יזכור
רבונו־של־עולם! מימי לא נתעטפתי, לא עמדתי לפניך בתפילה, אלא דרך משל. לאמר כי חזרתי בי ונעשיתי הדוק במצוותיך? איני רוצה לשקר… אך חי ילדי הקטן, ראש שמחותי ומאור ימי הגואים: אם שמורה לי, באוצר עתותיך, שעת תפילה אמתית אחת בחיי – זו שעתי! אם ניטל עלי לכרוע פעם ברך לפניך בקול־תחנונים, עכשיו אני רוצה לכרוע, עכשיו אני רוצה לשאת תחינה! ואתה – אם רוצה אתה לשמוע – שמע!
נשמת אהרון, בן שמואל, שנטמן בימים אלה במצוות רבניך מחוץ לגדר בית־העלמין. איני יודע, רבון־כל־המעשים, על שום פתחת לפניו את ספריך ולא כתבתו אלא לה“א שנים בעולמך? לה”א שנים – איני יודע על שום מה קצבת לו שנות־צער! אבי שבשמים! אם חי בצער –איני יודע על שום מה הנחת לו למות בצער!
אך אתה הוא האלוהים ולך הגדולה והתפארת. יתנשא נא שמך ויתקלס ויתרומם ויתעלה ויתגדל ויתקדש, מעתה־ועד־עולם. אתה נתת – אתה לקחת… ואולם בזיון זה, בזיון חייו ומותו של ילד קטן, מי צריך לו?
אביו יהודי, אמו נוצרית והוא עצמו לא הובא בבריתו־של־אברהם…
אם כך אמרו לך, רבון כל העולמות, שקר אמרו לך! מרגע שנולד – הורג עליך יום־יום! גם הוא, גם אביו, שכול שלושת בניו נטבחו בנכר… כיוון שהיה ידוע חלי, לא נמול. אך הגע נא בעצמך: לא בא לפניך בבריתו האמתית של אברהם, ברית־המעונים, המושפלים, הנרדפים בכל הדורות? אין לך ולא היה לך יהודי יקר, יהודי בודד, למוד־יסורים, זקן ממנו! יהודי קטן, שבחייו לא היה מסוגל להגן על גופו ובמותו לא ניתן לו להגן על נפשו. תבוא נא מידת ענותו לפניך: כלום לא היה גדל עמנו לתפארת, אילו זכה להתהלך עמנו בארצות־החיים? לא היה אח לשאולים ורע למיכלים, לעוזים, לאהודים ולדליות, לוחמי־מלחמותיך ומחונני עפרות־ארצך?
הנה היא נשאת, עולה ובאה אליך, נפש־מעונים! פשוט ידך ואמצנה אל לוח־לבך! הנה היא מתרפקת על כסא כבודך הגא והאיום, דמעתה על לחייה… טלנה על ברכיך ואמור לה כי לא אלה חוקותיך, לא זו תורתך עתיקת־היומין, לא כך קדשתנו במצוותיך ועשיתנו לעם! הושיבנה עמך במעלות צדיקים מעונים, עטרנה ביפה שבעטרותיך והראנה לאהרון ולירמיהו, הראנה לאבינו אברהם. “טלייא”, אמור לו לפעוט שבידך, “אתה – עקדתי שלי!”
כך לחשתי, ומשהו אומר לי, לאפיקורוס, כי האלוהים גדול הוא, חנון הוא, רחום הוא. משהו אומר לי כי צדקתו כהררי־עד. אני רואה אותו מרים את ילדו הנפלא, את היהודי המעונה והנפלא שמעבר לגדר, מניפו בשתי ידיו, נושקו על מצחו ולוחש לו:
“הבן יקיר לי אהרון, ילד שעשועים! כי מדי דברו בו – אהב אוהבנו!”
אמן, כן תבוא מלכותך!
אף־על־פי שאיני בקי לקרות בתורה ולשנות הלכות במדרש, שאין פרקי נאה ואיני שרוי בלא־חטא, שאין קולי ערב, איני שפל־ברך ואיני יודע אף ברכה אחת של תלמידי־חכמים, רוצני לחזור ולעמוד לפניך, אלי שבמרום, בתפילה ובתחנונים… ולא במחיצת רפורמיים מבית־מדרשו של פרופיסור נלסון גליק, אלא בבית־יראתם של חסידים, של גבאי־צדקה, של פטרוני המאור שביהדות, של מחותניך שלך, יה־אלי… אתעטף לי ואעלה – וכך אהה אומר:
"אבינו שבשמים! להווה נא זכור לך שקיימנו מצוות ישוב ארצך ישראל במו גופנו: מעוני ולא מעושר, בצמצום ולא ברווחה, בצער ולא בגילת־נפש… זכור נא לנו חסד דמנו שנשפך, כי עליך ועל עיר־קדשך, ירושלים, הורגנו יום־יום! זכור לנו חסד זיעותינו במכרות־תמנע, בסדום ובחבל־לכיש, שכל שעל מאדמת־ארצך – מזבחך הוא! זכור לנו חסד דמעותינו, בימי שלום־שאינו־שלום ושלווה־שאינה־שלווה… אך מעל לכל, מלך רם ונשא, זכור לנו חסדו של אורך־רוח! שהארכנו, גם הארכנו, רוחנו עם כל באי־עולם: פמליא של מלכויות־ערבים ופמלייא של מלכויות־נכר ופמלייא של סחטנים־מבית… סחטניך שלך, רבונא־דעלמא־כולא… כבדניך ולא מכבדיך! מייקריך – ולא מוקיריך!
"הבט נא משמים וראה: השפילונו, ביזונו, חרפונו – והעברנו על מידותינו! דקדקו עמנו דקדוקי־עניות של ציצי־קודש – וכבשנו יצרנו! כפו עלינו צווי־גבאים – כאילו לא לפי מעשינו שורה עלינו שכינה, אלא לפי מצוות זקני־פומפדיתא, בימי כלדיים ופרסיים! – ולא הטחנו כתרך בפניהם!
"כנרדפים חוננו את עפר־ארצך, נרדפים על צואר, בידי בעלי־מחלוקת, שאם אין מרצים אותם בשעת כעסם הם מקימים קול ילל ונהי, מטפחים על עינינו ומצווחים, כל עוד רוחם בם! זכור נא כי לא לכבודנו ולא לכבוד בית־אבא קבלנו על עצמנו, אלא לכבוד ארצך ולתפארת ביתך השלישי!
"לכך צפינו, רבון־כל־המעשים? כך בקשנו לגאול את עמך? כך הראתנו בחזוננו את נצח־ישראל? מדינה זו, שאמרנו לחיות בה כרצוננו – אנו חיים בה שלא כרצון! מטה שהצענוה ששים אמה – צרה לנו כצפורן אצבע־קטנה! חירות האדם, שאמרנו כי תהא רבה כעלים שבגפן – מועטת כמי נחל־אכזב!
"אך תבוא נא מלכותך, רבונו־של־עולם, תבוא מלכותך! אם לא משקוף עליון – אסקופא הנדרסת! יהי נא כך, בדלית־ברירה… יהי נא, לפי־שעה, כך: בניגוד לצווי־לבנו! על אפנו, אבינו שבמרומים, ועל חמתנו! יקום רצונם! למען ארצך, למען ירושלים, למען אומתך שלך – נחיה ונמות ככל אשר נגזר עלינו! כלום אמרנו: כרסמנים מצינו באפריך – לא נעבדם? עפצים מצינו בפרי־גנך – לא נטפחנו? עשבים שוטים מצינו בשלפיך – לא נחרשם? דרבנים, חפרפרות, צרעות, חרגולים, אדומים, דרורי־בית יש לך בארצך – לא נרוונה בזיעתנו?
"זעקי, ארץ אהובה! חגרי נא שק והילילי, עטרת־ראשנו! למענך אנו מרצעים אזנינו למזוזות־ביתנו! למענך, לא למעננו, אנו מפיסים דעתם של גבאים מן המאה־השתים־עשרה! למענך אנו מרבים כווני־חן, שאם לא נרבה בהם ידחקונו, אף ידחפונו שעה שגבנו מוסב לכותל… כי אנחנו – שלא על מנת לקבל פרס, הם על מנת לקבלו! אנחנו שלא־על־תנאי, הם על־תנאי!
"פתח לנו, רבונא־דעלמא־כולא, את ספריך וכתבנו לחיים! עקור נא את האדיר בארזי־הלבנון, טבלנו בעמוק שבאוקיינוסים וכתוב בו על גבי הנורא שבמדבריותיך: ‘ישראל עם קדושים, אוהבי ארצם, מטים שכמם לסבול!’ "
לשמע־אוזן לא האמנתי. למראה עיני איני יכול שלא להאמין. העתון פרוש כאן לפני, על שלחני, נכון כנכון חמה שבשמים…
הם מעקמים משמע חטמם, הא?
הקראים, כמובן! בימים אלו פנו, כך מוסרת לנו הכרוניקה, אל מי שפנו…
פנו ודרשו לרכזם בגליל־מגורים מיוחד. אם חיי־חרם, הם מרטנים עתה לעומתנו, כי אז שכם־אלי־שכם. אם גיטו, כי אז איש בצד אחיו!
ראיתם, כפויי־תודה? פתחנו להם פתח צר – הם נדחקים ועולים בשערים כפולים! הנחנו להם להתענות למעננו עינויי־גוף, לקדש את שמנו במחתרות־מצרים, לעלות ארצה ולחונן עמנו את רגבי־עפרה? מייד מחציפים כנגדנו! כאלו אינם אופים מצות־שעורים, שעה שאנו אופים אותן חיטים, כאלו אין ראשי־מועדים נקבעים אצלם על פי מולד־הלבנה, שעה שאנו מונים על פי סוד־העיבור. כאלו לא אסרו עלינו רבנן, חכמי סורא, להשיא להם את בנותינו ולהביאם בקהל ה'!
במעט רצון־טוב, מעט יראת־שמים, מעט אצילות שבנפש, היו יכולים להבין לרוחנו ולחיות עמנו חיים־של־נחת… מופרשים במקצת, נכון, מנודים כלשהו, נכון! נידונים, אולי, לניוון ביאולוגי, נכון! אך חזיז ורעם: שותפים לדימוקרטיה אחת, לא כן?
לא! מטעמים שאינם מחוורים לנו כל צרכם בחרו לדרוש עתה גיטו לעצמם! כאלו באמת חשוב לו לקדוש־ברוך־הוא אם ישאר אצלם מישהו בגפו, אם יהא שרוי בלא אשה, בלא משפחה, בלא ילדים –יותר משחשוב לו כי תיפול אות אחת ממשנת רבנינו… במקום לראות את הדברים כמות שהם, לכוף ראשם מתוך אלגנס ולהכנע לצוו של נצח־ישראל, הם קמים ומרטנים כנגדנו!
כבכל מקרה דומה, צפה ועולה לנגדי דמותו של אותו פורטוגזי. היה זה, כמדומני, בימי סוף־הרינסאנס. אירופה, השטופה באמונות־הבל של סיפורי־מכשפות ומעשי־רבותא של אלחימאים פוקחת יום אחד עיניה ומוצאת על שולחנה ספר חדש… כרך מוזר, של פורטוגזי מוזר… לא קראתיו במקורו, אך שמעתי עליו משהו, מאלף למדי! כיוון שנכנסה בו רוח תזזית, החליט לקום ולהפריך כמה־וכמה דעות קדומות, סברות־כרס ואמונות שווא, שהיו רווחות שם, באירופה של זמנו. “אין לך דעה קדומה יותר”, כותב אותו שיננא, “מזו שמצויים עדיין בעולם יצורי־אנוש, הפושטים צורת־אדם ולובשים צורת־זאב.”
“דעה קדומה?” תמהו עליו בני־דורו. “והרי כל נוצרי הגון יודע כי ברנשים שנתגלגלו בדמות זאב ניצודו, נידונו כחוק ואף הודו בכך שטרפו, גם זללו, לעת מולד־הלבנה, את שכניהם!”
“שטות היא להאמין”, ממשיך מיודעינו ההומניסטן, "כי יללת תנים היא, לאמתו־של־דבר, מין קול־קורא, שפירושו בלשון הודים: “אכר, אכר מת… איו, איו, אי־יו?”
“שטות”? תמהו בני־דורו, “והרי שמענו, לכאורה, במו אזנינו?”
להלן טורח ידידנו המוזר לרדת לחקרן של סברות מעין אלו: על שום מה יש להן מהלכים רבים כל־כך בעולם? על שום מה ניטעו בלב בני־אדם? טרח ומצא, אף כי נימוקיו לא שכנעו אז איש.
למותר הוא להעיר כי הליקאנטרופייה היא מחלת־רוח “לגיטימית” בקטלוג הרפואי של חקר תורת־הנפש בימינו. דמיון־תעתועים, המעורר את בעליו לחשוד בעצמו שהוא זאב איננו מן הדברים הנדירים בבתי־מטורפים מודרניים.
אשר ליללה – אין לך דבר קל יותר לגרסו: קול נהי־תנים נפתח תמיד במין ילל ממושך של שלוש ארבע יבבות, אחת רמה מקודמתה, ומסתיים בנביחה מקוטעת, המתפוררת באוזן־האדם למעין צווחות־אנוש. על כורחך אתה נזכר במין לשון־הודים…
בתוך כל שאר דעותיה הקדומות של חברת האדם בת־דורו, מפריך פורטיגזיוס סברת כרס אחת, הנראית לנו פיקנטית במקצת. “אמונת שווא היא”, כותב ידידנו, “להניח כי היהודים – מסריחים…”
שוו נא בנפשכם! וכי אינם מסריחים? אינם מעלים ריח רע? והרי שמענו, ראינו, רחרחנו…
“לא!” טוען פורטוגזיוס. “צאו והרהרו בכך! בניגוד לשורת המוסכם – אינם מסריחים…”
לפרקים תכופות, תכופות למדי, אני מהרהר בו ובמה שקראתי עליו (היכן, בעצם?). מה היה כותב עלינו עכשיו? אלו דעות קדומות היה מנקר לה לחברת־האדם מבין שניה, בימים אלה? יש אשר נדמה לי – שאני יודע…
דעה קדומה היא, היה כותב בודאי בקולמוס־נוצה ולאור נר־חלב, כי היהודים אינם מסוגלים לרדוף, להשפיל, לעולל עד־עפר… מקורה? בנטייתו האנושית, האינסטינקטיבית של איש־אירופה להניח כי אומה שנרדפה על צואר – לעולם לא תכה את המוכים ולא תדחקם לקרן־זוית בשל אמונתם, אורח חייהם או מנהגיהם..,
נו, דעה קדומה! אם לא פורטוגיזיוס, ימצא בודאי מישהו אחר, שיקום ויפריכנה, ביום־מן־הימים.
סבורים היינו שנקים מדינה לתפארת. כי נשמש עוד מופת להומניזם ולאהבת־האדם. לאורח־חיים דימוקרטי. לשוויון־זכויות מלא. לכיבוש־ייצר ולאורך־רוח. אך ראו נא, עד היכן הגענו! לאלה מעשי אכזריות אנו מסוגלים! לא, איני מתכוון עתה למעשים הנמצאים שם, בכפר־קאסם, “סוביודיצא”. מתכוון אני, לפי־שעה, לאכזריות מנטלית יותר, אכזריות “גזע־עליון”, המקפיד על נידוי שבט שלם!
סבור הייתי כי חלפו מן העולם, כי פסו ואינם עוד, כי בדומה לקרון־הסוסים ולבית־המדרש הישן, לא צלחו את סף מפתנו של העידן־האטומי… כי רק בספורי רש“י עגנון ובהבל פיו של מוה”רר יוסיפון, סוסת בידואר זו אשר לתל"ם, הם חיים עדיין בכל יפיפותם הראשונה… אך לא! הם נמצאים עמנו כאן, בקבציאל שלנו!
בימים אלה נקלע אחד מחסידיו של הרבי מסטמר, הוא רבי יוליש שליט“א, לבית מדרשם של חסידי־בלז, שסטרו לו סתירות שתים על חטמו וגרשוהו, זנבו בין ירכיו! אותה שעה אירע במאה־שערים מעשה נורא, שכמותו לא קראנו אלא בפרוזה של פרץ: ערב־שבת־קודש, פרשת “ציונים עליך”, פרצו תיגרות ידיים במקואותיהם הטהורים של בתי־אונגרין ובתי־ווארשה. חסידי בלז הושלכו מתוכם החוצה, ערומים למחצה, כשהם מעלים עדיין הבל וחסידי סטמר עמדו הכן, מזומנים למרוט פיאותיו של כל מחוצף, המבקש לשרות בשרו בבי־בני… ללמדך, שיש דין ויש דיין! עכשיו מתברר כי הללו חתמו על מין קול־קורא למען פאג”י, או אג"י, בעוד שהללו חתמו על כרוז הדורש את החרמת הבחירות לכנסת. איני אומר כי מערכה זו מגוחכת פחות מכל יתר מערכות מסע־הבחירות, אלא שיש בו כמדומני, משהו מריחו של “ספר־הקבצנים”. מי חתם כאן על מה איני יודע. ואולם יכול אני לנחש: הבלזאים מודים בכנסת, אך אינם מודים ברשויות המקומיות. הסטמראים אינם מודים אף בכנסת ואילו נטורי־קרתא מוכנים לזלזול – מיד לאחר “כל־נדרי” – קתלי־חזיר של סטימפילד, בלבד שיזכו לראותנו גדלים כבוטנים, דהיינו: ראשנו תחת לאדמה…
תחילה אתה חורק שיניים: כאן, בישראל? לאחר דגניה? לאחר ניצנים? אך במידה שאתה מוסיף להרהר בכך נחה עליך דעתך. אדרבא, ימרטו נא! לא זו בלבד שאינם מסוכנים, אלא שיש לשמור עליהם כעל מין אנכרוניזם, מין נכס היסטורי יקר: מקצה דור אחד, או שנים לא ישאר מבתי־אונגרין בירושלים אף ליצן אחד… היא רואה עתה את אחרוני הקוזקים של הקדוש־ברוך־הוא, בפרפורי גסיסתם האחרונים. כיוון שכך – צצה מעין חרדה בלבך: מה עושים אצלנו כדי לשמור עליהם? מה עושים כדי להבטיחם מפגעי־הזמן? וכי אין אנו מצווים לדאוג לכך, כדרך שאנו דואגים לאנפה הגמדית, לאפרוחי־הסוף בשמורת־החולה? כדרך שאזרחי קאנדה, להבדיל, דואגים לאירקזים ולמוהוקים, מזרחה לאגם־אונטריו? לא, בכובד־ראש גמור: היש מי שמקל עליהם לפחות את קיומם? היש מי שדואג להמציא להם סידורי־תפילה, משניות, חומשים, תפילין, גמרות וטליתות, אתרוגים, כפות, חוטי עירוב, שופרות, מזוזות, ציציות, קפטנים, ומצנפות־שער? ראויים הם לכך…
“בעניני דת”, מוסרים עתה בשם קברניטינו החילוניים, “לא יחול, לפי שעה, שינוי כלשהו”. במלים אחרות: נישואין בסגנון המאה־החמישית, גירושין התלויים בדין־שמים, איסור לזלול דגי־לאכס! מצד שני מובטח לנו, כי לא יאלצונו אף עתה לכלות שלוש סעודות בשבת, לגמור “הלל” בכל יום ולהתפלל עד דמדומי־חמה. סטטוס־קוו!
אך לא לאורך־ימים, רומזים לנו ידידינו. לפי־שעה בלבד. עד בוא מועד. כל זמן שאפוטרופסים אלה לדבר־מצווה משמשים מעין לשון־מאזנים פוליטיות. רק בימי־חירום, שבהם אנו מצווים לשמור על אחדותה של האומה בכל מחיר. לאחר מכן… ־
הואה! לאחר־מכן יוכיחו להם מיהו כאן מי ומהו מה! עוד ארבע, שמונה, שש־עשרה שנה, לכשירווח לנו במקצת מעקת־שכנינו – לא כל סיעה דתית תוכל לכפות עליהם הנ“ים שלה ולאו”ין שלה!
פילוסופיה זו של רוכבי גמלי־מרוץ המסכימים לדהור, לפי שעה, על חמורים, מזכירה לנו עשר בדיחות וחצי. עשר נשמור לעצמנו, כדי שנוכל לספרן ביום־הדין. את האחת־עשרה נשמיע עתה לכל מי שלא איכפת לו לשמוע:
אדם אחד היה מהלך בדרך ופגע באשה, שבימי רב־הונא היתה חייבת לצאת בקפלט צהוב… כיוון שהיה שרוי אותה שעה במה שקורין “אהבה ראשונה” – ולא בשל צדקותיו הרבות! – פטרה בלא־כלום. ראתו שהוא מחייך מין חיוך שיש בו משהו מן הרחמים.
“מר סבור עלי בודאי כי איני הגונה,” פתחה ואמרה. “טעות בידו. הריני בת־ישראל כשרה ומתכוונת להנשא לחסיד, אלא שבינתיים אני מאספת לי נדונייה…”
אין אנו מטילים ספק בכוונת מנהיגינו החילוניים לפטרנו מענשם של סחטנים־לשם־שמים, אך לפי־שעה… לפי־שעה אנו אוספים לנו נדונייה נאה של חוקי כפייה פרימיטיביים. מסופקני אם נמצא אחר־כך אדם הגון, שיתייחס אלינו בכובד־ראש!
פמלייא של מעלה לא איכפת לה כלל אם תרד ב“תחתית”, הוה אומר: “כרמלית”, או תרד בשאסון… אך דרי מטה – שוכני תחתיות ואדי־סאליב, דרך־משל – איכפת להם מאד איך יעלו… ב“מנהרית” זו, “כרמלית” זו, “רכבלית” זו, “תחתית” זו, יוכלו לצאת מביתם כל שלוש דקות. בתוך שש דקות הם עומדים על פסגתו־של־הר, רגלם על גרונו!
אין לך מקום יפה לטיולי־נופש מן הכרמל. גנים ירוקי־עד, חורשות שרחצו בגשם… נוף־ים, נוף־יער, נוף־הרים! פעם ראשונה לאחר אלפיים שנות… שנות… שנות כרמל־על־מכונו, התקינו להם קרש־קפיצה למעלות־מרומים!
לא נותר להם, לכאורה, אלא ליטול ספרים, שמיכות, מתמצים וממרורים, ביצים מגולגלות וסלי־נצרים משפחתיים של כרי־דשא. ששה ימי־עמל בחוף “שמן”, במחסנים ובכוכים. שביעי בשבוע – נופש, שלווה, חלוץ־עצמות. באה שבת, אמרו חכמינו, באה מנוחה… הא, לא… שבת! ואלו מנוחה – על־תנאי בלבד… “תחתית” הקימונו להם, אך לעלות בה – לא יוכלו. כאז, כן עתה, שבת – ללא עונג שבת!
מעשה באכר אחד, שירד לחצר עופותיו ואמר:
“גוזלי היקרים! אורחים באו אלי ודין הוא שאערוך לפניהם שולחן. עוצו לי, בחכמתכם, עצה נאה: מה פרפרת אפרפר לי מבשרכם ואיך אגישנו לסעודה? צלוי־על־גחלים, או צף פשוט בשמנונית? מעשה־קדרה, או מעשה־מרחשת? ובמה, אמרו נא לי, אטבלכם – חרדלי, או גורדלי? תאמרו: יין אדום – קלי־בשר אתם… ואם תמצאו לומר לבן – נתמעטו יינות לבנים במזוונו…”
נמלך עוף זקן אחד בדעתו, רפרף וקפץ על כלונס, מחה דמעיו וקרא:
“אדוננו לעולם יחיה! אין אנו רוצים למות כלל…”
“הא!” השיב האכר בקוצר־רוח. “אינך מדבר לעניין!”
ספור־מעשה זה משוך עמנו מאוצר ספוריו של ברמינן פקח, אנגלי שכתב על צרפתים… מובטחנו שלא יקפיד ואם יקפיד – יקפיד לו… משכנו כבר, בימי חיי־הבלנו, נכסי־ספרות יקרים יותר… מן החיים משכנו ולא נתפשנו בכף, מה יעולל לנו בר־מינן? ימתקו לו רגבי עפרו, שד מסכן, ואלו אנו – נחרוש מעט בעגלתו.
“איך רוצים אתם לבלות את שבתותיכם, דרי־משכנות־עני?” שואלים שלומי־אמוני המאור־שביהדות. “בסמטאות, או על ספי־פתחים? במבואות מטונפים, או בחדרי־חדרים? על גגות ואדי־סאליב, או בבתי־קפיו?”
“אין אנו רוצים להשאר ספונים בבתינו כלל!” מתחננים דרי־מטה. “רוצים אנו לשאוף מעט רוח, במרום ההר היפה שנתן לנו אלוהים! רוצים אנו בנשמהיתרה של חג. רוצים אנו לישון שנת־ישרים; להפליג, ביום־מנוחתנו, ללבב יערות הכרמל; להראות לילדינו כי אמנם הדור־נאה זיו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא וכי שבת שנתן לנו – מתנה היא בידינו! רוצים אנו לצאת בשובה, לשהות בשופי, לחזור בנחת! קיצורו־של־דבר, רוצים אנו…”
“אט!” דוחים אותם שלומי־אמונינו במחי־יד. “דברים אלה אינם לעניין כלל!”
מיהו שהטיח כנגד קדמונינו, יוצאי מצרים, ואמר… איך אמר שם? “אל יהו משתעשעין ואל יהו נפשים בשבת!”
סבור הייתי: חרטומים ופרעונים, ככל אשר שנינו מפי חז"ל… עכשיו – איני יודע!
אלמלא הביאתנו תרומתו רמת־המליונים של בילי רוז במבוכה אשר כזו, היתה נראית לנו כפרדוכס משעשע:
עיר שהפגיזה את גרעינה הפלסטי של מחשבת־האדם, ביקעתו כדרך שמבקעין עתה אטום ושחררה את האנרגייה הרוחנית האצורה בתמונת־עולמו – נעשית ראש־עין לאמנות הצורה!
אתה נזכר באבסורדים, הנשמעים לך כאניקדוטות. קאנט, שניסח את רעיון השלום שלו במסה פילוסופית והצהיר כי חילות־קבע חייבים להבטל מן העולם, זכה לכבוד בלתי־מצוי: משמר פרוסי פסע אחר ארונו ולווהו בסך למקום מנוחתו האחרון…
הורדוס נמנע עם שוחריה המובהקים של יפייפות־יפת והדרת עירו ירושלים היתה ראש כל תאוותיו. אף־על־פי־כן, הקים גימנסיאות בדמשק, מרחצאות בעכו, היכלות בחמת, אכסדראות בצור, אסתווניות בקיסרי, תיאטראות בלודקייה ומזרקות־מים באשקלון. את ירושלים הניח, פחות או יותר, לנפשה.
שמא לא היה חפשי בדעותיו? כמונו, לכל דבר! אך משהו אמר לו כי די לה במקדש וכי אינה קיסרין.
לא היתה – ולעולם לא תהיה. אנחנו, האפיקורסים, יהודי מאתנו־זו, לא נמחל על כבודנו כאפיקורוסים ולא על חיי־אמת במאתנו זו. אך ירושלים אינה עירם של אפיקורסים בלבד. אף לא של מאתנו זו בלבד. היא שייכת לכל אזרחיה – בתוכם אלה שאינם מתגוררים בה אלא בדמיונם, בכל הדורות – בתוכם אלה שחלפו לפני שלושת־אלפים שנה. מלחמתנו לאורח־חיים חפשי, דימוקרטי, חילוני, מתקדם, נראית לנו ראוייה לכבוד. בגזרה זו ניטל כבודה והיא מתחילה להיות כעורה – ובלתי־צודקת. אגב־אורחא: חשוכת כל תקווה. איש מאתנו לא ישליך נפשו מנגד על ירושלים־של־גני־פסלים ואלו הם, על ירושלים של מעלה, מוכנים אף ליהרג. זוהי, לכשתרצו, נקודת־המבחן האחרונה והמכרעת לעומק־האידיאלים שעליהם אנו נלחמים עתה, בצל הר־הבית, בארץ־מורייה: על איזה מזבח נכון אדם לחזור ולעקוד1 את בנו, את יחידו אשר אהב, את יצחק. מזבח הפרובלימות־הפלסטיות שקורין אמנות מודרנית, או מזבח אותה פרובלימה, שאין לה צורה, לא גוף ולא דמות־הגוף.
אמנותנו המודרנית אינה פולחן־גילולים ואנדרטאות־אבן אינן צלמים ותרפי־מסכה. אך גן פסלים מונומנטלי הוא מקדש־מעט למשהו. כך ראוי לו כי יהיה. משום כך – אינו אלא חוצפה. לא כלפי שמייא, חלילה – כלפי זכר קדמונים. בטול הגזרה, בטולה מרצון, מהכרה, מאהבת־ישראל שבלבנו, היא מחוות־כבוד שאנו, האפיקורסים, אנחנו, יהודי מאתנו־זו, מצווים להחוות לארבעת אלפי שנות־הסטורייה ולמיליוני פטריוטים ירושלמיים, שמתו על קדוש רעיונם־נטול־הצורה בימי סרגון, סנחריב, נבוכדנאצר2, אנטיוכוס, טיטוס, ואדרינוס.
אך ראוי להוקרה – כל שיודע להוקיר. כבודנו כאזרחים חפשיים בדעותינו, מחייב מחווה־כנגד־מחווה. גן־הפסלים של בילי רוז הוא נכס, שאין אנו רוצים ואין אנו נכונים לוותר עליו. בעצלתיים, אך לבטח, הולכת ומסתמנת עתה על מפת ימנו־התיכון רביירה חדשה: אכזיב, עטלית, קיסרין… קוט ד’אזור שלנו! לא יארכו הימים ובתי־מלון מפוארים, מעונות־נופש, נופי רחצה ומרפא, שעשועים ודיג יעלו־יציצו בו ככמהין לאחר מטר. יפה שבערי חופנו הנטוש – קיסרין. מכל סגולות חמדתה של עיירת־אביב קלה, אקוורלית, פאסטיבאלית, אינה חסרה אחת: שמים שכולם תכלת, חמוקי־נוף, רוחות ימים, מפרץ־מים אינטימי, כמעט משפחתי, שרידים ארכיאולוגיים, זכרון ימים־עברו… כאן עמדו לפנים תיאטראות, קרקסאות3, ככרי־מרוץ. כאן, בין עמודים מלאי־רגש שבכו על מות רבי אבהו, ראוי לו לגן הפסלים הנפלא, המיוחד במינו, כי יעמוד. אין לך מקום יפה יותר, הסטורי יותר, ליגטימי יותר, לייפייפות־יפת באהלי־שם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.