[ערך רגע פגיעת ישראל ביון בדברי ימות עולם. יון עם המזמה וישראל עם התושיה. חכמת יון ותורת ישראל. מעמד תרבות הרוח הישראלית בראשית שלטון היונים, תפוצת התורה בכל העם. זריזות הסופרים ואמונתם. פרסום תורת חיי עולם הבא. אסור דרכי אמורי. יתרון טהרת דעות המון בני ישראל מדעות בני יון. מעוט הדבור ורבוי המעשה בקהל הסופרים. קדוש חיי העולם הזה. קדוש הבית והמשפחה. זִכוך רגש העונג. ברכות ההנאה וההודאה. ברכות הראיה והתבונה וברכות המצות. עִלוי השבתות והמועדים וְיִפּוּיָם. ענג שבת ושמחת יום טוב. כונת קצת תקנות עזרא לרומם את השבת. קדוש היום וברכת הבדלה. קריאת התורה בשבתות וימים טובים. תפלה במטבע שטבעו לה חכמים. קריאת שמע וברכותיה. ערך תפלת ישראל ומתכונתה אל הנבואה. שם ההויה כתבו וכנויו. יתר שמות הקדש. עבודת בית הכנסת ועבודת בית המקדש. ק“ש תפלה וקה”ת במקדש. התפארת בעבודת הכהנים והלוים. המשמעת ומשמרת יחס כהונה ולויה. בית דין של כהונה ופרחי כהונה. הרובים והצוערים. תורת מלאכת שיר הלוים. שומרי המשמר במקדש. הדרת הקדש בעבודת התמיד והמוסף. קרבן הפסח ועבודת יום הכפורים. לשכת הגזית ולשכת חשאים. קבלת קרבנות מבני העמים ודרכי שלום. המשפט והחנוך עקרים בתרבות הישראלית. תוקף הרוח וכחה בישראל. משפט אנשי צבא מבני ישראל עם פקודי יון בבבל לפני אלכסנדר. לב שרי ישראל שב מעט מעט מאחרי הכותים. מות אנדרומך ביד הכותים. נקמת אלכסנדר בהם וחגיגתו לישראל, אלכסנדר קורע שלש נפות מן הכותים ונותן לישראל. משפט גויי הארצות עם אבותינו לפני אלכסנדר. ישראל זוכים בדין. אחוזות יוניות בארץ.]

ובפגוע הכהן הגדול לישראל במלך האדיר לבני יון, פגע עולם מלא בעולם מלא. כי בעצם הדור ההוא, נחתם חזון שני עמי המופת האלה חותם צר, אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. לא גוש בגוש התנגשו יחד, אשר על פי כובד גלמם יִמד כחם, כי אם גוף בגוף נפגשו, אשר הרוח הגוססת בם והנושאת אותם היא כל גבורתם וכל עצמתם. על כן גדול מאד מאד ערך הרגע הקטן הזה באלפי שנות ימות עולם, רגע הִוָעד אל מקום אחד המזמה והתושיה, רגע הראות עין בעין שני גוים המובהקים¹ בכל גויי תבל במלאת ימי מִלוּאֵיהֶם להיות שניהם, איש לפי דרכו למורים ולאומנים לכל משפחות האדמה.

העם היוני היה הגדול בלכ גויי האדמה בטוב טעם, לאמר בכשרון מתן מדה וקצב לכל דבר, ודעת עת ומשפט לכל מעשה, וסדר בכל עבודה ומלאכה, על כן נעלו כל מעשיהם על מעשי כל העמים גם לחן וליופי גם לתועלת. בשש מאות שנה גדלו ויטַפחו חכמי יון כעוללי טפוחים את כשרונות עמם אלה בתוך ארצם, אשר שמו להם שארית ומראה עינים במלאכת חרש וחושב. ברבות הימים החלה מעט מעט רוח חכמת העם הזה להאצל על אנשי חקר אֱלֹהַ וחקר רוח האדם, אשר קמו בתוכם.

המאסף הנוסע לאחרונה למחנה חכמי יון, אשר איש איש מהם חזה לו חזות הכל, כאשר ישר בעיניו, היה החכם הגדול אריסטוטלי, אשר עמי שֵם יקראו לו אריסטו. הוא הסיר מתוך חכמת יון את השגיונות, אשר שגו חכמיה הראשונים בהלך נפשם וישם את היקום לו לעינים בחקרי לבו. הוא הורה את תורת חקי החקר² אשר על פיה יבין האדם דבר מתוך דבר. החכם הזה, היה האחרון לגדולי אנשי הרוח לעם יון ותורת החקר היתה התולדה האחרונה לתולדות רוח העם הזה, והמורשה הַקַיֶמֶת, אשר הוריש את כל גויי הארץ. אך הדור ההוא, דור אריסטו, המורה האומן את אלכסנדר המקדוני, היה גם הדור האחרון לחיי רוח והעם היוני, כי המעט, כי כל עמי יון הקדמונים נכנעו בדור ההוא לעם מקדון הצעיר בכלם, הנה פרץ אלכסנדר את גבולות הארץ במלחמותיו, אשר נלחם בעמי ארצות הקדם, ויוצא את רוח יון מדי קנין היחיד לבעליה הראשונים, ויעשה לקנין כל גויי הארצות אשר לכד, עד כי חדל עם בני יון מעט מעט להיות לעם בודד בתורת חכמתו, וימיו מלאו להפיץ אותה בגוים.

אולם תרבות בני יון המועילה מאד לחיי האדם רק תורת המזמה³ היא לאמר: התורה המורה את האדם להערים ולדעת את אשר לפניו, ולבקש ולמצא את היכלת לעשות את הדבר, אשר יָשַר בעיניו לעשותו, אך יען כי התרבות הזאת בוחרת לאדם רק את המכשירים וכלי המעשה, מבלי הראות לו מחוז חפץ, על כן קרובה התרבות הזאת להוליך את האדם בתֹהו לא דרך, כי במצוא יצר לב האדם את כלי מעשהו, יש אשר ידח ללכת גם בשרירות לבו לרע לו ולכל הנלוים אליו, באין מורה לו את הדרך הישרה.

ואת הדרך הישרה תורֶה התרבות הנותנת מחוז חפץ למעשי האדם, המכוַוֶנת את מכשיריו אל התכלית, וְהַמַקְבֶּלֶת אל המזמה, את התושיה⁴. והתרבות הזאת עמדה למול התרבות היונית בארץ אבותינו ושמה היא: “תורת ישראל”. – גם היא נחתמה בדור החתֵם התרבות היונית. בדור ההוא, תמו הנביאים המורים את העם מקרבו, כי מלאו ידי כל הגוי להיות לשומר נאמן לתורתו⁵. ספרי המקרא כבר נפוצו בעת ההיא בתוך כל העם, ויהיו למקור חכמה ומוסר ודעת אלהים לכל נפש צמאה לדבר ה‘. הסופרים אשר הקים עזרא היו מורים בבתי הכנסת ובבתי הספר, גם את העם גם את הטף את דברי התורה והנביאים ודעת קדושים הכתובים בספר, ואת החקים אשר לא הועלו על ספרי המקרא. ולא היה עוד ישראל עם המבקש תורה רק מיד כהניו הפותחים לו והנועלים מפניו את אוצר החיים כטוב בעיניהם וכעולה על רוחם, כי בדבר התורה והמצוה היו בדור ההוא כל העם לכהני ה’. בתוך כל דברי התורה, אשר אפס קצהם פורש במקרא ומרביתם נשמרו עד כה רק בידי הכהנים לבדם, היתה גם תורת אַלְמָוֶת אשר קראו לה סופרי הקדש האחרונים “חיי עולם”⁶. התורה הזאת נשקפת מדברי כל כתבי הקֹדש⁷. אולם כל עוד, אשר היו הכהנים לבדם מורי העם, לא היה נכון בעיני אנשי האלהים להנחיל לכל העם את הדעה הטהורה הזאת, אשר כל סלף בה יהפוך אותה למשחית, ומי יודע אם לא יבא יום, ונמצאו בקרב הכהנים אנשים, אשר האמונה הזאת יהיה להם לרסן מתעה להוליך את העם שולל, להקים בה את כל מזמות לבם. אולם מימי עזרא הסופר והלאה, למן היום, אשר היו אנשים מקרב כל העם מקצה, למורי העם, ולא היה עוד דבר נעלם בתורה ובדעת אלהים מעיני כל הקהל, כעם ככהן, החלו אנשי כנסת הגדולה להפיץ את אתורת חיי עולם בכל ישראל, ויורו כי לא תכרת ולא תאבד הנפש במותה, כי אכול תאכל את פרי מעשיה אחרי שובה אל האלהים אשר נתנהּ. נפש הצדיק תתענג על שָדַי לעולמי עולמים, והנפש החוטאת תשא ענש ואחרי כן תשוב גם היא לאור באור חיי עולם⁸. ותהי האמונה הזאת זכה וטהורה עד מאד⁹ ויקראו לה “עולם הבא” לאמר העולם אשר יבא אל האדם, או אשר יבא האדם אליו, אחרי אשר מלאו ימיו על הארץ מתחת¹⁰ אשר קראו לה “העולם הזה” במתכנתה אל העולם העתיד לבא, והעם השואף לערוך דמות מראה עינים גם לדבר, אשר יפלא ממנו לכלכלו ברוחו במל, ו, קראו לשכר הצדיקים “גן עדן”¹¹ על שם המקום אשר בו שם האלהים את האדם בעודו בעצם טהרו בטרם חטא, ולענש הרשעים קראו “גי הנום”¹² על שם גיא בן הנם אשר מנגב לירושלם, אשר שם היה פתח למוקדי שאול תחתית¹³, ויקראו גם החכמים לגמול והענש בשמות האלה, אשר קראו להם העם, אף כי גבהו מאד מחשבותיהם על מחשבות העם. כי קרוב מאד הדבר, כי בהחל אנשי כנסת הגדולה לטהר את רוח העם, העמיקו לראות כי יש סִגים אשר טוב להעלים עיניהם מהם ולבטוח בכח התורה והמצוה, כי רב הוא לצרף אותם מעט מעט, מהנות אותם פתאום ביד חזקה, ויבחרו להניח עוד פתח קטן לדמיון העם לשנות עוד מעט בדברים, אשר אינם לפי טעם התורה ורוחה מנעול מפניו את הדלת, פן יפרוץ הדמיון השובב, בהכלאו, כל גדרותיו, ושב להוליך את בעליו בתהו לא דרך כבראשונה, והטה אותם לזנות גם אחרי אלהי העמים, אשר היו בימים ההם ואחרי תועבותיהם, וישננו לעם רק את המעשה, וידעו, כי כח המעשה, רב ועצום מאד לעקור גם את שארית הדעות הכוזבות, אשר בפקודה וגזרה לא תעקרנה. ותחת הַטֵף במו פיהם מוסר על דבר הבלים ולהוכיח להם, כי אין להם שחר¹⁴ אסרו את מעשה משמרת הבלי השוא, אשר קראו בשֵם הנאוה להם “דרכי האמורי”¹⁵, ויטהר גם המון בני ישראל ממשמרת הבלי שוא מן המון בני יון. ויהי היום ויסע חיל אלכסנדר אל עבר ים המלח, וישאו את עיניהם והנה עוף זר מעופף ברקיע השמים לעֻמתם. ויהי כי שׂם העוף את פניו לעוף אל המקום אשר באו משם ויאמרו גם הם לשוב שמה באמרם, כי אין זאת כי אם יודע העוף, כי רעה נגד פניהם על כן שלחוהו אלהי יון להשיבם מדרכם. ויהי שם רוכב אביר מבני ישראל ושמו משולם, וימשוך בקשת, ויכונן אל העוף ויפול מת ארצה. ויאמרו היונים לעשות כלה במשולם, ויען האיש הישראלי “איך תתהוללו להאמין, כי בעל הכנפים הזה יגיד לכם דבר? הן הרעה אשר תמצא את נפשו מידי נעלמה ממנו, ואיך ידע את הרעה אשר תבא עליכם”?¹⁶ וישכל העברי התמים אשר לא ראה בלתי אם את מעשה בני עמו, מן היונים אשר הרבו לפלפל כל ימיהם בדבר שפתים. כי המעשה היתה מעולם שפת התורה הנמרצה והנערצה, אשר בו הביעה את רוחה. המצוה הודיעה בשפה ההיא את הדברים הטובים בעיניה, כי גדול כח המעשה מכח דבר שפתים, כי בהעשותו ובהִשָנותו ובהתחדשו פעמים רבות למראה עינים ובפעל כפים, יהיה כאחד מתפקידי הגוף, אשר יבקשהו האדם בעתו ואשר לאט לאט יטה אחריו גם את הרוח, ולעומת זה גדול כח המונע את בעליו לעשות את אחד המעשים, או מלכת באחת הדרכים, להשכיח מלבו מעט מעט את המעשה ההוא, או את הדרך ההיא. אולם לא המעשה בלבד היתה תעודת אנשי כנסת הגדולה, כי אם גם הדעת הנכונה והישרה תורת אל מות אשר בה נחתמו כתבי הקדש¹⁷, באֹמר אחד מלא ונמרץ, הנועץ את סוף דבריו בראש דברי תורת משה¹⁸, היתה לראש פנה ללמודי הפרושים¹⁹ אשר הפיצו אותה באמונה רבה בקרב קהל עמם. ותרומם מאד את לב כל איש ישראל, הדעת כי נפשו בת עולמית היא ותט אותו להבין לאחריתו בכל מעשה אשר יעשה.

ובכל היות האמונה הנאמנה הזאת לסגולה בעיני הפרושים, אשר נבדלו בה מאנשי ריבם, שמרו את דרכי מוריהם הנביאים ולא שמו אותה לרוח החיה בכל מעשה העם²⁰ לבלתי הסב את עיניהם מן העולם הזה, אשר הוא לבדו מקום התורה והמצוה, ויתנו את לבם לקדש את החיים האלה, וגם את כל הנאותיהם. ויהי הבית לראש מחשבות אנשי כנסת הגדולה ומעשיהם, וישימו בו את עיניהם לטהרו, ויתנו ביד כל נפש מישראל מכשירים נוחים מאד להפוך את תענוגות הבשר אשר היו למקור כל תועבה לעמי הקדם, ולשום אותם לאות ולזכרון, כי התענוגות האלה מתנות אלהים הם, אשר בחסדו חנן אותם את יצוריו לחיותם, ולהרחיב את לבם, למען ישלימו את חפץ ה' ואת תעודתו, אשר יעד להם בחיים. המכשירים האלה הם הברכות²¹ אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה לברך לה' גם על כל הנאה קטנה אשר יֵהְנה²² האדם, וילמד ישראל בדבר הזה, להכיר בכל קטנה את היד הגדולה המושלת בכל²³, וַתָּעֵאְנָה הברכות את לב האדם להרגיש היטב את המוצאות אותו לשמוח בטובה²⁴, ותחַזֵקְנה אותו לבלתי התיאש גם בבוא עליו רעה, בהודיע אותו, כי גם הרעה הבאה מיד ה' טובה היא²⁵. ותפקחנה את עיניו לחזות מחזה שדי בתפארת צבא השמים²⁶ והארץ להתענג על הדר היקום, להשתעשע ולשמוח על חמדת נעימותיו²⁷, ולהשתומם לחזון הוד המוראים הגדולים²⁸, ולמראה האיתנים מוסדי ארץ²⁹ אשר יד ה' נודעת בם, ותלַמֵדנה אותו בינה להתבונן ברוח חכמת האלהים המתודעת בכל מערכות יצורי תבל ארצו, למן החכם הגדול אשר יורה דעה לאלפי רבבה³⁰, עד המון אדם רבה, אשר לב איש איש מהם יחשב דרכו מאין פנות אל מחשבות רעהו³¹, ועד החיה והעוף אשר גם בם נצנצה מעין רוח בינה³². ולעומת כל הבריאה המתֻכֶּנת היטב הערובה בכל, הורו הברכות להפיק תבונה גם מכל הַסָלף³³ אשר יֵרָאה זעיר שם זעיר שם בכל היקום, למען נחכם לדעת את יתרון הטוב מן הרע.

וככל אשר היתה תעודת הברכות להאיר את עיני ישראל להביט אל כבוד ה' ואל הדרו הנשקף מכל היצורים, כן היתה מגמתן להזכירם גם את הגדולות, אשר נעשו לאבותיהם מדור דור, ולחדש לנגד עיניהם את חזון הטובות והרעות אשר חלפו עליהם³⁴. ולמען פחת נשמת רוח חיים במִצְוֹת, אשר גופי מעשיהן הן כל עצמן, הקדימו אנשי כנסת הגדולה גם להן ברכות³⁵, למען תת ידים לעושיהן, להעיר את רוחם בקרבם לעשות את מצות ה' בכל לבבם ובכל נפשם.

ותהיינה הברכות אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה ועדת הסופרים, אשר יצאו בעקבותיהם למלאכי תמיד, מזכירים את איש ישראל, את חסדי ה' ואת גבורתו, את יפי מעשיו ואת רוחו אשר תחַיֶם, המשַוִים לנגדו את העתים העוברות על אבותיו, והממלאים אותו חרדת קֹדש, בעשותו את מצות אלהיו. ויהי המעט מן הברכות, כי היו לטל תחיה להחיות את לב האדם לרגעים מרוח התרדמה הנסוכה עליו, כי זככו גם את רגש הענג³⁶ באדם בהביען לו בדבריהן, כי רב ערכו לברך עליו את ה' הנותנו לאדם ביד נדיבה, וישחרו החקים האלה חקי הברכה, אשר לא היו כן לכל גוי מעולם, את חיי כל הנפש, חיי הרוח וחיי הבשר.

והשבת והמועדים היו לפנים בישראל רק ימי שבתון, ימי חשוך האדם את ידו מעשות כל מלאכה, אך במַחֲשוֹךְ³⁷ הזה לבדו לא היה די כח להטות אליו את כל העם, על כן לבשה רוח אלהים את עזרא הסופר בימיו, לשַׁוֹת על יום השבת רוח חן והדר בסבבו את פני הדבר, כי יכבד האדם את היום הזה בכסות נקיה, בשומו לחק לבנות ישראל לכבס את בגדיהן ואת בגדי אנשי בתיהן לפני השבת³⁸. ויעש את היום ההוא, ליום ענג, שמחה וטוב לב, בהשכילו להמציא ליושבי הערים את מיני המכלת, בהמריצו את בני הכפרים, לשום את יום החמישי לשבוע ליום השוק, באשר הוא יום משפט. ולבלתי חוס עין יושבי הערים על אכלם לשמור אותו עד יום החמישי הבא, שׂם גם את היום השני ליום כניסה לאמר ליום שוק וליום משפט³⁹. ולמען קדש את היום הזה כמשפט, שׂם לחוק לקרוא ביום ההוא בספר התורה בבית הכנסת באזני הקהל לעת המנחה⁴⁰.

ואנשי כנסת הגדולה שּׂמו את לבם לרומם את היום הקדוש הזה ואת כל מועדי ה‘, ביחדם אותם מתוך ימי החול ויורו את עמם לקדם את ליל התקדש השבת, או החג, בברכה רוממה על כוס יין מלא, ויקראו לברכה הנמלצה ברכת “קדוש היום” ובמוצאי השבת או במוצאי החג, יברך איש ישראל על היין את ה’ המבדיל בין קדש לחול, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, למען ילמד להכיר את ערך יום מקרא הקדש בקדושתו ואת ערך יום המעשה בתועלתו. ויקראו לברכה ההיא ברכת הבדלה⁴¹. וישם עזרא ועדתו הכנסת הגדולה בתקנותיהם, כמעט לראשי כל מעשה המצות, את מועדי ה', ועל כלם את השבת, את המצוה העתיקה במוצאה ומולדתה מכל רעותיה⁴², ואשר אותה ראו כל הנביאים כיסוד מוסד לכל התורה כלה⁴³. ואנשי כנסת הגדולה שׂמו לחק לעם, לקרא את התורה ביום השבת גם אחרי תפלת השחר⁴⁴.

ואת התפלה אשר היתה פרי שפך שיח לפני ה‘, ואשר רבות הנה הדוגמות הנמצאות לה בכתבי הקדש⁴⁵ החלו אנשי כנסת הגדולה לטבוע במטבע אחד⁴⁶, אשר ימצא בה כל אדם את צרך לבו, גם באשר הוא אדם גם באשר הוא איש ישראל. ולמען דעת כל נפש בישראל, את ראשית כל יסוד דעת אלהים אמת, יקראו יום יום בבקר ובערב פרשת “שמע ישראל” ופרשת “והיה אם שמוע”, למען קבל עליהם “עול מלכות שמים ועול מצות”⁴⁷. ולמען יזכרו את יום צאתם מארץ מצרים כל ימי חייהם, בחרו אנשי כנסת הגדולה בפרשת ציצת הרוממה המביעה גם את מצות קדושת האדם⁴⁸ לשומה שלישיה לשתי הפרשיות ההן, אשר תבענה את הדעה, אשר אין ערוך לרומה ולגדלה, כי ה’ אחד, ואת המצוה לאהבה אותו בכל לבב ובכל נפש. ויקדימו למקרא הפרשיות הנעלות ההן שתי ברכות, הראשונה תשוה הדר מוצאי בקר וערב והוד המאורות הגדולים וכל צבא השמים, אשר מידם היום והלילה, ואשר בכל גדלם ותפארתם רק עבדים דוממים הם לה' אלהים חיים ומלך עולם. והברכה השנית תדבר על העם, אשר בחר בו ה' לסגֻלתו להאיר על הארץ באור התורה אשר גם אור השמש והירח לא ישיג אותו בערכו⁴⁹. ואחרי מקרא הפרשיות תבוא ברכה, אשר בה יביע איש ישראל את אמונתו התמימה בה‘, בנצחו ובכבוד מלכותו בתורתו ובבריתו עם זרע יעקב. ותיקר הברכה הזאת מאד בעיני חכמי ישראל ויחשבוה כאחת ממצות תורת משה⁵⁰, באשר היא מבטא מלא לגוי צדיק שומר אמונים, אשר בו יביע את רוחו המלאה אהבה נאמנה אל כל קדשי ה’.

ותהי התפלה בידי אנשי כנסת הגדולה לדבר, אשר כשמו כן הוא למקור חכמה ובינה לנפש, לשפוט לפַלֵל⁵¹ ולהשיב אל לבה לדעת את מקומה ותעודתה בעולמה, ואת מתכֻנתה אל יוצרה. ויהי המעט מתפלת ישראל, כי היתה רחמים ותחנונים לנפש נענה, ותהי גם למוצא דעת קדושים טהורה ונאמנה מאד⁵². הנבואה הרעיפה בימי הבית הראשון את לקחה הזך מן השמים ממעל, וַתַּזֵל את אִמְרָתה ארצה, וַתַּשְׁקְ את ישראל ותּרַוֵהוּ ותצמיחהו. ובימי הבית השני שב צמח הצדק הזה מלא טל מאת ה‘, לשאוף השמימה, הלא היא התפלה הזכה, אשר היתה למליץ בשפה ברורה ומבוררת מאד, בין תורת משה ונביאי ה’ ובין העם. הנבואה בימי בית ראשון היתה קול קורא מאת ה': עורה ישראל! והתפלה בימי הבית השני והלאה, מענה העם היא: הִנֵני, לך אַני!

ופרי קדש הלולים זה הברכה והתפלה, אשר דבריהן לא ימושו מפי ישראל כל הימים, גם הן על דברי הסופרים יחשבו⁵³, וכמוהם ככל דברי סופרים מליצים נאמנים הם לדברי תורת משה והנביאים והכתובים⁵⁴.

ובקהל קדושים, אשר עבודת אלהיהם “עבודת הלב”⁵⁵ היא, עבודת הרוח וההגיון, וכלי הקדש אשר ישרתו בם, הם השֵמע והמבטא, נקדשו מאד שמות האלהים⁵⁶ הנמצאים במקרא. אולם השם הנכבד והנורא שֵם ההויה, אשר בו התודע אלהי ישראל למשה עבדו בהר חורב⁵⁷, היה לראש לכל קדשי קדשיו, ויחשבו את ששת שמות הקֹדש, אשר ימצאו זולתו במקרא “לכנויים” ולשם ההויה קראו “שֵם המיוחד”⁵⁸, כי הוא יביע את עצם כבוד ה' וישמרו את פיהם מקרוא אותו באותיותיו⁵⁹, ויקראו תחתיו בכל דבר קדושה בשם אשר קרא אברהם אבינו⁶⁰. אולם בכל דבר חול קראו בני ישראל לאלהיהם “הקדוש ברוך הוא”⁶¹ ויעלימו את דרך קריאת השם המיוחד מאזני הקהל ולא הודיעוהו חכמי העם בלתי אם לבחירי תלמידיהם הותיקים, אשר ידעו בהם, כי כל הליכותיהם בקדושה ובטהרה⁶², אך במקום אחד פֹרש השם ככתבו, במקום אשר נראו כל קדשי ה' לעיני בני ישראל, הלא הוא הבית, אשר בו בחר ה' לשכן שמו שם⁶³.

כי גם במקדש אלהים שׂמו גם מקום לתפלה ולמקרא שמע ויקראו גם הכהנים בהקריבם את עולת הבקר את “שמע” ויברכו את ברכותיה ויתפללו מעט מן התפלה, אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה⁶⁴. ויהי גם בדבר הזה דרך אחד ומשפט אחד לעבודת המקדש ולעבודת בתי הכנסת, ויתנו מקום גם לקריאת התורה בבית ה', כי קרא אותה הכהן הגדול ביום הכפורים⁶⁵, וגם על יד בית המקדש היה בנוי בית כנסת⁶⁶.

ועבודת בית ה' היתה מלאה פאר והדרת קדש. ובקרב הכהנים והלוים משרתי המקדש, גדל הסדר ותחזק המשמעת מאד מאד. מולדתם היתה נצורה מאד בידי סוד זקני כהונה אשר לפניהם התיחש כל כהן, אשר לא ידעוהו בשם. ויהי מושב סוד הזקנים האלה באחת הלשכות, אשר מאחורי בית קדש הקדשים⁶⁷, ובני הכהנים היו מגֻדלים מילדותם בידי זקני הכהנים לעבודת הקדש, ויקראו לנערים החניכים האלה, עד אשר מלאו ידיהם לכהן “פרחי כהונה” או “הרובים”⁶⁸, וגם בני הלוים היו מגֻדלים מנעוריהם לעבודתם ולמלאכת השיר⁶⁹, אשר הוקיר עזרא הסופר וישחרֶהָ וירחיבֶהָ⁷⁰ ויקראו לחניכי משוררי הלוים “צוערי הלוים”⁷¹, ושמרו פרחי הכהונה בשלשה מקומות בבית המקדש, והלוים באחד ועשרים מקום בשערי חומת הר הבית ובפנותיו ובשערי חומת העזרה ובפנותיה, ויש גם מן הלשכות, אשר שמרו שם הכהנים והלוים⁷², ותרב התכונה מאד בהקריב הכהנים יום יום את עולת הבקר והערב ותהי למופת בסדריה בהודה ובהדרה⁷³, ואף כי בימי שבת ומועד או בהקריב הכהנים את הפסח, אך על כלם רבה תפארת העבודה ביום הכפורים, בּכַהֵן הכֹהן הגדול בעצם כבודו ביום ההוא, וכל הכהנים עוזרים אותו.

אולם לא רק מקום עבודת המזבח לבדה, היה בית ה' בימי הבית השני, כי שׂמו אותו אנשי כנסת הגדולה למרכז לשלשה דברים, אשר אותם חשבו אנשי כנסת ההיא האחרונים לשלשת מוסדות עולם⁷⁴, וישימו את לשכת הגזית הגדולה, אשר במקצוע עזרת ישראל צפונה מזרחה למושב בית הדין הגדול, אשר שבעים איש מזקני ישראל ישפטו שם את משפט עמם ככתוב בתורת משה⁷⁵. ותהי לשכת הגזית למקור התורה לכל ישראל⁷⁶. ולעֻמת זקני חכמי העם ישבו מבחר הבחורים לקחת תורה מפיהם⁷⁷. והמעט מן הדין היוצא ממקדש ה‘, כי היה משפט צדק מלא אהבת אדם מאיי כמהו, כי מפתח שפתי אנשי כנסת הגדולה היא: “הוו מתונים בדין”⁷⁸ וישימו זקני ישראל ההם את קדוש משכני עליון, גם למקור החסד בכל טהרתו, כי יסודו שם לשכה אחת אשר קראו לה “לשכת חשאים”, שמה נתנו נדיבי עם אלהי אברהם את נדבותיהם בסתר באין רואה למשען עניים אנשי כבוד⁷⁹, ועד מהרה נחה הרוח הטהורה הזאת על כל ישראל, ויכוננו לשכות חשאים בכל עריהם⁸⁰, ותמלא הארץ צדקה וחסד. וגם עבודת המזבח נתנה לישראל תורת שלום, כי בכל התורה אשר הורו הפרושים את עמם להנזר מדרכי העמים, מלאו אחרי מוריהם הנביאים⁸¹, וילמדו את קהל עמם לאהוב ולכבד גם אותם, ולהעלות גם את עולותיהם לרצון בבית ה’ אלהי ישראל, אשר יצר את כל האדם בצלמו⁸². וכרבות תורת הפרושים לפוץ בישראל, כן רחב מוסר שלום העמים בתוכם, אשר קראו לו חכמיהם תורת “דרכי שלום”.

ולעומת כל רחשי הלב, אשר הֵרֵכו, אנשי כנסת הגדולה, ראשי קהל הפרושים ויחיו אותם בתורת פיהם ובמעשיהם, בצרו גם את משמרת רוח העם בשלש חומות גדולות ונשגבות, אשר חזקו מצור, הלא הם שלשת ראשי פעלי עזרא הסופר: בית המשפט, בית הספר והסְיָג אשר בנו גם ללמוּד התורה גם למצותיה. ותקם לכל משפטה וחקתה המצוה המשלשת, אשר הורו אנשי כנסת הגדולה לאמר:

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעְמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה⁸³.

ויהי בית המשפט למשמר לדור החי בישראל, ובית הספר למבטח לדור הבא, והסיג למשמר לרוח ישראל לכל דורותיה.

וכל התקנות הגדולות האלה, היו ביד בני ישראל למגן לרוחם, לאור לנתיבתם ולפלס למעגל רגליהם, בפגוע בם העם היוני בכלי נשק שנונים מאד. אלפי השנים אשר עברו אחרי הפגיעה ההיא, היו ימי חליפות קרָב וקרבה בין שתי הרוחות העזות והנמרצות האלה. אך בכל המכות האנושות, אשר חלו הקרבות האלה בישראל, את מקומו לא הניח, כי עודנו נצב הכן במערכה, וגם את קשתו בידו לא החליף. לעֻמת זה, לא עמדה שַׁלְוַת אנשי ריבו הראשונים להעמידם ולהקימם. יון העתיקה מתה, מקדון מתה, רומי מתה וישראל חי לעד, ומחדש את נעוריו לבקרים ורוחו עומדת בתוכו בכל עינה ובכל עֻזה.

ואלכסנדר ידע להעריך את דרך רוח בני ישראל הנבדלת מרוח כל עמי הקדם, ויהי בצותו את אנשי חילו החונים עמו בבבל לפקח את גלי הריסות בֵּל, ויחשכו אנשי הצבא מבני ישראל, אשר בתוך מחנהו, את ידיהם מן העבודה הזאת, לחדש את עבודת האליל הזה, וישלחו בהם הפקידים יד. ויהי כשמוע אלכסנדר את הדבר הזה וישא את פני אנשי הצבא מבני ישראל ויפטר אותם מן המלאכה⁸⁴ אשר תועבה היא להם.

בימי המלך האדיר הזה, אשר מצאה לה רוח ישראל איש ריב ועם מלחמה לפי כבודה, כי נאה לגבור להלחם בגבור, נאה לחכם להתוכח עם חכם; בעצם הימים ההם, החל להרפא מעט מעט מן השרים, נגע מספחת הכותים, כי המקדש אשר בנו להם בהר גרזים, היה לעד נאמן בעיני החורים והסגנים, אשר עיניהם כהו עד כה, כי אמנם זרים הכותים לישראל. ומלבד זאת התנכרו מעשי העם הבזוי הזה מאד בדור ההוא, בהכות סנבלט ראשם, את ישראל בלשונו המלאה חמת עכשוב. וקרוב הוא מאד, כי חניו, אשר כהן תחת ידוע אביו אשר מת בשנה הששית לאלכסנדר (3430–330) הדף מפניו את הכותים ככל אשר עשה אביו. ובימים ההם ימי אנשי כנסת הגדולה ותקף יד הפרושים, לא חסר העם אנשי לב אשר פקחו עיניהם על דרכיהם לדעת מה טוב להם, והמקלט אשר היה מקדש הכותים, ושכם עירם, לכל פועל עון ולכל עושה עָוֶל בישראל⁸⁵ לא הגדיל מאד את כבוד הכותים בעיני הדור ההוא, ולא מצאו הכותים חן בעיני אנדרומך נציב ארץ סוריא, וַיַכְשֵל את כחם, עד כי מרה נפשם מאד, ויתנפלו עליו ויתפשוהו וישרפוהו באש, וַיֻגד הדבר לאלכסנדר, ויחר אפו ויצו להסגיר את עושי הרעה בידו וימיתם⁸⁶. וַיָחָן את בני ישראל ויתן למקדש ירושלם שלש נחלות בארץ שמרון, הלא הן עֵפְרַיִן לֹד וְרָמָה ויפטר את יושביהן מכל מס⁸⁷.

גם מיתר הגוים הקטנים אשר קראו להם ישראל בימי פרס “עמי הארץ” הונח לישראל מימי אלכסנדר מקדון ולא הרימו עוד קרן ולא היו עוד בעיניהם כאדוני הארץ⁸⁸.

אך לעֻמת זה נוסדו אחֻזות יוניות על חוף הים ובתוך הארץ, אשר היו אחרי כן לצנינים לישראל, אך בדורות הראשונים ישבו עוד היונים עם אבותינו לבטח.