רקע
בנימין גלאי
גן הפסלים

אלמלא הביאתנו תרומתו רמת־המליונים של בילי רוז במבוכה אשר כזו, היתה נראית לנו כפרדוכס משעשע:

עיר שהפגיזה את גרעינה הפלסטי של מחשבת־האדם, ביקעתו כדרך שמבקעין עתה אטום ושחררה את האנרגייה הרוחנית האצורה בתמונת־עולמו – נעשית ראש־עין לאמנות הצורה!

אתה נזכר באבסורדים, הנשמעים לך כאניקדוטות. קאנט, שניסח את רעיון השלום שלו במסה פילוסופית והצהיר כי חילות־קבע חייבים להבטל מן העולם, זכה לכבוד בלתי־מצוי: משמר פרוסי פסע אחר ארונו ולווהו בסך למקום מנוחתו האחרון…

הורדוס נמנע עם שוחריה המובהקים של יפייפות־יפת והדרת עירו ירושלים היתה ראש כל תאוותיו. אף־על־פי־כן, הקים גימנסיאות בדמשק, מרחצאות בעכו, היכלות בחמת, אכסדראות בצור, אסתווניות בקיסרי, תיאטראות בלודקייה ומזרקות־מים באשקלון. את ירושלים הניח, פחות או יותר, לנפשה.

שמא לא היה חפשי בדעותיו? כמונו, לכל דבר! אך משהו אמר לו כי די לה במקדש וכי אינה קיסרין.

לא היתה – ולעולם לא תהיה. אנחנו, האפיקורסים, יהודי מאתנו־זו, לא נמחל על כבודנו כאפיקורוסים ולא על חיי־אמת במאתנו זו. אך ירושלים אינה עירם של אפיקורסים בלבד. אף לא של מאתנו זו בלבד. היא שייכת לכל אזרחיה – בתוכם אלה שאינם מתגוררים בה אלא בדמיונם, בכל הדורות – בתוכם אלה שחלפו לפני שלושת־אלפים שנה. מלחמתנו לאורח־חיים חפשי, דימוקרטי, חילוני, מתקדם, נראית לנו ראוייה לכבוד. בגזרה זו ניטל כבודה והיא מתחילה להיות כעורה – ובלתי־צודקת. אגב־אורחא: חשוכת כל תקווה. איש מאתנו לא ישליך נפשו מנגד על ירושלים־של־גני־פסלים ואלו הם, על ירושלים של מעלה, מוכנים אף ליהרג. זוהי, לכשתרצו, נקודת־המבחן האחרונה והמכרעת לעומק־האידיאלים שעליהם אנו נלחמים עתה, בצל הר־הבית, בארץ־מורייה: על איזה מזבח נכון אדם לחזור ולעקוד1 את בנו, את יחידו אשר אהב, את יצחק. מזבח הפרובלימות־הפלסטיות שקורין אמנות מודרנית, או מזבח אותה פרובלימה, שאין לה צורה, לא גוף ולא דמות־הגוף.

אמנותנו המודרנית אינה פולחן־גילולים ואנדרטאות־אבן אינן צלמים ותרפי־מסכה. אך גן פסלים מונומנטלי הוא מקדש־מעט למשהו. כך ראוי לו כי יהיה. משום כך – אינו אלא חוצפה. לא כלפי שמייא, חלילה – כלפי זכר קדמונים. בטול הגזרה, בטולה מרצון, מהכרה, מאהבת־ישראל שבלבנו, היא מחוות־כבוד שאנו, האפיקורסים, אנחנו, יהודי מאתנו־זו, מצווים להחוות לארבעת אלפי שנות־הסטורייה ולמיליוני פטריוטים ירושלמיים, שמתו על קדוש רעיונם־נטול־הצורה בימי סרגון, סנחריב, נבוכדנאצר2, אנטיוכוס, טיטוס, ואדרינוס.

אך ראוי להוקרה – כל שיודע להוקיר. כבודנו כאזרחים חפשיים בדעותינו, מחייב מחווה־כנגד־מחווה. גן־הפסלים של בילי רוז הוא נכס, שאין אנו רוצים ואין אנו נכונים לוותר עליו. בעצלתיים, אך לבטח, הולכת ומסתמנת עתה על מפת ימנו־התיכון רביירה חדשה: אכזיב, עטלית, קיסרין… קוט ד’אזור שלנו! לא יארכו הימים ובתי־מלון מפוארים, מעונות־נופש, נופי רחצה ומרפא, שעשועים ודיג יעלו־יציצו בו ככמהין לאחר מטר. יפה שבערי חופנו הנטוש – קיסרין. מכל סגולות חמדתה של עיירת־אביב קלה, אקוורלית, פאסטיבאלית, אינה חסרה אחת: שמים שכולם תכלת, חמוקי־נוף, רוחות ימים, מפרץ־מים אינטימי, כמעט משפחתי, שרידים ארכיאולוגיים, זכרון ימים־עברו… כאן עמדו לפנים תיאטראות, קרקסאות3, ככרי־מרוץ. כאן, בין עמודים מלאי־רגש שבכו על מות רבי אבהו, ראוי לו לגן הפסלים הנפלא, המיוחד במינו, כי יעמוד. אין לך מקום יפה יותר, הסטורי יותר, ליגטימי יותר, לייפייפות־יפת באהלי־שם.




  1. “ולעקור” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “נבוכדנצאר” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  3. “קרקרסאות” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות