זולת לשבועות. בראשי הטורים חתומים: א״ב, אני יהוסף באזובי ברבי חנן ברבי נתן ז״ל.

המחרוזות מסתיימות כרגיל בפסוק מקראי.

אַגִּיד חַסְדֵי הָאֵל, וְצִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְעַמּוֹ אַבִּיעַ –

בְּבוֹאוֹ מֵרִבֲבוֹת קֹדֶשׁ וְזָרַח מִשֵּׂעִיר וּמִפָּארָן הוֹפִיעַ.

גַּם מַעֲמַד הַר סִינַי אֶזְכֹּר, הוּא סִינַי עָלָיו כְּבוֹד אֵל הִרְגִּיעַ,

מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ.

דָּתוֹ אַלְפַּיִם שָׁנָה נִבְרְאָה טֶרֶם בְּרֹא עוֹלָמוֹ,

הָיְתָה שַׁעֲשׁוּעִים מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו יוֹם בְּיוֹמוֹ,

וּבְאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה הָיְתָה כְתוּבָה בִמְרוֹמוֹ

כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

זִיו כְּבוֹדָהּ יָדַע צוּר וִיקָר עֶדְיָהּ וְצִבְיָהּ,

חָשַׁב לְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ לְהַאֲכִיל יְצוּרָיו טוּב פִּרְיָהּ.

טָעַם לַהֲבִיאָהּ אֲלֵיהֶם בְּכֶתֶר מַלְכוּתָהּ וְקִשּׁוּרֵי עֶדְיָהּ

לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ.

יָדוֹ פָרַשׂ צוּר לְכָל עַם וָעָם לְבַל יִהְיֶה לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה לְעוֹלָמִים,

כֹּה דִבֵּר: ״עַתָּה אֶבְחָנֵם, הֲיִהְיוּ דָתִי מְקַבְּלִים וּמְקַיְּמִים!״

לָבַשׁ יְיָ עֹז, הִתְאַזֵּר לָבוֹא אֲלֵיהֶם עִם שַׂרְפֵי מְרוֹמִים,

לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים.

״מַה כָּתַבְתָּ בַדָּת אֲשֶׁר בָּהּ תַּבְחִין כִּלְיוֹתַי?״

נָאַם לוֹ אֱדוֹם, וַייָ עָנָהוּ ״לְהַזְהִיר עַל דָּם מִצְווֹתַי!״

סָר כָּל אִישׁ מֵהֶם לֵאמֹר ״הַחֶרֶב יְרֻשַּׁת אָבִי וּבָהּ אֶדְבַּק כָּל יְמוֹתַי.

חָלִילָה לִּי מֵייָ מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתַי!״

עָבַר עַל בְּנֵי לוֹט וַיִּשְׁאָלוּהוּ ״מַה נִּכְתַב בְּדָת דָּר מְרוֹמִי?״

פָּצָה פִיו לֵאמֹר ״לֹא תִנְאַף, כִּי כָל נוֹאֵף זְעוּמִי!״

צַָעַק לִבָּם: אֵיךְ זֹאת אֲקַבֵּל – וְהָיְתָה חֶרְפָּה לְכָל עַמִּי?

הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי!

קָרָא לְיֶתֶר הָעַמִּים – וְכֵן עָנוּ כֻלָּם אֶל אֵלִי.

רָחַשׁ: אֵלְכָה לִּי אֶל הַגְּדוֹלִים זֶרַע יַעֲקֹב עִם חַבְלִי.

שְׁאֵלָהוּ הַיְקַבֵּל תּוֹרָתוֹ – וְהוּא לַעֲנוֹת הִפְלִיא:

״אֵין כָּמוֹהָ, תְּנֶנָּה לִּי!״

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ וְהִזְהִירָם ״הִתְקַדְּשׁוּ, בְּחִירַי, כִּי אֵינֶנִּי

אֶת כְּבוֹדְכֶם נוֹתֵן לְאַחֵר, וְעוֹלֶה עַל אַחַד הֶהָרִים הִנֵּנִי״.

נָשָׂא קוֹלוֹ אָז כָּל הַר גָּבֹהַּ ״כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יוֹעִידֶנִּי?

לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי?״

יָהּ קָרָא לְסִינַי ״הִתְקַדֵּשׁ, כִּי אֶשְׁכֹּן בַּגְּדוּד עָלֶיךָ!

יָאַבְתִּי וּבָחַרְתִּי שְׁפָלִים וּבְךָ אֶבְחַר לְשִׁפְלֶךָ.

הִכּוֹן לִקְרָאתָם אִם לְקִנְאָה וְהִתְיַצֵּב בְּחֵילֶיךָ,

קוּם, רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ!״

וְעַל סִינַי בְּרִדְתּוֹ, בְּהוֹרִידוֹ בַת מֶלֶךְ מֵחֲדָרָיו,

פָּקִיד נָגִיד וְנֶאֱמָן בּוֹ בָחַר לְהַנְחִילָהּ אֶל זֶרַע בְּחִירָיו.

הִתְגֹּעֲשׁוּ אָז גִּבְעוֹת עוֹלָם וְשַׁחוּ כָל הֲרָרָיו

וְלֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו.

אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה וּמַלְאֲכֵי שָׁלוֹם בְּצֵאת מִקִּרְבָּם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים,

זָעַף לִבָּם וְלֵב הַתּוֹרָה פִּתּוּ וַתִּשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים.

וַתֹּאמַר ״הֲזֶה חַסְדְּךָ אִתִּי, כִּי תְגָרְשֵׁנִי מֵעֲדַת תַּרְשִׁישִׁים

וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים?״

בְּרִית חַסְדּוֹ זָכַר צוּר לֵאמֹר ״אַיֶּלֶת אֲהָבַי, מַה לָּךְ?

יַעֲלַת חֵן, אֵיךְ עַל עֲצַת מַלְאָכַי לִבֵּךְ הֻשְׁלַךְ?

בִּתִּי, הַחֲרִישִׁי, כִּי לְמַעַן כְּבוֹדֵךְ לִבִּי נִמְלַךְ,

הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ!״

רָחֲשׁוּ עוֹד מַלְאֲכֵי רוּם לְהַעֲרִים עַל בֶּן-עַמְרָם סוֹד וְתַחְבּוּלָה,

בָּאוּ לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ – וְלֹא נָתַן אֵת אֲשֶׁר נַפְשָׁם שָׁאֲלָה.

יְמִין עֲצָתָם הֵשִׁיב אָחוֹר, כִּי לְמַעַן הָעָם אֲשֶׁר בָּחַר לְנַחֲלָה

בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

חֲמַת מַלְאֲכֵי אֵל שָׁכֲכָה, בִּרְאוֹתָם כִּי עֵת דּוֹדִים עִתּוֹ,

נָהֲרוּ כִּי יְיָ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל לְהִתְחַתֵּן בּוֹ לָתֶת לוֹ בִתּוֹ.

נָאֲמוּ גַם הֵם אֵלָיו אַחַר הֱיוֹת רוּחָם מְבַעִתּוֹ

״בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ – גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ!״

בָּא כָל מַלְאָךְ וּמַלְאָךְ לִמְסֹר לוֹ סוֹד, כִּי נַפְשָׁם בּוֹ תַחְשֹׁק.

רָאָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת וּמָסַר לוֹ סוֹדוֹ כִּי קְטֹרֶת זַעַף מַגֵּפָה יִשְׁתֹּק,

בָּחַר בּוֹ אַף הוּא לְהַאֲכִילוֹ דְבַשׁ סוֹדוֹ הֶעָמֹק –

מֵהָאוֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק.

יַחַד אֲלֵיהֶם אֱלֹהִים עִם מַלְאָכָיו נִגְלָה לֵאמֹר ״אִם תִּשְׁמְעוּ בְקוֹלֵנוּ –

נֹעַם שְׂכַרְכֶם רַב, וְאִם אַיִן – נִכְפֶּה עֲלֵיכֶם הַר כְּגִיגִית בְּחֵילֵנוּ״.

״תּוֹרָתְךָ נְקַבֵּל!״ עָנוּ פֶה אֶחָד ״וְלֹא נֹאמַר כִּדְבָרְךָ, מְחוֹלְלֵנוּ,

לֶהָרִים: כַסּוּנוּ, וְלַגְּבָעוֹת: נִפְלוּ עָלֵינוּ!״

נָאַם אֵל ״מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר תִּתֵּן, פֶּן אִישׁ מְרִיבְךָ יִתְלַקַּח?

זָכוֹר תִּזְכֹּר דָּתִי וְעֵין שִׂכְלְךָ עַל תּוֹרָתִי תִפְקַח״.

לוֹ עָנוּ כֻלָּם ״הִנֵּה נָא לִי שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת שְׁמָם הַטּוֹב בְּשֶׁמֶן מְרֻקָּח,

וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקַּח״.

אֲבִיר יַעֲקֹב עָנָה ״אֲבוֹתֶיךָ לֹא מְצָאתִים בְּכָל עֵת כִּלְבָבִי:

אַבְרָהָם בְּדַבֵּר ׳בַּמָּה אֵדַע?׳ לֹא יְדָעַנִי, וְיִצְחָק אָהַב אוֹיְבִי,

גַּם יַעֲקֹב אֵחַר נִדְרוֹ – וְלָכֵן לֹא יִהְיֶה אִישׁ מֵהֶם עֲרֵבִי.

אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי!״

״בּוֹחֵן לְבָבוֹת, אִם אֲבוֹתַי לֹא כָשְׁרוּ וְלֹא יָשְׁרוּ בְעֵינֶיךָ –

קַח תַּחְתָּם עוֹלָלַי וְיוֹנְקַי וְיִהְיוּ עֲרֵבֶיךָ נֶאֱמָנֶיךָ!״

דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל ״עַמִּי, עַתָּה עָרְבוּ לִי הֶגְיוֹנֶיךָ,

תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ!״

פִּרְחֵי רְפוּאָה הִפְרִיחַ בְּעַמּוֹ וְלֹא נִמְצָא בָם עִוֵּר וּפִסֵּחַ וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ,

וַיִּמְתְּקוּ בְּפִי כֻלָּם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים מִיַּעֲרַת הַדְּבַשׁ וְהַהֵלֶךְ.

בָּם שָׂמַח לֵב עַמִּי וְהִתְפָּאֵר עַל כָּל עַם – אִם עָשִׁיר וְאִם חֵלֶךְ –

עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ!

הֶן אֵל קְצוֹת דַּרְכֵי יְיָ – וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִמְצָא בוֹ?

וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן, בְּהִגָּלוֹתוֹ כַּמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ?

יְיָ אֲדוֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ! אַשְׁרֵי כָל גֶּבֶר סוֹד דָּתְךָ בְקִרְבּוֹ,

אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁשָּׁמַע לְמִצְווֹתֶיךָ וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל לִבּוֹ!