנות. בסנטה־מריה־די־באני (2.400), בטריקזי, מארינא־די־לעאוקה וסאנטה־צזרה, במחנות חיים יהודים בודדים, בלתי מאורגנים וכמו כן נמצאים שם קיבוצים מאורגנים של “החלוץ” ו“העובד”. הקיבוצים המאורגנים נמצאים במחנות, היות וטרם נמצאו די מקומות להכשרה. המגמה היא להוציא את החלוצים וחברי “העובד” מתוך המחנות ולהושיבם בקיבוצי הכשרה נפרדים, מחוץ למחנות.

תנאי הכלכלה והשיכון של הפליטים הם שונים.

1. הפליטים בערים דרים אצל משפחות איטלקיות, שכר הדירה הוא גבוה מאוד וחלק הארי מכל ההכנסה מוצא לדירה.

2. הקיבוצים מקבלים את תמיכת “אונרא” בפרודוקטים וכסף (3.000 ליר. לנפש), החל מהראשון ביולי תחדל “אונרא” לתת כסף לקיבוצי ההכשרה. הם יקבלו אספקה מלאה מ“אונרא” (כזו הניתנת למחנות). הקיבוצים באופן קולקטיבי יכולכלו על ידי הג’וינט שהיא מצידה תקבל את הכלכלה מ“אונרא”. קיבוצי ההכשרה יקבלו, איפא, את הסטטוס של מחנות קטנים, בהנהלת הג’וינט. תנאי הכלכלה והשיכון אינם שוים בכל מקום. הרבה תלוי במחירי האספקה, השונים מאוד באיטליה ובטיב הבית בו שוכן הקיבוץ. בדרך כלל אפשר לציין את המצב בקיבוצים כמספיק, אחרי שהג’וינט וגם מרכז לגולה תומכים בהם.

3. תנאי השיכון והכלכלה במחנות אינם מספיקים. יש לכך סיבות שונות:

א. הבתים בהם נמצאים דרי המחנות אינם טובים. לרוב הם קסרקטינים או בתים ציבוריים אחרים. מספר החדרים הקטנים הוא מצער מאוד. הפליטים דרים בחדרים משותפים גדולים ואין כל אפשרות למנוחה נפשית והצטמצמות בתוך ד' אמות של חיים אינדיבידואליים, שהפליט כה כמה אליהם, אחרי חיי המחנה שעברו עליהם.

ב. התזונה היא חד גוונית מאוד. מחסני “אונרא” מספקים את התזונה, מוציאים רק קונסרבים, אין גיוון בכלכלה וזה גורם לחוסר תיאבון.

ג. בכמה מקומות אין האוכל מספיק.

ד. במצב מיוחד נמצאים הילדים, הנשים ההרות, המניקות והחולים. אם אדם מבוגר ובריא עודנו יכול, איך שהוא, להסתגל לחיים במנות, הרי הילדים החולים והנשים ההרות דורשים טיפול מיוחד. גם בשיכון וגם בכלכלה – חולה, או משפחה צעירה עם ילד, או אשה הרה, סובלים הרבה בתנאים “השווים בהחלט” שבמחנות. הג’וינט אמנם, נותן דבר מה מיוחד לאנשים מסוג זה, אבל מה שנתן, נתן בקצה המזלג. יש הרבה חולים מדבקים. יש כ־150 חולי שחפת והם גרים יחד עם הבריאים. על האסון שבדבר למותר להעיר. עד כמה שזה לא יהיה מוזר, הרי מוכרחים אנו לציין, שבאיטליה, הארץ הקלסית לריפוי השחפת – אין עוד מקום לפליטים חולים.

לבושתנו ולחרפתנו אין כאן דאגה מתאימה לילדים. מספר הילדים ששרדו הוא קטן, בין הפליטים יש געגועים לילד. ואמנם די גדול הוא מספר הילדים הנולדים. באופן ממוצע יש לחשוב, שבכל חודש נולדים כ־60־50 ילד. רבים הם המקרים של אי נורמליות בלידה ובהנקה. האמהות והילדים אינם מקבלים את תשומת הלב הדרושה. כך, למשל מקבלת כל אם מניקה במחנה “אטרינו” רק קופסה אחת חלב לשבוע. במסירות מופתית נלחמים ההורים לקיום הילד, ולא תמיד הם מצליחים. לעיתים רחוקות ולא בכל מקום, מצליחה משפחה עם ילד קטן לקבל חדר מיוחד. ברוב המקרים חיות משפחות אחדות יחד, ועל הסבל הכרוך בכל זה – למותר להזכיר.

ה. החיים התרבותיים של הפליטים אינם עומדים על הגובה. במשך ששת השנים האחרונות לא חיו אנשים אלו כל חיים תרבותיים. מעטים הם האנשים שעודם יונקים ממחסני התרבות שאגרו “בעוד היותם אנשים”. הנוער – חורים עצומים בהשכלתו. לצערנו הרב עלינו לציין, שאין תשומת לב ראויה לשטח זה. לו היו שליחינו ועסקנינו גורעים ממאמציהם להגדיר את האנשים ולקנותם לתנועה זו או אחרת, ומוסיפים להקנות להם ראשי פרקים בידיעת השפה העברית, בהשכלה כללית ובחנוך ציוני, מי יודע אם לא היו קולעים יותר למטרה, למילוי החסר בנפש הפליט וחישולה לקראת העתיד הקשה שבחיינו הלאומיים. יש מחסור גדול במורים ובמחנכים. נעשה הרבה לחינוך הילדים. התקיימו שני בתי ילדים; בצפון – סלבינו, ובדרום – כפר הנוער. לפי ידיעותינו פרקו כבר התנועות השונות את כפר הנוער. כל תנועה לקחה מספר ילדים ולאחרי “חלוקה” זו ־ נתחסל המוסד. במחנות משתדלים לחנך את הילדים, משתדלים להכניס חובת לימוד. אם דבר מה נעשה בשביל הילדים, הרי בשביל הבוגרים שבמובן התרבותי עודם ילדים, כמעט שלא נעשה כלום.

ו.מצב הרוח בין הפליטים הוא רופף. יש להבין למצב, ששנה אחרי השחרור אין היהודים רואים כל מוצא. שערי הארץ סגורים. לא פעם שואל היהודי את השאלה – עד מתי? תשובה אין. בבוא היהודים לאיטליה היו מאוחדים ברצונם. מחוץ ליחידים ראה העם את עתידו בארץ ישראל. כעת יש כבר פירצות בחומה. כ ־1.500 ו־2.000 פליטים נרשמו ונרשמים להגירה לארצות אחרות, בעיקר – לאמריקה הצפונית. זה יקרה לא רק במחנות, בין הבלתי מאורגנים, אלא גם בקיבוצים. מצב זה דורש הגבה מידית. דבר זה לא ייעשה על ידינו. כוחותינו דלים. הגיעה השעה ששליחי הישוב יעמדו בפרץ וימהרו לשיפור המצב. הנגע עוד לא הפך לאסון, אך העש כבר אוכל אותנו ובאם לא יבוא הסעד מי יודע מה יהא המצב.

בכל זאת עלינו להעיר, שלא הרגשנו במשך כל הזמן את אותו הקשר שהיינו צריכים להרגיש אתכם, עם הסוכנות היהודית. לא נטעה, אם נאמר, שעד היום טרם קיבלנו אף מכתב אחד מכם, שום חבר הסוכנות לא ביקר אותנו (מחוץ לח' דובקין ששהה במקרה וזה גם כן בנפולי). קשרינו עם מוסדות אחרים יהודים, כמו הקונגרס היהודי העולמי, הם יותר אמיצים מאשר אתכם. יחס זה דורש שינוי מיסודו. הן תסכימו, שאי אפשר לעזוב קיבוץ פליטים לנפשו, ומי יודע, כמה תקלות לא היו באות עלינו, לו היתה פקודתכם יותר תכופה ונכרת.

את הנעשה אין להשיב ואין מדרך הזמן לחזור אחורנית. אנו דורשים מכם שינוי יסודי בגישה אלינו. ביקורים לעתים תכופות ושליחת אנשים אחראיים, שיטפלו בכל סבך השאלות והעניינים – זהו צו השעה, למען שארית הפליטה הנמצאת באיטליה.

צורות ארגוננו הן: הפליטים מאורגנים ב“ארגון הפליטים באיטליה” בראשו עומד “מרכז ארגון הפליטים באיטליה”. את העבודה היום־יומית מוציאה לפועל ומנהלת הנשיאות. איטליה מחולקת לשלשה חלקים (אזורים): מילאנו, רומא ובארי. בראש האזורים עומדים ועדים אזוריים. בראש המחנות – ועדי המחנות. למרכז ארגון הפליטים ישנן מחלקות אחדות: מחלקה לרפואה, מחלקה לתרבות, מחלקה לאספקה, מחלקה לאינפורמציה וסטאטיסטיקה. אנו מוציאים שבועון באידיש בשם “בדרך”. ע“י המרכז יש עוד להקה אמנותית, המבקרת במחנות ובקיבוצים. במשך הזמן הוצאנו גם כמה הוצאות כמו “תשובה לבוין” באידיש, נאום הפתיחה לכינוס של יו”ר הארגון הא' גארפונקל, פנייתנו לועדת החקירה ותוצאות המשאל בין פליטינו בשם “אנו הפליטים היהודים באיטליה” – ההוצאות הן באידיש, אנגלית ואיטלקית.

הרינו מסכמים את סקירתנו בדרישות:

א. להגביר את הקשר אתנו.

ב. לבקרנו לעתים קרובות.

ג. לשלוח מספר אנשים נוסף לפעולה באיטליה.

ד. לתת לאיטליה חלק ניכר ברשיונות עליה.

נספח ד': חליפת מכתבים בין נציג אצ“ל לבין נציג בית”ר מרדכי כץ

מאי 1946

שלום רב לך,

את מברקך ומכתבך קיבלת. לראשון עניתי במברק והנה תשובתי למכתב:

בכדי למנוע אי הבנות בעתיד לבוא תרשה לי לעשות הערה אחת: הנני מכיר את עמדתנו לבית"ר ופעולתי כאן, כפעולות חברי לעבודה בגולה שהנני אחראי להם, היא בהתאם מלא לעמדה זו.

הננו מעוניינים בבית“ר חזקה וגדולה מסיבות המובנות לכולנו – ועובדה היא שמאז התחלת עבודתנו כאן מורגשת לא רק התגבשות רעיונית בבית”ר כי אם גם התקדמות רצינית מבחינה ארגונית.

הנני מטפל בבית"ר כמיטב יכולתי ויחסי עם חבריה הם מצויינים – מכל הבחינות.

אולם כאן עלי להבחין בין הבית"ר – והמוסד המנהל אותה באיטליה. מהיום הראשון לבואי הייתי מעוניין בתיאום מלא של עבודתנו – אבל לצערי נאלצתי למשוך בעגלה לא רק ללא עזרת הנציבות כי אם גם להתגבר על נסיונותיה להכשיל את המעמד בצעדיו הראשונים שעשה בגולה מאז גמר מלחמת העולם.

כידוע לך נעדר לזר מאיטליה במשך כחדשיים ימים וממלא מקומו יחד עם אי־אלו מחברי הנציבות ניצלו את הזמן לחתירה מתמדת נגד המעמד:

א. הנציבות ניהלה סבוטז’ה כלפי עתון “לנצחון” וניסתה להפריע גם בין־השאר בהוצאתו לאור וגם בהפצתו. (ממנה נודע לי על עמדתו השלילית, כביכול, של זלמן לעתון).

ב. מ“מ הנציב הסכים להקמת ועדת חקירה נגד הבית”רים שארגנו את ההפגנות האנטי־אנגליות שערכנו כאן בקשר לביקור הועדה האנגלו־אמריקאית והתחייב להרחיק משורות בית“ר את אלו הבית”רים שהועדה שהוקמה על־ידי השמאל, תמצאם ל“אשמים” ואף שיגר אליה נציג רשמי של הבית“ר (מר אפשטיין). בין “הנאשמים” היה גם מפקד גליל בית”ר בדרום.

ג. קציני הנציבות ניצלו לרעה את שם המעמד בקשריהם עם אנשי שורה בבית"ר.

ד. קציני הנציבות הפיצו כל מיני שקרים ודיבות על אנשים הקשורים במעמד.

ה. הרסו את הפרסטיז’ה של הנציבות כמוסד על־ידי חתירה הדדית (היחסים בן קציני הנציבות לבין עצמם היא למטה מכל ביקורת).

משחזר הנה לזר הצעתי לו להכניס שינוים בהרכב הנציבות אולם הוא סירב. הסברתי לו שהנציבות בהרכבה הנוכחי זהה בעיני עם נסיון לחתור תחת המעמד ועל־כן לא אוכל לשתף אותה, כגוף, בעבודתי. לזר הבטיח להימלך בדעתו, אולם לצערי לא הסיק עד כה את המסקנות אליהם הגיע בעצמו במשך הזמן בטענו – שאין בסמכותו לפטר את עוזריו.

קווה קיויתי שתספיק לבקרנו לפני הכינוס ותסדיר במקום את המכשלה הזו אבל לא באת – והיות וחבל על כל יום, הריני מציע לך את הדברים הבאים:

הכרחי הוא שלפחות הפיקוד בבית“ר יהיה “בסדר” מבחינה רעיונית וארגונית (ולזה הסכים גם פרופס בשיחתו עמי. אגב, הנני מתפלא שספר לך רק על צד אחד של המטבע) לא יתכן למשל שמפקד סניף בית”ר יפריע להפצת חומר תעמלני של המעמד מתוך טענה “שזה עלול להזיק לרביזיוניסטים בבחירות לקונגרס”…

יש לפזר את הנציבות ולמנות את חיים לזר כמנהל ענייני בית"ר באיטליה ולצרף אליו חבר עובדים טכניים. מבין חברי הנציבות הקיימת ישארו בעבודה רק רבקה וזמנית – איצקוביץ. אליהם יצורפו מספר אנשים שחיים מכירם.

אם כי פיקוד המעמד והבית“ר אינם זהים מבחינה ארגונית הרי יש לעשות את הכל בכדי למנוע כפילות בשטחים שהיא אינה הכרחית וזאת נוכל לעשות רק בשעה שנרכוש מינימום של אמון לבעלי התפקידים בבית”ר.

הספקתי להכיר את חיים לזר והנני מתיחס באמון מלא אליו. לדבריו הוא רואה את עתידו האישי בשורות מגשימי תורתו של ראש בית“ר ועל־כן גם יחסי אליו הוא לא רק כאל בית”רי מסור בלב ובנפש לעבודה כי אם גם כאל איש המעמד. הוא ימסור לך בעל־פה על ההשתלשלות המצערת של היחסים (ומקווה אני שיעשה זאת בכנות הרגילה שלו).

הנציבות בהרכבה הנוכחי אינה יכולה להמשיך לפעול מבלי שתביא נזק לבית“ר ולמעמד כאחד. היא הרסה במעלליה כל יחס של כבוד אליה. לא הייתי מוכן ואינני מוכן גם כיום להתערב לטובתה ביחס הבית”רים אליה.

עבודת המעמד באיטליה נמצאת כרגע בשלב כזה שלמעשה יכולה היא להתנהל בעצמה ומיד לאחר העברת רוב אנשינו ארצה בדעתי לעבור לארץ אחרת. אז תשאר איטליה כעין קרש קפיצה למולדת.

פריס, ה־18 ליוני 1946

אליעזר היקר,

הנני מאשר את קבלת מכתבך ע“י חיים. מכתב זה הוא עתה “איבערהאלט”, כי בינתיים התקיים הכינוס ־ ראיתי את המציאות – חזרתי – שוחחנו טלפונית – דיברתי עם ד”ר א. – שחזר בינתיים – התקיימה ישיבת השלישיה שקבלה החלטה עליה הברקתי לך.

אתה מטפל במכתבך בפרטים שאינם נוגעים ליסוד העניין. לא כדאי להכנס בויכוח על אינצידנט בודד זה או אחר, וכן אדם זה או אחר טוב הוא או רע. אינני אומר שפרטים אלה אינם חשובים, אבל “תוך” העניין הוא בהסדר כללי, מרכזי, ולא בתנאים מקריים. בלי הסדר כל האנשים וכל המוסדות יהיו “רעים”, עם הסדר אולי גם “הרעים” יתאימו ואם לא יתאימו – יורחקו.

לפיכך יוצא שמקור הרעה בא' ובב' ואילו חיים, למשל, הוא טוב ויפה. אבל לא מינה ולא מקצתיהו. חיים לא רוצה להמשיך בתנאים הקיימים. האנשים בבווריה (“הרעים” כ“טובים”) לא רוצים להמשיך: גם אני אהיה “רע” (הנני “רע” כבר עכשיו) ואינני מוכן להמשיך במצב כזה. מפליא אותי שאין אתה תופס את הענין, ובפרט שבית"ר, והסטרוקטורה שלה, אינם עניינים זרים לך.

אני חוזר ומדגיש על־מה שאמרתי לך בשיחה הטלפונית: פעולתך בצורה זו היתה הורסת את בית“ר. מן הנמנע הוא שתהרוס, שום רצון טוב לא יכול לעזור כאן, כוונותיהם של האנשים יכולות להיות טובות וטהורות – אבל השיטה הורסת. אי אפשר בבת־אחת לשבור את החבית ולשמור על היין שלא ישפך. בתנאים אלה ההכרזות ש”הננו מעוניינים בבית“ר גדולה וחזקה מסיבות מובנות לכולנו” הנן ריקות מכל תוכן, וגם מקבלות צלצול בלתי נעים.

אתמול בערב נתקיימה ישיבת השלישיה. נתתי הסברה על המצב כפי שלמדתי לדעת אותו בזמן הכינוס. ד"ר א. חזר על הארגומנטים שלך בלי שום התאמצות או בלי רצון, להבין את העניין לאמיתו. לבסוף נתקבלה החלטה דלקמן ברוב של שנים (הכט ואני) נגד אחד (א).

“השלישיה, אחרי ששמעה דו”ח של מרדכי, בעניין הפעילות של אליעזר (אלי) בקרב בית"ר באיטליה, בווריה ואוסטריה, אשר מתנהלת בלי ידיעת והסכמת המוסדות המפקדים של בית"ר, מחליטה שיש להפסיק את הפעולה הזאת עד להסדר.

השלישיה מחליטה שהסדר כזה, שיביא בחשבון את כל האינטרסים הקיימים, וקודם כל את האינטרסים והצרכים של המעמד, צריך שיושג בהקדם הכי אפשרי.

השלישיה מקבלת לתשומת לב את ההודעה של מרדכי, בתור האחראי לענייני בית“ר באירופה, שתפקידה העיקרי של בית”ר הוא לשרת את המעמד בכל המובנים ושמטרת ההחלטה הנ"ל היא ליצור את התנאים הדרושים למימוש התפקיד הזה.

היות והשלישיה היא המוסד הראשי לעניינים באירופה ושגם המעמד סמך את ידו על המוסד הזה, אני בטוח שתוציא לפועל את ההחלטה הנ"ל.

אני מאמין שאפשר להגיע להסכם בדבר הסדר כללי בלי קשיים מיוחדים ושהסדר כזה יושג כשתבוא לפריס בסוף החודש הזה – לשביעות רצונם של שני הצדדים שהם אחד.

בידידות,

מכתבו של מרדכי כץ למפקד האצ"ל מנחם בגין

27.8.1946

ידידי היקר,

1. מאז מכתבי הראשון אליך במרץ ש.ז. עברו רק 5 חודשים אבל אני מפחד שההבדל ב“אקלים” בין המכתב ההוא והמכתב הזה יראה כהבדל בין יולי לדצמבר. סהדי במרומים כי אני לא רציתי בשינוי זה ולא גרמתי לו, אבל הוא קיים ואין טעם להעלים. להיפך, אסור. המצב שנוצר קשה מנשוא והוא נושא בחובו סכנת הרס לכל המעוניינים. אני הזכרתי “אקלים” – אני יודע ואינני שוכח אף לרגע את “האקלים” שאתה חי בו. ודאי שהיית רוצה להופיע תמיד “כאורח לבן” עם בשורות טובות והעיקר – עם עזרה ממשית, כדי להקל את העול הגדול ואת האחריות האיומה. אבל דוקא משום שהאחריות היא כה גדולה – ומשום שהיא מוטלת על השכם שלך קודם כל – אתה חייב לדעת את המצב כמו שהוא, ובאין ברירה לקבל גם “אורחים שחורים”, בפרט שליבם כנה וכוונתם טובה.

2. אני באתי לכאן ברעיון אחד וסופי: לארגן את משפחתי בתור הריזירבה שלך ולתת לך את כל העזרה האפשרית על־ידה באמצעותה. חשבתי שעקרון זה הוא מוסכם ואיננו טעון ויכוח. מכתבך החם והמעודד ע“י לואי – אישר לי זאת עוד יותר – המכתבים הבאים שנשלחו לי בשמך ע”י יעקב¹⁹. שליחיך גם הם אישרו והדגישו את העקרון הזה בתקופת המגע הראשון, אבל לאחר תקופה קצרה של שיתוף פעולה אידיאלי בינו ובין ידידי במקום, שליחיך בדרומה של אירופה נקטו קו חדש לגמרי והיום המצב הגיע לנקודת משבר ואני חושש מאוד שלפני שהמכתב הזה יגיע אליך הקרע עם שליחיך יהיה פומבי. על פרטים לא אתעכב. אני מניח שידידי הוינאי שחזר לארץ לפני שבועות אחדים למד את המצב לכל פרטיו ומסר לך דו"ח. אבל על כמה דברים יסודיים אני רוצה לחזור.

3. תמצית הסכסוך היא זו: שליחי המעמד (או לפחות, המדברים בשמו) חודרים למשפחתי דרך הדלת האחורית, בלי ידיעת המפקד במקום. בלי ידיעת המפקד בארץ ובלי ידיעתי. מארגנים תאים שלא רק שאין למפקדי המשפחה שום ביקורת עליהם, אלא שגם לא ידוע להם מי שייך לתאים האלה ומי הם המפקדים שלהם. אנשי התא מוסרים שבועה שלפיה פקודת מפקדיהם החדשים הם – זכות הבכורה לה לגבי פקודת מפקד המשפחה; התוצאה הישרה והכרחית ששום רצון טוב בעולם (וגם במקרים שישנו) לא יכול למנוע אנדרלמוסיה ודימורליזציה. הסתירה היא אורגנית, כי אין שתי פקודות יכולות לדור בכפיפה אחת – כשאין כל קואורדינציה ביניהן.

טענתי וחזרתי וטענתי ואני חוזר על הטענה: אם יבואו ויגידו לי שבתנאים של היום אין מקום למשפחתי, שמלחמת השחרור דורשת הקמת הסתדרות חדשה – אבין זאת. אינני חושב שכך הוא – אבל לפחות העמדה תהיה הגיונית וכנה. אבל להכריז (כשם שעושים שליחיך עד היום) שהמעמד מעונין “במשפחה” גדולה וחזקה ויחד עם זה לחתור תחת קיומה ולמעשה, להרוס אותה, להרעיל את האוירה בתוכה – זה לא רק לא הגיוני (אי־אפשר לשבור את החבית ולא לשפוך את היין בעת ובעונה אחת), זה גם לא ישר.

1. כל מה שאני דורש – וזה מהרגע הראשון – זהו: הסדר. אני וידידי נכונים לכל סידור שהאינטרס של העניין מחייב אותו. אני מכיר בצורך של מנגנון עצמאי של המעמד לתפקידים מסויימים ואני מכיר גם בצורך של תאים בקרב משפחתי לשם הכשרה רוחנית ומקצועית ברוח המעמד ולפי צרכיו המיוחדים. אין למשפחתי חלום אחר מחוץ לחלום הקשור עם המעמד. ואנו מאמינים באמונה שלמה באפשרות הסדר שיהיה לשביעות רצונם של שני הצדדים ושיבטיח שיתוף פעולה הרמוני ופורה. אבל שליחיך לא הראו שום כוונות ושום רצון לשיתוף פעולה מהמין הנ"ל. בניגוד לרוח מכתבך ובסתירה גמורה לדברים שהודיעני יעקב בשמך, שליחיך פעלו ופועלים בלי שום קשר וקונטקט עמדי, מתוך שרירות לב גמורה ולפי שיטת ההפקר שידועה לי – וגם לך – מהזמן שלפני המלחמה שחשבתי שהיא עברה וחלפה מן העולם. על העלבון הפרטי שנגרם לי בקשר עם זה לא כדאי לדבר. ידוע לי על ההוראות שנתת לשליחיך שיעבדו איתי מתוך ידידות, אמון ואחווה הדדית. שליחך הראשי לא רק שלא מצא לנחוץ לדון איתי על פעולתו בקרב משפחתי – הוא אפילו לא הזהיר אותי, אפילו לא הודיע ברמז קל שבקלים על מה שיש בדעתו לעשות. על דברים ופעולות מצידו שנוגעים לציפור נפשה של התנועה נודע לי שלא ממנו – אלא בעקיפין, לאחר המעשה, לאחר שפשה הנגע של דימורליזציה וסכסוכים הדדיים ולאחר שהורעלו הבארות. אבל אינני מחשיב את המומנט האישי כל עיקר; לבי שותת דם על הסכסוך המר הזה אשר גרם כל־כך הרבה נזק ועלול לגרום הרבה יותר.

2. אספקט שני – אולי הרבה יותר רציני מבחינת ההתפתחויות הכלליות של המצב הקשה מה הוא: מקום “העברים” ²⁰ בקונסטלציה הכללית. אני רוצה להדגיש פה שהסכסוך שאודותיו דיברת לעיל התפתח (לפחות בסטדיה הראשונה) בלי שום קשר ישיר עם הגורם “העברי”, אבל עכשיו אין ספק שהגורם החדש הזה תופס לא רק מקום ־ אלא מקום ראשי במשבר, ואני מרגיש שאם אפשר עוד לקרוא לסכסוך בין משפחתי לבין המעמד בשם “המשבר במובן הצר” של המילה, הרי המשבר שהולך ונוצר בקשר לעברים יזכה בכינוי של “המשבר במובן הרחב של המילה”, כי שרשיו יותר עמוקים, ותוצאותיו מרחיקות לכת.

גם פה אני עומד נדהם בפני העובדות שנוצרו. אני כתבתי לך פעמים אחדות על עמדתי בשאלת ה“עברים”. יעקב ענה לי – שלוש פעמים אחת אחרי השניה – שעמדתך כעמדתי בשאלה זו, אולם יש צורך לשתף פעולה אתם בשטח המעשי ואני הסכמתי לזה בהחלט. באחד ממכתביו הוא אפילו כתב כדלהלן: “אם תגיע למסקנה שיש צורך בניתוח אתם, מ. מקווה לשמוע ממך”. אני לא יכולתי לתאר שההסכם של השליח יאושר. היום הם מופיעים כנציגים המדיניים היחידים של המעמד. ולא עוד אלא שהקריאו לי מכתב שלפיו ה.²¹ נתמנה בתור מפקד ראשי של המעמד בחו“ל; משנהו מ.²² וכו'. בין העמדה שעליה כתב לי יעקב ובין העמדה אשר באה לידי ביטוי בעובדות הנ”ל המהלך הוא כה רב שאין דמיוני מספיק כדי לגשור גשר ביניהן. האמת ניתנה להיאמר שיש גם עובדות אחרות שכאילו מעידות שאין הדבר כך, או לפחות שאיננו מוחלט. אינני יודע, ואולי זה עוד יותר גרוע, כי גרוע מכל – הַכַאוֹס והערבוביה.

אם מה שאומרים “העברים” זה נכון – לפי עניות דעתי הטעות היא פטאלית. איכה ולמה יופקד שמו ורכושו הרוחני והמוסרי של המעמד בידי קבוצה של אנשים שמהותה ועמדתה בקרב היהדות (עד כמה ובאותם המקומות שיש לה עמדה) היא לכל הדיעות מאוד מפוקפקת – ולו תהיה קבוצה כשרונית ובעלת יכולת וכו' וכו', על מה ולמה ימסר “הפקדון” היקר הזה לרשותה האקסלוסיבית של קבוצה זו מתוך הפליה לרעה של יתר חלקי המשפחה, בפרט משפחתי – דבר שלא יכול אלא לגרום למפח־נפש, מבוכה, אכזבה ודיכאון נפשי עמוק – בקרב חלקי המשפחה; זה נכון גם במקרה שהעברים ישמרו מכל משמר על תנאי ההסכם. אבל אין שום ערובה שישמרו; להיפך, יש כל יסוד להניח שיפרו את ההסכם. הם כבר הפרו אותו. בועידת עתונאים שנתקיימה פה מלפני כמה שבועות, מ. פרסם הודעה אשר נמצאת בסתירה גמורה לרוח אותו ההסכם, והתעמולה הזו נמשכת בע“פ ובכתב כאילו לא בא כל שינוי; מדברים על “עברים” ו”יהודים" ועל “מדינה פלסטינאית” כמו שדיברו לפני ההסכם. אולי תגיע מחאה ממך כעבור חדשיים או שלושה חדשים, אבל אין לה ערך. זה לא ישנה את המצב. אתה טועה אם אתה חושב שתהיה לך ביקורת עליהם. אין ביקורת עליהם ולא תהיה. מכל מקום – הלא צריך היה להבטיח את הביקורות לפני שנמסר “הפקדון” לידיהם, ולא לאחרי זה.

טעות היא לחשוב שאי אפשר היה לקבל את “שתוף הפעולה” של העברים (שהיא חשובה – והכרחית) אלא במחיר זה. הם היו משתפים פעולה במחיר הרבה יותר נמוך, אבל (אני בטוח להפתעתם) נתנו להם את המחיר הגבוה ביותר – זה קיבלו בשמחה.

צר לי מאוד אבל מחובתי להגיד לך את הדברים הבאים: אם נכון הדבר ש“העברים” נתמנו באופן סופי בתור המייצגים היחידים ואפילו עם זכות הפיקוד העליונה והישירה בענייני המעמד הארגוניים והחינוכיים ואם אין להשיב את הדבר הזה – הרי אין אני מאמין יותר בהסדר בגולה לא רק במובן הרחב (ז.א. עם כל חלקי המשפחה) שהוא חשוב והכרחי, אלא אפילו במובן הצר (ז.א. עם משפחתי), זוהי טרגדיה.

1. הצעתי היא אחרת, ואני יכול למסור אותה כאן רק בקוים כוללים מאוד:

א. יצירת ליגה (כהצעתך הראשונה) בהשתתפות כל חלקי המשפחה לכל ענייני המעמד על בסיס של תכנית מינימום שתעובד ע"י המעמד מתוך הסכם עם חלקי המשפחה השונים. אם אפשר ובמידה שאפשר כדאי שתכנית הליגה תכלול גם פעולה בשטח המדיני (ממשלה עברית וכו') אם לא (אי־אפשר לכוף את העקרונות של העברים הר כגיגית על חלקי המשפחה האחרים, או להפך – אם לא יוכלו לבוא לידי הסכם הדדי, חפשי) – הליגה תצטמצם בעיקר בפעולה מעשית ובייצוג מדיני של המעמד במסגרת תכניתו המדינית הנוכחית – שמשפחתי סומכת את ידיה עליה מאה אחוז.

ב. הסדר מיוחד עם משפחתי בענייני חינוך והדרכה על בסיס הכרתה בתור הריזירבה היחידה של המעמד בגולה; אם זה בלתי אפשר אין זכות קיום למשפחתי, וצריך להסיק את המסקנות. אני קובע עובדה זו בלי מרירות, אלא מתוך שיפוט קר ואוביקטיבי של התנאים.

למטרה הנ“ל ־שליח שלך, בעל עמדה מתאימה, צריך לצאת בהקדם הכי אפשרי לחו”ל עם סמכות מלאה ועם הוראות ברורות ולהכנס מיד במו"מ עם כל הצדדים המעוניינים.

אבל היות ועניין משפחתי אינו סובל כל דיחוי – אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה בשם העניין הקדוש והמשותף לנו וכדי למנוע מלחמת אחים וחילול השם – שתתן לשליחיך הוראה מידית, ללא כל דיחוי שיפנו אלי בדבר הסכם זמני, על יסוד הכרת עקרון אחידות הפקודה במשפחתי, ושעד להסכם זה יפסיקו את פעולתם העצמאית בקרב המשפחה שהיא מרעילה את אוירת יום־יום והורסת את עבודתי. בעיבוד ההסדר הזמני הזה אני מבטיח לך הבנה מלאה וגמורה של האינטרסים האמיתיים והחיוניים של המעמד שהם האינטרסים שלי ושל משפחתי.

1. שמא תשאל – השלישיה איה? לפיכך כדאי שאוסיף שהשלישיה שנוצרה בהסכמתך ולפי פקודתך, אף פעם לא ראתה אור כי שליחך לא הכיר בה. פעם אחת לפי דרישתי, כן נתקבלה החלטה, אבל שליחך הודיע שאין היא מחייבת אותו.

2. בסוף אני רוצה לסיים את מכתבי “השחור” – הסעיף הבא לאחריו דן בעניין חשוב ותכוף, אבל הוא נמצא מחוץ לשטח הפרובלימות המחויבות ואיננו קשור בהן.

אני ומשפחתי כורעים ברך לפניך ולפני חבריך בארץ במלחמה העילאית והקדושה שאתם מנהלים – היום יותר מאשר אתמול. ולא נחדל לראות במלחמתך את מלחמתנו ולהקדיש את כל כוחותינו, כדי לתמוך במלחמה זאת בכל אשר נוכל וקודם כל באנשים. אבל אם לא ישתנו התנאים בגולה – נוכרח פה בצער ובכאב בלב שותת דם, להתגונן בפני שליחיך אשר מטעמים אלה או אחרים, הורסים משפחת האב. יש לי מצפון ויש לי הכרה ואינני יכול אלא לפעול בהתאם למצבי והכרתי. מצפוני והכרתי אומרים לי שפעולות שליחך בצורתו הנוכחית (תהיה כוונתן מה שתהיה) הן פשע לגבי ירושתו של אבא, לגבי המעמד ולפי־כך גם לגבי הלאום. אני לא יכול למעול בשליחות שקבלתי עלי ומוכרח לעמוד בפרץ, אפילו בדם לבי, אבל כל האחריות תיפול על שליחיך – ואני מצטער להגיד גם עליך.

ועוד זאת; חשוב עוד הפעם ועוד הפעם על הסדור הכללי בחו"ל כאח וכאוהב אני בך; מדיניות נפסדת בגולה עלולה לבסוף לרדת כאש זרה על מלחמת הקודש בארץ ולכלותה. שמור מכל משמר על נשמתה הטהורה של מלחמתך, שאתה כה הרבית לטפח ולרבות אותה – שמא תהיה לטרף בידים שאינן אמינות.

1. ענין שליחך פה, בארצי; אין לי אפשרות להכנס לפרטים, המוכ"ז ימסור לך אותם. על יסוד נסיון והסתכלות של 5 חודשים אני אומר לך שהאדם הזה הוא זיוף, במקרה הכי טוב הוא “האכשטאפלער” נפסד, אולם העדות של הימים האחרונים היא הרבה יותר מרחיקת לכת. אין לי נגדו שום דבר מבחינה אישית, אם כי אני מלא זעם והתמרמרות בגלל הצרות שנגרמו לי – הרי זה מכוון אך ורק נגד הידיד בדרום. רק הוא אחראי למצב שנוצר; זה המקומי רק ממלא את הוראותיו, ולהיפך, עד כמה שזה היה תלוי בו השתדל למנוע חיכוחים. אבל

הערה

יש רק עוד אלטרנטיבה: אחת שֵאַנִי וכל העומדים בראש הארצות יעזבו את המערכה וישאירו אותה לגמרי לרשות שליחיך. נעשה זאת אם אקבל הוראה ברוח זו מהמוסד הראשי שלי ־ אבל לעמוד בראש הליקוידציה של המשפחה באירופה, זה לא אוכל לעשות.

אין בין עניין זה ובין הפרובלימות ולא כלום. השליח בדרום – אני יודע – הוא פטריוט, כנה וטהור. וזה אצלי – איננו פטריוט, איננו כנה ואיננו טהור. אסור שישאר על כנו. אני מפחד מפני תוצאות בלתי נעימות.

סלח לי על תוכן המכתב הזה – נא לגרוס “נאמנים פצעי אוהב”.

ישמרך האלוהים:

שלך בהוקרה רבה

מרדכי

נספח ה': מכתבו של ד"ר יעקב רובין למרדכי כץ

מרדכי יקירי!

למכתבי הקודמים (אני מקווה שהם בידך) הנני להוסיף מכתב, הבא לברר מספר עניינים בהם נגעת באחרונה. בינתיים בטוחני שהגיעו גם מכתבי האחרונים, כך שאין לי צורך לחזור בפרוטרוט על כמה מבעיות היסוד בהן נגעת.

שיחתי היסודית עם ידידנו דר.משה²³ שכנעה אותו, כי מצד זה אין מה לחשוש. דעתו על העברים כדעתך, כדעתו. הוא מציין בלבד כי יש לנהוג בזהירות למעל לו לדחוף אותם לזרועות החניך של זלמן²⁴ וידידיו, דבר שאיננו מחוסר חשיבות וכן אין לוותר על העזרה המעשית שהם יכולים להגיש. בקיצור: הוא מבקש לנהוג בזהירות ולנצל את הניתן לניצול ולהכות רק במקרה שהמים מגיעים באמת עד נפש. הידיעה האחרונה שלך בדבר ההסכם שנחתם במקום מושבו של חיים הדאיגה אותי וכן את משה מאוד. ראיתי את המכתב שהוא כתב לידידו באותו מקום ובמכתב בערך חזרה על אותם הדברים שפרשתי לעיל: הוא לא היה מיופה כוח לעשות זאת ובטח לא בא בחשבון מתן זכות לנציגות, ובפרט לא לנציגות יחיד, כפי שזה מספרים העברים.

הידיעות האחרונות על היחסים בין ידידי משה לבין חיים מדאיגות לא פחות. גם על כך נשלח מכתב. בינתיים הגיע מכתב מידידו של משה, בו הוא מודיע כי יחסיו עם חיים מצויינים. הכל בסדר. ברור אין אני משלה את עצמי, כי הכל בדוי מהלב. אך חושבני כי צריך להיות זהיר בהעלאת ניגודים. משה וידידיו נשבעים אימונים למוסדותנו וזה העיקר. היחסים בין אנשים, בין מוסדות, הנך יודע כמה הם צולעים אף בשטחי פעולה מזדהים.

זאת בינינו. בשיחה עם האחרים עמדתי בכל תוקף על תיקון היחסים. נדמה לי אף במלים קשות קצת מדי. באם הדברים יתוקנו – נראה.

נספח ו': ההסכם בן בית“ר ואצ”ל בגולה

הוראות לעבודה

בהסתמכנו על ההסדר שבין המ. לבין ב.²⁵ בארץ, הרינו נותנים בזה את ההסבר דלקמן שלפיו תישק העבודה המשותפת בארצות אירופה.

1. התפקידים במ. בתפוצות שאותם יש לבצע באמצעות ב. ומתוך שיתוף פעולה מלא ויום־יומי עם מוסדות ב. הם אלה: א/ חנוך והדרכה, ב/ תעמולה, ג/ עליה.

2. כדי לארגן את העבודה הנ“ל יתמנה ע”י כל נצ. “מנהל המחלקה המיוחד” או בקיצור “מנהל המחלקה”. תפקידו העיקרי יהיה להדריך ולהכין את הקדרים הב. לקראת מילוי תפקידם המלחמתי בארץ. מנהלי המחלקות הנ“ל יתמנו ע”י נציג ב. ונציג המ. באירופה במשותף (השנים האלה יקראו להלן "הצמד).

3. מנהל המחלקה המיוחדת ימסור דו"ח מפורט מפעולתו לנ־ב²⁶ ולא יפעל אלא בידיעתו של הנ־ב. במקרה של חילוקי דעות יחליט הצמד. ראשי הפעולה של המ. בגלילים ובקננים יפעלו מתוך ידיעת מפקדי הגליל והקן ובמקרה שיש חילוקי דעות יחליטו הנ־ב ומנהל המחלקה המיוחדת. בכל אותם המקרים שהדבר ניתן להוצאה לפועל רצוי וחשוב ששני התפקידים (מפ. הקן או הגליל והאחראי ל“הדרכה” בקן או בגליל) ירוכז באותו האדם.

4. בנוגע לתאים אשר יקוימו בקרב הקן למטרות ההדרכה והחינוך של המ. הרי באותם המקרים שמפ. הקן והאחראי לעבודת המ. הם שני אנשים מיוחדים רשמת הב.־ם המשתייכים לתאים תימסר למפ. לצרכי הסדר הכללי בקן.

5. אם בינתיים הוקמו תאים נפרדים של המ. שלא במסגרת ב. יש להעמידם לרשות המוסד הב. המוסמך לאחר שיתמנה בקרבו “מנהל המחלקה” ודינם כדין שאר התאים של המ. בקרב ב.

6. זכות קדימה לעליה שתאורגן ע“י המ. והב. תינתן ללוחמים, כלומר, אלו שקבלו הדרכה צבאית מעשית ושמטרת עלייתם היא לא ל”הסתדר" אלא להשתתף אישית במלחמת השחרור, רשימת העולים תקבע תמיד ע"י נציג ב. ונציג המ. במשותף.

7. לאחר שהבית“רים אושרו לעליה והגיעו ל”ארץ היציאה" (מקומות הרכוז) עוברים לגמרי לרשות נציגי המ. או לרשות המוסד המשותף לעליה אם יווצר.

8. עבודת התעמולה של המ. (בשם המפורש) בארצות אירופה תבוצע ע“י מנהלי המחלקה מתוך ידיעתם של בעלי התפקידם המתאימים בב. (נ־ב, מפ. הגליל, הקן) בכדי למנוע הכשלת הב. מבחינה ליגאלית יש להקפיד על הזהירות בפרט באותם המקרים כשהמפעלים יבוצעו ע”י חברי הב. במקרה של חלוקי דעות יוכרעו הענינים בהתאם לסעיף 3.

9. הייצוג והקשרים עם גורמים מדיניים יהודיים (כגון בריחה ועליה) נמצאים בידי נציגי ב. אולם ההחלטות מתקבלות לאחר דיונים משותפים ע"י הצמד המרכזי.

10. בפעולות מדיניות של התנועה (כגון הבחירות) עומדים כל הבית"רים אף המאורגנים בתאי המ. לפקודת מוסדות ב.

11. החנוך הכללי וההדרכה הב. רגילה יהיו מכוונים לקראת יעודו של המ.

12. אסור לחברי ב. להשתייך למסגרת צבאית אחרת מזו של המ.

13. העקרון הכללי של שיתוף הפעולה הוא, שנציגי ומוסדות ב. והממונים להדרכה של המ. חייבים לדון, להחליט ולפעול בכל שטחי הפעולה “כגוף אחד ונשמה אחת”. אסור שהממונים לעבודת ההדרכה של המ. “כפדרציה מיוחדת” בתוך ב. אסור מאידך שמפ.ב. ומוסדותיה יביטו על הממונים לעבודת ההדרכה “כמשיגי גבול”. המושגים “אנחנו והם” צריכים לעבור ולחלוף מן ההווי הב. היום־יומי. כן צריך לבער “כרע את הרגש על “רמי יחש” – ו”אנשי שפל המדרגה" בב. במקומם יש לנטוע בקרב הב. אשר נמצאו ראויים לתפקידי המ. את ההכרה של אחראיות יתירה, של זכות גדולה ושל “אצילות אשר מחייבת” ובקרב השאר – רגש של כבוד, אהדה וקינאה חיובית לגבי הראשונים, אשר תאמצם ותעודד למאמצים כדי שיוכלו גם הם להצטרף אליהם.

14. בהתאם להחלטת הצמד, שליח אחד או שנים יבקרו בכל הארצות וימסרו לנצ.ב. את ההוראות הנ"ל בתוספות מלואות.

הוראות ארגוניות

(מילואים להוראות העבודה)

ממוש ההסדר שבין נציג ב. לנציג המ. באירופה מצריך ריאורגניזציה רחבה בכל הסניפים הארציים של בית"ר שיאפשר את כיוון החומר האנושי לצרכי החזית – שהוא מטרת ההסדר. הריאורגניזציה תוצא לפועל מתוך התחשבות עם התנאים ובחומר האנושי הבא בחשבון – אבל במרץ ובקצב ובלי דיחויים הכרחיים.

ואלו הן ההוראות המעשיות:

1. הנציב ומנהל המחלקה המיוחדת (במקרה שאינם זהותיים) יבקרו בגלילים וימנו את מפקדי הגליל והמחוז (מחוז: היחידה הארגונית הכללית של המ.ב.)

2. מפ. הגליל ומנהל המחלקה המחוזית יבקרו בכל קן וסניף (סניף היחידה הארגונית המקומית של המ.) וימנו את מפקד הקן והסניף. רצוי שאלה יהיו זהותיים בכדי שמפ. הקן יוכל לרכז גם את עבודת הקן במקום, במקרה שאין עדיין במקום אדם מתאים שיאחד את שני התפקידים יש לדאוג לכך שמועמד כזה ימצא בהקדם האפשרי ביותר.

3. בכל קן (סניף) תוקם “ועדת קבלה” שמתפקידה יהיה לבדוק, לחקור ולקבל לשורות התאים המאורגנים את חברי הב.

ועדת הקבלה תורכב משניים שלושה ב. (אנשי המ.) ותנוהל זמנית ע"י המחלקה שבקן.

הועדה מטפלת במועמדים טיפול אישי.

ועדת הקבלה תשאר מוסד קבוע בקן (כמובן – סודי) גם לאחר גמר תקון הריאורגניזציה ותהיה אחראית בפעולותיה בפני מפ. הקן.

1. בכדי למנוע דקונספירציה וקשיים בעבודה היום־יומית של הב. ישתייכו החברים המאורגנים בתאים למסגרת הכללית של הקן (בהתאם לגיל, למצב החברותי ולותק בב.).

2. מחובת מפקדת הקן (בהדרכה) לטפל במיוחד באותו חלק מהחברים שמסיבות שונות עדיין אינו יכול (או אינו מוכן) להתקבל לתאים.

3. גיוס הב. לשורות המ. חייב להיות מקסימאלי אולם מבלי שיפגע באיכות.

4. הריאורגניזציה חייבת להיות מבוצעת תוך הבנה הדדית, בהדרכה ומבלי לגלות בפומבי את מטרתה.

5. . השליח שיסייר בארצות אירופה מטעם שלטון בית“ר ונציגות המ. ימסור לאחראים הארציים (הנציבות ומנהלי המחלקות) מלואים הנ”ל.

16.10.46

נציג ב. נציג המ.

מרדכי אליעזר

הסכם בנוגע לעשרת החיילים שישארו באירופה

1. נקבע מראש אלו מהנ“ל ישארו לפקודת שליחי המעמד באירופה ואלו לפקודת מוסדות בית”ר.

2. ד“ר א. מתחייב בשם המעמד שהחיילים שישארו לפקודת המעמד יעסקו רק בתפקידים הספציפיים והמעשיים של המעמד ולא יכנסו לשום פעולה של יצירת תאים בקרב בית”ר או בכל אקטיביות אחרת בתוך הקן אשר תדרוש פעולה מצד בית“ר שבלי ידיעת והסכמת המפקדים של בית”ר.

3. הסכם זה כוחו יפה עד להסדר כללי, נכתב בשני טפסים.

23.6.1946

א. מ.כ

ד"ר ש. אריאל מרדכי כץ

הוספה: אין ההסכם הזה מונע את קיומה של העשיריה כחטיבה מבחינה חברתית ואדמיניסטרטיבית.

א. מ.כ

הקלדה: ויטנברג רחל; רוני מנור; אורית סימוביץ־עמירן; שילה גל ז"ל; נורית לוינסון

הגהה: שולמית רפאלי; גדעון ביגר