שירי תפארת כולל שמונה עשר שירים כלם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר
עשה לאבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני אשר שר המשורר המפואר החכם
הכולל הנכבד הרב מוה“ר נפתלי הירץ וויזל ז”ל.

חלק ראשון

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

פתיחת המשורר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

מראש ומקדם היה השיר כלי חפץ לאלהים ולאנשים. תראה כי כששפט השם את יציר כפיו על חטאתו אשר חטא, נאמרו הדברים בדמות השיר, הוכחת השם לקין היתה באורח שיר, למך דבר לנשיו בארח שיר, גם נח ברך את בניו וקלל את כנען בדרך השיר, וכן נהגו לכבד את רעיהם בשירים ישירו עליהם, כמו שאמר לבן ליעקב ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור (בראשית ל“א כ”ז), גם ברכת יעקב את בניו, וברכת איש האלהים את ישראל לפני מותו, דברי שיר הם. בו הודו לאלהים על חסדיו, כמו שירת הים ושירת הבאר. וכן תוכחת השם העומדת לעדה בבני ישראל עד עולם, וכלל בה כל אשר יקרה להם עד אחרית הימים, דברי שירה הם. ואם נבוא לפרוט השירים הכתובים בספרי הנביאים והכתובים יאריכו הדברים. ספר תהלים כל אדם חזו בו, כלו שירים וזמירות לאלהי ישראל. חכמת שלמה בספר משלי כלו בארחות השיר, וכמוהו כל ספר איוב, ורובי דברי הנביאים ישעיה ירמיה ויחזקאל ותרי עשר דברי שיר הם, כלם השתמשו בכלי חפץ זה, להודיע בו לבני אדם דברי הנבואות שקבלו מיד ה', ודברי חכמה ומוסר שלמדום וכל כיוצא בזה:

וכן אם נרד מן ההר הטוב הזה, מכל אשר נמצא כתוב בספרי הקדש בדרך שיר, ונביט על פני תבל ארצה, נצא השדה, נלינה בכפרים, נבוא בערים, נעמוד בחצרות הגדולים, גם הם יחדיו ישאו קול ירונו בשירים כל אחד כפי דרכו וכפי כחו, כי ממזרח שמש עד מבואו לא נבוא אל אחת הארצות אשר לא תשמענה בה אזנינו קול השיר מפי יושביה. והיותר יפלא בעינינו, כי העידו אנשים חקרי לב, אשר נשאו נפשם לעבור ימים רחוקים, לתור תכונת הארץ ומחוזותיה, ומה העמים היושבים בהן, וכאשר באו לקצוי ארץ בין בני אדם השוכנים בדד באיי הים הרחוקים, אין להם לא כתב ולא ספר, אין בהם לא מדרשים ולא אנשי החכמה, גם מדותיהם ותכונותיהם פרועות, וכל היום יגורו ריב ומלחמה, והעידו שבפרוע פרעות בעמים ההם, טרם יצאו לקרב ישירו בשירים, ושיש להם שירים ידועים להם קבלום בעל פה ממשורריהם, ישירו בם פה אחד למועדים ידועים להם, כמו שספרו לנו קאלומבו“ס וחבריו מוצאי העולם החדש, וכאשר ספר לנו בדורנו רב אנית מלך בריטאני”א השר קאק“ש וחבריו, מוצאי האיים הדרומיים בקצות הארץ, וכן בכל אומה ולשון שהצליחו בימיהם, נשארו מהם מחברות ממשורריהם הגדולים, כמו שירי הומירו”ס ואנקרעא“ן ליונים ורבים כמוהם, שירי הארא”ץ ובירגי“ל לרומים וחבריהם, ואחריהן השירים הרבים הנמצאים בכל אומה ולשון, וביותר בממלכות אירופ”א, המון שיריהם מה רבו עצמו מספר, קצתן ספורי המלכים מלחמותיהן ומעשיהן, וקצתן דברי מוסר ולמודי ידיעות מועילות, וקצתן מלאים הזיות והבלים ששרו לשקוליהםבחרו בם, כמו ספרי הומירו“ס שזכרנו, וקצתן מלאים דברי עגבים ונבלות, קצתן שירי שמחה, וקצתן שירי אבל, וכן בכל מדה ומדה דבר והפוכו שוררו עליהן אנשים כפי חכמתם וכפי כחם. ומעתה ראוי לנו להתבונן על החפץ הזה לשיר בשירים או לשמוע בשיר, הנטוע בכל הנפשות, בכל דור ובכל מקום, לדעת על מה יסודתו, ועל מה יוצר הנפשות ב”ה נטע כזאת בנפשות יצוריו, כי בלי ספק מטע ה' הוא, תתפאר בו נפש המשורר ונפש השומע, ושבלעדי השיר לא יכון פי המדבר. כי אם תחשוב כי עצם השיר אינו כי אם תפארת מליצה והדרת לשון המדבר, לא היה כולל העמים והלשונות כלם, שבכללן אלה הדומים עד היום לפראים במדבר, לא תאר ולא הדר להם במנהגיהם ובמעשיהם; גם אנשי הרוח ואחריהם חכמי בני אדם מכל העמים, לא את כל דבריהם ישא רוח השיר על אברתו, כי קצתם חוברו ממליצות פשוטות; ואם גם בהן דרכיהן דרכי נועם לסדר המאמר בדרך מתוקן ומתקבל על דעת השומע, למה גם אלה אינן בדרך השיר? והנני בא לבאר פה בקצרה פשר הדבר.

דע כי נשמת האדם ממרומים, והיא עצם נשגב מדעתנו, כי אין בה מקרים ממקרי החומרים הידועים לחושינו, וכחות רבים נטועים בה לא נדע ספר אותם, ואין להם גבולות בטבעיהם, כי לכחות הדברים שהם תחת השמש יש גבולות, וכן לנפשות הבע"ח האלמים, לפי שנבראו לתשמישי הארץ, אבל כל כח שבנפש האדם, אם לא יגבילהו האדם עצמו בחכמתו ובבחירתו, לאמר לו עד פה תבא בפעולתיך, ועד כה תהיה ממשלתך בקרבי, ימשול ממשלתו ויפעל מפעלים בלי גבול. וכבר דברנו על זה בבית א' מספרנו גן נעול (חדר ג' חלון ה'), גם בספרנו מוסר השכל חלק א' (פרק ב' סעיף ה'), ומשם תבין הדבר על מכונו, כי פה אינני כי אם רומז רמיזה קצרה. זה דרך כל כח וכח שבנפשנו, הן כשימשול בנו ויפעול פעולותיו בארחות צדיקים כפי החכמה, והן כשימשול בנו ויפעל פעולותיו בארחות עקלקלות, אין גבול לממשלתו ולמפעלותיו, וממשלתו עזה וקשה, ואי אפשר לאדם זולתו לדעת תוקף ממשלת כח מן הכחות שבנפש רעהו, כי האדם יראה לעינים, ולא יראה ללבב מה מושל בו, ועד כמה מושל בו, אין דרך שיודע הענין גם לזולתו, זולתי על ידי אומר ודברים, כשמגלה לו סוד לבו. ועתה דמה בדעתך שגבר באחד ממנו כח האהבה בדרך טובים, שהוא אוהב השם או אוהב חכמה באהבה עזה, או אהבה בדרך סכלות, שאוהב אשת חן אהבה עזה; ונקח לדוגמא זאת השניה, שנשא עיניו אל אשה, ונפשו לא תוכל כלכל את אהבתה, ורוצה לשפוך את נפשו לפני רעהו, לגלות אזנו מה עזה אהבה זו בקרבו, ושמצוקת לבו רבה עליו, אמור נא היוכל עשוהו? גם כי ירבה מלין כל היום, הנה המלין עצמן מקרי החומר להן, ואיך יציירו הם מדת עזות הכח שבנפשו הנשגבת ממקרי החומר, ואינו דומה לאיש המספר לרעהו עשרו ורוב נכסיו, כי לכל תכלה יש קץ, וכשיאמר לו סך דינרי זהבו וכספו, מספר בתיו וגניו, ומדת קרקעותיו ויתר פרטיהם, השומע ידע הכל כמוהו, לא כן כשיגיד במר רוחו עזות אהבתו אל אשה מן הנשים, ושנפשו במצוקה גדולה, אם השומע מעולם לא הרגיש בנפשו אהבה עזה כזאת, אם כל היום ירבה דברים, לא יבין תכלית דבר, ואם יתן לו עצות במה יחליש האהבה, יענהו תמיד גם זה לא יועיל, וגם זה לא יועיל, כי האהבה עלתה על כלנה. אין דרך להבין לזולתו מה עזה האהבה, ושאין עצה ואין תבונה מועלת נגדה, כי אם כשישמיענה בארח שיר, כי אם מתוקף ההרגש הפנימי יבטא בשפתיו מליצה בשיר, יבין השומע הכל, כי זהו עצם השיר, מליצה קצרה נושאת משל חכמה וערך סדר דברים, והיא תעורר תכונת נפש השומע לעומתו, לבו ירגיש, ושכלו יבין הכל. ולכן ערכתי דוגמא זו מן האהבה, לפי שכן מצאנוה בשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח' ו'), השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל, ולו יתן איש כל הון בעבור חיי שעה, או יעשה מה שיעשה, לא יעמוד בפני המות בהיותו עז מכל, ואם כן עזה אהבתו, לא יעמוד דבר כנגדה. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום כלו. ומה יתרון רב יש עוד להגדה בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכח הזוכר, והמרבה לדבר דברים, קצתם תקיפים וקצתן חלשים, ובא זה ובטל זה, גם אחרונות משכחות ראשונות, לא יעלו עוד על לב השומע:

והנה מן המעט שדברנו על כח האהבה, תקיש על כל כחות נפש האדם, כמו שנאה, נקם, רחמים, אכזריות וכיוצא, כשתעוז יד אחת מהן בנפש, ונלאה כלכל אותה בלבו, ופורצת פתחי פיו שפוך שיח, הנפש בטבעה תבחר לדבר בשיר, בין לטוב בין לרע, אלא כשאין בכח כל נפש לכלכל בשירים הרגשותיה הפנימיות, כי תכונות רבות ונכבדות תצטרך הנפש המשוררת, לא תמצאנה בכל הנפשות, וכמו שיתבאר עוד, על כן תעזר משירי הגדולים שחברו על ענינים שהיא צריכה להן, והם הם המשוררים שבכל עם ועם שערכו שירים להמון, לשורר בם, הן לעתות בצרה או שמחה, לגבורה, לאהבת רעים או לשנאה, להקל עזות הכח המושל בם, ועל ידם יעוררו איש את רעהו לעשות כמוהם באמץ לב מעשה אהבה, ריעות וחסד, או מעשה שנאה ונקם וכיוצא. ולפי שזה מטבע הנפש שהרגשותיה העזות יפרצו חוצה על ידי שירים, על כן כל מקום שיש קבוץ בני אדם, לא יבצר מהם השיר, כי כל הנפשות שוות בענין זה, שמרגישות שמחה ועצב, אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות וכיוצא, וכשתעוז אחת מאלה בנפש, תבקש לה השיר להקל משאה. ומזה בא כי גם שוכני האיים בים הגדול הדרומי הפרועים במדותיהם, ונלחמים משפחה במשפחה, מעזות האיבה והשנאה הגוברת בנפשם, תפרוץ הנפש חוצה ותשתפך בהרים קול בשיר, ובו יעיר איש באחיו תכונת השנאה שבנפשו, ועמה אומץ וגבורה לנקום נקם, ועל דרך זה הרו והגו לב כסילים כמה מיני שירים, שירי און, שירי עגבים, שירי זמה, שירי לצון, שירי יין וכיוצא, מעזות התכונות האלו שגברו בלב משורריהם, עליהן אמרה קהלת טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז' ה'):

ולעמת זה כשתגבר הרוח הטובה בנפשות אנשי חיל, המלאות יראת כבוד ה‘, אהבתו, שמחת מפעלותיו, צדקת תורותיו, אהבת החכמה והצדק וכיוצא, כשתעוז דבר מהן בנפש ולא תוכל כלכל, עד תשתפך במלין היוצאות מדלתות פיה, פעם תקדם פני אלהיה, להראות לו מה רבה אהבתה יראתה או שמחתה בעצם נפשה, פעם תעורר נפש זולתה שתשוה לה גם היא באחת מאלה, במה תשיג תכליתה הטובה הזאת? הלא בדרך השיר – ומטעם שאמרנו. וממין זה הם שירי קדש שבספרי תנ“ך, אין ערוך אליהן בכל שירי המשוררים אשר קמו ואשר יקומו מאחריהם, כי מליצותיהן מלבד שהן מכלל יופי מכל הפרטים המפארים את השיר, ומעוררים יראה וחפץ חכמה ומוסר בנפש השומע, אלא שמשליהם ומליצותיהם נושאים נזר החכמה על ראשם, קרן אור פניהם, וצפונם מלא דעת קדושים, כמו שיראה הקורא בעז”ה מדברי השיר השלשה עשר במחברת החמישית, כי בו דברנו על מליצות שירת הים והנכלל בה כפי קוצר דעתנו. ולכן כל המדברים בספרי הקדש, שמגמת כלם ללמד בני אדם גבורות ה’, ולהודיעם טובו וחסדיו, ולהזכיר נוראותיו וגדולותיו, בחרו בשיר, לעורר לבות השומעים בנועם המליצה, ובתוקף המשלים והדמויים שכללו בו. וכבר אמרנו שאין בכל הנפשות ההכנות הצריכות לשורר בשיר, ושתעזרנה משירי משורריהם, וכל שכן שאין ביד כל נפש לשורר שירי אלהים שירי קדש. על כן הופיע רוח ה' בארח שיר בלב המלך דוד ע"ה, ותקן שירים וזמירות כאלה לכלל ישראל, ישוררו בהם במקדש ה‘, וגם ישורר בהם כל איש כפי הצריך לו בכל העתים יעברו עליו, אין ערוך אליהם, וכאמרן על עצמו נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כ"ג). וכן אשר למדו דעת את העם חכמה ומוסר, גם המה בחרו לעורר לבות העם בשיריהם, כמו שלמה בספר משלי, ורבים משירי דוד, המלאים למודי חכמה ומוסר, ורבים בספרי הנביאים והכתובים:

ועל דרך זה היו מבארים ברוח קדשם גם אמרות אלהינו בתורתו, כמו שתראה מדברי אסף המשורר שהחל, האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי (תהלים ע"ח א'), כלומר אע“פ שתורת ה' אתכם, האזינו גם תורתי ושמעו אמרי פי. ואמר הטעם, אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם, כלומר דברי התורה סתומים, כתובים בעט אלהי, לא רבים יבינו בם, ואני בשירי אפתח במשל פי, כי על ידי נועם המליצה והמשל שנשאתי בו, אבינה אתכם עומק הדברים שבתורה שהן כדמות חידות, לא יבינום קוראיהם, ואני אביעה ואפרש החידות ההן, לא כפי העולה על דעתי כדרך המחברים מבני אדם, אלא ביאורים אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו (שם שם ג'), כלומר אשר שמענום בקבלה מאבותינו ראשי התעודה, כי אבותינו שקבלו פירוש הדברים איש מפי איש ספרו לנו זאת, וחובה לנו ללמדם על ספר לבנינו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה (שם שם ד'), כלומר לא נכחד מהם הדברים ששמענו, למען יספרו גם הם תהלות ה' וגו‘, כי השם שם עדות ותורה בישראל ללמדם באר היטב לבניהם, וכתבם על ספר, על ידי משל ומליצה, למען גם הדור האחרון הנפוצים בין העמים, ואין להם אבות התעודה לשאול מהם דבר, ידעו זאת, כאמרו למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם, וישימו באלהים כסלם וגו’ (שם שם ה' ו'), והמשורר הזה באר בשירו סתומות התורה בענין משפטי מצרים ומכותיה, וכמו שיתבארו גם כן בשירינו אלה בחוברת השלישית והרביעית והחמישית. וכן בדברי המשורר הודו לה' קראו בשמו, זכר הרשות ובאר סתומות אחרות במשפטי מצרים הנ”ל, ויתבארו גם הם בשירנו בחוברת הנ" ועוד באר חדשות על המתנות שהנחיל השם לעמו בלכתם במדבר, שסדריהם מקבילים עם סדרי משפטי מצרים, וגם הם יתבארו בשירי החוברת החמישית. הראיתיך איך אנשי הרוח נהגו ללמד דברי התורה לישראל בארח שיר, והכל מטעם המבואר. ואם הם רוח ה' צלחה עליהם, וגם מה שבארו הוא האמת הברור, כי קבלום מאנשי הקבלה הנאמנה עד למשה בסיני, לא ריק ותהו אנחנו, כי ה' נטע בכל אדם לב מבין להשתמש בו עד מקום שידו מגעת, ואם אינו עושה כן, עליו נאמר בתוכחה, ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעיה א' ג'), ועל דרך זה קמו רבים ישרי לב גם בגלותנו זה, ובארו סתומות התורה כפי כחם, וכלם ישאו ברכה מאת ה‘, כי על כל פנים מאהבת התורה עשו זאת, וכמוהם כמוני עדי בשחק כי כל מה שכתבתי עד היום הזה, מאהבתי את דבר ה’ עשיתיו, ולהיות להועיל לבנינו ולבני גילנו, כאשר באמת מצאו הדברים חן בעיני הישרים בלבותם ויברכוני. ואולם הפעם עורר לבי ללכת בדרך אבותינו הראשונים, לפרש אמרות אלהינו בארח שיר, מטעמים שיתבארו לפנינו:

האחד הוא עצמו הענין שאמרנו, כי ראיתי כי לא רבים ישימו לב להתבונן בדברי התורה בדרך האמת, לעמוד על פשט הדברים, כי נעו מעגלותיה של תורה, ומליצותיה סתומות וקצרות, תגלה טפח ותכסה טפחים רבים, הלא תראה כי כל הקורות הרעות שקרו לאבותינו בגלות מצרים בימי השעבוד שהיו יותר ממאה שנה, כללה התורה בפרשה אחת קטנה, מתחלת מן ויקם מלך חדש וגו' עד וכל הבת תחיון. והספורים הקצרים שנזכרו בה, גם הם קשים על דעת האדם ליישר הענין על מכונו, כמו ספור מאמר מלך מצרים למילדות ותשובת המילדות למלך, וספור השלכת הבנים ליאור, ומפרשי התורה כבר התעוררו עליהן וכתבו מה שכתבו. גם אם נאמר כי שפתם ברור מללו, מעטים הם ההוגים בספריהם, וגם בלב ההוגים בה לא ירשמו דברי הספר בלבם רושם גמור מכמה טעמים יאריכו להזכירם הנה. רק זאת נאמר כי המפרש, או ירבה דברים שאינן צריכין לקורא משכיל, וילאה לב הקורא, ולקורא דל התבונה דבריו קצרי יד להבינו כונתו. אבל דרך השיר הישר והשקול, סלול לכל דורך עליו, יגיד במליצותיו ובמשליו הקצרים יותר מאשר יגיד המפרש ברוב דברים, ולא ילאה הקורא בו, כי נועם המליצה תנעם לנפשו, וכשהמליצה עקומה מדעתו, יתן לבו להתבונן בה, כי יודע שאם יביננה ישמח בה, ועל ידי כן יכנסו דברי התורה בלבו ויתחקו בו, ומחביבות השיר, כל עוד יקראנו, יותר יחמוד לבו לקרוא אותו, וכשיקראנו פעמים רבות, לבסוף יהיה שגור על לשונו:

השני לא כדרך המפרש דרך המשורר. כי המפרש כל חפצו רק לפרש המלות על מכונן, ולבאר מאמר הכתוב על מכונו, והמשורר מלבד כי יעשה את זאת, עוד שוקל בדעתו מצב כל לב ולב מן האנשים הטובים והרעים הדוברים בענין ההוא, ומצייר בלבו ציור לב איש הרשע, ואיך כפי טבעו עורך דבריו בענין כזה, וכן מצייר תכונת שומע דבריו, מה ראוי לו לענות כפי הענין וכפי השעה, ונותן הדברים בפיהם, וכן יעשה לכל מדבר ולכל עונה, ובתוך הדברים יבלול למודים יקרים דברי דעת ומשלי חכמה, המלמדים להועיל, כי זאת נותן בפי איש הרוח או בפי הצדיק המדבר, וכן נותן דברי קלון ודברי גאוה ובוז בפי הרשע, ומהם יראה הקורא מה פרי הצדיק ומה פרי הרשע, וילמוד למאוס ברע ולבחור בטוב. וכן עשינו בשירים הללו המלאים אמרים ששמנו בפי הנזכרים בענין, כמו שתראה בשיר הראשון, מה ששמנו בפי פרעה כשדבר אל עמו, וכשדבר למילדות, וכשצוה להשליך הבנים ליאור. ובשיר השני מה ששמנו בפי עמרם, ובפי יוכבד, ובפי מרים, והמאמר שיחסנו לאלהים, ומה ששמנו בפי בת פרעה, ועוד מאמרים למרים, ליוכבד, ולעמרם. וכן יהיה מנהגנו בכל שירי המחברות האלה בעז“ה. כי כל בעל דעת יבין מדעתו, כי עם המעשים שזכר הכתוב, היו אמרי פה, בקצתן נזכר מאמר מה בכתוב, אבל רק ריש מלין, ובמקצתן אין אומר ואין דברים בכתוב, ואם בלי ספק נלוה עמהם, או הגיון לב, או דבר שפתים. ולא נאריך להוכיח זאת מכל המקומות, רק נעיר, שכשחזר עמרם לקחת את יוכבד, בלי ספק דבר אליה דברי טעם, וכשראתה מרים הפלא הגדול כי בת פרעה מצלת את אחיה, התחשוב כי לבה לא הודה לאל? וכן כשמוע יוכבד חסד עליון זה, האם החרישה ולא דברה מאומה? וכן בכלם, החושב כן לסכלות תחשב לו, כי יותר ממה ששמנו בפיהם דברו, אלא שהתורה קצרה בספוריה, תורת ה' היא ודרכיה נשגבים מדעתנו. ולברר הענין עוד, אשאלך, כשהשליכו האחים את יוסף אל הבור, לא זכרה תורה שדבר אליהן דבר, התחשוב כי החריש יוסף ולא זכר להתחנן אל אחיו שירחמו עליו? ופן תשיב כי באמת החריש, והרי בפירוש כתוב ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (בראשית מ"ב), מפורש שכן היה, ומזה נקיש על הכל. והמשורר שהביע חידות מני קדם, כשזכר ענין המתאוננים שהיא פרשה סתומה בתורה, כי לא זכרה מה דברו האנשים האלה, שם הוא בפיהם, וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר, הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים ע"ח), ומכל זה לא נזכר בתורה דבר, אבל הוא יביע החידה כדרך המשורר. ואם הוא דבר ברוח קדשו דברי קבלת אבות אזובי קיר כמונו נלך בדרכיו, כפי דרכי הבינה אשר חנן אלהים לבני אדם, וכמו שבארנו דברי המשורר ע”ה בספרנו רוח חן על חכמת שלמה (פרשה י"ז א'). ואם יהיו דברי המשורר שקולים בפלס ישר, עד שכל הוגה שירו יאמר בלי ספק שכן דבר זה וכן ענה השני, מכניס ספורי התורה בלב הקורא בנעימות רב, ומה שהיה מלפנים סגור בפניו, יפתח לו בשירו הדלתות, ויבין איך קרו הדברים, ויציירם בדעתו. וזהו עצמו כח המשורר, כי צריך להלוך נגד כל רוח ורוח, ולהבין בלבות בני אדם, לדעת דרכי מחשבותיהם, מן לב המושל היושב על כסאו עד לב העבד אשר אחר הרחים, מן לב החכם איש אשר רוח בו, עד לב הפושע הגדול איש האון, וכפי ציורו בהן יעריך דברי השואל ודברי העונה, והכל כדמות ביאור או פירוש, אלא שהמפרש יאמר לפי דעתי כך אמר זה וכך אמר זה וכיוצא בזה, והמשורר ישים הדברים שהן הגיון לבו בפי המדבר או העונה. ולכן הקורא במחברות אלה אמרות רבות לא נזכרו מפורש בתורה, או תוספת דברים על דברי התורה, ידע כי ביאורי המשורר הן, והרוצה לחלוק ולהסביר הענין ההוא בדרך יותר מתקבל לדעת האדם תבוא עליו ברכה, כי כוונת שנינו להמתיק ספורי תורה, ולהראות כי בדרך ישר ילכו, להוציא מלב הטוענים האומרים איך אפשר שקרה כן או כן והלא גם בימים ההם היו ממלכות מיוסדות, מונהגות ממלכים ושרים בעלי המנהגים האנושיים, ובקיאים בחכמות טבעיות, ואיך יצוו דתות ולמודיות כאלה כאותן שצוה פרעה למילדות, והדת שנתן לכל עמו, וכל זה וכיוצא בזה יברר המפרש והמשורר:

השלישי לפרש בארח שיר המליצות הסתומות שבתורה, כמו שתמצא בחוברת הזאת, פירוש רב ועצום ממנו, פירוש הבה נתחכמה לו, פירוש ויעש להם בתים, פירוש ויקח את בת לוי, פירוש ותקרא שמו משה, פירוש אכן נודע הדבר, פירוש גר הייתי בארץ נכריה, פירוש וירא אלהים את בני ישראל, פירוש וידע אלהים, וכן בכל שש המחברות יתבארו בשירים אלה פירושים חדשים, שמלבד שהן על אדני היושר, נותנים גם קשור הענינים במרוצת הספור. כי כבר אמרנו שאם נעשה זאת בארח שיר, יבואו הדברים בדרך נעים אל לב הקורא:

הרביעי לדרוש בספורי התורה ולהתבונן בהם, ולהוציא מהן תוכחת מוסר לנלוזים ולפועלי און, כי מספורי הכתוב תצאנה כאלה, כמו שתראה בשיר הראשון, (צד 8) מתחלת מאמר מה נואלו וכו' עד ותמימים יותרו, שהיא תוכחה לכת החכמים בעיניהם. ובשיר השני (צד 29) מתחלת מאמר אל הקורא שמות וכו' עד מי מרה מתקו, שהיא תוכחה לאנשי דמים, כי חרבם תבוא בלבם. ובשיר השלישי (צד 40) במאמר ויברח איש האלהים וכו' עד מרשע ומכפל, היא תפארת החכם והחכמה, נגד התאוה והכסל, ועוד בו (צד 42) מתחלת מאמר בארץ אין אפיקים וכו', עד רב טוב מצאנו, תוכחת לעוזבי ה' כי יבושו, ורק טוב אלהים לברי לב, ששון ושמחה ועזר אלהים ימצאו. ובשיר הרביעי (צד 58) מן כי לא לעד וכו', עד לא שכחתי, תוכחה לרשעים בראותם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו יאמינו כי אין ה' רואה כל מעשיהם. ועוד רבות כאלה שבאו בין הפרקים לא אעיר עליהן הנה. וכן עשינו בכל השירים השמונה עשר, לא חדלנו להשמיע תוכחות מוסר היוצא מדברי הספור ההוא, ואם נודיעם כאלה בספרי מוסר, יבוזו להן, מה שאין כן ההודעה בשירים, כי בנעימת השיר האהוב להם, יקחו מוסריו שלא מדעתם, ואולי יבואו אל קרבם, וייטיבו להם:

החמישי להודיע כפי כחנו דברי בינות באמונות ודעות שעליהן נוסדו ספורי התורה. כי זאת התורה מדרכה לכתוב מעשה איש מבלי הגד לנו אם ישר מעשהו אם אין, או מה הניע לב העושה לעשות כזאת, וכפי הנראה פעמים פעולת חימה היא לא במשפט, או בחפזון ולא בדעת, או כמעשה סכלות בלי טעם, ונודיע בשירנו מה היה בלב העושים האלה, ועל מה יסדו מעשיהם, הכל כפי מעט השגתנו בתעלומות כאלה, ע“ד משל בשיר השני בחוברת הזאת, שרנו על לקיחת עמרם את יוכבד, ואיך בצרת לבה שמה את הילד בסוף, ושהתיצבה אחותו מרחוק, לראות מה יעשה לו, ולולי שנלוה עם העושים האלה ענין אלהי, שבו התחזק לבבם לעשות מה שעשו, ולבטוח שיצליחו במעשיהם, היה הכל כמו מעשה סכלות, כי הילד ימות שם בצמא, או ימצאנו איש מצרי וכפי חק המלך ישליכנו ליאור, ובמה בטחה מרים כי יעשה לו דבר יוצא מן הנהוג? גם לקיחת עמרם האשה בעת צרה, איננו מדמיון כוזב, אבל באמת עמרם גדול הדור היה, ונצנצה בו רוח אלהים, והיא עוררתו ואמצה אותו לעשות מה שעשה, כי איש חכם היה, ובראותו הסכנה לא היה עושה זאת, לולי כי הרגיש שמחת לב ואומץ רוח לעשותו, גם יוכבד טובת שכל אשה יראת ה' זכתה לשמחה עליונה כזאת, גם מרים הרגישה כן, גם שמעה הגיון לב אביה ואמה, ואין זו נבואה המגדת לאיש ההוא עשה זאת או זאת ותצליח, אלא רוח טוב המלבשת יראי ה‘, ונותנת בהם עוז, שהוא הכח־האלהי, לחשוב מחשבות גבורה וכיוצא, הרגש פנימי שאין בכח האדם להבינו לזולתו, ובעל ההרגש אין בכחו לטעון עליו ולעמוד כנגדו, לא תעמודנה כנגדו מחשבות הלב הדנים להפך, והמלובש בו אי אפשר לו להסתפק כי מיד ה’ זאת לו, וכמו שאמר עליו דוד, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני (תהלים נ"א), וכזאת היתה לו במלחמותיו, כאמרו כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור (שם י"ח), וכדמות זה קרה לעמרם וליוכבד ומרים במעשיהם אלו, לכל אחד מהן כפי זכותו וכח נפשו, ועל זה יסדנו דברי השיר השני. וכך קרה למשה כשראה איש מצרי מכה אחד מאחיו, כי לולי זאת יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהן בני האדם קודם מ”ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם ידע כי הענוי והשעבוד יסבבו כהנה וכהנה, ומה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כי אם נקם וחימה בלי משפט, אבל יסוד המעשה הזה נשען על העזר האלהי שמצא בנפשו לעשותו, גם אחרי עשוהו לא נחם על מעשהו, כי עוז לאלהים הוא, והשם חפץ המיתו, וכמו שאמרו ז“ל על ויפן כה וכה וגו‘. וקרוב לדבריהם חשבנו גם בדרך הפשט, כאשר תבין מדברי השיר השלישי, והכל הולך אל מקום אחד. גם היתה זאת מאת ה’, כדי שיברח משה מארץ מצרים, ולא ישוב שם עד יום הישועה. וכמו שגם על זה עוררנו בשירנו, ולכן לחזק הענין הנכבד הזה שהרבה מדברי תורה הסתומים תלויים בו, הוספנו בשיר להביא דוגמות כאלה מאברהם שרדף בשי”ח חניכיו ארבעה מלכים, ומיהונתן ונערו שנלחמו לבדם עם מחנה הפלשתים, ומדוד שהכה הארי להציל שה מפיו, וכל אלה הדברים ברורים לצחי הרעיון וזכי הראות, וכן זה שהתיצב משה לעמת הרועים הרבים, והסתכן בעבור דבר נקל, כי תכלית התשועה הזאת היה שמהרו הבנות יום זה לבוא העירה, ועוד איך מלאו לבו לעמוד נגד זדים רבים כאלה? לולי כי מצא בנפשו עוז לעשות כן, וכמו שאמרנו בשירנו, ומאת ה' היתה לו כמבואר שם, דוגמא למה שקרה ליעקב שמצא בנפשו עוז לגול את האבן מעל פי הבאר, לא יכלו לעשות כן הרועים הרבים. וכמו שלא יסופק על אדם, כי מבלעדי עוז אלהים לא היה ביכלת יעקב להתגבר על מלאך שנלחם עמו, ואע“פ כן לא פירשה התורה, שהרהיב השם בנפשו עוז לעשותו, וכן הוא בכל דבר הדומה לו. וככה עוררנו בשיר הרביעי על תפלת ישראל בארץ מצרים, וששם קבלו עליהם עול מלכות השם ולעבדו בתורותיו ומצותיו, המקבילים עם האותות שיעשה למענם להצילם מיד מצרים ומיד כל אויביהם, וכמו שבארנו ברחבה בביאורנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (פרשה ט"ו), וכמו שצייננו תחת השיר, וכן עוררנו על מליצת זכירה הסמוכה אל השם מה עניינה שהרי אין שכחה לפני כסא כבודו. וככה תמצא בכל שירי החוברות הבאות בעז”ה, לא נחדל מעשות כן כפי כחנו, ואם מעט הוא, לרב יחשב בנשגבות כאלה:

הששי נתאמץ בשירים האלה לפרש המשפטים האלהיים, כמו אלה שהכה בהם את פרעה ומצרים, ואשר עשה עם ישראל, כי יש בם תעלומות חכמה סדר ישר וערך נכון, ישמח לב המבין בם בראותו צדקת ה' ותבונה אין חקר במעשיו אשר עשה, ושהנפלאות כלם גם הם מסודרים בתבונה רבה, כמו המציאות הכללית שעינינו רואות. ובאמת החדלתי כח לדבר על הנפלאות האלה מה שדברתי, לולי כי בחמלת ה' עלי, בינותי בנעורי בספר חכמת שלמה שהעתקתי, ומראשי דבריו וממליצותיו הסתומות למדתי חדשות, כי אחר שנפתח לי הדלת, הוספתי הבין חדשות בענינים האלה, ככל הכתוב בביאורנו הנ“ל, אלא שכבר אמרנו, כי מעטים הוגים בספרי המחברים, ובפרט מי שבו משפט מעוקל שאין ספר נחשב לו כי אם בהיות מחברו איש חי מספר שנים לפניו, וגם ההוגים בם ילאו, ואין דברי הספר רושמים בלבם, וכמו שאמרנו, ולא נשיג התכלית שכוונו לו, שיהיה להועיל לרבים, אבל אם יציע המחבר דבריו בארח שיר, אז ישמח לב הקורא, ויכנסו הדברים אל לבו, וכמו שאמרנו. מלבד זה חדשנו דברים רבים בפשוטי המקראות לא עוררו עליהם זולתנו גם לא בארנום בספרנו הנ”ל והכל כללנו בשירנו אלה, כמו שיראה הקורא במחברות הבאות בעז"ה:

השביעי כווננו עוד להועיל למקצת בנינו המגודלים ביראת ה' וחכמה, ואשר חנן אותם אלהים כח לחשוב מחשבות צחות ולדבר בשיר, ללמדם דרכי השיר ובמה ינעם אל לב הקורא, וירגילו עצמם לעשות כמתכונתו, ואם גם שירי אלה שירי הדיוט הם, אין להתפאר בהם, מכל מקום טובים למתחילים ללמוד מהם צחות הלשון, ומליצות ערבות, וסדור הענינים, ולחשוב מחשבות פשוטות בענינים שקרו, ואם יהיו בטבעיהם מוכנים לחכמת השיר, יהיו דברינו להם להועיל בכל פרט ופרט הצריך לזה, כי שורש דבר השיר אי אפשר ללמדו לא מפי סופר ולא מתוך הספר, כי שרשו הוא מה שכתבנו, שיערוך המשורר דברים נגד כל רוח ורוח, ויחדש אמרי דעת בכל דבר ודבר, וימשל משלים וידמה דבר לדבר בארח שכל, וכל כיוצא בזה, שהם דברים התלויים בבינת לב ובהרגש הדעת, שלא תוכל הנפש לחלק מהן דבר לנפש זולתה, וכן שמירת הסדר שלא ירבה דבר בדבר אחד, ולא יקצר דבר, ולפעמים מלה אחת או אות אחת מותר או שלא במקומו, תקח מן השיר כל הדרו. וכן לענין הקצור, לפעמים יכפול המשורר מלה אחת פעמים ושלש, ופאר הוא לו, ולפעמים רק כפל מלה אחת תשחית יפיו. ועוד ענינים רבים כאלה, שמאפס הזמן לא אוכל לדבר כל הצורך, ולברר כל דבר מהן על ידי משלים, וכל אלה ודומיהן תלוים בהרגש דעת המשורר, שאם דעתו צחה ירגיש מעצמו מה הוא יופי השיר ומה הוא חסרונו.

השמיני מגמתנו גם להודיע נפלאות השם ומעשה עוזו בין העמים כלם, כי אם על העמים אשר היו בימי קדם שעבדו לפסילים ולצלמים, ובחרו בשקוצים ובעבודות מתועבות, כל אשר שנא ה' עשו לאלהיהם, אמר דוד ע"ה הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו (תהלים ק"ה), ואמר ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (שם צ"ו), אף כי העמים אשר בדורנו, היודעים את ה' ודבר קדשו, ושאבו דרכי השלום והמוסר מדרכי התורה, שחובה עלינו מאהבת בני אדם להודיע איש לרעהו המעט שמצאה נפשו בביאורי התורה ובחכמת משפטי השם ובארחותיו, שעל ידי כן תקח נפש הקורא מוסר השכל לטוב לה, וידעתי כי כשנודיע להם דברים אלו בארח שיר ובמליצות לשון הכתובים, ייקר בעיניהם, כי גדוליהם וחכמיהם מבעלי המלאכה הזאת הם. גם עוד מעט יעתקו השירים העבריים האלה ללשון אשכנז בארח שיר, כמו שהבטיח לי אחד מגדולי חכמיהם, כי יקח מועד להעתיקם, ומלבד כי יהנו מהם אז יושבי אשכנז, אבל גם ילמדו בו בנותינו אשר לא יבינו לשון עברית, גם רבים מיחידינו שאינם מורגלים בלשון עברית, ויהיו השירים האלה טובה כוללת לכל, ויביאו אל לבם הלמודים היקרים הכלולים בהם:

אלה הם הדברים אשר הרהיבו את נפשי, לנסות ולראות אם אוכל לעשות מאומה במלאכה המפוארה הזאת, לא נסו ללכת בדרך זה גדולים ממני אשר קדמוני, רק ראיתי מחברת מחכם אחד כבוד שמו הרב הכולל מוהר“ר אברהם הכהן נר”ו בספר שקרא כהנת אברהם, אשר נשאו לבו לעשות כדמות מעשה הזה על שירי דוד ע“ה, שהרבה עליהן דברים בארח שיר כמבאר דבריו, אך דומה לשירנו אלה לא מצאתי. הא לכם בית ישראל מעט הדבש הזה, אקוה כי ימתק אל חך טועמיו, כי על כל פנים כוונתי רצויה, ובוחן לבבות יודע זאת. והנה נסיתי הדבר, וה' חפצי בידי הצליח להשלים השירים על מקצת ספורי התורה שתחלתם מן גלות מצרים המתחיל בפסוק וימת יוסף וכל אחיו וגו', כנראה מחוברת הזאת, וסובבת על כל פרשיות שמות וארא בא בשלח יתרו, עד אחר ספור מתן תורה, ובין הכל שש חוברות הנה, כוללות שמונה עשר שירים, להב השיר הולך וגובר מענין לענין, מגיד בכל מקום חדשות, ישמחו לב הקורא, ובנועם השיר יעברו הדברים משכיות לבו. והנה מעשה השיר השקול וחרוז, כאותן שהצגנו בתחלת כל שיר, וגם השיר השקול ואינו חרוז, כמו שהם השירים הספוריים האלה, ממשוררים ערביים למדוהו, לא נהגו בהם אבותינו המשוררים הקדושים בספרי הקדש. ואם אמנם גם בשיריהם נמצא ערך וסדר יקר מאד, אין אתי הזמן לדבר עליו, בחרתי לבנות השירים על דרך הנהוג בין משוררי דורנו, ובכל זאת תמונת השירים הספוריים האלה כתמונת שירי אבותינו, כל שורה ענין בפני עצמה, לא תצטרך למלה הכתובה בשורה שלאחריה, ובכל זאת חוברות הנה, ומבין כלם תצא כוונת המאמר. וכל שורה בת שתים עשרה תנועות וחצי, כי כל תיבה שבסוף כל שורה ושורה טעמה מלעיל, ודרך זה שקלו כל הקדמונים בפלס ישר, ובחרו בו משוררי הדורות, לא ארוך ולא קצר, ונעים לאזן השומע. וכל שורה תחצה הכוונה לשנים מאמרים קטנים, על הרוב האחד בעל שש תנועות, והשני שש ומחצה. ופעמים האחד חמש והשני שבע וחצי, וזהו ארחות השיר גם בכתבי הקדש. השירים האלה כלם פשוטים, לא תמצא בה תיבה המתחלת בנקודת שו”א, זולת מעטים שהכריחני הענין, וראיתי כי טוב להניח השו"א משחת את המליצה. שלשת החטפים כשבאים בראש התיבה מניחים בין התנועות, כי שאונן אז כשעון התנועה, אבל באמצע התיבה אינן בתוך המנין. אלה הן ארחות חומר השיר, לא צורתו, כי צורת השיר שהוא עיקר הכל, בארנוהו בקצרה למעלה, ובכל זאת גליתי גם את זה לבעלי החכמה הזאת, להודיעם מה דרכי בשירים האלה, והם יודעים כי גם חומר השיר, שהוא שמירת המשקל ולהפסיק במקום שראוי להפסיק, הוא מלאכה קשה מאד ולכן אם באחד המקומות ימצאו איזו שגיאה ידינוני לזכות, ושגיאות מי יבין:

זהו המעט שראינו להקדים פה על ענין השיר וסגולתו, והדברים עתיקים, כי רב מזה יש לדבר על הענין הנכבד הזה, אלא לא אהיה למשא על הקורא, גם רוב עמלי, גם הזמן עצמו אינם מספיקים בידי להאריך כעת עוד, ואחשבה כי אוסיף דבר על זה בעז"ה בדברים שנקדים לפני חמש החוברות הנשארות, אם אזכה שתצאנה לאור:

וקראתי השירים הלאה בשם שירי תפארת, כי לבד שם תפארת כולל הגדולות שנוסדו עליהם השירים הללו, כי בספרנו מגדל הלבנון בארנו ברחבה מכלל יופי השם הזה, הכולל כל קרן ישראל, ופה ארמוז רמיזה קטנה: בית מקדשנו נקרא בית תפארת, כאמרו ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס'), בית מקדשנו ותפארתנו וגו' (שם ס"ד), הנבואה ובכלל זה האותות והמופתים נקראים תפארת, כאמרו כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם ס"ג), התורה נקראת תפארת, כי חוקותיה קדש, נשגבים מדעת האדם, על כן אמר ר' עקיבא (ברכות נ"ח), לך ה' וגו' והתפארת זו מתן תורה, והמקונן זכר בשם זה אבדן שלשתם כאמרו השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב' א'), והחל מן המקדש ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (שם שם), ואחרי כן השנים, מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (שם שם ד'). ולפי שהשירים הללו כוללים נבואת משה והאותות והמופתים וכיוצא, ושכינת השם בתוך עמו, ומתן תורה, נאה ויאה להם שם כבוד זה. וה' יאר פניו אתנו סלה, ובו נעשה חיל. תמו דברי ההקדמה.

נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה

פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך

תבענה שפתי תהלה כי תלמדני חקיך

לבל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד

יראיך יראוני וישמחו כי לדברך יחלתי

---

מחברת ראשונה ובה ארבעה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

מחברת ראשונה ובה ארבעה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

השיר הראשון [אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! נוֹרָא הוֹדֶךָ,]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! נוֹרָא הוֹדֶךָ,

גַּם רוּם גַּם תַּחְתִּיּוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ,

גַּם חַיּוֹת וּשְׂרָפִים לִהְיוֹת צִוִּיתָ,

אֵל נוֹרָא! מָה אָדָם כִּי תֵדָעֵהוּ,

אֶת לִבּוֹ תַחְקוֹר, תָּבִין אֶל מַעֲשֵׂהוּ,

וּבְתוֹכָם לִהְיוֹת מָעוֹן לָךְ אִוִּיתָ?

מֵרֹאשׁ שַׂמְתָּ אוֹתוֹ בַּגָּן נָטַעְתָּ

שָׁם הוֹפַעְתָּ עָלָיו, חֹק לוֹ הוֹדַעְתָּ.

אִמְרָתְךָ לוּ שָׁמַר וִיחִי לָנֶצַח;

חָטָא וּמִגַּנְּךָ אוֹתוֹ גֵּרַשְׁתָּ,

אַךְ גַּם אוֹתוֹ גַּם זַרְעוֹ בַּל נָטַשְׁתָּ,

עוֹד שִׁמְךָ לַיְשָׁרִים כַּצִּיץ עַל מֶצַח.

אַף כִּי הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ

וַתֹּאמֶר אַשְׁמִידֵם, אֶפְרָץ בָּם פָּרֶץ,

אֶת כּוֹס חֲמָתֶךָ חֵן חֵן מָסַכְתָּ;

כִּי הִשְׁאַרְתָּ צַדִּיק, אוֹתוֹ חַנּוֹתָ

וּמִמֵּי הַמַּבּוּל עָלָיו גַּנּוֹתָ,

אֶת נֹחַ וּבָנָיו בָּרֵךְ בֵּרַכְתָּ

כַּאֲשֶׁר הִרְבּוּ בָנִים, הִרְבּוּ הָרֵעַ,

כָּל לֵב זוֹנֶה, כָּל אִישׁ מוּסָר פּוֹרֵעַ,

וַתְּפִיצֵם בְּאַף וּשְׂפָתָם בָּלָלְתָּ,

אֶרֶץ כִּמְעַט אֹפֶל כִּסָּה פָנֶיהָ,

לוּלֵי אוֹר אַבְרָהָם זָרַח עָלֶיהָ,

הוּא הִגִּיד לִבְנֵי אָדָם מַה פָּעָלְתָּ.

כַּשָּׁמַיִם הַמְסַפְּרִים כְּבוֹדֶךָ

וּכְרָקִיעַ מַגִּיד מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ,

כֵּן פִּיו חָכְמָה, שִׂפְתוֹתָיו חֵן הוֹדִיעוּ,

מִנְּקִי כַפַּיִם, מִבַּר לֵב כָּמוֹהוּ

נוֹדַע כִּי לֹא נִבְרָא אָדָם לַתֹּהוּ,

עַד מָרוֹם, עַד עֶלְיוֹן מַעֲשָׂיו יַגִּיעוּ.

כִּי אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת לוֹ נִגְלֵיתָ

וַחֲסִידְךָ מִבֵּית אָבִיו לָךְ הִפְלֵיתָ

וּבְרִיתְךָ הַטּוֹבָה עִמּוֹ כָּרַתָּ,

עוֹדוֹ עֲרִירִי זַרְעוֹ לָךְ הִקְדַּשְׁתָּ,

גַּם אֶת קוֹרוֹתָם מֶנּוּ לֹא הֶחֱרַשְׁתָּ,

כִּי בַמַּחֲזֶה אֶת כֹּל מוּל עֵינָיו שַׁתָּה.

לִזְקוּנָיו לָתֶת לוֹ זֶרַע הִפְלֵאתָ,

מִבֶּן־מֵאָה שָׁנָה יִצְחָק הוֹצֵאתָ,

וּבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה אוֹתוֹ הָרָתָה.

כִּמְעַט כָּלִיל הָיָה עַל מִזְבְּחֶךָ,

לוּלֵי אֶל אָבִיו קָרָא מַלְאָכֶךָ;

“רַק בַּעֲבוּר נַסּוֹת אוֹתְךָ זֹאת הָיָתָה”.

מִקָּדוֹשׁ זֶה יָצָא אִישׁ תָּם אָהַבְתָּ,

נִרְאֵיתָ לוֹ וּבְנַפְשׁוֹ עֹז הִרְהַבְתָּ,

כִּי שָׂר אֶל מַלְאָךְ, אִישׁ בָּל יָדַע לָחֶם,

וּכְשַׁלְּמוֹ נִדְרוֹ בֵּית אֵל אֵלָיו בָּאתָ,

בֵּרַכְתּוֹ וּשְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל קָרָאתָ,

תַּחַת יַעֲקֹב, קְרָאוֹ אָבִיו מֵרָחֶם.

אַנְשֵׁי שֵׁם שִׁבְטֵי יָהּ מִתָּם יָצָאוּ,

עַם זוּ חֶלְקֶךָ, בָּנִים לָךְ נִקְרָאוּ,

שׂוֹרֵק מִגֶּפֶן טוֹבָה בַּל נוֹבֶלֶת.

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף שִׁלַּחְתּוֹ מִצְרַיִם,

אִם הֵם הִגִּישׁוּ רַגְלָיו לִנְחֻשְׁתַּיִם,

מִבּוֹר הֶעֱלִיתוֹ לִמְשָׁל־בָּם מִמְשֶׁלֶת.

אָז בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה עַם זוּ מָשַׁכְתָּ

אֶל מוֹשֵׁל חָכָם זֶה אֲשֶׁר נָסַכְתָּ,

בַּעֲבוּר כַּלְכֵּל אֶחָיו עִם בֵּית אָבִיהוּ.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב עִם בֵּיתוֹ מִצְרַיְמָה

בִּדְבָרְךָ אֶל עוֹלָם נִצָב שָׁמַיְמָה,

כִּי מִי כָמוֹךָ מֵקִים אִמְרֵי פִיהוּ.

לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם שָׂמָחוּ,

אֶת כָּל שַׁעֲרֵי עִירָם לָהֶם פָּתָחוּ,

וּבְמֵיטַב הָאָרֶץ שַׁאֲנָן יָשָׁבוּ.

שָׁם הִרְבּוּ בָנִים כִּדְגֵי יָם שָׁרָצוּ,

גַּם חֵילָם וַאֲסָמָם לָרֹב פָּרָצוּ

וּבְאָהֳלֵי חָם שָׁכְנוּ בַּל דָּאָבוּ,

פִּתְאֹם נָהְפַּךְ יוֹמָם אֶל חֶשְׁכַּת לַיִל

וִידֵיהֶם לֹא מָצְאוּ כָּל אַנְשֵׁי חַיִל

מִכֹּבֶד צָרָה וּמִדַּאֲבוֹן נָפֶשׁ,

כִּי הָפַךְ לֵב חָם לִשְׂנוֹא צֹאן יָדֶךָ

חָרְשׁוּ רָעוֹת, הִתְנַכְּלוּ בַּעֲבָדֶיךָ,

סַעֲרַת לֵב פּוֹשְׁעִים גָּרַשׁ טִיט וָרָפֶשׁ.

זֶרַע בָּאָרֶץ אִם נִשְׁחַת מַרְאֵהוּ

יִשְׁרוֹשׁ, יוֹצִיא גִזְעוֹ, יִגְמוֹל פִּרְיֵהוּ;

כֵּן פָּעַלְתָּ אֵל עִם גֶּפֶן נָטָעְתָּ.

עֵת גַּפְנְךָ הַטּוֹבָה נֶחְשְׁבָה לָחוֹחַ,

עֵת נִדְמוּ בָנֶיךָ לִיבֵשֵׁי כֹחַ,

עָנְיָם רָאִיתָ, נַאֲקָתָם שָׁמָעְתָּ.

אָז מִמַּעַל הוֹפַעְתָּ עַל עַבְדֶּךָ,

עַל משֶׁה, כִּי שַׂמְתָּ עָלָיו הוֹדֶךָ.

בּוֹ שָׁפַטְתָּ זֵדִים חִבְּלוּ כַּרְמֶךָ,

הוֹדַעְתָּ צָרֶיךָ כִּי יֵשׁ אֱלוֹהַּ,

כִּי יֵשׁ שׁוֹפֵט גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ,

וּבְיָד חֲזָקָה הִצַּלְתָּ עַמֶּךָ.

צוּרִי! סַפֵּר זֹאת אֶל אַחַי חָפַצְתִּי,

נָא הַשְׁלֵם חֶפְצִי, מַלֵּא מַה יָעַצְתִּי,

הַאֲצֵל עָלַי רוּחַ מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ.

אִם קָטֹנְתִּי וּמֵחֹמֶר קֹרָצְתִּי,

לִדְרשׁ מֵעִמְּךָ אֶת זֹאת הִתְאַמַּצְתִּי,

כִּי מֵעוֹלָם לֹא עָזַבְתָּ דוֹרְשֶׁיךָ

רוּחַ חֵן תִּצּוֹק עַל שִׂפְתֵי שׁוֹחֲרֶיךָ.

טוֹב לַכֹּל! מָשְׁכֵנִי, אָרוּץ אַחֲרֶיךָ

וּבְחַדְרֵי תּוֹרָתְךָ אָנָּא הֲבִיאֵנִי,

כִּי בָּם כָּל הוֹן יָקָר דַּעַת מָלֵאוּ,

לִבִּי וּבְשָׂרִי יִרְוְיוּן כִּי צָמֵאוּ

וּבְסָתוּם חָכְמָה אַתָּה תוֹדִיעֵנִי.

הֱיֵה נָא עִם פִּי, לַמְּדֵנִי טוּב טַעַם,

אָז שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ הַפַּעַם

וּפְנִינִים אֶדְלֶה מִיַּם חָכְמָתֶךָ.

כִּי זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם,

לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר בּוֹ, גָּאוּ הַמַּיִם,

אֵל נָא! תַּעֲבִירֵנִי בוֹ צִדְקָתֶךָ.

אָז מַקְשִׁיב שִׁירִי יִחַדְּ, יִשְׁכַּח נֶהִי,

כִּי כַשֶּׁמֶן אֶל נֵר נִשְׁמָתוֹ יֶהִי,

נֵרוֹ אִם נִדְעַךְ, בּוֹ יָשׁוּב יוֹפִיעַ.

כִּי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, אַגִּיד פִּלְאֶךָ,

אֶזְכּוֹר הוֹד משֶׁה, דָּגוּל מִנְּבִיאֶיךָ,

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם שִׁירִי יַבִּיעַ.

מָקוֹם צָר לָלֶכֶת תָּכִין לִי דֶּרֶךְ,

וּבִפְלִיאָה דַעַת מִנִּי מָךְ עֵרֶךְ,

אַתָּה תָּאִיר נֵרִי חָשְׁכִּי תַּגִּיהַּ.

יִשְׁמַע צַדִּיק אִמְרֵי פִי וִיהַלְלֶךָ,

גַּם עוֹזְבֵי תוֹרָה יָשׁוּבוּ אֵלֶיךָ,

אִם שִׁירִי לֵב עַל אִוַּלְתּוֹ יַגְבִּיהַּ.

יַגִּיד עַל עַמִּים אֶת עֲלִילוֹתֶיךָ.

וִיהַלְלוּ בַלְּאֻמִּים אֶת צִדְקוֹתֶיךָ,

כִּי כָמוֹנוּ גַּם הֵם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ.

גּוֹיֵי הַדּוֹר הָרִאשׁוֹן טוֹב תָּעָבוּ,

גּוֹיֵי דוֹר זֶה וּמוֹשְׁלָיו טוֹב יֶאֱהָבוּ,

כֻּלָּם יוֹדוּךָ כִּי עַל כֹּל הוֹדֶךָ.

כַּחֲלִי פָז יִהְיֶה עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת

וּמַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ מוּסָר פּוֹרַעַת.

גָּלוּת הַחֵל הַזֶּה בּוֹ יִתְנֶחָמוּ.

אִם תִּתְעַטֵּף רוּחָם, מִצַּר יָהִימוּ,

קֹרוֹת אֲבוֹתָם כָּל כּוֹשֵׁל יָקִימוּ,

גַּם הֵם מִכּוּר בַּרְזֶל אֶל אֵל נָהָמוּ.

כִּי מֵאוֹתוֹת עַל אַדְמַת נוֹף פָּעַלְתָּ

וּמִנִּפְלָאוֹת בָּם עַם זוּ גָּאַלְתָּ,

תִּפְרַח תִּקְוָתָם, נוֹאָשׁ בַּל יֹאמֵרוּ;

הֵן קֹוֵי אֵל מֵעוֹלָם לֹא נֶעֱזָבוּ

וּכְיוֹם אֶתְמוֹל רֹב שָׁנִים לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

טוֹב חַכֵּה לוֹ, יָשִׁירוּ וִיזַמֵּרוּ.

עַתָּה הַנְּפוּצִים מִקֶּדֶם עַד יָמָּה,

אַחַי כֻּלָּם! בָּאֲרָצוֹת בָּאתֶם שָׁמָּה

שִׁמְעוּ מַה פָּעַל אֵל! עַמִּים הוֹדֵהוּ!

כִּי אָחֵל סַפֵּר דִּבְרֵי אֱלֹהֵינוּ,

הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר קָרוּ לַאֲבוֹתֵינוּ

אַחֲרֵי מוֹת יוֹסֵף, אַחֲרֵי מוֹת דּוֹרֵהוּ:

כַּאֲשֶׁר^[1] מֵת הַדּוֹר הַהוּא, מַעֲשָׂיו עִמּוֹ מֵתוּ,

כִּי קָם^[2] מֶלֶךְ חָדָשׁ, אוֹיֵב חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ,

אֶת יוֹסֵף לֹא יָדַע, עַל הוֹדוֹ רֹאשׁ הֵנִיעַ,

מַעֲשֵׂה אָבוֹת כִּחֵשׁ, הַגְּדוֹלוֹת לוֹ סִפֵּרוּ,

עַל טוֹבִים חָרַשׁ רָע, עַל אַנְשֵׁי שָׁלוֹם לָחֶם,

וּכְשׁוּרוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן בָּדָד בֶּטַח

וּבֵין שָׁנִים לֹא כַבִּיר לָרֹב הִרְבּוּ זֶרַע,

אִישׁ יַעֲזוֹר אֶת אָחִיו, מִשַּׂעֲרוֹת^[3] רֹאשׁ עָצֵמוּ,

יָעַץ עֲצַת אָוֶן, חָרַשׁ רַע וּבְלִיַּעַל

וַיֹּאמֶר^[4] אֶל עַּמוֹ, אֶל חוֹרְשֵׁי רַע כָּמוֹהוּ:

הִנֵּה עַם זֶה רַב הוּא, כִּדְגֵי יַמִּים יִשְׁרֹצוּ,

אַף כִּרְגָבִים יִדְבָּקוּ, עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי,

אִם עוֹד כָּהֵנָּה יִרְבּוּ, תַּעֲצוּמוֹת יוֹסִיפוּ,

אֶחְדַּל מִמְּשׁוֹל בָּמוֹ, אֶחְדַּל מִמְּלוֹךְ עָלֵימוֹ,

בִּזְרוֹעַ רָמָה יִתְקוֹמָמוּ, בִּי יִמְרֹדוּ.

מַה־נָּקֵל לָהֶם זֹאת, אִם מִלְחָמָה תִקְרֶאנָה,

אָז תִּרְאוּ עַם זֶה נוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ,

גַּם הוּא נִלְחָם בָּנוּ עִם הַקָּמִים עָלֵינוּ

וּמִמְּגוּרֵיהֶם^[5] יַעֲלוּ עָל, בָּנוּ יִמְשֹׁלוּ

וּתְהִי חֶרְפֶּת עוֹלָם אֶל מַמְלֶכֶת מִצְרַיִם.

כִּי לֹא מוֹשֵׁל מִמְשָׁל רָב נָטָה יָד עָלֶיהָ,

אָכֵן אֲסוּפֵי רָעָב מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת.

מַה נַּעֲשֶׂה לָעָם הַזֶּה? הָבָה נִתְחַכָּמָה!

כִּי חָכְמָה^[6] תַעֲזוֹר עָם וּמְלָכִים בָּהּ יִמְלֹכוּ:

מַה נוֹאֲלוּ^[7] שָׂרֵי צֹעַן כִּי סָרָה הֶעֱמִיקוּ!

שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ אֵלֶּה חָכְמָה בַּל יָדָעוּ,

שָׂמוּ חשֶׁךְ לָאוֹר, לָרַע חָכְמָה קָרָאוּ,

וּכְהָקִיר בּוֹר מֵימֶיהָ, מוֹעֵצוֹת הֵקֵרוּ,

מִבְּאֵר צָרָה עֲמֻקָּה נוֹבַעַת מִשַּׁחַת,

מֵאַכְזְרִיוּת חֵמָה וּמֵרֶשַׁע כָּסֶל,

מִמָּקוֹר מָשְׁחָת זֶה יָצְאוּ נַחֲלֵי בְלִיַּעַל,

שָׁטְפוּ תַּחְבּוּלוֹת מִרְמָה, זָדוֹן גַּם אִוֶּלֶת.

כִּי פִתְאֹם אַנְשֵי שֵׁם, מִשְפָּחוֹת בָּם נֶאֱחָזוּ,

כִּבְזוּיֵי עָם נִהְיוּ, כִּדְגֵי הַיָּם נֶחְשָׁבוּ,

כִּסְדוֹם^[8] וּקְצִינֵיהָ, כַּעֲמוֹרָה וּנְסִיכֶיהָ,

אֲשֶׁר אָמְרוּ לַצַּדִּיק עִמּוֹ הִתְחַתָּנוּ:

“הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפּוֹט שָׁפוֹט בָּנוּ”.

כָּכָה שָׂרֵי צֹעַן עִם שִׁבְטֵי יָהּ פָּעָלוּ,

כִּי כֵן דֶּרֶךְ פּוֹשְׁעִים, לָנוּ תֵבֵל יֹאמֵרוּ,

עוֹבֵר אֹרַח יִשְׂנָאוּ, גֵּרִים לֹא יָחֹנּוּ,

כִּי אֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּרוּ, גַּם בַּל יַאֲמִינוּ

כִּי לַיָי הָאָרֶץ, תֵּבֵל עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

וּרְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וּתְמִימִים יִוָּתֵרוּ.

אָז אָמַר^[9] מוֹשֵׁל רָשָׁע, הוּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם:

"לֹא חִנָּם עַם יִשְׂרָאֵל אִתָּנוּ יֵשֵׁבוּ,

חֵלֶף שִׁבְתָּם בָּאָרֶץ אֶת מַלְכָּם יַעֲבֹדוּ,

עָרֵי מִסְכְּנוֹת יִבְנוּ, מִבְצָרִים לַמֶּלֶךְ,

אֶת פִּיתֹם יַגְדִּילוּ, אֶת רַעַמְסֵס יַרְחִיבוּ,

שָׂרֵי מִסִּים אֶפְקוֹד, עַל מַעֲשֵׂיהֶם יַשְׁגִּיחוּ,

עָצֵל לֹא יָחֹנּוּ, עַל נִרְפֶּה לֹא יַחְמֹלוּ"

וּלְבַעֲבוּר עַנּוֹתָם וּלְהַכְאִיב אֶת לִבָּמוֹ,

עַל הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה אַכְזָרִים נִצָּבוּ,

הֶעֱבִידוּם בַּפָּרֶךְ, עִנּוּם כִּשְׁבוּיֵי חֶרֶב.

אָמַר אוֹיֵב: "אִם פַּחְדִּי יָשִׂים לֵב לַמָּיִם

לֹא תָקוּם בָּם רוּחַ, מִפְּרֹץ לָרֹב יֶחֱדָלוּ,

מֵהֶבֶל יִמְעָט וּכְשַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹכוּ".

אַךְ הוֹי^[10] רָב אֶת יוֹצְרוֹ, יוֹעֵץ נֶגֶד עוֹשֵׂהוּ!

כִּי כַאֲשֶׁר עִנּוּ אוֹתָם, כֵּן לָרֹב פָּרָצוּ,

מִמַּחֲרַכָּיו הֵצִיץ אֲלֵיהֶם אֵל מוֹשִׁיעַ,

אֵל מֵקִים כּוֹשֵׁל וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יֶרֶב:

אַף שׂוֹנְאֵיהֶם^[11] חָרָה, לִרְאוֹת אֶת לֹא הֶאֱמִינוּ,

עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּאר, מוּעָקָה עַל מָתְנָיִם

לֹא מָנְעוּ מִבֵּית יַעֲקֹב בָּנִים עוֹשִׂים חָיִל;

עַל כֵּן מָאֲסוּ בָם עוֹד, הָיוּ לָמוֹ לָטֹרַח,

כַּקּוֹץ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, מַחֲזִיק בּוֹ יִשְׂנָאוּ.

חוֹנֵן יִשְׂרָאֵל אֶל מִי דִמּוּהוּ מִצְרָיִם?

אֶל אִישׁ מַפְרֶה לַעֲנָה, אֶל אִישׁ סִלּוֹן זוֹרֵעַ;

כַּאֲשֶׁר מִלְּפָנִים^[12] בִּסְדוֹם אֶת יָדָם שָׁלָחוּ,

לַהֲרוֹס בֵּית חוֹנֵן גֵּרִים אֲשֶׁר אִסְּפָם בָּיְתָה.

כָּל הַיּוֹם^[13] הַכְבֵּד עֻלָּם עַל יַעֲקֹב יָסָפוּ

וּבְכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה חַיֵּיהֶם מֵרֵרוּ,

בַּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבַעֲבוֹדַת עָבֶד

לֹא רַק בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת הוֹן, לֹא רַק בַּעֲבוּר בֶּצַע,

אַךְ מִשִּׂנְאָתָם אוֹתָם עָבְדוּ בָם בַּפָּרֶךְ.

רָעוֹת רַבּוֹת^[14] כָּאֵלֶּה גַּם הֵם לֹא הִסְפִּיקוּ

הַעֲבִיר שִׂנְאַת צָרִים וּלְשַׁכֵּךְ חֲמַת מֶלֶךְ,

כִּי כַנָּמֵר שׁוֹקֵד עַל הָרָעָה שָׁקָדוּ,

לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל וּלְהַאֲבִידָם בֶּחָרֶב,

יָרוּץ כַּגִּבּוֹר, לַעֲשׂוֹתוֹ בַּל יִתְמַהְמֵהַּ,

לוּלֵי גַאֲוָתוֹ מִנֶּגֶד רִשְׁעוֹ עָמָדָה,

אָמַר נָבָל כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ מַלְכֵי אָרֶץ:

דָּם נָקִי שָׁפַךְ, אִישׁ פָּרִיץ הוּא, אִישׁ רֹצֵחַ,

לַהֲמִיתָם בָּמִּסְתָּר הִתְאַמֵּר פּוֹעֵל אָוֶן,

אֶל לִבּוֹ דִבֵּר: חַרְבִּי לֹא אָרִיק הַפָּעַם

חָכְמָתִי תַעֲמֹד לִי, עֵצָה אֶל נַפְשִׁי שַׁתִּי,

עִם הַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיוֹת סוֹדִי אַמְתִּיקָה,

מֵרֹךְ לֵב תַּאֲזֵנָּה, בִּמְחִיר אֹזֶן תַּטֶּינָה,

מִהַר לִקְרֹא אוֹתָנָה וּלְפָנָיו עָמָדוּ.

מִפִּיו יָצָא נַחַל גָּפְרִית מָהוּל בַּשָּׁמֶן,

וַיֹּאמֶר לַמְיַלְּדוֹת: "נָשִׁים טוֹבוֹת הַאֲזֵנָּה:

צַר לִי כִּי נוֹלַדְתֶּן מִבְּזוּיֵי עַם כָּאֵלֶּה,

מִנִּמְכָּרִים לַצְּמִיתוּת, חָפְשִׁי בַּל יֵצֵאוּ,

וּבְנוֹתֵיהֶן מַה טּוֹבוֹת, אַךְ מַשְׂכִּילוֹת הֵנָּה,

הֲטוֹב לָכֶן הִדָּבֵק עִם עַם יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ

אוֹ הִתְחַתֵּן עִם שָׂרִים, עִם נִכְבַּדֵּי אָרֶץ?

לָכֵן שִׁפְרָה! פּוּעָה! חַכְמוֹת נָשִׁים אַתֵּנָה,

אִם כַּחֲלִי פָז דָּת חָכָם עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיוֹת נָא בִשְׁמִי צַוֶּינָה.

עֲזוֹרְנָה אַחְיוֹתֵיכֶן הַכּוֹרְעוֹת לָלֶדֶת

וּבְיַלֶּדְכֶן אוֹתָן תִּרְאוּ עַל הָאָבְנָיִם,

אִם בֵּן הוּא וַהֲמִיתֶּן אוֹתוֹ, אִם בַּת הִיא תֶּחִי.

וּכְתֹם כָּל הַזְּכָרִים, הַבָּנוֹת לִי תִהְיֶינָה,

אָז תֵּאָסֵף חֶרְפַּתְכֶן, בִּהְיוֹתְכֶן כָּמוֹנוּ,

וּמִשְׁפָּט אֶחָד לָכֶן וּלְשָׂרוֹת הָאָרֶץ.

כָּאָב לָכֶן יָעַצְתִּי, כָּרֵעַ דִּבַּרְתִּי:

אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּן, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכַלְנָה,

וּמַשְׂאֵת אַרְבֶּה לָכֶן, גַּם כָּבוֹד גַּם עשֶׁר;

אִם עֲצָתִי תָּפֵרְנָה, לִי חֶרֶב נוֹקֶמֶת,

מִכֶּן אֶנָּקֵמָה וּלְעַמְּכֶן לֹא תוֹעֵלְנָה:

מֶה חָרְדוּ^[15] הַמְיַלְּדוֹת וּמַה נֶּעֱווּ מִשְּׁמוֹעַ

אֹמֶר רַךְ מִשֶּׁמֶן, כֻּלּוֹ קֶבֶר פָּתוּחַ!

כִּשְׂמֵחוֹת בִּדְבָרָיו מוּל פָּנָיו הִתְנַכָּרוּ,

וּכְבוֹאָנָה הַבַּיְתָה בָּכוּ הַרְבֵּה בֶכֶה.

נוֹעֲצוּ הַסְתֵּר דָּבָר, רִשְׁעוֹ בַּל יַעֲבָר־פִּימוֹ,

לִרְעוּתֵינוּ הָרַכּוֹת כָּזֹאת אִם נַגִּידָה,

אַף כִּי תַעֲנֶינָה: “טוֹב הַמָּוְתָה מֵעֲשׂוֹת רֶצַח”,

מֵרֹך לֵב תִּבָּהַלְנָה וִידֵיהֶן תִּרְפֶּינָה,

מֵעֲזוֹר אַחְיוֹתֵיהֶן עַד מַשְׁבֵּר כִּי תָבֹאנָה –.

נִירָא אֶת אֱלֹהֵינוּ, לֹא נִירָא מִמֶּלֶךְ,

מֵהָמֵס לֵב הַמְיַלְּדוֹת נִשְׁמוֹר פִּתְחֵי פִינוּ.

יִחְיֶה זֶרַע יִשְׂרָאֵל! חַי לָעַד יוֹצְרָמוֹ!

וּמִכַּף רָשָׁע זֶה, אֵל הַצֵּל יַצִּילֵנוּ:

מַעֲשֵׂיהֶן^[16] אֵלֶּה מִן הַמֶּלֶךְ לֹא נִכְחָדוּ

כִּי רוֹמְסֵי בֵיתוֹ, זֵדִים וּמְלָשְׁנִי בַּסָּתֶר,

כַּדֹּב אוֹרֵב אֶל יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל יֶאֱרֹבוּ

אַף מֶלֶךְ הֵפִיחוּ, עַל הַמְיַלְּדוֹת הִלְשִׁינוּ,

לֵאמֹר: "אֶת דָּתְךָ לִרְעוּתֵיהֶן לֹא פָקָדוּ,

כִּי כִתְמוֹל וּכְשִׁלְשֹׁם הָעִבְרִיוֹת תַּמְלֵטְנָה,

בֶּכִי לֹא נִשְׁמַע, גַּם בַּת גַּם בֵּן אֵם חוֹבֶקֶת".

זָעַף וַיִּשְׁלַח לַמְיַלְּדוֹת מַלְאֲכֵי זַעַם,

לָבוֹא לִפְנֵי הַמְרַצֵחַ הַזֶּה נִקְרָאוּ.

דִּבֶּר אֲלֵיהֶן וּשְׂפָתָיו כָּאֵשׁ צָרָבֶת:

"רַכּוֹת לֵבָב וּפְתַיּוֹת! הַעֵת כִּי תַחְמֹלְנָה

וַתְּחַיֶּיןָ הַיְלָדִים הִכְרַעְתִּים לָטֶבַח?

מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן זֹאת? לָמָּה רִמִּיתוּנִי?

לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי הִבְטַחְתֶּן אוֹתִי עַל שָׁקֶר,

וּגְמוּל טוֹב הִבְטַחְתִּי אֶתְכֶן, הִפַּלְתֶּן אָרְצָה

הוֹי בּוֹגְדוֹת! לֹא חֲמַלְתֶּן עֲלֵיכֶן אַתֵּנָּה

וּמַה תּוֹחַלְנָה כִּי אֶחְמוֹל עֲלֵיכֶן אֲנִי":

אֶל רַעַם^[17] קוֹל פְּחָדִים לִבָּן לָבַשׁ אֹמֶץ,

וּלְהָשִׁיב חֵמָה בוֹעֶרֶת רַכּוֹת תַּעֲנֶינָה:

"מוֹשֵׁל אַדִּיר, עַמִּים מִפָּנֶיךָ יָחִילוּ!

לוּ דִּבְרֵי אַמְהוֹתֶיךָ אָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה,

אָז יֵדַע לִבֶּךָ, כִּי רַק בַּעֲבוּר כַּבְּדֶךָ

עַל כֵּן עַל הַמְיַלְּדוֹת שִׂים דָּתְךָ לֹא חָפָצְנוּ,

יִשְׁמַע אֲדוֹנֵנוּ דָּבָר מֵהֶן שָׁמַעְנוּ,

כַּאֲשֶׁר הָעִבְרִיּוֹת כִּדְגֵי יַמִּים תִּשְׁרֹצְנָה,

כֵּן כֹּחַ יָצוּק בָּם לַמְלִיט עַד לֹא בָּא חֶבֶל,

גַּם אִם צִירִים יֹאחֲזוּהָ, תִּשְׁאַל לָהּ אָבְנָיִם

טֶרֶם בֹּא הַמְיַלֶּדֶת וָלָד הִיא חוֹבֶקֶת;

עַתָּה אִם אַרְבַּע הַיָּדוֹת זֶה דַרְכָּן לָמוֹ

מַה בֶּצַע לַמֶּלֶךְ בִּמְתֵי מִסְפָּר יָמִיתוּ?

הַלְבַעֲבוּר חֵלֶק מִצְעָר תַּשְׁחִית נִקְמָתֶךָ,

אֶל אָזְנֵי נָשִׁים רַכּוֹת נַשְׁמִיעַ סוֹדֶךָ?

דָּבָר כִּי תִשְׁמַעְנָה כָּרֶגַע תִּבָּהַלְנָה

קוֹל נֶהִי תִּשָּׂאֵן, הוֹי בָּרְחוֹבוֹת תִּצְעַקְנָה,

לֵב הָעִבְרִים יִמַּס בָּם וִידֵיהֶם תִּרְפֶּינָה,

הַמְּלָאכָה תִּשְׁבַּת, עַל חָמָס וָשׁוֹד יִצְעָקוּ,

עֲצָתְךָ לֹא תָקוּם וּלְכָבוֹד לָךְ לֹא יֶהִי".

כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ דַבֵּר רָפְתָה רוּחַ הַמֶּלֶךְ,

הֶאֱמִין כִּי לִכְבוֹדוֹ מִצְוַת פִּיהוּ הִסְתִּירוּ,

כִּי יוֹצֵר רוּחַ מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה

וּלְבַב מֶלֶךְ לוֹ הוּא, לַאֲשֶׁר יַחְפּוֹץ יַטֶּנּוּ.

עֵינֵי^[18] עֶלְיוֹן גַם טוֹבִים גַּם רָעִים תִּצְפֶּינָה.

חֲמַס רָשָׁע רָאָה, תִּקְוַת מוֹשֵׁל פּוֹשֵׁעַ,

וַיְצַו רַב טוּב מֵעָל עַל הַמְיַלְּדוֹת כֻּלָּנָה,

וּזְרוֹעוֹתָן חִזֵּק וּבִמְלַאכְתָּן הִצְלִיחוּ,

גַּם מוֹקֵשׁ לֹא קָרָה, אֵין מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת,

וַיִּרֶב הָעָם, רַבּוֹת מִלְפָנִים עָצֵמוּ.

וּנְשֵׁי חֵן^[19] אֲשֶׁר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דִּבֵּרוּ,

אֲמָרָיו מָאָסוּ וּבְיִרְאַת אֵל בָּחָרוּ

וּבַעֲבוּר יִשְׂרָאֵל שָׂמוּ נַפְשָׁן מִנֶּגֶד,

וַיַּעַשׂ^[20] לָהֶם בָּתִּים כַּגְּדוֹלִים בָּאֶרץ.

הַמְרוֹתָן אֶת פִּיו הָפַךְ אֵל לָהֶן לָחֶסֶד.

כִּי כַּאֲשֶׁר דִּבְרֵיהֶן מִנֹּפֶת לוֹ מָתָקוּ,

אָמַר הֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת, אַךְ אוֹתִי יָרֵאוּ,

לִכְבוֹדִי אֶת דָּתִי מִן הַמְיַלְּדוֹת הֶעֱלִימוּ,

אֶגְמוֹל זֹאת גָּם אָנִי, אֶת בֵּיתָם אֲכַבֵּדָה,

עֹל נָתַתִּי עַל יַעֲקֹב לֹא יֻתַּן עָלֵימוֹ,

שָׁלוֹם אֲצַו לָהֶן, קוֹל נוֹגֵשׂ לֹא תִשְׁמַעְנָה,

בֵּיתָן אָשִׂים חָפְשִׁי, אֶפְטְרֵן מֵעֲבוֹדַת עָבֶד,

יָד תַּהֲפוֹךְ צַלְמָוֶת לַבֹּקֶר, זֹאת עָשָׂתָה:

עָצְמַת^[21] יִשְׂרָאֵל גַּם הַרְבּוֹתָם לָרֹב זֶרַע

אֶל לֵב מֶלֶךְ כַּחֵץ וּלְעַצְמוֹתָיו כָּרֶצַח.

עַל עֲצָתוֹ כִּי נִבְעָרָה, בּוּשָׁה כִּסָּתְהוּ.

אֵיבָתוֹ אֶת יַעֲקֹב יָסְפָה עַל אַחַת שֶׁבַע,

גַּאֲוָתוֹ עִם רִשְׁעוֹ בָּעֲרוּ כָּאֵשׁ לֹהֶטֶת,

תֹּאכַל מִסָּבִיב וּתְכַלֶּה עָנָף גַּם שֹׁרֶשׁ.

אָמַר אוֹיֵב: לִי נָקָם, אֶת אוֹיְבַי אַכְרִיעַ!

אַף כִּי תַחְבּוּלוֹתָיו מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית יָצָאוּ,

כִּמְבַשֵׂר צֶדֶק בִּקְהַל עָם קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ,

וַיְצַו אֶת כָּל עַמּוֹ, דָּת לֹא נִשְׁמְעָה מִקֶּדֶם

וַיֹּאמֶר: "אֶל בֵּית יַעֲקֹב מֵרֵאשִׁית בִּינוֹתִי,

כִּי צוֹרְרִים הֵם לָנוּ, עַל יוֹם רָעָה יוֹחִילוּ,

לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֵנוּ לָבֹז אֶת חֵילֵנוּ,

כַּאֲשֶׁר עִם יוֹעֲצֵי אֶרֶץ לָהֶם הִתְחַכַּמְתִּי

עֹל בַּרְזֶל וּמוּעָקָה עֲלֵיהֶם נָתַתִּי,

אָמַרְתִּי מִשְּׁרוֹץ בָּנִים עוֹד חָדוֹל יֶחְדָּלוּ

כִּי מִי יוֹלִיד בָּנִים לָתֵת רַגְלָם בַּכָּבֶל?

אַךְ לָרִיק יָגַעְתִּי, עֲצָתִי לֹא הוֹעִילָה,

כִּי לִבָּם לֹא כֵן יִדְמֶה, בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת,

לִמְרוֹד חוֹשְׁבִים, עַל כֵּן הֲמוֹן נָשִׁים יִשְׁאָלוּ,

בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עַם רָב וּבָנִים עוֹשִׂים חָיִל,

כִּי מַה מּוֹלִידִים? תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב אַנְשֵׁי לָחֶם.

אִם יוֹם מוֹעֵד יִקְרָאוּ, מִלְחָמָה יַקְדִּישׁוּ,

כָּאֲרָיוֹת יִגְבָּרוּ, מִפְּנֵי כֹּל לֹא יָשׁוּבוּ,

כִּי אִישׁ אֶל אָחִיו, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יֹאמֵרוּ:

נִפְרוֹק אֶת עֻלֵּנוּ אוֹ נָמוּתָה כֻלָּנוּ –

זֹאת נָתַתִּי אֶל לִבִּי, שִׁמְעוּ מַה נּוֹעַצְתִּי,

אִם תָּקוּם עֲצָתִי, לִדְמָמָה תָּקִים סַעַר:

הִנְנִי מַעֲבִיר קוֹל בֵּין חוֹרְשֵׁי רָעָה הָאֵלֶּה.

חִדְלוּ מֵהוֹלִיד עוֹד, בִּנְשֵׁיכֶם אַל תִּדְבָּקוּ;

אִם לֹא יַאֲזִינוּ, דָּת זֶה בַּמַּחְשָׁךְ יָפֵרוּ,

דָּם יָשִׂימוּ בִּכְנָפָם, אֶת זַרְעָם יִרְצָחוּ,

כִּי דָבָר יוֹצֵא מִפִּי, לַעֲשׂוֹתוֹ תִּשְׁמֹרוּ,

כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ!

חִזְקוּ מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ וּמֵחֲמוֹל תֶּחְדָּלוּ,

אִם יוֹלְדֵיכֶם אַכְזָרִים מוֹלִידִים לַמָּוֶת,

לָמָּה תַחְמְלוּ אַתֶּם יַלְדֵי יַמִּים תִּשְׁכָּחוּ.

כִּי אִם תַּנִּיחוּם וּפְלֵיטֵי מָוֶת יִגְדָּלוּ,

לַמּוֹעֵד יָבוֹא, כֻּלְּכֶם לָטֶבַח תִּכְרָעוּ".

הַדָּת נִשְׁמְעָה בָּאָרֶץ, פָּרַח שׁוֹד וָרֶצַח,

יַעֲקֹב חַת, כָּל גֶּבֶר יָדוֹ עַל חֲלָצָיִם,

חָתָן לָבַשׁ אֵבֶל, כַּלָּה פָּנִים עָטָתָה,

אִישׁ אִישׁ^[22]אֶת אֵשֶׁת חֵיקֹו כַּדָּוָה זֵרוּהָ

זַעֲקַת דַּכְּאֵי רוּחַ עַד שָׁמַיִם הִגִּיעָה.

---

השיר השני [ צוּר נוֹרָא עֲלִילָה!]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

צוּר נוֹרָא עֲלִילָה! אֵל יוֹעֵץ פֶּלֶא!

רַבּוֹת עָשִׂיתָ, מִי יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה?

וּמִי אֵל עוֹשֵׂה פֶּלֶא מִלְּבַדֶּךָ?

אִם דּוֹר דּוֹר אוֹתוֹתֶיךָ לֹא רָאִינוּ,

כִּימֵי קֶדֶם לִרְאוֹתָם עוֹד קִוִּינוּ,

כִּי אִם תַּחְפּוֹץ תּוּכַל, נַחְנוּ עֵדֶיךָ.

תַּעֲלוּמָה עֲצָתְךָ, חָתוּם פִּלְאֶךָ,

טֶרֶם תִּגֶל אֶת סוֹדְךָ לִנְבִיאֶךָ.

הָאוֹתִיּוֹת מִלְפָנִים מִי יוֹדִיעַ?

פַּרְעֹה אָמַר: אַשְׁמִיד בַּיְאוֹר כֻּלָּמוֹ,

וַאֲבַדּוֹן אָמַר: בִּי הוּא עוֹזֵר לָמוֹ

וּמִיאוֹרְךָ זֶה יַעַל אִישׁ מוֹשִׁיעַ.

כִּי יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים תֵּבֵל יַגִּיהַּ

וּלְגוֹיֵי הָאָרֶץ תּוֹרוֹת יַבִּיעַ.

אִם בִּפְקֻדַּת צַר בָּא אֶל שַׁעֲרֵי מָוֶת,

חָדְלוּ אוֹהֲבָיו הָשֵׁב רַגְלוֹ מִדֶּחִי,

אָבִיו אָמַר נוֹאָשׁ, בָּכָה רַב בֶּכִי,

אִמּוֹ הֱבִיאַתְהוּ אֶל גֵּיא צַלְמָוֶת.

מִשֹּׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ, נֶטַע רוֹצֵחַ,

יָצָא חֹטֶר נָעִים, בֹּשֶׂם צוֹמֵחַ,

בַּת טוֹבַת שֶׂכֶל, בַּת טוֹבַת עֵינָיִם,

כִּי תֵּת טָהוֹר מִטָּמֵא, חֵן מִכַּעַשׂ,

טוֹב מֵרַע, מָתוֹק מֵעַז, מִי זֹאת יַעַשׂ?

אַתָּה אֵל, יָדֶיךָ עָשׂוּ שָׁמָיִם.

אַחֲרִית דָּבָר חַכְמֵי לֵב אֵיךְ יִרְאוּהוּ

אִם בֶּן רֶבַע שָׁנָה בַּסּוּף שָׂמוּהוּ

לֹא קָם כָּמוֹהוּ בֵּין אַלְפֵי חוֹזֶיךָ!

אִם אַתָּה תִקְצֹף, לֹא תִטּוֹר לָנֶצַח.

כִּי נוֹשְׂאֵי אֵימָתְךָ הֵרִימוּ מֶצַח

עַם עָשׂוּ בַּלְּבֵנִים רָאוּ עֻזֶּךָ.

כַּאֲשֶׁר צָרַת יַעֲקֹב צָפוּ עֵינֶיךָ,

יָצַרְתָּ מֶּבֶּטֶן גּוֹאֵל בָּנֶיךָ

מִיַּד זָרִים, אוֹכְלִים אוֹתָם כַּלָּחֶם.

אֵל! נָא הוֹרֵנִי סַפֵּר לִכְבוֹדֶךָ

אֶת הַגְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ עִם עַבְדֶּךָ,

מִיּוֹם לִדְתּוֹ, מִיּוֹם צֵאתוֹ מִרָחֶם:

כַּאֲשֶׁר^[1] נָמֵס לֵב יַעֲקֹב, לֹא קָם בָּאִישׁ רוּחַ,

לֹא נִגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, גַּם יַעֲלוֹת חֵן נִמְאָסוּ,

רוּחַ לָבְשָׁה גָּבֶר, עֶזְרַת אֵל אֶת אִישׁ חָיִל,

הוּא עַמְרָם הַלֵּוִי, אוֹר זָרַח לוֹ בַּחשֶׁךְ,

עַל לֵב אִשְׁתּוֹ דִּבֵּר וּבְחָכְמָה^[2] לָקַח נָפֶשׁ:

"אֵשֶת חֵן הִתְחַזָּקִי, בַּת לֵוִי הַאֲזִינִי,

הָסֵב עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי אַל נָא תּוֹסִיפִי,

שׁוּבִי אֵלַי וּמִמְּחִתָּה אַל נָא תִירָאִי.

לֹא אַכְזָר אָנִי כִּי אָקִים זֶרַע לַתֹּהוּ,

לִרְאוֹת מַחֲמַדֵּי עֵינַי מוּצָאִים לֶהָרֶג;

רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, בּוֹדֶה שָׁוְא אֵינֶנִּי,

אֶל יַעֲקֹב אֵם תִּהְיִי, אֹפֶל לָאוֹר תָּשִׂימִי".

גִּיל לָבְשָׁה יוֹכֶבֶד, צִדְקַת אִישָׁהּ יוֹדַעַת,

כִּי רַבָּה חָכְמָתוֹ וּדְרָכָיו מַה נָּעֵמוּ,

כִּי רוּחַ אֵל דּוֹבֵר בּוֹ, שָׁוְא עֵינוֹ בַּל תָּחַז;

וַתִּקַּח^[3] אִמְרֵי פִיו, שָׁבָה אֵלָיו וַתָּהַר.

לִבָּה טוֹב עָלֶיהָ כָּל הַיָּמִים הָרָתָה,

וּלְמוֹעֵד עֵת חַיָּה בֵּן טוֹב רֹאִי יָלָדָה –

עוֹד עָרֹם מִבֶּטֶן רָאֲתָה אוֹתוֹת בַּיֶּלֶד,

כִּי מַתַּת אֱלֹהִים הוּא וּבְחִיר אֵל מֵרָחֶם.

כִּשְׁלשֶׁת יַרְחֵי יָמִים אִתָּהּ הִצְפִּינָתְהוּ;

כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ, פַּחַד אוֹיֵב נָפַל עָלֶיהָ,

לֹא יָכְלָה^[4] הַצְפִּינוֹ עוֹד מִפַּח לוֹ טָמָנוּ.

לֹא כִּי קָצְרָה יַד אֵל מִהְיוֹת סֵתֶר לוֹ סֶלָה,

אַךְ כֵּן צִוָּה עֶלְיוֹן, כֵּן יָעַץ יוֹעֵץ פֶּלֶא.

גִּיל אֵם שָׁבַת, שִׂמְחָתָהּ אֶל אֵבֶל נֶהְפָּכָה,

וַתֵּבְךְּ אֶל חֵיק הַיֶּלֶד, וַתְּקוֹנֵן וַתֹּאמֶר:

אָמַרְתִּי תִּחְיֶה, לִישׁוּעַת יַעֲקֹב נוֹלַדְתָּ,

אַךְ לַשָּׁוְא קִוִּיתִי, מִמָּוֶת לֹא נִמְלַטְתָּ,

כִּי פֹה אוֹרְבִים עַל דָּמֶיךָ רִשְׁעֵי מִצְרָיִם.

יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, אוֹי לִי! אֵיפֹה אַצְפִּינֶךָ,

רָגְשׁוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן, אֵין יֶשׁ־בָּם אִישׁ יָחְנֶךָ,

לַיְאוֹר יַשְׁלִיכוּךָ, אֶל שִׁבֹּלֶת הַמָּיִם.

אֶל הַמִּדְבָּר בֵּין בַּהֲמוֹת שָׂדַי אֲבִיאָךָ,

אוּלַי חַיַּת הַשָּׂדֶה שָׁם תַּחְמוֹל עָלֶיךָ,

בַּחֲלֵב שָׁדֶיהָ תַּצִילְךָ מֵרֶדֶת קָבֶר;

כִּי מֵרְשָׁעִים כָּאֵלֶּה טוֹבִים חַיְתוֹ יַעַר,

אִישׁ רָשָׁע לֹא יֶהְדַּר זָקֵן, לֹא יָחֹן נַעַר,

קֵץ יֵשׁ לַחֲמַת הַחַיּוֹת, לֹא אֶל רִשְׁעַת גָּבֶר.

אַךְ מָה! אֶל הַיְשִׁימוֹן יוּבָא? לֹא טוֹב יָעָצְתִּי!

אִם מֵרַע בָּרַחְתִּי, אֶל רַע מִמֶּנּוּ רָצְתִּי.

טוֹב אֵדַע כִּי מֵת מִשְּׁאֹל יוֹם יוֹם מַה יִקְרֶנּוּ.

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי! מָצָאתִי לָךְ מָנוֹחַ.

יָמִים מִקֶּדֶם זָכַרְתִּי וָאַחֲלִיף כֹּחַ

אַךְ יִחְיֶה הַיֶּלֶד, אֱלֹהָיו יִסְעָדֶנּוּ.

זָכַרְתִּי מִפְלַט תֵּבֵל מִמַּבּוּל הַמָּיִם,

מִצְוַת אֵל אֶת נֹחַ יִהְיֶה לִי לָעֵינָיִם:

“בּוֹא אַתָּה וּבֵיתְךָ אֶל תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר”;

בֵּן יַקִּיר לִי, גַּם אַתָּה בֹּא אֶל תֵּבָתֶךָ,

מִלְטוּ הֵם תֵּבֵל, מַלֵּט אַתָּה עֲדָתֶךָ,

בָּךְ יִפְדֶּה אֵל עַמּוֹ, יֹאמַר מָצָאתִי כֹפֶר.

חִישׁ^[5] לָקְחָה תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָהּ בַּזָפֶת,

בָּהּ שָׂמָה אֶת הַיֶּלֶד וּבַסּוּף שָׂמָתְהוּ.

בֵּין תִּקְוָה וּבֵין פַּחַד לָלֶכֶת פָּנָתָה

וַתָּשָׁב וַתַּבֵּט עוֹד אֶל הַיְאוֹר וַתֹּאמֶר:

"הַיְאוֹר הַזֶּה הֶאֱבִיד יִלּוֹדִים לֹא חָטָאוּ,

צָרֵינוּ הִשְׁלִיכוּם בּוֹ בִּפְקֻדַּת רוֹצֵחַ.

זָעַם אֵל עַל יִשְׁרָאֵל, אֶת יַעֲקֹב הִכְרִיעַ,

גַּם אַתָּה בֵּן יַקִיר שָׂא זַעַם אֱלֹהֶיךָ

יַד צָר לֹא נָגְעָה בָךְ, פֹּה שָׂמַתְךָ אִמֶּךָ.

תִּקְוָה לֹא אָבַדְתִּי, חַנּוֹת אֵל לֹא שָׁכַחְתִּי,

אִם יָדִי קָצְרָה לִגְאֹל, יַד אֵל תִּגְאָלֶךָ.

הַבֵּן עֲקָדוֹ אָבִיו עַל עֲצֵי מִזְבֵּחַ,

לֶהָבָה לֹא בָעֲרָה בּוֹ, אֵשׁ לֹא אֲכָלַתְהוּ,

אֵשׁ לֶהָבָה יִהְיֶה הוּא, לֶאֱכוֹל אָהֳלֵי רֶשַׁע;

כֵּן בֵּן שַׂמְתִּיו בַּסּוּף, נַחַל לֹא יִבְלָעֶנּוּ.

נַחַל שׁוֹטֵף יִהְיֶה, הוּא יִבְלַע אֶת צָרֵינוּ".

עַלְמָה⁶ טוֹבָה מִפְּנִינִים וִיקָרָה מִכֶּתֶם,

מִרְיָם אֲחוֹת הַיֶּלֶד, מֵרָחוֹק עָמָדָה,

וּכְשׁוּרָהּ מַעֲשֵׂה אִמָּה, אֶל לִבָּהּ דִּבֵּרָה:

"אָחִי מַחֲמַד עֵינִי, מֵאָדָם יָפְיָפִיתָ,

אוֹרְךָ יַחְפִּיר שָׁמֶשׁ, יָפְיֶךָ – יָרֵחַ,

הַאַתָּה שָׁוְא נִבְרֵאתָ? זֶה בֹּאֲךָ, אֵינֶךָ?

הֲכָזֹאת יִפְעַל יוֹצֵר אוֹר, בּוֹרֵא שָׁמָיִם?

עוֹדְךָ חַי! אַל אֶל שֶׂה אוֹבֵד אֲדַמֶּךָ,

עוֹד תִּקְוָתִי בִי, עַד תִּגְוַע לֹא אֶאֶזְבֶנָּה.

כִּי מִי יָבִין זֹאת, אַחֲרִית דָּבָר מִי יוֹדֵעַ?

פֹּה עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמוֹד, הֲלוֹם אֶתְיַצָּבָה,

לִרְאוֹת מַה יֵעָשֶׂה לּוֹ, מַה יִקְרֶה לַנָּעַר.

אוּלַי רוּחַ יִשָּׂאֶנּוּ אֶל חַגְוֵי סֶלַע

וּבִישִׁימוֹן יַחְבִּיאֶנּוּ עַד יַעֲבָר זָעַם,

אוֹ יַעֲבוֹר הוֹלֵךְ דֶּרֶךְ, יַחְמוֹל עַל הַיָּלֶד,

בֵּיתוֹ יִשָּׂאֶנּוּ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶנּוּ":

מֵרַעְיוֹנוֹת הָאָדָם עֲצַת אֵל נִשְׂגָּבָה.

אָמַר אֱלֹהִים לִשְׁכּוֹן⁷ אִתּוֹ כּוֹנַנְתִּיהוּ.

לֹא בַּמִּדְבָּר יִשְׁכּוֹן זֶה, לֹא בֵין סִבְכֵי יַעַר,

לֹא בִמְלוֹן אַחַד הָעָם יִגְדַּל זֶה הַנַּעַר,

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ אָכִין לוֹ, שָׂרִים יַכְתִּירוּהוּ.

שָׁלַח לַיְאוֹר בַּת פַּרְעֹה, הִיא עִם נַעֲרוֹתֶיהָ

וַתֵּרֶא^[8] אֶת הַתֵּבָה, כִּי בַסּוּף עוֹמֶדֶת,

וַתְּצַו אֶת אֲמָתָהּ: קָחִיהָ נָא וּבוֹאִי,

וַתִּפְתַּח^[9] וַתִּרְאֵהוּ, וַתֶּחֱרַד בַּת מֶלֶךְ,

כִּי רָאֲתָה נַעַר בּוֹכֶה, כַּסַּהַר מַרְאֵהוּ.

כָּאֵם עַל עוּלָהּ רַחֲמֶיהָ עָלָיו נִכְמָרוּ,

“מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה”! זָעֲקָה הַמְּאֻשָּׁרָה,

"צִיץ מַלְכוּת מַה נָּעַמְתָּ! אַךְ מוֹתִי מוֹתֶךָ,

יֶלֶד נָעִים מִי אַתָּה? אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ!

אַהֲבָה מִמָּוֶת עַזָּה, פִּתְאֹם אֲהַבְתִּיךָ,

מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ? בַּמֶּה אֶמְנַע קוֹלְךָ מִבֶּכִי

הָהּ! חֲלֵב שָׁדַיִם אֵין לִי כִּי אֵינִיקֶךָ,

וּמֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיוֹת בַּל יָדַעְתִּי,

אֶל מֵינֶקֶת מִצְרִית לִקְרוֹא לָךְ אִם אֶשְׁלָחָה,

הֵינִיקְךָ בַּל תֹּאבֶה, מֵחֹק אָבִי יָרֵאָה,

אוֹ תַּלְשִׁין אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הֶחֱיֵיתִךָ

וִיְמִיתְךָ רֶגַע וּמִיגוֹן לֵב אָמוּת גַּם אָנִי".

כִּשְׁמוֹעַ^[10] הָעַלְמָה צוּף אִמְרֵי נֹעַם אֵלֶּה,

חָגְרָה עֹז וַתִּשְׁתַּחוּ לִפְנֵי עוֹשֵׂה פֶּלֶא,

אֲשֶׁר הִגְדִּיל חַסְדּוֹ עִם הַיֶּלֶד, וַתֹּאמֶר:

"זָכַרְתִּי אוֹת מִקֶּדֶם קָרָה אֶת אָבִינוּ:

כָּאוֹיֵב יָצָא אָחִיו לִקְרָאתוֹ בֶּחָרֶב,

וּכְגִשְׁתּוֹ מֶה עָשָׂה? חִבְּקוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ;

גַּם אַתָּה נִין יִשְׂרָאֵל, כֵּן הַיּוֹם קָרֶךָ,

כִּי מִי זֹאת עָלְתָה כַשַּׁחַר תָּאִיר נֵרֶךָ?

מִי זֹאת תִּשָּׂאֶךָ? מִי עַל פִּיךָ נוֹשָׁקֶת?

בַּת הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה, בַּת מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

אֵיךְ מִמְּעֵי אִישׁ הַדָּמִים רַבַּת חֵן יָצָאָה?

יַד הָאֱלֹהִים עָשְׂתָה זֹאת, אוֹת טוֹב עָשָׂה לָנוּ,

כַּאֲשֶׁר הֵחֵל הָאֱלֹהִים כֵּן יִגְמוֹר בַּעֲדֵנוּ.

אַל אֶתְמַהְמֵהַּ, אַל עַל דַּם אָחִי אֶעֱמוֹדָה,

לִשְׂפַת הַיְאוֹר אֶל אֵשֶׁת חַיִל זֹאת אָרוּצָה,

אוּלַי כִּי תִשְׁלָחֵנִי לִקְרוֹא לָהּ מֵינֶקֶת,

וּכְרֶגַע אֶדַּדֶּה, אֵם לָנִיק בֵּן אָהֵבָה".

וַתָּרָץ אֶל הַיְאוֹר וַתִּשְׁתַּחוּ שָׁם אָרְצָה,

וַתֹּאמֶר: "נָא בַת מֶלֶךְ, אֶת קוֹלֵך שָׁמַעְתִּי,

טוֹבַת מַעֲלָלִים צַוִּי! בַּת חַיִל שְׁלָחִינִי!

כִּי לִקְרוֹא לָךְ מֵינֶקֶת עִבְרִיָה אֵלֵכָה,

אֵין כָּמוֹהָ טוֹבָה, אֵין כָּמוֹהָ מַשְׂכָּלֶת".

וַתַּעַן: "מַהֲרִי לֵכִי, מַהֵר תָּבוֹא הֵנָּה,

כִּי רַב צִמְאוֹן הַנַּעַר, חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".

הָלְכָה^[11] הָלוֹךְ גַּם נַגֵּן, לִקְרוֹא אֵם הַיָּלֶד,

וּבְנַפְשָׁהּ תּוֹדוֹת אֶלֶף לַמָּרוֹם שׁוֹלַחַת,

אֲשֶׁר חָנַן אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ הַמְבַשָּׂרֶת,

כִּי עוֹד חַי הַיֶּלֶד, אֶל אָזְנֵי אֵם תַּשְׁמִיעַ,

וּלְסַפֵּר לָהּ פִּלְאֵי אֵל, מִי מִלְּטוֹ מִמָּוֶת.

כִּבְכוֹת אִמָּהּ: עַל מֶה מִרְיָם מִבּוֹא בּוֹשָׁשֶׁת?

קוֹל רַגְלָהּ בַּסַּף בֵּיתָה וּבְפִיהָ שׁוֹרָרֶת:

"חַכְמַת נָשִׁים הַאֲזִינִי! חֲדָשׁוֹת אַגִּידָה;

חַי הַיֶּלֶד! חַי חַי הוּא! זֹאת גַּם זֹאת קָרָהוּ"

שָׁמְעָה הָאֵם וַתָּבֶן לָהּ, דַּבֵּר בַּל יָכֹלָה,

מִשִּׂמְחַת לֵב פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינֶיהָ.

אָז אָמְרָה: "לִשְׁמוֹעַ זֹאת קַוֹּה לֹא קִוִּיתִי.

מֶה עָמְקָה עֲצַת צוּרֵנוּ, וּמַה נִּפְלֵאתִי!

יֶלֶד! כָּאֵם הֲבֵאתִיךָ אֶל שַׁעֲרֵי מָוֶת,

וּכְנָכְרִיָּה אֲשִׁיבְךָ מִגֵּיא צַלְמָוֶת;

כָּאֵם מָנַעְתִּי מִפִּיךָ בִּרְכַת שָׁדַיִם,

וּכְנְכִריָּה אֶת חֲלֵב שָׁדַי אֵנִיקֶךָ.

אַךְ לֹא עֵת דַּבֵּר עוֹד, קוּמִי בִתִּי נֵלֵכָה,

כִּי רַב צִמְאוֹן הַנַּעַר, אֵלְכָה אֵנִיקֵהוּ".

הִיא בָאָה לִשְׂפַת הַיְאוֹר, וַתַּבֵּט וַתֵּרֶא

בֵּן טוֹב רֹאִי יָלָדָה בִּזְרוֹעוֹת בַּת מֶלֶךְ,

אֶת צַוָּארוֹ חוֹבֶקֶת, עַל פִּיהוּ נוֹשָׁקֶת,

מֵהִתְבּוֹנֵן בּוֹ וּמִנְּשׁוֹק לוֹ בַּל שָׂבָעָה,

וּבִדְמָעוֹת עַל לֶחְיָהּ אֵלֶיהָ דּוֹבֶרֶת:

"מֵינֶקֶת הַמְּבֹרֶכֶת! בּוֹאֵךְ שָׁלוֹם יֶהִי,

הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה, הֵינִיקִיהוּ,

וּמַשְׂכֻּרְתֵּךְ כַּאֲשֶׁר תִּשְׁאָלִי לָךְ אֶתֵּנָה,

כַּבֵּן לָךְ תִּרְצִיהוּ, כִּפְרִי בִטְנֵךְ שָׂאִיהוּ,

לָךְ כַּבֵּן יִהְיֶה, עַד יִגָּמֵל מִשָּׁדָיִךְ.

כְּהִגָּמְלוֹ יוּשַׁב אֵלַי וּכְבֵן לִי יֶהִי".

רַק אֵם כָּמוֹהָ הִתְאַפֵּק מִבֶּכִי יָכֹלָה

וּמִזְרוֹעוֹת הַגְּבִירָה גִּיל לִבָּהּ לָקָחָה,

וַתֹּאמֶר: "הַדְרַת הַבָּנוֹת! אַל נָא תִדְאָגִי,

כַּאֲשֶׁר תַּחְמוֹל הָאֵם עַל בֵּן עָלָיו אֶחְמֹלָה

גַּם יוֹם גָּמְלִי אוֹתוֹ אֵלַיִךְ אֲשִׁיבֶנּוּ".

כִּצְרוֹר הַמּוֹר מַהֵר שָׂמַתְהוּ בֵּין שָׁדֶיהָ,

רִוַּתְהוּ מֵחֲלֵב אֵם וַיִּישַׁן אַךְ שָׂבֵעַ.

בַּת מֶלֶךְ רָאֲתָה וַתִּשְׂמַח, רוּחָהּ שָׁקָטָה,

וּמֵינִקְתּוֹ וּבִתָּהּ^[12] הִשְׁתַּחֲווּ וַתֵּלַכְנָה.

נוֹשְׂאִים אֲלֻמּוֹת כָּאֵלֶּה הֵמָּה יָרֹנּוּ.

מִגִּיל עֵינֵי הָאֵם אוֹרוּ כְּאוֹר יוֹם טָהָרוּ,

עַפְעַפֵּי הַבַּת זָהָרוּ כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר,

הָלוֹךְ הָלְכוּ בִּדְמָמָה, עַד פָּתְחָה אֵם פִּיהָ

לֵאמֹר: "שִׁמְעִי בִתִּי אִמְרֵי פִי וַאֲדַבֵּרָה:

מִבֵּין יִלּוֹדִים רַבִּים, לָטֶבַח הָכְרָעוּ,

הִפְלִיא אֵל לַעֲשׂוֹת כָּל זֹאת לַבֵּן זֶה יָלַדְתִּי,

אוֹתוֹת בּוֹ רָאִיתִי, גַּם קוֹרוֹתָיו יָעִידוּ,

כִּי מַטֵּה עֹז יִשְׁלַח לוֹ אֱלֹהִים מִקֹּדֶשׁ,

רוֹמֵם קֶרֶן צַדִּיק, גַּדֵּעַ קַרְנֵי רֶשַׁע,

בּוֹ יָקִים אֶת עַמּוֹ, בּוֹ יִקּוֹם מֵאוֹיְבֵהוּ,

הַאִירָא הָשֵׁב אוֹתוֹ אֶל אַרְמוֹן רוֹצֵחַ?

בֵּן יָקָר כָּמוֹהוּ גַּם בֵּיתוֹ יִשְׁכָּן בֶּטַח,

מַלְאָךְ אֵל מִסָּבִיב לוֹ, מַה יַעֲשֶׂה לוֹ גָּבֶר.

אִם בַּעֲבוּר תָּקוּם עָלָיו מִבֵּיתוֹ הַנֶּגַע,

הוֹצִיא אֱלֹהִים בַּת חַיִל נֵצֶר תִּפְאֶרֶת

מִמְּעֵי הַצִּפְעוֹנִי הַזֶּה מוֹשֵׁל הָאָרֶץ,

אַךְ טוֹב לַיֶּלֶד אִם הִיא תִּהְיֶה לוֹ אוֹמֶנֶת,

הִיא תָּשִׂים עֵינֶיהָ עַל בֵּן יַהֲדוֹךְ קָמֵינוּ,

וּתְגַדֵּל הִיא עַל בִּרְכֶּיהָ מֵרִים קַרְנֵנוּ,

אִישׁ יִפְעַל כָּל אֵלֶּה מֵאוֹכְלֵי לַחְמָהּ יֶהִי,

אִם אֵל רָמִים יִשְׁפּוֹט יִלְבַּשׁ גָּאוֹן וָגֹבַהּ,

מִטָּמֵא יִתֵּן טָהוֹר, מֵעַז מֶתֶק כַּנֹּפֶת,

אֶת חִצֵּי מִתְקוֹמְמָיו יָשִׂים כַּדּוֹלְקִים לָמוֹ.

גַּם בַּעֲבוּר יִשְׂרָאֵל בַּת קָמָה עַל אָבִיהָ,

וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב יִגְמוֹל טוֹב עַל טוֹבַת טַעַם,

עֲוֹן יוֹלְדֶיהָ בַּל עָלֶיהָ יִפָּקֵדוּ.

הֵן אָבִיךָ עַמְרָם אִישִׁי, מֵרָחוֹק אֶרְאֶנּוּ,

צֵאתִי לַיְאוֹר זֹאת הַפַּעַם לֹא לוֹ הִגַּדְתִּי,

עַד אֵדַע אַחֲרִית דָּבָר, עַד שִׁבְיִי שָׁבִיתִי.

לִפְנֵי אֵל כָּל הַיּוֹם שָׁפַךְ לִבּוֹ כַּמָּיִם,

הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ לֵאלֹהָיו הִנַּחְתִּיהוּ,

עֵינוֹ צוֹפָה, לִבּוֹ חָרֵד, נַפְשׁוֹ נִבְהָלֶת.

מַהֲרִי בִתִּי וָלֵכִי, אַחֲרַיִךְ הִנֵּנִי.

כִּשְׁאֹל בַּר לֵב אֶת בִּתּוֹ: אָן אִמֵּךְ הָלָכָה?

מִגִּיל לֹא יָכְלָה דַּבֵּר, רַק “שׁוּר אָבִי הֵנָּה”.

כִּרְאוֹתוֹ אֶת יוֹכֶבֶד, עַל שִׁכְמָהּ הַיָּלֶד,

שִׂמְחַת לֵב מָהוּל בַּתּוּגָה נַפְשׁוֹ מָצָאָה.

עֵינָיו יָרְדוּ מַיִם, כַּשּׁוֹפָר קוֹל הִשְּׁמִיעַ;

"חַי הַיֶּלֶד! חַי הוּא, אַךְ עַד אָן חַי אֶרְאֶנוּ?

הַהוּשַׁב מִמֵּי הַיְאוֹר לִנְפּוֹל בִּידֵי רֶשַׁע?

מַדּוּעַ רַעְיָתִי! עָזַבְתְּ אֶת מוֹעֲצוֹתָיִךְ?

עַל מֶה תַּמָּתִי! לֹא בָּטַחְתְּ עַל טוּב אֱלֹהָיִךְ?"

"אַל נָא, אִישִׁי, קוּם וּשְׁמַע דִּבְרֵי אִשְׁתֶּךָ.

לֹא יָמוּת הַנַּעַר, גִּבּוֹר יִהְיֶה בָּאָרֶץ,

מוֹעֲצוֹתַי לֹא עָזַּבְתִּי, מִלֵּאתִי כֻלָּנָה,

אַךְ מַה יָעַץ עָלָיו אֵל, שִׁמְעָה וַאֲסַפֵּרָה".

וַתַּגֶּד לוֹ הַקּוֹרוֹת, דָּבָר לֹא כִחֵדָה,

וַתְּחִי רוּחַ עַמְרָם, וַיֹּאמֶר הֶחֱיִתִינִי,

כָּאֵם הָיִית אֶל יַעֲקֹב, דָּמִית אֶל אוֹר בֹּקֶר,

כִּי מֵרַחֲמֵךְ יָצָא בֵן, יִשְׂרָאֵל יוֹשִׁיעַ.

גַּם אַתְּ, בִּתִּי, כַּמַּלְאָךְ עָמַדְתְּ עַל הַמָּיִם,

עוֹד עַל מַיִם אַדִּירִים אֶל עֶלְיוֹן תָּשִׁירִי.

וּכְכַלּוֹת עַמְרָם לְדַבֵּר, פָּנָה אֶל יוֹכֶבֶד

וַיֹּאמֶר: "קְחִי אֶת הַנַּעַר, חֵיקֵך שָׂאִיהוּ,

אֵל הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ, יָגֵן עָלָיו סֶלָה,

יָגֵן עַל יוֹלַדְתּוֹ, רָעָה לֹא תִגַּע בָּמוֹ,

וּלְעֵת גָּמְלֵךְ אוֹתוֹ יָשׁוּב אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ,

שָׁם יִלְמוֹד אָרְחוֹת נָגִיד, טַעַם יוֹעֲצֵי אָרֶץ,

אֶת חָכְמַת מִצְרַיִם, אֶת חָכְמַת חַכְמֵי קֶדֶם,

תַּחְבּוּלוֹת הַחַרְטֻמִּים, חֻקֵּי כֹּהֲנֵי אוֹן.

אַל תִּירְאִי אֵשֶׁת חֵיקִי, פֶּן כָּמוֹהֶם יַעַשׂ,

הַבְלֵי שָׁוְא בַּל יַטּוּהוּ, אַף לֹא דַּרְכֵי שָׁקֶר,

נַפְשׁוֹ עַל כֹּל תִּתְגַּדֵּל, אוֹר עוֹלָם הָיָתָה,

טֶרֶם נוֹצַר בַּבֶּטֶן, עַד לֹא נָח מֵרֶחֶם".

כִּשְׁמוֹעַ אֵם אִמְרֵי פִיהוּ, כִּי מִצוּף מָתָקוּ,

לֹא יָסְפָה לִשְׁאָל עוֹד, יוֹתֵר לֹא חִקֵּרָה,

מַחְמַד עֵינָהּ הֵינִיקָה, גַּם עָלָיו גָּנָנָה,

וּכְהִגָּמֵל הַנַּעַר מוֹצָא פִיהָ שָׁמָרָה,

הָשֵׁב פִּקָּדוֹן לָהּ הוּא, אֶל יַד הָאֹמֶנֶת,

יָדְעָה כִּי בַעֲצַת אֵל זֹאת, הוּא אָמַר וַיֶּהְי,

וַתַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ שֵׁשׁ, מִטּוּב אֵטוּן מִצְרַיִם,

וַתְּבִיאֵהוּ^[13] בֵּית פַּרְעֹה, לַחֲדַר בֵּית הַמֶּלֶךְ.

בִּפְקֻדַּת מֵינִיקְתּוֹ הִשְׁתַּחֲוָה שָׁם הַנַּעַר,

כַּגָּמוּל בִּטֵּא תוֹדוֹת, עַל טוּב לוֹ גָמָלָה,

וַתִּשְׁתַּעֲשַׁע עִמּוֹ, כָּאֵם עִם בֵּן יָלָדָה,

וַתֹּאמֶר: "בֵּן אַתָּה לִי וּבְשֵׁם אֶקְרָאֶךָ.

מַה שִּׁמְךָ וּמִי הֵם הוֹרֶיךָ, בַּל יָדַעְתִּי,

תַּחְתָּם הִנֵּנִי, כִּי מִמָּוֶת מִלַּטְתִּיךָ,

שִׁמְךָ “משֶׁה”, כִּי מִן הַמַּיִם הִמְשִׁיתִיךָ,

לָךְ שֵׁם זֶה זִכְרוֹן תּוֹדָה, לִי מַזְכֶּרֶת צֶדֶק".

אֵל הַקּוֹרֵא שֵׁמוֹת לַכּוֹכָבִים מִמַּעַל,

הַקּוֹרֵא שֵׁמוֹת חַכְמֵי לֵב וּגְדוֹלֵי אָרֶץ,

גַּם הוּא בָחַר שֵׁם זֶה, משֶׁה יִקְרָאֶנּוּ,

כִּי אֶל טוּב יְיָ עַד עוֹלָם הוּא מַזְכֶּרֶת.

וִילַמֵּד מַה טּוֹב לַגָּבֶר אִם אֵל יִרְצֶנּוּ,

כִּי בִרְצוֹת אֵל דַּרְכּוֹ גַּם אוֹיְבוֹ יַצִּילֶנּוּ,

וּכְלֵי מָוֶת יָכִין הוּא לוֹ חִצִּים יִדְלְקוּהוּ,

כַּאֲשֶׁר חִצִּים וּמָוֶת, מַפֵּץ וּכְלֵי זַעַם

הֵבִיא זֶה הָאִישׁ משֶׁה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם.

גַּם אֶל צָרֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁם זֶה חֶרְפַּת נֶצַח,

אִישׁ אֲשֶׁר בַּעֲצָתָם עַד נַפְשׁוֹ בָּאוּ מָיִם,

נַהֲרוֹתָם הָפַךְ אֶל דָּם, יָם שָׂם לַיַבָּשֶׁת,

עַל יָדוֹ צוּר זָב מַיִם, מֵי מָרָה מָתָקוּ.

---

השיר השלישי [אִם בֵּית שֵׁן יִשְׁכָּן אִישׁ]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אִם בֵּית שֵׁן יִשְׁכָּן אִישׁ, פָּז קִיר הַבַּיִת,

סָבִיב לוֹ כָּל עֵץ נֶחְמָד, כֶּרֶם וָזָיִת,

כִּנּוֹר וָתֹף יִשְׁמַע, אֵין שָׁם קוֹל נֶהִי,

שָׁם אוֹכְלִים מַעֲדַנִּים, שָׁם שׁוֹתִים יָיִן,

שָׁם שָׁרוֹת וּמְחוֹלוֹת מַרְהִיבֵי עָיִן,

בֵּין אֵלֶּה לוֹקְחֵי לֵב הוּא חָכָם יֶהִי?

אִם דִּבְרֵי הַמּוֹשֵׁל רָעוֹת יָפִיקוּ,

סָבִיב לוֹ חַנְפֵי לֵב רִשְׁעוֹ יַצְדִּיקוּ,

הוּא כַּנֵּד יַעֲמוֹד, בַּל אֵלֶּה יַטּוּהוּ?

כֻּלָּם תּוֹעֵי רוּחַ לָאֱלִיל יִכְרָעוּ,

שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ, הוֹדוֹ בַּל יָדָעוּ,

הוּא יִירָא אֵל, הַבְלֵיהֶם בַּל יַשְׁגּוּהוּ?

בֵּין גֵּאִים אַכְזָרִים, רָשִׁים יָחִילוּ,

עַל מַלְבּוּשֵׁי אֶבְיוֹן גּוֹרָל יַפִּילוּ,

הוּא עַל דַּלִים יַחְמוֹל, יַחְבּוֹשׁ עַצָּבֶת?

בֵּין אֵלֶּה משֶׁה בֵּית מֶלֶךְ מִצְרָיִם,

מִתְּעוּת שָׁמַר לִבּוֹ, מֵרָע – עֵינַיִם,

וּמַחְשְׁבוֹתָיו רַק טוֹב תַּשְׁפֵּלְנָה שָׁבֶת.

נוֹצֵר תּוֹרַת אִמּוֹ, מוּסַר אָבִיהוּ,

מִיַּד אוֹמַנְתּוֹ רַק זֹאת יִשְׁאַל פִּיהוּ:

“אֵלֵךְ אֶל מֵינִקְתִּי בֵּית אִישׁ הַדָּעַת”.

שָׁם יִשְׁמַע צָרַת הָאֲסִירִים בַּכֹּשֶׁר,

יִלְמוֹד יִרְאַת שַׁדַּי וּמַעְגְּלֵי ישֶׁר,

גַּם מִתּוֹךְ כִּלְיוֹתָיו חָכְמָה נוֹבָעַת.

אוֹהֵב אֶת אֶחָיו הַיּוֹשְׁבִים בַּכֶּלֶא,

יִבְחַר לוֹ זִקִּים בֵּין עֲשׁוּקִים אֵלֶּה,

מִהְיוֹת נָגִיד בָּאָרֶץ הַמִּרְשָׁעַת.

עֹז לוֹ בֵּאלֹהָיו, עַל כֵּן עוֹדוֹ נַעַר

לֹא חַת מֵאוֹיְבוֹ עָז, מִזְּרוֹעַ בַּעַר,

גִּבּוֹר אָוֶן נֶחְשַׁב לוֹ כַּתּוֹלָעַת.

מַעֲשָׂיו יַרְנִינוּ לֵב וִיחַיוּ רוּחַ,

מַה בִּנוֹתִי בָהֶם אֶכְתּוֹב עַל לוּחַ,

כִּי אַךְ טוֹבִים הֵמָּה, אֵין בָּם מִגְרָעַת.

הַאֲזִינוּ רוֹזְנִים! שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה,

אֶת שֵׁמַע אִישׁ הַמּוֹפֵת בּוֹ אַזְכִּירָה,

יֶעֱרַב נָא שִׁירִי עַל אֹזֶן שׁוֹמָעַת.

כַּאֲשֶׁר^[1] גָּדַל משֶׁה וַיְהִי בָּחוּר כָּאָרֶז,

נִכְסַף לִרְאוֹת אֶת אֶחָיו וּמָה עוֹשִׂים הֵמָּה.

וַיֵּצֵא^[2] אֲלֵיהֶם לָבוּשׁ שֵׁשׁ וּמַר נָפֶשׁ,

וַיַּרְא אֶת סִבְלוֹתָם וַיָּבֶן אֶל עָנְיָמוֹ,

אֵלֶּה עוֹשִׂים בִּלְבֵנִים, רֶגַע לֹא יִשְבֹּתוּ,

כִּי יִרְדּוּם נוֹגְשֵׂיהֶם אִם מֵחֻקָּם יִגְרָעוּ,

מִפֹּה נוֹשְׂאֵי סַבָּל, מִכֹּבֶד רַב יֶאֱנָחוּ,

וּמִפֹּה רוֹמְסֵי טִיט עוֹשִׂים חֵמָר לַחֹמֶר,

וַאֲחֵיהֶם עַל הַחוֹמוֹת בּוֹנִים עִיר וָעֹפֶל –,

וַיִּפּוֹל לִבּוֹ וַיֵּבְךְּ, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר:

"נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת, הַבֵּט כָּאֵלֶּה לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

צַר לִי אַחַי! צָרַתְכֶם עַד נַפְשִׁי נָגָעָה.

אֵל אָמַר וַיֶּהִי וּמִיָּדוֹ זֹאת לָנוּ,

זַעַף יְיָ נִשָּׂא כָּמוֹכֶם כָּמוֹנִי,

עַד בֹּא הַיּוֹם, עַד בֹּא יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ,

אַל תֹּאמְרוּ שׁוֹעַ אַתָּה, אִישׁ שַׁאֲנָן מִפָּחַד,

כִּי לוּ תָבִינוּ צָרַת לִבִּי מַה כָּבֵדָה,

תַּחַת כִּי אֶחְמוֹל עֲלֵיכֶם, עָלַי תַּחְמֹלוּ,

אַהֲבָה, חֶמְלָה, אֵיבָה גַּם נָקָם בִּי יִסְעָרוּ,

וּכְגַלֵּי יָם מִתְנַשְּׂאִים עַלי, רֹאשִׁי עָבָרוּ,

הַשְׁקִיטָם בַּל אוּכָלָה, דּוּמִיָּה הֶחֱדַלְתִּי,

טוֹב לִי עֲבוֹד עִמָּכֶם, מִנְּשׂוֹא זֶה הַסָּעַר,

אַבְרָהָם! אַבְרָהָם! חָזוּת קָשָׁה שָׁמַעְתָּ,

אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בַּמַּחֲזֶה, יוֹם זֶה רָאִיתִי,

מָלְאָה עֲצַת עֶלְיוֹן, כָּל הָרָעָה בָּאָתְנוּ,

עִנּוּנוּ צָרֵינוּ, עָבְדוּ בָנוּ בַּפָּרֶךְ.

אַחַי! בַּחשֶׁךְ הַזֶּה חַכּוּ אֶל אוֹר בֹּקֶר,

כִּי עֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן, דִּבְרֵי אֵל יָקוּמוּ,

מִלֵּא רֵאשִׁית עֲצָתוֹ, גַּם אַחֲרִיתָהּ יָעַשׂ,

לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֵּר, יִקּוֹם מִצָּרֵינוּ,

וּכְשָׂרֵי קֹדֶשׁ אַתֶּם בִּרְכוּשׁ רַב תֵּצֵאוּ".

עוֹד דּוֹבֵר עִמָּהֶם בִּבְכִי וּבְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ,

וַיַּרְא^[3] עִבְרִי מֵאֶחָיו אִישׁ מִצְרִי מַכֵּהוּ,

וַיִּחַם לִבּוֹ, פִּתְאֹם חֲמָתוֹ בָעָרָה,

וּבְהֶגֶה כָּאֵשׁ יִבְעַר, לִבּוֹ נָתַן אֹמֶר:

נָבָל! מִילִידֵי חָם, אֲבִי כָּל עוֹשֵׂי רֶשַׁע,

אָמַרְתָּ אֵין אֱלֹהִים, בִּזְרוֹעֲךָ בָּטַחְתָּ,

וַתְּרִימֶהָ עַל נָקִי, עַל תָּם וּנְכֵה רוּחַ,

הַאֶרְאֶה דִּמְעַת אָח וּמֵעֲזוֹר לוֹ אֶחְדָּלָה?

חָלִילָה לִי! מוֹת תָּמוּת, יָדִי תַּשְׁחִיתֶךָ,

חֲמָתִי הִצַּתָּ, הִיא לִשְׁאוֹל תּוֹרִידֶךָ.

עוֹד אֵשׁ קִנְאָתוֹ לוֹהֶטֶת, נִחַם וַיֹּאמֶר:

"לִבִּי! מַה זֶה לָךְ שָׁאַלְתָּ? לֹא אִישׁ חֵמוֹת אָנִי.

לִשְׁפָּךְ דָּם, לַהֲרוֹג נֶפֶשׁ, הַסְכֵּן לֹא הִסְכַּנְתִּי,

אֶגְרוֹף רֶשַׁע שָׂנֵאתִי, יָד אֶצְבַּע שׁוֹלָחַת,

אֵיךְ עַתָּה אָגִיל בָּרָע, אָשִׂישׂ בַּעֲשׂוֹת רֶצַח,

כִּמְשׂוֹשׂ מַעֲלֵה עוֹלָה וּכְגִיל זוֹבֵחַ זָבַח?

לִבִּי! לָמָּה תִּקְרָא לִי: קוּם הֲמִיתֵהוּ?

מַשְׂכִּיּוֹתֶיךָ תִּשְׁכַּחְנָה, כִּי נַעַר אָנִי,

מִירוֹא גִּבּוֹר מִצְרִי זֶה, כָּאַלּוֹן חָסְנֵהוּ,

מִגּוּר חֲמַת מַלְכּוֹ, חֲמַת מֶלֶךְ רוֹצֵחַ,

רוּחִי, גַּם אַתְּ לַעֲשׂוֹת נָקָם כַּיָּם תִּזְעָפִי?

אִם אֹמַר אֶמְנַע חֶפְצֵךְ, כַּלְכֵּל בַּל אוּכָלָה,

אַךְ בַּל לִבִּי בַּל רוּחִי כָּל זֹאת פָּעָלוּ,

פֹּעַל אֱלֹהִים הוּא, הוּא הַנּוֹתֵן בִּי רוּחַ,

יָדוֹ בִּי מָשָׁלָה וִימִינוֹ תִּסְעָדֵנִי,

יֶשַׁע הִלְבִּישַׁתְנִי, רוּחַ נָקָם עָטָתְנִי,

כִּי אֵל חָפֵץ הֲמִיתוֹ, הֱכִינוֹ לָטֶבַח,

כִּי עוֹד יַרְבֶּה פֶּשַׁע, יוֹצֵר לִבּוֹ יוֹדֵעַ,

כִּי עַד דּוֹר דּוֹר עוֹשֵׂי טוֹב מִמֵּעָיו לֹא יֵצֵאוּ,

וּכְלֹא אָדָם נֶחְשַׁב לוֹ, כַּתֹּהוּ וּכְאֶפֶס,

וּמָה אִירָא אִם אֵל הוּא הַנּוֹתֵן לִי חָיִל?

אוֹ מֶה חֲמַת מֶלֶךְ אִם מַמְלִיכוֹ יִרְצֵנִי?

עַתָּה כָּאֲרִי אֶתְנַשָּׂא, אֶת רֹאשׁוֹ אָסִירָה"!

וַיִּפֶן^[4] כֹּה וָכֹה אִם יֵשׁ מִצְרִי רוֹאֵהוּ,

וַיַּרְא כִּי אֵין שָׁם אִישׁ וַיָּרָץ וַיַּהַרְגֵהוּ,

וַיִּתֵּן אֶת נִבְלָתוֹ בַּחוֹל וַיִּטְמְנֵהוּ.

זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי אֵל, כָּבוֹד יִנְחָלוּ,

לִבָּם יוֹדֵעַ כִּי בָּעֹז יִפְעָלוּ,

כִּי מִכֹּל יִתְמוֹגֵג לֵב לֹא יָמוֹגוּ,

לִגְדוּד, לִמְעוֹן חַיּוֹת בֶּטַח יָרוּצוּ,

מֵהוֹדָם כִּי רַב אוֹיְבֵיהֶם יָפוּצוּ,

מֵאֵימָתָם כַּשִּׁכֹּרִים יָחֹגּוּ.

רוֹדֵף עִם חֲנִיכָיו חֵיל מַלְכֵי אָרֶץ,

שׁוֹט הָיוּ לָעֲנָקִים, לָרְפָאִים קָרֶץ,

הֲבִזְרוֹעוֹ בָּטַח, גָּאָה עַל חָרֶב?

יָדַע כִּי יַד אֱלֹהָיו בּוֹ מָשָׁלָה,

לִירוֹא מֵעַם רַב נַפְשׁוֹ בַּל יָכָלָה,

לוּ כֹּחָם כִּכְפִירִים, כִּזְאֵבֵי עָרֶב.

גַּם זֹאת לִיהוֹנָתָן, גַּם זֹאת לַנַּעַר,

יוֹם רַק הַשְּׁנַיִם יָרְדוּ לָחֶם שַׁעַר

אֶל מַחֲנֵה הַפְּלִשְׁתִּים יָדָם גּוֹבָרֶת;

כִּי לִבּוֹ אָמַר לוֹ: יַד אֵל אִתֶּךָ,

לֹא תָעֹז חַרְבֶּךָ, אַף לֹא קַשְׁתֶּךָ,

יַד אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא, הִיא בָּךְ בּוֹחֶרֶת.

אַרְיֵה טָרַף שֶׂה בֶּן יִשַׁי הִכָּהוּ,

מַצִיל מִלָּבִיא יוֹם זֶה מִי שָׂמָהוּ?

הֲיִפְעַל כֵּן מָחָר, עָשָׂה כֵן אֶמֶשׁ?

עַל מֶה בָּזָה נַפְשׁוֹ, בָּגַד בָּהּ בֶּגֶד,

הַלְבַעֲבוּר שֶׂה זֶה הִשְׁלִּיכָהּ מִנֶּגֶד?

הַלְבַעֲבוּר תִּנְשֶׁמֶת יֶחְדַּל אוֹר שָׁמֶשׁ?

אַךְ דִּמְעַת עֲשׁוּקִים לִבּוֹ הֶרְאָהוּ,

שֶׂה זֶה לֹא חָטָא, הַכְּפִיר עַז מִנֵּהוּ;

כֵּן יִקְרֶה לָאָדָם, עַז תָּם בּוֹלֵעַ.

תָּעֹז נָא יָדְךָ, אֵל עַל כָּל מִפְעֶלֶת,

יַד כּשֵׁל מַגְבַּהַת, יַד עַז מַשְׁפֶּלֶת,

אָז בֵּין עַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן יָקוּם צוֹלֵעַ.

רוֹאֶה הֶגְיוֹן לִבּוֹ, עֹז הִרְהִיבָהוּ,

אֶל קוֹל הָאֲרִי שָׂחַק, כַּשֶּׂה דִּמָּהוּ,

וַיּוֹצֵא בִּלְעוֹ מִפִּיו וַיְשַׁסְּעֵהוּ.

גַּם הוּא כּוֹבַע בַּרְזֶל חָשַׁב כַּתֶּבֶן,

אֶל מֶצַח הַפְּלִשְׁתִּי קִלַּע בָּאָבֶן,

גַּם שָלַף חֶרֶב הָעֲנָק וַיְמִיתֵהוּ.

כִּי כָבוֹד וָעֹז מִמָּרוֹם יָחוֹלוּ,

עַל רָאשֵׁי צַדִּיקִים, בָּעָם יִמְשֹׁלוּ,

בַּעֲבוּר הַרְאֵם כִּי בָאֵל יִתְהַלָּלוּ.

גַּם משֶׁה לִמְשׁוֹל נוֹצַר, לַעֲשׂוֹת פֶּלֶא,

עַל כֵּן עוֹדוֹ נַעַר רָאָה כָּאֵלֶּה,

וַיֵּדַע כִּי בָעֹז רָמִים יִשְׁפָּלוּ.

אַחֲרֵי שָׁקַט לִבּוֹ, לֹא נִחַם עַל מַעֲשֵׂהוּ.

לֹא אָמַר מֶה עָשִׂיתִי, דָּם נָקִי שָׁפַכְתִּי,

לֹא אֵצֵא עוֹד אֶל אַחַי, כִּי עוֹד יִקְרֵנִי

בֵּין עַם שׁוֹתִים תָּמִיד כּוֹס חֲמַת רִשְׁעֵי אָרֶץ,

כִּי מִמַּעֲשֵׂי עֻזּוֹ עָלֵז גַּם שָׂמֵחַ.

כִּי עֹז לֵאלֹהִים הוּא, כָּל מוֹצְאוֹ יָגִיל נֶצַח,

עַל כֵּן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שָׁב לָצֵאת אֵלֵימוֹ,

כִּי מֵאֲשֶׁר אָהַב אוֹתָם, נַפְשׁוֹ בָּם דָּבֵקָה.

אַךְ אִם עַזָּה אַהֲבָתוֹ, עֵינוֹ לֹא עִוֵּרָה.

אַהֲבָה תִּמְנַע הַכְּסִיל מִיַּסֵּר בֵּן בַּשָּׁבֶט,

מִגְּעוֹר אֶת אֵשֶׁת חֵיקוֹ בַּעֲשׂוֹתָהּ אִוֶּלֶת;

אָכֵן תַּחַת יַד משֶׁה מֵישָׁרִים הָלָכָה,

מִשְׁפָּט שָׂמָה לָקָו, וּצְדָקָה לַמִּשְׁקָלֶת.

כִּי שָׁם רָאָה עִבְרִים נִצִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ,

וַיָּבֶן כִּי אִישׁ מַכֶּה אָחִיו בַּחֲמַת רוּחַ,

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?

צוּרֵנוּ אוֹהֵב חֶסֶד, שׂוֹנֵא מִיץ אַפָּיִם,

עֲזוֹב חֵמָה, פֶּן חֲמַת אֱלֹהִים תִּקְרֶךָ,

גַּם אָנֹכִי אֶעֱזָר־לוֹ, לִנְשׂוֹא זֹאת נִלְאֵיתִי.

לֹא מִשִּׂנְאָתִי אוֹתָךְ קָשׁוֹת לָךְ דִּבַּרְתִּי,

כִּי אַחַי רֵעַי אַתֶּם, כָּמוֹךָ כָּמוֹהוּ,

אַךְ רַב מֵאַהֲבַת אַחִים מֵישָׁרִים אָהַבְתִּי,

ישֶׁר לִמַּדְתִּיךָ, הוֹכֵחַ הוֹכַחְתִּיךָ".

אֶל תּוֹכַחַת משֶׁה לֹא הִטָּה רָשָׁע אֹזֶן,

אַךְ פִּיו פָּעַר לִבְלִי חֹק, קוֹל עַנּוֹת הִשְׁמִיעַ,

וּלְאָזְנֵי הָעָם הָעוֹמְדִים שָׁם קוֹל רָם יַעַן:

"מִי שָׂמְךָ שַׂר עָלֵינוּ, שׁוֹפֵט אֶת מַעֲשֵׂינוּ?

הַלְהָרְגֵנִי תֹּאמַר, כָּאִישׁ מִצְרִי הָרַגְתָּ"?

דִבְרֵי נִרְגָּן אֵלֶּה, הַיּוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן,

שָׁמַע מוֹכִיחַ חָכָם וַיִּירָא וַיֹּאמֶר:

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, עַד כִּסֵּא יַגִּיעַ.

כִּי פֹה מִצְרִים רַבִּים, לִרְאוֹת מַצָּה נֶאֱסָפוּ,

וּמִקָּהָל רָב לֹא יֶחְדַּל מַלְשִׁין בַּסָּתֶר,

אֶחָד מִגּוֹאֲלֵי דַּם הַמִּצְרִי יִשְׁמָעֶנּוּ,

יוֹלִיךְ הַקּוֹל הֵיכַל מֶלֶךְ, בֵּית יוֹעֲצֵי מָוֶת,

מֵאַף מֶלֶךְ, מֵחֲמַת יוֹעֲצָיו אָנָה אֵלֵכָה?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בַּעֲבוּר דָּם זֶה בַּל אֵבוֹשָׁה,

עֵדִי בַּשַּׁחַק כִּי מִפָּעֳלִי לֹא נִחַמְתִּי,

כִּי אֵיךְ אֶנָּחֵם, חֵפֶץ עֶלְיוֹן עָשִׂיתִי?

וּמַדּוּעַ לֹא הִסְתִּירוֹ יוֹשֵׁב בַּסֵּתֶר,

לֹא שָׂמוֹ חשֶׁךְ אוֹמֵר “אַל תִּזְרַח” לַחֶרֶם?

יוֹדְעִים דַּעַת עֶלְיוֹן יָבִינוּ זֹאת, לֹא אָנִי.

נִגְלָה סוֹדִי, אַךְ סוֹדוֹ חָתוּם, נִשְׂגָּב מֶנִּי.

הַלְבַעֲבוּר הֲבִישֵׁנִי יֶשַׁע הִלְבִּישָׁנִי?

חָלִילָה לוֹ, לֹא יַנְחִיל אֵל כָּבוֹד לַבּשֶׁת,

אֵין זֶה כִּי אִם אָמַר אֱלֹהִים: "הַרְחֵק לֶכֶת,

עֲזוֹב בֵּית מֶלֶךְ, וּפְעָמֶיךָ שִׂים לַדָּרֶךְ".

כַּאֲשֶׁר פָּחַד הָיָה, כַּאֲשֶׁר הִשְׂכִּיל קָרָהוּ.

בִּשְׂפָתַיִם דּוֹלְקִים הִגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ,

כִּי אִישׁ מִצְרִי הַמֻּכֶּה נוֹדַע מִי הִכָּהוּ,

וּשְׁמוֹ כִּי נַזְכִּירָה, תֹּאמַר: זֹאת לֹא הֶאֱמַנְתִּי.

מֵאוֹכְלֵי לַחְמֶךָ הוּא, יַד משֶׁה זֹאת עָשָׂתָה,

אֵלֶּה גּוֹאֲלֵי דָמוֹ נָקָם מִמְּךָ יִשְׁאָלוּ.

רֵעֵי משֶׁה נִבְהָלוּ, בַּת פַּרְעֹה חָרָדָה,

יָדְעוּ כִּי יִחַר אַף צָר, הַנַּעַר אֵינֶנּוּ,

הָשֵׁב חַרְבּוֹ מִדָּם רֵעָיו יַחְדָּו בִּקֵּשׁוּ,

גַּם הִטּוּ מֹאזְנֵי מִשְׁפָּט, הִצְדִּיקוּ מַעֲשֵׂהוּ.

אַךְ פַּרְעֹה לֹא שָׁת לִבּוֹ, לֹא אָבָה לִשְׁמוֹעַ,

כִּי חֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ וּבְאַפּוֹ יָפִיחַ:

"אוֹכֵל לַחְמִי יַהֲרוֹג אִישׁ מִנִּכְבַּדֵּי אָרֶץ,

עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, עַל הַכּוֹתוֹ גֵּו עֶבֶד,

גַּם לִבּוֹ לֵב עָבֶד, וּכְמוֹהֶם אִישׁ פּוֹשֵׁעַ,

רוּחוֹ לֹא נֶאֱמָנָה, גַּם אֶל אֵידִי שָׂמֵחַ,

וּפְנֵי בִתִּי לוּלֵי אֶשָּׂא, לֹא אוֹחִיל רֶגַע,

לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

עוֹד אֶפְקוֹד עָלָיו עֲוֹנוֹ, עוֹד אַכְרִיעֵהוּ,

וּבְיוֹם פָּקְדִי מִי זֶה מִיָּדִי יַצִּילֵנוּ".

וּבְגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יָדַע, כִּי אֵל מִמַּעַל,

מַצִּיל נֶאֱמָן בֵּיתוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ,

כִּי שָׁמוּר הוּא לוֹ, וּבְיָדוֹ נִפְלָאוֹת יַעַשׂ,

לָשׂוּם מִצְרַיִם שַׁמָּה, וּמוֹשְׁלָיו כַּתֹּהוּ,

כַּאֲשֶׁר צוֹרְרִים אֶל יַד מַעְגָּלָיו פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת,

כֵּן שָׁמַר אֵל רַגְלָיו מֵרִשְׁתָּם לוֹ טָמָנוּ,

תַּחְבּוּלוֹתָם רִיק הָיוּ, חַרְבָּם רֵיקָם שָׁבָה.

וַיַרְא אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי עָלָיו רַע יַחֲרשׁוּ,

וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: "לֹא טוֹב לִי עוֹד הִתְמַהְמֵהַּ,

מַה יֵּלֶד יוֹם אֵיךְ אֵדַע, פֶּן רַע יִדְבָּקֵנִי.

אֶבְרַח מִפְּנֵי פַרְעֹה, וּכְשֶׂה אוֹבֵד אֵלֵכָה,

לָמָּה יִחַר לִי? לָמָּה חָמָס אֲשַׁוֵּעַ?

אִישׁ גָּדוֹל, אַבְרָהָם, צוּר מִמֶּנּוּ חֻצַּבְתִּי

גַּם אוֹתוֹ מִבֵּית אָבִיו הָאֳלֹהִים הִתְעוּהוּ,

מִמַּשְׂטֵמַת עֵשָׂו בָּרַח יַעֲקֹב חָרָנָה;

לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵהֶם, אֶתְנוֹדֵד גַּם אָנִי,

כִּי מַה לִי שֶׁבֶת פֹּה, וּלְהֵיטִיב אֵין בִּי כֹחַ.

גַּם עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, טֶרֶם יַעֲבָר זַעַם,

טֶרֶם קִצּוֹ יַגִּיעַ, שַׂעֲרוֹתַי יַלְבִּינוּ,

בַּמִּדְבָּר אֶתְבּוֹדָד, בֵּין הָרִים אַרְבֶּה בֶכִי,

עַל עַמִּי, עַל בֵּית אָבִי, זֵדִים בָּם מָשָׁלוּ,

שָׁם אֶסְפּוֹר יַרְחֵי עָמָל, רֹב שָׁנִים יָבֹאוּ,

אוּלַי יָחֹן אֵל וּבִישׁוּעָתוֹ יַרְאֵנִי.

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, כָּל אִמְרֵי פִיו יָקוּמוּ,

כִּי שָׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת אַחֲרֵי כִּי יִתַּמוּ

אֶת צֹאן יָדָיו יַצִּיל, גַּם נִפְלָאוֹת יַרְאֵנוּ".

וַיִּבְרַח אִישׁ הָאֱלֹהִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

אָנָה פָנָּה הֶעֱלִים, עִקְבוֹתָיו לֹא הוֹדִיעַ,

כִּי אוֹיְבוֹ עַז, כִּי יִדְלוֹק אַחֲרָיו יַשִּׂיגֶנּוּ.

לַעֲזוֹב כָּל טוּב מִצְרַיִם, לֹא הוֹסִיף בּוֹ עֶצֶב.

הַיֶעֱצַב עוֹזֵב טוֹב לָעַד לֹא יַשְׂבִּיעֵהוּ?

יֶעְצַב יוֹרֵד מִגְּדוֹלוֹת לֹא חָפֵץ בָּהֵנָּה?

אִישׁ לֹא הָלַךְ בִּגְדוֹלוֹת, לֹא יֵשֵׁב בַּשֶּׁפֶל,

אִישׁ לֹא עָמַל לֶאֱסוֹף עֹשֶׁר, לֹא יֵדַע עֹנִי.

כִּי אַשְׁרֵי אָדָם בִּקֵּשׁ חָכְמָה, אָהַב דַּעַת,

אוֹהֲבָם אָהֵב אֵל, וַאֲהוּבָיו טוֹב לֹא יֶחְסָרוּ,

הֵן כָּל עֵת וּבְכָל מָקוֹם דּוֹרְשָׁיו יִמְצָאוּהוּ,

בַּמֶּרְחָב, בַּמֵּצָר, בָּעִיר וּבִילֵיל תֹּהוּ.

לֵב משֶׁה גַּם הוּא, כַּמַּעְיָן חָכְמָה נוֹבֵעַ,

שִׂמְחַת תָּמִיד לוֹ, כִּי לִבּוֹ עִמּוֹ בַּדָּרֶךְ,

קִרְבַת אֱלֹהִים טוֹב לוֹ מִכָּל טוּב הָאָרֶץ.

וּבְבָרְחוֹ מִפְּנֵי פַרְעֹה אֱלֹהָיו נָחָהוּ,

בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת רַגְלָיו בֶּטַח עָמָדוּ,

כִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ מָעֲשַׁקּוֹת אָדָם לֹא הִנִּיחַ.

אִם כִּכְלִי אוֹבֵד כָּל יוֹדְעָיו אוֹתוֹ שָׁכָחוּ,

זָכַר אוֹתוֹ יוֹצְרוֹ, כִּכְלִי חֵפֶץ יִשְׁמְרֶנּוּ,

כִּי בוֹ יָגִיל עַמּוֹ, בּוֹ יַכְרִית פּוֹעֲלֵי אָוֶן.

יָמִים רַבִּים הִתְגּוֹרֵר בֵּין גּוֹיֵי הָאָרֶץ,

וּבְכָל אֲשֶׁר רָאוּ עֵינָיו הִרְבָּה דַעַת,

הוֹסִיף הִשְׂכִּיל עַל כָּל אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

וּבְעֵינוֹ עָמַד, לֹא הָפַךְ לִבּוֹ מַרְאֵהוּ,

לֹא שִׁנָּה אֶת טַעְמוֹ, תֻּמַּת נַפְשׁוֹ לֹא סָרָה.

זֹאת חֻקַּת חָכָם, תּוֹעֵבָה לוֹ שַׁנּוֹת טָעַם,

אִם גַּם אוֹר יוֹמָם יֶחְשַׁךְ, אַחֲרָיו יָבֹא לָיְלָה,

אוֹר חָכְמָה לֹא יֶחְשַׁךְ מֵרֶשַׁע וּמִכֶּסֶל.

וּבְהַאֲרִיךְ הַיָּמִים וִימֵי שֵׂיבוֹ קָרָבוּ,

וַיֹּאמֶר: "בָּא מוֹעֵד מִמֶּרְחַקִּים אָשׁוּבָה,

אֶל אַחַת הַמְּחֹזוֹת הַקְּרוֹבוֹת אֶל מִצְרָיִם,

כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ, הָרָעוֹת יִתָּמּוּ,

אִם לָשׁוּב אֶל אֲסִירֵי הַתִּקְוָה בַּל אוּכָלָה,

מַה פָּעַל אֵל, מָה הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת שָׁם אֶשְׁמָעָה.

לָמָּה אֶתְאוֹנֵן, כִּי מוּזָר מֵאַחַי אָנִי,

וּבְעֵת רָצוֹן אֲנֻחַם עִם סֹעֲרָה נֻחָמָה,

וּבְזִכְרוֹן עַמּוֹ טוֹב לַכֹּל לֹא יִשְׁכָּחֵנִי.

הִנֵּה נָא אֶרֶץ מִדְיָן הַקְּרוֹבָה אֶל צֹעַן,

שָׁמָּה אִמָּלֵטָה, שָׁם מוֹשָׁב לִי אָכִינָה".

בַּעֲצַת אֵל הָיְתָה גַּם זֹאת, הוּא נָתַן בּוֹ רוּחַ,

לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שָׁמָּה יִמְצָאֶנּוּ.

כַּאֲשֶׁר עָבַר בָּאָרֶץ עַד הַבְּאֵר הִגִּיעַ,

עַל הַבְּאֵר לִפְנֵי מִדְיָן, שָׁמָּה בָּחַר לָשֶׁבֶת.

וּמִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן מָיִם,

גַּם שָׁם מִפֶּלֶג אֱלֹהִים נַפְשׁוֹ רָוָתָה.

כָּאָרֶץ אֵין אֲפִיקִים בָּהּ, אֶרֶץ הַנֶּגֶב,

הוֹצֵא הַמַּיִם מִמַּעֲמַקֶּיהָ יַעֲמֹלוּ,

יִרְוְיוּן בָּם יוֹשְׁבֶיהָ, יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ יָעַר,

רַבִּים עָמְלוּ לַשָּׁוְא, חָפְרוּ אַךְ לֹא מָצָאוּ,

מוֹצְאֵיהֶם קוֹל גִּיל יַשְׁמִיעוּ: “מָצָאנוּ מָיִם”!

כֵּן טוּב יְיָ, וּבִרְכוֹתָיו מִמָּעַל,

לַמְיַחֲלִים לוֹ כִּמְקוֹר מַיִם חַיִּים נֶחְשָׁבוּ.

שָׁוְא לָכֶם עוֹשֵׂי רִשְׁעָה, לֹא תִּמְצָאוּהוּ,

חָתוּם הוּא מִכָּל עוֹזְבָיו, עוֹזְבֵי אֵל יֵבוֹשׁוּ,

אַשְׁרֵי יָרֵא יְיָ, אַשְׁרֵי בּוֹ בוֹטֵחַ,

אַשְׁרֵי לַעֲשׂוֹת טוֹב יַעֲמֹלוּ, יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּהוּ.

כִּי אִם רֵאשִׁיתָם מִצְעָר, לֹא לָרִיק פָּעָלוּ,

וּבְעֵת רָצוֹן פִּתְאֹם מָקוֹר זֶה יִפָּתֵחַ,

עֹז גַּם חָכְמָה מִמַּעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה יִשְׁאָבוּ,

אָז קוֹל שָׂשׂוֹן יַשְׁמִיעוּ: “אַךְ רַב טוֹב מָצָאנוּ!”

עַל כֵּן עַבְדֵּי הָאֵל עַל הַבְּאֵרוֹת נוֹשָׁעוּ:

הָעֶבֶד וּגְמַלָּיו נִצָּבִים עַל הָעָיִן,

הוֹכִיחַ יְיָ לוֹ נַעֲרָה טוֹבַת שֶׂכֶל;

אִישׁ תָּם בּוֹרֵחַ אֶל חָרָן שָׁם עַל הָעָיִן,

יַעֲלַת חֵן בַּת דּוֹדוֹ בָּאָה עִם צֹאן אָבִיהָ;

כֵּן עַל הַבְּאֵר עִם מִדְיָן מָצָא משֶׁה שָׁקֶט,

מִשָּׁם יַעֲלוֹת חֵן בֵּית אֲבִיהֶן הֱבִיאוּהוּ

אֶל בֵּית אִישׁ גָּדוֹל אֶחָד מִנְּסִיכֵי הָאָרֶץ,

הוּא אִישׁ הַשֵּם, רְעוּאֵל^[5] כֹּהֵן מִדְיָן קְרָאוּהוּ.

רְעוּאֵל כֹּהֵן מִדְיָן, זֶה הָיָה אִישׁ חַיִל,

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לוֹ, גַּם לוֹ בָּנוֹת שֶׁבַע,

רוֹעוֹת הֵנָּה אֶת צֹאן אֲבִיהֶן בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא.

וַתָּבֹאנָה עִם הַצֹּאן אֶל הַבְּאֵר וַתִּדְלֶינָה,

וַתְּמַלֶּאנָה הָרְהָטִים בַּעֲבוּר הַשְׁקוֹתָמוֹ.

רוֹעִים אַנְשֵׁי זָדוֹן מִזֶּה וּמִזֶּה בָּאוּ,

הַבָּנוֹת גֵּרֵשׁוּ וּמֵימֵיהֶם עָשָׁקוּ,

כִּי יָפוֹת הָיוּ, רַבִּים קִרְבָתָן חָפָצוּ,

אַךְ רַב מִטּוּב מַרְאֵיהֶן הָיוּ טוֹבוֹת שֶׂכֶל,

לִשְׁמוֹעַ עֲגָבִים מִפִּי לֵצִים מֵאֵנוּ,

מֵחֶבְרָתָם רָחָקוּ, מַעֲשֵׂיהֶם מָאָסוּ,

עַל כֵּן חָרָה אַף הָרוֹעִים^[6], אוֹתָן שָׂטָמוּ,

מִצְהֲלוֹתָם אֲלֵיהֶן מָדוֹן רַב עוֹרֵרָה,

וּמֵעֲשׂוֹת לָהֶן מַעֲשַׁקּוֹת לֹא חָדֵלוּ.

הַשּׁוֹאֲבוֹת הָעֲשׁוּקוֹת בּוֹשׁוּ גַּם נִכְלָמוּ,

כִּי עַל לֹא רָע עָשׂוּ, יַד זָדוֹן בָּם שַׁלָּטֶת.

יוֹשֵׁב עַל הַבְּאֵר הוּא מִמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ,

כִּי הָעֲשׁוּקוֹת רַק טוֹב, כִּי נַעֲרוֹת חַיִל הֵנָּה,

כִּי עוֹשְׁקֵיהֶן רַק רַע, חָמָס וָשֹׁד יֶאֱהָבוּ,

וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: צַר לִי כִּי בָדָד אֲנִי,

דִּמְעַת עֲשׁוּקִים אֶרְאֶה, לַעֲזוֹר אֵין בִּי כֹחַ,

כִּי מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶן? בַּמֶּה אֶתְהֶן אוֹשִׁיעַ?

רוֹדְפֵיהֶן חִזְקֵי מֶצַח, רַבִּים הֵם מִמֶּנִּי.

לָמָּה תָּמִיד שֹׁד אַבִּיט וִיהוֹלְלֵנִי עשֶׁק?

עוֹד לִבּוֹ מָלֵא הָגוּת, אֵל עֹז הִרְהִיבָהוּ,

וַהֲמוֹן הָרוֹעִים כָּעוֹלָלִים לוֹ נֶחְשָׁבוּ.

כָּאַרְיֵה מֵרִבְצוֹ קָם, כַּכְּפִיר מִנִּי אָרֶב,

קוֹל נָתַן וַיָּרָץ אֲלֵיהֶן בַּחֲמַת רוּחַ,

וַיֶּחֶרְדוּ הָרוֹעִים, מִפָּנָיו נִבְהָלוּ,

עֵינָיו לָהֶם כַּלַּפִּידִים, קוֹלוֹ קוֹל רָעַם,

חֶבֶר פּוֹשְׁעִים הֵפִיץ, אֶת הַבָּנוֹת הוֹשִׁיעַ,

אֶת צֹאנָם הִגִּישׁ, דָּלָה וַיַּשְׁקְ אוֹתָם מָיִם,

הַנּוֹשָׁעוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ הִבִּיטוּ,

תָּמְהוּ, וּמִתִּמְהוֹן לֵב דַּבֵּר בַּל יָכֹלוּ.

כִּי אֵל מִבְטַח עֹז הָיָה לוֹ גַּם זֹאת הַפָּעַם,

בַּעֲבוּר כִּי מַעֲשָיו בֵּית הַכֹּהֵן יִשָּׁמֵעוּ,

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת אִישׁ תָּם מִקֶּדֶם

נָתַן לוֹ עֹז וַיָּגֶל מִפִּי הַבְּאֵר אֶבֶן,

לָגֹל אֶבֶן זֹאת רוֹעִים רַבִּים בַּל יָכֹלוּ,

בַּעֲבוּר הַשְׁמִיעַ שִׁמְעוֹ בֵּית לָבָן דּוֹדֵהוּ,

וַתְּהִי לִישׁוּעָה, בִּרְכַּת עוֹלָם זֹאת הָיָתָה,

מִשָּם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, שָׁם הִרְבָּהוּ.

הָעֲלָמוֹת^[7] הָרַכּוֹת לָבוֹא הָעִיר מִהֵרוּ,

וּכְבוֹאָנָה הַבַּיְתָה וּשְׁלוֹם אָב שָׁאָלוּ,

שָׁאֹל שָׁאַל הָאִישׁ: מַה יּוֹם זֶה מִיּוֹמַיִם,

מִלְּפָנִים פַּעֲמֵי רַגְלֵיכֶן מִבּוֹא אֵחֵרוּ,

מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בּוֹא הַיּוֹם? נָא הַגֵּדְנָה!

וַתֹּאמַרְןָ^[8]: "אַךְ זָרוֹת תִּשְׁמַעְנָה אָזְנֶיךָ,

לֹא יַאֲמִין לָהֶן אִישׁ, לֹא תַאֲמִין לָהֶן אַתָּה,

לוּלֵי כִּי הֻגַּד לָךְ מִפִּי כָּל עַלְמוֹתֶיךָ.

יָדַעְתָּ כִּי חָלִילָה לָּנוּ דַּבֵּר שָׁקֶר;

הַאֲזֶן נָא אָבִינוּ מָה הַדָּבָר קָרָנוּ.

מֵרוֹעִים זֵדוֹנִים אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ,

גַּם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנֵנוּ.

שִׂכֵּל הָאִישׁ אֶת יָדָיו בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶּה,

אֵין^[9] אִישׁ עוֹזֵר לוֹ, מַחֲזִיק אֶת יָדֵהוּ אָיִן,

טוֹב תֹּאַר, טוֹב רֹאִי, וּמַה נוֹרָא מַרְאֵהוּ,

כִּי כָּאֲרִי הִתְנַשֵּׂא וּכְדֹב שַׁכּוּל מִיַּעַר,

רָאוּהוּ הָרוֹעִים וַתֹּאחֲזֵמוֹ אֵימָתָה,

כִּמְנוּסַת אִישׁ מִפְּנֵי חֶרֶב מִפָּנָיו נָסוּ,

וּכְמִמְּחִתַּת לַיִשׁ חַתּוּ מֵאִמְרֵי פִיהוּ,

אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא פָנָה מֵרִפְיוֹן יָדָיִם,

אֵיכָה יִרְדּוֹף אִישׁ אֶחָד הֲמוֹן עַזֵּי מֶצַח?!

דָּבָר לֹא בִּקֵּשׁ, רָעָה מִפִּיו לֹא שָׁמַעְנוּ,

אוֹר פָּנָיו יַעֲנֶה בּוֹ, כִּי כֻלּוֹ אוֹהֵב צֶדֶק.

רָאִינוּ כֵּן תָּמַהְנוּ, כַּחוֹלְמִים הָיִינוּ,

אַךְ לִפְתּוֹר חֲלוֹמֵנוּ אֵין חָכָם כָּמוֹךָ,

גַּם מִתִּמְהוֹן לִבֵּנוּ הוֹדוֹת לוֹ שָׁכַחְנוּ".

כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ דַּבֵּר אֶל חָכָם יָבֵן אֵלֶּה,

כַּף אֶל כַּף הִכָּה וּבְקוֹל רָם דִּבֶּר אֵלֵימוֹ,

"אַיּוֹ? אֵיפֹה מוֹשָׁבוֹ? אָן עַתָּה תִּמְצָאוּהוּ.

מַדּוּעַ עֲזַבְתֶּן אִישׁ, רַב עֶרְכּוֹ מִכֶּתֶם?

מַהֵרְנָה, לֵכְנָה נָא, קִרְאֶן לוֹ לֶאֱכָל לָחֶם.

מִי יִתֵּן יָגוּר אִתִּי, יוֹאֵל פֹּה לָשֶׁבֶת,

כִּי עַתָּה יִיקַר לִי מֵהוֹן, מִסְּגֻלַּת מֶלֶךְ".

כַּשֵּׁמַע קוֹל כִּנּוֹר קוֹל אֲבִיהֶן שָׁמָעוּ,

לָרוּץ אֶל אִישׁ חַיִל כָּאַיָּלוֹת מִהֵרוּ.

כַּאֲשֶׁר מֵרָחוֹק רָאוּהוּ וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ,

וַתְּדַבֵּרְנָה אֵלָיו דִּבְרֵי חֵן, דִּבְרֵי טַעַם!

"חֶמְדַּת כָּל רוֹאָיו! שָׂא נָא כִּי לַעֲשׂוֹת הִסְכַּלְנוּ,

מִקֹּצֶר רוּחֵנוּ גַּם הוֹדוֹת לָךְ שָׁכָחְנוּ.

סוּרָה נָא וָבֹא הָעִירָה עִם אַמְהוֹתֶיךָ.

יֶשׁ לָנוּ אָב חָכָם, נִכְסַף לִרְאוֹת פָּנֶיךָ,

וּמִפִּיו שָׁמַעְנוּ, אִישׁ גָּדוֹל אֵין כָּמוֹךָ.

שִׂמַּחְתָּנוּ, שַׂמֵּחַ גַּם נֶפֶשׁ אָבִינוּ,

וַיכַבֶּדְךָ עַל כָּל הַטּוֹב גָּמַלְתָּ לָּנוּ,

נָא כַּבְּדֵהוּ גַּם אַתָּה וֶאֱכֹל אִתּוֹ לָחֶם".

כִּקְטֹרֶת וּכְשֶׁמֶן הַטּוֹב הַמְשַׂמְּחִים נֶפֶשׁ,

כֵּן אִמְרֵי נֹעַם אֶּלה אֶת משֶׁה שִׂמֵּחוּ,

לִבּוֹ מִתְנַבֵּא רַק טוֹב, עַצְמוֹתָיו תָּגֵלְנָה,

וּבִתְשׁוּאוֹת חֵן חֵן לוֹ מַעֲנֶה רַךְ עָנָמוֹ:

"יָדַעְתִּי רַעְיוֹתַי כִּי מַשְׂכִּילוֹת אַתֵּנָה,

עַל כֵּן חֶבֶר פּוֹשְׁעִים יוֹם יוֹם אֶתְכֶן עָשָׁקוּ

צִדְקוֹת בָּנוֹת עַל צִדְקַת אֲבִיהֶן תָּעֵדְנָה,

אַף חָכְמַת לִבָּן עַל חָכְמַת אֲבִיהֶן תָּעַן.

עַל כֵּן לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו נִכְסַפְתִּי גַם אָנִי.

מַה יָקָר מֵחָכְמָה? מַה טּוֹב מִשִּׂפְתֵי דָעַת?

עַתָּה לֵכְןָ רַעְיוֹתַי אַחֲרֵיכֶן הִנֵּנִי".

רֶגַע דָּרַךְ כּוֹכַב יַעֲקֹב בֵּית אִישׁ הַדַּעַת,

עֵינַיִם רוֹאוֹת אַהֲבַת נֶפֶשׁ בָּם עוֹרֵרוּ,

כָּאַחִים מִבֶּטֶן אִישׁ אֶת רֵעוֹ חִבֵּקוּ,

לִרְעוּאֵל תִּפְאֶרֶת משֶׁה נִפְלֵאת הָיָתָה,

וּלְמשֶׁה הַדְרַת רְעוּאֵל שַׁעֲשׁוּעֵי נָפֶשׁ.

עוֹדָם מִתְבּוֹנְנִים פָּתַח הַכֹּהֵן אֶת פִּיהוּ:

"שָׁלוֹם לָךְ אִישׁ חֲמוּדוֹת! פָּעָלְךָ שָׁמַעְתִּי.

כַּבְּדֵנִי נָא אִישׁ חַיִל וֶאֱכֹל אִתִּי לָחֶם.

עַל רַב טוּב גָּמַלְתָּ לִבְנוֹתַי עוֹד אוֹדֶךָ,

רַק אַל תִּהְיֶה בַּבַּיִת זֶה כְּאִישׁ אוֹרֵחַ,

בֵּיתִי תַּחְשׁוֹב בֵּיתֶךָ, אַף כַּסְפִּי כַּסְפֶּךָ,

לֹא חִנָּם אֶשְׂמַח בָּךְ, לֹא רֵיקָם אֲהַבְתִּיךָ,

אוֹתוֹת חַיִל נִרְאִים בָּךְ, לִגְדוֹלוֹת נוֹצָרְתָּ.

מֵחָכְמַת אָדָם כָּמוֹךָ תָּאִיר פָּנֵהוּ,

נִיצוֹצִים כִּבְרָקִים אֶל לֵב רֵעוֹ יֵלֵכוּ,

שֵׁב לִימִינִי וּמְצָא מַרְגּוֹעַ אֶל נַפְשֶךָ".

בִּפְנֵי דּוֹבֵר צֶדֶק עֵינֵי משֶׁה הִבִּיטוּ,

בָאֲרָצוֹת עָבַר, חָכָם כָּמוֹהוּ לֹא שָׁרוּ,

אִמְרֵי נֹעַם כָּאֵלֶּה אָזְנָיו לֹא שָׁמָעוּ,

לֹא הֶחֱרִישׁ מֵעַנוֹת לֹו, וּשְׂפָתָיו כֹּה תַבַּעְנָה:

"לִמְצֹא חוֹתֵם תָּכְנִית כָּמוֹךָ לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

רוּחַ מָלֵא דַעַת, לֵב רַק טוֹב אֶל רֵעֵהוּ.

מַה יָּקָר זֹאת מִפְּנִינִים, מַה נִּבְחַר מִכָּסֶף,

אֵלֶּה מִיָּם אֵלֶּה מֵהָרִים יֵחָפֵרוּ,

וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִמְּרוֹמִים, חֵלֶק מִמָּעַל.

אַל לָךְ הוֹדוֹת, עַל טוּב גָּמַלְתִּי לִבְנוֹתֶיךָ,

הַבֵּט חָמָס וָשֹׁד לֹא אוּכַל, לִי גָּמַלְתִּי,

אִם לַעֲזוֹר אִישׁ אֶת רֵעוֹ, כָּאִישׁ אֶחָד נָחְנוּ,

אַף כִּי הַצֵּל עַנְפֵי חֵן עַל עֵץ טוֹב גָּדֵלוּ

מִיַּד לֹא אוֹתָן כִּי אִם צִדְקָתָן מָאָסוּ.

כִּי טֶרֶם רֹאִי פָּנֶיךָ גָּדְלְךָ יָדַעְתִּי,

מֵעֲנָפִים שִׁלַּחְתָּ, גִּזְעָם כִּי טוֹב רָאִיתִי,

בִּבְנוֹת הָאֲרָצוֹת כִּבְנוֹתֶיךָ לֹא מָצָאתִי,

מַשְׂכִּילוֹת חֵן וַעֲלִילוֹתֵיהֶן מַה נָּעֵמוּ,

תּוֹרַת אֲבִיהֶן זֹאת נִכַּר בָּם חוֹתָמֶךָ.

אַשְׁרֵי הַגְּבָרִים לוֹקְחֵי הַבָּנוֹת הָאֵלֶּה,

בִּרְכַּת אֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ בָּתֵּיהֶם תָּבֵאנָה".

מֵרֹב שִׂמְחָה חָרֵד הַכֹּהֵן וַיַעֲנֵהוּ:

"רַב מִמִּפְעָלֶיךָ הִגְדַּלְתָּ אִמְרֵי פִיךָ,

פֶּה דּוֹבֵר נִכְבָּדוֹת כָּאֵלֶּה לֹא שָׁמַעְתִּי,

בַּר לִקְחָךְ, תָּם דַּרְכֶּךָ, הִנְּךָ מִכְלַל יֹפִי.

אַךְ אֱמֶת דִּבַּרְתִּי, כִּי לִגְדוֹלוֹת נוֹצַרְתָּ.

מִי יִתֵּן לֵב כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ כִּלְבָבֶךָ,

כִּי עַתָּה חָמָס וָשֹׁד לֹא יִרְאוּ יוֹשְׁבֶיהָ,

דִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים מִכָּל פָּנִים תִּמָּחֶינָה.

אַחַת אֶשְׁאַל וּרְצֵנִי וֵאלֹהִים יִרְצֶךָ:

אֶת הָעֲשׁוּקוֹת הָאֵלֶּה עַל פָּנַי הִלַּלְתָּ,

אִשַּׁרְתָּ הַגְּבָרִים עַל גּוֹרָלָם תָּבֹאנָה,

וַתֹּאמֶר בִּרְכַּת אֱלֹהִים תָּבֵאנָה בָּיְתָה,

וּכְאִמְרֵי פִיךָ יַחְשׁוֹב לִבֶּךָ הֶאֱמַנְתִּי,

גָּדְלָךְ עֵד כִּי אֵין בָּךְ פֶּה חָנֵף וּלְשׁוֹן שָׁקֶר,

עֲתָּה הַגֵּד אִם לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה אַתָּה

וּמֵהוֹן תִּבְחַר כִּי יוֹדוּךָ וִיאַשְּׁרוּךָ:

קַח לָךְ גַּם אֵלֶּה כַּאֲשֶׁר אֶת נַפְשִׁי לָקַחְתָּ,

בַּקֵּשׁ עֵזֶר לָךְ וּבְחַר לָךְ אַחַת מֵהֵנָּה

וּמְאֻשָּׁר בָּאָרֶץ הֱיֵה, גַּם בָּרוּךְ תֶּהִי,

כִּי אִם אִשָּׁה תִּקַּח לָךְ מִבָּנוֹת הוֹשַׁעְתָּ,

כַּעֲבוֹט נוֹשֶׁה תַּעֲבוֹט לָךְ אֶת נֶפֶשׁ רֵעֶךָ,

הִיא תִּהְיֶה אִשְׁתֶּךָ וְאֲנִי אֶהְיֶה אָבִיךָ".

מִשִּׂפְתֵי חֵן כָּאֵלֶּה הֵבִין אִישׁ הָרוּחַ,

כִּי לֹא בַּעֲבוּר רוֹעִים וּלְהַשְׁקוֹת הַצֹּאן מָיִם

חָלַק לוֹ אֱלֹהִים כָּבוֹד, הָדָר עִטְּרָהוּ,

כִּי אִם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם, בַּעֲבוּר הוֹשִׁיבוֹ בָּיְתָה,

כַּאֲשֶׁר הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אָבִיהוּ.

וַיַּעַן אֶת רְעוּאֵל לֵאמֹר: "שִׂמַּחְתָּנִי!

כַּטַּל עַל חֹרֶב אִמְרָתְךָ נַפְשִׁי רִוָּתָה,

מֵרֵאשִׁית אִמְרֵי פִיךָ אֶל לִבִּי דִּבַּרְתִּי:

בָּאֲרָצוֹת עָבַרְתִּי, כָּמוֹךָ לֹא מָצָאתִי,

אִישׁ אוֹהֵב חָכְמָה, אוֹהֵב טוֹב וּמַעְגְּלֵי ישֶׁר.

מִי לֹא יַחְמוֹד לָבוֹא תַּחַת צֵל קוֹרָתֶךָ.

הִקְדַּמְתַּנִי כִּי אֶת זֹאת מִמֶּנִּי שָׁאַלְתָּ,

מַה טּוֹב^[10] לִי כִּי רַק לָשֶׁבֶת אִתְּךָ הוֹאַלְתִּי.

יַעַן אִישׁ חָכָם אַתָּה, סוֹדִי לָךְ אַגִּידָה:

אַף כִּי מִצְרַיִם נוֹלַדְתִּי, מִצְרִי אֵינֶנִּי,

עִבְרִי אָנֹכִי, מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל אָנִי.

כַּאֲשֶׁר בָּאנוּ מִצְרַיְמָה וּבְתוֹכָם נֶאֱחַזְנוּ,

עַל לֹא רָעָה עָשִׂינוּ, עִמָּנוּ הֵרֵעוּ.

לֹא זָכְרוּ חַסְדֵּי יוֹסֵף, אִישׁ מִלְּטָם מִמָּוֶת,

כִּי עַם כֶּבֶד עָוֹן הֵמָּה, שׁוֹכְחֵי אֱלֹוהַּ.

אִם לִי עָשׂוּ כָּבוֹד, עִמָּדִי לֹא הֵרֵעוּ,

לִרְאוֹת חָמָס, לִרְאוֹת צָרַת אַחַי נִלְאֵיתִי;

טוֹב שֶׁבֶת מִדְבָּר, מֵרְאוֹת בָּעִיר שׁוֹד וָעשֶׁק.

עַל כֵּן עָזַבְתִּי נַחָלתִי וָאִמָּלֵטָה.

בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת יָמִים רַבִּים הָלַכְתִּי,

אָכֵן לִישׁוּעַת הָאֱלֹהִים עֵינַי תּוֹחֵלְנָה

וּקְרוֹבָה הִיא לָבוֹא, חִישׁ הָאוֹתוֹת תָּבֹאנָה,

עַל כֵּן שַׁבְתִּי מֵרָחוֹק, עַל כֵּן בָּאתִי הֵנָּה.

כָּאָב אֵלַי דִּבַּרְתָּ, כַּבֵּן אֲכַבְּדֶךָ,

וּבְכָל כֹּחִי אֶעֱבָדְךָ, אֶרְעֶה אֶת צֹאנֶךָ.

אִם יָעַצְתָּ לָתֵת לִי אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ,

אַתָּה תִּבְחַר, כִּי אַתָּה אֶת לִבָּן יָדַעְתָּ,

וַאֲנִי יָדַעְתִּי עַל מֶה אֵל עֹז הִלְבִּישַׁנִי,

הֵטִיל אֵימָתִי עַל הָמוֹן רַב עוֹשֵׂי רֶשַׁע,

כִּי רַק בַּעֲבוּר שִׂים לִי שֵׁם, בַּעֲבוּר כַּבְּדֵנִי,

וּבְעֵינֶיךָ לִמְצֹא חֵן, כָּבוֹד זֶה עִטְּרָנִי.

כַּאֲשֶׁר אֵל מַעֲלֶה הַנְּשִׂיאִים מִקְּצֵה הָאָרֶץ,

לָתֵת עַל תֵּבֵל מָטָר אֲרָצוֹת יִפְגָּשׁוּ,

כֵּן קוֹרֵא אִישִׁים מִמֶּרְחָק, מִיָּם, מִקֶּדֶם,

אִישׁ אֶת אָחִיו יִפְגָּשׁוּ וַעֲצָתוֹ יַשְׁלִימוּ;

אַף כֵּן הַיּוֹם בַּעֲצַת עֶלְיוֹן אוֹתְךָ פָּגָשְׁתִּי,

אִם מֵאֵל יָצָא דָּבָר מֶה דַּבֵּר נוֹסִיפָה".

כִּשְׁמוֹעַ הַכֹּהֵן דִּבְרֵי משֶׁה אֵלֶּה,

עָלַז לִבּוֹ, תּוֹדוֹת לֵאלֹהִיִם מִלֵּא פִיהוּ,

כִּי שָׁלַח אִישׁ אֶל בֵּיתוֹ, יָקָר אֵין כָּמוֹהוּ,

כָּל יֶשׁ לוֹ הִפְקִיד תַּחְתָּיו, רַב בֵּיתוֹ שָׂמָהוּ,

אֶת צִפֹּרָה^[11] בִתּוֹ, יַעֲלַת חֵן וּמַשְׂכֶּלֶת,

לִהְיוֹת אֵשֶׁת חֵיקוֹ בָּחַר מֵאַחְיוֹתֶיהָ.

וַיִּקַח אוֹתָהּ וַתַּהַר, גַּם בֵּן יָלָדָה,

אָז הוֹדָה משֶׁה לָאֵל, נָתַן לוֹ מָנוֹחַ,

כִּי אָמַר: "מַה דִּבֶּר אֵל בֶּחָזוֹן יָדַעְתִּי,

כֹּה דִבֵּר יוֹם כָּרַת אֶת הַבְּרִית עִם אָבִינוּ,

כִּי בָּאָרֶץ לֹא לָהֶם גֵּר יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

אַךְ אֵיפֹה גָּרוּ הֵם, בֶּחָרָן וּבִכְנָעַן,

גַּם בִּפְלֶשֶׁת גָּרוּ עַד בּוֹאָם אֶל מִצְרַיִם,

עוֹד בִּמְגוּרֵי אֲבוֹתָם אַחַי יִתְגּוֹרָרוּ,

שָׁם עָשׂוּ אֲבוֹתָם שֵׁם, שָׁם מֵאָז נוֹדָעוּ.

אַךְ אֲנִי בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת הִתְגּוֹרַרְתִּי,

שָׁם אֵין מַכִּיר אֶת נַפְשִׁי, שָׁם כַּגֵּר נֶחְשַׁבְתִּי;

עַתָּה אֶל מָקוֹם זֶה אֵל בַּדֶּרֶךְ נָחָנִי,

שֵׁם עוֹלָם עָשָׂה לִי, רֹב כָּבוֹד הִנְחִילָנִי,

בֵּית נָדִיב הֱבִיאַנִי, בַּיְתָה הוֹשִׁיבָנִי,

פֹּה מָצָאתִי עֵזֶר, פֹּה בֵּן יָקָר חַנָּנִי.

מַזְכֶּרֶת חַסְדֵּי אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר,

וּלְהוֹדוֹת אֶל שֵׁם קָדְשׁוֹ "גֵּרְשֹׁם^[12] אֶקְרָאֶנּוּ,

כִּי בָּאָרֶץ נָכְרִיָּה גֵּר שָׁם הָיִיתִי".

---

השיר הרביעי [נוֹצֵר חֶסֶד לָעַד וּבְרִית לָנֶצַח!]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

נוֹצֵר חֶסֶד לָעַד וּבְרִית לָנֶצַח!

כִּכְלוֹת צָרַת יַעֲקֹב בֵּין עַזֵּי מֶצַח,

בָּקַע אוֹרְךָ עָבִים לָךְ סַכּוֹתָ.

כִּי שָׁמַעְתָּ אֶת נַאֲקַת עוֹשִׂים בַּחֹמֶר,

וּלְהַעֲלוֹתָם מֵעָנְיָם תַּתָּה אֹמֶר,

וּגְמוּל צָרֶיךָ אֶל חֵיקָם מַדּוֹתָ.

לִכְלִיל סִיגִים מַה תּוֹעִיל אֵשׁ בּוֹעָרֶת?

לַשָּׁוְא יִצְרוֹף צוֹרֵף, יַרְבֶּה עוֹפָרֶת,

בֶּעָשָׁן יִכְלוּ, בָּרוּחַ יָפוֹצוּ;

כּוּר לַזָּהָב יַעַשׂ, מַצְרֵף לַכֶּסֶף,

כָּל עֵרֶב, כָּל סִיגִים אֵשׁ תַּחְתּוֹף חֶתֶף,

הַנִּשְׁאָר טָהוֹר הוּא, אַךְ בּוֹ יַחְפּוֹצוּ.

כֵּן לֵב עָקֹב מִכֹּל, אֵל יֵדָעֶנּוּ,

כֻּלּוֹ סָג, רַק רַע, לֹא לַשָּׁוְא יוֹרֶנּוּ,

לֹא לוֹ יוֹעִיל מוּסָר, לֹא לוֹ תּוֹכָחַת;

אַךְ צַדִּיק יִבְחַן בָּאֵשׁ הַמְצָרֶפֶת,

תַּבְעֵרַת הַמּוּסָר סִיגָיו שׁוֹאֶפֶת,

וּמִבֵּין לֶהָבוֹת תֻּמּוֹ זוֹרַחַת.

גַּם יַעֲקֹב, טֶרֶם עֶלְיוֹן עַל כֹּל שַׁתָּה,

תּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל אֶת סִיגָיו הִשְׁבַּתָּ:

עַל אַדְמַת צֹעַן מִזֵּדִים מֹרָטוּ,

מִלַּהֲבֵי צָרָה צִדְקָתָם זָרָחָה,

כִּי מִמְּךָ צּוּרֵנוּ בִּקְּשׁוּ הָרְוָחָה,

לָךְ הִתְחַנָּנוּ, זָעֲקוּ גַּם נִמְלָטוּ.

עָבְרוּ^[1] יָמִים רַבִּים, עוֹשֵׂי רִשְׁעָה הִצְלִיחוּ,

צָרַת יַעֲקֹב לֹא מָשָׁה, כַּחוֹמָה נִצָּבָה,

רָשָׁע הִרְבָּה בַּדָּיו, זָדוֹן הִשְׂגִּיא כָּאֶרֶז,

לִפְנֵי פִּתְחֵי תִקְוָה דַּלְתוֹת בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת.

עֶזְרַת יַעֲקֹב אֵין בּוֹ וּגְבוּרָתוֹ נָשָׁתָה,

יָדַע לִבָּם, כִּי יָדָם לֹא תוֹשִׁיעַ לָמוֹ.

אִם אֶל מַלְכֵי אֶרֶץ עַל חֲמָסָם יִצְעָקוּ,

הֲיֵשׁ מֵהֶם עוֹנֶה, יַצִּיל מָטִים לַהֶרֶג?

גַּם הֵמָּה אַנְשֵׁי חָמָס, לַדָּמִים יֶאֱרוֹבוּ.

אִם אֶל מַלְכָּם יָרִימוּ קוֹל, לֵאמֹר: חָנֵּנוּ!

אָל אָזְנֵי עַז פָּנִים תַּחְנוּנִים לֹא יוֹעִילוּ.

תּוֹחֶלֶת אַחַת מַחְלַת לֵב לָהֶם נִשְׁאָרָה:

עַל יוֹם מוֹתוֹ הוֹחִילוּ, יוֹם בּוֹ יֵרֵד שַׁחַת;

כִּי הָעֲנִיִּים הָאֵלֶּה בָּזֹאת הִתְנֶחָמוּ,

אוּלַי הַמּוֹשֵׁל תַּחְתָּיו לֹא יֵרַע כָּמוֹהוּ.

מַה קָּצְרָה נַפְשָׁם, לִרְאוֹת תּוֹחַלְתָּם כּוֹזָבֶת.

מֶלֶךְ אַכְזָרִי אָבַד, רָשָׁע שָׁב לִשְׁאוֹלָה,

וַעֲמָלָם הִגְדִּיל עוֹד וַעֲבוֹדָתָם קָשָׁתָה,

כִּי מִשֹּׁרֶשׁ צִפְעוֹנִי יָצָא נָחָשׁ פֶּתֶן,

הֵרַע לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתָיו, הִכְבִּיד כָּעוֹפֶרֶת,

עַל עֳנִי יַעֲקֹב שָׁפַךְ בּוּז, עַל דּוֹרְשָׁיו לַעַג,

וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל וּלְתַחְתִּיּוֹת יָרָדוּ.

אַף כִּי צַר לָהֶם אִם תִּקְוָתָם אָבָדָה,

בֵּאלֹהִים לֹא דִבֵּרוּ, עַל אֵל לֹא זָעָפוּ,

אַךְ מֵחָשְׁכָּם תֻּמָּתָם כַּשַּׁחַר עָלָתָה,

כִּי לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָם מִמֵּצַר קָרָאוּ,

אֶת נַפְשָׁם טִהֵרוּ וּסְגוֹר לִבָּם קָרָעוּ,

וַיֹּאמְרוּ: שָׁוְא כָּל אָדָם, הֶבֶל הֵם גַּם יָחַד,

אֶל עֹז צוּרֵנוּ נִדְרוֹשׁ וּבוֹ נַעֲשֶׂה חָיִל.

וַיִּצְעֲקוּ מֵעָנְיָם אֶל אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא:

"אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! מִי בָּאֵלִים כָּמוֹךָ,

מַצִּיל אֶבְיוֹן וָדַל מִיַּד חָזָק מִמֶּנוּ.

תַּעַל נָא שַׁוְעָתֵנוּ אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ,

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שָׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַּחְתִּיוֹת יָרַדְנוּ,

לָמָּה יֹאמְרוּ צָרִים אֵלֶּה: מִי אָדוֹן לָנוּ?

הָדְפֵם בִּזְרוֹעֶךָ, הַרְאֵם כִּי אֱנוֹשׁ הֵמָּה.

צוּרֵי חַלָּמִישׁ מֵעֶבְרָתְךָ יֵעָתֵקוּ

וּסְלָעִים הַרְרֵי שָׂדַי כַּמַּיִם יִזּוֹלוּ,

וּמִי פַרְעֹה וּמִי עַמּוֹ כִּי יִתְיַצָּבוּ?

מֵעֲצָתוֹ יֵבוֹשׁ פַּרְעֹה, מִזְּדוֹנוֹ מִצְרָיִם.

גַּם בּוֹנֵי עִיר וּמִגְדָּל בַּחֲמָתְךָ הֱפִיצוֹתָ,

וּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה מוֹשַׁב אוֹיְבֶיךָ הָפַכְתָּ;

לֹא טוֹב מֵהֶם מִצְרַיִם, רַב מֵהֶם הֵרֵעוּ.

הַבֵּט אֵלֵינוּ וּבְאוֹר פָּנֶיךָ שַׂמְּחֵנוּ

וַהֲדוֹךְ גֵּאִים תַּחְתָּם, כַּעֲפַר אֶרֶץ שִׁיתֵמוֹ,

וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ, פָּעָלְךָ חַיֵּיהוּ.

כִּי בַּעֲבוּר אַבְרָהָם מַלְכֵי עַמִּים נִגַּעְתָּ;

לַחְשׂוֹךְ יִצְחָק מֵרַע, מוֹשֵׁל אַדִּיר הִפְחַדְתָּ;

צָר דָּלַק אַחֲרֵי יַעֲקֹב, בַּחֲלוֹם הַחִיתּוֹתָ;

אֶת יוֹסֵף מִבּוֹר הֶעֱלִיתָ לִמְשׁוֹל בָּאָרֶץ.

אִם לֹא כָּמוֹהֶם צָדַקְנוּ, מֵהֶם יָצָאנוּ.

לָמָּה נִהְיֶה לָבוּז, מִרְמָס אֶל פּוֹעַלֵי אָוֶן,

עֲבָדִים אֶל זֶרַע חָם, מִבֶּטֶן פָּשָׁעוּ.

הוֹדַע בָּהֶם עֻזֶּךָ וּלְאֻמִּים יֵחַתּוּ,

זָדוֹן וָשׁוֹד כָּמוֹהֶם לַעֲשׂוֹת בַּל יוֹסִיפוּ.

קוּם נָא אֵל וּמְשָׁל בָּנוּ, עֲבָדֶיךָ נָחְנוּ,

כִּי לִהְיוֹת לָנוּ לֵאלֹהִים מֵאָז נִשְבָּעְתָּ.

כַּאֲשֶׁר אוֹת בִּבְשָׂרֵנוּ לִבְרִית עוֹלָם שַׂמְתָּ,

כֵּן צַוֵּה עוֹד וּנְקַבֵּל תּוֹרַת פִּיךָ,

שִׂימָה^[2] עָלֵינוּ עֹל מַלְכוּתֶךָ, הִנֵּנוּ!

וּלְאוֹר גּוֹיִם נִהְיֶה, כָּמוֹנוּ יִירָאוּךָ,

כִּי נוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב בּוֹ יֵלֵכוּ,

וּנְלַמְּדֵם כִּי אַתָּה אֵל, אֵין עוֹד מִלְבַדֶּךָ.

נוֹרָאוֹת עֲנֵנוּ, נַעֲשֶׂה לָּךְ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא, נִשְׁתַּבַּח בִּתְהִלָּתֶךָ.

מֵאֶרֶץ צַלְמָוֶת זֹאת הַאֲזֵן אֶת קוֹלֵנוּ,

מִכּוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה, אֵל נָא, הוֹצִיאֵנוּ".

אֵל אֶל כָּל תַּכְלִית חוֹקֵר, שָׂם עֵת אֶל כָּל חֵפֶץ:

אִם הוּא יָשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, יֹאמַר שׁוּבָה;

אִם הוּא יָדִין אֶת עַמּוֹ, לֹא יִטּוֹר לָנֶצַּח.

יָדַע כִּי בָא מוֹעֵד, מִסְפַּר שָׁנִים שָׁלֵמוּ,

רָאָה כִּי שָׁבוּ עַמּוֹ, אֶת לִבָּם טִהֵרוּ,

פָּנָיו בִּקֵּשׁוּ, וּבְכָל לֵב עֻזּוֹ דָרָשׁוּ,

וַתַּעַל^[3] שַׁוְעָתָם, מִן הָעֲבוֹדָה עָלָתָה.

מִמְּקוֹם מִדְרַךְ עֲבָדִים, מִמְּקוֹר טִיט וָחֹמֶר,

אֶל מָקוֹם כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר,

עַד שׁוֹמֵעַ רִנַּת דַּל, עַד יְיָ בָּאָה,

וַיַּחֲמוֹל עַל עַם קָדְשׁוֹ, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!

קוֹל שַׁדַּי מֵהֵיכָלוֹ נוֹרָאוֹת הִשְׁמִיעַ,

לֵאמֹר: "הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַם אַשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

מִצְרַיִם שַׁמָּה תִּהְיֶה, עַל אָהֳלֵי חָם אֹפֶל,

טַרְפֵּי צִמְחָם יִיבָשׁוּ, אַרְזֵיהֶם יִבּוֹלוּ.

כִּי לֹא לָעַד עַם קָדְשִׁי בַּשֶּׁפֶל יֵשֵׁבוּ,

וּבְנֵי נָבָל יוֹעֲצֵי רֶשַׁע מָרוֹם יִשְׁכֹּנוּ.

הִנֵּה כָּמוּס^[4] עִמָּדִי צִדְקַת עוֹשֵׂי חֶסֶד,

וּבְאוֹצְרוֹתַי חֲתוּמִים כָּל חַטּאֹת מִצְרָיִם.

גַּם טוֹב גַּם רַע, כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

הַאֶשְׁכַּח אוֹתָם? הַמִמֶּנִי יִפָּלֵאוּ?

וַאֲנִי הַמְכַלְכֵּל כֹּל, הַמְחַיֶּה אֶת כֻּלָּמוֹ,

רַק עֲוֹנוֹת עַם בֵּינִי וּבֵינָם יַבְדִּילוּ,

וּלְשׁוֹכֵחַ יְדַמּוּנִי אִם פָּנַי אַסְתִּירָה.

עַד בּוֹא יוֹם נָקָם, יוֹם שִׁלּוּם עֲלִילוֹת גָּבֶר,

אָז יִרְאוּ חַסְרֵי לֵב כִּי דָבָר לֹא שָׁכָחְתִּי.

גַּם עַתָּה סָר הֶעָנָן, עָב מַבְדִּיל אֵינֶנּוּ,

וָאֶזְכּוֹר^[5] אֶת הַבְּרִית, עִם חֲסִידַי כָּרַתִּי,

עִם אַבְרָהָם יִצְחָק גַּם יַעֲקֹב מִימֵי קֶדֶם".

כַּאֲשֶׁר זָכַר הַבְּרִית וּדְבַר קָדְשׁוֹ מִקֶּדֶם,

עָטָה כַּמְּעִיל קִנְאָה, בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבּשֶׁת,

וַיַּשְׁקֵף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ, הִבִּיט מִשָּׁמַיִם,

וַיַּרְא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׂוֹרֵק נָטוּעַ,

כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת, לִהְיוֹת גֶּפֶן אַדֶּרֶת,

וּמִכֹּבֶד צָרָה הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ,

פָּרוּץ גִּדְרָהּ וַיְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר,

וַיְכוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ עַל מָכוֹן צֶדֶק,

כַּאֲשֶׁר הֵכִין כִּסְאוֹ גַּם יָדוֹ בּוֹ אָחָזָה^[6],

כִּי יָדוֹ תַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת, מִצָּרָיו נוֹקֶמֶת.

אָז אֶרֶץ וּמְלוֹאָה אֶל מִשְׁפָּטָיו עָמָדוּ,

לִצְבוֹא צָבָא עַל מִצְרַיִם, עַל פּוֹעַלֵי אָוֶן,

וּבְנֵי אֱלֹהִים לִפְנֵי כִסְאוֹ הִתְיַצָּבוּ.

גַּם מַלְאָכָיו עוֹשֵׂי דִּבְרֵי עֶלְיוֹן הוֹחִילוּ,

אֶת מִי מֵהֶם יִשְׁלַח וּמַה יַּעֲשׂוּ לִשְׁמוֹעַ.

לִקְדוֹשָיו אָמַר: לֹא לָכֶם לָחֶם הַפָּעַם,

כִּי לֹא רֶגַע אֲכַלֶּה צֹעַן עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

כִּסְדוֹם אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לָהּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ,

בַּעֲבוּר הַצִּיל צַדִּיק וּלְהַשְׁחִית עִיר כָּרֶגַע;

כִּי מֵאָדָם כָּמוֹהֶם, מִקָּדוֹשׁ בָּאָרֶץ

חֶרְפָּתָם יִשְׁמָעוּ וּבְרוּחַ פִּיו יֹאבֵדוּ.

אָז בִּקֵּשׁ אִישׁ כִּלְבָבוֹ אֶל נוֹף יִשְׁלָחֶנּוּ,

מִפִּיו יִסַּד עֹז לִפְנֵי רָמִים יַעֲמִידֶנּוּ,

אִמְרֵי פִיו תַּעַשׂ אֶרֶץ וִיצַו עַל רָקִיעַ,

יִבְצוֹר רוּחַ נָגִיד, נוֹרָא יִהְיֶה לַמֶּלֶךְ.

וַיֵּדַע הָאֱלֹהִים⁷ אֶחָד מֵרִבְבוֹת אָלֶף,

וַיִּתֵּן רוּחַ קָדְשׁוֹ עַל אִישׁ גִּבּוֹר חָיִל,

וַיִּתֵּן הוֹד מַלְכוּת עַל עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ.

חלק שני

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

פתיחת המשורר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אמר נפתלי הירץ וויזל

בן כבוד יששכר בער זצ"ל

בפתיחתנו לחוברת הראשונה דברנו על השיר, מה כחו בנפש, ומה יתרונו על המליצות הפשוטות, והוכחנו שם כי הוא מלמד להועיל, כי יבין לזולתו עומק הענין במאמריו הקצרים, ובמשליו ודמוייו הצחים, מה שאין ביד המאמרים הפשוטים לעשותו, ושבעבור כן בחרנו לחבר המחברות הללו, לפאר אמרות אלהינו הכתובים בעט אלהי בספר התורה, להכניסם בלב האדם, ביד נעימת השיר הערב על אזן שומעת. ושם כתבנו שמונה טעמים שהעירונו לאחוז במלאכה הזאת, למען דעת כי מאהבת המישרים עמלנו כל העמל הזה, ולא באנו לכפול הדברים פה, כי אין חפצנו להטריח את הקורא לקרות דבר אחד פעמים. וכבר באו דוגמאות מן הטעמים האלה בחוברת הראשונה:

ואולם החוברת השניה הזאת, עולה היא על הראשונה. כי אמרות התורה שנוסדו עליהן שלשת השירים שבה, כוללים דברים נשגבים. כי השיר החמישי נוסד על פרשת ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו' (שמות ג' א' עד שמות ד' י"ז). והמדברים בה הם ה' ב“ה ומשה עבדו, וקשה על האדם לכלכל דבריו במשפט, כפי מעלת המדבר אשר אין ערוך אליו והוא ה' ב”ה, וכפי מעלת האיש אין כמוהו בנביאים, שהוא משה רבינו ע“ה, וביותר כי הענין עצמו עמוק וסתום, ולא באנו להרחיב בו, רק להעיר על שאלה אחת, נשאלה מחכמי לב הראשונים ומעדת המפרשים ז”ל, וכוללת הספור כולו שנוסד עליו השיר החמישי, וזאת היא: איך אדוננו משה ע“ה הפציר מלכת בדרך שלחו ה' ב”ה, לשפוט את פרעה, ולהוציא את ישראל ממצרים? ואיך אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' (שמות ג' י"א), וכי הוא יעשה; אם ה' צוה כאשר יחפוץ יעשה, וכמו שענהו ה' כי אהיה עמך וגו' (שם שם י"ב), והוא ע“ה אזר והפציר והקשה לשאול, ועל כל שאלה ענהו ה' כדרכי טובו, ולא שקט לב משה עד יצא מפיו מאמר קשה שאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד' י"ג), שבעבורו חרה בו אף ה‘, ומה כל החרדה הזאת לאיש גדול כמוהו, אשר מאז ברכו אלהים, והלבישו עוז וישע, כנזכר בחוברת הראשונה ממעשיו הגדולים שעשה, ומה הגיע לו עתה כי מאן ללכת, למה ירא אם אלהיו עמו? ואין לך לומר שענותו גרמה זאת, כי אין בדבר זה מקום לענוה, על ענוה כזאת הוכיח שמואל לשאול ואמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וגו’ ולמה לא שמעת בקול ה‘, (שמואל א' ט"ו, יז יט) ובארנוהו היטב בפירושנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (פרשה י“ב דף ס”ז). והרב ר’ יצחק אברבנאל ז”ל קבץ דעות המפרשים ז"ל והם כתובים על ספרו בפירוש פסוק ויאמר משה מי אנכי כי אלך וגו', ולא אעתיק דבריו, ולא אערוך נגדם תשובות, אבל האמת אגיד כי לא הניחו את רוחי, וצריך אני להראות דעתי בענין זה, בעבור חזק דברי השיר שיסודתו עליו, כי דבר חדש הוא, לא מצאתיו בדברי מי שקדמני, והחלותי לדבר עליו בפתיחתנו הראשונה, ועתה נוסיף דבר בו, להראות כי דברינו מתאימים הולכים על דרך אחד, ומלמדים הבן אמרי יושר תורתנו, וכמו שאמרנו שם, שבענין הנכבד הזה הרבה מדברי תורה הסתומין תלויין בו, ונחל לדבר עליו בקצרה:

לדעתי סובב הדבר על מה שהחלונו לדבר עליו בפתיחתנו הראשונה בטעם החמישי (פתיחה צד X), כי האנשים הגדולים בחירי ה‘, צלחה עליהם רוח אלהים, והיא אמצה את לבבם לעשות מעשים נפלאים, לא יעשו כפי הדעת הנטועה בעושיהם ובכל אדם, כמו אברהם אבינו ע“ה שרדף בחניכיו המעטים חיל ארבעה מלכים גדולים, ויונתן בן שאול שהלך למחנה הפלשתים, ודוד שנלחם עם הענק, והציל שה מפי הארי, וכן משה רבנו ע”ה שהרג גבורי מצרי, והתיצב נגד הרועים הרבים, וכמו ששרנו על זה בשיר השלישי בחוברת הראשונה (צד 35), והוא העוז הנזכר בכתובים, שהוא הכח האלהי שלא יעמוד דבר כעדו בנפש, והמלובש בו יעשה חפצו, אע“פ שסותר משפט לבו, ידע אברהם כי שי”ח אנשים, נגד חיל מלכים אדירים כאין יחשבו, ויהונתן ידע כי איש אחד ונערו לא ירדפו המחנה כלה, ודוד ידע כי לא ילחם הרועה במקלו עם הענק איש מלחמה, ולא עם הארי אשר לא ישוב מפני כל, אלא שהכח העליון שלבש אותם, אזרם חיל לעשות מה שעשו; וכן משה בהריגת המצרי ובהחרידו את הרועים, הוא הסיר מלבם כל פחד וכל רעיון רוח, ועשו מה שעשו בשמחה ובלב בטוח, בהיותם נושעים בה’. על זה שר דוד: כי אתה תאיר נרי, ה' אלהי יגיה חשכי, כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור (תהלים י“ח, כ”ח כ"ט):

אולם בעתים שלא הרגישו הגדולים האלה בנפשם הכבוד וההדר הזה, היו ככל אדם נוהגים כפי שקול דעתם, שוקלים מעשיהם על מאזני הדעת, מה לעשות ומה לעזוב, מכינים ההכנות הטבעיות הנאותות להצליח בהן, דואגים איך יפול דבר, מעתירים לאלהיהם שיגן עליהם, מתרחקים מן הסכנות, ואינן עושים חיל נגד משפט שכלם האנושי, כי חלילה להם לסמוך על צדקתם, שיפליא ה' לעשות עמהם, אבל יקטנו בעיניהם מאד, כמו שתראה איך דאג יעקב לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים, ושהתפלל עליו ועל אחיו לאלהיו, ולא דאגו יצחק ורבקה לשלוח את ברוך ה' יעקב יחידי לגור בארץ אחרת, גם יעקב עצמו לא פחד ללכת, לפי שיצחק ורבקה עשו זאת ברוח אלהים שלבשתם. וכן יעקב מיום לכתו מבית אביו, עד שובו אל ארץ מולדתו, היה ה' עמו, והרהיב תמיד בנפשו עוז ובכל חפציו הצליח, ואין יראה במקום שמחה ובטחון, לא כן במעשה יוסף עם אחיו, היה יעקב בימי אבל וצער ולא הרהיבו עוז מיד ה‘, וכן קרה לשמואל הרואה, כשצוהו ה’ למשוח את בן ישי, אמר איך אלך ושמע שאול והרגני (ש“א ט”ז ב'), לפי שלא מצא בעת ההיא בנפשו הכח שהיה רגיל לעשות בו מעשה חיל בלי פחד, על כן ירא כדרך כל אדם, ולא חשב לו ה' זאת לעון, אבל אמר עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (שם שם שם), הרי שהסכים על ידו. ועוד נרמוז בזה דבר בסמוך:

ועתה ראה, כששב יעקב על פי ה' לארץ מולדתו, והגידו לו כי עשו יוצא לקראתו וארבע מאות איש עמו, ירא יעקב פן יבוא עשו ויכנו אם על בנים, ואיך לא נשען על כחו ועל גבורת האנשים אשר עמו, שיגברו על מחנה עשו, שהרי הבטיח לו ה' שיהיה עמו (בראשית ל"א ג'), וכבר עברו עליו סכנות יותר עצומות, ולא נאמר שהיה ירא? אין זה אלא לפי שבמעשה עשו, לא מצא העוז בנפשו שהיה רגיל בו מיום לכתו מבית אביו עד כה, על כן ירא, כי היתה זאת אצלו אות לרעה, ואין זה כשאר ירא הגובר על יראתו, אבל יראתו סבבה לו צרת לב ומצוקה, וקרהו מה שיקרה לבעלי מצוקות, שעולות מחשבות מפחידות על לבבם, אין בכחם להתגבר עליהם, ועל זה העיד הכתוב ואמר ויירא יעקב ויצר לו וגו' (שם ל"ב ח'), וזה מלמדנו הענין כלו, שבראותו כי סר עוז ה' מנפשו, ועם כל ההבטחות שהבטיחו ה' להיות עמו, עודנו ירא, סבבה לו יראתו צרת לב, ולא יכול עוד להתנחם לחשוב מחשבות אומץ ובטחון, וכן אמר בתפלתו לאלהיו, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו‘, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים, ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו’ (שם שם י“א י”ב י"ג). קורא משכיל התבונן אם לא כדברנו כן הוא, וכך אמר: הלא אתה ה' צויתני לשוב לארצי ולמולדתי, והרי על פיך אני הולך בדרך הזה, גם הבטחתני להיטיב עמדי, גם עשית עמדי חסד ואמת עד היום הזה, לא יראתי מדבר, כי עד עתה הרהבת בנפשי עוז, לכן עתה אתפלל אליך הצילני נא מיד אחי מיד עשו, וכל החרדה הזאת לפי שירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים, ומה טעם ליראה זו, אם אתה אמרת היטיב איטיב עמך, וזרעך יפרוץ לרוב כחול הים, אך בעבור סר כחך מעלי, עד שאני ירא אותו, יראתי סבבה לי המצוקה הזאת:

ודבר זה עצמו קרה לאדוננו משה ע“ה כשנגלה השם ב”ה עליו, וצוהו ללכת אל פרעה, ולהוציא את ישראל ממצרים, לא מצא בנפשו אותו העוז הכח שחננו אלהים בנעוריו, כשהרג את המצרי, ואחרי כן גר בארץ נכריה, וכמו ששרנו בשיר ג' בחוברת א' (צד 42) ובהושיעו בנות יתרו מן הרועים, וכמו ששרנו על זה (שם צד 44), וכל שכן שלא מצא העוז האלהי הצריך למלאכות ה' ולמשרה הגדולה, כאותן שצוה למשה, כי לעשות כאלה צריך שיחנהו ה' בעוזו, שלא יירא ולא יפחד מכל, כאמרו ויתן עוז למלכו (ש"א ב' ו'), ויחנהו בהוד מלכות שייראו מפניו וישמעו אליו, וכאמרו ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ז כ'), וכתיב ויגדל ה' את שלמה וגו‘, ויתן עליו הוד מלכות אשר לא היה וגו’ (ד“ה א' כ”ט כ"ה) וכולן צריכין להיות בו בהפלגה גדולה, כפי גודל המעשים שצוהו ה' לעשותם, וכשהרגיש כי נפשו רקה מאלה, ובוש וירא לשאול לו הגדולות והחסדים האלה מאת ה‘, ירא ללכת, ויראתו סבבה לו צרה ומצוקה לא יוכל להתגבר עליהן, ויפה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו’, בסתר דבריו אמר אם לבי יעמוד על מצבו כמו שהוא עתה, במה כחי גדול ללכת אל פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים. ועל זה שרנו בחוברת הזאת (צד 24): אך אני אדם לא אל, לבי רק לב גבר, לא הפכו אלהים, לא שמו לב ליש, הוד מלכות לא נתן לי, עוז לא הלבישני. כי איך איש בורח מפחד מלכו בעבור כי דם שפך, ילך יחידי לדבר משפטים עם מלך איום ועז פנים, ויהיה ראש לששים רבוא גברים כולם עבדים עושים בחומר, ויוציאם מתחת יד מלכם ויוליכם למדבר לעבוד את ה‘, דבר לא עלה מעולם על לב אדם, כי זה משה האיש היה הראשון אשר שלחו ה’ לבני אדם, ונתן בידו פקודים נוראים כאלה, ואיך יעמוד לב איש אשר נסה מקדם לעשות חיל בעוז ה‘, ועתה סר כחו מעליו, הלא יירא, ויראתו תסבב לו צרת לב, כמו שקרה ליעקב, גם כשענהו ה’ כי אהיה עמך וגו‘, אחר שלא נתן לו מה שלבו חפץ, לא עזבו פחדו, וכמו ששרנו (צד 25), דוגמא לדבר יעקב, גם לו אמר ה’ שיהיה עמו, ואעפ"כ עמדה יראתו במקומה:

ואולם טעם דבר זה, למה מנע ה' עוזו מיעקב כשיצא עשו לקראתו, ומעבדו משה בתחלת דברו אליו, ומשמואל כששלחו למשוח את דוד? אע“פ שזה בכלל דרכי ה' ואורחותיו הנשגבים מבינת בני אדם כמוני, ושעליהן בקשו הנביאים, כמו משה (שמות ל“ג י”ג), ודוד (תהלים כ"ג ד'), נוכל להתבונן בזה, ולומר כי מדרך ה' לנסות את יראיו, להוציא יראת ה' שבנפשם מן הכח אל הפועל, בעבור יזכה לרב טוב שחפץ לעטרם בו במשפט, לכן יצוה עליהם לעשות דברים קשים וזרים ללב האדם לעשותן, וכשיגברו על פחדם הטבעי בעבור מורא אלהיהם, אז יחון אותם יותר מאשר קוו לו, כי יודע ה' נפש עבדיו שעומדים בנסיון, וזה תראה גם ביעקב גם במשה, כי יעקב אע”פ שירא ויצר לו, לא ברח עם מחנותיו לארץ אחרת, גם לא שב אחור לבית לבן, אבל שמר את פי ה' ללכת אל ארץ מולדתו, ושם נפשו בכפו כאמרו אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו' (בראשי ל"ב ח' ט') וזכה לכבוד גדול, שלא לבד שהלבישו ה' עוז, ולא ירא עוד מעשו, אלא שחננו אלהים וישר אל מלאך ויוכל, וכמו שרמזנו בפתיחתנו הראשונה בטעם החמישי. וכן משה כשחרה אף ה' בו וצוהו ללכת, גבר על פחדו מיראת אלהיו, ובקש ללכת בשליחותו כמו שהוא, וכמו ששרנו בחוברת זאת (צד 40), ואז חנן אותו ה' ב“ה הוד מלכות, רב מהוד כל מלך ונביא, וכמו שכתוב ונתת מהודך עליו (במדבר כ"ז כ'), ויפה אמרו ז”ל מהודך לא כל הודך, כי לא קם עוד כמשה, והרהיב בנפשו עוז לא זכה אליו אדם מלפניו ומלאחריו, כמו שראינו ממעשה האיש הגדול הזה אשר עשה במצרים ועל הים ובהר סיני ובמדבר כל ארבעים שנה המעידים על הודו הגדול, ועל עוז אלהיו שהיתה בנפשו, וכמו ששרנו על זה (צד 30). והדעת תלמדך כי אילו הרגיש משה הכח הגדול הזה בנפשו בדברו אליו מתוך הסנה, לא היה מפציר, ולא היה אומר מי אנכי וכיוצא בזה, וכן תבין מדברינו, כי לא חשב אלהים לעון ליעקב למשה ולשמואל וכיוצא מן הנביאים, כשהיו יראים ונרפים מבטוח על דבר ה' והבטחתו, כי ראוי להם לירוא, בראותם כי חדל כחם, ומי יעמוד בסוד ה' אע“פ שמבטיח על טובה, אולי רצונו שבאחרית יצליחו וייטיב עמהם, ובכל זאת יעברו תחלה בנבכי הצרות והרעות וכיוצא בזה, ויפה אמרו רבותינו ז”ל ויירא יעקב, ירא שמא יגרום החטא, כלומר הבטחת ה' תעמוד לעד, והחטא יגרום להם צרות רבות ורעות, כי גדולים כאלה מה הם בעיניהם. ואולם מה שחרה אף ה' במשה, אינו בעבור כי ירא מלכת, אבל בעבור שלח נא ביד תשלח, וכמו ששרנו על זה (צד 49). ועם זה ביארנו הענין העמוק והרחב הזה, כפי קוצר דעתנו:

והשיר הששי כולל הדבורים שדבר ה' עם משה בארץ מדין, ומה שקרהו בדרך במלון, ודבור ה' לאהרן, ושפגשו איש את אחיו בהר האלהים, ושספר משה לאהרן מה שצוהו ה' במראה הסנה, ולכתם למצרים לבשר הגאולה לישראל, ושהאמינו העם לדבריהם, שהן כולם ענינים נשגבים, קצרה בהן התורה מאד, לא הודיעה איך בשר משה לאהרן את ישועת ה‘, ואיך הודיע ענו כמוהו, כי ה’ שמהו נגיד על עמו, ולאלהים לאהרן, גם לא זכרה תורה מה ענהו אהרן; והדעת נותנת, כי כשמוע אהרן הנוראות האלה מפי אחיו, לא החריש לו, וכבר הוכחנו בפתיחתנו הראשונה, שבמקומות רבות שהיו אמרי פה, או הגיון לב סתם הכתוב, ולפעמים מפורש שלא במקומו, כמו שלא זכר הכתוב שדבר יוסף אל אחיו כשהשליכוהו אל הבור, ופירשה במקום אחר שהתחנן אליהם, גם לא זכר הכתוב איך בשר אהרן את הגאולה לישראל, ומה ענה אותו העם. ובשירנו נתנו דבור בפי משה, ומענה בפי אהרן, ודבור בפי אהרן מבשר הגאולה לישראל, ומענה בפי העם, כי זה דרך המשורר, להעיר לב הקורא, וללמדו מחשבות דעת דברים נאמנים מסולתים כסלת נקיה הבלולים בשמן מליצותיו. ואם מאמרי המשורר נשגבים, ידין הקורא על אחת כמה וכמה שגבו דברות כאלה כשיצאו מפי אנשי הרוח המדברים והעונים בענין זה, ויתן כבוד למלך הכבוד אשר הפליא לעשות עמנו כאלה, כי לתכלית זו חברנו השירים האלה:

והשיר השביעי כולל ביאת משה ואהרן אל פרעה, ומה דברו אליו בשם ה‘, ומענה פרעה המלאה נאצות, ודבור שני למשה ולאהרן אליו, שעליו ענה פרעה פעמים, והנביאים לא ענו דבר, ופרעה הוסיף להצר את ישראל, ותלונת ישראל על משה ואהרן, והם לא השיבו דבר, ותפלת משה אל ה’, ומענה שענה ה' למשה, שבכל אלה קצרה התורה מאד, והרחבנו הכל במליצות השיר מטעם שזכרנו. ולישב דעת הקורא באמתת הקורות הקדמוניות האלה, שמרוב קצורי הספורים, יקשה עליו לכלכל הדברים במשפט שכלו, ויעלו על לבו מחשבות, ע"ד משל מלך עז פנים כפרעה נאץ אל וכחש בדברי משה, וכאמרו ואל ישעו בדברי שקר (שמות ה' ט'), איך לא שלח יד בשני זקנים, המבקשים לקשור קשר, להסית לב ששים רבוא עבדים גברים שימרדו במלכם, ואין מרד במלכות יותר מזה? ולא מצינו שדבר אתם קשות, ואם אחרי שראה את כל מעשה ה' הגדול הכלימם, וכאמרו ויגרש אותם מאת פני פרעה (שם י' י"א), וכתוב אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות (שם שם כ"א), כל שכן שיעשה כהנה וכהנה בתחלת בואם אליו, וכל כיוצא בשאלות כאלה שיחשוב לב כל משכיל עליהן, יתבארו לו ממליצות השירים האלה, כי ישרנום לפניו כפי כחנו וכפי יסודותינו:

ומלבד הכללים שאמרנו, שכוללים השירים האלו, התבארו בהן פרטי דברים במליצות התורה הסתומות, וחדשנו בהן כוונות, עמוקות הולכים על דרך הפשט, יבינם הקורא המשכיל ממהלך השיר ומנתיבותיו, כי המקראות שבתורה הכתובים בפרשיות שכוללים שלשת השירים האלה על הרוב סתומים, כאשר תראה בפי' התורה להרב רבי יצחק אברבנאל ז“ל, שמדרכו להעיר על שאלות וספקות בכתובים, איך הקשה לשאול שאלות קשות בפרשיות האלה, ומה' מענה לשון להשיב נכוחות, כי בהתרת השאלות על הרוב לא הלכנו בדרכיו ולא בדרכי המפרשים ז”ל, וכבר אמרנו כי מחשבת המשורר הולך וסובב על הספור כולו מראשו עד סופו, לסדר עניניו, ולחבר דבריו אחד אל אחד, עד יהיו לאחדים בידו, וחסרון דבר לא יבוא ביניהם, הוא ישים לבו אל דברי המדברים והעונים, שיהיו דבריהם תמיד מקבילים עם ערך דובריהם, וכפי הציור שצייר המשורר בדעתו מן המדבר או העונה ההוא, וכפי מנהגי האומה והדור שקרו בה המאורעות האלו, כאשר נודע לנו מספורי ד“ה הקדמונים, ולכן צריך המשורר להתבונן בדברים שאין צורך להמפרש להתבונן בהם, ולבאר כוונות הכתובים בדרך המתקבל על הדעת, עד שיהיה פירושו עטרת לשירו, ונותן כבוד לתורה, ומתאים עם השירים שלפניו ושלאחריו, כי השירים קשורים זה בזה, ומלמדים זה אל זה, כמו שתראה בחוברת הזאת (צד 13) המתחלה כעטוף לב נדכאים לפני אל שפכו שיח, הקשור עם השיר שלפניו שנזכרה בו תפלת ישראל וששמע ה' תפלתם, ובחר לו איש כלבבו שעל ידו יושיעם מצרתם, ועתה ישיר שאע”פ שנשמעה תפלת המתפללים במצרים, לא מקרבם בחר אל נגיד ומושיע וגו'. וכן הוא בכל השירים השמונה עשר שבשש חוברות הללו, וכן מנהג פרקי כל שיר ושיר, אין ביניהן הפסק ענין, אלא ענין נמשך מענין ודבר מסתעף מדבר שלפניו, וכמו שבלי ספק כבר הבין זאת המשכיל משירי החוברת הראשונה:

תמו דברי הפתיחה השניה:

---

מחברת שניה ובה שלשה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

מחברת שניה ובה שלשה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

השיר החמישי [שׁוֹכֵן עַד אִם הֵכִין כִּסְאוֹ שָׁמַיִם]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

שׁוֹכֵן עַד אִם הֵכִין כִּסְאוֹ שָׁמַיִם,

הֲדוֹם רַגְלָיו צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם,

שׁוֹכֵן עִם עֲנִיִּים, עִם דַּכְּאֵי רוּחַ;

גַם רָשׁ בַּבַּיִת אֵין כֹּל וּבְאֵין צֹהַר,

אִם טָהוֹר הוּא כַּשָּׁמַיִם לָטֹהַר,

עוֹשׂוֹ אוֹר לוֹ, רוּחוֹ עָלָיו תָּנוּחַ.

תּוֹעֵי לֵבָב! לָמָּה עַל זֶה תִּתְמָהוּ?

גֵּאִים! לָמָּה עַל זֶה דַּבֵּר תִּגְבָּהוּ

וַתֹּאמְרוּ: "מַה תֵּבֵל וּמִי יוֹשְׁבֶיהָ?

גַּם שֶׁמֶשׁ בֵּין רִבְבוֹת אוֹרִים יוֹשֶׁבֶת,

וּלְנֶגְדָּהּ הָאָרֶץ בַּמֶּה נֶחְשֶׁבֶת,

וּמֶה הָאָדָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ?

הַאֶל זֶה יַגִּיד עֶלְיוֹן אִמְרֵי שֶׁפֶר?

הֲיִתְפָּאֵר אֵל עִם עָפָר וָאֵפֶר?

וִילַמְּדֵהוּ חָכְמָה, דַּעַת יוֹרֶנּוּ?

גַּם כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם מֶנּוּ אִם רָמוּ,

מִגַּעֲרַת עֶלְיוֹן בִּמְסִלוֹתָם קָמוּ,

וּמָה אֱנוֹשׁ רִמָּה, רֶגַע אֵינֶנּוּ?

אָכֵן שָׁוְא דִּבְרֵיכֶם, רִיק תִּתְאַמֵּרוּ,

לֹא אָדָם תִּמְאָסוּ, צֶדֶק תָּפֵרוּ,

בַּיִת וָהוֹן תִּקְנוּ, אֱמֶת תִּמְכֹּרוּ

רַק מַרְאֵה עֵינֵיכֶם הַשֵּׂג תַּשִּׂיגוּ,

בַּהֲלָךְ נֶפֶשׁ וִיקָר רוּחָהּ תַּלְעִיגוּ,

עַל כֵּן כִּי תַגְדִּילוּ אֵל, בּוֹ תִּשְּׁקֹרוּ.

כִּי הוֹי מַגְדִּיל שֵׁם אֱלֹוהַּ מִמַּעַל

וּמַקְטִין נַפְשׁוֹ בַּעֲבוּר לִמְעוֹל מַעַל,

לֵאמֹר: הֲגַם עַל זֹאת יֶחֱזוּ פָנֵּימוֹ?

בּוֹזֵי חָכְמָה אַתֶּם, צֶדֶק תַּקְטִינוּ,

וּכְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם יַחְשׁוֹב אֵל תַּאֲמִינוּ,

אֶת כֹּל תַּחְפְּצוּ אַתֶּם, יַחְפּוֹץ עוֹשֵׂימוֹ?

כַּאֲשֶׁר אַתֶּם עַל חֵילְכֶם תִּתְהַלָּלוּ,

רַק כֶּסֶף תַּחְפֹּצוּ, הוֹן רַב תִּשְׁאָלוּ,

וַאֲרָצוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם תַּחְמֹדוּ –

כֵּן אִם אֶל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים תַּבִּיטוּ,

כִּי תַגְדִּילוּם, מִתֵּת לוֹ כָּבוֹד תַּמְעִיטוּ,

אִם בִּקְנֵה מַעֲשֵׂה אֵל גָּדְלוֹ תָּמֹדּוּ.

אֵיךְ אֶל גֹּדֶל הַגְּוִיּוֹת תִּשְׂאוּ עַיִן

וּלְמִסְפָּרָם תִּרְאוּ, אִם רַב אִם אַיִן,

וּלְמַרְאֵה תַּבְנִיתָם אוֹתָם תֶּהְדָּרוּ;

שׁוּרוּ חַיַּת הַיָּם, כָּאִי מַרְאֶהָ,

מִי יָנוּד לָהּ, אוֹ מִי יַחְמוֹל עָלֶיהָ,

וּדְמֵי עוֹלֵל מֵאָדָם מַה יָּקָרוּ!

לֹא מַרְאֵה עֵינַיִם לָאֵל יוֹסִיפוּ,

לֹא כָּמוֹכֶם גַּם לוֹ טוּבָם יַעְדִּיפוּ,

לֹא כָּמוֹכֶם עֵינָיו לָהֶם תִּצְפֶּינָה,

אֶרֶץ וּשְׁמֵי שָׁמַיִם הַיְכַלְכְּלוּהוּ?

אוֹ עוֹד אֶלֶף כָּמוֹהֶם הַיְכִילוּהוּ!

גַּם הָאֶלֶף מַעֲשֵׂה יָדָיו תִּהְיֶינָה.

הַאֵל כִּי יַבִּיט אֶל מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם,

לִתְכוּנַת אֲרָצוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם,

יֹאמַר: הֶעֱשַׁרְתִּי? זֹאת יָדִי קָנָתָה?

אֵל לֹא יִפָּלֵא כָּל דָּבָר מִמֶּנּוּ,

הֲיִתְפָּאֵר עִם אֶת עַיִן תִּרְאֶנּוּ?

הֲלֹא אֶת כָּל אֵלֶּה יָדוֹ עָשָׂתָה!

זֹאת תִּפְאַרְתּוֹ כִּי עָשָׂם, כִּי עָשָׂנוּ,

כִּי טוֹב הוּא, כִּי דִבֶּר טוֹב עַל כֻּלָּנוּ,

כִּי תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי יָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ,

כִּי הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כּוֹנָנוּ

וּבְרוֹב חָכְמָה מוֹסְדוֹת אֶרֶץ הוּכָנוּ,

כִּי בָם יָדִין עַמִּים, גּוֹי וּמַלְכֵּהוּ.

כִּסְאוֹ נָכוֹן, מָה רָם הוּא עַל כָּל אֵלֶּה,

יוֹצֵר כֹּל הֱכִינוֹ, צוּר עוֹשֵׂה פֶלֶא,

וּמְכוֹנוֹתָיו מַה הֵם? מִשְׁפָּט וָצֶדֶק!

עַל כֵּן עוֹשֵׂה צֶדֶק יִרֶב אוֹרֵהוּ,

אִם בֵּין צֶאֱלֵי קָנִים יִשְׁכַּב עוֹשֵׂהוּ,

חוֹפֵף אֵל עַל סֻכּוֹ הַמְלֵאָה בֶדֶק.

מִשָּׁם עַל כִּסֵּא כָבוֹד יוֹשִׁיבֶנּוּ,

וּנְבִיאוֹ מִמִּכְלְאוֹת צֹאן יִקָּחֶנּוּ,

וּמַלְכּוֹ יוֹצִיא לִמְלוֹךְ מִבֵּית כֶּלֶא.

כִּי רַבָּה עַנְוַת אֵל, אֵם כֹּל הָיָתָה,

גַּם רוּם גַּם תַּחְתִּיּוֹת מֵרֹאשׁ עָשָׂתָה,

כִּי מָה גַם הֵמָּה לִפְנֵי עוֹשֵׂה פֶלֶא?

אֶל מִי יַבִּיט אֵל? אֶל תָּם וִיקַר רוּחַ!

אֶל אִישׁ נָבוֹן, אִישׁ חָכְמָה בּוֹ תָנוּחַ,

בָּז מַרְאֵה עֵינַיִם, יֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ,

בּוֹחֵר שֶׁבֶת בַּשֶּׁפֶל מֵעֲזוֹב ישֶׁר.

בּוֹחֵר רִישׁ מֵעֲשׂוֹת לֹא בַמִּשְׁפָּט עשֶׁר,

בּוֹחֵר בּוּז גֵּאִים מִדַּבֵּר גָּבוֹהַּ.

בּוֹחֵר בּוּז גֵּאִים מִדַּבֵּר גָּבוֹהַּ.

כִּי אִם יֶחְכַּם, אֶת הָעָם יוֹרֶה דַעַת;

אִם יֶעְשַׁר, זַעֲקַת דַּל אָזְנוֹ שׁוֹמַעַת;

אִם יִמְשׁוֹל, יִמְאַס רוּם לֵב, רוּם עֵינָיִם;

בּוֹ יִבְחַר אֱלֹהִים גַּם יֵדָעֵהוּ,

לַעֲשׂוֹת חַיִל בָּאָרֶץ יִקְרָאֵהוּ,

מוּל צִדְקוֹ צֶדֶק נִשְׁקַף מִשָּׁמָיִם.

בּוֹ יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים מוֹפְתִים בָּאָרֶץ,

יוֹם יֵשֵׁב אֵל עַל כִּסְאוֹ לִגְדּוֹר פָּרֶץ,

יוֹם גַּם הָאֵיתָנִים תַּחְתָּיו יִכְרָעוּ.

מִפִּיו יִיסַד עוֹז, נוֹרָאוֹת יַעֲנֵהוּ,

וּבְמַשְׂכִּיּוֹת לִבּוֹ קוֹל יַשְׁמִיעֵהוּ,

כִּשְׂרָפִים בְּרוּחַ קוֹל אֵל יִשְׁמָעוּ.

אַף כֵּן יוֹם פָּדָה מִצַּר נַחֲלַת חֶבֶל,

מִדּוּד הֶעֱבִיר כַּפּוֹ, שִׁכְמוֹ מִסֵּבֶל,

קָרָא משֶׁה עַבְדּוֹ, עָלָיו הוֹפִיעַ:

רָאָה אֱלֹהִים, כִּי הוּא מִכְלַל יֹפִי,

לִבּוֹ בַּר, רוּחוֹ נֶאֱמָן, אֵין בּוֹ דֹפִי,

וַיֹּאמֶר: לִי אַתָּה, עַם זוּ תּוֹשִׁיעַ.

עָנָו מִכָּל אָדָם לִבּוֹ הִכָּהוּ,

לֹא חָפֵץ הִשְׂתָּרֵר, כִּי לֹא נִסָּהוּ,

וַיֹּאמֶר: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵכָה?

אַךְ צוּר יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁעָה מִמֶּנּוּ,

וַיְצַו וַיֵּלֶךְ, בֵּרְכוֹ וַיְחֻנֶּנּוּ,

עַל עַנְוָה צֶדֶק הוֹד מַלְכוּת צָלֵחָה.

עַתָּה אָחֵל סַפֵּר אֶת מַה קָּרָהוּ,

מַה דִּבֶּר משֶׁה וּמָה אֵל עָנָהוּ,

אֵל אֵין כָּמֹהוּ אֶל אִישׁ אֵין כָּמֹהוּ.

נָא אֱלֹהַי! הָאֵר אֵלַי פָּנֶיךָ,

נָא מִמְּבַקֶּשְׁךָ אַל תַּעְלֵם עֵינֶיךָ,

כִּי לֹא אָמַרְתָּ בַּקְּשׁוּנִי לַתֹּהוּ.

כַּעֲטֹף^[1] לֵב נִדְכָּאִים, לִפְנֵי אֵל שָׁפְכוּ שִׂיחַ,

אַף כִּי עָלְתָה שַׁוְעָתָם אֶל הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ,

לֹא מִקִּרְבָּם בָּחַר אֵל נָגִיד וּמוֹשִׁיעַ,

מִמֶּרְחָק הֱבִיאוֹ, בַּמִּדְבָּר יִמְצָאֶנּוּ.

כָּעָב עוֹלָה מִיָּם וּקְטַנָּה כַּכַּף גָּבֶר,

מֵרוּחַ כִּי תִנָּשֵׂא, תִּתֵּן הֲמוֹן מָיִם,

עַל חֶלְקָה לַחֶסֶד, הִצְמִיחַ בָּהּ כָּל עֵשֶׂב

עַל אַחֶרֶת תַּמְטִיר בָּרָד, יַךְ זֵרוּעֶיהָ,

כֵּן עָלָה מִצִּיָּה אִישׁ דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ,

נִשָּׂא מֵרוּחַ אֵל לַרְעִיף מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,

לִהְיוֹת כַּטַּל אֶל יַעֲקֹב, כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,

וּכְמִטְרַת גָּפְרִית וָאֵשׁ עַל מָעֻזֵּי צֹעַן.

כִּי זֶה^[2] משֶׁה הָאִישׁ עָלָיו נָחָה הָרוּחַ,

עוֹדוֹ עוֹבֵד אֶת חוֹתְנוֹ, רוֹעֶה אֶת מִקְנֵהוּ.

יָדַע^[3] כִּי בָא מוֹעֵד לֵאמֹר לָאֲסוּרִים: צֵאוּ!

עַל כֵּן נִהַג צֹאנוֹ אַחַר מִדְבַּר הָעֶרֶב^[4]

לִקְרוֹב אֶל אַדְמַת נוֹף, לֹא יוּכַל לָבוֹא שָׁמָּה,

אוּלַי מֵרוֹעֵי צֹאן, מִשִּׂיחַ עוֹבְרֵי אֹרַח

יִשְׁמַע מַה פָּעַל אֵל, מַה חֲדָשׁוֹת הִצְמִיחַ.

קִוָּה, גַּם תִּקְוָתוֹ אֶל נָכוֹן הֱבִיאַתְהוּ,

כִּי בָא אֶל הַר הָאֱלֹהִים, הַר סִינַי חוֹרֵבָה.

שָׁם^[5] רוּחַ אֵל הִתְחוֹלְלָה, עַל לִבּוֹ דָּפָקָה,

כִּי פִּתְאוֹם מַלְאַך יְיָ, נוֹרָא מַרְאֵהוּ,

מִלַּבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה נִרְאָה אֵלֵיהוּ.

מַחֲזֵה שַׁדַּי עַד כֹּה עֵין משֶׁה לֹא רָאָתָה;

כִּרְאוֹתוֹ הַסְּנֶה בוֹעֵר, אַךְ אֻכָּל אֵינֶנּוּ,

פֵּשֶׁר דָּבָר בַּל יָדַע, נַפְשׁוֹ תִּשְׁאָלֵהוּ:

"מַה זֶּה אֲנִי רוֹאֶה? הַסְּנֶה תָּמִים בַּלַּהַב!

הֲלֹא אֵשׁ זֹאתּ, אֲשֶׁר מִסָּבִיב לוֹ בּוֹעֶרֶת,

גַם זָהָב יִמַּס בָּהּ, בַּרְזֶל יִזַּל כַּמָּיִם,

וּמֶה הָעֵץ הַזֶּה, כִּי הָאֵש לֹא תֹּאכְלֶנּוּ?

לֹא!^[6] אֵינֶנּוּ בוֹעֵר! לֹא אָחֲזָה בּוֹ שַׁלְהֶבֶת.

הַסְּנֶה הַזֶּה גַּם רֵיחַ הָאֵשׁ לֹא הֵרִיחַ!"

“אַךְ מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר?” בִּינָתוֹ שׁוֹאֶלֶת,

פֹּה אֵשׁ, פֹּה לֶהָבָה, עַל מֶה תַּבְעֵרָה אָיִן?

הַמַּרְאֶה^[7] הַזֶּה גָדוֹל! נִפְלָא הוּא מִמֶּנִּי,

לוּלֵי עֵינַי רוֹאוֹת לִשְׁמוּעָה לֹא הֶאֱמָנְתִּי.

אָסוּרָה מִזֶּה, אֶקְרַב לִמְקוֹם הַלַּהֶבֶת,

שֹׁרֶשׁ דָּבָר אֶחְקוֹר, מֶה חָזִיתִי אָבִינָה!

רַבּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, אַךְ בִּגְדוֹלוֹת לֹא הִלֵּכוּ,

חֲכַם לֵב כָּמֹהוּ, הַהוּא לֹא יָבִין דַּעַת,

כִּי אֵשׁ זֹאת אֵשׁ אֱלֹהִים הִיא, אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

כִּי בַּמַּרְאוֹת אֱלֹהִים הוּא רוֹאֶה הַפַּעַם?

צוֹפֶה לִישׁוּעָה, הַהוּא לִבּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ:

"בָּא הַיּוֹם קִוִּיתָ, בָּא הַקֵּץ, כָּלָה זַעַם,

בָּא שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ, הוֹלֵךְ הוּא מִצְרַיְמָה,

לִשְׁפּוֹט פּוֹעֲלֵי אָוֶן, כָּעֵץ יִשְׁבּוֹר עַוְלָתָה,

עַל כֵּן הֶרְאֲךָ זֹאת וּדְבָרוֹ יַשְׁמִיעֶךָ,

כַּאֲשֶׁר מִקֶּדֶם גִלָּה סוֹדוֹ אֶל הוֹרֶךָ,

טֶרֶם הִשְׁחִית עֲמוֹרָה וּסְדוֹם הַמַּרְשַׁעַת".

אִישׁ לֹא קָם כָּמוֹהוּ, הֲלֹא יָדַע כָּל אֵלֶּה;

אַךְ מֵרוֹב עַנְוָתוֹ, מֵרוּחוֹ כִּי שָׁפָלָה,

נַפְשׁוֹ בַּל תַּאֲמֵן, כִּי כָאֵלֶּה לָהּ תִּקְרֶאנָה.

כִּרְאוֹת^[8] חוֹקֵר לֵב, כִּי מִמַּחְשְׁבוֹתָיו גַּם יָחַד

גַּם אַחַת לֹא אָמְרָה: אֵשׁ זֹאת הַפְלֵא וָפֶלֶא.

אַךְ סָר לִרְאוֹת, כִּרְאוֹת אִישׁ אֶל אוֹתוֹת שָׁמָיִם,

נָתַן קוֹל מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וּבְשֵׁם יִקְרָאֶנּוּ,

וַיֹּאמֶר משֶׁה, משֶׁה! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!

וַיֹּאמֶר^[9]: "אַל תִּקְרַב הֲלוֹם! סוּרָה מִגֶּשֶׁת

לִמְקוֹם הֲדוֹם רַגְלַי, וּמְקוֹם רַגְלְךָ כַּבֵּדָה,

בַּנְּעָלִים לֹא תִדְרוֹךְ בּוֹ, כִּי הוּא אַדְמַת קֹדֶשׁ,

הִתְיַצֵּב וּנְעָלֶיךָ שַׁל מֵעַל רַגְלֶיךָ".

אִישׁ הָאֱלֹהִים לֹא יָדַע אֶת קוֹל מִי שׁוֹמֵעַ,

כִּי עֶלְיוֹן דּוֹבֵר עִמּוֹ, נַפְשׁוֹ לֹא הֶאֱמִינָה,

עַד בּוֹא קוֹל אֵל שֵׁנִית וּכְאָב אֶת בֵּן יַעֲנֶנּוּ,

וַיֹּאמֶר^[10] לוֹ: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ,

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, צוּר מִמֶּנּוּ חֻצַּבְתָּ,

וֵאלֹהֵי יִצְחָק, גַּם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב אָנִי.

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הָאֱלֹהִים הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

הִסְתִּיר משֶׁה אֶת פָּנָיו, עֵינָיו שַׁחוּ מַטָּה,

מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים, מִן הַסְּנֶה הוֹפִיעַ,

וּבְמַשְׂכִּיּוֹת^[11] לִבּוֹ כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו הִצְנִיעַ,

מֵהִתְבּוֹנֵן וּמִדְּרָשׁ בַּמֻּפְלָא מִמֶּנּוּ,

כִּי יָרֵא אֱלֹהִים, אָהַב הַצְנֵעַ לֶכֶת,

אִם מֵאָז הַלֵּךְ בִּגְדוֹלוֹת נַפְשׁוֹ מֵאֵנָה,

מַה הִתְקַדְּשָׁה עַתָּה בַּמַּרְאֶה זֶה רָאָתָה,

כִּי בּוֹ אֱלֹהֵי עוֹלָם נִשְׂגָּבוֹת הֶרְאָהוּ,

רַב מֵאֲשֶׁר חָזוּ הַנְּבִיאִים עֵינוֹ חָזָתָה:

חַיּוֹת וּשְׂרָפִים, וּדְמוּת כִּסֵּא אֵל מִמַּעַל,

וּתְמוּנַת יְיָ יַבִּיט, לֹא חָזוּ הֵמָּה.

זֶה רֵאשִׁית דַּבְּרוֹ בוֹ, עֵינָיו כָּזֹאת תֶּחֱזֶינָה,

אֵיךְ לֹא תִתְעַטֵּף רוּחוֹ מִיִרְאָה וָבשֶׁת!

אִם נַעַר מֵעוֹדוֹ בַּמָּחְבֹּא הֶחְבִּיאוּהוּ,

שָׁם יָשַׁב שָׁנִים רַבּוֹת, לֹא רָאָה שָׁמַיִם,

לֹא חָזָה אוֹר שֶׁמֶשׁ, לֹא הִבִּיט אוֹר יָרֵחַ,

לֹא הִשְׁקִיף אֶל צִבְאוֹת כּוֹכְבֵי אוֹר כִּי יָהֵלּוּ.

גַּם לֹא לוֹ הִגִּידוּ כִּי כָאֵלֶּה נִבְרָאוּ,

אִם פֶּתַע פִּתְאוֹם מִמַּחְבֹּאוֹ יוֹצִיאוּהוּ,

יִשָּׂא עֵינָיו, יַבִּיט אֶל עֲלִיּוֹת הָאָרֶץ,

יִרְאֶה הֶהָדָר אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ,

שֶׁמֶשׁ כִּי תִזְרַח מוֹצָאֵי עֶרֶב וָבֹקֶר,

יָרֵחַ יָקָר הוֹלֵךְ, כָּל חֵיל כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף,

מַה יִּפָּלֵא זֹאת לוֹ! מַה יִּשְׁתּוֹמֵם הַנַּעַר!

מִמַּרְאֵה עֵינָיו יִבְרַח, יִתְחַבֵּא בַּסֵּתֶר,

כִּי לִבּוֹ לֹא יָכִיל הֶדֶר מַרְאוֹת כָּאֵלֶּה.

אִם כֵּן יִשְׁתָּאֶה גֶבֶר מִמַּרְאֵה עֵינַיִם,

מָה רַב מִמֶּנּוּ הֲלָךְ נֶפֶשׁ, מַרְאֵה רוּחַ,

כִּי תִרְאֶה רוּחוֹ מַה מִּדַּעַת כֹּל נִשְׂגָּבָה:

תִּפְאֶרֶת בֵּית אֱלֹהִים, כָּל חַצְרוֹת הַקֹּדֶשׁ,

וּמַחֲנוֹת לִרְבָבוֹת לֵאלֹהֵיהֶם יַקְדִּישׁוּ;

מַה תִּפָּלֵא זֹאת לַנֶּפֶשׁ, רַעַד יֹאחֲזֶנָּה

רוּחַ יִרְאַת יְיָ כַּשַּׂלְמָה תַּעֲטֶנָּה.

כֵּן לָבְשָׁה יִרְאַת אֱלֹהָיו לֵב משֶׁה עַתָּה;

כֵּן לָבְשָׁה מִלְּפָנִים^[12] אֶת יִשְׂרָאֵל אָבִיהוּ,

בִּרְאוֹתוֹ עַל דַּרְכּוֹ חָרָנָה מַרְאוֹת לַיְלָה,

יִרְאָתָם לֹא בִּעֲתָתַם, כֹּחָם לֹא הִכְשִׁילָה,

כִּי שַׁעֲשׁוּעִים יִרְאַת אֵל, לָהּ עֹנֶג יִקְרָאוּ,

כִּי עַל שׁוּלֶיהָ סָבִיב לִוְיַת חֵן וָחֶסֶד,

עֵקֶב יִרְאַת אֵל אַהֲבָה, וּבִרְעָדָה גִּילָה,

וַאֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, לֹא יֵדַע עֹצֶב,

כִּי נַפְשׁוֹ עַל כֹּל תִּתְרוֹמַם, תִּתְהַלֵּל נֶצַח,

מִנְּעִימוֹת בִּימִין אֵל וּמִשְּׂמָחוֹת לָשׂבַע.

כִּרְאוֹת עַתָּה עָנָו מִכָּל אָדָם בָּאָרֶץ,

כִּי רַבָּה עַנְוַת עֶלְיוֹן מֵעַנְוַת כָּל גֶּבֶר,

אִם מִסְּנֶה הוֹפִיעַ אֶל רוֹעֶה צֹאן כָּמֹהוּ,

שָׂמַח לִבּוֹ וּדְבַר קָדְשׁוֹ הוֹחִיל לִשְׁמוֹעַ.

אִם בַּמֻּפְלָא לֹא דָרַשׁ בַּמְּכֻסֶּה מִמֶּנּוּ,

שָׂם לֵב אֶל אִמְרֵי אֵל, חָפֵץ הִתְבּוֹנֵן בָּמוֹ,

כִּי כַּשַּׁחַר פּוֹרֵשׂ אוֹרוֹ עַל הַר גָּבוֹהַּ,

פָּרְשָׂה שִׂמְחָתוֹ עַל נַפְשׁוֹ אֶת אֶבְרוֹתֶיהָ,

רוּחַ בִּינָתוֹ מֵעַל עַנְוָתוֹ הֶעֱלָתָה.

אָז אָמַר לִבּוֹ לֹא חִנָּם כָּל זֹאת הֶרְאָנִי,

הוּא אֱלֹהֵי אָבִי, לֹא חִנָּם הוֹדִיעַנִי,

אַךְ יוֹסֵף דַּבֵּר עַמִּי וּדְבַר מַה יַרְאֵנִי,

מִשְׁפָּטָיו יַגִּיד לִי, אֲשֶׁר יָעַץ עַל צֹעַן,

כַּאֲשֶׁר גִּלָּה סוֹדוֹ אֶל אַבְרָהָם מִקֶּדֶם.

עֵת רָצוֹן לֵאלֹהִים הוּא, הָרָעוֹת יִתָּמּוּ,

וּלְיֵשַׁע עַמּוֹ יָצָא, מַהֵר יִגְאָלֵמוֹ,

עַתָּה כִּי יִגַּהּ אוֹרוֹ עַל ישְׁבֵי צַלְמָוֶת,

יִזְכּוֹר גַּם מוּזָר מֵאֶחָיו, נוֹדֵד כָּמוֹנִי,

וּמִנְּדוּדִים שָׂבַעְתִּי אֶל עַמִּי יַנְחֵנִי,

וּבְצִלָּם אֶחְיֶה, בִּישׁוּעָתָם אִוָּשֵׁעַ.

עוֹדֶנּוּ הוֹגֶה כָּאֵלֶּה עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ

בָּעֵינַיִם שַׁחוֹת מַטָּה וּבְלֵב שָׂמֵחַ –

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים: הָכֵן לִבֶּךָ

וּבִין בַּדָּבָר, כִּי אֶת סוֹדִי אַשְׁמִיעֶךָ.

אַחֶיךָ צוֹעֲקִים אֵלַי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,

כִּי רַבַּת שָׂבְעָה נַפְשָׁם בּוּז, צַר הֵרִים קָרֶן.

כִּי פַרְעֹה זֶה הִרְבָּה אַשְׁמָה, הִרְבָּה הָרֵעַ,

הִכְבִּיד מֵאֲבוֹתָיו, הוּא אֶת לֵב עַמִּי הִכְנִיעַ.

וּבְהִכָּנְעָם פָּנוּ אֵלַי, אוֹתִי שִׁחֵרוּ,

עֻזִּי דָרָשׁוּ, וּבְכָל לֵב פָּנַי בִּקֵּשׁוּ.

זֹאת תַּמָּתִי, יָפָה כַלְּבָנָה דִּמִּיתִיהָ,

כַּאֲשֶׁר חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָהּ וַתְּהִי שׁוֹמֵמָה,

נָגַהּ אוֹרָהּ, תֻּמָּתָהּ כַּשַּׁחַר עָלָתָה,

וַתָּחָס עֵינִי, וָאֹמַר אַךְ עַמִּי הֵמָּה,

וָאֶזְכּוֹר אֶת הַבְּרִית, עִם אֲבוֹתָם כָּרַתִּי,

וּלְמַעַן הַצִּילָם מִמְּרוֹם שִׁבְתִּי יָרַדְתִּי,

וּמִלַּבַּת אֵשׁ הַזֹּאת נִגְלֵיתִי אֵלֶיךָ,

כִּי זַעְמִי אֵשׁ, בּוֹ אֶשְפּוֹט צוֹרְרֵי עַמִּי אֵלֶּה.

הֵן עַמִּי כַּשּׁוֹשַׁנָּה בֵּין חוֹחִים עוֹמֶדֶת,

וּכְעֵץ מַחְמַד כָּל עַיִן בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר,

וּבְעֵינֵי^[13] צוֹרְרֵיהֶם כַּקּוֹץ מַכְאִיב נֶחְשָבוּ,

לוּלֵי עִמָּם אָנֹכִי בַּצָּרָה הָיִיתִי,

בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּם עוֹלְלוֹתֵיהֶם לֹא הִשְׁאִירוּ;

יַעַן מִשְׁכָּנִי בֵּין עַם לַקּוֹצִים נִמְשָׁלוּ,

עַל כֵּן מֵעֵץ רָם הַקּוֹמָה לֹא לָךְ נִגְלֵיתִי,

כִּי מִן הַסְּנֶה הַזֶּה אֵלֶיךָ אֲדַבֵּרָה,

אֶת עֳנִי עַמִּי, כָּל עָשׂוּי לָהֶם יָדַעְתִּי,

אֲנִי^[14] יוֹצֵר עַיִן, עָנְיָם מֵרֹאשׁ רָאִיתִי,

וַאֲנִי נוֹטַע אֹזֶן, אֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי,

גַּם מַכְאוֹבָם יָדַעְתִּי, כִּי אֵל דֵּעוֹת אֲנִי.

אִם יָמִים רַבִּים אֶת פָּנַי מֵהֶם הִסְתַּרְתִּי,

בָּא זַעַם עַד קִצּוֹ וִיְמֵי אֶבְלָם שָׁלֵמוּ;

לָכֵן עַתָּה^[15] צַעֲקָתָם אֶל הֵיכָלִי בָּאָה,

מִכּוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה מַהֵר אוֹצִיאֵמוֹ,

כִּי חֲמַת צַר רַבָּה, כָּאֵשׁ לוֹהֵט בּוֹעָרֶת,

הַלַּחַץ אֲשֶׁר לוֹחֲצִּים אֶת עַמִּי, רָאִיתִי.

אִם אוֹסִיף הַנִּיחָם שָׁם עוֹד, קוּם בַּל יוּכָלוּ.

הִנֵּה יָצָאתִי לִפְקוֹד אֶת עָוֹן מִצְרָיִם,

כַּגִּבּוֹר אָעִיר קִנְאָה, עַל אוֹיְבַי אָרִיעַ,

גַּאֲוַת מַלְכּוֹ תִּשְׁפַּל, מוֹעֲצוֹת יוֹעֲצָיו תּוּפַרְנָה,

קֶרֶן עַמִּי אָרִים וּתְהִלָּתוֹ אוֹדִיעַ.

מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל מִרְעֵה טוֹב אַעֲלֶנּוּ,

אֶל אֶרֶץ בָּחַרְתִּי בָהּ, לַהֲדוֹמִי שַׂמְתִּיהָ,

זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא, גַּם רַחֲבַת יָדָיִם,

הִיא אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, לָתֵת לָהֶם נִשְּׁבַּעְתִּי.

עַתָּה קוּם, אִישׁ חַיִל, וֶאֱזֹר אֶת חֲלָצֶיךָ!

כִּי אֶל מוֹשֵׁל זָדוֹן, אֶל פַּרְעֹה אֶשְלָחֶךָ.

אִם פִּיו חֹטֶר גַּאֲוָה, שִׁבְטְךָ יַכְנִיעֵהוּ.

דַּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים, וּבִשְׁמִי צַוֵּהוּ

וֶאֱמָר לוֹ: שַׁלַּח חָפְשִׁי עַם זוּ לִי יָצָרְתִּי.

וּלְעַמִּי תֹאמַר: מֵאֶרֶץ שׁוֹבֵיכֶם צֵאוּ.

עוֹד צַוֵּם כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ,

וּלְקוֹלְךָ יִשְׁמָעוּ, אִישׁ לֹא יַמְרֶה אֶת פִּיךָ,

כִּי מוֹשֵׁל^[16] שַׂמְתִּיךָ, נָגִיד עַל שָׂרֵי קֹדֶשׁ.

אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי, בִּתְבוּנוֹת תַּנְחֵמוֹ,

אִם אַתָּה תֵצֵא לִפְנֵיהֶם, בֶּטַח יֵצֵאוּ.

אִם אַתָּה תָּבוֹא לִפְנֵיהֶם, בֶּטַח יָבוֹאוּ.

משֶׁה! אֶת כָּל זֹאת צִוִּיתִי, אַחַת דִּבַּרְתִּי:

אַתָּה תוֹצִיא אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!

אִמְרֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה מִפִּי עֶלְיוֹן יָצָאוּ,

אִם מוֹסְרוֹת נֶפֶשׁ עַבְדּוֹ כָּרֶגַע פִּתֵּחוּ,

אִם תַּחַת רוּחַ כֵּהָה מַעֲטֵה גִיל עָטוּהוּ,

כָּל חַדְרֵי בִטְנוֹ שָׂשׂוֹן גַּם שִׂמְחָה מִלֵּאוּ,

כִּי שָׁמַע, כִּי פָקַד יְיָ נִכְאֵי רוּחַ

וִימִין קָדְשׁוֹ עַתָּה רוֹמֵמָה לַעֲשׂוֹת חָיִל,

לִנְקוֹם נָקָם מִצָּרָיו, לַכְרִית פּוֹעֲלֵי אָוֶן –

בֵּין מִצְהֲלוֹת לִבּוֹ יִרְאָה וָרַעַד עָבָרוּ,

הַשְׁקֵט לֹא יוּכַל, כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו הִתְקוֹמָמוּ,

עַל כִּי נִבְחַר הוּא לִהְיוֹת נָגִיד וּמוֹשִׁיעַ.

כָּאִישׁ הֵחֵל לִרְאוֹת מַה מֵּעַל לָרָקִיעַ,

אַחֲרֵי חָרַד, תָּשׁוּב רוּחוֹ אֵלָיו, יַרְגִּיעַ,

וּבְלֵב שָׂמֵחַ נוֹשֵׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה,

וּבְעוֹד יִחַדְּ בִּכְבוֹד אֵל, יַבִּיעוּ שָׁמַיִם,

וּבְמַעֲשֵׁה יָדָיו אֲשֶׁר יַגִּיד הָרָקִיעַ,

יִרְאֶה פִּתְאוֹם שָׁמָיו בֶּעָבִים יִתְקַדָּרוּ,

תַּחַת רָאָה אוֹר, יִרְאֶה בָרָק, יִשְׁמַע רַעַם,

מַחֲרִידָיו הַחֲדָשִׁים חֶדְוַת לִבּוֹ יַעֲצֹרוּ –

כֵּן עֶבֶד יְיָ, אִם אִמְרוֹת אֵל שִׂמְּחוּהוּ,

מֵאַחֲרִית דָּבָר שָׁמַע שִׂמְּחָתוֹ נֶעֱצָרָה,

אֶל לִבּוֹ דִבֵּר: "מַה זֹּאת שׁוֹאֵל אֵל מִמֶּנִּי,

אֶפְעַל מֶה גִּבּוֹרִים מֵעוֹלָם לֹא פָּעָלוּ?

לֵב לֹא חֲשָׁבוֹ, רוֹעֶה רוּחַ לֹא דִמָּהוּ,

מִי יַחְשׁוֹב זֹאת? הַעַל רִבֹּאוֹת יָעֹז גֶּבֶר?

עַל מֶלֶךְ, עַל חַיִל כִּי רַב, עַל סוּס וָרֶכֶב?

גִּבּוֹר בָּאָרֶץ, עַז כַּנִּמְרוֹד גִּבּוֹר צַּיִד,

אִם יִשְׁמַע כָּאֵלֶּה בִּרְכָּיו תֵּלַכְנָה מַיִם,

וּמָה אֲנִי אִיש רוֹעֶה צֹאן, ישֵׁב שֶׁפֶל,

גַּם רוּחִי שָׁפָל, קָטֹן בָּאָדָם שָׂמָנִי,

הַאֲנִי אַשְׁפִּיל מֶלֶךְ וּגְאוֹן לִבּוֹ אַכְנִיעַ?

הַאֲנִי אֶשְׂתָּרֵר? הַאֲנִי אֶמְלוֹךְ עַל עַם קֹדֶשׁ?

צַר לִבִּי מֵהָכִיל זֹאת, אֲהָהּ מַה קָּטֹנְתִּי!

כִּי אֵל כֹּל יוּכַל, מַה יַחְפּוֹץ יַעֲשֶׂה, יָדַעְתִּי,

אַךְ אֲנִי אָדָם לֹא אֵל, לִבִּי רַק לֵב גֶּבֶר,

לֹא הֲפָכוֹ אֱלֹהִים, לֹא שָׂמוֹ לֵב לָיִשׁ,

הוֹד מַלְכוּת לֹא נָתַן לִי, עֹז לֹא הִלְבִּישַׁנִי,

מָה אֶעֱשֶׂה וּבַמָּה אוּכַל, לֹא הוֹדִיעַנִי,

עַתָּה מָה אָשִׁיב אֶל שׁוֹלְחִי? מָה אֲדַבֵּרָה?

אֹמַר אֶל אֵל: הֶרֶף מִמֶּנִּי, לֹא אֵלֵכָה?

חָלִילָה לִי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי,

מֵהַמְרוֹת אִמְרֵי קָדוֹשׁ, טוֹב לִי כִּי אָמוּתָה.

וּבְעוֹד לִבִּי יַךְ אוֹתִי, פִּי יֹאמַר: הִנֵּנִי?

הֲיִרְצֵנִי אֵל? מַצְפּוּנֵי לֵב הוּא יוֹדֵעַ.

תַּחֲנוּנִים אֲדַבֵּרָה, אֶת שִׂיחִי אֶשְׁפֹּכָה,

אֶל אֱלוֹהַּ אֶקְרָא, לִמְשׁוֹפְטִי אֶתְחַנָּנָה,

כִּי טוֹב יְיָ, רִנַּת אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ".

וַיִּצְעַק אֶל אֵל הַנִּרְאֶה אֵלָיו וַיֹּאמֶר:

”אֲדוֹן כֹּל, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, יוֹעֵץ פֶּלֶא!

לָמָּה מִכָּל אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל בִּי בָּחַרְתָּ,

לִשְׁבּוֹר מַטֵּה רֶשַׁע, לִפְדּוֹת עֵדֶר אָהָבְתָּ?

מַה יִתְרוֹן רָאִיתָ בִּי עַל כָּל ישְׁבֵי חֶלֶד,

כִּי מֵאַחַר עָלוֹת הֲלוֹם הֲבִיאוֹתַנִי?

מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה מִצְרָיְמָה?

מֵחַרְבּוֹ יָרֵאתִי וּמֵאַרְצוֹ בָּרָחְתִּי,

כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי, גּוֹאֲלֵי דָמוֹ לִי יֶאֱרֹבוּ,

כַּצִּפּוֹר נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ, כֵּן נָדַדְתִּי,

בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת עַד הֵנָּה הִתְגּוֹרָרְתִּי,

לֹא שֵׁם לִי בַּגְּדוֹלִים, בֵּין שָׂרִים לֹא יָשָׁבְתִּי,

אִם אָבוֹא הֵיכַל מֶלֶךְ וַאֲצַוֶּה בִּשְׁמֶךָ,

לַקֶּלֶס אֶהְיֶה לּוֹ וּצְעִירָיו בִּי יִשְׂחָקוּ,

דַּבֵּר לֹא יִתְּנוּנִי, וַאֲדַבְּרָה, לִי יִלְעָגוּ,

כִּי יִחַר אַפּוֹ, חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת,

וַתִּקְטַן^[17] לָךְ עוֹד זֹאת, וַתֹּאמֶר אֶל עַבְדֶּךָ,

אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי, כִּי נָגִיד שַׂמְתִּיךָ,

אַתָּה תוֹצִיא אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!

בַּמֶּה כֹּחִי גָדוֹל לַעֲשׂוֹת רַבּוֹת כָּאֵלֶּה,

כִּי אַתָּה יְיָ, אוֹת עִמִּי לֹא עָשִׂיתָ,

וּבַמָּה אַשְׁלִים עֲצָתְךָ, לֹא לִי הִגַּדְתָּ,

אֵל נָא הוֹדִיעֵנִי,אָרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי".

תַּחֲנוּנָיו^[18] שָׁמַע אֵל וּמִקָּדְשׁוֹ עָנָהוּ:

"לָמָּה זֶה חָרַדְתָּ? לָמָּה נָפַל לִבֶּךָ?

וַתִּשְׁכַּח כִּי אָנֹכִי חוֹמַת אֵשׁ בַּעֲדֶךָ,

לֵךְ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי וּבִשְׁמִי תָּרִים קֶרֶן,

מִפַּרְעֹה אַל תִּירָא, רַע לֹא יִקְרַב אֵלֶיךָ,

כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, יָדִי אוֹלִיךְ לִימִינֶךָ,

גַּם חֵן גַּם כָּבוֹד לִי הֵם, לִי עֹז, לִי תִּפְאֶרֶת,

לִי חָכְמָה, לִי בִּינָה, גַּם לִי הַמְשֵׁל וָפָחַד,

כֻּלָּם כַּעֲדִי תִּלְבַּשׁ, כַּכַּלָּה אֶת כֵּלֶיהָ,

פַּרְעֹה יִרְאֶה וָקָם, אַדִּירָיו לָךְ יִכְרָעוּ,

לַהֲרוֹג גִּבּוֹר מִצְרִי מַדּוּעַ לֹא יָרֵאתָ?

עַל כִּי אֹמֶץ אִזַּרְתִּיךָ, עֹז הִלְבַּשְׁתִּיךָ;

יוֹם רוֹעִים רַבִּים גֵּרַשְׁתָּ, מִמַּה יָרֵאוּ?

יָדִי עָשְׂתָה זֹאת, פַּחְדְּךָ עֲלֵיהֶם נָתַתִּי.

אִם בַּעֲבוּר עֲשׂוֹת אֵלֶּה כָּבוֹד עִטַּרְתִּיךָ,

בַּעֲבוּר הַצִּיל מִיַּד אוֹיֵב עַם זוּ אָהַבְתִּי,

וּלְהַכְנִיעַ מַמְלֶכֶת זָדוֹן עִם שָׂרֶיהָ,

מָה אַגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמָּךְ, כָּהֵנָּה אוֹסִיפָה;

גַּם אוֹת^[19] אַל תִּשְׁאַל לָךְ לִתְמָךְ בּוֹ אֶת לִבֶּךָ,

הַסְּנֶה הַזֶּה הָאֵשׁ הַזֹּאת הַמִּתְלַקַּחַת,

אוֹת לָךְ כִּי פִי דוֹבֵר, כִּי אָנֹכִי שׁוֹלְחֶךָ,

וּמַה תִּירָא אִם מֵאִתִּי אַתָּה שָׁלוּחַ?

מֵאֵל אֲשֶׁר לֹא יִפָּלֵא דָבָר מִמֶּנּוּ,

כִּי עָשֹׂה תַּעֲשֶׂה גַּם יָכוֹל תּוּכַל, יָדַעְתִּי,

גַּם לֹא^[20] חִנָּם נָגִיד עַל עַמִּי צִוִּיתִיךָ,

לֹא כַּמּשְׁלִים בִּלְאֻמִּים תִּהְיֶה מֶמְשַׁלְתֶּךָ,

לִלְחוֹם מִלְחַמְתָּם וּלְהוֹרוֹתָם מִשְׁפָּטֶיךָ,

כִּי שַׂר קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לִי, כַּמָּאוֹר שַׂמְתִּיךָ,

אֶת חֻקּוֹתַי תּוֹרֵם, מִצְוֹתַי יַגִּיד פִּיךָ,

כִּי אַחֲרֵי מִמִּצְרַיִם אֶת עַמִּי הוֹצֵאתָ,

לִפְנֵי הָהָר הַזֶּה בֵּית יַעֲקֹב יַעַבְדוּנִי,

עִם אֵשׁ דָּת בִּימִינִי מֵרֹאשׁ הָהָר אוֹפִיעַ,

אָז יִגַּהּ אוֹרֶךָ, כִּי תִהְיֶה מַגִּיד צֶדֶק,

אַתָּה תִשְׁמַע מִפִּי תּוֹרוֹתַי אֲצַוֵּמוֹ,

אַתָּה תַגִּיד לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים שָׁמַעְתָּ,

אִם אֶת הַנְּשָׁמוֹת עָשִׂיתִי מַה הֵן, יָדַעְתִּי,

וָאֶבְחַר בָּךְ יַעַן עָלִיתָ עַל כֻּלָּנָה,

אִישׁ כָּמוֹךָ לֹא קָם גַּם לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ,

קַחַת תּוֹרָה מִפִּי אֵין עוֹד אִישׁ בִּלְעָדֶיךָ.

אִם אָמְנָם^[21] אִמְרֵי אֵל שִׂפְתֵי עַבְדּוֹ הֶאֱטִימוּ,

מִשְּׁאָל עוֹד מִי אָנֹכִי וּבַמָּה אוֹשִׁיעַ,

יַעַן כִּי עֹז לֵאלֹהִים לִבְחִירָיו יִתְּנֶנּוּ,

כּוֹשֵׁל יַעְדֶּה גָאוֹן, אֶבְיוֹנִים יַלְבִּישׁ יֶשַׁע,

עוֹד לִבּוֹ סוֹעֵר בּוֹ עַל כִּי נָגִיד שָׂמָהוּ,

מֵאָז רוּחַ מֶמְשָׁלָה עָלָיו לֹא עָבָרָה,

גַּם עַתָּה רוּחַ מַלְכוּת עָלָיו לֹא צָלֵחָה,

אִישׁ כָּמוֹהוּ מַשְׁפִּיל רוּחוֹ וּמַכְנִיעֵהוּ,

מוֹאֵס מֵהַגְדִּיל שֵׁם וּמִכָבוֹד בּוֹרֵחַ,

מִכּוֹבֶד אֶבֶן עָלָיו הַמִּשְׂרָה כָּבֵדָה.

אַף כִּי אָמַר לוֹ אֵל, אַל תִּירָא אִתְּךָ אָנִי,

אִם עֹז מֵאלֹהִים לֹא מָצָא לִבּוֹ הַפַּעַם,

גַּם מוֹפְתִּים לֹא נָתַן לוֹ, אוֹתוֹת לֹא הֶרְאָהוּ,

לַשְׁפִּיל בָּם גַּאֲוַת מִצְרַיִם, רוּם עֵינֵי מֶלֶךְ,

וּלְהוֹכַח בָּם עַנְוֵי אֶרֶץ, כִּי בוֹ יִבְטָחוּ,

אֵיךְ יִתְאַזַּר חַיִל? אֵיךְ לֹא יִירָא לָלֶכֶת?

וַאֲשֶׁר אָמַר לוֹ אֵל: בָּאָדָם אֵין כָּמוֹךָ,

וּבַעֲבוּר אַשְׁלִים אֶת עֲצָתִי בָּךְ בָּחַרְתִּי,

הַגֵּד זֹאת אֶל זִקְנֵי עַמּוֹ נַפְשׁוֹ נִכְלָמָה,

כִּי הוּא לֹא הֶאֱמִין, כִּי הַזְּקֵנִים לוֹ יַאֲמִינוּ

אִם רֵיקָם יָבוֹא, אִם גַּם לִבּוֹ רַק לֵב גָּבֶר,

אִם לִשְׁאֹל מוֹפֵת לִשְׁאֹל עֹז בּוֹשׁ מִפְּצוֹת פִּיהוּ,

זֹאת נוֹעַץ, כִּי דַאֲגַת לִבּוֹ אֶל אֵל יוֹדִיעַ,

לִשְׁאוֹל מַה יַעֲשֶׂה אִם אִמְרֵי פִיו לֹא יִשְׁמָעוּ,

אוּלַי יָפִיק רָצוֹן מֵיְיָ וִיחָנֶּנּוּ,

וִיעַטְּרֶנּוּ גַּם עֹז גַּם מַלְכוּת לַעֲשׂוֹת חָיִל.

עַל כֵּן שָׁב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל אֵל עוֹד וַיֹּאמַר:

"הִנֵּה אָנֹכִי בָא מִצְרַיִם אֶל עַמֶּךָ,

חֲדָשׁוֹת אַשְׁמִיעֵם וּבְצוּרוֹת לֹא יָדָעוּ,

אֹמַר אֶל דַּכְּאֵי רוּחַ, אֶל עוֹשִׂים בַּחֹמֶר:

אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם נִרְאָה לִי חֹרֵבָה,

מִלַּבַּת אֵשׁ דִּבֶּר בִּי אֶת קוֹלוֹ שָׁמַעְתִּי:

לֵךְ מִצְרַיִם אֶל עַמִּי וּדְרוֹר תִּקְרָא לָמוֹ,

אֱמוֹר לַאֲסוּרִים: צֵאוּ, לַכּוֹשְׁלִים: אַמֵּצוּ,

דַּבֵּר מִשְׁפָּט אֶת פַּרְעֹה וּגְאוֹנוֹ הַכְנִיעַ,

עַל פִּיךָ יִשַּׁק עַמִּי, יֵצְאוּ גַּם יָבוֹאוּ,

חִקְרֵי לֵב כָּמוֹהֶם הֲלִדְבָרַי יִשְׁמָעוּ,

הֲלֹא יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי, אֵלַי יֹאמֵרוּ:

הֲגַם אַתָּה בַּנְּבִיאִים? לִקְדוֹשִׁים דָּמִיתָ?

הֲזֹאת תִּפְעַל, אַתָּה? הֲכָזֹאת יִפְעַל גָּבֶר?

אֶל יָמִים רִאשׁוֹנִים מֶה הָיָה אִם נִשְׁאָלָה:

מִי צִוָּה עַל הַנִּפְלָאוֹת, נַעֲשׂוּ מִקֶּדֶם?

כֻּלָּם מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הָיוּ, יֹאמְּרוּ לָנוּ;

הֲכָאֵלֶּה, בָּאוּ מִיַּד גִּבּוֹרֵי כֹחַ,

תָּבֹאנָה עַתָּה בִּפְקֻדַּת שׁוֹכֵן בֵּית חֹמֶר,

מִפִּי אֱנוֹשׁ עוֹלֵל הָיָה, יוֹנֵק שָׁדָיִם?

נוֹרָאוֹת כָּאֵלֵּה מֵאָדָם לֹא שָׁמָעְנוּ.

אִם אֵל חָפֵץ בָּנוּ, רוֹצֶה בִּישׁוּעָתֵנוּ,

גָּאוֹן וָגֹבַהּ יַעְדֶּה, הוֹד גַּם הָדָר יַעַט,

גָּפְרִית וָאֵשׁ יַמְטִיר מִשָּׁמָיו עַל צָרֵינוּ,

אַבְנֵי בָרָד יַשְׁלִיךְ מֵאוֹצְרוֹת הָרָקִיעַ,

וּבְקוֹל יַרְעֵם עֲלֵיהֶם וּבְרָקָיו יֵלֵכוּ,

כִּסֵּא פַרְעֹה יַהֲפוֹךְ, מִבְצָרָיו יֵהָרֵסוּ,

כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה, אָז צָרִים יַכִּירוּ,

אָז יָרִים קֶרֶן עַמּוֹ וּבִשְׁמוֹ נָגִילָה.

אִם אֵל נִרְאָה אֵלֶיךָ, צִיר שָׁלוּחַ אָתָּה,

סַפֶּר לָנוּ גָּדְלוֹ, הַגֵּד מַה שֵּׁם שׁוֹלְחֶךָ,

אֵל נָא! אִם כֹּה יִשְׁאָלוּ, מָה אֹמַר אֵלֵימוֹ?

נֶאְדָר בַּקֹּדֶשׁ נָא מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי שִׂימָה".

יְיָ אוֹהֵב^[22] צַדִּיקִים, מִי טוֹב כָּמוֹךָ!

קוֹל דַּךְ תִּשְׁמַע וּמִפִּי תָם יֶעֱרַב לָךְ שִׂיחַ,

עַל כֹּל תַּעֲנֶה וּבְכָל מַעֲנֶה דַּעַת תּוֹרֶנּוּ.

מַה יָּשִׁיב גֶּבֶר וּמַה יִּשְׁאַל עוֹד, יָדָעְתָּ,

אַךְ תַּחֲרִישׁ לוֹ עַד יִשְׁאַל, עֲדֵי יִפְצֶה פִיהוּ,

כִּי לָךְ יִנְעַם קוֹל אָדָם, אִם מִתּוֹם לֵב יַעַל,

רַב מֵאֲשֶׁר יִנְעַם קוֹל בֵּן אֶל אָזְנֵי אָבִיהוּ.

גַּם צָרַת לִבּוֹ תִרְאֶה אֵל, אַךְ תַּעֲלִים עַיִן,

עַד יִלָּחֵם הוּא עִם צוֹרְרֵי נַפְשׁוֹ מִבַּיִת,

יַעֲרוֹך לִקְרַאת פַּחַד, לִקְרַאת כָּל רַעְיוֹן רוּחַ,

לִקְרַאת כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו הַקּוֹשְׁרוֹת עָלָיו קָשֶׁר,

כִּי יָעֹז עֲלֵיהֶן וּבְכָל מַאֲמַצֵּי כֹחַ

יִתְחַזֵּק בֵּאלֹהָיו וּלְמַעֲנוֹ יַעַשׂ חָיִל,

אָז תֵּפֶן אֵלַיו, עֶזְרוֹ תִּשְׁלַח לוֹ מִקֹּדֶשׁ,

אָז שָׁלוֹם יִהְיֶה לוֹ מִצּוֹרְרֵי נַפְשׁוֹ בָיְתָה,

אָז שָׁלוֹם יִהְיֶה לוֹ מִפַּחַד אוֹיֵב חוּצָה.

בֵּין אֵל וּבֵין משֶׁה כָּל זֹאת רָאֹה רָאִינוּ,

עֵת עָנָהוּ יָדַע מָה עוֹד יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ.

רָאָה צָרַת לִבּוֹ, אֶל מֶה עֵינָיו תִּצְפֶּינָה,

לִרְעוֹת עַם בִּגְאוֹן שֵׁם אֱלֹהָיו עֹז יַעֲטֶנּוּ,

תֵּת עָלָיו הוֹד מַלְכוּת וָעֹז חָפֵץ עוֹשֵׂהוּ,

עַל כָּל אֵלֶּה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ הִבְטִיחָהוּ,

רַק עַד יִגְבַּר חַיִל חֲסָדָיו הִתְאַפָּקוּ,

וּמַה בִּלְבַב משֶׁה לִפְנֵי אֵל הִגִּיד פִּיהוּ,

אַךְ מִיִּרְאַת שַׁדַּי בִּלְשׁוֹנוֹ הִכְחִידָהוּ,

כִּי אֵיךְ מַה שֵּׁם אֱלֹהֶיךָ הָעָם יִשְׁאָלוּ,

הֲלֹא גַּם טֶרֶם בָּאוּ הַמְבַשְּׂרִים מִצְרַיְמָה,

יָדְעוּ זִקְנֵי עָם כִּי נוֹרָא שֵׁם אֱלֹהֵימוֹ,

וּבְאֵל שַׁדַּי מִלְּפָנִים נִרְאָה לַאֲבוֹתֵימוֹ?

מָרַת נַפְשׁוֹ יָדַע לִבּוֹ, מַה לָּהּ שׁוֹאֶלֶת,

כִּי מוֹפְתִים תִּשְׁאַל לָהּ, נִפְלָאוֹת לֹא נִשְׁמָעוּ,

מִמַּעֲלָלָיו יַכִּירוּ גֶבֶר, בָּם שֵׁם יַעַשׂ,

גָּם אֵל בַּעֲלִילוֹתָיו יַעֲשֶׂה לּוֹ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּשְׁמוֹ כִּי יַאְדִּיר בָּאָרֶץ עַמִּים יִרְגָּזוּ,

אָז עַל מִצְרַיִם וּמַלְכָּם תִּפּוֹל אֵימָתָה,

גַּם אֲסִירֵי הַתִּקְוָה לִדְבָרָיו יַאֲמִינוּ,

אֵלֶּה יִתְּנוּם לַהֲלוֹךְ, אֵלֶּה אַחֲרָיו יֵלֵכוּ,

אָז יִשְׂמַח לִבּוֹ, צִיר נֶאֱמָן אֶל שׁוֹלְחוֹ יֶהִי,

וּבְטוּב טַעַם דִּבֵּר, כִּי הָעָם יִשְׁאָלוּהוּ,

מַלְאָך שָׁלוּחַ! הַגִּידָה מַה שֵּׁם שׁוֹלְחֶךָ?

מַה מּוֹפֵת יִפְעַל לַעֲשׂוֹת בּוֹ שֵׁם בָּאָרֶץ,

כִּי נִשְׁמַע אֵלֶיךָ, כִּי יִשְׁמַע לָךְ הַמֶּלֶךְ?

יָדַע עָנָו כִּי אֵל חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן

וּבְטֶרֶם מִלָּה בִלְשׁוֹנוֹ כֻּלָּהּ יוֹדֵעַ,

אָמַר חָסִיד, חוֹקֵר כָּל לֵב אוּלַי יַעֲנֵנִי:

אִם זֹאת מִמְּךָ יִשְׁאָלוּ, שָׂא אֵלַי כַּפֶּיךָ,

וּבְטֶרֶם תִּקְרָא, מִסֵּתֶר רַעַם אֶעֱנֶךָ,

אַתָּה הָחֵל צַו, וּלְקוֹלְךָ אִם לֹא יִשְׁמָעוּ,

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם בַּצָהֳרַיִם,

אַרְצָם תִּרְעַש מִתַּחַת, חוֹמוֹתָם תִּפּוֹלְנָה.

אֵשׁ עִם אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תֵּרַדְנָה מִמַּעַל,

אוֹ דֶּבֶר אֲצַוֶּה, עַם וּמֶלֶךְ אוֹבִידָה.

כֵּן חִכָּה לֵב משֶׁה, אִוְּתָה נַפְשׁוֹ לִשְׁמוֹעַ,

עַל דַּעְתּוֹ אֹמֶר וָפֶלֶא יַחְדָּו יִכּוֹנוּ

עִם אִמְרֵי פִיו, אִם לֹא יַרְעֵם אֵל מִשָּׁמַיִם,

טֶרֶם כִּלָּה דַבֵּר חֶלְקוֹ בֵּין חַלְלֵי חָרֶב.

אַךְ לֹא כַּאֲשֶׁר הִשְׂכִּיל משֶׁה יָעַץ עוֹשֵׂהוּ,

כִּי דַרְכֵי אֵל ומִפְעָלָיו מִדַּרְכֵי גֶבֶר

רַב מִגֹּבַהּ שָׁמַיִם עַל אֶרֶץ גָּבָהוּ

חָפֵץ אֵל הוֹדִיעַ עֻזּוֹ עַל אַדְמַת צֹעַן,

אַךְ זֹאת לֹא חָפֵץ, כִּי פִּתְאוֹם יָצָא הָרֶשֶׁף,

כִּי עִם רֵאשִׁית דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אוֹתוֹת תָּבֹאנָה,

כִּי אֵל שׁוֹקֵל עֲלִילוֹתָיו עַל מֹאזְנֵי צֶדֶק,

וִיְכַלְכְּלֵם בַּמִּשְׁפָּט, חוֹק יָשִׂים אֶל מַעְשֵׂהוּ,

כַּאֲשֶׁר מֵרֶגַע עֲלוֹת שַׁחַר עַד צֵאת שֶׁמֶשׁ

קַו לָקָו יִרֶב הָאוֹר עַד יִשְׁלַם הַבֹּקֶר,

וּמִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ עַד כּוֹכָבִים יָהֵלּוּ,

קַו לָקָּו יִמְעַט הָאוֹר עַד תֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ,

כֵּן יָפוּ פַּעֲמֵי נִפְלָאוֹת אֵל וּלְאַט תִּצְעַדְנָה,

מִצַּעַד אֶל צַעַד יִמְעַט אוֹר פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

מִצַּעַד אֶל צַעַד יִרֶב אוֹר עוֹשֵׂי צֶדֶק,

יַד עֶלְיוֹן תַּעֲשֶׂה זֹאת! לִתְבוּנָתוֹ אֵין חֵקֶר!

מַה תִּרְאֶה עֵינוֹ, רָחוֹק רָחוֹק, מִי יִרְאֶנּוּ?

מַה יָּבִין הוּא, עָמוֹק עָמוֹק, מִי יִמְצָאֶנּוּ?

מֵאֲשֶׁר שׁוֹרְרוּ אֲנָשִׁים מִפְעָלָיו שָׂגָאוּ,

יוֹרֵם אֶל יִשְׁרֵי לֵב וַחֲסָדָיו יִתְבּוֹנָנוּ,

גַּם אֶל נֶאֱמַן בֵּיתוֹ דַּרְכֵי טוּבוֹ יוֹדִיעַ,

וִילַמְּדֵהוּ^[23] אָרְחוֹת דִּינָיו עַל מֶה הָטְבָּעוּ,

אַךְ עַד כֹּה חָפֵץ הַעְלִים עֲצָתוֹ מִמֶּנּוּ,

וּבְמַעְנֵהוּ רַק זֹאת הִגִּיד לוֹ וַיְבִינֵהוּ,

כִּי מִיּוֹם^[24] בּוֹאוֹ מִצְרַיִם עַד צֵאת עַם קֹדֶשׁ,

יִהְיוּ יָמִים בָּם יַפְצִיר מֶלֶךְ, יַרְבֶּה מֶרִי,

עַד קֵץ הַיָּמִים אָז נִפְלְאוֹת אֵל יַכְרִיעוּהוּ,

אַךְ בַּמֶּה יוּכַל קוּם לִפְנֵי מוֹשֵׁל פּוֹשֵׁעַ

טֶרֶם יַעֲבוֹר מוֹעֵד זֶה, עַד לֹא כָלָה זַעַם,

וּמַה יַּעֲשֶׂה לִפְנֵי הָעָם, בַּעֲבוּר יַאֲמִינוּ,

כִּי נָבִיא נֶאֱמָן הוּא לַיְיָ אֱלֹהֵימוֹ,

זֹאת הֶעְלִים מִמֶּנּוּ, לֹא הִגִּיד לוֹ הַפָּעַם,

עַד יָשׁוּב^[25] יִשְׁאַל, כִּי אָז^[26] חֲדָשׁוֹת יַרְאֶנּוּ,

כִּי כֵן דֶּרֶךְ אֵל, רַק עַל מִשְׁאַל פִּיו יַעֲנֶנּוּ,

אֶל מַצֶפּוּן לִבּוֹ, אֶל מַה יַגִּיד, עוֹד לֹא יִפֶן,

וּכְיַלְדֵי שַׁעְשׁוּעִים חַכְמֵי לֵב לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

כַּאֲשֶׁר אָב חָכָם עִם אִמְרֵי בֵן יִשְׁתַּעְשֵׁעַ,

עַל כָּל דָּבָר יוֹצֵא מִפִּיו יָשִׁיב טוּב טַעַם.

כֵּן עָנָה אֵל אֶת עַבְדּוֹ, שֵׁם קָדְשׁוֹ לִמְּדָהוּ,

הוֹדִיעוֹ אֶת לֹא הוֹדִיעַ לָאִישׁ מִקֶּדֶם,

קוֹרוֹת תֵּבֵל עַד אַחֲרִית הַיָּמִים הֶרְאָהוּ.

אִם הָאֱלֹהִים אֶת סוֹדוֹ לָעֲנָוִים יוֹדִיעַ,

אַף כִּי לִבְחִירוֹ זֶה, גֶּבֶר לֹא קָם כָּמוֹהוּ,

כָּל סָתוּם גִּלָּה לוֹ, תַּעֲלוּמוֹתָיו הוֹרָהוּ,

נוֹרָאוֹת הִשְׁמִיעוֹ וּבְצוּרוֹת בַּל נוֹדָעוּ.

הוּא שָׁאַל מֵאֱלֹהָיו: מַה שִּׁמְךָ הוֹדִיעֵנִי!

וַיְיָ^[27] אֱלֹהִים מֵהַר קָדְשׁוֹ עָנָהוּ,

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה הוּא שֵׁם קָדְשִׁי לָנֶצַח,

מִשְּׁמִי הַנִּכְבָּד הַזֶּה אֶת גָּדְלִי יָבִינוּ,

מַה נוֹרָא הוֹדוֹ, מִי יִקָּרֵא בוֹ כָּמוֹנִי,

זוּלָתִי אוֹמֵר אֶהְיֶה אֵיפֹה תִּמְצָאוּהוּ,

הֲיֶשְׁנו בַּמְּרוֹמִים אוֹ בָּאָרֶץ מִתָּחַת?

לֹא בָנוּ הוּא, יֹאמְרוּ שָׁמַיִם, תֹּאמַר אָרֶץ,

אִם יֹאמַר אִישׁ הָיִיתִי, יֹאמַר הֹוֶה אֲנִי,

הֲגַם יֹאמַר אֶהְיֶה? וּמִי זֶה יַעַרְבֶנּוּ?

רֶגַע אֶשּׁוֹף בּוֹ יִיבָשׁ הֱיוֹתוֹ צִוִּיתִי,

אִם תָּחַתִּיּוֹת וּמְרוֹמִים בִּדְבַר פִּי נִבְרָאוּ,

מִי מִצִּבְאוֹתֵימוֹ אוֹ מִי מִצֶּאֱצָאֵימוֹ,

יִבְטַח עַל הַיָּמִים הַבָּאִים לֹא לוֹ הֵמָּה?

לִי הֵם, כִּי אֲנִי אֵל, לִי חֲסִין יָהּ, לִי נֶצַח,

אֲנִי אֶהְיֶה גַּם כָּל אֲשֶׁר אֶהְיֶה אוּכָלָה,

אֶהְיֶה עַד עוֹלָם אֶהְיֶה עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם,

אֵל לִקְדוֹשִׁים מִמַּעַל, לִלְאוּמִים מִתָּחַת,

אֶהְיֶה שׁוֹפֵט, אֶהְיֶה מַשְׁפִּיל וּמוֹשִׁיעַ,

עַל כֵּן אֲנִי אֶל כָּל חֵפֶץ עֵת הֱכִינוֹתִי,

וּמוֹעֲדִים קָרָאתִי לַתּוּשִׁיּוֹת צָפַנְתִּי,

תַּעְלוּמוֹת חָכְמָה בָּם וּתְבוּנוֹת עַד אֵין חֵקֶר,

אֲשֶׁר אֶהְיֶה יִהְיֶה וַעֲצָתִי אֲקִימֶנָּה,

אֶהְיֶה יוֹסֵר עַמִּי לִזְקֵנֶיךָ אָמַרְתִּי

כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי כֵּן הָיָה, רָאוּ עֵינֶיךָ,

אֶהְיֶה גוֹאֲלָם מִיַּד צַר, הַיּוֹם הוֹדַעְתִּיךָ,

כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי כֵּן יִהְיֶה, מַהֵר אַרְאֶךָּ,

אֶהְיֶה לָהֶם כָּאוֹיֵב אִם בָּגוֹד יִבְגֹדוּ,

כַּאֲשֶׁר יָעַצְתִּי יִהְיֶה וּמְנַאֲצַי יִרְאוּהוּ,

אֶהְיֶה לָהֶם כַּטַּל אִם מֵרָעָה יָשׁוּבוּ,

גַּם זֹאת הָיֹה יִהְיֶה, כָּל קֹוָי לֹא יֵבוֹשׁוּ,

וּכְאֵלֶּה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה עַד אֵין חֵקֶר,

כִּי כֹּל אוּכַל, דָּבָר לֹא יִפָּלֵא מִמֶּנִּי,

הַגֵּד תַּעְלוּמוֹת אֵלֶּה אֶל זִקְנֵי עַמֶּךָ,

וּלְעַם כֻּלּוֹ תֹּאמַר, אֶהְיֶה אוֹתִי שׁוֹלֵחַ.

וַיּוֹסֶף^[28] לֵאמֹר לוֹ: יַעַן כִּי עַבְדִּי אַתָּה,

גַּם אֶת שֵׁם קָדְשִׁי הַנּוֹרָא לָךְ אוֹדִיעַ,

לֹא בוֹ נוֹדַעְתִּי מִלְּפָנִים אֶל אֲבוֹתֶיךָ,

יהוה הוּא שְׁמִי לִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת,

עֵד הוּא כִּי הַהוֹיִם כֻּלָּם רַק בִּי יַעֲמֹדוּ,

לֹא אֲנִי בָם, לֹא לִי יִתֵּנוּ, לִי לֹא יוֹסִיפוּ,

עֵד הוּא כִּי אֲנִי רִאשׁוֹן מֵעוֹלָם הָיִיתִי,

עֵד הוּא כִּי כָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם הֹוֶה אֲנִי,

עֵד כִּי אֲנִי אַחֲרוֹן, לָעַד אֶהְיֶה לָנֶצַח,

עֵד^[29] כִּי מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית אֲנִי בָרָאתִי,

אֵין עוֹד מִלְּבַדִי וַאֲנִי הַמְּחַיֶּה כֻּלָּמוֹ,

כַּאֲשֶׁר^[30] הָאוֹתִיוֹת הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּנָה,

בָּם זִכְרוֹן הוֹדִי בָּם מוֹרָאִי הִתְוֵיתִי,

גַּם בִּמְקוֹם לֹא יִרְאוּם לֹא יִשְׁמָעוּם שָׁם הֵמָּה,

בִּלְעָדָן לֹא נִשְׁמַע קוֹל, בִּלְעָדָן אֵין אֹמֶר,

כֵּן אֵל מִסְתַּתֵּר אָנִי, עַיִן לֹא תִרְאֵנִּי,

וּבְכָל מָקוֹם תִּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם שָׁם אָנִי,

בַּשָּׁמַיִם לָרוּם וּבָאָרֶץ לָעֹמֶק,

לֹא יָקוּם דָּבָר זוּלָתִי כִּי אֲחַיֶּנּוּ,

וּכְדַבֶּרְךָ עִם הָעָם כֹּל מִפִּי שָׁמַעְתָּ,

כִּי תַגִּיד לָהֶם בִּשְׁמִי יְיָ תַּזְכִּירֵנִי,

וֶאֱמוֹר לָהֶם: יְיָ אֵין נוֹרָא כָמוֹהוּ,

הוּא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם, הוּא בָחַר בָּמוֹ,

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אַחֲרֵי זָקֵן הִרְבָּהוּ,

אֱלֹהֵי יִצְחָק כָּעוֹלָה כָּלִיל קִדְּשָׁהוּ,

וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב עַל מַלְאָךְ הֱשִׂירָהוּ,

אַף הוּא הַבּוֹחֵר בִּי וַאֲלֵיכֶם יִשְׁלָחֵנִי,

כִּי זֶה שְׁמִי^[31] לְעֹלָם גַּם בָּאָרֶץ אַאֲדִירֶנּוּ,

כָּל הַמְּשַׁבְּחִים מַעֲשָׂי וּגְבוּרוֹתַי יַגִּידוּ,

אֶת עֲלִילוֹתַי בָּהֶם שֵׁם קָדְשִׁי הִגְדַּלְתִּי,

כַּאֲשֶׁר יַזְכִּירוּ, אוֹ אֶת נִפְלְאוֹתַי יָשִׂיחוּ,

יֹאמְרוּ! יְיָ פָּעַל זֹאת, לוֹ עֹז יִתֵּנוּ,

גַּם שֵׁם זֶה זִכְרִי לְדוֹר דוֹר, אֶת הוֹדִי יוֹדִיעַ,

כָּל קוֹרֵא אֶל אֵל אֵלִים, אֶל אֵל אֵין כָּמוֹהוּ,

אֶל אֵל הַמְּרוֹמָם עַל כָּל מַהֲלָל לוֹ יִתֵּנוּ,

שֵׁם יְיָ יִקְרָא, בּוֹ מִכֹּל יַבְדִּילֵנִי,

אִם מֵהוֹדוֹ כִּי רַב פֶּה אֱנוֹשׁ יַעֲלִימֶנּוּ,

לִבּוֹ יָכִין אֵלָיו בִּצְפוּנָיו יַעֲרִיצֶנּוּ,

מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ משֶׁה וּבְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ,

אֶת סוֹדִי לָךְ גִּלִּיתִי וּשְמִי הוֹדַעְתִּיךָ.

עַתָּה^[32] לֵךְ אֶל מִצְרַיִם אֶל זִקְנֵי עַמֶּךָ

אָסְפֵם שָׁם אֵלֶיךָ, הַגֵּד לָהֶם סוֹדֶךָ,

וֶאֱמוֹר: יְיָ נִרְאָה אֵלַי הַר חוֹרֵבָה,

הוּא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם, אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא,

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק גַּם יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר:

"תַּמוּ מִסְפַּר הַדּוֹרוֹת מֵרֵאשִׁית אָמַרְתִּי!

פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, עַתָּה תִוָּשֵׁעוּ,

כָּל הָרַע הֶעָשׂוּי לָכֶם יוֹם יוֹם רָאִיתִי

וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעָנִי מִצְרַיִם

אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם".

אַנְשֵׁי דַעַת כָּמוֹהֶם יִשְׁמְעוּ אֶל קוֹלֶךָ,

אָז אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם יַחְדָּו לֵכוּ,

וּבְהֵיכָלוֹ מוֹרָאִי וּכְבוֹדִי סַפֵּרוּ,

נִפְלָאוֹת עָשִׂיתִי לַאֲבוֹתֵיכֶם מִקֶּדֶם,

אֵיךְ מֵעֵבֶר הַנָּהָר הֵבֵאתִים לִכְנַעַן,

וַאֲנִי יְיָ לָהֶם לֵאלֹהִים הָיִיתִי,

וּבְרִית עוֹלָם כִּבְרִית מֶלַח עִמָּם כָּרַתִּי,

וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם הַבְּרִית לָעַד נֶאֱמֶנֶת,

וֶאֱמוֹר לוֹ: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִים הָאֵלֶּה

מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ הוֹפִיעַ, הוּא נִקְרָה עָלֵינוּ,

לָלֶכֶת אֵלֶיךָ מוֹשֵׁל אֶרֶץ צִוָּנוּ,

וּלְהַגֵּד לָךְ בִּשְׁמוֹ כִּי הָעָם לוֹ יָחֹגּוּ,

עַתָּה מַלְכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת כָּזֹאת הַנִּיחֵנוּ,

דֶּרֶךְ יָמִים שְלשָׁה אֶל הַמִּדְבָּר נֵלֵכָה,

לַעֲבוֹד אֶת אֱלֹהֵינוּ, לִזְבּוֹחַ לוֹ זָבַח",

יָדַעְתִּי כִּי פַרְעֹה יַאֲטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ,

כִּי לִבּוֹ כִמְטִיל בַּרְזֶל הִכְבִּיד עָלָיו אָוֶן,

אוֹהֵב רַע מִטּוֹב, בּוֹזֶה חָכְמָה, שׂוֹנֵא דָעַת,

גַּם אִם תַּרְבֶּה דַבֵּר לוֹ אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ,

לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם לַהֲלוֹךְ, יָבוּז אֶל מִלֶּיךָ,

גַּם שֵׁבֶט גַּם נִגְעֵי בְנֵי אָדָם לֹא יוֹעִילוּ,

אֶל הָאֱוִיל הַזֶּה הָסֵר אִוַּלְתּוֹ מִמֶּנּוּ,

וּבְיָדִי^[33] הַחֲזָקָה לוּ אָבִיא עָלָיו דֶּבֶר,

יֹאמַר מִקְרֶה הוּא, אוֹ יֹאמַר פִּסְלִי עָשָׂהוּ,

בַּעַר הוּא לֹא יָדַע אֵל גַּם לֹא יֵדָעֶנּוּ.

אַךְ אִם הִקְשָׁה לִבּוֹ מִצוּר, נָחוּשׁ שָׂמָהוּ,

אוֹצִיא מֵאוֹצְרוֹתַי פַּטִּישׁ הַמְּפוֹצֵץ סָלַע,

כִּי אָבִיא עָלָיו רָעוֹת רַבּוֹת בַּל נוֹדָעוּ,

אֶת יָדִי אֶשְׁלָחָה וּבְאוֹתוֹתַי אַכֶּנּוּ,

רָשָׁע יִרְאֶה יִכְעַס, לִבּוֹ יִמַּס מִפַּחַד,

בִּינָתוֹ תִּסְתַּתָּר, חָכְמָתוֹ תֵרֵד מַטָּה.

שׁוּר בַּמַּרְאֶה הָאוֹתוֹת הַקָּשׁוֹת הָאֵלֶּה,

הֱבִיאָם עַל פַּרְעֹה וַהֲמוֹנוֹ הֲכִינוֹתִי,

כֻּלָּם יַשִּׂיגוּם וּרְשָעִים בַּל יִכָּנֵעוּ,

עַד כִּי בֶן פַּרְעֹה וּבְכוֹרֵי אַרְצוֹ יָמוּתוּ,

וּבְקֶרֶב הַמּוּמָתִים נִפְלְאוֹתַי אָשִׂימָה,

אָז יֵרַךְ לֵב מֶלֶךְ, מִצְרַיִם יִבָּהֵלוּ,

מֵחֶזְיוֹנוֹת רָעוֹת מִפִּי בָנִים יִשְׁמָעוּ,

כִּי לִי אַתֶּם, כִּי עַמִּי אַתֶּם, אָז יָבִינוּ,

יוֹדוּךָ כִּי צִיר נֶאֱמָן אַתָּה אֶל שׁוֹלְחֶיךָ,

אָז יִשְׁתַּחֲווּ לָכֶם וּבְקוֹל מַר יִתְחַנֵּנוּ,

קוּמוּ שָׂרֵי אֱלֹהִים מֵאַרְצֵנוּ צֵאוּ,

וּכְצֵאת עֲבָדִים רֵיקָם לֹא אַתֶּם תֵּצֵאוּ,

אֶל עֵינֵי צָרֵיהֶם אֶת חֵן הָעָם אֶתֵּנָה,

אֶת בִּגְדֵיהֶם הַחֲמוּדוֹת אוֹתָם יַלְבִּישׁוּ,

וּכְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב מֵהֶם יִשְׁאָלוּ,

עַל בָּנִים עַל בָּנוֹת חֵיל צָרֵיהֶם יִטְעָנוּ,

אֶת כָּל מַחְמַד עֵינָם יִקְחוּ, אַחַר יֵלֵכוּ.

אִמְרֵי^[34] עֶלְיוֹן אִם מִצּוּף וּדְבַשׁ לוֹ מָתָקוּ,

אִם תַּנְחוּמוֹתָיו אֶת לִבּוֹ לִמְאֹד הִרְנִינוּ,

עוֹד רוּחו סוֹעֵר בּוֹ, עוֹד לֹא הִתְאַזָּר חָיִל,

הִתְרָאוֹת בָּעֲדִי זֶה לִפְנֵי אֶחָיו מִצְרַיִם,

כִּי אָמַר: אִם עַל מִשְׁאַל פִּי רַב טוֹב עָנָנִי,

עַל מִשְׁאַל לִבִּי חֵן וָחֶסֶד לֹא מָצָאתִי,

מוֹפֵת לֹא נָתַן לִי, עוֹד לִבִּי בִי לֵב גֶּבֶר,

אִם רֵיקָם אָבוֹא וּכְאַחַד הָעָם יִרְאוּנִי,

עַל מֶה יִבְטָחוּ כִּי מֵאֵל שֻׁלַּחְתִּי הֵנָּה

גַּם לִפְנֵי אֱלֹהָיו הֶגְיוֹן לִבּוֹ הִבִּיעַ,

אֵל נָא! לוּלֵי עַנְוָתְךָ תַּרְבֵּנִי מָה אָנִי,

הִנֵּה הִשְׁקִיתַנִּי מִנַּחַל עֲדָנֶיךָ,

וּמִמֶּשֶׁךְ חָכְמָה הַטּוֹבָה מִכָּל חֵפֶץ,

אֶת נַפְשִׁי הַצְּמֵאָה כַּגַּן רָוֶה הִרְוֵיתָ,

מַה כִּבַּדְתַּנִּי כִּי לִי גִלִּיתָ סוֹדֶךָ,

וַאֲנִי עָפָר וָאֵפֶר בַּמֶּה אֲכַבֶּדְךָ,

אִם אֶלֶף עוֹלוֹת אַעֲלֶה לָךְ עַל מִזְבָּחֶךָ,

מָה הֵם, לָךְ בַּהֲמוֹת שָׂדָי, כָּל חַיְתוֹ יָעַר,

הַאוֹמַר זֹאת אָשִׁיב לָךְ עַל כָּל חֲסָדֶיךָ,

אֶת רַגְלַי אֶשָּׂא, אָרוּץ אֶל אַחַי מִצְרַיְמָה,

וַאֲדַבְּרָה אִתָּם אֶת הַדְּבָרִים לִי דִבַּרְתָּ,

כִּי הַקְשֵׁב טוֹב מֵעוֹלוֹת וּשְׁמוֹעַ מִזָּבַח,

מַה יִּתְרוֹן לַמֵּרוּץ הַזֶּה אֶל אִישׁ כָּמוֹנִי,

הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, דּוֹבֵר זָרוֹת יַחְשְׁבוּנִי,

זִקְנֵי עַם יֹאמְרוּ לִי, אִם חָכְמָה יֶהְגֶּה פִיךָ,

אִם שִׂפְתוֹתֶיךָ כִּגְחָלִים דַּעַת תַּבַּעְנָה,

אֶל אָהֳלֵי חַכָמִים בָּאתָ, שָׁם זֹאת שָׁמַעְתָּ,

כַּאֲשֶׁר גַּם הֵם מֵאֲבוֹתָם כָּאֵלֶּה שָׁמָעוּ,

וּמִי יַאֲמִין כִּי מִפִּי אֵל תּוֹרָה לָקָחְתָּ?

אוֹ מַה יוֹעִיל כִּי נָגִיד עֲלֵיהֶם שַׂמְתַּנִּי,

גַּם זֹאת לֹא יַאֲמִינוּ וּלְקוֹלִי לֹא יִשְׁמָעוּ,

כִּי אֲצַוֵּם אֶת סִבְלוֹת מִצְרַיִם עֲזֹבוּ,

הָכִינוּ לָכֶם וּלְכוּ אַחֲרַי הַמִּדְבָּרָה,

אֶל חוֹלֵם יִדְמוּנִי, אֶל אִישׁ רוֹעֶה רוּחַ,

כִּי יֹאמְרוּ לִי אִם יְיָ דִּבֶּר נִשְׁמָעָה,

כִּי אֵין חֵקֶר לִגְדֻלַּת אֱלֹהִים יָדַעְנוּ,

אַךְ בַּמֶּה נֵדַע כִּי מִפִּיו כָּל זֹאת שָׁמַעְתָּ?

עַל דַּעְתֵּנוּ לֹא נִרְאָה יְיָ אֵלֶיךָ,

לוּ דִבֶּר בָּךְ הָאֱלֹהִים, אֶת כָּל זֹאת הֶרְאֶךָ,

וּלְהָרִים קֶרֶן נִבְחַרְתָּ, נָגִיד שָׂמֶךָ,

מַדּוּעַ דַּל כֹּחַ אַתָּה, אֱנוֹשׁ כָּמוֹנוּ,

הַרְאֵה בִקְהַל עַם כִּי כֹחַ אֵלִים כֹּחֶךָ,

אָז אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה יַד נִתֵּן תַּחְתֶּךָ.

רָצָה³⁵] אֱלֹהִים זֹאת וּכְרֶגַע נָתַן אֹמֶר,

מַה זֶּה בְּיָדֶךָ? הֶעָדָיו הִתְבּוֹנַנְתָּ?

וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וּמֶה עוֹד בּוֹ אֶתְבּוֹנָנָה?

וַיֹּאמֶר לוֹ הָאֱלֹהִים לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתָ,

הַשְׁלִיכֵהוּ פֹה אָרְצָה וַחֲדָשׁוֹת אַרְאֶךָּ,

וַיַּשְׁלִיכֵהוּ, וַיְהִי נָחָשׁ מֵפִיץ פַּחַד,

וַיִּירָא משֶׁה כִּי אָמַר לִשְׁאוֹל הִקְשֵׁיתִי,

וַיָּנָס מִפָּנָיו בַּל עֲקֵבוֹ יִשְּׁכֶנּוּ,

וַיֹּאמֶר לוֹ אֲלֹהִים אַל תִּירָא מִמֶּנּוּ,

לֹא בַעֲבוּר כִּי חָטָאתָ לִּי אוֹת זֶה צִוִּיתִי,

כִּי אִם בַעֲבוּר יִרְאֶה הָעָם מָה רַב כֹּחֶךָ,

בּוֹ יַאֲמִינוּ כִּי יְיָ נִרְאָה אֵלֶיךָ,

הוּא אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשָׂה פֶלֶא,

עִם אַבְרָהָם עִם יִצְחָק עִם יַעֲקֹב מִקֶּדֶם,

קוּם וּשְׁלַח יָדֶךָ, כִּי בִזְנָבוֹ תֹּאחֲזֶנּוּ.

וַיַּעַשׂ כֵּן, וּבְכַפּוֹ שָׁב לִהְיוֹת מַטֵּהוּ

הַמּוֹפֵת הַזֶּה כִּמְדַּבֵּר אֶל אִישׁ הַדַּעַת,

הָבֵן משֶׁה כִּי מַטֵּה אֱלֹהִים מַטֶּךָ,

פַּעַם מַטֵּה חוֹבֵל הוּא, פַּעַם מַטֵּה נוֹעַם,

בּוֹ תַבְהִיל רִשְׁעֵי אָרֶץ, תֹּאחֲזֵם אֵימַת מָוֶת,

וּכְמִנָּחָשׁ עַל דֶּרֶךְ מִפָּנָיו יָנוּסוּ,

בּוֹ תָחֹן עַנְוֵי אֶרֶץ וּתְחַלְּצֵם מִלַּחַץ.

מַטֵּה עֹז יִהְיֶה לָמוֹ מִסְעָד וּמִשְׁעֶנֶת.

בּוֹ הָפַךְ הַיְאוֹר לְדַם, בּוֹ הוֹצִיא מִצּוּר מָיִם.

וַיּוֹסֶף^[36] הָאֱלֹהִים אוֹת שֵׁנִי, וַיְּצַוֵּהוּ,

עַתָּה אֱלֵי חֵיקֶךָ הָבֵא אֶת יָדֶךָ,

וַיְבִיאָהּ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִיאָהּ מִשָּׁמָּה,

וַיֶּחְרַד כִּי הָיְתָה מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג,

וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ שֵׁנִית אֶל חֵיקֶךָ,

וַיּוֹצִיאָהּ וַתִּטְהָר, כִּי כִבְשָׂרוֹ שָׁבָה,

בַּעֲבוּר יִרְאוּ כִּי גַם בָּאָדָם מֶמְשַּׁלְתֶּךָ,

כִּי תַטֶּה אֶת יָדֶךָ לַשְׁפִּיל פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

עַל נָדִיב תִּשְׁפּוֹךְ בּוּז, רוֹזְנִים תַּעֲשֶׂה כַתֹּהוּ,

וִימִינְךּ כִּי תִשְׁלַח לַעֲזוֹר אֶת פּוֹעֲלֵי צֶדֶק,

רוֹמְמוֹת אֵל לָהּ, הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי,

אִם לֹא יַאֲמִינוּ אֶל אוֹת הָרִאשׁוֹן עָשִׂיתָ,

אֶל הָאוֹת הָאַחְרוֹן כִּי יַבִּיטוּ יַאֲמִינוּ,

אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁתֵּי אוֹתוֹת הָאֵלֶּה,

כִּי יֹאמְרוּ לָךְ גַּם אוֹתוֹת אֵלֶּה לֹא יַסְפִּיקוּ,

אֶל צִיר כָּמוֹךָ שֻׁלַּח לַהֲפוֹךְ כִּסֵּא מֶלֶךְ,

וּלְהַשְׁחִית הָאָרֶץ מַמְלָכָה עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

הַתְּצַו גַּם עַל רָעָב עַל חֶרֶב אוֹ עַל דֶּבֶר,

הָרֵם קוֹל עַל עַפְרוֹת תֵּבֵל אוֹ עַל הַמַּיִם.

הֲגַם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ יֹאמְרוּ לָךְ הִנֵּנוּ?

גַּם זֹאת יֵדְעוּ מֵאוֹת הַשְּׁלִישִׁי לָךְ אֶתֵּנָה,

קַח מִמֵּימֵי הַיְאוֹר וּלְעֵינֵיהֶם תַּעֲשֶׂנּוּ,

אֶת כָּל אֲשֶׁר תִּקַּח מַיִם יִהְיוּ בַכֶּלִי,

שְׁפּוֹךְ אוֹתָמוֹ אָרְצָה דַּם יִהְיוּ בַיַבָּשֶׁת,

אָז יָבִינוּ כּי גַּם הָאֵיתָנִים תַּכְרִיעַ,

כִּי אִם הַמַּיִם כֻּלָּם אֶל דַּם יֵהָפֵכוּ,

אָז יִמַּח כָּל הַיְּקוּם בַּצִמָּאוֹן יָמוּתוּ,

יִתּוֹם הֶחָצִיר לַבְּהֵמָה, יִתּוֹם הַלֶּחֶם,

בַּהֲפוֹךְ הַמַּיִם, לִשְׁמָמָה תִּהְיֶה הָאָרֶץ.

מֵאוֹתוֹת^[37] רַבּוֹת אֵלֶּה מִלֵּא בָם יָדֵיהוּ,

הֶאֱמִין משֶׁה כִּי יִרְאוּם הָעָם בּוֹ יַאֲמִינוּ,

כִּי יְיָ עוֹשֶׂה זֹאת רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּ,

מַעֲנֶה לָשׁוֹן לִשְׁאַל יוֹתֵר לֹא לוֹ הִשְׁאִירוּ,

כִּי מַה יִּשְׁאַל? אִם אוֹתוֹת מֵאָה אוֹ אֶלֶף,

מַה נָּקֵל כִּי יַעֲשֵׂם אֵל עוֹשֶׂה כֹל מֵאַיִן.

אַךְ עַד כֹּה רוּחַ מַלְכוּתוֹ עָלָיו לֹא עָבָרָה,

עַד כֹּה עֹז לֹא מָצְאָה נַפְשׁוֹ, לֹא אֻזָּר חָיִל,

לָכֵן לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ שִׁלְּחוֹ עוֹשֵׂהוּ,

רַגְלָיו כָּאֲסוּרוֹת, הַרְאוֹת מִשְׂרָה חָדַל כֹּחַ,

קַלּוּתוֹ נָגֶד עֵינָיו, רוּחוֹ תִּלְחָצֶנּוּ,

כָּל הַיּוֹם תִּתְפַּלָּא בוֹ, כָּל הַיּוֹם דּוֹבֶרֶת,

"הַאֲנִי מִקְּדוֹשִׁים בָּאָרֶץ אֹמֶץ אוֹסִיפָה?

אִם פִּי יָמִית רָשָׁע וִיחַיֶּה מָרֵי נָפֶשׁ,

כִּסֵּא גִבּוֹר אַשְׁמִיד, קֶרֶן דַּלִים אָרִימָה,

אָשִׂים שֵׁם עוֹלָם, יוֹשְׁבֵי אִיִּים בִּי יָשִׂיחוּ,

יֹאמְרוּ: זֶה הָאִישׁ מַרְעִישׁ גּוֹיִם מַרְגִּיז אָרֶץ?

הֲכֹל זֹאת הֵטִיל אֱלֹהִים עַל אִישׁ כָּמוֹנִי,

עַל רוּחַ נִשְׁבָּרָה הֵטִיל כָּל זֶה הַסַּעַר?

אֵיךְ, רוּחִי תֹאמַר בִּי גַּם מֵאָדָם קָטֹנְתָּ,

וַיְיָ אוֹמֵר אֵלַי מִכֻּלָּם גָּדַלְתָּ?

מָה אוֹמַר עוֹד לָאֵל כָּל מִשְׁאֲלוֹתַי תַּמּוּ,

אָז בִּקֵּשׁ לוֹ חֲדָשׁוֹת שָׂם מוּמוֹ מַחְסֵהוּ,

אֶל אֱלֹהָיו הִתְחַנֵּן וַיַּעַן וַיֹּאמֶר!

"אִם טֶרֶם בַּבֶּטֶן נוֹצַרְתִּי הִקְדַּשְׁתַּנִי,

לִהְיוֹת צִיר בַּגּוֹיִם וּלְנָבִיא לָךְ שַׂמְתַּנִּי,

לָמָּה מֵאָז לֹא שַׂמְתָּ אֶת פִּי חַד כַּחֶרֶב,

וּלְשׁוֹנִי כַּחֵץ וּשְׂפָתַי חֵן חֵן תַּבַּעְנָה,

כִּי אָז יֶעֱרַב שִׂיחִי, מִלַּי אֹזֶן יִפְתָּחוּ,

בִּי אֲדֹנָי! הַבֵּט אֶת מִי אַתָּה שׁוֹלֵחַ,

עֲרַל שָׂפָה וּכְבַד פֶּה וּלְשׁוֹנוֹ כָבֵדָה,

הֲלִשְפּוֹט מֶלֶךְ עַז, אִישׁ כָּמוֹנִי בָחַרְתָּ,

יַעֲרוֹך מִלִּין נֶגֶד דּוֹבֵר עַזּוּת כָּמוֹהוּ?

וּלְדַבֵּר בִּקְהַל עַם וּבַלְּאוּמִים יוֹכִיחַ?

גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשׁוֹם דַּבֵּר בַּל יָדַעְתִּי,

מַדּוּעַ לַעֲשׂוֹת מוֹפְתִים כֹּחַ מִלֵּאתַנִּי,

וּלְדַבֵּר צַחוֹת אוֹת עִמָּדִי לֹא עָשִׂיתָ,

כִּי עוֹד מוּמִי בִי, לֹא אָמַרְתָּ אֶרְפָּאֶךָ,

כִּבַּדְתַּנִי גַּם גִּלִּיתָ לִי אֶת סוֹדֶךָ,

וּמֵאָז דַּבֶּרְךָ מֶה הָיִיתִי עוֹד אָנִי".

גַּם תַּחֲנוּנָיו^[38] אֵלֶּה נִרְצוּ לִפְנֵי רַב חֶסֶד,

לֹא יַחְשׁוֹב אֵל עָוֹן אִם אִתּוֹ יִשְׁפֹּט גָּבֶר,

אִם לִבּוֹ נָכוֹן עִמּוֹ רוּחוֹ לוֹ נֶאֱמֶנֶת,

וּבְדַבְּרוֹ מִשְׁפָּט צִדְקַת אֵל נַפְשׁוֹ יוֹדַעַת.

אַף כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים זֶה דַרְכָּם לָמוֹ,

מִשְׁפָּט דּוֹבְרִים אוֹתוֹ, אַךְ לֹא אֵלָיו יָרִיבוּ,

וִיחַכּוּ לוֹ, אִם טוּב טַעַם יַעֲנֵם יוֹדוּהוּ,

אִם סוֹדוֹ יַעְלִים מֵהֶם, יַד לַפֶּה יָשִׂימוּ,

גַּם אֶת עַבְדּוֹ משֶׁה נִחַם אֵל וַיַּעֲנֵהוּ,

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי אִלֵּם שָׂמָהוּ,

אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ עִוֵּר אוֹ מִי יָשִׂים פִּקֵּחַ?

הֲלֹא אָנֹכִי יְיָ עוֹשֶׂה כָל אֵלֶּה,

מֵאַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים רַבּוֹת שָׁמַעְנוּ,

כִּי כֹה אָמַר אֵלָיו מַה תִּצְּעַק עַל מוּמֶךָ,

אִם עַיִן פֶּה וְאֹזֶן בָּאָדָם בָּרָאתִי,

הָסֵר עָרְלַת שָׂפָה מַה נָּקֵל לִי עֲשׂהוּ,

וּדְבָרִי אִם אֶשֶׁלַח כָּרֶגַע אֶרְפָּאֶךָ,

אַךְ שִׂימְךָ עֲרַל שָׂפָה וּכְבַד פֶּה חָפַצְתִּי,

עִם רֵעֲךָ כִּי תָשִׂיחַ בִּכְבֵדוּת תַּעֲנֶנּוּ,

לֹא כֵן דִּבְּרוֹת קָדְשִׁי אִם מִפִּיךָ יֵצֵאוּ,

תּוֹרוֹתַי כִּי תַגֵּד וּכְדַבֶּרְךָ עִם מֶלֶךְ,

אָשִׂים פִּיךָ דּוֹבֵר צַחוֹת, קוֹלְךָ כַּנֵּבֶל,

וּלְשׁוֹנְךָ עֵט סוֹפֵר, חֵן חֵן עַל שִׂפְתוֹתֶיךָ,

אִמְרוֹתֶיךָ כַּחִצִּים לֵב אֶבֶן תִּפְלַחְנָה,

זֹאת אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר יֵדְעוּ כָּל שׁוֹמְעֵי מִלֶּיךָ,

כִּי רוּחִי דּוֹבֵר בָּךְ, אֱלֹהֶיךָ יוֹרֶךָ,

עַתָּה עַבְדִי אַל תִּזְעָק עוֹד, לֵךְ אֶל דַּרְכֶּךָ,

אָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, דַּבֵּר אוֹרֶךָּ.

לֵב משֶׁה שָׁב אָחוֹר, בָּא עֵת כִּי יִבְלוֹם פִּיהוּ,

מֵאֵין מִלָּה בִלְשׁוֹנוֹ לַמִּשְׁפָּט יַעֲנֶנָּה,

לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוַת אֱלֹהָיו נַפְשׁוֹ חָפֵצָה,

לוּלֵי לִבּוֹ נִלְחַם בּוֹ, מֵחֲדָרִים אֵימָתָה,

אוֹמֵר אֵלָיו: "אִם לִנְשׂוֹא מִשְׂרָה לֹא נוֹצָרְתִּי,

אֵיך אֶשָּׂא מִשְׂרָה זֹאת לֹא נוֹצַר לָהּ לֵב גֶּבֶר?

הֲיֻתַּן מַשָּׂא כִּכָּר עַל שִׁכְמַת הַיֶּלֶד?

גַּם יִרְאָתִי נִפְלָאת לִי עַל כֵּן הֱצִיקַתְנִי,

וּבְצַר לִי אַאֲמִין כִּי חַתְחַתִּים בַּדָּרֶךְ,

כִּי אִם יְיָ אָמַר לִי אֶהְיֶה אִתֶּךָ,

לָמָּה אִירָא? אֵיךְ לֹא אֶהְיֶה כַכְּפִיר בּוֹטֵחַ?

אֵין זֶה, כִּי אִם בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ אִכָּשֵׁלָה,

בֵּין גַּלֵּי יַם אֶעֱבוֹר, בֵּין לַהֲבֵי אֵשׁ אֵלֵכָה,

הַאֶצְדַק כִּי אַאֲשִׁים נַפְשִׁי עַל כִּי יָרֵאָה?

לֹא רַב כֹּחִי מִכֹּחַ יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ,

גַּם הוּא כַּאֲשֶׁר שָׁב אֶל חֶבְרוֹן אֶל בֵּית אָבִיהוּ,

הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ הִבְטִיחַ לוֹ עוֹשֵׂהוּ,

וַיִּירָא פֶּן אֵם עַל בָּנִים עֵשָׂו יַכֶּנּוּ,

יַעַן מֶה יָרֵא. אֵיךְ לֹא נִשְׁעַן עַל קוֹנֵהוּ?

יַעַן עֹז אֵל וּשְׂשׂוֹן יִשְׁעוֹ מָצָא מִקֶּדֶם,

בִּהְיוֹתוֹ נוֹדֵד וּבְבֵית אוֹיְבָיו בּוֹ הֵתַלּוּ,

לֹא מָצָא עַתָּה, רוּחוֹ הַטּוֹב סָר מִמֶּנּוּ,

כָּמוֹהוּ כָּמוֹנִי מִקְרֶה אֶחָד לִשְׁנֵינוּ,

לָמָה עוֹדֶנִּי נַעַר אִישׁ גִּבּוֹר הָרַגְתִּי,

וּלְבַדִּי הָמוֹן רַב עַזֵּי מֶצַח הִפְחַדְתִּי,

לִירוֹא בַּל יָדַעְתִּי, כִּי אֵל עֹז הִלְבִּישַׁנִּי,

כֹּחַ יְיָ מָלֵאתִי אָז וּבוֹ בָּטַחְתִּי,

עַתָּה לַעֳשׂוֹת נוֹרָאוֹת מֵאֱלֹהַי נִקְרֵאתִי,

סָר כֹּחִי מֵעָלַי, אֹמֶץ לֵב לֹא מָצָאתִי,

עַל כֵּן צַר לִי, גַּם יָרֵא אָנֹכִי לָלֶכֶת,

וּלְבַקֵּשׁ לִי הַגְּדוֹלוֹת הָאֵלֶה נִכְלַמְתִּי".

אֶל הֶגְיוֹן לִבּוֹ לֹא פָנָה אֵל, לֹא עָנָהוּ,

בַּעֲבוּר נַסּוֹת אוֹתוֹ וּלְבַעֲבוּר יַגְדִיל כֹּחַ,

יָדַע אֱלֹהִים כִּי יִרְאַת אֵל בּוֹ מוֹשֶׁלֶת,

וּבְאַחֲרִית תִּגְבַּר עַל כֹּל, גַּם עַל אֵימַת מָוֶת,

וּמִמּוֹרָא אֱלֹהָיו כִּי יֹאמַר הִנֵּנִי,

אָז גַּם אֵל יַעֲנֵהוּ הִנֵּנִי! עֲזַרְתִּיךָ!

מַחֲרִישׁ^[39] מִשְׁתָּאֶה עָמַד, מִתְבּוֹנֵן מַה יַּעַן,

וּכְגֶבֶר אֵין אֱיָל, לַעֲנוֹת בַּל יוֹדֵעַ,

אָז קָרָא מִמֵּצָר אֶל אֱלֹהָיו, וַיֹּאמֶר:

"בִּי אֲדֹנָי! לָמָּה עַתָּה כָזֹאת יָעַצְתָּ,

לִקְרֹא אִישׁ כָּמוֹנִי לַעֲשׂוֹת מַלְאֲכוּתֶךָ,

הֲמִפִּי עוֹלֵל וְיוֹנֵק תִּיסַד עֻזֶּךָ,

יוֹסֵר גּוֹיִם! גַּם מֵאָז נוֹרָאוֹת עָשִׂיתָ,

אַךְ אֶת מִי שָׁלַחְתָּ? מִי בָּאוּ בִדְבָרֶיךָ?

אֶרְאֶלֵּי מָרוֹם! מַלְאָכִים גִּבּוֹרֵי כֹחַ!

מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה בִּדְבַר מִי נִבְקָעוּ?

וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם בִּדְבַר מִי נִפְתָּחוּ?

מִי הֵפִיץ מִבִּקְעַת שִׁנְעָר כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן?

מִי שָׁלַח יָד בִּסְדוֹם, בַּעֲמוֹרָה וּבְנוֹתֶיהָ?

מִי נִגַּע אֶת פַּרְעֹה? מִי הֶחֱלָה אֶת אֲבִימֶלֶךְ?

חִתַּת לָבָן מִי צִוָּה? לֵב עֵשָׂו מִי הִכְנִיעַ?

הַאִם לַעֲשׂוֹת מוֹפְתִים אֵלֶּה קָרָאתָ גָּבֶר?

יַד אָדָם לֹא עָשָׂם, מִצְוַת פִּיו לֹא נִשְׁמָעָה,

אַף כִּי נוֹרָאוֹת מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר הִשְׁמַעְתַּנִּי,

בָּם תִּשְׁפּוֹט גּוֹי וֵאלֹהָיו, בָּם תָּפִיץ צָרֶיךָ,

בָּהֶם עַד כּוֹכָבִים תָּרִים קֶרֶן עַמֶּךָ,

עַמִּים כִּי יִשְׁמָעוּן, יִירְאוּ מֵאוֹתוֹתֶיךָ,

יֹאמְרוּ, כָּמֹהֶם מִימֵי קֶדֶם לֹא שָׁמַעְנוּ,

לַעֲשׂוֹת אֵלֶּה תִּבְחַר גָּבֶר, גֶּבֶר כָּמוֹנִי?

נָא קוּמָה אֱלֹהִים וַעֲשֵׂה לָךְ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּבְיַד שָׁלַחְתָּ מִנִּי עַד, תִּשְׁלַח גַּם עָתָּה".

לָרִיק^[40] בִּקֵּשׁ זֹאת וּלְרָצוֹן לֹא לוֹ הָיָתָה,

אָמוֹר אֶל אֵל מַה תַּעֲשֶׂה, אָמוֹר מַה יָעַצְתָּ,

הֲיִסְכּוֹן אֶל כָּל חַי? מִי זֶה יוּכַל עֲשׂוֹהוּ?

מַחְשִׁיךְ עֲצַת עֶלְיוֹן, בּוֹטֶה מִלִּין אֵין דַּעַת,

כִּי עֲצָתוֹ עֲמוּקָה מִתְּהוֹם, מִי יִדְלֶנָּה,

גַּם אַף יְיָ חָרָה בוֹ, קָשׁוֹת עָנָהוּ:

"הַלְמַעַן תִּמְנַע מֵהֲלוֹךְ תָּפֵר מַה יָעַצְתִּי?

לִי עֵצָה וּגְבוּרָה וַעֲצָתִי אֲקִימֶנָּה,

הַמַּלְאָך הַגּוֹאֵל עַמִּי מִגֵּיא צַלְמָוֶת,

אָדָם יִהְיֶה וּבְיָדוֹ אַכֶּה אֹיְבַי לֶחִי,

אַל יֹאמַר לִבֶּךָ יַעַן אַפּוֹ הֶחֱרֵיתִי,

יִבְחַר אֱלֹהִים לוֹ אִישׁ חַיִל טוֹב מִמֶּנִּי,

כִּי אַחַת דִּבַּרְתִּי אַתָּה מַלְאָכִי תֶהִי,

אַתָּה תוֹצִיא אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,

לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֶת כָּל מוֹצָא פִי מִלֵּאתָ,

אַךְ אָמַרְתִּי גַּם נָבִיא תִּהְיֶה וַאֲכַבֶּדְךָ,

חֵן אֶצּוֹק עַל שִׂפְתוֹתֶיךָ, צַחוֹת אֶל פִּיךָ,

יַעַן הִפְצַרְתָּ וַאֲשֶׁר לֹא נָכוֹן דִּבַּרְתָּ,

קָרָאתִי אִישׁ כּוֹנַנְתִּיו שַׂמְתִּיו לִנְבִיאֶךָ,

אָחִיךָ הַלֵּוִי הוּא, אֶת אַהֲרֹן יָדַעְתִּי,

הוּא יַגִּיד לָעָם הַדְּבָרִים תָּשִׂים אֶל פִּיהוּ.

מַה נִּכְבָּד אָחִיךָ! ישֶׁר לִבּוֹ אָהַבְתִּי,

כַּאֲשֶׁר גִּלִּיתִי אָזְנוֹ, כִּי נָגִיד שַׂמְתִּיךָ,

וָאֲצַוֶּה אוֹתוֹ כִּי לֵאלֹהִים לוֹ יַחְשְׁבֶךָ,

וּכְשׁוֹמֵעַ מִפִּי, כֵּן יִשְׁמַע תּוֹרַת פִּיךָ,

לֹא רָעָה עֵינוֹ בָךְ, כִּי לִבּוֹ רַק שָׂמֵחַ,

כַּצְבִי רָץ עַל הֶהָרִים יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ,

לִרְאוֹת הוֹדֶךָ, לִשְׂמוֹחַ בִּגְדוּלָתֶךָ,

עַל כֵּן הוּא וּבָנָיו מִשְׁפְּטֵי עַמִּי יַגִּידוּ,

כָּעָם כַּמֶּלֶךְ מַה יַעֲשׂוּ, לָהֶם יִשְׁאָלוּ,

עַל פִּי מִשְׁפַּט הָאוּרִים עַל לִבָּם יִשָּׂאוּ,

כִּי שִׁפְלֵי רוּחַ אָהַבְתִּי, כָּבוֹד יִתְמֹכוּ.

כַּאֲשֶׁר יִלָּוֶה אֵלֶיךָ אַהֲרֹן אָחִיךָ,

מַה טּוֹב מַה נָּעִים יִהְיֶה שֶׁבֶת אַחִים יַחַד!

לִשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים אֶתְכֶם דִּמִּיתִי,

וַאֲנִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, גַּם אֶהְיֶה עִם פִּיהוּ,

וּמַה תַּעֲשׂוּן אוֹרְכֶם, כִּי מִי מוֹרֶה כָמוֹנִי!

עַתָּה משֶׁה שׁוּבָה אֶל מִדְיָן עִם צֹאנֶךָ,

שָׁם הוֹחֵל עָלַי כִּי עוֹד אֲדַבְּרָה אִתֶּךָ,

גַּם אֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח עַל יָדֶךָ,

בּוֹ תַעֲשֶׂה אֶת הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ".

כִּשְׁמוֹעַ משֶׁה, כִּי קָצַף אֵל עָלָיו קֶצֶף,

נִחַם מֵאֲשֶׁר דִּבֶּר, בּשֶׁת פָּנָיו כִּסָּתְהוּ,

חָלִילָה לּוֹ הַפְצֵר עוֹד, חָדַל הִתְמַהְמֵהַּ,

כָּל עַצְמוֹתָיו תֹּאמַרְנָה דַּבֵּר אֵל, נִשְׁמָעָה,

מָלֵא יִרְאַת אֱלֹהָיו לִבּוֹ נָתַן אֹמֶר:

"אִם גֵּוִי לַמַּכִּים וּבְפָנַי אִם יָרוֹקוּ,

בָּזֹאת אֶתְנֶחָם, כִּי אִמְרֵי פִי אֵל שָׁמַרְתִּי,

וַאֲיַחֲלָה לוֹ מֵאוֹיְבִי כִּי עָז יַצִּילֵנִי.

כִּי לֹא חִנָּם דִּבֵּר בִּי,לֹא לָרִיק יִשְׁלָחֵנִי,

כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ כַּחוֹתָם עַל לֵב אָשִׂימָה".

כַּאֲשֶׁר הִתְחַזֵּק בֵּאלֹהָיו לֵאמֹר הִנֵּנִי,

וּמִיִּרְאַת אֵל הִשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד.

מָצָא כֹחַ חָדָשׁ, צוּר עוֹשֶׂה כֹּל בֹּו חִדְּשָׁהוּ,

כִּי נָתַן עָלָיו רוּחַ מַלְכוּת, הוֹד עָטָהוּ,

אָז נֶהְפַּךְ לִבּוֹ, עַל פַּחְדּוֹ אָמַר אַיֵּהוּ.

אִם רִאשׁוֹן אֶל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כֵּן קָּרָהוּ,

כִּי אֶל הַכֵּלִים נֶחְבָּא כַּאֲשֶׁר הִמְלִיכוּהוּ,

וּבְיוֹם אֵיד, רוּחַ אֱלֹהִים עָלָיו צָלָחָה,

וַיְהִי אַמִּיץ לֵב, אֵין בַּגִּבּוֹרִים כָּמוֹהוּ,

אַף כִּי אִישׁ דָּגוּל מֵרִבְבוֹת אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ,

רָם הוֹדוֹ, עַל הוֹד כָּל נָבִיא, עַל הוֹד כָּל מֶלֶךְ,

אִם הוּא בִּגְאוֹן אֱלֹהָיו יִשְׁפּוֹט עוֹשֵׂי רֶשַׁע,

יִלְעַג עַל הָמוֹן רַב, יִלְעַג עַל סוּס וָרֶכֶב,

גַּם כִּסְאוֹת גִּבּוֹרִים כַּתֹּהוּ לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

יַעַן מִנְּעוּרָיו רַק הַשְׁפֵּל רוּחוֹ מַעֲשֵׂהוּ,

עָנָו מִכָּל אָדָם לֹא הִתְגַּדֵּל עַל רֵעַ,

בַּמֶּה יֵדַע כָּל עוֹד עַנְוָתוֹ בוֹ מָשָׁלָה,

כִּי גַאֲוָתוֹ הָרְצוּצָה כָּמוֹהָ עָצֵמָה,

אִם מִשְּׁפַל שִׁבְתָּהּ אֵל לַחָפְשִׁי יוֹצִיאֶנָּה,

לִהְיוֹת אֶל יוֹם נָקָם מַעְדָּה גָאוֹן וָגֹבַהּ,

לִבְצֹר רוּחַ נָגִיד וּלְדַכֵּא רִשְׁעֵי אָרֶץ.

עַתָּה כִּי לָבַשׁ גֵּאוּת, לָבַשׁ עֹז וָחַיִל,

רָאָה כִּי גַּם גַּאֲוָתוֹ לוֹ לִצְבִי תִפְאֶרֶת,

מוּל אֲחוֹתָהּ הָרַכָּהּ כַּלְּבִיאָה עוֹמֶדֶת,

וּכְהָר יוֹרֵק אֵשׁ מוּל פֶּלֶג מָלֵא מַיִם,

לַעֲשׂוֹת תּוּשִׁיּוֹת וּמוֹעֵצוֹת חוֹבְרוֹת הֵנָּה,

כַּמַּיִם וָאֵשׁ לַמְּלָאכָה יַחְדָיו יִכּוֹנוּ,

זֹאת לוֹ לָחֹן עֲנָוִים, זֹאת לַעֲמוֹד בַּפֶּרֶץ,

זֹאת תַּשְׁכִּיחַ מִמֶּנּוּ עֶרְכּוֹ עַל רֵעֵהוּ,

וּלְבָבוֹ לֹא יָרוּם גָּם מֵאֶבְיוֹן בַּשַּׁעַר,

זֹאת תַּשְׁכִּיחַ מִמֶּנּוּ עֶרֶךּ בּוֹזֵי צֶדֶק,

וּכְלֹא אָדָם גַּם מַלְכֵי אֶרֶץ לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

חֲבוּקוֹת הֵן כִּשְׁתֵּי רֵעוֹת אַחַת אֶל אַחַת,

וּבְהֵיכְלֵי הַגְּדוֹלִים לַעֲשׂוֹת חַיִל תַּעֲמֹדְנָה.

לָכֵן כַּאֲשֶׁר זֶה הָאִישׁ משֶׁה הֶחְלִיף כֹּחַ,

וּגְאוֹן אֱלֹהָיו כַּעֲדִי זָהָב עֲנָקַתְהוּ,

אָמַר: נָקָם אֶלְבַּשׁ חֶרְפַּת עַמִּי אָסִירָה,

וּכְצֵאת מַלְאַךְ אֱלֹהִים לִפְנֵיהֶם אֵצֵאָה,

כִּי אֱלֹהַי מָעֻזִּי, מַה יַעֲשֶּׂה לִי גָבֶר,

לִבִּי שָׂם כַּחַלָּמִישׁ מִי זֶה יַעְתִּיקֶנּוּ,

דָּבָר לֹא בִקֵּשׁ עוֹד, רַק שָׂא נָא אֵל וּרְצֵנִי,

עַל חֶטְאוֹ הִתְוַדָּה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֵּלֶךְ.

---

השיר הששי [רוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ עֶצֶב]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

רוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ עֶצֶב,

אֶל הָרִים וַעֲמָקִים נָתַתָּ קֶצֶב,

וּגְבוּלוֹת הָאָרֶץ אַתָּה יָצַרְתָּ,

לָמָּה נֹאמַר נוֹאָשׁ, אוֹ מַה נּוֹחִילָה,

וּמִגְּבוּלוֹת שַׂמְתָּ הֲלֹא נַשְׂכִּילָה,

כִּי עִתּוֹת לַצָּרָה אַתָּה קָצַבְתָּ,

הִנֵּה מֵאֲבוֹתֵינוּ כָּזֹאת שָׁמַעְנוּ,

כַּאֲשֶׁר אֶל אֵל זָעֲקוּ לֵאמֹר גָּוַעְנוּ,

אֶל חֲלָלִים אֶל יוֹרְדֵי בוֹר דִּמִּינוּ,

נָשְׂאוּ הַמְבַשְּׂרִים קוֹל וּפְדוּת הִשְׁמִיעוּ,

אַחַר כָּתְלֵיהֶם עָמְדוּ וַיָּרִיעוּ,

הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה לוֹ קִוִּינוּ!

עֵץ יִזְקַן בָּאָרֶץ חָדַל צוֹמֵחַ,

עוֹד מֵרֵיחַ מַיִם גִּזְעוֹ פוֹרֵחַ,

יוֹצִיא נֵץ וָפֶרַח יִגְמוֹל פִּרְיֵהוּ,

לֹא כֵן צִיצֵי שָׂדֶה אִם הֵם יִמָּלוּ,

דֶּשֶׁא לֹא יִהְיֶה עוֹד קָנִים קָמָלוּ,

אַחֲרֵי יָבֵשׁ חָצִיר יֹאמְרוּ אַיֵּהוּ.

אַף כֵּן רִשְׁעֵי אָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִפֹּלוּ,

כַּעֲשַׂבִּים בַּשָּׂדֶה נָבוֹל יִבּוֹלוּ,

וּנְעוּרֵיהֶם לָעַד לֹא יִתְחַדָּשׁוּ,

כָּאֲרָזִים וּתְמָרִים עַל יִבְלֵי מָיִם,

יָנוּבוּ צַדִּיקִים כִּימֵי שָׁמָיִם,

לֹא יִשְׁכְּנוּ חֲרֵרִים גַּם אִם יִיבָשׁוּ.

גַּם כֶּרֶם יִשְׂרָאֵל זָרִים חִבֵּלוּ,

כַּבּוֹצְרִים בָּאוּ לוֹ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוּ,

גִּדְרוּ שָׂמוּ פָּרוּץ, סֻכּוֹ נוֹפֶלֶת,

עֵת מַעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה לָהֶם נִפְתָּחוּ,

עִנְבֵי אַשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאוֹם פָּרָחוּ,

גַפְנָם לֹא שִׁכְּלָה, עָלֶה בַּל נוֹבֶלֶת.

בִּנְבִיאֵי הָאֱלֹהִים הָעָם הֶאֱמִינוּ,

דִּבְרֵי הַמְּבַשְּׂרִים טוֹב לִבָּם הִרְנִינוּ,

תַּחַת רוּחַ כֵּהָה בַּשִּׁיר רִנֵּנוּ,

"גַּם מֵאֶרֶץ מַשְׁקֶה זֹאת אֶרֶץ מִצְרַיִם,

אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה צִוָּה אֵין מַיִם,

וּמְקוֹר מַיִם חַיִּים אַתָּה צוּרֵנוּ".

מֵרָחוֹק אֱלוֹהַּ כָּל זֹאת חָזִיתָ,

טֶרֶם נוֹצָרוּ מַה יִהְיוּ רָאִיתָ,

שׂוֹרֵק זֶה נָטַעְתָּ מַה הוּא יָדַעְתָּ,

כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת מִטּוֹב יָצָאוּ,

וּפְרִי צֶדֶק עַנְפֵי יוֹשֶׁר יִשָּׂאוּ.

עַל כֵּן בָּם בָּעַמִּים עֻזְּךָ הוֹדַעְתָּ,

מַה דִּבְּרוּ הַמְּבַשְּׂרִים שִׁירִי יוֹדִיעַ,

עַל מַעֲנֶה בֵּית יַעֲקֹב אֹמֶר יַבִּיעַ,

מִלָּיו יָגִילוּ לֵב, כּוֹשֵׁל יָקִימוּ,

צוּר! נָא מִמְּרוֹמֶךָ תִּשְׁלַח עֶזְרֶךָ,

טוּב טַעַם תּוֹרֵנִי הָבֵן סִפְרֶךָ,

אָז כַּחוֹתָם עַל לֵב שִׁירִי יָשִׂימוּ.

_______________

מִמִּדְבַּר חוֹרֵבָה¹ שָׁב משֶׁה עִם מִקְנֵהוּ,

אֶל אֶרֶץ מִדְיָן אֶל חוֹתְנוֹ לִרְאוֹת פָּנֵיהוּ,

גַּם הָשֵׁב הַצֹּאן אֶל יָדוֹ וּלְהוֹדִיעֵהוּ,

כִּי אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ יָשׁוּב, אֶל מִצְרַיִם.

אַךְ מַה שָּׁמַע מִתּוֹךְ הַסְּנֶה הֶעְלִים מִמֶּנּוּ,

כִּי הִתְהַלֵּל בִּגְדוֹלוֹת, הִתְפָּאֵר עַל רֵעַ,

לֹא יִסְכּוֹן לִטְהָר לֵב, לֹא יַחְפּוֹץ שַׁח עֵינָיִם,

גַּם לֹא יִגְלֶה סוֹד חָתוּם עַל אֶרֶץ אַחֶרֶת,

טֶרֶם אֶל אֲסִירֵי הַתִּקְוָה יַגִּידֶנּוּ,

אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ אָמַר: "אֶל אַחַי אָשׁוּבָה,

אֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וּמַה עוֹשִׂים הֵמָּה".

אַף כִּי יָדַע חוֹתְנוֹ מַדּוּעַ הוֹלֵךְ שָׁמָּה,

כִּי מֵאָז הִגִּיד לוֹ אֶל מַה נַּפְשׁוֹ יִחֵלָה,

אֶל יוֹם יְיָ בּוֹ לָאוֹר יֵהָפֵךְ אֹפֶל,

זֹאת לֹא עָלָה עַל לִבּוֹ, כִּי יַפְקֵד אֵל גָּבֶר,

כִּי אֶת חֲתָנוֹ משֶׁה שָׂם נָגִיד וּמוֹשִׁיעַ,

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,

כִּי מִי רָאָה כָזֹאת אוֹ מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה,

וּמִתּוֹם לֵב כָּרֵעַ כָּאָח לוֹ עָנָהוּ:

"אַף כִּי כַמַּלְאַךְ אֱלֹהִים לָנוּ נֶחְשַׁבְתָּ,

אִם לִרְאוֹת בִּשְׁלוֹם אַחֶיךָ נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ,

הַפְצַר בָּךְ עָוֹן יֵחָשֵׁב, מַלֵּא חֶפְצֶךָ,

וּלְשָׁלוֹם לֵךְ, וּמְצָא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבָּךְ".

עוֹדוֹ² עִיר מִדְיָן אַסִּיר הַתִּקְוָה, לִשְׁמוֹעַ

מַה יִּפְקוֹד אֵל עָלָיו וּמָתַי יִשְׁלָחֵהוּ,

בַּשֵּׂר טוֹב לַעֲנָוִים וּדְרוֹר אֶל יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ,

נִרְאָה אֵלָיו יְיָ גַּם נִחֲמוֹ וַיֹּאמֶר:

"שָׁלוֹם לָךְ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל, לֵךְ שׁוּב מִצְרַיְמָה,

מֵאוֹיֵב אַל תִּירָא, צוּרֵי מִכְשׁוֹל פִּנִּיתִי,

כִּי מֵתוּ הָאֲנָשִׁים הַמְּבַקְּשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ".

כַּגִּבּוֹר יָרוּץ אֹרַח שָׂשׂ משֶׁה לָלֶכֶת,

כִּי לֹא עוֹד עַל אַדְמַת חָם יִקְרֶנּוּ עַצֶּבֶת,

כִּי לֹא עוֹד יִרְאֶה רָע נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ,

עַל כֵּן כָּל מַחְמַדָּיו לָקַח אִתּוֹ מִצְרַיְמָה,

אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו נִהַג עִמּוֹ בַדָּרֶךְ,

עַל הַחֲמוֹר הִרְכִּיבָם, גַּם כֵּלָיו וּמַעֲשֵׂהוּ,

זוּלָתִי מַטֵּה אֱלֹהִים מַקֵּל תִּפְאֶרֶת,

לֹא שָׂם בֵּין הַכֵּלִים, כִּי אֶל יָדוֹ קָחָהוּ,

יָקָר הוּא לוֹ מִכֹּל, לֹא יַשְׁוֶה בוֹ כָּל חֵפֶץ,

כִּי מַטֵּה עוֹז הוּא, בּוֹ יַאְדִּיר שֵׁם אֵל בָּאָרֶץ.

כַּאשֶׁר³ הֵכִין מַעֲשָׂיו לָשׂוּם רַגְלוֹ לַדָּרֶךְ,

עוֹד אִמְרַת אֱלוֹהַּ בָּאַתְהוּ וַיְצַוֵּהוּ,

"משֶׁה עַתָּה הוֹלֵךְ אַתָּה לָשׁוּב מִצְרַיְמָה,

הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר הִרְאִיתִיךָ הַר חוֹרֵבָה,

אַתָּה תַעֲשֵׂם לִפְנֵי פַרְעֹה, כִּי כֵן יָעַצְתִּי,

עַל כֵּן שִׂימֵם עַל לִבְּךָ, וּבְלֶכְתְּךָ מִצְרַיִם

הִתְבּוֹנֵן בָּם וּרְאֵה צִדְקוֹתַי מַה גָּבָהוּ,

כִּי אָז תִּהְיֶה נָכוֹן לַעֲשׂוֹת מַלְאֲכוּתֶיךָ,

וִימִינִי תִּהְיֶה לִימִינֶךָ עַל צַר רוֹמֵמָה,

כִּי לֹא רַק בַּעֲבוּר דַּבֵּר אֵלָיו אֶשְׁלָחֶךָ,

לֵאמֹר לוֹ שַׁלַּח אֶת עַמִּי כִּי לִי יָחֹנּוּ,

וּכְכַלּוֹתְךָ דַּבֵּר תֵּפֶן שִׁכְמְךָ לָלֶכֶת,

וּמֵרָחוֹק תַּעֲמֹד עֵת חִצַּי בּוֹ יִפְגָּעוּ,

אַךְ אַתָּה תַגֵּד לוֹ פִּשְׁעוֹ, יָשָׁר תּוֹרֶנּוּ,

אֵיךְ עַל פִּי מִדָּתוֹ מִשְׁפָּטַי לוֹ אָמֹדָה,

אִם לֹא יֹאבֶה לִשְׁמוֹעַ לָךְ, אָז הַזְהִירֵהוּ

וֶאֱמוֹר לוֹ עַל מֶרְיָךָ מַכָּה רַבָּה אַכֶּךָ,

אִם יַקְשֶׁה עָרְפּוֹ עוֹד עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,

הַטֵּה יָדְךָ עַל אַרְצוֹ הָרֵם אֶת מַטֶּךָ,

וּכְרֶגַע כָּל הַמַּכּוֹת יִעַדְתָּ תָּבֹאנָה,

לוּ אֶחְפָּץ גַּם מֵאַחַת הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה,

אִם לִבּוֹ חָזָק כַּבַּרְזֶל, רוּחוֹ כַּנְּחוּשָׁה,

הִנֵּה כַּדּוֹנָג נָמֵס מִפְּנֵי אֵשׁ יִמַּסּוּ,

מִפַּחַד לֵב יַאֲזִין וִיצַו מַהֲרוּ וָלֵכוּ,

אַךְ הַאֲזֵן מִפַּחַד, הַקְשֵׁב מֵאֵימַת מָוֶת,

מֵאֵין הַכֶּר צֶדֶק, מֵאֵין הַכֶּר מִי אָנִי,

בַּמֶּה יֵחָשֵׁבוּ, בָּאֵלֶּה לֹא חָפַצְתִּי,

עַל כֵּן אֲחַזֵק אֶת לִבּוֹ לִסְבּוֹל עֶבְרָתָה,

וּלְקוֹלְךָ לֹא יִשְׁמַע, אֶת עַמִּי לֹא יְשַׁלֵּחַ,

בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת אוֹתוֹתַי עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם,

אָז יִרְאֶה מִי אָדוֹן לוֹ, חֶטְאוֹ יוֹדֶה פִּיהוּ,

וּפוֹשְׁעִים יָבִינוּ דַּעַת, בִּין תּוֹעֵי רוּחַ,

לָכֵן משֶׁה אֶת פַּרְעֹה עַל פָּנָיו תּוֹכִיחַ,

וֶאֱמוֹר אֶל רָשָׁע זֶה כִּי יוֹצֵר הָאָדָם אָנִי,

כָּאִישׁ יַחֲמוֹל עַל בָּנָיו עֲלֵיהֶם אֶחְמוֹלָה,

וּלְכָל עַמִּים הַמְיַשְּׁרִים אוֹרְחוֹתַם אַב אָנִי,

אַךְ יִשְׂרָאֵל בֶּן יַקִּיר לִי, בּוֹ אֶשְׁתַּעְשֵׁעַ,

וּבְכוֹרִי הוּא, כִּי עֶלְיוֹן עַל גּוֹיִם אֶתְּנֵהוּ,

וּמַה הֲרֵעוֹתָ לַעֲשׂוֹת עִם בֶּן אָהַבְתִּי?

הַהוּא יִהְיֶה עָבֶד? עָלָיו תָּשִׂים עֻלֶּךָ?

שַׁלַּח אֶת הַבֵּן הַזֶּה בַּעֲבוּר יַעַבְדֵנִי,

אִם מָאֵן אַתָּה שַׁלְּחוֹ דַּע מָה אַחֲרִיתֶךָ,

בַּעֲוֹנְךָ כִּי רַב צָרוֹת רַבּוֹת יַשִּׂיגוּךָ,

כִּכְלוֹת כֻּלָּם אֶהֱרוֹג אֶת בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ,

כִּי מֵישָׁרִים דִּבַּרְתִּי לָךְ אָז יַגִּיד פִּיךָ".

כַּנֶּשֶׁר⁴ יִפְרוֹשׂ כָּנָף לִדְאוֹת אֶל שָׁמָיִם,

מִהַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לָבוֹא אֶרֶץ מִצְרָיִם,

וּבְלֶכְתּוֹ לִבּוֹ מָלֵא הַשְׂכֵּל גַּם יָדוֹעַ,

יַחְשׁוֹב כָּל הַיּוֹם הַגְדֵּל שֵׁם הָאֵל בָּאָרֶץ,

בָּאוֹתוֹת בַּמּוֹפְתִים יַעֲשֶׂה עַל אַדְמַת צֹעַן,

עַד יַכִּיר לֹא יָדַע אֵל מַה נּוֹרָא מַעֲשֵׂהוּ,

עַד שִׂים קֵן לוֹחֲכֵי עָפָר בֵּין כּוֹכְבֵי שָׁמַיְמָה,

רוֹזְנִים עִם יוֹעֲצֵי אֶרֶץ כַּטִּיט מִרְמָס רָגֶל.

מֵרוֹב הָגוּת לֵב אֵלֶּה שָׁכַח מֵעֲשׂוֹת צֶדֶק,

לֹא זָכַר כִּי עֶרֶל בָּשָׂר עִמּוֹ נוֹסֵעַ,

כִּי הַבֵּן הַנּוֹלָד לוֹ וּשְׁמוֹ אֱלִיעֶזֶר,

לֹא חָתַם אוֹת בִּבְשָׂרוֹ שָׂם אֵל לִבְרִית קֹדֶשׁ,

הֵם בָּאִים בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן לָלוּן שָׁמָּה,

וַיְיָ שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ,

וַיִּתְיַצֵּב כַּצַּר וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתֵהוּ,

צִפֹּרָה טוֹבַת שֶׂכֶל עַל מַה זֹּאת הִשְׂכִּילָה,

מִהֲרָה וַתִּקַּח צֹר וַתָּמָל אֶת הַנַּעַר,

אֶל רַגְלֵי הַשָּׂרָף כַּמִּנְחָה כֹּפֶר נָפֶשׁ,

עוֹר עָרְלָתוֹ הִגִּיעָה, וַתִּזְעַק וַתֹּאמֶר:

"כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי מַלְאָךְ מִמַּעַל!

אֶל דַּם הַבְּרִית הַזֶּה נָא הַבֵּט אֵל וּרְצֵנִי,

וּלְמַלְאָךְ בָּאָרֶץ אַל נָא תִשְׁלַח יָדֶךָ".

וַיִּשְׁמַע אֵל וַיְצַוֶּה וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ,

אָז אָמְרָה, "לֹא לִשְׁפָּךְ דָּם אֱלֹהִים צִוֶּךָ,

"לִהְיוֹת חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת הֵנָּה בָאתָ.

וַיֵּלֶךְ⁵ אֶל מַסָּעָיו עָלֵז וּבָטוּחַ,

אַחֲרֵי נֶחְתַּם בִּבְנוֹ אוֹת חָתוּם בּוֹ אַשְּׁרֵהוּ,

מִבּוֹר אֵין מָיִם בּוֹ דַּם זֶה אַסִּיר שׁוֹלֵחַ,

גַּם בָּא מוֹעֵד אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשׁוֹ יִפְגְּשֵׁהוּ,

כִּי בָא אִמְרַת אֱלוֹהַּ אֶל אַהֲרֹן אָחִיהוּ,

"קוּם לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה אָחִיךָ הַמִּדְבָּרָה,

עַל אֶחָיו גִּדַּלְתִּיו, הוֹדִי עָלָיו נָתַתִּי.

שָׂשׂ אַהֲרֹן עַל אִמְרֵי אֵל, עָרַב לוֹ לִשְׁמוֹעַ,

כִּי עוֹד משֶׁה חַי, כִּי אָהוּב הוּא אֶל עוֹשֵׂהוּ,

כִּי נָתַן עָלָיו הוֹדוֹ, כִּי כָבוֹד עִטְּרָהוּ,

כָּלְתָה נַפְשׁוֹ לִרְאוֹת פָּנָיו, הַקְשֵׁב מִפִּיהוּ,

מָה דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל עַל עַם אָהֵב סֶלָה,

אִם בָּא הַיּוֹם יַצִּיל בּוֹ שָׁסוּי מִיַּד שׁוֹסֵהוּ,

חָזוֹן שָׁמַע הִגִּיד אֶל בֵּית יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר:

"אַחַי נִרְאָה לִי יְיָ, רַב טוּב שָׁמַעְתִּי,

כִּי לָלֶכֶת לִקְרַאת משֶׁה אָחִי צִוַּנִּי,

לִי אוֹמֵר לִבִּי תַּנְחוּמוֹת אֵל יַשְׁמִיעֵנִי,

כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ וּשְׁנַת יֶשַׁע בָּאָה,

עַתָּה אַחַי בַּדֶּרֶךְ שֻׁלַּחְתִּי אֵלֵכָה,

אִם אֵל שׁוֹלְחִי, בֶּטַח אֵלֵךְ, שַׁאֲנָן אָשׁוּבָה,

וּמַה יַּגִּיד לִי אָחִי אֲלֵיכֶם אָבִיאָה".

שׁוֹמְעֵי אֲמָרָיו שָׂשׂוּ, כִּי נִדְכָּאִים אֵלֶּה,

מִיָּמִים רַבִּים לִדְבַר יְיָ צָמָאוּ,

וַיַּעֲנוּ יַחְדָּו, יְיָ עִמְּךָ אִישׁ חַיִל,

הַדְרַת עַם לֵךְ! מַלְאַךְ אֵל בַּדֶּרֶךְ יַנְחֶךָ.

מִהֵר שִׁנֵּס אֶת מָתְנָיו וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ,

נֶזֶר קֹדֶשׁ לִקְרַאת עֲטָרָה, מַה נָּעֵמוּ,

וּלְעֵת הֵאִיר משֶׁה מִקֶּדֶם כָּאוֹר שֶׁמֶשׁ,

נָגַהּ אַהֲרֹן מִיָּם כַּנֹּגַּהּ הַיָּרֵחַ,

עַל הַר הָאֱלֹהִים אִישׁ אֶת אָחִיהוּ פָּגָשׁוּ,

שָׂמַח לֵב אַהֲרֹן אֶל אָחִיו וַיִשָּׁקֵהוּ,

זֹאת חֻקַּת גָּדוֹל, כֵּן אָרְחַת קָדוֹשׁ כָּמוֹהוּ,

גֶּבֶר אָהֵב אֱלֹהִים גַּם הוּא יֶאֱהָבֶנּוּ,

כִּי אוֹהֵב אֵל, אֲהוּבָיו לוֹ אוֹהֲבִים נֶחְשָׁבוּ,

גַּם משֶׁה שָׂמַח בּוֹ, כַּבֵּן אֶת אָב כִּבְּדָהוּ,

אַחַר דִּבֵּר שָׁלוֹם פָּתַח משֶׁה אֶת פִּיהוּ:

"אָחִי! בָּא יוֹם הַיְּשׁוּעָה, בָּא יוֹם לוֹ קִוִּינוּ,

"כִּי כַאֲשֶׁר עִם עֶדְרֵי חוֹתְנִי בָּאתִי הָהָרָה,

"מִתּוֹךְ הַסְּנֶה הַזֶּה הָעוֹמֵד פֹּה בַּשֶּׁפֶל,

"מַרְאוֹת אֱלֹהִים רָאִיתִי, אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

"מִלַּבַּת אֵשׁ הַזֹּאת דִּבֵּר בִּי וַיֹּאמֶר:

"משֶׁה משֶׁה! אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ,

"אֶת עֳנִי עַמִּי אֶת כָּל צָרוֹתָיו רָאִיתִי,

"אַעֲלֵם מִכּוּר בַּרְזֶל זֶה מֵעֳנִי מִצְרַיִם,

"אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי לָתֵת לָהֶם נִשְׁבַּעְתִּי,

"נוֹרָאוֹת נִפְלֵאתִי שִׂמְחַת עוֹלָם הִשַּׂגְתִּי,

"לוּלֵי כִּי מֵאַחֲרִית אִמְרֵי קָדוֹשׁ שָׁמַעְתִּי,

"נַע לִבִּי מִמְּקוֹמוֹ נַפְשִׁי אָחוֹר נָסוֹגָה,

"כִּי אֵלַי קָרָא לֵאמֹר עַתָּה לֵךְ מִצְרַיְמָה,

"וּשְׁפוֹט אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וּשְׁפוֹט אֶת יוֹשְׁבֶיהָ,

"בָּאוֹתוֹת וּבַמּוֹפְתִים בַּמַּרְאֶה הֶרְאַנִּי,

"גַּם נָגִיד שָׂמַנִי דָּבָר יָצָא מִפִּיהוּ,

"אַתָּה תוֹצִיא אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

"מַה נִבְהַלְתִּי מִשְּׁמוֹעַ זֹאת, בּוֹשֶׁת כִּסָּתְנִי,

"אֲנִי אֲשֶׁר אָמַרְתִּי מֵאָדָם קָטֹנְתִּי,

"עַתָּה אֶשְׁפּוֹט מֶלֶךְ, אֶמְלוֹךְ עַל שָׂרֵי קֹדֶשׁ?

"הִתְחַנַּנְתִּי אֵלָיו לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנִּי,

"מִשְׁפָּטִים דִּבַּרְתִּי אִתּוֹ לִשְׁאוֹל הִקְשֵׁיתִי,

"אַךְ עַל כָּל מוֹצָא פִּי רַךְ מִשֶּׁמֶן עָנָנִי,

"עַד הִרְבֵּיתִי הַפְצֵר, עַד עֲצָתוֹ הֶחְשַׁכְתִּי,

"אָז דִּבֵּר אִתִּי קָשׁוֹת אֶת אַפּוֹ הֶחֱרֵיתִי,

"וּבְכָל זֹאת לֹא נִחָם אֱלֹהִים מִשָּׁלְחֵנִי,

"וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵךְ וַאֲנִי אֶהְיֶה אִתֶּךָ,

"וָאֶחְדַל מִדַּבֵּר אֶת אֱלֹהַי יָרֵאתִי,

"גַּם אוֹתוֹת נָתַן לִי לַעֲשׂוֹתָם מַה נּוֹרָא!

"מַטֶּה זֶה אִם אֶחְפָּץ אֶל נָחָשׁ אֶהְפְּכֶנּוּ

וּבִזְנָבוֹ כִּי אֶאֱחוֹז אֶל מַטֶּה אֲשִׁיבֶנּוּ,

"הַיַּד הַזֹּאת אִם אֶחְפָּץ תִּצְטַרַע כַּשָּׁלֶג,

"אִם אֶל חֵיקִי אֲבִיאֶנָּה כִּבְשָׂרִי תֶהִי,

"וּמִיְּאוֹר מִצְרַיִם אֶקַּח מַיִם בַּכֶּלִי,

"כִּי אֶשְׁפְּכֵם אַרְצָה לָדַם יִהְיוּ בַּיַּבָּשֶׁת,

"הָעָם כִּי יִרְאוּ אֵלֶּה מִי שׁוֹלְחִי יַכִּירוּ,

"עַתָּה אָחִי! לִשְׁמוֹר פִּי אֱלֹהַי הִנֵּנִי,

"אַעְדָה גָּאוֹן וָגוֹבַהּ, אֶהְדוֹךְ פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

"לִנְקוֹם נִקְמַת אֱלֹהִים כַּמַּלְאָךְ אֵצֵאָה,

"אַל תֹּאמַר מִי שָׁמַע מִפִּי אֱנוֹשׁ כָּאֵלֶּה,

"אַף כִּי מִפִּי אִישׁ לֹא נִסָּה דַּבֵּר גָּבוֹהַּ,

"דַּע כִּי כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶשְׁמַע אֵל, אֵלֵכָה,

"נָתַן עֲלֵי הוֹד מַלְכוּת יֶשַׁע הִלְבִּישַׁנִּי,

"לִבִּי שָׂם כַּחַלָּמִיש ׁרַגְלַי לֹא יִמְעָדוּ,

"מִפַּרְעֹה לֹא אֵחָת מֵחֵילוֹ לֹא אֶפְחָדָה,

"פִּי יִהְיֶה לָמוֹ כַּפַּטִּישׁ הַמְּפוֹצֵץ סָלַע,

"מִפָּנַי יֵבוֹשׁוּ הֵמָּה, בַּל אֵבוֹשׁ אָנִי,

"גַּם אַתָּה אָחִי שִׂים בֵּאלֹהִים מִבְטָחֶךָ,

"כִּי אִם בִּי בָּחַר אֵל, לֵאלֹהִים לָךְ שָׂמַנִי,

"גַּם בָּךְ בָּחַר לַמֵּלִיץ וּלְפֶה לִי שָׂמֶךָ,

"כִּי אֲהֵבְךָ אֱלֹהִים דִּבֶּר טוֹב עָלֶיךָ,

"לֵךְ עִמִּי דַּבֵּר אֶל הָעָם, דַּבֵּר אֶל הַמָּלֶךְ,

"מַה תֹּאמַר וּמַה תַּעֲשֶׂה אֲנִי אֲצַוֶּךָ,

"אַל תִּירָא, מָר צֵל מִצְרַיִם מַהֵר יִבּוֹלוּ,

"אֶת צִדְקָתְךָ יָדַעְתִּי כָּמוֹךָ כָּמוֹנִי,

"אֶת נַחֲלַת יְיָ אֶת צֹאן יָדוֹ אָהַבְנוּ,

"רַק בַּעֲבוּר הָקֵם אִמְרֵי אֵל בָּהֶם נִמְשׁוֹלָה,

"לֹא בַּעֲבוּר הִשְׂתָּרֵר, לֹא בַּעֲבוּר הוֹן וָעשֶׁר,

“חָלִילָה לָנוּ כִּי שָׂרֵי אֱלֹהִים נָחְנוּ”.

מִדִּבְרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים עֵינֵי אַהֲרֹן אוֹרוּ,

שָׁמַע מִפִּי אָח אָהוּב מַה נַּפְשׁוֹ קִוֵּתָה,

גַּם מִיּוֹשֶׁר אֲמָרָיו כִּלְיוֹתָיו עָלֵזוּ,

מֵהִתְבּוֹנֵן אֶל אָחִיו עֵינוֹ לֹא שָׂבָעָה,

אוֹר פָּנָיו הוֹדִיעוֹ כִּי יִשְׂרָאֵל יוֹשִׁיעַ,

וַיִתֵּן תּוֹדָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר:

"בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן זוֹכֵר אֶת הַבְּרִית מִקֶּדֶם,

"וּבָרוּךְ אַתָּה לַיְּיָ אֲשֶׁר רוֹמִמְךָ,

"וַיִּשְׁלָחֶךָ לִרְפּוֹא אֶת מַחַץ אָחֶיךָ,

"מֵאִמְרֵי פִיךָ רוּחַ כֵּהָה מַהֲלָל תַּעַט,

"וּסְגוֹר לִבָּם מֵאוֹר פָּנֶיךָ יִפָּתֵחַ,

"כַּחֲבַצֶּלֶת תִּפְתַּח עָלֶיהָ מֵאוֹר שָׁמֶשׁ,

"מַה תָּגֵל נַפְשָׁם כַּאֲשֶׁר תַּרְאֵם אוֹתוֹתֶיךָ,

"נִכְאֵי רוּחַ תַּחַת יַד נוֹגְשֵׂיהֶם יֶאֱנָקוּ,

"כִּי יִרְאוּ יַד יְיָ הֲדַר אֱלֹהֵינוּ,

"יֵדְעוּ כִּי תָּעוֹז עַל אֱנוֹשׁ עַל יַד מִצְרַיִם,

"תַּחַת כִּי אָהֵב אֱלֹהִים אֶת אֲבוֹתֵינוּ,

"אָהֵב אֶת זַרְעָם נָגִיד לָהֶם הֱקִימֶךָ,

"גָּדוֹל מִכָּל אֶחָיו לָמָּה זֹאת לָךְ נִפְלְאָתָה,

"הַלְּבַעֲבוּר אָמַרְתָּ מִכָּל אָדָם קָטֹנְתִּי,

"יַעַן דִּמִיתָ כֵּן עַל אַחֶיךָ גִּדְּלֶךָ,

"וּבְיָדוֹ עַל כֵּן אַתָּה עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת,

"כִּי עִם מִי יִשְׁכּוֹן אֵל? עִם דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ,

"הִנֵּה פֵאֵר אוֹתָךְ, הוֹדוֹ נָתַן עָלֶיךָ,

"אִם לָאֹמֶץ הִנָּךָ, אִם לָחֹן הִנֶּךָ,

"עַתָּה קוּם וּמְשׁוֹל בָּנוּ, כִּי רַק לָךְ יָאָתָה,

"יִשְׂרָאֵל יִשְׂמַח בָּךְ, בֵּית יַעֲקֹב יַעַבְדֶךָ,

"וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, אִם לֵאלֹהִים לִי אֵל שָׂמֶךָ,

"אֶל כָּל מָקוֹם תִּשְׁלָחֵנִי כַּצְּבִי אָרוּצָה,

"דָּבָר תָּשִׂים אֶל פִּי בִּקְהַל עַם אַגִּידֶנּוּ,

"וּתְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת גַּם הֵיכְלֵי מֶלֶךְ אֶעֱשֶׂנּוּ.

"אֵיךְ לֹא אֶבְטַח בָּךְ אִם בַּיְיָ מִבְטָחֶךָ,

"אִם אַתָּה לִימִינִי וֵאלֹהִים לִימִינֶךָ.

"לָמָּה זֶה אִירָא, עִמָּנוּ אֵל מַה יַעֲשֶׂה גֶּבֶר?

"וּבְצִלֵּנוּ יִחְיֶה יַעֲקֹב יִפְרַח כַּגָּפֶן,

"כִּי חָלִילָה לָנוּ הִשְׂתָּרֵר הַבְזוֹת רֵעַ,

"הֵן אֶבְיוֹנִים מֵאַשְׁפּוֹת תָּרִים עַנְוָתֶךָ,

"וַאֲנִי עַבְדֶּךָ כִּי אִישׁ שָׁלוֹם אָנִי יָדַעְתָּ,

"וּמַה אַאֲרִיךְ לָשׁוֹן מַה דַּבֵּר עוֹד אוֹסִיפָה,

"הִנֵּה מֵרוֹעִים מַשְׁחִיתִים הַצֹּאן נָפוֹצוּ,

"עַל שׁוּבִי אֲלֵיהֶם כְּעַל מָטָר יוֹחִילוּ,

"מַשְׁמִיעִים טוֹב נַחְנוּ וּבְשׂוֹרָה יֶשׁ עִם פִּינוּ,

"אִם רֶגַע נוֹחִילָה אוּלַי עָוֹן יִקְרֵנוּ,

"נָא צַוֵּה אָחִי נָקוּמָה נִסְעָה נֵלֵכָה,

וּבַדֶּרֶךְ נֵלֵךְ חָכְמַת לִבְּךָ תּוֹרֵנִי".

יָשְׁרוּ דִבְרֵי אַהֲרֹן אֶל משֶׁה וַיִּסָּעוּ,

הָלְכוּ הָלוֹךְ גַּם דַּבֵּר עַד בּוֹאָם מִצְרָיְמָה.

מַה נָּאווּ⁶ רַגְלֵי הַמְּבַשְּׂרִים מַשְׁמִיעִים יֶשַׁע,

מַה נִּפְלְאוּ בִּקְהַל עַם, רַב מִמְּאוֹרוֹת יָהֵלּוּ,

נוֹרָא אֵל עֲלֵיהֶם וּבְאוֹר פָּנָיו הָלָכוּ.

הָעָם כֻּלּוֹ וּזְקֵנָיו יַחְדָו הִתְאַסָּפוּ,

לִשְׁמוֹעַ מַה דִבֶּר אֵל, מַה צִוָּה עָלֵימוֹ.

תּוֹעֶה בִישִׁימוֹן לָיְלָה יִשְׂמַח לִרְאוֹת שַׁחַר,

אַף כִּי קָהָל לֹא רָאוּ אוֹר אֵין נֹגַהּ לָמוֹ,

נַפְשָׁם לֵאלֹהִים תָּמִיד מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר,

כִּזְרוֹחַ לָהֶם שֶׁמֶשׁ מַלְאֲכֵי אֵל מַה שָּׂשׂוּ,

עוֹד מִתְבּוֹנְנִים בָּם וּלְהוֹדָם תַּבִּיט עֵינֵימוֹ,

נַפְשָׁם יָצְאָה מִדִּבְרֵי אַהֲרֹן כִּי נָעֵמוּ,

קוֹרֵא לָהֶם "הִנָּחֵמוּ! אַחַי הִנָּחֵמוּ!

"דַּלְתוֹת בַּרְזֶל לִפְנֵי פִּתְחֵי תִקְוָה נִפְתָּחוּ,

"פָּקַד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, צַעֲקַתְכֶם נִשְׁמָעָה,

"אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם בַּמַּרְאֶה הוֹפִיעַ,

"מִתּוֹךְ הָאֵשׁ דִּבֶּר אֶל עַבְדּוֹ אֶל אָחִינוּ,

"כִּי אֶל זֶה הָאִישׁ משֶׁה מִקָּדְשׁוֹ הוֹדִיעַ,

"שָׁלֵם חָזוֹן, בָּא מוֹעֵד לַאֲבִיכֶם דִּבַּרְתִּי,

"אֶת עֳנִי עַמִּי אֶת צָרַת נַפְשׁוֹ רָאִיתִי,

קוּם לֵךְ מִצְרַיְמָה וּגְאַל נַחֲלָתִי בָאָרֶץ,

"מִצָּרַי הִנָּקֵם וּגְמוּל לָהֶם הָשִׁיבָה.

"עַתָּה נֶגֶד עֵינֵיכֶם נָגִיד וּמָשִׁיחַ,

"מָלֵא כֹחַ אֱלֹהִים, נִפְלָאוֹת יַרְאֵנוּ,

"כַּמַּלְאָךְ יֵצֵא לִפְנֵיכֶם, בּוֹ תִּוָּשֵׁעוּ,

"אַחַי! אַל תַּמְרוּ אֶת פִּיו וּבְקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ,

"גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה כֵן, בִּלְעָדוֹ אֵין בִּי כֹחַ,

"חָלִילָה לִי לַמְרוֹת בּוֹ, אִמְרֵי אֵל עַל פִּיהוּ,

"אַךְ כַּאֲשֶׁר הִפְצִיר בָּאֵל לֵאמֹר חֲדַל מֶנִּי,

"כְּבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי דַּבֵּר בַּל יָדַעְתִּי,

"עָנָה אֱלֹהִים אַהֲרֹן לָךְ לַפֶּה אֶתֵּנָה,

"עַל כֵּן אֲנִי הַמְּדַבֵּר מַה מִּפִּיו אֶשְׁמָעָה,

"גַּם אוֹתוֹת שָׂם אֵל עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם הֵנָּה,

"בַּעֲבוּר יֶאֱמַץ לִבְּכֶם וּבַעֲבוּר בּוֹ תַאֲמִינוּ,

"עַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְאֵה בִּקְהַל עַמֶּךָ,

"הַגְּדוֹלוֹת חֲנָנְךָ אֵל וַעֲשֵׂה אוֹתוֹתֶיךָ,

"בַּעֲבוּר יִרְאוּ מִמִּי שֻׁלַּחְתָּ וּמִי אַתָּה,

“אַחַי גּשׁוּ הֵנָּה וּלְנִפְלְאוֹת אֵל הַבִּיטוּ”!

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה אֶת הָאוֹתוֹת כֻּלָּנָה,

עָמְדוּ הָעָם מַרְעִידִים, דָּבָר לֹא דִבֵּרוּ,

כַּהֲמוֹן יַמִּים הָמָה לִבָּם מִגִּיל וָפַחַד,

כִּי כָאֵלֶּה מִלְפָנִים עַיִן לֹא רָאָתָה,

אַחֲרֵי כִּלָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ,

וַיִּפֶן אַהֲרֹן שֵׁנִית אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר:

"אַחַי! הַרְאִיתֶם מַעֲשֵׂה קֹדֶשׁ מַה נִּשְׂגָּבוּ,

"עוֹד נוֹרָאוֹת מֵהֶם וּמוֹפְתִים לֹא נוֹדָעוּ,

"שָׂם אֱלֹהִים אֶל יָדוֹ הַחֲרֵד בָּם צָרֵינוּ,

"בָּם יַכֶּה אֶת פַּרְעֹה, בָּם יַכֶּה אֶת מִצְרַיִם,

"שִׁלּוּמַת פּוֹשְׁעִים תִּרְאוּ, בָּכֶם אַל יִגָּעוּ,

"כִּי אֶל עֵינֵי צָרֵיכֶם וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ,

"מִכּוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה בִּרְכוּשׁ רַב תֵּצֵאוּ,

"אִם תַּאֲמִינוּ בָּאֵל גַּם אַתֶּם תֵּאָמֵנוּ,

"אִם תַּאֲמִינוּ בִּנְבִיאָיו תַּעֲשׂוּ גַּם תַּצְלִיחוּ.

כַּקּוֹל⁷ מֵהֵיכַל אֵל, כַּקּוֹל מִשְּׁמֵי שָׁמָיִם,

כֵּן קוֹל אַהֲרֹן אֶל אָזְנֵי עַם וּזְקֵנָיו יַחַד,

כִּי נֶאֱמָן יִשְׂרָאֵל עִם אֵל, אֵמוּן יֶאֱהָבוּ,

עַל כֵּן נָטוּ אַחֲרָיו וּבִדְבָרָיו הֶאֱמִינוּ,

כִּי זָכְרוּ מַה פָּעַל אֵל לַאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם,

הַבְּרִית כָּרַת עִמָּהֶם וּשְׁבוּעָתוֹ לָמוֹ,

כִּי אֵל לֹא יִטּוֹר לָעַד, לֹא יִקְצוֹף לָנֶצַח,

מִסְפַּר שָׁנִים חָרַץ לִשְׁנוֹת עָמָל וָכַעַס,

עַתָּה כִּי תַמּוּ, חֹק נָתַן אֵל לֹא יַעֲבֹרוּ,

פָּקַד יְיָ עֵדָה סוֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה,

וַיַרְא אֶת עָנְיָם כִּי רַב וַיֹּאמֶר דַּי לָמוֹ,

פִּתְאוֹם רַנּוּ הָעֵדָה, יַחְדָּו קוֹל נָשָׂאוּ,

"אֱמֶת דּוֹבְרִים הַלְּוִיִּם, צִירֵי עֶלְיוֹן הֵמָּה,

"אוֹתוֹתָם רָאִינוּ מָה רָמוּ מַה נִּפְלָאוּ,

וּמִי לֹא יָבִין כִּי יַד שׁוֹלְחָם זֹאת עָשָׂתָה,

אָז הָעָם כֻּלּוֹ שָׂשׂוּ וַחֲסִידָיו עָלָזוּ,

אָז יִרְאֵי יְיָ דִּבְּרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,

"הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה הָאֵל לוֹ קִוִּינוּ,

"כִּי יַצִּיל עַמּוֹ יָדַעְנוּ, כִּי יַפְלִיא פֶלֶא,

"יוֹסֵר גּוֹיִם מֵאָז יִשְׁפּוֹט גַּם אֶת צָרֵינוּ,

"אַךְ זֹאת לֹא יָדַעְנוּ כִּי חֲדָשׁוֹת יַצְמִיחַ,

"אָמַרְנוּ יִלָּחֵם עִמָּהֶם מִשָּׁמַיִם,

"כַּאֲשֶׁר נִלְחַם מִלְּפָנִים עִם כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ,

"וּמִי אָמַר לוֹ לִבּוֹ כִּי יִקְרָא אֵל גָּבֶר,

"בּוֹ יִפְקוֹד רָע עַל מִצְרַיִם, בּוֹ יַרְגִּיז מֶלֶךְ,

"דַּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים, אֶת מַלְכּוֹ יוֹכִיחַ,

"מַה טּוֹב זֹאת! הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ,

"צָרֵינוּ יֵבוֹשׁוּ, מַלְכָּם יִרְאֶה וָכָעַס,

"מִפִּי אָדָם כָּמוֹהֶם חֶרְפָּתָם יִשְׁמָעוּ.

"לֹא כִסְדוֹם לֹא כַעֲמוֹרָה הֲפָכָם כָּרֶגַע,

"מֵחֶטְאָם לֹא בוֹשׁוּ, מֵעֲוֹנָם לֹא נִכְלָמוּ,

"לֹא כֵן צָרֵינוּ, טֶרֶם יֹאבֵדוּ יֵבוֹשׁוּ,

"כִּי יָסְפוּ רָעָה, חַטָּאתָם מִסְּדוֹם הִגְדִּילוּ,

"דּוֹמָם נֵשֵׁב נוֹחִיל לִתְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ,

"כִּי לוֹ עֹז וּגְבוּרָה, עִמּוֹ הַמְשֵׁל וָפַחַד,

"עִמּוֹ חָכְמָה וּמִי כָמוֹהוּ יוֹעֵץ פֶּלֶא,

"מֵעֲצָתוֹ לֹא יָשׁוּב, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר כֵּן יַעַשׂ,

"וּזְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ לִימִין משֶׁה יוֹלִיכֶנָּה,

"עַתָּה אַחֵינוּ! שִׁירוּ לֵאֹלהֵינוּ שִׁירוּ,

“וּבְהַדְרַת קֹדֶשׁ הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם מַלְכֵּנוּ”.

וַיָּשִׁירוּ לָאֵל וַיִּקְדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

---

השיר השביעי [רַב כֹּחַ יְיָ אֶרֶךְ אַפָּיִם]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

רַב כֹּחַ יְיָ אֶרֶךְ אַפָּיִם,

גַּם אֶל בּוֹזֵי חֻקָּיו יִתֵּן יָדַיִם,

גַּם עַל עֲצַת רָשָׁע אוֹרוֹ יוֹפִיעַ,

וּלְרוּחַ אִישׁ אֵין חוֹמָה וּדְלָתַיִם,

אַפּוֹ פּוֹרֵץ פִּתְאוֹם כַּפֶרֶץ מַיִם,

כַּסּוּפָה יִרְדּוֹף צַר, עָלָיו יָרִיעַ.

מַה טּוֹבוֹ דַּרְכֵי אֵל מִשְׁפָּט יִפְעָלוּ,

גַּם אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ עַד עֵת יֶחְדָּלוּ,

וִיצַוֶּה הַמּוֹעֵד מָתַי יָחוֹלוּ,

כִּי מוֹעֵד כָּל חֵפֶץ רַק הוּא יוֹדֵעַ,

עַד אָז כַּמַּחֲרִישׁ הוּא וּכְלֹא שׁוֹמֵעַ,

וּכְהִתּוֹךְ חֲמָתוֹ פּוֹשְׁעִים יִפּוֹלוּ.

אַל תֹּאמְרוּ לָמָּה אֵל יַעֲלִים עֵינֵיהוּ,

וִיחַיֶּה אִישׁ רָשָׁע חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ,

מַדּוּעַ לֹא יֵרֵד בֵּין שׁוֹכְבֵי קֶבֶר?

הִנֵּה יוֹדְעֵי דַעַת לֹא זֹאת יִשְׁאָלוּ,

אִם מִשְׁפְּטֵי יְיָ לִתְהוֹם נִמְשָׁלוּ,

מַעֲמַקִּים נִבְכֵי יַם לֹא יָבוֹא גֶּבָר.

בִּינוּ זֹאת! הֲיִקְצוֹף גִּבּוֹר צוֹלֵחַ,

אִם פֶּתַח אֲדוֹנָיוּ כֶּלֶב נוֹבֵחַ,

אִם יוֹנֵק שָׁדַיִם לֹא לוֹ שׁוֹמֵעַ?

אַף כִּי מוֹשֵׁל בַּכֹּל עוֹשֶׂה שָׁמַיִם,

נֶגְדּוֹ כָּל הַגּוֹיִם שַׂחַק מֹאזְנַיִם,

הַהוּא יָשִׂים לִבּוֹ אֶל דַּל צוֹלֵעַ?

וּלְמִי יִפְעַל רָשָׁע כִּי יַרְבֶּה כַעַס.

הֲלָאֵל הוּא מַכְעִיס? אִם מָרוֹם יַעַשׂ?

אֶת נַפְשׁוֹ הוּא חוֹבֵל, כִּי יִשְׁחִיתֶנָה,

שַׁחַת וּשְׁאוֹל תִּנְחַל מוּסָר פּוֹרַעַת,

אֲבַדּוֹן וָמָוֶת מוֹאֶסֶת דַּעַת,

וּבַלְהוֹת צַלְמָוֶת עֲדֵי אֵינֶנָּה.

הַבּוֹטְחִים עַל חֵילָם לָמָּה יֶחְבָּלוּ,

בִּרְאוֹתָם צַדִּיק מָט וּרְשָׁעִים שָׁלוּ,

לֵאמֹר: שָׁוְא עֲבוֹד אֵל, נָעִים חֶלְקֵנוּ,

גַּם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ לֹא עַד יִשְׁקוֹטוּ,

וּבְלֵב יַמִּים פִּתְאוֹם הָרִים יִמּוֹטוּ,

וּלְאֵבֶל יֵהָפֵךְ תַּאֲוַת עֵינֵינוּ.

רָעֲשׁוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם וַיִתְפּוֹצָצוּ,

הָרִים מָלְאוּ דֶשֶׁא לִבּוֹת עָלָצוּ,

יוֹצְרָם יִפְתַּח לוּעָם אָז אֵשׁ יָרוֹקוּ,

וּמַה אֱנוֹשׁ נִבְזֶה, עַל מַה בּוֹטֵחַ,

גִּבּוֹר זֶה בַּבֹּקֶר חִצִּים שׁוֹלֵחַ,

וּלְעֶרֶב הַכְּלָבִים דָּמוֹ יָלוֹקוּ,

לִתְבוּנַת אֱלֹהִים אֵין קֵץ אֵין חֵקֶר,

לֹא לַשָּׁוְא יַאֲרִיך אַף יֵיטִיב לַשֶּׁקֶר,

גַּם צָרָיו עֲבָדָיו הֵם יִפְרְצוּ פָּרֶץ,

כִּי אֶל יוֹם תּוֹכָחָה זֵדִים נִשְׁמָרוּ,

יַמְלִיכֵם עַל גּוֹיִם תּוֹרוֹת עָבָרוּ,

תַּחַת נָבָל כִּי יִמְלוֹךְ תִּרְגַּז אָרֶץ.

וּלְיַסֵּר חֲסִידָיו פּוֹשְׁעִים יִגְבָּרוּ,

כַּכֶּסֶף בַּמַּצְרֵף תַּחְתָּם יִטְהָרוּ,

כִּי בִנְשׂוֹא עוּלָם בַּל חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ.

גַּם מֵאַחֲרִית פוֹשְׁעִים יִלְמְדוּ עַם צֶדֶק,

כִּי יִרְאוּ אַחֲרִית רַע כִּמְשׂוּכַת חֶדֶק,

וּפְשָׁעָיו כָאֲרָיוֹת עָלָיו יֶאֱרְבוּ.

כִּי כֵן דַרְכֶּךָ אֵל מֵאָז הֶרְאֵיתָ,

אָמַרְתָּ לַחֲסִידְךָ יוֹם לוֹ נִגְלֵיתָ,

גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וּבָם יַעֲבֹדוּ,

וַתְּצַו מֶלֶךְ חָדָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ,

סָבִיב לוֹ חַנְפֵי לֵב אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ,

עַל נַפְשׁוֹת צַדִּיקִים חִנָּם יָגֹדּוּ.

מִזְּדוֹנִים אֵלֶּה מַלְכֵי מִצְרַיִם,

נִרְדְּפוּ חֲסִידֶיךָ לָקְחוּ כִּפְלַיִם,

כִּצְרוֹף כֶּסֶף בַּכּוּר עַמְּךָ צָרַפְתָּ,

אַךְ לִכְלוֹת הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יִעַדְתָּ,

מִפִּי יוֹנֵק הָיָה עֻזְךָ יִסַּדְתָּ,

וַתִּשְׁלָחֵהוּ אֶל מוֹשֵׁל בּוֹ אָנַפְתָּ.

רֵאשִׁית דַּבְּרוֹ אֵלָיו סָרָה עָנָהוּ,

הוּא חֵרֵף יִשְׂרָאֵל גַּם צוּר עָשָׂהוּ,

כִּי הוּא הִרְבָּה אַשְׁמָה מִכֹּל קִדְּמוּהוּ,

מִשֹּׁרֶשׁ רַע יָצָא זֶה הַבְּלִיַּעַל,

הוּא וַעֲבָדָיו כִּחֲשׁוּ לָאֵל מִמַּעַל,

לֵאמֹר מִי יְיָ כִּי נִירָאוּהוּ.

אָמַר צוּר יִשְׂרָאֵל מַהֵר יֵחָלוּ

וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ בּוֹזַי יֵקָלוּ,

וּמִי הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יֵדָעוּ,

יִלָּכְדוּ בַּעֲוֹנָם כָּעוֹף בֶּרֶשֶׁת,

מַטֵּה עֻזָּם אֶשְׁבּוֹר, חִצִים וָקֶשֶׁת,

וּכְלֵי מִלְחָמָה אַרְאֵם לֹא נִשְׁמָעוּ.

אָז אֲלַמְּדָה פּוֹשְׁעִים הַהוֹלְכִים קֶרִי,

כִּי אִם אַאֲרִיך אַפִּי לֹא אֶשְׁכַּח מֶרִי,

אִם רֵאשִׁיתָם יִשְׂגֶּא קִצָּם נִכְרָתָה,

שַׁתּוּ בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם יֶאֱלָמוּ,

מִמַּרְאֵה עֵינֵיהֶם יִרְאוּ יִרְדָּמוּ,

יֵרְדוּ פּוֹשְׁעִים מַטָּה תִּצְלוֹל עַוְלָתָה.

אֵלִי! זֹאת אָשִׁירָה אָנָּא חָנֵּנִי,

סָתוּם תּוֹרָתֶךָ נָא הֲבִינֵנִי,

בַּעֲבוּר אֵדַע בָּאֵר קשְׁטְ אִמְרֵי דַעַת.

כִּי אִם יִהְיֶה שִׁירִי שִׁיר מִכְלַל יוֹפִי,

וּשְׂפָתַי מֵישָׁרִים אֵין בָּהֵן דּוֹפִי,

צִדְקָתְךָ בָּאָרֶץ תִּהְיֶה מוּדַעַת.

עֵת דִּבְרֵי¹ הַמְּבַשְׂרִים לֵב אֲסוּרִים שִׂמֵּחוּ,

כִּי אִמְרֵי אֵל הֵֵם דוֹבְרִים כָּל הָעָם הֶאֱמִינוּ,

אָז שִׂמְחַת לֵב גִּיל נֶפֶשׁ נִרְאוּ עַל פָּנֵימוֹ,

קַלֵּי מֵרוּץ הָיוּ, אֹמֶץ יָדַיִם יָסָפוּ,

וּבִמְלַאכְתָּם עוֹשִׂים שִׂמְּחוּ אִישׁ אֶת רִעֵהוּ,

נִדְבָּרִים אִישׁ אֶת אָחִיו כָּל עֵת יִתְלַחָשׁוּ.

נוֹגְשֵׁיהֶם הִתְבּוֹנְנוּ עָדֵיהֶם וַיִּתְמָהוּ,

שִׂמְחַת עוֹשִׂים בַּלְּבֵנִים לָשֵׂאת בַּל יוּכָלוּ,

לָדַעַת יַעַן מַה זֹאת מֵאוֹתָם דָּרָשׁוּ.

אֵלֶּה מִגִּיל הַבְּשׂוֹרָה כָּל רוּחָם מָלֵאָה,

רוּחַ שִׂמְחָה עָבַר עֲלֵיהֶם וַיְסַפֵּרוּ:

״מַלְאָכִים שָׁלַח אֱלֹהֵינוּ וִיבַשֵּׂרוּ,

״כִּי חָפְשִׁים מִן הָעֳבוֹדָה יַעֲשֵׂנוּ הַמֶּלֶךְ,

״לָלֶכֶת הַמִּדְבָּרָה לַעֲבוֹד לֵאלֹהֵינוּ״.

שָׁמְעוּ וַיִּשְׁתָּאוּ, כִּמְצַחֲקִים נִדְמוּ לָמוֹ.

דִּבְרֵי גַאֲוָה וָבוּז הַיּוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן,

עָנוּ נוֹגְשֵׂי הַמֶּלֶךְ לָעֲנִיִים הָאֵלֶה,

מִשְׂחָק לַכֹּל הָיוּ אֶל אַנְשֵׁי שִׂיחַ,

וּבִנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׂכָר בָּם יִתְקַלָּסוּ,

״הָעֲבָדִים הָעִבְרִים צֵאת חָפְשִׁי יִתְהַלָּלוּ״,

וּתְשׁוּעַת הַקִּרְיָה עַד הַמֶּלֶךְ הִגִּיעָה.

שָׁמַע פַּרְעֹה רָגַז שָׂחַק, מֵאֱוִיל אֵין נַחַת,

מִיוֹעֲצָיו נִפְלָאֹת הָיְתָה, כָּזֹאת לֹא נִשְׁמָעָה,

אֵלֶּה חָרַָה אַפָּם בָּם, אֵלֶּה הִתְלוֹצָצוּ,

לֹא יָדְעוּ מִמַּה זָרוֹת כָּאֵלֶּה צָמָחוּ,

אִם תַּחְבּוּלַת עַם הִיא אֶל יוֹם מוֹעֵד יִקְרָאוּ,

אוֹ רַעְיוֹן רוּחַ הוּא, מֵרוֹב צָרָהּ יֶהְבָּלוּ.

רַב הַחוֹבֵל כִּי יַבִּיט בִּפְנֵי הָרָקִיעַ,

אוֹת בֶּעָנָן יַגִּיד לוֹ כִּי קָרוֹב הַסַּעַר,

כֵּן אוֹתוֹת הִבִּיט משֶׁה בִּפְנֵי שָׂרֵי צֹעַן,

שֵׁם יוֹצְרוֹ כִּי יִקְרָא לֹא לוֹ גֹּדֶל יִתֵּנוּ,

וּכְדַבְּרוֹ עִם הַמֶּלֶךְ בִּסְעָרָה יַעֲנֶנוּ.

יָדַע כִּי פַרְעֹה זֶה עַז פָּנִים וּבְלִיַעַל,

גִּבּוֹרִים סָבִיב לוֹ כֻּלָּם מַלְאֲכֵי מָוֶת,

יוֹעֲצָיו אַנְשֵׁי אָוֶן לַעֲשׂוֹת רָעָה יָגִילוּ,

וּמְשָׁרְתָיו וַעֲבָדָיו כַּמֹּשֵׁל בָּם יַרְשִׁיעוּ.

גַּם מִלֵּב אַהֲרֹן מוֹקְשִׁים אֵלֶּה לֹא נֶעֱלָמוּ,

וּמֵהֲמוֹנָם לֹא חַתּוּ, כַּצּוּרִים נִצָבוּ,

גַּם מִבּוֹא אֶל חַצְרוֹת אַכְזָרִי לֹא פָחָדוּ,

כִּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל תִּפְאֶרֶת עֻזָמוּ,

מִמּוֹרָאוֹ גַּם אַבִּירֵי לֵב יִשְׁתּוֹלָלוּ,

אִם לָהֶם עַם רַב, פָּרָשִׁים סוּסִים וָרֶכֶב,

כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב חֵץ כּוֹנְנִים עַל יֶתֶר,

רַבִּים אִתָּם מֵאֲשֶׁר לָהֶם אִם אֵל יוֹשִׁיעַ,

כִּי רֶכֶב אֵשׁ גַּם סוּסֵי אֵשׁ בַּעְדָם יִלְחָמוּ.

הֵמָּה בָּאוּ אֶל פַּרְעֹה, אֶל סוֹד פּוֹעֲלֵי אָוֵן,

בַּעֲבוּר הַגֶּד לוֹ אֲשֶׁר צִוָּם אֱלֹהֵימוֹ,

רֵאשִׁית אִמְרֵי פִיהֶם שֵׁם הַנּוֹרָא הִזְכִּירוּ:

״כֹּה אָמַר יְיָ, אֵין אֵל נוֹרָא כָמוֹהוּ,

״הוּא יוֹצֵר הַכֹּל, הוּא יוֹצְרֶךָ הוּא יוֹצְרֵנוּ,

״הוּא מוֹשֵׁל עוֹלָם וּפְלָאָיו יוֹדוּ שָׁמַיִם,

״נוֹרָא זֶה הוּא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ,

״אֲבִי הָעָם מִדּוֹר דּוֹר עָבְדוּ בָּם בְּפָרֶךְ,

״כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, לִסְגֻלָּה שָׂמָהוּ,

״וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו כָּרַת הַבְּרִית כִּבְרִית מֶלַח,

״לִהְיוֹת לוֹ לֵאלֹהִים, וּלְמַעֲנוֹ יַפְלִיא פֶלֶא,

״גַּם רוּחוֹ יִתֵּן עֲלֵיהֶם, עַל אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ,

״אַף הוּא נִרְאָה אֵלֵינוּ וּדְבָרָיו שָׁמַעְתִּי,

״מֹשֶׁה לֵךְ מִצְרַיְמָה אֶל הַמֹּשֵׁל בָּאָרֶץ,

״דַּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים וּבִשְׁמִי צַוֵּהוּ,

״שַׁלַּח אֶת עַמִּי כִּי בַמִּדְבָּר לִי יָחֹגּוּ״.

״עַתָּה נָּא תֵּן כָּבוֹד לַיְיָ וִינִיחֶךָ״.

כַּשֶּׁמֶן² יֵיטִיב לֵב אִישׁ, מַרְפֵּא לִבְשַׂר גָּבֶר,

אִם יוֹצַק עַל גֶּחָלִים לִכְבּוֹת אֵשׁ לוֹהֶטֶת,

תַּחַת תִּשְׁקַע הָאֵשׁ תִּלְהַב עַד לֵב שָׁמַים,

כֵּן שֶׁמֶן תּוּרַק שֵׁם אֵל, מַרְפֵּא הוּא לַנֶּפֶשׁ,

וּלְגַבְהוּת לֵב רָע, לַחֲמַת תַּנִין בּוֹ בּוֹעֶרֶת,

לוֹ זִכְרוֹן כָּל קֹדֶשׁ כַּשֶּׁמֶן עַל גַּחֶלֶת,

לַהֲבֵי חֲמָתוֹ יַעֲלוּ, עַל שִׂיאוֹ יַגְבִּיהַ,

כִּי לֵב יַשְׁחֵת פָּנָיו מִתְרוֹמֵם לַצְדִּיק רֶשַׁע,

אֹהֵב רַע מִטּוֹב, בָּז יוֹשֶׁר, שׂוֹנֵא תּוֹכַחַת,

לֹא יָשׁוּב לִרְאוֹת עוֹד אָרְחוֹת חַיִּים עַד נֶצַח,

וּלְאֵין מַרְפֵּא מַכָּתוֹ, כִּי מַה יִרְפָּאֶנוּ,

כָּל סַמֵּי מָזוֹר בּוֹ לַמָּוֶת יֵהָפֵכוּ,

כִּי כֹחוֹ עַקֵּשׁ הַיְשָׁרָה וּלְסַלֵּף צֶדֶק,

עַל טוֹב יֹאמַר רַע, עַל מָתוֹק מַר, עַל אוֹר חשֶׁךְ,

כָּעִוֵּר הַמְּמַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה עֵת צָהֳרָיִם,

כֵּן אוֹר חָכְמָה בִּגְבוּרָתוֹ לֹא לוֹ יַגִּיהַּ,

עַל כֹּל יִתְלוֹצֵץ, תּוֹעֲבַת רָשָׁע אִמְרֵי יוֹשֶׁר,

כִּי רַחֲבֵי לִבּוֹ תֹּהוּ, צֶדֶק לֹא יָכִילוּ,

מַה יָבִין בַּבֹּקֶר לֹא יַעֲמֹד בּוֹ עַד עָרֶב,

מוֹפֵת לֹא יוֹעִיל, אִם יוֹדֶה יָשׁוּב עַד רֶגַע,

מִנִּגְעֵי לִבּוֹ אִם כֶּעָנָן לוֹ יַחֲשִׁיכוּ,

תַּרְעֵם דַּעְתּוֹ רַעַם וּבָרָק בּוֹ שׁוֹלַחַת,

אֲזַי יִרְאֶה כִּי נוֹאָל, כִּי מַחְשְׁבוֹתָיו הָבֶל,

אִם יַעֲבוֹר הֶעָנָן אוֹרוֹ נִדְעָךְ כָּרָגַע,

אָז יָשׁוּב לִרְדּוֹף רִיק, יָשׁוּב לַחְבּוֹק אִוֶּלֶת,

אִישׁ זֶה חֶשְׁכּוֹ יָהֵל אוֹר, אוֹרוֹ יוֹפַע אֹפֶל,

גַּם כֵּן מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, מִשְׁפַּט שָׂרֵי צֹעַן,

שָׁלַח אֵל לָהֶם עֲבָדָיו אַנְשֵׁי הָרוּחַ,

חשַׁךְ מִשְּׁחוֹר לֵב פַּרְעֹה חָרַשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן,

כִּי עַל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים קָצַף לִבּוֹ קָצֶף,

הוֹד משֶׁה וַהֲדַר אַהֲרֹן וִיקָר אִמְרֵי פִימוֹ,

לֹא הִטּוּ לֵב רָשָׁע הַבּוֹטֵחַ עַל תֹּהוּ,

אוֹמֵר בִּלְבָבוֹ מִי אָדוֹן לִי וִיצַוֵּנִי,

הֲלֹא פַרְעֹה אָנִי, מֶלֶךְ מִצְרַיִם אָנִי,

הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע, אֶת מִצְחוֹ חִזֵּק כַּנְּחוּשָׁה,

וַיֹאמֶר: ״מִי יְיָ אֵל נוֹרָא זָכַרְתָּ,

״אֲשֶׁר אִירָא מִמֶּנּוּ וּבְקוֹלוֹ אַקְשִׁיבָה,

״אֵל זֶה מִמַּעַל אֶת יְיָ, לֹא יָדַעְתִּי,

״גַּם אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ״.

נִּאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים דִּבֵּר דִּבְרֵי אָוֶן,

לֹא יִזָּכֵרוּ עַל סֵפֶר לֹא יִכָּתֵבוּ.

אִם מִפִּי³ נָבָל דִּבְרֵי נֶאֳצוֹת יָצָאוּ,

אֶל שַׁדַּי הִתְגַּבָּר בַּשָּׁמַיִם שָׁת פִּיהוּ,

רוּחַ הַנְּבִיאִים קָם בָּם, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ,

וּכְמִצְוַת הָאֱלֹהִים עַל אִוַּלְתּוֹ עָנוּהוּ:

״יִזְכּוֹר אֲדוֹנֵנוּ נִפְלָאוֹת מִנִּי קֶדֶם,

״אֲשֶׁר עָשָׂה אֵל אֵלִים לַאֲבוֹת עֲבָדֶיךָ,

״אֲשֶׁר בָּאוּ מֵעֵבֶר הַנָּהָר לִכְנָעַן,

״אֵל אֵלִים זֶה יְיָ שְׁמוֹ עוֹשֵׂה פֶלֶא,

״מוֹפְתָיו עִם אַבְרָהָם עִם יִצְחָק מַה נִּפְלָאוּ,

״וּמַעֲשָׂיו עִם יַעֲקֹב עִם יוֹסֵף לָךְ נוֹדָעוּ,

״הַאוֹתוֹ לֹא תִירָא נֶגְדּוֹ תָּעֵז פָּנֶיךָ?

״אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתֶּךָ כִּמְעַט הָיְתָה שׁוֹמֵמָה,

״לוּלֵא כִּי חָכְמַת יוֹסֵף שָׂמָהּ כַּגַּן עֵדֶן,

״וּבְנֵיהֶם מֶה עָשׂוּ לָךְ כִּי עֻלָּם הִכְבַּדְתָּ?

״כִּי גּוֹי יַעֲבֹד בָּנוּ וִיעַנּוּנוּ צָרֵינוּ,

״הוֹדִיעַ אֱלֹהִים בֶּחָזוֹן אֶל אָבִינוּ,

״אַךְ כִּי אַתָּה תַעֲבֹד בָּנוּ זֹאת לֹא חָשָׁבְנוּ,

״כִּי תֶאֱרוֹב אֶל דָּמֵינוּ תַּחַת לָךְ הֵטַבְנוּ,

״הֲתַחַת טוֹב תִּגְמוֹל רַע, תַּחַת חַיִּים מָוֶת?

״אִם אֵל קָצַף עָלֵינוּ לֹא קָצַף לָנֶצַח,

״תַּכְלִית שָׂם לַצָּרָה, חָרַץ מִסְפַּר יָמֶיהָ,

״עַתָּה בָא קִצָּהּ, בָּא עֵת לָחֹן נִדְכְּאֵי רוּחַ,

״עַל כֵּן אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ,

״וּבְפִינוּ שָׂם הַדְּבָרִים אֵלֶיךָ דִּבַּרְנוּ,

״אִם חַיִּים חָפַצְתָּ, כָּבוֹד לַיְיָ הָבָה,

״דֶּרֶך שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר נֵלֵכָה,

״לָחֹג אֶת חַג יְיָ לִזְבּוֹחַ בּוֹ זָבַח,

״אִם הוּא יָעַץ מִי יָפֵר, דִּבְרֵי אֵל יָקוּמוּ,

״אִם הַפְצֵר בָּחַרְתָּ, מָאֵן אַתָּה שַׁלְּחֵנוּ,

״אוֹ בֵית יַעֲקֹב יַמְרוּ בוֹ לֹא יֹאבוּ לָלֶכֶת,

״שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶל מִשְׁפָּטָיו יַעֲמְדוּ,

״כִּמְעַט יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶּחָרֶב״.

מָה הוֹעִיל זֹאת, יוֹסֵר לֵץ קָלוֹן לוֹ לֹקֵחַ,

זָעַף לֵב עֲקַלְקֵל, עַצְמוֹת רָשָׁע רָעָדוּ,

חָפֵץ לִשְׁלוֹחַ בָּם יַד, חָפֵץ הַשְׁחִיתֵמוֹ,

לוּלֵי חִתַּת עֶלְיוֹן סָךְ אַפּוֹ בִּדְלָתַיִם,

כִּי לִימִין עֲבָדָיו אֵל יָשֶׁת סִתְרוֹ חשֶׁךְ,

מֵהוֹדָם פָּחַד רָשָׁע, חָת מֵאוֹר פָּנֵימוֹ,

וּמִנֹּעַם דִּבְרֵיהֶם, מֵחֵן שִׂפְתוֹתֵימוֹ,

יָדַע כִּי אַנְשֵׁי כָבוֹד הֵם וּמְלֵאִים דָּעַת,

אַךְ רוּחוֹ לֹא נָכוֹן הַקְשֵׁב לַחָכְמָה אֹזֶן,

וּלְבָבוֹ כַּיָם סוֹעֵר גּוֹרֵשׁ טִיט וָרָפֶשׁ,

אִם רֶגַע יֹאמַר אִמְרֵי פִיהֶם מַה נָּעֵמוּ,

רוּחַ יַעֲבָר בּוֹ וּמֵהֶבָל לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

כַּבּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים לֹא יָכִילוּ הַמַּיִם,

כֵּן לֵב אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת, אֵמוּן לֹא יָכִיל רֶגַּע,

בֵּין זַעַף וּבֵין פָּחַד לֹא יָדַע מַה יַעַשׂ,

מִרְמָה יָעַץ כִּי יַבְהִילֵמוֹ וִיכַבְּדֵמוֹ,

יַאֲכִילֵם חַלַּת מָוֶת הַמְּשׁוּחָה בַשָּׁמֶן,

וַחֲרָבוֹת דִּבֵּר פִּיהוּ מֵחֲמָאוֹת חָלָקוּ,

לֵאמֹר: ״זִקְנֵי עַם! אֶת חָכְמַתְכֶם יָדַעְתִּי,

״לָמָּה שִׂפְתֵי חַכְמֵי לֵבָב זָרוֹת תַּבַּעְנָה?

״כִּי אִם אֶחְקוֹר מִלֵּיכֶם מֵאַיִן גָבָעוּ,

״הַאֶחְשׁוֹב כִּי תַחְבּוּלוֹת הֵם לִמְרוֹד תַּחְשֹׁבוּ,

״וּלְהַטּוֹת לֵב הָעָם תֹּאמְרוּ צִירֵי אֵל נָחְנוּ,

״בַּעֲבוּר יֶאֱמַץ לִבָּם אִם מִלְחָמָה יָבֹאוּ,

״חָלִילָה לִּי לָשׂוּם חַכְמֵי לֵב בּוֹגְדֵי בֶגֶד,

״אֲבָל נִרְאָה אֵל אֲלֵיכֶם אַתֶּם תַּאֲמִינוּ,

״אַךְ מַחֲזֵה כָזָב חֲזִיתֶם רַעְיוֹנוֹת רוּחַ,

״חוֹזֵי שָׁוְא כָמוֹכֶם גַּם מִלְּפָנִים נִשְׁמָעוּ,

״אֵלֶּה יַלְדֵי יוֹדְעִים הֵם אִם לַחֲקוֹר יַעֲמִיקוּ,

״מֵרוֹב מַחְקָר יַהֲבִילוּ וּתְמוּנוֹת יַבִּיטוּ,

״אַךְ חַכְמֵי לֵב אַתֶּם, זֹאת אֶשְׁאָלְכֶם הַגִּידוּ,

״לָמָּה בָּזֹאת אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו תַּפְרִיעוּ,

״אִם דִּבְרֵי זָרוֹת כָּאֵלֶּה הָעָם יִשְׁמָעוּ,

״לִבָּם שׁוֹבָב יִהְיֶה וּמוּזָר אֶל מַעֲשֵׂהוּ,

״כִּי יַעֲשׂוּ יִשְׁגּוּ וּבַשִּׁגָּעוֹן יִנְהָגוּ,

״מָה הֲרֵעוֹתָ מֹשֶׁה! אַהֲרֹן רַב חֶטְאֶךָ!

וּלְהַאֲכִילְכֶם מִפְּרִי חַטַּאתְכֶם לֹא חָפַצְתִּי,

״כִּי אֶת חָכְמַתְכֶם אֶת שֵׂיבַתְכֶם אֲכַבֵּדָה,

״אַחַת אֲצָו עֲלֵיכֶם דַּבֵּר בַּל תּוֹסִיפוּ,

״הַבְלֵיכֶם עֲזֹבוּ וּלְסִבְלוֹתֵיכֶם לֵכוּ.

״אִם רוֹמֵם יִשְׂרָאֵל וּשְׁמָם הַגְדֵּל תַּחְפֹּצוּ,

״אִם אֱמֶת כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעֵם תַּאֲמִינוּ,

״מַה טּוֹב כִּי תוֹחִילוּ עַד מִמְּרוֹמוֹ יוֹפִיעַ,

״וִיחַדֵּש אֶת נִפְלְאוֹתָיו מִפִּיכֶם שָׁמַעְנוּ,

״לֹא מֵחָכְמָה עֲשִׂיתֶם הַגֵּד לִמְתֵי סֶכֶל,

״נוֹרָאוֹת לֹא נִשְׁמָעוּ טֶרֶם כִּי תָבֹאנָה,

״תַּחַת הֵיטֵב עִמָּהֶם תּוֹסִיפוּ הָרֵעַ,

״כִּי מַה אַחֲרִית אֵלֶּה, אֵלַי עוֹד לֹא יִשְׁמָעוּ,

״זֶה אֶל זֶה יֹאמַר קוּמָה נִפְרוֹק אֶת עֻלֵּנוּ,

״מִי פַרְעֹה וּמִי מִצְרַיִם כִּי נַעַבְדֵמוֹ,

״הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה יָבֹא יוֹשִׁיעֵנוּ,

״וּבְהַבְלֵיהֶם אִם אֶת אֵשׁ חֲמָתִי יַצִּיתוּ,

״מָה אֶעֱשֶׂה אָנִי? חֲלֹא נָקָם מַר מִמָּוֶת.

״עַל כֵּן משֶׁה הַקְשִׁיבָה, גַּם אַהֲרֹן הַאֲזִינָה,

״רַבִּים עַם הָאָרֶץ אֶת כָּל דָּבָר יַאֲמִינוּ,

״מַה נָקֵּל הַתְעוֹת אוֹתָם וּלְהוֹלִיכָם תֹּהוּ,

״וּמִמְּלַאכְתָּם אֲשֶׁר עוֹשִׂים אוֹתָם תַּשְׁבִּיתוּ,

״מֵאַחֲרִיתָם תִּרְגַּז בִּטְנִי כִּי מָרָה תֶהִי,

״אֲנִי אֶחְמוֹל עֲלֵיהֶם, עַל עָנְיָם אַשְׁקִיפָה,

״וַאֲצָו כַּיוֹם דָּבָר אַעֲמִידֶּנּוּ בַּפֶּרֶץ,

״יוֹרֶה טוֹב לִסְכָלִים בַּל יַאֲמִינוּ בַּשֶּׁקֶר.

גַּם מִמַּעֲנֶה עַזָּה זֹאת אָחוֹר לֹא נָסוֹגוּ,

זָכְרוּ מַה דִּבֶּר אֵל, מָה אֶל משֶׁה הוֹדִיעַ,

כִּי לֹא יִשְׁמַע פַּרְעֹה כָּבֵד לֵב פּוֹעֵל אָוֶן,

וּכְתוֹם רָשָׁע אֲמָרָיו דָּבָר לֹא עָנוּהוּ,

כִּי. רַק אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לוֹ דִבְּרוּ,

דִּבְרֵי רִיב וּמַצָה מִלִּבָּם לֹא הוֹסִיפוּ,

וּמַה יוֹעִיל, בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֵר עֶבֶד,

יַד אֵל תַּטֶּנּוּ אֶצְבַּע אֱלֹהִים תּוֹרֶנּוּ,

מַה יֹאמַר שׁוֹפֵט, צַדִּיק הוֹחִילוּ לִשְׁמוֹעַ,

כִּי אָמְרוּ אוּלַי אַף אֱלֹהִים יַשִּׂיגֶנּוּ,

אַךְ עוֹדָם לִפְנֵי פַּרְעֹה חָזוֹן לֹא מָצָאוּ,

כִּי לֹא חָפֵץ אֵל הוֹכִיחוּ עַתָּה בַשָּׁבֶט,

עַד יוֹצִיא עוֹד חֶלְאָתוֹ יוֹסִיף עוֹד הַרְשִׁיעַ,

זֹאת רָאוּ עַתָּה אֱוִיל רָגָז מַרְבֶּה קֶצֶף,

וּלְהָרַע עִמָּהֶם לִבּוֹ לֹא יִמְלָאֶנּוּ,

יַד אֵל עָשְׂתָּה זֹאת כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ הִבְטִיחַ,

מֵאֲשֶׁר יִפְקוֹד רָשָׁע עַל אַחֵיהֶם חָרָדוּ,

נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע, אֵיךְ עַל טוֹב יוֹחִילוּ.

טֶרֶם⁴ בֹּא הַחַרְסָה שָׁפַךְ עָבְרָה כַּמַּיִם,

אֶל נוֹגְשֵׁי הָעָם וּלְשׁוֹטְרָיו קָרָא גַּם יַחַד,

וּכְזַעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים דִּבֵּר אֵלֵימוֹ,

״כַּאֲשֶׁר הִסְכַּנְתֶּם עֲשׂה לָתֵת לָהֶם תֶּבֶן

לִלְבּוֹן בּוֹ הַלְּבֵנִים, בַּל לַעֲשׂוֹת תּוֹסִיפוּ,

הֵם יֵלְכוּ בָּאָרֶץ וִיֹקוֹשְׁשׁוּ קַשׁ לַתֶּבֶן,

וּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים הַשְׁלִימֵם עַד עָרָב,

גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשׁוֹם שַׂמְתֶּם חֹק אֶל גָּבֶר,

גַּם מֵאֵין לָהֶם תֶּבֶן עֲלֵיהֶם תָּשִׂימוּ,

בַּל תִּפָּקֵד גַּם אַחַת, דָּבָר לֹא יִגְרָעוּ,

אִם עֲלֵיהֶם תַּחְמֹלוּ מִיֶּדְכֶם אֶדְרְשֶׁנּוּ,

כִּי נִרְפִּים הֵם נִרְפִּים וּמֵעַצְלָה יִצְעָקוּ,

לֵאמֹר: בָּאוּ צִירֵי אֵל וּבִשְׁמוֹ צִוָּנוּ,

עִזְבוּ עֲבוֹדַת פַּרְעֹה כִּי לָאֵל תַעֲבֹדוּ,

עַתָּה נֵלְכָה מִדְבָּרָה לִזְבּוֹחַ לוֹ זֶבַח.

קוֹל נוֹגֵשׁ לֹא שָׁמְעוּ עַל כֵּן רֹאשָׁם יָרִימוּ,

אִם אַחֲרִישׁ אַחְרִיתָם רָע, כִּי חַרְבִּי תֹאכְלֵמוֹ,

אִם תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה,

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב יַעֲשׂוּ בָּהּ בַּל יִשְׁבֹּתוּ,

עַל יָדַיִם רָפוֹת שֵׁבֶט מוּסָר יָנִיפוּ,

אָז מִפַּחַד נוֹגשֵׂיהם הַבְלֵיהֶם יַעֲזְבוּ,

וּבְנֹפֶת דִּבְרֵי שֶׁקֶר בַּל עוֹד יִתְעַנְגוּ״.

כָּאֲרָיוֹת לִטְרוֹף טֶרֶף נוֹגְשֵׂיהֶם יָצָאוּ,

וּכְמוֹ שֵׂיוֹת לָטֶבַח שׁוֹטְרֵיהֶם הָלָכוּ,

לַמְיַחֲלִים אֶל אֵל חַי דַּת הַמֶּלֶך הִגִּידוּ,

כֹּה אָמַר פַּרְעֹה: ״אֵינֶנִּי נוֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן,

קוֹשְׁשׁוּ אַתֶּם לָכֶם וּקְחוּ מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ,

לֹא יוֹם תָּמִים לֶאֱסוֹף קַשׁ מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב,

וּלְמָחֳרָת הַיּוֹם הַהוּא אֶת חָקְכֶם תַּשְׁלִימוּ,

כִּי יוֹם תָּבִיאוּ קַשׁ בּוֹ הַלְּבֵנִים תִּתֵּנוּ,

כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם יוֹם יוֹם, דָּבָר אַל תִּגְרָעוּ,

אַל תֹּאמְרוּ חָמָס, אֵל עַל הַמֶּלֶךְ תִּזְעָקוּ,

מִיֶדְכֶם זֹאת לָכֶם, אֶת עֲוֹנְכֶם תִּשָּׂאוּ,

מַדּוּעַ הִטֵּיתֶם אֹזֶן אֶל דִּבְרֵי רוּחַ,

תִּבְטְחוּ עַל שֶׁקֶר וּבִקְהַל עַם תִּתְפָּאֵרוּ,

בָּא מוֹעֵד, בָּא חָזוֹן, בָּא קֵץ עֲבוֹדָתֵנוּ,

הַקּוֹל נִשְׁמַע בָּאָרֶץ עַד פַּרְעֹה הִגִּיעַ,

וַיְצַו מָזוֹר, מַרְפֵּא שָׂם אֶל חֳלִי אִוֶּלֶת״.

כָּאוֹר בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מַרְנִין לֵב כָּל גָּבֶר,

אִם פִּתְאוֹם יִסְעַר סַעַר עָבִים יַקְדִּירוּהוּ,

כֵּן אִם דִּבְרֵי צִירֵי אֵל לֵב יַעֲקֹב הִרְנִינוּ,

מִקּוֹל נוֹגְשֵׂיהֶם פִּתְאֹם לִבּוֹתָם קָדָרוּ,

וּלְקוֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן בָּאָרֶץ נָפֹצוּ,

הוֹלְכִים הָלוֹךְ וּבָכֹה עִם לִבָּם דִּבֵּרוּ,

״הֲזֹאת פּוֹעַל אֱלֹהִים לַצְמִית נִכְאֵי רוּחַ,

הַשְׁמִיעֵנוּ טוֹב לָתֵת אוֹתָנוּ לַבּשֶׁת,

תַּחַת טוֹב קִוִינוּ בָּא רָע, תַּחַת אוֹר אֹפֶל,

קוֹשֵׁשׁ קַשׁ מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צָהֳרָיִם,

אֵיךְ מִסְפַּר הַלְּבֵנִים עֲדֵי עֶרֶב נַשְׁלִימָה?

אִם כֹּחַ אֶבֶן כֹּחֵנוּ, נָחוּשׁ גֵּוֵנוּ?

הַלְּבַעֲבוּר הָתֵל בָּנוּ כָּל זֹאת הִשְׁמִיעָנוּ,

שִׂימֵנוּ כַּצֹּאן טִבְחָה תַּחַת יַד נוֹגְשֵׁינוּ,

חָלִילָה לָּאֵל מֵעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי הוּא יוֹצְרֵנוּ,

חָלִילָה לָּנוּ מֵחֲשׁוֹב זֹאת, כִּי עָפָר נָחְנוּ,

עָמוֹק מִתְּהוֹם לָדַעַת, קָצְרָה רוּחֵנוּ״.

פַּחַד פָּחְדוּ הִשִּׁיגוּם וּמְגוּרָתָם בָּאָה,

שָׁבוּ מִשּׁוּט בָּאָרֶץ עִם הַקֵּשׁ קושֵׁשׁוּ,

לֹא נִשְׁאַר מִן הַיוֹם הַשְׁלֵם חֻקָּם עַד עֶרֶב,

אַף כִּי מֵעֲמַל יָדָם גַּם רֶגַע לֹא יֶחְדָּלוּ,

גַּם רָאוּ נוֹגְשֵׁיהֶם צָרָתָם מַה כָּבֵדָה,

הֵמָּה אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם כַּלּוּ.

כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן דָּבָר אַל תִּגְרָעוּ.

הָעֳשׁוּקִים הָאֵלֶּה לַעֲשׂוֹת כֵּן לֹא יָכֹלוּ,

וּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים יוֹם יוֹם לֹא הִשְׁלִימוּ,

אָז שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל שָׂמוּם נוֹגְשֵׂי הַמֶּלֶךְ,

עַל הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה לִרְדּוֹת בָּם בְּפָרֶךְ,

הֻכּוּ מַכָּה רַבָּה וּבְאַף דִּבְּרוּ אֵלֵימוֹ,

מַדּוּעַ מֵעוֹשֵׂי הַלְּבֵנִים הֱעֶלַמְתֶּם עָיִן,

״גַּם תְּמוֹל גַּם הַיוֹם אֶת חֻקַּם לֹא מִלֵּאוּ?

גַּם מַעֲנֶה רַךְ גַּם בִּכְיָה הוֹעֵל לֹא הוֹעִילוּ,

כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר עִמָּהֶם הִתְאַכְּזְרוּ.

אִישׁ שִׁכּוֹר מֵרוֹב צָרָה, אִישׁ שָׂשׂ לִמְצוֹא קָבֶר,

יָבוֹז נַפְשׁוֹ, יִשְׂחַק לָאֵיד, יִלְעַג לַפֶּרֶץ,

גַּם אֵלֶּה הַשּׁוֹטְרִים לָמוּת נַפְשָׁם חֵרֵפוּ,

לָבֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ עַז פָּנִים לֹא יָרֵאוּ,

עַל פָּנָיו הוֹכִיחוּהוּ, קָשׁוֹת לוֹ דִּבֵּרוּ:

״לָמָּה תַעֲשֶׂה לַעֲבָדֶיךָ רָעוֹת כָּאֵלֶּה,

״תִּשְׁאַל חֹק מִיָּדֵנוּ לֹא נוּכַל עֲשׂוֹהוּ,

״אִם תֶּבֶן לֹא תִּתֵּן, אֵיךְ הַלְּבֵנִים נִתֵּנָה?

״נַחְנוּ שׁוֹטְרֵי עָם, הַגֵּד בַּמֶּה לָךְ חָטָאנוּ,

״הַלְּבַעֲבוּר כִּי הַכּוֹת אֶת אַחֵינוּ חָדַלְנוּ,

פָּגְעוּ בָנוּ אַכְזָרִים הִכּוּנוּ נוֹגְשֶׂיךָ?

״טוֹב כִּי נָמוּתָה מֵהַכּוֹת חִנָּם אַחֵינוּ,

״שׁוּר אֵלֶּה הַפְּצָעִים בִּבְשַׂר בָּרֵי כַפָּיִם,

מִיַּד עַזֵּי פָנִים, מִיַּד לֹא אָדָם הֵמָּה,

״וּרְאֵה כִּי הֵבֵאתָ חַטָּאָה עַל עַמֶּךָ.

שִׁמְמוּת הַשּׁוֹטְרִים הָיְתָה לוֹ לִמְשִׁיבַת נָפֶשׁ,

וּבְדַם הַיּוֹצֵק מִבְּשָׂרָם עֵינוֹ שָׂבָעָה,

אָמַר אוֹיֵב ״אַךְ טוֹב, אֶל שַׁדֵּי הִתְגַּבַּרְתִּי,

אִם יָבֹאוּ הַחוֹזִים וּלְפָנַי יַעֲמֹדוּ,

רֵאשִׁית דָּבָר אֶשְׁאָלֵם אַיֵה אֱלֹהֵימוֹ,

מַדּוּעַ אֶת עַמּוֹ מִיָּדִי לֹא הוֹשִׁיעַ,

מַה יַעֲנוּ דוֹבְרֵי חָזוֹן? מִפְּצוֹת פֶּה יֵבוֹשׁוּ,

וּבְקִרְבָּם יֹאמַר לִבָּם כִּי מֵהֶם הִשְׂכַּלְתִּי״.

שָׂשׂ אַכְזָר עַל רִשְׁעוֹ, הִתְאַמֵּר פּוֹעֵל אָוֶן,

לִבּוֹ סָגַר מֵחֲמוֹל, אָזְנוֹ אָטַם מִשְּׁמוֹעַ

צַעֲקַת הַשּׁוֹטְרִים הַצּוֹעֲקִים מִשֶּׁבֶר רוּחַ,

וּכְאַרְיֵה נָתַן קוֹל: ״הַסּוּ אֱוִילִים הַסּוּ!

״מִיֶדְכֶם זֹאת לָכֶם וּמַדּוּעַ תִּזְעָקוּ?

״נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים, וּמֵרִפְיוֹן יָדַיִם

״מֵאַנְתֶּם עָבְדֵנִי, עַל כֵּן לֵאמֹר תֶּהְבָּלוּ,

״נֵלְכָה הַמִּדְבָּרָה לִזְבּוֹח לֵאלֹהֵינוּ,

״דַּם זֶה, פִּצְעֵיכֶם אֵלֶּה, מַרְפֵּא לָכֶם יֶהִי,

״מַרְפֵּא לָאִוֶּלֶת, מָזוֹר מִלִּבְגוֹד בָּגֶד,

״חִדְלוּ מִצְעוֹק אֵלַי, דַּבֵּר עוֹד אַל תּוֹסִיפוּ,

״אֶל אַחֵיכֶם לֵכוּ וַעֲבוֹדַתְכֶם עֲבֹדוּ,

״אִמְרוּ לָהֶם כִּי כָל אִמְרֵי פִי יָקוּמוּ,

״תֶּבֶן לֹא יֻתַּן לָכֶם וּלְבֵנִים תִּתֵּנוּ

״כַּמִּסְפָּר הָרִאשׁוֹן, לֹא תָשִׂימוּ מִגְרָעַת״.

אֲמֵלָלִים רַבִּים לִפְנֵי אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ,

בַּעֲבוּר הַקְשֵׁב מֶה הָיָה, בִּרְעָדָה נֶאֱסָפוּ,

כִּרְאוֹתָם שׁוֹטְרֵיהֶם לִבָּם הָיָה לַמַּיִם,

כִּי רוֹעַ פָּנֶימוֹ וּמַר רוּחָם הֵעִידוּ,

אֵיךְ נָפַל דָּבָר, מַה הֵיכָל מֶלֶךְ קָרָמוֹ,

וּבִדְמָעוֹת עַל לֶחֱיָם אֶת קוֹלָם נָשָׂאוּ,

״אַחִים! זָדוֹן מֶה עַז, מַטֵּה רֶשַׁע פּוֹרֵחַ,

״אוֹי לָנוּ אַחֵינוּ, דָּתוֹ קִיַּם הַמֶּלֶךְ,

״מִלִּבְנֵיכֶם יוֹם יוֹם גַּם אַחַת אַל תִּגְרָעוּ,

״בֵּין תַּנִּינִים וִיעֵנִים אַכְזָר אֵין כָּמוֹהוּ,

״דַּם אָדָם מִשְׂחָק לוֹ, גִּיל נַפְשׁוֹ צָרַת גָּבֶר,

״לוֹ הִקְשַׁבְתֶּם דִּבְרֵי צוֹרֵר, שַׁאֲגַת עַז נָפֶשׁ,

״מִשֶּׁבֶר רוּחַ וּמִפַּחַד לֵב תֹּאמֵרוּ:

״הַרְרֵי טֶרֶף נַעֲלֶה אַךְ לֹא אֶל הֵיכְלֵי רֶשַׁע.

הֵמָּה יָצְאוּ מֵאֵת פַּרְעֹה אֶת מִי פָּגָעוּ?

אֶת משֶׁה עִם אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתֵמוֹ

מִצָּרַת לֵב ״מַה זֹאת עֲשִׂיתֶם! קָרְאוּ לָמוֹ,

״עַל חָמָם וָשׁוֹד קָרוּנוּ, אַתֶּם תֶּאֱשָׁמוּ,

הַאִם אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט יַעֲשֶׂה עַוְלָתָה,

״הַבְטִיחַ טוֹב וּלְהָבִיא רָע, רוֹשׁ תַּחַת נֹפֶת?

״חָלִילָה לּוֹ הָתֵל, חָלִילָה לּוֹ כָּל עָוֶל,

״גַּם חָלִילָה לָכֶם מִדַּבֵּר בִּשְׁמוֹ שָׁקֶר,

״נִרְאָה אֲלֵיכֶם אֵל אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,

״אַךְ סַרְתֶּם מֵאַחֲרָיו, שִׁנִּיתֶם דִּבְרֵי טַעַם,

״אֶת לֹא צִוָּה אֶתְכֶם דִּבַּרְתֶּם אֶל הַמֶּלֶךְ,

״חִצִּים הָיוּ אִמְרוֹתֵיכֶם, מַדְקֵרוֹת חָרֶב,

״אַף פַּרְעֹה הֶחֱרִיתֶם, הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ,

״נֶאֱמָנִים לוֹ נֶחְשַׁבְנוּ, עַתָּה בוֹגְדֵי בָגֶד,

״יֵרֶא יְיָ עֲלֵיכֶם, אֵל כֹּל יוֹדֵעַ,

״יִשְׁפֹּט בֵּין מַלְאָכָיו וּבֵין דַּלִים כָּמֹנוּ,

״דָּמֵנוּ שָׁפוּךְ אָרְצָה מִיֶּדְכֶם יִדְרְשֶׁנּוּ,

״כִּי חֶרֶב מָלְאָה דַם שַׂמְתֶּם אֶל יַד צָרֵינוּ,

״אֶל יַד פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו הָרוֹג יַהַרְגוּנוּ,

מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים נָמֵס לֵב אַנְשֵׁי חָסֶד,

לֹא חָרָה אַפָּם עַל רִיב חִנָּם בָּם יָרִיבוּ,

הֲלֹא מִמֵּצָר דוֹבְרִים, כָּזֹאת יִפְעַל עשֶׁק,

הָעשֶׁק יִקַּח לֵב וִיהוֹלֵל אַנְשֵׁי טָעַם.

אֲבָל צָרַת אַחֵיהֶם עַד נַפְשָׁם נָגָעָה,

בָּחֲרוּ עוּף לִישִׂימוֹן מֵרְאוֹת שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר,

תַּחַת שֶׁקֶט חֵמָה מִתְחוֹלֶלֶת כַּסָּעַר.

גַּם חֻבְּרָה לַצָּרָה הַזֹּאת צָרָה אַחֶרֶת,

כִּי הִתְחַמֵּץ לִבָּם בִּינָתָם הִסְתַּתָּרָה,

מֵהִתְבּוֹנֵן עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה,

אֵיךְ עֵת שָׁלוֹם עֵת מַרְפֵּא עֵת בִּימִינוּ יֶשַׁע,

צָרָה וּבְעָתָה כַּפֶּרֶץ מַיִם פָּרָצוּ?

חָשְׁבוּ לָדַעַת זֹאת אַךְ הָבֵן בַּל יָכוֹלוּ,

וּשְׁלִישִׁיָּה רָעָה, כִּי צַעֲקַת עָם יִשְׁמָעוּ,

אַתֶּם הֲסִבּוֹתֶם הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ.

הֲיִנָּתְקוּ עֲבוֹתוֹת צָרָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת?

לֵב אָסוּר בָּהֵן מִי לַחָפְשִׁי יוֹצִיאֶנּוּ?

מִי יַשְׁקִיטֶנוּ מִי עַל הַרְרוֹ יַעֲמִידֶנוּ?

וּמַה יַעֲנֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים לַעֲשׁוּקִים אֵלֶּה,

אִם נַחֲמֵם בַּל יָדַע, וִינַחֲמֵם בַּל יִשְׁמָעוּ,

עַל כֵּן אֶל צַעֲקַת הַמְּרִיבִים עָמַד אִישׁ חָיִל,

כָּאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, כָּאִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ,

בֵּאלֹהָיו בָּטַח כִּי יִקְרָא אֵלָיו יַעֲנַהוּ.

אָז שַׁב⁵ אֶל יְיָ וּלְפָנָיו שָׁפַךְ שִׂיחַ,

עַפְעַפָּיו הַנִּשָּׂאוֹת כָּעַפְעַפֵּי שַׁחַר,

גַּם דִּמְעַת בַּת עֵינוֹ עַל תּוֹם לִבּוֹ הֵעִידוּ,

וַיֹּאמֶר ״חָנֵּנִי נָא יְיָ וַעֲנֵנִי,

״וּבְעֵת צָרָה כָזֹאת אַל נָא תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ,

״אָנָּא! אִם כָּלָה זַעַם וּשְׁנוֹת רָעָה תַּמּוּ,

״וּבַעֲבוּר הַצִּילֵנוּ מִמְּרוֹמְךָ יָרַדְתָּ,

״מֶה חָטָא לָךְ הָעָם, מֵאָז בִּדְבָרְךָ בָּאתִי,

״כִּי הִגְדַּלְתָּ אֶת מַכְאוֹבָיו עַל אַחַת שֶׁבַע?

״כִּי לֹא כִרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה, עַבְדֶּךָ יוֹדֵעַ,

״חשֶׁךְ יַחֲשִׁיךְ מִמֶּנּוּ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּךָ,

״אַךְ אֲנִי עֵינֵי בָשָׂר לִי עַל כֵּן נִבְהָלְתִּי,

״כִּי רַק תֻּמַּת עַמְּךָ רָאוּ, זַר לֹא רָאוּ,

יוֹם אֶת אִמְרוֹת קָדְשֶׁךָ בִּקְהָלָם בִּשַּׂרְתִּי,

״בִּדְבָרַי הֶאֱמִינוּ, בִּישׁוּעָתֶך שָׂשׂוּ,

״וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָךְ וּבְקוֹל תּוֹדָה לָךְ זִמֵּרוּ,

״וּבַמֶּה חֲמַתְךָ הֵצִיתוּ אֵיךְ אֵדָעָה,

״אֵיךְ הֵרַע לָעָם הָזֶּה, לֵב אוֹיֵב אִמַּצְתָּ,

״לֵב אוֹיֵב מָלֵא כַחַשׁ, לֹא אָבָה כַבְּדֶּךָ,

״בָּאתִי אֵלָיו גַּם אֶת שִׁמְךָ יְיָ זָכַרְתִּי,

״אַךְ מָה עָנָנִי? אֶת נָּאָצוֹתָּיו שָׁמַעְתָּ,

״לָמָּה כָאֲרִי בַמַּאֲרָב יִטְרוֹף עֲנִיֶיךָ,

״לָמָּה בַּצָּרָה הַזֹּאת מֵרָחוֹק עָמַדְתָּ?

״יוֹשֵׁב מָרוֹם, לָמָה רַחֲמֶיךָ הִתְאַפָּקוּ,

״וּזְרוֹעַ עֻזֶּךָ לֹא עָלֵינוּ נִגְלָתָה,

״כִּי מִיַד צַר הַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ עַמֶּךָ,

״קוֹל קָמֶיךָ עוֹלֶה תָמִיד, דַּרְכָּם צָלֵחָה,

״חָלִילָה לִּי אֱלֹהַי מֵהָרִיב אֵלֶיךָ,

״אַךְ דּוֹבֵר מִשְׁפָּטִים מֵעוֹלָם לֹא מָאַסְתָּ,

״אִם הוֹסֵף צָרָה עַל צָרַת עַמְּךָ צִוִּיתָ,

״יָדַעְתִּי גַם אָנִי כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ,

״רַק אַחַת אֶשְׁאָל וּבְטוּבְךָ דַעַת לַמְּדֵנִי,

״לִרְאוֹת שׁוֹד לִרְאוֹת עשֶׁק לָמָּה זֶה שְׁלַחְתָּנִי,

״כִּי לֹא שָׁעִית מֶנִּי עַד יַעֲבוֹר זַעֲמֶךָ,

״לָמָה אֶשְׁמַע רַב טוּב בִּשַּׂרְתָּ, רַע הֵבֵאתָ,

״אִם בָּךְ לֹא דִּבֵּרוּ לֹא זָעַף לִבָּם עָלֶיךָ,

״עָלַי דּוֹבְרִים רַע, כָּל הַיּוֹם אוֹתִי יֶאֱשָׁמוּ,

נַפְשִׁי לֹא אָשְׁמָה אֵיךְ עָמָל זֶה תִּשָּׂאֶנוּ,

״הִצְטַדֵּק לִפְנֵיהֶם, כִּי אֲלַמְּדֵם טוּב טַעַם,

״הַאוּכַל? הֲלֹא עִמְּךָ כִּבְהֵמוֹת הָיִיתִי

״בַּעַר לֹא אֵדָע, כִּי מִי יִתְבּוֹנֵן בָּאֵלֶּה,

״מִיּוֹם צָרָה הֵבֵאתָ, נַפְשִׁי מַה נִּבְהָלָה,

״שֶׁבֶר דַּלִּים רוֹאָה, זַעֲקַת כּוֹאֲבִים שׁוֹמַעַת,

"עַל כֵּן נִשְׁבָּר לִבִּי, עֵינַי כָּהוּ מִבֶּכִי,

״אֵל נָא רַחֵם עָלַי, אֵל נָא עָנְיִי הַבִּיטָה״.

רִנַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אֵל חֵן מָצָאָה,

כִּי עַל דּוֹבֵר מִתּוֹם לֵב לֹא יִקְצוֹף אֵל קָצֶף,

יוֹצֵר לֵב הוּא יָבִין, מִי טוֹב מִי אוֹהֵב צֶדֶק,

הוּא יָבִין כִּי מַדְוֵה אִישׁ יָשִׂים אוֹרוֹ חשֶׁךְ,

וּכְעָב תַּחֲשִׁיךְ רָקִיעַ מֵעַל לָהּ אוֹ יוֹפַע,

כֵּן מַכְאוֹב יַחֲשִׁיךְ לֵבָב נֹגַהּ לוֹ מִבָּיִת,

וּפִי תַּם יִפְצֶה הֶבֶל נָכוֹן רוּחוֹ סֶלֶה.

עַל כֵּן תַּנְחוּמוֹת אֵל נֶפֶשׁ עַבְדּוֹ שִׁעֲשָׁעוּ,

כִּי רִחַם עָלָיו וּמִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ עָנָהוּ,

״תֻּמַּת לִבְּךָ יָדַעְתִּי, גַּם אֶת מַכְאוֹבֶיךָ,

״מַעֲנֶה פַּרְעֹה הַמְּלֵאָה נֶאָצוֹת שָׁמַעְתִּי,

״וּזְרוֹעוֹ אֲשֶׁר הֵנִיף עַל עַמִּי רָאִיתִי

״אַל יִפּוֹל לִבֶּךָ מֵאֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ,

״הַדָּבָר מִתּוֹךְ הַסְּנֶה אֵלֶיךָ דִבַּרְתִּי,

״מֵהָחֵל עַד כַּלֵּה עַל צוֹרְרַי אֲבִיאֶנּוּ.

״אַךְ טֶרֶם אַרְאֶה פָּעֳלִי בִּשְׁתַּיִם חָפַצְתִּי,

״עַם זוּ אָהַבְתִּי תַּכְלִית צָרָתָם יַשִּׂיגוּ,

״וּרְשָׁעִים שָׂנֵאתִי תַּכְלִית רִשְׁעָם יָקִיאוּ,

״עַל כֵּן לִפְנֵי פַרְעֹה מִכְשׁוֹל עָוֹן נָתַתִּי,

״כִּי כַּאֲשֶׁר בָּאתָ אֵלָיו וּבִשְׁמִי קָרָאתָ,

״שֵׁם קָדְשִׁי חֵרֵף וּלְעַמִּי הוֹסִיף הָרֵעַ,

״אִם תּוֹעֵבוֹת כָּאֵלֶּה שׁוֹמְעֵיהֶן יַחֲרִידוּ,

״כִּי יִרְאוּ שׁוֹאָה וּמְשׂוּאָה עָלָיו תֵּרַדְנָה,

״לִשְׁמִי יִתְּנוּ כָבוֹד וּמִשְׁפָּטַי יַצְדִּיקוּ,

תּוֹעֵי לֵב יִלְמְדוּ בִינָה, רוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח,

״וִישָׁרִים מָשָׁל וּמְלִיצָה עָלָיו יִשָּׂאוּ:

״זֶה חֵלֶק לֵץ מֵאֵל, נַחֲלַת עָרִיץ מֵאֶלוֹהַּ.

״וּכְרִשְׁעַת רֶשָׁע זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ הִנַּחְתִּיהוּ,

״צִדְקַת עַמִּי הוֹצֵאתִי לָאוֹר כַּצָהֳרָיִם,

״אִם עֵת יִחֲלוּ טוֹב יֹאפְפוּם מִשַּׁבְּרֵי מָוֶת,

״אֵמוּן בָּם, אוֹתְךָ לֹא הֱבִישוּ, בִּי לֹא דִּבֵּרוּ.

״כִּי אָתֵּן עַם זוּ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי אָרֶץ,

״עַל מֶה עָשִׂיתִי כָכָה, עַמִּים יִתְבּוֹנָנוּ,

״תַּכְלִית כֹּל הָיְתָה זֹאת, אֵין עוֹד צָרָה אַחֲרֶיהָ.

״עַתָּה תִּרְאֶה אֲשֶׁר אֱעֶשֶׂה עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

״כִּי רוּם לֵב פַּרְעֹה אַשְׁפִּיל, גַּאֲוָתוֹ אַכְנִיעַ,

״הֹוָה עַל הֹוָה יָבוֹא לוֹ, שֶׁבֶר עַל שָׁבֶר,

״שָׁת בַּשָּׁמַיִם פִּיו אָשִׂים דוֹבֵר מֵאֶרֶץ,

״לֹא אָבָה שׁוֹמֵע לִי, יִתְחַנֵּן אֵלֶיךָ,

״מֵרָעוֹת רַבּוֹת בַּמַּרְאָה הֶרְאִיתִיךָ,

״אַחֲרִית שִׁבְרוֹ יִגְדַּל וּלְעַמִּי חָדָר יֶהִי,

״בִּזְרוֹעִי אֲחִתֶּנּוּ נִפְלְאוֹתַי אַרְאֶנּוּ!

״יוֹם יוֹרֵשׁ כִּסְאוֹ וּבְכוֹרֵי אַרְצוֹ יָמוּתוּ,

״יַרְבֶּה כָבוֹד אֶל עַמִּי, יָבִין כִּי לִי הֵמָּה,

״וִישַׁלְּחֵם מֵאַרְצוֹ כַּשָּׂרִים, כִּבְנֵי מֶלֶךְ,

״וִיגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ, מַר יִצְעַק! צֵאוּ! צֵאוּ!

״אֵימַת מָוֶת תִּמְנָעֶנּוּ הַחֲזֵק בָּם רָגַע״.

---

הערות לחוברת השניה

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אעיר לב כל קורא בחוברת הזאת, שיתבונן תחלה היטב במקראות הסתומים שבתורה, ומה שדברו עליהם מפרשי המקרא ז“ל, ואח”כ ישים עינו על השירים האלה, אז יבין דרכנו ומה חדשנו בבאורם. ואני רומז עליהם בקצרה: א ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי וגו' (שמות ג' ז'), ואחריו כתוב עוד, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ וגו' (שם שם ה'), וזה כפול? ושרנו עליו (צד 19). ב וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם וגו' (שם שם י"א), והוא מקרא קשה, ושרנו עליו (צד 26). ג ואמרו לי מה שמו וגו' (שם שם י"ב), כבר תמהו על זה כל המחברים ז“ל, ויותר יקשה ד והן לא יאמינו לי וגו‘, (שם ד' י"א), ואם לא יאמינו לו, למה מתחלה שאל חנם שיגיד לו שמו? ושרנו על שתי אלה (צד 33־30). ה פירוש שם אהיה אשר אהיה, ושם בן ד’ אותיות, שרנו עליהם (צד 37־34). ו מי שם פה לאדם וגו' (שם ד' י"א), ועל זה תגדל טענת משה יותר למה לא שמהו איש דברים? ושרנו על זה (צד 49־45). ז ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח (שם שם י"ג), מה רצה בזה, ולמה בעבורו חרה בו אף ה‘? ושרנו עליו (צד 50). ח ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו’ (שם שם י"ד), מלת ידעתי פירשנו בהערות החוברת הראשונה, ושרנו עליו (צד 50־51). ט פרשת בלכתך לשוב מצרימה וגו' (שם שם כ"א) סתומה בענינה, ושרנו עליה (צד 58־59). י פרשת ויהי בדרך במלון וגו' (שם שם כ"ד) גם היא סתומה, ושרנו עליה (צד 60־61): יא אלהי העברים נקרא עלינו וגו' פן יפגענו בדבר או בחרב (שם ה' ג'), מקרה קשה הוא, ושרנו עליו (צד 80). יב שתי מענות פרעה, למה משה ואהרן וגו‘, הן רבים עתה וגו’ (שם שם ד' ה'), נראות חלושות נגד מענהו הראשונה, תחת שעתה תעלה חמת רשע באפו, ושרנו עליהם (צד 83־81). יג תפלת משה, למה הרעות וגו' למה זה שלחתני (שם שם כ"ג), צריכה להתפרש, ושרנו עליה (צד 92־91). יד מענה השם ב”ה עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו' (שם ו' א'), גם היה צריכה ביאור, ושרנו עליה (צד 94־93). ועתה נבאר עוד המקומות המעטים שציינו עליהם בחוברת הזאת תחת הדפיס, ואלו הן:

א

לא! איננו בוער וגו' (צד 15). יפרש הכתוב וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל

(שמות ג' ב'),ואחרי כן אמר מדוע לא יבער הסנה (שם שם ג')? כי שרש בער על הסרת דבר מה, כמו בערתי הקדש וגו' (דברים כ“ו י”ג), נבער כל אדם מדעת (ירמיה י' י"ד) ורבים כמוהם, ולכן האש הנאחזת באחד הדברים נקראת בוערת, כי א“א שתתקיים בו האש, אם לא תסור מאומה מן הדבר, והדבר שהולך לו באש נקרא אכל, וכמו שבארנו במאמר שקראנו חקור דין, והנה תחלה ראה ונדמה לו כי הסנה בוער באש, והוא שהאש אחזה בו, אבל כשראה שהסנה איננו אכל, שהן דברים סותרים זה את זה, וא”א, דן בדעתו שהסנה אינו בוער, כי האש לא אחזה בו, ועל זה תמה מדוע לא יבער הסנה, מה היה הסבה שלא תגע בו האש. ועם זה מתבארים דברי השיר:

ב

ה' אוהב צדיקים (צד 29). דע כי מלת שם בלה“ק נופל על פעולה נראית, המעידה כי יש כח ידוע באותו הדבר, שממנו תוצאות פעולה זאת, כמו פעולות חכמה, המעידות על עושיהן שיש בו חכמה ונוהג בחכמה, המעידות על עושיהן שיש בו חכמה ונוהג בחכמה, ובעבור זה יקראוהו בשם, ויאמרו פלוני איש חכם, וכן גבורה, צדק, רחמים־וכדומיהן, פעולותיהן הנראות יסבבו שמות לפועליהם, גבור, צדיק מרחם, וכיוצא, והן הן שמות התאר, ועל זה אמר ואמרו לי מה שמו, כלומר במה יעשה שם ע”י פעולות שיפעל בקרבנו, שעל ידיהן נדע כי שלוח אתה מאלהים נורא מאד, שבכחו לגאלנו מיד מצרים, שאם נראה פעולות כאלו נשמע לך גם אנחנו גם המלך, וכמו ששרנו על זה (מצד הנ"ל עד צד 41), ועוד יתבאר בסמוך:

ג

כי זה שמי לעולם וגו' (צד 36־39). מן המבואר למעלה תבין מהו השם, ועתה נאמר ההבדל שבין שם ובין זכר, השם שאמרנו שהוא על זכרון מעשה איש ופעולותיו, שעל ידיהן יעש שם, ואין שם תאר כזה מבדיל בינו ובין זולתו בעצם, ולא יתיחד בו הוא לבדו, כי רבים כמוהו בעלי התאר הזה, אבל זכר הוא אם נזכירהו בשם העצם, שבו נבדל מכל זולתו, ואין כמוהו בעצמות הזה, וכולל האיש ההוא על דרך כלל, ולפי שאין לאחד מבני אדם יתרון עצמו על זולתו, כי אם ברב או במעט, שהרי כלם נבראו בצלם, וכהות נפשותיהן שוים בעצם, וכמ“ש בספר גן נעול, על כן יבדלו רק בשמות הסכמיים, לזה יקראו ראובן ולזה בוקי ולזה יגלי, וכיוצא, וזהו שם העצם שלהם, לא כן שמות השם ב”ה, גם אצלו שמותיו מורים על פעולותיו, אלהים, רחום וחנון וכיוצא, וישתתפו בהן על צד הדמיון גם ברואיו, לא כן שם העצם שהוא זכרו, הוא מבדיל בעצם בין ית' ובין כל זולתו ביתרונות עצמיים עד אין חקר, כי שם העצם שהודיע השם ב“ה למשה מורה באותיותיו, שהוא לבדו הנמצא האמתי שאין מציאותו מזולתו, וכל ההוים זולתו מציאותם נתלית ממנו, שהוא לבדו היוצר המהוה הכל, וכל זולתו מעשה ידיו, ועוד שאר יתרונות אין ספורות למו שמתעלה בהם הנורא על כל, ובהיותו מוכתר בשם העצם הנורא הזה, ידענו כי לא יפלא ממנו דבר לעשותו, ויפה אמר זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. והבן הענין הנשגב הזה. ומן ההבדל בין שם לזכר שרמזנו פה, תבין מליצות סתומות בתנ”ך, וכמ"ש מקצת בפירושנו רוח מן על ספר חכמת שלמה (פרשה ח' י“ג, דף ל”ח):

כלו דברי החוברת הזאת:

חלק שלישי

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

פתיחת המשורר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

צריך אני להקדים גם לחוברת השלישית הזאת פתיחה חדשה, להעיר לב הקורא בה, ולהעמידו על תוכן שלשת השירים שהיא כוללת, על מה יסודתן, כי מעתה נשיר על המשפטים שבהן שפט השם ב“ה את פרעה ומצרים, ולפי שיש לנו בהן דרך חדשה, נתיב לא ידעו המפרשים ז”ל ולא שזפתו עין הדורש במליצות התורה, אם לא אקדים דברים מעטים אלה, יהיו דברי החוברת הזאת ואשר תבאנה אחריה כדברי הספר החתום:

דע כי דברי המחברים ז“ל כלם הולכים על דרך אחד, שהביא הקב”ה על המצריים עשר מכות, וכן

שנו באבות (פ“ה מ”ד) עשר מכות הביא הקב“ה על המצריים במצרים ועשר על הים, וכשראו כי ר' יהודה נתן בהם סימנים דצ”ך עד“ש באח”ב, דמו כי אלה הן סדרי המכות למחלקותיהן, ואותן שהן בסדר אחד דומות בכוונותיהן זו לזו, וערכו על זה דברים ודרושים כל אחד כפי דרכו, ואני לא אעתיק דבריהם פה, ולא אשיב עליהם דברים, כי האמנתי אם אדבר מה שחדשנו בענין זה, הדברים עצמם יעידו על אמתתם. והנה נטיתי מדבריהם ז“ל הן במספר המכות והן במחלקותיהן, ותחת שהם מונים עשר אני מונה שתים עשרה, ותחת שהם מחלקים אותן על פי סימנו של ר”י לשלשה סדרים, אני מחלק אותן לארבעה סדרים שוים, שבכל אחד מהן שלשה, מופתים ומכות, וכך אני מונה, הסדר הראשון, מטה שנהפך לתנין ובלע מטות החרטומים, ואחריו שתי מכות דם וצפרדע. הסדר השני, עפר הארץ נהפך לכנים, ואחריו שתי מכות ערוב ודבר. הסדר השלישי מלא כף פיח כבשן נהפך לאבק פורח שחין, ואחריו שתי מכות ברד וארבה. הסדר הרביעי אור יומם נהפך לחשך, ואחריו שתי מכות מכת בכורות וטביעת ים סוף. זהו הדרך החדשה שדרכנו עליה, כי על כל סדר מסדרים אלו יסדנו שירנו, כי השיר התשיעי יסודתו על תנין דם וצפרדע. השיר העשירי על כנים ערוב ודבר. שיר אחד עשר בחוברת הרביעית, על שחין ברד וארבה. שיר שנים עשר בחוברת הד‘, על חשך ומכת בכורות, ולא חברתי עמהם טביעת ים סוף לפי שהמכה הזאת היתה אחרי צאתם ממצרים, וכמו שהבדיל אותה גם התנא במשנה משאר המכות, ובכל זאת היא אחת מן השלש שבסדר הרביעי. גם עשיתי כן שלא להאריך בשיר אחד יותר מדאי, ע"כ יסדתי לה שיר בפני עצמו, והוא השיר השלשה עשר, השיר הראשון שבחוברת החמישית. ואין המספר הזה ולא הסדר הזה חולקים על משנתנו ששנה עשר מכות וכו’. ולא על סימן דצ“ך עד”ש באח"ב, כי התנא שונה מכות, ואין הפיכת מטה לתנין מכה, רק חרדה למלך ולשריו, גם לא הרגישו מזה המצריים כי נעשה בהיכל מלך. ולא מנה טביעת ים סוף, לפי שלא נעשה בארץ מצרים, ועליה שנה ועשר על הים, כי התנא הולך ומונה עשרה עשרה, כמו שדברנו על זה בפירושנו יין לבנון, נמצא עשר מכות במצרים ועשר על הים, ולכן דקדק בלשונו שאמר עשר מכות וכו' על המצריים במצרים, כי על המצריים מוציא מכללן מופת התנין שלא היתה מכה, ולא היתה על מצריים, כי אם למלך ולשריו, ומלת במצרים, מוציא מכללן טביעת ים סוף שלא היתה במצרים. וכן סימן דצ“ך וכו', אינו להשוות המדה בין בעלי סימן אחד כמו שחשבו מפרשי התורה ז”ל, אלא סימן בעלמא הוא, כמו כל הסימנים שבתלמוד כמו יע“ל קנ”ס וכיוצא, וזה דרכם לקבוע הדברים בנפש האדם על ידי סימנים, כמו שאמרו ושמתם, עשו סימנים לתורה, לא כן אנחנו, שמגמתנו לזמר לאלהי ישראל, ולהזכיר כל נפלאותיו אשר עשה לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, ובכלל הנפלאות והמופתים הגדולים, בלי ספק גם הפיכת מטה לתנין, וטביעת פרעה וחילו בים סוף, ואלו השנים ראשית ואחרית הדברים, וצריכין להיות בחוברת עם עשר המכות שביניהן, ובין כלם הם מכלל יופי, ומראים לנו סדר מעשה החכמה העליונה כפי המספר והסדרים שכללנו אותן בהן, וכמו שיתבאר לכל קורא את ששת השירים הבאים בעז“ה, שתחלתן השיר השמיני, וסופן השיר השלשה עשר, גם ממה שנרמוז עוד בפתיחה זו ובשתי הפתיחות שנפתח בהן בעז”ה החוברת הרביעית והחמישית. ואחר הודעתיך ההודעה הקצרה הזאת, לבך תשית לדעתי, ואזנך הט לשמוע מה שאומר לך:

דע כי עיקר דבר זה, שחלקנו עונשי מצרים לארבע מחלקות, לא כלו מלבי הוצאתיו, אבל ראשית דבר למדתי מדברי ספר חכמת שלמה, שהעתקתי בילדותי ללשון עברית, ושבארתי דבריו בפירוש שקראתי רוח חן, כי בחמלת ה' עלי, למדתי ממליצותיו הקצרות והסתומות הסדר הנפלא הזה שיש במכות מצרים, ועל ידו עמדתי על פשוטי עומק המקראות שבתורה. כי המלך שלמה ע“ה כשדבר בספר הנ”ל על מכת הערוב, והודיע כי בא גמול תועבות המצריים, שעבדו לחיות ולבהמות ולכל זוחלי עפר, כה דבר בסוף דבריו: ויפתו כמו נערים קטנים אין תבונה בם, ותעש גם אתה עמהם במשפטיך, כעם נערים חסרי לב. וכאשר לא שעו לדברי תעלולים אשר התעללת בהם להזהיר אתהם, נודע להם משפט אלהים, בהוסרם ביד אלה אשר אמרו אלהים המה, על אפם ועל חמתם הודו בלבם וכו' (חכמת שלמה פרשה י“ב פסוק כ”ד כ“ה כ”ו וכ"ז). וכאשר התבוננתי מה זה אשר קרא דברי תעלולים שקדמו למכת הערוב, להתעלל בהם ולהזהיר אותם, וארא כי על מופת הכנים ידבר, וכמו שאמרנו שם בפירושנו, ואז נפתח לי השער לעמוד על הענין כלו, והוא שנחלקו מכות מצרים לארבע מחלקות הנ"ל, לכל אחת קדם מופת להתעלל במצרים ולחרפם, ואלה המופתים היו קלים מן המכות שבאו אחריהם, לא מכות מות כמוהם, רק להתעלל בם ולהכלימם על גאותם, כי היו מכת החכמים בעיניהם, ויושב בשמים ילעג למו במופתיו, ויהי להם המופת לתוכחה ולאזהרה כי ישמעו, ואם לא ישמעו יביא עליהם משפטים גדולים, כי אחרי כל מופת באו שתי מכות קשות, וכמו שזכרנום למעלה. מטה הנהפך לתנין, ומופת לסדר הראשון, ואחריו שתי מכות קשות דם וצפרדע, כנים מופת לסדר השני, ואחריו שתי מכות קשות ערוב ודבר. שחין מופת לסדר השלישי, ואחריו שתי מכות קשות ברד וארבה. חשך מופת לסדר הרביעי, ואחריו שתי מכות קשות מכות בכורות וטביעת ים סוף:

ועתה התבוק, איך ארבעת המופתים שקדמו לשמנה המכות, היו כלם התעוללות וחרפה למצרים, וביותר באו להכלים גאות החרטומים, שהיו מכת החכמים בעיניהם, ועל המופתים אמר ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם (שמות י' פסוק י"ב), אחרית הכתוב על המכות, וראשיתו על המופתים שהיו גנאי וחרפה, כי הוכחנו שעל זה יורה לשון עלל בהתפעל, וכן ויתעללו בה כל הלילה (שופטים י“ט כ”ה), גם נגע העפולים לפלשתים שבאה להכלימם ולחרפם, כאמרו ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו (תהלים ע“ה ס”ה), אמרו כהני הפלשתים ולמה תכבדו את לבבכם, כאשר כבדו פרעה ומצרים את לבם, הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו (שמואל א' ו' ו'), וכל זה היה בארבעת המופתים. כי מטה שנהפך לתנין לא הזיק לאדם, רק הפחיד אותם, וזה כדרך שמפחידים את הנערים, וספרה תורה שכאשר התגאו החרטומים לעשות כמעשה אהרן, ויבלע מטה אהרן את מטותם (שמות ז' פסוק י"ב), והיתה זאת לחרטומים חרפה גדולה, וכמו ששרנו על זה בשיר התשיעי (צד 50). כנים, מופת של חרפה והתעוללות, וביותר לחרטומים, כאמרו ויעשו כן החרטומים וגו' ולא יכלו (שמות ט' פסוק י"ד), ולכלימה גדולה היתה זאת להם, וכמו ששרנו על זה בשיר העשירי (צד 86,85). שחין, מופת של חרפה והתעוללות, וביותר לחרטומים, וכאמרו, ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין (שמות ט' פסוק י"א), וכמו ששרנו על זה בשיר האחד עשר בחוברת הרביעית (צד 27). חשך, מופת של חרפה גדולה, וביותר נכלמו החרטומים, כמפורש בדברי שלמה בספר הנ"ל (פרשה י"ז), והמשורר רמז עליה, וכמו שנאמר עוד בפתיחה זו, אלא שמדרך התורה להעלים נפלאות כאלה, וגם על זה שרנו בשיר השנים עשר בחוברת הרביעית (צד 76,74):

ובהיות ארבעת המופתים כלם הודעות ואזהרות לרשעים שישמעו, ואם לא ישמעו יבואו אחריהם כל פעם שני שפטים גדולים, תבין להשיב מדעתך על השאלה הקשה ששאלו כל המפרשים ז“ל, למה במקצת המכות קדמה אזהרה לפניהן, ומקצתן באו בלי אזהרה קודמת, ואיש לא ענה על זה דבר מתישב על הדעת. ועתה יתברר לך האמת, שהיתה התראה לפני כל מכה ומכה, כמפורש בתורה אצל כלם, בדם וצפרדע, בערוב ובדבר, בברד ובארבה, גם במכת בכורות (לבד לפני טביעת ים סוף, שלא היו משה וישראל עוד במצרים), ואותן שלא התרה לפניהן, והן תנין כנים שחין וחשך אינן מכות אלא מופתים, שהן עצמן אזהרות להזהיר אתהם שישמעו טרם תבאנה שתי המכות שבאו אחרי כל מופת ומופת, ודבר זה ברור כאור החמה. ואשר יהל עוד בענין זה, הם דברי המשורר האלהי, שאמר בתחלת שירו אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם (תהלים ע"ח פסוק ב'), כלומר אפרש סתומות התורה, כמו שכתבנו בפתיחתנו לחוברת הראשונה (צד VI), וכששר בו על מכות מצרים, הזכיר קצתן והשמיט קצתן. ותמהו על זה המפרשים ז”ל, גם הראב“ע ז”ל בפירושו לספר תהלים, ואמרו מה שאמרו, והאמת הוא, כי על ידי שהשמיט קצתן הביעה חידות מני קדם, כי זכר לבד כל מכות שבארבעת הסדרים, שמספרן שמנה, והשמיט ארבעת המופתים, שהן תנין כנים שחין וחשך, ללמדנו שנבדלים מן המכות, ושעל כן לא נאמרה בהן התראה בתורה, ועל המופתים הארבעה אמר בתחלת דבריו, אשר שם במצרים אותותיו ומופתיו בשדה צען (שם שם פסוק מ"ב), האותות הם המכות, והמופתים הן אותן שקדמו להן. ועתה שים לבך וראה, כי ארבעת המופתים קדמו כלם למכת בכורות, שהרי חשך הוא המופת האחרון, ולכן קודם שזכר המשורר האלהי מכת בכורות, הקדים לרמוז על ארבעת המופתים שלא זכר בשירו, באמרו ישלח בם חרון אפו, עברה, זעם, צרה, הם ארבעת המופתים, ובאחרון שהוא חשך שכנה בשם צרה, הוסיף משלחת מלאכי רעים, להביע חידה מני קדם, והוא מאמר התורה לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים (שמות י' פסוק כ"ב). ולא פירש לנו אדם למה לא קמו איש מתחתיו? וגלה המשורר בקבלה כי חובר עם חשך מצרים משלחת מלאכי רעים, ומאימת המשלחת הזאת לא יכלו קום מתחתם, וכמו שגלה לנו שלמה בחכמתו בספר הנ“ל שהעתקנו (פרשה י"ז), ודבר על זה דברים רחבים, וכמו שפירשנו הכל בפירושנו רוח חן, וכמו ששרנו על זה בשיר השנים עשר, והוא בחוברת הרביעית. הנה הודענו דברים חדשים, אבל רק חדשים לנו, כי היו ידועים לאבותינו ע”ה בימי המשכילים שכל טוב לה', הם התהלכו בכל דבר תורה ברחבה, ונחנו מה, וסוף סוף גם על המעט הזה שדלינו מדברי חכמת שלמה, אשלם תודה לאלהי ישראל, אשר השאיר הספר הזה בעולמו, ושהנני להבין מתוכו אמרי נועם אלו, שעל ידיהן עמדנו על פשוטי המקראות והספורים הסתומים שבתורה ובשירי דוד ע"ה:

ואודיעך עוד כי ראשי הסדרים הארבעה הנ“ל הם העיקר, והן דם, ערוב, ברד, מכת בכורות, וגם זה בינותי מדברי שלמה בספר הנ”ל, כי דבר רק על דם, ערוב, וברד, ולא דבר על מכות השניות, שהן צפרדע, דבר, וארבה, וכן לא זכר שלשת המופתים שקדמו להן שהן תנין, כנים, ושחין, ואולם הסדר הרביעי זכר כלו, דבר על החשך, מכת בכורות, וטביעת ים סוף, בעבור שכלן הפלא ופלא, וכמו שבארנו כל זה בפירושנו רוח חן. וטעם היות ראשי הסדרים העיקר, לפי שהן ארבעת המשפטים הרעים הבאים לעולם, הכוללים כל מיני צרות ורעות שאפשר להמצא, והן רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, שהן ראשי הפורעניות, וצאצאיהן ותולדותיהן רבו מספור, וכמו ששרנו על זה בשיר השמיני (צד 33,29), והדבר מפורש בנבואת יחזקאל, שאמר ארץ כי תחטא לי וגו‘, ושברתי לה מטה לחם ושלחתי בה רעב וגו’, לו חיה רעה אעביר בארץ וגו' או חרב אביא על הארץ ההיא וגו' או דבר אשלח על הארץ ההיא וגו‘, (יחזקאל י"ז מפסוק י' עד מ'), וכן הם מפורשים בשירת האזינו שאמר אספה עלימו רעות חצי אכלה בם (דברים ל“ב כ”ג), כלומר כל פורעניות שבעולם אביא עליהם, ומונה אותן בכתוב הסמוך (שם שם כ"ד) מזי רעב, ולחומי רשף וקטב מרירי, ושן בהמות בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, מחוץ תשכל חרב וגו’, הרי כאן ארבעת המשפטים על הסדר, הכוללים חצי הקללות כלם, וכן הם סדורים בחוכמה שבתורת כהנים, ויפה בארנוהו בביאורנו לספר ויקרא (פרשה כ“ו ט”ז), וכן שנויין במשנת אבות ששנה שבעה מיני פורעניות באין לעולם ומונה שלשה מיני רעב, והכל בכלל רעב, חיה רעה חרב דבר, ובאחרונה שנה גלות בא לעולם, וזו רק לישראל, אבל הנוהגים בעולם הן ארבעה, וגם זה בארנוהו בפירושנו יין לבנון, וכן הם ראשי הסדרים שבמכות מצרים, דם משפט רעב, שבהפוך היאור לדם נבאש לא יצלח לכל, אין לחם ואין מים, כי אין הארץ שותה ממטר שמים, ערוב חיה רעה, ברד חרב, כי מה לי הורג בחרב או באבן או בחץ או בברד, דבר מכת בכורות לבד:

ועל ענין זה סובבים דברי הפרשה שקדמה בתורה לסדרי המשפטים כלם, שאמר השם למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה וגו' (שמות ז' פסוק א'), ואחר כן אמר והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים (שם שם פסוק ג'), שהן ארבעת המופתים שקדמו לארבעת סדרי המכות, שהיו כלם אותות ומופתים, וכמבואר בתורה במופת הראשון (שם שם פסוק ט'), ולפי שארבעת המופתים לא פעלו מוסר בלב פרעה, וכמבואר בתורה בכל אחד מהן, סמך לו ולא ישמע אליכם פרעה (שם ז' פסוק ז'), כלומר גם אם ארבה מופתים לא ישמע אליכם, עד אביא סדרי מכות גדולות, אז יכנע לבו הערל, ובכל סדר יתן כבוד לשמי, לא מדעת אלהים, כי אם מפחד וממורך לב, כמו שקרה בסדר הראשון במכת הצפרדע, ובסדר שני במכת הערוב, ובסדר שלישי בברד ובארבה, אלא תמיד בסור המכה הכביד לבו, עד הסדר הד' במכת בכורות, כי מלבד שנתן כבוד גם שלח את העם, ועל זה סמך ואמר ונתתי ידי במצרים, והוצאתי וגו' מארץ מצרים בשפטים גדולים (שם שם שם), שהן ארבעת סדרי המכות שבאו אחרי המופתים, שהן הן ארבעת השפטים הרעים הנ“ל שדן בהם גם את מצרים, ולפי שהיו על דרך פלא למעלה מן הטבע, קראם שפטים גדולים, כמו וירא ישראל את היד הגדולה (שם י“ד ל”א). הנה רמזנו על דברים רחבים בריש מלין, ובפירושנו רוח חן הנ”ל (פרשה י"ב) הרחבנו יותר, אבל דברים רבים חדשנו בשירים הללו, שאינם כתובים שם, ללמד חדשות בספורי התורה הסתומות, למלאות מה שהבטחנו בשמונה הכוונות שזכרנו בפתיחתנו לחוברת הראשונה, ועל הקורא המשכיל לשום לב עליהן, בעבור יעלה בידו מעט דברי חפץ אלו:

מן הסדר שחדשנו בענין זה, נראה מעט בתעלומות חכמה איך משפטי ה' ערוכים ושקולים, ושומרים חקם בדרך הקדש, כמו ששומרים ארץ ושמים חקות עולם, כי תבין כי הסדר הראשון במים אשר מתחת לארץ, כי מופת התנין, הוא התנין אשר ביאור מצרים כנזכר בספר יחזקאל, ואחריו מכת דם ומות הדגה, הכל ביאור, ואחריו מכת צפרדע אשר שרץ היאור. הסדר השני בארץ, כי מופת הכנים בעפר הארץ, ואחריו מכת הערוב, הם חית הארץ, ואחריו מכת דבר במקנה הארץ. הסדר השלישי מן הרקיע שהוא האויר מעל לארץ, כי מופת השחין היה על ידי פיח הכבשן שזרק משה השמימה, ומשם נפל עליהם והיה לשחין, ואחריו מכת ברד גשם וקולות וסער ואש, כלם מן הרקיע, ואחריו מכת ארבה, עוף המעופף על פני הרקיע, ורוח קדים נשא החשך איום מאד, שעליו אמר שלח חשך ויחשיך, ואיננו בטבע המחשכים הידועים לנו, וחובר לו משלחת מלאכי רעים כנ“ל, ואחריו מכת בכורות ממרומים, על ידי מחזות נוראות, כמו שגלה לנו שלמה בחכמתו, ושרנו עליו בשיר השנים עשר בחוברת הרביעית כנ”ל, ואחריו מכת הים, שהיו בעמוד אש וענן וכיוצא מן הנפלאות הגדולות ששרנו עליהן בשיר השלשה עשר בחוברת החמישית. סוף דבר הסדר הרביעי נורא מאד אין כדוגמתו בחקות שמים וארץ הנהוגים:

ובין בדבר. עוד שבכל סדר היה משלחת. בסדר הראשון במכה השניה שהיא צפרדע. בסדר השני במכה הראשונה שהיא הערוב. הסדר השלישי דומה לסדר ראשון שהיה המשלחת במכה השניה שהיא הארבה. הסדר הרביעי דומה לסדר השני שהיה המשלחת במופת החשך, ובמכה הראשונה שהיא מכת בכורות, שהיא משלחת מלאכי רעים:

והתבונן עוד כי הדברים שהשחיתו המכות מקניני המצריים הכל בהדרגה מקל לחמור ממנו: הסדר הראשון השחית דגת יאורם, רע ממנו הסדר השני שהשחית כל מקנה מצרים, רע יותר הסדר השלישי שהשחית כל עץ כל עשב. רע מכל הסדר הרביעי, שהשחית כל מבחר משפחותיהם ואחרי כן נאבדו מלך ושרים וכל חילו בים סוף:

ועתה נדבר בקצרה על שלשת השירים הבאים בחוברת הזאת, מה שרש דבר נמצא בהן:

השיר השמיני. אשיר בו על תוכחת השם למשה, כי אחר שחתמנו השיר השביעי שהוא בסוף החוברת השניה בתפלת משה למה הרעותה לעם הזה וגו‘, וענין תשובת השם עתה תראה את אשר אעשה לפרעה וגו’, וככל המפורש שם, שב השם להוכיחו על תלונתו, וזאת היא הפרשה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם וגו' באל שדי (שמות ו' פסוק ג'), שהיא פרשה סתומה, גם הצווים הכפולים שילך אל פרעה, וכל הענין הנאמר בפרשת ראה נתתיך אלהים לפרעה וגו‘, שרמזנו עליה למעלה, ודברי הכתוב ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי וגו’ ולא ישמע אליכם פרעה וגו', שעל זה דברו הקדמונים ז"ל, ומדברי השיר יתלבנו הדברים, ויתפרשו בדרך נעים המתקבל על הדעת:

השיר התשיעי יסודתו על הסדר הראשון ממכות מצרים, שהוא מופת התנין לתוכחה, ושתי המכות שבאו אחריו, והן דם וצפרדע, והשיר יבאר טעם המופת, וטעם כל אחת משתי המכות הנ"ל, ועל איזו דרך ראוי כי שלשה אלה יהיו סדר אחד, ואיך כוונו שלשתן לדבר אחד, ויפרש מליצות התורה שהן קצרות אבל כוללות ענין רחב:

השיר העשירי, יסודתו על הסדר השני ממכות מצרים, שהוא מופת הכנים לתוכחה, ושתי

המכות שבאו אחריו שהן ערוב ודבר המקנה, וגם בזה יבאר השיר טעם כל אחד משלשתם, ושראויים להיות יחדיו בסדר אחד, ושכוונו שלשתם לדבר אחד, ויבאר גם בהן המליצות הקצרות שבתורה. ויש עוד לדבר בענין המופתים והשפטים דברים רבים, ועל קצתן ארמוז בעז“ה בפתיחתנו לחוברת הרביעית והחמישית, כי שם מקומם. גם אדבר שם על ארבעת סדרי הברכות שהן לעומת ארבעת המשפטים הנ”ל, ועל ארבע מתנות טובות שנתן השם ב"ה לישראל בלכתם במדבר, לעמת ארבעת סדרי מכות שבאו על המצריים, אבל פה נחתום דברינו.

כלו גם דברי הפתחה הזאת:

עוד נרמוז פה בקצרה, על עשרת השירים השקולים והחרוזים שהצגנו בשלש החוברות הללו לפני השירים הספוריים, על מה יסדנום:

השיר הראשון כולל בקצרה קורות הדורות מיום ברוא אלהים אדם על הארץ, עד בואם אל

מצרים, כי בעת מות הדור ההוא, התחיל עני ישראל שעליו נוסדו השירים הספוריים, ואחרית השיר היא תפלת המשורר לאלהים לבקש עזרו, ושיתנהו דעה והשכל להשלים חפצו:

השיר השני נוסד על תעלומות מפעלות ה', כי לא יעלו על לב אדם טרם תבאנה, ושנעלם גם מחכמי לב לראות מראשית מעשה אל מה יהיה אחרית דבר, כנראה מספור לדת משה, ושנמלט ממות על ידי בת מלך מצרים:

השיר השלישי נוסד על נפש האדם הגדול, אם טרם נוצר בבטן ידעו אלהים והקדישו לגדולות, גם אם מצאתו מרחם גודל בין אנשי חמס ופועלי און, יעמוד בכחו, ועל כל יתגדל, ויעשה מעשה צדקה וכבוד, כנראה מספור המעשים שעשה משה שגודל בבית איש און:

השיר הרביעי נוסד על הנסיונות שמנסה השם ב"ה את בני האדם, כי ה' צדיק יבחן, כבחון הזהב בכור, ולא ינסה רשעים, כי דומים לסיגים, ואם יבואו בכור בעשן יכלו:

השיר החמישי נוסד על הנבואה, כי יתן ה' רוחו על האדם, ולנביא לגוים יקדישהו, ולאומרים מה אדם כי ידבר עמו האל אשר לו השמים ושמי השמים, ישיב אמרים אם כל המעשה הזה ידי עשתה במה יחשב בעיניו, אך רוממותו הוא כי אהב צדקות, עושה חסד, עושה גם משפט יתום ואלמנה, והוא מלמד לאדם דעת, וגם הוא ישים בו רוח קדשו אם יזכה בעיניו:

השיר הששי נוסד על התקוה, ושבעת צרה לא יאמר האדם נואש, ולפעמים יצעק אבדתי, ומושיעו עומד אחר כתליו:

השיר השביעי נוסד על מדת ארך אפים, ושאל יתמה האדם בראותו רשעים עושים חיל, וידבר על זה דברי טעם:

השיר השמיני נוסד על משפטי ה', ושמאז הכין שמים וארץ בעלי תמורות וחליפות, בעבור לשפוט תבל ויושביה. ושראשי משפטיו ארבעה, ולעומתם ראשי הברכות ארבעה, ושכן היו ארבעה סדרי משפטים במצרים, אבל כלם מצד הנפלאות:

השיר התשיעי נוסד על מלכות ה', כי מלכותו בכל משלה, ומלכי האדמה פקידיו בארץ, אם ייראוהו השם לפרעה ולמצרים, על ידי משפטי הסדר הראשון שהביא עליהם:

השיר העשירי נוסד על נפש האדם, כי ה' אוהב אותם, ויקום מאיש המשחית נפשו במעשה רשע כסל, ולפעמים מגיע לתכלית ההשחתה, וישתחוה גם למעשה ידי אדם עץ ואבן. וידבר על עובדי אלילים, ושבעבור החמס והגלולים שמלאה ארץ מצרים הביא ה' עליהם משפטי הסדר השני:

---

מחברת שלישית ובה שלשה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

מחברת שלישית ובה שלשה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

השיר השמיני [שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ, וּטְהוֹר עֵינַיִם!]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ, וּטְהוֹר עֵינַיִם!

מִי כָמוֹךָ שׁוֹקֵל כֹּל בְּמֹאזְנַיִם!

כִּי לָךְ מֹאזְנֵי צֶדֶק, לָךְ אַבְנֵי צֶדֶק,

עִמְּךָ חֶסֶד, עִמְּךָ הַמְשֵׁל וָפַחַד,

כִּי תִפְקוֹד לִרְגָעִים, עַל כָּל חַי יַחַד,

תָּגֵן עַל שׁוֹשַׁנִּים, וּתְבַעֵר חָדֶק.

מִתְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ בַּכֹּל בִּינוֹתָ,

בַּעֲבוּר לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט כֹּל הֱכִינוֹתָ,

כֻּלָּם עֲבָדֶיךָ, עוֹשֵׂי דָתֶךָ,

גַּם אֶחָד לֹא יַרְבֶּה מֵאֲשֶׁר צִוִּיתָ,

גַּם אֶחָד לֹא יַמְעִיט, מֵאֲשֶׁר הִתְוִיתָ,

קָו הִתְוִיתָ לָהֶם, קָו צִדְקָתֶךָ.

אַתָּה מַדּוֹתָ בַּשַּׁעַל הַמַּיִם

בַּיַּמִּים, בַּנְּהָרִים רַחֲבֵי יָדַיִם,

וּתְעָלָה לַשֶּׁטֶף אַתָּה פִּלַּגְתָּ,

אַף אַתָּה נָתַתָּ מִשְׁקָל לָרוּחַ,

סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ, בַּכֹּל שָׁלוּחַ,

יָמִּים וַאֲרָצוֹת כֻּלָּם לֹו חָלַקְתָּ.

אֶת הָאָרֶץ עַל הַמַּיִם רָקַעְתָּ,

וּבְתוֹכָהּ מַעְיָן וָנַחַל בָּקַעְתָּ,

מִבִּטְנָהּ הוֹצֵאתָ אֶת צֶאֱצָאֶיהָ,

צִוִּיתָ, וַתּוֹצֵא כָל עֵץ כָּל עַשֶׂב

וַתּוֹצֵא כָל יֶרֶק לַשּׁוֹר, לַכֶּשֶׂב,

בִּפְרָחִים נָעִים הֵיטַבְתָּ מַרְאֶיהָ.

כָּל דָּגָה בַמַּיִם, כָּל עוֹף שָׁמָיִם,

כָּל הַבְּהֵמָה, עַד כָּל מַרְבֶּה רַגְלָיִם,

פִּיךָ צִוָּם וּלְמִינֵיהֶם יָצָאוּ.

מֵעָל הֶכִינוֹתָ אוֹצְרוֹת רָקִיעַ,

בָּם בָּרָק לוֹהֵט, רַעַם קוֹל מַשְׁמִיעַ,

כָּל מִטְרוֹת עֻזֶּךָ בָּהֶם נִבְרָאוּ.

צוּרִי! רַבּוֹת עָשִׂיתָ, לֹא יִמָּנוּ,

לַחֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת כֻּלָּם הוּכָנוּ.

הֲיֵשׁ יוֹדֵעַ סוֹדָם זוּלָתֶךָ?

כִּי רַק אַתָּה, אִם תַּבִּיט מִכִּסְאֶךָ

עַל מַעֲשֶׂיךָ, תִּרְאֶה, כִּי בִּצְבָאֶךָ

אִישׁ לֹא נֶעְדָּר מֵחוֹתַם חָכְמָתֶךָ.

כִּי בָם תָּדִין עַמִּים, בָּם תִּשְׁפּוֹט גָּבֶר,

טוֹב וָרָע יָפִיקוּ, מַרְפֵּא וָשָׁבֶר,

וּבְתַחְבּוּלוֹתָם מִתְהַפְּכִים כָּל רֶגַע.

אַתָּה מוֹשֵׁל בָּמוֹ מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ,

עַל פִּיךָ יִתְּנוּ רַב טוּב אֶל דּוֹרְשֶׁיךָ

וּלְרֹאשׁ עוֹזְבֶיךָ כָּל מַחֲלָה, כָּל נֶגַע.

שׂבַע, חַיִּים, שָׁלוֹם מֵאֲחוּזֵי חֶרֶב,

שָׁלוֹם, מֵחַיּוֹת רָעוֹת שׁוֹכְנֵי עֶרֶב,

מִכְלַל כָּל טוּב, הֵם רָאשֵׁי בִּרְכוֹתֶיךָ.

חֵיל צֶאֱצָאֵיהֶן רַב טוּבְךָ יִקְרָאוּ,

אַיֵּה עִיר אוֹ מָחוֹז לֹא שָׁם נִמְצָאוּ,

וּבְאֵיפַת צֶדֶק תָּמֹד טוֹבוֹתֶיךָ.

וּלְעֻמָּתָם אַרְבַּע מוֹרִידֵי קֶבֶר:

חֲמַת חַיּוֹת, רָעָב, חֶרֶב, גַּם דֶּבֶר,

אֲבוֹת כָּל רַע הֵם, רָאשֵׁי מִשְׁפָּטֶיךָ.

רַבּוּ צֶאֱצָאֵיהֶן, לֹא יִסָּפֵרוּ,

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ,

אַךְ אֵפוֹא יֵלֵכוּ, תַּרְאֵם שִׁבְטֶךָ.

צוּר! מֵהַרְרֵי אֵל גָּבְהוּ צִדְקוֹתֶיךָ,

עַל כֵּן נוֹאַשְׁנוּ מִמְּצוֹא חָכְמָתֶךָ,

מִמְּצוֹא רֹאשׁ, מִמְּצוֹא סוֹף, מִבּוֹא אַחֲרֶיךָ.

אִם צַדִּיקִים מָטוּ וּרְשָׁעִים שָׁלוּ,

מַה תַּעֲשֶׂה אֵל, בָּרֵי לֵב לֹא יִשְׁאָלוּ,

רַק בּוֹעֲרִים מַעְפִּילִים לַעֲלוֹת הָרֶיךָ.

יַעַן אֵין פִּתְגָּם הָרָעָה בָּא רֶגַע,

לֵב אָדָם מָלֵא רָע, יִשְׂחַק לַפֶּגַע,

לֹא יַאֲמִין כִּי יַחֲשׁוֹב עִמּוֹ קוֹנֵהוּ,

כִּי יִרְאֶה עוֹשֵׂי רָע כָּעֵץ יִפְרָחוּ,

וִישָׁרִים יִבּוֹלוּ, טוֹבִים יֶאֱנָחוּ,

יֹאמַר: “שָׁוְא תִּקְוַת תָּם, הֶבֶל מַעֲשֵׂהוּ”.

עַל כֵּן סָרוּ מִטּוֹב, צֶדֶק עָזָבוּ,

אֶת דַּרְכָּם הִשְׁחִיתוּ, חָמָס אָהָבוּ,

גָּבְרוּ אַנְשֵׁי זָדוֹן, גֵּאִים שָׁלָטוּ,

מַמְלָכוֹת חַטָּאוֹת קָמוּ בָאָרֶץ,

מֵאֵין גּוֹדְרֵי גָדֵר עוֹמְדִים בַּפָּרֶץ,

כִּי כַמּוֹשֵׁל כָּעָם אַחֲרֵי שָׁוְא נָטוּ.

אֵל! כַּאֲשֶׁר מִמְּרוֹם שִׁבְתֶּךָ רָאִיתָ,

כִּי זֵדִים הוֹרְסִים אֶת אֲשֶׁר בָּנִיתָ,

הִשְׁמַעְתָּ דִּין, כִּסֵּא מִשְׁפָּט יָשָׁבְתָּ,

אָז לִמַּדְתָּ פּוֹשְׁעִים אֲשֶׁר הֵרֵעוּ,

כִּי טוֹב וָרָע מִלְּפָנֶיךָ יֵצֵאוּ,

כִּי אֶת מַעֲשֵׂיהֶם עַל סִפְרְךָ כָּתָבְתָּ.

וַתִּקְרָא יוֹם מוֹעֵד, פַּחַד וָפַחַת,

אַנְשֵׁי דָמִים הוֹרַדְתָּ לִבְאֵר שַׁחַת,

וַיִּרְאוּ מִי אַתָּה וּמַה כֹּחֶךָ,

יוֹם עַל אַדְמַת צֹעַן יָדְךָ קָשָׁתָה,

הָמוּ גֵּאִים וּגְבוּרָתָם נָשָׁתָה,

אָז אָמְרוּ אָנָה נֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ.

יִרְאוּ זֵדִים, כִּי מַטֵּה עֹז מַטֶּךָ,

לוּ הֵבֵאתָ אַרְבַּעַת מִשְׁפָּטֶיךָ

עַל אַדְמַת חָם כַּאֲשֶׁר מֵאָז נוֹדָעוּ,

יֹאמְרוּ מִקְרִים הֵמָּה, לֹא צִוָּמוֹ,

אַךְ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים הָיוּ כֻלָּמוֹ,

תֵּימָן לֹא נִרְאוּ, צָפוֹן לֹא נִשְׁמָעוּ.

מָה אָיוֹם שׁוֹפְטָם, מִמַּעֲשָׂיו הֵבִינוּ,

כִּי מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים זֹאת הֶאֱמִינוּ,

וּבְכָל זֹאת אֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ;

כִּי אֵיךְ רוֹמְמוֹת אֵל וּכְבוֹדוֹ יָגִילוּ

לֵב אֲנָשִׁים בַּאֲמִתּוֹ לֹא הִשְׂכִּילוּ,

אֲשֶׁר חָכְמָה בָּזוּ, מוּסָר פָּרָעוּ.

צוּרִי! מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לִמְאֹד עָמָקוּ

וּכְכֶסֶף צָרוּף הֵן, שֶׁבַע זֻקָּקוּ,

לִרְאוֹת עַד תַּכְלִיתָן יִכְהוּ עֵינָיִם.

אַשְׁרֵי אִישׁ מִתְבּוֹנֵן בָּם לִמְצֹא דַעַת,

גַּם מִמְּעַט כִּי יִמְצָא נַפְשׁוֹ יוֹדַעַת,

כִּי תוּשִׁיּוֹתֶיךָ יֶשׁ בָּם כִּפְלָיִם.

אָנָּא אֱלֹהַי! גַּם אֲנִי עַבְדֶּךָ

חָפֵץ הִתְבּוֹנֵן בָּם, חָפֵץ כַּבְּדֶךָ,

וּלְהִתְחַנֵּן אֵלֶיךָ הַיּוֹם בָּאתִי:

לַמְּדֵנִי אִמְרוֹתֶיךָ וַאֲכַבְּדֵמוֹ,

וּמְעַט מִפְּנִינֶיךָ כִּי אֶמְצָאֵמוֹ,

יַגִּיד שִׁירִי אֶל אַחַי מַה מָּצָאתִי.

___________

אִם¹ אַחֲרֵי סוֹעָה וָסַעַר, בָּרָק וָרַעַם,

יִטְהַר רָקִיעַ, תָּשׁוּב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ,

תּוֹצִיא הַחוּצָה אֲשֶׁר בַּבָּתִּים נִכְלָאוּ,

כֵּן נֶפֶשׁ משֶׁה מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ יָצָאָה

כַּאֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ צִדְקַת אֵל עָלֶיהָ זָרָחָה,

וַתֵּרֶא כִּי עֶלְיוֹן לִדְמָמָה יָקִים סַעַר,

כִּי בֵית יַעֲקֹב אֶת תַּכְלִית צָרָתָם הִשִּׂיגוּ.

שָׂמַח לֵב משֶׁה, אִמְרֵי עֶלְיוֹן לוֹ מָתָקוּ,

עַל שַׁוְעוֹ נִחַם, עַל מַחְשְׁבוֹת עָפָר וָאֵפֶר,

לֹא עָרַךְ עוֹד מִלִּין, יָדוֹ שָׂם אֱלֵי פִיהוּ.

אַךְ מִפִּי עוֹשׂוֹ עוֹד אִמְרֵי ישֶׁר יָצָאוּ,

כִּי אִם זָכוּר לִפְנֵי אֵל, כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ.

וַעֲוֹן דּוֹבֵר מִצָּרַת נַפְשׁוֹ הוּא סוֹלֵחַ,

לֹא יַחֲרִישׁ לוֹ, כִּי אַשְׁרֵי אִישׁ יָהּ יוֹכִיחֶנּוּ.

וִילַמְּדֶנּוּ כִּי מַחְשְׁבוֹת אָדָם הֶבֶל הֵמָּה,

עַל כֵּן² דִּבֶּר אֱלֹהִים אֵלָיו עוֹד וַיֹּאמַר:

"אֲנִי יְיָ עֶלְיוֹן עַל כֹּל, דּוֹבֵר אֵלֶיךָ,

אִם בִּשְׁמִי הַנּוֹרָא הַזֶּה רַק לָךְ נוֹדַעְתִּי,

לֹא נוֹדַעְתִּי בוֹ מִקֶּדֶם אֶל אֲבוֹתֶיךָ,

גַּם לָהֶם³ בִּשְׁמִי אֵל שַׁדַּי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי,

בּוֹ בֵרַכְתִּים, בּוֹ רַב טוּב לָהֶם הִבְטַחְתִּי,

הַאִם לִשְׁמִי הַנִּכְבָּד הַזֶּה לֹא בִּינוֹתָ,

כִּי כָלִיל בַּהֲדָרִי הוּא, אַשְׁרֵי בּוֹ בוֹטֵחַ,

אִם אֵל שַׁדַּי אָנִי, מַה יִּבָּצֵר מִמֶּנִּי.

גַּם בִּרְכַת עוֹלָם גַּם שֹׁד מִשַּׁדַּי יָבֹאוּ,

מִשִּׁפְעָתוֹ כַּצַּדִּיק כָּרָשָׁע יִינָקוּ,

אִם בִּשְׁמִי זֶה אֶת הַבְּרִית לַחֲסִידַי כָּרַתִּי,

לָמָּה זֶה יָרֵאתָ? אֵיךְ בּוֹ לֹא הִתְנֶחָמְתָּ?

כִּי אָמַרְתָּ: הַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ עַמֶּךָ.

הַאֵל לֹא יָקִים דָּבָר! שַׁדַּי יִרְאֶה נֹחַם?

הֲיֹאמַר⁴ לִבֶּךָ, אוּלַי רֶגַע טוֹב דִּבַּרְתָּ,

וּמֵחַטַּאת הָעָם עַל אִמְרָתְךָ נִחַמְתָּ,

הֲלֹא⁵ בַּעֲבוּר הָקִים הַבְּרִית עִם אֲבוֹתֶיךָ,

מֵרֹאשׁ תַּנּוּר עָשָׁן, גַּם לַפִּיד אֵשׁ הֶעֱבַרְתִּי

בֵּין הַגְּזָרִים, לִהְיוֹת אוֹת כִּי לֹא אִנָּחֵמָה,

וּבְאֵל שַׁדַּי עַל זֹאת בַּיּוֹם הַהוּא נִשְׁבַּעְתִּי,

הַאַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וִימִינִי אָשִׁיבָה?

הֲכִי תֹאמַר: עַתָּה תִטּשׁ אֶת צֹאנְךָ אֵלֶּה,

וּשְׁבוּעָתְךָ תָקִים עוֹד בַּדּוֹרוֹת יָבֹאוּ;

הֲלֹא מִלַּבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה אָמַרְתִּי,

כִּי⁶ אֶת נַאֲקַת יִשְׂרָאֵל מֵעָנְיָם שָׁמַעְתִּי,

וַעֲבוֹדָתָם לֹא יָכְלוּ לָשֵׂאת עוֹד רָאִיתִי,

וָאֶזְכּוֹר⁷ אֶת הַבְּרִית, לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי,

וּבְיוֹם זִכָּרוֹן כִּסְאִי לַמִּשְׁפָּט כּוֹנַנְתִּי,

בּוֹ אָחֲזָה יָדִי, בָּהּ מִצָרַי אִנָּקֵמָה,

פֹּעַל אִישׁ אֲשַׁלֵּם, אֶגְמוֹל עֲלִילוֹת רֶשַׁע.

עַתָּה משֶׁה עַבְדִּי! מַה לַמִּשְׁפָּט חָשַׁבְתָּ,

אִם יוֹם הַגְּמוּל אֶת יָדִי אָחוֹר אֲשִׁיבֶנָּה?

לָכֵן⁸ לַעֲנִיִּים אֻמְלָלִים, לִשְׂבֵעֵי רֹגֶז,

אֶל עֵדֶר תּוֹעֶה זֶה, אֶל צֹאן מַרְעִיתִי אֵלֶּה,

תֹּאמַר: אֲנִי יְיָ נָטִיתִי שָׁמַיִם,

יָסַדְתִּי אֶרֶץ וּמִבְּלִימָה כֹל עָשִׂיתִי,

מַה נָּקֵל לִי לַעֲשׂוֹת מוֹפְתִים וּלְהַפְלִיא פֶלֶא,

פַּרְעֹה עִם הֲמוֹנוֹ כַּקַּשׁ יָבֵשׁ אֶחְשׁוֹבָה,

וּמַלְכֵי אֶרֶץ יַחְדָּו אַךְ שַׁחַק מֹאזְנַיִם,

עַתָּה עַמִּי קַוּוּ לִי, אֵלַי הוֹחִילוּ,

כִּי אוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם,

יַד⁹ צָרֵיכֶם אַרְפֶּה, לֹא יוֹסִיפוּ הָרֵעַ,

כִּי אֵימָתִי אֲשַׁלַּח בָּם, רַעַד יֹאחֲזֵמוֹ,

בִּזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה עַד לִכְלוֹת כֹּל שׁוֹקֶדֶת,

אַצִּיל אֶתְכֶם מֵעֲבוֹדָתָם, חָפְשִׁי תֵצֵאוּ,

בִּשְׁפָטִים, תַּחַת הַשָּׁמַיִם לֹא נִשְׁמָעוּ,

וּלְעָם לִי תִהְיוּ, אֲנִי מַלְכְּכֶם, לִי תַּעֲבֹדוּ.

גַּם אֲבִיאֲכֶם אֶל הַר קָדְשִׁי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי,

לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם, אֶרֶץ אָהַבְתִּי,

וָאֹמַר אֲלֵיהֶם מוֹרָשָׁה לָכֶם אֶתְּנֶנָּה,

וּלְזַרְעֲכֶם אֲחֻזַּת עוֹלָם יִנְחָלוּהָ,

עַתָּה הָעֲשׁוּקִים הָאֵלֶּה הֵם יִירָשׁוּהָ,

כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וַאֲקִימֶנָּה".

כַּאֲשֶׁר¹⁰ תַּנְחוּמוֹת אֵל נֶפֶשׁ משֶׁה שִׁעֲשָׁעוּ,

כֵּן מֵישָׁרִים שִׂמְּחוּהוּ לִשְׁמוֹעַ תּוֹכַחַת

מִפִּי אֵל, אֲשֶׁר עָנְיוֹ גַּם תֻּמּוֹ יוֹדֵעַ,

מִהַר אֶל יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ עִם אִמְרוֹת צוּרָמוֹ,

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אַחַי רֵעַי הַאֲזִינוּ!

אַל מֵרֵאשִׁית דָּבָר עַל אַחֲרִיתוֹ תִּשְׁפֹּטוּ.

אִם רֵאשִׁית דַּבְּרִי אֶל פַּרְעֹה עַזּוֹת עָנָנִי,

נִאֵץ עוֹשֵׂהוּ, הִתְלוֹצֵץ עַל אִמְרֵי קֹדֶשׁ,

וָאֶדֹּם, כִּי חָזוֹן מֵיְיָ לֹא מָצָאתִי.

וּבְיַעַן מֵעֲנוֹת עַל אִוַּלְתּוֹ פִּי שָׁמַרְתִּי,

עֲנָקַתְהוּ גַאֲוָתוֹ וַיּוֹסֶף הָרֵעַ,

תֹּאמְרוּ לֹא יוֹסִיף יְיָ הַבִּיט אֵלֵינוּ,

לֹא כֵן אַחַי, אֱלֹהֵינוּ אֶרֶךְ אַפַּיִם,

כִּי הֵרָאוֹת אֵלַי שֵׁנִית שָׁב אֱלֹהֵינוּ,

מִצּוּף, מִכָּל נֹעַם, אֲמָרָיו לִי נָעֵמוּ,

כִּי דַרְכּוֹ הוֹרַנִי, אָרְחוֹת טוּבוֹ לִמְּדַנִי,

לָמָּה הֵרַע עוֹד עִמָּכֶם, עַתָּה יָדַעְתִּי.

לֹא מִשִּׂנְאָתוֹ אֶתְכֶם הָפַךְ אוֹר לַחשֶׁךְ,

כִּי אִם מֵאַהֲבָתוֹ אֶתְכֶם כָּל זֹאת הָיָתָה,

תַּכְלִית צָרָה הִשַּׂגְתֶּם, אֵין עוֹד רַע אַחֲרֶיהָ,

יָדַעְתִּי לָמָּה עַל עֲצַת רָשָׁע הוֹפִיעַ,

פַּח יָקוּשׁ הָיְתָה זֹאת לוֹ, בּוֹ רַגְלוֹ נִלְכָּדָה,

אֶרֶץ לוֹ מִתְקוֹמָמָה וִירִיבָיו שָׁמַיִם,

יַרְעֵם עָלָיו עֶלְיוֹן וּגְמוּלוֹ יַמְצִיאֶנּוּ,

כִּמְלֹאת סִפְקוֹ יֵצֶר לוֹ וּמִי יַצִּילֶנּוּ,

אוֹי לָרָשָׁע רָע, עוֹדוֹ בּוֹטֵחַ אֵינֶנּוּ,

כִּי יְיָ דִּבֶּר רַע עַל מֶלֶךְ מִצְרַיִם,

דִּבֶּר רַע עַל אַרְצוֹ, דִּבֶּר רַע עַל יוֹשְׁבֶיהָ,

וּזְרוֹעוֹ הַנְּטוּיָה עָלָיו מִי יְשִׁיבֶנָּה.

אַחַי! מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם תֵּצֵאוּ,

וּמִהְיוֹת עוֹד לָהֶם עֲבָדִים תִּנָּצֵלוּ,

בִּשְׁפָטִים וּבְמוֹפְתִים נוֹרָאִים תִּגָּאֵלוּ,

לִהְיוֹת עַם יְיָ, נַחֲלַת אֵל, תִּלָּקֵחוּ,

אֶרֶץ הַבְּרִית תִּירָשׁוּ, אֶת אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ,

עַל כֵּן בַּחֲרוּ דוּמִיָּה, תַּחַת סַעַר, שֶׁקֶט,

כִּי בִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל יְיָ, זֹאת דִּבַּרְתִּי,

אֵל נוֹרָא הוּא, דָּבָר לֹא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ.

תַּנְחוּמִים אֵלֶּה לֵב נִכְשָׁלִים לֹא הִרְנִינוּ,

אִם אָוֶן לֹא פָעֲלוּ, בֵּאלֹהִים לֹא דִבֵּרוּ,

גַּם בִּנְבִיאוֹ אִישׁ הָרוּחַ תָּהֳלָה לֹא שָׂמוּ,

מֵהַשְׂכִּיל עַל אִמְרֵי פִיהוּ רוּחָם קָצָרָה¹¹.

אִישׁ אֶרֶך רוּחַ צָרָתוֹ בַּל תְּהוֹלְלֶנּוּ

וּקְצַר רוּחַ אִם יֵצֶר לוֹ, יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת,

כָּעֵינַיִם כֵּהוֹת לֹא תַבֵּטְנָה אוֹר שֶׁמֶשׁ

כֵּן מֵהַשְׂכִּיל עַל אֵלֶּה, מֵחֲקוֹר אִמְרֵי ישֶׁר.

כֹּבֶד צָרָתָם חַיָּתָם לָאָרֶץ דִּכֵּאָה,

עַל תֶּבֶן וּלְבֵנִים¹² תַּחְשׁוֹב, לֹא עַל בִּין דַּעַת,

גֵּוָם נָתוּן לַמַּכִּים, לַחְמָם אֶגְרוֹף רֶשַׁע,

וּבִבְשָׂרָם יָזוּב דָּם, פֶּצַע לִקְרַאת פָּצַע,

כַּחֲמוֹר הָרוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ כֵּן הֵמָּה,

לִמְצוֹא דֵי קַשׁ דֵּי מוֹעֵד לַלְּבֵנִים יִתֵּנוּ,

וּבִמְצוּקוֹת כָּאֵלֶּה הַשְׁקֵט בַּל יוּכָלוּ,

אֵיךְ חַיָּתָם בָּאוֹר תִּרְאֶה, תֶּחֱזֶה אֱלוֹהַּ,

מִקֹּצֶר רוּחָם וּמֵעֲבוֹדָה כִּי קָשָׁתָה,

לֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה, בִּדְבָרָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ.

הֵיטֵב יֶחֱרֶה זֹאת אֶל צִיר אֱמוּנִים כָּמוֹהוּ,

אִם זֶרַע אֱמֶת נֶהְפַּךְ אֶל סוּרֵי הַגֶּפֶן,

לִשְׂמוֹחַ בֵּאלֹהִים וּבִדְבָרָיו מֵאֵנוּ,

לוּלֵי יָדַע לֹא יַחֲשׁוֹב אֵל זֹאת עָוֹן לָמוֹ,

כִּי יוֹצֵר לִבָּם הוּא אֶת מַכְאוֹבָם יוֹדֵעַ,

עַל כֵּן הֶחֱרִישׁ לָהֶם, חָדַל דַּבֵּר אֵלֵימוֹ,

בֵּאלֹהָיו בָּטַח, כִּי יָחֵל לָתֵת אֵימָתָה

עַל צָרָיו וּבוֹזָיו, עַל פַּרְעֹה וּמִצְרָיִם,

וִיחַיֶּה מָרֵי נֶפֶשׁ, עַם, נוֹאָשׁ אָמְרוּ.

עוֹד תִּתְעַטֵּף עָלָיו רוּחוֹ, אֶל אֵל יִחֵלָה,

וּדְבַר יְיָ¹³ אֵלָיו: "אֱזֹר חֲלָצֶיךָ,

"כִּי שֵׁנִית אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֶשְׁלָחֶךָ,

"בֹּא דַּבֵּר אֵלָיו קָשׁוֹת וּבִשְׁמִי צַוֵּהוּ,

“וִישַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ יֵלֵכוּ”.

מַה נִּפְלֵאת¹⁴ הָיְתָה זֹאת אֶל חֲכַם לֵב כָּמוֹהוּ!

יָדַע לִבּוֹ, בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֵר עָבֶד,

זָכַר רֵאשִׁית דַּבְּרוֹ אֵלָיו מָה עָנָהוּ,

הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע, סָרָה דִּבֶּר עַל אֵל מִמַּעַל.

אֵל שַׁדַּי הִתְגַּבָּר, כִּי תַּחַת הִכָּנֵעַ,

הִכְבִּיד עֻלּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת שֶׁבַע,

וּבְתִתּוֹ דָּת מַחֲרֶדֶת, עָשָׂה גַּם הִצְלִיחַ.

אֵיכָה יַעֲרוֹף לִקְחִי עַל חַלְמִישׁ צוּר, עַל סֶלַע?

לֵב אֶבֶן כִּלְבָבוֹ אִמְרֵי פִי הַיְפַלֵּחוּ,

טֶרֶם יַמְטִיר אֵל גָּפְרִית וָאֵשׁ עַל נָוֵהוּ?

עַל כֵּן הִתְחַנֵּן משֶׁה עוֹד אֶל אֵל וַיֹּאמֶר:

"נוֹרָא עַל כֹּל! כִּי כֹל תּוּכַל הֲלֹא יָדַעְתִּי,

"אָכֵן אִם אֶל נָבָל זֶה רֵיקָם תִּשְׁלָחֵנִי,

"מָה אֶתֵּן אָנִי? אִמְרֵי פִי מַה יוֹסִיפוּ?

"אֹמֶר מֵאֵין שֵׁבֶט בַּרְזֶל מֶה לוֹ יוֹעִילוּ?

"הֵן יִשְׂרָאֵל זָרַע אֱמֶת, אֵמוּן אָהֵבוּ,

"רֵאשִׁית דַּבְּרִי אִתָּם בִּדְבָרַי הֶאֱמִינוּ,

"קָצְרָה¹⁵ רוּחַ אֱמוּנָתָם, מִדַּרְכָּם סָרוּ,

"כִּי מִגַּאֲוַת רָשָׁע, מִמְּצוּקוֹת הוֹסִיף לָמוֹ,

"נֶהְפַּךְ לִבָּם בָּם וּלְאִמְרֵי פִי לֹא שָׁמֵעוּ.

"אִישׁ יוֹצֵר עָמָל, פַּרְעֹה שׁוֹכֵחַ אֱלוֹהַּ,

"מֵאָז לֹא יָדַע אֵמוּן, כָּזָב מִלֵּא פִיהוּ,

"כִּי אֲדַבְּרָה אֵלָיו עַתָּה, אֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי,

"לוּ הַמְדַבֵּר אֵלָיו יֵיטִיב דַּבֵּר, יִבְזֵהוּ,

“אַף כִּי אִישׁ כָּמוֹנִי, אִישׁ עֲרֵל שְׂפָתָיִם”.

יָדַע אֱלֹהִים כִּי דִּבְרֵי עַבְדּוֹ צָדָקוּ,

אֹמֶר וּדְבָרִים לֹא יוֹעִילוּ לִקְשֵׁי מֵצַח.

שֵׁבֶט וּמַהֲלוּמוֹת אוֹר מֵרְשָׁעִים יִמְנָעוּ,

אָמַר אֱלֹהִים, כִּי עִמִּי הַמְשֵׁל וָפַחַד,

יֵדְעוּ צָרָי, וּבְיַד עַבְדִּי זֹאת אוֹדִיעֵמוֹ,

אַךְ משֶׁה לֹא יָדַע¹⁶, כִּי כֵן יָעַץ עוֹשֵׂהוּ,

עַד בּוֹא מִצְוַת אֱלֹהָיו אֵלָיו עוֹד וַיֹּאמֶר:

"אַל תִּירָא עַבְדִּי, עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ,

"לֵךְ אֶל פַּרְעֹה זֶה, כִּי לֹא יָבוּז עוֹד מִלֶּיךָ.

"כִּי לֹא עִם פִּיךָ וּבְיַד רֵיקָה וַחֲדַל כֹּחַ,

"כַּאֲשֶׁר בָּאתָ אֵלָיו מֵאָז, תָּבֹא הַפָּעַם,

"בָּא הַיּוֹם לִשְׁבּוֹר אֶת צָרָי, הָעֵת הִגִּיעָה,

"בּוֹ בִּלְחָיֵי דּוֹבֵר נָאָצוֹת תָּשִׂים רֶסֶן,

"כִּי מַטֵּה עֻזִּי אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ מִקֹּדֶשׁ,

"וּבְמִשְׁפָּטִים רָעִים אֲמַלֵּא אֶת יָדֶיךָ,

"אָז יֶחֱרַד לֵב אָבֶן, יֵרַךְ מֵאוֹתוֹתֶיךָ,

"מַקְשֶׁה עָרְפּוֹ בַּבֹּקֶר, יִתְחַנֵּן לָעָרֶב,

"מִתְרוֹמֵם עַל עוֹשׂוֹ, מִשְׂחָק לַעֲבָדָיו יֶהִי.

"הִשָּׁקֵט משֶׁה, אַל יַבְהִילֶךָ לִבֶּךָ,

"הוֹחִילָה לִּי, כִּי עוֹד אֵלֶיךָ אֲדַבֵּרָה,

"עֲצָתִי אַשְׁמִיעֶךָ, מַה תַּעֲשֶׂה אוֹרֶךָ.

"אַךְ טֶרֶם אֲדַבֵּר, לֵךְ שֵׁנִית אֶל אַחֶיךָ,

"הוֹדִיעֵם כִּי יִרְאוּ נָקָם, מַהֵר יַעֲלֹזוּ,

"מֵרֶגַע אָחֵל הַפִּיל עַל צָרַי אֵימָתָּה

"עַד תֹּם דָּבָר, לֹא אָשִׁיב יָדִי מִבַּלֵּעַ,

"כָּל טוּב דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם, אֶתְהֶם יַשִּׂיגוּ,

“וּלְעֵינֵי הָעַמִּים מֵאַדְמַת חָם יֵצֵאוּ”.

לֵב נֶאֱמַן רוּחַ נִשְׁעָן עַל אִמְרַת עוֹשֵׂהוּ,

שָׁב דַּבֵּר תַּנְחוּמוֹת אֵל אֶל מָרֵי נֶפֶשׁ,

וַיּוֹדִיעֵם אֲמָרָיו הַמְּתוּקִים מִנֹּפֶת:

"אַחַי! לָלֶכֶת שֵׁנִית אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם,

"נָכוֹן אָנֹכִי, כִּי אֱלֹהִים כֵּן צִוָּנִי,

"לֹא רֵיקָם אָבוֹא אֵלָיו, כַּאֲשֶׁר מֵאָז בָּאתִי,

"עַתָּה בַּכַּשִּׁיל וּבְכֵילַפּוֹת אָהָלְמֶנּוּ.

"פֶּן יוֹסִיף עוֹד הָרַע עִמָּכֶם, אַל תִּירָאוּ,

"מֵרֹב צָרָה יִפּוֹל לִבּוֹ, יִשְׁכַּח הָרֵעַ.

"בִּטְחוּ בַיָי כַּאֲשֶׁר בּוֹטֵחַ בּוֹ אָנִי,

"כִּי נָכוֹן בָּטוּחַ הֵיכַל שׁוֹדֵד אֵלֵכָה,

“מֵרִבְבוֹתָיו לֹא אִירָא, אֱלֹהִים עִמָּנוּ”.

שָׁמְעוּ זֹאת נִדְכְּאֵי רוּחַ, וַיַּחֲלִיפוּ כֹחַ,

אֵמוּן בָּם שָׁב לִמְקוֹמוֹ, תִּקְוָתָם פָּרָחָה.

אָז חִלּוּ פָּנָיו, וּבְתַחֲנוּנִים לוֹ דִבֵּרוּ:

"אִישׁ אֱלֹהִים! אַל נָא בָנוּ יִחַר אַפֶּךָ,

"אִם מֵרֹב צָרָה קָשׁוֹת אֵלֶיךָ דִבַּרְנוּ,

"כִּי מָה אָדָם יָדַעְתָּ, וּמַה יִפְעַל עשֶׁק,

"אַךְ גַּם בָּךְ, גַּם בֵּאלֹהִים סָרָה לֹא דִבַּרְנוּ,

"יָדַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי אֱמֶת הוּא שׁוֹלְחֶךָ,

"עַתָּה לֵךְ עֲשֵׂה וּצְלַח, כִּי עֶלְיוֹן לִימִינֶךָ,

"וּשְׂמַח לַעֲשׂוֹת עֲלִילוֹת אֵל, לֹא עָשָׂם גָּבֶר,

"אַשְׁרֶיךָ שַׂר וּנְגִיד קֹדֶשׁ עוֹשֶׂה כָאֵלֶּה.

אַחֲרֵי¹⁷ הִגִּיד לָעָם דִּבְרֵי תַנְחוּמִים אֵלֶּה,

פָּנָה אֵלָיו צוּר יִשְׂרָאֵל, אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא,

בַּעֲבוּר לַמְּדוֹ דַעַת וּדְרָכָיו יוֹדִיעֶנּוּ,

כָּל אָרְחוֹת דִּינָיו, כָּל סִדְרֵי מוֹפְתָיו, וַיֹּאמֶר:

"הֵן לֹא כָל הַיּוֹם יַחֲרוֹשׁ הַחוֹרֵשׁ לִזְרוֹעַ;

"כִּי יִרְאֶה אַדְמָתוֹ רָעָה, בַּל תּוֹצִיא לֶחֶם,

"יַעֲזוֹב מַחֲרַשְׁתּוֹ יִפֶן עֹרֶף לִתְלָמֶיהָ;

"אַף כֵּן אִישׁ, יוֹסֵר לֵץ אוֹטֵם אָזְנוֹ מִשְׁמוֹעַ,

"מַקְשֶׁה לִבּוֹ כַּחַלָּמִישׁ, בַּל יִתֵּן פֶּרִי,

"גַּם הוּא יֶחְדַּל מִיַּסֵּר, יִמְנַע מֵהּוֹכִיחַ;

"וַאֲנִי יוֹסֵר גּוֹיִם, הַיּוֹצֵר לִבָּם יַחַד,

לֵב עָקֹב מִכֹּל מִי בִּלְעָדַי יֵדָעָנּוּ,

"לִרְאוֹת אִם יֵשׁ תִּקְוָה, כִּי יַעֲזוֹב דַּרְכֵי רֶשַׁע,

"וַאֲנִי הָרוֹאֶה כֹל, אֶת לֵב פַּרְעֹה רָאִיתִי,

"וּלְנֶגֶד עֵינַי יוֹם יוֹם מוֹסִיף לִרְאוֹת שַׁחַת,

"הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּדְרָכָיו דַּרְכֵי מָוֶת,

"אֶל בַּעַר כָּמוֹהוּ לֹא יוֹעִיל עוֹד הוֹכֵחַ,

"בִּכְלִי זַעַם אוֹצִיא מֵאוֹצְרוֹתַי, אָרְאֶנּוּ

"עַל מִי דִּבֶּר סָרָה, אֶת מִי מֵאֵן לָדָעַת.

"עַתָּה לִשְׁמוֹעַ אֲמָרַי הָכֵן לִבֶּךָ,

"כִּי אַגִּיד לָךְ עֲצָתִי, מֶה עָלָיו יָעַצְתִּי,

"סָתוּם חָכְמָה אוֹדִיעֲךָ וַאֲלַמֶּדְךָ דָעַת,

"יַעַן עַבְדִּי אַתָּה, עַל פַּרְעֹה הִפְקַדְתִּיךָ,

שַׂמְתִּיךָ לוֹ כֵּאלֹהִים גִּבּוֹרֵי הַכֹּחַ,

"אֲשֶׁר אֵיתָנֵי אֶרֶץ נֶגְדָּם לֹא יַעֲמֹדוּ,

"יוֹם טָהוֹר, הֵמָּה יַעֲלוּ עָב, יוֹרִידוּ גֶשֶׁם,

"וּבְיוֹם עָנָן, הֵמָּה הַשָּׁמַיִם יַעֲצֹרוּ,

"עַל אֶרֶץ שׁוֹקֶטֶת, הֵמָּה יָטִילוּ סַעַר,

"סוֹעָה וָסַעַר הֵמָּה לִדְמָמָה יָקִימוּ.

"כִּי אֶת מִצְוֹתַי יַעֲשׂוּ, אֶת חֶפְצִי יַשְׁלִימוּ,

"עַל כֵּן מוֹרָאִי עֲלֵיהֶם וּבְעֹז יַחְגֹּרוּ.

"כֵּן עֻזִּי אִתֶּךָ וּזְרוֹעִי לִימִינֶךָ,

"תַּרְגִּיז מוֹסְדֵי אָרֶץ וּתְצַוֶּה אֶל שָׁמָיִם,

"תַּרְעִישׁ כִּסֵּא מֶלֶךְ, כֶּחָלָל תָּשִׂים רָהַב,

"כִּי כָל אֲשֶׁר אֶחְפּוֹץ, אָשִׂים עִמְּךָ בָּרוּחַ,

"עַל פִּיךָ אֶמְחַץ צָר, עַל פִּיךָ אֶרְפָּאֵהוּ.

"אַךְ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ שַׂמְתִּי לִנְבִיאָךָ,

"הוּא יַגִּיד לַמֶּלֶךְ רָעוֹת עָלָיו חָרַצְתָּ,

"אִם מֵאַרְצוֹ אֶת עַמִּי לֹא יֹאבֶה שַׁלֵּחַ,

"כִּי כָל הַיָּמִים יָבֹאוּ יַרְבֶּה בָּם מֶרִי,

"גַּם נֶגַּע גַּם קָלוֹן מִבֵּיתוֹ לֹא יָמוּשׁוּ,

"הֹוָה עַל הֹוָה יָבֹא לוֹ שֶׁבֶר עַל שָׁבֶר,

"עַד שַׁלְּחוֹ אֶתְכֶם, לֹא אָשִׁיב יַד מִבַּלֵּעַ.

"אַךְ פַּרְעֹה¹⁸ אָדָם לֹא אֵל, יֶחְדַּל מִסְּבוֹל אֵלֶּה,

"מִצְרַיִם בָּשָׂר, לֹא רוּחַ, מִנְּשׂוֹא זֹאת קַלּוּ,

"נֶגֶד חִצֵּי מִשְׁפָּט שַׁנּוֹתִי, הַיַּעֲמֹדוּ?

"רַק חֵץ רִאשׁוֹן כִּי יַעֲבָר בָּם, יֹאמְרוּ הִנֵּנוּ!

"הֶרֶף אֵל, כִּי נִשְׁמָעָה, אֵלַי יִתְחַנָּנוּ.

"אַךְ רַק מִפַּחַד, כִּי עַל שׁוֹפְטָם רַע יַחְשֹׁבוּ.

"הֲלָהֵם אֶקְרָא טוֹבִים, אֶקְרָא שָׁבֵי פֶשַׁע,

"הָעוֹשִׂים חֶפְצִי וּבְלִבָּם עָלַי יִזְעָפוּ?

"זֶה דֶרֶךְ לֹא יָדַע אֵל, זֹאת אָרְחוֹת פּוֹשֵׁעַ,

"אִם יוֹם אֵיד יַעֲזוֹב דַּרְכּוֹ, נַפְשׁוֹ בוֹ חָפֵצָה,

"וַאֲנִי לֵב רַע שָׂנֵאתִי, חָנֵף לֹא חָפַצְתִּי.

"כִּי אִם אָשִׁיב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, אֹמַר: שׁוּבוּ!

"שׁוּבוּ שׁוֹבָבִים, לִמְדוּ טוֹב, חִדְלוּ הָרֵעַ,

"כִּי רוֹצֵחַ תּוֹפֵשׂ חֶרֶב לַהֲרוֹג רֵעֵהוּ,

"אִם אֶת כַּפּוֹ קַצּוֹתָ אוֹ חַרְבּוֹ גָזַלְתָּ,

"מִמָּה הֶחְדַּלְתּוֹ? מֵהֲרוֹג, לֹא מִהְיוֹת רוֹצֵחַ;

"חוֹתֵר בַּיִת אִם סָגַרְתָּ בַּעֲדוֹ הַדֶּלֶת,

"מִמָּה הֶחְדַּלְתּוֹ? מִגְּנוֹב, לֹא מֵחֲתֹר מַחְתֶּרֶת;

"כֵּן אִישׁ הוֹלֵךְ בָּאֹפֶל, בֹּקֶר לוֹ צַלְמָוֶת,

"עַל אֶרֶץ יַשְׁחִית, בַּשָּׁמַיִם יָשִׁית פִּיהוּ,

"אוֹהֵב רַע, שׂוֹנֵא טוֹב, חָפֵץ רֶשַׁע, בָּז צֶדֶק.

"מַה בֶּצַע כִּי יַעֲזוֹב אֶת דַּרְכּוֹ מֵאֵין כֹּחַ,

אִם יֶחֱזַק, יָשׁוּב אֵלָיו, כִּי לִבּוֹ יַחְפְּצֶנּוּ.

"וַאֲנִי בוֹחֵן לֵב, יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת אָבִינָה,

"אֶת לֵב הַצּוֹרֵר הַזֶּה, אֶת פַּרְעֹה יָדַעְתִּי,

"גַּם לֵב יוֹעֲצָיו וַחֲכָמָיו, כָּמוֹהֶם כָּמוֹהוּ,

"אַף כִּי אַרְבֶּה אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי אַבְלִיגָה,

"אִם הַעֲמֵק מַטָּה אַפְלִיא אוֹ הַגְבַּהּ עַד מַעְלָה,

"אֵלַי עוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת כָּבוֹד לֹא יִתֵּנוּ.

"אִם גֵּוָם לֹא יִכְאַב, לִבָּם בָּם בַּל יָנִיעוּ,

"כִּי אֲשִׂימֵם כַּשּׁוֹט לַסּוּס, מַה יִפְעַל בָּמוֹ?

"לִבָּם יָנִיעוּ, אַךְ הַשְׂכֵּל לֹא יַשְׂכִּילוּהוּ,

"אִם אֶת חִצַּי אֲכַלֶּה בָם, בַּל יֵדָעוּנִי,

"עַל כֵּן פָּעֳלָם אֶל חֵיקָם אָמֹד, אֲנִיעֵמוֹ,

"יָד בָּם אֲשַׁלֵּחָה, רָעוֹת אַסְפֶּה עָלֵימוֹ,

"אִם מֵאֵין כֹּחַ לִנְשׂוֹא אֵימָתִי יֶחְדָּלוּ,

"אֲחַזֵּק אֶת לִבָּם, אֲצַו יַחְלִיפוּ כֹחַ,

"כְּדַרְכָּם יַמְרוּ בִי וּלְקוֹלִי לֹא יִשְׁמָעוּ,

"עַד מִלֵּאתִי מִשְׁפָּטִי, עַד לָהֶם שִׁלַּמְתִּי

"אֶת כָּל רָעָתָם, אֲשֶׁר עִם עַמִּי הֵרֵעוּ,

"אֶת לֵב פַּרְעֹה הֶעָרֵל הַזֶּה אַקְשֶׁה אָנִי,

"כִּי יִפּוֹל לֹא יוּטָל, שֵׁבֶט אַפִּי יִסְמְכֶנּוּ.

"אוֹהֵב מִשְׁפָּט¹⁹ אָנִי, וּמְכוֹן כִּסְאִי שַׂמְתִּיהוּ,

"לִשְׁפּוֹט תֵּבֵל עִם יוֹשְׁבֶיהָ שׁוֹטְרִים צִוִּיתִי,

"כִּי שָׁמַיִם וָאָרֶץ לַמִּשְׁפָּט יַעֲמֹדוּ,

"אֶת מִשְׁטָרָם שַׂמְתִּי עַל גּוֹי עַל אָדָם יָחַד,

"לֹא יֶחֱטָאוּ, לֹא יִסַּבּוּ, יָשָׁר יֵלֵכוּ,

"כִּי עַל קַו צֶדֶק אֶת הַשָּׁמַיִם נָטִיתִי,

"עַל מִשְׁקֹלֶת ישֶׁר מוֹסְדוֹת אֶרֶץ יָסַדְתִּי,

"כָּל טוּבִי יָרִיקוּ, כָּל בִּרְכוֹתַי יָפִיקוּ,

"גַּם פַּחַד מָלֵאוּ, חִצֵּי מָוֶת בָּם שַׂמְתִּי,

"כִּי פֹעַל אִישׁ, אִם טוֹב אִם רַע, בָּם אֲשַׁלֵּמָה.

"אִם רַבּוֹת רָעוֹת, רַבּוּ תוֹצָאוֹת לַמָּוֶת,

"כֻּלָּם תַּחַת אַרְבָּעָה רָאשִׁים יֵחָלֵקוּ:

"הַמַּחְלְקָה הָאַחַת כָּל מַחְסוֹר אֶל מִינֵהוּ,

"מַפַּח נֶפֶשׁ הֵם, וּבִבְשַׂר אָדָם לֹא יִגָּעוּ,

"לָרָשׁ מַחְסוֹר כֶּסֶף, שָׂנוּא הוּא עַל רֵעֵהוּ,

"גַּם יָלִין בָּרְחוֹבוֹת קִרְיָה מֵאֵין לוֹ בָּיִת,

"עָרוּם יֵלֵךְ מֵאֵין שִׂמְלָה וּכְסוּת בַּקָּרָה,

וּלְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִמָּוֶת יִדּוֹד לַלָּחֶם,

"עַד כִּי יֶחְסַר גַּם לַחְמוֹ, הוּא יָמוּת לַשַּׁחַת.

"עַל כֵּן מִשְׁפַּט רָעָב רֹאשׁ כָּל מַחְסוֹרֵי גָבֶר.

"הַמַּחְלְקָה הַשְּׁנִיָה חֲמַת כָּל חַי בָּאָרֶץ;

"חֲמַת אָדָם מַה קָּשָׁתָה, רוֹעַ תֵּרוֹעַ,

"אֶגְרוֹף רֶשַׁע יִפְעַל רַע, הַכּוֹת וּפָצוֹעַ,

"וּלְשׁוֹנוֹ חֲמַת עַכְשׁוּב, תַּלְשִׁין בַּסָּתֶר,

"תַּכְלִים עֲנָוִים, בַּצַדִּיקִים תִּתֵּן דֹּפִי,

"וַחֲמַת הַחַיּוֹת וַחֲמַת הַבְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ,

"פִּי כֶלֶב, שֵׁן שׁוּעָל, אוֹ קֶרֶן שׁוֹר נוֹגֵחַ,

"רַע מֵהֶם דֹּב שַׁכּוּל אוֹ אֲרִי טוֹרֵף טָרֶף,

"אוֹ זוֹחֲלֵי עָפָר, כִּי מַכָּתָם מַכַּת מָוֶת;

"לְזֹאת מִשְׁפַּט חַיָּה רָעָה רֹאשׁ אֶל כֻּלָּמוֹ.

"הַמַּחְלְקָה הַשְּׁלִישִׁית מִגְּלָמִים אֵין בָּם רוּחַ,

"אִישׁ יִכָּשֵׁל בָּעֵץ, יִגּוֹף רַגְלוֹ בָּאָבֶן,

"יִכָּוֶה בָאֵשׁ, יִכְאַב מִקֶּרַח, מֵחֹרֶב,

"מִמַּיִם, מִבָּרָד, מִבָּרָק אוֹ מֵרַעַשׁ,

"אִם אַחַת מִכָּל אֵלֶּה עַד נַפְשׁוֹ תַּגִּיעַ,

"חֶרֶב חַדָּה הִיא לוֹ, כָּמוֹהָ תִּקַּח נָפֶשׁ,

"עַל כֵּן כֻּלָּמוֹ מִשְׁפַּט חֶרֶב יִקָּרֵאוּ.

"הַמַּחְלְקָה הָרְבִיעִית כָּל מַחְלָה כָּל נֶגַע.

"חֳלִי רֹאשׁ, מַדְוֶה לֵב, מַכּוֹת חַדְרֵי בֶטֶן,

"קַדַּחַת אוֹ דַלֶּקֶת, גָּרָב אוֹ יַלֶּפֶת;

"אִם תֶּחְזַק מַחֲלָתוֹ, אֶל קֶבֶר תּוֹרִידֶנּוּ,

"כַּדֶּבֶר הַמַּשְׁחִית, קֶטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם;

"אַף עַל כֻּלָּמוֹ יִקָּרֵא שֵׁם מִשְׁפַּט דָּבֶר.

"אַרְבָּעָה רָאשִׁים הָאֵלֶּה עִם צֶאֱצָאֵימוֹ,

"חֵילִי הַגָּדוֹל הֵם וּלְמִשְׁפָּטִי יַעֲמֹדוּ.

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא, אֶשְׁלַח בָּהּ אַחַת מֵהֵנָּה,

"אִם לֹא תִוָּסֵר לִי, עוֹד אַחֶרֶת אוֹסִיפָה,

"כִּי תָשׁוּב אֵלַי, מִמַּכָּתָהּ אֶרְפָּאֶנָּה;

"כִּי לֹא לִנְקוֹם נָקָם, רַע עַל תֵּבֵל צִוִּיתִי,

"רַק בַּעֲבוּר לַמֵּד דַּעַת וּלְהָשִׁיב מֵאָוֶן.

"כִּי כַּאֲשֶׁר סֻכַּת עָבִים אַקְדִּיר בָּהּ אוֹר שָׁמֶשׁ,

"לֹא בַעֲבוּר עַנּוֹת אִישׁ אָשִׁית סוּת לָרָקִיעַ.

"כִּי אִם בַּעֲבוּר הַצְמִיחַ כָּל יֶרֶק, כָּל עֵשֶׂב,

"וּלְמַעַן עֵץ יִתֵּן פִּרְיוֹ יִהְיֶה הַגָּשֶׁם,

"כֵּן מִשְׁפָּטַי אֵלֶּה יָקָר מִזּוֹלֵל יוֹצִיאוּ.

"גַּם אַרְבָּעָה²⁰ אֵלֶּה צִוִּיתִי עַל מִצְרַיִם,

"לֹא עַל פִּי חֻקִּים צִוִּיתִי מֵאָז תֵּצֶאנָה,

"בִּנְתִיבוֹת עוֹלָם כַּאֲשֶׁר יוֹם יוֹם תָּבֹאנָה,

"כִּי לֹא תִרְעַב מִצְרַיִם מִמְּהוּמָה, מֵעֹצֶר;

"חַיּוֹת הַשָּׂדֶה לֹא תָרוֹצְנָה בָהּ מֵאֵין דַּעַת;

"חֶרֶב צַר לֹא תַעֲבָר בָּהּ, לֹא לָחֶם בַּשַּׁעַר;

"וּכְמַגֵּפוֹת יוֹם יוֹם לֹא בָּהּ יַהֲלֹךְ דָּבֶר.

"בִּנְתִיבוֹת אֵלֶּה אִם אֶשְׁפּוֹךְ אַפִּי עָלֵימוֹ,

"מַה יֹאמְרוּ שָׂרֵי צֹעַן? מִקְרֶה הָיָה לָנוּ!

"יַלְדֵי יוֹם יוֹם הֵם, לֹא יְיָ פָּעַל כָּל אֵלֶּה.

"עַתָּה בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכִּי, אֶת עֻזִּי אוֹדִיעַ,

"כִּי אַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא,

"זָרוֹת לֹא רָאָה עַיִן, עֵינֵיהֶם תִּרְאֶינָה,

"חָכְמַת חַכְמֵיהֶם תֹּאבַד, “מָה אֵלֶּה?” יִשְּׁאָלוּ,

"וּנְבוֹנֵיהֶם אִם לָדַעַת מַה זֹּאת יַחְקֹרוּ,

"בִּינָתָם תִּסְתַּתָּר בָּמוֹ, תִּתְכַּס בַּבּשֶׁת;

"אָז יֵדְעוּ כִּי עַל הַחֻקִּים יֵשׁ אֵל מִמַּעַל,

"אֲשֶׁר שָׁמַיִם וָאָרֶץ תַּחְתָּיו יִכְרָעוּ.

"אִם שָׂרִים וָמֶלֶךְ דֶּרֶךְ רַע בַּל יַעֲזֹבוּ,

"יֵשׁ טוֹבִים בֵּינֵיהֶם, הֵמָּה דַּעַת יִלְמֹדוּ,

"וּבֵין לַהֲבֵי אַפִּי קַרְנֵי טוּבִי יָהֵלוּ,

"בַּעֲבוּר הַמְלִיט תָּם, בַּעֲבוּר הַצִּיל יִשְׁרֵי דָרֶךְ,

"כִּי יוֹצְרָם אָנִי, אֶת מַעֲשֵׂה יָדִי אָהָבְתִּי,

"גַּם רִשְׁעֵי אֶרֶץ, אִם הַשְׂכֵּל הֵיטֵב חָדֵלוּ,

"כִּי יִרְאוּ אֶת מִשְׁפָּטַי, מִכָּל לֵב נִשְׂגָּבוּ;

"בּוֹשׁ יֵבוֹשׁוּ, בִּרְאוֹתָם כִּי שֶׁקֶר נָחָלוּ,

"וּבִהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים יֹאמְרוּ אֲהָהּ חָטָאנוּ,

"כִּי מִשְׁנֶה שִׁכָּרוֹן אָבִיא, צָרוֹת כִּפְלָיִם,

"כִּי צָרָה אֶל אֲחוֹתָהּ בַּמַּחְלְקָה הָאַחַת.

"כֵּן תִּהְיֶינָה אֶל כָּל הַמַּחְלְקוֹת אַרְבַּעְתָּנָה,

"עַל קַו צֶדֶק, עַל מִשְׁקֹלֶת חָכְמָה תֵּלֵכְנָה,

"כִּי הַמַּחְלְקָה אָחֵל בָּהּ, מִן הַמַּיִם תַּעַל,

"תּוֹדִיעֵם אֶת הוֹדִי, כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי,

"אֱלֹהֵי כֹל. וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

"הַמַּחְלְקָה הַשֵּׁנִית הִיא תִהְיֶה מִן הָאָרֶץ,

"וּתְלַמְדֵם, כִּי אֱלִילֵיהֶם אֶפֶס וָתֹהוּ.

"הַמַּחְלְקָה הַשְּׁלִישִׁית תֵּרֵד מִן הָרָקִיעַ,

"תּוֹרֵם, כִּי אָרְחוֹתַי מִשְׁפָּט וּדְרָכַי צֶדֶק.

"הַמַּחְלְקָה הָרְבִיעִית מִמְּרוֹמִים אֲבִיאֶנָה,

"אָז יָבִינוּ כִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לִי קִדַּשְׁתִּי.

"גִּבּוֹר²¹ בָּאָרֶץ יַעְלִים סוֹדוֹ מֵאוֹיְבֵהוּ,

"בַּעֲבוּר הַכּוֹתוֹ פִּתְאוֹם טֶרֶם יַחְגָּר חֶרֶב;

"לֹא כֵן אֶעֱשֶׂה אָנִי, אֶת חֶפְצִי תַּגִּיד לָמוֹ,

"טֶרֶם אֶשְׁלַח יָד, תַּזְהִיר אֶתְהֶם לֵאמֹר שׁוּבוּ,

"כִּי זֹאת יָעַץ אֵל עֲלֵיכֶם אִם לֹא תִשְׁמָעוּ,

"כִּי מִיָּדִי אֵין מַצִּיל, בַּמֶּה יִמָּלֵטוּ,

"אֵיךְ אַעְלִים סוֹדִי וַאֲנִי אוֹהֵב שָׁבֵי פֶשַׁע,

"יִשְׁמַע אֶחָד מִמֵּאָה וּשְׁנַיִם מֵאֶלֶף.

"אַשְׁרֵי הַשּׁוֹמֵעַ, שַׁאֲנָן יִשְׁכֹּן מִפַּחַד,

"עַל כֵּן עוֹד זֹאת אֶעֱשֶׂה לָהֶם בַּעֲבוּר מַלְּטֶמוֹ:

"טֶרֶם כִּי תָבֹאנָה מַחְלְקוֹת אֵלֶּה אַרְבַּעְתָּנָה,

"לִפְנֵי כָל אַחַת מֵהֵנָּה מוֹפֵת אֶתֵּנָה,

"אֶתֵּן לִפְתָאִים עָרְמָה, אַחֲרִיד פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

"אֵלֶּה הַיּוֹעֲצִים רַע, אֲשֶׁר עָלַי יַגְדִּילוּ,

"מוֹפְתַי בּוּז יַשְׂבִּיעוּם וּבְחֶרְפָּה יַכּוּם לֶחִי.

"אִם חֵרְפוּנִי, חֶרְפָּתָם אֶל חֵיקָם אָשִׁיבָה,

"אֶתְעַלֵּל בָּהֶם, אוֹדִיעֵם, כִּי אֱנוֹשׁ הֵמָּה,

"נִבְזִים מִכָּל אָדָם, כִי מֵאֶפֶס נֶחְשָׁבוּ,

"אָז תִּסְרַח חָכְמָתָם, מִגַּאֲוָתָם יֵבוֹשׁוּ.

"הַמּוֹפְתִים בִּדְמוּת צָרוֹת הַבָּאוֹת תִּהְיֶינָה,

"לוּלֵא לִבָּם שׁובֵב, אֵמוּן לֹא יָכִיל רֶגַע,

"מִמּוֹפְתַי הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה יָבִינוּ,

"כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וּשְׁפָטַי חִישׁ יָבֹאוּ,

"וּמֵרַע יָשׁוּבוּ וּסְגוֹר לִבָּם יִקְרָעוּ,

"טֶרֶם יִבְעַר אַפִּי, טֶרֶם יַד אֲשַׁלֵּחַ;

"אַךְ עַם תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה, אֱמֶת מִשְׂחָק לָמוֹ.

"יַעַן אֱמֶת מָאֲסוּ, אוֹתִי בַּל יָדָעוּ,

"תִּבְעַר חֲמָתִי בָּם, תִּכְבַּד יָדִי עָלֵימוֹ,

"אַךְ הֵמָּה יַמְרוּ בִי וּלְקוֹלִי לֹא יִשְׁמָעוּ.

"עַד אַרְבָּעָה מוֹפְתִים רָעִים עֲלֵיהֶם יַעֲבֹרוּ,

“וּשְׁמוֹנָה אוֹתוֹת קָשׁוֹת עָדֵיהֶם יַגִּיעוּ”

אִמְרַת²² אֱלוֹהַּ לֵב משֶׁה אֹמֶץ מִלֵּאָה,

רַב מֵאֹמֶץ גִּבּוֹר תּוֹפֵשׂ מָגֵן וָקָשֶׁת,

כִּי אִם עַל אֵיתָנֵי אֶרֶץ אֵל הִמְשִׁילָהוּ

צֶאֱצָאֵיהֶם מָה הֵמָּה, לוּ יִתְאַסְּפוּ יַחַד,

וּמִי פַרְעֹה וּמִי הֲמוֹנוֹ כִּי יַעֲמֹדוּ.

עַל נַפְשׁוֹ פָּקַח עֵינָיו, הִשְׂכִּיל עַל אָחִיהוּ,

כִּי לֹא בִימֵי עֲלוּמָם נִקְרְאוּ לַעֲשׂוֹת חָיִל,

אֵיךְ הוּא לִשְׁמֹנִים שָׁנָה יַחְרִיד מִצְרַיִם

וּנְבִיאוֹ בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים יַרְגִּיז מֶלֶךְ,

קַלֵּי מֵרוּץ נִלְחָמִים עֲצוּמֵי יָדַיִם,

תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, עוֹד רָהְבָּם בָּמוֹ,

וִישִׁישִׁים מַה הֵם, חִדְלֵי כֹחַ, תּוֹמְכֵי פָלֶךְ,

אֵין זֶה כִּי אִם אֱלֹהִים אֶת עֻזּוֹ יוֹדִיעַ,

לָכֵן כַּאֲשֶׁר מַעֲשָׂיו עִם צָרָיו אַךְ נִפְלָאוּ,

וּכְלֵי מִלְחַמְתּוֹ כִּי רָם יְיָ יַגִּידוּ,

כֵּן שָׂרֵי צִבְאוֹתַיו עַל רוֹמְמוֹת אֵל יָעִידוּ.

חלק רביעי

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

פתיחת המשורר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

בפתיחתנו לחוברת השלישית דברנו על מכות מצרים ותחלואיה אשר חלה ה' בה, וכתבנו חדשות בסדר המכות

האלה, כי חלקנום לארבע מחלקות, שבכל אחת מהן בראשיתה מופת בלי התראה, ואחריו שני אותות בהתראה מלפניהם, כי אותן שהן בלי התראה יתאר הכתוב מופתים, ואותן שהן בהתראה יתאר אותות, והיו תמיד המופתים קלים בערך האותות שבאו אחריהם. ולא נכפול פה הדברים הרבים שכתבנו שם, רק נזכיר פעם שנית, כי הסדר שחדשנו במשפטי מצרים כך הוא. הסדר הראשון מופת התנין, ואחריו אות הדם ואות הצפרדע. הסדר השני מופת הכנים, ואחריו אות הערוב ואות הדבר. הסדר השלישי מופת השחין, ואחריו אות הברד ואות הארבה. הסדר הרביעי מופת החשך, ואחריו אות מכת בכורות ואות טביעת ים סוף. והנה על הסדר הראשון יסדנו השיר התשיעי, ועל הסדר השני יסדנו השיר העשירי, שניהם בחוברת השלישית. ועתה בחוברת הרביעית הזאת, נשיר בשיר האחד עשר על סדר השלישי הכולל מופת השחין ואותות הברד והארבה. ובשיר השנים עשר על מקצת הסדר הרביעי הכולל מופת החשך ואותות מכת בכורות וטביעת ים סוף, ולא יכלול הסדר כלו, כי אות טביעת ים סוף קרה במדבר אחרי צאת ישראל ממצרים, עליו יסדנו השיר השלשה עשר שבחוברת החמישית, והשיר השנים עשר יכלול בשורת הגאולה שבשר השם ב"ה למשה, ואיך בשר אותה משה לזקני ישראל, ואיך בשרוה הזקנים לכל העדה, ומה ענו שומעיה, ומה קרה בעת ההיא עד צאתם מארץ מצרים ממחרת הפסח:

והנה עד כה דברנו על חציין של מכות מצרים שהיו שני מופתים וארבעה אותות, ועתה נחל

לדבר על החצי השני שהיו גם כן שני מופתים וארבעה אותות, ונבדלו הסדרים האחרונים מן הראשונים, לא לבד בכובד הצרה ובמורא הנפלאות, אבל גם בכובד לב פרעה ועבדיו, ועל זה נבוא לדבר פה, לברר וללבן המקראות והמליצות האלהיות הכתובות בתורה בענין חוזק לב פרעה וכבדותו, להצדיק משפטי ה' ומנהגיו שנהג עם צריו. כי התורה אומרת ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים (שמות ז' ג'), שנראה כאלו מקשה ה' את לב האדם הרוצה לעשות רצונו יתברך, ואינו מניחו לשוב בתשובה, אבל חלילה לאל מעשות כדבר הזה, כי ידו פשוטה לקבל שבים, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ואפילו כפר בעיקר כל ימיו ושב בתשובה מקבלים אותו, והאל אשר זה דרכו, ההוא יאמר ואני אקשה את לב פרעה, וכן כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו (שם י' א'). אך הדבר נשען על ההבדל שבין תשובה ובין עזיבת פשע. התשובה יקרה וחביבה בעיני השם תמיד, ומלבד שלא יכביד את לב האדם השב חלילה, אלא שמסייעין אותו מן השמים. אבל עזיבת פשע מכשלון כח ומפחד היסורין, אין בו יתרון לחוטא אלא יעמוד לו לכפר על פשעיו. וזה אפרש בקצרה. התשובה האהובה היא באורח שכל, כשיראה החוטא בעין לבו על פשעיו אשר עשה, ויבין כי מעשיו תועבות ודרכיו עקלקלות, ויחרד על רוע תכונתו ויבוש בעצמו על עלילותיו הנשחתות, ובאותה העת יראה כי אשרי ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, כי ה' הוא האלהים כי כל דרכיו משפט, ודרכו בקדש ועמו מקור חיים, והדבקים בו יחיו לעד, וכיוצא בזה, ובוכה על חטאיו הראשונים, ומבקש עליהם סליחה וכפרה, ועושה לו לב חדש להשליכם מעל פניו, ושמעתה ואילך ילך במישרים, וזהו התשובה הגמורה שעליה אמר הנביא (יחזקאל י“ח כ”ז כ"ח) ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה, ויעש משפט וצדקה, הוא את נפשו יחיה, ויראה וישב מכל פשעיו אשר עשה חיה יחיה ולא ימות. לא לחנם הוסיף מלת ויראה, אבל הורה שעושה כן כפי ראיית שכלו, לא מאימה ומפחד, ולבו מתעצב שמוכרח לעזוב פשעיו, ולולא הפחד חפץ להתעיב עלילה עוד, ןלכן אין שכר לעמלו. וכן להפך הצדיק הגמור כשיכפוהו על ידי יסורין קשים שאין בכחו עוד לסבלם, והוצרך להרע נגד רצון לבו, לא יחשוב ה' לו לעון, כי זה עונש גמור לפי שיש קץ לכח הסבל שבאדם, ואם יעברו חקו ימוט, וראיה לזה כי חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם לכבוד השם לכבשן האש, ואעפ“כ אמרו עליהם חז”ל אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא, ואילו בעשות רע ע"ד זה יש עונש ועבירה, לא היו אומרים הוו פלחי לצלמא על אנשי שם כאלה, אבל ידעו שאם היסורין עוברים חק כח הסבל שבנפש, מכריחים גם לצדיק לחטוא, מבלי שיחשב לו לעון. וכן אין שכר מצוה לרשע אם עשה טוב בעבור יסורין גדולים שעוברים עליו, ששניהם עושים נגד רצון לבם. וכבר שרנו על ענין זה בשיר השמיני ובארנוהו במשלים נכוחים למבין בם.

ואולם מה שנוסיף לדבר עתה הוא, כי הרשעים הגמורים המכחשים לאל ממעל, לבם דומה לאפלה, שאין

האור מועיל לה, כן אין אור חכמה ושכל טוב יכולים להאיר עוד את לבם, וכאמרו דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו (משלי ד' י"ט), ובארנוהו על נכון בפירוש ויהי מורא שמים עליכם (אבות פ"א), ואנשים כאלה אין אחד מהם נחם על רעהו, ולא ישובו אל ה' לעולם, שבהיות לבם באפלה לא יאירו בו מחשבות יקרות כאלה, וכדבר עליהם מוכיח חכם להשיבם מפשעיהם, נבזים דבריו בעיניהם ושנואים ללבם, כי הם אויבי ה‘, וזה ההפך מן לשמך ולזכרך תאות נפש (ישעיה כ"ו ח'), כי הם יקוצו בדבריו ונדמה בעיניהם כמצחק וכבודא דברים שאין להם שחר, כי אין הרגש דעת אלהים בנפשותם. ואם מוכיחם דובר בשם ה’ ומברר דבריו במופתים למעלה מן הטבע, גם כי יפלאו בעיניהם מעשיו, כל עוד שאינם גורמים להם מכאוב בעצמם ובבשרם, לא ישמעו לו לעשות מה שיצום לעשות, כי יש בם הבלים רבים ודמיונות כוזבות לאין מספר, להכחיש המופתים וליחש אותם לתחבולות בחכמת הטבע הנעלמות מהם, או לאחד הכחות הפועל כרצון עושה המופת, וזאת נקל להם להאמין, מהאמין כי פועלם הוא אלהים חיים יוצר כל בחכמה, ומשנה אותם בחכמה ללמד צדק ומשפט לבני אדם, כי אין בכחו עוד לצייר אמתיות כאלה ולחשוב בהן מחשבות שכל ודעת, ותבין מזה כי גם המופתים הרבים והנפלאות הגדולות, כל עוד שאינם נוגעים לעצמו ובשרו של איש משחית, לא יועיל לו כלום לעזוב דרכו ומחשבותיו, אבל לבו עומד בתקפו ובחזקתו הראשון, ומתגבר בהבליו ובדמיונותיו על האמת והצדק. ואמנם אם יאמר לו הנביא בשם ה' חזור בך, ואם תמאן יענישך כך או כך, ובא הדבר שיעד עליו, ונגעה בו הצרה לא יוכל שאתה עוד, אז יכנע, ויבקש מרפא מן הנביא, לא מיושר לבבו, כי אם מפני כובד צרתו, ובסור הנגע בתפלת הנביא, ישוב לבבו לחשוב שוא ומהתלות, וימרה בעצת ה' ולא יעשה כאשר צוהו. אבל יש הבדל בין שני הדברים, כי אע“פ שבעבור הצרה עוד מכביד לבו ולא יעשה כמצות הנביא, זכרון צרה שעברה והזרות והפלא שראה יסבבו שיכבד את מוכיחו, ולא יבזהו, שעכ”פ גדול הוא מכל החכמים שראו עיניו. והנה ממה שדברנו תראה מה שקרה לאדונינו משה ע"ה עם מלך מצרים, רק אם תתבונן במליצות שונות הכתובות בתורה בענין זה, שהוא עצמו הדבר שאנו רוצים לבארו פה בקצרה:

דע כי בספרנו מגדל הלבנון כ"י חלק שני בארנו כל השרשים שבלשון עברית המונחים על אומץ וגבורה

כח וחוזק וכיוצא, והודענו כי שרש חזק נופל על החוזק הטבעי הנטוע בכל בני אדם ונבדלים בו בין רב למעט, והשורש ההפוך ממנו הוא רפה, ובהיות באיש חוזק רב, ישא משא שני ככרים, ואחרי שכח החוזק שבו מעט, לא ישא כי אם ככר אחד, וזהו המתורגם בלעז דיא שטערקע. ויש עם שאנשיה חזקים, ואחר שהם רפים בטבעם, כמו ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה (במדבר י“ג י”ט), וכן נופל על הלב, שבהיות באדם כח החוזק הרבה בטבעו, גם אם יקרו לו דברי סכנות, לא יעתיקו את לבו מחזקתו, ויעשה גם עתה מה שהיה בכחו לעשות תמיד, אבל אם הלב רפה בטבעו, אם תקרנו דאגה ימוט, וכשימוט תרפינה ידיו מעשות מה שהיה בכחו לעשות, וכמו שאמר חזקו ידים רפות וגו' (ישעיה ל"ח ג'). והנה מי שהוא בצרה או דאגה, ולבו עמד בחזקתו הטבעית, ולא מט ממקומו, נאמר וַיֶחֱזַק לב פלוני, בבנין הקל, וענינו שעמד הלב בחזקתו, ולא מט ממקומו, נאמר וַיֶחֱזַק לב פלוני, בבנין הקל, וענינו שעמד הלב בחזקתו, ולא פעלה בו הצרה שום רפיון, וכן כשאנו מצוים על אדם לעשות דבר שכפי ראות עיניו יש בו סכנה, ואנו מבטיחין אותו שאין לו לירוא משום דבר, נאמר לו חֲזַק ועשה, כלומר יעמוד לבך בחזקתו ולא ימוט ממראה עיניך, כי תצליח במעשיך, וכמו שאמר חזק ואמץ כי אתה תבוא וגו' ואתה תנחילנה אותם (דברים ל"א ז'), כלומר אל יפול לבך על הדבר הגדול הזה, אבל עמוד בחזקתך, אין לך לירוא, כי ה' עמך, וכן ענינו בכל מקום. ואין כן ההתפעל, כמו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ וגו' (במדבר י“ג כ”א), כי הוראתו שבעשותם דבר זה בארץ אויביהם החזקים מהם, יתאמצו ביראת ה' ובשכל טוב, בעשותם מצות ה‘. וזהו הוראת ההתפעל על ההתאמצות בדבר שהוא הפועל והמקבל כאחד, וכל מה שבכחו לעשות הוא לתמוך לבו שלו ימוט מאד מפחד ודאגה, ואם איש חיל הוא אפשר שיעמידהו בחזקתו הטבעית, עד שיעשה מה שרוצה לעשות בעוצם ידו, כדרכו לעשותו בעת שאין צרה וסכנה, אבל להוסיף חוזק חדש על חזקתו הטבעית הנטועה בו מאז, אין זה ביד האדם, כי אם ביד ה’ לבדו, וכאמרו ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל (ד“ה א' כ”ט ו'), ועל הוספת כח החוזק על חזקתו הטבעית נופל הבנין הכבד וַיְחַזֵּק, ולכן לא מצאנו שורש זה על הלב בבנין הכבד סמוך אל האדם, לא נאמר בשום מקום פלוני חִזֵּק את לבבו, או פלוני חִזֵּק את לב פלוני, כי זה נמנע מכח האדם, אבל סמוכים כלם אל השם, וכאותו מקרא שזכרנו שאמר ובידך לגדל ולחזק לכל, כלומר רק בידך הכח לחזק לכל, להוסיף בו כח על חזקתו הטבעית לו, לכן כל הנזכרים בבנין הכבד על הלב, סמוכים אל השם ב“ה, או אל מלאך ה' שהן מגבורי כח השלוחים אל הנביאים בעת הנבואה ופועלים בגאון ה' ובעזו לחזק לב הנביא בראותו מראות מחרידות, שאין בכח חזקת לבו הנבעת לו לעמוד בהן, ואז יחזקו את לבו בתוספת כח חדש על חזקתו הטבעית, כמו שתראה בנבואות דניאל, אבל סמוך הבנין הכבד על חוזק בתים וארמנות וכיוצא גם על מעשה בני אדם, בעבור תוספת חוזק שביד האדם להוסיף עליו, ע”ד משל הפסל שבחזקתו הטבעית מעמידין אותו על רגליו ועומד, אבל אם תגע בו יד, או יעבור עליו רוח סער, יפול ממעמדו, ובא אחד ונטע בו מסמרי ברזל וקבעו בארץ, הרי הוסיף בו חוזק על חזקתו הראשונה שלא ימוט ממקומו, וכמו שנאמר על זה ויחזקהו במסמרים לא ימוט (ישעיה מ"א ז'), לחזק את בדק הבית (מלכים ב' י“ב י”ג), וכן כלם:

ואחרי ההצעה הקצרה הזאת במשפט הלשון העברית, נבוא אל עניננו לפרש המליצות שבתורה המזכירות

בקצת המכות לשונות של כבד, ובקצת לשונות של חזק בבנין הקל, ובקצתן בבנין הכבד, ועל פי ההצעות הנאמנות שהקדמנו למעלה אראך כי תורת ה' תמימה, וכוללת בנועם אמריה כל מה שאמרנו בענין חוזק לב פרעה, וכל מלה קבועה במקומה, ללמד למתבונן בהן טעמי הדברים ויושר דרכי ה‘. ועתה אפרש: תחלת דבר משה בשם ה’ אל מלך מצרים, ענהו קשות ונאצות, ותחת שמוע הוסיף להרשיע להכביד עולו על ישראל, וכמו ששרנו על זה בשיר השביעי, כי לב נשחת עבד ליצרו לא יוסר בדברים. וכשבא אליו פעם שנית, והחל להוכיחו במופת התנין, אף על פי שהיה המופת נורא מאד, לראות פתאום תנין חי תחת מטה, כי היה חי ממש בפקודת קדוש ישראל, ופלא תוך פלא שבלע המטה את מטות החרטומים כלם, לפי שלא חובר עם המופת מכאוב עצום לעצמו ובשרו, לכן מלבד שלא נפל לב הצורר אלא שלא מט מחזקתו הטבעית אפילו כחוט השערה, כי לא פעל בו המופת כלום, ואילו היה עושה לפניו מופתים רבים כדוגמת המופת שעשה והכל מבלי נגע ומכאוב בחוברת, לא מט לבו לתת כבוד לאל חי ולשמוע בקולו, מטעם שבארנו כי באפילה יתהלך. וללמדנו זאת אמרה תורה וַיֶחֳזַק לב פרעה ולא שמע אליהם (שמות ז' י"ג), בבנין הקל, המורה שבסור המופת שב לבו לחזקתו הטבעית שהיה בו קודם לכן, ולא הוליד בו שינוי ורפיון בשום פנים, כי היה לבו כבד מאד ממחשבות דמיונות והבלים לחשוב שוא והבל על מעשה הנפלאות. וזהו שאמרה התורה סמוך לו (שם שם י"ד) ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח את העם, כלומר אל יפלא בעיניך איך הרשע הזה שראה נפלאותי,לא זע לבו, מאן לשמוע אלי, כי אני ה' חוקר לב, ואני אודיעך כי יש בו לב כבד, ומלת כבד תאר נופל על משא כבד כמו ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית י"ג ב'), כלומר טעון משא רב, וכן הסמוכים אל לב, זה ענינו בדרך משל, שלבו טעון משא דברי און ונאצה, לחשוב מהתלות על האמת והצדק, ומרבה טענות שוא על דברי ה‘, וזהו מאן לשלח העם, שכל לשון מאן שחדל לשמוע או לעשות בעבור טענה, ואין כן לא אבה, שמורה על המואס בדבר בטבע לא מפני טענות, וכבר רמזנו ע"ז מפורש בפרקי אבות (פרק ה'), ולכן נכתב בכל המראות פרעה לשונות מאן, אין באחת מהן לשונות אבה, לפי שכובד לב הגורם המראתו, יסבב טענות שוא ומדוחים לחלל כל קדש, ולבד פעם אחת נכתב לשון אבה, והוא אחרי סור החשך שאמר ויחזק ה’ את לב פרעה ולא אבה לשלחם, וזה בחכמה גדולה, ולא אכתבנו פה, כי גלינו הדבר בשיר הי“ב. ומן המעט שכתבנו פה תבין המליצות שבמרוצת השיר שם. כאשר לא נכנע מן המופת שראה, בא האות הראשון שהוא מכת הדם, ואע”פ שהיתה צרה קשה מאד, כי רבים מתו מאין מים, והנשארים כלה ביגון יומם ובעמל רב לחפור למצוא מים, גם הדגה מתה, וכמו ששרנו על זה בשיר התשיעי (צד 51.50), לא נגעה לעצמו ובשרו של פרעה, כי שלחנו שלחן מלכים ולא יחסר דבר, וכמו ששרנו שם (צד 48), ועל כן לא מט לבו מחזקתו הטבעית, כאשר לא מט ממופת שקדם לו, והכתוב עצמו מעיד עליו, שאמר ויפן פרעה ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז' כ"ג), כלומר כמו שלא שת לבו למופת התנין, כן לא שת לבו לנפלאות האות הזה, כי אופל לבו מנע ממנו מחשבות יראת ה‘, ועמד בחזקתו הראשונה, ולכן לא בקש ממשה ואהרן שיעתירו בעדו אל ה’, כי לא פעלה בו הצרה כלום, ועל כן גם באות זה נאמר ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם (שם שם כ"ב), בבנין הקל, ולמדנו שעמד לבו בחזקתו הטבעית. אבל כשבא אחריו האות השני שהוא מכת הצפרדע, היא היתה הראשונה שנגעה אל לבו, בה כונן אלהים חצו לירות באופל ללב המלך, והכניעה אותו מאד, עד שגברה צרתו על עזותו וגאותו, ובקש מעבדי ה' משה ואהרן שיעתירו בעדו אל השם כי ירפאהו, וכמו ששרנו על זה בשיר הנ“ל (צד 48), הרי שמט לבו מחזקתו הטבעית, ולא העיזה גאותו עוד לדבר סרה על ה' ולהקל בכבוד נביאיו, ולכן לא נכתב פה ויחזק לב פרעה, המורה על חזקתו הטבעית שהיתה בו עד הנה, כי עתה נרפה לבבו, אלא לפי שלא ידע אל, ולבו מלא סכלות והוללות, שעלו מחשבות און והבל והכבידו לבו ומנעוהו משלח את ישראל מארצו אחרי סור המכה, וזהו שאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם (שמות ח' י"א), ולפי שלא אמר הכתוב ויחזק לבו כמו שאמר בתנין ובדם, ידענו שבסור המכה, אע”פ שהכביד את לבו, אין כחו עתה ככחו מאז, כי נשאר בו רפיון מכובד צרה שעברה וכמו שאמרנו. כשלא שב מרשעו בא הסדר השני, תחלתו מופת הכנים, צרה חלושה שלא פעלה בלבו כלום, ונשאר לבו בחזקתו שעמד לו בסור הצפרדע, כי המופת לא הוסיף בו רפיון, ולכן אמר הכתוב ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם (שם שם ט"ו), בבנין הקל. אחריו באו שני האותות, האות הראשון שהוא הערוב צרה קשה מאד, והיא חזרה והכניעה את לבו יותר, ומלבד שבקש ממשה שיעתיר בעדו, אמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ (שמות ח' כ"א), וזה מיד קודם תסור הצרה, וכשענה משה כי לא נכון לעשות כן, אמר אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר וגו' (שם שם כ"ה), כי עתה אבד לבו עוד יותר מחזקתו, אלא שבסור הצרה שב להכביד את לבו במחשבות און, ולא שלח את ישראל. ולפי שזה אות על גודל רשעתו, שאמצה את רוחו לבלתי שמוע, אע“פ שהצרה גדולה הזאת הכניעה לבו יותר ממה שנכנע כבר מצרת הצפרדע, אמרה תורה ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת (שם שם כ"ח), לא אמר ויחזק לב פרעה בבנין הקל, כי לא עמד בחזקתו, כי נרפה לבו הרבה ממה שהיה בסור הסדר הראשון, אבל הוסיף הכתוב גם בפעם הזאת, שנראה כמקרא שאינו צריך, אך מדבר כמפליג על רוע לבו, שגם בפעם הזאת שנכנע לבבו הערל מאד, אעפ”כ בסור המכה עודנו יכול להכביד את לבבו, ומכלל שאמר גם בפעם הזאת, שמענו שאם תפגענו צרה חדשה כזאת, לא יהיה עוד בכחו להכביד את לבו פעם שלישית, ויהיה מוכרח לשלח את ישראל מרוב צרה, וכן אמת שבמכת הערוב לבד נשאר קצת מחזקת לבו, שבו התחזק בסור המכה להכביד את לבבו, אבל מכאן ואילך לא נשאר בו כח להתחזק בצרה חדשה אם תבוא עליו, וכמו שנבאר לפנינו, ואל תשיבני ממכת הדבר שבאה אחרי אות הערוב, ועמד בחזקתו, כאמרו ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם (שם ט' ז'), כי לא היה הדבר נוגע אל לב פרעה כלל, כי לא המית אדם, ואם בעבור הפלא הגדול שלא מתו ממקנה ישראל גם אחד, כבר אמרנו שלא שת לבו לנוראות ולנפלאות אל, כל עוד שלא חבר עמהם פגע ומכאוב המכאיב לבו ובשרו, ונשאר לבו אחרי הדבר באותו הכח שהיה לו אחרי סור הערוב. והתורה הודיעה כל זאת במלת וַיִּכְבַד בבנין הקל, ובכל האחרים בצפרדע ובערוב ובברד נאמר בבנין הכבד הנוסף, כי אותן שהן בכבד מורים שהיה צריך להרבות ולחדש מחשבות און ובליעל בעבור הצרה החדשה שהוסיפה להכשיל כחו. ובכלן סמוך מלת את, בצפרדע והכבד את לבו, בערוב ויכבד פרעה את לבו, ובברד שלא נסמך לו מלת את אפרשנו בסמוך, כי מלת את יורה כי פרעה הוא הפועל והלב הפעול, אבל בדבר שלא נגע ללבו, לא היה צריך להכבידו, כי הלב כבד בסור הערוב, ועומד עדיין בכחו זה בסור הדבר, על זה נאמר ויכבד בקל ובלי מלת את, ללמדנו שלא פעל פרעה דבר, ולבו לא נפעל מחדש מתוספת כובד שהכבידו, אלא ויכבד לב פרעה, שפתרונו לב פרעה היה עדיין כבד באותו כובד שקבל מפרעה בסור הערוב, ולכן לא שלח העם, כמו שלא שלחם בסור הערוב, ואילו היה הדבר נוגע לעצמו ובשרו, לא היה יכול לעמוד בו וסר כחו להכביד את לבו עוד, ועל אפו ועל חמתו היה מוכרח לשלח את ישראל מארצו להנצל משבט אף האלהים, וכמו שיבא לפנינו:

והנה האל הבוחן כל לב ידע זאת, כי הוא תוכן רוחות, ויודע משקל כל כח וכח שבנפש האדם, ועד היכן יוכל

לפעול, ראה כי במכת הערוב מט לב פרעה כל כך שאם יקרנו פגע חדש הנוגע לעצמו ולבשרו, לא יעצור לו כחו עוד להכביד בו את לבבו, אבל יסכים לשלח את ישראל מארצו, וה' לא חפץ בזה בשמוע רשע לקול ה' ויעשה מצותיו, מאין דעת אלהים ומאין יראת אלהים, ומאין תקון נפש, ושלא ינחם על רעותיו ופשעיו, זולת מצרת נפש ומפחד לב וכמו שאמרנו למעלה, על כן עתה כשרצה להביא עוד עליו מכות הסדר השלישי והסדר הרביעי הקשים יותר ממכות שני הסדרים שקדמו להן, החליף כח לב פרעה ולבב יועציו הרשעים, ובתוספת כח זה חזק לבבם לסבול גם צרות המכות הבאות, להכביד לבבם אחרי סור כל מכה ומכה עד תומם, ועל העת הזה אמר השם ב"ה בתחלת הדברים למשה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ומופתי בארץ מצרים. ושמא תאמר אם אני אקשה את לבו, לא יועילו אותותי ומופתי כלום לתשועת ישראל, ומתי יושעו? לזה סמך לומר ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי וגו' בשפטים גדולים וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, והוצאת את בני ישראל מתוכם (שם שם ד' ה'), כלומר לא ישמע אליכם פרעה, גם אם ירבו צרותיו עד מאד, בהיות אני המקשה את לבבו, אבל לא יאריך המרותו עד אשר אשלח את ידי במצרים והיא מכת בכורות, ואותה קרא בשפטים גדולים, וטעמו יתבאר לך מדברי השיר השנים עשר, ובשלחי ידי לא אכביד את לבו עוד, ומרוך לב ימהר לשמוע בקולי, ואז אוציא את צבאותי מארץ מצרים, כי תמו כל השפטים שגזרתי בחכמתי להביא עליו בארץ מצרים:

והנה בסדר השלישי הזה החל להזכיר כי השם חזק את לב פרעה, כאמרו במופת השחין ויחזק ה' את

לב פרעה ולא שמע אליהם (שם שם י"ב), מכלל שאם לא חזקו השם היה מט מרוב צרה ומוכרח לשמוע, וזה החוזק הוא בדרך פלא, כי החליף כחו להמרות בהיותו עתה חזק לסבול מכאוביו ולא ירפה, וזהו הוראת הכבד בשרש זה וכמו שבארנו למעלה, וכלשון זה לא נזכר קודם לכן, כי במכות שעברו היתה חזקתו הטבעית מספקת לתמכו ברשעתו, ולא היה צורך שיחזקהו השם בארח פלא, אבל מכאן ואילך שכבר סר חוזק לבו הטבעי, הוצרך לחוזק חדש בעצת ה‘; ונקל להבין שאינו דומה הממרה במדת חזקתו הטבעית, לממרה במדת חוזק שמחזקהו השם ב“ה שעליו נזכר הכבד, כי לחזקת לב אנוש יש קצב וגבול, ואי אפשר לו לעבור את גבולו הטבעי, וכמו שקרה לפרעה, שכבוא עליו מופת הסדר השלישי אפס כחו, ולולי חזקו השם ב”ה לא יכול התחזק עוד, לא כן החוזק הבא מאת השם, לא ימוט מהמון פחדים ומכאובות, כי הוא ב"ה יוכל להוסיף ולהרחיב אותו כחפצו, ועומד במקומו עד בוא מועד סור החוזק במצותו ית’, וכמו שקרה לפרעה, שמעת שחזק השם אותו, לא סר חזקו עד עבור מכת בכורות, שבו תמו משפטי ארץ מצרים ואז הוסר החוזק הנפלא הזה, ולבב אנש יהיב ליה, בעבור שיצאו ישראל ממצרים, והוא ושריו יכבדום ויתחננו להם שיצאו מארצו. ועוד יש בין שני מיני החזקות הבדל שני, כשהחוזק כפי טבע לבו, ומטבע לב האדם בעבור עליו צרה גדולה, גם אחרי סורה נשאר רשומה בלב, וזכרונה יחלישנו, וע“כ יאבד מקצת חזקת לבו, וכמו שאמרנו בהבדל הראשון, ויקרה מזה כמו שהאבידו הצרות מעת לעת חוזק לבו הטבעי, האבידו עמהם מקצת מגאותו וזדון לבו, וכמו שראינו גם זה בפרעה, שבתחלת בוא משה אליו, הגדיל לדבר בגובה לב זדון ונאצה, והכחיש אל ממעל, וכמו ששרנו על זה בשיר השביעי, וכבוא אליו מכת הצפרדע שהחלישה קצת חזקת לבו וכמו שאמרנו, השפיל גם גאותו וזדונו והתחיל לדבר תחנונים, וגם כשסרה המכה בתפלת משה, אע”פ שהכביד לבבו ולא שלח את העם, לא מצינו שדבר עוד נאצות וקשות, ולא בזה את המדברים אליו בשם ה‘, וכל שכן אחר מכת הערוב, אבל נהג עמהם עכ"פ כעם חכמי לב ואנשי כבוד, לא כן כאשר הקשה ה’ את לבו, בתתו בו תוספת כח של חוזק, מלבד שהיה בו כח להכביד את לבו אחרי סור הצרה, אלא שלא המעיטה הצרה את חזקתו בהשאירה בו רושם פחדה, אבל תמיד היה לבו בחזקתו הראשונה, כאלו לא נגעה הצרה אל לבו, וכדוגמא שעמד לבו במופת התנין ובאות הדם שנאמר בשניהם ויחזק לב פרעה בבנין הקל כמו שבארנו; ותבין מדעתך שכשקבל לבו תוספת כח מלמעלה היתה חזקתו רבה מאשר היתה בתחלה כפי טבעה טרם עברו עליו צרות ומהומות, וכמו שע"י שחזק השם את לבו, לא מט עוד מרוב צרות שפגעוהו, כן לא החלישו הצרות עוד את גאותו וזדונו, והיה נוהג מכאן ואילך בעזות פנים כמו שנהג בתחלת בוא משה אליו, שאמר בגבהות לבו מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' (שם ה' ב'), גם לא נתן עוד כבוד למשה ולאהרן, וכל מגמתו עתה להבזותם ולהרע עמהם, כאמרו בהתראת הארבה ויגרש אותם מאת פני פרעה (שם י' י"א), ואחרי סור החשך כשהתרהו על מכת בכורות אמר לו לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות (שם שם כ"ח), וכזאת לא העיז פניו לדבר אליו אחרי סור הצפרדע והערוב, ולא כשהתרהו בסור הערוב על הדבר, כי טעם כל זה נמשך מן ההבדל שבין חוזק לב כפי טבע האדם, ובין חוזק לב בתוספת כח מלמעלה וכמו שאמרנו:

וכל הדברים והאמת האלה רשומים בכתב יושר תורת אלהינו. ואראך שהן אמרות טהורות מזוקקות

שבעתים ושבמליצותיה הקצרות תלמדנו מישרים, וכמו שהראיתיך ממליצותיה שבשני הסדרים הראשונים דברים ברורים להבין על ידיהן עיקרי הדברים הללו, כן תראה ממליצותיה בשני הסדרים האחרונים. ואתה הקורא הט אזנך לשמוע, ותן כבוד לתורה. הנה אחר שגלה לנו בראש הסדר השלישי שהוא מופת השחין, שמעתה היתה בו יד ה' לחזק את לבבו שיעמוד במרדו, זכר שכאשר לא שלח את העם, הביא עליו את האות הראשון שבסדר זה שהוא מכת הברד, והיא הפילה עליו אימתה ופחד מאד, וכאשר נכנע מרוב צרה קרא למשה ולאהרן שיעתירו בעדו, והבטיחם שישלח את העם, כאשר חדל הברד והקולות בתפלת משה אמר הכתוב וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו (שם ט' ל"ד), ולא תמצא מליצת ויוסף לחטוא כשהתל בסור הצפרדע ובסור הערוב, לפי שבשני הסדרים הראשונים אע“פ שלא הקים מה שהבטיח למשה, לא חטא בשפתיו לדבר סרה על נפלאות אל, ולא התלוצץ על נביאי ה‘, לפי שהצרה שעברה עליו הרפתה לבבו, ואם נשאר בו כח להכביד לבבו לבלתי שלח את העם, בוש בעצמו לחלל הבטחתו, וכל שכן שלא יוסיף רשע וחטאה על רשעתו לפני זה, לא כן בסדר השלישי שבו חזק השם את לבבו, מלבד שלא נכנע ולא בוש ונכלם לפני משה, אלא שמיד שסרה המכה, הוסיף לחטוא יותר ממה שחטא עד הנה, לדבר תועה על ה’ ועל מעשיו והתלוצץ בנביאיו וכיוצא. ועוד הבדל שני זכר הכתוב במאמר ויכבד לבו הוא ועבדיו, כי גם הלשון הזה לא נאמר בסדרים הראשונים, לא בצפרדע ולא בערוב ולא בדבר, שבכלן לא זכר רק פרעה, וכאן הוסיף הוא ועבדיו, לפי שהיו עתה גם עבדיו רכי לב ויועצים לשמוע, אלא שחזק השם ב”ה גם את לבבם, ולכן בסדר השלישי כשחזק השם את לב פרעה ע“ד פלא, הפליא לחזק גם את לב עבדיו בעבור כי איש אל רעהו יאמר חזק, ויהיו כלם בעצה אחת להמרות בדבר ה‘, וזהו שאמר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו’ (שם י' א'), זכר הפלא שפעל בשניהם, בלב פרעה ובלב עבדיו, וכמו שיתבאר לפנינו. והנה בהיות הוא ב”ה המחזק עתה את לב פרעה בתוספת כח רב מחזקת לבו הטבעית שהיתה בו מיום היותו עד עתה, הצרות שעברו עליו, אחרי שסרו בתפלת משה, לא השאירו זכרון צרתו ולא האבידו מחזקתו כלום, כי היה לבו באותו החוזק שהיה בו לפני עברם עליו, וכמו שקרה במופת התנין ובאות הדם שלא שת לבו גם לשניהם וכמ“ש למעלה, ושעל כן נאמר בהן ויחזק לב פרעה בבנין הקל, וענינו העמד הלב בחזקתו. ועתה התבונן בעומק מליצותיה של תורה, לפי שכוונת הכתוב ללמדנו, שכאשר חזק השם את לב הרשע הזה, אחרי סור כל צרה, לא נשאר בו מורך מזכרון הצרה שעברה עליו, ולא פעלה בו הצרה מאומה, אמר הכתוב ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל וגו' (שם שם ל"ה), ולא מצינו במכות ראשונות שזכר הכתוב שתי הלשונות כובד וחוזק זולתי במקום זה, ועוד שיזכור ויחזק בבנין הקל, וזה יקשה מאד, ולא מצינו כן באותות צפרדע וערוב וכמו שאמרנו, אבל ממה שדברנו בפירוש מקרא וירא פרעה כי חדל המטר וגו‘, תבין כי מדות ה’ נאמנו מאד ונכון הכל, כי אחרי שאמר ויכבד לבו הוא ועבדיו, שהן על טענות שוא ומדוחים, שדומה ללשון זה עצמו בסור הצפרדע והערוב, ושמא תאמר כי שוין הם, וכמו שבמכות ראשונות כשסרו, אע”פ שהשאירו בו חוזק להכביד עוד את לבו, האבידו מחזקתו הראשונה מעת לעת עד שנאבדה כלה ולא עמדה לו עוד במופת השחין וכמו שאמרנו למעלה, כן בסור הברד נאבד מקצת החוזק ממנו, ונכנע לבבו מזכרון הצרה, ועמו נכנעו גם מקצת גאותו וזדונו, לזה פירשה התורה שאין הדבר כן, אלא לפי שחזקו השם ב"ה על כן ויחזק לב פרעה בבנין הקל, להורותנו שעמד לבו בחזקתו הראשונה שהיתה בו טרם עברה עליו הצרה, וככה גאותו וזדונו גם הם לא משו מקרב לבו אפילו כחוט השערה, וכמבואר למעלה:

והנה על פי ה' ביד משה נכתב בתורה כי מראשית הסדר השלישי החל השם ב"ה לחזק את לב פרעה בעבור

למד לדורות דעת דרך ה' וכמו שרמזנו מעט למעלה, אבל כשקרו הדברים בעת ההיא, לא גלה השם ב“ה למשה בסור מופת השחין שהוא ב”ה מחזק את לב פרעה, ושלולי זאת לא יכול לסבול יותר ויהיה מוכרח לשלח את ישראל, וסבור משה שגם זה מחוזק לב פרעה, וכן בסור מכת הברד וראה משה כי פרעה עומד במרדו, חשב כי בחזקת לבו הטבעית עושה כן, אבל זאת נפלא בעיניו, איך עתה ידבר בגבה לבו סרה ונאצה רב מאשר דבר בתחלת בואו אליו, כעדות הכתוב שאמר ויוסף לחטוא וכמ“ש למעלה, וזה הפך מדרך טבע לב האדם, כי מדרכו שברבות הצרה תאבד חלק מחזקתו, וכן תשפיל גאותו וזדונו, וכמו שקרה לפרעה בסור הצפרדע ובסור הערוב, וכפי דעת משה שבסור צרת הברד הקשה, יאבד עוד חלק גדול מחזקתו, ועמה גם חלק רב מגאותו וזדונו, ושכן יקרה מצרה לצרה, ולבסוף יבוא מורך בלבבו וישלח את ישראל, וכראות משה כי לא כן עושה פרעה, אבל ברוב חזקת לבו הרע יותר מלפנים, התפלא מאד ודאג על העתיד, שאם יבוא עוד אליו במצות השם, יבזהו ויכלימהו ויחפוץ להרע עמו וכיוצא. וכשראה השם ב”ה תמהון לב משה ודאגתו, אז גלה אזן עבדו כי לא בחזקת לב פרעה הטבעית נהיה כל זאת, אלא בארח פלא ביד ה‘, כי חזקתו הטבעית כבר פסקה על ידי צרות שני הסדרים הראשונים, ולולי חזקתיו אני לא היה אפשר לעמוד במופת השחין ומרפיון לב היה משלח את ישראל, ועל כן בא מועד לקיים מה שאמרתי לך בתחלה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים (שם ז' ג'), אבל אם אניחנו לשלחם מרפיון לב, אין מקום עוד להרבות אותותי ומופתי שגזרתי עליו בצדק ובמשפט, ולכן אחר שזכר ויחזק לב פרעה, המורה על רוב חוזק לבו שלא פעלה בו המכה כלום, אמר הכתוב ויאמר ה’ אל משה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (שמות י' א' וב'), כלומר אל תבהל, כי רם לבב פרעה, וגאותו וגאונו פועלים בו עד להשחית, ואתה אמרת בלבבך, כי הברד הכניע לבבו הערל, כאשר עשו כפעם בפעם הצפרדע והערוב, ועל כן תאמר בלבבך אם הצרות מקשות לבבו יותר, איך אבוא אליו עוד, ויוסר לץ לוקח לו קלון, ועל ה' יוסיף לדבר סרה, דע כי מידי לו כל זאת, ויפה דנתי, כי כפי חקי טבע לב האדם, לא היה אפשר לעמוד באלה, וכן קרה לו כאשר נפגע ממופת השחין תם כחו, ורצה לשלח את ישראל, אבל אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, כי חזקתי את לבבם בתוספת כח למעלה מן הנהוג בטבע, ועל ידי כן לבבם חזק כאלו לא עברו עליהם צרה ונגע, ועל כן גם גאותם וזדונם תרבינה, ולכן כאשר חדלו הברד והקולות, תחת קול חלושה קול ענות אתה שומע מפי פרעה, און ועמל ונאצה, וכן רבים מעבדיו מרבים לדבר גבוהה גבוהה, כל זה מאתי נהיתה, כי הכבדתי גם את לב עבדיו, וכל זה עשיתי למען שיתי אותותי אלה בקרבם להביא עליהם כל ארבעת סדרי המכות שגזרתי שיבואו עליהם, ועוד מטעם שני למען תספר באזני בנך וגו‘, כלומר אע"פ שפרעה ועבדיו אנשי משחית, וגם כי ארבה אותות ומופתים כהנה וכהנה לא יכירוני ולא ידעוני, יורו נפלאותי לדור דור את בניהם ליראה אותי ולספר תהלתי, כי אם משכילי עם אשר יבינו בהם, יקומו ויספרום לבניהם ולתלמידיהם בעלי אזן שומעת ויעוררו דעת אלהים בנפשם, ועל זה חתם וידעתם כי אני ה’. וזהו הפירוש הנכון בכתובים, ולולי מה שחדשנו בענין זה, אין לנו טעם למה אמר עתה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, וכבר הגיד לו בתחלת הדברים ואני אקשה את לב פרעה, ואם רצה לאמרו פעם שנית, מדוע נאמר בהתראת הארבה ולא בהתראתו על הצפרדע או בהתראתו על הערוב, ולא מצאתי לאחד ממפרשי המקרא זצ"ל דובר על זה דברים מספיקים, ולא אעתיק מה שכתבו על זה להתוכח עמהם, כל דורש אמת ידרוש דבריהם מעל ספריהם, ואני אודה לה' חסדו כי שם בפי הדברים שאמרנו בענין זה בפתיחה השלישית ובפתיחה הרביעית הזאת להורותם לאוהבי תורתו, ונגילה ונשמחה יחדיו, כי בעמדנו על דברי תורה להבין בם על בוריין, נספרה תהלת ה' ונפלאותיו אשר עשה מימי קדם ונשתחוה להדום רגליו כי קדוש ה' אלהינו:

ואחר שגלתה תורה אחרי סור הברד, כי תחת ימוט לב פרעה מזכרון הצרה שעברה עליו, קרה להפך שהוסיף

לחטוא יותר, והוא ועבדיו הכבידו לבם, והיה לבם חזק כאילו לא השיגה אותם רעה כלל, וכל זה לפי שמעתה חזק השם ב“ה את לבבו, שוב אין צורך שיזכיר כן באותות הבאים עוד, רק נזכר בכל אחד מהם כי הוא ב”ה היה המחזק את לבו, וידענו שבסור הצרה היה לבו חזק כמו שהיה טרם בואה, ועל כן בסור הארבה נאמר סתם ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל (שמות י' כ'), ואחרי סור החשך נאמר ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם (שפ שם כ"ז), וכן עמד לבו בחזקו בהתראת מכת בכורות, והכל משרש אחד, לפי שמחזקו הוא היכול כל, עד שאחר ההתראה האחרונה הזאת האיומה מכל ההתראות שלפניה, העז רשע לומר לך מעלי וגו' כי ביום ראותך פני תמות (שם שם כ"ח):

ועתה נזכיר בקצרה מה שכללנו בשני השירים שבחוברת הרביעית הזאת:

השיר האחד עשר כולל הסדר השלישי שבמכות מצרים, והן מופת השחין ואחריו שני האותות ברד וארבה.

והנה כמו שמתאימות דם וצפרדע בסדר הראשון, ששניהם מן היאור, הראשון אבד היאור כלו, כי השחית מימיו וגם דגתו, והשני הביא מן היאור הצפרדע, כן האותות השניים ערוב ודבר, מתאימים ששניהם מן הארץ, הראשון הרבה להם בעלי חיים לרע להם, והשני האביד מהן הבע"ח הטובים והאהובים להם, וכן בסדר השלישי ברד וארבה מתאימים ששניהם מן האויר, הראשון השחית כל עץ וכל עשב השדה, והשני הוסיף להשחית מה שהשאיר הראשון, ושניהם השחיתו אדם וזרע הארץ, ואין כן האותות שלפניהם, ושניהם דומים שבאו נגד חקי הטבע, כי מטבע ארץ מצרים לא ירד עליה גשם וברד ולא יבוא בה ארבה, וכמו שנשיר על כל זה בשירנו:

השיר השנים עשר כולל הסדר הרביעי שבמכות מצרים שהוא מופת החשך, ואחריו אות מכת בכורות. אבל

האות השני שבסדר זה שהוא טביעת ים סוף, כבר אמרנו שלא כללנוהו בו, לפי שהיה על הים לא בארץ מצרים, ויחדנו לו השיר השלשה עשר שבחוברת החמישית. וגם מופת הסדר הזה ואותותיו מתאימים, שהיו ממעל לרקיע, ורצוננו בזה שהיו מן הנפלאות אשר לא נבראו בארץ, ואינן דומים לנפלאות הסדרים הראשונים, כי אם כלם היו נפלאות גדולות, חומר הפלא נודע בארץ דם צפרדע וחבריהם, ואין כן נפלאות הסדר הרביעי שאין כמותם בארץ, וכן שוו שלשתן בענין לילה וחשך, המופת חשך, ומכת בכורות בחצי הלילה, ובואם בים בלילה ובאפלה, והאותות והמופתים שלפניהן כלן בבקר בבקר, ובאמת מה שכתבה התורה בסדר זה הן מליצות קצרות וסתומות מאד, ובשירנו נעשה כפי כחנו המעט, להאיר דברי תורה ולפרש ענינה לזולתנו, ולהטעים חכמתה בפי מבקשי דבר ה'. ועם זה נשלים גם דברי הפתיחה הרביעית הזאת:

גם אלה דברי המשורר

בפתיחת החוברת השלישית רמזתי על עשרה שירים שקולים וחרוזים שבראשי הספורים על מה נוסדו,

וגם פה אגיד על מה נוסדו השיר האחד עשר והשיר השנים עשר שבחוברת הזאת:

השיר האחד עשר יסודתו על הפנה הגדולה כי ה' ב"ה בכל דרכיו ובכל מעשיו צדיק וישר, כי הוא נוהג

בחכמה, והחכמה היא המלמדת צדק משפט ומישרים, ולכן הבריאה כלה ברא בחכמה, במדה במספר ובמשקל, וכן הנהגתו את יצוריו אם לחסד אם לשבט גם היא בחכמה, ושמדרכי חכמתו העליונה היתה לתת מועדים לעשות נפלאות להודיע עזו בארץ למען צורריו ומתקוממיו, ולכן אם אין האדם נוהג בחכמה בדרכיו ובמעשיו, אף על פי שמבלה עתותיו במחקרי ארץ ושמים, הן בלמודיות הן בטבעיות, ומהלל המעשה הגדול אשר עשה ה' מראש ועד סוף לא ירצה בעיני השם. וצריך אני לדבר פה דברים מעטים בעבור הסטראפ“ע הראשונה שבשיר זה, כי לפי שתוכה רצוף מדברי פירושנו על ספר בראשית שלא יצא עדיין לאור, הוא סתום לעיני הקורא, ולהציע פה מה שכתוב שם אי אפשר, אבל בקצרה אזכיר זה המעט. מלת בהו, על מציאות הפרטים כלם הצריכין להשלמת הארץ, אך הם מעורבבים, ואין דבר דבר על מקומו, כמו ואבני בהו (ישעיה ל“ד י”א), אבנים שאין סדר לתמונתן שמהן יעשו הבונים מה שיעשו אחרי שיתקנו אותן לכך. ומלת תהו על המקומות שאינן להועיל ולעזר ליושבי העולם, כמו ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק"ז א'). ומדרך הכתובים כשיזכירו שנים או שלשה דברים, יפרטו אותם למפרע, כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן ליעקב וגו' ויעקב ובניו וגו' (יהושע כ"ד), וכן כאן אחר שאמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' (בראשית א' ב'), זכר תיקון שלשתן למפרע, על חשך אמר יהי אור (שם שם ג'), על בהו אמר יהי רקיע וגו' (שם שם ו') יקוו המים וגו' (שם שם ט'), ועל ידי כך נהיו רקיע, ים ויבשה, ועל תהו אמר תדשא הארץ דשא וגו' (שם שם י"א), שנעשו חרבות לגנים ולשדות זרועות, והכל ליצוריו שברא אחרי כן בחמישי ובששי, ועל זה סובבים דברי הסטראפ”ע הזאת:

השיר השנים עשר יסודתו להגיד כי מלבד הברואים שעינינו רואות בעולם התחתון, האדם חיה ובהמה

ורמש עוף השמים ודגי הים, יש ברואים עליונים שאינן נראים לעיני בשר, והן המחנות העליונות, מלאכים גבורי כח וצבאות רבים, שקראו החוקרים שכלים נבדלים, לפי שאינן בחמרים ולא ישיגום מקרי החמר, וכמו שהן על דרך זה כן נשמת האדם טרם התחברה לגוף, ותעמוד כן אחרי הפרדה מן הגוף, ושהמצריים האוילים נודע להם כזאת ע“י מופתים ואותות הסדר הרביעי. גם בשיר הזה בסוף הסטראפ”ע השלישית אמרתי וברבבותם ישוב לירושלים, נשען על המקרא ובא ה' אלהי כל קדושים עמך (זכריה י"א ו'), שהן המלאכים:

---

מחברת רביעית ובה שני שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

מחברת רביעית ובה שני שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

השיר האחד עשר [יְיָ הַצַּדִּיק כִּי מִי כָמֹהוּ]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

יְיָ הַצַּדִּיק כִּי מִי כָמֹהוּ,

בּוֹרֵא אֶרֶץ חשֶׁךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ,

וּבְצִדְקָתוֹ לִיצוּרָיו הֱכִינֶהָ,

תַּחַת חשֶׁךְ בִּדְבַר פִּיו אוֹר הוֹפִיעַ,

תַּחַת בֹּהוּ, יַם יַבָּשָׁה רָקִיעַ,

תַּחַת תֹּהוּ, שָׂם כַּגַן חָרְבוֹתֶיהָ.

חוֹקְרִים! אִם אֶל מַעֲשֵׂה אֵל תַּבִּיטוּ,

כִּי גָאוּ מִבִּינַת אָדָם תַחְלֹטוּ,

בִּרְאוֹתְכֶם מַחְשְׁבוֹתָיו לִמְאֹד עָמָקוּ,

מִנְּמָלִים עַם לֹא עָז עַד חַיְתוֹ יָעַר,

מִן הָאֵזוֹב בַּקִּיר עַד עֲצֵי יָעַר,

בִּתְבוּנָה עֲשׂוּיִם שֶׁבַע זֻקָּקוּ.

אָכֵן לָדַעַת דַּרְכֵי אֵל מַה טּוֹבוּ,

בַּעֲבוּר תֵּלְכוּ בָהֶן, זֹאת בַּל תַּחְשֹׁבוּ,

בֵּין הַטּוֹב וּבֵין הָרַע בַּל תַּבְדִּילוּ,

אֲמַרְתֶּם "כִּי נַחְקוֹר מַעֲשָׂיו רַב לָנוּ,

“כִּי בַעֲבוּר לִרְאוֹת גָּדְלוֹ אֵל עָשָׂנוּ”.

גַּאֲוַתְכֶם תַּחְשׁוֹב זֹאת, לִשְאוֹל תַּשְׁפִּילוּ.

כִּי שָׁוְא פִּיכֶם, כִּי אִם מַעֲשֵׂי אֵל גָּאוּ,

חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ שָׂגָאוּ,

וּגְדֻלַּת יוֹצֵר כֹּל בָּהֶם נוֹדָעַת,

לֹא בַעֲבוּר עוֹשֵׂי רָע, חֹק בַּל יִשְׁמֹרוּ,

אֵל אָמַר וַיֶּהִי, וַיְצַו חֲקֹרוּ,

לֹא עַל זֹאת יוּשָׁר אַשְׁרֵי מָצָא דָעַת.

כִּי מַה יִתְרוֹן לָאִישׁ כָּל זֶה יוֹדֵעַ,

אִם לִבּוֹ רַע, אִם מוּסָר בַּל שֹׁמֵעַ,

הַאִם בּוֹ יִשְׂמַח אֵל יִרְצֶה מַעֲשֵׂהוּ,

הַאֵל יִשְׁתַּחֲווּ לוֹ צִבְאוֹת שָׁמַיִם,

יִשְׁאַל מַהֲלָלוֹ מִיּוֹנְקֵי שָׁדַיִם?

כִּי אֳמָן גָּדוֹל הוּא אֱנוֹשׁ יוֹדֵהוּ?

אַף כִּי רֻבֵּי מַעֲשָׂיו הֶעֱלִים מִמֶּנּוּ,

צָבָא רַב יִרְאֶה אִישׁ, מֵבִין אֵינֶנּוּ,

יֵשׁ דֶּשֶׁא, יֵשׁ חַיִּים, לֹא לוֹ נִכָּרוּ,

אַף כִּי אִם יִשָּׂא אִישׁ מָרוֹם עֵינַיִם,

יָבֶן אֶל חֵיל אוֹרִים עַל חוּג שָׁמַיִם,

מַה מַּעֲשֵׂיהֶם יִשְׁאַל? לָמָּה נוֹצָרוּ?

אוֹ מָה הוֹעִיל לִיצוּרָיו עוֹשֵׂה פֶלֶא,

כִּי הֶרְאָה לִבְנֵי אָדָם מַעֲשָׂיו אֵלֶּה,

הֲיִדְמוּ לוֹ? אִם לַעֲשׂוֹת כֵּן יִתְגָּאוּ?

הֵן כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל לוֹ יִתְאַסָּפוּ,

יַמְתִּיקוּ סוֹד יַעֲמוֹלוּ עַד יִיעָפוּ,

גַּם כַּנְפֵי הַזְּבוּבִים לֹא הֵם יִבְרָאוּ,

אַךְ בַּעֲבוּר יִירְאוּ אֵל, בַּעֲבוּר יֶחְכָּמוּ,

וּלְבַעֲבוּר עֲשׂוֹת טוֹב נִבְרָאוּ כֻּלָּמוֹ,

אָז יִדְמוּ לוֹ בִּדְרָכָיו אִם יֵלֵכוּ,

צֶדֶק מִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים יִלְמָדוּ,

חָכְמַת אֱלֹהִים הֵם מִכֹּל נֶחְמָרוּ,

כָּל מַעֲשֵׂי אֵל עֲלֵיהֶן יִסָּמֵכוּ.

כִּי הַחָכְמָה אֶצְלוֹ אָמוֹן הָיָתָה,

כִּי חוֹתָמָהּ אֱמֶת, אֵין בָּהּ עַוְלָתָה,

כֹּל פָּעַל מֵאָז, שָׁת עֶדְיָהּ עָלֵימוֹ,

בָּהּ כָּל עֲפַר אָרֶץ, בָּהּ מָדַד מַיִם,

גַּם בָּהּ שָקַל רוּחַ, תִּכֵּן שָׁמַיִם,

בָּהּ יָצַר בַּמְּרוֹמִים כָּל צִבְאוֹתֵימוֹ.

בָּהּ מוֹשֵׁל מִמְּעוֹנוֹ עַד אַפְסֵי אָרֶץ.

עַל פִּיהָ שָׁלוֹם רָב, עַל פִּיהָ קָרֶץ,

אֵין נִפְתָּל אֵין עִקֵּש בִּנְתִיבוֹתֶיהָ,

לִבְנֵי אָדָם חָקְקָה תּוֹרוֹת יִנְצוֹרוּ,

וּלְבֵית יַעֲקֹב יָסְפָה חֻקִּים יִשְמֹרוּ

גַּם עַל חַיּוֹת וּשְׂרָפִים חֻּקּוֹתֶיהָ.

בָּהּ חָמַד אֱלֹהִים, עִמּוֹ נִצֶבֶת,

מִכָּל חַי נֶעְלָמָה, מִכֹּל נִשְׂגֶּבֶת,

צוּר הֵבִין דַּרְכָּה וּמְקוֹמָהּ יוֹדֵעַ,

כָּל סָתוּם כָּל חָתוּם כָּל צוּק כָּל קֶשֶׁר,

מִישׁוֹר הֵם לִפְנֵי אֵל יוֹדֵעַ פֶּשֶׁר,

עַל חֻקָּיו מִי מוֹסִיף אוֹ מִי גוֹרֵעַ?

כֵּן יִשְׁפּוֹט אִישׁ לֹא בָא בִמְשׂוּכַת חֶרֶק,

אִם לִבּוֹ לֵב אֱנוֹשׁ שָׂשׂ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק,

אַף כִּי יוֹצְרוֹ, יָדָיו זֹאת בּוֹ חָקָקוּ,

אִם אֵל נוֹטַע אֹזֶן הֲלֹא שׁוֹמֵעַ,

אֵל הַמְּלַמֵּד דַּעַת הֲלֹא יוֹדֵעַ,

כֵּן אֵל מוֹרֶה צֶדֶק מַעֲשָׂיו צָדָקוּ.

רַק אֱוִילִים מֵרוֹב פִּשְׁעָם יֶהְבָּלוּ,

וּלְעַקֵּשׁ מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק יִתְהַלָּלוּ,

דַּלֵּג עַל רֹאשׁ הָהָר יַחְפּוֹץ צוֹלֵעַ,

אֶת כֹּל לֹא יָבִינוּ, לֹא הוּא יֹאמֵרוּ,

וּבְמַלְכוּת אֵל וּבְמֶמְשַׁלְתּוֹ שִׁקֵּרוּ,

יָזְמוּ לֹא יֵיטִּיב אֵל גַּם לֹא יָרֵעַ.

כִּי תִפְאֶרֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים יַהֲרֹסוּ.

וּמְזִמּוֹת עַל מִפְעֲלוֹת אֵל יַחְמֹסוּ,

לֵאמֹר: "חֻקּוֹת עוֹלָם הֵם לֹא יִשְתַּנּוּ,

"חֹק לַמַּיִם, חֹק לָאֵשׁ, חֹק לַסַּעַר,

"מַיִם יוֹרְדִים מַטָּה, אֵשׁ תִּבְעַר יַעַר,

“גַּם תַּחַת יַד אֲדוֹנָם לֹא יִתְעַנּוּ”.

לֹא יַאֲמִינוּ כִּי אֵל נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

אִם שֶׁמֶשׁ עֵת שָׁנָה, נֹגַהּ עֵת חֹדֶשׁ,

כִּי יַחְפּוֹץ הָאֱלֹהִים יֵהָפְכוּ רָגַע,

יָמִיר חֹק בַּחֹק כַּלְּבוּשׁ יַחֲלִיפֵמוֹ,

פַּעַם יַמְעִיט פַּעַם יוֹסִיף עָלֵימוֹ,

בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עֹנֶג אוֹ הַרְבּוֹת נָגַע,

אִם חֻקֵּי חָכְמַת אֵל דּוֹר דּוֹר יַעֲמֹדוּ,

גַּם זֶה שָׂם חֹק אִם עַמִּים בּוֹ יִמְרֹדוּ,

תָּעֹז יָדוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּלְהוֹדִיעֵם עֻזּוֹ חֻקָּיו יָמוּשׁוּ,

וּבְפַחִים חֲדָשִׁים צָרָיו יָקוּשׁוּ,

אָז יִירְאוּ מִתֵּת עוֹד כָּתֵף סוֹרֶרֶת.

כִּי מִי יַחְכִּים פּוֹשְׁעִים, מִי טוֹב יוֹרֵמוֹ,

הֲלֹא לִרְאוֹת יוֹשֶׁר עוֹצְמִים עֵינֵימוֹ,

רַק כִּי תָּעֹז יַד אֵל בּוֹזָיו תַּכְרִיעַ,

תּוֹרֵם כִּי פִיהֶם שָׁוְא וִימִינָם שָׁקֶר,

כִּי רָם יְיָ וּלְכֹחוֹ אֵין חֵקֶר,

וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ כָּבוֹד מַשְׁמִיעַ.

גַּם יוֹשְׁבֵי אַדְמַת חָם כַּאֲשֶׁר מָרָדוּ,

הֶרְאָם עֱזוּז נוֹרָאוֹתָיו וַיֶּחְרָדוּ,

רָאוּ כִּי עַל כָּל חֹק יַד אֵל נֹּבֶרֶת,

הֶרְאָם כִּי כָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ אֵל יַעַשׂ,

וּבְפִיחַ כִּבְשָׁן יַרְבֶּה לָאֱוִיל כַּעַשׂ,

קַל אֵין כָּמוֹהוּ הִכְבִּיד כָּעֹפֶרֶת.

יוֹם שָׁקַל אֵל מַעֲשֵׂיהֶם בַּמּאֹזְנַיִם,

שָׁלַח יָדוֹ וַיְפַרְפֵּר אֶת מִצְרַיִם,

דִּמּוּ כִּי אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת בָּאוּ,

כִּי חֻקּוֹת אַרְצָם בַּעֲצַת אֵל הִשְׁתַּנּוּ,

גַּם חֻקּוֹת שָׁמֵיהֶם תַּחְתָּיו הִתְעַנּוּ,

אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבוֹתֵיהֶם רָאוּ.

הָאָרֶץ לֹא יָרַד גֶּשֶׁם עָלֶיהָ,

בָּרָד וַהֲמוֹן מַיִם כִּסּוּ פָּנֶיהָ,

שָׁמְעוּ סַעַר, רָאוּ אֵשׁ מִתְלַקָּחַת,

אֶרֶץ לֹא בָא בָהּ בַּעַל הַכְּנָפַיִם,

עַתָּה בָא וַיַחְשִׁיךְ אוֹר בַּצָּהֳרַיִם,

רָגְשׁוּ זֵדִים מִפְּנֵי זֹאת הַמִּשְׁלַחַת.

צוּרִי! צִדְקוֹתֶיךָ לַכֹּל אוֹדִיעַ,

וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ שִׁירִי יַבִּיעַ,

שׁוּר נָא כִּי עֲמָלִי לִכְבוֹד חוֹרֶךָ;

אָנָא! צִדְקָתְךָ מִמָּרוֹם נִשְׁקֶפֶת,

אֶל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר אֵלֶיךָ שׁוֹאֶפֶת,

תַּשְׁקִיף אֵלָי וּתְכוֹנֵן שִׁיר עַבְדֶּךָ.

עָלָה^[1] צַלְמָוֶת מִמַּיִם,^[2] שַׁחַת מֵאֶרֶץ,^[3]

וּרְשָׁעִים עַל נִפְלְאוֹת אֵל עַד כֹּה לֹא הִשְׂכִּילוּ,

לֹא אָמְרוּ מַה נּוֹרָא שׁוֹפְטֵנוּ נִירָאֶנּוּ,

קוֹלוֹ נִשְׁמַע וּנְשַׁלַּח עַמּוֹ מֵעָבְדֵנוּ,

אַךְ כִּמְטִיל בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע,

כִּי שֵׁמַע שֵׁם יְיָ יִשְׁמַע לֵץ וָכָעַס,

צַר לוֹ כִּי יֵשׁ עָלָיו אָדוֹן, יֶשׁ אֵל מִמַּעַל,

בּוֹחֵן לִבּוֹ! חוֹקֵר כִּלְיוֹתָיו, אוֹהֵב צֶדֶק;

לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ נַפְשׁוֹ חָפֵצָה.

אִם אֵל אֱמוּנָה יְיָ אֵין בּוֹ עַוְלָתָה,

בִּתְבוּנָה כּוֹנֵן שָׁמַיִם וּבְחָכְמָה אָרֶץ,

אֶת כֹּל יָדוֹ עָשָׂתָה הוּא אָמַר וַיֶּהִי,

וַיְצַו אָדָם עַל תֵּבֵל, בַּכֹּל הִמְשִילָהוּ,

בַּעֲבוּר יִשְׁמוֹר תּוֹרוֹתָיו, יִנְצוֹר תֹּם וָישֶׁר,

אֵיכָה יָבִין זֹאת לֵב מָלֵא הוֹלֵלוּת רֶשַׁע?

בַּל לָמַד צֶדֶק, שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט בּוֹזֶה דָעַת,

כַּצֵּל אֵין כֹּל בּוֹ, אִמְרֵי בִינָה לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

הָרְשָׁעִים יוֹזְמִים, כָּמוֹהֶם כֵּן אֱלֹהֵימוֹ,

כַּאשֶׁר מִרְמָה חָמָס וָשׁוֹד בָּהֶם יִמְשֹׁלוּ,

כֵּן משְׁלִים יַחְדָּו בָּאֱלִילִים לָהֶם בָּחָרוּ,

וּבְיוֹם אֵידָם עַל כֵּן מִשְפְּטֵי אֵל לֹא הִצְדִּיקוּ,

זָעַף לִבָּם עַל יְיָ לָמָּה זֶה יַכֵּמוֹ,

בַּעֲבוּר עֲבָדִים נִבְזִים רוֹמְסִים טִיט וָחֹמֶר,

וַיְמָאֲנוּ הַקְשֵׁב לוֹ וַעֲצַת עֶלְיוֹן מָאָסוּ,

לָזֹאת יוֹם בָּא אֱלֹהִים לִשְׁפּוֹט בּוֹעֲרִים אֵלֶּה,

רֵאשִית דָּבָר הוֹדִיעָם כִּי יֵשׁ אֵל מִמַּעַל,

נוֹרָא הוֹדוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

שֵׁנִית הוֹדִיעָם כִּי בִּלְעָדוֹ אֵין אֱלוֹהַּ,

וֵאלֹהֵי הָעַמִּים מֵהֶבֶל הֵם גַּם יָחַד,

עַתָּה הוֹרָם כִּי יְיָ אֵל חָפֵץ חֶסֶד,

וּלְעֵת יִגְבַּהּ בַּמִּשְפָּט בִּצְדָקָה מַעֲשֵׂהוּ,

וִימַלֵּט צַּדִּיק, אַךְ אַחֲרִית רָשָׁע נִכְרָתָה,

אַף כֵּן כַּאֲשֶּׁר הֶרְאָם מֶמְשַׁלְתּוֹ מַה שָּׂנָאָה,

הוֹרָם עַל הַסֵּדֶר, כִּי מִי מוֹרֶה כָמוֹהוּ.

רֵאשִׁית דָּבָר הוֹדִיעָם קוֹלוֹ עַל הַמַּיִם,

עַל הַדָּגָה עַל נֶפֶשׁ חַיָּה בָּם רוֹמֶשֶׂת,

וַיּוֹדִיעֵם שֵׁנִית אֶת קוֹלוֹ עַל הָאָרֶץ,

עַל צוֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם, עַל חַיְתוֹ יַעַר,

עַתָּה הוֹרָם כִּי קוֹלוֹ גַּם עַל הָרָקִיעַ,

עַל אוֹצְרוֹתָיו, עַל בָּרָד אֵשׁ גֶּשֶׁם וָרוּחַ,

עַל מַחְנוֹת הַדָּאִים בּוֹ בַּעֲלֵי הַכְּנָפַיִם,

כִּי מוֹשֵׁל בַּכֹּל הוּא, יִקְרָא לָהֶם יָבוֹאוּ,

וִיצַוֵּם לַעֲשׂוֹת דָּבָר, יֹאמְרוּ לוֹ הִנֵּנוּ,

כִּי יֹאמַר הַרְפּוּ יֶדְכֶם מֵעֲשׂוֹת עוֹד יֶחְדָּלוּ.

כִּי לוֹ הָאֵיתָנִים, אִם יַחֲלִיפֵם יַחֲלֹפוּ,

בִּמְסִבּוֹתָיו יִרְבּוּ, בִּמְסִבּוֹתָיו יִמְעָטּוּ.

מַּחְלֹקֶת הַשְּׁלִישִׁית הַזֹאת הַמְּלֵאָה פַחַד,

אֲשֶׁר צִוָּה עַל חֶבֶר פּוֹשְׁעִים לֹא פָּחָדוּ,

רוֹב גָּדְלוֹ וָעֱזוּז נוֹרְאוֹתָיו לָהֶם הֶרְאָתָה,

חֶבֶר חַנוֹת אֵל עִם עֻזּוֹ, לָהֶם לִמֵּדָה,

אָז יָדְעוּ פִּשְׁעֵיהֶם כִּי לַיְיָ חָטָאוּ,

גַּם הַפַּעַם טֶרֶם שָׂם אֶת אוֹתוֹתָיו בָּמוֹ,

מוֹפֵת נָתַן לָהֶם יַבְעִית שָׂרִים וָמֶלֶךְ,

אוּלַי כִּי יָשׁוּבוּ תִּגָל אָזְנָם בַּלָּחַץ,

כִּי אָמַר^[4] יְיָ אֶל משֶׁה וַיְצַוֵּהוּ:

"קוּם הָכֵן לָךְ גַּם אַתָּה גַּם אַהֲרֹן אָחִיךָ,

"וּמְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן לָכֶם קָחוּ,

"עַל כַּף משֶׁה יֻתַּן וּזְרָקוֹ הַשָּׁמַיְמָה,

"משֶׁה! מוּל עֵינֵי פַרְעֹה וַעֲבָדָיו תַּעֲשֶׂנּוּ,

"בַּל יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֹא יָדְךָ זֹאת עָשָׂתָה,

"מִמַּרְאֵה עֵינֵיהֶם אַבִּירֵי לֵב יִתְמָהוּ,

"כִּי רֶגַע זָרַקְתָּ מִצְעָר זֶה מִכַּפֶּךָ,

"כִּמְעַט מִלֹּא דָּבָר, מִמְּלֹא חָפְנַיִם פִּיחַ,

"יִהְיֶה אָבָק עָצוּם עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם,

"וּבְרִדְתּוֹ מַטָּה נֶגַע גַּם קָלוֹן יִמְצָאוּ,

"כִּי אִם יִפּוֹל עַל אָדָם אוֹ עַל בֶּהֱמַת אָרֶץ,

יִהְיֶה בִּבְשָׂרָם לִשְׁחִין אֲבַעְבֻּעוֹת פּוֹרֵחַ.

גָּבְהוּ^[5] מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, מִדַּעַת נִפְלָאוּ,

הִכְבִּיד עַל צָרָיו בַּפִּיחַ אֵין קַל כָּמוֹהוּ,

הִמְצִיא אָבָק בַּל יִסָּפֵר מִמְּלֹא חָפְנַיִם,

כֹּחַ מַעֲשָׂיו הֶרְאָם וַיְלַמֵּד תּוֹעֵי רוּחַ,

כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, כַּאֲשֶׁר יַחְפּוֹץ כֵּן יַעַשׂ,

וּגְבוּרוֹתָיו יַעֲשֶׂה בַכֹּל, עִם כֹּל יַעֲשֵׂמוֹ,

עֵץ רִקָּבוֹן לוֹ כַּבַּרְזֶל, תֶּבֶן כָּאֶבֶן,

אִם מֵרֵאשִׁית קָרָא אֵל אֶת כֹּל מִן הָאַיִן,

מִי זֶה יַעֲצוֹר בַּעֲדוֹ מֵעֲשׂוֹת דּוֹר דּוֹר כָּהֵנָּה,

כִּי יָקוּם אֵל יָשִׂים עַז מֶצַח וּקְשֵׁה עֹרֶף

כַּדּוֹנָג נָמֵס מֵאֵשׁ וּכְמוֹץ לִפְנֵי רוּחַ.

כַּאֲשֶׁר בִדְבַר פִּיו פִּיחַ דַּק הִכְבִּיד כַּנְּחוּשָׁה,

הָאָבָק הַזֶּה הִפִּיל עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה,

אוֹת כִּי הָאוֹתוֹת הַבָּאוֹת מֵעָל תֵּרַדְנָה,

סַעַר גֶּשֶם בָּרָד וָאֵשׁ גַּם עוֹף שָׁמָיִם,

וּכְבוֹאָנָה תִּתְבַּלַּע חָכְמַת יוֹעֲצֵי אָוֶן,

כִּי לַעֲשׂוֹת כֵּן לֹא יִתְפָּאֵר קָרוּץ מֵחֹמֶר,

שׁוֹרֵץ בָּאָרֶץ עַל בָּמֳתֵי עַב אֵיךְ יָעַל.

כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ מִצְרַיִם,

בַּעֲלוֹת הַפִּיחַ מִתְּכוּנָתָם הִתְקַלְקָלוּ,

כֵּן מֵאוֹתוֹת הַבָּאוֹת חֲדָשׁוֹת תִּצְמַחְנָה,

חֻקּוֹת אַרְצָם גַּם חֻקּוֹת שָׁמֵיהֶם יִשְׁתַּנּוּ,

אֶת לֹא רָאוּ אֲבוֹתֵיהֶם יִרְאו הַפָּעַם.

הָקֵם^[6] מִצְוַת אֱלֹהִים הַנְּבִיאִים מִהֵרוּ,

וּמְלֹא חָפְנֵיהֶם מִפִּיחַ כִּבְשָן לָקָחוּ,

בּוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו הִתְיַצָּבוּ,

אַךְ טֶרֶם עָשׂוּ הַמּוֹפֵת דַּבֵּר הֵחֵלוּ:

"הַגֵּד נָא מֶלֶךְ עַד מָתַי תַּקְשֶׁה עָרְפֶּךָ,

"מוֹפְתִים רָאוּ עֵינֶיךָ רָעוֹת הִשִּׂיגוּךָ,

"מַה יִתְּנוּ מַה יּוֹסִיפוּ, לַשָּׁוְא הִכִּיתִיךָ,

"עוֹד מַכְאוֹבְךָ נֶגְדֶּךָ תִּצְעַק הוֹשִׁיעֵנִי,

"יָסוּר הַמַּכְאוֹב, מֵהַשְׂפִּיל יָסוּר לִבֶּךָ,

"בַּל תֹּאמַר פּוֹעֵל זֹאת יוּכַל לִפְעוֹל כָּהֵנָּה,

"חִישׁ אֶכָּנַעַ מִפָּנָיו טֶרֶם יַשְׁחִיתֵנִי,

"הַאֵל זֶה לֹא תִירָא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁמַיִם,

"וּמְרוֹמִים וּצְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה נִבְרָאוּ,

"אִם הוּא אֵל עָשָׂם, יִפְקוֹד גַּם עַל כֻּלָּם יַחַד,

"יֹאמַר לַחֶרֶס לֹא תִזְרַח, יַאֲפִיל יָרֵחַ,

"וִישַׁנֶּה מִנְהַג אֲרָצוֹתֹ, חֻקּוֹת שָׁמָיִם,

"וִיהַפְּכֵם כַּחֹמֶר חוֹתָם, כַּלְּבוּשׁ יַחְלֹפוּ.

"הַאֲזִינָה פַּרְעֹה, לֹא חִנָּם זֹאת הִשְׁמַעְתִּיךָ,

"אָכֵן אוֹתוֹת כָּאֵלֶּה רוֹבְצִים עַל פִּתְחֶךָ,

"וּקְרוֹבִים לָבוֹא עַל שָׁמֶיךָ, עַל אַרְצֶךָ,

"וּמְלֹא פַחַד תִּרְאֶה אֶת לִרְאוֹת לֹא הֶאֱמַנְתָּ,

"זָרוֹת דִּבַּרְתִּי לָךְ, נִפְלָאוֹת הוֹדַעְתִּיךָ,

"מַדּוּעַ לֹא תִשְׁאַל מוֹפֵת אִם כֵּן דִּבַּרְתִּי,

"יָדַעְתִּי מַה לָּךְ, יָרֵא אַתָּה כִּי אֶעֱשֶׂנּוּ,

"זֶה דֶרֶךְ אֱוִיל, לֹא יֶאֱהַב לֵץ לוֹ הוֹכֵחַ,

"אַךְ אֲבַדוֹן וּשְׁאוֹל נֶגֶד עֵינֵי אֱלֹוהַּ,

"אַף כִּי לֵב אָדָם כָּמוֹךָ, עַל כֵּן צִוָּנִי,

"לָתֵת מוֹפֵת כִּי מוֹצָא פִי אֱמֶת יוֹרֶךָ.

"הַבֵּט מַה עַל כַּפִּי זֶה הַמְּעַט, זֶה הַפִּיחַ,

"גַּם אַתֶּם יוֹעֲצֵי רָע אֶל פִּיחַ זֶה הַבִּיטוּ,

"גּוּרוּ לָכֶם אִם אֶזְרוֹק אוֹתוֹ הַשָּׁמָיְמָה.

כִּרְאוֹת^[7] אִישׁ אֱלֹהִים כִּי אֵין בָּהֶם שׁוֹמֵעַ,

גַּם דַּבְּרוֹ אִתָּם כִּמְדַבֵּר אֶל עֲצֵי יָעַר,

זָרַק אֶת הַפִּיחַ מִכַּפּוֹ הַשָּׁמַיְמָה,

וַיִּבָּהַלוּ זֵדִים, חָכְמָתָם הִסְתַּתָּרָה,

כִּי מִטְרַת אָבָק רָאוּ כִּכְסוּת לָרָקִיעַ,

וַתְּהִי חֶרְדַּת אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר יָרַד אָרְצָה,

כִּי בִּמְקוֹם שֶׁיִפּוֹל הָיָה לִשְׁחִין פּוֹרֵחַ,

בִּבְשָׂרָם אֲבַעְבֻּעוֹת מֵרֹאשׁ עַד כַּף רֶגֶל,

לִשְׁחִין רָע עַל כָּל בִּרְכַּיִם עַל כָּל שׁוֹקַיִם,

לֹא יוּכַל הֵרָפֵא טֶרֶם עָבַר עֵת זָעַם,

יָרַד רָע עַל הָאָדָם גַּם עַל בֶּהֱמַת אָרֶץ,

בַּעֲבוּר יִרְאוּ בוּז תּוֹעֲבוֹתָם לָהֶם יַעֲבֹדוּ,

עֵת הֵמָּה עַל תּוֹעֲבוֹת גֹּבַה לִבָּם יִמַּקּוּ.

כִּי חֶרְפָּה וּשְׁפָטִים לִגְבוֹהֵי לֵב נָכוֹנוּ,

כִּי גַּבְהוּת לֵב מַחֲלָה רָעָה מִי יִרְפָּאֶנָּה,

עַל חַכְמֵי לֵב תִּלְעַג, מִי אָדוֹן לִי אוֹמֶרֶת,

הָאֵל לָשֶׁבֶת מַגְבִּיהִי, לִרְאוֹת מַשְׁפִּילִי,

בִּגְאוֹנוֹ יִשְׁפְּטֶנָּה עַד עָפָר יַשְּׁפִּילֶנָּה,

כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בַּעֲדַת גֵּאִים וּבְצוּרֵמוֹ,

וַיְצַו: עַל מִצְחוֹת אֵלֶּה תִּזְרַח הַצָּרַעַת,

לֵאמֹר: סוּרוּ מֵעַל אָהֳלָהּ אַל בָּהּ תִּגָּעוּ,

פֶּן תִּדְבַּק בָּכֶם רָעָה וִהְיִיתֶם כָּמוֹהָ,

אַף כֵּן הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, מִיּוֹעֵץ אָוֶן,

מוֹרֶה חִצִּים וּמָוֶת כִּי יַשְׁחִית נַפְשֶׁךָ,

עַל כֵּן^[8] הַפַּעַם, רַב מִכָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ,

עַל חַרְטוּמֵי פַּרְעֹה הַצָּרַעַת גָּבָרָה.

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה יוֹעֲצֵי רַע וּבְלִיַּעַל,

וּלְהִתְקוֹמֵם אֶל יְיָ גָּבַהּ לִבָּמוֹ,

לֹא יָכְלוּ לַעֲמוֹד לִפְנֵי משֶׁה מִפָּנֶיהָ,

שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן, שָׁם מִבּוּז שָּׂבָעוּ,

אִם מִמּוֹפֵת תַּנִּים וּמִכִּנִּים נִכְלָמוּ,

אַף כִּי מִן הַשְּׁחִין בּוּז וּמַכְאוֹב בּוֹ חֻבָּרוּ,

כִּי פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אִישׁ אֶת רֵעוֹ מָאָסוּ,

אֶל כָּל מָקוֹם פָּנוּ שָׁם גָּרָב שָׁם יַלֶּפֶת.

זוּלָתִי צִירֵי עֶלְיוֹן רַע לֹא יָדָעוּ,

כָּעַמּוּדִים גִּזְרַת סַפִּיר הָיוּ לַיּוֹפִי.

בּוּז^[9] שָׁבַר לֵב פַּרְעֹה, מַכְאוֹבוֹ עָצַם מֶנּוּ,

כֹּחוֹ הִכְשִׁילוֹ, לֹא יָכוֹל עוֹד הַקְשׁוֹת עֹרֶף,

מֵאֶפֶס יַד בִּקֵּשׁ לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ,

אַךְ לֹא זֹאת חָפֵץ אֵל, הוּא רָאָה מַה יוֹרֶנּוּ,

לֹא שִׂכְלוֹ לֹא דַעְתּוֹ, כִּי אִם מַכְאוֹב וָבשֶׁת,

כִּי סָכָל הוּא, נָבָל הוּא, אִישׁ נִבְעַר מִדַּעַת,

נַפְשׁוֹ עֲוֹנָה בָּהּ, מִכְסֵה אָוֶן עָלֶיהָ,

בַּל תִּירָא אֵל, בַּל תֵּדַע אֵל, בַּל תֶּאֱהַב צֶדֶק,

אִם הוּא מֵאֵין הַכֶּר ישֶׁר רַק מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ,

חָפֵץ לַעֲזוֹב דַּרְכּוֹ, אֱלֹהִים לֹא רָצָהוּ,

אֲבָל חִזֵּק לֵב פַּרְעֹה הֶחֱלִיף בּוֹ כֹּחַ,

לִסְבּוֹל עָנְיוֹ כַּמַּטָּרָא לַחֵץ שָׂמָהוּ,

יִשְׁלַח חִצָּיו בּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יַמְרֶה פִּיהוּ,

עַד כִּגְמוּל יָדָיו יָשִׁיב לוֹ, עַד יִקּוֹם מֶנּוּ,

כִּי אֵל צַדִּיק הוּא, וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ,

אִישׁ מֵעֵז עַל דַּעְתּוֹ, גּוֹבֵר עַל עֲצַת שָׂכֶל,

יָעֹז גַּם עַל מַכְאוֹב, יִגְבַּר גַּם עַל פֶּגַע,

לִהְיוֹת מָשָׁל אֶל חַנְפֵי לֵב אוֹת לִבְנֵי מֶרִי.

לָכֵן^[10] כַּאֲשֶׁר חִזֵּק יְיָ לֵב הַמֶּלֶךְ,

לֹא שָׁמַע אֶל משֶׁה אֶת הָעָם לֹא שִׁלֵּחַ,

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ, מֵרֹאשׁ סוֹף יוֹדֵעַ.

אִם יָדַע אֵל כִּי מִנּוֹרָאוֹת לֹא נִשְׁמָעוּ,

אֲשֶׁר יָבִיא הַפַּעַם עַל מוֹרְדֵי אוֹר אֵלֶּה,

אַף כִּי יִשְׁתּוֹמֵמוּ עֵת עֵינֵיהֶם תִּרְאֶינָה,

כִּי מִמַּעַל לָהֶם יִקְרַע אֵל הַשָּׁמַיִם,

לַמְטִיר עֲלֵיהֶם מִטְרַת פַּחַד, מִטְרַת מָוֶת,

הֵמָּה יַמְרוּ בּוֹ וּסְגוֹר לִבָּם לֹא יִקְרָעוּ,

לִרְאוֹת מֵעֱזוּז מַעֳשָׂיו כִּי אַשְׁרֵי לוֹ שׁוֹמֵעַ,

לֹא כָלוּ רַחֲמָיו וַיַּשְׁמִיעֵם אִמְרֵי נוֹעַם,

בַּעֲבוּר הַצֵּל לַאֲשֶׁר לוֹ אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ,

כִּי טֶרֶם בָּא הָאוֹת, טֶרֶם הֵחֵל הַנָּגֶף,

כַּאֲשֶׁר שָׁלַח אֶת משֶׁה אֶל סוֹד פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

הַזְהֵר אֶתְהֶם וּלְהַגִּיד לָהֶם מַה יִּקְרֵמוֹ,

צִוָּהוּ כִּי גַּם עַל אִוַּלְתָּם יוֹכִיחֵמוֹ,

וּבְפִיו שָׂם דָּבָר לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

יְיָ^[11] אֱלֹהֵי הָעִבְרִים יוֹעֵץ פֶּלֶא,

"הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת מֵאָז, הִפְלִיא גַּם עַל אַרְצֶךָ,

"אוֹמֵר לְךָ שַׁלַּח אֶת עַמִּי כִּי יַעַבְדֵנִי,

"כִּי אִם יוֹם יוֹם מָרִיתָ כַּאֲשֶׁר הִגַּפְתִּיךָ,

"גַּם דִּבַּרְתָּ סָרָה עַל שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ,

"הַצָּרוֹת אָבִיא עָלֶיךָ עַתָּה תִּכְבַּדְנָה,

"כַּאֲשֶׁר הִכְבִּיד הַמּוֹפֵת מִמּוֹפְתִים קִדְּמוּהוּ,

"עַד כִּי מִנּוֹרָאוֹת אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ הַפָּעַם,

"כָּל מַגֵּפוֹתַי הִגַּפְתִּיךָ בָּם עַד הֵנָּה,

"לֹא שַׂמְתָּ לָהֶן לִבֶּךָ, לֹא בָם בִּינוֹתָ,

"עַתָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ כֻּלָּם אֶל לִבֶּךָ,

"וּבְלֵב כָּל עֲבָדֶיךָ וּבְלֵב כָּל עַמֶּךָ,

"מֵחֲדָשׁוֹת תִּצְמַחְנָה עַל הַיְּשָׁנוֹת תִּשְּׁפֹּטוּ,

"כִּי^[12] מִכְלוֹל צֶדֶק הָיוּ, מַעֲשֵׂה אֵל רַב חֶסֶד,

"תִּרְאוּ כִּי רַק מִיֶּדְכֶם זֹאת לָכֶם הָיָתָה,

"לֹא מִיָּדִי לֹא מִלִּבִּי אֶתְכֶם עִנֵּיתִי,

"אָז דַּבֵּר רַע עַל הָרִאשׁוֹנוֹת בַּל תּוֹסִיפוּ,

"כִּי בִּצְדָקָה נֻגַּפְתֶּם בִּלְבַבְכֶם תָּבִינוּ,

"נָא מֶלֶךְ^[13] הַקְשִׁיבָה, אֶשְׁאָלְךָ וַהֲשִׁיבֵנִי,

"הַיִּפָּלֵא מִמֶּנִּי עוֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם,

"הַצֵּל אֶת עַמִּי וּלְהוֹצִיאוֹ מֵאַרְצֵךָ,

"כִּי אֲדַבְּרָה לָךְ תַּחְנוּנִים לֵאמֹר שַׁלְּחֵמוֹ,

"הוֹסֵף צָרָה עַל צָרָה בַּעֲבוּר הַכְנִיעֶךָ?

"אִם בִּמְלוֹא כַף פִּיחַ אֶת שָׁמֵיכֶם הִשְׁחַתִּי,

"לַמְטִיר אָבָק לִשְׁחִין אֲבַעְבֻּעוֹת פּוֹרֵחַ,

"לוּ רַק הַכְחֵד אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ חָפַצְתִּי,

"שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אֶתְכֶם בַּדָּבֶר,

"הֵן אֶפֶס אַתֶּם, כִּי אֶשֹׁף בָּכֶם תִּיבָשׁוּ.

"אַף לֹא בַּעֲבוּר זַךְ אַתָּה אֵין בָּךְ מִשְׁפָּט מָוֶת,

"מִבֵּין הַמֵּתִים הָרַבִּים אוֹתְךָ הֶחֱיֵיתִי,

"כִּי אִם לֹא תֵיטִיב, מָרָה תִהְיֶה אַחְרִיתֶךָ,

"וּגְמוּל שָׁמוּר לָךְ עַל כָּל רוֹעַ מַעֲלָלֶיךָ,

"אַךְ בַּעֲבוּר^[14] הַרְאוֹתְךָ אֶת כֹּחִי הֶעְמַדְתִּיךָ,

"כִּי רַב כֹּחַ, כִּי צַדִּיק אָנִי, יוֹדֶה פִּיךָ,

"כִּי אֲנִי הָאֵל הַמְּלַמֵּד לָאָדָם דָּעַת,

"אִם אַתָּה מִדַּעַת אוֹתִי לִבְּךָ שִׁחַתָּ,

"רַב הָעָם בִּלְעָדֶךָ אֲשֶׁר יֵדָעוּנִי,

"גַּם עַד קַצְוֵי אֶרֶץ כָּבוֹד לִשְׁמִי יִתֵּנוּ,

"כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת אוֹתוֹתַי אֲשֶׁר בָּכֶם שַׂמְתִּי,

"וּבְנֵי עַוְלָה לַעֲשׂוֹת כָּמוֹכֶם לֹא יוֹסִיפוּ,

"אֶל דּוֹר אַחֲרוֹן יוֹרוּם, אֶל בָּנִים יִוָּלֵדוּ.

"עוֹדְךָ^[15] מִסְתּוֹלֵל עִם עַמִּי, עַם לִי קָנִיתִי,

"תִּתְפָּאֵר כִּי מַלְכָּם אַתָּה וּלְךָ יַעֲבֹדוּ,

"וַאֲנִי הֶרְאִיתִיךָ כִּי מֶלֶךְ עַל כֹּל אָנִי,

"הֶרְאִיתִיךָ כִּי אֱלִילֶיךָ רִיק וָתֹהוּ,

"וּבְכָל זֹאת לֹא שַׁבְתָּ עָדַי, לֹא שִׁחַרְתַּנִי,

"אִם נָקֵל לָךְ זֹאת, קָשׁוֹת מֵאֵלֶּה אַרְאֶךָּ,

"כִּי אֲנִי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אוֹדִיעֶךָ,

"עַל אַרְצֶךָ הֶעָבִים בָּרָד לֹא הִמְטִירוּ,

"חֲזִיזִים וּרְעָמִים לֹא הֶחֱרִידוּ יוֹשְׁבֶיהָ,

"קוֹל בָּא לִפְנֵי הֲמוֹן מַיִם לֹא בָהּ שָׁמָעוּ,

"כִּי תַלְמֵי אַרְצְךָ מֵרְבִיבִים לֹא יִתְמוֹגָגוּ,

"כִּי מִדּוֹר דּוֹר מִמֵּי הַיְּאוֹר תִּשְׁתֶּה מָיִם,

"אַף כִּי זֶה דַרְכָּה מִיּוֹם הִוָּסְדָהּ עַד עַתָּה,

"כָּעֵת מָחָר^[16] הִנְנִי מַמְטִיר בָּרָד עָלֶיהָ,

"כָּבֵד לִמְאֹד יִהְיֶה, עִמּוֹ תִּהֲלֵךְ אֵשׁ אָרְצָה,

"גֶּשֶׁם רַב אוֹרִיד, קוֹלוֹת בִּסְעָרָה אַשְׁמִיעַ,

"לֹא כַּאֲשֶׁר יוֹם יוֹם בָּאֲרָצוֹת רַבּוֹת תֵּרַדְנָה,

"כִּי אִם בֶּעֱזוּז יָדִיִ וּבְאַפִּי אוֹרִידֵמוֹ,

"כַּחֶרֶב תַּהֲרוֹג אַבְנֵי הַבָּרָד יַהֲרֹגוּ,

"אָדָם וּבְהֵמָּה אִם בַּשָּׂדֶה יִמָּצֵאוּ,

"כַּאֲשֶׁר יֵרֵד עֲלֵיהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ,

"וּבְרֹגֶז^[17] רַחֵם אֶזְכּוֹר, רַבִּים יִמָּלֵטוּ,

"כִּי רַק כָּל בַּשָּׂדֶה הַבָּרָד יַשְׁחִיתֶנּוּ,

"וַאֲשֶׁר בַּבָּתִּים לֹא בָם יַד הַבָּרָד יֶהִי,

"בַּעֲבוּר אֲפַלְּטֵמוֹ וּלְבַעֲבוּר אֲנַסֵּמוֹ,

"כָּל חָרֵד לִדְבָרִי יַצִּיל נַפְשׁוֹ בַּבָּיִת,

"וַאֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בִּי לַמָּוֶת יִכְרָעוּ,

"אָז יִרְאוּ כִּי אִישׁ שׁוֹמֵעַ לִי יִשְכֹּן בֶּטַח,

"גַּם אִם תַּחַת קָנֶה וָסוּף יָשִׂים נָוֵהוּ,

"וּמַמְרֵה בִּי אֵין מִבְטַח לוֹ בִּמְצוּדַת סָלַע,

"כִּי בָרָד שׁוֹבֵר בַּשָּׂדֶה אַלּוֹן וָאָרֶז,

"לֹא יַהֲרוֹס בַּיִת בָּנוּי מִקָּנֶה וָחֹמֶר,

"לָכֵן הַאֲזִינוּ וַעֲצַת עֶלְיוֹן אַל תָּפֵרוּ,

"שִׁלְּחוּ הַשָּׂדֶה כָּל יֶשׁ לָכֶם בּוֹ הֵעִיזוּ,

"הָאָדָם גַּם הַבְּהֵמָה יֵאָסְפוּ הַבָּיְתָה,

"טֶרֶם יֵרֵד עֲלֵיהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

"פּוֹעֲלֵי אָוֶן! יָדַעְתִּי מֶה עָלַי תַּחְשֹׁבוּ,

"מַחְשְׁבוֹתַי וּדְרָכַי כָּמוֹכֶם עוֹשִׂים הֵמָּה,

"מֵאֵין דִּין שָׂנֵאתִי, מֵאֵין מִשְפָּט אָהַבְתִּי,

"גּוֹי אֲשֶׁר אֵהָב גַּם כִּי יִרְשַׁע אֲבָרְכֶנּוּ,

"גּוֹי אֲשֶׁר אֶשְׂנָא גַּם כִּי יִצְדַּק אֲקַלְלֶנּוּ,

"וּבְיַעַן אוֹתָנוּ שָׂנֵא, חִנָּם יַכֵּנוּ.

"חָלִילָה לִּי, אֵל צַדִּיק אָנִי, בִּי אֵין עָוֶל,

"לִי הֵם הָעַמִּים כֻּלָּם, מִי זֶה פּוֹעֵל צֶדֶק

"אָנֹכִי מָגֵן לוֹ, יוֹם רַע אֲנִי מַחְסֵהוּ,

"וּמִי זֶה מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אִישׁ חָפֵץ רֶשַע,

"כִּגְמוּלוֹ אָשִׁיב לוֹ, מֵרַע לֹא אֲמַלְּטֶנּוּ,

"כִּי צֶדֶק חָפַצְתִּי וּמֵישָׁרִים אָהַבְתִּי,

"וּמְכַבְּדַי אֲכַבֵּדָה וּבוֹזַי יֵקָלוּ.

"וּלְהַרְאוֹת כִּי כִסְאִי נָכוֹן וּמְכוֹנוֹ צֶדֶק,

"חַיִּים וּמָוֶת הַיּוֹם לִפְנֵיכֶם נָתַתִּי,

"שִׁמְעוּ אֵלַי וִחְיוּ, אַל תַּמְרוּ כִּי תָמוּתוּ,

"כִּי אִיש יִירָאֵנִי עֲצָתִי תַּצִּילֶנּוּ,

"וּבּוֹזֶה אֲמָרַי רָעָתוֹ תַהַרְגֶּנּוּ,

"נַפְשׁוֹ עָלָיו תִּזְעַק, הוֹי תֹּאמַר לִבְעָלֶיהָ.

שׁוֹמֵעַ^[18] אִמְרֵי אֵל זֹאת אֶל אַהֲרֹן הוֹדִיעַ,

עִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לַמֶּלֶךְ הָלָכוּ,

אֶת הַכֹּל הִגִּידוּ לוֹ, דָּבָר לֹא הִפִּילוּ,

גַּם שׁוֹטְטוּ בַחוּצוֹת וּבָרְחוֹבוֹת עִיר דָּרָכוּ,

מַה יִּקְרֵם קָרְאוּ לָמוֹ, וַעֲצַת אֵל הִשְׁמִיעוּ,

לֵאמֹר: "יָעַץ יְיָ רָעָה עַל מִצְרַיִם,

"אִישׁ אֶת אָחִיו אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ הַגִּידוּהָ,

"נַפְשׁוֹתֵיכֶם גַּם נַפְשׁוֹת מִקְנֵיכֶם מַלֵּטוּ,

"כָּעֵת מָחָר כֻּלְּכֶם הַבַּיְתָה תֵאָסֵפוּ,

"הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד, בִּדְבָרָיו הַאֲמִינוּ,

"כִּי אִם תַּמְרוּ, חֶרֶב אֶל בִּטְנֵיכֶם תִּתֵּנוּ,

“כִּי מוֹת תָּמוּתוּ אִם בַּשָּׂדֶה תִמָּצֵאוּ”.

וַעֲצַת אֵל הָיְתָה כִּמְצָרֵף סִיגִים מִכָּסֶף,

כִּי הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ וִיכַבְּדֵהוּ,

הֵנִיס אֶל הַבָּתִּים אֶת עֲבָדָיו וּמִקְנֵהוּ,

וֶאֱוִילִים^[19] וּבְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ,

קִנְיָנָם וּמִקְנֵיהֶם בַּשָּׂדוֹת עָזָבוּ.

מִכֹּבֶד לֵב פַּרְעֹה כִּי רַב לֹא הִטָּה אֹזֶן

אֶל קוֹל אִישׁ לֹא נָפַל אַחַת מִדְּבָרָיו אָרְצָה

כָּל הַיּוֹם הַהוּא הִתְעוֹלֵל עֲלִילוֹת רֶשַׁע,

עַל דִּבְרֵי משֶׁה חָשַׁב אָוֶן, דִּבֵּר תֹּהוּ,

וּכְבוֹא יוֹם הַמָּחֳרָת בָּאָה אִמְרַת אֳלוֹהַּ,

וַיֹּאמֶר^[20] אֶל משֶׁה: "הַט יָדְךָ עַל שָׁמָיִם,

וִיהִי בָרָד כָּבֵד עלַ כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם,

"עַל הָאָדָם עַל הַבְּהֵמָה עַל כָּל צוֹמֵחַ,

“מִן הָעֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה עַד עֲצֵי הַיָּעַר”.

וַיֵּט משֶׁה^[21] עַל הַשָּמַיִם אֶת מַטֵּהוּ,

וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹת, קוֹל סוֹעֶה וָסָעַר,

כִּי הֵטִיל רוּחַ גָּדוֹל עַל כָּל אַדְמַת צֹעַן,

וַיַּמְטֵר בָּרָד רָב וַיּוֹרֶד גִּשְׁמֵי זָעַף,

וּכְאִישׁ חֵמוֹת מִקַּלְעוֹ אֲבָנִים קוֹלֵעַ,

כֵּן אַבְנֵי הַבָּרָד מִן הַסַּעַר קֻלָּעוּ,

הָלְכוּ מֵאוֹצְרוֹתֵיהֶן כַּחִצִּים מִקֶּשֶׁת,

וַיַּכּוּ כָּל אֲשֶׁר פָּגְעוּ בִשְׂדֵה מִצְרַיִם,

אָדָם וּבְהֵמָה מִבָּרָד זֶה לֹא נִמְלָטוּ,

כָּל עֵשֶׂב הִכּוּ, כָּל עֲצֵי שָׂדֶה שִׁבֵּרוּ,

וּבְרֶדֶת^[22] הַבָּרָד וַתִּהֲלַךְ גַּם אֵשׁ אָרְצָה,

לֹא כָּאֵשׁ בָּרָק הָאוֹכֶלֶת בַּעֲצֵי יָעַר,

וּבְאֵין עוֹד דָּבָר תֹּאחַז בּוֹ רֶגַע אֵינֶנָּה,

אַךְ הָאֵשׁ הַזֹּאת בֵּין אַבְנֵי קֶרַח הָלָכָה,

כִּי הָיָה בָּרָד וּבְתּוֹכוֹ אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

מִבְּלִי דָבָר עוֹמֶדֶת, בַּמַּיִם בּוֹעֶרֶת,

וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי אֶרֶץ עַד תַּחְתִּית יָקָדָה,

וּבְהַכּוֹת הַבָּרָד עֵץ וּפִרְיוֹ מִמַּעַל,

הִשְׁמִידָה הָאֵשׁ גַּם אֶת שָׁרָשָׁיו מִתָּחַת,

וּבְהָמִית הַבָּרָד אָדָם וּמִקְנֵהוּ,

אָכְלָה אֵשׁ פִּגְרֵיהֶם, גַּם הֵם לֹא הָיוּ לָמוֹ,

וּלְהַרְאוֹת לָרְשָׁעִים נִפְלְאוֹת אֵל מַה נּוֹרָאוּ,

גַּם לַהֲבוֹת אֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת הִתְאַפָּקוּ,

אִם עַל פִּגְרֵי הַחַיּוֹת הָרָעוֹת תַּעֲבֹרְנָה,

כִּי הַחַיּוֹת הָרָעוֹת מִן הַבָּרָד מֵתוּ,

לֹא בָם אָחְזָה לֶהָבָה, לֹא בָם אֵשׁ שָׁלָטָה,

בַּעֲבוּר יִרְאוּ מֶה עֲוֹנָם וּמַה פִּרְיֵהוּ,

אִם אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּבָּרָד וּבְתוֹךְ הַמָּיִם,

בִּגְוִיַּת חַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת לֹא בִּעֵרָה,

יַעַן מֶה? יַעַן שֻׁלְּחוּ בָם יוֹם הַמִּשְׁלַחַת.

אָזְ יֵדְעוּ כִּי חֲמַת יְיָ בָּם יָצָאָה,

עַל כֵּן רַק עַל מַחֲמַדֵּיהֶם הָאֵשׁ שַׁלָּטֶת,

וַאֲשֶׁר גָּעֲלָה נַפְשָׁם בָּמוֹ הֵם יִמָּלֵטוּ,

וּמִסֻּכַּת^[23] שָׁלוֹם עַל רָאשֵׁי אוֹהֲבֵי צֶדֶק,

רָאוּ כִּי אֵל מָגֵן לַצַּדִּיק הוּא מַחְסֵהוּ,

כִּי כַסֻּכָּה לַחְסוֹת בָּהּ מִסַּעַר מִזָּרָם,

הָיוּ הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר עַל אֶרֶץ גּשֶׁן,

שָׁם לֹא הָיָה בָרָד, שָׁם אֵין סַעַר וָגָשֶׁם,

כִּי שָׁם יָשְׁבוּ עַמּוֹ, עַם אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

אִישׁ לֵב^[24] אַרְיֵה בּוֹ יִמַּס מִפְּחָדִים כָּאֵלֶּה,

מַרְאֶה עֵינָיו וּמִשְׁמַע אָזְנָיו יֶחֶלְמוּהוּ,

גֶּשֶׁם מוּזָר לַכֹּל עַל אֶרֶץ לֹא נֻּשָּׁמָה,

קֹלוֹת אֱלֹהִים בִּסְעָרָה לִמְאֹד יַחֲרִידוּ,

רַב מִקּוֹל רַעַם, רַב מִקּוֹל חַיּוֹת יִשְׁאָגּוּ,

בָּרָד הוֹלֵךְ פִּתְאוֹם כַּחֵץ מִכֹּחַ הַסָּעַר,

שׁוֹבֵר אֲרָזִים, מַשְׁחִית כָּל עֵץ וּפִרְיֵהוּ,

כָּבֵד כָּמוֹהוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל לֹא רָאוּ,

וּמִבָּרָד זֶה בָּתֵּי חֹמֶר לֹא נֶהֱרָסוּ,

תּוֹךְ אֲבָנָיו אֵשׁ מִתְלַקַּחַת מִתְיַצָבֶת,

עַל מַיִם גּוֹבֶרֶת, וּמֵאֲכוֹל חַיָּה תֶּרֶף,

כִּי עַל פִּי יְיָ הָאֵתָנִים הִשְׁלִימוּ,

כַּאֲשֶׁר בָּא לִשְפּוֹט אֶת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה.

עַל פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֵימַת מָוֶת נָפָלָה

הִיא בִּפְנֵי רָעָתָם כַּדֶּלֶת בַּרְזֶל קָמָה,

מֵחֲשׁוֹב רַע, מִדַּבֵּר אָוֶן, בַּעֲדָם סָגָרָה,

הִיא הַיְשִׁירָה דַרְכָּם, אֶת מִשְׁפְּטֵי אֵל הִלֵּלוּ,

כִּי מִמִּסְתּוֹפְפִים בַּבָּתִּים וַיִּמָּלֵטוּ,

רָאוּ כִּי יִרְאַת יְיָ מֵרַע מַצֶּלֶת.

אָז גַּאֲוַת מֶלֶךְ וּבָשְׁתּוֹ קוּם בַּל יוּכָלוּ,

כִּי גָבַר פַּחְדוֹ אֶת לֵב הַמֶּלֶךְ הִכְנִיעַ,

וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁלַח אֲנָשָׁיו יוֹם הַזָּעַם,

לִקְרוֹא אֶת עַבְדֵי יְיָ אֵלָיו יָבוֹאוּ,

בַּעֲבוּר הִתְחַנֵּן אֲלֵיהֶם כִּי יוֹשִׁיעוּהוּ.

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ^[25] כֹּה דִבֶּר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ:

"כִּי עַל כָּל אֵל גָּדוֹל יְיָ, כִּי רַב כֹּחַ,

"כִּי פּוֹעֵל צֶדֶק הוּא, אוֹהֵב כָּל אֹהֲבֵי צֶדֶק,

"מֵאָז הִגַּדְתֶּם לִי, כָּל מוֹצָא פִּיכֶם דָּעַת,

וּלְקוֹלְכֶם לֹא שָׁמַעְתִּי, חָטָאתִי הַפָּעַם,

"כִּי אִם מִמּוֹפֵת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן רָאִיתִי,

"כִּי שׁוֹלְחֲכֶם יוֹצֵר הַכֹּל, כֹּל יֹאמַר יֶהִי,

"אֵיךְ כַּאֲשֶׁר הַעִידוֹתֶם בִּי עַל מִטְרַת אָבֶן,

"אֹזֶן לֹא הִטֵּיתִי וּלְנַפְשִׁי לֹא יָרֵאתִי?

"וּלְאֵל יוֹעֵץ טוֹב אֹרַח חַיִּים יוֹדִיעֵנִי,

"וּבְרָגְזוֹ רַחֵם יִזְכּוֹר, כָּבוֹד לֹא נָתַתִּי,

"עַד רָאוּ עֵינַי, עַד נָמֵס לִבִּי מִפָּחַד,

"מִקּוֹלוֹת מִבָּרָד וּמֵאֵשׁ מִתְלַקָּחַת,

"כָּל הַנּוֹרָאוֹת יִעַדְתָּ הַיּוֹם חָזִיתִי,

"עַל כֵּן נָפְלוּ פָּנַי וּמִדַּרְכִּי אָשׁוּבָה.

"כִּי כַּאֲשֶׁר חָזוּת קָשָׁה זֹאת עֵינַי תִּרְאֶינָה,

"רוֹאֶה לִבִּי אֱמֶת, כָּעֵת נַפְשִׁי יוֹדָעַת,

"כִּי יְיָ הוּא הַצַּדִּיק אֵין בּוֹ עַוְלָתָה,

"לֹא יַעַן כִּי מִצְרַיִם אַבִינוּ יַכֵּנוּ,

"לֹא יַעַן כִּי יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם תַּצְלִיחוּ,

"אַךְ צֶדֶק שָׂם לַקַּו וּמִשְׁפָּט לַמִּשְׁקֹלֶת,

"אֲנִי גַּם עַמִּי הָרְשָׁעִים, בָּגֹד בָּגַדְנוּ,

"לַעֲשׂוֹת רַע עִם טוֹבִים לֹא עִמָּנוּ הֵרֵעוּ,

"וּלְקוֹל יְיָ וּלְמִצְוֹתָיו לֹא שָׁמַעְנוּ,

"עַל כֵּן הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בָּאַתְנוּ,

"הַיּוֹם הַבָּרָד לָנוּ עֵד, גַּם הָאֵשׁ עֵדָה,

"כִּי אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֵל וּבְקוֹלוֹ שׁוֹמֵעַ,

"כִּי אָדָם וּבְהֵמָה מַלְּטָה אֹזֶן שֹׁמָעַת,

"עַתָּה כִּי הוֹרַנִי^[26] אֵל, כַּבֵּד אֲכַבְּדֵהוּ,

"אֶת הָעָם אֲשַׁלֵּחָה, לַעֲמוֹד לֹא תוֹסִיפוּ,

"כִּי זַךְ לִבִּי, לֹא עוֹד אֶעֱשֶׂה כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי,

"הֵתַלְתִּי בָּכֶם פָּעֲמַיִם, לֹא אֲשַׁלֵּשָׁה,

"גַּם אַתֶּם עֲשּׂוּ טוֹב, אֶל יְיָ הַעְתִּירוּ,

"יֹאמַר: רַב מִהְיּוֹת בָּרָד מַשְׁחִית חַי וָצֶמַח,

"רַב מִהְיוֹת קוֹלוֹת אֱלֹהִים הַמְּזָרִים פָּחַד.

וַיַּעַן^[27] משֶׁה אֶת אִישׁ הַלָּשׁוֹן וַיֹּאמֶר:

"לוּ כַּאֲשֶׁר דּוֹבֵר פִּיךָ יַחֲשׁוֹב גַּם לִבֶּךָ,

"גַּם קוֹלְךָ יִשְׁמַע אֵל, טֶרֶם תִּקְרָא יַעֲנֶךָ,

"גַּם אִם לַחֲטוֹא הִרְבֵּיתָ, הוּא יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ,

"עַתָּה כִּי אַיִן, כִּי רַק מִפַּחַד דִּבַּרְתָּ,

"אַעְתִּיר בַּעַדְךָ אָנִי, מִמְּצוּקָתְךָ אֶפְדֶּךָ,

"הַיּוֹם תִּוָּשֵׁעַ טֶרֶם יָבוֹא הַשָּׁמֶשׁ,

"כִּי לֹא עֵת הַמָּחֳרָת לִתְשׁוּעָתְךָ אָשִׂימָה,

"כַּאֲשֶׁר בִּצְפַרְדֵּעַ וּבְעָרוֹב לָךְ שַׂמְתִּי,

"בַּל תֹּאמַר הָאֵיתָנִים אֶל אֵיתָנָם שָׁבוּ,

"יָדַעְתִּי כִּי חֻקּוֹת עוֹלָם אֵין דָּבָר לָמוֹ,

"עִם קֹלוֹת וָאֵש אֲשֶׁר מִכֹּחָם נִשְׂגָבוּ,

"אֵלֶּה נִפְלְאוֹת אֵל הֵם, בָּאָרֶץ לֹא נִבְרָאוּ,

"וּמִי שַׁלִּיט בָּהֶם זוּלָתִי אֵל מִמָּעַל,

"לָכֵן כַּאֲשֶׁר תֶּחְדַּל מִדַּבֵּר עוֹד מִלֶּיךָ,

"וַאֲנִי מֵהֵיכָלְךָ זֶה אֶל הָעִיר אֵצֵאָה,

"אֶפְרֹשׂ כַּפַּי אֶל יְיָ לַעְתִּיר בַּעֲדֶךָ,

"בַּעֲבוּר תִּרְאֶה כִּי רֶגַע אֶת כַּפַּי אֶפְרֹשָׂה,

"הַקּוֹלוֹת יֶחְדָּלוּן וּבָרָד אַל יֶהִי,

"לֹא בַּעֲבוּר צִדְקָתְךָ, לֹא בִּגְלַל יָשְׁרֶךָ,

"אֶקְרָא אֶל אֱלֹהַי וּבְרוֹב חַסְדּוֹ יַעֲנֵנִי,

"כִּי אִם בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי לַיָי הָאָרֶץ,

"וּכְחֶפְצוֹ יַעֲשֶׂה בָּהּ כִּבְיַד יוֹצֵר הַחֹמֶר

"יִקְרָא אֵלֶיהָ עַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּ,

"חֻקּוֹת עוֹלָם שָׁת בָּהּ מֵאָז עַל פִּיו יִחְלֹפוּ,

"עַד יַעֲבוֹר זַעֲמוֹ אָז חֻקּוֹתֶיהָ יָשׁוּבוּ,

"כִּי בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְךָ כֹּחוֹ אֵל הֶעֱמִידֶךָ.

"פֶּן תֹּאמַר^[28] בִּלְבָבֶךָ, עַל כֵּן אַעְתִּיר בַּעֲדֶךָ

"בַּעֲבוּר תֵּיטִיב גַּם אַתָּה, חֵלֶף טוֹב עָשִׂיתִי,

"וּתְשַׁלַּח אֶת עַם יְיָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,

"לֹא כֵן הוּא, גַּם עַתָּה הָתֵל בָּנוּ תּוֹסִיפוּ,

"אֶת מִשְׁפַּט לֵב אֲנָשִׁים כָּמוֹכֶם יָדַעְתִּי,

"אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ לֹא תִרְאוּ אוֹר עַד נֶצַח,

"יִרְאַת אֵל בַּל תָּבִינוּ, חָכְמָה לֹא תִמְצָאוּ,

"מֵהוֹד אֵל מִגָּדְלוֹ וּכְבוֹדוֹ לֹא תֵבוֹשׁוּ,

"בַּעֲבוּר כַּבֵּד שֵׁם קָדְשׁוֹ הֵיטֵב לֹא תֵיטִיבוּ,

"מִשּׁוֹט נָקָם תִּירָאוּ מִשְּׂאֵת אֵל תֵּחַתּוּ,

"וּכְנוֹס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי מִפְּנֵי אֵל תָּנוּסוּ,

"וּכְשׁוֹב אִישׁ אֶל דַרְכּוֹ אִם הָאֲרִי עוֹד אֵינֶנּוּ,

"כֵּן אַחֲרֵי יַעֲבֹר שׁוֹט אֶל דַּרְכֵיכֶם תָּשׁוּבוּ,

"רֶגַע יֶחְדַּל הַבָּרָד לִירוֹא אֵל תֶּחְדָּלוּ,

"אֵין עוֹד קוֹלוֹת אֱלֹהִים, קוֹל עַנּוֹת תַּשְׁמִיעוּ,

"לֹא תֵיטִיבוּ וּדְרוֹר לַאֲסוּרִים לֹא תִקְרָאוּ,

"טֶרֶם מִפְּנֵי יְיָ הָאֱלֹהִים תּירָאוּ.

"כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים הוּא יִשְׁפֹּט אָרֶץ,

"וּבְעוֹדוֹ נִצָּב לָרִיב עִמָּכֶם תִּשְׁמָעוּ,

"דִּמְעָה עַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה יוֹם תֹּאמְרוּ צֵאוּ,

"בַּיּוֹם הַהוּא נוֹרָא יִהְיֶה הָאֵל שׁוֹפְטֵנוּ,

"וּבְיָד חֲזָקָה אָז מֵאַרְצְכֶם יוֹצִיאֵנוּ,

"כִּי גַּם הַיּוֹם בַּצַּר לָךְ כָּמוֹנִי יָדַעְתָּ,

"לוּ אֹמַר אֵלֶיךָ לֹא אַעְתִּירָה בַעֲדֶךָ,

"עַד שִׁלַּחְתָּ אֶת עַם אֱלֹהַי מֵאַרְצֶךָ,

"מִקּוֹלוֹת מִבָּרָד נָא לֵכוּ, תָּרִים קוֹלֶךָ,

"אַךְ לֹא בָזאֹת חָפֵץ אֵל, לַמְרוֹת יַנִּיחֶךָ,

"עַד תַּכְלִית אַפּוֹ, עַד שִׁלֵּם לָךְ רָעוֹתֶיךָ,

"וּמַה תַּכְלִית אַפּוֹ? מֵרֵאשִית לָךְ אָמַרְתִּי,

"עַד עַל מִטַּת בֵּן יִירָשֶׁךָ יַעֲלֶה קָטֶב,

"בֵּין שַׁעֲרֵי מָוֶת תַּעֲמֹדוּ יוֹם תֹּאמְרוּ צֵאוּ,

"לָכֵן טֶרֶם יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ הַשְׂכִּילוּ,

"שִׂימוּ לִבְּכֶם^[29] וּלְנִפְלְאוֹת אֵל הַיּוֹם הַבִּיטוּ,

"אוֹרְגֵי שֵׁשׁ יִבְכּוּ שׁוֹתֵי שֵׁכָר יִתְאַבָּלוּ,

"כִּי נֻכְּתָה הַפִּשְׁתָּה גַּם הַשְּׂעוֹרָה נֻכָּתָה,

"יַעַן אַחֲרֵי נֻכּוּ לֹא יוֹסִיפוּ לִצְמוֹחַ,

"כִּי הַשְּׂעוֹרָה אִביב פִּשְתָּה תּוֹךְ גִּבְעוֹלֶיהָ,

"אָכֵן הַחִטָּה^[30] נִשְׁאָרָה גַּם הַכֻּסֶּמֶת,

"כִּי אֲפִילוֹת הֵנָּה אִם נֻכָּתוּ עוֹד תִּצְמַחְנָה,

"אַךְ שׁוּרוּ וּתְמָהוּ לָמָּה כַנֵּד נִצָבוּ,

"יַעַן מֶה לֹא נָגַע בָּהֶן מַשְׁחִית הַצֶּמַח,

"בִּפְנֵי שׁוֹבֵר אַלּוֹן צִיץ יִמָּל אֵיך קָם בֶּטַח,

"בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְכֶם אָרְחוֹת אֵל מַה נָּעֵמוּ,

"כִּי הוּא מִשְגַּב לַדָּךְ, יוֹם הַגְּבוֹהִים יִשְׁפָּלוּ,

"יוֹם שַׁחוּ אֲרָזִים, גִּבְעוֹלִים דַּקִּים קָמוּ,

"אַךְ אֶל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים לִבְּכֶם בַּל תִּתֵּנוּ,

“בּוֹזֵי חָכְמָה אַתֶּם, דַּרְכֵי מוּסָר תִּפְרָעוּ”.

כַּאֲשֶׁר כִּלָּה^[31] דַּבֵּר שָׁמַר אֶת מוֹצָא פִיהוּ,

וּבְצֵאתוֹ מֵעִם פַּרְעֹה לָלֶכֶת הָעִירָה,

כִּמְעַט רַגְלָיו מִבֵּית הַמֶּלֶךְ לֹא נִתָּקוּ,

פָּרַשׂ אֶת כַּפָּיו אֶל יְיָ הַשָּׁמַיְמָה,

וַיֹּאמֶר: "אָנָּא יְיָ גַּם הַיּוֹם עֲשֵׁה חֶסֶד,

"עִם עַבְדֶּךָ, הָקֵם אֹמֶר אֲשֶׁר הִבְטַחְתִּי

"לִבְלִיַּעַל זֶה, כִּי מִצָּרָתוֹ תּוֹשִׁיעֶנּוּ,

"כִּי לֹא יֵטִיב גַּם אַחֲרֵי יִרְוַח לוֹ רָאִיתִי,

"יוֹם סָר הַצְּפַרְדֵּעַ, יוֹם סָרָה הַמִּשְׁלַחַת,

"אַךְ כַּאֲשֶׁר זֶה פַּעֲמַיִם פָּנָיו הֱבִישׁוֹתָ,

"כִּי אַתָּה אֵל כִּי גִלוּלָיו שָׁוְא הוֹדָה פִּיהוּ,

"גַּם הַיּוֹם מִפַּחְדְּךָ פָּנָיו בּשֶׁת כִּסָּתָה,

"וּמְלוֹא פַחַד כִּי צַדִּיק אַתָּה פִּיו כִּבְּדֶּךָ,

"וּשְׂבַע בּוּז כִּי רָשָׁע הוּא שִׂפְתוֹתָיו תַּבַּעְנָה,

"כֵּן הַגְדֵּל חַסְדְּךָ וֶאֱמוֹר דַּי אֶל נִפְלְאוֹתֶיךָ,

"מָטָר קוֹלוֹת אֵשׁ וּבָרָד עַתָּה יֶחְדָּלוּ,

“בַּעֲבוּר יִרְאֶה כִּי בִּתְפִלָּתִי זֹאת עָשִׂיתָ”.

שָׁמַע אֵל רִנַּת עַבְדוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁאַל כֵּן יַעַשׂ,

סַעַר הֵקִים לִדְמָמָה הַקּוֹלוֹת חָדֵלוּ,

חָדְלוּ בָּרָד וָאֵשׁ, מָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה,

הַנְּשִׂיאִים הֶעֱלָה עַל צֹעַן מִקְצֵה אָרֶץ,

מֵחֲזִיזֵי אֵשׁ יוֹם הַגֶּשֶׁם לֹא עוֹד נִתָּכוּ,

וַיְצַב עַל הֶעָבִים וַיְשַׁלְחֵם וַיֵּלֵכוּ.

כִּי מַעֲשֵׂה נִפְלָאוֹת אֵל רַק עַד מוֹעֲדָם יָקוּמוּ,

כִּכְלוֹת מוֹעֵד שָׂם לָמוֹ הַחֻקִּים יָשׁוּבוּ,

גַּם מִטְרַת עַב עַל אַדְמַת צֹעַן מַעֲשֵׂה פֶלֶא,

כִּי חֹק נָתַן לָהּ אֵל לִשְׁתּוֹת מִן הַיְאוֹר מָיִם,

עַל כֵּן כִּכְלוֹת נִפְלָאוֹתָיו חָדַל גַּם הַגָּשֶׁם.

וּלְעֵת יָצָא^[32] משֶׁה מֵעִם מֶלֶךְ מִצְרָיִם,

מֵחַלּוֹן הֵיכָלוֹ הִבִּיט אַחֲרָיו הַמֶּלֶךְ,

וַיַּרְא כִּי כַּאֲשֶׁר פָּרַשׂ כַּפָּיו וַיְהִי שָׁקֶט,

קוֹלוֹת אֵשׁ בָּרָד וּמָטָר יַחְדָּו חָדֵלוּ.

תַּחַת יוֹדֶה לָאֵל עוֹשֶׂה לָרְשָׁעִים חָסֶד,

וַיּוֹסֶף לַחֲטֹא, הָרָה עָמָל הוֹלִיד אָוֶן,

כִּרְאוֹת רָשָׁע כִּי חָדַל גַּם מִטְרַת הַמָּיִם

כַּאֲשֶׁר חָדְלוּ קוֹלוֹת וּבָרָד, דִּבֶּר אָוֶן:

"לָמָּה חָדַל הַמָּטָר? עַל זֶה לֹא שָׁאָלְתִּי,

"מַה זֶּה עָשָׂה אֱלֹהִים כִּי אָפְסוּ כֻּלָּמוֹ?

וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו רַב הַכֹּבֶד,

עַד כִּי נִפְלְאוֹתָיו אֵל מֵאֶפֶס לָהֶם נֶחְשָׁבוּ,

כִּי עַל רוֹב פִּשְעָם יַד יְיָ בָּם הָיָתָה,

הַכְבֵּד אֶת לִבָּם עוֹד יַעַן לַחֲטֹא שָׁאָלוּ,

קוֹלוֹת אֱלֹהִים קוֹל מַחֲרִיד לֹא בָּם הִשְׁאִירוּ,

זִכְרוֹן בָּרָד וָאֵשׁ כַּמֵּת מִלֵּב שָׁכָחוּ,

וַיֶּחֱזַק^[33] לֵב פַּרְעֹה כִּי הָיָה מֵלא כֹחַ,

כַּאֲשֶׁר הָיָה טֶרֶם אוֹת אוֹ מוֹפֵת קָרָהוּ,

כִּי שִׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתוֹ, חִלֵּל אִמְרֵי פִיהוּ,

וּבְקוֹל עַבְדֵי יְיָ לֹא אָבָה לִשְמוֹעַ,

וּכְדַבְּרָם אִתּוֹ מִשְפָּטִים עַזּוּת יַעֲנֵמוֹ,

עַל נִפְלְאוֹת הָאֵל דִּבֶּר שָוְא, דִּבֶּר גָּבוֹהַּ,

מָאַס אֱמֶת בָּטַח עַל תֹּהוּ, וּבְעֵינָיו יִבֶז,

שַׁלַּח אֶת יִשְרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת אֱלֹהֵימוֹ,

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל עַבְדּוֹ מִקֶּדֶם.

מַה נִּפְלָא מִמּשֶׁה עַזּוּת רָשָׁע הַפָּעַם,

אִם יָדַע כִּי הָתֵל בָּאֵל חָפֵץ פּשֵׁעַ,

כִּי כֵן אָמַר לוֹ, כֵּן דִּבֶּר עָלָיו קוֹנֵהוּ,

זֹאת לֹא הֶאֱמִין כִּי עַז וַחֲדַל פַּחַד יַעֲשֶׂנּוּ,

אֶל לִבּוֹ דִבֵּר אִישׁ הָרוּחַ: "מַה נִּפְלֵאתִי,

"אָמַרְתִּי אֶתְמוֹל כִּי יִזְכּוֹר, לִבּוֹ יַכֶּנּוּ,

"בּשֶׁת יִלְבַּשׁ כִּי שִׁלֵּשׁ חַלֵּל אִמְרֵי פִּיהוּ,

"וּמִי לֹא יֵדַע כַּאֲשֶׁר צָרוֹת אִישׁ תִּרְבֵּינָה,

"גַּאֲוָתוֹ תִּמְעֵט, מֵרָעוֹת עֵינָיו תִּשְׁפַּלְנָה,

"וּבְמַהֲתַלּוֹתָיו פַּעֲמַיִם כָּזֹאת קָרָהוּ,

"מִצָּרָה אֶל צָרָה מִעֵט מִדַּבֵּר אָוֶן,

"מִצָּרָה אֶל צָרָה הֲתוּלָיו הִכְלִימוּהוּ,

"עַתָּה כִּי חִתַּת אֱלֹהִים עָלָיו הָיָתָה,

"אַחֲרֵי קוֹלוֹת בָּרָד וָאֵשׁ אֶמֶשׁ בִּעֲתוּהוּ,

"הוֹסִיף לַחֲטוֹא, הִרְבָּה לָצוֹן וַיְּדַבֵּר כָּחַשׁ,

"מֵאֵן הִכָּלֵם, בַּשָּׁמַיִם יָשִׁית פִּיהוּ,

"וּכְאִישׁ לֹא רָאָה עָמָל כֵּן שַׁאֲנָן מִפַּחַד,

"חָזָק לִבּוֹ כַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵלָיו בָּאתִי,

"אֲהָהּ מַה יִּקְרֵנִי אִם עוֹד אֵלָיו אָבוֹאָה,

"כִּי מֵחֻקּוֹת כָּל אָדָם חֻקֹּתָיו נֶהְפָּכוּ,

"אֱלֹהִים יַחְקָר זֹאת כִּי הוּא תַעֲלוּמוֹת יוֹדֵעַ,

“וּבוֹ אֶבְטַח עַד אֶרְאֶה מָה אַחֲרִית כָּל אֵלֶּה”.

עוֹדוֹ מִתְבּוֹנֵן, עוֹד כִּלְיוֹתָיו יִשְׁתּוֹנֵנוּ,

"וַיֹּאמֶר^[34] יְיָ אֵלָיו: "לָמָה חָרַדְתָּ?

"בֹּא אֶל פַּרְעֹה אֶת אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ צַוֵּהוּ,

"הָסֵר מֵעָלֶיךָ אֶת הֲמוֹן דַּאֲגוֹתֶיךָ,

"יָדַעְתִּי כִּי לֵב פַּרְעֹה יַאֲמִין לַעֲשׂוֹת חָיִל,

"אִם כֹּחוֹ סָר הִתְחַדֵּשׁ בּוֹ עַתָּה כַּנֶּשֶׁר,

"חָזָק הוּא כַּאֲשֶׁר הָיָה בִּתְחִלַּת בּוֹאֶךָ,

"אֵיךְ הָיְתָה זֹאת עַד עַתָּה לֹא לָךְ הִגַּדְתִּי,

"אַךְ טֶרֶם תֵּלֵךְ שֹׁרֶשׁ דָּבָר אוֹדִיעֶךָ:

"דַּע כִּי אֲנִי יְיָ אֶת לִבּוֹ הִכְבַּדְתִּי,

"גַּם הִכְבַּדְתִּי אֶת לֵב עֲבָדָיו הַיּוֹעֲצִים אָוֶן,

"פֶּן יִשְׁמַע לָהֶם אִם מֵרֹךְ לֵב יִיעָצוּהוּ,

"הַקְשֵׁב לִדְבָרַי מִפַּחַד וּמִבְּלִי דַעַת,

"וַאֲנִי עַד אֶל בּוֹר יָנוּס הַמְרוֹתוֹ צִוִּיתִי,

"אִם מֵרוֹב צָרָה יֵחָת אֲחַזְקֶנּוּ אָנִי,

"וּבַסֵּדֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כֵּן הַחִילוֹתִי,

"כִּי אִם מִמּוֹפֵת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן הִקְדַּמְתָּ,

"לוּלֵי לִסְבּוֹל מַשָּׂאוֹ אֶת לִבּוֹ חִזַּקְתִּי,

"כִּי עַתָּה לִרְאוֹת אֶת מִצְרַיִם לֹא תוֹסִיפוּ,

"עַל קוֹלוֹת וּבָרָד עַל אֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת,

"אֵיךְ יִגְבַּהּ לִבּוֹ לוּלֵי יָדִי זֹאת עָשָׂתָה,

"אִם פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו כִּבְּדוּ לֵב עַד הַחֵצִי,

"אַרְבָּעָה אוֹתוֹת וּשְׁנֵי מוֹפְתִים לֹא הֶלְאָמוֹ,

"עַתָּה הֵמָּה נִלְאוּ אֶעֱשֶׂה הַחֵצִי אָנִי,

"כִּי כַּמִּסְפָּר הַזֶּה עֲלֵיהֶם עוֹד יַעֲבֹרוּ,

"טֶרֶם שַׁלַּח אֶת עַמִּי מִזֶּה אַנִּיחֵהוּ,

"לֹא כָאוֹתוֹת רִאשׁוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים הֵמָּה,

"הָרִאשׁוֹנִים מִמָּשְׁחָתָם בִּי מָרָדוּ,

"לֹא עֲזַרְתִּים, כֹּח עַל כֹּחָם לֹא הוֹסַפְתִּי,

"עַל כֵּן זִכְרוֹן הַצָּרוֹת בִּלְבַד צַר הִשְׁאִירוּ,

"אִם אָמְנָם הֵתֶל בָּךְ, אֶת הָעָם לֹא שִׁלֵּחַ,

"בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדֶּךָ, רַךְ מִשֶּׁמֶן עָנֶךָ,

"כִּי לֵב אֱנוֹשׁ הוּא קָטֹן מֵהָכִיל כָּאֵלֶּה,

"עַתָּה כִּי חִזַּקְתִּיו אָנִי, עַזּוּתוֹ יִרֶב,

"רֶגַע יִתְחַנֵּן לָךְ, רֶגַע יִקְצוֹף עָלֶיךָ,

"קָשׁוֹת יַעֲנֶךָ, יִלְעַג לָךְ גַּם יַכְלִימֶךָ,

"גַּם הֱמִיתְךָ בֶּחָרֶב יֹאמַר עַל פָּנֶיךָ,

"כִּי גָאוֹן לִפְנֵי שָׁבֶר, מָשְׁחַת לִפְנֵי מָוֶת,

"קָרוֹב לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית רֶגֶל צַר עוֹמֶדֶת,

"אַתָּה אַל תֵּחַת מִגְּאוֹנוֹ כִּי אִתְּךָ אָנִי,

"הָבֵא שִׁלּוּמִים עַל רֹאשׁ פַּרְעֹה עַל מִצְרָיִם,

"אֶת אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי עַל רֹאשָׁם יָחוֹלוּ,

"כִּי עַם כֶּבֶד עָוֹן הֵמָּה, אָחוֹר נָזוֹרוּ,

"בַּעֲוֹנָם יִמַּקּוּ וּבְמַעֲלָם יִלָּכֵדוּ,

"אִם אוֹתוֹתַי יָקָר מִזּוֹלֵל לֹא יוֹצִיאוּ,

"וּבְלֵב מֶלֶךְ דַּעַת אֱלֹהִים לֹא יָבִיאוּ,

"יֵשׁ רַבִּים מֵעַם הָאָרֶץ לָהֶם יוֹעִילוּ,

"גַּם כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כִּי יִשְׁמְעוּם יִירָאוּ,

"אַב אֶל בָּנִים וּבָנִים לִבְנֵיהֶם יַגִּידוּ,

"מוֹפְתַי אֲשֶׁר בָּם בַּעֲדַת גֵּאִים הִתְעַלַּלְתִּי,

"גַּם אוֹתוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר בָּם שַׂמְתִּי,

"וּבִנְתִיבוֹת מִשְׁפָּטַי רַבִּים יִתְבּוֹנָנוּ,

"אִם יָשְׁרָם תֶּחֱזֶה עֵינֵימוֹ צֶדֶק יִלְמָדוּ,

“כִּי אֲנִי יְיָ אֵין כָּמוֹנִי יֵדָעוּ”.

"עַתָּה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וַחֲדָשׁוֹת הַשְׁמִיעֵהוּ,

"כִּי אֶל צָרָה רִאשׁוֹנָה אָבִיא לוֹ אַחֶרֶת,

"אַף הִיא תוֹרֶנּוּ כִּי מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ לִי יִשְׁמָעוּ,

"וַאֲנִי הַמּוֹצִיא מֵאוֹצְרוֹתָיו אֶת הָרוּחַ,

"כִּי כַּאֲשֶׁר אַבְנֵי בָרָד מֵרוּחִי קֻלָּעוּ,

"עַד לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם כָּל חַי כָּל צוֹמֵחַ,

"כֵּן מֵרוּחַ קָדִים אַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ,

"וּבְרוּחַ יָם חָזָק מִמָּוֶת אֲפַלְטֵמוֹ,

"אֱמוֹר אֶל פַּרְעֹה אֶת עַזּוּת נַפְשׁוֹ רָאִיתִי,

"הִנֵּה קָרָאתִי עָלָיו אֶת עוֹף הַשָּׁמַיִם,

"קָטֹן הוּא, מֶלֶךְ אֵין לוֹ, מִשְׂחָק הוּא לַנָּעַר,

"וּגְאוֹן מֶלֶךְ יַשְׁפִּיל וִידַכֵּא אַנְשֵׁי חַיִל,

"כִּי עִם חַיִל גָּדוֹל יָבוֹא, עָצוּם מַחֲנֵהוּ.

“עַל מוֹרְדֵי אוֹר אֵלֶּה אֶת הָאַרְבֶּה צִוִּיתִי”.

אִמְרוֹת אֱלֹהִים עַל נֶפֶשׁ מֹשֶה עָרָבוּ,

וַיַּגֵּד אֶת הַדְּבָרִים אֶל אַהֲרֹן אָחִיהוּ,

עַבְדֵי אֵל אָזְרוּ חַיִל אָחוֹר לֹא נָסוֹגוּ,

וּפְנֵיהֶם מִכְּלִימּוֹת צָרֵיהֶם לֹא הִסְתִּירוּ,

בָּטְחוּ בִּישׁוּעַת אֵל כִּי מֵרַע יַצִּילֵמוֹ,

וַיָּבוֹאוּ^[35] אֶל פַּרְעֹה, וּבְסוֹד פּוֹעֲלֵי אָוֶן

כַּחוֹמוֹת נִצָּבוּ, אֶל הַמֶּלֶךְ דִּבֵּרוּ:

"כִּי תַחְפּוֹץ הָתֵל בָּנוּ מֵרֹאשׁ לָךְ הִגַּדְתִּי,

"נוֹרָאוֹת רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת רָאוּ עֵינֶיךָ,

"גַּם קוֹלוֹת אֱלֹהִים וּבָרָד הִפְחִידוּךָ,

"וּכְגֶבֶר אֵין אֱיָל הִתְחַנַּנְתָּ אֵלֵינוּ,

"לֵאמֹר הַעְתִּירוּ בַעֲדִי, גַּם בָּשְׁתְּךָ כִּסָּתְךָ,

"הֲשָׁכַחְתָּ כָּל אֵלֶּה וּלְשַׁאֲנָן נֶהְפַּכְתָּ,

"וּבְאֵין אָדוֹן לָךְ תּוֹסִיף חַטָּאת תַּגְדִּיל פָּשַׁע,

"וּמִי זֶה הִגִּיד לָךְ כִּי כָלוּ צָרוֹתֶיךָ,

"כִּי עַל רָעָתְךָ לֹא יוֹסִיף אֵל הַכּוֹתֶךָ,

"וּלְדַבֵּר אֵלֶיךָ קָשׁוֹת אֲנִי שָׁלוּחַ,

"וּלְהַגִּיד לָךְ צָרָה חֲדָשָׁה הֵנָּה בָּאתִי,

"עַל כֵּן הַאֲזֵן פַּרְעֹה מַה דִּבֶּר צוּר עָלֶיךָ,

"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ,

"הוּא אֱלֹהֵי הָעִבְרִים הָעָם אָהֵב סֶלָה.

"הָהּ! עַד מָתַי לֵעָנוֹת מִפָּנַי מֵאַנְתָּ,

"וּבְהַמְרוֹתְךָ יֹאמַר לִבֶּךָ כִּי תַלְאֵנִי,

"הִכִּיתִיךָ אָכֵן חִצַּי לֹא בָךְ כִּלִּיתִי,

"וּנְכוֹנִים הֵם לָךְ, מַטָּרָה לָהֶם שַׂמְתִּיךָ,

"עַתָּה מַהֵר שַׁלַּח עַמִּי כִּי יַעַבְדֵנִי,

"כִּי אִם מָאֵן אַתָּה שַׁלְּחֵם, מָה רַע חֶלְקֶךָ,

"כִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבוּלֶךָ,

"אִם מִלְפָנִים לֹא נִרְאָה עַל אַדְמַת מִצְרָיִם,

"אֶל יוֹם^[36] מִשְׁפָּטִי יָבוֹא יַחֲמוֹד אֶת אַרְצֶךָ,

"כַּבָּרָד כַּגֶּשֶׁם עַל אַרְצְךָ לֹא יָרָדוּ,

"וּבְיוֹם זַעֲמִי צִוִּיתִים לָבוֹא וַיָּבֹאוּ,

"כֵּן יִנְעַם עַתָּה לָאַרְבֶּה עִשְבֵי הָרֶיךָ,

"וּמְנוּחָתוֹ יִמְצָא עַל רִגְבֵי אַדְמָתֶךָ.

"הִנְנִי קוֹרֵא חַיִל גָּדוֹל לָבוֹא עָלֶיךָ,

"אוֹר יוֹמָם יִמְנַע מִכֶּם וִיכַס עֵין הָאָרֶץ,

"כִּי בֵּין שֶׁמֶשׁ וּבֵין רוֹאָיו כָּעָב יָעוּפוּ,

"אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה אֲשֶׁר לָכֶם נִשְׁאֶרֶת,

"כָּל אֲשֶׁר לֹא הִשְׁחִית הַבָּרָד הוּא יאֹכְלֶנּוּ,

"אָז גַּם הַחִטָּה גַּם הַכֻּסֶּמֶת תֹּאבַדְנָה,

"כִּי אִם מֵאַרְבֶּה נָגֹזוּ לֹא עוֹד תִּצְמַחְנָה,

"זִכְרוּ מַה קָּרְכֶם כַּאֲשֶׁר בָּאָה הַצְפַרְדֵּעַ,

"גַּם אָדָם שִׁחֲתָה מֵחִתַּתְכֶם לֹא יָרֵאָה,

"עָלְתָה אֶל אַרְמְנוֹת שָׂרִים, בָּאָה הֵיכְלֵי מֶלֶךְ,

"כֵּן הָאַרְבֶּה הַזֶּה אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁלֵחַ,

"מֵאָדָם לֹא יֵחָת וּבְשַׂרְכֶם לוֹ נָתַתִּי,

"כִּי הִנֵּה בָּתֶּיךָ וּבָתֵּי עֲבָדֶיךָ,

"וּבָתֵּי כָּל מִצְרַיִם, מֶנְּהוּ יִמָּלֵאוּ,

"יִשְׂרְטוּ בָכֶם שָׂרָטֶת וִינַקְּרוּ עֵינָיִם,

"כִּי אַרְבֶּה כָמוֹהוּ לֹא רָאוּ אֲבוֹתֶיךָ

"וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ,גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּרוּ

"בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר תָּבוֹא מִשְׁלַחַת זֹאת שָׁמָּה,

“לֹא בָאָה גַּם פַּעַם אַחַת כָּזֹאת לָרוֹעַ”.

כַּאֲשֶׁר כִּלָּה דַבֵּר פָּנָה אֲלֵיהֶם עֹרֶף,

לִשְׁמוֹעַ מַה יַעֲנוּ רֶגַע לֹא הִתְמַהְמֵהַּ,

נַפְשׁוֹ יוֹדַעַת כִּי לֹא יָשׁוּבוּ מֵאָוֶן,

גַּם כָּל אֲשֶׁר יַעֲנוּ אִם הֵיטֵב אִם הָרֵעַ,

דִּבְרֵי בָלַע וּלְשׁוֹן שֶׁקֶר אָזְנָיו תִּשְׁמַעְנָה,

וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה כָּאִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ.

לֵב פַּרְעֹה^[37] לֹא פָחַד, כִּי אֵל מִקְשָׁה עָשָׂהוּ,

גַּם עֲבָדָיו יוֹעַצֵי רַע לֵב אֶבֶן לִבָּמוֹ,

אַךְ רַבִּים מֵעֲבָדָיו שָׁמְעוּ וַתֹּאחֲזֵם רָעַד,

יַחְדָּו הִתְלַחָשׁוּ יָמִין וּשְׂמֹאל הִבִּיטוּ,

אִם יֶשׁ בָּם דּוֹבֵר לַמֶּלֶךְ, אִם יֵשׁ מוֹכִיחַ,

יָשֶׁת יָדוֹ עָלָיו עַל פָּנָיו יוֹכִיחֶנּוּ.

מֶלֶךְ אֲשֶׁר מִשִּׁמְמוֹת לֵב לֹא יָדַע פָּחַד,

בִּרְאוֹתוֹ כִּי עַל עֲבָדָיו נָפְלָה אֵימָתָה,

שָׁאוֹל שָׁאַל אוֹתָם: "מַה לָכֶם כִּי תָגוּרוּ?

"הַיֵּהָפֵךְ פִּתְאֹם לֵב גִּבּוֹר אֶל לֵב נַעַר,

"יֵחַת מִקּוֹל גַּעֲרַת הוֹרָיו, יִירָא מִשָּׁבֶט,

"כַּאֲשֶׁר אַתֶּם עוֹשִׂים, הוֹי נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן!

"הָשֵׁב דָּבָר לַמֶּלֶךְ אֶת רוּחָם אִמֵּצוּ,

"אִם לֹא אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ כָּל תַּחֲלוּאֶיהָ

"אֲשֶׁר חִלָּה יְיָ בָּהּ רָאוּ עֵינֶיךָ,

"מִי יֹאמַר לֹא כֵן הוּא וִיכַזֵּב אֲמָרֵינוּ,

"פִּצְעֵי יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יָקוּמוּ יָעִידוּ,

"עוֹד בֶּהָרוֹת בִּבְשָׂרָם מִשֵּׁן הַצְּפַרְדֵּעַ,

"מִשִּׁנֵּי הַחַיּוֹת, מֵאֲבַעְבֻּעוֹת בָּם פָּרָחוּ,

"אַיֵּה הַמֵּתִים בַּצָּמָא לֹא מָצְאוּ מַיִם,

"אֵיפֹה הַמֻּכִּים מִבָּרָד, מֵאֵשׁ אֻכָּלוּ,

"גַּם הַדָּגָה מֵתָה, מִקְנֵנוּ הִמְעִיט הַדֶּבֶר,

"אַדְמָתֵנוּ תִּזְעַק וּתְלָמֶיהָ תִּבְכֶּינָה,

"יַעַר יִלְבַּשׁ אֵבֶל כִּי אֲרָזָיו גֻּדָּעוּ,

"שׁוּר הַתְּאֵנָה לֹא תִפְרַח, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת,

"גַּם גֶּפֶן לֹא תִפְרַח שָׂרִיגֶיהָ שֻׁבָּרוּ,

"הַפִּשְׁתָּה נֻכָּתָה גַּם הַשְׂעוֹרָה אֵינֶנָּה,

"לֹא נִשְׁאַר לָנוּ כִּי אִם חִטָּה עִם כֻּסֶּמֶת,

"אִם עוֹד עָרְפְּךָ תַּקְשֶׁה מָחָר יֹאבְדוּ גַּם אֵלֶּה,

"כִּי כִדְבַר משֶׁה מָחָר הָאַרְבֶּה יֹאכְלֵמוֹ,

"אִם רוֹמְמוֹת אֵל אֲשֶׁר בִּגְרוֹנָם בַּל נַאֲמִינָה,

"וּגְדוֹלוֹת דּוֹבְרִים עַל הָעִבְרִים זָרוֹת לָנוּ,

"הִנֵּה הָאוֹתוֹת טֶרֶם בּוֹאָנָה בִּשֵּׂרוּ,

"גַּם אַחֲרֵי בוֹאָנָה כַּאֲשֶׁר הֶעְתִּירוּ סָרוּ,

"כֵּן הָאַרְבֶּה הָאָיוֹם הַזֶּה יַבְהִילֵנוּ,

"כִּי בוֹא יָבוֹא וּכְצֵאת שֶׁמֶשׁ יַחֲשִׁיךְ בַּעֲדֵנוּ,

"הֲלֹא טוֹב אִם יִשְׁמַע אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ,

"וִישַׁלַּח הָעָם אֶת חַג יְּיָ יָחֹגּוּ,

"כִּי אָז תָּשׁוּב יַד אֱלֹהִים מֵעָלֵינוּ,

"הֲלֹא בַּעֲבוֹר הַחַג לַעֲבוֹדָתָם יָשׁוּבוּ.

"כִּי עַד מָתַי יִהְיֶה דָבָר זֶה מוֹקֵשׁ לָנוּ,

"הִנֵּה שָׂרִיד לֹא תַשְׁאִיר אִם עוֹד תִּתְמַהְמֵהַּ,

"אִם תּוֹסֵף הַפְצֵר תּוֹסֵף שֶׁבֶר עַל שִׁבְרֵנוּ,

“הֲטֶרֶם תִּשְׁמַע תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרַיִם”.

בִּשְׂפָתַיִם^[38] מָלְאוּ זָעַם עָנָם הַמֶּלֶךְ,

וַיֹּאמַר אֲלֵיהֶם: "אֶת דִבְרֵיכֶם שָׁמַעְתִּי,

"אֱמֶת כִּי הָאִישׁ משֶׁה הִרְבָּה חֲלָלֵינוּ,

"הִמְעִיט אֶת מִקְנֵנוּ, הֵשַׁם אֶת אַדְמָתֵנוּ,

"יְיָ אֲשֶׁר עִמּוֹ לוֹ הַמְשֵׁל וָפַחַד,

"אַךְ אִם הוּא רָב עִמָּנוּ, לֹא יָרִיב לָנֶצַח,

"אַף לֹא עַד עוֹלָם אֶל משֶׁה זֶה יִתֵּן חֹסֶן,

"נִכְלִיּוֹתָיו גַּם עָלָיו חֲמַת אֵל תָּבֵאנָה,

"כִּי משֶׁה מִתְנַכֵּל לִי, בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת,

"לֹא לָחֹג חַג יוֹלִיךְ אֶת הָעָם הַמִּדְבָּרה,

"וּלְמוֹעֵד אֲשֶׁר שָׂם יָשִׁיב אוֹתָם מִצְרַיְמָה,

"תַּחַת יַד אֲדוֹנָיו לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת עָבֶד.

"אָכֵן אַחֲרֵי בּוֹאָם שָׁמָּה לֹא עוֹד יָשׁוּבוּ,

"חָפְשִׁים נָחְנוּ יֹאמַר הָעָם וּדְרוֹר יִקְרָאוּ,

"פָּרַקְנוּ עוֹל פַּרְעֹה קוּם משֶׁה וּמְשָׁל בָּנוּ,

"אָז יִלְבַּשׁ גֵּאוּת וּבְתַרְמִית לֵב יִשְׁמַע לָמוֹ,

"תַּחַת אֲמָרִים יַחְגּוֹר חֶרֶב, יִדְרוֹךְ קָשֶׁת,

"וּבְלִבּוֹ יִשְׂמַח לֵאמֹר: מִרְמוֹתַּי הִצְלִיחוּ,

"הֲנָקֵל זֹאת לָכֶם שָׂרַי הָתֵל בַּמֶּלֶךְ,

"וּלְחַלֵּל הוֹדוֹ אִם צָרַי שָׂפָה יַפְטִירוּ:

"אֵיךְ נִפְתָּל פַּרְעֹה אַךְ עֲבָדִים בּוֹ מָשָׁלוּ,

"וּמַה יַעֲנוּ? כֻּלָּם מָשָׁל עָלַי יִשָּׂאוּ,

"עֶבֶד מַשְׂכִּיל וּמֶלֶךְ סָכָל זֹאת פָּעָלוּ.

"עַד נֶצַח לֹא אַאֲמִין כִּי הָעִבְרִים הָאֵלֶּה,

"עַם יְיָ הֵמָּה כַּאֲשֶׁר דּוֹבֵר אֵלֵינוּ.

"הַאִם בַּעֲבָדִים מִדּוֹר דּוֹר יִבְחַר אֱלוֹהַּ,

"מִכָּל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת מִכָּל שָׂרֵי צֹעַן,

"פֶּתִי יַאֲמִין כָּל דָּבָר וּמְלָכִים יַחְקֹרוּ.

"תַּחְבּוּלַת משֶׁה זֹאת, גַּאֲוָתוֹ כֵּן הִשְׂכִּילָה,

"וּלְעֵינֵיכֶם שָׂרַי יוֹשֶׁר מִלָּי אוֹכִיחַ,

"כִּי אֶת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי אֶעֱשֶׂה הַפָּעַם,

"פֹּה מִרְמַת לִבָּם אֲגַלֶּה, פֹּה אֲנַסֵּמוֹ,

"כִּי חָכְמָתִי עָמְדָה לִי גַּם אַתֶּם תּוֹדוּנִי,

"קִרְאוּ לִי אֶת הַנְּבִיאִים כִּי יָבוֹאוּ הֵנָּה.

כַּאֲשֶׁר שָׁבוּ, כֹּה דִּבֶּר לָהֶם הַבְּלִיַּעַל:

"צָרָה חֲדָשָׁה יְעַדְתֶּם בּוֹאָה לֹא שָׁמַעְתִּי,

"אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי מֵאָז אֶעֱשֶׂה הַפָּעַם,

"טֶרֶם תִּגַּע בִּי יַד אֱלֹהֵיכֶם אֶשְׁמָעָה,

"וַאֲשַׁלַּח אֶת הָעָם לָלֶכֶת הַמִּדְבָּרָה,

"אַךְ מִי וָמִי הַהוֹלְכִים וּמִי פֹּה תָּשְׁאִירוּ?

וַיֹּאמֶר משֶׁה: "הִנֵּה חַג יְיָ לָנוּ!

"וּמַה תִּשְׁאַל מִי הַהוֹלְכִים? כֻּלָּנוּ נֵלֵכָה,

"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ חַג זֶה נָחֹגָּה,

"טַפֵּנוּ וּבְנוֹתֵינוּ חֶלְקָם בּוֹ יִקָּחוּ,

"גַּם צֹאנֵנוּ וּבְקָרֵינוּ נוֹלִיךְ עִמָּנוּ,

“וּנְשַׁלְּמָה בָּם אֶת נִדְבוֹתֵינוּ וּנְדָרֵינוּ”.

כִּכְלוֹת^[39] משֶׁה מִדַּבֵּר פָּתַח רָשָׁע פִּיהוּ:

"שָׂרַי וַעֲבָדַי! נָא שִׂימוּ לֵב, נָא הַשְׂכִּילוּ,

"אִם לֹא כַאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אָזְנֵיכֶם שָׁמָעוּ,

"הָעָם כֻּלּוֹ! גַּם אֶת הַטַּף פֹּה לֹא יַשְׁאִירוּ,

"גַּם הַצֹּאן גַּם הַבָּקָר לַמִּדְבָּר יוֹלִיכוּ,

"מִי לֹא יָבִין זֹאת כִּי רָעָה חוֹרֵשׁ עָלֵינוּ,

"כִּי לֹא מִפִּי יְיָ הַדְּבָרִים יָצָאוּ,

"הַיְצַוֶּה יְיָ כִּי עָלוֹת יַעַבְדוּהוּ?

"אַךְ אִם לֵב משֶׁה הָרָה עָמָל יֵלֵד שָׁקֶר?

"עֲצָתוֹ תֻפַר תַּחְבּוּלוֹתָיו לֹא תִצְלַחְנָה.

"אָז פָּנָה אֶל משֶה וּבְזַעְפּוֹ נָתַן אֹמֶר:

"הַגֵּד אִם יֵיטִיב לַיָי לֵב חוֹרֵשׁ אָוֶן,

"כַּאֲשֶׁר לִבְּךָ חוֹרֵשׁ הַיּוֹם מִרְמָה וָכַחַשׁ,

"לִגְנוֹב עַבְדֵי עוֹלָם מִתַּחַת יַד מַלְכֶּךָ,

"אֲשֶׁר אֲבוֹתָיו מִדּוֹר דּוֹר לוֹ הִנְחִילָמוֹ,

"אָיוֹם שׁוֹלְחֶךָ, אִם בִּשְׁמוֹ שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ,

"יִקְצוֹף גַּם עָלֶיךָ, יַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּךָּ,

"וִיהִי עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר טַפְּכֶם אֲשַׁלֵּחַ.

"לֹא בִּפְקוּדַת יְיָ זֹאת עָלַי צִוִּיתָ,

"אַךְ רָעָה וּמִרְמָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם תַּעֲמוֹדְנָה.

"אֲנָשִׁים גַּם נָשִׁים כָּל הַגְּבָרִים יֵלֵכוּ,

"כָּל הַיּוֹדְעִים דַּעַת אֶת יְיָ יַעֲבֹדוּ,

כִּי עַל זֹאת בִּקַּשְׁתֶּם. עַל זֹאת לָכֶם נִרְצֵיתִי,

"לֹא כֵן הַטַּף הַזֶּה מַה יַּעֲשׂוּ אֵלֶּה שָׁמָּה,

"עַתָּה משֶׁה! כִּי בָאתָ בַּעֲבוּר רַמּוֹתֵנִי,

"מָה אוֹסִיף דַּבֵּר עוֹד, שׁוֹמֵר הֵיכָלִי קוּמָה,

“הוֹצִיאָה מֵעַל פָּנַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה”.

וַיָּקָם וַיְגָרֶש אֹתָם מִבֵּית הַמֶּלֶךְ.

לֹא נִפְלָא^[40] עוֹד מִמּשֶׁה כִּי פַרְעֹה יִבְזֵהוּ,

כִּי יְיָ אָמַר לוֹ גָּאוֹן רָשָע יִרֶב,

וּמֵעֲשׂוֹת טוֹב יִרְחַק כַּאֲשֶׁר יִקְרַב לַמָּוֶת,

עוֹד לֹא נִתְּקוּ רַגְלֵי משֶׁה מֵחֲצֲר הַבַּיִת,

וַיָי אָמַר אֵלָיו: "קוּם הַךְ אֶת בּוֹזֶיךָ

"הִכּוֹן וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם,

"בַּעֲבוּר הַעַל הָאַרְבֶּה הַעִידוֹתָ לָמוֹ,

"יַעַל, וּמִהְיוֹת מִשְׁכַּן לוֹ לֹא יֶחְדַּל בַּיִת,

"כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר לֹא בוֹ רַגְלָיו יִשְׁכּוֹנוּ,

"וּפְרִי כָּל עֵץ יֹאכַל גַּם כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ,

“אֶת כָּל הִשְׁאִיר הַבָּרָד הָאַרְבֶּה יֹאכְלֶנּוּ”.

וַיֵּט משֶׁה מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם,

וַיָי נִהַג כָּל הַיּוֹם גַּם כָּל הַלָּיְלָה

הַהוּא רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ עַד הַבֹּקֶר,

הֶעֱבִיר רוּחַ עַזָּה לִהְיוֹת אוֹת לִבְנֵי מֶרִי,

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם פֶּן מִדַּרְכָּם יָשׁוּבוּ.

אַךְ רוּחַ מַפִּיל מִגְדָּלִים לֹא יַפִּיל רֶשַׁע,

הַבֹּקֶר הָיָה אֲזַי עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

נִשָּׂא הָאַרְבֶּה לִמְקוֹמוֹת לֹא לוֹ נוֹצָרוּ,

וַיַּעַל עַל כָּל מִצְרַיִם לִגְבוּלוֹתֶיהָ,

וּבְכָל מָקוֹם דָּרְכָה רַגְלוֹ מָצָא מָנוֹחַ,

בָּהָר בַּבִּקְעָה בַּשָּׂדֶה, בַּגַּן וָכָרֶם,

בִּמְגוּרַת יוֹשְׁבֶיהָ וּבִמְעוֹנוֹת שָׂרֶיהָ,

אֶל הֵיכַל מֶלֶךְ בָּא אֵין מָגוֹר לוֹ מִגָּבֶר,

כָּבֵד לִמְאֹד, מִנְּשׂוֹא אוֹתוֹ קָצְרָה כָּל נָפֶשׁ,

מִלְפָנִים לֹא רָאֲתָה תֵבֵל אַרְבֶּה כָמוֹהוּ,

אַחֲרָיו לֹא תִרְאֶה תֵבֵל עוֹד אַרְבֶּה יִדְמֵהוּ,

חֵילוֹ הַגָּדוֹל כִּסָּה אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ

הוּא הֶחֱשִׁיךְ אָרֶץ כָּל לֵב הֶחֱשִׁיכָה תוּגָה,

לִרְאוֹת מַה פָּעַל הָאַרְבֶּה דָּאֲבָה כָּל עָיִן.

כִּי כָל אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד הוּא יַחְסְלֶנּוּ,

מִפְּרִי כָּל עֵץ עַד כָּל הָעֵשֶׂב הִשְׁחִית פִּיהוּ.

נָמַס^[41] לֵב מֶלֶךְ וַעֲבָדָיו רָאוּ וַיִּירָאוּ,

נָפְלָה עֲלֵיהֶם אֵימָתָה גַּם מָלְאוּ בשֶׁת,

לָשֵׂאת עֵינֵיהֶם הַיּוֹם אֶל אִישׁ חֵרְפוּ אָמֶשׁ,

וִידַבְּרוּ לוֹ תַחֲנוּנִים כִּי יַעְתִּיר בַּעֲדֵמוֹ,

אַךְ גַּאֲוַת רָשָׁע מָה הִיא יוֹם יִגְדַּל הַשֶּׁבֶר,

אַף כֵּן צָרַת פַּרְעֹה עַל גַּאֲוָתוֹ קָשָׁתָה,

וַיְמַהֵר לִקְרֹא משֶׁה גַּם אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר:

"מֵחַטּאֹתַי כִּי רַבּוּ בּוֹשְׁתִּי גַם נִכְלַמְתִּי,

"אוֹי לִי כִּי לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חָטָאתִי,

"נִפְלְאוֹתָיו רָאִיתִי אָכֵן עָדָיו לֹא שַׁבְתִּי,

"גַּם לָכֶם חָטָאתִי כִּי אַנְשֵׁי שֵׁם בָּזִיתִי,

"אִישׁ אֱלֹהִים! כִּי גָּדוֹל עֶרְכְּךָ יָדַעְתִּי,

"נָא כִגְדֻּלַת עֶרְכֶּךָ כֵּן הַגְדֵּל חַסְדֶּךָ

"עִם סָכָל כָּמֹנִי, כִּי כַּחֲסַר לֵב פָּעַלְתִּי,

"אָנָּא משֶׁה! שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפָּעַם,

"אֶל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בַּעֲדִי הַעְתִּירוּ,

"הֲלֹא אֲמַרְתֶּם כִּי הוּא מַרְבֶּה לִסְלוֹחַ,

"אֵלָיו תִּשְּׂאוּ כַּפֵּיכֶם אֵלָיו תִּתְחַנָּנוּ,

"כִּי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה יָסִיר מִמֶּנִי.

שָׁמַע^[42] משֶׁה וַיִּדֹּם דָּבָר לֹא עָנָהוּ

רָאָה כִּי בָשְׁתּוֹ רַבָּה עַל פָּנָיו צַלְמָוֶת,

וּמַה יַעֲנֶה אִישׁ נִכְבָּד אֶל נִקְלֶה כָמוֹהוּ,

אֲשֶׁר יִרְאֶה אוֹר, רַגְלָיו לִשְׁאוֹל תֵּרַדְנָה,

הֲיֹאמַר לוֹ שָׁמַעְתִּי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶיךָ,

אִם תִּשְׁמַע גַּם אַתָּה תַּעֲשֶׂה כֹּל צִוִּיתִיךָ,

הֲיוּכַל עֲשׂוֹהוּ? הֲיֵט אָזְנוֹ לִשְׁמוֹעַ?

אִם יוֹצֵר לִבּוֹ לִשְׁמוֹעַ לֹא יַנִּיחֶנּוּ,

גַּם פַּרְעֹה אַף כִּי צַר לוֹ לֹא אָמַר הַעְתִּירוּ

בַּעֲדִי אֶל יְיָ, אֶת הָעָם אֲשַׁלֵּחַ,

כִּי הַגֵּד זֹאת עַתָּה לִבּוֹ בַּל יִמְלָאֶנּוּ,

מֵרוֹב חֶרְפָּה יָדַע כִּי לֹא עוֹד בּוֹ יַאֲמִינוּ,

עַל כֵּן נֶאֱמָן לֹא שָׁאַל, עִקֵּשׁ לֹא הִבְטִיחַ,

וַיֵּצֵא מֵעִם נֵצֶר נִתְעָב זֶה הָעִירָה,

וַיֶּעְתַּר אֶל יְיָ יִרְפָּא אֶת הָאָרֶץ,

וַיֹּאמֶר: "אֵל טוֹב גַּם עִם אֹיֶבְךָ הֵטִיבָה,

"אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה אֶת הָאַרְבֶּה הָסִירָה.

"כִּי אִם מוּסָר וּשְׁפָטִים לַלֵּצִים נָכוֹנוּ,

וּמִתְקוֹמְמֶיךָ מֵרָעָתָם לֹא יָשׁוּבוּ,

"כַּאֲשֶׁר אַתָּה אֱלֹהַי אֶת אָזְנִי גִלִּיתָ,

הֲלֹא גַּם אִם תּוֹשִׁיעֵם הַיּוֹם לֹא יִנָּקוּ,

"כִּי עַד בֹּא קִצָּם לֹא יָשׁוּב מֵהֶם אַפֶּךָ,

"מַלֵּט הַיּוֹם אֶת קָמֶיךָ בַּעֲבוּר יֵבוֹשׁוּ,

“כִּי יִרְאוּ כִּי אֵל טוֹב אַתָּה, כִּי טוֹב עַבְדֶּךָ”.

וַתַּעַל רִנָּתוֹ וּתְפִלָּתוֹ נִשְׁמָעָה.

כִּי אֵל שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלֹוא אֶת הָרוּחַ,

הָפַךְ אֶל רוּחַ יָם חָזָק רוּחַ הַקָּדִים,

עַל כַּנְפֵי רוּחַ יָם נִשָּׂא הָאַרְבֶּה הָלְאָה,

יִשָּׂאֵהוּ מִדְבָּרָה, יַם־סוּף יִתְקָעֵהוּ,

לֹא נִשְׁאַר גַּם אַרְבֶּה אֶחָד בִּגְבוּל מִצְרָיִם.

אִם נִפְלְאוֹת בּוֹרֵא רוּחַ רָאוּ עַם וָמֶלֶךְ,

לֹא זָכְרוּ הַשְפֵּל רוּחָם לִפְנֵי עֹשֵׂה פֶלֶא,

לֵאמֹר: "מֶלֶךְ הַגּוֹיִם מִי לֹא יִירָאֶךָ,

“וּמִי סָכָל יִמְנַע מֵעֲשׂוֹת דָּבָר צִוִּיתָ”.

זֹאת לֹא עָשׂוּ, כִּי אֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ,

עַל כֵּן שַׁלַּח אֶת הָעָם מִטּוּב לֵב מֵאֵנוּ,

וּלְשַׁלְּחֵם מִדַּאֲבוֹן נַפְשׁוֹתָם לֹא יָכֹלוּ,

כִּי יְיָ חִזֵּק אֶת לִבָּם לֹא יִתְּנֵמוֹ,

לֵאמֹר לָאֲסוּרִים צֵאוּ, עַד יִכְלֶה זָעַם.

---

השיר השנים עשר [רָם יְיָ, וּכְרוּמוֹ מִי רוֹמְמֵהוּ]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

רָם יְיָ, וּכְרוּמוֹ מִי רוֹמְמֵהוּ,

בִּשְׂרָפִים וּבְנֵי אֵלִים מִי יִדְמֵהוּ,

גַּם בָּם נַעֲרָץ אֵל, נוֹרָא גַּם עָלֵימוֹ,

אִם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶנּוּ נִפְלָאוּ,

נוֹרָאִים הֵם וּלְהַקְדִישׁ יָהּ נִבְרָאוּ,

גַּם הֵם מֵרוֹמְמוֹת אֵל לָטִים פָּנֵימוֹ,

נוֹרָא אֱלֹהִים, נוֹרָא הוֹד אֱלוֹהַּ,

וּשְׁמוֹ נִשְׂגָּב מִסּוֹד שׁוֹכְנֵי גָבוֹהַּ,

כַּאֲשֶׁר נִשְׂגָּב מִשּׁוֹכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר,

כָּל מַחְנוֹת הָאֱלֹהִים כָּל חֵיל שָׁמָיִם,

לִשְׁמוֹעַ קוֹל עֶלְיוֹן יַטּוּ אָזְנָיִם,

וּבְרִבְבוֹתָם אֲדֹנָי יִתֵּן אֹמֶר.

הַגֶּבֶר הֻקַם עָל הוּא הִשְׂכִּיל לָמוֹ,

הִשְׂכִּיל אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָּמוֹ,

הוּא שָׁר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבּוֹתַיִם.

אַף מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ בָּא אֵל הָהָרָה,

יוֹם לָנוּ מִימִינוֹ אֵשׁ דָת זָהָרָה,

וּבְרִבְבוֹתָם יָשׁוּב לִירוּשָׁלָיִם.

גַּם כָּל מַשְׂכִּיל יֹאמַר הַאִם יוֹצְרֵנוּ,

רַק עַל תֵּבֵל יוֹדְעָיו! רַק אֶת מַחֲנֵנוּ

הָאָדָם וּבְעִירוֹ, יָדָיו יָצָרוּ?

וּלְמִי כָּל הַמַּחֲנוֹת רוֹאוֹת עֵינֵינוּ,

כּוֹכָבִים אֵין מִסְפָּר עַל חוּג שָׁמֵינוּ,

הַלְּשָׁרֵת תֵּבֵל זֹאת יַחְדָּו יִנְהָרוּ?

אַךְ עֵין בָּשָׂר מַה תִּרְאֶה? מַרְאֶה עֵינָיִם,

אִם תַּבִּיט עַד מַעְלָה אֶל הַשָּמָיִם,

מַה תֶּחֱזֶה? כּוֹכְבֵי אוֹר שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ,

אַךְ לִמְקוֹם מוֹשַׁב אֵלִים בַּל עוֹבֶרֶת,

רוּחַ הֵם לֹא בָשָׂר, רַבֵּי תִפְאָרֶת,

לִרְאוֹתָם, אֶל עִוֵּר יִדְמֶה פִקֵּחַ.

אֶל מִי יֵרָאוּ, אֶל מִי יִתְוַדָּעוּ,

אֶל חַכְמֵי לֵב קֶרֶן יִצְרָם גָּדָעוּ,

בֵּין קֹדֶשׁ וּבֵין חוֹל נַפְשָׁם מַבְדֶּלֶת,

הָאֹמְרִים מַה נַּחְנוּ עָפָר וָאֵפֶר,

וּמְבַקְשִׁים עֹז מֵאֵל, חָכְמָה מִסֵּפֶר,

הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת טוֹב, בּוֹזִים אִוֶּלֶת.

הֵם יַעֲלוּ שָׁמַיִם עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

עֲלֵיהֶם רוּחַ אֶרְאֵלִים תָּנוּחַ,

מֶרְחַקִּים רַבִּים לֹא בֵינָם יַבְדִּילוּ,

כִּי לֹא מָקוֹם לֹא גֵו כַּאֲשֶׁר יֶּשׁ לָנוּ,

יֶשׁ לָהֶם, אַף לֹא מוֹטָה כַּאֲשֶׁר בָּנוּ,

עַל כֵּן פִּתְאֹם לַטּוֹב רַב טוּב יוֹבִילוּ.

מָה רַב יִתְרוֹן אוֹרָם עַל אוֹר זוֹרֵחַ,

גַּם לֵב יוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ בּוֹ שָׂמֵחַ,

כִּי מַה טּוֹב הוּא יַרְהִיב עֹז יוֹסִיף דָּעַת,

יִתֵּן חֵן יַנְחִיל כָּבוֹד גַּם יַנְחֵהוּ,

מִקְדְּשֵׁי אֵל מַרְאוֹת אֱלֹהִים יַרְאֵהוּ,

עֲדֵי קוֹל אֱלֹהִים אָזְנוֹ שֹׁמַעַת.

עַל קִרְבַת אֵלִים לָנוּ אַל תִּתְמָהוּ,

לֵאמֹר: הֲגַם שָׂרִים עַל כֹּל גָּבָהוּ,

עַד חֲלוֹם עַד יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יַעֲבֹרוּ,

כִּי יוֹצֵר הַמְּרוֹמִים עַל כֹּל נִשָּׂאוּ,

בִּדְבַר פִּיו אֶרֶץ וּמְלוֹאָה נִבְרָאוּ,

וּלְכֻלָּם חֹק אֶחָד אוֹתוֹ יִשְׁמֹרוּ.

אֲשֶׁר כֹּחַ רָם עַל שָׁפָל יָנוּחַ,

מֵעָבִים גֶּשֶׁם, מֵאוֹצָרוֹת רוּחַ,

מֵי יַמִּים יַרְבֶּה גַּם יַמְעִיט יָרֵחַ,

דֶּרֶךְ רִבְבוֹת שָׁנָה מִפֹּה עַד שֶׁמֶשׁ,

וּבְכֹחוֹ יַעֲמִיד מֵאָדָם עַד רֶמֶשׂ,

מֵאֶרֶז עַד אֵזוֹב מֶנּוּ צוֹמֵחַ.

כֵּן נֹגַהּ אֵל בִּבְנֵי אֵלִים צֹלַחַת,

רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַן נֹצַחַת,

וּכְרוּב קוֹרֵא לִכְרוּב אֹמֶר יַבִּיעַ,

אַף רוּחַ הָאָדָם סָבִיב לוֹ לָיִל,

אִם עַל יֵצֶר לִבּוֹ הוּא יִגְבַּר חָיִל,

נֵר תָּמִיד מִמְּרוֹמִים עָלָיו יוֹפִיעַ.

מַה יָּקָר הָאָדָם שׁוֹפֵט בַּשָּׁעַר,

מַחְכִּים פֶּתִי, נוֹתֵן דַּעַת לַנָּעַר,

פּוֹעַל כַּפָּיו מֵאוֹר שִׂכְלוֹ זָרוּחַ,

הֲלֹא אוֹת הוּא כִּי רוּחוֹ בּוֹ גוֹבֶרֶת,

עַל הַבָּשָׂר הַחַי הִיא מִשְׂתָּרֶרֶת,

אִם רַב מִן הַבָּשָׂר כֹּחַ הָרוּחַ.

הֲלֹא הָיְתָה טֶרֶם רֻקַּם לַגֶּבֶר,

תִּהְיֶה עוֹד אַחֲרֵי כִּי יוּבַל לַקֶּבֶר,

וּבְשָׂרוֹ עַד עֵת חַי, חַי הוּא מִמֶּנָּה,

אִם חַיָּה מֵאֵין גֵּו עוֹד תַּשִּיג יֶשַׁע,

אַף כִּי שָׁם יֵשׁ חַיּוֹת לֹא יָדְעוּ פֶשַׁע,

וּקְדוֹשִׁים בִּזְבוּל בּוֹ רָעָה אֵינֶנָּה.

אָכֵן אֱוִילִים דַּעַּת לֹא יָבִינוּ,

כִּי יֶשׁ צָבָא בַמְּרוֹמִים לֹא יַאֲמִינוּ,

עַל חַיִּים מֵאֵין גֵּו יֹאמְרוּ מָה אֵלֶּה,

כִּי לֹא יָבִין לֵב רָשָׁע גּוֹרֵשׁ רֶפֶשׁ,

כִּי לֹא נוֹצַר גֵו זֶה הַחְיוֹת בּוֹ נֶפֶשׁ,

אַךְ בַּעֲבוּר תַּעֲמֹד פֹּה גֵּוָהּ לָהּ כֶּלֶא.

הַגֵּד לָאֲנָשִׁים חֶשְׁבּוֹן לֹא לָמָדוּ,

מִגְדָּל בָּעִיר מִחוּצָה לָהּ מָדָדוּ,

סָכָל יִקְרָאוּךָ נִבְעַר מִדָּעַת,

כֵּן מַגִּיד אֶל נַעֲוֵה לֵב דִּבְרֵי קֹדֶשׁ,

אִם יַגִּיהוּ כַנֹּגַהּ בַּחֲצִי הַחֹדֶשׁ,

תַּחַת הוֹסֵף בּוֹ אוֹר יִתְּנוּ מִגְרָעַת.

אֵיךְ יַאֲמִינוּ פשְׁעִים יָקָר הָרוּחַ,

לִהְיוֹת רַב פָּעֳלִים בָּאָרֶץ שָׁלוּחַ,

הֲלֹא מִיָּקָר זֶה זוֹלֵל הוֹצִיאוּ,

בּוֹ לַעֲשׂוֹת רַק רַע כָּל הַיּוֹם חָשָׁבוּ,

בּוֹ עַל דַּם, עַל פֶּתַח רֵעַ אָרָבוּ,

עֶבֶד אֶל גֵּוֹו אֵיךְ פָּעֳלוֹ יַשְׂגִּיאוּ.

אַף זֹאת חַטַּאת צֹעַן עֲוֹן מִצְרָיִם,

עַרְלֵי לֵבָב הָיוּ עַרְלֵי אָזְנָיִם,

הֶדֶר רוּחַ הָאָדָם לֹא הִכִּירוֹ,

עַל כֵּן אֶל דִּבְרֵי משֶׁה לֹא שָׁעוּ,

כִּי אֵיךְ דִּבְרֵי עֶלְיוֹן מִפִּיו יִשְׁמָעוּ,

אִם לָעֶבֶד אֶל גֵּו רוּחָם הִסְגִּירוּ.

כִּי יַעֲקֹב בָּחַר יָהּ. לִסְגֻלָּה שָׂמוֹ,

תּוֹרוֹתָיו יוֹדִיעֵם, עֹז יִתֵּן לָמוֹ,

דִּבְרֵי שֶׁקֶר וּמַהֲתַלּוֹת חָשָׁבוּ,

אֵל מֵאָז אֶל גַּנִּים שָׂם חָרְבוֹת תֹּהוּ,

הוֹרָם כָּל זֹאת כִּי מִי מוֹרֶה כָמוֹהוּ,

אָז תּוֹעִים בַּתֹּהוּ מִפִּשְׁעָם שָׁבוּ.

חַטַּאת אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הוֹכִיחַ,

גַּלֵּי חֲמַת לָבָן בַּחֲלוֹם הִשְׁבִּיחַ,

מִי אֵל וּמִי חֲסִידָיו אָז יָדָעוּ,

גַּם זֶרַע חָם יוֹם קִוּוּ אוֹר וָאַיִן,

הֶרְאָם כִּי יֶשׁ חַיִּים לֹא תִרְאֵם עַיִן,

מִפַּחַד צָבָא זֶה כִּמְעַט גָּוָעוּ.

גַּם מַרְאוֹת אֵימָה מֵאָז לֹא הֶאֱמִינוּ,

הֶרְאָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה בַּעֲבוּר יָבִינוּ,

מִי הָעָם עָבְדוּ בוֹ וּבְמִי פָּשָׁעוּ,

מִפִּי יוֹרְדֵי דוּמָה מוּסָר קִבֵּלוּ,

מִיּוֹצְאֵי מֵעֵיהֶם אֲשֶׁר חִבֵּלוּ,

זֹאת נַחֲלַת לֵצִים בִּנְבִיאִים תִּעְתָּעוּ.

צוּרִי! מִתּוֹרָתְךָ כָּל זֹאת לָמַדְתִּי,

וּבְצֵל חָכְמָתָהּ לָשֶׁבֶת חִמַּדְתִּי,

כִּי אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בָּהּ מָצָאתִי,

אָנָּא! לָשִׁיר בִּקְהַל עַם הַצְלִיחֵנִי,

הַגֵּד חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ הַשְׂכִּילֵנִי,

אֵלֶיךָ אֵלִי עֵינַי נָשָׂאתִי.

אִם הַמַּחְלְקוֹת^[1] הַשְׁלשָׁה פַּחַד מָלֵאוּ,

הָרְבִיעִית הַזֹּאת הַפֵּל אֵימָתָה יָסָפָה,

אֶת מַטֵּה אַף אֱלֹהִים עַל צָרִים הֵנִיפָה,

כִּי מַטֵּה אַפּוֹ צָרַת קָמָיו בּוֹ פּוֹרֵחַ,

הֶעֱלָה נִצּוֹ, פּאֹרוֹתָיו עִנְּבֵי רוֹשׁ הִבְשִׁילוּ,

וַיְמַלְאוּ כּוֹס הַחֵמָה יַיִן מָלֵא מֶסֶךְ,

יֵינוֹ וּשְׁמָרָיו שָתוּ מָצוּ רִשְׁעֵי אָרֶץ,

וּבְמִשְׁתֶּה כּוֹס הַחֵמָה עֵינֵיהֶם נִפְקָחוּ,

לִרְאוֹת מִי הֵם הָעֲבָדִים עַד כֹּה בָם הֶחֱזִיקוּ,

כִּי נַחֲלַת יְיָ הֵם, עַם בָּחַר מִקֶּדֶם,

אָז נָפַל פַּחְדָם עֲלֵיהֶם, מִגָּדְלָם חַתּוּ,

שָׂרִים הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, רוֹזְנִים הִתְחַנֵּנוּ,

נָאם שָׂרֵי קֹדֶשׁ קוּמוּ, מֵאַרְצֵנוּ צֵאוּ,

כִּי עַבְדֵי אֱלֹהִים אַתֶּם, עַתָּה יָדַעְנוּ.

כִּי עֹז לֵאלֹהִים מִקַּדְמוֹנִיּוֹת הֵבִינוּ,

אִם אֶל תַּנִּין נֶהְפַּךְ מַטֵּה וּלְדַם הַמָּיִם,

יָדְעוּ כִּי לַהְפּוֹךְ הַחֻקִּים יֵשׁ בָּאֵל כֹּחַ,

צֵאת כִּנִּים מֵעָפָר, אָבָק רַב מִמְּעַט פִּיחַ,

הֶרְאָם כִּי אֵל בּוֹרֵא חֲדָשׁוֹת, יֵשׁ מֵאַיִן,

אִם בִּדְבַר פִּיו מֵתָה דָגָה, בָּא הַצְפַרְדֵּעַ,

בָּא הֶעָרוֹב, בָּא אַרְבֶּה בַּעַל הַכְּנָפַיִם,

יָדְעוּ כִּי מֵרֶמֶשׂ עַד חַיָּה לוֹ יִשְׁמָעוּ,

מִמִּטְרַת גֶּשֶׁם וּבָרָד, מֵאֵשׁ מִסָּעַר,

מֵרוּחַ יָם חָזָק וּמֵרוּחַ קָדִימָה,

רָאוּ כִּי תַחַת רַגְלָיו כָּל אוֹצְרוֹת רָקִיעַ,

אִם עַל פִּיו בָּא כָל נֶגַע, עַל פִּיו סָר כָּל נֶגַע,

יָדְעוּ כִּי עֶלְיוֹן שַׁלִּיט עַל חַיִּים וָמָוֶת,

וַעֲדֶן לֹא יָדְעוּ כִּי הוּא אֵל נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

עִמּוֹ עֹז גַּם חֶדְוָה וּבְמִקְדָּשׁוֹ תִּפְאָרֶת,

רַב טוּב בַּל יַשְׂכִּילוּ, שַׁעֲשׁוּעִים לֹא יָדָעוּ,

נַעֲלָה לִמְאֹד מִכָּל טוֹבָה נַפְשָׁם יוֹדַעַת,

מִכָּל חֲמֻדוֹת אֶרֶץ מִמִּגְדֵי שָׁמָיִם.

כִּי מִנְּפָשׁוֹת לֹא יָדְעוּ אֵל אֵלֶּה נֶעְלָמוּ,

עִם עֲנָוִים סוֹדוֹ, בּוֹ יִשְׁרֵי לֵב יִשְׂמָחוּ,

וּמַלְאָכָיו סָבִיב לָהֶם רַגְלָם יִשְׁמֹרוּ,

כִּי מַחֲנוֹת אֵין מִסְפָּר וּגְדוּדִים לֹא יִמָּנוּ,

לִפְנֵי כִסֵּא אֵל מִשְׁתַּחֲוִים גִּבּוֹרֵי כֹחַ,

הֵם מַלְאָכָיו, יִקְרָא לָהֶם יאֹמְרוּ הִנֵּנוּ,

יֵרָאוּ לִטְהָר לֵב יִתְוַדְּעוּ לִיקָר רוּחַ,

יִרְאֶה צַדִּיק מַרְאוֹת אוֹר לֹא תִרְאֵם עֵין רֹאִי,

יִשְׁמַע קוֹלוֹת לֹא תִשְׁמָעֵם אֹזֶן שֹׁמָעַת,

כִּי יִגְּשׁוּ אֶל סֻלַּם הַחָכְמָה מֻצָּב אַרְצָה,

יַעֲלוּ בוֹ עַד רֹאשׁוֹ הַמַּגִּיעַ שָׁמָיְמָה,

בֵּין מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים יִשְׁרֵי לֵב יִתְהַלָּכוּ.

כִּי אֵל אֹהֵב צַדִּיקִים אֹהֵב עַנְוֵי אָרֶץ,

יִתֵּן רוּחוֹ עֲלֵיהֶם דָּבָר יַשְׁמִיעֵמוֹ,

אַךְ עוֹזְבֵי יְיָ מָה הֵם, הֲיִתְקוֹמֵמוּ?

יוֹם יִשְׁפְּטֵם אֱלֹהִים הַאֶל אֵל יִתְגַּבָּרוּ,

לוֹ עֹז וּגְבוּרָה, עִמּוֹ הַמְּשֵׁל וָפַחַד,

תַּחְתָּיו מַכְנִיעַ זֵדִים בִּזְרוֹעָם בָּטָחוּ,

הַמַּחְרִידִים נֶפֶשׁ חוֹטֵאת וּמְבַעֲתִים רוּחַ,

אֶל מוֹרְדֵי אוֹר יִלָּווּ, לִמְנַאֲצֵי אֱלוֹהַּ,

לָכֵן מִי זֶה יָרֵא אֶת יְיָ אַשְּרֵהוּ,

אִם חוֹבֵק אַשְׁפַּתּוֹת מֵעוֹנִי יִשְׁאַל לָחֶם,

יוֹחִיל לַכָּבוֹד וִיקַו לַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת,

וּרְשָׁעִים אִם בֵּין כּוֹכָבִים קִנָּם יָשִׂימוּ,

מִשָּׁם יוֹרִידֵם אֶל תַּחְתִּית אֶרֶץ יִשְׁפָּלוּ,

עַל כֵּן גִּבּוֹרִים מֵעוֹלָם וּמַלְכֵי קֶדֶם,

לֹא הִקְרִיב אֱלֹהִים אֵלָיו לֹא זָרַח לָמוֹ,

אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם אִישׁ דַּךְ וּשְׁפַל רוּחַ,

וּבֹו בָחַר אֵל לִהְיוֹת נַחֲלָתוֹ בָּאָרֶץ,

רָאָה כִּי זֶרַע אֱמֶת יוֹצִיא מִתְּלָמֶיהָ,

עִמּוֹ כָּרַת אֵל אֶת הַבְּרִית. לֹא תָפֵר נֶצַּח,

לִהְיוֹת לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו לֵאלֹהִים סֶלָה.

אֶת לֹא עָשָׂה אֶל כָּל גּוֹי אֶל צֶאֱצָאָיו יַעַשׂ,

מִבְּנֵיהֶם יָקִים לִנְבִיאִים וּלְשָׂרֵי קֹדֶשׁ,

תּוֹרוֹתָיו יוֹדִיעֵם וִילַמְּדֵם חֻקֵּי צֶדֶק,

אוֹר גּוֹיִם יִהְיוּ עַד קַצְוֵי אֶרֶץ יָהֵלּוּ,

עֵינוֹ עֲלֵיהֶם וּמִהְיוֹת גּוֹי לֹא יִשְׁבֹּתוּ,

וּכְזָהָב יִצָּרֵף בַּכּוּר עַל אֵשׁ לֹהֶטֶת,

טֶרֶם יַעֲשֶׂה הַצּוֹרֵף מִמֶּנּוּ כָּל כֶּלִי,

כֵּן בַּעֲבוּר צָרֵף עַמּוֹ בַּכּוּר הֵבִיאֵהוּ,

וּכְתֹם חֶלְאָתוֹ מִכּוּר בַּרְזֶל יוֹצִיאֵהוּ,

אָז עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֶלְיוֹן יִתְּנֵהוּ.

הֵן רַבּוֹת כָּאֵלֶּה שִׂפְתֵי משֶׁה תַּבַּעְנָה,

יוֹם עָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה וּבְשֵׁם אֵל צִוָּהוּ,

"כֹּה אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא יוֹצְרֵנוּ,

"הוּא מֶלֶךְ כָּל הַגּוֹיִם מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ,

“שַׁלַּח עַם כָּבַשְׁתָּ לַעֲבָדִים כִּי לִי הֵמָּה”.

אַךְ אֶל עִקֵּשׁ לֵב אִמְרֵי משֶׁה מַה פָּעָלוּ,

נַחֲלֵי חֶמְאָה וּדְבַשׁ מִפִּיו יוֹם יוֹם שָׁטָפוּ,

וּבְלֵב נָבוֹן נֶגֶד פָּנָיו אֶל רוֹשׁ נֶהְפָּכוּ,

אִישׁ כִּחֵשׁ לָאֵל מִמַּעַל אֵיךְ יָבִין אֵלֶּה,

כִּמְצַחֵק נִדְמָה לוֹ וּכְבוֹדֵא דִבְרֵי שָׁקֶר.

לוּ יִדְרוֹשׁ אִישׁ חָכָם רַק עַל מַרְאֶה עֵינָיִם,

כִּי אֱמֶת דּוֹבֵר פִּיו יוֹדְעִים כֻּלָּם יוֹדוּהוּ,

וֶאֱוִילִים לֹא לָמְדוּ חָכְמָה עָלָיו יִשְׂחָקוּ,

עַל לַהֲקַת חֲכָמִים מַהְבִּילִים הֵם יִתְאַמֵּרוּ,

אַף כִּי הַגֵּד אֶל עֶרֶל לֵב תַּעֲלֻמוֹת קֹדֶשׁ,

“מָה אֵלֶּה”? יֹאמַר, רוֹמְמוֹת אֵל לִבּוֹ יַחֲשִׁיכוּ,

אוֹ מָה אוֹתוֹת לַמֵּאָה וּמוֹפְתִים לֶאָלֶף,

אִם יַחְרִידוּ רֹאֵיהֶם, יַבְהִילוּ פּוֹשֵׁעַ,

נֹגַהּ אֱלֹהִים אֶל לֵב אָפֵל לֹא יָבִיאוּ,

רַק עֹשֶׂה כֹּל יַעֲשֶׂה זֹאת בָּאֹפֶל יַגִּיהַּ.

כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ עַל לִבּוֹת בּוֹזָיו יַתְוֶנּוּ,

בִּתְנוּמוֹת עַל מִשְׁכָּבָם בַּחֲלוֹמוֹת יַחֲלֹמוּ,

אֵין מִלְּבַדוֹ עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת עַד אֵין חֵקֶר,

וּלְכַבֵּד לִמְכַבְּדָיו אֶת בּוֹזָיו יַרְאֶה אֵלֶּה.

בַּעֲבוּר אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ בָּא אֶל אֲבִימֶלֶךְ,

בַּעֲבוּר יַעֲקֹב בָּא אֶל לָבָן בַּחֲלוֹמוֹת לָיְלָה.

חָזוּ וַיִּירָאוּ, שָׁמְעוּ וַיִּכָּנֵעוּ,

מַרְאוֹת נֶפֶשׁ יַעֲשׂוּ זֹאת, לֹא מַרְאֶה עֵינָיִם,

וּבַעֲבוּר יִשְׂרָאֵל הִפְלִיא כֵן עִם מִצְרָיִם,

מֵחֶזְיוֹנוֹת חַתּוּ וּבַחֲלוֹמוֹת דֻּכָּאוּ.

מַחְלֹקֶת הָרְבִיעִית הַזּאֹת מִכֹּל קָשָׁתָה,

פָּעֲלָה בָּהֶם זֹאת, כִּי נוֹרָאִים אוֹתוֹתֶיהָ,

עַל כֵּן נוֹרָא גַּם הַמּוֹפֵת בָּא לִפְנֵי זָעַם,

כִּי אָמַר יְיָ אֶל משֶׁה וַיְצַוֵּהוּ:

"הַפַּעַם תַּטֶּה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם,

"וִיהִי חשֶׁך אָיוֹם עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם,

“יָמִישׁ אֶת צָרַי, קוּם מִתַּחְתָּם בַּל יוּכָלוּ”.

מַה נּוֹרָא הַמּוֹפֵת הַזֶּה! רַבּוֹת יוֹרֵנוּ,

כִּרְאִי הוּא, צִדְקַת מִשְׁפְּטֵי אֵל בּוֹ תֵרָאֶינָה,

לָאֱוִילִים יַגִּיד קָשׁוֹת, לָרְשָׁעִים יוֹכִיחַ,

לֵאמֹר: "שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ עַד מָתַי תֶּהְבָּלו

"לַעֲשׂוֹת תּוֹעֵבוֹת, וּמִפָּנַי לֹא תִירָאוּ,

"בַּמַּחְשָׁךְ עֲשִׂיתֶם, אֲמַרְתֶּם מִי רוֹאֵנוּ,

"הוֹי זֵדִים! הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹכֶם תַּאֲמִינוּ.

"וּבְמִסְתָּרִים גַּם מִפָּנַי יִסָּתֵר גָּבֶר,

"הִנֵּה אֶשְׁלַח חשֶׁךְ מֵאָז לֹא יָרַד אָרְצָה,

"בּוֹ אַחְשִׁיךְ עֵינֵיכֶם עֵת בַּמְּרוֹמִים הַשֶּׁמֶשׁ,

"לֹא תִרְאוּ צָהֳרָיִם, לֹא תִרְאוּ אִישׁ אָחִיהוּ,

"אַךְ תִּרְאוּ כִּי גַּם בָּאֹפֶל אֶת כֹּל אַשְקִיפָה,

"כִּי מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים בּוֹ אֶשְׁלָחָה.

"בַּאֲפֵלָה זֹאת נָתִיב אֶל אַפִּי אֲפַלֵּסָה,

"רַק אֲלֵיכֶם יֵרָאוּ, רַק אֶתְכֶם יָצִיקוּ,

"לֹא אֶת עַמִּי הַיּוֹשְׁבִים עִמָּכֶם בֶּחָדֶר,

"אָז תֵּבוֹשׁוּ, עִם מִי הֲרֵעוֹתֶם תָּבִינוּ,

"כִּי בָנִים, אוֹר עוֹלָם תּוֹרַת חַיִּים יִנְחָלוּ,

"כַּמָּאוֹר יִהְיוּ, אֶל אוֹרָם גּוֹיִם יֵלֵכוּ,

"כִּבַּשְׁתֶּם לַעֲבָדִים תַּחַת יֶדְכֶם נִכְלָאוּ,

"מֵרֹב עֲבוֹדָתָם אֱכוֹל לַחְמָם שָׁכָחוּ,

"וּמִפַּחַד נוֹגְשֵׂיהֶם אוֹר בֹּקֶר תִּעֵבוּ,

"עַתָּה יָמֵשׁ אֶתְכֶם חשֶׁךְ יֶאֱסָרְכֶם אֹפֶל,

"וִישִׂימְכֶם כַּאֲסִירֵי בַרֶזל וּכְיוֹשְׁבֵי כֶלֶא,

"מִפַּחַד מַרְאוֹת אֵימָה, מֵחֵיל גֵּיא צַלְמָוֶת,

"אַף כִּי אֵין בַּרְזֶל, מִתַּחְתֵּיכֶם לֹא תָקוּמוּ.

"אַנְשֵׁי שֶׁקֶר וּמְתֵי שָׁוְא אֶת רֹאשָׁם הֵנִיעוּ,

"עַל דִּבְרֵי אֵל אֱמֶת מִפִּי אִישׁ נֶאֱמָן רוּחַ,

"וַתֹּאמְרוּ מָה אֵלֶּה, אַךְ מַחֲזוֹת כָּזָב הֵנָּה,

"וּלְתַעֲלוּלֵי מוֹשֵׁל זָדוֹן הִטִּיתֶם אֹזֶן,

"אֶל זַעֲקַת הַכְּסִיל: אַל יִשְׁעוּ אֶל דִּבְרֵי שָׁקֶר,

"עַתָּה מִמַּחֲזוֹת אֵימָה, מִמַּבְהִילֵי נָפֶשׁ,

"גַּם הַשְׂכֵּל גַּם תִּקְוָה לֹא עוֹד בָּכֶם תִּמְצָאוּ,

"כִּי מַחְשְׁבוֹת שָׁוְא וּרְעוּת רוּחַ אֶתְכֶם יָצִירוּ,

"וּלְאַנְשֵׁי אֱמֶת אוֹר צַלְמָוֶת לָהֶם בֹּקֶר,

"אֵין לָהֶם מַחְשָׁךְ מַרְאוֹת יָגוֹן לֹא יַבִּיטוּ,

"מַרְאוֹת כָּאֵלֶּה אֶל לֵב טָהוֹר לֹא יָבוֹאוּ,

"וִידַעְתֶּם אָז כִּי יֵשׁ גַּם עֹנֶג, יֵשׁ גַּם נָגַע,

"אֹזֶן לֹא תִשְׁמָעֶנּוּ, עַיִן לֹא תִרְאֶנּוּ,

"כִּי תִרְאוּ בָאֹפֶל זֶה אֶת לֹא רָאֲתָה עָיִן,

"מִמּוֹפֵת הָאָיוֹם הַזֶּה פּוֹשְׁעִים יָבִינוּ,

"מָה אֲיוּמוֹת תִּהְיֶינָה הָאוֹתוֹת תָּבֹאנָה,

"כִּי גַּם רֵאשִׁית אוֹנָם בִּמְצוּקַת רוּחַ מֵתוּ,

“גַּם חֵיל הַבָּאִים בַּיָּם בִּמְהוּמוֹת נִצְמָתוּ”.

חָכְמַת אֵל מָה רַבָּה לִתְבוּנָתוֹ אֵין חֵקֶר,

מִשְׁפָּטָיו יַיְשִׁירוּ לֶכֶת זֶה דַּרְכָּם לָמוֹ,

מִקַּל אֶל כָּבֵד מִכָּבֵד אֶל כָּבֵד מֶנּוּ.

צָרַת הַמּוֹפֵת הָרִאשׁוֹן רַק מַרְאֶה עָיִן,

תַּנִּין מַחְרִיד רָאוּ שִׁנָּיו לֹא בָּם שֻׁלָּחוּ.

צָרַת הַמּוֹפֵת הַשֵּׁנִי עַד עוֹר הִגִּיעָה,

כִּנִּים רָמְשׂוּ עֲלֵיהֶם אֶת עוֹרָם יִגְרֹדוּ.

צָרַת הַמּוֹפֵת הַשְּׁלִישִׁי גַּם גֵּו הִכְאִיבָה,

כִּי הַשְּׁחִין בִּבְשָׂרָם אֲבַעְבֻּעוֹת פּוֹרֵחַ.

צָרַת הַמּוֹפֵת הָרְבִיעִי נֶפֶשׁ הֵצִירָה,

כִּי מִמִּשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים נִבְהָלוּ.

עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה גַּם הָאוֹתוֹת הָלָכוּ,

אוֹת דָּם קַל, לֹא רַבִּים מֵתוּ מֵחֹסֶר מַיִם,

כִּי יָכְלוּ הוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ אִם חָפָרוּ.

אוֹת הֶעָרוֹב הִכְבִּיד עוֹד, כִּי אֵין מַלֵּט מֶנּוּ,

לוּלֵי כִּי לֹא עַל כֻּלָּם אֲרָיוֹת הִשְׁלִיחַ.

אוֹת בָּרָד הִכְבִּיד יוֹתֵר, כִּי לֹא הֶחֱיָה נֶפֶשׁ,

לוּלֵי כִּי בַּעֲצַת עֶלְיוֹן בַּבָּתִּים נִמְלָטוּ,.

כָּבֵד מִכָּל אוֹת, הַבְּכוֹרִים כִּי יַחְדָּו מֵתוּ,

גַּם הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם בּוֹ הָטְבָּעוּ,

וּבְכָל מַחְלֹקֶת צִוָּה אֵל גַּם מִשְׁלַחַת.

בָּאוֹתוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מִשְׁלַחַת הַצְּפַרְדֵּעַ,

מִתַּחַת לָאָרֶץ מִמֵּי הַיְאוֹר עָלָתָה.

בָּאוֹתוֹת הַשְּׁנִיּוֹת, מִשְלַחַת חַיְתוֹ אָרֶץ,

מִן הָאָרֶץ מִשָּׂדֶה מִמִדְבַּר מִיָּעַר.

בָּאוֹתוֹת שְׁלִישִׁיּוֹת, מִשְׁלַחַת עוֹף שָׁמַיִם

הַמְּעוֹפֵף בִּפְנֵי רָקִיעַ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

בָּאוֹתוֹת רְבִיעִיּוֹת, מִשְׁלַחַת מַרְאוֹת פַּחַד,

מֵעַל לָרָקִיעַ, כִּי לֹא בָאָרֶץ נִבְרָאוּ.

הִתְבּוֹנֵן נִפְלָאוֹת אֵל, הָבֵן כָּל מַעְגַּל ישֶׁר,

כִּי גַּם קִנְיָנֵיהֶם עַל דֶּרֶךְ זֶה אָבָדוּ.

הָרִאשׁוֹנִים אָבְּדוּ טוֹב, כִּי מֵתָה הַדָּגָה,

הַשְּׁנִיִּים הִכְבִּידוּ, כִּי מֵת מִקְנֶה מִצְרַיִם,

הַשְּׁלִישִׁים הִקְשׁוּ עוֹד שִׁבְּרוּ מַטֵּה לָחֶם,

עַל כָּל הָרְבִיעִים, כִּי נַפְשׁוֹת אָדָם שִׁחֵתוּ.

כִּשְׁמוֹעַ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹפֶל וּמִשְלַחַת,

אֲשֶׁר צִוָּה אֵל עַל עֲדַת לֵצִים אֹהֲבֵי רֶשַׁע,

חָגַר בְּעוֹז מָתְנָיו לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ,

אִם יָדַע כִּי גַאֲוַת לֵץ הִתְחַדְּשָׁה כַּנֶּשֶׁר,

רַע לִבּוֹ מִלְּפָנִים תַּעֲלוּלִים בּוֹ יִמְשֹׁלוּ,

כִּי אִם אֵל דִּבֵּר אֶת לִבּוֹ הִכְבַּדְתִּי אָנִי,

מִי יֵקַל אַחֲרֵי הִכְבִּיד, אוֹ מִי יִרְפָּאֶנּוּ,

לֹא נִמְנַע מֵהֲלוֹךְ אֶל פַּרְעֹה כַּכְּפִיר בּוֹטֵחַ,

בַּעֲבוּר הַגֵּד לוֹ חָזוּת קָשָׁה מוֹפֵת פֶּלֶא,

אֲשֶׁר בּוֹא יָבוֹא אִם יֵט יָדוֹ עַל שָׁמָיִם,

כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל פַּרְעֹה דִּבֶּר פִיו דִּבְרֵי ישֶׁר

"אֵיךְ שִׁקַּרְתֶּם בֶּאֱמוּנַתְכֶם, שָׂרִים וָמֶלֶךְ,

"אֵיךְ סָר פַּחְדְּכֶם רֶגַע סָר בַּעַל הַכְּנָפַיִם,

"הַאֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי עוֹד קָשׁוֹת מֵאֵלֶּה

"אֲשֶׁר יִסֵּר אֶתְכֶם בָּם יִפְקוֹד הָאֵל עַתָּה,

"נִפְלָאוֹת הֵנָּה מֵאָז לָכֶם לֹא נוֹדָעוּ,

"אִם אוֹתוֹתָיו שָׂם בָּכֶם בִּבְשַׂרְכֶם נָגָעוּ,

"אֲשֶׁר יָשִׂים עוֹד גַּם נַפְשׁוֹתֵיכֶם יָצִיקוּ,

"תֵּחַתּוּ מִצָּבָא רַב בָּאֹפֶל יַהֲלֹכוּ,

"וּכְבוֹא פַּחְדְּכֶם אֶת לֹא הֶאֱמַנְתֶּם תֵּדָעוּ,

"כִּי מִמַּרְאוֹת תִּרְאוּ עֵת לֹא תִרְאוּ שֶׁמֶשׁ,

"כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ מִדּוֹר דּוֹר תָּבִינוּ,

"גַּם יַעַן מַה בָּחַר בָּם מִכָּל עַם תַּשְׂכִּילוּ,

"הִנֵּה דִּבַּרְתִּי, אֶת רוּחִי לָכֶם הִבַּעְתִּי.

"אִם ישֶׁר אֲמָרַי אָזְנֵיכֶם לֹא פִתֵּחוּ,

"גַּם לָתֵת מוֹפֵת לֹא אַתֶּם מֶנִּי תִשְׁאָלוּ,

"אֶעֱשֶׂנּוּ אֶל לֹא בִקְּשׁוּהוּ, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי,

"כִּי אֱמֶת דִּבַּרְתִּי תִרְאוּ מֵאֵין עֵינַיִם,

“אֶת לֹא הִכַּרְתֶּם בָּאוֹר תַּכִּירוּ בַּחשֶׁךְ”.

כִּרְאוֹת דּוֹבֵר צֶדֶק כִּי שָׁמְעוּ וַיַּחְרִישׁוּ,

גַּם אִם יַרְבֶּה דַבֵּר, לִדְבָרָיו לֹא יַקְשִׁיבוּ,

וַיְמַהֵר^[2] וַיֵּט אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמַיִם,

וַיְהִי פִתְאֹם חשֶׁך אֲפֵלָה עַל מִצְרַיִם,

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הַיּוֹשְׁבִים גַּם יַחַד,

אִישׁ יַכִּיר בַּנֶשֶף לֹא הִכִּיר בַּצָּהֳרָיִם,

לֹא יַעַן אָמַר אֵל לַשֶּׁמֶשׁ לֹא תָהֵלִּי,

יָרֵחַ לֹא תִגַּה כּוֹכָבִים לֹא תַזְהִירוּ,

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל הָאָרֶץ

כּוֹכָבִים הִזְהִירוּ, אוֹר נָגַּה יָרֵחַ,

אַף לֹא יַעַן עָנָן וַעֲרָפֶל כִּסּוּ אֶרֶץ,

כַּמַּרְאֶה סַפִּיר הָיָה מַרְאֶה הָרָקִיעַ,

רַק מֵרְשָׁעִים מָנַע אוֹר וַיְצַו לָהֶם אֹפֶל,

כִּי עֹשֶׂה פֶלֶא שָׁלַח מֵאוֹצָרוֹ חשֶׁךְ,

וַיַּחְשִׁיךְ מִסָּבִיב עֵינֵי כָל פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

כַּתַּבְלוּל הַמְכַסֶה עֵין אָדָם וִיעַוְּרֶנָּה,

כֵּן עִוֵּר חשֶׁךְ זֶה עֵינֵי יוֹשְׁבֵי מִצְרַיִם,

שֶׁמֶשׁ זָרְחָה עֲלֵיהֶם אַךְ הֵם לֹא רָאוּהָ,

כָּעִוֵּר הַמְמַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה כֵּן מִשֵּׁשׁוּ,

עוֹד רָעִים מֵעִוְרִים אֲלֵיהֶם הִתְמַשָּׁלוּ,

עִוֵּר הוֹלֵךְ דֶּרֶךְ אִם נִשְׁעַן עַל פִּקֵּחַ,

לַחְמוֹ יֹאכַל שָׁקֵט יֵינוֹ יִשְתֶּה בּוֹטֵחַ,

לֹא כֵן אֵלֶּה הָמֵשׁ מִמְּקוֹמָם לֹא יָכֹלוּ,

לַחְמָם לֹא שָׁאָלוּ, יֵינָם מֵי רוֹשׁ חָשָׁבוּ,

כִּי בִטְחָה לֹא יָדָעוּ, שֶׁקֶט לֹא מָצָאוּ,

אִם עֵת הָחֵל הַחשֶׁךְ עִוְרִים הִתְאַמֵּרוּ,

לֵאמֹר: "תַּחַת מִכְסֶה הָאֲפֵלָה נִסְתַּתֵּרָה,

"עִם כָּל חַטּאֹתֵינוּ נֵשֵׁב בֶּטַח תַּחְתֶּיהָ,

“עַד יַעֲבוֹר זַעַם כִּי בַּמַּחְשָׁךּ מִי רוֹאֵנוּ”.

מִפַּחַד פִּתְאֹם אֲחָזָתָם נוֹדַע לָמוֹ,

כִּי גַּם בַּחשֶׁךְ לֹא יִסָּתְרוּ פּוֹעֵלי אָוֶן,

מִפְּנֵי יְיָ יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶךְ,

לוֹ לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה,

כִּי גַּם בָּאֲפֵלָה חִצֵּי חֲמָתוֹ הָלָכוּ,

כִּי אִם הָיוּ עֵינֵיהֶם כָּאֲטוּמוֹת בָּאֹפֶל,

מֵרְאוֹת אִישׁ אֶת אָחִיו מֵרְאוֹת אוֹר יוֹם זוֹרֵחַ,

הָיוּ כִּשְׁקוּפוֹת לִרְאוֹת אֶת לֹא תִרְאֶה עַיִן,

מַלְאָכִים רָעִים רָאוּ מַרְאֵיהֶם אֵימָתָה,

מַרְאוֹת זָרוֹת, בַּלְּהוֹת צַלְמָוֶת, לַהֲבֵי פַחַד,

מֵחֶרְדַת הַמַּרְאֶה כִּמְעַט נַפְשָׁם יָצָאָה,

נִרְפּוּ מֵעֲמוֹד עַל רַגְלָם, מִתַּחְתָּם לֹא קָמוּ,

כַּגִּבּוֹר יָמִישׁ אִישׁ מִלֶּכֶת יִמְנָעֶנּוּ,

כֵּן הֵמִישׁ הָאֹפֶל הַזֶּה שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ,

מֵאֵין בַּרְזֶל וַאֲסוּרִים כֻּלָּם בּוֹ נֶאֱסָרוּ,

כָּל הַנּוֹפֵל בּוֹ נִדְמָה אֶל אַסִּיר בַּכֶּלֶא,

אִישׁ עוֹבֵר אֹרַח אוֹ אִישׁ הָעוֹבֵד שָׂדֵהוּ,

וַיְמִישֵׁהוּ הַחשֶׁךְ רַגְלָיו שָׁם תַּעֲמוֹדְנָה,

לֹא יָמִישׁ מִמְּקוֹמוֹ עַד מוֹעֵד כָּלָה זָעַם,

וַתְּהִי הָאֲפֵלָה אֲיוּמָה מִנְּשׂוֹא כָּבֵדָה,

אֲשֶׁר יָצְאָה מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית מִגֵּיא צַלְמָוֶת,

יָמִים שָׁלשׁ לֹא מָשָׁה מֵעֶרֶב עַד עָרֶב,

אִם מַרְאוֹת פַּחַד רָאוּ מִתּוֹךְ הָאֹפֶל,

עֵת הַמְּאוֹרוֹת אֲשֶׁר לֹא יִשְׁבֹּתוּ לֹא רָאוּ,

יָדְעוּ כִּי לֹא עֵינֵי בָשָׂר תִּרְאֶינָה אֵלֶּה,

אַךְ רַב מִמַּרְאֵה עַיִן תִּרְאֶה הָרוּחַ.

וּמַה נִפְלָא זֹאת כַּאֲשֶׁר מִפַּחַד נִרְדָּמוּ,

הִשְׂכִּילוּ כִּי בֵית יַעֲקֹב אַךְ שָׂשׂוֹן יַשִּׂיגוּ

כִּי יִשְׂרְאֵלִי הַיּוֹשֵׁב עִם מִצְרִי בֶּחָדֶר,

פַּחַד לֹא יָדַע וּכְיוֹם אֶתְמוֹל רֹאֶה שֶׁמֶשׁ,

פַּעֲמֵי רַגְלָיו וַאֲמָרָיו הַמִּצְרִי שׁוֹמֵעַ,

אֲמָרָיו כִּי נָעֵמוּ וּפְעָמָיו נָכוֹנוּ,

יָרֹן יֵצֵא אֶל פָּעֳלוֹ גַּם יָשׁוּב שָׂמֵחַ,

הַמִּצְרִי בִּמְצוּקַת נַפְשׁוֹ נֹהֵם מִפָּחַד,

הַיִּשְׂרְאֵלִי דּוֹבֵר עַל לִבּוֹ וִינַחְמֶנּוּ,

עַיִן הָיָה לָעִוֵּר, רֶגֶל לַפִּסֵחַ,

אִם רָעֵב הֶאֱכִילָהוּ, אִם צָמֵא הִשְׁקָהוּ,

לָכֵן כַּיָעֶה הַמְבַעֵר גָּלָל מִבַּיִת,

בִּעֲרוּ מַעֲשֵׂיהֶם מִלֵּב צַר שִׂנְאָה נוֹשֶׁנֶת,

אִם חַסְדֵי עָשׁוּק אֶת עוֹשְקוֹ מֵרָע יַצִּילוּ,

גַּחֲלֵי אֵשׁ הֵם מַעֲלִים לֶהָבָה בּוֹעָרֶת,

תֹּאכַל שִׂנְאַת עוֹשְׁקוֹ וּבְאַהֲבָה תַּחֲלִיפֶנָּה,

אַף כֵּן שׂוֹנְאֵי בֵית יַעֲקֹב אַחֲרֵי עֲבוֹר זָעַם,

בֵּרְכוּ לִשְׂנוּאֵיהֶם אֶת יִשְׂרָאֵל אָהָבוּ,

כִּי אָמְרוּ: "אַשְרֵי הָעָם הַזֶּה שֶׁלּוֹ כָּכָה,

"מִי בָנוּ כָהֶם אַנְשֵׁי דַּעַת אֹהֲבֵי רֵעַ,

"מִי הַמְּשַׁלֵּם טוֹב תַּחַת רַע מֵאַהֲבַת חֶסֶד,

"אַךְ עַם יְיָ הוּא, אֱלֹהָיו יֶאֱהָבֶנּוּ,

"כַּאֲשֶׁר יוֹם יוֹם דּוֹבֵר משֶׁה, דּוֹבֵר אִישׁ צֶדֶק,

"יַעַן זֹאת אֶל אָהָלֵיהֶם לֹא קָרַב כָּל נֶגַע,

"גַּם כִּי יֵשְׁבוּ בַּחשֶׁךְ יְיָ אוֹר לָמוֹ,

"אֵיךְ עַם נִכְבַּד בָּזִינוּ בִּבְרִיתוֹ שִׁקַּרְנוּ?

"בּוֹשְׁנוּ כִּי כָשַׁל אֱמֶת בִּרְחוֹבוֹת מִצְרַיִם,

"כָּשַׁל בַּצָּהֳרָיִם אוֹר יוֹם לֹא הִכַּרְנוּהוּ,

“רַק בַּחשֶׁךְ צִדְקַת עַם זֶה רָאֹה רָאִינוּ”.

כִּי אִם יְיָ חִזֵּק לֵב מֶלֶךְ פּוֹשֵעַ,

חִזֵּק לֵב נֶאֱמָנֵי בֵיתוֹ הַיּוֹעֲצִים אָוֶן,

בַּעֲבוּר הָמֵד אֶל חֵיקָם כָּל עַוְלָה פָעָלוּ,

לֹא חִזְּקוּ יוֹשְׁבֵי אַרְצוֹ עוֹד לִבָּם כָּמוֹהוּ,

אַחֲרֵי סָר הָאֹפֶל אַחֲרֵי סָרָה הַמִּשְׁלַחַת,

כִּי הָאִישׁ משֶׁה נֶאֱמָן לֵאלֹהָיו הֶאֱמִינוּ,

רָאוּ כִּי כָל מַעֲשָׂיו מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה,

כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, כִּי רָצוֹן יַעְטְרֶנּוּ,

מֵעֲלִילוֹת אֵל הִשְׂכִּילוּ, מֵאֲשֶׁר הִפְלִיא לָמוֹ,

כִּשְׁמוֹר אִישׁוֹן בָּת עָיִן מִכָּל רַע נִשְׁמָרוּ,

עַל מֶה חָמַד אֱלֹהִים בָּם בָּאֹפֶל רָאוּ,

יַעַן כִּי אַנְשֵׁי חֶסֶד הֵם וּתְמִימֵי דָרֶךְ,

אָמְרוּ: "מִי הֶאֱמִין כִּי כָזֹאת יַעֲשׂוּ עִמָּנוּ,

"מַה כָּבְדָה הָאֲפֵלָה בִּמְצוּקַת לֵב יָשַׁבְנוּ,

"כֹּחַ אֲנָשִׁים סָר מֶנּוּ, קוּם בַּל יָכֹלְנוּ,

"וַעֲלֵיהֶם זָרַח אוֹר וּבְשִׂמְחָה קוֹל נָשָׂאוּ,

"לוּלֵי כִּי יִשְׁרֵי לֵב הֵם לוּ הָיוּ כָמוֹנוּ,

"הַשְּׂמֵחִים אֶל אֵיד וּלְיוֹם שִׁלּוּם רַע יוֹחִילוּ,

"מַדּוּעַ לֹא הִנָּקֵמוּ מִנְּכוֹנִים לָטֶבַח,

"כִּי כַצֹּאן טִבְחָה הָיִינוּ אֵין אֳיָל לָנוּ,

"וּבַחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ שָׂרִיד לֹא הִשְאִירוּ,

"אַךְ תַּחַת לִנְקוֹם נָקָם עָלֵינוּ חָמָלוּ,

"וּבְנוֹעַם פֶּה אֶת מֶרֶר רוּחֵנוּ הִמְתִּיקוּ,

"גַּם לֹא שָׂמוּ בִּכְלֵיהֶם מִכָּל אֲשֶׁר לָנוּ,

"כִּי מֶה עָצַר בַּעֲדָם אֵין רוֹאֶה אֵין יוֹדֵעַ,

"רַק צִדְקָתָם עָשְׂתָה זֹאת שׂנְאֵי עָוֶל הֵמָּה,

"חָטְאוּ מַלְכֵי אַרְצֵנוּ, יֵין חֲמָסִים שָׁתוּ,

"כִּי הֵרֵעוּ עִם עַם זֶה, בִּתְמִימִים הֶעֱבִידוּ,

"עַל טוֹבִים חָרְשׁוּ רַע, אֶת אֹהֲבֵיהֶם שָׂנֵאוּ,

"לוּ בוֹגְדִים הֵם כָּרָעוֹת עֲלֵיהֶם חָרָשׁוּ,

"כִּי עַתָּה חַרְבוֹתֵיהֶם מִתַּעַר הֵרִיקוּ,

"כִּי לֹא קָם בָּנוּ רוּחַ לַמֵּתִים דָּמִינוּ,

"אֵיךְ פַּרְעֹה אֵיךְ יוֹעֲצָיו עוֹדָם מַקְשִׁים רוּחַ,

"אֵיךְ מֵאֵין מִשְׁפָּט חָפְשִׁים לַעֲבָדִים יַכְבִּישׁוּ,

"אַךְ לֹא אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים, לֹא זֹאת חֶפְצֵנוּ,

"חֵפֶץ מַלְכֵּנוּ הוּא, וּמִי שַׁלִּיט בַּמֶּלֶךְ,

"צָרוֹת רַבּוֹת תָּבֹאנָה עוֹד מִיָּדוֹ לָנוּ,

"כִּי עַל חַטּאֹתָיו חָטָא יוֹם יוֹם יַרְבֶּה פֶּשַׁע,

"עַד תֹּאבַד מִצְרַיִם קָהָל וּמֶלֶךְ יָחַד.

גַּם עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָבֵן ישֶׁר הֵחֵלוּ,

זָכְרוּ נִפְלְאוֹת אֵל וּגְדֻלַּת משֶׁה סִפֵּרוּ:

"גָּדוֹל הָאִישׁ הַזֶּה בָּאָדָם אֵין כָּמוֹהוּ,

"נוֹרָאוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מֵאָז לֹא נִשְׁמָעוּ,

"יֵט יָדוֹ עַל שָׁמַיִם וִיצַוֶּה עַל אָרֶץ,

"יַחְמוֹל יֶעְתַּר אֶל אֵל וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶנּוּ,

"לוּלֵי כִּי חָמַל עָלֵינוּ אֵיפֹה הָיִינוּ,

"כִּי לִבּוֹ טָהוֹר, לֹא יֶהֱמוּ בוֹ גַלֵּי זָעַף,

"הֵתַלְנוּ בּוֹ וּבְפָנָיו לֹא הִכַּרְנוּ קָצֶף,

"מִיּוֹם בּוֹאוֹ אֵלֵינוּ רַע לֹא בוֹ מָצָאנוּ,

"מִדְבָּרָיו מַה נָּאווּ מִכָּל צוּפִים מָתָקוּ,

"מַה נִּשְׂגָב הוֹדוֹ? מָה הוּא לֹא נוּכַל סַפֵּרָה,

"מַתַּת אֱלֹהִים הוּא, מַתַּת אֵל לֹא יָדָעְנוּ,

"עַל כֵּן רַק טוֹב הוּא, כִּי גַּם יוֹעֵץ טוֹב הוּא לָנוּ,

"גַּם אֲמָרָיו עַל בֵּית יַעֲקֹב יַחְדָּו צָּדָקוּ,

"כִּי עַם זוּ גַּם עִם עֹשְׁקֵיהֶם חַסְדָּם הִגְדִּילוּ,

"גָּדוֹל הָעָם הַזֶּה, בַּלְאוּמִים מִי יִדְמֵהוּ,

"לָמָּה פַּרְעֹה מַקְשֶׁה לִבּוֹ, יוֹעֲצָיו יֶהְבָּלוּ,

"עוֹד חוֹרְשִׁים רַע עַל טוֹבִים, יִשְׂנְאוּ אַנְשֵׁי חָסֶד?

"עַל זֹאת הִשְׂכַּלְנוּ, אַךְ טוּב טַעַם לֹא מָצָאנוּ,

"לֹא כֵן אֲנַחְנוּ רוּחַ אַחֶרֶת עִמָּנוּ,

"נַפְשֵׁנוּ אֶל הָעָם הַזֶּה, טוּבוֹ רָאִינוּ,

"מִי יִתֵּן נוּכַל לָתֵת לָעָם הַזֶּה כֹּפֶר,

"וּנְשַׁלֵּם טוֹב תַּחַת רָעוֹת לָהֶם פָּעַלְנוּ,

"אַךְ מַה נַּעֲשֶׂה, עַז לֵב מַלְכֵּנוּ מִי יַטֶּנּוּ,

"לֹא נִשְׁאַר לָנוּ כִּי אִם שַׁלֵּם טוֹב בִּשְׂפָתֵינוּ,

"וּבִשְׂפַת רָצוֹן נַרְנִין אֶת לֵב דַּכְּאֵי רוּחַ,

"וּנְחַלֶּה אוֹתָם אוּלַי יִשְׂאוּ אֶת פָּנֵינוּ,

“עַל פִּשְׁעֵנוּ יַעֲבֹרוּ חֶטְאֵינוּ יִשָּׂאוּ”.

עָמְקוּ^[3] מַחְשְׁבוֹת אֱלֹהִים וּלְמַעֲשָׂיו אֵין חֵקֶר,

כִּי עֹשֶׂה תוּשִׁיּוֹת וּבְכָל אַחַת כִּפְלָיִם,

חשֶׁךְ זֶה כִּכָּר וּמַקֵּל בַּאֲגֻדָּה אַחַת,

מַקֵּל לִרְדוֹת אֶת מִצְרַיִם פַּחַד וָפַחַת,

וּלְיִשְׂרָאֵל הוֹסִיף כִּכְּרֵי זָהָב וָכֶסֶף,

אֶת כָּל מַחְמַד עֵינֵי צָרֵיהֶם הִמְצִיא לָמוֹ,

גַּם כֶּסֶף גַּם זָהָב וּשְׂמָלוֹת וּכְלֵי חֵפֶץ,

כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֶל אֹהֲבוֹ אַבְרָהָם מִקֶּדֶם,

"כִּי עֶבֶד יִהְיֶה זַרְעֲךָ בָּאָרֶץ לֹא לָמוֹ,

"עַד כִּי אָדוֹן גַּם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ,

“אַחֲרֵי כֵן בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל מֵאַרְצוֹ יֵצֵאוּ”.

הַשְׁלֵם עֵצָה הָקֵם אִמְרֵי פִיו מִי כָמוֹהוּ,

כִּי הִפְרָה אֵל נֵצֶר אַהֲבָה מִשֹּׁרֶשׁ אֹפֶל,

וּבְעֵת רוּחַ רָעָה בִּעֲתַתָּם לִמְּדָם דָּעַת,

עַד כִּי עַם בָּזוּי, עַתָּה בִּשְׂפָתָם כִּבֵּדוּ,

שִׂנְאָתָם הָלְכָה לָהּ, אַהֲבָה שָׁבָה תַּחְתֶּיהָ.

עַל כֵּן אַחֲרֵי צָרַת הַחשֶׁךְ עָבָרָה,

דִּבֵּר צוּר יִשְׂרָאֵל אֱלֵי משֶׁה, וַיֹּאמֶר:

"הֵן מֵרֵאשִׁית חֹדֶשׁ זֶה אֶת אָזְנְךָ גִּלִּיתִי,

"כִּי רַק נֶגַע אֶחָד אָבִיא עוֹד עַל מִצְרָיִם,

"עַל מַלְכָּהּ הַמּוֹשֵׁל בָּהּ גַּם עַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ,

"וִישַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה לָלֶכֶת מִדְבָּרָה,

"וּכְשַׁלְּחוֹ כָלָה יִהְיֶה, לַעֲמוֹד לֹא תוֹסִיפוּ,

"וּבְיוֹם אֶחָד הָעָם כֻּלּוֹ הָלוֹךְ יֵלֵכוּ,

"גַּם אֶחָד לֹא יִשָּׁאֵר עַל אַדְמַת מִצְרָיִם,

"הָכֵן אֶל מַסְעֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא יָנִיחַ,

"גָּרֵשׁ אֶתְכֶם יִבְחַר, מַר יִצְעַק חוּשׁוּ צֵאוּ!

"אִם עַד יַעֲבוֹר הַנֶּגַע הָרְכוּשׁ לֹא תֶאֱסֹפוּ,

"מָתַי תַּאַסְפוּהוּ, הַאִם רֶגַע תֵּלֵכוּ?

"עֵת הֶאָסִיף הָלַךְ לוֹ, לֹא עוֹד תִּמְצָאוּהוּ,

"וַאֲנִי אֵל אֱמוּנָה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אַעַשׂ,

"עַל כֵּן עַתָה דַּבֶּר נָא אֶל אָזְנֵי עַמֶּךָ,

"כִּי בָא מוֹעֵד הָקֵם בּוֹ אֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי,

"וּבְעֵינֵי צָרִים עַל כֵּן אֶת חִנָּם נָתַתִּי,

"בַּעֲבוּר אֶת מִשְׁאֲלוֹתָם מֵהֶם לֹא יִמְנָעוּ,

"כַּאֲשֶׁר תִּתְאָו נַפְשָׁם כָּל אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ,

"כָּל אִשָּׁה מִרְעוּתָה וּמִשְׁכֶנְתָּהּ בַּבָּיִת,

"זָהָב כֶּסֶף גַּם כֵּלִים וּשְׂמָלוֹת יִשְאָלוּ,

"אַל יַךְ לִבָּם אוֹתָם, אַל יִירְאוּ אַל יַחְמוֹלוּ,

"כִּי לִי הָאָרֶץ לִי הַזָּהָב לִי הַכֶּסֶף,

"עֵת לָתֵת גַּם עֵת לָקַחַת אֲנִי יוֹדֵעַ,

"אִם בִּצְדָקָה אֶתֵּן בַּמִּשְׁפָּט אֶקָּחֶנּוּ,

"עַתָּה אֶת טוּב מִצְרַיִם אֶל עַמִּי אֶתֵּנָה,

“חֵלֶף כִּי עָבְדוּ בָם וַאֲשֶׁר אוֹתָם הֵרֵעוּ”.

נֶגַעּ הָאֶחָד^[4] יִתְחוֹלֵל עוֹד עַל מִצְרָיִם,

בַּחֹדֶשׁ הָאָבִיב בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַחֹדֶשׁ,

הוֹדִיעַ אֶל משֶׁה עֵת יָרֵחַ בַּכֶּסֶּה,

בַּעֲבוּר בַּשֵּׂר לַעֲנִיָּיו יוֹם בּוֹ יִגָּאֵלוּ,

מַה יַּעֲשׂוּ בַּעֲבוּר מַלֵּט נַפְשָׁם מִנָּגֶף,

[עַמִּים כֻּלָּם חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי יִקְרָאוּהוּ,

וּגְאוּלֵי יְיָ רֹאשׁ חֳדָשִׁים יַחְשְׁבוּהוּ],

יוֹם זֶה חֹק וּמִשְׁפָּט אֶל בֵּית יַעֲקֹב צִוָּהוּ,

"בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ זֶה הָעָם יִתְקַדָּשׁוּ,

"לָקַחַת בּוֹ שֶׂה אֶל בֵּית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת,

"לִהְיוֹת עַד יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ מִשְׁמָרֶת,

"לִזְבּוֹחַ אוֹתוֹ לַיְיָ בֵּין הָעַרְבָּיִם,

"וּמִדַּם הַזֶּבַח בָּאַגָּנוֹת יָשִׂימּוּ,

"כִּי כָּל הַבָּתִּים בָּם אֶת הַבָּשָׂר יֹאכֵלוּ,

"דָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת יִתֵּנוּ,

וּבְשָׂרוֹ יֹאכְלוּ בַּלַּיְלָה הַזֶּה עַד בֹּקֶר,

"זֹאת מִשְׁפָּטוֹ: עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ,

"לֹא כַּאֲשֶׁר יוֹשְׁבִים עַל שֻׁלְּחָנָם לֶאֱכֹל לָחֶם,

"אֵזוֹר מָתְנֵיכֶם פָּתוּחַ וַחֲלוּצֵי נָעַל,

"כִּי אִם רַגְלָם בַּנְּעָלִים וַאֲזוּרֵי מָתְנַיִם,

"וּבְיַד אִישׁ אִישׁ מַקְלוֹ, בַּחִפָּזוֹן יֹאכְלוּהוּ,

"כַּנֶּחְפָּזִים לָצֵאת, כַּנּוֹעָדִים לָלֶכֶת,

"כִּי בַלַּיְלָה הַזֶּה אֶעֱבוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

"עַל מִצְחַת רֵאשִׁית אוֹנֵי חָם אַתְוֶה תָו מָוֶת,

"אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו הַזֶּה לֹא יִרְאֶה בֹקֶר,

"אוֹת הוּא לַקֶּטֶב יָשׁוּד כִּי תַחְתָּיו יִכְרָעוּ,

"תָּו פֶּחָדִים הוּא, כִּי בַמַּחֲזוֹת אֲחִתֵּמוֹ,

"וּבְכוֹרֵי הַבְּהֵמָה כֻּלָּם גַּם הֵם יָמוּתוּ,

"וּשְׁפָטִים אֶעֱשֶׂה בֵּאלֹהֵי מִצְרַיִם יָחַד,

"אֲפַלֵּס נָתִיב אֶל אַפִּי לֹא יֵט מִמֶּנּוּ,

"כִּי רַק בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם יִהְיֶה אוֹת נֶגֶף,

"אַךְ בִּבְכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל תָּו זֶה לֹא אָשִׂימָה,

"כִּי הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וּמְזוּזוֹת הַבָּיִת,

"אוֹת חַיִּים הוּא לָהֶם, אוֹת כִּי יִמָּלֵטוּ,

"אֶרְאֶנּוּ וּפָסַחְתִּי עֲלֵיהֶם וַאֲמַלְּטֵמוֹ,

וּלְמַשְׁחִית בָּאָרֶץ לֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף".

עֵת רָצוֹן^[5] לַיְיָ יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ,

שָׁמַע משֶׁה וַיִּשְׂמַח וּלְאַהֲרֹן גִּיל נֶפֶשׁ,

אָז מִהַר משֶׁה בַּשֵּׂר טוֹב לִמְחַכֵּי יֶשַׁע,

וַיִּקְרָא כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹאוּ,

וַיְצַוֵּם מִצְוַת הָאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח,

כָּל חֻקּוֹתָיו כָּל מִשְׁפָּטָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּהוּ,

יוֹם מִקְחוֹ, יוֹם זִבְחוֹ, גַּם הַלַּיְלָה יֹאכְלוּהוּ,

וּפְדוּתָם הוֹדִיעָם כִּי יִהְיֶה זֶה הַלַּיְלָה,

אֶת לִבָּם הִרְנִין וּבְאַהֲבָה דִּבֶּר אֵלֵימוֹ:

־ "תַּחַת הֱיִיתֶם גּוֹי נִתְעָב וּבְזוּיֵי נָפֶשׁ,

"יָבוֹאוּ שָׂרֵי מִצְרַיִם לָכֶם יִכְרָעוּ,

"נָא עַם אֱלֹהִים צֵאוּ, לָכֶם יִתְחַנָּנוּ,

"וּמִמָּחֳרָת הַפֶּסַח מֵאַרְצָם תֵּצֵאוּ,

"כִּי לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר,

"הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת אֶל הָעָם כֻּלּוֹ בַּשֵּׂרוּ,

"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת, לֵב כּוֹשְׁלִים אַמֵּצוּ,

"צַוּוּ אֶת הָעָם אֶל מַסָּעֵיכֶם הָכִינוּ,

"הַפְּזוּרִים בָּאָרֶץ בֶּעָרִים יִקָּבֵצוּ,

"לִהְיוֹת עֲתִידִים לַלַּיְלָה הַהוּא גַּם יַחַד,

"לִנְסוֹעַ עַל צִבְאוֹתָם עֵת יַעֲלֶה הַשָּׁחַר,

"אַתֶּם זִקְנֵי הָעָם לִשְׁבָטָיו חַלֵּקוּ,

"וּלְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם,וַעֲלֵיהֶם שָׂרִים יָשִׂימוּ,

"וּנְשִׂיאֵיהֶם עַל פִּי יְיָ יִקָּרֵאוּ,

"זִכְרוּ חַסְדֵי אֵל כִּי בָאנוּ פֹּה שִׁבְעִים נָפֶשׁ,

"וּבְצֵאתֵנוּ מִפֹּה קָהָל גָדוֹל יָשׁוּבוּ,

"בָּם עִוֵר וּפִסֵּחַ הָרָה גַּם יוֹלֶדֶת,

"אַל יֵרַךְ לִבָּם, אַל יִרְהוּ אַל יִפְחָדוּ,

"כִּי יְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם הוּא עֻזָּמוֹ,

"כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ טֶרֶם יִקָּחֶנּוּ,

"וִירַחֵף עַל גּוֹזָלָיו עַל קַו קַו יֵעוֹרוּ,

"כַּאֲשֶׁר יֵעוֹרוּ, בִּכְנָפָיו יִקַּח אוֹתָמוֹ,

"יִשָּׂאֵם עַל אֶבְרָתוֹ יַעֲלֵם עַל שֵׁן סֶלַע,

"כֵּן עֵת בִּמְהוּמוֹת רַבּוֹת צָרֵיהֶם יִפֹּלוּ,

"יָעִיר אוֹתָם לֹא פִּתְאֹם אַךְ שׁוּבָה וָנַחַת,

"כִּי תוֹפַע בָּם רוּחוֹ הַטּוֹבָה כִּמְרַחֶפֶת,

"בִּכְנָפֶיהָ יֶחֱסוּ מִבּוֹר שִׁבְיָם תַּעֲלֵמוֹ,

"תִּשָּׂאֵם עַל אֶבְרָתָהּ לַנְּחוֹתָם הַדָּרֶךְ,

"בָּעֲרָבָה וּבַמִּדְבָּר בָּהָר וּבַשָּׁפֶל,

"בִּישִׁימוֹן וִילֵיל תֹּהוּ וּבְחֹרֶב אֵין מָיִם,

"וַאֲנִי בָרֹאשׁ, כִּי אֶל אֶרֶץ רַעְמְסֵס אָבוֹאָה,

"כִּי שָׁם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו יִתְאַסָּפוּ.

"אָן אוֹלִיךְ עֵדֶר יְיָ אֵל יוֹדִיעֵנִי,

"גַּם צֵידָה לַדָּרֶךְ הַקָּהָל לֹא יָכִינוּ,

"כִּי אֵל יַשְׂבִּיעֵם, לֹא יִרְעָבוּ לֹא יִצְמָאוּ,

"אַךְ זֹאת יַעֲשׂוּ, יִקְחוּ אִתָּם מִטּוּב מִצְרַיִם,

"זָהָב וָכֶסֶף וַחֲמוּדוֹת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ,

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ אִשָּׁה מֵרְעוּתָה יִשְׁאָלוּ,

"לַעֲדוֹת בָּם יוֹם הַחַג עֵת לַיָי יָחֹגּוּ,

"יַשְׁאִילוּם כֹּל וּפְנֵיהֶם רֵיקָם לֹא יָשִׁיבוּ,

"כִּי אֵל נָתַן חֵן הָעָם תּוֹךְ עֵינֵי צָרֵימוֹ,

"לָהֶם יִהְיֶה, דָּבָר לִבְעָלָיו לֹא יָשִׁיבוּ,

"גַּם יִלָּווּ אִתָּם רַבִּים מֵעַם הָאָרֶץ,

"לִהְיוֹת לָהֶם לַעֲבָדִים, אַחֲרֵיהֶם יֵלֵכוּ,

"אֶת טַפָּם יִשְׂאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם יִנְהָגוּ,

"הַחֲמוֹרִים יַחְבּשׁוּ עַל הַגְּמַלִּים יַעֲמֹסוּ,

"צַוּוּם כִּי אֶל יוֹם צֵאתְכֶם אֶת הַכֹּל יָכִינוּ,

"כִּי כַּאֲשֶׁר פִּתְאֹם עַד יָם יֵלְכוּ כַּנְפֵי שָׁחַר,

"כֵּן יֵצֵא כָל הָעָם רֶגַע מוֹעֵד הַבֹּקֶר,

“אִישׁ לֹא יִשָּׁאֵר בִּמְקוֹמוֹ יוֹם תִּגָּאֵלוּ”.

כַּחֲבַצֶּלֶת תִּפְתַּח עָלֶיהָ מֵאוֹר שָׁמֶשׁ,

כֵּן לִבּוֹת זִקְנֵי עָם מַן הַמֵּצַר נִפְתָּחוּ,

מִדִּבְרֵי משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי נָעֵמוּ,

מִבְּשׂוֹרַת יוֹם רָצוֹן יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ,

גַּם מִצְוַת הָאֱלֹהִים גִּיל לֵב לָהֶם הָיָתָה,

אֶל אֲחֵיהֶם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָלָכוּ,

וַיְצַוּוּ אוֹתָם מִצְוַת אֵל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח,

כַּתּוֹרָה וּכְמִשְׁפָּט מִפִּי משֶׁה שָׁמָעוּ,

גַּם הַבְּשׂוֹרָה הִגִּיד לָהֶם לָעָם בִּשֵּׂרוּ:

"אַחֵינוּ שִׁמְעוּ אִמְרֵי אֵל, שִׁמְעוּ וּשְׂמָחוּ,

"הַשָּׁנִים הָרַבּוֹת רַק רָעָה בָּם רָאִינוּ,

"בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה יִתַּמּוּ,

"בּוֹ שָׂרִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ יֵלֵכוּ,

"לִפְנֵי עַבְדֵיהֶם יִכְרָעוּ, לָהֶם יִתְחַנֵּנוּ,

"לֵאמֹר: מַהֲרוּ קוּמוּ מִיַּד שׁוֹבֵיכֶם צֵאוּ,

"כִּי אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ אַתֶּם לֵאלֹהִים תַּעֲבֹדוּ.

"עַתָּה אַחֵינוּ בָּא הַיּוֹם אֲשֶׁר קִוִּינוּ,

"עֲשׂוּ אֶת מִצְוַת הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ,

"מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שַׁחֲטוּ אֶת הַפָּסַח,

"יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ זֶה בָּעָרֶב,

"צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים תֹּאכְלוּהוּ לָיְלָה,

"וּתְנוּ דָמוֹ עַל מַשְׁקוֹף וּמְזוּזוֹת הַבָּיִת,

"כִּי בַלַּיְלָה הַזֶּה פּוֹדְכֶם נוֹרָאוֹת יַעַשׂ,

"יַעֲבוֹר בָּאָרֶץ הַזֹּאת לִנְגּוֹף אֶת מִצְרָיִם,

"אָיוֹם הַלַּיְלָה הַהוּא לֹא יִהְיֶה כָּמוֹהוּ,

"בָּכֶם לֹא יִגַּע רָע, בָּתֵּיכֶם יִנָּצֵלוּ,

"אִם מִדַּם פֶּסַח עַל מַשְׁקוֹף וּמְזוּזוֹת יֶהִי,

"לֹא יִתֵּן אֶת הַמַּשְׁחִית לָבוֹא אֶל הַבָּיִת.

"אִישׁ אַל יֵצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד הַבֹּקֶר,

"וּכְאוֹר בֹּקֶר מֵאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם תֵּצֵאוּ,

"בָּרֹאשׁ הָאֱלֹהִים, כִּי לִפְנֵיכֶם הוּא נוֹסֵעַ,

"וּנְבִיאוֹ משֶׁה יַגִּיד לָכֶם אָן תֵּלֵכוּ,

"כִּי עַל פִּי יְיָ תַּחֲנוּ, עַל פִּיו תִּסָּעוּ.

"עַתָּה אַחֵינוּ לָצֵאת מִבּוֹר זֶה הִכּוֹנוּ,

"אִישׁ אֶת אָחִיו אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ נָא עֲזוֹרוּ,

"וּכְאִישׁ אֶחָד כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקָּהֵלוּ,

"לָצֵאת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר,

"עוֹד זֹאת אַחֵינּוּ יִשְׁאַל אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ,

"וּמֵרְעוּתָהּ תִּשְׁאַל הָאִשָּׁה דִּבְרֵי חֵפֶץ,

"זָהָב וָכֶסֶף אֶת כָּל חֲמוּדוֹת מִצְרָיִם,

"לָכֶם יִהְיֶה וּמִשְּׁלַל אוֹיְבֵיכֶם תַּעֲשִׁירוּ,

"כִּי יְיָ דִּבֵּר בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל תֵּצֵאוּ,

"אִם הוּא נוֹתֵן לָכֶם, מִקַּחַת אַל תִּמְנָעוּ.

"נַחְנוּ נַעֲבוֹר בָּאָרֶץ לִבְחוֹר אַנְשֵׁי חָיִל,

"וּלְחַלֵּק הָעָם מִשְׁפְּחוֹת כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט,

"נָכִין הַכֹּל כַּאֲשֶׁר מִפִּי משֶׁה שָׁמַעְנוּ,

"חִזְקוּ אַחֵינוּ, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיכֶם לֵכוּ,

"מַה יֹאכַל עַם רַב וּמַה יִשְׁתּוּ אַל תֹּאמֵרוּ,

“אִם יְיָ עִמָּכֶם דָּבָר לֹא תֶחְסָרוּ”.

כַּנַּחַל שׁוֹטֵף פִּתְאֹם יַרְווּ מֵימָיו אָרֶץ

כֵּן דִּבְרֵי הַזְּקֵנִים הִרְווּ כָּל נֶפֶשׁ דָּשֶׁן,

פִּתְאֹם רִנְנוּ הָעָם וַיִּקְדּוּ וֶיִּשְתַּחֲווּ,

וַיּוֹדוּ לַיָי חַסְדּוֹ גָּמַל עָלֵימוֹ,

דִּבְרֵי חֵן עָנוּ אֶת הַזְּקֵנִים וַיֹּאמֵרוּ:

"יוֹם יַעֲשֶׂה יְיָ אֶת כָּל זֹאת בּוֹ נָגִילָה,

"מַה נִּירָא אִם אֵל מוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרָיִם,

"אַחֲרָיו גַּם לִישִׁימוֹן נֵלֵךְ לִמְקוֹם אֵין זָרַע,

"הִנֵּה בּוֹ בָטַחְנוּ, אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ אָהַבְנוּ,

"אֶת אוֹתוֹתָיו רָאִינוּ, אֶת מוֹפְתָיו הִשְׂכַּלְנוּ,

"כַּשֶּׁמֶשׁ יָאִיר יוֹמָם מַעֲשָׂיו לֵב הֵאִירוּ,

"גַּם צָרִים רָאוּ אוֹר גָּדוֹל עֵת שָׁלַח חשֶׁךְ,

"הָעָם הַיּשְׁבִים בָּאֹפֶל, בּוֹ אוֹר הִכִּירוּ,

"כִּי עַל משֶׁה דּוֹבְרִים טוֹב, בֵּית יַעֲקֹב יֶאֱהָבוּ,

"וַאֲשֶׁר יַפְלִיא אֵל לַעֲשׂוֹת עֹוד בַּחֲצוֹת הַלָּיְלָה,

"מִכָּל אוֹרִים רָאִינוּ יָאִיר שִׁבְעָתָיִם,

"אִם בָּעֵת הַהִיא יִשְׁתַּחֲווּ אוֹיְבֵינוּ לָנוּ,

"לֵאמֹר: עַם יְיָ אַתֶּם לַחָפְשִׁי צֵאוּ!

"וּבְשִׂמְחַת לֵב נַעֲשֶׂה אֶת כָּל חֻקַּת הַפָּסַח,

"לָמָּה נִירָא לִזְבּוֹחַ אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרָיִם,

"שׁוֹמְרֵי מִצְוַת יְיָ לַפַּחַד יִשְׂחָקוּ,

"גַּם הוֹן בֵּיתָם נִשְׁאַל מֵהֶם זָהָב וָכֶסֶף,

"לַעֲדוֹת בַּעֲדִי צָרִים בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ,

"כִּי חִנָּם נִמְכַּרְנוּ וּבְמִרְמָה עָבְדוּ בָנוּ,

"וּכְהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל מֵאֶרֶץ זֹאת נֵלֵכָה,

"אֶל מִדְבָּר וַעֲרָבָה בִּישִׁימוֹן וִילֵיל תֹּהוּ,

"עַל פִּי יְיָ דַּרְכֵּנוּ מַה נִּדְאַג לָנוּ,

"אִם יוֹם מִשְׁלַחַת חַיּוֹת רַגְלָם לֹא רָאִינוּ,

"יוֹם דֶּבֶר כָּבֵד לֹא מֵת אֶחָד מִמִּקְנֵנוּ,

"וּבְיוֹם הִמָּטֵר בָּרָד רַב חֹרֶב הָיָה לָנוּ,

"וּכְשֶׁבֶת צַר בַּאֲפֵלָה לָנוּ עֵת צָהֳרָיִם,

"כֵּן בִּמְקוֹם אֵין זֶרַע יִתֵּן לֶחֶם לָשׂוֹבַע,

"וּבְצִמָּאוֹן אֵין מַיִם יַרְוֶה כוֹסֵנוּ.

"כִּי מַה זֶּה יִפָּלֵא מֵאֵל עָשָׂה שָּׁמַיִם,

"מֵעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר,

"עוֹד נָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ וּגְבוּרוֹתָיו נוֹדִיעַ,

"עַתָּה עֵת לַעֲשׂוֹת, הָכֵן שֶׂה עַל חַג הַפָּסַח,

"הָכֵן הַנָּשִׁים עִם הַטַּף אֶל מַסָּעֵנוּ,

"לֶאֱסוֹף בִּרְכַּת יְיָ אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ,

"מִבָּתֵּי אוֹיְבֵינוּ, מִשְּׁלַל הָעוֹבְדִים בָּנוּ.

"גַּם אַתֶּם זִקְנֵי עָם עֲשׂוּ עִם יַעֲקֹב חֶסֶד,

"הָכִינוּ אֶת הָעָם אֶת צִבְאוֹתָם חַמֵּשׁוּ,

"פִּקְדוּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי מֵאָה שָׂרֵי אֶלֶף,

"וּלְכָל שֵׁבֶט נָשִׂיא עַל פִּי יְיָ תֵּנוּ,

"כַּכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם נִסְעָה נֵלֵכָה,

"צִבְאוֹת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָחְנוּ,

“מַסָּעֵנוּ כֻּלּוֹ כָבוֹד, כֻּלּוֹ תִפְאֶרֶת”.

כָּל זֹאת^[6] פָּעַל אֵל, הֵעִיר קִנּוֹ כַּנָּשֶׁר,

וּבְעוֹדָם עַל אַדְמַת צַר אִמֵּץ דַּכְּאֵי רוּחַ,

רָאוּ כִּי לִבּוֹת צָרֵיהֶם פִּתְאֹם נֶהְפָּכוּ,

שִׂפְתוֹתָם נָטְפוּ רוֹשּׁ עַתָּה נֹפֶת תִּטֹּפְנָה,

וּתְהִלַּת יַעֲקֹב מִפִּי בוֹזֵיהֶם שָׁמָעוּ.

זוּלָתִי פַרְעֹה לִבּוֹ לֹא הָפַךְ מַרְאֵהוּ,

עוֹדוֹ מַחֲזִיק בָּם עוֹד אוֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ,

לֹא יַעַן צָרַת הָאֲפֵלָה לֹא בוֹ נָגָעָה,

חִצֵּי הָאֹפֶל גַּם כִּלְיוֹת פַּרְעֹה פִּלֵּחוּ,

גַּם אַחֲרֵי סָר וַיְהִי אוֹר עוֹד נַפְשׁוֹ נִבְהָלָה,

אַךְ יַד יְיָ עָשְׂתָה זֹאת לִבּוֹ הִקְשֵׁיתָה,

סָגַר אֱלֹהִים מַשְׂכִּיוֹתָיו בִּדְלָתָיִם,

בַּעֲבוּר כָּל חֲמָסָיו עַל קָדְקָדוֹ יֵרֵדוּ,

רַבִּים מֵעֲבָדָיו אֲשֶׁר בָּם רוּחַ אַחֶרֶת,

חָרָה לָהֶם לִרְאוֹת מַלְכָּם מַרְבֶּה אִוֶּלֶת,

מֵעֵז פָּנִים נֶגֶד פַּטִּישׁ הַמְּפוֹצֵץ סָלַע,

כִּי לֹא יָדְעוּ כִּי חֲמַת אֵל זֹאת פּוֹעֶלֶת,

דִּבְּרוּ אֵלָיו יוֹם יוֹם: "עַל מָה אַתָּה בּוֹטֵחַ,

“הֲתַחְפּוֹץ עוֹד רָעוֹת קָשׁוֹת מֵאֲשֶׁר קָרוּנוּ”?

עַל יִשְׂרָאֵל וּמַעֲשֵׂיהֶם רַב טוּב דִּבֵּרוּ,

וּגְדֻלַּת משֶׁה וֶאֱמוּנַת לִבּוֹ הִלֵּלוּ,

וַיְהִי כַמַּחֲרִישׁ, וַיְהִי כָאִישׁ לֹא שֹׁמֵעַ,

לֹא עָנָם עַד יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ,

אָז הֵחֵל דַּבֵּר, מִפִּיו שָׁטְפוּ דִּבְרֵי אָוֶּן,

לֵאמֹר: "רַכֵּי לֵבָב לָמָה אֵלַי תָּרִיבוּ,

"לָמָּה דִבְרֵי מִרְמָה דּוֹבֵר משֶׁה תַּצְדִּיקוּ,

"תַּחְבּוּלוֹתָיו יָדַעְתִּי, סוֹד לִבּוֹ חָקַרְתִּי,

"לֹא יוֹלִיךְ הָעָם לִזְבּוֹחַ כִּי אִם לִבְרוֹחַ,

"אַחֲרֵי כִּי יֵלֵכוּ לֹא עוֹד הֵנָּה יָשׁוּבוּ.

"מַדּוּעַ שָׂרָי אֶת לֵב מִצְרַיִם תָּמִיסוּ?

"אֵיךְ עַל רֹאשׁ מַלְכְּכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם תָּבִיאוּ,

"כִּי כָל מַלְכֵי אָרֶץ עָלַי פִּיהֶם יִפְעָרוּ,

"אוֹי לָךְ מִצְרַיִם יֹאמֵרוּ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר,

"יֵחַת מִגְּעָרָה, לַעֲצַת אִוֶּלֶת שֹׁמֵעַ.

"וּפֶן תֹּאמְרוּ לֵב משֶׁה בַּר לֹא יַעֲשֶׂה עָוֶל

"זֹאת אֶבְחָנָה, נֶגֶד עֵינֵיכֶם אֲנַסֶּנּוּ,

“אִם פִּי מִרְמָה פִּיהוּ, חָכְמָתִי תַּכְרִיעֵהוּ”.

שָׁלַח לִקְרוֹא אֶת משֶׁה עִם אַהֲרֹן אָחִיהוּ,

וַיֹאמֶר פַּרְעֹה אֶל משֶׁה: "הִנְךָ יוֹדֵעַ,

"כִּי לִשְׁלשֶׁת הַמּוֹפְתִים לַעֲשׂוֹתָם הִפְלֵאתָ,

"לֹא שַׂמְתִּי אֶת לִבִּי, בִּי מֹרֶךְ לֹא הֵבִיאוּ,

"אִם יַד אֱלֹהֵיכֶם חֲזָקָה וַתַּלְאֵנִי,

"וּמֵאוֹתוֹתֶיהָ הַקָּשׁוֹת לָךְ נִכְנָעְתִּי,

"בַּעֲבוּר תַּצִּילֵנִי מֵהֶם בִּתְפִלָּתֶךָ,

"אַחֲרֵי הֶעְתַּרְתָּ וָאֵרָפֵא בָּךְ הֵתַלְתִּי,

"לֹא כֵן עַתָּה מִצָּרַת הָאֹפֶל נִצַּלְתִּי,

"וּלְצַוּוֹת עֲלֵיכֶם טוֹבוֹת נַפְשִׁי חָפֵצָה,

"אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבְּכֶם הַיּוֹם אֲמַלֵּאָה,

"לַעֲבוֹד אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ,

"גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ,

"עֵד הוּא כִּי בֶאֱמוּנָה אֲנִי דוֹבֵר אֵלֶיךָ,

“רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג עַד כִּי תָשׁוּבוּ”.

אִמְרֵי אֱוִיל^[7] מִכֹּבֶד אֲבָנִים כָּבֵדוּ,

עוֹד לֹא נִכְלַם לֵאמֹר בֵּית יַעֲקֹב יַעַבְדוּנִי,

וּמְבַקֵּשׁ עֵרָבוֹן מִיָּדָם עַד יָשׁוּבוּ,

אִם צָרוֹת רַבּוֹת גַּם רָעוֹת טוֹב לֹא לִמְּדוּהוּ,

אֵיךְ מִמִּשְׁלַחַת הָאֲיוּמָה לֹא לָמַד בַּעַר,

כִּי מַחֲזִיק בָּעָם אָמַר אֱלֹהִים לִי הֵמָּה,

עָם אֲשֶׁר רִנְנוּ יוֹם רוּחַ רָעָה בִעֲתַתּוֹ,

רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יוֹם הֱצִיקָהוּ הָאֹפֶל,

הֲלֹא מִנִּשְׂגָּבוֹת כָּאֵלֶּה יָבִין דָּעַת,

כִּי כַבְּהֵמָה נֶחְשָׁב לַאֲשֶׁר דַּרְכּוֹ בַקֹּדֶשׁ,

אַךְ זֶה דֶרֶךְ פּוֹעֲלֵי אָוֶן שִׂים אוֹר לַחשֶׁךְ,

דַּרְכָּם כָּאֲפֵלָה בַּצָהֳרָיִם יִכָּשֵׁלוּ,

בִּשְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן עוֹד עֲקַלְקַלוֹת יַחְשֹׁבוּ,

צָרָתָם נֶגְדָּם לָשׁוּב עַד אֵל לֹא יַחְפֹּצוּ,

אַף מִשְׁאָל אִישׁ רָשָׁע נִאֵץ אֵל זֹאת מַלְפֵנוּ^[8],

הַמִּקְנֶה יֻצָּג לָעֵרָבוֹן כִּי יָשׁוּבוּ,

הָעֵרָבוֹן הַזֶּה מִיַּד מִי יִשְׁאָלֶנּוּ?

מִיַּד עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת, מִיַּד יוֹצֵר אָרֶץ,

כִּי מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ,

וּמִשְׁפָּטָיו יַגִּיד אִם יָשׁוּבוּ אִם אָיִן,

אִם לֹא יָשׁוּבוּ אֶת פִּי יְיָ שָׁמָרוּ.

גַּם משֶׁה שָׁמַע וַיִּחַר לוֹ וַיַּעֲנֵהוּ,

"יָדַעְתִּי כִּי עֲקַלְקַלוֹת מָלֵא לִבֶּךָ,

"לוּ חַטֹּאתֶיךָ וַחֲטָאֵי אֲבוֹתֶיךָ,

"וּגְדֻלַּת אֵל אֲשֶׁר נִאַצְתֶּם הִתְבּוֹנַנְתָּ,

"חֲרָדוֹת תִּלְבַּשׁ וּמִמִּבְחַר עֲדָרֶיךָ,

"עוֹלוֹת וּזְבָחִים תִּתֵּן גַּם אַתָּה בְּיָדֵינוּ,

"בַּעֲבוּר הַעֲלוֹתָם בַּעֲדֶךָ לֵאלֹהֵינוּ,

"אוּלַי יִתְעַשֵּׁת לָךְ אוּלַי יִשָּׂא פָנֶיךָ.

"אַךְ רַבָּה רָעָתְךָ עַד שָׁמַיִם הִגִּיעָה,

"כָּל חַיְתוֹ יָעַר אֵין דֵּי עוֹלָה עַל פִּשְׁעֶךָ.

"אֵיךְ תָּעֵז פָּנִים וּתְמַלֵּא פִיךָ אִוֶּלֶת,

"לֵאמֹר אֵלַי: מִקְנֵיכֶם בָּאָרֶץ הַשְׁאִירוּ.

"אֵיךְ נֵלֵךְ אִם מִקְנֵנוּ לֹא יֵלֵךְ עִמָּנוּ,

"הֲלֹא בּוֹ נַעֲבוֹד אֶת יְיָ אֱלֹהֵינוּ.

"גַּם פַּרְסָה אַחַת לֹא נַעֲזוֹב פֹּה מִמִּקְנֵנוּ,

"כִּי מַה נַּעֲשֶׂה אוֹ מַה נַּעֲבוֹד לֹא נֵדַע נָחְנוּ,

“עַד בּוֹאֵנוּ שָׁמָּה וִיצַוֶּה אֵל עָלֵינוּ”.

אִם עוֹד^[9] נָמוֹג לֵב פַּרְעֹה מִבִּעוּתֵי חשֶׁךְ,

לִשְׁמוֹעַ אֶל דִּבְרֵי משֶׁה אָזְנוֹ כָבֵדָה,

לֹא מֵאֵין אֵמוּן נַפְשׁוֹ עֲשׂוֹת טוֹב מֵאֵנָה,

כַּאֲשֶׁר מֵאֵן עַד כֹּה מֵרִבְבוֹת מַחְשְׁבוֹת הָבֶל,

הִנֵּה מַחְזוֹת הָאֲפֵלה לֵב עָרֵל הִכְנִיעוּ,

יָדַע כִּי רָם יְיָ אֵימָתוֹ נִשְׂגָּבָה,

אַךְ תַּעֵב עֲשׂוֹת טוֹב נֶפֶש רָשָׁע אִוֵּתָה,

לֹא אָבָה שַׁלְּחָם, יַעַן מָה? הוּא בַּל יוֹדֵעַ,

בִּצְפוּנָיו וּבְתוֹךְ מֵעָיו חֲמַת אֵל מָשָׁלָה,

כַּאֲשֶׁר לֹא יֹאבֶה אִישׁ לֶאֱכוֹל מָאוֹס וָסֶחִי

כֵּן שַׁלֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל נַפְשׁוֹ שִׁקֵּצָה,

מַעֲשֵׂה רַב כֹּחַ זֹאת וּלְאִישׁ מַשְׁחִית כֵּן יַעַשׂ,

אוֹי לָרָשָׁע רָע אִם עֲוֹנוֹתָיו יִלְכְּדוּנוּ,

מָלֵא שִׁמָּמוֹן זֶה, מָלֵא רָע, מָלֵא קֶצֶף,

קָצַף עַל שָׂרָיו הַיּוֹעֲצִים אוֹתוֹ לִשְׁמוֹעַ,

עַל משֶׁה דִּבֵּר קָשׁוֹת, שָׁמַיִם שָׁת פִּיהוּ,

עוֹד שִׂפְתֵי נָבָל נָעוֹת אִוֶּלֶת תַּבַּעְנָה,

רוּחַ אֱלֹהִים אֶת נֶפֶשׁ משֶׁה לָבֵשָׁה,

וַיֹּאמֶר אֵלָיו^[10]: "קוּם הַחֲרֵד כָּל דּוֹבְרֵי אָוֶן,

"גַּלֵּה אָזְנָם כִּי עַל פִּתְחָם רוֹבֵץ הַמָּוֶת,

"נֶגַע הָאַחֲרוֹן הוֹדַעְתִּיךָ יוֹם הַחֹדֶשׁ,

"אֲנִי מֵבִיא עַל פַּרְעֹה, מֵבִיא עַל מִצְרָיִם,

“לֹא עֵת מָחָר אַךְ לַיְלָה זֶה אֲבִיאֶנּוּ”.

רֶגַע צִוָּהוּ אֵל זֹאת פָּתַּח משֶה פִּיהוּ,

וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְכָל יוֹעֲצֵי רֶשַׁע:

"אֶל דִּבְרֵי בֶלַע דִּבַּרְתֶּם הַיּוֹם הֶחֱרַשְׁתִּי,

"אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶתְכֶם דָּבָר טֶרֶם בֹּקֶר,

"אֶל תַּכְלִית רָעָה בָּאתֶם, שִׁחַתְכֶם אֵין קֵצֶה,

"בָּא הַקֵּץ, הַרְבּוֹת עַל רָעַתְכֶם לֹא תוֹסִיפוּ,

"כִּי כֹה אָמַר יְיָ, עַתָּה אַפְלִיא פֶלֶא,

"כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם,

"בִּבְכוֹרֵיהֶם אֶעֱשֶׂה כָלָה, יַחְדָּו יָמוּתוּ,

"מִבְּכוֹר הַיּוֹשֵׁב עַל כֵּס פַּרְעֹה יוֹרֵשׁ עֶצֶר,

"עַד הַבְּכוֹר בֶּן הַשִּׁפְחָה אַחַר הָרֵחָיִם,

"וּבְכוֹרֵי הַבְּהֵמוֹת גַּם הֵם יַחְדָּו יֹאבֵדוּ,

"הַמְּהוּמָה תִּגְדַּל בָּאָרֶץ, הַצְּעָקָה תֵּרֶב,

"אָבוֹת אֶל בָּנִים לֹא יִפְנוּ מִיִּלְלַת שָׁבֶר,

"צַעֲקַת שֶׁבֶר כָּמוֹהָ מֵאָז לֹא נִהְיָתָה,

"צַעֲקַת שֶׁבֶר כָּמוֹהָ לֹא תוֹסִיף אַחֲרֶיהָ,

"וּבְעֵת הַהִיא עַם קָדְשִׁי מִטּוּב לֵב יָרֹנוּ,

"וּבְכוֹרֵיהֶם אֱלֹהִים עָז לָנוּ יָשִׁירוּ,

"קוֹל כֶּלֶב נוֹבֵחַ אָזְנֵיהֶם בַּל תִּשְׁמַעְנָה,

"אָז תֵּדְעוּן כִּי יַפְלֶה יְיָ בֵּין מִצְרָיִם

"וּבֵין יִשְׂרָאֵל בֶּן יַקִּיר לִי יִקְרָאֵהוּ,

"לִסְגֻלָּתוֹ הִבְדִּילָהוּ, לִבְכוֹרוֹ שָׂמָהוּ,

"כַּאֲשֶׁר הִגַּדְתִּי לָךְ רֵאשִׁית בּוֹאִי אֵלֶיךָ,

"וַאֲצַו אוֹתְךָ שַׁלַּח עַמּוֹ כִּי יַעַבְדֶנּוּ,

"כִּי אִם מָאֵן אַתָּה שַׁלְּחוֹ, תֹּאמַר לִי הֵמָּה,

"יַהֲרוֹג מַחְמַד עֵינֶיךָ בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ,

"אֶת לֹא הֶאֱמַנְתָּ תִּרְאֶינָה לַיְלָה עֵינֶיךָ.

"מֵאַנְתָּ קַחַת תּוֹרָה מִפִּי דוֹבֵר צֶדֶק,

"הַלַּיְלָה הַזֶּה מִפִּי בִנְךָ תִּקָּחֶנָּה,

"וּמִפִּי בָנִים רַבִּים, מִבְּכוֹרֵיהֶם יַחַד,

"אִמְרֵי אֱמֶת אָבוֹת לִבְנֵיהֶם לֹא לִמֵּדוּ,

"מִבְּנֵיהֶם יִשְׁמָעוּ כִּי לַיָי חָטָאוּ,

"זֹאת תִּשְׁמַע אַתָּה, זֹאת יִשְׁמְעוּ יוֹשְׁבֵי אַרְצָךְ,

"אָז מִפַּחַד פִּתְאֹם גַּם עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה,

"הַיּוֹעֲצִים לָךְ רָעוֹת, הַמַּקְשִׁים אֶת לִבֶּךָ,

"פָּלָּצוּת תֹּאחֲזֵמוֹ, מִמִּטּוֹת שֵׁן יָקוּמוּ,

"וּבִרְחוֹבוֹת עִיר יָרוּצוּ, אֵלַי יֵרֵדוּ,

"אֵלַי יִשְׁתַּחֲווּ וּבִדְמָעוֹת יִתְחַנָּנוּ,

"לֵאמֹר: צֵא עֶבֶד יְיָ, נָגִיד עַם קֹדֶשׁ,

"אַתָּה עִם כָּל עַם יְיָ הוֹלְכֵי רַגְלֶךָ.

“כָּל זֹאת יִקְרֶה הַלַּיְלָה, אַחֲרֵי כֵן אֵצֵאָה”.

תַּחַת^[11] כִּי יִמַּס לֵב פַּרְעֹה יִגַּר כַּמָּיִם,

מִבְּשׂוֹרַת שֶׁבֶר אָיוֹם מִפֶּה מַגִּיד יוֹשֶׁר,

נֶהְפַּךְ הוּא אֶל עֶשֶׁת בַּרְזֶל, נֶהְפַּךְ אֶל סָלַע,

גָּאוֹן תַּחַת הִכָּנֵעַ, אַף תַּחַת פַּחַד,

וּבְגֹבַהּ אַפּוֹ עָנָה: "כָּל זֹאת לִי פָעַלְתִּי,

"הִרְבֵּיתִי הֵטֵיב לָךְ עַל כֵּן גָּבַהּ לִבֶּךָ,

"וַתָּרֶם יַד בַּמֶּלֶךְ, תָּקֵל שָׂרֵי אָרֶץ,

"וּמִי הֱבִיאֲךָ הֲלוֹם, מִי יוֹעֵץ שָׂמֶךָ,

"עַל טוּבִי נִשְׁעַנְתָּ, עַל רוֹב חַסְדִּי בָּטַחְתָּ.

"הֲשׁוֹכֵחַ אַתָּה כִּי אֲנִי אֲדוֹנֶךָ,

"הַעִמָּדִי תָּרִיב, לִי תֹאמַר מַה יָעַצְתָּ,

"וּכְאָדוֹן לִי שַׁלַּח עַם זוּ חָפְשִׁי צִוִּיתָ?

"אַחַת דִּבַּרְתִּי אֶת הָעָם לֹא אֲשַׁלֵּחַ,

"וּבְהֵיכָלִי בַּל עוֹד אֲמָרֶיךָ תַּשְׁמִיעַ,

"חֲדַל מֵרְמוֹס חֲצֵרָי, לִרְאוֹתְךָ שָׂבָעְתִּי,

"לֵךְ מֵעָלָי, לִרְאוֹת אֶת פָּנַי לֹא תוֹסִיפָה.

“יוֹם תָּבוֹא לִרְאוֹת אֶת פָּנַי הוּא יוֹם מוֹתֶךָ”.

שָׁמַע משֶׁה וַיִּדֹּם אַךְ רוּחוֹ סוֹעֵרָה,

לֹא יַעַן מֵחֶרֶב פַּרְעֹה נַפְשׁוֹ יָרֵאָה,

כַּכֶּלֶב מֵת נֶחְשָׁב לוֹ וּכְעָשׁ חֲדַל כֹּחַ,

לֵאלֹהָיו קִנֵּא, אֵשׁ קִנְאָתוֹ בּוֹ לִהֵטָה

לֶאֱכוֹל נִתְעָב זֶה דּוֹבֵר נֶאָצוֹת כָּאֵלֶּה,

דּוֹבֵר חֶרְפָּה וָבוּז עַל תַּם וּנְקִי כַפַּיִם,

נָשָׂא כַפָּיו בַּעֲדוֹ בַּעֲבוּר מַלְּטוֹ מִמָּוֶת.

אֲבָל מֵרוֹב חָכְמָתוֹ קָשׁוֹת לֹא עָנָהוּ,

יָדַע משֶׁה כִּי עֲרֵלָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ,

יָדַע כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידוֹ יֹאבַד בִּן לָיְלָה,

אַךְ בָּז לוֹ לָעַג לוֹ, וַיֹּאמֶר: "כֵּן דִּבַּרְתָּ,

“לֹא אוֹסִיף בּוֹא עוֹד, לֹא אוֹסִיף לִרְאוֹת פָּנֶיךָ”.

וַיֵצֵּא בָּחֲרִי אַף מֵעִם אִישׁ הַבְּלִיָעַל.

יוֹם זֶה^[12] זָבְחוּ שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל זִבְחֵי צֶדֶק,

כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם הָיְתָה זֶבַח הַפָּסַח,

וּלְהִתְחַזֵּק לִשְׁמוֹר מִצְוָה לֵב הָעָם יָחַד,

וּלְהִנָּצֵל מִכַּף צַר בָּאֱלֹהִים בָּטָחוּ,

וַיְיָ גָּנַן עָלֵימוֹ, רַע לֹא יָדָעוּ,

מִדַּם זִבְחֵיהֶם עַל פֶּתַח בֵּיתָם נָתָנוּ,

עַל הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת אוֹת שָׂמוּהוּ,

וּבְשָׂרוֹ הֵכִינוּ לֶאֱכוֹל עַל אֵשׁ צָלוּהוּ,

עַל רֹאשׁוֹ עַל קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, לֹא נִתְּחוּהוּ,

וּכְמִשְׁפָּטוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אֲכָלוּהוּ,

עֵת צֵאת כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף עֵת נָגַהּ הַיָּרֵחַ,

מָתְנֵיהֶם חֲגוּרִים, עַל רַגְלֵיהֶם נַעֲלָיִם,

אִישׁ אִישׁ אֶת מַקְלוֹ הוֹלֵךְ בּוֹ יָדוֹ אוֹחֶזֶת,

כַּנּוֹעָדִים לִנְסוֹעַ וּנְכוֹנִים לָלֶכֶת,

בַּחִפָּזוֹן אֲכָלוּהוּ כִּמְמַהֲרִים לַדָּרֶךְ,

בָּאֵל בָּטַח לִבָּם וּבֵאלֹהִים הֶאֱמִינוּ,

אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ עוֹד שָׁם כַּאֲסִירֵי בּוֹר לָחֶם,

כִּי מִבֵּית עֲבָדִים יִגְאָלֵם אֶל הַלָּיְלָה,

הֵם כִּלּוּ לֶאֱכוֹל, פִּתְאֹם מִגִּיל לֵב רִנֵּנוּ,

כִּי שִׂמְּחָם הָאֱלֹהִים, נֶפֶשׁ נַעְנִים הִשְׂבִּיעַ,

וּבְרוּחוֹ הַטּוֹבָה עַל חֲסִידָיו הוֹפִיעַ,

אָז שִׁירֵי כָבוֹד שִׁירֵי קֹדֶשׁ לָאֵל שָׁרוּ,

זִקְנֵיהֶם אֲבוֹת הָעֵדָה לָשִׁיר הֵחֵלּוּ,

אַחֲרֵיהֶם כָּל הָעֵדָה קוֹל שִׂמְחָה נָשָׂאוּ,

בָּעֵת הַהִיא קוֹל צַעֲקַת צָרֵיהֶם שָׁמָעוּ,

הַמְבַכִּים אֶת הַבָּנִים הַקְּרוּאִים לַמָּוֶת,

עַל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ כֻּלּוֹ פַּחַד וָפַחַת,

מִבֵּיתָם נָסוּ בִּרְחוֹבוֹת עִיר הִשְׁתּוֹלָלוּ,

כֻּלָּם קוֹל מַר, הויֹ אָב, הוֹי בֵּן, הוֹי אָח, זָעָקוּ,

כִּי הָעֶבֶד נִשְׁפָּט כַּאֲדוֹנָיו עַם וָמֶלֶךְ,

וַיְהִי אֶל כֻּלָּמוֹ וּבְמַכַּת מָוֶת אַחַת,

מֵתִים אֵין מִסְפָּר כֻּלָּם בַּחוּרֵי מִצְרָיִם,

עַל עַם הָאָרֶץ כֻּלּוֹ מַה נָּפְלָה אֵימָתָה,

גַּם יוֹעֲצֵי פַרְעֹה גַּם חַרְטוּמָיו לֹא הֶאֱמִינוּ

כִּי אֱמֶת דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, מַה נִּבְהָלוּ

כַּאֲשֶׁר אֶת דִּבְרֵי הַכּוֹרְעִים לָמוּת שָׁמָעוּ,

כָּרֵחַיִם טוֹחֲנִים כָּל לֵב מִקְשָׁה טָחָנוּ,

אָז הוֹדוּ כִּי עַם זוּ בָּנִים לַיְיָ הֵמָּה.

כִּי עֵת^[13] יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ עַל עַרְשָם שָׁכָבוּ,

יָשְׁנוּ מֵאֵין מַחֲרִיד, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלָּיְלָה

יָרַד דָּבָר מֵיְיָ, מֵאֵל יוֹעֵץ פֶּלֶא,

יָרַד מִכֵּס מַלְכוּתוֹ מִכִּסֵּא הַצֶּדֶק,

בַּעֲבוּר הָרֵם קֶרֶן עַמּוֹ וּלְהַשְׁפִּיל רֶשַׁע,

כָּאִישׁ מִלְחָמוֹת הִתְיַצֵּב עַל טַבּוּר אָרֶץ,

בִּימִינוֹ דָת אֲיוּמָה וּשְׁנוּנָה כַּחֶרֶב,

וַיַּךְ רֵאשִׁית אוֹנֵי חָם וּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם,

מִבְּכוֹר פַּרְעֹה אֲשֶׁר יִמְלוֹךְ אַחֲרָיו בָּאָרֶץ,

עַד בֶּן הַשִּׁפְחָה וּבְכוֹר הַשְּׁבִי יוֹשֵׁב כֶּלֶא,

וּבְכוֹרֵי הַבְּהֵמָה כֻּלָּם כֶּל פֶּטֶר רָחֶם,

מַה נּוֹרָא אֵל אִם דּוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

כִּי דָבָר יָרַד אָרְצָה רֹאשׁוֹ עַל שָׁמַיִם,

יְיָ נִצָּב עָלָיו אֶת עֻזּוֹ הוֹדִיעַ,

כִּי בִּבְכוֹרֵיהֶם אֱלֹהִים דָּבָר הוֹפִיעַ,

וַיּוֹדִיעֵם מִי הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ עָבָדוּ,

כִּי חֶבֶל נַחְלָתוֹ הוּא, זֶרַע אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ,

וּמִצְרַיִם עַם נָבָל הואּ שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ,

וּבִבְכוֹרֵיהֶם לַיְלָה זֶה יָצָא הַקָּצֶף,

יַעַן בִּבְכוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל חִנָּם הֵרֵעוּ.

זֶה דֶרֶךְ אֱלֹהִים, כֵּן יוֹרֶה חִזְקֵי מֶצַח,

בִּתְנוּמוֹת עַל מִשְׁכָּבָם, בַּחֲלוֹמוֹת יַחֲלֹמוּ.

בַּעֲבוּר אַבְרָהָם בָּא בַּחֲלוֹם אֶל אֲבִימֶלֶךְ,

וּמִפַּחַד הַחִזָיוֹן חָדַל הָרֵעַ.

בַּעֲבוּר יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל לָבָן בַּחֲלוֹם לָיְלָה,

וּמֵחֶרְדַּת הַמַּרְאָה עָזַב הַמְזִימָּתָה.

בַּעֲבוּר יוֹסֵף אֲסִירֵי בוֹר חֲלוֹם חָלָמוּ,

אֲזַי שֵׁמַע הַפּוֹתֵר עֶרֶל לֵב הוֹדִיעַ.

אַף כֵּן פָּעַל אֵל, אֶת רֵאשִׁית אוֹנֵי מִצְרַיִם

הֱחִתָּם בַּחֶזְיוֹנוֹת, בַּחֲלוֹמוֹת חָלָמוּ,

כִּי לֹא פִתְאֹם מֵתוּ, לֹא רֶגַע חֲצִי לָיְלָה,

כַּאֲשֶׁר תָּמִית רוּחַ זִלְעָפוֹת יָשׁוּד קֶטֶב,

אַךְ חָזוּת קָשָׁה הֶרְאָם לִהְיוֹת בָּם תָּו מָוֶת,

כָּל אִישׁ רָאָה חָזוֹן זֶה לֹא רָאָה אוֹר בֹּקֶר.

וַתִּפָּעֶם רוּחָם נַפְשׁוֹתֵיהֶם דֻּכָּאוּ,

בֵּין חַיִּים לַמָּוֶת עַד לֹא נַפְשָׁם יָצָאָה,

בִּבְכִי בִּילָלָה בַּאֲנָחָה וּבְשֶׁבֶר רוּחַ,

מֶה חָזוּ סִפֵּרוּ, יַעַן מֶה מֵתִים הִגִּידוּ,

אֶל קוֹל הַשְּמוּעָה חַלְחָלָה אָחֲזָה מָתְנָיִם,

כָּל לֵב רָעַד כָּל בִּרְכַּיִם מַיִם הָלָכוּ,

חָזוֹן אֶחָד מִפִּי בָנִים רַבִּים שָׁמָעוּ,

יָרַד עִמְקֵי לֵב מַעֲקַשָּׁיו וּגְאוֹנוֹ נָסוּ,

גַּם חַרְטוּמֵי מִצְרַיִם גַּם יוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ,

עַד כֹּה הִקְשׁוּ עֹרֶף בִּנְבִיאֵי אֵל תִּעְתָּעוּ,

כִּי אֱמֶת דִּבֶּר פִּיהֶם מִבְּנֵיהֶם לָמָדוּ.

חֶרְפָּה^[14] שָׁבְרָה לֵב פַּרְעֹה, חֶמְלָה הֱצִיקַתְהוּ,

כִּי חָמַל עַל בֵּן הַמְפַרְפֵּר בֵּין מִשְׁבְּרֵי מָוֶת,

וַאֲשֶׁר הִגִּיד לוֹ עַל פָּנָיו נִכְלָם לִשְמוֹעַ,

כִּי בַּאֲנָחָה וּבְקוֹל מַר שִׂפְתוֹתָיו תַּבַּעְנָה:

"אוֹי לָךְ מִצְרַיִם בָּנַיִךְ לִשְׁאוֹל יֵרֵדוּ,

"יַעַן עִם עַם בָּחַר לוֹ יָהּ רָעוֹת עָשִׂינוּ,

"אָבִי אָבִי! אֵיךְ לַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶּה צִוִּיתָ,

"עַל חַטֹּאת אֲבוֹתֶיךָ יָסַפְתָּ הָרֵעַ,

"עַל כֵּן חַיָּתִי אֶל בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת בָּאָה,

"חָזוּת קָשָׁה אֲנִי רוֹאֶה הַטֵּה אָזְנֶךָ,

"וַאֲסַפְּרָה לָךְ מָה רָאִיתִי טֶרֶם אָמוּתָה,

"בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אִם עוֹד תַּקְשֶׁה אָת לִבֶּךָ,

“מִשְּׁמוֹעַ דַּת אֵל כָּמוֹנִי תִּכְרַע לַמָּוֶת”.

אֶת שָׁמַע הַמֶּלֶךְ מִפִּי בֵן יוֹרֵשׁ עֶצֶר,

שָׁמַע אִישׁ אִישׁ מִפִּי הַמֵּת אֶצְלוֹ בֶחָדֶר,

כִּי אֵין שָׁם בַּיִת אֲשֶָׁר לֹא בוֹ תָּמוּת נָפֶשׁ,

כִּי מֵת פֶּטֶר רֶחֶם אוֹ הַגָּדוֹל בַּבָּיִת,

וַתִּגְדַּל הַצְּעָקָה אָבוֹת וּבָנִים יָחַד,

אֶל אַרְמוֹן מֶלֶךְ הָעָם לָלֶכֶת נֶחְפָּזוּ,

אֶל הֶחָצֵר בָּאוּ, עַל הַדֶּלֶת דָּפָקוּ,

אֶל הַמֶּלֶךְ צָעֲקוּ הוֹי! "הַעֵת לַקְשׁוֹת עֹרֶף?

"עַתָּה עֵינֶיךָ רוֹאוֹת כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם,

"אִם תִּתְמַהְמַהּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ,

"קוּם וּקְרָא אֶת משֶׁה גַּם אַהֲרֹן כִּי יָבוֹאוּ

“וּכְבוֹאָם חוּשָׁה וַעֲשֵׂה כֹּל מִמְּךָ יִשְׁאָלוּ”.

לַעֲשׂוֹת אֶת מִשְׁאֲלוֹת עַמּוֹ חָפֵץ הַמֶּלֶךְ,

לוּלֵי כִּי עֲבָדָיו עַל פָּנָיו הוֹכִיחוּהוּ,

"אֵיך תַּסְכִּיל עֲשׂה, תִּשְׁמַע אֶל עֲצַת אִוֶּלֶת,

"אֵיךְ תַּאֲמִין כִּי הַנְּבִיאִים אֵלֶיךָ יָבוֹאוּ,

"הֲשָׁכַחְתָּ מַה דִּבַּרְתָּ אֶל משֶׁה אֶמֶשׁ,

"אִם תָּבוֹא עוֹד לִרְאוֹת אֶת פָּנַי אֲמִיתֶךָ,

"גַּם אִישׁ הָאֱלֹהִים הֵשִׁיב לֵאמֹר: "כֵּן דִּבַּרְתָּ,

"לֹא אוֹסִיף עוֹד בּוֹא אֵלֶיךָ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ.

"לָכֵן מֶלֶךְ נֵרְדָה יַחְדָו אֶל נָגִיד קֹדֶשׁ,

"הִשְׁתַּחֲוֶה אֵלָיו תַּחֲנוּנִים אֵלָיו דַּבֵּרָה,

"כִּי גָּדוֹל הוּא וּדְבַר אֱלֹהִים דּוֹבֵר פִּיהוּ,

"אֱמוֹר אֵלָיו צַו! וּמִצְוַת פִּיךָ אֶשְׁמוֹרָה,

"עַל כָּל תֹּאמַר זֶה נוֹלִיךְ עִמָּנוּ תּוֹלִיכוּ,

“רַק נִחְיֶה, אֶת רוּחַ אַפֵּינוּ הַשְׁאֵר לָנוּ”.

מֵרֹךְ לֵב וּמִתַּרְדֵּמָה עָלָיו נָפָלָה,

שָׁמַע חֶרְפָּתוֹ וַיִּדֹּם, הִתְכָּס בַּבּשֶׁת,

לֹא כִּי בַעֲבוּר הִכִּיר אֵל נִחַת מִשְּׁמוֹ עָתָּה,

לוּלֵי כַעַס צָרוֹתָיו עוֹד חָפֵץ הַרְשִׁיעַ,

גַּם לוּ חָפֵץ אֵל הִכְבִּיד לִבּוֹ גַּם הַפַּעַם,

כִּי לֹא יִפָּלֵא דָּבָר מֵעוֹשֵׂה שָׁמָיִם,

אַךְ לֹא חָפֵץ אֵל הַכְבֵּד עוֹד אֶת לֵב פּוֹשֵׁעַ,

כִּי לֵיל שִׁמּוּרִים הוּא לַיָי זֶה הַלָּיְלָה,

הוֹצֵא בּוֹ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם,

וּמֵעֵת אָזְלַת יַד עֶלְיוֹן עָלָיו הִקְשָׁתָה,

מַה נִּשְׁאַר בּוֹ? לֵב אֱנוֹשׁ עָקוֹב וּקְצַר רוּחַ,

וּמֵהָכִיל צָרוֹתָיו רַךְ הוּא וַחֲדַל כֹּחַ.

מָלֵא^[15] שׁוֹאַת לַיְלָה זֶה, מָלֵא אֵימַת מָוֶת,

הָלַךְ עִם עֲבָדָיו אֶל צִירֵי אֵל הַבָּיְתָה,

וַיִּקְרָא אֲלֵיהֶם: "אַנְשֵׁי אֱמֶת חָנּוּנִי,

"מֶלֶךְ אֵין אֱיָל שָׂרִים לֹא קָם בָּהֶם רוּחַ,

"הַשְּׁכוּלִים מִבְּכוֹרֵיהֶם תִּקְוָתָם אָבָדָה,

"מִשְׁתַּחֲוִים לָכֶם וּבְלֵב נִשְׁבָּר יִתְחַנֵּנוּ,

"גַּם בֵּן יוֹרֵשׁ כִּסְאִי קָרוֹב לִשְׁאוֹל הִנֵּהוּ,

"לֹא הֶאֱמַנְתִּי כִּי פַחַד כָּזֶה יֶאֱתָיֵנִי,

"אָנָּא הַחְיוּ לָנוּ הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרָה.

"קוּמוּ אַנְשֵׁי אֱלֹהִים חִישׁ מֵאַרְצִי צֵאוּ,

"גַּם אַתֶּם גַּם הָעָם כֻּלּוֹ נַחֲלַת אֱלֹוהַּ,

"וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ כַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּצוּ,

"גַּם הַצֹּאן גַּם אֶת הַבָּקָר עִמָּכֶם קָחוּ,

"רַק אַל תִּתְמַהְמָהוּ וּלְכוּ בַּאֲשֶׁר תֵּלֵכוּ,

"חָלִילָה לִי הָתֵל בָּךְ עוֹד, בִּמְאֹד נִכְנָעְתִּי,

"כִּי יִשְׂרָאֵל בָּחַר לוֹ יָהּ עַתָּה יָדַעְתִּי,

"משֶׁה כִּי נָבִיא אַתָּה שָׁמַעְתִּי הַלָּיְלָה,

"כִּי מַחְמַד לִבִּי הַנָּגוּף כָּל זֹאת הוֹרַנִי,

"גַּם שָׂרַי מִמּוֹרִים כָּאֵלֶּה כֵּן שָׁמָעוּ,

"אָיוֹם אֱלֹהֵיכֶם וּלְנוֹרָאוֹתָיו אֵין חֵקֶר,

"יָרִים קֶרֶן דַּלִּים וּגְאוֹן זֵדִים יַכְנִיעַ,

"וּבְרוּכֵי יְיָ אַתֶּם, חֶפְצֵיכֶם יַעַשׂ,

"אִם אֶת בִּרְכַתְכֶם עַל אַחַד הָעָם תִּתֵּנוּ,

"יָקֵם אֱלֹהִים אִמְרֵי פִיכֶם וִיְבָרְכֶנְהוּ,

"עַתָּה עַל צָרוֹת לִבִּי כִּי רַבּוּ חֲמוֹלוּ,

"וּבֵרַכְתֶּם גַּם אוֹתִי מִמָּוֶת מַלְּטוּנִי,

“יָחֹן אֵל,יֹאמַר לַמַּשְׁחִית הֶרֶף יָדֶךָ”.

גַּם מִצְרַיִם כֻּלּוֹ אֶל יִשְׂרָאֵל זָעָקוּ,

“מַהֲרוּ וּלְכוּ מִן הָאָרֶץ אַל תִּתְמַהְמָהוּ”

כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים נֹאבַד בִּן לָיְלָה.

לִדְמָמָה הֵקִים משֶׁה סַעֲרַת עַם וָמֶלֶךְ,

לֵאמֹר: "עַל קוֹרוֹת לַיְלָה זֶה אַל תִּתְהֹלָלוּ,

"כִּי מֵרֹאשׁ הִגַּדְתִּי לָכֶם כִּי כֵן תִּקְרֶאנָה,

"כִּי רַק מִפְּנֵי יְיָ אֱלֹהִים תִּירָאוּ,

"כִּי יָדוֹן אֶתְכֶם לַהֲרוֹג בַּחוּרֵי מִצְרָיִם,

"בֵּין הַקְּרוּאִים לִשְׁאוֹל בֵּין הַמֵּתִים תַּעֲמֹדוּ,

"טֶרֶם תִּשְׁמָעוּ וּבְטֶרֶם תֹּאמְרוּ צֵאוּ,

"אַחֲרִית הֶחָזוֹן הַזֶּה הִנְכֶם רוֹאִים עַתָּה,

"מִיֶּדְכֶם זֹאת לָכֶם מֵאַנְתֶּם שָׁמוֹעַ,

"הָתֵל בָּנוּ עוֹד יָדַעְתִּי כִּי לֹא תוֹסִיפוּ,

"כִּי אֵל שָׂם הַלַּיְלָה הַזֶּה קֵץ אֶל עָנְיֵנוּ,

"עַל כֵּן מִקֶּטֶב יָשׁוּד כֻּלְּכֶם אַל תָּגוּרוּ,

"כִּי אוֹהֵב מִשְׁפָּט יְיָ לֹא עַנּוֹת גָּבֶר,

"הוּא שׁוֹקֵל טוֹב גַּם שׁוֹקֵל רָע עַל מֹאזְנֵי צָדֶק,

"מִסְפָּר אוֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו עַד קִצָּם בָּאוּ,

"הִשָּׁקֵטוּ, שַׁלְּחֵנוּ עַתָה אַל תָּאִיצוּ,

"טֶרֶם יַעֲלֶה הַשַּׁחַר מִזֶּה לֹא נֵצֵאָה,

"כִּי לֹא נוּכַל צֵאת מִפֶּתַח בָּתֵּינוּ לָיְלָה,

"מִפִּי עֶלְיוֹן מִפִּי גוֹאֲלֵנוּ כֵּן צֻוֵּיתִי.

"עִזְבוּ חִתַּתְכֶם וּלְחַסְדֵי אֵל הִתְבּוֹנָנוּ,

"לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים הָמֵת אֶתְכֶם גַּם יָחַד,

"תַּחַת כִּי צִוָּנוּ מִבֵּיתְכֶם אַל תֵּצֵאוּ,

"יִתֵּן דָּת: טֶרֶם צֵאתְכֶם מִפֹה הִנָּקֵמוּ,

"כָּל אִישׁ חַיִל כָּל מַר נֶפֶשׁ חֶרֶב חֲגוֹרוּ,

"כִּי הַלַּיְלָה הַזֶּה לֵיל נָקָם לָכֶם יֶהִי,

"בּוֹאוּ אֶל מִשְׁכְּנוֹתָם הִרְגוּ כֹּל בָּם תִּמְצָאוּ,

"כָּל הַנָּסִים מִבֵּיתָם בָּרְחוֹבוֹת תִּדְקוֹרוּ,

"כִּי אִישׁ לֹא יַעֲמוֹד בִּפְנֵיכֶם לֹא קָם בָּם רוּחַ.

"אַךְ חָלִילָה לָאֵל מֵעֲשׂוֹת זֹאת, אֵל רַב חָסֶד,

"גַּם חָלִילָה לָנוּ מִבַּקֵשׁ שׁוֹד וָהֶרֶג,

"מִיּוֹם בּוֹאֵנוּ אֲלֵיכֶם מֵרַע נִשְמָרְנוּ,

"גַּם אַתֶּם הַנִּיחוּנוּ עַד יָאִיר אוֹר בֹּקֶר,

"חוֹתְרֵי בָתִּים הָאוֹרְבִים עַל דָּם שׁוֹמְרִים נֶשֶׁף,

"לֹא כֵן עַם יְיָ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה נָחְנוּ,

"אֵיךְ כַּגַּנָּבִים נֵצֵא וּכְשׁוֹדְדִים בַּלָּיְלָה?

“מָחָר נֵלֵכָה וּלְכָבוֹד יִהְיֶה צֵאתֵנוּ”.

הַבֹּקֶר אוֹר^[]16] הָעָם לִשְׁבָטָיו הִתְאַסָּפוּ,

הָמוֹן רַב אִישׁ רַגְלִי מִסְפָּר שֵׁש מֵאוֹת אָלֶף,

מִלְבַד הַנָּשִׁים עִם הַטַּף הַגְּבָרִים אֵלֶּה,

גַּם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם מִן הָאָרֶץ,

לַעֲבָדִים לִשְׁפָחוֹת עַל בֵּית יַעֲקֹב נִסְפָּחוּ,

וּלְמַסַּע אֲדוֹנֵיהֶם אֶת הַכֹּל הֵכִינוּ,

גַּם מִקְנֶה רַב צֹאן וּבָקָר עִמָּם נָהָגוּ.

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס מִמָּחֳרָת הַפָּסַח,

עַד הַמָּקוֹם רָאוּ שָם עָנָן, כִּי שָׁם חָנוּ,

הַנּוֹסְעִים מִזֶּה וּמִזֶּה שָׁמָּה נִקְבָּצוּ.

כִּי אֵל שָלַח עָנָן זֶה לִהְיוֹת מַחְסֶה לָמוֹ,

כַּסֻּכָּה לַצֵּל וּכְמָגֵן מֵחוֹם, מִקֶּרַח.

בַּעֲבוּר כֵּן לַמָּקוֹם הַהוּא סֻכּוֹת קָרָאוּ,

וּבְשִׂמְלוֹתָם מִשְׁאֲרוֹתֶם אִישׁ אִישׁ צָרָרוּ,

וּבְצֵקָם טֶרֶם יֶחְמָץ עַל שִׁכְמָם נָשָׂאוּ,

כִּי חַג הַפֶּסַח הָיָה, עֻגּוֹת מַצּוֹת אָפוּהוּ,

וּמִצְרַיִם לֹא הֵנִיחוּם עוֹד הִתְמַהְמֵהַּ,

עַד אַחַר הַחַג עַד יָכְלוּ לֶאֱכוֹל מַחְמֶצֶת,

כִּי גּוֹרְשׁוּ מִשָּׁם, גַּם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָמוֹ,

בַּיָי בָּטָחוּ, בָּאֵל יַנְחֵם בַּדָּרֶךְ,

רַק זָהָב וָכֶסֶף וּשְׂמָלוֹת וּכְלֵי חֵפֶץ,

עַל פִּי מִצְוַת משֶׁה מִמִּצְרַיִם שָׁאָלוּ,

וַיְצַו אֵל וּבְעֵינֵי צָרֵיהֶם חֵן מָצָאוּ.

כִּי חֵן גַּם כָּבוֹד אַךְ מַתַּת אֱלֹהִים הֵמָּה,

כָּל טוּבָם הִשְׁאִילוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.

וַחֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוָה, מֵהוֹן לוֹ נִבְחָרָה,

כִּי משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד,

הָקֵם אֶת הַשְּבוּעָה אֲשֶׁר מֵאָז הִשְׁבִּיעַ

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, כִּי אָמַר אֶל בֵּית אָבִיהוּ:

"כַּאֲשֶׁר יִפְקוֹד אֵל הַעֲלוֹת אֶתְכֶם מִכּוּר עוֹנִי,

“תַּעֲלוּ גַּם עַצְמוֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם לִכְנָעַן”.

אִם חִנָּם נִמְכַּר מֵאֶחָיו מִמְכָּרֶת עָבֶד,

וּבְמַר נֶפֶשׁ הוּרַד מִבֵּית אָבִיו מִצְרָיְמָה,

תַּחַת אֲבוֹתָם עַתָּה הַבָּנִים יָקוּמוּ,

כֹּפֶר חֶטְאָם יִתְּנוּ אִם הַשְּׁבוּעָה יָקִימוּ,

הַעֲלוֹת עַצְמוֹתָיו אִתָּם אֶל אֶרֶץ יִנְחָלוּ.

עַל כֵּן לָקַח אוֹתָם משֶׁה עִמּוֹ לַדָּרֶךְ,

וּלְעֵת אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שָׁנָה תַּמּוּ,

מִיּוֹם הוֹצִיא אֵל מֵאוּר כַּשְׂדִים אֶת בֵּית תָּרַח,

בַּעֲבוּר הָבִיא אֶת עַבְדּוֹ אַבְרָהָם לִכְנָעַן,

בַּיּוֹם הַזֶּה מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם יָצָאוּ.

---

הערות לחוברת הרביעית

מאת

נפתלי הרץ וייזל

כל ה', ורק הרחבנו הדברים שקצרה בהן התורה, והניחתם לכל משכיל להתבונן בהם, וזאת עשיתי גם

אני, ובטוח אני שהקורא המשכיל תסכים דעתו לדעתנו, שכפי מה שכתבנו או קרוב להם כן התגלגלו הדברים, ולכן כל כיוצא באלה לא אעיר עליהן בהערות הללו, רק אבאר פה מקצת מקומות סתומים שבחוברת הזאת, והן המקומות הנוסדים על פרוש חדש שחדשנו במקראות התורה, ולפי שלא פירשו כן המפרשים ז"ל שקדמוני, נעלם ענינו גם מן הקורא המשכיל, ועל ידי ההערות שאציע פה יבינו במליצת השיר ועל מה יסדנו דברינו. והנני מתחיל לכתוב ההערות האלה:

א

יהיה אבק וכו' וברדתו מטה וכו' כי אם יפול וכו' (צד 23). זהו פירוש הכתוב בתורה והיה לאבק על כל ארץ מצרים, והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות בכל ארץ מצרים (שמות ט' ט'). מלת והיה לאבק סב על הפיח, כי מעט הפיח יהיה לאבק רב המכסה כל הארץ, ומלת והיה על האדם, שברדת האבק מטה על האדם ועל הבהמה יהיה לשחין. וטעם המעשה הזה, ולא הביא עליהן שחין ע“י עיפוש באויר כמו דבר הבהמה שקדם לו, עֵד על יושר הסדר שסדרנו במכות מצרים, שהאחד למעלה מאותו שלפניו, ובהיות אותות הסדר השלישי מן הרקיע, והוצרך גם המופת שלפניהן להיות דומה להן לרדת עליהן מן הרקיע, וזה היה ע”י פיח כבשן והאבק שירד עליהן, וכן הוצרך להיות ככה, בעבור טעם הסדר השלישי הזה שבא ללמדם כי השם הוא יוצר כל מן האין כחפצו, ונוהג עולמו בצדק ובמישרים, וכמ“ש בהערה הסמוכה, וכל זה ראו ממעשה פיח הכבשן שהיה לאבק על כל ארץ מצרים, גם רבותינו ז”ל הבינו הענין כן, שהיה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא ברדתו על האדם והבהמה מעלה בהן שחין פורח אבעבועות, וכמו שהביא הרמב“ן ז”ל בפירושו, ואמר כי נכון הוא, ומדברינו התבארו טעמי הדברים, ואיך כלם מתאימות:

ב

ה' אלהי העברים וכו' עד בלבבכם תבינו (צד 29). כל זה סובב על פירוש המקרא בתורה, שאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ועמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט' י"ד), וזה קשה, איך על מכת הברד לבדה אמר את כל מופתי, ורש“י וראב”ע ורי“א ז”ל כתבו על זה דברים, ולא באתי להתוכח עמהם, רק אומר שלכל הפירושים אין טעם למליצה אני שולח וגו' אל לבך ובעבדיך ובעמך, מה ענין לב האמור פה, ואין הברד והאש שלוחים אל הלב, כי אם בארץ ובהולכים בה, ולא מצאנו כן בשום מקום, ובצפרדעים אמר, הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים (שם ז' כ"ז) וכן תמיד: וכן כאן יאמר: הנה אנכי נוגף אותך ועבדיך ועמך בכל מגפותי? והאמת לדעתי שמלת לב בלה“ק על כח הממשלה שבנפש, שהיא הבחירה הנתונה לאדם לעשות בכל דבר כחפצו אם להיטיב אם להרע, ולב האדם כמושל במדינה, כמו שבארנו בבית הראשון מספרנו גן נעול (חדר חמישי חלון א'), וכמו המושל במדינה צריך ליועצים, כן כח הממשלה שבאדם צריכה להם, ויועציו הם השכל והבינה והדעת וכיוצא מכחות היקרים הנטועים בנפש, ולכן מלת לב שנופל על הממשלה, כולל בעצמו גם כחות השכל וכיוצא שהם יועציו. והנה בנפש החכמה או בלב חכם, הם יועצי שלום, לעשות מישרים ולחשוב אמת, ובנפש החוטאת נלכדים בלכד היצר, חושבים מעקשים, ממציאים ערמות ומרמות רעות לעשות המזמתה. וכאשר בינותי במליצות ספרי הקודש נגלה לי כלל גדול, והוא שבכל מקום שיתארו הכחות היקרים האלה בשמותם שכל, בינה וכיוצא בלי כנוים, תעיד על פעולתם בדרך אמת וכמו שפועלים בלב כל חכם לב, אבל מלת לב נופל עליהם כשהולכים מעקשים, וכל המקראות מעידים על זה. והנה פרעה ועבדיו היו עם כבד עון, ושכלם ובינתם בלכד פשעיהם, ואע”פ שאותות והמופתים שבשני הסדרים הראשונים שעברו עליהם, היו קשים ורעים ונפלאות גדולות, לא ידעו כי ה' הוא האלהים, שופט בצדק כפי החכמה, ואין לפניו לא עולם ולא משוא פנים, אבל לפי דעתם גם אהבתו גם שנאתו בלי טעם ורק הפעליות ורצון, כדרך שמושלים מדות הנפש בלב הכסיל, וכמו שרמזנו בשיר זה כאמרנו הרשעים יוזמים, כמוהם וכו' (צד 21), ומה שלמדוהו משה ואהרן בענין זה, נחשב בעיניהם לצחוק ולדברי מהתלות, עד שהביא השם ב“ה עליו אות הברד, בו הראהו כי השם לא יאהב ולא ישנא חנם, ושאינו שופט מדרך נקם ואכזריות, ושהוא רחום וחנון, וכל חפצו בשוב רשע מרשעתו וחיה, וכל זה נודע להם באמת ממכת הברד, וממה שיעץ עליהם לטובה שיאספו אדם ובהמה אל הבתים וימלטו, וזה הפלא ופלא, איך יקום גם בית רעוע בנוי מקנים וחומר נגד משחית ארז ואלון, אבל המאמין יודע כי ביד ה' הכל וקולו על הברד שלא ירד על בית, או שברדתו עליו יאבד כחו וכבדו ולא ירע כלום. והנה רשעי מצרים בזו את העצה שיעץ להם משה על פי ה‘, לעגו על דבריו, שאם הברד שובר ארזים איך יחסו בבתי חומר, גם לא האמינו כי אל חפץ חיים הוא, ואיך יעשה האויב כמעשה אוהב, ועל זה אמר ואשר לא שם לבו אל דבר ה’ ויעזוב את עבדיו וגו' (שמות ט' כ"א), ולפניו אמר הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו וגו' (שם שם כ'), וזהו יראת כבוד, שמכבד את דבר קדשו, כהוראת מלת את כשסמוך ליראה, והפך מזה אשר לא ירא את דברו, והכתוב אינו אומר כן, אלא ואשר לא שם לבו אל דבר ה‘, כי גם מי שאינו מכבד דבר ה’, היה ראוי שימלט עבדיו ומקנהו אל הבתים מספק פחד, ודבר קטן הוא עושה, אין בו טרחה ולא חסרון כיס, לכן הודיע הכתוב שהאנשים שעזבו הכל בשדה, הם מכת הפושעים הגדולים, שמלבד שאין בהם יראת כבוד, אלא שבזו ולעגו על דבר ה' עד שלא שמו לבם אליו, וכמו שאמרנו שכל כך היה נבזה בעיניהם, עד שהיה נגד כבודם לשום לבם אליו, ומלת לבו שבכתוב כולל שכלם ובינתם, וכמ”ש שכשהולכים מעקשים יתארם הכתוב במלת לב. וכשבאה צרת הברד, וראו כי עצת ה' עמדה למכבדי דבריו שניצלו מן המות, אז בעל כרחם שמו לב להשכיל על מעשי ה' כי נורא הוא, ושכל משפטיו צדק ואמת, ואינו מעניש משנאה ומדרך נקמה ואכזריות, אלא להשיב את האדם מפשעיו כי חפץ חיים, ולכן בפעם הזאת השיבו אל לבם שהכל תלוי ביראת ה‘, ואשרי שומע לו ועושה כמצותיו, ושאילו שמע המלך ועבדיו לדבר ה’ בתחלת בוא משה אליו, מלבד שלא באים עליהם המגפות הראשונות, אלא שהיה השם ב"ה משלם להם שכר טוב על ששמעו ועשו כאשר צוה להם, ועל זה אמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי (שהם דם וצפרדע ערוב ודבר עם שני המופתים שלפניהם, שבלבכם זעפתם עלי והצדקתם עצמכם) אל לבך ובעבדיך ובעמך, (שתרגישו בלבכם כי מידכם היתה זאת בעבור רוע מעלליכם, והשומע לי וירא את דברי אנכי מגן לו). והמליצה מיושרת, שבכל מקום כן ענינה על הנותן דבר בלבו להשכיל עליו ולהתבונן בו, כמו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' (דברים ד' ל"ט), וכן כלם, וכמו שחתם למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר לא לבד שתדע כי אני ה' בקרב הארץ, אלא תדע גם כן כי אין כמוני בכל הארץ, עושה צדקה ומשפט ומישרים ורב חסד לטובים ולרעים, שכל זה ראו במכת הברד ובעצתו שיעץ, ולכן בפעם הזאת הודה פרעה בעת צרתו גם על הפנה הזאת כי השם נוהג בצדק, ואמר חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט' כ"ז). ולכבוד הפנה הגדולה הזאת ערכתי השיר השקול והחרוז שבראש הספור, ואמרתי (צד 15) ה' הצדיק כי מי כמוהו, בורא ארץ וכו', כלומר הבריאה כלה מראשית היתה בחכמה שהיא צדק משפט ומישרים, וכן הנהגתו את עולמו הכל בחכמה עליונה. ועל ציר הפנה הזאת סובבים דברי השיר כלו:

ג

קולות בסערה אשמיע וכו' (צד 31). זהו פירושנו על פסוק ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות

וברד ותהלך אש ארצה (שמות ט' כ"ג), שלדעת המפרשים ז“ל קולות שבכתוב על הרעמים, ואש שבכתוב עלהברקים, וכמו שתרגמו הרב האשכנזי ז”ל במלות דאננער אונד בליטץ, ואין הדבר כן, כי רעם וברק אחד הם, ואיך יפסיק הכתוב ביניהם בברד שאין ענין לו עם שניהם. ויותר יקשה שבעל הטעמים חבר קולות וברד בנגינה, והפרידה מהן ותהלך אש ארצה, ומי יבין זאת? אבל האמת כמו שכתוב בספר חכמת שלמה שדבריו דברי קבלה, ושם נאמר כי המורדים אשר אמרו לא ידענוך, הכו בזרוע עזך, נרדפו ממטר זרם מברד ומסער ואין מציל מידם, ואחרי כן היו למאכלת אש (פרשה ט“ז ט”ז), ובפירושנו רוח חן הארכנו בפירושו, וכאן ארמוז לבד שחבר ג“כ ברד וקולות כמו שחברן הכתוב, והפריד מהן האש, שאין קולות שבכתוב רעמים, ולא אש שבכתוב ברקים, אלא קולות פירושו סערה כדברי שלמה ע”ה, כי הסער מוליד קולות עצומים כשידחק להכנס ביסוד האויר, ובמצרים היו הקולות הללו למעלה מן הטבע קשים ומחרידים, על כן אמר ורב מהיות קולות אלהים וברד (שמות ט' כ"ח), קראם קולות אלהים מטעם שבארנו, ואתה רואה שפרעה בבקשתו חבר גם הוא קולות וברד, כאילו הם דבר אחד, ולא התחנן שיחדל האש, ואילו קולות רעמים, ואש ברקים, למה יזכיר הרעם ולא הברק, וזה להפך, כי הברק הוא הממית לא הרעם, והתברר מזה כי קולות על הסער, והאש על אש מתלקחת הפלא ופלא. והוצרך להיות הסער הגדול הזה, שעל ידו ירדו אבני הברד בכח גדול מאד, כאילו הם מקולעים מתוך הקלע, וע“י כן שברו כל העצים הגבוהים והחזקים אשר בשדה וכדברי הכתוב, ולולי שירדו בכח הסער לא היה בכח הברד לשבר ארז ואלון. ומצינו בספר הנ”ל עוד בדברו על אחרית הימים שאמר ימטר עליהם ברד רב כמחוזק הקלע אשר ביד איש חמות (פרשה ה' כ"ב) ומובן מדברנו. ולכן יפה סמך הכתוב קולות לברד, ויפה סמכן בעל הטעמים בנגינה כי הכל ענין אחד, והאש פלא בפני עצמו, שהיתה אש מתלקחת שבערה בתוך הברד מטעמים המבוארים בשיר הזה, וא"כ הברד לבדו עיקר הכל, ולחזק כחו חוברו לו הסער והאש, ולכן תראה כי באזהרה שקדמה לא זכר הכתוב רק הברד, כאמרו הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד (שמות ט' י"ח), ולא זכר קולות ואש, ונכללו במליצת כבד מאד, כי קולות ואש גרמו זאת, וכן בצוותו על המעשה נאמר ויאמר ה' וגו' ויהי ברד בכל ארץ מצרים (שם שם כ"ב), זכר רק ברד לבדו, ואחרי שהוצרך לפרש איך היתה כזאת ששבר הברד כל עצי השדה, ושגם שחת שרשי האילנות, אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה (שם שם כ"ג), ונכון הכל. ומלבד זה אני אומר אם לשונות קול וקולות על הרעמים יזכור תמיד אצלו לשון רעם, כמו וירעם ה' בקול גדול (שמואל א' ז' י'), ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל"ז ה'), ירעם בקול גאונו (שם ל"ד ז'), ובקול כמוהו תרעם (שם מ' ט'), קול רעמך בגלגל האירו ברקים (תהלים ע“ז י”ט), מן קול רעמך יחפזון (שם כ"ו ז') וכדומים להם, אבל אם אין אצלו אחד מלשונות של רעם, הם על הרוב על קול הרוח הבא עם הגשם, וכן כאן ה' נתן קולות, קול רוח וסער שבאו עם הגשם והברד, אלא שלתעצומתם וזרותם קראם קולות אלהים. ודי בזה:

ד

כי ברד שובר וכו' מקנה וחמר (צד 32). לא ראיתי למפרשי התורה ז"ל שדברו על הצלת המצריים

בבתים דבר. ואומר אני כי כמו שמכות מצרים כלם עם כל הפרטים שזכרה בהן התורה, הם מצד הנפלאות הגדולות, שאין בהן דרך מדרכי הטבע, וכן העצה שיעץ השם ב"ה למצריים במכת הברד שיעיזו מקניהם ועבדיהם אל הבתים וינצלו, גם זה פלא גדול מאד, כי איך אפשר שימלטו תחת קורות בתיהם מברד השובר בשדה העצים העבים והחזקים, בלכתו בכח הסער הנפלא כחצים מקשת, וגם ארמנות בנויים מאבני גזית לא יעמדו בפני ברד כבד כזה, ועל כל פנים דרך גנים חלונות ופתחים היה מזיק למסתופפים בהם, וכל שכן בתי החצרים, ובתי שומרי המקנה ורפתי בקר ומכלאות צאן, שעל הרוב בנויין מקנים וחומר, ואיך יעמדו בפני קולת וברד כבד כמוהו, או איך ינצלו מן האש שירדה ארצה, אם בערה תוך הברד, בפגעה בבתי השדה רגע יכלו בעשן. אך כל זה מעשה נסים, כי ביד ה' הכל, ולא יפלא ממנו דבר, וגדר בעד אבני הברד ובעד האש שלא יגעו בבתים, או שבהקרבם אבדו כבדם וכחם, וכל זה הפליא השם לעשות לנסות את המצריים אם ישמעו לעצתו אם אין, וללמדם צדקות ה' כי חפץ בחיים, ושאם יעזוב רשע דרכו וילך בעצת ה' אשריהו, ומי שאינו שומע לעצתו ועומד ברשעו מות ימות, וכל זאת ראו כי ביום אבוד רשעים בברד כבד, חמל עליהם והפליא לעשות בדרך נס להחיותם בבתים, ונתן הדבר בבחירתם אם ישמעו אם לא, וכשראו כי המסתופפים בבתים נמלטו, הצדיקו את השם ודרכיו, ומלכם בראשם אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט' כ"ז). ולולי מה שחדשנו בענין זה, מי יביננו למה בפעם הזאת הודה על הפנה הגדולה הזאת בעת צרתו, ולא הודה כן בצרת הצפרדע ולא בערוב, וגם בהם חלה פני משה שיעתיר בעדו אל ה'. והאמת כמו שדברנו, וכאשר הרחבנו בזה מעט במליצת השיר עצמו:

ה

וברדת הברד וכו' עד הם ימלטו (צד 43, 35). כל מה שנזכר פה למדנו מספר חכמת שלמה שנאמר בו והאש

גדלה עד להפליא ותתגבר בתוך המים המכבים וכו‘. פעמים התאפקו הלהבות וכו’. התלקחה לפעמים בתוך המים רב מאד מכח האש. להשמיד השרשים מתחת בממלכה החטאה (פרשה ט“ז י”ז י“ח וי”ט). והוא עצמו מה שכתוב בתורה ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד וגו' (שמות ט' כ"ד). כי לא היתה אש ברקים, כמו שחשבו המפרשים ז“ל, אלא הפלא ופלא אש אלהים. וכמ”ש בהערה ד' שאינה צריכה לדבר שתאחז בו או המכלכל אותה כמו האש הטבעי. ואותה קרא הכתוב ואש מתלקחת, שאין מלת מתלקחת לשון התלהבות כמו שחשבו זולתנו גם הרב המעתיק ז“ל שתרגמו אונד מיסטען אין האגעל פֿלאממענדער בלימן, כי הנגינה הפסיקה במלת ואש, וחברה מתלקחת בתוך הברד; אבל מתלקחת התפעל משרש לקח, והוא תואר לאש שלמעלה מן הטבע, וכמו שנמצא עוד פעם במרכבה ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א' ד') שהוא אש אלהי, לא שהתלקחה בענן כדברי המפרשים ז”ל. וכבר בארנו זה בפירוש רוח חן, ופה ארמוז על דבר חדש בקצרה: מצינו לשון לקיחה בכל הדברים, לבד אצל אש לא מצאנוהו בכל המקרא. ואומר אני לפי שכל הדברים פעם יקחו ופעם לא יקחו, ע"ד משל החרב, אפשר שלא תצא שנים רבות מתערה ולא תקח כלום, ולכן כשהיא הורגת נאמר שלקחה, וכן בכל דבר, זולתי האש שלוקחת תמיד, שאם אינה לוקחת איננה עוד במציאות, ועל כן לא תפול עליה לשון לקיחה, לבד בהתפעל שהיא על הפך דבר, כמו יש מתרושש ויש מתעשר וכיוצא, וכן מתלקחת שאיננה לוקחת מאומה להעמדתה, וזה רק האש האלהי שאיננה צריכה לדבר טבעי שיעמידנה, ותבער גם במים, וזהו שנאמר ואש, שהיה עם הברד אש, וחזר ופירש שהיתה מתלקחת בתוך הברד, שהוא הפך טבע האש הנהוגה, שלא תקח כלום במים, אך האש האלהי הזה נראה כלוקחת במים, אך היא מתלקחת, שאינה צריכה לקחת דבר להעמדתה, והוא דבר הפלא ופלא. והבן:

ו

היום תושע, וכו' וברד אל יהי עוד (צד 39). זה פירוש כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' (שמות ט'

כ"ט), לדעתי אמר לו, לא כמו שקבעתי זמן להסרת הצפרדע והערוב על מחר אבל בפעם הזאת, רגע אתפלל יחדלו הקולות והברד, וזהו כצאתי את העיר, כלומר כצאתי מהיכלך ללכת אל העיר בעמדי תחת השמים, מיד אפרוש כפי אל ה', ומיד יחדלו הקולות והברד; אבל בהיכל פרעה לא רצה להתפלל, כי ביתו מלא גלולים, כמו שרמזנו בשיר העשירי, וטעם הדבר שהתפלל מיד מתבאר מן השיר עצמו:

ז

את משפט לב וכו' עד מארצכם יוציאנו (צד 40). זה פירוש פסוק ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון

מפני ה' אלהים (שם שם ל'), לדעתי אמר לו אני מעתיר בעדך להצילך לכבוד השם, בעבור תדע כי לה' הארץ וכנזכר בפסוק, ולא מטעם שאמרת העתירו אל ה' וגו' ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד (שם שם כ"ח), כי גם הפעם תהתל בנו ולא תשלח את העם, כי אתה ועבדיך את משפט ונימוסי לבבכם אני יודע, וכמו שמבואר בשירנו, ומיד שיסור פחד המכה, תשובו לקדמותכם למרות את פי ה‘, כי טרם תשלחו את העם, צריך שתיראון מפני ה’ אלהים, שהוא יראת עונש ופחד, ועל זה הוראת מ“ם מפני, כדרך הכלל שהנחנו בספרנו גן נעול, שכל לשונות של יראה הסמוכים לאות מ”ם בין מלפניהן או מלאחריהן, כלם על יראת עונש, ואותן שהן על יראת כבוד ורוממות סמוך להן מלת את או כתובים סתם, ועל כן זכר ג"כ שם אלהים, שהוא שם המשפט, ונורא אלהים מאד, כלומר קודם תשלחו את העם, יפול פחד אלהים ושאתו עליכם, ובעודו נצב לריב עמכם, ממוראו הגדול תשלחו אותם, וכמו שקרה בליל מכת הבכורים, שבעוד בכוריהם מפרפרים בין משברי מות, ושפחדו שימותו כלם, אז גרשו ישראל מארצם. ועל פירושנו זה סובבים מליצות השיר:

ח

אורגי שש יבכו וכו' עד תפרעו (צד 41). זה לדעתנו פירוש פסוקים והפשתה והשעורה נכתה וגו' והחטה

והכסמת לא נכו כי אפילות הנה (שם שם ל“א ול”ב), כי שני פסוקים אלו אם מספרים מה שפעל הברד נכתבו שלא במקומם, כמ“ש רמב”ן ז“ל לא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה טרם השלים דיבור משה בתפלתו וסור הברד, והביא דעת רב סעדיה גאון ז”ל על זה, והשיב עליו, ונכונים תשובותיו, והוא ז“ל פירש פירוש אחר תראנו מספרו, ולדעת שניהם ז”ל שני פסוקים אלו גם הם דברי משה לפרעה, וכן אמת. אבל בפירוש הפסוקים אחשוב ענין אחר, וכמו שתראה מדברי השיר, שהעיר את פרעה לשום לב על החטה והכסמת הפלא שנעשו בהם, והוא הדבר המבואר בשירנו שלא פעל בהן הברד כלל, וקמו גבעוליהן הנמוכים כמו נד, כי אחר שאמר עליהן כי אפילות הנה, וכמו שאמר רמב“ן ז”ל שלא צמחו עדיין כלל, או שמפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה, לא היה צריך להאמר, אבל יודיע הפלא שנעשה בהן שלא נכו כלל, ואמר הטעם כי אפילות הנה, ואם יוכו לא יזיק למצרים כי עוד תצמחנה; גם דברי מדרש ר' תנחומא שמביא רש“י ז”ל בפירושו שדרש כי אפילות הנה, לשון פלא, פלאי פלאים נעשו להם שלא נכו, מסייע לפירושנו, שאם אינו כן אין פלא כלל שלא נכו, שהרי אפילות הנה:

ט

הנשיאים וכו' לא עוד נתכו חדל גם הגשם (צד 42,43). המליצה הזאת דמותה כדמות חידה, וכפי האמת היא

פשוטה, רק אם נגלה דעתנו בפירוש ומטר לא נתך ארצה (שמות ט' ל"ג), מה ענין נתך אצל מטר, והרב המתרגם האשכנזי ז“ל בביאור אמר שהוא לשון יציקה, כמו כהתוך כסף בתוך כור וגו' ומטר לא יצק ארצה, אבל אין נתך ויצק ענין אחד, והפוכים הם זה מזה, יצק על נוזלים שיוצקים אל כלי או על בשר אדם, כמו אשר יצק מים על יד אליהו (מלכים ב' ג' י"א) וכן כלם, ונתך על דברים מוקשים שמתיכים על ידי אש ונעשים נוזלים, ותרגום יצק בל”א גיסען, ותרגום נתך שמעלצען, והרב ז“ל שתרגם על ומטר לא נתך ארצה אונד קיין רעגען שמירצט מעהר אויך דיא ערדע, לא נכון תרגומו, כי לפי האמת יתורגם אונד קיין רעגען שמאלטץ מעהר צור ערדע. אבל מה ענין התכה עם מטר? על זה אדבר פה בקצרה, לתת כבוד לתורה, ולגלות לעיני בני ישראל ולעיני העמים כלם, כי זאת התורה העליונה פי ה' דבר בה, ואשר מצאו בני אדם אחרי עבור אלפים שנה ע”י מקרה ועל ידי נסיונות רבות, כתוב בתורה במליצה קטנה מפורשת, המדברת כמדבר על דבר הגלוי לכל, וכל זה לפי שהמדבר הוא יוצר הכל ב“ה, אדון המציאות, ויודע כל דבר בבירור גמור נשגב גם מדרך המופת. ועתה אפרש: דע שבענין התהוות הגשם בשמים דברו עליו החוקרים בחכמת הטבע מימי היונים עד עתה, וכלם מסכימים כי אדי המים הדקים והקלים העולים תמיד למעלה ע”י חום השמש, כשיתרבו באויר העליון ודוחקים זה בזה ימסו והיו לגשם. ואולם שכל האדם בענינים כאלה משענת רעועה היא וכל דבר שאי אפשר לבררו במופת למודי כמו חכמת המדידה ואחיותיה, וגם לא בברור החוש ונסיונותיו, וכל משענתו רק על היקשי השכל והרכבותיו, אפילו יסכימו כל חכמי הדורות אין להשען עליו, כי הסכמתם איננה רק שצריכין להסתפק במה שנאמר עליו, לפי שאין בידם טעם אחר הגון ומתקבל יותר מאותו ששמעו, ומענין זה הוא הגשם שיתהוה מדוחק האדים העולים, שאינו מבורר לא במופת למודי ולא במופת החוש, לא נחוש על דברת בני אדם כפי שכלם, אבל אם מפני ספקות וקושיות לא יתקבל על דעתנו, נחשוד אותם לטועים. והנני מעיד על עצמי שהקטן שבחכמי העמים ותלמידיהם בחכמת הטבע גדול ממני, ובכל זאת לא אקבל מהם דברים שאינן מנוסים בנסיונות החושים, אם מנגדים לשקול הדעת. וכן קרה לי בענין זה, דבר שהאמינו בו חכמי הטבע עד הדור הזה, שהתהוות הגשם מן האדים העולים ועל דרך שבארנו, היתה מסופקת בדעתי מאד מכמה טענות שטען לבי עליו, לא אזכירם הנה, רק אחת אזכיר וגדולה היא אלי. לדעת הזאת למה במלכות מצרים הגדולה אין גשמים יורדים עליה כל השנה כלה? וכי אין מימיה מעלים אדים ע“י חום השמש ככל מימות שבעולם, וביותר שהיא כלה משקה ממי היאור, ועל פני צפון המדינה כלה עובר הים הגדול, ועל פני מזרחה כלה עובר הים סוף, ואיך ממים רבים כאלה בארץ שאוירה חם כל השנה כלה לא יעלו אדים אין מספר, ובהכרח יבוא גשם? ומנעורי אמרתי בלבי שעדיין בני אדם מבחוץ ולא עמדו על הדבר הזה. ואמרתי כי להתהוות הגשמים באויר העליון מלבד האדים העולים, צריך עוד דבר שיתחבר אליהם ועל ידו יהיה הגשם, ובהחסר דבר זה לא יועילו האדים לבדם להוליד גשם, ואם כן הוא תנוח דעתנו למה שנה אחת גשומה, ואחרת עוצר שמים, ולמה במצרים אין גשמים, ובמה תלויים הגשמים במועדן בכל מחוזות העולם, כמו אלה שתחת המשוה, ועוד קצת מעלות משני צדיו, שכל זה וכיוצא בזה נמשך מאותו הדבר שצריך להתחבר עם האדים, ואותו הדבר איננו במצרים וכיוצא, ובשאר המדינות אינו קבוע, פעמים ישנו פעמים איננו. אך למה אין די באדים העולים להתהוות הגשם שיצטרך עוד ענין אחר להתחבר עמהם? ומהו הדבר השני הזה המתחבר עמהם? כל זה היתה תעלומה ממני, והיה בלבי רק דמיון שכלי בלי דעת, כענין שקוראים איינע היפאטעזע, עד זה לערך עשר שנים אשר קראתי בכתבי העתים (דיא צייטונג) של העיר הזאת, ומצאתי בה שאלות ששאלו במדרש החכמה הגדול (דיא אקאדעמיע דער וויסענשאפֿטען) לחוקרי זמננו, ובתוכם אחת על התהוות הגשם, ואמרו עתה שלמדונו חוקים אנשי אמונה שבהעלוועציען, שהעפילו לעלות לראשי ההרים הגבוהים שבמדינה ההיא, ובחנו וחקרו על עליית האדים, ובנסיונותיהם התברר להם באמת, שכבוא האדים אל האויר העליון משתנה צורתם מצורת מים, כי מתקשים מאד, ונתנו להם שם גאט, ואם כן נשאל איך יתהוה ממקשים דקים כאלה הגשם, שגם אם יתרבו במקום אחד, אין דוחקם זה בזה יגרום להם המסה ונזילה? ומיד שנודע לי מדבריהם כי כן נסו חכמי העלוועציען, דברתי אל לבי באשר חשבתי מימים רבים שצריך עוד דבר אחר שיחבר אל האדים טרם יהיה הגשם, אמת הוא, ושהדבר ההוא המביא המקשים האלה לשוב להיות מים הוא האש היסודי, וקול ה' חוצב להבות אש, הם יתיכו החמרים האלו, אז יזלו מים, וזהו המקרא ומטר לא נתך ארצה, הודיע כי האדים הרבים שהיו באויר מצרים בעת ההיא קצתם ממצרים עצמה, וקצתם מקצה הארץ, שמהן התילד ביום משפט ההוא גשם זר וגדול, לפי שצוה השם ביום ההוא להבות אש באויר העליון של מצרים להתיך האדים המולידים הגשם, ובשאר העתים אין מדרך האש הזאת לבוא באויר מצרים ולכן אין גשמים יורדין במצרים, ובתפלת משה הלכה לה האש היסודי הזאת מאויר מצרים, ולא נתך עוד מטר לארץ (ער שמאלץ ניכֿט מעהר צור ערדע). אחרי כן הראוני בספרי חכמי הטבע האחרונים שנכתבו אחרי הודע להם נסיונות של חכמי העלוועציען הנ”ל, שקיימו וקבלו שהגשם מתילד מן האש המתיך האדים הקשים הנ“ל. ודע כי לשון גבורה נופל על דבר המתגבר על דבר זולתו ומחלישו ומדכאו, כמו גבורה במלחמה, וכענין וגבר ישראל וגו' וגבר עמלק (שמות י“ז י”א), וכן גם על הדברים שאין בהם רוח חיים, אם המים מתרבים ועולים עד מעל ההרים ומכסים אותם, נאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו וגו' (בראשית ז' כ'), וככה האש היסודי כששולט בנשיאים ומתיכם למים, תקרא ג”כ גבורה. וזהו לדעתי מה ששנינו (תענית דף ב' ע"א) מזכירין גבורות גשמים וכו‘, (ברכות דף ל"ז) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וכו’, קראם גבורות, לפי שנעשה ע“י גבורת האש וכמו שאמרנו, וכן אמרו שם בגמרא מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה, ואין זה אלא שע”י גבורת האש נעשים גשמים. הראיתיך מתיבה אחת בתורה ידיעה עמוקה שלא עמדו עליה הפילוסופים באלפים שנה, ולא היו עומדים עליה לעד, לולי שמצאו בעמל גדול שהאדים העולים מתקשים באויר, ולולי שמצאו במקרה זה לערך נ"ה שנה כח האש של עלעקטריציטעט:

ולא לבד פה נכתב על הגשם לא נתך ארצה, אבל כתוב ותקח רצפה בת איה וגו' מתחלת קציר עד נתך

עליהם מן השמים (שמואל ב' כ"א י') מפורש שהיה עד בוא עת הגשמים, שנתכים האדים ע“י ברקים ואש באויר העליון, וכן המשילו להתכה זו הדברים הנפשיים, כמו השקוע בצרות קשות ויושב דומם וסובל, עד שיציקוהו צרותיו מאד, ואז בקרבו תבער אש ויוציא בפיו דברים או ישאג שאגות, כענין חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני (תהלים ל"ט ד'), ולפניו אמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר (שם שם ג'), כלומר בעודי נאלם ודומם נעכר כאבי, ובעמדי שותק והוגה רק בלבי תבער בו אש, והאש התיכה מחשבות הצרות העצורות בי, ואז נשאתי קול ודברתי בלשוני מה שמפורש שם בענין, וכן איוב בשבתו דומם בצרותיו, בערה בו אש הצרה והתיכה מחשבותיו העצורות בו, ואז החל להרים קול ולשאוג שאגות גדולות, והמשיל המשל בדרך השיר ואמר ויתכו כמים שאגותי (איוב ג' כ"ג), כלומר כמי הגשמים הנתכים מאש היסודי, כן נתכו שאגותי מאש הצרה, וזה נפלא. ויותר אראך הענין מפורש במקרא, רק תדע כי מה שקראו המדברים אדים, ובלעז דינסטע, שמם בלשון מקרא נשיאים, כי הם לבדם חלקי המתנשאים על כלם לעלות לאויר העליון, והושאל מזה הנשיא בעמו, המתנשא על כל העם, וזהו שאמר המשורר האלהי מעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו (תהלים קל"ה ז'), ופירושו כי הנשיאים עולים בכל המקומות, אבל הגשמים אינם בכל המקומות בעת אחת, כי השם ב”ה מעלה הנשיאים מקצה הארץ אל המקומות שצריכין לגשמים, ולפי שהנשיאים לבדם לא יועילו לגשם עד שתתחבר להם האש, אמר ברקים למטר עשה, שכמו כן השם ב“ה עשה הברקים בעבור המטר, שמתיכים הנשיאים ונעשים מטר ונוזלים. והנה העלאת הנשיאים מקצה הארץ הוא באמצעות הרוח הסוער, כי על כנפיו ישאם למרחוק, ואולי על ידי הסער תבער האש היסודי שיתילדו מהן הברקים הצריכין להתכת הנשיאים, וכנראה באש שלנו, שהרוח תלהיב ניצוץ קטן והיה אש רב, ואלה הרוחות כלואות באוצרותיהן, והשם לבדו מושל בם, ויוציאם לעת הצורך מאוצרותיהן כטוב בעיניו ית'. וזהו שחתם שגם הוא ב”ה מוציא רוח מאוצרותיו, ישוב על שתיהן שנזכרו תחלה נשיאים וברקים. ועוד אלמדך כי שם חזיז וחזיזים שבמקרא אין שרשו חזז כדברי המדקדקים ז“ל, כי לא נמצא במקרא רק פעמים, ולמה נחדש בעבורן שרש חדש לא נודע טעמו, אבל לדעתי שרשו חזה מנחי למ”ד ה“א^[1], שענינו נודע שהוא על הראות ומראה, ואם יכפלו אותיות השרש בלשון עברי יורה על ההפלגה כמו ירקרק אדמדם, ירוק שבירוקין ואדום שבאדומים, וכן חזיז על הפלגת הדבר הנראה, וזהו הברק שאורו נראה מכל צד ופנה, אין כמוהו בענין זה בכל התחתונים, ועל זה כתוב שאלו מה' מטר בעת מלקוש, ה' עושה חזיזים, ומטר גשם יתן להם, לאיש עשב בשדה (זכריה י' א'), ופירושו כפשוטו, שישאלו המטר מה‘, הוא לבדו יוכל לתת מטר ארצם בעתו, כי ה’ עושה חזיזים הצריכין להורדת הגשמים, ומטר גשם יתן להם לברכה, לכל איש לעשב שזרע בשדה להצמיחו, וככה הפעם השני בספר איוב כשאמר שהחכמה תעלומה מכל חי, ואינה נודעת זולתי לה' לבדו, אמר כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה (איוב כ“ח כ”ד), פירוש הוא ב”ה מביט עד קצה ארץ ומנהיג כל הארצות ויושביהן ורואה כל הצריך להם, והזכיר רק אחת שהוא עיקר הכל והוא הגשם שכל העולם צריך לו, לכל מדינה יש עת גשמים בפרטות, ואפי' ארץ מצרים שאינה צריכה לגשמים, אם לא ירדו הגשמים במועדם תחת המשוה ובמדינות הסמוכות למשוה, ונקראים דיא טראפישע רעגען, שמהן יגדל יאור מצרים במועד ידוע בשנה, מצרים למדבר שממה תהיה, וזהו שסמך לרוח משקל ומים תכן במדה (שם שם כ"ה), וזה כמו מעלה נשיאים מקצה ארץ וגו' מוצא רוח מאוצרותיו שפירשנו למעלה, והוא ב“ה נותן המשקל לרוח הסוער, שלא יסער יותר משיעור המים שתכן לכל מקום במדה הצריכה למקום ההוא, שאם יסער הרוח ויביא נשיאים יותר מדאי יביאו גשמי זעף וישטפו ארץ ויבולה, וזהו שסמך עוד בעשותו למטר חק ודרך לחזיז קולות (שם שם כ"ו), כלומר לפי שהוא ב”ה עושה למטר חק, ומלת חק בכל מקום על הדבר הקצוב בלי תוספת ובלי מגרעת, וכן מי הגשמים שם חקו להן, וכן הוא ב"ה נותן הדרך לברק הצריך להתכת הנשיאים איפה יעבור ויפעל פעולתו, ומלת קולות על הרעמים המחוברים לברק, כי בעברו בתוך הנשיאים ירעם בקול, וקולות תאר לחזיז, כלומר חזיז הבא עם קולות שהוא חזיז של ברק. הנה הארכתי מעט, כי יקר בעיני הדבר מאד, כי נוגע לכבוד התורה ולכבוד ישראל, להראות גלוי לכל העמים, כי נביאינו ואבותינו ידעו תעלומות סתרי הבריאה יותר ממה שיחדש חכם וחוקר עד סוף כל הדורות, וממה שאמרנו תקיש על הכל:

י

ויכבד לבו וכו' עד אין כמוני ידעו (צד 43, 47). כל הענין הזה בארנו בפתיחת הספר באר היטב, ואין לכפול הדברים:

יא

לשמוע מה יעצו וכו' עד כאיש לא שומע (צד 50). זה פירושנו על מה שאמרה תורה בהתראת ארבה ויפן

ויצא מעם פרעה (שמות י' ו'), ולא נאמר באחת מהתראות הקודמות, וחשבתי כי בהתראות שקדמו כשכלה לדבר הוצרך להתעכב במקומו לשמוע מה יענו על דבריו, אולי כשמעם מה יקרם ישובו אל ה' ויעשו כאשר צום, לבד בהתראת הארבה שהיא הראשונה אחר שגלה לו הקב"ה שהוא המכביד את לבו ואת לב עבדיו שלא ישלחו את ישראל מפחד לב, מעתה אין תקוה שיענו טוב, ואין לו רק להודיעם הצרה שתבא ולפנות וללכת לדרכו, להראותם שאין לו חפץ במענה פיהם ובדבריהם. וזהו ויפן ויצא, מיד פנה מהם ויצא:

יב

הטרם תשמע וכו' (צד 52). זה פירושנו בפסוק הטרם תדע כי אבדה מצרים (שם שם ז'), וענינו הנה שבר

על שבר בא עלינו, ועדיין לא תאמין כי אם תוסיף הקשות לבך, ישיגנו צרת הארבה ועוד צרות רבות עד שנאבד כלנו, האם תראה תחלה בעיניך כי אבדה מצרים, ואז אין עוד תקוה. וזהו שהוספנו מלת תשמע במליצת השיר, כלומר האם קודם לכן (שהוא הוראת מלת טרם), קודם שתשמע ותקבל מצות האל, תדע בראות עיניך כי אבדה מצרים. וזה הפירוש מחוור:

יג

ויצא מעם נצר נתעב וכו' (צד 58). לפי שבכל פעם שחלה פרעה את פני משה שיעתיר בעדו, בצפרדע

בערוב ובברד נכתב אצלו מה שענהו משה, לבד כאן לא אמר הכתוב שענהו, והטעם מפורש במליצת השיר, לפי ששמע עתה מפי השם שהכביד את לבו ושיעמוד במרדו עד תום המשפטים כלם, לכן מיד ששמע בקשת פרעה, לא כבדו עוד במענהו, אבל נחשב בעיניו כנצר נתעב ויצא מעמו העירה להתפלל, כי בהיכלו לא התפלל, כי הוא מקום גלולים, וכמ"ש (בהערות החוברת הג'):

עד כאן הגיעו ההערות על השיר הי"א, והארכתי בקצתן, לפי שהן דברים חדשים לא נזכר מהן דבר

באחד מכל הספרים שהוצאנו לאור עד עתה, וההערות הסמוכות הן על הדברים הסתומים שבשיר הי"ב, שרובי דבריו נוסדים על דברי ספר חכמת שלמה, שגליתי טוב טעמם ואיפה רמוזים בתורת ה', בפירושנו רוח חן, ולפי שהספר הזה התפשט בארץ, אין צורך לכפול הדברים פה, רק ארמוז על מה שדברנו, ושם הקורא ימצאנו, והנני מזכיר גם אלו:

יד

ימיש את צרי וכו (צד 69). זהו פירוש וימש חשך (שמות ז' כ"א), וכמה פירושים נאמרו על זה, ודברנו על

זה בפירושנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (דף קי“א ע”ב וקי“ב ע”א):

ויהי פתאם חשך אפלה וכו' עד תראה הרוח (צד 74, 76). כל מה ששרנו בפרק זה נשען על קבלת שלמה

בספר חכמת שלמה, שמדבריו למדתי כל מה שדברנו בזה, הכל תמצא בפרשה י“ז מספרו, ובפירושנו עליו הוכחנו כי ישרים דבריו. שם דברנו על חשך מצרים ומה דברו עליו מפרשי המקרא ז”ל, וגלינו דעתנו בזה (דף קי“ב ע”א וע"ב) ופירשנו המקראות בתורה ובספר תהלים, והראינו שגם רבותינו ז“ל במדרשיהם דעתם כן וכמו שפירשנום שם. וכן טעם ולא קמו איש מתחתיו, למדנוהו מדברי שלמה, כי נפל עליהם אימה ופחד ממראות שראו באופל, ולא יכלו קום מתחתם, וכמו שאמר על זה המשורר האלהי, וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים ע“ח מ”ח), ובארנו שם (דף קי“ב ע”ב וקי“ג ע”א), והוכחנו מדברי רז”ל שכן קבלו גם המה, ועל זה יסדנו שירנו:

טו

ומה נפלא זאת וכו' (צד 76) עד ואשר אותם הרעו (צד 82). גם אלו הדברים כלם מקורם מספר החכמה

הנ“ל, שאמר על חשך מצרים, ולכל קדושיך היה אור גדול, והם (המצריים) שמעו את קולם (של ישראל) ופניהם לא ראו, ויהיו (ישראל) מאושרים בעיניהם (של המצריים) כי נמלטו מצרה זאת. ויברכו (המצריים) אותם (את ישראל), כי לא הרעו עמהם (בשבתם בחשך) לגמול הלחץ אשר לחצו (המצריים) אותם (את ישראל) וישאלו מהם (מישראל) לשאת (שימחלו למצרים) את הרעה אשר עשו (המצריים**) להם** (לישראל), (פרשה י"ח פסוק א' ב'), מפסוקים אלו, וממקראי קדש בתורה אחרי מופת החשך שאמר דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו‘, ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (שמות י"א ב' וג'), וממה שנמצא במדרשי רז”ל על זה, וממה שיגיד השכל מדעתו למתבונן באלה, חוברו המליצות שכתבנו בזה, וכמו שדברנו עליו ברחבה בפירושנו רוח חן (דף קט“ז ע”א):

על מצחת וכו' עד אחתמו (צד 83). זה כולל ענין חדש בפלא מכת בכורות, גם אותו למדתי מדברי

שלמה, וכמו שארמוז לפנינו:

טז

לא ענם וכו' עד לחודש (צד 91). כן דעתי בפירוש המקראות שבתורה, בפרשת ויקרא פרעה אל משה

וגו' רק צאנכם ובקרכם יצג וגו' שהיה מעשה זה בי“ד לחדש, וכשענהו משה קשות, החל פרעה כדרכו עתה לדבר סרה ולהתלוצץ על משה, ואז התרהו התראת מכת בכורות על פי ה‘, ואז חרה אף פרעה יותר, כי ה’ חזק את לבבו יותר בעבור רבות אותותיו במצרים, ובחרות אפו אמר לו לך מעלי וגו' כי ביום ראותך פני תמות, ומשה השיב כן דברת וגו' (שמות י' כ“ה כ”ט), ואז יצא מעם פרעה, כאמרו ויצא מעם פרעה בחרי אף (שם שם כ"ט), ופרשת ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וגו' דבר נא באזני העם וגו' (שם שם א' ב') נאמרה לו אחרי סור החשך, אחרי פרשת החדש הזה לכם שנאמרה בר”ח ניסן, והודיע כי רק עוד נגע אחד יביא על פרעה, והוא הנגע של מכת בכורות שהודיעו בר“ח ניסן, וככה סדרנוהו בשירנו, ואפשר שהיה החשך ומאמר עוד נגע אחד קודם שנאמר פרשת החדש הזה לכם, ואומר אני שכן דרך התורה, שמספר ענין אחד בכל פרטיו עד תומו, ואח”כ תתחיל בענין אחר אע“פ שמקצת מן הענין השני קרה כבר קודם תום הראשון, וכן כאן התורה תספר רוע לב פרעה ואיך נהג אחרי הכביד השם את לבבו, ואמרה בברד ויוסף לחטוא, ובארבה שגרש אותם מעל פניו, ובסור החשך האיום שיצג המקנה לערבון, עד שלבסוף אמר לו לך מעלי ושימיתהו אם יראה עוד פניו, וזה תכלית הספור. ואח”כ זכרה דבורי השם למשה אע“פ שהיו קודם לכן, כי דבור עוד נגע אחד היה קודם שאמר לו פרעה לך מעלי, וכן דבור כחצות הלילה אני יוצא, ועם זה נכון הכל. אבל רמב”ן ז“ל סובר שפרשת עוד נגע אחד עד ואח”כ אצא, נאמרו קודם דבור החודש הזה לכם, ומאמר כחצות הלילה על איזה לילה שיהיה, שלא הודיע למשה עתה. ואין זה מתקבל לי, כי מדבר ואילך בכל המכות קבע לו עת מחר, שהוא למחרת של יום הדבור, ואיך במכת בכורות יסתום מתי תהיה, כי אם נפרש כחצות הלילה, איזה לילה שיהיה, ואולי זמנה אחרי שנה או שנתים, וכל זה אין לקבל, אלא כפשוטו כמו מחר הנאמר בדבר ובברד ובארבה, מחרת של יום הדבור, לא מחר לעת רחוק, כן כחצות הלילה, לילה שאחר יום הדבור. גם ה"א הלילה מחזק פירושנו:

יז

וממבחר עדריך וכו' עד על פשעך (צד 93,94). זה פירוש הכתוב גם אתה תתן בידינו וגו' (שמות י' כ'), כי

חלילה שישאל משה ע"ה מרשע זה עולות וזבחים להקריבם לפני ה', אבל מלת תתן הוא כמו בלעז דוא ווירדעסט געבען, כלומר לו תחשוב כך או כך, תתן גם אתה משלך, ויבואר ממליצת השיר עצמו.

יח

לא אבה שלחם וכו' עד נפשו שקצה (צד 94). כבר רמזנו על דבר זה בפתיחת הספר, שלא נאמר לשון לא

אבה בכל המכות שקדמו, לפי שענינו על המואס והמשקץ דבר בטבע נפשו, וכן היתה עתה נפש פרעה מגאלת וממאסת לשמוע בקול משה לשלח את ישראל, כי אחרי מה שראה במופת החשך, לא נשאר בו אפילו טענה של עקשות לסרב עוד משלח את העם, כי אילו לא שלחם מפני טענה היה לו לומר וימאן או סתם ולא שלחם, עתה שאמר ולא אבה למדנו שקצה נפשו לשלחם, וכל זה על דעתי פלא בפקודת השם שאמר ואני אקשה את לב פרעה, וכמבואר במליצת השיר:

יט

אז תדעון כי יפלה וכו' עד לכבודו שמהו (צד 96). זה לדעתי פירוש מקרא למען תדעון אשר יפלה ה' בין

מצרים ובין ישראל (שמות י"א ז'), שלא אמר כן על הצלת בכורי ישראל, אחר שבעיניהם יראו דבר זה, ומהו ההודעה החדשה שרמז עליה, וגם כבר ראו כזאת בערוב ובדבר ובברד, ולא אמר בהם למען תדעון כי יפליא ה' בין מצרים? אבל האמת הוא אשר חדשנו לחלק מכת מצרים לארבע מחלקות וכל אחת הודיעתם פנה גדולה ויסוד נאמן בדעת האלהים ואמונתו. ולכן נאמרו בהן ארבע הודעות, הודעה בראש כל סדר, כי ראשי הסדרים דם ערוב ברד ומכת בכורות הם העיקר, שהן ארבעת המשפטים רעב חיה רעה חרב ודבר, וכלן באורח פלא, כמ"ש בפתיחה השלישית. הסדר הראשון למדם כי יש אל ממעל נורא על כל ועושה נפלאות גדולות לבדו, ועל זה נאמר במכת הדם בזאת תדע כי אני ה' וגו' (שם ז' י"ז). הסדר השני למדם כי אין צורך באליליהם, לא ייטיבו ולא ירעו, אבל הנהגת העולם כלו טובותיו ורעותיו על פי ה' הם, ואם על השמים כבודו, רואה ויודע כל אשר בארץ, החיים ההולכים עליה, וכל קניניהם, ועל זה נאמר במכת הערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שם ח' י"ח). הסדר השלישי למדם כי האל ה' העושה כל אלה, אינו נוהג ברצון בדרך נקם ואכזריות חלילה, אלא כל דרכיו משפט, צדיק וישר הוא, בעשותו כל בחכמה צדק ומשפט ומישרים, כי הוא לבדו שופט צדק, לפי שהוא לבדו בוחן לב וחוקר כליות, ועל זה נאמר במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שם ט' י"ד). הסדר הרביעי למדם כי הבדיל ה' את ישראל מן העמים להיות לו, מבניהם יקים לנביאים, ושילמדם תורותיו ומשפטיו וכיוצא בזה, ועל זה נאמר במכת בכורות למען תדעון כי יפלה וגו‘, כלומר ממות בכוריהם תדעון כי אמת הדבר ששמעתם מפי משה עבדי כי יפלה ה’ וגו‘, וכדרך כי הפלה ה’ חסיד לו (תהלים ד' ד'), וזה ענין נפלא.

כ

פתאום מגיל לב רננו וכו' עד בנים לה' המה (צד 100,99). דבר זה יסודתו בספר חכמת שלמה, כי כאשר דבר

על מעשה הפסח שעשו במצרים אמר והאבות החלו לשורר תהלות קדושות. ובעת ההיא היתה צעקה גדולה בקרב האויבים ויללה רבה השמיעו המבכים את הבנים, כי העבד נשפט כאדוניו ודלת העם נעצבו כמלכם, ויהי לכלמו במכת מות אחת אנשים מתים בלי מספר ולא יכלו המלוים לקבור אותם כי מבחר משפחותיהם נשמד כרגע. ואלה אשר עד כה לא אבו שמוע מפני כשופיהם במות כל בכור הודו גם הם כי עם זה בני אלהים הם (פרשה י“ח ט' י' י”א י“ב י”ג), ובפירושנו רוח חן כתבנו על זה דברים ושם ימצאם הקורא:

כא

כי עת יושבי הארץ וכו' עד סופו (צד 102,100). גם זה למדתי מספר הנ"ל, כי אחר שאמר **במות כל בכור **

הודו גם הם כי עם זו בני אלהים, אמר עוד כמבאר דבריו כי כאשר דמו כלם והלילה בחציו היה וירד דברך אשר כל יוכל מן השמים מכסא מלכותך כגבור מלחמה אל טבור ארץ הרשע. ויביא דתך עמו שנונה כחרב חדה ויתיצב וימלא אותה פגרים בלכתו על הארץ ראשו מגיע השמימה. ותפעם רוחם פתאום כי בחלומות ראו נוראות ופחד בל ידעו נפל עליהם. אז נפלו אלה מכה ואלה מכה נגפים וחצי מתים מספרים יען מה הם מתים כי את כל זאת ראו תחלה בחלומות אשר הַחִתּוּם למען לא יאבדו טרם יבינו על מה הם מתים (שם שם י“ד ט”ו ט“ז י”ז י“ח י”ט), ובפירושנו שם הארכנו לבאר דבר זה מן התורה, והוכחנו כי עתה יש בידנו להתבונן במליצות התורה הסתומות שאמרה ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו‘, ואמרו רבותינו ז"ל ועברתי אני ולא מלאך והכיתי אני ולא שרף וכו’, ובאותו הענין אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, שנראה כדברים סותרים זא“ז, וגלינו שם ענין נכבד המעמידנו על האמת בענין זה, גם הראינו הענין כולו רמוז במראה הסנה, ושגם רז”ל קבלו שלא מתו פתאום ברגע חצי הלילה, אבל עוד נפשם בם עד הבוקר ואז מתו, והקורא ימצא שם הכל.

כב

וברוכי ה' אתם וכו' עד ויברכנהו (צד 105). זה פירוש הפסוק וברכתם גם אותי (שמות י“ב ל”ב), כי אין ביד האדם לברך לזולתו ולתת עליו ברכה, זולת כשהמברך קרוב לאלהיו, והוא ב“ה יקים את דבר עבדו לתת ברכתו על האיש אשר ברך, כענין ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו' כ"ג), אע”פ שהחל כה תברכו את בני ישראל (שם שם כ"ז) נקראו הם המברכים, לפי שמבטיח שתעלה תפלתם וברכתם השמימה, אבל הברכה כלה מאת ה' היא, וכן ואברככה לפני ה' (בראשית כ"ז ז'), ואחר שאמר פרעה וברכתם גם אותי, ידענו שמקורות הלילה ובעוד מכאובו לנגדו, ידע והודה על ישראל שהם עם ה‘, ואלהים קרובים אליו לעשות כאשר יקראו אליו. וכבר בארנו (בהערה י"ט) שכפי הסדר הישר שחלקנו בהם משפטי מצרים לארבעה סדרים, מצינו בהם ארבע הודעות, וכל אחת מהן מודיעה פנה גדולה שכוון עליו כל סדר וסדר, ועתה נוסיף לתת תפארת לדברנו, שהיה רצון השם ב"ה, שבכל סדר יודה פרעה על אמתת הפנה שבעבורה הוכח במכאוב. הסדר הראשון שבא ללמדו כי יש אל ממעל, לו תכרע כל ברך, הודה עליו בעצמו כשחלה את פני משה ואהרן שיעתירו בעדו אל ה’ שירפאוהו וישלח את ישראל, ואין הודאה למעלה מזו, שנכנע לפני עבדי ה‘, ושהם יעתירו בעדו אל ה’. הסדר השני שבא ללמדו שאין צורך בגלוליו, הודה בפיו באמרו לכו זבחו לאלהיכם בארץ (שם ח' כ"א), הסכים שיזבחו תועבותיו בארץ מלכותו להיות עולות וזבחים לה‘, ואין הודאה יותר גדולה מזאת המורה כי תועבותיו מהבל הם גם יחד. הסדר השלישי שבא ללמדם כי אלהים שופט צדיק ולא עולתה בו, הודה בפיו שכן הוא באמרו ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים (שם ט' כ"ז). הסדר הרביעי שלמדם כי הבדיל השם את ישראל להיות לו לעם סגלה, גם על זה הודה בפיו באמרו וברכתם גם אותי, ועל זה נאמר בספר החכמה הנ"ל, וגם אלה וכו' במות כל בכור הודו גם הם כי עם זה בני אלהים הם. ועם כל זה נשים קנצי להערות החוברת הזאת.

ועתה שפתי ישלמו פרים וזבחי צדק לך ה' האל המרומם על כל ברכה ותהלה, אשר בידך לגדל ולחזק לכל, אשר ביגוני ובימי שיבתי חננתני להחל ולגמור החוברת הרביעית הזאת. אנא ה', כן לא תכלא רחמיך ממני, תחייני ותחנני להשלים גם שתי החוברות הנשארות עמדי, ויתר הדברים אשר עמי במכתב להוציאם בדפוס לאורה. למען אספר תהלותיך בכתובים בהם בקהל עם, ואזכה לכבד שמך לעולם ועד.