העושר הוא מימי קדם קדמתה פנת יקרת לחברה האנושית ולהשכלת העמים, כי עמים, אשר אצרו הון ועושר בארצם, אצרו גם חכמה ודעת בקרבם, ועמים, אשר עוני גורלם אולת נחלתם, כי איך יעלה עם עני ודל אשר יעמול כל היום בזעת אפו להביא טרף לביתו בסלם ההשכלה אם נפשו מאכל תאוה? רק עם עשיר, אשר חדל מדאוג למחיתו, ישים את לבו לדרוש בחכמה ודעת, יבנה בתי מדרש למדעים שונים ויפקיד כהנים ומורים להורות וללמד; לכן יושבי ארץ מצרים, אשר הטבע הריקה להם את כוס ברכתה, הוא השיחור, המשקה את הארץ במימיו הרבים והעצומים אשר ידשן את שדמותיה עד להפליא, גדלו ויעשירו ויעלו ממצבם הפרא, על שלמותם עוד בימי קדם קדמתה. וכן כתב אריסטו בספרו “מה שאחר הטבע” כי המצרים היו הראשונים אשר דרשו לחכמה ומדע, יען הון ועושר רב היה במצרים.

השיחור נקרא בלשון עברית ובלשון מצרית יאור, ובלשון יונית נילוס. מקור השיחור הוא בהרי קלימאניארא וקעניא, השוכנים תחת קו–המשוה (עקוואטאר) ומכוסים בשלג עולמים. מהרי שלג אלה יורד נהר באהר–אל אביאד, הוא היאור הלבן, וילפות ארחות דרכו בין יערי ברושים ושקמים עד אשר יגיח את הנחל באהר אל אזראק, הוא היאור התכלת, אל פיהו, ויגדל מאוד ויעבור במבוא הארץ על פני סלעים גבוהים, ויורד אחרי כן בשבע אשדות הנקראים אשדות–השיחור (ניללפֿאֶללע) ומשם הוא שוטף ועובר את כל ארץ מצרים מפאת נגבה לפאת צפונה וישימה לאיים רבים, מהם אי בעל שלש קצות הנקרא דלת“א (שהוא כעין דלת יונית) ואי עלעפֿנטינא עד כי יפרד מתחת לעיר מוף (מעמפֿיס) והיה לשני ראשים אשר שבע זרועות יוצאות מהם להדלת”א ותוצאות כלן לים התיכון. – בירח זיו ימס השלג מעל הרי קלימאניארא וקעניא, הנזכרים, גם גשם מטרות עוז ירד עליהם, לכן יגברו ויעלו מימי היאור הלוך וגדול מאה יום וישטפו על כל גדותיו, ואחרי כן ירדו מימיו הלוך וחסור עד יעברו מאה יום שנית. היאור הזה היה בימי קדם כאם רחמניה לארץ מצרים אשר הניק אותה מטובו ויגדל וינשא את יושביה לעם גדול ועשיר; כי כאשר עלה ושטף במועדו השאיר אחריו ברכה בקרב הארץ הוא הרפש הטוב והשמן, אשר העשיר את הארץ במגד תבואתו. אבל לא הרפש לבד העשיר את הארץ כי אם גם מימי היאור טובים היו לאדם ולבהמה בעת שטפם. הפרות ילדו תאומים, והצאן שגרו עויליהן פעמים בשנה באכלן את העשב, אשר מימי היאור שטפוהו. גם הנשים הרו ברחצן את בשרן במי שטף היאור. אריסט“ו בספרו ”תולדות בעלי חיים“ כתב, כי נשי מצרים ילדו ארבעה וחמשה ילדים בפעם אחת (עתה לא יפלא בעינינו דרשת חז"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד). חלקת השדה אשר מימי היאור שטפוה היתה כגן ה' בכל תנובות השדה השונות למיניהן, כי ארבעה מיני תנובות, אבטיחים, בר, קשואים ועדשים הוציאה אדמת מצרים זה אחר זה בשנה אחת; והחלקה הבלתי נשטפה כמדבר שממה היתה מאין זרע וקציר, לכן אם השטף לא רבה במועדו, אז ידעו המצרים כי רעב יהיה בארץ. – שטף היאור פרץ על ט”ו פרסאות, והמקום אשר שטף היאור לא הגיע אליו הביאו המצרים את המים ע"י תעלות ומכונות מוכנות לזה. המצרי העובד אדמתו בימי קדם לא עבדה בזעת אפו, לא חרש לזרוע כמו בארצות אחרות, כי אם אחרי שטף היאור זרע זרעו על פני השדה, ועל שורו עזב את תלמיה, כי ידרוך בפרסותיו את הזרע בעומק האדמה, ובעת קציר דש שורו את תבואתו על פני השדה. בימי קדם היה שבע גדול בארץ מצרים עד כי מארצות אחרות באו לשבור בר במצרים, ועתה לא תוסיף הארץ תת כחה, כי יושביה לא ידעו להוקיר את שטף היאור בזמנו וכמו כל טוב ומועיל יצאו מנהרי נחלי מצרים בימי קדם, כן כל חלי רע ומגפה יצאו עתה מהם גם אל ארצות אחרות!  ↩

המרגיז ממלכות נאפאלעאן הראשן ירד בשנת אלף ושבע מאות ותשעים ושמונה למספר הנוצרים בארבעים אלף אנשי חיל מצרימה להלחם עליה, ונלוו אליו חכמי צרפת דורשי קדמוניות הארץ. ואם על נאפאלעאן הראשון נאמנו דברי בן בוזי החוזה: “הוא העביד את חילו עבודה גדולה אל מצרים, כל ראש מקרח, וכל כתף מרוטה, ושכר לא היה לו ולחילו אשר עבד עליה”, על החכמים דורשי קדמוניות הארץ הנלוים אתו נאמר, הנה משכרתם שלמה מאת כל אוהב חכמה, ופעולתם תעמוד למזכרת לדור אחרון; כי בספריהם “דעסקריפציאָן דע ל'עגיפטע” הפילו אור יקרות על תולדות המצרים בימי קדם, ואחריהם נמשכו חכמים שלמים וכן רבים הלא הם: שאמפאָלליאָן, די רושע, מאריעטע, ראָזעליני, ווילקינזאָן, בונזען, לעפזיאוס, ברוגש, זייפארט אוהלעמאן ודומיהם רבים, אשר הקימו תולדות המצרים ממשואות חרבות עולם, ובעקבותיהם הלכתי גם אנכי.  ↩

השם הקדמון והראשון לארץ מצרים הוא ארץ–חם, הוראתו שחור, על שם אדמתה השחורה ועל שם יושביה השחורים, כי כן דרך הסופרים הקדמונים לקחת שמות, אשר הוראתם על תכונות יושבי הארץ, או על טבע הארץ ולהניח אותם על אבי המשפחה הראשונה, אשר התישבה בארץ, לכן חם בן נח הוא ראש למשפחות המצרים. השם חם לארץ מצרים נמצא חרות על אבני משכית רבות שארי חרבות ימי קדם הנמצאות על אדמת מצרים. ובשפת עבר וערב נקראת הארץ “מצר” במספר יחיד, ובמספר רבים “מצרים” על כי היא נחלקה ראשונה לשתי ממלכות, מצרים העליונה ומצרים התחתונה. והשם עגיפטאס בלשון יונית הוא לדעת הסופר דיאדאר על שם מלך אחד הנקרא עגיפטאס, אשר משל במצרים ולדעת האָממער הוא על שם היאור הנקרא עגיפטאס, ולדעת הדורש בקדמוניות המצרים אוהלעמאן נגזר השם עגיפטה משם קאה–פטה אשר הוראתו ארץ אליל פטה, כי פטה הוא הראשון לאלילי מצרים, ולדעת הדורש בקדמוניות המצרים החכם ברוגש נגזר משם קי–פטה, אשר הוראתו מקום מקדש אליל פטה.–

בני מצרים בן חם הנזכרים בספר תורתנו (בראשית י') הם השבטים, אשר התישבו ראשונה על אדמת מצרים. הלודים הם הנקראים בכתב החרוטים רוטים, כי ר‘ ול’ ט‘ וד’ מתחלפות בלשון מצרית, והם היו מרום עם הארץ וימשלו על כל שבטי בני חם, כי מהם האצילים יצאו. הענמים הם יושבי סביבות העיר און ובנותיה ונקראו בלשון מצרית אנ“ו. הלהבים הם שבטי הלובים וה' נוספת. הנפתוחים הם יושבי העיר נוף ובנותיה. הפתרוסים הם יושב נא אמון הנקרת ארץ פתרוס (ירמיהו מ"ד), ובל”י נאָמוס פאטוריטיס. והכסלחים הם שבטי הקלחים. השבטים נקראו בכתב החריטים “הארשעזוא” הוראתו עובדי האָראָס הזקן, הוא נח הנצל והמציל את בני האדם ממי המבול; כי צאצאיו המה. אבל דע לך קורא עברי כי בדור עבר נחלקו דעות סופרי הקורות על אודות הצור, ממנו חצבו המצרים הקדמונים, ומאין באה להם השכלה ראשונה? יש מהם בקשו להחליט כי המצרים צאצאי ההודים המה, אשר באו ראשונה אל ארץ כוש לערוב מערבם ויטעו שמה את השכלתם, והכושים מאי מעראָע הביאו את השכלתם מצרימה. אבל בזמננו עלו דורשי קדמוניות בחקירתם, כי המצרים הקדמונים נושאי דגל ההשכלה משבט קויקאזי יצאו וחם בן נח הוא מקבת בור נקרתם, כדברי כותב תורתנו, אשר באו בדרך ארץ זועץ מאזיא לאפריקא, ויעשו שמה חיל בחכמה ובכשרון, כי לשון המצרים הקדומה ותואר פניהם החקוק על המצבות ואבני משכית במצרים וגלגולת החנוטים הנמצאות בקברים יעידון ויגידון כי קרובים הם לבני שם. אבל גם זאת בל נכחיד תחת לשוננו כי לדעת דורשי קדמוניות הנזכרים התהלכו שבטים פראים ושחורים על אדמת מצרים טרם באו שמה בני נח, ובני נח השמידום וישבו תחתיהם, ונשאר מעט מזעיר מהם והיו לדלת עם הארץ. והשכלת המצרים לא באה מארץ הודו ולא מאי מעראע, כי אם על אדמת מצרים החלה ההשכלה לצמוח, ותעש פרי נחמד להשכיל ברבות הימים ותשלח קציריה עד אפסי ארץ, כי השכלת ההודים החלה לצמוח אלף שנים אחרי השכלת המצרים, וממצרים זרחה שמש ההשכלה גם על יושבי אי מעראע ואחרי כן על הכושים בימי מלכי כוש סאבאקאָן, סעביחאָס ותרהקה.

גם מדברי הסופר היוני דיאדאר נלמד, כי השכלת הכושים מאוחרת מהשכלת המצרים, כי הוא יספר כי עוד בימיו היו הכושים פראים, ושבטיהם על שם מחיתם נקראו: אוכלי דגים, אוכלי צבים, אוכלי ארבה, אוכלי שרשים, אוכלי בנות היענה ושוכני המערות, שוכני במערות בהרים נעו ונדו על פני השדה לרעות את עדריהם, מאכלם חמאת בקר וחלב צאן, ומלבושיהם עור חית השדה. הם לא חסו על גופם בחייהם ולא עשו כבוד לנפשם במותם. אם מת להם מת אזי קשרו את ראשו על ברכיו ויניחוהו ארצה, ובשמחה ובטוב לבב השליכו עליו גל אבנים גדול ויקימו למצבת קבורתו קרן עז. הפראים האלה נשאו פני אשה זקנה ולא הדרו פני זקן; איש הבא בימים ולא יכול לרעות את צאנו, אז באו אליו גואליו וקרוביו ויבינוהו, כי חייו לא לעזר ולא להועיל הוא לו, ואך כמשא כבד יכבד על חברתם, ויחנקו אותו. וכן עשו גם לחולים בחלאים נאמנים. אבל לא כאלה חלק הכושים היושבים על שפת השיחור ועל אי מעראע, עליהם זרחה השכלת המצרים, לכן סדרים נכונים להם בסדרי הבית ובהנהגת המדינה, מלך ממשפחת הכהנים אשר עלה עליו הגורל למלוך, נמשח למלך עליהם, והעם כבדוהו כאלהים ושלטן עוז בידו יותר ממלכי מצרים. אם חטא איש חטא משפט מות, לא נהרג מידי אחרים, רק המלך שלח אליו ביד שר הטבחים ויודיע לו, כי בן מות הוא, ויטרוף את נפשו בכפו. מום כי היה במלך, קצוץ יד או רגל, אז גם עבדיו קצצו את ידיהם ואת רגליהם, ואם מת המלך אזי גם שריו ועבדיו עמו הומתו. ובכל זאת היתה ממשלתו מוגבלת על ידי חקים קדומים אשר נטלו עליו הכהנים, גם חיי המלך בידיהם נתנו, כי אם עלה על לב הכהנים כי המלך כבר האריך ימים על ממלכתו, אזי גזרו עליו כי יטרוף את נפשו בכפו וימת. הממלכה הזאת וחקותיה האריכה ימים רבים על אי מעראע עד ימי מלוך תלמי השני על מצרים, הוא הרג את הכהנים, ויסר את הממלכה וחקותיה ויסד תחתיה ממלכה חפשית. –  ↩

מוף היא העיר מעמפֿיס הידועה ונקראת בכתוב מוף או נוף (הושע ט', ישעיהו מ"ט) לדעת הסופר פלוטארך הוראת שניהם “חוף הטוב” ובכתב החריטים אשר על המצבות נקראת העיר מאנוף או פאנוף, אשר מהם נגזרים שני השמות העברים לדעת אוהלעמאן. לפי דברי הסופר העראָדאָט ידי מענא יסדו את העיר מוף, ולדעת הסופר דיאדאר ידי המלך התשיעי, אשר מלך אחרי מענא יסדוה. אבל בזאת דעת שניהם שוה, גם חוקרי קדמוניות החדשים הסכימו על ידם, כי העיר מוף נוסדה במקום אשר עבר היאור, ואחד ממלכי מצרים חפר תעלה גדולה והוליך בה את מימי היאור אל עבר אחר, ובמקום היאור יסד את העיר מוף. –  ↩

סכסוכים ומבוכות עלו בידי חוקרי רקדמוניות העמים בחשבון מלכי מצרים, במספר שנותם וסדר ממלכתם, ואחרי העמל והיגיעה אשר עמלו ויגעו החכמים דורשי קדמוניות המצרים להחיות מתי יצורי קדם ולכונן היכל תולדות המצרים מחרבות שממות עולם, עוד עננה רובצת על חשבון שנות המלכים וסדר ממלכתם. וזאת לא יפלא בעיני כל משכיל, כי בימי קדם לא היה במצרים זמן מוגבל לחשוב בו שנות מלכיה, וכל קורותיה חקקו המחוקקים על מצבות ואבני משכית אשר היו לברות לשני העת בזרם העתים. ואנחנו בדרכנו זה נעביר לפני הקורא דעות מתנגדות זו לזו ונפלס מעגל רגלינו להגיע אל מחוז חפצנו.

העראָדאָט היוני אבי כל סופרי הקורות בימי קדם, כתב, בהיותו בדרך מסעו בשנת ארבע מאות וחמשים לפני מספר הנוצרים בארץ מצרים, קראו כהני מצרים לפניו מעל ספר דברי הימים שמות שלש מאות וארבעים ואחד מלכים, אשר מלכו במצרים מימי מענא, אשר יסד את העיר מוף עד ימי המלך סעטאָס. ולפני המלכים האלה מלכו האלים במצרים, ראשונה מלכו שמונה אלים ואחרי כן שנים עשר אלים, ואחרי כן אל האָראָס, טיפאן ואָזיריס. לפי חשבון הכהנים מלכו האלים חומשת אלפים שנה, ובשנת שנים עשר אלף לפני מספר הנוצרים עלה מענא על כסא מלכותו. ולפי חשבון זה עברו שבעה עשר אלף שנה מימי מלוך האלים עד מספר הנוצרים. הכהנים הוליכו את האראדאט אל היכל אמון בנא ויראו לו שלש מאות וארבעים ואחד פסלי כהנים אשר כל אחד מהם כהן במקדשו בדור מלכו, ויבטיחוהו כי כל דבריהם נאמנים, ובכל זאת מסתפק העראדאט באמתת דבריהם. ואנחנו מה נענה אחריו– – ימים רבים אחרי העראדאט נסע גם הסופר היוני דיאדאר למצרים, גם לו הגידו הכהנים כי בראשונה מלכו האלים על מצרים, ואחרי כן עלה מענא על כסא מלכותו וימלכו צאצאיו אחריו אלפים וארבע מאות שנה במצרים, וחמשים ושנים מלכים ממנו יצאו. אבל לפי דעת דיאדאר מלכו האלים שמונה עשר אלף שנה, ומימי מעניס עד מספר הנוצרים מלכו ארבע מאות וששים ותשעה מלכים במשך חמשת אלפים שנה. לפי חשבון זה עברו מימי מלוך האלים עד מספר הנוצרים שלש ועשרים אלף שנה. –

עראטאָסטענעס הממונה על בית עקד הספרים באלכסנדריא של מצרים כתב מטעם המלך תלמי את קורות מצרים בספר דברי הימים והספר אבד בזרם העת, ונשארו אך שנים ושלשה גרגרים בידי הסופר סינקעללאָס וגם לדעתו מענא הוא המלך הראשון אשר מלך ס"ב שנים במצרים, ואחרי מענא מלכו תשעים מלכים במשך אלפים וחמש מאות שנה.

הכהן המצרי מאעטא כתב בימי תלמי פֿילאדעלפֿוס שלשה ספרי דברי הימים למלכי מצרים וגם הם צללו בים הנשיה ונשארו אך הלוחות הנספחים לספריו, הם חרותים שמות שלשים ואחד בתי האבות אשר מהם ארבע מאות ואחד עשר מלכי מצרים יצאו, אשר מלכו מימי מענא עד אלכסנדר הגדול במשך חמש אלפים ושלש מאות וששים ושש שנה. וגם דברים אחדים נשארו מדברי מאנעטא בידי הסופר יוליאוס אפריקאנוס ובידי הסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו. לפי דעת מאנאטא מלכו האלים במצרים ארבע ועשרים אלף שנה, ובשנת חמשת אלפים וארבע לפני מספר הנוצרים עלה מעניס על כסא מלכותו. על יסוד דברי מאנעטא בנו חכמי זמננו, בונזען, לעפזיאוס, ברוגש, בעק, רייניש ודונקער את שיטתם, האריכו למעניתם ובקשו חשבונות רבים לפשר דעות הסופרים המתנגדות זו לזו, את לוחות מאנעטא שמו לאבן פנה, ובעזרת כתובת הפאפירוס אשר מצאו דורשי קדמוניות המצרים (הוא טמון באוצר העתיקים בטורין) ותמונות מלכי מצרים, אשר מצאו חקוק בקירות ההיכל אשר בקארנאק, ואשר באבידאס, העלו את עצמות מלכי מצרים מקבריהם ופיצו אור בהיר על קורותיהם ומפעלותיהם. ואנחנו בדרך מחקרנו שמנו את דברי מאנעטא לקו ואת חכמי זמננו למשקולת לנהל את הקוראים למחוז חפציהם, כאשר עיניכם תחזינה משרים.  ↩

מלכי בית מענא החרותים בלוחות הסופר מאנעטא בשמותיהם אלה הם, אטאָטיס בכתובת החריטים נקרא טעטא, וימלוך חמשים ושבע שנים על מצרים; ויבן מצודה במוף, ויחבר חבור על הרפואה. קענקעניס מלך עשרים ואחת שנה. ווענעפֿיס מלך עשרים ושלש שנה. אוזאפיידעס נזכר “בספר המתים” אשר הוציא לעפזיאוס לאור ונקרא בכתובת החריטים העזעפטי ויחבר ספרי קודש לעמו, וימלוך עשרים שנה במצרים. מיבידעס מלך עשרים ושש שנה. זעמעמפזיס מלך שמונה עשר שנה, בימיו פרצה מגפה במצרים. בואנאכיס, הוא המלך האחרון ממלכי בית מענא, וימלך עשרים ושש שנה על מצרים. במותו כבה נר בית מענא.  ↩

בימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים את פי–רמה, הוא הציון, אשר בנו המצרים על קבר מלכם קאֶכאָס, אשר העיר את העם לעבוד ולכבד את השור אפיס. בכתובת החריטים החקקה על הציון נקרא שם המלך קעקעה. ופי–רמה (פירעמידע) זה הוא הקדמון והראשון על אדמת מצרים. דלת הציון המלאה לה כתובת החריטים הביא אתו ממסעו מצרימה חכם זמננו לעפזיאוס לעיר בערלין. שמות המלכים הנקראים בלוחות מאנעטא בינותריס ונעפערכערעס נקראים בכתובת החריטים באנעטרען ונעפערקערא. הצרפתי מאריעטטע בחפרו סביב לעיר מוף מצא מצבת השר טאָטאָטעף אשר חי בימי מלוך שני המלכים האלה, וימצא שמה גם שלשה עמודי פסל מאבני גיר תמונות השר סעפא ושני בניו אשר חיו בימים ההם, ויביאם אל אוצר העתיקים אשר בעיר פאריז. מחרושת עמודי פסל אלה נראה כי מלאכת חרושת אבנים כמעט החלה לצמוח בימים ההם ולא הגיעה לשלמות.  ↩

שני המלכים הראשונים מבית המלוכה השלישי הנקראים בלוחות הסופר מאנעטא נעכפרופית וטוזארטרות, נקראים בכתובת החריטים טזעזהארטזא וסעקערנעפערקא. מיתר המלכים צאצאי בית המלוכה השלישי לא נזכיר פה, כי אם שם המלך השביעי ספוריס, אשר נקרא בכתובת החריטים סענעפרא, יען כי נמצא תבניתו חקוקה בפסילים אשר במדבר סין, כי הוא לחץ את הענמים ויעבידם בפרך לחצוב אבנים מסלע ערב. ובקברים אשר בסאקארא נמצא מצבת קבר השר אמטען עבד מלך ספוריס והובאה המצבה בערלינה, מחרושת אבני קברו נראה כי בימי מלוך מלכי בית נעכערופית החלה מלאכת חרושת אבנים לעלות אל שלמותה, ומהתמונות החקקות על קירות הקברים, אשר בסאקארא נראה כי חיי המצרים כבר היו סדורים וערוכים בכל בימים ההם, תרבית המקנה שמורה וערוכה, עופות השמים וחיות השדה שתו תחת רגליהם, ולשונם ומכתב ידיהם מתוקנים במלים ורעיונות כמו בימי כבוש אלכסנדר את מצרים.  ↩

ציוני קברי מלכי מצרים נבנו כעמודים בעלי שלש צלעות רחבים מלמטה וצרים מלמעלה ונקראים בלשון מצרים פי–רמים. והיונים, אר ראו את תבניתם כלשון אש קראו להם פירעמודים, הוראתם עמוד אש, ולשוא עמלו סופרי עבר למצוא מלה עברית לפיראמידען, והשם פאר–עמודים אין לו הוראה נכונה, והנכון בעיני השם המצרי פירמה, פירמים הדומה לעברית, והרבה מלות מצריות הדומות לעברית יש, כאשר אבאר במקום אחר. ששים ושלש חרבות פי–רמים נמצאים על אדמת מצרים לפי דברי לעפזיאוס במכתביו ממצרים ושלשה פי–רמים הגבוהים והחזקים מכלם נשארו שלמים עד היום הזה. הראשון מהם גבוה ארבע מאות וחמשים רגל, ועל ארון המת אשר נמצא בתוכו חרות שם המלך חאפרא; השני מהם גבוה ארבע מאות וארבעים וארבעה רגל, ובאבני הקיר חקוק שם המלך חופא; והשלישי מהם גבוה מאתים ושמונה עשר רגל ובתוכו נמצא ארון ומת חנוט בו ועל דלת הארון חקוק לפי העתקת ברוגש כדברים האלה: “האח מלך מענקערא, יליד שמים, בן אלהים החי לעולם, אלילה נוט ילדתך היא אמך אשר תפרש כפיה עליך ותגלה לך סתרי שדי, הא תאספך בין אלי שמים ותרדף את אויביך חושך, המלך מענקערא יחיה לעולם”. (Brugsch, histoir d' Egypte p. 37.) העראדאט היוני בהיותו במצרים שאל את המליץ, אשר הוליך אותו לראות את מחמדי ימי קדם, על בוני הציונים האלה, והשיב לו המליץ כי הציון הגדול מכלם בנה המלך חעאפס, אשר מלך חמשים שנה על מצרים, והציון השני בנה חעפֿרען אחיו אשר מלך נ"ב שנה, והציון הג' בנה המלך מיקערינאס בן חעפאס. חעפאס ומעפרען רעים וחטאים היו כי סגרו את היכלי אלהיהם וימנעו את העם מהקריב קרבן ונסך ויעבידום בפרך לבנות את בתי קבריהם. אבל מיקערינאס פתח את שערי בית מקדשיהם ולא הפריע את העם מעבוד אלהיו, הוא היה אוהב צדק ומשפט. המלך חעאפס עשה מסלה מרצפת באבנים למען הוליך את האבנים הגדולות אשר הסיעו עבדיו מהרי ערב עד מקום בנינו. עשר שנים עשה את המסלה ועשרים שנה בנה את ציון קברו, ומאת אלף אנשים עשו במלאכה ארבע פעמים בשנה חליפות. מתחת לציון קברו חפר מנהרה גדולה גם תעלה להוליך בה את מימי היאור. והעושים במלאכה אכלו שומים ובצלים במחיר אלף ושש מאות ככר כסף!! (העובדים בפרך אכלו במצרים שומים ובצלים חנם, לכן התאוננו בני ישראל במדבר: “זכרנו את השומים והבצלים אשר נאכח במצרים חנם”). (Herodot, 2, 124 – 127.) דיאדאר היוני כתב כי המלך חעמיס אשר מלך חמשים שנה במוף בנה את הציון הראשון מאבני גזית העומד זה שלש אלפים שנה ולא נהרס יסודו. שלש מאות וששים אלף אנשים עבדו בבנינו עשרים שנה. הציון השני בנה המלך קעפרען אחיו אשר מלך חמשים ושש שנים במצרים. והציון השלישי בנה מיקערינאס בן חעמיס. חעמיס וקעפערן רעים וחטאים היו ולא נקברו בקבר אשר כרו למו, כי העם מרדו בהם, יען ענו אותם בעבודה קשה, ויאמרו להרוס את קבריהם ולהשליך את פגריהם על פני השדה, לכן צוו המלכים את קרוביהם לפני מותם כי יקברום במקום סתר. אבל מיקערינאס מלך חסד היה. הנה השמות חעאָפס וחופא, חאפרא וחעפרען מיקערינאס ומענקרא אחד הם, רק נשתבשו בפי הסופרים והמעתיקים ברבות הימים אולם העיקר הוא כפי הנמצא על הציונים בכתב החריטים. הנך רואה קורא יקירי מדברי דיאדאר כי בוני הציונים לא נקברו בקבריהם ודבריו לא נכונים, כי בזמננו פתחו דורשי קדמוניות את פי–רמים האלה ומצאו בתוכם ארונות וחנוטים כאשר הבאתי למעלה. ואולי החביאו שרי המלך בסתר את מלכיהם בקבריהם והעם לא ידע, ודיאדאר מספר את הגדת העם. גם פה ערבו סופרי קדמוניות העמים את חשבון שנות בנין הציונים, וכל אחד בנה חשבון אחר, ולפי חשבוננו עברו שבע מאות וששים ותשע שנה ממענא עד בנין הציונים, וזמן בנינם הוא משנת ארבע אלפים ומאתים ושלשים וחמשה עד שנת שלשת אלפים ותשע מאות וחמשים ואחת לפני מספר הנוצרים.  ↩

מתשעת המלכים אשר אין זכר למפעלותיהם לא נזכיר פה כי אם שם אחד מהם, אסא טאטקעראס שמו, ולא בגלל מעשיו נזכירהו, כי אם בגלל החכם פטה האטוף אשר חי בימיו והיה קרוב אליו ממשפחתו, כי החכם הזה השאיר אחריו ספר מלא משלי מוסר וחקי חיים, אשר אם ישמרם האדם וחי בהם. הספר ימצא עתה בעיר פאריז. ונעתיק פה שתים ושלש דלתות: "בן השומע בקול אביויאריך ימים, שמוע בקול אבותיו שמחה היא לבן משכיל. איש חמות חכמה ימיר באולת וטוב יחליף ברע, וכל הנוגע בו לא ינקה. חיי רשע אך מות לצדיק דרך רשע באפלה.  ↩

המלך פעפי מעריא נקרא בלוחות הסופר מאנעטא פֿיאס, ונמצאו מצבות ואבני משכית מזכירות שמו בכל ארץ מצרים, כי הוא נלחם עם שבטי אואנוא ועם שבטי בישאריס אשר פרצו בגבול מצרים, כי בימיו החלו יושבי ארץ ערב, הנקראים בשם כושים לעקור את אהליהם מארצם ולבקש משכנות חדשים באפריקא והתישבו באטיאפיא הנקראת על שמם ארץ כוש. (בזה יבוארו כתובים רבים בכתבי הקודש, אשר נבוכו בם מפרשיהם ונלאו למצוא פתרונם, יען מצאו שם כוש על גויי אזיא ואפריקא. דברים י“ב, חבקוק ג', ד”ה ב', י“ב, כ”א).  ↩

בלוחות הסופר מאנעטא נקרא המלך פעפי נעפערקערא פיאָפס, ויאמר כי הוא היחיד בין מלכי מצרים אשר ישב על כסא מלכותו מאה שנה. הסופר פליניאוס יספר כי הוא הקים אבן משכית גדולה לפני שערי היכל אליל רע. מאבן משכית זאת אין שארית בין חרבות מצרים, אבל נמצאים עמודים רבים אשר הוקמו למזכרת המלך הזה, ומכתובת החריטים אשר חקוקה עליהם נראה כי לא האריך ימים על כסא מלכותו, רק מלך ט"ו שנה במצרים.  ↩

לפי דברי הסופר המצרי מאנעטא היתה המלכה ניטאקריס אשת יפת תואר וטובת מראה מאוד, לחייה אדומות כשושנים, והיא בנתה הציון השלישי מציוני הקברים הנזכרים, וי"ב שנים מלכה במצרים. והעראדאט היוני יספר, כי אגדה היתה בפי היונים אר בארץ מצריםגרו בימים ההם כי אשת יפת תואר ויפת מראה ראדאָפיס שמה (הוראת שם ראדאפיס לחיים אדומות) הלכה פעם לרחוץ על היאור, ובא נשר ונשא את אחד ממנעליה אל עיר מוף וישליך אותו אל חיק המלך, ויתפלא המלך על המקרה הזה וישתומם גם על יפי המנעל ועל קטנו, ויצו המלך לחקור על הדבר ולהביא לפניו את אשר לו המנעל. וימצאו עבדיו את האשה היפה ראדאפיס ויביאואותה אל המלך ותמצא חן בעיניו, כי טובת מראה היתה ויקח אותה לו לאשה, ולכבודה בנה המלך את הציון הגדול הזה Herodot, 2. 134)) ולדעת בונזען, הרוצה לפשר דעות מאנעטא עם דברי העראדאט בנה מעקערא את הציון, וניטאקריס הרחיבה אותו ותעש בו חדר לקבורתה.  ↩

חוקרי קדמוניות המצרים נבוכים הם בקורות מלכי חמש משפחות אשר מלכו מימי המלכה ניטאקריס עד ימי מלכי נא אמון. בלוחות הסופר מאנעטא חרותים שמות מלכי חמשת בתי אבות ושנות ממלכתם, אבל על המצבות אין זכר למו. לפי דבריו מאנעטא מלכו במשפחה השביעית שבעים מלכים במשך שבעים וחמשה ימים. ובמשפחה השמינית מלכו שבעה ועשרים מלכים במשך מאה וארבעים שנה. במשפחה התשיעית מלכו תשע עשר מלכים במשך מאה ותשע שנים. ובמשפחה העשירית מלכו תשע עשר מלכים במשך מאה ושמונים ולמש שנים. מדברי הלוחות האלה נראה כי המלכים האלה לא מלכו בזה אחר זה, כי אם בפעם אחת קמו ממלכות נפרדות במצרים, וילחמו המלכים איש ברעהו. ויען כי אין אחדות בין המלכים האלה נבקעו שערי ארץ מצרים לכל בן נכר ויפרצו כושים פראים מארצות אזיא במצרים וימשלו עליה בחזקה, כי מגלגולת החנוטים אשר מצאו דורשי קדמוניות בקברי מצרים מימים ההם, נרא כי שבטים זרים התישבו בארץ.  ↩

נא אמון הי עיר טעבען במצרים העחיונה, ולדעת לעפזיאוס נגזר השם טעבען משם טאפ [Tap] אשר הוראתו בלשון מצרית היכל אמון. היונים קראוה דיספאָליס, עיר אלוה, ובכתוב נקראת נא אמון (ירמיה מ"ו, נחום ג') הוראתן מושב אליל אמון, כי המצרים עבדו לאליל אמון בעיר טעבען. האָמר המשורר היוני קרא אותה: בת מאה שערים, בל“י (העקטאָמפילוס), כי עיר טעבען גדולה היתה ג' פרסאות, ולה מאה שערים, ומכל אחד משעריה יצאו מאתים פרשים ברכב וסוס, והון ועושר רב היו בה בימי קדם. ומאז נוסדה הממלכה בנא אמון נקראו מלכי מצרים: ”מלכי שתי ארצות“ וחקוקים על המצבות בשתי עטרות על ראשיהם. עטרה אחת אדומה ביא של מצרים העליונה, והעטרה השנית לבנה היא של מצרים התחתונה. ששת המלכים מבית המלוכה האחד עשרה אשר נלחמו עם מלכי הממלכות הנפרדות נקראו בשם מאנטוהאטעף וענטעף בזה אחר זה, והראשון מהם מכונה ”הגדול" יען כי הוא גבר על אויבי מצרים בראשונה.  ↩

בין שרידי חרבות ימי קדם הנמצאים על אדמת מצרים נמצא שארית למצבות ואבני משכית אשר הציבו אמנעמהא הראשון וזעזארטאזיס הראשון במצרים. מצבה אחת עתיקה הובא אל אוצר העתיקים בבריטאניא, ועליה חקוק, כי המלך אמנעמהא הראשון הפקיד את אחד משריו על עבדיו החופרים עפרות זהב בהרי נוביא. ובעיר און, הוא בית שמש, נמצאה בכפר מאטאריע אבן משכית גדולה, ארכה ששים רגל, אשר העמיד המלך זעזערטאויס הראשון לאלהי השמש ועליה חרותים כדברים האלה: “רוח אפינו, מלכנו האָראָס, המולך במצרים העליונה ובמצרים התחתונה, זעזארטאזיס הראשון, רוח אפינו, נץ הזהב, בן השמש החי לעולם הקים את אבן משכית זאת ביום התקדש החג” (Roselini, monumenti storici 3. 33) פסל תבנית זעזארטאזיס הראשון עשוי מאבן גראניט שחור נמצא באוצר העתיקים בעיר בערלין. ועמוד גדול נמצא בימינו ומחוקה עליו תבנית זעזארטאזיס הראשון המוליך שבוים רבים משבטי הכושים ונובים ויקריבם לפני האראס אלהיו בקברי הסלעים, אשר בכפר בעני–האססאן, הוא המקום אשר עמדה לפנים העיר נא אמון, נמצאה בימינו מצבת שר צבא זעזארטאזיס הראשון, אשר היה גם שר הפלך הערמאפאליס ועליה חרותים כדברים האלה: "אמעניא היה עבד נאמן לזעזארטאזיס הראשון, הוא נלחם מלחמות בכושים, ויביא שלל רב מהמלחמה, והמלך שב בשלום אל ביתו. אמעניא נשא משרת המלך על שכמו באמונה ויביא עפרות זהב, אשר חפרו עבדיו בהרי נוביא ואת המס אשר העלה מפלכו אל אוצר המלך. הוא היה אוהב צדק ומשפט. במשפטו לא נכר שוע לפני דל, הוא רחם על יתום ואלמנה לתת להם לחם ושמלה, לא הרע לדיגים ורועה צאן, רעב לא היה בימיו, כי הוא נתן זרע לזורע, (Brug. His. d'Eg. 56)  ↩

בקברי הסלעים, אשר בבעני–האססאן נמצא מצבה אחרת ועליה מחוקה תבנית שר צבא זערארטאזיס השני חנומהאטעף שמו, אשר יושב על כסאו ויאחז מקל בימינו, וסופר יושב בצדו. לפניו עומדים אנשים הנכרים במלבושיהם, כי מארץ רחוקה הם באים. בראש האנשים האלה עומד איש לבוש במלבושי כבוד, ויקריב את מנחתו לפני השר חנומהאטעף ומשתחוה אפים ארצה. האנשים חגורים כלם בחרב ובחנית ותוף וחליל בידיהם, גם נלוה אתם ארבע נשים מלובשות צבעים רקמה ופניהם מכוסות בצניפות ורדידים. גם חמור הנושא שני ילדים על גבו וכלי נשק על צוארו עמהם. על המגלה, אשר בידי הסופר חקוק כדברים האלה: “אבוזא ושלשים וששה אנשים משבט עמוני הביאו מנחה מארץ רחוקה אל המלך זעזארטאזיס השני” (Brugsch, histoir d' Egy. 65).  ↩

אמנעמהא השלישי חפר תעלה גדולה וימלאה במי שטף היאור להשקות בהם השדות הרחוקים מהיאור. התעלה הזאת נקראת בפי היונים אגם מעריס (זעע–מעריס) והם יאמרו, כי המלך מעריס חפר אותה. גם הוא בנה היכל גדול ונפלא, בו חדרים ואולמים רבים, אשר קראו היונים היכל–מתעה (לאבירינט), כי מרוב החדרים אשר בו, ילך בו האיש תועה. ההיכל הזה היה בית ממלכה ומקדש מלך, בו התאספו חכמי יועצי פרעה להתיעץ אודות הנהגת המדינה, גם בו עבדו המצרים בקרבנות לאליליהם.  ↩

בלוחות הסופר מאנעטא חרותים שמות מלכי שני בתי אבות אשר מלכו במצרים אחרי מות בית אמנעמהא מבית אב השלשה עשר יצאו ששים מלכים, אשר מלכו ארבע מאות וחמשים ושלש שנה במצרים. ומבית אב הארבעה עשר יצאו ששים וששה מלכים אשר מלכו מאה שמונים וארבע שנה במצרים. ועל המצבות ואבני משכית אין זכר למפעלותיהם, כי המלכים האלו לא שמו את לבם לחזק עמודי ממלכתם מפני אויביהם, רק הרבו פרעות בארץ, ויסכסכו את מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו. ויען כי חלק לבם, ואין אחד מחזיק את שבט המושל ביד חזקה נאשמו בעונם, והחטאם נפלה מצרים בידי הרועים אשר הרסו את הממלכה וינבלו את כסאה.  ↩

ביאת הרועים ומלחמתם במצרים הוא דרוש יקר ונכבד הנוגע בקורות בני ישראל במצרים. ונעמול בכל יכלתנו להפיץ אור על המקרה הזה אשר עבים סתר לו זה שנות אלפים. ראשונה נשית לב על דברי הסופר העברי יוסף בן מתתיהו הכהן הנקרא בלשון רומית יאזעפוס פלאוויאוס בספרו נגד אפיאן צורר היהודים, המביא בשם הסופר המצרי מאנעטא כדברים האלה: “במצרים מלך המלך אמינטימאאָס בימיו חרה אף ה' במצרים על דבר לא נודע לנו, ויביא עליהם פתאום מגבול מזרחי שבטים נבזים אשר הורישו את ארצם בלי עמל ויגיעה אין עיף ואין כושל בהם, את מלכיהם לכדו את עריהם שרפו באש ואת מקדשיהם שרפו עד היסוד בהם, ביושבי מצרים עשו שפטים נוראים, את הגברים הכו לפי חרב ואת הטף הוליכו שבי, וימליכו את אחד מתוכם למלך עליהם סאלאטיס שמו, אשר כנן את כסאו בעיר מוף וישם מס על כל הארץ ויבצר את מבצריה. ביותר חזק את גבול מזרחי, הוא ארץ צוען, כי ירא מפני מלך אשור לבל יפול בארצו, לכן חזק את העיר אבאריס היא עיר סין ויקיפוה בחומות גבוהות וחזקות, ויאסוף בתוכה את כל חילו מאתים וארבעים אלף אנשי מלחמה במספר. בימי הקיץ בא המלך סאלאטיס אל העיר הבצורה אבאריס למוד את תבואת הארץ לשלם לאנשי חילו את שכרם וללמד את ידם לקרב, גם לאסוף את כל הדגן אל המבצר. סאלאטיס מלך י”ט שנה וימת, ואחריו מלכו בענאן, [הדורש בקדמוניות המצרים הח' לויט מצא שם בעמאן מלך הרועים בין כתבי החריטים והוראתו בלשון מצרים בֵן–עַיִן, כמליצה עברית בת–עין. אהוב לאל כבן עין, כאישון עינו, כי בען בל“מ כמו בֵן בעברית ואן כמו עַיִן בעברית]. פאכנאן, אפאָפיס, שטאן וארכלעס. ששת המלכים מאבירי הרועים נקראו בלשון מצרים היקזאָס הוראתו מלכי הרועים, כי היק בלשון מצרית מלך וזאָס רועה”.

אחרי הדברים האלה הוסיף יוסף הכהן לאמור: “לדעת מאנעטא מלכו הרועים ה' מאות וי”א שנים על מצרים, ואחרי כן התנשאו מלכיט נא אמון, ויערכו מלחמה לקראת מלכי הרועים ומלחמה ארוכה היתנ ביניהם, והמלך אמאָזיס הכה אותם מכה רבה ויגרשם מכל ארץ מצרים, רק במבצר אבאריס נשארו, גכי נסגרו בדלתים ובריח, והמלך טוטמאזיס בנו צר על עיר אבאריס בחיל כבד מאוד ד‘ מאות ופ’ אלף אנשי מחמה במספר ולא יכול ללכדה, לכן עשה חוזה עמהם לעזוב את מצרים בשלום. ויסעו הרועים ב‘ מאות ומ’ אלף במספר, הם ונשיהם וטפם וכל אשר להם אל ארץ פלשתים, ויבנו שמה את העיר הגדולה ירושלים. הרועים האלה משבטי פלשתים, ערבים וכנענים יצאו, וגם אבותינו העברים לא נבדלו מהם בימים ההם, כי רועה צאן היו, וימשלו על ארץ מצרים בחזקה שלש מאות ותשעים ושלש שנה“ (Joseph. C. Apion. 1, 14). על אמתת דברי מאנעטא אלה עוררו המבקרים ספקות רבות ימים רבים עד שקם בימינו הח' הצרפתי מאריעטע ויחפור בעמקי אדמת צוען, במקום אשר משלו אבירי הרועים, ויעל לעיני השמש מצבות ואבני משכית אשר יתנו עדיהן ויצדיקו את דברי מאנעטא המצרי. מכתובת החריטים החקוקים על המצבות האלה נלמד כי אבירי הרועים פשטו ראשונה במצרים לשלל שלל ולבוז, ואחרי כן כפפו ראשם תחת יד השכלת המצרים וילכו בחקותיהם ויעבדו את עצביהם. ואחרי כן התחזקו מלכי נא אמון וילחמו עם הרועים ויגרשום מן הארץ, אבל לא כלם גורשו מהארץ כי העברים נשארו עוד ימיםרבים והמצרים העבידו אותם בפרך. – שמות ששת מלכי אבירי ברועים נשתבשו בפי הסופרים והמעתיקים, בפי הסופר סינקעלאס נקראו: סיליטיס, בעאָן, אפאכנאן, אפאפיס, סעטאס וצערטוס. בפי הסופר יוליאוס אפריקנוס נקראו: זאיטעס, בעאן, פאכנאן, שטאן, ארכעלעס ואפאביס ועל המצבות נקראו: סעטאפעטי, נובטי, אנוב, אפאך, אפעפי [ובמגלת גומא אשר בטורין מצאנו כדברים האלה: ”האל הטוב, כוכב שתי הממלכות, בן השמש, סעט–שאלאטי אהוב לסוטעך אדון אבאריס". וסעט–שאלאטי הוא שאלטיס (השליט) מלך הרועים אהוב לשוטעך הוא סעט, הוא יפאן, הוא בעל צפון אלהי הרועים]. וכאשר נחלקו הסופרים על דבר שמותיהם, כן נחלקו במנין שנות ממלכתם, ואנחנו הולכים בעקבות סופרנו יוסף הכהן בן מתתיהו.  ↩

מגלת פאפירוס הובאה אל אוצר העתיקים בבריטאניא, ובה כתובה ראשית המריבה בין הרועין ובין מלכי נא אמון, ואלה הם דברי המגלה: מקרה היה כי נפלה ארץ מצרים בידי זרים ובימים ההם אין מלך, אשר ימלך בחיל ובכח על כל ארץ מצרים. וטיאקאן היה אך משנה למלך במצרים העליונה. האויבים היו בעיר בית שמש, ומלכם אפעפי היה במבצר אבאריס, כל ארץ מצרים היתה למס, וכל חלקב טובה בידי זרים. המלך אפעפי בחר לעבוד את אליל בעל צפון, וימאס בכל שאר אלילי מצרים, ויבן לו מקדש גדול וחזק מאוד. והמלך טיאקאן לא רצה לעבוד את אלהיו, ויחר אף המלך אפעפי בו, וישלח אליו את צבאוציו למלחמה (Br. His. d'Egyp. 85).  ↩

הרועים באו למצרים אחרי מות מלכי בית המלוכה הארבעה עשר, ובימי ממשלת אבירי הרועים, תקי“א שנים, משלו שלשה בתי אבות ממשפחות המצרים, אשר מלכיהם כצללים נהלכים על אדמת מצרים, כי כפפו כאגמון ראשם תחת אבירי הרועים, זולתי שלשת המלכים מבית המלוכה השבעה עשר אזרו חיל לנתק עולם מעל צואריהם, לדעת מאעטא בא יוסף למצרים בימי ממשלת אפאפיס מלך הרועים בעת החלו המצרים לפרוק עולם. ובכתובת החריטים נקרא המלך קאמעס ”צפנת פענח“ הוראתו בלשון מצרית ”הזן את העולם“ כי הוא כלכל את המצרים בעת רעבון, ולדעת יוסף הכהן משלו בני ישראל שי”ג שנה ולא נכנעו, לכן מוכרחים אנחנו להחליט, כי אבותינו, אף כי באו בתוך הרועים למצרים, נזורו אחור מהם וידבקו אחרי המצרים, וקאמעס הוא יוסף, וכאשר גורשו הרועים ממצרים נשארו בני ישראל, כי אוהבי המצרים היו ואחרי כן נהפכו להם לאויבים.  ↩

לפי דברי יוסף הכהן הנזכר למעלה כבש אמאזיס את כל ארץ מצרים מידי הרועים, רק מבצר אבאריס נשאר בידם, אבל מכתובת החריטים החקוקה על מצבת שר מצרי אחמעס בן אבונא שמו, אשר היה רב החובלים למלך מצרים נראה, כי אמאזיס לכד גם את מבצר אבאריס; ונעתיק פה דברי המצבה: “כאשר נולדתי לאבי במבצר איליטיא היה אבי משנה למלך טיאקאן. ואחרי כן בימי המלך אמאזיס הייתי רב החובלים באניה הנקראת ”העגל“ והלכתי עם צבאות המלך להלחם ביושבי צפון, והייתי שליש, אשר המלך נשען על ידי בעלותו על רכבו להלחם. בימים ההם הקימונו נצורות על מבצר אבאריס, ועודני צעיר לימים ולא ראיתי עוד פני אשה. והנה נקרה מקרה באניה הנקראת ”עטרת מוף“ אשר עברה במי טאניס, כי ידי עשתה חיל במלחמה, ויהללני המלך ויתן רביד זהב על צוארי. המלחמה היתה בפאת דרומית למבצר אבאריס, ונכבוש את המבצר ונגרש את הרועים ולקחתי מהם שבי איש אחד ושתי נשים אשר נתן אותם לי המלך לעבדים. ואחרי גרשו הרועים ממצרים הכניע המלך את שוכני הרי לוביא ואחרי מות אמאזיס הלכתי באניות המלך אמענאפיס הראשון להלחם עם הכושים. ויקח אמענאפיס את מלך כושי שבי”. (Brugsch, histoire d'Egyp. 80).  ↩

בגבול מצרים לפאת צפונית מזרחית משתרע המדבר הגדול הנקרא מדבר סוריא ונכלל בו מדבר שור, אשר על פני מצרים ומדבר סיני המתפשט מהר סיני עד נהר פרת. במדבר הזה שכנו שבטים רבים: עמלקים, אדומים ומדינים, הנקראים בלשון מצרית שאזו הוראתו רועים, כי מהם יצאו הרועים אשר פרצו במצרים, כאשר הזכרנו למעלה. והרועים ההם, אחרי גורשו ממצרים התבצרו עם שכניהם יושבי ארץ כנען. ובימים ההם היתה ארץ פלישתים בידי שבטי הכנענים האמורים והחתים הנזכרים בספר תורתנו (בראשית י') ונפרדו לממלכות קטנות ואין אחדות ואין שלום ביניהם, לכן בנקל היו לשלל לפני כל צר ואויב הבא מבחוץ. אולם בני קדם השוכנים בצפון ארץ כנען עד נהרי פרת וחדקל חברו יחדיו לברית אחת עם שכניהם מלכי ארם, אשר בעבר הנהר ונקראו בעלי–ברית–רסם עיר הגדולה, קרית ממלכתם, בימים ההם; לכן מלכי מצרים אשר שמו עיניהם להכניע את הרועים התאזרו בעצה וגבורה להלחם עם כל שכניהם ובעלי בריתם.  ↩

בפסילים, אשר בקערמאן בארץ נוביא חקוק, כי המלך טוטמאזיס הראשון נלחם עם בני שבט הנובים גם עם יושבי ארם נהרים ויכניעם תחת שבטו. טוטמאזיס הראשון הביא אתו מארצות ארם סוסים, אשר לא נודעו עד הימים ההם בארץ מצרים, ויפרו הסוסים וירבו מאד במצרים, עד היתה ארץ מצרים אחרי כן למקוה מוצא הסוסים בימי שלמה. טוטמאזיס הראשון הקים שתי אבני משכית גדולות ונפלאות לפני שער היכל אמון רע בטעבען, ואחת מהאבנים ההן גבוהה ס“ג רגל עומדת עד היום הזה ועליה חקוקים כדברים האלה: ”האראס הגבור, אוהב האמת, המלך טוטמאזיס הראשון, השמש מתנת התבל, אהוב לאמון, הקים את האבנים האלה לכבוד אמון רע אביו השומר את התבל" .(Rosellini, monum. Storici 3. 29)  ↩

השם מעספרא והשם טוטמאזיס התחברו לשם אחד מעספראגמוטאזיס בלוחות הסופר מאנעטא. טוטמאזיס השני לא האריך ימים על כסא מלכותו, ובכל זאת בראשית ימי ממלכתו נלחם עם הערבים, וילכוד את ארץ פון אשר בעדן ערב, המתפשט מנגב עד ים סוף ומצפון עד ים התיכון, במותו נתן את שבט המושל בידי אחותו מעספרא. היא לא שמה את לבה להלחם עם אויבי מצרים, רק עטרה את ארצה בבנינים נפלאים, היא הקימה שתי אבני משכית גדולות לפני שערי היכל אמון בנא, ואחת מהאבנים האלה עומדת עד היום על אדמת מצרים גדולה תשעים רגל, והאבן השנית שטוחה ארצה ועליה חרותים כדברים האלה: “אל אמון הושיב את המלכה מעספרא על כסא מצרים, למען את הארץ תשמור. היא הקימה את שתי האבנים האלה, אשר ראשיהם מגיעים השמימה לכבוד אמון, ולמזכרת אביה טוטמאזיס הראשון למען ינון שמו עד עולם בבית אמון, ותציב את האבנים בשנת ט”ז למלכותה (Rosellini, monum. Storici 3. 123).  ↩

החוקר בקדמוניות המצרים הצרפתי מאריעטטע מצא בין החרבות אשר בקארנאק עמוד גדול, אשר עליו חקוקים שמות הגוים, המדינות והערים, אשר כבש טוטמאזיס השלישי, ועל ארבעת צדי העמוד חקוקה תמונת המלך בתבנית ענק בידו הימנית ירים את חרבו על ראש השבוים אשר הביא למצרים, ובידו השמאלית יאחז בציצת ראשם והם יכרעו ברך לפניו. ובכתובת החריטים חקוק כדברים האלה: “אלה הם שמות הגוים והמדינות מארץ רותים העליונה, אשר נסגרו במבצר מגידו, מבניהם הביא המלך שבוים רבים למצרים אל היכל אמון בנא, כי אמון אלהיו צוהו להלחם עמהם, והוא הוא המצליח דרכו. הוא כבש ערים רבות, מאתים וששים ותשע במדינות הדרום (כוש, לוב ופוט) ושלש מאות וחמשים ותשע במדינות הצפון”. בתוך מספר השמות החקוקים על העמוד הזה נמצאו ערים הנזכרות בספרי קדשנו. והן: אדמה, אדרעי, אכזב, אפק, אבלה, בית ענת, בית שמש, בית תפוח, גרר, גת, גבעה, דמשק, העי, חשבון, חמת, חצור, יפו, יבלעם, יעזר, כנרת, לבנה, ליש, מגידו, מגדל, מישאל, מי מרום, סנסנה, עטרה, עין סוסו, עשתרות קרנים, עין גנים, עכו, קנה, קרית ספר, קדש, רחובות, שונם, תענך.  ↩

אבן משכית שארית מחמדי ימי קדם עומדת היום בקאנסטאנטינאפעל וחקוק עליה כדברים האלה: “המלך טוטמאזיס השלישי אביר המלחמה כבש את כל הארצות האלה והרחיב את גבולות מצרים עד הנה, כי הוא היה מושל ורודה מהר אפטאא אשר בנוביא עד קצה משכנות ארם נהרים”. ועל חומת היכל אמון בנא חקוק י“ב מלחמות אשר עשה המלך טוטמאזיס השלישי משנת עשרים ושתים עד שנת ארבעים למלכותו עם הרועים והכנענים, עם מלכי ארם ואשור, ויציב לו שם מצבה לזכר מפעלותיו הגדולות, כי הוא הרחיב את גבולות מצרים יותר מכל מלכי מצרים. על החומה הנזכרת חקוק, כי טוטמאזיס הביא ממלחמותיו שלל ושבי רב, גם בני תערובות מלכי ארם באו אתו מצרימה. בני תערובות, אשר נתנו לו מלכי אשור וארם לערבון כי לא ימרדו בו, חיו בהיכל מלכותו וילמדו חקות המצרים ומנהגיהם, וכאשר מת אחד ממלכי אשור וארם, שלח טוטמאזיס את אחד מבני התערובות להושיב אותו על כסא אבותיו. אבל לא במלחמה לבדה פעל טוטמאזיס גדולות, כי אם גם בחכמה ומלאכת מחשבת הגדיל לעשות, הוא בנה חצר גדול לפני היכל טוטמאזיס הראשון, ויקים עמוד פסל לכבוד טוטמאזיס השני, את מקדש זעזארטאזיס הראשון הקיף בחומה חדשה והעמיד שתי אבני משכית לפתח השער, גם בהיכל אמון בנא בנה חצר גדול. בעיר בית שמש בנה מקדש לאליל רע, בעיר אמבאס בנה היכל לאל סעבאק, ובעיר הערמאנטיס בנה היכל לאליל מאנטוא; בעיר עלעפאנטינע בנה היכל לאל קנעף, גם בנוביא בנה היכלות וארמונות לפי דברי לעפזיאוס במכתביו ממצרים. ההיכל, אשר בנה טוטמאזיס השלישי בעיר אמאדא לאליל קנעף הקדיש לזעזאסטריס השלישי ועל חומת ההיכל חקוק כדברים האלה: ”האל הטוב, המושל במצרים, השמש האדירה, עמוד העולם, טוטמעס השלישי האוהב צדק ומשרים בנה ההיכל הזה לכבוד אביו רע אלהי השמים, אדון שני עולמות, כי הוא נתן לו שלטן ועוז להחיות את מצרים, לכן בנה לו את ההיכל הזה מאבני חול" .(Rosellini, monum. Storici, 1. 13.)  ↩

על חומת היכל כנף בעיר אמאדא בארץ נוביא חרות כדברים האלה: “אמנאפיס השני הכה את אויביו בארץ אשור ושבעה מלכים נפלו שבי בידו ויביאם למצרים, ששה מהם הוקע לעיני השמש בעיר נא אמון, ואת השביעי הוקע בעיר נאפטא בירת ארץ כוש, למען יראו יושביה כי ידו שלטת על גויי צפון ודרום ויראו מפניו”.(Brugsch, histoire d'Egyp. 109).  ↩

) טוטמאזיס הרביעי חצב פסל גדול תבנית גוף אריה וראשו ראש אדם לו, הפסל הזה נקרא בלשון העמים ספינקס, ארכו מאה ותשעים רגל, ובין רגלי הספינקס הראשונות עומד עמוד פסל דמות טוטמאזיס הרביעי, ועל הפסל הזה חקוק כדברים האלה: “אני אביך הארמכך (הוא אליל טאט הנותן תשועה למלכי מצרים) הנני נותן את ממלכת מצרים בידך כי תמשל על רחבי הארץ, וכל הגוים שתי תחת רגליך למס עובד, חיים ארוכים ושלל אויבים רבים לך נתתי”.(Brugsch, histoire d'Egypte 112)  ↩

חוקרי קדמוניות המצרים מצאו בימינו בארץ כוש עמוד אחד, אשר בו חקוק, כי המלך אמענאפיס הג' עשה מלחמות גדולות בארץ כוש, ויעבור על פני השיחור עד טאריא ויבא שבוים רבים, שבע מאות וארבעים אנשים ושלש מאות ושתים נשים והרחיב את גבול מצרים לפאת נגבה עד קארו ולפאת צפונה עד ארם נהרים. ועל חומת הארמון אשר בכפר לוקסאר חרות כדברים האלה: “הוא האראס, אל גבור, אשר חרבו שאון זרים תכניע, בן השמש, המושל לבדו על מצרים העליונה ומצרים התחתונה, חציו ימחצו ראשי עמים, ולפני זעמו מי יעמוד? בסופה וסערה דרכו וגוים עצומים יפלו כאבק רגליו, הוא האראס בן איזיס היוצא למלחמה כצאת השמש בגבורתו, חומות בצורות תפולנה מגערתו. כל מלכי ארץ שי לו יקריבו, והוא ידיקם כעפר, הוא מלך אדיר באדירים בן השמש אמענאפיס השלישי”.(Rosell. Mon. stor. 263)  ↩

אמענאפיס השלישי בנה את הארמון הנפלא הנודע לדורשי קדמוניות בשם ארמון לוקסאר ויחבר אותו על ידי פסילים חצובים תבנית אריות וראש אדם, או ראש איל עליהם עם הארמון מקארנאק. הפסילים האלה נקראים ספינקס בל“ע ואורך כל פסל י”ח רגל ועל כל אחד מהם חקוק שם אמענאפיס השלישי ועל ראשיהם מחוקה תבנית עגול השמש, כי הפסילים האלה הקדיש אמענאפיס לאלהיו אמון–רע אלהי השמש, ושלש מאות שרידי פסילים נשארו על אדמת מצרים עד היום הזה. על קירות הארמון מלוקסאר חקוק תולדות אמענאפיס השלישי: “אליל טאט מודיע לאמו מוטעמא, כי תלד בן, אליל קנף ואלילה האטטאר ינהלו את המלכה אל חדר הורתה, ואלילה אחרת תושיע להמלכה בבואה עם בנה על המשבר. שני מלאכי דרום ושני מלאכי צפון ינשאו את הנער אמנאפיס על כסא מלכותו לפני אלהיו אמון–רע, אשר ימשח אותו למלך על מצרים ויבטיח לתת לו הון ועושר, כבוד וגבורה, וכל מלכי הארץ יכרעו ברך לפניו” (Champellion, lettres p. 210) אבל הארמון הגדול מכלם אשר בנה אמענאפיס הג' הוא הארמון הנקרא “בית אמענאפיס”. לפני פתח ביתו העמיד שני עמודי פסל, האחד הקדיש לאמון רע והשני הקדיש לאזיריס אלהיו. הארמון הזה היה לברות לשני העת ברבות הימים, רק עמודי הפסל הנזכרים נשארו לדור אחרון, והמה גבוהים מ“ח רגל מחוטבים תבנית אמענאפיס היושב על כסאו וידיו מונחות על ברכיו, ולפניו עומדים פסילים קטנים דמות אמו ואשתו, את עמוד הפסל הצפוני, אשר הקים אמענאפיס לפני פתח ביתו קראו היונים מעמנאן, וכן קראו לכל הבנינים העתיקים העומדים על שפת היאור המערבית מעמנאניס, גם בירת שושן בפרס קראו מעמנאן, כי אגדה נולדה בין היונים, כי מעמנאן הכושי לחם מלחמות גדולות ובא עד שושן הבירה וימת שם בימי עלומיו. ועמוד פסל הצפוני הנקרא מעמנאן הוא מפני רעש הארץ, אשר היה במצרים בשנת כ”ז לפני מספר הנוצרים, נשבר ראש עמוד פסל הזה, ומיום הזה והלאה נשמע בבוקר כזרוח השמש קול כקול הכנור יוצא מעמוד הזה, והאמינו היונים כי הוא קול מעמנאן הכושי המדבר שלום אל אמו היא השמש. ויען כי העמוד הזה רטוב היה לפני צאת השמש מפני הטל, אשר ירד עליו הלילה, האמינו היונים, כי הוא דמעת השמש המבכה על בנה מעמנאן כי מת בחצי ימיו. הסופר פויזאניוס, אשר חי בימי הקיסר נערא כתב, כי קרוב לעיר טעבען במצרים נמצא עמוד פסל בדמות איש היושב ומשמיע קול בבוקר כזרוח השמש, ונקרא בפי היונים מעמנאן, והוא פסל מעמנאן הכושי הבא מצרימה ועד שושן בפרס נסע להלחם וימת שם; אבל המצרים יאמרו כי הפסל הזה הוא דמות מלכם אמענאפיס. – חכמי הצרפתים, אשר ארחו לחברה עם נאפאלעאן הראשון ברדתו מצרימה, חקרו ודרשו על אודות הדבר הזה ומצאו כי אמת נכון הדבר, כי הפסל הזה משמיע קול בבוקר כקול זמרה, אבל לדעתם סבה טבעית לדבר, כי בלילה קר מאוד על אדמת מצרים, ובבוקר פתאום תכה השמש בחמתה על העמוד, לכן רסיסי טל ישמיעו קול זמרה, ועתה לא ישמע הקול, כי נעשה ראש להעמוד הזה, ואין מקום להתקבץ בו אגלי טל. –  ↩

חוקרי קדמוניות המצרים בזמננו חקרו ודרשו בתולדות אמענאפיס הרביעי אשר בקש לעקור משורש אמונת האלילים מעל אדמת חם, וליסד תחתיה אמונת אל אחד, והעלו בחקירתם, כי אם אמענאפיס, תיה שמה, מגזע העברים יצאה, כי תואר פני המלך ותואר אמו מראות עיניהם וצבע שערותיהם החקוקים על המצבות ואבני משכית יעידון ויגידון, כי מצאצאי בני שם המה, לכן בקש אמענאפיס לנטוע על אדמת מצרים אמונת אל אחד, אלהי העברים ולהכרית מארצו אמונת האלילים. ויען כי המצרים היו בימים ההם עובדי השמש, לכן הגיד אמענאפיס לעמו, כי אלהיו מתגלה בנגה השמש ונקרא “אדון”. והאדון חלק מזיוו על מלך מצרים, לכן כנה את שמו “חוען–אתאן” הוראתו כבוד אלהים. אמענאפיס בקנאתו לאלהי העברים צוה למחות שמות האלילים הנספחים לשמות מלכי מצרים אבותיו מעל אבני מצבותיהם. ויעזוב את נא אמון מושב המלכים אשר לפניו, כי מאס באלהיה, ויבן לו מקדש מלך במקום הנקרא בימינו טעל–אל–אמארנא. בחייו נרדפו עובדי האלילים, ובמותו רדפו המצרים את עובדי אל אחד, והיא הסבה הנכונה לשנאת המצרים את בני ישראל, תחת אשר אהבו אותם לפנים. –  ↩

בכתובות החריטים נקרא המלך האראס הארעס–העבי ומחוקה על המצבות בדמות אליל האָראָס, הנותן תשועה למלכי מצרים, ויען כי העראס העבי השיב את עבודת אלילים על כנה, לכן נקרא על שם האָראָס. במצבות ואבני משכית הנמצאות המקום קברו בנא אמון חקוק, כי הלובים והכושים הביאו לו מס סוסים ואריות ועורות נמרים וכלי חפץ וראשית פרי אדמתם, וידברו הכושים כדברים האלה אל המלך: “הט פניך, מלך מצרים, שמש זורח בהדרו על תשעה מלכי כוש, שמך גדול בארץ כוש ומלחמותיך נודעות בכל ארצות, גבורתך, מלך אדיר, הורידה עמים תחתיך, פרעה הוא שמש צדקה!” ואל השבוים אשר הביא מארץ כוש ידבר שר צבאו לאמור: “הנה הזהרתי אתכם פעמים ושלש לבל תתגרו ברעה, כי הנה האריה האָראָס מלכנו, יוצא ממעונתו לטרוף טרף בארץ כוש, ואתם לא שמעתם בקולי. ועתה הנה אל חנון מלך מצרים, בן השמש, שב ממלחמתו נשא על כנפי נשרים, האראס מצא חן בעיני אלהי השמש ויתן מהודו עליו, למען ימשל על כל הארץ. שם כבוד מלכותו נודע בארץ כוש, בדבר אל אמון הכניע את שונאיו”. (Brugsch, histoire d'Egyp. 125)  ↩

כל מפעלות סעטאָס הראשון ורעמסס השני ערבבו סופרי היונים וכתבו אותם על שם מלך זעזאָסטריס; העראדאט היוני כתב, כי זעזאסטריס יצא בצבא רב ממצרים לכבוש ארצות רחוקות, ויעש צי אדיר ויעבור בים סוף ובים התיכון וילכוד איים רבים ויבא לארופא וילכוד את הסקיטים ואת התראקים, ובכל המקומות, אשר נצח הקים עמודים גדולים, ויצו לחקוק בהם: “את הארץ הזאת לקחתי בחרבי ובקשתי”. ובעיני ראיתי בארץ פלשתים עמודי פסל חצובים בדמות זעזאסטריס חגור כלי מלחמה, בימינו מחזיק חרב ובשמאלו קשת, ומימינו לשמאלו חרות: “את הארץ הזאת לקחתי בחרבי ובקשתי”. אם פגע זעראסטריס בארצות אשר עבר, בעמים חלשים, אשר פחדו נפל עליהם, ויתנו את ארצם בידו בלי תנופת חרב ורעש כלי מלחמה, צוה לחקוק על העמודים אשר הקים תבנית “ערות–אשה” לאות חרפה, כי חלשים הם כנשים. ובמקום אשר העמים נלחמו אתו ביד חזקה צוה לחקוק על העמודים תבנית “ראש–הגויה” לאות כי גבורים הם כאנשים. וכאשר שב זעזאסטריס לביתו הביא אתו שבוים רבים ושלל רב, ויצאו כל גדולי מצרים לקראתו עד עיר סין, גם ארמאיס אחיו יצא לקראתו, בשבתו על כסאו במצרים זמם ארמאיס להרוג את זעזאסטריס אחיו בערמה, כי הצית אש בביתו בלילה בעת אשר הוא ואשתו ושלשת בניו נרדמו בשנתם, וכאשר הקיצו משנתם וראו אש מתלקחת סביבם, שת זעזאסטריס עצות בנפשו, ויצו לאשתו כי תשליך את שנים מבניה אל האש, ויעברו על גופותיהם כעל גשר וימלטו הוא ואשתו וארבעת בניו הנותרים, וינצלו. ואחרי כן לקח את נקמתו מאחיו. בשבתו על כסאו ושלום היה לו מסביב צוה את עבדיו להסיע אבנים גדולות לבנות היכליו וארמנותיו, ויצו גם לחפור תעלות וצינורות, למען ימצאו הרחוקים מהיאור מים לשתות ואחרי כן שם את משטרו בארץ ויחלק את ארצו לחלקים, ויתן לאיש חלקו בגורלו, גם הקים שש אבני משכית לפני היכל פטה במוף חצובות בדמותו ודמות אשתו ודמות ארבעת בניו. (Herodot, 2. 120) ודיאדאר הסופר היוני כתב: “כאשר נולד זעזאָסטריס אסף אביו את כל הילדים הנולדים ביום ההוא ויגדלם עם בנו יחדו, וילמד את ידם לקרב ואצבעותיהם למלחמה וכאשר גדלו נערים ובנו זעזאסטריס אתם שלח אותם להלחם עם הערבים, ויעשו חיל, ויכבשו את ארץ ערב. אחרי כן שלחם להלחם עם הלובים ויכבשו גם אותם ואחרי מות אביו ישב זעזאסטריס על כסאו, ויגמור בלבו לכבוש את כל הארץ ויאסוף חיל גדול מאוד כשש מאות אלף רגלי, עשרים וארבעה אלף פרשים ועשרים וששה אלפים רכב, ויחלק אותם על יד נעריו הגבורים, אשר נולדו אתו, וישם את הנערים לשרי צבאותיו, אחרי כן יצא להלחם עם הכושים וילכוד אותם, ויקח מהם שלל רב, כסף וזהב, שן והבנים. ויבן אחרי כן צי אדיר בו ארבע מאות אניות מלחמה, ויתנם בידי נעריו הגבורים, ויעברו בים סוף ובים התיכון וילכדו איים רבים, והוא יצא ברוב חילו אל היבשה, ויעבור בארצות אזיא ויעבור גם את נהר גוזן ויבא לארץ הודו ויכבוש אותה, וגם לארץ יון בא, אבל צבאות חילו לא יכלו לסבול שמה תוקף הקור. ובכל מקום בואו הצליח ויקם עמודים גדולים, ויצו לחקוק עליהם: ”הארץ הזאת לכד זעזאָסטריס מלך המלכים ומושל המושלים בחרבו ובקשתו“. אחרי המלחמות האלה שב לביתו כבד מאוד בכסף וזהב ובכל סגלות מלכים גם שבוים רבים אתו, ויצאו כל חכמי מצרים לקראתו עד עיר סין. בשבתו על כסא מלכותו במצרים ושלום היה לו מבחוץ, קשר עליו אחיו קשר, ויבקש להרגו בערמה, כי קרא אותו ואת ביתו אל המשתה, אשר הכין לו. וכטוב לבו ביין הצית עליו את ביתו באש, וכראות זעזאסטריס את הרעה נגד פניו, התחזק ויתפלל אל אלהיו ותצלח עליו רוח גבורה וידלג בתוך האש וימלט. לזכר המקרה הזה צוה לחצוב בשש אבני משכית אשר הקים לפני שערי היכל פטה את דמות תבניתו ודמות אשתו ודמות ארבעת בניו. בכל עיר במצרים בנה זעזאסטריס מקדשים לאלהיו ולא העביד בבנותם את המצרים, כי אם השבויים, אשר הביא מארצות רחוקות. הוא צוה את עבדיו לצבור עפר סביבות הערים, הקרובות להיאור למחסה ולמגן מפני שטף השיחור, גם צוה לחפור תעלות להוליך בהן מימי היאור אל מקומות הרחוקים, למעו יעברון בהן סוחרי מצרים לערוב מערבם, ויעש גם חומה ארוכה מאה ושמונים פרסאות מעיר סין עד בית שמש להגן על ארצו משודדי ארם וערב, ויבן גם אניה מארזי לבנון ארכה מאתים ושמונים אמה ויצפה מבית בכסף ומבחוץ בזהב ויקדיש אותה לאמון אלהיו, גם הקים לו שתי אבני משכית גבוהות מאה ועשרים אמה, ויכתוב עליהן את רוב עשרו וכבוד מלכותו. אבל לעת זקנתו הוכה בסנורים ולא יכול להחזיק את שבט המושל ביד חזקה, ויטרוף את נפשו בכפו ומת בנפש מרה. (Diodor 1. 55–58) הסופר שטראבאן כתב: ”זעזאסטריס לכד את ארץ כוש בראשונה, ואחרי כן הלך להלחם עם ארץ ערב, ויציב לו שמה מצבה למזכרת נצחונו, מארץ ערב חלף ועבר את כל ארצות אזיא, ויבוא גם לאייראפא. ובכל המקומות, אשר בא והצליח צוה לבנות היכלות, ובארץ מצרים חפר תעלה מהיאור עד ים סוף.“ (Strabon, p. 769) הסופר טאציטוס כתב: ”בעת נסע גערמאניקוס בן דרוזוס למצרים ראה חרבות העיר טעבען ועליהן חקוק בכתב ישן נושן את כבוד הדר עיר הזאת בימי קדם. הכהן המצרי, אשר הלך אתו העתיק לו הדברים החקוקים ואלה הם: “במצרים היו לפנים שבע מאות אלף אנשי מלחמה גבורי החיל, ובהם נלחם רעמסס עם הלובים, עם הכושים, ועם הפרסים והמדים ועם הבקטרים והסקיטים, גם עם ארצות ארמעניא קאפאדאציא ולוקיא וילכוד אותן בחרבו.” על החרבות ההן חקוק מכסת הנפשות אשר הביא שבי מצרימה, ואת סכום הכסף והזהב, כלי נשק וסוסים, עצי הבנים, שן, בושם ואבן יקרה, אשר שלמו לו העמים הנכנעים תחת שבטיו.“ (Tacitus, ant. 2. 60) והסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו מביא בשם מאנעטא המצרי כדברים האלה: ”זעזאסטריס הנקרא רעמסס היה מלך אדיר וחזק, כי היו לו אנשי מלחמות עצומים גם אניות מלחמה לרוב. ואחרי תתו את שבט המושל ביד אראמיס אחיו יצא ממצרים להלחם באי קיפרוס ובכנען וגם עם מלכי אשור ומלכי מדי עשה מלחמה ויכבוש את כלם, מהם לכד בחרבו ומהם נפל פחדו עליהם ויכנעו מפניו. ויהי כאשר בושש לבוא אל ביתו, ויקשור עליו אראמיס קשר, ויתן את כתר המלוכה על ראשו, את המלכה אשת אחיו ענה וגם בפלגשיו החזיק, ויתנשא למלוך לבדו על מצרים. אבל כהן אחד מכהני און כתב אליו את הדברים האלה ונחפז זעזאסטריס לשוב לביתו, ויעש נקמה באחיו, ויקח את שבט המושל מידו." (Joseph. c. Apion. 1.15) הנך רואה קורא עברי, כי לפי דעת מאנעטא נקרא זעזאסטריס רעמסס, וגם המצבות והעמודים, אשר נמצאו בימינו בין חרבות מצרים יעידון, כי נאמנים דבריו, אבל המקרה, אשר קרה לזעזאסטריס עם ארמאיס אחיו, אשר קשר עליו קשר, הנה לדעת דורשי קדמוניות המצרים קרה המקרה ההוא לסעטאס ולא לרעמסס. –  ↩

על קירות ההיכלות, אשר בנה סעטאָס צוה לחקוק כדברים האלה: “אף אזרח אחד לא עבד בבנין החומות האלה.” להגיד בזה צדקתו ותפארתו לדורות הבאים, כי חסה עינו על אזרחיו, והעביד רק את השבוים בבנינו, אבל אנחנו נאמר, כי צדקתו ותפארתו היא רק לדורו, כי רק בימים, אשר האופל כסה ארץ וערפל לאומים וצדק ומשפט תכו לרגלי גבור עריץ, אשר השבוים נתונים בידו לעשות בהם כרצונו, וגם האזרחם כעבדים בעיניו, אז היתה תפארת המלכים, כי חסה עינם על אזרחיהם והעבידו רק את השבויים בבניני ארמנותם, אבל בימינו, לא תהיה תפארתם על הדרך הזה, כי רק חקה אחת ומשפט אחד יהיה לגר, לשבוי ולאזרח הארץ. על קירות ההיכל אשר בקרנאק חקוקות תמונות המלחמות, אשר עשה סעטאס עם הכושים ועם הכנענים, עם הרועים ועם ארם נהרים, וחקוקה גם תמונת ביאתו לביתו, איך כל גדולי מצרים יצאו לקראתו לקבלהו בשמחה, והנביא ידבר אל המלך: “חרבך הנפת על ארצות רבות, ושונאיך תכו לרגליך.” ובוא המלך עם השבוים אל היכל אמון רע מדבר אלהיו אליו: “הנה שבת בשלום אל ביתך, מלך אדיר וחזק, אנכי נתתי שונאיך תחתיך, מלכי תשעה עמים תכו לרגליך, וכלם כאיש אחד אפים ארץ לך ישתחוו, ומלכים שי לך יובילו.” והשבויים יענו אל המלך: “אדוננו, לא ידענו את מצרים גם רגלי אבותינו לא דרכו על אדמתה, הגדל חסדך עמנו, ועשה עמנו אות לטובה.” ואחרי כן חקוק מספר העמים, אשר לכד בחרבו: “שבט הכושים, תשעה עמים, הרועים, החתים, ארם נהרים, הפוטים” ותחת המספר הזה חרות: “אלה הם העמים מצפון ומדרום, אשר לכד סעטאס בחרבו ובקשתו, ולשבי אשר הביא אל נא אמון אין מספר.” (Rosellini, m. st. 51.)  ↩

שרידי חרבות הערים פיתום ורעמסס נמצאים בימינו בכפר אבו קעשיב, וביניהם נמצא פסל תבנית המלך רעמסס השני, העומד בין שני אלילי מצרים רע ואטמוא, ולתכלית בנין הערים האלה העביד את עם בני ישראל בפרך. ולא דברי תורתנו לבד יגידון, כי בני ישראל נאנחו תחת סבלות מצרים, כי אם גם מכתבי החרוטים החרותים על המצבות ואבני משכית, אשר מצאו דורשי קדמוניות בין חרבות משואות ימי קדם על אדמת מצרים, נראה כי בני ישראל, הנקראים גם בלשון מצרית עברים, היו עם נגש ונענה תחת סבלות מצרים, אשר העביד בהם רעמסס השני בפרך לבנות ערים גדולות ולהסיע אבנים מהרים ועליהם שם רעמסס נוגשים לשמור אותם לבל יגרעו מעבודתם דבר. הנוגשים האלה נקראו בלשון מצרית מאלאי, והם כלכלו את העובדים בלחם ומים כל ימי עבודתם, ויביאו אותם מחנות מחנות יום יום למקום עבודתם. ובאוצר העתיקים, אשר בעיר ליידען נמצאו מגלות פאפירוס אשר חרות בהן פתשגן כתב הדת הנתן להם מאת שרי מסים, באיזה מקום ובאיזה יום תעבוד משפחה אחת ובאיזה יום ומקום תעבוד משפחה שנית את עבודתה. אבל לא בני ישראל לבדם נאנחו תחת שבט רעמסס השני, כי אם גם עמי מצרים נלחצו מידי נוגשיהם. מגלת פאפירוס נמצאת בימינו באוצר העתיקים בארץ בריטאניא, ובה חרות מכתב, אשר כתב הממונה על בית אוצר הספרים למלך רעמסס השני, אמאנעמאן שמו, אל תלמידו ורעו המליץ המצרי, פענטויר שמו. מהמכתב הזה נראה מצב האכרים עובדי אדמת מצרים איך נאנחו תחת שבט נוגשיהם בימי רעמסס השני. ואלה הם דברי המכתב: “שים לבך תלמידי ורעי, והתבונן על חיי האכרים בימים האלה, מה מר גורלם, ונחלתם אנושה! טרם יאסוף האכר את תבואת השדה, יבא ערב כבד מאד, עכברים, ארבה, חסיל וגזם להשחית את יבול האדמה, ואם ישכח את אלומות קצירהו בשדה לילה אחד, אז הגנבים יגנבו דים. סוסיו ימותו מרוב עבודתם ביום ובלילה, ואחרי כן יבואו שרי מסים, וכשודדי לילה כלם יענו: הב, הב, דגנך ותירושך! ואם לא יתן יאסרו אותו ואת אשתו בכבלי ברזל, וישלחו אותם אל עבודת המלך לחפור תעלות ולבנות היכלי מלך, ואת הון ביתו יבלעו ואין מעצור.”  ↩

רעמסס השני הגדיל לעשות במלאכת הבנין יותר מכל המלכים אשר לפניו, לפי דברי הסופר שטראבאן, אשר הזכרנו למעלה, החל רעמסס לחפור תעלה גדולה לחבר את השיחור עם הים סוף וחדל מחפור אותה, כי ירא לבל ישטוף הים את מצרים, כי הים סוף גבוה מהשיחור. וחוקרי ארץ מצרים בזמננו יעידון, כי נאמנים דברי שטראבאן במצאם סמני התעלה בעמקו אדמת מצרים. בארץ נוביא בנה רעמסס השני ארבעה היכלות גדולים אשר חרבותיהם נשארו עד היום הזה. ואלה הם: במורד הר בארק אל נמצאו שרידי היכל אשר בנה רעמסס לאל אמון. בשפת היאור קרוב לבית–אל–וואלי נמצאו חרבות היכל, אשר חצב רעמסס בסלע, ועל קירותיו חקוק, כי המלך רעמסס לכד תשעה עמים ושבט הכושים הכניע. קרוב לכפר אבו סימבעל נשארו שרידי שני היכלות, האחד בנה רעמסס לכבוד אליל רע, והשני בנתה אשתו נפרנריה לכבוד אלילה האטאר. לפני פתח היכל האטאר עומדים ששה פסלים גדולים, שלשה מצד ימינו, ושלשה מצד שמאלו, והפסל האמצעי ביניהם חצוב תבנית המלכה, והנשארים מחוטבים תבנית רעמסס השני. ולפני היכל אליל רע עומדים ארבעה פסלים גדולים חצובים תבנית רעמסס, גובה כל פסל שבעים רגל, ועל קירות ההיכל חקוק כדברים האלה: “אנכי נתתי חרב שלופה, רעמסס, בידך להשמיד גוים לא מעט, מלכי צפון ומלכי דרום יעבדוך, שבטי הגוים תרדוף באף, ומלכות מצרים תרחיב עד תאות גבעות עולם.” הבנין הגדול מכל בניני רעמסס, הוא הארמון הגדול הנקרא “בית רעמסס” ואותו הקדיש לאלהיו אמון. על קירות חדרי הארמון הזה חקוק תהלות ותשבחות למלך רעמסס. בחצר העמודים חרות: “המלך האדיר, בן השמש, ידיד אל אמון, אהוב לאל רע, ואהוב לאלילה נוט, הזורח בהדרו כשמש בגבורתו, השומר את הצדק בנה את הארמון הגדול הזה לכבוד אמון אביו מלך האלים.” בשערי הארמון מחוקה תמונה נפלאה איך רעמסס ישבע נעימות בחברת אלי שמים, וילך מחיל אל חיל עד יראה אל אמון אלהיו, אליל אטמוא המושל על השמש ביום יוליך את רעמסס אל אליל מאנטוא המושל על השמש בלילה. מאנטוא יאחז את זרועות המלך ויאמר אליו: בא נא אל מעון השמים לראות בהדרת אביך, אמון, אדון האלים, הנותן לך חיים ארוכים, הממליך אותך על ארצות רבות והמושיב אותך על כסא אל האָראָס.“ ואחרי כן יוליך מאנטוא אותו אל אמון אלהיו, ואמון יאמר אליו: ”בני אהובי, יוצא ירכי, מלך העולם, רעמסס, ברוך בואך, ישמח לבי ויגל כבודי בראותי מעשיך הטובים, אתה הקדשת לי את הבית הזה, ואני אתן לך חיים ארוכים, תשב על כסא סעב אלהי השמים ימים רבים, ובהבית הזה, אשר בנית יהיה נכון ונשא כל ימי שמים על הארץ.“ ואלילה פאכט תרים את ימינה על ראש המלך, ותאמר: ”אנכי אארוג כתר השמש, למען יציץ נזר הקודש על מצחך תמיד.“ ובחדר הפנימי חקוק: ”קח שבט המושל מידי אמון אביך, ותמשל בו על ארץ חם, בו שאון זרים תכניע ותמחץ ראש פרעות אויב.“ ובחדר העמודים מחוקה תמונה נפלאה, איך כהני מצרים ינשאו על זרועותיהם את המלך רעמסס ואת אשתו ונלוה אתם אליל חנזוא ואלילה נוט לפני אל אמון. אלילה נוט תאמר: ”הנה באתי לראות הוד מלכותך, אמון, מלך האלים לבקש מלפניך, כי תתן חיים לבנך רעמסס.“ וחנזוא יאמר: ”גם אני באתי לבקש מלפני הוד מלכותך, כי תתן שנות חיים נעימים לבנך מלך העולם רעמסס השני.“ והמלך יענה: ”הנה באתי לראות פני אבי אמון מלך האלים בלוית אלי שמים אלה היושבים ראשונה במלכות שדי.“ והמלכה תענה: ”גם אני באתי להודות את שם אמון אבי מלך האלים, שמח לבי על אהבתך אלי, אתה תשכון כבוד בהיכל, אשר בנה לך רעמסס בנך מושל הארצות. תנה לו חיים טובים ושנות ישע תספור לו, לפי מספר חגיך, אשר ינקופו.“ בחדר השני מחוקה איך רעמסס עומד תחת עץ החיים (הוא העץ פערזעא) לפני כסא אליל אטמוא. אטמוא וטאט יכתבו את שם המלך רעמסס על עלי עץ–החיים, ואטמוא יאמר: ”הנה כתבתי שמך על עלי עץ החיים, למען תחיה ימים רבים." (Champollion, Lettres. 83)  ↩

כל דברי המלחמה הזאת חקוקים על חומת “בית רעמסס” ועל קירות ההיכל בכפר אבו סימבול, ונמצאו גם חרותים במגלת פאפירוס, אשר הובאה לאוצר העתיקים בבריטאניא. ונעתיק הדברים פה על פי העתקת הצרפתי די רושע: “כאשר צר רעמסס על עיר קדש באו שני רועים ויגידו במרמה, כי החתים נסוגו אחור לפאת נגבה אל פני עיר חלב, וישלח רעמסס את כל חילו לרדוף אחריהם והוא נשאר לבדו עם אחדים משרי צבאותיו, והנה פתאום נשבו שני מרגלים ויובאו לפני המלך, ויודו לו כי החתים חונים במארב מצפון לעיר קדש, והנם נכונים להתנפל על המלך. כשמוע רעמסס את הדברים האלה אחזו חיל ורעדה, וישלח מלאכים להשיב את חילו, אבל טרם בא חילו הגיח האורב ממארבו, ויסובו עליו רובי קשת החתים ביום ההוא. על המקרה הזה שר המליץ המצרי פענטויר שיר, אשר זכרו נשאר על חומת ההיכל בקארנאק עד היום הזה. ואלה הם דברי השיר: כה דבר המלך רעמסס בעת אשר אויביו כתרוהו: אלי אמון למה עזבתני, תופשי מגן וקשת רדפו אחרי אויביהם, ואותי עזבו בידיהם, התשכח אבי את יוצא חלציך? הלא בעצתך ובמצותך יצאתי להלחם עם העריצים האלה! מה רצונך אמון אלי? האם לא חגגתי לשמך חגים גדולים? האם לא מלאתי את מקדשך בשלל האויב? הלא בניתי לך בית גדול ושלשים אלף פרים הקרבתי על מזבחך, גם הקטרתי לך קטורת מכל ראשי בשמים! אני הקימותי לכבודך מצבות ואבני משכית גדולות וחזקות, צי אדיר בים שלחתי להביא סגלות עמים רחוקים אל היכלך, ההיתה זאת מעולם? יבושו ויחפרו כל הממרים את פיך והנסוגים אחור ממצותיך, אשרי האיש השומע לעצתך! אליך, אבי אמון אקרא, אליך אשוע, כי אויבי כתרוני, וישועה רחקה ממני, שמע נא אבי קולי, עליך נסמכתי מרחם, מבטן אמי אלי אתה, שקר אלפי תופשי מגן מגן וקשת לישועה, אם אתה לא תרדוף את האויבים, תדיקם כעפר ותזרם כמוץ על פני הרוח.” ויענהו קול מן השמים: “אל תירא רעמסס בני, אמון יעוף אליך, כי שמע את קול תחנוניך, אני אמון הנני אתך להושיעך, אני אביך השמש אזרח עליך, אויביך בחושך ידמו ואתה על במתו תדרוך, לא יורו עליך חץ, כי ידיהם תרפינה ולבם ימס, מרכבותיהם אשבר וסוסיהם אעקר, כי אתך אני.” אבל מלך החתים אסף את כל חילו, שרי ארפד, שרי ראקא, שרי קאשקאש ושרי כרכמיש חברו אתו ויסובו את המלך רעמסס, ויפול פחד על הרכב המוליך את רכב המלך, ויאמר לו: “מלך גדול רעמסס אדוני, ננוסה מפני אויבינו ונצילה את נפשנו, היש לאל ידינו להלחם עם שונאינו האדירים האלה?” ויען המלך: “חזק ונתחזק נער! – אם אמון אלהים הוא, הוא יריב את ריבי, וילחום את מלחמתי, ואנכי אכבדה בעיני שונאי.” ויחגור המלך רעמסס בעוז מתניו ויפול על מחנה החתים כארי טורף ויעש חיל, ויך אותם מכה רבה עד הערב, ובלילה ההוא באו רכבו ופרשיו ויראו, כי חרב מלכם עשתה נקמות בשונאיו, כי השדה היה מלא חללים, ויאמינו שריו כי אלהיו אמון היה בעזרו, ויען המלך ויאמר להם: “מה זאת עשיתם לי, כי עזבתם אותי בין שונאי, הלא כמעט שכנה דומה נפשי, כי אפפוני צוררי, ולולי אלהי אבי אמון היה בעזרתי, כי עתה נפלתי בידי לא אוכל קום, אבל בעזר אמון אלהי נלחמתי ביד חזקה, ואלפי צוררי נפלו מימיני ומשמאלי.” וכאור הבוקר ערך רעמסס מלחמה שנית וכל רכבו ופרשיו עמדו לימינו, גם ארי טורף היה בעזרו, ויך את החתים ויפול עליהם כשור נגח בקרני ברזל, וישב אותם רעמסס כצפרים עפות, והארי, אשר היה אתו טרף זרוע אף קדקד אויביו, וישלח מלך החתים מלאכים אל רעמסס לאמור: “אתה מלך גדול, גבור נורא כבעל צפון בן השמים, נפל פחדך ואימתך עלינו, נמס לבנו, ולא קמה עוד רוח באיש להלחם אתך. אמון אלהיך נתן את ארץ מצרים בידך וגם החתים נתונים לך לעבדים, עשה בנו כטוב בעיניך, כי הננו בידיך נולים לפניך ארצה, הה! מלך אדיר וחזק, האר פניך עלינו ונחיה ולא נמות ונהיה לך לעבדי עולם.” ויאסוף רעמסס השני את שריו ואת יועציו לשאול את פיהם וישיתו עצות בנפשו לעשות שלום עם מלך החתים. ויכתוב המלך רעמסס דברי שלום ואמת אל מלך החתים מוירזור בן סעפאלולא, וישב בשלום אל ביתו. כל מלכי העמים חלו את פני רעמסס ונכבד בכל מצרים." (de Rougé, Revue contemporaine 1856)  ↩

ואלה הם דברי הברית והשלום, אשר כרת רעמסס השני עם מלך החתים החקוקים בחומת ההיכל בקארנאק: “המלך רעמסס בן סעטאָס הגדול בן רעמסס הראשון כרת ברית שלום עם חתיזר מלך החתים בן מוירזור הגדול בן המלך הגדול סעפלולא. אהבה ושלום יהיו ביניהם עד עולם. החתים לא יבואו בגבול מצרים לשלל שלל ולבוז בז. פליטי החתים לא ימצאו מנוס בארץ מצרים, ופליטי מצרים לא ימצאו מקלט בארץ החתים. החתים יסחרו את ארץ מצרים, והמצרים יסחרו את ארץ החתים באין מפריע, ואיש את רעהו יעזרו בבוא צר ואויב בשערי ארצו, לקים דברי הברית אלה נשבעו שני המלכים האלה איש איש בשם אלהיו. לאות אהבה ושלום לקח רעמסס את בת מלך החתים על נשיו לו לאשה, ויבן היכל לבעל צפון אלהי החתים במצרים ומלך החתים הוסיף שם מצרי על שמו.” (Brug. His. 145)  ↩

רעמסס השני היה איש אוהב חנף ורודף זמה, זנות ויין לקחו את לבו לעת זקנתו, הוא מלא את ארמונו בנשים רבות ויולד מאה ושבעים בנים ועוד רוח תאותו לא שבעה עד כי לקח את בתו בתענת לו לאשה, ובגלל זה קשרו נשיו בארמונו עליו קשר להמיתו, ויודע לו הדבר ויוציא להורג את רוב נשיו, ולעת זקנתו הוכה בסנורים, וימת בנפש מרה. על המקרה הזה נולדה אגדה בפי המצרים, כי בחלות רעמסס מחלת עינים הגידו לו הכהנים, כי מחלתו באה לו מחרון אף אלהיו, יען גער בהיאור הקדוש בעת גאו מימיו מאד, על כן הכהו במחלת עינים. וכאשר עברו עשר שנים מאז סבל מכאוב עינים, הגידו לו הכהנים בשם אלהיו, כי אם ירחץ את עיניו במי רגלי אשה, אשר לא בגדה באישה, אז יתרפא ממכאובו. ויחל רעמסס לנסות את התרופה במי רגלי נשיו ונשי שריו, ולא הועיל לו מאומה. ויהי כאשר נסה לרחוץ את עיניו במי רגלי אשה אחת מדלת עם הארץ, ותעל ארוכה לעיניו, ויצו המלך לשרוף את נשיו ונשי שריו באש, ואת האשה לקח לו לאשה. כל איש אשר אמונת הבלי שוא לא עורה את עיניו, יבין וישכיל, כי מי רגלי אשה בוגדה או לא בוגדה באישה, לא ירפא עיני עור. וגרגרי האמת, אשר נוציא מדברי האגדה הזאת הם, כי נשי דלת עם הארץ צנועות הנה מנשי המלך ושריו. ורעמסס לא בגלל זה הוציא להורג את רוב נשיו, כי אם בגלל הקשר.  ↩

יוסף הכהן בשם מאנעטא המצרי כתב לאמור: “המלך מענפטה בקש לחזות בנועם אלהיו בעודנו חי, כמלך האָראָס, אשר מלך לפניו. וישאל המלך בעצת החוזה אמינאפיס בן פאפיאס, לדעת מה יעשה ברצותו להתקרב אל אלהיו ולחזות בנועמו. ויאמר לו החוזה, אם יבער את הטמאים ואת המצורעים מעל אדמת מצרים יחזה בנועם אלהים. ויעש המלך כן, ויצב לקבוץ מכל ארץ מצרים את כל האנשים, אשר שאת או ספחת בבשרם אל מקום אחד, וכשמונים אלף מצורעים היו במספר, וישלחם אל ארץ גזרה במצרים התחתונה, למען יעבדו שמה עבודת פרך העבדים החוצבים שמה אבנים מן הפסילים, וינחם החוזה אחרי כן על עצתו, אשר נתן למלך, כי חכמים ומביני מדע גם כהנים היו בין המצורעים האלה, וירא לנפשו מחרון אף אלהים עליו כי העבידם בפרך, ובחלום חזיון לילה ראה, כי יבואו אנשים מארץ רחוקה ויושיעו למצורעים מענים ומלחצם, ויכבשו את ארץ מצרים, וימשלו עליה שלש עשרה שנה. אבל ירא להגיד חזיונו אל המלך, ויכתוב את דבר החזיון בספר, ויחנק. וכאשר הוגד למלך את דבר החזיון ירא לנפשו ויצר לו מאד על אשר מרר את חיי המצורעים בעבודה קשה, וינחם על הרעה, ויקל עולם מעליהם ויתן להם אחוזת נחלה במצרים התחתונה, היא העיר אבאריס (עיר אבירים) [יש מפרשים אבאריס צען (טאניס) ויש מפרשים סין (פעלוזיאוס) והח' ברוגש יאמר כי הוא המבצר ”הא–אואר“ מקום מקלט הרועים הנזכר בכתבי החריטים, והח' עוואלד יפרש השם אבאריס ”תחנות העברים“.] אשר בה גרו לפנים אבירי הרועים ויקדישוה לאליל בעל צפון, וכאשר נאחזו המצורעים בעיר אבירים מרדו במלך מענפטה, ויבחרו מתוכם כהן חכם אחד, אשר כהן לפנים בעיר און, וישימוהו לראש עליהם. שם הכהן אזארזיף על שם אזיריס אלהיו, ויתן הכהן להמצורעים חקים חדשים, אשר בדא מלבו, ויצו להם לבל יעבדו את אלהי מצרים, ויצו גם לשחוט את הבהמות הקדושות בעיני המצרים ולאכול מהם בשר כאות נפשם, ויזהיר אותם לבל יתחתנו עם העובדים את אלהי מצרים. וכל המצורעים נשבעו לשמוע בקול מצות הכהן אזאריף, ויהי הקשר אמיץ ביניהם. ויצו אזאריף לבצר את חומות העיר אבאריס, וישלח מלאכים אל הרועים, אשר גרש אמאזיס ממצרים לאמור: מענפטה הרע לנו מאוד, ויתן עלינו עבודה קשה, ועתה הננו בעיר אבאריס, עיר מגורי אבותיכם, ונבצר את חומותיה, על כן באו נא הנה ונפתח לכם את שערי העיר, ונתנה לכם את כל מחסוריכם ונלחמה במצרים, ואני אלחם בראש. הרועים שמחו על השמועה הזאת, כי באה העת לעשות נקמה במצרים, ויסעו מארצם כמאתים אלף חלוצי צבא ויבואו לעיר אבאריס. וכשמוע המלך מענפטה את השמועה הרעה הזאת אחזו חיל ורעדה ויזכור את דברי החוזה, ויאסוף גם הוא את חילו כשלש מאות אלף אנשי מלחמה, אבל כאשר יצאו המצורעים לקראתו למלחמה ירא לנפשו להלחם אתם מפני חרון אף ה' עליו, ויאסוף את יועציו ואת אנשי סודו וישאל בעצתם מה לעשות והם נמנו וגמרו, כי המלך יקח את סעטאס בנו יחידו ויתנהו אל בית אחד מרעיו, למען יסתר שמה עד יעבור זעם, והוא יקח את החיות הקודש ואת השור אפיס ואת פסילי אלהיהם ויסע עמהם אל ארץ כוש. וכן עשה. והמלך כוש קבלם בסבר פנים יפות, ויתן להם ערים וכפרים למשכנותם, ויתן להם גם כל צרכיהם ויעמיד שומרים על פני כל ארץ מצרים לבל יבקעו הרועים אל ארצו. והרועים עם המצורעים פשטו על פני כל ארץ מצרים ויהרגו רבים מיושביה וישרפו את עריה וכפריה וישללו שלל רב ויבוזו את המקדשים, גם באלהי מצרים עשו שפטים, כי שברו את פסיליהם וישחטו את הבהמות הקדושות להם, ויאכלו את בשרם וישליכו את נבלתן על פני השדה למאכל לעוף השמים. ויעשו מעשים, אשר לא יעשו במצרים, כי אנסו את הכהנים לאכל מבשר חיות הקודש, אשר שחטו. ואחרי כן שב מענפטה למצרים בחיל כבד מאד, גם סעטאס בנו היה איש מלחמה ויאסוף את חילו במצרים וילחמו שניהם עם הרועים ועם המצורעים ויגרשום עד גבול ארץ כנען. הכהן אזארזיף, אשר נתן להם את החקים החדשים היה לראש עליהם גם אחרי כן, וישנה את שמו ויקרא את שמו משה.” (Josep. C. Apion. 1. 27) סופרי העמים, דיאדאר, טראגוס פאמפעאום, שטראבאן, טאציטוס, ליזימאכוס הלכו כלם בעקבות מאנעטא, רק זה מוסיף הבלי שוא ושקר, וזה גורע, הצד השוה שבהם שנאת היהודים מדברת מגרונם. אבל הקורא, אשר חננו ה‘ דעה והשכל, יבין וישכיל ההבדל, אשר בין ספור חזיוני לבין ספור תולדי. ספור יציאת מצרים אשר בתורתנו הוא ספור חזיוני, ומגמת כותבו הוא להפליא את עם ישראל הפלא ופלא, להראותם כי מעשה אנוש ותחבולותיו מהבל המה גם יחד, לא לאיש להכין דרכו, כי מה’ כל מצעדי גבר כוננו, וה' לא בדרך הטבע יעזור לאדם, כי אם על ידי אותות ומופתים יוצאים מגדר הטבע, לכן כחד הכותב תחת לשונו את ביאת בני ישראל ואת יציאתם ממצרים את קורותיהם, מלחמותיהם וסבותיהם הטבעים, והעטיף את הכל במעטפות החזיון לתכלית מוסרי נרצה בעיניו, אבל הכותב את ספור התולדי, אף כי הוסיף וגרע בדבר הקורות משנאתו לעם בני ישראל ומאהבתו לעמו, בכל זאת נכרים דברי אמת הספונים בתוך דבריו, וכל משכיל ההולך לנוגה אור הבקורת הזורח בימינו, יוציא את היקר מזולל מתוך ספור מאנעטא ויפלס נתיב למחקרו. ולפי דעתנו באו בני ישראל מצרימה בתוך הרועים או בימי ממשלת הרועים, אבל לא הלכו בדרכי הרועים, כי אם קנו לב בני חם לאהבה אותם, ועזרו למצרים במלחמת הרועים, כאשר הוכחנו למעלה, כי קאמעס מלך מצרים, אשר נלחם עם אבירי הרועים, הוא “צפנת פענח” “הזן את העולם”, אבל אחרי כן, כאשר בקש אמענאפיס, חוטר מגזע העברים, לעקור עבודת אלילים מעל אדמת מצרים, נהפכו המצרים לאויבי בני ישראל, ורעמסס השני ענה אותם בעבודה קשה, לכן באו בני ישראל בברית עם הרועים, אשר גרשו ממצרים, וילחמו עם המצרים וישרפו את עריהם ויבוזו את מקדשיהם, ויצאו משם ביד רמה וברכוש גדול, כאשר הבטיח אלהי העברים את אברהם בברית בין הבתרים, וכותב תורתנו, השם בפי פרעה את הדברים: “הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.” דבר על שם סופם, כי התחברו בני ישראל עם הרועים. וכותב תולדות משה רבינו בתורתנו לא הבין הוראת שם משה אל נכון, כי לפי חקי הלשון העברית ראוי להקרא משוי ולא משה, כי בת פרעה מָשְׁתָה אותו מן המים, והוראת שם משה בלשון מצרית היא “הילד” ובימי רעמסס השני היו אנשים רבים במצרים הנקראים משה, ואחד מהם היה שר הפלך בארץ כוש, [ויקח את בת המלך מארץ כוש לו לאשה] לדעת החכם ברוגש, לכן שָׂם כותב תולדות משה בתורתנו את “הילד” “משה” בתבת גומא בסוף על שפת היאור, והחליף קורות משה העברי בקורות משה המצרי, ויספר כי משה לקח אשה כושית, זמן יציאת בני ישראל ממצרים הוא לפי חשבוננו בשנת אלף ושלש מאות וכ“ך למ”ה. ולדעת סדר עולם יצאו בני ישראל ממצרים בשנת תמ“”ח לאלף השלישי, ולדעת בעל מאור עינים בשנת תע“ח לאלף השלישי, והוא לפי חשבוננו בשנת אלף ושלש מאות וארבע (לס"ע) לפני מספר הנוצרים, אם הנוצרי נולד שבעים שנה לפני חרבן הבית, אשר נחרב בשנת תתכ”ב לאלף הרביעי. –  ↩

עוד בימי טוטמאזיס השלישי נהרו שבטים זרים מבני יפת, אשר ישבו לפנים באיי ים התיכון, אל חוף הים בצפונית מצרים והורישו את שבטי חם וישבו תחתיהם. השבטים האלו נקראו בכתבי החריטים: “לובים ומאשואשים” והמצרים קראו להם “טאמאהוא” (אנשי צפון) גם טאהענוא (אנשי ערפל) ויפרו השבטם האלה ויעצמו במאוד מאוד ברבות הימים, בימי רעמסס השני היו לגוי עצום ורב ויקח מהם חלוצי צבא במלחמותיו. ולעת זקנתו החלו לפרוק את עולם מעל צואריהם. ובמותו בעלות מענפטה בנו על כסאו, הרבו פרעות בארץ מצרים, כי הלובים והמאשואשים שמו להם ראש אחד מוירמויאן שמו, ונלוה אתם שבטם אחרים, הטירהענים, הסארדאנים, הקעקאנים, והסיקולים ויערכו מלחמה עם בני חם יושבי מצרים. בראשונה גברו השבטים על המצרים ויבוזו את בתיהם ואת היכליהם, וידכאו לארץ חייהם. ואחרי כן יצא המלך מענפטה לקראתם בחיל כבד ויך אותם מכה רבה ויפול מהם חללים ביום ההוא על שדה קטל, מהלובים אלף ושלש מאות וחמשים ותשעה איש שולף חרב, מהמאשואשים ששת אלף ומאה ושלשים איש. מהקעאקים אלפים ושלש מאות וששים ושנים אנשים גבורי החיל. מהטירהענים שבע מאות ותשעים איש ומהסיקולים מאתים וחמשים איש. וישב מהם מענפטא תשעה אלף ושלש מאות ושבעים וששה איש שבי, ויבוזו את כלי נשקם ואת בהמתם במספר אלף ושלש מאות ושבעה בני בקר בריאים. השבטים הללו לא גרשו ממצרים אחרי נפלם, רק היו למס עובד להמצרים.  ↩

רעמסס השלישי לא נופל מרעמסס השני במלחמותיו ובבניניו. הוא בנה שני היכלות יפים מאוד, אחד לאליל הירח חאנזוא, והשני לאל אמון בנא, וחרבותיהם נשארו בכפר מאדינעט האבו. על שרידי היכלות האלה חקוקים דברי המלחמות, אשר נלחם רעמסס השלישי עם שבטי לובים, שבטי טאהענוא, שבטי צאקארא, שבטי טירהענים, שבטי פלשתים, ושאר השבטים, אשר ישבו באיי הים הגדול, ויקשרו קשר עם שבטי החתים, האמורים, הארודים לפרוץ בגבול מצרים ולהשחיתה, בחדר אחד חקוק דברי אמון אל המלך: “אני אלך לפניך רעמסס בני, בן השמש, השומר את האמת, המולך על מצרים העליונה ועל מצרים התחתונה, ואתן בידך ממלכת גוים עריצים, אני אישר הדורים לפניך וכל מרכבותיך ישועה.” ובצאת רעמסס השלישי למלחמה לקראת החתים ידבר המלך אל חילו: “אזרו חיל, ערכו למלחמה, גבורי חילי, עליזי גאותי! והורידו צוררי תחת רגלי.” ובשובו ממלחמתו יאמר המלך: “אני הכרתי גוים. ועתידותיהם שוסתי, ואת ארצם השימותי.” בחדר שני חקוק המלך רעמסס השלישי בשבתו במגדל והשבוים עומדים לפניו, והוא יאמר לשריו: “ראו שרי אמון אלי הפיל חללים לימיני ולשמאלי ויתן את כל הארץ בידי.” בחדר שלישי חקוק דברי אמון אל המלך: “אנית אויב היתה כחומה בצורה על הים, וחיליהם שאגו כאריות אבל לא קרבו לגבול מצרים, כי אנכי יושב על כסא האָראָס. בעוצם ידי נלחמתי עם אויבי והרחבתי את גבול מצרים, נלחמתי עם תשעה עמים ולכדתי את ארצם. לכן הרימו קולכם עד לב השמים, אתם יושבי מצרים! אנכי מלך על מצרים העליונה והתחתונה ויושב אני על כסא אלהי אטמוא, כי הוא נתן את שבט המושל בידי, למען חילים אגבר בים וביבשה.” (Brugsch, histoire d'Egypte p. 188)  ↩

העראדאט היוני כתב, כי רעמסס השלישי היה איש אוהב כסף וזהב יותר מכל המלכים אשר לפניו, על כן אסף כל יקר וכל סגלה אל אוצרותיו והיה שעשועיו יום יום, בראותו עושר כבוד מלכותו שטוח לפניו להתענג בו במראה עינים לבד. אולם השטן העומד לימין כל בוצע בצע עמד גם לימינו לשטנו, כי כל היום פחד ורגז לבל יאבד הונו, וגם בלילה לא שכב לבו, ויחשוב מזמות למצוא מקום להסתיר בו אוצרותיו מכל גנב ושודד, ויבן בית אבנים גדול סגור מכל עבריו לטמון בו אוצרותיו. אבל הבונה ערום היה, ויבן את תכלית הבית, אשר הוא בונה, ויעש בערמה מעשהו, ויערוך אבן גזית אחת על אופן, כי יוכל היודע לחלצה אחרי כן ולהושיבה על מקומה כבתחלה, ולא יראה לעין זר. אבל הבונה לא אכל מפרי מעלליו, כי כמעט כלה את בנין הבית ויחלה למות. ויהי כראותו כי לא יחיה מחליו, ויקרא לשני בניו ויודיע להם את זמם לעשות לאוצרות המלך. ויהי אך מת הבונה, ויקומו שני בניו לבצע את מזמות אביהם וילכו שניהם בלילה אחד וילחצו את האבן מקיר בית האוצר ויקחו כסף וזהב כאות נפשם ויושיבו את האבן אחרי כן אל מקומה. ויהי בבוקר, וירא המלך חסרון באוצרותיו ויחר אפו. אבל בחרונו השתומם, כי לא הבין איך בא הגנב אל בית האוצר הסגור מכל עבריו, ולא ינכר הפרץ, אשר פרץ בחומת הבית. ויה כראות המלך כי החסרון באוצרותיו הולך וגדול מיום ליום והגנב לא נודע וגם הפרץ לא נכר, ויחשוב מזימה לתפוש את הגנב בהכינו רשת לפעמיו, ותחבולתו עמדה לו, כי ביום השני נלכדו רגלי הגנב ברשתו, אשר טמן לו. אבל בכל זאת לא הצליח בידו לראות את הגנב פנים אל פנים… כי בראות בן הבונה האחד כי נלכדו רגליו בפח, ירא לנפשו מחרון אף המלך על כל משפחתו, ויצו לאחיו השני לכרות את ראשו מעליו, לבלתי יודע מי עשה את הדבר הזה, ויעש אחיו כן. ויהי בבוקר וירא המלך גוף אדם נלכד בפח וראשו כרות מעליו, ויתפלא מאוד, אבל תשוקתו בערה בקרבו לדעת את הגנבים הערומים ההם, ויחשוב ערמה אחרת למצוא את הגנבים, ויצו לתלות את גופת המת על קיר בית האוצר מבחוץ, ועל עבדיו, אשר העמיד לשמרו צוה לאמר, כי יתפשו את כל אשר יקרב אל המת לבכותו. (כי גוף אדם הבלתי נתן לקבורה חרפה היא ליושבי מצרים) אבל בן הבונה השני הבין מחשבת המלך, וירא לנפשו, פן תצא אמו לשוק ותראה את בנה המת תלוי בקיר תמרר בבכי, ויודע הדבר, ויערים הוא פעם שנית, ויקח צמד חמורים ויטעון נאדות יין עליהם, ויעבירם לפני בית האוצר, ובעמדם שמה נבקעו הנאדות וישפך היין ארצה. וכראות שומרי בית האוצר, כי היין נשפך לפניהם כמים ארצה, וירוצו לשתות ממנו. וישתו ממנו עד בא השמש וישכרו. – הלילה בא ותרדמה נפלה על השומרים וירדמו בשנתם, ויקם בן הבונה, ויגנוב את גוף אחיו מעל החומה, וישחית גם את פאת זקני השומרים הנרדמים, למען היותם ללעג בבוקר, ויקם וילך לו לדרכו. הבוקר אור וירא המלך את מעשה הגנב ואת ערמתו, וינסה תחבולה אחרת למצא את הגנב החי. ויצו להעביר קול בחוצות העיר לאמור: אם יבוא הגנב אל בתו ויגלה לה את כל המעשה אשר עשה, יקח אותה לו לאשה. וכשמוע הגנב את הדברים האלה, ויחגור רוח אומץ וילך אל בת המלך. ויספר לה את המעשה, אשר עשה, וכראות בת המלך, כי הגיד לה את כל לבו ותתפשהו בידו ותקרא בקול גדול את עבדיה לתפשהו. ויהי כהרימה את קולה ויעזוב את ידו אצלה, וינס החוצה וימלט אל נפשו… כי לא היתה ידו, כי אם יד המת, אשר כרת מגופו ויסתיר אותה תחת בגדו. וכראות המלך כי הגנב ערום הוא ממנו, ויצו להעביר קול שנית, כי נקי יהיה מכל עונש וגם את משכורתו יקח מאת המלך, ויתראה בן הבונה אל המלך פנים אל פנים, ויתן לו את בתו לאשה. (Herod. 2. 121–122.)

ספור הראדאט זה הגדות גנבים היא במצרים כי עשה הגנבה לא למעשה רשע יחשב בעיני המצרים, כל גנב איש – כשרון ובעל מזימות יקרא במצרים, כי הראה את כשרונו ומזימות רוחו במפעלו, אבל אם תפוש יתפש הגנב, יענש, על דבר אשר לא ידע להמלט לנפשו.  ↩

בהיכלי אליל הירח חאנזוא, אשר בקארנאק נמצא עמוד פסל ובו חקוק כדברים האלה: “רעמסס השנים עשר נסע לארם נהרים לקחת מס הארץ, וירא שמה נערה יפת תאר בת המלך ממדינת בוכט ותמצא חן בעיניו, ויקח אותה לו לאשה, ויתן את כתר המלכות בראשה. ויהי מקץ ימים חלתה אחות המלכה, וישלח חותן מלך מצרים אל חתנו מלאכים לבקש מלפניו, כי ישלח לו רופא מצרים, אשר ירפא את בתו השנית, ויאות לו מלך מצרים וישלח לו רופא. בבוא הרופא אל מדינת בוכט, מצא כי רוח רעה דבקה בבת המלך והוא לא יכל לגרשה מקרבה. ויבקש חותן רעמסס מחתנו, כי ישלח לו את פסל אלהיו למען יגרש את הרוח. וישלח רעמסס את פסל אליל חאנזוא ויגרש את הרוח. ואחרי כן לא אבה המלך מבוכט להשיב את הפסל למלך מצרים עד ראותו בחלומו נץ בנוצות זהב פורש כנפיו למצרים ובהקיצו משנתו הרגיש מחלה אחזתהו, וימהר להשיב את הפסל, ויתן לו מתנות כיד המלך.” (Brugsch, histoir d'Egyp. 26)  ↩

בכתובת החריטים נקרא הכהן הער–האָר בשם “בן השמש, שר צבא הגדול במצרים העליונה והתחתונה” ועל חומת אליל חאנזוא, אשר בקארנאק חקוק “המלך הֶר–הור המושל על מצרים העליונה והתחתונה הגדיל את תפארת העיר נא אמון בבנינים נפלאים לכבוד אלהיו אמון, מוט וחאנזוא.” הער–האר לא הנחיל את כסאו לבנו פיאנק, כי גברו עליו מלכי בית סעמענדעס, אשר במצרים התחתונה, אבל פינעטזאס בן פיאנק וגם בן בנו שמו את כתר המלכות בראשם, אבל לא מלכו כי אם בנא אמון במצרים העליונה, כי ארץ צוען היתה תחת ממשלת בית סעמענדעס, ובאחרונה גברו מלכי בית סעמענדעס על בית הר הור, וימלכו על כל ארץ מצרים, וכהני בית הר הור עזבו את ארץ מצרים וילכו לארץ כוש, ויסדו שמה ממלכה חדשה. ששת המלכים מבית סעמענדעס הנזכרים בלוחות מאנעטא הם: פזוזענעס הראשון, נעפערכעריס, מענעפטא, אזארחא, פזינאכעס ופזוזענעס השני, אשר מלכו על מצרים מאה ושלשים שנה.  ↩

בלוחות מאנעטא נקרא שישק זענזאָכיס, ובכתובת החריטים, אשר על המצבות נקרא המלך שעשאָנק והיה מעיר פי–בסת הנקראת בובאסטיס או טעלבאסט. על מצבה עתיקה הנמצאת בימינו חרות ששה דורות למעלה ממשפחת שישק. אבי שישק, סרגון שמו, היה חוטר מגזע הכהן הער–האָר מפי בסת, והיה שר צבא המלך ויתחתן עם בית סעמענדעס, כי לקח אשה מבנות משפחת סעמענדעס ויוליד את שישק, ואחרי מות פזוזענעס השני הצליח שישק למלוכה, ושמונה מלכים ממנו יצאו, ואלה הם שמותיהם: אזארחא הראשון (הוא זרח מלך הכושי) תעקעלאטיס הראשון, אזארחא השני, זענזאָכיס השני, טאקעלאָטיס השני, זענזאָכיס השלישי, פיקה, גם זענזאכיס הרביעי וימי ממלכתם מאה ושבעים שנה [חכמי זמננו בירש, לעפזיאוס ועבערס החליטו כי בית שישק ממשפחת הפלשתים הכפתורים, אשר ישבו בערי צוען, והצליחו למלוכה, כי שמותיהם אינם מצריים, לכן נתן מקלט לירבעם בן נבט, אשר הרים יד במלך שלמה, אשר התחתן עם בית סעמענדעס המצרי.]  ↩

עמוד פסל נמצא בין חרבות אשר בקארנאק וחקוק עליו שמות ערי יהודה אשר לכד שישק מלך מצרים ובתוכם נמצאים שמות הנזכרים בכתבי הקודש: אילון, אפרת, אשדוד, אדונירם, בית חורן, בארות, גת, גבעון, יריחו, יהוד, לכיש, מקדה, מרשה, עין גדי, עדולם, עקרון, קעילה, רמון, וירושלים. וחקוק תמונות השבוים בידים אסורות מאחוריהם אשר הביא שישק מבני ישראל מצרימה ויציגם לפני אלילו אמון ומוט, והם יענו ויאמרו אליו: “מלך מצרים שב בשלום אל ביתו אחרי הכותו את אויביו בצפון ובדרום ויבא אתו עמים, אשר לא ראו עוד את ארץ מצרים, שמעו עמים רגזו מפניו, כי שמע גבורותיו הולך עד ארבע זרועות השמים, לכן ישמח לבנו על עשותך חיל במלחמה, כי אנחנו נתנו עמי דרום תחתיך ולאומי צפון תחת רגליך, כלם יכרעו ברך לפני הדר מלכותך ויודו לשמך. מלכי עמים על גחונם ילכו אליך, ועפר ארץ ילחכו לפני הדום רגליך, כי אתה את כסאם לארץ מגרת ותשבר את קשת גבורם בעמק. ידעתי את הוד מחשבותיך. כלית את מעשיך בהיכל נא אמון.” (Brgsch, his. d'Egypte 227)  ↩

ויש דעה אחרת, כי זרח מלך הכושי לא אזארחא בן שישק הוא, כי אם אזערח אמען מלך כוש, אשר נסע בימים ההם ברוב חילו מעיר נאפטא ויפול במצרים, ויכבשה תחת שבטו, ויעבור אחרי כן אל ארץ פלשתים, וילחם עם מלך יהודה, וינגף לפני חיל אסא.–  ↩

ארבעת המלכים מבית המלוכה העשרים ושלשה, אשר מלכו במצרים שמונים ותשע שנים, נקראים בלוחות הסופר מאנעטא: פעטזאבאסט, אזארחא, פזאמוס וטנאפאחטאָס. וסופרי היונים יספרו, כי המלך טנעפאכטאָס יצא למלחמה לקראת הערבים ובדרך מסעו תם כל אוכל מכליו ואין צידה בדרך, ויפול מחילו חללי רעב יותר מחללי חרב, לכן בשובו לביתו מאס את כל מעדני מלך ותענוגות שרים ויבחר להחיות את נפשו בפת חריבה ובארוחת ירק כל ימי חייו, למען ישים מתג ורסן לתאותו, וגם באקחאריס בנו הלך בעקבותיו, והחוקר בקדמוניות מצרים הצרפתי מאריעטטע מצא בין חרבות העיר נאפאטא כתובות החריטים, אשר מתוכם נראה, כי בימי מלוך ארבעת המלכים האלה פרצה מריבה במצרים ונלחמו שרי צוען עם שרי מוף וישימו את ארץ מצרים כסיר נפוח, כי גם שרי הטבחים, רובם משבט הלובים התנשאו בגובה רוחם למלוך על מצרים, ויאסוף כל אחד מהם רקים ופוחזים מדלת עם הארץ וילחמו איש באחיו ואיש ברעהו ויגזרו את הארץ לשלשה עשר גזרים, ויפרצו בה פרץ על פני פרץ. ויען כי אין אחדות ושלום בממלכה, לכן נפלו המצרים בידי פיאנקי מלך הכושים כנפול לפני בני עולה, עליהם דבר בן אמוץ בהוד מליצתו: נואלו שרי צוען, נשאו שרי מוף והתעו את מצרים פנת שבטיה. זאת אחרית כל מריבה! –  ↩

המלך באקענראנף הוא המלך באקחאריס הנודע לסופרי היונים, והוא היה בן המלך טנעפאכטאס. לפי דברי הסופר דיאדאר היה המלך באקחאריס חכם גדול, אוהב צדק ומשרים דן דין יתום ואלמנה ויכלכל את כל דבריו במשפט צדק, אבל היה בעל גוף חלש ורפה–כח מאד, ויאהב כסף וזהב הרבה. לפי דברי הסופר מאנעטא לקח המלך סאבאקאן את באקחאריס שבי וישרפהו באש. ולפי דברי הסופר העראדאט “לא הרג סאבאקאן אדם מימיו, גם את המלך באקחאריס לא שרף באש, כי אם חי במחבואו במצרים התחתונה, כי סאבאקאן לא חרץ על איש משפט מות, ואם חטא איש חטא משפט מות במצרים, אז לא הומת בידי אדם, כי אם חפר כל ימי חייו תעלות באדמת מצרים, וישפוך סוללות סביב עיר מולדתו למחסה מפני האויבים. חמשים שנה מלך סאבאקאן על מצרים, ואחרי כן שב אל ארצו, כי ראה בחלומו מראה דמות איש, אשר יצוה לו להרוג את כהני מצרים, ויירא סאבאקאן, ויצר לו להרוג אנשי קודש בלי חטא ופשע, לכן עזב את מצרים וילך לו אל ארצו” (Herod. 2, 137.) דברי תהלה על המלך סאבאקאן, אשר בפי העראדאט מפי כהני מצרים יצאו, והסבה גלויה, כי סאבאקאן בפה חנף כבד את הכהנים, והכהנים השיבו גמולם אל חיקו. הם חקקו על עמודי היכל אמון בנא תבנית אלילה האטאר אשר תחבק את המלך סאבאקאן בזרועותיה, גם הדברים: “האל הטוב, סאבאקאן, הנותן חיים לכל חי כשמש בהדרו, הוא מושל על מצרים ועל כל שבטי הכושים.” (Brugsch, histoire d'Egypte. 45)  ↩

נחלקו דעות חוקרי קדמוניות המצרים על סוא מלך מצרים, אלה גזרו אומר, כי סוא הוא סאבאקאן מלך הכושים, ואלה גזרו אומר, כי סוא סאבאטאקא בנו, ולדעתי סוא הוא הכהן סעטאס משנה למלך תחת ממשלת מלכי הכושים, ומדברי ספר מלכים נראה ככה, כי הוא קורא את תרהקה מלך כוש, ואת סוא קורא מלך מצרים, ואם סוא הוא סאבאקאן או סאבאטאקא בנו, היה לו לכתוב סוא מלך כוש ולא מלך מצרים. ויען כי בטח הושע בן אלה על משענת קנה רצוץ, הוא הכהן סעטאס, ולא פנה אל סאבאקאן מלך כוש, לכן נפלה ממלכת ישראל בידי אשור, אבל חזקיה כרת ברית עם תרהקה מלך כוש, נצל מידי סנחרב, כי מלכי אשור פחדו ממלכי כוש הגבורים, אבל לא ממלכי מצרים.  ↩

העראדאט היוני יספר, כי סעטאס משנה למלך אסף דלים וריקים מעמי הארץ ויצא להלחם עם סנחרב מלך אשור עד עיר סימן, כי חיל המצרים למודי הקרב לא אבו שמוע בקולו, יען לקחה מהם אחוזת נחלתם, אבל בכל זאת גבר בהם על האויב באורח פלא, כי ישועתו לא באה מרוב חילו, כי אם אלהיו פטה היה בעזרו, הוא שלח בלילה עכברי שדה אל מחנה אשור, וישחיתו את יתרי הקשתות אשר לצבאות סנחרב ואת אשפתם, למען לא יוכלון להלחם בהם, ויהי בבקר וינוסו חיל מלך אשור לנפשם, וחיל סעטאס רדפו אחריהם ויזנב בהם את הנחשלים, ויהי לנס! – פסל אבן תבנית סעטאָס ובידו עכבר עומד עד היום בהיכל פתה, אשר במוף, ועליו חקוק כדברים האלה: “הבט אלי בן אדם ובאמונתך חיה!” (Herodot, 2, 191) כל קורא משכיל, יבין וישכיל, כי לא מפני העכברים, אשר השחיתו את כלי מלחמה, וגם לא מפני מלאך אלהים, אשר הכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש שב סנחרב אל ארצו, כי אם מפני תרהקה מלך כוש, אשר יצא לקראתו, כדבר החוזה (ישעיהו ל“ז. מלכים י”ט) “הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו” ובפסוק ט' נאמר: “וישמע אל תרהקה מלך כוש לאמור, הנה יצא להלחם אתך.” ואם נאמין במקצת דברי אגדה אלה, נאמר כי פרצה מגפה במחנה אשור החונים סביב ירושלים. וחיל סנחרב, אשר לפני שערי מצרים חנו בשדה במקום אשר עכברים רבים שמה, ודרך אנשי מלחמה בימי קדם היה למשוח את יתרי קשתותיהם בּשֶׁמֶןּ או בכל דבר שמן, והעכברים הריחו את ריח הניחוח להם, ויבואו רבים מחוריהם על משתה שמנים, וישחיתו את כלי מלחמתם. אבל לא מפני זה שב סנחרב לארצו, כי אם מיראת תרהקה מלך כוש שב אל ארצו.  ↩

דורשי קדמוניות המצרים מצאו בכתובת היתדות, אשר על המצבות והעמודים הנמצאים בין חרבות העיר ננוה, כי אסר חדן בן סנחרב קבץ חיל כבד מאוד ויצר על ארץ מצרים, וילכוד אותה, ויך את חיל תרהקה מלך כוש, ויגרשם ממצרים, ויפקד את שרי צוען, אשר היו בעזרתו, על ארץ מצרים. ואחרי מות אסר חדון החלו שרי צוען לפרוק את עול מלך אשור מעל צואריהם, ויקראו את תרהקה לעזרתם, ויצא אסר בניבל בן אסר חדון למלחמה אליהם, וילכוד את העיר מוף ואת נא אמון, ויך את כל שרי צוען המורדים בו, וימליך את נכה מזרע המלוכה לבית באקאנראנף אשר נבאש בעיני הכושים, על מצרים. אבל כמעט שב מלך אשור לארצו, והנה נפל תרהקה בחילו על מצרים, ויהרוג את פרעה נכה, ויכניע את הארץ תחת שבטו, ויבוא מלך אשור פעם שנית, ויך את חיל מצרים והכושים, וימליך את שרי צבאותיו על ארץ מצרים, ואחרי מות תרהקה, וימלך ראטמען בנו תחתיו, התנשאו שרי צוען פעם שלישית, ויגרשו את צבאות אשור ממצרים. ובפעם השלישית בא מלך אשור בחיל כבד מאוד וירוצץ את קדקד בני מצרים ויורד לארץ נצחם, וישב אחרי כן אל ארצו. – הדברים האלה, אשר מצאו דורשי קדמוניות בין חרבות ננוה כבר כתב הסופר בעראָזאָס הכשדי, כאשר מביא בשמו הסופר היוני אבידענאס. (Ad. Frag. 7.).  ↩

החוקר בקדמוניות המצרים הצרפתי מאריעטע מצא כתובת החריטים חקוקה על העמודים הנמצאים בין חרבות העיר נאפטא בארץ כוש וכדברים האלה חקוקים בהם: ויהי אחרי מות בן תרהקה ולא הניח בנים אחריו, עלה שאר בשרו אנן מרי נוט על כסאו. כשבת אמן מרי נוט על כסא מלכותו בארץ כוש חלם חלום כי גם עטרת מצרים חבושה על ראשו, לכן בהקיצו משנתו אסף את חילו ויסע לארץ מצרים לקחת את כתר מלכות מצרים מידי המלכים אשר מלכו בימים ההם. בבואו לפני העיר נא אמון, נפתחו לפניו שעריה בלי כל מלחמה וריב, אבל לא כן בבואו לפני שערי העיר מוף, כי שמה התחברו שרי צוען עם שרי מוף להלחם אתו ודם רב נשפך טרם נפתחו שעריה. כאשר גבר על עיר מוף התעורר לצאת למלחמה עם מלכי צוען, אבל לא יכול להלחם אתם מפני שטף היאור, כי גאו מימיו מאוד. בכל מקום, אשר שטף חיל הכושים חלף ועבר, בזזו את אוצרות מצרים, ועיניהם לא שבעו מהביזה, עד אשר נתנו להם מלכי צוען הון עצום ורב, למען ישובו אל ארצם. –  ↩

העראדאט היוני יספר, כי תרהקה מלך כוש הרג את פרעה נכה איש זאית, אבל פזעמאטיך בנו נצל מידו בברחו מפניו אל ארצות סוריא, ואחר מות תרהקה הביאו יושבי גליל זאית את פזאמעטיך מארץ גלותו, וזקני הארץ חלקו את מצרים לשתים עשרה ממלכות וימלכו את פזאמעטיך על אחת הממלכות. בראשונה כרתו מלכי הממלכות האלה ברית שלום ביניהם, וישבעו כלם לבל יחמוד איש את חלק רעהו, ולבל ידכא איש את חבירו, רק אהבה ואחוה תהיה בינותם, ומשלו בצדק ובמשפט על מצרים. לזכר עולם בנו המלכים האלה ארמון גדול, בו חדרים רבים, הנקרא היכל מתעה (לאבירינט). אבל ברבות הימים, התאספו המלכים האלה אל בית עצביהם, להקריב קרבן ונסך לאלהיהם, והתגלע ריב ביניהם. כי כהן המנסך נסכם שכח, ולא הביא אתו רק י“א כפות זהב לנסוך בהם נסכיהם, והמלך פזאמעטיך, אשר עמד באחרונה לקח את כובע נחושת מעל ראשו, ויתן להכהן לנסך בו את נסכו לאלהיו, ויחר אף המלכים על הדבר, כי זכרו את נבואת התרפים, אשר הגידו להם בראשית ממלכתם, כי המלך אשר יסיך את נסכו בכלי נחושת, ימלוך לבדו על מצרים, לכן גרשו את פזאמעטיך מהסתפח בנחלתו, ויקחו את שבט המושל מידו. אבל פזאמעטיך היה גבור חיל ויחשוב מזימות להנקם מאויביו לעת מצוא. וישאל פזאמעטיך את התרפים, אשר בעיר בוטא, טרם לכתו בגולה, ויענהו: ”יום נקם יבוא מים בבוא אנשי נחושת“. ולא הבין פזאמעטיך את דברי התרפים. ויקר מקרה, כי עוברי ימים מסוחרי היונים והקארים הטילם רוח סערה על חוף ארץ מצרים, וכהציגם כפות רגליהם על היבשה בא נער מצרי ויגד לפזאמעטיך לאמור: ”הנה באו אנשי נחושת מן הים וישחיתו את יבול הארץ“ (כי חיל היונים לבשו שריוני נחושת), אז התבונן פזאמעטיך, כי באו דברי התרפים. ויקבל פזאמעטיך את סוחרי היונים באהבה, ויתן להם אחוזה במצרים, כי בהם גבר על י”א מלכים צריו ויכניעם תחת שבט מלכותו, וימלוך לבדו על כל מצרים. (Herodot, 2. 151.) ודיאדאר היוני יספר, כי אחרי ממשלת הכושים פרצה מריבה במצרים ונלחמו איש ברעהו שתי שנים, ואחרי כן התאספו שנים עשר נשיאים מזקני הארץ בעיר מוף, ויכרתו ברית שלום ביניהם, ונשבעו איש אל רעהו לבל יבגדו זה בזה, רק ימשלו על מצרים בשלות השקט. חמש עשרה שנה ישבו המלכים האלה על כסא מלכותם בלי מריבה, וגזרו אומר, כי גם במותם לא יפרדו, ויבנו להם חצר מות גדול מאוד בו שנים עשר חדרים, הוא הנקרא היכל מתעה (לבירינט) למען ישכבו במנוחה שאננה אחרי מותם. אבל אחד מהנשיאים פזאמעטיך שמו מעיר זאית, אשר משל על חוף הים נתן רשות לכל עורבי מערבה הכנענים והיונים לבוא בגבול מצרים לשעות מסחר וקנין. ובגלל זה התעשר פזאמעטיך עושר רב, ויקן גם את לב עמי הארצות אחרות הקרובות למצרים, ומלכיהם באו בברית אתו. ויקנאו בו שאר מלכי מצרים על רוב עשרו, וילחמו אתו, אבל צבא היונים והכנענים החישו לעזרתו, ויגבור בהם על שאר מלכי מצרים, ויך אותם מכה רבה בשדה מוף, מהם ברחו אל ארץ לוביא ומהם נפלו במלחמה, וימלוך פזאמעטיך על ארץ מצרים." Diodor 1. 66)). בית פזאמעטיך הוא בית המלוכה העשרים וששה בלוחות הסופר מאנעטא. בית באקענראנף, אשר מלך אך שש שנים במצרים, לבית המלוכה העשרים וארבעה יחשב. ומלכי בית סאבאקאן הכושי הוא בית המלוכה העשרים וחמשה, אשר מלכו חמשים שנה במצרים, ופזאמעטיך עלה כסא מלכותו בשנת שש מאות וששים וחמש לפני מספר הנוצרים, וביתו ישב על כסא מצרים מאה ושלשים שנה. –  ↩

יען כי בעזרת חיל היונים והכנענים עלה פזאמעטיך על כסא מלכותו, וימלוך על כל ארץ מצרים, לכן בעלותו להלחם עם הפלשתים לקח את שכירי היונים וגם צבא מצרים, ויחלקם לשני מחנות. שכירי היונים נלחמו לימינו וצבא מצרים נלחמו לשמאלו, ויחר אף חיל המצרים על מלכם בגלל כבודם, אשר לקח מהם ויתקוממו נגדו, ויעזבו את מצרים, וילכו לארץ כוש, כמאתים אלף אנשי חיל עזבו את ארצם וישלח פזאמעטיך מלאכים אליהם להשיב אותם אליו ולא שמעו בקול המלאכים, וילך פזאמעטיך בכבודו ובעצמו אליהם באניה עד אי עלעפענטינא ויבקש ויתחנן אליהם, כי ישובו ולא אבו שמוע בקולו. לזכר המקרה הזה חקקו שכירי היונים, אשר לוו את פזאמעטיך, בסלע כדברים האלה: “בבוא פזאמעטיך לאי עלפענטינא חקקו שרי צבא היונים הבאים עם פזאמעטיך ללותו בלכתו אחרי צבאות חיל המצרים המורדים בו”.  ↩

קורות מצרים בימים האלה יפיצו אור בהיר על דברי נביאנו, אשר נעלם פתרונם מעיני המפרשים, ואחרי הוסרה חתולת ערפל מעליהם, יזהירו דבריהם כזוהר הרקיע וקרנים מידם על תהלוכות גויי ימי קדם. ישעיהו בהוד חזיונו ראה את ה‘ רוכב על עב קל ובא למצרים טרם עלה פזאמעטיך על כסא מלכותו, בעת נלחמו שרי צוען עם שרי מוף ונבקה רוח גבורתם ונגפו לפני אויביהם הכושים. ואחרי כן עלה פזאמעטיך מלך עז על כסא מצרים וירכיב לראשיהם אדונים קשה, המה שכירי היונים והכנענים. לפי דברי הסופר היוני העראדאט נתן פזאמעטיך לסוחרי היונים והכנענים אחוזת נחלה בארץ מצרים, וגם בעיר מוף כוננו הכנענים שוקים ורחובות לסחורת ידיהם הנקראים “מחלנות הצורים” ועליהם ירמזון דברי ישעיהו: “ביום ההוא יהיה חמש ערים מדברות שפת כנען”. בעלות פזאמעטיך להלחם עם הפלשתים נבא צפניהו “הוי יושבי חבל הים גוי כרתים… עזה עזובה תהיה”. ובטרם הכה פרעה את עזה נבא ירמיהו: “מים עולים מצפון (המה הסקיטים) והיו לנחל שוטף” (ירמיהו מ"ז) וכל הפסוקים מא’ י“ג עד ט”ו ד‘ ז’ עד ה‘, ט“ז עד י”ח. ז’ א‘ עד ה’. כ“ב עד כ”ז על הסקיטים נבא ירמיהו. וכאשר שמע פזאמעטיך, כי הסקיטים החריבו את ארץ יהודה וישימוה לשמה ומגמת פניהם לרדת מצרימה, ויחרד פזאמעטיך מפניהם, ועל זה ירמזון דברי ישעיהו (י"ט) “והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד”. לפי דברי העראדאט יצא פזאמעטיך לקראת הסקיטים, ויתן להם הון עצום, למען ישובו אל ארצם. ולפי דברי הסופר יוסטין לא באו הסקיטים בגבול מצרים מפני הרפש והטיט, אשר היה שם בעת ההיא בעלות היאור. וכשוב הסקיטים אל ארצם עלה פזאמעטיך על ערי הפלשתים ויכבוש אותן, ולפי דברי העראדאט צר פזאמעטיך על ערי הפלשתים עשרים ותשע שנים וילכוד אותן ויחריבן כדבר צפניהו החוזה.–  ↩

פזאמעטיך בנה בירת מלכותו בעיר זאית, ובית מלכותו היה כליל בהדרו עד להפליא, ויקיף את בית מקדש פטה, אשר במוף בחומה נשגבה, ויבן אולמים רבים בחצרו, ויבן בית מקדש חדש לשור אפיס בתבנית חצר גדול, אשר עמודי פסל יכתירוהו. גם בעיר נא אמון בנה היכלות וארמונות נפלאים, כי בימיו פרחה חרושת המעשה על אדמת מצרים בהדרה בפעם האחרונה, למען תבול אחרי כן כנבול עלה מגפן. –  ↩

מדברי הכתובים מלכים ב‘ כ“ג, ד”ה ב’ ל“ה, ירמיהו כ”ב, זכריהו י“ג נלמד, כי מערכת המלחמה בין יאשיהו מלך יהודה ובין פרעה נכה היתה על אופן, אשר כתבנו. וסבת המלחמה היתה לדעת הכותב ספר דברי הימים (ד“ה ב' ל”ה), מפני כי המלך יאשיהו לא שמע אל דברי פרעה נכה, אשר שלח אליו מלאכים לאמור: ”מה לי ולך מלך יהודה? לא עליך באתי היום להלחם, כי אם על מלך אשור, בית מלחמתי ואיש ריבי מימי קדם. ועתה חדל לך מהלחם אתי, כי אלהים עמדי ואל ישחיתך! אבל מלך יהודה לא שמע לדבריו, ויתחפש ויבוא להלחם אתו בבקעת מגידו, ויורו המורים בקשת על יאשיהו, וימיתוהו“. זה תוכן דברי הכותב ספר ד”ה. ובספר מלכים לא נזכר דבר מזה. והסופר יוסף הכהן בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים כתב, כי לא עם מלך אשור יצא פרעה נכה להלחם, כי אם יצא להלחם עם מלכי מדי ובבל, אשר החריבו את ממלכת אשור בימים ההם. ודבריו נכונים. –  ↩

כבר כתבנו למעלה, כי לפי דברי הסופר שטראבאן, החל רעמסס השני לחפור תעלה גדולה לחבר על ידה את השיחור עם הים סוף וחדל מחפור אותה, כי ירא לבל ישטפו מי הים סוף את ארץ מצרים, כי הים סוף גבוה לדעתו מהשיחור. ופרעה נכה הוסיף לחפור אותה ומאה ועשרים אלף אנשים מתו מרוב עבודתם בחום שמש, אבל גם הוא לא בצע את מלאכתו, כי קדמהו המות לדעת הסופר שטראבאן הנזכר. ולדעת הסופר העראדאט חדל פרעה נכה מחפור אותו, יען הגידו לו התרפים, כי מעשהו בגלל זרים הוא. ולפי דברי העראדאט “שלח פרעה נכה אנשי כנען חובלים בים סוף לסבוב את כל חלק אפריקא. הכנענים עברו בים הדרומי ובהגיע עת הסתיו עלו אל היבשה וזרעו זרעם בשדה, ויחכו שמה עד עת בוא הקציר, ובבוא הקציר, קצרו את קצירם, וישובו אל אניותיהם ויסעו הלאה, ואחרי עבור שתי שנים סבבו את כל חלק אפריקא, וישובו בשנה השלישית דרך עמודי הערקולעס מצרימה, ויספרו כי בסבבם את ארץ לוביא ראו את השמש מימינם”. Herod. 2.163)). אף כי ספור חובלי הים זה לא נכון בעיני הסופר היוני, אבל בעינינו נכונים דבריהם, ונלמד מהם, כי אנשי כנען סבבו עוד בימי קדם את כל חלק אפריקא, ודבר אמת בפיהם, כי בעברם את קו–המשוה (עקוואטאָר) ראו את השמש מימינם.–  ↩

כל דברי המלחמה הזאת גלויים וידועים לכל קורא בספרי קדשנו בשום שכל ודעת. (מלכים ב‘ כ"ה א’ ג'. ירמיהו נ“ב, ל”ג, ל“ז. יחזקאל י”ז כ“א, כ”ד) ואנכי לא אאריך פה, כי עוד חזון למועד לדבר דברי בקורות ישראל. אולם על דבר אחד אעיר את אזני הקוראים בספרי זה, כי נביאינו ירמיהו ויחזקאל פה אחד נבאו, כי בנפול ארץ יהודה בידי נבוכדנצר, כן תפול ארץ מצרים בידו (ירמיהו מ"ג, יחזקאל ל') והסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו בספרו על קדמוניות היהודים הלך בעקבות הנביאים האלה, ויספר לנו, כי חמש שנים אחרי חרבן ארץ יהודה, הוא בשנת עשרים ושלש למלכות נבוכדנצר עלה נבוכדנצר מלך בבל עם כל חילו ויצר על מצרים ויכבוש אותה, ויהרוג את פרעה חפרע בחרב, וימליך מלך אחר תחתיו, ואת היהודים, אשר ברחו למצרים לקח מלך בבל אתו בשבי ויביאם בבלה. אבל כל חוקרי קדמוניות מכחישים דבריו, ונראים דבריהם, כי פרעה חפרע לא נהרג מידי מלך בבל, ונבוכדנצר לא צר על ארץ מצרים, כאשר כתבתי. –  ↩

כל קורא כתבי קדשנו יודע, כי אחרי חרבן ירושלים בידי נבוכדנצר, צרו הכשדים גם על צור המעטירה, כאשר נבא עליה יחזקאל בימים ההם: “יען אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה… לכן הנני מביא אל צור את נבוכדנצר מלך בבל, מלך מלכים בסוס ורכב ופרשים וקהל ועם רב.” (יחזקאל כ"ו) שלש עשרה שנה צרו הכשדים על צור ולא פתחה את שעריה, כדברי יחזקאל: “מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור, כל ראש מקרח, וכל כתף מרוטה, ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה, אשר עבד עליה.” (יחזקאל כ"ט). אבל בכל זאת באה צור באלה ובברית עם מלך בבל, ושמה את צוארה בעול הכשדים, כדבר הסופר הכשדי בעראזאָס, וכדבר הסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו. לכן בא מלך מצרים בצי אדיר להלחם על צור וצידון אשר מרדו בו, אבל ידיו לא עשו תושיה. לפי דברי הסופר דיאדאר היוני בא פרעה חפרע בחיל גדול אל אי קיפרוס ואל איי הכנענים, וילחם עם צור וצידון, וילכוד אותם ביד חזקה ושאר ערי כנען שמעו את שמע צור חרדו מפני תנופת ידו, וימהרו להכנע מפניו, וישב מלך מצרים לביתו בשלל רב. אבל דורשי קדמוניות המצרים בזמננו העלו בחקירתם, כי רק מקצת דברי דיאדאר אמתים, פרעה הפרע נלחם עם צור וצידון, אבל לא עשה חיל במלחמה, כי הכשדים החישו לעזרת הכנענים. Dunker. 1. 843)).  ↩

מאז נאחזו סוחרי היונים במצרים, כוננו עיר מושב למרכולתם בארץ לוביא, היא העיר קירענע, ותצלח העיר במסחרה מאוד, והצלחתה היתה כקוץ מכאיב בעיני מלכי מצרים. לכן כאשר הביא המלך באטטא השלישי עוד סוחרי היונים, ויטעו את משכנותם על אדמת לוביא, התאוננו שבטי הלובים באזני פרעה הפרע, כי זרים ינחלו את ארצם. ואדריקאן נשיא ארץ לוביא בקש עזר מאת מלך מצרים בהלחמו עם יושבי קירענע, ובגלל זה יטה שכמו תחת משרת מצרים. ויאות מלך מצרים לבקשתו, וישלח חיל גדול מצבא המצרים להלחם על קירענע, אבל נגפו לפני אויביהם על שדה המערכה, אשר על נהר טעסטע וינוסו לנפשם. ובנוסם מהמלחמה קשרו קשר על מלכם, על כי שלח רק מצבא מצרים לצבוא על העיר קירענע, ולא שלח עמהם גם משכירי היונים, אשר כעגלי מרבק הם, לכן מרדו בו. וישלח מלך מצרים את שר צבאו אמאזיס ליסר את המורדים בו ולהכניעם תחת שבטו, אבל אמאזיס היה איש מזימות ורודף אחרי הכבוד, וכבואו אל מחנה המורדים והקושרים התנשא למלוך ויתן יד לפושעים. ויקם אחד הקושרים, ויתן כובע נחושת על ראשו, ויקרא: “יחי אדוננו אמאזיס!” וכל המורדים ענו אחריו: “יחי מלכנו אמאזיס!” וכבוא השמועה אל פרעה הפרע אסף את חיל היונים שלשים אלף במספר, ויצא להלחם עם הקושרים, אבל אמאזיס עם צבא המורדים הלכו לנגדו ויפרצו בגבול מצרים ויחנו סביבות העיר מוף, ויכו את חילו מכה רבה ויקחו את מלך מצרים שבי. וישלח אמאזיס את פרעה הפרע אל עיר זאית, למען יסתר שמה עד יעבור זעם המצרים, אבל לא נח העם מזעפו ויסובו על ביתו ויחנקו אותו בעיר זאית ויקבר בקבר אבותיו בהיכל אלילה נאית. (Herodot. 2, 165)  ↩

בעזרת צבא המורדים עלה אמאזיס על כסא מצרים, כי המצרים שנאו את בני יון תכלית שנאה, בגלל רוח חדש וחיים חדשים, אשר הביאו למצרים, ויקוו כי אמאזיס יגרש את כל בני נכר מארצם, אבל תקותם נשארה מעל, כי אמאזיס אהב תענוגות מלכים וחשק שרים, וילך בדרכי היונים החדשים, כי נעמו לחכו מנעמיהם. הוא עשה שלום עם יושבי עיר קירענע, ויקח את בת המלך באטאס השלישי לו לאשה, וישלח לחותנו מוהר ומתן פסל זהב תבנית אלילה נאית גם פסל דמות תבניתו לזכר בריתו אשר כרת אתו. שכירי היונים, אשר עבדו בצבאות חילו, ושכנו על גבול מצרים, העביר אל עיר מושבו מוף וישימם לכרים ולרצים ושרי הטבחים שומרים לראשו, ויתן רשיון לסוחרי היונים ללכת בחקותיהם ולעבוד את אלהיהם באין מפריע, ויבנו היונים היכלות ומקדשים לעצביהם ואמאזיס תמך אותם בנדבות ידו ויכבדם בקרבנות ונסכים. אמאזיס נשא שתי נשים יוניות, ולמען הראות להמצרים כי רד הוא עם אלהי מצרים ועם קדושיו נאמן נשא גם שתי נשים מצריות, האחת בת פזאמעטיך השני, ובנה הנולד לו קרא בשם פזאמעטיך השלישי. את השור אפיס כבד פזאמעטיך מאוד, ושור אחד, אשר נולד בשנה החמישית למלכותו ומת בימיו יקר היה בעיניו, כי עשה לו כבוד גדול במותו, למענו עשה ארון יקר מאבן גראניט ויצפהו בזהב טהור ובאבנים טובות, ויעש אבל כבד במצרים שבעים יום, הוא בנה היכלות ומקדשים לאלילי מצרים, ויציב מצבות ואבני משכית ועמודי פסל נחמדים למראה, בימיו פרחה ארץ מצרים כעדן בגן ה' כי יושביה התעשרו עושר רב ע"י המסחר, אשר פרץ בארץ. –  ↩

אמאזיס אהב להתרועע עם מלכי היונים, ואחד מבחיריו, אשר אהבו כנפשו, היה פאליקראטעס מלך על האי סאמאָס, המלך הזה היה בכל דרכיו משכיל, והצלחתו עוררה פחד בלב אמאזיס רעו, לבל יקרנו משנה שברון על הצלחתו, כי שבר וגאון במאזנים לא ישאו יחד בחיי בני אדם, בעלות כף ההצלחה תרד כף האסון והשבר, וברדת כף ההצלחה תעלה כף האסון והשבר. וכל אשר תגדל ההצלה כן יגדל השבר, לכן בקש אמאזיס את רעו פאליקראטעס להסב תוגה ועצב לנפשו, לבל יקנאו בו מלאכי זעם, האורבים להצלחת האדם, וימהלו את כוס ששונו בנטפי רעל ויגון. ויעש פאליקראטעס כעצת אמאזיס רעהו, ויקח את טבעתו מעל אצבעו וישליכה הימה למען הסב עצבון ומכאוב לנפשו. אבל ימים אחדים אחרי כן קרה מקרה, כי הביא דַיָג אחד דג גדול ויפה, אשר צדה בחרמו, מנחה למלך פאליקראטעס, ובהכינו הטבח מצא בבטנו את טבעת המלך. וישמח פאליקראטעס על הדבר, בחשבו, כי אות הוא על מצאו חן בעיני אלהים, ויכתוב את אשר קרהו לאמאזיס רעו, להראותו כי אצבע אלהים היא, בהשיבו לו את אבדתו, אבל אמאזיס התעצב עוד יותר על המקרה הזה, כי ראה, כי קרוב יום אידו וחש עתידות לו, לכן נסוג אחור מאהבתו לבל יקח חלק בצרתו, והפחד אשר פחד אתא, כי פרסי אחד בא לפאליקראטעס ויהרגהו בערמה (Herodot. 526). העראדאט היוני, אשר רוב ספורי קורותיו מפי כהני מצרים שמע, העטיף מעשה אמאזיס אשר בגד בפליקראטעס רעו ונפל בידי הפרסים, במעטה תהלה ובמחלצת המליצה.  ↩

על אודות מלחמות קאמביזוס ונצחונו במצרים יתנגדו דברי סופרי היונים לכתבי החריטים הנמצאים בימינו על אדמת מצרים. העראדאט היוני יספר, כי קאמביזוס מלך פרס בקש את בת אמאזיס מלך מצרים לו לאשה, ואמאזיס, אשר שנא את מלך פרס, בדעתו כי לא יקח את בתו לאשה, כי אם לפלגש, אבל ירא להשיב את פניו ריקם, חשב מזימה לגנוב את לבבו, וישלח לו את ניטעטיס בת פרעה הפרע תחת בתו לו לאשה, ויצו לה לבל תגלה את מולדתה ואת בית אביה. ניטעטיס היתה יפת תואר וטובת מראה מאוד, ובבואה לפני מלך פרס, מצאה חן בעיניו, ותגיד לו את מולדתה, את מרמת אמאזיס, אשר כחש בו, ואת אשר עשה אמאזיס לאביה פרעה הפרע, אשר הדפו מכסאו, ויחר אף מלך פרס על אמאזיס, וחמתו בערה בו, והיא היתה הסבה למלחמת קאמביזוס במצרים. בעת קבץ מלך פרס את חילו, ויערוך אותם למלחמה, קרה מקרה כי פאנעס אחד משרי הצבא למלך מצרים, הרים את ידו במלכו, ויברח ממצרים אל מלך פרס. ויקבלהו מלך פרס באהבה ויושיבהו בין שריו יועציו, ויועץ אתו איך יוליך את חילו במדבר סוריא, אשר אין בו מים, וישת פאנעס עצה כי יכרות ברית עם מלך ערב, וישלח לו מלך ערב המון גמליו טעונים נאדות מים ויעביר את חילו את המדבר. אבל טרם בא קמביזוס מצרימה, מת אמאזיס, וימלוך פזאמעטיך בנו תחתיו, ויאסוף גם הוא חיל כבד מאד ויחכה על בוא קאמביזוס להלחם אתו על אדמת מצרים. קאמביזוס בא על אדמת צוען, ויחן עם חילו בשדה המערכה אשר לפני עיר סין וחיל המצרים חנו ממולו. ויקומו אנשי מלחמה ממחנה מצרים, ויוציאו את בני פאנעס אל המחנה, וישחטו אותם לעיני חיל הפרסים ולעיני פאנעס אביהם, ויקחו מדמם וישימו בקלחת וישפכו יין ומים אל תוכה, ושתו כל חיל המצרים מדם בני פאנעס למען קחת נקמה מפאנעס הבוגד, אשר הביא עליהם חיל זרים. אחרי כן התחוללה המלחמה כשער קטב, וינגפו חיל המצרים, וינוסו לנפשם למבצר עיר מוף, וישלח קאמביזוס מאתים מלאכים באניה אל יושבי עיר מוף לאמר: “עשו אתי ברכה והכנעו תחת שבט מלכותי וחיו!” ויפלו חיל המצרים מרי נפש על מלאכי קאמביזוס ויהרגו אותם. ויצר מלך פרס ימים רבים על עיר מוף וילכוד אותה. ויקח מלך פרס אלפים נערים מבני אצילי העיר ובן המלך בראשם ויוציאם להורג בעון המצרים, אשר שפכו דם נקי דמי המלאכים אשר שלח, כי כן חרצו שופטי פרס, עשרה מצרים יומתו תחת נפש פרסי אחד, מלך מצרים ושריו היו כלואים בבית הסוהר, הוא ראה את בתו עם בנות אצילי העיר יוצאות בשמלות שביה לשאוב מים מן הבור, הוא ראהבני אצילי העיר ובנו בראשם יוצאים בחבל על צואריהם להורג, ועמד דומם, עיניו לא נגרו דמעות, וגם אנחה לא התמלטה מלבו, וישאל אותו מלך פרס על הדבר. ויענהו מלך מצרים ויאמר: “דמעות עין כאין נגד צרותי, אבל לשבר אוהבי נאוו דמעותי; כי בהן יֵחָשֵךְ כאבי”. הדברים האלה ירדו חדרי לב קאמביזוס ויחמול על מלך מצרים ויצו להביא את בנו מתחת ידי ההורג, אבל טרם באה פקודת המלך כבר הומת, ומהיום ההוא והלאה הטה חסדו אליו ויהי באוכלי שלחנו. וברבות הימים נמצא בו קשר, ויצו עליו לשתות דם פר, וימת. ואחרי כן הלך קאמביזוס מעיר מוף אל עיר זאית לקחת נקמה מאת אמאזיס המת, ויצו להעלות את פגרו מקברו, אשר חצב לו בהיכל אלילה נאית, ויעש בו שפטים נוראים, וידוש את בשרו בקוצים ודרדרים, וימרוט את שער ראשו, וישרפהו אחרי כן באש.– אחרי המלחמה הזאת שם את פניו להלחם עם הכושים, אבל בדרך מסעו לארץ כוש, תם כל אוכל מכלי אנשי המלחמה, ובהתעטף נפשם ברעב אכלו עשב השדה וגם בשר זרועם אכלו ונלחץ לשוב מצרימה. וכבואו לעיר מוף חגגו יושביה חג גדול על מצאם שור אפיס חדש, וישמחו שמחה גדולה, וידמה קאמביזוס בלבו כי המצרים שמחים לאידו, ויחר אפו בו. כאשר הראו לו השור דקר אותו בחרבו, ויאמר אל הכהנים: “הוי אוילים, הזה אלהיכם, אשר לו בשר ודם ומרגיש את כאב הברזל. אל זה נאוה לכם אוילי מצרים”. וכבואו אל מקדש פטה וראה את צלמו וצלם דמות בניו העומדים סביבו צחק ורגז על הכהנים, ויצו לשרוף את הצלמים באש, ואת הכהנים יסר בשוטים. (Herodot, 3. 29) אבל דברי הכתובות החריטים הנמצאים בין חרבות מצרים יתנגדו לדברי העראדאט. על עמוד פסל אחד נראה את קאמביזוס מלך פרס כורע עך ברכיו לפני השור אפיס, אשר נולד בשנה הרביעית למלכותו. ועל מצבת שר אחד משרי מצרים, חקוק כי קאמביזוס מלך פרס הלך בדרכי מלכי מצרים, והתנהג במנהגיהם, כבד את מקדש אלילה נאית, ויקריב נדרים ונדבות לאזיריס, לא שקץ את אלילי מצרים ולא בזה את מועדי קדשיהם. (de Rougé revue archéolog. 8, 27) אבל בכל זאת נראה לעינינו, כי דברי העראדאט אמתים ונאמנים, כי מה נקל למלך עריץ לעשות נבלות ושקוצים ולרחוץ אחרי כן בנקיון כפיו, ולצות לכהניו אנשי דמים ומרמה מימי קדם, כי יכתבו עליו, כי קדוש וטהור היה. –  ↩

כל חוקר קדמוניות העמים יודע, כי ארץ מצרים היתה בימי קדם מקור תעלומות חכמה ודעת, וכהקיר ביר מימיה, כן הקרה חכמתה לכל ממלכות בני קדם, חכמי בבל ויון, עמפידאקלעס, פיטאגארוס, טאהלעס ופלאטאס הגידו ולא כחדו, כי שאבו את ראשית חכמתם ממקור חכמת מצרים; כי כהני מצרים וחרטומיה היו בימי קדם חכמי חרשים, פילוסופים, חכמים בחכמת המדינה, מחוקקים, רופאים וחוזים בככבים, אבל הסתירו את חכמתם ואת דעתם בסתר כנפי אמונתם, לבל יקרב איש זר אל קדשיהם לבלע את פני הלוט הלוט על מסתריהם, כי להם לבדם המשפט להורות וללמד, וכל איש, אשר לא מזרעיהם, לא יקרב אל היכל החכמה פנימה. –  ↩

כל מביני חכמת הנפש בזמננו פה אחד יגזרו אומר, כי נפש האדם ערומה היא ביום הולדה, ולא תביא אתה מאומה בלתי כחותיה והכנותיה המוכשרים לקבל כל צורה ודמות, ונדמה ללוח הבלתי נכתב ( – tabula rasa – ) וחמשת חושיה הם כחלונים שקופים, אשר בהם יציץ הטבע עם מראות כל כחותיו אל בתי הנפש פנימה, ויחוקו בה תמונות וצורות שונות, ואחרי כן כאשר יצאו כחותיה לפעלם ולעבודתם יחברו ויפרידו את התמונות והצורות אשר אצרה בקרבה, ויעשו מהן מחשבות, רעיונים ומושגים כחפצם. –  ↩

אריסט“ו היוני בספרו ”מה שאחר הטבע“ הורה אותנו ראשית דרכי הפילסופים הקדמונים בחקירתם למצא את הסבה הראשונה לכל המציאות, איך הלך שכלם תועה ימים רבים. טאלעס אבי הפילוסופיה היונית גזר אומר, כי הסבה הראשונה לכל נמצא הוא יסוד המים, ממנו נוצרו כל יצורי תבל בדמות תבניתם. אנאקסימענעס החליט, כי הרוח הוא הסבה הראשונה לכל יצורי חלד, העראקליט אמר כי יסוד האש הוא הסבה הראשונה לכל הנמצאים, ואמפידאקלעס חבר לשלשה יסודות הנזכרים את יסוד העפר ויגזור אומר, כי הסבה הראשונה מרכבת מארבעה יסודות אש, רוח, מים ועפר. אבל לדעת החכמים האלה לא חומר היסודות הוא הסבה הראשונה, כי אם הרוח השוכן בתוכם וכחות הטבע הדבוקים בהם הם יחוללו ויולידו את ברואי התבל. וחכמי יון הבאים אחריהם עלו בשכלם מסבה לסבה וידמו בלבם למצא את הסבה הראשונה נפרדת מחומר העולם. ומה נמרצו דברי הפילוסוף קאנט בספרו ”בקורת השכל הברור“ באמרו: ”לשוא יפרוש השכל את כנפי בינתו להביא ראיה ומופת על מציאות אלהים. השכל האנושי אף כי בכל מאמצי כחו יבקש את הסבה הראשונה, בכל זאת מָאֵן יְמָאֵן לקבל את יצור כפיו, יליד סרעפיו לאלהים טרם נוכח, כי מציאותו קַיֶמֶת חוץ לשכל* [* כרעיון הזה כתב החכם אלדענבורג אל רעהו הפלוסוף רבינו ברוך די שפינוצא: אם אשקול במאזני בינתי כי יש לאל יד שכלנו להוליד מושגים לדברים אשר אין מציאותם קימת חוץ לשכל, לא אוכל להבין איך נוכל להביא ראיה ומופת ממושג אלהים על מציאותו. הם אמת כי נוכל לקבץ כל השלמות וכל הסגלות הטובות הנמצאות בדומם צומח חי ומדבר ולבנות מושג העצם הכולל כל השלמות וכל הסגלות והחמודות אשר עין לא ראתה, אבל מאין נדע כי נמצאה מציאות כזאת חוץ לשכל? – ] בראות בן אדם בתבל ארצה נמצאים מקרים רבים, אשר אין קיומם בם, כי אם תלוים בקיום זולתם, יגזור שכלו במושכלו הראשון על הִמָצֵא עצם אחד, אשר קיומו בו, והוא מחויב המציאות, ובמציאותו תלואה מציאות כל הנמצאים. הנה כן הוליד שכל האנושי, כי העצם, אשר קיומו בו, ואיננו תלוי בקיום זולתו, הוא מחויב המציאות, והוא אלהים, הממציא כל הנמצאים. אבל עוד לא הוכיח לנו, כי הדבר אשר קיומו בו, הוא רק אחד, אולי ימצאון עצמים רבים אשר קיומם בם, בתבל, ומאין נדע כי עצמים, אשר קיומם בם, הם מכשרים להיות מחויבי המציאות? ומה ימריצנו להחליט, כי רק דבר הכולל הוא ראוי להיות מחויב המציאות, אולי נמצאים מגבלים גם הם מחויבי המציאות? – הנה זה הוא הדרך הראשון, אשר הלך בו השכל האנושי להביא ראיה ומופת על מציאות אלהים, ושב ריקם. ואף אם ילך השכל בדרך סבה ומסובב, גם אז לא יביא ראיה ומופת על מציאות אלהים. כי הנה הטבע היא כשרשרת אחת מחוברת מטבעות, המה חלקי היצירה, אשר כל אחת מהנה סבה טבעית לאחותה, ובכל מקום, אשר עיני השכל צופיות לא ימצא את הסבה הראשונה, כי שרשרות הסבות עולות לבלתי תכלית, ואם יאבה החוקר לעבור מגבול מערכת הטבע הלאה לחפש בנר בינתו את הסבה הראשונה חוץ לגבול הטבע, איפה ימצא החוקר את גשר המחבר את עולם הטבעי עם עולם הנפרד, אשר עליו יעבור בטח דרכו? אם לא ידאה על כנפי דמיונו ויתעלם מעיני בשר. ואף אם יגזור שכל החוקר, כי מצא את הסבה הראשונה בכח תבונתו חוץ לגבול הטבע, הנה יֵאָמֵן אצלנו מציאות הסבה הראשונה בשכל החוקר, אבל אין לנו מופת וראיה על מציאות אלהים חוץ לשכל. – וכאשר לא השכיל השכל בדרך סבה ומסובב להביא מופת על מציאות אלהים, כן לא הצליח בידו בדרך התבוננותו על מערכת הטבע. כי הנה אם יביט האדם על מערכת הטבע, ישתומם על יפיה והדר תפארתה, ימצא הכל ערוך ומסודר בכונה ותכלית ובחכמה נפלאה, והמון רבבות אלפי אלפים יצורים אחוזים ודבוקים זה בזה בשרשרת אחת, אשר כל חכם לב ילאה מספור, וכל חושב מחשבות ייעף מהגות במפלאות תמים דעים, העושה כל אלה, ויגזור בשכלו, כי יש עצם נשגב המכין תבל בחכמתו, הוא הסבה הראשונה, סבת עצמו וסבת כל היקום, ומבלעדו יהפך היקום לאפס ואין, והתבל לתוהו ובוהו, ופועל פעולתו בשכל וברצון חפשי. ואף כי המופת הזה נמרץ הוא, ודבריו בהשכל ודעת נאמרים, בכל זאת לא יספיק למלאות משאלות לבנו: כי מן החכמה הנראה במערכת הטבע נלמד רק כי יש לבירה בונה חכם, אבל לא בורא יש מאין. ושאלתנו במקומה עומדת איה בעל הבירה ומנהיגה? במערכת הטבע איננו ומה שאחר הטבע מי ידע? הנך רואה כי בשלשת הדרכים אשר הלך שכל האנושי לבקש את מי שאמר והיה העולם לא מצאו, ושב ריקם ללכת בדרך אמונה בת הדמיון. –

חוקרי זמננו, בראותם כי השכל הברור מָאֵן יְמָאֵן לקבל יליד השכל הפשוט לאלהים, השוכן חוץ לגבול הטבע, גזרו אומר כי אלהים שוכן בתוך הטבע, והתבל היא מעונה אלהי קדם, אבל לא הועילו בתקנתם, כי איה ימצאו את הסבה הראשונה בתוך שרשרת הבריאה? אם לא נאמר, כי הטבע עם כל כחותיה וחקותיה היא אלהים “והאחד הוא הכל, והכל הוא אחד” כשטתו של רבינו ברוך די שפינוצא ז"ל. –  ↩

רבינו ברוך די שפינוצא כתב בהקדמת ספרו “חכמת–התורה–והמדינה” כדברים האלה: אם יוכל אנוש לכונן מצעדי דרכו ולקלע אבני חפצו אל המטרה, אשר הציב לו בתחלה, או אם תזרח שמש ההצלחה עלי אהלו ועל מפעל כפו ומאויי לבו, ויגיע אל מחוז חפצו בלי עמל ופגע רע, אז לא יפנה להאמין בהבלי שוא ומדוחים. אבל לא פעם ולא שתים יקרה בחיי גבר בחלד כי יפול במהמורות בל ימיש משם, או יגיע אל משעל צר בלי נטות ימין או שמאל, ויעמוד נבוך ומשמים, רוחו תתפעם בקרבו ונפשו מרחפת בין תקוה ופחד, אז לבו נפתח לכל אמונה זרה. כל משכיל המתבונן על דרכי בני אדם וצבא חליפותם יודע, כי אף הכסיל בעת, אשר ההצלחה תשאהו על אברותיה ותחבקהו בזרועותיה, חכם הוא בעיניו משבעה משיבי טעם, יעדה גאון וגובה רוח, ישחק לכל עצה ותושיה, ואמונה רחקה ממנו, ובעת אשר ההצלחה תסתיר את פניה ממנו, וחבלי מות יאפפוהו ונחלי בליעל יבעתוהו, אז חכמתו תתבלע, יפנה אל האובות והידעונים, ידרוש בעד החיים אל המתים, יתקצף על קשה יומו, ויקלל את חכמתו, ויפנה למעלה להאמין, כי אל נקמות שפך את חמתו עליו וגדר דרכו בעדו, ויחפוץ לכפר פניו בנדרים ונדבות, בצום ובתפלה, וידמה בלבו, כי אלהים ישדד בגללו את סדרי הטבע ויראה לו מופתים ונפלאות אשר לא היו ולא נבראו, רק בדמיונו נוצרו. ככה דרך גבר המבקש גדולות ונצורות ורודף להשיג את הרחוק ממנו, בראותו, כי אזלת ידו וירגיש חסר כחו, אמונתו שולל תוליכהו, ויפחד מחמת מלאכי בלהות ואימת אלהי נקמות תבעתהו".  ↩

האמונה הערומה ביום הולדה היתה אחרי כן בידי כהניה לדת אלהית מסודרת בתורות חקים ועבודות, ועל שלשת הכחות הנזכרים הטביעו מיסדי הדת את אדניה. על החפץ הטבעי הנטוע בנפש האדם להתחקות על שרשי מי שאמר והיה העולם, יסדו מיסדי הדת האלהית סדרי מעשה בראשית, ויסדרו וימנו ויספרו את “תולדות השמים והארץ בהבראם”, ויספרו לנו בספרי תורתם את אופן הבריאה, בכמה ימים ברא ה‘ את השמים ואת הארץ, באיזה יום עשה מלאכתו, ובאיזה יום שבת מכל מלאכתו, כי את אשר הרו והגו מיסדי הדת בלבם עטפו במעטה הנבואה, ודבר ה’ אמת בפיהם, למען יאמינו בני אדם כי הם נביאי ה' נאמני ביתו, אשר עמדו בסודו ביום ברוא שמים וארץ. – על הרגשת האדם את חסרונו יסדו מיסדי הדת את עבודת אלהים בקרבנות ונדרים, בצום בבכי ובתפלה בעת צרה, ובמנחת תודה, בשירים, בתהלות ותשבחות בעת טובה, ויען כי בעת צרה בראות בן האדם, כי אזלת ידו וכל תשועה נדחה ממנו, תוקד תשוקה בלבו לדעת עתידות, לכן זממו הכהנים לעשות כונים למעשה תעתועיהם, וחשו עתידות למו על ידי תרפים, אשר הגידו מלים כחידות, והם פתרו אותם לפי הבנתם במצב הענין הנשאל וכן בשאלת השואל והן המה הקוסמים, האובות, אטים, ידעונים ודורשי אל המתים, הנזכרים בכתבי הקודש. ועל כח התשוקה הנטוע בנפש האדם להתרומם משפל מצבו ולעלות אל שלמותו, יסדו מיסדי הדת חקי מוסר, מצות ומעשים טובים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ויגיע על ידם אל שלמותו ואשרו אחרי מותו. כי כל אדם החי על פני האדמה, אף אם יבלה את ימיו בתענוגים ושנותיו בנעימים, עוד יחפוץ לחיות אחרי מותו, כי חיי עולם הזה נקלים בעיניו, לכן הולידו הכהנים את האמונה בנצחית הנפש והשארת הנפש, ובשכר ועונש אחרי המות, ויבנו בעוז דמיונם כמו רמים היכלי גן עדן, אדר בהם יתענגו הצדיקים על רוב שלום אחרי מותם וימודו בדמיונם גם חדרי שאול תחתיות, אשר בהם יוסרו הרשעים באש אבדון, מהם יצרפו, ומהם יהיו לחרפת עולם. –  ↩

החוקר בקורת השכלת הבריטאנים בוקלע כתב לאמור: “כל משכיל ומבין דבר לאשורו יודע, כי מראות כחות הטבע יפעלו פעולה עצומה בשני כחות הנפש, המה: כח–המדמה וכח השכל. המדמה והשכל אף כי מלדה ומבטן כשני אחים תאומים הם, ואיש את רעהו יעזורו, בכל זאת שונים הם בדרכיהם ומפעלותיהם, השכל יהלך אט, יפלס מעגל רגליו בתבונה וכל דרכיו משרים. והמדמה שובב ופרוע הוא בהליכותיו, מהיר בנתיבותיו, ובפחזותו לא יבדיל בין אמת לשקר, ואם לא ישים השכל מתג ורסן על לחייו, אזי יעלה אבר כנשרים ויגביה עוף, יסק שמים, ויציע שאול, ויכרות ברית עם כל הבלי שוא ותעתועים. רק ההשכלה בזמננו שמה למטרתה לתת פלס ומאזני משקל בידי האדם לשקול את המדמה ואת השכל במאזנים, ואם בד בבד ישאו יחד, אזי תצא מחשבת אדם כלולה בהדרה, ואם נביט על מערכת הטבע עם צבא מראות כחותיה בעין פקוחה, נראה כי במקום, אשר תראה הטבע בהדר גאונה, ומראות כחותיה יוצאים מגדר ההרגל לעין רואה, שמה תפיל אימתה ופחד, תמהון ובהלה על נפש האדם, ותעורר את כח דמיונו ביתר שאת ויתר עז, כח השכל יחלש וכח הדמיון יתגבר עליו, וימשל ממשל רב על מורשי לבבו, הגות רוחו וילדי סרעפיו, ובמקום אשר הטבע תלך מעדנות ולאט ומראות כחותיה לא יעברו את גבול הנהוג, ולא יעשו זרות ונפלאות לעין האדם, שמה יתגבר השכל על המדמה, ויעשה בהשכל ודעת מעשהו, ידרוש על חקי חליפות הטבע, ויחקור על סבות תהפוכותיה. ואם נתבונן בעינים פקוחות על תהלוכות גויי ימי קדם ועל מהלך השכלתם, נראה כי כל ממלכות בני קדם נוסדו בארצות החמות, במקום אשר הטבע תעדה גאון וגובה, ומראות כחותיה יראו זרות ונפלאות לעין האדם, לכן התגבר כח המדמה עליהם ויד הדמיון שלטת בלי מצרים על כל כחות נפשם ועל ילדי רוחם כי רוב ארצות החמות ארץ מדבר ותוהו יליל ישימון הנה, שמה יתחולל שער קטב, תפרוץ מגפה ורעש ארץ המרגיז הרים, וחיי בני אדם השוכנים בה תלואים מנגד. ודבר ידוע, כי טרם בא רעש הארץ אותות השמים יגידון עת באו, השמים יתקדרו עבים והשמש והירח יהפכו לדם מרוב אדים יבשים העולים מן הארץ, ובני אדם יחתו מאותות השמים האלה, ואימת מות מרחפת על פניהם לבל תפצה הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת כל היקום, אשר ברגליהם. ובעת אשר בלהות צלמות תבעתמו יחלש כח השכל, וימשל המדמה על הכרת האדם, ויוליך אותו שולל בהבלי שוא ומדוחים להאמין, כי כחות הטבע אלים המה. ובראות בן האדם, כי אזלת ידו, ויבט אל ימין ואין עוזר ואל שמאל ואין סומך, ואם קצרה יד האדם מהושיע, אז יד ה' לא תקצר להשביח שאון גלי הטבע ולגולל מעליו כחותיה הרעים, כי הוא אביר הטבע הוא מיסדה כחפצו ומשדד אותה ברצונו, לכן ישפוך שיחו לפניו לעשות בגללו נפלאות יוצאות מגדר הטבע. וכאשר תפרוץ מגפה בארץ וכחתף תארוב במסתרים על זקן ונער עולל ויונק, ובני אדם לא יכירו את סבתה, אז יאמינו, כי אלהים שפך את חמתו עליהם בגלל עונותם, אשר העוו את דרכיהם, וישלח מלאכי זעם להמיתם. ובטבע ארצות החמות, כי בהן חיות טורפות תשכונה, אשר גדודים יצאו לבקש טרף, ובני אדם חסרי אונים וחסרי כח היו בימי קדם להלחם עם טורפי טרף אלה, לכן התגבר הדמיון על שכלם, להאמין כי החיות אלים הנה. ככה נוקשו בני אדם ברשת אמונה טפלה, להאמין כי כחות הטבע טובים ורעים אלים המה, ויכבדו גם את חיות הארץ כאלהים, יען גבר המדמה על השכל.”  ↩

מלבד אשר אמונת בית ישראל תתנגד לאמונת גויי ימי קדם בעבודותיה, מצותיה וחוקיה, כי בני ישראל לא יעבדו לכחות הטבע, יתנגד גם הרעיון הפנימי, אשר עליו נוסדה אמונת ישראל להרעיון הפנימי, אשר עליו נוסדה אמונת הגוים. הרעיון, אשר עליו נוסדה אמונת בית ישראל הוא, כי אלהים הוא שכל נבדל ונפרד מעולמו. כדבר הרמב“ם ז”ל: ותכלית מה שהגיע עליו עיון מי שהתפלסף בזמנים ההם, שידמה שהשם הוא כח הגלגל, והגלגל עם הכוכבים הם גוף, והשם יתעלה רוחם… עד כאשר יצא עמודו של עולם והתברר לו שיש אלהי נפרד לא גוף ולא כח בגוף" (מו“נ פכ”ט מחלק שלישי) עמודו של עולם זה אברהם, אשר הכיר בוראו אל אחד אמת עוד בזמנים ההם, אבל אמונת בית ישראל לא נטהרה משמץ עבודה זרה עד זמן האחרון, כאשר נכתוב בספר הזה בקורות בני ישראל. –  ↩

על שלשה מיני אלילי ימי קדם האלה נוסדו שלשה מיני הגדות בין בני קדם.

א) אגדות אשר יסודתן מראות כחות הטבע, כי מכל כח ומראה מכחות ומראות הטבע עשו אלים ושרים, עשו מלאכים רוחות ומשרתים אש לוהט. ויען כי בימים ההם טחו עיני שכל אדם מהשיג כח רוחני כי רק למראה עינים שפטו, לכן נתנו לכל כח מכחות הטבע דמות וצורה אנושית, וילבישו אותם בעור ובשר ויסוככום בעצמות וגדים, ויציבו אותם לעינינו בתבנית אדם, כמו חי, כמו חרון בו, ויספרו מהם אגדות נפלאות ומקרים נוראים. ויען כי בעת ההיא לשונם היתה עניה במלים, ולא היה לאל ידה להוליד מלים ושמות לכל המושגים, אשר יצרו בדמיונם, בעת התבוננו על מראות כחות הטבע, לכן עטפו את כל חזיונותיהם במשלים זרים ומליצה חדות (אלעגאריע) ובימים ההם עוד לא המציאו בני אדם את מלאכת הכתב והמכתב באותיות וחקקו את כל דבריהם על המצבות ואבני משכית בכתבת החריטים (**היראָגליפען)**, אשר דמות וצורה להם כדמות בהמות הארץ ועוף השמים, לכן ברבות הימים, כאשר נשכח הרעיון הנלבש והנמשל במשל, לקחו הסופרים את לבושי המשלים כפשוטם, ויספרו לנו הגדות נפלאות ומלחמות נוראות ממלכים גדולים ושרים עצומים, אשר לא היו ולא נבראו, כי אם משל היו. – ב) אגדות, אשר יסודתן אות מאותות השמים, כהגדות אליל השמש והירח ושאר כו"מ. – ג) אגדות אשר יסודן קורות איש חכם, נבון לחש, חרטום ואשף, או תולדות מלך גדול ועצום עושה מלחמות גדולות ונוראות אשר קדשוהו העם וירוממוהו אחרי מותו, ויושיבוהו בתוך בני אלים ומלאכי מעלה, ויספרו ממנו אגדות זרות ונפלאות, וישימוהו למושל על רפאים שוכני קבר, על נפשות התמימים בגן ה' כי כאשר הרימו בני קדם את בן חלוף מאשפתות וישימוהו לאל, כל שתו תחת רגליו, הוא קונה שמים וארץ, הוא נותן חיים לכל היקום. אשר על פני האדמה, הוא מוריש ומעשיר, מחיה וממית, משפיל אף מרומם. אבל קשה מאוד להבדיל בין אגדות, אשר יסודתן חזיונות הטבע לבין אגדות אשר יסודתן תולדות אדם גדול, כי שתיהן בתבנית בני אלהים יתהלכו לפנינו, וההבדל נגלה רק לעין הבוחן. –  ↩

לדעת הסופר המצרי מאנעטא משל פטה ט‘ אלפים שנה על מצרים לפני כל אלילי מצרים, ולו בנה המלך מענא את המקדש הגדול בעיר מוף, ובטרם נבראו השמש והירח האיר פטה ביום ובלילה. היונים קראו את פטה העפעסטאָס, הוא אלהי האש. ואייזעביאוס כתב: “מפי כנף יצאה ביצה, ומביצה ההיא נולדו תאומים, והם פטה אלהי האור, ונאות אלילת חומר קדמון רעיתו.” Euseb. qr.ev. 3. 11.)) לדעת הקדמונים התבל כלה לתמונת ביצה נדמתה, והיצור המונח בתוכה עודנו בלתי שלם, לכן מחוקה אליל פטה על המצבות בדמות נפל אשת בל חזה שמש, או בדמות ילד ערום ביום הולדו, או בדמות ננס שפל הקומה, אשר יגביה את אבר המוליד למעלה להורות על כח המוליד בטבע, בידו האחת שבט המושל, ובידו השנית קנה מדת היאור (הוא מקל, בו פצלות לבנות למדוד בו את היאור, והוא אות החיים, לדעת החכם בונזען). לדעת הסופר נארק נגזר השם פטה משורש עברי פתח, כי ח’ וה‘ מתחלף במבטא ופתח פתח את ביצת התבל, מחלק העליון היה השמים ומחלק התחתון נעשה הארץ, *(Nork, M. 69) [* לדעת הדורש בקדמוניות המצרים הח’ עבערס הוראת שורש פתח בלשון מצרית “פתיחה ויצירה” לכן פתח הפותח הפותח את ביצת התבל הוא היוצר יצורים על אבנים. – ומצאנו עבודת אליל פטה גם בין הכנענים אשר הביאו אותו ממצרים, ונקרא עֵבַד–פְתַח. –] היונים קראו את פטה אבי השמש ומחוקה על אבני המשכית בדמות יוצר היושב על אבנים ומניע את ביצת השמש והירח לפניו, ועליו חקוק כדברים האלה: “העושה מעשה בראשית מניע את ביצת השמש והירח לפניו” פטה מתגלה בשור אפיס והילק קדוש לו, כי יש מין ילק במצרים, הנקרא שקאראבעאוס, הגולל בלילה עגולי אשפה לפניו, ויתחמק אחרי כן תחת אשפתו, ויאמינו בני חם כי עגולי האשפה הם ביצת הילק המניע לפניו, ומעשיו כמעשה פטה, המניע את ביצת השמש והירח, לכן הקדישו המצרים את הילק לאליל פטה, ומחוקה פטה על המצבות בראש ילק. –  ↩

העראדאט היוני כתב: “פטה הוליד שמונה בנים, המה שמונה כבירים”, והחוקרים בקדמוניות המצרים נאָרק ואוהלעמאן החליטו, כי שמונה כבירים בני האל פטה הם אלילי שבעת כוכבי לכת ואליל הארץ הוא השמיני. עד שקם חכם דורנו לעפזיאוס והראה לנו בספרו “על אלי ארבעת היסודות” בטוב טעם ודעת, כי שמונה כבירים בני אל פטה המה ארבעה יסודות, ד‘ זכרים וד’ נקבות. ונציג פה תוכן דבריו בדרך קצרה: דבר ידוע, כי המצרים עבדו לאלילי ארבעת היסודות אש, רוח, מים ועפר, וכל אליל זכר משפיע לו אלילה נקבה בבחינת מקבל, לכן יש ארבעה שהם שמונה אלים, וזאת יגידון סופרי היונים, והמצבות ואבני משכית הנמצאות על אדמת מצרים נותנות עדיהן, כי דבריהם נאמנים. האלים הזכרים חקוקים על המצבות בראש צפרדע או בראש ילק, כי הם מורים על כח המוליד בטבע, והנקבות חקוקות בראש נחש להורות על כח המקבל. שמות האלים ארבעה הם, והנקבות להן אות לסמן נקבה. אליל המים “נון” שמו והנקבה “נות” שמה. אליל האש “הע” שמו, והנקבה “העת” שמה, אליל העפר “קעך” שמו והנקבה “קעכת” שמה. אליל הרוח “נענוא” שמו והנקבה “נענות” שמה. שמונה אלים אלה נקראים שמונה כבירים בני אל פטה בפי העראדאט היוני, והמה היסודות הכפולים בפי הערמעס וסענעקא. ודיאדאר היוני יאמר, כי המצרים עבדו לאלילי חמשת היסודות: אש העפעסטאס, מים אצעאמס, רוח פאָלאָס, עפר דעמטער, ואמון גשם החמישי. מלמודי כהני מצרים למדו פילוסופי יון, טאלעס, אנאקסימענעס העראקליט ואמפידאקלעס את דעותיהם, כי סבות ההויה המה ד' יסודות. (Lepsius, Götter der 4 Elem. 196) דיאדאר היוני מסר לנו אגדת מעשה בראשית מפי כהני מצרים, וזו היא: “השמים והארץ מעורבים היו בתחלה בחומר אחד קדמון משותף לכל היסודות, ואחרי כן נבדלו היסודות זה מזה. האויר, אשר לו כח התנועה בטבע השליך בכחו את יסוד האש הקל והדק ממנו למעלה ונעשה השמש, הירח וכל צבא השמים, וכח התנועה נתן להם להתנועע סביב בגלגל, והיסדות הכבדים והלחים נשארו למטה והאויר הבדיל ביניהם ונעשה מהם הארץ והימים. אולם ביסוד העפר נשאר לחות רב, ועל ידי חום השמש נוצרו עגולים רבים, אשר עור דק כבצה נקרם עליהם, והעור הזה נבקע אחרי כן, ויצאו מהם ברואים חיים ממינים שונים, הברואים, אשר נוצרו מחלק העליון אשר בעגולים, והם היו יבשים וקלים, הגביהו עוף והיו לעוף השמים. והברואים, אשר נוצרו מחלק האמצעי, אשר לא חורב היטב ונשארו כבדים, והיו לחיות הארץ, והברואים, אשר נוצרו מחלק התחתון, בו נשאר לחות רב היו לדגים בימים ובנהרות. והאדם נוצר מיסוד הכבד, אשר ממנו חיות הארץ נבראו, ואחרי כן כאשר עברו רוחות על פני הארץ, ויסוד העפר הוצק למוצק לא יצאו עוד העגולים מרחם האדמה, ואז נוצר החפץ הטבעי בלב כל בני חלוף כי יתחברו הזכרים עם הנקבות להוליד פרי בטן” (Diodor. 1. 17) אבל לדעת כל חוקרי קדמוניות המצרים האגדה הזאת יונית היא, אשר נולדה בין היונים, אשר התישבו על אדמת מצרים, כי שמה התערבו דעות היונים עם דעות המצרים והיו לאחדים בידיהם.  ↩

הסופר פלוטארך יבאר את הוראת שם נעאיט בלשון מצרית “אני נולדתי על ידי עצמי.” כי נעאית היתה אלילת חומר קדמון הבלתי נברא וממנו נוצר הכל, לכן חקוק על היכלה, אשר בעיר זאית: “אני הכל, אשר היה, אשר הוה, ואשר יהיה, ואין איש גלה את פני לבושי, ופרי בטני הוא השמש” לכן נאיט נקראת “אם השמש” ועל המצבות “אם האלים, גברת השמים, והפרה אשר ילדה את השמש” (Champ. Pl. 25) כי הפרה המורה על כח ההריון והלידה קדושה לה. גם הדיה (גייער) אשר המצרים האמינו כי ממינה אך נקבות יש בתבל, קדושה לה, צבע של נעאית ירוק כצבע של פטה, כי היא אשתו, ומחוקה על המצבות של פעם בראש דיה ופעם בראש אריה לסמן ההשגחה, בידה האחת קנה מדת היאור ובידה השנית נטע לאטוס ועל ראשה העטרה האדומה ממצרים התחתונה. נעאיט הרתה וילדה שתי בנות את אנוקע אלילת הארץ ואת פעט אלילת רקיע השמים. פעט מחוקה בדמות אשה לבושה בצבע תכלת כתכלת הרקיע, כי המצרים הבדילו בין “פעט” הוא רקיע התחתון, אשר בו האויר, ובין “הור” הם השמים העליונים לדעת החכם לעפזיאוס. העראדאט יספר, כי המצרים התאספו לעיר זאית לחוג חג גדול לכבוד נעאית והדליקו נרות כל הלילה תחת רקיע השמים, וכל מצרי, אשר לא בא אל עיר זאית הדליק נרות בביתו, עד כי מלאה כל הארץ אורה, כי הוא יום הולדת האור. –  ↩

אליל השמש רע הוא אליל הזמן הקדמון, ונקרא מחולל העתים, מוליד הזמנים ומסדר שנות החמה. הוא שוכן בתוך השמש ומניע אותה, הוא היה במדרגה למטה מפטה, פטה נקרא אבי השמש ורע הוא בנו, בן אלהים, בן האור הקדמון, פטה נקרא אבי אבות האלים, ורע נקרא אבי האלים. לדעת הסופר מאנעטא מלך רע אחר פטה על מצרים, פטה מחוקה בצבע תכלת ורע מחוקה בצבע אדמדם. החתול והשור מענפיס קדושים הם לאליל רע, פעם רע מחוקה בדמות אדם, בידו האחת קנה מדת היאור, ובידו השנית נץ, ועל ראשו עגול השמש, אשר שפיפון מקיף אותו, ופעם מחוקה בראש אחד מחיות הקודש, או בתבנית נץ ועגול השמש על ראשו, או בדמות ילד קטן אשר אצבעו בפיו. על שערי בית מקדשו בעיר און חקוק עגול השמש על שתי כנפי הנץ, בימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים מגלות פאפירוס בהן חרות תהלות ותשבחות לאל רע, ונעתיק פה אחת מהנה: “תהלה לאל רע; אהללך בן אלהים, אתה תחדש כנשר נעוריך בכל יום, ותאיר אורך במים, אשר מעל השמים לתת חיים לכל חי. אתה בראת את הכל, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, רע לא ינום ולא ישן, ישלח קוי אורו לטהרי לב אהללך אל גדול ונורא, כי תרכב על במתי שחקים, כל האלים ירגזון מפניך, ויגילו ברעדה” (de Rougé, Zeit. d.d.m.G. 4.374)  ↩

בקבר רעמסס הששי, אשר בנא אמון נמצאה מחוקה תבנית רקיע השמים זרוע ברבבות כוכבים, ועליה חקוקה מלחמת אליל רע עם הנחש הטמא, נחש הקדמוני, אפעף שמו, ועם צבא משרתיו הטמאים. בעלות השחר עומד אליל השמש רע כילד קטן, ואצבעו בפיו, להורות על הלידה, ואחרי כן יעבור אליל השמש באניה קטנה במים, אשר מעל השמים ממזרח למערב. זה הוא מהלך השמש, ובדרך אשר יעבור אליל השמש חקוקים י“ב בתים לכל עבר, י”ב למזרח כנגד י“ב שעות היום, וי”ב בתים למערב כנגד י“ב שעות הלילה. י”ב רוחות יבואו וילוו את השמש מבית לבית ויחליפו את מצבם משעה לשעה. בשש שעות לפני צהרים מקבל אלהי השמש רע את תפלת המתפללים בעלות השחר וישתעשע עם נשמות הצדיקים בגן עדן, ובשש שעות אחר הצהרים יתאזרו הרוחות הטובות לצאת לישע אל רע מול הקמים עליו לרעה, המה נחש אפעף עם צבא משרתיו הטמאים, הרוחות הטובות יפילו חבלים בראש הנחש להמיתו, אבל פתאום יבוא אליל סעט הרע וי"ב רוחות משרתיו אתו ויעזרו להנחש הרע בהלחמו עם אליל השמש. ואלהי השמש ילבש שחורים, ויעבור בשאול תחתיה ליסר את הרשעים באש אבדון. ואחרי עבור שש שעות תלך אנית אלהי השמש ממערב למזרח על פנימי התהום, ואליל רע סגור ומסוגר בחדרו, ותנינים עומדים על פתחו למשמר עד צאתו כחתן מחדרו בעלות השחר להאיר על פני התבל, והחושך והלילה כליל יחלופו מן הארץ. –  ↩

גם אלילה פאכט, או פשט* [* בכתובת החריטים נקראת נקראת האלילה הזאת בסת (בעסט) ומלת פי היא כה' הידיעה בלשון עברית לכן שם העיר פי–בסת בשם האלילה, ונשתשבשה המלה לפשט ופכט בפי היונים. –] נקראת על המצבות “אם השמש” ונושאת עגול השמש על ראשה. החלדה קדושה לה ומחוקה על המצבות פעם בראש חלדה, ופעם בראש אריה, ופעם בדמות דיה פורשת כנפיה, והיא תעמוד לימין אל רע בהלחמו עם הנחש הרע ותדרוך בעוז רגליה על ראש הנחש אפעף. העראדאט היוני יספר כי ההיכל, אשר נבנה בעיר פי–בסת לכבוד אלילה פאכט הוא יפה מכל היכלי אלילי מצרים, הוא בנוי באמצע העיר ונראה מכל עבריו, וסביבו שתולים אלונים ועצי רענן. ועל חג השמחה, אשר חגגו המצרים לכבודה, התאספו בכל שנה כשבע מאות אלף אנשים ונשים, לבד מטף, ויבואו ממרחק אל עיר פי–בסת, ובעברם באניות רנתם הריעו בכלי זמר, האנשים חללו בחלילים, והנשים שרו שירים ומחאו כפים. בכל עיר, אשר פגעו בדרך עלו אל היבשה ורקדו במחולות המחנים ערומים, ובבוא העם לעיר פי–פסת הקריבו קרבן ונסך וישתו וישכרו מיין נסכיהם. – (Herodot, 134)  ↩

הסופר המצרי מאנעטא מפרש השם אמון מכוסה, כדעת בר“ר, ויאמבליכום אחד מאפלטונים החדשים במאמרו ”על מסתרי המצרים“ כתב לאמור: ”המצרים האמינו באל אחד קדמון לכל נברא, בלהי נראה, ובו גנוז העולם כלו, כי הוא ועולמו אחד, ונקרא אמון, מכוסה, כי נסתר ונעלם מכל רעיון הוא“, השם אמון קדוש היה בעיני המצרים וייראו לבטא אותו בשפתותיהם כשם בן ד' להעברים, והדומיה לבדה היתה עבודתו. מלך אחד שאל את אמון מי הוא? ויענהו ע”י התרפים: “השמים ראשי, הארץ רגלי, הים גופי, הרוח אזני, והשמש מאור עיני: זה הוא שעור קומה של יוצר בראשית”, (Jam. dem. Eg. 8) ובספרי הערמעס כתוב: “אם יחפוץ אדם להכיר את אלהים, אזי יתפשט באין גבול, יפרוץ פרץ בחמר ובזמן, יגביה את עצמו מכל גבוה, ויעמיך מכל עמוק, ברגע אחד ישוטט בכל אפסי התבל, בשמים ובארץ, בימים ובכל תהומות, אז יכיר את האלהים”. (Hermes Tris. 12) “אל אחד הוא בעולם, כי רק ממשלה אחת היא בתבל, כמו בקרבנו יתאחדו הכחות, הראות, השמע, המדבר והמבין בנפש אחת, כן יתאחדו כל כחות הטבע באלהים, הוא יספר שחקים בחכמה ושם גבול לים, הוא שקל בפלס הרים, וכל בשליש עפר הארץ במרכז, אין דבר בטבע, אשר לא בו הוא, כי הוא הכל, אשר היה, אשר הוה ואשר יהיה, כל היש בו הוא, וכל האין בו הוא, כל היש הוציא לאור וכל האין טמון בקרבו, כל אלה למודי המצרים הם”. (Görres, Myt. gesch. 344) אף כי אמון עצם פשוט הוא, בכל זאת לשכל האנושי הוא בן ד‘ מושגים, כי בו התלכדו הרוח הקדמון כנף, והחומר הקדמון נאית, הזמן הקדמון סבך והמקום פשט לעצם אחד בלתי בעל תכלית, והוא שם בן ד’ לבעלי ברית הפיטאגורים (טעטראקטיס) הנקרא שם גדול ומספר קדוש שם בן ד‘. ונשאר בידינו שארית תפלת הפיטאגורים, וכה דבריה: הָאֵר פניך אלינו, שם קדוש ומספר קדוש בן ד’, כל אלים ומלאכי מעלה מחלציך יצאו, אתה בראת את הכל, אשר נשמה באפו, בך שורש כל הברואים ומקור לכל ראשית ואחרית“ ופיטאגוראס היוני שאב את חכמתו ממעיני מסתרי המצרים. (Röth, Gescht. und ab. Philos. 2. 949) והחכם קרייצער כתב: ”אמון היה בעיני המצרים עצם מאוד נעלה נשגב מכל רעיון, וכאשר חפץ לגלות חלק אחד מעצמותו הוציא ראשונה מדותיו וכחותיו הטמונים בחבו שהם כמו דפוס וצורה רוחנית לדברים הגשמיים הנמצאים בתבל". (Creucer. Symb. I. 290)  ↩

חרטומי מצרים היו הראשונים, אשר השכילו לתאר תוארי העצם הקדמון וכל כחות הטבע הגנוזים בחבו כאילו הם יוצאים ונובעים מעצמותו ועומדים בפני עצמם אף שהם מחוברים עם מקורם ופועלים פעולתם המיוחדת להם, ויכנו אותם בשם אלים, וחלקו להם ממשלה ושלטן על הכוכבים והמזלות, על הדומם, הצומח, החי והמדבר, כי המון העם מעובדי האלילים דבקו בדברים טבעים חיצונים, והשתחוו לשמש ולירח, אבל לא המשכילים בעם, כי הם הבינו את הכח הנסתר בהם, כהאי דאמרו חז“ל: ”המשתחוה להר כוונתו לגודא דהר, ולחמה כוונתו למלאך המנהיגה.“ (חולין מ') היונים האלכסנדרונים ויודעי ח”ן מבני ישראל יורשי עצר שארית הפליטה מחכמת מצרים כנו את תארי עצם הקדמון בשם מלאך שרף ושר, ובעלי התלמוד לקחו שמץ מחכמתם וילכו בדרכיהם ויפשיטו בשכלם את התוארים והמדות הנשכלות בה' ויציגם לפנינו כאילו הם עומדים בפני עצמם, באמרם: “אמרה מדת הדין לפני הקב”ה, מפי הגבורה שמענו, ורוח הקודש משיבתו, שכינה מה אומרת, עמדה שכינה לפני הקב“ה,” והמינים עם המקובלים האחרונים כנו את התוארים פרצופים וספירות ויבנו בדמיונם עולמות עליונים, והדברים ידועים לקורא משכיל. –  ↩

כנף מכונה נעב, נוב ונוס בלשון מצרית ובלשון יונית נקרא חנוביס וחנומיס. לדעת יאמבליכום כנף הוא רוח אלהים הקדום המרחפת על פני מימי תהום רבה בתחילת הבריאה, לכן נקרא שר של ים אוקינוס המקיף את העולם כלו, והוא הרוח הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין בדמות נחש עקלתון, והוא האויר הקדמון בסוד הצמצום ליודעי ח"נ. הסופר פארפֿיר כתב, כי המצרים יכנו את הרוח המניע את העולם כנף, והוא הקיא מפיו את ביצת התבל ובהבקע הביצה יצאו מענא ופטה. דיאדאר היוני כתב, כי כנף הוא ציוס המצרי ומחוקה על המצבות בצבע תכלת ובדמות איש בעל כנפים נושא בידו האחת קנה מדת היאור ובידו השנית שבט המושל. וראשו ראש איל בעל קרנים ונחש מקיף אותו, לכן נקרא כנף אמון בעל קרנים. במדבר לוביא הי' תרפים מהללים בימי קדם לאמון בעל קרנים, אשר הגידו עתידות ועד היום הזה נשארו במקום ההוא חרבות היכל אמון בעל קרנים, גם יער מעצי תמרים ומעין קדוש נובע מהיער ההוא. –  ↩

מעט נקרא בלשון מצרית חם, והיונים קראו אותו פאן מעיר טעבען. העראדאט היוני כתב, כי המצרים חקקו את פאן אליליהם בדמות שעיר בעל קרנים, ונקרא מענדעס, הוא מענט, לכן שם העיר מענדעס על שמו נקרא. מענט מכונה “הארישעף”, אל בורא, ובספרי הערמעס נקרא: “אל בורא, בן אלהים, בן בכור יוצא ירך אמון, אשר נתן לו הכח והממשלה לברוא את העולם בצלמו ובדמותו.” היונים האלכסנדרונים, אשר ערבו את דעותיהם עם דעות כהני מצרים קראו את מענט דבר אלהים, מימרא דאלהים (לאָגאָס) גם החכמה העליונה (זאָפיא) ואדם קדמון, בן אבי עד, צלם אלהים, בורא את כל עולמות, ומושל בעליונים ובתחתונים, יען לא חפץ ה‘ הנסתר והנעלם לנגוע בעולם הגשמי הטמא, בחר בו לעשותו כלי אמנתו. לכן נקרא שר של העולם, ארכון, אמן, דימיורגוס היוצר והמנהיג את עולם הגשמי, והוא דמות ואיקון של השם הנסתר והנעלם“ (Nork. bM. 275) בעלי האגדה הזכירו בתלמוד: ”פתח שר של העולם ואמר יהי כבוד ה’ לעולם“ (חולין ס') ”נער הייתי וכו' פסוק זה שר של עולם אמר.“ (יבמות טז) ”צבי לצדיק אמר שר של העולם“ (סנהדרין צ"ה) ירשו את הדעה הזאת מאלכסנדרונים. בב”ר כנוהו “ארדכל” “סורסר” באמרם “משל למלך שבנה אפלטון ע”י אדרכל (אמן)“ ”משל למלך שעשה סחורה ע“י סרסור” ולדעת היודעים והמקובלים נרמז במלת בראשית “החכמה העליונה” לכן תרגמו “בחכמה ברא” “במימרא ברא” וההבדל שבין אמון כנף לבין התגלותו ע“י מענט הוא כהבדל שבין מחשבה הצפונה פנימית הנפש לבין הדבור והמאמר היוצא מפי איש. שלשה נאצלים הראשונים זכר ונקבה כאחד נבראו, כי בראשית הבריאה עוד לא נכרו בין זכרים לנקבות, ועל זה רמזו בעלי אגדה באמרם ”אדם הראשון (אדם קדמון) אנדרוגינוס נברא, דיו פרצופים נברא, גולם נברא, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו. גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה.“ בזוהר בראשית נקרא מענט מטטרון ”ויברא אלהים את האדם בצלמו, דא מטטרון,“ ”אל עבדו זה מטטרון עבדו של מקום, זקן ביתו שהוא תחלת בריותיו של מקום, בכל אשר לו, שנתן לו הקב“ה ממשלה על כל צבאותיו” ונקרא גם אדם דאצילות “אדם דאצילותא זכר ונקבה הוה” “אלהים אמנא לעילא, אלהים אמנא לתתא” כי מעט הוא הבורא כל רוחני, ופטה הוא היוצר הגשמי. דם דאצילות איהו חכמה עלאה, “איהו אור לביש עלאה, אויהו אור דברא קב”ה ביום הראשון דגנזו לצדיקייא“ הנך רואה, כי דברי המקובלים אינם אבק ע”ז, רק עבודה זרה ממש. –  ↩

סבך (סעבעק) בלשון יונית סוכאס הוא אליל הזמן הקדמון, אשר הוליד את אליל השמש רע ונקרא סבך רע, ומחוקה על המצבות פעם בראש תנין, ופעם בגוף נחש ולו שלשה ראשים, ראש אדם, ראש אריה, וראש שור. השמש הזורח לפנות בוקר נקרא מענטוארע, והשמש הזורח לעת ערב נקרא אטמוא–רע. אטמו–רע מכונה אריה שומר על המצפה, לו הקדישו המצרים את כף הימנית ואת שנה הימנית. ובספר–המתים, אשר הוציא לאור החכם לעפזיאוס חקוק אטמוא רע בתבנית עין גדולה להורות על ההשגחה. ויען כי אליל השמש יורד בלילה אל ירכתי שאול, לכן נקרא בעל האטאר, היא אלילת השאול, ומחוקה כחתן יוצא מזרועות כלתו האטאר בצאתו בבוקר להאיר על פני התבל. Wilki. pl. 29)) ואליל הירח. יָה נקרא חאנזוא והוא בן אמון ונאיט ונושא על ראשו עגול הירח, השור, אות לכח המוליד, קדוש הוא לאליל הירח, כי הירח מפרה את האדמה בטל אורות הלילה. –  ↩

אלילת המקום פאכט נושאת את ביצת התבל בקרבה ושתי בנותיה הן: זאטע והאטאר. זאטע היא אלילת המקום העליון הוא מחצית הרקיע העליון בו מקום האור, לכן הוראת שם זאטע “המאירה” ומחוקה בדמות אשה, אשר עטרת יוצרים על ראשה וקרני פרה יוצאות משני צדיה ותאחז את שבט המושל בידה. והאטאָר היא אלילת מקום התחתון, מקום השאול לכן נקראת גברת אמענט, הוא שאול תחתיות. והוראת שם האטאר הוא “משכן אליל השמש” לעת ערב, כי אליל השמש יורד בלילה אל ירכתי שאול כנזכר למעלה, והחכם לעפזיאוס במאמרו על אלילי ארבעת היסודות החליט, כי האטאר היתה גברת ארבעת היסודות ונקראת בכתובת החריטים: “גברת השמים והארץ, גברת הככבים במסלותם, וגברת מימי תהום רבה”.  ↩

הסופר פלוטארך במאמרו על אזיריס ואיזיס (Plut. de is. 20) מספר תולדות אלילי בשר ודם אלה, וכה דבריו: “בראשונה מלכו פטה ורע על מצרים, ואחרי כן מלך אגאטאדעמון אשר הרבה להיטיב בתוך עמו, ויוליד בן סורר ומורה סעב שמו, אשר חשקה נפשו בנוט אשת אביו וימרד במלכות אביו ויסרסהו ויורידהו מעל כסאו, וימלך תחתיו, ויחר אף אגאטאדעמון על בנו ועל אשתו הבוגדה, ויקלל את אשתו ואת השנה אשר בה תלד בנים, ותהי נוט עקרה אין לה ולד, אבל טאט היועץ וסופר בבית מלכותו אהב גם הוא את אשת אדוניו, ויערים ויוסיף חמשה ימים על השנה (כי שנת המצרים היתה לפנים רק ש"ס יום) ותלד נוט בחמשה ימים האלה חמשה בנים, את אזיריס ואת איזיס, את האָראָס הגדול, את טיפֿאן ואת נעפטית אחותו. וטיפאן היה בן סורר ומורה ויהרוג את אביו, ויבוא אל נוט אמו הבוגדה וישכב אותה ויענה, ויבקש להרוג גם את אזיריס ואיזיס בניה הקטנים, ויתחבאו בבית פאמילעס רעיהם. ויגדל אזיריס, ויקח את איזיס אחותו לו לאשה, וטיפאן לקח את נעפטית אחותו לו לאשה, וימלך אזיריס על ארץ מצרים בחזקה, וטיפאן היה שר צבאו. כשבת אזיריס על כסא מלכותו, נתן חקים טובים לעמו, כי הורם עבודת האדמה ועבודת האלהים, ויסע גם לארצות אחרות להורות חקים ומנהגים טובים לעמים אחרים. ויקר מקרה בלתי טהור, כי בא אזיריס על נעפטית אשת אחיו בשגגה ותהר ממנו ותלד בן ויקרא את שמו אנוביס, ויהי כי יראה נעפטית מאת טיפאן אישה, ותקח את בנה הנולד לה ותשליכהו אל אחד הבורות, ותמצא איזיס את הילד, ותחמול עליו, ותביאהו הביתה, ויהי לה לבן. ובהודע הדבר לטיפאן, ויחר אפו בו, ויבקש להרוג את אזיריס אחיו, אבל שמר את הדבר עד בוא יום נקם. ובשוב אזיריס ממסעו הביתה, קרא אותו טיפאן אל המשתה, אשר הכין לו ויקרא שבעים ושנים אנשים אשר היו אתו בקושרים, אל המשתה, אשר עשה; ויאכלו וישתו עמו. ויהי כטוב לב טיפאן ביין אמר לעבדיו להביא לפני הקרואים ארון יקר מצופה בזהב וכתם אופיר, אשר הכין לתת מנחה לאיש מן הקרואים, אשר יהיה כמדתו, וינסו כל הקרואים לשכוב בתוכו, ולא היה כמדתם, זולת כמדת אזיריס לבדו היה. ויהי כשכוב אזיריס בתוך הארון למדוד את ארכו, ויסובו עליו כל הקרואים, ויסגרוהו על מסגר ויצפוהו בעופרת וישליכוהו היאורה. זרמי היאור גרשו את הארון אל הים התיכון, וגלי הים קאו אותו אל היבשה על חוף הים קרוב לעיר גבל (ביבלוס), במקום נח הארון שם צמח אשל, ויכס את הארון בענפיו לבל יראה לעין האדם, ויגדל האשל עד מאוד, וישתוממו עליו כל עוברי דרך, ויראהו גם מלך הארץ, ויתמה על יפיו ועל גובה קומתו, ויצו לשרשהו, עם הארון הטמון תחתיו, ויטעהו בחצרו. כבוא השמועה אל אזני איזיס אשתו, ותקח את בניה הקטנים, ותסתירם בבית לעטא אשר בעיר בוטא, ותלבש את בגדי אלמנותה, ותלך לבקש את גופת בעלה המת, ותלך ותתע בדרך, ותשב על הבאר אשר בגבל, ותשא את קולה ותבך, ותבואנה נערות המלכה לשאוב מים מן הבאר ותמצאנה אותה יושבת על העין בוכיה ומתאבלת על בעל נעוריה, ויגידו לה מקום קבורת בעלה, ותלך איזיס ותמצא את קבר אזיריס בעלה בחצר המלך, ותתמרמר בבכי, ותצעק זעקה גדולה ומרה, ותכרות את האשל ותצוק שמן על ראשה, ותקח את הארון, ותכסהו בתכריך בוץ, ותביאהו מצרימה אל בית לעטא בבוטא. ויודע הדבר לטיפאן הצורר אותם, ויבוא עם אנשיו, ויתנפלו על איזיס בלילה, וישברו את הארון ויבתרו את גופת אוזיריס לנתחים ויפיצום לכל עבר ורוח, ותלך איזיס בחמת רוחה לבקש את גזרי בעלה המת ותמצא את כלם, מלבד את ראש גויתו לא מצאה, כי דג רע בלע אותו. אולם אזיריס לא מת רק ירד אל שאול תחתיה, וחי שמה, וימשל על רפאים שוכני קבר. ויהי בעלות אזיריס מיורדי בור וחיה, נתן אומץ בלב בנו האראס להלחם עם טיפאן אחיו, וילחם האראָס עם טיפאן ויקחהו שבי, ויאסרהו בנחושתים, ויבקש לנקום בו נקמת דם אביו, אבל איזיס חמלה עליו ותשלחהו חפשי. אולם לב טיפאן לא נח מזעפו, ויתעולל עלילות דברים על האָראס לאמור: לא בן אזיריס הוא, ממזר הוא, איזיס הרתה וילדה אותו אחרי מות בעל נעוריה, אבל מאלהים יצא משפטו, כי זרע כשר הוא, ואמו הרתה אותו מרוח הקודש, ” לכן שפך האָראס את כל חמתו על טיפאן וילחם אתו שנית ויהרגהו“ עד הנה דברי הסופר פלוטארך. והסופר דיאדאר מספר אגדת אזיריס באופן אחר והכל הולך אל מקום אחד. פתרון אגדת אגאטאדעמאן גלוי לעינים יסודתה ספור תולדי וכהני מצרים הלבישו בה את אלילי כחות הטבע, והרעיון הוא, כי המצרים יחשבו ע”ב ימים, ימי החורב והשממון, מימי הקציר עד עת תעלה זרמת היאור, ובעת ההיא קשר טיפאָן, המושל על החורב והשממון, עם ע“ב אנשים אשר אתו, הם ימי החורב והשממון, להרוג את אזיריס, הוא כח המפרה את האדמה, וימיתהו. ואיזיס אשתו, היא האדמה חגרה בגדי אבל, ותאבל על בעל נעוריה המפרה אותה מולידה ומצמיחה. ואחרי עבור ע”ב ימי החורב גבר כח החיים על האדמה ותמצא איזיס את בעלה, כי לא מת, כי אם ירד אל שאול תחתית לעורר ישני עפר מתרדמתם, כי בני אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין, ובן אזיריס, האראס, הנוקם נקמת דם אביו הוא כח הטבע החדש המתגבר בכל שנה על החורב והשממון. ומטעם זה עשו המצרים חג אבל וחג התחיה. –  ↩

הוראת שם אזיריס, לדעת פלוטארך, היא “בעל–עינים–רבות”, כי אָז בל“מ רב, ואירי בל”מ עין להורות על השגחתו על דרכי בני אדם. וזייפארט מעתיק את השם אזיריס “קודש הקדשים” הוא העתיק ממגלת פאפירוס, אשר בטורין, שיר תהלה לאזיריס, ונציגהו פה: “זה ספר תהלות לאדון אדונים, אשר ברא עבדים מלאכים עושי רצונו. הוא אלהים קודש הקדשים בורא את התבל ומלואה, מושל על הימים והנהרות. הוא אל אלים המונה מספר לככבים המספרים תהלת–יה. הוא יוצר כל משפחות מלכים, שרים ורוזנים, היושבים על כסא דין להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. הוא שם חק ומשפט בארץ בם ילכו בני אדם בארצות החיים. הוא כביר כח, מלך צבאות, בן אלהים, בן האור, השוכן באון, הנוטע כל עץ מאכל, המצמיח חציר לכל חית הארץ, הנותן לחם לרעבים ומשקה לצמאים. הוא אלהים בן אלהים, המושיע ומציל את כל עני ונכא רוח, וכל עזי מצח, הולכי רכיל, אנשי מרמה בחושך ידמו. לו העוז והמשרה, ממנו יחילו גוים, וכל בני עולה, בני כחש ומרמה מפניו ירגזון. אליו יקדישו מועדי קודש, חודש, שבת וקרוא מקרא, אליו יכרע כל ברך, יודה כל פה ותרון כל לשון, אליו יביאו קרבן אשה, זבחים, אשמות חטאות נסכים לריח ניחוח”. (Seyffarth, Theolo. schr. der a. Eg. 6)  ↩

צבע של טיפאן אדמדם (אדום הנוטה לשחור) לכן זבחו לו המצרים שורים אדומים, גם הקריבו על מזבחו אנשים אדומים לשכך חמתו. טיפאן היה בעיני המצרים אלהי המלחמה, ואבירי הרועים כבדו אותו, ויקראו אותו בעל צפון ויבנו לכבודו מקדש קרוב אל חוף הים, כי בעל צפון מושל על המדבר, על הים, על רוח סערה ועל כל אסון ופגע רע. לפי דברי לעפזיאוס נקרא בעל צפון אל שדי המשדד והמשחית, לכן חנו בני ישראל בצאתם ממצרים על הים לפני בעל צפון, למען יאמר פרעה, כי הוא המושל על המדבר, סגר עליהם המדבר, וכן צמדו בני ישראל במדבר לבעל צפון ונשאו את כיון צלמו (עמוס ה') והקדישו לו את יום השביעי כאשר קדוש היה לו במצרים* [* המצרים לא אכלו מלח כי קדוש הוא לטיפאָן, לכן כתוב בתורת כהנים “ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח” (ויקרא ב' י"ג), כי הקרבנות אלהים (בעל צפון) צוה ולא יהוה, כי יהוה לא יחפוץ דם פרים כבשים ועתודים, לא צוה על דבר עולה וזבח. – אמר המו"ל: אין כל יסוד ושרש לההערה הזאת, והכתוב אומר להיפך כי גם על הקרבנות יתנו מלח. והמנחות והשלמים נאכלו מאת הבעלים. ובכלל אין לדמות כתבי הקדש לכתבי יתר העמים ברב או במעט יען אשר בהם נראה ההפך, את השלילה בעבודת אלילים בכל מאמר ומאמר. –]

העראדאט היוני כתב: “בעיר פאמפרעמיס, אשר בדלתא, בא ארעס (הוא טיפאן) בחזקה על אמו ויענה, ולזכר המקרה ההוא יתאספו המון רב בכל שנה פעם אחת וישאו את צלם דמות ארעס, ויכו איש את רעהו מכות חדרי בטן”. ובכתובת החריטים נקרא ארעס בור–שת, כל חיות רעות, התנינים, סוסי השיחור, הזאב, חמור הבר וכל הנטעים הרעים קדושים לטיפאָן, הוא מחוקה על המצבות באזני חמור. יום הולדת טיפאן יום אסון הוא. –  ↩

קבר אזיריס נמצא במצרים במקומות שונים, על האי פיאלע נשארו חרבות היכל אזיריס וקברו אצלו ואשל נטוע בעדו. על קירות ההיכל חקוקים כל תולדות אזיריס ותמונות שונות, בהן דמות שתי וערב, כי מעבודת אזיריס למדו המשיחים עבודתם ביום תחית משיחם, לכן היה האי הזה קדוש מאוד בעיני המצרים, ולא דרכו עליו רק כפות רגלי כהני אזיריס. חסידי המצרים צוו את קרוביהם לפני מותם, כי יקברו אותם על האי הקדוש הזה. אבל גדול היה כבוד הקבר, אשר בעיר בוזיריס מכל קברי אזיריס, אשר במצרים. בה היה היכל גדול לאזיריס ואיזיס אשתו, ושמה התאספו כל המצרים לחוג את חג התחיה ואת חג האבל. אזיריס חקוק על המצבות בדמות אדם ועל ראשו כתר מצרים עליונה, שבט המושל בידו האחת, וקנה מדת היאור בידו השנית ואיזיס אשתו מחוקה על המצבות פעם בדמות אשה מנקת וָשַדיִם רבים לה, ופעם בדמות פרה או בגוף אשה וקרני פרה על ראשה, כי הפרה קדושה לה. העראדאט היוני ראה במסעו במצרים באחד ההיכלות פרה עשויה מבול עץ ומצופה בזהב, גדלה כגודל פרה חיה, בין קרניה עגול השמש מזהב ממורט ומכוסה באדרת שער על כל גופה, רק ראשה נראה מבחוץ. הפרה הזאת כרעה על ברכיה בחדר מיוחד לה, והחדר מעוטר היה בכל שכיות החמדה. בכל יום הקטירו הכהנים לבונה לפניה, ובלילה הדליקו נרות לפניה. בחג האבל נשאו הכהנים את הפרה הזאת עטופה בבגדי שש שחורים לסמן אבלות בראש כל חוצות בתוך המון חוגג, ובחג התחיה נשאו הכהנים סמל תבנית אזיריס, המגביה את ראש גויתו לזכר, כי דג רע בלע אותו. למזכרת חיי אזיריס המוכה והמעונה בעון בני אדם יסדה איזיס אשתו בתי נזירות במצרים, אשר בהם ימצא כל איש מצוק ומר נפש נחם בצרה, וחסידי המצרים הדבקים במדת אזיריס אלהיהם סרסו את עצמם והתענו בחיי צער, חסרו את נפשם מטובה וינזרו מכל מאכל תאוה, למען יעלו טהורים ונקיים השמימה. לכן אמרה תורתנו: “לא יבוא פצוע דקה וכרות שפכה בקהל ה' ”.  ↩

הסופרים החליפו את האראָס אחי אזיריס בהאראָס בן אזיריס, הראשון נקרא האראָס הזקן, והשני נקרא האראָס הנער, גם החליפו את נשיהם ונתנו להאראָס הצעיר את האטאר אשת אליל השמש. האָראָס הצעיר מחוקה על המצבות בדמות נער ואצבעו על פיו להזהיר על הכהנים לבל יגלו סוד מסתרי אלהיהם (לדעת פלוטארך). על מצבה עתיקה הנמצאת בימינו בין חרבות מצרים חרותים דברי תפלה ותהלה לאל האראס הצעיר, ואלה הם: “חנני האראָס בן אלהים, אביך אזיריס, ואמך איזיס הקדושים בשמים ובארץ, רוחך דבר בי, ומלתך על לשוני תמיד, מצאתי מלים היוצאים מלבך והציקתני רוח בטני לדבר דבר. הוד והדר נתנו עליך הוריך הקדושים האדירים, למען תתן מהודך על מלכי מצרים, גם עוז ושלטן נתנו בידיך, למען כל עולה וכל רשעה, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, גם במים מתחת לארץ יקפצו פיהם. נפחת רוח חיים באף בני אדם, למען יברכו ויכבדו את השמש. חושה נא והושיעה לנו היום מול הקמים עלינו לרעה, ותעזור בימינך לנהל את אנית השמש בטח, ותגרש את האריות ממצרים. ואת התנינים מהיאור. כל רשעה וכל טמאה תכרית מן הארץ, אתה תדיקם כעפר וכל אויבי מצרים מפניך ירגזון. כל בני האדם ירונו וישמחו בצאת השמש בגבורתו, ויהללו את מעשה ידיך, כי הנחש הרע כליל יאבד מן הארץ.” (Brugsh, Zeit. d. d.m. g. 10)  ↩

תאנאת אשת האראָס ואחותו, אשר הסופרים החליפו אותה בהאטאר אשת אליל השמש, היא כח המקבל בטבע, היא האדמה הלובשת ציצים ופרחים בירחי האביב בעת יתגבר בעלה על החורב והשממון, לכן נקראת תאנאת גברת השחוק והרקוד ומחוקה על המצבות במוף וכנור בידיה. עץ פערזעא הנקרא עץ החיים במצרים קדוש היה לה, גם נץ נקבה ופרה לבנה קדושות היו לה. והיא מחוקה בראש פרה וקרני פרה ועגול השמש בין קרניה. אשת רעמסס הגדול בנתה לכבודה היכל יפה במצרים ועל קירותיו מחוקה תאנאת בדמות פרה, העומדת באניה קטנה ונטעי–מים יסובבוה, והמלך והמלכה עומדים ומקריבים לפניה פרחים ושושנים ופרי קיץ. –  ↩

כז) עלה בג‘ מעלות ומדרגות ומכתר בשלש גדולות, לכן הבדילו הסופרים בין טאט בגדולה אחת, וטאט בשתי גדולות, ובין טאט בגדולה משולשת, הוא הנקרא בלשון יונית הערמעס טריסמעגיסטעט. טאט בגדולה אחת מחוקה על המצבות בראש כלב, וטאט בשתי גדולות מחוקה בראש ציפור איביס, וטאט בגדולה משלשת מחוקה בראש נץ. בטאט בגדולה משלשת מתלבש אליל השמש, בטאט בשתי גדולות מתלבש אליל הירח, וטאט בגדולה אחת הוא בן אליל הירח. כמו השמש משפיע אורו להירח והירח מקבל אותו ומשפיעו על הארץ, כן טאט בגדולה משלשת אליל השמש משפיע שפע אלוה לבני האדם ע“י האליל הירח בגדולות שתים. טאט בגדולה משלשת ראה הכל, ויבן את כל הנעשה בצל שדי, ויכתוב תעלומות חכמה וסתרי נבואה על לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, ויטמון אותם בין מסתרי אזיריס, את סוד אלוה מסר לידי טאט השני אליל הירח המוליך והמביא את הנשמות לפני כס המשפט והכותב את גזר דינם. וטאט השני הוריש את חכמתו ואת סתרי הנבואה לטאט בגדולה אחת, והוא בכח זה המציא את מלאכת הכתב באותיות, ויקרא שמות לכל הבהמות וחיות הארץ, הוא הורה לעם לכבד את אלהים בתפלה ובקרבנות וילמדם חכמת הכוכבים וחכמת הנגון, הוא המליץ, היועץ והסופר בבית מלכות אזיריס. הרומים קראו את טאט מערקור, וחוקרים ערבים קראוהו ” שכל הפועל“, והוא מלאך מדרגתו למטה מן המלאך הממונה בגלגל הירח (כוזרי ה') והתוכנים הערבים קראוהו כוכב או ”כַּתָּב“ או ”סופר השמים“ או ”סופר הגדול“. ובדברי חז”ל "האי מאן דבכוכב וכו’ דספרא דחמה הוא“ (שבת קנ"ו) והאברבנל בביאורו לס' בראשית מכנהו ”שר האותיות". והערבים קדשו לו את יום הרביעי בשבוע וזבחו לו נער היודע לכתוב. –  ↩

סעף בלשון יונית סאפיה, החכמה, ונקראת “גברת בית עקד הספרים” כי על בית עקד הספרים, אשר לרעמסס השני מחוקה אלילה סאפיה בדמות אשה העומדת תחת עץ החיים (עץ פערזעא) וכותבת בידה הימנית את שם רעמסס השני על עלה עץ החיים לחיים ארוכים במצרים. – תעמיס ותעמידעס אלילות האמת והצדק מקבלות את נפשות הנפרדות מגופן בזרועותיהן בבואן לפני כס המשפט, ומחוקות בדמות נשים הסוככות בכנפיהן את כסא רעמסס השלישי. אלילת האמת תעמיס נושאת על ראשה נוצות בנות היענה, ועל מצבה עתיקה חקוקה אלילה תעמיס בעינים עצומות, לאו כי תכשל ברחוב האמת. במצרים נשא הכהן הגדול על צוארו תמונות שתי אלילות האמת והצדק, כאשר נשא הכהן העברי על לבו האורים והתומים. –  ↩

לדעת כהני המצרים נפשות בני אדם צאצאי בני אלהים מן הנפילים הנה, אשר נפלו בעונותם ארצה אל בתי חומר להתטהר ע“י מעשים טובים מחטאותם, וישובו אחרי כן אל מעון אלהי קדם כבתחלה, אבל בני אלהים אלה השחיתו את דרכם על הארץ, ויבואו מצוקי ארץ, המה ארבעת היסודות, להתאונן רע באזני ה' כי חנפו יושבי הארץ, והשחיתו את דרכם, וישלח אלהי קדם את אזיריס בנו ארצה, לכפר על נפשות החטאים האלה, למען יוכלון לשוב השמימה, לכן אזיריס בן אלהים, המושיע והמציל את בני אדם מעונותם, התלבש בלבוש בשר ודם, והומת מידי בשר ודם, לכפר על עון בשר ודם. לכן חסידי המצרים הטהרו בבתי–הנזירים, אשר יסדה איזיס, למען תשוב נפשם טהורה ונקיה אל אביה אזיריס השמימה. מתורת כהני מצרים למדו היודעים והמינים, מבני ישראל את דעותיהם. בתקופת טבת נולד אזיריס, ובה יום הולדת המושיע. לכל אחד ממתי מצרים נתנו הכהנם מגלת פאפירוס לתכריכין ובה חקוקים תולדות איש המת גם תהלות ותשבחות לאזיריס שופט המתים, ומגלות פאפירוס כאלו מצאו בימינו חוקרי קדמוניות המצרים, וקראו להם ”ספרי המתים“ הוציאם לאור החכם לעפזיאוס. במגלה אחת, אשר מצאו בקבר רעמסס הששי מחוקה מעשה יום הדין, נשמת המת תרד בפנות השמש לערוב מתחת לארץ אל ירכתי השאול הנקרא אמענט (מכוסה), ובשערי השאול ישפטו המתים. אזיריס שופט המתים, הנקרא סעראפיס, יושב על כסאו באולם המשפט וכתר על ראשו ושבט המושל בידו וחגורת המתים על מתניו, ומתחת לכסאו נחל מים חיים נובע ונטעי לאטאס צומחים בו. סביב לכסא דין יושבים מ”ב רוחות השאול הם שופטי המתים ונוצות בנות היענה על ראשיהם הם אותות האמת והצדק. על ימין אזיריס עומד האראס למליץ יושר ועל שמאלו עומד אנוביס לשטן, וטאט הסופר תופש עט לכתוב את גזר דינם. נשמת המת תבוא לפני כס המשפט ואלילות האמת והצדק תנהלנה אותה לפני אזיריס לבקש מלפניו לצרור אותה בצרור החיים, וכה יאמר המת: “לא עשיתי רע, לא גנבתי, לא הרגתי אדם בערמה, לא חסרתי תפלה, לא חנפתי, לא מעלתי בקודש, לא גזלתי קרבן ונסכים, לא הוצאתי דבה על חברי, לא נתתי לבי לחטוא בתאות רעות, לא הייתי זולל וסובא, לא נאפתי, לא טמאתי את ידי בשקץ, לא כחשתי, לא שקרתי, לא חרפתי את המלך, לא גדפתי את אלהי, גם לא שנאתי את אלהי בלבבי, ולא קרעתי את חגורת המתים”. (Cham. lett. 42) ועוד נמצא בספר המתים ודוי ותפלה אחרת לאזיריס: “ברוך אתה האל הגדול, אדון האמת, באתי לפניך, אתה אדוני ואלהי, אעמדה ואתיצבה לפניך לראות טובך וכבודך, ידעתי את שמך מקדם, גם ידעתי שמות ארבעים ושנים מלאכיך רוחות משרתיך היושבים בבית האמת והצדק למוצץ את דם החטאים בנפשותם. אתה צורי ואלהי הרוחות לכל בשר, אדון האמת, אודה שמך ושם כל משרתיך. באמת וצדק באתי לפניך היום, ואם יש בי עון מחה נא בחסדך, כי הרע בעיניך לא עשיתי, לא הרגתי איש, לא רמיתי איש במשפט, לא עשקתי אדם בפועל כפי, לא הייתי עצל במלאכתי, לא עיפתי בעבודתי, לא התרפיתי ביום צרה, לא נמס לבי מפני פחד, לא מריתי פי הגדולים, לא מנעתי מרעב לחם, לא הדאבתי לב רעי, לא שקלתי במאזני מרמה, לא גזלתי קדשי אלוה, לא נתתי כספי בשוחד, לא זיפתי חותם חברי, לא החרדתי צבי מרבצו, לא לכדתי הצפרים הקדושות, לא דיגתי את הדג הקדוש, לא עצרתי מרוצת היאור, לא גנבתי שוק הכהנים, לא פזרתי עדר הקדוש, טהור אני, זך אני חף מפשע” (Bunsen, Eg. 551), אחרי התפלה הזאת נתנו השופטים את לב המת בכף מאזני האמת והצדק. בכף האחת לב המת ובכף השנית הניחו נוצות בנות היענה לאות האמת והצדק, בכף האחת עומד אנוביס בראש תנין לשטן, ובכף השנית עומד האראס למליץ יושר וטאט כותב את גזר דינם, אם הלב מכריע את הנוצות אזי צדיק גמור הוא ויוריש נחלה בגן אלהי השמש גם יחיה לעולם, ואם כבדו על הכף פשעיו, אזי ילך אל מקום החושך וימות לעולם. ואם פשעיו אינם כבדים יותר בשאול ואם בינוני הוא יתגלגל בגוף ב"ח עד יתטהר מחטאיו. –  ↩

בקבר רעמסס הששי מחוקה תבנית השאול, ועל חדרי השאול חקוקים כדברים האלה: נפשות הרשעים לא יביטו באור פני אלהי השמש בצאתו בגבורתו ותמלא כל הארץ מאורה. חמשה ושבעים חדרים הם בשאול תחתיה, וחמשה ושבעים מלאכי משחית עומדים בחרבות שלופות, אשר בידיהם למשמר לפני החדרים האלה. על פתח כל חדר חרות עונש כל החוטאים המוכים והמעונים בהם, גם עונותם, אשר העוו. הנפש מחוקה בצבע שחור וקשורה בחבלים על עמודי החדר ומלאכי דומה האדומים יכו אותם ודוקרים אתם בחרבותם. יש נפשות התלויות ברגליהן וראשן למטה. ויש נפשות, אשר ראשיהן כרותים מעליהן ותלויות שורות שורות בחדריהן, ויש מהן אשר ידיהן קשורות על אחוריהן וקרביהן סרוחים ארצה, ויש מהנפשות ירותחו בסירות ובקלחות. אבל נפשות הישרים והתמימים לא תלכנה לבאר שחת הן נושאות נוצות בנות היענה בידיהן, ואלילה האטאר, ואלילה נוט תשפכנה מים חיים נצחיים נוזלים מתוך עץ החיים (הוא העץ פערזעא) על ראשן ותעבורנה בטח לפני פתחי השאול, ולא יחתו מנחשים שרפים ועקרבים הרובצים לפניהם ותבואנה אל שדי תרומות ואל גנות אלהי השמש רע. בקבר הזה חרות כדברים האלה: הנפשות אשר תמצאנה חן בעיני אלהי הגדול תשכונה במעון אלהי השמים, בין מלאכי אלהים, והגופות ישכנו במנוחה שאננה באדמה. הנפשות ישבעו שמחות באור פני מלך חיים ויקצרו אלומותיהם ברננה, אשר זרעו בדמעה, יקטפו פרחים בגני חמד, וישוחו בין צאלים וענפי עץ רענן, גם ירחצו בנהרות נחלי עדן. אלהי השמש רע יאמר להן: “בני קחו מגל וקצרו פרי השדה, אשר נפל לכם בנחלה, והתענגו בדשן נפשיכם וברכו גם את אלהיכם על טובו.” Chanpollion, lettres 233))  ↩

נפשות החטאים יתגלגלו רק בבהמות וחיות טמאות בעיני המצרים, כי הטהורות הן קדושות לאלהיהם. כן נראה מחוקה על מצבה עתיקה במצרים איך אנוביס השטן ומלאך דומה יגרש את נפש הזולל והסובא מכף מאזני האמת והצדק, אשר באולם המשפט, אל גוף חזיר למען תתענה ותתלבן ע“י גלגול מעונותיה. – כל הסופרים הקדמונים יעירון ויגידון, כי כהני מצרים הורו, כי אלהים ידין את התבל פעם במים פעם באש, ואחרי כל שלשת אלפים שנה תכלה ארץ מצרים באש לוהט, כי אחרי תכלינה כל הנשמות בגוף ב”ח יבוא על מצרים יום בוער כתנור בתקופת ניסן בעת ימשל החורב במצרים ומימי היאור דללו וחרבו, וילהט את התבל כלה, ואחרי כן כאשר תעמוד השמש במזל אריה, מימינו הירח במזל סרטן וגדי בחצי השמים, תחדש התבל נעוריה כבתחלה, ויבוא אל סאט לברך את התבל החדשה. לזכר המקרה הזה נהגו המצרים למשוח בכל שנה בתקופת ניסן את הצאן ואת העצים בצבע אדום. מדעת כהני מצרים זאת, קבלו חכמי יון, העראקליט, פלאטאן, פיטאגארוס כי התבל תכלה פעם באש ופעם במים, גם אוזן מלאכי (ג) לקחה שמץ מדעה זו. –  ↩

נחפשה ונחקורה למצוא מקור לעבודת החיות הקדושות במצרים, כי הוא דרוש יקר ונכבד מאוד, ואם יצליח בידינו להערות מקורה, אזי תצא תועלת רבה להקורא העברי מזה, כי ממקור נרפש זה שאבו מיסדי הדת האלהית ההבדל בין חיות טהורות לטמאות, והאמונה בת הלבבות ירדה על ידי זה ממדרגתה להיות רקחת וטבחת בבית המבשלות להבדיל בין האסור והמותר בין הטמא והטהור, והיה הדבר לפוקה ולמכשל להנהגת הבית ולחברה האנושית. ומאבק עבודה זרה זו עוד לא הטהרנו אנחנו עם בני ישראל, אשר זה דרכנו תמיד לעשות כמשפטי הגוים המקלקלים ורבתה המכשלה תחת ידינו בהמון מאכלות אסורות לדכא עם עור ועינים יש. ואנחנו בדרכנו זה נעביר לפני הקורא דעות שונות בענין הזה, והדעה הישרה בעיני הקורא יבחר. דיאדאר היוני וציצערא הרומי נתנו טעם לעבודת החיות הקדש את האהבה לחיות מועילות ואת היראה מחיות טורפות. ודבריהם בלתי נכונים, כי המצרים עבדו גם לחיות בלתי מועילות ובלתי מזיקות. העראדאט היוני שם אצבעו על פיו ולא יאבה לגלות סוד עבודת חיות הקודש, כי כבוד האלים הסתר דבר. הסופר לוציאן היוני במאמרו על האסטראלאגיא כתב כי המצרים היו הראשונים, אשר חלקו את הכוכבים לי“ב חלקים המה י”ב מזלות וחקקו אותם על מצבותיהם בדמות אדם, בתבנית חיות הארץ ועוף השמים, ויען כי המצרים היו עובדי כוכבים ומזלות, לכן כבדו את החיות הקדושות תמונות אלהיהם, ויעבדו לשור לגדי ולדגי הים. – בעקבות הסופר לוציאן הלך הצרפתי וואלנייא והוסיף לבאר את הדבר, באמרו, כי כאשר רצו בני אדם בימי קדם לקרוא שמות לכל הככבים, אשר ראו ברקיע השמים, ולשונם היתה אז עניה במילין אזי השכילו לכנות את הככבים על שם מקומם ועל שם זמנם, ככה קראו העמים הקדמונים לקבוץ כוכבים העומדים בזמן אשר הצאן ישגרו עויליהן והוא בחודש ניסן, טלה. קבוץ כוכבים העומדים בזמן אשר האכר יחרוש חרישו בשורו, קראו שור. קבוץ כוכבים העומדים במקום אשר השמש תשוב אחור בעגולי ההפך (ווענדע קרייזע) קראו סרטן, כסרטן ההולך אחורנית. קבוץ כוכבים, העומדים בזמן אשר האריה יצא לבקש מים בחרבוני קיץ קראו אריה, קבוץ כוכבים העומדים בזמן תצאנה בנות האכרים לקצור קצירן קראו בתולה, קבוץ ככבים העומדים בעת אשר היום והלילה שוים קראו מאזנים. קבוץ כוכבים העומדים בעת האויר קר ולח ורע לשואפיו כעקיצת עקרב קראו עקרב. קבוץ כוכבים העומדים בזמן אשר הצידים ילכו לצוד ציד קראו קשת, קבוץ כוכבים העומדים במקום, אשר השמש תעלה במרום הגלגל קראו גדי, כגדי הזה העולה בראש ההרים. קבוץ כוכבים העומדים בזמן, אשר הנהרות ישקו את שדותיהם קראו דלי. קבוץ כוכבים העומדים בעת אשר הדגים יפרו וירבו קראו דגים. ככה קראו גויי ימי קדם שמות לכל הככבים וי“ב מזלות הנודעים בגלגל הנקרא אזור המזלות או אופן–החיות (טהיר קרייז) על התבוננותם על מעמדם וזמנם וחלקו להם ממשלה ושלטון על גוים וממלכות על אדם ובהמה, על דומם וצומח, ואחרי כן החליפו דורות אחרונים את הלבוש בהנלבש, את המשל בהנמשל והשתחוו לשור אוכל עשב, צפור שמים ודגי הים וכל רמש האדמה. – ולדעת וואלנייא מסכים הדורש בקדמוניות המצרים אהולעמאן בספרו טאט. אבל אין דעת חכמים נוחה מדבריהם, יען מצאנו בהמות וחיות קדושות בעיני המצרים, אשר לא היו אותות לכוכבים. והסופר פאָרפֿיר כתב טעם אחר, כי כאשר השכילו כהני מצרים לדעת כי אלהים הוא נפש העולם, ואיננו מתגלה בנפש אדם בלבד, כי אם בנפשות בעלי חיים אחרים, לכן יצרו פסילי אליליהם בתמונות וצורות שונות, מהם בגוף אדם וראש אריה, ומהם בגוף אריה וראש אדם, כי האמינו אשר נשמות האדם הנאצלות מאור הקדמון יורדות גם אל גופות בעלי חיים אחרים, ובחיות טובות מתגלה כחות אלהים טובים ובחית רעות מתגלה כחות רעים, ולכן כבדו המצרים את החיות הקדושות. – והסופר קרייצער יאמר כי סגלות טבעיות הנראות מטבע בעלי החיים המה הסבו להם את הכבוד, אבל דעת החכם ראֶטה היא הנכונה, כי כהני מצרים חקקו ראשונה תמונות ב”ח על מצבותיהם בכתב החריטים להלביש בהם את מושגיהם בעניני אלהות, והמון העם החליפו את הלבוש בהנלבש ויעבדו לאלילי בשר ודם, וכן הוא דעת קלעמענס האלכסנדרוני באמרו, כי כהני מצרים נשאו בחגיהם בתוך המון חוגג פסילי אליליהם שני כלבים דיה אחת ואיביס אחד ויקראו להם ארבעה אותיות, למדנו מדבריו כי פסילי אלילים אותיות היו. –  ↩

המצרים כלכלו את החיות הקדושות מחלב הארץ, רחצו וסכו אותן בסמנים יקרים והרביצו אותן על מרבדים נבחרים מאטון מצרים. המצרים נשבעו בראש אחד מחיות הקדושות, וביד אחזו נטעים קדושים, ומשרתי החיות נכבדו על פני כל העם. בצאתם אל הרחוב כרעו ברך לפניהם ושלמו להם נדריהם ונדבותיהם, וכל השומרים נכרו במלבושיהם לאיזה מחיות הקודש הם עובדים, ואת משמרתם הורישו לבניהם אחריהם. אבל כבד היה בבית, אשר מתה בו אחת מחיות הקודש, כל המשרתים עטו על שפמם, אם מת חתול אזי גלחו את גבות עיניהם, ואם מת כלב גלחו את כל בשרם. מכל מאכל, אשר הוכן לחיה המתה לא אכלו המשרתים, רק נתנו אותו לאחרים, ואת החיה המתה חנטו בכל בושם יקר וישימוה בארון קדוש. איש, אשר המית אחת מחיות הקודש בשגגה דמו בראשו, ואיש אשר מצא פגר נבלת חיה קדושה בדרך, אזי, נשבע בבכי תמרורים כי כן מצא אותו, ולא הרג אותו. תועבה גדולה היתה בעיני המצרים לשחוט ולאכול בשר מחיות קדושות לאליליהן, אבל לא כל המין קדוש היה לאלהיו, כי אם אותות היו להם, אשר על ידם הבדילו הכהנים בין שור טהור לטמא, את הבהמה הטהורה חתמו הכהנים בחותם טהור לאמור את זה תאכלו! והאוכל מבהמה אשר לא נחתמה בחותם טהור מות יומת. על החותם הזה חקוק דמות איש בידים רתוקות מאחוריו ומאכלת על צוארו לאמור: “הזהרו מחיות הקודש!” הכהנים המבדילים בין טמא לטהור נקראו “חותמים” ולהם ספרים רבים, אשר על ידם הורו הלכות טומאה וטהרה, כי הידיעה זו גדולה ורחבה מני ים, (כהלכות טרפות לרבני זמננו). תעבת המצרים לאכול עם אנשים, אשר יאכלו מבשר קודש. רעב כי היה בארץ, אזי אכלו המצרים את בשר בניהם ובנותיהם ובשר בהמות לא אכלו. הה, אמונה טפלה בת האולת! ידעתי דרכיך ומעלליך מנעוריך, את תקשיחי את לב האב על בנו, ותשחיתי רחמי אם על פרי בטנה, אשר בם חנן הטבע את כל חיות הארץ ועוף השמים! –  ↩

כל דבר קדוש אסור באכילה, לכן לא אכלו המצרים דגים, יען כי הדגים קדושים הם לטיפאן, אשר התלבש בדמות דג ובלע את ראש גוית אזיריס, וקלעמענס האלכסנדרוני אומר טעם לאסור אכילת הדגים, כי הם אינם שואפים רוח כשאר ב"ח. והארפאלאן נותן טעם לאסור אכילת הדגים מפני כי הדגים אוכלים זה את זה. ולדעת פלוטארך הדגים טמאים בעיני המצרים על שבאים מהים, והים טמא בעיניהם, לכן רק דגי הים אסורים היו להמצרים ודגי הנהרות אכלו ובתשיעי לירח טאט אכל כל מצרי דג צלי באש. וההבדל שבין דגים טהורים לדגים טמאים הביאו בני ישראל ממצרים. –  ↩

מלכי מצרים פזרו הון רב על היכלי שני השורים האלה ועל מאכליהם, ומכל תנועותיהם חוו הכהנים משאות שוא ומדוחים לעם, השור אפיס היה כלו שחור, ורק על מצחו היה כתם לבן מרובע, ועל גבו כתם בדמות נשר, כי הנשר קדוש לאליל השמש, ותחת לשונו כתם כדמות ילק, כי הילק קדוש לפטה. ושני מיני שער היו. והשור מענעפיס אדום היה. לעתים מזומנים הקריבו הכהנים לשני השורים האלה שורים אחרים לקרבן, ובהקרבן לא ימצא שער שחור. את ראש הקרבן הביאו לשוק למכרו לנכרי, ואם לא נמצא נכרי, אזי היאורה השליכוהו, ויאמרו: “כל הרעות המועדות לבוא על ארץ מצרים יחולו על ראש הפר הזה.” במות האפיס קברוהו המצרים ברוב הדר ותפארת, ואבל כבד היה במצרים, עד כי מצאו הכהנים שור אפיס כדמות הראשון וכצלמו. אם חי השור אפיס יותר מכ"ה שנים המיתוהו הכהנים והמצרים האמינו כי מניצוץ הירח הרתה הפרה, אשר ילדה את השור אפיס ונשמת אזיריס המתגלגלת בו יצאה משור החי ונכנסת בשור הנולד. –  ↩

האיל קדוש היה לאמון מנא, והעראדאט היוני יספר, כי פעם בקש כיון מאת אמון לאמור הראני נא כבודך, ויתעטף אמון בעור איל ויתכס בו וקרני איל בראשו. לכן חקוק אמון בדמות איל. וכבודו יקר היה מאוד בעיני המצרים ולא זבחו איל כי אם פעם אחת בשנה בחג האביב, ואז פשטו את עורו מעליו, ויכסו בו את פסל אמון, ויביאו את צלם כיון אליו. ואחרי כן התפללו הכהנים ויתודו את עונותם, אשר חטאו בשחטם את האיל הקדוש ויקברו אותו בארון קדוש לאלהיו. כל עמי קדם חגגו את חג האביב וזבחו שה זכר תמים לקרבן ויתודו עליו את חטאותם, כי החודש הזה ראש חדשים הוא ראשון לחדשי השנה, ומזל טלה מושל עליו. –  ↩

השעיר קדוש לאליל מענט. העראדאט היוני יספר, כי המצרים, אשר בעיר מענדעס לא יזבחו את השעירים ולא יקרבו מהם קרבן, כי מענט אלהיהם שעיר הוא. לכן מחוקה מענט על המצבות בראש שעיר ובקרני שעיר, ומגביה את ראש גויתו להורות על כח המוליד. אנשי העיר מענדעס יכבדו את כל השעירים ורועיהם כבוד ינחלו, והזכרים נכבדו יותר מהנקבות. ובהיות העראדאט במצרים נקרה מקרה בלתי טהור, כי אשה מצרית נרבעה לשעיר לעיני העם, ולמצוה נחשב, השעיר מושל על החודש, ועל השנה, לכן הקריבו ב“י בר”ח חטאת לה'. וגם זה סוד שעיר עזעזל. –  ↩

הסופר האראפאל כתב, כי החתולים קדושים היו לאלהי השמש, לפי שאישון עיניהם יתגדל בעלות השמש בחצי השמים, ולעת ערב יתקטן. והדבר הוא להפך בטבע כנודע לכל קורא בתולדות בעלי החיים. והסופר נארק נתן טעם לפי שמעור החלדה נצוצות עלעקטריות יוצאות, וגם זה טעם טפל. דיאדאר היוני נסע לארץ מצרים, בעת אשר כבר ירדה מגדולתה, והיתה תחת ממשלת הרומים, וראה שמה מקרה, אשר קרה לרומי אחד במצרים, אשר הרג חתול בשגגה ויסובו כל העם על הבית, אשר הרומי בו, להמיתו, לשוא התחנן המלך ושריו בעד הרומי אל העם כי יראו מחמת הרומים, אבל האספסוף לא שתו את לבם לדבר הזה, ויוציאוהו וימיתוהו. – אש כי יצאה באחד הבתים, אזי צעקה גדולה היתה במצרים מיראתם פן ישרפו החתולים הקדושים אשר קרבת אש יחפצון בטבעם. על עמוד אחד, אשר מצאו דורשי קדמוניות המצרים, חקוק שיר תודה להחתול הקדוש בעיר און, וזה לשונו: “האח חתול חכם! ראשך ראש אלהי השמש, אפך אף אל טאט, אזניך אזני אזיריס, השומע אל כל אשר יקראוהו באמת. פיך פה אטמוא, אדון החיים, השומר אותך מכל טמאה, לבך לב פטה, השומר אותך מכל רע, שניך שני יה אלהי הירח, שוקיך שוקי אל האראס, הנוקם נקמת אביו, המשלם גמול לסעט הרע”. (Brugsch, Zeit. d. d. G. 1085.)  ↩

התנינים (קראָקאָדילע) קדושים לטיפאן, במצרים הקריבו נשים את ילדיהן לתנינים. ואת החמורים השליכו המצרים מראש הרים, אשר במדבר, כי המדבר קדוש היה לטיפאן, הוא בעל צפון, ולכן צמדו בני ישראל במדבר לבעל צפון, והקדישו לו את יום השביעי בשבת, כאשר קדוש היה במצרים לטיפאן. יושבי נא אמון והיושבים על שפת אגם מאֶריס כבדו מאד את התנינים, אף כי פראים היו עשו אותם לבני תרבות וישימו נזמים באזניהם וצמידים על רגליהם ויאכילום משמני ארצם. הסופר שטראבאן כתב: “בהיותי במצרים חפצתי לראות את התנין הקדוש, ויקח בעל המלון עגה בלולה בשמן ובשר צלי ועסיס ויוליכני אל אגם מעריס התנין רבץ על שפת האגם, ויגשו הכהנים אליו, ויפתחו את פיו, ויתנו אל תוכו את העגה את הבשר וגם את העסיס שפכו אל תוכו, ואחרי אכלו ושתותו קפץ הקדוש אל תוך האגם וישח אל עבר השני” (Strabo, 17. 38.)  ↩

הנחשים קדושים היו בעיני כל גויי ימי קדם, בי המה היו אותות לכח המהוה ולכח המפסיד, אשר בטבע, ונחשים טובים ורעים היו להם. ט“ו מיני נחשים נכבדו בארץ מצרים, וכל ההורג נחש במצרים מכים אותו עד שתצא נפשו, כנף מחוקה על המצבות בדמות נחש עקלתון בעל כנפים וביצת התבל בפיו, ועל שם הכנפים נקרא כנף. ויען כי הנחש מחליף את עורו, לכן שמו בני קדם אותותם אות לחליפות העתים והזמנים, והוא לויתן נחש בריח המורה על מרוצת העתים. ולויתן נחש עקלתון הוא כנף מורה על נצחיות הרוח. לויתן, אשר יצר ה' לשחק בו, מורה על החכמה העליונה, המשחקת לפניו בכל עת. נחש בעל ראשים רבים מורה על הרפואה, כנחש הנחושת, אשר עשה משה, ויעבדוהו ב”י אחרי כן. וגם על נחש הקדמוני, הוא השטן, אשר הסית את האשה לאכול מפרי עץ הדעת, דרשו בעלי אגדה בתלמודנו: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם. –  ↩

הנשר קדוש לאליל היאור וצבא המצרים נשאו על דגליהם תמונת נשר, אוכם שם הנשר בלשון מצרית וגם שם היאור כן, האיה (האביכט) קדושה להאראס, כי האיה חדת הראות היא ויכולה להביט באור פני השמש, לכן מחוקה האראָס בגוף אדם וראש איה לו. –  ↩

סופרי אגדות יספרו כי המצרים האמינו בביאת ציפור פעניקס מארץ הקדם אל ארץ מצרים בכל שנה, ויש מהם הגידו, כי פעניקס יבוא פעם אחת בחמש מאות שנה אל היכל רע בעיר און, ושמה ישרוף את עצמו בלבונה, ומאפר שרפתו יחדש את נעוריו אחרי כן וישוב אל ארץ הקדם. כהני מצרים הודיעו לעם עת בוא הפעניקס ויעש העם חג גדול בהיכל, אשר נבנה לכבודו בעיר און. על המצבות מחקה הציפור חול בדמות אנפה ברב נוצה וארך האבר ושתי נוצות יוצאות מאחורי ראשה, וחקוק על המצבה “אני ציפור בענוא השוכנת בעיר און המחדשת את נעוריה.” מפרשי הגדות נבוכו בפתרון אגדה זאת, כי יש מהם פתרו, כי פעניקס, הבא מארץ הקדם פעם אחת בחמש מאות שנה למצרים, מורה על מהלך הכוכב מערקור לפני השמש, כי הפעניקס קדוש היה לטאט הוא מערקור. ויש מהם פתרו כי כהני מצרים עשו מביאת ציפור פעניקס סימן לעלות היאור ולעת תתחדש השנה, כי מין צפרים אלה תבאנה למצרים בכל שנה בטרם עלות היאור, ויען כי כנפיהם מזהירות לעיני השמש, הקדישו אותן המצרים לאליל השמש, וכמו השנה תחדש תקופותיה תמיד, כן תחדש הציפור פעניקס את נעוריה. השם פעניקס בלשון יונית והשם בענוא בלשון מצרית שניהם מורים תמר, והתמר היה סימן לשנה החדשה במצרים. ואחרים פתרו, כי פעניקס אבי הפעניקים, אשר בנה את צור ואת צידון, לדעת הסופר אייזעביאוס, והצפור פעניקס אחד הם, וההגדה תורה, כי הפעניקים הביאו אמונות ודעות לארץ מצרים. ובעלי אגדה בתלמודנו הפליאו לספר מציפור פעניקס, בגמרא סנהדרין נקרא הציפור אורשינא, ופירש רש“י הוא עוף חול ועליו בקש נח יהא רעוא דלא תמות, שנאמר: ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. (איוב כ"ט) (סנהדרין ק"ח) ובב”ר אמרו: ותקח מפריו ותאכל, והכל שמעו לה ואכלו חוץ מעוף א‘ ושמו חול, הדא הוא דכתיב וכחול ארבה ימים, אלף שנים הוא חי ובסוף אלף שנים גופו כלה וחוזר ומגדל אבריו וחיה, ועתיד הקב"ה לעשות ממנו סעודה לצדיקים עם הלויתן ושור הבר. ובגמרא בכורות נקרא בר יוכני וספרו, כי פעם א’ נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים (בכורות נ"ז) ותרגום השבעים מעתיק את הכתוב: וכחול ארבה ימים (איוב כ"ט) על הפעניקס. –  ↩

חק עולה ויורד הוא בכל ממלכות הטבע, הילודים נכונים למות, והמתים לחיות חק ולא יעבור הוא, החליפות והתמורות, העוברות על כל יצירי הטבע, מדומם, צומח, חי ומדבר ועל גוים וממלכות, כלם על פי חקים נצחיים, הטביע בהם אביר הטבע, תעבורנה מראשיתם עד אחריתם. וגם על אמונות ודעות, על החכמות והמדעים ועל משטרי המדינות וחקותיהם תעבורנה חליפות ותמורות, גם להם שלש עתות האלה, כי כל חכמה וכל משטר מדינה איננה שלמה בראשית הוסדה, כי אם תגדל ותתרחב, תפרח ותעש פרי, ואחרי כן תבול כנבול עלה מגפן, בימי נעורי מין האנושי בעוד התהלכו בני אדם כפראים במדבר, משלו ראשי בית אבותם עליהם בממשלה בלתי מגבלה, הם עשו סדרים וחקים בין בני משפחתם כאות נפשם והעוז והמשרה, אשר בידם, על כבוד הורים נוסדה. האָבעס הבריטאני, יאמר כי בני אדם במצבם הפראי הם אנשי ריב ומדון וקרבות יחפצון, ומאנטעסקיע הצרפתי יאמר, כי האדם הטבעי הוא רך הלב וינוס מכל מלחמה וריב, אבל לדעתנו לא כל בני האדם שוים בטבעם, מהם נולדו רכי לבב ומהם אמיצי לב, כאשר נראה בימינו, כי לאב אחד יולדו בנים שונים בתכונותיהם ובכשרונותיהם, והאב יעשה סדרים ביניהם, לבל יונה איש את אחיו ולא ילחצנו. והאב הוריש את סדריו וחקיו לראש בית אב, וכאשר התחברו בתי אבות לשבטים, אז הנחילו ראשי בתי אבות את חקותיהם לראשי המטות, ונשתנו החקים לפי המקום והזמן. השבטים טרם חברו והתאחדו לגוי אחד בארץ, נלחמו ימים רבים, ואחרי כן הצליח שבט אחד למלוכה, ומשל בממשלה בלתי מגבלה עליהם, וכן נוסדה הממלכה בארץ. הנך רואה, כי כי הממלכה הראשונה, לא ע“י חוזה, אשר עשו גויי ימי קדם ביניהם, כדברי החכמים גראָציאוס והאָבעס, כי אם על ידי זרוע עם גבורה נוסדה, כי למי העוז לו המשפט למשול, כדברי רבינו ברוך די שפינאצא, האומר ”העוז והמשפט אחד הם“. וברבות הימים, כאשר רבו מספר החכמים, העשירים ולמודי הקרב בין העמים, נוסדה ממשלת האצילים והרוזנים בממלכה. על איזה ממלכות משלו רק אצילים לבדם, ואין מלך בראשם ועל איזה מהן משל מלך, אשר שלטונו מוגבל ע”י ממשלת האצילים. וכאשר השחיתו האצילים את דרכם בתענוגות בשרים, והחכמה והעושר רבתה בין העם ולמודי הקרב הלכו הלוך וגדול מיום ליום, אז נוסדה ממשלת–העם (רעפובליק), הם יבחרו להם נגיד ומצוה עליהם, אשר ימשול על פי החקים, אשר ישימו לפניו. וכבוא עת הזקנה לכל עם ועם ילך שלטון הממלכה אחורנית ירד מהרבים אל היחידים, מן העם אל האצילים, ומן האצילים אל היחיד, ומלך עז ירדה בהם בפרך עד יכלה העם ויאבד, ועמו תמות חכמה עצה וגבורה, ומעפרו לאום אחר יצמח ויגדל ויעש פרי, וימות גם הוא. חק עולה יורד זה מתגלה בקורות עם ועם בפרט וגם קורות בני אדם בכלל על פי החוק הזה תלך. וגם אנחנו, אשר בדור דעה אנו חיים, לא נדע מה תהיה אחריתנו, אולי תשית הטבע חושך סתרה, ותפיל תרדמת אולת על הבאים אחרינו.  ↩

העראדאט היוני, אבי סופרי הקורות, היה הראשון מחכמי היונים, אשר נסע למצרים, ויספר לנו, כי יושבי מצרים נפרדו בימי קדם לשבע כתות נבדלות זו מזו, ואלה הן: כהנים, אנשי מלחמה, רועי בקר, רועי חזרים, עושי מלאכה, מליצים וחובלי הים. ודיאָדאָר היוני כתב, כי יושבי מצרים נפרדו לחמש כתות: כהנים, אנשי מלחמה, אכרים, עושי מלאכה ורועי צאן [רועי צאן תועבת מצרים היו (לפי דעת כותב תורתנו) ושנאתם מאבירי הרועים באה. –]. ולדעת פלאטאן נפרדו יושבי מצרים לחמש כתות: כהנים, אנשי מלחמה, עושי מלאכה, רועי צאן ורועי חזרים. ולדעת הסופר שטראבאן נפרדו יושבי מצרים רק לשלש כתות, אנשי מלחמה ורועי צאן וכהנים. וכל סופר יספר מה שראה, ומה שחסר זה גלה זה. לדעת הסופר אוהלעמאן בספרו טאט לא היו כתות מליצים וחובלי ימים בימי קדם, כי אם בימי המלך פזאמעטיך נוסדו, כאשר באו עוברי ימים יונים לעזור לו במלחמתו נתן להם בגלל זה אחוזה בארץ מצרים ויסחרו בה. וכאשר נאחזו היונים במצרים נתנו מלכי מצרים ושריהם את בניהם על ידיהם ללמדם חכמת יון, ומהיונים האלה נוסדו כתות המליצים וחובלי הים ומהם עשה אמאזיס שרי הטבחים והכרתי והפלתי שומרים לראשו. אבל הסופר הזה שכח, כי באו זרים למצרים טרם מלך פזאמעטיך, וכת המליצים נוסדה עוד בימי הרועים ודברי תורתנו, “כי המליץ בינותם” יוכיחו, כי עוד בימי יוסף היו מליצים במצרים. וכת חובלי ימים נוסדה מאז עשו מלחמה עם אנשי כנען בים התיכון. לפי דעת העראדאט לא התחתנו הכתות רק ברועי חזירים, ובכל זאת בחג אזיריס הקריבו המצרים חזיר לקרבן. ולדעת פלאטאן לא התחתנו כל הכתות זו בזו. ומכתב החריטים, הנמצא על חרבות ימי קדם, נראה כי כתות הכהנים ואנשי מלחמה התחתנו אלה באלה וכל כהן יכול היות גם איש מלחמה. –  ↩

מלכי מצרים נקראו פרעה, בני אל רע, (עיין אמונת המצרים ב') ונקראו גם בני אמון בני השמש, כי כשמש המפרה את האדמה מולידה ומצמיחה, כן מלך מצרים זורח בהודו על המצרים ומשפע ברכתו יינקו. מלכי מצרים נקראו האראָס על שם אליל האראָס בן אזיריס, אשר נקם נקמת דם אביו מידי טיפאָן הרע. מלכי מצרים ימלאו מקום האלים, אשר מלכו ראשונה על מצרים, כי מחלציהם יצאו, לכן נקראו בני אלים היושבים על כסא אבותם. גם המלכה אשת פרעה נקראת “אם הארץ” “גברת המדינה” ונקראת בשמות האלילות איזיס, נעאיט והאטאָר, המצרים כבדו את מלכיהם כאלהים, והשתחוו לפני פסל דמות תבניתם, ועל המצבות נראה, כי גם המלכים כרעו ברך לפני צלמם. גם בעת ירדה ממלכת מצרים מגדולתה ומלכי היונים והרומים משלו עליה, גם אז אחזו המצרים במנהגיהם הקדמונים ויכבדו את קיסר עפיפאנוס כאלהים, הקימו פסל דמותו בהיכליהם וחגגו חגים לשמו, וכהנים מיוחדים העמידו לעבודתו ונשאו בחגם את סכות מלכם עם כוכב אלהיהם, ויקראו: עפיפאנוס בן פטה, אהוב לאמון ולרע, בן השמש החי לעולם!"  ↩

דיאדאר היוני כתב אופן חיי מלכי מצרים ומנהגיהם. בבוקר השכם קרא המלך את כל המכתבים ואת הבקשות, אשר ערכו יושבי הארץ לפניו, ואחרי כן רחץ את בשרו במים, וילבש את בגדיו, וישת את עדיו עליו, ויקרב את קרבנו לאלהיו, בעת הקריבו את קרבנו על המזבח, התפללו כהניו בעדו ובעד משפחתו והרבו לספר בשבחו, כי הוא מושל צדיק, מושל ביראת אלהים, עושה צדקה וחסד, שונא שקר וכזב, ואוהב אמת ומשרים, המשיב לאיש כגמולו, ופעולתו אל חיקו ישיב, ואחרי כן התודה המלך על חטאיו, אם מצא עון, אשר חטא, אז יגוללו הכהנים את אשמתו מראשו על ראש עבדיו, ויזהירו אותו לבל ישוב לכסלה, אבל לא בתוכחת מגולה יזהירו אותו, כי אם ברמיזה מסותרת. אחרי עבודת ה' יקראו הכהנים לפניו מספרי הקודש, אשר בידיהם, מעשי המלכים אשר חיו לפניו. כי כהני מצרים עשו שירים ומליצות על חיי המלכים אם טובים או רעים ויכתבום בכתבי הקודש. הכהנים החוזים בכוכבים חשבו עתים ושעות היום על פי מעמד הכוכבים והמזלות המשפיעים לדעתם על כל מעשי אנוש ותחבולותיו אם לשבט ואם לחסד, ועל פי מערכת המזלות ערכו וסדרו מעשי המלך באיזה שעה יאכל, ובאיזה שעה יצא לשוח בשדה, באיזה שעה יעשה מלאכתו, ובאיזה שעה ישכב עם אשתו (Diodor 1, 58.) ודיאדאר השתומם איך שמו מלכי מצרים על צואריהם משא מנהגים לעיפה? ואיך רתקו כל חייהם ברתוקות חקים לאין ספורות? – אבל אנחנו לא נתפלא ולא נשתומם על זאת, כי במה יראה איפא הדר המלך וגאונו אם לא בהמון חקים ומנהגים, אשר יאסר על נפשו? כי כבוד מלכים והדר מלכותם חרבות מנהגים על כל מדרך כף רגל, על כל לזות שפתים ועל כל קריצת עינים. ובמה יודע איפה כי מלך מצרים קדוש לאלהיו, או הוא עצמו אלהים, אם לא ירבה עשות חקים קדושים ומנהגים טהורים? הלא על כל מנהג ישן נושן תשים האמונה את מעיל הצדקה, ולמה לא יעשו מלכי מצרים, אם כהנים הם, מנהגים רבים אם לצדקה תחשב להם? – אבל בכל זאת לא כל מלכי מצרים ענו את נפשם במנהגים האלה, כי מהם זנו אחרי תאות לבם בסתר, ומהם עשו מעשים, אשר יעשו בגלוי. –  ↩

על חומת הארמון במעדינעט האבו נמצאה תמונה אחת בה מחוקה כל הכבוד, אשר נעשה לרעמסס השלישי בעת נמשח למלך. המון אנשים התאספו וישאו את המלך מביתו אל היכל אמון בנא. ראשונה הלכו התוקעים בחצוצרות, אחריהם שרי המדינות, אחריהם כ"ב כהנים נושאים פסלי אמון, כהן אחד מהם מקטיר לבונה לפניהם, וכהן אחד מהם מקטיר לבונה לפניהם וכהן אחר קורא מעל הספר שירי תהלה על המלך, אחריהם הלכו שנים עשר אנשים מלובשים בעדי זהב, ונושאים את המלך בכסא זהב וחפה על ראשה ושני שרים הולכים לצדי המלך וישאו את נשקו ואת חותמו. מאחורי הכסא הלכו שרי צבאותיו ושרי הטבחים והכרתי והפלתי, ואחריהם הלך שור לבן, ואחריו שרים ונוגנים, בבואם אל היכל אמון בנא קם המלך מעל כסאו, ויקטיר לבונה לאמון אלהיו, ויקצור שבלים במגל זהב (Wilkinson, man. And customs 76)  ↩

חגים רבים חגגו המצרים במצרים, ואלה הם חגי השנה ומועדיה: שבת ביום השביעי, ראש חודש, חג האביב, חג נעאית בעיר זאית, חג פאכט בפי בסת, חג אזיריס בעיר בוזיריס, חג רע בעיר און, חג לעטא בעיר בוטא, חג אבל אזיריס וחג התחיה בכל ארץ מצרים, חג האָראָס וחג טיפאן בעיר פאפרעמיס [וחג טאט בעיר שמון. בי“ט לחודש הראשון חג טאט הוא, בו אכלו המצרים דבש ודבלים ואמרו ”האמת מתוקה כדבלה".] לכל אליל מאלילי מצרים עשו פסל וסכה, והכהנים נשאו בחגיהם את פסל צלמיהם עם סכות אליליהם בראש כל חוצות בתוך המון חוגג. בראש המון העם הלך הכהן המשורר בהיכל וכלי זמר בידו האחת וספרי טאט, אשר בהם כתובים שירים ותשבחות, בידו השנית. אחריו הלך הכהן החוזה בככבים, ובידו האחת נשא כלי מודד השעות, ובידו השנית כפות תמרים, כי התמר אות לחדשים ושנים, כי הוא מצמיח ענפים חדשים בכל חודש, אחריו הלך הכהן הסופר במקדש, הוא חבוש במצנפת מלאה נוצות על ראשו, ובידו האחת נשא מגלת ספר ובידו השנית קסת הסופר. אחריו הלך הכהן המלביש את פסלי אלהיהם והמלמד את העם חקות הקרבנות נושא בידו האחת מקל מחוקק, ובידו השנית גביע המנסך בו נסכים לאלהיו, ובאחרונה הלך סגן הכהנים הנקרא נביא נשא בידו כלי מלא מים חיים לטהר בו את העם. ואחריו הלכו משרתי ההיכל ונשאו לחם הפנים ומזרק אחד, אשר ממנו יזרוק הסגן את המים על העם. ואחרי הכהנים האלה הלכו הרופאים הנושאים פסלי אליליהם, וכהנים החונטים את המתים ושומרי החיות ומשרתי ההיכל. (Clemens Strom. 6,4).  ↩

הערמאטיבים וקאלאזירים נקראו על שם מלבושיהם לדעת העראדאט היוני, ובימיו היה מספרם ארבע מאום אלף חלוצי צבא, הפלכים: בוזיריס, זאית, העמיס, פאפרעמיס, והאי פראזאפיס, וחצי אי נאטאָ העמידו מאה וששים אלף אנשי חיל הערמאטיבים, והפלכים טעבן, בובאסטיס, אפיס, טאניס, מענדעס, סעבעניטאָס, פארבעטיס, טמואיס, אנופיס, מיקעפאָריס, אניזיס ואטריביס העמידו מאתים וחמשים אלף אנשי חיל הנקראים קאליזירים, בעת השלום ישבו בביתם, רק אלף אנשים מכל מחלקה יצאו לעבודת המלך ולקחו ארוחתם בכל יום חמשה מנים לחם (מנה ליטרא) שני מנים בשר וארבע מדות יין. ולעת מלחמה התאספו אנשי חיל רבים מאוד בימי סעסטאָס הראשון ורעמסס השני עלה מספר חילם לשבע מאות אלף חלוצי צבא, ובימי תלמי פילאדעלפוס היה מספרם אך מאתים וארבעים אלף חלוצי צבא, כי בימי פזאמעטיך ברחו רבים מהם אל ארץ כוש, יען לקחה מהם אחוזת נחלתם, ושכירי היונים נלחמו לימין המלך. לדעת העראדאט לקחה כל משפחה ממשפחת העובדים בצבא אחוזת נחלה במיטב הארץ גדולה אלף וש"ך רגל מרובעה, וגם להעם חלק רעמסס השני אחוזת נחלה במצרים, כי כל הארץ לפרעה הוא יחלק אותה כאות נפשו. ולדעת דיאדאר נחלקה אדמת מצרים לשלשה חלקים, חלק אחד למלך וחלק אחד למקדש, וחלק שלישי להעובדים בצבא, ולהעם אין חלק ונחלה במצרים, ושכרו את אדמתם בעד החומש, אשר נתנו לפרעה, כי אדמת מצרים לפרעה לחומש לדעת כותב תורתנו (בראשית מ"ז) ובתורתנו לא נזכר חלק אנשי הצבא, כי אם רק אדמת הכהנים לא קנה פרעה והכהנים השכירו את אדמתם לעובדי אדמה בעד המכס, אשר נתנו לאוצר הקודש, ומן אוצר הקודש הרימו הכהנים תרומה לאוצר המלך. והתרומה נתנו מן הגורן ומן היקב, אבל לא הספיק לכל היכלי מצרים עשרם ונכסיהם, ומלכי מצרים הזילו זהב מכיסם לכלכל כהני היכלות חסרי אוצרות, ולצדקה נחשב להם.  ↩

דורשי קדמוניות מצאו חקוק תמונות כלי המלחמה על המצבות ואבני משכית הנשארות בין חרבות ימי קדם על אדמת מצרים, קובע בל“מ קאריא והיה מברזל ונחושת ונמצאו אחדים באוצר העתיקים בעיר ליידען, מגן נקרא בל”מ האָק ונמצאו גדולים וקטנים, כידון, רומח, וחנית מין אחד הם עשויים בתמונות שונות גדולים וקטנים, עץ החנית ארוך ועגול ולהב החנית מברזל. קשת בל“מ פיטע עשוי כפוף מעץ והיתר אשר עליו עשוי מן נטעים נטושים, והחצים לקשת עשוים מעץ קשה או מעצמות והיו מונחים באשפה, אשר עליו צמיד פתיל בדמות ראש אריה. כף לקלע אבנים. תותח הוא מעץ עקום וקשה. שוט בל”מ קבא עשוי משני מקלות המחוברים זה לזה. קרדום בל“מ קעלעבי. חרב בל”מ זאָט, ושני מיני חרבות היו, חרב פיפיות ישרה, וחרב עקומה. דֶקֶר עשוי כחרב אך קצר וחד. ושני מיני שריונים היו להם, האחד מחובר משני חלקים, חלק אחד לפניו וחלק השני לאחריו, והשני עשוי כבגד מקשקשי נחושת וברזל. –  ↩

ארץ מצרים יושבת בקרן צפונית מזרחית מאפריקא בין מעלה מ“ח לנ”ג באורך מזרחי ומשתרעת ממעלה כ“ד עד ל”ג ברוחב הצפוני. לפאת צפון ים התיכון גבולה, לפאת נגבה ארץ כוש גבולה, לפאת קדמה ים סוף גבולה ולפאת ימה מדבר ארץ לוביא גבולה. בימי קדם נחלקה ארץ מצרים לי“ב מדינות ול”ו פלכים הנקראים בל“י נאמוס, בירת הפלך היתה עיר מקדש אליל הפלך, כי לכל אליל פלך אחד, כי כן חלק את הארץ רעמסס השני לדעת העראדאט היוני י' פלכים במצרים התחתונה, ט”ז פלכים במצרים התיכונה וי' פלכים במצרים העליונה. הסופר שטראבאן כתב, כי בימיו נחלקה אדמת מצרים לל“ז פלכים, על מטבעות ישנות הנמצאות במצרים חרות, כי ארץ מצרים נחלקה למ”ו פלכים, ובימי המלכים תלמי נחלקה אדמת מצריה למ“ז פלכים כ”ג במצרים העליונה וכ"ד במצרים התחתונה, לדעת הדורש בקדמוניות החכה ברוגש. ואם נשאל על מדת ארץ מצרים? אזי יענו התרפים, אשר לאמון, כי מצרים היא הארץ, אשר מימי היאור ישקוה. –  ↩

חק היה במצרים, איש כי יהיה לו ריב, יגיש את דברו אל השופט בכתב, ויבקש ממנו תשלומי נזקו או עונש על חטא, אשר חטא רעהו נגדו, ורשות נתונה להשני להצדיק את נפשו ולהגיש עצומותיו כמו כן בכתב, ואחרי טענות בעלי הריב פעמים חרצו השופטים משפטם וכתבו בספר את גזר דינם, נחתם בחותם ראש השופטים, ושלחו אותו לידי בעלי הריב. בטת התאספו השופטים באולם המשפט לחרוץ גזר דינם, אזי הניח ראש השופטים את חושן המשפט אשר בו אלילות האמת והצדק חקוקות על ראש האיש אשר יצא זכאי בדין. בימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים בין חרבות משואות ימי קדם מגלות פאפירוס בהן שני משפטים חרותים. האחד משפט הקושרים על המלך רעמסס השני, והשני משפט השודדים, אשר חמסו את הקברים בנא אמון תחת ממשלת רעמסס הרביעי. חקי המצרים חקי צדק היו לפי מקומם וזמנם והשופטים נזהרו לבלי לקחת שוחד ולבל יטו משפט, וכל שופט אשר הטה משפט או כי פקה פלילה גדול עונו מנשוא, כי חקי המצרים על ברכי האמונה נולדו וכהניה היו מחוקקים ושופטים. החקים הראשונים ידי המלך מעניס יסדום והוא קבלם מידי אל טאט שר האותיות. והמלך סאזיחיס הוסיף עליהם אחרי כן חקים בין אדם לרעהו ובין אדם למקום, כי המלך הזה היה גם חוזה בככבים והורה מהלך הככבים במסילותם, והמלך זעזאסטריס הוא סעטאָס הראשון הוסיף עוד עליהם חקי המלכים וחקי העובדים בצבא. והמלך איזיחיס הוסיף חקי העבוט והערבון, והמלכים באקחאריס ואמאזיס השלימו את החקים האלה והיו לשמונה ספרי החקים בידי השופטים, ויען כי מלכי מצרים נתנו את החקים, לכן רשות ביד המלך להטות את המשפט להצדיק ולהרשיע את הנשפט כאות נפשו. –  ↩

דיאדאר היוני כתב, כי דבר הגנבה לא לעון יחשב במצרים, ובכל זאת נענש הגנב בהתפשו על הראותו רפיון כחו, אבל לא כן בהמלטו מן המחתרת, כי אז הראה עזוז רוחו וכשרון ידיו, לכן נוסדה במצרים חברת גנבים, אשר שמו להם ראש אחד, וכל איש, אשר נשאו לבו להיות נמנה עם הגנבים, נלוה אליה, ואת הגנבה הביא אל ראש החברה, והוא השיב את הגנבה לבעליו בעד החומש, אשר ישית עליהם, כי כן היה דבר הגנבים ומשפטם מאת המחוקקים. –  ↩

רוקחי קטורת במצרים עשו בסתר מעשיהם, לבל יעשה איש זר כמתכנתה להריח בה, והסופר פלוטארך הולך רכיל ומגלה סוד הקטורת, ומודיע לנו, כי לקחו דבש, יין, צמוקים, שרף, מר דרור, שמן קוצים, בטנים, עלה תאנים, וקנה בושם ועשו רוקח ממלח טהור קודש. –  ↩

מנהגי המצרים ודרכי חייהם חקוקים בקברים אשר בכפר בעני האסאן, מלבד עבודת אלהים הקשה העמוסה עליהם חיו המצרים חיי שלוה ועונג, חיי כבוד ותפארת, בתיהם בנויים בהוד והדר, תחתים, שניים ושלישים בהם. מסדרונות, אולמים ושדרות אלונים סביבם, גנות חמד מלאים ערוגות פרחים ושושנים ומעינות נכבדי מים בתוכם כתרו את בתיהם. המון העם לבשו כתנות בד על בשרם, ומעיל צמר עליהם, וכל עושי מלאכה לבשו אך חגורה מירכתים עד שוקים. בגדי עשירים יפים היו בצבעים שונים, הנשים נשאו על צואריהן רבידי זהב, צמידים על ידיהן וטבעות על אצבעותיהן. שערות ראשיהן עשו תלתלים סרוחות מאחוריהן ורחצו את בשרן וסכו אותו בשמן המשחה. העראדאט היוני כתב, כי המצרים משחו את בשרם בשמן קיק (הוא שמן קיק הנזכר במשנת במה מדליקין), כי זרעו על שפת השיחור זרע קיק, ומפריו כתתו, שחקו ושחטו שמנים, שמן למאור ושמן למשוח את בשרם. המצרים לא אהבו לשבת בדד וגלמוד, כי אם אהבו חיי חברה, לעתים מזומנים התקבצו אנשים ונשים אל בית המשתה שתו ושכרו מיין הרקח, ויאכלו מעדנים וכל מאכל תאוה. העראדאט יספר כי בכל משתה, אשר הכינו המצרים נשא עבד אחד גוף חנוט בידו ויקרא לכל הקרואים: “הבט פה בן אדם ושתה בלב טוב יינך, כי אם מת אתה, אז בשרך עליך יכאב, ונפשך עליך תאבל, ותהיה כמוהו!” בכל משתה רקדו במחול, שרים ושרות ועלמות תופפות בתוכם, נוגנים וכל כלי שיר ביניהם, ויעשו כל מיני צחוק לעיני הרואים, צחוק גבורים נאבקים ודומיהם.  ↩

מדעות כהני מצרים למדו היודעים, אשר באלכסנדריאה את דעותיהם, כי במעשה בראשית היה העולם מעורב מטוב ורע, בו מעון האור והחושך, סטרא אחרא וסטרא קדישא, והם שתי רשויות המושלות בתבל ארצה, וגם נפש האדם מעורבת מטוב ורע, והם יצר הרע ויצר הטוב, השכל והתאוה. והמקובלים הלכו בעקבותיהם ויתנו טעם למצות עשה ולא תעשה אשר בתורת משה, כי בעשות איש ישראל אחת ממצות אלהיו בכוונה יוסיף אומץ לסטרא קדישא, ואם יעשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה יוסיף אומץ לשטרא אחרא, לכן יתרחק איש ישראל מתאות עה"ז, כי הוא עולם הקליפות. –  ↩

העראדאט היוני כתב, כי המצרים יראי אלהים היו יותר מכל אדם, להם חקים ומנהגים קדושים ועבודות קשות. יש להם חקים למאכלים וחקים למלבושים, וכל חייהם רתוקים ברתוקות מנהגים קדושים, כאשר גלחו את הנער בפעם הראשונה, שקלו את שער ראשו בכסף, ויתנו את הכסף לשומרי החיות הקדושות. (והמנהג הזה היה גם בין בני ישראל. ש“ב, י”ד) הזכרים נמולו. השעורים, החטים והפולים לא אכלו, ובשר רוב בהמות לא אכלו. הראש מכל בהמה לא אכלו, רק היאורה השליכוהו, בשר חזיר אסור היה להם לאכול, והנוגע בו יטמא, וירחץ ביאור. –  ↩

כל הסופרים הקדמונים, העראדאט, דיאדאר, יאזעפוס, שטראבאן פה אחד הגידו, כי הקאלחים, הכושים, הכנענים, הארמים, הערבים והמצרים כלם מולים היו, ומקור מצות מילה במצרים הוא, לכן כל בני ישראל היוצאים ממצרים מולים היו, כמנהג המצרים, ולכן אמר יהושע: “היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם”, כי מנהג ישן נושן למצוה יחשב, וחרפה היא לבלתי עשותו. וטעם מצות מילה איננו כאשר דמו בלבם קצת הסופרים לבריאת הגוף, או למעט תאות המשגל בארצות החמות, כי אם אות ברית אלהים הוא, ולכן לא קבלו חרטומי מצרים את פיטאגורוס היוני בחברתם להביט במסתרי אלהיהם עד אשר מל את עצמו, כי כל ערל טמא הוא, ולא יביט במסתרי אמונתם. המילה אות ברית היא לכח המהוה והמפסיד בטבע, הוא טיפאן, הוא בעל–צפון, הוא מולך והוא הכוכב שבתאי, הבורא הכל, והמשדד הכל, לו הקריבו זבחי אדם במדבר, והוא אשר פגש את משה בדרך במדבר ויבקש להמיתו, ןהפכה צפורה את דם אדם לדם מולות, כי דם מילה הוא תמורת דם קרבן אדם, לכן נמול הילד ליום השמיני עד אשר יעבור עליו יום השביעי הוא היום, אשר שבתאי מושל עליו, ואז יהיה ראוי להמול, כי הילד, אשר לא ירצה לאלהים זה ימות טרם הגיע יום השמיני. לדעת היראנימוס מחוקה בעל–צפון בדמות איש המחזיק אבר המוליד בפיו, וכהני מצרים נשאו דמות אבר זה על צואריהם, והמצרים נשבעו בו, לכן כאשר השביע אברהם את אליעזר עבדו ויעקב כאשר השביע את יוסף בנו אמרו: “שים נא ידך תחת ירכי”. ועוד המנהג הזה חי במצרים כאשר יספר חכם צרפתי אחד בהיותו בין גדודי נאפאלען הראשון ברדתו מצרימה להלחם עליה, תפשו אנשי מלחמה איש מצרי אחד, ויתנוהו למרגל, ויבך המצרי, ויתחנן עליהם, וישם את ידו תחת ירכו, וישבע, כי לא מרגל הוא. ואולי מקור מצות מילה על אדמת אזיא הוא, והרועים הביאו את המנהג הזה למצרים, כאשר דרשו בעלי הגדה על הכתוב “את כל אשר יאמר לכם יוסף עשו” מלמד שצוה להם למול.  ↩

דיאדאר היוני כתב: “בטרם הובל המת לקברות הודיעו קרובי המת להשופטים כדברים האלה: ”הגיע הזמן אשר פלוני אלמוני יעבור בו את האגם“. ויתקבצו השופטים ארבעים במספר, ויכינו את כסאותיהם, וישבו בחצי עגולה סביב האגם מאֶריס, והאניה עם רב החובל אשר בתוכו, הנקרא בלשון מצרית חאראָן, עומדת הכן להעתיק ממקומה. ובטרם הובא ארון המת אל האניה, רשות ביד כל איש לבוא להעיד על המת אם לטובה או לרעה, ואחרי כן חקרו ודרשו השופטים על הדבר, אם מצאו כי אמת נכון הדבר, כי האיש לא הלך בדרך הישר אז לא נתן לקבורה, ואם נמצא כי שקר ענה באחיו, יעשה לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ואם לא נמצא איש אשר יענה בו סרה, אז הפשיטו הקרובים את בגדי אבלם מעליהם, ויספרו תהלות ותשבחות על המת. והמתים אשר נמצאה עולתה בם, לא נקברו בקבר אבותם, כי אם בתי קרוביהם הם קבריהם. חנטו אותם ויניחום בארון ויעמידו אותם בבתיהם נשען אל קירות הבית. המלך אזיריס נתן רשיון לכל מצרי לתת את גוית אביו לערבון בעד נשיו, ואם לא יגאל אותו בחייו, לא ינתן לקבורה אחרי מותו, אם המלוה יחפץ. ולפעמים נקרה כי בניהם אחריהם התעשרו ושלמו את החוב, או נתנו פדיון נפש לכהנים בעד חטאת אבותיהם, ויקנו להם אחוזת קבר. וגם המלך נשפט משופטי המתים, והמשפט משפט צדק היה לא נכר שוע לפני דל, וגם פני המלך לא הדרו, כי כאשר החלו כהני מצרים להרבות בשבח המלך, אז המון העם, אם לא ישרו דבריהם בעיניהם, חרקו שן, ומחאו כפים, למען החרישם, ויחדלו מלדבר שקר, לכן מלכים אם ללא צדק מלכו, לא נקברו בקבריהם אשר כרו למו” (Diod. 62). והסופר פאָרפירוס כתב, אחרי חנטו המצרים את המת לקחו את קרבו, וישימו בכלי ויציגו אותו לפני אל רע, ויתפללו הכהנים בשם המת: “אנא, אל נא, קחה את נפשי והסתירה בסתר כנפיך, כי כבדתי את אבי ואת אמי, כבדתי את אלהי בכל לבי, לא הרגתי אדם בזדון, לא עשקתי, לא שלחתי ידי במלאכת רעי, ואם הרע בעיניך עשיתי במאכל או במשתה, לא מלבי עשיתי, כי אם הקרב הזה השיאני ואוכל”. ככלותם להתפלל השליכו את הכלי עם הקרב אשר בתוכו היאורה. קבורת המתים היתה לפי מסת יד האיש, העשיר נקבר בארון יקר מאבן גראניט מצופה בבית ובחוץ בעץ יקר, ועל פתח הארון חקקו דמות אלילות רבות, בתוכם דמות אזיריס שופט המתים. בארון עתיק הנמצא בימינו חקוקה תפלה לאזיריס: “אנא אזיריס, קח נא הנשמה החסידה, התמימה והישרה הזאת, אל מעון קדשך לשכון עמך בהיכלך, עיניה תחזינה אור יקרות בתוך שאר הנשמות התמימות והישרות, ואזניה תשמענה תנחומות אל בתוך שאר נשמות קדושות וטהורות, ותשב בחברת נפשות צדיקים תמימים וישרים” (Lepsius, Todenbuch 13). – בתוך ארון המת הניחו המצרים כלים אשר השתמש בהם המת בחייו ושטרי קניניו גם מגילות פאפירוס, אשר בהן חקוקות תפילות המת בבואו לפני כסא אזיריס גם הודוי על כל עונותיו, והן הנה המגילות אשר מצאו דורשי קדמוניות והוציא אותן לאור החכם לעפיזאוס ויקרא להן “ספר–המתים” (טאדען בוך), נדפס בשנת אלף ותתמ“ח למה”נ. כל איש עשיר במצרים קנה לו אחוזת קבר, בו חקק דמותו ותמונות מלאכתו, עבודתו ומשלח ידו, מקנה קנינו ומקרה ימי חייו. לפני מטתו הלכו משרתי ההיכל בכלי קרבנותיהם ושור פר בן בקר לחטאת המת, אשר יקריבו על קברו, ואחריהם נשאו משרתיו כליו, אשר השתמש בהם בחייו, אם היה פקיד, כהן או שר משרי הצבא נשאו אחרי מטתו את כלי נשקו חותם תבנית המלך, ואחריהם הלכו נשים מקוננות ואנשים מחזיקים בידיהם כפות תמרים, ואחריהם עבדי האיש ומשרתיו, וכהני אמונה ומשרתי ההיכל, ואחריהם הלך ארון המת. ואחרי הארון הלכו קרובי המת משפחתו ואוהביו, ואחרי הקריבם את שור הפר על קברו והקטירם לבונה זכה לכבוד אלהיו עלתה נשמתו טהורה ונקיה מעונותיה השמימה אל מעון אזיריס אביה. ואוהבי המת הרבו לספר בשבחו, כי הלך בדרך הישר, היה סר מרע, אוהב צדק ומשרים. ואחרי כן התפללו כל משפחתו אל אלהים, כי יאספהו בצרור החיים לעולם עם הצדיקים החסידים והתמימים, וכל העם הנלוה אל מטתו ענו פה אחד כי הלך בדרך טובים, שמר אמונת אומן וינחל רב טוב בגן אל רע. ואחרי תתם למת כלי חרש מלא מים ועגות מצות, סגרו את קברו, והאיש נאסף אל בית משכן עולמים. וכל זאת עשו למתים עשירים, כי יקר המותה לעשירי עם, אבל מתי עניים נקברו בבורות אשר סביב היכליהם, ולא בחנם, כי אם בעד בצע כסף, אשר שלמו קרוביהם אל כהני ההיכל (Wilk. man, a, cus. 2,411). –  ↩

כבר כתבתי בראש ספרי זה, כי מקור לעושר המצרים הוא שטף היאור, אשר ידשן את שדמות הארץ ברפש טוב ושמן, והאדמה תוציא את יבולה בלי כל חרישה, אבל בכל זאת לא ישבו המצרים בשפלות ידים ואכלו לחם עצלות, כי במקום אשר שטף היאור לא הגיע חרשו את אדמתם במחרשות ובאתים בזעת אפיהם. אבל עשרם לא בא רק מעבודת האדמה לבד, כי אם מתרבות המקנה, ממסחרם ומפעל כפיהם. לפי דברי הסופר דיאדאר אספו רועי מצרים ידיעות רבות הנצרכות לתרבות המקנה, גדרות צאנם וארות סוסיהם היו ערוכות ושמורות במצב טוב לבריאות הבהמות, הם הכירו את העשבים הטובים למספא והמועילים לרפואה. לכן פרץ מקניהם בארץ. וגם חיות השדה רבות היו במצרים, והמצרים אהבו לצוד ציד, ארנבות, שועלים, יחמורים, יעלי סלע, ראמים, אריות וסוסי היאור. המצרים עשו מקנה וקנין עם הכנענים והיונים “אורחת ישמעאלים ומדינים סוחרים הורידו נכאת וצרי ולאט ועבדים מצרימה” (בראשית ל"ז) “וסוחרי עבר קנו סוסים ומרכבות ממצרים וימכרו אותם לכל מלכי החתים וארם” (מלכים א‘ י’). בגדי שש אטון מצרים מהוללים היו בימי קדם, ולפי דברי הסופר שטראבאן נמצא באדמת מצרים חומר טוב למעשה הזכוכית והמצרים היו הראשונים אשר המציאו את מלאכת מעשה הזכוכית, ולא הכנענים. ובקברי מצרים מימי קדם קדמתה נמצאו כלי זכוכית נפלאים למכביר. –  ↩

חוקרי קדמוניות המצרים החכמים בונזען, ברוגש, עבערס, זייפארט, לויט ואוהלעמאן כלם פה אחד העידו, כי שפת בני חם דומה ברוב מלותיה ושרשיה לשפת בני שם. לכן גם אנחנו לא נחדול מלהציג פה לעיני הקוראים הרבה מלות מצריות הדומות בשרשיהן והוראותיהן למלות עבריות: אבה הוראתו בל“מ רצה וכן בלשון עברית. אביון הוראתו בל”מ איש אשר אין לו מאומה, וכן הוא בל“ע. אביר תואר לאדם חזק ולבהמות וגם לשאר בא”ח, וכ“ה בל”ע. אהל שם משכן הנוסעים בעדר בל“מ וכן בל”ע. איל שם זכר מן הכבש ומן הצבי וכן בל“ע. אמר הוראתו בל”מ דבור והלול וכ“ה בל”ע, וטוב פירשו המפרשים את הכתוב: “אמרו צדיק כי טוב” (ישעיה ג') מלשון הלול. ערמה הוראתו צבור בר וכן בעברית. נחל הוראתו זרם מים ועמק וכן הוא בל“ע. אל הוראתו חזק ותואר לאלונים חזקים וכן בל”ע. קַוקַו הוראתו נמאס, ויתכן ביאור גוי קו–קו ומבוסה (ישעיה י"ח) גוי נמאס. שמיר שם קוץ בל“מ, וכן בל”ע. אשפה שם כלי שנותנים בו החצים, וכן בל“ע. אשל שם אילן בל”מ וכן בל“ע. ברזל הוראת שם מתכת ידועה. בן, בת, בָנה הוראתם כמו בלשון ע'. בְרֵכָה שם למקוה מים. בֶרֶך שם לכרעים, ופעל אברך בל”מ כריעה על ברכים וכן בל“ע. בעלי רשף הוא שם לאליל האש. בָרָק הוראתו ידועה כמו בל”ע. גָבר, גֶבֶר, גִבוֹר, גְבוּרָה הוראתם כמו בל“ע. גַּמֵא הוראתו בליעת מים וגומֶא הוא הוא הסוף הצומח על היאור ונקרא פאפירוס, וכן הוראתם בלשון עבר. קוף שם חיה ידועה, גָזז, גֵז הוראתם קצוץ שערות. גמל שם בהמה ידועה. גָרף הוראתו הכאה, לכן אגרוף בל”ע תואר ליד כפופה המכים בה, דבר, דוב, זאב הוראתם ידועה כמו בל“ע. דם, אדום הוראתם כמו בעברית. הים, הָמֹם, הֶמיָה הוראתם רעש כמו בל”ע. הָבנים הוראתו עץ קשה כמו אבן וכן בעברית. הַר, הָרׂה הוראתם כמו בל“ע. הוד הוראתו הדר, והָדה הוראתו הרמה כמו בל”ע. הלמות שם פטיש כמו בעברית. זית, זפת, זעק, זמרה, זרח הוראתם כמו בלשון עבר, חבש, הוראתו מאסף סמי הרפואה, וכן הוראתו בעברית. חוף, חנן, חמץ, חנך, חנוכה, חנק, חלק, חלקלקות, חרב חתם, הוראותיהם כמו בל“ע. יאור, נילוס, יֶתֶר חבל, ילל, יצר, ירד, יצא נמצאים בל”מ והוראותיהם כמו בל“ע. ככר שם משקל, כימה שם לקבוץ ז' ככבים במזל שור, כמון שם זרע, כנור שם כלי זמר, הוראתיהם כמו בל”ע. לביא, לוג, להב, לשון, הוראתם כמו בעברית. מהר, מערה, משאל, נצח (הוראתו זמר) נער, נעם, נקם, נשף, נשר, סגר, סוהר, שמח, שר, שפה, שרף, שרט, שער, שכן, עבות, עור, פער, פרש, פרח, פתיל, פתר, צבא, פתח, ציר, צמאון, צר, צור, צרעה, צלוחית. קיא, קדש, קומה, קליא, קלל, קלחת, קצר, קצין, קרת, ראש, רבה, רגז, רנן, רשף, שתה, שבט, שלום, שמן, תבה, תחרא, תמס, הפעלים והשמות האלה הוראתם ידועה בלשון עברית וכן הוראתם בלשון מצרית. –  ↩

על ידי כתבי החריטים החקוקים על אבן משכית ראזעטענא הנעתקים גם ללשון יונית, הצליח בידי החכמים יונג וחאמפאלליאן לגלות המסכה הנסוכה על מעשה החרטומים במכתביהם, ואחריהם נמשכו דורשי קדמוניות המצרים שלמים וכן רבים מכל ארצות אייראפא, הצרפתים: לענארמאנט, אמפערע, די רושע ומאריעטע. האיטלים: ראזעליני, בעלצאני. האנגלים: בירש, הינקס, ווילקינזאן. האשכנזים: לעפזיאוס, בונזען, ברוגש, ראֶטה, זייפארט, אוהלעמאן, לויט, עבערס, פריכארד. והיום יוכל כל איש לקרא את כתבי החריטים, ולא נעלמו מעין כל דורש חכמה. –  ↩

שלשה כתבים שונים היו במצרים. הראשון כתב החריטים הנקרא בלשון יונית היראגליפיא, הוראתו “תמונות קדושות” ובלשון מצרית נקרא “מכתב דברי אלהים”. וסופרי עבר כנוהו “כתב החריטים”, כי חרט מורה על ציור ורשימה, ומשם זה נגזרה מלת חרטום הוא שם מצרי מרכב משני שמות חאראָ–טאם הוראתו איש היודע נסתרות והיודע לרשום הצורות והתמונות הקדושות. השני הוא כתב–הכהנים (היראטישע שריפט) בו כתבו הכהנים את למודיהם ותפלותיהם, ובאותותיו נכר כי בכתב החריטים צור מחצבתו, והכתב השלישי הוא כתב העם (דעמאטישע שריפט) אותותיו הם קצור תמונות כתב הכהנים, בו נמצאו הרבה תמונות מתמונות–החריטים, שבעה עשר אותות פשוטות וחמשים וחמש אותות להברות, בו השתמשו העם לכל צרכיהם, למכתבים בין איש לרעהו ולשטרי קניניהם והלואותיהם. וכתב הקופטים, המה הנוצרים, הנמצאים עתה על אדמת מצרים, שארית צאצאי המצרים הקדמונים, מעורב בכתב יון, בו נמצאים ששה אותות מכתב החריטים, ולשונם היה עזר לא מעט לדורשי קדמוניות המצרים, כי בלשון הקאפטים נשארו הרבה מלים הדומים בשרשיהם ובהוראותיהם ללשון מצרים הקדומה. והנה בפתרון כתב החריטים נחלקו דעות דורשי קדמוניות המצרים, החכם חאמפאלליאן והנמשכים אחריו, לעפזיאוס, ברוגש, די רושע גזרו אומר, כי החריטים הם תמונות למושגים, להברות ולאותות פשוטים. תמונות המושגים נכתבו באופנים שונים הנודעים בדרכי המליצה והדבור. כמו בדרך המליצה והדבור יביע המליץ הפרט תחת הכלל, החלק תחת הכל (הוא דרך הסינעקדאכה הנודעה למליצים) למשל “ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה” (בראשית ל"ב) כונתו לאמור שורים וחמורים הרבה, כאשר העיר ע“ז רש”י ז“ל כי דרך ב”א לאמור על שורים הרבה שור. או “כי על כן באו בצל קורתי” (בראשית י"ט) כונתו לאמור אל ביתו, רק כתב חלק הבית תחת כלו, כן דרך חרטומי מצרים לחקוק תמונת החלק או הפרט תחת הכלל, תמונת מושג המלחמה ע“י תמונת זרועות האוחזות כלי נשק. מושג השור ע”י תמונת קרניו. מושג העינים ע“י אישון העין. וכמו דרך המליצים ובעלי הלשון לכתוב סבת הפעולה תחת הפעולה והפעולה תחת סבתה, או כלי אמן תחת המלאכה (והוא דרך מעטאנימיע הנודעה למליצים) למשל יאמר המליץ ”מדוע בושש רכבו לבוא ומדוע אחרו פעמי מרכבותיו“ (שופטים ה') תחת אשר יאמר ”מדוע בושש הוא לבוא“ כי הרכב הוא סבת ביאתו. ויאמר: ”הזורעים בדמעה ברנה יקצורו“ (תהלים קכ"ו) תחת אשר יאמר ”הזורעים בבכי בשמחה יקצורו“ כי הבכי הוא סבת הדמעה. או יאמר: ”אבי כל תופש כנור ועוגב“ ”אבי כל חורש נחושת וברזל“ (בראשית ד') תחת אשר יאמר: ”אבי הזמרה“ ”אבי חרושת נחושת וברזל“ כי כנור ועוגב הם רק כלי הזמרה. כן חקקו חרטומי מצרים תמונת ירח למושג למושג החודש, כי הירח הוא סבת החודש, ולכן נקרא בל”ע יֶרַח חודש. תמונת השמש למושג היום, כי השמש הוא סבת היום. תמונת העשן למושג האש, כי העשן בא מפעולת האש. תמונת העין לכח–הראות, כי העין היא סבת הראות. תמונת קסת הסופר למושג הכתב, כי קסת הסופר הוא סבת הכתב. וכמו דרך המליץ לשאול דברים ומלות לרעיוניו ומושגיו מדברים הדומים בתכונותיהם (והוא דרך מעטאפער הנודע למליצים) למשל המליץ יכנה את החצים היוצאים מאשפה בני אשפה: “הביא בכליותי בני אשפתו” (איכה ג') כבן היוצא מחיק אמו. ויכנה נצוצי אש בני רשף: “בני רשף יגביהו עוף” (איוב ה'). כן שאלו חרטומי מצרים תמונות למושגיהם מדברים הדומים להם בתכונותיהם. תארו את מושג האם בתמונת צפור דיה, כי המצרים האמינו, כי ממינה אך נקבות יש בתבל ויולדות בלי עזר הזכר. תארו את מושג הבן בתמונת אוז–היאור, כי אוהב הוא מאוד את בניו, מושג הכח בתמונת פרסות ארי, כי כח הארי הוא בפרסותיו, מושג ההשגחה בתמונת ראש ארי, כי ממנו יאמרו ההמון כי הוא ישן בעינים פתוחות. מושג החודש בתמונת תמר, כי התמר יעלה י“ב ענפים בשנה כמספר החודשים, אשר בשנה. מושג התבל בתמונת ילק, כי שליתו דומה לתבנית העולם בעיני המצרים. הפתח חקקו בתמונת עיני ארנבת כי לו עינים פתוחות תמיד. מושג המלך תארו בתבנית דבורה, כי הדבורים יתנהגו בסדר ומשטר נכון, כמשול מלך עליהם. מושג הצדק והמשפט בתמונת נוצות בנות היענה, כי כלם ישרים במדת הצדק. והחכמים זייפארט ואוהלעמאן יגזרו אומר, כי אין בכתב החריטים תמונות למושגים, רק תמונות להברות ולאותות פשוטות. והאותות הם תמונות דברים הנקראים בשם הזה. וכל מלה המתחלת באות א‘ או ה’ תורה התמונה על שני אותות הראשונים. למשל תמונת זרוע תורה על אות אַ. ומ', כי היא נקראת בל”מ “אמאהע”, וכן מפרשים וייפארט ואוהלעמאן את תמונת החריטים הנזכרים למעלה. תמונת תמר תורה על החודש לא בעבור כי התמר דומה בענפיו לחדשי השנה, כי אם יען כי התמר נקרא בל“מ ”בעט“, והחודש נקרא ”אבעט“ והכח נקרא בל”מ “צאם” ופרסות ארי “צאמע”, הילק נקרא “טאר” והתבל נקראת “טער” בל“מ. הפתח נקרא און והארנבת נקראת ”אושע“ בל”מ. הכתב נקרא “סקסי” וקסת הסופר “סקסאי” בל“מ. הבן נקרא ”עפטע“ והאוז ”אפט“ בל”מ. הצדק נקרא מאזי ונוצות בנות היענה נקראו “מאשי”. רק שלש תנועות (וואקאלע) יש בלשון מצרית ושמונה אותות, וע“י חבורם מ”ט הברות, אבל תמונות רבות יש, כי לכל הברה ואות תמונות שונות. ככה להברת מ“כ יש תמונת אבן משכית, הנקראת בל”מ “מאין”, תמונת חוף, הנקראת בל“מ ”מאמע“, תמונת אישה מינקת, הנקראת בל”מ “אמאני”, תמונת דיה הנקראת בל“מ ”אמאני“ תמונת בגד הנקרא בל”מ “אמאני”. וכמו בל“ע יתחלפו אותות השורש אם הם ממוצא אחד או יחליפו מצבם למשל סגר, סכר, כבש, כשב, שלמה שמלה, כן גם בל”מ, יום: “הור”, “הרו”, אָב “טאָ”, “אָט”. והרבה דומיהם. (Uhleman, Toth. 174 bis 180).  ↩

התהלות והתשבחות למלכיהם והתפלות והתודות לאליליהם הצבנו במקומם הראוי להם בפרקים הקודמים, ופה אציג לפניכם שתי מליצות מצריות ישנות, האחת מליצה פרזית והשנית מליצה חרוזית, ואף כי הורקו מכלי אל כלי עוד ריח מליצתן לא נמר: הראשונה מכתב שר האלף המספר לרעהו תלאות איש מלחמה. והשניה שירת גבורים לכבוד רעמסס השני. ואלה הם דברי המכתב:

“תערב לך מליצתי, רעי אהובי, אשר אני שולח לך למנחה, כי רחשי לבבי היא. אל תחשוב את שר האלף לאיש מצליח טרם ידעת מכאובי אנשי מלחמה ונגעי לבבם. איש מלחמה בעודו נער הוא סגור ומסוגר בבית משמרתו, שריון נחושת כבגד יעטה תמיד, ועור בשרו רגע וימאס. כובע נחושת, החבוש על ראשו, יורד כשבכה על עיניו למגן מפני פצעי אויב. אבל מרוב מטילי ברזל ונחושת העמוסים על גבו לא יוכל להניע את ידיו ואת רגליו במלחמה, וכל אבריו חדלי אונים המה, לכן בבואו לפני האויב הוא נלכד כצפור בפח יקוש. ואם אובה לספר לך תלאות איש מלחמה בארצות סוריא, מסעיו בארצות רחוקות בין עמים זרים תלאה לשוני מהגיד, כי כחמור נושא את משאו על גבו, כן ישא איש מלחמה את חמת מים על שכמו, גבו צבה, ורגלו בצקה, וגופו כפוף כאגמון, ואחרי שברו את צמאונו במים דלוחים ונרפשים יעמוד כל הלילה על המצפה ושנתו נדדה מעיניו. ובשובו לארצו, הוא כעץ יבש, אשר עש אכלהו. ואם יחלה בדרך ויפול למשכב, אז ירכיבוהו על גב חמור, הונו ורכושו יאבדו וגם עבדיו ימעלו בו מעל.” –

ואלה הם דברי השיר:

"בקול סואן רעש והמולה

מפקד רעמסס צבא מלחמה

עשרים וחמשה אלף פרשים

וחמשה ועשרים אלף שלשים

גם שש מאות אלף רגלים.

–

ערכו, ערכו, בני אלים!

התעוררו אתם גבורי השלשים

ואתם רגלים תגברו חילים.

וחגרו בעוז מבחרי הפרשים.

בארץ רחוקה זרועכם תחשופו

ושונאיכם כקש נדף תהדופו.

נפשכם בעוז וגבורה תדרוכו,

ודמיכם בעד מלכיכם תשפוכו.

חולץ כלם כאיש אחד

בתרועת מלחמה, בתקוה, בגילה

נסעו קדמה, ובלי חלחלה

ופחד הלכו הגבורים יחד.

ואויבי המלך נפלו חללים

מפני שלשיו, פרשיו והרגלים

ארץ הקדם נכבשה מידי רעמסס

וכל אויביו היו כמסס נוסס

כי צבאות חילו נלחמו בעוז ובגבורה

וחרפו את נפשם בעד מלכותם האדירה.

גם בארצות צפון שם שלג וקפאון

נשמע קול גבורי רעמסס ברעש ושאון

עד נהר איסטר נגעו אגפי צבאותיו

ושרו שירי תודה ותהלה על נפלאותיו

בעזרת פטה הנורא התגברו על הצרים

ולו הקריבו קרבנות תודה אלים ופרים.

מבחרי השלשים בארץ הקדם זרועם חשפו

גבורי הפרשים שונאיהם כקש נדף הדפו

גם הרגלים קשת גבורים במלחמה דרכו

ודמיהם על שדה קטל בעד מלכם שפכו."  ↩

(Pap. Sallier et Campagne de Rhamses le Grand. Notice sur ce manuscrit par Fr. Salvolini. –)

הסופר פליניאוס מביא בספרו עשבי הרפואה הנמצאים על אדמת מצרים בימי קדם, ונעתיק אותם הנה. ואלה הם: עשב קאָלאָקאזיא הנקרא גם קיאמון צומח על שפת היאור באחו וגם בשאר האגמים, והיא שושנה אדומה דמתה לחבצלת המים, ופריה כפולים מועילים לחולי הבטן והמעים ושרשיה וגבעוליה טובים למאכל והמצרים בשלו ואכלו אותם. העשב ציקאריע הנקרא גם אינטובוס ערראטיקוס הוא צומח לפי דברי פליניאוס אחרי עלות מזל כימה (היא צורה אחת מחבור ז' כוכבים במזל שור) ולו שרשים ארוכים שעושים מהם חבלים. ומועיל למחלת הכליות והקבה, ואם יבושל בחומץ יין הוא מועיל למחלת כלי השתן ולירקון. ליח העשב הזה מהול בשמן שושנים וחומץ יין מועיל לחלי הראש. והמכשפים יאמרו כי בליח ושמן העשב הזה נמצאה סגלה נפלאה אם ימשח איש בו הוא אהוב לכל ואחריו כל אדם ימשוך וימלאו משאלותיו. נטע אנטהאליאוס הוא שקד האדמה (ערד מאנדעל) צלי באש הוא טוב למאכל ושרוי ביין יעצור את הדם. נטע קאנדריללא גדלו רגל אחת ושרשיו דומים לפולים, וליחו מר. ממנו שרף נוטף. משרשיו עושים תרופה לארס נחש, וליחו מבושל ביין מועיל לשלשל הבטן ועושים ממנו תחבושת לעינים. נטע קויקאליס מועיל לכאב הלב, וליחו מועיל למחלת האבן והחול אשר בכליות, מחזק את המיתרים (נערפען) ואת כח המוליד, ומחסר ריר הטחול והכליות. נטע אנטריסקום מועיל למחלת אשה, אשר רר בשרה בזיבה לבנה, ומועיל גם לחלי הכליות. נטע סקאנדיקס מועיל לשלשל ולמכוה. נטע פארטעניאום (הנקרא עשב הבתולות) צומח על חומות הגנים ולו פרחים לבנים וטעם מר ומועיל למחלת השבץ (שווינדעל). פליניאוס יספר, כי עבד לפעריקלעס היוני נפל מגג ההיכל וראה פעריקלעס בחלומו את דמות אלילה מינערווא אשר צותה לו לקחת את העשב הזה לרפא בו את עבדו, לכן נקרא העשב הזה עשב הבתולות ע“ש בתולת מינערווא ופארטעניאום ע”ש פעריקלעס. נטע סטריכנאָס, ליח שבו רעל, בו הרמחים הרעלו. ממנו נעשה משקה המשכר והמישן מאוד, הנקרא אפיום, והשותה אותו ישכח כל כאב ומדוה ומועיל לחלי הכליות. היונים לקחו ממשקה זה אך דראכמע א‘ לעורר את כח המדמה. והשותה ממנו ב’ דראכמים יתהולל וישתגע, והשותה ממנו ג' דרכמים ימות. ועושים ממנו תחבושת לצרעת. נטע קאָרכאָרוס מועיל למחלת השועל ולחלי עינים ולצרעת הבהמות ולמכות אש ולראש קרח. נטע קניקוס מועיל לארס נחש ולארס פקועות השדה, ואם יניחו העשב על נשיכת עקרב לא ירגיש הנשוך כל כאב. וממנו עשו המצרים שמן טוב מאוד. נטע אפאצע צומח בשדות וזרעו מבושל מעצר השלשל. נטע אצינאס לו ריח טוב ומועיל לחליים נסתרים. וטוב למאכל. נטע אספאראגוס מבושל ביין מועיל למחלת החזה לנפוח הבטן ולחולי השדרה והכרכשתא. ליחו מהול ביין מועיל לכאב שנים. נטע סקארפיא הוא מין קוץ הצומח במצרים ועושה גרגרים אדומים המועילים לחליים רבים. נטע קארדוס הוא מן דרדר, שרשו מבושל במים מחזק הקבה ומרבה צמאון ועושה ריח טוב בפה. נטע אורטיקא, עליו שורפים כאש לכל הנוגע בם, זרעו ממתיק את סם המות, וליחו מעצר דם נחירים ומועיל למחלת האבן, אשר בכליות. נטע הלאָטאָס הוא חבצלת השיחור עושה פרי מאכל ונמצא היום בהודו. מזרעו אפו רועי מצרים לחם וקל היה להתאכל בעודו חם, עליו עגולים כבצה, ושרשיו כתפוחי אדמה נאכלים חי, מבושל וצלי. נטע–הגומא, הנקרא פאפירוס, צומח באחו ובבצת היאור, ממנו עשו המצרים ניר לכתוב עליו, ושרשיו קשים כעץ עושים ממנו כלים וטוב להשיק בהם התנור, ומקליפתו עשו בגדים וחבלים, פריו נאכל מבושל. אפר שרפת הגומא מהול ביין משכר ומישן מאוד, ומועיל לנגעים לשאת ולספחת בעור הבשר. –  ↩

סופרי היונים הערודוט ודיאדאר יספרו לנו, כי מלאכת החניטה היתה במצרים בשלשה אופנים שונים, לעשיר לבינוני ולעני. העשיר הרבה במחיר חניטת גופו עד ככר כסף (הם בערך אלף ומאתים ר"ט). הבינוני נתן במחיר חניטתו עשרים מנים (הם בערך ארבע מאות ר"ט). והדל המעיט במחיר חניטתו. באופן הראשון הוציאו הרופאים את מוח הגלגולת דרך הנחירים ע“י כלים מיוחדים להם, ואחרי כן שפכו אל תוכו סמי הרפואה להכחיד שארית המוח מן הגלגולת. ואחרי כן פתחו את בטנו והוציאו את קרבו מתוכו, וירחצו מקום הקרב ביין תמרים ויסוכו אותו בשמן המור, וימלאו את בטנו במר דרור, בקידה ובקנה בושם, ויתפרוהו אחרי כן. ויניחוהו במלח סאלפעטער שבעים יום. ובמלאות הימים האלה רחצו את בשרו וחבשוהו בחתולי שש ויצפוהו בשרף הנוטף מעצי אקאנטוס והושם בארון במערת קברו. בפתחם את בטן המת הורה סופר המקדש לרופא באצבעו את המקום, אשר בו ידקור את סכינו, ואחרי דקרו נחפז לברוח לבל ירגמוהו קרובי המת באבנים על כי חלל את כבוד המת. באופן השני לקח מוח הגלגולת, אבל לא נפתח בטן המת, רק הריקו אל תוכו שמן ארז למען יתאכלו המעים בקרבו ויעברו דרך הפרשדונה, ואת גופו משחו בשמן נאטרון, למען יתאכל הבשר וישארו אך עור ועצמות. ובאופן השלישי לא לקח מוח הגלגלת וגם לא נפתח הבטן, רק הריקו את מעיהם ע”י סמים וסכו אותם בשמן, אבל הגוף לא עמד ימים רבים.  ↩

במאמרי “החפץ והרצון”, אשר הוצאתי לאור במכתב עתי “ההלך”, הראיתי לדעת ההבדל שבין חפץ לרצון. העושה ברצון, יעשה בהשכל ודעת מעשהו, ויודע ומכיר סבתו ותכליתו, והעושה בחפץ מעשהו, יעשה מנטית הלב, בלי דעת הסבה מדוע יחפוץ, ובכל זאת קולע הוא אל המטרה, אשר הציבה לו הטבע, ולא יחטיא. החפץ פועל פעולתו בלי עזרת החושים, כי כבר בחנו חכמי הטבע בצפרדע אחרי הכרת ראשה מעליה, עוד נשאר לה החפץ להסתר במסתרים מפני מבקשי נפשה, ותסוב על כל דבר הנצב לה לשטן על דרכיה. וגם בברואים הבלתי שלמים, אשר עודם גולמים בלי צורה ובלי אברים וחושים, נראה פעולת החפץ; כי אם נשים פאליפ, הוא בריה בלתי שלמה עודנה במצב לחה טריה בלי אברים וחושים, בכלי זכוכית מלא מים, ונעמיד את הכלי באופן, אשר צד אחד ממנו יעמוד נוכח קרני השמש, אזי נראה כי הפאליפ ישחה אל העבר הפונה אל השמש. ואם נשים זבוב קטן חי אל תוך הכלי, אזי נראה כי הפאליפ ישחה לבלעהו חיים, ואם הזבוב מת הוא, אזי ישקוט הפאליפ וינוח על מקומו, ולא ינוע לצוד ציד, ומאין ידע פאליפ בלתי בעל חושים את כל אלה אם לא בכח החפץ הנטוע בקרבו? וגדולה מזאת הראינו לדעת כי בעלי החיים יכירו את שונאיהם, אף אם לא ראו אותם מעולם, בכח החפץ הזה. שורים וסוסים הבאים מארץ, אשר אין בה חיה טורפת, ירגזו תחתיהם אם ארי יקרב אליהם. עדת בני יונה יגביהו עוף בקרוב העיט אליהם, אף כי לא ראו את דמותו מעולם. אם יפגע כלב באיש האוכל מבשרו ינבח עליו בחרון אף וכעס, כי יכיר בו את שונאו. הקוף יחרד חרדה גדולה בראותו את הנחש בפעם הראשונה. יש זבוב קטן, דאסעל שמו, המטיל את בציו על שורים ובקרים, ומן הבצים האלה יצאו תולעים קטנים, אשר יחדרו בעור בשרם ותפרח צרעת בעור הבהמות. ואם יעוף זבוב זה על עדרי בקר להטיל את בציו, אזי יכירוהו וינוסו מפניו בחיל ורעדה כמפני חרב שלופה, אף כי הזבוב הזה לא ינשך אותם בהטילו את בציו, והבצים לא יכאיבו להם כל עוד לא יצאו התולעים מהם. דגים בעלי סנפירים חדים (הנקראים שטיכלינגע) ישחו בנהרות ואגמים בלי כל אימה ופחד מפני דגים הטורפים, כי אם יבלע פעם דג טורף את דג בעל סנפירים חדים יחנק. שרץ העוף הנקרא באמבעקס ירדוף ויהרוג את שרץ פארנאפע בכל מקום מוצאו, מפני כי הפארנאפע אורב על בציו להשחיתם. בכח החפץ הטבעי הזה יבדילו בעלי החיים בין דבר המועיל לדבר המזיק להם. כל בעל חי, אשר לא התרחק מגבול הטבע על ידי תרבות בני אדם, לא יאכל מאכלים, אשר סם המות בתוכם. הקופים לא יאכלו שורש פורה ראש, ואם יתן איש שורש ראש לידי הקוף ישליכהו ארצה בצעקה גדולה ומרה. ובחנו חכמי הנתוח בגדי עזים אחד, אשר חתכו אותו מבטן אמו, ושמו לפניו מאכלים שונים ולא אכל רק חלב. האוחים והשועלים (מארדער אונד פיקסע) האוכלים בצי העופות יעשו חורים בשני צדי הבצה למען יעבור הרוח בתוכה ויקל להם לשתותה. ולא רק דברים הטובים למאכל יכירו ב“ח בכח החפץ הטבעי, כי אם גם דברים המועילים לרפואה. הכלבים יאכלו עשבים ידועים להם להקיא את העצמות, הבלתי מתאכלים בבטנם, ולגרש את התולעים, השורצים במעיהם. תרנגולים ויונים יאכלו שיד מקירות הבתים, אם חומר השיד מעט הוא במעיהם, למען יקרמו הבצים. בכח החפץ הטבעי ידעו ב”ח את העתיד לבוא. הנמלים יכינו בקיץ לחמם. הצפרים הנוסעים בחורף אל ארצות החמות, יסעו עוד טרם בוא עת הקרה, ובשובם יכירו את הדרך ואת מקום משכנם. העכברים ינוסו מחוריהם בירחי נסן ואייר אם הנהרות ישטפו על גדותיהם בקיץ הזה. העכביש יטוה חוטים ארוכים אם חורב יהיה בארץ, ואם קור יהיה יטוה מטוה חדש, ויתחבא בפנות אם טל וערפל יהיו על הארץ. הקורא (קוקוק) יודע כי לא יוכל לחמם את בציו, יען כי לא יטילם בזה אחר זה כשאר העופות, רק יעברו י“א יום בין בצה לבצה, והביצים יבאשו מרוב ימים, לכן יטיל אותם בקן צפור אחר, ובכל פעם יבקש לו קן אחר. ולמען לא יכירו הצפרים את הביצים הנכרים וישליכום מקניהם, יטיל הקורא בכל פעם ביצה אחרת הדומה בגדלה ובצבעה לביצת העוף, אשר בקנו הוא מטיל את ביצתו. והקורא לא חורש ולא צובע הוא ועושה נפלאות בכח החפץ לבדו. יש מין ילק בעל קרנים הנקרא ילק–צבי (הירשׁקאֶפער) ובעודו חסיל (רויפע) יחפור לו גומה בארץ ויחתול בחתוליו וישכב שמה ימי מספר עד יתהפך ויצא שנית לאור בדמות ילק צבי. הזכר אשר לו קרנים יחפור לו גומה גדולה כמדת קרניו, אשר תצמחנה לו מראשו, והנקבה, אשר אין לה קרנים תחפור לה גומה קטנה. ומאין ידע הילק בעודו חסיל כי יתהפך ויהיה ילק זכר בעל קרנים אם לא בכח החפץ הנפלא הזה. פעולת החפץ עזה כמות וב”ח יחרפו את נפשם למות עליה. העכביש יטוה אף יארוג אף אם יקפוד כאורג חוט חיתו. וחוקרי הטבע ראו בנסיון בצפור אחת הנקראת איגנעקס טארקוויללא, אשר לקחו ממנה בכל פעם ביצה אחת מן קנה, והטילה ביצה אחרת תחתיה, והביצים האחרונים היו קטנים מהראשונים, ובהטילה את הביצה העשרים ותשע מצאו אותה מתה על קנה. אבל לא בבעלי חיים חסרי דעת לבד מתגלה החפץ הטבעי הזה, כי אם גם בין בני אדם, אשר להם דעה והשכל לא חדל החפץ מעשות פעולותיו ונפלאותיו. החפץ מתגלה בחלומות וחזיונות באנשים ידועי חולי בחלשי החושים וחדלי החושים. בכח החפץ יאכלו ילדים קטנים שיד ונתר אם רב חומץ בקבתם, ויאכלו פחמים אם בטנם מתנפח, ונשים הרות פעם מתאוות למאכלים זרים ופעם כל אוכל תתעב נפשן כפי מזג דמהן. ילדים קטנים, אשר לא נפלו מעודם מזרועות אומניהם יפחדו בהנשאם על ידי אומניהם ברדתם מן המעלות, ויכירו ויבדילו בין אוהבים נאמנים לבין אוהבים בוגדים וחנפים. בכח החפץ הטבעי ידעו הנולדים עורים וחרשים בושת ויאהבו את היופי. ככה ראינו בנערה אחת עורת וחרשה מיום הולדה ולא נותרה לה כי אם ההרגשה לבדה, ובכל זאת אהבה להתקשט וללבוש עדי עדים, ובכל פעם, אשר לבשה שמלה חדשה, בקשה לצאת החוצה, למען יראו אותה אנשי העיר. ובבוא נשים לבקר אותה, מששה בידיה את שערותיהן, את נזמיהן ואת צעיפותיהן, היא בושה לגלות ערותה, וכל איש הקרב לנשק ולחבק אותה דחקה אותו בשתי ידיה, אבל לא כן בקרוב אשה לנשק אותה, קבלה אותה באהבה והשיבה נשיקות פיה. –  ↩

החלומות שוא ידברו, כי מפעולות כח המדמה יצאו, והדמיון כוזב הנהו. אולם החלומות רק אז שוא ידברו אם פעולות כח המדמה ממצב הגוף תבאנה, אבל אם פעולות כח המדמה מנפש תבאנה, אז החלומות לא שוא ידברו, כי החפץ הטבעי פועל בו. ומה נמרצו בזה דברי רבינו ברוך די שפינוצא באחד ממכתביו אל אוהבו פ. באללינג: “החלומות פעולות כח המדמה הם. ותוצאות המדמה גוף האדם או נפש האדם הוא. אדם, אשר דם חם בעורקיו, קרבות יחפץ בטבעו, וגם בחלומו אך ריב ומצה יראה, ואם יחלה האדם אזי ידבר תועה ויראה חלומות מבהילים, כי דמיונו השתער בקרבו ע”י דמו, והמדמה אשר תוצאותיו נפש האדם, אם נפשו בריאה ושלמה, אזי חלומותיו טהורים ובלתי מבהילים, כי על ברכי השכל נולדו, ואם תחלה נפש האדם יתהולל וישתגע האדם. כל החלומות אשר תוצאותם מגוף האדם לא יכילו בקרבם עתידות, רק החלומות, אשר תוצאותם נפש האדם יכילו בקרבם עתידות, כי האדם יכול לדמה בנפשו דברים רחוקים כאילו הם קרובים אליו. לכן החלומות אותות לעתידות אשר תבאנה. והאדם יראה לפעמים בחלומו מקרים אשר יקרו לו או אשר יקרו לאחרים, רק בתנאי, אם האחר קשור בו בעבותות האהבה או בחבלי הטבע. כמו נפש האב קשורה בנפש הבן, והם כנפש אחת, לכן ההרגשות והמחשבות, החליפות והתמורות העוברות בנפש הבן גם לאב חלק בהן, אף אם הם רחוקים זה מזה, אבל בתנאי כי המקרים גדולים הם בחיי בנו וגם זמן המקרים לא רחוק הוא, וגוף האב בריא וחפשי מיגון ועצבון לב, ובתנאי כי האב חושב ודואג תמיד על אודות בנו אז המקרים אשר יקרו לבנו יראו בחלום לאב." דברי רבינו ברוך אלה יאמנו על פי נסיונות רבות, אשר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו. ומקרה אחד אספר פה: שני אחים אהובים, אחד מהם נסע לרגל מסחרו למרחק וחשב ודאג תמיד על אודות אחיו הנשאר בבית, וטרם גמר בלבו לשוב הביתה. ראה בחלומו את אחיו על ערש דוי לבוש בתכריכי המת, וישאל אותו בחלומו: מה מעשיך אחי? ויענהו: הנני באתי לפטר ממך, כי אני הולך בדרך לא אשוב. ויאחז את אחיו בחזק יד לבל ירפהו, ויקץ, והנה חלום! ויקם מעל מטתו בחרדה גדולה, וירא על מורה השעות והנה כחצי הלילה. וכאור הבוקר נחפז לשוב הביתה וימצא את אחיו בעת אשר לקבר הובל. – והחלומות, אשר מחפץ הטבעי יבואו, יתגלו בעת יחלה האדם ויחלשו חושיו החיצונים, אז יתעורר החוש הכולל הפנימי ויגיד לאדם סמי רפואתו. וכהני מצרים ידעו מכח החפץ הטבעי המתגלה בחלום חזיון לילה וירפאו בו חולים רבים, לפי דברי דיאדאר היוני צוו כהני מצרים להביא את החולים אל היכלי אליליהם למען יראו בחלומם הסמים המועילים לרפואתם. –  ↩

הרצון עושה פעולותיו על ידי מיתרי הגוף וקשרי גידיו, ומקום הרצון הוא במח הגלגלת. ברצות האדם לעשות דבר, תלך הפקודה ממוח הגלגולת מקום משכן הרצון ע"י המיתרים והגידים אל האבר המוכן לעשות את המעשה, ובדרך שובה תביא לו את הידיעה מכל הנעשה סביבו. אבל הרצון יכול לפעול פעולות נפלאות בלי עזרת המיתרים והגידים. מה עז רצון איש! הוא יעשה נפלאות בגבורתו, והעם לא יאמינו לנפלאותיו. הרצון יחדור בגוף האדם ויעורר את כל אבריו וגידיו להלחם נגד כל חלי ומדוה העוטרים עליו. ברצונו לבדו יכול האדם לעצור במחלה לבל תבוא בגבולו. החכם המליץ גאֶטע מעיד על עצמו, כי ברצונו האמיץ לבדו עצר בקדחת ממארת אשר שררה בארצו, לבל תדבק בו. החכם פריטץ מעיד על עצמו, כי ברצונו לבדו יכול הוא להשמיע קול צלצל פעמון, קול שיר וקול רעש באזניו. החכם יוסטינוס קערנער וכן הפילוסוף הארטמאן מעידים על עצמם, כי ברצונם לבד יכולים הם לעצור בהכאת לבם. יש שבט פראי באמעריקא, אשר ברצונם יחיו וברצונם ימותו. אם יעלה ברצונם, כי כבר חיו די והותר, ישכבו ארצה ויסגרו את עיניהם וימותו אך ברצונם בלי סבה אחרת. רצון האם לבדו להניק את בנה יכול להשפיע חלב רב. יש אנשים, אשר ברצונם יכולים להאדים את עור פניהם, וברצונם יחורו פניהם, וזאת ראינו למכביר בנערים ונערות העולים על במת השחוק. וכן יש אנשים, אשר ברצונם יזעו. ודבר ידוע הוא, כי יכול האדם ברצונו לעצור בכאב שנים. יש אנשים, אשר יש בכח רצונם למשוך את לשונם בגרונם ולהסתירה שמה עד כי גם רופא אמן איננו יכול למצא אותה. וכן יש אנשים, אשר יש בכח רצונם למשוך זרם עלעקטרי דרך ידיהם אל אצבעותיהם ולפעול בו פעולות נפלאות בגוף רעיהם כמעשה החכם הרופא מעזמער, אשר רפא חולים רבים בכח החפץ והרצון, כי החולים הכירו את סמי רפואתם. –  ↩

פעולות הדמיון נודעות למכביר. תלמיד אחד למד חכמת הרפואה בבית ספר הכללי, ובשמעו מפי רבו החליים הרבים והעצומים, הנמצאים בין בני אדם, ומרוב הגיונו בם עורר את דמיונו ביתר שאת ויתר עז, עד כי נראו החליים בגופו, ובכל פעם חלה בחלי אחר. ומטעם זה חדל מלמוד חכמת הרפואה. וכן דבר ידוע הוא, כי הנשוך מכלב שוטה יחלה במחלה מסוכנת מאד הנקראת יראת–המים (וואסערשיי) ויקר מקרה כי איש הנשוך מכלב, אשר איננו שוטה, וידמה בלבו כי שוטה היה ויחלה במחלת יראת המים, ואיש הנשוך מכלב שוטה ולא ידע כי שוטה הוא ונשאר שלם ובריא. וכן קרה מקרה, כי איש אחד קרא במכתב עתי, כי אחד ממכיריו נשוך מכלב שוטה, ומרוב הגיונו בו עורר את כח דמיונו ונפל גם הוא למשכב במחלת יראת המים וכל חכמי הרפואה מעידים, כי כל חלי רע ומגפה תדבק באיש על ידי כח דמיונו. וכמו יחלה האדם על ידי הדמיון כן יתרפא בו. רופא חכם העיד, כי חולה אחד בקש ממנו פילין ידועים, אשר מראיהם צהוב לרפואתו, ולא אבה לתת לו בדעתו כי לא טובים הם למחלתו, ויפצר בו החולה מאד, ויתן לו עגולי לחם מצהבים הדומים למראיהם לפילים ההם, ובבוא הרופא ביום השני התהלל החולה כי סר ממנו חליו. והחולה הזה נרפא בדמיונו לבד. רופא בריטאני יספר, כי הוא רצה לרפא חולה אחד, אשר יבשה לשונו ולא יכול לדבר וכל התרופות אשר נסה לא הועילו לו, ויואל לנסות עוד תרופה אחת ע“י כלי, אשר המציא בימים ההם, אבל טרם נסותו את הכלי רצה לדעת מעלות החום, אשר בלשון החולה ויביא אתו כלי מודד החום (טערמאמעטער) ויתנהו תחת לשון החולה. והחולה, אשר לא הכיר את הכלי דמה בנפשו, כי הוא הכלי החדש, אשר המציא הרופא בגללו. ואחרי רגעים אחדים עוד טרם נסה הרופא את הכלי, החל החולה לדבר, יען כי נרפא בדמיונו לבד. ועל פי הדברים האלה נבין דברי הסופר הרומי טאציטוס המספר כדברים האלה: ”בהיות הקיסר וועספאזיאנוס במצרים בא איש מצרי עור ויפול לפניו ארצה ויבקש ממנו, כי ירטיב ברוק פיו את לחייו ואת עיניו, ובזה תעלה ארוכה לעיניו, כי צוהו סעראפיס אלהיו כן. טרם כלה העור לדבר, ויבוא מצרי שני אשר יבשו זרועותיו, ויבקש מאת הקיסר כי ירמוס ברגלו עליו, ובזה יתרפא כי כן צוהו סעראפיס אלהיו. ויועץ הקיסר עם חכמי הרופאים אשר אתו, וגזרו אומר, כי הקיסר ימלא משאלותם. ויעש הקיסר כן, ונרפאו החולים והיה לפלא". (Tacitus, Histor. 4. 18) ובעינינו לא יפלא הדבר, כי החולים האלה נרפאו בדמיונם והאמונה הביאה גם היא צרי ומרפא בכנפיה, כי כל המאמין בנפלאות יחזה נפלאות והבלתי מאמין לא יחיש. –  ↩

אריסטו היוני בספרו “מה שאחר הטבע” אומר, כי כהני מצרים היו הראשונים היו הראשונים אשר דרשו בחכמות הלמודיות, כי להם עת רבה לחקירה ודרישה בחכמות. ומכל חכמתם אך מעט מזעיר נשאר לדור אחרון, אבל חכמתם לא אבדה, כי חכמי היונים טאלעס ופיטאגורס למדו מהם ויפיצו מעיונותיהם על פני התבל. ומיתר הפלטה, הנשאר לנו מחכמת מצרים, נדע, כי חמש אותות ותמונות החריטים היו למספריהם. את מספר היחידית, הנקרא בלשון מצרית אוט, חקקו בתמונת אבן, הנקראת בל“מ אוטע. את מספר העשירית, הנקרא בל”מ טנע, חקקו בתמונת מצח, הנקרא בל“מ טנה. את מספר המאות חקקו בתמונת כדור. את מספר האלפים חקקו בתמונת עלה עץ. ואת מספר הרבבה חקקו בתמונת אצבע. ע”י התמונות האלה חקקו כל המספרים הדרושים לחפציהם. חמש אבנים בן מספר חמשה. שש תמונות המצח הן מספר ששים. ותשע אצבעות הן מספר תשעים אלף. וברבות הימים קצרו התמונות, ותמונת אבן היתה אחרי כן לתמונת קו ישר כתמונת אחד הנהוג אצלנו. ותמונת שלשה לתמונת אות אמעגא היונית. ותמונת מצח התהפכה לתמונת אות A רומית. המצרים חלקו את חכמת החשבון לארבעה חלקים: חבור, חסר, כפל וחלק. וסמן החבור הוא מלת היא בל“מ או תמונת שתי וערב + כנהוג אצלנו. וסימן הכפל היו האותות ס”פ הדומות לסימן הכפל X הנהוג אצלינו. וסימן החלק היתה תמונת פה הנקרא בל“מ רע וגם חלק נקרא רע בל”מ. תמונות פה ומצח מורות חלק עשירי. וכל מספר סדורי חקקו כהני מצרים בתמונת פח הנקרא בל"מ מה, לכן פח ושלש אבנים מורים על מספר הסדורי השלישי, וכן חברו לכל מספר יסודי סימן הסדורי. –  ↩

המדה, המשקל והמשורה הנמצאות בכתבי קדשנו דומות למדה, למשקל ומשורה הנמצאות על אדמת מצרים, כי בני ישראל בצאתם ממצרים לא לקחו אתם כלי כסף וכלי זהב לבד, כי אם גם ידיעות מועילות יקרות מזהב ומפז רב. ומדת העברים דומה לא במתכונתה לבדה למדת המצרים, כי אם גם בשמה. ובזמננו מצאו דורשי קדמוניות אמות ושאר כלי מדות המצרים, והם טמונים באוצרות העתיקים, אשר בעיר פאריז, טורין וליידען. ואלה הן מדות המצרים: אמה קדושה או אמת המלך הנקראת בלשון מצרית אמאהע נוטי, בה עשרים ושמונה אצבעות. אמת העם הנקראת בל“מ אמאהע קאהי, בה עשרים וארבע אצבעות. זרת קדש בו ארבע עשרה אצבעות (כמדת רגל אצלינו) וזרת העם בו אך שתים עשרה אצבעות, ונקראת בלשון מצרית זהרת. טפח נקרא בל”מ טאט בו ארבע אצבעות. וההבדל שבין אמה קדושה לאמת העם נמצא גם בכתבי קדשנו: אמה, אמה וטופח (יחזקאל מ“ג י”ג) ואצבע היא המדה הקטנה מכלן ונקראת בל"מ צבע. והמדות הין, בת, איפה גם הנה מצריות ונקראות הען, פט, אפא. ובכתבי החריטים החקוקים על קירות חדרי הקברים נמצא חרות מדת הבית לארכו ולרחבו ולגבהו איליו ואולמיו ועמודיו ותכנית הבית ממסד עד הטפחות, ומדדו חכמי צרפת ולא חסרו אף חוט השערה, כי ידיעת המצרים בחכמת המדידה היתה גדולה ורחבה, כי לפי–רמים הגבוהים מכל בניני התבל דרושה ידיעה רבה. –  ↩

יותר משאר עמי ימי קדם חקרו ודרשו המצרים בחכמת התכונה, כי הם היו הראשונים, אשר התבוננו על מהלך הכוכבים במסלותם, כי על ידי זה ידעו עת עלות היאור ועת רדתו, עת הזרע ועת הקציר. המצרים היו הראשונים, אשר הכירו את שבעת כוכבי לכת, וי“ב מזלות ושאר הכוכבים וכסיליהם, כי על קירות חדרי הקברים נמצא חקוק שמות ז' כוכבי לכת וי”ב מזלות ועוד שלשים ושש צורות מצורות הכוכבים הנודעים בימינו. שמות ז‘ כוכבי לכת בלשון מצרית הם: רע שמש. יה ירח. סוראט כוכב, נוגה האר–מאי. מאדים עמלה. צדק אמון. שבתאי רעפאהן. ושמות י“ב מזלות בלשון מצרית הם: טלה סנהורט. שור חוקסט. אריה קארנעמעס. בתולה תעמיס. מאזנים סעב. עקרב טסיק. גדי סמאט. דלי סרט. סרטן סטיס. תאומים באלק. דגים בוה, קשת רהיט בל”מ. וטעם לשמות האלה כתבתי למעלה פרק ב’ הערה ל"ב. –  ↩

לפי דברי הסופר העראדאט היוני היו המצרים הראשונים, אשר להם שנה מסודרת בתקופותיה, הם חשבו שלשים יום לחדש ומי“ב חדשים עשו שנה והוסיפו לה חמשה ימים. אבל טרם השכילו המצרים לחשוב שנות החמה חשבו שנות הלבנה, כי מה נקל לאיש לחשוב סבוב הירח בכל חדש, לכן בימי קדם קדמתה היתה שנת המצרים שנת הלבנה בה אך שנ”ד יום, ואחרי כן כאשר העמיקו בחכמת התכונה הגיעו בשכלם לדעת כי השנה האמיתית היא שנת החמה בה שס“ה יום ושש שעות. ואך ג' תקופות בשנת המצרים, ארבעה חדשים בתקופה אחת כפי טבע הארץ ומראות כחותיה. התקופה הראשונה היא תקופת הסתיו, היא עת שטף היאור. התקופה השנית היא תקופת החורף, היא עת המנוחה. והתקופה השלישית היא תקופת הקיץ. החודש הראשון לחדשי שנת המצרים במצרים הוא החודש טאט, מתחיל בכ”ח לירח אויגוסט עד כ“ז לירח סעפט. החודש השני הוא החודש פאפי, מכ”ז סעפט. עד כ“ז אקטאבער. החודש השלישי הוא החודש אתיר, מכ”ח אקט. עד כ“ז נאוועמבער. החודש הרביעי הוא החודש חאוק מכ”ז נאוועמ‘ עד כ“ו דעצעמ. אלה הם ארבעה חדשי הסתיו (הערבסטמאנאטע) החודש החמישי הוא החודש טיבי מכ”ז דעצעמ’ עד כ“ה יענער. החודש הששי הוא החודש מעכיר מכ”ו יאנער עד כ“ד פעבער. החודש השביעי הוא החודש פאמענט מכ”ה פעב. עד כ“ו מערץ. החודש השמיני הוא החודש פארמוטי מכ”ז מערץ עד כ“ה אפריל. אלה הם ארבעה חדשי החורף (ווינטארמאנאטע). החודש התשיעי הוא החודש פאכאן מכ”ו אפריל עד כ“ה מאי. החודש העשירי הוא החודש פאיני מכ”ו מאי עד כ“ד יוני. החודש האחד עשר הוא החודש עפיפי מכ”ה יוני עד כ“ג יולי. החודש השנים עשר הוא החודש מעזארי מכ”ד יולי עד כ“ג אויגוסט. אלה הם ארבעה חדשי הקיץ (זאמערמאנאטע). ולי”ב חדשים האלה הוסיפו חמשה ימים בכל שנה מכ“ג אויגוסט עד כ”ט אויגוסט, והם היו חמשה ימים טובים למצרים. הראשון יום הולדת אזיריס. השני יום הולדת הורוס. השלישי יום הולדת טיפאן. הרביעי יום הולדת איזיס. והחמישי יום הולדת נאיט. ומשש שעות העודפות בכל שנה עברו את השנה הרביעית והוסיפו לה יום אחד. המצרים חלקו את החודש לארבעה שבועות, ויום השביעי קדוש היה להם, גם לשלש עשיריות, וכל יום העשירי קדוש היה להם. וכן קדוש היה בעיניהם כל יום החמשה עשר בחודש. הם ידעו לחלק את היום לכ"ד שעות, והיום נחשב להם מבוקר עד בוקר. –  ↩

דבר ידוע לכל משכיל, כי כל צבא מרום במרום וכל צאצאי האדמה באדמה אחוזים וקשורים זה בזה בשרשרת הסבה ומסובב; כי השמש, הירח וכל צבא השמים מריקים שפעת אורם וחומם על כל צאצאי האדמה, ובלעדם לא יצמח כל צומח ולא יחיה כל חי. וההבדל שבין הדומם, הצומח, החי והמדבר, השוכנים בארצות החמות לבין הדומם, הצומח, החי והמדבר, השוכנים בארצות הקרות, נראה בעינינו. ונוכל לשער בנפשנו, אלו הייתה ארצנו קרובה או רחוקה אל השמש או אל אחד משאר כוכבי הלכת, אז גם כל החיים עליה שנו את פניהם וצלמם. אבל אין לאל ידנו לשער מהות ואיכות פעולות הכוכבים, ובמקום אשר תקצר יד שכל האנושי, השתמשו בני קדם בכח הדמיון. ובדמיונם בנו עולם הגלגלים ונתנו לכוכבים ומזלות דעה והשכל הששים ושמחים לעשות רצון קונם, וחלקו להם ממשלה ושלטון על הדומם הצומח החי והמדבר, על הגוים והממלכות ועל כל החליפות והתמורות העוברות בתבל ארצה. וכהני מצרים היו הראשונים אשר בנו את הבנין השקר הזה וטחו אותו בטיח תפל להוליך יועצי המדינה ושרי המלוכה שולל. ומהם למדו הכשדים היונים ובני ישראל את החכמה הבדויה והרמיה הזאת. ואף כי נביאי ה‘ צחקו ולעגו על הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו (ישעיה מ"ז) בכל זאת דבקו בעלי התלמוד בחכמה רמיה זו לאהבה וגזרו אומר: “לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם האי מאן דבחמה יהי גבר זיותן” וכו’ (שבת קנ"ו) ואמרו: “בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מילתא” (מ“ק כ”ח) ואף הנבונים מבני עמנו לא אמרו כי אם אין מזל לישראל אבל לשאר העמים יש מזל. ואף החכם כ“ר אברהם בן עזרא נתפש ברשת אמונה טפלה זאת ובנה שטתו על קו תהו ואבני בהו באמרו: ”דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל, וכן יש מזל לכל עיר ועיר, והשם ב“ה שם לישראל מעלה גדולה להיות השם יועצם ולא כוכב” (דברים ד'). –  ↩

המצרים ידעו בטבע הצמחים והנטעים איזה מהם טובים למאכל ואיזה מהם מועילים לרפואה, כאשר כתבתי למעלה בפרק הזה הערה ה‘ (כאן הערה כג – הערת פב"י), וגם בטבע בעלי חיים בין בני תרבות בין פראים ידיעתם רבה מאוד. מהמון הבהמות, הנודעות על אדמת מצרים נציג פה רק הנזכרות בכתבי קדשנו. ואלה הן: הגמל בל“מ זאמול. הסוס בל”מ הטאר. השור בל“מ טוירא. הפרה בל”מ עהע. החמור בל“מ איאזעס. העז בל”מ בעמפע. הצאן בל“מ הזאו. החזיר בל”מ ריר. הכלב בל“מ אוהאר. החולדה בל”מ סאוי. התוא (גאצעלע), הזמר (גיראפע), סוס–השיחור (נילפפערד) הנקרא בל“מ ובל”ע פיהעמוט בהמות (איוב ט"ו), האריה בל“מ מואי, הנמר, הפיל, הדוב, יעלי סלע, שור הבר, השועל בל”מ ביזי. קוף אַיִן בל“מ. ארנבת אושע בל”מ. התנין (קראקאדיל) סוקסי בל“מ. הנחש האף בל”מ. נחש עקלתון אפעף בל“מ. שפיפון אקארי בל”מ. שרף זיטזאפט בל“מ. העקרב סלע בל”מ. הלטאה (איידעכסע) אנטוס בל“מ. הצב עפאט בל”מ. הצפרדע קסרור בל“מ. אוז אפט, זאנס בל”מ. הנשר אכאס, העורב אבאק בל“מ. הדיה אמאני בל”מ. הנץ בעק בל“מ. היונה באל בל”מ. הינשוף מולאג בל“מ. החול בענוא בל”מ. הדבורה סאלוקי בל“מ. הארבה אלוטא בל”מ. הילק קלוקס בל“מ. הדגה תעבט בל”מ. – ובספר המתים נמצאו שירים, אשר שרו משוררי מצרים על העצים והנטעים, על הבהמה ועל העוף, על הרמש ועל הדגים, ונציג פה שתים ושלש דלתות על פי העתקת הדורש בקדמוניות המצרים מ. אהולעמאנן: המליץ ישא משלו על כל משפחות ההולכים על רגלים השוכנים בהררי אל בורא התבל ומלאה, וכה ישים בפי אזיריס: אני אזיריס בורא הכל, בורא כל ההולכים על רגלים מעכבר הקטן עד הגדול בחיתו היער, השוכנים על גבעות עולם, ועד כל משפחות בני אדם המכירים חסדי ה’ בורא תבל ומלאה. לפני חכמת אלהים בינת אדם תסתתר, ולפני גאונו ועוזו מי יעמוד, הוא הכין מלבוש לערומים, הוא עשה שמלה מכסה מפני חום השמש. הוא אלהים לכל משפחות בני אדם, הוא אורג בגדי שש ופשתן בצבע רקמתים, והוא שולח אניות האורגים בכל אפסי התבל להכין מלבוש לבשרכם. אני אזיריס, אני החבצלת הקדושה והנכבדה המזהירה בקרני אלהי השמש, הצומחת על יד היאור, אני בורא את הצפור חול, אשר כנפיו מזהירות בשלל צבעים רקמתים. אני בורא את התנין הגדול הרובץ בתוך היאור, המכלה ומשחית בני אדם המפריעים מנוחתו, הוא התנין הקדוש המושיע לכל אשר יקראהו, והמנהל את אופן החיות בתוך צבא השמים. אני אזיריס הקורא לכל בני אדם לבל יתעיבו עלילה ויעשו צדקה וחסד, ואני הוא השומר את כל בני חלוף בירכתי שאול ואבדן. –  ↩

לדעת העראדאט היה בהיכל–מתעה י“ב חצרים כנגד י”ב מזלות, ושלשת אלפים חדרים להורות על אמונת הגלגול, כי ימי הגלגול בגופות ב"ח ימשכו ג' אלפים שנה (עיין פרק ב'). –  ↩

העראדאט היוני יספר, כי אמענעמהא הג‘ חפר אגם גדול ארכו תשעים פרסאות ועמקו שלש מאות רגל. מהלכו הוא מצפון לדרום. ומתוכו נראה, כי הוא נעשה מידי בני אדם, כי בתוך עומדים שני פי–רמים גבוהים מאוד, אשר גבהם העולה מתוך המים הוא שלש מאות רגל, ועל פי רמים האלה יושבים שני פסלי אבן על כסאותם. המים אשר באגם הזה לא יבואו מן המעינות, אשר בתוכו, כי קרקע האגם היה ארץ ציה ושממה, כי אם על ידי תעלות יבואו מימי היאור אל תוכו. ששה חדשים יזולון מימי היאור אל האגם, וששה חדשים ישובו המים מן האגם אל היאור. בעת ישובו מימי האגם אל הנהר ומימי האגם דללו וחרבו יצודו דיגי המלך הרבה דגים, אשר ממחירם יבוא ככר כסף בכל יום אל אוצר המלך. ומחיר הדגים אשר יצודו בעת יזלו מימי היאור אל האגם הוא אך עשרים מנים. (Herodot 2, 149) ודיאדאר היוני יספר: “המלך מעריס מלך על מצרים שנים עשר דורות אחרי המלך, אשר בנה את העיר מוף. מעריס בנה בעיר מוף ארמנות נפלאים, והרחק מהעיר חפר אגם גדול ומועיל מאוד, כי היאור לא ישטוף בכל שנה במדה אחת, ויבול הארץ אך משטף השיחור ישתה מים, ובמקום, אשר השטף לא יגיע, לא יצמח כל דשא ועשב, לכן חפר מעריס את האגם הגדול הזה, לקבץ אל תוכו את שפעת מימי היאור בעת שטפם, ולא יהיה רפש וטיט על פני כל ארץ מצרים, וגם לא יחסרו כל מים בכל שנה. אורך האגם תשעים פרסאות, ומן האגם עד היאור חפר מעריס תעלה גדולה ארכה שתי פרסאות ורחבה שלש מאות רגל, למען יוליך ויביא בה את מי שטף השיחור. וממימי האגם הזה השקה את השדות הרחוקים מהיאור, ועל ידי ארובות, אשר נעשו בתעלות האגם פתחו וסתמו אותו כחפצם. כסף רב פזר המלך על מלאכת האגם הזה. ומי לא ישתאה וישתומם בראותו את גדולת האגם הזה, ולא ישים אל לבו כמה רבבות אנשים עשו במלאכה זאת וכמה שנים עבדו בו? וגם התועלת אשר יצאה ממנו ליושבי הארץ, וחכמת המלך, אשר צוה לחפור את האגם מי יוכל לפאר ולרומם? ולמלך לבדו נאוה תהלה אשר חשב ודאג לטובת ארצו ועמו. לכן בצדק ובמשפט נקרא האגם על שמו ”אגם–מעריס“ ובתוך האגם השאיר מקום לקברו, כי העמיד שני פי רמים אחד לו והשני לאשתו בתוך האגם, על הפי רמים הציב שני פסילי אבן דמותו ודמות אשתו, למען ישאר שמו לדור אחרון כי יולד, כי עשה טוב בארץ. כה יספרו המצרים ממלך מעריס” (Diodor 150). והסופר שטראבאן כתב: “הגליל ארזינאע במצרים הוא נחמד ונעים למראה יותר מכל שאר גלילות הארץ, בו נמצאים עצי פרי שונים למיניהם, והזתים אך בגליל זה צומחים, ובכל שאר הגלילות לא נמצא אף זית אחד. וגם הגפן אך בו פוריה, ושאר תבואות השדה פולים ועדשים ימצאו בו למכביר. ועוד מנה אחת אפים לגליל הזה יתר שאת על גלילות אחרים, כי בו נמצא האגם הנפלא הנקרא מעריס, גדלו ומראהו כים גם חופו כחוף הים. האגם הזה יכיל על ידי עמקו וגדלו את כל שטף היאור לבל ישטוף ארץ נושבת. וכאשר יחסרו המים בהיאור ישארו מים רבים באגם להשקות את השדות. ושטף היאור עלה בתוך האגם ע”י תעלה גדולה, אשר הייתה סוגרת ומסוגרת בארובות אשר נעשו בה, ורק בעת עלות היאור נפתחו ארובות התעלה" (Strabon p. 809). האגם הזה עשה אמענעמהא הג’ וסופרי היונים יאמרו כי המלך מעריס חפר אותו, יען נשתבשו בפיהם המלות “פיאס ען מערע” אשר הוראתם “אגם השטף” לאגם של מעריס (Lepsius, Chronol. 265). וחוקרי קדמוניות המצרים החדשים יאמרו, כי האגם הזה לא נחפר מידי בני אדם, כי אם מנחל היאור ישתרע עמק רחב בין הרי לוביא ומשני עברי העמק צוה אמענעמהא לשפוך עפר ולעשות נד אחד מזה ונד אחד מזה ובכל נד ארובה להוליך ולהביא בה את מימי היאור, והעמק גדול היה אך שלשים פרסאות ורוחב כל נד מאה וחמישים רגל, ושלשים רגל גבהם. ועתה נשחת האגם ע"י הרפש והטיט אשר השאיר שטף היאור על גדותיו וחשבו חכמי הגיאלאגיא כי בכל שנה יגבה חוף היאור בד‘ אצבעות ובאלף שנים גבהו גדותיו בג’ רגל ורבע (Linant, mémoire sur le lac Moeris). –  ↩

השם היוני לאבירינטוס נגזר משם מצרי “לא–פורא–ן–טא” הוראתו “השמש מלך העולם” כי הארמון הזה קדוש היה לאליל השמש כדעת הסופר פליניאוס. –  ↩

הארמון הגדול אשר בנה אמענעמהא הג' על יד האגם מעריס, הוא הנקרא בפי היונים היכל–מתעה (לאבירינט), והעראדאט היוני יספר לנו מעשה הארמון בדברים האלה: “אנכי ראיתי את הארמון הגדול הזה והשתוממתי על גדלו, וכל אשר ראו עיני הוסיפו הפלא ופלא אל השמועה אשר שמעתי כבר. כל היכלי היונים וארמנותיהם יחדו נופלים בערכם מארמון הנפלא הזה, ואף פי רמים הנשאים, אשר תלאה כל לשון מהביע תהלתם ותפארתם לא ישקלו נגד הארמון הזה. בו התאחדו שנים עשר היכלות, ששה לצד צפון וששה לצד דרום, אשר שעריהם פתוחים זה לעומת זה וחומה אחת מקפת אותם מבחוץ. בארמון הזה נמצאו שלשת אלפים חדרים מחציתם תחת הארץ ומחציתם על הארץ. בחדרים אשר על הארץ הלכתי אני וראיתי את כלם, ובחדרים התחתיים לא נתנו אותי פקידי הארמון לבא בתוכם, באמרם כי המקום קדוש הוא, בו עומדים ארונות מלכי מצרים המתים, אשר בנו את הארמון הזה, ובהם נמצאים קברי התננים הקדושים, לכן אספר לכם מהם רק את אשר שמעתי ולא ראיתי. והחדרים העליונים, אשר ראיתים נפלאים הם בעיני לא כמעשה בני אדם, כי אם כמעשה בני אלהים. מוצאיהם ומבואיהם, מהלכיהם וחצריהם נחמדים למראה ומשתאה עליהם עין כל רואה. אם ילך איש מהחצרים אל החדרים, ומחדרים אל האולמים ומאולמים אל המהלכים, ומהם אל חדרים וחצרים אחרים אז יתעה בדרכו ולא ימצא מוצאו ומבואו. כל החצרים ספונים בגג אבנים גדולות, בהן חצובים פסילים יפים, והעמודים אשר גג החצרים נשען עליהם הם מאבנים לבנות כדמות אבני שיש. ובקצה הארמון עומד פי–רמה גדול גבהו מאתים וארבעים רגל, בו חצובים פסילים יפים, ופתח הפי רמה הוא מתחת לארץ” (Herodot 2. 148). והסופר שטראבאן יספר ממעשה הארמון כדברים האלה: “על יד האגם עומד הארמון הנקרא היכל מתעה (לאבירינט) וגדול הוא מכל פי רמים הנמצאים על אדמת מצרים ובצדו נמצא קבר המלך אשר בנה את הארמון, ובארמון הזה התאחדו היכלות כמספר הגלילות אשר במצרים. ובו נמצאים חצרים רבים מוקפים בעמודים האחוזים זה בזה ועומדים בטור אחד ודומים לחומה ארוכה, והמהלך, אשר בין העמודים הוא נגד חומת הארמון. ולפני המהלך נמצאים חדרים רבים האחוזים ודבוקים זה בזה ע”י מהלכים מזה לזה, והאיש אשר ילך בחדרים בלי מנהל לא ימצא את מוצאיו ומובאיו. והנפלא הוא, כי מכסה כל חדר הוא מאבן אחת, גם המהלכים מכוסים באבנים גדולות ולא ישענו על עץ או על מסעד אחר. ואם יעלה איש על הגג יראה לפניו רצפה מאבנים שונות, והגג נשען על עשרים ושבעה עמודים, גם קירות החדרים עשויים מאבנים גדולות. ובירכתי הארמון עומד פי רמה גבוה מאד, בו קבר המלך. החדרים הרבים האלה היו נכונים ליום התקבצו נבחרי ארץ מצרים וכהניה להקריב קרבנות ונכסים ולהתיעץ על תהלוכות המדינה, וכל נבחר הגליל בא ושכן בחדר הנועד לו“ (Strabon p. 811). והסופר פליניאוס יספר: ”הארמון הנפלא הנקרא היכל מתעה (לאבירינט), אשר נבנה זה שלשת אלפים שנה עודנו עומד במצרים, ואף כי הסופר העראדאט יאמר כי הארמון הזה נבנה מידי י“ב מלכי מצרים ומידי פזאמעטיך, בכל זאת נראים דברי הסופר ליקעאס האומר כי הארמון הזה הוא קבר המלך מעריס. ואחרים אומרים כי הוא מקדש אלהי השמש ורבים יאמינו בזה. מבוא הארמון עשוי מאבני גיר לבן, והשאר נעשה מאבן גראניט ולא נהרס עד היום הזה. זרם העת לא שטפהו וגם ידי בני אדם לא הרסוהו. הארמון הזה נחלק לפי הפלכים הנמצאים על אדמת מצרים, חמשה ועשרים פלכים היו במצרים וחמשה ועשרים חצרים היו בארמון, והיכלות לכל אלילי מצרים הרבים ואלף וחמש מאות חדרים קטנים מתחת לארץ, ואל החדרים העליונים עולים בתשע מעלות. וסביב לחדרים נמצאו מהלכי עמודים מעשה צעצועים חצובים בתבנית פסילי המלכים ואליליהם ושאר תמונות מחוטבות תבנית חיות אימים ורוחות ובקצה הארמון יש פי רמה” (Plinius, his. 56). –  ↩

נסורה לראות חרבות היכלות וארמונות אשר היו בימי קדם בעיר נא אמון. בדרך העולה מנחל היאור נפגע במהלך אחד המכוסה משני עבריו בפסילים מחוטבים תבנית אדם וראש איל להם. במהלך הזה נמצאים חרבות היכלות וארמונות, אשר חומה אחת ארכה אלף ומאתים רגל מקפת אותם. שמה עמד מקדש אליל אמון, אשר בנה רעמסס השני מאבני גזית בדמות פירמה גבהו קל“ד רגל ושער גדול גבהו ס' רגל בתוך. מן השער הזה נבא אל החצר החיצונה בה מהלכי–עמודים מימין ומשמאל, ורוחב החצר שכ”ט רגל, ואם נביט אל המהלך הפונה קדמה נראה חרבות י“ב עמודים אשר גלות הכותרת עליהם שטוחים ארצה. ומן החצר נבוא אל חדר רחב ידים הנשען על עמודים גבוהים מאוד, והעמודים עודם נצבים היום גבהם ס”ו רגל ועבים י“ב רגל ועבי כפתוריהם י”ב רגל. לימין המהלך ולשמאלו עומדים שבעה טורי עמודים גבהם כ“ב רגל ועבים כ”ז רגל וכפתוריהם הם בדמות פטורי ציצים ומספר כלם מאה ועשרים ושנים. העמודים האלה נשאו עליהם את גג המהלך. ומדת החדר מאה ושבעים רגל לרחבו ושלש מאות ועשרים ותשע רגל לארכו, וגבהו שבעים רגל. כל קירותיו מכוסים בתמונות שונות, בפסילים יפים ובחריטים נפלאים. ואם נלך מחדר עמודים זה הלאה לפאת קדמה נפגע שתי אבני משכית נפלאות גבהן צ"ב רגל ורוחב המסד, אשר תחת האבנים שמונה רגל מרובעות. אלה הן שארית חרבות היכל אמון רע בנא. ולירכתי המזרח נמצאה שארית היכל טוטמאזיס השלישי, חומתו החיצונה, אשר לצד צפון, נהרסה עד היסוד. ובמקום, אשר היה החדר הגדול, עומדים עשרים עמודים מדרום לצפון. וחדרים קטנים נשארו, באחד מהם עומד כסא מחוקה בחריטים ובשני חקוקה על הקיר תמונת טוטמאזיס המקריב קרבנות לאבותיו. –  ↩

רבים שואלים טעם לבנין פי רמים, מדוע בחרו מלכי מצרים בתמונה זאת? וטבע ארץ מצרים עם אמונת יושביה יתנו תשובה נכונה להם, כי בארץ מצרים לפאת ימה תשתרע ארץ מדבר ותוהו יליל ישימון, שמה יתחולל שער קטב המאבד ומשחית את כל צמחי השדה, לכן פאת ים היתה בעיני המצרים מקום מושב אלילי הלילה והאפלה, מעון מלאכי המות צירי שאול ואבדון, ובפאת ימה חצבו להם המצרים קבריהם. ויען כי האמינו המצרים, כי אם גוף המת ישכון לבטח בקבר גם נפשו בטוב תלין במרומים, לכן חצבו להם קבריהם בסלעים, או בנו את קבריהם חזקים ובצורים בחיק האדמה, למען לא תפרע מנוחתם אחרי מותם. ומלכי מצרים, אשר שלטון עז בידם בחייהם, רצו למלוך על הכליון גם אחרי מותם. לכן שמו את לבם לבצר ולחזק את קבריהם ולסגור אותם על מסגר ולפאר אותם בעדי עדים. ולמען היות קבריהם גבוהים משאר הקברים צוו לגולל אבנים או לשפוך עפר על קבריהם, ובבוא רוח סערה נשא חול ועפר ויעש תל בעל צלעות רבות על קברי המלכים, והוא דמות פי רמה. לכן בנו המלכים את קבריהם בתמונה זאת, ואת אשר עשה הטבע במקרה, עשו מלכי מצרים ברצון. ראשונה בנו את פי רמים מלבנים ואחרי כן מאבני גזית מסד הפי רמים מרובע היה, וכל צד פונה לאחת מארבע כנפות הארץ, ופתח צר עשו בהם להביא בו ארון המת ואחרי הושם ארון המת אל תוכו נסגר הפתח וגללו עליו אבנים גדולות לשמרו לבל תגע בו ידי אדם. חרבות שבעים פי רמים נשארו על אדמת מצרים עד היום הזה, הקטן בהם גבהו עשרים רגל והגדול בהם גבהו ארבע מאות וחמשים רגל. רובם היו למעי מפלה, והערבים לקחו מאבניהם לבנות בתיהם, ושלשה פי רמים הגבוהים מכלם אשר בנו המלכים חפרא חופא ומענקרא עומדים עד היום בכפר גיצע רק ראשיהם נשברו. מאבני פי רמה, אשר בנה המלך חופא נוכל לבנות חומה גבוהה שש רגל וארכה שש מאות פרסאות, ואורך המסד אשר תחתיו שבע מאות וארבעים ושש רגל, וגבהו בתחלה ארבע מאות ושמונים רגל, והוא הבנין הגבוה מכל בניני התבל. –  ↩

בזמננו פתחו דורשי קדמוניות המצרים עשרים קברי סלעים, ובתוכם קבר המלך סעטאס אבי רעמסס השני וקבר רעמסס השלישי, ונכתוב אותם פה למחלקותם: במהלך צר ומשופע על מעלות חצובות בסלע נבוא אל חדר מפואר במעשה צעצועים, אשר נשען על ארבעה עמודים. בקיר הימיני מחדר הזה נפתח עוד מהלך אחד, אשר בו נרד במעלות אל חדר שני הנשען על שני עמודים, ומן החדר הזה נפתח מבוא אל מקום רחב ידים הבנוי בעגולה כתבנית רקיע השמים, ובו מצא החכם בעלצאני את ארון סעטאס עשוי מאבני שש, ולא נוכל לרדת עוד יותר במעבה האדמה, אשר בה נמצאים חדרים רבים, כי המעלות בהן נרד נהרסו. אורך המהלך שלש מאות ועשרים רגל ועמקו תשעים רגל. התמונות החקוקות במהלך הראשון הן כתבי החריטים מספרים תולדות המלך סעטי אהוב לפטה, ועל קיר המהלך השני חקוקים ל“ז מלאכים על עבר אחד ול”ט מלאכים על עבר השני, ואחד מהם יוריד כנחל דמעה, ועליו חקוק מלת “רעמי” הוראתו קינה בלשון מצרית. וביניהם אניות אליל כנף ואלילת הצדק תעמידעס. בחדר אחד נראה את המלך סעטי בהקריבו קרבנותיו לאלהיו אזיריס ואיזיס האראס והאטאר ואנוביס. על העמודים אשר בחדר הראשון חקוקים אלילי מצרים, אשר יקבלו את סעטאס באהבה רבה. ומחוקה גם תמונת האנשים אשר הלכו ללוותו וארבעה מיני אנשים הלכו אחרי מטתו, הראשונים היו אנשים שחורים, והשניים לבנים, והשלישים אדומים והרביעים לבנים ואחריהם אליל רע. אנשים השחורים את כושים, ואנשים הלבנים השניים להם עינים כמראה תכלת וזקנם ארוך וגם מלבושיהם קצרים, והם לובים, ואנשים האדומים הם מצרים, ואנשים הלבנים, אשר הלכו באחרונה, גם להם עינים ממראה תכלת וזקנם ארוך אבל גם מלבושיהם ארוכים והם בני קדם. ובכל החדרים חקוקים אלילים היושבים על כסא דין אחרי המות. קבר רעמסס הג‘ חצוב בהר ומהלך ארוך ת"ה רגל אל תוכו. משני צדי המהלך נמצאים חדרים ואולמים רבים ובקירותיהם חקוקות תמונות שונות מחיי המצרים. בחדר אחד מחוקה בית המבשלות, אשר למלך רעמסס הג’, בו נראה שורים טבוחים ובשרם הושם בקלחות, והקלחות עומדות על מסד בעל שלש רגלים אצל האש. עבד אחד יכתוש במכתשת, ושני עבדים ילושו את הבצק ברגליהם, ועבדים אחרים מבשלים מרק מעדשים המונחים בסלים העומדים לפניהם, ועבדים אחרים ירדו את הפת מן התנור. בחדר שני מחוקה אניות מלכי מצרים, אשר בהן יעברון על היאור. ובחדר שלישי מחוקה תבנית כלי מלחמה, סכינים, רמחים, אשפות, חצים, חרבות, קרדומות, שריונים, כובעות, ועל פתח החדר מחוקה תמונת הפרה השחורה הקדושה לאלילה האטאר. ובחדר הרביעי מחוקה על הקיר תמונות כלי הבית אשר במצרים, כסאות, מטות, קערות, קלחות, מכסות מעורות נמרים, כיורות, כדים וסלים. ובחדר החמישי מחוקה יבול ארץ מצרים וחיתו יער, אוזות, שועלים, שלוים, בצים, תפוחים, ענבים ושני אנשים זקנים מנצחים בנגינות לפני אל טאט. והעמודים, אשר מכסה החדר נשען עליהם מחוטבים תבנית רעמסס הג', והגדול מכל קברי הסלעים הוא קבר הכהן פעט–פטאמונף, הוא משתרע תתס“ב רגל בהר, וחללו שלשה ועשרים אלף ותת”ט רגל, וכל החדרים כלולים בהדרם ישתומם כל רואה בם. –  ↩

נטית המצרים לבנות את בניניהם בדרך אותות להלביש בהם דמיונות ומחשבות נראה עין בעין בחברם גוף אדם עם ראש חיות הארץ. המצרים הציגו לפנינו תבנית גוף אדם וראש אריה או ראש תנין או ראש איל, לא היתה מגמתה בזה להורות לנו כי יש מציאות כזאת בתבל, כי אם להורות על איזה רעיון הנסתר בו; כי כל תמונותיהם בין אלה החקוקות על המצבות ואבני משכית והעמודים, בין אלה אשר חצבו בצור בתבנית פסילים כלן מורות על רעיון אשר לא יכלו לבטא אותו בשפתותיהם או לא יכלו להוציאו מכח אל הפעל ע“י הכתב באותיות. וכן הוא בפסל אריאל, הנקרא בפי היונים ספינקס, ובפי המצרים ”האר–עם–אשו“ הוראתו אליל המות, והקאפטים בזמננו קוראים לו ”סבא–אל–ליל" הוראתו ארי הלילה, לו גוף אריה וראש אדם ורובץ על יד פי רמים, פניו פונים קדמה, ומראהו אדמדם, והוא דמות השמש בנטותו לערוב, ויורד אליל השמש אל ירכתי שאול לעורר ישני עפר. אריאל זה חצוב מאבן אחת, ולפניו עמד מקדש קטן, אשר בנה טוטמאזיס השלישי. –  ↩

המצרים ידעו בימי קדם את טבעי ז' מיני מתכיות, כסף, זהב, נחושת, ברזל, בדיל, עופרת וכסף חי, כי במצרים יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, וגם נחושת וברזל מהרריה חצבו. וכה יספר דיאדר היוני: “בקצה ארץ מצרים, במקום אשר ארץ ערב נשען לגבול ארץ כוש נמצא מחצב הרים, בו מקור לזהב, שמה שלחו מלכי מצרים את כל המורדים והפושעים ואת כל הנשבים במלחמה ונשיהם וטפם עמהם, למען יעבדו שמה יומם ולילה בלי חשך. ולמען לא ירחמו עליהם נוגשיהם בראותם ענים, העמידו מלכי מצרים נוגשים מארץ אחרת לבל יבינו דברי צעקתם. ואף כי הנוגשים העבידו את השבויים בפרך, בכל זאת חסה עינם עליהם בחלקם להם עבודתם כפי ערך שנותם, על הצעיר הכבידו את העבודה ומעל הזקן הקלו. נערים מבן שבע עשרה שנה הביאו גושי עפר מחיק האדמה אל מקום העבודה, ואנשים מבן שלשים שנה כתשו אותם במכתשת עד היותם עגולים קטנים כעדשים, ואנשים זקנים טחנו את העגולים האלה ברחים עד היותם דק כקמח, ואחרי כן רחצו את עפרות זהב וזכו אותם ושפכו אותם אל המצרף (הוא כלי חרש שבו צורפים את הזהב) ונתנו אל תוכו בדיל, עופרת ומלח להסר את הסיגים, והזהב היה בתוך המצרף חמשה ימים, כי כן ימלאו ימי הצרופה” (Diodor, 3, 12). ועל המצבות ואבני משכית חקוקה תבנית צורפי מצרים הנקראים מונק–נוב, לפניהם כירה בוערת באש ומפוח בעל שני קנים עומד אצל האש, וגם כף מלאה מתכת עומדת על האש. מכסף וזהב עשו הצורפים טבעות, נזמים, צמידים, רבידים ושרשרות וגם פסלים קטנים, את עצביהם ואת החנוטים צפו בזהב. חרשי נחושת וברזל עשו כלי נשק, חרבות, רמחים, כידונים וגם כלי בית, הנמצאים בזמננו באוצרות העתיקים בערי איירופא הגדולות. המצרים ידעו לעשות כלי זכוכית עוד טרם הצליחו הכנענים במלאכתם זאת, כי כן נראה בקברי הסלעים, אשר בבעני האססאן, כי העושים במלאכה טובלים קנים ארוכים בחומר הזכוכית ונושפים ברוח פיהם אל הקנים ויוצרים כלי זכוכית וגם פניני זכוכית מצבעים שונים עשו. כי לעשירי המצרים כלים מכלים שונים כלי שן ועצי הבנים וכלי אבני שיש, בהט ודרדר, ולדלת עם הארץ כלי חרש לבד. מעשה אורג מצמר גפן ומפשתים מהולל מאוד היה על אדמת מצרים. בן אמוץ בהנבאו על מפלת מצרים אמר: “ובשו עובדי פשתים שריקות ואורגי חורי” (ישעיהו י"ט ט'), והחכם מכל אדם בתארו תבנית אשה זרה הלוקחת נפשות בקסם שפתיה, שם בפיה: “מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים” (משלי ז' י"ז) ובימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים בקברי מצרים פארי פשתים נפלאים, אשר נתנו לתכריכי המתים וישתומם כל רואה על חזקתם ועל יפים והדרם. וגם במלאכת עבוד עורות הצליחו המצרים, ועשו נעלים, כובעים ואשפות מעור חיות.  ↩

הדורש בקדמוניות המצרים החכם ראזעליני קבץ תמונות רבות החקוקות על המצבות ואבני משכית ועל קירות ההיכלות הנמצאות על אדמת מצרים, ובתוכן נמצאות תמונות כלי שיר ותמונות שרים ונוגנים, אשר חיו במצרים. ומהן נלמד, כי שלשה מיני כלי שיר היו במצרים: א) כלי נגינה (זאיטענאינסטרומענטע) אשר נגנו בידם על קוי כנורם ונבליהם. ב) כלי נחילה (בלאזאינסטרומענעט) אשר נפחו ברוח פיהם אל המנים ועוגב לשמוע קול נעים. ג) כלי תוף (פויקאינסטרומענטע) בתוכם גם כלי צלצלי שמע. וכלי שיר שונים היו במצרים, נבל (הארפע) בעל שלשה קוים, נבל בעל שמונה קוים, ונבל עשור, בעל עשרה קוים ונבל בעל עשרים קוים. ובאוצר העתיקים אשר בעיר פלארענץ בארץ איטאליא נמצא נבל עשור מצרי שארית מחמדי ימי קדם. וכלי שיר מצרים דומים בשמותיהם ותבניתם לכלי שיר הנמצאים בכתבי קדשנו, כי העברים למדו את מלאכת השיר והנגון מהמצרים.  ↩

על קירות ההיכלות חקוקות תמונות המחוללות, אשר היו בארמנות מלכי מצרים ומראיהן ותואר פניהן יעידון כי מארץ הקדם מקור מחצבתן ובני שם מקבת בור נקרתן, אשר הביאו מלכי מצרים שבי מצרימה. בנות השיר והמחול אלה הראו את כשרונותן במחול ובנגון עד להפליא, ולא נופלות הנה מן המחוללות העולות על במת השחוק בזמננו. אבל לא בארמון מלכים לבד נמצאו מחוללות כי אם גם בין יתר העם היו עלמות מרקדות ומשחקות על הבמה, אשר שמחו את לבם בחגי השנה ומועדיה בכשרונן הנפלא. בקברי הסלעים אשר בכפר בעני האסאן נמצאו תמונות רבות מחיי המצרים, בתוכם תמונת מלחמת פרים, כי המצרים התענגו על משחק מלחמת פרים. וכה יספר הסופר שטראבאן: “לפני היכל פטה במוף נמצא מקום רחב ידים, ושמה התקבצו כל העם לראות בשחוק מלחמת פרים, כי יש רועים במצרים, אשר ילמדו פרים לקרב, ובעת מצוא נלחמו הפרים בתוקף ועוז עד כי האחד גבר על השני” ואם התרפה פר אחד במלחמתו או ברצותו לברוח מפני אויבו, אז עצרהו הרועה במלמד הבקר אשר בידו, או דקרהו בדרבן, עד כי התעודד להלחם שנית, וכה נלחמו שניהם עד כי האחד ירוצץ את גלגולת השני, או ישבר את מפרקתו ויפול שדוד ארצה, וכל העם רואים ומתענגים ונותנים כבוד לבעל השור המנצח. גם אהבו המצרים לראות בשחוק גבורים נאבקים ולוחמים במלחמת תנופה. בימי החג התאספו העם אל מקום רחב ידים, ונערים למודי הקרב החלו להראות עוצם ידם במלחמת תנופה, כל אחד ינופף את חרבו על ראש רעהו להכותו, וכל אחד יגין על ראשו במגן אשר בידו השנית, החרבות לא מברזל היו, כי אם מעץ, לבל יכה איש את רעהו מכת נפש, וככה נלחמו שנים שנים לעיני הרואים, עד כי נשברו חרבותם, ואז החלו להאבק, ואיש, אשר הצליח בידו להפיל את רעהו ארצה, לו יתנו כבוד ותהלה. גם שחוק מורים בקשת ומשליכי רמחים קולעים אל המטרה, אשר הציבו להם, היה במצרים. ולא בשחוק על פני חוץ לבד התענגו המצרים, כי אם גם בשבתם בבית בחברת מרעים השתעשעו במיני שחוק רבים הנודעים בזמננו, ואינם שוים בנזק הזמן. –  ↩

המסחר הוא מימי קדם קדמתה פנת יקרת לעשר העמים ולהשכלתם, כי אם יתאספו עמים שונים אל מקום אחד לרגלי מסחרם, אז לא ימירו את חפציהם לבדם, כי אם גם את דרכיהם ואת מחשבותיהם יחליפו. בראשונה היה המסחר אך סחר–תמורה (טוישהאנדעל), כי בני אדם היושבים במקום אחד המירו את הנותר מתבואת זרעיהם בעד חפצים הדרושים להם, האכר המיר זרע חומר בעד בגד פשתן, והיושבים בארץ מבורכת בכל תבואת השדה, טענו את הנותר מיבול אדמתם על חמוריהם וגמליהם והובילו אותו לארצות אחרות. ויען כי בימי קדם הדרכים והמסלות מארץ לארץ ומעיר לעיר שוממים, ותלאות רבות מצאו את הרוכלים הנוסעים דרך מדבר לערוב מערבם משודדים וחיות טורפות, לכן התקבצו רבים והלכו גדודים גדודים לעמוד על נפשם ועל מאודם מפני שודדי ערבות, וגדודי סוחרים אלה נקראו אורחה “ואורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט הולכים לרדת מצרימה” בעת מכירת יוסף (בראשית ל"ז). ימים רבים קנו ומכרו הסוחרים את מרכלתם בדרך חליפה ותמורה, עד כי יזמו להקל מעליהם טרחם ומשאם ויתנו קצב ומחיר לכסף וזהב ונחושת וישקלו את כספם וזהבם במחיר מרכולתם. בימי קדם לא הטבעו מטבעות עוברות לסוחר במצרים, כי אם עשו טבעות אשר במחירן קנו ומכרו. והמסחר הגדול הוא סחר–הים, והעמים היושבים על מבואות הים שפע ימים ינקו ויצברו כעפר כסף וזהב ממסחרם ומרכולתם, כי אניות סוחר העוברות ארחות ימים הביאו סגלות ארצות רחוקות ושכיות חמדתן אליהם, וארץ מצרים, אשר הטבע הריק לה את כוס ברכתו, הוא השיחור, המשקה את אדמתה מולידה ומצמיחה, ויתן אוכל למכביר, היתה סחר גוים — מקדם קדמתה. כי השיחור, מלבד אשר דשן את שדמות הארץ, הוביל על פני מימיו אניות סוחר מקצה הארץ ועד קצהו. בראשונה סחרו המצרים אך בארצם, כי שנאו את כל בן נכר, ואחרי כן נפתחו שערי ארצם לכל רוכל וסוחר נכרי, ואז נוסדה כת המליצים וכת חובלי ימים במצרים, כאשר אנחנו רואים בספור תורתנו, כי מליץ היה ליוסף בדברו אל אחיו. בתחלה עשו המצרים אניות קטנות מגומא, אשר שטו קל על פני המים והן הנה הנזכרות באיוב: “חלפו עם אניות אבה” (איוב ט' כ"ז) ובישעיהו: “ובכלי גומא על פני המים” (ישעיה י"ח), כי לא נמצא במצרים עץ חזק לבנין אניות גדולות, ואחרי כן כאשר עשו המצרים מסחר וקנין עם הכנענים קנו מהם עץ ארז מארזי לבנון לבנין אניות גדולות, ועל המצבות ואבני משכית חקוקה דמות אניות המצרים ותבניתם כתבנית אניות צור וצידון, כי מהם למדו. ואניה נקראת בלשון מצרית באריס, ולפי דברי העראדאט היוני היו במצרים אניות גדולות נושאות משא כבד משקלו חמשת אלפים ליטרא. בעת שטף היאור, הוא בעת אשר חום גדול במצרים, התענגו המצרים בעברם באניות רנתם על פני מימי השיחור, כי אז רוח קר נושב על פני המים, ובימים ההם היה חג פאכט בעיר פי בסת, ושמה היה יום השוק כי התאספו כשבע מאות אלף איש מכל פנות הארץ, ויביאו סחורת ידיהם אתם.  ↩

בן בוזי החוזה בהנבאו על מפלת צור אומר: “שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס” (יחזקאל כ"ז) ובן אמוץ בהנבאו על צור אומר: “ובמים רבים זרע שחור קציר יאור תבואתה” (ישעיהו כ"ג) נלמד מהם, כי אנשי צור קנו בגדי שש אטון מצרים וזרע שיחור, לכן אמר בן אמוץ: “ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי” (ישעיהו י"ט) השחור שרץ דגים רבים, והדייגים צדו בכל יום דגים מאגם מעריס במחיר ככר כסף, והמצרים לא אכלו אותם, כי אם מכרו אותם לנכרים, לכן אמר ישעיהו: “ואנו הדגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה ופורשי מכמורת על פני מים אמללו” (שם י"ט) רוכלי שבא הביאו גלומי תכלת ורקמה ממצרים, לכן דבר בן אמוץ כי “יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה יעברו” אל בני ישראל בעת ישובון מן הגולה. בעת רעבון באו מכל הארצות לשבור בר במצרים (בראשית מ"א), אורחת מדינים סוחרים הורידו נכאת צרי ולוט מצרימה, ויעקב שלח מנחה ליוסף מעט צרי ומעט דבש, לוט נכאת בטנים ושקדים (שם מ"ג), כי הדברים האלה יקרים היו במצרים. מדברי כתבי קדשנו נראה כי המצרים עשו מסחר וקנין עם הכנענים ושאר עמי אסיא, וסופרי היונים יודיעו לנו כי בראשונה נסגרו שערי ארץ מצרים לפני כל בן נכר, אך לסוחרי צור וצדון נתן רשיון לבא בגבול מצרים לסחור אותה, ויקנו מהם בר, נשק, כלי אמן, סמי רפואה, דגים, ובגדי שש, מרכבות וסוסים, וימכרו להם עץ ארז לבנין הבתים ואניות, מתכת, שן, עבדים, יין, שמן, ובושם יקר, ואנשי צור וצדון מכרו את חפציהם לעמים אחרים, אבל מימי פזאמעטיך החלו היונים לבא בגבול מצרים לעשות עמה מסחר וקנין ויתן פזאמעטיך רשיון לסוחרי היונים והכנענים לשבת בערי מצרים התחתונה ולבנות להם בתים והיכלות לסחורת ידיהם, ועל זה ירזמון דברי החוזה: “ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען” (ישעיהו י“ט י”ח). וגם בני ישראל באו מצרימה בימים ההם בתוך סוחרי כנען ויבנו להם שם מזבח לה‘, כאשר עשו אחרי כן באלכסנדריא אשר בנו להם מקדש הנודע בתלמודנו בשם מקדש חוני. ועל זה ירמזון דברי החוזה הנזכר באמרו: "ביום ההוא יהיה מזבח לה’ בתוך ארץ מצרים" (שם). ובימי מלך אמאזיס פרח המסחר כחבצלת במצרים, כי המלך הזה אהב את היונים מאד והתרועע עם מלכיהם, וילך בדרכיהם ויתאוה לתענוגותיהם, ויפתח את שערי ארצו לכל אניות סוחר, ונהרו אליו רוכלים וסוחרים וזמרת ארצות רחוקות בידיהם, וימלאו את ארץ מצרים כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיה בימים ההם. ברשיון אמאזיס בנו היונים במצרים התחתונה את עיר מרכולתם נויקראטיס, אשר על חרבותיה נבנה אחרי כן עיר אלכסנדריא ויבנו גם היכלות לאליליהם בדרך מסעם למען יהיו למגן ומחסה לעוברי דרך, כי בימי קדם, ובימינו בארצות הקדם, יסורו כל רוכל וסוחר וכל עובר דרך אל ההיכלות להיות להם לסתרה מפני שודדים, ויעניקו לכהני ההיכלות מטובם, והיה להם מגרש ההיכלות למקום מסחר לכל סחר העמים. בימי אמאזיס עלו המצרים על גפי מרומי העושר, כי כל אכר ועובד אדמה מלא את אמתחתו כסף וזהב בעד תבואת זרעו, אבל עשרם עור את עיניהם וישנו את מנהגיהם ויעזבו את אלהי אבותיהם וילכו בחקות היונים ויזנו את בנותם ונבקה רוח הלאומי בקרבם ואחריתם עדי אובד. –  ↩