אמר נפתלי הירץ וויזל

בן כבוד יששכר בער זצ"ל

בפתיחתנו לחוברת הראשונה דברנו על השיר, מה כחו בנפש, ומה יתרונו על המליצות הפשוטות, והוכחנו שם כי הוא מלמד להועיל, כי יבין לזולתו עומק הענין במאמריו הקצרים, ובמשליו ודמוייו הצחים, מה שאין ביד המאמרים הפשוטים לעשותו, ושבעבור כן בחרנו לחבר המחברות הללו, לפאר אמרות אלהינו הכתובים בעט אלהי בספר התורה, להכניסם בלב האדם, ביד נעימת השיר הערב על אזן שומעת. ושם כתבנו שמונה טעמים שהעירונו לאחוז במלאכה הזאת, למען דעת כי מאהבת המישרים עמלנו כל העמל הזה, ולא באנו לכפול הדברים פה, כי אין חפצנו להטריח את הקורא לקרות דבר אחד פעמים. וכבר באו דוגמאות מן הטעמים האלה בחוברת הראשונה:

ואולם החוברת השניה הזאת, עולה היא על הראשונה. כי אמרות התורה שנוסדו עליהן שלשת השירים שבה, כוללים דברים נשגבים. כי השיר החמישי נוסד על פרשת ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו' (שמות ג' א' עד שמות ד' י"ז). והמדברים בה הם ה' ב“ה ומשה עבדו, וקשה על האדם לכלכל דבריו במשפט, כפי מעלת המדבר אשר אין ערוך אליו והוא ה' ב”ה, וכפי מעלת האיש אין כמוהו בנביאים, שהוא משה רבינו ע“ה, וביותר כי הענין עצמו עמוק וסתום, ולא באנו להרחיב בו, רק להעיר על שאלה אחת, נשאלה מחכמי לב הראשונים ומעדת המפרשים ז”ל, וכוללת הספור כולו שנוסד עליו השיר החמישי, וזאת היא: איך אדוננו משה ע“ה הפציר מלכת בדרך שלחו ה' ב”ה, לשפוט את פרעה, ולהוציא את ישראל ממצרים? ואיך אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' (שמות ג' י"א), וכי הוא יעשה; אם ה' צוה כאשר יחפוץ יעשה, וכמו שענהו ה' כי אהיה עמך וגו' (שם שם י"ב), והוא ע“ה אזר והפציר והקשה לשאול, ועל כל שאלה ענהו ה' כדרכי טובו, ולא שקט לב משה עד יצא מפיו מאמר קשה שאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד' י"ג), שבעבורו חרה בו אף ה‘, ומה כל החרדה הזאת לאיש גדול כמוהו, אשר מאז ברכו אלהים, והלבישו עוז וישע, כנזכר בחוברת הראשונה ממעשיו הגדולים שעשה, ומה הגיע לו עתה כי מאן ללכת, למה ירא אם אלהיו עמו? ואין לך לומר שענותו גרמה זאת, כי אין בדבר זה מקום לענוה, על ענוה כזאת הוכיח שמואל לשאול ואמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וגו’ ולמה לא שמעת בקול ה‘, (שמואל א' ט"ו, יז יט) ובארנוהו היטב בפירושנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (פרשה י“ב דף ס”ז). והרב ר’ יצחק אברבנאל ז”ל קבץ דעות המפרשים ז"ל והם כתובים על ספרו בפירוש פסוק ויאמר משה מי אנכי כי אלך וגו', ולא אעתיק דבריו, ולא אערוך נגדם תשובות, אבל האמת אגיד כי לא הניחו את רוחי, וצריך אני להראות דעתי בענין זה, בעבור חזק דברי השיר שיסודתו עליו, כי דבר חדש הוא, לא מצאתיו בדברי מי שקדמני, והחלותי לדבר עליו בפתיחתנו הראשונה, ועתה נוסיף דבר בו, להראות כי דברינו מתאימים הולכים על דרך אחד, ומלמדים הבן אמרי יושר תורתנו, וכמו שאמרנו שם, שבענין הנכבד הזה הרבה מדברי תורה הסתומין תלויין בו, ונחל לדבר עליו בקצרה:

לדעתי סובב הדבר על מה שהחלונו לדבר עליו בפתיחתנו הראשונה בטעם החמישי (פתיחה צד X), כי האנשים הגדולים בחירי ה‘, צלחה עליהם רוח אלהים, והיא אמצה את לבבם לעשות מעשים נפלאים, לא יעשו כפי הדעת הנטועה בעושיהם ובכל אדם, כמו אברהם אבינו ע“ה שרדף בחניכיו המעטים חיל ארבעה מלכים גדולים, ויונתן בן שאול שהלך למחנה הפלשתים, ודוד שנלחם עם הענק, והציל שה מפי הארי, וכן משה רבנו ע”ה שהרג גבורי מצרי, והתיצב נגד הרועים הרבים, וכמו ששרנו על זה בשיר השלישי בחוברת הראשונה (צד 35), והוא העוז הנזכר בכתובים, שהוא הכח האלהי שלא יעמוד דבר כעדו בנפש, והמלובש בו יעשה חפצו, אע“פ שסותר משפט לבו, ידע אברהם כי שי”ח אנשים, נגד חיל מלכים אדירים כאין יחשבו, ויהונתן ידע כי איש אחד ונערו לא ירדפו המחנה כלה, ודוד ידע כי לא ילחם הרועה במקלו עם הענק איש מלחמה, ולא עם הארי אשר לא ישוב מפני כל, אלא שהכח העליון שלבש אותם, אזרם חיל לעשות מה שעשו; וכן משה בהריגת המצרי ובהחרידו את הרועים, הוא הסיר מלבם כל פחד וכל רעיון רוח, ועשו מה שעשו בשמחה ובלב בטוח, בהיותם נושעים בה’. על זה שר דוד: כי אתה תאיר נרי, ה' אלהי יגיה חשכי, כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור (תהלים י“ח, כ”ח כ"ט):

אולם בעתים שלא הרגישו הגדולים האלה בנפשם הכבוד וההדר הזה, היו ככל אדם נוהגים כפי שקול דעתם, שוקלים מעשיהם על מאזני הדעת, מה לעשות ומה לעזוב, מכינים ההכנות הטבעיות הנאותות להצליח בהן, דואגים איך יפול דבר, מעתירים לאלהיהם שיגן עליהם, מתרחקים מן הסכנות, ואינן עושים חיל נגד משפט שכלם האנושי, כי חלילה להם לסמוך על צדקתם, שיפליא ה' לעשות עמהם, אבל יקטנו בעיניהם מאד, כמו שתראה איך דאג יעקב לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים, ושהתפלל עליו ועל אחיו לאלהיו, ולא דאגו יצחק ורבקה לשלוח את ברוך ה' יעקב יחידי לגור בארץ אחרת, גם יעקב עצמו לא פחד ללכת, לפי שיצחק ורבקה עשו זאת ברוח אלהים שלבשתם. וכן יעקב מיום לכתו מבית אביו, עד שובו אל ארץ מולדתו, היה ה' עמו, והרהיב תמיד בנפשו עוז ובכל חפציו הצליח, ואין יראה במקום שמחה ובטחון, לא כן במעשה יוסף עם אחיו, היה יעקב בימי אבל וצער ולא הרהיבו עוז מיד ה‘, וכן קרה לשמואל הרואה, כשצוהו ה’ למשוח את בן ישי, אמר איך אלך ושמע שאול והרגני (ש“א ט”ז ב'), לפי שלא מצא בעת ההיא בנפשו הכח שהיה רגיל לעשות בו מעשה חיל בלי פחד, על כן ירא כדרך כל אדם, ולא חשב לו ה' זאת לעון, אבל אמר עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (שם שם שם), הרי שהסכים על ידו. ועוד נרמוז בזה דבר בסמוך:

ועתה ראה, כששב יעקב על פי ה' לארץ מולדתו, והגידו לו כי עשו יוצא לקראתו וארבע מאות איש עמו, ירא יעקב פן יבוא עשו ויכנו אם על בנים, ואיך לא נשען על כחו ועל גבורת האנשים אשר עמו, שיגברו על מחנה עשו, שהרי הבטיח לו ה' שיהיה עמו (בראשית ל"א ג'), וכבר עברו עליו סכנות יותר עצומות, ולא נאמר שהיה ירא? אין זה אלא לפי שבמעשה עשו, לא מצא העוז בנפשו שהיה רגיל בו מיום לכתו מבית אביו עד כה, על כן ירא, כי היתה זאת אצלו אות לרעה, ואין זה כשאר ירא הגובר על יראתו, אבל יראתו סבבה לו צרת לב ומצוקה, וקרהו מה שיקרה לבעלי מצוקות, שעולות מחשבות מפחידות על לבבם, אין בכחם להתגבר עליהם, ועל זה העיד הכתוב ואמר ויירא יעקב ויצר לו וגו' (שם ל"ב ח'), וזה מלמדנו הענין כלו, שבראותו כי סר עוז ה' מנפשו, ועם כל ההבטחות שהבטיחו ה' להיות עמו, עודנו ירא, סבבה לו יראתו צרת לב, ולא יכול עוד להתנחם לחשוב מחשבות אומץ ובטחון, וכן אמר בתפלתו לאלהיו, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו‘, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים, ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו’ (שם שם י“א י”ב י"ג). קורא משכיל התבונן אם לא כדברנו כן הוא, וכך אמר: הלא אתה ה' צויתני לשוב לארצי ולמולדתי, והרי על פיך אני הולך בדרך הזה, גם הבטחתני להיטיב עמדי, גם עשית עמדי חסד ואמת עד היום הזה, לא יראתי מדבר, כי עד עתה הרהבת בנפשי עוז, לכן עתה אתפלל אליך הצילני נא מיד אחי מיד עשו, וכל החרדה הזאת לפי שירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים, ומה טעם ליראה זו, אם אתה אמרת היטיב איטיב עמך, וזרעך יפרוץ לרוב כחול הים, אך בעבור סר כחך מעלי, עד שאני ירא אותו, יראתי סבבה לי המצוקה הזאת:

ודבר זה עצמו קרה לאדוננו משה ע“ה כשנגלה השם ב”ה עליו, וצוהו ללכת אל פרעה, ולהוציא את ישראל ממצרים, לא מצא בנפשו אותו העוז הכח שחננו אלהים בנעוריו, כשהרג את המצרי, ואחרי כן גר בארץ נכריה, וכמו ששרנו בשיר ג' בחוברת א' (צד 42) ובהושיעו בנות יתרו מן הרועים, וכמו ששרנו על זה (שם צד 44), וכל שכן שלא מצא העוז האלהי הצריך למלאכות ה' ולמשרה הגדולה, כאותן שצוה למשה, כי לעשות כאלה צריך שיחנהו ה' בעוזו, שלא יירא ולא יפחד מכל, כאמרו ויתן עוז למלכו (ש"א ב' ו'), ויחנהו בהוד מלכות שייראו מפניו וישמעו אליו, וכאמרו ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ז כ'), וכתיב ויגדל ה' את שלמה וגו‘, ויתן עליו הוד מלכות אשר לא היה וגו’ (ד“ה א' כ”ט כ"ה) וכולן צריכין להיות בו בהפלגה גדולה, כפי גודל המעשים שצוהו ה' לעשותם, וכשהרגיש כי נפשו רקה מאלה, ובוש וירא לשאול לו הגדולות והחסדים האלה מאת ה‘, ירא ללכת, ויראתו סבבה לו צרה ומצוקה לא יוכל להתגבר עליהן, ויפה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו’, בסתר דבריו אמר אם לבי יעמוד על מצבו כמו שהוא עתה, במה כחי גדול ללכת אל פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים. ועל זה שרנו בחוברת הזאת (צד 24): אך אני אדם לא אל, לבי רק לב גבר, לא הפכו אלהים, לא שמו לב ליש, הוד מלכות לא נתן לי, עוז לא הלבישני. כי איך איש בורח מפחד מלכו בעבור כי דם שפך, ילך יחידי לדבר משפטים עם מלך איום ועז פנים, ויהיה ראש לששים רבוא גברים כולם עבדים עושים בחומר, ויוציאם מתחת יד מלכם ויוליכם למדבר לעבוד את ה‘, דבר לא עלה מעולם על לב אדם, כי זה משה האיש היה הראשון אשר שלחו ה’ לבני אדם, ונתן בידו פקודים נוראים כאלה, ואיך יעמוד לב איש אשר נסה מקדם לעשות חיל בעוז ה‘, ועתה סר כחו מעליו, הלא יירא, ויראתו תסבב לו צרת לב, כמו שקרה ליעקב, גם כשענהו ה’ כי אהיה עמך וגו‘, אחר שלא נתן לו מה שלבו חפץ, לא עזבו פחדו, וכמו ששרנו (צד 25), דוגמא לדבר יעקב, גם לו אמר ה’ שיהיה עמו, ואעפ"כ עמדה יראתו במקומה:

ואולם טעם דבר זה, למה מנע ה' עוזו מיעקב כשיצא עשו לקראתו, ומעבדו משה בתחלת דברו אליו, ומשמואל כששלחו למשוח את דוד? אע“פ שזה בכלל דרכי ה' ואורחותיו הנשגבים מבינת בני אדם כמוני, ושעליהן בקשו הנביאים, כמו משה (שמות ל“ג י”ג), ודוד (תהלים כ"ג ד'), נוכל להתבונן בזה, ולומר כי מדרך ה' לנסות את יראיו, להוציא יראת ה' שבנפשם מן הכח אל הפועל, בעבור יזכה לרב טוב שחפץ לעטרם בו במשפט, לכן יצוה עליהם לעשות דברים קשים וזרים ללב האדם לעשותן, וכשיגברו על פחדם הטבעי בעבור מורא אלהיהם, אז יחון אותם יותר מאשר קוו לו, כי יודע ה' נפש עבדיו שעומדים בנסיון, וזה תראה גם ביעקב גם במשה, כי יעקב אע”פ שירא ויצר לו, לא ברח עם מחנותיו לארץ אחרת, גם לא שב אחור לבית לבן, אבל שמר את פי ה' ללכת אל ארץ מולדתו, ושם נפשו בכפו כאמרו אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו' (בראשי ל"ב ח' ט') וזכה לכבוד גדול, שלא לבד שהלבישו ה' עוז, ולא ירא עוד מעשו, אלא שחננו אלהים וישר אל מלאך ויוכל, וכמו שרמזנו בפתיחתנו הראשונה בטעם החמישי. וכן משה כשחרה אף ה' בו וצוהו ללכת, גבר על פחדו מיראת אלהיו, ובקש ללכת בשליחותו כמו שהוא, וכמו ששרנו בחוברת זאת (צד 40), ואז חנן אותו ה' ב“ה הוד מלכות, רב מהוד כל מלך ונביא, וכמו שכתוב ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ז כ'), ויפה אמרו ז”ל מהודך לא כל הודך, כי לא קם עוד כמשה, והרהיב בנפשו עוז לא זכה אליו אדם מלפניו ומלאחריו, כמו שראינו ממעשה האיש הגדול הזה אשר עשה במצרים ועל הים ובהר סיני ובמדבר כל ארבעים שנה המעידים על הודו הגדול, ועל עוז אלהיו שהיתה בנפשו, וכמו ששרנו על זה (צד 30). והדעת תלמדך כי אילו הרגיש משה הכח הגדול הזה בנפשו בדברו אליו מתוך הסנה, לא היה מפציר, ולא היה אומר מי אנכי וכיוצא בזה, וכן תבין מדברינו, כי לא חשב אלהים לעון ליעקב למשה ולשמואל וכיוצא מן הנביאים, כשהיו יראים ונרפים מבטוח על דבר ה' והבטחתו, כי ראוי להם לירוא, בראותם כי חדל כחם, ומי יעמוד בסוד ה' אע“פ שמבטיח על טובה, אולי רצונו שבאחרית יצליחו וייטיב עמהם, ובכל זאת יעברו תחלה בנבכי הצרות והרעות וכיוצא בזה, ויפה אמרו רבותינו ז”ל ויירא יעקב, ירא שמא יגרום החטא, כלומר הבטחת ה' תעמוד לעד, והחטא יגרום להם צרות רבות ורעות, כי גדולים כאלה מה הם בעיניהם. ואולם מה שחרה אף ה' במשה, אינו בעבור כי ירא מלכת, אבל בעבור שלח נא ביד תשלח, וכמו ששרנו על זה (צד 49). ועם זה ביארנו הענין העמוק והרחב הזה, כפי קוצר דעתנו:

והשיר הששי כולל הדבורים שדבר ה' עם משה בארץ מדין, ומה שקרהו בדרך במלון, ודבור ה' לאהרן, ושפגשו איש את אחיו בהר האלהים, ושספר משה לאהרן מה שצוהו ה' במראה הסנה, ולכתם למצרים לבשר הגאולה לישראל, ושהאמינו העם לדבריהם, שהן כולם ענינים נשגבים, קצרה בהן התורה מאד, לא הודיעה איך בשר משה לאהרן את ישועת ה‘, ואיך הודיע ענו כמוהו, כי ה’ שמהו נגיד על עמו, ולאלהים לאהרן, גם לא זכרה תורה מה ענהו אהרן; והדעת נותנת, כי כשמוע אהרן הנוראות האלה מפי אחיו, לא החריש לו, וכבר הוכחנו בפתיחתנו הראשונה, שבמקומות רבות שהיו אמרי פה, או הגיון לב סתם הכתוב, ולפעמים מפורש שלא במקומו, כמו שלא זכר הכתוב שדבר יוסף אל אחיו כשהשליכוהו אל הבור, ופירשה במקום אחר שהתחנן אליהם, גם לא זכר הכתוב איך בשר אהרן את הגאולה לישראל, ומה ענה אותו העם. ובשירנו נתנו דבור בפי משה, ומענה בפי אהרן, ודבור בפי אהרן מבשר הגאולה לישראל, ומענה בפי העם, כי זה דרך המשורר, להעיר לב הקורא, וללמדו מחשבות דעת דברים נאמנים מסולתים כסלת נקיה הבלולים בשמן מליצותיו. ואם מאמרי המשורר נשגבים, ידין הקורא על אחת כמה וכמה שגבו דברות כאלה כשיצאו מפי אנשי הרוח המדברים והעונים בענין זה, ויתן כבוד למלך הכבוד אשר הפליא לעשות עמנו כאלה, כי לתכלית זו חברנו השירים האלה:

והשיר השביעי כולל ביאת משה ואהרן אל פרעה, ומה דברו אליו בשם ה‘, ומענה פרעה המלאה נאצות, ודבור שני למשה ולאהרן אליו, שעליו ענה פרעה פעמים, והנביאים לא ענו דבר, ופרעה הוסיף להצר את ישראל, ותלונת ישראל על משה ואהרן, והם לא השיבו דבר, ותפלת משה אל ה’, ומענה שענה ה' למשה, שבכל אלה קצרה התורה מאד, והרחבנו הכל במליצות השיר מטעם שזכרנו. ולישב דעת הקורא באמתת הקורות הקדמוניות האלה, שמרוב קצורי הספורים, יקשה עליו לכלכל הדברים במשפט שכלו, ויעלו על לבו מחשבות, ע"ד משל מלך עז פנים כפרעה נאץ אל וכחש בדברי משה, וכאמרו ואל ישעו בדברי שקר (שמות ה' ט'), איך לא שלח יד בשני זקנים, המבקשים לקשור קשר, להסית לב ששים רבוא עבדים גברים שימרדו במלכם, ואין מרד במלכות יותר מזה? ולא מצינו שדבר אתם קשות, ואם אחרי שראה את כל מעשה ה' הגדול הכלימם, וכאמרו ויגרש אותם מאת פני פרעה (שם י' י"א), וכתוב אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות (שם שם כ"א), כל שכן שיעשה כהנה וכהנה בתחלת בואם אליו, וכל כיוצא בשאלות כאלה שיחשוב לב כל משכיל עליהן, יתבארו לו ממליצות השירים האלה, כי ישרנום לפניו כפי כחנו וכפי יסודותינו:

ומלבד הכללים שאמרנו, שכוללים השירים האלו, התבארו בהן פרטי דברים במליצות התורה הסתומות, וחדשנו בהן כוונות, עמוקות הולכים על דרך הפשט, יבינם הקורא המשכיל ממהלך השיר ומנתיבותיו, כי המקראות שבתורה הכתובים בפרשיות שכוללים שלשת השירים האלה על הרוב סתומים, כאשר תראה בפי' התורה להרב רבי יצחק אברבנאל ז“ל, שמדרכו להעיר על שאלות וספקות בכתובים, איך הקשה לשאול שאלות קשות בפרשיות האלה, ומה' מענה לשון להשיב נכוחות, כי בהתרת השאלות על הרוב לא הלכנו בדרכיו ולא בדרכי המפרשים ז”ל, וכבר אמרנו כי מחשבת המשורר הולך וסובב על הספור כולו מראשו עד סופו, לסדר עניניו, ולחבר דבריו אחד אל אחד, עד יהיו לאחדים בידו, וחסרון דבר לא יבוא ביניהם, הוא ישים לבו אל דברי המדברים והעונים, שיהיו דבריהם תמיד מקבילים עם ערך דובריהם, וכפי הציור שצייר המשורר בדעתו מן המדבר או העונה ההוא, וכפי מנהגי האומה והדור שקרו בה המאורעות האלו, כאשר נודע לנו מספורי ד“ה הקדמונים, ולכן צריך המשורר להתבונן בדברים שאין צורך להמפרש להתבונן בהם, ולבאר כוונות הכתובים בדרך המתקבל על הדעת, עד שיהיה פירושו עטרת לשירו, ונותן כבוד לתורה, ומתאים עם השירים שלפניו ושלאחריו, כי השירים קשורים זה בזה, ומלמדים זה אל זה, כמו שתראה בחוברת הזאת (צד 13) המתחלה כעטוף לב נדכאים לפני אל שפכו שיח, הקשור עם השיר שלפניו שנזכרה בו תפלת ישראל וששמע ה' תפלתם, ובחר לו איש כלבבו שעל ידו יושיעם מצרתם, ועתה ישיר שאע”פ שנשמעה תפלת המתפללים במצרים, לא מקרבם בחר אל נגיד ומושיע וגו'. וכן הוא בכל השירים השמונה עשר שבשש חוברות הללו, וכן מנהג פרקי כל שיר ושיר, אין ביניהן הפסק ענין, אלא ענין נמשך מענין ודבר מסתעף מדבר שלפניו, וכמו שבלי ספק כבר הבין זאת המשכיל משירי החוברת הראשונה:

תמו דברי הפתיחה השניה: