רקע
ברל כצנלסון
ג. לאחד בּמאי 1938

(דברי בֶּרל בּרדיוֹ ירוּשלים, כּתוּבים בּכתב־ידוֹ. לא פּוּרסמוּ עד עתה).


גלי הרדיוֹ יעבירוּ הפּעם, ערב ראש חוֹדש מאי זה, את קוֹל העוֹבד העברי. מירוּשלים, עיר־חזוֹן־אחרית־הימים, בּשׂפת־החוֹזים המחַדשת את נעוּריה כּשׂפת קיבּוּץ־גָלוּיוֹת בּפי ילדים ועוֹלים, קוֹרא הקוֹל לחירוּת וּלשויוֹן, לכבוֹד־אדם ולשלוֹם־עמים, לעמידה על הנפש בּפני כּוֹחוֹת האפלה והרֶשע, למאמצי בּנין נאמנים וּמַתמידים, להליכה ישרה ואמיצה לקראת ימים, אשר למרוֹת הכּל בּוֹא יבוֹאוּ.

הארץ הקטנה שלנוּ אינה נחשבת בּמספּר הארצוֹת המכריעוֹת כּיוֹם הזה בּגוֹרל האנוֹשוּת. עמנוּ המפוּזר בּין העמים, אשר כּבוֹדוֹ למרמס וכל הארץ לוֹ גרדוֹם, אין קוֹלוֹ נשמע בּין הכּוֹחוֹת החוֹתכים את גוֹרל העוֹלם. אוּלם גם ארצנוּ הקטנה קשוּרה עם העוֹלם, סוֹבלת בּסבלוֹתיו, והרוּחוֹת הרעוֹת המשתוֹללוֹת בּעוֹלם מגיעוֹת גם אלינוּ.

ארצנוּ המעוּנה אחוֹת היא לספרד, אשר ידים זרוֹת ליבּוּ בּה את המרד האזרחי ונשק זר ולגיוֹנוֹת זרים מפוֹצצים את בּתיה וזוֹרעים חוּרבּן וּמות בּשדוֹתיה.

ועמנוּ המעוּנה – ראשוֹן הוּא לכל פּוּרענוּת ואחרוֹן לנחמה. כּל דיכּוּי, כּל עינוּי, כּל נישוּל, כּל ליקוּי־מאוֹרוֹת פּוֹגע בּוֹ לראשוֹנה. הוּא הראשוֹן להקריב את בּניו מרצוֹן וּמהתלהבוּת על מזבּח שחרוּר־העמים והוּא הראשוֹן הנדחף כּנצר זר ומאוּס מתוֹך האוֹרגניזמים הממלכתיים אשר בּמוֹ ידיו עמל בּהקמתם. טבעי איפוֹא הדבר שאנחנוּ, העוֹבדים העברים, בּוֹני הארץ הדלה הזאת, היוֹשבים על פּרשת דרכי־עוֹלם, עֵרים וחרדים כּל כּך לכל הנעשׂה בּמרחבי תבל: כּאַבנוּ את חוּרבּנה של חַבּש, לבּנוּ פּעם עם הפּוֹעל האוֹסטרי הנלחם על קיוּמוֹ וּמוֹסר את נפשוֹ על חירוּתוֹ, חרדים אנוּ לגוֹרלה של ספרד, לגוֹרלה של סין רבּת הסבל והעוֹני. ולבּנוּ הוֹמה היוֹם עם צ’כוֹסלוֹבקיה, האי האחרוֹן לחירוּת, לדמוֹקרטיה ולזכוּיוֹת אדם בּאירוֹפּה המרכּזית. יוֹדעים אנוּ כּי כּדוּר־אדמה אחד לנוּ, וגוֹרלנוּ קשוּר בּגוֹרלם, וזעזוּעיהם מזעזעים אוֹתנוּ. אנחנוּ יוֹדעים זאת. אך האם יוֹדע גם העוֹלם?..

איננוּ מתנכּרים לעוֹלם וּליסוּריו, אך רוֹצים אנחנוּ כּי העוֹלם לא יתנכּר לנוּ וּליסוּרינוּ. אנחנוּ חיים את חיי העוֹלם, אך איננוּ מתבּטלים מפּני חייהם של אחרים. אנחנוּ עוֹמדים תמיד הכן להוֹשיט יד־אחים לכל מעוּנה ונלחם על חירוּתוֹ ועל גאוּלתוֹ, אך איננוּ מסכּימים ולא נסכּים לעוֹלם לראוֹת את מלחמתנוּ אנוּ על חירוּתינוּ וּגאוּלתנוּ בּשוּרה שניה בּמעלה. ואם לא תמיד משתף אוֹתנוּ העוֹלם בּשׂמחה, הרי תמיד שוּתפים אנוּ בּאֵבל. וּבאֵבל שרוּי עתה העוֹלם, וּבאבל עטוּף גם חגוֹ של העוֹבד. האם על יוֹם־טוֹב יתאספוּ מחר פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּהמוֹניהם? האם על יוֹם־טוֹב יתאספוּ מחר הפּוֹעלים באוֹתן הארצוֹת השׂרידוֹת, אשר בּהן מוּתר לבני־אדם המבקשים חירוּת ושויוֹן סוֹציאלי להתקהל וּלהשמיע את דברם? האם על יוֹם־טוֹב יתאספוּ מחר – אם יתאספוּ – נאמני הסוֹציאליזם בּמחתרת שבּארצוֹת הדיקטטוּרה?

לא. אין אנחנוּ רשאים לשעשע את נפשנוּ בּאַשלָיוֹת. לא מעט נענשה תנוּעת הפּוֹעלים לארצוֹתיה על כּל התעלמוּת מראִיית הדברים כּמוֹ שהם. שבע שמיטוֹת עברוּ מאז הכריזה תנוּעת הפּוֹעלים את ראש חוֹדש מַאי ליוֹם מוֹעד לכל העמלים בּעוֹלם, ללא הבדלי צבע־העוֹר, ללא הבדלי דת והשקפה, ללא הבדלי לאוֹם ולשוֹן. יוֹם אחד לכל בּאי־עוֹלם, יוֹם־בּשׂוֹרה, יוֹם־מפקד, יוֹם־אַחוה. מאז ועד עתה ראה יוֹם זה רבּוֹת: עליוֹת וירידוֹת, נצחוֹנוֹת וּמפּלוֹת, קוֹל מבשׂר וקוֹל מוּכּים וּפצוּעים, קוֹל נזעקים לדגל ונשבּעים לוֹ אמוּנים וקוֹל אֶנקת מנוּצחים. אך עוֹד לא העמיקה התבוּסה כּבשנים אלה. לא אחדוּת אלא פּירוּדים, לא אחוה אלא מַשׂטמה. שלטוֹנוֹת עריצים הפכוּ את צבע־החירוּת לצבע־השעבּוּד, ואת יוֹם צאת העם בּרחוֹבוֹת מתוֹך חירוּת וּלמען החירוּת הפכוּ תרוּעוֹת־עבדים בּפקוּדת אדוֹנים־מפקדים. ההמוֹנים צוּווּ לצעוֹק ולצרוֹח: אָהבתי את אדוֹנִי!

כּבוֹד האדם ניתן בימינוּ למרמס. אוֹיבי המין האנוֹשי עוֹד דוֹרכים בּרגל גסה על ראשי עם ואדם והם מתימרים כּי הם הוֹלכים מחַיִל אל חיל, וההמוֹנים מטים שכמם לעוֹל. וארצוֹת הדמוֹקרטיה הגדוֹלוֹת רוֹאוֹת את העוול חוֹגג ואינן מוֹצאוֹת בּהן את הכּוֹח לעמוֹד בּפניו.

כּצבא ניגף עוֹמד מחנה הפּוֹעלים בּעוֹלם. האם רק הפּוֹעל ניגף? האם לא כּל האדם ניגף? כּל בּעל־נפש, כּל בּן־תרבּוּת, אוֹהב־אדם, מבקש־חירוּת, דוֹרש־צדק, הנהוּ כּיוֹם הזה בּמנוּצחים. אנחנוּ משלמים הרבּה, אנחנוּ משלמים מחיר רב בּעד מלחמת־העוֹלם. וּלאחר עשׂרים וארבּע שנים אנחנוּ עוֹמדים יוֹם יוֹם ורוֹעדים אם לא תפרוֹץ מחר שוּב מלחמה עוֹלמית, אשר כּנגדה יֶחוַר כּל מה שעבר עלינוּ עד עכשיו.

ימים עצוּבים בּאוּ לעוֹלם. איננוּ רשאים לטשטש את קשי מצבנוּ, איננוּ רשאים להשתעשע בּאַשלָיוֹת. אנחנוּ חיים בּימים שהאידיאוֹת הגדוֹלוֹת סוּלפוּ והן מסתלפוֹת יוֹם יוֹם. בּשעה שחשבנוּ שאידיאוֹת גדוֹלוֹת הוֹלכוֹת וּמנצחוֹת, עלה אשמדאי על כּסא השלטוֹן, כּשהוּא מתחפּשׂ בּדמוּתן של אוֹתן האידיאוֹת.

בּשעה מרה זאת לעוֹלם ולנוּ, בּשעה זאת שאנחנוּ מגוֹרשים מכּל ארץ, נדחקים מכּל עֶמדה והשערים סגוּרים בּפנינוּ, בּשעה זאת אין לנוּ אלא לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם וּלהאמין בּנוּ בּעצמנוּ. להאמין בּאדם אשר לא יכּנע, להאמין בּפּוֹעל אשר ילמד מתבוּסתוֹ ואשר ילמד משגיאוֹתיו. לא נבקש תנחוּמים בּמה שאין להינחם, אבל נכּיר כּי עמידה ישרה, עמידה נאמנה, בּקשת דרך, עבוֹדה מאוּמצת, ישוּב שממה, ישוּב אדמוֹת חדשוֹת, הגנה על חבר, הגנה על כּבוֹד אדם – אלה הם הדברים שנשארוּ לנוּ ונשארוּ לכל פּוֹעל גם בּזמנים הרעים בּיוֹתר.

וּבּשעה זאת ישלח הפּוֹעל בּארץ את בּרכתוֹ הנאמנה לכל חבריו החלוּצים העוֹמדים בּגוֹלה בּסבלוֹת ישׂראל וּמצפּים ליוֹם אשר בּוֹא יבוֹאוּ ויצטרפוּ למחנה העוֹבד בּארץ. וּבשעה זאת נזכּוֹר את אחינוּ הנרדפים על צואר בּכל הארצוֹת, הנדחקים מעֶמדוֹתיהם ואשר אין להם עוֹזר ואין להם גוֹאל ואין להם תקוה אחרת מלבד גאוּלתם העצמית.

וּבשעה זאת נזכּוֹר את אחינוּ אשר בּרוּסיה השוֹמרים אמוּנים לעמם, לארצם, ללשוֹנם, למחנה העוֹבדים אשר בּארץ ואשר עשׂרים שנה של רדיפוֹת לא יכלוּ להם לכבּוֹת את נאמנוּתם.

בּרכתנוּ שלוּחה לכל הידידים הנאמנים של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי. וּברכתנוּ שלוּחה להמוֹני העמלים הערבים, פּלחים ופּוֹעלים, בּארץ וּבארצוֹת השכנוֹת, אשר טרם הגיעוּ להכּרה עצמית של פּוֹעל, פּוֹעל המבקש את שלוֹמוֹ ואת שלוֹם אֶחָיו. ידוֹ של הפּוֹעל העברי מוּשטה תמיד לעזרת אחים והוּא מקוה להתגבּר על כּל רוּחוֹת האיבה המשתוֹללוֹת סביבנוּ. אנחנוּ רוֹצים לזרוֹע בּארץ הזאת חיים ושלוֹם. חכם אחד אמר: מי שמגַדל שני גרעינים בּמקוֹם שצמח גרעין אחד הוּא המיטיב עם האנוֹשוּת. אנחנוּ בּאנוּ לארץ הזאת להצמיח כּאן שני גרעינים ועשׂרה גרעינים בּמקוֹם שהיתה שממה ואנחנוּ רוֹצים שהארץ הפּוֹרחת הזאת תהיה מוֹלדת של חיים ושל שלוֹם לכל תוֹשביה וּלכל הבּאים אליה להפרוֹתה.

וּמכּאן שלוּחה בּרכתנוּ לפוֹעלי העוֹלם, לפּוֹעל האנגלי והצרפתי והאמריקאי, לאלה אשר בּהם עתה תקוַת האנוֹשוּת לשמירה על שלוֹם העוֹלם וּלהצלתוֹ מאסוֹנוֹת איוּמים.

אנחנוּ פוֹנים לכל חבר וידיד, לכל אדם החרד לגוֹרל התרבּוּת האנוֹשית ואוֹמרים להם בּלשוֹן המשוֹררת: “בּטרם אָתא הליל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הכּל! מאמץ מאוּחד, עקשני ועֵר של אלף זרוֹעוֹת. האמנם יבּצר לָגוֹל את האבן מפּי הבּאר”?


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות