רקע
משה אורנשטיין
הספר הראשון הוא מצרים גוי ואלהיו

 

א. קורות ממלכת מצרים.    🔗

הממלכה הראשונה בתבל ארצה על אדמת מצרים נוסדה, היא ארץ מצרים, היושבת בקרן בן שמן, כלה משקה ופוריה היא כגן ה'; כי מיום הוסדה נפל חבלה בנעימים, אף נחלת שפרה לה מלדה ומבטן יתר שאת על שאר ארצות אפריקא. כי היא יושבה ביאורים, השיחור יוליך נהרותיו סביבות מטעה ותעלותיו ישלח אל כל עצי השדה, פרי מגדיה ירבה וכל צמחה יברך. לכן עלו יושבי מצרים על במתי העושר, וגפן החכמה פרחה בהוד יפיה, הבשילו אשכלותיה ענבי הדעת ותשלח קציריה עד אפסי הארץ עוד בימי קדם קדמתה1. משדי חכמת מצרים ינקו עמים רבים, ומבאר התבונה שתו חכמי מזרח ומערב, ויפיצו מעינותיה על פני כל הארץ. אין ארץ בתבל, אשר בה שארית מחמדי ימי קדם ימצאו למכביר כארץ מצרים; בה נמצאים בנינים עתיקים, שרידי היכלי עונג ובתי משוש, ציוני מלכי קדם, מצבות ואבני משכית, עמודים גדולים מעשה צעצועים וכל שכיות החמדה, אשר יתנו עדיהן על כשרון יושביה בימי קדם בכל חכמה ומלאכת מחשבת; לכן ארץ מצרים היא מקור תעלומות חכמה ודעת, מעין כל נפלאות ונסתרות חכמי קדם לכל דורשי קדמוניות העמים. ובכל זאת ענן כסה פני חכמת מצרים ימים רבים, וערפל שכן על קורותיה מימי קדם. המצבות והציונים דברו מרחוק אלינו בלי נשמע קולם, אבני משכית והעמודים עם מכתב החרטומים החקוק עליהם נצבו כעדים אלמים לפנינו וכל חרטום ואשף אין לבלע פני הלוט הלוט על מסתרי הגיוניהם. ראשי כותבי דברי הימים מחכמי היונים שאבו קורות מצרים ממקור לא נאמן, כי המה לא ראו את ארץ מצרים בימי קדם קדמתה, רק את אשר שמעו במסעם מפי כהני מצרים אותו כתבו בספר, על כן אין להציל דבר אמת מפי ספריהם. אולם מאז ירד המרגיז ממלכות נאַפאָלעאָן הראשון בצבאות חילו מצרימה להלחם עליה, ונלוו אליו חכמים חוקרי קדמוניות הארץ, נפקחו עיני כותבי הקורות לראות אור בקורות ארץ הפלאות, והצליח בידם לבלע המסכה הנסוכה על מעשה החרטומים ושערי ארץ מצרים, אשר היו סגורים ומסוגרים לפנינו, נפתחו לפני כל קורא הדורות מראש2. גם אנחנו נלכה בעקבות דורשי קדמוניות האלה, אשר עמלו להקים היכל תולדות המצרים מחרבות שממות עולם, ונוציא היקר מזולל להציג לעיני הקוראים העברים בספר הזה. אולם אף אחרי הוסרה חתולת הערפל מעל קורות ממלכת מצרים בימי קדם, עודנה חשכת עלטה מרחפת על ראשית הוָסדה; כי מי עמד בסוד העמים ביסדם ממלכה בארץ? איה סופר, ואיה כותב הקורות בימים ההם? – לכן כמו ראשית כל גויי ימי קדם ותהלוכותיהם צרורות באופל, כן גם בעד הערפל נשפוט על ראשית ממלכת מצרים, ודברי תורתנו לבד הם נר לרגלינו ואור לנתיבתנו, כי צאצאי בני נח אשר ממעי אזיא נפרדו היו הראשונים אשר יסדו ערים וממלכות על אדמת חם, ועליהם זרחה שמש ההשכלה ראשונה3. הממלכה הראשונה אשר נוסדה על אדמת מצרים, בעיר מוף נוסדה, ומענא מעיר טיס הוא המלך הראשון אשר יסד את העיר מוף והכין שמה את כסא מלכותו בשנת חמשת אלפים וארבע לפני מספר הנוצרים, ומשם פרש את כנפי ממשלתו על כל ארץ מצרים4. מענא האריך ימים על כסא מלכותו, כי מלך ששים ושתים שנה על ארץ מצרים. את כסא מלכותו הוריש מענא ליוצאי חלציו. בית מענא ישב על כסא מצרים שמונה דורות, ושמונה מלכים אשר מלכו על מצרים מאתים וחמשים ושלש שנים, ממשפחתו נפרדו. על מענא יאמרו הסופרים כי הוא החל לכבד את פטה אלהי האור, ויבן לו מקדש גדול, וילמד דעת את העם לעבוד את אלהים בקרבנות וקטורת, גם את משטרו שם בארץ, ויתן חקים טובים לעמו5. אחריו מלך אטאָטיס בנו תחתיו, אשר בנה את מצודת המלך בעיר מוף, וחרבות המצודה נשארו על אדמת מצרים עד היום הזה. אחרי אטאָטיס מלכו ששה מלכים מיוצאי חלציו, וכלם כבני בלי שם נחשבו לכתבי הקורות, כי אין אתנו יודע זולתי שמותם, ומספר ימי ממלכתם, אבל מעשיהם נעלמו מאתנו, ספרי דברי הימים צללו בים הנשיה, והמצבות נאלמו דומיה, לכן אין זכר למפעלותיהם. כל ימי מלוך בית מענא במצרים היתה מלחמה וריב בארץ, כי השבטים נלחמו איש ברעהו על כי בחזקה לקחה משפחת מענא את שבט המושל בידה לכן לא שקטה הארץ ממלחמה עד כי עלתה משפחה אחרת על כסא מצרים6. המשפחה השנית גם היא מעיר טיס היתה ותשעה מלכים ממנה יצאו, אשר מלכו על מצרים שלש מאות ושתים שנה. המלך הראשון מבית המלוכה השני בן בלי שם הוא לנו, כי אין אתנו יודע שמו וקורותיו, וגם את אשר נדע מקורות יתר המלכים מעט מזעיר הוא, ונער יכתבם. המלך השני מבית המלוכה השני קאֶכאָס שמו, בימיו החלו המצרים לעבוד ולכבד את השור אפיס בעיר מוף, ואת השור מענפיס בעיר בית שמש ואת השעיר הגדול בעיר מענדעס7. המלך השלישי מבית המלוכה השני, בּינותּרים שמו, נתן חוק כי גם הבת תירש עצר המלוכה, אם מת המלך ובן אין לו. ובימי המלך השביעי מבית המלוכה השני, נעפערכרא שמו נראו מראות הטבע נפלאים בארץ. והמלך השמיני, זעזכרית שמו היה איש גבה קומה כענק. אחרי כבה נר בית המלוכה השני, הצליח בית אב שלישי מעיר מוף למלוכה, וימלוך מאתים וארבע עשרה שנה על מצרים, ממנו מלכים יצאו. –

המלך הראשון מבית המלוכה השלישי, נעכערופית שמו, החל להלחם עם שבטי הלובים, ויכניעם וישימם למס עובד. המלך השני טוזארטרות שמו, היה אמן נפלא בחרושת אבנים, וילמד דעת את העם מלאכת הכתב והמכתב ויאלפם בינה לרפא כל מחלה. בימיו החלו המצרים לבנות את בתיהם ואת ציוני קבריהם באבני גזית8 יתר המלכים צאצאי בית המלוכה השלישי לא יכתבו בספר דברי הימים למלכי מצרים, כי בחושך שמם מכסה. – אחרי מות מלכי בית המלוכה השלישי קם שבט מושלים ממשפחה אחרת מעיר מוף, ממנה שמונה מלכים יצאו, אשר מלכו מאתים ושמונים וארבע שנים על ארץ מצרים. בימי מלוך מלכי בית המלוכה הרביעי עלתה מלאכת הבנין וחרושת אבנים על גפי מרומי השלמות, כי מהם יצאו שלשת המלכים: האפרא, חופא ומנקרא, אשר בנו את שלשת פי-רמים הנפלאים, אשר לא נכחד שאריתם מעל פני אדמת מצרים עד היום הזה9. חופא וחאפרא אחים היו, ואדונים קשים רעים וחטאים, אשר הפריעו את העם ממעשיהם ויעבידום בפרך לבנות ציוני קבריהם, לא דנו דין יתום ואלמנה, ומענקערע מלך חסד היה, אוהב צדקה ומשפט. חופא מלך חמשים שנה וחאפרא מלך חמשים ושש שנה על מצרים. –

אחרי מות מלכי בית המלוכה הרביעי, ותסב המלוכה לבית אב חמישי ממנו תשעה מלכים יצאו, אשר מלכו על מצרים מאתים וארבעים ושמונה שנה. מלכי בית המלוכה החמישי לא השאירו זכר למפעלותיהם לא על המצבות ואבני משכית ולא בספר דברי הימים, ואף אם שמותיהם נודעים לנו, כאפס ואין נחשבו בעיני כותבי הקורות, כי מה יתן ומה יוסיף לנו שם שר ומלך, אם מעשיהם לא נודעים10.

טרם כבה נר בית המלוכה החמישי התנשא המלך אטיא וימלך על מצרים שלשים שנה, אולם לא כמות כל האדם מת אטיא, כי אם שני יורשי עצר מבית המלוכה החמישי טעטא ואוזערקערא שמם, קשרו עליו קשר, גם שר הטבחים אתם בקושרים, ויהרגו אותו בסתר. אחרי מותו נחלקו המצרים לחצי, חצי העם אחרי יורשי עצר להמליכם, וחצי השני היה אחרי בן המלך אטיא להמליכו ויריבו בחזקה. ויחזק העם אשר אחרי בית אטיא, וימלך פעפי מערירא בן אטיא על מצרים11. בית אטיא ישב על כסא מצרים מאתים ושלש שנה. פעפי מערירא היה אחד ממלכי מצרים האדירים, כי הוא חשף זרוע עוזו להלחם עם שכניו יושבי הנגב והצפון אשר פרצו בגבול מצרים, ויכניעם תחת שבטו. הוא היה מושל ורודה על כל ארץ מצרים ממגדל סונה עד ארץ צוען. אבל לא במלחמה לבד עשה חיל, כי אם גם על עוברי דרך שם את לבו לטובה, ויחפור בארות, ויעש מסלות, למען יעברון סוחרי מצרים בטח. אחריו מלך בנו פעפי נעפערקערא על מצרים. בן שש שנים היה בעלותו על כסא אביו וימלך מאה שנה. הוא הקים אבני משכית ועמודים גדולים לפני שערי היכל השמש בעיר און לנסוך עליהם נסכים, ושאריתם לא נכחדה מעל אדמת מצרים עד היום הזה12. אחרי מותו פרצה מלחמה ומריבה בין יושבי הארץ, והמלך מעמטעמזאף אשר מלך אחריו נהרג בידי קושרי קשר שנה אחת אחרי עלותו על כסא מלכותו, ותמלוך אחותו ניטאקריס תחתיו. המלכה ניטאקריס היתה אשת חיל גם יפת תואר מאוד, בשבתה על כסא מלכותה זממה לנקום נקמת דמי אחיה, ותבן בית גדול מתחת לארץ, ותחפור גם תעלה להוליך בה מימי היאור מתחת לבית, ותעש משתה לכל השרים והקושרים אשר ידיהם שפכו את דמי אחיה, ויאכלו וישתו עמה. ויהי כטוב לבם ביין, ותעש ניטאקריס בערמה כי פרץ מי היאור אל תוך הבית וימותו הקושרים. ואחרי כן כאשר יראה מחמת המצרים פן יפקדו עונה עליה, צותה ניטאקריס לביתה ותחנק13. בימי מלוך מלכי ששת בתי אבות האלה במצרים עלתה ממלכת נוף על גפי מרומי השכלה; ותעש חיל בחכמה ובחרושת המעשה. ואחרי מות המלכה ניאטריקס כסתה התולדה בצעיף עלטה את פניה, וחוקרי קדמוניות מגששים כעורים בקורות מלכי חמשת בתי אבות אשר מלכו על מצרים אחרי מות ניאטריקס, כי על המצבות ואבני משכית אין זכר לשמותיהם ולמפעלותיהם. וגם בידינו לא הצליח להסיר צעיפה מעל פניה. כי בימים ההם חנפה ארץ מצרים תחת יושביה, ובפשע ארץ רבים שריה אשר הרבו פרעות בארץ; לכן החכמה וכשרון המעשה נרדמו בירכתים בימים ההם, ויפרח זדון ויגמול רשע במצרים. ויען כי אין אחדות ואין שלום בארץ, לכן באו זרים וימשלו עליה וירבו את פצעיה14. ככה עברו חמש מאות שנה, משנת שלשת אלפים וחמש מאות עד שנת שלשת אלפים לפני מספר הנוצרים, שנות אפלה לקורות מצרים. ואחרי כן זרחה שמש התולדה בגבורתה פעם שנית על ארץ מצרים, כי קם שבט מושלים בעיר נא אמון, עיר מלוכה במצרים העליונה, ויפרוש את כנפי ממשלתו גם על ממלכת מוף15. מלכי נא אמון המה צאצאי בית אב אחד עשר אשר מלך על מצרים, ולא נזכיר מששת המלכים יוצאי ירכו, כי אם שם המלך מונטוהאטעף הגדול אשר הכניע את מלכי הממלכות הנפרדות תחת שבט מלכותו וירפא את שברי מצרים ויסד ממלכה אחת בנא אמון. אחרי מות מלכי בית המלוכה האחד עשר עלתה המשפחה השתים עשרה על כסא מצרים אשר בנא אמון, ותמלוך מאתים ושלש עשרה שנה על מצרים. המלך הראשון מבית המלוכה השנים עשר הוא אמנעמהא הראשון, אשר הרחיב את גבול מצרים לפאת נגבה עד ארץ לוביא. אמנעמהא הראשון וזעאָרטאזיס הראשון אשר מלך אחריו, חזקו את עמודי ממלכת מצרים פנימה, ואמצו את גבולות מצרים מבחוץ לבל יפרצו שכניהם הכושים אשר זרמו כמים כבירים על גבול ארץ מצרים להאחז בה, ויגרשום מהסתפח בנחלתם. ממלחמתם עם הכושים הביאו שבוים רבים מצרימה. ויבן זעזארטאזיס הראשון היכל לאמון בנא, ויציב גם מצבה ואבן משכית גדולה ונפלאה לפני שערי היכל השמש בעיר און, אשר לא נכחדה שאריתם עד היום הזה16. אחרי זעזארטאזיס הראשון מלך אמנעהמא השני במצרים, הוא הוסיף לערוך מלחמה לקראת הכושים גם נלחם עם בני פוט היושבים לפאת נגבה מארץ מצרים. ואחרי אמנעהא השני עלה זערארטאזיס השני על כסא מצרים, בימיו שלום היה בארץ מצרים ומלכי ארצות רחוקות שי לו הובילו17. אחרי זעזארטאזיס השני מלך זעזארטאזיס השלישי על מצרים, הוא הוסיף ללחם עם הכושים, וילכוד את ארץ נוביא ואת כל שכניו הכניע תחת שבט מלכותו. הוא הקים מבצרים ועמודים על גבול מצרים הדרומי, ויצו לחקוק עליהם כדברים האלה: גבול דרומי עשה זערארטאזיס השלישי בשנת שמונה למלכותו ובל יפרוץ כושי בחרבו בגבול מצרים רק בעגלת בקר, בחמורים ובעזים יבואו הכושים למצרים ולא למלחמה. – אחריו מלך אמנעמהא השלישי על ארץ מצרים, מעשיו גדולים ונפלאים מכל מפעלות מלכי מצרים, כי הוא חפר את האגם הגדול מעריס, ויבן את עיר התנין ומקדש מלך ובית ממלכה בנה בתוכה הנפלאים מני אז עד היום הזה18 חוטר האחרון מגזע בית אמנעמהא היא המלכה רע-סבך נופרא, ובספר דברי הימים אין זכר למפעלותיה.

אולם לא לעולם חוסן ממלכת נא-אמון, ונזר מלכי מצרים לא לדור ודור! פעמים ושלש זרחה שמש ההשכלה על מצרים, ובא שמשה בעוד אור יום זורח. כל קורא הדורות מראש יודע כי החליפות והתמורות אשר תעבורנה על גוים וממלכות בתבל ארצה בעין מלכיהם ומאשריהם הנה, מלכים, אם לצדק ימלכו יכוננו את ארצם, ושרים, אם ללא משפט ישורו, יהרסו אדני ממלכתם וכסאם לארץ ימגרו19. כן ירדה ממלכת נא-אמון פלאים אחרי מות מלכי בית אמנעמהא, ותהי לשלל לפני אויביה באשמת מלכיה אשר הרבו פרעות בארץ. מלכי שני בתי אבות אשר מלכו אחרי מות בית המלוכה השנים עשר, לא שמו את לבם לחזק את עמודי ממלכתם לפני אויביהם, לכן בא בשנת אלפים ומאתים וארבע עשרה לפני מספר הנוצרים יום מהומה, מבוכה ומבוסה על מצרים, מוף צבי הממלכות התמוטטה, ונא אמון התנודדה כמלונה, ונבקה רוח מלכי מצרים בקרבם, ועצתם התבלעה, כי רעה נשקפה ממזרח, ושבר גדול מארץ הקדם. כי רועים ועדריהם פרצו בגבול מצרים, ונעו אלילי מצרים מפני אביריהם כנוע עצי היער מפני הרוח. כלם לחמס באו, מגמת פניהם שוד ושבר, וישימו את מצרים לשמה, עולליה רטשו, והרותיה בקעו, ויאספו כחול שבי, במלכי מצרים התקלסו, וחיליהם משחק להם, את מבצריהם הרסו, ואת עריהם שלחו באש, ונכבשה כל ארץ מצרים לפניהם20 . הרועים האלה ערב רב משבטי עמלקים וכנענים, אדומים ומדינים וגם עברים בתוכם, אשר שכנו במדבר שור, אשר על פני ארץ מצרים, ויפרצו בארץ ויכבשו אותה בחזקה. השבטים האלה המליכו מתוכם מלך עליהם סעלאטיס שמו, אשר אוה את העיר מוף למושב לו, וישם מס על הארץ ויבצר את מבצר עיר אבאריס, ויאסוף את כל חילו מאתים וארבעים אלף אנשי מלחמה במספר אל תוכה, ויעמיד אנשי חיל על החומה למשמר. וימלוך סאלאטיס תשע עשרה שנה, וימת. אחריו מלכו חמשה מלכים מאבירי הרועים במצרים: בענאָן, פאכנאן, אפאפיס, שטאן, וארכלעס, אשר הכבידו את עולם על יושבי מצרים ויבקשו להכרית מארץ זכרם. –

אולם לא בחיל ולא בכח לבד לאום מלאום יאמץ, כי אם בחכמה וכשרון המעשה יגבור גוי על גוי, יתרון לגוי חכם על גוי נבל, כיתרון האור מן החושך. החכמה תעוז לגוים וממלכות יותר מאלפי אלפים רכב ופרשים, כי החכמה תרומם גוי עד לשמים והאולת תשפילנו עד לעפר. לכן לא יתפלא הקורא דורות מראש ימות עולם בראותו, כי פתאום יתנפל גוי נבל על גוי חכם, וישימנו למרמס ולמס עובד, אבל לא יעשה בו כלה, כי עד מהרה תושיע לו חכמתו, ותבונתו תאמצהו לנתק מותרותימו ולהשליך ממנו עבותימו, גם בימי מפלתו לא שחה לעפר נפשו, ורדה הוא בנוגשיו ברוח בינתו. המחזה הזה יראה הקורא בפעם הראשונה פה במלחמת הרועים במצרים. בשצף קצף ובאכזריות חמה התנפלו הרועים ואביריהם על ארץ מצרים, וישימוה לשמה, ובכל זאת כלה לא עשו ביושבי מצרים, כי כאשר שבעה נפשם משלל מצרים וחמתם שככה, נכנעו הרועים תחת יד חכמת מצרים, וילמדו ללכת בחקותיהם ובמנהגיהם, ויבנו את מקדשיהם ויציבו את מצבותיהם, ויעבדו את אליליהם, ומלכיהם בשם פרעה נקראו. ואחרי כן התחזקו מלכי מצרים אשר בנא-אמון, ויערכו מלחמה עם מלכי הרועים, ומלחמה ארוכה היתה ביניהם21. המלך הראשון אשר החל לנתק את מוסרות מלכי הרועים מעליו טיאקאן שמו, הוא היה ראשונה אך משנה למלך בעיר נא אמון תחת ממשלת אדוניו אפאפיס מלך הרועים, וימרד בו, כי לא רצה לעבוד את בעלן צפון אלהי הרועים, ובגלל זה פרצה מלחמה ביניהם, ותטוש המלחמה על פני כל ארץ מצרים, וינגפו הרועים לפני חיל המצרים. ותפרוץ המלחמה בין אבירי הרועים ובין מלכי מצרים גם בימי קאמעס מלך מצרים, וחיל המצרים עשו חיל, ויכו את הרועים מכה רבה ויגרשום ממצרים העליונה22. ואמאזיס בנו הוסיף להלחם עמהם, ויגרשם מכל ארץ מצרים, רק במבצר אבאריס אשר בשדה צוען נשארו, כי נסגרו בעיר דלתים ובריח, ויצר אמאזיס על המבצר בחיל כבד מאוד וילכוד אותו23 . ומאז והלאה מלך אמאזיס על כל ארץ מצרים. אבל לא את הרועים לבד גרש אמאזיס, כי אם גם את שוכני הרי נוביא אשר מרדו בו הכניע תחת שבטו וישימם למס עובד. כאשר הונח למלך מצרים מכל אויביו מסביב, וישכון לבטח בלי פחד, שם את לבו לכונן את ארצו מתגרת ידי הרועים, אשר משלו עליה באכזריות חמה, ויקם חוצבי אבנים לבנות את היכל פטה במוף ואת היכל אמון בנא.–

הרועים גֹרשו ממצרים והארץ שקטה ממלחמה, ותחדש ממלכת נא אמון כנשר נעוריה, ותפרח בחיל ובכח, בחכמה ובכשרון המעשה, ותעל ארץ מצרים על במתי הגדולה והתפארת כבימי קדם. אחרי מות אמאזיס דרך כוכב מבית המלוכה השמונה עשר, הוא בית אמענאפיס אשר מלך על מצרים מאתים וארבעים ואחת שנה. מלכי בית אמענאפיס שמו את עיניהם ואת לבם להרחיב את גבולות מצרים ולהגדיל תפארתה ולדכא תחת רגליהם כל גויי ימי קדם. ויען כי יראו מלכי מצרים מחמת הרועים אשר גֹרשו ממצרים, לבל יפרצו בארצם כפעם בפעם, לכן התאזרו בחיל ובכח, בעצה ובתחבולה לצאת למלחמה לקראתם ולהכניעם על אדמתם תחת שבט מלכותם, אבל לא על הרועים לבד קדשו מלחמה, כי אם גם בשכניהם ובעלי בריתם הכנענים וכל מלכי ארם השוכנים על עברי נהר פרת וחדקל התגרו מלחמה, למען הביא את צוארם בעול מלכי מצרים, כי יראו המצרים פן תקראנה מלחמה עם הרועים ונוסף גם הם על שונאיהם וילחמו בהם24. בעלות אמענאפיס הראשון על כסא מלכותו יצא ממצרים בצבא רב להלחם עם הרועים על אדמת אזיא, גם נלחם עם שכניו הכושים ויקח את מלכם שבי, וטוטמאזיס הראשון, אשר מלך אחריו הוסיף לערוך מלחמה בצפון עם הרועים ובדרום עם הנובים, ויעש חיל, ויך את הרועים והכנענים, ויפגע בחיל ארם בעלי ברית רסן, אשר יצאו לעזור להרועים עד דמשק, ויך גם בהם ויכניע את ארם נהרים תחת שבט מלכותו25. במותו הוריש את כסא מלכותו לבנו טוטמאזיס השני, אשר לא האריך ימים על כסא מלכותו, ויתן את שבט המושל ביד אחותו מעספרא. היא ישבה על כסא מצרים שבע עשרה שנה ותמות26. אחרי מות המלכה מעספרא עלה טוטמאזיס השלישי על כסא ממלכת מצרים, טוטמאזיס השלישי הוא הגדול מכל מלכי מצרים, כי בחכמתו שם את משטרו פנימה ובתבונתו מחץ קדקד אויביו מבחוץ, ויעש את ארצו צבי לכל ארצות קדם. הוא היה רודה ומושל על ארצות רבות מעברי נהר פרת עד ארץ כוש. מלחמות טוטמאזיס השלישי גדולות ונוראות ממלחמות כל מלכי מצרים. בשנת עשרים ושתים למלכותו מרדו בו בעלי ברית רסן ויקשרו קשר עם מלכי כנען לפרוק עול מצרים מעל צואריהם, ותפרוץ מהומה ומבוכה על אדמת אזיא, כל הערים הגדולות בארץ כנען מרדו במלך מצרים, ורק עיר עזה לבדה נשארה בידי צבאות פרעה מלך מצרים27. ויסע טוטמאזיס בחיל כבד ממצרים, ויבוא ברביעי לירח זיו אל עיר עזה, ויערוך משם מלחמה על הערים הקרובות לעזה, וילכוד אותן בחמשה לחודש הזה ובששה לחודש שמע שמועה, כי מלכי ארם ומלכי כנען ומלך קדש בראשם חברו יחד להלחם אתו בתענך על מי מגידו ויצא מלך מצרים לקראתם עד נחל קנה, ויערוך מלחמה באחד ועשרים יום לחודש הזה, ויכם וירדפם, ויפלו ביום ההוא על שדה המערכה שמונים ושלשה איש חללי חרב, ושלש מאות וארבעים איש נפלו שבי בידו, והנשארים נמלטו על נפשם, מהם נמלטו אל מבצר מגידו, ומהם התחבאו במנהרות, אשר בהר הכרמל. ויהי המלקוח, אשר נשא מוטמאָזיס השלישי מעל שדה המערכב שלשת אלפים ומאה ושלשים סוסים ותשע מאות ועשרים וארבעה רכב, מלבד הגברים אשר נפלו שבי בידו. אחרי כן צרו חילו גם על מבצר מגידו, ויתנו את מחי קבלם בחומת המבצר ותפול החומה תחתיה, ויקח את כל מלכי כנען אשר התחבאו שמה, שבי. ויעבור משם טוטמאזיס השלישי עד נהר פרת בטח בלי כל פחד מפני צר ואויב, כי כל מלכי כנען ומלכי ארם נבהלו מפניו, וישם את ארצם למס עובד. אחרי כן הפקיד מלך מצרים נציבים ושרי מסים בארם ובארץ כנען, וישב אל ביתו בחיל כבד מאוד, בשבי רב ובשלל עצום28. בשנה השנית נסע טוטמאזיס בחיל כבד מאוד אל אזיא ויעבור את נהר פרת להלחם במלכי אשור ובבל, אבל בפעם הזאת לא שפך דם אדם ולא שלף את חרבו מתערה, כי כל המלכים אשר בעבר הנהר נכנעו מפניו ומלכי רסן ואשור אשכר הקריבו לו. אחרי המלמות האלה שלום היה בארץ ארבע שנים. בשנת עשרים ותשע למלכותו, נלחם טוטמאזיס בכנענים היושבים בבקעת הלבנון וילכוד אותם ואת ארפד מבצר משגבם, בשנה השנית מרדו בו בעלי ברית רסן וגם יושבי ארפד אתם בקושרים וישלח את חילו להלחם אתם, וילכדו אותם וגם קדש עיר הבצורה נפלה בידו. ויהי כשמוע מלכי בבל ואשור, אשר בעבר הנהר, כי נלכדו בעלי ברית רסן וימהרו להכנע מפניו, ויתנו את בניהם לבני התערובות למלך מצרים. בשנת שלשים ואחת למלכותו נסע טוטמאזיס השלישי לארצות אזיא, למען הראות להעמים והשרים את כבוד הדר מלכותו, למען תהיה יראתו על פניהם, ויציב לו מצבה בארם נהרים, ויחקוק עליה: “עד הנה הרחיב טוטמאזיס את גבול מצרים”. כאשר זקן טוטמאזיס השלישי וידיו רפו מעשות חיל במלחמה, שלח את צבאות חילו להלחם ביושבי ארמעניא וילכדו אותם, וישימם למס עובד. אבל לא ביבשה לבד נלחם טוטמאזיס, כי אם גם במים אדירים נודעו עקבותיו, כי הוא בנה צי-אדיר ואניות מלחמה לרוב, ויקח אנשי צור לחובלים ומלחים ותופשי משוט, וישלחם עם חילו להלחם עם יושבי איים רחוקים וילכדו את אי קיפרוס, ואת אי כרתא ואיי יון, ובכל אשר הפנה השכיל, וימלך טוטמאזיס השלישי במצרים ארבעים ושבע שנים וימת בשיבה טובה. הצלחת טוטמאזיס השלישי נתנה אמץ בלב אמענאפיס השני, אשר מלך אחריו, וילחם גם הוא באויבי מצרים, ויעש חיל, ויך את חיל שבעת מלכי ארם ואשור בעלי ברית רסן, ויקח מהם שלל ושבי רב גם שבעת המלכים נלכדו בידו, ויביאם מצרימה והוקע אותם לעיני השמש על חומת העיר נא אמון, למען יראו העמים ויראו מפניו, אבל אמענאפיס השני לא האריך ימים על כסא מלכותו, וימת בדמי ימיו29. אחריו מלך טוטמאזיס הרביעי על מצרים, גם הוא נלחם עם אויבי מצרים וילכד את ארץ כוש וישם את מלכיהם למס עובד, ומלכי ארם הביאו לו מס, אבל גם הוא לא האריך ימים על כסא מלכותו, כי מלך רק תשע שנה וימת30. אחריו מלך אמענאפיס השלישי על מצרים, גם הוא עשה מלחמות גדולות עם שונאי מצרים, ויקח מהם שלל ושבי רב, ויפרוש את כנפי ממשלתו מארם נהרים עד ארץ כוש31. אולם לא במלחמה לבדה עשה חיל, כי אם גם בחרושת המעשה ובמלאכת הבנין הגדיל לעשות, הוא בנה היכלות וארמונות נפלאים ויציב מצבות אובני משכית ועמודי פסל גדולים ונפלאים, אשר זכרם נשאר עד היום32. וימלך אמענאפיס השלישי שלשים ואחת שנה על מצרים. וימת בשיבה טובה. אחרי מותו עלה בנו אמענאפיס הרביעי על כסא מלכותו. הוא הלך בדרכי אביו, וילחם עם גויי אזיא, ויגבר חילים ברבו ובפרשיו, ויך את שונאיו אחור. גם שבע בנותיו עשו חיל במלחמה, כי נלחמו ליד אביהן. אמענאפיס הרביעי בקש לעקור עבודת אלילים מעל אדמת מצרים ולנטוע תחתיה עבודת אל אחד, כי תחת אשר לפנים עבדו המצרים לאלילים רבים, וישתחוו למעשה ידידהם, צוה אמענאפיס לעמו להשליך גלוליהם מעל פניהם ולעבוד אל אחד השוכן בשמי שחקים. ובגלל הדבר הזה פרצה מהומה ומבוכה במצרים, באלהי המצרים נעשו שפטים נוראם, היכליהם נסגרו על מסגר, מזבחותיהם נהרסו, מצבותיהם נשברו וכהניהם נרדפו על צואריהם. בימים ההם ירדו אמון מנא ופטה ממוף מעל כסאם כסא אלהים מעולם ובגולה הלכו, מן השמים ארץ נפלה עטרת תפארתם, וכמריהם עליהם נאנחו, כי אבד נצחם ותוחלתם33. אמענאפיס הרביעי מאס בעיר נא קרית הממלכה ובאמון אלהיה ויבן לו עיר מושב חדשה במצרים העליונה. אחרי מותו חלק לב העם, ותהי מריבה במצרים, ובנו לא עלה על כסא מלכותו, כי אם שר אחד משרי צבאותיו אי שמו, לקח את שבט המושל ביד חזקה. ואחרי אי מלך אמענטוואנק חתנו במצרים, ושניהם לא האריכו ימים על כסא מלכותם, כי אי מלך שש שנים ואמענטואנק רק ארבע שנים, אבל לא סר שבט מבית אמענאפיס, כי עד מהרה התנשא נצר ממשפחתו האראָס שמו וימלך על מצרים, הוא השיב את עבודת האלילים על כנה כבראשונה, ויהרוס את היכלי אמענאפיס הרביעי ואת ארמנותיו, ויקח מאבניהם לבנות בהם את ארמנותיו, גם הקים פסילים ועמודי פסל לפני שערי היכליו. האראס נלחם ביד חזקה עם הכושים וישימם למס עובד34. הוא האריך ימים על כסא מלכותו, כי מלך שלשים ושבע שנים וימת. במותו כבה נר בית המלוכה השמונה עשר. –

בשנת אלף וארבע מאות וששים ושתים לפני מספר הנוצרים עלה בית רעמסס על כסא המלוכה, וימלך מאה ושבעים וארבע שנה על מצרים. רעמסס הראשון החל להלחם עם החתים אשר לא שמו עוד את צוארם בעול מצרים ולא סרו למשמעת מלכיה, ואשר התחברו לאגודה אחת עם הרועיםועם שאר מלכי כנען לנתק מוסרות מצרים מעל ידיהם ולשבר את מוטות ברזל, אשר שם טוטמאזיס הרביעי על מתניהם. הוא יצא למלחמה לקאתם אל הנחל אראָנטאָס, ויך את חיל החתים, אבל לא עשה כלה עמהם, כי הוא לא האריך ימים על כסא מלכותו, וימית בשנה הרביעית למלכותו. במותו הניח את שבט המושל בידי סעטאָס הראשון בנו35 . סעטאס היה גבור חיל ואיש מלחמה מנעוריו, גם אוהב חכמה ומלאכת מחשבת כאחד מגדולי מלכיט מצרים, וטרם הניף את חרבו על יושבי אזיא, אשר פרקו עולם מעל צואריהם, שם את לבו בשנה הראשונה למלכותו לחזק את גבולות מצרים לפאה קדמה לבל יפרצו שוכני מדבר הנוסעים בעדריהם בארצו, ואחרי כן יצא בשנה השנית למלכותו בחיל כבד מאוד ליסר את המורדים בו, ויעבור בארץ כנען ואין נודד כנף ופוצה פה לצפצף, כי יושביה חלו מפני תנופת ידו ומלכיה רגזו מפני חרבו, זולתי החתים אזרו חיל להלחם אתו בזרוע נטויה, ומלחמה ארוכה היתה ביניהם. מִקָדֵש עיר הבצורה אשר בנחל אראָנטאָס ערכו החתים מלחמתם לקראת חיל פרעה מלך מצרים, וסעטאָס לא השיב את חרבו אל נדנה עד לכדו את מבצר קדש, ויך את חיל החתים בארצם, אבל לא עשה כליון חרוץ עמהם, כי אם כרת ברית שלום עמהם. המלך סעטאָס השיב למלך החתים את ארצו ואת העיר קדש מבצר משגבו, רק לבל יוסיף מלך החתים התל בו לקשור קשר עם מלכי כנען הסרים למשמעת מלכי מצרים. אחרי כן שם סעטאס את פניו להלחם עם בעלי-ברית-רסן, אשר פרקו את עולם מעל צואריהם, ולא שלמו את המס, אשר שמו עליהם מלכי מצרים, אשר לפניו. מלכי ארם היושבים בין נהר פרת והר הלבנון לא הרימו יד למלחמה, ויכנעו מפני סעטאָס, אבל מלכי אשור ובבל היושבים בעבר הנהר נלחמו אתו ביד חזקה, אבל לא עשו חיל במלחמה, ותעוז יד סעטאָס עליהם וישימם למס עובד. ויעבור משם אל הרי אררט, וילכוד את יושביהם אשר נתקו מוסרות הברית, אשר כרתו עם אמענאפיס השלישי. תשע שנים נלחם סעטוס את המלחמות האלה, ויהי כי בושש לבוא אל ביתו קשר ארמאיס אחיו קשר עליו, את כתר המלכות נתן בראשו, את המלכה אשת אחיו ענה וגם בפלגשיו החזיק, על כן נחפז לשוב לביתו. וכבואו עד עיר סין כבד מאוד בכסף ובזהב ובסגלות מלכים, יצאו כל חרטומי מצרים וחכמיה לקראתו, ויירא ארמאיס לנפשו, ויצא גם הוא לקראת אחיו נכנע ונדכה כמבקש סליחה – ויסלח לו סעטאס! אולם לב ארמאיס כים נגרש, השקט לא יכול, אבל כסה קנאתו ושנאתו במשאון, ויבקש להרגו בערמה, כי קרא אותו אל המשתה אשר הכין לו, וכטוב לב סעטאָס ביין, הצית את בית המשתה באש. ובכל זאת נמלט סעטאס על נפשו, ונגלה ערמת ארמאיס לעיני השמש, ויברח מפני אחיו ממצרים. כשבת סעטאס על כסא מלכותו ושלום היה לו מסביב, שת את לבו לעטר את מצרים בבנינים נפלאים בהיכלי עונג ובבתי משוש, ולא העביד בבנותם את בני מצרים, רק את השבוים, אשר הביא מארצות רחוקות36. סעטאס שם את משטרו בארץ; ויחלק את ארץ מצרים לשלשים פלכים, ויתן לכל איש חלקו בארץ, גם על עבדיו העובדים בצבא שת את לבו לבל יהיו חסרי לחם לעת זקנתם, ויחלק להם נחלה במיטב הארץ. מלכי עמים, אשר הכניעם סעטאס בחרבו, הביאו לו מס מדי שנה בשנה למצרים, ולמען הראות למו כי נתונים המה בידו לעשות בהם כרצונו, רתם אותם במרכבתו ויעבור ברחובות עמהם לעיני העם, ויקר מקרה כי מלך אחד מהרתומים הסב את פניו אחורנית ולא גרע את עיניו מאופני המרכבה אשר התגלגלו במרוצתם. וישאל אותו סעטאס על הדבר ויען המלך ויאמר: האופנים האלה במרוצתם יזכרוני מקרה בני האדם וגורלם בתבל, כי כמו האופנים האלה יתהפכו במרוצתם רגע למעלה ורגע למטה, כן חליפות וצבא למקרה בן האדם בחלד, היושב היום על כסא המלוכה ישב מחר אחר הרחים כעבד נקלה. – כשמוע סעטאס את הדברים האלה, חדל מן היום ההוא והלאה מהתקלס במלכים. ובעינינו גאות סעטאס, מלך בימי האפלה, אשר רתם את המלכים במרכבתו, לא יפלא כי גם בימינו ימי האורה, וגם הישר באדם אם תרוממהו הצלחתו, וכסא כבוד תנחילהו, תרים את לבבו ותוליכהו שולל. אבל בעינינו יפלא, כי הצלחת סעטאס עוד לא סגרה דלתי חדרי לבבו ולא אטמה את אזניו משמוע בקול האמת! –

סעטאס האריך ימים על כסא מלכותו, כי מלך חמשים שנה במצרים, אחריו עלה רעמסס השני בנו על כסא מלכותו. בן עשרים היה רעמסס בעלותו על כסא אביו, וימלך ששים ושבע שנים על מצרים. הוא היה מלך עריץ ואביר לב, רודה עמים באכזריות חמה, כפיו נגואלו בדמי נקיים, וארצו רותה מדמעת עשוקים, במלכותו פרח זדון ויגמול רשע, ותעל שועת רצוצים ואנקת מרודים השמימה. באַוָתו להגדיל תפארת ארצו בבנינים נפלאים, השפיל את כבוד בני אדם עד לעפר, וימרר את חייהם בעבודה קשה. תחת שבט מלכותו נאנחו בני ישראל מן העבודה, כי הם בנו ערי מסכנותיו את פיתום ורעמסס הנקראת על שמו37. אבל לא פתום ורעמסס לבד בנה רעמסס השני כי אם גם ארבע ערים גדולות ומפוארות, היכלי עונג גדולים וארמנות נפלאים וחיל העמים אשר אסף בארצות לא לו משען עוז היו לו לבצע את מעשהו גם הוא החל לחפור תעלה גדולה לחבר את היאור עם הים סוף38. סשנה השנית למלכותו מרדו בו הכושים, ויצא לקראתם למלחמה, ודם רב נשפך טרם כפפו את ראשם לפניו כבתחלה. ויהי כשצוע כל מלכי אזיא, כי סבבה המלחמה עם הכושים את פני רעמסס, וירימו גם הם את ראשם למרד בו. בראשית השנה הרביעית למלכותו קשרו בעלי ברית רסן קשר ביניהם, ויהי הקשר הולך וחזק, אליו חברו מלך אשור, מלך בבל, מלך אררט, מלך אמורי, מלך הגרגשי, מלך ארודי, מלך חלבון, מלך כרכמיש, מלך אילון, מלך ארם נהרים ומלך החתים מוירזור בראשם. גם מלכי אזיא הקטנה התקבצו יחדיו, מלך מיזיא, מלך ליקיא, מלך פזידיא, מלך דרדנים ומלך מושאנים, ויהי הקשר אמיץ ביניהם להלחם עם רעמסס השני לשבר את מוטות הברזל אשר שם במתניהם. ויאסוף רעמסס את חילו למודי הקרב וגבורי החיל, ויצא לקראתם למלחמה, ויך אותם מכה רבה, ויקח מידם ערים רבות, את מרום, את דביר, אשקלון, את בית ענת ואת שלם היא ירושלים, גם את מבצר צור לכד. כאשר צר רעמסס על עיר קדש ארבו החתים על חילו מצפון לעיר והוא לא ידע, וישלח את כל חילו תופשי מגן וקשת אל עבר אחר לרדוף אחרי אויביהם. ויותר הוא לבדו עם אחדים משרי צבאותיו, והאורב הגיח ממקומו ויסובו עליו רובי קשת להמיתו ויתחזק רעמסס באלהיו, ויאזר חיל ויפול על מחנה החתים כארי טורף ויכם מהנשף עד הערב מכה רבה39. הבוקר אור ויבואו צבאות חילו ויערוך רעמסס מלחמה פעם שנית, ויפלו החתים חללים מימינו ומשמאלו כדומן על פני השדה, ויכניעם עד לעפר. אחרי כן עשה שלום עם מלך החתים ויכרתו שניהם ברית. אולם השלום לא האריך ימים, כי שתי שנים אחרי כן במות מוירזור מלך החתים ויעל אחיו חתיזר על כסא מלכותו, פרצה המלחמה ביניהם ביתר שאת ויתר עז, ומלחמה ארוכה ארבע עשרה שנה היתה ביניהם וגם בפעם הזאת חרב רעמסס עשתה נקמות בשונאיו, ויכניע את כל עמי אזיא תחת שבט מלכותו, ועם מלך החתים כרת ברית שלום ואמת עד עולם40. רעמסס השני מלא את ארצו בשבוים ואת היכליו בכסף וזהב ובכל סגלת מלכים, ואין קצה לאוצרותיו, כי הוא היה איש אשר אין מעצור לרוח תאותו, ועיניו לא שבעו מכל חמדת התבל. במקום העושר והגדולה שם גאות תקנן, לכן רום עינים וגבהות לב הסיתו את רעמסס להפר חק ולמאוס מוסר, ויקח את אחת מבנותיו לו לאשה, כי כחזקתו כן גבה לבו עד להשחית41. וכל אשר עשה רעמסס השני הצליח בידו! – אולם היתפאר גבר בתבל כי הוא איש מצליח טרם מת בשיבה טובה? ספר תולדות הימים יורנו לדעת, כי ההצלחה והעושר מבטח בוגד הם בעת צרה, וגורל בן אדם אשר חליפות וצבא עמו, לא ישא פני גבר, אף אם כתר מלכות בראשו, כי הוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו. כן גם על רעמסס השני עבר כוס התרעלה לעת זקנתו; עמודי כסא מלכותו התפלצו, כי הלובים פרקו את עול סבלו ואת מטה שכמו שברו, והוא הוכה בסנורים, ולא יכול להחזיק את שבט המושל ביד חזקה, ויקץ בחייו ויטרף נפשו בכפו וימת בנפש מרה! –

גפ בפעם הזאת תולדות הימים תלמדנו דעת, כי צדק ומשפט מצוקי ארץ הם, עליהם הושת כל משטר וממלכה בתבל, וכל גוי ולאום אשר יפר חוק ומאס משפט, יאבד מן הארץ. כן עין בעין יראה החוקר והדורש בקדמוניות בני חם, כי מימי רעמסס השני קללת אלהים מרחפת על ארץ מצרים, ותחל לרדת מטה בעון יושביה אשר רצצו דלים ועשקו אביונים, הצדק והמשפט ברחו משעריה, וחסד ואמת כשלו ברחובותיה, לכן נפלה ולא תוסיף קום ממלכת מצרים! –

אחרי רעמסס השני מלך מענפטה בנו על מצרים. הוא היה גבר לא יצלח בימיו, כי ימים לא כבירים אחרי שבתו על כסא מלכותו, הפרו הרועים והחתים את ברית השלום אשר כרתו עם רעמסס אביו, ויבואו למצרים וילחמו אתו, ויכבשו את הארץ, ויהרגון רבים מיושביה וישרפו את עריה, ויבוזו את מקדשיה, ובני ישראל אשר ישבו במצרים, נוספו גם הם אל שונאי המצרים וילחמו בהם, ויצאו ממצרים ביד רמה וברכוש גדול42. ויברח מענפטה אל ארץ כוש, וישב שם במחבא שלש עשרה שנה. בעת ההיא מרדו בו בני מצרים והלובים בראותם כי מבטח בוגד הוא בעת צרה, ומשענת קנה רצוץ הוא לכל הבוטחים עליו, לכן בחרו מתוך שרי מצרים איש חיל וישימו את כתר המלכות בראשו. בימים ההם היה בן המלך מענפטה נער בן חמש שנים, ובברוח אביו ממצרים נתנהו אל בית אחד מרעיו, ויגדל הנער בביתו, ואחרי כן בשוב מענטפה לביתו היה בנו בן חיל ואיש מלחמה, וילחם לימין אביב, וילכד את כסא אביו מידי השר אמענעמיס המולך תחתיו. וכאשר כסא ממלכת מצרים נכון בידי מענפטה, שם את פניו להלחם עם הלובים ועם גויי צפון, ויעש חיל על שדה קטל ויך אותם מכה רבה וישב מהם שבי רב43 עשרים שנה מלך טענפטה על מצרים וימת. אחריו מלך סעטאס השני בנו, אשר הקים מעפר כסא אביו, ומאשפות הרים ממלכת מצרים, כי הרועים ובני ישראל עזבו את ארץ מצרים מלאה פרצים, וירפא הוא את שבריה ויגדור את פרצותיה ושלום היה לו מסביב. אחריו ישבו שני מלכים אחרונים מבית המלוכה התשעה עשר בזה אחר זה, הראשון נקרא מענפטה השני ושם השני סעטנעכטעס, ושניהם ישבו כעדים אלמים על כסא מלכותם, כי לא פעלו מאומה. ובמותם כבה נר בית רעמסס הראשון. –

טרם נשבר גאון מצרים ונגדעה קרן הצלחתה עלתה תחת ממשלת בית המלוכה העשרים עוד הפעם על במתי הגדולה והכבוד, למען תרד אחרי כן פלאים. רעמסס השלישי הוא המלך הראשון מבית אב העשרים אשר מלך על מצרים. הוא היה גבור משכיל כרעמסס השני, וגם בחכמה ובמלאכת מחשבת הגדיל לעשות כמהו44. בשנה התשיעית למלכותו קשרו מלכי כנען, מלך החתים, מלך ארפד, מלך כרכמיש ומלך האמורי, קשר אמיץ עם יושבי האיים בים הגדול, המה: הכרתים, הלובים ושאר השבטים השוכנים בצפונית מצרים, וישיתו עצות בנפשם לפרוץ בגבול מצרים משני עבריה, אלה מצפון ואלה מדרום. וכשמוע רעמסס השלישי את דבר הקשר, וכי יושבי האיים ינהרו גדודים גדודים חלוצי צבא בצי אדיר להלחם אתו על חוף הים, קבץ הוא את כל גבורי חילו ואת מבחר שלישיו ויחצם לשתי מחנות, חצי האחד העמיד לשמור את הגבול לפאת צפונה, וחצי השני לקח אתו, ויצא עמהם להלחם עם מלכי כנען על אדמת אזיא, ויעש חיל, וינגפו צבאות מלכי כנען לפני חילו, ויפלו חללים על שדה המערכה אשר בנחל אראנטאס בארץ אמורי. ואחרי כן נלחם בחזקת היד עם יושבי האיים ויכניעם תחת שבטו. רעמסס השלישי הוא האחרון ממלכי מצרים אשר הרחיבו את גבולות ארצם ויפרשו את כנפי ממשלתם על עמים זרים וארצות רחוקות. גם הוא אהב הון ועושר כרעמסס השני, ויאסוף כל הון יקר וכל סגלות מלכים אל אוצרו להתענג בהם במראה עיניו לבד45 אחרי מות רעמסס השלישי מלכו על מצרים עוד אחד עשר מלכים הנקראים בשם רעמסס ולא נודע לנו מכל מפעלותיהם דבר, זולתי קבריהם הנמצאים על אדמת מצרים עד היום הזה. – רעמסס השנים עשר לקח עוד מס מלכי אשור וארם46, ובמות רעמסס הארבעה עשר כבה נר בית אב העשרים אשר מלך מאה שבעים ושמונה שנה על מצרים. –

ומאז והלאה וידל כבוד בית פרעה אשר בנא אמון, ורוח מלכי מצרים נבקה בקרבם, עמודי הממלכה התמוטטו, המהומות והמבוכות רבו בארץ, פעם משלו בה מלכים אשר חרדו מפני תנופת יד כנשים, ופעם סגרו ביד אדון קשה, אשר הרבה את חלליה, גם כהניה עלו על כסא מלכותה והרבו את פצעיה חנם. אויבי מצרים עצמו בימי מפלתה, מלכי אשור וארם עתקו גם גברו חיל, ומלכי כוש הרימו ראש. אחרי מות מלכי בית רעמסס חדלה מצרים מהיות הממלכה הראשונה בתבל ארצה, כי עטרת גאות מלכי מצרים כציץ נובל וצבי תפארת ממלכתם כאבק פורח. בימים ההם התנשא כהן אמון מנא הר-הור שמו למלוך על מצרים, ויתן את כתר המלכות בראשו ביד חזקה. אולם לא בכחו ועוצם ידו לבד הצליח למלוכה, כי אם מלכי אשור וארם אויבי בית רעמסס מאז סעדו את כסא מלכותו מפני אויביו במצרים, ובגלל זה כרת ברית שלום ואחוה עמהם. ובכל זאת לא האריך ימים על כסא מלכותו, וגם לא הנחיל את כסאו לבנו אחריו, כי בארץ צוען קם שבט מושלים מבית סעמענדעס וימלוך במצרים התחתונה. בית סעמענדעס הוא בית המלוכה האחד ועשרים אשר מלך על מצרים מאה וארבע עשרה שנה וששה מלכים מחלציו יצאו, ומלחמה ארוכה היתה בין בית הכהן הֶר-הור ובין בית סעמענדעס. בית סעמענדעס היה הולך וחזק, ובית הכהן הר-הור הולכים ודלים, ויעזבו את ארץ מצרים וילכו לארץ כוש ויסדו שמה ממלכת כהנים47. מלכי בית סעמענדעס לא שמו את לבם לכבוש ארצות לא להם, ויבחרו לשבת בשלות השקט ובמנוחה שאננה בארמנות מלכותם. בימים ההם עשה ישראל חיל, ומלכיהם דוד ושלמה פרחו כחבצלת השרון, וישב מלך מצרים לבטח עם מלך ישראל, ויכרתו שניהם ברית. שלמה המלך התחתן עם בית סעמענדעס ויקח את בת פזוזענעס השני לו לאשה, לכן נפתחו שערי ארץ מצרים לסוחרי המלך שלמה אשר הוציאו משם מרכבות וסוסים, וימכרו גם לכל מלכי החתים ומלכי ארם (מלכים א' ו') ומכל מלחמות בית סעמענדעס לא נודע לנו דבר זולתי את אשר עלה פרעה מלך מצרים, הוא פזוזענעס, וילכוד את גזר וישרפה באש, ואת הכנעני היושב בעיר הרג, ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מלכים א' ו') ואחרי מות פזוזענעס השני הצליח שישק מפי-בסת למלוכה48. הוא שישק מלך מצרים אשר נתן מקלט לירבעם בן נבט אשר הרים יד במלך שלמה ויבקש שלמה להמיתו, ויברח מפניו מצרימה לשישק מלך מצרים ויהי שם עד מות שלמה. ואחרי מות שלמה כאשר פשעו בני ישראל בבית דוד וימליכו את ירבעם על כל ישראל, ולא נשאר לבית דוד זולתי שבט יהודה לבדו, הסית ירבעם בן נבט את שישק מלך מצרים לעלות על ירושלים לשלל שלל ולבוז בז מאוצרות בית ה' ובית המלך, ויעש שישק כן. בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים באלף ומאתים רכב ובששים אלף פרשים ואין מספר לעם אשר באו עמו ממצרים, לובים, סכיים, וכושים, וילכוד את ערי המצודות אשר ליהודה, ויבוא עד ירושלים ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ואת הכל לקח, ויקח גם את מגיני הזהב אשר עשה שלמה (מלכים א' י“ד, ד”ה ב' י"ב)49, ובשובו מירושלים כבד בכסף וזהב שת את לבו להגדיל את תפארת היכל אמון בנא ולכונן את העיר נא ביפיה כבימי קדם. יתר דברי שישק ומלחמותיו אשר עשה, נעלמו מעיני דורשי הקדמוניות, בית שישק הוא בית המלוכה העשרים ושנים אשר מלך על מצרים מאה ושבעים שנים, ממנו תשעה מלכים יצאו. אחרי מות שישק עלה זרח בנו על כסא מלכותו. הוא זרח מלך הכושי, אשר הואיל ללכת בעקבות שישק אביו, ויאסף חיל כבד מאוד ויבוא להלחם עם אסא מלך יהודה, ויערוך מלחמה לקראת אסא בגיא צפתה למרשה, אולם כוכבי השמים אשר נלחמו ממסלותם בימי שישק אספו נגהם ויסתירו הדרם מפניו, כי חיל אסא מלך יהודה הכה את חיל זרח50 מכה רבה, וינוסו מפניהם, וישאו שלל הרבה מאד (ד“ה ב' י”ד), ויתר דברי מלכי בית שישק וקורותיהם חתולים ערפל. אחרי מות מלכי בית שישאק בא בית המלוכה העשרים ושלשה על כסא מצרים, ולמפעלות ארבעת המלכים אשר ממנו יצאו, אין זכר בספרי דברי הימים, כי בימיהם חלק לב המצרים ונלחמי שרי צוען עם שרי מוף, ויסכסכו איש ברעהו עיר בעיר וממלכה בממלכה, כי רבו העבדים המתפרצים

מפני אדוניהם, וידמו בגדל לבבם למלוך על מצרים. ויען כי אין אחוה ואין שלום בממלכה, לכן נבקה רוח גבורי מצרים, ויפלו חללים לפני שכניהם הכושים51. כי הכושים אשר נאנחו תחת סבלות מצרים בימי מלכי בית אמנעמהא ומלכי בית רעמסס, נתקו אחרי כן את עולם מעל צואריהם ויסדו ממלכה גדולה בארץ כוש וקרית ממלכתם היתה העיר מרה. הממלכה הזאת פרחה בהוד גבורתה ותפארתה במאה השמינית לפני מספר הנוצרים, ותשלם גמול למלכי מצרים בעון אבותם, אשר שמו מועקה במתניהם, ופעולת מצרים אל חיק בניהם השיבה. הראשון ממלכי הכושים אשר החל לנופף את שבט עברתו ואת מטה זעמו על בני מצרים, הוא פיאנקי מלך הכושים, אשר פרץ בגבול מצרים לשלל שלל, ואין מכל מלכי מצרים נדד כנף ופצה פה לצפצף, כי חרדו מפני תנופת ידו כנשים. –

ובשנת שש למלכות באקענראנף עלה סאבאקאָן מלך הכושים בחיל כבד מאוד, ויכבוש את כל ארץ מצרים, ויקח את המלך באקענראנף שבי וישרוף אותו באש, וימלוך לבדו על כל הארץ52. סאבאקאָן העביר את נחלת צבא מצרים ויתנה לצבאות חילו, ויפקיד את חילו תחת חיל המצרים במצרים. ויען כי ידע המלך סאבאקאָן כי דלת עם הארץ בידי הכהנים הם להטותם בהבליהם כחפצם, לכן הפקיד את הכהן סעטאס למשנה למלך במצרים התחתונה, למען יכונן על ידו את כסא ממלכת מצרים ליוצאי חלציו, ויצו גם על הכושים היושבים בערי מצרים ללכת בדרכי המצרים ולעבוד את אלהיהם, ויבן גם את הריסות היכל אמון בנא. הכהן סעטאס הוא סוא מלך מצרים אשר לא התעורר לקול הושע בן אלה מלך ישראל, אשר שלח אליו מלאכים לעזור לו במלחמתו עם שלמנאסר מלך אשור, אשר צר על שמרון שלש שנים וילכוד אותה ויגל את ישראל אשורה (מלאכים ב', י"ז)53 אחרי סאבאקאָן מלך סאבאטאקא בנו על מצרים, אבל לא האריך ימים על כסא מלכותו, ובמותו הנחיל את כסא מלכותו לבנו תרהקה. תרהקה מלך כוש היה גבור עריץ ומלך עז, לשמע גבורתו חלו גוים, ומלכי עמים רגזו מפניו. בימיו עלה שנחריב מלך אשור בצבא רב על ערי יהודה הבצורות ויתפש אותם, ויצר גם על ירושלים ואגפיו עד שערי מצרים נגעו. חזקיהו מלך יהודה שלח מלאכים אל תרהקה מלך כוש לעזור לו במלחמתו, ויאות תרהקה לבקשתו רק טרם אספו את המון חיל הכושים אשר לו, עמד מלך אשור ברוב חילו לפני שערי מצרים, ויצא סוא לקראתו עם חילו אשר אסף מדלת עם הארץ, ויערוך מלחמה בשדה סין, אשר במצרים התחתונה, ויגברו צבאות סוא על חיל סנחרב במופת! – כי בלילה באו עכברים רבים במצות אלהי סוא וישחיתו את יתרי הקשתות אשר לחיל סנחרב ואת אשפתם, ולא יכלו להלחם, ויהי להם לנס! ככה כל העמים אשר הבוק תבוק רוח גבורתם וצל החכמה יסור מעליהם, תגבור עליהם רוח אמונת הבלי שוא ותוליכם שולל באותות ובמופתים! אבל בכל זאת שבר יהודה לא חבש בנס, ומחץ מכתם לא נרפא במופת, כח עוד לא כלה זעם מלך אשור, ולא חדל מהלחם אתם, רק בשמעו שמועה כי תרהקה מלך כוש יוצא לקראתו, שב אל ארצו ויפול בחרב בניו54.

וכעלות אסר חדון על כסא ממלכת אשור הלך בעקבות סנחרב אביו, ויאסוף את גבורי חילו אשר לא חתו מפני תרהקה, וירד מצרימה, ויך את חיל הכושים מכה רבה, ויגרש את תרהקה מלך כוש מארץ מצרים, וימליך את שרי צוען על מצרים. ובימי מלוך אסר בניבל בן אסר חדן, התנשאו מלכי מצרים לפרוק עול מלך אשור מעל צואריהם, ויצא בן אסר חדן אליהם למלחמה, ויך את חיל מלכי מצרים מכה רבה וילכוד את העיר מוף ואת העיר נא אמון, וימליך את פרעה נכה הראשון מזרע המלוכה לבית באקענראנף על מצרים. אבל כמעט שב מלך אשור אל ארצו, והנה פרץ תרהקה ממגורו ויפול על מצרים כארי משחית, ויהרוג את נכה בחרב, ויכניע את יושבי מצרים תחת שבטו. כשמוע מלך אשור את השמועה הזאת, חרה אפו בו, וימהר כשער קטב לבוא מצרימה, וילכוד את כל הארץ פעם שנית, ויפקד את שרי צבאותיו על ארץ מצרים. אחרי המלחמה הזאת מת תרהקה בארצו, וימלוך ראטהמען בנו תחתיו. בימיו מרדו המצרים במלך אשור ויגרשו את צבאותיו ממצרים, וכראות מלך אשור כי המצרים עם מרי הם ובנים לא אמון בם, וכי לא תכון ממשלתו על אדמת חם, גזר אומר ליסרם שבע על מריָם וערפם הקשה, וירד מצרימה ויך את חיל הכושים וחיל מצרים מכה רבה, וישב אחרי כן אל ארצו55. כעזב מלך אשור את מצרים עזב גם ראטמען מלך כוש את הארץ, ותשקוט ארץ מצרים ממלחמה וריב מבחוץ. אולם לא ארכו ימי השלום, כי כאשר אויביה מבחוץ פנו לה עורף, הרימו אויביה מבפנים את ראשם ויסכסכו את מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, כי בפשע ארץ מצרים רבים שריה יורשי עצר המלוכה, ויען כי אין אחדות ביניהם היו לשלל לפני אויביהם, כי במות ראטמען מלך כוש וימלוך אמן-מרי נוט תחתיו בא יום צרה ותוכחה על מצרים, כי מלך כוש עלה ברוב חילו ובקק את הארץ ובולקה ובזז את כל אוצרותיה ואת כל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם56. וכראות מלכי מצרים את הרעה נגד פניהם, ויבינו כי לא יעצרו כח לעמוד בפני אויביהם, אם חלק לבם, לכן התאספו שנים עשר נשיאים מזקני הארץ ויכרתו ברית שלום בינותם לעמוד על נפשם ועל ארץ מולדתם כאיש אחד חברים ולהנקם מאויביהם, ויאזרו חיל ויגרשו את אמן-מרי-נוט ממצרים וימלכו הם לבדם. חמש עשרה שנה מלכו הנשיאים האלה בהשקט ובבטחה, וינהלו את ארץ מצרים בצדק ובמשפט; אבל פתאום בהתאסף הנשיאים כלם אל בית עצביהם לנסוך נסך לאלהיהם, התגלע ריב ביניהם, ויגרשו את נשיא אחד מתוכם פזאמעטיך שמו מהסתפח בנחלתם, ויקחו את שבט המושל מידו57. פזאמעטיך היה גבור חיל ואיש מזימות, ויחשב להנקם מאויביו לעת מצוא. בהיות פזאמעטיך בגולה במצרים התחתונה התאספו אליו כל איש מצוק ומר נפש, וכל איש נבאש בעיני מלכי מצרים, ויהי לראש עליהם. גם סוחרי כנען ויון העוברים בימים לערוב מערבם, הטילם רוח סערה אל החוף במצרים התחתונה נלוו אל חיל פזאמעטיך ויערוך מלחמה עם מלכי מצרים, ויך אותם מכה רבה במערכה אשר בשדה מוף, ויפלו חללים לרגליו, וימלוך פזאמעטיך לבדו על כל ארץ מצרים עד גבול נא אמון. ולמען הכין כסא מלכותו גם ליוצאי חלציו התחתן עם מלך כוש ויקח את בתו לו לאשה, ויתן מלך כוש את עטרת נא אמון על ראשו. ויען כי בישע ימין היונים והכנענים גבר פזאמעטיך על אחד עשר המלכים צריו, ויכניעם תחת שבטו, לכן בא במסורת הברית עם מלכי כנען ועם מלכי יון, ויפתח לפניהם את שערי ארץ מצרים אשר היו סגורים ומסוגרים לפני כל בן נכר לכל מסחר ומרכולת, ויביא אנשי חיל למודי הקרב מארץ יון להלחם מלחמותיו, ויתן להם אחוזת נחלה במיטב הארץ, ויצו לכל עמו ללמד את בניהם חכמת היונים וללכת בחקותיהם ובמנהגיהם. –

מאז נאחזו היונים במצרים ויסחרו בארץ כאות נפשם, ויבנו מקדשים ויציבו מצבות לאלהיהם בכל עיר ופלך במצרים, המירו המצרים את דרכיהם, וישנו את מנהגיהם הישנים, ויאלפו ארחות היונים החדשים, ומאז והלאה נבקה רוח בני חם בקרבם, נשתה גבורתם וחכמתם התבלעה, כי זנו אחרי ממלכות אחרות ובילדי נכרים השפיקו, לכן גלה כבוד מצרים ואחריתה עדי אובד! –

כשבת פזאמעטיך על כסאו, והממלכה נכונה בידו הואיל ללכת בדרכי מלכי מצרים הראשונים אשר הרחיבו את גבולות מצרים, ויפרשו את מטות כנפי ממשלתם על עמים זרים וארצות רחוקות. פזאמעטיך נלחם עם יושבי חבל הים, גוי כרתים המה הפלשתים היושבים בערי אשדוד, עזה, אשקלון ועקרון ויכניעם תחת שבטו. תשע ועשרים שנה צר פזאמעטיך בחיל כבד מאוד על ערי פלשתים האלה, כי הפלשתים אנשי מלחמה היו מנעוריהם, ועריהם בצורות וחזקות היו מימי קדם, וילחמו עם מלך מצרים בחזקת היד. בטרם בצע מלך מצרים את מעשהו בערי הפלשתים, התחולל סער קטב על ראשו, כי מאתים אלף חלוצי צבא מצבא מצרים, התקוממו נגדו, ויעזבו את ארץ מולדתם וילכו לארץ כוש58. גם שמע פזאמעטיך שמועה, כי גוי צפון, הם הסקיטים, עלה כאריה מסבכו להשחית גוים, וישימו את ארץ יהודה לשמה, ומגמת פניהם לרדת מצרימה. אדמת יהודה היתה לחגא למלך מצרים, וינע לבו כנוע עצי היער מפני הרוח. וכבוא הסקיטים לפני שערי ארץ מצרים, יצא פזאמעטיך לקראתם, ויתן להם הון רב, למען ישובו לארצם. ובשוב הסקיטים לארצם התאזר פזאמעטיך חיל ויך את הפלשתים מכה רבה, ויחריב את עריהם: עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון, למלא דבר איש אלהים “עזה עזובה תהיה, ואשקלון לשממה, אשדוד בצהרים יגרשוה, ועקרון תעקר!” (צפניה ב')59 , וכאשר השיב מלך מצרים את חרבו אל תערה, וישבות מכל מלחמה וריב, שם את לבו לעטר את ארצו בבנינים נפלאים, בהיכלי עונג ובבתי משוש, כי בימיו עלתה חרושת המעשה עד מרום קצה למען תרד פלאים אחרי כן. פזאמעטיך ישב על כסא מצרים חמשים ושש שנים, וימת בשיבה טובה60. אחריו מלך בנו פרעה נכה השני על מצרים. הוא פרעה נכה השני, אשר הלך בעקבות פזאמעטיך אביו, וישם את פניו להלחם עם מלכי אזיא, וישלח את צבאות חילו בצי-אדיר ואניות מלחמה לרוב, ויעברו בים הגדול, ויבואו ויחנו מצפון להר הכרמל על יד העיר עכו. בימים ההם מלך יאשיהו על ארץ יהודה, ויצא יאשיהו לקראתו בחילו עד הדד-רמון אשר בעמק יזרעאל, וצבא מצרים נסעו לקראתו על יד נחל קישון, ויפגעו איש ברעהו בבקעת מגידו ויערכו שמה מלחמה, וינגפו חיל מלך יהודה לפני חיל מצרים, וגם יאשיהו מלך יהודה נספה במלחמה ההיא, ויספדו לו שמה כל ישראל מספד גדול61. כאשר נגפו חיל מלך יהודה לפני מלך מצרים וינוסו מנוסת חרב משדה המערכה, לא רדפו צבאות פרעה נכה אחרי הנכשלים רק שמו את פניהם צפונה להכניע את מלכי דמשק וחמת. שלש שנים נלחם פרעה נכו על אדמת אזיא, ויכבוש את כל ארץ סוריא, ועוד חרבו לא רותה מדם חלל ושביה וישם את פניו לכבוש גם ארצות אשור ובבל. אולם במלחמה על נהר פרת נשבר גאון עוזו ונגדעה קרנו, כי בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיה מלך יהודה היא שנת שש מאות ושש לפני מספר הנוצרים, הכה נבוכדנצר מלך בבל את חיל פרעה נכה מכה רבה בשדה המערכה אשר לפני כרכמיש, ויקח את כל ארצו מידו מנחל מצרים עד נהר פרת, ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו. מה נמלצו דברי ירמיהו אשר דבר על מפלת מצרים בימים ההם: “עלי גלעד, וקחי צרי בתולה בת מצרים! לשוא הרבית רפאות, תעלה אין לך; שמעו גוים קלונך, וצוחתך מלאה הארץ, כי גבור בגבור כשלו, יחדיו נפלו שניהם!” (ירמיהו מ"ו).

בשוב פרעה נכה לביתו, וישבות מכל מלחמה וריב, שם את לבו להרים את קרן המסחור בארצו, ויזם לבצע את מחשבת רעמסס השני לחבר את הים סוף עם השיחור על ידי תעלה גדולה אשר כבר החל רעמסס השני לחפור אותה, למען יעברו בה אניות סוחרי מצרים לערוב מערבם בנגב ארץ ערב, גם שלח כנענים חובלי הים לסבוב את כל חלק אפריקא, וטרם בצע את מעשהו עלה הכורת עליו ויכריתהו מארץ החיים62. אחריו עלה פזאמעטיך השני בנו על כסא מלכותו, אבל לא האריך ימים, כי בנסעו לארץ כוש לקחת את כתר המלכות מחותנו אשר מת בלי בנים, מת בשובו בשנת שש למלכותו. ואחריו מלך פרעה חפרע בנו על מצרים. בימיו הפיר צדקיהו מלך יהודה את בריתו עם מלך בבל, וימרד בו, וישלח מלאכים אל פרעה מלך מצרים לתת לו סוסים ועם רב לעזור לו להמלט מידי נבוכדנצר, ויאות מלך מצרים לבקשתו, כי הוא חשב לנקום נקמת דמי פרעה נכה אבי אביו מאת נבוכדנצר, אבל בטרם בא מלך מצרים עם חילו אל ארץ יהודה, עלה מלך בבל עם כל חילו, וילחמו על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם, ויצורו גם על ירושלים, ויבנו עליה דיק סביב. בשנה השנית יצא חיל פרעה חפרע ממצרים לעזרה, וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם ויֵעָלוּ מעל ירושלים וילחמו חיל מלך מצרים עם חיל מלך בבל בשדה המערכה אשר לפני שערי ירושלים, וינגפו המצרים לפני הכשדים ותהי מהומה גדולה במחנה מצרים וינוסו לנפשם, גם שכירי היונים כעגלי מרבק אשר בקרבם, גם המה הפנו נסו יחדיו מפני חרב הכשדים. ויען כי מלך מצרים היה משענת קנה רצוץ לבית ישראל, לכן בנפול בני מצרים חללי חרב לפני אויביהם, נפלו גם בני ישראל עמם, וירושלים מעוזם ומשוש תפארתם נלכדה מידי הכשדים, ויגל ישראל בבלה63. כאשר נשברה זרוע מלך מצרים ונגדעה קרנו על שדה קטל אשר לפני שערי ירושלים, וינוסו חיל המצרים לארצם, לא רדפו הכשדים אחריהם, וגם אחרי כן בנפול ארץ יהודה בידי הכשדים, לא צרו הכשדים על ארץ מצרים, כי אם מלך בבל לקח את כל המדינות אשר למלך מצרים על אדמת אזיא, גם צור וצידון הסרות למשמעת מלך מצרים הכניע מלך בבל תחת שבט מלכותו. לכן כעבור חמש עשרה שנה מאז נשבר גאון מצרים לפני מלך בבל, ומכת מלך מצרים נרפאה וזרועו הנשברה חבשה לתפוש חרב פעם שנית, יצא בצי אדיר ליסר את הכנענים יושבי צור וצידון על אשר פרקו עולו מעליהם, ושמו את צוארם בעול נבוכדנצר מלך בבל, וגם בפעם הזאת לא הצליח במלחמה כי אניות הכשדים החישו לעזרת הכנענים64. ואף כי כוכבי ההצלחה לא נלחמו לימין מלך מצרים, בכל זאת לבו כים נגרש השקט לא יכול מהתגרות ברעה, ולא השיב את חרבו לנדנה עד כי ירד שאולה בתוך חללי חרב הוא וכל המונו, כי רוח עועים הסיתו להתגרות מלחמה עם עיר מסחר היונים קירענע אשר בארץ לוביא וישלח חיל גדול מצבא מצרים לצור על העיר וללכדה, אבל יושבי העיר קירענע הכו את חילו מכה רבה, ויפלו חללים על שדה קטל אשר על נהר טעסטע, והנשארים נמלטו. ויהי בנוסם משדה המערכה קשרו קשר וימרדו במלכם, וישמע פרעה חפרע את השמועה הזאת ויחר אפו וחמתו בערה בו וישלח את שר צבאו אמאזיס ליסר את המורדים ולהכניעם תחת שבטו. אבל אמאזיס היה איש מזימות רודף אחרי הכבוד, ויתן יד למורדים במלכו ויתנשא למלוך על מצרים65. וכשמוע פרעה חפרע כי גם ידי אמאזיס עם הקושרים ויאזר חיל ויאסוף את חיל היונים אשר לו, שלשים אלף במספר, ויצא להלחם עם המורדים בו עד לפני שערי העיר מוף. ואף כי היונים גבורי חיל ולמודי קרב היו, בכל זאת נגפו לפני חיל המצרים הרבים והעצומים. וביום ההוא קשתה יד המצרים על כל בן נכר ויכו בהם מכה רבה, ויקחו את מלכם פרעה חפרע שבי. ויחמול אמאזיס על נפש אדוניו לבלתי הסגירו בידי העם להתעלל בו, וישלחהו להסתר בעיר מגורי אבותיו זאית, אבל מרה נפש העם על מלכם ויחנקו אותו בעיר זאית, במקום הוקם כסא בית אבותיו שם נשבר גאון עוזו. ובמותו נגדע זרע מלכות בית פזאמעטיך מארץ החיים. וימלך אמאזיס על ארץ מצרים. בשנאת המצרים לכל בן נכר הרגו את מלכם פרעה חפרע, ובתקותם להדוף את היונים מעבודת הצבא המליכו את אמאזיס עליהם. אבל גם שנאתם גם תקותם כענן כלה, כי אמאזיס לא השלים חפצם, כי כמעט הוכן כסא מלכותו הואיל ללכת בעקבות בעקבות מלכי בית פזאמעטיך ויעש שלום עם יושבי עיר קירענע, את שכירי היונים העביר מגבול מצרים ויושיבם בקרית מלכותו מוף למען לא תגע בהם יד המצרים לרעה66. אמאזיס אהב ללכת בדרכי היונים ויבחר בתענוגי שריהם ומלכיהם, ויבן היכלי עונג ובתי משוש במצרים ויכונן מצבות ומקדשים לאלילי היונים ויקריב להם קרבנות ויסיך להם נסכים, הוא זבח את תועבות המצרים לעיניהם ואין פוצה פה לצפצף, כי בחכמתו שם רסן-מתעה על לחייהם וינהגם כחפץ לבבו. כנר טרם יכבה תעלה שלהבת אשו למעלה למען ידעך אחרי כן כלו, כן עלתה ממלכת מצרים תחת ממשלת אמאזיס על גפי מרומי ההצלחה ותעש חיל בחכמה ובחרושת המעשה למען תרד מטה מטה. – אמאזיס ישב בשלות השקט על כסא מלכותו ויתענג בדשן נפשו, התרועע עם פליקראטעס מלך סאמאס וראה את שברו, ובכל זאת עיניו השע מהביט אל שואה ממרחק תבוא גם לו67. בעת חבקו חיק התענוגים כסה החושך את ארץ הקדם וערפל לאומיה, כי כורש מלך פרס נעור ממעונו, ויוציא את כלי זעמו לרד לפניו גוים וממלכות, מלכי מדי נפלו כעפר לפני חרבו, והלודים נדפו כקש יבש לפני קשתו. גם מארץ הכשדים נשמע קול צעקה, כי נגדע מלך בבל וישב פטיש כל הארץ. כל ממלכות קדם נפלו בידי מלך פרס ומקול מפלתם רעשה אדמת אזיא, ואמאזיס מלך מצרים לא התעורר להחזיק בימין מלכי בני קדם כי תענוגות בשרו השמינו את לבו ואת אזניו הכבידו ולא הבין כי קרוב יום אשר גם עליו כוס חמת מלך פרס תעבור. לכן במות כורש מלך פרס וימלוך קאמביזוס בנו תחתיו בא יום אדו וקץ לממלכת מצרים68. כל משכיל אשר קרא קורות ממלכת מצרים בשום שכל ודעת מראשיתה עד אחריתה בספר הזה ראה והתבונן כי מימי ממשלת הרועים במצרים והלאה שמו מלכי מצרים את פניהם להכניע את מלכי אשור וארם וכל ממלכות בני קדם תחת שבט מלכותם, ומלכי בית טוטמאזיס ובית רעמסס נלחמו במלחמת תנופה עם מלכי בני קדם, ויפרשו את מטות כנפי ממשלתם גם על אדמת אזיא. וכאשר גדלו מלכי אשור ובבל עתקו גם גברו חיל, נלחמו בחזקת היד לפרוק עול מלכי מצרים מעל צואריהם אבל לא הצליח בידם, כי פעם נגפו חיל המצרים לפני חיל מלכי קדם, ופעם נגפו חיל בני קדם לפני חיל המצרים; לכן מלכי יהודה וישראל אשר פסחו על שתי הסעפים, פעם באו באלה עם מלכי אשור ובבל ופעם כרתו ברית עם מלכי מצרים, נוקשו ונלכדו ובאולתם הגלה ישראל מעל אדמתו וארץ יהודה לשמה היתה. ואחרי כן כאשר קמה ממלכת פרס, אשר פערה את פיה לבלי חק ותבלע את כל ממלכות בני קדם ועוד לא שבעה עד בלעה גם את ממלכת מצרים, קאמביזוס מלך פרס התאזר חיל ויצא להלחם עם אמאזיס מלך מצרים, אבל טרם בואו עם צבאות חילו מצרימה מת אמאזיס וימלך פזאמעטיך השלישי בנו תחתיו, ויאסוף גם הוא את חילו ויחכה עד בוא קאמביזוס להלחם על אדמת מצרים. קאמביזוס בא מצרימה ויחן על פני העיר סין במצרים התחתונה, ויערוך מלחמה לקראת חיל המצרים, ותהי מלחמה נוראה ביניהם, ויפלו חללים משני עברים כדומן על פני השדה, ובאחרונה נגפו חיל המצרים וינוסו לנפשם אל עיר מוף מבצר משגבם. ויצר קאמביזוס על עיר מוף ימים רבים וילכוד אותה, ויעש שפטים נוראים באצילי הארץ, את מבחר בניהם הוציא להורג, את בנותיהם הוליך שבי וגם על מלך מצרים לא חסה עינו, ויעולל בעפר קרנו וימגר לארץ כסאו וימלך לבדו על ארץ מצרים

עתה בא הקץ לממלכת מצרים! נפלה נפלה מצרים, וכל פסילי אלהיה שברו לארץ, עגלה יפה-פיה בת מצרים ירדה אל ארץ תחתיות וכציצת נובל עטרת תפארתה אבלה נבלה אמללה! נפלה מצרים צבי הממלכות ולא יספה קום! מכל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם אך גלים נצים נשארו, ומכל גאותה גאונה ושכיות חמדתה אך חרבות שממות עולם נמלטו! – המצבות והעמודים עם מכתב החרטומים החקוק עליהם הם יתנו עדיהם על יקר תפארתה בימי קדם,ולולא הותיר לה הזמן שריד כמעט כי עתה לסדום היתה ולעמורה נדמתה! –


 

ב. אמונות המצרים ודעותיהם.    🔗

עץ הדעת תאוה לעינים ונחמד להשכיל נטעו בני אדם בימי קדם על אדמת מצרים, וייף בגדלו ותרבינה סרעפותיו ותארכנה פארותיו וישלח נטישותיו עד אפסי ארץ. ראו גוים יפיו ויהללוהו בשערים ויקטפו מיונקותיו ויטעו אותן על ערוגות מטעיהם ותשגשגנה כגפן פורחת ופרי תבונה ישוה. עץ הדעת הזה נטעו חרטומי מצרים בימי קדם בכרם-האמונה, ויעזקו את הכרם ויגדרו אותו גדר אבנים, ויסכוהו משוכת חדק לבל יקח מפריו איש לא אמון בו, ויהפף מתקו ותנובתו הטובה למרורת פתנים בקרבו69. אולם טרם אנהגך אביאך קורא נכבד לראות את כרם אמונת המצרים ואת עץ הדעת אשר נטעו בקרבו אשימה פני לחקור אחרי מקור האמונה בכלל; כי היא היתה בימי קדם קדמתה פנת יקרת לחברה האנושית, כל מנהגי העמים וחקותיהם מחלציה יצאו. על האמונה הזאת אשר עמים אין מספר עלו על מוקדה מאהבתם אותה, וגוים אין קץ לטבח הובלו בבגדם בה, ישאלו רבים בזמננו לאמור: האמונה הזאת בת מי היא? בת אלהים היא? או בת כהנים היא אשר בערמתם בגדי קודש הלבישוה, ונוגה שתו לה מסביב? – מי יגלה פני לבושה? ומי יחשוף צור מחצבתה? – מאהביה יאמרו בת אלהים היא, ומחצבתה במעונה אלהי קדם, ומשנאיה יאמרו בת כהנים היא ומולדתה בתרמית לב כהניה, אבל לא מפיהם אנו חיים. ספר התולדה יתחקה על שרשי מחצבתה והוא לבד יגלה מקורה כי הוא יפשיטנה ערומה ויציגנה כיום הולדה. ספר התולדה יורנו כי מקור האמונה בנפש האדם הוא ובקרב איש ולב עמוק מקבת בור נקרתה. –

יסוד לכל אמונה דעת אלהים היא. וחוקרים שלמים וכן רבים החליטו כי דעת אלהים נטועה בעומק נפש האדם, יען כי אף בנפש הפראי במדבר ינוצץ שביב אש דת אלהית. אולם כל משכיל היודע את עצמו הוא נפשו המשכלת אשר בה יתר שאת לו על כל החיים תחת השמים, יבין וישכיל כי אין כל רעיון נטוע בנפש האדם, והמון מחשבות תשוקות והרגשות אשר בנפשו מחוץ תבאנה אל הנפש על ידי חמשת חושיה החיצונים, רק האדם ישכח את מקורן וידמה כי בנפשו הנה70. וכמו כל מושגי האדם ורעיוניו הגיוני רוחו וסרעפיו על ידי חבור כחות נפש האדם עם מראות כחות הטבע נולדו, כן גם דעת אלהים ואמונה ערומה מחלציהם יצאו, כי כל אדם החי על פני האדמה כאשר יחל כח הכרתו לצמוח ועיני שכלו תפקחנה לראות את עצמו ואת התבל ומלואה, יחל שכלו לחקור ולדרוש להשיג את התבל ואת עצמו בתבל. מי ברא את התבל? ממה נבראה? ולמה נבראה? מה האדם בתבל ומה תעודתו? ישאל, כי כן דרכי בני האדם אף אם ישכנו בעמקי האדמה, ולא יראו מאורות מימיהם, לא יחזו את התבל ומלאה בהדר תפארתם, אם תפתח הארץ את שעריה ובריחיה לפניהם, ויצאו פתאום לאור החלד ויראו את הארץ וצאצאיה, את הימים וכל אשר בם יחזו עננים ברום שחקים ורוחות נושבות מאפסי הארץ יביטו על כדור השמש בהדרו ויפיו בהילו נרו עלי ראשם, וירח יקר הולך בלילה ורבבות אלפי ככבים נוצצים באישון חושך, הלילה יכסה בצעיף עלטה את פני האדמה אז בתמהון לבב ישאלו, מי ברא אלה? כי ההכרה הנטועה בנפש האדם אף בנפש הפראי במדבר תתעורר לצאת לפעולת אדם, ובצאתה תתחקה ראשונה על מי שאמר והיה העולם. ואף כי לא תגיע לידיעה ברורה בכח המחשבה, כי שכל האנושי ילך תוהו ויתעה בנתיבותיו, ואף השכל הנִשָׂא על כנפי ההגיון, העולה מעלה מסבה לסבה לא יגיע לסבה ראשונה בכח תבונתו, כי הסבות עולות לאין תכלית בשכל המשכיל, בכל זאת חפץ טבעי הוא בנפש האדם כי יעמול בכל יכלתו לדעת את אלהים ולהשיג את הסבה הראשונה כי הדבר העושה את עצמו בלי סבה אשר תקדמנו אפס ואין הוא בעיניו, כי כן הסכין בן אדם לראות בכל מרחבי הטבע סבה ומסובב. ומקום אשר יעמוד השכל מלדת, שמה יבא כח המדמה ויוליד את האמונה בלב האדם כי יש אלהים בשמים סבה לכל הסבות71. ואל כח-ההכרה יבא כח שני הוא כח-ההרגשה הנטוע בנפש האדם אשר ינהל גם הוא את בן אדם אל מושג-אלהים. כי הנה האדם אף כי הוא מושל ורודה בכל עברי הבריאה צונה ואלפים תחת רגליו, בכל זאת ירגיש בנפשו כי חדל אונים וחסר כח הוא וכל תחבולותיו מאפע הנה מול מקרי הטבע וחליפותיו העוטרים עליו, והאורבים על מעשיו אשר יעשה, ולא יתנו לבצע מזומותיו לקלע אל מטרת חפצו. ומקרי הטבע האלה הנצבים לאדם לשטן לו בכל מדרך כף רגלו, והרגשת חסרונו וחסר כחו להלחם עם האדירים האלה יביאוהו לחשוב כי כח מסתתר גבוה ממנו מושל על כל עלילותיו, כל מצעדי רגליו וכל גלגלי המקרה בידי הכח המסתתר נתונים, אבל לא גלי הטבע ומשבריה הרעים השוטפים עם צבא חליפותיהם לבלע ולהשחית מעשי ידי אנוש, ולא יתנוהו להפיק זממיו, הם לבדם יורוהו כי גבוה מעל גבוה כביר כח אשר בידו גלגלי המקרה כי אם גם ברכות הטבע ונדבותיה אשר תפרש לפניו חדשים לבקרים, גם הם ילמדוהו דעת כי נתון הוא בידי כח מסתתר. ואף בזמננו בכל הגדולות והנפלאות אשר פעל ועשה האדם ברוח בינתו להשביח שאון גלי הטבע לגולל מעליו את כחותיה הרעים ולמשוך אליו את ברכותיה, בכל זאת אין לאל ידו להפוך דבר יסודי ולעצור במהלך הטבע, אם הצליח בידינו לעבור במים אדירים ברכב וסוסי אש ולהוריד חזיזי רעם מרום שחקים, בכל זאת אין לאל ידינו אף אם יתקבצו כל חכמי התבל להוריד אף אגל טל אחד על ארץ עיפה בלי מים טרם יבא המועד. ואם בימינו אשר החכמה בחוץ תרונה עוד חסרון האדם גדול, ואף כי בימי קדם בעת אשר החכמה נרדמה בירכתים כי הרגיש האדם את חסרונו וחסר כחו ביתר שאת ויתר עז. וההרגשה הזאת הולידה את האמונה בלב האדם כי יש אלהים בשמים אשר לו נתכנו עלילות בני אדם והוא משלם להם כפעלם72. ואל שני כחות האלה נלוה גם כח שלישי הוא כח התשוקה אשר בלב האדם להתרומם משפל מצבו לבוא אל מקור השלמות ואל מעין האמת והצדק, והתבל הזאת עם כל מחמדיה נקלים בעיניו; כי כל אדם החי על פני האדמה אם הוא אסור בחבלי העוני או בעבותות העושר לא תרדם נפשו המשכלת בבית חמרו תמיד רק תחל לפעמו ולעוררו בעתים מזומנים, ואל עָל תקראנו לעלות אל שלמותו ואל אשרו הנצחי איש איש לפי ערכו ומעלתו. והתשוקה הזאת הולידה את האמונה בלב האדם כי אלהים הוא כולל כל השלמות, בו מקור האמת והצדק. הנה זאת חקרנוה כן הוא, כי כאשר התאחדו שלשת הכחות, החפץ להתחקות על שרשי מי שאמר והיה העולם, הרגשת החסרון והתשוקה להתרומם, בנפש האדם, הולידו את האמונה כי יש אלהים סבה לכל הסבות בו מקור האמת והצדק המשגיח על דרכי בני אדם והמשלם להם כפעלם, והיא היא האמונה הערומה ביום הולדה73.

ואת אמונה בת הלבבות! מכורותיך ומולדתיך ארץ הקדם ביום הולדת אותך, ערומה היית מכל פאר והדר, שתי מניקותיך התקוה והפחד הניקו אותך מחלב שדיהן, וכהניך גדלו אותך וירוממוך בקהל עם והדמיון הלבישך שני עם עדנים בגדי קודש לה', ראו גוים יפיך והדרך וזנו אחריך כל ממלכות הארץ, נתת למו מורא וייראוך, ותמשלי עליהם ברוב כשפיך ותזנותיך! –

אולם דעת לנכון נקל כי בני אדם בנעוריהם בימי קדם קדמתה בעת אשר נדו ונעו ערומים בגופם ונפשם בין נהרים ויערים כפראים במדבר, ימים רבים לא הגיעו לדעת אלהים על טהרתה. כי כאשר החל כח הכרתם לצמוח ולהאיר מעט על חושיהם והרגשותיהם ונפקחו מעט עיניהם לראות את עצמם ואת הארץ ומלאה, אז משל כח הדמיון על שכלם; לכן בראותם כי כחות הטבע מושלים עליהם ביד חזקה, האש בוער בם, הרעם יחריד אותם והמים יקרו אותם, והמה נתונים בידם לעשות בהם כרצונם, גזרו בדמיונם כי כחות הטבע אלים המה, וכרבות מראות כחות הטבע כן רבו האלים האדירים האלה, עד כי מלאה הארץ אלים לפניהם. יען אשר חלקו אותם לפי פעולתם לשנים, אלה מטיבים ואלה מריעים, ויש מהם בראותם פעולת היסודות ההפכים בטבעם זה לזה כמים ואש הלוחמים איש ברעהו, וכח שלישי המקרב אותם אחד אל אחד דמו בנפשם כי שלשה אלים הם, שנים נלחמים ואחד עושה שלום ביניהם ומהם דמו בנפשם כי כל יסוד מארבעת היסודות אל הוא, ויעבדו לאלילי ארבעת היסודות. כל משכיל יבין מזה כי מראות כחות הטבע היו למקור משחת לכל אמונות בני קדם, כי יש מהם יסדו אמונתם על שני אלים, ומהם על שלשה אלים, ומהם על ארבעה אלים, ומהם על אלים רבים74. אולם לא לאלילי כחות הטבע לבד עבדו בני קדם כי אם גם לכוכבי השמים וכסיליהם ולגלילי בשר ודם כרעו ברך, כי כאשר נשא האדם למרום את עיניו וראה את השמש והירח וכל צבא השמים בהלם נרם עלי ראשו השתחוה להם ויעבדם, וכן כאשר נולד איש חיל רב פעלים בימי קדם אשר פעל גדולות בגבורתו, בחכמתו או בערמתו, הקדישוהו, בין מלאכי מעלה הושיבוהו ויעשוהו אלוה. האלים הראשונים אשר הוליד בן האדם בדמיונו על פי התבוננותו על מראות כחות הטבע, ערומים היו בלי בגדי קודש ביום הולדם, כי אין היכל ואין כהן, אין מזבח ואין עבודה ערוכה ושמורה בכל בימים ההם, רק איש איש הלך אחרי דרכי לבו ואחרי מראה עיניו. וכמו האדם בפרט לא יולד שלם בתחילת יצירתו רק יגדל מעט מעט, וטרם יעברו עליו ימי הילדות והשחרות לא יגיע אל שלמותו כן גם החברה האנושית עלתה לאט במעלות אל שלמותה. וכעלות החברה האנושית בהשכלתה עלו מושגי האדם באלהות עמה והתבררו האמונות והתלבנו הדעות לאט לאט לרגל מהלך החברה האנושית. לכן אמונות ודעות כל עם ועם לא עמדו תמיד במעמד ומצב אחד, כי אם התחלפו בחלוף העתים והדורות.

* * *

ובטרם נערוך לפני הקוראים העברים את אמונות המצרים ודעותיהם בפרט נאמר כי חכמי קדם המה כהני האמונה ומיסדי הדתות בין גויי ימי קדם אשר העמיקו בחקר תהלוכות הטבע, נפרדו בימי קדם בדעותיהם, יש מהם גזרו בשכלם כי אלהים הוא הסבה הראשונה לכל הסבות אבל דבוקה היא בחומר התבל ולא תפרד ממנו לעולמי עד, כי התבל היא מעונה אלהי קדם. וחכמי קדם ביסדם את האמונה בעבודותיה וחקותיה למען תהיה למשען עוז בידי העם, שמו את הרעיון כי אלהים הוא כח דבוק בגוף התבל לאבן פנת אמונתם, ויעשו אותם למסתרים, ואת התורות החקים והעבודות ערכו לכחות הטבע המתגלים והלבישו את הכחות בצורות וצלמים בגדי קֹדש לעיני העם. והמון העם אשר לא הבינו את הרעיון הנסתר בהם דבקו בדברים טבעים חיצונים והחליפו את הלבוש בהנלבש, את המשל בהנמשל וישתחוו לבול עץ ויעבדו לגלילי בשר ודם. ויש מהם גזרו בשכלם כי יש אלהים ממעל לגבול הטבע, לא גוף ולא כח בגוף רק שכל נבדל ונפרד מן חומר התבל, ועל הרעיון הזה נוסדה אמונת בית ישראל75.

ספר תולדות העמים יאלפנו דעת, כי לא אלהים ברא את העולם בצלמו, כי אם האדם ברא את אלהיו בצלם דמות תבניתו. כאשר הראיתיך לדעת כי האדם כבד ראשונה את כחות הטבע כאלהים ואחרי כן עבד לכוכבי השמים וישתחוה לגלילי בשר ודם, ולסוף יצר את אלהיו בשמים עצם נפרד בעל מדות ותכונות טובות ורעות, ארך אפים נוקם ונוטר כדמות בשר ודם. –

ועתה בא נא קורא יקירי אנהגך אביאך לראות את כרם אמונת בני חם ואת עץ הדעת אשר נטעו כהניה בקרבו, ובלכתך אתי חזק ואמץ לבל תגוף באבן אופל רגלך ולבל ידבק בך שמץ מני הבלי שוא ותעתועים הצומחים בו, כי לא עץ הדעת לבדו נטעו חרטומי מצרים בכרם אמונתם כי אם גם זמורת זר קוצים וברקני המדבר, הבלי שוא ומדוחים אשר הוליד דמיונם לבהלה נטעו בתוכו; לכן אני אלך לפניך והדורים אישר למען לא תכשל בדרכך. ראשונה נשים לב כי אמונת המצרים נוסדה בעצם וראשונה על הרעיון כי אלהים הוא בעל שני כחות מתנגדים בטבע, כח החיים וכח המות, פועל טוב ופועל רע, יוצר אור ובורא חושך הלוחמים זה עם זה תמיד. כי כן אמונות כל גויי ימי קדם וכן אמונת בני חם ממקור מראות הטבע הנראות בארצם נובעות כאשר בארנו למעלה. והמצרים כאשר התבוננו על מראות כחות הטבע הנראות על אדמתם, וראו כי בפאת מזרח השמש הארץ כגן עדן לפניהם, עץ השדה יתן פריו והאדמה תתן את יבולה, ובפאת מבוא השמש הארץ כמדבר שממה אך סופה וסערה חושך וצלמות שם ישכנו. גם בראותם כי היאור מרוה את האדמה מולידה ומצמיחה וכל כחות הטבע חיים ומולידים אחרי שטף היאור וכבוא החורף הפרחים יבולון וכל צמחי השדה יאספון ויגועון וכל כחות הטבע כפגרים מתים ישכבון למעצבה גזרו בדמיונם כי האור והחושך אלים המה, אל אחד יוצר אור והשני בורא חושך, כח החיים הוא פועל טוב וכח המות הוא פועל רע, הנלחמים איש ברעהו החושך בולע את האור והמות בולע את החיים ושחו טובים לפני רעים על זמן קצר, כי הטובים יתגברו על הרעים וינצחום. כן דמו המצרים בנפשם כי כחות הטבע יסובבו במעגלם מחיים למות וממות לחיים, מכל חושך יצא אור, מכל מות חיים חדשים יצמיחו, ותמיד יתגברו הטובים על הרעים. וכן כאשר התבוננו המצרים כי בין כחות הטבע כחות משפיעים וכחות מקבלים נמצאים, כמו היאור המרוה את האדמה והאדמה המקבלת הזרע, גזרו בדמיונם כי אלים זכרים ונקבות המה, אלה משפיעים ואלה מקבלים. וכן כאשר נשאו המצרים למרום את עיניהם ויתבוננו על מהלך הככבים במסלותם לדעת תקופות השנה ומועדיה, וראו פעולת ככבי השמים בצמחי האדמה כי הארץ תוציא ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, גזרו בדמיונם כי צבא השמים אלים המה. ואחרי כן כאשר העמיקו חרטומי מצרים בחקירתם למצוא סבות ההויה וההפסד אשר בטבע, ויגזרו אומר כי ארבעה יסודות אש, רוח, מים ועפר המה סבות לכל הנמצאים בטבע הקדישו המצרים את היסודות האלה. אולם לא לאלילי כחות הטבע לבד עבדו המצרים כי אם גם לאלילי בשר ודם כרעו ברך, כי המצרים כבדו את מלכיהם ואת חרטומיהם כאלהים, וגם לעוף השמים וחיות הארץ ישתחוו76.

וברבות הימים כאשר נעלה ענן הדמיון מעל שכליהם ושמש השכלה זרחה על יושבי מצרים, השכילו חרטומיה לדעת כי שורש לכל הנמצאים הוא חומר אחד משותף לכל היסודות בלי ראשית ובלי תכלית, ורוח קדמון שוכן בתוכו ודבוק בו והזמן והמקום גם הם קדמונים בלי ראשית ובלי תכלית אז הלבישו הכהנים את המושגים האלה במלבושי קודש, ויעבדו לאלילי חומר קדמון ורוח קדמון גם לאלילי המקום והזמן. ואחרי כן חברו הכהנים ד' מושגים אלה לעצם אחד אשר בו התאחדו ארבעתם והוא עצם אלהים אחד אשר בו הכל, וממנו נאצלו כל הנבראים בתבל.

* * *

ועתה נבוא לבאר אמונות המצרים ודעותיהם בפרט: "בימי קדם נפלגה אמונת המצרים לדעות שונות ומתנגדות זו לזו, כי בכל גליל ופלך עבדו המצרים לאלילים אחרים. במוף קרית הממלכה הראשונה אשר נוסדה על אדמת מצרים עבדו המצרים לאל פטה, ולפי תורת כהני מוף היה הוא אלהי האור הקדמון אשר האיר ברק אורו על כנפות הארץ ויגרש את חשכת תוהו ובוהו בתחלת הבריאה בטרם נבראו המאורות להבדיל בין היום ובין הלילה, והוא היה אלהי האש אשר הוריד מן השמים לבני האדם77. אלהי האש והאור הוליד שמונה כבירים המה אלילי ארבעת היסודות, אש, רוח, מים, עפר, שהם שמונה, ארבעה זכרים וארבע נקבות אשר מהם נבראו הארץ ומלואה78. לכן היה פטה אל עליון הראש והראשון לאלילי מצרים בעיני יושבי העיר מוף ויכנוהו יוצר בראשית, אבי השמש, הגולל חושך מפני אור, ויתארוהו בתוארים נשגבים, אבי אבות האלים אבי האמת והצדק, אדון פני החסד, מלך העולמים. בגליל זאית עבדו המצרים לאלילה נקבה נעאית שמה, היא אלילת חומר קדמון אשת פטה, ועל היכלה אשר בעיר זאית חקוק כדברים האלה: “אני הכל אשר היה, אשר הוה, ואשר יהיה, ואין איש גלה פני לבושי” כי מחומר קדמון תוצאות, כל היצורים, לכן נקראת בפי המצרים “אם האלים” “אם השמש” “וגברת השמים” ולכבודה חגגו המצרים חג גדול בעיר זאית, והמון בני המצרים התאספו לחוג את החג הזה, כי הוא יום הולדת האור מן החושך79. בעיר און היא בית שמש ובנותיה, עבדו המצרים לאליל השמש רע, הוא נקרא בן אלהים בן האור הקדמון, בורא שמים וארץ וכל צבאם, מונה מספר לכוכבים, בורא יום ולילה קור וחום קיץ וחורף המחדש פני האדמה ומחיה את כל היקום אשר עליה, נותן לחם לרעבים ומשקה לצמאים, הוא מושל ושליט בשמים ממעל ובשאול מתחת המעורר ישני עפר להביאם לפני כס המשפט ומשלם גמול לצדיקים, ופעולת רשעים אל חיקם ישיב. אליל רע הוא הממליך מלכי מצרים ויושיבם לכסאו הוא יתן שבט המושל בידם וימשילם על כל ארץ מצרים, כמו שהוא מושל על התבל כלה; לכן נקראו מלכי מצרים פרעה על שמו80. אליל השמש רע היה בעיני המצרים אלהי החיים ואלהי הטהרה אשר ילחם במלחמת תנופה עם הנחש הטמא, נחש הקדמוני, מלך בלהות, אליל החושך והאפלה עם צבא משרתיו הטמאים אשר יפערו פיהם לבלוע את אליל החיים באישון חושך, והוא יתגבר עליהם וירוץ כגבור אורח מקצה השמים ועד קצהו, ואויביו בחשך ידמו81. בעיר פי-בסת (בובאסטיס) עבדו המצרים לאלילה נקבה פאכט שמה היא אלילת המקום מקומו של עולם, מלכת רקיע השמים ואוהבת אל רע עיניה צופיות על הליכות סדרי בראשית ועל חרכי בני תמותה לשלם להם גמולם בארץ החיים אם לשבט ואם לחסד, כי בידה קו ההצלחה והאנחה. גם היא תעמוד לימין אל רע בהלחמו עם הנחש ותרמסהו ברגליה. לה נבנה היכל יפה מאוד בעיר פי-בסת אשר סביבו שתולים אלונים ועץ רענן ולה חגגו המצרים חג השמחה הגדול מאוד, וכשבע מאות אלף אנשים ונשים לבד מטף התאספו לעיר פי-בסת לחוג את החג הזה82. אלה המה אלילי בני חם אשר עבדו בעיר מוף קרית הממלכה התחתונה. –

מאז נשבר גאון ממלכת מוף ותסוב המלוכה לנא אמון אחותה החלו כהני מצרים וחרטומיה אשר כוננו את מושבם בנא אמון להעמיק בחקר אלוה ויולידו מושגים עמוקים בחכמת אלהות ויטעום בכרם אמונתם. כהני נא אמון צרפו את דעות כהני מוף, ויבנו בעוז דמיונם כמו רמים תורת אמונתם. אבל אין לאל ידנו להביע מים נאמנים ממקור נדלח ונרפש מידי היונים אשר ישבו באלכסנדריא, כי המה ערבו את דעותיהם עם דעות המצרים, ובללו את המחשבות בהמון דמיונות ובהבלי שוא ומדוחים, לכן בין סירים סבוכים ובין חרולים קמשונים אנהגך פה קורא יקירי בכבדות, כי את אשר בעמל וביגיעה רבה הוצאתי מפי סופרים וספרים חדשים גם ישנים, אציג לפניך, ואתה תבחר את הישר בעיניך. –

יסוד דעת כהני מצרים אשר בנא אמון הוא, כי אלהים והעולם עצם אחד הוא בלתי בעל תכלית, חציו נסתר ונעלם וחציו נגלה לעינים. ההבדל שבין אלהים לבין העולם איננו כהבדל שבין בורא לנברא או כהבדל שבין פועל לנפעל, רק בהבדל שבין מאציל לנאצל, האחוזים ודבוקים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת. העצם הקדמון הזה, אשר בו הכל נקרא אמון מכוסה כי טמיר ונעלם מכל רעיון הוא ולו דומיה תהלה. כהני נא אמון חברו אל שלשת אלילי מוף, הלא המה: נאית חומר קדמון, סבך-רע הזמן הקדמון פשט המקום, עוד את כנף אליל רוח הקדמון ויעשו את אמון אלהיהם לבעל ארבעה מושגים, כי בו התאחדו ארבעתם לעצם אחד בלתי בעל תכלית, יתלכדו ולא יתפרדו לנצח83. טרם חפץ אמון לגלות חלק אחר מעצמותו היה הוא ועולמו אחד מסתתר ונעלם, וכאשר עלה ברצון אלהי קדם זה לגלות את התבל ומלואה, הוציא ראשונה מעצמותו את מדותיו וכחותיו הרוחנים הגנוזים בחבו לאור, והפריד בין הדבקים, וכל חלק מחלקי עצמותו האציל שני אלים84. כנף הרוח הקדמון האציל את מענט שר העולם ואת פטה שר האש. כנף הוא רוח אלהים המרחפת על פני תהום רבה בתחלת הבריאה, והוא הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין בדמות נחש עקלתון85. מענט שר העולם הוא החכמה העליונה כלי אמנותו של אמון אשר בו ברא את התבל ומלאה, ופטה שר האש הוא האור הקדמון אשר האיר בתחלת הבריאה, על ידו יצאו הכחות הגנוזות בעצם הקדמון לאורה והיו לברואים שלמים נכרים בדמותם וצלמם86. נעאית חומר קדמון האציל את פעט שר השמים ואת אנוקע שר הארץ. סבך הזמן הקדמון האציל את רע אליל השמש ואת יָה אליל הירח87. ופאכט אלילת המקום ילדה את זאטע היא אלילת המקום העליון מקום האור, ואת האטאר אלילת המקום התחתון, מקום החושך, לכן האטאר היא גברת השאול תחתיות88. כי כן גזרו המצרים בדמיונם כי רקיע השמים מחציתו העליונה אשר על ראשנו הוא מקום האורה ומחציתו התחתונה אשר תחת כפות רגלינו היא חושך. האור מקור כל טוב והחושך מעין כל רע, בחצי העליון שוכנים מלאכים טובים ובחצי התחתון רוחות רעות, שדים ומזיקים ישכנו. למעלה גן עדן ולמטה גיהנום, מלמעלה תצאנה הטובות ומלמטה תצאנה הרעות, ממעל שכר טוב למטיבים ומתחת עונש למריעים ומשחיתי דרכיהם.

אלה המה שמונה כבידים בני אל אמון השוכן בנא. והיא השמינית הקדמונה אשר להיודעים באלכסנדריא של מצרים וממסתריהם שאבו המקובלים והמינים מבני ישראל את דעותיהם ואמונותיהם והיו למעין נרפש ולמקור משחת לאמונת בית ישראל, כי באו זרים וחללו את יפעתה וישימוה לשקוץ משומם. –

עתה נבואה לראות את גלולי בשר ודם אשר עבדו המצרים במצרים. בימי נעורי מין האנושי, הם ימי האֹשר, ימי הזהב בטרם ידעו בני האדם למאס בטוב ובחור ברע מלך במצרים מלך טוב אגאטאדעמאן שמו אשר הרבה להיטיב בארצו, ויכבד בעיני העם כאלהים89. נוט אשת אגאטאדעמאן ילדה לו את סעב, את אזיריס ואת איזיס, את טיפאן ואת נעפטית אחותו. ואזיריס הוליד את האראס ואת אנוביס ואת תאנאת אחותם. טאט היה יועץ סופר ומזכיר בבית המלכות גם לעטא היתה אומנת ילדי אזיריס, וכלם נכבדו על פני כל ארץ מצרים כאלהים. כהני מצרים הציבו את אלילי בשר ודם אלה כמו לבוש להלביש בהם את אלילי כחות הטבע, כי כן דמו בנפשם באגאטאדעמאן מתלבש הרוח הקדמון אמון-כנף, בסעב בנו מתלבש אליל הזמן סעבך המוליד ומכלה ומשחית את הכל ובנוט אשתו מתלבש יסוד המים, והיא אלילת היאור, באזיריס מתלבש אליל השמש רע והוא כח המפרה את האדמה, לכן נקרא אלהי החיים מלך עתיק יומין ובו התאחדו כל כחות הטבע הטובים, בו מקור האמת והצדק, הוא ישב על כסא המשפט להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, לפניו חנף לא יבא, כי קודש קדשים הוא90. ובאיזיס אשתו מתלבשת אלילת חומר קדמון נאית ואלילת המקום פאכט, הוא כח המקבל אשר בטבע היא האדמה המקבלת את הזרע, היא המושלת על הצלחת בני האדם בחייהם ועל אשרם הנצחי אחרי מותם. איזיס ואזיריס הם אלים טובים המביאים ברכה ועושר לעולם ונלחמים תמיד עם אחיהם טיפאן הרע המשדד והמשחית. בטיפאן יתאחדו כל כחות הטבע הרעים, כל חורב ושממון, כל סופה וסערה כל פגע רע ואסון על שמו נקראו, כי מאתו תצאנה כל הרעות בתבל, גם הוא אבי השקר והתרמית91. טיפאָן הרע ארב על נפש אזיריס להרגו בערמה, וימיתהו. אבל הוא לא מת רק ירד אל ירכתי שאול תחתיה לעורר ישני עפר מתרדמתם. בעת התגבר החורב והשממון בארץ מצרים חגגו המצרים חג אבל, קדשו צום וקראו עצרה, הנשים תופפו על לביהן וילכו בלילה וישירו שירי קינה ונהי על אבדן אזיריס ונשאו צלם דמות איזיס אשתו המתאבלת על בעל נעוריה, ותופפו בתפים לגרש את רוח טיפאן הרע ויבקשו את גופת אזיריס הנקבר במקום סתר וימצאו אותו אחרי עבור ימי החורב מן הארץ ויקראו בקול רם “בא גד” מצאנוהו! ויעשו חג התחיה ויקרבו קרבנות ונסכים על קברו92. והאראס בן אזיריס נקם נקמת דם אביו וילחם עם טיפאן הרע וימיתהו, לכן נקרא עמוד העולם עוזר המושיע, כי בו מתלבש כח הטבע המתגבר על החורב והשממון במצרים בכל שנה, הוא השמש הזורח בירחי האביב, הוא נותן עוז ותעצומות למלכי מצרים93. האָראָס לקח את תאנאת אחותו לו לאשה, בה מתלבש כח המקבל בטבע היא האדמה החוגרת גילה ושמחה בירחי האביב לכן נקראת תאנאת אם השמחה, ותוף וכנור בידיה כי בני הטבע ששים ושמחים בימים ההם94. לעטא אומנת ילדי אזיריס, היא אלילה לעטא אשר בבוטא, היא החביאה את שני ילדי אזיריס מפני טיפאן הרע האורב למו, והיא מחוקה על המצבות בדמות אשה, וראש אריה לה לאות ההשגחה, ולה תרפים מהוללים בעיר בוטא אשר הגידו עתידות כי אלילת ההשגחה יודעת עתידות והיא מושלת על הלילה והחשכה, על התעלומות והנסתרות. טאט יועץ בבית מלכות אזיריס הוא אליל הכתב והמכתב והוא המושך בשבט סופר ביום הדין95. לטאט אשה סעף שמה היא החכמה סאפיה אוהבת אליל הכתב והמכתב, כי המושך בשבט סופר היא גם תעמיס ותעמידעס אלילות האמת והצדק רעיות טאט הסופר הנה96 נעפטית אחות אזיריס ואשת טיפאָן אלילת הבית היא, כי כִנְוַת בית עיניה צופיות על הליכות בתי בני אדם (* [והוראת שם “נעב-ט-הא” בלשון מצרית “גברת הבית”.] ואנוביס בן טיפאָן הוא אליל הציד, הוא מלאך דומה השוקל לפני כס המשפט את עונות בני אדם ואת פשעיהם, הוא השטן והוא מלאך המות גם מלך בלהות המוליך את נפשות הרשעים אל ירכתי שאול תחתיות. –

המצרים האמינו בנצחיות הנפש, אבל הקשר אמיץ בין הנפש להגוף, כי כגורל הגוף כן גורל הנפש. כי נצחית הנפש תלויה בנצחית הגוף כאשר יכלה הגוף בקבר תכלה הנפש עמו. איש כי יפריע מנוחת הגוף בקבר יפריע גם את מנוחת הנפש במרומים. לכן חנטו המצרים את מתיהם למען יעמדו הגופות ימים רבים. גם בנו את קבריהם חזקים ובצורים למען לא תפרע מנוחתם ויקראו את בתיהם “בית מלון אורחים” ואת קבריהם “בית משכן עולמים”.

המצרים האמינו בתחית המתים בנפש ובגוף, גם בשכר ועונש אחרי המות, כי כמו כח החיים מתגבר בכל שנה, וכמו אזיריס אלהיהם חיה אחרי מותו כן ימות האדם ויחיה שנית. אולם רק הישר באדם אשר הלך בדרך האל הטוב אזיריס ודבק במדותיו, חייו טהורים וזכים כשמש, הוא יחיה אחרי מותו, כי אזיריס הוא המעורר ישני עפר ומקיץ נרדמי המות, הוא ישב למשפט וישפט את האדם הראוי לעלות אל התחיה או לרדת לבאר שחת97. אזיריס יושב על כסא המשפט וארבעים ושנים שופטי המתים יושבים סביבו, האראס המליץ יושר עומד לימינו ואנוביס בראש תנין הוא השטן עומד לשמאלו וטאט בקסת הסופר על מתניו כותב את המשפט אם לשבט ואם לחסד. בבוא המה לפני שערי בית המשפט תקבל אותו אלילת האמת והצדק תעמיס ותעמידס בזרועותיהון ותביאנה אותו לפני השופטים, אשר באולם המשפט. השופטים יהגו ויספרו וישקלו את מ"ב חטאים, אשר אם יעשה אותם האדם ימות לנצח, את לב האדם יניחו על מאזני האמת והצדק, אם הלב מכריע את כף האמת אזי צדיק גמור הוא, יתענג על רוב טוב הצפון בגן אל רע ויחיה לעולם. ואם כבדו עליו פשעיו ימות לשחת, ולא יחיה לעולם, ואם לא כבדו עונותיו אזי יוסר בשאול תחתיות, ויחיה שנית98. ואם עשה טוב וגם עולה נמצא בו יתטהר ויתלבן בגלגול; כי המצרים האמינו גם בגלגול הנפשות, נפש החוטא תתגלגל בגוף בעל חי הנולד בזמן מותו, וכאשר ימות בעל חי זה תצא נשמתו אל בהמה או חיה אחרת, וכן תצא הנשמה מגוף לגוף אל כל בהמות וחיות ארץ מצרים, עד תתטהר ותתלבן ותשוב נפש האדם שנית לתחיה בגוף האדם, ימי הגלגול בגופות בעלי חיים ימשכו שלשת אלפי שנה, ואחרי כן תשוב הנפש טהורה ונקיה לגוף האדם. כאשר תכלינה הנשמות בגופות בעלי חיים על ידי גלגול יבוא יום בוער כתנור במצרים, הארץ פור תתפורר וכל זדים ועושה רשעה כקש ולהבה תלהט אותם, ואחרי כן תחדש התבל כנשר נעוריה, ותשוב כבתחלה99. אלה המה דעות כהני מצרים, מהם למדו כהני הנוצרים והמינים מבני ישראל את דעותיהם וימלאו פני תבל הבלי שוא.

* * *

עתה אגולל לפניך, קורא יקירי, מחזה לא נעימה, בה תראה בעיניך איך הלך שכל האנושי שולל בימי קדם, איך נואלו חכמי מצרים לכבד בהמות הארץ, ואיך השתוללו עמי הארץ לעבוד לעוף השמים ולחיות הארץ ולהשתחוות לפנים כמו לפני אלהים. חוקרי קדמוניות שלמים וכן רבים, קדמונים ואחרונים, חתרו בעוז שכלם וחקקו במשענת בינתם למצא סבה למחזה מוזרה זו, אלה מזה גזרו אומר כי האהבה לבהמות מועילות, והיראה מחיות טורפות הסבו להן את כל הכבוד הזה, ואלה מזה החליטו כי סגלות טבעיות מבשרות טובות או רעות הדבוקות בטבע בעלי החיים עשו להם את הכבוד הזה, ואחרים אמרו, יען כי נשמות בני אדם בני אלהים מן הנפילים הם, אשר ירדו בעונותיהם אל גופות בעלי החיים, לכן כבדו בני חם את בעלי החיים, והנכון בעיני טעם אחר, כי בטרם המציאו חכמי קדם מלאכת הכתב והמכתב באותיות, יצרו הכהנים צלמים רבים וצורות שונות, צלם דמות אדם ותבנית כל חיתו יער ועוף השמים להלביש בהם את מושגיהם ומחשבותיהם באלהות ןהעמידו אותם בהיכלי אלהיהם, לכן המון העם, אשר לא הבינו את הרעיון הנסתר בהם, דבקו בדברים טבעים חיצונים, והחליפו את הלבוש בהנלבש את המשל בהנמשל ויעבדו לבהמות הארץ ועוף השמים. וכאשר הקדישו העם את חיות הארץ ועוף השמים אז חזו הכהנים מכל תנועות העופות וסגלות הבהמות משאות שוא ומדוחים לעם וילכו אחרי ההבל ויהבלו100. מלכי מצרים נתנו לכל אחת מחיות הקודש נחלה במיטב ארץ מצרים ומשרתים העמידו לפניהם להאכילן ולהשקותן, להרביצן ולהקימן101. איש כי המית אחת מחיות הקדושות אף בפתע בלא איבה דמו בראשו, ואשה, אם אחד מבניה היה לברות לשני חיה קדושה, שמחה. אלה הן החיות הקדושות, אשר נכבדו בארץ מצרים: השורים, העזים, האלים, החתולים, העכברים, האריות, הזאבים, הכלבים, החמורים, התנינים והנחשים. ואלה הם העופות הקדושים במצרים: הנשר, הנץ, האיה, הדיה, החסידה, האנפה, האוזה, בנות היענה וציפור חול, גם לשרצים ורמשים עבדו המצרים במצרים, הילק קדוש לאל פטה וצפרדע לאליל המים, וגם דגי הים כבדו המצרים במצרים102. בעיר מוף עבדו המצרים לשור אפיס, ובעיר בית שמש לשור מענעפיס יען האמינו כי נשמת אל פטה שוכנת בשור אפיס ונשמת אל רע שוכנת בשור מענעפיס103. בעיר נא אמון עבדו המצרים לאיל בעל קרנים, יען האמינו, כי אמון מנא מתגלה בו104. בעיר מענט עבדו המצרים להשעיר הקדוש, יען האמינו, כי אליל מענט שוכן בקרבו105. החתולים קדושים לאליל השמש רע ולאלילת המקום פאכט106. העכברים והעטלפים, אשר המצרים האמינו כי עורים המה, קדושים לאלילה לעטא אומנת ילדי איזיס, אשר בעיר בוטא, הארי קדוש לאלילה פאכט, לאלילה נעאיט ואליל אזיריס. החמורים והתנינים קדושים לטיפאן הרע107. הכלב קדוש לטאט והעיר קינאפאליס על שמו נקראה. הנחש קדוש לאליל כנף108. הנשר קדוש לאמון כנף. הנץ קדוש לאליל השמש רע. האיה קדושה לאלילה נעאית. החסידה, האנפה, האיביס והאוזה קדשות לאלילה איזיס109. בנות היענה קדושות לאלילות האמת והצדק תעמיס ותעמידעס, וגדול כבוד הציפור חול מכבוד כל עוף השמים110. הוא ציפור חול (פֿעניקס) אשר לא אכל מעץ הדעת וברכו נח בצאתו מן התבה, כי ירבה ימים, ויחיה אלף שנים, ומקץ אלף שנים ישרוף את עצמו, ומעפר שרפתו יחדש נעוריו ויחיה לעולם. ממנו יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים בגן עדן עם לויתן ושור הבר ביום שכלו שבת שבתון. המצרים האמינו, כי נשמת אזיריס שוכנת בציפור פעניקס, ובא יבֹא למצרים פעם אחת בחמש מאות שנה, והמצרים בנו לכבודו היכל יפה בעיר און, ויעשו חג גדול ביום בואו.

* * *

עד הנה הוגעתיך, קורא יקירי, בהמון דעות כוזבות ואמונות הבלי שוא, אשר הולידו בני חם בימי קדם לבהלה, אולם עתה הראית לדעת, כי קורות האמונות והדעות הם קורות שגגות שכל האנושי, אשר שגג בן האדמה בלכתו לבקש את האמת. וגם אנחנו, ההולכים לנוגה אור החכמה, הזורח בימינו, לא נמלט משגיאות, כי כן דרך בן חלוף בעמק עכור הזה, לא נוכל להגיע אל מקור האמת, בלתי אם נתעה תחלה במסלה, העולה אל מעין האמת והצדק.*) – – –


*) אמר המו"ל: כבר היתה מלתי אמורה שאין כדעת אלה המבקשים והמחפשים למצוא בכתבי הקדש עקבות עבודת האלילים דעתי. אנחנו אמנם נמצא עקבות עבודת האלילים בהם אך רק בשלילה ולא בחיוב, הינו במשפטים וחקים אשר יבדילונו מעובדי האלילים ולא בחקים כחקות הגוים. ובדבר הזה הלכו שולל רוב החוקרים, כי לא עמדה דעתם במשפט ויעותו נכוחות, המה ראו יחוס והשתוות בין האמונות השונות להעמיס הקדמונים וליוצאי ירכם, כי נחלת עמים באלילים נסבה מעם לעם ויקחו להם בגזל או במתנה את אלהי אוהביהם וגם אלהי שונאיהם, כאשר כבשום תחתיהם, ובשנות עם אחד שמות אלילי עם אחר קנה אותם בשנוי השם ויתהלל בהם כמו מורשת אבותיו המה לו. וחכמת החוקרים בקדמוניות עמדה להם לבא עד תכונת האלילים ולגלות מוצאם. ויהי בעשותם הנה והנה ויראו את אמונת דת משה וגם עליה השליכו גורל ויהי בעת אשר האחד קם לגזול ממנה דעת האחדות ויבקש למצוא אותה כבר במצרים ומשה שאל אותה מהמצרים בתוך כלי הכסף והזהב, קם רעהו לעמתו ויאמר כי לא כן הוא, כי הוא מצא כי גם דת משה תורה אמונת אלילים. אבל רק איש אשר תהפוכות בלבו ימצא תהפוכות כאלה בדת אשר תכליתה ומטרתה היא לבער אחרי אמונת האלילים. ואיכה יעלה על לב מחוקק לדבר תהפוכות כאלה נגד עמו ולא יבוש? פעם יצוה במפגיע ויענוש במיתה כל עובד אלילים וגם להזכיר בשמם כחטא נורא חשב ופעם יתהפך ויורה להם היתר בדבר הזה! כי על כן אך הבל ורעות רוח היא לבקש ולמצוא אף אבק עבודה זרה בחקי התורה, ועוד אקוה לדבר בדבר הזה בכלל ופרט, ולעת כזאת דיה ההערה הקטנה הזאת.


 

ג. חקות המצרים מנהגיהם ומשטרי ממלכתם.    🔗

שלש עתות עוברות על גוי ואדם יחד בתבל ארצה, עת הילדות, עת הגבורה ועת הזקנה. כמו בעת ילדות האדם, טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע, האב לבדו מושל עליו באין מעצור, ואם בן סורר ומורה הוא, אז בשבט מוסר ישחרהו, כן כל לאום בתבל; בעת ילדותו, בימי קדם קדמתה ראשי בית אבותם משלו עליהם בחזקת היד, הם היו המחוקקים, שרי הצבא וכהני האמונה, וכל חק ומשפט בידם נתנו. לכן כל ממלכות בני קדם על אדני ממשלה בלתי מגבלה נוסדו111. וכמו בעת גבורת גבר בעת למד ללכת במעגלי צדק ומשרים, יצא חפשי מתחת ידי אביו, יבנה לו בית ויעשה סדרים בהונו ורכושו כאות נפשו, ובכל זאת את הוריו ומוריו יכבד, כן העמים בעת גבורתם, בעשותם חיל בחכמה בכשרון ובגבורה, יצאו חפשי מתחת ידי נוגשיהם, ישליכו מעליהם עבותות מלכי עריץ, וינתקו מוסרות חבלי שוא, בחיריהם הם המחוקקים, ישימו חקים ישרים ומשפטים צדיקים בארצם ויבחרו נגיד ומצוה מתוכם. אבל לא כל העמים ילכו בדרך ישרה לעת גבורתם כי כמו יקרה לפעמים, כי יולד לאב בן שובב ופרוע, או כי ימות האב, וישאר אחריו נער משלח ונעזב, מוריו ומלמדיו ישחרוהו מוסר ולא ישמע בקולם, הוא ילך בשרירות לבו, יפנה עורף לחכמה ודעת, ויזנה אחרי תאות נפשו, וכאשר יגדל ויהיה לאיש, הוא בן בליעל, נבל וחסר דעת, שונא חכמה ואוהב מזימות לוחץ עניים ורודף אביונים, כן יקרה, כי יולד גוי שובב ופרוע, עם נבל ולא חכם מפיר חוק ומואס משפט איננו שומע בקול מחוקקיו ומנהיגיו, זולל וסובא, ואף בבואו לעת גבורתו, בצאתו חפשי מתגרת ידי אדונים קשה לא ילמד ללכת בדרך צדק ומשפט, לעשוק יאהב, לרדוף עם עני ודל, כי החופש עלה בידו כחוח עלה ביד שכור, וכמו לעת זקנת גבר ושיבתו, תכה עינו וינוס לחה, חכמתו תתבלע יגוע ויאסף אל עמיו, כן לעת זקנת כל העמים ירדו מטה מטה, נשתה גבורתם ונסרחה חכמתם, התענוגים ירבו, גאה וגאון יציץ, ויפרח חמס ושוד בארץ, רוח החופש והדרור יחלוף, ורוח עריצים כזרם קיר יאתה, החמס יקום למטה רשע ושבט מושלים, עדי יכלו ויאבדו מן הארץ. –

ועתה אחרי הראיתיך לדעת החקים, אשר עליהם יסבו אופני קורות ממלכות ימי קדם בלכתם, נבוא לראות את חקות המצרים מנהגיהם ומשטרי ממלכתם בפרט ונאמר, כי כיאור מצרים, השומר את עת בואו מימים ימימה, וכשנה השומרת את תקופותיה, כן שמרו יושבי מצרים את חקותיהם ואת מנהגיהם, אשר נאחזו בתוכם מיום נוסדה ממלכתם בארץ, עד עת נהרסו אשיותיה. כל גויי ימי קדם וכן יושבי מצרים נפרדו בימי קדם קדמתה לכתות נבדלות זו מזו, אשר גבולות וחקים הציבו ביניהם, לבל יתערבו איש ברעהו. ואם נחפשה ונחקורה לדעת מקור החקים האלה, ומבטן מי יצאו? נראה עין בעין אם נתבונן על מעמד ומצב מין האנושי בימי נעוריו, כי כאשר החל אור השכל לזרוח על בני האדם בימי קדם ונפקחו עיניהם לראות, כי לא לשבת בחבוק ידים נברא האדם, ואך לעמל נולד להוציא את כשרונותיו ואת הכנות נפשו לפעולת אדם, אז נפרדו בני האדם לפלגות שונות, וילכו לבקש להם חכמה או מלאכה המחיה את בעליה, אלה בחרו בעבודת האדמה, ואלה בחרו בתרבית המקנה אלה במלאכת חורש וחובש, ואלה בעבודת הצבא, ואחרים בעבודת אלהים. ויען כי בימי קדם אין מורה ומנהל לאדם, אשר ילמדהו חכמה או מלאכה, זולתי האב לבדו, לכן אחזו הבנים מעשה אבותיהם בידיהם. אם האב היה כהן, גם בניו מלאו את ידיהם לעבודת הקודש, ואם האב היה עובד אדמה, גם בנו נעשה אכר; כי הבנים ירשו מעשה אבותיהם. הבן האוחז מעשה אבותיו בידו, היה בראשונה מחסרון מורים ומלמדים אחרים, ונעשה חק ולא יעבור אחרי כן. החוק הזה מידי אנשים, אשר התנשאו בגובה רוחם, ודמו בנפשם, כי להם יתר שאת ויתר עז על שאר בני האדם, יצא. כי בין כל העמים בתבל נמצאו אנשים, אשר קרבות יחפצון בטבעם, וילמדו את ידיהם לקרב בנעוריהם, גם נמצאו אנשים, אשר הקדישו את כל ימי חייהם לעבודת אלהים, והיו כהנים במקדש, והמון העם, הקופאים על שמריהם והמסובלים בהון ועושר, יכבדו את אנשי חיל, השומרים את נחלתם והונם מכל צר ואויב, ואת הכהנים המצוים את ברכת ה' באסמיהם. לכן הכהנים ואנשי המלחמה בראותם, כי המון העם יכבדו אותם, לבשו גאות וגובה רוח ודמו בנפשם, כי אך קדושים וטהורים הם בעיני אלהים, ולהם חלק אלהים דם קדוש וטהור ויתרון הכשר חכמה לעמוד בראש העם, ואיש נכרי, אשר לא מזרעיהם הוא לא יקרב אל כהונתם ומשמרתם כי היתן טהור מטמא? לא אחד! לכן הציבו גבולות בחברה אנושית, אשר לא יעזוב איש את מלאכתו ואת משמרת בית אבותיו כל ימי חייו. והכתות הנבדלות לא יתחתנו זו בזו, ועל ידי זה נפרדה החברה לפלגות שונות והפרוד הזה היה לפוקה ולמכשל לחברה האנושית, כי האדם לא יכול להוציא את כשרונותיו לפעולה, ולא הגיעה החברה בעבור זה אל שלמותה ימים רבים. –

מראש מקדמי ארץ ישבו על אדמת מצרים שבטים שחורים ופראים בלי כל סדר מדיני ומשטר ממלכה וכבהמות בהררי אלף החיו את נפשם מצידם ודיגם ומיבול אדמתם בלי זעת אפים ועמל כפים, ואחרי כן באו גדודים בני חם מאזיא ויכבשו את הפראים השחורים לעבדים, והתישבו על אדמת מצרים, ויטעו שמה את השכלתם, ויעשו פרי תבונה, וימשלו ממשל רב, בנו ערים ויסדו ממלכות, ויעשו חיל בכשרון ובגבורה, ויצא להם שם בכל גויי ימי קדם. יושבי מצרים נפרדו בימי קדם לשבע כתות נבדלות זו מזו, ואלה הן: כהנים, אנשי מלחמה, רועי בקר, רועי חזירים, אנשי מרכולת, מליצים וחובלים בים112. כאשר התאחדו שבטי בני חם לגוי אחד במצרים, עלה ראש בית אב, אשר פעל גדולות במלחמה, על כס המלוכה. והמצרים כבדו את מלכיהם כאלהים, כרעו ברך לפניהם, והשתחוו להם כמו לפני אלהים. אבל לא המון העם לבדו כרעו לפניהם, כי אם הכהנים שרי המדינות, הסגנים והפחות נפלו על פניהם לפני מלכיהם, כי בידם נפשות כל העם להמית ולהחיות, והמלכים כרעו ברך לפני המלכים, אשר חיו לפניהם, והשתחוו לפני צלם דמות תבניתם, מלכי מצרים נקראו שרי קודש, נשיאי אלהים, גם בני אלהים, כי המה יתנו חקים ומשפטים ישרים בארץ, גם מצות וחקי מוסר לעם וישמרו אותם מכל צר ואויב לבל יבוא בשערי ארצם113. מלך מצרים היה הכהן הגדול בארץ, הוא הקריב את קרבנותיו ואת נסכיו לאלהיו בידיו, כי מלכי מצרים חשובים בעיני אלהיהם יותר מכהניהם. כל חיי המלכים היו סדורים וערוכים על פי משטרי הככבים, כי כל מעשיהם שבתם וקומם, כל מאכלם ושנתם נערכים על פי מערכת החוזים בככבים ונכתבים בספרי קדשיהם114. המלך לא יאכל ולא ישתה הרבה, מאכלו בשר עגל ובשר אוזות כמאכל הכהנים, כי גם הוא קדוש לאלהיו. כל כלי בית המלך נעשו מכסף וזהב, וכלים מכלים שונים היו לו. אם מת המלך, אבל כבד היה במצרים שבעים יום, בימי אבלו לא אכלו המצרים בשר ולא שתו יין ולא רחצו בשרם במים, עד עלה בנו על כסא מלכותו, ואם אין לו בן יורש עצר המלוכה, אז גם הבת תעלה על כסאו. ולפעמים התנשאו גם שרי הצבא ויועצי הממלכה אחרי מות המלך וישבו על כסא מצרים תחת בן המלך וימלכו בחזקה, ושלשים ואחד בתי אבות, אשר מהם ארבע מאות ואחד עשר מלכים יצאו, מלכו במצרים מימי מענא עד אלעכסנדר הגדול. עבדי המלך ומשרתיו לא היו מדלת עם הארץ, כי אם בני הכהנים שרתוהו, ושרים רבים היו למלך מצרים, שרי הצבא למאות ולאלפים, שרי הטבחים, סריסים נושאי כלי המלך, פקידי הארמון, פקידים על העושים במלאכת המלך, שומרי אוצרותיו, נציבים, אשר כלכלו את בית המלך, שרי המשקה והאופה, שרי המקנה, שרי המדינות והפחות, סופרי המלך והמזכיר. וכבוד גדול עשו יושבי מצרים למלכיהם בעת המשחם למלך על מצרים115.

כהני מצרים נפרדו לכתות שונות. בכל מקדש היה כהן גדול, ותחתיו סגן הכהנים, הממונה על העבודה, ונקרא נביא, ותחתיו היה סופר המקדש, אשר נשא על שכמו את חשבון הוצאות והכנסות המקדש, והוא למד דעת את העם מלאכת הכתב, ותחתיו היה הכהן החוזה בככבים, אשר הביט בכל יום על מצב הככבים במסלותם, ותחתיו היה הכהן, המשורר בהיכל, ותחתיו היה הכהן המלביש בכל יום את פסילי אלהיהם, והורה לעם חקות הקרבנות להבדיל בין הטמא להטהור, והוא הקדיש את החגים116. הכהנים אכלו משלחן גבוה מן המזבח אכלו חקם, לחם קודש, יין, ירק, בשר עגל ובשר אוז היה די והותר מעל המזבח, כי להיכלי מצרים אחוזת נחלה במיטב הארץ והשכירו נחלתם בעד החומש אשר נתנו לאוצר הקודש. הכהנים קדושים וטהורים היו מכל העם, שתי פעמים ביום ושתי פעמים בלילה רחצו את בשרם במים קרים, וילבשו בגדי שש ומנעלי גומא, ויגלחו את שער בשרם, את זקנם ואת גבות עיניהם בכל יום השלישי. מלבושי עור ושער טמאים הם לכהני מצרים, אך בחג אבל אזיריס לבשו הכהנים עורות נמרים, זרעונים לא אכלו ופול בל יראה לעיניהם, בשר צאן וחזיר, פרה ושור, אלים ועזים לא יאכלו הכהנים, ולא יגעו בדגים כל ימי חייהם. הכהנים ענו את נפשם בצום מ“ב ימים בשנה לטהר את נפשם ממ”ב חטאים, אשר חייבים עליהם כרת, הכהנים לקחו אך אשה אחת, ושאר כל העם לקחו נשים רבות, גם פלגשים לקחו להם, וגם המלכים לקחו נשים רבות. שלשה היכלות גדולים היו במצרים, היכל אמון בנא, היכל פטה במוף, והיכל רע בבית שמש. כל הימים, אשר נא אמון היתה ראש הממלכה היו גם כהני נא אמון הראשים לכהני מצרים. וכל כהני מצרים הנחילו את כהונתם לבניהם אחריהם, מלבד כהונת הכהן הגדול בידי המלך היא ויתנה לכהן הישר בעיניו. –

עבודת הצבא היתה עבודת הכבוד במצרים, אשר רק לאזרחי הארץ המשפט לעבוד בצבא ולא לנכרי, ובימי פזאמעטיך עבדו גם שכירי יון בצבא מצרים. אנשי המלחמה נחלקו בימי קדם לשתי מחלקות. במחלקה האחת היו מאה וששים אלף אנשי חיל חלוצי צבא, הנקראים הערמאטיבים, אשר שכנו במצרים העליונה, ובמחלקה השנית היו מאתים וחמשים אלף חלוצי הצבא, אשר נקראו קאליזירים, ומשכנם במצרים התחתונה117. בימים אשר שלום היה בארץ ישבו אנשי חיל אלה בביתם ובאחוזת נחלתם, כי הם לקחו שכרם אחוזת קרקע במיטב הארץ, רק אלף אנשים יצאו מכל מחלקה בכל שנה לעבודת המלך, לכרים, לרצים ולטבחים שומרי ראש המלך. אנשי המלחמה למודי הקרב היו כלם חלוצי הצבא בכובעות נחושת, במגינים ושריונים, בקשתות וכידונים, בקרדומות בחרבות וברמחים, באבני קלע ובשוטים ובסכינים חדים והלכו חוצץ כלם, על פי החצוצרה נסעו ועל פי החצוצרה נחו118. כאשר צרו על עיר ללכדה היו להם כרים ואלים לנגח בקרני ברזל את החומה, גם פרשים ורכב ברזל ושלישים על כלם היו להם, אשר ירו חצים מעל רכבם, וגם אניות מלחמה היו במצרים. ארץ מצרים היושבת בקרן צפונית מזרחית מאפריקא נחלקה בימי קדם לשתים עשר מדינות ולשלשים וששה פלכים119. בימים אשר אחדות ושלום היו בארץ מלך מלך אחד על כל ארץ מצרים, אשר נהג את ממלכתו על ידי שרי המדינות ושרי הפלכים. ברצון המלך בחר את שרי המדינות ושרי הפלכים ממשפחתו או ממשפחת הכהנים או ממשפחת העובדים בצבא, וברצונו העלה גם מיתר העם את אשר מצא חן בעיניו לשר המדינה או לשר הפלך, על יד שרי הפלכים עמדו סופרי המלך הנקראים סופרי הצדק, כי הם כתבו וחשבו את מכסת המכס והמס הבא מכל פלך אל אוצר המלוכה בכל שנה ושנה. שרי הפלכים עשו סדרים בארץ, רדו בעם לשמור מצות המלך ומצות אלהיו, והשגיחו על עבודת האדמה, ויתנו זרע לזורע, למען לא תשם אדמת מצרים, ויביאו את המס לאוצר המלך, הם העמידו נציבים על החופרים עפרות זהב ונחושת בהרים, והם פקדו את העובדים בצבא היושבים בפלכם.

* * * בארץ מצרים היה בית משפט גדול, אשר בו ישבו שלשים שופטים על מדין. עשרה שופטים נבחרו מכהני מוף, עשרה נבחרו מבית שמש, ועשרה נבחרו מכהני נא אמון ולקחו שכרם מאוצר המלוכה. היושב ראשונה על כסא המשפט נבחר מתוך השלשים והוא ראש השופטים, אשר נשא על לבו חושן המשפט מאבנים יקרות מחובר בעבותות זהב על שני כתפיו ועליו חקוקה דמות אלילות האמת והצדק המה האורים והתומים, בעלי הריב הגישו דברי ריבותם לפני השופטים בכתב, והשופטים חרצו משפטם משפט צדק על פי ספרי החקים, אשר לפניהם, בכתב; כי כן היה חק פרעה מלך מצרים, למען לא יכירו פנים במשפט, ולפני כס-המשפט לא ינכר שוע לפני דל120. –

אלה המה חקי מצרים, אשר נשארו לנו לפלטה מכליון הזמן: הנשבע לשקר, מות יומת, כי עונו כפול, חטא לאלהיו, אשר בו נשבע לשקר, וחטא גם לרעהו. המכה את אביו ואת אמו, באש ישרף. איש כי יכה את רעהו, ומת תחת ידו, מות ימות הרוצח. המכה את עבדו ומת, נקם ינקם. עד חמס כי יקום באיש לענות בו סרה, ושקר ענה באחיו, יעשה לו כאשר זמם לעשות לאחיו, איש כי יעמוד על דם רעהו, בקום עליו רוצח לרצחו נפש, ויש לאל ידו להצילו, ולא הציל אותו, מות ימות כהורג נפש, ואם אין לאל יד רעהו להצילו מיד הרוצח, אז לו לבקש את הרוצח ולהביאו לפני השופטים; ואם לא עשה כן, הפילו אותו שוטרי המשפט והכוהו כדי רשעתו, ואחרי כן נתנוהו אל בית הסוהר וישב שם שלשה ימים בלי כל מאכל ומשתה. אב או אם כי הרגו את בנם או את בתם בזדון לא יומתו, כי אם על כפים ישאו את בנם המת שלשה ימים וישימו את מכשול עונם לנגד עיניהם וישובו מדרכם הקשה. אשה הרה כי תחטא חטא משפט מות, לא תומת בעוד הרה, עד עת לדתה יחכו לה, כי היא חטאה, ולא העולל. אם במחתרת ימצא הגנב ונתפש בגנבתו, דמו בראשו, ואם לא נתפש בגנבתו, אף כי נודע כי גנב הוא נקי הוא121. איש כי העלים עין מתת מס למלך מות יומת. השוקל באבן בלתי שלמה וצדק, והמודד באיפה בלתי שלמה וצדק ומזיף חותם חברו אחת דתם: וקצות את כפיהם, לא תחוס עינך עליהם. המוציא דבה על רעהו תמק לשונו בפיו. איש כי ינאף את אשת רעהו בחזקה, גידי פחדיו ישורשו, ואיש כי יפתה את אשת רעהו, הנואף יוסר בשבט, אלף מכות יתנו לו, והנואפת משפט הנואפות להסיר נאפופיהן מעליהן, יכרתו את דדיהן ואת אפיהן. על פי חקי המצרים לא ירבו הלוים בנשך ותרבית, ואם אין לאיש לשלם, לא ימכר לעבד בעד נשיו. כל הבנים מכל הנשים והפלגשים משפט אחד להם בנחלת אביהם, והבכור לא יקח פי שנים. איש כי ימות בלא בנים, לא תהיה אשתו לאיש זר, יבמה יבוא אליה ויבמה. למרות מנהגי כל העמים מצוה תורת המצרים לקחת את אחותו לאשה. –

רק איש מעם הארץ בעשותו אחת ממצות אלהיו, אשר לא תעשינה הומת, אבל לא איש מלחמה, כי הַמָוֶת עונש הוא רק לאיש היושב אחורי התנור והכרים, אבל לא לאיש מלחמה, השם את נפשו בכפו והולך למות בכל רגע. טוב לאיש מלחמה למות מות גבורים על שדה קטל מחיות חיי חרפה וכלימה; לכן עונשי אנשי המלחמה במצרים עונשי חרפה היו. איש מלחמה, אשר הראה מורך לבבו במלחמה, או כי ברח ממחנהו נדחה ממצבו, אם היה שר האלף יהיה שר המאה, ואם היה שר המאה יהיה שר העשרה, וכן ירד מטה מטה עד היותו כאחד מדלת עם הארץ. ואיש מלחמה כי בגד במלכו ובארץ מולדתו, ויגל סוד לשונאי המלך, נכרתה לשונו. –

כל מנהגי ימי קדם מחיק האמונה יצאו, היא הרתה וילדה אותם, ותאציל מרוחה עליהם ויהיו קדושים בעיני העם, וברבות הימים היה המנהג לחק קדוש ולא יעבור, גם מנהגי המצרים ודרכי חייהם מלדה ומבטן קדושים הם, כי האמונה הורתם והדת מולדתם, המצרי עובד אלהים היה כל ימי חייו, כי הוא הקדיש את ימי מגורו בארץ לאלהיו, להקריב לו קרבנות שורים ואלים ועזים, לנסך נסכים, להקטיר קטורת122, להקריב ראשית פרי אדמתו, דבלים, בצלים, ופרחים, לנדר נדרים ולנדב נדבות, לחוג חגים, להקדיש מועדים ולכבד את החיות הקודש. בארצם הנבחרת היו המצרים לעם נבחר בעיניהם, וכל איש, אשר לא שכן על אדמת מצרים זר ונכרי הוא בעיניהם, העמים היושבים מחוץ לנחל היאור אכזרים ועריצים, זרע מרעים, עקשים ונלוזים המה וימאסום, ויקוצו בם, כי טמאים הם123. המצרים לא אכלו עם נכרי על שלחן אחד, ולא שתו מכוס, אשר שתה ממנו נכרי ולא חתכו בסכין נכרי, כי הנכרים וכליהם טמאים הם. ויען כי אמונת המצרים נוסדה על הרעיון, כי אלהים הוא בעל שני כחות מתנגדים בטבע, פועל טוב ועושה רע, יוצר אור ובורא חושך, הנלחמים זה בזה, לכן הקדישו המצרים את כל חייהם, את נפשם ואת בשרם, לשני כחות המתנגדים האלה. כל מצרי, אשר ינזר מתאות רעות, ישמור את נפשו מכל טמאה, אשר ילבש בגדים נקיים וטהורים גם יאכל מאכלים טהורים וישתה משקה בלתי טמאים, ימצא חן בעיני האל הטוב, ויביא חיים, ברכה והצלחה לעולם על ידי מעשיו הטובים והישרים. וכל מצרי, אשר יטמא את נפשו בתאות רעות, יתן עוז, וירבה עצמה לאל הרע, ויביא שוד ושבר אסון ופגע רע לעולם על ידי מעשיו הרעים124. לכן כל מצרי הירא את אלהיו, לא ירצח, לא יגנב, לא ינאף, לא יקלל את מלכו ואת אלהיו ואת אביו ואמו, לא יצוד חיות קדושות, לא ירמה את אלהים ואנשים, לא יעשוק שכר שכיר, לא ימנע מרעב לחם ומצמא מים, לא יתרפה במלאכתו, אז ימצא חן בעיני אלהים, ויצא נקי וטהור משערי שאול ביום הדין והחשבון, וישבע נעימות בימין אליל השמש אחרי מותו125. המצרים קדושים וטהורים היו, רחצו את בשרם במים שלשה ימים בכל חודש, והוריקו את מעיהם על ידי סמי הרפואה, למען יהי גופם נקי וטהור, כי בגוף טהור תשכון נפש טהורה, הם לבשו אך בגדי בד, בגדי שש וכל צמר לא יבוא על בשרם. הפולים, החטים, השעורים לא אכלו, גם בשר בהמות קדושות לא יבוא אל פיהם, בשר חזיר טמא הוא להם והנוגע בנבלתו יטמא עד ערב. גם רועה חזירים טמא הוא בעיניהם, ואל המקדש לא יבוא. כל זכר במצרים נמולו בשר ערלתם, כי אות ברית הוא לטיפאן אלהיהם126. אם מת להם מת, אז התקבצו השופטים וישבו כסאות למשפט עליו, אם הלך האיש בצדק ובמישור ולא נמצא עולה בו, ינתן לקבורה, ואם יקומו שני עדים להעיד עליו כי לא הלך במשרים, או כי בנו נתן את גויתו לערבון בעד נשיו, אז לא נקבר בקברו, אשר כרה לו, כי אם בתי קרוביו הם קברו, וזאת חרפת עולם וכלימת נצח לו, לקרוביו ולזרעו אחריו127. על קבר המת הקריבו קרוביו שור פר בן בקר לחטאת, והקטירו קטורת לבונה זכה לאליל אזיריס. בימי אבלם זרקו עפר על ראשיהם, בגדיהם היו פרומים ושערותיהם פרועות, ויצעקו מרה, ויתופפו על לביהם, וינזרו מכל מאכל תאוה, יין ושכר לא שתו בימי אבלם, לא נגשו אל האשה, ולא לבשו בגדים לבנים, או משלל צבעים רקמה. מתי עשירים נקברו באחוזת קבריהם, אשר כרו להם בחייהם ברוב הדר ותפארת, אחרי מטתם הלכו עבדיהם וקרוביהם, ונשים מקוננות, וכהני אמונה ושומרי ההיכל, אבל מתי עניים נקברו בבורות, אשר סביבות היכלי אליליהם, וזה לא בחנם, כי אם בעד בצע כסף, אשר שלמו קרוביהם אל כהני ההיכל.

מני שנות קדם ודורות עולמים יעמול בן אדם, קצר ימים ושבע רוגז, להבדיל בין עשיר לעני, להכיר פני שוע לפני דל, ולתת לעשיר כבוד אף במותו, וישכח כי לא למתים כבוד, ולא ליורדי דומה תהלה, כי עשיר ועני יחדיו על עפר נחת! –

עושר רב היה בימי קדם במצרים,כי ארץ מבורכת היתה במגד שמים מעל ובמגד תהום רובצת תחת, אדמתה פוריה כגן ה' ויבולה למכביר, תרבות המקנה פרחה, עדרי בקר וצאן, חמורים גמלים ועזים פרצו בארץ, גם שפע ימים ינקו המצרים על ידי מסחרם ומרכולתם עם עמים אחרים, כי משפוני טמוני חול עשו כלי זכוכית נפלאים ובגדי שש אטון מצרים מהללים היו בין כל גויי ימי קדם128. ועושר המצרים היה המקור לכל חכמה ודעת ולכל כשרון ומלאכת מחשבת, אשר פרחו על אדמת חם בימי קדם. –


 

ד. חכמת מצרים ומלאכת מחשבתה.    🔗

אחת הסגלות היקרות, אשר בה חננה הטבע את בן האדמה יתר שאת על בעלי חיים אחרים, היא השפה, אשר על ידה יוציא את מחשבתו מכח אל הפועל, ויביע אומר ודברים לזולתו. ראשית פרי מחשבת האדם הוא הכתב. על ידי השפה והלשון יבין איש לרעהו את רחשי לבו והגות רוחו, ועל ידי הכתב והמכתב ינחיל את ילדי שרעפיו לבאים אחריו; לכן מימי קדם קדמתה היה הכתב והמכתב אוצר כל כלי חמדה וחוסן יקר לכל חכמה ודעת. ולולא הכתב והמכתב, כי עתה עוד ממששים היינו כעורים קיר, ולא הגיעה החכמה אל שלמותה כי את אשר הרו והגו חכמי דור העבר נשכח בדור העתיד. ויען כי הכתב והמכתב הם שני העמודים החזקים, אשר היכל החכמה נשען עליהם, לכן טרם נשימה את פנינו לדרוש אחרי חכמת המצרים ומלאכת מחשבתם בימי קדם, נחפשה ונחקורה על כתבם ולשונם, כי המצרים היו הראשונים, אשר בעט ברזל ועופרת את דבריהם לעד בצור חצבו. –

לשון בני חם קרובה ברוב מליה ושרשיה ללשון בני שם, כי מצור אחד חצבו ומקבת בור אחד נקרתן129, וכבר מתה כשפת בני שם אחותה. ומאז חכמת מצרים אבדה ובינת נבוניה הסתתרה היו רוב מליה, מליצותיה והגיוניה נסתרים ונעלמים עטופים בכתב החרטים, אשר בצור חצבו, וכל חכמי מזרח ומערב לא מצאו מפתח נכון לפתור חידות ימי קדם עד ימינו אלה130. שלשה כתבים שונים היו במצרים, כתב הקודש, בו דברי אלהים נכתבו, ונקרא כתב החריטים, כתב הכהנים וכתב העם, כתב הכהנים וכתב העם הם תולדות כתב החריטים. אותות כתב הקודש חרטו חרטומי מצרים בחרט אנוש בתבנית דברים טבעים, בהם תמונות למושגים, תמונות להברות ותמונות לאותות א“ב. אות א' ע”י תמונת נשר הנקרא בלשון מצרית אפענע. אות ב' ע“י תמונת עיר הנקראת בל”מ באקי. אות ק' ע“י תמונת סל הנקרא בל”מ קאט. אות ט' ע“י תמונת יד הנקראת בל”מ טאט. אות ל' ע“י תמונת האריה, הנקרא בל”מ לאביא, אות ר' ע“י תמונת איש הנקרא בל”מ ראמי, אות פ' ע“י תמונת רגל הנקראת בלשון מצרית פאט131. אות מ' ע”י תמונת ינשוף הנקרא בל“מ מולאג. הברת סט ע”י תמונת נחש הנקרא סעט בלשון מצרית, הברת מן על ידי תמונת אבן משכית הנקראת מען בל“מ. הנך רואה כי תמונות החריטים הן תמונות דברים הנקראים בשם הזה, וכן היו תמונות אותות אלף, בית, ג' העברים תמונות שור, בַּית, גַּמָל, רק ברבות הימים שנו את מראיהם, אבל תמונות המושגים היו באופנים שונים, הנודעים בדרכי המליצה והדיבור, תמונות הפרט תחת הכלל, תמונת חלק תחת הכל, תמונת קרני שור תחת מושג שור. תמונות הסבה תחת פעולתה ותמונות הפעולה תחת סבתה, כמו תמונת הירח למושג החודש, ותמונת העשן למושג האש. תמונת דבר אחד תחת תמונת דבר אחר הדומה לו בתכונתו או בפעולתו. מושג הָאֵם תארו ע”י צפור דיה, יען האמינו המצרים, כי ממינה אך נקבות יש בתבל, והנקבות יולדות בלי עזר הזכר, ותארו את מושג את מושג הבן ע“י תמונת אוז היאור, כי אוהב הוא מאוד את בניו. אבל לא כהני מצרים וחרטומיה לבדם היו מושכים בשבט סופר, כי אם גם יתר העם למדו את ידיהם לתפוש עט ואצבעותיהם למשוך בשבט סופר; כי הכתב דרוש לכל חפציהם, לסחורת ידיהם ולשטרי קניניהם, למכתבי ידידות ולשירי תודה ותהלה. חרטומי מצרים חקקו על ספריהם חקות הקרבנות והמועדים, חקי מוסר, משל ומליצה, אשר בהם ילכו בני חם, וינחילו אושר הצפון בנתיבת אל-מות. ולהם מ”ב ספרי קודש. סופרי המלך כתבו בספר מספר עדרי הבקר והצאן, מספר החיות אשר צד המלך, מספר השבויים והמלקוח, אשר הביא המלך ממלחמתו גם מספר תבואות הארץ. מליצי המלך שרו שירי הלל ותודה על מלחמותיו ועזוז מפעלותיו132. תולדות המלך ומלחמותיו חצבו בעט ברזל ועופרת בקירות היכליו וארמנותיו, למען יעמדו ימים רבים. שירי תודה תהלה ותפלה חצבו בבתי עצביהם על עמודי פסיליהם ואבני משכיותיהם. מעשה יום הדין ודמיון עולם הנשמות, עונשי השאול ואבדון ותענוגי גן עדן חקקו בתכריכי המתים ובחצרות קבריהם. ודברי חכמה ומדע כתבו במגלות עשויות מגומא. ועתה נבואה, קורא יקירי, לראות את יתר הפלטה, הנשארת לנו מחכמת מצרים בימי קדם. ראשונה נשים לבנו על חכמת הרפואה, כי היא פרחה בעזוזה ותפארתה ראשונה על אדמת מצרים, ורופאי מצרים מהוללים בין גויי ימי קדם טרם החלו היונים לדרוש בחכמת הרפואה. כי על אדמת מצרים השמנה צמחו עשבי תרופה ונטעי רפואה להעלות ארוכה ומרפא לחלאים רבים ונאמנים133. ואף כי המצרים בריאים וחזקים היו, והאריכו ימיהם על אדמתם, כי כל חולי עצמות וכאב שנים, שחפת ורזון לא נמצאו ביניהם, בכל זאת חלה ה' בם חליים רבים אחרים כבדים מאלה: דבר, שחין, ילפת, אבעבועות, שאת, ספחת, בהרת, כאב עינים וחלי המעים והקבה. רופאי מצרים מהירים היו במלאכת נתוח האברים, כי למדו את ידיהם למלאכה זאת על ידי החנוטים הרבים, כי כל מתי מצרים לא נקברו בקבריהם, אשר כרו למו, טרם חנטו אותם הרופאים, למען יעמוד גופם ימים רבים, כי בקיום הגוף תלוי קיום נפשם אחרי המות. ולא בני אדם לבד חנטו המצרים, כי אם גם החיות הקדושות בעיניהם חנטו אחרי מותם. רופאי מצרים השכילו לעשות את גוף בעל חי קשה כמו אבן על ידי סמים, אשר שפכו אל תוכו, ועד ימינו אלה נמצאים חנוטים רבים בקברי מצרים, אשר לא בא רקב בעצמותם. וכל רופאי זמננו אינם יכולים לעשות כמעשיהם134. ארץ מצרים מלאה רופאים רופאי עינים, רופאי שנים, רופאי הבטן ורופאי חליים נסתרים, כי אין רופא אחד מרפא חלאים רבים במצרים. – וכמו ענני הבלי שוא כסו את אמונת המצרים ודעותיהם בימי קדם, כן גם ערפלי הפלאות שכנו על חכמת הרפואה, כי בארץ מצרים מצאו המכשפים, חוזי חזיונות וחולמי חלומות מקום לעשות נפלאות בידים ואצבעות, בחפץ ודמיון בזדון ורמיה להתעות המון רבה חסרי דעת ותבונה. כי בעת צרה וצוקה, בעת חולי ומדוה ינוס כל חסר תבונה אל אמונת הבלי שוא לעזרה. ויען ידעתיך קורא עברי, כי שואף לנפלאות אתה, כי על ברכי האמונה גדלת, ואף אחרי באה החכמה אל קרבך, לא נמחה החפץ לנפלאות מלבך, לכן בין חרטומי מצרים ומכשפיה אנהגך, ודבר מה יורוני אגלה אזניך. ואתה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא משפט מעוקל, כי כל הנפלאות תעתועים ורמיה הם, גם אל תאמין כפתי כי המכשפים יכולים לשנות סדרי בראשית בלהטיהם, טרם ידעת מוצאיהם ומקור מחצבתם, וידעת היום והשיבות אל לבבך, כי כמו מכל מראה ממראות כחות הטבע, אשר לא הכירו בני אדם את סבתם, עשו בימי קדם אלים ומלאכי מעלה, כן מכל מראה ממראות כחות הנפש והיוצאים מגדר ההרגל ולא הכירו סבתם, עשו שדים רוחות ומזיקין, וכמו בנפש העולם הגדול (היא הטבע) נמצאים כחות וסגלות עושי נפלאות לעין האדם ככח המושך באבן המאגנעט, בחומר חותם ובכלי זכוכית, כן נמצאים גם בנפש העולם הקטן (היא נפש האדם) כחות וסגלות נפלאות. החפץ, הרצון והדמיון עושי נפלאות גדולות הם יוצרי יצורים, רופאי חולים ומגידי עתידות135. כי חפץ טבעי נטע אביר הטבע בקרב כל בעלי החיים, אשר על ידו יבדילו בין דבר המועיל לדבר המזיק להם. בכח החפץ הזה יכירו בעלי החיים את שונאיהם אף כי לא ראו אותם מעולם, יבינו את דבר המועיל לרפואתם וידעו גם את העתיד לבוא, וגם לאדם, אשר נפל לו חבל בחכמה ונחלת שפרה בדעת, גם לו חלק בחפץ הטבעי הזה כל עוד לא התרחק מגבול הטבע על ידי השכלתו. החפץ הזה פועל פעולתו בלי עזרת החושים, יראה בלי עינים, ישמע בלי אזנים, יריח בלי אף, יטעום בלי חיך וירגיש בלי משוש; כי בחפץ הזה יתאחדו חמשת החושים לחוש אחד כולל הבלתי מגבל ממקום וזמן. ובימי קדם קדמתה בעוד לא התרחקו בני אדם מגבול הטבע על ידי השכלתם, פעל החפץ הטבעי נפלאות גדולות בחלומות ובחזיונות לילה, הגיד רפואות וחש עתידות למו136. אבל לא בחלום חזיון לילה לבד מתגלה החפץ בבני אדם, כי אם גם בהקיץ באיש ידוע חולה, או באיש חלש החושים או חסר החושים. – הרצון, חלק אלוה ממעל, נחלת שדי ממרומים, חבל המקשר את מצוקי ארץ, לבל ימוטו אדני התבל, פועל פעולות נפלאות בגוף האדם. ברצונו ימשול האדם על כל כחות נפשו וגם על כל מקרים רעים העוטרים אותו, ברצונו יחלה וברצונו ירפא, ברצונו יחיה וברצונו ימות, וכן יש בכח רצון אנשים לעורר את החפץ הטבעי בלב אנשים אחרים, למען יכירו את הסמים המועילים לרפואתם137. גם הדמיון מפליא לעשות בכחו, הדמיון לבד יכול לעורר את החפץ הטבעי בלב האדם, ויעשה פעולות נפלאות, החולים יתרפאו לפעמים בדמיונם לבד ויחלו על ידי דמיונם לבד138. בשלשת כחות הנפש האלה, החפץ, הרצון והדמיון, עשו חרטומי מצרים נפלאות בימי קדם, והוליכו עם תועי לבב שולל בהבלי שוא ומדוחים. –

ועתה נפן נא מחכמת הרפואה אל שאר החכמות הנמצאות על אדמת מצרים בימי קדם. חרטומי מצרים היו הראשונים, אשר שקדו על חכמות הלמודיות, החשבון, המדידה ותכונת השמים. הם המציאו אותות ותמונות למספרים ליחידית, לעשירית, למאות, לאלפים ולרבבות, והם ידעו לחבר ולחלק, וחסר ולכפל139. והם המציאו את המדה, את המשקל ואת המשורה, בידם חבל המדה למוד את שדותיהם ואת עריהם, וקנה המדה למוד יאוריהם ואגמיהם, ואמת הבנין למוד את הגזרה ואת הבניה140. כי לבניני המצרים הנפלאים דרושה ידיעה רבה בחכמת החשבון והמדידה. בעזרת חכמת החשבון והמדידה מדדו חרטומי מצרים מהלך הכוכבים במסלותם, הם מנו מספר לכוכבי לכת וקראו שמות לשנים עשר מזלות, הנראים באזור המזלות או באופן החיות, וידעו עת תאסף השמש נגהה וירח לא יחל אורו141. ועל פי חכמת התכונה ספרו ירחים לשנה וחלקו אותה למועדיה ותקופתיה, לדעת מתי יחרשו ויזרעו ומתי יקצרו תבואת השדה142. ויען כי חכמת התכונה על ברכי האמונה נולדה במצרים, כי המצרים עובדי כוכבים ומזלות היו, לכן התהפכה חכמת התכונה בידי חרטומי מצרים לאצטגנינות בדויה ורמיה (אסטרולוגיא) בה חזו משאות שוא ומדוחים לעם חסרי דעת. כי הוברי שמים, החוזים בכוכבים במצרים, חלקו לכוכבי השמים וכסיליהם ממשלה ושלטון על הדומם, והצומח על החי והמדבר, על גוים וממלכות ועל כל המקרים העוברים בתבל ארצה ומהם נתכנו עלילות בני אדם ומצעדי רגלם. וממערכת הכוכבים והמזלות וממצבם זה לעומת זה אם ביושר או בנטיה, אם במבט אהבה או במבט שנאה, הגידו עתידות, וילכו אחרי ההבל ויהבלו143. וכמו כל טוב ומועיל נחלו בני קדם מבני חם, כן כל הבלי שוא ותעתועים ירשו מהם, כי את הטוב יקבלו ואת הרע לא יקבלו? –

אולם לא בחכמות הלמודיות לבד עשו המצרים חיל בימי קדם, כי אם גם בטבע הצמחים ובטבע בעלי החיים ידיעתם רבה מאוד, ומשורריהם שרו שירים וידברו על העצים ועל הנטעים, על הבהמה על העוף, על הרמש ועל הדגים144. ותרב חכמת מצרים מחכמת כל בני קדם, ויבואו מכל העמים לשמוע חכמת מצרים כי רבה, ובאבוד מצרים אז גם חכמת חכמיה אבדה לעד וכמו בכל חכמה ומדע היו המצרים נר לרגלי עמי ימי קדם, כן בכל כשרון ומלאכת מחשבת היו אור לנתיבותם. עוד טרם החלו היונים לחשוב מחשבות ולעשות בכל מלאכה, הפליאו המצרים לעשות גדולות במלאכת מחשבת ובכל מעשה חורש וחושב. אולם ידי המצרים לא עשו תושיה לא בחכמה ולא במלאכת מחשבת, כי הם לא הצליחו להעלות את מעשה ידיהם על גפי מרומי השלמות, הם אך זרעו זרעם והיונים קצרו פרי תבונתם; המצרים החלו, והיונים השלימו, ואם נחפשה ונחקורה לדעת מדוע עמדו המצרים על מדרגה אחת בחכמתם ומלאכת מחשבתם ולא יספו לעלות עוד הלאה, אזי ספר תולדות הימים יעננו, כי האמונה ברוב הבליה ותעתועיה אשמה בדבר הזה, כי היא סלפה דרכי עמי ימי קדם ותשם בסד רגלם לבל יעלו במעלות על סלם השלמות. האמונה לקחה את החכמה ומלאכת מחשבת לרקחות ולטבחות וכהניה שלטו בהן כאות נפשם. ורוח אמונת המצרים נוססה בכל חכמתם ומלאכת מחשבתם. הרעיון כי נצחית הנפש תלויה בנצחית הגוף, ואם בשר המת ישכון לבטח, גם נפשו בטוב תלין, הסב כי המצרים חנטו את מתיהם, ויבנו את בתי קבריהם חזקים ובצורים. לכן כל ישעם וכל חפצם היה לעשות כל בנין מוצק לבל ימוט, ולבנות כל בית במקום נאמן למען יעמוד ימים רבים. כל מבחרי חצריהם חצרי מות היו, כי את בתיהם קראו “בית מלון אורחים” וקבריהם “בית משכן עולמים” וכל מבחרי היכליהם מקדשי אליליהם היו. כל כלי יקר וכל שכיות החמדה לא נמצא בבתי החיים, כי אם בקברי המתים ובבתי עצביהם, מסד כל בנין רחב היה, וכל החומות, המגדלים והעמודים, אשר נבנו במצרים רחבים היו מלמטה וקצרים מלמעלה, ואף הפי-רמים הגבוהים מכל בניני התבל נבנו על מסד רחב מאוד, ורחבם מלמטה הוא יותר מגבהם למעלה, וזה האות כי על חזקתם שמו את לבם. ויען כי המצרים הסכינו לחקוק כל מחשבותיהם בתמונות קדושות, לכן בנו את כל בניניהם בתמונות קדושות, ולא בקירות הבית ועמודיו לבד חצבו תמונות קדושות, כי אם גם תכנית הבית, צורתו ותכונתו, הגזרה והבניה, ממסד עד הטפחות כלם בתמונות קדושות נבנו145. מהמון בנינים האדירים הנמצאים על אדמת מצרים בימי קדם לא נכתב פה זולתי פי-רמים הנשאים, אבני משכית הגבוהות, היכלות הנפלאים והאגם הגדול, הנקרא אגם מעריס146. אמענעמהא השלישי עשה אגם גדול להוליך על ידי תעלות את מימי היאור בעת שטפם אל תוכו, למען השקות השדות הרחוקים מהיאור, לבל ירבו טיט ורפש בחוצות מצרים, וגם אולי לא ירבה שטף היאור פעם אחת, אזי לא יחסרו מים במצרים. ועתה נשחת האגם, כי גדותי היאור גבהו מאוד על ידי הרפש והטיט, אשר ישאיר שטף השיחור עליהן שנה בשנה, ולא יעברו המים אל תוכו. – והבנין הנפלא מכל בניני המצרים הוא הארמון הגדול אשר בנה אמענעמהא השלישי על שפת האגם מעריס, הנקרא בפי היונים היכל מתעה (לאבירינט)147, כי מרוב החדרים, אשר בו ילך האדם תועה ולא ימצא את מוצאיו ומבואיו148. בו התחברו שנים עשר היכלות גדולים, אשר שעריהם פתוחים זה לעומת זה, וחומה אחת מקפת אותם, בהם נמצאים שלשת אלפים חדרים, מחציתם נבנו בחיק הארץ, ומחציתם על גב הקרקע. בחדרים התחתים היו קברי מלכי מצרים וקברים לתנינים הקדושים. ובחדרים העליונים התקבצו נבחרי ארץ מצרים וכהניה פעם אחת בשנה להקריב קרבנות ונסכים לאליליהם ולהתיעץ על תהלוכות המדינה. ומארמון הנפלא הזה אך גל אבנים ועמודים נשברים נשארו. מיתר ההיכלות וארמונות, אשר היו בימי קדם על אדמת מצרים, נשארו ההיכל אשר באבירוס, ההיכל אשר בדינערא, ההיכל אשר בעדפו וההיכל אשר בעסנע שלמים עד היום הזה, וההיכלות אשר בלוקסור ובקארנאק היו למעי מפלה, ובמקום מושב מלכי מצרים קאת וקיפוד ילינו, ובמעון אלהי מצרים בנות היענה תשכובנה149. מלכי מצרים חצבו להם קבריהם בסלעים או בפי-רמים חזקים ונשאים לבל תשלוט עליהם יד הכליון גם אחרי מותם, פי רמים הם בנינים חזקים ובצורים בעלי שלש צלעות, אשר נבנו מלבנים או מאבני גזית על מסד רחב מאוד ובו היה חדר סגור ומסוגר בפתח צר לקבר המלך. ושארית חרבות שבעים פי רמים נמצאים על אדמת מצרים, והגבוהים והחזקים מכלם הם פי-רמים, אשר בנו המלכים חפרא חופא ומענקרא, ולא נכחד קימם מעל אדמת חם עד היום הזה.150 פי-רמים האלה יתנו יקר וכבוד לבוניהם, ויתנו עדיהם על כשרון בני חם במלאכת מחשבת. אבל לא בבניני הפי-רמים לבד הגדילו לעשות, כי אם גם בקברי הסלעים ובאבני המשכית שכלו את ידיהם. מלכי מוף בנו פי-רמים לקבריהם ומלכי נא אמון חצבו קבריהם בתוך סלעי הרים, וכל אחד מהם פאר את קברו בחדרים רחבי ידים, בתהלוכות ואולמים, בשדרות ועמודים, בפסילים מעשה צעצועים ובכל שכיות החמדה151. מאבני משכית הרבות הנמצאות על אדמת מצרים לא נזכיר פה כי אם את האבנים, אשר הוצבו לפני המקדשים ותבניתם כעמודים מרובעים וחדים למעלה וחקוק עליהן בכתב החריטים דברי שיר ותפלה לאליליהם. ומהמון פסילים הנמצאים על אדמת מצרים, לא נזכיר פה כי אם הפסל אריאל הנקרא בפי היונים ספינקס, לו גוף ארי וראש אדם הוא דמות אליל השמש בנטותו לערוב152 אבל לא במלאכת הבנין ובחרושת אבנים לבד עשו המצרים חיל בימי קדם, כי אם גם בשאר מלאכת מחשבת, במעשה אורג, רוקם וחושב היו הם לעינים לכל גויי ימי קדם. חרשי עץ, חרשי נחושת וברזל, צורפי זהב וכסף, עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי, יוצרי כלי חרש על אבנים, ויוצרי כלי זכוכית, רוקחי שמנים וצובעי בגדים בשלל צבעים רקמה כלם נמצאו על אדמת מצרים153. גם במלאכת השיר והזמרה, במחול ובמשחק, במסחר ומרכולת עשו בני חם חיל בימי קדם, כי בין חבר כהנים נמצאו משוררים אשר שרו שירי הלל ותודה לאלהיהם בחגי השנה ומועדיה ושירי קינה ונהי על מתיהם, ושירי עוז ונצחון למלכיהם וגבוריהם, ולא הכהנים לבדם היו משוררים במצרים, כי אם גם בין יתר העם נמצאו שרים ונוגנים, אשר שרו ביפה קול והיטיבו לנגן בכלי זמר בנבל וכנור, במנים ועוגב בתוף וחליל ביום שמחתם ומועדיהם154. בחצרות מלכים וארמנות שרים היו עלמות מרקדות משחקות לפניהם בכל עת, ובימי החג רבו המחוללות בכל הארץ, אף בין דלת העם. גם משחקים על הבמה נמצאו במצרים155. וכל העם רואים בשחוק גבורים נאבקים ובמלחמת פרים. המסחר הוא מקור לעושר העמים ולהשכלתם מימי קדם קדמתה, ועמים אשר ישבו על מבואות הים עשרו גם גברו חיל על ידי מרכולתם וסחורת ידיהם בראשונה, ומהם החלה ההשכלה להפיץ קרניה גם על עמים אחרים. וארץ מצרים היושבת ביאורים היתה רוכלת כל גויי ימי קדם, כי במים רבים נהרו אליה רוכלים ומוכרי כל ממכר לערוב מערבם, וקנו ממנה ערות על היאור וכל מזרע היאור וכל קציר תבואתה. אבל לא יגיע מצרים וסחר כוש לבדם הביאו הרוכלים ממצרים כי אם גם את השכלתם, את אמונתם ודעותיהם הביאו אתם לארצות אחרות156. ממקוה, אשר במצרים, הביאו סוחרי המלך שלמה מרכבה בשש מאות כסף סוס בחמשים ומאה כסף, וימכרו אותם לכל מלכי החתים ולמלכי ארם (מלכים י' כ“ח כ”ט). סוחרי צידון עוברי ים הביאו במים רבים זרע שחור וקציר היאור ותבואתו אל צור המעטירה (ישעיהו כ"ג ג' ד'). סבאים אנשי מדה העבירו את יגיע מצרים וסחר כוש אל ארץ יהודה (ישעיהו מה) ואורחת ישמעאלים הורידו נכאת, צרי ולט מגלעד מצרימה (בראשית ל"ז) וכל גויי ימי קדם באו לשבור בר במצרים157. ברוב תבואתם השביעו בני חם עמים רבים וברוב עזבונם ומערבם העשירו מלכי ארץ, ובבוא עת מפלתם, סוחרי העמים שערו שערו מלכיהם שרקו ויניעו ראש, כי בלהות היו ואינם עד עולם!


עד הנה משכתיך, קורא יקירי, בעבותות האהבה ללכת אחרי בין חרבות משואות ימי קדם, וראית מחמדי ארץ מצרים מתגוללים בעפר, ראית ממלכת גוי עצום ורב נכחדה מעל פני האדמה, ולבך לא יסתער בקרבך בראותך כי מעשי אנוש ותחבולותיו אפס ואין המה, כל גאותו וגאונו ושכיות חמדתו יעלו בתוהו ויאבדו? – משנות קדם ודורות עולם יעמול ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז להציב לו יד, ולעשות לו שם עולם, אשר לא יכרת, יבנה חומות בצורות, ויציב מצבות ואבני משכית, והזמן עם צבא משרתיו ינופף את כלי מפצו לקרקר קיר ולחבל מעשה ידי אנוש, כי מפניו גם הרים ימושו וגבעות תמוטנה הוא לכל מבצר ישחק, במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו. רק עם נבון וחכם, אשר עמל בחכמה ודעת, הוא עשה לו שם בספר קורות העמים, ואף בהמיר ארץ, במוט הרים בלב ימים, לא ימח שמו. גם עם המצרים, אף כי היכליו נהרסו, עמודיו נשברו, וזרם העת ישטפם מעל פני האדמה, שם עולם עשה לו בכשרונו ובחכמתו בספר תולדות העמים, ועד דור אחרון כי יולד לא יסוף זכרו! –


תם.



  1. העושר הוא מימי קדם קדמתה פנת יקרת לחברה האנושית ולהשכלת העמים, כי עמים, אשר אצרו הון ועושר בארצם, אצרו גם חכמה ודעת בקרבם, ועמים, אשר עוני גורלם אולת נחלתם, כי איך יעלה עם עני ודל אשר יעמול כל היום בזעת אפו להביא טרף לביתו בסלם ההשכלה אם נפשו מאכל תאוה? רק עם עשיר, אשר חדל מדאוג למחיתו, ישים את לבו לדרוש בחכמה ודעת, יבנה בתי מדרש למדעים שונים ויפקיד כהנים ומורים להורות וללמד; לכן יושבי ארץ מצרים, אשר הטבע הריקה להם את כוס ברכתה, הוא השיחור, המשקה את הארץ במימיו הרבים והעצומים אשר ידשן את שדמותיה עד להפליא, גדלו ויעשירו ויעלו ממצבם הפרא, על שלמותם עוד בימי קדם קדמתה. וכן כתב אריסטו בספרו “מה שאחר הטבע” כי המצרים היו הראשונים אשר דרשו לחכמה ומדע, יען הון ועושר רב היה במצרים.

    השיחור נקרא בלשון עברית ובלשון מצרית יאור, ובלשון יונית נילוס. מקור השיחור הוא בהרי קלימאניארא וקעניא, השוכנים תחת קו–המשוה (עקוואטאר) ומכוסים בשלג עולמים. מהרי שלג אלה יורד נהר באהר–אל אביאד, הוא היאור הלבן, וילפות ארחות דרכו בין יערי ברושים ושקמים עד אשר יגיח את הנחל באהר אל אזראק, הוא היאור התכלת, אל פיהו, ויגדל מאוד ויעבור במבוא הארץ על פני סלעים גבוהים, ויורד אחרי כן בשבע אשדות הנקראים אשדות–השיחור (ניללפֿאֶללע) ומשם הוא שוטף ועובר את כל ארץ מצרים מפאת נגבה לפאת צפונה וישימה לאיים רבים, מהם אי בעל שלש קצות הנקרא דלת“א (שהוא כעין דלת יונית) ואי עלעפֿנטינא עד כי יפרד מתחת לעיר מוף (מעמפֿיס) והיה לשני ראשים אשר שבע זרועות יוצאות מהם להדלת”א ותוצאות כלן לים התיכון. – בירח זיו ימס השלג מעל הרי קלימאניארא וקעניא, הנזכרים, גם גשם מטרות עוז ירד עליהם, לכן יגברו ויעלו מימי היאור הלוך וגדול מאה יום וישטפו על כל גדותיו, ואחרי כן ירדו מימיו הלוך וחסור עד יעברו מאה יום שנית. היאור הזה היה בימי קדם כאם רחמניה לארץ מצרים אשר הניק אותה מטובו ויגדל וינשא את יושביה לעם גדול ועשיר; כי כאשר עלה ושטף במועדו השאיר אחריו ברכה בקרב הארץ הוא הרפש הטוב והשמן, אשר העשיר את הארץ במגד תבואתו. אבל לא הרפש לבד העשיר את הארץ כי אם גם מימי היאור טובים היו לאדם ולבהמה בעת שטפם. הפרות ילדו תאומים, והצאן שגרו עויליהן פעמים בשנה באכלן את העשב, אשר מימי היאור שטפוהו. גם הנשים הרו ברחצן את בשרן במי שטף היאור. אריסט“ו בספרו ”תולדות בעלי חיים“ כתב, כי נשי מצרים ילדו ארבעה וחמשה ילדים בפעם אחת (עתה לא יפלא בעינינו דרשת חז"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד). חלקת השדה אשר מימי היאור שטפוה היתה כגן ה' בכל תנובות השדה השונות למיניהן, כי ארבעה מיני תנובות, אבטיחים, בר, קשואים ועדשים הוציאה אדמת מצרים זה אחר זה בשנה אחת; והחלקה הבלתי נשטפה כמדבר שממה היתה מאין זרע וקציר, לכן אם השטף לא רבה במועדו, אז ידעו המצרים כי רעב יהיה בארץ. – שטף היאור פרץ על ט”ו פרסאות, והמקום אשר שטף היאור לא הגיע אליו הביאו המצרים את המים ע"י תעלות ומכונות מוכנות לזה. המצרי העובד אדמתו בימי קדם לא עבדה בזעת אפו, לא חרש לזרוע כמו בארצות אחרות, כי אם אחרי שטף היאור זרע זרעו על פני השדה, ועל שורו עזב את תלמיה, כי ידרוך בפרסותיו את הזרע בעומק האדמה, ובעת קציר דש שורו את תבואתו על פני השדה. בימי קדם היה שבע גדול בארץ מצרים עד כי מארצות אחרות באו לשבור בר במצרים, ועתה לא תוסיף הארץ תת כחה, כי יושביה לא ידעו להוקיר את שטף היאור בזמנו וכמו כל טוב ומועיל יצאו מנהרי נחלי מצרים בימי קדם, כן כל חלי רע ומגפה יצאו עתה מהם גם אל ארצות אחרות!  ↩

  2. המרגיז ממלכות נאפאלעאן הראשן ירד בשנת אלף ושבע מאות ותשעים ושמונה למספר הנוצרים בארבעים אלף אנשי חיל מצרימה להלחם עליה, ונלוו אליו חכמי צרפת דורשי קדמוניות הארץ. ואם על נאפאלעאן הראשון נאמנו דברי בן בוזי החוזה: “הוא העביד את חילו עבודה גדולה אל מצרים, כל ראש מקרח, וכל כתף מרוטה, ושכר לא היה לו ולחילו אשר עבד עליה”, על החכמים דורשי קדמוניות הארץ הנלוים אתו נאמר, הנה משכרתם שלמה מאת כל אוהב חכמה, ופעולתם תעמוד למזכרת לדור אחרון; כי בספריהם “דעסקריפציאָן דע ל'עגיפטע” הפילו אור יקרות על תולדות המצרים בימי קדם, ואחריהם נמשכו חכמים שלמים וכן רבים הלא הם: שאמפאָלליאָן, די רושע, מאריעטע, ראָזעליני, ווילקינזאָן, בונזען, לעפזיאוס, ברוגש, זייפארט אוהלעמאן ודומיהם רבים, אשר הקימו תולדות המצרים ממשואות חרבות עולם, ובעקבותיהם הלכתי גם אנכי.  ↩

  3. השם הקדמון והראשון לארץ מצרים הוא ארץ–חם, הוראתו שחור, על שם אדמתה השחורה ועל שם יושביה השחורים, כי כן דרך הסופרים הקדמונים לקחת שמות, אשר הוראתם על תכונות יושבי הארץ, או על טבע הארץ ולהניח אותם על אבי המשפחה הראשונה, אשר התישבה בארץ, לכן חם בן נח הוא ראש למשפחות המצרים. השם חם לארץ מצרים נמצא חרות על אבני משכית רבות שארי חרבות ימי קדם הנמצאות על אדמת מצרים. ובשפת עבר וערב נקראת הארץ “מצר” במספר יחיד, ובמספר רבים “מצרים” על כי היא נחלקה ראשונה לשתי ממלכות, מצרים העליונה ומצרים התחתונה. והשם עגיפטאס בלשון יונית הוא לדעת הסופר דיאדאר על שם מלך אחד הנקרא עגיפטאס, אשר משל במצרים ולדעת האָממער הוא על שם היאור הנקרא עגיפטאס, ולדעת הדורש בקדמוניות המצרים אוהלעמאן נגזר השם עגיפטה משם קאה–פטה אשר הוראתו ארץ אליל פטה, כי פטה הוא הראשון לאלילי מצרים, ולדעת הדורש בקדמוניות המצרים החכם ברוגש נגזר משם קי–פטה, אשר הוראתו מקום מקדש אליל פטה.–

    בני מצרים בן חם הנזכרים בספר תורתנו (בראשית י') הם השבטים, אשר התישבו ראשונה על אדמת מצרים. הלודים הם הנקראים בכתב החרוטים רוטים, כי ר‘ ול’ ט‘ וד’ מתחלפות בלשון מצרית, והם היו מרום עם הארץ וימשלו על כל שבטי בני חם, כי מהם האצילים יצאו. הענמים הם יושבי סביבות העיר און ובנותיה ונקראו בלשון מצרית אנ“ו. הלהבים הם שבטי הלובים וה' נוספת. הנפתוחים הם יושבי העיר נוף ובנותיה. הפתרוסים הם יושב נא אמון הנקרת ארץ פתרוס (ירמיהו מ"ד), ובל”י נאָמוס פאטוריטיס. והכסלחים הם שבטי הקלחים. השבטים נקראו בכתב החריטים “הארשעזוא” הוראתו עובדי האָראָס הזקן, הוא נח הנצל והמציל את בני האדם ממי המבול; כי צאצאיו המה. אבל דע לך קורא עברי כי בדור עבר נחלקו דעות סופרי הקורות על אודות הצור, ממנו חצבו המצרים הקדמונים, ומאין באה להם השכלה ראשונה? יש מהם בקשו להחליט כי המצרים צאצאי ההודים המה, אשר באו ראשונה אל ארץ כוש לערוב מערבם ויטעו שמה את השכלתם, והכושים מאי מעראָע הביאו את השכלתם מצרימה. אבל בזמננו עלו דורשי קדמוניות בחקירתם, כי המצרים הקדמונים נושאי דגל ההשכלה משבט קויקאזי יצאו וחם בן נח הוא מקבת בור נקרתם, כדברי כותב תורתנו, אשר באו בדרך ארץ זועץ מאזיא לאפריקא, ויעשו שמה חיל בחכמה ובכשרון, כי לשון המצרים הקדומה ותואר פניהם החקוק על המצבות ואבני משכית במצרים וגלגולת החנוטים הנמצאות בקברים יעידון ויגידון כי קרובים הם לבני שם. אבל גם זאת בל נכחיד תחת לשוננו כי לדעת דורשי קדמוניות הנזכרים התהלכו שבטים פראים ושחורים על אדמת מצרים טרם באו שמה בני נח, ובני נח השמידום וישבו תחתיהם, ונשאר מעט מזעיר מהם והיו לדלת עם הארץ. והשכלת המצרים לא באה מארץ הודו ולא מאי מעראע, כי אם על אדמת מצרים החלה ההשכלה לצמוח, ותעש פרי נחמד להשכיל ברבות הימים ותשלח קציריה עד אפסי ארץ, כי השכלת ההודים החלה לצמוח אלף שנים אחרי השכלת המצרים, וממצרים זרחה שמש ההשכלה גם על יושבי אי מעראע ואחרי כן על הכושים בימי מלכי כוש סאבאקאָן, סעביחאָס ותרהקה.

    גם מדברי הסופר היוני דיאדאר נלמד, כי השכלת הכושים מאוחרת מהשכלת המצרים, כי הוא יספר כי עוד בימיו היו הכושים פראים, ושבטיהם על שם מחיתם נקראו: אוכלי דגים, אוכלי צבים, אוכלי ארבה, אוכלי שרשים, אוכלי בנות היענה ושוכני המערות, שוכני במערות בהרים נעו ונדו על פני השדה לרעות את עדריהם, מאכלם חמאת בקר וחלב צאן, ומלבושיהם עור חית השדה. הם לא חסו על גופם בחייהם ולא עשו כבוד לנפשם במותם. אם מת להם מת אזי קשרו את ראשו על ברכיו ויניחוהו ארצה, ובשמחה ובטוב לבב השליכו עליו גל אבנים גדול ויקימו למצבת קבורתו קרן עז. הפראים האלה נשאו פני אשה זקנה ולא הדרו פני זקן; איש הבא בימים ולא יכול לרעות את צאנו, אז באו אליו גואליו וקרוביו ויבינוהו, כי חייו לא לעזר ולא להועיל הוא לו, ואך כמשא כבד יכבד על חברתם, ויחנקו אותו. וכן עשו גם לחולים בחלאים נאמנים. אבל לא כאלה חלק הכושים היושבים על שפת השיחור ועל אי מעראע, עליהם זרחה השכלת המצרים, לכן סדרים נכונים להם בסדרי הבית ובהנהגת המדינה, מלך ממשפחת הכהנים אשר עלה עליו הגורל למלוך, נמשח למלך עליהם, והעם כבדוהו כאלהים ושלטן עוז בידו יותר ממלכי מצרים. אם חטא איש חטא משפט מות, לא נהרג מידי אחרים, רק המלך שלח אליו ביד שר הטבחים ויודיע לו, כי בן מות הוא, ויטרוף את נפשו בכפו. מום כי היה במלך, קצוץ יד או רגל, אז גם עבדיו קצצו את ידיהם ואת רגליהם, ואם מת המלך אזי גם שריו ועבדיו עמו הומתו. ובכל זאת היתה ממשלתו מוגבלת על ידי חקים קדומים אשר נטלו עליו הכהנים, גם חיי המלך בידיהם נתנו, כי אם עלה על לב הכהנים כי המלך כבר האריך ימים על ממלכתו, אזי גזרו עליו כי יטרוף את נפשו בכפו וימת. הממלכה הזאת וחקותיה האריכה ימים רבים על אי מעראע עד ימי מלוך תלמי השני על מצרים, הוא הרג את הכהנים, ויסר את הממלכה וחקותיה ויסד תחתיה ממלכה חפשית. –  ↩

  4. מוף היא העיר מעמפֿיס הידועה ונקראת בכתוב מוף או נוף (הושע ט', ישעיהו מ"ט) לדעת הסופר פלוטארך הוראת שניהם “חוף הטוב” ובכתב החריטים אשר על המצבות נקראת העיר מאנוף או פאנוף, אשר מהם נגזרים שני השמות העברים לדעת אוהלעמאן. לפי דברי הסופר העראָדאָט ידי מענא יסדו את העיר מוף, ולדעת הסופר דיאדאר ידי המלך התשיעי, אשר מלך אחרי מענא יסדוה. אבל בזאת דעת שניהם שוה, גם חוקרי קדמוניות החדשים הסכימו על ידם, כי העיר מוף נוסדה במקום אשר עבר היאור, ואחד ממלכי מצרים חפר תעלה גדולה והוליך בה את מימי היאור אל עבר אחר, ובמקום היאור יסד את העיר מוף. –  ↩

  5. סכסוכים ומבוכות עלו בידי חוקרי רקדמוניות העמים בחשבון מלכי מצרים, במספר שנותם וסדר ממלכתם, ואחרי העמל והיגיעה אשר עמלו ויגעו החכמים דורשי קדמוניות המצרים להחיות מתי יצורי קדם ולכונן היכל תולדות המצרים מחרבות שממות עולם, עוד עננה רובצת על חשבון שנות המלכים וסדר ממלכתם. וזאת לא יפלא בעיני כל משכיל, כי בימי קדם לא היה במצרים זמן מוגבל לחשוב בו שנות מלכיה, וכל קורותיה חקקו המחוקקים על מצבות ואבני משכית אשר היו לברות לשני העת בזרם העתים. ואנחנו בדרכנו זה נעביר לפני הקורא דעות מתנגדות זו לזו ונפלס מעגל רגלינו להגיע אל מחוז חפצנו.

    העראָדאָט היוני אבי כל סופרי הקורות בימי קדם, כתב, בהיותו בדרך מסעו בשנת ארבע מאות וחמשים לפני מספר הנוצרים בארץ מצרים, קראו כהני מצרים לפניו מעל ספר דברי הימים שמות שלש מאות וארבעים ואחד מלכים, אשר מלכו במצרים מימי מענא, אשר יסד את העיר מוף עד ימי המלך סעטאָס. ולפני המלכים האלה מלכו האלים במצרים, ראשונה מלכו שמונה אלים ואחרי כן שנים עשר אלים, ואחרי כן אל האָראָס, טיפאן ואָזיריס. לפי חשבון הכהנים מלכו האלים חומשת אלפים שנה, ובשנת שנים עשר אלף לפני מספר הנוצרים עלה מענא על כסא מלכותו. ולפי חשבון זה עברו שבעה עשר אלף שנה מימי מלוך האלים עד מספר הנוצרים. הכהנים הוליכו את האראדאט אל היכל אמון בנא ויראו לו שלש מאות וארבעים ואחד פסלי כהנים אשר כל אחד מהם כהן במקדשו בדור מלכו, ויבטיחוהו כי כל דבריהם נאמנים, ובכל זאת מסתפק העראדאט באמתת דבריהם. ואנחנו מה נענה אחריו– – ימים רבים אחרי העראדאט נסע גם הסופר היוני דיאדאר למצרים, גם לו הגידו הכהנים כי בראשונה מלכו האלים על מצרים, ואחרי כן עלה מענא על כסא מלכותו וימלכו צאצאיו אחריו אלפים וארבע מאות שנה במצרים, וחמשים ושנים מלכים ממנו יצאו. אבל לפי דעת דיאדאר מלכו האלים שמונה עשר אלף שנה, ומימי מעניס עד מספר הנוצרים מלכו ארבע מאות וששים ותשעה מלכים במשך חמשת אלפים שנה. לפי חשבון זה עברו מימי מלוך האלים עד מספר הנוצרים שלש ועשרים אלף שנה. –

    עראטאָסטענעס הממונה על בית עקד הספרים באלכסנדריא של מצרים כתב מטעם המלך תלמי את קורות מצרים בספר דברי הימים והספר אבד בזרם העת, ונשארו אך שנים ושלשה גרגרים בידי הסופר סינקעללאָס וגם לדעתו מענא הוא המלך הראשון אשר מלך ס"ב שנים במצרים, ואחרי מענא מלכו תשעים מלכים במשך אלפים וחמש מאות שנה.

    הכהן המצרי מאעטא כתב בימי תלמי פֿילאדעלפֿוס שלשה ספרי דברי הימים למלכי מצרים וגם הם צללו בים הנשיה ונשארו אך הלוחות הנספחים לספריו, הם חרותים שמות שלשים ואחד בתי האבות אשר מהם ארבע מאות ואחד עשר מלכי מצרים יצאו, אשר מלכו מימי מענא עד אלכסנדר הגדול במשך חמש אלפים ושלש מאות וששים ושש שנה. וגם דברים אחדים נשארו מדברי מאנעטא בידי הסופר יוליאוס אפריקאנוס ובידי הסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו. לפי דעת מאנאטא מלכו האלים במצרים ארבע ועשרים אלף שנה, ובשנת חמשת אלפים וארבע לפני מספר הנוצרים עלה מעניס על כסא מלכותו. על יסוד דברי מאנעטא בנו חכמי זמננו, בונזען, לעפזיאוס, ברוגש, בעק, רייניש ודונקער את שיטתם, האריכו למעניתם ובקשו חשבונות רבים לפשר דעות הסופרים המתנגדות זו לזו, את לוחות מאנעטא שמו לאבן פנה, ובעזרת כתובת הפאפירוס אשר מצאו דורשי קדמוניות המצרים (הוא טמון באוצר העתיקים בטורין) ותמונות מלכי מצרים, אשר מצאו חקוק בקירות ההיכל אשר בקארנאק, ואשר באבידאס, העלו את עצמות מלכי מצרים מקבריהם ופיצו אור בהיר על קורותיהם ומפעלותיהם. ואנחנו בדרך מחקרנו שמנו את דברי מאנעטא לקו ואת חכמי זמננו למשקולת לנהל את הקוראים למחוז חפציהם, כאשר עיניכם תחזינה משרים.  ↩

  6. מלכי בית מענא החרותים בלוחות הסופר מאנעטא בשמותיהם אלה הם, אטאָטיס בכתובת החריטים נקרא טעטא, וימלוך חמשים ושבע שנים על מצרים; ויבן מצודה במוף, ויחבר חבור על הרפואה. קענקעניס מלך עשרים ואחת שנה. ווענעפֿיס מלך עשרים ושלש שנה. אוזאפיידעס נזכר “בספר המתים” אשר הוציא לעפזיאוס לאור ונקרא בכתובת החריטים העזעפטי ויחבר ספרי קודש לעמו, וימלוך עשרים שנה במצרים. מיבידעס מלך עשרים ושש שנה. זעמעמפזיס מלך שמונה עשר שנה, בימיו פרצה מגפה במצרים. בואנאכיס, הוא המלך האחרון ממלכי בית מענא, וימלך עשרים ושש שנה על מצרים. במותו כבה נר בית מענא.  ↩

  7. בימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים את פי–רמה, הוא הציון, אשר בנו המצרים על קבר מלכם קאֶכאָס, אשר העיר את העם לעבוד ולכבד את השור אפיס. בכתובת החריטים החקקה על הציון נקרא שם המלך קעקעה. ופי–רמה (פירעמידע) זה הוא הקדמון והראשון על אדמת מצרים. דלת הציון המלאה לה כתובת החריטים הביא אתו ממסעו מצרימה חכם זמננו לעפזיאוס לעיר בערלין. שמות המלכים הנקראים בלוחות מאנעטא בינותריס ונעפערכערעס נקראים בכתובת החריטים באנעטרען ונעפערקערא. הצרפתי מאריעטטע בחפרו סביב לעיר מוף מצא מצבת השר טאָטאָטעף אשר חי בימי מלוך שני המלכים האלה, וימצא שמה גם שלשה עמודי פסל מאבני גיר תמונות השר סעפא ושני בניו אשר חיו בימים ההם, ויביאם אל אוצר העתיקים אשר בעיר פאריז. מחרושת עמודי פסל אלה נראה כי מלאכת חרושת אבנים כמעט החלה לצמוח בימים ההם ולא הגיעה לשלמות.  ↩

  8. שני המלכים הראשונים מבית המלוכה השלישי הנקראים בלוחות הסופר מאנעטא נעכפרופית וטוזארטרות, נקראים בכתובת החריטים טזעזהארטזא וסעקערנעפערקא. מיתר המלכים צאצאי בית המלוכה השלישי לא נזכיר פה, כי אם שם המלך השביעי ספוריס, אשר נקרא בכתובת החריטים סענעפרא, יען כי נמצא תבניתו חקוקה בפסילים אשר במדבר סין, כי הוא לחץ את הענמים ויעבידם בפרך לחצוב אבנים מסלע ערב. ובקברים אשר בסאקארא נמצא מצבת קבר השר אמטען עבד מלך ספוריס והובאה המצבה בערלינה, מחרושת אבני קברו נראה כי בימי מלוך מלכי בית נעכערופית החלה מלאכת חרושת אבנים לעלות אל שלמותה, ומהתמונות החקקות על קירות הקברים, אשר בסאקארא נראה כי חיי המצרים כבר היו סדורים וערוכים בכל בימים ההם, תרבית המקנה שמורה וערוכה, עופות השמים וחיות השדה שתו תחת רגליהם, ולשונם ומכתב ידיהם מתוקנים במלים ורעיונות כמו בימי כבוש אלכסנדר את מצרים.  ↩

  9. ציוני קברי מלכי מצרים נבנו כעמודים בעלי שלש צלעות רחבים מלמטה וצרים מלמעלה ונקראים בלשון מצרים פי–רמים. והיונים, אר ראו את תבניתם כלשון אש קראו להם פירעמודים, הוראתם עמוד אש, ולשוא עמלו סופרי עבר למצוא מלה עברית לפיראמידען, והשם פאר–עמודים אין לו הוראה נכונה, והנכון בעיני השם המצרי פירמה, פירמים הדומה לעברית, והרבה מלות מצריות הדומות לעברית יש, כאשר אבאר במקום אחר. ששים ושלש חרבות פי–רמים נמצאים על אדמת מצרים לפי דברי לעפזיאוס במכתביו ממצרים ושלשה פי–רמים הגבוהים והחזקים מכלם נשארו שלמים עד היום הזה. הראשון מהם גבוה ארבע מאות וחמשים רגל, ועל ארון המת אשר נמצא בתוכו חרות שם המלך חאפרא; השני מהם גבוה ארבע מאות וארבעים וארבעה רגל, ובאבני הקיר חקוק שם המלך חופא; והשלישי מהם גבוה מאתים ושמונה עשר רגל ובתוכו נמצא ארון ומת חנוט בו ועל דלת הארון חקוק לפי העתקת ברוגש כדברים האלה: “האח מלך מענקערא, יליד שמים, בן אלהים החי לעולם, אלילה נוט ילדתך היא אמך אשר תפרש כפיה עליך ותגלה לך סתרי שדי, הא תאספך בין אלי שמים ותרדף את אויביך חושך, המלך מענקערא יחיה לעולם”. (Brugsch, histoir d' Egypte p. 37.) העראדאט היוני בהיותו במצרים שאל את המליץ, אשר הוליך אותו לראות את מחמדי ימי קדם, על בוני הציונים האלה, והשיב לו המליץ כי הציון הגדול מכלם בנה המלך חעאפס, אשר מלך חמשים שנה על מצרים, והציון השני בנה חעפֿרען אחיו אשר מלך נ"ב שנה, והציון הג' בנה המלך מיקערינאס בן חעפאס. חעפאס ומעפרען רעים וחטאים היו כי סגרו את היכלי אלהיהם וימנעו את העם מהקריב קרבן ונסך ויעבידום בפרך לבנות את בתי קבריהם. אבל מיקערינאס פתח את שערי בית מקדשיהם ולא הפריע את העם מעבוד אלהיו, הוא היה אוהב צדק ומשפט. המלך חעאפס עשה מסלה מרצפת באבנים למען הוליך את האבנים הגדולות אשר הסיעו עבדיו מהרי ערב עד מקום בנינו. עשר שנים עשה את המסלה ועשרים שנה בנה את ציון קברו, ומאת אלף אנשים עשו במלאכה ארבע פעמים בשנה חליפות. מתחת לציון קברו חפר מנהרה גדולה גם תעלה להוליך בה את מימי היאור. והעושים במלאכה אכלו שומים ובצלים במחיר אלף ושש מאות ככר כסף!! (העובדים בפרך אכלו במצרים שומים ובצלים חנם, לכן התאוננו בני ישראל במדבר: “זכרנו את השומים והבצלים אשר נאכח במצרים חנם”). (Herodot, 2, 124 – 127.) דיאדאר היוני כתב כי המלך חעמיס אשר מלך חמשים שנה במוף בנה את הציון הראשון מאבני גזית העומד זה שלש אלפים שנה ולא נהרס יסודו. שלש מאות וששים אלף אנשים עבדו בבנינו עשרים שנה. הציון השני בנה המלך קעפרען אחיו אשר מלך חמשים ושש שנים במצרים. והציון השלישי בנה מיקערינאס בן חעמיס. חעמיס וקעפערן רעים וחטאים היו ולא נקברו בקבר אשר כרו למו, כי העם מרדו בהם, יען ענו אותם בעבודה קשה, ויאמרו להרוס את קבריהם ולהשליך את פגריהם על פני השדה, לכן צוו המלכים את קרוביהם לפני מותם כי יקברום במקום סתר. אבל מיקערינאס מלך חסד היה. הנה השמות חעאָפס וחופא, חאפרא וחעפרען מיקערינאס ומענקרא אחד הם, רק נשתבשו בפי הסופרים והמעתיקים ברבות הימים אולם העיקר הוא כפי הנמצא על הציונים בכתב החריטים. הנך רואה קורא יקירי מדברי דיאדאר כי בוני הציונים לא נקברו בקבריהם ודבריו לא נכונים, כי בזמננו פתחו דורשי קדמוניות את פי–רמים האלה ומצאו בתוכם ארונות וחנוטים כאשר הבאתי למעלה. ואולי החביאו שרי המלך בסתר את מלכיהם בקבריהם והעם לא ידע, ודיאדאר מספר את הגדת העם. גם פה ערבו סופרי קדמוניות העמים את חשבון שנות בנין הציונים, וכל אחד בנה חשבון אחר, ולפי חשבוננו עברו שבע מאות וששים ותשע שנה ממענא עד בנין הציונים, וזמן בנינם הוא משנת ארבע אלפים ומאתים ושלשים וחמשה עד שנת שלשת אלפים ותשע מאות וחמשים ואחת לפני מספר הנוצרים.  ↩

  10. מתשעת המלכים אשר אין זכר למפעלותיהם לא נזכיר פה כי אם שם אחד מהם, אסא טאטקעראס שמו, ולא בגלל מעשיו נזכירהו, כי אם בגלל החכם פטה האטוף אשר חי בימיו והיה קרוב אליו ממשפחתו, כי החכם הזה השאיר אחריו ספר מלא משלי מוסר וחקי חיים, אשר אם ישמרם האדם וחי בהם. הספר ימצא עתה בעיר פאריז. ונעתיק פה שתים ושלש דלתות: "בן השומע בקול אביויאריך ימים, שמוע בקול אבותיו שמחה היא לבן משכיל. איש חמות חכמה ימיר באולת וטוב יחליף ברע, וכל הנוגע בו לא ינקה. חיי רשע אך מות לצדיק דרך רשע באפלה.  ↩

  11. המלך פעפי מעריא נקרא בלוחות הסופר מאנעטא פֿיאס, ונמצאו מצבות ואבני משכית מזכירות שמו בכל ארץ מצרים, כי הוא נלחם עם שבטי אואנוא ועם שבטי בישאריס אשר פרצו בגבול מצרים, כי בימיו החלו יושבי ארץ ערב, הנקראים בשם כושים לעקור את אהליהם מארצם ולבקש משכנות חדשים באפריקא והתישבו באטיאפיא הנקראת על שמם ארץ כוש. (בזה יבוארו כתובים רבים בכתבי הקודש, אשר נבוכו בם מפרשיהם ונלאו למצוא פתרונם, יען מצאו שם כוש על גויי אזיא ואפריקא. דברים י“ב, חבקוק ג', ד”ה ב', י“ב, כ”א).  ↩

  12. בלוחות הסופר מאנעטא נקרא המלך פעפי נעפערקערא פיאָפס, ויאמר כי הוא היחיד בין מלכי מצרים אשר ישב על כסא מלכותו מאה שנה. הסופר פליניאוס יספר כי הוא הקים אבן משכית גדולה לפני שערי היכל אליל רע. מאבן משכית זאת אין שארית בין חרבות מצרים, אבל נמצאים עמודים רבים אשר הוקמו למזכרת המלך הזה, ומכתובת החריטים אשר חקוקה עליהם נראה כי לא האריך ימים על כסא מלכותו, רק מלך ט"ו שנה במצרים.  ↩

  13. לפי דברי הסופר המצרי מאנעטא היתה המלכה ניטאקריס אשת יפת תואר וטובת מראה מאוד, לחייה אדומות כשושנים, והיא בנתה הציון השלישי מציוני הקברים הנזכרים, וי"ב שנים מלכה במצרים. והעראדאט היוני יספר, כי אגדה היתה בפי היונים אר בארץ מצריםגרו בימים ההם כי אשת יפת תואר ויפת מראה ראדאָפיס שמה (הוראת שם ראדאפיס לחיים אדומות) הלכה פעם לרחוץ על היאור, ובא נשר ונשא את אחד ממנעליה אל עיר מוף וישליך אותו אל חיק המלך, ויתפלא המלך על המקרה הזה וישתומם גם על יפי המנעל ועל קטנו, ויצו המלך לחקור על הדבר ולהביא לפניו את אשר לו המנעל. וימצאו עבדיו את האשה היפה ראדאפיס ויביאואותה אל המלך ותמצא חן בעיניו, כי טובת מראה היתה ויקח אותה לו לאשה, ולכבודה בנה המלך את הציון הגדול הזה Herodot, 2. 134)) ולדעת בונזען, הרוצה לפשר דעות מאנעטא עם דברי העראדאט בנה מעקערא את הציון, וניטאקריס הרחיבה אותו ותעש בו חדר לקבורתה.  ↩

  14. חוקרי קדמוניות המצרים נבוכים הם בקורות מלכי חמש משפחות אשר מלכו מימי המלכה ניטאקריס עד ימי מלכי נא אמון. בלוחות הסופר מאנעטא חרותים שמות מלכי חמשת בתי אבות ושנות ממלכתם, אבל על המצבות אין זכר למו. לפי דבריו מאנעטא מלכו במשפחה השביעית שבעים מלכים במשך שבעים וחמשה ימים. ובמשפחה השמינית מלכו שבעה ועשרים מלכים במשך מאה וארבעים שנה. במשפחה התשיעית מלכו תשע עשר מלכים במשך מאה ותשע שנים. ובמשפחה העשירית מלכו תשע עשר מלכים במשך מאה ושמונים ולמש שנים. מדברי הלוחות האלה נראה כי המלכים האלה לא מלכו בזה אחר זה, כי אם בפעם אחת קמו ממלכות נפרדות במצרים, וילחמו המלכים איש ברעהו. ויען כי אין אחדות בין המלכים האלה נבקעו שערי ארץ מצרים לכל בן נכר ויפרצו כושים פראים מארצות אזיא במצרים וימשלו עליה בחזקה, כי מגלגולת החנוטים אשר מצאו דורשי קדמוניות בקברי מצרים מימים ההם, נרא כי שבטים זרים התישבו בארץ.  ↩

  15. נא אמון הי עיר טעבען במצרים העחיונה, ולדעת לעפזיאוס נגזר השם טעבען משם טאפ [Tap] אשר הוראתו בלשון מצרית היכל אמון. היונים קראוה דיספאָליס, עיר אלוה, ובכתוב נקראת נא אמון (ירמיה מ"ו, נחום ג') הוראתן מושב אליל אמון, כי המצרים עבדו לאליל אמון בעיר טעבען. האָמר המשורר היוני קרא אותה: בת מאה שערים, בל“י (העקטאָמפילוס), כי עיר טעבען גדולה היתה ג' פרסאות, ולה מאה שערים, ומכל אחד משעריה יצאו מאתים פרשים ברכב וסוס, והון ועושר רב היו בה בימי קדם. ומאז נוסדה הממלכה בנא אמון נקראו מלכי מצרים: ”מלכי שתי ארצות“ וחקוקים על המצבות בשתי עטרות על ראשיהם. עטרה אחת אדומה ביא של מצרים העליונה, והעטרה השנית לבנה היא של מצרים התחתונה. ששת המלכים מבית המלוכה האחד עשרה אשר נלחמו עם מלכי הממלכות הנפרדות נקראו בשם מאנטוהאטעף וענטעף בזה אחר זה, והראשון מהם מכונה ”הגדול" יען כי הוא גבר על אויבי מצרים בראשונה.  ↩

  16. בין שרידי חרבות ימי קדם הנמצאים על אדמת מצרים נמצא שארית למצבות ואבני משכית אשר הציבו אמנעמהא הראשון וזעזארטאזיס הראשון במצרים. מצבה אחת עתיקה הובא אל אוצר העתיקים בבריטאניא, ועליה חקוק, כי המלך אמנעמהא הראשון הפקיד את אחד משריו על עבדיו החופרים עפרות זהב בהרי נוביא. ובעיר און, הוא בית שמש, נמצאה בכפר מאטאריע אבן משכית גדולה, ארכה ששים רגל, אשר העמיד המלך זעזערטאויס הראשון לאלהי השמש ועליה חרותים כדברים האלה: “רוח אפינו, מלכנו האָראָס, המולך במצרים העליונה ובמצרים התחתונה, זעזארטאזיס הראשון, רוח אפינו, נץ הזהב, בן השמש החי לעולם הקים את אבן משכית זאת ביום התקדש החג” (Roselini, monumenti storici 3. 33) פסל תבנית זעזארטאזיס הראשון עשוי מאבן גראניט שחור נמצא באוצר העתיקים בעיר בערלין. ועמוד גדול נמצא בימינו ומחוקה עליו תבנית זעזארטאזיס הראשון המוליך שבוים רבים משבטי הכושים ונובים ויקריבם לפני האראס אלהיו בקברי הסלעים, אשר בכפר בעני–האססאן, הוא המקום אשר עמדה לפנים העיר נא אמון, נמצאה בימינו מצבת שר צבא זעזארטאזיס הראשון, אשר היה גם שר הפלך הערמאפאליס ועליה חרותים כדברים האלה: "אמעניא היה עבד נאמן לזעזארטאזיס הראשון, הוא נלחם מלחמות בכושים, ויביא שלל רב מהמלחמה, והמלך שב בשלום אל ביתו. אמעניא נשא משרת המלך על שכמו באמונה ויביא עפרות זהב, אשר חפרו עבדיו בהרי נוביא ואת המס אשר העלה מפלכו אל אוצר המלך. הוא היה אוהב צדק ומשפט. במשפטו לא נכר שוע לפני דל, הוא רחם על יתום ואלמנה לתת להם לחם ושמלה, לא הרע לדיגים ורועה צאן, רעב לא היה בימיו, כי הוא נתן זרע לזורע, (Brug. His. d'Eg. 56)  ↩

  17. בקברי הסלעים, אשר בבעני–האססאן נמצא מצבה אחרת ועליה מחוקה תבנית שר צבא זערארטאזיס השני חנומהאטעף שמו, אשר יושב על כסאו ויאחז מקל בימינו, וסופר יושב בצדו. לפניו עומדים אנשים הנכרים במלבושיהם, כי מארץ רחוקה הם באים. בראש האנשים האלה עומד איש לבוש במלבושי כבוד, ויקריב את מנחתו לפני השר חנומהאטעף ומשתחוה אפים ארצה. האנשים חגורים כלם בחרב ובחנית ותוף וחליל בידיהם, גם נלוה אתם ארבע נשים מלובשות צבעים רקמה ופניהם מכוסות בצניפות ורדידים. גם חמור הנושא שני ילדים על גבו וכלי נשק על צוארו עמהם. על המגלה, אשר בידי הסופר חקוק כדברים האלה: “אבוזא ושלשים וששה אנשים משבט עמוני הביאו מנחה מארץ רחוקה אל המלך זעזארטאזיס השני” (Brugsch, histoir d' Egy. 65).  ↩

  18. אמנעמהא השלישי חפר תעלה גדולה וימלאה במי שטף היאור להשקות בהם השדות הרחוקים מהיאור. התעלה הזאת נקראת בפי היונים אגם מעריס (זעע–מעריס) והם יאמרו, כי המלך מעריס חפר אותה. גם הוא בנה היכל גדול ונפלא, בו חדרים ואולמים רבים, אשר קראו היונים היכל–מתעה (לאבירינט), כי מרוב החדרים אשר בו, ילך בו האיש תועה. ההיכל הזה היה בית ממלכה ומקדש מלך, בו התאספו חכמי יועצי פרעה להתיעץ אודות הנהגת המדינה, גם בו עבדו המצרים בקרבנות לאליליהם.  ↩

  19. בלוחות הסופר מאנעטא חרותים שמות מלכי שני בתי אבות אשר מלכו במצרים אחרי מות בית אמנעמהא מבית אב השלשה עשר יצאו ששים מלכים, אשר מלכו ארבע מאות וחמשים ושלש שנה במצרים. ומבית אב הארבעה עשר יצאו ששים וששה מלכים אשר מלכו מאה שמונים וארבע שנה במצרים. ועל המצבות ואבני משכית אין זכר למפעלותיהם, כי המלכים האלו לא שמו את לבם לחזק עמודי ממלכתם מפני אויביהם, רק הרבו פרעות בארץ, ויסכסכו את מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו. ויען כי חלק לבם, ואין אחד מחזיק את שבט המושל ביד חזקה נאשמו בעונם, והחטאם נפלה מצרים בידי הרועים אשר הרסו את הממלכה וינבלו את כסאה.  ↩

  20. ביאת הרועים ומלחמתם במצרים הוא דרוש יקר ונכבד הנוגע בקורות בני ישראל במצרים. ונעמול בכל יכלתנו להפיץ אור על המקרה הזה אשר עבים סתר לו זה שנות אלפים. ראשונה נשית לב על דברי הסופר העברי יוסף בן מתתיהו הכהן הנקרא בלשון רומית יאזעפוס פלאוויאוס בספרו נגד אפיאן צורר היהודים, המביא בשם הסופר המצרי מאנעטא כדברים האלה: “במצרים מלך המלך אמינטימאאָס בימיו חרה אף ה' במצרים על דבר לא נודע לנו, ויביא עליהם פתאום מגבול מזרחי שבטים נבזים אשר הורישו את ארצם בלי עמל ויגיעה אין עיף ואין כושל בהם, את מלכיהם לכדו את עריהם שרפו באש ואת מקדשיהם שרפו עד היסוד בהם, ביושבי מצרים עשו שפטים נוראים, את הגברים הכו לפי חרב ואת הטף הוליכו שבי, וימליכו את אחד מתוכם למלך עליהם סאלאטיס שמו, אשר כנן את כסאו בעיר מוף וישם מס על כל הארץ ויבצר את מבצריה. ביותר חזק את גבול מזרחי, הוא ארץ צוען, כי ירא מפני מלך אשור לבל יפול בארצו, לכן חזק את העיר אבאריס היא עיר סין ויקיפוה בחומות גבוהות וחזקות, ויאסוף בתוכה את כל חילו מאתים וארבעים אלף אנשי מלחמה במספר. בימי הקיץ בא המלך סאלאטיס אל העיר הבצורה אבאריס למוד את תבואת הארץ לשלם לאנשי חילו את שכרם וללמד את ידם לקרב, גם לאסוף את כל הדגן אל המבצר. סאלאטיס מלך י”ט שנה וימת, ואחריו מלכו בענאן, [הדורש בקדמוניות המצרים הח' לויט מצא שם בעמאן מלך הרועים בין כתבי החריטים והוראתו בלשון מצרים בֵן–עַיִן, כמליצה עברית בת–עין. אהוב לאל כבן עין, כאישון עינו, כי בען בל“מ כמו בֵן בעברית ואן כמו עַיִן בעברית]. פאכנאן, אפאָפיס, שטאן וארכלעס. ששת המלכים מאבירי הרועים נקראו בלשון מצרים היקזאָס הוראתו מלכי הרועים, כי היק בלשון מצרית מלך וזאָס רועה”.

    אחרי הדברים האלה הוסיף יוסף הכהן לאמור: “לדעת מאנעטא מלכו הרועים ה' מאות וי”א שנים על מצרים, ואחרי כן התנשאו מלכיט נא אמון, ויערכו מלחמה לקראת מלכי הרועים ומלחמה ארוכה היתנ ביניהם, והמלך אמאָזיס הכה אותם מכה רבה ויגרשם מכל ארץ מצרים, רק במבצר אבאריס נשארו, גכי נסגרו בדלתים ובריח, והמלך טוטמאזיס בנו צר על עיר אבאריס בחיל כבד מאוד ד‘ מאות ופ’ אלף אנשי מחמה במספר ולא יכול ללכדה, לכן עשה חוזה עמהם לעזוב את מצרים בשלום. ויסעו הרועים ב‘ מאות ומ’ אלף במספר, הם ונשיהם וטפם וכל אשר להם אל ארץ פלשתים, ויבנו שמה את העיר הגדולה ירושלים. הרועים האלה משבטי פלשתים, ערבים וכנענים יצאו, וגם אבותינו העברים לא נבדלו מהם בימים ההם, כי רועה צאן היו, וימשלו על ארץ מצרים בחזקה שלש מאות ותשעים ושלש שנה“ (Joseph. C. Apion. 1, 14). על אמתת דברי מאנעטא אלה עוררו המבקרים ספקות רבות ימים רבים עד שקם בימינו הח' הצרפתי מאריעטע ויחפור בעמקי אדמת צוען, במקום אשר משלו אבירי הרועים, ויעל לעיני השמש מצבות ואבני משכית אשר יתנו עדיהן ויצדיקו את דברי מאנעטא המצרי. מכתובת החריטים החקוקים על המצבות האלה נלמד כי אבירי הרועים פשטו ראשונה במצרים לשלל שלל ולבוז, ואחרי כן כפפו ראשם תחת יד השכלת המצרים וילכו בחקותיהם ויעבדו את עצביהם. ואחרי כן התחזקו מלכי נא אמון וילחמו עם הרועים ויגרשום מן הארץ, אבל לא כלם גורשו מהארץ כי העברים נשארו עוד ימיםרבים והמצרים העבידו אותם בפרך. – שמות ששת מלכי אבירי ברועים נשתבשו בפי הסופרים והמעתיקים, בפי הסופר סינקעלאס נקראו: סיליטיס, בעאָן, אפאכנאן, אפאפיס, סעטאס וצערטוס. בפי הסופר יוליאוס אפריקנוס נקראו: זאיטעס, בעאן, פאכנאן, שטאן, ארכעלעס ואפאביס ועל המצבות נקראו: סעטאפעטי, נובטי, אנוב, אפאך, אפעפי [ובמגלת גומא אשר בטורין מצאנו כדברים האלה: ”האל הטוב, כוכב שתי הממלכות, בן השמש, סעט–שאלאטי אהוב לסוטעך אדון אבאריס". וסעט–שאלאטי הוא שאלטיס (השליט) מלך הרועים אהוב לשוטעך הוא סעט, הוא יפאן, הוא בעל צפון אלהי הרועים]. וכאשר נחלקו הסופרים על דבר שמותיהם, כן נחלקו במנין שנות ממלכתם, ואנחנו הולכים בעקבות סופרנו יוסף הכהן בן מתתיהו.  ↩

  21. מגלת פאפירוס הובאה אל אוצר העתיקים בבריטאניא, ובה כתובה ראשית המריבה בין הרועין ובין מלכי נא אמון, ואלה הם דברי המגלה: מקרה היה כי נפלה ארץ מצרים בידי זרים ובימים ההם אין מלך, אשר ימלך בחיל ובכח על כל ארץ מצרים. וטיאקאן היה אך משנה למלך במצרים העליונה. האויבים היו בעיר בית שמש, ומלכם אפעפי היה במבצר אבאריס, כל ארץ מצרים היתה למס, וכל חלקב טובה בידי זרים. המלך אפעפי בחר לעבוד את אליל בעל צפון, וימאס בכל שאר אלילי מצרים, ויבן לו מקדש גדול וחזק מאוד. והמלך טיאקאן לא רצה לעבוד את אלהיו, ויחר אף המלך אפעפי בו, וישלח אליו את צבאוציו למלחמה (Br. His. d'Egyp. 85).  ↩

  22. הרועים באו למצרים אחרי מות מלכי בית המלוכה הארבעה עשר, ובימי ממשלת אבירי הרועים, תקי“א שנים, משלו שלשה בתי אבות ממשפחות המצרים, אשר מלכיהם כצללים נהלכים על אדמת מצרים, כי כפפו כאגמון ראשם תחת אבירי הרועים, זולתי שלשת המלכים מבית המלוכה השבעה עשר אזרו חיל לנתק עולם מעל צואריהם, לדעת מאעטא בא יוסף למצרים בימי ממשלת אפאפיס מלך הרועים בעת החלו המצרים לפרוק עולם. ובכתובת החריטים נקרא המלך קאמעס ”צפנת פענח“ הוראתו בלשון מצרית ”הזן את העולם“ כי הוא כלכל את המצרים בעת רעבון, ולדעת יוסף הכהן משלו בני ישראל שי”ג שנה ולא נכנעו, לכן מוכרחים אנחנו להחליט, כי אבותינו, אף כי באו בתוך הרועים למצרים, נזורו אחור מהם וידבקו אחרי המצרים, וקאמעס הוא יוסף, וכאשר גורשו הרועים ממצרים נשארו בני ישראל, כי אוהבי המצרים היו ואחרי כן נהפכו להם לאויבים.  ↩

  23. לפי דברי יוסף הכהן הנזכר למעלה כבש אמאזיס את כל ארץ מצרים מידי הרועים, רק מבצר אבאריס נשאר בידם, אבל מכתובת החריטים החקוקה על מצבת שר מצרי אחמעס בן אבונא שמו, אשר היה רב החובלים למלך מצרים נראה, כי אמאזיס לכד גם את מבצר אבאריס; ונעתיק פה דברי המצבה: “כאשר נולדתי לאבי במבצר איליטיא היה אבי משנה למלך טיאקאן. ואחרי כן בימי המלך אמאזיס הייתי רב החובלים באניה הנקראת ”העגל“ והלכתי עם צבאות המלך להלחם ביושבי צפון, והייתי שליש, אשר המלך נשען על ידי בעלותו על רכבו להלחם. בימים ההם הקימונו נצורות על מבצר אבאריס, ועודני צעיר לימים ולא ראיתי עוד פני אשה. והנה נקרה מקרה באניה הנקראת ”עטרת מוף“ אשר עברה במי טאניס, כי ידי עשתה חיל במלחמה, ויהללני המלך ויתן רביד זהב על צוארי. המלחמה היתה בפאת דרומית למבצר אבאריס, ונכבוש את המבצר ונגרש את הרועים ולקחתי מהם שבי איש אחד ושתי נשים אשר נתן אותם לי המלך לעבדים. ואחרי גרשו הרועים ממצרים הכניע המלך את שוכני הרי לוביא ואחרי מות אמאזיס הלכתי באניות המלך אמענאפיס הראשון להלחם עם הכושים. ויקח אמענאפיס את מלך כושי שבי”. (Brugsch, histoire d'Egyp. 80).  ↩

  24. בגבול מצרים לפאת צפונית מזרחית משתרע המדבר הגדול הנקרא מדבר סוריא ונכלל בו מדבר שור, אשר על פני מצרים ומדבר סיני המתפשט מהר סיני עד נהר פרת. במדבר הזה שכנו שבטים רבים: עמלקים, אדומים ומדינים, הנקראים בלשון מצרית שאזו הוראתו רועים, כי מהם יצאו הרועים אשר פרצו במצרים, כאשר הזכרנו למעלה. והרועים ההם, אחרי גורשו ממצרים התבצרו עם שכניהם יושבי ארץ כנען. ובימים ההם היתה ארץ פלישתים בידי שבטי הכנענים האמורים והחתים הנזכרים בספר תורתנו (בראשית י') ונפרדו לממלכות קטנות ואין אחדות ואין שלום ביניהם, לכן בנקל היו לשלל לפני כל צר ואויב הבא מבחוץ. אולם בני קדם השוכנים בצפון ארץ כנען עד נהרי פרת וחדקל חברו יחדיו לברית אחת עם שכניהם מלכי ארם, אשר בעבר הנהר ונקראו בעלי–ברית–רסם עיר הגדולה, קרית ממלכתם, בימים ההם; לכן מלכי מצרים אשר שמו עיניהם להכניע את הרועים התאזרו בעצה וגבורה להלחם עם כל שכניהם ובעלי בריתם.  ↩

  25. בפסילים, אשר בקערמאן בארץ נוביא חקוק, כי המלך טוטמאזיס הראשון נלחם עם בני שבט הנובים גם עם יושבי ארם נהרים ויכניעם תחת שבטו. טוטמאזיס הראשון הביא אתו מארצות ארם סוסים, אשר לא נודעו עד הימים ההם בארץ מצרים, ויפרו הסוסים וירבו מאד במצרים, עד היתה ארץ מצרים אחרי כן למקוה מוצא הסוסים בימי שלמה. טוטמאזיס הראשון הקים שתי אבני משכית גדולות ונפלאות לפני שער היכל אמון רע בטעבען, ואחת מהאבנים ההן גבוהה ס“ג רגל עומדת עד היום הזה ועליה חקוקים כדברים האלה: ”האראס הגבור, אוהב האמת, המלך טוטמאזיס הראשון, השמש מתנת התבל, אהוב לאמון, הקים את האבנים האלה לכבוד אמון רע אביו השומר את התבל" .(Rosellini, monum. Storici 3. 29)  ↩

  26. השם מעספרא והשם טוטמאזיס התחברו לשם אחד מעספראגמוטאזיס בלוחות הסופר מאנעטא. טוטמאזיס השני לא האריך ימים על כסא מלכותו, ובכל זאת בראשית ימי ממלכתו נלחם עם הערבים, וילכוד את ארץ פון אשר בעדן ערב, המתפשט מנגב עד ים סוף ומצפון עד ים התיכון, במותו נתן את שבט המושל בידי אחותו מעספרא. היא לא שמה את לבה להלחם עם אויבי מצרים, רק עטרה את ארצה בבנינים נפלאים, היא הקימה שתי אבני משכית גדולות לפני שערי היכל אמון בנא, ואחת מהאבנים האלה עומדת עד היום על אדמת מצרים גדולה תשעים רגל, והאבן השנית שטוחה ארצה ועליה חרותים כדברים האלה: “אל אמון הושיב את המלכה מעספרא על כסא מצרים, למען את הארץ תשמור. היא הקימה את שתי האבנים האלה, אשר ראשיהם מגיעים השמימה לכבוד אמון, ולמזכרת אביה טוטמאזיס הראשון למען ינון שמו עד עולם בבית אמון, ותציב את האבנים בשנת ט”ז למלכותה (Rosellini, monum. Storici 3. 123).  ↩

  27. החוקר בקדמוניות המצרים הצרפתי מאריעטטע מצא בין החרבות אשר בקארנאק עמוד גדול, אשר עליו חקוקים שמות הגוים, המדינות והערים, אשר כבש טוטמאזיס השלישי, ועל ארבעת צדי העמוד חקוקה תמונת המלך בתבנית ענק בידו הימנית ירים את חרבו על ראש השבוים אשר הביא למצרים, ובידו השמאלית יאחז בציצת ראשם והם יכרעו ברך לפניו. ובכתובת החריטים חקוק כדברים האלה: “אלה הם שמות הגוים והמדינות מארץ רותים העליונה, אשר נסגרו במבצר מגידו, מבניהם הביא המלך שבוים רבים למצרים אל היכל אמון בנא, כי אמון אלהיו צוהו להלחם עמהם, והוא הוא המצליח דרכו. הוא כבש ערים רבות, מאתים וששים ותשע במדינות הדרום (כוש, לוב ופוט) ושלש מאות וחמשים ותשע במדינות הצפון”. בתוך מספר השמות החקוקים על העמוד הזה נמצאו ערים הנזכרות בספרי קדשנו. והן: אדמה, אדרעי, אכזב, אפק, אבלה, בית ענת, בית שמש, בית תפוח, גרר, גת, גבעה, דמשק, העי, חשבון, חמת, חצור, יפו, יבלעם, יעזר, כנרת, לבנה, ליש, מגידו, מגדל, מישאל, מי מרום, סנסנה, עטרה, עין סוסו, עשתרות קרנים, עין גנים, עכו, קנה, קרית ספר, קדש, רחובות, שונם, תענך.  ↩

  28. אבן משכית שארית מחמדי ימי קדם עומדת היום בקאנסטאנטינאפעל וחקוק עליה כדברים האלה: “המלך טוטמאזיס השלישי אביר המלחמה כבש את כל הארצות האלה והרחיב את גבולות מצרים עד הנה, כי הוא היה מושל ורודה מהר אפטאא אשר בנוביא עד קצה משכנות ארם נהרים”. ועל חומת היכל אמון בנא חקוק י“ב מלחמות אשר עשה המלך טוטמאזיס השלישי משנת עשרים ושתים עד שנת ארבעים למלכותו עם הרועים והכנענים, עם מלכי ארם ואשור, ויציב לו שם מצבה לזכר מפעלותיו הגדולות, כי הוא הרחיב את גבולות מצרים יותר מכל מלכי מצרים. על החומה הנזכרת חקוק, כי טוטמאזיס הביא ממלחמותיו שלל ושבי רב, גם בני תערובות מלכי ארם באו אתו מצרימה. בני תערובות, אשר נתנו לו מלכי אשור וארם לערבון כי לא ימרדו בו, חיו בהיכל מלכותו וילמדו חקות המצרים ומנהגיהם, וכאשר מת אחד ממלכי אשור וארם, שלח טוטמאזיס את אחד מבני התערובות להושיב אותו על כסא אבותיו. אבל לא במלחמה לבדה פעל טוטמאזיס גדולות, כי אם גם בחכמה ומלאכת מחשבת הגדיל לעשות, הוא בנה חצר גדול לפני היכל טוטמאזיס הראשון, ויקים עמוד פסל לכבוד טוטמאזיס השני, את מקדש זעזארטאזיס הראשון הקיף בחומה חדשה והעמיד שתי אבני משכית לפתח השער, גם בהיכל אמון בנא בנה חצר גדול. בעיר בית שמש בנה מקדש לאליל רע, בעיר אמבאס בנה היכל לאל סעבאק, ובעיר הערמאנטיס בנה היכל לאליל מאנטוא; בעיר עלעפאנטינע בנה היכל לאל קנעף, גם בנוביא בנה היכלות וארמונות לפי דברי לעפזיאוס במכתביו ממצרים. ההיכל, אשר בנה טוטמאזיס השלישי בעיר אמאדא לאליל קנעף הקדיש לזעזאסטריס השלישי ועל חומת ההיכל חקוק כדברים האלה: ”האל הטוב, המושל במצרים, השמש האדירה, עמוד העולם, טוטמעס השלישי האוהב צדק ומשרים בנה ההיכל הזה לכבוד אביו רע אלהי השמים, אדון שני עולמות, כי הוא נתן לו שלטן ועוז להחיות את מצרים, לכן בנה לו את ההיכל הזה מאבני חול" .(Rosellini, monum. Storici, 1. 13.)  ↩

  29. על חומת היכל כנף בעיר אמאדא בארץ נוביא חרות כדברים האלה: “אמנאפיס השני הכה את אויביו בארץ אשור ושבעה מלכים נפלו שבי בידו ויביאם למצרים, ששה מהם הוקע לעיני השמש בעיר נא אמון, ואת השביעי הוקע בעיר נאפטא בירת ארץ כוש, למען יראו יושביה כי ידו שלטת על גויי צפון ודרום ויראו מפניו”.(Brugsch, histoire d'Egyp. 109).  ↩

  30. ) טוטמאזיס הרביעי חצב פסל גדול תבנית גוף אריה וראשו ראש אדם לו, הפסל הזה נקרא בלשון העמים ספינקס, ארכו מאה ותשעים רגל, ובין רגלי הספינקס הראשונות עומד עמוד פסל דמות טוטמאזיס הרביעי, ועל הפסל הזה חקוק כדברים האלה: “אני אביך הארמכך (הוא אליל טאט הנותן תשועה למלכי מצרים) הנני נותן את ממלכת מצרים בידך כי תמשל על רחבי הארץ, וכל הגוים שתי תחת רגליך למס עובד, חיים ארוכים ושלל אויבים רבים לך נתתי”.(Brugsch, histoire d'Egypte 112)  ↩

  31. חוקרי קדמוניות המצרים מצאו בימינו בארץ כוש עמוד אחד, אשר בו חקוק, כי המלך אמענאפיס הג' עשה מלחמות גדולות בארץ כוש, ויעבור על פני השיחור עד טאריא ויבא שבוים רבים, שבע מאות וארבעים אנשים ושלש מאות ושתים נשים והרחיב את גבול מצרים לפאת נגבה עד קארו ולפאת צפונה עד ארם נהרים. ועל חומת הארמון אשר בכפר לוקסאר חרות כדברים האלה: “הוא האראס, אל גבור, אשר חרבו שאון זרים תכניע, בן השמש, המושל לבדו על מצרים העליונה ומצרים התחתונה, חציו ימחצו ראשי עמים, ולפני זעמו מי יעמוד? בסופה וסערה דרכו וגוים עצומים יפלו כאבק רגליו, הוא האראס בן איזיס היוצא למלחמה כצאת השמש בגבורתו, חומות בצורות תפולנה מגערתו. כל מלכי ארץ שי לו יקריבו, והוא ידיקם כעפר, הוא מלך אדיר באדירים בן השמש אמענאפיס השלישי”.(Rosell. Mon. stor. 263)  ↩

  32. אמענאפיס השלישי בנה את הארמון הנפלא הנודע לדורשי קדמוניות בשם ארמון לוקסאר ויחבר אותו על ידי פסילים חצובים תבנית אריות וראש אדם, או ראש איל עליהם עם הארמון מקארנאק. הפסילים האלה נקראים ספינקס בל“ע ואורך כל פסל י”ח רגל ועל כל אחד מהם חקוק שם אמענאפיס השלישי ועל ראשיהם מחוקה תבנית עגול השמש, כי הפסילים האלה הקדיש אמענאפיס לאלהיו אמון–רע אלהי השמש, ושלש מאות שרידי פסילים נשארו על אדמת מצרים עד היום הזה. על קירות הארמון מלוקסאר חקוק תולדות אמענאפיס השלישי: “אליל טאט מודיע לאמו מוטעמא, כי תלד בן, אליל קנף ואלילה האטטאר ינהלו את המלכה אל חדר הורתה, ואלילה אחרת תושיע להמלכה בבואה עם בנה על המשבר. שני מלאכי דרום ושני מלאכי צפון ינשאו את הנער אמנאפיס על כסא מלכותו לפני אלהיו אמון–רע, אשר ימשח אותו למלך על מצרים ויבטיח לתת לו הון ועושר, כבוד וגבורה, וכל מלכי הארץ יכרעו ברך לפניו” (Champellion, lettres p. 210) אבל הארמון הגדול מכלם אשר בנה אמענאפיס הג' הוא הארמון הנקרא “בית אמענאפיס”. לפני פתח ביתו העמיד שני עמודי פסל, האחד הקדיש לאמון רע והשני הקדיש לאזיריס אלהיו. הארמון הזה היה לברות לשני העת ברבות הימים, רק עמודי הפסל הנזכרים נשארו לדור אחרון, והמה גבוהים מ“ח רגל מחוטבים תבנית אמענאפיס היושב על כסאו וידיו מונחות על ברכיו, ולפניו עומדים פסילים קטנים דמות אמו ואשתו, את עמוד הפסל הצפוני, אשר הקים אמענאפיס לפני פתח ביתו קראו היונים מעמנאן, וכן קראו לכל הבנינים העתיקים העומדים על שפת היאור המערבית מעמנאניס, גם בירת שושן בפרס קראו מעמנאן, כי אגדה נולדה בין היונים, כי מעמנאן הכושי לחם מלחמות גדולות ובא עד שושן הבירה וימת שם בימי עלומיו. ועמוד פסל הצפוני הנקרא מעמנאן הוא מפני רעש הארץ, אשר היה במצרים בשנת כ”ז לפני מספר הנוצרים, נשבר ראש עמוד פסל הזה, ומיום הזה והלאה נשמע בבוקר כזרוח השמש קול כקול הכנור יוצא מעמוד הזה, והאמינו היונים כי הוא קול מעמנאן הכושי המדבר שלום אל אמו היא השמש. ויען כי העמוד הזה רטוב היה לפני צאת השמש מפני הטל, אשר ירד עליו הלילה, האמינו היונים, כי הוא דמעת השמש המבכה על בנה מעמנאן כי מת בחצי ימיו. הסופר פויזאניוס, אשר חי בימי הקיסר נערא כתב, כי קרוב לעיר טעבען במצרים נמצא עמוד פסל בדמות איש היושב ומשמיע קול בבוקר כזרוח השמש, ונקרא בפי היונים מעמנאן, והוא פסל מעמנאן הכושי הבא מצרימה ועד שושן בפרס נסע להלחם וימת שם; אבל המצרים יאמרו כי הפסל הזה הוא דמות מלכם אמענאפיס. – חכמי הצרפתים, אשר ארחו לחברה עם נאפאלעאן הראשון ברדתו מצרימה, חקרו ודרשו על אודות הדבר הזה ומצאו כי אמת נכון הדבר, כי הפסל הזה משמיע קול בבוקר כקול זמרה, אבל לדעתם סבה טבעית לדבר, כי בלילה קר מאוד על אדמת מצרים, ובבוקר פתאום תכה השמש בחמתה על העמוד, לכן רסיסי טל ישמיעו קול זמרה, ועתה לא ישמע הקול, כי נעשה ראש להעמוד הזה, ואין מקום להתקבץ בו אגלי טל. –  ↩

  33. חוקרי קדמוניות המצרים בזמננו חקרו ודרשו בתולדות אמענאפיס הרביעי אשר בקש לעקור משורש אמונת האלילים מעל אדמת חם, וליסד תחתיה אמונת אל אחד, והעלו בחקירתם, כי אם אמענאפיס, תיה שמה, מגזע העברים יצאה, כי תואר פני המלך ותואר אמו מראות עיניהם וצבע שערותיהם החקוקים על המצבות ואבני משכית יעידון ויגידון, כי מצאצאי בני שם המה, לכן בקש אמענאפיס לנטוע על אדמת מצרים אמונת אל אחד, אלהי העברים ולהכרית מארצו אמונת האלילים. ויען כי המצרים היו בימים ההם עובדי השמש, לכן הגיד אמענאפיס לעמו, כי אלהיו מתגלה בנגה השמש ונקרא “אדון”. והאדון חלק מזיוו על מלך מצרים, לכן כנה את שמו “חוען–אתאן” הוראתו כבוד אלהים. אמענאפיס בקנאתו לאלהי העברים צוה למחות שמות האלילים הנספחים לשמות מלכי מצרים אבותיו מעל אבני מצבותיהם. ויעזוב את נא אמון מושב המלכים אשר לפניו, כי מאס באלהיה, ויבן לו מקדש מלך במקום הנקרא בימינו טעל–אל–אמארנא. בחייו נרדפו עובדי האלילים, ובמותו רדפו המצרים את עובדי אל אחד, והיא הסבה הנכונה לשנאת המצרים את בני ישראל, תחת אשר אהבו אותם לפנים. –  ↩

  34. בכתובות החריטים נקרא המלך האראס הארעס–העבי ומחוקה על המצבות בדמות אליל האָראָס, הנותן תשועה למלכי מצרים, ויען כי העראס העבי השיב את עבודת אלילים על כנה, לכן נקרא על שם האָראָס. במצבות ואבני משכית הנמצאות המקום קברו בנא אמון חקוק, כי הלובים והכושים הביאו לו מס סוסים ואריות ועורות נמרים וכלי חפץ וראשית פרי אדמתם, וידברו הכושים כדברים האלה אל המלך: “הט פניך, מלך מצרים, שמש זורח בהדרו על תשעה מלכי כוש, שמך גדול בארץ כוש ומלחמותיך נודעות בכל ארצות, גבורתך, מלך אדיר, הורידה עמים תחתיך, פרעה הוא שמש צדקה!” ואל השבוים אשר הביא מארץ כוש ידבר שר צבאו לאמור: “הנה הזהרתי אתכם פעמים ושלש לבל תתגרו ברעה, כי הנה האריה האָראָס מלכנו, יוצא ממעונתו לטרוף טרף בארץ כוש, ואתם לא שמעתם בקולי. ועתה הנה אל חנון מלך מצרים, בן השמש, שב ממלחמתו נשא על כנפי נשרים, האראס מצא חן בעיני אלהי השמש ויתן מהודו עליו, למען ימשל על כל הארץ. שם כבוד מלכותו נודע בארץ כוש, בדבר אל אמון הכניע את שונאיו”. (Brugsch, histoire d'Egyp. 125)  ↩

  35. כל מפעלות סעטאָס הראשון ורעמסס השני ערבבו סופרי היונים וכתבו אותם על שם מלך זעזאָסטריס; העראדאט היוני כתב, כי זעזאסטריס יצא בצבא רב ממצרים לכבוש ארצות רחוקות, ויעש צי אדיר ויעבור בים סוף ובים התיכון וילכוד איים רבים ויבא לארופא וילכוד את הסקיטים ואת התראקים, ובכל המקומות, אשר נצח הקים עמודים גדולים, ויצו לחקוק בהם: “את הארץ הזאת לקחתי בחרבי ובקשתי”. ובעיני ראיתי בארץ פלשתים עמודי פסל חצובים בדמות זעזאסטריס חגור כלי מלחמה, בימינו מחזיק חרב ובשמאלו קשת, ומימינו לשמאלו חרות: “את הארץ הזאת לקחתי בחרבי ובקשתי”. אם פגע זעראסטריס בארצות אשר עבר, בעמים חלשים, אשר פחדו נפל עליהם, ויתנו את ארצם בידו בלי תנופת חרב ורעש כלי מלחמה, צוה לחקוק על העמודים אשר הקים תבנית “ערות–אשה” לאות חרפה, כי חלשים הם כנשים. ובמקום אשר העמים נלחמו אתו ביד חזקה צוה לחקוק על העמודים תבנית “ראש–הגויה” לאות כי גבורים הם כאנשים. וכאשר שב זעזאסטריס לביתו הביא אתו שבוים רבים ושלל רב, ויצאו כל גדולי מצרים לקראתו עד עיר סין, גם ארמאיס אחיו יצא לקראתו, בשבתו על כסאו במצרים זמם ארמאיס להרוג את זעזאסטריס אחיו בערמה, כי הצית אש בביתו בלילה בעת אשר הוא ואשתו ושלשת בניו נרדמו בשנתם, וכאשר הקיצו משנתם וראו אש מתלקחת סביבם, שת זעזאסטריס עצות בנפשו, ויצו לאשתו כי תשליך את שנים מבניה אל האש, ויעברו על גופותיהם כעל גשר וימלטו הוא ואשתו וארבעת בניו הנותרים, וינצלו. ואחרי כן לקח את נקמתו מאחיו. בשבתו על כסאו ושלום היה לו מסביב צוה את עבדיו להסיע אבנים גדולות לבנות היכליו וארמנותיו, ויצו גם לחפור תעלות וצינורות, למען ימצאו הרחוקים מהיאור מים לשתות ואחרי כן שם את משטרו בארץ ויחלק את ארצו לחלקים, ויתן לאיש חלקו בגורלו, גם הקים שש אבני משכית לפני היכל פטה במוף חצובות בדמותו ודמות אשתו ודמות ארבעת בניו. (Herodot, 2. 120) ודיאדאר הסופר היוני כתב: “כאשר נולד זעזאָסטריס אסף אביו את כל הילדים הנולדים ביום ההוא ויגדלם עם בנו יחדו, וילמד את ידם לקרב ואצבעותיהם למלחמה וכאשר גדלו נערים ובנו זעזאסטריס אתם שלח אותם להלחם עם הערבים, ויעשו חיל, ויכבשו את ארץ ערב. אחרי כן שלחם להלחם עם הלובים ויכבשו גם אותם ואחרי מות אביו ישב זעזאסטריס על כסאו, ויגמור בלבו לכבוש את כל הארץ ויאסוף חיל גדול מאוד כשש מאות אלף רגלי, עשרים וארבעה אלף פרשים ועשרים וששה אלפים רכב, ויחלק אותם על יד נעריו הגבורים, אשר נולדו אתו, וישם את הנערים לשרי צבאותיו, אחרי כן יצא להלחם עם הכושים וילכוד אותם, ויקח מהם שלל רב, כסף וזהב, שן והבנים. ויבן אחרי כן צי אדיר בו ארבע מאות אניות מלחמה, ויתנם בידי נעריו הגבורים, ויעברו בים סוף ובים התיכון וילכדו איים רבים, והוא יצא ברוב חילו אל היבשה, ויעבור בארצות אזיא ויעבור גם את נהר גוזן ויבא לארץ הודו ויכבוש אותה, וגם לארץ יון בא, אבל צבאות חילו לא יכלו לסבול שמה תוקף הקור. ובכל מקום בואו הצליח ויקם עמודים גדולים, ויצו לחקוק עליהם: ”הארץ הזאת לכד זעזאָסטריס מלך המלכים ומושל המושלים בחרבו ובקשתו“. אחרי המלחמות האלה שב לביתו כבד מאוד בכסף וזהב ובכל סגלות מלכים גם שבוים רבים אתו, ויצאו כל חכמי מצרים לקראתו עד עיר סין. בשבתו על כסא מלכותו במצרים ושלום היה לו מבחוץ, קשר עליו אחיו קשר, ויבקש להרגו בערמה, כי קרא אותו ואת ביתו אל המשתה, אשר הכין לו. וכטוב לבו ביין הצית עליו את ביתו באש, וכראות זעזאסטריס את הרעה נגד פניו, התחזק ויתפלל אל אלהיו ותצלח עליו רוח גבורה וידלג בתוך האש וימלט. לזכר המקרה הזה צוה לחצוב בשש אבני משכית אשר הקים לפני שערי היכל פטה את דמות תבניתו ודמות אשתו ודמות ארבעת בניו. בכל עיר במצרים בנה זעזאסטריס מקדשים לאלהיו ולא העביד בבנותם את המצרים, כי אם השבויים, אשר הביא מארצות רחוקות. הוא צוה את עבדיו לצבור עפר סביבות הערים, הקרובות להיאור למחסה ולמגן מפני שטף השיחור, גם צוה לחפור תעלות להוליך בהן מימי היאור אל מקומות הרחוקים, למעו יעברון בהן סוחרי מצרים לערוב מערבם, ויעש גם חומה ארוכה מאה ושמונים פרסאות מעיר סין עד בית שמש להגן על ארצו משודדי ארם וערב, ויבן גם אניה מארזי לבנון ארכה מאתים ושמונים אמה ויצפה מבית בכסף ומבחוץ בזהב ויקדיש אותה לאמון אלהיו, גם הקים לו שתי אבני משכית גבוהות מאה ועשרים אמה, ויכתוב עליהן את רוב עשרו וכבוד מלכותו. אבל לעת זקנתו הוכה בסנורים ולא יכול להחזיק את שבט המושל ביד חזקה, ויטרוף את נפשו בכפו ומת בנפש מרה. (Diodor 1. 55–58) הסופר שטראבאן כתב: ”זעזאסטריס לכד את ארץ כוש בראשונה, ואחרי כן הלך להלחם עם ארץ ערב, ויציב לו שמה מצבה למזכרת נצחונו, מארץ ערב חלף ועבר את כל ארצות אזיא, ויבוא גם לאייראפא. ובכל המקומות, אשר בא והצליח צוה לבנות היכלות, ובארץ מצרים חפר תעלה מהיאור עד ים סוף.“ (Strabon, p. 769) הסופר טאציטוס כתב: ”בעת נסע גערמאניקוס בן דרוזוס למצרים ראה חרבות העיר טעבען ועליהן חקוק בכתב ישן נושן את כבוד הדר עיר הזאת בימי קדם. הכהן המצרי, אשר הלך אתו העתיק לו הדברים החקוקים ואלה הם: “במצרים היו לפנים שבע מאות אלף אנשי מלחמה גבורי החיל, ובהם נלחם רעמסס עם הלובים, עם הכושים, ועם הפרסים והמדים ועם הבקטרים והסקיטים, גם עם ארצות ארמעניא קאפאדאציא ולוקיא וילכוד אותן בחרבו.” על החרבות ההן חקוק מכסת הנפשות אשר הביא שבי מצרימה, ואת סכום הכסף והזהב, כלי נשק וסוסים, עצי הבנים, שן, בושם ואבן יקרה, אשר שלמו לו העמים הנכנעים תחת שבטיו.“ (Tacitus, ant. 2. 60) והסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו מביא בשם מאנעטא המצרי כדברים האלה: ”זעזאסטריס הנקרא רעמסס היה מלך אדיר וחזק, כי היו לו אנשי מלחמות עצומים גם אניות מלחמה לרוב. ואחרי תתו את שבט המושל ביד אראמיס אחיו יצא ממצרים להלחם באי קיפרוס ובכנען וגם עם מלכי אשור ומלכי מדי עשה מלחמה ויכבוש את כלם, מהם לכד בחרבו ומהם נפל פחדו עליהם ויכנעו מפניו. ויהי כאשר בושש לבוא אל ביתו, ויקשור עליו אראמיס קשר, ויתן את כתר המלוכה על ראשו, את המלכה אשת אחיו ענה וגם בפלגשיו החזיק, ויתנשא למלוך לבדו על מצרים. אבל כהן אחד מכהני און כתב אליו את הדברים האלה ונחפז זעזאסטריס לשוב לביתו, ויעש נקמה באחיו, ויקח את שבט המושל מידו." (Joseph. c. Apion. 1.15) הנך רואה קורא עברי, כי לפי דעת מאנעטא נקרא זעזאסטריס רעמסס, וגם המצבות והעמודים, אשר נמצאו בימינו בין חרבות מצרים יעידון, כי נאמנים דבריו, אבל המקרה, אשר קרה לזעזאסטריס עם ארמאיס אחיו, אשר קשר עליו קשר, הנה לדעת דורשי קדמוניות המצרים קרה המקרה ההוא לסעטאס ולא לרעמסס. –  ↩

  36. על קירות ההיכלות, אשר בנה סעטאָס צוה לחקוק כדברים האלה: “אף אזרח אחד לא עבד בבנין החומות האלה.” להגיד בזה צדקתו ותפארתו לדורות הבאים, כי חסה עינו על אזרחיו, והעביד רק את השבוים בבנינו, אבל אנחנו נאמר, כי צדקתו ותפארתו היא רק לדורו, כי רק בימים, אשר האופל כסה ארץ וערפל לאומים וצדק ומשפט תכו לרגלי גבור עריץ, אשר השבוים נתונים בידו לעשות בהם כרצונו, וגם האזרחם כעבדים בעיניו, אז היתה תפארת המלכים, כי חסה עינם על אזרחיהם והעבידו רק את השבויים בבניני ארמנותם, אבל בימינו, לא תהיה תפארתם על הדרך הזה, כי רק חקה אחת ומשפט אחד יהיה לגר, לשבוי ולאזרח הארץ. על קירות ההיכל אשר בקרנאק חקוקות תמונות המלחמות, אשר עשה סעטאס עם הכושים ועם הכנענים, עם הרועים ועם ארם נהרים, וחקוקה גם תמונת ביאתו לביתו, איך כל גדולי מצרים יצאו לקראתו לקבלהו בשמחה, והנביא ידבר אל המלך: “חרבך הנפת על ארצות רבות, ושונאיך תכו לרגליך.” ובוא המלך עם השבוים אל היכל אמון רע מדבר אלהיו אליו: “הנה שבת בשלום אל ביתך, מלך אדיר וחזק, אנכי נתתי שונאיך תחתיך, מלכי תשעה עמים תכו לרגליך, וכלם כאיש אחד אפים ארץ לך ישתחוו, ומלכים שי לך יובילו.” והשבויים יענו אל המלך: “אדוננו, לא ידענו את מצרים גם רגלי אבותינו לא דרכו על אדמתה, הגדל חסדך עמנו, ועשה עמנו אות לטובה.” ואחרי כן חקוק מספר העמים, אשר לכד בחרבו: “שבט הכושים, תשעה עמים, הרועים, החתים, ארם נהרים, הפוטים” ותחת המספר הזה חרות: “אלה הם העמים מצפון ומדרום, אשר לכד סעטאס בחרבו ובקשתו, ולשבי אשר הביא אל נא אמון אין מספר.” (Rosellini, m. st. 51.)  ↩

  37. שרידי חרבות הערים פיתום ורעמסס נמצאים בימינו בכפר אבו קעשיב, וביניהם נמצא פסל תבנית המלך רעמסס השני, העומד בין שני אלילי מצרים רע ואטמוא, ולתכלית בנין הערים האלה העביד את עם בני ישראל בפרך. ולא דברי תורתנו לבד יגידון, כי בני ישראל נאנחו תחת סבלות מצרים, כי אם גם מכתבי החרוטים החרותים על המצבות ואבני משכית, אשר מצאו דורשי קדמוניות בין חרבות משואות ימי קדם על אדמת מצרים, נראה כי בני ישראל, הנקראים גם בלשון מצרית עברים, היו עם נגש ונענה תחת סבלות מצרים, אשר העביד בהם רעמסס השני בפרך לבנות ערים גדולות ולהסיע אבנים מהרים ועליהם שם רעמסס נוגשים לשמור אותם לבל יגרעו מעבודתם דבר. הנוגשים האלה נקראו בלשון מצרית מאלאי, והם כלכלו את העובדים בלחם ומים כל ימי עבודתם, ויביאו אותם מחנות מחנות יום יום למקום עבודתם. ובאוצר העתיקים, אשר בעיר ליידען נמצאו מגלות פאפירוס אשר חרות בהן פתשגן כתב הדת הנתן להם מאת שרי מסים, באיזה מקום ובאיזה יום תעבוד משפחה אחת ובאיזה יום ומקום תעבוד משפחה שנית את עבודתה. אבל לא בני ישראל לבדם נאנחו תחת שבט רעמסס השני, כי אם גם עמי מצרים נלחצו מידי נוגשיהם. מגלת פאפירוס נמצאת בימינו באוצר העתיקים בארץ בריטאניא, ובה חרות מכתב, אשר כתב הממונה על בית אוצר הספרים למלך רעמסס השני, אמאנעמאן שמו, אל תלמידו ורעו המליץ המצרי, פענטויר שמו. מהמכתב הזה נראה מצב האכרים עובדי אדמת מצרים איך נאנחו תחת שבט נוגשיהם בימי רעמסס השני. ואלה הם דברי המכתב: “שים לבך תלמידי ורעי, והתבונן על חיי האכרים בימים האלה, מה מר גורלם, ונחלתם אנושה! טרם יאסוף האכר את תבואת השדה, יבא ערב כבד מאד, עכברים, ארבה, חסיל וגזם להשחית את יבול האדמה, ואם ישכח את אלומות קצירהו בשדה לילה אחד, אז הגנבים יגנבו דים. סוסיו ימותו מרוב עבודתם ביום ובלילה, ואחרי כן יבואו שרי מסים, וכשודדי לילה כלם יענו: הב, הב, דגנך ותירושך! ואם לא יתן יאסרו אותו ואת אשתו בכבלי ברזל, וישלחו אותם אל עבודת המלך לחפור תעלות ולבנות היכלי מלך, ואת הון ביתו יבלעו ואין מעצור.”  ↩

  38. רעמסס השני הגדיל לעשות במלאכת הבנין יותר מכל המלכים אשר לפניו, לפי דברי הסופר שטראבאן, אשר הזכרנו למעלה, החל רעמסס לחפור תעלה גדולה לחבר את השיחור עם הים סוף וחדל מחפור אותה, כי ירא לבל ישטוף הים את מצרים, כי הים סוף גבוה מהשיחור. וחוקרי ארץ מצרים בזמננו יעידון, כי נאמנים דברי שטראבאן במצאם סמני התעלה בעמקו אדמת מצרים. בארץ נוביא בנה רעמסס השני ארבעה היכלות גדולים אשר חרבותיהם נשארו עד היום הזה. ואלה הם: במורד הר בארק אל נמצאו שרידי היכל אשר בנה רעמסס לאל אמון. בשפת היאור קרוב לבית–אל–וואלי נמצאו חרבות היכל, אשר חצב רעמסס בסלע, ועל קירותיו חקוק, כי המלך רעמסס לכד תשעה עמים ושבט הכושים הכניע. קרוב לכפר אבו סימבעל נשארו שרידי שני היכלות, האחד בנה רעמסס לכבוד אליל רע, והשני בנתה אשתו נפרנריה לכבוד אלילה האטאר. לפני פתח היכל האטאר עומדים ששה פסלים גדולים, שלשה מצד ימינו, ושלשה מצד שמאלו, והפסל האמצעי ביניהם חצוב תבנית המלכה, והנשארים מחוטבים תבנית רעמסס השני. ולפני היכל אליל רע עומדים ארבעה פסלים גדולים חצובים תבנית רעמסס, גובה כל פסל שבעים רגל, ועל קירות ההיכל חקוק כדברים האלה: “אנכי נתתי חרב שלופה, רעמסס, בידך להשמיד גוים לא מעט, מלכי צפון ומלכי דרום יעבדוך, שבטי הגוים תרדוף באף, ומלכות מצרים תרחיב עד תאות גבעות עולם.” הבנין הגדול מכל בניני רעמסס, הוא הארמון הגדול הנקרא “בית רעמסס” ואותו הקדיש לאלהיו אמון. על קירות חדרי הארמון הזה חקוק תהלות ותשבחות למלך רעמסס. בחצר העמודים חרות: “המלך האדיר, בן השמש, ידיד אל אמון, אהוב לאל רע, ואהוב לאלילה נוט, הזורח בהדרו כשמש בגבורתו, השומר את הצדק בנה את הארמון הגדול הזה לכבוד אמון אביו מלך האלים.” בשערי הארמון מחוקה תמונה נפלאה איך רעמסס ישבע נעימות בחברת אלי שמים, וילך מחיל אל חיל עד יראה אל אמון אלהיו, אליל אטמוא המושל על השמש ביום יוליך את רעמסס אל אליל מאנטוא המושל על השמש בלילה. מאנטוא יאחז את זרועות המלך ויאמר אליו: בא נא אל מעון השמים לראות בהדרת אביך, אמון, אדון האלים, הנותן לך חיים ארוכים, הממליך אותך על ארצות רבות והמושיב אותך על כסא אל האָראָס.“ ואחרי כן יוליך מאנטוא אותו אל אמון אלהיו, ואמון יאמר אליו: ”בני אהובי, יוצא ירכי, מלך העולם, רעמסס, ברוך בואך, ישמח לבי ויגל כבודי בראותי מעשיך הטובים, אתה הקדשת לי את הבית הזה, ואני אתן לך חיים ארוכים, תשב על כסא סעב אלהי השמים ימים רבים, ובהבית הזה, אשר בנית יהיה נכון ונשא כל ימי שמים על הארץ.“ ואלילה פאכט תרים את ימינה על ראש המלך, ותאמר: ”אנכי אארוג כתר השמש, למען יציץ נזר הקודש על מצחך תמיד.“ ובחדר הפנימי חקוק: ”קח שבט המושל מידי אמון אביך, ותמשל בו על ארץ חם, בו שאון זרים תכניע ותמחץ ראש פרעות אויב.“ ובחדר העמודים מחוקה תמונה נפלאה, איך כהני מצרים ינשאו על זרועותיהם את המלך רעמסס ואת אשתו ונלוה אתם אליל חנזוא ואלילה נוט לפני אל אמון. אלילה נוט תאמר: ”הנה באתי לראות הוד מלכותך, אמון, מלך האלים לבקש מלפניך, כי תתן חיים לבנך רעמסס.“ וחנזוא יאמר: ”גם אני באתי לבקש מלפני הוד מלכותך, כי תתן שנות חיים נעימים לבנך מלך העולם רעמסס השני.“ והמלך יענה: ”הנה באתי לראות פני אבי אמון מלך האלים בלוית אלי שמים אלה היושבים ראשונה במלכות שדי.“ והמלכה תענה: ”גם אני באתי להודות את שם אמון אבי מלך האלים, שמח לבי על אהבתך אלי, אתה תשכון כבוד בהיכל, אשר בנה לך רעמסס בנך מושל הארצות. תנה לו חיים טובים ושנות ישע תספור לו, לפי מספר חגיך, אשר ינקופו.“ בחדר השני מחוקה איך רעמסס עומד תחת עץ החיים (הוא העץ פערזעא) לפני כסא אליל אטמוא. אטמוא וטאט יכתבו את שם המלך רעמסס על עלי עץ–החיים, ואטמוא יאמר: ”הנה כתבתי שמך על עלי עץ החיים, למען תחיה ימים רבים." (Champollion, Lettres. 83)  ↩

  39. כל דברי המלחמה הזאת חקוקים על חומת “בית רעמסס” ועל קירות ההיכל בכפר אבו סימבול, ונמצאו גם חרותים במגלת פאפירוס, אשר הובאה לאוצר העתיקים בבריטאניא. ונעתיק הדברים פה על פי העתקת הצרפתי די רושע: “כאשר צר רעמסס על עיר קדש באו שני רועים ויגידו במרמה, כי החתים נסוגו אחור לפאת נגבה אל פני עיר חלב, וישלח רעמסס את כל חילו לרדוף אחריהם והוא נשאר לבדו עם אחדים משרי צבאותיו, והנה פתאום נשבו שני מרגלים ויובאו לפני המלך, ויודו לו כי החתים חונים במארב מצפון לעיר קדש, והנם נכונים להתנפל על המלך. כשמוע רעמסס את הדברים האלה אחזו חיל ורעדה, וישלח מלאכים להשיב את חילו, אבל טרם בא חילו הגיח האורב ממארבו, ויסובו עליו רובי קשת החתים ביום ההוא. על המקרה הזה שר המליץ המצרי פענטויר שיר, אשר זכרו נשאר על חומת ההיכל בקארנאק עד היום הזה. ואלה הם דברי השיר: כה דבר המלך רעמסס בעת אשר אויביו כתרוהו: אלי אמון למה עזבתני, תופשי מגן וקשת רדפו אחרי אויביהם, ואותי עזבו בידיהם, התשכח אבי את יוצא חלציך? הלא בעצתך ובמצותך יצאתי להלחם עם העריצים האלה! מה רצונך אמון אלי? האם לא חגגתי לשמך חגים גדולים? האם לא מלאתי את מקדשך בשלל האויב? הלא בניתי לך בית גדול ושלשים אלף פרים הקרבתי על מזבחך, גם הקטרתי לך קטורת מכל ראשי בשמים! אני הקימותי לכבודך מצבות ואבני משכית גדולות וחזקות, צי אדיר בים שלחתי להביא סגלות עמים רחוקים אל היכלך, ההיתה זאת מעולם? יבושו ויחפרו כל הממרים את פיך והנסוגים אחור ממצותיך, אשרי האיש השומע לעצתך! אליך, אבי אמון אקרא, אליך אשוע, כי אויבי כתרוני, וישועה רחקה ממני, שמע נא אבי קולי, עליך נסמכתי מרחם, מבטן אמי אלי אתה, שקר אלפי תופשי מגן מגן וקשת לישועה, אם אתה לא תרדוף את האויבים, תדיקם כעפר ותזרם כמוץ על פני הרוח.” ויענהו קול מן השמים: “אל תירא רעמסס בני, אמון יעוף אליך, כי שמע את קול תחנוניך, אני אמון הנני אתך להושיעך, אני אביך השמש אזרח עליך, אויביך בחושך ידמו ואתה על במתו תדרוך, לא יורו עליך חץ, כי ידיהם תרפינה ולבם ימס, מרכבותיהם אשבר וסוסיהם אעקר, כי אתך אני.” אבל מלך החתים אסף את כל חילו, שרי ארפד, שרי ראקא, שרי קאשקאש ושרי כרכמיש חברו אתו ויסובו את המלך רעמסס, ויפול פחד על הרכב המוליך את רכב המלך, ויאמר לו: “מלך גדול רעמסס אדוני, ננוסה מפני אויבינו ונצילה את נפשנו, היש לאל ידינו להלחם עם שונאינו האדירים האלה?” ויען המלך: “חזק ונתחזק נער! – אם אמון אלהים הוא, הוא יריב את ריבי, וילחום את מלחמתי, ואנכי אכבדה בעיני שונאי.” ויחגור המלך רעמסס בעוז מתניו ויפול על מחנה החתים כארי טורף ויעש חיל, ויך אותם מכה רבה עד הערב, ובלילה ההוא באו רכבו ופרשיו ויראו, כי חרב מלכם עשתה נקמות בשונאיו, כי השדה היה מלא חללים, ויאמינו שריו כי אלהיו אמון היה בעזרו, ויען המלך ויאמר להם: “מה זאת עשיתם לי, כי עזבתם אותי בין שונאי, הלא כמעט שכנה דומה נפשי, כי אפפוני צוררי, ולולי אלהי אבי אמון היה בעזרתי, כי עתה נפלתי בידי לא אוכל קום, אבל בעזר אמון אלהי נלחמתי ביד חזקה, ואלפי צוררי נפלו מימיני ומשמאלי.” וכאור הבוקר ערך רעמסס מלחמה שנית וכל רכבו ופרשיו עמדו לימינו, גם ארי טורף היה בעזרו, ויך את החתים ויפול עליהם כשור נגח בקרני ברזל, וישב אותם רעמסס כצפרים עפות, והארי, אשר היה אתו טרף זרוע אף קדקד אויביו, וישלח מלך החתים מלאכים אל רעמסס לאמור: “אתה מלך גדול, גבור נורא כבעל צפון בן השמים, נפל פחדך ואימתך עלינו, נמס לבנו, ולא קמה עוד רוח באיש להלחם אתך. אמון אלהיך נתן את ארץ מצרים בידך וגם החתים נתונים לך לעבדים, עשה בנו כטוב בעיניך, כי הננו בידיך נולים לפניך ארצה, הה! מלך אדיר וחזק, האר פניך עלינו ונחיה ולא נמות ונהיה לך לעבדי עולם.” ויאסוף רעמסס השני את שריו ואת יועציו לשאול את פיהם וישיתו עצות בנפשו לעשות שלום עם מלך החתים. ויכתוב המלך רעמסס דברי שלום ואמת אל מלך החתים מוירזור בן סעפאלולא, וישב בשלום אל ביתו. כל מלכי העמים חלו את פני רעמסס ונכבד בכל מצרים." (de Rougé, Revue contemporaine 1856)  ↩

  40. ואלה הם דברי הברית והשלום, אשר כרת רעמסס השני עם מלך החתים החקוקים בחומת ההיכל בקארנאק: “המלך רעמסס בן סעטאָס הגדול בן רעמסס הראשון כרת ברית שלום עם חתיזר מלך החתים בן מוירזור הגדול בן המלך הגדול סעפלולא. אהבה ושלום יהיו ביניהם עד עולם. החתים לא יבואו בגבול מצרים לשלל שלל ולבוז בז. פליטי החתים לא ימצאו מנוס בארץ מצרים, ופליטי מצרים לא ימצאו מקלט בארץ החתים. החתים יסחרו את ארץ מצרים, והמצרים יסחרו את ארץ החתים באין מפריע, ואיש את רעהו יעזרו בבוא צר ואויב בשערי ארצו, לקים דברי הברית אלה נשבעו שני המלכים האלה איש איש בשם אלהיו. לאות אהבה ושלום לקח רעמסס את בת מלך החתים על נשיו לו לאשה, ויבן היכל לבעל צפון אלהי החתים במצרים ומלך החתים הוסיף שם מצרי על שמו.” (Brug. His. 145)  ↩

  41. רעמסס השני היה איש אוהב חנף ורודף זמה, זנות ויין לקחו את לבו לעת זקנתו, הוא מלא את ארמונו בנשים רבות ויולד מאה ושבעים בנים ועוד רוח תאותו לא שבעה עד כי לקח את בתו בתענת לו לאשה, ובגלל זה קשרו נשיו בארמונו עליו קשר להמיתו, ויודע לו הדבר ויוציא להורג את רוב נשיו, ולעת זקנתו הוכה בסנורים, וימת בנפש מרה. על המקרה הזה נולדה אגדה בפי המצרים, כי בחלות רעמסס מחלת עינים הגידו לו הכהנים, כי מחלתו באה לו מחרון אף אלהיו, יען גער בהיאור הקדוש בעת גאו מימיו מאד, על כן הכהו במחלת עינים. וכאשר עברו עשר שנים מאז סבל מכאוב עינים, הגידו לו הכהנים בשם אלהיו, כי אם ירחץ את עיניו במי רגלי אשה, אשר לא בגדה באישה, אז יתרפא ממכאובו. ויחל רעמסס לנסות את התרופה במי רגלי נשיו ונשי שריו, ולא הועיל לו מאומה. ויהי כאשר נסה לרחוץ את עיניו במי רגלי אשה אחת מדלת עם הארץ, ותעל ארוכה לעיניו, ויצו המלך לשרוף את נשיו ונשי שריו באש, ואת האשה לקח לו לאשה. כל איש אשר אמונת הבלי שוא לא עורה את עיניו, יבין וישכיל, כי מי רגלי אשה בוגדה או לא בוגדה באישה, לא ירפא עיני עור. וגרגרי האמת, אשר נוציא מדברי האגדה הזאת הם, כי נשי דלת עם הארץ צנועות הנה מנשי המלך ושריו. ורעמסס לא בגלל זה הוציא להורג את רוב נשיו, כי אם בגלל הקשר.  ↩

  42. יוסף הכהן בשם מאנעטא המצרי כתב לאמור: “המלך מענפטה בקש לחזות בנועם אלהיו בעודנו חי, כמלך האָראָס, אשר מלך לפניו. וישאל המלך בעצת החוזה אמינאפיס בן פאפיאס, לדעת מה יעשה ברצותו להתקרב אל אלהיו ולחזות בנועמו. ויאמר לו החוזה, אם יבער את הטמאים ואת המצורעים מעל אדמת מצרים יחזה בנועם אלהים. ויעש המלך כן, ויצב לקבוץ מכל ארץ מצרים את כל האנשים, אשר שאת או ספחת בבשרם אל מקום אחד, וכשמונים אלף מצורעים היו במספר, וישלחם אל ארץ גזרה במצרים התחתונה, למען יעבדו שמה עבודת פרך העבדים החוצבים שמה אבנים מן הפסילים, וינחם החוזה אחרי כן על עצתו, אשר נתן למלך, כי חכמים ומביני מדע גם כהנים היו בין המצורעים האלה, וירא לנפשו מחרון אף אלהים עליו כי העבידם בפרך, ובחלום חזיון לילה ראה, כי יבואו אנשים מארץ רחוקה ויושיעו למצורעים מענים ומלחצם, ויכבשו את ארץ מצרים, וימשלו עליה שלש עשרה שנה. אבל ירא להגיד חזיונו אל המלך, ויכתוב את דבר החזיון בספר, ויחנק. וכאשר הוגד למלך את דבר החזיון ירא לנפשו ויצר לו מאד על אשר מרר את חיי המצורעים בעבודה קשה, וינחם על הרעה, ויקל עולם מעליהם ויתן להם אחוזת נחלה במצרים התחתונה, היא העיר אבאריס (עיר אבירים) [יש מפרשים אבאריס צען (טאניס) ויש מפרשים סין (פעלוזיאוס) והח' ברוגש יאמר כי הוא המבצר ”הא–אואר“ מקום מקלט הרועים הנזכר בכתבי החריטים, והח' עוואלד יפרש השם אבאריס ”תחנות העברים“.] אשר בה גרו לפנים אבירי הרועים ויקדישוה לאליל בעל צפון, וכאשר נאחזו המצורעים בעיר אבירים מרדו במלך מענפטה, ויבחרו מתוכם כהן חכם אחד, אשר כהן לפנים בעיר און, וישימוהו לראש עליהם. שם הכהן אזארזיף על שם אזיריס אלהיו, ויתן הכהן להמצורעים חקים חדשים, אשר בדא מלבו, ויצו להם לבל יעבדו את אלהי מצרים, ויצו גם לשחוט את הבהמות הקדושות בעיני המצרים ולאכול מהם בשר כאות נפשם, ויזהיר אותם לבל יתחתנו עם העובדים את אלהי מצרים. וכל המצורעים נשבעו לשמוע בקול מצות הכהן אזאריף, ויהי הקשר אמיץ ביניהם. ויצו אזאריף לבצר את חומות העיר אבאריס, וישלח מלאכים אל הרועים, אשר גרש אמאזיס ממצרים לאמור: מענפטה הרע לנו מאוד, ויתן עלינו עבודה קשה, ועתה הננו בעיר אבאריס, עיר מגורי אבותיכם, ונבצר את חומותיה, על כן באו נא הנה ונפתח לכם את שערי העיר, ונתנה לכם את כל מחסוריכם ונלחמה במצרים, ואני אלחם בראש. הרועים שמחו על השמועה הזאת, כי באה העת לעשות נקמה במצרים, ויסעו מארצם כמאתים אלף חלוצי צבא ויבואו לעיר אבאריס. וכשמוע המלך מענפטה את השמועה הרעה הזאת אחזו חיל ורעדה ויזכור את דברי החוזה, ויאסוף גם הוא את חילו כשלש מאות אלף אנשי מלחמה, אבל כאשר יצאו המצורעים לקראתו למלחמה ירא לנפשו להלחם אתם מפני חרון אף ה' עליו, ויאסוף את יועציו ואת אנשי סודו וישאל בעצתם מה לעשות והם נמנו וגמרו, כי המלך יקח את סעטאס בנו יחידו ויתנהו אל בית אחד מרעיו, למען יסתר שמה עד יעבור זעם, והוא יקח את החיות הקודש ואת השור אפיס ואת פסילי אלהיהם ויסע עמהם אל ארץ כוש. וכן עשה. והמלך כוש קבלם בסבר פנים יפות, ויתן להם ערים וכפרים למשכנותם, ויתן להם גם כל צרכיהם ויעמיד שומרים על פני כל ארץ מצרים לבל יבקעו הרועים אל ארצו. והרועים עם המצורעים פשטו על פני כל ארץ מצרים ויהרגו רבים מיושביה וישרפו את עריה וכפריה וישללו שלל רב ויבוזו את המקדשים, גם באלהי מצרים עשו שפטים, כי שברו את פסיליהם וישחטו את הבהמות הקדושות להם, ויאכלו את בשרם וישליכו את נבלתן על פני השדה למאכל לעוף השמים. ויעשו מעשים, אשר לא יעשו במצרים, כי אנסו את הכהנים לאכל מבשר חיות הקודש, אשר שחטו. ואחרי כן שב מענפטה למצרים בחיל כבד מאד, גם סעטאס בנו היה איש מלחמה ויאסוף את חילו במצרים וילחמו שניהם עם הרועים ועם המצורעים ויגרשום עד גבול ארץ כנען. הכהן אזארזיף, אשר נתן להם את החקים החדשים היה לראש עליהם גם אחרי כן, וישנה את שמו ויקרא את שמו משה.” (Josep. C. Apion. 1. 27) סופרי העמים, דיאדאר, טראגוס פאמפעאום, שטראבאן, טאציטוס, ליזימאכוס הלכו כלם בעקבות מאנעטא, רק זה מוסיף הבלי שוא ושקר, וזה גורע, הצד השוה שבהם שנאת היהודים מדברת מגרונם. אבל הקורא, אשר חננו ה‘ דעה והשכל, יבין וישכיל ההבדל, אשר בין ספור חזיוני לבין ספור תולדי. ספור יציאת מצרים אשר בתורתנו הוא ספור חזיוני, ומגמת כותבו הוא להפליא את עם ישראל הפלא ופלא, להראותם כי מעשה אנוש ותחבולותיו מהבל המה גם יחד, לא לאיש להכין דרכו, כי מה’ כל מצעדי גבר כוננו, וה' לא בדרך הטבע יעזור לאדם, כי אם על ידי אותות ומופתים יוצאים מגדר הטבע, לכן כחד הכותב תחת לשונו את ביאת בני ישראל ואת יציאתם ממצרים את קורותיהם, מלחמותיהם וסבותיהם הטבעים, והעטיף את הכל במעטפות החזיון לתכלית מוסרי נרצה בעיניו, אבל הכותב את ספור התולדי, אף כי הוסיף וגרע בדבר הקורות משנאתו לעם בני ישראל ומאהבתו לעמו, בכל זאת נכרים דברי אמת הספונים בתוך דבריו, וכל משכיל ההולך לנוגה אור הבקורת הזורח בימינו, יוציא את היקר מזולל מתוך ספור מאנעטא ויפלס נתיב למחקרו. ולפי דעתנו באו בני ישראל מצרימה בתוך הרועים או בימי ממשלת הרועים, אבל לא הלכו בדרכי הרועים, כי אם קנו לב בני חם לאהבה אותם, ועזרו למצרים במלחמת הרועים, כאשר הוכחנו למעלה, כי קאמעס מלך מצרים, אשר נלחם עם אבירי הרועים, הוא “צפנת פענח” “הזן את העולם”, אבל אחרי כן, כאשר בקש אמענאפיס, חוטר מגזע העברים, לעקור עבודת אלילים מעל אדמת מצרים, נהפכו המצרים לאויבי בני ישראל, ורעמסס השני ענה אותם בעבודה קשה, לכן באו בני ישראל בברית עם הרועים, אשר גרשו ממצרים, וילחמו עם המצרים וישרפו את עריהם ויבוזו את מקדשיהם, ויצאו משם ביד רמה וברכוש גדול, כאשר הבטיח אלהי העברים את אברהם בברית בין הבתרים, וכותב תורתנו, השם בפי פרעה את הדברים: “הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.” דבר על שם סופם, כי התחברו בני ישראל עם הרועים. וכותב תולדות משה רבינו בתורתנו לא הבין הוראת שם משה אל נכון, כי לפי חקי הלשון העברית ראוי להקרא משוי ולא משה, כי בת פרעה מָשְׁתָה אותו מן המים, והוראת שם משה בלשון מצרית היא “הילד” ובימי רעמסס השני היו אנשים רבים במצרים הנקראים משה, ואחד מהם היה שר הפלך בארץ כוש, [ויקח את בת המלך מארץ כוש לו לאשה] לדעת החכם ברוגש, לכן שָׂם כותב תולדות משה בתורתנו את “הילד” “משה” בתבת גומא בסוף על שפת היאור, והחליף קורות משה העברי בקורות משה המצרי, ויספר כי משה לקח אשה כושית, זמן יציאת בני ישראל ממצרים הוא לפי חשבוננו בשנת אלף ושלש מאות וכ“ך למ”ה. ולדעת סדר עולם יצאו בני ישראל ממצרים בשנת תמ“”ח לאלף השלישי, ולדעת בעל מאור עינים בשנת תע“ח לאלף השלישי, והוא לפי חשבוננו בשנת אלף ושלש מאות וארבע (לס"ע) לפני מספר הנוצרים, אם הנוצרי נולד שבעים שנה לפני חרבן הבית, אשר נחרב בשנת תתכ”ב לאלף הרביעי. –  ↩

  43. עוד בימי טוטמאזיס השלישי נהרו שבטים זרים מבני יפת, אשר ישבו לפנים באיי ים התיכון, אל חוף הים בצפונית מצרים והורישו את שבטי חם וישבו תחתיהם. השבטים האלו נקראו בכתבי החריטים: “לובים ומאשואשים” והמצרים קראו להם “טאמאהוא” (אנשי צפון) גם טאהענוא (אנשי ערפל) ויפרו השבטם האלה ויעצמו במאוד מאוד ברבות הימים, בימי רעמסס השני היו לגוי עצום ורב ויקח מהם חלוצי צבא במלחמותיו. ולעת זקנתו החלו לפרוק את עולם מעל צואריהם. ובמותו בעלות מענפטה בנו על כסאו, הרבו פרעות בארץ מצרים, כי הלובים והמאשואשים שמו להם ראש אחד מוירמויאן שמו, ונלוה אתם שבטם אחרים, הטירהענים, הסארדאנים, הקעקאנים, והסיקולים ויערכו מלחמה עם בני חם יושבי מצרים. בראשונה גברו השבטים על המצרים ויבוזו את בתיהם ואת היכליהם, וידכאו לארץ חייהם. ואחרי כן יצא המלך מענפטה לקראתם בחיל כבד ויך אותם מכה רבה ויפול מהם חללים ביום ההוא על שדה קטל, מהלובים אלף ושלש מאות וחמשים ותשעה איש שולף חרב, מהמאשואשים ששת אלף ומאה ושלשים איש. מהקעאקים אלפים ושלש מאות וששים ושנים אנשים גבורי החיל. מהטירהענים שבע מאות ותשעים איש ומהסיקולים מאתים וחמשים איש. וישב מהם מענפטא תשעה אלף ושלש מאות ושבעים וששה איש שבי, ויבוזו את כלי נשקם ואת בהמתם במספר אלף ושלש מאות ושבעה בני בקר בריאים. השבטים הללו לא גרשו ממצרים אחרי נפלם, רק היו למס עובד להמצרים.  ↩

  44. רעמסס השלישי לא נופל מרעמסס השני במלחמותיו ובבניניו. הוא בנה שני היכלות יפים מאוד, אחד לאליל הירח חאנזוא, והשני לאל אמון בנא, וחרבותיהם נשארו בכפר מאדינעט האבו. על שרידי היכלות האלה חקוקים דברי המלחמות, אשר נלחם רעמסס השלישי עם שבטי לובים, שבטי טאהענוא, שבטי צאקארא, שבטי טירהענים, שבטי פלשתים, ושאר השבטים, אשר ישבו באיי הים הגדול, ויקשרו קשר עם שבטי החתים, האמורים, הארודים לפרוץ בגבול מצרים ולהשחיתה, בחדר אחד חקוק דברי אמון אל המלך: “אני אלך לפניך רעמסס בני, בן השמש, השומר את האמת, המולך על מצרים העליונה ועל מצרים התחתונה, ואתן בידך ממלכת גוים עריצים, אני אישר הדורים לפניך וכל מרכבותיך ישועה.” ובצאת רעמסס השלישי למלחמה לקראת החתים ידבר המלך אל חילו: “אזרו חיל, ערכו למלחמה, גבורי חילי, עליזי גאותי! והורידו צוררי תחת רגלי.” ובשובו ממלחמתו יאמר המלך: “אני הכרתי גוים. ועתידותיהם שוסתי, ואת ארצם השימותי.” בחדר שני חקוק המלך רעמסס השלישי בשבתו במגדל והשבוים עומדים לפניו, והוא יאמר לשריו: “ראו שרי אמון אלי הפיל חללים לימיני ולשמאלי ויתן את כל הארץ בידי.” בחדר שלישי חקוק דברי אמון אל המלך: “אנית אויב היתה כחומה בצורה על הים, וחיליהם שאגו כאריות אבל לא קרבו לגבול מצרים, כי אנכי יושב על כסא האָראָס. בעוצם ידי נלחמתי עם אויבי והרחבתי את גבול מצרים, נלחמתי עם תשעה עמים ולכדתי את ארצם. לכן הרימו קולכם עד לב השמים, אתם יושבי מצרים! אנכי מלך על מצרים העליונה והתחתונה ויושב אני על כסא אלהי אטמוא, כי הוא נתן את שבט המושל בידי, למען חילים אגבר בים וביבשה.” (Brugsch, histoire d'Egypte p. 188)  ↩

  45. העראדאט היוני כתב, כי רעמסס השלישי היה איש אוהב כסף וזהב יותר מכל המלכים אשר לפניו, על כן אסף כל יקר וכל סגלה אל אוצרותיו והיה שעשועיו יום יום, בראותו עושר כבוד מלכותו שטוח לפניו להתענג בו במראה עינים לבד. אולם השטן העומד לימין כל בוצע בצע עמד גם לימינו לשטנו, כי כל היום פחד ורגז לבל יאבד הונו, וגם בלילה לא שכב לבו, ויחשוב מזמות למצוא מקום להסתיר בו אוצרותיו מכל גנב ושודד, ויבן בית אבנים גדול סגור מכל עבריו לטמון בו אוצרותיו. אבל הבונה ערום היה, ויבן את תכלית הבית, אשר הוא בונה, ויעש בערמה מעשהו, ויערוך אבן גזית אחת על אופן, כי יוכל היודע לחלצה אחרי כן ולהושיבה על מקומה כבתחלה, ולא יראה לעין זר. אבל הבונה לא אכל מפרי מעלליו, כי כמעט כלה את בנין הבית ויחלה למות. ויהי כראותו כי לא יחיה מחליו, ויקרא לשני בניו ויודיע להם את זמם לעשות לאוצרות המלך. ויהי אך מת הבונה, ויקומו שני בניו לבצע את מזמות אביהם וילכו שניהם בלילה אחד וילחצו את האבן מקיר בית האוצר ויקחו כסף וזהב כאות נפשם ויושיבו את האבן אחרי כן אל מקומה. ויהי בבוקר, וירא המלך חסרון באוצרותיו ויחר אפו. אבל בחרונו השתומם, כי לא הבין איך בא הגנב אל בית האוצר הסגור מכל עבריו, ולא ינכר הפרץ, אשר פרץ בחומת הבית. ויה כראות המלך כי החסרון באוצרותיו הולך וגדול מיום ליום והגנב לא נודע וגם הפרץ לא נכר, ויחשוב מזימה לתפוש את הגנב בהכינו רשת לפעמיו, ותחבולתו עמדה לו, כי ביום השני נלכדו רגלי הגנב ברשתו, אשר טמן לו. אבל בכל זאת לא הצליח בידו לראות את הגנב פנים אל פנים… כי בראות בן הבונה האחד כי נלכדו רגליו בפח, ירא לנפשו מחרון אף המלך על כל משפחתו, ויצו לאחיו השני לכרות את ראשו מעליו, לבלתי יודע מי עשה את הדבר הזה, ויעש אחיו כן. ויהי בבוקר וירא המלך גוף אדם נלכד בפח וראשו כרות מעליו, ויתפלא מאוד, אבל תשוקתו בערה בקרבו לדעת את הגנבים הערומים ההם, ויחשוב ערמה אחרת למצוא את הגנבים, ויצו לתלות את גופת המת על קיר בית האוצר מבחוץ, ועל עבדיו, אשר העמיד לשמרו צוה לאמר, כי יתפשו את כל אשר יקרב אל המת לבכותו. (כי גוף אדם הבלתי נתן לקבורה חרפה היא ליושבי מצרים) אבל בן הבונה השני הבין מחשבת המלך, וירא לנפשו, פן תצא אמו לשוק ותראה את בנה המת תלוי בקיר תמרר בבכי, ויודע הדבר, ויערים הוא פעם שנית, ויקח צמד חמורים ויטעון נאדות יין עליהם, ויעבירם לפני בית האוצר, ובעמדם שמה נבקעו הנאדות וישפך היין ארצה. וכראות שומרי בית האוצר, כי היין נשפך לפניהם כמים ארצה, וירוצו לשתות ממנו. וישתו ממנו עד בא השמש וישכרו. – הלילה בא ותרדמה נפלה על השומרים וירדמו בשנתם, ויקם בן הבונה, ויגנוב את גוף אחיו מעל החומה, וישחית גם את פאת זקני השומרים הנרדמים, למען היותם ללעג בבוקר, ויקם וילך לו לדרכו. הבוקר אור וירא המלך את מעשה הגנב ואת ערמתו, וינסה תחבולה אחרת למצא את הגנב החי. ויצו להעביר קול בחוצות העיר לאמור: אם יבוא הגנב אל בתו ויגלה לה את כל המעשה אשר עשה, יקח אותה לו לאשה. וכשמוע הגנב את הדברים האלה, ויחגור רוח אומץ וילך אל בת המלך. ויספר לה את המעשה, אשר עשה, וכראות בת המלך, כי הגיד לה את כל לבו ותתפשהו בידו ותקרא בקול גדול את עבדיה לתפשהו. ויהי כהרימה את קולה ויעזוב את ידו אצלה, וינס החוצה וימלט אל נפשו… כי לא היתה ידו, כי אם יד המת, אשר כרת מגופו ויסתיר אותה תחת בגדו. וכראות המלך כי הגנב ערום הוא ממנו, ויצו להעביר קול שנית, כי נקי יהיה מכל עונש וגם את משכורתו יקח מאת המלך, ויתראה בן הבונה אל המלך פנים אל פנים, ויתן לו את בתו לאשה. (Herod. 2. 121–122.)

    ספור הראדאט זה הגדות גנבים היא במצרים כי עשה הגנבה לא למעשה רשע יחשב בעיני המצרים, כל גנב איש – כשרון ובעל מזימות יקרא במצרים, כי הראה את כשרונו ומזימות רוחו במפעלו, אבל אם תפוש יתפש הגנב, יענש, על דבר אשר לא ידע להמלט לנפשו.  ↩

  46. בהיכלי אליל הירח חאנזוא, אשר בקארנאק נמצא עמוד פסל ובו חקוק כדברים האלה: “רעמסס השנים עשר נסע לארם נהרים לקחת מס הארץ, וירא שמה נערה יפת תאר בת המלך ממדינת בוכט ותמצא חן בעיניו, ויקח אותה לו לאשה, ויתן את כתר המלכות בראשה. ויהי מקץ ימים חלתה אחות המלכה, וישלח חותן מלך מצרים אל חתנו מלאכים לבקש מלפניו, כי ישלח לו רופא מצרים, אשר ירפא את בתו השנית, ויאות לו מלך מצרים וישלח לו רופא. בבוא הרופא אל מדינת בוכט, מצא כי רוח רעה דבקה בבת המלך והוא לא יכל לגרשה מקרבה. ויבקש חותן רעמסס מחתנו, כי ישלח לו את פסל אלהיו למען יגרש את הרוח. וישלח רעמסס את פסל אליל חאנזוא ויגרש את הרוח. ואחרי כן לא אבה המלך מבוכט להשיב את הפסל למלך מצרים עד ראותו בחלומו נץ בנוצות זהב פורש כנפיו למצרים ובהקיצו משנתו הרגיש מחלה אחזתהו, וימהר להשיב את הפסל, ויתן לו מתנות כיד המלך.” (Brugsch, histoir d'Egyp. 26)  ↩

  47. בכתובת החריטים נקרא הכהן הער–האָר בשם “בן השמש, שר צבא הגדול במצרים העליונה והתחתונה” ועל חומת אליל חאנזוא, אשר בקארנאק חקוק “המלך הֶר–הור המושל על מצרים העליונה והתחתונה הגדיל את תפארת העיר נא אמון בבנינים נפלאים לכבוד אלהיו אמון, מוט וחאנזוא.” הער–האר לא הנחיל את כסאו לבנו פיאנק, כי גברו עליו מלכי בית סעמענדעס, אשר במצרים התחתונה, אבל פינעטזאס בן פיאנק וגם בן בנו שמו את כתר המלכות בראשם, אבל לא מלכו כי אם בנא אמון במצרים העליונה, כי ארץ צוען היתה תחת ממשלת בית סעמענדעס, ובאחרונה גברו מלכי בית סעמענדעס על בית הר הור, וימלכו על כל ארץ מצרים, וכהני בית הר הור עזבו את ארץ מצרים וילכו לארץ כוש, ויסדו שמה ממלכה חדשה. ששת המלכים מבית סעמענדעס הנזכרים בלוחות מאנעטא הם: פזוזענעס הראשון, נעפערכעריס, מענעפטא, אזארחא, פזינאכעס ופזוזענעס השני, אשר מלכו על מצרים מאה ושלשים שנה.  ↩

  48. בלוחות מאנעטא נקרא שישק זענזאָכיס, ובכתובת החריטים, אשר על המצבות נקרא המלך שעשאָנק והיה מעיר פי–בסת הנקראת בובאסטיס או טעלבאסט. על מצבה עתיקה הנמצאת בימינו חרות ששה דורות למעלה ממשפחת שישק. אבי שישק, סרגון שמו, היה חוטר מגזע הכהן הער–האָר מפי בסת, והיה שר צבא המלך ויתחתן עם בית סעמענדעס, כי לקח אשה מבנות משפחת סעמענדעס ויוליד את שישק, ואחרי מות פזוזענעס השני הצליח שישק למלוכה, ושמונה מלכים ממנו יצאו, ואלה הם שמותיהם: אזארחא הראשון (הוא זרח מלך הכושי) תעקעלאטיס הראשון, אזארחא השני, זענזאָכיס השני, טאקעלאָטיס השני, זענזאָכיס השלישי, פיקה, גם זענזאכיס הרביעי וימי ממלכתם מאה ושבעים שנה [חכמי זמננו בירש, לעפזיאוס ועבערס החליטו כי בית שישק ממשפחת הפלשתים הכפתורים, אשר ישבו בערי צוען, והצליחו למלוכה, כי שמותיהם אינם מצריים, לכן נתן מקלט לירבעם בן נבט, אשר הרים יד במלך שלמה, אשר התחתן עם בית סעמענדעס המצרי.]  ↩

  49. עמוד פסל נמצא בין חרבות אשר בקארנאק וחקוק עליו שמות ערי יהודה אשר לכד שישק מלך מצרים ובתוכם נמצאים שמות הנזכרים בכתבי הקודש: אילון, אפרת, אשדוד, אדונירם, בית חורן, בארות, גת, גבעון, יריחו, יהוד, לכיש, מקדה, מרשה, עין גדי, עדולם, עקרון, קעילה, רמון, וירושלים. וחקוק תמונות השבוים בידים אסורות מאחוריהם אשר הביא שישק מבני ישראל מצרימה ויציגם לפני אלילו אמון ומוט, והם יענו ויאמרו אליו: “מלך מצרים שב בשלום אל ביתו אחרי הכותו את אויביו בצפון ובדרום ויבא אתו עמים, אשר לא ראו עוד את ארץ מצרים, שמעו עמים רגזו מפניו, כי שמע גבורותיו הולך עד ארבע זרועות השמים, לכן ישמח לבנו על עשותך חיל במלחמה, כי אנחנו נתנו עמי דרום תחתיך ולאומי צפון תחת רגליך, כלם יכרעו ברך לפני הדר מלכותך ויודו לשמך. מלכי עמים על גחונם ילכו אליך, ועפר ארץ ילחכו לפני הדום רגליך, כי אתה את כסאם לארץ מגרת ותשבר את קשת גבורם בעמק. ידעתי את הוד מחשבותיך. כלית את מעשיך בהיכל נא אמון.” (Brgsch, his. d'Egypte 227)  ↩

  50. ויש דעה אחרת, כי זרח מלך הכושי לא אזארחא בן שישק הוא, כי אם אזערח אמען מלך כוש, אשר נסע בימים ההם ברוב חילו מעיר נאפטא ויפול במצרים, ויכבשה תחת שבטו, ויעבור אחרי כן אל ארץ פלשתים, וילחם עם מלך יהודה, וינגף לפני חיל אסא.–  ↩

  51. ארבעת המלכים מבית המלוכה העשרים ושלשה, אשר מלכו במצרים שמונים ותשע שנים, נקראים בלוחות הסופר מאנעטא: פעטזאבאסט, אזארחא, פזאמוס וטנאפאחטאָס. וסופרי היונים יספרו, כי המלך טנעפאכטאָס יצא למלחמה לקראת הערבים ובדרך מסעו תם כל אוכל מכליו ואין צידה בדרך, ויפול מחילו חללי רעב יותר מחללי חרב, לכן בשובו לביתו מאס את כל מעדני מלך ותענוגות שרים ויבחר להחיות את נפשו בפת חריבה ובארוחת ירק כל ימי חייו, למען ישים מתג ורסן לתאותו, וגם באקחאריס בנו הלך בעקבותיו, והחוקר בקדמוניות מצרים הצרפתי מאריעטטע מצא בין חרבות העיר נאפאטא כתובות החריטים, אשר מתוכם נראה, כי בימי מלוך ארבעת המלכים האלה פרצה מריבה במצרים ונלחמו שרי צוען עם שרי מוף וישימו את ארץ מצרים כסיר נפוח, כי גם שרי הטבחים, רובם משבט הלובים התנשאו בגובה רוחם למלוך על מצרים, ויאסוף כל אחד מהם רקים ופוחזים מדלת עם הארץ וילחמו איש באחיו ואיש ברעהו ויגזרו את הארץ לשלשה עשר גזרים, ויפרצו בה פרץ על פני פרץ. ויען כי אין אחדות ושלום בממלכה, לכן נפלו המצרים בידי פיאנקי מלך הכושים כנפול לפני בני עולה, עליהם דבר בן אמוץ בהוד מליצתו: נואלו שרי צוען, נשאו שרי מוף והתעו את מצרים פנת שבטיה. זאת אחרית כל מריבה! –  ↩

  52. המלך באקענראנף הוא המלך באקחאריס הנודע לסופרי היונים, והוא היה בן המלך טנעפאכטאס. לפי דברי הסופר דיאדאר היה המלך באקחאריס חכם גדול, אוהב צדק ומשרים דן דין יתום ואלמנה ויכלכל את כל דבריו במשפט צדק, אבל היה בעל גוף חלש ורפה–כח מאד, ויאהב כסף וזהב הרבה. לפי דברי הסופר מאנעטא לקח המלך סאבאקאן את באקחאריס שבי וישרפהו באש. ולפי דברי הסופר העראדאט “לא הרג סאבאקאן אדם מימיו, גם את המלך באקחאריס לא שרף באש, כי אם חי במחבואו במצרים התחתונה, כי סאבאקאן לא חרץ על איש משפט מות, ואם חטא איש חטא משפט מות במצרים, אז לא הומת בידי אדם, כי אם חפר כל ימי חייו תעלות באדמת מצרים, וישפוך סוללות סביב עיר מולדתו למחסה מפני האויבים. חמשים שנה מלך סאבאקאן על מצרים, ואחרי כן שב אל ארצו, כי ראה בחלומו מראה דמות איש, אשר יצוה לו להרוג את כהני מצרים, ויירא סאבאקאן, ויצר לו להרוג אנשי קודש בלי חטא ופשע, לכן עזב את מצרים וילך לו אל ארצו” (Herod. 2, 137.) דברי תהלה על המלך סאבאקאן, אשר בפי העראדאט מפי כהני מצרים יצאו, והסבה גלויה, כי סאבאקאן בפה חנף כבד את הכהנים, והכהנים השיבו גמולם אל חיקו. הם חקקו על עמודי היכל אמון בנא תבנית אלילה האטאר אשר תחבק את המלך סאבאקאן בזרועותיה, גם הדברים: “האל הטוב, סאבאקאן, הנותן חיים לכל חי כשמש בהדרו, הוא מושל על מצרים ועל כל שבטי הכושים.” (Brugsch, histoire d'Egypte. 45)  ↩

  53. נחלקו דעות חוקרי קדמוניות המצרים על סוא מלך מצרים, אלה גזרו אומר, כי סוא הוא סאבאקאן מלך הכושים, ואלה גזרו אומר, כי סוא סאבאטאקא בנו, ולדעתי סוא הוא הכהן סעטאס משנה למלך תחת ממשלת מלכי הכושים, ומדברי ספר מלכים נראה ככה, כי הוא קורא את תרהקה מלך כוש, ואת סוא קורא מלך מצרים, ואם סוא הוא סאבאקאן או סאבאטאקא בנו, היה לו לכתוב סוא מלך כוש ולא מלך מצרים. ויען כי בטח הושע בן אלה על משענת קנה רצוץ, הוא הכהן סעטאס, ולא פנה אל סאבאקאן מלך כוש, לכן נפלה ממלכת ישראל בידי אשור, אבל חזקיה כרת ברית עם תרהקה מלך כוש, נצל מידי סנחרב, כי מלכי אשור פחדו ממלכי כוש הגבורים, אבל לא ממלכי מצרים.  ↩

  54. העראדאט היוני יספר, כי סעטאס משנה למלך אסף דלים וריקים מעמי הארץ ויצא להלחם עם סנחרב מלך אשור עד עיר סימן, כי חיל המצרים למודי הקרב לא אבו שמוע בקולו, יען לקחה מהם אחוזת נחלתם, אבל בכל זאת גבר בהם על האויב באורח פלא, כי ישועתו לא באה מרוב חילו, כי אם אלהיו פטה היה בעזרו, הוא שלח בלילה עכברי שדה אל מחנה אשור, וישחיתו את יתרי הקשתות אשר לצבאות סנחרב ואת אשפתם, למען לא יוכלון להלחם בהם, ויהי בבקר וינוסו חיל מלך אשור לנפשם, וחיל סעטאס רדפו אחריהם ויזנב בהם את הנחשלים, ויהי לנס! – פסל אבן תבנית סעטאָס ובידו עכבר עומד עד היום בהיכל פתה, אשר במוף, ועליו חקוק כדברים האלה: “הבט אלי בן אדם ובאמונתך חיה!” (Herodot, 2, 191) כל קורא משכיל, יבין וישכיל, כי לא מפני העכברים, אשר השחיתו את כלי מלחמה, וגם לא מפני מלאך אלהים, אשר הכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש שב סנחרב אל ארצו, כי אם מפני תרהקה מלך כוש, אשר יצא לקראתו, כדבר החוזה (ישעיהו ל“ז. מלכים י”ט) “הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו” ובפסוק ט' נאמר: “וישמע אל תרהקה מלך כוש לאמור, הנה יצא להלחם אתך.” ואם נאמין במקצת דברי אגדה אלה, נאמר כי פרצה מגפה במחנה אשור החונים סביב ירושלים. וחיל סנחרב, אשר לפני שערי מצרים חנו בשדה במקום אשר עכברים רבים שמה, ודרך אנשי מלחמה בימי קדם היה למשוח את יתרי קשתותיהם בּשֶׁמֶןּ או בכל דבר שמן, והעכברים הריחו את ריח הניחוח להם, ויבואו רבים מחוריהם על משתה שמנים, וישחיתו את כלי מלחמתם. אבל לא מפני זה שב סנחרב לארצו, כי אם מיראת תרהקה מלך כוש שב אל ארצו.  ↩

  55. דורשי קדמוניות המצרים מצאו בכתובת היתדות, אשר על המצבות והעמודים הנמצאים בין חרבות העיר ננוה, כי אסר חדן בן סנחרב קבץ חיל כבד מאוד ויצר על ארץ מצרים, וילכוד אותה, ויך את חיל תרהקה מלך כוש, ויגרשם ממצרים, ויפקד את שרי צוען, אשר היו בעזרתו, על ארץ מצרים. ואחרי מות אסר חדון החלו שרי צוען לפרוק את עול מלך אשור מעל צואריהם, ויקראו את תרהקה לעזרתם, ויצא אסר בניבל בן אסר חדון למלחמה אליהם, וילכוד את העיר מוף ואת נא אמון, ויך את כל שרי צוען המורדים בו, וימליך את נכה מזרע המלוכה לבית באקאנראנף אשר נבאש בעיני הכושים, על מצרים. אבל כמעט שב מלך אשור לארצו, והנה נפל תרהקה בחילו על מצרים, ויהרוג את פרעה נכה, ויכניע את הארץ תחת שבטו, ויבוא מלך אשור פעם שנית, ויך את חיל מצרים והכושים, וימליך את שרי צבאותיו על ארץ מצרים, ואחרי מות תרהקה, וימלך ראטמען בנו תחתיו, התנשאו שרי צוען פעם שלישית, ויגרשו את צבאות אשור ממצרים. ובפעם השלישית בא מלך אשור בחיל כבד מאוד וירוצץ את קדקד בני מצרים ויורד לארץ נצחם, וישב אחרי כן אל ארצו. – הדברים האלה, אשר מצאו דורשי קדמוניות בין חרבות ננוה כבר כתב הסופר בעראָזאָס הכשדי, כאשר מביא בשמו הסופר היוני אבידענאס. (Ad. Frag. 7.).  ↩

  56. החוקר בקדמוניות המצרים הצרפתי מאריעטע מצא כתובת החריטים חקוקה על העמודים הנמצאים בין חרבות העיר נאפטא בארץ כוש וכדברים האלה חקוקים בהם: ויהי אחרי מות בן תרהקה ולא הניח בנים אחריו, עלה שאר בשרו אנן מרי נוט על כסאו. כשבת אמן מרי נוט על כסא מלכותו בארץ כוש חלם חלום כי גם עטרת מצרים חבושה על ראשו, לכן בהקיצו משנתו אסף את חילו ויסע לארץ מצרים לקחת את כתר מלכות מצרים מידי המלכים אשר מלכו בימים ההם. בבואו לפני העיר נא אמון, נפתחו לפניו שעריה בלי כל מלחמה וריב, אבל לא כן בבואו לפני שערי העיר מוף, כי שמה התחברו שרי צוען עם שרי מוף להלחם אתו ודם רב נשפך טרם נפתחו שעריה. כאשר גבר על עיר מוף התעורר לצאת למלחמה עם מלכי צוען, אבל לא יכול להלחם אתם מפני שטף היאור, כי גאו מימיו מאוד. בכל מקום, אשר שטף חיל הכושים חלף ועבר, בזזו את אוצרות מצרים, ועיניהם לא שבעו מהביזה, עד אשר נתנו להם מלכי צוען הון עצום ורב, למען ישובו אל ארצם. –  ↩

  57. העראדאט היוני יספר, כי תרהקה מלך כוש הרג את פרעה נכה איש זאית, אבל פזעמאטיך בנו נצל מידו בברחו מפניו אל ארצות סוריא, ואחר מות תרהקה הביאו יושבי גליל זאית את פזאמעטיך מארץ גלותו, וזקני הארץ חלקו את מצרים לשתים עשרה ממלכות וימלכו את פזאמעטיך על אחת הממלכות. בראשונה כרתו מלכי הממלכות האלה ברית שלום ביניהם, וישבעו כלם לבל יחמוד איש את חלק רעהו, ולבל ידכא איש את חבירו, רק אהבה ואחוה תהיה בינותם, ומשלו בצדק ובמשפט על מצרים. לזכר עולם בנו המלכים האלה ארמון גדול, בו חדרים רבים, הנקרא היכל מתעה (לאבירינט). אבל ברבות הימים, התאספו המלכים האלה אל בית עצביהם, להקריב קרבן ונסך לאלהיהם, והתגלע ריב ביניהם. כי כהן המנסך נסכם שכח, ולא הביא אתו רק י“א כפות זהב לנסוך בהם נסכיהם, והמלך פזאמעטיך, אשר עמד באחרונה לקח את כובע נחושת מעל ראשו, ויתן להכהן לנסך בו את נסכו לאלהיו, ויחר אף המלכים על הדבר, כי זכרו את נבואת התרפים, אשר הגידו להם בראשית ממלכתם, כי המלך אשר יסיך את נסכו בכלי נחושת, ימלוך לבדו על מצרים, לכן גרשו את פזאמעטיך מהסתפח בנחלתו, ויקחו את שבט המושל מידו. אבל פזאמעטיך היה גבור חיל ויחשוב מזימות להנקם מאויביו לעת מצוא. וישאל פזאמעטיך את התרפים, אשר בעיר בוטא, טרם לכתו בגולה, ויענהו: ”יום נקם יבוא מים בבוא אנשי נחושת“. ולא הבין פזאמעטיך את דברי התרפים. ויקר מקרה, כי עוברי ימים מסוחרי היונים והקארים הטילם רוח סערה על חוף ארץ מצרים, וכהציגם כפות רגליהם על היבשה בא נער מצרי ויגד לפזאמעטיך לאמור: ”הנה באו אנשי נחושת מן הים וישחיתו את יבול הארץ“ (כי חיל היונים לבשו שריוני נחושת), אז התבונן פזאמעטיך, כי באו דברי התרפים. ויקבל פזאמעטיך את סוחרי היונים באהבה, ויתן להם אחוזה במצרים, כי בהם גבר על י”א מלכים צריו ויכניעם תחת שבט מלכותו, וימלוך לבדו על כל מצרים. (Herodot, 2. 151.) ודיאדאר היוני יספר, כי אחרי ממשלת הכושים פרצה מריבה במצרים ונלחמו איש ברעהו שתי שנים, ואחרי כן התאספו שנים עשר נשיאים מזקני הארץ בעיר מוף, ויכרתו ברית שלום ביניהם, ונשבעו איש אל רעהו לבל יבגדו זה בזה, רק ימשלו על מצרים בשלות השקט. חמש עשרה שנה ישבו המלכים האלה על כסא מלכותם בלי מריבה, וגזרו אומר, כי גם במותם לא יפרדו, ויבנו להם חצר מות גדול מאוד בו שנים עשר חדרים, הוא הנקרא היכל מתעה (לבירינט) למען ישכבו במנוחה שאננה אחרי מותם. אבל אחד מהנשיאים פזאמעטיך שמו מעיר זאית, אשר משל על חוף הים נתן רשות לכל עורבי מערבה הכנענים והיונים לבוא בגבול מצרים לשעות מסחר וקנין. ובגלל זה התעשר פזאמעטיך עושר רב, ויקן גם את לב עמי הארצות אחרות הקרובות למצרים, ומלכיהם באו בברית אתו. ויקנאו בו שאר מלכי מצרים על רוב עשרו, וילחמו אתו, אבל צבא היונים והכנענים החישו לעזרתו, ויגבור בהם על שאר מלכי מצרים, ויך אותם מכה רבה בשדה מוף, מהם ברחו אל ארץ לוביא ומהם נפלו במלחמה, וימלוך פזאמעטיך על ארץ מצרים." Diodor 1. 66)). בית פזאמעטיך הוא בית המלוכה העשרים וששה בלוחות הסופר מאנעטא. בית באקענראנף, אשר מלך אך שש שנים במצרים, לבית המלוכה העשרים וארבעה יחשב. ומלכי בית סאבאקאן הכושי הוא בית המלוכה העשרים וחמשה, אשר מלכו חמשים שנה במצרים, ופזאמעטיך עלה כסא מלכותו בשנת שש מאות וששים וחמש לפני מספר הנוצרים, וביתו ישב על כסא מצרים מאה ושלשים שנה. –  ↩

  58. יען כי בעזרת חיל היונים והכנענים עלה פזאמעטיך על כסא מלכותו, וימלוך על כל ארץ מצרים, לכן בעלותו להלחם עם הפלשתים לקח את שכירי היונים וגם צבא מצרים, ויחלקם לשני מחנות. שכירי היונים נלחמו לימינו וצבא מצרים נלחמו לשמאלו, ויחר אף חיל המצרים על מלכם בגלל כבודם, אשר לקח מהם ויתקוממו נגדו, ויעזבו את מצרים, וילכו לארץ כוש, כמאתים אלף אנשי חיל עזבו את ארצם וישלח פזאמעטיך מלאכים אליהם להשיב אותם אליו ולא שמעו בקול המלאכים, וילך פזאמעטיך בכבודו ובעצמו אליהם באניה עד אי עלעפענטינא ויבקש ויתחנן אליהם, כי ישובו ולא אבו שמוע בקולו. לזכר המקרה הזה חקקו שכירי היונים, אשר לוו את פזאמעטיך, בסלע כדברים האלה: “בבוא פזאמעטיך לאי עלפענטינא חקקו שרי צבא היונים הבאים עם פזאמעטיך ללותו בלכתו אחרי צבאות חיל המצרים המורדים בו”.  ↩

  59. קורות מצרים בימים האלה יפיצו אור בהיר על דברי נביאנו, אשר נעלם פתרונם מעיני המפרשים, ואחרי הוסרה חתולת ערפל מעליהם, יזהירו דבריהם כזוהר הרקיע וקרנים מידם על תהלוכות גויי ימי קדם. ישעיהו בהוד חזיונו ראה את ה‘ רוכב על עב קל ובא למצרים טרם עלה פזאמעטיך על כסא מלכותו, בעת נלחמו שרי צוען עם שרי מוף ונבקה רוח גבורתם ונגפו לפני אויביהם הכושים. ואחרי כן עלה פזאמעטיך מלך עז על כסא מצרים וירכיב לראשיהם אדונים קשה, המה שכירי היונים והכנענים. לפי דברי הסופר היוני העראדאט נתן פזאמעטיך לסוחרי היונים והכנענים אחוזת נחלה בארץ מצרים, וגם בעיר מוף כוננו הכנענים שוקים ורחובות לסחורת ידיהם הנקראים “מחלנות הצורים” ועליהם ירמזון דברי ישעיהו: “ביום ההוא יהיה חמש ערים מדברות שפת כנען”. בעלות פזאמעטיך להלחם עם הפלשתים נבא צפניהו “הוי יושבי חבל הים גוי כרתים… עזה עזובה תהיה”. ובטרם הכה פרעה את עזה נבא ירמיהו: “מים עולים מצפון (המה הסקיטים) והיו לנחל שוטף” (ירמיהו מ"ז) וכל הפסוקים מא’ י“ג עד ט”ו ד‘ ז’ עד ה‘, ט“ז עד י”ח. ז’ א‘ עד ה’. כ“ב עד כ”ז על הסקיטים נבא ירמיהו. וכאשר שמע פזאמעטיך, כי הסקיטים החריבו את ארץ יהודה וישימוה לשמה ומגמת פניהם לרדת מצרימה, ויחרד פזאמעטיך מפניהם, ועל זה ירמזון דברי ישעיהו (י"ט) “והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד”. לפי דברי העראדאט יצא פזאמעטיך לקראת הסקיטים, ויתן להם הון עצום, למען ישובו אל ארצם. ולפי דברי הסופר יוסטין לא באו הסקיטים בגבול מצרים מפני הרפש והטיט, אשר היה שם בעת ההיא בעלות היאור. וכשוב הסקיטים אל ארצם עלה פזאמעטיך על ערי הפלשתים ויכבוש אותן, ולפי דברי העראדאט צר פזאמעטיך על ערי הפלשתים עשרים ותשע שנים וילכוד אותן ויחריבן כדבר צפניהו החוזה.–  ↩

  60. פזאמעטיך בנה בירת מלכותו בעיר זאית, ובית מלכותו היה כליל בהדרו עד להפליא, ויקיף את בית מקדש פטה, אשר במוף בחומה נשגבה, ויבן אולמים רבים בחצרו, ויבן בית מקדש חדש לשור אפיס בתבנית חצר גדול, אשר עמודי פסל יכתירוהו. גם בעיר נא אמון בנה היכלות וארמונות נפלאים, כי בימיו פרחה חרושת המעשה על אדמת מצרים בהדרה בפעם האחרונה, למען תבול אחרי כן כנבול עלה מגפן. –  ↩

  61. מדברי הכתובים מלכים ב‘ כ“ג, ד”ה ב’ ל“ה, ירמיהו כ”ב, זכריהו י“ג נלמד, כי מערכת המלחמה בין יאשיהו מלך יהודה ובין פרעה נכה היתה על אופן, אשר כתבנו. וסבת המלחמה היתה לדעת הכותב ספר דברי הימים (ד“ה ב' ל”ה), מפני כי המלך יאשיהו לא שמע אל דברי פרעה נכה, אשר שלח אליו מלאכים לאמור: ”מה לי ולך מלך יהודה? לא עליך באתי היום להלחם, כי אם על מלך אשור, בית מלחמתי ואיש ריבי מימי קדם. ועתה חדל לך מהלחם אתי, כי אלהים עמדי ואל ישחיתך! אבל מלך יהודה לא שמע לדבריו, ויתחפש ויבוא להלחם אתו בבקעת מגידו, ויורו המורים בקשת על יאשיהו, וימיתוהו“. זה תוכן דברי הכותב ספר ד”ה. ובספר מלכים לא נזכר דבר מזה. והסופר יוסף הכהן בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים כתב, כי לא עם מלך אשור יצא פרעה נכה להלחם, כי אם יצא להלחם עם מלכי מדי ובבל, אשר החריבו את ממלכת אשור בימים ההם. ודבריו נכונים. –  ↩

  62. כבר כתבנו למעלה, כי לפי דברי הסופר שטראבאן, החל רעמסס השני לחפור תעלה גדולה לחבר על ידה את השיחור עם הים סוף וחדל מחפור אותה, כי ירא לבל ישטפו מי הים סוף את ארץ מצרים, כי הים סוף גבוה לדעתו מהשיחור. ופרעה נכה הוסיף לחפור אותה ומאה ועשרים אלף אנשים מתו מרוב עבודתם בחום שמש, אבל גם הוא לא בצע את מלאכתו, כי קדמהו המות לדעת הסופר שטראבאן הנזכר. ולדעת הסופר העראדאט חדל פרעה נכה מחפור אותו, יען הגידו לו התרפים, כי מעשהו בגלל זרים הוא. ולפי דברי העראדאט “שלח פרעה נכה אנשי כנען חובלים בים סוף לסבוב את כל חלק אפריקא. הכנענים עברו בים הדרומי ובהגיע עת הסתיו עלו אל היבשה וזרעו זרעם בשדה, ויחכו שמה עד עת בוא הקציר, ובבוא הקציר, קצרו את קצירם, וישובו אל אניותיהם ויסעו הלאה, ואחרי עבור שתי שנים סבבו את כל חלק אפריקא, וישובו בשנה השלישית דרך עמודי הערקולעס מצרימה, ויספרו כי בסבבם את ארץ לוביא ראו את השמש מימינם”. Herod. 2.163)). אף כי ספור חובלי הים זה לא נכון בעיני הסופר היוני, אבל בעינינו נכונים דבריהם, ונלמד מהם, כי אנשי כנען סבבו עוד בימי קדם את כל חלק אפריקא, ודבר אמת בפיהם, כי בעברם את קו–המשוה (עקוואטאָר) ראו את השמש מימינם.–  ↩

  63. כל דברי המלחמה הזאת גלויים וידועים לכל קורא בספרי קדשנו בשום שכל ודעת. (מלכים ב‘ כ"ה א’ ג'. ירמיהו נ“ב, ל”ג, ל“ז. יחזקאל י”ז כ“א, כ”ד) ואנכי לא אאריך פה, כי עוד חזון למועד לדבר דברי בקורות ישראל. אולם על דבר אחד אעיר את אזני הקוראים בספרי זה, כי נביאינו ירמיהו ויחזקאל פה אחד נבאו, כי בנפול ארץ יהודה בידי נבוכדנצר, כן תפול ארץ מצרים בידו (ירמיהו מ"ג, יחזקאל ל') והסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו בספרו על קדמוניות היהודים הלך בעקבות הנביאים האלה, ויספר לנו, כי חמש שנים אחרי חרבן ארץ יהודה, הוא בשנת עשרים ושלש למלכות נבוכדנצר עלה נבוכדנצר מלך בבל עם כל חילו ויצר על מצרים ויכבוש אותה, ויהרוג את פרעה חפרע בחרב, וימליך מלך אחר תחתיו, ואת היהודים, אשר ברחו למצרים לקח מלך בבל אתו בשבי ויביאם בבלה. אבל כל חוקרי קדמוניות מכחישים דבריו, ונראים דבריהם, כי פרעה חפרע לא נהרג מידי מלך בבל, ונבוכדנצר לא צר על ארץ מצרים, כאשר כתבתי. –  ↩

  64. כל קורא כתבי קדשנו יודע, כי אחרי חרבן ירושלים בידי נבוכדנצר, צרו הכשדים גם על צור המעטירה, כאשר נבא עליה יחזקאל בימים ההם: “יען אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה… לכן הנני מביא אל צור את נבוכדנצר מלך בבל, מלך מלכים בסוס ורכב ופרשים וקהל ועם רב.” (יחזקאל כ"ו) שלש עשרה שנה צרו הכשדים על צור ולא פתחה את שעריה, כדברי יחזקאל: “מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור, כל ראש מקרח, וכל כתף מרוטה, ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה, אשר עבד עליה.” (יחזקאל כ"ט). אבל בכל זאת באה צור באלה ובברית עם מלך בבל, ושמה את צוארה בעול הכשדים, כדבר הסופר הכשדי בעראזאָס, וכדבר הסופר העברי יוסף הכהן בן מתתיהו. לכן בא מלך מצרים בצי אדיר להלחם על צור וצידון אשר מרדו בו, אבל ידיו לא עשו תושיה. לפי דברי הסופר דיאדאר היוני בא פרעה חפרע בחיל גדול אל אי קיפרוס ואל איי הכנענים, וילחם עם צור וצידון, וילכוד אותם ביד חזקה ושאר ערי כנען שמעו את שמע צור חרדו מפני תנופת ידו, וימהרו להכנע מפניו, וישב מלך מצרים לביתו בשלל רב. אבל דורשי קדמוניות המצרים בזמננו העלו בחקירתם, כי רק מקצת דברי דיאדאר אמתים, פרעה הפרע נלחם עם צור וצידון, אבל לא עשה חיל במלחמה, כי הכשדים החישו לעזרת הכנענים. Dunker. 1. 843)).  ↩

  65. מאז נאחזו סוחרי היונים במצרים, כוננו עיר מושב למרכולתם בארץ לוביא, היא העיר קירענע, ותצלח העיר במסחרה מאוד, והצלחתה היתה כקוץ מכאיב בעיני מלכי מצרים. לכן כאשר הביא המלך באטטא השלישי עוד סוחרי היונים, ויטעו את משכנותם על אדמת לוביא, התאוננו שבטי הלובים באזני פרעה הפרע, כי זרים ינחלו את ארצם. ואדריקאן נשיא ארץ לוביא בקש עזר מאת מלך מצרים בהלחמו עם יושבי קירענע, ובגלל זה יטה שכמו תחת משרת מצרים. ויאות מלך מצרים לבקשתו, וישלח חיל גדול מצבא המצרים להלחם על קירענע, אבל נגפו לפני אויביהם על שדה המערכה, אשר על נהר טעסטע וינוסו לנפשם. ובנוסם מהמלחמה קשרו קשר על מלכם, על כי שלח רק מצבא מצרים לצבוא על העיר קירענע, ולא שלח עמהם גם משכירי היונים, אשר כעגלי מרבק הם, לכן מרדו בו. וישלח מלך מצרים את שר צבאו אמאזיס ליסר את המורדים בו ולהכניעם תחת שבטו, אבל אמאזיס היה איש מזימות ורודף אחרי הכבוד, וכבואו אל מחנה המורדים והקושרים התנשא למלוך ויתן יד לפושעים. ויקם אחד הקושרים, ויתן כובע נחושת על ראשו, ויקרא: “יחי אדוננו אמאזיס!” וכל המורדים ענו אחריו: “יחי מלכנו אמאזיס!” וכבוא השמועה אל פרעה הפרע אסף את חיל היונים שלשים אלף במספר, ויצא להלחם עם הקושרים, אבל אמאזיס עם צבא המורדים הלכו לנגדו ויפרצו בגבול מצרים ויחנו סביבות העיר מוף, ויכו את חילו מכה רבה ויקחו את מלך מצרים שבי. וישלח אמאזיס את פרעה הפרע אל עיר זאית, למען יסתר שמה עד יעבור זעם המצרים, אבל לא נח העם מזעפו ויסובו על ביתו ויחנקו אותו בעיר זאית ויקבר בקבר אבותיו בהיכל אלילה נאית. (Herodot. 2, 165)  ↩

  66. בעזרת צבא המורדים עלה אמאזיס על כסא מצרים, כי המצרים שנאו את בני יון תכלית שנאה, בגלל רוח חדש וחיים חדשים, אשר הביאו למצרים, ויקוו כי אמאזיס יגרש את כל בני נכר מארצם, אבל תקותם נשארה מעל, כי אמאזיס אהב תענוגות מלכים וחשק שרים, וילך בדרכי היונים החדשים, כי נעמו לחכו מנעמיהם. הוא עשה שלום עם יושבי עיר קירענע, ויקח את בת המלך באטאס השלישי לו לאשה, וישלח לחותנו מוהר ומתן פסל זהב תבנית אלילה נאית גם פסל דמות תבניתו לזכר בריתו אשר כרת אתו. שכירי היונים, אשר עבדו בצבאות חילו, ושכנו על גבול מצרים, העביר אל עיר מושבו מוף וישימם לכרים ולרצים ושרי הטבחים שומרים לראשו, ויתן רשיון לסוחרי היונים ללכת בחקותיהם ולעבוד את אלהיהם באין מפריע, ויבנו היונים היכלות ומקדשים לעצביהם ואמאזיס תמך אותם בנדבות ידו ויכבדם בקרבנות ונסכים. אמאזיס נשא שתי נשים יוניות, ולמען הראות להמצרים כי רד הוא עם אלהי מצרים ועם קדושיו נאמן נשא גם שתי נשים מצריות, האחת בת פזאמעטיך השני, ובנה הנולד לו קרא בשם פזאמעטיך השלישי. את השור אפיס כבד פזאמעטיך מאוד, ושור אחד, אשר נולד בשנה החמישית למלכותו ומת בימיו יקר היה בעיניו, כי עשה לו כבוד גדול במותו, למענו עשה ארון יקר מאבן גראניט ויצפהו בזהב טהור ובאבנים טובות, ויעש אבל כבד במצרים שבעים יום, הוא בנה היכלות ומקדשים לאלילי מצרים, ויציב מצבות ואבני משכית ועמודי פסל נחמדים למראה, בימיו פרחה ארץ מצרים כעדן בגן ה' כי יושביה התעשרו עושר רב ע"י המסחר, אשר פרץ בארץ. –  ↩

  67. אמאזיס אהב להתרועע עם מלכי היונים, ואחד מבחיריו, אשר אהבו כנפשו, היה פאליקראטעס מלך על האי סאמאָס, המלך הזה היה בכל דרכיו משכיל, והצלחתו עוררה פחד בלב אמאזיס רעו, לבל יקרנו משנה שברון על הצלחתו, כי שבר וגאון במאזנים לא ישאו יחד בחיי בני אדם, בעלות כף ההצלחה תרד כף האסון והשבר, וברדת כף ההצלחה תעלה כף האסון והשבר. וכל אשר תגדל ההצלה כן יגדל השבר, לכן בקש אמאזיס את רעו פאליקראטעס להסב תוגה ועצב לנפשו, לבל יקנאו בו מלאכי זעם, האורבים להצלחת האדם, וימהלו את כוס ששונו בנטפי רעל ויגון. ויעש פאליקראטעס כעצת אמאזיס רעהו, ויקח את טבעתו מעל אצבעו וישליכה הימה למען הסב עצבון ומכאוב לנפשו. אבל ימים אחדים אחרי כן קרה מקרה, כי הביא דַיָג אחד דג גדול ויפה, אשר צדה בחרמו, מנחה למלך פאליקראטעס, ובהכינו הטבח מצא בבטנו את טבעת המלך. וישמח פאליקראטעס על הדבר, בחשבו, כי אות הוא על מצאו חן בעיני אלהים, ויכתוב את אשר קרהו לאמאזיס רעו, להראותו כי אצבע אלהים היא, בהשיבו לו את אבדתו, אבל אמאזיס התעצב עוד יותר על המקרה הזה, כי ראה, כי קרוב יום אידו וחש עתידות לו, לכן נסוג אחור מאהבתו לבל יקח חלק בצרתו, והפחד אשר פחד אתא, כי פרסי אחד בא לפאליקראטעס ויהרגהו בערמה (Herodot. 526). העראדאט היוני, אשר רוב ספורי קורותיו מפי כהני מצרים שמע, העטיף מעשה אמאזיס אשר בגד בפליקראטעס רעו ונפל בידי הפרסים, במעטה תהלה ובמחלצת המליצה.  ↩

  68. על אודות מלחמות קאמביזוס ונצחונו במצרים יתנגדו דברי סופרי היונים לכתבי החריטים הנמצאים בימינו על אדמת מצרים. העראדאט היוני יספר, כי קאמביזוס מלך פרס בקש את בת אמאזיס מלך מצרים לו לאשה, ואמאזיס, אשר שנא את מלך פרס, בדעתו כי לא יקח את בתו לאשה, כי אם לפלגש, אבל ירא להשיב את פניו ריקם, חשב מזימה לגנוב את לבבו, וישלח לו את ניטעטיס בת פרעה הפרע תחת בתו לו לאשה, ויצו לה לבל תגלה את מולדתה ואת בית אביה. ניטעטיס היתה יפת תואר וטובת מראה מאוד, ובבואה לפני מלך פרס, מצאה חן בעיניו, ותגיד לו את מולדתה, את מרמת אמאזיס, אשר כחש בו, ואת אשר עשה אמאזיס לאביה פרעה הפרע, אשר הדפו מכסאו, ויחר אף מלך פרס על אמאזיס, וחמתו בערה בו, והיא היתה הסבה למלחמת קאמביזוס במצרים. בעת קבץ מלך פרס את חילו, ויערוך אותם למלחמה, קרה מקרה כי פאנעס אחד משרי הצבא למלך מצרים, הרים את ידו במלכו, ויברח ממצרים אל מלך פרס. ויקבלהו מלך פרס באהבה ויושיבהו בין שריו יועציו, ויועץ אתו איך יוליך את חילו במדבר סוריא, אשר אין בו מים, וישת פאנעס עצה כי יכרות ברית עם מלך ערב, וישלח לו מלך ערב המון גמליו טעונים נאדות מים ויעביר את חילו את המדבר. אבל טרם בא קמביזוס מצרימה, מת אמאזיס, וימלוך פזאמעטיך בנו תחתיו, ויאסוף גם הוא חיל כבד מאד ויחכה על בוא קאמביזוס להלחם אתו על אדמת מצרים. קאמביזוס בא על אדמת צוען, ויחן עם חילו בשדה המערכה אשר לפני עיר סין וחיל המצרים חנו ממולו. ויקומו אנשי מלחמה ממחנה מצרים, ויוציאו את בני פאנעס אל המחנה, וישחטו אותם לעיני חיל הפרסים ולעיני פאנעס אביהם, ויקחו מדמם וישימו בקלחת וישפכו יין ומים אל תוכה, ושתו כל חיל המצרים מדם בני פאנעס למען קחת נקמה מפאנעס הבוגד, אשר הביא עליהם חיל זרים. אחרי כן התחוללה המלחמה כשער קטב, וינגפו חיל המצרים, וינוסו לנפשם למבצר עיר מוף, וישלח קאמביזוס מאתים מלאכים באניה אל יושבי עיר מוף לאמר: “עשו אתי ברכה והכנעו תחת שבט מלכותי וחיו!” ויפלו חיל המצרים מרי נפש על מלאכי קאמביזוס ויהרגו אותם. ויצר מלך פרס ימים רבים על עיר מוף וילכוד אותה. ויקח מלך פרס אלפים נערים מבני אצילי העיר ובן המלך בראשם ויוציאם להורג בעון המצרים, אשר שפכו דם נקי דמי המלאכים אשר שלח, כי כן חרצו שופטי פרס, עשרה מצרים יומתו תחת נפש פרסי אחד, מלך מצרים ושריו היו כלואים בבית הסוהר, הוא ראה את בתו עם בנות אצילי העיר יוצאות בשמלות שביה לשאוב מים מן הבור, הוא ראהבני אצילי העיר ובנו בראשם יוצאים בחבל על צואריהם להורג, ועמד דומם, עיניו לא נגרו דמעות, וגם אנחה לא התמלטה מלבו, וישאל אותו מלך פרס על הדבר. ויענהו מלך מצרים ויאמר: “דמעות עין כאין נגד צרותי, אבל לשבר אוהבי נאוו דמעותי; כי בהן יֵחָשֵךְ כאבי”. הדברים האלה ירדו חדרי לב קאמביזוס ויחמול על מלך מצרים ויצו להביא את בנו מתחת ידי ההורג, אבל טרם באה פקודת המלך כבר הומת, ומהיום ההוא והלאה הטה חסדו אליו ויהי באוכלי שלחנו. וברבות הימים נמצא בו קשר, ויצו עליו לשתות דם פר, וימת. ואחרי כן הלך קאמביזוס מעיר מוף אל עיר זאית לקחת נקמה מאת אמאזיס המת, ויצו להעלות את פגרו מקברו, אשר חצב לו בהיכל אלילה נאית, ויעש בו שפטים נוראים, וידוש את בשרו בקוצים ודרדרים, וימרוט את שער ראשו, וישרפהו אחרי כן באש.– אחרי המלחמה הזאת שם את פניו להלחם עם הכושים, אבל בדרך מסעו לארץ כוש, תם כל אוכל מכלי אנשי המלחמה, ובהתעטף נפשם ברעב אכלו עשב השדה וגם בשר זרועם אכלו ונלחץ לשוב מצרימה. וכבואו לעיר מוף חגגו יושביה חג גדול על מצאם שור אפיס חדש, וישמחו שמחה גדולה, וידמה קאמביזוס בלבו כי המצרים שמחים לאידו, ויחר אפו בו. כאשר הראו לו השור דקר אותו בחרבו, ויאמר אל הכהנים: “הוי אוילים, הזה אלהיכם, אשר לו בשר ודם ומרגיש את כאב הברזל. אל זה נאוה לכם אוילי מצרים”. וכבואו אל מקדש פטה וראה את צלמו וצלם דמות בניו העומדים סביבו צחק ורגז על הכהנים, ויצו לשרוף את הצלמים באש, ואת הכהנים יסר בשוטים. (Herodot, 3. 29) אבל דברי הכתובות החריטים הנמצאים בין חרבות מצרים יתנגדו לדברי העראדאט. על עמוד פסל אחד נראה את קאמביזוס מלך פרס כורע עך ברכיו לפני השור אפיס, אשר נולד בשנה הרביעית למלכותו. ועל מצבת שר אחד משרי מצרים, חקוק כי קאמביזוס מלך פרס הלך בדרכי מלכי מצרים, והתנהג במנהגיהם, כבד את מקדש אלילה נאית, ויקריב נדרים ונדבות לאזיריס, לא שקץ את אלילי מצרים ולא בזה את מועדי קדשיהם. (de Rougé revue archéolog. 8, 27) אבל בכל זאת נראה לעינינו, כי דברי העראדאט אמתים ונאמנים, כי מה נקל למלך עריץ לעשות נבלות ושקוצים ולרחוץ אחרי כן בנקיון כפיו, ולצות לכהניו אנשי דמים ומרמה מימי קדם, כי יכתבו עליו, כי קדוש וטהור היה. –  ↩

  69. כל חוקר קדמוניות העמים יודע, כי ארץ מצרים היתה בימי קדם מקור תעלומות חכמה ודעת, וכהקיר ביר מימיה, כן הקרה חכמתה לכל ממלכות בני קדם, חכמי בבל ויון, עמפידאקלעס, פיטאגארוס, טאהלעס ופלאטאס הגידו ולא כחדו, כי שאבו את ראשית חכמתם ממקור חכמת מצרים; כי כהני מצרים וחרטומיה היו בימי קדם חכמי חרשים, פילוסופים, חכמים בחכמת המדינה, מחוקקים, רופאים וחוזים בככבים, אבל הסתירו את חכמתם ואת דעתם בסתר כנפי אמונתם, לבל יקרב איש זר אל קדשיהם לבלע את פני הלוט הלוט על מסתריהם, כי להם לבדם המשפט להורות וללמד, וכל איש, אשר לא מזרעיהם, לא יקרב אל היכל החכמה פנימה. –  ↩

  70. כל מביני חכמת הנפש בזמננו פה אחד יגזרו אומר, כי נפש האדם ערומה היא ביום הולדה, ולא תביא אתה מאומה בלתי כחותיה והכנותיה המוכשרים לקבל כל צורה ודמות, ונדמה ללוח הבלתי נכתב ( – tabula rasa – ) וחמשת חושיה הם כחלונים שקופים, אשר בהם יציץ הטבע עם מראות כל כחותיו אל בתי הנפש פנימה, ויחוקו בה תמונות וצורות שונות, ואחרי כן כאשר יצאו כחותיה לפעלם ולעבודתם יחברו ויפרידו את התמונות והצורות אשר אצרה בקרבה, ויעשו מהן מחשבות, רעיונים ומושגים כחפצם. –  ↩

  71. אריסט“ו היוני בספרו ”מה שאחר הטבע“ הורה אותנו ראשית דרכי הפילסופים הקדמונים בחקירתם למצא את הסבה הראשונה לכל המציאות, איך הלך שכלם תועה ימים רבים. טאלעס אבי הפילוסופיה היונית גזר אומר, כי הסבה הראשונה לכל נמצא הוא יסוד המים, ממנו נוצרו כל יצורי תבל בדמות תבניתם. אנאקסימענעס החליט, כי הרוח הוא הסבה הראשונה לכל יצורי חלד, העראקליט אמר כי יסוד האש הוא הסבה הראשונה לכל הנמצאים, ואמפידאקלעס חבר לשלשה יסודות הנזכרים את יסוד העפר ויגזור אומר, כי הסבה הראשונה מרכבת מארבעה יסודות אש, רוח, מים ועפר. אבל לדעת החכמים האלה לא חומר היסודות הוא הסבה הראשונה, כי אם הרוח השוכן בתוכם וכחות הטבע הדבוקים בהם הם יחוללו ויולידו את ברואי התבל. וחכמי יון הבאים אחריהם עלו בשכלם מסבה לסבה וידמו בלבם למצא את הסבה הראשונה נפרדת מחומר העולם. ומה נמרצו דברי הפילוסוף קאנט בספרו ”בקורת השכל הברור“ באמרו: ”לשוא יפרוש השכל את כנפי בינתו להביא ראיה ומופת על מציאות אלהים. השכל האנושי אף כי בכל מאמצי כחו יבקש את הסבה הראשונה, בכל זאת מָאֵן יְמָאֵן לקבל את יצור כפיו, יליד סרעפיו לאלהים טרם נוכח, כי מציאותו קַיֶמֶת חוץ לשכל* [* כרעיון הזה כתב החכם אלדענבורג אל רעהו הפלוסוף רבינו ברוך די שפינוצא: אם אשקול במאזני בינתי כי יש לאל יד שכלנו להוליד מושגים לדברים אשר אין מציאותם קימת חוץ לשכל, לא אוכל להבין איך נוכל להביא ראיה ומופת ממושג אלהים על מציאותו. הם אמת כי נוכל לקבץ כל השלמות וכל הסגלות הטובות הנמצאות בדומם צומח חי ומדבר ולבנות מושג העצם הכולל כל השלמות וכל הסגלות והחמודות אשר עין לא ראתה, אבל מאין נדע כי נמצאה מציאות כזאת חוץ לשכל? – ] בראות בן אדם בתבל ארצה נמצאים מקרים רבים, אשר אין קיומם בם, כי אם תלוים בקיום זולתם, יגזור שכלו במושכלו הראשון על הִמָצֵא עצם אחד, אשר קיומו בו, והוא מחויב המציאות, ובמציאותו תלואה מציאות כל הנמצאים. הנה כן הוליד שכל האנושי, כי העצם, אשר קיומו בו, ואיננו תלוי בקיום זולתו, הוא מחויב המציאות, והוא אלהים, הממציא כל הנמצאים. אבל עוד לא הוכיח לנו, כי הדבר אשר קיומו בו, הוא רק אחד, אולי ימצאון עצמים רבים אשר קיומם בם, בתבל, ומאין נדע כי עצמים, אשר קיומם בם, הם מכשרים להיות מחויבי המציאות? ומה ימריצנו להחליט, כי רק דבר הכולל הוא ראוי להיות מחויב המציאות, אולי נמצאים מגבלים גם הם מחויבי המציאות? – הנה זה הוא הדרך הראשון, אשר הלך בו השכל האנושי להביא ראיה ומופת על מציאות אלהים, ושב ריקם. ואף אם ילך השכל בדרך סבה ומסובב, גם אז לא יביא ראיה ומופת על מציאות אלהים. כי הנה הטבע היא כשרשרת אחת מחוברת מטבעות, המה חלקי היצירה, אשר כל אחת מהנה סבה טבעית לאחותה, ובכל מקום, אשר עיני השכל צופיות לא ימצא את הסבה הראשונה, כי שרשרות הסבות עולות לבלתי תכלית, ואם יאבה החוקר לעבור מגבול מערכת הטבע הלאה לחפש בנר בינתו את הסבה הראשונה חוץ לגבול הטבע, איפה ימצא החוקר את גשר המחבר את עולם הטבעי עם עולם הנפרד, אשר עליו יעבור בטח דרכו? אם לא ידאה על כנפי דמיונו ויתעלם מעיני בשר. ואף אם יגזור שכל החוקר, כי מצא את הסבה הראשונה בכח תבונתו חוץ לגבול הטבע, הנה יֵאָמֵן אצלנו מציאות הסבה הראשונה בשכל החוקר, אבל אין לנו מופת וראיה על מציאות אלהים חוץ לשכל. – וכאשר לא השכיל השכל בדרך סבה ומסובב להביא מופת על מציאות אלהים, כן לא הצליח בידו בדרך התבוננותו על מערכת הטבע. כי הנה אם יביט האדם על מערכת הטבע, ישתומם על יפיה והדר תפארתה, ימצא הכל ערוך ומסודר בכונה ותכלית ובחכמה נפלאה, והמון רבבות אלפי אלפים יצורים אחוזים ודבוקים זה בזה בשרשרת אחת, אשר כל חכם לב ילאה מספור, וכל חושב מחשבות ייעף מהגות במפלאות תמים דעים, העושה כל אלה, ויגזור בשכלו, כי יש עצם נשגב המכין תבל בחכמתו, הוא הסבה הראשונה, סבת עצמו וסבת כל היקום, ומבלעדו יהפך היקום לאפס ואין, והתבל לתוהו ובוהו, ופועל פעולתו בשכל וברצון חפשי. ואף כי המופת הזה נמרץ הוא, ודבריו בהשכל ודעת נאמרים, בכל זאת לא יספיק למלאות משאלות לבנו: כי מן החכמה הנראה במערכת הטבע נלמד רק כי יש לבירה בונה חכם, אבל לא בורא יש מאין. ושאלתנו במקומה עומדת איה בעל הבירה ומנהיגה? במערכת הטבע איננו ומה שאחר הטבע מי ידע? הנך רואה כי בשלשת הדרכים אשר הלך שכל האנושי לבקש את מי שאמר והיה העולם לא מצאו, ושב ריקם ללכת בדרך אמונה בת הדמיון. –

    חוקרי זמננו, בראותם כי השכל הברור מָאֵן יְמָאֵן לקבל יליד השכל הפשוט לאלהים, השוכן חוץ לגבול הטבע, גזרו אומר כי אלהים שוכן בתוך הטבע, והתבל היא מעונה אלהי קדם, אבל לא הועילו בתקנתם, כי איה ימצאו את הסבה הראשונה בתוך שרשרת הבריאה? אם לא נאמר, כי הטבע עם כל כחותיה וחקותיה היא אלהים “והאחד הוא הכל, והכל הוא אחד” כשטתו של רבינו ברוך די שפינוצא ז"ל. –  ↩

  72. רבינו ברוך די שפינוצא כתב בהקדמת ספרו “חכמת–התורה–והמדינה” כדברים האלה: אם יוכל אנוש לכונן מצעדי דרכו ולקלע אבני חפצו אל המטרה, אשר הציב לו בתחלה, או אם תזרח שמש ההצלחה עלי אהלו ועל מפעל כפו ומאויי לבו, ויגיע אל מחוז חפצו בלי עמל ופגע רע, אז לא יפנה להאמין בהבלי שוא ומדוחים. אבל לא פעם ולא שתים יקרה בחיי גבר בחלד כי יפול במהמורות בל ימיש משם, או יגיע אל משעל צר בלי נטות ימין או שמאל, ויעמוד נבוך ומשמים, רוחו תתפעם בקרבו ונפשו מרחפת בין תקוה ופחד, אז לבו נפתח לכל אמונה זרה. כל משכיל המתבונן על דרכי בני אדם וצבא חליפותם יודע, כי אף הכסיל בעת, אשר ההצלחה תשאהו על אברותיה ותחבקהו בזרועותיה, חכם הוא בעיניו משבעה משיבי טעם, יעדה גאון וגובה רוח, ישחק לכל עצה ותושיה, ואמונה רחקה ממנו, ובעת אשר ההצלחה תסתיר את פניה ממנו, וחבלי מות יאפפוהו ונחלי בליעל יבעתוהו, אז חכמתו תתבלע, יפנה אל האובות והידעונים, ידרוש בעד החיים אל המתים, יתקצף על קשה יומו, ויקלל את חכמתו, ויפנה למעלה להאמין, כי אל נקמות שפך את חמתו עליו וגדר דרכו בעדו, ויחפוץ לכפר פניו בנדרים ונדבות, בצום ובתפלה, וידמה בלבו, כי אלהים ישדד בגללו את סדרי הטבע ויראה לו מופתים ונפלאות אשר לא היו ולא נבראו, רק בדמיונו נוצרו. ככה דרך גבר המבקש גדולות ונצורות ורודף להשיג את הרחוק ממנו, בראותו, כי אזלת ידו וירגיש חסר כחו, אמונתו שולל תוליכהו, ויפחד מחמת מלאכי בלהות ואימת אלהי נקמות תבעתהו".  ↩

  73. האמונה הערומה ביום הולדה היתה אחרי כן בידי כהניה לדת אלהית מסודרת בתורות חקים ועבודות, ועל שלשת הכחות הנזכרים הטביעו מיסדי הדת את אדניה. על החפץ הטבעי הנטוע בנפש האדם להתחקות על שרשי מי שאמר והיה העולם, יסדו מיסדי הדת האלהית סדרי מעשה בראשית, ויסדרו וימנו ויספרו את “תולדות השמים והארץ בהבראם”, ויספרו לנו בספרי תורתם את אופן הבריאה, בכמה ימים ברא ה‘ את השמים ואת הארץ, באיזה יום עשה מלאכתו, ובאיזה יום שבת מכל מלאכתו, כי את אשר הרו והגו מיסדי הדת בלבם עטפו במעטה הנבואה, ודבר ה’ אמת בפיהם, למען יאמינו בני אדם כי הם נביאי ה' נאמני ביתו, אשר עמדו בסודו ביום ברוא שמים וארץ. – על הרגשת האדם את חסרונו יסדו מיסדי הדת את עבודת אלהים בקרבנות ונדרים, בצום בבכי ובתפלה בעת צרה, ובמנחת תודה, בשירים, בתהלות ותשבחות בעת טובה, ויען כי בעת צרה בראות בן האדם, כי אזלת ידו וכל תשועה נדחה ממנו, תוקד תשוקה בלבו לדעת עתידות, לכן זממו הכהנים לעשות כונים למעשה תעתועיהם, וחשו עתידות למו על ידי תרפים, אשר הגידו מלים כחידות, והם פתרו אותם לפי הבנתם במצב הענין הנשאל וכן בשאלת השואל והן המה הקוסמים, האובות, אטים, ידעונים ודורשי אל המתים, הנזכרים בכתבי הקודש. ועל כח התשוקה הנטוע בנפש האדם להתרומם משפל מצבו ולעלות אל שלמותו, יסדו מיסדי הדת חקי מוסר, מצות ומעשים טובים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ויגיע על ידם אל שלמותו ואשרו אחרי מותו. כי כל אדם החי על פני האדמה, אף אם יבלה את ימיו בתענוגים ושנותיו בנעימים, עוד יחפוץ לחיות אחרי מותו, כי חיי עולם הזה נקלים בעיניו, לכן הולידו הכהנים את האמונה בנצחית הנפש והשארת הנפש, ובשכר ועונש אחרי המות, ויבנו בעוז דמיונם כמו רמים היכלי גן עדן, אדר בהם יתענגו הצדיקים על רוב שלום אחרי מותם וימודו בדמיונם גם חדרי שאול תחתיות, אשר בהם יוסרו הרשעים באש אבדון, מהם יצרפו, ומהם יהיו לחרפת עולם. –  ↩

  74. החוקר בקורת השכלת הבריטאנים בוקלע כתב לאמור: “כל משכיל ומבין דבר לאשורו יודע, כי מראות כחות הטבע יפעלו פעולה עצומה בשני כחות הנפש, המה: כח–המדמה וכח השכל. המדמה והשכל אף כי מלדה ומבטן כשני אחים תאומים הם, ואיש את רעהו יעזורו, בכל זאת שונים הם בדרכיהם ומפעלותיהם, השכל יהלך אט, יפלס מעגל רגליו בתבונה וכל דרכיו משרים. והמדמה שובב ופרוע הוא בהליכותיו, מהיר בנתיבותיו, ובפחזותו לא יבדיל בין אמת לשקר, ואם לא ישים השכל מתג ורסן על לחייו, אזי יעלה אבר כנשרים ויגביה עוף, יסק שמים, ויציע שאול, ויכרות ברית עם כל הבלי שוא ותעתועים. רק ההשכלה בזמננו שמה למטרתה לתת פלס ומאזני משקל בידי האדם לשקול את המדמה ואת השכל במאזנים, ואם בד בבד ישאו יחד, אזי תצא מחשבת אדם כלולה בהדרה, ואם נביט על מערכת הטבע עם צבא מראות כחותיה בעין פקוחה, נראה כי במקום, אשר תראה הטבע בהדר גאונה, ומראות כחותיה יוצאים מגדר ההרגל לעין רואה, שמה תפיל אימתה ופחד, תמהון ובהלה על נפש האדם, ותעורר את כח דמיונו ביתר שאת ויתר עז, כח השכל יחלש וכח הדמיון יתגבר עליו, וימשל ממשל רב על מורשי לבבו, הגות רוחו וילדי סרעפיו, ובמקום אשר הטבע תלך מעדנות ולאט ומראות כחותיה לא יעברו את גבול הנהוג, ולא יעשו זרות ונפלאות לעין האדם, שמה יתגבר השכל על המדמה, ויעשה בהשכל ודעת מעשהו, ידרוש על חקי חליפות הטבע, ויחקור על סבות תהפוכותיה. ואם נתבונן בעינים פקוחות על תהלוכות גויי ימי קדם ועל מהלך השכלתם, נראה כי כל ממלכות בני קדם נוסדו בארצות החמות, במקום אשר הטבע תעדה גאון וגובה, ומראות כחותיה יראו זרות ונפלאות לעין האדם, לכן התגבר כח המדמה עליהם ויד הדמיון שלטת בלי מצרים על כל כחות נפשם ועל ילדי רוחם כי רוב ארצות החמות ארץ מדבר ותוהו יליל ישימון הנה, שמה יתחולל שער קטב, תפרוץ מגפה ורעש ארץ המרגיז הרים, וחיי בני אדם השוכנים בה תלואים מנגד. ודבר ידוע, כי טרם בא רעש הארץ אותות השמים יגידון עת באו, השמים יתקדרו עבים והשמש והירח יהפכו לדם מרוב אדים יבשים העולים מן הארץ, ובני אדם יחתו מאותות השמים האלה, ואימת מות מרחפת על פניהם לבל תפצה הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת כל היקום, אשר ברגליהם. ובעת אשר בלהות צלמות תבעתמו יחלש כח השכל, וימשל המדמה על הכרת האדם, ויוליך אותו שולל בהבלי שוא ומדוחים להאמין, כי כחות הטבע אלים המה. ובראות בן האדם, כי אזלת ידו, ויבט אל ימין ואין עוזר ואל שמאל ואין סומך, ואם קצרה יד האדם מהושיע, אז יד ה' לא תקצר להשביח שאון גלי הטבע ולגולל מעליו כחותיה הרעים, כי הוא אביר הטבע הוא מיסדה כחפצו ומשדד אותה ברצונו, לכן ישפוך שיחו לפניו לעשות בגללו נפלאות יוצאות מגדר הטבע. וכאשר תפרוץ מגפה בארץ וכחתף תארוב במסתרים על זקן ונער עולל ויונק, ובני אדם לא יכירו את סבתה, אז יאמינו, כי אלהים שפך את חמתו עליהם בגלל עונותם, אשר העוו את דרכיהם, וישלח מלאכי זעם להמיתם. ובטבע ארצות החמות, כי בהן חיות טורפות תשכונה, אשר גדודים יצאו לבקש טרף, ובני אדם חסרי אונים וחסרי כח היו בימי קדם להלחם עם טורפי טרף אלה, לכן התגבר הדמיון על שכלם, להאמין כי החיות אלים הנה. ככה נוקשו בני אדם ברשת אמונה טפלה, להאמין כי כחות הטבע טובים ורעים אלים המה, ויכבדו גם את חיות הארץ כאלהים, יען גבר המדמה על השכל.”  ↩

  75. מלבד אשר אמונת בית ישראל תתנגד לאמונת גויי ימי קדם בעבודותיה, מצותיה וחוקיה, כי בני ישראל לא יעבדו לכחות הטבע, יתנגד גם הרעיון הפנימי, אשר עליו נוסדה אמונת ישראל להרעיון הפנימי, אשר עליו נוסדה אמונת הגוים. הרעיון, אשר עליו נוסדה אמונת בית ישראל הוא, כי אלהים הוא שכל נבדל ונפרד מעולמו. כדבר הרמב“ם ז”ל: ותכלית מה שהגיע עליו עיון מי שהתפלסף בזמנים ההם, שידמה שהשם הוא כח הגלגל, והגלגל עם הכוכבים הם גוף, והשם יתעלה רוחם… עד כאשר יצא עמודו של עולם והתברר לו שיש אלהי נפרד לא גוף ולא כח בגוף" (מו“נ פכ”ט מחלק שלישי) עמודו של עולם זה אברהם, אשר הכיר בוראו אל אחד אמת עוד בזמנים ההם, אבל אמונת בית ישראל לא נטהרה משמץ עבודה זרה עד זמן האחרון, כאשר נכתוב בספר הזה בקורות בני ישראל. –  ↩

  76. על שלשה מיני אלילי ימי קדם האלה נוסדו שלשה מיני הגדות בין בני קדם.

    א) אגדות אשר יסודתן מראות כחות הטבע, כי מכל כח ומראה מכחות ומראות הטבע עשו אלים ושרים, עשו מלאכים רוחות ומשרתים אש לוהט. ויען כי בימים ההם טחו עיני שכל אדם מהשיג כח רוחני כי רק למראה עינים שפטו, לכן נתנו לכל כח מכחות הטבע דמות וצורה אנושית, וילבישו אותם בעור ובשר ויסוככום בעצמות וגדים, ויציבו אותם לעינינו בתבנית אדם, כמו חי, כמו חרון בו, ויספרו מהם אגדות נפלאות ומקרים נוראים. ויען כי בעת ההיא לשונם היתה עניה במלים, ולא היה לאל ידה להוליד מלים ושמות לכל המושגים, אשר יצרו בדמיונם, בעת התבוננו על מראות כחות הטבע, לכן עטפו את כל חזיונותיהם במשלים זרים ומליצה חדות (אלעגאריע) ובימים ההם עוד לא המציאו בני אדם את מלאכת הכתב והמכתב באותיות וחקקו את כל דבריהם על המצבות ואבני משכית בכתבת החריטים (**היראָגליפען)**, אשר דמות וצורה להם כדמות בהמות הארץ ועוף השמים, לכן ברבות הימים, כאשר נשכח הרעיון הנלבש והנמשל במשל, לקחו הסופרים את לבושי המשלים כפשוטם, ויספרו לנו הגדות נפלאות ומלחמות נוראות ממלכים גדולים ושרים עצומים, אשר לא היו ולא נבראו, כי אם משל היו. – ב) אגדות, אשר יסודתן אות מאותות השמים, כהגדות אליל השמש והירח ושאר כו"מ. – ג) אגדות אשר יסודן קורות איש חכם, נבון לחש, חרטום ואשף, או תולדות מלך גדול ועצום עושה מלחמות גדולות ונוראות אשר קדשוהו העם וירוממוהו אחרי מותו, ויושיבוהו בתוך בני אלים ומלאכי מעלה, ויספרו ממנו אגדות זרות ונפלאות, וישימוהו למושל על רפאים שוכני קבר, על נפשות התמימים בגן ה' כי כאשר הרימו בני קדם את בן חלוף מאשפתות וישימוהו לאל, כל שתו תחת רגליו, הוא קונה שמים וארץ, הוא נותן חיים לכל היקום. אשר על פני האדמה, הוא מוריש ומעשיר, מחיה וממית, משפיל אף מרומם. אבל קשה מאוד להבדיל בין אגדות, אשר יסודתן חזיונות הטבע לבין אגדות אשר יסודתן תולדות אדם גדול, כי שתיהן בתבנית בני אלהים יתהלכו לפנינו, וההבדל נגלה רק לעין הבוחן. –  ↩

  77. לדעת הסופר המצרי מאנעטא משל פטה ט‘ אלפים שנה על מצרים לפני כל אלילי מצרים, ולו בנה המלך מענא את המקדש הגדול בעיר מוף, ובטרם נבראו השמש והירח האיר פטה ביום ובלילה. היונים קראו את פטה העפעסטאָס, הוא אלהי האש. ואייזעביאוס כתב: “מפי כנף יצאה ביצה, ומביצה ההיא נולדו תאומים, והם פטה אלהי האור, ונאות אלילת חומר קדמון רעיתו.” Euseb. qr.ev. 3. 11.)) לדעת הקדמונים התבל כלה לתמונת ביצה נדמתה, והיצור המונח בתוכה עודנו בלתי שלם, לכן מחוקה אליל פטה על המצבות בדמות נפל אשת בל חזה שמש, או בדמות ילד ערום ביום הולדו, או בדמות ננס שפל הקומה, אשר יגביה את אבר המוליד למעלה להורות על כח המוליד בטבע, בידו האחת שבט המושל, ובידו השנית קנה מדת היאור (הוא מקל, בו פצלות לבנות למדוד בו את היאור, והוא אות החיים, לדעת החכם בונזען). לדעת הסופר נארק נגזר השם פטה משורש עברי פתח, כי ח’ וה‘ מתחלף במבטא ופתח פתח את ביצת התבל, מחלק העליון היה השמים ומחלק התחתון נעשה הארץ, *(Nork, M. 69) [* לדעת הדורש בקדמוניות המצרים הח’ עבערס הוראת שורש פתח בלשון מצרית “פתיחה ויצירה” לכן פתח הפותח הפותח את ביצת התבל הוא היוצר יצורים על אבנים. – ומצאנו עבודת אליל פטה גם בין הכנענים אשר הביאו אותו ממצרים, ונקרא עֵבַד–פְתַח. –] היונים קראו את פטה אבי השמש ומחוקה על אבני המשכית בדמות יוצר היושב על אבנים ומניע את ביצת השמש והירח לפניו, ועליו חקוק כדברים האלה: “העושה מעשה בראשית מניע את ביצת השמש והירח לפניו” פטה מתגלה בשור אפיס והילק קדוש לו, כי יש מין ילק במצרים, הנקרא שקאראבעאוס, הגולל בלילה עגולי אשפה לפניו, ויתחמק אחרי כן תחת אשפתו, ויאמינו בני חם כי עגולי האשפה הם ביצת הילק המניע לפניו, ומעשיו כמעשה פטה, המניע את ביצת השמש והירח, לכן הקדישו המצרים את הילק לאליל פטה, ומחוקה פטה על המצבות בראש ילק. –  ↩

  78. העראדאט היוני כתב: “פטה הוליד שמונה בנים, המה שמונה כבירים”, והחוקרים בקדמוניות המצרים נאָרק ואוהלעמאן החליטו, כי שמונה כבירים בני האל פטה הם אלילי שבעת כוכבי לכת ואליל הארץ הוא השמיני. עד שקם חכם דורנו לעפזיאוס והראה לנו בספרו “על אלי ארבעת היסודות” בטוב טעם ודעת, כי שמונה כבירים בני אל פטה המה ארבעה יסודות, ד‘ זכרים וד’ נקבות. ונציג פה תוכן דבריו בדרך קצרה: דבר ידוע, כי המצרים עבדו לאלילי ארבעת היסודות אש, רוח, מים ועפר, וכל אליל זכר משפיע לו אלילה נקבה בבחינת מקבל, לכן יש ארבעה שהם שמונה אלים, וזאת יגידון סופרי היונים, והמצבות ואבני משכית הנמצאות על אדמת מצרים נותנות עדיהן, כי דבריהם נאמנים. האלים הזכרים חקוקים על המצבות בראש צפרדע או בראש ילק, כי הם מורים על כח המוליד בטבע, והנקבות חקוקות בראש נחש להורות על כח המקבל. שמות האלים ארבעה הם, והנקבות להן אות לסמן נקבה. אליל המים “נון” שמו והנקבה “נות” שמה. אליל האש “הע” שמו, והנקבה “העת” שמה, אליל העפר “קעך” שמו והנקבה “קעכת” שמה. אליל הרוח “נענוא” שמו והנקבה “נענות” שמה. שמונה אלים אלה נקראים שמונה כבירים בני אל פטה בפי העראדאט היוני, והמה היסודות הכפולים בפי הערמעס וסענעקא. ודיאדאר היוני יאמר, כי המצרים עבדו לאלילי חמשת היסודות: אש העפעסטאס, מים אצעאמס, רוח פאָלאָס, עפר דעמטער, ואמון גשם החמישי. מלמודי כהני מצרים למדו פילוסופי יון, טאלעס, אנאקסימענעס העראקליט ואמפידאקלעס את דעותיהם, כי סבות ההויה המה ד' יסודות. (Lepsius, Götter der 4 Elem. 196) דיאדאר היוני מסר לנו אגדת מעשה בראשית מפי כהני מצרים, וזו היא: “השמים והארץ מעורבים היו בתחלה בחומר אחד קדמון משותף לכל היסודות, ואחרי כן נבדלו היסודות זה מזה. האויר, אשר לו כח התנועה בטבע השליך בכחו את יסוד האש הקל והדק ממנו למעלה ונעשה השמש, הירח וכל צבא השמים, וכח התנועה נתן להם להתנועע סביב בגלגל, והיסדות הכבדים והלחים נשארו למטה והאויר הבדיל ביניהם ונעשה מהם הארץ והימים. אולם ביסוד העפר נשאר לחות רב, ועל ידי חום השמש נוצרו עגולים רבים, אשר עור דק כבצה נקרם עליהם, והעור הזה נבקע אחרי כן, ויצאו מהם ברואים חיים ממינים שונים, הברואים, אשר נוצרו מחלק העליון אשר בעגולים, והם היו יבשים וקלים, הגביהו עוף והיו לעוף השמים. והברואים, אשר נוצרו מחלק האמצעי, אשר לא חורב היטב ונשארו כבדים, והיו לחיות הארץ, והברואים, אשר נוצרו מחלק התחתון, בו נשאר לחות רב היו לדגים בימים ובנהרות. והאדם נוצר מיסוד הכבד, אשר ממנו חיות הארץ נבראו, ואחרי כן כאשר עברו רוחות על פני הארץ, ויסוד העפר הוצק למוצק לא יצאו עוד העגולים מרחם האדמה, ואז נוצר החפץ הטבעי בלב כל בני חלוף כי יתחברו הזכרים עם הנקבות להוליד פרי בטן” (Diodor. 1. 17) אבל לדעת כל חוקרי קדמוניות המצרים האגדה הזאת יונית היא, אשר נולדה בין היונים, אשר התישבו על אדמת מצרים, כי שמה התערבו דעות היונים עם דעות המצרים והיו לאחדים בידיהם.  ↩

  79. הסופר פלוטארך יבאר את הוראת שם נעאיט בלשון מצרית “אני נולדתי על ידי עצמי.” כי נעאית היתה אלילת חומר קדמון הבלתי נברא וממנו נוצר הכל, לכן חקוק על היכלה, אשר בעיר זאית: “אני הכל, אשר היה, אשר הוה, ואשר יהיה, ואין איש גלה את פני לבושי, ופרי בטני הוא השמש” לכן נאיט נקראת “אם השמש” ועל המצבות “אם האלים, גברת השמים, והפרה אשר ילדה את השמש” (Champ. Pl. 25) כי הפרה המורה על כח ההריון והלידה קדושה לה. גם הדיה (גייער) אשר המצרים האמינו כי ממינה אך נקבות יש בתבל, קדושה לה, צבע של נעאית ירוק כצבע של פטה, כי היא אשתו, ומחוקה על המצבות של פעם בראש דיה ופעם בראש אריה לסמן ההשגחה, בידה האחת קנה מדת היאור ובידה השנית נטע לאטוס ועל ראשה העטרה האדומה ממצרים התחתונה. נעאיט הרתה וילדה שתי בנות את אנוקע אלילת הארץ ואת פעט אלילת רקיע השמים. פעט מחוקה בדמות אשה לבושה בצבע תכלת כתכלת הרקיע, כי המצרים הבדילו בין “פעט” הוא רקיע התחתון, אשר בו האויר, ובין “הור” הם השמים העליונים לדעת החכם לעפזיאוס. העראדאט יספר, כי המצרים התאספו לעיר זאית לחוג חג גדול לכבוד נעאית והדליקו נרות כל הלילה תחת רקיע השמים, וכל מצרי, אשר לא בא אל עיר זאית הדליק נרות בביתו, עד כי מלאה כל הארץ אורה, כי הוא יום הולדת האור. –  ↩

  80. אליל השמש רע הוא אליל הזמן הקדמון, ונקרא מחולל העתים, מוליד הזמנים ומסדר שנות החמה. הוא שוכן בתוך השמש ומניע אותה, הוא היה במדרגה למטה מפטה, פטה נקרא אבי השמש ורע הוא בנו, בן אלהים, בן האור הקדמון, פטה נקרא אבי אבות האלים, ורע נקרא אבי האלים. לדעת הסופר מאנעטא מלך רע אחר פטה על מצרים, פטה מחוקה בצבע תכלת ורע מחוקה בצבע אדמדם. החתול והשור מענפיס קדושים הם לאליל רע, פעם רע מחוקה בדמות אדם, בידו האחת קנה מדת היאור, ובידו השנית נץ, ועל ראשו עגול השמש, אשר שפיפון מקיף אותו, ופעם מחוקה בראש אחד מחיות הקודש, או בתבנית נץ ועגול השמש על ראשו, או בדמות ילד קטן אשר אצבעו בפיו. על שערי בית מקדשו בעיר און חקוק עגול השמש על שתי כנפי הנץ, בימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים מגלות פאפירוס בהן חרות תהלות ותשבחות לאל רע, ונעתיק פה אחת מהנה: “תהלה לאל רע; אהללך בן אלהים, אתה תחדש כנשר נעוריך בכל יום, ותאיר אורך במים, אשר מעל השמים לתת חיים לכל חי. אתה בראת את הכל, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, רע לא ינום ולא ישן, ישלח קוי אורו לטהרי לב אהללך אל גדול ונורא, כי תרכב על במתי שחקים, כל האלים ירגזון מפניך, ויגילו ברעדה” (de Rougé, Zeit. d.d.m.G. 4.374)  ↩

  81. בקבר רעמסס הששי, אשר בנא אמון נמצאה מחוקה תבנית רקיע השמים זרוע ברבבות כוכבים, ועליה חקוקה מלחמת אליל רע עם הנחש הטמא, נחש הקדמוני, אפעף שמו, ועם צבא משרתיו הטמאים. בעלות השחר עומד אליל השמש רע כילד קטן, ואצבעו בפיו, להורות על הלידה, ואחרי כן יעבור אליל השמש באניה קטנה במים, אשר מעל השמים ממזרח למערב. זה הוא מהלך השמש, ובדרך אשר יעבור אליל השמש חקוקים י“ב בתים לכל עבר, י”ב למזרח כנגד י“ב שעות היום, וי”ב בתים למערב כנגד י“ב שעות הלילה. י”ב רוחות יבואו וילוו את השמש מבית לבית ויחליפו את מצבם משעה לשעה. בשש שעות לפני צהרים מקבל אלהי השמש רע את תפלת המתפללים בעלות השחר וישתעשע עם נשמות הצדיקים בגן עדן, ובשש שעות אחר הצהרים יתאזרו הרוחות הטובות לצאת לישע אל רע מול הקמים עליו לרעה, המה נחש אפעף עם צבא משרתיו הטמאים, הרוחות הטובות יפילו חבלים בראש הנחש להמיתו, אבל פתאום יבוא אליל סעט הרע וי"ב רוחות משרתיו אתו ויעזרו להנחש הרע בהלחמו עם אליל השמש. ואלהי השמש ילבש שחורים, ויעבור בשאול תחתיה ליסר את הרשעים באש אבדון. ואחרי עבור שש שעות תלך אנית אלהי השמש ממערב למזרח על פנימי התהום, ואליל רע סגור ומסוגר בחדרו, ותנינים עומדים על פתחו למשמר עד צאתו כחתן מחדרו בעלות השחר להאיר על פני התבל, והחושך והלילה כליל יחלופו מן הארץ. –  ↩

  82. גם אלילה פאכט, או פשט* [* בכתובת החריטים נקראת נקראת האלילה הזאת בסת (בעסט) ומלת פי היא כה' הידיעה בלשון עברית לכן שם העיר פי–בסת בשם האלילה, ונשתשבשה המלה לפשט ופכט בפי היונים. –] נקראת על המצבות “אם השמש” ונושאת עגול השמש על ראשה. החלדה קדושה לה ומחוקה על המצבות פעם בראש חלדה, ופעם בראש אריה, ופעם בדמות דיה פורשת כנפיה, והיא תעמוד לימין אל רע בהלחמו עם הנחש הרע ותדרוך בעוז רגליה על ראש הנחש אפעף. העראדאט היוני יספר כי ההיכל, אשר נבנה בעיר פי–בסת לכבוד אלילה פאכט הוא יפה מכל היכלי אלילי מצרים, הוא בנוי באמצע העיר ונראה מכל עבריו, וסביבו שתולים אלונים ועצי רענן. ועל חג השמחה, אשר חגגו המצרים לכבודה, התאספו בכל שנה כשבע מאות אלף אנשים ונשים, לבד מטף, ויבואו ממרחק אל עיר פי–בסת, ובעברם באניות רנתם הריעו בכלי זמר, האנשים חללו בחלילים, והנשים שרו שירים ומחאו כפים. בכל עיר, אשר פגעו בדרך עלו אל היבשה ורקדו במחולות המחנים ערומים, ובבוא העם לעיר פי–פסת הקריבו קרבן ונסך וישתו וישכרו מיין נסכיהם. – (Herodot, 134)  ↩

  83. הסופר המצרי מאנעטא מפרש השם אמון מכוסה, כדעת בר“ר, ויאמבליכום אחד מאפלטונים החדשים במאמרו ”על מסתרי המצרים“ כתב לאמור: ”המצרים האמינו באל אחד קדמון לכל נברא, בלהי נראה, ובו גנוז העולם כלו, כי הוא ועולמו אחד, ונקרא אמון, מכוסה, כי נסתר ונעלם מכל רעיון הוא“, השם אמון קדוש היה בעיני המצרים וייראו לבטא אותו בשפתותיהם כשם בן ד' להעברים, והדומיה לבדה היתה עבודתו. מלך אחד שאל את אמון מי הוא? ויענהו ע”י התרפים: “השמים ראשי, הארץ רגלי, הים גופי, הרוח אזני, והשמש מאור עיני: זה הוא שעור קומה של יוצר בראשית”, (Jam. dem. Eg. 8) ובספרי הערמעס כתוב: “אם יחפוץ אדם להכיר את אלהים, אזי יתפשט באין גבול, יפרוץ פרץ בחמר ובזמן, יגביה את עצמו מכל גבוה, ויעמיך מכל עמוק, ברגע אחד ישוטט בכל אפסי התבל, בשמים ובארץ, בימים ובכל תהומות, אז יכיר את האלהים”. (Hermes Tris. 12) “אל אחד הוא בעולם, כי רק ממשלה אחת היא בתבל, כמו בקרבנו יתאחדו הכחות, הראות, השמע, המדבר והמבין בנפש אחת, כן יתאחדו כל כחות הטבע באלהים, הוא יספר שחקים בחכמה ושם גבול לים, הוא שקל בפלס הרים, וכל בשליש עפר הארץ במרכז, אין דבר בטבע, אשר לא בו הוא, כי הוא הכל, אשר היה, אשר הוה ואשר יהיה, כל היש בו הוא, וכל האין בו הוא, כל היש הוציא לאור וכל האין טמון בקרבו, כל אלה למודי המצרים הם”. (Görres, Myt. gesch. 344) אף כי אמון עצם פשוט הוא, בכל זאת לשכל האנושי הוא בן ד‘ מושגים, כי בו התלכדו הרוח הקדמון כנף, והחומר הקדמון נאית, הזמן הקדמון סבך והמקום פשט לעצם אחד בלתי בעל תכלית, והוא שם בן ד’ לבעלי ברית הפיטאגורים (טעטראקטיס) הנקרא שם גדול ומספר קדוש שם בן ד‘. ונשאר בידינו שארית תפלת הפיטאגורים, וכה דבריה: הָאֵר פניך אלינו, שם קדוש ומספר קדוש בן ד’, כל אלים ומלאכי מעלה מחלציך יצאו, אתה בראת את הכל, אשר נשמה באפו, בך שורש כל הברואים ומקור לכל ראשית ואחרית“ ופיטאגוראס היוני שאב את חכמתו ממעיני מסתרי המצרים. (Röth, Gescht. und ab. Philos. 2. 949) והחכם קרייצער כתב: ”אמון היה בעיני המצרים עצם מאוד נעלה נשגב מכל רעיון, וכאשר חפץ לגלות חלק אחד מעצמותו הוציא ראשונה מדותיו וכחותיו הטמונים בחבו שהם כמו דפוס וצורה רוחנית לדברים הגשמיים הנמצאים בתבל". (Creucer. Symb. I. 290)  ↩

  84. חרטומי מצרים היו הראשונים, אשר השכילו לתאר תוארי העצם הקדמון וכל כחות הטבע הגנוזים בחבו כאילו הם יוצאים ונובעים מעצמותו ועומדים בפני עצמם אף שהם מחוברים עם מקורם ופועלים פעולתם המיוחדת להם, ויכנו אותם בשם אלים, וחלקו להם ממשלה ושלטן על הכוכבים והמזלות, על הדומם, הצומח, החי והמדבר, כי המון העם מעובדי האלילים דבקו בדברים טבעים חיצונים, והשתחוו לשמש ולירח, אבל לא המשכילים בעם, כי הם הבינו את הכח הנסתר בהם, כהאי דאמרו חז“ל: ”המשתחוה להר כוונתו לגודא דהר, ולחמה כוונתו למלאך המנהיגה.“ (חולין מ') היונים האלכסנדרונים ויודעי ח”ן מבני ישראל יורשי עצר שארית הפליטה מחכמת מצרים כנו את תארי עצם הקדמון בשם מלאך שרף ושר, ובעלי התלמוד לקחו שמץ מחכמתם וילכו בדרכיהם ויפשיטו בשכלם את התוארים והמדות הנשכלות בה' ויציגם לפנינו כאילו הם עומדים בפני עצמם, באמרם: “אמרה מדת הדין לפני הקב”ה, מפי הגבורה שמענו, ורוח הקודש משיבתו, שכינה מה אומרת, עמדה שכינה לפני הקב“ה,” והמינים עם המקובלים האחרונים כנו את התוארים פרצופים וספירות ויבנו בדמיונם עולמות עליונים, והדברים ידועים לקורא משכיל. –  ↩

  85. כנף מכונה נעב, נוב ונוס בלשון מצרית ובלשון יונית נקרא חנוביס וחנומיס. לדעת יאמבליכום כנף הוא רוח אלהים הקדום המרחפת על פני מימי תהום רבה בתחילת הבריאה, לכן נקרא שר של ים אוקינוס המקיף את העולם כלו, והוא הרוח הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין בדמות נחש עקלתון, והוא האויר הקדמון בסוד הצמצום ליודעי ח"נ. הסופר פארפֿיר כתב, כי המצרים יכנו את הרוח המניע את העולם כנף, והוא הקיא מפיו את ביצת התבל ובהבקע הביצה יצאו מענא ופטה. דיאדאר היוני כתב, כי כנף הוא ציוס המצרי ומחוקה על המצבות בצבע תכלת ובדמות איש בעל כנפים נושא בידו האחת קנה מדת היאור ובידו השנית שבט המושל. וראשו ראש איל בעל קרנים ונחש מקיף אותו, לכן נקרא כנף אמון בעל קרנים. במדבר לוביא הי' תרפים מהללים בימי קדם לאמון בעל קרנים, אשר הגידו עתידות ועד היום הזה נשארו במקום ההוא חרבות היכל אמון בעל קרנים, גם יער מעצי תמרים ומעין קדוש נובע מהיער ההוא. –  ↩

  86. מעט נקרא בלשון מצרית חם, והיונים קראו אותו פאן מעיר טעבען. העראדאט היוני כתב, כי המצרים חקקו את פאן אליליהם בדמות שעיר בעל קרנים, ונקרא מענדעס, הוא מענט, לכן שם העיר מענדעס על שמו נקרא. מענט מכונה “הארישעף”, אל בורא, ובספרי הערמעס נקרא: “אל בורא, בן אלהים, בן בכור יוצא ירך אמון, אשר נתן לו הכח והממשלה לברוא את העולם בצלמו ובדמותו.” היונים האלכסנדרונים, אשר ערבו את דעותיהם עם דעות כהני מצרים קראו את מענט דבר אלהים, מימרא דאלהים (לאָגאָס) גם החכמה העליונה (זאָפיא) ואדם קדמון, בן אבי עד, צלם אלהים, בורא את כל עולמות, ומושל בעליונים ובתחתונים, יען לא חפץ ה‘ הנסתר והנעלם לנגוע בעולם הגשמי הטמא, בחר בו לעשותו כלי אמנתו. לכן נקרא שר של העולם, ארכון, אמן, דימיורגוס היוצר והמנהיג את עולם הגשמי, והוא דמות ואיקון של השם הנסתר והנעלם“ (Nork. bM. 275) בעלי האגדה הזכירו בתלמוד: ”פתח שר של העולם ואמר יהי כבוד ה’ לעולם“ (חולין ס') ”נער הייתי וכו' פסוק זה שר של עולם אמר.“ (יבמות טז) ”צבי לצדיק אמר שר של העולם“ (סנהדרין צ"ה) ירשו את הדעה הזאת מאלכסנדרונים. בב”ר כנוהו “ארדכל” “סורסר” באמרם “משל למלך שבנה אפלטון ע”י אדרכל (אמן)“ ”משל למלך שעשה סחורה ע“י סרסור” ולדעת היודעים והמקובלים נרמז במלת בראשית “החכמה העליונה” לכן תרגמו “בחכמה ברא” “במימרא ברא” וההבדל שבין אמון כנף לבין התגלותו ע“י מענט הוא כהבדל שבין מחשבה הצפונה פנימית הנפש לבין הדבור והמאמר היוצא מפי איש. שלשה נאצלים הראשונים זכר ונקבה כאחד נבראו, כי בראשית הבריאה עוד לא נכרו בין זכרים לנקבות, ועל זה רמזו בעלי אגדה באמרם ”אדם הראשון (אדם קדמון) אנדרוגינוס נברא, דיו פרצופים נברא, גולם נברא, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו. גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה.“ בזוהר בראשית נקרא מענט מטטרון ”ויברא אלהים את האדם בצלמו, דא מטטרון,“ ”אל עבדו זה מטטרון עבדו של מקום, זקן ביתו שהוא תחלת בריותיו של מקום, בכל אשר לו, שנתן לו הקב“ה ממשלה על כל צבאותיו” ונקרא גם אדם דאצילות “אדם דאצילותא זכר ונקבה הוה” “אלהים אמנא לעילא, אלהים אמנא לתתא” כי מעט הוא הבורא כל רוחני, ופטה הוא היוצר הגשמי. דם דאצילות איהו חכמה עלאה, “איהו אור לביש עלאה, אויהו אור דברא קב”ה ביום הראשון דגנזו לצדיקייא“ הנך רואה, כי דברי המקובלים אינם אבק ע”ז, רק עבודה זרה ממש. –  ↩

  87. סבך (סעבעק) בלשון יונית סוכאס הוא אליל הזמן הקדמון, אשר הוליד את אליל השמש רע ונקרא סבך רע, ומחוקה על המצבות פעם בראש תנין, ופעם בגוף נחש ולו שלשה ראשים, ראש אדם, ראש אריה, וראש שור. השמש הזורח לפנות בוקר נקרא מענטוארע, והשמש הזורח לעת ערב נקרא אטמוא–רע. אטמו–רע מכונה אריה שומר על המצפה, לו הקדישו המצרים את כף הימנית ואת שנה הימנית. ובספר–המתים, אשר הוציא לאור החכם לעפזיאוס חקוק אטמוא רע בתבנית עין גדולה להורות על ההשגחה. ויען כי אליל השמש יורד בלילה אל ירכתי שאול, לכן נקרא בעל האטאר, היא אלילת השאול, ומחוקה כחתן יוצא מזרועות כלתו האטאר בצאתו בבוקר להאיר על פני התבל. Wilki. pl. 29)) ואליל הירח. יָה נקרא חאנזוא והוא בן אמון ונאיט ונושא על ראשו עגול הירח, השור, אות לכח המוליד, קדוש הוא לאליל הירח, כי הירח מפרה את האדמה בטל אורות הלילה. –  ↩

  88. אלילת המקום פאכט נושאת את ביצת התבל בקרבה ושתי בנותיה הן: זאטע והאטאר. זאטע היא אלילת המקום העליון הוא מחצית הרקיע העליון בו מקום האור, לכן הוראת שם זאטע “המאירה” ומחוקה בדמות אשה, אשר עטרת יוצרים על ראשה וקרני פרה יוצאות משני צדיה ותאחז את שבט המושל בידה. והאטאָר היא אלילת מקום התחתון, מקום השאול לכן נקראת גברת אמענט, הוא שאול תחתיות. והוראת שם האטאר הוא “משכן אליל השמש” לעת ערב, כי אליל השמש יורד בלילה אל ירכתי שאול כנזכר למעלה, והחכם לעפזיאוס במאמרו על אלילי ארבעת היסודות החליט, כי האטאר היתה גברת ארבעת היסודות ונקראת בכתובת החריטים: “גברת השמים והארץ, גברת הככבים במסלותם, וגברת מימי תהום רבה”.  ↩

  89. הסופר פלוטארך במאמרו על אזיריס ואיזיס (Plut. de is. 20) מספר תולדות אלילי בשר ודם אלה, וכה דבריו: “בראשונה מלכו פטה ורע על מצרים, ואחרי כן מלך אגאטאדעמון אשר הרבה להיטיב בתוך עמו, ויוליד בן סורר ומורה סעב שמו, אשר חשקה נפשו בנוט אשת אביו וימרד במלכות אביו ויסרסהו ויורידהו מעל כסאו, וימלך תחתיו, ויחר אף אגאטאדעמון על בנו ועל אשתו הבוגדה, ויקלל את אשתו ואת השנה אשר בה תלד בנים, ותהי נוט עקרה אין לה ולד, אבל טאט היועץ וסופר בבית מלכותו אהב גם הוא את אשת אדוניו, ויערים ויוסיף חמשה ימים על השנה (כי שנת המצרים היתה לפנים רק ש"ס יום) ותלד נוט בחמשה ימים האלה חמשה בנים, את אזיריס ואת איזיס, את האָראָס הגדול, את טיפֿאן ואת נעפטית אחותו. וטיפאן היה בן סורר ומורה ויהרוג את אביו, ויבוא אל נוט אמו הבוגדה וישכב אותה ויענה, ויבקש להרוג גם את אזיריס ואיזיס בניה הקטנים, ויתחבאו בבית פאמילעס רעיהם. ויגדל אזיריס, ויקח את איזיס אחותו לו לאשה, וטיפאן לקח את נעפטית אחותו לו לאשה, וימלך אזיריס על ארץ מצרים בחזקה, וטיפאן היה שר צבאו. כשבת אזיריס על כסא מלכותו, נתן חקים טובים לעמו, כי הורם עבודת האדמה ועבודת האלהים, ויסע גם לארצות אחרות להורות חקים ומנהגים טובים לעמים אחרים. ויקר מקרה בלתי טהור, כי בא אזיריס על נעפטית אשת אחיו בשגגה ותהר ממנו ותלד בן ויקרא את שמו אנוביס, ויהי כי יראה נעפטית מאת טיפאן אישה, ותקח את בנה הנולד לה ותשליכהו אל אחד הבורות, ותמצא איזיס את הילד, ותחמול עליו, ותביאהו הביתה, ויהי לה לבן. ובהודע הדבר לטיפאן, ויחר אפו בו, ויבקש להרוג את אזיריס אחיו, אבל שמר את הדבר עד בוא יום נקם. ובשוב אזיריס ממסעו הביתה, קרא אותו טיפאן אל המשתה, אשר הכין לו ויקרא שבעים ושנים אנשים אשר היו אתו בקושרים, אל המשתה, אשר עשה; ויאכלו וישתו עמו. ויהי כטוב לב טיפאן ביין אמר לעבדיו להביא לפני הקרואים ארון יקר מצופה בזהב וכתם אופיר, אשר הכין לתת מנחה לאיש מן הקרואים, אשר יהיה כמדתו, וינסו כל הקרואים לשכוב בתוכו, ולא היה כמדתם, זולת כמדת אזיריס לבדו היה. ויהי כשכוב אזיריס בתוך הארון למדוד את ארכו, ויסובו עליו כל הקרואים, ויסגרוהו על מסגר ויצפוהו בעופרת וישליכוהו היאורה. זרמי היאור גרשו את הארון אל הים התיכון, וגלי הים קאו אותו אל היבשה על חוף הים קרוב לעיר גבל (ביבלוס), במקום נח הארון שם צמח אשל, ויכס את הארון בענפיו לבל יראה לעין האדם, ויגדל האשל עד מאוד, וישתוממו עליו כל עוברי דרך, ויראהו גם מלך הארץ, ויתמה על יפיו ועל גובה קומתו, ויצו לשרשהו, עם הארון הטמון תחתיו, ויטעהו בחצרו. כבוא השמועה אל אזני איזיס אשתו, ותקח את בניה הקטנים, ותסתירם בבית לעטא אשר בעיר בוטא, ותלבש את בגדי אלמנותה, ותלך לבקש את גופת בעלה המת, ותלך ותתע בדרך, ותשב על הבאר אשר בגבל, ותשא את קולה ותבך, ותבואנה נערות המלכה לשאוב מים מן הבאר ותמצאנה אותה יושבת על העין בוכיה ומתאבלת על בעל נעוריה, ויגידו לה מקום קבורת בעלה, ותלך איזיס ותמצא את קבר אזיריס בעלה בחצר המלך, ותתמרמר בבכי, ותצעק זעקה גדולה ומרה, ותכרות את האשל ותצוק שמן על ראשה, ותקח את הארון, ותכסהו בתכריך בוץ, ותביאהו מצרימה אל בית לעטא בבוטא. ויודע הדבר לטיפאן הצורר אותם, ויבוא עם אנשיו, ויתנפלו על איזיס בלילה, וישברו את הארון ויבתרו את גופת אוזיריס לנתחים ויפיצום לכל עבר ורוח, ותלך איזיס בחמת רוחה לבקש את גזרי בעלה המת ותמצא את כלם, מלבד את ראש גויתו לא מצאה, כי דג רע בלע אותו. אולם אזיריס לא מת רק ירד אל שאול תחתיה, וחי שמה, וימשל על רפאים שוכני קבר. ויהי בעלות אזיריס מיורדי בור וחיה, נתן אומץ בלב בנו האראס להלחם עם טיפאן אחיו, וילחם האראָס עם טיפאן ויקחהו שבי, ויאסרהו בנחושתים, ויבקש לנקום בו נקמת דם אביו, אבל איזיס חמלה עליו ותשלחהו חפשי. אולם לב טיפאן לא נח מזעפו, ויתעולל עלילות דברים על האָראס לאמור: לא בן אזיריס הוא, ממזר הוא, איזיס הרתה וילדה אותו אחרי מות בעל נעוריה, אבל מאלהים יצא משפטו, כי זרע כשר הוא, ואמו הרתה אותו מרוח הקודש, ” לכן שפך האָראס את כל חמתו על טיפאן וילחם אתו שנית ויהרגהו“ עד הנה דברי הסופר פלוטארך. והסופר דיאדאר מספר אגדת אזיריס באופן אחר והכל הולך אל מקום אחד. פתרון אגדת אגאטאדעמאן גלוי לעינים יסודתה ספור תולדי וכהני מצרים הלבישו בה את אלילי כחות הטבע, והרעיון הוא, כי המצרים יחשבו ע”ב ימים, ימי החורב והשממון, מימי הקציר עד עת תעלה זרמת היאור, ובעת ההיא קשר טיפאָן, המושל על החורב והשממון, עם ע“ב אנשים אשר אתו, הם ימי החורב והשממון, להרוג את אזיריס, הוא כח המפרה את האדמה, וימיתהו. ואיזיס אשתו, היא האדמה חגרה בגדי אבל, ותאבל על בעל נעוריה המפרה אותה מולידה ומצמיחה. ואחרי עבור ע”ב ימי החורב גבר כח החיים על האדמה ותמצא איזיס את בעלה, כי לא מת, כי אם ירד אל שאול תחתית לעורר ישני עפר מתרדמתם, כי בני אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין, ובן אזיריס, האראס, הנוקם נקמת דם אביו הוא כח הטבע החדש המתגבר בכל שנה על החורב והשממון. ומטעם זה עשו המצרים חג אבל וחג התחיה. –  ↩

  90. הוראת שם אזיריס, לדעת פלוטארך, היא “בעל–עינים–רבות”, כי אָז בל“מ רב, ואירי בל”מ עין להורות על השגחתו על דרכי בני אדם. וזייפארט מעתיק את השם אזיריס “קודש הקדשים” הוא העתיק ממגלת פאפירוס, אשר בטורין, שיר תהלה לאזיריס, ונציגהו פה: “זה ספר תהלות לאדון אדונים, אשר ברא עבדים מלאכים עושי רצונו. הוא אלהים קודש הקדשים בורא את התבל ומלואה, מושל על הימים והנהרות. הוא אל אלים המונה מספר לככבים המספרים תהלת–יה. הוא יוצר כל משפחות מלכים, שרים ורוזנים, היושבים על כסא דין להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. הוא שם חק ומשפט בארץ בם ילכו בני אדם בארצות החיים. הוא כביר כח, מלך צבאות, בן אלהים, בן האור, השוכן באון, הנוטע כל עץ מאכל, המצמיח חציר לכל חית הארץ, הנותן לחם לרעבים ומשקה לצמאים. הוא אלהים בן אלהים, המושיע ומציל את כל עני ונכא רוח, וכל עזי מצח, הולכי רכיל, אנשי מרמה בחושך ידמו. לו העוז והמשרה, ממנו יחילו גוים, וכל בני עולה, בני כחש ומרמה מפניו ירגזון. אליו יקדישו מועדי קודש, חודש, שבת וקרוא מקרא, אליו יכרע כל ברך, יודה כל פה ותרון כל לשון, אליו יביאו קרבן אשה, זבחים, אשמות חטאות נסכים לריח ניחוח”. (Seyffarth, Theolo. schr. der a. Eg. 6)  ↩

  91. צבע של טיפאן אדמדם (אדום הנוטה לשחור) לכן זבחו לו המצרים שורים אדומים, גם הקריבו על מזבחו אנשים אדומים לשכך חמתו. טיפאן היה בעיני המצרים אלהי המלחמה, ואבירי הרועים כבדו אותו, ויקראו אותו בעל צפון ויבנו לכבודו מקדש קרוב אל חוף הים, כי בעל צפון מושל על המדבר, על הים, על רוח סערה ועל כל אסון ופגע רע. לפי דברי לעפזיאוס נקרא בעל צפון אל שדי המשדד והמשחית, לכן חנו בני ישראל בצאתם ממצרים על הים לפני בעל צפון, למען יאמר פרעה, כי הוא המושל על המדבר, סגר עליהם המדבר, וכן צמדו בני ישראל במדבר לבעל צפון ונשאו את כיון צלמו (עמוס ה') והקדישו לו את יום השביעי כאשר קדוש היה לו במצרים* [* המצרים לא אכלו מלח כי קדוש הוא לטיפאָן, לכן כתוב בתורת כהנים “ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח” (ויקרא ב' י"ג), כי הקרבנות אלהים (בעל צפון) צוה ולא יהוה, כי יהוה לא יחפוץ דם פרים כבשים ועתודים, לא צוה על דבר עולה וזבח. – אמר המו"ל: אין כל יסוד ושרש לההערה הזאת, והכתוב אומר להיפך כי גם על הקרבנות יתנו מלח. והמנחות והשלמים נאכלו מאת הבעלים. ובכלל אין לדמות כתבי הקדש לכתבי יתר העמים ברב או במעט יען אשר בהם נראה ההפך, את השלילה בעבודת אלילים בכל מאמר ומאמר. –]

    העראדאט היוני כתב: “בעיר פאמפרעמיס, אשר בדלתא, בא ארעס (הוא טיפאן) בחזקה על אמו ויענה, ולזכר המקרה ההוא יתאספו המון רב בכל שנה פעם אחת וישאו את צלם דמות ארעס, ויכו איש את רעהו מכות חדרי בטן”. ובכתובת החריטים נקרא ארעס בור–שת, כל חיות רעות, התנינים, סוסי השיחור, הזאב, חמור הבר וכל הנטעים הרעים קדושים לטיפאָן, הוא מחוקה על המצבות באזני חמור. יום הולדת טיפאן יום אסון הוא. –  ↩

  92. קבר אזיריס נמצא במצרים במקומות שונים, על האי פיאלע נשארו חרבות היכל אזיריס וקברו אצלו ואשל נטוע בעדו. על קירות ההיכל חקוקים כל תולדות אזיריס ותמונות שונות, בהן דמות שתי וערב, כי מעבודת אזיריס למדו המשיחים עבודתם ביום תחית משיחם, לכן היה האי הזה קדוש מאוד בעיני המצרים, ולא דרכו עליו רק כפות רגלי כהני אזיריס. חסידי המצרים צוו את קרוביהם לפני מותם, כי יקברו אותם על האי הקדוש הזה. אבל גדול היה כבוד הקבר, אשר בעיר בוזיריס מכל קברי אזיריס, אשר במצרים. בה היה היכל גדול לאזיריס ואיזיס אשתו, ושמה התאספו כל המצרים לחוג את חג התחיה ואת חג האבל. אזיריס חקוק על המצבות בדמות אדם ועל ראשו כתר מצרים עליונה, שבט המושל בידו האחת, וקנה מדת היאור בידו השנית ואיזיס אשתו מחוקה על המצבות פעם בדמות אשה מנקת וָשַדיִם רבים לה, ופעם בדמות פרה או בגוף אשה וקרני פרה על ראשה, כי הפרה קדושה לה. העראדאט היוני ראה במסעו במצרים באחד ההיכלות פרה עשויה מבול עץ ומצופה בזהב, גדלה כגודל פרה חיה, בין קרניה עגול השמש מזהב ממורט ומכוסה באדרת שער על כל גופה, רק ראשה נראה מבחוץ. הפרה הזאת כרעה על ברכיה בחדר מיוחד לה, והחדר מעוטר היה בכל שכיות החמדה. בכל יום הקטירו הכהנים לבונה לפניה, ובלילה הדליקו נרות לפניה. בחג האבל נשאו הכהנים את הפרה הזאת עטופה בבגדי שש שחורים לסמן אבלות בראש כל חוצות בתוך המון חוגג, ובחג התחיה נשאו הכהנים סמל תבנית אזיריס, המגביה את ראש גויתו לזכר, כי דג רע בלע אותו. למזכרת חיי אזיריס המוכה והמעונה בעון בני אדם יסדה איזיס אשתו בתי נזירות במצרים, אשר בהם ימצא כל איש מצוק ומר נפש נחם בצרה, וחסידי המצרים הדבקים במדת אזיריס אלהיהם סרסו את עצמם והתענו בחיי צער, חסרו את נפשם מטובה וינזרו מכל מאכל תאוה, למען יעלו טהורים ונקיים השמימה. לכן אמרה תורתנו: “לא יבוא פצוע דקה וכרות שפכה בקהל ה' ”.  ↩

  93. הסופרים החליפו את האראָס אחי אזיריס בהאראָס בן אזיריס, הראשון נקרא האראָס הזקן, והשני נקרא האראָס הנער, גם החליפו את נשיהם ונתנו להאראָס הצעיר את האטאר אשת אליל השמש. האָראָס הצעיר מחוקה על המצבות בדמות נער ואצבעו על פיו להזהיר על הכהנים לבל יגלו סוד מסתרי אלהיהם (לדעת פלוטארך). על מצבה עתיקה הנמצאת בימינו בין חרבות מצרים חרותים דברי תפלה ותהלה לאל האראס הצעיר, ואלה הם: “חנני האראָס בן אלהים, אביך אזיריס, ואמך איזיס הקדושים בשמים ובארץ, רוחך דבר בי, ומלתך על לשוני תמיד, מצאתי מלים היוצאים מלבך והציקתני רוח בטני לדבר דבר. הוד והדר נתנו עליך הוריך הקדושים האדירים, למען תתן מהודך על מלכי מצרים, גם עוז ושלטן נתנו בידיך, למען כל עולה וכל רשעה, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, גם במים מתחת לארץ יקפצו פיהם. נפחת רוח חיים באף בני אדם, למען יברכו ויכבדו את השמש. חושה נא והושיעה לנו היום מול הקמים עלינו לרעה, ותעזור בימינך לנהל את אנית השמש בטח, ותגרש את האריות ממצרים. ואת התנינים מהיאור. כל רשעה וכל טמאה תכרית מן הארץ, אתה תדיקם כעפר וכל אויבי מצרים מפניך ירגזון. כל בני האדם ירונו וישמחו בצאת השמש בגבורתו, ויהללו את מעשה ידיך, כי הנחש הרע כליל יאבד מן הארץ.” (Brugsh, Zeit. d. d.m. g. 10)  ↩

  94. תאנאת אשת האראָס ואחותו, אשר הסופרים החליפו אותה בהאטאר אשת אליל השמש, היא כח המקבל בטבע, היא האדמה הלובשת ציצים ופרחים בירחי האביב בעת יתגבר בעלה על החורב והשממון, לכן נקראת תאנאת גברת השחוק והרקוד ומחוקה על המצבות במוף וכנור בידיה. עץ פערזעא הנקרא עץ החיים במצרים קדוש היה לה, גם נץ נקבה ופרה לבנה קדושות היו לה. והיא מחוקה בראש פרה וקרני פרה ועגול השמש בין קרניה. אשת רעמסס הגדול בנתה לכבודה היכל יפה במצרים ועל קירותיו מחוקה תאנאת בדמות פרה, העומדת באניה קטנה ונטעי–מים יסובבוה, והמלך והמלכה עומדים ומקריבים לפניה פרחים ושושנים ופרי קיץ. –  ↩

  95. כז) עלה בג‘ מעלות ומדרגות ומכתר בשלש גדולות, לכן הבדילו הסופרים בין טאט בגדולה אחת, וטאט בשתי גדולות, ובין טאט בגדולה משולשת, הוא הנקרא בלשון יונית הערמעס טריסמעגיסטעט. טאט בגדולה אחת מחוקה על המצבות בראש כלב, וטאט בשתי גדולות מחוקה בראש ציפור איביס, וטאט בגדולה משלשת מחוקה בראש נץ. בטאט בגדולה משלשת מתלבש אליל השמש, בטאט בשתי גדולות מתלבש אליל הירח, וטאט בגדולה אחת הוא בן אליל הירח. כמו השמש משפיע אורו להירח והירח מקבל אותו ומשפיעו על הארץ, כן טאט בגדולה משלשת אליל השמש משפיע שפע אלוה לבני האדם ע“י האליל הירח בגדולות שתים. טאט בגדולה משלשת ראה הכל, ויבן את כל הנעשה בצל שדי, ויכתוב תעלומות חכמה וסתרי נבואה על לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, ויטמון אותם בין מסתרי אזיריס, את סוד אלוה מסר לידי טאט השני אליל הירח המוליך והמביא את הנשמות לפני כס המשפט והכותב את גזר דינם. וטאט השני הוריש את חכמתו ואת סתרי הנבואה לטאט בגדולה אחת, והוא בכח זה המציא את מלאכת הכתב באותיות, ויקרא שמות לכל הבהמות וחיות הארץ, הוא הורה לעם לכבד את אלהים בתפלה ובקרבנות וילמדם חכמת הכוכבים וחכמת הנגון, הוא המליץ, היועץ והסופר בבית מלכות אזיריס. הרומים קראו את טאט מערקור, וחוקרים ערבים קראוהו ” שכל הפועל“, והוא מלאך מדרגתו למטה מן המלאך הממונה בגלגל הירח (כוזרי ה') והתוכנים הערבים קראוהו כוכב או ”כַּתָּב“ או ”סופר השמים“ או ”סופר הגדול“. ובדברי חז”ל "האי מאן דבכוכב וכו’ דספרא דחמה הוא“ (שבת קנ"ו) והאברבנל בביאורו לס' בראשית מכנהו ”שר האותיות". והערבים קדשו לו את יום הרביעי בשבוע וזבחו לו נער היודע לכתוב. –  ↩

  96. סעף בלשון יונית סאפיה, החכמה, ונקראת “גברת בית עקד הספרים” כי על בית עקד הספרים, אשר לרעמסס השני מחוקה אלילה סאפיה בדמות אשה העומדת תחת עץ החיים (עץ פערזעא) וכותבת בידה הימנית את שם רעמסס השני על עלה עץ החיים לחיים ארוכים במצרים. – תעמיס ותעמידעס אלילות האמת והצדק מקבלות את נפשות הנפרדות מגופן בזרועותיהן בבואן לפני כס המשפט, ומחוקות בדמות נשים הסוככות בכנפיהן את כסא רעמסס השלישי. אלילת האמת תעמיס נושאת על ראשה נוצות בנות היענה, ועל מצבה עתיקה חקוקה אלילה תעמיס בעינים עצומות, לאו כי תכשל ברחוב האמת. במצרים נשא הכהן הגדול על צוארו תמונות שתי אלילות האמת והצדק, כאשר נשא הכהן העברי על לבו האורים והתומים. –  ↩

  97. לדעת כהני המצרים נפשות בני אדם צאצאי בני אלהים מן הנפילים הנה, אשר נפלו בעונותם ארצה אל בתי חומר להתטהר ע“י מעשים טובים מחטאותם, וישובו אחרי כן אל מעון אלהי קדם כבתחלה, אבל בני אלהים אלה השחיתו את דרכם על הארץ, ויבואו מצוקי ארץ, המה ארבעת היסודות, להתאונן רע באזני ה' כי חנפו יושבי הארץ, והשחיתו את דרכם, וישלח אלהי קדם את אזיריס בנו ארצה, לכפר על נפשות החטאים האלה, למען יוכלון לשוב השמימה, לכן אזיריס בן אלהים, המושיע והמציל את בני אדם מעונותם, התלבש בלבוש בשר ודם, והומת מידי בשר ודם, לכפר על עון בשר ודם. לכן חסידי המצרים הטהרו בבתי–הנזירים, אשר יסדה איזיס, למען תשוב נפשם טהורה ונקיה אל אביה אזיריס השמימה. מתורת כהני מצרים למדו היודעים והמינים, מבני ישראל את דעותיהם. בתקופת טבת נולד אזיריס, ובה יום הולדת המושיע. לכל אחד ממתי מצרים נתנו הכהנם מגלת פאפירוס לתכריכין ובה חקוקים תולדות איש המת גם תהלות ותשבחות לאזיריס שופט המתים, ומגלות פאפירוס כאלו מצאו בימינו חוקרי קדמוניות המצרים, וקראו להם ”ספרי המתים“ הוציאם לאור החכם לעפזיאוס. במגלה אחת, אשר מצאו בקבר רעמסס הששי מחוקה מעשה יום הדין, נשמת המת תרד בפנות השמש לערוב מתחת לארץ אל ירכתי השאול הנקרא אמענט (מכוסה), ובשערי השאול ישפטו המתים. אזיריס שופט המתים, הנקרא סעראפיס, יושב על כסאו באולם המשפט וכתר על ראשו ושבט המושל בידו וחגורת המתים על מתניו, ומתחת לכסאו נחל מים חיים נובע ונטעי לאטאס צומחים בו. סביב לכסא דין יושבים מ”ב רוחות השאול הם שופטי המתים ונוצות בנות היענה על ראשיהם הם אותות האמת והצדק. על ימין אזיריס עומד האראס למליץ יושר ועל שמאלו עומד אנוביס לשטן, וטאט הסופר תופש עט לכתוב את גזר דינם. נשמת המת תבוא לפני כס המשפט ואלילות האמת והצדק תנהלנה אותה לפני אזיריס לבקש מלפניו לצרור אותה בצרור החיים, וכה יאמר המת: “לא עשיתי רע, לא גנבתי, לא הרגתי אדם בערמה, לא חסרתי תפלה, לא חנפתי, לא מעלתי בקודש, לא גזלתי קרבן ונסכים, לא הוצאתי דבה על חברי, לא נתתי לבי לחטוא בתאות רעות, לא הייתי זולל וסובא, לא נאפתי, לא טמאתי את ידי בשקץ, לא כחשתי, לא שקרתי, לא חרפתי את המלך, לא גדפתי את אלהי, גם לא שנאתי את אלהי בלבבי, ולא קרעתי את חגורת המתים”. (Cham. lett. 42) ועוד נמצא בספר המתים ודוי ותפלה אחרת לאזיריס: “ברוך אתה האל הגדול, אדון האמת, באתי לפניך, אתה אדוני ואלהי, אעמדה ואתיצבה לפניך לראות טובך וכבודך, ידעתי את שמך מקדם, גם ידעתי שמות ארבעים ושנים מלאכיך רוחות משרתיך היושבים בבית האמת והצדק למוצץ את דם החטאים בנפשותם. אתה צורי ואלהי הרוחות לכל בשר, אדון האמת, אודה שמך ושם כל משרתיך. באמת וצדק באתי לפניך היום, ואם יש בי עון מחה נא בחסדך, כי הרע בעיניך לא עשיתי, לא הרגתי איש, לא רמיתי איש במשפט, לא עשקתי אדם בפועל כפי, לא הייתי עצל במלאכתי, לא עיפתי בעבודתי, לא התרפיתי ביום צרה, לא נמס לבי מפני פחד, לא מריתי פי הגדולים, לא מנעתי מרעב לחם, לא הדאבתי לב רעי, לא שקלתי במאזני מרמה, לא גזלתי קדשי אלוה, לא נתתי כספי בשוחד, לא זיפתי חותם חברי, לא החרדתי צבי מרבצו, לא לכדתי הצפרים הקדושות, לא דיגתי את הדג הקדוש, לא עצרתי מרוצת היאור, לא גנבתי שוק הכהנים, לא פזרתי עדר הקדוש, טהור אני, זך אני חף מפשע” (Bunsen, Eg. 551), אחרי התפלה הזאת נתנו השופטים את לב המת בכף מאזני האמת והצדק. בכף האחת לב המת ובכף השנית הניחו נוצות בנות היענה לאות האמת והצדק, בכף האחת עומד אנוביס בראש תנין לשטן, ובכף השנית עומד האראס למליץ יושר וטאט כותב את גזר דינם, אם הלב מכריע את הנוצות אזי צדיק גמור הוא ויוריש נחלה בגן אלהי השמש גם יחיה לעולם, ואם כבדו על הכף פשעיו, אזי ילך אל מקום החושך וימות לעולם. ואם פשעיו אינם כבדים יותר בשאול ואם בינוני הוא יתגלגל בגוף ב"ח עד יתטהר מחטאיו. –  ↩

  98. בקבר רעמסס הששי מחוקה תבנית השאול, ועל חדרי השאול חקוקים כדברים האלה: נפשות הרשעים לא יביטו באור פני אלהי השמש בצאתו בגבורתו ותמלא כל הארץ מאורה. חמשה ושבעים חדרים הם בשאול תחתיה, וחמשה ושבעים מלאכי משחית עומדים בחרבות שלופות, אשר בידיהם למשמר לפני החדרים האלה. על פתח כל חדר חרות עונש כל החוטאים המוכים והמעונים בהם, גם עונותם, אשר העוו. הנפש מחוקה בצבע שחור וקשורה בחבלים על עמודי החדר ומלאכי דומה האדומים יכו אותם ודוקרים אתם בחרבותם. יש נפשות התלויות ברגליהן וראשן למטה. ויש נפשות, אשר ראשיהן כרותים מעליהן ותלויות שורות שורות בחדריהן, ויש מהן אשר ידיהן קשורות על אחוריהן וקרביהן סרוחים ארצה, ויש מהנפשות ירותחו בסירות ובקלחות. אבל נפשות הישרים והתמימים לא תלכנה לבאר שחת הן נושאות נוצות בנות היענה בידיהן, ואלילה האטאר, ואלילה נוט תשפכנה מים חיים נצחיים נוזלים מתוך עץ החיים (הוא העץ פערזעא) על ראשן ותעבורנה בטח לפני פתחי השאול, ולא יחתו מנחשים שרפים ועקרבים הרובצים לפניהם ותבואנה אל שדי תרומות ואל גנות אלהי השמש רע. בקבר הזה חרות כדברים האלה: הנפשות אשר תמצאנה חן בעיני אלהי הגדול תשכונה במעון אלהי השמים, בין מלאכי אלהים, והגופות ישכנו במנוחה שאננה באדמה. הנפשות ישבעו שמחות באור פני מלך חיים ויקצרו אלומותיהם ברננה, אשר זרעו בדמעה, יקטפו פרחים בגני חמד, וישוחו בין צאלים וענפי עץ רענן, גם ירחצו בנהרות נחלי עדן. אלהי השמש רע יאמר להן: “בני קחו מגל וקצרו פרי השדה, אשר נפל לכם בנחלה, והתענגו בדשן נפשיכם וברכו גם את אלהיכם על טובו.” Chanpollion, lettres 233))  ↩

  99. נפשות החטאים יתגלגלו רק בבהמות וחיות טמאות בעיני המצרים, כי הטהורות הן קדושות לאלהיהם. כן נראה מחוקה על מצבה עתיקה במצרים איך אנוביס השטן ומלאך דומה יגרש את נפש הזולל והסובא מכף מאזני האמת והצדק, אשר באולם המשפט, אל גוף חזיר למען תתענה ותתלבן ע“י גלגול מעונותיה. – כל הסופרים הקדמונים יעירון ויגידון, כי כהני מצרים הורו, כי אלהים ידין את התבל פעם במים פעם באש, ואחרי כל שלשת אלפים שנה תכלה ארץ מצרים באש לוהט, כי אחרי תכלינה כל הנשמות בגוף ב”ח יבוא על מצרים יום בוער כתנור בתקופת ניסן בעת ימשל החורב במצרים ומימי היאור דללו וחרבו, וילהט את התבל כלה, ואחרי כן כאשר תעמוד השמש במזל אריה, מימינו הירח במזל סרטן וגדי בחצי השמים, תחדש התבל נעוריה כבתחלה, ויבוא אל סאט לברך את התבל החדשה. לזכר המקרה הזה נהגו המצרים למשוח בכל שנה בתקופת ניסן את הצאן ואת העצים בצבע אדום. מדעת כהני מצרים זאת, קבלו חכמי יון, העראקליט, פלאטאן, פיטאגארוס כי התבל תכלה פעם באש ופעם במים, גם אוזן מלאכי (ג) לקחה שמץ מדעה זו. –  ↩

  100. נחפשה ונחקורה למצוא מקור לעבודת החיות הקדושות במצרים, כי הוא דרוש יקר ונכבד מאוד, ואם יצליח בידינו להערות מקורה, אזי תצא תועלת רבה להקורא העברי מזה, כי ממקור נרפש זה שאבו מיסדי הדת האלהית ההבדל בין חיות טהורות לטמאות, והאמונה בת הלבבות ירדה על ידי זה ממדרגתה להיות רקחת וטבחת בבית המבשלות להבדיל בין האסור והמותר בין הטמא והטהור, והיה הדבר לפוקה ולמכשל להנהגת הבית ולחברה האנושית. ומאבק עבודה זרה זו עוד לא הטהרנו אנחנו עם בני ישראל, אשר זה דרכנו תמיד לעשות כמשפטי הגוים המקלקלים ורבתה המכשלה תחת ידינו בהמון מאכלות אסורות לדכא עם עור ועינים יש. ואנחנו בדרכנו זה נעביר לפני הקורא דעות שונות בענין הזה, והדעה הישרה בעיני הקורא יבחר. דיאדאר היוני וציצערא הרומי נתנו טעם לעבודת החיות הקדש את האהבה לחיות מועילות ואת היראה מחיות טורפות. ודבריהם בלתי נכונים, כי המצרים עבדו גם לחיות בלתי מועילות ובלתי מזיקות. העראדאט היוני שם אצבעו על פיו ולא יאבה לגלות סוד עבודת חיות הקודש, כי כבוד האלים הסתר דבר. הסופר לוציאן היוני במאמרו על האסטראלאגיא כתב כי המצרים היו הראשונים, אשר חלקו את הכוכבים לי“ב חלקים המה י”ב מזלות וחקקו אותם על מצבותיהם בדמות אדם, בתבנית חיות הארץ ועוף השמים, ויען כי המצרים היו עובדי כוכבים ומזלות, לכן כבדו את החיות הקדושות תמונות אלהיהם, ויעבדו לשור לגדי ולדגי הים. – בעקבות הסופר לוציאן הלך הצרפתי וואלנייא והוסיף לבאר את הדבר, באמרו, כי כאשר רצו בני אדם בימי קדם לקרוא שמות לכל הככבים, אשר ראו ברקיע השמים, ולשונם היתה אז עניה במילין אזי השכילו לכנות את הככבים על שם מקומם ועל שם זמנם, ככה קראו העמים הקדמונים לקבוץ כוכבים העומדים בזמן אשר הצאן ישגרו עויליהן והוא בחודש ניסן, טלה. קבוץ כוכבים העומדים בזמן אשר האכר יחרוש חרישו בשורו, קראו שור. קבוץ כוכבים העומדים במקום אשר השמש תשוב אחור בעגולי ההפך (ווענדע קרייזע) קראו סרטן, כסרטן ההולך אחורנית. קבוץ כוכבים, העומדים בזמן אשר האריה יצא לבקש מים בחרבוני קיץ קראו אריה, קבוץ כוכבים העומדים בזמן תצאנה בנות האכרים לקצור קצירן קראו בתולה, קבוץ ככבים העומדים בעת אשר היום והלילה שוים קראו מאזנים. קבוץ כוכבים העומדים בעת האויר קר ולח ורע לשואפיו כעקיצת עקרב קראו עקרב. קבוץ כוכבים העומדים בזמן אשר הצידים ילכו לצוד ציד קראו קשת, קבוץ כוכבים העומדים במקום, אשר השמש תעלה במרום הגלגל קראו גדי, כגדי הזה העולה בראש ההרים. קבוץ כוכבים העומדים בזמן, אשר הנהרות ישקו את שדותיהם קראו דלי. קבוץ כוכבים העומדים בעת אשר הדגים יפרו וירבו קראו דגים. ככה קראו גויי ימי קדם שמות לכל הככבים וי“ב מזלות הנודעים בגלגל הנקרא אזור המזלות או אופן–החיות (טהיר קרייז) על התבוננותם על מעמדם וזמנם וחלקו להם ממשלה ושלטון על גוים וממלכות על אדם ובהמה, על דומם וצומח, ואחרי כן החליפו דורות אחרונים את הלבוש בהנלבש, את המשל בהנמשל והשתחוו לשור אוכל עשב, צפור שמים ודגי הים וכל רמש האדמה. – ולדעת וואלנייא מסכים הדורש בקדמוניות המצרים אהולעמאן בספרו טאט. אבל אין דעת חכמים נוחה מדבריהם, יען מצאנו בהמות וחיות קדושות בעיני המצרים, אשר לא היו אותות לכוכבים. והסופר פאָרפֿיר כתב טעם אחר, כי כאשר השכילו כהני מצרים לדעת כי אלהים הוא נפש העולם, ואיננו מתגלה בנפש אדם בלבד, כי אם בנפשות בעלי חיים אחרים, לכן יצרו פסילי אליליהם בתמונות וצורות שונות, מהם בגוף אדם וראש אריה, ומהם בגוף אריה וראש אדם, כי האמינו אשר נשמות האדם הנאצלות מאור הקדמון יורדות גם אל גופות בעלי חיים אחרים, ובחיות טובות מתגלה כחות אלהים טובים ובחית רעות מתגלה כחות רעים, ולכן כבדו המצרים את החיות הקדושות. – והסופר קרייצער יאמר כי סגלות טבעיות הנראות מטבע בעלי החיים המה הסבו להם את הכבוד, אבל דעת החכם ראֶטה היא הנכונה, כי כהני מצרים חקקו ראשונה תמונות ב”ח על מצבותיהם בכתב החריטים להלביש בהם את מושגיהם בעניני אלהות, והמון העם החליפו את הלבוש בהנלבש ויעבדו לאלילי בשר ודם, וכן הוא דעת קלעמענס האלכסנדרוני באמרו, כי כהני מצרים נשאו בחגיהם בתוך המון חוגג פסילי אליליהם שני כלבים דיה אחת ואיביס אחד ויקראו להם ארבעה אותיות, למדנו מדבריו כי פסילי אלילים אותיות היו. –  ↩

  101. המצרים כלכלו את החיות הקדושות מחלב הארץ, רחצו וסכו אותן בסמנים יקרים והרביצו אותן על מרבדים נבחרים מאטון מצרים. המצרים נשבעו בראש אחד מחיות הקדושות, וביד אחזו נטעים קדושים, ומשרתי החיות נכבדו על פני כל העם. בצאתם אל הרחוב כרעו ברך לפניהם ושלמו להם נדריהם ונדבותיהם, וכל השומרים נכרו במלבושיהם לאיזה מחיות הקודש הם עובדים, ואת משמרתם הורישו לבניהם אחריהם. אבל כבד היה בבית, אשר מתה בו אחת מחיות הקודש, כל המשרתים עטו על שפמם, אם מת חתול אזי גלחו את גבות עיניהם, ואם מת כלב גלחו את כל בשרם. מכל מאכל, אשר הוכן לחיה המתה לא אכלו המשרתים, רק נתנו אותו לאחרים, ואת החיה המתה חנטו בכל בושם יקר וישימוה בארון קדוש. איש, אשר המית אחת מחיות הקודש בשגגה דמו בראשו, ואיש אשר מצא פגר נבלת חיה קדושה בדרך, אזי, נשבע בבכי תמרורים כי כן מצא אותו, ולא הרג אותו. תועבה גדולה היתה בעיני המצרים לשחוט ולאכול בשר מחיות קדושות לאליליהן, אבל לא כל המין קדוש היה לאלהיו, כי אם אותות היו להם, אשר על ידם הבדילו הכהנים בין שור טהור לטמא, את הבהמה הטהורה חתמו הכהנים בחותם טהור לאמור את זה תאכלו! והאוכל מבהמה אשר לא נחתמה בחותם טהור מות יומת. על החותם הזה חקוק דמות איש בידים רתוקות מאחוריו ומאכלת על צוארו לאמור: “הזהרו מחיות הקודש!” הכהנים המבדילים בין טמא לטהור נקראו “חותמים” ולהם ספרים רבים, אשר על ידם הורו הלכות טומאה וטהרה, כי הידיעה זו גדולה ורחבה מני ים, (כהלכות טרפות לרבני זמננו). תעבת המצרים לאכול עם אנשים, אשר יאכלו מבשר קודש. רעב כי היה בארץ, אזי אכלו המצרים את בשר בניהם ובנותיהם ובשר בהמות לא אכלו. הה, אמונה טפלה בת האולת! ידעתי דרכיך ומעלליך מנעוריך, את תקשיחי את לב האב על בנו, ותשחיתי רחמי אם על פרי בטנה, אשר בם חנן הטבע את כל חיות הארץ ועוף השמים! –  ↩

  102. כל דבר קדוש אסור באכילה, לכן לא אכלו המצרים דגים, יען כי הדגים קדושים הם לטיפאן, אשר התלבש בדמות דג ובלע את ראש גוית אזיריס, וקלעמענס האלכסנדרוני אומר טעם לאסור אכילת הדגים, כי הם אינם שואפים רוח כשאר ב"ח. והארפאלאן נותן טעם לאסור אכילת הדגים מפני כי הדגים אוכלים זה את זה. ולדעת פלוטארך הדגים טמאים בעיני המצרים על שבאים מהים, והים טמא בעיניהם, לכן רק דגי הים אסורים היו להמצרים ודגי הנהרות אכלו ובתשיעי לירח טאט אכל כל מצרי דג צלי באש. וההבדל שבין דגים טהורים לדגים טמאים הביאו בני ישראל ממצרים. –  ↩

  103. מלכי מצרים פזרו הון רב על היכלי שני השורים האלה ועל מאכליהם, ומכל תנועותיהם חוו הכהנים משאות שוא ומדוחים לעם, השור אפיס היה כלו שחור, ורק על מצחו היה כתם לבן מרובע, ועל גבו כתם בדמות נשר, כי הנשר קדוש לאליל השמש, ותחת לשונו כתם כדמות ילק, כי הילק קדוש לפטה. ושני מיני שער היו. והשור מענעפיס אדום היה. לעתים מזומנים הקריבו הכהנים לשני השורים האלה שורים אחרים לקרבן, ובהקרבן לא ימצא שער שחור. את ראש הקרבן הביאו לשוק למכרו לנכרי, ואם לא נמצא נכרי, אזי היאורה השליכוהו, ויאמרו: “כל הרעות המועדות לבוא על ארץ מצרים יחולו על ראש הפר הזה.” במות האפיס קברוהו המצרים ברוב הדר ותפארת, ואבל כבד היה במצרים, עד כי מצאו הכהנים שור אפיס כדמות הראשון וכצלמו. אם חי השור אפיס יותר מכ"ה שנים המיתוהו הכהנים והמצרים האמינו כי מניצוץ הירח הרתה הפרה, אשר ילדה את השור אפיס ונשמת אזיריס המתגלגלת בו יצאה משור החי ונכנסת בשור הנולד. –  ↩

  104. האיל קדוש היה לאמון מנא, והעראדאט היוני יספר, כי פעם בקש כיון מאת אמון לאמור הראני נא כבודך, ויתעטף אמון בעור איל ויתכס בו וקרני איל בראשו. לכן חקוק אמון בדמות איל. וכבודו יקר היה מאוד בעיני המצרים ולא זבחו איל כי אם פעם אחת בשנה בחג האביב, ואז פשטו את עורו מעליו, ויכסו בו את פסל אמון, ויביאו את צלם כיון אליו. ואחרי כן התפללו הכהנים ויתודו את עונותם, אשר חטאו בשחטם את האיל הקדוש ויקברו אותו בארון קדוש לאלהיו. כל עמי קדם חגגו את חג האביב וזבחו שה זכר תמים לקרבן ויתודו עליו את חטאותם, כי החודש הזה ראש חדשים הוא ראשון לחדשי השנה, ומזל טלה מושל עליו. –  ↩

  105. השעיר קדוש לאליל מענט. העראדאט היוני יספר, כי המצרים, אשר בעיר מענדעס לא יזבחו את השעירים ולא יקרבו מהם קרבן, כי מענט אלהיהם שעיר הוא. לכן מחוקה מענט על המצבות בראש שעיר ובקרני שעיר, ומגביה את ראש גויתו להורות על כח המוליד. אנשי העיר מענדעס יכבדו את כל השעירים ורועיהם כבוד ינחלו, והזכרים נכבדו יותר מהנקבות. ובהיות העראדאט במצרים נקרה מקרה בלתי טהור, כי אשה מצרית נרבעה לשעיר לעיני העם, ולמצוה נחשב, השעיר מושל על החודש, ועל השנה, לכן הקריבו ב“י בר”ח חטאת לה'. וגם זה סוד שעיר עזעזל. –  ↩

  106. הסופר האראפאל כתב, כי החתולים קדושים היו לאלהי השמש, לפי שאישון עיניהם יתגדל בעלות השמש בחצי השמים, ולעת ערב יתקטן. והדבר הוא להפך בטבע כנודע לכל קורא בתולדות בעלי החיים. והסופר נארק נתן טעם לפי שמעור החלדה נצוצות עלעקטריות יוצאות, וגם זה טעם טפל. דיאדאר היוני נסע לארץ מצרים, בעת אשר כבר ירדה מגדולתה, והיתה תחת ממשלת הרומים, וראה שמה מקרה, אשר קרה לרומי אחד במצרים, אשר הרג חתול בשגגה ויסובו כל העם על הבית, אשר הרומי בו, להמיתו, לשוא התחנן המלך ושריו בעד הרומי אל העם כי יראו מחמת הרומים, אבל האספסוף לא שתו את לבם לדבר הזה, ויוציאוהו וימיתוהו. – אש כי יצאה באחד הבתים, אזי צעקה גדולה היתה במצרים מיראתם פן ישרפו החתולים הקדושים אשר קרבת אש יחפצון בטבעם. על עמוד אחד, אשר מצאו דורשי קדמוניות המצרים, חקוק שיר תודה להחתול הקדוש בעיר און, וזה לשונו: “האח חתול חכם! ראשך ראש אלהי השמש, אפך אף אל טאט, אזניך אזני אזיריס, השומע אל כל אשר יקראוהו באמת. פיך פה אטמוא, אדון החיים, השומר אותך מכל טמאה, לבך לב פטה, השומר אותך מכל רע, שניך שני יה אלהי הירח, שוקיך שוקי אל האראס, הנוקם נקמת אביו, המשלם גמול לסעט הרע”. (Brugsch, Zeit. d. d. G. 1085.)  ↩

  107. התנינים (קראָקאָדילע) קדושים לטיפאן, במצרים הקריבו נשים את ילדיהן לתנינים. ואת החמורים השליכו המצרים מראש הרים, אשר במדבר, כי המדבר קדוש היה לטיפאן, הוא בעל צפון, ולכן צמדו בני ישראל במדבר לבעל צפון, והקדישו לו את יום השביעי בשבת, כאשר קדוש היה במצרים לטיפאן. יושבי נא אמון והיושבים על שפת אגם מאֶריס כבדו מאד את התנינים, אף כי פראים היו עשו אותם לבני תרבות וישימו נזמים באזניהם וצמידים על רגליהם ויאכילום משמני ארצם. הסופר שטראבאן כתב: “בהיותי במצרים חפצתי לראות את התנין הקדוש, ויקח בעל המלון עגה בלולה בשמן ובשר צלי ועסיס ויוליכני אל אגם מעריס התנין רבץ על שפת האגם, ויגשו הכהנים אליו, ויפתחו את פיו, ויתנו אל תוכו את העגה את הבשר וגם את העסיס שפכו אל תוכו, ואחרי אכלו ושתותו קפץ הקדוש אל תוך האגם וישח אל עבר השני” (Strabo, 17. 38.)  ↩

  108. הנחשים קדושים היו בעיני כל גויי ימי קדם, בי המה היו אותות לכח המהוה ולכח המפסיד, אשר בטבע, ונחשים טובים ורעים היו להם. ט“ו מיני נחשים נכבדו בארץ מצרים, וכל ההורג נחש במצרים מכים אותו עד שתצא נפשו, כנף מחוקה על המצבות בדמות נחש עקלתון בעל כנפים וביצת התבל בפיו, ועל שם הכנפים נקרא כנף. ויען כי הנחש מחליף את עורו, לכן שמו בני קדם אותותם אות לחליפות העתים והזמנים, והוא לויתן נחש בריח המורה על מרוצת העתים. ולויתן נחש עקלתון הוא כנף מורה על נצחיות הרוח. לויתן, אשר יצר ה' לשחק בו, מורה על החכמה העליונה, המשחקת לפניו בכל עת. נחש בעל ראשים רבים מורה על הרפואה, כנחש הנחושת, אשר עשה משה, ויעבדוהו ב”י אחרי כן. וגם על נחש הקדמוני, הוא השטן, אשר הסית את האשה לאכול מפרי עץ הדעת, דרשו בעלי אגדה בתלמודנו: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם. –  ↩

  109. הנשר קדוש לאליל היאור וצבא המצרים נשאו על דגליהם תמונת נשר, אוכם שם הנשר בלשון מצרית וגם שם היאור כן, האיה (האביכט) קדושה להאראס, כי האיה חדת הראות היא ויכולה להביט באור פני השמש, לכן מחוקה האראָס בגוף אדם וראש איה לו. –  ↩

  110. סופרי אגדות יספרו כי המצרים האמינו בביאת ציפור פעניקס מארץ הקדם אל ארץ מצרים בכל שנה, ויש מהם הגידו, כי פעניקס יבוא פעם אחת בחמש מאות שנה אל היכל רע בעיר און, ושמה ישרוף את עצמו בלבונה, ומאפר שרפתו יחדש את נעוריו אחרי כן וישוב אל ארץ הקדם. כהני מצרים הודיעו לעם עת בוא הפעניקס ויעש העם חג גדול בהיכל, אשר נבנה לכבודו בעיר און. על המצבות מחקה הציפור חול בדמות אנפה ברב נוצה וארך האבר ושתי נוצות יוצאות מאחורי ראשה, וחקוק על המצבה “אני ציפור בענוא השוכנת בעיר און המחדשת את נעוריה.” מפרשי הגדות נבוכו בפתרון אגדה זאת, כי יש מהם פתרו, כי פעניקס, הבא מארץ הקדם פעם אחת בחמש מאות שנה למצרים, מורה על מהלך הכוכב מערקור לפני השמש, כי הפעניקס קדוש היה לטאט הוא מערקור. ויש מהם פתרו כי כהני מצרים עשו מביאת ציפור פעניקס סימן לעלות היאור ולעת תתחדש השנה, כי מין צפרים אלה תבאנה למצרים בכל שנה בטרם עלות היאור, ויען כי כנפיהם מזהירות לעיני השמש, הקדישו אותן המצרים לאליל השמש, וכמו השנה תחדש תקופותיה תמיד, כן תחדש הציפור פעניקס את נעוריה. השם פעניקס בלשון יונית והשם בענוא בלשון מצרית שניהם מורים תמר, והתמר היה סימן לשנה החדשה במצרים. ואחרים פתרו, כי פעניקס אבי הפעניקים, אשר בנה את צור ואת צידון, לדעת הסופר אייזעביאוס, והצפור פעניקס אחד הם, וההגדה תורה, כי הפעניקים הביאו אמונות ודעות לארץ מצרים. ובעלי אגדה בתלמודנו הפליאו לספר מציפור פעניקס, בגמרא סנהדרין נקרא הציפור אורשינא, ופירש רש“י הוא עוף חול ועליו בקש נח יהא רעוא דלא תמות, שנאמר: ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. (איוב כ"ט) (סנהדרין ק"ח) ובב”ר אמרו: ותקח מפריו ותאכל, והכל שמעו לה ואכלו חוץ מעוף א‘ ושמו חול, הדא הוא דכתיב וכחול ארבה ימים, אלף שנים הוא חי ובסוף אלף שנים גופו כלה וחוזר ומגדל אבריו וחיה, ועתיד הקב"ה לעשות ממנו סעודה לצדיקים עם הלויתן ושור הבר. ובגמרא בכורות נקרא בר יוכני וספרו, כי פעם א’ נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים (בכורות נ"ז) ותרגום השבעים מעתיק את הכתוב: וכחול ארבה ימים (איוב כ"ט) על הפעניקס. –  ↩

  111. חק עולה ויורד הוא בכל ממלכות הטבע, הילודים נכונים למות, והמתים לחיות חק ולא יעבור הוא, החליפות והתמורות, העוברות על כל יצירי הטבע, מדומם, צומח, חי ומדבר ועל גוים וממלכות, כלם על פי חקים נצחיים, הטביע בהם אביר הטבע, תעבורנה מראשיתם עד אחריתם. וגם על אמונות ודעות, על החכמות והמדעים ועל משטרי המדינות וחקותיהם תעבורנה חליפות ותמורות, גם להם שלש עתות האלה, כי כל חכמה וכל משטר מדינה איננה שלמה בראשית הוסדה, כי אם תגדל ותתרחב, תפרח ותעש פרי, ואחרי כן תבול כנבול עלה מגפן, בימי נעורי מין האנושי בעוד התהלכו בני אדם כפראים במדבר, משלו ראשי בית אבותם עליהם בממשלה בלתי מגבלה, הם עשו סדרים וחקים בין בני משפחתם כאות נפשם והעוז והמשרה, אשר בידם, על כבוד הורים נוסדה. האָבעס הבריטאני, יאמר כי בני אדם במצבם הפראי הם אנשי ריב ומדון וקרבות יחפצון, ומאנטעסקיע הצרפתי יאמר, כי האדם הטבעי הוא רך הלב וינוס מכל מלחמה וריב, אבל לדעתנו לא כל בני האדם שוים בטבעם, מהם נולדו רכי לבב ומהם אמיצי לב, כאשר נראה בימינו, כי לאב אחד יולדו בנים שונים בתכונותיהם ובכשרונותיהם, והאב יעשה סדרים ביניהם, לבל יונה איש את אחיו ולא ילחצנו. והאב הוריש את סדריו וחקיו לראש בית אב, וכאשר התחברו בתי אבות לשבטים, אז הנחילו ראשי בתי אבות את חקותיהם לראשי המטות, ונשתנו החקים לפי המקום והזמן. השבטים טרם חברו והתאחדו לגוי אחד בארץ, נלחמו ימים רבים, ואחרי כן הצליח שבט אחד למלוכה, ומשל בממשלה בלתי מגבלה עליהם, וכן נוסדה הממלכה בארץ. הנך רואה, כי כי הממלכה הראשונה, לא ע“י חוזה, אשר עשו גויי ימי קדם ביניהם, כדברי החכמים גראָציאוס והאָבעס, כי אם על ידי זרוע עם גבורה נוסדה, כי למי העוז לו המשפט למשול, כדברי רבינו ברוך די שפינאצא, האומר ”העוז והמשפט אחד הם“. וברבות הימים, כאשר רבו מספר החכמים, העשירים ולמודי הקרב בין העמים, נוסדה ממשלת האצילים והרוזנים בממלכה. על איזה ממלכות משלו רק אצילים לבדם, ואין מלך בראשם ועל איזה מהן משל מלך, אשר שלטונו מוגבל ע”י ממשלת האצילים. וכאשר השחיתו האצילים את דרכם בתענוגות בשרים, והחכמה והעושר רבתה בין העם ולמודי הקרב הלכו הלוך וגדול מיום ליום, אז נוסדה ממשלת–העם (רעפובליק), הם יבחרו להם נגיד ומצוה עליהם, אשר ימשול על פי החקים, אשר ישימו לפניו. וכבוא עת הזקנה לכל עם ועם ילך שלטון הממלכה אחורנית ירד מהרבים אל היחידים, מן העם אל האצילים, ומן האצילים אל היחיד, ומלך עז ירדה בהם בפרך עד יכלה העם ויאבד, ועמו תמות חכמה עצה וגבורה, ומעפרו לאום אחר יצמח ויגדל ויעש פרי, וימות גם הוא. חק עולה יורד זה מתגלה בקורות עם ועם בפרט וגם קורות בני אדם בכלל על פי החוק הזה תלך. וגם אנחנו, אשר בדור דעה אנו חיים, לא נדע מה תהיה אחריתנו, אולי תשית הטבע חושך סתרה, ותפיל תרדמת אולת על הבאים אחרינו.  ↩

  112. העראדאט היוני, אבי סופרי הקורות, היה הראשון מחכמי היונים, אשר נסע למצרים, ויספר לנו, כי יושבי מצרים נפרדו בימי קדם לשבע כתות נבדלות זו מזו, ואלה הן: כהנים, אנשי מלחמה, רועי בקר, רועי חזרים, עושי מלאכה, מליצים וחובלי הים. ודיאָדאָר היוני כתב, כי יושבי מצרים נפרדו לחמש כתות: כהנים, אנשי מלחמה, אכרים, עושי מלאכה ורועי צאן [רועי צאן תועבת מצרים היו (לפי דעת כותב תורתנו) ושנאתם מאבירי הרועים באה. –]. ולדעת פלאטאן נפרדו יושבי מצרים לחמש כתות: כהנים, אנשי מלחמה, עושי מלאכה, רועי צאן ורועי חזרים. ולדעת הסופר שטראבאן נפרדו יושבי מצרים רק לשלש כתות, אנשי מלחמה ורועי צאן וכהנים. וכל סופר יספר מה שראה, ומה שחסר זה גלה זה. לדעת הסופר אוהלעמאן בספרו טאט לא היו כתות מליצים וחובלי ימים בימי קדם, כי אם בימי המלך פזאמעטיך נוסדו, כאשר באו עוברי ימים יונים לעזור לו במלחמתו נתן להם בגלל זה אחוזה בארץ מצרים ויסחרו בה. וכאשר נאחזו היונים במצרים נתנו מלכי מצרים ושריהם את בניהם על ידיהם ללמדם חכמת יון, ומהיונים האלה נוסדו כתות המליצים וחובלי הים ומהם עשה אמאזיס שרי הטבחים והכרתי והפלתי שומרים לראשו. אבל הסופר הזה שכח, כי באו זרים למצרים טרם מלך פזאמעטיך, וכת המליצים נוסדה עוד בימי הרועים ודברי תורתנו, “כי המליץ בינותם” יוכיחו, כי עוד בימי יוסף היו מליצים במצרים. וכת חובלי ימים נוסדה מאז עשו מלחמה עם אנשי כנען בים התיכון. לפי דעת העראדאט לא התחתנו הכתות רק ברועי חזירים, ובכל זאת בחג אזיריס הקריבו המצרים חזיר לקרבן. ולדעת פלאטאן לא התחתנו כל הכתות זו בזו. ומכתב החריטים, הנמצא על חרבות ימי קדם, נראה כי כתות הכהנים ואנשי מלחמה התחתנו אלה באלה וכל כהן יכול היות גם איש מלחמה. –  ↩

  113. מלכי מצרים נקראו פרעה, בני אל רע, (עיין אמונת המצרים ב') ונקראו גם בני אמון בני השמש, כי כשמש המפרה את האדמה מולידה ומצמיחה, כן מלך מצרים זורח בהודו על המצרים ומשפע ברכתו יינקו. מלכי מצרים נקראו האראָס על שם אליל האראָס בן אזיריס, אשר נקם נקמת דם אביו מידי טיפאָן הרע. מלכי מצרים ימלאו מקום האלים, אשר מלכו ראשונה על מצרים, כי מחלציהם יצאו, לכן נקראו בני אלים היושבים על כסא אבותם. גם המלכה אשת פרעה נקראת “אם הארץ” “גברת המדינה” ונקראת בשמות האלילות איזיס, נעאיט והאטאָר, המצרים כבדו את מלכיהם כאלהים, והשתחוו לפני פסל דמות תבניתם, ועל המצבות נראה, כי גם המלכים כרעו ברך לפני צלמם. גם בעת ירדה ממלכת מצרים מגדולתה ומלכי היונים והרומים משלו עליה, גם אז אחזו המצרים במנהגיהם הקדמונים ויכבדו את קיסר עפיפאנוס כאלהים, הקימו פסל דמותו בהיכליהם וחגגו חגים לשמו, וכהנים מיוחדים העמידו לעבודתו ונשאו בחגם את סכות מלכם עם כוכב אלהיהם, ויקראו: עפיפאנוס בן פטה, אהוב לאמון ולרע, בן השמש החי לעולם!"  ↩

  114. דיאדאר היוני כתב אופן חיי מלכי מצרים ומנהגיהם. בבוקר השכם קרא המלך את כל המכתבים ואת הבקשות, אשר ערכו יושבי הארץ לפניו, ואחרי כן רחץ את בשרו במים, וילבש את בגדיו, וישת את עדיו עליו, ויקרב את קרבנו לאלהיו, בעת הקריבו את קרבנו על המזבח, התפללו כהניו בעדו ובעד משפחתו והרבו לספר בשבחו, כי הוא מושל צדיק, מושל ביראת אלהים, עושה צדקה וחסד, שונא שקר וכזב, ואוהב אמת ומשרים, המשיב לאיש כגמולו, ופעולתו אל חיקו ישיב, ואחרי כן התודה המלך על חטאיו, אם מצא עון, אשר חטא, אז יגוללו הכהנים את אשמתו מראשו על ראש עבדיו, ויזהירו אותו לבל ישוב לכסלה, אבל לא בתוכחת מגולה יזהירו אותו, כי אם ברמיזה מסותרת. אחרי עבודת ה' יקראו הכהנים לפניו מספרי הקודש, אשר בידיהם, מעשי המלכים אשר חיו לפניו. כי כהני מצרים עשו שירים ומליצות על חיי המלכים אם טובים או רעים ויכתבום בכתבי הקודש. הכהנים החוזים בכוכבים חשבו עתים ושעות היום על פי מעמד הכוכבים והמזלות המשפיעים לדעתם על כל מעשי אנוש ותחבולותיו אם לשבט ואם לחסד, ועל פי מערכת המזלות ערכו וסדרו מעשי המלך באיזה שעה יאכל, ובאיזה שעה יצא לשוח בשדה, באיזה שעה יעשה מלאכתו, ובאיזה שעה ישכב עם אשתו (Diodor 1, 58.) ודיאדאר השתומם איך שמו מלכי מצרים על צואריהם משא מנהגים לעיפה? ואיך רתקו כל חייהם ברתוקות חקים לאין ספורות? – אבל אנחנו לא נתפלא ולא נשתומם על זאת, כי במה יראה איפא הדר המלך וגאונו אם לא בהמון חקים ומנהגים, אשר יאסר על נפשו? כי כבוד מלכים והדר מלכותם חרבות מנהגים על כל מדרך כף רגל, על כל לזות שפתים ועל כל קריצת עינים. ובמה יודע איפה כי מלך מצרים קדוש לאלהיו, או הוא עצמו אלהים, אם לא ירבה עשות חקים קדושים ומנהגים טהורים? הלא על כל מנהג ישן נושן תשים האמונה את מעיל הצדקה, ולמה לא יעשו מלכי מצרים, אם כהנים הם, מנהגים רבים אם לצדקה תחשב להם? – אבל בכל זאת לא כל מלכי מצרים ענו את נפשם במנהגים האלה, כי מהם זנו אחרי תאות לבם בסתר, ומהם עשו מעשים, אשר יעשו בגלוי. –  ↩

  115. על חומת הארמון במעדינעט האבו נמצאה תמונה אחת בה מחוקה כל הכבוד, אשר נעשה לרעמסס השלישי בעת נמשח למלך. המון אנשים התאספו וישאו את המלך מביתו אל היכל אמון בנא. ראשונה הלכו התוקעים בחצוצרות, אחריהם שרי המדינות, אחריהם כ"ב כהנים נושאים פסלי אמון, כהן אחד מהם מקטיר לבונה לפניהם, וכהן אחד מהם מקטיר לבונה לפניהם וכהן אחר קורא מעל הספר שירי תהלה על המלך, אחריהם הלכו שנים עשר אנשים מלובשים בעדי זהב, ונושאים את המלך בכסא זהב וחפה על ראשה ושני שרים הולכים לצדי המלך וישאו את נשקו ואת חותמו. מאחורי הכסא הלכו שרי צבאותיו ושרי הטבחים והכרתי והפלתי, ואחריהם הלך שור לבן, ואחריו שרים ונוגנים, בבואם אל היכל אמון בנא קם המלך מעל כסאו, ויקטיר לבונה לאמון אלהיו, ויקצור שבלים במגל זהב (Wilkinson, man. And customs 76)  ↩

  116. חגים רבים חגגו המצרים במצרים, ואלה הם חגי השנה ומועדיה: שבת ביום השביעי, ראש חודש, חג האביב, חג נעאית בעיר זאית, חג פאכט בפי בסת, חג אזיריס בעיר בוזיריס, חג רע בעיר און, חג לעטא בעיר בוטא, חג אבל אזיריס וחג התחיה בכל ארץ מצרים, חג האָראָס וחג טיפאן בעיר פאפרעמיס [וחג טאט בעיר שמון. בי“ט לחודש הראשון חג טאט הוא, בו אכלו המצרים דבש ודבלים ואמרו ”האמת מתוקה כדבלה".] לכל אליל מאלילי מצרים עשו פסל וסכה, והכהנים נשאו בחגיהם את פסל צלמיהם עם סכות אליליהם בראש כל חוצות בתוך המון חוגג. בראש המון העם הלך הכהן המשורר בהיכל וכלי זמר בידו האחת וספרי טאט, אשר בהם כתובים שירים ותשבחות, בידו השנית. אחריו הלך הכהן החוזה בככבים, ובידו האחת נשא כלי מודד השעות, ובידו השנית כפות תמרים, כי התמר אות לחדשים ושנים, כי הוא מצמיח ענפים חדשים בכל חודש, אחריו הלך הכהן הסופר במקדש, הוא חבוש במצנפת מלאה נוצות על ראשו, ובידו האחת נשא מגלת ספר ובידו השנית קסת הסופר. אחריו הלך הכהן המלביש את פסלי אלהיהם והמלמד את העם חקות הקרבנות נושא בידו האחת מקל מחוקק, ובידו השנית גביע המנסך בו נסכים לאלהיו, ובאחרונה הלך סגן הכהנים הנקרא נביא נשא בידו כלי מלא מים חיים לטהר בו את העם. ואחריו הלכו משרתי ההיכל ונשאו לחם הפנים ומזרק אחד, אשר ממנו יזרוק הסגן את המים על העם. ואחרי הכהנים האלה הלכו הרופאים הנושאים פסלי אליליהם, וכהנים החונטים את המתים ושומרי החיות ומשרתי ההיכל. (Clemens Strom. 6,4).  ↩

  117. הערמאטיבים וקאלאזירים נקראו על שם מלבושיהם לדעת העראדאט היוני, ובימיו היה מספרם ארבע מאום אלף חלוצי צבא, הפלכים: בוזיריס, זאית, העמיס, פאפרעמיס, והאי פראזאפיס, וחצי אי נאטאָ העמידו מאה וששים אלף אנשי חיל הערמאטיבים, והפלכים טעבן, בובאסטיס, אפיס, טאניס, מענדעס, סעבעניטאָס, פארבעטיס, טמואיס, אנופיס, מיקעפאָריס, אניזיס ואטריביס העמידו מאתים וחמשים אלף אנשי חיל הנקראים קאליזירים, בעת השלום ישבו בביתם, רק אלף אנשים מכל מחלקה יצאו לעבודת המלך ולקחו ארוחתם בכל יום חמשה מנים לחם (מנה ליטרא) שני מנים בשר וארבע מדות יין. ולעת מלחמה התאספו אנשי חיל רבים מאוד בימי סעסטאָס הראשון ורעמסס השני עלה מספר חילם לשבע מאות אלף חלוצי צבא, ובימי תלמי פילאדעלפוס היה מספרם אך מאתים וארבעים אלף חלוצי צבא, כי בימי פזאמעטיך ברחו רבים מהם אל ארץ כוש, יען לקחה מהם אחוזת נחלתם, ושכירי היונים נלחמו לימין המלך. לדעת העראדאט לקחה כל משפחה ממשפחת העובדים בצבא אחוזת נחלה במיטב הארץ גדולה אלף וש"ך רגל מרובעה, וגם להעם חלק רעמסס השני אחוזת נחלה במצרים, כי כל הארץ לפרעה הוא יחלק אותה כאות נפשו. ולדעת דיאדאר נחלקה אדמת מצרים לשלשה חלקים, חלק אחד למלך וחלק אחד למקדש, וחלק שלישי להעובדים בצבא, ולהעם אין חלק ונחלה במצרים, ושכרו את אדמתם בעד החומש, אשר נתנו לפרעה, כי אדמת מצרים לפרעה לחומש לדעת כותב תורתנו (בראשית מ"ז) ובתורתנו לא נזכר חלק אנשי הצבא, כי אם רק אדמת הכהנים לא קנה פרעה והכהנים השכירו את אדמתם לעובדי אדמה בעד המכס, אשר נתנו לאוצר הקודש, ומן אוצר הקודש הרימו הכהנים תרומה לאוצר המלך. והתרומה נתנו מן הגורן ומן היקב, אבל לא הספיק לכל היכלי מצרים עשרם ונכסיהם, ומלכי מצרים הזילו זהב מכיסם לכלכל כהני היכלות חסרי אוצרות, ולצדקה נחשב להם.  ↩

  118. דורשי קדמוניות מצאו חקוק תמונות כלי המלחמה על המצבות ואבני משכית הנשארות בין חרבות ימי קדם על אדמת מצרים, קובע בל“מ קאריא והיה מברזל ונחושת ונמצאו אחדים באוצר העתיקים בעיר ליידען, מגן נקרא בל”מ האָק ונמצאו גדולים וקטנים, כידון, רומח, וחנית מין אחד הם עשויים בתמונות שונות גדולים וקטנים, עץ החנית ארוך ועגול ולהב החנית מברזל. קשת בל“מ פיטע עשוי כפוף מעץ והיתר אשר עליו עשוי מן נטעים נטושים, והחצים לקשת עשוים מעץ קשה או מעצמות והיו מונחים באשפה, אשר עליו צמיד פתיל בדמות ראש אריה. כף לקלע אבנים. תותח הוא מעץ עקום וקשה. שוט בל”מ קבא עשוי משני מקלות המחוברים זה לזה. קרדום בל“מ קעלעבי. חרב בל”מ זאָט, ושני מיני חרבות היו, חרב פיפיות ישרה, וחרב עקומה. דֶקֶר עשוי כחרב אך קצר וחד. ושני מיני שריונים היו להם, האחד מחובר משני חלקים, חלק אחד לפניו וחלק השני לאחריו, והשני עשוי כבגד מקשקשי נחושת וברזל. –  ↩

  119. ארץ מצרים יושבת בקרן צפונית מזרחית מאפריקא בין מעלה מ“ח לנ”ג באורך מזרחי ומשתרעת ממעלה כ“ד עד ל”ג ברוחב הצפוני. לפאת צפון ים התיכון גבולה, לפאת נגבה ארץ כוש גבולה, לפאת קדמה ים סוף גבולה ולפאת ימה מדבר ארץ לוביא גבולה. בימי קדם נחלקה ארץ מצרים לי“ב מדינות ול”ו פלכים הנקראים בל“י נאמוס, בירת הפלך היתה עיר מקדש אליל הפלך, כי לכל אליל פלך אחד, כי כן חלק את הארץ רעמסס השני לדעת העראדאט היוני י' פלכים במצרים התחתונה, ט”ז פלכים במצרים התיכונה וי' פלכים במצרים העליונה. הסופר שטראבאן כתב, כי בימיו נחלקה אדמת מצרים לל“ז פלכים, על מטבעות ישנות הנמצאות במצרים חרות, כי ארץ מצרים נחלקה למ”ו פלכים, ובימי המלכים תלמי נחלקה אדמת מצריה למ“ז פלכים כ”ג במצרים העליונה וכ"ד במצרים התחתונה, לדעת הדורש בקדמוניות החכה ברוגש. ואם נשאל על מדת ארץ מצרים? אזי יענו התרפים, אשר לאמון, כי מצרים היא הארץ, אשר מימי היאור ישקוה. –  ↩

  120. חק היה במצרים, איש כי יהיה לו ריב, יגיש את דברו אל השופט בכתב, ויבקש ממנו תשלומי נזקו או עונש על חטא, אשר חטא רעהו נגדו, ורשות נתונה להשני להצדיק את נפשו ולהגיש עצומותיו כמו כן בכתב, ואחרי טענות בעלי הריב פעמים חרצו השופטים משפטם וכתבו בספר את גזר דינם, נחתם בחותם ראש השופטים, ושלחו אותו לידי בעלי הריב. בטת התאספו השופטים באולם המשפט לחרוץ גזר דינם, אזי הניח ראש השופטים את חושן המשפט אשר בו אלילות האמת והצדק חקוקות על ראש האיש אשר יצא זכאי בדין. בימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים בין חרבות משואות ימי קדם מגלות פאפירוס בהן שני משפטים חרותים. האחד משפט הקושרים על המלך רעמסס השני, והשני משפט השודדים, אשר חמסו את הקברים בנא אמון תחת ממשלת רעמסס הרביעי. חקי המצרים חקי צדק היו לפי מקומם וזמנם והשופטים נזהרו לבלי לקחת שוחד ולבל יטו משפט, וכל שופט אשר הטה משפט או כי פקה פלילה גדול עונו מנשוא, כי חקי המצרים על ברכי האמונה נולדו וכהניה היו מחוקקים ושופטים. החקים הראשונים ידי המלך מעניס יסדום והוא קבלם מידי אל טאט שר האותיות. והמלך סאזיחיס הוסיף עליהם אחרי כן חקים בין אדם לרעהו ובין אדם למקום, כי המלך הזה היה גם חוזה בככבים והורה מהלך הככבים במסילותם, והמלך זעזאסטריס הוא סעטאָס הראשון הוסיף עוד עליהם חקי המלכים וחקי העובדים בצבא. והמלך איזיחיס הוסיף חקי העבוט והערבון, והמלכים באקחאריס ואמאזיס השלימו את החקים האלה והיו לשמונה ספרי החקים בידי השופטים, ויען כי מלכי מצרים נתנו את החקים, לכן רשות ביד המלך להטות את המשפט להצדיק ולהרשיע את הנשפט כאות נפשו. –  ↩

  121. דיאדאר היוני כתב, כי דבר הגנבה לא לעון יחשב במצרים, ובכל זאת נענש הגנב בהתפשו על הראותו רפיון כחו, אבל לא כן בהמלטו מן המחתרת, כי אז הראה עזוז רוחו וכשרון ידיו, לכן נוסדה במצרים חברת גנבים, אשר שמו להם ראש אחד, וכל איש, אשר נשאו לבו להיות נמנה עם הגנבים, נלוה אליה, ואת הגנבה הביא אל ראש החברה, והוא השיב את הגנבה לבעליו בעד החומש, אשר ישית עליהם, כי כן היה דבר הגנבים ומשפטם מאת המחוקקים. –  ↩

  122. רוקחי קטורת במצרים עשו בסתר מעשיהם, לבל יעשה איש זר כמתכנתה להריח בה, והסופר פלוטארך הולך רכיל ומגלה סוד הקטורת, ומודיע לנו, כי לקחו דבש, יין, צמוקים, שרף, מר דרור, שמן קוצים, בטנים, עלה תאנים, וקנה בושם ועשו רוקח ממלח טהור קודש. –  ↩

  123. מנהגי המצרים ודרכי חייהם חקוקים בקברים אשר בכפר בעני האסאן, מלבד עבודת אלהים הקשה העמוסה עליהם חיו המצרים חיי שלוה ועונג, חיי כבוד ותפארת, בתיהם בנויים בהוד והדר, תחתים, שניים ושלישים בהם. מסדרונות, אולמים ושדרות אלונים סביבם, גנות חמד מלאים ערוגות פרחים ושושנים ומעינות נכבדי מים בתוכם כתרו את בתיהם. המון העם לבשו כתנות בד על בשרם, ומעיל צמר עליהם, וכל עושי מלאכה לבשו אך חגורה מירכתים עד שוקים. בגדי עשירים יפים היו בצבעים שונים, הנשים נשאו על צואריהן רבידי זהב, צמידים על ידיהן וטבעות על אצבעותיהן. שערות ראשיהן עשו תלתלים סרוחות מאחוריהן ורחצו את בשרן וסכו אותו בשמן המשחה. העראדאט היוני כתב, כי המצרים משחו את בשרם בשמן קיק (הוא שמן קיק הנזכר במשנת במה מדליקין), כי זרעו על שפת השיחור זרע קיק, ומפריו כתתו, שחקו ושחטו שמנים, שמן למאור ושמן למשוח את בשרם. המצרים לא אהבו לשבת בדד וגלמוד, כי אם אהבו חיי חברה, לעתים מזומנים התקבצו אנשים ונשים אל בית המשתה שתו ושכרו מיין הרקח, ויאכלו מעדנים וכל מאכל תאוה. העראדאט יספר כי בכל משתה, אשר הכינו המצרים נשא עבד אחד גוף חנוט בידו ויקרא לכל הקרואים: “הבט פה בן אדם ושתה בלב טוב יינך, כי אם מת אתה, אז בשרך עליך יכאב, ונפשך עליך תאבל, ותהיה כמוהו!” בכל משתה רקדו במחול, שרים ושרות ועלמות תופפות בתוכם, נוגנים וכל כלי שיר ביניהם, ויעשו כל מיני צחוק לעיני הרואים, צחוק גבורים נאבקים ודומיהם.  ↩

  124. מדעות כהני מצרים למדו היודעים, אשר באלכסנדריאה את דעותיהם, כי במעשה בראשית היה העולם מעורב מטוב ורע, בו מעון האור והחושך, סטרא אחרא וסטרא קדישא, והם שתי רשויות המושלות בתבל ארצה, וגם נפש האדם מעורבת מטוב ורע, והם יצר הרע ויצר הטוב, השכל והתאוה. והמקובלים הלכו בעקבותיהם ויתנו טעם למצות עשה ולא תעשה אשר בתורת משה, כי בעשות איש ישראל אחת ממצות אלהיו בכוונה יוסיף אומץ לסטרא קדישא, ואם יעשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה יוסיף אומץ לשטרא אחרא, לכן יתרחק איש ישראל מתאות עה"ז, כי הוא עולם הקליפות. –  ↩

  125. העראדאט היוני כתב, כי המצרים יראי אלהים היו יותר מכל אדם, להם חקים ומנהגים קדושים ועבודות קשות. יש להם חקים למאכלים וחקים למלבושים, וכל חייהם רתוקים ברתוקות מנהגים קדושים, כאשר גלחו את הנער בפעם הראשונה, שקלו את שער ראשו בכסף, ויתנו את הכסף לשומרי החיות הקדושות. (והמנהג הזה היה גם בין בני ישראל. ש“ב, י”ד) הזכרים נמולו. השעורים, החטים והפולים לא אכלו, ובשר רוב בהמות לא אכלו. הראש מכל בהמה לא אכלו, רק היאורה השליכוהו, בשר חזיר אסור היה להם לאכול, והנוגע בו יטמא, וירחץ ביאור. –  ↩

  126. כל הסופרים הקדמונים, העראדאט, דיאדאר, יאזעפוס, שטראבאן פה אחד הגידו, כי הקאלחים, הכושים, הכנענים, הארמים, הערבים והמצרים כלם מולים היו, ומקור מצות מילה במצרים הוא, לכן כל בני ישראל היוצאים ממצרים מולים היו, כמנהג המצרים, ולכן אמר יהושע: “היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם”, כי מנהג ישן נושן למצוה יחשב, וחרפה היא לבלתי עשותו. וטעם מצות מילה איננו כאשר דמו בלבם קצת הסופרים לבריאת הגוף, או למעט תאות המשגל בארצות החמות, כי אם אות ברית אלהים הוא, ולכן לא קבלו חרטומי מצרים את פיטאגורוס היוני בחברתם להביט במסתרי אלהיהם עד אשר מל את עצמו, כי כל ערל טמא הוא, ולא יביט במסתרי אמונתם. המילה אות ברית היא לכח המהוה והמפסיד בטבע, הוא טיפאן, הוא בעל–צפון, הוא מולך והוא הכוכב שבתאי, הבורא הכל, והמשדד הכל, לו הקריבו זבחי אדם במדבר, והוא אשר פגש את משה בדרך במדבר ויבקש להמיתו, ןהפכה צפורה את דם אדם לדם מולות, כי דם מילה הוא תמורת דם קרבן אדם, לכן נמול הילד ליום השמיני עד אשר יעבור עליו יום השביעי הוא היום, אשר שבתאי מושל עליו, ואז יהיה ראוי להמול, כי הילד, אשר לא ירצה לאלהים זה ימות טרם הגיע יום השמיני. לדעת היראנימוס מחוקה בעל–צפון בדמות איש המחזיק אבר המוליד בפיו, וכהני מצרים נשאו דמות אבר זה על צואריהם, והמצרים נשבעו בו, לכן כאשר השביע אברהם את אליעזר עבדו ויעקב כאשר השביע את יוסף בנו אמרו: “שים נא ידך תחת ירכי”. ועוד המנהג הזה חי במצרים כאשר יספר חכם צרפתי אחד בהיותו בין גדודי נאפאלען הראשון ברדתו מצרימה להלחם עליה, תפשו אנשי מלחמה איש מצרי אחד, ויתנוהו למרגל, ויבך המצרי, ויתחנן עליהם, וישם את ידו תחת ירכו, וישבע, כי לא מרגל הוא. ואולי מקור מצות מילה על אדמת אזיא הוא, והרועים הביאו את המנהג הזה למצרים, כאשר דרשו בעלי הגדה על הכתוב “את כל אשר יאמר לכם יוסף עשו” מלמד שצוה להם למול.  ↩

  127. דיאדאר היוני כתב: “בטרם הובל המת לקברות הודיעו קרובי המת להשופטים כדברים האלה: ”הגיע הזמן אשר פלוני אלמוני יעבור בו את האגם“. ויתקבצו השופטים ארבעים במספר, ויכינו את כסאותיהם, וישבו בחצי עגולה סביב האגם מאֶריס, והאניה עם רב החובל אשר בתוכו, הנקרא בלשון מצרית חאראָן, עומדת הכן להעתיק ממקומה. ובטרם הובא ארון המת אל האניה, רשות ביד כל איש לבוא להעיד על המת אם לטובה או לרעה, ואחרי כן חקרו ודרשו השופטים על הדבר, אם מצאו כי אמת נכון הדבר, כי האיש לא הלך בדרך הישר אז לא נתן לקבורה, ואם נמצא כי שקר ענה באחיו, יעשה לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ואם לא נמצא איש אשר יענה בו סרה, אז הפשיטו הקרובים את בגדי אבלם מעליהם, ויספרו תהלות ותשבחות על המת. והמתים אשר נמצאה עולתה בם, לא נקברו בקבר אבותם, כי אם בתי קרוביהם הם קבריהם. חנטו אותם ויניחום בארון ויעמידו אותם בבתיהם נשען אל קירות הבית. המלך אזיריס נתן רשיון לכל מצרי לתת את גוית אביו לערבון בעד נשיו, ואם לא יגאל אותו בחייו, לא ינתן לקבורה אחרי מותו, אם המלוה יחפץ. ולפעמים נקרה כי בניהם אחריהם התעשרו ושלמו את החוב, או נתנו פדיון נפש לכהנים בעד חטאת אבותיהם, ויקנו להם אחוזת קבר. וגם המלך נשפט משופטי המתים, והמשפט משפט צדק היה לא נכר שוע לפני דל, וגם פני המלך לא הדרו, כי כאשר החלו כהני מצרים להרבות בשבח המלך, אז המון העם, אם לא ישרו דבריהם בעיניהם, חרקו שן, ומחאו כפים, למען החרישם, ויחדלו מלדבר שקר, לכן מלכים אם ללא צדק מלכו, לא נקברו בקבריהם אשר כרו למו” (Diod. 62). והסופר פאָרפירוס כתב, אחרי חנטו המצרים את המת לקחו את קרבו, וישימו בכלי ויציגו אותו לפני אל רע, ויתפללו הכהנים בשם המת: “אנא, אל נא, קחה את נפשי והסתירה בסתר כנפיך, כי כבדתי את אבי ואת אמי, כבדתי את אלהי בכל לבי, לא הרגתי אדם בזדון, לא עשקתי, לא שלחתי ידי במלאכת רעי, ואם הרע בעיניך עשיתי במאכל או במשתה, לא מלבי עשיתי, כי אם הקרב הזה השיאני ואוכל”. ככלותם להתפלל השליכו את הכלי עם הקרב אשר בתוכו היאורה. קבורת המתים היתה לפי מסת יד האיש, העשיר נקבר בארון יקר מאבן גראניט מצופה בבית ובחוץ בעץ יקר, ועל פתח הארון חקקו דמות אלילות רבות, בתוכם דמות אזיריס שופט המתים. בארון עתיק הנמצא בימינו חקוקה תפלה לאזיריס: “אנא אזיריס, קח נא הנשמה החסידה, התמימה והישרה הזאת, אל מעון קדשך לשכון עמך בהיכלך, עיניה תחזינה אור יקרות בתוך שאר הנשמות התמימות והישרות, ואזניה תשמענה תנחומות אל בתוך שאר נשמות קדושות וטהורות, ותשב בחברת נפשות צדיקים תמימים וישרים” (Lepsius, Todenbuch 13). – בתוך ארון המת הניחו המצרים כלים אשר השתמש בהם המת בחייו ושטרי קניניו גם מגילות פאפירוס, אשר בהן חקוקות תפילות המת בבואו לפני כסא אזיריס גם הודוי על כל עונותיו, והן הנה המגילות אשר מצאו דורשי קדמוניות והוציא אותן לאור החכם לעפיזאוס ויקרא להן “ספר–המתים” (טאדען בוך), נדפס בשנת אלף ותתמ“ח למה”נ. כל איש עשיר במצרים קנה לו אחוזת קבר, בו חקק דמותו ותמונות מלאכתו, עבודתו ומשלח ידו, מקנה קנינו ומקרה ימי חייו. לפני מטתו הלכו משרתי ההיכל בכלי קרבנותיהם ושור פר בן בקר לחטאת המת, אשר יקריבו על קברו, ואחריהם נשאו משרתיו כליו, אשר השתמש בהם בחייו, אם היה פקיד, כהן או שר משרי הצבא נשאו אחרי מטתו את כלי נשקו חותם תבנית המלך, ואחריהם הלכו נשים מקוננות ואנשים מחזיקים בידיהם כפות תמרים, ואחריהם עבדי האיש ומשרתיו, וכהני אמונה ומשרתי ההיכל, ואחריהם הלך ארון המת. ואחרי הארון הלכו קרובי המת משפחתו ואוהביו, ואחרי הקריבם את שור הפר על קברו והקטירם לבונה זכה לכבוד אלהיו עלתה נשמתו טהורה ונקיה מעונותיה השמימה אל מעון אזיריס אביה. ואוהבי המת הרבו לספר בשבחו, כי הלך בדרך הישר, היה סר מרע, אוהב צדק ומשרים. ואחרי כן התפללו כל משפחתו אל אלהים, כי יאספהו בצרור החיים לעולם עם הצדיקים החסידים והתמימים, וכל העם הנלוה אל מטתו ענו פה אחד כי הלך בדרך טובים, שמר אמונת אומן וינחל רב טוב בגן אל רע. ואחרי תתם למת כלי חרש מלא מים ועגות מצות, סגרו את קברו, והאיש נאסף אל בית משכן עולמים. וכל זאת עשו למתים עשירים, כי יקר המותה לעשירי עם, אבל מתי עניים נקברו בבורות אשר סביב היכליהם, ולא בחנם, כי אם בעד בצע כסף, אשר שלמו קרוביהם אל כהני ההיכל (Wilk. man, a, cus. 2,411). –  ↩

  128. כבר כתבתי בראש ספרי זה, כי מקור לעושר המצרים הוא שטף היאור, אשר ידשן את שדמות הארץ ברפש טוב ושמן, והאדמה תוציא את יבולה בלי כל חרישה, אבל בכל זאת לא ישבו המצרים בשפלות ידים ואכלו לחם עצלות, כי במקום אשר שטף היאור לא הגיע חרשו את אדמתם במחרשות ובאתים בזעת אפיהם. אבל עשרם לא בא רק מעבודת האדמה לבד, כי אם מתרבות המקנה, ממסחרם ומפעל כפיהם. לפי דברי הסופר דיאדאר אספו רועי מצרים ידיעות רבות הנצרכות לתרבות המקנה, גדרות צאנם וארות סוסיהם היו ערוכות ושמורות במצב טוב לבריאות הבהמות, הם הכירו את העשבים הטובים למספא והמועילים לרפואה. לכן פרץ מקניהם בארץ. וגם חיות השדה רבות היו במצרים, והמצרים אהבו לצוד ציד, ארנבות, שועלים, יחמורים, יעלי סלע, ראמים, אריות וסוסי היאור. המצרים עשו מקנה וקנין עם הכנענים והיונים “אורחת ישמעאלים ומדינים סוחרים הורידו נכאת וצרי ולאט ועבדים מצרימה” (בראשית ל"ז) “וסוחרי עבר קנו סוסים ומרכבות ממצרים וימכרו אותם לכל מלכי החתים וארם” (מלכים א‘ י’). בגדי שש אטון מצרים מהוללים היו בימי קדם, ולפי דברי הסופר שטראבאן נמצא באדמת מצרים חומר טוב למעשה הזכוכית והמצרים היו הראשונים אשר המציאו את מלאכת מעשה הזכוכית, ולא הכנענים. ובקברי מצרים מימי קדם קדמתה נמצאו כלי זכוכית נפלאים למכביר. –  ↩

  129. חוקרי קדמוניות המצרים החכמים בונזען, ברוגש, עבערס, זייפארט, לויט ואוהלעמאן כלם פה אחד העידו, כי שפת בני חם דומה ברוב מלותיה ושרשיה לשפת בני שם. לכן גם אנחנו לא נחדול מלהציג פה לעיני הקוראים הרבה מלות מצריות הדומות בשרשיהן והוראותיהן למלות עבריות: אבה הוראתו בל“מ רצה וכן בלשון עברית. אביון הוראתו בל”מ איש אשר אין לו מאומה, וכן הוא בל“ע. אביר תואר לאדם חזק ולבהמות וגם לשאר בא”ח, וכ“ה בל”ע. אהל שם משכן הנוסעים בעדר בל“מ וכן בל”ע. איל שם זכר מן הכבש ומן הצבי וכן בל“ע. אמר הוראתו בל”מ דבור והלול וכ“ה בל”ע, וטוב פירשו המפרשים את הכתוב: “אמרו צדיק כי טוב” (ישעיה ג') מלשון הלול. ערמה הוראתו צבור בר וכן בעברית. נחל הוראתו זרם מים ועמק וכן הוא בל“ע. אל הוראתו חזק ותואר לאלונים חזקים וכן בל”ע. קַוקַו הוראתו נמאס, ויתכן ביאור גוי קו–קו ומבוסה (ישעיה י"ח) גוי נמאס. שמיר שם קוץ בל“מ, וכן בל”ע. אשפה שם כלי שנותנים בו החצים, וכן בל“ע. אשל שם אילן בל”מ וכן בל“ע. ברזל הוראת שם מתכת ידועה. בן, בת, בָנה הוראתם כמו בלשון ע'. בְרֵכָה שם למקוה מים. בֶרֶך שם לכרעים, ופעל אברך בל”מ כריעה על ברכים וכן בל“ע. בעלי רשף הוא שם לאליל האש. בָרָק הוראתו ידועה כמו בל”ע. גָבר, גֶבֶר, גִבוֹר, גְבוּרָה הוראתם כמו בל“ע. גַּמֵא הוראתו בליעת מים וגומֶא הוא הוא הסוף הצומח על היאור ונקרא פאפירוס, וכן הוראתם בלשון עבר. קוף שם חיה ידועה, גָזז, גֵז הוראתם קצוץ שערות. גמל שם בהמה ידועה. גָרף הוראתו הכאה, לכן אגרוף בל”ע תואר ליד כפופה המכים בה, דבר, דוב, זאב הוראתם ידועה כמו בל“ע. דם, אדום הוראתם כמו בעברית. הים, הָמֹם, הֶמיָה הוראתם רעש כמו בל”ע. הָבנים הוראתו עץ קשה כמו אבן וכן בעברית. הַר, הָרׂה הוראתם כמו בל“ע. הוד הוראתו הדר, והָדה הוראתו הרמה כמו בל”ע. הלמות שם פטיש כמו בעברית. זית, זפת, זעק, זמרה, זרח הוראתם כמו בלשון עבר, חבש, הוראתו מאסף סמי הרפואה, וכן הוראתו בעברית. חוף, חנן, חמץ, חנך, חנוכה, חנק, חלק, חלקלקות, חרב חתם, הוראותיהם כמו בל“ע. יאור, נילוס, יֶתֶר חבל, ילל, יצר, ירד, יצא נמצאים בל”מ והוראותיהם כמו בל“ע. ככר שם משקל, כימה שם לקבוץ ז' ככבים במזל שור, כמון שם זרע, כנור שם כלי זמר, הוראתיהם כמו בל”ע. לביא, לוג, להב, לשון, הוראתם כמו בעברית. מהר, מערה, משאל, נצח (הוראתו זמר) נער, נעם, נקם, נשף, נשר, סגר, סוהר, שמח, שר, שפה, שרף, שרט, שער, שכן, עבות, עור, פער, פרש, פרח, פתיל, פתר, צבא, פתח, ציר, צמאון, צר, צור, צרעה, צלוחית. קיא, קדש, קומה, קליא, קלל, קלחת, קצר, קצין, קרת, ראש, רבה, רגז, רנן, רשף, שתה, שבט, שלום, שמן, תבה, תחרא, תמס, הפעלים והשמות האלה הוראתם ידועה בלשון עברית וכן הוראתם בלשון מצרית. –  ↩

  130. על ידי כתבי החריטים החקוקים על אבן משכית ראזעטענא הנעתקים גם ללשון יונית, הצליח בידי החכמים יונג וחאמפאלליאן לגלות המסכה הנסוכה על מעשה החרטומים במכתביהם, ואחריהם נמשכו דורשי קדמוניות המצרים שלמים וכן רבים מכל ארצות אייראפא, הצרפתים: לענארמאנט, אמפערע, די רושע ומאריעטע. האיטלים: ראזעליני, בעלצאני. האנגלים: בירש, הינקס, ווילקינזאן. האשכנזים: לעפזיאוס, בונזען, ברוגש, ראֶטה, זייפארט, אוהלעמאן, לויט, עבערס, פריכארד. והיום יוכל כל איש לקרא את כתבי החריטים, ולא נעלמו מעין כל דורש חכמה. –  ↩

  131. שלשה כתבים שונים היו במצרים. הראשון כתב החריטים הנקרא בלשון יונית היראגליפיא, הוראתו “תמונות קדושות” ובלשון מצרית נקרא “מכתב דברי אלהים”. וסופרי עבר כנוהו “כתב החריטים”, כי חרט מורה על ציור ורשימה, ומשם זה נגזרה מלת חרטום הוא שם מצרי מרכב משני שמות חאראָ–טאם הוראתו איש היודע נסתרות והיודע לרשום הצורות והתמונות הקדושות. השני הוא כתב–הכהנים (היראטישע שריפט) בו כתבו הכהנים את למודיהם ותפלותיהם, ובאותותיו נכר כי בכתב החריטים צור מחצבתו, והכתב השלישי הוא כתב העם (דעמאטישע שריפט) אותותיו הם קצור תמונות כתב הכהנים, בו נמצאו הרבה תמונות מתמונות–החריטים, שבעה עשר אותות פשוטות וחמשים וחמש אותות להברות, בו השתמשו העם לכל צרכיהם, למכתבים בין איש לרעהו ולשטרי קניניהם והלואותיהם. וכתב הקופטים, המה הנוצרים, הנמצאים עתה על אדמת מצרים, שארית צאצאי המצרים הקדמונים, מעורב בכתב יון, בו נמצאים ששה אותות מכתב החריטים, ולשונם היה עזר לא מעט לדורשי קדמוניות המצרים, כי בלשון הקאפטים נשארו הרבה מלים הדומים בשרשיהם ובהוראותיהם ללשון מצרים הקדומה. והנה בפתרון כתב החריטים נחלקו דעות דורשי קדמוניות המצרים, החכם חאמפאלליאן והנמשכים אחריו, לעפזיאוס, ברוגש, די רושע גזרו אומר, כי החריטים הם תמונות למושגים, להברות ולאותות פשוטים. תמונות המושגים נכתבו באופנים שונים הנודעים בדרכי המליצה והדבור. כמו בדרך המליצה והדבור יביע המליץ הפרט תחת הכלל, החלק תחת הכל (הוא דרך הסינעקדאכה הנודעה למליצים) למשל “ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה” (בראשית ל"ב) כונתו לאמור שורים וחמורים הרבה, כאשר העיר ע“ז רש”י ז“ל כי דרך ב”א לאמור על שורים הרבה שור. או “כי על כן באו בצל קורתי” (בראשית י"ט) כונתו לאמור אל ביתו, רק כתב חלק הבית תחת כלו, כן דרך חרטומי מצרים לחקוק תמונת החלק או הפרט תחת הכלל, תמונת מושג המלחמה ע“י תמונת זרועות האוחזות כלי נשק. מושג השור ע”י תמונת קרניו. מושג העינים ע“י אישון העין. וכמו דרך המליצים ובעלי הלשון לכתוב סבת הפעולה תחת הפעולה והפעולה תחת סבתה, או כלי אמן תחת המלאכה (והוא דרך מעטאנימיע הנודעה למליצים) למשל יאמר המליץ ”מדוע בושש רכבו לבוא ומדוע אחרו פעמי מרכבותיו“ (שופטים ה') תחת אשר יאמר ”מדוע בושש הוא לבוא“ כי הרכב הוא סבת ביאתו. ויאמר: ”הזורעים בדמעה ברנה יקצורו“ (תהלים קכ"ו) תחת אשר יאמר ”הזורעים בבכי בשמחה יקצורו“ כי הבכי הוא סבת הדמעה. או יאמר: ”אבי כל תופש כנור ועוגב“ ”אבי כל חורש נחושת וברזל“ (בראשית ד') תחת אשר יאמר: ”אבי הזמרה“ ”אבי חרושת נחושת וברזל“ כי כנור ועוגב הם רק כלי הזמרה. כן חקקו חרטומי מצרים תמונת ירח למושג למושג החודש, כי הירח הוא סבת החודש, ולכן נקרא בל”ע יֶרַח חודש. תמונת השמש למושג היום, כי השמש הוא סבת היום. תמונת העשן למושג האש, כי העשן בא מפעולת האש. תמונת העין לכח–הראות, כי העין היא סבת הראות. תמונת קסת הסופר למושג הכתב, כי קסת הסופר הוא סבת הכתב. וכמו דרך המליץ לשאול דברים ומלות לרעיוניו ומושגיו מדברים הדומים בתכונותיהם (והוא דרך מעטאפער הנודע למליצים) למשל המליץ יכנה את החצים היוצאים מאשפה בני אשפה: “הביא בכליותי בני אשפתו” (איכה ג') כבן היוצא מחיק אמו. ויכנה נצוצי אש בני רשף: “בני רשף יגביהו עוף” (איוב ה'). כן שאלו חרטומי מצרים תמונות למושגיהם מדברים הדומים להם בתכונותיהם. תארו את מושג האם בתמונת צפור דיה, כי המצרים האמינו, כי ממינה אך נקבות יש בתבל ויולדות בלי עזר הזכר. תארו את מושג הבן בתמונת אוז–היאור, כי אוהב הוא מאוד את בניו, מושג הכח בתמונת פרסות ארי, כי כח הארי הוא בפרסותיו, מושג ההשגחה בתמונת ראש ארי, כי ממנו יאמרו ההמון כי הוא ישן בעינים פתוחות. מושג החודש בתמונת תמר, כי התמר יעלה י“ב ענפים בשנה כמספר החודשים, אשר בשנה. מושג התבל בתמונת ילק, כי שליתו דומה לתבנית העולם בעיני המצרים. הפתח חקקו בתמונת עיני ארנבת כי לו עינים פתוחות תמיד. מושג המלך תארו בתבנית דבורה, כי הדבורים יתנהגו בסדר ומשטר נכון, כמשול מלך עליהם. מושג הצדק והמשפט בתמונת נוצות בנות היענה, כי כלם ישרים במדת הצדק. והחכמים זייפארט ואוהלעמאן יגזרו אומר, כי אין בכתב החריטים תמונות למושגים, רק תמונות להברות ולאותות פשוטות. והאותות הם תמונות דברים הנקראים בשם הזה. וכל מלה המתחלת באות א‘ או ה’ תורה התמונה על שני אותות הראשונים. למשל תמונת זרוע תורה על אות אַ. ומ', כי היא נקראת בל”מ “אמאהע”, וכן מפרשים וייפארט ואוהלעמאן את תמונת החריטים הנזכרים למעלה. תמונת תמר תורה על החודש לא בעבור כי התמר דומה בענפיו לחדשי השנה, כי אם יען כי התמר נקרא בל“מ ”בעט“, והחודש נקרא ”אבעט“ והכח נקרא בל”מ “צאם” ופרסות ארי “צאמע”, הילק נקרא “טאר” והתבל נקראת “טער” בל“מ. הפתח נקרא און והארנבת נקראת ”אושע“ בל”מ. הכתב נקרא “סקסי” וקסת הסופר “סקסאי” בל“מ. הבן נקרא ”עפטע“ והאוז ”אפט“ בל”מ. הצדק נקרא מאזי ונוצות בנות היענה נקראו “מאשי”. רק שלש תנועות (וואקאלע) יש בלשון מצרית ושמונה אותות, וע“י חבורם מ”ט הברות, אבל תמונות רבות יש, כי לכל הברה ואות תמונות שונות. ככה להברת מ“כ יש תמונת אבן משכית, הנקראת בל”מ “מאין”, תמונת חוף, הנקראת בל“מ ”מאמע“, תמונת אישה מינקת, הנקראת בל”מ “אמאני”, תמונת דיה הנקראת בל“מ ”אמאני“ תמונת בגד הנקרא בל”מ “אמאני”. וכמו בל“ע יתחלפו אותות השורש אם הם ממוצא אחד או יחליפו מצבם למשל סגר, סכר, כבש, כשב, שלמה שמלה, כן גם בל”מ, יום: “הור”, “הרו”, אָב “טאָ”, “אָט”. והרבה דומיהם. (Uhleman, Toth. 174 bis 180).  ↩

  132. התהלות והתשבחות למלכיהם והתפלות והתודות לאליליהם הצבנו במקומם הראוי להם בפרקים הקודמים, ופה אציג לפניכם שתי מליצות מצריות ישנות, האחת מליצה פרזית והשנית מליצה חרוזית, ואף כי הורקו מכלי אל כלי עוד ריח מליצתן לא נמר: הראשונה מכתב שר האלף המספר לרעהו תלאות איש מלחמה. והשניה שירת גבורים לכבוד רעמסס השני. ואלה הם דברי המכתב:

    “תערב לך מליצתי, רעי אהובי, אשר אני שולח לך למנחה, כי רחשי לבבי היא. אל תחשוב את שר האלף לאיש מצליח טרם ידעת מכאובי אנשי מלחמה ונגעי לבבם. איש מלחמה בעודו נער הוא סגור ומסוגר בבית משמרתו, שריון נחושת כבגד יעטה תמיד, ועור בשרו רגע וימאס. כובע נחושת, החבוש על ראשו, יורד כשבכה על עיניו למגן מפני פצעי אויב. אבל מרוב מטילי ברזל ונחושת העמוסים על גבו לא יוכל להניע את ידיו ואת רגליו במלחמה, וכל אבריו חדלי אונים המה, לכן בבואו לפני האויב הוא נלכד כצפור בפח יקוש. ואם אובה לספר לך תלאות איש מלחמה בארצות סוריא, מסעיו בארצות רחוקות בין עמים זרים תלאה לשוני מהגיד, כי כחמור נושא את משאו על גבו, כן ישא איש מלחמה את חמת מים על שכמו, גבו צבה, ורגלו בצקה, וגופו כפוף כאגמון, ואחרי שברו את צמאונו במים דלוחים ונרפשים יעמוד כל הלילה על המצפה ושנתו נדדה מעיניו. ובשובו לארצו, הוא כעץ יבש, אשר עש אכלהו. ואם יחלה בדרך ויפול למשכב, אז ירכיבוהו על גב חמור, הונו ורכושו יאבדו וגם עבדיו ימעלו בו מעל.” –

    ואלה הם דברי השיר:

    "בקול סואן רעש והמולה

    מפקד רעמסס צבא מלחמה

    עשרים וחמשה אלף פרשים

    וחמשה ועשרים אלף שלשים

    גם שש מאות אלף רגלים.

    ערכו, ערכו, בני אלים!

    התעוררו אתם גבורי השלשים

    ואתם רגלים תגברו חילים.

    וחגרו בעוז מבחרי הפרשים.

    בארץ רחוקה זרועכם תחשופו

    ושונאיכם כקש נדף תהדופו.

    נפשכם בעוז וגבורה תדרוכו,

    ודמיכם בעד מלכיכם תשפוכו.

    חולץ כלם כאיש אחד

    בתרועת מלחמה, בתקוה, בגילה

    נסעו קדמה, ובלי חלחלה

    ופחד הלכו הגבורים יחד.

    ואויבי המלך נפלו חללים

    מפני שלשיו, פרשיו והרגלים

    ארץ הקדם נכבשה מידי רעמסס

    וכל אויביו היו כמסס נוסס

    כי צבאות חילו נלחמו בעוז ובגבורה

    וחרפו את נפשם בעד מלכותם האדירה.

    גם בארצות צפון שם שלג וקפאון

    נשמע קול גבורי רעמסס ברעש ושאון

    עד נהר איסטר נגעו אגפי צבאותיו

    ושרו שירי תודה ותהלה על נפלאותיו

    בעזרת פטה הנורא התגברו על הצרים

    ולו הקריבו קרבנות תודה אלים ופרים.

    מבחרי השלשים בארץ הקדם זרועם חשפו

    גבורי הפרשים שונאיהם כקש נדף הדפו

    גם הרגלים קשת גבורים במלחמה דרכו

    ודמיהם על שדה קטל בעד מלכם שפכו."  ↩

    (Pap. Sallier et Campagne de Rhamses le Grand. Notice sur ce manuscrit par Fr. Salvolini. –)

  133. הסופר פליניאוס מביא בספרו עשבי הרפואה הנמצאים על אדמת מצרים בימי קדם, ונעתיק אותם הנה. ואלה הם: עשב קאָלאָקאזיא הנקרא גם קיאמון צומח על שפת היאור באחו וגם בשאר האגמים, והיא שושנה אדומה דמתה לחבצלת המים, ופריה כפולים מועילים לחולי הבטן והמעים ושרשיה וגבעוליה טובים למאכל והמצרים בשלו ואכלו אותם. העשב ציקאריע הנקרא גם אינטובוס ערראטיקוס הוא צומח לפי דברי פליניאוס אחרי עלות מזל כימה (היא צורה אחת מחבור ז' כוכבים במזל שור) ולו שרשים ארוכים שעושים מהם חבלים. ומועיל למחלת הכליות והקבה, ואם יבושל בחומץ יין הוא מועיל למחלת כלי השתן ולירקון. ליח העשב הזה מהול בשמן שושנים וחומץ יין מועיל לחלי הראש. והמכשפים יאמרו כי בליח ושמן העשב הזה נמצאה סגלה נפלאה אם ימשח איש בו הוא אהוב לכל ואחריו כל אדם ימשוך וימלאו משאלותיו. נטע אנטהאליאוס הוא שקד האדמה (ערד מאנדעל) צלי באש הוא טוב למאכל ושרוי ביין יעצור את הדם. נטע קאנדריללא גדלו רגל אחת ושרשיו דומים לפולים, וליחו מר. ממנו שרף נוטף. משרשיו עושים תרופה לארס נחש, וליחו מבושל ביין מועיל לשלשל הבטן ועושים ממנו תחבושת לעינים. נטע קויקאליס מועיל לכאב הלב, וליחו מועיל למחלת האבן והחול אשר בכליות, מחזק את המיתרים (נערפען) ואת כח המוליד, ומחסר ריר הטחול והכליות. נטע אנטריסקום מועיל למחלת אשה, אשר רר בשרה בזיבה לבנה, ומועיל גם לחלי הכליות. נטע סקאנדיקס מועיל לשלשל ולמכוה. נטע פארטעניאום (הנקרא עשב הבתולות) צומח על חומות הגנים ולו פרחים לבנים וטעם מר ומועיל למחלת השבץ (שווינדעל). פליניאוס יספר, כי עבד לפעריקלעס היוני נפל מגג ההיכל וראה פעריקלעס בחלומו את דמות אלילה מינערווא אשר צותה לו לקחת את העשב הזה לרפא בו את עבדו, לכן נקרא העשב הזה עשב הבתולות ע“ש בתולת מינערווא ופארטעניאום ע”ש פעריקלעס. נטע סטריכנאָס, ליח שבו רעל, בו הרמחים הרעלו. ממנו נעשה משקה המשכר והמישן מאוד, הנקרא אפיום, והשותה אותו ישכח כל כאב ומדוה ומועיל לחלי הכליות. היונים לקחו ממשקה זה אך דראכמע א‘ לעורר את כח המדמה. והשותה ממנו ב’ דראכמים יתהולל וישתגע, והשותה ממנו ג' דרכמים ימות. ועושים ממנו תחבושת לצרעת. נטע קאָרכאָרוס מועיל למחלת השועל ולחלי עינים ולצרעת הבהמות ולמכות אש ולראש קרח. נטע קניקוס מועיל לארס נחש ולארס פקועות השדה, ואם יניחו העשב על נשיכת עקרב לא ירגיש הנשוך כל כאב. וממנו עשו המצרים שמן טוב מאוד. נטע אפאצע צומח בשדות וזרעו מבושל מעצר השלשל. נטע אצינאס לו ריח טוב ומועיל לחליים נסתרים. וטוב למאכל. נטע אספאראגוס מבושל ביין מועיל למחלת החזה לנפוח הבטן ולחולי השדרה והכרכשתא. ליחו מהול ביין מועיל לכאב שנים. נטע סקארפיא הוא מין קוץ הצומח במצרים ועושה גרגרים אדומים המועילים לחליים רבים. נטע קארדוס הוא מן דרדר, שרשו מבושל במים מחזק הקבה ומרבה צמאון ועושה ריח טוב בפה. נטע אורטיקא, עליו שורפים כאש לכל הנוגע בם, זרעו ממתיק את סם המות, וליחו מעצר דם נחירים ומועיל למחלת האבן, אשר בכליות. נטע הלאָטאָס הוא חבצלת השיחור עושה פרי מאכל ונמצא היום בהודו. מזרעו אפו רועי מצרים לחם וקל היה להתאכל בעודו חם, עליו עגולים כבצה, ושרשיו כתפוחי אדמה נאכלים חי, מבושל וצלי. נטע–הגומא, הנקרא פאפירוס, צומח באחו ובבצת היאור, ממנו עשו המצרים ניר לכתוב עליו, ושרשיו קשים כעץ עושים ממנו כלים וטוב להשיק בהם התנור, ומקליפתו עשו בגדים וחבלים, פריו נאכל מבושל. אפר שרפת הגומא מהול ביין משכר ומישן מאוד, ומועיל לנגעים לשאת ולספחת בעור הבשר. –  ↩

  134. סופרי היונים הערודוט ודיאדאר יספרו לנו, כי מלאכת החניטה היתה במצרים בשלשה אופנים שונים, לעשיר לבינוני ולעני. העשיר הרבה במחיר חניטת גופו עד ככר כסף (הם בערך אלף ומאתים ר"ט). הבינוני נתן במחיר חניטתו עשרים מנים (הם בערך ארבע מאות ר"ט). והדל המעיט במחיר חניטתו. באופן הראשון הוציאו הרופאים את מוח הגלגולת דרך הנחירים ע“י כלים מיוחדים להם, ואחרי כן שפכו אל תוכו סמי הרפואה להכחיד שארית המוח מן הגלגולת. ואחרי כן פתחו את בטנו והוציאו את קרבו מתוכו, וירחצו מקום הקרב ביין תמרים ויסוכו אותו בשמן המור, וימלאו את בטנו במר דרור, בקידה ובקנה בושם, ויתפרוהו אחרי כן. ויניחוהו במלח סאלפעטער שבעים יום. ובמלאות הימים האלה רחצו את בשרו וחבשוהו בחתולי שש ויצפוהו בשרף הנוטף מעצי אקאנטוס והושם בארון במערת קברו. בפתחם את בטן המת הורה סופר המקדש לרופא באצבעו את המקום, אשר בו ידקור את סכינו, ואחרי דקרו נחפז לברוח לבל ירגמוהו קרובי המת באבנים על כי חלל את כבוד המת. באופן השני לקח מוח הגלגולת, אבל לא נפתח בטן המת, רק הריקו אל תוכו שמן ארז למען יתאכלו המעים בקרבו ויעברו דרך הפרשדונה, ואת גופו משחו בשמן נאטרון, למען יתאכל הבשר וישארו אך עור ועצמות. ובאופן השלישי לא לקח מוח הגלגלת וגם לא נפתח הבטן, רק הריקו את מעיהם ע”י סמים וסכו אותם בשמן, אבל הגוף לא עמד ימים רבים.  ↩

  135. במאמרי “החפץ והרצון”, אשר הוצאתי לאור במכתב עתי “ההלך”, הראיתי לדעת ההבדל שבין חפץ לרצון. העושה ברצון, יעשה בהשכל ודעת מעשהו, ויודע ומכיר סבתו ותכליתו, והעושה בחפץ מעשהו, יעשה מנטית הלב, בלי דעת הסבה מדוע יחפוץ, ובכל זאת קולע הוא אל המטרה, אשר הציבה לו הטבע, ולא יחטיא. החפץ פועל פעולתו בלי עזרת החושים, כי כבר בחנו חכמי הטבע בצפרדע אחרי הכרת ראשה מעליה, עוד נשאר לה החפץ להסתר במסתרים מפני מבקשי נפשה, ותסוב על כל דבר הנצב לה לשטן על דרכיה. וגם בברואים הבלתי שלמים, אשר עודם גולמים בלי צורה ובלי אברים וחושים, נראה פעולת החפץ; כי אם נשים פאליפ, הוא בריה בלתי שלמה עודנה במצב לחה טריה בלי אברים וחושים, בכלי זכוכית מלא מים, ונעמיד את הכלי באופן, אשר צד אחד ממנו יעמוד נוכח קרני השמש, אזי נראה כי הפאליפ ישחה אל העבר הפונה אל השמש. ואם נשים זבוב קטן חי אל תוך הכלי, אזי נראה כי הפאליפ ישחה לבלעהו חיים, ואם הזבוב מת הוא, אזי ישקוט הפאליפ וינוח על מקומו, ולא ינוע לצוד ציד, ומאין ידע פאליפ בלתי בעל חושים את כל אלה אם לא בכח החפץ הנטוע בקרבו? וגדולה מזאת הראינו לדעת כי בעלי החיים יכירו את שונאיהם, אף אם לא ראו אותם מעולם, בכח החפץ הזה. שורים וסוסים הבאים מארץ, אשר אין בה חיה טורפת, ירגזו תחתיהם אם ארי יקרב אליהם. עדת בני יונה יגביהו עוף בקרוב העיט אליהם, אף כי לא ראו את דמותו מעולם. אם יפגע כלב באיש האוכל מבשרו ינבח עליו בחרון אף וכעס, כי יכיר בו את שונאו. הקוף יחרד חרדה גדולה בראותו את הנחש בפעם הראשונה. יש זבוב קטן, דאסעל שמו, המטיל את בציו על שורים ובקרים, ומן הבצים האלה יצאו תולעים קטנים, אשר יחדרו בעור בשרם ותפרח צרעת בעור הבהמות. ואם יעוף זבוב זה על עדרי בקר להטיל את בציו, אזי יכירוהו וינוסו מפניו בחיל ורעדה כמפני חרב שלופה, אף כי הזבוב הזה לא ינשך אותם בהטילו את בציו, והבצים לא יכאיבו להם כל עוד לא יצאו התולעים מהם. דגים בעלי סנפירים חדים (הנקראים שטיכלינגע) ישחו בנהרות ואגמים בלי כל אימה ופחד מפני דגים הטורפים, כי אם יבלע פעם דג טורף את דג בעל סנפירים חדים יחנק. שרץ העוף הנקרא באמבעקס ירדוף ויהרוג את שרץ פארנאפע בכל מקום מוצאו, מפני כי הפארנאפע אורב על בציו להשחיתם. בכח החפץ הטבעי הזה יבדילו בעלי החיים בין דבר המועיל לדבר המזיק להם. כל בעל חי, אשר לא התרחק מגבול הטבע על ידי תרבות בני אדם, לא יאכל מאכלים, אשר סם המות בתוכם. הקופים לא יאכלו שורש פורה ראש, ואם יתן איש שורש ראש לידי הקוף ישליכהו ארצה בצעקה גדולה ומרה. ובחנו חכמי הנתוח בגדי עזים אחד, אשר חתכו אותו מבטן אמו, ושמו לפניו מאכלים שונים ולא אכל רק חלב. האוחים והשועלים (מארדער אונד פיקסע) האוכלים בצי העופות יעשו חורים בשני צדי הבצה למען יעבור הרוח בתוכה ויקל להם לשתותה. ולא רק דברים הטובים למאכל יכירו ב“ח בכח החפץ הטבעי, כי אם גם דברים המועילים לרפואה. הכלבים יאכלו עשבים ידועים להם להקיא את העצמות, הבלתי מתאכלים בבטנם, ולגרש את התולעים, השורצים במעיהם. תרנגולים ויונים יאכלו שיד מקירות הבתים, אם חומר השיד מעט הוא במעיהם, למען יקרמו הבצים. בכח החפץ הטבעי ידעו ב”ח את העתיד לבוא. הנמלים יכינו בקיץ לחמם. הצפרים הנוסעים בחורף אל ארצות החמות, יסעו עוד טרם בוא עת הקרה, ובשובם יכירו את הדרך ואת מקום משכנם. העכברים ינוסו מחוריהם בירחי נסן ואייר אם הנהרות ישטפו על גדותיהם בקיץ הזה. העכביש יטוה חוטים ארוכים אם חורב יהיה בארץ, ואם קור יהיה יטוה מטוה חדש, ויתחבא בפנות אם טל וערפל יהיו על הארץ. הקורא (קוקוק) יודע כי לא יוכל לחמם את בציו, יען כי לא יטילם בזה אחר זה כשאר העופות, רק יעברו י“א יום בין בצה לבצה, והביצים יבאשו מרוב ימים, לכן יטיל אותם בקן צפור אחר, ובכל פעם יבקש לו קן אחר. ולמען לא יכירו הצפרים את הביצים הנכרים וישליכום מקניהם, יטיל הקורא בכל פעם ביצה אחרת הדומה בגדלה ובצבעה לביצת העוף, אשר בקנו הוא מטיל את ביצתו. והקורא לא חורש ולא צובע הוא ועושה נפלאות בכח החפץ לבדו. יש מין ילק בעל קרנים הנקרא ילק–צבי (הירשׁקאֶפער) ובעודו חסיל (רויפע) יחפור לו גומה בארץ ויחתול בחתוליו וישכב שמה ימי מספר עד יתהפך ויצא שנית לאור בדמות ילק צבי. הזכר אשר לו קרנים יחפור לו גומה גדולה כמדת קרניו, אשר תצמחנה לו מראשו, והנקבה, אשר אין לה קרנים תחפור לה גומה קטנה. ומאין ידע הילק בעודו חסיל כי יתהפך ויהיה ילק זכר בעל קרנים אם לא בכח החפץ הנפלא הזה. פעולת החפץ עזה כמות וב”ח יחרפו את נפשם למות עליה. העכביש יטוה אף יארוג אף אם יקפוד כאורג חוט חיתו. וחוקרי הטבע ראו בנסיון בצפור אחת הנקראת איגנעקס טארקוויללא, אשר לקחו ממנה בכל פעם ביצה אחת מן קנה, והטילה ביצה אחרת תחתיה, והביצים האחרונים היו קטנים מהראשונים, ובהטילה את הביצה העשרים ותשע מצאו אותה מתה על קנה. אבל לא בבעלי חיים חסרי דעת לבד מתגלה החפץ הטבעי הזה, כי אם גם בין בני אדם, אשר להם דעה והשכל לא חדל החפץ מעשות פעולותיו ונפלאותיו. החפץ מתגלה בחלומות וחזיונות באנשים ידועי חולי בחלשי החושים וחדלי החושים. בכח החפץ יאכלו ילדים קטנים שיד ונתר אם רב חומץ בקבתם, ויאכלו פחמים אם בטנם מתנפח, ונשים הרות פעם מתאוות למאכלים זרים ופעם כל אוכל תתעב נפשן כפי מזג דמהן. ילדים קטנים, אשר לא נפלו מעודם מזרועות אומניהם יפחדו בהנשאם על ידי אומניהם ברדתם מן המעלות, ויכירו ויבדילו בין אוהבים נאמנים לבין אוהבים בוגדים וחנפים. בכח החפץ הטבעי ידעו הנולדים עורים וחרשים בושת ויאהבו את היופי. ככה ראינו בנערה אחת עורת וחרשה מיום הולדה ולא נותרה לה כי אם ההרגשה לבדה, ובכל זאת אהבה להתקשט וללבוש עדי עדים, ובכל פעם, אשר לבשה שמלה חדשה, בקשה לצאת החוצה, למען יראו אותה אנשי העיר. ובבוא נשים לבקר אותה, מששה בידיה את שערותיהן, את נזמיהן ואת צעיפותיהן, היא בושה לגלות ערותה, וכל איש הקרב לנשק ולחבק אותה דחקה אותו בשתי ידיה, אבל לא כן בקרוב אשה לנשק אותה, קבלה אותה באהבה והשיבה נשיקות פיה. –  ↩

  136. החלומות שוא ידברו, כי מפעולות כח המדמה יצאו, והדמיון כוזב הנהו. אולם החלומות רק אז שוא ידברו אם פעולות כח המדמה ממצב הגוף תבאנה, אבל אם פעולות כח המדמה מנפש תבאנה, אז החלומות לא שוא ידברו, כי החפץ הטבעי פועל בו. ומה נמרצו בזה דברי רבינו ברוך די שפינוצא באחד ממכתביו אל אוהבו פ. באללינג: “החלומות פעולות כח המדמה הם. ותוצאות המדמה גוף האדם או נפש האדם הוא. אדם, אשר דם חם בעורקיו, קרבות יחפץ בטבעו, וגם בחלומו אך ריב ומצה יראה, ואם יחלה האדם אזי ידבר תועה ויראה חלומות מבהילים, כי דמיונו השתער בקרבו ע”י דמו, והמדמה אשר תוצאותיו נפש האדם, אם נפשו בריאה ושלמה, אזי חלומותיו טהורים ובלתי מבהילים, כי על ברכי השכל נולדו, ואם תחלה נפש האדם יתהולל וישתגע האדם. כל החלומות אשר תוצאותם מגוף האדם לא יכילו בקרבם עתידות, רק החלומות, אשר תוצאותם נפש האדם יכילו בקרבם עתידות, כי האדם יכול לדמה בנפשו דברים רחוקים כאילו הם קרובים אליו. לכן החלומות אותות לעתידות אשר תבאנה. והאדם יראה לפעמים בחלומו מקרים אשר יקרו לו או אשר יקרו לאחרים, רק בתנאי, אם האחר קשור בו בעבותות האהבה או בחבלי הטבע. כמו נפש האב קשורה בנפש הבן, והם כנפש אחת, לכן ההרגשות והמחשבות, החליפות והתמורות העוברות בנפש הבן גם לאב חלק בהן, אף אם הם רחוקים זה מזה, אבל בתנאי כי המקרים גדולים הם בחיי בנו וגם זמן המקרים לא רחוק הוא, וגוף האב בריא וחפשי מיגון ועצבון לב, ובתנאי כי האב חושב ודואג תמיד על אודות בנו אז המקרים אשר יקרו לבנו יראו בחלום לאב." דברי רבינו ברוך אלה יאמנו על פי נסיונות רבות, אשר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו. ומקרה אחד אספר פה: שני אחים אהובים, אחד מהם נסע לרגל מסחרו למרחק וחשב ודאג תמיד על אודות אחיו הנשאר בבית, וטרם גמר בלבו לשוב הביתה. ראה בחלומו את אחיו על ערש דוי לבוש בתכריכי המת, וישאל אותו בחלומו: מה מעשיך אחי? ויענהו: הנני באתי לפטר ממך, כי אני הולך בדרך לא אשוב. ויאחז את אחיו בחזק יד לבל ירפהו, ויקץ, והנה חלום! ויקם מעל מטתו בחרדה גדולה, וירא על מורה השעות והנה כחצי הלילה. וכאור הבוקר נחפז לשוב הביתה וימצא את אחיו בעת אשר לקבר הובל. – והחלומות, אשר מחפץ הטבעי יבואו, יתגלו בעת יחלה האדם ויחלשו חושיו החיצונים, אז יתעורר החוש הכולל הפנימי ויגיד לאדם סמי רפואתו. וכהני מצרים ידעו מכח החפץ הטבעי המתגלה בחלום חזיון לילה וירפאו בו חולים רבים, לפי דברי דיאדאר היוני צוו כהני מצרים להביא את החולים אל היכלי אליליהם למען יראו בחלומם הסמים המועילים לרפואתם. –  ↩

  137. הרצון עושה פעולותיו על ידי מיתרי הגוף וקשרי גידיו, ומקום הרצון הוא במח הגלגלת. ברצות האדם לעשות דבר, תלך הפקודה ממוח הגלגולת מקום משכן הרצון ע"י המיתרים והגידים אל האבר המוכן לעשות את המעשה, ובדרך שובה תביא לו את הידיעה מכל הנעשה סביבו. אבל הרצון יכול לפעול פעולות נפלאות בלי עזרת המיתרים והגידים. מה עז רצון איש! הוא יעשה נפלאות בגבורתו, והעם לא יאמינו לנפלאותיו. הרצון יחדור בגוף האדם ויעורר את כל אבריו וגידיו להלחם נגד כל חלי ומדוה העוטרים עליו. ברצונו לבדו יכול האדם לעצור במחלה לבל תבוא בגבולו. החכם המליץ גאֶטע מעיד על עצמו, כי ברצונו האמיץ לבדו עצר בקדחת ממארת אשר שררה בארצו, לבל תדבק בו. החכם פריטץ מעיד על עצמו, כי ברצונו לבדו יכול הוא להשמיע קול צלצל פעמון, קול שיר וקול רעש באזניו. החכם יוסטינוס קערנער וכן הפילוסוף הארטמאן מעידים על עצמם, כי ברצונם לבד יכולים הם לעצור בהכאת לבם. יש שבט פראי באמעריקא, אשר ברצונם יחיו וברצונם ימותו. אם יעלה ברצונם, כי כבר חיו די והותר, ישכבו ארצה ויסגרו את עיניהם וימותו אך ברצונם בלי סבה אחרת. רצון האם לבדו להניק את בנה יכול להשפיע חלב רב. יש אנשים, אשר ברצונם יכולים להאדים את עור פניהם, וברצונם יחורו פניהם, וזאת ראינו למכביר בנערים ונערות העולים על במת השחוק. וכן יש אנשים, אשר ברצונם יזעו. ודבר ידוע הוא, כי יכול האדם ברצונו לעצור בכאב שנים. יש אנשים, אשר יש בכח רצונם למשוך את לשונם בגרונם ולהסתירה שמה עד כי גם רופא אמן איננו יכול למצא אותה. וכן יש אנשים, אשר יש בכח רצונם למשוך זרם עלעקטרי דרך ידיהם אל אצבעותיהם ולפעול בו פעולות נפלאות בגוף רעיהם כמעשה החכם הרופא מעזמער, אשר רפא חולים רבים בכח החפץ והרצון, כי החולים הכירו את סמי רפואתם. –  ↩

  138. פעולות הדמיון נודעות למכביר. תלמיד אחד למד חכמת הרפואה בבית ספר הכללי, ובשמעו מפי רבו החליים הרבים והעצומים, הנמצאים בין בני אדם, ומרוב הגיונו בם עורר את דמיונו ביתר שאת ויתר עז, עד כי נראו החליים בגופו, ובכל פעם חלה בחלי אחר. ומטעם זה חדל מלמוד חכמת הרפואה. וכן דבר ידוע הוא, כי הנשוך מכלב שוטה יחלה במחלה מסוכנת מאד הנקראת יראת–המים (וואסערשיי) ויקר מקרה כי איש הנשוך מכלב, אשר איננו שוטה, וידמה בלבו כי שוטה היה ויחלה במחלת יראת המים, ואיש הנשוך מכלב שוטה ולא ידע כי שוטה הוא ונשאר שלם ובריא. וכן קרה מקרה, כי איש אחד קרא במכתב עתי, כי אחד ממכיריו נשוך מכלב שוטה, ומרוב הגיונו בו עורר את כח דמיונו ונפל גם הוא למשכב במחלת יראת המים וכל חכמי הרפואה מעידים, כי כל חלי רע ומגפה תדבק באיש על ידי כח דמיונו. וכמו יחלה האדם על ידי הדמיון כן יתרפא בו. רופא חכם העיד, כי חולה אחד בקש ממנו פילין ידועים, אשר מראיהם צהוב לרפואתו, ולא אבה לתת לו בדעתו כי לא טובים הם למחלתו, ויפצר בו החולה מאד, ויתן לו עגולי לחם מצהבים הדומים למראיהם לפילים ההם, ובבוא הרופא ביום השני התהלל החולה כי סר ממנו חליו. והחולה הזה נרפא בדמיונו לבד. רופא בריטאני יספר, כי הוא רצה לרפא חולה אחד, אשר יבשה לשונו ולא יכול לדבר וכל התרופות אשר נסה לא הועילו לו, ויואל לנסות עוד תרופה אחת ע“י כלי, אשר המציא בימים ההם, אבל טרם נסותו את הכלי רצה לדעת מעלות החום, אשר בלשון החולה ויביא אתו כלי מודד החום (טערמאמעטער) ויתנהו תחת לשון החולה. והחולה, אשר לא הכיר את הכלי דמה בנפשו, כי הוא הכלי החדש, אשר המציא הרופא בגללו. ואחרי רגעים אחדים עוד טרם נסה הרופא את הכלי, החל החולה לדבר, יען כי נרפא בדמיונו לבד. ועל פי הדברים האלה נבין דברי הסופר הרומי טאציטוס המספר כדברים האלה: ”בהיות הקיסר וועספאזיאנוס במצרים בא איש מצרי עור ויפול לפניו ארצה ויבקש ממנו, כי ירטיב ברוק פיו את לחייו ואת עיניו, ובזה תעלה ארוכה לעיניו, כי צוהו סעראפיס אלהיו כן. טרם כלה העור לדבר, ויבוא מצרי שני אשר יבשו זרועותיו, ויבקש מאת הקיסר כי ירמוס ברגלו עליו, ובזה יתרפא כי כן צוהו סעראפיס אלהיו. ויועץ הקיסר עם חכמי הרופאים אשר אתו, וגזרו אומר, כי הקיסר ימלא משאלותם. ויעש הקיסר כן, ונרפאו החולים והיה לפלא". (Tacitus, Histor. 4. 18) ובעינינו לא יפלא הדבר, כי החולים האלה נרפאו בדמיונם והאמונה הביאה גם היא צרי ומרפא בכנפיה, כי כל המאמין בנפלאות יחזה נפלאות והבלתי מאמין לא יחיש. –  ↩

  139. אריסטו היוני בספרו “מה שאחר הטבע” אומר, כי כהני מצרים היו הראשונים היו הראשונים אשר דרשו בחכמות הלמודיות, כי להם עת רבה לחקירה ודרישה בחכמות. ומכל חכמתם אך מעט מזעיר נשאר לדור אחרון, אבל חכמתם לא אבדה, כי חכמי היונים טאלעס ופיטאגורס למדו מהם ויפיצו מעיונותיהם על פני התבל. ומיתר הפלטה, הנשאר לנו מחכמת מצרים, נדע, כי חמש אותות ותמונות החריטים היו למספריהם. את מספר היחידית, הנקרא בלשון מצרית אוט, חקקו בתמונת אבן, הנקראת בל“מ אוטע. את מספר העשירית, הנקרא בל”מ טנע, חקקו בתמונת מצח, הנקרא בל“מ טנה. את מספר המאות חקקו בתמונת כדור. את מספר האלפים חקקו בתמונת עלה עץ. ואת מספר הרבבה חקקו בתמונת אצבע. ע”י התמונות האלה חקקו כל המספרים הדרושים לחפציהם. חמש אבנים בן מספר חמשה. שש תמונות המצח הן מספר ששים. ותשע אצבעות הן מספר תשעים אלף. וברבות הימים קצרו התמונות, ותמונת אבן היתה אחרי כן לתמונת קו ישר כתמונת אחד הנהוג אצלנו. ותמונת שלשה לתמונת אות אמעגא היונית. ותמונת מצח התהפכה לתמונת אות A רומית. המצרים חלקו את חכמת החשבון לארבעה חלקים: חבור, חסר, כפל וחלק. וסמן החבור הוא מלת היא בל“מ או תמונת שתי וערב + כנהוג אצלנו. וסימן הכפל היו האותות ס”פ הדומות לסימן הכפל X הנהוג אצלינו. וסימן החלק היתה תמונת פה הנקרא בל“מ רע וגם חלק נקרא רע בל”מ. תמונות פה ומצח מורות חלק עשירי. וכל מספר סדורי חקקו כהני מצרים בתמונת פח הנקרא בל"מ מה, לכן פח ושלש אבנים מורים על מספר הסדורי השלישי, וכן חברו לכל מספר יסודי סימן הסדורי. –  ↩

  140. המדה, המשקל והמשורה הנמצאות בכתבי קדשנו דומות למדה, למשקל ומשורה הנמצאות על אדמת מצרים, כי בני ישראל בצאתם ממצרים לא לקחו אתם כלי כסף וכלי זהב לבד, כי אם גם ידיעות מועילות יקרות מזהב ומפז רב. ומדת העברים דומה לא במתכונתה לבדה למדת המצרים, כי אם גם בשמה. ובזמננו מצאו דורשי קדמוניות אמות ושאר כלי מדות המצרים, והם טמונים באוצרות העתיקים, אשר בעיר פאריז, טורין וליידען. ואלה הן מדות המצרים: אמה קדושה או אמת המלך הנקראת בלשון מצרית אמאהע נוטי, בה עשרים ושמונה אצבעות. אמת העם הנקראת בל“מ אמאהע קאהי, בה עשרים וארבע אצבעות. זרת קדש בו ארבע עשרה אצבעות (כמדת רגל אצלינו) וזרת העם בו אך שתים עשרה אצבעות, ונקראת בלשון מצרית זהרת. טפח נקרא בל”מ טאט בו ארבע אצבעות. וההבדל שבין אמה קדושה לאמת העם נמצא גם בכתבי קדשנו: אמה, אמה וטופח (יחזקאל מ“ג י”ג) ואצבע היא המדה הקטנה מכלן ונקראת בל"מ צבע. והמדות הין, בת, איפה גם הנה מצריות ונקראות הען, פט, אפא. ובכתבי החריטים החקוקים על קירות חדרי הקברים נמצא חרות מדת הבית לארכו ולרחבו ולגבהו איליו ואולמיו ועמודיו ותכנית הבית ממסד עד הטפחות, ומדדו חכמי צרפת ולא חסרו אף חוט השערה, כי ידיעת המצרים בחכמת המדידה היתה גדולה ורחבה, כי לפי–רמים הגבוהים מכל בניני התבל דרושה ידיעה רבה. –  ↩

  141. יותר משאר עמי ימי קדם חקרו ודרשו המצרים בחכמת התכונה, כי הם היו הראשונים, אשר התבוננו על מהלך הכוכבים במסלותם, כי על ידי זה ידעו עת עלות היאור ועת רדתו, עת הזרע ועת הקציר. המצרים היו הראשונים, אשר הכירו את שבעת כוכבי לכת, וי“ב מזלות ושאר הכוכבים וכסיליהם, כי על קירות חדרי הקברים נמצא חקוק שמות ז' כוכבי לכת וי”ב מזלות ועוד שלשים ושש צורות מצורות הכוכבים הנודעים בימינו. שמות ז‘ כוכבי לכת בלשון מצרית הם: רע שמש. יה ירח. סוראט כוכב, נוגה האר–מאי. מאדים עמלה. צדק אמון. שבתאי רעפאהן. ושמות י“ב מזלות בלשון מצרית הם: טלה סנהורט. שור חוקסט. אריה קארנעמעס. בתולה תעמיס. מאזנים סעב. עקרב טסיק. גדי סמאט. דלי סרט. סרטן סטיס. תאומים באלק. דגים בוה, קשת רהיט בל”מ. וטעם לשמות האלה כתבתי למעלה פרק ב’ הערה ל"ב. –  ↩

  142. לפי דברי הסופר העראדאט היוני היו המצרים הראשונים, אשר להם שנה מסודרת בתקופותיה, הם חשבו שלשים יום לחדש ומי“ב חדשים עשו שנה והוסיפו לה חמשה ימים. אבל טרם השכילו המצרים לחשוב שנות החמה חשבו שנות הלבנה, כי מה נקל לאיש לחשוב סבוב הירח בכל חדש, לכן בימי קדם קדמתה היתה שנת המצרים שנת הלבנה בה אך שנ”ד יום, ואחרי כן כאשר העמיקו בחכמת התכונה הגיעו בשכלם לדעת כי השנה האמיתית היא שנת החמה בה שס“ה יום ושש שעות. ואך ג' תקופות בשנת המצרים, ארבעה חדשים בתקופה אחת כפי טבע הארץ ומראות כחותיה. התקופה הראשונה היא תקופת הסתיו, היא עת שטף היאור. התקופה השנית היא תקופת החורף, היא עת המנוחה. והתקופה השלישית היא תקופת הקיץ. החודש הראשון לחדשי שנת המצרים במצרים הוא החודש טאט, מתחיל בכ”ח לירח אויגוסט עד כ“ז לירח סעפט. החודש השני הוא החודש פאפי, מכ”ז סעפט. עד כ“ז אקטאבער. החודש השלישי הוא החודש אתיר, מכ”ח אקט. עד כ“ז נאוועמבער. החודש הרביעי הוא החודש חאוק מכ”ז נאוועמ‘ עד כ“ו דעצעמ. אלה הם ארבעה חדשי הסתיו (הערבסטמאנאטע) החודש החמישי הוא החודש טיבי מכ”ז דעצעמ’ עד כ“ה יענער. החודש הששי הוא החודש מעכיר מכ”ו יאנער עד כ“ד פעבער. החודש השביעי הוא החודש פאמענט מכ”ה פעב. עד כ“ו מערץ. החודש השמיני הוא החודש פארמוטי מכ”ז מערץ עד כ“ה אפריל. אלה הם ארבעה חדשי החורף (ווינטארמאנאטע). החודש התשיעי הוא החודש פאכאן מכ”ו אפריל עד כ“ה מאי. החודש העשירי הוא החודש פאיני מכ”ו מאי עד כ“ד יוני. החודש האחד עשר הוא החודש עפיפי מכ”ה יוני עד כ“ג יולי. החודש השנים עשר הוא החודש מעזארי מכ”ד יולי עד כ“ג אויגוסט. אלה הם ארבעה חדשי הקיץ (זאמערמאנאטע). ולי”ב חדשים האלה הוסיפו חמשה ימים בכל שנה מכ“ג אויגוסט עד כ”ט אויגוסט, והם היו חמשה ימים טובים למצרים. הראשון יום הולדת אזיריס. השני יום הולדת הורוס. השלישי יום הולדת טיפאן. הרביעי יום הולדת איזיס. והחמישי יום הולדת נאיט. ומשש שעות העודפות בכל שנה עברו את השנה הרביעית והוסיפו לה יום אחד. המצרים חלקו את החודש לארבעה שבועות, ויום השביעי קדוש היה להם, גם לשלש עשיריות, וכל יום העשירי קדוש היה להם. וכן קדוש היה בעיניהם כל יום החמשה עשר בחודש. הם ידעו לחלק את היום לכ"ד שעות, והיום נחשב להם מבוקר עד בוקר. –  ↩

  143. דבר ידוע לכל משכיל, כי כל צבא מרום במרום וכל צאצאי האדמה באדמה אחוזים וקשורים זה בזה בשרשרת הסבה ומסובב; כי השמש, הירח וכל צבא השמים מריקים שפעת אורם וחומם על כל צאצאי האדמה, ובלעדם לא יצמח כל צומח ולא יחיה כל חי. וההבדל שבין הדומם, הצומח, החי והמדבר, השוכנים בארצות החמות לבין הדומם, הצומח, החי והמדבר, השוכנים בארצות הקרות, נראה בעינינו. ונוכל לשער בנפשנו, אלו הייתה ארצנו קרובה או רחוקה אל השמש או אל אחד משאר כוכבי הלכת, אז גם כל החיים עליה שנו את פניהם וצלמם. אבל אין לאל ידנו לשער מהות ואיכות פעולות הכוכבים, ובמקום אשר תקצר יד שכל האנושי, השתמשו בני קדם בכח הדמיון. ובדמיונם בנו עולם הגלגלים ונתנו לכוכבים ומזלות דעה והשכל הששים ושמחים לעשות רצון קונם, וחלקו להם ממשלה ושלטון על הדומם הצומח החי והמדבר, על הגוים והממלכות ועל כל החליפות והתמורות העוברות בתבל ארצה. וכהני מצרים היו הראשונים אשר בנו את הבנין השקר הזה וטחו אותו בטיח תפל להוליך יועצי המדינה ושרי המלוכה שולל. ומהם למדו הכשדים היונים ובני ישראל את החכמה הבדויה והרמיה הזאת. ואף כי נביאי ה‘ צחקו ולעגו על הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו (ישעיה מ"ז) בכל זאת דבקו בעלי התלמוד בחכמה רמיה זו לאהבה וגזרו אומר: “לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם האי מאן דבחמה יהי גבר זיותן” וכו’ (שבת קנ"ו) ואמרו: “בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מילתא” (מ“ק כ”ח) ואף הנבונים מבני עמנו לא אמרו כי אם אין מזל לישראל אבל לשאר העמים יש מזל. ואף החכם כ“ר אברהם בן עזרא נתפש ברשת אמונה טפלה זאת ובנה שטתו על קו תהו ואבני בהו באמרו: ”דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל, וכן יש מזל לכל עיר ועיר, והשם ב“ה שם לישראל מעלה גדולה להיות השם יועצם ולא כוכב” (דברים ד'). –  ↩

  144. המצרים ידעו בטבע הצמחים והנטעים איזה מהם טובים למאכל ואיזה מהם מועילים לרפואה, כאשר כתבתי למעלה בפרק הזה הערה ה‘ (כאן הערה כג – הערת פב"י), וגם בטבע בעלי חיים בין בני תרבות בין פראים ידיעתם רבה מאוד. מהמון הבהמות, הנודעות על אדמת מצרים נציג פה רק הנזכרות בכתבי קדשנו. ואלה הן: הגמל בל“מ זאמול. הסוס בל”מ הטאר. השור בל“מ טוירא. הפרה בל”מ עהע. החמור בל“מ איאזעס. העז בל”מ בעמפע. הצאן בל“מ הזאו. החזיר בל”מ ריר. הכלב בל“מ אוהאר. החולדה בל”מ סאוי. התוא (גאצעלע), הזמר (גיראפע), סוס–השיחור (נילפפערד) הנקרא בל“מ ובל”ע פיהעמוט בהמות (איוב ט"ו), האריה בל“מ מואי, הנמר, הפיל, הדוב, יעלי סלע, שור הבר, השועל בל”מ ביזי. קוף אַיִן בל“מ. ארנבת אושע בל”מ. התנין (קראקאדיל) סוקסי בל“מ. הנחש האף בל”מ. נחש עקלתון אפעף בל“מ. שפיפון אקארי בל”מ. שרף זיטזאפט בל“מ. העקרב סלע בל”מ. הלטאה (איידעכסע) אנטוס בל“מ. הצב עפאט בל”מ. הצפרדע קסרור בל“מ. אוז אפט, זאנס בל”מ. הנשר אכאס, העורב אבאק בל“מ. הדיה אמאני בל”מ. הנץ בעק בל“מ. היונה באל בל”מ. הינשוף מולאג בל“מ. החול בענוא בל”מ. הדבורה סאלוקי בל“מ. הארבה אלוטא בל”מ. הילק קלוקס בל“מ. הדגה תעבט בל”מ. – ובספר המתים נמצאו שירים, אשר שרו משוררי מצרים על העצים והנטעים, על הבהמה ועל העוף, על הרמש ועל הדגים, ונציג פה שתים ושלש דלתות על פי העתקת הדורש בקדמוניות המצרים מ. אהולעמאנן: המליץ ישא משלו על כל משפחות ההולכים על רגלים השוכנים בהררי אל בורא התבל ומלאה, וכה ישים בפי אזיריס: אני אזיריס בורא הכל, בורא כל ההולכים על רגלים מעכבר הקטן עד הגדול בחיתו היער, השוכנים על גבעות עולם, ועד כל משפחות בני אדם המכירים חסדי ה’ בורא תבל ומלאה. לפני חכמת אלהים בינת אדם תסתתר, ולפני גאונו ועוזו מי יעמוד, הוא הכין מלבוש לערומים, הוא עשה שמלה מכסה מפני חום השמש. הוא אלהים לכל משפחות בני אדם, הוא אורג בגדי שש ופשתן בצבע רקמתים, והוא שולח אניות האורגים בכל אפסי התבל להכין מלבוש לבשרכם. אני אזיריס, אני החבצלת הקדושה והנכבדה המזהירה בקרני אלהי השמש, הצומחת על יד היאור, אני בורא את הצפור חול, אשר כנפיו מזהירות בשלל צבעים רקמתים. אני בורא את התנין הגדול הרובץ בתוך היאור, המכלה ומשחית בני אדם המפריעים מנוחתו, הוא התנין הקדוש המושיע לכל אשר יקראהו, והמנהל את אופן החיות בתוך צבא השמים. אני אזיריס הקורא לכל בני אדם לבל יתעיבו עלילה ויעשו צדקה וחסד, ואני הוא השומר את כל בני חלוף בירכתי שאול ואבדן. –  ↩

  145. לדעת העראדאט היה בהיכל–מתעה י“ב חצרים כנגד י”ב מזלות, ושלשת אלפים חדרים להורות על אמונת הגלגול, כי ימי הגלגול בגופות ב"ח ימשכו ג' אלפים שנה (עיין פרק ב'). –  ↩

  146. העראדאט היוני יספר, כי אמענעמהא הג‘ חפר אגם גדול ארכו תשעים פרסאות ועמקו שלש מאות רגל. מהלכו הוא מצפון לדרום. ומתוכו נראה, כי הוא נעשה מידי בני אדם, כי בתוך עומדים שני פי–רמים גבוהים מאוד, אשר גבהם העולה מתוך המים הוא שלש מאות רגל, ועל פי רמים האלה יושבים שני פסלי אבן על כסאותם. המים אשר באגם הזה לא יבואו מן המעינות, אשר בתוכו, כי קרקע האגם היה ארץ ציה ושממה, כי אם על ידי תעלות יבואו מימי היאור אל תוכו. ששה חדשים יזולון מימי היאור אל האגם, וששה חדשים ישובו המים מן האגם אל היאור. בעת ישובו מימי האגם אל הנהר ומימי האגם דללו וחרבו יצודו דיגי המלך הרבה דגים, אשר ממחירם יבוא ככר כסף בכל יום אל אוצר המלך. ומחיר הדגים אשר יצודו בעת יזלו מימי היאור אל האגם הוא אך עשרים מנים. (Herodot 2, 149) ודיאדאר היוני יספר: “המלך מעריס מלך על מצרים שנים עשר דורות אחרי המלך, אשר בנה את העיר מוף. מעריס בנה בעיר מוף ארמנות נפלאים, והרחק מהעיר חפר אגם גדול ומועיל מאוד, כי היאור לא ישטוף בכל שנה במדה אחת, ויבול הארץ אך משטף השיחור ישתה מים, ובמקום, אשר השטף לא יגיע, לא יצמח כל דשא ועשב, לכן חפר מעריס את האגם הגדול הזה, לקבץ אל תוכו את שפעת מימי היאור בעת שטפם, ולא יהיה רפש וטיט על פני כל ארץ מצרים, וגם לא יחסרו כל מים בכל שנה. אורך האגם תשעים פרסאות, ומן האגם עד היאור חפר מעריס תעלה גדולה ארכה שתי פרסאות ורחבה שלש מאות רגל, למען יוליך ויביא בה את מי שטף השיחור. וממימי האגם הזה השקה את השדות הרחוקים מהיאור, ועל ידי ארובות, אשר נעשו בתעלות האגם פתחו וסתמו אותו כחפצם. כסף רב פזר המלך על מלאכת האגם הזה. ומי לא ישתאה וישתומם בראותו את גדולת האגם הזה, ולא ישים אל לבו כמה רבבות אנשים עשו במלאכה זאת וכמה שנים עבדו בו? וגם התועלת אשר יצאה ממנו ליושבי הארץ, וחכמת המלך, אשר צוה לחפור את האגם מי יוכל לפאר ולרומם? ולמלך לבדו נאוה תהלה אשר חשב ודאג לטובת ארצו ועמו. לכן בצדק ובמשפט נקרא האגם על שמו ”אגם–מעריס“ ובתוך האגם השאיר מקום לקברו, כי העמיד שני פי רמים אחד לו והשני לאשתו בתוך האגם, על הפי רמים הציב שני פסילי אבן דמותו ודמות אשתו, למען ישאר שמו לדור אחרון כי יולד, כי עשה טוב בארץ. כה יספרו המצרים ממלך מעריס” (Diodor 150). והסופר שטראבאן כתב: “הגליל ארזינאע במצרים הוא נחמד ונעים למראה יותר מכל שאר גלילות הארץ, בו נמצאים עצי פרי שונים למיניהם, והזתים אך בגליל זה צומחים, ובכל שאר הגלילות לא נמצא אף זית אחד. וגם הגפן אך בו פוריה, ושאר תבואות השדה פולים ועדשים ימצאו בו למכביר. ועוד מנה אחת אפים לגליל הזה יתר שאת על גלילות אחרים, כי בו נמצא האגם הנפלא הנקרא מעריס, גדלו ומראהו כים גם חופו כחוף הים. האגם הזה יכיל על ידי עמקו וגדלו את כל שטף היאור לבל ישטוף ארץ נושבת. וכאשר יחסרו המים בהיאור ישארו מים רבים באגם להשקות את השדות. ושטף היאור עלה בתוך האגם ע”י תעלה גדולה, אשר הייתה סוגרת ומסוגרת בארובות אשר נעשו בה, ורק בעת עלות היאור נפתחו ארובות התעלה" (Strabon p. 809). האגם הזה עשה אמענעמהא הג’ וסופרי היונים יאמרו כי המלך מעריס חפר אותו, יען נשתבשו בפיהם המלות “פיאס ען מערע” אשר הוראתם “אגם השטף” לאגם של מעריס (Lepsius, Chronol. 265). וחוקרי קדמוניות המצרים החדשים יאמרו, כי האגם הזה לא נחפר מידי בני אדם, כי אם מנחל היאור ישתרע עמק רחב בין הרי לוביא ומשני עברי העמק צוה אמענעמהא לשפוך עפר ולעשות נד אחד מזה ונד אחד מזה ובכל נד ארובה להוליך ולהביא בה את מימי היאור, והעמק גדול היה אך שלשים פרסאות ורוחב כל נד מאה וחמישים רגל, ושלשים רגל גבהם. ועתה נשחת האגם ע"י הרפש והטיט אשר השאיר שטף היאור על גדותיו וחשבו חכמי הגיאלאגיא כי בכל שנה יגבה חוף היאור בד‘ אצבעות ובאלף שנים גבהו גדותיו בג’ רגל ורבע (Linant, mémoire sur le lac Moeris). –  ↩

  147. השם היוני לאבירינטוס נגזר משם מצרי “לא–פורא–ן–טא” הוראתו “השמש מלך העולם” כי הארמון הזה קדוש היה לאליל השמש כדעת הסופר פליניאוס. –  ↩

  148. הארמון הגדול אשר בנה אמענעמהא הג' על יד האגם מעריס, הוא הנקרא בפי היונים היכל–מתעה (לאבירינט), והעראדאט היוני יספר לנו מעשה הארמון בדברים האלה: “אנכי ראיתי את הארמון הגדול הזה והשתוממתי על גדלו, וכל אשר ראו עיני הוסיפו הפלא ופלא אל השמועה אשר שמעתי כבר. כל היכלי היונים וארמנותיהם יחדו נופלים בערכם מארמון הנפלא הזה, ואף פי רמים הנשאים, אשר תלאה כל לשון מהביע תהלתם ותפארתם לא ישקלו נגד הארמון הזה. בו התאחדו שנים עשר היכלות, ששה לצד צפון וששה לצד דרום, אשר שעריהם פתוחים זה לעומת זה וחומה אחת מקפת אותם מבחוץ. בארמון הזה נמצאו שלשת אלפים חדרים מחציתם תחת הארץ ומחציתם על הארץ. בחדרים אשר על הארץ הלכתי אני וראיתי את כלם, ובחדרים התחתיים לא נתנו אותי פקידי הארמון לבא בתוכם, באמרם כי המקום קדוש הוא, בו עומדים ארונות מלכי מצרים המתים, אשר בנו את הארמון הזה, ובהם נמצאים קברי התננים הקדושים, לכן אספר לכם מהם רק את אשר שמעתי ולא ראיתי. והחדרים העליונים, אשר ראיתים נפלאים הם בעיני לא כמעשה בני אדם, כי אם כמעשה בני אלהים. מוצאיהם ומבואיהם, מהלכיהם וחצריהם נחמדים למראה ומשתאה עליהם עין כל רואה. אם ילך איש מהחצרים אל החדרים, ומחדרים אל האולמים ומאולמים אל המהלכים, ומהם אל חדרים וחצרים אחרים אז יתעה בדרכו ולא ימצא מוצאו ומבואו. כל החצרים ספונים בגג אבנים גדולות, בהן חצובים פסילים יפים, והעמודים אשר גג החצרים נשען עליהם הם מאבנים לבנות כדמות אבני שיש. ובקצה הארמון עומד פי–רמה גדול גבהו מאתים וארבעים רגל, בו חצובים פסילים יפים, ופתח הפי רמה הוא מתחת לארץ” (Herodot 2. 148). והסופר שטראבאן יספר ממעשה הארמון כדברים האלה: “על יד האגם עומד הארמון הנקרא היכל מתעה (לאבירינט) וגדול הוא מכל פי רמים הנמצאים על אדמת מצרים ובצדו נמצא קבר המלך אשר בנה את הארמון, ובארמון הזה התאחדו היכלות כמספר הגלילות אשר במצרים. ובו נמצאים חצרים רבים מוקפים בעמודים האחוזים זה בזה ועומדים בטור אחד ודומים לחומה ארוכה, והמהלך, אשר בין העמודים הוא נגד חומת הארמון. ולפני המהלך נמצאים חדרים רבים האחוזים ודבוקים זה בזה ע”י מהלכים מזה לזה, והאיש אשר ילך בחדרים בלי מנהל לא ימצא את מוצאיו ומובאיו. והנפלא הוא, כי מכסה כל חדר הוא מאבן אחת, גם המהלכים מכוסים באבנים גדולות ולא ישענו על עץ או על מסעד אחר. ואם יעלה איש על הגג יראה לפניו רצפה מאבנים שונות, והגג נשען על עשרים ושבעה עמודים, גם קירות החדרים עשויים מאבנים גדולות. ובירכתי הארמון עומד פי רמה גבוה מאד, בו קבר המלך. החדרים הרבים האלה היו נכונים ליום התקבצו נבחרי ארץ מצרים וכהניה להקריב קרבנות ונכסים ולהתיעץ על תהלוכות המדינה, וכל נבחר הגליל בא ושכן בחדר הנועד לו“ (Strabon p. 811). והסופר פליניאוס יספר: ”הארמון הנפלא הנקרא היכל מתעה (לאבירינט), אשר נבנה זה שלשת אלפים שנה עודנו עומד במצרים, ואף כי הסופר העראדאט יאמר כי הארמון הזה נבנה מידי י“ב מלכי מצרים ומידי פזאמעטיך, בכל זאת נראים דברי הסופר ליקעאס האומר כי הארמון הזה הוא קבר המלך מעריס. ואחרים אומרים כי הוא מקדש אלהי השמש ורבים יאמינו בזה. מבוא הארמון עשוי מאבני גיר לבן, והשאר נעשה מאבן גראניט ולא נהרס עד היום הזה. זרם העת לא שטפהו וגם ידי בני אדם לא הרסוהו. הארמון הזה נחלק לפי הפלכים הנמצאים על אדמת מצרים, חמשה ועשרים פלכים היו במצרים וחמשה ועשרים חצרים היו בארמון, והיכלות לכל אלילי מצרים הרבים ואלף וחמש מאות חדרים קטנים מתחת לארץ, ואל החדרים העליונים עולים בתשע מעלות. וסביב לחדרים נמצאו מהלכי עמודים מעשה צעצועים חצובים בתבנית פסילי המלכים ואליליהם ושאר תמונות מחוטבות תבנית חיות אימים ורוחות ובקצה הארמון יש פי רמה” (Plinius, his. 56). –  ↩

  149. נסורה לראות חרבות היכלות וארמונות אשר היו בימי קדם בעיר נא אמון. בדרך העולה מנחל היאור נפגע במהלך אחד המכוסה משני עבריו בפסילים מחוטבים תבנית אדם וראש איל להם. במהלך הזה נמצאים חרבות היכלות וארמונות, אשר חומה אחת ארכה אלף ומאתים רגל מקפת אותם. שמה עמד מקדש אליל אמון, אשר בנה רעמסס השני מאבני גזית בדמות פירמה גבהו קל“ד רגל ושער גדול גבהו ס' רגל בתוך. מן השער הזה נבא אל החצר החיצונה בה מהלכי–עמודים מימין ומשמאל, ורוחב החצר שכ”ט רגל, ואם נביט אל המהלך הפונה קדמה נראה חרבות י“ב עמודים אשר גלות הכותרת עליהם שטוחים ארצה. ומן החצר נבוא אל חדר רחב ידים הנשען על עמודים גבוהים מאוד, והעמודים עודם נצבים היום גבהם ס”ו רגל ועבים י“ב רגל ועבי כפתוריהם י”ב רגל. לימין המהלך ולשמאלו עומדים שבעה טורי עמודים גבהם כ“ב רגל ועבים כ”ז רגל וכפתוריהם הם בדמות פטורי ציצים ומספר כלם מאה ועשרים ושנים. העמודים האלה נשאו עליהם את גג המהלך. ומדת החדר מאה ושבעים רגל לרחבו ושלש מאות ועשרים ותשע רגל לארכו, וגבהו שבעים רגל. כל קירותיו מכוסים בתמונות שונות, בפסילים יפים ובחריטים נפלאים. ואם נלך מחדר עמודים זה הלאה לפאת קדמה נפגע שתי אבני משכית נפלאות גבהן צ"ב רגל ורוחב המסד, אשר תחת האבנים שמונה רגל מרובעות. אלה הן שארית חרבות היכל אמון רע בנא. ולירכתי המזרח נמצאה שארית היכל טוטמאזיס השלישי, חומתו החיצונה, אשר לצד צפון, נהרסה עד היסוד. ובמקום, אשר היה החדר הגדול, עומדים עשרים עמודים מדרום לצפון. וחדרים קטנים נשארו, באחד מהם עומד כסא מחוקה בחריטים ובשני חקוקה על הקיר תמונת טוטמאזיס המקריב קרבנות לאבותיו. –  ↩

  150. רבים שואלים טעם לבנין פי רמים, מדוע בחרו מלכי מצרים בתמונה זאת? וטבע ארץ מצרים עם אמונת יושביה יתנו תשובה נכונה להם, כי בארץ מצרים לפאת ימה תשתרע ארץ מדבר ותוהו יליל ישימון, שמה יתחולל שער קטב המאבד ומשחית את כל צמחי השדה, לכן פאת ים היתה בעיני המצרים מקום מושב אלילי הלילה והאפלה, מעון מלאכי המות צירי שאול ואבדון, ובפאת ימה חצבו להם המצרים קבריהם. ויען כי האמינו המצרים, כי אם גוף המת ישכון לבטח בקבר גם נפשו בטוב תלין במרומים, לכן חצבו להם קבריהם בסלעים, או בנו את קבריהם חזקים ובצורים בחיק האדמה, למען לא תפרע מנוחתם אחרי מותם. ומלכי מצרים, אשר שלטון עז בידם בחייהם, רצו למלוך על הכליון גם אחרי מותם. לכן שמו את לבם לבצר ולחזק את קבריהם ולסגור אותם על מסגר ולפאר אותם בעדי עדים. ולמען היות קבריהם גבוהים משאר הקברים צוו לגולל אבנים או לשפוך עפר על קבריהם, ובבוא רוח סערה נשא חול ועפר ויעש תל בעל צלעות רבות על קברי המלכים, והוא דמות פי רמה. לכן בנו המלכים את קבריהם בתמונה זאת, ואת אשר עשה הטבע במקרה, עשו מלכי מצרים ברצון. ראשונה בנו את פי רמים מלבנים ואחרי כן מאבני גזית מסד הפי רמים מרובע היה, וכל צד פונה לאחת מארבע כנפות הארץ, ופתח צר עשו בהם להביא בו ארון המת ואחרי הושם ארון המת אל תוכו נסגר הפתח וגללו עליו אבנים גדולות לשמרו לבל תגע בו ידי אדם. חרבות שבעים פי רמים נשארו על אדמת מצרים עד היום הזה, הקטן בהם גבהו עשרים רגל והגדול בהם גבהו ארבע מאות וחמשים רגל. רובם היו למעי מפלה, והערבים לקחו מאבניהם לבנות בתיהם, ושלשה פי רמים הגבוהים מכלם אשר בנו המלכים חפרא חופא ומענקרא עומדים עד היום בכפר גיצע רק ראשיהם נשברו. מאבני פי רמה, אשר בנה המלך חופא נוכל לבנות חומה גבוהה שש רגל וארכה שש מאות פרסאות, ואורך המסד אשר תחתיו שבע מאות וארבעים ושש רגל, וגבהו בתחלה ארבע מאות ושמונים רגל, והוא הבנין הגבוה מכל בניני התבל. –  ↩

  151. בזמננו פתחו דורשי קדמוניות המצרים עשרים קברי סלעים, ובתוכם קבר המלך סעטאס אבי רעמסס השני וקבר רעמסס השלישי, ונכתוב אותם פה למחלקותם: במהלך צר ומשופע על מעלות חצובות בסלע נבוא אל חדר מפואר במעשה צעצועים, אשר נשען על ארבעה עמודים. בקיר הימיני מחדר הזה נפתח עוד מהלך אחד, אשר בו נרד במעלות אל חדר שני הנשען על שני עמודים, ומן החדר הזה נפתח מבוא אל מקום רחב ידים הבנוי בעגולה כתבנית רקיע השמים, ובו מצא החכם בעלצאני את ארון סעטאס עשוי מאבני שש, ולא נוכל לרדת עוד יותר במעבה האדמה, אשר בה נמצאים חדרים רבים, כי המעלות בהן נרד נהרסו. אורך המהלך שלש מאות ועשרים רגל ועמקו תשעים רגל. התמונות החקוקות במהלך הראשון הן כתבי החריטים מספרים תולדות המלך סעטי אהוב לפטה, ועל קיר המהלך השני חקוקים ל“ז מלאכים על עבר אחד ול”ט מלאכים על עבר השני, ואחד מהם יוריד כנחל דמעה, ועליו חקוק מלת “רעמי” הוראתו קינה בלשון מצרית. וביניהם אניות אליל כנף ואלילת הצדק תעמידעס. בחדר אחד נראה את המלך סעטי בהקריבו קרבנותיו לאלהיו אזיריס ואיזיס האראס והאטאר ואנוביס. על העמודים אשר בחדר הראשון חקוקים אלילי מצרים, אשר יקבלו את סעטאס באהבה רבה. ומחוקה גם תמונת האנשים אשר הלכו ללוותו וארבעה מיני אנשים הלכו אחרי מטתו, הראשונים היו אנשים שחורים, והשניים לבנים, והשלישים אדומים והרביעים לבנים ואחריהם אליל רע. אנשים השחורים את כושים, ואנשים הלבנים השניים להם עינים כמראה תכלת וזקנם ארוך וגם מלבושיהם קצרים, והם לובים, ואנשים האדומים הם מצרים, ואנשים הלבנים, אשר הלכו באחרונה, גם להם עינים ממראה תכלת וזקנם ארוך אבל גם מלבושיהם ארוכים והם בני קדם. ובכל החדרים חקוקים אלילים היושבים על כסא דין אחרי המות. קבר רעמסס הג‘ חצוב בהר ומהלך ארוך ת"ה רגל אל תוכו. משני צדי המהלך נמצאים חדרים ואולמים רבים ובקירותיהם חקוקות תמונות שונות מחיי המצרים. בחדר אחד מחוקה בית המבשלות, אשר למלך רעמסס הג’, בו נראה שורים טבוחים ובשרם הושם בקלחות, והקלחות עומדות על מסד בעל שלש רגלים אצל האש. עבד אחד יכתוש במכתשת, ושני עבדים ילושו את הבצק ברגליהם, ועבדים אחרים מבשלים מרק מעדשים המונחים בסלים העומדים לפניהם, ועבדים אחרים ירדו את הפת מן התנור. בחדר שני מחוקה אניות מלכי מצרים, אשר בהן יעברון על היאור. ובחדר שלישי מחוקה תבנית כלי מלחמה, סכינים, רמחים, אשפות, חצים, חרבות, קרדומות, שריונים, כובעות, ועל פתח החדר מחוקה תמונת הפרה השחורה הקדושה לאלילה האטאר. ובחדר הרביעי מחוקה על הקיר תמונות כלי הבית אשר במצרים, כסאות, מטות, קערות, קלחות, מכסות מעורות נמרים, כיורות, כדים וסלים. ובחדר החמישי מחוקה יבול ארץ מצרים וחיתו יער, אוזות, שועלים, שלוים, בצים, תפוחים, ענבים ושני אנשים זקנים מנצחים בנגינות לפני אל טאט. והעמודים, אשר מכסה החדר נשען עליהם מחוטבים תבנית רעמסס הג', והגדול מכל קברי הסלעים הוא קבר הכהן פעט–פטאמונף, הוא משתרע תתס“ב רגל בהר, וחללו שלשה ועשרים אלף ותת”ט רגל, וכל החדרים כלולים בהדרם ישתומם כל רואה בם. –  ↩

  152. נטית המצרים לבנות את בניניהם בדרך אותות להלביש בהם דמיונות ומחשבות נראה עין בעין בחברם גוף אדם עם ראש חיות הארץ. המצרים הציגו לפנינו תבנית גוף אדם וראש אריה או ראש תנין או ראש איל, לא היתה מגמתה בזה להורות לנו כי יש מציאות כזאת בתבל, כי אם להורות על איזה רעיון הנסתר בו; כי כל תמונותיהם בין אלה החקוקות על המצבות ואבני משכית והעמודים, בין אלה אשר חצבו בצור בתבנית פסילים כלן מורות על רעיון אשר לא יכלו לבטא אותו בשפתותיהם או לא יכלו להוציאו מכח אל הפעל ע“י הכתב באותיות. וכן הוא בפסל אריאל, הנקרא בפי היונים ספינקס, ובפי המצרים ”האר–עם–אשו“ הוראתו אליל המות, והקאפטים בזמננו קוראים לו ”סבא–אל–ליל" הוראתו ארי הלילה, לו גוף אריה וראש אדם ורובץ על יד פי רמים, פניו פונים קדמה, ומראהו אדמדם, והוא דמות השמש בנטותו לערוב, ויורד אליל השמש אל ירכתי שאול לעורר ישני עפר. אריאל זה חצוב מאבן אחת, ולפניו עמד מקדש קטן, אשר בנה טוטמאזיס השלישי. –  ↩

  153. המצרים ידעו בימי קדם את טבעי ז' מיני מתכיות, כסף, זהב, נחושת, ברזל, בדיל, עופרת וכסף חי, כי במצרים יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, וגם נחושת וברזל מהרריה חצבו. וכה יספר דיאדר היוני: “בקצה ארץ מצרים, במקום אשר ארץ ערב נשען לגבול ארץ כוש נמצא מחצב הרים, בו מקור לזהב, שמה שלחו מלכי מצרים את כל המורדים והפושעים ואת כל הנשבים במלחמה ונשיהם וטפם עמהם, למען יעבדו שמה יומם ולילה בלי חשך. ולמען לא ירחמו עליהם נוגשיהם בראותם ענים, העמידו מלכי מצרים נוגשים מארץ אחרת לבל יבינו דברי צעקתם. ואף כי הנוגשים העבידו את השבויים בפרך, בכל זאת חסה עינם עליהם בחלקם להם עבודתם כפי ערך שנותם, על הצעיר הכבידו את העבודה ומעל הזקן הקלו. נערים מבן שבע עשרה שנה הביאו גושי עפר מחיק האדמה אל מקום העבודה, ואנשים מבן שלשים שנה כתשו אותם במכתשת עד היותם עגולים קטנים כעדשים, ואנשים זקנים טחנו את העגולים האלה ברחים עד היותם דק כקמח, ואחרי כן רחצו את עפרות זהב וזכו אותם ושפכו אותם אל המצרף (הוא כלי חרש שבו צורפים את הזהב) ונתנו אל תוכו בדיל, עופרת ומלח להסר את הסיגים, והזהב היה בתוך המצרף חמשה ימים, כי כן ימלאו ימי הצרופה” (Diodor, 3, 12). ועל המצבות ואבני משכית חקוקה תבנית צורפי מצרים הנקראים מונק–נוב, לפניהם כירה בוערת באש ומפוח בעל שני קנים עומד אצל האש, וגם כף מלאה מתכת עומדת על האש. מכסף וזהב עשו הצורפים טבעות, נזמים, צמידים, רבידים ושרשרות וגם פסלים קטנים, את עצביהם ואת החנוטים צפו בזהב. חרשי נחושת וברזל עשו כלי נשק, חרבות, רמחים, כידונים וגם כלי בית, הנמצאים בזמננו באוצרות העתיקים בערי איירופא הגדולות. המצרים ידעו לעשות כלי זכוכית עוד טרם הצליחו הכנענים במלאכתם זאת, כי כן נראה בקברי הסלעים, אשר בבעני האססאן, כי העושים במלאכה טובלים קנים ארוכים בחומר הזכוכית ונושפים ברוח פיהם אל הקנים ויוצרים כלי זכוכית וגם פניני זכוכית מצבעים שונים עשו. כי לעשירי המצרים כלים מכלים שונים כלי שן ועצי הבנים וכלי אבני שיש, בהט ודרדר, ולדלת עם הארץ כלי חרש לבד. מעשה אורג מצמר גפן ומפשתים מהולל מאוד היה על אדמת מצרים. בן אמוץ בהנבאו על מפלת מצרים אמר: “ובשו עובדי פשתים שריקות ואורגי חורי” (ישעיהו י"ט ט'), והחכם מכל אדם בתארו תבנית אשה זרה הלוקחת נפשות בקסם שפתיה, שם בפיה: “מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים” (משלי ז' י"ז) ובימינו מצאו דורשי קדמוניות המצרים בקברי מצרים פארי פשתים נפלאים, אשר נתנו לתכריכי המתים וישתומם כל רואה על חזקתם ועל יפים והדרם. וגם במלאכת עבוד עורות הצליחו המצרים, ועשו נעלים, כובעים ואשפות מעור חיות.  ↩

  154. הדורש בקדמוניות המצרים החכם ראזעליני קבץ תמונות רבות החקוקות על המצבות ואבני משכית ועל קירות ההיכלות הנמצאות על אדמת מצרים, ובתוכן נמצאות תמונות כלי שיר ותמונות שרים ונוגנים, אשר חיו במצרים. ומהן נלמד, כי שלשה מיני כלי שיר היו במצרים: א) כלי נגינה (זאיטענאינסטרומענטע) אשר נגנו בידם על קוי כנורם ונבליהם. ב) כלי נחילה (בלאזאינסטרומענעט) אשר נפחו ברוח פיהם אל המנים ועוגב לשמוע קול נעים. ג) כלי תוף (פויקאינסטרומענטע) בתוכם גם כלי צלצלי שמע. וכלי שיר שונים היו במצרים, נבל (הארפע) בעל שלשה קוים, נבל בעל שמונה קוים, ונבל עשור, בעל עשרה קוים ונבל בעל עשרים קוים. ובאוצר העתיקים אשר בעיר פלארענץ בארץ איטאליא נמצא נבל עשור מצרי שארית מחמדי ימי קדם. וכלי שיר מצרים דומים בשמותיהם ותבניתם לכלי שיר הנמצאים בכתבי קדשנו, כי העברים למדו את מלאכת השיר והנגון מהמצרים.  ↩

  155. על קירות ההיכלות חקוקות תמונות המחוללות, אשר היו בארמנות מלכי מצרים ומראיהן ותואר פניהן יעידון כי מארץ הקדם מקור מחצבתן ובני שם מקבת בור נקרתן, אשר הביאו מלכי מצרים שבי מצרימה. בנות השיר והמחול אלה הראו את כשרונותן במחול ובנגון עד להפליא, ולא נופלות הנה מן המחוללות העולות על במת השחוק בזמננו. אבל לא בארמון מלכים לבד נמצאו מחוללות כי אם גם בין יתר העם היו עלמות מרקדות ומשחקות על הבמה, אשר שמחו את לבם בחגי השנה ומועדיה בכשרונן הנפלא. בקברי הסלעים אשר בכפר בעני האסאן נמצאו תמונות רבות מחיי המצרים, בתוכם תמונת מלחמת פרים, כי המצרים התענגו על משחק מלחמת פרים. וכה יספר הסופר שטראבאן: “לפני היכל פטה במוף נמצא מקום רחב ידים, ושמה התקבצו כל העם לראות בשחוק מלחמת פרים, כי יש רועים במצרים, אשר ילמדו פרים לקרב, ובעת מצוא נלחמו הפרים בתוקף ועוז עד כי האחד גבר על השני” ואם התרפה פר אחד במלחמתו או ברצותו לברוח מפני אויבו, אז עצרהו הרועה במלמד הבקר אשר בידו, או דקרהו בדרבן, עד כי התעודד להלחם שנית, וכה נלחמו שניהם עד כי האחד ירוצץ את גלגולת השני, או ישבר את מפרקתו ויפול שדוד ארצה, וכל העם רואים ומתענגים ונותנים כבוד לבעל השור המנצח. גם אהבו המצרים לראות בשחוק גבורים נאבקים ולוחמים במלחמת תנופה. בימי החג התאספו העם אל מקום רחב ידים, ונערים למודי הקרב החלו להראות עוצם ידם במלחמת תנופה, כל אחד ינופף את חרבו על ראש רעהו להכותו, וכל אחד יגין על ראשו במגן אשר בידו השנית, החרבות לא מברזל היו, כי אם מעץ, לבל יכה איש את רעהו מכת נפש, וככה נלחמו שנים שנים לעיני הרואים, עד כי נשברו חרבותם, ואז החלו להאבק, ואיש, אשר הצליח בידו להפיל את רעהו ארצה, לו יתנו כבוד ותהלה. גם שחוק מורים בקשת ומשליכי רמחים קולעים אל המטרה, אשר הציבו להם, היה במצרים. ולא בשחוק על פני חוץ לבד התענגו המצרים, כי אם גם בשבתם בבית בחברת מרעים השתעשעו במיני שחוק רבים הנודעים בזמננו, ואינם שוים בנזק הזמן. –  ↩

  156. המסחר הוא מימי קדם קדמתה פנת יקרת לעשר העמים ולהשכלתם, כי אם יתאספו עמים שונים אל מקום אחד לרגלי מסחרם, אז לא ימירו את חפציהם לבדם, כי אם גם את דרכיהם ואת מחשבותיהם יחליפו. בראשונה היה המסחר אך סחר–תמורה (טוישהאנדעל), כי בני אדם היושבים במקום אחד המירו את הנותר מתבואת זרעיהם בעד חפצים הדרושים להם, האכר המיר זרע חומר בעד בגד פשתן, והיושבים בארץ מבורכת בכל תבואת השדה, טענו את הנותר מיבול אדמתם על חמוריהם וגמליהם והובילו אותו לארצות אחרות. ויען כי בימי קדם הדרכים והמסלות מארץ לארץ ומעיר לעיר שוממים, ותלאות רבות מצאו את הרוכלים הנוסעים דרך מדבר לערוב מערבם משודדים וחיות טורפות, לכן התקבצו רבים והלכו גדודים גדודים לעמוד על נפשם ועל מאודם מפני שודדי ערבות, וגדודי סוחרים אלה נקראו אורחה “ואורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט הולכים לרדת מצרימה” בעת מכירת יוסף (בראשית ל"ז). ימים רבים קנו ומכרו הסוחרים את מרכלתם בדרך חליפה ותמורה, עד כי יזמו להקל מעליהם טרחם ומשאם ויתנו קצב ומחיר לכסף וזהב ונחושת וישקלו את כספם וזהבם במחיר מרכולתם. בימי קדם לא הטבעו מטבעות עוברות לסוחר במצרים, כי אם עשו טבעות אשר במחירן קנו ומכרו. והמסחר הגדול הוא סחר–הים, והעמים היושבים על מבואות הים שפע ימים ינקו ויצברו כעפר כסף וזהב ממסחרם ומרכולתם, כי אניות סוחר העוברות ארחות ימים הביאו סגלות ארצות רחוקות ושכיות חמדתן אליהם, וארץ מצרים, אשר הטבע הריק לה את כוס ברכתו, הוא השיחור, המשקה את אדמתה מולידה ומצמיחה, ויתן אוכל למכביר, היתה סחר גוים — מקדם קדמתה. כי השיחור, מלבד אשר דשן את שדמות הארץ, הוביל על פני מימיו אניות סוחר מקצה הארץ ועד קצהו. בראשונה סחרו המצרים אך בארצם, כי שנאו את כל בן נכר, ואחרי כן נפתחו שערי ארצם לכל רוכל וסוחר נכרי, ואז נוסדה כת המליצים וכת חובלי ימים במצרים, כאשר אנחנו רואים בספור תורתנו, כי מליץ היה ליוסף בדברו אל אחיו. בתחלה עשו המצרים אניות קטנות מגומא, אשר שטו קל על פני המים והן הנה הנזכרות באיוב: “חלפו עם אניות אבה” (איוב ט' כ"ז) ובישעיהו: “ובכלי גומא על פני המים” (ישעיה י"ח), כי לא נמצא במצרים עץ חזק לבנין אניות גדולות, ואחרי כן כאשר עשו המצרים מסחר וקנין עם הכנענים קנו מהם עץ ארז מארזי לבנון לבנין אניות גדולות, ועל המצבות ואבני משכית חקוקה דמות אניות המצרים ותבניתם כתבנית אניות צור וצידון, כי מהם למדו. ואניה נקראת בלשון מצרית באריס, ולפי דברי העראדאט היוני היו במצרים אניות גדולות נושאות משא כבד משקלו חמשת אלפים ליטרא. בעת שטף היאור, הוא בעת אשר חום גדול במצרים, התענגו המצרים בעברם באניות רנתם על פני מימי השיחור, כי אז רוח קר נושב על פני המים, ובימים ההם היה חג פאכט בעיר פי בסת, ושמה היה יום השוק כי התאספו כשבע מאות אלף איש מכל פנות הארץ, ויביאו סחורת ידיהם אתם.  ↩

  157. בן בוזי החוזה בהנבאו על מפלת צור אומר: “שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס” (יחזקאל כ"ז) ובן אמוץ בהנבאו על צור אומר: “ובמים רבים זרע שחור קציר יאור תבואתה” (ישעיהו כ"ג) נלמד מהם, כי אנשי צור קנו בגדי שש אטון מצרים וזרע שיחור, לכן אמר בן אמוץ: “ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי” (ישעיהו י"ט) השחור שרץ דגים רבים, והדייגים צדו בכל יום דגים מאגם מעריס במחיר ככר כסף, והמצרים לא אכלו אותם, כי אם מכרו אותם לנכרים, לכן אמר ישעיהו: “ואנו הדגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה ופורשי מכמורת על פני מים אמללו” (שם י"ט) רוכלי שבא הביאו גלומי תכלת ורקמה ממצרים, לכן דבר בן אמוץ כי “יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה יעברו” אל בני ישראל בעת ישובון מן הגולה. בעת רעבון באו מכל הארצות לשבור בר במצרים (בראשית מ"א), אורחת מדינים סוחרים הורידו נכאת צרי ולוט מצרימה, ויעקב שלח מנחה ליוסף מעט צרי ומעט דבש, לוט נכאת בטנים ושקדים (שם מ"ג), כי הדברים האלה יקרים היו במצרים. מדברי כתבי קדשנו נראה כי המצרים עשו מסחר וקנין עם הכנענים ושאר עמי אסיא, וסופרי היונים יודיעו לנו כי בראשונה נסגרו שערי ארץ מצרים לפני כל בן נכר, אך לסוחרי צור וצדון נתן רשיון לבא בגבול מצרים לסחור אותה, ויקנו מהם בר, נשק, כלי אמן, סמי רפואה, דגים, ובגדי שש, מרכבות וסוסים, וימכרו להם עץ ארז לבנין הבתים ואניות, מתכת, שן, עבדים, יין, שמן, ובושם יקר, ואנשי צור וצדון מכרו את חפציהם לעמים אחרים, אבל מימי פזאמעטיך החלו היונים לבא בגבול מצרים לעשות עמה מסחר וקנין ויתן פזאמעטיך רשיון לסוחרי היונים והכנענים לשבת בערי מצרים התחתונה ולבנות להם בתים והיכלות לסחורת ידיהם, ועל זה ירזמון דברי החוזה: “ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען” (ישעיהו י“ט י”ח). וגם בני ישראל באו מצרימה בימים ההם בתוך סוחרי כנען ויבנו להם שם מזבח לה‘, כאשר עשו אחרי כן באלכסנדריא אשר בנו להם מקדש הנודע בתלמודנו בשם מקדש חוני. ועל זה ירמזון דברי החוזה הנזכר באמרו: "ביום ההוא יהיה מזבח לה’ בתוך ארץ מצרים" (שם). ובימי מלך אמאזיס פרח המסחר כחבצלת במצרים, כי המלך הזה אהב את היונים מאד והתרועע עם מלכיהם, וילך בדרכיהם ויתאוה לתענוגותיהם, ויפתח את שערי ארצו לכל אניות סוחר, ונהרו אליו רוכלים וסוחרים וזמרת ארצות רחוקות בידיהם, וימלאו את ארץ מצרים כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיה בימים ההם. ברשיון אמאזיס בנו היונים במצרים התחתונה את עיר מרכולתם נויקראטיס, אשר על חרבותיה נבנה אחרי כן עיר אלכסנדריא ויבנו גם היכלות לאליליהם בדרך מסעם למען יהיו למגן ומחסה לעוברי דרך, כי בימי קדם, ובימינו בארצות הקדם, יסורו כל רוכל וסוחר וכל עובר דרך אל ההיכלות להיות להם לסתרה מפני שודדים, ויעניקו לכהני ההיכלות מטובם, והיה להם מגרש ההיכלות למקום מסחר לכל סחר העמים. בימי אמאזיס עלו המצרים על גפי מרומי העושר, כי כל אכר ועובד אדמה מלא את אמתחתו כסף וזהב בעד תבואת זרעו, אבל עשרם עור את עיניהם וישנו את מנהגיהם ויעזבו את אלהי אבותיהם וילכו בחקות היונים ויזנו את בנותם ונבקה רוח הלאומי בקרבם ואחריתם עדי אובד. –  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות