רקע
שבתי טבת
הדרך לאייר

דוד בן־גוריון הפך את האמונה לאסטרטגיה. האמונה באדם, האמונה בעם, האמונה בערכים הנצחים של ההיסטוריה שלנו. גם לא היו לו מרכיבים אחרים: האדם היהודי הוכה על ידי הגורל. העם היהודי גלה מארצו, סיגל לעצמו חיי פזורה והרגלים גלותיים; הארץ – המולדת העתיקה שלנו – היא ארץ קטנת ממדים, חרבה, יבשה, שוממה. ומולנו, נחשול של איבה ערבית ואדישות של העולם הגדול.

הוא שרה עם העובדה שאנו המעט שבעמים הנושא והנישא על ידי רוח גדולה. רוח של אמונה. ועל כן הוא שם את כל יהבו על המותר האנושי, על האיכות של האבות, של האמהות, של הבנים והבנות.

הוא לא רצה מלחמות. הן ניכפו עלינו. אבל משניכפו – הוא ידע שגורלנו תלוי כולו בכושר עמידתם של הלוחמים. כל חייו הוא רחש כבוד ותודה ללוחמי ישראל. הוא ידע שללא תעוזתם, ללא נכונות ההקרבה העצמית שלהם, החזון הציוני היה נשאר בסופו של דבר הזיה היסטורית חולפת.

הוא לא רק ראה מרחוק, הוא גם ראה לעומק. הוא האמין שקם לנו דור גאולה המסוגל להרים את הכבד שבמשאות ישראל: להילחם במעט שהיה לנו נגד המרובה שעמד נגדנו, ולנצח. הוא כתב בהקדשה לראובן אבינעם ז"ל, העורך הראשון של “גווילי האש”: "לראובן, שאיבד את בנו וגילה את דורו. " כל חייו הוא נשא את כאב אבדן הבנים. וכל חייו הוא נשא את אמונתו בדור שבניו נפלו במערכה.

הוא האמין שהם הגשר האמיתי שבין השואה והגאולה. ואכן קוממיות ישראל בארצו היא ההוכחה הניצחת לכך.

חשון, תשמ"ז

שמעון פרס. ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ



 

פרק ראשון: אמא    🔗

בעיני עצמו הופיע דוד בן־גוריון על סף העולם כילד קטן וחלש שניצל תודות לאהבת־אם. אחת־עשרה פעמים ילדה אמו שיינדל, אבל רק חמישה מילדיה האריכו חיים: אברהם (1877), מיכל (1879), רבקה (1881), הוא עצמו, דוד־יוסף (סוכות 1886), וצפורה (1890). פחד המוות, או החשש שכל רוח מצויה עלולה לכבות את נר־חייו, באו לו, אולי, מהניסיון. בטרם מלאו לו שמונה ילדה אמו בפעם העשירית, אבל הילוד מת יום לפני הברית. כאשר כרעה אמו ללדת בפעם האחרונה היה דוד בן אחת־עשרה שנים וארבעה חודשים, ילד נבון, רגיש וער למתרחש. אין ספק שראה ושמע בחרדה את התכונה סביב היולדת, המתעצמת עד לשיא ונפסקת באחת. הוולד נולד מת, ואמו לקתה בהרעלת־דם ולאחר ימים אחדים מתה, בת ארבעים ואחת.

עשרים ואחת שנות בגרותה של אמו היו, איפוא, מסכת יגעה של פריון וחידלון, כעין מאבק מתמיד בין חיים ומוות. מה פלא, איפוא, אם חשב, שאמו חילקה את חייה בינה ובין ילדיה, כמו נתנה בפי כל אחד מהם מנשמתה שלה, עד שכלתה ולה עצמה לא נותר עוד דבר. לולא סככה עליו אמו בחייה, עלול היה גם הוא למות בשחר־ימיו, וכל שנותיו זכר את עצמו כתינוק חבוק כזרועות אמו, צמוד לחום־גופה וחש את פעימת־ליבה.

מינקותו זכה לתשומת־לבה המיוחדת, וככל שגדל חזקה אמונתה בכשרונותיו המיוחדים. ראשו היה גדול מן הרגיל והחששות שמא זה מקור סכנה לחייו, התחרו בציפיות גדולות. במשפחה השתרשה הדעה שראשו צר מהכיל את גודל מחשבותיו ומשום כך נוצר בו לחץ שהוא הסיבה לחולניותו ולנטייתו להתעלף. כשמלאו לו חמש הובהל לרופא בעיר גדולה, שאישר, כביכול, את האבחנה הזאת, ואמר לאביו, ר' אביגדור גרין, כי גודל הראש ובמיוחד המצח הנטוי קדימה, מעידים על כשרונות גדולים. דברים אלה הסבו לאמו קורת־רוח וגאווה.

בן־גוריון זכר שהיתה אומרת לחברותיה, “שני בנים חכמים יש לי, אברהם ודוד. על אברהם תדע כל העיר, אבל על דוד ידע העולם כולו”. בהיותו בן שלוש הושיבו סבו על ברכיו והתחיל ללמדו “עברית בעברית”. ערב ערב, לפני לכתו לישון היה הזקן קורא עמו בחומש עם פרושים ובנביאים ראשונים. הילד למד את המלים העתיקות בנקל. לימים יאמר בן־גוריון, כי עברית, ולא יידיש – שהיתה לשון הבית – היתה שפתו הראשונה. מהירות התפיסה וכוח הזכרון שלו היו מקור לא אכזב לנחת ולשעשוע במשפחה. הפגנת יכולתו נעשתה בשיטת האתגר־תמורת כך וכך קופיקות, “הבה ונראה אם תוכל ללמוד על־פה שיר זה”, ותמיד היה הקטן זוכה בפרס במחצית־הזמן. מאביו, הדובר עברית, למד על הוויות העולם. לא אחת היה משכיבו לידו במיטתו ומספר עמו על חיי העיירה ועל כיסופי הגאולה. פעם עטף עצמו בטלית, עלה על השולחן והחל נושא דרשה, מלווה תנועות ידיים, כמעשה אביו וסבו בבית־הכנסת. לא לפלא, איפוא, שבן־גוריון ראה עצמו כמי שקיבל את ציוניותו במישרין מאבותיו. שניים מיסודותיה הנחיל לו סבו: אהבת העברית ואהבת התנ"ך. ואילו את שני יסודותיה האחרים – אהבת ארץ־ישראל והערגה לשוב אליה – קיבל מאביו.

מחמת בריאותו הרופפת החל לימודיו בגיל חמש, באיחור של שנה. אבל בבואו ל“חדר” – שבו הצטופפו ילדים רבים בכפיפה אחת עם המלמד ומשפחתו – כבר היתה לו ידיעה בעברית. ב“חדר” היו פותחים בכל יום ראשון בלימוד פרשת השבוע, אבל הוא כבר ידע אותה על בוריה. חוק לימודיו כלל עוד ארבעה “חדר”ים, שבשניים מהם הורו המלמדים “עברית בעברית”. רק ה“חדר” החמישי, שהכינו לבר־מצווה והכניסו בסוד התלמוד, היה בבית־המדרש. כאן, עם הבר־מצווה, הסתיים מסלול־הלימודים העיירתי, שבו למד תורה עם רש“י, נ”ך, דקדוק עברי, תלמוד ומפרשים. את כל השאר, אם רצה, צריך היה ללמוד בעצמו.

בן־גוריון נולד, גדל והתחנך בפלונסק שבפולין, עיירה יהודית סגורה ומכונסת בתוך עצמה. אם השפה היא הכלי הנושא תרבות, היתה העברית השדרה העיקרית לעולם הרוח והאידיאות שלו. כאחיו בני עליה השניה, שעלו לארץ בצעירותם, עלה גם בן־גוריון ארצה בן 19, ובפיו ובקולמוסו עברית מעולה. הכיצד היטיבו הוא וחבריו, ילידי הגולה, לדעת עברית מנערי ישראל, שלרשותם מוסדות חינוך משוכללים לאין ערוך מה“חדר”? דומה שיש לכך מענה אחד: בעיירה למדו הילדים עברית על ברכי הוריהם ומפי ה“מלמד” שהיה כחלק מהמשפחה. בן־גוריון ובני־דורו קיבלו את העברית, על כל האצור בה, כמו בהנשמה מפה לפה, ועם העברית קיבלו את נשמת העם היהודי. בן־גוריון הצביע על חיים נחמן ביאליק כעל היהודי הגדול בדורו; ביאליק, אף הוא בן העיירה, שבשיריו התקפלה נשמת־העם, שעברה מדור לדור, מפה לפה, על ברכי סבא ואבא, ותמיד עם חלב־האם. כמו בעולמו של ביאליק כך בעולמו של בן־גוריון, מקומה של האם היה מקום ראשון.

ציפייתה לגדולות ודאגתה לו עקב חולניותו היו השתי והערב בזכר אמו: אשה יראת־שמיים שכינוה “שיינדל הצדקנית”, שבשבתות היתה יוצאת לגן, אל הילדים המשחקים עמו, הקטן והרפה, ומחלקת להם עוגיות. בקיץ היתה יוצאת אתו, כמצוות הרופא, לבלות חודשיים בכפר, ליהנות מאוויר טוב ומאוכל מבריא. שם בילה בחוץ, בשדה ובחורש, רץ אחרי פרות וטיפס בזריזות על עצים עבותים, וכשנח בישיבה על ענף, היה מוצץ מגבישי הסוכר שארזה לו בשקיק. הנופש בכפר קרב את השניים ויצר ביניהם מעין ברית, שרק אחותו צפורה, השתתפה בה; הן אותה, הקטנה, לא יכלה האם להשאיר בבית. אף שחולניותו היתה העילה לנסיעת־הקיט, דמתה לו הישיבה בכפר לאידיליה שיוחדה לשניהם בלבד. ממאכלי־אמו נשתמר לו טעם האפונה שהיתה מבשלת, מאכל שאהב כל ימיו. בקיץ שלאחר מותה נשלח שוב לכפר, אבל הוא לא יכול לשאת את חסרונה. הוא חדל לאכול, ולקרובתו החרדה לשלומו, שטיפלה בו, הודיע כי לא יאכל ולא יישן: “כל הזמן אני חושב מה יש בעולם הבא”. הוא זכר את “שפע אהבתה הענוגה”, אהבת אם “לילד שעשועיה וטיפוחיה”. “אמא אהבה אותי מאד־מאד ועזבה את ביתה וילדיה למען שפר את בריאותי”, כתב בזקנותו.

אמו ליוותה אותו כל חייו, ודמותה שהיתה חקוקה בלבו קורנת טוב־לב, אהבה ללא־מצרים, עדינות ורוך, גדלה והתעצמה עד שהיתה לדמות אם כללית, אם כל חי. בבואו לנחם אבלים על מות אם, חזר על דברים שאמר בכנסת, בדיון על חוק שיווי זכויות האשה: “מכיוון שאני מניח שלכל אדם יש או היתה אמא, הרי אם אדבר על אמא שלי, אני מדבר על כל אמא ואמא…אמא שלי מתה עלי בילדותי…אבל אני זוכר אותה היטב כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא היתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות”.

אהבת אמו, דאגתה המתמדת לשלומו שייחדה אותו, לפחות בעיניו, ובטחונה המוחלט בעתידותיו הגדולים יצרו בו תחושת־שלמות – עם עצמו, עם חבריו ועם עמו. תחושת־שלמות שהיתה היסוד לבטחונו האישי בכל אשר שלח את ידו. הבסיס האיתן, שעליו יכול לבנות את מפעלו, היה אישיותו החזקה שיצרוה, בדרך־פלא, כוחות טבע שקיבל מלידה ונימי רוך ואהבה שנחל מאמו. כאשר נסתלקה לעולמה, דומה, כבר היתה יצירתה כמו שלמה.


 

פרק שני: בתבנית גדולה    🔗

דוד נולד בבית שהיה ספוג אווירה ציונית, והמולת הדברים הראשונה שהגיעה לאוזניו היתה הדי ויכוחיהם של חובבי־ציון, איך לבנות את ארץ־ישראל. “כשעוד לא הבינותי תוכן הדיונים והוויכוחים ספגתי את תוחלת־ציון שמילאה את חלל ביתנו…את אבא אני זוכר עוסק בארץ־ישראל מהימים הראשונים בחיי שנשתמרו בזכרוני…אני זוכר את האסיפות השבועיות של חובבי ציון בביתנו”.

בבית הכנסת היה אביגדור מקרבו אל ארון הקודש, המקושט פיתוחי אתרוגים, לולבים ופירות ארץ־ישראל – ומספר לו על ארץ האבות. פעם אמר לו דוד, “אלה רק ציורים. אני רוצה את ארץ־ישראל האמתית”. ר' אביגדור, חבריו ובנו הבכור אברהם טרחו הרבה באיסוף תרומות, ובין השאר פעלו גם “לטובת הפועלים בארץ הקודש”, זה היה שמה של מגבית מיוחדת לדלת־העם, שהשתתפו בה במעות ובפרוטות. בדרך זו הגיע לאוזני דוד לראשונה שמע “הפועלים” בארץ־ישראל.

כשהיה בן עשר, ונלווה כהרגלו אל אביו לבית הכנסת, שמע, בשעת־התפילה, “כי באחת מערי חוץ־לארץ הופיע משיח ושמו הרצל. סופר עליו שהוא איש פלאים, גבה קומה, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, יפה־תואר וזקן שחור ארוך מקשט פניו המאירים”. זה מה שקלט משיחת המבוגרים שדנו במחברת “מדינת היהודים”, שראתה אור ב־1896. מה ששמע אז נטבע בנפשו ונשאר פועם וחי בו כל חייו.

ב־1897, לאחר שקמה בקונגרס הראשון ההסתדרות הציונית, גברה הפעילות הציונית בביתו, וכילד חש שמתחולל דבר חדש ומסעיר. כיוון שראה, כי אביו, אחיו ויתר הנאספים בבית רוכשים ומפיצים שקלים לצורך שליחת ציר לקונגרס השני, ביקש לחקותם ונעשה ציוני בעצמו. הוא שיכנע את חבריו ל“חדר”, כי יחסכו מדמי־הכיס שלהם קופיקה אחת כל שבוע, יפקידו אותה בקופה משותפת, ואחרי ארבעים שבועות יוכל כל ילד לרכוש שקל אחד. אבל כשבא היום דחתה האגודה הציונית, שאביו היה מדבריה, את דוד וחבריו, בטענה שלפי התקנות מותרים ברכישת השקל רק בני שמונה־עשרה ומעלה. על אף האכזבה ראה בן־גוריון ביוזמה זו את ראשית פעילותו הציונית.

ב־1900, בהיותו בן ארבע־עשרה, יסד עם חבריו אגודת־נוער בשם “עזרא”. שוב התנגדה האגודה הציונית בעיירה להכיר בהם, אולם, הפעם לא נכנעו הנערים ושלחו את דוד למורשה הציוני בוורשה, וכשהלה סירב, מחמת גילם, להעניק להם הכרה, נפגש דוד עם נחום סוקולוב, מנהיג ציוני ועורך הצפירה, וניסה לשכנעו, בעברית, שייחלץ לעזרה. לא התשובה השלילית נחרטה בזכרונו, אלא פליאתו שעורך העתון העברי החשוב השיב לו בעברית מגומגמת.

בשם “עזרא” בחרו משום שנאמר על עזרא “שהפיץ רוחניות בישראל”, ומשום שעמד בראש שיבת־ציון. תחילה ניגשו דוד וחבריו ב“עזרא” להנחיל את הדיבור העברי לצעירי פלונסק, וכדרך הנערים נשבעו איש לרעהו לדבר עברית בלבד. כשהחלו ללמד נערים, רובם נערים עובדים, תנ"ך ודקדוק עברי, נתקלו בהתנגדות קשה מצד הורים שחששו שהציונות תאיר את המסורת ואת חיי־העיירה באור שלילי. אף על פי כן מנתה האגודה, בטרם יצאה שנה לקיומה, כמאתיים חבר.

הקונגרס הציוני השישי, “קונגרס אוגנדה”, היה הגורם להחלטה לעלות בהקדם לארץ־ישראל. יום אחד, באוגוסט 1903, רחצו שלושת מייסדי “עזרא” – דוד גרין, שלמה צמח ושמואל פוקס – בנהר “ובכו בדמעות מרות”. לאוזנם הגיעה השמועה שהקונגרס נחצה בין ה“טריטוריאליסטים”, שקיבלו את הצעת ממשלת בריטניה ליישב את יהודי מזרח־אירופה באוגנדה, כבארץ־מקלט, עד שאפשר יהיה ליישבם בארץ־ישראל, ובין “ציוני ציון”, שדחוה ודבקו בארץ־ישראל ובה בלבד. מייסדי “עזרא” דבקו בלב ובנפש ב“ציוני ציון” ובנהר נשבעו השלושה איש לרעהו לעלות לארץ־ישראל, כדי לסכל את תכנית־אוגנדה ולהילחם ב“טריטוריאליסטים”. מהשלושה רק שניים1 עמדו בשבועה, ושלמה צמח קיימה בגופו ראשון: בתחילת 1905 יצא בגנבה לארץ־ישראל, היה לפועל חקלאי ולאחד ממייסדי “הפועל הצעיר”. את עלייתו תיאר כשליחות מטעם “עזרא”. “לצאת ולתור את הארץ ולפלס נתיבה לבאים אחרי”. ואכן, השפעת נסיעתו היתה עצומה ואף כינוהו נחשון, מי שקפץ ראשון לים־סוף והוליך אחריו את בני־ישראל היוצאים ממצרים, ובמקום דיבורים על נסיעה לארץ, שהיתה מסווה להגירה לארצות־הברית, החלה בפלונסק עליה של ממש. בזה אחר זה עלו נערי־“עזרא” ארצה, ובהם מטובי חבריו של דוד, יצחק כבשנה, שלמה לביא וליפא טאוב, עד כי נשאלה השאלה מדוע אין הוא, ראש וראשון ב“עזרא”, אחד מהם.

בדחיה שדחה את עלייתו ניכרת, במבט לאחור, אחת התכונות החשובות של בן־גוריון: כושר־ההמתנה שלו. במקום לעלות לארץ פנה באביב 1904 לוורשה, לקנות לו השכלה. לחבריו הסביר, כי “לולא התקווה הזאת, לעבוד בארצנו, בתכנית גדולה, הייתי זה כבר מתפטר מהרעיון לגמור איזה בית־ספר”. הוא רצה ללמוד הנדסה, כדי שיוכל, בעלותו לארץ, להשתתף בבניינה בפועל ממש: לבנות בתים, כבישים, בתי־חרושת, מפעלים ויישובים. זו היתה אז, בעיניו, התכנית הגדולה. וכך, חרף קנאתו העזה בצמח, על היותו נחשון, וחרף תשוקתו העזה לעלות עם חבריו לארץ, היה בו הכוח להמתין, כדי להכשיר עצמו למה שראה כתפקיד מרכזי.

אולם, ה“נומרוס קלאוזוס” שנהג אז – הגבלת מספר התלמידים היהודים בכל בית־ספר לשעור זעיר – עמד למכשול על דרכו, וככל שאפסו סיכוייו להתקבל לבית־ספר טכני גברה פעילותו הציונית. הוא השקיע מאמץ רב ב“עזרא” עד שהיתה האגודה הציונית החזקה בעיירה, בספטמבר 1904 השתתף בוורשה בייסוד אגודה ושמה “הרצל” ובמרס 1905 היה מוכן להתייצב ל“משמר הציוני” בארץ־ישראל, הוא צבא־העבודה שהגה מנחם אוסישקין. במכתב אליו הודיע, שלו ולחבריו שאירגן, יש “ידיים צעירות, בריאות, אהבת־עבודה חזקה, תשוקה רבה לחיים חפשיים”, ורצון להסתפקות במועט. חבריו והוא “מוכנים להקדיש את כל כוחותינו הרעננים, את כשרונותינו ומאוויינו האנושיים הכי טובים לטובת המטרה שהצבנו לנו, מוכנים לעבוד ולסבול, לעמול ולשאת בחשאי, בסבלנות ובלי הרף לטובת הרעיון שהוא חוק חיינו”.

הנה נכון היה לעלות ושוב לא עלה. ראשית, משום ש“צבא העבודה” לא יצא לפועל, ושנית נצנץ לו, במאי 1905, סיכוי להתקבל לגימנסיה הומנית, שעם תעודתה, כך קיווה, ייקל עליו להתקבל לבית־ספר טכני. אבל בספטמבר נגוז לפתע גם הסיכוי הזה, כשהשלטונות החמירו את ה“נומרוס קלאוזוס” וצמצמו את שעור־קבלתם של יהודים. להשתהותו בוורשה היו שתי השלכות חשובות על חייו ועל עתידו המדיני. רושם בל־יימחה עשתה עליו מהפכת 1905, שהתחוללה גם בפולין, אז חלק מהקיסרות הרוסית, שהיה עד־ראיה לה. הוא שוטט ברחובות, התערב בהמוני הפועלים השובתים והמפגינים וכרה אוזן לשיחם. הוא גם חזה כיצד מפזרים השלטונות את המפגינים ומדכאים את המהפכה, וראה את הפרשים הקוזקים שועטים ברחובות, מפצחים ראשים במגלביהם ויורקים אש מרוביהם, גם ברבעיה היהודיים של ורשה. ברחוב מגוריו ראה שלושה יהודים ירויים ו“גימנזיסטית אחת נורתה על המעקה”. את חללי־המהפכה בוורשה אמד ב“שש־שבע מאות לערך”, ללמדך את הרושם הרב שעשה עליו דיכוי המהפכה, שכן לאמיתו של דבר היה מספר ההרוגים כמאתיים והפצועים כמאתיים־ושבעים.

בתיאוריו את המהפכה בלטו אובייקטיביות קרירה ואי־הזדהות עם אף אחד מהצדדים. שהרי ההבט הלאומי במהפכת 1905 בוורשה – כמרד פולני – הותירו שווה־נפש. מילדותו קינא לתחיה העברית ולא לחרות הפולנית. ונושא הנס של ההבט המהפכני, ברחוב היהודי ובכלל, היה ה“בונד”, שגרס, בניגוד לציונות, שרוסיה־פולין היא ארצם גם של היהודים; גירסה שדוד דחה בשאט נפש. לימים יאמר, “כשפרצה הרבולוציה – נוצר חלל ריק בלבי. כי ידעתי שהרבולוציה אולי תשחרר את רוסיה, אבל לא את העם היהודי”. בראשית 1905 לא היה, איפוא, סוציאליסט.

אך בשלהי 1905 התחולל המיפנה. באוגוסט חזר דוד לוורשה, בנסיונו האחרון להתקבל ללימודי הנדסה. הדבר לא עלה בידו, שכן ברחבי רוסיה ופולין פשטו הפגנות ומהומות עקב התביעה לחוקה דמוקרטית. בוורשה הוכרז משטר צבאי והלימודים הושבתו פעמים אחדות. אי־השקט נמשך עד סוף השנה. בשהותו זו בוורשה הרוגשת הצטרף דוד למפלגה ציונית סוציאליסטית, שהוקמה זה מקרוב, ושחתרה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, “מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית פועלי־ציון”.

דומה, כי המניעים למעשהו זה לא היו רעיוניים בלבד. בשנת 1905 המסוערת ביקשה ממשלת־הצאר, כבעבר, להסיח את דעת העם מתביעותיו האזרחיות, החברתיות והלאומיות באמצעי בדוק: פרעות ביהודים. הפעם עלתה ההסתה ביהודים על כל המקובל או המשוער. במאה־וחמישים מקומות יישוב ברחבי רוסיה הקיסרית נערכו פרעות ביהודים. אלא שהפעם, שלא כב־1903, התכוננו היהודים לקדם את פני הפורעים ב“הגנה עצמית”. כל המפלגות היהודיות חברו במגמה זו, החל ב“בונד” ובפועלי־ציון וכלה בציונים כלליים. אולם, כל מפלגה שמרה על תא נפרד משלה. כדי להשתתף בהגנה, היה על דוד להצטרף לאחת המפלגות.

את מקום־מישמרתו ראה בפלונסק, ובאותה נשימה שאירגן את בחורי “עזרא” ל“הגנה עצמית” אירגנם, ממילא, לפועלי־ציון. הוא אף היה אחד משני המדריכים בשימוש באקדח; ידע שרכש, כנראה, בפועלי־ציון בוורשה. את הנשק המעט ואת הספרות המחתרתית של המפלגה טמן בבית אביו. החשש לפרעות בפלונסק נתבדה, ואז ניטש מאבק קשה בין ה“בונד” ובין פועלי־ציון, על נפשותיהם של יהודי־פלונסק, ובעיקר על אלה של הפועלים והצעירים. את חלקה האחרון של 1905 ואת מחציתה של 1906 הקדיש דוד למאבק זה. הוא אף זכה ששמו ינואץ בעתוני ה“בונד” כחוליגן; תואר שראה בו מחמאה. בתוך זמן קצר נעשה מנהיגם של פועלי־ציון לא רק בפלונסק, אלא גם בסביבתה.

וכך כשנסע לאודיסה, באוגוסט 1906, לאניה שתיקחהו ארצה, לא היה מהנדס, אלא עסקן מפלגתי, שיצאו לו מוניטין בפועלי־ציון בפולין. את משאת נפשו – לעבוד בארץ בתכנית גדולה – יהיה עליו להגשים מעתה באמצעות מפלגה ציונית סוציאליסטית.


 

פרק שלישי: צבת בצבת    🔗

בבוקר יום ו' ה־7 בספטמבר 1906 עגנה האניה במרחק מה מחוף יפו, והסוורים הערבים הסתערו עליה בסירות קטנות רבות מספור, ופרקו את מטענה, החי והדומם, בשאון מחריש אזניים. תמורת שני רובלים הועבר דוד, הוא ומיטלטליו, לאחת הסירות, וסוור ערבי נשא אותו בזרועותיו והניחו, ב־9 בבוקר, על אדמת ארץ־ישראל. “הידד!” כתב לאביו.

בכך תם ונשלם המעשה הראשון בשלושה המעשים המרכזיים בחייו.

חבריו מפלונסק שהקדימו לעלות הפצירו בו שיישאר ביפו. אבל הוא, נפשו חשקה לראות את פתח־תקווה, “המטרופולין” של “הרפובליקות העבריות”, כלשונו, הלא הן המושבות החקלאיות שהקימו בני העליה הראשונה. הוא רצה לנשום מיד את רוח התחיה ולהיות במחיצת היהודים החדשים, ובו ביום אחרי הצהרים יצא ברגל לפתח־תקוה. ביום א' יצא לעבוד בפרדס והיה לפועל חקלאי. כך החל את הפרק הראשון של חייו בארץ, שנמשך חמש שנים.

בשנים אלה חי ועבד בפתח־תקווה, יפו, כפר־סבא, ראשון־לציון, סג’רה, יבנאל, מנחמיה, כנרת, זכרון־יעקב וירושלים. אבל השאיפה לעבוד בתכנית גדולה לא הרפתה ממנו וחודש לאחר שעלה נבחר, בכנס היסוד של פועלי־ציון בארץ־ישראל, באוקטובר, למזכירות המפלגה ולוועדת־המצע שלה. בכנס הזה תרם דוד שניים מהיסודות הרעיוניים שליוו מאז את כל מאבקיו. היסוד האחד היה הקנאה לעברית. שלא כמפלגת הפועל הצעיר, שקמה באוקטובר 1905, התנגדו רוב פועלי־ציון שהעברית תהיה לשונה היחידה של המפלגה, במפגשיה ובעתונותה. רק מיעוט קטן ראה בעברית את לשון־התחיה, ואילו הרוב העדיף את לשון־העם ולשון־הפועלים: יידיש. אך כיוון שהיו מי שדיברו רוסית ועברית, נהגו למנות מתרגם “רשמי” לנואמים. כדי להשמיע נאום בעברית נדרש עוז להפר את רצון הרוב ויכולת לדבר עברית קולחת. הראשון שהיה לו מזה וגם מזה היה דוד, והוא נשא את דבריו בעברית בלא שהזמין לו מתרגם. חסידי העברית יצאו מאותו כנס כשהם “הולכים קוממיות”, כדברי אחד מהם: “הורדנו את כתר הגאווה מראש חברי הפועל הצעיר שהיו מתפארים בדוברי העברית שלהם”.

היסוד האחר נתגלה כשדן הכנס בארגון הפועל, ודוד העלה לסדר־היום הצעה שנעשתה נושא־דיון מרכזי: ייסוד איגודים מקצועיים בלתי־מפלגתיים לפועלים יהודים בלבד. לעומתו תבעו אחרים להקיף את “כל פועלי ארץ־ישראל”; כלומר, גם ערבים. החלטת הכנס נטתה להצעת דוד: לייסד “איגודים מקצועיים בלתי־מפלגתיים, שיעסקו בשיפור ובחיזוק מעמדו הכלכלי של הפועל היהודי בארץ”. מלכתחילה חתר, איפוא, דוד להשתית את אירגונם ואת מפעליהם של פועלי־ציון בארץ על בסיס לאומי. כך זכה לעמוד בראש הזרם שנקרא, כלשון הימים ההם, “הלאומי”, או “הימני”, כנגד הזרם “המרכסיסטי”, או “השמאלי קיצוני”.

אולם, הניגודים לא נפתרו בכנס היסוד. לכן הוחלט שוועדת־המצע תציע תכנית מוסכמת לוועידה שתכונס בינואר. לשם חשאיות, כיאה למפלגה מהפכנית, ולשם ריחוק הדרוש לריכוז מוחלט, השתכנו עשרת חברי ועדת־המצע במלון ברמלה, ומכאן השם “תכנית־רמלה”. בוועדה התגוששו שני הזרמים, ה“שמאלי קיצוני” שחתר לנסח את תכנית־המפלגה על טהרת המרכסיזם, וה“ימני”, בראשות דוד, שתבע להכניס לתוכה “את האלמנט הלאומי, את הבעיה היהודית בכללה, והעיקר את הדרישות הציוניות הארץ־ישראליות”. כרגיל הסתיים הוויכוח בפשרה: ארבעת פרקי־המצע הקצרים נכתבו אמנם בנוסח הציונות המרכסיסטית שיסד דב־בר ברוכוב, אביהם הרוחני של פועלי־ציון, אך לפסוק הראשון של המניפסט הקומוניסטי – שפתח את הפרק הראשון של המצע – שורבבה המילה “הלאומים”, לאמור: “את דברי ימי האנושות מהווה מלחמת הלאומים והמעמדות”. ללמדך, כי פועלי־ציון בארץ־ישראל מכירים שמלחמת־הלאומים חזקה ממלחמת־המעמדות. ואכן, המצע קבע כי מטרת־המפלגה היא הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ־ישראל. היתה זו מעתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ולא להפך.

ב־5 בינואר 1907 זומנו כל חברי־המפלגה – כשבעים איש – לוועידה שאישרה את תכנית־רמלה. היתה זו פעם יחידה ואחרונה בימי השלטון העותמני בארץ שהקמת מדינה יהודית עצמאית הוצבה כיעד גלוי של מפלגה. לאחר הפיכת “התורכים הצעירים” ב־1908 – מן ההכרח היה להצניע שאיפה כזאת כסוד כמוס, שכן היא נחשבה בגידה שדינה מאסר וגרוש. היעד הזה יוכרז שוב בגלוי בפברואר 1919, במצע אחדות־העבודה, שקמה מאיחודם של פועלי־ציון והפועלים הבלתי־מפלגתיים.

מיד לאחר נעילת הוועידה, נרתם דוד בהתלהבות רבה ל“העבודה הכבדה ורבת האחריות, לארגן את הפועלים”. הוא התיישב ביפו ומשאירגן ארבע אגודות מקצועיות – חלקן קיימות וחלקן חדשות – מיהר ויסד “ברית אגודות האומנות” ואף נקב לה מען למברקים בלועזית: UMANIOR(GANIZATION). חייה של ה“ברית” היו קצרים, מספרם הזעיר של הפועלים היהודים והנסיבות בארץ־ישראל העותמנית חרצו מראש את דינה. אולם, היסוד הרעיוני שהיקנה דוד לפועלי־ציון – הקמת אגודות מקצועיות בלתי מפלגתיות ליהודים בלבד – נשאר שריר וקיים. דומה, שלוא צלחה אז דרכו, לא היתה “הברית” שלו שונה בהרבה מההסתדרות הכללית של העובדים העברים, שתקום לאחר זמן.

במרס 1907 הגיע לארץ יצחק בן־צבי, שליח הוועד המרכזי של פועלי־ציון ברוסיה, מפלגת־האם של פועלי־ציון בארץ. כאחד המייסדים ומבכירי מנהיגיה בעולם הוא בא למפלגה כישועה, ונטל לידיו את הנהגתה בארץ ללא עוררים. אולם, כבר בוועידה הראשונה בהנהגתו, במאי, התברר, כי הוא מבקש להקדים סוציאליזם לציונות ולהשליט אידיאולוגיה בנוסח מרכס־ברוכוב, לפיה תפתור המהפכה גם את הבעיה היהודית, ולכן על פועלי־ציון להתרכז בהכנות למלחמת־מעמדות, כמקובל ברוסיה. אחד מסימני התפיסה הזאת היה ההתנגדות להתיישבות החקלאית, שאינה יכולה להוות קרקע לצמיחת פרולטריון, והעדפת העיר, הזירה שבה יהיה בכוחו של הפרולטריון להחיש את המהפכה הסוציאליסטית באמצעות מלחמת־המעמדות. עד כדי כך נהו בן־צבי והמפלגה שהנהיג אחרי התורה הרוסית, שעיניהם טחו מראות את המציאות המיוחדת לארץ־ישראל, שבה היה על הפועל הציוני לבנות משק – או את ה“יש” בלשון הימים ההם – לפני שיתחיל במלחמת־מעמדות ובמהפכה.

סימן אחר של תפיסתו היתה העדפת היידיש, ובהנהגתו הכריעה הוועידה להוציא את בטאון־המפלגה בשפה זו. יידיש היתה לא רק הלשון המדוברת והמובנת לרוב פועלי־ציון בארץ, אלא שהיתה גם לשון הקשר עם פועלי־ציון בעולם. ועוד, בן־צבי האמין שהיידיש בעלייה ושהיא שפה הפונה להמונים, בניגוד לעברית, שהיא שפתם של משכילים ואינטליגנטים.

בשני ענינים אלה התייצב דוד – שעוד קודם לכן התפטר מהוועד המרכזי, וחזר לעבוד כפועל חקלאי, הפעם בכפר־סבא – נגד בן־צבי. היחסים בין שני אישים אלה, העתידים להתפתח לחברות אמיצה, ראשיתם, איפוא, במחלוקת. דוד דחה מכל וכל את דרכי המאבק של בן־צבי ואת אכיפת הדפוס הרוסי על מפלגה זעירה בישוב יהודי קטן בארץ־ישראל, וטען שדווקא התיישבות חקלאית ודווקא העברית, חיוניים לתחיה ולהשתרשות בארץ. ואכן הוא מיאן להשתתף בדער אנפאנג (ההתחלה), בטאונה היידי של המפלגה בעריכת בן־צבי, ועורר עליו את זעם פועלי־ציון.

התגברות הנטיה המרכסיסטית, תחת הנהגתו של בן־צבי הביאה להתרחקותו של דוד, וחרף ההפצרות שיישאר ביפו ויפעל במפלגה, העדיף לעבוד כפועל. אולי בא כאן לביטוי שוב כושר־ההמתנה שלו: הוא יחזור לפעילות במפלגה בנסיבות מבטיחות יותר. מאחר שהשתתף בחגיגות חצי־היובל של ראשון לציון נשאר לעבוד שם, ודרך ענבים ביקב, יחף וכמעט עירום. שהיה כבר אז דמות מוכרת, על כך מעיד תצלום של פועלי היקב כשהוא במרכזו, יחף ובידו אשכול ענבים. רחוק היה, איפוא, מזירת הפעילות וממרכז־העצבים של המפלגה.

פרישתו מהוועד המרכזי ועבודתו כפועל שימשו לו להתבוננות ולמחשבה, שאת פרים הביא לוועידתם השלישית של פועלי־ציון בסוף ספטמבר, במלאת שנה לעלייתו, ובה הופיע כבר־פלוגתא חריף לקו של בן־צבי. בן־צבי שאף לשוות למפלגה צביון מחתרתי־חשאי, כמקובל על מפלגות מהפכניות ברוסיה, והנהיג תקנון שלפיו חייב חבר המפלגה להיות נאמן לעקרונותיה ולציית לכל החלטותיה; כחבר יתקבל רק מי שהומלץ על־ידי שניים מחבריה, ובחירת הוועד המרכזי ודיוניו ייעשו בחשאי. דוד דחה גישה זאת מכל וכל. “החברים מרוסיה הביאו עמהם את כל המליצות, התפיסות והעקרונות מרוסיה”, ו“יצרו כאן מפלגה רוסית”, אמר בנאומו. “אני מקווה כי סוף כל סוף נשתחרר מכל הירושה הרוסית”, וניצור לנו את הדרך שלנו.

יתר על כן, בן־צבי שקד להבדיל את פועלי־ציון מהפועל הצעיר, הלא־סוציאליסטית, ומגופים שההסתדרות הציונית, שראה בה גוף בורגני, העניקה להם חסות. מחמת כך לא אבה לשתף עמם פעולה ביצירת לשכת־עבודה כללית, והקים לשכת־עבודה מיוחדת לפועלי־ציון, בפיקוחה של הברית העולמית שלהם. שתי לשכות־העבודה הנפרדות היו רק חוליה אחת בשרשרת של מוסדות סעד ומשק שכל אחת ממפלגות הפועלים בארץ יסדה וניהלה אז בעצמה.

בצאתו כנגד תפיסה זו הבהיר דוד, כי עשה כיברת־דרך מאז חיבור תכנית־רמלה לפני שנה. עתה משחש בברור שתורת פועלי־ציון היא לבוש זר שאינו יפה בארץ־ישראל, הוא לא הסתייג מההסתדרות הציונית וגם לא מהפועל הצעיר. אדרבה, כנגד הקו של בן־צבי הציע בוועידה לייסד לשכת־עבודה כללית, משותפת לשתי המפלגות, ותבע את השתתפות המפלגה במועצה הארץ־ישראלית, שההסתדרות הציונית עמדה להקים.

הקו “הרוסי” שבן־צבי החזיק בו גרס, כי “הקפיטליסטים” יידחפו לבוא לארץ־ישראל מכורח הנסיבות בגולה. מתפיסה זו נגזרו יסודות־פעולה חשובים: המשק היהודי בארץ ייבנה על־ידי בעלי־ההון היהודים, ועל הפועל – “הפרולטריון” – למלא תפקיד סביל בבנין ארץ־ישראל. התפקיד הפעיל שנועד לו הוא התכוננותו למלחמת־המעמדות. דוד דחה תפיסה זו, שכמוה ככריתת ענפי העץ להסקה עוד בטרם ניטע וצמח, והעמיד במקומה תפיסה שונה לחלוטין, שעתידה להדריכו כל שנותיו: על הפועל היהודי מוטל התפקיד הפעיל והראשי בתחיית העם: בנין ארץ־ישראל וחידוש חייו של העם היהודי בה, עד שתהיה למדינה יהודית עצמאית. לכן מלחמת המעמדות בארץ־ישראל חייבת להיות שונה מאשר בכל הארצות. פועלי ציון הם סוציאליסטים עברים, וזהותם זו אחת ובלתי־נחלקת. ככל הסוציאליסטים בעולם, גם עלינו לארגן את הפועל העברי ולנהלו במלחמתו המעמדית. אבל לנו יש עוד עבודה ששורשה בחיי העם היהודי – גאולת העם על־ידי עליה לארץ־ישראל; עליה מתוך רצון, ולא ציפיה לכורח המציאות. לצורך זה – אמר דוד – דרושה “מפלגת פועלים רחבה” במתכונת הסתדרות מקצועית בלתי־מפלגתית. האיגוד המקצועי “שלו” לא יסתפק בשיפור תנאי העבודה, ואף לא בשינוי המשטר החברתי. תפקידו הראשון הוא עידוד העליה ובנין המשק היהודי. זה היה, איפוא, חידושו הגדול, לא תפקיד סביל נועד לפועל בהגשמת הציונות, אלא תפקיד ראשון במעלה: לעמוד בראש מאמצי הגאולה, “ריבוי יהודים בארץ על־ידי עליה”.

בזאת כמו חזה את אחדות־העבודה, שתקום בפברואר 1919, ואת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים, שתקום בדצמבר 1920. היסודות שהדריכוהו כל ימיו, היו גם היסודות שעליהם קמו שתיהן. אם אמת שצבת בצבת עשויה, הרי היסוד הלאומי שדוד הציב בתכנית פועלי־ציון, העברית שלחם למענה בקנאות, עד שנתקבלה גם היא כשפתם היחידה בארץ, ההכרה בחשיבות ההתיישבות החקלאית והתביעה ל“מפלגת פועלים רחבה” שתהיה הסתדרות מקצועית הרואה את תפקידה הראשון בהגדלת העליה, הקודמת לכל ומשעבדת הכל, ובבניין משק יהודי לקליטתה, הם שהכשירו את ייסוד אחדות־העבודה, את ייסוד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל, ולבסוף גם את הקמת מפא"י ב־1930; במלחמתו למען יסודות אלה היה, איפוא, בן־גוריון בין סוללי הדרך להקמת שלושת הכלים והשלבים שבלעדיהם מדינת ישראל אולי לא היתה קמה.

אבל כל זה היה בחינת חזון לעתיד. בינתיים קם ונשא רגליו, לאחר הוועידה, והלך שלושה ימים לגליל, לעבוד כפועל חקלאי בסג’רה.


 

פרק רביעי: הגנה    🔗

סג’רה היתה המושבה העברית הראשונה בגליל התחתון ובה החלה יק“א את מפעלה ההתיישבותי בארץ. בראש הגבעה, סביב ה”חאן" המקומר והישן, היא יסדה חווה להכשרת פועלים חקלאיים, ובמדרון בנתה שתי שורות בתים, לראויים שביניהם, שלהם החכירה משקי־פלחה בתנאים נוחים. ב־1908 מנתה אוכלוסיית המושבה, איכרים ופועלים, כמאה־וחמישים מבוגרים וחמישים ילדים; ישוב חקלאי גדול במושגי אותם ימים.

תחילה התגורר דוד ב“חאן” ועבד בהובלת היבולים מהגורן ובאיסומם. הוא הוקסם מהעבודה הנעשית כולה בידי פועלים עברים ומיפי הנוף, והמעבר מיפו לסג’רה היה לו כמעבר מהגולה לארץ־ישראל. מקץ שלושה חודשים נשכר כפועל על־ידי האיכר רוגצ’בסקי ועבר לגור בביתו, שככל בתי המושבה נחלק לשניים: האחורי שימש לאורווה, רפת, מתבן ומחסן, והקידמי, שני חדרים, למגורים. באחד מהם הוקצתה פינה לפועל החדש, שאכל ולן עם המשפחה. סדר יומו של דוד נפתח ב־4.30, לפני עלות השחר. לאחר שהאביס את הבהמות ברפת וסעד לבו בפת־שחרית שהתקין לעצמו, הוליך את “עדרו” – צמד שוורי עבודה, שתי פרות, שני עגלים וחמור – לשוקת שבחווה. אחר־כך אסר את השוורים בעול, עמס על החמור שק זרעים, הצטייד במלמד ולפני הנץ החמה החל לזרוע בשדה. כשעבד בפלחה ידע תחושת־התעלות. אחרי־הצהרים שב “הביתה”, השקה והאכיל את שווריו, ניקה את הרפת והיה חופשי לנפשו; פרט לחובה אחרונה, האבסת־לילה, לפני לכתו לישון.

אברהם רוגצ’בסקי, שהיה רצען ברוסיה, לא נחשב לטוב באיכרים, ודוד גרין לא היה המובחר בפועלים. בוקר אחד הלך אחרי שווריו, בידו ירחון, וכשהגיעו לפרשת־הדרכים בעיבורי המושבה פנו השוורים ימינה, בדרך למרעה, והוא, השקוע בקריאתו, שמאלה, בדרך לשדות. אף על פי כן נרקמו יחסי אהדה בינו ובין רוגצ’בסקי, הקשיש ממנו בארבע־עשרה שנה. שניהם אהבו לדבר על חקלאות. שנים רבות לאחר מכן עוד היו מזכירים איש את רעהו, דוד את “בעל־הבית” שלו, ורוגצ’בסקי את השכיר שלו. פעם הפתיע רוגצ’בסקי את פועלו הנודע, שהיה לראש ממשלת ישראל. לשוטר הניצב בשער אמר, “לך ותגיד לבן־גוריון שבעל־הבית שלו מחכה לו…ומה אתה חושב? בן־גוריון עזב את כולם שם בחדר ויצא אלי”.

מקרב פועלי־ציון לא רק דוד עשה דרכו לגליל. ממשתתפי הוועידה השלישית נעלם, כי בליל־פתיחתה, ה־28 בספטמבר 1907, התכנסו תשעה מציריה בחשאי בחדרו של בן־צבי ביפו, נשבעו לאור הנר שיקיימו את סיסמתם – “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” – ויסדו את המסדר החשאי “בר־גיורא”. תשעת המייסדים קיבלו על עצמם ציות מוחלט, ללא תנאי, להוראת ה“ראש”, ישראל שוחט, והקפדה על חשאיות, שדין הפרתה מוות שלא פורש (“פורץ גדר ישכנו נחש”). ביסוד המסדר הונח הרעיון שקבוצה מצומצמת תשמש תא־פיקוד חשאי שיקים ויפעיל ארגונים גלויים: ארגון־שומרים, שיקבל על עצמו את השמירה במושבות החקלאיות כגרעין לכוח צבאי בעתיד; ארגון רועים שיפשוט על הארץ ויתוודע אליה; התיישבות־ספר, שבה ישתלבו, בנוסח כפרי הקוזקים ברוסיה, עבודת־אדמה ומיומנות בנשק, ו“לגיון־עבודה”, כעין צבא שחייליו עובדים. כדי להיטיב להכיר איש את רעהו ולהתכונן יחדיו לפעולתם הראשונה, החליטו חברי “בר־גיורא” להתרכז, במסווה של “קולקטיב” פועלים חקלאיים, במקום אחד, בחוות־סג’רה. רק על בן־צבי הוטל להישאר ביפו, לפעול במפלגה ולשמש נציג חשאי של “בר־גיורא” בפועלי־ציון.

מרגע בואם חתרו שוחט ואנשיו לקבל לידיהם את השמירה בחוות־סג’רה, כצעד ראשון להנהגת שמירה עברית. בסג’רה שמרו צ’רקסים מכפר־קמא הסמוך, שנחשבו למצוינים ולגיבורים בשומרים, ועל מוניטין זה שלהם היתה גאוותם. הפקעת השמירה מידיהם היתה מעשה נועז ומסוכן. באמצעות תעלול שעשו חברי “בר־גיורא” הודח השומר הצ’רקסי ויק"א נאותה, לאחר משא־ומתן ממושך עם שוחט וחבריו, להעסיק שומר עברי במקומו, את צבי בקר, ממייסדי “בר־גיורא”. כדי להוכיח שאין טובים מהם, היו הצ’רקסים יורים לעברו כדי להפחידו, ופועלי סג’רה נערכו למאבק, רכשו נשק ולילה לילה נתלוו, לפי התור, לחברם השומר, עד שנואשו הצ’רקסים מלהבריחו. גם השמירה במושבה עברה לידי חברי “בר־גיורא”, שנעזרו בפועלי־סג’רה, והתרועה עלתה, כי “המצודה הראשונה נכבשה”.

חברי “בר־גיורא” היו חבריו של דוד, והוא השתתף בשמחותיהם ב“חאן” הישן, אף כי בריקודים ובזמרה לא נטל חלק. הוא היה שותף מלא למשא־ומתן עם יק"א על הפקדת השמירה בידי צבי בקר, ליווה אותו בלילות, רובה ציד בידו, שמר במושבה, יצא לשמירה לילית בשדות־המרעה ואף נמצא ראוי לקבל הלוואה, מקופת “בר־גיורא “, לרכוש נשק אישי, אקדח בראונינג, מהמשלוח שהגיע מחיפה. בחברת האמיצים ב”בר־גיורא”, ברל’ה שווייגר ואלכסנדר זייד, ערך טיול, על גב סוס, לראש־פינה ולביירות. ליבו נחמץ, כאשר מקץ שנה, כשפקע חוזה השמירה שלהם, עברו אנשי "בר־גיורא " למסחה, שם עמדו לייסד בפסח, ב־12 באפריל 1909, את “השומר”, ארגון השמירה הגלוי של “בר־גיורא”.

לאותו פסח נועדה בסג’רה מועצה מחוזית של פועלי־ציון, לדיון ב“שאלה האגררית”; היא ההתיישבות החקלאית שהמפלגה עדיין התנגדה לה ודוד דגל בה. הוא כתב אז לאביו, “ישוב הארץ זוהי הציונות היחידה, האמיתית – והשאר רק…פטפוטי־שווא”. אבל בן־צבי ופועלי־ציון שבהנהגתו לא מיהרו להשתכנע. שנתיים לאחר מכן, בוועידה השביעית, עוד מצא דוד צורך לטעון באוזניהם, כי “הבסיס של בנין התחיה בארץ־ישראל – זהו הישוב הקרקעי. והעיקר לא שהקרקע תהא שייכת ליהודים, אלא שתיעבד על־ידי יהודים”.

ככל שקרבו ימי הפסח התערער מצב הבטחון. כמו לא היה די בסכסוך על אדמת־מריבה שפרץ בין סג’רה ושכנותיה, באו שוד בקר ומרעה שלא ברשות בשדות סג’רה והחריפוהו. לבסוף נשפך גם דם: בני כפר־כנא התנפלו, ליד כפרם, על צלם ומלווהו שעשו דרכם לסג’רה, כדי להנציח בצילום את מועצת פועלי־ציון, היכו אותם ושדדו את מכונת־הצילום שלהם. להגנתו ירה הצלם באקדחו באחד מהתוקפים, שמת כעבור יומיים מפצעיו. בלא שמחה, חרדים מגאולת־הדם הצפויה, הסבו פועלי סג’רה ב“חאן”, תחילה לשולחן־הסדר ולמחרת למועצה המפלגתית. בהינעל המועצה יצאו חברי “בר־גיורא” למסחה, על אף מצב־הבטחון, לייסד את “השומר”.

ב־12 באפריל ישב דוד במסיבת־חברים בסג’רה, כשהשומר ישראל קורנגולד נכנס וסיפר ששני ערבים אלמונים פנו אליו בשאלה שלא הבין. בלא להמתין לדובר ערבית שיתלווה אליו חזר אל השניים שהרגוהו ביריה. כנראה היה זה פתיון, והערבים נערכו למלכודת גדולה. פעמון־האזעקה צלצל ואנשי המושבה, ודוד אתם, רדפו אחרי המתנקשים, נשק ביד, ונתקלו במארבים נוספים. המירדף נמשך בגשם שוטף עד רדת הערב. אז הבחינו דוד ושני איכרים, יוסף שפירא ושמעון מלמד, בשלושה ערבים ומיהרו לחסום את דרך בריחתם ביריות מרוביהם. אולם, השלושה נבלעו בהמון ערבי שצץ לפתע פתאום והחל להקיף את הרודפים. דוד ושני חבריו החלו לסגת. כשקרבו למושבה שמע דוד לפתע את מלמד אומר, “ירו בי”. ערבי שהסתתר מאחורי משוכת־צבר ירה בליבו והרגו.

דוד שעמד במבחן־אש קשה, שנחרט בתולדות הישוב כחשוב וכעקוב מדם עד אז, קיבל על עצמו את תפקיד השומר בחווה ובמושבה, במקום קורנגולד. המתיחות בגליל החריפה וגבתה עוד שני קרבנות, וכשקראה הנהלת־יק“א אספת־חרום ביבנאל, לדון במצב הבטחון ובאמצעי הגנה, בהשתתפות “באי־הכוח של כל הישוב הגלילי” – היה הוא הציר מסג’רה. באספה הוחלט “לגייס” פועלים עברים נוספים כדי להגדיל את האוכלוסיה היהודית בגליל, לחזק את השמירה במושבות, “לסדר ולארגן את כל המוכשרים לשאת נשק ולייסד קבוצה של חיילים עברים”. לניהול הפעולה נבחר ועד בן עשרה, מנציגי יק”א, האכרים ו“שני באי־כוח הפועלים”, דוד ועוד אחד. עתה נמנה על הנהגת גוף חדש שעסק בבטחון וברכישת נשק. לאביו כתב אז, “אנחנו קונים נשק עד כמה שאפשר…הנחוץ לאיש לא פחות מבגד ללבוש ולחם לאכול”. בחירתו לוועד־הבטחון הגלילי היתה הוכחה להיותו מוכר כבר־סמכא בעניני הגנה. אך למרות נסיונו הקרבי, שהיה גדול משל שוחט ומשל אחרים בין שנים־עשר חברי “השומר” הראשונים, לא הוזמן דוד להצטרף ל“השומר”, לא אז ולא לאחר מכן, כשם שלא הוזמן להשתתף בייסוד “בר־גיורא”. מדוע?

שמתנגדו העיקרי היה ישראל שוחט ברור מהטעם הפשוט, שהיה לאל ידו, ה“ראש” שהכל מצייתים לו, להסדיר את קבלתו, לוא רצה בה. טעם אחד לדחייתו את דוד יכול להיות ארגוני ואישי. המיבנה הרצוי ל“השומר” היה נהיר לשוחט: בראש יעמדו הנהגה רעיונית־מדינית (בן־צבי) המפקד (ה“ראש” שוחט) והתא החשאי “בר־גיורא”, שחיל־שומרים הסר למשמעת חמורה כפוף להם. כחייל מן השורה ודאי שדוד לא צלח בעיניו, מהיותו עצמאי במחשבתו ומי שלא יציית באורח עיוור ל“ראש”, והוא לא נטה גם להרחיב את הדרג העליון על־ידי צרופו של דוד; לחלק עמו את הפיקוד לא רצה ובהנהגה הרעיונית די היה לו ברב אחד, בן־צבי. שוחט הצטיין בטביעת־עינו, ובאשר לדוד היא הוכחה במלואה.

אבל דומה, כי בשורש התנגדותו עמדו הבדלי־תפיסה. דוד חתר לכלליות ולאחדות. כשם שביקש “מפלגת פועלים רחבה” ולא מפלגה חשאית־מחתרתית, כך רצה בארגון הגנה רחב, שסר לאחריות ציבורית נבחרת. כנגד שוחט שהעדיף תא חשאי הכפוף במשמעת עיוורת ל“ראש” בלתי־נבחר, העומד מעל לביקורת המפלגה, תבע דוד הליכים ומרות דמוקרטיים. בוועידה השישית של פועלי־ציון ביפו, באפריל 1910, באו חילוקי־התפיסות ביניהם לביטוי מפורש. דוד התנגד ל“לגיון העבודה” – שנקרא לקיצור “העבודה” – ששוחט וחברי “בר־גיורא " יסדו בגליל בסתיו 1909, כזרוע גלויה ונוספת ל”השומר“, ושגם ממנה תבעו חשאיות ומשמעת עיוורת. בן־צבי בירך על “העבודה”, אבל דוד הטיח בה “ביקורת קשה”, וכך אמר בוועידה: משמעת עיוורת “מזיקה מאוד לפועל, מפני שהיא מדכאה את הכרתו. למשמעת כזו יש מקום אולי ב’השומר‘, אך לא ב’העבודה’ – שעוסקת בפעולה של שלום”. על מרכז המפלגה לדעת על הנעשה ב”השומר" וב“העבודה” ולשים קץ ל“קונספירציה” של ארגונים אלה, ואם ראשי “השומר” לא יסכימו לכך, עליהם להסיק את המסקנה ולהחליט, מרות מי הם מקבלים.

דוד היה, איפוא, עקבי בתביעתו למסגרות רחבות ובלתי־מפלגתיות. דווקא מסגרות רחבות ודמוקרטיות נדרשו, לדידו, כדי ללכד את הישוב ולעשותו כוח מדיני וצבאי. משום כך אף העמיד להצבעה, בוועידה השישית, את הצעתו לארגן את הפועלים החקלאיים השכירים באגודה מקצועית אחת בכל מושבה, ו“כל האגודות…תתאחדנה להסתדרות פועלים חקלאית אחת”. גם הוועידה השישית, כקודמותיה, דחתה את הצעותיו ואימצה את הצעות בן־צבי, שמשמעותן התאגדות מפלגתית הדוקה ונבדלת. כך נפלה הזכות לייסד את הסתדרות הפועלים החקלאיים – תחילה בגליל, בפסח 1910, ואחר־כך ביהודה, בשבועות 1911 – בחלקם של הפועלים הבלתי־מפלגתיים, שברל כצנלסון עמד בראשם.

דרכו להנחלת תפיסתו לפועלי־ציון היתה, איפוא, דרך ארוכה ורבת־מכשולים. רק משעלה לירושלים וחבר לבן־צבי בוועד המרכזי בטיפול בעניינים מדיניים ובעיצוב קו המפלגה, עלה בידו להטותו אט אט לדעותיו, ובמקום חילוקי־הדעות שאיפיינו את ראשית יחסיהם, החלה להתגבש ביניהם אחדות־דעים שהביאה, בסופו של דבר, לייסוד אחדות־העבודה, להקמת הוועד לייסוד ה“הגנה”, שבן־גוריון היה אחד מחבריו, ולהחלפתו של “השומר”, כארגון־הגנה ישובי, ב“הגנה”, שנבנתה כמסגרת פתוחה ורחבה ושהועמדה, כשנתיים לאחר הקמתה, תחת מרותה של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.


 

פרק חמישי: בן־גוריון – מדינאי    🔗

עקב סכסוך־עבודה עם הנהלת־יק"א, שסירבה להחזיר לעבודה פועל שפוטר, הכריזו פועלי־סג’רה שביתה, ודוד היה בין אלה שעזבוה במחאה. ב־2 באוגוסט 1909 צרר בסל את כל אשר לו והלך ליבנאל. בדרך פגע בו שודד ערבי, בעל פגיון, שניסה לגזול את אקדחו. כדי שלא יזדעקו ערביי הכפר הסמוך, סרונה, לא ירה דוד באקדחו. אבל, למרות שהערבי פצע בפגיונו את ידו השמאלית לא הרפה דוד מן האקדח. הערבי ברח עם הסל, ודוד חזר, רק אקדחו עמו, לסג’רה.

כשעבר דוד מסג’רה לזכרון־יעקב, בתחילת נובמבר, המיר את שדות־הפלחה של הגליל במטעי השומרון, ובמקום ללכת אחרי המחרשה חפר בורות לנטיעת כרם־שקדים. הוא התגורר בביקתת־חימר, סמוך לכרם ובלילות למד צרפתית. לחברו למגורים, שהעריצו על יכולתו לקרוא וללמוד עד שעת־לילה מאוחרת, היה עונה, “מתי אלמד?” כבר אז הכין עצמו ללימוד משפטים בקושטא. עוד בסג’רה החליט שזה יהיה עתידו “הכללי, הציוני”, ובזכרון־יעקב הסביר במכתב לאביו את יעודו בחיים: “בין בתור פועל ובין בתור עורך־דין, יש לי מטרה אחת: לעבוד בשביל הפועל העברי בארץ־ישראל. זה תוכן חיי, ולזה אתמכר בכל התנאים שבהם אימצא. קדושה לי עבודה זו – ובה מוצא אני את אשרי”.

אבל, בזכרון־יעקב לא נמצא כר לפעולה ציבורית – הפועלים נחלקו לקבוצות קטנות, ולא היו מסוגלים אף לייסד מטבח משותף – ומי יודע איך ומתי היה עולה בידו להגשים את משא־נפשו, לולא, כמו לפתע, השיגו מכתבו של בן־צבי שהזמינו להשתתף בוועידה השישית, באפריל 1910. השישית היתה לוועידה החשובה בקורות פועלי־ציון עד מלחמת־העולם הראשונה, וגם לתחנת־דרך חשובה בחייו הציבוריים של דוד. היא אישרה את הוצאת “האחדות”, בטאון־המפלגה בעברית, ודוד נבחר למערכת ולוועד המרכזי, שניים שהיו אחד, ומשכנם בירושלים.

ב־14 ביוני עלה לירושלים, ועד שמצא לו מגורים משלו התארח בחדרו של בן־צבי, שהתפרנס למחייתו כמורה בגימנסיה העברית. בראש השנה החל “האחדות” להופיע כשבועון ונפוץ ב־450 עותקים; השג לא רע למפלגה שמנתה אז כמאתיים חבר בלבד (לתפוצה של אלף, אשר לה קיוותה הוועידה, לא הגיע מעולם). זה היה העתון הסוציאליסטי הראשון בעברית, קול קורא לעם היהודי מירושלים, בירתו הנצחית, לתחיה לאומית ולהקמת חברה חדשה.

את פרנסתו מצא דוד כמגיה וכמתרגם, וככל משתתפי־“האחדות” עשה את כתיבתו ועבודתו במערכת ללא שכר. חבריו למערכת התהדרו בשמות־עט של גיבורים ומורדים: בן־צבי נטל את הכינוי אבנר, על־שם שר־הצבא של שאול ודוד; חברתו רחל (גולדה) לישנסקי, קראה עצמה ינאית, על שם אלכנסדר ינאי מבית החשמונאים, מרחיב הגבולות, ושלומציון המלכה; יעקב ויתקין בחר בזרובבל, פחת יהודה מזרע בית־דוד, מראשי שיבת־ציון ובוני הבית השני. לכבוד מעמדו החדש נטל גם דוד לעצמו שם חדש, בן־גריון. בימי המרד הגדול נודע יוסף בן־גריון כשר־הבטחון בממשלה שנבחרה בירושלים לעמוד בראש המאבק ברומאים ולחזק את חומת־ירושלים. האיש, התפקיד והתקופה שסימל, וכן זכר שמו ושם משפחתו היו כולם לטעמו. וכך היה דוד־יוסף גרין לדוד־יוסף בן־גוריון.

דומה, שלא יצא יום, מאז בואו לארץ, בלא שחשב על מדיניות. אולם, עד עלייתו לירושלים עשה זאת בבדידות ובניתוק, לעצמו, מאחורי שווריו בסג’רה, או בתוך בור המטע בזכרון־יעקב. רק לעת מצוא, פעם פעמיים בשנה, במועצה או בוועידה, יכול לבטא את מחשבותיו בפומבי, ולבדקן כנגד דעות אחרות. בירושלים תם תור בדידותו. הוא חי בקרב חברי הוועד המרכזי והמערכת, ודן עמם בנושאים מדיניים מדי יום ביומו. בואו לירושלים ול“האחדות” היה לו, איפוא, עליה מכל הבחינות. ליד בן־צבי היה עתה אחד משני הקברניטים האוחזים בהגה המפלגה, ולא זו בלבד שהיה פנוי למחשבה מדינית, אלא שתפקידו כעורך וככותב־מאמרים חייבוהו להבעתה בכתב בצורה סדורה ומבוקרת.

רעיון מרכזי אחד חזר בכתיבתו – יצירת כוח עברי. נקודת־המוצא לכל טיעוניו היתה שמבחוץ אי־אפשר להגשים את הציונות. רק בארץ־ישראל אפשר לעשות זאת. הוא תבע, לכן, להעתיק את סמכויות־ההכרעה מהמוסדות בגולה לישוב העברי בארץ־ישראל, ולעשותו מרכז ההנהגה והעשיה של ההסתדרות הציונית. עקרון־יסוד נוסף בתפיסתו היה שעל הישוב העברי לסמוך קודם כל על עצמו, שכן ציוני ויהודי התפוצות ייטיבו לעזור לישוב המשכיל לעזור לעצמו.

בן־גוריון גרס שאם גם המהפכה התורכית ב־1908 – שהנהיגה חוקה המעניקה מידה גדולה יותר של חרות וייצוג פרלמנטרי לתושבי הקיסרות העותמנית – לא הביאה שינוי בפועל במצב היהודים, “אבל בכוח”, כתב ב“האחדות”, “נתהווה שינוי גדול ועיקרי”. בימי שלטון היחיד של השולטן “לא היו היהודים זקוקים לנהל פוליטיקה יהודית מיוחדת”. השולטן קבע בכל. עתה, במשטר־מלוכה פרלמנטרי ישאף כל עם לדחוק רגלי חברו בכלכלה ובהשפעה מדינית. “תתחולל מלחמה קשה והתחרות עזה בין העמים השונים”, ויוכל לעמוד רק העם שיהיה מאורגן, מלוכד “ומגין במרץ ובתוקף על עניניו וזכויותיו”. היהודים, יותר מעמים אחרים, זקוקים לאחדות ולארגון מדיני חזק. לשם כך קרא בן־גוריון לכינון “הסתדרות לאומית חזקה”.

העם שהיהודים בארץ־ישראל יתמודדו עמו “במלחמה קשה והתחרות עזה” הוא העם הערבי. מאורעות סג’רה פקחו את עיניו לראות כי האיבה ליהודים אינה נחלתם הבלעדית של הערבים העירוניים, והוא נוכח לדעת, כי מאז הנהגת החוקה הרבו הערבים לנצל את חרות הדיבור ל“תעמולה עזה נגד היהודים”, אשר “ביחוד גדלה בעתונים של הערבים הנוצרים”. בשלהי קיץ 1910 כבר ראה חזית כמעט כללית: “היום אנו רואים כבר המון עתונים בארץ־ישראל…הנלחמים בנו…וזורעים את זרע השנאה ליהודים בין כל שדרות העם הערבי”. וב־1911, בוועידה עולמית של פועלי־ציון, היה בן־גוריון הראשון ב“האחדות” שקרא לבעיה הערבית בשמה, “שנאת הערבים שהולכת ומתגברת”.

אולם, הוא לא ניסה כלל להציע פתרון לסוגיה זו כשלעצמה, ולא דן ביחסי היהודים והערבים לגופם, אלא רק בהקשרם לצד שלישי, למעצמה התורכית. כך אמר: כדי לזכות בתחרות הרב־לאומית המתחוללת ברחבי הקיסרות העותמנית ולגבור על הערבים, יריבי היהודים באותו מיקצה ובאותו מסלול, מן ההכרח לפתח “פעולה מדינית” כלפי הממשלה התורכית. דוק! לא מדיניות כלפי הערבים בארץ־ישראל, אלא כלפי תורכיה. עיקר זה בתפיסתו המדינית, שעמדות שתנקוט המעצמה השלטת באזור, חשובות להגשמת המפעל הציוני לאין ערוך מעמדות הערבים תושבי־הארץ, עתיד להדריך אותו, ואת המדיניות הציונית, שנים רבות.

ספק אם הגה רעיון זה מחמת החשש שכשני מיליונים ערבים בארץ־ישראל־סוריה2 לא יסכימו להידבר עם מיעוט ציוני בישוב יהודי קטן וחלש, כ־80,000 נפש, שתובע לעצמו את ארצם. דומה, כי היה לכך אז טעם מעשי ופשוט, וכלל לא אידיאולוגי. לעומת הציונות, שקמה כתנועה לאומית מוגדרת ומאורגנת, היתה התנועה הלאומית הערבית בראשית גישושיה; במידת־מה היתה דומה לציונות לפני שפירסם הרצל, ב־1896, את מחברתו “מדינת היהודים”. לכן, אפילו היה רצון להידברות יהודית־ערבית, נציגות ערבית לא היתה אז בקיים. במציאות היה רק גוף אחד שעמו יכלה הציונות להידבר על גידולה ועל התבססותה בארץ־ישראל, והוא ממשלת־תורכיה, שהתנגדה לציונות, ולעליית־יהודים בכלל, לא פחות מהערבים “השונאים”. אבל, בן־גוריון, כציונים אחרים, ראה בנסיון לשכנע אותה שהציונות תביא לה ברכה, את היסוד למדיניות הציונית, והתכנית שהציע, כך האמין, עשויה, יותר מתכניות קודמות שנכשלו, להגדיל את סיכויי הצלחתה.

את תכניתו ניסח בן־גוריון בשורות אחדות: “בכדי לבצר ולחזק את עמדתנו המדינית, שנוכל לעמוד נגד שונאינו – עלינו לאחד ולארגן את כל כוחותינו הציבוריים, לשתף את כל שדרות עמנו בכל חלקי המדינה העותמנית ולברוא הסתדרות לאומית מדינית במטרה לדרוש בבית מורשי־העם מג’לס ומאת הממשלה המרכזית, את זכויותינו האזרחיות, המדיניות והלאומיות ולהגן על עניינינו הכלכליים והתרבותיים”. בתביעתו ל“הסתדרות לאומית מדינית” היה חידוש משום שרוב היהודים בארץ ראו עצמם כגוף דתי בלבד, ורבים מהם החזיקו בנתינות הזרה של ארצות־מוצאם, כדי ליהנות מהגנת ה“קפיטולציות” שהעניקו להם זכויות מיוחדות3, וויתרו על־ידי כך על זכות־הבחירה שהיתה שמורה לנתינים עותמניים בלבד. הפיכת הישוב לגורם מדיני במסגרת הקיסרות נראתה לבן־גוריון חיונית ביותר, ולשם כך קרא ליהודי ארץ־ישראל “להתערות” בה, כלומר לקבל עליהם אזרחות עותמנית ולראות עצמם כחלק בלתי־נפרד מעותמניה. זה היה גם קו “האחדות” וזה היה גם פשר שמו. שליחותו, אמרו עורכיו, היתה לא רק “לאחד את הקרעים” בישוב היהודי, אלא לקרוא לאחדות עותמנית: “הכרתנו הברורה, כי כל כוחה של מדינת עותמניה, שהיא מדינה המאוחדת מאומות שונות ומיוחדות…כל כוחה אך באחדות הפנימית שבין חלקיה”. שם העתון עלה, איפוא, מתוך המגמה “להביא את אחדות המדינה כלה” – תורכים, בולגרים, ארמנים, יוונים, ערבים ועוד – וכמובן גם הישוב היהודי בארץ־ישראל, ש“זכויותיו הפנימיות והשלמות הוכרו”. משמע, כעין מבט לעתיד לעבר פדרציה עותמנית שהמדינה היהודית תהיה אחת מחברותיה.

בן־גוריון התייחד, איפוא, בכך שראה צורך ואפשרות ל“פעולה מדינית” מטעם ישוב עברי שיתלכד במסגרת לאומית, שתכליתה להביא את ממשלת־תורכיה שתסכים “לסייע לעליית היהודים לארץ־ישראל ולהתאזרחותם בה בתור אזרחים עותמנים” נאמנים, בעלי זכות־בחירה. לצירים היהודים שייבחרו למג’לס – המוסד היחיד בעותמניה שבו מותר היה לעסוק בעניני־מדינה – יעד תפקיד חשוב: לשכנע את ממשלת־תורכיה בטובה שתצמח לה מהתגשמות הציונות.

לימוד המשפטים נראה לו אחד מצעדי־הביניים שיפלסו ל“התערות” את דרכה ויקרבו את התגשמותה במציאות. כבר בינואר 1907 הזכיר צורך זה ותבע להפנות את הנוער ללמוד משפטים בקושטא, שכן המשפטנים יוכלו לא רק לסייע ליהודי הארץ להתערות בחיי עותמניה, על־ידי שיקרבו ויכירו להם את חוקיה והליכותיה, המנוכרים כל כך, אלא שבבוא היום יוכלו להיבחר למוסדות המחוקקים והמינהליים. לימים יספר בן־גוריון, כי הוא עצמו נסע לקושטא ללמוד משפטים, כדי להכשיר עצמו להיבחר למג’לס, כנציג הישוב היהודי. אף יפליג ויאמר שנשא עיניו להיות שר בממשלת־תורכיה “ואוכל להגן על הציונות”.

לא יצאה שנה לעבודתו ב“האחדות” וכבר החל להתכונן לצעד זה.


 

פרק שישי: המעצמה התורנית    🔗

1910 היתה שנת יאוש במחנה הפועלים. “כיבוש העבודה” נחל כישלון וההסתדרות הציונית לא הכירה בעקרון העבודה העברית והעסיקה פועלים ערבים בחוות חקלאיות ובבניית בנייני ציבור. חוסר־עבודה, בדידות רעיונית וחברתית ותחושה של אזלת־יד הביאו לגל־ירידה, והדכדוך נתן אותותיו גם בפועלי־ציון, שלא ידעו לאן יפנו ובמה ייאבקו. מצבו החומרי הרעוע של האחדות ואי־ההיענות של פועלי־ציון בגולה לקריאתו להעביר את מרכזם העולמי לארץ הסבו לבן־גוריון מורת־רוח.

דומה שאז, בשנת היאוש, הגיע לכלל הכרה שבאין סיכוי לפעולה ממשית מוטב לנצל את הזמן ולהשקיע מאמצים בהכנות לשעת כושר, כשישתנו הנסיבות. התמדה במה שקבע לעצמו כעדיפות ראשונה בפרק זמן מסוים, אפילו במחיר החמצה אפשרית של הזדמנות חולפת, איפיינה את כושר־ההמתנה של בן־גוריון. כשם שדחה את עלייתו לארץ כדי ללמוד הנדסה, וכשם שהרחיק לסג’רה באין תכלית לעבודתו בוועד המרכזי, כך גם עתה, משראה שיש רק מעט תועלת במעשיו, העמיד את לימודיו בקדימה ראשונה. ולא זו בלבד, אלא שאף שיכנע, או שימש דוגמה, לחבריו ללכת בעקבותיו. אולי זה ההסבר ליציאתם המפתיעה של ארבעת המנהיגים של פועלי־ציון ב־1911 ללימודים בחו"ל, רחל ינאית ללמוד חקלאות בנאנסי ובן־גוריון, בן־צבי ושוחט ללמוד משפטים בקושטא.

ראשון יצא בן־גוריון, שהפליג ב־28 באוקטובר – רק קיבל בדואר את המחאת־הכסף מאביו – לסלוניקי, ללמוד תורכית ולהתכונן לבחינות־הכניסה לפקולטה למשפטים, שאותן עבר בציונים גבוהים. אז עבר לקושטא וגר בחדר אחד עם בן־צבי, שהיה מעתה גם חברו ללימודים. מלחמת הבלקנים הראשונה, שבה לחמו יוון, בולגריה ומונטנגרו בתורכיה, פרצה עם פתיחת שנת־הלימודים, באוקטובר 1912, ועשאתה מאורע שלא יישכח: ביום־הלימודים הראשון גינה הרקטור את תלמידי־המשפטים וביישם על שלא התנדבו לצבא, והלימודים הושבתו. אבל לא לזמן רב: הם חודשו עוד בטרם החל, באפריל 1913, המשא־ומתן על השלום. בן־גוריון עשה, איפוא, את לימודיו לא רק בנסיבות של מלחמה וחוסר־יציבות מדיני, אלא גם בתנאי מחסור קשים, שפגעו בבריאותו עד שנזקק לאישפוז ממושך. אף על פי כן הצטיין בלימודיו ועבר את בחינות השנה השניה בציונים גבוהים. בבחינה בעל־פה בחוק הפלילי אף אירע דבר יוצא־דופן. הפרופסור שהעניק לו את הציון 10 הכיר במבטאו שאיננו תורכי ומששמע שהוא יהודי מרוסיה, פנה אל הנבחנים בני־תורכיה ואמר להם: “הנה זה אסוננו שלנו אין תלמידים כאלה”.

בשלוש שנות לימודיו עברה על תורכיה טלטלה גדולה. תוך זמן קצר, כבסערה, אבדו לה שארית כיבושיה באפריקה ורוב נחלותיה באירופה; שר המלחמה והרמטכ"ל נרצח והממשלה נפלה; אך ראש־הממשלה החדש נרצח גם הוא, והורכבה ממשלה הנתונה לשליטת שלישיה: אנבר פשה שר הצבא, טלעת פשה שר הפנים, וג’מאל פשה שר הימיה. השלישיה השלטת חידשה את הצבא ואת המימשל והפיחה אמונה בעם שתורכיה חוזרת לאיתנה ואף תהיה חזקה מתמיד.

בן־גוריון קיבל בברכה את קיצוץ שליש משטחה ורבע ממספר אוכלוסיה של הקיסרות העותמנית, בהאמינו, כי תורכיה אסייתית, ללא נוצרים וללא לאומים אירופיים, תהיה הומוגנית ויציבה יותר. כך, דווקא התמורות במעמדה הבין־לאומי ובצביונה הפנימי – תחת קיסרות רבת לאומים ודתות נעשתה, בעיקרה מוסלמית ודו־לאומית, תורכית וערבית – גרמו לכך שבן־גוריון, בן־צבי ושוחט יאמינו יותר בחוסנה של עותמניה ובכוחה להגן יחד עם בעלת־בריתה גרמניה על ארץ־ישראל, במקרה של מלחמה עם בריטניה, צרפת ורוסיה. כיוון שכך, השליכו יהבם המדיני על נאמנות חסרת־פשרות לעותמניה ודגלו יותר מתמיד ב“התערות” ו“התעתמנות”. כסימן הכר לכך עטו על עצמם, חזות תורכית: חליפות פסים, זיג, צווארון מעומלן, עניבה, שפם ותרבוש.

אולם, קוץ באליה. דווקא בעותמניה המקוצצת, המוסלמית והדו־לאומית, החמירה “השאלה הערבית”, וכדי לגבור על הערבים במאבק על ארץ־ישראל נדרשה הציונות להוכיח שהברכה שהיא נושאת לתורכיה גדולה יותר. דרך אחת לכך היתה השתתפות הישוב במלחמת־הבלקן לצד תורכיה. הרעיון היה פשוט, כגמול לדם ולשרות נאמן של יהודים במלחמה תוכר זכותם לארץ־ישראל. שוחט, שהמשיך בפעילותו המחתרתית־חשאית גם בקושטא, מצא קשר לכת ה“דונמה” – צאצאי מאמיני שבתי צבי שהתאסלמו ושמרו אמונים בסתר ליהדות – ולאילו מאנשיה ששימשו במשרות רמות בשלטון, ובאמצעותם הגיע לשר הבטחון, אנבר, ולשר הימיה, ג’מאל, והציע להם, בשמו ובשם בן־צבי ובן־גוריון, יחידה יהודית במסגרת הצבא התורכי ופלוגת־רוכבים מבני־הארץ, למלחמה בבלקן. השרים נענו לו בחיוב, מינוהו למפקד הפלוגה ושלחוהו למחנה־אימונים. בן־צבי ובן־גוריון החלו לארגן מתנדבים מקרב הסטודנטים, יוצאי רוסיה וארץ־ישראל, אך שביתת־הנשק נכרתה בטרם שהוקמה היחידה ולפני שהגיעו הרוכבים מ“השומר”. אף שמהתוכנית לא יצא דבר, היא הניחה יסוד־רעיוני לתוכניות דומות, בשתי מלחמות־עולם.

בינתיים קדרו שמי אירופה כולה. בעלותו ב־28 ביולי 1914 עם בן־צבי לאניה רוסית בדרכם לפגרת־הקיץ בארץ, כתב בן־גוריון לאביו: “כאשר יגיע כרטיס גלויה זה לידך, יהא מוטל כבר גורלו של השלום האירופי לשבט או לחסד”. ואכן, ב־1 באוגוסט, בלב ים קיבל רב־החובל ידיעה באלחוט על הכרזת המלחמה של גרמניה נגד רוסיה ומלחמת־העולם הראשונה החלה.

בבואם לארץ עלו בן־גוריון ובן־צבי לירושלים וחזרו לעבודתם ב“האחדות”. הישוב שלמענו כתבו ושאותו ביקשו להדריך היה נבוך ומבוהל: הים התיכון נסגר כמעט ושוב לא היה גשר לאירופה. חלק ניכר מ“הישוב הישן” שהתקיים על ה“חלוקה”, נותק ממקורותיה באירופה, ובפני המשק החקלאי התלוי במכירת תוצרתו – יין, שקדים ופרי־הדר – נחסמו כליל שוקי־היצוא. מחסור במצרכים, האמרת מחירים ומשיכת פקדונות מהבנקים הגדילו את המבוכה והבהלה. כמו לא היה די בכך הודיעה ממשלת תורכיה על ביטול הקפיטולציות ב־1 באוקטובר, וכשתקפה אניות ונמלים רוסיים הכריזו ב־6 בנובמבר רוסיה, בריטניה וצרפת מלחמה על תורכיה.

כניסת תורכיה למלחמה שינתה כליל את מצב הישוב – כ־90,000 נפש – והשרתה עליו דכאון כבד. אם בימי הקפיטולציות היתה הארץ ללא דין וללא דיין ויד ה“בקשיש” משלה בכל, על אחת כמה וכמה אחרי ביטולן. בלא הגנת הקונסולים נחשפו היהודים לשרירות־לב של כל חייל וכל פקיד תורכי, לעושק ולגזל. יתר על כן, 50,000 יהודי־רוסיה נהפכו באחת לנתיני־אויב, אשר אם לא יתעתמנו יגורשו. בלית־ברירה הם חבשו לראשיהם תרבושים והתחילו, למראית־עין, בהליכי התעתמנות, אך בעוד הם מפגינים כלפי חוץ “פטריוטיות” ואמונה בנצחון גרמניה־תורכיה, התפללו בליבם לנצחון בריטניה וצרפת. הדילמה שבפניה עמדו המחישה את חולשתם: האם להתעתמן ולהיחשב על־ידי רוסיה, אם תנצח, לבוגדים, או לא להתעתמן ולצפות לנחת זרועם של התורכים. ועוד, ההתעתמנות לא ניתנה בחינם, והמס שהוטל עליה, לגולגלת, היה כמעט בגובה שכר חודשי של פועל; צא וחשב מצבן של משפחות. חשוב מזה, גברים בגיל הצבא – 18 עד 45 – חויבו להתייצב, חודש לאחר ההתעתמנות, לצבא התורכי, המנוון והירוד, אשר לחם נגד מי שבנצחונו רצו.

הדכאון הכללי לא היה מנת־חלקו של בן־גוריון והוא לא התפלל בליבו לנצחון בריטניה וצרפת. ראייתו היתה כולה מדינית. “לנו דרושה תורכיה חזקה”, אמר, שכן רק בתורכיה חזקה “יהיה ערך גם לנו ותקווה לעתיד”. ביסוד תפיסתו עמדה “השאלה הערבית”; מחולשת תורכיה, אמר, “ירוויחו הערבים בלבד, ומי לנו שונא כמוהם?” במאמריו ב“האחדות” קרא בן־גוריון לחזק את תורכיה, והוא קיבל את ביטול הקפיטולציות בתשואות, למרות שהערבים הבינו את הביטול כאות להתקוממות על הכופרים. גם באילוץ להתעתמן ולהתגייס לצבא התורכי ראה שעת־כושר: יהודי ארץ־ישראל יתעתמנו, מרצון או מאונס, ויהיו זכאים לביטוי הלאומי המובטח להם, לדעתו, בחוקי תורכיה. “מה אכפת מצבנו ברגע זה?” אמר בשיחות אישיות, “חשוב העתיד…מה שיועיל לעתיד הוא העיקר!” בן־גוריון ובן־צבי היו לפעילים מרכזיים בוועד־ההתעתמנות.

נתבע ממנו כוח פנימי רב לדגול בדעותיו ולעשות להם נפשות, שעה שהנסיבות טפחו על פניו כשג’מאל פשה – שהיה למפקד הבכיר בארץ – ציווה לגרש את היהודים שלא התעתמנו. ב־17 בדצמבר פרצו חיילים וז’נדרמים לרחובות היהודים ביפו, וכחמש־מאות ילדים ללא הוריהם, הורים ללא ילדיהם, גברים בלא נשותיהם ונשים ללא בעליהן, שנקרו על דרכם, הובלו בלילה באכזריות לאניה שלקחתם לאלכסנדריה. המגורשים הראשונים האלה היו כעין חיל־חלוץ של כעשרת־אלפים מגורשי־ג’מאל והעוזבים בעקבותיהם.

גם לאחר גירוש יפו החזיק בן־גוריון בדעתו שעל הישוב להיות בעל־ברית נאמן לתורכיה ועליו להגביר את קצב ההתעתמנות, כתריס בפני גירוש. יתרה מזאת, הוא ובן־צבי, שהציגו עצמם כ“וועדת הגנה”, העלו תכנית ל“הגנה עממית” (מיליציה). הקומנדנט של ירושלים קיבל את הצעתם, על אף שכרכו אותה בתנאי מפורש, “שהמתנדבים יהיו רק מיליציה מקומית, ולא [יישלחו] לשום מקום אחר למלחמה”. כמאה איש נענו לקריאה הראשונה, בתוכם חברי מערכת האחדות והסופר י"ח ברנר, והחלו באימוני נשק במגרש הרוסים בירושלים. אחד המתנדבים כתב לפועלי־ציון בניו־יורק שכאשר יגיע מכתבו לידיהם “נהיה חיילי ארץ־ישראל”.

לא כך הווה: גירוש יפו לא הביא אמנם את בן־גוריון לשינוי דעותיו, אך הוא העמידו במיבחן, היש להגיב על הגירוש מעל דפי ה“האחדות” או להישמע לצנזורה שאסרה על פירסומו. הוא תבע להגיב על הגירוש, למרות הסכנה הצפויה מהפרת הוראת־הצנזורה, ואמר, “יש רגעים שאסור לשים לב למציאות. רגעים המחייבים למחות, אפילו לא תועיל המחאה כלום, אפילו יורע להם [למוחים] בגללה”. עם זאת תבע להגביר את תכנית “הגנה עממית” ולהגדילה. בניצנה, כמו בישרה עמדה זו את נוסחתו הכפולה במלחמת העולם השניה: ללחום בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן, וללחום בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה בהיטלר. כלומר, ללחום לצד תורכיה כאילו לא גירשה יהודים, וללחום בגירוש כאילו לא היתה שאיפתנו שתורכיה תנצח במלחמה. לאחר ויכוח נרגש החליטו חברי־המערכת כדעתו, ובגליונו מ־30 בדצמבר 1914 מתאר “מכתב מיפו” את הגירוש ומותח ביקורת על הממשלה, בצינעת העמוד הפנימי, ועל שער־הגליון מתנוססת הקריאה להתנדב ל“הגנה עממית”, בנימוק ש“כבוד עמנו דורש מאתנו שלא נתבייש בפני שאר התושבים, שבלי ספק ימלאו את חובתם באמונה וימהרו לקריאת הממשלה”. גליון זה היה האחרון. ב־4 בינואר 1915 נסגר “האחדות” בפקודת הצנזור ומנהל הדפוס שלו נדון לארבעה חודשי מאסר, וג’מאל פשה פקד לבטל את “המיליציה” ולפזרה.

ג’מאל החריף את רדיפותיו נגד הציונים וגם בן־גוריון ובן־צבי נעצרו לחקירה והוצא נגדם צו־גירוש מהארץ. לשווא שטחו בפני ג’מאל בתזכיר את נאמנותם וגודל מסירותם לעותמניה. הוא האשימם ב“אתם רוצים להקים מדינה יהודית” בארץ־ישראל ואסר עליהם לשוב אליה עד עולם. בעת מעצרו פגש בן־גוריון ביחיא אפנדי, ערבי ירושלמי שלמד אתו בקושטא ושראה בו ידיד קרוב. כשסיפר לו על פקודת הגירוש הגיב יחיא במעין נוסחה שנחרתה בלב בן־גוריון, ושלימים יראה בה ביטוי לשורש סכסוך הדמים היהודי־ערבי: “כידיד שלך אני מצטער. כערבי אני שמח”.

ב־21 במרס גורשו בן־גוריון ובן־צבי באניה איטלקית לאלכסנדריה במצרים. שם חזו בהפלגת גדוד נהגי הפרדות – גדוד שהוקם במסגרת הצבא הבריטי ביזמת יוסף טרומפלדור וזאב ז’בוטינסקי – לחזית־גליפולי. בן־גוריון התנגד לשיתוף־פעולה יהודי־בריטי זה, בעיקר מחששו שג’מאל יכלה את חמתו בישוב. גם כאשר החל ז’בוטינסקי פועל בלונדון להקמת גדודים עבריים בצבא הבריטי, החזיק בן־גוריון בהתנגדותו, מחשש שעל הישוב תתרגש פורענות – תגובה תורכית קשה – שתחריבו. עד כמה היתה גישתו זו מעוגנת במציאות לימדה שנת 1916 שראתה את ג’מאל תולה לאומנים ערביים בביירות ובדמשק, ובעיקר לאחר שניצח על השמדת הארמנים בסוריה ובלבנון.

גם גירושם לא שבר את הקו העותמני של בן־גוריון ובן־צבי, והם הודיעו לפועלי־ציון, שבדעתם לנסוע לארצות־הברית, כדי להקים שם תנועת־חלוצים לעליה, לעבודה ולשמירה בארץ־ישראל. כבר אז הציבו לעצמם מטרה מדינית: ליצור כוח־מזוין שישתתף במלחמה לצד תורכיה ויסייע לה בהגנת ארץ־ישראל. כתמורה לעזרה הזאת, בדם ובמאמץ, ירכוש הישוב היהודי זכות מוכרת בארץ־ישראל. דווקא מפני שהתורכים דחוקים עתה – כתב בן־גוריון – “נשתמש בשעת דחקם לעזור להם על מנת שיעזרו לנו”. גם לאביו כתב בן־גוריון, כי בטרם נסעו הוא וחברו בן־צבי לארצות־הברית “נדברנו על־דבר תכנית לסדר באמריקא גדודים יהודים להילחם בעד ארץ־ישראל”.

ואכן, לאחר שעשו חודש במצרים, יצאו לדרכם וב־17 במאי 1915 הגיעו לניו־יורק. כבר בפגישתם הראשונה עם פועלי־ציון האמריקנים הטעימו שלא באו כפליטים, אלא כשליחים מארץ־ישראל, שמטרתם להקים “צבא החלוצים”, ולקיצור “החלוץ”, שיצא לארץ “לעבדה ולשמרה”. “החלוץ” שיביא לארץ “חומר אנושי” מובחר, בעל ידע בתחומי כלכלה ותעשיה ומאומן בנשק, עשוי להיות הכלי שיבסס את זכות העם היהודי לארץ־ישראל. זמן קצר לאחר בואם לניו־יורק ניסחו השניים טפסי־הרשמה ויצאו למסע גיוס ל“החלוץ” ב־29 ערים ברחבי ארצות־הברית. את המתנדבים שבחרו החתימו על טפסי־ההרשמה, שבהם התחיבו לשרת ב“גדודים שאנשיהם יהיו מוכנים לכל – אם למלחמה ואם לעבודה” האימונים בנשק שניתנו למתנדבים והכוונה לנסוע לארץ תוך כדי המלחמה מלמדים שהשניים ראו ב“החלוץ” כוח מזוין שיבוא לסייע לתורכיה בהגנת ארץ־ישראל.

ב־31 באוגוסט 1916 הגישו בן־גוריון ובן־צבי ללואי ברנדייס, שופט בית־המשפט העליון של ארצות־הברית, תזכיר וביקשו ממנו להעבירו לשגריר האמריקני בקושטא, כדי שיתערב אצל ממשלת תורכיה להרשות שובם ארצה. בתזכיר כתבו “אנו מוכנים לחזור אפילו בזמן מלחמה” והביעו בטחונם, כי אם תרשה ממשלת תורכיה את שובם “יהיו רבים שיחזרו עכשיו לארץ ישראל”. בקשתם נשלחה ונדחתה.

כל זה בא ללמד כמה חזק היה בן־גוריון בדעתו, כי המעצמה השלטת באזור, היא, ולא הערבים, תחרוץ את גורל ארץ־ישראל. וכך, כאשר נהפכו היוצרות, ובריטניה עמדה לכבוש את הארץ מידי התורכים, לא קשה היה לבן־גוריון לשנות את עמדתו מן הקצה אל הקצה, ולדגול בהתנדבות לצבא הבריטי שנלחם נגד תורכיה. ביסודו היה זה אותו רעיון שהדריכו להתנדבות לצבא התורכי שנלחם נגד בריטניה. כיבוש עזה ב־31 באוקטובר ופירסום הצהרת־בלפור ב־2 בנובמבר 1917 הכריעו את הכף ונתנו תוקף וטעם לתמיכה בבריטניה, ובן־גוריון חבר עם בן־צבי ל“וועד הלגיון היהודי לארץ־ישראל”, והיה לאחד מפעיליו המרכזיים בגיוס מתנדבים לצבא הבריטי. “החלוץ” נועד עתה לסייע לצבא הבריטי בארץ־ישראל ובראש רבים מחבריו התנדבו בן־גוריון ובן־צבי לגדוד קלעי המלך מס' 40. ב־27 במאי 1918 יצא בן־גוריון מניו־יורק למצרים, דרך קנדה ואנגליה, שבהן חויל, אומן ועלה לדרגת קורפורל. ביום צאתו מניו־יורק סח ליומנו, כי יצא “בראש גדוד עברי ההולך להלחם בעד גאולת הארץ”. כך החל יישום אחד העקרונות החשובים והיציבים במדיניות הציונית: נעזור למעצמה השלטת באזור כדי שתעזור לנו.



 

פרק שביעי: אחדות־העבודה    🔗

ב־28 באוגוסט 1918 ירדו חיילי הגדוד ה־40 – ביניהם בן־גוריון ובן־צבי – בפורט סעיד, נושאים דגל עברי, וב־1 בספטמבר הוצבו במחנה תל אל־כביר, במדבר, באמצע הדרך בין איסמעליה וקהיר, לא הרחק ממחנה חלמיה, שבו הוצב גדוד 39, שחייליו היו מתנדבים מארץ־ישראל. אף כי לקה בדיזינטריה חריפה נתלווה בן־גוריון לבן־צבי והם נסעו יחד, ב־5, לחלמיה, לפגוש בחבריהם הוותיקים. בגלל מחלתו – חומו הגיע ל־40 מעלות – נשאר ללון בחלמיה, ומשם הובל לבית־החולים הצבאי “נצריה” בקהיר ואושפז בו כחודש ימים. אולם לא הפגישה המיועדת, אלא דווקא פגישה בלתי־צפויה עם חבר שהכיר אך מעט – ברל כצנלסון – היא ששינתה את מהלך חייו של בן־גוריון ואולי גם את תולדות תנועת הפועלים בארץ.

היה זה כמו רצון הגורל שדווקא בעת פגישתם קיבל כצנלסון מארץ־ישראל את הקובץ “בעבודה”, שבו נדפס מאמרו “לקראת הימים הבאים” ובימים הארוכים בבית־החולים היה לבן־גוריון פנאי למכביר לעיין בקובץ, להרהר במאמר ולהשוות את עמדותיו של כצנלסון לשלו. לא עמדותיו המדיניות של בן־גוריון הן שנשתנו אלא הנסיבות: ארץ־ישראל נכבשה ברובה על־ידי בריטניה שהכירה בציונות ואף הבטיחה – בהצהרת־בלפור – לסייע להקים בארץ־ישראל בית לאומי לעם היהודי, ואת הכר הנרחב לפעולה מדינית שנפתח על־ידי כך לא היה אפשר אף להעלות בדמיון בימי השלטון העותמני. המשמעות המפליגה שהיתה לכך לגבי המפעל הציוני השתקפה גם בחיי האיש בן־גוריון וקבעה את עתידו. שכן כשרון המדינאי היה כשרונו הגדול, ועתה, שלא כקודם, יוכל לבוא לידי ביטוי מלא.

כאמור, בן־גוריון וכצנלסון הכירו איש את רעהו רק מעט. דומה, כי בעבר נפגשו רק בעת שבן־גוריון, הסטודנט למשפטים, בילה בארץ את פגרת־הקיץ. פעם הלכו בחבורה מפתח־תקווה ליפו, וכצנלסון, התאב תמיד לתהות על קנקנן של הבריות, ניסה לבוא בדברים עם בן־גוריון. לשווא. ככל שניסה לדובבו לא פצה בן־גוריון פה וכשהגיעו למחוז חפצם הלכו איש איש לדרכו. פעם אחרת נפגשו בוועידת הפועלים החקלאיים בבן־שמן ב־1912. לדברי כצנלסון נפגשו אז “לא מתוך איחוד נפשי גדול”. טעם אחד לכך יכול להיות השוני בדרך התבטאותם. ביטויו של כצנלסון היה ביטויו של הוגה וסופר. בפרוזה עברית נפלאה, כמעט ביאליקית, שם דגש על הרוחני והפנימי, האישי והחברתי, ואילו בן־גוריון התבטא כמדינאי בעל חזון, בהגדרות ובניסוחים החלטיים וחיצוניים; כצנלסון דיבר בסימני־שאלה, בן־גוריון בסימני קריאה.

טעם נוסף לכך הוא אולי ההבדל בגישותיהם. בן־גוריון היה כל־כולו איש־מפלגה, ואילו כצנלסון סלד ממפלגות והסתייג מהן. למרות הבדל זה, לוא היו מיטיבים להכיר איש את רעהו, ייתכן שהיו נוכחים, כבר אז, שרק כפסע מבדיל בין “מפלגת העבודה הרחבה”, המכנסת בתוכה את כל הפועלים ומנהלת גם את כל עניניהם המקצועיים, שבה דגל בן־גוריון, ובין הסתדרות הפועלים הבלתי־מפלגתית, החותרת לאותן מטרות, שבה דגל כצנלסון. ואכן, כשקרא בן־גוריון, על מיטת־חוליו בקהיר, את מאמרו של כצנלסון “לקראת הימים הבאים” למד ממנו ששניהם “תמימי דעים”.

בעם היהודי ובציונות פיעמה תחושה שימים גדולים מתרגשים ובאים. המרת השלטון העותמני המושחת בשלטון של אומה נאורה, שהצהירה על מדיניות של תמיכה בבנין בית־לאומי לעם היהודי, נתפסה כראשית הגאולה. בן־גוריון וכצנלסון היו שותפים לתחושה זו, אך שניהם החזיקו בדעה שמולדת אינה מתקבלת במתנה, ולא בערבויות דיפלומטיות, אלא נוצרת ונבנית על־ידי העם. דברים שאמר בן־גוריון כבר ב־1911 ביטאו גם את דעת כצנלסון: “הישוב העברי ייבנה על־ידי הפועל העברי או לא ייבנה כלל”. שניהם ראו בפועל־החלוץ מגשים הגאולה ונושאה ושניהם טענו לזכותו להיות הכוח המנחה והמכריע. מכאן נבעה ביקורתם את ההסתדרות הציונית ומוסדותיה ותביעתם הזהה למרכזיותה של ארץ־ישראל. שניהם האמינו, כי הציונות והסוציאליזם כרוכים זה בזה וכי הגשמת הציונות תלויה ביכולת מגשימיה לבנות חברה חדשה, משחררת, מיוסדת על קידמה משקית ותרבותית גבוהה. ושניהם בטחו בפועל ובכוחו לגבור על כל הקשיים בדרכו למטרה הזאת. ולבסוף, שניהם האמינו, כי תחיית העם תמצא את ביטויה רק בעברית.

אמנם, אחדות־דעים לגבי מטרה אינה מבטיחה מאליה אחדות־דעים לגבי הדרך להשגתה. אך כשקרא בן־גוריון את “לקראת הימים הבאים” נוכח שיש לו בעל־ברית בכוח, שראוי להידבר אתו כדי להקים “כוח חדש”. דבריו של כצנלסון כאילו יצאו מתוך עטו, והלהיבו אותו לעשות למען איחוד פועלי ארץ־ישראל:

בבוא ימי המרחב צריך רצון־החיים של הפועל להתגלות בריכוז כל הכוחות…באימון כוחות החיים ומיצוים לעומקם, למען אשר על כף המאזנים ההיסטוריים של העם תהיינה מורגשות אבני־המשקל של הכוח החדש בם – העובד. עצמותו החברתית של הפועל, פעולתו המעשית, צרכיו מאווייו ומשאלותיו צריכים להיגלות בכל תקפם, ועזוזם, צריכים להתוות דרך לחיי העם.

בעת חוליו הועברו המתנדבים מארץ־ישראל לגדוד 40, ובשוב בן־גוריון למחנה תל אל־כביר, ב־7 באוקטובר, פנה אל שמואל יבנאלי – חבר משותף לו ולכצנלסון – ואמר לו שהוא מסכים בכל לדברי כצנלסון, “ומדוע לא נתאחד?” והשלושה נפגשו באהלו של כצנלסון. תחילה לא התלהב כצנלסון להצעת בן־גוריון להקים התאחדות פועלים; לימים, בהשקיפו לאחור, יאמר, כי ציפה “ימים ושנים” לוועידת־איחוד והצטער תמיד על שהיא “מתמהמהת ואינה באה”. אבל נראה שאז חשש שהנסיבות והתנאים לאיחוד טרם הבשילו. מכל מקום, מקץ ארבעה שבועות הגיעו השניים לכעין הסכמה על תנאי, לאמור, בטרם יגמרו ביניהם דבר, יבדוק כל אחד מה הלוך־הרוחות בקרב הפועלים בארץ, ובמפלגתו שלו, וימצא מה הסיכוי להקמת “התאחדות”. חייבים היו לגשש דרכם בתבונה, בזהירות ובחשאי, ועל כן גם נדברו לשמור את הסכמתם בסוד כמוס, מהחשש שפירסומה עלול לעורר התנגדות שתחבל בה.

להסכמת בן־גוריון לשמור בסוד את ההידברות שלו עם כצנלסון נודעת חשיבות רכה בהבנת מניעיו ודרך פעולתו. שהרי מכאן והלאה לא רק שהעדיף שותפות אחרת על שותפותו המפלגתית עם בן־צבי, אלא אף פרק מעליו את עול מפלגתו. על דעת עצמו, מבלי שנועץ במוסדותיה, נדבר עם כצנלסון לבטלה ולמזגה במסגרת שתכנוס בתוכה את כל מעמד־הפועלים ותהיה הכוח המרכזי בישוב ובציונות. כך נטל על עצמו, לראשונה, אחריות כבדה של מנהיג.

בן־גוריון נרעש מפגישתו עם כצנלסון, עד שכינה אותה “התגלות”, ואילו כצנלסון מצא בבן־גוריון “הבנה בריאה של השאלות” ונתן לו את מלוא הערכתו: “צריך…להבין את הקושי העצום של בן־גוריון, אדם יחיד, שבא אל חבריו, והוא אז חבר צעיר, ויש לו דעות משלו, ולעומתו יש חברים מפורסמים יותר ממנו והוא התחיל בהאבקות שלו בפנים, בתוך פועלי־ציון”. אכן, תחת השותפות בן־צבי־בן־גוריון החלה להיווצר השותפות החדשה, כצנלסון־בן־גוריון, שאולי נכון יותר לכנותה ברית, בגין ההסכמה החשאית שעמדה ביסודה. בכוח הברית הזאת הוטו חיילי הגדוד אל רעיון האיחוד. עתה רק נותר להעביר אותה “הסכמה” לארץ־ישראל עצמה, אך זו היתה, כפי שהתברר, משימה בלתי־אפשרית. כדי שהאיחוד יהיה שלם נדרשה לא רק הסכמת הבלתי־מפלגתיים שבהנהגת כצנלסון, אלא בעיקר הסכמת מפלגת הפועל הצעיר, הצלע השלישית בתנועת4־העבודה ויריבתם המושבעת של פועלי־ציון. אם חששו בן־גוריון וכצנסלון למתנגדים במחנותיהם שלהם על אחת כמה וכמה היה יסוד לחשוש להתנגדות מפלגה זו.

התקיימו אז בארץ שלושה גופים שהיוו ביחד את תנועת־העבודה, שתי מפלגות־פועלים והסתדרות פועלים חקלאיים בלתי־מפלגתית. בכל אחד מאלה שררה התנגדות לאיחוד, מטעמים אידיאולוגיים – סלע מחלוקת חשוב היה הסוציאליזם שפועלי־ציון דגלה בו והפועל הצעיר דחתה אותו – ומטעמים מוסדיים וארגוניים, כגון הנכסים שצברו, לחוד, בחומר ובכוח־אדם. כל אחד מהגופים ניהל בנפרד לשכת־עבודה, בתי־פועלים, מטבחי־פועלים, ולכל אחד היו קופות־מלווה וקבוצות־חקלאיות. שלושת הגופים הוציאו לאור פרסומים ולשתי המפלגות היו עתונים ובתי־דפוס משלהם. לפועלי־ציון היתה קפא“י ולהסתדרות היו קופות־חולים. הפועל הצעיר – עניה בנכסים וקטנה במספר חבריה משתי יריבותיה – אך מפלגה ששמירת הצביון המיוחד לה היתה חשובה בעיניה יותר מרכישת כוח והשפעה, חששה שמא תיבלע ב”התאחדות", ולא יוודע כי באה אל קרבה. על־כן היתה נכונה לשיתוף־פעולה, ואפילו להתאחדות פדרטיבית, בתנאי שיישמר צביונה, ולא לאיחוד, התמזגות בלשונה, שיטשטש את זהותה. שאלת הלשונות – עברית או יידיש – עמדה אף היא למכשול על דרך האיחוד. בהפועל הצעיר רב החשש שמא יבולע לעברית אם תתאחד עם פועלי־ציון, ואילו היידישסטים בפועלי־ציון, שראו בעברית לשון האינטליגנציה והבורגנות, חששו מתוספת־כוח לעברית, אם יתאחדו עם הפועל הצעיר. משותפת לשתי המפלגות היתה הציפיה לתגבורות־כוח גדולות מהעליה ההמונית שתציף, כך קיוו, את הארץ בעקבות הצהרת־בלפור, אך כגודל תקוותן היה מפח־נפשן, כשהתברר לכל שהמוני־היהודים אינם נדחקים בשערי־הארץ שנפתחו לפניהם לרווחה; בשנים 1919–1923 – שנות העליה השלישית – עלו ארצה כ־35,000 נפש בסך הכל.

שלושה ימים עשה בן־גוריון בדרכו אל הארץ וממנה, ארבעה ימים עשה בתל־אביב ושלושה בירושלים. בתל־אביב השתתף במועצת פועלי־ציון, שנתכנסה לדון במדיניות המפלגה נוכח הצהרת־בלפור והכיבוש הבריטי. את התערבותו בדיוני־המועצה הינחה כלל ברור: מה שעלול להיות אבן־נגף בדרך לאיחוד, ביקש להסיר מסדר־היום, ובמה שחשב לעיקרון הצריך לעמוד גם ביסוד האיחוד, תמך. הוא הסכים למשל להצעת־ההחלטה ש“את הפוליטיקה הפנימית בונה המפלגה על יסוד האינטרסים הכלליים של הפרולטריון העברי בפרוצס של התהוות החברה הארץ־ישראל החפשית”. לעומת זאת תבע להסיר מסדר־היום הצעות שנגעו במישרין בברית העולמית של פועלי־ציון ובמוסדותיה, כגון קפא“י5, שעוררו מחלוקת והתנגדות בהפועל הצעיר ובהסתדרות החקלאית. כך השתדל למנוע שהחלטות מפלגתו, בענין שהדעות חלוקות עליו, יעמדו למכשול על דרך “התאחדות הפועלים”. מוטב היה, לדידו, שה”התאחדות", לאחר שתקום, היא שתדון בנושאים בעלי חשיבות מדינית ומוסדית מפליגה.

השניים חזרו מביקוריהם במועדים שונים, תחילה בן־גוריון, ב־14 בנובמבר, ואחריו כצנלסון, ב־23. מיד נפגשו ובן־גוריון נתרשם שכצנלסון לא חזר מעודד. בארץ מצא קנאות מפלגתית עזה, הן בהפועל הצעיר, הן בפועלי־ציון, והספק כסס בליבו אם ניתן האיחוד להעשות. כצנלסון העיד אז על עצמו: “מיום שובי למצרים נדרתי את עצמי להתאמצות כוחות אחרונה בדבר ההתאחדות…אם אצליח – איני יודע. אולם אני רוצה בזה כמיואש, כתקוה, וכנסיון אחרון”. בן־גוריון התוודע לתכונה נדירה, שהיתה מצויה בשותפו־לעתיד: ביטחה שבהיסוס. ובלשון כצנלסון היו הדברים שאמר על אחר יפים גם לעצמו: “הספקנות לא דחתה את הנאמנות – זו תכונת האופי היסודית. הן חילקו ביניהן את השלטון בנפשו”.

סופו של דבר שכצנלסון “אמר בלי התלהבות: טוב, ניגש לאנשי הפועל הצעיר”. למחרת נפגשו בן־גוריון וכצנלסון, באהלו של לוי אשכול, עם מתנדבים מהפועל הצעיר, מי שלא נשמעו למפלגתם והתגייסו לגדוד העברי, וסיכמו עמם לזמן בו־בערב, 24 בנובמבר, את נציגי המפלגות וההסתדרות החקלאית שבגדוד כדי שיוכלו להרצות לפניהם על תכניתם. רק אז סיפר בן־גוריון לבן־צבי על שיחותיו עם כצנלסון ועל תכניותיהם. כעבור יומיים נקראה אספה גדולה יותר, בספריית המחנה. לפי בן־גוריון באו כל חיילי הגדוד וקיבלו את דבריו ואת דברי כצנלסון “בהתלהבות רבה”. התרשמות כצנלסון היתה שונה: “היתה שיחה גדולה, גלוית־לב, והוברר שההבנה אינה קלה כל כך, שהמחנות הם מנומרים ביותר…עדיין עומדים אנחנו לפני כמה וכמה מחיצות יתירות”. מכל מקום, הגדוד, שלא עלה בידו להגשים את המטרה שלמענה נועד – השתתפות יהודים בכיבוש ארץ־ישראל על־ידי הבריטים – קלט בחובו את הזרע שהצמיח את התנועה לאיחוד כל פועלי ארץ־ישראל.

לאחר שגדוד 40 הוצב בארץ, בדצמבר 1918, ניגשו בן־גוריון וכצנלסון למלאכת־האיחוד ונפגשו עם יוסף שפרינצק, ממנהיגי הפועל הצעיר. בן־גוריון לא הצליח לשכנעו שהעיקר הוא ששתי מפלגות הפועלים חותרות, במהותן, אל אותה מטרה. שפרינצק גרס שיש הבדל עקרוני בין פועלי־ציון הדבקים בסוציאליזם ובמלחמת־מעמדות, ובין הפועל הצעיר הדוחה עקרונות אלה, וטען שהאיחוד לא יהיה אלא כניסה של הפועל הצעיר לפועלי־ציון. גם כצנלסון יצא משיחותיו עם שפרינצק ובידו תשובה ברורה: “ביטול המפלגה או…טשטושה, אינו בא בחשבון”.

אף על פי כן לא רפו ידיהם של “המאחדים” – כך כונו תומכי־האיחוד שבן־גוריון וכצנלסון בראשם – ויסדו “ועדת־איחוד אשר עליה היה לעבד את הצעת־התכנית ולברר את הרעיון ברבים”. לוועדה זו חברו, לפי סדר הא“ב, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי, ברל כצנלסון ודוד רמז, שניים מפועלי־ציון וארבעה בלתי־מפלגתים, ארבעה מחיילי־הגדוד ושניים מציבור הפועלים. השותפות בן־גוריון־כצנלסון פעלה כקטר, והיא שהניעה את ועדת־האיחוד וקבעה את תסריט האיחוד: בסוף ינואר 1919 פורסמה ה”הצעה לוועידה הכללית של פועלי ארץ־ישראל“, היא הפלטפורמה או הפרוגרמה, כשמה, שהופצה ברבים כחומר לדיון, בטרם נאספו שלוש הוועידות, ועידת פועלי־ציון, אחריה ועידת ההסתדרות החקלאית ולבסוף ועידת־היסוד. בפרוגרמה הוצג חזון נשגב: “תנועת העבודה בארץ־ישראל…השואפת לגאול את האדם גאולה שלמה מעקת המשטר הקים”, “משאתה, תקומת עם ישראל השב לארצו בהמוניו, מתאחז על אדמתו, יוצר את ישובה ועבודתה, והויה לעם חפשי” ו”שואפת…לצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהלת עובדים בני־חורין ושוי־זכויות, החיה על יגיעה, שליטה ברכושה ומסדרת את עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה".

בחלקו של בן־גוריון נפל התפקיד הקשה מכל, לשכנע את פועלי־ציון להתבטל כמפלגה ולהצטרף ל“התאחדות” בלתי־מפלגתית. ועידת פועלי־ציון התכנסה בתל־אביב בימים 21–24 בפברואר, בהשתתפות 57 צירים. בין האורחים היו כצנלסון ובלתי־מפלגתיים אחרים. במרכז הוועידה עמדה הרצאת בן־גוריון, אבל קדם לה עוד ויכוח בשאלת הלשונות, שהסתיים בנצחון העברית: התרגום מעברית ליידיש נעשה בהתנדבות, ולא על־ידי מתרגם ממונה מטעם נשיאות־הוועידה.

הוויכוח על הרצאת בן־גוריון נמשך יומיים, והשתתפו בו לפחות עשרים־ושבעה צירים שדבריהם נרשמו בפרוטוקול, מתוכם שבעה־עשר תמכו במצע־האיחוד, שלושה תמכו בו על־תנאי, ושבעה התנגדו. עיקר ההתנגדויות נבע מחשש שההתאחדות לא תהיה סוציאליסטית דיה ומחוסר־נכונות להצטרף לגוף שאיננו מפלגה. לבסוף התקבלה פשרה, הגוף החדש לא ייקרא מפלגה אבל יזדהה כסוציאלסטי. לאשתו פולה, שנשא בארצות־הברית, כתב בן־גוריון: “בוועידת המפלגה שלי…הייתי צריך לנהל מאבק קשה ומר – ונצחתי. לאחר ויכוח שנמשך שני ימים שלמים ברציפות נתקבלה הצעתי פה אחד”.

גם הוועידה החקלאית הבלתי־מפלגתית שנפתחה לאחר שננעלה ועידת פועלי־ציון, אישרה את מצע־האיחוד, ואז, בהתאם לתסריט, התקיימה ועידת־היסוד, שבה השתתפו 81 צירים שייצגו 1,871 פועלים וחיילים. בנאום־הפתיחה שלו קרא בן־גוריון “לברא את התאחדות כל המעמד [העמל] העברי בארץ־ישראל”, ומקץ שני ימי ויכוחים נתקבל מצע־האיחוד, וב־2 במרס 1919 קמה “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל, אחדות־העבודה”.

בשם הוועד הפועל שנבחר בוועידה דיווח בן־גוריון לפועלי־ציון בגולה: “התאחדות פועלי ארץ־ישראל בגוף אחד היא עובדה. מפלגת פועלי־ציון בארץ־ישראל שוב איננה עוד”. אחדות־העבודה, שירשה את מקומה כמפלגת־האחות שלהם בארץ, אינה מפלגה במובן המקובל. אחדות־העבודה נפלית מהמפלגה המצויה בעצם היותה “התאחדות של מעמד אחד בלבד, מעמד העמלים, החיים על יגיע־כפם ולא מניצול זולתם”. אין היא שואפת לתפוס את השלטון אלא “מציבה לעצמה קודם כל את קידומו הכלכלי והתרבותי של המעמד”. אמנם אין היא שוללת פעולה מדינית, והיא תעסוק בפעולה מדינית, “אולם אין זאת התעודה הראשית של עבודתה. מטרתה הראשית היא בנין חברה עובדת, סוציאליסטית, בארץ־ישראל”.

האומץ והחזון שגילה בן־גוריון כששיכנע את מפלגתו להיבטל תוך תהליך של איחוד – מעשה יוצא דופן אז כהיום – השפיע מאד על כצנלסון, שבתחילה התחרו ספקותיו באמונתו שה“התאחדות” קום תקום. וכך למרות שמשאת־נפשם של בן־גוריון וכצנלסון, איחוד כל המעמד העובד בארגון כללי אחד, לא הושגה בשלמותה, חזקה היתה תקוותם שאחדות־העבודה תמשוך לתוכה גם את הפועל הצעיר, ולצורך זה מינתה ועידת־היסוד ועדה מיוחדת למשא־ומתן. אבל גם ההשג החלקי היה מרשים: אחדות־העבודה היתה למפלגה הגדולה בישוב והיא היתה לאדן שעליו תקום, בתוך פחות משנתיים, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, שאחדות־העבודה תנחה אותה ברוח עקרונותיה.

עתה גם יוכל בן־גוריון לפעול בתכנית גדולה.


 

פרק שמיני: מרות לאומית    🔗

ועידת־היסוד של אחדות־העבודה בחרה במועצה בת עשרים חבר והטילה עליה לארגן את כל מוסדותיה ולנהלם, והמועצה בחרה בוועד־פועל בן תשעה ובמזכירות בת שלושה. בן־גוריון שימש בכולם. במלון ספקטור, ברחוב נחלת בנימין בתל־אביב פתחה ההתאחדות לשכה זמנית, ובה גם התגורר בחופשותיו מהצבא. עד שהשתחרר, באפריל 1920, מילא את תפקידיו כשהוא מיטלטל ממחנהו הצבאי בצריפין ללשכה בתל־אביב ולסניפיה בחיפה ובירושלים, פועל לארגון ההתאחדות ונואם באספותיה, כשחרב התקנה 451 מתקנות המלך – האוסרת על חיילים פעילות מפלגתית וציבורית – תלויה ומתהפכת מעל לראשו.

בגלל הנסיבות קשה היה לשמור על הרכבם הקבוע של המוסדות, ובן־גוריון היה החבר הקבוע היחיד של המזכירות וגם הפעיל המרכזי שלה. היה בכך ביטוי לכוח רצון, לכושר עבודה ולמרץ בלתי־נדלה, שהרי שרותי תחבורה עוד לא היו קיימים, והוא נאלץ לכתת הרבה את רגליו כדי לנוע ממקום למקום. גם שימוש ברכבת היה כרוך בהליכה של כברת־דרך הגונה, מצריפין עד התחנה בלוד. לעתים עשה את דרכו על גב סוס. בנסיבות אלה החל בן־גוריון להגשים את חלום נעוריו, לעבוד בתכנית גדולה.

כבר אז ביקש בן־גוריון להניח יסוד למרות לאומית, שבלעדיה אי אפשר היה לחלום על הקמת מדינה יהודית. “הצעד הממשי הראשון להגשמת השלטון העצמי של הישוב העברי בארץ־ישראל”, אמר, הוא כינון בית־נבחרים שיהיה המוסד הריבוני והיציג של הישוב העברי. בן־גוריון לא התייחד בכך. “מועצה ארצישראלית” – נציגי מפלגות ארגונים ומוסדות של היהודים בארץ – שכונסה ב־18 בדצמבר 1918 בחרה בוועד זמני והטילה עליו להכין חוקת־בחירות ולערוך בחירות כלליות לאספה מייסדת; בן־גוריון תבע במועצה שזה גם יהיה תפקידו היחיד של הוועד הזה; שהרי “המועצה הישראלית” עצמה – ששמותיה התחלפו פעמיים או שלוש – לא היתה גוף נבחר.

ייחודו של בן־גוריון היה במאבקו העיקש להוציא את הבחירות הכלליות הראשונות בארץ־ישראל אל הפועל. שכן, מלכתחילה עמדה על דרכן אבן־נגף: המחנה החרדי היתנה את השתתפותו בבחירות בשלילת זכותה של האשה לבחור ולהיבחר. חלק מן החרדים היה מוכן לפשרה, דהיינו, לשלול מהאשה רק את זכותה להיבחר. איסור זה קל היה לבסס על ההלכה תוך הסתמכות על הרמב“ם, ש”אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר ‘עליך מלך’ ולא מלכה".

בן־גוריון היה מראשי התוקפים את הצעת־החוקה ששללה את זכות האשה להיבחר. דמותה של אמו שנשא עמו תמיד עשאתו לוחם לזכויות האשה מנעוריו, והעידה על כך ינאית שזכרה שהיה מוכיח אותה ואת בנות־מינה על שאינן משתתפות יותר בכלכלה, במדע, בתרבות ובחיים הציבוריים. בן־גוריון הביא לביטולה של הצעת חוקת־הבחירות והמועצה ניסחה חוקה חדשה, שהבטיחה בחירות כלליות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, חמשת עקרונות הבחירה הקיימים בישראל עד עצם היום הזה. המועצה אף קבעה מועד ליום־הבחירות כך שהאספה המייסדת תכונס לא יאוחר מ־1 במאי 1919.

אולם, הבחירות לא נתקיימו במועד שנקבע ולא בזה שלאחריו: הן נדחו שש פעמים, בעיקר משום שהחרדים חידשו מפעם לפעם את התנגדותם שהיה לה גם טעם מעשי מובהק: המחנה החרדי היה רוב מוחלט בערים – בירושלים, חברון, צפת וטבריה – וביישוב הישן כולו, וממילא גם ביישוב העברי בכלל. אולם, החרדים חששו שנשים רבות לא תצבענה גם אם תינתן להן זכות הבחירה, וגברים רבים לא יצביעו כיוון שלא ירצו לעמוד בתור מעורב לקלפי, והמחנה החופשי יזכה ברוב בבחירות. החשש מאספה מייסדת שלא תשקף את יחסי־הכוחות לאמתם והרצון להשתתף במסגרת הלאומית ולא לפרוש ממנה, אלה היו שני הקטבים שביניהם התרוצצו ונתפלגו הדתיים. השוללים את זכות־הבחירה לאשה – וממילא גם את הבחירות שבהן תשתתף – התרכזו בעיקר בירושלים, ואילו ביפו, וגם במקומות אחרים, נמצאו מי שהיו נכונים לפשרות.

אך אלה גם אלה ערערו על חוקת הבחירות שנתקבלה במועצה הארצישראלית, וטענו שרוב הישוב אינו רוצה בהענקת זכות הבחירה לאשה. הצעתם להוכיח זאת במשאל־עם לימדה שהתנגדותם לא היתה מעוגנת בהלכה, הגם שחיפשה בה ביסוס; והראיה – מאימתי פוסקים בענייני הלכה לפי רוב? לחילופין הציעו החרדים, שלאספה המייסדת יבחרו גברים בלבד, והיא שתחוקק חוקת־בחירות. לחוקה העתידה הזאת היו מוכנים לציית, כי ברור היה להם שבאספת־גברים יהיו הם הרוב. חרדי ירושלים הגדילו לעשות: הם איימו שאם לא תבוטל זכות הבחירה לנשים, ייסדו הם אספת נבחרים נפרדת, משלהם.

בן־גוריון האמין בצורך להקים בית־נבחרים אחד, שייצג את כלל הישוב, הישן והחדש, ולכן מן ההכרח להגיע לכלל הבנה לפחות עם המתונים שבציבור החרדי, עם “המזרחי”. וכך, אף־על־פי שכלפי חוץ הוסיף לבקר את החרדים ולתקפם, כלפי פנים חתר לפשרה. כך נתגלתה סגולתו לשעבד למטרה, שבנסיבות ובזמן נראתה לו חשובה, מטרה אחרת, שהיתה בעקרון חשובה לא פחות. ב“המזרחי” מצא לו בעל־דבב, הרב יהודה־לייב מיימון. לראשונה נפגשו השניים במרס 1915 בחצר־המעצר בירושלים העותמנית, ואחר־כך שיתפו פעולה בניו־יורק ויסדו אגודה של ארצישראלים. לפיכך כבר היתה ביניהם מידת־מה של לשון משותפת, ובעזרתה עלה בידי שניהם להסיר את אבן־הנגף שחסמה את הבחירות.

משבה הראשון של הרוח הפשרנית של בן־גוריון נתגלה במישור המקומי. בירושלים נערכו הבחירות לוועד העיר בניגוד לחוקת־הבחירות שנתקבלה במועצה. החרדים ביקשו ליצור עובדה קיימת ואף תקדים לקראת הבחירות לאספה המייסדת. כנגד התובעים לבטל את הבחירות הסכים בן־גוריון לכהן בוועדה של שלושה שתפקידה למצוא פשרה בענין הבחירות בירושלים. בשלב זה היה עצם קיומן של בחירות חשוב בעיניו מהדרך שבה נעשו. כמו אמר: יתחילו נא לבחור, ואז יעלו הבחירות על דרך הישר. כך היה זה הוא שהודיע בשם ועדת־הפשרה, שיש להכיר בוועד־העיר שנבחר בירושלים, עד שהאספה המייסדת, לכשתקום, תברר ותקבע את יחסה אליו.

גם במישור הלאומי נקט בדרך הפשרה. “המזרחי” צעד צעד נועז כאשר קבע את עמדתו בזכות הבחירות והכריז ש“ביום הבחירות אסור למי שהוא להישאר בביתו”. עם זאת קשה היה ל“המזרחי” לתת ידו לקיום הבחירות לאספה הקרויה “מייסדת”, מחשש שתחוקק, כפי שהעיד עליה שמה, חוקי־יסוד שלא לפי ההלכה. ואם המזרחי כך על אחת כמה וכמה חרדי ירושלים. בדיון על שם האספה המיועדת בחר הוועד הזמני להצעת בן־גוריון בוועדה של שלושה – בן־גוריון, הרב מיימון ונציג הפועל הצעיר, נחום טברסקי, והטיל עליהם להביא הצעת־פשרה בתוך שעה אחת. כאשר חזרו השלושה אל ישיבת הוועד הזמני היה בפיהם שם חדש – “אספת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל”. השם אינו קדוש, אמר בן־גוריון, תיקרא האספה בשם “מייסדת” או בשם אחר, “אין לפניה אלא עבודה זו: להניח יסוד להנהגה העצמית של הישוב”.

במחצית השנה שחלפה עד שהבחירות נערכו סוף־סוף באפריל 1920 לא ידע המחנה הדתי רגיעה. מתנגדי זכות הבחירה לאשה הסעירו את המחנה מחדש והזעיקו לעזרתם את גדולי התורה. הוועידה השניה של “המזרחי” פנתה אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שעמד בראש ועד הרבנים הכללי, והוא בחן את השאלה על שלושת הבטיה, ההלכתי, הציבורי־לאומי והמוסרי, וקבע שהגאולה צריכה להתבסס על “רוח התנ”ך ולא להכניס חידושים אירופיים הזרים למסורת ישראל“; על האשה להסתפק ב”תחום פעולה והשפעה מרכזי במשפחה כאשה וכאם". הרב קוק הוסיף והרחיב את הדיון בקונטרס שפירסם ב־29 במרס 1920, בשם “תשובה כללית לרבים השואלים אותי על דבר השתתפות הנשים בבחירת אספת־הנבחרים”. זכות בחירה לנשים, חרץ הרב, עלולה להרחיק מן הישוב העברי תושבים ותיקים ועולים חדשים גם יחד, “ולזרוע פירוד באומה”. עם זאת, כיוון שלא רצה להכריע על דעת עצמו קרא לאספה כללית של רבנים.

שמונים־וחמישה רבנים מכל העדות ומכל חלקי הארץ התכנסו בירושלים ב־14 באפריל, חמישה ימים בלבד לפני הבחירות, והחליטו ש“הסעיף על השתתפות הנשים…הוא נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל וכל זמן שלא יוסר החדוש הזה לא ישתתף שום איש מכשרי ישראל באספת־הנבחרים”, והגוף שייבחר בדרך זו לא יהיה “נציגות העם”. על החתום בא הראי"ה קוק.

ההחלטה נפלה כפצצה, ודומה היה שנסתם הגולל על אספת־הנבחרים כגוף יציג של כלל הישוב. אולם, למחרת כנס הרבנים חזר הרב מיימון על ההודעה שמסר בכנס עצמו “כי אין אנחנו נכנעים להחלטה ואין אנו נזקקים לה”, ואין היא אלא “כעין גילוי דעה והודעה” ואין בה “איסור גמור של השתתפות”. לצאת נגד הרב קוק, נגד גדולי התורה, נגד חברים בוועד המרכזי, זו היתה החלטה של איש אמיץ וגדל־רוח. בזכותו לא קיבל הוועד המרכזי של “המזרחי” החלטה חד־משמעית, והותיר לחבריו חופש פעולה, לפי הכרתם ומצפונם. הרב מיימון סחפם בתעמולה נמרצת למען השתתפות בבחירות, ובכך הציל את כינונה של אספת־הנבחרים כמוסד לאומי.

מחמת מאורעות הדמים שהתחוללו בפסח נדחו הבחירות בירושלים ל־2 במאי, וכך ניתנה לרב מיימון ולתומכיו שהות נוספת של שבועיים לעשיית נפשות. בשבועיים אלה עלה בידי הרב מיימון להטות את הרב קוק לדעתו, שהחלטת כנס הרבנים היתה חוות־דעת גרידא והרב קוק אף אמר שיד ההשגחה העליונה היתה בדבר, שהחלטת הרבנים לא נתקבלה כאיסור. יתר על כן, הרב קוק חזר בו מהתנגדותו לזכות האשה לבחור ולהיבחר, או שהצניעה, ומעתה חסם רק התור המעורב לקלפי את הסכמתו לבחירות בירושלים. הוא הוסיף לטעון שהתערבות המינים מנוגדת להלכה ותור לקלפי אינו יוצא מכלל זה. כדי שהחרדים יוכלו להשתתף בבחירות הציע הרב קוק להציב קלפיות מיוחדות לנשים.

כך נתחלפה שאלת זכות־הבחירה לנשים בשאלת הקלפיות המעורבות. מנחם אוסישקין, מנהיג מן הימין ובעל השפעה בוועד הזמני, הסכים להפרדת הקלפיות בירושלים. ועדת הבחירות של “המזרחי” אף פירסמה ברבים, שבשתי שכונות בירושלים יוצבו קלפיות מיוחדות לנשים. עתה צריכה היתה אחדות־העבודה, שהפרדת המינים עמדה בניגוד משווע לעקרונותיה, לקבוע את עמדתה. אולם יותר מהוועד הפועל של אחדות־העבודה שדן בסוגיה זו ב־20 באפריל, נקלע למיצר בן־גוריון עצמו. לנוכח ויתוריו של הרב מיימון, שהיה מוכן להסתכן בהפכת המחנה החרדי מרוב למיעוט באספת־הנבחרים למען העניין הלאומי, כמו הוטח האתגר בפני בן־גוריון: היהיה בכוחו לגמול לשותפו בוועדת־הפשרה באותה מטבע?

שוב עמדו מטרה ועיקרון בעימות זו עם זה: ייסוד נציגות לאומית, שתקיף גם את הציבור הגדול של חרדי ירושלים, כנגד זכותה של האשה לשוויון. וגם הפעם היה בן־גוריון נכון לשעבד למטרה החשובה יותר מטרה חשובה אחרת, והסכים לפתוח במשא־ומתן. הפגישה התקיימה בבית הרב קוק בירושלים, ב־27 באפריל, בהשתתפות רבני ירושלים, ראשי החרדים ועסקנים מהימין. הרב קוק הבין ללב בן־גוריון ויבנאלי, שאמרו לו שבהצעתו יש משום השפלה לנשים, כאילו הן יצור נחות שיש להקצות לו קלפי מיוחדת, ואמר, אדרבה, יציבו קלפיות מיוחדות לגברים. כמו כן היה מוכן לקבל את ההצעה שהעלה יבנאלי, דהיינו מתן כפל־קול למצביע החרדי; ובעצם שלכל ראש־משפחה חרדי תינתן הזכות להצביע בשם כל הנשים בעלות זכות־הבחירה שבביתו. בנסיבות ההן היה זה המוצא הטוב ביותר, שאם לא כן, תבעו החרדים שאספת־הנבחרים תורכב משני בתים: האחד ייבחר בקלפיות מעורבות והשני בקלפיות לחרדים “וכל החלטה שתקובל באספת־הנבחרים תצטרך לעבור דרך שני הבתים”. אחרי משא־ומתן ארוך באו לעמק־השווה, יציבו בירושלים קלפיות מיוחדות לחרדים, וכל הרבנים יסכימו להשתתף בבחירות.

דומה, כי לא במעט קיבל בן־גוריון את הפשרה הזאת על דעת עצמו, שכן לא הביא את הצעות הרב קוק לדיון במוסדות אחדות־העבודה. להכרעה מסוג זה בו במקום מסוגל רק איש הבטוח במעמדו. שכן היה זה הסכם לא־כתוב, מעין הסכם ג’נטלמני בין גופים שבוועד הזמני; כעין הבטחה, שבהתכנס אספת־הנבחרים יימנו קולות החרדים בקלפיותיהם מניין כפול. מיד לאחר קבלת ההסכם פירסם הרב קוק מודעה וקרא ל“כל אדם כשר בישראל” לראות “חוב קדוש” לעצמו להצביע כדי שגם קול אחד לא יאבד. בתום יום הבחירות נישאו הקלפיות “בהמון, בשירים וברקודים” למשרד ועדת הבחירות, ושם נחתמו. הרב קוק נטל את הקלפיות החרדיות לביתו למשמרת, עד שיבדקו בשם כמה נשים הצביע כל אב־משפחה חרדי.

בטקס חגיגי של פתיחת הקלפיות נשא הרב קוק נאום נרגש וקרא תגר על “אלה שהכניסו את שאלת האשה לתוך חיינו”. באספת־הנבחרים נתקבלה לאחר דיון והצבעה נתקבלה ההחלטה האומרת: “האספה מאשרת את בחירת החרדים ומצהירה: 'כי מעתה הדלת פתוחה להם”'. בבחירות כלליות ראשונות אלה הונח היסוד לשלטון העצמי של היישוב העברי בארץ־ישראל, וממילא גם לכנסת של היום. ועוד, שיתוף־הפעולה בין בן־גוריון והרב מיימון היה אות למה שנתכנה לאחר זמן הברית ההיסטורית בין מפא"י והמחנה הדתי־ציוני, שבלעדיה לא היתה קמה מדינת ישראל.

שעור ההשתפות בבחירות לאספת־בהנבחרים, כולל החרדים בירושלים, הגיע ל־77%, הרבה מעל למצופה, ונשאר כשיא בבחירות כלליות בישראל. אחדות־העבודה זכתה ב־4,626 מתוך 20,160 הקולות הכשרים. בהתחשב במודד המיוחד לישובים הקטנים, שבהם היה כוחה גדול, ובקול הכפול של חרדי־ירושלים, זכתה ב־70 (22%) מתוך 314 המושבים באספת־הנבחרים. כך היתה אחדות־העבודה לגדולה בסיעות, ועם 41 צירי הפועל הצעיר קרב כוחו של “אגף העבודה” באספה לכדי שליש.


 

פרק תשיעי: מוסד מרכזי    🔗

כשם שרצה בהקמת אספת־הנבחרים, כמוסד המייצג והריבוני של הישוב, כן חתר בן־גוריון להקמת מוסד מקביל בשביל פועלי ארץ־ישראל. כאן עמדו על דרכו מכשולים גדולים יותר. קורותיו במזכירות של אחדות־העבודה ושל ההסתדרות הן תולדות מאבקו ליצירת כלים להקמת המדינה בלא שיהיו בידו סמכויות של מדינה. תחילה ביקש לבנות את אחדות־העבודה כארגון ריכוזי, שיהיה כאבן־פינה. עשיית ההסתדרות לארגון סר־למרות היתה הנדבך הראשון הצריך לתמוך במרות רחבה יותר, של כלל הישוב. ישוב סר למרות יהווה תשתית שעליו תיבנה, בבוא העת, גולת הכותרת, המרות הממלכתית. המאבק לייסוד המרות באחדות־העבודה היה, איפוא, ראשיתו של מאבק ארוך וכולל, שחזון המדינה האיר לו את דרכו.

כחבר־מזכירות אחדות־העבודה פעל בן־גוריון הרבה ליצור תעסוקה לחיילי הגדוד העברי המשתחררים והפעיל לשם כך לחץ רב על ועד־הצירים6, שהיה אז הנציגות הציונית הרשמית בארץ. אבל לא להשגת עבודה ליחידים נשא עיניו, אלא להקמת קבוצות שיתופיות בעיר ובכפר, דהיינו, קואופרטיבים, לעבודות מתכת, לסנדלרות, לגידול ירקות וכיוצא באלה. על־ידי הרחבת הפעולה המשקית של אחדות־העבודה והעמקתה קיווה בן־גוריון לעשותה ל“מוסד מרכזי” של כל הפועלים. הקמת “מוסד מרכזי” כזה – שכמוה כיצירת־כוח – היתה לדידו היעד שכיוון את כל צעדיו.

ועד־הצירים, שיצירת־התעסוקה היתה בתחום תפקידיו, לא עשה לדעת בן־גוריון די, מהיותו חסר־אונים. “אם אנו רוצים לעשות דבר מה” כתב לבן־צבי, “עלינו להתחשב רק בכוחות עצמנו”; כלומר, כוחותיה של אחדות־העבודה. בן־גוריון שאף, איפוא, שאחדות־העבודה תהיה בית לא רק לגדודאים שהשתחררו, אלא לכל הפועלים והעולים שיבנו את ארץ־ישראל. ככל שירבה מספרם תתעצם אחדות־העבודה הדואגת להם, וככל שתתעצם תגדל יכולתה למלא את התפקיד המרכזי בציונות, שהמפתח להגשמתה הוא ריבוי פועלים בארץ. הצרכים והאפשרויות שנתרבו בתום המלחמה והציפיות לגאולה שנשתלהבו נוכח הצהרת־בלפור המריצו את אחדות־העבודה להגביר את פעילותה הכלכלית על־ידי נטילת התחייבויות, ובן־גוריון בלט בהעזתו להכפיל ולשלש, ואף יותר, התחייבויות אלה. מעינו לא נעלמה המשמעות המדינית והארגונית שבהגדלתן. שהרי ברגיל חשיבותו של מוסד עולה או יורדת ביחס ישר להקף פעולותיו, ואלה נגזרות ממערכת התחייבויותיו. כדי לעמוד בהן הכפיל בן־גוריון גם את גיוס הכספים בחו"ל, ובעיקר בארצות־הברית, לפי הכלל, התחיבויות גדולות מביאות תרומות גדולות.

למכותביו בארצות־הברית – הוועד לסיוע עממי ומפלגת פועלי־ציון – הציג את אחדות־העבודה כמי שכבר החלה בפעולה משקית ענפה בכוחות עצמה, ודיבר על “המוסד המרכזי” כמו היה כבר בעצם הקמתו. בנוסף לשלושים קבוצות חקלאיות, שבהן 446 פועל ופועלת, מנה תשעה קואופרטיבים, שמונה קיימים ואחד בייסוד, בנקודות שונות בארץ, שכולם זקוקים להון, לאשראי ולכוח אדם מיומן. בכך חטא בהגזמה לא מעטה, שכן לא ציין שחלק מהקבוצות החקלאיות משתייכות למפלגת הפועל הצעיר. כאשר דיווח מקץ שלושה חודשי־פעילותו במזכירות על חלוקת ההלוואות מכספי ועד הסיוע העממי יכול למנות חמישה קואופרטיבים בלבד.

לגוזמה שנקט היו סיבות אחדות, שהחשובה שבהן היתה חתירתו לתבנית גדולה. “אם לא נעשה עכשיו גדולות, לא נעשה כלום”, היתה סיסמתו. כבר אז חי בתחושה שהקרקע בוער תחת רגליו והוא לא היה מוכן להסתפק בממדי הסיוע המקובל, וודאי שלא בנדבות לפועלים רעבים. הוא הילך בגדולות, לא רק במספר הגופים השיתופיים שמנה, אלא גם במהותם. ייסוד בנק פועלים (הוא הגה בכך עוד בהיותו באמריקה), הוא חיוני, כדי שאפשר יהיה “לקחת על עצמנו”, כך טען כבר במאי 1919, את הפעולה המשקית הנחוצה, שבה כלל גם רכישת מפעל לעיבוד מתכת. אמריקה, שתסייע לייסוד הבנק, תסייע גם לרכישת המפעל. הפעולה המשקית הנחוצה כללה אפילו רכישת צי ימי; הוא חזה עתיד גדול לקואופרטיבים “במקצוע הדיג, הספנות והטרנספורט הימי”.

לפי תפיסתו היו הקואופרטיבים כלים יעילים להגשמת הציונות כיוון שכל אחד מהם לעצמו היה, בעיניו, זעיר־אנפין של החברה “החופשית והעובדת” העתידה. אבל הוא הדגיש שהשליטה על אמצעי־הייצור שבידי הקואופרטיביים, בעיר ובכפר, צריכה להיות בידי הכלל, ולא בידי חבריהם, ולשם כך יש צורך ב“מוסד מרכזי”.

“המוסד המרכזי” נועד, בגירסת בן־גוריון, לשמש מכשיר עיקרי בהגשמת הציונות. ההון הפרטי והיזמה החופשית אין בכוחם, בכך היה משוכנע, לבנות את הארץ “וגם לא ליצור פה רוב עברי”, שלדידו היה העיקר. רק בכוח הפועלים לבנות את הארץ ולפיכך מן הדין שהעם היהודי יתן את בנין ארץ־ישראל ב“קבלנות גדולה אחת” לציבור הפועלים. לעם היהודי יש נציג, ההסתדרות הציונית, וגם הקבלן, “ציבור הפועלים”, נזקק לנציג משלו, דהיינו, “מוסד מרכזי”, שירכז בידיו את כל האמצעים, התכניות, הפיתוח והטיפול בעובדים ובעולים חדשים. ה“מוסד” יקבל את כספיו מההסתדרות הציונית וינוהל על־ידי “צבור הפועלים”. אך ההסתדרות הציונית לא הסכימה לוותר על סמכויותיה ולמסור את בנין ארץ־ישראל ל“צבור הפועלים” בקבלנות. למרות שוועד־הצירים דחה את תכניתו של בן־גוריון, הוא עמד בשלו ותבע מציבור הפועלים להתארגן כדי לדרוש זאת: “אם הפועל העברי יהיה די מאורגן, די מוכשר לקבל ולהוציא לפועל על אחריותו את העבודה הגרנדיוזית הזאת, תיבנה ארץ־ישראל החדשה בשביל עם ישראל”.

וזו היתה הצעתו להקמת “מוסד מרכזי”: אחדות־העבודה תרכוש מגרש רחב־ידים ותקים בית בשביל ה“מוסד”. מחוסר כסף ייבנה תחילה רק חלק מהבנין, “המינימום ההכרחי”, שיתחלק לשלושה: אגף הסתדרותי, אגף מינהלי ואגף ציבורי. באגף ההסתדרותי ישוכנו האגודות המקצועיות. באגף המינהלי יימצאו משרדי אחדות־העבודה, קפא“י, לשכת־העבודה, ההוצאה לאור והמערכת, המינהלה והנהלת החשבונות. באגף הציבורי הוקצה מקום לקופת חולים – מרפאה, חדרי רופאים ומחסן – וכן לאולם ל־1,500 איש, למטבח פועלים גדול, לספריה ולחדרי קריאה. לכשיירווח יוסיפו באגף הציבורי גם “תחנת עולים”, כעין מרכז קליטה לפועלים שעלו זה מקרוב. מוסדות חשובים כ־המשביר” זקוקים לבנינים שלמים, “ואין בכוחנו עכשיו לגשת לבניינם”.

לכאורה ביטאה תכנית “מוסד מרכזי” את החלטות ועידת־היסוד של אחדות־העבודה, ששאפה להיות ההתאחדות הכוללת והמקיפה של כל ציבור־הפועלים. למעשה היתה זו פרשנות יחיד של בן־גוריון. עצם כינוס הפעולות והמוסדות תחת קורת גג אחת העיד על חתירתו לריכוזיות גבוהה, שלא נשתמעה כלל מההחלטות. “מוסד מרכזי”, שלא קם מסיבות שונות, היה, איפוא, תרשים ראשוני של בן־גוריון להסתדרות הכללית של העובדים, שגם בה, לכשתוקם, יחתור לשילוב פעולה מקצועית, משקית, חברתית, תרבותית ומדינית ולשליטה מרכזית.

ב־22 ביוני 1920 יצא בן־גוריון בשליחות אחדות־העבודה ללונדון ולווינה וכשנוסדה ההסתדרות, בדצמבר, למעלה משנה לאחר שהשמיע את הצעתו ל“מוסד מרכזי”, לא היה בארץ. שמחתו על הקמתה תובלה בצער – כך חשו גם חבריו, המייסדים – על שלא נתגשם החלום, שאחדות־העבודה היא שתהיה ל“אותו הכוח המניע החדש” שיאגד ויאחד את כל הפועלים בארץ ושיפעל בכל התחומים. יתר על כן, הקמת ההסתדרות כפתה על אחדות־העבודה, שקראה לביטול המפלגות, להתקיים כמפלגה לכל דבר. בן־גוריון לא השלים עם מצב זה, כי לדעתו “בארץ־ישראל מפלגת פועלים פוליטית הקרועה מהעבודה הישובית היא אבסורדית”.

מיד עם שובו לארץ נבחר בן־גוריון, ב־2 באוגוסט 1921, למזכיר יחיד של אחדות־העבודה. בתפקיד זה ביקש לעצב את אחדות־העבודה כמכשיר חברתי־משקי־מדיני רב עצמה שבכוחו להדריך את ההסתדרות. הוא האמין שעל־ידי כך תתגלגל נשמת אחדות־העבודה בהסתדרות ותחיה בה. באוזני הוועד־הפועל7 של אחדות־העבודה הגדיר מהו המכשיר הזה: קומונה כללית. בחזונו ראה את ההסתדרות מאגדת, בהדרכת אחדות־העבודה, את כל הפועלים בארץ בקומונה אחת גדולה, יצרנית וצרכנית. מפעל כזה יגאל את אחדות־העבודה מהאבסורד של קיום מפלגתי הנוגד את עקרונותיה. לכן מוטל עליה לגשת לארגון “אחדות־העבודה האמתית”, דהיינו, “משק מאוחד לכל הפועלים”.

בקומונה שתנוהל למען טובת הכלל, ינוצלו המשאבים הלאומיים וההסתדרותיים ביעילות ויפותחו לאין ערוך יותר מאשר במשקים נפרדים. הקומונה, אמר, תעשה את חשבונה, כמה תוציא לצרכי חבריה וכמה תשקיע בפיתוח, ותוכל לערוך לעצמה תקציב קליטה: “נעשה לנו חשבון לכל שנה כמה להכניס אנשים לפי הצורך”. ואין שום ספק שכוונתו היתה להגברת־עליה, שהיתה מטרתו העיקרית והקבועה.

רעיון הריכוזיות וקבלת מרות מרצון לא היה חדש עמו. מלכתחילה היתה היענות הפרט מרצון לצו הציונות העיקרון השליט בתפיסתו. כבר בנעוריו ראה לנגד עיניו צבא מתנדבים הבונים את ציון ומקבלים עליהם מרצונם מסגרת ומרות, בבחינת “נעשה ונשמע”. מזה זמן רב חזרו בדבריו המלים “צבא”, “עבודה”, “משמעת” ו“קבלנות”, ועתה נוסף עליהן גם הצירוף “משק מאוחד לכל הפועלים”. ב־1905 כתב לאוסישקין מוורשה שהוא מוכן להתנדב ל“משמר הציוני” שלו, ב־1910 קיבל בברכה את “לגיון העבודה” של “השומר”, אם יסור למרות ציבורית, ובאמריקה הקים ב־1915 את “החלוץ” כארגון וולונטרי, שחבריו מקבלים עליהם לעלות לא“י בהינתן הצו, כדי “לעבדה ולשמרה”. בשם־הפועל “לקבל” התמזגו לדידו ההתנדבות והכפייה למיקשה אחת, וממנו גזר את שם העצם “קבלנות”; לפיכך גרס שיחידות “החלוץ” צריכות להתארגן “כקבוצה קבלנית”, כלומר, כחבר־אנשים המקבל עליו מרצון לעשות את המוטל עליו תוך כדי “עבודה משותפת וחיים משותפים”, והגה את הרעיון שההסתדרות הציונית תמסור את הגשמת הציונות לציבור הפועלים ב”קבלנות אחת גדולה". במרס 1919 ראה את “החברה העתידה” שתקים אחדות־העבודה כקומונה אחת, יצרנית וצרכנית: “כל איש או כל קבוצה תיצור הכל מה שתוכל וכמה שתוכל בשביל החברה, וכולם יקבלו מאת החברה, מאת הנהלת־העם את ספוק כל הצרכים שלהם”.

עתה, עם ראשית פעולתו כמזכיר אחדות־העבודה, ראה לעיניו שני שלבים ביצירת “החברה העתידה”. תחילה תיעשה אחדות־העבודה לצבא־עבודה, וכל חבריה יתחייבו “בלי כל ערעור להשמע לפקודת הנהלת צבא־העבודה בנוגע למקום, למקצוע ולסדר של העבודה”. הצבא הזה ידריך, יכוון ויכשיר את השלב הבא, שבו תיכון ההסתדרות כולה כקומונה כללית, סרה ל“משמעת צבאית”. היא תהיה הרשות היחידה והכוללת, המסדרת ומנהלת את העבודה, התוצרת וההספקה של ציבור העובדים בעיר ובכפר, ותקבל לבעלותה היחידה את המשקים, הרכוש והתוצרת של הקבוצות החקלאיות ושל הקואופרטיבים העירוניים. מאוחר יותר יציע בן־גוריון שלב שלישי וסופי: הקומונה־ההסתדרות תתרחב ותקיף את כלל הציבור היהודי בארץ, ואז יהיה מעמד העובדים לעם עובד.

דומה, כי להטו של בן־גוריון להנחיל את תכניתו לאחדות־העבודה במהירות האפשרית, והסכמתו לכהן כמזכיר יחיד שלה, נבעו מגורם אחד: גדוד העבודה על־שם יוסף טרומפלדור, שנוסד באוגוסט 1920. גם גדוד־העבודה ראה את עצמו כצבא־עבודה ונשא עיניו ל“בנין הארץ על־ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל” וגם הוא שאף שההסתדרות עצמה תהיה לקומונה כללית אחת. אבל בעוד שבן־גוריון נקט שיטה של מלמעלה למטה – הר כגיגית – נקט הגדוד שיטה הפוכה: יגדל הגדוד ויתרחב, יצמח ויסתעף, עד שיקיף את כל ציבור־העובדים וממילא יהיה להסתדרות. בניגוד זה היה טמון כבר זרע של מחלוקת שתגדל בעתיד ותתפתח לעימות חריף. את בן־גוריון הדריך והמריץ הקרקע הבוער תחת רגליו, התחושה שאם הציונות לא תוגשם במהרה, ספק אם תתגשם אי־פעם, ואילו הגדוד העדיף את הנאמנות לערכים ולעקרונות, וטיפוח אורגני של חברה איכותית וייחודית, אשר בבוא העת תקיף את הישוב כולו.

אחדות־העבודה לא היתה מוכנה לשנות את פרצופה באורח כה מפליג, ולהפוך בן־לילה לצבא־עבודה. חבריה טענו שתכנית בן־גוריון אינה מציאותית ואינה הולמת ציבור רחב. הם גם לא שעו לאזהרתו שהעולים, ביחוד הצעירים, ינהרו לגדוד־העבודה – יציר־רוחם של צעירי העליה השלישית, ששולהבו באש המהפכה הרוסית – ולא לאחדות־העבודה, שבראשה ותיקי העליה השניה. אם לא תהיה אחדות־העבודה גם היא לצבא־עבודה, כמו אמר בן־גוריון, עלול הפתרון הנכון הזה להגשמת הציונות כרפובליקה סוציאליסטית ליפול כולו בידי גדוד־העבודה, ומאחר שכל הפעולה המקצועית והמשקית נמסרה להסתדרות, לא ייותר לאחדות־העבודה שום תפקיד של ממש, וממילא גם לא יהיה עוד טעם לקיומה.

לוויכוח על תכנית בן־גוריון השתרבב רעיון “הקבוצה הגדולה” של שלמה לביא, איש כינרת, והוא שהביא לכעין־פשרה זמנית. לביא הציע להקים בעמק יזרעאל – עשרות אלפי דונם נרכשו שם זה מקרוב על־ידי הקרן הקיימת – קיבוץ אחד גדול, שנועד להתבסס על משק חקלאי, תעשיה, מלאכה ושרותים ושבו יהיו גם מוסדות של השכלה גבוהה, מחקר ומדע; מעין תשלובת של כפר־עיר־אוניברסיטה. בשלב הראשון יכיל הקיבוץ כמאה וחמישים משפחות, אז מספר כמעט אסטרונומי. בניגוד להפועל הצעיר שהרימה על נס את הקבוצה הקטנה סמכה אחדות־העבודה ידיה על תכנית לביא, וכמותה גם ההסתדרות. גדוד־העבודה קיבל על עצמו להקים את הקבוצה הגדולה ואחדות־העבודה התחייבה לסייע לו; קבוצה של חבריה – ביניהם שלמה לביא ויצחק טבנקין – הקימו פלוגה של גדוד־העבודה שהתיישבה ליד מעיין־חרוד, לא הרחק מפלוגת־הגדוד החונה בתל־יוסף, כדי להקים יחד את הקבוצה הגדולה. אבל, שתי הישויות, אחדות־העבודה והגדוד, נותרו נפרדות גם להבא, והחוליה האחת המשותפת להן, הפלוגה במעיין־חרוד, לא הביאה, כפי שעתיד להתברר, לאיחוד בין השתיים, ואפילו לא לקרבת־לבבות. אדרבה, החוליה המשותפת כמו נועדה מראשיתה להרבות ריב ומדון.

דחיית תכניתו – הקומונה הכללית – הביאה להתפטרות בן־גוריון מכהונתו כמזכיר יחיד של אחדות־העבודה, אבל לא ריפתה את רוחו, והוא נאבק על תכניתו בעקביות בלתי־נלאה, והעמידה כנושא מרכזי במועצות ובוועידות, הן של אחדות־העבודה, הן של ההסתדרות. בנובמבר 1921 בחרה מועצת־ההסתדרות בבן־גוריון לווה“פ ולמזכירותו וגם קיבלה שתי הצעות שלו. האחת, להעביר את הווה”פ ואת כל מוסדות ההסתדרות לירושלים, וזאת “לשם ריכוז עניני ההסתדרות”, שכן גם הממשלה, ההנהלה הציונית והמוסדות הלאומיים קבעו בה את מושבם. והשניה לקיים “ספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות”, לשם סידור “כרטוטיקה” שתכיל שם, מען, מקום־עבודה, מקצוע ופרטים אישיים אחרים. עד מהרה ניתן לה שם עברי, “המעניה המרכזית”. שלא בפומבי הבהיר בן־גוריון שהיו לו גם כוונות סמויות: לשכלל על־ידי הריכוזיות את הפעולה הארגונית ואת גביית המסים של ההסתדרות ומוסדותיה. הוא אף יזם לצורך “המעניה” מפקד כללי של העובדים היהודיים. ללא סמכות וללא אמצעים ממלכתיים נערך המפקד ב־10 בספטמבר 1922. מתנדבים רשמו יותר מ־16,000 עובד ועובדת, “כמעט כל העובדים בארץ”. 8,394 (יותר מ־50%) מכלל הנפקדים היו חברי־הסתדרות. עתה לא היתה תכנית־הקומונה של בן־גוריון ערטילאית כמקודם, שהרי ב“מעניה” היתה רשימת כל חברי־ההסתדרות ואפשר היה לדעת מי הם חברי הקומונה, שחובותיה וזכויותיה חלים עליהם. בן־גוריון צהל על התוצאות. “מתחילים הימים הגדולים של ההסתדרות”.

כשנה־וחצי לאחר שנתן לתכניתו פומבי ראשון היא התקבלה בוועידת־ההסתדרות השניה בינואר 1923. אבל, אז כבר רחק בן־גוריון מכוונתו המקורית, ושוב לא היתה זו אותה תכנית. לא עוד קומונה כללית של פועלי ארץ־ישראל, אלא “חברת עובדים”. “אינני רוצה ליצר את ההסתדרות גדוד עבודה, קומונה אחת”, אמר לחברי הווה“פ. עתה דיבר ב”יצירת דפוס מאחד את כל צבור הפועלים“. רעיון הקומונה הגדולה התגלגל, איפוא, בחברת־עובדים בע''מ, חברת־מניות שלה שייך כל המשק ההסתדרותי, שכל חברי־ההסתדרות – באמצעות מניה אחת שמחזיק כל חבר – הם שותפים שווים ברכושה. במהות החברתית חל, איפוא, שינוי רב, אבל במהות הארגונית והמדינית לא חל שינוי, חברת־עובדים בע''מ היתה לחברת־ניהול הצריכה לסור למרות מרכזית אחת, לווה”פ.

לא יד המקרה המירה את התכנית האידיאליסטית המקורית של בן־גוריון בתכנית הצנטרליסטית המאוחרת שלו. יש לזכור שאת הראשונה הגה עוד בטרם נכנס למזכירות הווה“פ, ואילו את האחרת הציג לוועידה השניה, לאחר שכיהן בה שנתיים כמעט, כלומר, כשהיה לו עניין־יתר בחיזוק מרות הווה”פ. שהרי עתה נוסף לחששו שמא ייהפכו המשקים שבידי הקבוצות החקלאיות והקואופרטיבים העירוניים לנחלות פרטיות חשש שני: שמא יפרו את משמעת ההסתדרות.


 

פרק עשירי: ממשלת ההסתדרות    🔗

בתחילת 1922 עבר הווה“פ לירושלים, אבל התקווה שירושלים תהיה למרכז הפעילות נתבדתה. בניינה המהיר של תל־אביב, התפתחותן המרהיבה של מושבות־הפרדסים, הקמת הנמל בחיפה וההתיישבות החקלאית בעמק יזרעאל ובעמק בית־שאן, עשו את שפלת־החוף ואת העמקים, הרחוקים מירושלים, למוקדי העשייה והפיתוח. סלילת־הכבישים, הבנייה, אתרי־התעסוקה, סידורי־הקליטה, המשק והמסחר משכו אליהם את מוסדות ההסתדרות8 שעסקו בעבודות ציבוריות ובבניין, בהספקת עבודה, בקליטה עליה ובשרותי רפואה, חינוך ותרבות. העסקים של בנק הפועלים ו”המשביר" חייבו את התפתחותם בתל־אביב ובחיפה, שבהן גם היו מועצות־הפועלים הגדולות. חברי הווה“פ ומנהלי־המוסדות הוכרחו לנדוד בין ירושלים, תל־אביב, חיפה והעמקים – וממילא קשה היה לרכזם לישיבות המליאה של הווה”פ ולא היה אפשר לקיים פיקוח מרכזי על התפתחות המוסדות ועל מגמותיהם. מסיבה זו ביקש בן־גוריון להתפטר ממזכירות הווה“פ כבר בתחילת 1922, זמן קצר לאחר שהווה”פ עבר לירושלים. הוא היה מדוכא ו“שבור”, כדבריו, משיטת־הפעולה המשובשת הנוהגת בווה“פ, ששללה ממנו מראש כל יכולת למלא את תפקידו ולשאת באחריות שהוטלה עליו. במאי 1925 חזר הווה”פ לתל־אביב, “לשם התאמת הפעולה וכוון המוסדות של ההסתדרות”. אולם, עד מהרה התברר, שהמעבר לתל־אביב לא השיג את מטרתו ואיומי בן־גוריון להתפטר התחדשו לבקרים, עד שהיו לדבר שבשיגרה.

שורש התקלה, כפי שבן־גוריון ידע היטב, לא היה הריחוק של ירושלים ממוקדי העשייה והפיתוח, אלא המתכונת של הווה“פ והגדרת סמכויותיו. כשנכנס בן־גוריון לתפקידו במזכירות מצא כעין עובדה מוגמרת: וה”פ שהוא מליאה, המתכנסת לדיוניה לעתים לא קבועות ומזכירות, שעליה להוציא אל הפועל את החלטותיו, שנבחרו לפי מפתח, שני שליש לאחדות־העבודה ושליש להפועל הצעיר9. אבל, כמו חברי־הווה“פ הקדישו גם חברי־המזכירות את עיקר מעייניהם למוסדות ולענינים אחרים, ולפיכך לא היתה לווה”פ, עד שבא בן־גוריון, מזכירות קבועה המסוגלת למלא את תפקידיה כראוי, ומוסדות ההסתדרות התפתחו לפי הנטיות והרצון של מנהליהם, ללא פיקוח והנחיה מטעם הווה"פ.

סדר זה היה בראש וראשונה תוצאה של התפיסה שאפשר לכנותה הכל עושים את הכל, או בקיצור,קולגיום10, כלומר, שותפות שווה של חברי הווה“פ באחריות ובהוצאה לפועל, בדעה ובסמכות. הקולגיום, כרעיון יסוד, הכתיב גם את היחסים בין מוסדות ההסתדרות, ולפיו היה הווה”פ מוסד ככל המוסדות, שווה בין שווים, ולכל היותר ראשון בין שווים. מזכירות הווה“פ החלה לפעול ב־4 בינואר 1921, ובהרכבה, שהשתנה חליפות בחודשיה הראשונים, שימשו גם כצנלסון, שפרינצק וטבנקין, ושלושתם דגלו בתפיסה זו. “מנהגנו לנהל מוסדות על־ידי קולגיום”, אמר כצנלסון. שפרינצק הציע להרחיב את המזכירות, עד שתבוא במקום הווה”פ, ולהרכיבה מ“אנשים שכלם יהיו במחשבתם בתוך הענינים”. טבנקין גרס שהווה“פ לא נועד להיות “מנהל העבודות”, או “המוסד העליון על כל מוסדות ההסתדרות”, אלא רק “בית־דין”, שחבריו “דיינים”. כלומר, מוסד שעניינים שונים מובאים אליו לבירור ולהכרעה, ולא מוסד מנחה ומפקח. כדי שימלא יעוד זה, הציע טבנקין שהווה”פ יורכב ממנהלי מוסדות ההסתדרות וארגוניה: מעין קולגיום שיהיה לישות בפני עצמה; סך־הכל הגדול מסכום הפרטים המרכיבים אותו. מועצת־ההסתדרות בנובמבר 1921 קיבלה את הצעתו והחליטה שלווה“פ נבחרים “שלושה חברים למזכירות וששה חברים מבאי־כוח המוסדות המרכזיים, והוא משמש ‘מרכז עבודה’ ומנהל כל עניני העבודה וההסתדרות”. מספר חברי הווה”פ הועמד, איפוא, על תשעה, ושבעה מהם קיבלו שכרם במקום אחר. אותה מועצה בחרה את בן־גוריון למזכירות, ששני חבריה האחרים היו דוד זכאי, מאחדות־העבודה גם הוא, ויוסף שפרינצק מהפועל הצעיר. שפרינצק היה מנהל מחלקת העבודה בהנהלה הציונית במשרה מלאה, ואולי זוהי הסיבה שהמזכירות, שהיתה אמורה להתכנס מדי יום ביומו קיימה ב־1922 רק שתים־עשרה ישיבות שנרשם בהן פרוטוקול. לזכאי היו עיסוקים נוספים, ובן־גוריון היה שוב, כמו במזכירות אחדות־העבודה בימיה הראשונים, החבר הקבוע והפעיל היחיד.

ואכן, כבר בשנתו הראשונה במזכירות, הוכיח בן־גוריון, שיותר משעיצב התפקיד אותו, עיצב הוא את התפקיד. בעוד חבריו בווה“פ מסייעים להקמת איגוד מקצועי, התיישבות, משק, חינוך ושרותים, ניגש הוא קודם כל, ובעיקר, לעשותה ארגון־סר־למרות כדי להקים את “שלטון ההסתדרות”, מטבע לשון שחזר ונשנה בדבריו. לדידו לא היה הווה”פ ראשון בין שווים אלא עליון על כל מוסדות ההסתדרות החייבים לקבל מרותו, והוא לחם על מעמדו זה בקנאות. ימים אחדים לאחר שנכנס לעבודתו במזכירות התעוררה שאלת מועצות הפועלים: כלום ייעשה ארגונן על־ידי אנשי המקום, כלומר מלמטה למעלה, או על־ידי שליחי־הווה“פ11. רמז גרס דרך ביניים: “אי אפשר לנו לקים את מוסדותינו בלי מציאת דרך פשרה בינינו ובין המועצות בערים”. מועצות הפועלים וסניפי המוסדות כגון “המשביר” וקופת חולים, “הכל צריך להסתדר על־ידי הפועלים המקומיים”, ולווה”פ “יש די אמצעים לשמור על הקונטרולה בעבודת הסניפים”. בן־גוריון חלק עליו בתוקף ודחה את גישתו בעיקרון. דעתו היתה נחושה שהווה“פ הוא שימנה את נציגיו במועצות־הפועלים ובשאר המוסדות, אף כי “כמובן נעשה עד כמה שאפשר בהסכם עם אנשי המקום”. את טענתו לריכוזיות ולעליונות הווה”פ הסביר כך: “בתוקף התנאים המיוחדים…תלוים וקשורים כל חיי העובד, עבודתו, חנוכו, מזונותיו החמריים והרוחניים, בריאותו והגנתו – בהסתדרות”. ואם ההסתדרות אינה מסוגלת לשאת באחריות לגורל חיים כה רבים, מאחר שהיא עצמה “עומדת על בלימה”, וכל מוסדותיה “מתקיימים בנס”, חובתו הראשונה של הווה“פ “לדאוג לחזוק וקיום ההסתדרות גופא”. את חיזוקה של ההסתדרות ראה קודם כל בהחלת שליטתה על המכלול ועל הפרטים גם יחד. ממועצות הפועלים תבע שימציאו לווה”פ מדי שבוע “סקירה מרוכזת על הענינים שטפלתם בהם במשך השבוע ושעומדים אצלכם על הפרק”. מהמוסדות תבע דיווח שוטף וביקשם להמציא לווה“פ “מיד” את “פרטי התקציבים האדמיניסטרטיביים”, רשימה של כל העובדים, המשכורת החדשית של “כל אחד ואחד”, ההוצאות המשרדיות ו”מקורות ההכנסה למלוי ההוצאות האלה“. לתביעתו דיווח לו בנק הפועלים על החלטותיו הקטנות והגדולות, על קבלת שטרות בנכיון, אפילו שטרות בסך 48 לירות מצריות (עד הנהגת הלירה הארץ־ישראלית ב־1927 נהגה בארץ הלירה המצרית) ועל בקשות להלוואות שאושרו או שנדחו, אפילו בסך 20 לי”מ. על כל מוסדות ההסתדרות אסר לשאת ולתת עם ממשלת־המנדט, ועם ארגון העבודה הבין־לאומי ואינטרנציונל האיגודים המקצועיים באמשטרדם, אלא באמצעות או באישור הווה“פ. הוא התנגד גם למגעים שיזמו מחלקות של ממשלת המנדט, למשל לקבלת מידע על מצב התעסוקה מלשכות העבודה; כל מידע הנוגע להסתדרות אפשר היה לקבל רק מהווה”פ. לא היה, איפוא, ספק שבן־גוריון הוא האיש הקובע בווה"פ ושעל פיו יישק דבר.

ברם, חרף יומרתו הרבה של המזכיר, וחרף תנופתו הכבירה, לא היה הווה“פ מוכשר לנהל את ההסתדרות בריכוזיות כה גבוהה, וכל עוד התקיים במתכונת קולגיום לא היה בכוחו לכפות מרות על מוסדות וגופים שביקשו להתנער ממנה. שישה מתשעת חברי־הווה”פ, שהיו נציגי המוסדות לא הסכימו שהמזכירות – ובעצם המזכיר – יורה להם מה עליהם לעשות, ובן־גוריון התריע שאין לווה“פ “השפעה ודריסת רגל” במוסדות ההסתדרות, ואם לא יקבלו את מרות הווה”פ יתפטר. בשלהיי 1922, לאחר שנתנסה שנה במזכירות, גמר בן־גוריון אומר להפוך את הווה“פ למיניסטריום, שהרי אם ההסתדרות היא כמדינה – ב־1925 יכתוב שההסתדרות הוקמה “כעין מדינת פועלים” וב־1932 יציין ביומנו, כי תפקיד ההסתדרות אינו רק סידור ענייני חבריה, “אלא יסוד ממלכה, בנין ארץ, תקומת עם” – הווה”פ הוא ממשלתה.

לקראת הוועידה השניה של ההסתדרות שעמדה להתכנס בינואר 1923 ניסח בן־גוריון הצעה שהגדירה את סמכות ומעמד הווה“פ: הווה”פ הוא “האכסקוטיבה המרכזית של ההסתדרות ושל כל מוסדותיה ומפעליה, והוא האחראי באופן קיבוצי על פעולתו בפני המועצה הכללית והועידה הכללית של ההס…הווה”פ דן על השאלות הכלליות של ההסתדרות ומוסדותיה ונותן הוראות לכל מחלקותיו השונות“. כמו כן קרא ל”השלטת ההסתדרות הכללית על כל הענינים הכלכליים והישוביים, התרבותיים והמדיניים של צבור הפועלים“. במתכונת של מיניסטריום יוקמו בווה”פ מחלקות – להספקה, להתיישבות, לעבודות קבלניות, לתעשייה קואופרטיבית, לחינוך ותרבות, לבריאות, לעליה ולעניני הפועלת – שעל כל אחת מהן יופקד מזכיר מיוחד. הווה“פ יורכב, איפוא, משמונה מזכירים בעלי תיקים ומשלושה חברי מזכירות כללית. גלוי היה לעין שהמחלקות שהציע יחלשו על המוסדות (ההספקה על “המשביר”, ההתיישבות על המרכז החקלאי, העבודות הקבלניות על סולל בונה, הבריאות על קופת־חולים, חינוך ותרבות על המרכז לחינוך ועניני הפועלת על מועצת הפועלות). על רקע תכניתו לאחד את כל משקי ההסתדרות, בעיר ובכפר, “בחברת העובדים”, היא ההסתדרות, קיבלה הצעתו משמעות חדה וברורה: השלטון בהסתדרות – על חיי היחיד כמו על המינהל והמשק של קבוצות, איגודים, ארגונים ומוסדות – יימסר באורח בלעדי לווה”פ, כלומר למזכירות המתאמת בין המחלקות, ובעצם לאיש הפעיל הקבוע והחזק שבה.

הצעה זו משקפת יפה את השוני בתפיסה ובאופי בינו ובין שני חבריו במנהיגות אחדות־העבודה. כצנלסון וטבנקין לא העלו על הדעת העמדת ממשלה מרכזית בראש ההסתדרות, ודומה שדחו מתכונת מיניסטריום גם בגלל אופיים. שניהם לא ראו את עצמם כאנשים המסוגלים לעמוד בראש ההסתדרות, ולא חתרו לשאת בעול פעולתה השוטפת ובאחריות לניהולה. אולם, אף כי פרשו מרצון מהמזכירות והשתתפו בדיוני הווה“פ לעתים רחוקות, לא ויתרו השניים על שאיפתם להשפיע על דרכה של ההסתדרות ושל תנועת־העבודה – כצנלסון באמצעות פעולה חינוכית ורעיונית וטבנקין בגיבוש גרעין חלוצי בקיבוץ – ולא עלה בדעתם לוותר על שותפותם בהכרעות חשובות ולהסכים לשלטון מרכזי. אדרבה, וה”פ פתוח לרעיונות ולדעות היה להם צורך חיוני והם העדיפוהו לאין שעור על שלטון מרכזי ועל וה“פ המורכב מפונקציונרים בשכר, ממזכירים בעלי תיקים וממזכירות־מנהלת, כהצעת בן־גוריון. וה”פ כזה העמידם בפני ברירה, או להיכנס אליו כמזכירים בעלי־תיקים או להישאר בחוץ. כצנלסון שהיה מאבות רעיון “המשביר” ודאי לא רצה בתיק ההספקה, וטבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, ודאי לא רצה להיות מזכיר לענייני התיישבות. אך שניהם לא רצו לוותר על זכותם לחברות בווה"פ, המוסד הבכיר, הבמה המרכזית ומרכז העצבים וההכרעות של ההסתדרות. בן־גוריון לעומתם לא ביקש לו השפעה רוחנית אלא עמדה מרכזית בחזית העשייה הארגונית, המשקית והמדינית, ולא היה לו צל של פקפוק לגבי יכולתו למלא את התפקיד הראשי בממשלת־ההסתדרות שהציע. גם המיניסטריום וגם מקומו שלו בתוכו היו כה טבעיים בעיניו, עד שלא נשמע באחדות־העבודה ערעור או חשד באשר למניע אישי שלו, כמו שאיפה לשלטון יחיד. להצעתו יוצאת־הדופן התייחסו כאל תכנית שיש לענות בה. כזה היה, כנראה, הכוח המידבק של ביטחונו העצמי.

מנהלי־המוסדות התנגדו להצעתו והם גייסו נגדה נימוקים מתחום המינהל הטוב, כגון התועלת שבביזור (“דיפרנציציה” בלשונם) ומתחום האידיאולוגיה: אם השיתוף הוא היסוד של חברת־העובדים, מן הדין שזכות הדעה וההכרעה לא תישמט מידי השותפים. לחברים המאוגדים בצרכניות, למשל, שמורה הזכות להשפיע על “המשביר” הניצב בראש אגודותיהם, ומנהלו חייב לייצג אותם בווה“פ. הוא הדין בקופת־חולים ובמוסדות האחרים. אולם, בצד נימוקים אלה, אין ספק שנודעה חשיבות רבה לשאלה האישית. אף לא אחד ממנהלי המוסדות היה נכון לוותר על העצמאות של מוסדו למען המעמד והמרות המרכזיים של הווה”פ. אחדים מהם נשאו בכיסיהם תעודות וניירות של מוסדותיהם כאילו טלטלו עמם את המוסד לכל אשר הלכו. הקנאות למוסד והדבקות האישית בו גדלו עד כדי כך ששמות אישים ומוסדות נעשו שמות נרדפים. לבסיס המוסדי נזקקו לא רק לצורך פרנסה וביטוי עצמי, אלא בעיקר לביצור מעמדם המפלגתי וההסתדרותי, וכמו אמרו לעצמם: מי שמוסד חזק ואיתן מאחוריו דעתו נשמעת והבריות (הבוחרים) נזקקים לו, ומי שאין בידו מוסד כמוהו כנותן־עצה, שתמיד אפשר לוותר עליו.

ועידת אחדות־העבודה, שקדמה לוועידת־ההסתדרות, המתיקה את נוסחת בן־גוריון שדיברה ב“השלטת ההסתדרות על כל הענינים”, ולפי החלטותיה על ההסתדרות “לסדר ולנהל את כל הענינינים הכלכליים, הישוביים, התרבותיים והמדיניים של הפועל העברי בארץ…ובעולם”. גם נוסח זה דולל כשנתקבל כאחת מהחלטות הוועידה השניה: “ההסתדרות…מאחדת ומאגדת את כל הפועלים…לשם סידור כל הענינים הישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ”; לתביעת הפועל הצעיר הושמטו הענינים המדיניים מחוג פעולתה. הוועידה השניה קיבלה אמנם את הגדרת בן־גוריון שהווה“פ הוא “האכסקוטיבה המרכזית”, אולם, דחתה את הצעת המיניסטריום בטענה שהווה”פ הוא אכן הבכיר במוסדות ההסתדרות, אבל הוא רק ראשון בין שווים. מהצעת בן־גוריון קיבלה הוועידה השניה רק שהווה“פ “הוא בן 11 חבר”. מועצת־ההסתדרות שלאחריה העלתה שוב על נס את עקרון הקולגיום כשבחרה במרס 1923 וה”פ חדש: בן־גוריון, זכאי ושפרינצק מהמזכירות היוצאת וכל היתר, שמונה במספר, באי־כוח המוסדות. מאבקו הראשון של בן־גוריון להשליט את הווה“פ על המוסדות ולעשותו כעין ממשלת־ההסתדרות הסתיים, איפוא, בכעין תיקו: במקום המחלקות והמיניסטריום שהציע ושנידחו ריצתה אותו הוועידה השניה בהוסיפה לחוקת־ההסתדרות הגדרה של המעמד והסמכות של הווה”פ שתערב לחכו: “לווה”פ יש זכות הכרעה בכל מוסדות ההסתדרות“. הוועידה חיזקה, איפוא, את הווה”פ, אבל כקולגיום, ונמנעה מלעשותו מיניסטריום.

בתוספת לחוקה לא היה כדי לפצות את בן־גוריון, שביקש כפיפות מינהלית ולא הצהרת־זכויות של הווה“פ. הוא אף לא הסתפק בהשגו החשוב, שהוועידה חיזקה את הווה”פ כסמכות מרכזית ששמורה לה זכות הכרעה בכל המוסדות. הוא נהג כאילו הצעתו להשלטת הווה“פ ולמתכונתו כמיניסטריום התקבלה, כדי שיוכל להביאה כעובדה מוגמרת לפני הוועידה השלישית. אולם, מאחר שהוועידה השניה השאירה בידי מנהלי המוסדות מידה רבה של עצמאות, לרבות כושר התנגדות לווה”פ, המאבק על מרות־הווה“פ החריף. גם הוועידה השלישית של ההסתדרות ב־1927 סמכה ידיה על מתכונת הקולגיום. שוב קינא בן־גוריון למרות־הווה”פ ומנהלי־המוסדות קינאו לעצמאותם וההסתדרות נחלקה כאילו לאיפרכיות אישיות. את שלוש מועצות־הפועלים הגדולות כינה בן־גוריון “מדינות בפני עצמן”. אליעזר יפה, איש נהלל, ביטא זאת בדימוי הבא: “ההסתדרות היא בחינת מלוכה המוסרת טריטוריות לנסיכויות המסכנות את אחדותה”. כשהגיע תהליך זה למיצויו התבססו ששת מייסדי אחדות־העבודה וראשי הפועל הצעיר כל אחד ב“נסיכות” שלו: בן־גוריון בווה“פ, כצנלסון בדבר, טבנקין בקיבוץ המאוחד, רמז בסולל בונה, יבנאלי במרכז לחינוך, בן־צבי בוועד הלאומי, שפרינצק במחלקת־העבודה בהנהלה הציונית, יוסף אהרונוביץ בבנק הפועלים ויעקב אפטר ב”המשביר".

הנה, איפוא, חבריו לדעה של בן־גוריון כיריביו, היו חזקים בדעתם, שמתכונת הקולגיום עדיפה, וידם בוועידות היתה על העליונה. תנופתו לכינון שלטון מרכזי אמנם נעצרה ומאבקו להשלטת המרות של הווה“פ על המוסדות כממשלת־ההסתדרות הוכתר בהצלחה חלקית בלבד, אבל היה נהיר לכל שגיבוש המרות עמד בראש מעייניו ומאבקיו, וחרף ההתנגדות והמכשולים עלה בידיו לממש את מרות־הווה”פ כמרות ההסתדרותית העליונה, הכפופה רק לוועידה ולמועצה. לשם כך צריך היה לחולל כמעט יש מאין; כמעט, כי הצבת הראשונה למעשה זה של צבת־בצבת היתה לו: הוא עצמו. אמונתו בעצמו ובשליחותו וכוח־תקיפותו, שהרכיבו את אישיותו החזקה, הם האדנים שעליהם יסד בווה“פ מזכירות סמכותית ומטילת־מרות. הדרך שבה נעשים אנשים למנהיגים מנבאה לרוב את דרכם גם לאחר שעוטרו בכתר המנהיגות. בכברת־הדרך ההסתדרותית של בן־גוריון באו לידי ביטוי הסגולות ודרכי־הפעולה שסייעו לו בביסוס מנהיגותו. להטו להשיג את מבוקשו מניה וביה נבע מהתחושה שהקרקע בוער תחת רגליו, משאפתנותו, ממזגו ההחלטי ומבטחונו המוצק בנכונות מסקנותיו. “אני עכשיו האחראי לכל פעולות ההסתדרות”, כתב לאביו ב־1922, ומראייתו זו את עצמו לא יסטה. עד כמה ראוהו כך גם חברי־ההסתדרות העידה הזהות שנוצרה בינו ובין הווה”פ: הוא נקרא בפי כל “מזכיר ההסתדרות”, גם לאחר שפרש מהווה“פ, אף כי מימיו לא זכה בתואר זה. כל עוד נהגה שיטת־המפתח – עד שקמה מפא”י בינואר 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות־העבודה – לא היה אפשר לבחור במזכיר יחיד, ובחירה כזאת ודאי שעמדה בניגוד למתכונת הקולגיום. משרת המזכיר הכללי של ההסתדרות נוצרה רק ב־1947, והראשון שנשא בתואר הרם היה דווקא שפרינצק, החסיד המושבע של הקולגיום.

נצחונו המאוחר הזה היה בו אות לעתיד. תכניות והצעות נשגבות ומפליגות שהציע ושנידחו בשעתן נתקבלו, תוך כדי הקצעתן, לאחר זמן, כיסוד וקו של מפלגתו ואף של הישוב והציונות. כשם שמתכנית הקומונה נולדה חברת־העובדים בע“מ ומהצעת שלטון ההסתדרות ומתכונת המיניסטריום נולדו הווה”פ המורכב ממחלקות (תיקים) ומשרת המזכ“ל, כך יהיה לגבי רבות מתכניותיו ומהצעותיו בעתיד. אין ספק שנסיונו לכונן את ממשלת־ההסתדרות היה תקדים והנחת יסוד לממשלת־ישראל בעתיד הלא־נראה עדיין לעין. אבל, בינתיים מוטב לבחון איך גיבש את מרות־הווה”פ למעשה, אם לא להלכה.


 

פרק אחד־עשר: אכיפת מרות (מערכה א')    🔗

ה“נסיכות” שסיכנה יותר מכל את מרות־הווה“פ, ושעליה נגזר להיענש בשל כך, היתה, לדעת בן־גוריון, גדוד העבודה וההגנה על־שם יוסף טרומפלדור. בינו לבין הגדוד התפתח אחד העימותים המרעישים והמכאיבים בתולדות תנועת־העבודה והישוב, שעקבותיו נתנו רישומן, עשרים־וחמש לאחר מכן, בעימות שזכה לפרסום רב יותר: פירוק מטה־הפלמ”ח.

האין זה מפליא? הן ראשיתו של הגדוד לא ניבאה כלל את אחריתו המרה. קרועי־חולצה, סוללים וחוצבים ביום, שרים ורוקדים – ומתווכחים! – בלילה, בטנם ריקה ורוחם משולהבת, גילמו אנשי־הגדוד את מיטב חלומו של ציבור־הפועלים והישוב, והיו אפילו חביביה של ההנהלה הציונית. גם אחדות־העבודה ראתה בגדוד את תמצית הגשמת הציונות, ועל אחת כמה וכמה שררה בין בן־גוריון ובין מייסדי הגדוד קרבת־לבבות, שנולדה בעקבות קרבה רעיונית. יכול בן־גוריון כמזכיר־ההסתדרות להתברך בליבו שנמצאה לו חבורה של אידיאליסטים נמרצים שנרתמו בהתלהבות להגשמת חזונם – “בנין הארץ על־ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל” – שהיה גם חזונו. את דמות ההסתדרות חזה בצלמם. ביום שנבחר לתפקידו בווה“פ אמר לחבריו באחדות־העבודה: “אם תהיה לנו הסתדרות של שתדלנים ובאי־כוח…רק פקידים – אז צריך כל הציבור לא לכבד אותה…או שתהיה לנו הסתדרות [יצרנית]…בעלת־משמעת שכל חלק אחראי בפניה”; והרי כאלה היו פני גדוד־העבודה: קומונה כללית שחבריה מאורגנים “בקבוצות בעלות משמעת הנמצאות ברשות ההסתדרות הכללית בכל עניני ההגנה והעבודה”. לרשות הווה”פ – קרי: בן־גוריון – עמד, איפוא, לא רק מנגנון של פקידים, אלא גם שמונה פלוגות של חיילי־עבודה הפזורות מבאר־שבע עד כפר גלעדי; כשש־מאות במספר באוקטובר 1922.

כזכור כרתה אחדות־העבודה בסתיו 1921 הסכם עם גדוד־העבודה להגשים יחד את רעיון “הקבוצה הגדולה”. תכנית־הפאר שלה שהיתה יציר־רוחו של לביא, ושתיים מפלוגות הגדוד עמדו להקים את משקה המשותף. הקבוצה הראשונה, כמאה איש, רובם חברי אחדות־העבודה שהצטרפו לגדוד, נטתה את אהליה ליד מעין חרוד, ומכאן שמה: עין־חרוד. בגרעינה עמדו לביא וטבנקין, שפרשו מקבוצת כנרת, הראשון כדי להקפיד ולשמור לבל תיסתלף תכניתו במהלך הביצוע, והשני כדי להטות את הגדוד לדרכו, דרך התנועה הקיבוצית שעמד לחולל. הקבוצה השנייה שכולה גדודאים, נטתה את אהליה בתל־חסן, מרחק שעת־הליכה מהמעיין, היא שנקראה תל־יוסף, לזכר טרומפלדור שבשמו נקרא הגדוד. שתי הפלוגות מנו יחד יותר ממאה־ועשרים אוהלים, והן החלו ביצירת משק משותף על שטח של כ־12,500 דונם, מחצית בלבד מהשטח המובטח.

עד מהרה התעוררו סכסוכי־גבול בין הגדוד ובין משקים שכנים שזכו במחצית־השטח הנותרת. בן־גוריון שגרס, כי לווה“פ שמורה זכות ההכרעה בכל הסכסוכים בהסתדרות, ביקר בתל־יוסף בינואר 1922, ונפגש לראשונה עם מנדל אלקינד, מנהיג ללא עוררין והדמות המרכזית בגדוד. האיש הצנום, שהשכלתו “רוסית טיפוסית”, שעל פניו, שצורתם כמשולש, נמתחה קוטביות בין חיוך קל שריחף תדיר על שפתיו הדקות, לבין מבט פלדה שניבט מעיניו האפורות – מעין “מזיגה של טיפוס הקומיסר הבולשביסטי עם פלפול תלמודי יהודי” – ראה בבן־גוריון נציג מפלגה, וכפר בכך שסמכותו כמזכיר ההסתדרות גבוהה משלו. כבר בישיבה הראשונה נתקל בן־גוריון בהתנגדות אנשי תל־יוסף ל”התערבותה של אחדות־העבודה" בסכסוך־הגבול, ולמחרת, לאחר ליל־ויכוחים ארוך בא לידי מסקנה, שבגדוד “יש נטיה להסתגרות”. לדידו היו אלה סימנים מנבאי רע.

על רקע דרך ההיווצרות של גדוד העבודה וההגנה, ובמיוחד עקב חלקם של ישראל שוחט ו־השומר" בה, היתה ל“הסתגרות” זו משמעות של מילת־צופן, הידועה עדיין רק למתי־מעט, ושמשמעה חורג מפשוטה. כדי לרדת לעומקה יש לחזור לוויכוח על מהות ה“הגנה” שקדם להקמתה ושליווה גם את ההסתדרות. כמו את “השומר” חזה שוחט את ה“הגנה” כחבר־אנשים מצומצם, מעין חיל־קבע מצומצם ומחתרתי, אשר יקבע לעצמו את היעדים והתכניות, השיטות ודרכי־הביצוע של פעולותיו; וחשוב מכל, הוא יבחר את הפיקוד שלו. את ההסתדרות ראה שוחט כמעין מפקח על ה“הגנה” באמצעות בא־כוח שישתתף בישיבות הפיקוד ובאמצעות ועד מפקח. תפיסה זו של שוחט – תא חשאי, הממנה את עצמו והמפעיל בחשאי זרועות שונות גם בתחום החברתי והמדיני – לא היתה חדשה, וגם עתה יעד לגוף שחזה מטלה חורגת ממטרתו המוצהרת: הוא “יכוון את תנועת הפועלים כרצונו”. שלא כבימי “השומר” הציע שוחט לבן־גוריון מקום בהנהגת הגוף הזה, אולם על בן־גוריון היתה מקובלת תפיסתם של גולומב וטבנקין, שזכתה גם ברוב: “הגנה” רחבה ועממית, הפתוחה לכל המסוגל לשאת נשק והסרה למרות ההסתדרות, אשר ממנה את פיקוד ה“הגנה” ומכוונת את דרכה.

במאי 1920 הוחלט באחדות־העבודה על פירוק ארגון “השומר” וביוני נוסדה במקומו ה“הגנה”. שוחט ונאמניו, שהיו חברי אחדות־העבודה, ראו את עצמם כפופים למרותה, וקיבלו למראית עין את הדין הזה. אנשי־“השומר” חברו ל“הגנה” ושניים מהם אף צורפו לוועד־ה“הגנה”. אולם, במרירותם ובצמאונם לפעולה בדרכם, שאפו לשמור בסתר על ארגונם, ובאספה סודית הם החליטו להמשיך ולקיימו במחתרת, בכינוי־סתר “קיבוץ” (אחר־כך נוסף לו גם הכינוי “חוג”), בתוך ה“הגנה” – מחתרת בתוך מחתרת – לשמור על חשאיות, לחדור לחוגי ה“הגנה”, הממשלה והצבא הבריטי ולמוסדות לאומיים וציבוריים, לכונן בחשאי בית־ספר צבאי ותעשיית תחמושת, ולפעול באמצעות “אקטים טירוריסטיים”. שוחט אמר: “אני חושב את הקבוץ הזה שלנו כהמשכת ‘השומר’ ועבודתו”.

כשם שב־1909 בחרו חברי־“בר־גיורא” בחוות־סג’רה כפונדקאי של “הקולקטיב” שלהם, בחרו ב־1920 בגדוד העבודה וההגנה, כמסגרת שבה ימשיכו את קיומם החשאי ושבה יטלו את ענייני־ההגנה לידיהם. שוחט אף נטל לעצמו את זכות־היוצרים על גדוד־העבודה ועל תקנונו, שלדבריו, לא היו אלא חזרה על לגיון העבודה ותקנונו מ־1910, ואנשי “השומר” ששו לחבור לגדוד, כי “ראו במפעל זה מאורע היסטורי רב – חידוש ‘השומר’ והחיאת ‘בר־גיורא’”; “‘השומר’ פושט צורה ולובש צורה”, אמרו. נעלה, איפוא, מכל ספק: יוצאי “השומר” חברו לגדוד כבר בוועידת היסוד שלו, כדי לבסס בתוכו גלגול נוסף וחשאי של ארגונם. בתוך פחות משנה עלה בידם למשוך למחתרתם אחדים מראשי־הגדוד וב־6 באוגוסט 1921 זימן שוחט 48 מוותיקי־“השומר” ושבעה מחברי־הגדוד, אלקינד ביניהם, לאספה חשאית בטבריה, שבה דנו על דרך־פעולתו של ה“קיבוץ” (או “החוג”) כמחתרת בגדוד וב“הגנה”. אחרי חודש, ב־14 בספטמבר, יום השנה להיווסדו של הגדוד, חבר אליו כפר גלעדי, משקם של ותיקי־“השומר” והבסיס של “הקיבוץ” ומחסן הנשק הסודי שלו.

על הגדודאים נתחבב פזמון על אודות עגלה עמוסה בעלי־חלומות. שני הסוסים המושכים אותה נקראים “חלוץ” ו“שומר”, העגלון נקרא “אחדות־העבודה”, וכולם יחד “גדוד־העבודה”. פזמון זה ביטא דעה כללית, שהן טבנקין, הן שוחט חברו לגדוד כדי להטותו לדרכם, אולם אם רכשו שוחט וה“קיבוץ” יתרון, בהקדימם את טבנקין ואחדות־העבודה, לא יכלו להעלים את מחתרתם לזמן רב. באפריל 1921 הבחין דב הוז – חבר ועד־ה“הגנה” ומראשי המשרד לעבודות ציבוריות (לעתיד סולל בונה) של ההסתדרות – ש“שיירי ‘השומר’” ממרידים את הגדודאים נגד ההסתדרות וחשד בהם שהם מנסים “לבנות להם מבצר” בגדוד־העבודה. חשדות אלה נתאמתו בשלהי 1921 כשבנמל יפו נפרק מטען של כוורות ומאחת מהן, שנפלה והתפרקה, נשפך נשק. היתה זו הוכחה ניצחת שיש רכש עצמאי וחשאי של ה“קיבוץ”.

ביולי 1922 הבריחה ה“הגנה” נשק מאירופה בתוך שני מיכלים דמויי אבני־ריחים שנפרקו בנמל ביירות והובלו בעגלה לארץ. ליד מטולה התהפכה העגלה ואחת האבנים נעלמה בחשכת־הלילה. גולומב תבע להעמיד את ה“קיבוץ” למשפט ההסתדרות, ואף החל באיסוף חומר מרשיע. אולם, בן־גוריון, כצנלסון, אחדות־העבודה והווה“פ לא ששו למשפט ובמקומו ערך בן־גוריון בירור בהשתתפות מניה שוחט. אף כי אנשי כפר גלעדי הכחישו כל קשר ל”מעשה האבן“, הוחזרו האבן והנשק הטמון בה למחסן ה”הגנה". עתה לא היה עוד ספק בדבר קיומו של מחסן־הסתר ומיקומו בכפר גלעדי.

גולומב חזר וטען ש“השומר” לא התפרק ו“בעצם הוא מתקיים גם היום”, ואף הדגיש ש“זוהי חבורה מסוכנת מאד להתפתחות העתיד של הגדוד וליחסים בתוך ציבור הפועלים”. הוא כתב למניה שוחט: “קבוצתכם מפתחת שאיפות ספרטיסטיות גם בגדוד העבודה”. דומה, כי להתפתחות זו היתה השפעה מכרעת על העיתוי שבחר טבנקין לצאת “ממרכז אחדות־העבודה” בתל־אביב ולהצטרף לגדוד בעין חרוד; שכן “העבודה החינוכית” בגדוד נראתה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה.

טבנקין הפגיע בגולומב שיצטרף גם הוא לגדוד בעין־חרוד וילחום את מלחמתו מבפנים. אולם, גולומב שתבע תמיד שהנהלת ה“הגנה” תהיה בידי נציגי הציבור הטיל ספק באפשרות לחלצה מידי “החוג” (הוא קרא בשמו זה) וחשש “שהשפעת12 אנשי ‘השומר’ בגדוד גדלה” עד כדי כך, שהצטרפותו תעורר התנגדות חזקה. בשברון לבו טען גולומב, כי בהסתדרות פשה רפיון, ואין חברי הווה“פ מסוגלים להכרעה. הם רואים ב”השומר" את “הכוח המאורגן היחיד בארץ”, ומחמת כך לא נהגו עמו במלוא חומר־הדין. אדרבה, בווה“פ אף הובע אמון בנציגיהם – חיים שטורמן ושמואל הפטר – והם נבחרו מחדש לוועד־ה”הגנה“. גולומב היה סבור שהאחראי לכך הוא בן־גוריון ש”בודאי לא רצה בדבר". אולם, טעות היתה בידו. בן־גוריון לא נסוג מהמערכה, אלא העדיף לנהלה בזירה ובעיתוי שיבחר.

חובות גדלים ומצטברים – בעיקר למשרד לעבודות ציבוריות בעד מימון עבודות קבלניות ול“המשביר” בעד מזון ואספקה – העיקו על הגדוד ועל קופתו המשותפת. סיבה אחת לכך היתה נדידה גדולה של הגדודאים; רבים שלמדו את מקצועם בגדוד, פרשו ממנו בטרם החזירו מה שהושקע בהם. סיבה שניה היתה שהקופה המשותפת של הגדוד תמכה בפלוגות לא־רווחיות. לביא התנגד שמשק עין־חרוד, בבת־עינו, יתמוטט בגלל מצבן של פלוגות אחרות, ובעיקר לכך שהסכום שהקציבה לו ההנהלה הציונית ינוצל להחזרת חובות הגדוד. הוא טען ל“אוטונומיה” כספית של משק עין־חרוד ותבע, בתמיכת טבנקין, לפרק את הקופה המשותפת של הגדוד. אך הגדוד סרב לוותר על הקופה המשותפת, יסוד הקומונה, וכך נתהווה הבקיע הראשון בין שתי הפלוגות שקיבלו על עצמן את בנין “הקבוצה הגדולה”. בין תומכי לביא ומתנגדיו התלקח ויכוח שבמרכזו עמדה בעצם השאלה מה עדיף ולמי יקדיש הגדוד את מיטב כוחו ומשאביו, לרעיון הקומונה הכללית או לרעיון “הקבוצה הגדולה”. בלהט הוויכוח האשים לביא את מרכז־הגדוד ב“גניבת” כספי עין־חרוד, הפגיע במרכז החקלאי שלא ישלם לגדוד כספים שנועדו למשק עין־חרוד והכריז כי אסר מלחמה על הגדוד “בכל האמצעים”. כתגובה החליטו פלוגות “הקבוצה הגדולה”, בהדרכת מרכז הגדוד, להוציא את לביא מעין־חרוד.

לבן־גוריון היתה זו שעת־כושר להתערבות הווה“פ ולהטלת מרותו, והוא הציע לשגר לעין־חרוד ועדת־ביקורת מיוחדת, שתעשה במשק כשבועיים ותבדוק את הוצאת־הכספים, סידור העבודה ו”יחס החברים למשק"; שכן, “בנפול עין חרוד יהיה זה אסון כזה לכולנו שלא נוכל לקום”.

בן־גוריון כבר נקט, איפוא, עמדה בזכות לביא וחבריו, וכמוהם העדיף עתה את רעיון “הקבוצה הגדולה” על רעיון צבא־העבודה. ועוד, הוויכוח הרעיוני קיבל יותר ויותר צביון מפלגתי: לביא וטבנקין ותומכיהם היו חברי אחדות־העבודה, ולעומתם התכונן אלקינד להקים רשימה עצמאית של הגדוד לוועידת־ההסתדרות השניה; החלום שהגדודאים יחברו לאחדות־העבודה, שהדריך עד כה את יחסו של בן־גוריון כלפיהם – שעוררו לסייע בהקלת “הלחץ הכספי” והשהה את הצעדים שתבע גולומב – התנפץ לרסיסים. התביעה ל“הוצאת לביא” היתה אות לערעור כללי על אחדות־העבודה ערב הבחירות לוועידת־ההסתדרות.

הוועידה בינואר 1923 אימתה את הנחותיו. מנדל אלקינד ויהודה אלמוג, צירי רשימת־הגדוד, תקפו בחריפות לא רק את הנהגת ההסתדרות ומוסדותיה, קרי אחדות־העבודה, אלא גם את בן־גוריון בשמו, וקראו להחליף את הווה“פ ולארגן את ההסתדרות מחדש. בוויכוח שהשתלהב בגדוד לאחר הוועידה בצביון מפלגתי מובהק, טענו טבנקין ולביא לא רק לפירוק הקופה המשותפת ול”אוטונומיה כספית" של עין־חרוד, אלא אף ערערו על רעיון הקומונה הכללית. זו היתה קריאת־תגר על כל יסודות הגדוד. המחלוקת המתלהטת הפכה לריב גלוי, פגעה בעבודה, גרמה להזנחת המשק והפכה את החיים בעין־חרוד לגיהינום: אנשי עין־חרוד, רגוזים, מוזנחים ורעבים שלחו יד איש ברעהו. כדי “לפתור את המצב הפנימי בעין־חרוד” החליטה מועצת־הגדוד להוציא מהמשק “חלק” מחבריו – את לביא וטבנקין וגם את תומכיהם – שאם לא כן “המשק עלול להחרב לגמרי”. נוכח החלטה מפורשת זו הציע בן־גוריון לשגר לעין־חרוד, בעקבות הוועדה הראשונה שלא הביאה תועלת, ועדה נוספת, שסמכותה, הפעם, סמכות־הווה"פ: “מחליטים מה שמחליטים, ואם הגדוד יערער – יערער לפני הוועד הפועל”.

כך העתיק בן־גוריון, ברגע קריטי, אבל בעיתוי הנכון, את זירת־המאבק מהגדוד להסתדרות. כל עוד היה הדיון במסגרת הגדוד, עמד הדין לימינם של אלקינד וחבריו, שהרי זכאי היה הגדוד לקבוע מי חבריו וודאי שצדק בתביעתו להוציא משורותיו את החברים שלא קיבלו עליהם במוצהר את תקנותיו. אך מרגע שעבר הדיון למישור של הווה“פ ונסב על קבלת מרות ההסתדרות על־ידי כל חבריה ומוסדותיה, עבר גם הדין לצידו של בן־גוריון. במסגרת זו היה הצדק לצד בן־גוריון כשאמר בווה”פ, בפברואר 1923, שתקנות־הגדוד אינן מחייבות אם הן “מתנגדות להסתדרות”; ולדעתו הן היו כאלה. “אקסיומה אחת לי”, אמר אז: “הגדוד הוא חלק מההסתדרות!” ואם הגדוד כפוף להסתדרות הרי החלטות ההסתדרות קודמות לתקנות־הגדוד.

ב־5 במרס באה משלחת־הווה“פ – זה היה שמה של הוועדה החדשה – לעין חרוד. היתה זו משלחת רמת־דרג, שבראשה עמד בן־גוריון בעצמו ושעם חבריה נמנו כצנלסון, יבנאלי והרצפלד, מאחדות־העבודה, ונציגים בכירים של הפועל הצעיר. בתוקף סמכות מלאה של הווה”פ שהוענקה לוועדה, היה בכוחה לכפות על הגדוד החלטות – “שהן חובה על משק עין־חרוד ותל־יוסף” – שתכליתן לשים קץ לסכסוך ולהתוות את דרכו של המשק בעתיד. שש ההחלטות של המשלחת נטו כולן לטובת לביא וטבנקין: “אוטונומיה כספית ואדמיניסטרטיבית” לעין־חרוד; שלילת זכות הגדוד לקבוע מי יהיו חברי עין־חרוד; קבלת חברים והוצאתם תיעשה רק בהסכמת המרכז החקלאי; הגדוד אינו רשאי להטיל מסים, לקבוע מקומה של נקודה חדשה ולהקים בניינים בני־קיימא בלי אישור המרכז החקלאי. מכאן ואילך נמצאו אשיות הגדוד ועצמאותו – הקופה המשותפת, קבלת־חברים והטלת־מסים – כפופים להחלטות המרכז החקלאי, ובעצם הווה“פ. את ההחלטות קרא בן־גוריון באספה כללית של שתי הפלוגות עם חברי המשלחת, שנערכה בתל־יוסף. רבים מהגדודאים הביעו בו במקום התנגדות למה שכינו “חתירה נגד יסודות הגדוד”, אולם את השאלה אם לקבל את ההחלטות, או לדחותן, העבירה האספה למועצת־הגדוד. מכאן ואילך התנהל המאבק במישרין בין הווה”פ ומוסדות־הגדוד, ועל כף המאזנים הוטלה לא המחלוקת בעין־חרוד אלא מרות ההסתדרות, היקבלנה הגדוד־ועמה את ההחלטות – או שימרה את פיה?

לאחר שבועיים, ביום שבו נפתחה בתל־אביב מועצת־הסתדרות, המציאה מועצת־הגדוד את תשובתה, שדחתה בעיקרה את שש החלטות־הווה“פ, משום שהן “סתירה לצורה הכלכלית־החברותית החדשה שנוצרה על־ידי הגדוד (קומונה בהספקה של יחידות משקיות שונות)”, וחזרה על התביעה, ש”הכרחי להוציא מהגדוד את החלק שאינו מסכים ליסודות הגדוד“. אולם, ברוב מוחץ – בבחירות לוועידת־ההסתדרות השניה זכתה אחדות־העבודה ל־53% מהקולות והיה לה רוב בשעור הזה גם במועצה – אישרה המועצה את החלטות־משלחת־הווה”פ ועשתה אותן להחלטות־הסתדרות. לשם יישום ההחלטות ערך בן־גוריון משאל בין אנשי עין־חרוד ותל־יוסף, כדי לברר מיהם חבריהם הקבועים, שרק להם העניקו ההחלטות את הזכות לבחור לוועד. מרכז־הגדוד קרא לגדודאים להחרים את המשאל, וכך נחלקו אנשי תל־יוסף ועין־חרוד ל“מיעוט” שנשמע להסתדרות והשתתף במשאל, ול“רוב” שהחרימו. בדרך זו זוהו באורח אישי גם מי שקיבלו את מרות־ההסתדרות ומי שקיבלו את מרות־הגדוד.

ההחלטות והמשאל הביאו את הגדוד למצב של לא לבלוע ולא להקיא: מכאן לא יכול להסכין שמי שכפרו ביסודותיו יהיו חבריו, ומכאן נאסר עליו להוציאם מתוכו. אבל, כיוון שלא אבה לוותר בשום מחיר על זהותו, תבע הגדוד שוב להוציא מתוכו, הפעם לא “חלק”, אלא את “המיעוט” כולו, וסירב להכיר בהחלטות־הסתדרות שלא נתקבלו בוועידה כללית. כמוהו נקלע גם הווה“פ לבין־המצרים: מכאן חש חובה לתבוע את קיום החלטות־ההסתדרות ולאכפן, ומכאן לא שש ל”מלחמת אחים“; נוכח “המפלה” במשאל ונוכח איום מפורש ש”המלחמה תהיה לחיים ולמות" גבר בין חברי־הווה“פ החשש שמא ב”מלחמת אחים" לא תהיה יד הווה“פ על העליונה. “ציבור הפועלים אינו די חזק בשביל להתחיל מלחמת אחים בתוכו”, אמר בלוך. בן־צבי טען ש”צריך להגשים את ההחלטות באופן שיובטח קיום הגדוד“, ואילו רמז העלה לראשונה בווה”פ את רעיון החלוקה: חלק אחד של המשק המשותף יהיה למשק “הקבוצה הגדולה”, כלומר עין־חרוד, וחלק אחר לפלוגת־הגדוד בתל־יוסף.

הידיעות על מצוקה ורעב בגדוד – התפריט לארוחת הצהריים כלל מרק גריסים או דייסת גריסים – ריככו את לב חברי־הווה“פ. הם לא ששו אלי קרב והעדיפו חלוקה על “מלחמת אחים”. בן־גוריון התנגד לחלוקה, וקבע ש”ההסתדרות יכולה לעמוד בפני מלחמת אחים“. לדידו “לא שאלת חלוקת המשק” עמדה על הפרק, אלא “שאלה אחת – אם יש הסתדרות או לא?”. אכיפת מרותה היתה חשובה בעיניו “יותר ממשק אחד או שניים” הוא טען שקיום ההסתדרות מותנה ביכולתה להטיל מרות, ולפיכך אחת משתיים: או שמרכז הגדוד יקבל עליו, בחתימת חוזה, למלא אחרי החלטות־ההסתדרות ויכיר במרותה, או שיהיה על חברי־הגדוד לעזוב את עין־חרוד, “ולא – יוצאו מן ההסתדרות” לבסוף נתקבלה דעתו והגדוד הצהיר שהוא מקבל עליו את מרות ההסתדרות והחלטותיה, ובלבד ש”שלמות הגדוד" לא תיפגע.

ואולם שתי השלמויות – שלמות הגדוד ושלמות המשק – לא יכלו לדור בכפיפה אחת בעין־חרוד. במאי 1923 בא גם הגדוד לידי מסקנה זו, ובתזכיר ששיגר לווה“פ תבע גם הוא חלוקה, ובעקבותיו בא גם “המיעוט” לווה”פ באותה דרישה. פלוגת־הגדוד ביקשה לעצמה את תל־יוסף ואילו “המיעוט” ביקש את עין־חרוד. חרף התנגדות בן־גוריון נעתר הווה“פ לדרישות “הרוב” ו”המיעוט" והחליט לחלק את המשק המשותף לתל־יוסף ולעין־חרוד “חלוקה שווה”. לכאורה צריך היה הסכסוך להסתיים כאן והכל יכלו לנשום לרווחה. ואכן המשאל הנוסף שנערך לצורך החלוקה עבר בשלום: 215 מאנשי תל־יוסף ועין־חרוד הודיעו על נאמנותם לגדוד ו־98 על דבקותם ב“קבוצה הגדולה”. ואולם, כשניגשו “לגזור את הילד”, את המשק על הדומם והחי שבו, טענה פלוגת־הגדוד, שהחלטת “החלוקה השווה” מתייחסת לשטח בלבד. אין זה צודק, אמרו, ש־215 איש ו־98 איש יחלקו ביניהם שווה בשווה את המשק שהקימו במשותף. לבקשתם שהווה“פ יתקן את נוסח ההחלטה ל”חלוקת שטח שוה" השיב הווה“פ קצרות, “שהחלוקה השוה חלה גם על האינוונטר”. על עוול כה משווע לא יכלו הגדודאים להבליג והם לקחו את הדין לידיהם. בלא לשעות לוועדת־חלוקה שנשלחה אליהם מטעם הווה”פ, החלו להעביר במהירות ובאלימות את כל המיטלטל, אינוונטר ורכוש, מעין־חרוד לתל־יוסף, בגלוי ובחשאי, ביום ובלילה, ועין־חרוד נותרה ללא פרות וללא בהמות עבודה, “בלי כל אמצעי מחיה ובלי כל מכשירי עבודה”. “לוועדת החלוקה לא נשאר מה לעשות במקום”, וחבריה חזרו בהולים לירושלים, ובישיבה משותפת של הווה"פ והמרכז החקלאי שהתכנסה ב־5 ביוני 1923, סיפרו “ברטט ובחרדת־לב” לחברים – שהיו “כנדהמים” – מכל מה שראו עיניהם ושמעו אוזניהם.

בן־גוריון לא יכול להקשיב בשוויון־נפש לדו“ח הזה שזעק את חילול כבוד ההסתדרות ורמיסת מרותה. אולם, לא רק חמת־רוחו חשובה להבנת צעדיו להבא. בישיבה המשותפת דובר לראשונה בגלוי על הנטיה השמאלית של “הרוב”, החזקה עד כדי כך שאפשר לראות את הגדוד כ”זרם קומוניסטי“. “הסכסוך מחזק את הגדוד” שכן הוא נאחז בטיעון, שאך ורק מחמת שמאליותו “באים לנשל אותו”. הידיעה על ה”קיבוץ" של שוחט ועל ובדלנותו מה“הגנה” השפיעה גם היא על בן־גוריון, שאמר: “כאן עומדת לא שאלת עין־חרוד, אלא שאלת ההסתדרות. מתכוננת חלוקת ההסתדרות ולנו אין רשות לעבור על זה בשתיקה”. שלא כדרכו קיבל הפעם הווה“פ פה אחד החלטה חד־משמעית ואולטימטיבית: אם בתוך 24 שעות לא יחזירו אנשי תל־יוסף לעין־חרוד כל מה שלקחו מעל ל”חלוקה השווה" ואם לא יקיימו את הוראות ועדת־החלוקה במלואן, “יפסיקו” כל מוסדות־ההסתדרות את קשריהם עם תל־יוסף.

למחרת, ב־6 ביוני, נמסרה החלטת־הווה“פ לנציגי הגדוד. האספה הכללית של חברי תל־יוסף קבעה, שהחלטת הווה”פ היתה “פעולה העומדת למטה מכל ביקורת מנקודת השקפת היסודות הפנימיים של ההסתדרות” ושהאיום “בהפסקת היחסים” פרושו “הפסקת הקיום היום יומי והעזרה המדיצינית לחולים”, מעשה שלא ייתכן במשא־ומתן “בין מוסדות ההסתדרות וחבריה”, ולכן החליטה שלא תוכל “לענות לעצם הדרישות של החלוקה טרם שיוסר האיום הזה”.

בבוקר יום ראשון, 10 ביוני, הורה בן־גוריון בשם הווה“פ – בלא ששיתף איש מחבריו – לכל מוסדות ההסתדרות לנתק את קשריהם עם תל־יוסף. הניתוק מ”המשביר" גזר רעב, פשוטו כמשמעו, על חברי תל־יוסף. בן־יום נותר מטבחם ללא קמח, גריסים, שמן ושאר מצרכי־מזון, והמחסור בכסף ובאשראי מנע מהם לקנותם ממקור אחר. חמור שבעתיים היה הניתוק מקופת־חולים. שכן פלוגות הגדוד הצליחו לספק לחברי תל־יוסף מצרכי־מזון ממחסניהן הדלים, אבל לא היה לאל ידן להחיש להם עזרה רפואית. בפלוגה רבתה קדחת חוזרת, וגם שחפת, ולרגע היה חשש שמא “יתפשט הנגע בכל המחנה”. הרופא במקום אמר, “שאם המצב הנוכחי ימשך עוד איזה זמן ישארו במחנה רק אינוולידים וחולים כרוניים”. אפילו לקה תיאור זה בגוזמה, ברור שהפסקת השרות הרפואי לחברי תל־יוסף היתה בעיניהם לא רק “אכזריות” שנועדה להכניעם על ברכיהם, אלא גם צעד מחושב ב“התנקשות שטתית בקיום הגדוד”. אף על פי כן לא נשברה רוחם. אדרבה, מריים וזעקתם נגד ה“אכזריות” הביאו להם אהדה ותמיכה לרוב. כפר גלעדי ניתקה, לאות סולידריות, את קשריה עם מוסדות ההסתדרות. קיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר הודיע שהניתוק הדהים אותו ושה“כפיה…עומדת בנגוד גמור ליסודות הסתדרותנו”. חברי־הסתדרות מהשורה הביעו מחאה, ואפילו מועצת פועלי תל־אביב, שבשליטת אחדות־העבודה, שאלה “באיזה רשות השתמש הווה”פ במעשה בלוקדה נגד צבור הפועלים“. ה”נסיכויות" האחרות החרדות לגורלן, יצאו אף הן בגינוי הניתוק.

גם בווה“פ נטו הרוחות לעבר הנצורים. תגובתם החריפה של חבריו העידה שלא עלה כלל על דעתם, שהחלטתם שנתקבלה פה אחד, תוצא לפועל מיד כלשונה. הם האשימו את בן־גוריון – שטען שתפקיד המזכיר לממש החלטות של הווה”פ – שהוא מתעלם מן הפער בין אומר ועושה: הם התכוונו לאותם מוסדות, שניתוק קשריהם עם תל־יוסף יורגש רק לאחר זמן, כמו עיכוב התקציב מכספי ההנהלה הציונית. ואילו ניתוק שהשפעתו מיידית – כמו מ“המשביר” ומקופת־חולים – צריך להיות עדיין בגדר איום גרידא. והנה בא בן־גוריון והעמידם בפני עובדה. שפרינצק הביע צער על “פרצדנט לא נעים” ועל “המהירות והזריזות בהחלטה של אולטימטום ונתינת פקודות”. זכאי העיר לבן־גוריון “שהוא נחפז ושגה”. בן־צבי קבל על “צעד פזיז ומעשה טעות”. אפילו הרצפלד, שהציע את האולטימטום וניסחו, גילה דעתו, שלא היה מקום להפסקת השרות הרפואי. בן־גוריון לא נכח בישיבה, לא נודע מדוע, ובהעדרו נסוג הווה“פ מן האולטימטום. החלטתו החדשה אישרה רק את ניתוק הקשר עם המרכז החקלאי – צעד ללא אפקט מיידי – ועיכבה את הניתוק משאר המוסדות “עד גמר המשא־ומתן עם ועדת החלוקה”. המשא־ומתן נוהל גם הוא ללא בן־גוריון והסתיים בכי טוב. לאחריו שופרו יחסי תל־יוסף לא רק עם הווה”פ, אלא גם עם עין־חרוד.

חברי תל־יוסף יכלו לזקוף לזכותם נצחון במאבקם עם הווה“פ, ובעצם עם בן־גוריון. אבל רק לכאורה יצא בן־גוריון מהמאבק כנזוף. הוא השיג את אשר רצה: בפרשה זו זכה שיכירוהו הכל כתקיף, ואף כאיש החזק בווה”פ, המסוגל להטיל מרות בהחלטיות וללא רתיעה. יתר על כן, המסך ירד רק על המערכה הראשונה וההתמודדות בין הווה“פ וגדוד־העבודה טרם הגיעה לקיצה. אך נסיון תל־יוסף גם חשף לעיניו את בדידותו בווה”פ ברגעי הכרעה וגילה לו שוב את אזלת־היד של חבריו, בהגיע הרגע לאכוף את מרות־ההסתדרות, וזה היה אולי הגורם שמנע ממנו להעתר לגולומב ולפתוח במערכה נגד ה“קיבוץ”. את ההחלטה לניתוק תל־יוסף כינה בן־גוריון “החלטה מזעזעת”; כלום היה בכוחה של ההסתדרות לעמוד בזעזוע חדש של משפט נגד ה“קיבוץ” והוצאה לפועל של פסק דין? דומה, אפוא, שנשמע לקול התבונה שהורה לו להמתין לגיבוש נוסף של מרות ההסתדרות ולבוא שעת־כושר לפתוח במערכה השניה.



 

פרק שנים־עשר: איום ברצח (מערכה ב')    🔗


מחלוקת קשה על מהות ההסתדרות נתגלעה בין השמאל – שעבר גלגולים אחדים עד שנתגבש במחציתה השניה של 1923 במפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שנודעה יותר בכינויה “הפרקציה”13 – ובין אחדות־העבודה. השמאליים שללו את הציונות והוקיעו את התפקיד הכפול שההסתדרות נטלה על עצמה: בניית חברה צודקת יחד עם חתירה להגשמת הציונות. לדידם התפקיד הקונסטרוקטיבי – בנין משק שיקלוט עליה ויהווה בסיס להקמת מדינה – מקומו לא יכירנו בהסתדרות־פועלים מקצועית. תפקידן של אגודות מקצועיות, אמרו, ללחום את מלחמת־המעמדות בכל מקום וגם בארץ־ישראל, שמתפתח בה משק קפיטליסטי, עירוני ומתועש, ולא לסייע בבניינו; ועליהן להחריף ללא הרף את המאבק המעמדי עד שחזון החברה הסוציאליסטית יהיה למציאות. את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים ביקשו להפוך להסתדרות כללית של אגודות מקצועיות יהודיות־ערביות שעקרונות אלה יאירו את דרכן.

לעומת השמאליים שתבעו נתח גדול יותר מההון הפרטי ומההון הלאומי בשביל הפועל היהודי והערבי, ביקשה הקואליציה בווה“פ – אחדות־העבודה והפועל הצעיר כאחד – להפנות את עיקר המשאבים האלה ליצירה משקית, שתגדיל את כושר־הקליטה, וממילא גם את הקף העלייה. מגישת השמאל נתבקשו עימות וקיטוב בין ההסתדות וההנהלה הציונית, ואילו הווה”פ – בהנהגת בן־גוריון – חתר לשתף אתה פעולה ולהכווינה בדרכו. בין השמאל ובין הווה“פ עמדה, איפוא, שאלת העליה. תנועתנו יחידה במינה מכיוון שהעליה מהווה את ה”קרקע שעליו היא צומחת“, את “המקור שממנה היא יונקת”, והיא “הכוח המניע היסודי” שלה ו”השליט" עליה, אמר בן־גוריון בוועידת ההסתדרות השניה. “תנועתנו היא תנועת עליה…מהעליה אנו שואבים את כוחותינו…ולהגברתה ולהרחבתה מכוונות כל דאגותינו. כל אופיה ותכנה של תנועתנו מותנים ממהלך העליה, צרכיה וכוחה”. אחד הצירים סיכם בפשטות: “בן־גוריון אמר, כי ההסתדרות היא הסתדרות של עליה”. השמאל הקיצוני דחה עקרון זה מכל וכל: לדידו איגודים מקצועיים מופקדים על שמירת האינטרסים של הפועל, יהודי כערבי, ומן הדין שיתנגדו לעליה, המביאה לאבטלה ולהפחתת־שכר. הקומוניסטים היהודים אף הזדהו עם “התנועה הלאומית הערבית”, שהיתה בעיניהם גורם חשוב למלחמה באימפריאליזם, וחייבו את מלחמתה נגד נישול הערבים ואת דרך־הטרור שנקטה בה.


השתייכות ל“פרקציה” האנטי־ציונית נתפסה בעיני בן־גוריון כהפרה חמורה של מרות ההסתדרות והוא פתח במלחמה שתכליתה להוציא את ציריה מהמוסדות ואת חבריה מההסתדרות. תביעה זו העמיד על סדר־יומה של מועצת־ההסתדרות שהתכנסה באפריל 1924, ונתקל בהתנגדות אלקינד, שטען בשם גדוד־העבודה, כי רק ועידה מוסמכת להוציא חברים מההסתדרות. דווקא הפועל הצעיר נחלץ לעמוד מול בן־גוריון, מתוך שהתנגד לענישה מינהלית, ללא הליך משפטי. אבל בן־גוריון גבר והמועצה קיבלה את הצעת־ההחלטה שניסח:

מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל מכריזה, כי חבר האנשים המתחפש בשם “פרקצית הפועלים בתוך ההסתדרות” הוכיח…כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בארץ־ישראל. המועצה מוקיעה את השטנה נגד העליה…[ו] מחליטה…שום רשימה של פרקצית הפועלים…לא תקובל בתור רשימת הבחירות לוועידת ההסתדרות, אגודותיה ומוסדותיה. המועצה מחליטה, כי כל באי כוח הפרקציה ומועמדיה המופיעים בשמה בוועידות, מועצות, אספות, אגודות ומוסדות ההסתדרות, מוצאים מתוך ההסתדרות. כל אחד מהמוצאים יש לו זכות הערעור לפני המשפט העליון של ההסתדרות.

לכך היתה השלכה חשובה על יחסי בן־גוריון וגדוד־העבודה. שכן החלוקה ב־1923 הביאה אמנם הבראה משקית לעין־חרוד ולתל־יוסף אך גם הרחיבה והעמיקה את ההיבדלות המדינית, הארגונית והבטחונית של גדוד־העבודה ושל ה“חוג” שבתוכו. בן־גוריון וגולומב עקבו בחרדה ובדריכות אחרי התפתחות זו. סכנתה החמירה בעיניהם שבעתיים מחמת ההשמאלה שהתחוללה בגדוד ושנבעה מהשפעת מהפכת־אוקטובר על צעירי העליה השלישית, שהאמינו באמונה תמימה שהקומוניזם יצור חברה צודקת וטהורה, ומסכסוך תל־יוסף־הווה“פ שדחף אותם לזרועות ה”חוג“. אחדים מהבולטים באנשי “השומר”, כמו פנחס שניאורסון, נקלעו לרוסיה בשנות המהפכה והיו עדים למאבקיה, וזכרונותיהם, שלבשו גוון רומנטי, ליבו את הערצתם למשטר הסובייטי. חיזוק השמאל בגדוד נעשה גם במכוון על־ידי מניה שוחט שהמריצה את פועלי־ציון־שמאל “שיכניסו” חברים שלהם לכפר גלעדי, מבצר ה”חוג“, ושניאורסון היה מלקטם ברחבי־הארץ ומביאם לשם. גם הפרקציה, כלשונו של שוחט, “הסתערה על הגדוד ופלוגותיו…והצליחה לרכוש חברים ותומכים מבין חברי הגדוד”. שללה הנוצץ ביותר היה ירחמיאל לוקצ’ר, מבוגרי גימנסיה “הרצליה”, ששירת בצבא התורכי וחבר לשורות “השומר”. תוך שהתקדם בפ.ק.פ. והגיע לדרגת חבר הוועד המרכזי, טיפס גם בסולם הפיקוד ב”חוג" והיה אחד מלוחמיו המוכשרים והנועזים.

בד בבד עם ההשמאלה התעצם כוחו וגברה פעילותו של ה“חוג” בגדוד. לאחר ששני אנשי “השומר” – שניהם מתל־יוסף – לא נבחרו מחדש לוועד־ה“הגנה” בעקבות סכסוך הווה“פ־תל־יוסף, החליט ה”חוג" לסייג עוד יותר את שיתוף־הפעולה עם ה“הגנה” והחל לפעול בסתר לפי דרכו, ובנובמבר 1923 שדדו אנשיו מכונית של מבריחי־זהב מביירות. העקבות שהובילו לכפר גלעדי טושטשו על־ידי קצינים יהודים וחקירה נמרצת של משטרת המנדט נכשלה. “מעשה המרכבה” הזה העמיד לרשות ה“חוג” הון עתק, 15,000 לירות־זהב, וסייע בידו להתחיל בהגשמה שיטתית של חזונו: הקמת גרעין כוח עברי נסתר, שיגן על הישוב העברי וישמש יסוד לצבא יהודי שישתלט על ארץ־ישראל.

בקיץ 1924 יצאו שוחט, שניאורסון ולוקצ’ר לאירופה, לרכוש נשק ולהעבירו למחסני ה“חוג” בארץ. בכפר גלעדי נחצב בידי שומרי־סוד המחסן המרכזי, עשרה מטרים במעבה־הסלע, ובו אוכסנו כשלוש מאות רובים, עשרות אקדחים, שישה מקלעים קלים ותחמושת רבה. בתל־יוסף ובפלוגות אחרות של גדוד־העבודה הוצנעו מחסני־שרות, ששימשו לשמירה ולאימונים. ללוקצ’ר – שנועד להיות, בלשונה של מניה, “הסנונית הראשונה” של הצבא העברי החשאי – ניתנו בברלין, על־ידי גנרל וקצינים גרמניים בדימוס, שעורי־צבא פרטיים. כך נחל השכלה צבאית ברמה גבוהה, שהכשירה אותו לכונן בית־ספר לקצינים בתל־יוסף, ואכן, כך עשה בשובו ארצה, בתחילת 1926. בבית ספר זה למדו חמישים מאנשי ה“חוג” בשלושה מחזורים, שנמשכו שלושה חדשים כל אחד. שוחט נסע לצרפת וניסה להסדיר שם לחברי ה“חוג” אימון בטיס. משנכשל בכך חזר לגרמניה ונפגש, בחברת שניאורסון, עם השגריר הסובייטי בברלין. שוחט הגיש לו תזכיר מפורט על תכניות ה“חוג”, והביע תקווה לסיוע מברית־המועצות, שיכלול אימון צעירים מארץ־ישראל בטיס. השניים ביקשו גם אשרות־כניסה לברית־המועצות. השגריר הבטיח להעביר את כל הבקשות לממשלתו.

כל אלה נשמרו בסוד כמוס בקרב ההנהגה המצומצמת של ה“חוג” שאלקינד נמנה עליה, ואפילו החשובים שבחברי מרכז־הגדוד לא ידעו דבר. אף על פי כן חשו בן־גוריון וגולומב, או לפחות חשדו, בהתרחשויות מפליגות. כיוון שידעו בוודאות של“הגנה” לא היה כל חלק ב“מעשה המרכבה”, הם זיהו מיד את טביעת אצבעותיו של ה“חוג” וחרדו למפעלים שיהיה בכוחו לחולל בעזרת האוצר שנפל לידיו.

בן־גוריון שעקב בדריכות אחרי מגמת־ההשמאלה שדבקה בגדוד, חשש שמא תביא להיתנתקותו המלאה מאחדות־העבודה. לאחר שמועצת־הגדוד הטילה איסור על חבריו להימנות על רשימות־המפלגות בבחירות למוסדות־ההסתדרות, כמו נתאמת חשדו שלמגמת־ההשמאלה נצטרפה כוונה נסתרת, להפוך את הגדוד למפלגה. הוא החל במסע לעשיית נפשות לאחדות־העבודה בקרב חברי־הגדוד, ובדצמבר 1924 סר בעצמו לתל־יוסף וערך “בירור עם אלקינד”, כדי לעמוד על מידת שמאליותו. קנה־מידה לעוצמת ההשמאלה שימש לו אי־קיום החלטת מועצת־ההסתדרות מאפריל. הגדוד, שקיבל עליו להלכה להוציא משורותיו את חברי־הפרקציה, לא עשה בפועל דבר. בינואר 1925 נשתלהבה מחלוקת בעניין זה, שהביאה את הגדוד שוב לסף פילוג. לבן־גוריון נודע ש“חברים ותיקים של הגדוד נכונים לצאת [מהגדוד] אם הפרקציונרים לא יוצאו”, אך הוא הורה לנאמני אחדות־העבודה להישאר בגדוד ולהילחם מבפנים במגמתו המשמאילה. הרוב בתל־יוסף תמך בהוצאת מי שהוצאו כבר מההסתדרות גם משורות־הגדוד, וכך נסתמן קו השבר בין השמאל והימין.

בפומבי, באספות־עם ומעל דפי־קונטרס חשף בן־גוריון את המסווה מעל פני ראשי־הגדוד. הוא התריע, כי “רק ליחידי סגולה בתוך הגדוד” ידוע “המצע הפרוגרמתי” שלהם, המדריך את הגדוד כ“יחידת־מלחמה מעמדית מהפכנית” בכל שאלות ההסתדרות, והוכיח שההנחות העיקריות של אותו מצע נשאלו מ“‘הפרוגרמה’ המפלגתית של אלה השוללים את המפעל הקבוצי והתישבותי של תנועת הפועלים בארץ” ומתנגדים להסתדרות בשל התפקיד שיעדה לעצמה בהגשמת הציונות, כלומר מהפרקציה. את הגדודאים התמימים בציונותם הזהיר: “מגמתם השלטת” של ראשי־הגדוד “הגוברת בין חלק חשוב של חבריו”, היא להפכו “לגוף מדיני, למפלגה”, שעלולה להיות אנטי־ציונית ואנטי־הסתדרותית.

התפתחות זו היוותה שעת־כושר לכונן אותה ועדת־בירור שגולומב תבע כבר בשלהי 1922. “ועדה משפטית” פנימית, שמונתה על־ידי הוועד הפועל של אחדות־העבודה גבתה מעשרים איש עדויות, שהוגדרו כ“חומר סודי” וקבעה שעל אף ההכרזה הרשמית על ביטול “השומר” עם ייסוד ה“הגנה”, נמשך “קיומו ופעולתו הספרטית של חוג מאורגן ומזוין”, הפועל באופן שיטתי וחשאי בגדוד־העבודה, ומחזיק בכפר גלעדי ובתל־יוסף “מחסנים” חסויים. על סמך מסקנות אלה החליט הוועד הפועל של אחדות־העבודה “לדרש מה’חוג' הפסקת פעולתו הספרטית, מסירת כל האמצעים והכלים”, וכן להעביר את הענין לוועדה שימנה הווה"פ. זו היתה אזהרה לשוחט ולחבריו, שאם לא יצייתו לאחדות־העבודה יועמדו לבירור בערכאה הסתדרותית, שיש בכוחה להטיל עיצומים.

אבל שוחט וחבריו לא נבהלו ממיתקפת בן־גוריון, ונהגו זלזול ב“וועדה המשפטית”, שאותה כינו “ועדה משפחתית”, על כי שני מפעיליה העיקריים – גולומב והוז – היו גיסים, ומהאזהרה התעלמו לחלוטין. דומה שלא ראו עוד את עצמם כחברי אחדות־העבודה החייבים במשמעתה. לא זו בלבד שהמשיכו בפועלם הנבדל, אלא אף פסעו צעד נוסף לעבר ברית־המועצות. באוקטובר 1925 החליטו ראשי ה“חוג” “לקיים יחסים בלתי ארגוניים עם הקומינטרן [האינטרנציונל הקומוניסטי], ומשלחת סובייטית ביקרה בארץ, סיירה בפלוגות־הגדוד והתעניינה מאד במפעלי־ה”חוג“. תודות לכך ולקשרים עם השגריר הסובייטי בברלין הוזמן במרס 1926 מרכז־הגדוד מטעם ה”צנטרוסויוז" – מרכז הקואופרציה הסובייטית – לשגר משלחת לביקור במשקים שיתופיים ברוסיה. שבוע לפני צאתה נפגשו חבריה – מנחם אלקינד, ישראל שוחט ודב מכונאי – עם הווה“פ והסבירו שכל כוונתם לבקר במשקים חקלאיים ולהתענין בשיטות של חינוך וטיפול ילדים. הווה”פ, שידע שלגדוד השקוע בחובות, “אין כספים סתם לנסיעה”, ושהבין “שישראל שוחט אינו האיש לשם לימוד המצב במשקים והטיפול בילדים”, אסר על המשלחת לנסוע. אך ראשי־הגדוד לא נשמעו לו. “מצחיק הדבר שהווה”פ אוסר ענינים שאינם בגדר סמכותו", דברי אלקינד.

המשלחת הגיעה למוסקבה לחגיגות ה־1 במאי. בנוסף לביקורה במשקים חקלאיים ובמוסדות־חינוך, הציע שוחט למנהל מחלקת־החוץ של שרותי הביון הסובייטיים [ה־ג.פ.או] עיסקה: ברית־המועצות “תביט בעין יפה על הקמת מדינת יהודים קומוניסטית בארץ־ישראל” ותמורת זאת יסייע לה במזרח התיכון “כוח יעיל שיוכל להתמודד” עם השלטון הבריטי ולמרוד בו. היתה לו גם בקשה קונקרטית: “למצוא מקום בברית המועצות כדי לאמן בו טייסים עברים”. על פגישותיו של אלקינד עם פקידים סובייטיים בכירים נודע רק מעט מן המעט; אולם בעוד שלהן היה המשך, מהמשא־ומתן של שוחט לא יצא דבר. דב מכונאי נשאר בברית־המועצות ללמוד רפואה.

כך התגוששו היריבים, בהסתר ובגלוי, בבקשם לקבוע עובדות ולהתחזק עד בוא שעת־כושר. עם שוב שוחט ואלקינד לארץ בחר בן־גוריון בזירת־ההכרעה ובעיתויה. הוא נסתייע בפרשה, שהתחוללה זה מכבר ושראשיתה בקיץ 1924: הצטרפות כפר גלעדי לגדוד גרמה לעזיבת רבים, שאחדים מהם, ותיקי “השומר”, חברו לתל־חי. הצטרפות תל־חי לגדוד גרמה לגל נוסף של עזיבה, אך אחדים מעוזבי כפר גלעדי בתל־חי, ביניהם אלכסנדר זייד, אלמנת השומר יחזקאל ניסנוב ואחרים, בחרו להישאר בתל־חי, מאחר שהובטח להם שעצמאות המשק לא תיפגע. אבל ההבטחה הופרה: מועצת־הגדוד החליטה על “יצירת מפעלים משקיים משותפים מקומיים בין הקבוצות השכנות המרוכזות בסביבה אחת”, החלטה שהתכוונה במפורש לתל־חי ולכפר גלעדי הסמוכות זו לזו מרחק עשר דקות הליכה. למהלך זה היתה הצדקה משקית, אך בן־גוריון וגולומב עקבו אחרי הנעשה בגליל העליון בעיניים פוליטיות וחשדניות. שכן דווח להם “שהגדוד מתכוון לעשות ליקווידציה [חיסול] לקבוצת תל־חי ולאחדה עם כפר גלעדי. מוציאים משם אנשי ההסתדרות ומכניסים שמאליים”. מכתב מאלכסנדר זייד ועוד שניים, לווה"פ, הוכיח, כי הגדוד ניגש להגשמת האיחוד למעשה, ללא אישור המרכז החקלאי. כאשר הובאה הצעת־האיחוד להצבעה בתל־חי כבר היה לגדוד־העבודה – ששלח את אנשיו להצטרף לתל־חי במטרה זו – רוב מכריע, 23 נגד 13.

בן־גוריון בחר בתל־חי כזירה למלחמתו המכרעת בשמאל שבגדוד וב“חוג” גם יחד. אולם, זכר מאבקו בתל־יוסף לימדו, כי הכשרת רקע ציבורי להצדקת מלחמתו תסייע לנצחונו. הן רק בחדרי־חדרים יכול לגלות את עילתה האמיתית, הסיכון הלאומי־בטחוני שתביא השתלטות כפר גלעדי על הגליל העליון. לגולומב אמר בפירוש: “לכפר גלעדי יש רצון להשליט את עצמה על הגליל העליון”, ואין להסכים שכל האזור הצפוני – שדרכו עבר הנתיב החשוב ביותר להברחת נשק ועולים לא חוקיים – יהיה בשליטת גורם צבאי בדלני, מחתרתי ונתון להשפעה שמאלנית כמעט קומוניסטית. הפיקחים בהסתדרות הבינו ששליטת אחדות־העבודה ב“הגנה”, ואולי אפילו בהסתדרות, מוטלת על כפות המאזניים. אבל בכגון אלה לא היה אפשר, בימי המנדט הבריטי, לבוא אל הציבור הרחב, ששמע מפי הגדוד נימוקים מסברי־אוזן, כתועלת משקית וכהכרעת־רוב דמוקרטית.

עתה כבר היו בידי בן־גוריון הכלים המתאימים להכשרת דעת־הציבור בהסתדרות לקראת קרב־ההכרעה: שיחות לאין קץ, ישיבות משותפות ללא הרף וועדות לאין ספור. דומה שגם תכסיס בדוק ומנוסה כבר היה עמו: לדחוק את הגדוד למלכודת, לעמדה נחותה וחסרת־מוצא, ואז להעמידו לפני ברירה: להיכנע ולציית להוראות־הווה"פ, או להיות מוצא מההסתדרות בעוון הפרת החלטותיה; שתי אפשרויות שכל אחת מהן העניקה לו יתרון. שוב לא ידובר בתועלת משקית וברוב דמוקרטי, אלא בשלמות ההסתדרות ובעצם קיומה, ובן־גוריון יהיה זכאי לכתוש את מי שהוצג כאויב ההסתדרות והציונות. כל שנדרש להפעלת התכסיס הזה בהצלחה היה אורך־רוח, ולא היה מי שהשכיל כמוהו לתפעל אורך־רוח ככלי־נשק וכתכסיס.

בנובמבר ובדצמבר 1925 השתתף בן־גוריון באין ספור ישיבות ארוכות ומייגעות, שנועדו במיוחד לדון בפרשת תל־חי ובכולן טען לזכות־המיעוט להתנגד לאיחוד עם כפר גלעדי, שכן כפיית האיחוד תביא לעזיבת המיעוט, שכמוה כנישול. אבל כיוון ש“המאמצים הרבים של מוסדות ההסתדרות השונים לא הביאו להסכמה הדדית לעבודה משותפת בין שני החלקים, לא נשאר להסתדרות אלא להכריע ביניהם”. ב־30 ביוני 1926 החליט הווה"פ, בהנהגתו, פה אחד, “כי משק תל־חי יוצא מן הגדוד ואין הגדוד מתערב להבא בסידור עניני תל־חי וכי סידור קבוצת תל־חי נמסר למרכז החקלאי”.

מועצת ההסתדרות נועדה ל־1 ביולי. בן־גוריון היה בטוח שהמועצה תאמץ את החלטת הווה“פ ושהגדוד יערער עליה והוא מצא לנכון לעשות עוד צעד. לפני פתיחת המועצה זומנו נציגי הגדוד לווה”פ, והוצע להם “לקבל החלטה זו בלי ערעורים…באשר המועצה לא תדחה ודאי את החלטת הווה”פ“. להצעה זו נוסף הסבר “שהנימוקים אשר הניעו את הווה”פ לגדור את האפשרות של איחוד תל־חי וכפר גלעדי, הנם כאלה, שאינם ניתנים לוויכוח בחוג רחב”. היה בכך איום, כי לצירי המועצה יסופר משהו ממסקנות ועדת־הבירור ומהחומר שאספה.

אך נציגי־הגדוד לא נרתעו, והגישו ב־2 ביולי ערעור. בישיבה סגורה של מועצת־ההסתדרות, שכונסה לדון בפרשה, נגע בן־גוריון כבדרך אגב “בשאלות אחדות הנוגעות לדרך הגדוד כולו בהסתדרות, בשאלת מגמתו ליהפך לגוף פוליטי, בשאלת פעולותיו הספרטיות של הגדוד בארץ ובחו’ל ועוד”, וסיפר למועצה “על קיומו של חוג קבוע העוסק בעניני הגנה…עושה פעולות מיוחדות ומחסניו אינם נפתחים לפני ההסתדרות, ולו גם כלים שאינם ניתנים להסתדרות”. הוא הזכיר את “מעשה האבן” ואת “מעשה המרכבה”, והזהיר, כי לרגל חדירת הפרקציה לגדוד והשפעתה הגדלה עליו, “יש סכנה פוליטית חמורה במשא־ומתן שמשלחת הגדוד פתחה בו במוסקבה”. לאחר ויכוח ממושך, ולאחר שהחליטה לצרף למניין גם את קולות הצירים הנעדרים, באמצעות מכתב, ניגשה המועצה להצבעה. ברוב של 21 קולות נגד 4, ואחד נמנע, אושרו החלטות הווה"פ והיו להחלטות־הסתדרות. הנה עד כדי כך עמל הפעם בן־גוריון על הכשרת דעת־הקהל, ומה שעשה בפרשת תל־יוסף בשבועיים עשה עתה בכמעט שנה.

לבן־גוריון היה ברור מהו צעדו הבא: אם יפרו חברי כפר גלעדי והרוב בתל־חי את ההחלטה, יוצאו מההסתדרות. אבל, אם משום שתהיה זו הוצאה המונית, עשרות חברים, מהם בעלי שמות מפוארים, אם משום שביקש לתת להם הזדמנות אחרונה לחרטה ואם משום שזכר את לקח תל־יוסף, לא מיהר לפעול; גם לאחר שהגיעו לאוזניו ידיעות “מדאיגות” מהגליל העליון, שמתעלמים מהחלטת־ההסתדרות ומגשימים את איחוד־המשקים למעשה, ואף נוסד “ועד מאוחד”, שינהל את שני המשקים ביד אחת, הסתפק בשיגור משלחות ובכינוס ישיבות. לבסוף, ב־30 ביולי, נסע עם בן־צבי לתל־חי.

זה היה צעד נועז מצד בן־גוריון והיה לו אף יסוד לחשוש לחייו: ביולי הופצה השמועה, כי בן־גוריון אמר בישיבה הסגורה של מועצת־ההסתדרות, שאנשי ה“חוג” הם שהוציאו להורג ב־1924, על דעת עצמם, את ד“ר ישראל־יעקב די־האן, מחרדי־ירושלים הקיצוניים שנחשד בבגידה.14 אנשי־ה”חוג" איימו, כי דינו של מקור־השמועה, כלומר בן־גוריון, כ“דין פרובוקטורים”. מניה שוחט כתבה לבן־גוריון, “הדרך שבחרת בה תהרוס אותנו ואותך” והודיעה לו שניתקה יחסיה עמו. את מכתבה פירש בן־גוריון לחומרה, כאיום “להרוס אותי”, כך עולה מתשובתו למכתבה. שאנשי ה“חוג” מסוגלים לרצח פוליטי, ידע, וידעו אחרים, בעקבות התנקשות, ב־1923, בחייו של תופיק ביי, שראו בו אחראי למאורעות־הדמים ביפו ב־1921, בפקודת מניה ולוקצ’ר.

בעלותו לגליל שם, איפוא, בן־גוריון את נפשו בכפו. את הרגשתו תיאר כך: “חשתי כפקידות בשטח האויב הנכבש”. הדעת נותנת, שנטל עמו את בן־צבי לא רק כדי להקל על ההידברות עם “הוועד המאוחד”, אלא גם למען בטחונו האישי. בנוכחות ובחסות אחד ממייסדי “השומר” וראשיו, וידיד־נפש שלהם תמיד, לא ישלחו בו אנשי־ה“חוג” ידם.

השניים נסעו במכונית ששכר הווה"פ ונתקבלו בתל־חי על־ידי המיעוט בזרועות פתוחות. מתל־חי שיגרו, בידי שליח, בקשה לבקר בכפר גלעדי, כאילו היה זה אזור־סכנה מחוץ לתחום, ובינתיים נסע בן־גוריון, למרות אזהרת זייד, לסייר במחצבה; שם, האמין, נחצב מחסן־הסתר. בעוד אחד החוצבים מראה לו את מכונת־החציבה, ניגש חוצב אחר לנהג “ודרש ממנו לעזוב מיד את המקום – ואם לא ‘ירביץ’ בו וישבור את המכונית”. הם שמעו לעצתו ועזבו.

רק למחרת, שבת, ה־31 ביולי, הביא שניאורסון את תשובת “הוועד המאוחד”, הזמנה, בחתימת נחום הורביץ, מראשי־ה“חוג”, לבן־צבי, לבוא בגפו, “היות ואחד מחברי המשלחת לא יורשה להכנס לכפר גלעדי”. כפר גלעדי נעל, איפוא, את שעריו בפני בן־גוריון. אף על פי כן יעץ בן־גוריון לבן־צבי “ללכת באופן פרטי, לא בשם המשלחת”. מקץ שלוש שעות חזר בן־צבי ובפיו אזהרה: אם לא יחזור בן־גוריון מדבריו במועצת־ההסתדרות “נתנהג אתו כמו עם פרובוקטור”. ביומנו רשם בן־גוריון ש“נחום הורביץ אמר לו [לבן־צבי] שדברי במועצה היו פרובוקציה…ואם אמשיך בכיוון זה במוסדות ההסתדרות – יהרגוני”. בקשה נוספת של בן־גוריון מ“הוועד המאוחד” – לשמור על הסטטוס קוו, לא להכניס לתל־חי חברים חדשים, ולא לעשות דבר בלי הסכמת שליח המרכז החקלאי – נענתה גם היא בשלילה.

בן־גוריון כינס ב־3 באוגוסט את הווה“פ, שהחליט פה אחד, לשגר משלחת חדשה, והפעם אולטימטום בידה: מי שלא יציית להחלטת ההסתדרות יוצא מההסתדרות. שוב ניתנה לגדוד הזדמנות אחרונה, אך בישיבה משותפת בווה”פ שבה נמסרה לנציגיו החלטת־ההוצאה, לא רק שלא חזרו בהם, אלא איימו לתבוע למשפט־ההסתדרות את “חברי אחדות־העבודה” – קרי, בן־גוריון וגולומב – בעוון “פעולות ספרטיות”. להצעת בן־גוריון שיגר הווה"פ שלושה שליחים שכינסו, ב־7 באוגוסט, אספה כללית בחצר תל־חי והודיעו על הוצאתם מההסתדרות של חברי “הוועד המאוחד” – ביניהם נחום הורביץ, פנחס שניאורסון ואליעזר קרול, מהנודעים באנשי “השומר” – ושל כל חברי כפר גלעדי והרוב בתל־חי, כמאה חבר וחברה.

כנוגד בברזל החם מינה הווה''פ לבקשת בן־גוריון “ועדה מיוחדת, בלתי תלויה בשום מוסד” שתחקור את הפעולה הבטחונית הבדלנית של ה“חוג”, את קשריו עם ברית־המועצות ואת האיום על חייו. הוועדה בת החמישה, בראשות מאיר יערי מהשומר הצעיר, קבעה בינואר 1927 במסקנותיה, ששוחט ואלקינד ניהלו משא־ומתן פוליטי עם ברית־המועצות, ושה“חוג” נשמע באורח ספרטי לראשיו ולא ל“הגנה” והיה אחראי ל“מעשה האבן” ו“למעשה המרכבה”. לאיום על בן־גוריון התייחסה הוועדה כך: “המבטא…‘נתנהג אתו כמו עם פרובקטור’, נותן מקום לפירושים שונים ואין לתמוה אם מבררים את זה גם כאיום במעשה אלמות”. גולת־הכותרת של המסקנות היתה פקודת־פירוק חדשה ל“השומר”. שוחט הוזמן לישיבת הווה“פ שדנה בדו”ח והצהיר: “אני וחברי ניכנע למסקנות”. ואכן, מחסני־הנשק של ה“חוג” נמסרו ל“הגנה” ועשרים שנה לאחר ייסודו בא הקץ על “השומר” ועל ספיחיו.

המכה בשמאל נתנה אותותיה עוד לפני כן. בעקבות ההוצאה מההסתדרות וכשנודע בציבור על פעולות ה“חוג” גברה התסיסה בגדוד ונתחדד היחס בין נאמניו לנאמני־ההסתדרות. ב־17 בדצמבר 1926 התפלג הגדוד לשניים: כשלוש מאות מחבריו הנאמנים להסתדרות ולציונות נודעו כגדוד הימני, וכמאתיים מחבריו נודעו כגדוד השמאלי. הרוב בכפר גלעדי ובתל־חי נטו אחרי הימין ובאספתם הכללית, בינואר 1927, כשלושה שבועות לפני שהוועדה הגישה את מסקנותיה, הביעו צער על הסכסוך עם ההסתדרות וקיבלו על עצמם לקיים את החלטותיה. את הבשורה על החזרתם לחיק ההסתדרות הביא להם בן־גוריון בעצמו.

אחריתו של הגדוד השמאלי היתה עגומה. אלקינד נסע שוב לברית־המועצות, וכך נולד רעיונו להעביר את הגדוד השמאלי להתיישבות בברית־המועצות, שם ימצא בסיס כלכלי מוצק וישתלב במסכת חברתית ומדינית כלבבו. רוב נאמניו דחו את רעיון־הירידה והתפזרו בארץ, אך אלקינד ועמו כשישים מחסידיו הפליגו לברית־המועצות ויסדו בקרים, ב־1929, קומונה, שקראו לה באספרנטו “ויא נובה” (מסילה חדשה). המציאות הסובייטית קרעה את החלום לגזרים, רוב החברים נאסרו והוגלו במסע־הטיהורים שערך סטלין, והנותרים נפלו בידי שכניהם הטטריים, או הושמדו בידי הצבאות הנאציים במלחמת־העולם השנייה.

גם את הוצאת חברי כפר גלעדי מההסתדרות כינה בן־גוריון “החלטה מזעזעת”. אבל גם היא חיזקה את דמותו המתגבשת בדעת־הקהל כמנהיג חזק, החותר לקראת מטרה ברורה ואינו מרפה עד שישיגנה. ולא היתה מטרה חשובה בעיניו מאשר ייסוד המרות, מרות שאינה סובלת ארגונים מקבילים של פועלים וצבאות פרטיים או נבדלים. לפי השקפתו יכול להתקיים רק ארגון־הגנה לאומי אחד ויחיד, כיסוד לצבא ממלכתי. לא קלה היתה דרכו, שהרי ללא מתכונת של מיניסטריום בוועד הפועל נאלץ להשיג את מטרותיו באמצעות הקולגיום, שהצריך דיונים ארוכים ומייגעים והכשרת דעת־קהל מתמדת. אולם, דווקא בשל כך היתה המרות שיסד נחלת־רבים ומשום כך מבוססת ואיתנה.


 

פרק שלושה־עשר: הקרקע הבוער    🔗

האבטלה הקשה ליוותה את תקופת מזכירותו של בן־גוריון מתחילתה, אבל הקלתה, שלה הקדיש הרבה מזמנו וממרצו ושבה השקיע מאמצים רבים, לא היתה משימה פשוטה: מצד אחד חשש שהאבטלה תרתיע יהודים מלעלות לארץ, ומצד שני נטרד בשל המצב הקשה של משפחות־המובטלים ובשל אי־השוויון בין אלה המשתכרים למחייתם ובין אלה שאין להם פת לחם. כדי להביא לשוויון, לפחות בתוך ההסתדרות עצמה, הציע להנהיג את דרגת־המשכורת, או המשכורת המשפחתית המשווה, והוא עצמו, שהווה“פ נקב לו, בהתאם למצבו המשפחתי, משכורת בסך 25 לי”מ לחודש, ביקש, לאחר חודשים אחדים, להקטינה ל־19 בלבד; משכורתם של שנים־עשר הבכירים בהנהלה הציונית, לעומת זה, היתה 91.6 ליש“ט לחודש בממוצע, ולחמישה מהם שולמה המשכורת הגבוהה, 131 ליש”ט לאיש. אף כי משכורתו הספיקה לו בצמצום, עתיד היה בן־גוריון לומר שהנהגת “הדרגה היתה בשבילי הקלה מוסרית גדולה מאד”. שנה לאחר מכן הופחתה משכורתו ל־17 ליש"ט לחודש ורבים מעובדי ההסתדרות, שמשפחותיהם היו גדולות משלו, השתכרו יותר ממנו.

המאבק באבטלה המחריפה היה בין הגורמים שהמריצו אותו לתבוע שההסתדרות תהיה ארגון העובדים היציג היחיד, שרק לו הזכות לפתוח לשכות־עבודה. בן־גוריון גרס שרק הלשכה ההסתדרותית מוכשרת לחלק את ימי־העבודה בין המובטלים חלוקה צודקת, תוך כדי עמידה על זכויותיהם המקצועיות והחברתיות, ולשמור עם זאת על עקרון “עבודה עברית”. מאבקו האמיץ באבטלה חיזק את מעמדו כמנהיג פועלים ובעצרת מחאה נגד האבטלה בפברואר 1927 שמע קריאות חוזרות ונשנות “מנהיג, לחם למחר!”. במשך שבע שנים, מ־1927 עד 1934, עמד בן־גוריון בראש מאבקים מרים של הפועלים ונטל חלק בעצמו במשמרות נגד מפירי־שביתה, שהיו כרוכות בהתנגשויות אלימות לא רק עם המשטרה הבריטית, אלא גם עם הרביזיוניסטים, ששללו את זכותה הבלעדית של ההסתדרות לקיים לשכת־העבודה מזה, ועם שמאלנים ששללו את עקרון העבודה העברית, מזה.

אבל, היה ברור שמאבקים אלה בלבד לא יפתרו את הבעיה. את הפתרון ראה בן־גוריון במאבק בתוך ההסתדרות הציונית. הוא האמין שאם תנועת־העבודה תעמוד בראש התנועה הציונית ותנהיג את ההסתדרות הציונית ואת הסוכנות היהודית, שבידיה התקציב הציוני והסמכות להפעילו, יהיה בכוחה לחולל בארץ תנופה נמרצת של בנין ופיתוח, וכך, באחת, תחוסל האבטלה ותגדל העליה.

ההכרה שהפועל הוא הבונה את הארץ ורק בכוחו תתגשם הציונות, ולכן עליו לעמוד בראש התנועה הציונית, הונחה ביסוד תפיסת בן־גוריון מראשיתה. חבריו באחדות־העבודה היו תמימי־דעים אתו בכל אלה, אולם רבים מביניהם נבדלו ממנו בשתי שאלות עיקריות, העיתוי והדרך. העיתוי היה כרוך במצוקת־הזמן, אותו חשש כבד שלהגשמת המפעל הציוני קצב שר־ההיסטוריה רק שעת־כושר קצרה, העלולה לחלוף לבלי שוב. הציונות יכולה להתגשם, כך גרס, רק במסגרת של צרוף נסיבות נדיר; מצב היסטורי שבו יהודים ירצו ויוכלו לעלות לארץ ולבנותה, ושהבעלות על הארץ לא תהיה אינטרס עליון של עם אחר. בן־גוריון נהג להמחיש זאת באגדה העברית המספרת, כי יש רגע אחד בשנה, שבו השמיים נקרעים וכל אשר תבקש תקבל, ומי שמחמיץ רגע זה נותר בידיים ריקות. הוא היה חדור מצוקת־זמן יותר מחבריו; מצוקה שהתעצמה עד שהיתה לכוח המניע החזק ביותר במחשבתו המדינית ובמעשיו. ממנה, בעצם, נבעו רבות מהמחלוקות שלו עם חברים־לדעה ועם יריבים כאחד. אבל מאבקו ל“כיבוש הציונות” בידי תנועת־העבודה נבע ממצוקת־זמן שהגיעה לשיאה. בן־גוריון חש כמי שהקרקע בוער תחת רגליו.

עמיתיו בווה“פ, אף שהאמינו גם הם ביעודה ההיסטורי והממלכתי של ההסתדרות, לא חשבו שהזמן דוחק עד כדי כך. יתר על כן, לדעתם היה עוד צורך לשקוד על בנין ההסתדרות כחברת עובדים חלוצית, על־ידי חינוך והכשרה יסודיים של יחידים, תנועות־נוער והחלוץ. הם חששו שמא משימה לאומית כה כבדה, כזאת שבן־גוריון נחפז להטיל עליה, תרוצץ את כתפיה החלשות. אולם, בן־גוריון החזיק בשלו ובקונגרס הציוני, בווינה 1925, השמיע לראשונה באוזני אגף־העבודה סיסמה חדשה: “ממעמד לעם”. כוונתו היתה להרחיב את תנועת־העבודה ולעשותה תנועת־עם, כך שתקיף לא רק את חברי־ההסתדרות, פועלים בעלי־הכרה בהתיישבות החקלאית ובערים אלא את העם כולו, את כל היהודים “הפשוטים”, בעלי־המלאכה, החנוונים, הרוכלים, המתווכים וכיו”ב, ותהפוך את כולם לעובדים יוצרים בארץ־ישראל.

את קיטוב־העמדות שהתבלט בוויכוח זה אפשר להגדיר כניגוד בין ערכים וזמן, בין הניסיון לבנות בתהליך איטי חברת־עבודה ציונית מושלמת ובין הבנת הסכנה שאם לא תתגשם הציונות בתוך שנים ספורות, היא לא תתגשם כלל. רק אם תתיצב תנועת־העבודה בראש ההסתדרות הציונית ותנהלה, כך האמין בן־גוריון, אפשר יהיה להעלות יהודים לארץ־ישראל במספר הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר. אז, לכשיהיה רוב יהודי בארץ, תוכל תנועת־העבודה לעצבם בדמותה וברוחה ולאור ערכיה, יארך הדבר ככל שיארך.

חבריו, ובעיקר טבנקין, שקבע מושבו בקיבוץ עין־חרוד, גרסו שתיקון האדם והחברה הם העיקר ושהנתיב ליצירת עם יהודי חדש – עם עובד – הוא תהליך יסודי וממושך, ש“כיבוש הציונות” בטרם עת רק ישבש אותו. יתר על כן, כדי ליהפך לתנועת־עם יהיה על תנועת־העבודה לפנות לציבור גדול ככל האפשר, שאינו אמון דווקא על רעיונות הציונות הסוציאליסטית החלוצית וערכיה. כדי לשאת חן בעיניו בקלפי יהיה עליה להתפשר על דרכה ועל ערכיה, אם לא להתפרק מהם. משמע, עוד בטרם יהיה הסיפק בידה לשנות את העם, ישנה העם אותה. בסיכום: מכשיר־ההצלה של הציונות, ההסתדרות, לא יהיה כשיר, מחמת רפיונו, וממילא גם לא יצלח להצלה.

חרף התנגדות חבריו, וכמי שמבקיע בראשו חומה, טען בן־גוריון שיש לערוך קונגרס של כל הפועלים היהודים – “קונגרס־העבודה” קרא לו – וש“הקונגרס” הזה יעמוד בראש “ליגות למען ארץ־ישראל העובדת”, ובאמצעותן תנחל תנועת־העבודה רוב מכריע בקונגרס הציוני ותתגשם בסיסמה “ממעמד לעם”. אבל חבריו נתרצו להקמת ה“ליגות” בלבד והתנגדו לעריכת “קונגרס־העבודה”, בין השאר מחששם שמא יראו בו מחליף, או מתחרה, לקונגרס הציוני.

אף על פי כן הוסיף בן־גוריון לעמול למען ה“קונגרס” שלו עד שעלה בידו לקבל את הסכמת־חבריו, שניתנה לו בחצי־פה, לערכו בברלין, שבה בחר כעיר המארחת, וב־1929 החל בהכנות ודיבר בפומבי לראשונה על ה“הגמוניה” של תנועת־הפועלים בציונות.


אולם, עוד הוא עוסק בהכנות והערבים חוללו בארץ, החל ב־23 באוגוסט 1929, מרחץ־דמים – מאורעות־תרפ"ט – ושינו את חזות הציונות מן הקצה אל הקצה. לא רק שנתערערה התקווה לשלום יהודי־ערבי ונתבלטה “הבעיה הערבית”, אלא שנתגלתה לראשונה, לגודל התדהמה, מגמה בריטית ברורה להסתלק מן המנדט ברוח הצהרת־בלפור. מגמה זו מצאה את ביטויה הרשמי והמלא בספר הלבן של הלורד פספילד, שר־המושבות, שפורסם באוקטובר1930, וקבע, כי לא נותר עוד בארץ־ישראל קרקע פנוי להתיישבות חקלאית של היהודים, וכי יש להגביל את העליה. ללא עזרת בריטניה נראה היה שעל הציונות הקיץ הקץ.

מאורעות תרפ“ט נטעו בלב בן־גוריון חרדה כפולה: שהישוב היהודי יושמד בידי ערביי־הארץ, בסיוע אחיהם בארצות השכנות, ושחידוש ההתקפות הערביות, גם אם תהדוף אותן ה”הגנה", יחבל בעליה. התרופה שהציע מפני סכנת־הערבים היתה עליה גדולה של צעירים – 50,000 בתוך שנה – כלומר הגשמת־ציונות מהירה.

גם לסכנה השניה – הסתלקות בריטניה מהצהרת־בלפור – היתה לו תרופה: מלחמה בממשלת־בריטניה, ובמקרה הצורך גם באימפריה הבריטית. בהעלותו אפשרות זו דימה את העם היהודי לאבק־שריפה, העלול להתלקח, באם יפגעו ברצון־הקיום שלו. הוא שאל את ממשלת־בריטניה אם ברצונה “לנסות את כוח ההרס והמפץ של רצון זה ביאושו האחרון, בהגזל ממנו [מהעם היהודי] תקוות חייו האחת?” את נאומו סיים בקריאה: גורי לך, האימפריה הבריטית!

מאורעות תרפ“ט והחשש שמא תסתלק בריטניה מהמנדט סייעו לבן־גוריון לשכנע את חבריו במפא”י בצדקת טענתו שהקרקע בוער תחת רגלי האומה ושמן ההכרח שתנועת־העבודה תקבל לידיה את הנהגת הציונות. גם עובדת הגידול המהיר של התנועה הרביזיוניסטית, אויבתה בנפש אז של ההסתדרות, סייע למאמצי השיכנוע שלו, ומועד כינוס “קונגרס העבודה” נקבע, לאחר דחיות אחדות, לסוף ספטמבר 1930. כך, מקץ שלוש שנות עמל ויגע נפתח קונגרס־העבודה ב־27 בספטמבר בברלין, במעמד 196 צירים ואלף אורחים. בשורת החלטותיו יסד קונגרס־העבודה את עצמו כמוסד העליון של הליגה העולמית למען ארץ־ישראל העובדת, ואת הליגות הארציות המסונפות אליו, הינחה לסייע לתנועת־העבודה בארץ – קרי: ההסתדרות – ולהקים תנועה המונית מקבילה בגולה. הנה, קרוב היה בן־גוריון יותר מאי־פעם לכך שמפלגתו תכיר סוף סוף בדרישתו ל“כיבוש הציונות” ותתייצב מאחריו.

ואף על פי כן נאותו חבריו להסכים בחצי־פה ל“כיבוש הציונות” רק כששני דברים נוספו ללחץ המצטבר מאז מאורעות 1929. האחד התרחש בקונגרס הציוני ב־1931, שבו הופיעו הרביזיוניסטים בעוצמה מפתיעה, לא רק מהיותם הסיעה השלישית בגודלה, אלא גם ובעיקר מכוח השפעתם על הסיעה השנייה בגודלה (ציונים כלליים ב') ועל הסיעה הדתית (המזרחי). יחד היו לסיעות אלה 125 מתוך 254 צירי־הקונגרס, וכך היה בכוחן להדיח את וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית. מפא"י כולה, ולא רק בן־גוריון, יכלו לראות בעליל שהתעצמות נוספת של הרביזיוניסטים תאפשר להם להקים קואליציה ימנית־דתית־לאומנית ואנטי־הסתדרותית שתנהיג את ההסתדרות הציונית; משמע, “כיבוש ציונות” שלהם, ולא של תנועת־העבודה.

הדבר השני היה מצוקת־היהודים שהחריפה מאד נוכח משבר כלכלי עולמי, ורדיפות אנטישמיות קשות בפולין ובגרמניה. בשתי הארצות נשבר מטה לחמם של יהודים רבים, ונוצר המון רב של מנושלים אחוזי־פחד העלול לפנות במצוקתו לתנועה הרביזיוניסטית – זו המבטיחה בלשון־רהב עליה המונית ומדינה יהודית בארץ־ישראל לאלתר. הדאגה לגורל היהודים והחשש לגורל ההסתדרות הציונית, עמדו ביסוד דברי בן־גוריון – במועצת־מפא"י ביולי 1932 בכפר־יחזקאל – כשתבע ממפלגתו, בפעם הראשונה בגלוי ובמפגיע, שתחליט להיות לרוב בהסתדרות הציונית. ביריעה הארוכה שגולל בנאומו השתדל להנחיל לשומעיו את התחושה שהקרקע בוער תחת רגלי העם היהודי והחרב מתהפכת על ראשו.

אבל גם ביולי 1932 קמה התנגדות לדבריו, כי “תפקידנו הוא לכבוש את ההסתדרות הציונית”. הניגוד בין הערכים והזמן עמד בעינו וההתנגדות ל“כיבוש” מוקדם מדי לא פסה. מחנה טבנקין, שבסיסו בתנועה הקיבוצית, התנגד מחרדה ברורה לערכי־התנועה: התפשרות על ערכים כדי למשוך המוני מצביעים תהפוך את מפא“י מתנועה עובדת, סוציאליסטית, חלוצית ומגשימה למפלגת־בחירות. גם מי שנחשבו חסידים של בן־גוריון טענו שהתנועה עוד אינה חזקה דיה, והיא צפויה לכישלון אם תעמוס על עצמה לאלתר את המשא הכבד של מנהיגות ציונית־לאומית. לעזרו נזעקו מי שעבדו במחיצתו בווה”פ ובמוסדות־ההסתדרות, מיעוטם אנשי השורה הראשונה ורובם מהשורה השניה: דוד רמז, אברהם הרצפלד, אליהו גולומב, ישראל מרום ואחרים. תודות להם לא הסירו המועצה והמרכז – שאליו הועבר הנושא לדיון ולהחלטה – את תביעת בן־גוריון מסדר־היום, הגם שלא אישרוה כהחלטה.

מי יודע כמה זמן עלול היה כעין־תיקו זה להתמשך, לולא נאחז בן־גוריון בהחלטה אחרת של המועצה, לשגר שליחים רבים לגולה כדי לחזק את תנועת־העבודה שם. אף כי החלטת המועצה התכוונה בעיקר לצד החינוכי, פירש אותה בן־גוריון כאקט פוליטי, אישור ל“כיבוש הציונות” שלו, כמו נועדו השליחים לחזק את מסע־הבחירות של התנועה לקראת הקונגרס הציוני ב־1933, והוא יצא לפולין, להתחיל שם בהכנות לקראת הבחירות. בכך נפתח מסעו הגדול להשגת רוב בהסתדרות הציונית; מסע שהסתיים בניצחון ושהעמיד את מפא"י – כמעט בעל כורחה – בראש היישוב וההסתדרות הציונית, ושהביא, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל.


 

פרק ארבעה־עשר: ערכים נגד זמן    🔗

מנוי וגמור היה עם בן־גוריון לערוך את מלחמת־הבחירות שלו בפולין, שבה הקהילה היהודית הגדולה באירופה – 3,250,000 נפש – והקהילה הציונית הגדולה בעולם. הוא ניתח את תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים וקבע, כי “נקודת־הכובד היא פולין” שבה מצויים קרוב ל־40% מהמצביעים. את מסע־“הכיבוש” שלו ערך בן־גוריון בשני מהלכים, הכנה ב־1932 ומיתקפה ב־1933. את המהלך הראשון פתח באוגוסט 1932 בדנציג, בוועידה שנועדה־כהמשך והשלמה לאיחוד אחדות־העבודה והפועל הצעיר בארץ – להביא לאיחוד גרורותיהן בגולה וליצור מפלגת־פועלים ציונית מאוחדת וגדולה, “מפא”י של חו“ל”, שהיתה חיונית ל“כיבוש הציונות”.

עם בואו לוורשה, ב־26 באוגוסט, ערך בן־גוריון מרתון של פגישות וישיבות עם כל המפלגות, הארגונים, הגופים ופלגי־הפלגים שלהם, קבוצות “החלוץ” ו“הפועל” ותנועות הנוער. מבוקר עד לילה, בכושר־עבודה בלתי־נלאה, ראה זרם בלתי־פוסק של עסקנים ופעילים, מילא את יומנו בתשובותיהם לשאלתו “אם יש אפשרות להיותנו רוב בקונגרס”, ובסטטיסטיקה שמסרו לו, לדרישתו, כדי שידע מהו הצבא שבראשו יסתער על הציונות בעוד שנה.

בתום שבוע חש “שהראש כבר מסתובב, וכמעט שאיני מסוגל לשמוע מה שמדברים אלי”, כך סיפר לרעייתו במכתב מוורשה, ובכל זאת טס, לאחר הפוגה קצרה ללבוב והחל מרתון חדש בגליציה. ושוב צלל בים ועידות, אספות, פגישות, שיחות וויכוחים ומילא, כהרגלו, את יומנו בסטטיסטיקה, שמות ונתונים. ב־7 בספטמבר הביאה אותו רכבת־לילה לקרקוב והוא המשיך את המרתון שלו במזרח־גליציה. ב־8 בספטמבר הסתיים מסע ההכנה שלו לקראת הבחירות ב־1933, שאותו ניהל בקצב מטורף.

מיום שובו לארץ, ב־21 בספטמבר, ועד צאתו שוב ב־29 במרס 1933, עמדו לרשות בן־גוריון 191 יום, ועד יום הקלפי במחצית־יולי יהיו לו עוד 100 יום בפולין. זה היה זמן קצר מאד לבצע מסע בחירות בשם מפלגה שלא היתה חדורה רצון, ועוד טרם החליטה, “לכבוש את הציונות”, שלא האמינה שהדבר אפשרי וממילא לא היו בידה קוי־יסוד ותכנית ברורים להציג לבוחרים כדי לשכנעם להעמידה בראש התנועה הציונית. לפיכך היה על בן־גוריון לעסוק בו בזמן בעיקר ובטפל – בהכרעות ובתכנית, בארגון ובתעמולה – ולטרוח על כך יום ולילה.

ברצף בלתי־נפסק כמעט – בישיבות בווה“פ ובמרכז, במועצות ובוועידות – האיץ במפלגה לעשות את הדרוש, לדעתו, כדי לזכות במערכה. בשני ענינים החריפה המחלוקת במיוחד: חינוך ועליה. גישתו של בן־גוריון לשני אלה נבעה ממקור אחד, מתפיסת “ממעמד לעם” שלו ומתחושת הקרקע הבוער. ההתנגדות לו נבעה גם היא ממקור אחד: שמירה על ערכים. בתחום החינוך הציע בן־גוריון עוד ב־1931 לספח את רשת בתי הספר של ההסתדרות – את זרם העובדים – למערכת החינוך הכללית של הישוב, שנוהלה על־ידי הוועד הלאומי, וקיבלה את רוב תקציבה מהסוכנות היהודית. תכלית כפולה עמדה לנגד עיניו: שחרור ההסתדרות מעול כספי כבד, ותמריץ להסתער על ציבור המורים בארץ להטותו לדרכה, כדי שהחינוך לערכי תנועת־העבודה יהיה לנחלת כלל התלמידים. ואכן, בן־גוריון דבק במאבקו לביטול הזרמים בחינוך – הכללי, ההסתדרותי והדתי – עד שתפיסתו יצאה אל הפועל ב־1954, עם הנהגת חינוך ממלכתי אחד במדינת ישראל. אבל אז, בשנות ה־1930 המוקדמות, קמו נגדו אלה שראו בהצעתו ויתור מדעת על אחד מהשגי תנועת העבודה החשובים ביותר, תמורת קולותיהם – בארץ ובחו”ל – של החוגים שבן־גוריון כינה “עממיים”, שנתיראו או נרתעו מהחינוך ההסתדרותי כחינוך לסוציאליזם. הנושא עלה לדיון פעמים רבות ובשלהי נובמבר נקראה לשם כך מועצת ההסתדרות, שהחליטה לשמור על ייחודו של זרם העובדים. בקרב מי שהביסו את בן־גוריון בלטו טבנקין וחסידיו, בקיבוץ ובעיר.

ענין העליה עמד תמיד במרכז מעייניה של מפא“י. עד כה לא היה ספק שבראש סולם העדיפויות עמדה העליה החלוצית – קבוצות־נוער וצעירים הנושאים את עיניהם ומכשירים את עצמם להתישבות חקלאית שיתופית; למענה עשתה ההסתדרות כמיטב יכולתה, בהקצאת משאבים, שלה ושל ההסתדרות הציונית, בהקמת מחנות־הכשרה בחו”ל, בשיגור שליחים לגולה, ובתביעתה שלחלוצים – כך נקראו צעירים אלה גם בטרם דרכה כף רגלם בארץ – תינתן עדיפות ראשונה במיכסות־העליה שממשלת־המנדט הקצתה. והנה בא בן־גוריון ובשל שגעון “כיבוש הציונות” שלו הופך את הקערה על פיה ודוגל בעליה “עממית” רחבה. הוא עצמו לא כיחד שצעד זה בא, בין השאר, גם על מנת למשוך קולות מכל שכבות העם, ובעיקר מבין אלה שנושלו מפרנסתם בפולין על־ידי הממשלה, ושראו בעליה לארץ־ישראל ישע והצלה אחרונים. גם זה היה, לדעת מתנגדיו, ויתור מפליג על ערך מקודש; שהרי במקום עוד חלוצים, עוד קיבוצים וקבוצות־פועלים שיתופיות, שיגבירו את כוחה של ההסתדרות ויבנו את הארץ בחותמה, יבואו חנוונים, מתווכים, פקידים, בעלי־מלאכה זעירים, ערב־רב של חוגים “עממיים”, חסרי הכרה מעמדית. במועצה שקיימה דיון מיוחד בשאלה זו לא נערכה הצבעה, אבל ספק אם בן־גוריון היה זוכה בה; סיכויהם של טבנקין ותומכיו ודאי שלא היו פחותים.

מובן מאליו שבמצבה זה, כשהיא שסועה מבפנים, לא יכלה המפלגה “להקים תכנית בשביל כל התנועה הציונית. ליצור תכנית פעולה ציונית עממית, לא רק לחלוצים, אלא לכל החוגים העממיים וגם להון הפרטי”, כרצון בן־גוריון ולא היתה מסוגלת לקבל את ההצעות הארגוניות שהעלה לפניה. אבל חרף חוסר־הרצון, קטנות־האמונה ומיעוט־הנכונות של מפלגתו, לא נפלה רוח בן־גוריון ולא רפו ידיו. ב־1931 זכתה תנועת־העבודה, על כל מרכיביה, ב־38,000 קולות בפולין, ולפי חישוביו די היה להכפיל מספר זה – ולהגדיל במקביל את מעמד המפלגה בשאר הארצות, ולוא גם בשעור צנוע – כדי לזכות ברוב, או לפחות במעמד של הגורם שיקבע את הרכב הקואליציה הציונית הבאה. בן־גוריון נקב במספר־הקולות המדויק הדרוש לשם כך בפולין – 75,000 – והוא בטח בעצמו שיוכל להשיגו גם בלא תכנית מוגדרת של מפלגתו ובלא שינויים ארגוניים מפליגים, ובלבד שיעמדו לרשותו אמצעים כספיים מספיקים ומספר רב של שליחים.

את הכסף ואת השליחים גם יחד, קיבל בן־גוריון לא למען “כיבוש הציונות”, אלא בזכות מיתקפת־הנגד שפתח בה במערכה הנטושה בין הרביזיוניסטים וההסתדרות. בראש ארגון העובדים הרביזיוניסטי עמד ד“ר אבא אחימאיר, עורך הבטאון הרביזיוניסטי חזית העם, שכינה עצמו בגאווה “פשיסטן” הוא היה מראשי “הסיעה המכסימליסטית” בתנועת־ז’בוטינסקי, מי שכוננו בסתר ב־1930, את “ברית הבריונים” (ולקיצור “הבריונים”): חבורה חשאית, לאומנית וקיצונית, ששאפה למדינה יהודית בשני עברי־הירדן ודגלה בטרור אישי להשגת מטרותיה. בהנהגת אחימאיר החריפו הרביזיוניסטים מאד את מלחמתם בלשכת־העבודה ההסתדרותית, כשהם מרימים על נס את “הלשכה הניטרלית”, ועד מהרה הפכו סכסוכי־עבודה אחדים, בעיקר בירושלים ובמושבות פרדסי־ההדר בשרון, לחזיתות לוהטות שבהן התנגשו חברי־ההסתדרות המגינים על עבודה מאורגנת עם מפירי־שביתה רביזיוניסטים. לשיא הגיע המאבק באוקטובר 1932 בשביתה ב”פרומין", שהיתה מלווה מאבק אלים בין השובתים, חברי־ההסתדרות, לבין מפירי־השביתה, הרביזיוניסטים.

ז’בוטינסקי, הגולה בפריס, נטל חלק חיוני במערכה הזאת, באמצעות מאמריו ששילהבו והדריכו את הלוחמים הרביזיוניסטים בארץ והעניקו להם עידוד מוסרי וקו רעיוני. במאמרו “כן, לשבור!” אישר ז’בוטינסקי שתנועתו חותרת לשבור את ההסתדרות. הוא קרא לכל מי ש“שיטות” ההסתדרות “אינן יפות בעיניו” “לתמוך” בהסתדרות העובדים הרביזיוניסטית, שרק זה נוסדה, “ולהשתדל להפוך אותה לכוח חזק בארץ, אשר ישבור, צעד אחר צעד, – כן, ישבור, – את השיטה הגרועה והמזיקה” של ההסתדרות.

בוועידה הרביזיוניסטית שנערכה בספטמבר 1932 בווינה גברה מאד סיעת־אחימאיר והוכח לכל שהשבחים שהשמיעה להיטלר ולנאצים ביטאו את עיקרי־אמונתה. בעלונים שהפיצו אנשי־אחימאיר בוועידה הם לעגו לדמוקרטיה וטענו שיש “למסור את המושכות” של ההסתדרות הרביזיוניסטית לידי ה“דיקטטורה” של ז’בוטינסקי. מן הראוי לומר שז’בוטינסקי עצמו נבעת מאהדת־חסידיו בארץ להיטלר והבהיר להם את עמדתו הנחרצת נגדה. אף על פי כן לימד בסוף מרס 1933 – חודשיים לאחר שהיטלר עלה לשלטון – במאמר־מערכת בחזית העם בשם “התוך והקליפה” סניגוריה על הנאצים:

הסוציאליסטים והדימוקרטים למיניהם סוברים שתנועת היטלר היא כולה קליפה – ואנחנו סוברים שיש בה קליפה וגם תוך. את הקליפה האנטישמית יש לזרוק, אבל לא את התוך האנטימרכסיסטי שבו.

בעקבות המאבק החריף הזה קבע בן־גוריון את מתכונת מסע־הבחירות שינהל בפולין, והחליט לערכו כדו־קרב בינו ובין ז’בוטינסקי. כשנודע לו שמאמענט – אחד משני עתוני־היידיש רבי־התפוצה בפולין – פתח את טוריו למאמרי ז’בוטינסקי, הורה מיד לבדוק אם מוכן היינט – העתון הגדול האחר – לשמש אכסניה למאמריו שלו. חלקו בדפוס של הדו־קרב הזה יתנהל, איפוא, ביניהם כשהם יורים זה בזה מעמדותיהם בשני העתונים האלה. את ירית־הפתיחה ירה בן־גוריון במסיבת־עתונאים – הראשונה שלו – שכינס ב־27 בנובמבר, במשרדו בווה"פ. במשך שלוש שעות תמימות נשא את דברו על ז’בוטינסקי והרביזיוניסטים ודרכיהם הפסולות. חרף האריכות המופלגת של דבריו ניתן לתמצתם בקצרה בפתגמו המהולל של לינקולן, שבן־גוריון הביאו בשם אומרו: אפשר לרמות חלק מהציבור כל הזמן, ואת כל הציבור חלק מהזמן, אבל אי־אפשר לרמות את כל הציבור כל הזמן; לשון אחר, ז’בוטינסקי וחסידיו היו ביסודם דמגוגים, שדבריהם ותורתם תרמית גדולה ומסוכנת.

ז’בוטינסקי הגיב על מסיבת־העתונאים של “ה' בן־גוריון, אחד ממנהיגי ‘השמאל’ בתל־אביב” במאמר חתום במאמענט ובחזית העם, והצהיר שבדעתו להוסיף ולחזק את התקפתו, כי מן ההכרח “לשבור (…) את השלטון היחיד הבלתי בריא של ההסתדרות ואת תביעתה לזכות מונופולין בתור באות־כוח של ‘כל’ הפועלים היהודיים”. מיתקפת ז’בוטינסקי סייעה לבן־גוריון לפקוח את עיני מתנגדיו ומה שלא נתנה לו מפא“י ל”כיבוש הציונות" נתנה לו מנה אחת אפיים – בכסף ובשליחים – למאבק ברביזיוניסטים, כדי למנוע אותם להשתלט על ההסתדרות הציונית. טבנקין ואנשיו הוסיפו להחזיק בעמדתם, אבל גם טבנקין לא יכול לעמוד מנגד שעה שניטשת מלחמה ברביזיוניסטים, וסופו של דבר שגם הוא וחסידיו הצטרפו ללוחמי הקו הראשון. בחיל הכבד של השליחים שהעמידו ההסתדרות והמפלגה לרשות המערכה היה לאנשי־טבנקין חלק רב.

ב־29 במרס יצא בן־גוריון למערכה בפולין בלב חפץ ושש לקרב.


 

פרק חמישה־עשר: המסע הגדול    🔗

בצהרי ה־10 באפריל 1933 הגיע בן־גוריון לוורשה ונתקבל בכבוד גדול על־ידי קהל חסידים, ורבים ליווהו מהתחנה למלונו במסע רב רושם. בכך החלו 108 ימים של מסע־בחירות, שהיה מאמץ רצוף וכביר, על־אנושי כמעט. וורשה שימשה לו בסיס ו־37 יום עשה בה, בהכשרת הליגה כמטה־בחירות ובהפעלתו, בישיבות־ארגון בלתי־פוסקות, בהכנת תעמולה, בכתיבת מאמרים ומכתבים ובעיקר בהדרכה ובפיקוח על פעילים מכל קצווי פולין, שאותם ואת השליחים מהארץ הפעיל כצבא־בחירות הסר למרות אחת. את שאר ימי־המסע הוציא בגיחות לעשרים־וחמש ערים, שבאחדות מהן ביקר יותר מפעם אחת, גם בליטא, לטביה וגליציה. הוא הופיע ב־41 אספות־עם, בעשרה נשפים, ב־43 פגישות אזוריות של פעילים, ועוד פגישות אין־ספור ופעילויות רבות אחרות. שלושה חודשים כמעט עשה, איפוא, את ימיו ולילותיו ברכבות, בדרכים ובטלטולים ממלון למלון. במידה רבה נתחייב דרך־עבודה מאומץ זה מטבע הדו־קרב שניהל עם ז’בוטינסקי, שגם הוא הכיר בפולין כבנקודת־הכובד, ואף הקדים ובא אליה לפני בן־גוריון.

לז’בוטינסקי עמדו יתרונות אחדים. המועצה העולמית של הרביזיוניסטים, שנתכנסה במרס בקטוביץ שבפולין, לא קיבלה את הצעתו לפרוש מההסתדרות הציונית ולייסד הסתדרות ציונית חדשה. לא נקפו עשרים־וארבע שעות וז’בוטינסקי נקט צעד יוצא־דופן: הוא נטל לידיו את הסמכויות של מוסדות תנועתו, והפגיע ברביזיוניסטים, במינשר שפירסם, לאמור: “אתם…תיכנעו בכל להוראות נשיא ברית הצה”ר העולמית ולמוסדות הקבועים והנאשרים על־ידו“. אלה מחברי־תנועתו, שכנגדם נקט צעד זה, הוקיעו אותו כ”פוטש" וכ“דיקטטורה”. כדי להפריך טענות אלה ולהוכיח לכל שהתנועה נאמנה לו ולדרכו ערך ז’בוטינסקי, ב־16 באפריל, משאל־עם ונחל נצחון גדול: תנועתו נתנה בו אמון כמנהיגה היחיד ברוב גדול.

המאבק לקראת המשאל שימש לז’בוטינסקי כעין מבחן־כוח וחזרה כללית לקראת מערכת־הבחירות, ונצחונו הגדול חיזקהו מאד. אל מול בן־גוריון ניצב, איפוא, ז’בוטינסקי בוטח בעצמו, שתנועתו, עתה יותר מאי־פעם, סרה למרותו כאיש אחד. אבל יתרון גדול יותר היה בסגולותיו הרבות, שביניהן קסם אישי ונועם־הליכות שהיקנו לו השפעה חזקה על הבאים עמו במגע, ויכולת מופלאה ללמוד לשונות. אך כמו לא היה די בכל אלה, היה בו כשרון נוסף, שעשאו ליחיד־סגולה באמת: הוא היה נואם בחסד עליון, ללא ספק אחד מגדולי הנואמים שקמו לעם היהודי בהיסטוריה הארוכה שלו, אם לא הגדול שבהם.

המילה כוחה יפה בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה במערכת־בחירות. אך דומה שבקרב יהודים, ובמיוחד בגלות פולין, רב כוחה שבעתיים. שהרי במצוקתם הנוראה ובחוסר־התקווה שהיה מנת גורלם, היתה להם המילה, כמו התפילה, קרן־אור יחידה. מערכת־הבחירות בפולין ב־1933 היתה בנויה רובה ככולא על המילה, בעיקר על המילה המדוברת, ונתון זה כמו היטה מלכתחילה את המערכה לטובת ז’בוטינסקי, הנואם המחונן, המסוגל, במשפט שבחר היטב את מליו, ואת התנועות המלוות אותן שינן ושיפר בחזרות מול הראי, להחדיר בלב שומעיו מוחשות, ואפילו ודאות, שצבא עברי, שכל חייליו גיבורים, כבר נכון לזינוק והוא יכבוש את הארץ ויקים מדינה יהודית על שתי גדות הירדן. שומעיו, הנישאים בכוח דיבורו כעל כנפי־השכינה, צריכים רק להצביע בעדו וגאולתם מובטחת. יתרון זה של ז’בוטינסקי היה, איפוא, כפול: כושר הנאום המופלא ותוכנו רצוף ההבטחות.

לבן־גוריון לא היו שום אשליות לגבי עליונות יריבו במלל: “ז’בוטינסקי, אחד האמנים הגדולים במשחק על הבמה (…) ידע את חולשות העם ובהן רצה לתפוס את לבו (…) ולא היה אדם פופולרי ביהדות פולין כאיש הזה”. בן־גוריון, שכוחו בהבנת המציאות, בחיזוי התפתחויותיה, במציאת פתרונות מעשיים לשאלות המתעוררות, בהכרעה לגבי הפתרון האפשרי ובדבקות בעיקר, העמיד אל מול השקר והדמגוגיה הרביזיוניסטית – כך אמר – את האמת, את כל הקשיים והמכשולים שניצבו בפני ההגשמה הציונית. אם נטל בכך סיכון, היה זה סיכון מחושב. את מה שגרעו הקו שבחר וכישרון־הנאום שחסר מילא בארגון ובשקידה. הארגון המשוכלל שבנה היה כלי נשקו בדו־קרב עם ז’בוטינסקי, שלשונו הממורטה היתה כלי זינו. בעצם ניתנו לשניהם הזדמנויות שוות: כנגד עשרים־וחמש הערים שבהן ביקר בן־גוריון, ביקר ז’בוטינסקי, שהקדים במסעו, בעשרים ושמונה. שניהם פירסמו את דבריהם, אחת לשבוע, בעתון רב־תפוצה, זה בהיינט וזה במאמענט. את הדו־קרב פתחו וסיימו בוורשה, ובה נאבקו גם באמצעו; אבל במהלכו היתה להם כל פולין והארצות הסמוכות לה במה, כשהם רודפים זה את זה מעיר לעיר, מאספה לאספה, ומחליפים ביניהם דברי־פולמוס, חזון ותוכחה. אך מידות־הענק של קרב־בחירות זה, וחריפותו הרבה, גדלו לפתע שבעתיים בעקבות האירוע המרעיש שנפל בתל־אביב בליל ה־16 ביוני.

אותו לילה, בעת שטייל עם אשתו לאור הכוכבים על שפת־הים, נורה למוות בידי שני אלמונים ד“ר חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא”י וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. שלושה ימים לאחר מכן, ב־19 ביוני נעצר אברהם סטבסקי־חבר “ברית הבריונים” ושותפו־לחדר של אחימאיר, והואשם בהשתתפות במעשה־הרצח. כשותפו נעצר מאוחר יותר צבי רוזנבלט, רכז־העבודה של פלוגת־בית“ר בכפר־סבא וחבר “ברית הבריונים” גם הוא. בית־המשפט לפשעים חמורים בירושלים זיכה את צבי רוזנבלט מכל אשמה, ואילו את סבטסקי מצא חייב ודן אותה למיתה. למרות שבית־המשפט לערעורים ביטל את פסק־הדין הוסיפו בן־גוריון ורבים מחבריו במפא”י להאמין באשמת השניים. פרשה זו נודעה כ“פרשת רצח ארלוזורוב” בפי מפא“י וכ”עלילת־דם" בפי יריביה הרביזיוניסטים. היא התפתחה לפרשה רבת־אנפין שהסעירה את הישוב העברי בארץ ואת הציבור הציוני בעולם במשך שנים רבות. ב־1982 מינה נשיא בית־המשפט העליון בישראל, לבקשת ראש־הממשלה מנחם בגין, ועדת־חקירה משפטית שתשים לה סוף פסוק. הוועדה הזאת זיכתה מחדש את סטבסקי ואת רוזנבלט אבל עם זאת ניקתה את מפא"י מאשמת עלילת־הדם. אם הטביעה הפרשה את חותמה על דמות המחנה הציוני בכללו, על אחת כמה וכמה שהשפיעה על מערכת־הבחירות ב־1933 ועל הדו־קרב המתנהל בפולין בין בן־גוריון וז’בוטינסקי.

על הרצח נודע לבן־גוריון בשבת, 17 ביוני. שעה קלה לאחר שהגיע לווילנה ונכנס לחדרו במלון נמסר לו מברק מאת הווה“פ. הוא קרא בו ונתקף חולשה. מהמידע, הלא מדויק, שאסף במערכות העתונים בווילנה ובוורשה למד, שהרצח אירע בסמוך לשכונת־הפועלים, מקום מגוריו, ושהמתנקשים – שלא היו ערבים – וידאו את זהות קרבנם, לפני שירו בו. המידע הזה לא הותיר בלב בן־גוריון צל של ספק ש”הבריונים“, הם שרצחו את ארלוזורוב. על כן הבריק מווילנה לווה”פ בתל־אביב: “רבבות חלוצים מבכים אבדת העם והפועל היהודי בנפול ארלוזורוב מידי בריונים צמאי דמנו. זכרו לא יסוף מלבנו ומזכרון העם”. חרד היה שתפרוץ בארץ מלחמת־אזרחים, וכמקדים תרופה למכה שלח מווילנה מברק שני לווה“פ: “לחברים, נבליג על כאבנו ואל נקם”. שני מברקיו נדפסו למחרת בדבר. בן־גוריון החליט לבטל את מסע־הבחירות ולחזור מיד לארץ, אך מברקים מהווה”פ שיכנעוהו להמשיך את מערכת־הבחירות.

שכנועו העמוק באשמת־ה“בריונים” נבע מהכרתו שאחימאיר מחנך את הנוער הרביזיוניסטי לפשיזם, מגמה שייחס בטעות גם לז’בוטינסקי. במפלגה שראשיה – הוא נקב בשמם של ז’בוטינסקי ואחימאיר – “מחנכים את הנוער שלהם לשפיכות דמים” יש או חייב להיות “חבר רוצחים”, ו“מי שהולך להפר שביתות ולהכות פועלים מסוגל גם לרצוח נפש”, כך אמר. אותו קו מחשבה הדריך גם את ברל כצנלסון בארץ, ובהספד שנשא בהלוויית ארלוזורוב האשים גם הוא במרומז את “הבריונים” ברצח: “לא במקרה נפל חיים ארלוזורוב חלל. היד הטמאה קלעה אל לבו”.

אך לא רק בן־גוריון, כצנלסון וחבריהם במפא“י חשבו כך. גם מנהיגות הרביזיוניסטים בארץ התנערה תחילה מסטבסקי והודיעה לראש מחלקת החקירות הפליליות בירושלים, כי אינו אלא קומוניסט ש”נשתל" בשורות בית“ר על־ידי הקומינטרן וביצע את הרצח לפי הוראתו. ז’בוטינסקי תפס מיד מה רבה הסכנה המרחפת בדו־קרב הנטוש בינו ובין בן־גוריון על מפלגתו המתנערת מסטבסקי מזה ומואשמת במעשה המיוחס לו מזה, וב־22 ביוני פירסם כמאמענט את מאמרו “באיתנות ובקרירות”, שהופץ בארץ כעלון, והמסמן את תחילת תמיכת המפלגה הרביזיוניסטית בסטבסקי. במאמרו קבע ז’בוטינסקי שלא ייתכן שתעלה בדעתו של יהודי טוב המחשבה שיהודי רצח יהודי, ושנגד סטבסקי מתנהלת הסתה. בכך הניח את האחריות לאמונת רוב הציבור, והרביזיוניסטים בכללם, באשמת־סטבסקי על מפתנה של מפא”י. כשם שבן־גוריון הצביע מווילנה הרחוקה מזירת־הרצח כלפי “הבריונים”, כך הצביע ז’בוטינסקי מוורשה, הרחוקה לא פחות, כלפי מפא“י. הוא האשים אותה ב”ספסרות בדם" וערך הקבלה בין אברהם סטבסקי ומנדל בייליס, ובכך הניח את התשתית ל“עלילת דם”, ה“בייליסיאדה” בלשונו. זה היה צעד חזק מצידו, שכן לא היה אז יהודי שלא זכר ברטט את מנחם־מנדל בייליס, קרבן עלילת־הדם ברוסיה ב־1911, שזכתה לפירסום עולמי. כלומר, שלצרכי מאבקה בתנועה הרביזיוניסטית בכלל, ומערכת־הבחירות לקונגרס בפרט, העלילה מפא"י, בהשראת בן־גוריון, שסטבסקי וחבריו רצחו את ארלוזורוב, ובכך עשה את התנועה הרביזיוניסטית כולה אשמה ברצח.

אחרי מערכת־הבחירות ניטש ויכוח מי, בעצם, הפיק תועלת מרצח־ארלוזורוב. רבים גרסו שהרצח גרם לכשלון הרביזיוניסטים בבחירות. בן־גוריון גרס אחרת. לדידו סייעו הרצח ו“עלילת־הדם” דווקא לרביזיוניסטים. למרות זה היה נצחונו של בן־גוריון בבחירות גדול אף יותר ממה שציפה. בבחירות בפולין (וגליציה בכללה), שהסתיימו ב־26 ביולי, זכה בתוספת של 86,000 קול (לעומת ה־75,000 שהיו קו־המטרה), ובסך הכל צברה רשימת הליגה למען ארץ־ישראל העובדת בפולין כ־124,000 קול (כ־40% מכלל הקולות), שהעניקו לה 52 צירים, פי שניים מן הרביזיוניסטים שזכו ב־65,000 קול (20.4%) ו־26 צירים בלבד. בעולם כולו מנתה סיעת־העבודה 132 מכלל 306 הצירים לקונגרס והיתה הסיעה הגדולה ביותר (44%), וסיעת הרביזיוניסטים מנתה 43 צירים (16%). אף כי לא זכה ברוב מכריע – ספק אם באמת האמין שהדבר אפשר – השיג בן־גוריון את מבוקשו. “כיבוש הציונות” היה לעובדה ובהנהלה הציונית החדשה תהיה מפא"י גורם מכריע, וכזאת תישאר בציונות ובארץ־ישראל במשך שנים רבות.


 

פרק שישה־עשר: שלום מבית ומחוץ    🔗

הקונגרס הציוני שנפתח בפראג ב־21 באוגוסט 1933 היה אחד הרגעים החשובים בחיי בן־גוריון, תחנה בדרכו לפסגה המדינית. למרות שהכל הכירו בכך שתודות לו היתה סיעתו לגדולה בסיעות־הקונגרס, סירב בן־גוריון להפצרת חבריו להיות יושב־ראש ההנהלה הציונית. הוא מיאן להיפרד מההסתדרות ומהווה"פ, וניאות להיבחר להנהלה בתנאי שלא יקבל לידיו שום תיק ויעסוק בעניינים מדיניים רק יומיים בשבוע.

גם לאחר שבבחירות לקונגרס הציוני ב־1935 זכתה סיעת־העבודה לגידול נוסף והגיעה ל“כיבוש” כמעט מלא (48.8% מכל הקולות), שוב סירב בן־גוריון לכהן בהנהלה הציונית בתפקיד היושב־ראש, בטענה שמקומו בהסתדרות. לימים יאמר ש“היה זה ח' טבנקין שהכריח אותי לשנות דעתי”. ללמדך, שבן־גוריון הציג עצמו כנכנע דווקא ובעיקר לרצונו של החלק החלוצי והמגשים, שומר ערכיה של תנועת־העבודה, וככל שהפליג בענייני הציונות ורחק מענייני ההסתדרות, שקד להדגיש את שייכותו והזדהותו עם החלק הזה. לפיכך נשאר, להלכה, עובד הווה“פ שהושאל להנהלה הציונית, והוסיף לקבל, לפי דרישתו, את משכורתו ההסתדרותית, לפי הדרגה המשפחתית, הפחותה באורח ניכר מזו של חברי־ההנהלה. במפקד הכללי של חבריה שערכה ההסתדרות ב־1937, בעת ששמו כבר נישא בפי כל כיושב”ראש הנה“ס15 בירושלים, השיב בן־גוריון “הווה”פ” לשאלה מי מעסיקו, ו“מזכיר הרוה”פ" לשאלה מהו “המקצוע הנוכחי” שלו. ולבסוף, במפקד־האוכלוסין הראשון שנערך במדינת ישראל, ב־1948, והוא אז ראש־ממשלה ושר־בטחון, השיב ב“פועל חקלאי” לשאלה מהו מקצועו. כך הפליג בדימויו החלוצי ל־1907, לימיו הרחוקים בסג’רה.

הקונגרס ב־1933 בחר שוב בנחום סוקולוב כנשיא ובהנהלה ציונית שהיתה קואליציה צרה בין מפא“י ושני פלגים של הציונים הכלליים, שייצגה רק 60% מכלל הקולות בקונגרס. מועצת־הסוכנות אישרה את שלושת הלא־ציונים שהיוו יחד עם חברי ההנהלה הציונית את 12 חברי הנה”ס וקבעה את מנהלי המחלקות. ד"ר רופין נבחר ליושב־ראש ומשה שרת למנהל המחלקה המדינית, ואילו, “מר ד. בן־גוריון שישב בקביעות בתל־אביב יעזור למר מ. שרת וישתתף בהנהלת הענינים”.

אמנם, בן־גוריון ישב בתל־אביב, אבל את רוב זמנו הוציא לא בווה“פ אלא בהנה”ס, וללא ספק עמדה מעתה הציונות, ולא ההסתדרות, במרכז מחשבותיו ומעשיו. אם כך, מדוע לא קיבל עליו את תפקיד יושב־ראש ההנהלה בירושלים, או לפחות ראשות מחלקה, כפי שדרשו חבריו? והלא מטבעו כאילו נבחר להיות מספר אחד. אולם, ב־1933 לא ראוהו עדיין חבריו במפא“י, ועוד יותר חברי־המפלגות האחרות, כראוי ומוכשר לעמוד בראש ההסתדרות הציונית העולמית. אפילו הוא עצמו ידע מן הסתם בחדרי־ליבו, שעודו זקוק לזמן ולהכשרה. הפתרון שמצא נתן לו אפשרות לעסוק בעניינים החשובים בעיניו – לאמיתו של דבר ראה עצמו כבר אז כ”אחראי למדיניות הציונית" – מבלי שיהיה מוגבל לתחום מסוים. כך קיבל חופש־פעולה מלא, או תקופת־ביניים, שאותה יכול לנצל להכשרת עצמו, לרכוש לו נסיון ושם, במחנה הציוני ובעם היהודי, ובה בשעה לפעול לקידום תכניות שכבר נרקמו בראשו. היו בו הכושר ואורך־הרוח להמתין.

בן־גוריון נכנם לתפקידו החדש בתנופה רבתי ומיד נתן דעתו לתכניתו הראשונה: הגדלת העליה. כל חייו לא היה בעיניו אמצעי חשוב להגשמת הציונות מהעליה, ועם תום הקונגרס ומועצת־הסוכנות יצא ללונדון, לביקור קצר, הראשון בבירת־האימפריה כחבר ההנהלה. יום לאחר בואו נפגש עם שני פקידים בכירים במשרד־המושבות, לברר הכיצד להגדיל את העליה באורח משמעותי; דהיינו שתהיה ל“עליה העממית” הגדולה. את דרכו חזרה מלונדון לטרייסט ברכבת, עשה בנחת ובחניות־ביניים – יומיים בפריס ויומיים בג’נבה – ונמצא לו פנאי למכביר, להרהר בעליה ובאמצעים הדרושים לקליטתה. ביומנו רשם את מספר היהודים שעלו לארץ ב־1931, ב־1932 וב־1933, שנת־עלייתו של היטלר לשלטון, עד ספטמבר; כלומר עד היכנסו להנהלה. זה היה כעין ציון קו־ההתחלה שלו, לפיו יוכל להימדד, בבוא היום, פועלו בהנהלה הציונית.

ואכן, כבר בשנתו הראשונה בהנה“ס גדלה העליה, אך הסיפוק שחש בן־גוריון מגידול הישוב לא פטרו כלל מתחושה גוברת מחריפה של הקרקע הבוער. כאילו רוח נבואה נזרקה בו כשחזה בוועידת־ההסתדרות הרביעית, בינואר 1934, את מלחמת־העולם ואמר: “שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו” ו”מי יודע, אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו [בארץ]“. גם להנה”ס אמר אז “הזמן הוא גורם מכריע בפעולתנו ובהצלחתנו בתקופת משבר קשה וחמורה זו בציונות”. ואכן, בשלוש שנות כהונתו הראשונות בהנה"ס גדל הישוב כפי שלא גדל מעודו.16

תכנית אחרת שרקם היתה בתחום הארגון: שלטון או מרות, כעין זה שבנה בהסתדרות, מצא לנכון לבנות עתה גם בהסתדרות הציונית, וכשם שביקש להקים את ההסתדרות “כעין מדינת פועלים”, שם עתה פניו לבנות את ההסתדרות הציונית כעין מדינה ציונית. זו היתה תכנית מפליגה.

“השלטון” עמד במרכז התכנית שהציע בן־גוריון למפא"י ערב־הקונגרס. כדי שהציונות תבנה את מפעלה בזמן הקצר שקצבה לה ההיסטוריה, גרס בן־גוריון, עליה לגייס את כל הכוחות והמשאבים, ולהיות לאותה “תנועת־עם אדירה”. אמצעים ומשאבים, לטענתו, לא חסרו. אדרבה, “יש שפע של כוחות, יש מחנות כבירים, יש אוצרות אנושיים – חסרים הדרכה, הצבאה, שלטון”, ואת אלה היה בידו לספק בשפע.

בתקופת נשיאותו ריכז וייצמן פעולות ומחלקות חשובות של הנה“ס בלונדון, מקום־מושבו. אך בן־גוריון גרס שיש לארגן מחדש את הנה”ס, וכדבר ראשון תבע להעתיק את מחלקת־הארגון שלה מלונדון לירושלים, ולפתוח לשכת־עתונות, סוכנות־ידיעות ומחלקה לתעמולה. בתוך פחות משנתיים עלה הדבר בידו.

גם תכניתו המדינית היתה מפליגה. עמדתו בשאלה הערבית ידעה גלגולים אחדים. לאחר מאורעות־תרפ"ט, משהכיר בקיומה של תנועה לאומית ערבית, היה מוכן להיפגש עם דבריה, נציגי האפנדים וכהני־הדת, שלהם התנגד כל כך עד כה, ולנסות לשכנע אותם, כי אין ניגוד־אינטרסים בין יהודים וערבים. שני העמים יכולים לחיות יחד בשלום במסגרת התכנית שהגה: “ארץ־ישראל פדרלית”; דהיינו פדרציה בין ארץ־ישראל יהודית ובין שכנותיה הערביות. כך יזכו היהודים במדינה והערבים החיים בארץ לא יקופחו, שכן יוכלו לבטא את שאיפותיהם הלאומיות במסגרת הפדרציה.

בן־גוריון האמין שהעליה תלך ותגדל ובטחונו בכך התבסס על ארבעה אדנים: גידול הלחץ לעליה מחמת מצבם הקשה של היהודים בפולין ובגרמניה; שיפור ’מצב התעסוקה בארץ־ישראל שהביא להגדלת כושר הקליטה שלה; ההנהגה החדשה של התנועה הציונית המודרכת על־ידי תורת “ממעמד לעם” שלו; ומדיניותו של סיר ארתור ווקופ, הנציב העליון מאז 1931. גידול העליה הצפוי היווה, איפוא, איום על הערבים והוא שעודד את בן־גוריון לקוות שהערבים ישלימו עם תכנית הפדרציה שלו.

שלא כציונים אחרים שעסקו בשאלה הערבית מטעם הנה“ס פסל בן־גוריון לחלוטין מגעים מדיניים עם ערבים קנויים – מי שהאירו פנים לציונות בעד בצע כסף או טובות הנאה – ודגל במגעים עם הלאומנים שבהם, ראשי התנועה הפן־ערבית. הוא חתר לפגישה פנים אל פנים עם המופתי של ירושלים, חאג, אמין אל־חוסייני, האחראי לטבח ולזוועות ביהודים במאורעות־תרפ”ט. כתחנה ראשונה, בדרכו אל המופתי, בחר בן־גוריון במוסא אל־עלמי, נצר לאחת המשפחות הערביות המיוחסות בארץ, שהיה עד סוף 1933 מזכיר ערבי אישי לווקופ, ומתחילת 1934 פרקליט־המדינה בממשלת־המנדט, ועמו נועד פעמים אחדות. הוא הציע שלפני פגישת־פסגה ייפגש בן־גוריון עם אחסיין ביי אל"ג’אברי, המנהיג הסורי הגולה, שהיה חותנו של עלמי, ועם האמיר הדרוזי שכיב אל־ארסלאן, ממנהיגי המרד הערבי בסוריה נגד צרפת. שניהם עמדו בראש המשלחת הסורית־פלסטינית לחבר־הלאומים בג’נבה, והוציאו לאור במשותף ירחון צרפתי פן־ערבי בשם LA NATION ARABE. שניהם היו בברית המופתי ובסודו. את הצעת עלמי זו קיבל בן־גוריון בחפץ לב.

תכניתו הרביעית והאחרונה של בן־גוריון נראתה אז מפליגה ומעוררת מחלוקת מכולן: בן־גוריון קרא לשלום־בית עם הרביזיוניסטים. שאיפתו להפוך את הציונות ל“תנועת־עם” והקרקע הבוער תחתיו הביאוהו לכלל מסקנה שציונות ששלום־בית שורר בה חזקה מציונות שריב ומדון שולטים בה, ומעמדת־כוח של מייצג הרוב היה מוכן ליזום מהלך זה. אך מפנה פתאומי כזה עורר מורת־רוח רבה במפלגה, שסיסמאות־הקרב הקודמות של בן־גוריון נגד הרביזיוניסטים, עוד הדהדו בחללה ושילהבוה למלחמה חסרת־פשרה. כצנלסון תמך בו בהתלהבות ואילו טבנקין וחסידיו בקיבוץ המאוחד, שהשפעתם במועצות־הפועלים רבתה מאד, עמדו בראש המתנגדים. לוויכוח נסער ונוקב זה הקדישה מפא"י, באוגוסט 1934, ישיבות רבות של המרכז ושל הוועדה המדינית ומועצה מיוחדת. המועצה אסרה, אמנם, על קיום משא־ומתן ישיר עם הרביזיוניסטים, אך היא פירסמה “מצע להקמת יחסים מתוקנים בישוב ובתנועה הציונית”. במצע זה יכול בן־גוריון לראות פתח למגעים עם הרביזיוניסטים.

ב־2 בספטמבר יצא בן־גוריון שוב ללונדון, כשבליבו תקוות רמות להשיג שלום מבית ומחוץ. הנה, איפוא, חרף היותו שש לקרב, לא היה מי שישווה לו בקידום תהליך של איחוד והתלכדות.


 

פרק שבעה־עשר: הסכמים שנדחו    🔗

בספטמבר 1934 עשה בן־גוריון לילות כימים במשרד הציוני בלונדון, במאמץ להרחיב את הקואליציה בהנה“ס. שהרי להגשמת תוכניתו – תנועת־עם – נדרש לו ליכוד־כוחות מלא. לפי הצעתו הוחלט להזמין לשיחות את כל המפלגות, ואת הרביזיוניסטים תחילה. בן־גוריון עסק גם בבירור אפשרות להקמת חברה אווירית, כיסוד לזרוע־אוויר של ה”הגנה"; אכן, מבט מרחיק־ראות.

את יזמתו הערבית הצניע מחבריו בהנהלה וללא ידיעתם נסע מלונדון לג’נבה. שם, ב־9.30 בערב, יום א', 23 בספטמבר 1934, בדירתו המפוארת של האמיר, נערך המפגש הראשון, ההיסטורי, בין הוועד הסורי־פלסטיני ונציגה הבכיר של המחלקה המדינית של הנה"ס. ארסלאן נראה לבן־גוריון כשמו, ארי זקן וכבד־תנועה, שפיו נושף עדיין אש־להבה. לאחר דברי־חולין קצרים ניגשו לעצם הענין. מכאן ועד סיומה ב־1 אחר־חצות, ובלא שבן־גוריון חש בכך, הלכה השיחה שהחלה ברגל ימין ונתעקמה.

סיבה אחת לכך היתה הערכתו של בן־גוריון שהעליה היהודית לארץ תגדל ותגיע ל־60,000 נפש בשנה והישוב ימנה 600,000 נפש בתוך חמש שנים; 40% מכלל האוכלוסיה. את בטחונו בגידול הישוב, ואת דרך דיבורו כאילו הוא העומד בעמדת־כוח פירשו כהתנשאות ואפילו כחוצפה, והם שמעוהו מתוך מורת־רוח גוברת. לליבם של שני המנהיגים הערבים לא דיבר הצורך להקים “מולדת יהודית ומדינה יהודית” בארץ־ישראל ובעבר־הירדן, וכשהבטיח להם בן־גוריון שבתמורה להסכמתם לתכנית הפדרציה “נושיט לערבים סעד מדיני וכלכלי”, הבהירו לו ארסלאן וג’אברי שאין הערבים נזקקים לסעד מיהודים. בנובמבר פירסמו השניים בעתונם “LA NATION ARABE”: הודענו לבן־גוריון שאין עוד טעם להמשיך שיח־תעתועים זה". בכך, בעצם, נחסמה בפניו הדרך אל המופתי ויזמתו הערבית של בן־גוריון הגיעה למבוי סתום.

מג’נבה נסע בן־גוריון לוורשה, שם הריע לו בתחנת־הרכבת קהל גדול, בקריאות “יחי בן־גוריון! תחי ההסתדרות!”. דבר שדיווח על כך סיפר, כי “עשתה רושם מיוחד פגישת הסבלים עם בן־גוריון. בצאתו מדלתות בית־הנתיבות נדחקו אליו מכל הצדדים ללחוץ את ידו ולברכו”. בוורשה היהודית, לאחר הבחירות ב־1933, נחשב גיבור גדול. עשרה ימים עשה בוורשה בפעילות קדחתנית, במאמצים להרחיב את הקואליציה ולזכות ברוב מוצק בקונגרס הציוני ב־1935.

כשחזר ללונדון, בבוקר ה־8 באוקטובר, פנה אליו פנחס רוטנברג, מנהיג ציוני ותיק, מקימה ומנהלה של חברת־החשמל בארץ־ישראל, בהצעה מהפכנית: להיפגש פנים אל פנים עם ז’בוטינסקי. הלא־ייאמן אירע, ובן־גוריון השיב שאם רוטנברג, “יזמין אותי לפגישה עם ז’בוטינסקי – אקבל את הזמנתו”. הדעת נותנת שבן־גוריון נקט צעד נועז זה מחמת שחש שלציונות באו ימים גדולים. במו עיניו ראה את המוני היהודים, בפולין ובגרמניה, שתלו את תקוות־חייהם היחידה בארץ־ישראל, לכן גברו בטחונו שהעליה תלך ותגדל ואמונתו שבתוך שלוש־ארבע שנים יוכפל מניינו של הישוב. “אנו חיים בימות המשיח”, אמר למועצת הסוכנות היהודית שנתכנסה בלונדון באוקטובר. ובימים גדולים כאלה זקוקה הציונות לליכוד כל הכוחות, למען השגת המטרה.

הפגישה הראשונה נערכה ב־10 באוקטובר, במלונו של רוטנברג, ועד ה־11 בנובמבר קיימו בן־גוריון וז’בוטינסקי שתים־עשרה שיחות. פתיחתן נעשתה בקרירות רשמית. כשנכנס בן־גוריון ב־6 בערב לחדרו של רוטנברג כבר מצא שם את ז’בוטינסקי, שבא במיוחד מפריס. “אמרתי לו שלום בלי מתן יד”, רשם בן־גוריון ביומנו ובמכתב שכתב לאחר מכן למפא“י. “הוא קם והושיט ידו ושאל: האם אינך רוצה לתת לי יד?” בן־גוריון ענה משהו בתמיהה והושיט יד לז’בוטינסקי. הם פנו זה לזה ב”אדון". אולם, במהלך השיחה, שנמשכה שש שעות, “נפלה המחיצה הפורמלית”. יתר על כן, תוך שסקרו את כל העניינים העומדים ברום עולמה של הציונות מצאו שבכמה וכמה נושאים חשובים הם תמימי־דעה.

בחצות־הליל יצאו שניהם מהמלון לרחוב ופסעו יחד לתחנת־התחתית הסמוכה. בקרון שאל ז’בוטינסקי שוב:

“מדוע לא הושטת לי ידך?”

לא רציתי להעמיד אותך בנסיון"

“אתה מוכן להיפגש אתי מחר גם ללא רוטנברג?”

בן־גוריון השיב בחיוב.

בפגישתם השניה, הפעם במלונו של ז’בוטינסקי, עלה בידיהם לערוך שתי טיוטות, האחת להסכם אי־אלימות (בין תנועת־העבודה והתנועה הרביזיוניסטית) ואחת להסכם־עבודה (בין ההסתדרות והסתדרות העובדים הלאומית). טיוטות אלה הם כינו “ההסכם הקטן”. טיוטה להסכם ציוני כולל, “ההסכם הגדול”, נבצרה מהם, שכן לא עלה בידם לגשר על חילוקי־הדעות ביניהם, אלא בנושאים אחדים בלבד. אך כשנפרדו כבר ניצת ביניהם זיק של ידידות. ז’בוטינסקי חזר לפריס, כדי להיוועץ בחבריו על שתי הטיוטות ועל המשך השיחות, והבטיח לבן־גוריון להיפגש עמו בלונדון ב־16 באוקטובר.

הקשר האישי שנוצר ביניהם מצא עד מהרה את ביטויו בכתב, וז’בוטינסקי כתב מפריס ל“אדוני הנכבד מר בן־גוריון”, להודיעו, כי בשובו לביתו מצא “ארגז של צרות, צרות פרטיות על פי רוב” ולכן לא יוכל לבוא ללונדון למועד. בכך נפתחה חליפת־מכתבים שבמהלכה שיגר ז’בוטינסקי לבן־גוריון שבעה מכתבים ובן־גוריון לז’בוטינסקי חמישה. את מכתבו השני חתם בן־גוריון ב“אני לוחץ ידך בהוקרה”. כהרף עין השיב לו ז’בוטינסקי: “ידידי היקר בן־גוריון! זה עתה קיבלתי את מכתבך מאתמול. קשה לי להגיד לך את הרושם שהוא עשה עלי”, וחתם ב“היה שלום, הנני לוחץ את ידך בידידות תמימה. שלך ז. ז’בוטינסקי”.

שתי פגישות נוספות הכשירו את הקרקע לפגישה החמישית והמכרעת, שנמשכה יותר מחמש־עשרה שעות רצופות, מ־4 אחה"צ עד 7.30 בבוקר שלמחרת. השניים חתמו בראשי־תיבות על הסכם אי־אלימות (הסכם א') ועל הסכם־עבודה (הסכם ב'). לגבי הסכם־משמעת (הסכם ג') – בדבר היחסים שבין ההסתדרות הציונית והתנועה הרביזיוניסטית – הגיעו לניסוח ראשי־פרקים ועקרונות בלבד. הנה עלה בידיהם, בכוח הקרבה והאמון ההדדי שנתפתחו ביניהם, לגבור לפחות על אילו מהמכשולים שחצצו ביניהם.

בן־גוריון לא חתם על ההסכמים בשם מפלגתו שאסרה בהחלטתה לקיים משא־ומתן ישיר עם הרביזיוניסטים. על הסכם א‘, שהוכתר בתואר “נימוסי הפולמוס המפלגתי” חתם “בשם ההנהלה הציונית” וז’בוטינסקי “בשם ברית הצה”ר", ועל הסכם ב’, שכונה “הסכם יחסי פועלים בארץ” חתמו בשם עצמם. בן־גוריון יסביר לאחר־מעשה שחתם עליו “בתור פרט”, כהצעת־הסכם שיביא לאישור ההסתדרות, כשם שז’בוטינסקי קיבל על עצמו להביאה לאישור הסתדרות העובדים הלאומית.

עוד באותו בוקר ישב בן־גוריון לכתוב למפלגתו על ההתפתחות המרעישה. הוא ידע היטב, כי עשה צעד שיחריד רבים מחבריו במפא“י: “ייתכן שחברים בארץ (אני מקווה שלא רבים) יתרעמו (אני בוחר בלשון רכה) על כל המשא־ומתן ועל ההסכם”, שראה אותו בחינת “נס גדול ונפלא”. את המכתב סיים בהודעה שהסכם אי־האלימות נמסר ליט”א לפרסום, ובשאלה: “האם לא ירגמוני באבנים על החטא והמעל בפגישתי עם ז. ז’בוטינסקי?”

הידיעה נפלה כפצצה על ראש חבריו. שהרי לא היה במפא“י יריב חריף ממנו לרביזיוניסטים ולמנהיגם ז’בוטינסקי ולא היה מי שנשבע כמותו לעקרם מן השורש. ולפתע, בעוד מפלגתו דוהרת כרכבת מהירה במסלול שקבע לה, פנה הוא, הקטר המוביל, בסיבוב חד לאחור, ללא התראה מוקדמת. כך החל אחד הזעזועים הקשים שפקדו אי־פעם את תנועת־העבודה הישראלית בכלל ואת מפא”י בפרט; זעזוע שקבע את הדפוס שעל־פיו נתפלגה מפא"י שמונה שנים לאחר מכן.

הפירסום של מברק־יט“א בעתוני־הבוקר ב־28 באוקטובר והסבריו בכתב ובטלפון ובמברקים הגבירו את התדהמה ואת סערת־הרוחות במפא”י ועל בן־גוריון ניתך מטר מברקים תובעי־הסבר. נימתם היתה קשה ומתריסה. ככל שנודעו בארץ יותר פרטים על שיחותיו עם ז’בוטינסקי החריפו התביעות לשובו המיידי ולקריאת ועידת־המפלגה. “התנועה נפצעה. והסכנה גדולה מאד”, הבריק לו כצנלסון ב־8 בנובמבר.

בן־גוריון לא נחרד ולא נבהל מקיתונות־הביקורת שחברי־מפלגתו שפכו עליו. ובלא לשעות למחאות הוסיף לדון עם ז’בוטינסקי ונפגש עמו שבע פעמים נוספות. אבל ל“הסכם הגדול” – דהיינו לשיתוף־פעולה ציוני מקיף וכולל – קצרה ידם להגיע; חילוקי־דעות עמוקים מדי נותרו עדיין ביניהם. עם זאת גדולה היתה אמונתם שהמציאות החדשה והאמון ההדדי שייוצרו בעקבות שלושת ההסכמים הקטנים יאפשרו להגשים גם את ההסכם הגדול. ב־12 בנובמבר – למחרת פגישתם האחרונה – יצא בן־גוריון מלונדון לארץ, כשבכיסו הצעה חתומה להסכם ג', הסכם־משמעת בהסתדרות הציונית.

את אשר חש בן־גוריון, בעשותו דרכו ארצה ניתן רק לשער. דומה, כי ליבו נמלא גאווה וציפיות גדולות. אם תצלח יוזמתו זו לשלום מבית, תיפטר הציונות מהחמורות בבעיותיה והגשמתה תזכה בתנופה כבירה. מכל מנהיגי־הציונות היה הוא היחיד שהקדיש מחשבה ומאמצים לבנות קונסנזוס ציוני, ורק הוא הבין שמבלעדי קונסנזוס כזה לא תוקם מרות, והציונות לא תוכל להשיג את מאווייה.

עם שובו לארץ נוכח בן־גוריון שהתדהמה בגלל עצם המשא־ומתן, והזעם על החתימה למרות התנגדות נמרצת ואיסור מפורש, זעזעו את חבריו הרבה מעבר למה ששיער. שוב היה זה טבנקין שעמד בראש החולקים עליו והחשידו בנסיון להקמת ברית מדינית בין מפא"י והרביזיוניסטים. בכך הגיע הניגוד בין ערכים והקרקע הבוער לשיאו. את מי שנטו אחריו כינה בן־גוריון בשם “מפלגת השלום”. דומה, כי מותר לכנות את מי שעמדו נגדו בשם “מפלגת הערכים”. אלה דגלו בשלום בציונות ובישוב לא על שום שראו בשלום כשלעצמו מטרה אלא כיוון שהכירו בו כתנאי להגשמת הציונות לאלתר, ולאלה היו ערכי הסוציאליזם והחלוציות העיקר, והם דחו ציונות שאיננה מושתתת עליהם. היה זה טבנקין שתבע כינוס ועידת־מפלגה ועריכת משאל בקרב כל חברי־ההסתדרות על הסכם־העבודה.

יום־המשאל נקבע ל־24 במרס 1935. בארבעת החודשים שניתנו ליריבים להתכונן להתמודדות חרש בן־גוריון את הארץ לאורכה ולרוחבה, בפגישות, דיונים ואספות לרוב. במאבק אדיר זה על דרכה של תנועת־העבודה ועל ערכיה, רחב הסדק שנתגלע כבר בין בן־גוריון וכצנלסון מזה ובין טבנקין וחסידיו מזה. בשלב זה זכתה דרכו של טבנקין בנצחון מוחץ: 60% מחברי־ההסתדרות הצביעו נגד הסכם־עבודה ורק 40% בעד.

כל מה שבן־גוריון ביקש למנוע מראש על־ידי הסכמי־לונדון קם והיה. דחייתם חרצה את גורל הציונות לפילוג ולסכסוך פנימי מתמיד. הסתדרות העובדים הלאומית של הרביזיוניסטים, שהיתה עשויה להתבטל, אם יוביל “ההסכם הקטן” ל“הסכם הגדול”, התחזקה, וב־1935 פרשו ז’בוטינסקי ותנועתו ויסדו הסתדרות ציונית משל עצמם בשם הצ“ח (ההסתדרות הציונית החדשה). בעקבות התפתחות זו נבקע גם ארגון ה”הגנה" וחברים שהתארגנו במסגרת שקראו לה “הגנה ב'”, שהיו בעלי נטיה רביזיוניסטית בלתי־מוגדרת, פרשו והניחו יסוד למה שהתפתח ל“הארגון הצבאי הלאומי”. בצד הישוב המאורגן – ההסתדרות הציונית, ה“הגנה”, ההסתדרות – קמו “הפורשים” – הצ“ח, אצ”ל והסתדרות העובדים הלאומית – ובישוב התקיימו מעתה שני מימסדים ציוניים מקבילים אך מנוגדים ומסוכסכים. מכאן ואילך תדבר הציונות ותפעל בשני קולות ובשני כיוונים סותרים. לכל הצרות שליוו את הציונות מרגע לידתה, נוספה גם סכנה של מלחמת־אחים העלולה לפרוץ כל רגע. כך נגוז חלומו של בן־גוריון ליצור קונסנזוס ציוני־יהודי כולל ועמו נגוז גם חזון תנועת־העם.


 

פרק שמונה־עשר: הנגב    🔗

את שובו לפעילות רגילה לאחר משבר הסכמי־לונדון פתח בן־גוריון בשני מסעות בדרום הארץ. ב־16 באפריל 1935 יצא בחברת ברל כצנלסון ואליהו אפשטיין – איש המחלקה המדינית שהתמחה בלימודי־המזרח – למה שכינו “טיול לעקבה”; טיול שנועד ללמדם על עבר הירדן המזרחי ועל הנגב. הם נסעו במכונית מירושלים לסלט ולרבת־עמון, ודרך המדבר למעון, שם לנו במלון ערבי. למחרת, לאחר ביקור אצל מושל מעון, שמו פניהם, בדרך לא דרך, לסלע אדום. למראה פטרה, העיר החצובה בסלע, נעתקו מלים מפיהם. ברל רשם בפנקסו, “כביר ונורא. חידה”. כל הדרך זיהו את המקומות שבדרכם בשמותיהם התנ"כיים, וברל העניק להר מסויים את השם רב־ההוד “הור ההר!” דומה היה כאילו שבו לימי־קדם, לימי יציאת־מצרים וכיבוש־הארץ. תחושתם זו נסתייעה מן הסתם מהיות ה־17 באפריל ערב־פסח. ואכן, בשובם למלון במעון ערכו לעצמם ליל־סדר.

ב־18, א' של פסח, נסעו ממעון לעקבה וערכו ביקור אצל “ראש העיריה”, “יחף. לא יודע קרוא וכתוב. אך חכם. מדינאי”; כך תיאר אותו כצנלסון. הם שטו בסירה במפרץ עקבה וטיילו לרגלי הרי מואב. את הלילה עשו במכונית. בב' של פסח נסעו מעקבה לאום־רשרש. ביומנו מאפריל 1969, שלושים־וארבע שנים לאחר מכן, כתב בן־גוריון שבעומדם ליד משטרת אום־רשרש אמר באוזני שני חבריו: “פה נקים את אילת שלנו. נדמה לי כי בימי דוד היתה אילת במקום עקבה”. הם עלו לראס אל־נקב ברכיבה על גמלים, ובמכוניתם נסעו בשבילי־מדבר “כעל אספלט” לקסיימה ולעסלוג‘, אותה זיהו כחפיר. בפנקסו רשם כצנלסון: “אין אדם חי בכל הדרך. עד אשר מצאנו את שומר המעיין” במקום שזיהו כקדש־ברנע. את הלילה השלישי עשו במלון־האורחים של הממשלה בעסלוג’. בג' של פסח – ה־20 באפריל – נסעו לבאר־שבע, וחזרו לירושלים דרך חברון, בית־גוברין, בית־שמש והרטוב.

בן־גוריון וכצנלסון היו, איפוא, לא רק בין הישראלים הראשונים שביקרו בחבלי־ארץ אלה, העתידים למלא תפקיד כה חשוב במדיניות הציונית, אלא היו המנהיגים הציוניים היחידים שמצאו לנכון לעשות זאת. על המשמעות שייחסו ל“טיול” תעיד במשהו העובדה, כי כשנתמנה לשגרירה הראשון של ישראל בארצות־הברית, שינה אפשטיין את שמו לאליהו אילת. הטיול חיזק את בן־גוריון בדעתו שהנגב הריק הוא אתר־התיישבות חיוני לציונות; הערבים לא יוכלו לטעון לנישולם כבמקומות המיושבים של ארץ־ישראל, וכאן תמלא הציונות את יעוד הפרחת־השממה שנטלה על עצמה.

ב־24 באפריל 1935 הפליג בן־גוריון מחיפה בדרכו לארצות־הברית. עדיין הגה בהקמת אותה “תנועת עם”, והתכלית העיקרית של מסעו היתה לפעול למען ארגון מחדש של ההסתדרות הציונית העולמית על בסיס של הסתדרויות ארציות, שהחברות בהן היא אישית. בן־גוריון האמין שחברות אישית וישירה, ולא באמצעות ארגונים קיימים, תפתח את ההסתדרות הציונית להמוני יהודים אמריקאיים וזה היה היסוד לתכנית “תנועת־עם” שלו. עם בואו לארצות־הברית, ב־14 במאי, הכריז באוזני העתונאים בנמל ניו יורק שיש בידו תכנית לאיחוד התנועה הציונית באמריקה. הטאג הניו־יורקי שם ידיעה זו בעמודו הראשון, מתחת לתצלומו של בן־גוריון בחולצה פתוחה ובפנים שופעות אופטימיות ובטחון.

בשלושים הימים שעשה בארצות־הברית במאי–יוני 1935 ביקר ונשא נאומים במרכזים יהודיים גדולים בחוף המזרחי ובמערב התיכון – ניו־יורק, וואשינגטון, בולטימור, בוסטון, מילווקי, שיקגו, דטרויט וסנט לואיס, מהלך 4,430 מיל בטיסות. היתה זו השקעת־יסוד ביחסיו עם יהדות־אמריקה לעתיד.

מאמץ רב ומיוחד השקיע בן־גוריון בארגון הנשים הציוניות “הדסה”. ז’בוטינסקי נשא דבריו לפני הוועד הארצי שלה בסוף ינואר ובן־גוריון לא אבה להותירו יחיד בזירה כה חשובה בעיניו. לראשונה הפנה דעתו ל“הדסה” ב־1929, כשרשם ביומנו את דברי גולדה מאיר בשבחה. בביקורו בארצות הברית בדצמבר 1930 – הראשון מאז 1918 – שהוקדש כולו למערכה נגד הספר הלבן של פספילד, מצא זמן לערוך הכרות עם שלושים מראשי “הדסה” בבית הנשיאה שרלוט ג’ייקובס. היה זה חושו הפוליטי החד שגילה לו, במבט ראשון, שארגון נשים זה יכול לשמש לו מכשיר ראשון במעלה. ואכן, לא טעה. לולא התייצבה “הדסה” לימינו במאבקיו הרבים שקדמו להקמת המדינה, ספק אם היה יוצא מהם כשידו על העליונה. אך הערכתו ל“הדסה” לא היתה מבוססת על טהרת התועלת הפוליטית. כארגון נשים היא עוררה הד מיוחד בלב בן־גוריון. זכרון־אמו, החי בו תמיד, כמו זרע אור של אצילות על האשה כאם אהובה, יוצרת־משפחה, עושה־בית, מחנכת־דור וכוח חברתי. את הערכתו הרבה לאשה הביע באוזני רחל ינאית, שעה שטיילו ברחובות ירושלים ב־1910, כששניהם שימשו במערכת “האחדות”. לדבריה היה כבר אז חסיד גדול של תנועת שחרור־האשה.


בן־גוריון חיזר, איפוא, במרץ אחרי “הדסה” ונועד עם הנשיאה גב' ג’ייקובס בביתה וב־5 ביוני הופיע בפני מליאת הוועד הארצי ונשא הרצאה על המצב המדיני בארץ־ישראל ועל חיוניותו של ארגון ציוני אחיד לצורך עידוד העליה והשגת רוב במהרה. לא עלה בידו להפוך את “הדסה” לבעלת־בריתו, וכך כתב לפולה: “רציתי לסדר פה רשימה מאוחדת [לבחירות לקונגרס], אבל הדסה אינה רוצה. היא מקווה לקבל הפעם הרבה קולות. יש לה כארבעים־אלף חברות – יותר מאשר לכל שאר המפלגות וההסתדרויות הציוניות באמריקא”. בקונגרס בלוצרן לא הצטרפה “הדסה” לסיעת־העבודה כפי שקיווה, אלא לסיעה א' של הציונים הכלליים. אם היתה “הדסה” “הכוח [הציוני] הכי גדול באמריקה”, כפי שגרס בן־גוריון, עוד רבה היתה המלאכה לפניו כדי להטותה אחריו. ללמדך שאת ליבה של כלילת המעלות כ“הדסה” אין כובשים בחיזור אחד.

בארצות־הברית זכר בן־גוריון את מסעו בנגב, וכשנפגש בוואשינגטון עם השופט לואי ד. ברנדייס, הגיש לו תזכיר ארוך וממצה על סיכויי ההתיישבות שם. השופט השתלהב לרעיון זה עד כדי כך ששלח לו לאחר מכן בדואר תרומה בסך $25,000 למטרה זו. הרושם שעשה בזאת על בן־גוריון היה כה רב עד שלימים גדל הסכום בדמיונו ל־000,$100 ובזכרונו נחרט שזה ניתן לו מניה וביה, בו במקום.

טיולו השני של בן־גוריון בנגב בא בעקבות תרומתו של ברנדייס, והיה בחינת צעד מעשי ראשון בחזון יישוב הנגב. עם שחר ה־5 באוגוסט 1935 נסע מירושלים בחברת כצנלסון, שרת, רחל ינאית, דב הוז, אליהו אילת ועוד שניים בשתי מכוניות לבאר־שבע. הפעם היה בדעתם לתור את הנגב המזרחי ולבדוק אם אזור ערד מיושב בדואים. מבאר־שבע נסעו לאדמות ערד והשקיפו מראש־זהר על מצדה ועל ים־המלח והלשון נראתה להם כמונחת על כף היד. במסעם הדרימו מעבר לכורנוב ושם לנו תחת כיפת־הרקיע. בכל אשר פנו “בקשנו מים ולא מצאנו”, כלשון כצנלסון בפנקסו הקטן. “מראה המקום כאילו אך זה יצא מידי הבורא. הוד הטבע לחוד וישוב יהודים לחוד. השאלות הקשות בעינן עומדות”. מסקנה זו גילה לפנקסו בשובם לירושלים מאוחר בליל ה־6 באוגוסט. לדברי אילת לא הרבו בן־גוריון וכצנלסון לדבר איש עם רעהו במהלך הסיור, אלא “הביטו, חשבו, הרהרו”. מכל מקום, מנוי וגמור היה עם בן־גוריון שהנגב כולו יפה להתיישבות ויהיה מיושב יהודים. ואין פלא שכאשר פרש מכהונת ראש־הממשלה, בדצמבר 1953, בחר בשדה־בוקר כביתו החדש, ושם גם נטמנו עצמותיו.


 

פרק תשעה־עשר: כושר־חיזוי    🔗

הקונגרס הי“ט, שנפתח בלוצרן ב־20 באוגוסט 1935 פתח פרק חדש בתולדות הציונות. בכוחה של סיעת־העבודה, שגדלה תודות לבן־גוריון ל־48.8%, הוחזר וייצמן לכהונותיו הישנות, נשיא הקונגרס ונשיא ההסתדרות הציונית והיה שוב למספר אחד בהנהלה הציונית ובסוכנות היהודית. לעומת זאת פרשו הרביזיוניסטים מההסתדרות הציונית ושבוע לאחר נעילת־הקונגרס יסדו בווינה הסתדרות ציונית משלהם, היא ה”הסתדרות ציונית חדשה“, (לקיצור הצ"ח). הקונגרס בלוצרן פתח גם פרק חדש בחייו המדיניים של בן־גוריון. כמנהיג שמאחריו הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס נבחר ליו”ר ההנהלה הציונית וליו“ר הנה”ס וכך היה למספר שניים. כשהיה הפילוג במחנה הציוני לעובדה, עמדו בראש הצד המכנס בתוכו את הרוב הגדול והמכריע של הציונים וייצמן ובן־גוריון, ובראש הצד האחר – מיעוט קיצוני־ימני – עמד ז’בוטינסקי. רק לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948 תתבטל הצ"ח והתנועה הציונית תתאחה מחדש.

1935 היתה שנת־שיא, הן בעליה, הן ברכישת־קרקע. במהלכה נכנסו לארץ 65,000 עולים, יותר משבשתים־עשרה שנות־המנדט שקדמו לה. בארבע השנים, 1932–1935 הוכפלה האוכלוסיה היהודית והגיעה ל־355,157 נפש.17 לוא נמשכה העליה בקצב זה היה נוצר במהרה רוב יהודי בארץ. אלה היו שנות־נציבותו של ווקופ והגידול המרשים הזה נזקף במידה רבה לזכותו. לבן־גוריון, כלכל הציונים, היתה, איפוא, סיבה טובה לשביעות־רצון.

בן־גוריון ידע אולי תחושה של השג אך לא רוב נחת. עוד בטרם יצאה 1935 הבין שארבע השנים הטובות חלפו לבלי שוב: ב־13 בנובמבר חזר ווקופ מלונדון, ובן־גוריון חש ששוב אין זה אותו איש. “מזמן שובו של הנציב יש לי הרגשה של שינוי קורס, והרגשה זו הולכת ונהפכת אצלי יותר ויותר לוודאות. מתחדש מעין הקורס של הספר הלבן. מלבד מועצה מחוקקת מכינים לנו קיצוצים מרחיקים לכת בעלייה והגבלות חמורות ברכישת קרקע”. כך אמר לווייצמן ב־16 בינואר 1936. באותו חודש חזר בן־גוריון על חיזויו זה לפחות ארבע פעמים. בפברואר העלה אותו ביומנו ובמכתב ללורד מלצ’ט, שאותו רצה לרתום למאמץ הציוני. ללמדך, שלא היו אלה דברים שבאקראי אלא מסקנה שהגיע אליה מתוך התבוננות ושיקול ושאותה רצה לקבוע כגורם מנחה למדיניות הציונית.


הסיבה העיקרית ל“שינוי הקורס” היתה נעוצה בערבים. העליה הגדולה החריפה את חרדתם שמא ייהפכו מרוב למיעוט בארצם ועשתה את 1935 לשנת־מפנה בתולדות מאבקם. ב־25 בנובמבר הגישה משלחת מאוחדת של ערביי־הארץ לווקופ תזכיר בן שלוש תביעות:

א. הפסקה מיידית של העליה היהודית.

ב. איסור העברת קרקע ערבית ליהודים.

ג. “כינון ממשלה דמוקרטית”; דהיינו ממשלה ערבית.

היתה זו פעם ראשונה שבפני הנציב העליון התייצבה משלחת מאוחדת שייצגה את כל המפלגות הערביות תחת מנהיגות המופתי, הגדול באויבי־הציונות.

בן־גוריון לא חשש כל כך מתביעות־הערבים ומהתלכדותם, כמו שחשש מהתגובה הבריטית. שוב לא היה בטוח שממשלת־בריטניה תדחה אותן כשם שנהגה עד כה. ואכן, בתשובתו לתזכיר קבע משרד־המושבות, בינואר 1936, שמועצה מחוקקת שתוקם תענה על התביעה הערבית ל“ממשלה דמוקרטית”, ושמכירת־קרקע ליהודים תוגבל. ואשר לעליה, יוקם מוסד שיבחן בקביעות את כושר־הקליטה הכלכלי של הארץ. נוסח זה של דחית התזכיר הערבי התפרש כנוטה לצד הערבים וכמבשר רע לציונות.

המועצה המחוקקת היתה אמורה להיות בת עשרים־ושמונה חברים ויושב־ראש בריטי המחזיק בזכות־הוויטו. ארבעה־עשר מקומות נועדו לערבים (50%), וכך הובטח להם סיכוי טוב לרוב. שבעה מקומות נועדו ליהודים (25%) ומהם נשלל הסיכוי הזה. שאר המקומות הובטחו לבריטים, שעם היושב־ראש היו בידיהם שמונה מקומות. הגנתם היחידה של היהודים, מפני התנכלות הרוב לזכויותיהם היתה מותנית, איפוא, בכך שהיושב־ראש יפעיל את זכות־הוויטו לטובתם. מועצה מחוקקת כזאת היתה צעד בכיוון העברת השלטון בארץ־ישראל לידי רוב תושביה והקמתה בהדרגה של מדינה פלשתינאית ערבית בארץ־ישראל.

במועצה מחוקקת כזאת ראו היהודים גזר דין מוות על הציונות, אשר איים עליהם דווקא בשעה שהצורך בעליה גבר. שכן, מצב היהודים בפולין וברומניה הורע מאד ועל יהודי־גרמניה ירד פרגול חוקי־הגזע (חוקי־נירנברג). לחץ היהודים לעלות ולמצוא מקלט בארץ־ישראל גבר מאד, ועמו גדל הצורך לרכוש קרקעות ליישבם.

כל התורה הציונית כולה, על רגל אחת, בעיני בן־גוריון, היתה עליה, עליה גדולה, נמרצת ובלתי־פוסקת. טול את העליה מהציונות, ונטלת ממנה את נשמת־חייה. העליה היא האמצעי העיקרי להגדלת הישוב, ובה המפתח לפתרון “השאלה הערבית”. העליה היא גם האמצעי העיקרי להצלת יהודי אירופה מהגורל הצפוי להם.

יתר על כן, עצם הצידוק לקיומה יינטל מהתנועה הציונית אם שערי ארץ־ישראל יינעלו בפני יהודים. מה שווה כל התנועה הזאת, אם במצוקתם הנוראה והגוברת של יהודי פולין, גרמניה ורומניה אין היא יכולה להמציא להם מפלט ומקלט בארץ־ישראל. כאן התאחתה תפיסתו הציונית של בן־גוריון עם חרדתו לחיי היהודים והיתה למיקשה אחת.

וכך, עם כניסתו להנהלה החדשה, צריך היה בן־גוריון לתכן מדיניות שתציע תשובה למדיניות הבריטית החדשה שחזה. מכוח תחזיתו הקודרת נטל על עצמו בו־זמנית למהר ולהשיג בשלהי 1935 ובפתח 1936 שתי משימות: לשכנע בעוד מועד את חבריו בהנה“ס ובמפא”י שאכן כבר החל “שינוי הקורס” ותקופה חדשה נפתחה, ולהטותם לתכנית־פעולה שיביא לפניהם. המשימה הראשונה לא היתה קלה. שני אירועים בעלי אופי חברתי יצרו רושם מוטעה, כי לא חל שינוי באהדתה של ממשלת־בריטניה לציונות. ב־16 באוקטובר נפגשו שר־המושבות החדש מלקולם מקדונלד, סגנו הלורד פלימוט ושנים מבכירי פקידיו עם וייצמן, ברודצקי ובן־גוריון לסעודת־ערב ולשיחה. השיחה עוררה את זכר יחסי האמון אשר שררו בין ראשי־הציונות – בייחוד בן־גוריון – ומקדונלד האב, אשר איגרתו ב־1931 חזרה והבטיחה מדיניות בריטית אוהדת למפעל הציוני, וכמו כן את חלקו של מלקולם הצעיר בפרשה ההיא. עתה הפיג מקדונלד הבן בדבריו את החששות מלב הציוניים והם האמינו שהסכנה שעליה הצביע בן־גוריון אינה קיימת.

ארבעה ימים לאחר מכן נערכה מסיבה גדולה לכבוד מינויו של מקדונלד וגם היא חיזקה את בטחון הציונים בנאמנות בריטניה להצהרת־בלפור. הנואמים הרבים העלו על נס את ידידותו של מקדונלד לציונות ואת פועלו הרב למענה, וווקופ זכה בקומו לשאת דבריו להפגנת־חיבה. נדמה היה שהמסיבה הפכה להפגנה בריטית פרו־ציונית.

עוד מאורע בעל חשיבות רבה התרחש באותם ימים: שני בתי־הפרלמנט דחו את ההצעה להקים מועצה מחוקקת, והיא ירדה מעל הפרק על אפם ועל חמתם של הערבים. השג זה הוסיף וחיזק את בטחון הציונים באהדת בריטניה. טענת בן־גוריון שהוא חוזה “שינוי קורס” נדחתה מכל וכל על־ידי עמיתיו, ובראש וראשונה על־ידי וייצמן, ובאמת, מי שלא היה מצוי ברזי־הרזים ובחדרי־החדרים של ממשלת־בריטניה לא יכול להעלות על הדעת שבעצם אותם ימים נתקבלה בסתר החלטה על מדיניות חדשה, מנוגדת בתכלית לקודמתה.

הטיית חבריו לדרך־התגובה שלו – משימתו השניה – קשה היתה על בן־גוריון שבעתיים. שכן, דווקא בשעת־שפל זו לציונות, הציע בן־גוריון להסתער על דעת־הקהל בבריטניה ועל ממשלתה לא רק כדי לבטל את “שינוי הקורס” הנסתר עדיין מעין־הציבור, אלא בעיקר כדי להביא לכך שבריטניה תפעל בניגוד למדיניות החדשה ותמציא לציונות סיוע פעיל, מדיני, בטחוני וכספי לפיתוח כושר־הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל שיאפשר קליטת מיליון יהודים בתוך חמש עד עשר שנים.

לוא נעתרה בריטניה לתביעה זו היה קם בארץ־ישראל בתוך זמן קצר רוב יהודי. בצופן הציוני – הידוע היטב לבריטים ולערבים כאחד – “רוב יהודי” פירושו מדינה יהודית. ואכן, ב־9 במרס 1936, בישיבת הוועדה המדינית של מפלגתו, הטיל בן־גוריון פצצה. הוא קרא “להתחיל במדיניות של מדינת היהודים”. את הסיכוי הטוב למדיניות שהציע השתית על אמונו בדעת־הקהל הבריטית, הרגישה לצדק ולהגינות. אם יעלה בידי הציונות לשכנע את דעת הקהל ש“הקורס החדש” נוגד גם את הצדק וגם את האינטרס הבריטי, יהיה בכוחה לאלץ את הממשלה לבטל אותו.

היתה זו המצוקה הגוברת של יהודי פולין, גרמניה ורומניה שהמריצה את בן־גוריון “להתחיל במדיניות של מדינת היהודים” ושנתנה לו את התוקף להאמין בהצלחתה. בעצם, היתה כאן חזרה, בקנה־מידה אדיר, על נטייתו לנצל אסון להשגת יתרון. הוא דיבר על המצוקה כעל “מנוף”, והביטוי חזר בפיו לרוב בשנים 1933–1939. כך אמר בוועדה המדינית: “מוכרחים עכשיו להתחיל בפעולה שתהפוך את ארץ־ישראל לארץ יהודית. תכליתה של הפעולה הפוליטית שלנו עכשיו היא: להוציא מיליון יהודים [מאירופה]…ולהפנותם לארץ־ישראל…ומכיוון שהצורך הזה…איננו רק ענין של תיאוריה, אלא זהו הכרח המציאות המדברת בלשון שכל העולם שומע ומבין לה – אני רואה בזה את המנוף לפעולתנו הפוליטית”.

חבריו במפא“י לא נדלקו לרעיון החדש ולא היה בכך פלא. בן־גוריון עצמו, כשהסביר שיש להעמיד תביעה להעלאת מיליון יהודים בתוך חמש עד עשר שנים, גם הוסיף במכתבו למלצ’ט: “אולי ייראה הדבר בעיניך כפנטסטי, ותחשוב שיצאתי מדעתי”. חבריו במפא”י ובהנה"ס חשבו שטרם בא זמנה של מדיניות כזאת. והיא לא נתקבלה על דעתו של וייצמן. אולם, עוד העימות ביניהם בעיצומו ובארץ נוצרו נסיבות חדשות לחלוטין.

ב־19 באפריל 1936 הסתער המון ערבי מוסת על עוברי־אורח יהודים ביפו, הרג תשעה ופצע עשרה. למחרת שבו ערבים מיפו ותקפו יהודים מתל־אביב, רצחו שבעה ופצעו ארבעים. בכך החלו מהומות־הדמים, שנתכנו בפי היהודים מאורעות תרצ“ו. ב־22 באפריל הכריזו המפלגות הערביות חרם על היהודים ועל סחורותיהם ושביתה כללית, שתסתיים רק לאחר שעליית יהודים ורכישת־קרקע מידי ערבים תיאסרנה ולערבים יובטח שלטון עצמאי בארץ־ישראל. בפועל הסתיימה השביתה ב־12 באוקטובר, בלא להשיג את התביעות האלה. בכך הגיעו לקיצן מאורעות תרצ”ו. במהלכן רצחו הערבים שמונים יהודים, פגעו בתחבורה, עקרו מטעים, הרסו רכוש והציתו שדות ויער.


 

פרק עשרים: ניצול־אסון    🔗

חודשי המאורעות הראשונים היו מהחשובים בחייו המדיניים של בן־גוריון. במהלכם תווה, במחשבה ובמעשה, את היסודות למה שקרא “להתחיל במדיניות מדינת היהודים”. מהם גיבש את עמדותיו לטווח הקצר, ומהם תתפתח הדרך שתביא בתוך שתים־עשרה שנים להקמת מדינת־ישראל. בעיקרה התבססה גישתו על עיקרון ניצול אסון בגולה ובארץ־ישראל. לולא ראה בן־גוריון בעליה לארץ־ישראל מכשיר־הצלה יחיד ליהודים בגולה – ראיה שהתאמתה עד מהרה בצורה מחרידה – וסיכוי יחיד לבנין הישוב, אפשר היה לומר שביקש לנצל אסון יהודי להשגת יתרון ציוני.

בוויכוח עם יהודה־ליב מגנס, מאבותיה הרוחניים של “ברית שלום”, שהיה מוכן, למען השלום עם הערבים, להסכים שהיהודים יהיו תמיד למיעוט בארץ־ישראל, אמר לו בן־גוריון: “ההבדל ביני ובינך הוא שאתה נכון לוותר על עליה לשם שלום, אני לא, אם כי השלום יקר לי. ואילו גם ויתרתי – לא יותרו יהודי פולין וגרמניה, כי אין להם ברירה אחרת. בשבילם העליה קודמת לשלום”. קדימה זו היתה לסיסמתו, ובמכתב לחברי־הנה"ס קבע בן־גוריון עמדתו זו במסמרות: “השלום בשבילנו הוא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא…הגשמה מלאה וגמורה של הציונות בהקפה המכסימלי”; כלומר עליה בלתי־מוגבלת והתיישבות בכל חלקי ארץ־ישראל. מכאן, איפוא, ילך ויגדל חלקה של עלית־ההצלה בהצדקת הפתרון הציוני לבעית העם היהודי ובהאדרת כוחו של הישוב.

אבל, בן־גוריון לא ויתר על חזון השלום עם הערבים ודווקא בעליה – הגורם העיקרי למאורעות הערבים – היה טמון לדעתו המפתח להשגתו. “לשאלה הערבית יש רק שני פתרונות”. אמר למפלגתו: “אחד הסכם בינינו ובין הערבים – הערבים אינם רוצים בכך. פתרון שני – הישענות על אנגליה. אין דרך ביניים”. הכיצד תניב “הישענות” זו שלום יהודי־ערבי? בתשובתו גיבש יבנה מדיני שישמש אותו מכאן ועד סוף חייו המדיניים: רק כוח יהודי גדול בא"י, שהערבים יכירו שאין לאל ידם להשמידו, יפקח את עיניהם לראות שטובים הסכם ושלום ממדנים וממלחמה. כוח מעין זה ניתן להקים רק בהסכמת בריטניה ובסיועה. ולכן “רכישת עזרת אנגליה בתקופה זו קודמת ויותר חשובה מאשר המשא־ומתן שלנו עם הערבים”.

הגורם המעצמתי נדרש, איפוא, בשם השלום, לסייע לישוב להתפתח למדינה יהודית חזקה. “מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית אתנו?” שאל בן־גוריון וענה: “עובדות…רק לאחר שיעלה בידינו ליצור עובדה יהודית גדולה בארץ הזאת…שיהיה פה כוח יהודי כזה אשר כל אדם יראה שאין להזיזו, רק אז ייברא התנאי המוקדם לדיון עם הערבים. לפיכך, אם רוצים בהבנה עם הערבים…אזי תנאי מוקדם לכך – יצירת כוח יהודי גדול בארץ הזאת”. וכוח זה יושג רק לכשיגדל הישוב על־ידי עליה, ויהיה לרוב.

אבל עד אז – עד שתקום מדינה יהודית חזקה – שבתו הערבים בארץ־ישראל ותקפו יהודים בנשק ובפצצות, בכוונה ברורה למנוע את הקמתה. שלא כב־1929 לא חרד בן־גוריון ב־1936 לעצם קיומו של הישוב; הוא האמין בכוחו לעמוד על נפשו. עם זאת ידע שללא סיוע בריטי, גם בתחום הבטחון, יהיה מחיר־הדמים רב, ויהיה בו כדי להרתיע יהודים מלעלות לארץ־ישראל. גם להגנת הישוב נדרשה, איפוא, עזרה צבאית בריטית. “דבר זה מעמיד אותנו במצב קשה מבחינה מוסרית, שאנו תלויים ‘באניות המלחמה האנגליות’, אבל זהו המצב, ועלינו לדאוג שהאניות האלה תהיינה כאן להגנתנו, ובעיקר – כדי שעוד יהודים רבים יוכלו לבוא לארץ”.

על כל אלה חלקו עליו רבי־מפלגתו וחבריו להנהגה, בוויכוח שנמשך ממאי 1936 עד פברואר 1937. ברל כצנלסון שלל את עצם קיומה של תנועה לאומית ערבית ולא ראה במאורעות מאבק מדיני, לכן לא קיבל את הניתוח של בן־גוריון (“פחד הערבים” ו“מרד”) ולא את טענתו לעליונות הגורם הבריטי במדיניות הציונית. לדחייה הזאת הצטרפו טבנקין, ביילינסון ואחרים. גם הם לא קיבלו את הכלל שקבע בן־גוריון: “תנועתנו חייבת לדעת שכל השאלות התכסיסיות צריכות להיות כפופות לשיטה האיסטרטגית הראשית – רכישת הגורם האנגלי והפעלתו לטובתנו ואין אנו יכולים לפעול בניגוד לקו היסודי הזה”.

אולם, “רכישת אנגליה” ויצירת “עובדה יהודית גדולה” היו עדיין שיר־מזמור לעתיד, משאלת־לב יותר מתרשים מבצעי לפעולה מדינית יום־יום. באלה יכול בן־גוריון לדון ולהרהר, לדבר ולכתוב, אבל בפועל היה עליו לתת את הדעת למאורעות, ודווקא בהם ראה בן־גוריון הזדמנות פז “להתחיל במדיניות של מדינת היהודים”. כלומר, לגבש את הישוב היהודי כישות עצמאית, שתהיה אי־מבצר בים הערבי המקיף אותו, אי המסוגל לקיים את עצמו ולהתפתח. התחלה לכך ראה בשלושה נושאים: הפרדת המשקים, חיזוק כוח המגן היהודי והנחת תשתית לשרותים ממלכתיים של מדינה עתידה.

הנזק המשקי של המאורעות היה כה חמור, שנראה כאיום הרסני על כלכלת־הישוב. בשל השביתה ושיבושי־התחבורה נפסקה אספקת תוצרת חקלאית מהכפר הערבי, שעה שהכפר היהודי עוד לא היה בכוחו להחליפה, מפעלים שהעסיקו ערבים נותרו ללא כוח־עבודה, ואחרים ללא חומרי־גלם. הפרדסנים במושבות לא יכלו לקטוף ולארוז את פרי־ההדר וגם לא לייצאו. התוצאה המיידית של המאורעות, לבד מהאבדות בנפש, היתה, איפוא, הפרדה כפויה של שני מיגזרי־האוכלוסיה. הנפגע היה, כמובן, המיגזר היותר רפה וקטן, היהודי. ההבט הכלכלי של הפרדה זו לא היה בו לעודד.

אולם, שלא כאחרים, שנחרדו שמא יקרוס הישוב היהודי תחת האסון הזה ויתמוטט, שש עליו בן־גוריון כמוצא שלל רב; כאילו מן השמים נשלחו לו השביתה והטרור הערבי לנסות את כושרו וכשרונו המיוחדים לניצול אסון. במאורעות מצא גם כר־פעולה של ממש וגם שעת־כושר והוא נענה לאתגר החדש בסער דמיון ומרץ, כדי להפכו ליתרון. ראשית פעל כדי להפוך את המצב הזמני של ההפרדה למצב קבע, ולבצר את הישוב כחטיבה משקית לאומית נפרדת. קו זה עלה בקנה אחד עם מחשבתו המדינית מיומו הראשון בארץ. ב־1906 הקים את האיגודים המקצועיים הראשונים על עקרון זה, ועליו הקפיד כל שנותיו כמזכיר ההסתדרות. מלחמותיו למען “עבודה עברית”, שלא היה קנאי לה כמוהו, התכוונו במפורש ליצירת שתי חטיבות משקיות לאומיות שקו ההפרדה ביניהן חד וברור. אין תימה שקיבל בסיפוק את העדרות העובדים הערבים מהמשק היהודי בגלל השביתה והטרור. “הלקח הראשון והעקרי שמאורעות אלה צריכים ללמד אותנו”, אמר במליאת הוועד הלאומי שלושה שבועות בלבד לאחר פרוץ־המאורעות, “הוא שעלינו להשתחרר מכל תלות כלכלית בערבים”. כיוון שנשא את עיניו להקמת תשתית למדינה, גרס, כי “אין זו רק שאלת העבודה העברית במובן המצומצם”, אלא “שאלת היסוד של קיומנו ותקומתנו”. שכן, מדינה יהודית תוכל להתקיים רק על כלכלה יהודית. ובלשונו: “נקים בארץ משק יהודי רק אם המשק ייווצר על־ידינו ממש”, ולא על־ידי ערבים.

הצורך בחיזוק כוח־המגן היהודי היה גלוי לעין כל, ונוכח ההתקפות הרצחניות מצד הערבים על נקודות־ישוב יהודיות הרחיבה הממשלה את חיל־הנוטרים היהודי והעניקה נשק לישובים יהודיים. זה גם זה היו לחלקה הלגלי של תשתית לכוחות הבטחון של המדינה היהודית העתידה. תודות לכך זכה לגידול וחיזוק גם חלקה האחר והבלתי־לגלי, ה“הגנה”, שנערכה להתמודד עם המאורעות.


כשם שהשביתה והטרור הערבי תרמו לכלכלה ולבטחון של המדינה העתידה, כך תרמו גם לפיתוח אחד משרותיה הממלכתיים היותר חשובים: נמל יהודי. השבתת נמלי חיפה ויפו על־ידי סוואריהם ומפעיליהם הערבים ניתקה את הישוב היהודי לא רק ממקורות האספקה המיובאת – חומרי־גלם לבניה ולתעשיה – ומשוקי־היצוא. “לא יתכן שנימצא בארץ זו במצב כזה שאפשר יהיה לשונאינו להרעיב אותנו, לסגור בפנינו הדרך לים, למנוע מאתנו חצץ ואבן לבנין”, אמר בן־גוריון למליאת הוועד הלאומי, וקרא ופעל להקמת נמל בתל־אביב. לא היה אז דבר שסימל בעיניו יותר את תחילתה של עצמאות: “השתחררות כלכלית פרושה נמל יהודי, מוסדות ממשלתיים במרכזי ישובים יהודים, תוצרת חקלאית יהודית להזנת כל הישוב, חומרי גלם יהודיים בשביל התעשיה במידה שחומרי גלם אלה נמצאים בארץ. אם אנו רוצים גאולה עברית ב־100% – נחוץ לנו ישוב עברי ב־100%, מושבה עברית ב־100%, נמל עברי ב־100%”.

אולם, כאן נתקל בקשיים ובמכשולים רבים. על חסרון מפרץ טבעי והתנגדות הממשלה לבניית נמל נוסף גבר ביתר קלות מאשר על ההיסוס וההתנגדות של גורמי־המשק בישוב, שחששו בעיקר מגמול, שיבוא לאחר קץ המאורעות: פגיעה קשה בכלכלת הישוב על־ידי סגירת שני נמלי־הארץ הטבעיים והגדולים ומניעת יבוא ויצוא, ביחוד יצוא פרי־ההדר, שעה שספק רב אם מזח קטן בתל־אביב, שייקרא נמל, יוכל לשמש להם תחליף.

בכוח חזונו, במאמצי־שיכנוע שלא ידע כמוהם, וגם בלחץ, פשוטו כמשמעו, גבר בן־גוריון על ההתנגדות והחששות למיניהם. בחוף תל־אביב נבנה מזח וב־16 במאי 1936 הוחל בפריקת וטעינת אניות בים הפתוח, באמצעות דוברות וסירות. ה“סדק” הזה, כלשונו, שנפתח לים, הסעיר את דמיונו של בן־גוריון והוא חזה “כיבוש” גדול של הים. לפני שחזר ללונדון סר ב־10 ביולי 1936 ל“נמל”־תל־אביב. ביומנו רשם: “ביקרתי את המזח…הבחורים השזופים שאלו בחרדה – אם נחזיר אותם ליפו. יהודי אחד שאלני ביידיש, אם יהיה פה נמל. אמרתי לו גם נמל וגם מלוכה”.

מהמאורעות ידע גם להפיק מכשיר תעמולה חשוב ל“רכישת” דעת־הקהל באנגליה ואהדת הצבא הבריטי החונה בארץ. כבר ביומם הראשון תפס ששיטת־המלחמה של הערבים – רצח חסר־אבחנה – עשויה לזכות דווקא את הציונות ביתרון חשוב. ביומנו רשם שהרצח ביפו שנעשה בידי המון פרוע, פירושו “מפלה פוליטית עצומה לפוליטיקה הערבית”. במעשה זה יש כדי “להבאיש את הערבים בעיני דעת־הקהל האנגלית והעולמית”. מיד ניגש לפתח ולחזק את היתרון הזה. הלווית אחד מקרבנות הטרור, שמשתתפיה פגעו בעוברי־אורח ערבים שנקרו בדרכה, שימשה לו להצגת שכלול נוסף של עקרון ניצול־אסון, שיקרא במהרה “נשק ההבלגה”. משמע, היהודים יבליגו על דמם השפוך ויימנעו מטרור נגדי. תגובתם היחידה לטרור הערבי תתבטא בהגנה עצמית ובמידת־האפשר בהענשת הפורעים; היהודים יימנעו לחלוטין מפגיעה בערבים סתם. “מה שקרה בתל אביב”, אמר בן־גוריון בכינוס בירושלים, “הכאת ילדים מצחצחי־נעלים, התפרצות לחנות ערבית סגורה – זהו חילול דבר מה קדוש מאד”. בהמשך ציין ארבעה ממרכיבי קו־התגובה שלו בעתיד: השיקול המוסרי, השיקול המדיני, עקרון אל־נקם והישמרות מפרובוקציה. “אני מבין ומרגיש את המרירות הרבה שנשמעת כאן בדברי החברים…אולם דווקא מפני חומר המצב עלינו לשמור גם על צלילות מחשבתנו וגם על העיקרים המוסריים והמדיניים המדריכים את פעולת הציונות והישוב…אם אנו נתקפים אין אנו יוצאים מגדר של הגנה עצמית…עלינו לשמור על סביבתנו שלא נהיה גורם להתלקחות”. כבר ביום פרוץ המאורעות הבהיר ש“הבלגה” נועדה למנוע היגררות לפרובוקציה, וממילא הסלמה. “אני חושש שאלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו לעשות כמוהם ולהפוך ארץ זו לארץ דמים. להם [לערבים] אולי זה נחוץ. הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי”.

לאחר שבועות מספר ביקש בן־גוריון מהנה“ס להנחיל לישוב היהודי בכלל ול”הגנה" בפרט את קו־התגובה שהשלים וניסח כעמדה רשמית ומחייבת: “עלינו לעשות הכל למען ידע הציבור גם להבא להבליג ולא לצאת מגדרו. אחרת עלול הדבר להביא לידי קטסטרופה בשבילנו”. באותה ישיבה טבע כעין אכסיומה, “כל שפיכות דמים נוספת [שתיגרם על־ידי היהודים] רק תביא תועלת פוליטית לערבים ותזיק לנו”.

אבל תמיכת חבריו בהנה"ס לא היה בה די. לא קל היה לשכנע את הציבור שיסתפק בהגנה עצמית כשהדם השפוך זועק לנקם. בן־גוריון נזקק למיטב כוח־השיכנוע שלו, וגם למפלגתו הסביר, בהגיון צונן, כי את מבוקשם יכולים הערבים להשיג “רק על־ידי מרד והתקוממות” ואילו היהודים להיפך; מרד וטרור לא יביאו לכך “שאנגליה תסייע להכניס את העם היהודי לארץ־ישראל ותהפוך את הארץ לארץ יהודית”. אדרבה, טרור נגדי יהודי רק יגביר את התבערה אשר תמיט “קטסטרופה” על המפעל הציוני. “המעשה שאנו רוצים לעשות מחייב רכישת עזרת האנגלים, המעשה שהערבים רוצים לעשות מחייב מלחמה באנגליה”. מסקנה: מטרות שונות מכתיבות אמצעים שונים. “כלי המלחמה שלנו שונים” אמר בכנס פומבי בתל־אביב ופירט את היש בארסנל הציוני. בצד העמדה החותרת להידברות ולמשא־ומתן עם הערבים העמיד את “הבלגה” כנשק של הקו הראשון.

אבל לא פחות מהתועלת המדינית נחשבה בעיניו השלמות המוסרית של הישוב, שזכתה לימים לתו “טוהר הנשק”, דהיינו, נשק המשמש להגנה בלבד. במכתב לווקופ – שחיבר עם שרת – הדגיש, כי לא מתוך חולשה או פחד נמנעו היהודים מקו של גמול, אלא “רק מתוך שכנוע מוסרי החדור עמוק”. במליאת הוועד הלאומי חשף את שילוב השניים: “אין אנו ערבים, ואותנו מודדים בקנה מידה אחר, ואתנו יחמירו כחוט השערה…כוחנו בהגנה…וכוח זה יצליח וינחיל נצחון פוליטי אם תדע אנגליה וידע כל העולם שאנו מגינים ולא מתקיפים”. אך הטיעון בפי מתנגדיו – שהערבים יראו בקו שלו סימן לחולשה ולמורך־לב, ויתעודדו ויגבירו את הרצח־מהמארב ואת השחתת־הרכוש – נפל על אוזניים קשובות רבות, וכמוהו הטיעון שלא ניתן לחנך על “הבלגה” ואפילו על “הגנה עצמית” דור של לוחמים נועזים. גם מי שקיבלו את הצד המוסרי של “הבלגה” חששו שבריטניה תוותר לצד התוקפני והאלים. הוויכוח על “הבלגה” בגלגוליה השונים לא חדל, איפוא, אך עם זאת היתה ה“הבלגה” נחלת־הישוב והתנועה הציונית כולה, למעט הרביזיוניסטים והארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שלהם.

ללא ספק כבש בן־גוריון בתוכו סערה נפשית. שכן הטרור הערבי, שלא הבחין בין נושאי־נשק ובין חסרי־מגן, נשים זקנים וטף, זעק לנקם גם בדמיו, והדבר מצא את ביטויו ביומן שרשם על־סיפון “מרקו פולו” בדרכו ללונדון: “אף פעם לא הרגשתי שנאה לערבים וכל תעלוליהם לא עוררו בי רגשות נקמה. אולם חורבנה של יפו, העיר והנמל, בוא יבוא. וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעליה וההתישבות היהודית ראוי לה להחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם היא תרד שאולה לא אשתתף בצערה”.


ביולי 1938 יכול לבשר למרכז־מפא"י: “במלחמה לאומית שהכריזו עלינו הערבים…נקטנו בקו מסויים, קו הגנה עצמית, וקו זה עמד לנו. לא יכולנו למנוע קרבנות…אבל מנענו אסון פוליטי. מנענו ערעור עמדתנו”. ואכן, “נשק ההבלגה” עמד היטב בכל המשימות שלהן נועד. הוא סייע להקהית־הניגוד ולהשארת דלת פתוחה למשא־ומתן עם הערבים. השגו, “רכישת” דעת־קהל אוהדת בבריטניה, תכליתו העקרית, היה מרשים, וודאי שסייע גם הוא לכך ששלטונות המנדט חיזקו את כוחות־הבטחון היהודיים שבפיקוחם וציידו את הישובים היהודיים בנשק ממחסני־הממשלה. וכך הניחו תשתית איתנה לכוח הישוב.


 

פרק עשרים־ואחד: בין וייצמן לבן־גוריון    🔗

באמצע מאי 1936 השתלהבה ההתקוממות הערבית מחדש וסדר־החיים בארץ־ישראל שובש לתקופה ארוכה. ב־18 ביולי החליטה הממשלה לכונן ועדה מלכותית. היתה זו החשובה ורמת־הדרג מכל הוועדות הבריטיות שנשלחו עד כה לארץ־ישראל, הן מבחינת הרכבה האישי, הן מבחינת סמכויותיה. הוטל עליה לא רק לחקור את “סיבות היסוד” למאורעות, אלא גם לבדוק את דרכי ביצוע המנדט, ולהמליץ, נוכח תלונות הערבים והיהודים, על תיקונן.

משנמשכו המאורעות ללא הפוגה הודיעה ממשלת־בריטניה ב־7 בספטמבר על כשלון מאמציה להשיג שלום, ועל החלטתה להגביר באורח ניכר את כוחות הצבא הבריטי בארץ, כדי לדכא את “המרד הערבי”. בתוך כך נתחוללה – ביזמת משרד־החוץ הבריטי – מה שנודע אז כ“התערבות מלכי־ערב” שזה היה ביטויה: ב־10 באוקטובר פירסם הוועד הערבי העליון קול־קורא “לערביי פלסטין”, מטעם מלכי סעודיה, עיראק, אמיר עבר־הירדן ואמאם תימן, ולאחריו, עוד באותו יום, הכרזה בשמו שלו, שבה קרא ל“עם” להפסיק את השביתה והמהומות. בכך הסתיים, יומיים לאחר מכן, השלב הראשון של המרד הערבי ומאורעות־תרצ"ו הגיעו לקיצם. ב־11 בנובמבר – חודש לאחר שנפסקו השביתה הכללית והטרור הערביים – הגיעה לארץ הוועדה, שנקראה ועדת־פיל, על־שם היושב־ראש שלה, ולמחרת, ב־12, קיימה את ישיבת־הפתיחה שלה.

במהלך ההכנות להופעה בפני הוועדה החריפו והעמיקו חילוקי־הדעות בין בן־גוריון ובין וייצמן בשאלת הקו והם התווכחו על עמדותיהם בישיבות אין־ספור וב“חזרות” לקראת הופעת וייצמן. השאלה העיקרית שעליה התנצחו היתה העליה, שאליבא דבן־גוריון היתה “ציר החקירה” של הוועדה ושבה ראה את “עילת המאורעות”. אולם, דומה, כי לקרע שהתחיל להתגלות ביניהם גרמו לא רק חילוקי־הדעות אלא גם השוני במזג וכאישיות.

מצד אחד ניצב וייצמן עגום, מתלונן על זקנה ואפיסת־כוחות וקורא לנכונות לוויתורים. “לא נצא מן הענין הזה [הוועדה] בלי ויתורים גדולים”, אמר לכצנלסון עוד בלונדון, “צריך להתכונן לכך, צריך לדבר עם אנשינו”. את הוויתורים אפיין וייצמן בערפול: “למה נדאג להבטיח הכל לעולם ועד. נשאיר משהו גם בשביל ילדינו. נבטיח לנו מה שניתן להבטיח לעשר השנים הקרובות”. לעומתו עמד בן־גוריון לוחמני, שלא השלמה עם ויתורים מאפיינת אותו אלא חתירה להשגים. הקרקע בוער תחת רגליו ביודעו, כי כל דחיה מסכנת את הגשמת הציונות ותחושת־הזמן החריפה שלו מלובה על־ידי ההכרה שאבדון מאיים על יהודי־אירופה. מכאן נבע השוני בהערכת השניים את סוגי־התימרון שהציונות יכלה להרשות לעצמה. וייצמן היה מוכן להסתפק בעלית מיליון יהודים במשך עשרים־וחמש, או שלושים שנה; כל מה שמעבר לאופק זה יהיה נחלת הדור הבא. בן־גוריון תהה אם נותרו לציונות חמש שנים; לכן דיבר על עלית מיליון, ואפילו שני מיליון, בתוך חמש עד עשר שנים ולא היה מוכן לשום ויתורים במידות־העליה.

לעומת וייצמן שהקדים שלום לעליה, הקדים בן־גוריון עליה לשלום. “אין סכנה בגזירות אחרות” אמר בספטמבר למרכז מפא"י, “כי עליה גדולה תביא במשך שנים לא רבות לשלטון יהודי על הארץ, וכשנהיה לכוח יותר גדול נקרע את כל הגזירות”. ודאי שלא היה מוכן להשאיר דבר “לילדינו”, שמא לא יהיו כאלה בגלל מורך־לב ותרני של הוריהם. חד ונחרץ אמר לוועד הפועל הציוני המצומצם בשתי הזדמנויות שונות באוקטובר: “שום ועדה אנגלית אינה יכולה לקבוע את גורל עם ישראל לעולם ועד, אבל הם יכולים לקבוע במידה רבה מה יהיה במשך חמש השנים הבאות”. “חמש שנים הן כאפס מבחינת ‘הנצח’ – אולם לא כל השנים בהיסטוריה דומות זו לזו, ובחמש השנים הבאות אולי יוכרע גורל דורנו, אם לא גורלנו לדורות”. “מצב היהדות בעולם…הסכנות המחרידות הכרוכות במלחמת עולם חדשה – כל אלה מחייבים גידול מהיר של הישוב…הקף העליה בשנים הקרובות היא שאלת־גורל…בקביעת עקרון העליה היא [בריטניה] קובעת גורל־העם”. דומה שמעולם לא נתאמתה נבואה קודרת כל כך; בתוך שמונה־תשע שנים יושמד באירופה שליש העם היהודי.

פן אחר של המחלוקת היה קשור בחלוקת־הנושאים שעליהם יעידו שני האישים בפני הוועדה. וייצמן היה העד הראשי מטעם הנה"ס, ועמד לשאת את דבריו בשם העם היהודי והתנועה הציונית. בן־גוריון בחר להעיד על יחסי היהודים והערבים בארץ־ישראל, על עילת המאורעות ועל המסקנה המתבקשת מהם. הוא רצה לקבוע מעל במת הוועדה שדווקא נוכח המאורעות יש להאדיר את העליה ולחזק את הישוב. שכן, רק כשהערבים יוואשו מכוונתם להרוס את הישוב תיפתר “הבעיה הערבית”. המחלוקת ביניהם הצטמצמה בשאלה מי משניהם יכלול בעדותו את נושא העליה.

הבדל אחר נבע מגישותיהם השונות אל הממשלה הבריטית. וייצמן הביא עמו מלונדון תזכיר שרצה להגיש לוועדה. סגנונו, כך טען בן־גוריון, כאילו “החזיר אותנו לסגנון הכתיבה לממשלה שהיו משתמשים בתקופה שלפני כניסתו של ארלוזורוב להנהלת הענינים הפוליטיים”, משמע, לפני שמפא“י קיבלה על עצמה את ניהול המחלקה המדינית בירושלים, ובעיקר לפני כניסת בן־גוריון עצמו להנה”ס. כלומר, סגנון פקידותי־צייתני, לא של העומד על זכויותיו. בייחוד שלל בן־גוריון את הפרק “המדיניות הציונית”, שבא להוכיח, שמטרת הציונות איננה דווקא הקמת מדינה יהודית. בסופו של ויכוח ארוך נעקר הפרק “המדיניות הציונית” מן התזכיר ונוספו לו חיבורים שנכתבו בירושלים.

עדות וייצמן לפני ועדת־פיל ב־25 בנובמבר, או, במינוח הימים ההם “הופעתו הפומבית”, היתה מן הכבירות בחייו. בנימת־שיחה, כספר איש לאחיו, בגוף ראשון, בנוסח בדידי הווה עובדא, כמי שעמד על ערש הציונות והביא לה את הצהרת־בלפור, וכמי שנשא ונתן עם גדולי־עולם, החל מארתור ג’יימס בלפור ולויד־ג’ורג' וכלה במלך פייסל ובניטו מוסוליני, גלגל וייצמן את עלילת־המצוקה של העם היהודי ואת זיקתו הנצחית לציון ואת הנחמה שתביא לו הציונות בצורה מבריקה ומרתקת. כשעמד על מצבם של יהודי גרמניה ופולין, ועל חוסר־התוחלת בחיי היהודים בארצות רבות אחרות, עשה זאת ברגש, אבל לא בלי הומור. “העולם”, אמר לוועדה “מתחלק למקומות שבהם לא ניתן ליהודים לחיות, ולמקומות שאליהם לא ניתן להם להיכנס”. כשדיבר על הקושי של מי שאינם יהודים להבין מהי הציונות ומדוע היא תובעת עליה, הזכיר את הלורד פספילד, “איש מעשי מאד וכלכלן דגול”, שאמר לו ב־1930, “האינך מבין שאין בארץ־ישראל מקום שבו יוכל חתול לנפנף בזנבו?” והוסיף “מאז נפנפו בארץ־ישראל חתולים רבים את זנבם ואוכלוסיתה גדלה”. למחרת היום אמר לווייצמן סיר לורי המונד, מהחריפים בחברי־הוועדה: “חושבני, שכל מי ששמע אתמול את נאומך רב־הביטוי, בעצם, נאומך המרגש, יבין שהיתה זו תמצית־חייך”. במאמר הראשי בדבר, שאותר כתב כצנלסון, השיגו השבחים זה את זה: “שליחו של ישראל לא בייש את שולחיו… וייצמן לא ישב בפני הועדה המלכותית כנתבע וכנאשם,…הוא ישב כנשיא עם, כראש וראשון בתנועת חירות…בלי רהב, בלי גדלנות עשויה…עדותו של וייצמן עוד לא תמה. עוד דברים בפיו”.

בן־גוריון ציפה לנאום וייצמן בחרדה. על אף ה“חזרות” הרבות שערך עם וייצמן, שנמשכו עד הרגע האחרון ממש, לא היה שקט ו“נקף הלב”. רק בתום העדות יכול לנשום לרווחה. להערכתו וייצמן “הסביר להם את השאלה, הציג את הענין בהקף רחב ובכוח רב ועורר קשב וכבוד. כל חברי הוועדה…עשו אזניהם כאפרכסת…היה בהופעה זו משום מעשה רב. חיים שוב קנה עולמו בעם היהודי, ואין ספק שדבריו ילכדו את התנועה כאשר לא היתה מלוכדת זה כמה וכמה שנים”.

לכאורה יכול בן־גוריון לצפות בבטחה להמשך עדותו של וייצמן. שהרי שיטת ה“חזרות” הוכיחה את עצמה על הצד הטוב ביותר. אולם, קוץ היה באליה: את המשך עדותו ביקשה הוועדה לשמוע בדלתיים סגורות. הישכיל וייצמן ללכת בדרך הנכונה גם ללא שמירה? ואכן, כשהגיעה לידיו הסטנוגרמה המלאה של עדות וייצמן בדלתיים סגורות נחמץ ליבו. כותרת העדות היתה “עילת־המאורעות”, הנושא שיוחד לבן־גוריון, ומדבריו לוועדה התקבל ששלום, שקט והבנה עם הבריטים והערבים ראויים שיאטו למענם את קצב העליה.

בתגובה החליט בן־גוריון שלא להעיד כלל בפני הוועדה ורק לאחר לבטים רבים הסכים להעיד, בכל זאת, על עילת־המאורעות. אולם, עד שנקבע לו מועד המשיך וייצמן להעיד בדלתיים סגורות ולתדהמת בן־גוריון הוסיף ודבק כמקדם בעמדותיו הוותרניות ושוב היה מוכן, למען השלום, להתפשר על העליה. הוא הסכים עם הוועדה שהעליה הגדולה היא עילת המהומות, ואילו ידע שהערבים “יקבלו בשקט” עליה בת 30,000 או 40,000 נפש בשנה היה “הראשון להיתפס בנטייתם זו” והיה עושה במיטב מאמציו להשפיע על חבריו בציונות “שיעשו כל קרבן כדי להפיג את פחד הערבים”; העלאת מיליון יהודים נוספים לארץ־ישראל בתוך 25 או 30 שנה תהיה, לדעתו, “תרומה נכבדה לסיפוק השאיפה היהודית”.

כה רב היה חרונו של בן־גוריון על וייצמן, בגין עדותו זו, עד שהחליט להתפטר מהנה"ס. אולם, עמיתיו נרתמו מיד למאמצי תיווך והשלמה. השניים הופגשו לשיחה בארבע עיניים, שבמהלכה צמצם בן־גוריון את המחלוקת ביניהם לשני נושאים מרכזיים: הקצב והמטרה. “במרכז מלחמתנו המדינית עומד ההכרח להחיש את קצב פעולתנו – כלומר גידול העליה ולא רק התנגדות לצמצומה. רק בהחשת הקצב יש פתרון לקושי הערבי. ואשר למטרה – לא מיליון יהודים בארץ, אלא פתרון מלא של שאלת העם היהודי”. לא בנקל עלה בידי בן־גוריון לשכנע את וייצמן לחזור בו מדבריו לוועדה, אבל לבסוף נכנע וייצמן. ב־19 בינואר 1937 יומיים לאחר שהוועדה יצאה מארץ־ישראל בדרכה ללונדון – שלח ללורד פיל מכתב־הבהרה שבו חזר, שחור על גבי לבן, על עמדות־בן־גוריון.

את עמדותיו שלו הבהיר בן־גוריון לוועדה בעדות שנתן בפניה ב־7 בינואר, הן בפומבי, הן בדלתיים סגורות. בן־גוריון טען – בניגוד מוחלט למה שחשב – שהערבים אינם פוחדים מהעליה, ואפילו קיים פחד כזה אין הוא עילת־המאורעות. עליה גדולה היא רפואה שלמה, אחת ולתמיד, גם לשאלה הערבית וגם למאורעות ולטרור. בהפסקה שבין עדותו הפומבית לעדותו הסגורה “הזדעזע” בן־גוריון, כלשונו, לשמוע מהלורד פיל שהבין שווייצמן מסתפק במיליון יהודים בארץ־ישראל בסך הכל, כולל 400,000 שכבר ישבו בארץ ב־1936. לכן נקב בן־גוריון ב“ארבעה מיליונים לפחות” כשהמשיך את עדותו, בדלתיים סגורות. התפתח הדו־שיח שלהלן:


היו"ר פיל: “ארבעה מיליונים יהודים?”

בן־גוריון: “כן, לא בשנה אחת ואפילו לא בעשר שנים, אך אולי בשלושים או ארבעים שנה”.

פיל: “כמה ערבים יש בארץ?”

בן־גוריון: “אז יהיו כשני מיליון ערבים”.

פיל: “אוכלוסיה כוללת של ששה מיליון?”

בן־גוריון: “כן, אני מאמין שעם הזמן והשיטות המודרניות, חיפה תהיה עיר של מיליון יהודים. זה אולי נשמע מגוחך, ואולי זה באמת מגוחך, אך אנו עם אופטימי. אני זוכר שכאשר באתי ארצה, תל־אביב של היום היתה חולות”.


 

פרק עשרים־ושניים: חלוקה    🔗

בדו“ח שלה שפורסם ביולי 1937 המליצה ועדת־פיל פה אחד לחלק את ארץ־ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית ולתחום־מנדט בריטי. אות ראשון להלוך־רוחה בכיוון הזה ניתן לוייצמן בשעת עדותו הסגורה ב־8 בינואר 1937, והוא מסר על כך מיד להנה”ס. ב־13 אמר חבר־הוועדה, הפרופסור קופלנד, לווייצמן, בשעת ביקור בנהלל, כי הוא רואה בחלוקה פתרון יחיד לבעיית ארץ־ישראל.


לאחר שקמה מדינת ישראל התפתחה כעין תחרות מי מהשניים ראה ראשון בפתרון־החלוקה פתח־הצלה לציונות המדינית וכביש מהיר למדינה, וייצמן או בן־גוריון? חסידי־וייצמן גורסים שמיד לאחר עדותו ב־8, אמר וייצמן למזכירו הפרטי ש“עמל חייו הממושך הוכתר לבסוף בהצלחה”, ולאחר ששמע את דברי קופלנד, אמר – נוסח הרצל – לחברי־נהלל שייחלו למוצא פיו: “היום הנחנו את היסוד למדינה יהודית”.

דומה שיש בדברים אלה יותר אגדה מעובדה. שכן עמל־חייו של וייצמן עד כה לא היה כלל מוקדש לפתרון ממין החלוקה. לוא יוחסו הדברים האלה לבן־גוריון היה להם בסיס איתן יותר. שכן רעיון־החלוקה היה גלום בתפיסתו הציונית מראשיתה וחזר והופיע בכל אחד ואחד מגלגוליה. תחילה היה חבוי בעקרון ההפרדה לשתי חטיבות לאומיות, שבשמו תבע, כבר ב־1906, לייחד את האיגודים המקצועיים שתייסד מפלגתו ליהודים בלבד. בתשתית הרעיונית שבנה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה ולאחריה נחבאה החלוקה ב“אני מאמין” שלו – שהיהודים לא באו לארץ־ישראל לקחת משל הערבים, לא לרשתם, לא לנשלם מאדמתם ולא לשלוט בהם – לפיו חילק את ארץ־ישראל לארץ נושבת, לערבים, ולארץ־שממה, ליהודים שיפריחו אותה. בהסתדרות, החל ב־1921, גיבש את ההפרדה לחטיבות לאומיות באיגוד המקצועי, בחקלאות, בחרושת ובשרותים. הפרדה זו היתה גם המשמעות המעשית של עקרון “עבודה עברית”. שאותו העלה לדרגת עקרון מקודש – “עבודה עברית במאה אחוז” – בשנות ה־1920 וה־1930 ושגם בו נחבא רעיון החלוקה. בתוכניות־האוטונומיה שחיבר בשנות ה־1920 הוסיף בן־גוריון לחלוקה המשקית והמינהלית שהקים בהסתדרות גם חלוקה חברתית, תרבותית וחוקתית. מגמתו לבנות את ההתיישבות היהודית ברצף טריטוריאלי, שתחול עליו האוטונומיה, קרבה אותו כדי פסע לחלוקה גיאוגרפית ממש. כשהציג למפלגתו את התכנית שחיבר ב־1929 לארץ־ישראל פדרלית, כמעט קרא להפרדה הלאומית בשמה המפורש, חלוקה. החישוק האחרון בשלשלת זו היתה קריאתו, עוד בטרם פרצו המאורעות, “להתחיל במדיניות של מדינת היהודים”. בסיכום, כל יוזמותיו של בן־גוריון היו בחינת הנחת יסודות למדינה יהודית שתקום בחלק מארץ־ישראל, וכעין הכשרת־קרקע בלא יודעין לתכנית־החלוקה נוסח ועדת־פיל.

התאימה המפליאה בין עקרונותיו ופועלו ובין הצעת־הוועדה נזדקרה לעינו ברגע ששמע מווייצמן, כבר ב־8 בינואר 1937, שוועדת־פיל מעיינת בפתרון של חלוקה. אז הגיע בן־גוריון למסקנה “שתיתכן דרך שניה – לא מנדט אלא מדינה”. אם הראשוניות חשובה, נכון יותר לשאול מי מהשניים הגיע ראשון למסקנה שהחלוקה היא הדרך היחידה להשיג מדינה בהקדם. שווייצמן נדלק לרעיון־החלוקה, בכך אין ספק. עם זאת קדם לו בן־גוריון בסמיכת שתי ידיו על רעיון־החלוקה כיסוד למדיניות ציונית חדשה. על כך העידו חבריו בהנה"ס, שיחד אתו שמעו את דיווחו של וייצמן על עדותו ב־8 בינואר. הן לפי שרת, הן לפי קפלן, קפץ בן־גוריון מיד על הרעיון כמוצא שלל רב. סביר, איפוא, שווייצמן ראה בחלוקה פתרון רק לאחר ששמע את תגובתו החיובית של בן־גוריון. כך גרס גם שפרינצק, חסידו המובהק של וייצמן.

כלפי חוץ היה זה מהפך מהיר בעמדת בן־גוריון. עוד באפריל 1936 כלל את כל עבר־הירדן ואת כל הגולן במדינה היהודית ששרטט בתכנית ארץ־ישראל הפדרלית, ואילו עתה, בינואר 1937, לא זו בלבד שנעשה חסיד החלוקה, אלא שישב מיד על המדוכה וחיבר הצעת־חלוקה משלו – “תכנית שתי המדינות” – שאותה הציג ב־5 בפברואר במרכז מפא“י. לא לפלא, איפוא, שבמפא”י נחשב בן־גוריון לראשון שראה בפתרון־החלוקה שהציעה ועדת־פיל יסוד למדיניות ציונית חדשה.

הנה, איפוא, ברעיון־החלוקה נמצאו סוף־סוף לשני קברניטי־הציונות ראייה משותפת ותחום רחב להבנה ולשיתוף־פעולה. אולם, במגמה לשפר ככל האפשר את גבולות המדינה בתכנית־החלוקה שתציע הוועדה פעלו השניים בדרכים שונות לחלוטין. בעוד וייצמן, שחזר ללונדון, עושה נפשות בגלוי לפתרון־החלוקה בקרב מדינאים בריטיים, טרח בן־גוריון ליצור את הרושם שהיהודים אינם רוצים בחלוקה ושיהיה צורך לכפותה עליהם. על־ידי כך רצה להשיג עמדת־מיקוח עדיפה ושיפורים ניכרים.

תוך כדי שהרעים בתופי־המלחמה והזעיק ואת הישוב והעם היהודי לקדם את רעת־החלוקה, הגדיר במועצת־ההסתדרות, ב־8 בפברואר, מהו הכוח העומד לרשות הציונות. הגדרה זו היתה כה חשובה בתפיסתו המדינית ושימשה יסוד לכל גישותיו לעתיד, שמן הראוי להביאה במלואה:

בכל החזי[ת]ות נשקפות לנו סכנות גדולות, גם בחזית האנגלית וגם בחזית הערבית…בעולם הגדול כוחנו כמעט אפס, במשקל הכוחות האיתנים המתגוששים עכשיו בעולם – אין בידינו להכריע את הכף. אולם בפינה קטנה זו שבכדור העולם, בארץ־ישראל – אנו הגורם המכריע. גורל ארץ־ישראל יוכרע על ידינו…כי אנו האומה היחידה בעולם ששאלת ארץ־ישראל היא בשבילה שאלת החיים והמוות…יש בארץ הזאת הרבה אינטרסים…ומה כוחנו לעומת הכוחות הענקיים…מה כוחנו לעומת העמים הערבים לעומת האימפריה הגדולה בהיסטוריה…הנקראת בשם אימפריה בריטית?…אילו היתה שאלת [ארץ־ישראל]…שאלת־הקיום של עיראק, סעודיה, סוריה, מצרים, ואילו היתה זו שאלת־החיים של האימפריה הבריטית – לא אנו היינו המכריעים. כוחנו ובטחוננו בארץ הזאת מיוסד על יחידות יחסנו לארץ הזאת…על יחידות האינטרס החיוני והגורלי, הקושר אותנו, ואותנו בלבד, לארץ הזאת…על יחידות האינטרס החיוני והגורלי, הקושר אותנו, ואותנו בלבד, לארץ הזאת.


בין ארבעת גורמי־היסוד שבכוחם להניע את המפעל הציוני מנה בן־גוריון במקום הראשון את “המצוקה האיומה של המוני ישראל בגולה”. זה היה, איפוא, הכוח המשולב שעליו יבסס מעתה את המדיניות הציונית החדשה: נחישות הישוב – 400,000 היהודים בארץ־ישראל – והמצוקה של מיליוני־היהודים באירופה. עם הכוח הזה היה מוכן להתייצב למערכה מכרעת, נגד הערבים, אם יעמדו לשטן על דרך הגשמת־הציונות, ונגד בריטניה, אם תתן להם תמיכתה.

גם בקרב תומכי־החלוקה נתגלעה מחלוקת, איזה חלק מארץ־ישראל עדיף למדינה היהודית, הגליל או הנגב. בן־גוריון צידד בגליל, ובלבד שהנגב יישאר בתחום־המנדט, פתוח להתיישבות יהודים. אין ספק שהדריך אותו השיקול שוויתור על הגליל – המיושב ערבים – יגזור את דינו לנצח, ואילו אי־כלילת הנגב השומם במדינה הערבית, והאפשרות ליישבו ביהודים בתנאים של מנדט, יביאו לבסוף לסיפוחו למדינה. בכפוף לאלה שרטט מפת מינימום: “בשבילי העקר גבול הצפון [הגליל] וכמובן שטח מספיק בעמק החוף, אחיזה מוכרת של מדינת היהודים בירושלים והוצאת הנגב משטח המדינה הערבית”. אם תציע הממשלה תכנית כזאת, שנה וחזר, “אלחם על קבלת החלוקה”. מאחר שלא נעלם ממנו שלא “רק בקרב מפלגות אחרות, אלא גם במפלגתי יהיו הרבה מתנגדים”, היתה תמיכתו המוחלטת בפתרון־החלוקה אחד ההימורים המדיניים הגדולים בחייו.

משלושת מנהיגי־מפא“י צידד בחלוקה רק בן־גוריון. כצנלסון וטבנקין שללוה מכל וכל, והשפעת כל אחד מהם במפלגה, בעיקר בדור הצעיר, היתה כבירה. לדיון ממצה ולעימות אתם טרם הגיע. כאשר העלה במרכז מפא”י את תכניתו שלו למדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל טענו רבים שזהו חזון פנטסטי נמנע־המציאות, שהאנגלים לעולם לא יסכימו לו והערבים יתנגדו לו. טבנקין שהתנגד לחלוקת ארץ־ישראל בעקרון הרחיק לכת ואף השמיע כלפי תומכי־החלוקה במפא"י איום נסתר בפילוג המפלגה. כצנלסון עורר ספקות לגבי עצם יכולת קיומה של מדינת יהודים בשלב זה של התפתחות הישוב והציונות; מדינה יהודית ב־1937, אמר "הנה אולי לידה ב־5

חודשים".

בן־גוריון נדרש, איפוא, למאמץ רב כדי לעשות נפשות לפתרון החלוקה, במפלגתו, בתנועה הציונית, בארץ ובחו"ל, ובעיקר בארצות־הברית והוא עשה זאת בשיחות־טלפון, במכתבים ובהרצאות. גם לאוסישקין, ראש המתנגדים לחלוקה – שנקראו “השוללים”, לעומת “המחייבים” – שלח מכתב ארוך בנסיון לשכנעו. לווייצמן לא היתה מפלגה וממילא היה פטור מוויכוח אתה ולא נזקק ליפוי־כוח שלה. הוא יכול להרשות לעצמו, בעיצומו של המאבק למען פתרון־החלוקה, להפיג את המתח בשבוע־נופש במלון קלארידג' המפואר בפריס.

נוכח הבחירות הקרבות לקונגרס הציוני מצאה עצמה מפא"י במבוכה שלא ידעה כמותה. התצא אל הבוחר במצע התומך בחלוקה או תתנגד לה? ממילא גברה הדרישה – שטבנקין ותומכיו הפיחו בה תקיפות ורוח־חרום – לכנס את מועצת־המפלגה. בן־גוריון, שעשה בלונדון ושנקרא לחזור למועצה, ביקש לדחותה. הוא היה נתון בתהליך־יצירה מדיני שתבע ממנו ריכוז מירבי, הסגר פנימי מוחלט, כמו היה משורר, או מלחין, הקשוב לכל רחש של רעיון או שבריר של הגיג החולף בליבו, וחרד שמא יאבד ניצוץ, חוט־מקשר או חישוק מאגד, באם יפלוש ענין אחר לעולמו הפנימי. בלילות נדדה שנתו.

בן־גוריון היה מלא חרדה שמא יגזור הדו“ח הפסקת עליה ויאסור רכישת־קרקעות, או שמא תחזור בה ממשלת־בריטניה מפתרון־החלוקה. אולם, כל חששותיו נתבדו. ב־7 ביולי פירסמה ממשלת־בריטניה את דו”ח־פיל בצרוף הודעה המאמצת אותו כמדיניותה להבא.

דו“ח־פיל היה מסמך ממשלתי בריטי רשמי ראשון שבו נאמר במפורש שההבטחות שניתנו ליהודים ולערבים אינן מתיישבות זו עם זו ושהמנדט במתכונתו הקיימת אינו בר־ביצוע. ולפיכך, מן הראוי לחלק את הארץ בין שני העמים הנצים. “נראה שחלוקה מציעה לפחות שלום בסופו של דבר. סיכוי כזה לא ראינו בשום תכנית אחרת”. הדו”ח כלל שרטוט מפת־גבולות המדינה היהודית (הגליל כולו, חלק מהעמקים ושפלת החוף), המדינה הערבית (כל השאר והנגב) והמובלעת הניטרלית שבה יישאר בתוקפו המנדט הבריטי, כשומר המקומות הקדושים בירושלים ובית־לחם. אם הממשלה לא תקבל פתרון זה, המליצה הוועדה שבקביעת גודל העליה להבא יובא בחשבון לא רק “כושר הקליטה הכלכלית”, אלא גם שיקול מדיני. לדעתם על שלטונות־המנדט להעמיד נגד עיניהם “קו גובה מדיני” של 12,000 לשנה במשך חמש השנים הבאות. ממשלת־בריטניה בחרה בחלוקה, ובספר לבן שפירסמה עם הדו"ח ב־7 ביולי 1937 הצהירה שתכנית־חלוקה, בקווים הכלליים שעליהם המליצה הוועדה, מקובלת עליה כמוצא רב־הסיכוי והטוב ביותר מהמבוי הסתום. ומעתה תחתור במדיניותה בארץ־ישראל ליישם פתרון זה.

ב־9 נתכנסה מועצת־מפא"י – ללא בן־גוריון – ודחתה את תכנית־החלוקה.


 

פרק עשרים־ושלושה: מבט לעתיד    🔗

כשהגיע ב־29 ביולי 1937 מלונדון לציריך ציפתה לבן־גוריון מלאכה כבירה: יצירת רוב בקונגרס הציוני לתכנית־החלוקה. במשך חמישה ימים בלבד, שנותרו עד הפתיחה ב־3 באוגוסט, היה על בן־גוריון לגשר על פני פער של שלושה חדשים ויותר, שבהם לא היה לו מגע חי עם מפלגתו שלו, היסוד לרוב כזה. בתקופה זו עשו “השוללים”, בראשות כצנלסון וטבנקין, חיל רב לעמדתם, ולא רק בשורות המפלגה. יחד עם אוסישקין והרב מאיר בר־אילן, מנהיג “המזרחי” בארץ־ישראל, השופט לואי ברנדייס וראשי “הדסה” בארצות־הברית הם יצרו מחנה רב ועל־מפלגתי של “שוללים”, שתבע את המשך קיום המנדט. אם ננעל הקונגרס, למרות הכל, בנצחונו, היה זה תודות למיבנה המדיני שהעמיד בימי המתח והחרדה שלו בלונדון.

בן־גוריון לא ניסה לשכנע את הקונגרס שהחלוקה היא הפתרון הטוב ביותר בנסיבות הקיימות. שכן, מפאת שיקול תכסיסי העדיף ליצור רושם שהציונות מתנגדת לחלוקה ויש לכפותה עליה. כמו כן חשש שהסכמה למדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל תתפרש כוויתור על המנדט, ומה יהיה על הציונות, שהמנדט נשמט מתחת רגליה בהסכמתה, אם בריטניה תחזור מכוונתה לחלק את הארץ? הלא אז תצא קרחת מכאן ומכאן, ממנדט וממדינה גם יחד. החלטתו שלא לדגול בגלוי בחלוקה קיבלה משנה תוקף כשהוועד העליון 18 דחה את החלוקה מכל וכל ודרש עצמאות מלאה לארץ־ישראל, ואיסור עליה ורכישת־קרקע בידי יהודים. מן ההכרח, איפוא, שהחלוקה תיכפה על ערבים ועל יהודים כאחד. אבל בלי לדבר בהתלהבות על פתרון־החלוקה, איך ניתן לגבור על “השוללים”, המכנים את ההסכמה לחלוקה “בגידה”? על בן־גוריון הוטל, איפוא, דבר והיפוכו, כאילו נדרש לייצר כפור חם, ובראשו נולדה הנוסחה הבאה: נלחם על המשך המנדט כאילו ויתרנו על הצעת־החלוקה, ונביא את הבריטים שיכפו עלינו מדינת־חלוקה מתוקנת כאילו ויתרנו על המנדט. בכוח נוסחתו זו ערך את תכסיסו וחילק את המערכה שלפניו לשניים, לוויכוח כלפי פנים (לחיוב תכנית־החלוקה) ולהצגת־עמדה כלפי חוץ (לשלילתה על־ידי התביעה להמשך המנדט).

החלק השני היה החלק הקל, ובן־גוריון יכול להפיק יתרון מהחלטת מועצת־מפא"י ומהחלטותיהם של מפלגות וגופים אחרים, בהם הוועד הפועל הציוני המצומצם, שדחו את תכנית־החלוקה. החלק הקשה היה בוויכוח הפנימי, שבו היה עליו לשכנע את “השוללים” במעלותיה של הקמת מדינה בחלק של ארץ־ישראל. הוויכוח, שהחל לפני הקונגרס ורגש כל ימי־שבתו, היה הסוער והממושך שידעה הציונות. יתר על כן, לא זו בלבד שלא שכך לאחר הקונגרס, אלא שהחריף והתעצם גם לאחר שקמה מדינת ישראל אחת־עשרה שנים לאחר מכן, והוא מתלקח בכוחות מחודשים עד עצם היום הזה.

כך אמר בוויכוח:

“במדינה בכלל אני רואה רק מכשיר…להגשמת הציונות”. אבל זהו “המכשיר העליון המשוכלל ורב האונים ביותר”. “באיזה מהם – מדינה או מנדט – נחיש את גידולו של הישוב? באיזה מהם נרכוש בזמן הקצר ביותר מכסימום של יהודים בארץ? באיזה מהם נקיים המנוף החזק ביותר בשביל הגשמת הציונות בשלבים הבאים?” שאל והשיב: “מה גדול יהיה כוח קליטתו [של שטח־המדינה] אם לא פקידות זרה, אדישה…רווית איבה, אלא ממשלה ציונית תחוקק את חוקיו…ותחזיק בידה את מפתח העליה. בגלל מפתח העליה בלבד אני מוכן לותר על משטר מנדטורי”.


במדינת־החלוקה המוצעת, כמות שהיא, לא ראה בן־גוריון את הגשמת המטרה הציונית, והוא דגל בה מפני שלדעתו היה בכוחה לסייע, באורח מכריע, להשגת שני יעדים. כמי שחש בקרקע הבוער, ראה כיעד הראשון את הצלת היהודים מהכליה המאיימת עליהם באירופה. “הדבר הקובע” שעליו לא היה מוכן לוותר גם במדינה המקוצצת הוא “השטח וגבול הסמכות…היספיקו להכניס במשך חמש־עשרה השנים הקרובות מיליון וחצי יהודים?…אני רואה בגורם הזמן ערך קובע, מכריע, פטלי…אני רואה את ‘מנא מנא תקל ופרסין’ בוערות באותיות דם ואש על הארץ”.

המדינה תצלח גם כמכשיר להקים בארץ “בזמן הקצר ביותר את הכוח היהודי הממשי שיביא אותנו למחוז־חפצנו ההיסטורי”. גבולות־המדינה לפי תכנית־פיל מהווים רק שלב בדרך אל המטרה. שכן, “אין נצח בגבולות…ועד שנסיים ליישב…את המדינה שלנו יקרו עוד הרבה דברים”. ראשית, אפשר יהיה להרחיבה בדרכי־שלום. “נפרוץ הגבולים האלה, ולאו דוקא בכוח הסיף”. הכיצד? “נעלה למדינתנו מאות אלפים יהודים” – “מיליון־וחצי”, “יותר משני מיליון” – ואז, “כשנתרבה ונתחזק” אפשר יהיה לדון על יישובם בנגב השומם, גם אם יהיה כלול במדינה הערבית, משום “שיהיה כדאי להם”, לערבים. ולא, אפשר יהיה להגדיל את שטחה בדרך אחרת. למה התכוון הבהיר לחלוטין חודשיים לאחר הקונגרס במכתב לבנו:


אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם, ואז לא יבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואם בדרך אחרת…לא נוכל לסבול ששטחי אדמה גדולים בלתי־מיושבים העלולים לקלוט רבבות יהודים ישארו ריקים והיהודים לא ישובו לארצם מפני שהערבים בוחרים שגם לנו וגם להם לא יהיה מקום. ואז נצטרך להשתמש בכוח ונשתמש בו בלי היסוס אם כי רק כשלא תהיה לנו ברירה אחרת! אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם. כל שאיפתנו בנויה על הנחה – שנתאמתה במשך כל פעולתנו בארץ – שיש די מקום לנו ולערבים בארץ ואם נצטרך להשתמש בכוח – לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר־הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם – יעמוד לנו כוחנו.


מכאן שראה שלוש אפשרויות להרחבת הגבולות: בכוח ההסכם, בכוח “הדחיפה הדינמי” – דחף המצוקה באירופה מכאן וכשרוו־המעשה היהודי מכאן – ובכוח הצבא. בפולמוס ערב הקונגרס מנה את שלבי ההתפשטות של מדינת־החלוקה כך: “עליה…התישבות שיטתית בכוח ממלכתי…מלוה ממלכתי גדול…צבא יהודי…שנסה לרכישת בעל ברית מעבר לגבול הצפוני [לבנון] – גאולה יותר גדולה מאשר בימי עזרא ונחמיה”. ולסיכום, “הריני רואה חובה לעצמי להגיד לחברים: אני רואה בתכנית זו בכללה…כיבוש פוליטי ושנסה היסטורית, אשר לא היו לנו מיום שחרבה ארצנו…שלב כמעט מכריע בראשית הגאולה השלמה ומנוף שאין חזק ממנו לכיבושה המודרג של א”י כולה".

חרף מאמציו הרבים לא ראה בן־גוריון סיכוי ליותר מתיקו, ולולא השכיל להעמיד נוסחה שגם “השוללים” יכלו להצביע בעדה, קרוב לוודאי שידם היתה על העליונה. לפיכך נמנע מעימות ישיר עמם וטען שהקונגרס אינו צריך עדיין להגיד “לא” או “כן”. עליו רק “למלא את ידי ההנהלה החדשה לבוא בדברים עם הממשלה על תיקונים להצעות הוועדה”. והיה וההנהלה תקבל מהממשלה הצעה מתקבלת על הדעת, ייקרא קונגרס מיוחד שידון ויחליט. 299 צירים הצביעו בעד הצעת בן־גוריון ונגדה 160. 6 נמנעו. כך בצד דחיית המלצות ועדת־פיל (שעלתה יפה עם תכסיס בן־גוריון) ייפה הקונגרס את כוח ההנהלה “לנהל משא־ומתן לשם בירור התוכן המסוים של הצעת הממשלה הבריטית לייסד מדינה עברית בארץ־ישראל”.

בן־גוריון לא גבר על “השוללים”, אלא הפיס את דעתם בלבד. רק לאחר שנים חזרו בהם רבים מ“השוללים”, בפרט במפא"י, מהתנגדותם לעמדת בן־גוריון ב־1937, ועיניהם נפקחו לראות שמדינה יהודית, גם בחלק מארץ־ישראל, היתה פותחת את שעריה לעליה רחבה ויכלה להציל יהודים רבים מהשואה. הנודעת בין אלה שהכירו בטעותם היתה גולדה מאיר. בראיון־טלוויזיה ב־1977 נשאלה “מי צדק?” והיא השיבה “הוא [בן־גוריון] צדק. אין לי ספק…אילו בגללנו, ‘השוללים’ היתה מתבטלת תכנית־החלוקה, לא הייתי יכולה לישון בלילות, בגלל האחריות למה שקרה באירופה”. בן־גוריון עצמו נמנע בדרך כלל להבליט הבט זה של עמדתו. אולם ב־1957 כתב לאחד “השוללים” כך: “הייתי חסיד המדינה היהודית בשנת 1937 על יסוד של חלוקה, ואילו יצא הדבר לפועל – היתה ההיסטוריה של עמנו שונה, וששת המיליונים היהודים באירופה לא היו נשמדים, אלא רובם היו בארץ”.

ב־25 באוגוסט הפליג בן־גוריון לניו יורק, למסע שהגדיר כ“ביקור פרטי”. מטרתו היתה לשכנע את השופט ברנדייס ביתרון החלוקה, בתקווה, שהוא ותומכיו יעברו למחנה “המחייבים”. אולם, מאחורי מטרה זו הסתיר בן־גוריון מטרה גדולה ומפליגה באמת. משוכנע היה שהמדינה היהודית תקום במהרה והקונגרס המיוחד בקיץ 1938 יבחר לה ממשלה זמנית. כך ייווצרו נסיבות לגידולה ההמוני של התנועה הציונית. לפי תחזיתו ישתתפו בבחירות לקונגרס המיוחד 3,000,000 שוקלים, לעומת 1,222,214 ב־1937. הדבר נראה לו בגדר המציאות, עד שראה כחיוני להבטיח את המשך “ההגמוניה של תנועת הפועלים” בהסתדרות הציונית, “ורק גיוס הפועלים באמריקה יגביר כוחנו”. ועוד, כמי שכבר חש את עול האחריות לבטחונה של המדינה שתקום על כתפיו היה בדעתו לברר אם אפשר להכשיר טייסים וימאים יהודים בבתי־ספר של ממשלת ארצות־הברית. צבאה של מדינה שעוד לא נולדה עמד, איפוא, במרכז מעייניו.


למותר לציין שבזמן הקצר שקצב לביקורו זה – שבוע בלבד – יכול לצפות רק להתחלות בדרך להשגת המטרות שהציב לעצמו. ברנדייס הישיש לא השתכנע כלל לתמוך ברעיון המדינה. על הציונות, לדעתו, להשליך יהבה על המנדט ועל המנדט בלבד, ולקוות שאנגליה תתאושש מחולשתה וממשוגותיה.

צ’רני ולאדק, איש ה“בונד” שהתקרב לציונות והיה אז דמות קובעת בתנועת הפועלים היהודית בארצות־הברית – שבן־גוריון הסביר לו שהקונגרס הציוני ב־1938 אולי “יצטרך לקבוע ממשלה זמנית…ובלי צבור הפועלים הרחב באמריקה אין בטחון שכח הפועלים ישתמר” – הבטיח, תמורת תנאים מסויימים, להביא מאתיים אלף ואולי רבע־מיליון פועלים יהודים לקלפי. תוספת־קולות כזאת היתה מבטיחה לסיעת־העבודה רוב מוחץ בקונגרס.

ביקור קצר וחפוז, ואף על פי כן בעל־חשיבות כצעד ראשון וכהתחלה. ואכן, אמונתו של בן־גוריון, שלמען מדינה יתעורר העם היהודי ויתלכד, על כל חוגיו ופלגיו לפעולה אדירה, לא נתקיימה מיד אך גם לא נכזבה. מקץ עשר שנים, ערב הקמת מדינת ישראל, יוכח שמה שנראה ב־1937 כחלומות וכשגיונות היו זרעים העתידים לנבוט ולשגשג. לא רק תנועת־פועלים מאוחדת תמכה במדינה, אלא שזו הביאה בעקבותיה תמיכה רחבה של שני ארגוני־הפועלים הכלליים הגדולים, סי.אי.או ואיי.אף.אל. וטייסים וימאים יהודים מאמריקה התנדבו במסגרת מח"ל – מתנדבי חוץ־לארץ – לחיל־האוויר ולחיל הים של ישראל הלוחמת לעצמאותה. שבן־גוריון חזה זאת אז יוכיח מכתבו לבנו עמוס, מאוקטובר 1937:


לנו יש רזרבואר (מקור) של מיליונים בגולה. כל הדור הצעיר שלנו בפולין, רומניה, אמריקא וארצות אחרות ינהר אלינו במקרה של סכסוך עם הערבים. ואין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים שבעולם.


הזרע החשוב שטמן בן־גוריון ב־1937 היה הקריאה המפורשת הראשונה שלו ליהודי־אמריקה להחלץ לרעיון המדינה, מעין דפיקה ראשונה על דלתם. מכאן ואילך יתכפו פניותיו לדעת־הקהל באמריקה, יהודית ולא־יהודית, לסעד מדיני ומוסרי ולתמיכה, בחומר ובכוח־אדם. עד כי ב־1947 ולאחריה יתלכד סביב המדינה הרוב המכריע של יהודי ארצות־הברית.


 

פרק עשרים־וארבעה: התרמית    🔗

נוכח סכנת מלחמה עולמית, שהלכה והתעצמה, גדלה חשיבות מדינות־ערב בשיקולי המדיניות הבריטית. גישה חדשה זו, שנקראה בפי בן־גוריון “מדיניות הפיוס” היתה ככל הנראה הסיבה לתפנית במדיניות הבריטית: ממשלת־בריטניה חזרה בה בהיחבא מתמיכתה בתכנית לחלק את ארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית והחלה לחפש דרך להעברה הדרגתית של סמכויות־השלטון לידי תושביה. בכך החל תמרון ההונאה הגדול ביותר שביצעה ממשלת־בריטניה בארץ־ישראל, ואפילו בן־גוריון חד־העין לא הבחין מיד שלנגד עיניו הולך ומתקיים בפועל “שינוי הקורס” שחזה ב־1936 בדיוק כה רב. כדי להסוות את מעשיה טענה ממשלת־בריטניה שלמען הגשמת תכנית־פיל נדרשת תחילה בדיקת “האפשרויות המעשיות” של החלוקה. ואכן, ב־4 בינואר 1938 מסרה לפרלמנט על הקמת ועדה חדשה בת ארבעה חברים, שהיו"ר שלה היה סר ג’ון וודהד. בכתב־הסמכות נתבקשה “ועדת־החלוקה”, כשמה הרשמי, להגיש הצעות מפורטות ומעשיות לחלוקה; להמליץ על גבולות האזורים המוצעים ליהודים ולערבים; לחקור במדוקדק שאלות כלכליות ופיננסיות הכרוכות בחלוקה, ובכללן אפילו בדיקת הנהלת הרכבות, הנמלים ושרותי הדואר.

אולם, הענין העיקרי הושמט במכוון מכתב־הסמכות: החלטת־קבינט מ־8 בדצמבר 1937, הסמיכה את שר־המושבות ליידע את יו“ר־הוועדה באמצעות “מסר אישי” ש”הדרך פתוחה לפני חברי־הוועדה לטעון שלשום תכנית־חלוקה…לא נשקף סיכוי מעשי“. משנמסר ה”מסר האישי" הזה, שוב לא היה ספק לוודהד ולחבריו מהי המסקנה המצופה מהם. ואכן, הם מילאו את כל הציפיות שתלו בהם וערכו לעין כל הצגה מרשימה. ארבעה חודשים למדו חומר בלונדון וארבעה חודשים בארץ־ישראל; ב־21 באפריל 1938 הפליגו מלונדון וב־3 באוגוסט 1938 יצאו מחיפה.

שלושה חודשים תמימים בחנה הוועדה בשובה ללונדון את התוכניות השונות, ובן־גוריון שבא ללונדון כדי לפעול לכך שתכנית החלוקה של הוועדה תעניק למדינה היהודית גבולות נאותים, חזה מקרוב בהתגברות סכנת מלחמת־עולם. הוא חש באימה שתקפה את העם הבריטי ואת מנהיגיו נוכח האיום שהיטלר יכריז מלחמה. בן־גוריון תיעד ביומנו, שעה אחרי שעה, את ההתרחשויות שהגיעו לשיאן במסעו של צ’מברליין אל היטלר ב־30 בספטמבר 1938. במחיר נתח מגופה של צ’כוסלובקיה, שהוגש כטרף להיטלר, האיר לאנושות זיק כוזב של תקווה לשלום, והעולם נשם לרווחה, אף כי רק לרגע.

בן־גוריון עשה גזרה שווה, ומפיוס היטלר הקיש לגבי פיוס הערבים. ביומנו כתב: “אימת המלחמה עברה…חוששני שעכשיו יגיע תורנו”. וימים אחדים לאחר מכן, ב־3 באוקטובר, כתב להנה"ס:


הסגירו את צ’חיה – מדוע לא יסגירו גם אותנו?.. אם כל שליחת ועדת־החלוקה לא היתה אחיזת־עינים בלבד, אם כל תכנית החלוקה לא נקברה עוד בחורף שעבר…הרי אפשר להניח שהוועדה תקבור את התכנית, והממשלה תצא בידיים נקיות מכל הפרשה הזאת.


אכן, הוועדה באה לידי מסקנה שגם הטובה בתכניות אינה בת־ביצוע, וב־9 בנובמבר פירסמה הממשלה את דו“ח “ועדת החלוקה” בצרוף הודעה שממשלת הוד מלכותו באה למסקנה “שהקשיים המדיניים, המינהליים והפיננסים הכרוכים בהצעה לכונן בארץ־ישראל מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כה גדולים, שהפתרון הזה לבעיה הוא בלתי־מעשי”. ולכן “תוסיף ממשלת הוד מלכותו לשאת באחריות למימשל בארץ־ישראל כולה. הממשלה עומדת עתה בפני הצורך למצוא דרכים חילופיות שיש בהן לענות לצרכי המצב הקשה…ברור שהיסוד הבטוח ביותר לשלום וקידמה בארץ־ישראל הוא הבנה בין היהודים והערבים…כשמטרה זו לנגד עיניה…מציעה הממשלה להזמין מיד נציגים של ערביי ארץ־ישראל והארצות השכנות…ושל הסוכנות היהודית…להוועד עמה בהקדם האפשרי בלונדון כדי לדון במדיניות לעתיד לבוא, ובכלל זה שאלת־העליה…אם שיחות־לונדון לא יניבו הסכם בתוך זמן סביר, תנקוט הממשלה החלטה משלה…ותכריז על המדיניות שיש בדעתה לנהוג לפיה”. הסיכוי שהצדדים יגיעו להסכם היה אפסי. ממשלת הוד מלכותו הכינה, איפוא, את הקרקע למדיניות שהיה בדעתה לכפות על היהודים. אבל כדי לזרות חול בעיניהם הוסיפה ש”בבואה לשקול ולהנהיג את מדיניותה יהיו אופיו הבין־לאומי של המנדט, שהופקד בידיה, והמחויבויות הנובעות מכך נר לרגליה“. למקרא הדו”ח כתב בן־גוריון ביומנו: “פה נעשתה תרמית גסה ובולטת”.

הודעת־הממשלה נפלה כמהלומה על ראש היהודים. אך מיד נפלה עליהם מהלומה נוספת: מששקעה שמשו של יום פרסום הדו"ח החל בגרמניה “ליל הבדולח”. היתה זו פעם שניה ב־1938 שההיסטוריה, כאילו במתכוון, כרכה זה בזה מאורעות הרי־גורל לעם היהודי. לפני כן, ב־12 במרס, תכפה לפלישת צבאות היטלר לאוסטריה ולסיפוחה לרייך “איגרת העליה” – חוק שהגביל את העליה – שהצרה בחתף את הפתח אל המקלט האחד שיהודי אוסטריה כה נזקקו לו.

נפילת־המהלומות בצמדים כמו באה להבליט עד כמה היו העם היהודי והישוב נתונים לחסדי תקיפים ולפקוח עיני כל לגורל המשותף הנכון להם: אם לא ימצאו יהודי־אירופה מקלט בארץ־ישראל צפויה להם כליה בארצות שהנאצים פורשים ממשלתם עליהן, ואם לא יגדל הישוב בארץ־ישראל על־ידי עליה יהודית צפוי הוא לכליה בידי ערביי ארץ־ישראל והארצות השכנות.

אולם, חרף הסכנה הנוראה המאיימת מבחוץ לא חדלו הוויכוחים מבית. לא היתה הוכחה טובה מוועידת מפא“י ברחובות, במאי 1938, לכך שתופעה זו, למרבה הדאבון, לא תיעלם גם נוכח אסונות נוראים יותר. בן־גוריון הסב את תשומת־לב הוועידה ל”עובדה חדשה“, ל”מלחמת השמד נגד העם היהודי", שכמוה לא ידע בתולדותיו הארוכים וכמעט קלע להשמדתם השיטתית של היהודים בידי הנאצים, העתידה להיקרא בשם השואה:


זאת לא שלילת זכויות היהודים כמו שהיתה ברוסיה, אלה הם לא הפוגרומים בימי הצאר…[אלא] פוליטיקה ממלכתית השואפת באמצעים טוטליטריים, אבסולוטיים, לנישול, שמד וגירוש בכמות המונית.


ואף על פי כן, וחרף החזות הקשה הזאת, לא נצטמצם הוויכוח, והוועידה עסקה בשאלות מפלגתיות פנימיות שהתעוררו עקב הניגוד בין ערכי ההגשמה החלוצית והסוציאליסטית, שטבנקין וסיעתו היו להם לפה, ובין תחושת הקרקע הבוער שבן־גוריון היה מבטאה. טבנקין – שגם הוא היה מלא חרדה מאפשרות “השמדת היהודים” – נשא עיניו לתיקון המפלגה וההסתדרות. לבן־גוריון הזמן אץ והוא היה זקוק למפלגה כמות שהיא, על ליקוייה וחסרונותיה, כמו למכשיר חיוני, שכאשר הוא נדרש בדחיפות אין פנאי לתקנו ולשפרו. הוא היה ער ודרוך לקראת מה שכינה “הסיטואציה ההיסטורית”. שהיא תמיד חדשה ומיוחדת במינה ולעולם אינה חוזרת על עצמה. מסקנתו האחת היתה, ש“אנו מחוייבים להפנות את כל המרץ שלנו, את כל המאמצים שלנו לקראת היום המסוכן הזה הצפוי לנו, למען לא ניטרף…ואנחנו נדון אחר־כך מה נעשה כאשר יעבור זעם…זעם אשר עוד לא היה כמותו בהיסטוריה העולמית וגם לא בהיסטוריה היהודית”. וכך חרף תחזיתם המשותפת בדבר ההשמדה הקרבה לא מצאו לשון משותפת ובמקום שהסיעות במפא"י יתלכדו, העמיק ביניהם התוואי לפירוד ולפילוג.

אם ה־9 בנובמבר היה יום שחור לבן־גוריון, לא הפציעה לעיניו קרן אור גם בימים שלאחריו. מה חלף בנפשו אפשר רק לשער, שכן שנים־עשר ימים “נשמט היומן” מידו; אירוע יוצא־דופן לגביו. חלומו הגדול להקים מדינה יהודית ולהציל באמצעותה מיליוני יהודים נגוז כלא היה. והממשלה אשר גזרה כליה על תקוות המדינה היא היא אשר נכנעה להיטלר, מי ש“משאת נפשו הסדיסטית והקנאית היא השמדת היהדות בעולם כולו”. בחשכה שנשתררה בבית ישראל יכולות היו להבות “ליל הבדולח” להאיר ליהודים את אשר טמן להם העתיד בגרמניה ובאירופה, אם תיפול לידי הנאצים.

רק ב־21 בנובמבר מצא בן־גוריון כוח ליטול בידו מחדש את יומנו ולרשום בו כותרות בלבד. הן שהעידו על מידת האינטנסיביות של הימים שעברו עליו בלא יומן.



 

פרק עשרים־וחמישה: הציונות הלוחמת    🔗

אף כי בריטניה הסתלקה מתכנית־החלוקה, התכחשה להתחיבויותיה על פי המנדט ועמדה למסור את ארץ־ישראל לשלטון ערבי, היה בן־גוריון משוכנע שחלוקה היא הפתרון היחיד למרות הכל וסופה להתגשם. מרגע שוועדת־פיל העלתה את הצעתה, נעשתה החלוקה מסילתו המוגדרת ואמצעי בדוק להקמת מדינה. באוקטובר 1938 כתב לילדיו: “גם אם תכנית־החלוקה תתבטל…היא תצוץ שוב כעבור איזה זמן, ומן ההכרח יהיה להקים מדינה יהודית בחלק מן הארץ”. מדינה וחלוקה הפכו, במושגי מדיניותו, לשמות נרדפים, לדרך אחת ואין בלתה.

אולם, דווקא משום כך התנגדו לו טבנקין וחסידיו ו“שוללים” אחרים במפא“י, ששלמות ארץ־ישראל עמדה אצלם מעל המדינה. הוויכוח בענינים הפנימיים של המפלגה וההסתדרות – כגון טיהור המנגנון – עלול היה לספח רבים לסיעתו של טבנקין וכך לתת בידי מתנגדי מדינת־החלוקה עמדות־כוח ולחזקם עד כדי כך שיהיה בידם לסכל את מדיניותו. כך חברו המצב הפנימי במפא”י ובהסתדרות והמחלוקת המדינית למכלול אחד, שהיווה מכשול נוסף בפני בן־גוריון. חרף כל אלה דבק במדיניות החלוקה שלו ואף שיכללה בפיתוחים חדשים. אפשר לקבוע בוודאות שכבר בוועידת־המפלגה במאי 1938, שכה הרבתה לעסוק בריב־הסיעות, נצנצו אותות ראשונים שבראשו נרקמת תכנית חדשה.

התכנית הוסיפה והתגבשה במחשבתו כשראה מקרוב את כניעת בריטניה להיטלר ואת הפקרת צ’כוסלובקיה למען שלום כוזב. הלקח שלמד מהסכם־מינכן היה: אם יסגירו הבריטים את הישוב לערבים, היהודים לא ייכנעו כמו הצ’כים. “היהודים יילחמו”. כך אמר לחבריו והוסיף: הזמן שהנשק העיקרי של היהודים היה הזעקה עבר. מעתה לא עוד שתדלנות, הסברה ותחנונים אלא מעשה: מרד, “מרד העליה”. המרד יפרוץ כאשר תכריז הממשלה, כצפוי, בסיום “שיחות לונדון”. על מדיניות חדשה, עוינת לציונות. אז יתכנס בניו יורק כינוס יהודי עולמי שיכריז “שארץ־ישראל היא ארצנו” ונוכח כוונת־גרמניה “להשמיד את היהודים לא רק בגרמניה אלא בעולם כולו”, “אנו לוקחים את הענין בידינו ומארגנים את העליה המורדת” שכן בדעתנו לבצע “שיבת המונים” – “מאות־אלפי צעירים יהודים” – למולדתם. בעקבות ההכרזה תבוא התפטרות הנה“ס “כלפי חוץ” שמשמעה, כי מעתה פועל “העם היהודי”, והוא ינקוט מרי כלפי ממשלת־בריטניה. בארץ יתארגן מרי אזרחי פסיבי, ללא טירור וללא אלימות כלפי הממשלה, ומאירופה יפליגו אניות, שיפרקו, זו אחר זו, על חופיה של ארץ־ישראל “אלפי צעירים מגרמניה, אוסטריה וארצות אחרות”. בריטניה תועמד “בפני הכרח לירות בפליטים או להחזירם”. ו”כמובן שלאנגליה יש כוח יותר גדול – ונראה מה שיהיה. תטביע את האניות שלנו…אם נגזר עליהם ועלינו למות – ימותו פה; ואם נגזר עליהם להלחם – ילחמו פה; כי זהו המקום היחיד למלחמתנו…נזמין צלמים שיצלמו כיצד האנגלים יורים על האניות המביאות לארץ פליטים…וכיצד היא מחזירה יהודים הבאים מגרמניה ומפולין". אבל, “לחץ זה איננו מכוון לשם העליה גופה, אלא רק כאמצעי…של מלחמה פוליטית…זהו אמצעי שירתיח שבוע שבוע את העתונות בעולם”.

ולבסוף, כשיא־התכנית וגולת־הכותרת שלה תוקם מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל, ואפילו בכוח, חרף התנגדות בריטניה והערבים. יקדמו לכך כיבוש חיפה, עיר־הנמל המעורבת, שאליה יועברו במהירות עשרות־אלפי יהודים, עד שהשוויון המספרי הקיים ישתנה ליתרון היהודים על הערבים ביחס של 1:2. משיוכרז בחיפה על הקמת המדינה יוכלו המוני־פליטים להיכנס בשעריה דרך הנמל כדין. ואז תימצא הדרך להקים מדינה יהודית בשטח ארץ־ישראל. ביומנו סיכם בן־גוריון את תכניתו: “הועמדנו, בתקופת היטלר, בפני הכרח של ציונות לוחמת. הארץ תהיה לנו אם נרצה ונוכל לכבוש אותה בכוח”. וכך העניק לתכניתו החדשה את שמה: “הציונות הלוחמת”19. באפריל 1939 הגיעה “הציונות הלוחמת” שלו לכלל גיבוש, עד כדי כך שהכריז על פרק ציוני חדש. כך אמר למפלגתו:

היו שתי תקופות עד עכשיו בציונות. התקופה האחת [העותמנית], מ־1880 עד פרוץ המלחמה העולמית [ב־1914]…נסיון להגשמת הציונות בלי כל בסיס משפטי. התקופה השניה [היא]…התקופה המנדטורית, התקופה שבה הוגשמה הציונות על סמך זכויות פוליטיות מסוימות. ברור שאנו עומדים עכשיו בראשית תקופה שלישית…תקופה של הגשמה ציונית על יסוד שלטון ממלכתי.


כהכנות מוקדמות למרד יש להעניק לנוער הכשרה צבאית, להקים מערך הכשרה טכנית, לרכוש ולשכור אניות חמקמקות המתאימות להסעה בלתי־ליגלית, לפרוש ברחבי־אירופה רשת מבריחי־גבולות ולהתכונן לקליטת העולים הבלתי־ליגלים בארץ. “מתוך הכנות כאלה”, אמר בן־גוריון להנה“ס, “נוכל ללכת בלב יותר שקט לשיחות בלונדון…הכינוס…גם יחזק ידינו במו”מ עם הממשלה והערבים”. בהפיכת הרעיון לתכנית־מבצעית ולהפעלתה עסק בן־גוריון בתקופה שבין פירסום דו“ח־וודהד ובין שיחות־לונדון. בזמן הקצר שעמד לרשותו לא הצליח לשכנע את חבריו ביתרונה של תכניתו ובסיכויי הצלחתה. שוב עשה “הקטר” תפנית חדה ובלתי־צפויה, והקרונות המשיכו לדהור הישר קדימה, במסילה שהתווה להם לפני כן. ואכן, תכניתו זו נדחתה כולה, על־ידי מפא”י ועל־ידי הנה“ס. מכל סעיפיה רק הכינוס היהודי העולמי באמריקה, כאמצעי לחץ על השיחות בלונדון, זכה לתמיכה ולהחלטה. אף על פי כן די היה לבן־גוריון במעט הזה שקיבל ממפלגתו ומהנה”ס. למוד ניסיון היה וידע שאין זה סוף פסוק. הן לא אחת תכניותיו שנידחו היו כעבור זמן לקווי־יסוד, ודי ב“כיבוש הציונות” כדוגמה מני רבות.

“הציונות הלוחמת” התבססה על נוסחת־הכוח. לכל גוף לוחם נדרש כוח, ובסוגיה הזאת השקיע בן־גוריון מחשבה ומאמצים רבים. יצירת־הכוח – כמו עשיית יש מאין, כמו הפקת ברזל מאוויר, כמו הפיכת חולשה לעוצמה – היתה המפעל שלו הקדיש בן־גוריון כעשור שנים, מנובמבר 1938 עד הקמת מדינת ישראל במאי 1948. בן־גוריון האמין, כי כוח יהודי מזוין חזק הוא הערובה הוודאית היחידה לבטחון־הישוב. ולמען יוכל לשמש כגרעין של צבא־המדינה קרא כבר בפברואר 1937 למועצת ההסתדרות “להגדיל בבת אחת את הכוחות המזוינים שלנו”. ואכן בזכות קו ה“הבלגה” התחזקה והתמסדה בשלוש שנות המאורעות ה“הגנה” על שתי זרועותיה, המחתרתית והגלויה. הזרוע הבלתי־ליגלית כבר היתה ארגון ארצי שהחזיק בסתיו 1937 25,000 חברים וחברות, פזורים בכל היישובים היהודיים; בשניה, הליגלית, שרתו יותר מ־20,000 צעירים מוסמכים לשאת נשק מטעם הממשלה, שכולם גויסו מתוך שורות ה“הגנה”. על שתי זרועותיה מנתה, איפוא, ה“הגנה” יותר מ־45,000 לוחמים ומסייעים, רובם חמושים ומתורגלים. בעיני בן־גוריון היה זה כוח ניכר, שיכול לשמש גרעין ועתודה לצבא סדיר, ועל־ידי כך למלא את התפקיד העיקרי שיעד לכוח היהודי: הקמת המדינה.

על שלושה אדנים ביקש בן־גוריון לסמוך ולבנות את כוח הציונות: כושר־העמידה של הישוב, מצוקת יהודי־אירופה ודעת־הקהל הבריטית. הללו היו סדורים זה מכבר בתפיסתו כיונקים זה מזה ומחזקים זה את זה. עתה, משניגש לתכנן את הציונות הלוחמת הוסיף אדן רביעי, יהדות ארצות־הברית. לה יעד בן־גוריון תפקידי־סיוע בחומר, באנשים וביצירת דעת־קהל שתשפיע על ממשלות בריטניה וארצות־הברית. לימים יתפחו תפקידי־סיוע אלה לממדים אדירים. אולם, בינואר 1939 היתה עצם הפניה לארצות־הברית בחינת צעד מדיני נועז.

דומה, כי בד בבד עם טיפוח רעיון “הציונות הלוחמת” התבהרה מגמתו האמריקנית. “אם יהדות ארצות־הברית תתמוך בו [בישוב] באומץ ובמסירות…לעולם לא ננוצח”. כך כתב לנשיא הסתדרות ציוני אמריקה, ויצא לממש תמיכה זו. ב־24 בדצמבר הפליג בן־גוריון לארצות־הברית כדי לעשות נפשות לתכניתו החדשה, וב־1 בינואר 1939, כמו כדי לפתוח את השנה החדשה במדיניות חדשה, רשם ביומנו מה הם “הענינים שעלי לטפל בהם באמריקא”, עשרה במספר. במקום הראשון העמיד את “הכינוס (ארגון, מקום, הוצאות, תכנית)” ובשני “בטחון ואניות”. אחריהם באו עוד “ענינים” הקשורים במרד העליה, “גדוד יהודי, הכשרה לטיס, לים, וכו”, “עליה – מחנות פליטים”, “חיפה”, “קרקע וקרן־קיימת” (לשם רכישת־הקרקע בטרם ייכנס האיסור לתוקפו), “המגבית המאוחדת” (לשם מימון מרד העליה וקליטתה), “השיחות” (שיתוף נציגי יהדות ארצות־הברית במשלחת לשיחות־לונדון) ושאר־ירקות שבשיגרה הציונית.

קבלת־הפנים שתכניתו זכתה לה באמריקה לא היתה כלל זו שציפה לה. הציונים והלא־ציונים גילו הסתייגות, שיסודה בחשש שמא פעילות יהודית בולטת, ציבורית ופומבית, למען הציונות ונגד ממשלת־בריטניה, תפגע באינטרסים של הקהילה היהודית בארצות־הברית, תעורר את בעית הנאמנות הכפולה ותלבה את האנטישמיות. בנימוקים מהסוג הזה ראה בן־גוריון סימן לרפיון ציוני ולפחדנות יהודית האופיינית לגלות. בלא שיאמר זאת במפורש הוסיף לרשימה שלו גם את הצורך לרפא את ציוני־אמריקה מפחדנותם.


ב“הדסה” ובקרב מנהיגי הסתדרות ציוני אמריקה נוכח בן־גוריון לתמהונו ולצערו עד כמה מושפעים שיקולי הציונים מאותה “פחדנות”. כשמעמד היהודים הוטל בכף המאזניים, אמר, המרחק בין ציונים ולא־ציונים לא היה רב. “הציונים יכולים לעשות בקושי דבר שהלא־ציונים מתנגדים לו”, כתב ביומנו. “הראשונים מפחדים…האחרונים מפחדים מהמפחדים”. לא במהרה נמחו מליבו הדי הוויכוח שנערך בפגישה רבת־משתתפים של הציונים, שהסתייגו מהכינוס שדרש, ועל אחת כמה וכמה מ“הציונות הלוחמת”. דומה, כי לא אחת ביקש לקרוא באוזני בני־שיחו “פחדנים!” ואך בקושי כבש את קריאתו. רק אצל ברנדייס ציפתה לבן־גוריון הפתעה נעימה. הוא היה האחד והיחיד שתמך ב“ציונות הלוחמת” בהתלהבות.

בתום ביקורו, מקץ שלושה שבועות, על סיפונה של “אקוויטניה”, סיכם בן־גוריון ביומנו את מסעו. רשימת־הענינים שערך בפתח־ביקורו, “חלקה נתקיימה, חלקה לא, חלקה במקצת”. הכינוס, שעמד בראש הרשימה הראשונה עמד עתה בראש הענינים שהשיג, לדעתו, רק בחלקם. “המניעות להרחבת פעולת הביטחון סולקה, נדמה לי, לגמרי”. אך “בדבר האוניות לא הושג לפי שעה כלום”. למילווה הגדול לקרן־הקיימת לרכישה מהירה של קרקעות, “ניתנה דחיפה. אם המחשבה תצטרף למעשה – ימים יוכיחו”. ובאשר ל“גדוד” – כלומר גדודי־צבא יהודיים שיגוייסו בדומה ל“לגיון היהודי” מימי מלחמת־העולם הראשונה – “אין ספק שאם תקרה מלחמה נוכל לגייס אנשים, אם הממשלה לא תעכב…גם רעיון ההכשרה הימית והאווירית נכנס קצת ללבבות. אולם דרוש עדיין חריש עמוק”. ולבסוף, “הנסיעה בכללה היתה כדאית”.

זה היה כוחו, שלא אמר נואש לעולם. יהדות־אמריקה, על כל חסרונותיה, היתה משענתם האחת והיחידה של הישוב, של יהודי־אירופה ושל הציונות, ואין בלתה. לכן הכורח, יותר מכל דבר אחר, הוא שחייב להסתייע בה “למלחמתנו”. ובן־גוריון המשיך ותבע הקמת הסתדרות ציונית מאוחדת, שבכוחה “להפגין כוח ציוני גדול”, ומאבק בדעת־הקהל: “הפעלת ידידינו בממשלה, בקונגרס, בעתונות, בכנסיה, בתנועת הפועלים. לא באקראי, אלא בתמידות ובשיטתיות…אחרי לונדון, זוהי החזית הפוליטית שלנו”.


הנפלא בתכנית “הציונות הלוחמת” היה בהיוולדה בעת שהעם היהודי היה בשפל מדרגתו, כשהוא חסר־ישע כפי שעוד לא היה בתולדות סבלותיו הארוכים, ובעת שהציונות הועמדה – כפי שיתברר בשיחות־לונדון – בפני אבדון.


 

פרק עשרים־ושישה: הספר הלבן    🔗

בהתאם לתכניתה זימנה ממשלת־בריטניה את נציגי הערבים והיהודים ללונדון, לשיחות. ביישוב ובמפא"י סערו הרוחות בדרישה להחרים את השיחות במחאה. שלא כווייצמן, שנלהב לשיחות, רצה גם בן־גוריון בליבו להחרימן. אף על פי כן שוב התייצב יחיד נגד מרבית חבריו במפלגה ובניגוד לנטיית־ליבו תבע להשתתף בשיחות. לא שהשלה עצמו; היטב ידע שאין הן אלא כסות־עיניים וששום תועלת לא תצמח מהן לציונות. בכל זאת ראה בשיחות במה בין־לאומית שעשויה לסייע להכשרת דעת־הקהל לקראת “הציונות הלוחמת”. וחשש שמא ההחרמה תטה את דעת־הקהל בבריטניה ובארצות־הברית לרעת הציונות ותקל על הממשלה הבריטית להפיק את זממה: שמיטת המחויבות שנטלה על עצמה בהצהרת־בלפור כלפי העם היהודי.

“הוועידה” – כך נקראו השיחות – התכנסה בארמון סנט ג’יימס בפברואר 1939. מאחר שהערבים מיאנו לשבת לשולחן־דיונים אחד עם היהודים, נפגשו הבריטים עם המשלחת היהודית ועם המשלחת הערבית בנפרד ובחדרים שונים. הם לא הסתפקו בתפקיד המתווך הישר, אלא שקדו במרץ להעביר את התכנית המוכנה עמם, דהיינו עליה שנתית שתקבע את שעור הישוב היהודי ל־35% עד 40% מכלל האוכלוסיה בארץ־ישראל (15,000 עד 30,000 נפש, במשך חמש עד עשר שנים). לוויתור כזה על מטרת הציונות, ולהפקרת היהודים באירופה ובארץ לא יכלה המשלחת היהודית להסכים.

מנקודת־הראות של “הציונות הלוחמת” – כלומר מנקודת־ראותו של בן־גוריון – היתה הוועידה חשובה בחשיפתה את חוסר־האונים של העם היהודי ואת השימוש האנוכי וחסר־הלב שממשלת בריטניה עשתה בו לכפות עליהם סטטוס של מיעוט נצחי. בשבת, ה־18 בפברואר, נפגש בן־גוריון ביחידות עם מקדונלד, ל“שיחה פרטית”. בן־גוריון לימד זכות על תכנית־החלוקה ומקדונלד שאלו איך יתגונן הישוב בפני הערבים אם תסתלק בריטניה, הן תפרוץ מלחמת־דמים שאת תוצאותיה אין הוא מעז לנבא. אז פרץ ביניהם חילוף־דברים זה:

מקדונלד: עד מתי אתם חושבים נעמיד את הביונטים שלנו לרשות העליה?

בן־גוריון: בבקשה, אינכם רוצים, תסלקו את הביונטים שלכם. העליה שלנו אינה זקוקה לביונטים שלכם, להיפך, רק בכוח הביונטים האנגלים אפשר למנוע עליה יהודית. והלואי שלא תשתמשו בביונטים שלכם נגד העליה.

מקדונלד: והגנה? מי יגן עליכם? האינכם זקוקים לביונטים שלנו בשביל בטחון היישוב?

בן־גוריון: אנחנו מוותרים על הביונטים שלכם גם בשביל בטחון הישוב. תנו לנו להגן על עצמנו. אל תפריעו לנו. אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו בפני התקפה של ערביי ארץ־ישראל, וגם נוכל בעצמנו לסדר עליה.

מקדונלד: אם כי הערבים הם יותר מפי שניים?

בן־גוריון: כן.

מקדונלד: אבל…ערביי ארץ־ישראל יוכלו להביא חיזוק מעיראק, למשל.

בן־גוריון: זה עסקנו.

מקדונלד: הם לא רק פי שתים. הם יביאו חיזוק מעיראק. יש שם צבא ערבי.

בן־גוריון: מאלש, גם אנחנו נביא חיזוק. יותר נקל לעבור את הים מאשר לעבור את המדבר…נביא עשרות ומאות אלפים…לא רק מפולין. גם מאמריקה נוכל להביא רבבות אנשים והיינו מסתדרים בעצמנו עם הערבים. אנחנו מודיעים לכם, שאין אנו זקוקים יותר לביונטים שלכם, לא בשביל העליה ולא בשביל הבטחון שלנו…גם העליה שלנו, גם הישוב שלנו יעמדו בכוחם ובכח העם היהודי.

בכך חשף משהו מ“הציונות הלוחמת” הרוגשת בקרבו: אניות רבות יורידו, ללא התר, עולים בחופי־הארץ, שילחמו, באלפיהם וברבבותיהם, נשק ביד, על זכותם למצוא מקלט בארץ־אבותיהם ולהקים בה מדינה משלהם. אקט זה של תעמולה – כך חשב – יעורר את דעת־הקהל בעולם לצורך החיוני של העם היהודי במדינה משלו. לחבריו ממפא"י במשלחת היהודית לסנט ג’יימס אמר: יש לקבוע “מדינה יהודית כמטרה למדיניותנו”, הן בשיחות עצמן, הן כסיסמת המדיניות הציונית בכלל.

הערבים תבעו את דרישותיהם החוזרות והבלתי־משתנות: הקמת מדינה ערבית עצמאית בכל ארץ־ישראל. ממשלת־בריטניה הודיעה על נכונותה לערוב לבטחון המיעוט היהודי בארץ־ישראל ערבית. ב־27 בפברואר הודיעו היהודים שאין לראות בתכנית זו “בסיס להמשך הדיונים” ופרשו מהשיחות. בכך הגיעה ועידת סנט ג’יימס לסיומה.

בינואר 1939 מנה הישוב כ־440,000 נפש – 30% מכלל האוכלוסיה בארץ־ישראל – ולו כ־45,000 נושאי־נשק ומסייעים. בישוב ובצבאו זה ראה בן־גוריון, כדבריו, כוח לא מכריע עדיין, אבל כוח שאין להתעלם ממנו “ואין לעבור עליו לסדר היום”. מאחר שחשד בממשלת־בריטניה שבכונתה להעביר את השלטון לידי הערבים, על ידי מתן עצמאות לארץ־ישראל, העמיד כנגד כוונה זו את ה“כוח” היהודי. משמע, אם לא יתנו הבריטים עצמאות גם ליהודים – על־ידי חלוקה – ימנע ה“כוח” את מתן העצמאות לערבים ויסכל את המזימה הבריטית.

הימים הקשים, כששוב לא היה ספק, כי בדעת בריטניה למסור את ארץ־ישראל לערבים חישלו את בן־גוריון וחיזקוהו ב“ציונות הלוחמת”. בליל ה־28 בפברואר נכנס לחדרו של שרת, ששכן באותו מלון, ואמר לו, כי דבר העצמאות שהבטיחה בריטניה לערבים הוא “לא רק נשק נגדנו – הוא גם נשק בידינו. הממשלה התחייבה, כלפי הערבים על דבר שלא תוכל להגשימו בלעדינו. יש בידינו מנוף כביר למלחמה”. הנה, איפוא, גם בצוק רוחו, לא פסה ממנו רוח הלחימה, והכשרון המיוחד לו להפוך חסרון ליתרון לא דלל. בהסתמכו על “המנוף” הזה חיבר אז בן־גוריון כרוז “אל הישוב”:


זוממים לחסל את הבית הלאומי ולהסגירנו לשלטון מנהיגי הכנופיות. מזימה זו לא תקום!

גבורת הישוב, מצוקת המוני ישראל בגולה, המצפון של אנגליה הישרה, העזרה המוסרית והפוליטית של אומות העולם, יעשו לאל את נכלי צוררינו.

אל בהלה!

נציגי העם עומדים כאן על המשמר, בביטחון מלא, שכל אחד מכם יעמוד במבחן העליון, בנאמנות, התלכדות, משמעת ועוז.

דוד בן־גוריון.


מאחר שגם היהודים וגם הערבים דחו את ההצעות שהגישה להן ראתה ממשלת־צ’מברליין את עצמה, כפי שהודיעה מראש, בת־חורין לנסח ולכפות פתרון משלה. ב־17 במאי 1939 פירסמה ספר לבן שבו הצהירה על כוונתה לכונן, בתום תקופת־מעבר, בת עשר שנים מדינת ארץ־ישראל עצמאית. בתקופת־המעבר שבה ישאר השלטון בידי בריטניה, יותר לישוב למלא את החסר בגודלו, עד היותו שליש בדיוק מכלל האוכלוסיה, דהיינו עליה של 75,000 נפש. לאחר מכן, בתום תקופת־המעבר תורשה עליה רק בהסכמת הערבים. ההשלמה לספר הלבן באה ב־22 בפברואר 1940, עם פירסום חוק הקרקע שכמעט ואסר כליל על יהודים לקנות מידי ערבים קרקע בארץ־ישראל.

תוכנו של הספר הלבן נודע לבן־גוריון ולהנה"ס בעוד השיחות בעיצומן. בן־גוריון ניסה להפעיל התערבות אמריקנית כדי למנוע את פרסומו והבריק לברנדייס שישפיע על הנשיא רוזבלט בכיוון זה. התגובה לבקשתו היתה צוננת, והתברר לו שלא בנקל ולא במהרה תשמיע אמריקה קולה במחאה נגד הספר הלבן הצפוי. גם סיכויי הכינוס היהודי העולמי באמריקה, שבו רצה בן־גוריון לפתוח את “מרד העליה”, נראו קלושים. גם וייצמן הצטרף למסתייגים והביע ספק אם מותר לו להשתתף בכינוס כזה, שייראה כמכוון לגיוס דעת־הקהל האמריקנית נגד הממשלה הבריטית, ובלעדיו ישלל מהכינוס טעמו. דומה כאילו התגנב לליבו של בן־גוריון הרהור־יאוש, כשרשם ביומנו, ב־19, את השורות הבאות:


ידינו למעשה כבולות. השטן עצמו לא היה יכול להמציא סיוט יותר מעיק ואיום. הכניסונו לצינוק כשפינו נעול. יצא עלינו גזר דין ואין אנו יכולים לערער עליו. יתכן ויכוח בפרלמנט – אך לב מי יפנה עכשיו להגנת הבטחה ישנה לעם מחוסר ישע, שאינו יכול אפילו להרע לאנגליה בדיבור?


אבל, זה היה הרהור לרגע. כשסיכם לעצמו את ועידת־לונדון מצא בה חיוב. “בפעם הראשונה בתולדות הציונות, ובתולדות העם היהודי לאחר החורבן”, כתב לפולה, והצניע את חלקו בנקטו לשון רבים, “עמדנו בהתאבקות עם כוח עצום, ועמדנו לא בתחנונים, בבקשת רחמים או בדרישת צדק בלבד. בפעם הראשונה השתמשנו בנימוק חדש: בכוח שלנו בארץ.. כשאמרנו לממשלה בתוקף ובביטחון פנימי, שאין הם יכולים להקים מדינה ערבית בא”י ואין בכוח הערבים לשלוט בארץ נגד רצוננו". במה שכינה “גילוי כוחנו” ראה לא רק את “החידוש העיקרי, ואולי היחיד” בדו־שיח הבריטי־הציוני, אלא גם “חיוב לא קטן”. שכן, “יצאנו מוועידת לונדון מוכים, אבל לא מנוצחים”. הציונות הלוחמת תשיב מלחמה שערה. מבחנה של הוועידה במציאות יהיה אם תוכל ממשלת־בריטניה להקים בארץ־ישראל מדינה ערבית עצמאית, על אפו ועל חמתו של הישוב, או שיהיה לאל ידם של הישוב והעם היהודי לכפות עליה חלוקת ארץ־ישראל, ומתן עצמאות גם ליהודים.


 

פרק עשרים־ושבעה: הנוסחה הכפולה    🔗

בוועידת־לונדון התחדדה זהותו של בן־גוריון כמדינאי וכמנהיג הישוב. מתחילת הוועידה עד סופה הוא קבע את העמדות, והוא חיבר את המסמכים החשובים; ביניהם נאום בן־צבי, שייצג את הישוב, בטקס־הפתיחה; את ראשי־הפרקים לדברים הקשים שהשמיע וייצמן באחד העימותים החריפים; והכרוז “אל הישוב”. יתר על כן, הוא קבע את תוכן המכתבים שווייצמן שלח בחתימתו למקדונלד ולראש־הממשלה, ושהחשוב בהם, מה־17 במרס, דחה בשם המשלחת היהודית את הצעות־הממשלה, סופית ורשמית.

חבריו למשלחת ולהנה"ס חשו בגידול קומתו: אמונתו בכוח הישוב והעם היהודי לעמוד במסות הנכונות להם הקרינו על סביבותיו בטחון של היודע את דרכו ומי שיצעד בה עד שיגיע למטרתו. וזה שהבדיל אותו כל כך בעיניהם, בימי־הוועידה, מווייצמן.


מבט לאחור יגלה, כי שני יסודות שהציב בן־גוריון בימי סנט ג’יימס הוכיחו עצמם כחשובים ביותר למדיניות שהובילה להקמת מדינת־ישראל. האחד, נועז במיוחד, שבכוח הישוב לסכל את המדיניות הבריטית החדשה, והוא ימנע מתן עצמאות לערבים בארץ־ישראל, אם לא תינתן במקביל עצמאות גם ליהודים. השני שהחלוקה היא בלתי־נמנעת, ומאחר שתקום בעתיד קרוב או רחוק, יש למהר ולקבוע עובדות: לחזק את הישוב על־ידי עליה, רכישת־קרקע והתיישבות; שהרי מפת־ההתיישבות היהודית היא שתקבע את מפת המדינה היהודית העתידה. וכך הנחה את חבריו בארץ:


“עלינו…לרכז כל מאמצינו עכשיו לתגבורת כוחנו בארץ – במהירות, בכל האמצעים, בכל הדרכים:” העלאת מכסימום של צעירים, מוכשרים לשאת נשק; חימוש מכסימלי של הישוב; רכישה מהירה של קרקע והתבצרות בחיפה, בגליל ועל גדות הירדן; אימון צבאי של חברי ארגון “החלוץ” בפולין; הכשרת מדריכים צבאיים (ביבשה, בים ובאוויר) באמריקה, והכנות “להקמת צבא יהודי בארץ, באמריקה, בפולין, בצרפת, באנגליה, בדומיניונים”. ובה בעת “יצירת יחסים יותר טובים בישוב” עצמו, ו“קשרים יותר אמיצים” של הישוב “עם הגולה, ביחוד בפולין ובאמריקה”.


משנכזבו התקוות שתלה בן־גוריון בציוני אמריקה ואפס הסיכוי שהכינוס – אות הזינוק ל“מרד העליה” – יתקיים, ראה בן־גוריון בחיזוק “החזית בארץ”, תפקיד עיקרי, שיש להתמסר לו מבלי “להחמיץ אף יום אחד”. ליהדות־אמריקה יעד מעתה עזרה פוליטית וכספית: “לקרקע, לעליה, להגנה, לכיבוש הים”.

ב־3 באפריל 1939 ירד בנמל־חיפה ובו ביום זימן ישיבה של הוועדה המדינית של מפא“י ובעקבותיה נשא דברים גם במועצה. הוא הפגיע בחבריו לקבוע “שורה של דברים שאין אנו עושים אותם ואנו נלחמים נגדם: טירור, שביתות”; “שורה של דברים שעוד לא הגיעה השעה להכריז עליהם: אי תשלום מסים, התישבות בכוח”; ועם זאת “נקבע את הדברים שאנו עושים אותם מיד”: הקמת “ארגונים לפעולות יוצאות מן הכלל” – בהסתדרות, בישוב ובתנועה הציונית, ו”פעולה לריבוי עליה" באורח לא חוקי. עליה זו מהווה “אמצעי מלחמה” עיקרי נגד מדיניות הממשלה, אך היא “איננה מכוונת רק, ולא ביחוד, להגדלת הישוב, אלא למלחמה נגד המדיניות המכוונת להקים מדינה ערבית בארץ־ישראל”. באותה נשימה הדגיש שוב, “כי איננו משתתפים בשום פעולה שהיא פעולת איבה נגד אנגליה”.

ובכן, לא למלחמת גרילה או לטרור התכוון. את אי־הציות הועיד בינתיים לשני תחומים בלבד, לעליה ולהתישבות. בשני אלה לא ישעו היהודים להוראות־הממשלה ואף יפרו אותן. בני־הישוב יעלו יהודים לארץ ויקימו, בבוא העת, ישובים חדשים, בסיוע “הארגונים לפעולות יוצאות מן הכלל”, על אפה ועל חמתה של הממשלה. לפי התיזמון שערך צריך היה “אי־שיתוף הפעולה” להתחיל, עם הפרסום הקרוב של הספר הלבן.

עד הקונגרס הציוני באוגוסט, שאותו רצה לרתום ל“ציונות הלוחמת”, נותרו ארבעה חודשים, והוא הקדיש לילות כימים לדיונים, הנחיות והכנות שתכליתם הכשלת המדיניות הבריטית. כבר בדצמבר 1938 הטיל על ועדה של שלושה לבחון “כיצד לארגן מרי של מיסים”, ועתה חקר לדעת את מידת היעילות שיש באי־ציות כזה. מכון לחקר הכלכלה, שהוקם ליד הנה“ס, הגיש לו, לדרישתו, מחקר “סודי בהחלט” שכותרתו “שאלת ההספקה במקרה של פוליטיקה של אי־שיתוף”, והוא תבע מהנה”ס לעבור לתקציב חרום ולהקדיש את מחציתו ל“ציונות הלוחמת”, ועוד כיוצאים באלה. אולם, את עיקר מעייניו הקדיש לשלושת נושאי־המלחמה בספר הלבן: התיישבות אסטרטגית – רכישת קרקע והקמת ישובים בספר, ברצועת־החוף וסביב ירושלים – “מרד העליה” וארגון ה“הגנה”. בניגוד לחזון השלום של ישעיהו היתה קריאת בן־גוריון בבחינת “וכתתו אתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות”, שהרי קרא להפוך כפרים לעמדות צבאיות, את יושביהם לעתודות כעין־צבאיות ואת כלי־העבודה שלהם לכלי־מלחמה. זו היתה הדרך היחידה, הן משום שלא עמד לרשותו אלא כוח הישוב, הן משום שתחת עינה הפקוחה של ממשלת־המנדט לא יכלו ההכנות למאבק נגדה להעשות בגלוי.


את כוח הישוב גילמה ה“הגנה”, ובן־גוריון, שניגש מיד למעשה, בירר, בסדרת־ישיבות עם פיקוד ה“הגנה”, “מבנה סמכויות, תפקידים, תקציב” ונושאי הצטיידות ופיתוח. דווח לו “על מפעל הטיס שלנו” והוא מצא, כי “יש להקים בית־ספר לדיג”. במסגרת ה“הגנה” הוחל בהקמת מוסד מיוחד, “המוסד לעליה ב'” שבן־גוריון ראה בו, בשלב זה, את חוד החנית של תכניתו. זו דיברה בהעלאת אלף יהודים בשבוע, דהיינו עליה שנתית של 50,000; לדעת בן־גוריון היה טעם בעליה ב' רק אם תגיע למידות אלה ויותר. קליטת המעפילים, כך כונו העולים הבלתי־ליגליים, הוטלה על נקודות־הישוב השוכנות לחוף־ים, ובשבת, ה־22 באפריל, ערך בן־גוריון סיור ימי לאורך החוף בליווי פיקוד ה“הגנה”, כדי ללמוד מקרוב את הזירה שבה יתרחש “מרד העליה”. יומנו המלא רשימות ונתונים על מקומות־מעגן וישובים, ועל הסבת ספינות־דיג ליעודן על־ידי שריונן בלוחות־פלדה וציודן במכשירי־קשר, מתאר סיור זה, שבסיומו כתב ברוב סיפוק: “נקים על חוף ריק זה עשרות כפרי־דייגים” שיסייעו ל“מרד העליה”. “בעליה נלחם על עליה” קבע שעה שהורה איך יש להגיב על גרוש אניות־מעפילים: “שלא יהיה שקט בחיפה…שיסדרו הפגנה, מהומה, מחאה, שיש לה ‘ערך של חדשות’…מענינת אותי עתונות אנגליה ואמריקא…[יש] לסדר פעולה שתטעם לחיך עתונות זו”.

לוא בידיו הדבר היה בן־גוריון מקבל את פני הספר הלבן, ביום פרסומו, באניות־עולים ההורסות אל החוף ובנקודות חדשות העולות על הקרקע ללא רשות. אבל לא רק חוסר הזמן הדרוש להכנות ואמצעים כספיים מנעו זאת. במפא“י ובהנה”ס לא הכל היו תמימי־דעים עמו. אי־ציות חמור לשלטונות עלול היה לחולל סכסוך חריף מדי עם בריטניה, כשמלחמה נגד היטלר מאיימת עליה, ומן הראוי לחזקה במלחמתה זו. הדילמה כיצד ללחום באנגליה ולסייע לה בעת ובעונה אחת, לא נתנה מנוח לבן־גוריון ולחברי־מפלגתו. כשישה שבועות לפני הופעת הספר הלבן, נדרש בן־גוריון להבהיר לוועדה המדינית את פתרונו לאותה דילמה.

יכולתו לחשוב ולפעול בכפילויות נוגדות היתה ללא ספק מהבולטות בתכונות יוצאות־הדופן של מנהיגותו, וכבר בעבר השמיע מה שניתן לכנות נוסחאות כפולות. עתה נזקק שוב לכשרונו זה, אולם הפעם לא באה לו הנוסחה הכפולה בנקל. סחור סחור, מסביב לנקודה, הלך, ולנוסחה הגואלת לא הגיע. גם בקונגרס הציוני, שנתאסף באוגוסט בג’נבה באווירה של ערב־מלחמה ודן במאבק בספר הלבן, עדיין היה כמגשש. אך משפרצה המלחמה מצא סוף־סוף את שביקשה נפשו. ב־12 בספטמבר ירה לראשונה את נוסחתו הכפולה הנודעת ביותר, בגירסתה הראשונה. כך אמר אז למרכז מפא“י: “עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה”. שבוע לאחר מכן, בהנה”ס, חזר על נוסחתו והרחיבה, עד היותה כעין גירסה שניה שלה: “להגיש לאנגליה את כל העזרה האפשרית מצדנו. במידה שהספר הלבן יתגשם נלחם נגדו, כאילו לא היתה מלחמה בעולם”. בוועד הפועל הציוני המצומצם, בדצמבר, הסביר בן־גוריון את מצבו המדיני המסובך של הישוב שאת המוצא ממנו אפשר לבטא רק בנוסחה כפולה: “המלחמה חייבה אותנו לחשבון כפול, מצד אחד חשבון הספר הלבן, ומצד שני חשבון המלחמה…החשבון הכפול הזה הוא…קשה מעין כמוהו, אבל אנו חייבים לעשות אותו, מפני שאם נעשה רק את חשבון המלחמה בלבד אנו נתכחש לתקות העם היהודי. אם אנו נעשה רק את חשבון הספר הלבן ולא נראה את המלחמה, אנו נתכחש לכל, גם לתקות העם היהודי וגם לקיום האנושי…הועמדנו…מראשית המלחמה, במצב טרגי מאין כמוהו. בשעה שבכל לבנו ובכל נפשנו אנו עם אנגליה ועם צרפת נגד האויב הכי־איום שקם לעם היהודי בעולם…הרי באותו זמן המדינה העומדת בראש המלחמה נגד היטלר הכריזה לצערנו מלחמה נגד תקות העם היהודי. זה הוא לא רק קונפליקט נפשי אלא סבך פוליטי גדול שבפניו הועמדנו עם פרוץ מלחמה זו”. דומה, כי חבריו והבריות בכלל חזרו על נוסחתו זו והקציעו אותה, וכדרך שנולד שיר־עם, או פתגם, נוצר הנוסח שהיה לשיגרת־לשון: “מלחמה בהיטלר כאילו לא היה הספר הלבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו לא היה היטלר”. לבסוף קבע בן־גוריון עצמו מסמרות בגירסה זו – שהיתה הנודעת והמקובלת מכל נוסחותיו הכפולות, עד שהיתה לשם־דבר – בהודעה רשמית שפירסם מטעם הנה"ס במאי 1940, שבה אמר: “מלחמה בנאצים כאילו לא היה הספר הלבן, מלחמה בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה בנאצים”.


 

פרק עשרים־ושמונה: כוחנו בחוסר־ברירה    🔗

ב־18 במאי, למחרת פרסום הספר הלבן, נערך “יום הפקודה”: שבתון כללי, עצרות־עם והפגנות המוניות בהדרכת ה“הגנה”. גילוי־דעת, בהתאם לקו שתווה בן־גוריון, קרא להפרת חוקי־העליה וההתיישבות, והצהיר על אי־השתתפות במוסדות שיקומו על־פי הספר הלבן. בירושלים התנגשו כוחות־משטרה עם מפגינים, רבים נפצעו ושוטר בריטי נהרג. למחרת עם בוקר זומנו מנהיגי־הישוב למפקדתו של הגנרל סר רוברט היינינג, המפקד הכללי של הכוחות הבריטיים בארץ־ישראל ועבר־הירדן, שהשמיע באזניהם, בלא שהתיר להם לשבת או לענות, נזיפה ואזהרה. בו ביום הריץ בן־גוריון לגנרל את התשובה שהזכות להשמיעה נשללה ממנו, שעיקרה בפסוקים האלה:


בפני העם היהודי הוצגה עתה מדיניות חדשה של ממשלת הוד מלכותו המהווה הפרת־אמונים וכניעה לטרור ערבי…ההפגנה היהודית מיום אתמול ציינה את ראשית התנגדות היהודים למדיניות הרת־הפורענות המוצעת עתה על־ידי הממשלה. הטלת פחד על היהודים לא תביא אותם לידי כניעה אף אם דמם יישפך. לדידנו האחריות לכל אשר עלול לקרות בארץ תוך כדי ביצוע המדיניות החדשה תחול על הממשלה.


הד רב היה לנאום שנשא ב“יום הפקודה” ולדבריו בכנסי ארגוני הנוער בירושלים, והד רב מזה היה ל“ספר המעל” שלו – ניתוח הספר הלבן – שראה תחילה אור בעתונים ואחר־כך הופץ מטעם הנה"ס ברבבות חוברות בעברית, יידיש ואנגלית. גם נאומו במועצת פועלי תל־אביב, שפורסם בדבר, והנאום שנשא בקונגרס הציוני זכו להד רב. דבריו בתגובה לספר הלבן זכו, איפוא, לתפוצה המונית ונשמעו ברחבי הארץ והעולם הציוני. לו צורפו המשפטים והמוכחות, מהדברים שאמר וכתב אז, שחדרו ללבבות והיו לסיסמאות־מאבק ולתמרורים בדרך למדינה, ואוחו למשא אחד, זה היה עיקרו:


יש לממשלה זו רוב עצום בבית־הנבחרים הגדול בעולם, ולשרותה עומד כוח צבאי ענקי ועתונות רבת־השפעה משרתת אותה. קרבן מדיניותה של האימפריה החזקה בעולם – העם היהודי – מחוסר־אונים ונטול־מגן. אין לו צבא, צי או ממשלה, אין לו אפילו פיסת ארץ קטנה שבה הוא אדון לעצמו. ולעם חסר־מגן זה אפשר לעולל הכל – בכך מאמינים תקיפי עולם. אבל יש דבר שאפילו האדירה בממשלות לא תוכל לעשות לעם היהודי: להוליכו שולל במתק־שפתיים ובמליצות־רמיה…לא נעסוק בהטפת מוסר לממשלת־המנדט. אזניה אטומות…ואל נא נעסוק בעבודה ללא תועלת.

אין אנו חדלי אונים…כי לרשותנו עומדים שני כוחות יותר חזקים מן הכוח העומד מאחרי הגזרות: לחץ הסתערותו של העם היהודי על ארץ־ישראל וכוח הישוב היהודי בארץ…וזוהי התשובה לשאלה הפטלית: במה כוחנו? כוחנו הוא בחוסר־ברירה. אנו נכנסים לתקופת חרום…. מלחמתנו קשה ומורכבת והיא לא תיעשה במלים. יכריעו רק מעשים – והם ידרשו מאתנו קרבנות רבים ועוז־רוח ורצון. עלינו לעשות לאל את המזימה של הממשלה.


בני־הארץ, בעיקר הצעירים, אהבו כל מילה בנאומיו חוצבי־הלהבות. הדברים האמיצים והגאים הציתו אש בליבם, וסגולתו של בן־גוריון להפוך יאוש לתקווה, תחושה של חדלון־אונים ליתרון־כוח הפיחו בליבם רוח־קרב ונכונות לכל. שני היסודות הבולטים שחזרו בדבריו – הנוער כנושא המלחמה והנצחון המובטח, אם גם בסופו של מאבק מר, למלחמת־אין־ברירה צודקת – נטבעו כה עמוק בתודעת־הישוב שהיו לא רק למסד המאבק להקמת המדינה, אלא גם לתורת כל מלחמותיה של ישראל בימיו של בן־גוריון כראש־ממשלה ושר־בטחון.

הדברים שנשא בן־גוריון לא היו מליצות או מילים בעלמא. בחמשת החדשים, מאז שובו לארץ באפריל 1939 ועד פרוץ־המלחמה, הקדיש את מירב זמנו ומרצו לגיבוש “כוח הישוב”, כלומר, ל“הגנה”; לארגונה מחדש, לציודה ולברור דרכי־לחימתה כדי להכשירה להכשיל את הספר הלבן. ראשית, קבע במסמרות שה“הגנה” כפופה למרות הנה“ס, ובכך יצק לישוב דפוס של מדינה דמוקרטית: כוח צבאי הסר למרות הרשות המבצעת הנבחרת. בראש ה”הגנה" העמיד מפקדה ארצית מורכבת מנציגי כל חוגי הישוב, פרט לרביזיוניסטים, ובזאת הבדיל באופן מוחלט בין “הישוב המאורגן” וה“הגנה” לבין “הפורשים” והאצ“ל (ולח"י שיקום יותר מאוחר). בכוח “תקציב מלחמתי” שתבע מהנה”ס ומהקונגרס ובכספי מסים ומגבית “כופר הישוב”20, הרחיב והגדיל את “הגנה” על שתי זרועותיה, הגלויה והחוקית, וזו שבמחתרת.

ה“הגנה” הגישה, לדרישתו, הצעה להקמת שלושה חילות: “חיל המשמר” (לתפקידי בטחון מקומיים), “חיל השדה” (לתפקידי בטחון מחוזיים וארציים) ו“חיל העם” (חיל סדיר למחצה, לפעולה במקרה של סכנה לאומית כללית); בסך הכל 57 גדודים. בצד ההצעה “לארגון חיל הים” בירר בן־גוריון אפשרות גיוס בני־הישוב לצי המלכותי, ובאשר לחיל־אוויר נתן את דעתו לפיתוח “אווירון”21 ולהקמת בית־מלאכה לתיקון מטוסים, בדק, במונח המקובל כיום. בין היחידות החדשות שהוקמו היו סיירת פרשים, בשם “בני רכב”, וקורס קשר. מאמץ ארגוני זה היה התרגום ללשון המעשה של התביעה שהשמיע בנאומיו, ואכן בימים ההם הוכשרה ה“הגנה” לסכל את הספר הלבן והונחו היסודות הראשונים לצבאה של מדינה ריבונית.

המדיניות הלוחמת של בן־גוריון היתה היחידה שדיברה ללב הציבור הרחב וללב הנוער, שבן־גוריון ראה אותו כנושא המערכה, אך דווקא בין מנהיגי מפא“י ואישים בהנה”ס רבו ההסתייגויות ממנה והנטיות לקו שונה. העובדה שהן לא הוצגו בצורה מגובשת, כשלמות אחת, או כאלטרנטיבה כוללת, ולא הועלו לדיון ולהכרעה, לא גרע מכוח הדוגלים בהן להתלכד ולחסום נקודות עיקריות ב“ציונות הלוחמת” וב“מרד העליה” של בן־גוריון, עד כדי נטילת־טעמן. ביחוד הכבידו על בן־גוריון העמדות שנקטו כצנלסון וטבנקין.

בתחום רכישת הקרקעות וההתיישבות עלה הקו של בן־גוריון בקנה אחד עם הקו של עמיתיו בתנועת־העבודה. היה מוסכם על הכל שרכישת קרקעות מהירה גורלית לציונות, והיא תחרוץ את גבולות המדינה. גם בראיית ההתיישבות, ובעיקר התיישבות־הספר, כאמצעי מדיני ובתקיעת יתד של גבול, שררה תמימות־דעים. ייחודו של בן־גוריון בתחום זה התבטא בעיקר בהמרצה לתנופה גדולה יותר במה שנקרא “התיישבות אסטרטגית”. אבל לא כך בתחום ההעפלה.

ההעפלה החלה, הן על־ידי תנועת העבודה, הן על־ידי הרביזיוניסטים, כבר ב־1934. עד סוף 1937, ביצעו שתי התנועות הפלגות ספורות בכלי־ים קטנים והביאו לארץ, באורח בלתי־ליגלי, כ־536 מעפילים. ההעפלה גברה ב־1938 ובראשית 1939. כינון “המוסד לעליה ב'”, באפריל 1939, נתן להעפלה תנופה גדולה. לפי אומדן אחד העפילו לארץ בשנים 1934–1939 כ־21,630 נפש, רובם בדרך־הים. אולם, חרף הגברת־הקצב הניכרת הזאת לא ראה בן־גוריון בהעפלה תשובה נאותה למדיניות הבריטית. “הייתי נגד עליה ב'” אמר למועצת־מפא"י, “כי זה הורס את העליה ברשות”. שהרי המעפילים, רובם ככולם, נתפסו, ומספרם נוכה על־ידי הבריטים ממיכסות־העליה ברשיון, כך שלמעשה ההעפלה לא תרמה כמעט לגידול הישוב22.

אבל עיקר המחלוקת בין בן־גוריון ומתנגדיו הצטמצם, בעצם, לשאלה העקרונית: מהי מטרת עליה ב‘? ראשי “המוסד” וה“הגנה”, בהשראתם של כצנלסון וטבנקין, ראו בעצם החתירה לחוף המולדת שהישוב מטה לה שכם, ערך פנימי, מוסרי וחלוצי. כל עולה נחשב בעיניהם עולם ומלואו, והם קיוו והאמינו שכל אניה שתגיע לחוף תהיה בבחינת דגל שימריץ אנשים נוספים לפרוץ ולעלות. כך תתגבר עליה ב’ ותביא מעפילים רבים. בן־גוריון שלל גישה זו, שהוא ראה בה עליה “בדרך של התגנבות” ששוב לא תצלח. “עכשיו ימי היטלר”, זעק כנגד חבריו, “והעליה היא היום שאלת חיים ומוות בשביל מאות ואלפים יהודים”, ולכן “אנו זקוקים לעליה המונית”. והרי, אין סיכוי שעליה ב' תביא לארץ יותר עולים ממה שהבריטים, שהצי והצבא שלהם פעלו נמרצות לסיכולה, התירו ממילא. בן־גוריון דבק בדעתו שאם עליה ב' לא תביא לפחות 50,000 מעפילים בשנה, אין בה תועלת של ממש. הוא דגל, איפוא, ב“עליה מורדת”, אותה דרמטיזציה עזה, שתיווצר מצרוף רדיפת היהודים מזה והשערים הסגורים מזה, שתכליתה ליצור בעולם דעת־הקהל שתאלץ את בריטניה לפתוח את שערי הארץ. אבל, תפיסת־אניות במהלך המאבק והחרמתן היתה בלתי־נמנעת ב“עליה המורדת” ודבר זה נגד את הקו שבו דגלו ראשי “המוסד”, ה“הגנה” ורוב גדול במפא"י. אניות־המעפילים המעטות שברשות “המוסד” הפליגו לארץ יותר מפעם אחת – “אטרטו”, למשל, ביצעה שבע הפלגות והסיעה כ־3,150 איש – ומי שידע בכמה עמל עלתה רכישתן לא היה מוכן להקריב אניות למען דרמטיזציה ראוותנית שתוצאותיה מפוקפקות.

הדעות החלוקות הגיעו לכלל התנגשות ומבחן כשעלה עניינה של “קולורדו”, שנתפסה בלב־ים בהפלגתה השניה, כשעל סיפונה 377 מעפילים. כשנודע לבן־גוריון שבדעת הבריטים לגרש את “קולורדו” על נוסעיה היתה זו לדידו הזדמנות נאותה לפתיחת “מרד עליה”, על־ידי הורדת העולים בכוח. הוא הזמין להתיעצות את כצנלסון ואת גולומב. כצנלסון לא נענה להזמנה, וחלפו יומיים עד שגולומב בא אליו. “הוא” – כך רשם בן־גוריון ביומנו – “מתנגד לדעתי על הורדת העולים. מוטב שהאניה תחזור ותקבל עולים נוספים ותשוב”. בן־גוריון פנה מעל ראשו ליעקב דורי, מפקד ה“הגנה” בצפון, וביקשו להגיש תכנית מבצעית. אך ישיבת־הנה“ס שזימן לאותו יום לא שיפרה את עמדתו בעימות עם גולומב: שרת וקפלן – דווקא שני החברים ממפלגתו שלו בהנה”ס – וכן גרינבוים התנגדו גם הם. אז פנה בן־גוריון לוועדה המדינית של מפא"י, אבל כאן עמדה נגדו דעתו השלילית, רבת־המשקל, של טבנקין.


לאחר שנים גילה בן־גוריון את גירסתו על מחלוקת־“קולורדו” “הצעתי”, סיפר ב־1961 לסטודנטים בירושלים, “שנביא אותה לתל־אביב. נביא מאות אחדות של חברי ‘הגנה’ עם נשק ונוריד אותם בכוח; ואם נצטרך לירות בצבא או במשטרה – נירה…אבל היתה לנו ועדה פוליטית במפלגה…והרוב החליט ‘לא’”. סופה של “קולורדו” שהוחרמה ומעפיליה – וגם מלחיה שהתערבו בתוכם – נעצרו במחנה“ההסגר בעתלית. רב־החובל נשפט ונכלא בעכו. הוא ומלחיו שוחררו במבצע מיוחד של ה”הגנה“, והוחזרו ליוון, מולדתם, בסירת־מנוע של ה”הגנה".

בן־גוריון לא נרתע מלהשתמש אף בסבלם של המעפילים לצורך הדרמטיזציה, וצד זה של “הציונות הלוחמת” התגלה כשהממשלה ביקשה שהנה“ס תספק מזון ל־450 מעפילי “אסימי”, שאותה תפסה ועמדה לגרש על נוסעיה. בן־גוריון לא נרתע כשהועמדה מדיניותו במבחן המציאות וטען ש”אין כאן מקום לבקשת רחמים". “כי אם תופסים אניה ומחזירים אותה אין זה עושה כלל רושם בעולם”, אם אין מגיבים בצורה שתיצור עימות דרמטי. על כן הודיע לממשלה, “כי לא נגיש להם [למעפילים] אוכל. אנו מוכנים לדאוג לאנשים אם יימסרו לרשותנו, ואם האנשים יישלחו רעבים, הרי דמם יהיה בראש הממשלה”.

ההתנגדות לבן־גוריון – במפא“י, ב”הגנה“, ב”מוסד" ובהנה“ס – גברה כפליים משהתברר שלמען “מרד העליה” אין הוא נרתע אפילו מהקרבת חיי־אדם. רוב הדיונים בנושא זה לא נרשמו בשעתם, מחשש עינה של הבולשת שנעזרה, בין היתר, כמלשינים יהודים, ולכן יקשה להביא מובאות מפורשות מפי בן־גוריון ומפי מתנגדיו בוויכוח. אבל גם לאור התעודות המעטות שבנמצא אין ספק שהתכוון שב”מרד העליה" ישתמשו בנשק נגד הבריטים. בתסריט שערך בחדרי־ליבו, ושאת מקצתו גילה לחברי סיעת־העבודה בקונגרס הציוני, התחולל מאבק של דם, אש ותמרות עשן, מטעמים לחיך העתונות העולמית. בן־גוריון אמר:


למאבק ישנה משמעות פשוטה: תותחים שיורים!

מאיר יערי (מנהיג “השומר הצעיר”): זה פירוש חדש.

בן־גוריון: הפירוש החדש הוא הנכון היום…כאשר לא רוצים לתת לנו להיכנס, אנו נעשה זאת עם מעט הכוח שיש בידנו. אנו נתגונן…באמצעי היחיד, זהו הרובה, שאינו יורה כשאינו צריך לירות, אבל יורה כשצריך שיירה.


במחלוקת על עליה ב' לא ניתן אז אף לאחד משני הצדדים להוכיח את צדקתו במעשה. מכאן התאמתה תחזיתו של בן־גוריון ועליה ב' אכן נחלה, כאמצעי להגדלת־הישוב, כשלון חרוץ. בשנות המלחמה העפילו לארץ בדרך הים פחות מעשרת־אלפים איש וכמעט כולם נוכו ממיכסות־העליה. מ־108,00023 המעפילים עד הקמת מדינת ישראל במאי 1948, 70% עלו בשלוש השנים שאחרי המלחמה והשואה, ואז התנהלה ההעפלה בדרכו של בן־גוריון: התנגדות למעצר ולגרוש נוכח כלי־התקשורת בעולם. לעומת זאת לא הוכח שלחימה על החופים וכיסוי עתונאי עולמי היו מביאים אז לפתיחת־שערים. המציאות הוכיחה בעליל כי לא בחיבוק־ידיים היתה ממשלת בריטניה מגיבה על “מרד עליה”. היא לא בושה לגרש ב־1939, את מעפילי “סגדו” ו“אסימי” ללב־ים, לפתוח באש על מעפילי “אגיאוס ניקולאוס” ולהרוג אחד מהם, ולבקש סיוע מארצות־אירופה במאבקה נגד ההעפלה, והעתונות העולמית לא הזדרזה להרעיש את דעת־הקהל.

“מרד העליה”, שהיה אמור לסכל את מדיניות הספר הלבן ולהסתיים בתוך שנה, גווע בטרם נולד. בן־גוריון רצה להשלים את הצעד הפותח של ה“מרד” בטרם תפרוץ המלחמה, אבל היא הקדימה אותו. הגרמנים פלשו לפולין ב־1 בספטמבר, ובכך החלה מלחמת־העולם השניה. פני הדברים נשתנו כליל ו“מרד העליה” ועמו “הציונות הלוחמת” ירדו מעל הפרק.


 

פרק עשרים־וחשעה: התפטרות    🔗

בן־גוריון תבע להפקיד את הנהלת המאבק בספר הלבן בידי פורום מצומצם: ועדה מצומצמת ויעילה או מעין מפקדה שבכל הקשור במלחמה בספר הלבן, “היא המחליטה”, בלא שתביא את החלטותיה לדיון או לאישור המרכז או המועצה. ב־1939 החריפה מאד רגישותו לחשאיות שכן ידע שמרגלים יהודים עובדים בשרות המודיעין הבריטי; ואכן, היו כאלה. לעובדה זו היתה השלכה חשובה על תכניותיו, אך גם על יכולתנו כיום לעמוד עליהן. מכל מקום, הוא לא אבה לפרט את התכניות והשיטות שרצה ליישם במלחמה בספר הלבן, אלא בפורום שתבע להקים. כצנלסון, שחשש מהענקת סמכויות יתר לגוף מצומצם, התנגד לכך והתנגדותו היא שהכריעה: “אינני שולל הכרח של החלטה מתוך חילוקי־דעות, אם ההחלטה היא בוערת. אולם לא הגיעה עדיין השעה. גם אילו קבלתי את תפיסתו של בן־גוריון הייתי דורש זמן לחשוב עליה”. בלשון אחר: עדיין אין אלה ימי־חרום ממש. למרות חילוקי־הדעות הקשים במפא“י חזר בן־גוריון מהקונגרס הציוני בג’נבה מחוזק בתקציב ובתמיכה, דרוך למאבק אלים בספר הלבן, ובטוח בנצחונו. “לא היה [נשאר] זכר לספר הלבן אילו לא היתה פורצת המלחמה”, אמר בכנס חיילים ב־1943. עד כדי כך היה בטוח ב”כוח" שעל טיפוחו שקד ובהתלכדותו של הישוב סביב המאבק. אולם, מלחמת־העולם השניה שפרצה ב־1 בספטמבר 1939 הפכה את הקערה על פיה. הנסיבות החדשות לא ריפו את רוחו של בן־גוריון. הוא הרחיק טווח־ראייתו ובמקום “מרד העליה” ו“ציונות לוחמת” העמיד שני יעדים חדשים: הקמת צבא יהודי ומדינה יהודית. כך אמר לסגל ה“הגנה” שבוע אחרי שפרצה המלחמה באירופה:


מלחמת העולם [הראשונה] הביאה לנו את הצהרת־בלפור. במלחמה זו עלינו להקים מדינה יהודית…מטרה זו צריכה לכוון ולהדריך מעכשיו את כל פעולתנו וצעדינו…והתנאי הראשון למדינה יהודית הוא הקמת צבא יהודי.


דומה היה לו אותה שעה שמלחמת־העולם השניה תהיה, מבחינה ציונית, כעין חזרה, בקנה־מידה גדול יותר, על מלחמת־העולם הראשונה, וכמו הצהרת בלפור ו“הגדודים היהודיים” תבוא עתה שעתן של מדינה ו“דיביזיה”. הוא קיווה גם, כי המלחמה תדחה את יישום הספר הלבן וששיתוף־הפעולה שנהג עד “שינוי הקורס” יתחדש.

לרגע נדמה היה שהמלחמה תביא לציונות רווחה. אולם, שוב קדרו השמיים: ממשלת־בריטניה, כך התברר, תקיפה בדעתה לחוקק את חוקי־הקרקע לפיהם תותר ליהודים רכישת־קרקע מערבים רק ב־5% משטחה של ארץ־ישראל. בחוק זה ראה בן־גוריון לא רק הוכחה ניצחת שממשלת־בריטניה תתמיד במדיניות הספר הלבן אפילו תוך כדי המלחמה, אלא קביעה של בעלות ערבית על ארץ־ישראל שלעולם לא יהיה אפשר לשנותה, והיה בכך כדי להביס את הציונות. לכן תבע שתגובת הישוב תהיה חריפה עד כדי שיהיה בה לסכל את הוצאת החוק אל הפועל.

עוד בטרם התפרסמו חוקי־הקרקע כתב בן־גוריון ביומנו, “אם החוק יתקבל אנו חייבים להסיק המסקנות, להיות מוכנים להמשיך התישבותנו בכל התנאים”. “הציונות הלוחמת” ו“מרד העליה” “לא יסכנו עכשיו. עלינו להתאים הארגון [”הגנה“] למצב החדש ולצרכים החדשים”. ממזכירות מפא“י דרש “סידורים חדשים”, בעת דיונים בנושא ה”הגנה“, נוכח “גילוי רקבון פנימי – מציאות רשת של מרגלים יהודים המוכנים להסגיר את מגיני הישוב”. חברי מוסדות מפא”י אינם יודעים, לטענתו, “להמתיק סוד ולשמור עליו”, ומחמת כך “מחויבים לבדוק מחדש אם המסגרת ההמונית הולמת פעולה זו”. בן־גוריון נתחזק, איפוא, בתביעתו ל“פורום המיוחד”, והפעם השכיל לחזקה בנימוקים מרשימים.

משהגיע נוסח חוק־הקרקע לידי הנה“ס שיגר בן־גוריון לנציב העליון מכתב, שפורסם ברוב העתונים העברים, בניגוד להוראות הצנזורה הבריטית. דבר, הצופה והארץ נסגרו בהוראת השלטונות, “לזמן בלתי־מוגבל”. רק הבוקר, בטאון הציונים הכלליים, נשמע להוראת הצנזור, ולא נסגר. ללמדך, עד כמה רחוק היה הישוב מחזון הליכוד של בן־גוריון. גם מכתבו זה – כ”ספר המעל" ונאומיו לאחר פרסום הספר הלבן – חדר ללבבות והיה לחלק ממורשת־המאבק הישראלית. אלו היו עיקריו:


לפי חוק הקרקעות שום יהודי לא יוכל לרכוש בארץ־ישראל חלקת־אדמה, בנין או עץ, או זכות על מים, אלא בערים ובחלק קטן מן הארץ בלבד. מהיהודים יישלל השוויון בפני החוק ותופעל כלפיהם הפליה גזעית. החוק גוזר על היהודים תחום־מושב צר…שקיים כיום רק תחת משטר הנאצים…זה נעשה בזמן שמיליוני יהודים נרדפים ללא רחם על־ידי אויב אכזרי…העם היהודי לא ישלים עם הפיכת הבית הלאומי היהודי לגיטו.


ב־29 בפברואר, יום אחרי פרסום חוקי הקרקע נערך מושב מחאה של הוועד הפועל הציוני וברחבי הארץ החלו הפגנות־מחאה ממושכות. בהתנגשויות עם משטרה וצבא בריטיים נהרגו שלושה יהודים. אבל באלה לא יצאו הישוב ומוסדותיו, לדעת בן־גוריון, כדי חובתם. הוא תבע תגובה נמרצת וחריפה יותר – “אי־שקט” מתמיד – שתימשך עד ביטול הגזרה. אולם, בפרטי תכניתו זו שיתף רק את כצנלסון ועוד מתי־מעט. שכן היה מוכן לפרטה רק בפורום מצומצם וחשאי. אך גם לאחר הנהגת חוקי־הקרקע לא נעתרה מפא“י להקים פורום כזה. משיחותיו הרבות עם כצנלסון – מעולם לא הרבו השניים להיפגש כב”ימי הספר הלבן" וחוקי־הקרקע – ועם מקורבים אחרים לא דלף דבר. ברם, אין ספק שיזם תגובה לוחמת, “התיישבות כובשת” בניצול כוח האש של “ה”הגנה" והנהגת מרי רחב אקטיבי של הנוער ו“הישוב המגוייס”.

התנגדות עמיתיו לתגובה כה מפליגה נבעה בין השאר מהחשש שבכח הבריטים להסב לישוב, כעונש על תגובתו, נזק, שיפגע בו יותר מאשר החוק עצמו. שהרי הנפגע העיקרי מהחוק לא היו מי שכבר ישבו בארץ, אלא העם היהודי שתקוות גאולתו בארץ־ישראל עמדה בפני חיסול. ובייחוד היה החוק עלול לפגוע בסיכויי הצלת היהודים שתחת שלטון היטלר.

בן־גוריון ביקש מעמיתיו לבחון את החוק לא לפי תוצאתו המיידית כלפי הישוב, אלא “בחינה ציונית”, והיא מלמדת:


ששום חוקי נירנברג שבעולם, שום שרפות יהודים בספרד, שום טבח יהודי באוקראינה אינו דומה לחוק זה. שם…השמידו, טבחו, אבל פה פגעו באומה היהודית כולה. בנפש האומה. לדעתו, אם הישוב לא יתעלה לכדי בחינה זו, ולא יילחם נגד החוק, אין הוא אלא גלות בארץ־ישראל.


חוק הקרקעות עורר את בן־גוריון להרהור שני על הנוסחה הכפולה שלו. שכן, ממשלת־בריטניה מנצלת את העובדה שליהודים אין ברירה ועמידתם לצד הבריטים, הלוחמים בהיטלר, מובטחת ממילא. הבריטים הופכים את הישוב, ועמו את תקוות העם, ל“אתנן שאנגליה נותנת לערבים” כדי לפייסם ולמשכם לצידה. וכיוון שהבריטים קבעו “כן מלחמה או לא מלחמה, אבל חיסול הציונות, הרי לא נשארה לנו ברירה אחרת מאשר לומר: כן מלחמה או לא מלחמה – הגנה על הציונות”. מתוך “חרדה גדולה” ותחושה ש“הרים גדולים לוחצים על ראשי ותהומות עמוקות פעורות לרגלי” קרא בן־גוריון לפרק את הנוסחה הכפולה ולהעדיף את חציה השני: מלחמה בספר הלבן ובחוק הקרקעות, “כאילו אין מלחמה בעולם”.

תגובה כה מפליגה לא יכול בן־גוריון לנקוט ללא תמיכת מפא“י. אבל כצנלסון, טבנקין והרוב במפא”י התנגדו לריכוז־הסמכויות שדרש ופקפקו בתועלת שתצמח מקו־התגובה שתבע. לפיכך הוכו הכל בתדהמה – אישים כמוסדות – כשהודיע ב־29 בפברואר 1940, בפתח מושב הוועד הפועל הציוני המצומצם, שנתכנס לדון בחוקי־הקרקע ובתגובה עליהם, על התפטרותו.

למפצירים בו, במפא“י ובהנה”ס, שיחזור בו, חזר ואמר, כי “דעתו נחרצה והחלטתו היא סופית”. שכן “אין מצפונו מרשה לו להמשיך בכהונתו”, ולהיות יושב־ראש של הנה“ס ההולכת בדרך שאינה דרכו. חרף ההודעה על התפטרותו עשה בן־גוריון את מלאכתו בהנה”ס. להלכה כאילו המתין לגמר הסידורים להחלפתו. למעשה ציפה שעיני כצנלסון, טבנקין והרוב במפלגתו ייפקחו לראות את צידקתו, והוא שייר להם זמן למחשבה ולהתפכחות. אולם, ב־8 באפריל הגיש רשמית את התפטרותו להנה"ס תוך שחזר, במלים כלליות, על הקו שהציע:


עלינו…לקבוע שלגבינו מלחמה בספר הלבן קודמת עתה לכל דבר אחר…ועלינו לנקוט התנגדות למדיניות הממשלה, ולא להימנע גם מגרימת נזק…התנגדות פירושה להזיק במידה שנוכל…יש גם פעולות אחרות שיש לעשותן…אי־שקט חמור וממושך בארץ…תגובה חריפה לכל רפרסיה על היהודים בארץ, קנס נגד קנס, עונש תחת עונש.


אבל גם כאן התנגדו כל חבריו להעמיד את המלחמה בספר הלבן כ“קודמת לכל דבר אחר”, אפילו המלחמה בהיטלר, או סדרי הדמוקרטיה הציוניים והישוביים. וכך הרוב במפא“י, בהנה”ס ובוועד הועל הציוני לא קיבלו “את שיטתו בתגובה לגזרות הקרקע”.


למחרת, ב־9 באפריל כתב למרכז מפא“י, שעם יציאתו מהנה”ס:

אני פורש לגמרי – עד עת מצוא – מכל פעולה פוליטית, מוסמכת ובלתי מוסמכת, בתוך המפלגה ומחוצה לה. הגעתי למסקנה, שטובת התנועה והמפלגה דורשת שלא אסביר במוסדות המפלגה או בשום מקום אחר את נימוקי פרישתי. במשך זמן־מה עוד אוסיף לטפל בענין הארגון [ה“הגנה”].


עתה האמינו חבריו שהתפטרותו עובדה קיימת, והוא מכין עצמו באמת ובתמים לחיי קיבוץ. לכאורה היה זה שדה־בוקר ראשון שלו. אף כי דבר התפטרותו נשמר כסוד כמוס ולא פורסם, עשתה לה השמועה על ההתפטרות ועל המחלוקת בינו ובין עמיתיו כנפיים והגיעה אף למרחקים.


 

פרק שלושים: צבא יהודי    🔗

מאז פרוץ המלחמה, וביתר שאת משגברה הסכנה לארץ־ישראל תבע הישוב, בהנהגת בן־גוריון, ללחום בהיטלר כעם בין העמים, על־ידי הקמת יחידות יהודיות לוחמות. השתתפות במלחמה, כך סבר, תעניק לישוב מעמד וקלף מיקוח בבוא השלום, אך עיקר שאיפתו היה שבמסגרת הצבא הבריטי יוקם הצבא היהודי, הצבא של המדינה העתידה. אך זה בדיוק היה הדבר שהממשלה, בנאמנותה לספר הלבן, רצתה למנוע. שכנוע ממשלת־בריטניה לקבל את סיוע הישוב למאמץ המלחמתי, ולכונן יחידות יהודיות לוחמות, ואף לאגדן בבריגדה ואפילו בדיביזיה, עמדו מעתה בראש מאבקה המדיני של הנה“ס. המאמץ הזה הוא שהחזיר את בן־גוריון להנה”ס.

ב־25 באפריל 1940 המריא בן־גוריון ללונדון, לבקשת וייצמן, כדי להסביר לו את סיבת התפטרותו. העדרותו מהארץ, שהיתה אמורה להימשך ימים אחדים, התארכה לעשרה חדשים, שהיו מהמעניינים, אך גם מהמתסכלים, בחייו המדיניים.

גם וייצמן דחה קו־התנגדות “אקטיבי” ובמשרד הציוני תמכו הכל בווייצמן ובן־גוריון נשאר בבידוד מוחלט. אולם, בטרם הספיק לחזור, לפי תכניתו, לארץ, נפלה, ב־10 במאי, ממשלת הפיוס של צ’מברליין וצ’רצ’יל הועמד בראש ממשלת־קואליציה רחבה. התקווה שהיהודים ישותפו במלחמה כעם, שנכזבה בימי ממשלת צ’מברליין ומקדונלד, האירה עתה מחדש, נוכח הרכב הממשלה, שעם חבריה נימנו ידידי־הציונות ובראשם צ’רצ’יל עצמו, שנחשב ידיד אישי של וייצמן ושהכריז על היותו תומך נלהב ברעיון הצבא היהודי.

בפני בן־גוריון ניצבה עתה מטרה חדשה, ולמענה החליט להישאר בלונדון. ב“הקמת הצבא היהודי בארץ־ישראל ולמען ארץ־ישראל” הוא ראה את “הדבר היחיד החשוב לנו ברגע זה”.

מאז פרצה המלחמה היה בן־גוריון אחוז חרדה לגורל הישוב. שני סיוטים התחרו בדמיונו: או שנטיית התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל לגרמניה הנאצית, והקשר המתהדק בין המופתי להיטלר, יהיו לנחלת כל ארצות־ערב, ובעוד בריטניה נלחמת על חייה יקומו צבאותיהן על הישוב, או שצבאות גרמניה ואיטליה יפלשו לארץ־ישראל. לשתי האפשרויות, יחד ולחוד, היה פרוש אחד: הישוב יושמד ועמו תחוסל לעד תקוות העם לעצמאות בארצו.

ואכן חיזויו של בן־גוריון התאמת להפליא מקץ שנה: ב־1940 ניגף הצבא הבריטי בחזית המערבית ובריטניה נחשפה לפלישה גרמנית, מן הים ומן האוויר; באביב 1941 התחולל בעיראק מרד פרו־נאצי בראשות ראשיד עלי, ובקיץ העמיד השלטון הצרפתי הווישאי, שנכנע להיטלר, לרשות הצבא הגרמני את סוריה, כראש־גשר לכיבוש המזרח התיכון ובלוב האיטלקית ובמדבר המערבי דהר השריון הגרמני לעבר מצרים, ועל הישוב בארץ־ישראל ריחפה סכנת כיתור והשמדה. לתביעת בן־גוריון שהגנת ארץ־ישראל תהיה התפקיד הראשון של הכוח היהודי הלוחם שיוקם במסגרת הצבא הבריטי, היה, איפוא בסיס איתן במציאות.

מצבם הקשה של הבריטים במזרח התיכון גרם להתפתחות מגמה של שיתוף־פעולה עם הישוב וה“הגנה”, ובמקביל לה פסק הישוב לבצע עליה בלתי־ליגלית והתיישבות ללא רשות. שני הצדדים דחו, איפוא, את המאבק על הספר הלבן למען הנצחון על היטלר. בשנים 1941–1943 השתררה, איפוא, בין הישוב לבריטים, מעין שביתת־נשק בלתי־כתובה, או איזון עדין שבהסכמה אילמת. אך ככל שגברה הסכנה לארץ־ישראל התעצמה התביעה להקמת כוח יהודי לוחם.

בן־גוריון, כדרכו, ראה לפניו בעיה כפולה הדורשת פתרון כפול. היהודים זכאים וחייבים לקחת חלק הן בהגנת ארץ־ישראל, הן במלחמה בהיטלר, ולכן עליהם לתבוע תביעה כפולה. יוקם כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל המיועד להגן עליה, נוכח סכנת פלישה והשמדת הישוב, אך בד בבד יוקם “צבא יהודי”. שישרתו בו מתנדבים יהודים, מארצות העולם החופשי ופליטים מארצות אחרות; צבא שיילחם, במסגרת הצבא הבריטי, בהיטלר ויישלח לכל מקום שיכתיבו שיקולי־המלחמה. בדומה לצבא צרפת החופשית, או הצבא הפולני, יילחם, איפוא, גם צבא העם היהודי, כעם בין העמים, נגד הגדול שבאויביו בכל הזמנים. בלב בן־גוריון יקד “ההכרח המוסרי לקחת חלק בהשמדת החיה הטורפת הזאת אשר התעללה בעם היהודי במשך שבע שנים והיא רוצה להשמיד אותו”. בעיני רוחו ראה את שני הצבאות – את זה המגן על ארץ־ישראל ואת זה הלוחם בהיטלר – מתאחדים בגמר מלחמת־העולם ומסייעים לכונן את המדינה היהודית בארץ־ישראל. בן־גוריון גרס תמיד שאם העם היהודי יתאחד יהיה כוחו כוח לא מבוטל. סדר הקדימויות של בן־גוריון היה בהיר בתכלית: את הצבא היהודי להגנת ארץ־ישראל יש להקים תחילה.

וייצמן לא קיבל עמדה זו וגרס שיש להעמיד את הכוח שיוקם לרשות הצבא הבריטי. המחלוקת הזאת עכרה את היחסים בין השניים, וייצמן לא שיתף את בן־גוריון במגעיו עם שרי־הממשלה הבריטית ועם מדינאיה ובן־גוריון הוקיר ככל שיכול את רגליו מהמשרד הציוני. וכך היה בידו פנאי למכביר להתבונן בעם הבריטי ובאורחותיו בעת מלחמה. לא זו בלבד שהפצצות שהוטלו על לונדון לא הסבו לו חרדה, אלא שאפילו הסתער בחדווה על ההזדמנות שנקרתה לו לצפות במלחמה מקרוב, ולחוות חוויה מיוחדת זו למלוא עומקה. כמעט לנגד עיניו נפלו, בזו אחר זו, נורבגיה, ארצות השפלה ואחריהן צרפת, וניתן לה לעקוב מקרוב אחר החלצות העם האנגלי להצלת הצבא בדונקרק. כשבריטניה נותרה יחידה במערכה העריץ את נחישות החלטתה להילחם עד הנצחון ואת עמידת עמה בחודשים שבהם רווחה כעין ודאות שהיא תיפלש ראה כמבחן עליון. בליבו חש הזדהות עמוקה עם הבריטים שגם בשעה גורלית לא פנו עורף לדמוקרטיה ובמקום ממשלת־צ’מברליין העלו ממשלה “שרוצה לנצח”. הזדהותו עם עמידת בריטניה אף חיבבה עליו את קולות המלחמה בעורף. “שום קונצרט של המקהלה הארץ־ישראלית לא הנאתה אותי אף פעם כרעם התותחים שמרעידים את ארבעת כתלי חדרי במשך שעות רצופות”, כתב לפולה. נהמת המפציצים הגרמנים ורעם הפצצות לא הטרידו את שנתו והוא לא ירד למקלט. אל שלוות־רוחם של האנגלים התייחס בהתפעלות שגבלה בהערצה, ובשובו לארץ הפליג בשבחם: “לא רק אהבתי את לונדון, אלא נתקדשה לי לונדון…החזון האנושי הגדול ביותר, למה מסוגל האדם בגודלו וביופיו המוסרי”. ובאחת: “ראיתי תפארת אדם”.

אולם, גבורת־בריטניה לא השכיחה מליבו את מחלוקתו עם וייצמן. מצוקת נפשו עקב הסכנה שחזה לישוב, שהלכה וגברה, התמקדה בווייצמן וככל שנתארכה שהותו בלונדון גדל והצטבר חרונו עליו. את סרוב ממשלת־בריטניה להקים את הכוח היהודי זקף ככשלונו של וייצמן ותלה אותו בקלות־הדעת וחוסר־האחריות הטבועים באופיו. כך סח ליומנו והוסיף:


מעולם לא היתה לנו תביעה חזקה כתביעת צבא יהודי בארץ (ובחו"ל), מעולם לא היו המסיבות האובייקטיביות כל כך מסייעות לנו, מעולם לא היה ראש ממשלה יותר מסוגל ונוטה להבין אותנו, מעולם לא היו בממשלה אנגלית ידידים יותר טובים וכנים (בלווית מספר של מתנגדים ושונאים) – ונחוץ ‘כשרון’ מיוחד להפסיד מערכה בתנאים כאלה, וכשרון זה יש, כנראה, לחיים.


בן־גוריון היה משוכנע שהסכמת ממשלת־בריטניה להקמת הכוח היהודי תינתן בקרוב, ולכן שם פניו לארצות־הברית, מאגר הגיוס הגדול, כדי לנסות “לגייס יחידה יהודית” למלחמה בהיטלר.


 

פרק שלושים־ואחד: הכנות למח"ל 24    🔗

בן־גוריון האמין שממשלת־בריטניה תחליט על הקמת הכוח היהודי הלוחם, וכשיעגון בניו־יורק תקדם את פניו בשורה: הצבא היהודי יוקם. לניו יורק הגיע ב־3 באוקטובר 1940, שבו חל ראש־השנה, ובישר לכתבי העתונים ביידיש, כי “עתיד יהודי ארץ־ישראל תלוי בהקמת צבא יהודי”, כי גדלו הסיכויים להקמתו, שכן בבריטניה התחילו להבין שמחצית מיליון היהודים בארץ־ישראל יכולים להועיל למלחמה במזרח הקרוב יותר ממיליונים של ערבים. אולם, הסביר, הוא יפעל לגיוס המתנדבים רק לאחר שממשלת־בריטניה תחליט על הקמת צבא יהודי ואם ממשלת ארצות־הברית לא תתנגד לגיוס.

בוועד־החרום הציוני, שיסדו המפלגות והארגונים הציוניים באמריקה בשלהי 1939, נתקבלו דבריו במורת־רוח, ושוב נתקל ב“פחדנות היהודית”. אף על פי כן חזק היה באמונתו שהקמת יחידה לוחמת “היא היא שתאחד” את יהדות אמריקה, ושקול היהודים יישמע לכשייתבעו לעשות מעשה למען עמם ולמען הישוב בארץ־ישראל שסכנה מרחפת על שניהם. “יש מצפון”, כתב לפולה, “ויש יכולת, ויש שותפות בגורל – ואם נדע מה ואיך לדרוש – אני בטוח שניענה”.

בן־גוריון מצא ענין רב במערכת הבחירות לנשיאות בארצות־הברית. לא היה לו ספק בנצחון רוזבלט וכשרוזבלט נבחר לנשיאות בשלישית, כינה את הבחירות “היסטוריות” והגדירן כ“נצחון הגדול הראשון של אנגליה במלחמה זו”. גם חיזוי נוסף שלו היה עתיד להתאמת: המלחמה תארך “יותר מארבע שנים” ו“בהתאבקות איומה זו שמור לאמריקה תפקיד עצום, אולי מכריע” ועמדתה בשאלת הצבא היהודי והמדינה היהודית תהיה בעלת חשיבות מכרעת. למרות שהידיעה מלונדון טרם הגיעה וידיו היו כבולות, החל בן־גוריון בגישושים לקראת מערכת הגיוס. הוא ציפה מארגוני הנוער הציונים לגלי ההתנדבות הראשונים וחוות־הדעת הפסימיות ששמע ממנהיג ארגון הנוער של מפלגתו, לא הפילו את רוחו. “משום מה”, כתב ביומנו, “אין כל הפסימיזם הזה משכנע אותי”. ואכן, מששמע מפי מנהיגת “הדסה הצעירה” שלדעתה הנוער דווקא כן ייענה לקריאה, ערך רשימה של כל ארגוני הנוער הציונים בארצות־הברית, ונפגש עם נציגיהם. בסיכום הפגישות מצא, כי “תגובתם טובה מזו שניבאו לי החברים, מוכנים להתנדב, וקיבלו ברצון הרעיון של הכשרה אווירית”, שהחל לטפח.

את זכות הראשונים “לגשת…להכשרה אוירית של עשרות צעירים ציונים והכשרה מעין צבאית של מספר צעירים יותר גדול” שמר לארגון “החלוץ”, שהוא ובן־צבי הקימו במלחמת־העולם הראשונה, במטרה כמעט זהה. אולם, התקציב שהעניקה הנה“ס ל”החלוץ" הספיק בדוחק להחזקת חוות־ההכשרה הקיימות. לתביעת בן־גוריון העניקה הנה“ס ל”החלוץ" תוספת־תקציב. בדצמבר 1940 נפתח קורס־הטיס הראשון ובפברואר 1941 נתבשרה ההסתדרות הציונית על ציון־דרך היסטורי: “בחוות ההכשרה קרים רידג' טסים עתה סולו”.

משהחמירה הסכנה של פלישת צבאות־הציר לארץ־ישראל החליט לברר אפשרות לגייס נוער אמריקני שיסע לארץ ויצטרף ל“הגנה” “איני סומך עוד על הבטחות והצהרות”, אמר, “מדיניותנו צריכה להיות מכוונת לכך שבסוף המלחמה נקח את הארץ”. וכך, ללא החלטה בריטית על הקמת צבא יהודי, וללא ערובה שהמימשל האמריקני יתן יד לגיוס יהודים, הפעיל בן־גוריון את עצמו כמכונת גיוס ותעמולה של יחיד למען רעיון הצבא היהודי.

אך המנהיגות הציונית באמריקה, רבי סטיפן וייז, לואי ליפסקי, השופט לואי ברנדייס ופליכס פרנקפורטר – איש־אמונו של ברנדייס ומחליפו בבית־המשפט העליון של ארצות־הברית – וחבריהם התנגדו לגיוס יהודים בארצות־הברית ולתעמולה להקמת צבא יהודי והביאו לידיעת ועד־החרום את התנגדותם לפעולה כלשהי העלולה להכביד על יחסי ארצות־הברית עם בריטניה. בן־גוריון מצא את עצמו־שוב בבדידות. חברי ועד־החרום לא סמכו ידיהם על שום תגובה שהציע כלפי מדיניות הספר הלבן שהיה בה להרגיז את בריטניה או להביכה.

המאמץ הרב שהשקיע בן־גוריון בפגישות עם “הדסה” מעיד על מידת החשיבות שייחס לארגון זה, הגדול מכל הגופים הציונים בארצות־הברית, כ־74,000 חברות ב־1940, והוא הוזמן לוועידת “הדסה” בסינסינטי. הוועידה היתה ציון־דרך חשוב בפרשת חיזוריו אחרי “הדסה”. נאומו, בישיבת־הנעילה, שהיה מלא שבחי המפעל הציוני בארץ בנוסח עממי, כלילדים או לתיירים (בן־גוריון תיאר חליבת־פרה כהשג מיוחד במינו), עורר רוגז רב. רבות מהצירות, שציפו לניתוח מדיני מעמיק, ובעיקר לבירור הבעיה הערבית, עטו עליו ותקפוהו בשאלות. אף כי השעה היתה 1.30 לאחר־חצות נפתחה מחדש הישיבה שננעלה, ולבן־גוריון היתה הזדמנות להסביר את מצבה המדיני של הציונות “באופן יסודי”. הוא השיב לשאלות עד 5 בבוקר, ואיש לא זז ממקומו. כשסיים זכה לתשואות רמות ואף לנשיקתה של איטה רוזנסון, גזברית־הארגון אז ונשיאתו לאחר מכן. ואף על פי שההחלטות־הוועידה היו קלושות – הושם בהן דגש על עזרה לבריטניה, כמגמה עיקרית במדיניות הציונית, ועל הצורך בפתרון הבעיה הערבית – סייעה הוועידה לבסס ולהעמיק את יחסיו עם “הדסה”, ורבות ממנהיגותיה מצאו בו יושר אינטלקטואלי, מקוריות ועוז.

בנובמבר 1940 החלה שלשלת־מאורעות שהסעירה את הרוחות. ליד חופי הארץ נתפסו שתי אניות מעפילים, “פאסיפיק” ו־מילוס", ו־1,771 המעפילים שגדשו את סיפוניהן הועברו אל סיפונה של “פטריה”, כדי לגרשם למאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי, שכן מיכסות העליה לפי הספר הלבן נתמלאו. בארץ כונס מושב־מחאה מיוחד של אספת־הנבחרים והוכרזה שביתה כללית. אבל בכך לא היה כדי להטות את הבריטים ממדיניותם.

בניו יורק נערך בן־גוריון להרעיש שמיים וארץ בדעת־הקהל האמריקנית. אולם, מברק מווייצמן – שרת אמר עליו, כי “נפשו מאוד סולדת מענין ההעפלה…תמיד היה עליו הדבר לטורח ולמעמסה” – עמד כמכשול על דרכו. וייצמן הסביר שכוונת שר־המושבות לויד לגרש כל אונית־מעפילים שתגיע בטענה שהגרמנים מחדירים לארץ באמצעותן סוכנים נאצים, אך הורה לו “למנוע סערת־רגשות העלולה לסבך את המצב” ולגרום לעיכוב הקמת הצבא היהודי. בן־גוריון הבריק בתשובה, כי הוא מכיר בצורך שלא להביך את ממשלת־בריטניה, גירוש המעפילים אינו הדרך הנאותה לבדוק אם יש ביניהם סוכנים גרמניים, והוא ערב שהמעפילים שעל “פטריה” נקיים מאשמה ויש להורידם מיד לחוף.

בן־גוריון החל להניע את חברי ועד־החרום לתגובה ולזכותם יש לזקוף מברק־מחאה ששלח נשיא פדרצית־העבודה האמריקנית, גרין, לשר־העבודה בווין. ברם, כשפורסמה החלטת ממשלת־בריטניה לגרש את המעפילים בעתוני ארצות־הברית דחו חברי ועד־החרום כאיש אחד, בהסתמכם על מברק וייצמן, את דברי התגובה שהכין בן־גוריון לפירסום, בטענה שהודעה אנטי־בריטית תזיק למגבית. גם תביעתו לכנס עצרות־מחאה נדחתה. הם הסכימו רק לשגר משלחת של ועד־החרום לשגרירות הבריטית, ובתנאי שתנהג באיפוק.


באישורה של הנה“ס הטמין איש־”הגנה" ב“פטריה” מטען חומר נפץ שהיה אמור לפעור בתחתיתה חור, שיגרום לביטול הפלגתה. אולם, גוף ה“פטריה” היה רעוע וכשהמטען פוצץ, ב־25 בנובמבר, ירדה האוניה למצולות בתוך דקות, וכמאתיים מבין נידוני־הגירוש ניספו. כמחווה התירו הבריטים לניצולים להישאר בארץ, אולם את מדיניות גירוש המעפילים לא שינו, וב־9 בדצמבר שולחה “אטלנטיק”, עם 1,645 המעפילים שעליה למאוריציוס.

בן־גוריון נקלע למצוקה גדולה: מכאן אמרו לו חושיו הפוליטיים שבאמצעות הסערת דעת־הקהל באמריקה, שממשלת־בריטניה חייבת להתחשב בה, אפשר למנוע את הגירושים, ואולי אף להביס את הספר הלבן ולהקים צבא יהודי, ומכאן נחסם הסיכוי הזה מפאת “הפחדנות היהודית”, שהוצנעה בנימוקים ובטיעונים יפים לאוזן. אם עוד היתה בליבו תקווה כלשהי בא הדיון בוועד־החרום ב־29 בנובמבר, והפריכה מכל וכל. וייז נקט בדיון זה קו וייצמיניסטי מוכר – חובה לסייע לבריטניה לנצח במלחמתה בהיטלר, ולהתעלם מהספר הלבן, שכן אם תיפול היא, יפלו היהודים אתה, ואם תנצח “יש לנו סיכוי” – וכינה את הנוסחה הכפולה של בן־גוריון בשם “איוולת”.

בתגובה זימן בן־גוריון פגישת מנהיגים ציונים בלתי־רשמית במלונו. להם אמר: “בה במידה שהעולם תלוי בעמדת אמריקה, ואולי יותר, תלוי גורל העם היהודי בעמדת יהדות אמריקה”. ואם יהדות ארצות־הברית תנקוט מדיניות שחותרת למדינה יהודית, להקמת צבא יהודי ולאימון צבאי, ימי ואווירי של קבוצות צעירים הרוצים להילחם בהיטלר כיהודים, גדל הסיכוי להשיג מטרות אלה.


למרות שלא נענה הוסיף בן־גוריון וחתר להנחיל לציונים באמריקה קו מדיני תקיף, ולהביאם לידי כך שיתמכו בו וייאבקו למענו, בגלוי ובאומץ וללא פחד שהדבר יעורר גל אנטישמיות. בישיבות ועד־החרום, בוועדות המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת ובוועידתה, באספת נציגי ארבעת הגופים הציונים הגדולים (“הדסה”, הסתדרות ציוני אמריקה, פועלי־ציון והמזרחי), ובמועצה המינהלית הארצית של הסתדרות ציוני אמריקה, טען לקו שיעדו הקרוב הקמת צבא יהודי ויעדו הסופי הקמת מדינה יהודית – “קומונוולת” – בארץ־ישראל.

ימים אחדים לפני שעזב את אמריקה העלה על הכתב נוסח של “מצע שלום” ו“מצע מלחמה”, שני חלקיה של תכנית־הפעולה שביקש להנחיל לציונות. במצע השלום העמיד את “קביעת ארץ־ישראל כקומונוולת יהודי” לשם “ארגון עליה רבתי בקנה־מידה ממלכתי של מיליוני היהודים באירופה (וארצות אחרות) וקליטתם…בארץ”.

במצע המלחמה קבע ש“העם היהודי משתתף במלחמה זו בצבא יהודי, כבן־ברית לצבא האנגלי, באותם התנאים החלים על כל צבאות בני הברית”, שתפקידיו הגנת ארץ־ישראל והמזרח הקרוב, וגם השתתפות בחזיתות המלחמה בעולם. בין התפקידים שיעד לוועד החרום מנה גם את הסיוע לגיוסו של צבא יהודי, לכשיוקם, ואימון הנוער היהודי בכל מקצועות המלחמה, ובעיקר בים ובאוויר.


בשובו לארץ סיכם בן־גוריון את פועלו בביקורו זה בנימת־אכזבה: “לטענות שלי לא היו באמריקה אזנים קשובות. דברי נתקבלו כדברי בטלנות. שמעו אותי מתוך סבלנות. אבל עברו לסדר היום וידעתי שיעברו לסדר היום”.

בביקורו זה גיבש בן־גוריון את היסודות שהניח בביקוריו הקודמים, ובעיקר הכשיר את הקרקע לביקורו הבא, בשלהי 1941, הארוך והחשוב יותר. ב־18 בינואר המריא מסן־פרנציסקו וב־13 בפברואר, מקץ 27 יום ולאחר שהשלים את הקפת כדור־הארץ, נחת במטוס ימי בכינרת, נחוש בדעתו לחזור ולפעול בארצות־הברית.


 

פרק שלושים־ושניים: בבדידות    🔗

בן־גוריון לא פקפק אף רגע בנצחון בעלות־הברית והיה משוכנע שהארצות הדוברות אנגלית – חבר־העמים הבריטי וארצות־הברית של אמריקה – יחרצו את גורל העולם וארץ־ישראל כאחד. במחשבתו נשתרטטה לפיכך סכימה כזאת: הקמת מדינה יהודית תלויה בראש־הממשלה צ’רצ’יל ובנשיא רוזבלט. כדי לשבות את ליבם לרעיון המדינה, שבכוחם להוציאו לפועל, יש להנחילו תחילה לכל איש במפא"י, כדי שירכוש לרעיון, בשלשלת־תגובה ובסדר עולה, את אמון תנועת־העבודה וכלל הישוב, והם ידביקו בה את הציונים ואת כל היהודים, שיחדירו אותה לדעת־הקהל בעולם החופשי, ובעיקר לזו שבארצות הדוברות אנגלית. כיוון ששורר בהן משטר דמוקרטי יקבלו ראש־הממשלה והנשיא את רצון־העם ויפעלו לפיו.

שני גדולי העולם לא התכחשו לעצם קיומה של בעיה יהודית, והם חשו מחויבות מוסרית לתרום לפתרונה. הקושי היה נעוץ בצורך לשכנע אותם בכך שהפתרון היחיד והבלעדי של הבעיה הוא “הפתרון הציוני”. כלומר, ריכוז העם בארצו, ושהאמצעי לכך הוא מדינה. שכן, רבים התקשו לעכל שארץ קטנה, שוממה, שעם אחר טוען לחזקה עליה, תכיל מיליונים שטרם הוכח שהם מוכנים להגר אליה. רבים טענו לפתרונות חליפיים, כמו שיווי זכויות ליהודים בארצות מגוריהם, הגירה לארצות שיעניקו להם איכות חיים משופרת, ריכוז בארצות מסוימות (“ריקות”) שם יזכו באוטונומיה (פתרון זה כונה “טריטוריאליזם”) או שבעייתם תיפתר על־ידי המהפכה הסוציאליסטית בארצותיהם. בן־גוריון דחה פתרונות אלה מכל וכל וכינה אותם “פתרונות אליל”, שכן, היה בטוח שהם לא יפתרו את הבעיה היהודית. לכל מקום שאליו ילכו, כך טען, יטלו היהודים עמם את האנטישמיות, מאחר שהם עדיין יישארו עם ללא ארץ. רק הפתרון הציוני יש בו חיסול הבעיה.

אך אמונה מוחלטת בבלעדיות הפתרון הציוני – שדרך הגשמתו קשה ורצופת קרבנות – אינה נרכשת בקלות, ואפילו יהודים בארץ־ישראל לא תמיד מבינים כל מה שההיצמדות לדרך זו תובעת מהם. בן־גוריון יצא, איפוא, להילחם על שני יעדים: בלעדיות הפתרון הציוני, והזמינות של הקמת מדינה, תוך כדי התהוותו של העולם שאחרי־הנצחון, כדרך יחידה להשגת הפתרון הזה. ורוחו קצרה לפתוח את תגובת־השלשלת בחולייתה הראשונה. בואו לארץ נועד, איפוא, להסתערות רבתי, שתגיע לסיומה רק עם קבלת תכניתו המדינית בוועידת־בילטמור בניו־יורק במאי 1942 ואישורה בהנה"ס ירושלים.

במשך חמישה־וחצי חודשים, עבר בן־גוריון בארץ כסופה, בנסותו לעשות נפשות לתכניתו הנועזת:


“מטרתה הפוליטית של הציונות בשעה זו” היא העברה מהירה של מיליוני – לרוב נקט במספר חמישה, ופעם אחת אף שמונה – יהודים לארץ־ישראל עם גמר המלחמה “והושבתם בארץ כאומה העומדת ברשות עצמה”. המכשיר היחיד המסוגל לבצע מפעל גרנדיוזי כזה בזמן קצר הוא מדינה. “הישוב והעם” מצווים להכשיר את הקרקע כדי שאפשר יהיה להקים את המדינה בגמר המלחמה, ובה בשעה למנוע “בכל האמצעים שבידיהם” הן המשך המשטר של הספר הלבן והפיכת ארץ־ישראל למדינה ערבית, הן אימוץ פתרונות אחרים לבעיה היהודית על־ידי בעלות־הברית העלולים לעלות בוועידת־השלום ולסכל לנצח את הציונות.


אבל אם באמריקה הכשילה את קבלת הקו שלו “פחדנות יהודית”, הרי בארץ הכשילוה אדישות ו“עוורון איום” שפשו, לדבריו, בישוב. בן־גוריון נדהם משנוכח שהישוב נוהג כאילו אין מלחמה בעולם, וכאילו אינו יודע שבאירופה מתרחש והולך חורבן העם היהודי, והוא המטיר על הישוב דברי תוכחה, כנביא זעם קדמון, על שמציאות זו אינה מכוונת את חייו ומעשיו, והודיע שלא יהיה אחראי לשום מחלקה בהנה"ס, אלא יטול על עצמו תפקיד של “מטיף ציוני” ויקדיש את כל כוחותיו לשכנע את חבריו שיסכימו להכרזה לאלתר על הקמת מדינה יהודית אחרי המלחמה.

אך חבריו ועמיתיו, במפלגה ובהנה“ס, לא ראו טעם בהכרזה לאלתר על נחרצותם להקים מדינה יהודית אחרי־המלחמה, וקריאתו בתחילת 1941 לנקוט “בכל האמצעים” כדי למנוע את המשך המשטר של הספר הלבן והפיכת ארץ־ישראל למדינה ערבית נראתה כנוגדת החלטה מפורשת של מפא”י – שהיתה גם תביעת הנה"ס – לקרוא את בני־הישוב להתנדב לצבא הבריטי למרות שטרם התקבלה ההחלטה על הקמת צבא יהודי. כמו בכל מצב נואש עמד הכל בסתירה: הבריטים המשיכו במדיניות הספר הלבן, סגרו את שערי־הארץ בפני יהודי־אירופה ומנעו בכך את הצלתם, דחו את תביעת הישוב לשתפו במלחמה כעם ולמרות זאת עמדה בפני הישוב רק דרך אחת: לשתף־פעולה עם הצבא הבריטי, לסייע לו ולהתגייס לשורותיו, כדי להגן על הארץ וכדי להשתתף בהבסת היטלר.


אכן, שיתוף־הפעולה בין הישוב והצבא הבריטי גבר, ואחד מביטוייו היה השתתפות סיירי־הפלמ“ח בפלישת דיביזיה אוסטרלית ב־8 ביוני 1941 לסוריה. השתלטות בעלות־הברית על סוריה ודיכוי המרד בעיראק הסירו את האיום הנאצי מצפון וממזרח. מבצע ברברוסה – הפלישה לברית־המועצות ב־22 ביוני – העתיק במפתיע את המאמץ המלחמתי הגרמני למזרח־אירופה. בן־גוריון, שהיה משוכנע שמגמת פניו של היטלר היא למזרח התיכון וארץ־ישראל, אמר להנה”ס שהיה בכך “רוח אך לא הצלה” לישוב. שכן, התקדמות צבאותיו הפולשים של היטלר בברית־המועצות הטילה צל קודר גם על גורלם של 3,250,000 יהודיה. עד הקרב המכריע באל־עלמיין ונסיגת רומל ושריוניו מגבול מצרים בנובמבר 1942 היה הישוב שרוי בחרדת־קיום. האפלה שירדה עליו וכיסתה על דרכו עדיין עמדה בעינה.

זה היה, איפוא, הרקע שעליו פעל בן־גוריון במחצית הראשונה של 1941 ושהיה גורם כה חשוב בדחיית תוכניתו. גורם לא פחות חשוב היה המצב במפלגתו. ריב־הסיעות הביא לכעין התפלגות, שלפיה מחנה בן־גוריון וכצנלסון, הגדול יותר, נשען בעיקר על המנגנון המפלגתי וההסתדרותי ועל ותיקים מבני־העיר, ומחנה טבנקין נשען בעיקרו על חברי־קיבוץ, ועל פועלים וצעירים שראו את עצמם כשומרי־הערכים של תנועת־העבודה. בשלהי ינואר הודיע ישראל גלילי – מהמבטיחים שבדור ההמשך, שאך לפני שנים מעטות כינוהו בשם “בן־גוריון הקטן” – בשיחה אישית עם כצנלסון על הצטרפותו לסיעה ב', ולב כצנלסון נחמץ. ככל שגבר הסכסוך במפא"י נעשה המאבק בין כצנלסון וטבנקין על נפש דור ההמשך של המפלגה עז יותר וככל שהתברר שהצעירים – ודווקא הצעירים החדורים ברוח החלוציות וההתנדבות – מעדיפים את טבנקין, רפו ידי כצנלסון והתארכו השעות שלא קם ממיטתו, מחמת חולשה אמיתית או מדומה.

בהעדר בן־גוריון שעשה בחו“ל ובאין סמכות מרכזית חזקה חרג ריב הסיעות מתל־אביב והתפשט על פני סניפים אחרים, בהם גם הסניפים הגדולים בחיפה ובירושלים, ועבר את המפלגה כולה. ביטוי אחד שלו היה התביעה לייצוג גדול יותר של סיעה ב' במוסדות המפלגה וההסתדרות. עד שתתמלא תביעה זו נקטו חבריה פעולות־מחאה שונות ששיבשו וכמעט השביתו את סניפי המפלגה ומוסדותיה בתל־אביב, ואפילו את המרכז והמזכירות. בראש המחאה עמד טבנקין, מנהיגם של סיעה ב' והקיבוץ המאוחד, שנקט בשיטת ההעדרות. כבר בספטמבר 1939 הסתלק ממזכירות המפלגה, ומאז ועד תחילת הפילוג במפא”י בקיץ 1942 כמעט שלא השתתף גם בישיבות המרכז והוועדה המדינית ואף נעדר ממועצות־מפלגה. העדרותו, שהיתה לשתיקה רועמת, הודגשה על־ידי התבטאותו הסדירה והתקיפה בדיוני הקיבוץ המאוחד ובבטאונו “מבפנים”. מפעם לפעם התקבלו החלטות המפגיעות בו לשוב לעבודה מלאה במוסדות המפלגה, אך לשווא.

וכך, במקום לשעוט ולדהור, כמצוות הקרקע הבוער תחת רגליו, ולפעול לניצול הזדמנות היסטורית בלתי־חוזרת להשגת המדינה, נאלץ בן־גוריון לכתת רגליו בבוץ המפלגתי ולפשר בריבי הסיעות והאישים העומדים בראשן. ואכן, את תוכחתו על האדישות שמצא בישוב השמיע בן־גוריון לראשונה באוזני מפלגתו, ובמילה “עוורון” רמז לסיעה ב' ולטבנקין שעמד בראשה. שהרי רק “עוורון” הביא לכך שבמקום להתרכז ב“תכנית הפעולה הציונית” שהעמיד בפניה, היו מעייניה וזמנה של המפלגה נתונים לזוטות ולקטנוניות, כלומר לריב־הסיעות בסניף תל־אביב.

בחמישה־וחצי החודשים ששהה בארץ ב־1941 פעל בן־גוריון במרץ רב כדי לשקם וללכד את המפלגה, החשובה לו כל כך כמכשיר להנחלת תכניתו המדינית לתנועת־העבודה ולישוב כולו ולהוצאתה לפועל בבוא הזמן. אך כל הצעותיו ותביעותיו של בן־גוריון נדחו.


לכשל זה היו, דומה, שתי סיבות עיקריות, ושתיהן נבעו מהניגוד בין הקרקע הבוער, שהמריץ את בן־גוריון, ובין הערכים, שטבנקין ראה עצמו מופקד על שמירתם. טבנקין וסיעתו טענו שיש לערוך בדק־בית במפלגה ובהסתדרות ולטהרן מנגעי הביורוקרטיה והמנגנון שפשה בו הרקב, ולאיישו במי ש“נאמנים ליסודות ההסתדרות” ולערכיה. כשנפגש בן־גוריון עם נציגי הקיבוץ המאוחד נוכח בוודאות שלמעשה הם תובעים החלפת אנשיו באנשי־טבנקין. לולא הקרקע הבוער והתחושה שהמטרה בהשג יד אולי לא היה מוצא בכך פגם. אולם, טבנקין הנאמן לערכים נשאר נאמן גם לארץ־ישראל השלמה, שבה דיבר מצע־היסוד של אחדות־העבודה ב־1919, והתנגד בעקרון לחלוקתה, וממילא גם למדינה היהודית שעליה חלם בן־גוריון. נוספו לכך אי־האמון המוחלט שטבנקין רחש לבריטניה – שלא כבן־גוריון הוא לא ידע להפריד בין העם הבריטי ובין מדיניות הממשלה – וסימנים ראשונים של נטייתו לעבר ברית־המועצות. כמעט ודאי, איפוא, שלוא הוויכוח היה אך ורק על טיהור־מנגנון וריענון־ערכים היה מסתיים בהסכמה וברצון טוב זה מכבר. אבל זה היה רק המסווה למחלוקת הבסיסית והעמוקה על החלוקה. אמנם, בנושא החלוקה זכה בן־גוריון לתמיכת כצנלסון, שנטש את “השוללים” והצטרף ל“מחייבים”, ואף הכריז על תמיכתו בתפיסת בן־גוריון וחזר עליה מלה במלה. אבל תמיכה מאוחרת זו של כצנלסון, שמעמדו במפלגה הולך ונחלש, לא היה בה כדי לסייע הרבה לליכודה של המפלגה מאחורי תכניתו של בן־גוריון.

טבנקין לא היה מוכן לוותר על הערכים ובן־גוריון לא היה מוכן לוותר על ההזדמנות ההיסטורית להקמת מדינה ולוא בחלק מארץ־ישראל, ומפא“י לא נרפאה מנגע הפילוג. אדרבה, במאי 1941 הגיעה סיעה ב' לגיבוש מסגרתי ברור, עד כדי כך שבן־גוריון מצא לנכון לבדוק את יחסי הכוחות בינו ובין טבנקין במסווה של משאל שנערך באמצע מאי, יחד עם הבחירות לוועידת־המפלגה. מתוך ארבעת סעיפי־המשאל שלושה נגעו במישרין לענין הסיעות, וביחוד חשוב היה הסעיף אם המפלגה “שוללת קיום סיעות בתוכה”. סיעה ב' התנגדה למשאל מכל וכל וחבריה לא נטלו בו חלק, ולפיכך הזדקר מהמשאל בברור משקלם היחסי במפלגה: בבחירות לוועידה הצביעו 17,746 חברי־מפלגה ואילו במשאל השתתפו רק 13,142, שרובם המכריע שלל את קיום הסיעות ותמך במרות המפלגה. לפי תוצאות אלה נאמד כוחה היחסי של סיעה ב' ב”25%. סיעה ב' היתה, איפוא, לגורם חשוב במפלגה, ולדעת אנשיה היה כוחם גדול עוד יותר, אילו הגיעו הדברים לידי מבחן־הצבעה. ואם במפלגתו התנגדו לתכניתו רבים כל כך, ספק אם יכול היה לקבל את התמיכה הרחבה בישוב, שנדרשה לו כל כך למען העברתה בהנה"ס ובתנועה הציונית. לפיכך הסתפק בן־גוריון בהצגת תכניתו בוועידה במונחים כלליים ובלתי־מחייבים, ובמקום לנקוט “מדינה” אמר “עצמאות וקיבוץ גלויות במולדת”, ניסוח שהכל יכלו לקבלו.


הנה"ס לא האירה פניה לתכניתו יותר ממפלגתו. בארבע הישיבות שהציג אותה, בגלגולים אחדים, ובישיבות הנוספות שהוקדשו לדיון בה, חזרה הטענה שהתכנית והנדרש להעשות כדי שתצא לפועל אינם ברורים כל צרכם. סיבות נוספות, אידיאולוגיות ומעשיות, ישנות וחדשות, עמדו למכשול. “השוללים”, מתנגדי־החלוקה מ־1937, העלו שוב את טיעונם, שמדינה בשלב זה תוכל לקום רק בחלק קטן של ארץ־ישראל, ותהווה ויתור על זכות העם היהודי לארץ־ישראל כולה. בשורת הנימוקים המעשיים בלטו הספקות: כלום יוכלו חמישה מיליון יהודים לעלות לארץ? האם ירצו בכך? כלום אפשר יהיה להעלותם ולקלוט אותם בזמן קצר? ועל סמך מה חושב בן־גוריון שאומות־העולם יסכימו להצעותיו? ובכלל, המלחמה אינה הזמן המתאים לקביעת תכניות; הנסיבות משתנות במהירות, תמונת־העולם שלאחר־המלחמה אינה ידועה, ועדיף להימנע ממחויבויות מוקדמות ולהמתין להתייצבות המצב.

מאבקו של בן־גוריון הזכיר את הימים שנאבק יחיד ל“כיבוש הציונות”. גם אז טענו שתכניתו לקתה בחוסר־בהירות, וכאז כן עתה, מנוי וגמור היה עמו להנחילה למפלגתו על אפה ועל חמתה. מכיוון שלא עלה בידו לפעול לפי הסכימה המקורית שערך – מהמפלגה לתנועת־העבודה ולכלל הישוב – הפכה על פיה. מעתה ינסה להנחילה בארצות הדוברות אנגלית ואז יכפה אותה על הישוב והמפלגה. בעיקר התכוון לארצות־הברית, וטען, כי “מרכז הכובד של פעולתנו עכשיו איננו באנגליה אלא באמריקה” שרק בה יש כוח יהודי “פוליטי אפקטיבי” אשר “יכול להיות מכריע”. לפי החלטת הנה"ס יצא ללונדון לזמן קצר ומשם לארצות־הברית כדי להשפיע על דעת־הקהל שם “לעשות את ארץ־ישראל למדינה יהודית כפתרון היחיד של השאלה היהודית”.


 

פרק שלושים־ושלושה: וושינגטון    🔗

ביקור בן־גוריון בלונדון בשלהי קיץ 1941 יכול היה להיחשב ל“חניית־ביניים” גרידא, שנתמשכה מעבר למצופה, לולא צפן בן־גוריון בליבו כוונה מיוחדת, להיפגש פנים אל פנים, עם רוזבלט. לשם כך התקשר בלונדון ישירות עם השגריר האמריקאי, ג’ון גילברט ויננט, שהיה איש אמונו של הנשיא, ששמו הלך לפניו והגיע לאוזני בן־גוריון בירושלים. ב־27 באוגוסט נפגשו השניים בשגרירות ו“הכימיה” נוצרה ביניהם בן־רגע. שלוש פעמים נפגשו ושוחחו על “מאמץ־המלחמה והצעות־המלחמה של היהודים”, ועל גורל האנושות אחרי המלחמה. למשמע דברי בן־גוריון, בשני הנושאים, אמר ויננט לבן־גוריון, שעליו לראות את הנשיא מיד עם בואו לאמריקה, והבטיח שרוזבלט הוא שיקרא לו. בפגישתם האחרונה, ביומו האחרון של בן־גוריון בלונדון, חיזק ויננט את הבטחתו להסדיר את הפגישה עם רוזבלט.

את ערב ראש השנה, ה־21 בספטמבר 1941, הקדיש בן־גוריון לעריכת “תכנית פעולה ליהדות המאוחדת באמריקה” וציין את יעדיה לעת המלחמה (“תכנית המלחמה”) ולאחריה (“תכנית השלום”). באלה בלטה הסתמכותו הגדלה והולכת על ארצות־הברית. עקרון המעצמה השלטת – שהדריך את תפיסתו המדינית מאז ימיו בקושטא ב־1912, והביאו להסתמך תחילה על תורכיה ולאחריה על בריטניה – משכו עתה לעבר ארצות־הברית. ככל שיוכל יבקש להשתית את המדיניות הציונית על מעצמה עולה זו:


מרגע שיעלה בידינו להעמיד את אמריקה מאחורי פתרון ציוני לבעיה היהודית, כל הקשיים הנוכחים – אם מממשיים ואם מדומים – יחווירו וייעשו בלתי־משמעותיים…לאחר שהמלחמה תיגמר, וההיטלריזם והנאציזם יוכרתו, ואנגליה ובעלות־בריתה תהינה מנצחות, כמעט ולא יוכל להיות ספק דעתו של מי תקבע לגבי ממשלת־בריטניה, זו של ארצות־הברית, או זו של מלך מצרי או ראש־ממשלה עיראקי. על כן תמיכת אמריקה במדינה יהודית בארץ־ישראל היא המפתח להצלחתנו.


עשרת החדשים שעשה בארצות־הברית – מיום בואו לניו־יורק ב־22 בנובמבר 1941 ועד צאתו ממנה, ב־18 בספטמבר 1942 – היו המכריעים בחייו המדיניים של בן־גוריון, חדשים של פעילות קדחתנית שבהם ידע לא מעט רוגז ומנה גדושה של כאב. מטרותיו הפעם היו בהירות וחדות: ליצור חזית יהודית מאוחדת, של ציונים ולא־ציונים, שתדרוש מדינה יהודית וצבא יהודי, ולשכנע את נשיא ארצות־הברית ואת ממשלתה לתמוך בדרישות האלה. הפעם גם ידע כיצד יפעל להשגת מטרותיו; על־ידי הסברה ציונית ובאמצעות “גוף בלתי־רשמי” שיקים ויפעיל. ביומנו כתב, כי ינהל “תעמולה ציונית פוליטית…כשליח הציונות ובשמה”, ואף על פי שלא הוסמך לכך על־ידי שום מוסד, מפלגתי או ציוני, נטל גם הפעם. את הסמכות לעצמו. עד כדי כך הגיעו ביטחונו בעצמו וביעודו, ותחושת הכורח שלא להחמיץ שעת־כושר.

את ביקורו פתח בסערה. עוד בלב ים הוזמן במברק להרצות בכנס יהודי גדול שהוועד היהודי האמריקני כינס בבולטימור, שהשתתפו בו בנוסף לארצות־הברית וקנדה נציגים משש־עשרה ארצות בדרום ובמרכז אמריקה. רק נקשרה האניה לרציף, בצהרי־יום, ומארחיו החישוהו לבולטימור וב־8.30 כבר נשא דבריו לפני הצירים ו־1,500 האורחים: בגמר המלחמה יהיו באירופה “מיליוני יהודים חסרי־בית”, ורק ארץ־ישראל תפתור את שאלתם, ולשם כך יש להקים מדינה יהודית; אלה היו כותרות עתוני־היידיש למחרת. דבריו נשמעו במתיחות רבה וכשסיים פרצו הנאספים בשירת “התקווה”.

למחרת פתח בניו יורק במיתקפה על אמצעי־התקשורת – שתי מסיבות עתונאים, אחת לעתוני יידיש ואחת לעתונים באנגלית שהשתתפו בהן, בין השאר, כתבי ניו יורק טיימס, פ.מ. ודיילי טלגרף מלונדון – ותוך שפאר את המאמץ המלחמתי של הישוב ואת ההתנדבות הרבה לצבא הבריטי, קרא ליהודים בגלוי לסייע ביצירת לחץ של דעת־הקהל על ממשלת בריטניה, כדי שתקים צבא יהודי ותבטל את הספר הלבן.

בן־גוריון קיים פגישות רבות עם ראשי הציונות ומנהיגי הנוער היהודי, ב־27 החל שיח, העתיד להתפתח לסדרה ארוכה, עם לא־ציונים, בנושא מהו עם יהודי, ב־28 הרצה בוועד־החרום על מצב הציונות בארץ־ישראל וב־30 נסע לוושינגטון לפתיחת מגעיו עם הרשות. שם נפגש עם הקולונל ויליאם ג'. דונובן, “מנהל התאום והמידע” – שרות ביון שממנו התפתחה סוכנות הביון המרכזית (C.I.A.) – שרק חזר מביקור, בשליחות הנשיא, במזרח־התיכון. בן־גוריון הסביר לו ביסודיות “את דבר הצבא היהודי בשני קצותיו, בארץ ובגולה”, הגיש לו תזכיר ומצא יחס אוהד. ב־2 בדצמבר פגש את ויליאם בוליט, דיפלומט אמריקני בכיר, מאנשי סודו של רוזבלט, שעמד לצאת בשליחות הנשיא למזרח־התיכון כדי לבדוק את המצב הצבאי ואת צרכי ההספקה שם. בן־גוריון ידע שרוזבלט אינו רואה בארץ־ישראל פתרון לכל היהודים אחרי המלחמה, ושאלת כושר הקליטה היתה אחת השאלות שבוליט נתבקש לברר. בוליט אמר שיש “לגרש” את כל הערבים מהארץ ולהקים מדינה יהודית. בן־גוריון השיב לו ש“אין צורך בפינוי הערבים, כי הארץ כמו שהיא יכולה לקלוט מיליונים, בתנאי שהשלטון יהיה בידינו”. מבוליט ביקש סיוע אמריקני לפיתוח תעשיות כימיות, ברזל, חשמל ועוד “למאמץ המלחמתי” בארץ־ישראל והסביר לו את מצבה “הפרדוכסלי” של הציונות: הישוב נחלץ למאמץ המלחמת למרות העוינות של הפקידות הקולוניאלית והתנגדותה לצבא יהודי. לשאלת בוליט כמה יוכל הישוב לגייס בנוסף לעשרת־אלפים שכבר התנדבו, השיב “עוד כ־30,000 איש; נוכל להוות שלוש דיביזיות”.

פעולתו בנוסח זה היתה נמשכת מן הסתם לולא התחולל לפתע פתאום מאורע ששינה את המלחמה ואת פני־העולם. ב־7 בדצמבר 1941 שמע בן־גוריון ברדיו שיפן תקפה בהרעשת־פתע את בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור. “אמריקה היא במלחמה” כתב ביומנו בו ביום. זה היה, איפוא, הרגע אותו חזה ולו ציפה, בתקווה שמעורבות ארצות־הברית במלחמה תגדיל את השפעתה בעולם ובבריטניה, וכפועל יוצא יגדלו גם הסיכויים לצבא יהודי ולמדינה יהודית. כניסת ארצות־הברית למלחמה היתה, לדעת בן־גוריון, שעת־הכושר, ההזדמנות הגדולה שמלחמת־העולם צפנה בחובה לציונות. הן זה מכבר טען ש“מה שלא ייתכן בשעות כתיקונן ייתכן בשעות רבולוציוניות; ואם בשעה זו מחמיצים הזדמנות ולא מעיזים לעשות הניתן להעשות אך ורק ברגעים גדולים אלה, מפסידים עולם מלא”. בן־גוריון היה חדור הכרה שבדיבור ישיר אל רוזבלט, “כדבר איש אל רעהו”, כפי שהבטיח לו ויננט, ישכנע אותו בצדקת רעיון המדינה, כפתרון יחיד לבעיה היהודית, ותלותה של בריטניה בארצות־הברית תביא אותה להוצאת התכנית לפועל. כשלונו להתקבל אצל הנשיא עכר את רוחו, ודומה, כי החליט שלא ימתין עוד בניו יורק לקריאתו של רוזבלט, כהבטחת ויננט, אלא יעתיק מושבו לוושינגטון ויסייע להאצתה.

את “משרדו” הקים בן־גוריון, בעזרת מזכירה, בדירת־מגוריו הקטנטנה במלון הצנוע “אמבסדור”, ואת מטרתו ניסח ביומנו: “לשם פעולה פוליטית…לרכז סביבי חבר צעירים ולמצוא מסילות קודם כל לחוגים הפרוגרסיביים והרדיקליים שבממשלה”. אולם, דומה, התיישב בוושינגטון, כדי להיות זמין בכל רגע לקריאה מהבית הלבן, וכל מאמציו היו מכוונים מעתה לפגישה עם רוזבלט.

בסיוע פרנקפורטר הקים “ועד”, שבו השתתפו מקרוביו, בן כהן ודוד ניילס, שניהם עובדי־מדינה בכירים ומקורבים לרוזבלט. באוזניהם הרצה בן־גוריון על צבא יהודי ומדינה יהודית, אך כהן גילה פסימיות וערער על עצם הצורך בצבא יהודי. למה להילחם כיהודים? שאל. גם ניילס לא גילה התלהבות. עם זאת שלושתם הבטיחו עזרה ובן־גוריון יצא מעודד. אולם, כגודל ציפייתו היתה גם אכזבתו. לא עלה בידיהם להפגישו עם הנשיא. גם מוויננט לא שמע בן־גוריון דבר.

אף על פי כן תודות ל“וועד” זה פגש בן־גוריון אישים חשובים שיכלו להיות לו לעזר רב: ד"ר שפירא, הספרן של המחלקה השמית של הקונגרס, שלקחו לסיור בספריה, והבטיח לסייע לו בהכנת ביבליוגרפיה על השאלה היהודית ושאלת ארץ־ישראל; הנרי מורגנטאו, שר־האוצר שגילה ידידות ואופטימיות רבה לגבי עתיד הציונות; שלושה מאנשי־הסגל של הקולונל דונובן שחקרוהו אם תוכל ארץ־ישראל הקטנה לקלוט עליה גדולה. לשופט סמואל רוזנמן, ידיד קרוב של רוזבלט, יועצו האינטימי זה עשרים שנה ועורך נאומיו, הגיש תזכיר בתקווה שיגיע לידי רוזבלט:


קליטתם “של מספר רב של עולים בזמן הקצר ביותר” תיעשה רק על־ידי “אדמיניסטרציה יהודית – אדמיניסטרציה אשר תזדהה לחלוטין עם הצרכים והמטרות של המתישבים היהודים ותתמסר בלב שלם לבנין הארץ…עליה יהודית בקנה מידה גדול תביא בעתיד הלא רחוק לרוב יהודי…ולהקמת מדינה יהודית עצמאית…לסוכנות…צריכה להיות שליטה מלאה על העליה היהודית והסמכות הדרושה לפיתוח ובנית הארץ ולשמירה על הבטחון הפנימי. כדי להבטיח מולדת ליהודים חסרי מולדת, יש להפקיד את הקמתה המחודשת בידי היהודים עצמם”.


בואו הצפוי של וייצמן לארצות־הברית נדחה פעמים אחדות. הדחיה האחרונה נגרמה מסיבות טרגיות; בנו הצעיר מיכאל, טייס־קרב בחיל־האוויר המלכותי, לא חזר ב־12 בפברואר 1942 מפעולה בשמי המפרץ הבסקי. רק ב־14 באפריל הגיע וייצמן, האב השכול, שהכל חשים לו אהדה ומשתתפים בכאבו, לניו יורק. כבר למחרת בואו נפגשו השניים, ושבו ונפגשו גם ב־17 וב־18 באפריל כרגיל ביניהם נפתח הסיבוב הראשון, ואף הסתיים, בהבנה ובתיאום ואפילו בהתלהבות משותפת.


 

פרק שלושים־וארבעה: בילטמור    🔗

שתי מטרות הביאו את וייצמן לארצות־הברית: המצאתו המדעית – תהליך חדש לייצור גומי סינתטי שהציע למאמץ־המלחמה של בעלות־הברית, כשזכר תרומת המצאתו במלחמת־העולם הראשונה להצהרת בלפור מלווה אותו – והשתתפותו, כאישיות המרכזית, בוועידה כל־ציונית, שנועדה להעמיד הקמת מדינה יהודית אחרי־המלחמה כיעד של המדיניות הציונית. לוועידה כזאת נשא בן־גוריון עיניו, אותה תבע וחזר ותבע – בשם “כינוס” ובשמות אחרים – מאז הגה ב־1938 את “הציונות הלוחמת” וקרא לראשונה לעזרתה את יהודי אמריקה. בזה שווייצמן הציע אף הוא, בעת ביקורו הקודם באמריקה, כינוס “ועידה ציונית בין־לאומית” שתשמש לחץ על בריטניה, ובזה שציוני־אמריקה נאותו לערוך ועידה ולתבוע מדינה יכול לראות השג אישי שלו, פרי דירבונו העקבי ומכותיו הבלתי־נלאות בנקודה אחת.

הוועידה הכללית הראשונה של ציוני־אמריקה התכנסה, על 586 ציריה, ב־9 במאי 1942 במלון בילטמור בניו יורק ברוב עם וברוב הדר וננעלה ב־11 בו ב“הצהרה”, כך כונו החלטותיה. בששת סעיפיה הראשונים חזרו “ציוני אמריקה” ואישרו את דבקותם ב“אידיאלי החרות הדימוקרטית והצדק הבינלאומי”, הביעו את אמונתם בנצחונם, העתיד לבוא, של “הומניות וצדק על הפרת־חוק ואלימות ברוטלית”, חיזקו את ידי היהודים הנאנקים תחת עולו של היטלר ואת ידי הישוב בארץ, גוללו את תולדות המפעל הציוני והשגיו, הכריזו בשם העם היהודי על שאיפתו ונכונותו “לשיתוף־פעולה מלא עם השכנים הערבים”, תבעו את “הגשמת המטרה הראשונה של הצהרת־בלפור והמנדט, שהכירו בקשר ההיסטורי של העם היהודי וארץ־ישראל”, והביעו התנגדות ניצחת לספר הלבן שאף צ’רצ’יל הגדירו כ“הפרת־הבטחה וביטול הצהרת־בלפור”, שכן הוא שולל “מקום־מקלט מיהודים הנסים מרדיפות הנאצים”. שני סעיפיה האחרונים, השביעי והשמיני, התוו לציונות קו מדיני חדש, שעליו סמכה הוועידה את ידיה:


ז.…יש להכיר בזכות יהודי ארץ־ישראל למלא את תפקידם במלחמה ובהגנת ארצם, באמצעות כוח צבאי יהודי הלוחם תחת דגלו ותחת הפיקוד העליון של האומות המאוחדות.

ח. הוועידה מצהירה, כי הסדר החדש בעולם שיכון בעקבות הנצחון, לא יהיה אפשר לייסדו על השלום, הצדק והשויון, אלא אם שאלת חוסר־המולדת של היהודים תיפתר סופית.

הוועידה תובעת, כי ייפתחו שערי ארץ־ישראל, כי יוענקו לסוכנות היהודית הסמכות לפקח על העליה לארץ־ישראל והסמכות לבנות את הארץ…וכי ארץ־ישראל תקום כקהיליה יהודית משולבת בבנין העולם הדמוקרטי החדש.

אז ורק אז יבוא עוול־הדורות הנגרם לעם ישראל על תיקונו.

ששת הסעיפים הראשונים, שגוללו את המצע הרעיוני, התבססו על ההרצאה שנשא וייצמן בפתח־הוועידה, וגם על דברי בן־גוריון. את שני הסעיפים האחרונים, האופרטיביים, ניסח בן־גוריון, והם נלקחו, כמעט בשלמות, מתוך הרצאתו המדינית ביומה השני של הוועידה, “מהי הציונות בשעה זו”; אלה היו גם הנקודות המרכזיות בתזכיר שהגיש לרוזנמן.

לכאורה זכאי היה בן־גוריון לקורת־רוח ולסיפוק מעצם הוועידה, ועל אחת כמה וכמה שזכאי היה לכך מקבלת הקו שלו בנעילתה ומההכרה הציבורית בחותם שהטביע עליה; עדות לכך יכול למצוא בניו יורק טיימס, שזיכה אותו, בפעם הראשונה, באזכרת שמו בכותרת שמנה על שני טורים ושלוש שורות של כותרת־משנה, ובמחצית־הסיפור על הוועידה שמתחתן: “בן־גוריון מתווה תכנית לפתרון בעיית ארץ־ישראל; מנדט לקומונוולת יהודי, סמכויות נרחבות לסוכנות הציונית ושוויון לכל, מציע המנהיג”. אולם, שבועיים בלבד לאחר הוועידה המוצלחת התברר, כי לא תחושת־סיפוק היא השוררת בלב בן־גוריון, ותחת נכונות לשיתוף־פעולה עם וייצמן, מילאו את ליבו רוגז ומורת־רוח גוברת.

בצעד מפתיע ומרעיש, בשיחות־טלפון ובמכתב, הודיע בן־גוריון לווייצמן שאין הוא עוד רואה את עצמו שותפו לעבודה. את החלטתו זו הסביר בהאשימו את וייצמן שהוא מתייעץ ומשתף רק את אנשי־שלומו, כפי שנוהג אדם בעסקיו הפרטיים, בניגוד לחוקה ולטובת התנועה. משום כך שוב אינו רואה את עצמו קשור אליו. וייצמן, כמובן, לא נשאר חייב ובדחותו את כל הטענות נגדו טען ש“אם יש אשם, זה במאשים ולא במואשם”. בן־גוריון השיב ווייצמן השיב לתשובתו, וחוזר חלילה, והקרע בין השניים הלך והחריף, דווקא בשעה שנדרשו פעולה משותפת ואחריות הדדית. בן־גוריון לא יכול לבחור רגע פחות מתאים, מבחינת הציונות, למשבר שחולל, שהיה עלול להמיט אסון על התנועה כולה.

וייז ניסה לשכך את חמת בן־גוריון ולהרגיעו, אולם, משנוכח, כי משחת הוא את דבריו לריק, אירגן “פגישה בלתי פורמלית” בביתו, בשבת ה־27 ביוני, ליישור ההדורים. בן־גוריון יכול לסמוך לפחות על אהדת שניים מהמשתתפים, חיים גרינברג, ממפלגתו ורוברט סולד, איש־אמונו של ברנדייס, יריבו של וייצמן. וייצמן, לעומתו, יכול לבטוח בשלושה, רבי וייז ולואי ליפסקי, מעריציו המושבעים משמכבר, ומאיר וייסגל נושא כליו. לחסדי שני הנותרים, ד"ר נחום גולדמן והשופט לואיס לווינטל, נשיאה החדש של הסתדרות ציוני אמריקה, יכלו שני היריבים לצפות במידה כמעט־שווה.

כשהסתיימה הישיבה, היתה אהדת כל המשתתפים נתונה לווייצמן, הנשיא הנאצל, רב־החן ורב הסבל, המגלם את הדווי ואת החזון של בני־עמו. לאב השכול הנושא בדומיה כאב שאין לו אח יצא ליבם, ולא לבן־גוריון המטיח בו, בחוסר־רגישות וכחסר־לב, האשמות מפליגות, שנראו להם חסרות ביסוס או צידוק. עיקרן היה שהוא מקיים בציונות “משטר אישי”, אינו משתף את בן־גוריון במגעיו הדיפלומטים בחלונות הגבוהים של המימשל בבריטניה ובארצות־הברית ושאשמתו היא שממשלת־בריטניה טרם החליטה להקים את הכוח היהודי הלוחם.

האשמה אחת שהטיח בווייצמן גבלה כמעט בבגידה. בן־גוריון טען שווייצמן הבטיח לשגריר הבריטי, הלורד הליפכס – שיש לראות בו אבי הספר הלבן – שידווח לו על כל פגישותיו. “ברצוני להיות עם וייצמן בפוגשו את הליפכס. אני יודע איזה נזק עלול לגרום משפט לא זהיר אחד”. את דבריו בשלב זה חתם בן־גוריון באומרו שהוא רואה עצמו כידידו וחברו המסור של וייצמן, “חרף כל מה שהוא חושב”.

וייצמן הגיב בהתנשאות אלגנטיות – “אינכם מצפים שזהו בית משפט שיפסוק לגבי ההאשמות שהטיח בי בן־גוריון” – ומתוך “הערכה ליושבים כאן” לא יצטדק, ויגביל עצמו להעמדת דברים על דיוקם; לשמחתו נרשם פרוטוקול, והרבה מהעובדות שהוזכרו “בנאומו הארוך, שהושמע בכנות הרבה ביותר וללא זדון” של בן־גוריון, הן חדשות לו. אבל יש בנאום זה “מצג משובש, אי־הבנה ובמקרים רבים עיוותים”. בקצרה, מעולם לא יזם מדיניות ולא הוציאה לפועל, ללא שיתוף־פעולה עם חבריו־לעבודה. לראיונות הלך בגפו אבל דיווח על כל ראיון ביושר ובנאמנות, כמיטב יכולתו. “איש במעמדי לא היה מסכים לפעול אחרת”. האם תמיד צריך לרוץ בזוגות? התבונה שבכך מוטלת בספק. “אם אני זקוק למשגיח על הכשרות, זאת אשאיר לכם, או לקונגרס או לכל מי שירצה לקבוע”. ולבסוף דחה את ההאשמות בן־גוריון כבלתי־מבוססות, בלתי־נכונות, בלתי־צודקות ובלתי־הוגנות, ואילו את “שאר הערות בן־גוריון אין לקחת ברצינות”.

וייז שאל את וייצמן אם התחייב לדווח הכל להליפכס.

וייצמן: “מה שאמרתי הוא: כל עת שאני מדבר באמריקה, אני מדבר כאילו הליפכס יכול לשמעני…חושבני שבן־גוריון סובל מתעתועי־שווא ביחס ליחסי עם הליפכס ועם האנגלים. לאנגלים רבים אמרתי ‘לא’…. האשמה זו נובעת מדמיון חולני…הוא רואה רוחות רפאים והמציא תמונה שהביאה אותו למסקנות שהניח לפניכם”.

בחלקה השני של הישיבה, ביטאו שני היריבים את עמדותיהם לגבי אמריקה. בן־גוריון טען שאמריקה חשובה מאנגליה, “חלילה לנו מלמחוק את אנגליה”. אבל, אמריקה, “היא הכוח המכריע, והפעולה למען צבא באמריקה היא מכרעת. אם אמריקה תאמר מילה הם [הבריטים] יהיו מוכרחים להישמע לה…ללא סיוע אמריקה מפעלנו לא יתגשם”. וייצמן לא הסכים “שהעולם מתחיל ונגמר עם אמריקה. עלינו להשתדל ככל יכולתנו שאנגליה ואמריקה תשתפנה פעולה בענייננו…אני שמח שבן־גוריון לא מחק את אנגליה לגמרי. חושבני שמיקוד הענין האנגלו־אמריקני בענייננו הוא הדרך הנכונה. אם נוכל או לא נוכל להביא לכך, זו שאלה אחרת”. מחילופי תפיסות הגיעו היריבים לחילופי מהלומות מילוליות, והאווירה נתלהטה. אולם, בן־גוריון עמד בשלו והודיע שאם לא יימצא פתרון ו“אם וייצמן מסוגל לפעול רק בגפו אבקש את התפטרותו. ואם ההנהלה לא תסכים אומר זאת לוועד הפועל הציוני”.

אין ספק שזעמו של בן־גוריון על וייצמן התפרנס מעוד מקור. כל ימי שבתו בארצות־הברית השתאה על ויננט, שלא מילא את הבטחתו להפגישו עם רוזבלט. והנה, זמן קצר לפני לפני הישיבה בבית־וייז נודע לו שווייצמן קיים קשר עם ויננט, שביקשו להעביר לבן־גוריון התנצלות ונכונות לסדר פגישה עם רוזבלט, אם בן־גוריון עודו מעוניין בה. אחת משתיים, או שווייצמן באמת שכח את בקשת ויננט, או שנמנע מלמוסרה לבן־גוריון במתכוון. בן־גוריון על כל פנים חשד בווייצמן שהעלים ממנו את המסר הזה כדי לסכל את המיפגש שלו עם רוזבלט, שערכו להקמת המדינה היה יכול להיות מכריע.

ובכן, אם היתה ביניהם עד כה תחרות היא הפכה למאבק גלוי. מכאן ואילך, באיום מתמיד של התפטרות, יתבע בן־גוריון את הדחת וייצמן, עד שהדבר יעלה בידיו בקונגרס הציוני בשלהי 1946. רבות נכתב על מניעי בן־גוריון בפרשה כאובה זו – ביניהם לא נעדר מקומה של הקנאה – ועל הדרך הבוטה וחוסר־הרגישות שבהם נקט. אולם, דומה כי בראש וראשונה פעל כפי שפעל משום הוודאות – והעתיד הוכיח שצדק – שווייצמן אינו מסוגל להפיק את מלוא התועלת מההזדמנות הגדולה, אינו מוכשר להנהיג את הציונות בדרך־החתחתים למדינה ואינו בנוי לעמוד בראש הישוב והעם במלחמה להקמתה. וייצמן לא היה מסוגל להנהיג את העם במבוכה שהקיפה אותו ולגייס תמיכה ציבורית לתכנית־בילטמור בעולם ובארץ; הוא לא היה מסוגל להפוך אסון ליתרון – את הנורא מכל האסונות שידעה האנושיות, את השואה – ולנצל את מצוקת שארית־הפליטה ליצירת דעת־קהל עולמית שהביאה בסופו שלדבר את המדינה. בן־גוריון היה האחד והיחיד שהיה מסוגל לכל אלה.


 

פרק שלושים־וחמישה: שואה    🔗

בשנים 1942–194425 חסר יומן בן־גוריון תקופות ארוכות – ב־1942 חסרה התקופה ינואר־מחצית־ספטמבר – ולכן אין לדעת אל נכון איך ומתי נודע לו הקף ההשמדה. אולם, אין ספק שידע על המתרחש. מידיעות שהתפרסמו באמצעי התקשורת יכול ללמוד על רצח המוני שביצעו בחזית הרוסית האינזץ־גרופן המיוחדות לכך ועל התרוקנות גיטאות לודז' ווילנה מאוכלוסיהן, ועוד כיוצא באלה. ב־30 ביוני 1942 הודיע דובר הקונגרס היהודי העולמי ברשתות השידור בארצות־הברית, כי לפחות מיליון יהודים נהרגו.

ידיעות על המתרחש באירופה נמסרו לרוב בישיבות ועד החרום, ואין זה מתקבל על הדעת שד“ר גולדמן, שקיבל מידע שוטף מנציג הקונגרס היהודי העולמי בג’נבה, גרהרד ריגנר, לא התחלק בו עם בן־גוריון. למגע אישי עם בעל־מידע בא בן־גוריון ב־9 ביולי. אז נפגש עם פרנסיס קאטאני, ערבי קתולי, ששוחח בלונדון עם ראש ממשלת־פולין הגולה הגנרל ולדיסלב שיקורסקי ועם מנהיגים פולנים אחרים שדיברו עמו בגילוי־לב. לדברי קאטאני הם אמרו לו – בן־גוריון דיווח להנה”ס, כי “נחרד” לשמע הדברים – “אנחנו סומכים על היטלר שהוא יפתור את שאלת היהודים, שעד אחרי המלחמה לא יהיו יהודים בפולניה”. ב־21 ביולי השתתף בן־גוריון בעצרת־מחאה המונית נגד ההשמדה, במדיסון סקוויר גרדן, שצ’רצ’יל כיבדה בשדר מיוחד.

עד כה התייחסו המנהיגים הציונים, בארצות־הברית כבארץ, ובן־גוריון בכללם, בספקנות מסוימת לידיעות על ההשמדה. הם ראו עדיין את המתרחש באירופה כחזרה, אם גם מוגדלת לאין שעור, של הפוגרומים שנתלוו למלחמת־העולם הראשונה. מות היהודים, אף כי במספרים מדהימים, נראה להם תוצאה של פעולות יזומות מקומיות ושל נסיבות המלחמה שכפו הנאצים – רעב, מחלות, התעללות; על הוצאה לפועל של תכנית מרכזית ועל השמדה שיטתית עוד לא חשב אז איש. יתר על כן, כאשר הסתננו ידיעות על השמדה, הן נחשדו כתעמולת־זוועה סובייטית נגד גרמניה במתכונת התעמולה שנוהלה כבר במלחמת־העולם הראשונה, לאמור, שגרמניה מפיקה תועלת מגוויות בני־אדם. גם בארץ הזהירו כל העתונים מפני היתפסות לתעמולה כזאת ומפני נטיית סוכנויות הידיעות לנפח כל שמועה רעה.

דומה, כי אין תשובה ברורה לשאלה אם הגיע לידיעתו, בעודו בארצות הברית, מברק־ריגנר. במברק מודיע נציג הקונגרס היהודי העולמי בג’נבה לווייז שבמפקדת־היטלר נדונה תכנית שלפיה “3.5–4 מיליונים, אחרי שיגורשו וירוכזו במזרח, יושמדו במכה אחת, כדי לפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית באירופה”26. הפעולה נועדה להתבצע בסתיו, האמצעים נשקלים עדיין, והם כוללים שימוש בגז. המברק נשלח מג’נבה באמצעות הקונסול האמריקני ב־8 באוגוסט, אך עוכב על־ידי מחלקת־המדינה בוושינגטון בהוראת סמנר וולס, ונמסר לידי וייז רק ב־28 באוגוסט. וייז וגולדמן, השותפים בהנהגת הקונגרס היהודי העולמי, התקשרו מיד עם סמנר וולס, שאותו ראו מעתה בקביעות כמעט אחת לשבוע. לבקשתו לא נתנו פומבי למברק עד שפרטיו יאושרו ממקורות אמריקניים. בן־גוריון היה בניו יורק ונועד עם וייז פעמים אחדות, בטרם יצא מארצות־הברית ב־18 בספטמבר, וקרוב לוודאי שווייז הראה לבן־גוריון את המברק או גילה לו את תוכנו. ערב צאתו מארצות־הברית זימן בן־גוריון ב־17 בספטמבר את ועד החרום, והכריז על תכנית חדשה: תמיכה אמריקנית בטרנספר של שני מיליון יהודים מאירופה לארץ־ישראל במבצע חד־פעמי. אולי היתה זו תגובתו למברק־ריגנר, כעין תגובה אינסטינקטיבית ורצון לפרוץ – בצעד מהפכני ומרהיב, ההולם את הנסיבות החדשות ומתריע עליהן כאחת – את שיגרת מדיניות־העליה האינקרמנטלית הציונית.

שלושה שבועות עשה בן־גוריון בדרכו ארצה, והיה מנותק מכל קשר עם העולם. ב־18 בספטמבר המריא מניו יורק וב־2 באוקטובר – לאחר מסע רב־הרפתקאות – נחת בלוד. מעתה ישב בארץ כשנתיים תמימות. מיד עם בואו לארץ חזר לכהונתו כיו“ר הנה”ס וישב בראש ישיבותיה, לשמחת כל עמיתיו. את שבועותיו הראשונים בארץ הקדיש ל“תכנית בילטמור”, ולא להשמדה. כל חושיו אמרו לו שהגיע הרגע לפעול למען הקמת המדינה אחרי המלחמה. שלוש הישיבות הראשונות של הנה"ס שהשתתף בהן – הוקדשו לדיווחיו על פעולתו בארצות־הברית ולוויכוח על “תכנית בילטמור”, שהסתיים בקבלתה בהצבעה.

למרות שידע, כי טבנקין וסיעתו, השוללים את חלוקת ארץ־ישראל, יתנגדו ל“תכנית בילטמור” תבע ולחץ לכנס ועידת־מפלגה. למען “תכנית בילטמור” היה מוכן, איפוא, לפלג את המפלגה, בהאמינו שהרוב יטה אחריו ושטוב מכשיר קטן ויעיל ממכשיר מסורבל ומשובש. ואכן, בוועידה שהתכנסה ב־25 באוקטובר בכפר־ויתקין נסדקה המפלגה: התכנית התקבלה אך בהצבעה נמנעה סיעה ב' כאיש אחד. עתה יכול בן־גוריון להיפנות לעשיית נפשות לתכנית במפלגות אחרות, וב־1 בנובמבר בישר לחבריו בארצות־הברית, כי שלוש המפלגות העיקריות – מפא“י, הציונים הכלליים א' ו”המזרחי" – הבטיחו את תמיכתן בתכנית “פה אחד”. לגבי מפא“י היתה עובדה זו נכונה מבחינה פורמלית בלבד, שכן הוועידה היתה תחילתו של תהליך שהפך את סיעה ב' למפלגה נפרדת, שהופיעה – בבחירות לוועידת ההסתדרות ולאספת־הנבחרים באוגוסט 1944 – ברשימה עצמאית בשם “התנועה לאחדות העבודה”; שני פלגי מפא”י ישובו ויתאחו רק לאחר עשרים־ושש שנה.

בינתיים הצטבר בירושלים, בידי גרינבוים, ראש מחלקת העליה ואחר־כך ראש “ועד ההצלה” מידע ראשוני על ההשמדה. בעצם, בירושלים חזרה פרשת מברק־ריגנר במהדורה משלה. מברק־ריגנר עצמו לא הגיע להנה“ס, וככל שמלמדים הפרוטוקולים לא הזכירו בן־גוריון בדיווחיו על אמריקה. אולם, את תוכן המברק העביר לירושלים ד”ר ריכרד ליכטהיים, נציג הנה“ס בג’נבה. הדו”ח שכתב ב־30 באוגוסט ושלח לאחר שבועיים של היסוסים, הגיע לירושלים בסוף ספטמבר. ב־6 באוקטובר, ביום שבן־גוריון המשיך את דיווחו להנה“ס, הבריק גרינבוים – ש”זועזע" מפרטי־הדו“ח – לליכטהיים “עשה הכל לאמת”. ליכטהיים ענה בשני מברקים: ב־8, שהמידע כבר אושר, ושקשה לאמתו יותר, כי “מסיבות ברורות אין עדי ראיה, והמספרים אינם ידועים. לפיכך אל תפרסם בכתב”; וב־10 כמו נד לגרינבוים כאח לצרה, “קל לי להבין שאינך רוצה להאמין”. חיזוק נוסף לידיעות וידיעות נוספות הביא עמו חיים ברלס, נציג מחלקת העליה של הנה”ס שפעל בקושטא, והגיע לירושלים בסוף אוקטובר. באוקטובר קיבל גם אנשל רייס, במפא“י, מברק מד”ר אברהם זילברשיין, נציג הקונגרס היהודי העולמי בג’נבה ועמיתו של ריגנר, על רצח המוני במתקני הרג מיוחדים שבהם ניצלו שומן ועצמות אדם למטרות תעשיתיות. לימים אמר רייס ש“המברק היה מזוויע” עד כי הטילו ספק באמיתותו ולא רצו לפרסמו. דו"ח־ליכטהיים בארץ, כמו מברק־ריגנר לפניו בניו יורק, לא חולל, איפוא, כל מפנה בהתנהגות ובתגובות של מנהיגי הציונות, ובן־גוריון בכללם.

המפנה התחולל עם בואם לארץ של שישים־ותשעה “המוחלפים”: יהודים מארץ־ישראל – ביניהם חברי קיבוצים, אנשי־מדע וציונים ותיקים – שנתקעו בגלל המלחמה באירופה והוחלפו בגרמנים תושבי־הארץ. הם באו מערים רבות בפולין, הולנד ובלגיה, ואחדים אף מהמבורג, ברלין ומחנות־ריכוז בגרמניה. דרכם לארץ ארכה כחודש, אך לא המידע הטרי שהביאו גרם לזעזוע הגדול אלא היותם עדי־ראיה להשמדה. במחנה המעצר בעתלית תיחקר אותם דובקין במשך יומיים ובדיווחיו להנה“ס ב־22 בנובמבר, ולאחר מכן למזכירות־מפא”י ולווה“פ, תיארם כ”אנשים בעלי כוח שיפוט והבנה, אשר אין להם ענין לבדות דברים“, ובמיוחד, כך אמר, התרשם מתיאורי־הילדים. ללמדך, עד כמה חשדנים היו אנשי הנה”ס בכל הנוגע לידיעות מאירופה הכבושה. בישיבת הנה“ס חסך דובקין משומעיו את “התיאור המקפיא את הדם” ו”את כל העובדות המחרידות", אבל קבע נחרצות: השמדה שיטתית של העם היהודי מתבצעת באירופה.

עדויות השישים־ותשעה הגיעו מיד אל בן־גוריון, שהיה חולה, וממיטתו שיגר לחו“ל מברקי־אזעקה, נוכח תכנית ההשמדה המתבצעת, וישב ראש בישיבות הנה”ס שניסו להפעיל תגובה נאותה. כחבריו למפלגה ועמיתיו להנה"ס מצא גם בן־גוריון צורך לעורר את מצפוו־העולם בזעקה מרה, ובמושב מיוחד של אספת־הנבחרים לציון ימי השבתון והאבל, נשא דברים שכיוון “אל המצפון האנושי”, ושבהם קשר את ההשמדה למדינה:


אין אנו יודעים בדיוק מה מתחולל בגיא ההריגה הנאצי; כמה יהודים כבר נטבחו…ועל כמה עדיין תלויה חרב השמד…ורק מזמן לזמן בוקעים אלינו מעשי הזוועה…אולם אנו יודעים מה זומם היטלר לעמנו ומה כתב בספרו מיין קמפף, ומה עולל לנו…לפני המלחמה…בזמן המלחמה…אין אנו יודעים אם נצחון הדמוקרטיה והחרות והצדק לא ימצאו באירופה שדה קברות יהודי גדול שבו פזורות עצמות בני עמנו באירופה…ואומתנו המתבוססת בדמיה תובעת את מצפון האנושות למשפט לפני כס ההיסטוריה…אנחנו העם היחידי בעולם המופקר כעם…רק את ילדינו אנו, את נשינו אנו, את אחיותנו וזקנינו מיחדים לטיפול מיוחד להיקבר חיים בקברים כרויים על־ידיהם, להישרף במשרפות, להחנק ברמיסה ולהרצח במכונות־יריה…בשל חטא אחד בלבד…כי אין ליהודים מעמד ממלכתי, אין צבא יהודי, אין עצמאות יהודית ואין מולדת. את מילותיו האחרונות השמיע במפורש באוזני בריטניה וארצות־הברית:

כל עוד שערי ארצנו סגורים…גם ידיכם אתם תהיינה עקובות מדם יהודי…הבו לנו את הזכות להילחם ולמות כיהודים…ואנו תובעים את הזכות…למולדת ועצמאות. מה שקרה לנו בפולין, מה שעוד חלילה עתיד לקרות לנו, כל קרבנות החינם, כל הרבבות, מאות האלפים ואולי המיליונים…הם קרבנות של אומה שאין לה מולדת…ואנחנו תובעים מולדת ועצמאות. ולסיום השמיע הבטחה־שבועה ליהודי־אירופה: נגיד לאחינו ולאחיותינו היקרים, הקדושים והמעונים בגיטאות הנאצים: אסונכם אסוננו, דמיכם – דמינו…ולא ניתן דמי לעצמנו עד אשר נגאל אתכם גם מהתופת הנאצית וגם מהגולה המנוונת ונעלה אתכם…לארצנו הנבנית והנגאלת.

בישיבת הנה“ס ב־6 בדצמבר – ישיבה ששמעה ידיעות “הרבה יותר גרועות” וקיבלה החלטות שונות על פעולות־הצלה – אמר בן־גוריון, כי “מחובתנו לעשות הכל ואסור להגיד מראש שאין אפשרות להציל”. כצעד מעשי הציע לכונן “חוג מצומצם אשר יטפל בכל השאלות הללו”, והוחלט להקים ועדה משותפת להנה”ס, לוועד הלאומי ולארגונים שמחוץ למסגרת ההסתדרות הציונית ש“תטפל בכל השאלות הקשורות בהצלת יהדות אירופה”. כמו לחזק את הוועדה הזאת ולדרבנה הוסיף בן־גוריון ואמר, “על הוועדה לדון על כל הצעה שיש בה שמץ של תקווה להצלת יהודים”. כתוצאה מההחלטות האלה הוקם, בינואר 1943, “ועד הצלה” בראשות גרינבוים.


את מאמצי־ההצלה הותיר, איפוא, בן־גוריון לחלוטין בידי גרינבוים, שרת וקפלן. שתי עובדות ניתן לקבוע במסמרות: הוא לא שם את ההצלה בעדיפות ראשונה של המדיניות הציונית ולא ראה במפעל־ההצלה נושא מרכזי שמחובתו לעמוד בראשו. הוא לא מצא לנכון להסביר מדוע נהג כך, לא בימים ההם ולא בימים אחרים. אדרבה, את מיטב מאמציו ואת מירב כוחותיו הקדיש לליכוד הישוב והציונות מאחורי “תכנית בילטמור” וההכנות הדרושות להוצאתה לפועל.


 

פרק שלושים־ושישה: הצלה    🔗

מדוע לא העמיד בן־גוריון את עצמו בראש ההצלה? הוא, שחזה את ההשמדה והזהיר מפניה יותר מכל מנהיג ציוני אחר? הן מחמת כך בער הקרקע מתחת רגליו וזה אשר כיוון את כל צעדיו כל שנות ה־1930 לפעולה נמרצת ודחופה. ככל שמוכח עד כמה היתה תחזיתו קולעת וככל שמתבהר, כי מלכתחילה לא היו בליבו ספקות לגבי כוונות היטלר כלפי היהודים גדלה, כביכול, התעלומה.

באוגוסט 1933 קנה בן־גוריון את מיין קמפף ולאחר שקרא בו הכריז בוועידת־ההסתדרות, כי “שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו…מי יודע, אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא”. מקץ חמש שנים התחזק בתחזיתו ואמר לוועד הפועל הציוני: “יכולה להיות מלחמה שתמיט עלינו שואה…יש היטלר, ובזה יש לסמוך עליו…אם תהיה מלחמת־עולם…הוא יבצע את הדבר הזה, קודם כל ישמיד את העם היהודי באירופה”.

מי שהיטיב כל כך לנבא את ההשמדה, מדוע לא התייצב בראש־ההצלה אחרי שהיתה לעובדה? זוהי בעצם השאלה המרכזית לגבי מנהיגותו של בן־גוריון בשנות־השואה; השואה בהא הידיעה, השם שניתן אחרי־המלחמה להשמדת שישה מיליוני יהודים באירופה. התשובה, כמובן, מורכבת ורבת־פנים.

טעם אחד לכך היה, כנראה, שבמשך כשנתיים – מאז הצטרפה איטליה למלחמה במרס 1941 ועד הנצחון על רומל באל־עלמיין בדצמבר 1942 – היתה דאגתו לגורל הישוב בארץ־ישראל גדולה מדאגתו לגורל יהודי־אירופה. שכן על הישוב ריחפה אז סכנת־השמדה, וכלל לא היה ברור, בחשבון אחרון, מי – הישוב או יהדות אירופה – נידון לכליה קודם. גם נוכח דאגתו לישוב חזר בן־גוריון והדגיש, כי חשיבות הישוב איננה בו לעצמו. אנשיו אינם “יחסנים” מיהודי כל עיירה בפולין והדאגה לגורלם האישי איננה כלולה ב“חשבון הציוני”. חשיבות הישוב היא רק בהיותו “המנצח על ביצוע תוחלת התקומה של העם”. השמדתו תהיה אסון לאומי יותר מהשמדת כל קיבוץ יהודי אחרי מסיבה אחת, ואחת בלבד: הישוב הוא “פקדון יקר וגדול מאד, פקדון תקוותו של העם היהודי”.


טעם אחר, אולי, היה, כי דווקא חיזויו המוקדם של בן־גוריון יצר בדעתו קונספציה שלא זז ממנה גם בימי־המלחמה. שהרי ראיית מצוקת־היהודים כמקור של עוצמה עמדה ביסוד מישנתו הציונית תמיד. כבר ב־1928 אמר, כי “בכדי לעורר תנועה באמריקה דרוש או אסון גדול או מאורע רב ערך”. מאז עלה היטלר לשלטון קרא בן־גוריון להפוך “אסון…לכוח מפרה” ו“מצוקה” שגם היא “כוח פוליטי למנוף”. “החורבן” הוא גורם “להחשת מפעלנו” ואת היטלר אנו “מעוניינים לנצל לבנין הארץ”.

גם ב“אין ברירה” ראה בן־גוריון מקור של כוח לציונות. ב־1939 כתב בדבר “כוחנו הוא בחוסר ברירה”. ב־1941 אמר לוועידת־מפא“י, “לנו אין ברירה…אבל זהו גם מקור של כוח, אולי המקור העיקרי של כוחנו”. “לנו אין כוח”, אמר למרכז מפא”י, “יש לנו רק עם יהודי, דווי, סחוף, מדולדל, עני”. אבל דווקא מצב זה ראה כמאגר של עוצמה. “כוח הציונות נובע מגודל הצרה היהודית”, ולהנה"ס הסביר: “אידיאה גואלת…הופכת את הצרה למקור כוח חיובי…כוח הצרה הגדיל את כוח הציונות”.

השאל את עצמו, נוכח הידיעות על ההשמדה השיטתית, האין ההיסטוריה חומדת עמו לצון אכזר, ומנסה אותו אם עודו דבק בראייתו זו? אולי היה עונה על כך בחיוב, שכן, למושגים “חורבן” “השמדה”, “אבדון”, “כליה” ואפילו “שואה” לפני השואה היה מובן שונה לחלוטין מזה שאחריה. כשדיבר בן־גוריון בשנות ה־1930 על ה“כליה” הצפויה ליהודי גרמניה התכוון לתנאי החיים הנוראים שיצר להם היטלר. “אבדון” פרושו “דלדול כלכלי, תרבותי, אנושי, חורבן אזרחי־פוליטי”. כשנקט בביטויים כגון “השמדה” ו“שואה”, עד שלהי 1942, ראה בן־גוריון לנגד עיניו, כעמיתיו, פוגרום בממדי ענק.

השמדה פיסית תעשייתית ושיטתית, לשמה, לא עלתה אז בדעת איש, גם לא בלב בן־גוריון. זו היתה, איפוא, טעותו הגדולה. הוא חזה השמדה מסוימת אבל לא את השואה, שנבצרה אז מבינת־אדם, ותחזיתו זו היא שקבעה את מהלכיו. את תכניותיו הגה בהתאם למושגיו ולתפיסותיו. עולם־הרשע שיצר היטלר היה מעבר לדמיונו ולהשגתו. מדמה היה שהעם היהודי הושלך לתהום אפלה, אבל הפנס הציוני יאיר לו את דרכו אל האור. הוא טרם הבין שכנגד שאול־הזוועות שיצר היטלר אין עצה ואין תושיה.

חיזוי־השמדה חלקי והטשטוש בין השמדה חלקית לשואה טוטלית הם, איפוא, שהשרישו בלב בן־גוריון את קונספצית ניצול־האסון שלפיה נהג ושבשביה נפל. לאחר שנתנסה באסונות שהמיטו הערבים על הישוב, ב־1929 וב־1936, שהיטיב לנצלם לחיזוק הישוב – בניית תשתית ממלכתית, חיזוק ה“הגנה” ועשייתה לארגון כל־ארצי, משק עצמאי, הקמת נמל תל־אביב וכיו"ב – נעשה רב־אמן במקצועו זה עד כי יישם אותה קונספציה לאסון־היטלר. כל אסון, כמו אמר בן־גוריון, והמחיר שיכולה הציונות להפיק ממנו, ומאחר שאסון־היטלר היה חמור ונורא מכל אסון, ממילא גם המחיר שביקש להפיק ממנו היה גבוה מכל מחיר שקדם לו.

היתרון שרצה להשיג אחרי חוקי נירנברג היה רוב יהודי בארץ־ישראל ולשם כך תבע אז: “להתחיל בפעולה שתהפוך את ארץ־ישראל למקום־מקלט בשביל המוני היהודים, שתהפוך אותה לארץ יהודית…להוציא מיליון יהודים ממקומות מגוריהם [בפולין ובגרמניה] ולהפנותם לארץ־ישראל…אני רואה בזה את המנוף לפעולתנו הפוליטית”. משנתפס ב־1937 לפתרון־החלוקה של ועדת־פיל עליו, הפך את הסדר – עליה, רוב, מדינה – וחתר להגיע – תוך ניצול “אסון היטלר” – בכעין קפיצת־דרך הישר אל המדינה, אשר כשתקום תקלוט את המוני הנרדפים. משהוסר פתרון החלוקה מעל הפרק דווקא בשעה שההשמדה הצפויה היתה, בעיניו, לוודאות, אמר שגם נוכח “השמדת היהודים…אין אנו יכולים להתיאש. על כן אנחנו מצווים לחשוב מה יכולים אנו לעשות בכוחנו”. גם את “הציונות הלוחמת” ביסס על אסון־היטלר, וכך רשם ביומנו: “העמדנו בתקופת היטלר בפני הכורח של ציונות לוחמת. הארץ תהיה לנו אם נרצה ונוכל לכבוש אותה בכוח”.

ב־1941 כרך את אסון־היטלר עם אסון־המלחמה ובניצול שניהם הוא מעלה באון מחודש את רעיון המדינה כדרך היחידה להצלה והוגה תכנית להעברה מהירה של 5–8 מיליון יהודים לארץ. “לאחר נצחון אנגליה”, אמר אז למפא“י, “ישארו 5 או 8 מיליונים יהודים עקורים ומוחרבים באירופה…צריך להקים את ארץ־ישראל כמדינה יהודית, מפני שזהו עכשיו האמצעי היחידי להעביר מאירופה הנחרבת מיליונים יהודים וליישב אותם בארץ”. עד פירסום גזרות הקרקע קיווה שלמען הגנת המזרח־התיכון תיאות ממשלת־בריטניה להעלים עין מהספר הלבן ותרשה עליה גדולה עוד בתקופת המלחמה. “שמונה מיליון יהודים חופשיים”, אמר נלהב למועצת־מפא”י, “יכולים לסייע בהשמדת היטלר, זהו כוח ריאלי, העולה על כוחם של הפולנים או הצ’כים”.

תמונת־המלחמה שנצטיירה בעיניו ב־1941 הכילה – בטעות – את האפשרות שהיהודים המעונים יפרצו את ההסגר הנאצי באירופה וההסגר הבריטי בארץ־ישראל. אין ספק, איפוא, שהשמדה בזעיר־אנפין, במובנה הטרום־שואתי, היתה עוד בעיני בן־גוריון מקור של כוח ותנופה וזרז אדיר להגשמת הציונות. ודאי שלא ייחל לה, אבל, כיוון שלא היה בידו למנוע אותה רצה לפחות להפיק ממנה יתרונות, שיסייעו לפתור את הבעיה היהודית אחת ולתמיד.

כלום זו היתה דעתו גם כשנתחוור לו שהגרמנים מבצעים רצח־עם שיטתי ובהקף מלא? עם שובו לארץ לא ידע בן־גוריון, כאמור, על קיומם של מחנות־מוות, ואת דבריו באוקטובר 1942 יש להבין על רקע זה: “אסון הוא כוח אם להפנות אותו למסלול פרודוקטיבי; כל ‘הקונץ’ של הציונות שהיא יודעת להפוך את האסון שלנו לא למסלול של דכאון ושל התנוונות, כמו שעשתה הגלות, אלא למעיין של יצירה והתרוממות”.

אבל, משהתחוור לו, בסוף 1942 שתחזיותיו התאמתו למעלה מהמשוער ובאירופה הכבושה מתחוללת השמדת־עם כוללת, לא יסף עוד לדבר בענין כוח־המצוקה במשך שלוש שנים. עם השואה נבצר ממנו להאבק כיוצר עם החומר לצפות שתהיה למקור כוח או להפוך אותה ליתרון. ההשמדה מבטלת את הבעיה היהודית, וממילא גם את הצורך במדינה כפתרונה היחיד: “השמדת יהדות אירופה היא כליון לציונות, כי לא יהיה עם מי לבנות את ארץ־ישראל”, אמר להנה"ס בדצמבר 1942.

רק בשלביה האחרונים של השואה ותוך תקווה שתישאר שארית־פליטה חזר בן־גוריון לנוסחת כוח־המצוקה, שהרי את הנעשה לא יכול לתקון או לשנות, ובמקום לטבוע בים־דמעות בחר להפיק מהאסון את מירב התועלת. שהרי מוטב שואה שלאחריה יזכה ישראל במדינה מאשר שואה שלאחריה לא יזכה ישראל בכלום. בשלהי 1943 אמר שהשואה תסייע ליצירת דעת־קהל. אוהדת בעולם: “הענין הציוני נשען לא רק על העובדות שכבר יצרנו, אלא גם על העובדה של האסון היהודי…זה מוכרחים להביא לגויים”.


בן־גוריון לא הרבה במתן ביטוי, ביומנו או בנאומיו, לרגשותיו כלפי סבל הפרט, ולא ביטא בפומבי הזדהות עם גורלם המר של קרבנות־הנאצים כבני־אדם. חשך זה נמצא לא רק במנהיגים ציונים אחרים, כווייצמן, אלא אפילו במשוררים ובסופרים. עובדה היא שגם על הרגישים ודקי־הקולמוס שביניהם, שהחיים היהודיים היו כל עולמם – ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן ואחרים – ירד בשנות השואה אלם. ההסבר לכך הוא אולי בתחום חכמת־הנפש. ברם, לא להשתפכות הנפש או לשורות של פיוט או שיר ציפו מבן־גוריון, אלא לפעולה ולהפעלה, וזה אולי פשר שתיקתו, שהיו מי שטעו לראות בה קשיחות־לב: לבן־גוריון לא היה מה להציע להקלת הסבל או להצלת החיים, ולכן העדיף שתיקה על פני דיבור־סרק שאין מעשה בצידו. על רקע זה בולט מכתבו למי שהיתה מזכירתו בוושינגטון, מפברואר 1943, שהוא גילוי נדיר של רגשות שכה שקד לכלוא בתוכו וכה נזהר מלחשפם:


אין אני יכול להשתחרר מהסיוט שהובא אלינו שוב, בשבוע שעבר, על־ידי חמישה־עשר אנשים שהגיעו מפולין. בין הבאים יש נערה צעירה, חברת החלוץ בסוסנוביץ'…שלשום נסעתי לחיפה לראותה, ובמשך שלוש שעות שמעתי סיפור זוועה ותלאות, ששום דנטה או פו לא היה מסוגל להעלות בדמיונו, ואתה חש עצמך חסר־אונים לגמרי, ואפילו אינך יכול לצאת מדעתך – השמש זורחת בכל גבורתה, וגם אתה חייב להמשיך בעבודתך הרגילה…ואין זה קל, האמיני נא לי.


דומה שכפה על עצמו התיחסות לגורל הפרט שתעלה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הציונית שלו: אין מקרה “אישי”, אין יהודים יחידים, קיים רק “העם היהודי”. הוא חש בסבל הפרט והזדהה עם כאבו, אלא שסיגל לו התייחסות לעם כלאובייקט, ולא כמו לקיבוץ של אנשים החיים כל אחד את חייו. לעם, לדידו, לא היתה אלא הצלה אחת, הציונות.

תכנית להצלת ילדים, שלא יצאה לפועל, מאירה את הנסיבות ואת יחס בן־גוריון לשאלה ששום מנהיג לפניו לא נאלץ להתמודד עם שכמותה. בדצמבר 1942 הביעה ממשלת־המנדט נכונות להרשות עליית 5,000 ילדים מארצות־הבלקן, ורמזה על אפשרות הקצבת כל מכסת־העליה שעוד נותרה, לפי הספר הלבן – 29,000 התרים – לרשות הצלת ילדים. בן־גוריון נדלק, ותוך שהפקיע את הטיפול בעניין מידיה של הנרייטה סולד, ראש עליית־הנוער, הפועלת לאט מדי לטעמו, מינה למטרה זו ועדה של הנה"ס בראשותו, ונשא חזון: ילדים אלה שיבואו ללא הורים, יהיו הילדים של כל העם, ועל העם לשאת לא רק בהוצאות חינוכם אלא גם בהוצאות יישובם על הקרקע. את החינוך המעולה שיקנו להם במוסדות שיוקמו לשם כך – הוא התנגד לתיתם למשפחות מאמצות, שכן “אנחנו יודעים מה זאת אם חורגת” – יתכננו מיטב המומחים, כדי להכשירם “לכל תפקיד שאנחנו רוצים בו”. שהרי “הנה ניתנה לנו הזדמנות לחנך דור לבנין המדינה היהודית”. בפברואר 1943 עוד ראה בן־גוריון בעליית הילדים “דבר עצום” אבל ככל שנקפו השבועות נתברר שגם תכנית־הצלה זו נתבדתה והיתה לאשליה. אולי אכזבה זו המחישה לו כמה דלים סיכויי הצלה המונית בזמן מלחמה.

באמצעות נציגים של הנה“ס שישבו בקושטא ועסקו בריכוז ידיעות והקמת קשרים, ובנסיונות לפעול להצלה בכל משמעויותיה, הובאו לידיעת מנהיגי הישוב כמה תכניות שלפיהן היה לכאורה סיכוי להציל יהודים רבים, על־ידי פדיונם בכסף ברומניה (“תכנית טרנסניסטריה”) ועל־ידי מניעת גרושם למחנות השמדה תמורת כופר נפש בסלובקיה (“תכנית אירופה”) והתכנית “סחורה תמורת דם” בהונגריה. מפא”י והנה“ס דנו בהן בישיבות רבות וסוערות, כשברקע גוברים הביקורת והזעם של הישוב על שהנה”ס אינה עושה די להצלה.

עצוב, איפוא, שלא רק עמיתיו של בן־גוריון דחו את תחזיותיו הקודרות; נראה שגם הוא עצמו התקשה להאמין להן כשהתממשו. מאז פרצה המלחמה הרבה לדבר על גורל “חמישה מיליוני יהודים עקורים ממקומם” ולעתים נקט במספר “חמישה או שמונה מיליוני יהודים עקורים”. ולכן, “הציונות עכשיו היא דבר אחד ורק אחד: הדאגה להצלת חמישה מיליון יהודים”. אבל, למרות ש“לא פחות מחמישה מיליונים נחנקים ונדרסים במחנה הסגר גדול אחד [אירופה]…נתונים למשיסה ולבוז, נהרסים ונשמדים”, ולמרות שהיטלר רוצה “להשמיד ולהרוג ולאבד” את כולם, גרס שאחרי המלחמה “תעמוד לפנינו שאלה איומה של מיליוני יהודים”. טלטלה זו בין יאוש לתקווה מאפיינת את התייחסותו לממדי ההשמדה. בוועידת בילטמור דיבר על יכולתה של ארץ־ישראל לקלוט משלושה עד חמישה מיליוני יהודים והגה את תכנית הטרנספר החד־פעמי של שני מיליון, ומאז חזר לארץ באוקטובר 1942, נשא ברמה את תכנית־הטרנספר, ודיבר שוב ושוב על העברה מיידית אחרי־המלחמה של “שני מיליוני יהודים, את הדור הצעיר מאירופה, אם יישאר עוד” לארץ־ישראל, והסביר שנקט במספר שני מיליון “מהרבה נימוקים, אם כי המספר שרירותי”.

אבל דבריו בשנה זו רצופים תהייה, ומשקפים את הטלטול מתקווה ליאוש, וכאילו נשמע בין דבריו גם קולו השואל, הישרדו יהודים באירופה? הוא קרא לספק המכרסם בו “תעלומת זוועה…אין יודע אם יישארו אחרי המלחמה הזאת יהודים”. ועם זאת, ובה בשעה, קרא “לתת מולדת ועצמאות למיליוני היהודים הנחרבים, אם הם קיימים”.

ב־1943 מיעט ממספר הניצולים, אבל עדיין נד בין החשש מהנורא באסונות לבין תקווה. “יש רק חשש אחד לקיום הציוניות, חשש איום ונורא…אם היטלר יעשה לכל יהדות אירופה מה שעשה לרוב יהדות פולין…טבח יהודי אירופה”. רק מדבר אחד פחד: “היטלר. והפחד הוא שהוא ישמיד את שארית יהדות אירופה”. ואכן, מאז אין הוא נוקט מספר ומדבר על טרנספר של “הרבה יהודים”, וב־1944 טבע במועצת־מפא“י את הסיסמה “מכסימום יהודים במינימום זמן”, וכמו במבוכה הוסיף, “מיליון, מיליון וחצי…שני מיליון, אינני יודע כמה”. באותה שנה הוסיף ואמר, כי “השאלה מה גודלו של העם היהודי…ממררת את חיי כל השנה הזאת”, אך “איש מאתנו…גם אני…לא ידענו שהקטסטרופה כל כך קרובה וכל כך גדולה”. ההיו הטלטלות האלה אמיתיות, או שנולדו מתוך החשש שאם באמת לא יוותרו באירופה יהודים ממילא לא יהיה צורך בציונות ותישאל השאלה, לשם מה מדינה יהודית? כלום מחמת כך נטה, במודע או שלא במודע, למעט מגודל ההשמדה? דומה, כי לעולם לא יהיה אפשר להוכיח את התשובה לשאלה הזאת. רק ב־20 ביוני 1944 התחוורה לו לחלוטין האמת המרה ונתקבעה אצלו המודעות וההבנה של השואה, נוכח ידיעה, כי “נשמדו שישה מיליון”. וכמי שמביט לאחור, על כברת־הדרך שעבר, אמר “קודם היה אצלי מינימום שני מיליון [שיש להעלות], עכשיו שנשמדו אני אומר מיליון”, והסביר, כי נקט מספר זה כ”מספר פוליטי" ולא “כמספר סטטיסטי”. מה שחש אותה שעה כאילו סיכם בתדהמת־תמהון: “להשמיד את כל הגזע היהודי, איש לא היה מעלה זאת על דעתו. כששמענו זאת לראשונה מהיטלר לא האמנו. אמרנו: זאת מליצה”.


משפרצה המלחמה הבין בן־גוריון שאין אפשרות להצלה מסיבית. מהגרמנים לא היה שום סיכוי לרחמים ומהבריטים לא היה שום סיכוי לעזרה, או לפתיחת שערי הארץ בניגוד לספר הלבן. לגבי הציונות היתה המלחמה תקופה של קפאון. לא היה כל סיכוי ל“הצלה” שתשנה את מצב העם ונותרה רק אפשרות להצלת־יחידים מזערית בהשקעה ענקית, שהאמצעים בשבילה לא היו בידי הנה“ס ובעצם לא בידי שום גוף יהודי אחר. יתר על כן, גם כששקלה הנה”ס להענות לתכניות־ההצלה הן סוכלו על־ידי הגרמנים, (“תכנית טרנסניסטריה” ו“תכנית אירופה”) או על־ידי בעלות־הברית (“סחורה תמורת דם”). גם את התביעה שעלתה בהנה"ס – שאותה הביא וייצמן לפני צ’רצ’יל – הפצצת אושוויץ ומסילות־הברזל המובילות אליה מן האוויר – ראה בן־גוריון כחסרת־סיכוי. מחמת כך, דומה, לא מצא לנכון להשקיע את אונו במעשה חסר־תוחלת.

דומה שכל חייו, ובעיקר בעתות משבר, פעל בן־גוריון לפי כלל התועלת: יש להשקיע מאמץ רק במה שנראה בר־השגה ולא בשגיונות ובתכניות נפל שהן בחינת מאמצים לריק. ביטוי חותך לכלל הזה הנקוט בידו נתן ב־1940, כשאמר “אל נעסוק בעבודה ללא תועלת”. סיסמה זו שנועדה להדריך את הישוב במלחמתו בספר הלבן היתה עתה לקריאת־הכיוון של פעילותו. מאז ומתמיד חסך את כוחו וזמנו כדי להקדישם למה שחשב כעיקרי וכמועיל. לעומת חוסר־הסיכוי להצלה גדולה בזמן המלחמה בער בלב בן־גוריון החלום לבצע פעולה מרהיבה אחריה, עת יכון, כך האמין, עולם חדש, ולכן ייחד את כל תכניותיו להצלה ציונית לעת שאחרי־המלחמה. מאבקו למען “תכנית בילטמור” ומאמציו להנחיל את רעיון ה“טרנספר” ולהכשיר את הישוב לקליטת השרידים היו תשובתו לשואה. היו לו לבן־גוריון פתרונות־הצלה בטרם־שואה ואחרי־שואה, אבל לשואה עצמה לא היה לו כל פתרון.

ועוד: השליחות שבן־גוריון נטל על עצמו והקדיש לה את חייו היתה כינון עצמאות יהודית בארץ־ישראל. גם אחרי שפרצה המלחמה והחלה ההשמדה, חש ודאות שבהנהיגו את המאבק למען המדינה הוא תורם את התרומה הגדולה ביותר גם להצלה מירבית של יהודים. עליה והצלה היו בעיניו מושגים זהים, והצלה על־ידי עליה עמדה בראש מעייניו, ובעצם לא עסק אלא בה. הן זו הסיבה שהקרקע בער תחת רגליו, שמא יחמיצנה, וכל התכניות שהעלה מאז שקרא ל“כיבוש הציונות” לא היו, מבחינתו, אלא תכניות־הצלה: הכרזת המלחמה על בריטניה ב־1930 בשם העליה, פתיחת־השערים בשנות כהונתו של ווקופ 1932–1936, “הוצאת” המיליון ב־1936, העלאת ארבעה מיליונים בוועדת־פיל ומדינת־חלוקה ב־1937, “הציונות הלוחמת” (“מרד העליה”) והכרזת מדינה בחיפה ופתיחת הנמל שלה לעליה המונית ב־1938 ו־1939, הצעת המאבק האלים ב־1940 וטרנספר חד־פעמי ב־1942. הוא היה שרוי במרוץ תמידי ונואש נגד הזמן, נגד עמיתיו ובעיקר נגד המציאות שהערימה עליו והקדימה אותו. הגדולה בתכניותיו, שמלחמתו למענה הביאתו בסופו של דבר לפילוג מפא“י היתה הקמת מדינת־החלוקה, שבה נתכוון קודם כל להצלת יהודי אירופה בעוד מועד. במרס 1944 אמר למועצת־מפא”י:


אילו היתה קמה מדינה יהודית לפני שבע שנים היינו מביאים למדינה מיליונים…והם היו פה. לא נביא אותם…כי היהודים האלה אינם…טבנקין…יאמין לי שלא הסתלקתי מארץ־ישראל כולה [ר"ל השלמה] אלא מפני שחשבתי שלהביא שני מיליונים יהודים לארץ־ישראל זה יותר מאשר כל המליצות היפות על שלמות ארץ־ישראל.


תשובת בן־גוריון לשואה, שבה השקיע את כל מאמציו בשנות־השואה, יכלה להינתן רק לאחריה. אך חזון המדינה לא היה רק תכנית־ההצלה הגדולה שלו, אלא גם ערובה לכך ששואה שניה לא תפקוד עוד את העם היהודי.

חביב היה על בן־גוריון המאמר העברי “צבת בצבת עשויה”, משמע אין אתה יכול לעשות צעד שני או שלישי בטרם עשית את הראשון. מפא“י – מפלגת־הרוב – מלוכדת וחזקה היתה לדידו “צבת ראשונה”, שמבלעדיה לא תיתכן ה”הצלה" שלאחרי־המלחמה ושלחישולה נזקק לכל כוחותיו. עם צבת זו בימינו יוכל לגשת לעשיית הצבת השניה, הגשמת תכניתו, “תכנית בילטמור” שנקראה גם “תכנית ירושלים”. לפיכך מאמץ אחרון למניעת הפילוג במפא"י ולגיבושה מחדש – ולא ההצלה – היתה המשימה הראשונה שלה יעד את זמנו, מרצו ומעייניו.

בעמדה זו החזיק כל שנות המלחמה ובפברואר 1944 חזר עליה במזכירות מפא“י: ענין “הצבת הראשונה קודם לכל”, ולמרות ש”הענין המשווע הוא ענין ההצלה" ולמרות ש“הענין בוער ברומניה ובבולגריה…אנו מוכרחים לראות כרגע את הפעולה הפנימית [במפלגה] כראשונה במדרגה…הצבת הראשונה…עבודת המפלגה…זו אולי דרך ההצלה היחידה”.

הפלא אינו שחשב כך, אלא ביכולת שהיתה לו – חרף כל שידע וחש – לנהוג כמצוות־מחשבתו ולעסוק, בעת שהקרקע שבער תחת רגליו ותחת רגלי העם היהודי היה לתבערת־ענק, בענייני־מפלגתו כבימים כתיקונם. דומה היה למי שאומר, כי בהימוט ארץ, התקן מחרשה. תודות לכך, אולי, באה אחרי השואה התקומה.


 

פרק שלושים־ושבעה: תקומה    🔗

דומה שדין אחד פקד את רוב התכניות של בן־גוריון: להידחות, כשהציגן לראשונה, ולהתקבל ולצאת לפועל – בשינויים או בלעדיהם – לאחר זמן. כך קמו “ברית האומנויות” ו“מפלגת הפועלים הרחבה” שלו מ־1907 באחדות־העבודה (1919), בהסתדרות (1921) ובמפא“י (1930); “כיבוש הציונות” מ־1928 התגשם ב־1935; תביעתו מ־1939 לצבא יהודי יצאה לפועל ב־1944 ותכנית־החלוקה, שהחזיק בה מ־1937 כיסוד למדיניותו הציונית ושעליה נבנתה “תכנית בילטמור” ב־1942, עתידה גם היא להתקבל עם החלטת עצרת־האו”ם בנובמבר 1947 ולהתגשם עם הכרזתו של בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל באייר תש"ח.

אבל, לפני כן עלה בחלקה של עוד אחת מתכניותיו הדחויות להתגשם במלואה, ואילמלא כן, ספק אם היה מגיע לאותה הכרזה. היתה זו “הציונות הלוחמת”, או “מרד העליה”. בשנות המלחמה, מ־1940 עד מאי 1945, העפילו לארץ בדרך הים פחות מעשרת־אלפים איש שנוכו ממיכסות־העליה. אולם, ב־9 בנובמבר 1945 נתמלאה מיכסת העולים – 75,000 – שקצב הספר הלבן, ומכאן ואילך לא היתה ברירה ליהודים אלא לפרוץ את שערי ארץ־ישראל בכוח. מה רב היה כוח־המצוקה שנצבר במחנות העקורים ילמדו המספרים: בשלוש השנים אחרי המלחמה, ממאי 1945 עד הקמת ישראל במאי 1948, העפילו לארץ 74,520 איש27.

אכן, מה שנידחה על־ידי עמיתיו ומפלגתו ערב המלחמה ובשלביה הראשונים, הוצא אל הפועל במישנה תנופה ועוז כשנגמרה המלחמה. אמנם, העולם נשתנה לבלי הכר ויהודי־אירופה עלו באש והפכו לגלי־אפר ושרדה רק שארית־פליטה, אבל נוסחאותיו וסיסמאותיו של בן־גוריון – כוח־המצוקה, האסון הוא כוח והמדינה היא דרך־ההצלה היחידה – נשארו בעינן. אלא שמה שהיה קודם בגדר חיזוי, התרעה ואזעקה בטרם־מעשה, היה עתה עובדה מוצקה שלאחר־מעשה, ומה שהיה ניצול־אסון היה עתה ניצול־שואה. אכן, את ארבע שנות־המאבק המכריעות על זכותו של עם ישראל למדינה משלו בארץ־ישראל יש לראות במסגרת ניצול־השואה.


חלקו של בן־גוריון במאבק הזה, כעומד בראשו, הוא גולת־הכותרת של מפעלו המדיני. ואכן, בד בבד עם מאמציו ללכד את מפלגתו – ולאחד סביבה את הנוער – ולהעמידה כמנוע העיקרי שיפעיל את “תכנית בילטמור” החל בן־גוריון לתכנן את ניצול־השואה. בשובו מארצות־הברית באוקטובר 1942 הודיע להנה“ס, “כי בדעתו להתמכר” לתכנון כלכלי של קליטת המיליונים, וכי “עבודה זו תדרוש ממנו את כל זמנו”; הוא יוסיף וישב־ראש בישיבות הנה”ס, אבל מלבד התכנון, “הוא לא יוכל לטפל בשום ענין אחר”. כדרכו כונן בן־גוריון מכשיר מיוחד לכך. ליד המכון לחקר כלכלי של הנה“ס בראשות ד”ר רופין – אותו שיבח לאמור: “העבודה של מכונך היא בעלת ערך עצום” – הוא יסד את “ועדת התיכון” (ר"ל תכנון). חבריה היו היו אליעזר קפלן ו ד“ר אמיל שמורק מהנה”ס ואליעזר הופיין, ממנהלי בנק אנגלו־פלשתינה, הבנק הציוני שהיה אחרי הקמת המדינה לבנק לאומי לישראל. בראש הוועדה עמד בן־גוריון עצמו. “יום אחד בשבוע אני עסוק בירושלים בוועדת התיכון”, כך אמר, שכן, ישיבות ועדת־התכנון “הן עכשיו חלק מהפעולה המדינית”.

מתוך שהאמין שבאירופה נותרו מיליון יהודים שירצו לעלות לארץ־ישראל, וכיוון שקיווה להוציא לפועל את תכנית הטרנספר, הינחה את הוועדה להכין־בשיתוף המכון לחקר כלכלי ומומחים רבים־חומר “לתכנית של ישוב מיליון יהודים בארץ, בחקלאות, חרושת, מסחר, מלאכה – יחד עם תכנית למימון הדבר”. בן־גוריון לא הסתפק, איפוא, בהשמעת סיסמאות, אלא פעל לתכנון מבצע גדול של עליה. דומה, שתוך כדי חיפוש פתרון למימון קליטת המיליון החל להרקם בראשו רעיון השילומים, דהיינו, הון גרמני יינתן כפיצוי לעם היהודי ויופנה כולו לבנין ארץ־ישראל. בינואר 1944 ערך טיוטה מודפסת של שלוש ההצעות שוועדת־התכנון אמרה להעלות לסדר־היום של הנה“ס והוסיף להן הצעה רביעית בכתב־ידו: “הוועדה מציעה להנהלת הסוכנות היהודית למנות איש או חבר אנשים לברר במפורט את נכסי האויב (נכסי הגרמנים) – דלא ניידי ודניידי – הנמצאים בארץ, כמקור פיצוי לעם היהודי ולתושבים יהודים [על הנזקים שנגרמו להם ע”י הממשלה הגרמנית]”. השורה שבתוך הסוגריים המרובעים הושמטה מהמכתב שעליו חתם בן־גוריון כיו“ר הוועדה ושנשלח לחברי־הנה”ס ב־17 בפברואר 1944.

התביעה, שיינתן פיצוי “לעם היהודי” ולא רק ליחידים ולקבוצות, כפי שדובר עד אז, והצעתו שהנה"ס היא שתקבל לידיה את הפיצויים בשם “העם היהודי” ותשתמש בהם לבנין הארץ היו חידוש שבן־גוריון השמיע לראשונה. הוא נתן לכך ביטוי ברור: “מי יהיה היורש של ששת מיליונים היהודים שנהרגו…זוהי השאלה…על זה צריך לחשוב, לזה צריך להתכונן…צריר לבנות מכשיר שידבר בשמנו.” מכשיר שיתבע ויקבל “פיצויים כספיים לעם היהודי מגרמניה לשם הקמת ארץ־ישראל” דומה, כי לא היה ביטוי בולט מזה לניצול אסון יהודי לצורך יתרון ציוני. גם תכנית זו של בן־גוריון תתקל בהסתייגות ובהתנגדות ולבסוף תתגשם בהסכם־השילומים שנחתם בין גרמניה וישראל ב־1952.

מששוחררו בולגריה ורומניה מהכיבוש הנאצי על־ידי הצבא הסובייטי, ביקש בן גוריון ממשרד החוץ הבריטי התר לבקר את הקהילות היהודיות שם. הוא ידעו שעליית המיליון מותנית ברצונם של השרידים לעלות, ורצה לראות במו עיניו אם יש בסיס לתכניתו, ואם המצב והלוך־הרוח של יהודי שתי הארצות יש בו לסייע להגשמתה. שלוש מטרות העמיד לעצמו: לבדוק את יחסם לעליה, לעודד ולעורר אותם לכך, ולשכנע את השלטונות לאפשר את יציאתם. מסע מייגע במטוס וברכבת, דרך תורכיה, הביאו לסופיה ב־2 בדצמבר 1944, לשהיה של שישה ימים.

בבלגריה מצא מצב מוזר. הרוסים, משחרריה, טרם כפו עליה משטר סובייטי והשלטון היה, לכאורה, בידי “חזית המולדת”, קואליציה של ארבע מפלגות, שהרכיבה גם את הממשלה. מששה־עשר שריה רק ארבעה היו חברי המפלגה הקומוניסטית, אבל לא היה ספק בידי מי הכוח: לשר הפנים, שקיבל, כנראה, את הוראותיו ממוסקבה, היתה כפופה ה“מיליציה”, שבאמצעותה יכול לפרוש את שלטונו על הארץ כולה. אף על פי כן בן־גוריון – שנפגש עם שמונה מחברי הממשלה ועם המפקד הצבאי הרוסי והקונסול הבריטי – מצא שם “כאוס גדול”.

הממשלה נהגה בו כבוד רב, הציבה לו שומר־ראש “מיליציונר”. שפילס לו דרך ומנע ממנו בדיקות בטחוניות, והעמידה לרשותו קרון רכבת מיוחד.

“קצינים רצו להתפרץ לקרון, אך הקונדוקטור הרחיק אותם”. משלחות שונות שיחרו לפתחו, פקידים בעיירות הגבול הצדיעו לו, וכך עשו גם השוטרות הרוסיות – הכי יפות, לדבריו, שאפשר למצוא ברוסיה – שכיוונו את התנועה בערים, ושהצדעתן היתה “למופת”. “‘הגויים’ יודעים שבא ‘מלך היהודים’”, כתב ביומנו. אולם, גם אם הכבוד שנפל בחלקו החניף לו, לא נפתה להאמין שזכה לו רק תודות להיותו מנהיג ציוני ויו“ר הנה”ס. “הטאראראם” שנעשה סביבו, כך אמר, נבע מזה שראו בו, משום מה, נציג של בריטניה וארצות־הברית.

בעיירות שעבר בדרכו לסופיה ערכו לו קבלות פנים נרגשות “עד דמעות”. בכל מקום צבאו נציגי כל ארגוני היהודים על התחנה והובילוהו לבית־הכנסת, שבו נאספה הקהילה המקומית בשלמותה לברכו, ובכל מקום נשא דברים בעברית וברוסית חליפות, וסיפר על ארץ־ישראל. הוא הרגיש, כי רוב היהודים מוכנים ללכת עמו ולעלות לארץ. מסיבות שונות פסח על יהדות בולגריה גורל ההשמדה, אך חלק מן היהודים היה שרוי בעוני ובמחסור מזעזעים, כתוצאה מנישול וקיפוח בידי הנאצים ומשתפי־הפעולה הבולגרים. יתר על כן, לא נראה סיכוי לתיקון המצב, כי, כדברי בן־גוריון, אפילו ממשלה שתכריז על החזרת רכוש היהודים לא תבצע זאת, והיהודים לא יעזו לתבוע זאת, מחשש לאנטישמיות. הכרחי היה, לדעתו, להציל, קודם כל ו“מבחינה אנושית” את הילדים, שכן במצב הנתון “לא יכול ילד להתקיים שנה בתנאים אלה. הם ימותו”. חלק אחר של יהדות בולגריה נפל קרבן לקומוניזם המשתלט ברחוב היהודי, הזדהה עמו וכבר היה מצוי בתהליך מואץ של התבוללות, ובכך העמיד את הציונות ב“סכנה גדולה”. “הקומוניזם”, גרס בן־גוריון, “אינו יכול לקבל את הציונות” כמו שמפלגה אחת מקבלת את קיומה של מפלגה אחרת. “שם זה או – או”.

גם רגש של פטריוטיזם נטל מרצון היהודים לעלות לארץ־ישראל. בולגריה קראה להם להטות כתף לשיקום ההריסות, הבטיחה להם שיווי זכויות וכמו מצאה טעם של בגידה במולדת ברצונם “לברוח” לארץ אחרת. היהודים עמדו, איפוא, במרכז עימות בין “הפתרון הציוני” ו“פתרונות האליל”. בן־גוריון חזר ושמע, כך סיפר בשובו, את הדי הטיעונים הישנים של היהודים שהתנגדו לעליה מיידית לארץ־ישראל, נוסח “חיכינו אלפיים שנה ואפשר לחכות עוד”. ביקורו בבולגריה היה בחינת “סדק קטן” שדרכו יכול להציץ לאירופה שלאחר־המלחמה ולראות “מה צפוי ליהדות זו”. “ברור לי שבאירופה המשוחררת אי אפשר לחכות, או נעלה אותם, או כל שארית יהדות אירופה אבודה…לעם היהודי ולציונות…או שנציל אותם במהרה או שהם אבודים”. הנה, איפוא, הקרקע הבוער תחת רגליו לא הצטנן כלל. אדרבה, דומה אפילו שנתלהט יותר אחרי השואה.

ב“אספה ענקית” בסופיה, רוויית “השראה ציונית”, השמיע מחדש את סיסמאות כוח־המצוקה, כמו היתה השואה לקח ציוני לעתיד ותו לא. אלה אחדים מראשי הפרקים לנאומו שבו קרא להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל:


חמש השנים שעברו עלינו. עומדים על מפתן הכרעות: לעולם ולנו…השמידו שליש העם – לא יחיו המתים. השאלה: היובטח, ואיך, שהדבר לא יישנה? מבטיחים זכויות, הנסתפק בכך?…כוחנו הכפול: יאוש בגולה, אמונה במולדת.


התר־ביקור ברומניה לא הוענק לו וכשחזר לארץ תבע ממפא“י ומהנה”ס לשגר לבולגריה שליחים, כדי לארגן את העליה ולהמריצה. על השליחים להיות “בעלי שורשיות עמוקה” ו“תוקף מוסרי…שם לא נחוץ הרבה אינטלקט”, אבל אחד מהם “צריך להיות בעל הבנה פוליטית” שכן “אנחנו עומדים על שערי רוסיה…היא יכולה להרשות לעצמה כל יחס אלינו, אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו כל יחס אליה, נחוץ…לא להופיע כאויב…אך גם לא להיכנע”.

העליה ההמונית של קהילת בולגריה נסתייעה רק לאחר שהוקמה מדינת ישראל. בהביטם לאחור זכרו עולי־בולגריה את בן־גוריון כמי שהצית מחדש את זיק הציונות בליבם.

* * * * *

שעה שערך את מסעו השני אל שארית־הפליטה בגרמניה, באוקטובר 1945, היה מעמדו של בן־גוריון חזק יותר מאי־פעם. בבחירות ב־1944, הן לאספת־הנבחרים והן לוועידת ההסתדרות, הוכח, כי בן־גוריון צדק כשהנחיל למפא“י את “תכנית בילטמור” חרף סכנת הפילוג. מפא”י זכתה ב־35.9% ממושבי אספת־הנבחרים (לעומת 22.8% לפני הפילוג) ויתרונה כסיעה הגדולה בבית היה רב מבעבר, ואילו “התנועה לאחדות־העבודה” בהנהגת טבנקין קיבלה רק 10% מהמושבים. כשלון יותר צורב נחלה רשימת־טבנקין כשהשיגה בבחירות לוועידת ההסתדרות רק 17.5%, לעומת 52.9% שקיבלה מפא“י. השוואה לתוצאות הבחירות לוועידה הקודמת מלמדת, שמפא”י התומכת במנגנון שהקים בן־גוריון וש“תכנית בילטמור” חרותה על דגלה, שמרה על כוחה ואף התחזקה; ו“התנועה לאחדות העבודה”. שדגלה בשלמות ארץ־ישראל וקראה לטיהור המנגנון ולחזרה לערכי תנועת־העבודה, לא נטלה ממנה שליש מהקולות, כפי שהתיימרה, אלא 16.4% בלבד.

אולם, להתחזקות בן־גוריון היו גם סיבות אחרות שאינן קשורות במנהיגותו ובמדיניותו. ב־12 באוגוסט 1944, מת, בעקבות שטף־דם במוח, ברל כצנלסון. אף כי השפעתו נחלשה בשנותיו האחרונות, עדיין היה לו ציבור מעריצים רחב ולא היה כמוהו כוח מאזן ובולם את בן־גוריון. את כאבו ואת הערכתו לכצנלסון, “הארי שבחבורה”, סח בן־גוריון במכתב לידידה בארצות־הברית:


הסתלק הקרוב והיקר בחברי ושום דבר שאירע לי עצמי לא פגע בי כה עמוק…באמת איני מכיר מישהו בדורנו הדומה לו, בחכמה, בחזון, באמת, במוסר, בכוח הרוח…באומץ…ומסירות, מורה ומחנך נעלה, בעל כושר אבחנה דק במאורעות ובאנשים…פלא חי ששמו ברל…


בלי טבנקין ובלי כצנלסון נותר מההנהגה המשולשת של מפא“י רק בן־גוריון. אך גם השורה השניה של הנהגת מפא”י התדלדלה. ב־11 ביוני 1945 מת מהתקף־לב ראש ה“הגנה”, אליהו גולומב. משה ביילינסון הסתלק כבר ב־1936, ודב הוז נהרג בתאונת־דרכים ב־1941. בלעדיהם נותר בן־גוריון ללא יריב של ממש בהנהגה המדינית והבטחונית. היתה זו, איפוא, מפא“י אחרת, מפא”י של בן־גוריון, שנשאה את דגליו ותמכה בתכניותיו והיא שניצחה בכל מערכות־הבחירות.

את הביקור במחנות־המוות ובמחנות שארית־הפליטה בגרמניה, ביקור ראשון של מנהיג ציוני, ערך בן־גוריון כאורח צבאות הכיבוש של ארה"ב ובריטניה, והיה אורח אישי של הגנרל דווייט אייזנהואר. המטרה הרשמית של ביקורו היתה לעמוד על מצבם ועל צרכיהם של יהודי־המחנות. אולם, לאמיתו של דבר ביקש לבדוק אם ואיך יוכל לרתום אותם, כהתגלמות כוח־המצוקה, לקידום הקמת המדינה היהודית. שליחי “המוסד לעליה ב'” וחיילי הבריגדה היהודית כבר עסקו, לפי הוראותיו, בארגון “עליה מזוינת”. גלגולה של “העליה הלוחמת” שהציע ב־1938, ובן־גוריון שיווה לנגד עיניו את פליטי מחנות־המוות חותרים לחופי ארץ־ישראל, תוך מלחמה בחיילים בריטיים החוסמים את דרכם. הרושם שמלחמה זו תעשה בדעת־הקהל היה, לדידו, מיצוי עליון של כוח־המצוקה. אם כך, כשפקד את שארית הפליטה, היה בכך משהו ממסדר־ביקורת שבו סוקר המפקד את הגייסות בטרם קרב.

תוך כדי כך שרקם את החזון הזה לא הסיח בן־גוריון דעתו מן הקונגרס הציוני – הראשון אחרי המלחמה – שנקרא ל־1946. בן־גוריון היה מעונין לא רק בתוספת קולות מ־165,000 הניצולים ששהו במחנות שעמד לבקר, אלא בעיקר בכך שיתנו בו אמון כנציגם. קולם יהיה קולו וקולו יהיה קול־הקונגרס. לשם כך יבוא למחנות לביקור שני ויהיה דבר ראשי בוועידה “הבין־לאומית” של שארית־הפליטה, במינכן בינואר 1946.

החל ב־19 באוקטובר 1945, במשך אחד־עשר יום, ביקר בן־גוריון במחנות שבסביבות פרנקפורט, שטוטגרט, מינכן, היידלברג והנובר, ובמחנות־המוות בדכאו ובברגן־בלזן. את יומנו מילא בפרטי־פרטים. לרוב נקט לשון קצרה ויבשה: בדכאו “238,000 נשרפו במשרפה…ראיתי המשרפות, חדרי הגזים, מאורות הכלבים, גרדומים, מחנות העצורים ומחנות SS”; ובברגן בלזן: “היו פה עד 15 אפריל ש”ז 48,000 יהודים…מאז 31,000 מתו…(מטיפוס, שחפת)".

הידיעה על בואו לגרמניה פשטה מיד בכל האזור האמריקני, ובכל מקום זכה לקבלת־פנים נלהבת. במחנה ציילסהיים נתבקש להמתין במכונית הצבאית, ליד השער, לגמר סידורים. יהודי שהציץ לתוך המכונית, זיהה את הדיוקן התקיף ואת הבלורית הלבנה, ופרץ בזעקה נוראה, “בן־גוריון! בן־גוריון!” חבריו נקהלו סביב המכונית וצירפו את זעקותיהם לשלו, כמו התחולל נס וארץ־ישראל עצמה קמה ועמדה לנגד עיניהם. קהל המצטופפים והזועקים גדל מרגע לרגע, עד שמלווהו, הרב הצבאי האמריקני יהודה ניידיץ', שחזר למכונית, חשש למהומה. בקושי עלה בידי הרב להפנות את המתקהלים לאולם־המחנה, שהתמלא ונדחס כהרף־עין, והמונים צבאו על דלתותיו וחלונותיו. כשפילס בן־גוריון את דרכו לאולם, פרצו הניצולים בשירה אדירה של “התקווה”. במנזר שהפך בית־חולים לניצולים, סנט אוטילין, קיבלו את פניו שמונה מאות המאושפזים בדגל תכלת־לבן עטוף בשחור וילדים יתומים הגישו לו פרחים ובירכוהו בעברית. בלנדסברג – הגדול במחנות בווריה – סודרה הופעתו בפני המונים במגרש פתוח. באזור הבריטי נשא דבריו בבית העלמין שליד ברגן בלזן, ליד קבר־האחים הגדול שבו נטמנו אלפים רבים של יהודים.

על שחש בן־גוריון בליבו העידו “הדמעות בעיניו” כשהילדים היתומים הגישו לו פרחים. “לא אנסה להביע את הרגשות החיים בקרבי”, אמר, “דבר זה הוא בלתי אפשרי”; ואולי בכך יש כדי הסבר נוסף להעדר התבטאויות שלו על זוועות־ההשמדה. הדברים שאמר לשומעיו, שרק זה יצאו מגיא־צלמוות, דמו לדברים שהשמיע בעבר, בוועידות “החלוץ” בפולין או בוועידת־“הדסה” בסינסינטי: שבח והלל למפעל הציוני בארץ־ישראל ולזקיפות־הקומה של בני־הישוב, כמו לא היתה מלחמה ולא היתה שואה. בן־גוריון דיבר אל הניצולים, אל פליטי־הגיהנום, כאילו היו רוח או עצם מופשט ולא בני־אדם, פרטים שכל אחד נושא על גבו משא של סבל ויסורים. לגביו הם היו נחלת־העם, תקוות־הציונות. אם היה בכך ביטוי לקהות־חושים או יכולת נדירה להתייחסות בלתי־אישית, היתה זו עוד אחת מחולשותיו שהיו מקור של כוח. לא היה מופת יפה לכך שמה שגרע ממנו כאדם חנן אותו כמנהיג מהדברים שאמר לציבור החולים בסנט אוטילין:


אני יכול לבשר לכם שקיימת ארץ־ישראל יהודית חיה ואם גם שעריה יהיו נעולים יפתח אותם הישוב בידיו החזקות…אנחנו מהווים היום כוח מכריע בארץ־ישראל…יש לנו בארץ־ישראל חנויות שלנו, בתי־חרושת שלנו, אדמה שלנו, תרבות שלנו וגם רובה שלנו…היטלר לא היה רחוק מארץ־ישראל. יכול היה להתרחש חורבן איום, אך בארץ לא יכול לקרות מה שקרה בפולין. אותנו לא היו שוחטים בבתי־כנסת. כל ילד וילדה היו יורים בכל חייל גרמני.


הבשורה שיש מקום שבו יש ליהודים כוח, והם יכולים לעמוד על נפשם, ומקום זה הוא ארץ־ישראל – זאת היתה הנחמה שראה בן־גוריון להרעיף על הניצולים. בחוש המיוחד לו ידע שלא ליטוף ורחמים מצופים ממנו, אלא אור, חזון ותקווה לעם. לבן־גוריון היתה היכולת הנפשית – שלא היתה לשום מנהיג ציוני אחר – לומר לשומעיו שבתמורה לסבל וליסורים שעבר כל אחד מהם יזכה העם היהודי למדינה, ולהביאם לראות בכך גמול ונחמה. דומה, כי דווקא הדברים חסרי־הרגש והפשוטים נכנסו ללב שומעיו והסעירום. הרב ניידיץ' הסביר זאת בספרו:


כל שנותיהם בגיהנום…בשנות עינויי הגוף הרוח הארוכות, זה שהחזיקם בחיים, שהאיר להם בימי־החשכה הנוראה ביותר; היה הערגה, הגעגועים והתקווה לארץ־ישראל…ועתה לאחר כל השנים הארוכות האלה, באה ארץ־ישראל ועמדה לנגד עיניהם כאן, במחנה העקורים על אדמת גרמניה. וכי היה מי שיגלם יותר באישיותו את ארץ־ישראל ואת מלחמתה לחרות ולעצמאות מבן־גוריון?


בן־גוריון הבהיר ליהודי־המחנות שרק עכשיו, אחרי שהמלחמה הסתיימה, תתחיל המלחמה שלנו. והוא תבע מהם לקחת חלק במלחמה זו, שהרי רק ארץ־ישראל בכוחה להבטיח שהשואה לא תישנה. ולשם כך “אם יהיה צורך נלחם באנגליה” ו“נבטל את הספר הלבן”, ו“כאשר יהודים בארץ־ישראל אינם מסכימים הם נאבקים…לא רק במלים”. דבריו אלה נועדו להחדיר לליבם מסר אחד: על שארית־הפליטה למלא תפקיד של “פקטור פוליטי” במאבק למדינה. שכן,


את זה שקרה…אין אנו יכולים לתקן…ואנו מצווים לדאוג שדבר כזה לא יחזור עוד. זה לא יקרה…רק…כאשר אנחנו…ניצור מצב שזה לא יוכל לקרות…לא רק ילדיכם אלא גם אנחנו, כסופי השער, נזכה עוד לראות מדינה יהודית.


בן־גוריון כתב ביומנו כי “70% [מיהודי המחנות] רוצים דווקא לארץ־ישראל” ומוכנים ללחום על זכותם זו, אפילו במחיר חייהם.

בשובו ארצה אמר למזכירות מפא"י: “ראיתי שזה [שארית הפליטה] יכול להיות גורם כביר במלחמתנו הפוליטית…הגעתי למסקנה שיש שלושה כוחות שיעמדו לנו במערכה: ארץ־ישראל, אמריקה והמחנות”. בסיוע כוחות אלה נערך, הפעם, לניצול השואה ולרתימתה לתקומה.

ואכן, הניצולים שבן־גוריון הפיח בהם אש חדשה דחו, בהנהגתו, את הצעות ממשלת בריטניה לשקמם באירופה. בוועידתם במינכן, בינואר 1946 אמר להם בן־גוריון, “לא נשקוט עד אשר האחרון בכם הרוצה בכך יצטרף אלינו בא”י לבנות יחד את המדינה העברית", והם החליטו: “ארץ־ישראל היא ביתנו האחד!” כך היו קולותיהם וקולו לקול־השואה, ומה שחזה, שהיטלר לא רק לקח אלא גם נתן, התגשם. בכוח שארית־הפליטה – תמצית התמצית של כוח־המצוקה – יצא להשיג את המדינה.

הרגע שבן־גוריון התכונן לקראתו במשך כל ימי המלחמה הגיע והמאבק המכריע נפתח. כשתמה המלחמה פקע תוקפה של הנוסחה הכפולה הגדולה. משהשתחררה הציונות ממחוייבותה לסייע לצבא הבריטי במלחמתו בהיטלר, החל, ועתה ללא מחלוקת, המאבק שבן־גוריון הטיף לו ב“ציונות הלוחמת”, והתחדש “מרד העליה” שנפסק עם הצטרפות איטליה למלחמה. הישוב שידיו היו כבולות במשך המלחמה פרש – באמצעות שליחיו וחיילי־הבריגדה – כנפיים ועמד בראש תנועת־עליה אדירה של ניצולים, שאותם כיוון מרחבי אירופה אל נמלים בים־התיכון ומהם אל חופי ארץ־ישראל. הניצולים שהיו לכוח־המצוקה, שבן־גוריון כה ייחל לו, התפרצו אל שערי ארץ־ישראל הנעולים והם שהכריעו את המערכה בדעת־הקהל לטובת מדינה יהודית. על דרך הדימוי אפשר אולי לומר שאת רוחם של ששת המיליונים, שהניצולים נשאו בכנפיהם, הפיח בן־גוריון במפרשי הספינה הציונית, והשיט אותה דרך משברי־ים, ביד בטוחה, למחוז־חפצה, למדינה.

פליטי מחנות־המוות החותרים לחוף מולדתם נאבקו בצבא הבריטי ומהם שנפלו על חופי ארץ־ישראל מאלות ומכדורים של חיילים בריטיים. תסריטו של בן־גוריון ל“קולורדו”, שנפסל ב־1939, התממש עתה בעשרות ספינות שנשאו על סיפוניהן את פרץ הניצולים. להם ניתנה אהדת דעת־הקהל באיטליה ובצרפת – שמנמליהן יצאו ספינות־המעפילים לארץ־ישראל – ובבריטניה ובארצות־הברית, ולא לממשלת־בריטניה שנעלה בפניהם את ארץ־ישראל ושילחה בהם את חייליה. הניצולים שנהרגו על־ידי הבריטים בהרסם אל חופי ארץ־ישראל והאחרים שגורשו, ליבו את האהדה לציונות. אמצעי־התקשורת שהיו אדישים ב־1939, כאשר ממשלת־בריטניה לא היססה להורות לפתוח באש על “אגיאוס ניקולאוס” שנשאה על סיפונה את פליטי־היטלר ולהרוג אחד מהם, כיסו אחרי־השואה בדבקות וברעש גדול את מאבקם של יוצאי־המחנות בצי המלכותי. הדרמטיזציה שיזם בן־גוריון מלחץ הניצולים מזה ומחסימת־השערים מזה, שתכליתה לעורר את דעת־הקהל בעולם ולשנות באמצעותה את מדיניות הספר הלבן, הגיעה לשיאה בפרשת אניית־המעפילים “יציאת־אירופה תש”ז", שנשאה על סיפונה 4,450 יוצאי־מחנות, בהם מאות תינוקות. ב־18 ביולי 1947 נתפסה על־ידי הבריטים והובאה לחיפה. בהתנגשות עם הצבא נהרגו שלושה מעפילים ועשרות נפצעו. האניה על נוסעיה גורשה לצרפת, ומשסירבו המעפילים לרדת שם, נצטוותה האניה להפליג להמבורג, שבאזור הבריטי, ושם הורדו המעפילים בכוח תוך התנגדות עזה והוחזרו לגרמניה לעיני התקשורת העולמית.

ההעפלה היתה אחת משתי הזרועות שהרכיבו את המאבק הגדול. הזרוע השניה היתה מאבק מזוין בתוך ארץ־ישראל – התקפות של הפלמ“ח על תחנות משטרה ששימשו נקודות שמירה על החופים, פיצוץ תחנות־מכ”ם לאיתור אניות מעפילים, בגבעת־אולגה ועל הר הכרמל, והתנגשויות עם הצבא הבריטי כדי לאפשר הורדת מעפילי הספינה “וינגייט” בחוף ת“א ומעפילי ספינות אחרות. הצבא הבריטי הגיב בחיפושים נרחבים ותכופים אחרי מחסני־הנשק של ה”הגנה" ואחרי אנשיה והטיל עוצר ממושך בערים הגדולות.

ב־29 ביוני 1946 – שנודע כ“השבת השחורה” – הגיע המאבק לאחד משיאיו: באותה שבת ערכו הבריטים חיפושים ומעצרים ברחבי הארץ, והוטל מצור על עשרות ישובים, ובמהלכם חמישה יהודים נהרגו, עשרות נפצעו וכ־3,000 נעצרו והועברו למחנות מעצר. לא זו בלבד אלא שבפעולת־פתע נעצרו גם חברי־הנה"ס, שרת, גרינבוים, יוסף, מיימון ומנהיגים אחרים.

בן־גוריון היה אותה עת בפריס, ממנה ניהל את המאבק והתכונן לקונגרס הציוני, שנפתח בבזל ב־9 בדצמבר 1946. הוא זכה בנצחון גדול כשהקונגרס אישר את הקו שלו. קונגרס זה לא בחר נשיא והנהלה והטיל זאת על הוועד הפועל הציוני, אם יחליט כך. הוועד הפועל בחר מחדש בהנהלה היוצאת ובבן־גוריון כיושב־ראש שלה וגם כמחזיק בתיק הבטחון; תיק שרק זה נוצר. הוועד הפועל החליט שלא לבחור נשיא להסתדרות הציונית, ובכך הדיח, הלכה למעשה, את וייצמן.

כמנהיג יחיד של מפא"י, הגדולה במפלגות, היה – עם הדחת וייצמן – גם היחיד בצמרת הציונית. כיוזם, המתווה, הממריץ והעומד בראש המאבק, לא היה לו תחליף. בכך כאילו נשלם בן־גוריון אחד והחל, בגיל 60, בן־גוריון חדש: מנהיג ציוני יחיד, ללא שותף או יריב כערכו, שניהל ללא חת, את המאבק בבריטים, עד שזכה להכריז, ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינת־ישראל.

בן־גוריון היה ראש־הממשלה ושר־הבטחון הראשון של מדינת ישראל. הוא ניהל את המלחמה במדינות־ערב שפלשו לישראל ביום הקמתה ובנה את צבא הגנה לישראל. החוק הראשון שחוקקה הכנסת בהנהגתו הכריז על פתיחת השערים לרווחה בפני שארית־הפליטה וגלויות מזרח ומערב. ואכן, המדינה קמה בזכות היהודים שהיוו את כוח־המצוקה, אלה שמתו במשרפות ובתאי־הגזים, ואלה ששרדו, בתקווה, שבן־גוריון השכיל לממש אותה, שתודות למדינה היהודית – מדינת ישראל – שוב לא תבער הקרקע מתחת רגלי היהודים והשואה לא תישנה.


 

פרק שלושים־ושמונה: הקמת־המדינה – ערב־הכרעה (א')    🔗

שלוש שנות ההעפלה והמאבק בבריטים, שהביאו, בין השאר, למשלוח שתי ועדות־חקירה נוספות לארץ – הועדה האנגלו־אמריקאית וועדת האו“ם – הביאו להגשמתה של המטרה הנכספת: ב־29 בנובמבר החליטה עצרת מיוחדת של האו”ם לחלק את ארץ־ישראל לשתי מדינות. החלטה זו נחשבה נצחון גדול לציונות ולישוב העברי. ערביי ארץ־ישראל דחוה, ופתחו במאבק מזוין לסיכולה, ואילו היהודים, שקיבלוה בתרועות, עם שהחזירו מלחמה שערה, פתחו בהכנות להקמת המדינה. בכך זכתה מדיניותו בת עשר השנים של בן־גוריון להכרה לאומית כללית. מאחר ששתי ממשלות אינן יכולות לשמש יחידה מדינית אחת, נוצרה תקופה של בין השמשות, שקיעת המנדט הבריטי מזה וזריחת העצמאות היהודית מזה. בתוך כך התכנס בתל־אביב הוועד הפועל הציוני, בימים 7–12 אפריל 1948, והחליט, כי “עם תום שלטון האכזב של ממשלת המנדט ותום שלטון זרים בארץ־ישראל יקום העם על נחלתו ויקים את עצמאותה במולדת”, ואישר את הקמתן של “מועצת־העם” ושל “מינהלת־העם”28. עליהן הוטל להפוך את הישוב העברי בארץ־ישראל למדינת ישראל. מינהלת־העם היתה כעין שלב־מעבר חיוני מ“המוסדות”, שעמדו בראש הישוב – הנה"ס והוועד הלאומי – לשלטון דמוקרטי תקין, והיא כיהנה עד לכינון ממשלה זמנית, שקמה עם המדינה. ב־25 בינואר 1949 נערכו הבחירות לכנסת הראשונה של ישראל וב־8 במרס הוקמה ממשלה נבחרת.

ב־18 באפריל 1948 קבעה מינהלת־העם תפקידי חבריה. בן־גוריון נבחר ליו“ר וניתן לו תיק הבטחון, שבו החזיק בהנה”ס מאז הקונגרס הציוני בדצמבר 1945. בממשלה הזמנית ובממשלה הנבחרת היה בן־גוריון ראש־הממשלה ושר־הבטחון.

לכאורה היתה מינהלת־העם אמורה להתקיים עד 1 באוקטובר 1948, שכן החלטת האו“ם קבעה, כי המנדט הבריטי יסתיים לא יאוחר ממועד זה. אולם, ממשלת־בריטניה סירבה לשתף פעולה עם האו”ם והיא הכריזה על סיום המנדט וסילוק כל סימניו – פינוי המינהל האזרחי והכוחות הצבאיים שלה – לא יאוחר מה־15 במאי 1948. כיוון שכך, הוקדם מועד הקמת שתי המדינות בארץ־ישראל. הקמת המדינה היהודית הוקדמה בעוד יום, והתקיימה ב־14 במאי, מאחר שה־15 חל בשבת.

ביום ד' 12 במאי, יומיים לפני היום הגדול, התכנסה מינהלת־העם לדיון מכריע בהקמת־המדינה. רק עשרה מחבריה השתתפו בדיון ההיסטורי הזה – הרב לוין עשה בארצות־הברית ויצחק גרינבוים והרב יהודה־ליב מיימון לא יכלו לצאת מירושלים הנצורה – והם היו נתונים להשפעות גלויות ונעלמות, שחברו יחד מכיוונים שונים. הצורך להכריע בדילמה אם להכריז ביום תום המנדט על הקמת המדינה או לדחות את ההכרזה, רבץ כמשא כבד על כתפיהם של עשרת חברי מינהלת־העם. קודם כל היה עליהם להתחשב בסכנה שהקמת המדינה תגרור פלישת כל מדינות ערב והמלחמה תגרום להשמדת המדינה. מאז נובמבר 1947 נאבק הישוב עם ערביי ארץ־ישראל ועם כוחות ערבים בלתי־סדירים שחדרו מהארצות השכנות, על השלטון בארץ־ישראל. אמנם במצבו הבטחוני של הישוב חל שיפור־מה בעקבות נצחונותיה הראשונים של ה“הגנה”. אבל, לא היה כל בטחון שמדינה בת־יומה תחזיק מעמד מול פלישה מסיבית של צבאות סדירים של חמש מדינות ערביות.

אכן, בשלב זה היתה ה“הגנה” – ובכלל זה חטיבות הפלמ“ח – כמעט־צבא ולא עוד יחידות־מחתרתיות; כבר היו לה שרותי חימוש, ים, אוויר, משוריינים, יחידת־מדע, שרותי דת ומשפט, משטרה צבאית ואפילו גרעין של חיל־תותחנים – היו כבר תותחי 20 מ”מ אחדים – וגם תכנית־מבצעית להדיפת פלישה. אבל לערבים היו צבאות סדירים של ממש, עם אוויריה, אריטליריה, שריון וציוד כבד, שהישוב העברי טרם נתנסה בשכמותם. בשורת צבאות־ערב יוחד מקום של כבוד ללגיון הערבי הירדני, שאומן וצויד על־ידי הבריטים והיה ערוך מול ירושלים ולאורך הבטן הרכה של המדינה העתידה. לחשש מפלישה מסיבית, באם תוכרז המדינה, נודעה, איפוא, משמעות רבה בדיוני מינהלת־העם וממילא גם לשביב־התקווה, שעבדאללה, מלך ירדן, יעמוד בהסכמתו מנובמבר 1947, ולא ישתתף בפלישת צבאות־ערב והיא תהיה מאיימת פחות. גורם נוסף בהערכת הכוח הצבאי של הישוב וכושר תיפקודו, היוותה, יש לשער, פרשת ביטול תפקיד הרמ“א29 ב”הגנה“. ולבסוף, יוזמה אמריקאית לשביתת־נשק, שאת פרטיה הביא עמו שרת מניו־יורק, חיזקה את המהססים שצידדו בדחיית הקמת־המדינה. לפי סדר הדברים יש לפתוח בפרשת־הרמ”א.

* * * * *

בן־גוריון, המחזיק בתיק הבטחון, מצא שרבות מדי הרשויות שהיתה להן נגיעה ב“הגנה”.30 הצורך החיוני למצות את כל משאבי כוח־האדם והחומר למען הנצחון במערכה, הצטרף להשקפתו המוצקה בזכות המרות, שעתה נתפסה אצלו כמרות ממלכתית, והוא תבע ליצור סמכות בטחונית אחת ויחידה. לדעת רבים לא יכול בן־גוריון לבחור רגע פחות מתאים לשינויים ארגוניים ולשידוד מערכת־הבטחון כרגע זה, שבו הונח עצם קיום הישוב, מחשש הפלישה, על כפות־המאזניים. ברם, שלא כמוהם גרס בן־גוריון, מאז ומתמיד, כי שעת־חרום או שעה שבה משתנים סדרי־עולם, יפה לתיקונים ולהנחת יסודות מחדש, ואין להחמיץ אותה. אין ספק, כי חשש שאם לא יבטל את תפקיד הרמ“א – שעמד כחיץ בין הנבחר מטעם הרשות האזרחית להיות מופקד על הבטחון ובין הרמטכ”ל – דווקא בשעה ההיא, ספק אם אפשר יהיה לגבש סמכות ממלכתית יחידה בענייני בטחון. מחמת כך תבע לבטל את המפקדה הארצית ואת תפקיד הרמ“א ולמסור את כל הסמכויות לידי “מנהל הבטחון” במינהלת־העם, הוא שר־הבטחון בלשוננו היום; קרי, לידי בן־גוריון. כבר בישיבה השניה של מינהלת־העם, ב־26 באפריל, אמר, כי אינו יכול להודיע אם הוא מקבל לידיו את תיק־הבטחון. היה זה לחץ ברור מצידו על חברי מינהלת־העם שיתמכו בתביעתו לבטל את תפקיד הרמ”א. אף על פי כן נתקל בהתנגדות. בהנה“ס, כנגד זה, נתקבלה התביעה. ב־2 במאי כתב בן־גוריון לפיקוד העליון של ה”הגנה":


עם הסידורים החדשים בהנהלת ענייני הישוב והבטחון אין מקום עוד לממונה מטעם הנה“ס במפקדה הארצית כראש המפקדה, ובזאת מתבטל התפקיד של רמ”א ופקע כוח המינוי של ישראל גלילי לתפקיד זה. המטה של כוחות הבטחון יקבל מכאן ואילך את הוראותיו אך ורק מאת מנהל הבטחון, או נציגו.

גם המפקדה הארצית – כל עוד תתקיים – תקבל את הוראותיה מאת יו"ר הסוכנות היהודית.

הוראה זו נכנסת לתוקפה ביום ב', 3 במאי 1948, כ“ד בניסן תש”ח, בשעה 12.

כמנהל הבטחון אני רואה חובה לעצמי להביע בזאת הוקרתי הנאמנה לפעולתו ועזרתו רבת הכשרון והמסירות של ישראל גלילי בארגון כוח הבטחון בשנת חרום זו, ואני מביע תקוותי שכל עוד אמשיך לשרת כמנהל הבטחון תימשך עבודתנו המשותפת והחברית.


ב־3 הודיע בן־גוריון על כך למינהלת־העם. בהנה“ס, כך אמר, הוחלט שכל ענייני־הבטחון מועברים למינהלת־העם, ולכן לא ישתתף עוד נציגה של הנה”ס במפקדה הארצית של ה“הגנה” ותפקיד הרמ"א “בטל מעכשיו”.

גלילי קָבַל שמכתב בן־גוריון לפיקוד העליון ירד עליו פתאום. הוא קיבלו לידיו ב־9.30 בבוקר ה־3 במאי, ונותרו לו להעברת ענייני הבטחון רק שעתיים־וחצי. בן־גוריון טען שנשא ונתן עם גלילי ועם אחרים על ביטול תפקיד הרמ"א במשך יותר מחודש. ביומנו מ־25 באפריל כתב, כי הזמין אליו לשיחה את גלילי והודיע לו על ביטול תפקידו, בלי פירסום בינתיים. באותה שיחה שאל את גלילי “למה ואם נחוץ” שהוא, בן־גוריון, יהיה מנהל הבטחון. לדבריו השיב לו גלילי:


שבלעדי [ב"ג] לא היו עושים הדברים העקריים ולא משיגים מה שהשיגו ולא היו יכולים לעמוד במעמדים קשים…אם כי אני מכביד בעניינים אדמיניסטרטיביים, הם מקבלים על עצמם את הדין, מפני שהעניינים המרכזיים שלהם דרוש כוח מוסרי – גם הוא [גלילי] אולי מסוגל להבין דברים – אבל אין בו הכוח לעמוד בפני לחץ ולעמוד על העיקר כמוני.


גלילי לא הכחיש טענה זו של בן־גוריון, אך טען, כי יש הבדל בין משא־ומתן ושיחות לבין אקט סופי, ועצם הביטול, הלכה למעשה, בא עליו כהפתעה. מכל מקום, ב־9.30 בבוקר ה־3 במאי קרא אליו גלילי את ראשי האגפים במטכ“ל ה”הגנה" והודיע להם, כי “משעה 12 ואילך, היום, הנני חדל למלא תפקידי” ועליהם לפנות אל בן־גוריון “בעניינים שיזקקו בהם להדרכה או להוראה של הרמ”א". בו ביום, ב־14.30, חזר גלילי על הודעתו בישיבה השבועית של המפקדה הארצית.

ברגע שנודע בפומבי על ביטול תפקיד הרמ“א פרצה סערה ציבורית. משמר – בטאון מפ”ם שגלילי נמנה על שורותיה – דן בביטול התפקיד בסדרת מאמרים. דומה, כי הסערה הציבורית השפיעה גם על ראשי האגפים במטכ"ל. ב־5 במאי רשם בן־גוריון ביומנו:


יגאל [ידין], יצחק [שדה], אליהו כהן, יוסף ר. [אבידר] ולרר [משה צדוק] באו כמשלחת. יגאל וצבי [איילון] מחו נגד פיטורי המפקד [גלילי] וכו'. – ככשביררתי הענין יצא שהצרה היא שאין רמטכ“ל. אליהו כהן ניסה לאיים בהתפטרות – הודעתי שזוהי זכותו וימונה אחר במקומו. יגאל הציע לי להזמין את ישראל [גלילי] לשמש במשך שבוע ימים כרמטכ”ל – הסכמתי בתנאי שישמש ממלא־מקום רמטכ“ל ולא רמ”א אפילו לא זמנית.


משלא נענו, הציגו ראשי האגפים במטכ“ל – אליהו כהן, יגאל ידין, צבי איילון, משה צדוק ויוסף אבידר – לבן־גוריון אולטימטום: אם בתוך 12 שעות לא יחזיר את גלילי לתפקידו הם יתפטרו מתפקידיהם במטכ”ל. ב־3 אחר־הצהריים ב־6 במאי שלחו לבן־גוריון את המכתב הזה:


מצב המלחמה ברגע זה מחייב קיום סמכות פיקודית בראש הארגון [ה“הגנה”]. ביטול הכהונה של הרמ“א, מחלתו של הרמטכ”ל, השאירו את האר. [ה“הגנה”] בלי איש בקי, אשר בידיו הסמכות לפקד על החטיבות ולנהל את המטה. מצב זה כבר נתן את אותותיו במשך שלושת הימים האחרונים והזיק קשות לניהול המלחמה.

ראשי האגפים במטכ"ל רואים את הימים הקרובים כימים מכריעים בניהול המערכה ובהכנות לקראת 15 במאי.

ראשי האגפים אינם יכולים להמשיך ולשאת באחריות הכבדה המוטלת עליהם, מבלי אשר יסודר מייד הענין. ראשי האגפים רואים הכרח להחזיר את הלל [גלילי] לתפקידיו עד אשר ייקבעו הסידורים הסופיים.

אם לא יסודר העניין תוך 12 השעות הקרובות, יפסיקו ראשי האגפים לראות את עצמם אחראיים להנהלת העניינים.


ברגע קריטי זה של המערכה, היה אמנם ביטול תפקידו של גלילי תקלה קשה, שכן עקב מחלת הרמטכ“ל שימש גלילי רמטכ”ל בפועל אף כי בלי מינוי. גם גלילי ראה את עצמו כרמטכ“ל בפועל. במכתבו מה־6 במאי ליו”ר הנה“ס ולחבריה וליו”ר הוועד הלאומי, ביקשם להשיב לשאלתו זו:


אני בטוח, כי כל חברי ההנהלה (על כל פנים, החברים המשתתפים בוועד הבטחון31 יודעים, כי הרמטכ“ל עודנו נמצא בהחלמה, לאחר ניתוח, והמטה הכללי פועל בלי ראש מטה. זה חודשים מספר, שבתוקף תפקידי כרמ”א, הנני ממלא בפועל את תפקידו של ראש המטה.

כיצד ראיתם לנכון ולאחראי להפקיע את הרמ“א מתפקידו ומעבודתו בהודעה מוקדמת של 3 שעות – בידעכם, כי בעקבות החלטה זו ישארו ההגנה והמטה הכללי שלה בלא רמ”א ובלי רמטכ"ל – כלומר בלי פיקוד?


המגעים בין בן־גוריון וגלילי נמשכו. ביומנו רשם בן־גוריון:


“דרשתי מישראל להמשיך, היות ואנשי המטה הסבירו לי שהוא פעל כרמטכ”ל, ועליו להמשיך כמה זמן עד שהעניינים יסתדרו. [הוא] הציג תנאי: אם אמנה אותו לזמן מה רמ“א. אמרתי שתפקיד זה בטל ואין בסמכותי לחדשו. הצעתי סידור של עבודה משותפת בכלל, שוב הציג תנאי, שהוא יעמוד ביני ובין הרמטכ”ל. הודעתי שתנאי זה אינו בא בחשבון. העניינים בארגון [ה“הגנה”] אינם בסדר ורק בחוקה מתאימה ונורמלית יעלה בידי לתקן העיקר או חלק מהעיקר".


מנקודת־ראותו של בן־גוריון, כפי שבאה לביטוי ביומנו, צעדם של ראשי האגפים היה בגדר “חוסר־אחריות” והוא דיבר על “מרד פוליטי” במטכ“ל. מכל מקום, נוכח האיום בהתפטרות חזר בן־גוריון ודן עם ראשי האגפים בביטול תפקיד הרמ”א, אף כי לא נעתר להם, ולוא בכהוא זה, לחדשו. גלילי עצמו ביקש מראשי האגפים שלא יתפטרו והפציר בהם להמשיך בתפקידיהם. ואכן, ראשי האגפים לא נטשו את משמרתם והמשיכו למלא את תפקידיהם. ב־7 במאי החלים הרמטכ“ל, יעקב דורי, וחזר למטכ”ל. לפחות להלכה נפתרה שאלת היעדר הרמטכ"ל, אף כי למעשה לא היה דורי כשיר לפעולה מלאה. מכל מקום, בן־גוריון וגלילי הוסיפו להידבר וב־10 במאי כתבו שניהם למטה הכללי:


למטה,

עד שהי"ג [מינהלת־העם] יקבע משטר הבטחון נמשיך שנינו לעבוד אתכם.

אמתי [בן־גוריון]

הלל [גלילי]


מכתב זה הפיס כלשהו את דעת ראשי האגפים ושימש להם מוצא מהאולטימטום שהגישו לבן־גוריון, אף שלא נאמר במכתב, כי גלילי הוחזר לתפקידו הקודם ואף לא מה יהיה תפקידו החדש. ואכן, בתחילת יולי 1948 תם שרותו במערכת הבטחון.

היוזמה האמריקאית היוותה אף היא גורם מכריע במערכת שיקוליה של מינהלת־העם. ארצות־הברית שצידדה תחילה בהחלטת־האו“ם, שינתה את טעמה והציעה משטר נאמנות בין־לאומי בארץ־ישראל, במקום חלוקתה לשתי מדינות. מחלקת־המדינה האמריקאית אף יזמה כינוס מיוחד של עצרת האו”ם באמצע אפריל 1948, לדון בכינון משטר־נאמנות כזה. היוזמה הזאת נכשלה, אבל בעלי־ההשפעה במחלקת־המדינה לא אמרו נואש והגו יוזמה חדשה, הכרזה על שביתת־נשק, בתקווה שבאמצעותה יוכלו לעקוף את החלטת־האו"ם. הנוסח התשיעי והאחרון של ההצעה האמריקאית החזיק 14 סעיפים ודובר בהם על שביתת־נשק לשלושה חדשים שבמהלכם לא יכניסו היהודים והערבים נשק וכוחות מזויינים לארץ־ישראל. אבל, היוזמה האמריקאית לא הצטמצמה בהפסקת הלחימה. היא התיימרה לקבוע גם את המצב המדיני בארץ־ישראל: “השלטונות הקיימים – של הערבים והיהודים – יפעלו כמשטר שביתת־נשק זמני בשטחים אשר בהם שלטונות אלה שולטים עכשיו. והם יבטיחו זכויות מלאות ושוות לכל תושבי השטחים האלה”.

סעיף 6 בהצעה קבע:


לא ייעשו שום צעדים על־ידי השילטונות הערביים והיהודיים להכריז על מדינה ריבונית בכל ארץ־ישראל או בחלק מארץ־ישראל וכן לא יבקשו הכרה בינלאומית לעצמם.


לאחר מכן באו סעיפים שיוחדו למינהל: ועדת שביתת־הנשק של האו"ם תסדיר את היחסים ואת שיתוף־הפעולה בין היהודים לערבים, את חופש התנועה והחזרת עקורים. בעת שביתת הנשק תותר ליהודים עליה מוגבלת בלבד.

נוסח היוזמה האמריקאית נמסר לנציגי הוועד הערבי העליון ולשרת, שהחזיק, מאז ה־18 באפריל, בתיק החוץ במינהלת־העם, בנוסף לתפקידו כמנהל המחלקה המדינית בהנה“ס. כראש המשלחת היהודית לאו”ם בלייק סכסס ניהל שרת בשם הנה“ס המשא־ומתן עם המשלחות לאו”ם ועם אנשי מחלקת המדינה האמריקאית. ביום א', ה־9 במאי, יצא שרת מניו־יורק, בדרך האוויר, לארץ־ישראל.


מחמת העדרו של שרת, וכפי שהתחייב מתהליך־המעבר, נשאה גם גולדה מאיר בתואר של מנהל המחלקה המדינית של הנה“ס, ויום לאחר שיצא שרת מניו־יורק יצאה היא לירדן. מעשה שהיה כך היה. המלך עבדאללה, שנפגש עם לראשונה עם גולדה בנובמבר 1947, הביע רצון לפגוש שוב את מנהל המחלקה המדינית של הנה”ס. תמורת הבטחה שירדן לא תתערב במלחמה בארץ־ישראל היתה מינהלת־העם מוכנה לדון עם המלך על הסכם־גבולות. מניעת התערבות הלגיון הערבי – שנחשב לצבא הערבי הסדיר היעיל ביותר – היה בה כדי לשפר את תמונת־הבטחון הקודרת נוכח הפלישה הצפויה של צבאות־ערב. שליחות גולדה נועדה, איפוא, למנוע, תמורת תנאים מסוימים, את השתתפות הלגיון הערבי במלחמה שתפרוץ לאחר הכרזת־העצמאות. גולדה עמדה להמריא לרבת־עמון משדה־התעופה בחיפה, אולם, המטוס התקלקל והיא נסעה לרבת־עמון במכונית, מחופשת כערביה.

בפגישתם הציג עבדאללה את תנאיו: ארץ־ישראל צריכה להישאר בלתי־מחולקת ובתוכה תהיה ליהודים אוטונומית באזורים שבהם הם יושבים. זה יהיה סידור לשנה אחת ובתום השנה תאוחד הארץ עם עבר־הירדן. יוקם פרלמנט אחיד שמושביו יתחלקו שווה בשווה בין יהודים וערבים. אולי תהיה גם הממשלה מורכבת שווה בשווה. לדעת גולדה ניצל המלך את החשש מפני פלישת צבאות־ערב ולכן אמר לה, כי הוא עומד עתה על תנאים שונים מאלה שהציג לה בפגישתם הראשונה בנובמבר 1947. “אז [בנובמבר] הייתי יחידי ועכשיו אני אחד בין חמישה [שליטי־ערב המעורבים במלחמה על ארץ־ישראל]. אין לי ברירה ואינני יכול לנהוג אחרת”, אמר לה.

גולדה השיבה לו:


איננו רוצים להשלותך…לא בא בחשבון אף דיון על הצעה כזאת. לא זו בלבד שהמוסדות האחראיים לא יקבלוה, אלא לא יימצאו גם עשרה יהודים אחראיים שיהיו מוכנים לתמוך בתוכנית זו והתשובה יכולה להינתן מיד: זה לא בא בחשבון. אם הוא, המלך, חוזר בו מההסכם שהיה והוא רוצה במלחמה, הרי ניפגש אחרי המלחמה. אבל אז גם הממשלה היהודית תהיה פטורה מההסכם הקודם.


דומה, איפוא, כי האירועים האלה, כמו מבשריהם, נעו מעבריהם השונים, מבית ומחוץ, לקראת מיפגש גורלי.


 

פרק שלושים־ותשעה: הכרעה על חוט השערה (ב')    🔗

בבוקר יום ג', ה־11 במאי, התכנס בתל־אביב מרכז מפא“י, שנקרא גם הוא לדון בשאלה אם להכריז על עצמאות. היו במרכז שנטו לדחות את ההכרזה והיו שתבעו לקיימה. בן־גוריון נשא באוזני חבריו למפלגה נאום שהוכתר בעתונים כך: “אם הישוב יגייס את כל יכולתו – יעמוד בכל מבחן”. עוד הדיון נמשך ולאולם נכנסה גולדה, שרק זה חזרה מרבת־עמון. ממקום־מושבה הריצה לבן־גוריון, היושב ליד שולחן־היו”ר, את הפתק הזה:


נפגשנו בידידות. הוא [עבדאללה] מודאג מאוד ופניו איומים. לא הכחיש שהיה בינינו דיבור והבנה על סידור רצוי, זאת אומרת שהוא יקח החלק הערבי. אבל עכשיו הוא רק אחד בין חמישה [שליטי ערב]. התוכנית שהוא הציע – ארץ אחידה עם אבטונומיה בחלקים יהודיים וכעבור שנה תהיה זו ארץ אחת תחת שלטונו.


משמע, הסיכוי שירדן לא תיקח חלק בפלישה גז כלא היה. בן־גוריון שמע מגולדה פרטים נוספים, נסע מישיבת־המרכז לביתו בשדרות קק“ל (היום שדרות בן־גוריון), והזעיק אליו את ראשי ה”הגנה", ישראל גלילי, יוחנן רטנר ויגאל ידין. בן־גוריון תבע מהם להתכונן לתקיפה של הלגיון הערבי ודרש “להפוך את כל הכוחות שלנו לכוח מובילי [ממונע] להחיש כיבוש דרך לירושלים והאיים הערביים בתוך הישובים, ולתכנן מערכה נגד פלישה ערבית כוללת”. מאחר שיחידות של הלגיון הערבי כבר חנו בשטח ארץ־ישראל, שכן נכללו במסגרת הצבא הבריטי שפינויו הסופי טרם הושלם, העלה ידין את השאלה, “הנלחם בעבדאללה כשיעבור את גבולות המדינה היהודית?” בן־גוריון השיב לו שהחלטה זו נתונה למינהלת־העם, והיא עמדה להתכנס למחרת, יום ד' ה־12 במאי.

בערבו של אותו יום, יום ג' ה־11 במאי, הגיע שרת לנמל־התעופה לוד ונסע מיד לבית בן־גוריון, “להתיעצות דחופה” אשר “נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה”, כדיווח העתונים.

אחד הגורמים שהביאו ליוזמה האמריקאית נבע מהחרפת המלחמה הקרה בין ארצות־הברית לברית־המועצות – בגלל ההפיכה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה בפברואר־מרס – ומהחשש שהקמת המדינה תלבה אותה עד שתהיה למלחמה חמה. שרת סיפר לבן־גוריון, כי מזכיר המדינה ג’ורג' מרשל וסגנו רוברט לווט אמרו לו כך: אם לא יסכימו היהודים והערבים לשביתת־נשק והיהודים יכריזו על מדינה עצמאית יכריזו גם הערבים על מדינה משלהם. דבר זה יביא לכך שיהיו מדינות שיכירו במדינה היהודית ומדינותכמו כל מדינות־ערב – שיכירו במדינה הערבית ומדינות שיבואו בברית עם כל אחת משתי המדינות בארץ־ישראל. התהליך שיתחולל בעקבות ההכרזה על הקמת שתי המדינות יגרוף לתוכו מדינות אחרות וכך ייווצר עימות בין־לאומי חמור שעלול להתפתח למלחמה כללית ולגלגל את העולם לסף־תהום.

כששמע שרת נימוק זה לראשונה התרשם ממנו ביותר. בדין־וחשבון ששלח מארצות־הברית לירושלים כתב, כי איננו זוכר מדינאים המדברים בחומרה כזאת, כפי שדיברו באוזניו מרשל ולווט על תביעתם לשביתת־נשק. שרת דיווח, כי השניים רואים את המצב כאסון וכי כל האמצעים יהיו כשרים בעיניהם כדי למנוע הכרזה על כינון מדינה יהודית. יוזמת שביתת־נשק היתה אחד מאמצעי־המנע שלהם.

כדי לשכנע את היהודים להסכים לשביתת־נשק טפטפה מחלקת המדינה האמריקאית איומים אחדים באוזני המקורבים לשרת. איום אחד היה שיוטל איסור על העברת דולרים מארצות־הברית לארץ; האיסור ימנע מהמגבית היהודית המאוחדת וממקורות אחרים לסייע לרכש של נשק, ציוד ואספקה. ממשלת־ארצות הברית איימה, איפוא, בהטלת “הסגר” דולרי. איום אחר היה שארצות־הברית תפרסם סודות, שעלולים לחולל נחשול גדול מאד של אנטישמיות בארצות־הברית.

שני איומים שמע שרת במישרין, באוזניו הוא: ממשלת ארצות־הברית תפעל להבטיח רוב במועצת־הבטחון להכרזה, שהמצב בארץ מסכן את שלום־העולם וכך תכפה שביתת־נשק על היהודים והערבים. והאחר, אם יכריזו היהודים על מדינה והצבאות הסדירים של ארצות־ערב יפלשו לארץ, לא תיענה ממשלת ארצות־הברית לקריאות הישוב לעזרה. לדברי שרת נאמר לו כך: “אם אתם רוצים להילחם – תילחמו. אבל אל תבואו אלינו אחר־כך בטענות”. בחלק חשוב מחוגי המימשל האמריקאי שררה אז אכזבה מהשגי־הלחימה של ה“הגנה”. מרשל ציפה, כך אמר, שאם הערבים ינסו להרים ראש ה“הגנה” תחסל אותם אחת־שתיים, והנה, התברר לו שהמערכה בארץ שקולה.

אולם, בשיחתו האחרונה עם מרשל ולווט, יום אחד לפני שיצא לארץ, היה שרת מאושש יותר ושוב לא חש מחויבות להענות ליוזמה האמריקאית. לכך היו סיבות אחדות. האחת, נצחונות היהודים באפריל ובתחילת מאי – ברמת־יוחנן, בטבריה, בחיפה, ביפו ובזירות אחרות־עשו “רושם כביר”, לדבריו, על דעת־הקהל האמריקאית. שנית, נתברר לו שאין ממש באיום שיוטל “הסגר” דולרי על הישוב, ושלישית, הוא נתחזק בדעתו שיוזמת שביתת־הנשק היא נחלת חוג מסויים בלבד במחלקת־המדינה (“אסכולה” בלשונו) ואיננה מדיניותו של המימשל כולו. לכן אי־היענות לה לא תגרור בהכרח פגיעה חמורה בריקמת־היחסים העתידה עם ממשלת ארצות־הברית. ולאחרונה, משקיפים, ששרת בטח ביכולת השיפוט שלהם, אמרו לו “לא לוותר ולא לירוא”. דעתו של וייצמן שאסור לדחות את הכרזת־המדינה, שמא אם לא תוכרז עתה תוחמץ ההזדמנות לעולם – הוא שיגר שליח מיוחד לנמל־התעופה בניו־יורק כדי שימסור זאת לשרת – חיזקה עוד יותר את ליבו.

אף על פי כן, כאשר נחת שרת ב־11 במאי בלוד ועשה דרכו בחשכה לבית בן־גוריון לא היה עדיין משוחרר כליל מרישומה של יוזמת שביתת־הנשק האמריקאית, ולפי עדות בן־גוריון לא היה ליבו שלם עם דחיתה המוחלטת. לפיכך ביקשו בן־גוריון למסור לחברי מינהלת־העם במדוייק את הדברים שאמרו לו מרשל ולווט בלא לחסר מהם אף כקוצו של יו"ד, אבל להימנע מלהוסיף עליהם את חוות־הדעת האישית שלו. שרת נעתר לבן־גוריון והבטיחו לעשות כן.

בן־גוריון שמע את סקירתו של שרת כמחצית היממה לפני ששמעוה חברי מינהלת־העם. דומה, כי השיחה המוקדמת מנעה שלשיקולים של המצדדים בקבלת היוזמה האמריקאית יתווסף משקל שהיה עלול לאזן את כפות־המאזניים ולהביא לדחיית ההכרעה. שרת היה, איפוא, האיש שבן־גוריון השכיל להטותו לדעתו כדי להשיג את ההכרעה.

ישיבת מינהלת־העם, שנערכה באולם הגדול בבית הקרן הקיימת בתל־אביב, ושנמשכה אותו יום ד' 12 במאי, בהפסקות אחדות, מ־10 בבוקר עד 11 בלילה, נפתחה בסקירתו של שרת. אכן, הוא עמד בהבטחתו ולא חיווה את דעתו, ואולי מחמת כך נראה כפוסח על הסעיפים. תחילה כמו נטה לבן־גוריון ולמחייבי ההכרזה. הנשיא טרומן ואישי־מימשלו יברכו על היוזמה לשביתת הנשק אם תתקבל, אמר, אבל אם תיכשל, היא תנחיל להוגיה “דיסקרדיטיזציה” ותו לא. אולם, אחר כך נראה כנוטה לצד דחיית־ההכרזה. כאשר סיפר על “משקיפים” ידידותיים שאמרו לו “לא לוותר ולא לירוא” – משמע להכריז על המדינה למרות יוזמת שביתת־הנשק – שם מיד סייג לדבריו ואמר, שכל “היועצים האלה” אינם חשים את מורא הפלישה והמלחמה. כאן קטע בן־גוריון את שרת והדריכו לדון בעיקר: “פה מדובר על כך מהי עמדת אמריקה”. שרת נענה וסיפר, כי לאור נצחונות היהודים נוצרה באמריקה חוות־דעת צבאית חיובית מאד. שרת גם הסביר את מטרת היוזמה האמריקאית והזהיר שבאמצעות יוזמה זו מבקשים אנשי מחלקת־המדינה להחזיר בדלת האחורית את משטר הנאמנות שנפל בעצרת המיוחדת. לבסוף העלה הצעה משלו שביטאה היטב ובבהירות את עמדתו, ושהיתה כעין פשרה בין ההכרזת המדינה ובין דחייתה. הוא הציע להכריז ב־14 במאי על הקמת ממשלה זמנית. ששרת גרס, עוד בניו יורק, כי זה המוצא מהסבך, מלמדת בעקיפין הידיעה שהבריק לעתון “הארץ” סופרו באו"ם ושנדפסה באותו יום, ה־12 במאי, לפיה “יוכרז בתל־אביב על ממשלה יהודית ולא על מדינה יהודית”.

בנמקו את הצעתו למינהלת־העם אמר שרת:


יש בשבילנו שאלה רצינית מאוד, כיצד אנו מנסחים את הצעד שאנו עומדים לעשות: אם אנחנו שומרים רק על הרוח של החלטות האו“ם, או שאנחנו במידת האפשרות שומרים גם על המסגרת…לי נראה, שאם אפשר למצוא דרך, שאנחנו נכריז על ממשלה זמנית של המדינה היהודית, כך שיהיה ברור שפירוש הדבר הוא שיש מדינה עצמאית בארץ־ישראל, מבלי שנאמר בפירוש שמהיום קיימת מדינה ריבונית עצמאית, ייתכן שזה יהיה צעד יותר נבון, כדי לא לתת פתחון פה ולטעון, שבעטנו בהחלטת האו”ם ולקחנו את השררה בידינו.


בן־גוריון, היו"ר, מיהר להגיב־על דברי שרת בטרם ייהפכו להצעה שתועמד להצבעה. בדחותו את נוסחת־שרת נקט משפטים קצרים, בקצב סטקטו, סגנון שרכש לו רק לאחרונה, כמו ביקש לרמז שהזמן קצר והמלאכה מרובה:


הזמן בוער. הוא בוער משני טעמים.

  1. מפני סכנת הפלישה שיכולה להיות בכל רגע. יכול להיות שבמידה ידועה היא כבר החלה. ההתקפה של הלגיון על גוש עציון (שהחלה אותו בוקר] אפשר לקרוא לה פלישה. הסכנה מחייבת פעולה ולא רק מצד אנשי הבטחון.

  2. מפני התאריך של 14 במאי. בווין הקדים לנו את הענין וביום שישי מוכרח לבוא משהו. מה שלא יבוא מחייב פעולה.


כלומר, הכרזת עצמאות.

אחרי שרת שמעה מינהלת־העם את גולדה. אבל, לסקירת פגישתה עם עבדאללה נודעה עתה חשיבות אקדמית, או היסטורית, בלבד. שכן הפלישה, והשתתפות ירדן בה, שכה התייראו מפניה, היתה כבר לעובדה. באותו יום, עם שחר, פתח הלגיון הערבי בהתקפה על גוש עציון שהסתיימה, כעבור יומיים, בנפילת הגוש. לחרדתם של חברי מינהלת־העם שיקשה על כוחות ה“הגנה” לעמוד מול צבאות סדירים, מצויידים ומתורגלים, היה, איפוא, על מה לסמוך.

בן־גוריון נכח רק בחלק הראשון של סקירת גולדה, ופרש מהישיבה לפגישה עם ועד־הבטחון שדן שוב ב“ענין הרמ”א“. לאחר הפסקת־צהריים, כשחידשה מינהלת־העם את ישיבתה וניגשה לדון במצב הצבאי, נכנסו לאולם־הישיבות ידין וגלילי. בעוד שתפקידו של ידין היה מוגדר – קצין המבצעים של ה”הגנה" – היה גלילי, כאמור, נטול תפקיד ומעמד פורמלי. העדרות בן־גוריון מחלק של הישיבה לרגל הדיון בוועד־הבטחון והופעת גלילי עתה, כאילו המחישו לחברי מינהלת־העם, כי הפיקוד העליון של ה“הגנה” לוקה בחסר: הרמטכ“ל, יעקב דורי, עדיין מחלים מניתוח, ואינו ממלא תפקיד פעיל זה חדשים אחדים, ואילו מגלילי, המשמש בפועל כרמטכ”ל, ניטלה הסמכות על־ידי בן־גוריון.

על סדר־היום עמד המצב הצבאי נוכח סכנת־הפלישה. גלילי וידין סברו שהוזמנו לישיבה לצורך זה בלבד. הם ידעו שמינהלת־העם תדון באפשרות של שביתת־נשק, אולם שניהם העידו על עצמם, לאחר מכן, שלא שמעו את סקירת־שרת וממילא לא ידעו דבר על הבטיה המדיניים של היוזמה האמריקאית ושלא שערו שסקירתם נשמעת במסגרת הדיון עליה. אולם, לחברי מינהלת־העם היה ברור שהסקירה הבטחונית תשפיע על ההצבעה בדבר שביתת־הנשק. אם חברי מינהלת־העם לא אמרו זאת לגלילי ולידין, הרי זה רק משום שרצו לשמוע את דעתם על המצב הצבאי ללא פניות כלשהן, אישיות, מדיניות או אידיאולוגיות. במבט לאחור אפשר לקבוע שההצבעה בעד או נגד שביתת־הנשק הפכה כמו מעצמה להכרעה על הכרזת־המדינה. בן־גוריון פתח:


אנו רוצים לדעת מה מצב הענינים ומה המומחים הצבאיים שלנו סבורים על כך. מהי הסכנה, מהי היכולת שלנו לעמוד [בפני פלישה], מה הקף הסכנה, מה הכוחות שלנו ומה הם הכוחות שנוכל להעמיד במשך הזמן. זאת תהיה הפתיחה. לאחר הפתיחה תהיינה שאלות.


ידין דיבר ראשון: “לקחתם אותי מאמצע הקרב והייתי מוכרח להפסיק לטפל בדברים ולעמיד את הכל”. מכאן שאפילו גונב לאוזנו שמץ מהיוזמה האמריקאית, לא היתה לו שהות להרהר בה ולא כל שכן להגיע למסקנה. ידין צייר תמונה קודרת של המצב והעיר, כי לא בכל המקומות והיחידות המוראל גבוה, והבעיה היא אילו כוחות להקציב לתכונה לקראת הפלישה. ולאחר שתיאר את המצב בגזרות השונות חזר לענין הפלישה ואמר:


המגמה שלנו היא בליל האפס של הפלישה לא להסתפק בכל הפעולות הללו, אלא לעשות פעולות אפקטיביות על הגבול – בקרב הגבול וגם מעבר לגבול, כדי לחסום את הדרך לרכב המשוריין עד כמה שאפשר…נוסף על זה לא צריך לשכוח את הכוח הערבי שישנו בארץ, שכל זמן שהוא מוכה והאיניציאטיבה כולה בידינו – השתווינו אתו. אבל ברגע שנכנסים למלחמה כוחות־הפלישה – לדוגמה היום, הכוחות של קאוקג’י – זה מתחיל לההיפך לגורם די רציני.


כאן שאלו בן־גוריון: איך אתה משער את עמידתנו, אם כוחם יגדל במשך הזמן?


ידין:

הכוחות הסדירים של הארצות השכנות ברגע זה עם ציודם ונשקם – יש להם יתרון. אולם, פה…לא יכול כבר להישקל רק שיקול צבאי טהור של נשק נגד נשק ויחידות נגד יחידות, כי אנחנו חסרים את הנשק הזר ןמחו"ל] ו[את] המשוריינים הללו…במקרים מסויימים הוכח שלא המספר והפורמציה קובעים, אלא דבר אחר. אבל באופן אובייקטיבי, ללא ספק, יש להם יתרון גדול כרגע.


לאחר שפירט והסביר במה גדול היתרון הערבי אמר:


אם אני רוצה לסכם ולהיות זהיר, הייתי אומר ברגע זה, שהשאנסים [הסיכויים] שקולים מאד. אם להיות יותר כנה הייתי אומר, שהיתרון שלהם גדול, אם כל הכוח הזה יבוא ויילחם בנו.


לסיכומו זה הוסיף ידין משפטים אחדים שהמרו והמתיקו אותו גם יחד:


לפני חודש וחצי דיברתי עם חלק מהאנשים [חברי מינהלת־העם] הנמצאים פה והייתי די פסימי ואמרתי, כי מבחינה צבאית צריכים להיות די זהירים. צריך להביא בחשבון דבר אחד, שמר להגיד אותו, והוא: המוראל של האנשים [שלנו] בחלק גדול איננו גבוה. זאת צריך מאד להביא בחשבון, כי המברק שהגיע מגוש עציון הוא די אופייני בזמן האחרון בכמה מקומות. בגוש עציון ההנחה היתה שהלחימה תהיה עם הערבים בארץ ורכב־שריון מהחוץ לא יגיע. בינתיים בזה טעינו. והמוראל יפול בכל מקום, כאשר האדם צריך לפעול נגד ברזל [שריון] ותותחים, שעה שאין לו הכוח הזה.


זו היתה הגלולה המרה. עתה הוסיף ידין את הסוכריה וסיפר על נשק מייצור מקומי המגיע לידי כוחותינו, “שהוא השפיע כבר בהרבה. יש לנו מכשיר נגד טנקים ומשוריינים. הוא כבר עשה את הפעולה שלו”. נשק זה נוסה בכמה קרבות והוא השפיע באופן רציני וגם הכריע את הכף בכיבוש צפת. בשישה ימים הקימו צוותות להפעלת כל התותחים בקוטר 20 מ"מ שהגיעו זה מקרוב, והם נמצאים בכל המקומות, בנגב ובגליל, “והם יעילים מאד נגד טנקים משוריינים. הם גם בד בבד אנטי־אוירים”.

פנחס רוזן שאל: האם מבחינה צבאית מעונינים אנחנו בהפוגה של שלושה חודשים, אם נניח שנוכל להוסיף נשק רב על־ידי הייצור המקומי ומבלי להביא נשק מחו"ל? אולם השאלה לא נענתה, ורשות הדיבור הועברה לגלילי שהדגיש שבהתמודדות שלנו עם כוחות צבאיים סדירים של המדינות השכנות יש שתי בעיות:

א. התגברות על המרחק

ב. התגברות על השריון".

גלילי ערך השוואה בין אמצעי המלחמה שברשות הכוח העברי לאלה שבידי צבאות־הערבים, ממנה נשתרטטה עדיפות ערבית מוחצת בשריון, אוויר וארטילריה, ואמר כי, “מבחינה זו, אם ההתנגשויות תהיינה בתחום השבוע הקרוב, צריך לומר שהמצב יהיה חמור מאד”. הוא הדגיש שתוך שבעה עד עשרה ימים, “יכול מצבנו, מבחינת הנשק להשתנות”, והוא סיפר על הציוד הצבאי שנרכש בחו“ל ועושה דרכו לארץ. בעיקר הזכיר מכונות־יריה כבדות הפועלות לטווח 2 ק”מ, “להן אנו מחכים יום יום” וכן כדורים חודרי־שריון.


בן־גוריון חזר על שאלתו הקודמת של רוזן:


פה נשאלה שאלה: האם במצב זה לא כדאית לנו שביתת־נשק לשלושה חודשים.


שני אנשי המטה, ידין וגלילי, הבינו את שאלת בן־גוריון כמתייחסת לבחינה הצבאית בלבד. השנים הגיעו, עוד לפני שנכנסו לישיבה, לכלל מסקנה שמהבחינה הצבאית גרידא שביתת־הנשק רצויה. אף על פי כן, ידין חש, כנראה, ששאלת בן־גוריון אינה כה תמימה כפי שהיא נשמעת, ולכן הסתפק בתשובה זהירה וסתומה, “זאת שאלה אשר התשובה עליה אחראית יותר מדי”. חושיו המדיניים של גלילי היו מחודדים יותר. הוא הבחין מיד במשמעות המדינית של שביתת־הנשק. בתשובתו, שניתנה לאחר תשובת־ידין, השתמעה נימה השוללת את קבלת היוזמה האמריקאית:


מה פירוש הדבר “במצב הזה”? אילו השאלה היתה צבאית בלבד (והשאלות אינן שאלות צבאיות בלבד. ואני אענה על השאלה בתחום הצבאי) ואילו עמדנו בתוך תוכה של פלישה ודאית של חמש המדינות הללו – אז אני סבור ששביתת־נשק, מבלי שאכנס לתחום המדיני, לזמן מסויים – תהיה לנו לתועלת גדולה והיה לנו בה יתרון גדול.

אולם, אני סבור, ופה אני מוכרח לחרוג מהתחום הצבאי, ששביתת־הנשק איננה יכולה להיות נתוקה ותלושה מתנאים מדיניים מסויימים מכשילים, אשר יכולים לסכל כל מה שהשגנו כל הזמן גם מבחינה צבאית. ובטרם היתה הפלישה ודאות, אני יכול לתאר לעצמי אבדן של גוש עציון. זה דבר שאני יודע בדיוק מה שאני אומר בזה. אבל אין זה עדיין אבדן של המערכה.


בספרו על אותו דיון כתב בן־גוריון: “לא בכל הייתי תמים־דעה עם שני החברים האלה”. ייתכן שציפה לשמוע מפיהם שלילה יותר החלטית של ההצעה לשביתת־נשק. אולי חשש שמא התמונה הקודרת שציירו ידין וגלילי ונכונותם לשקול שביתת־נשק צבאית כדי להעניק לכוחות ה“הגנה” ארכה להצטיידות ולהחלפת־כוח, עלולות לחזק את ידי הנוטים להסכים ליוזמה האמריקאית ולסחוף אליהם גם את הפוסחים על הסעיפים. מכל מקום, אף כי הישיבה עסקה בשמיעת הדו"ח על המצב הצבאי, וטרם החלה בדיון על היוזמה האמריקאית, החליט בן־גוריון להתערב ולשאת דברים ברורים נגד שביתת־נשק. דברו על שלוש האפשרויות היה אחד החשובים ביותר באותה שנה היסטורית.


אפשרות א', אמר בן־גוריון, היא:

שסוגרים אותנו ואת הערבים הארצישראליים באופן הרמטי…אנו אולי חלשים מהערבים בהרבה, אבל נשתלט על הארץ כולה, אמנם לא בקלות ולא בלי אבדות…אבל נתפוס את כל הארץ והשלטון יהיה בידינו. אפס, אין להניח אפשרות כזו.

יש אפשרות שניה, שאינה לגמרי מן הנמנע…מטילים עלינו בלוקדה ומונעים מאתנו גם תוספת אנשים וגם הכנסת נשק, ועלינו לעמוד במה שיש לנו. אולם, הערבים יכולים להביא עזרה, כל העזרה האפשרית. במקרה זה יהיה מצבנו מסוכן מאוד־מאוד. לא אומר שאין לנו כל תקווה, אבל רק בניסי־ניסים נשאר בחיים, ורק במעשי־גבורה נואשים נפחית אולי הסכנה. אבל, מבחינה ריאליסטית יהיה מצבנו מסוכן מאוד, והערבים יוכלו להשתלט על כל הארץ ולהכניע הישוב, אם לא גרוע מזה….

למעשה יש להניח אפשרות שלישית: גם הערבים יגדלו בכוחותיהם, וגם אנו. תהיה לנו מערכה לא קלה ולא בלי אבדות. ואם אנו עלולים לקבל מכות – ואיני מתאר לי שלא נקבל מכות – יעמוד הכוח המוסרי שלנו במבחן.


מכאן ואילך החל בן־גוריון לפתח קו־מחשבה – מקורי ויחיד במינו בנסיבות ההן – שלפיו לא שביתת־הנשק תגביר את סיכוי הנצחון, אלא דווקא הכרזה על הקמת מדינה. הוא היה היחיד שהבין, כי דווקא דחיית שביתת־הנשק תחזק את הכוח היהודי ולא תחלישו, וכי אם לא יוכרז על העצמאות, בהתאם להחלטת או“ם, ייכנס הישוב למסלול שאי־אפשר לדעת לאן יוליך. רק הכרזת המדינה תיצור מצב שלממשלתה של המדינה היהודית תהיה הסמכות והיכולת לגייס את כל המשאבים הדרושים למערכה, ולהביא למערכה את הרכש הצבאי – מטוסים, שריון, נשק, תחמושת וכיו”ב – וכן את כוח־האדם המיומן הדרוש במהירות מחו"ל, והוא סיכם: היריב הצבאי שלנו אינם ערביי ארץ־ישראל. כשמציעים שביתת־נשק בינינו ובין ערביי ארץ־ישראל מציעים שביתת־נשק בין הכוח היהודי מצד אחד ובין גברא קטילא מצד שני, אבל לא עם הצד החזק שבקרב הערבים – עם המדינות הערביות – ולכן איני רואה כל תועלת בשביתת־הנשק בינינו ובין ערביי ארץ־ישראל. ואני שב לשאלה העיקרית: האם רואים אנו אפשרות ריאלית לעמוד בפני הפלישה? תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, על־ידי תוספת גיוס בארץ ובעליה מחוץ־לארץ, אם נרחיב האימונים ונרבה הציוד – בחלקו על־ידי ייצור שלנו בארץ ובחלק יותר גדול על־ידי כך שנעביר מחוץ לארץ מה שרכשנו בחוץ־לארץ – נוכל לעמוד וגם לנצח, ולא בלי אבדות והזדעזעויות קשות, ולכך יש להכשיר את הישוב…יש לנו כל הסיכויים להכריע.

רק מדברו של בן־גוריון למדו ידיו וגלילי דבר ברור על סעיפיה המדיניים החמורים של יוזמת שביתת־הנשק באמריקאית, וכאשר סיים בן־גוריון קיבל ידין את הרשות להשיב על השאלה שממנה השתמט לפני כן. עתה תיקן את הרושם שעשו דברין הקודמים, שיש לקבל את שביתת־הנשק, ופתח בכך שאולי אשם הוא שלא פירט קודם מה נחוץ כדי לעמוד במערכה. לפי בן־גוריון אמר ידין כך:


1. כל הרכב שישנו בארץ, פרטי וציבורי, קטן או גדול, צריך לעמוד לרשות הצבא, במידה שהצבא זקוק לו.

2. כל המומחים אשר שירתו בצבאות בשרותים ממש חייבים להיות בצבא.

3. יש להלאים את הנשק. היום 70% של הנשק מפוזר בישובים ואינו בידי הכוח הלוחם.


בכך, בעצם, חיזק ידין את דבריו של בן־גוריון, שראה שהכרזת המדינה תעניק לשלטונות היהודיים סמכויות ששביתת־הנשק – משמע אי־הכרזה – תשלול מהם, ושבאמצעותם יהיה אפשר להפיק מהישוב ומהעם היהודי את מלוא המשאבים, בכוח־אדם, בנשק ובציוד. עם תשובת ידין הסתיים פרק זה של הישיבה ואנשי־המטה יצאו מאולם־הישיבות. אולם, בטרם יצא, מסר גלילי שני פתקים זהים, האחד לשרת והאחר לאהרן ציזלינג, חברו למפלגה: “עליכם לדעת שאנחנו איננו תובעים שביתת־נשק”.

לאחר הפסקה קלה חידשו חברי מינהלת־העם את ישיבתם ודנו ביוזמה האמריקאית ובהצעה שהגיש הנציב העליון לכונן שביתת־נשק בירושלים בפיקוח ועדת־קונסולים. בדיון נתערבבו זו בזו שתי ההצעות ודברים שנאמרו על ירושלים נתכוונו לכל חלקי־הארץ ולהיפך. לימים אמר מרדכי בנטוב, נציגה השני של מפ"ם במינהלת־העם, שהתנגד, כמו ציזלינג, ליוזמה האמריקאית ודגל בהכרזת־המדינה:

השאלה הקונקרטית היתה שביתת־נשק בירושלים, אבל היה ברור ששביתת־נשק כזאת היתה מתגלגלת לשביתת־נשק כללית. ואם היתה מינהלת־העם נכנסת למשא־ומתן על שביתת־נשק בירושלים אי־אפשר היה להכריז תוך כדי משא־ומתן על המדינה. היוזמה האמריקאית אסרה במפורש הכרזה כזאת. היינו לחוצים. אבל ידענו שאם ניסוג לא יהיה טוב. לא ידענו מה יהיה למחרת הכרזת המדינה. לבן־גוריון היה בטחון, אבל רק בלב, לא בהגיון. שהרי עמדנו מול צבאות סדירים, ולא ידענו מה טיבם. ודאי שבן־גוריון השפיע על חברי מינהלת־העם, הבחירה היתה בין שתי אופציות: מהי הסכנה הגדולה יותר, מלחמה בצבאות־ערב, או שביתת־נשק מגבילה.


לבסוף התגבשו הדעות והתברר שההכוחות כמעט שקולים: שישה מעשרת חברי מינהלת־העם שהשתתפו בישיבה התנגדו לשביתת־הנשק: בן־גוריון ושרת ממפא“י, ציזלינג ובנטוב ממפ”ם, בכור שטרית מרשימת־הספרדים ופרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים. ארבעה טענו בעדה: דוד רמז ואליעזר קפלן ממפא“י, פנחס רוזן מ”העליה החדשה" (אח"כ המפלגה הפרוגרסיבית) ומשה שפירא מ“הפועל המזרחי” (אח“כ המפד”ל). קו־המחלוקת חצה את מפא"י, מפלגת־הרוב ובסיס כוחו העיקרי של בן־גוריון, לשניים.

ההכרעה על הכרזת־המדינה נפלה, איפוא, בעקיפין, בדיון על היוזמה האמריקאית, והיא היתה הכרעה על חוט השערה. דומה שלולא ראייתו המרחיקה של בן־גוריון ולולא עמדתו האיתנה ודברו התקיף, יכלה הישיבה להסתיים בהחלטה אחרת, בתיקו ואפילו בקבלת היוזמה לשביתת־נשק. דומה גם שלא במעט נסתייעה ההכרעה העקיפה בעד הכרזת־המדינה תודות לשרת, שהמיר את ספקותיו בתמיכה בעמדת בן־גוריון.

משנפלה ההכרעה ניגשה הישיבה לדון בהכרזה. התעוררה השאלה אם לכלול בה את גבולות המדינה היהודית. בן־גוריון התנגד בתוקף לפרש מהם הגבולות, ואמר:


בהכרזה על עצמאות ארצות־הברית לא היה כל ציון של תחומים טריטוריאליים ולמה לא להגיד כלום [על הגבולות]? כי איננו יודעים אם או“ם יעמוד על שלו. לא נילחם נגד או”ם. אבל, אם או“ם לא יהיה קיים בנוגע לענין זה, ו[ארצות־ערב] יעשו בנו מלחמה, ואנחנו נכשיל אותם, נתפוס את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי־הכביש לירושלים [שלא נכללו בגבולות המדינה היהודית לפי תכנית־או”ם] כל זה יהיה חלק של המדינה. אם יספיק לנו הכוח, למה להתחייב [מראש]?


שוב דברים חזקים המבוססים על אמונה בנצחון ועל שכל ישר. אף על פי כן רק ברוב של קול אחד – חמישה כנגד ארבעה – התקבלה ההחלטה שלא לשרטט בהכרזת־העצמאות את גבולות המדינה. לאחר מכן החליטה מינהלת־העם ברוב של שבעה נגד שניים, כי שם המדינה יהיה ישראל.

לניסוח מגילת־העצמאות – היא ההכרזה – נבחרו חמישה: ציזלינג, רוזן, רמז, שפירא ושרת. את הטיוטה הראשונה ערכו משפטנים בהנחיית רוזן, וזו שימשה בסיס לנוסח שערך שרת. למחרת, יום ה' ה־13 במאי הביא שרת למינהלת־העם את חיבורו ונתקל בביקורת חריפה, מחמת האריכות המפליגה של גירסתו ומטעמים אחרים, ונבחרה ועדה חדשה, בת ארבעה, הפעם עם בן־גוריון. שלושת חבריה האחרים היו שרת, ציזלינג והרב מיימון. בן־גוריון פרש לביתו ושם כתב את המגילה בקולמוס חדש, ולעת ערב אישרו חברי־הוועדה, שבאו אצלו את הנוסח. שרת לא בא לישיבה זו, לפי מקורביו, מאחר שנעלב מהביקורת שמתח בן־גוריון על גירסתו. הנוסח שחיבר בן־גוריון הוא שאושר, אותו קרא בן־גוריון בטקס הכרזת־המדינה והוא שנחתם על־ידי חברי מועצת־העם ב־14 במאי, בשעה 4.30 אחר־הצהריים באולם המוזיאון בתל־אביב.

שרת ביקש לשוות להכרזה צורה של מסמך משפטי ולכן פתח כל פיסקה ב“הואיל ו…” סיכום כל פיסקאות־תנאי היווה את עיקר ההכרזה ונפתח ב“לפיכך”. בן־גוריון השמיט את כל ה“הואיל” של שרת, אך לא מחק את ה“לפיכך”. הסעיף הראשון בנוסח שרת היה, “הואיל והעם היהודי שהוגלה בכוח הזרוע מארצו, ארץ־ישראל, שמר לה אמונים בכל דורות גלותו ובכל ארצות פזוריו, לא מצא לו בכל נדודיו ארץ תמורתה, ולא חדל מתפילה ומתקווה לכנס את פזוריו ולחדש את חרותו בתוכה”, במקומו בא הסעיף הראשון המוכר, של בן־גוריון: “בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר־הספרים הנצחי”.

נוסח בן־גוריון יותר “גברי” ומישיר ופחות מליצי, אף על פי כן הוא ברובו עריכה, קיצור ועיבוד של טיוטת המשפטנים ושל נוסח שרת. עם זאת יצר בן־גוריון בנוסח המתוקן שלו ערכים שהיו ליסודות באורחותיה ובמדיניותה של ישראל. מאלה יש לציין שלושה שחשיבותם רעננה גם כיום. דבר אחד היה השמטת תכנית־החלוקה. בנוסח שרת נאמר:


10. והואיל ובהחלטה זו [של או"ם] המליצה העצרת בפני כל חברי האומות המאוחדות על קבלתה וביצועה של תכנית חלוקת ארץ־ישראל עם האחדות הכלכלית, קראה לתושבי ארץ־ישראל לפעול מצידם להגשמת התכנית וביקשה את כל הממשלות והעמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגום או לעכב את ביצוע המלצתה.


במקום זה בא הסעיף שניסח בן־גוריון (פסקה שמינית במגילה):


ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ־ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצידם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.


בסעיף העשירי של נוסח שרת ניכרת נטייתו לבקש עזרה – או הימנעות מהפרעה – מצד “הממשלות והעמים”. ובסעיף 16 שלו כתב שרת:

אנו מוכנים לשיתוף עם מוסדות האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת ונפעל להקמת האחדות הכלכלית בהתאם להחלטה. אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם העברי בבנין מדינתו ובהגנה עליה ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.


וזה הדבר השני המהותי בנוסחו של בן־גוריון שהשמיט כליל את הקריאה לאומות המאוחדות להגן על ישראל. במקומו באו שני סעיפים קצרים (פסקאות 13 ו־14 במגילת העצמאות):


מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם מוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה; אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתנו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

ההד של השמטת הקריאה לעמים אחרים להגן על ישראל נשמע ערב מלחמת ששת הימים מפי משה דיין, במסיבת־העתונאים הראשונה שלו כשר־הבטחון ב־3 ביוני 1967. אז אמר: “אינני מצפה ואינני רוצה שמישהו יילחם וייהרג בשבילנו. זה ברור מאד”.

ודבר שלישי: בסעיף 17 בנוסחו קרא שרת לבני העם הערבי תושבי ישראל “לנטול את חלקם בבנין המדינה המציעה להם אזרחות מלאה וליהנות מהזכות המגיעה להם להיות מיוצגים במוסדותיה העליונים, הזמניים והקבועים”.

בן־גוריון השמיט את התואר “עליונים” ותוך קיצור הפיסקה ועריכתה קרא (סעיף 15 במגילה) “לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות שווה ומלאה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים”. כפי שבולט לעין סייג את הנציגות שלהם ל“נציגות מתאימה”.

את הסעיף ה־21 בנוסח שרת השמיט בן־גוריון כליל:

“אל העולם הנאור כולו אנו נושאים את קולנו לעמוד לימין העם היהודי בהקמת מדינתו”. כך הדגיש בן־גוריון את היעדר התחינה לעזרת אחרים ואת הנכונות לעצמאות מתוך ביטחה שמדינת ישראל, שעליה יכריז למחרת, ב־14 במאי, תחיה לקיים את המגילה.




  1. שמואל פוקס נסע בקיץ 1904 ללונדון, שממנה, כך אמר, יסע לארץ־ישראל. אבל הוא נסע לאמריקה ונשאר בה.  ↩

  2. ארץ־ישראל לא היתה קיימת אז כמושג גיאוגרפי־מדיני, והיא נפרסה בשלושה מחוזות ניהול ובחירה עותמניים שבירותיהם היו דמשק, ביירות וירושלים.  ↩

  3. קפיטולציות: מערכת־זכויות שנבנתה במשך 380 שנה, שהתירה לנתיני המעצמות האירופיות לחיות בתחומי השלטון התורכי מחוץ לחוק ולמשפט העותמני, כמו לא יצאו את ארצם. הקונסולים היו שליטים על נתיניהם ויכלו להתערב בתחומי הכלכלה והמדיניות של תורכיה. למשל, לא הותר לתורכיה להטיל מכס בשעור גבוה מ־8% משווי סחורה כלשהי. הביטויים היותר נפוצים של הקפיטולציות היו שרותי־הדואר הזרים ונוהג התשלום במטבעות אירופיים.  ↩

  4. “בתנועה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  5. ראשי־תיבות של קופת פועלי ארץ־ישראל, מוסד כספי של פועלי־ציון, כעין בנק־פועלים.  ↩

  6. ועד־הצירים – או “הקומיסיה הציונית” – היתה משלחת ציונית, בראשות ד"ר חיים וייצמן, שבאה לארץ בדצמבר 1918, לסייע למימשל הצבאי הבריטי בארץ להגשים את הצהרת־בלפור, ושימשה גם כנציגות־הישוב. בעקבות אספת־הנבחרים והוועד הלאומי שבחרה סיים ועד־הצירים את תפקידו (ב־1921).  ↩

  7. למניעת בלבול ייכתב כאן הוועד הפועל של ההסתדרות רק בקיצורו: הווה"פ.  ↩

  8. בשם מוסדות נתכנו לא רק “המשביר”. המשרד לעבודות ציבוריות (סולל בונה מ־1924), קופת־חולים, המרכז החקלאי, בנק הפועלים, מרכז העבודה, ועדת־התרבות (לאחר מכן המרכז לתרבות), דבר (מ־1925), “תנובה” (מ־1927) וקפא“י, אלא גם הווה”פ, ועדת־הביקורת, מועצות־הפועלים, מועצת־הפועלות, מטבחי־הפועלים ועוד.  ↩

  9. מפתח מפלגתי זה נהג באיוש ההנהלות של כל מוסדות ההסתדרות, ובכללם גם הווה“פ ומזכירותו, והופסק עם האיחוד והקמת מפא”י ב־1930.  ↩

  10. קולגיום – קבוצה שכל חבריה בעלי מעמד וסמכויות שווים.  ↩

  11. “הווהפ” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  12. “ש”שהשפעת“ במקור המודפס – הערת פב”י  ↩

  13. לקיצור נקראה בראשי־התיבות של שמה ביידיש (פ. ק. פ. ). “הפרקציה”, שפירושה סיעה, היה קיצור של “פרקצית הפועלים” של הפ. ק. פ. בתוך ההסתדרות.  ↩

  14. מרכז ה“הגנה” בירושלים היה אחראי למעשה.  ↩

  15. הנה“ס – ר”ת של הנהלת הסוכנות. הנהלת הסוכנות, שעמדה בראש הסוכנות היהודית, היתה מורכבת מההנהלה הציונית שנבחרה בקונגרס ומנציגים לא־ציונים שנתמנו על־ידי ארגונים בעלי ענין בפיתוח יהודי של ארץ־ישראל.  ↩

  16. ב־1930 עלו לא"י 4,944 יהודים. ב־1931 – 4,075, ב־1932 (שנה ראשונה לנציבות ווקופ) – 9,553, ב־1933 – 30327, ב־1934 (שנה ראשונה לכהונת דב“ג בהנה”ס) – 42,359, ב־1935 – 61,854 (שיא). בסוף 1931 מנה הישוב 174,606 (18% מהאוכלוסיה) ובסוף 1935 – 355,157 נפש (29.8%).  ↩

  17. לפי נתוני ממשלת־המנדט; לפי נתוני הנה"ס היו אז 375,400 יהודים. ב־1935 נרכשו

    72,905 דונם בידי יהודים: שיא־עשור.  ↩

  18. הכוונה לוועד הערבי העליון. הערת פב"י  ↩

  19. יש ובן־גוריון כינה תכנית זו בשם “עליה לוחמת”, “עליה מורדת” או “מרד העליה”.  ↩

  20. כופר הישוב“: מגבית ישובית לצורכי בטחון, שהוקמה ב־24 ביולי 1939. כוונת השם היתה שמי שאינם יכולים לקיים בגופם את חובת ההגנה, ישלמו לקופת ה”הגנה“ כופר־נפש. הכספים נגבו מהטלת מס על שעשועים, חשבונות־מסעדה, סיגריות ועוד. ”כופר הישוב" בוטל עם כינון מדינת ישראל.  ↩

  21. אווירון“: חברה לקידום התעופה העברית, שנוסדה ב־1936 על־ידי הנה”ס והווה"פ. מנהליה הראשונים היו דב הוז ויצחק בן־יעקב. בפרוץ המלחמה היו לה ארבעה מטוסים קלים ושישה דאונים.  ↩

  22. סך כל העולים ב־1939 עמד על 27,561 נפש, שמתוכם כ־19,500 היו מעפילים. אלה נוכו ממיכסות־העליה של 1940 ו־1941. לפיכך, ב־1940 עמד סך הכל של העליה על 8,398 בלבד, מתוכם 7,479 מעפילים. ב־1941, שבה נכנסו 800 מעפילים בלבד עמדה העליה כולה על 5,886 נפש.  ↩

  23. סה"ב ההעפלה עמד על 122,000 (ביבשה 5,500, באוויר 150 ובתעודות מזויפות 8,500 נפש).  ↩

  24. מח"ל – מתנדבי חוץ־לארץ – השם ששניתן למתנדבים יהודים במלחמת־הקוממיות, ושחלקם היה רב בהקמת חיל־האוויר ובפעולותיו.  ↩

  25. מחשש שרותי־הריגול הבריטיים בשנים 1941–1947 לא נשא עמו בן־גוריון את ניירותיו במסעותיו והפקידם למשמרת במקומות שונים. חלקם אבד או לא נמצא עדיין. ב־1943 קיימים קטעי יומן קצרים. ב־1944 יש יומן סדיר רק מנובמבר. ב־1945 מצוי יומן ממאי עד סוף נובמבר וב־1946 קיים יומן סדיר רק בחודשי ינואר־מרס. ב־1947 קיימים דפים אחדים בלבד של יומן סדיר מכל חודש. בחלק משנים אלה קיים לוח־כיס ששימש לאיזכור פגישות.  ↩

  26. היה זה רמז ראשון לדיון ב“פתרון הסופי” ב“וועידת ונזה” בינואר 1942.  ↩

  27. כלומר 69% מ־108,000 שהעפילו לארץ־ישראל בדרך הים בארבע־עשרה שנות־ההעפלה, 1934–1948. סה"כ ההעפלה עמד על 122,000 (ביבשה 5,500, באוויר 150 ובתעודות מזויפות 8,500 נפש).)  ↩

  28. ב“מועצת העם” ניתן ייצוג לכל המפלגות והזרמים בישוב המאורגן והיא מנתה 37 חברים. המועצה בחרה ב“מינהלה” קואליציונית בת 13 חברים: 4 ממפא“י (דוד בן־גוריון, משה שרת, אליעזר קפלן ודוד רמז), 2 מהציונים כלליים (פרץ ברנשטיין ויצחק גרינבוים), 2 מ”המזרחי“ ו”הפועל המזרחי“ (הרב יהודה־ליב מיימון ומשה שפירא), 2 ממפ”ם (מרדכי בנטוב ואהרן ציזלינג), 1 מ“העליה החדשה” (פנחס רוזן), 1 מהספרדים (בכור שטרית), 1 מ“אגודת ישראל” (הרב י. מ. לוין).  ↩

  29. המפקדה הארצית של ה“הגנה” היתה קואליציה פריטטית בין המפלגות ההסתדרותיות והאזרחיות, ובראשה עמד ראש המפקדה הארצית – רמ“א – ישראל גלילי. הוא היה אחראי בפני הנה”ס, ובעצם בפני המחזיק בתיק הבטחון שלה, בן־גוריון. הכפיפות הפיקודית נעשתה במישרין: הרמטכ“ל היה כפוף לרמ”א והרמ"א היה כפוף לבן־גוריון.  ↩

  30. באלה מנה את הוועד הלאומי, הנה“ס, המפקדה הארצית, מטה ה”הגנה", ועד מגבית הבטחון, ועדת־המצב, ועדת הבטחון ורשויות מקומיות.  ↩

  31. ועד הבטחון נועד לדון ולהחליט על: “קוי הבטחון העיקריים”, על “המבנה הכללי” של ה“הגנה”, “סוגי החילות והקפם, גיוסים” ושאר עניינים, כספיים וארגוניים, של ה“הגנה” והוא שמינה את את חברי המפקדה הארצית. תשעה היו חבריו: דוד בן־גוריון, יו“ר, פרץ ברנשטיין, משה סבירסקי, יוסף ספיר, יעקב ריפטין, דוד רמז, ברל רפטור, לוי אשכול, משה שפירא. ב־10.11.47 צורף ב”כ “אגודת ישראל” בנימין מינץ, ועשרה ימים אח“כ ב”כ הספרדים ועדות המזרח אליהו אלישר.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות