לנוח במקום הזה

כמה פעמים הלכתי שם

עם ילד, עם הבנים

והאושר הגדול ממלא נפשי,

והנה, כל זה שלי,

מקום מולדת בנינו

שורשי חדרו את הסלע

מתעמקים בו…

העץ הצעיר שנטעתי בסלע

הילד שנולד לי ומטייל אתי ביער

אולי כל זה לא יהיה לעולם,

כל חי יחלוף, כל חי יכול להיהרס,

אבל שעת אושר שהיתה

האולי גם לה נצח?

ביום הופעת הספר נפטר יוסף ולא זכה לראות את עבודתו המוכנה. בין ניירותיו מצאנו שיר זה, המבטא את רוחו וקשרו למקום.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

רות והבנים.

 

מבוא    🔗

היה זה, ככל הזכור לי, בתחילת שנות החמישים, כשעלה במוחי הרעיון שהגיע הזמן להעמיק עיון וניתוח בקיבוץ בכללו, בתור מבנה כלכלי, חברתי וכו', ולא להסתפק בבעיות המעשיות העומדות בפני קיבוצי וקיבוצים אחרים. התפניתי לכך בימים של מחלה ממושכת, שהוציאה אותי מכל עבודה גופנית ואף העלתה ספק אם אוכל לחזור לעבודה גופנית ביום מן הימים. פרייה של תקופה זו היה ספרי “משק הקיבוץ בישראל, תולדות ועקרונות”, נושא שהיה לי, כאיש כלכלה, קרוב יותר.

כבר הייתי אז למעלה מ-15 שנה חבר בקיבוץ הזורע, היכרתי כמה קיבוצים אחרים משהותי בהם לשם הכשרה מקצועית, והייתה בי גם נטייה וגם הרגל לניתוח עיוני של תופעות ותהליכים כלכליים-חברתיים. היתה זו תקופה של משבר רחב ועמוק בתנועה הקיבוצית. באותה תקופה מוזרה, שבאה זמן קצר לאחר מלחמת השיחרור, ירדה פתאם יוקרתו והערכתו של הקיבוץ משיא התהילה בימי המלחמה לשפל של “שריד מוזיאוני”, וראש הממשלה המהולל בן-גוריון הכריז שהוא “בוש ונכלם” על שהקיבוצים אינם מוכנים להעסיק את המוני העולים החדשים כפועלים שכירים. הילת “מדינת היהודים” יצרה מעין מיתוס של המדינה הכל יכולה, שמעתה תעשה היא את הכל וטוב יותר מכל מה שנעשה עד כה בכוחות ההתנדבות והרצון החפשי. בתוך התנועה הקיבוצית נחלשה האמונה בתפקידיו ומקומו של הקיבוץ במציאות החדשה של המדינה. גדל אז מספר העוזבים את הקיבוצים, ובימים ההם אויישו תפקידים מרכזיים רבים במדינה על ידי חברי קיבוצים או עוזבי קיבוצים. נסיבות אובייקטיביות אלו וגם נטייתי האישית הם שקירבו את המחשבה לנסות ולהבהיר את המהותי ואת המעשי שבצורת הקיבוץ.

בעת ההיא היה הקיבוץ קיים כבר כארבעים שנה, ורבה למדיי היתה הספרות שעסקה בבעיותיו ואשר נכתבה ברובה על ידי חברי קיבוצים. אולם היתה זאת ספרות שנושאיה מסוימים ומוגבלים, בעיקרה מוקדשת לבירור בעיות אידיאולוגיות ומדיניות אקטואליות. מעטים היו הנסיונות לתיאור שיטתי או לניתוח של הקיבוץ עצמו. נדירים למדי היו אף הנסיונות “הקונצפסואליים” לעסוק בעתידו של הקיבוץ. אופיינית לריכוז הכמעט-בלעדי בבעיות הרעיוניות הממשיות של ההווה כמסמל “חיי תנועה”, היא אזהרתו החוזרת של אחד ממנהיגיו המרכזיים של הקיבוץ הארצי: “אל תנתחו כל כך את הקיבוץ, מרוב ניתוחים אלה עוד ימות”.

חלפו בינתיים עשרות שנים שבהן “נותח” הקיבוץ פעמים רבות, על ידי כלכלנים, סוציולוגים, פסיכולוגים מהארץ ומחו"ל. המעניין הוא שאף ב-15 השנים האחרונות, שבהן עלתה בהרבה השכלתם המדעית של חברי קיבוצים ופורסמו על ידם מחקרים רבים, עסקו מחקריהם אלה כמעט אך ורק בבעיות חלקיות ספציפיות בעלות חשיבות מעשית – מניתוחים מיקרו-כלכליים וכלכליים-חקלאיים ועד למחקרים סוציולוגיים על מעמד האשה ועל הדור השני בקיבוץ, על המשפחה הקיבוצית ועל נושאים של החינוך המשותף.

בכל העבודה הגדולה הזאת, החשובה כשלעצמה, חסר, לדעתי, צד מהותי. על אף היותי זמן כה רב חבר קיבוץ, לא יכולתי לראות את הקיבוץ אך ורק “מבפנים”, זאת אומרת – להניח את קיומו ומהותו כדבר המובן מאליו, ולעסוק בבעיותיו הממשיות בלבד. גם עתה, לאחר ארבעים שנות חיי קיבוץ, אין אני יכול לראות צורת חיים מיוחדת זאת אלא גם “מבחוץ”, היינו: כתופעה כלכלית-חברתית בין שאר תופעות כאלו בישראל ובעולם. נער הייתי וגם זקנתי, ועדיין כולי סקרנות להבין ולמצוא הסבר לתופעה המוזרה הזאת ששמה “קיבוץ”.

סקרנות זאת והרצון להבין הם המניעים לעבודה הנוכחית. הן מוזר שלא נכתב עדיין, למיטב ידיעתי, כל תיאור שיטתי או ניתוח של התהוות קיבוץ צעיר, אותו תהליך המוביל קבוצת אנשים צעירים מההחלטה לחיות ביחד אל התהוותו של קולקטיב אשר יש לו כעין “אישיות” מיוחדת משלו, בעל מירקם חברתי וכלכלי מורכב ביותר.

מה שפורסם הם לרוב “זכרונות” אישיים, פחות או יותר. חשיבותם של זכרונות אלה רבה כחומר תיעודי, אבל אין בהם כדי למלא את מקום התיאור הממצה והניתוח.

ימינו אלה הם תקופה של תחיית רעיון הקומונה בארצות שונות: קיימות עתה מאות, ואולי אלפי, קומונות בעולם, בצורות שונות ומבוססות על יסודות ארגוניים ומבניים שונים. הוצע לי לא פעם על ידי אנשי חו"ל לחבר מעין “מדריך לחיי קומונה”, בדומה למדריכי “עשה זאת בעצמך” הנפוצים בעולם. לדעתי, זה רעיון נפל, שמקורו באי-ידיעה וחוסר הבנה של התהוות קומונה “חיה”. ייתכן שיש בנסיונו הממשי של הקיבוץ דברים שמהם עשוי ללמוד מי ששואף לחיי קומונה; אבל אני משוכנע כי התהוותה של קומונה בעלת יכולת קיום לאורך ימים הינה תהליך אינדיבידואלי חד-פעמי. תנאים חיצוניים דומים עשויים להביא לדמיון בין קומונות, אך רק הרכבה האנושי המיוחד של כל קבוצה כזאת הוא שיקבע בסופו של דבר גם את מהותה וגם את גורלה.

נראה לי שאני יכול לתרום מה שביכולתי לתרום למטרה זו של תיאור התהוות קיבוץ על ידי תיאור התהוותו של הקיבוץ שלי, קיבוץ הזורע. תרומה זאת מוקדשת בראש וראשונה לקיבוץ עצמו, שמלאו לו עתה למעלה מארבעים שנה מראשית התיישבותו. תודתי נתונה לחברי הוותיקים, שעזרו לי בהרבה לתקן וליישר במקום שזכרוני והתיעוד הקיים לא מיצו אל נכון את אשר היה. תודה מיוחדת לחבירה המנהלת את הארכיון העשיר של הקיבוץ בשקדנות יתירה שהיתה מוכנה תמיד לסייע בידי. כשם שלמדתי בעצמי בעבודתי הרבה על עברו של הזורע, דברים ששכחתי או שלא ידעתים מעולם, כך אני מקווה שחברי מאותה תקופה כחברי הצעירים יותר ימצאו בתיאורי עניין ו“סיפור של אמת”.

הזורע, סתיו, 1977 יוסף שתיל

 

מעולם שנהרס לעולם שבבנייה    🔗

1    🔗

עבודה זאת מנסה לתאר ולהסביר את דרכה של קבוצת צעירים יהודיים מבין יוצאי גרמניה שעלו לארץ-ישראל ובנו קיבוץ, הקיים עתה יותר מ-40 שנה. נדונה כאן בעיקר התקופה הראשונה של הקיבוץ בלבד, מעלייתם של הראשונים ב-1933 ועד שנת 1947, שלאחריה מתחילה תקופה אחרת וסיפור אחר. אבל זו התקופה שבה הפכה קבוצה זאת מיוצאי תנועת נוער יהודית בגרמניה, מורכבת מאנשים בעלי רעיונות משותפים ומטרה משותפת, לדבר אחר וחדש לחלוטין, לקיבוץ בהתיישבות. הם הפכו מתנועה לחברה, מתלמידים וסטודנטים לחקלאים, מפליטים מגרמניה הנאצית ל“אנשי היישוב” העברי. ובעיקר הפכו מ“מהגרים” שנקרעו משורשיהם האישיים, והמשפחתיים והתרבותיים ל“בוני בית” חדש להם ולילדיהם.

גורל הפליט שנעקר מאונס ממולדתו וסביבתו קשה מאז ומתמיד, ודווקא תקופתנו ההיסטורית היא זו שבה הפכו מיליונים רבים לפליטים. האנושות התחילה להתעורר לחומרת הבעיה לפחות מצד הדאגה האנושית הראשונית, אף כי כל מה שנעשה רחוק מלהדביק אף צרכים ראשוניים אלה. אבל, למעשה, אין בעיות הפליט נגמרות בשעה שמצא כבר מקום חדש לגור בו והתגבר על בעיות הקיום הכלכליות הדחופות ביותר. הוא זר בסביבתו החדשה, והוא חייב להסתגל אליה למען יתקבל מצידה גם מבחינה חברתית ותרבותית. זה תהליך ארוך וקשה, שלעתים קרובות אינו מצליח אלא באופן חלקי, ומכאן הנטייה ליצירת “גטו” חברתי-תרבותי של פליטים במקום יישובם החדש. אותו סיפור עתיק על גולת ישראל: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו” הוא עד היום סיפורם של פליטים שגורשו ממולדתם.

לעתים רחוקות בלבד בהיסטוריה קורה שמזל גדול מתמזל לפליט והוא יכול להפוך מזר (או מפליט) שמתייחסים אליו ברחמנות, אדישות או עויינות לשותף מלא בבנייה חדשה של חברה או עם. כך היה אולי אצל פליטי אירופה שהגיעו לארה"ב במאה ה-18 וה-19, כאשר עם וחברה באמריקה היו עדיין בהתהוותם. כך קרה אף לפליטים יהודיים שבאו לארץ-ישראל, לפחות עד לסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים, בטרם התגבשה החברה הישראלית החדשה. מה שניתן היום לעולה היהודי החדש הוא מבחינה חומרית רב לאין שיעור ממה שניתן לעולים שבאו מוקדם יותר. אבל היום על העולה להסתגל לחברה קיימת, לשפתה ומנהגיה, ואין לו עוד ההרגשה שהכל אך מתהווה ונולד, והוא לא רק רשאי, אלא אף נתבע להיות פעיל ושותף בבנייה החדשה.

כאשר אין בסביבה החדשה דפוסי חיים ברורים, כלליים ומסורתיים, מסוגלים הפליטים להוסיף מנהגים, נטיות תרבותיות, ערכים ורעיונות שהביאו מארצות המוצא, כאלמנטים ליצירת חיי-חברה חדשים. לרוב מביא הפליט עמו את הרכוש הרוחני-תרבותי מהחברה והארץ שמהן יצא ומנסה להמשיך ולהחזיק בו. אווירתה של הסביבה החדשה והכוחות השולטים בה מושכים בדרך כלל את ילדי הפליטים יותר משמשכו את הדור הראשון. אך קורה וזרם רוחני, חברתי או פוליטי הקיים כבר בסביבה החדשה מגלם, או לפחות דומה למגמה שמביאים אתם הפליטים החדשים בתור מטרתם. קירבה כזו, בין אם היא אמיתית או חיצונית בלבד, גם מאפשרת הזדהות מוקדמת יותר ומלאה יותר עם הסביבה החדשה וגם שותפות מלאה יותר ופעילה יותר במה שעומד להתהוות.

2    🔗

חברי הדור הראשון של הזורע, שעלו ארצה בין 1939–1933, היו בעת עלייתם ברובם המכריע בגיל קרוב לשנת העשרים של חייהם. אחדים בלבד היו במחצית השניה של שנות העשרים, ומספר קטן של בנות שהיו בגיל 18–16, עברו תקופת הכשרה בארץ עד שהצטרפו לקיבוץ. שנות הילדות והנעורים של קבוצה זאת היו זהות כמעט עם שנות קיומה של הרפובליקה הויימארית הגרמנית, כשחלק מהם עוד זכר את שנות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ששמה קץ לקיסרות הגרמנית. הנוער היהודי שגדל בשנים אלו בגרמניה לא היה אחיד בתכונותיו, כפי שלא היתה אחידה היהדות הגרמנית בעצמה. הפילוג החריף והבולט ביותר היה בין היהודים “הגרמניים” לבין יהודים שבאו לגרמניה מארצות מזרח אירופה, מושרשים בתרבות היהודית ומדברים יידיש. פילוג מסוג אחר היה בין הרוב היהודי שהתרכז בערים גדולות אחדות לבין המיעוט המפוזר בערי שדה וכפרים רבים, ודווקא אלה היו לרוב קהילות עתיקות-ימים. רובה של היהדות בגרמניה היה מתבולל וקשרו לדת היה מוגבל ו“ליברלי”, אך גם בחלק שהיה מבוסס כבר בגרמניה במשך דורות רבים היה זרם דתי-שמרני והיו שומרי מצוות. רבים למדי היו הפילוגים הפוליטיים-היהודיים, גם בין ציוניים ובין השואפים ל“מזיגה” בין יהדותם ובין שייכותם לתרבות הגרמנית, ואף עד ליהודים בעלי שאיפות גרמניות-לאומניות. מבחינה פוליטית-גרמנית היתה המפלגה המקובלת ביותר המפלגה הדמוקראטית, מפלגה טיפוסית למעמד הבינוני והפרוגרסיבי. מעטים יחסית היו קשורים קשר ממשי עם תנועת הפועלים הסוציאליסטית, אף כי דווקא כמה ממנהיגיה הידועים של המפלגות הסוציאליסטיות היו ממוצא יהודי.

מבחינה סוציאלית-כלכלית היה רובה הגדול של היהדות הגרמנית מבוסס למדי, לפחות עד למשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים. מעטים יחסית היו העשירים המופלגים, הרוב הגדול שייך היה למעמד הבינוני שבמסחר ובמקצועות החפשיים ולזעיר הבורגנות הקטנה. נדירים היו היהודים במעמד הפועלים. אמנם, כבר במשך שנות העשרים ועוד יותר עד לעלית היטלר לשלטון חל תהליך של התרוששות כלכלית אצל יהודי גרמניה, כאשר לגבי האחדים בעטיה של המגמה לריכוז ההון והמפעלים הגדולים, ולגבי האחרים – בגלל האנטישמיות הגוברת, הצטמצם מאוד מעמדם של העסקים העצמאיים הקטנים שהיו טיפוסיים ליהודים, ורובו הגדול של הנוער היהודי במידה שלא הלך בדרך של לימודים אקדמיים, הפך לפקידים במסחר, בבנקאות ושירותים דומים. כבר בעת הגיאות הכלכלית במחצית השניה של שנות העשרים היה קשה לצעיר יהודי למצוא עבודה בתור פקיד במפעל תעשיה, אם לא היה בעל המפעל במקרה יהודי, ומצב זה החמיר מאד עם בוא המשבר הכלכלי. כבר לפני היטלר קיים היה תהליך של התרוששות כלכלית של יהודי גרמניה, ומחשבות להסבה מקצועית למלאכה ולחקלאות התחילו להתפשט בחוגי הנוער היהודי.

3    🔗

מבחינה תרבותית-רוחנית היו אנשי תנועת “ורקלויטה” בני אותה התקופה הקצרה למדיי, אך פוריה מאוד מבחינה תרבותית, שבין התמוטטות גרמניה הקיסרית לבין שלטון הנאציזם. לא היו ביניהם שהשתתפו עצמם עוד במלחמת העולם הראשונה, והמבוגרים ביניהם בלבד זכרו את שנות המלחמה הזאת, את שנות הנצחונות ושנות הרעב שבאו לפני מהפיכת נובמבר. הם היו לכל היותר בכיתות הראשונות של בית-הספר בעת המהפיכה והמרידות המזויינות משמאל ומימין נגד הרפובליקה החדשה. אבל כבר בתחילת שנות העשרים הרגיש הנער היהודי היטב את רוח הלאומנות השלטת בבית-הספר התיכון, אצל המורים לא פחות מאשר אצל חבריו לכיתה הנוצריים, ולאומנות גרמנית זאת היתה בפירוש אנטישמית. נאמר פעם שבהיסטוריה יש חזרות, והחזרה לטראגדיה היא קומדיה. בגרמניה היה המצב הפוך, והפוטש של היטלר ב-1923 שהיה בבחינת קומדיה, חזר 10 שנים מאוחר יותר כטראגדיה.

עירעור יציבותו של ה“רייך” הגרמני הקיסרי, שביטויו הפוליטי-חברתי היתה עליית המפלגה הסוציאלדימוקראטית, התבטא בתחום החברתי-תרבותי כבר לפני מלחמת העולם הראשונה בתקומת תנועת הנוער הגרמנית. מלחמת העולם הראשונה קטלה באכזריות מבין טובי שתי התנועות גם יחד, ואילו אחרי המלחמה והמהפכה עוד העמיק הקרע ביניהן, שהיה ביסודו קרע מעמדי-חברתי. הנוער הגרמני עבר תהליך של פוליטיזציה, כשנוער ממעמד הפועלים מתארגן בארגוני נוער סוציאליסטיים וקומוניסטיים, ואילו רובו של הנוער הבורגני הולך לכיוון לאומני, נגד הריפובליקה הוויימארית. זרמים, ארגונים וכיוונים שונים נלחמו זה בזה במשך שנים, עד שהנאציזם התגבש בתור מגמה שלטת.

4    🔗

הנוער היהודי בגרמניה נכנס בהתפתחות הזאת לסתירה עמוקה. מבחינת שייכותו החברתית ותרבותית הוא חלק של אותו נוער הפונה לצד הגרמני-לאומני, אבל הנוער הגרמני הבורגני אינו רוצה ביהודים, וכיוונו הרוחני של הנוער היהודי מושפע מהוגי דעות שהם בצד “השמאלי”, מגוסטב לנדאואר וממרכס, ממרטין בובר, ווסרמן, ברוד וצווייג. דווקא הנוער היהודי מתלהב מנושאי הפריחה התרבותית והאמנותית הקצרה, ממחזותיו של טולר וברכט, וודאי אין זה מקרה שחלקם של יהודים בפריחה קצרה זאת היה גדול. ואילו מגעיו בכוח ובפועל עם הנוער הסוציאליסטי והקומוניסטי הנם מעטים וחלשים ומספר היהודים בארגונים שלהם מועט.

למעשה התפתחו על רקע זה תנועות הנוער היהודיות בגרמניה, שלא היה להם קשר ממשי עם ארגוניו ותנועותיו של הנוער הגרמני. אמנם, תנועות יהודיות אלו נוסדו עוד בעת מלחמת העולם ואף לפניה, אבל הן התגבשו וקלטו חלקים גדולים של הנוער היהודי הער במשך שנות העשרים בלבד. מה שאיחד אותן היתה מהצד האחד יהדותן, שיצרה גבולות ברורים לעומת הארגונים והתנועות הכלליים של הנוער הגרמני, ומהצד השני – ההתמרדות נגד היהדות הגרמנית הבורגנית דוגמת התמרדותה של כל תנועת הנוער בתקופה הזאת. מה שהפריד ביניהן היתה בעיקר ההעמדה לציונות וללאומיות היהודית בכלל, הפרדה ששיקפה במשך שנות העשרים במידה מסויימת את ההפרדה בין “יהודי מזרח” ובין “יהודים גרמניים”. בשביל נער יהודי שהוריו באו מהמזרח קרוב היה יותר להצטרף לתנועה ציונית, כשלא עלתה בליבו מעולם השאלה האם הוא יהודי או גרמני, שאלה שלא הפסיקה להעסיק את תנועות הנוער היהודיות המתבוללות.

תנועת “ורקלויטה” באה במקורה מתנועת “קאמראדן”, תנועת נוער טיפוסית לחלק המתבולל של היהדות הגרמנית, שהיו לה דווקא סניפים רבים בערים קטנות ובעיירות בכל חלקי גרמניה. תנועת “קאמראדן” היתה בהשקפתה היסודית “גרמנית-יהודית”, ומושפעת חזק מה“ואנדרפוגל” הגרמני. אולם במשך שנות העשרים ובמקביל להתפתחויות בתוך גרמניה נוסדו ונתרחבו בתוך התנועה הכללית הזאת שהקיפה כמה אלפי ילדים ונוער יהודי, קבוצות וזרמים שדרשו גיבוש רעיוני, ובחלק אף פוליטי, מקיף יותר וחד יותר. זרמים אלה היו מרוכזים מסביב לאיש או שניים שהיו ל“מנהיגים” רוחניים של אותו זרם. בראשונה נוצר ונפרד מהתנועה הכללית “הלהק השחור”, שרצה בהגדרה פוליטית-סוציאליסטית ברורה.

במחצית השניה של שנות העשרים נוצרו ונתחזקו שני זרמים אחרים, “החוג” ו“המעגל”, שבהתרחבותם הקיפו את רוב רובה של תנועת “קאמראדן”, כשכל זרם מבקש לא רק לרכוש את אלה שהיו עדיין “מחוסרי הגדרה”, אלא אף מנסה “לפלוש” לתחום הזרם השני. בסוף שנות העשרים, ובעיקר אחרי נצחונם הרציני הראשון של הנאצים ב-1930 מזה, וייסוד “הסוכנות היהודית” ב-1929 מזה, החריף העימות בין זרמים אלה, כאשר “החוג” מגבר תפיסה יהודית-לאומית המושפעת חזק ממרטין בובר, ואילו “המעגל” דוגל בהמשך התפיסה של “מזיגה” גרמנית-יהודית, תוך הדגשה חזקה לערכיה וסגנון חייה של תנועת הנוער הגרמנית. ב-1932 מתפרקת תנועת “קאמראדן”, כשרובה של התנועה שקשור ל“חוג” ייסד את תנועת “ורקלויטה”, בשעה שמחוץ לקבוצות של “המעגל” נפרדים מהתנועה הישנה אף קבוצות מעטות ובודדים הרואים את מטרתם בהצטרפות לארגוני נוער סוציאליסטיים וקומוניסטיים.

5    🔗

ההשקפות שהתגבשו ב“חוג” וקבעו את דמותה של תנועת “ורקלויטה”, לא היו בעיקרן פוליטיות אלא רוחניות-חינוכיות, והן לא באו מבובר בלבד. מוזר הוא שדווקא זרם זה הושפע במטרותיו החינוכיות וב“תמונת האדם” שרצה לחנכו, במידה רבה ממגמות ונטיות שהיו נפוצות בנוער הגרמני הלאומני. משמעת חזקה, הערצת “המנהיג” ו“גישה אצילה” היו ערכים חינוכיים לא פחות מאשר השיבה למקורות היהדות ויצירת “חברותה אמיתית” ו“יחסים בלתי אמצעיים בין אדם לאדם”. מזיגה זאת שאפשר לאפיינה כצירוף בין מרטין בובר ההוגה היהודי ובין סטפן גיאורגה, המשורר הגרמני-לאומני, היתה ללא ספק אפשרית אך ורק באותה תקופה קצרה של שנות העשרים, שבה כל חוגי הנוער הער בגרמניה היו מאוכזבים מחולשתה של הרפובליקה הויימארית וחיפשו דרכים חדשות לעתיד, לפני שבשלו ונתגבשו המחנות הפוליטיים הגדולים והמשבר הכלכלי העמוק דחף להכרעות גורליות. אבל מי שרוצה להבין את דרכם של “ורקלויטה” בארץ-ישראל ואת שנותיו הראשונות של קיבוץ הזורע, חייב לראות אף את “האלמנט הגרמני” בעולם המחשבות והחינוך שלהם. אם בלט מאוד ואף הפתיע שכה מהר נשברה ונעלמה האידיאולוגיה המפורשת שהביאו אתם מגרמניה, היה זה לא רק הכשלון בהגשמת “חברותה אמיתית” בחיי קיבוץ היום-יומיים, ולא זו בלבד שנתגלתה להם דלילות זיקתם למקורותיה וצורותיה של היהדות בתוך ציבור יהודי מושרש במסורת התרבותית של עמנו. “האלמנט הגרמני” בהשקפותיהם וגישותיהם היה לא רק מנוגד ניגוד מוחלט לכל האווירה ביישוב העברי דאז, של יוצאי היהדות המזרח-אירופית כשל האווירה של דור “הצברים” כי אם אף סתר אלמנט זה סתירה חריפה את היסודות של חיים משותפים בקיבוץ.

היו גם בעבר וקיימות אף בזמננו קומונות הבנויות על האוטוריטה הבלתי מעורערת של מנהיג כאריזמטי. אבל הקומונה הקיבוצית בנוייה ביסודה ומתחילתה על שוויון ומידה מירבית של דימוקראטיה. אמנם, נמצאו בקיבוצים לא פעם אישים “מרכזיים”, בעלי השפעה רבה. אבל מאז ומתמיד היו קיומה והמשכיותה של אוטוריטה אישית זאת מותנית בנכונותם להיכנע במקרה הצורך לחוות דעת הרוב הדימוקראטי של החברים. אותה נטיית “החוג” להפוך את המחנך של שנות הנעורים והמדריך בשאלות השקפת עולם ל“מנהיג” התנועה היתה לה בארץ הקבלה מסויימת אצל הרבי החסידי בלבד, אך לא היתה קיימת לא בתנועת הפועלים, שאליה רצו “ורקלויטה” להצטרף, ולא בחיי הקיבוץ. גם נטייה זאת, גם צורת המשמעת המגבילה את חופש הפרט לחפש ולמצוא את הליכותיו הוא, וגם “הגישה האצילה” בהתנהגות היום-יומית היו ביטויים של גישה “אליטיסטית” שהובאה מגרמניה. אמנם, אף חברי הקיבוצים הרגישו את עצמם בתור אליטה, אבל בזכות מעשיהם הממשיים והחלוציים בלבד, ותוך תפיסה יסודית של שוויון-הערך בין אדם לאדם. גישות ותפיסות שהיו מועילות למען תת לנער יהודי בגולה גאווה ולחנכו לחיי חברת-הנעורים, לא זו בלבד שלא היו עוד מועילות בחיי הארץ, אלא היתה בהן סכנה ליצירת גוף בלתי מותאם לסביבה החדשה ולצרכיה, בדומה לנסיון הכושל של תנועת נוער יהודית אחרת מגרמניה, היא תנועת “בלאו-ווייס” כעשר שנים לפני כן, שנכשלה בהגשמתה בארץ דווקא מסיבות כאלו.

ואמנם, מבחנה זאת היה גורלה של תנועת “ורקלויטה” טוב יותר. הסתגלותם לתנאי הארץ ולערכי היישוב ותנועת הפועלים התהוותה אצל רובם במקביל לתהליך התבגרותם האישית, כאשר הצעיר המתבגר מבקש להגיע לעצמאות אישית ונוטה לזנוח תלות ששרדה מימי נעוריו. השינויים הגדולים בתיפקוד האישי שהביאו איתם נסיבות-החיים החדשות יצרו סדרי-חשיבות חדשים בתפקידים של כל אחד ואחד ויחד עם זאת צמצמו מאוד את תחום החשיבות של האידיאולוגיה. בשעה שהתנאים של הנוער הלומד בגרמניה ושייכות הצעיר לתנועת-נוער פעלו כדי להאריך את תקופת הנעורים, פעל המעבר לתנאי ארץ בלתי מפותחת וחיי-קיבוץ דווקא כדי להחיש את תהליך ההתבגרות. ההשתחררות מ“האלמנט הגרמני” המיוחד בתנועה הזאת נעלם במשך זמן קצר מאוד מבלי לעורר קשיים מיוחדים. אמנם, לא נעלמו בעיות אחרות שמקורן במוצא החברתי, והתרבותי של הקבוצה, ובאלו יידון בפרק מיוחד.

 

הקיבוץ באמצע שנות השלושים    🔗

1    🔗

הראשונים מחברי תנועת-הנוער “ורקלויטה” שיסדו את קיבוץ “הזורע” עלו ארצה עוד בשנת 1933, וכבר באביב 1934 נוסד הקיבוץ החדש שמנה בקירוב 30 חברים. התנועה החליטה כבר בגרמניה לייסד קיבוץ, אף על פי שהידיעות הממשיות על הקיבוץ בארץ-ישראל היו מועטות. מה היו פני הקיבוץ שמצאוהו? כיצד נראה אז הקיבוץ?

באמצע שנות השלושים היתה זו עדיין צורה חברתית-כלכלית חדשה למדי. הקבוצות הראשונות להתישבות חקלאית נוסדו 25–20 שנה לפני כן. ב-1935 היו קיימים 40 משקים קיבוציים שהגיעו כבר להתישבות, מהם 28 משקים שנוסדו עד 1927. ואמנם, קיימים היו כבר אז “קבוצות פועלים להתישבות שיתופית” או “קיבוצי-עבודה” במספר שעלה ככפליים על מספר הקיבוצים בהתישבות. הם חיו במושבות חיי קומונה וחיכו לזמן שתינתן להם האפשרות להתיישב על הקרקע. כבר בשנת 1930 היתה אוכלוסית הקיבוצים בהתישבות כאלפיים וחמש מאות נפש, ואילו בקיבוצי-עבודה הגיעה האוכלוסיה לקרוב לאלפיים נפש. הסיבה העיקרית לשהותם של הקיבוצים במצב-המעבר שארך לפעמים שנים רבות, היתה אי-יכולתם של המוסדות הלאומיים לספק להם את האמצעים המינימליים להתחלת ההתישבות, קרקע והון התחלתי בצורת הלוואות לתקופות ארוכות.

“ההתישבות הלאומית”, ז. א. התישבות חקלאית על קרקע שנרכשה על ידי “הקרן הקימת לישראל” ונמסרה למתיישבים לחכירה ל-49 שנים ואשר מומנה על ידי “קרן היסוד”, התחילה עוד בסוף העשור הראשון של המאה הזאת והיתה בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני לבצע התיישבות קואופרטיבית. למעשה התפתחו שתי צורות התיישבות, הקיבוץ והמושב, שהיתה ביניהן התחרות חריפה. הקיבוץ היה מתחילתו מאורגן בתור קומונה, כאשר לא זו בלבד שגם הייצור וגם הצריכה מתנהלים בצורה שיתופית-קולקטיבית, אלא גם אין חבר-הקיבוץ הבודד כל זכות בעלות על הרכוש המשותף. ואילו מושב-העובדים נבנה על בסיס משקים משפחתיים, מאורגנים בתור קואופרטיב בתחומי פעולה רבים, בקנייה ובמכירה משותפת, בשירותים משותפים ובעזרה הדדית, כשלקואופרטיב תחומי פעולה וסמכויות העולות על המקובל בקואופרטיבים חקלאיים בארצות אחרות.

יחד עם זאת היו שתי צורות אלו, כולל הצורה השלישית של “המושב השיתופי” שהוא כעין צורת-ביניים בין קיבוץ ומושב, שייכות ל“התיישבות העובדות”. צורות אלו צמחו על רקע תנועת הפועלים העברית המתפתחת באותה התקופה. ההתיישבות העובדת היתה לא רק חלק בלתי נפרד של “הסתדרות העובדים העברים” הכללית, אלא היתה מהתחלתה של תנועת-העבודה חלק שהשפיע בה מעל ומעבר למשקלו המספרי. אפשר לומר שההתישבות העובדת, ובשורה הראשונה הקיבוץ, הגשימו בצורה עיקבית ורדיקאלית יותר את המטרות והערכים שהיו משותפים לכל תנועת הפועלים העברית של אז, כגון: הגשמה עצמית של בניין הארץ על ידי יצירת תשתית של עובדי כפיים, יצירת מעמד פועלים שמנהלים גם מלחמת מעמדות וגם בונים מפעלים עצמיים בתור יסוד ל“חברת-עובדים” עתידה. הם מתחילים להגשים בעצמם ערכים סוציאליסטיים כשוויון, שיתוף והערכה שווה לכל עבודה מועילה ונחוצה, עבודה פשוטה כעבודה מקצועית, עבודה גופנית כעבודה רוחנית. הקיבוץ בתוך תנועת העבודה הביא עמו באופן טבעי השתתפות ערה ביותר במאבקים הלאומיים, החברתיים והמעמדיים של תנועת העבודה. כאלו היו הבעיות הפוליטיות של התנועה הציונית העולמית, המאבקים עם השלטון הבריטי המנדטורי, ארגון ההגנה או תחיית השפה והתרבות העברית, או המאבקים על מקומות עבודה לפועל היהודי, שכרו ותנאי עבודתו וחייו. קיבוצי העבודה במושבות היו לעתים קרובות המובילים את ציבור הפועלים במאבקיהם הלאומיים והכלכליים ומארגנים מוסדות לשיתוף ולעזרה הדדית.

מבחינת חלקו באוכלוסיה היהודית לא היה באותה התקופה שוני רב מהמצב הקיים היום. ב-1931 היו בכל התנועה הקיבוצית קצת יותר מ-4,000 נפש שהיוו כ-2.5% מהישוב היהודי דאז. אמנם, עד 1936 עלה חלקו של הקיבוץ ל-4.1 אחוזים בו. אוכלוסיית הקיבוצים גדלה בינתיים פי ארבעה, הודות לעלייה הגדולה ארצה שהייתה בינתיים וגם לכוח המשיכה הגדול יחסית של הקיבוץ באותו הזמן. בעיקבות מדיניות “הספר הלבן”, הרכבה המיוחד של העליה הבלתי חוקית בתקופה הזאת וכוח המשיכה של תנועות הנוער החלוציות בארץ שהיו קשורות לקיבוץ, גדל חלקו של הקיבוץ עד 1947 ל-7.2% באוכלוסיה היהודית. אולם, עם ייסוד מדינת ישראל והעלייה ההמונית שבאה ארצה ונמשכה אך מעט לדרך הקיבוץ, התחיל חלקו של הקיבוץ שוב לרדת, והוא מגיע כיום שוב ליחס הדומה לשנות השלושים, כאשר חיים כמאה אלף נפש בקיבוצים בתוך אוכלוסיה יהודית של יותר מ-3 מיליון.

2    🔗

הצורה החברתית-כלכלית המיוחדת במינה ששמה קיבוץ ישראלי לא “נוסדה” בהתאם לפרוגרמה מסויימת או על-מנת להגשים אידיאולוגיה מסויימת. נכון יותר לומר שהיא “התהוותה” והתפתחה מתוך רצונות אישיים וצרכים אובייקטיביים גם יחד. לכאורה, אין דמיון רב בין הקבוצה הקטנה של צעירים, פחות מעשרה, שהחליטו לחיות ביחד ב“קומונה החדרתית” שממנה יצאה דגניה, “אם הקבוצות”, ובין הקיבוץ של היום. כאן כמה אנשים צעירים קרובים זה לזה, פועלים שכירים, ללא רכוש, הסובלים גם מתחלואה וגם מאבטלה, המחליטים שגם יותר מועיל וגם יותר יפה לחיות ביחד במקום שכל אחד ישא לבדו בקשיים הגדולים של חיי פועל עברי – ואילו כאן “קיבוץ” של היום, הכולל אולי כמה מאות משפחות ושלושה דורות. ארגון “ממוסד” בכל תחומי החיים, בעל משק חקלאי ותעשייתי פורח ומפותח ובעל הכנסה ורמת חיים שהן קרובות לממוצע של אוכלוסיה עירונית, המשתחווה לאלו של כמה מארצות אירופה המערבית.

עם כל זאת לא השתנו בכל התקופה הזאת היסוד הארגוני והתחיקה הפנימית של הקיבוץ. אף מבחינת היסוד המשפטי-פורמלי הקיבוץ עד היום אינו “קיבוץ”, או “קומונה” כי אם קואופרטיב, “קבוצת פועלים להתישבות שיתופית” ולכל אחד מהחברים “מניה”, ז"א: חלק אישי ברכוש המשותף, אף כי צורת ארגון זאת פיקטיבית לחלוטין וללא כל קשר עם המציאות הקיבוצית. צורה משפטית זאת נקבעה בשנות העשרים מצד השלטון הבריטי, למרות שכבר אז לא התאימה למציאות, הן משום שלא מצאו צורה מתאימה יותר בחוק הבריטי, ואולי משום שאז לא האמינו בעתידו של הקיבוץ. ואילו מדינת ישראל מכינה כבר שנים לא מעטות את “חוק המושב והקיבוץ”, שלא הגיע עד כה להחלטת הכנסת בשל וויכוחים פנימיים בתנועת המושבים על גבולות הסמכות של הקואופרטיב. כעת, אחרי שעלתה ממשלה ימנית לשלטון שאין לה דווקא אהדה לקיבוץ, עוד פחת הסיכוי שחוק זה יגיע להחלטה במשך השנים הקרובות.

יסודותיו של הקיבוץ הנם עד עכשיו השתייכות אישית לפי רצון חפשי והכרעה חפשית של המצטרף לקיבוץ או עוזב אותו מצד אחד, ומצד החברה – מבנה דימוקראטי שבו הכרעות הרוב של אסיפת החברים מהוות שלב-ההכרעה האחרון, וכל בעלי התפקידים נבחרים לתקופות כהונה מוגבלות מראש; הפרדה עקרונית בין תרומתו הכלכלית של הפרט לכלל ובין התמורה שהוא מקבל ממנה, בהתאם לעיקרון “מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו”. עקרונות החלוקה העיקריים הם מצד אחד שוויון ברמת הצריכה בין חברי הקיבוץ, ומהצד השני התחשבות בצרכים אישיים מיוחדים של החברים שהם מוכרים מצד הקיבוץ. אין לחבר הקיבוץ בתור פרט כל חלק בבעלות על הרכוש המשותף של הקיבוץ. המצטרף לקיבוץ כחבר חייב למסור לקיבוץ את הרכוש שבבעלותו. כל עוד נמשכת חברותו, הוא משתתף בניהול המשותף של המשק, נהנה בהתאם לעקרונות המקובלים מפירותיו, והחברה מקבלת את האחריות המלאה מבחינה כלכלית וסוציאלית עליו ועל בני משפחתו הנמצאים בקיבוץ. עם עזיבתו מתבטלות כל זכויותיו בקיבוץ, מחוץ לסכום של פיצויים הדומה למקובל בארץ לגבי שכיר מפוטר ממקום עבודתו. היות ואין לחבר זכויות-בעלות אישיות – מחוץ לחפצי-צריכה שבדירתו – אין לחבר קיבוץ זכויות של הורשה לבני משפחתו לאחר פטירתו. כל אחד מבניו שגדל בקיבוץ יכול לבקש עם התבגרותו להתקבל בקיבוץ בתור חבר שווה-זכויות; החבירות בקיבוץ היא אישית ושוות-זכויות לגברים ונשים.

במשך הזמן גם התפתחו וגם חלו שינויים בחיי הקיבוץ שנבעו לרוב משני גורמים, גם מגידול ההיקף וגיוון אוכלוסית הקיבוץ וגם כתוצאה מעליית רמת החיים. ארגון החיים החברתיים והמשקיים הביא להקמת מוסדות רבים בעלי פונקציות מוגדרות ומוגבלות, שבחלקם מנהלים את חיי הקיבוץ היום-יומיים, ובחלקם מייעצים לאחראים על דרכי הביצוע. אבל “שיחת הקיבוץ”, היא אסיפת החברים, נשארה הסמכות האחרונה של הקיבוץ, והיא מתקיימת בדרך כלל כל שבוע ומחליטה לא רק בשאלות מעשיות ועקרוניות, אלא במקרה הצורך אף בפרטי הביצוע.

תחום חשוב אחר שחלו בו שינויים במשך הזמן הוא תחום החינוך של ילדי הקיבוץ. קיבוץ חדש מורכב בדרך כלל מאנשים צעירים בלי – או כמעט בלי – ילדים. אך כבר בשנותיה הראשונות של דגניה הוחלט לגדל ולחנך את ילדי הקיבוץ במשותף, בראש וראשונה למען שחרר את האימהות לעבודה מלאה בשוויון עם הגברים. במשך הזמן התפתח מהתחלות צנועות אלו מבנה “החינוך המשותף” הקיבוצי, כשילדי הקיבוץ מבלים ומתחנכים מימיהם הראשונים ביחד, בקבוצות גיל מתאימות, והחינוך המשותף נמשך עד לגמר 12 שנות בית-הספר. בני הקיבוצים הראשונים המבוגרים ביותר שחונכו בחינוך המשותף הם עצמם כיום בני חמישים או שישים, והם עצמם הורים או אף סבים של ילדים הגדלים בקיבוצים.

השיפור במצב הכלכלי של הקיבוצים הביא אתו עלייה ממושכת ורבה ברמת החיים, ועם רמת החיים גדלו הבעיות של הצריכה המשותפת. קמו מבנים ציבוריים הקובעים במידה רבה את התמונה החיצונית של הקיבוץ, כחדר-האוכל המשותף, מחסן-הבגדים והמכבסה המיכנית, אולמות להצגות ולספורט, בריכות-שחייה וכו'. הקיבוץ מתכנן מראש את רמת חייו כפי שהוא מתכנן מראש את פעולתו המשקית ואת חלוקת עובדיו, לפחות לשנה אחת ולעתים לכמה שנים. “התקציב” קובע את ההוצאה הממוצעת לחבר ולילד על כל פרטיה, בהתאם להסדרים מקובלים ומוסכמים. בעוד שבעבר היתה כל ההספקה לאוכלוסיה בידי מוסדות הצריכה וחולקה לפי עיקרון השוויון של צרכים אישיים מיוחדים גם יחד, עברו עתה יותר ויותר קיבוצים לשיטה המאפשרת לחבר חופש לבחור את סיפוק צרכיו לפי רצונו, במסגרת ההקצבה הכספית השווה לכולם. אולם הסדר זה קיים לגבי מיעוט ההוצאה הכללית בלבד, ומגיע לכל היותר ל-25% - 30% של כלל ההוצאה השנתית.

3    🔗

משקו של הקיבוץ סבל במשך שנים רבות גם מחוסר אמצעי ייצור יסודיים לחקלאות, כגון קרקע ומי-השקייה, גם מחוסר הון מספיק לפיתוח הפרנסות, אבל לא פחות מזה – מחוסר דגם מנוסה של טיפוס משק חקלאי, בעיה חמורה ביחוד בגלל הגיוון הרב של תנאים אקלימיים וחקלאיים של הארץ. התפתחותו של המשק החקלאי בקיבוץ לאחד המשקים החקלאיים הפנויים והיעילים ביותר בעולם נקנה בעמל של אנשים רבים מאוד בכל הקיבוצים, הודות לאותו צירוף מיוחד של יזמת הפרט ויזמה קולקטיבית, שהוא אחד הקווים המיוחדים של “המיקרו-סוציאליזם” הקיבוצי.

חוסר אמצעי ייצור מספיקים בחקלאות הכריח את הקיבוץ לבנות את משקו מראש על פרנסות נוספות, הן בעבודה שכירה מחוץ למשק והן ביצירת מפעלים לא-חקלאיים עצמיים. מיסוד זה, שתחילותיו עוד בשנות העשרים המוקדמות, התפתח ביחוד ב-20–15 השנים האחרונות תהליך של תיעוש שהפך את הקיבוץ בינתיים לכפר חקלאי-תעשייתי יחיד במינו בעולם. נתברר שהמשק הקיבוצי הקולקטיבי, שיש בו שליטה על כל אמצעי הייצור שברשות הקיבוץ, מסוגל לא רק לנהל משק חקלאי מגוון, אלא אף לשלב עמו מפעלי תעשיה שיעילותם, לפי כל הנתונים הידועים, מתחרה בהצלחה בתעשיה הפרטית בארץ.

מגמת הקיבוץ להרחבת תחומי פעולתו הכלכלית ולפעולה משותפת אינה מתבטאת במסגרת הקיבוץ הבודד בלבד. כבר בתקופה מוקדמת נוסדו ארגונים איזוריים למען קנייה משותפת וצורות שיתוף איזוריות אחרות. המגמה שלא להיות תלוי בחוליות מתווכות, שכבר בשנות מלחמת העולם הראשונה הביאה ליסוד ארגון-קניה ומכירה משותף “המשביר”, ומאוחר יותר של “תנובה” בתור משווק עיקרי של תוצרת חקלאית בארץ, הביאה בתקופה האחרונה להקמת “מפעלים איזוריים” משותפים. כל אחד ממפעלים איזוריים אלה מהווה תשלובת מגוונת של אגרו-תעשיה, מהכנת תערובת לבעלי-חיים עד למנפטה לכותנה, וממחסני קירור ובתי-אריזה לתוצרת חקלאית עד לעיבודה למוצרי שימורים.

מסגרות השיתוף המקיפות וחשובות ביותר בין הקיבוצים הן התנועות הקיבוציות, המשתפות כיום פעולה במסגרת ארגון-הגג של “ברית התנועה הקיבוצית”. מכ-230 קיבוצים הנמצאים כיום בהתישבות, מרוכזים כ-90% בשלוש התנועות הגדולות, “איחוד הקיבוצים והקבוצות”, “הקיבוץ הארצי השומר הצעיר” ו“הקיבוץ המאוחד”. יתר הקיבוצים משתייכים ל“הקיבוץ הדתי”, ל“אגודת ישראל” ול“נוער הציוני”, והם קשורים מבחינה ארגונית ל“איחוד”.

תחילותיה של התנועות הקיבוציות הן בשנות העשרים, כאשר גם גלי העלייה החלוצית אחרי מלחמת העולם הראשונה וגם חילוקי דעות בין הקבוצות הקיימות מכבר הביאו לגיבוש של “זרמים” שכל אחד מהם שאף להגשים, בתוך המסגרת המשותפת של יסודות הקיבוץ, דגם אחר של חברה קיבוצית. דגם “הקבוצה האינטימית”, דגם “הקיבוץ האורגני” המורכב מיוצאי תנועת הנוער של “השומר הצעיר” ודגם “הקיבוץ הגדול והפתוח” הם היו לא רק ביטוי של עבר שונה ושאיפות חברתיות שונות, אלא יחד עם זאת גם זרמים אידיאולוגיים-פוליטיים שונים, הן ביחס לדרך הגשמת הציונות, הן בתפיסה הסוציאליסטית-כללית והן ביחס הקירבה לזרמים הפוליטיים בתוך תנועת הפועלים. בשנות השלושים נצטרפו לתנועה הקיבוצית זרמים נוספים שלא היתה השקפת-עולמם סוציאליסטית, אף כי הגשימו חיי שותפות קיבוציים במידה לא פחותה.

בשנות השלושים התחילו התנועות הקיבוציות לפתח מנגנונים רב-גוניים, הן להדרכת הקיבוצים בתחום המשק, הצריכה, החינוך והתרבות, והן להדרכת תנועות הנוער בגולה ובארץ הקשורות אליהן ומהוות את עיקר עתידות כוח-האדם שלהן. התנועות הקיבוציות בנו מכשירים רבים ומועילים להדרכת הקיבוצים בכל תחומי חייהם, לעזרה במימון, להכשרת מחנכים ומקצועות אחרים ולנציגות הקיבוצים בכל המוסדות שהם קשורים אליהם. כל קיבוץ חוייב להפריש לתנועה אנשים מתאימים לפעילות זו או אחרת, כעין “מס” לתנועה. יחד עם זאת השתדלו התנועות ליצור כלים לעזרה הדדית בין הקיבוצים, כדי שהקיבוץ הוותיק והחזק יותר יעזור לקיבוץ הצעיר והחלש יותר.

אחד מסימני ההיכר של התנועה הקיבוצית הוא האופי הדינאמי והבלתי קבוע של פעילויות וסמכויות. כשם שכל קיבוץ מוכן לשנות במקרה הצורך את התחיקה הפנימית הקיימת, כך גם בין המוסדות השונים של הקיבוץ חלוקת הסמכויות היא גמישה ובלתי פורמלית, וחלים מדי פעם שינויים במשקלם והשפעתם של מוסדות-השיתוף הבין-קיבוציים, כשצורכי הנסיבות החיצוניות ויכולת אישית גם יחד מביאים לשינוי כזה.

4    🔗

הקיבוץ של אמצע שנות השלושים, זו התקופה שבה התחיל הזורע בהתישבותו, היה מרוחק מתקופת הבראשית שלו, כשם שהיה רחוק מהקיבוץ של היום. שנות העשרים היו בשביל הקיבוץ תקופה קשה מאוד, כאשר ירידת מחירי תוצרת חקלאות חריפה ובלתי פוסקת, חוסר אמצעים אצל המוסדות הלאומיים לצרכי ההתישבות, אבטלה רבה ועם כל אלה גם ויכוחים אידיאולוגיים ופוליטיים חריפים היקשו מאוד על חייהם. בשנת 1921 היו בקיבוצים כ-400 עובדים, ועד 1930 גדל מספרם כמעט פי ארבעה, אבל באותה התקופה עלתה ההשקעה הכללית במשקים אלה מכמאתיים אלף לא“י לקצת מעל לחצי מיליון לא”י בלבד, ואף הקרקע שברשותם גדלה בקירוב פי ארבעה סימן ברור לאי-התאמה, בין כוח אדם וקרקע מחד גיסא ואמצעי ייצור מאידך. הקיבוצים צברו הפסדים גדולים, הן בשל חוסר נסיון בהשקעותיהם, והן בשל ירידת המחירים המתמדת, כשמדד המחירים הסיטוניים לחקלאות ירד מ-100 בשנת 1920 עד ל-28.3 בשנה בשנת 1931.

השנים הראשונות של שנות השלושים הביאו מפנה לטובה על אף המשבר הכלכלי בעולם, בעיקר הודות לחידוש העליה, שהיתה בחלקה עליה בעלת אמצעים עצמיים. בעוד שבין 1930–1927 לא עלה כמעט מספר העובדים בקיבוצים, הוא גדל בשנים 1937–1930 פי ארבעה בקירוב. מדד המחירים התייצב ואף עלה במעט. הכנסת-הנטו של עובד קיבוצי עלתה בשנים אלו לפחות ב-25%, ושנת 1937 היא השנה הראשונה שבה גומרת לפחות קבוצת המשקים הוותיקים ביותר את השנה בעודף קטן.

5    🔗

עם חידוש העליה, זרימת הון לארץ ויצירת כלים פיננסיים של היהדות העולמית למען עזור ליהדות הגרמנית במצוקתה התחדשה גם פעולת ההתיישבות הקיבוצית. בעוד שב-1935 קיימים היו 40 קיבוצים בהתיישבות שנוסדו עד לשנה הזאת, הגיעו בין 1940–1936 38 קיבוצים להתיישבותם. היה זה “גל” גדול יחסית של התישבות קיבוצית שהושפע לא פחות מצרכים בטחוניים של שנות המאורעות שהכתיבו את הצורך להבטחת דרכי תחבורה, וייסוד קיבוצים נוספים כדי לגאול יישובים מבדידות מסוכנת, מאשר מהלחץ של אלפי חברי-קיבוצים בקיבוצי-העבודה שחיכו כבר שנים ארוכות למועד שבו יוכלו להגשים את מטרתם.

ואמנם, האמצעים שעמדו לרשות ההתישבות הזאת לא הספיקו כלל וכלל לצרכים. כאשר ב-1927 היתה עדיין לכל משפחה בקיבוץ מכסת קרקע של כ-77 דונם, ירדה מכסה זאת עד 1937 עד כ-28 דונם, ואפילו עד 1947 לא הגיעה ל-45 דונם. ההשקעה הכללית למשפחה קיבוצית שהיתה ב-1930 כ-560 לא“י, ירדה עד 1937 עד כ-360 לא”י, ונשארה עד 1947 באותה רמה בקירוב, אם מביאים בחשבון את האינפלציה בעת מלחמת העולם.

מכאן,שהקיבוצים החדשים הרבים שנוסדו לא יכלו להתפרנס בשנים הראשונות ממשקם החקלאי. בשנת 1937 באה הכנסת המשקים שנוסדו עד 1927 ב-80%-75% מהחקלאות, אבל אצל המשקים החדשים באו ממקור זה כ-20% מההכנסה בלבד, ואילו כמחציתה באה מעבודת-חוץ, וכ-30% ממפעלים עצמיים שונים. המוסדות הלאומיים שאמצעיהם באו מתרומות יהדות העולם, לא יכלו לעמוד בהבטחתם לתת לקיבוץ חדש את ההון הדרוש לאמצעי הייצור החיוניים, בצורת הלוואות ארוכות-טווח במשך שלוש שנים הראשונות של ההתיישבות. למעשה הגיעו משקים אלה באמצע שנות הארבעים בלבד לכך שהכנסתם באה ב-75%-70% מחקלאותם העצמית. אבל בין מקורות ההון שהשתמשו בהם למימון השקעותיהם ירד מאוד חלקן של הלוואות ההתישבות. כשהלוואות אלו היוו ב-1929 כמעט 90% של ההשקעה הכללית בקיבוצים, ירד חלק זה במהירות והיה ב-1947 כרבע בלבד מההון המושקע בכל הקיבוצים.

6    🔗

כיצד נראה הקיבוץ של אמצע שנות השלושים? במידת מה חלפה התקופה של ויכוחים אידיאולוגיים חריפים בין התנועות הקיבוציות, ועיקר תשומת הלב היה מכוון לשני יעדים: מילוי הצרכים הביטחוניים וההתיישבותיים הדחופים של היישוב העברי מצד אחד, וחיזוקן הפנימי של התנועות הקיבוציות למען יוכלו למלא את תפקידיהם, הן בקליטת העליה החלוצית הגדולה והן בעזרה לקיבוצים הרבים שהגיעו זה עתה להתיישבותם. המאורעות של השנים 1938/1936 היו החמורים ביותר שידע הישוב, והיו מתוכננים בראש וראשונה מצד מארגניהם נגד הרחבת ההתיישבות היהודית. הפעם לא עמדו במרכז פעולות הטרור במרכזים העירוניים, אלא מזימת הכנופיות היתה גם להפריע ועד כמה שאפשר למנוע תנועה חפשית של יהודים בדרכי הארץ, ויחד עם זאת לתקוף יישובים בודדים כדי לכובשם ולהורסם. ברור שבאופן טבעי עמדו הקיבוצים המפוזרים בכל רחבי הארץ בחזית הראשונה. הם היו זקוקים גם לתחבורה לשווקים העירוניים, גם להגנה העצמית נגד התנפלויות ובעזרה הדדית איזורית וגם מאוחר יותר לארגון יחידות הגנה ניידות. שמירה בימים ולילות, נכונות לעמוד פני התקפות פתע תדירות גם על הקיבוץ וגם על עובדים בשדות, הליכה קבועה לעבודה ולכל מקום אחר עם הרובה ביד – אלה היו סממני ההווי הרגילים בשנים אלו. בלילות חיכו לאיתות-אור מהסביבה כדי לדעת איזה יישוב מותקף וזקוק לעזרה, וכל נסיעה בארץ היתה בבחינת סכנת נפשות. ארגון ההגנה היה בלתי חוקי, ולמעשה היתה קיימת חזית שניה נגד המשטרה הבריטית, שלכאורה התיימרה להיות המגינה היחידה על היישובים, אך הצטמצמה למעשה לביקורי-פתע ביישוב לאחר שההתקפה נגמרה, ומטרתו הממשית של הביקור היא לתפוס נשק בלתי ליגאלי.

הגידול המהיר מאוד של אוכלוסיית הקיבוצים בתקופה הזאת, כ-60% במשך חמש השנים 1936–1941, יצר בשביל הקיבוצים בעיות חמורות ובחלקן חדשות. מספר ילדי הקיבוצים גדל בין 1930–1917 מכ-600 עד לכ-12750. בעיות של יצירת עבודה ופרנסה דחקו לא פחות מאשר יצירת מסגרות מתאימות, שיטות חינוך והכשרת עובדים מקצועיים לחינוך המשותף של הילדים הרבים. לא היה עדיין לחינוך המשותף הזה דגם ברור ומנוסה, לא בארץ ולא בחו"ל. קראו ספרות, השתדלו ללמוד איש מרעהו, קיבוץ מקיבוץ, התייעצו עם מומחים מסוגים שונים, אבל בסופו של דבר היה צריך לבנות את הכל מן המסד ומן ההכרח שנעשו שגיאות לא מעטות.

מה שקרה עם קצב הקמת קיבוצים חדשים, בקליטת העליה החדשה ועם גידול מספר הילדים, קרה באופן דומה בתחום המשק. השטח המעובד על ידי הקיבוצים הוכפל בין 1929 ל-1937, והוכפל פעם נוספת עד 1941. מספר ראשי הבקר עלה ב-7 השנים הראשונות כשלוש פעמים, ובארבע השנים הבאות בעוד כחמישים אחוזים. היתה זו תקופת התרחבות מהירה ורבת-ממדים בשביל הקיבוץ בכל תחומי החיים והפעולה. מאמצים גדולים מאוד היו דרושים גם כדי לקלוט וגם לשמור על יציבות הקיבוץ וגם לאזן את תחומי הפעילות השונים.

7    🔗

ב-1927, כשהיו ב-28 משקים קיבוציים 1776 עובדים, היתה התנועה הקיבוצית עדיין תופעה חדשה, וכל קיבוץ היה למעשה קבוצה מצומצמת עם כ-60 חברים בממוצע. אבל כבר ב-1937 קיים היה בקירוב מספר כפול של קיבוצים בהתיישבות ומספר העובדים הגיע כמעט לעשרת אלפים. ואילו ב-1941 היו קיימים כבר 123 קיבוצים בהתיישבות ובקיבוצי-עבודה ובהם יותר מ-16 אלף עובדים. לשון אחר – התנועה הקיבוצית הפכה במשך 14–10 שנים אלו לתנועה הרבה יותר רחבה, כשההתרחבות מתבטאת בריבוי מספר הקיבוצים, בחדירתה לאיזורים חדשים ובהתרחבותו של כל קיבוץ הקולט ומפתח.

טבעי הוא שעצם הגידול הצריך את פיתוח הכלים הארגוניים, הן בתוך הקיבוץ עצמו והן של כל תנועה קיבוצית. במסגרת חברה המקיפה כמה עשרות חברים בלבד אפשר היה לוותר על מיסוד מיוחד. סידור-העבודה היומי, למשל, נעשה בקיבוצים הקטנים האלה לרוב מדי ערב בשיחת כל החברים בשביל היום הבא. עם גידולם של הקיבוצים אי אפשר היה עוד לוותר על תפקיד סדרן-העבודה, האחראי למשך תקופה מסויימת לחלק את העובדים לענפי העבודה לפי צרכי הקיבוץ. באמצע שנות השלושים נוצר בראשונה התפקיד של רכז-המשק, שהוא האחראי לניהול תקין ולתיאום בין ענפי-המשק השונים, להכנת תכנית-משק שנתית ולביצועה. כבר לפני-כן היה קיים תפקיד הגזבר האחראי לכל ענייני הכספים והמימון של הקיבוץ, ו“בא-כוח כלפי חוץ” שהוטל עליו לייצג את הקיבוץ במוסדות הרשמיים, וביחסים עם השכנים. ואילו התפקיד של מזכיר הקיבוץ, הדואג לבעיות חברתיות ואישיות, ומאוחר יותר אף הקיף את ייצוג הקיבוץ כלפי חוץ, נוצר מאוחר יותר.

בתקופה הזאת של התרחבות מהירה עמדו בראש הדאגות בעיות הבטחון, בניית המשק וענפי הפרנסה. רמת החיים בקיבוצים בכלל, ובקיבוצים החדשים בפרט, היתה נמוכה, נמוכה יותר מבחינה חומרית מזו של הפועל היהודי העירוני. הוצאות המחיה היו נמוכות, בדרך כלל בין 90–70 לא“י ל”משפחה" לשנה. אבל רמת החיים הנמוכה לא היתה תוצאה של הוצאה נמוכה בלבד, אלא נוסף על כך של חוסר ידע מקצועי וחוסר ארגון יעיל של הצריכה. במחצית השניה של שנות השלושים מתחיל מצב זה להשתפר, משנערכו קורסים והשתלמויות לענפי צריכה שונים, והתנועות התחילו להדריך בארגון יעיל של שירותי הצריכה.

בכל אלה היו בקיבוצים חיים רעיוניים תוססים, כשגם הבעיות הממשיות של הקיבוץ, גם הבעיות הביטחוניות והמדיניות של היישוב עוררו ויכוחים סוערים. מאורעות העולם הגדול, כגון המשבר העמוק של הקאפיטליזם, עלייתו והתחזקותו של הפאשיזם, מלחמת האזרחים בספרד והידיעות הראשונות של עיוותי המשטר הסובייטי במשפטי הראווה מעוררים את הרוחות. מתחילתו לא היה הקיבוץ תופעה של בריחה מהכלל, כפי שהיה אצל קומונות רבות במהלך ההיסטוריה. גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה מעשית היה הקיבוץ, כפי שניסחו זאת כבר לפני כן, “גם ערך עצמי וגם מכשיר להגשמת ציונות סוציאליסטית”. אבל עוד לפני שפרצו ההתרחשויות הגדולות של מלחמת העולם השניה ושל אסון הגולה היהודית ותקומת מדינת ישראל, הרגישו חברי הקיבוצים את עצמם קשורים ואחראים למה שקורה מסביבם, בקירבתם הבלתי אמצעית, בארץ ישראל ובתנועת הפועלים העברית, ואף בעולם הגדול, שבו נמצא רובו של העם היהודי ובתוכו בני המשפחה של כל אחד ואחד.

כזאת היתה התקופה והיו הנסיבות והיה דגם הקיבוץ שבתוכם התחיל קיבוץ הזורע של תנועת “ורקלויטה” מגרמניה את דרכו בארץ.

 

מניעים ויעדים    🔗

1    🔗

שנות השלושים והארבעים של המאה הזאת היו בכל העולם “תקופה אידיאולוגית” מובהקת. לצד כל יתר הגורמים המשפיעים בתחום של מניעים ויעדים היה בה באווירת התקופה עצמה כדי להבליט את הגורם הרעיוני בהקמתו וצמיחתו של קיבוץ צעיר. לא נדון כאן בשאלה אם או באיזו מידה פועלים רעיונות בתור מניע או יעד עצמאי, או מהווים השתקפות בלבד של גורמים הפועלים מאחוריהם. כשקיימת מודעות וערנות לגבי הצד הרעיוני, סביר להניח שבחיי קבוצה מאורגנת יהיה קשר חזק בין מניעים, יעדים והתנהגות מעשית, והקבוצה תשאף להגיע להתאמה ביניהם.

עקיבות פנימית זאת איננה קבועה ורצופה. היא עלולה להתערער גם על ידי שינויים בתנאים החיצוניים וגם על ידי התפתחות פנימית גם על ידי שינויים בתנאים החיצוניים וגם על ידי התפתחות פנימית של הקבוצה. ואמנם, כל עוד קיימת ערנות לגבי התחום הרעיוני, תבטא השאיפה לעקיבות פנימית למען החזרת האחדות בין מניעים, יעדים והתנהגות. כשיאבדו מניעים ויעדים מכוחם המלכד והקבוצה תמשיך להתקיים, יש להניח שיתהווה בהם שינויים, הן על ידי שינוי המשקל היחסי של המרכיבים השונים והן על ידי הופעת מרכיבים חדשים. אין הכרח שהתפתחות כזאת תשפיע מיד על ההתנהגות הממשית של הקבוצה. אבל כאשר ייווצר מצב שידרוש ממנה הכרעות חדשות ובלתי שגרתיות, עשויה ההשתנות שחלה בינתיים להשפיע בצד הרעיוני, והשאיפה לעקיבות פנימית תתבטא בדרך התנהגות חדשה.

2    🔗

האחידות הרבה במוצאם החברתי ותרבותי של חברי הזורע לא היתה מקרית. מקור תנועתם בקבוצת נערים קטנה שנוסדה בשנות העשרים. מחנכה ומנהיגה של קבוצה זאת הרחיב במשך הזמן את השפעתו, וייסד בתוך התנועה “היהודית-גרמנית” הרחבה “קאמראדן” זרם בשם “קרייז” (“החוג”). עם התפרקות תנועת “קאמראדן” ב-1932 הצטרפו ל“קרייז” חלקים אחרים של “קאמראדן”, וכשנה לפני ההכרעה הציונית-חלוצית נוסדה תנועת “ורקלויטה”.

הקו המאפיין תנועה זאת מאז התחלותיה הצנועות הוא בראש וראשונה בשאיפה להמשכיות מעבר לחיי הנעורים עם חוויותיהם המיוחדות. נוצרו ופותחו גישות והשקפות משותפות במגמה לאפשר ולהבטיח את המשך השותפות מעבר לגיל הנעורים. חווית ה“יחד” בקבוצת הנוער הועלתה לשאיפה ל“גמיינשאפט” (חברותא). היחס המיוחד בין חניך ומחנך הפך ליחס בין חבר “החוג” ובין מנהיגו הרוחני. משאיפת הצעירים להגיע להתמצאות בעולם המסובב צמחו השקפות משותפות ומחייבות. ואילו הרצון להפוך את השותפות לכוח פעיל הביא לגיבוש של תכנית לעבודה קהילתית בין יהודי גרמניה.

בתכניה הרעיוניים הושפעה התנועה השפעה מכרעת מתורתו של מרטין בובר שעמו עמד המנהיג הרוחני של הקבוצה בקשר אישי אמיץ. “ורקלויטה” באו ברובם המכריע מחוגי היהדות המתבוללת בגרמניה. כוח המשיכה המיוחד של בובר היה בשביל הנוער הזה – כמו בשביל נוער יהודי מתבולל עד היום – במיזוג המיוחד בין “תורת התנהגות” אנושית ובין “שיבה” ליהדות. אלמנטים מרכזיים של תורת בובר כמו הרצון ל“דיאלוג” ביחס בין אדם לרעהו, השאיפה ל“וואהרה גמיינשאפט” (חברותא אמיתית), ואף הגישה המיוחדת של בובר לדת, נעשו תפיסות משותפות של “ורקלויטה”.

היתה זו תקופת החרפה הולכת וגוברת של מאבקים פוליטיים-אידיאולוגיים, והתנועה חיפשה את מקומה אף בתחום זה. בהתאם לרוח הזמן ההוא – שנות המשבר הכלכלי ועליית הנאציזם – היא הגיעה לשלילת דרך הסוציאליזם הרפורמיסטי, אך גם שללה את הגישה הקומוניסטית שבה כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. התנועה נשארה בראש וראשונה תנועה חינוכית-רעיונית, כשרוב חבריה נמצאים עדיין בשלבים שונים של לימודים, בביה"ס התיכון או באוניברסיטאות.

אמנם, כבר התחיל חלק מסויים של הבוגרים את הכשרתם לקראת הגשמת התכנית לעבודה קהילתית, במקצועות בתחום החינוך והעבודה הסוציאלית אבל תהליך זה נפסק עם עליית היטלר לשלטון.

3    🔗

עד להכרעה הציונית הגדירה התנועה את עצמה כ“יהודית-לאומית” ולא-ציונית, עם הדגשה מיוחדת של מחוייבותה כלפי היהדות הגרמנית. זו היתה תנועה שאחד מעיקריה היתה ההגשמה העצמית, ומלכתחילה לא גרסה ציונות ללא עלייה. כל זמן שחשבה שמקומה ותפקידה הוא בתוך היהדות הגרמנית, לא רצתה ולא יכלה להגדיר את עצמה כציונית. אבל המצב השתנה שינוי רדיקלי עם עליית היטלר, ובאביב 1933 נפלה ההכרעה לדרך ציונית-חלוצית.

מעניין בהקשר זה לפרט את ההנמקות שניתנו לצעד זה באותו הזמן בשיחה פנימית. דו"ח משיחה זו מפרטן:

א. יהודי גרמניה נדחפים עכשיו ליהדות, אבל לא מתוך גורמים חיוביים;

ב. אי אפשר להשאר כאן. יהודי גרמניה יישברו;

ג. אין כבר תרבות גרמנית כפי שהיתה קיימת עד עכשיו. אין קשרים בין סוציאליסטים, ואין עוד יחסים עם הנוער הגרמני;

ד. אין עוד חיוב בגולה כשיהדות גרמניה אינה קיימת כבר בצורה חיובית. המכריע הוא הרצון לקיים את ה“חוג” בתור שכזה.

מורגש ביותר במשפטים אלה ההלם הנורא והרגשת התמוטטותו של עולם שלם שקיים היה עוד אתמול, שאחז בימים ההם לא את החוג הזה לבד, ולא יהודים בלבד. אמנם, כבר כעבור חודשים מספר נתבררו כמה מהנחות אלו כמוטעות. יהדות גרמניה התאוששה ופיתחה במשך השנים המעטות שנשארו לה, חיים יהודיים חיוביים ועשירים שלא היו כמותם לפני כן. חברי “ורקלויטה” היו דווקא בין היוזמים ופעילים ביותר במגמה הזאת חרף החלטתם שלא להישאר בגרמניה. התנועה הרחיבה את השפעתה אל חוגים של מבוגרים שנמשכו אליה גם בגלל רמתה החינוכית והאישית, וגם משום שהתקרבו לרעיונותיה. חברי התנועה היו פעילים בארגוני הנוער ו“החלוץ”, בבתי-הספר לנוער ולמבוגרים, שקמו כדי להעמיק בידיעת התרבות היהודית, ובמוסדות סוציאליים-יהודיים – חלקם בעמדות מרכזיות. ל“ורקלויטה” היה בשנים אלו מעמד מיוחד ביהדות הגרמנית בתור מעין “חוליה מחברת”, שמוצאה וקשרים אמיצים לה ביהדות המתבוללת, והיא חלק מהמחנה הציוני-חלוצי. שאיפתה לשיבה ליהדות ולהתמצאות אישית בדרך של קריאה בתנ"ך, התקרבות לעולם האגדה ובמיוחד לעולם החסידות מצאה הד רחב למדי.

למען הבין את ההנמקות הנ“ל לשלילת ההמשך בגולה יש להזכיר, שבאותה התקופה עיקר ההלם לא בא עדיין מצד הפחד הפיסי-ממשי. המסתכל על השנים הללו לאור מה שהתרחש מאוחר יותר אינו קולע למה שניתן לראות באותו הזמן. לא רק רוב יהודי גרמניה, אלא רובו של העולם היו משוכנעים שמשטר זה לא יחזיק מעמד אלא למשך כמה שנים לכל היותר. כשנאמר כי “יהודי גרמניה יישברו”, היתה הכוונה לחוסר האפשרות לקיום אנושי מכובד ליהודי בגרמניה אחרי השבר הגדול. על השמדה ממשית לא חשבו כלל בזמן הזה. אף המשטר הנאצי עצמו לא היה עדיין בטוח בשלטונו, וקיימות היו בתוכו מגמות שונות ביחסו אל היהודים. המשטר לחץ להגירה ול”גטואיזציה". אבל עדיין לא הרחיק לכת ליותר מזה.

מכל מקום, בשביל תנועת “ורקלויטה” נעשה ברור שבגרמניה “החדשה” אין עוד מקום לאותה פעילות קונסטרוקטיבית שהיתה מטרתה הממשית. בתור תנועה מגשימה היא הסיקה את המסקנה הרעיונית והמעשית משלילת הגולה והכריעה על דרך ציונית-חלוצית, על הגשמת רעיונות התנועה בחיי קיבוץ בא"י.

4    🔗

במשך שנת 1933 והשנים הבאות פותחו מרכזי הכשרה בגרמניה ומחוצה לה, והעולים הראשונים מבין חברי התנועה הגיעו ארצה. הם באו עם מטען רעיוני ניכר, כי התנועה לא זנחה את עולמה הרוחני אלא רק החליטה לשנות את המקום ואת הדרך להגשמתו. מטען זה לא הקל על העולים שנקלטו זמנית בקיבוצים קיימים. כותב אחד הראשונים במכתב מ-1934:

“החלטתי לגשת באופן ביקורתי אל הכל וגם לכתוב מכתבים ביקורתיים. אבל כבר שלושה ימים אחרי בואי ארצה נתברר לי שלא אוכל לקיים החלטה זו. כה רב פה החדש, כה עצום השינוי הפתאומי, עד שניתן רק לנסות ולתאר את הכול נכוחה…”

כחודש ימים אחרי ייסוד קיבוץ הזורע בחדרה, במאי 1934, כותב חבר אחר:

“…באנו הנה מלאי בטחון כי בקיבוצנו יהיה הכול, או כמעט הכל, טוב יותר. ובכן, בינתיים למדנו כמה דברים…”

נרמז פה לבעיות שמעבר לקשיי ההסתגלות לעבודה, לאקלים, לתחלואה ולתנאי חיים קשים. קשיים ראשוניים כאלה היו ידועים וצפויים מראש. אולם, אנשי “ורקלויטה” עלו עם “פרוגרמה” שרצונם היה להגשימה בארץ. הם באו מלאי-בטחון בדרכם, בכוחם ואף בעליונותם. ואילו כבר בראשית המיפגש הבלתי אמצעי עם המציאות הארץ-ישראלית, נתעוררה אצלם ההרגשה שאין המציאות בא“י כזו כפי שתיארו לעצמם, שישנה אי-התאמה בין מה שחלמו ותיארו בחו”ל ובין מה שמצאו כאן, ושכוחם ויכולתם עומדים עדיין לפני מבחני המציאות החדשה.

למעשה היה בזה הרבה מגורלו של כל עולה חדש שהתמונה שצייר לעצמו מהארץ מתנגשת עם מציאותה. אבל במקרה זה החריפה הבעייה, כי נתערער הבטחון העצמי בנכונות הדרך הרעיונית שהיתה טעמו ותכנו של המפעל המשותף שבאו להגשימו. הרהורים וספיקות אלה באים לביטוי במכתב שכותבת חבירה באותו הזמן, במאי 1934:

“הבסיס הרוחני המשותף שלנו עדיין אינו ברור. אבל יחד עם זאת הוא חזק דיו להחלטה לחיות בקיבוץ כל ימי החיים. ויש להודות כי חיינו בצוותא שונים מאוד מחיי “חברותא” אמיתיים”.

בעת כתיבת מכתב זה היו במחנה הקיבוץ החדש כמה עשרות חברים בלבד. זרם העלייה התנועתית אך התחיל, ועם גידולה התגבש הקיבוץ גיבוש ראשוני. אבל יחד עם זאת מורגשת רציפות של הסתייגות גוברת מהאידיאולוגיה התנועתית, ועירעור הבטחון העצמי בנכונות המניעים והיעדים שהביאו אותם לעליה.

גיבושו הראשון של הקיבוץ היה מלווה בירורים וויכוחים, שנושאיהם היו גם השאלות הפנימיות והמעשיות של קיבוץ צעיר המתחיל את דרכו, גם הוויכוח עם העבר התנועתי וגם השאלות הפוליטיות הגדולות שהסעירו את תנועת הפועלים בארץ, כגון ההסכם בן-גוריון – ז’בוטינסקי. הרכבו של הקיבוץ היה שונה מהחוגים שבהם התנהלו חיים התנועה בחו“ל, כי העולים באו מערים שונות ומ”גילי תנועה" שונים. בבירורים אלה של השנים הראשונות התחיל להיווצר קיבוץ הזורע בתור יחידה חברתית-רוחנית כשהוא מורכב כמעט אך ורק מחברי “ורקלויטה”, אבל מהווה גוף חדש, המחפש את דרכו בנסיבות החדשות.

5    🔗

הבטחון העצמי של הקבוצה נתערער בתחומים שונים. מבחינה כלכלית היתה ההתחלה בחדרה קשה, כי חלפה במהרה הגאות הכלכלית הקצרה בארץ וחוסר-עבודה התחיל להתפשט. העולים הצעירים היו לרוב ללא נסיון מעשי בעבודות שנדרשו, ורחוקים היו מה“פוליטיקה” בחלוקת מקומות העבודה. יתר על כן – לא עמד אחריהם גוף ציבורי מוכר שיכול היה להדריכם ובמקרה הצורך לדאוג להגנת זכויותיהם. למרות רמת חיים ירודה מאוד לא הצליח הקיבוץ לאזן את חשבונו. מובן שעצם אי-ההצלחה הכלכלית פגעה בבטחון העצמי של אנשים שרגילים היו בחו"ל להצלחה.

כן נתגלה מהר ההבדל המהותי בין חיים משותפים בקיבוץ ובין “המחנה התנועתי”, זו הצורה של חיי שיתוף ממשיים שהכירו מחו“ל. יחסי האנוש המיוחדים שבהם ראה “החוג” את צפור נפשה של התנועה, נעמדו עתה במבחן של תנאי-חיים קשים, ולא נעלמו חיכוכים ומריבות. עייפות ומתח בחיי יום-יום גרמו לעצבנות, ולא ניתן להתגבר על תופעות כאלו באמצעות “בירור אישי” כמו בתנועה. מהר למדי נפסקו “ערבי ההתוודות” שבהם ראה “החוג” את הביטוי הנעלה של היחסים בין חבריו. אף ביחסים עם העולם מחוץ לקיבוץ החריף הפער בין הרעיון ובין המציאות. השאיפה ל”ייחס בלתי אמצעי בין איש לרעהו" לא התאימה ביותר למאבק הגס למדי על מקום עבודה בלשכה ההסתדרותית, ועוד פחות מזה ליחס עם המשגיח בפרדס.

תחום אחר שבו נשברה ההמשכיות היה במעמד החברתי, ב“דירוג הפנימי” של חברי הקיבוץ. התנועה בחו“ל היתה בנויה מבחינה זו מעגלים קונצנטריים, כש”החוג" מהווה את המעגל הפנימי, והוא מורכב מכמה עשרות חברים שלכל אחד מהם קשר אישי למנהיג הרוחני. הקרבה אליו, או לפחות לאחד מחברי החוג הפנימי, הם שקבעו את מעמדו החברתי של פלוני בתנועה בחו“ל. כעת, מתחילת הקיבוץ בחדרה, השתנה מבנה זה בגלל שתי סיבות עיקריות. ראשית חל אצל צעירים רבים תהליך מהיר של התבגרות, תהליך מובן למדי לאור שינוי נסיבות החיים. בעוד שבחו”ל היו היחסים מבוססים במידה רבה על היחס בין מחנך וחניך, חל עכשיו שינוי עמוק ביחסים אלה, שהתבטא לא פעם ביצירת ניגודים אישיים.

כך נוצרו שינויים בעיקבות צרכי המציאות החדשה. בעלי כשרון כלכלי וארגוני עלו למעמד מרכזי בקיבוץ, ללא קשר ל“ייחוס” התנועתי שלהם. רבה מאוד היתה השפעתם של “מומחים”, בעלי ידע במקצוע מסויים, אפילו היתה רמת מומחיותם מוגבלת למדי, כי הקיבוץ היה במידה לא מועטה תלוי בהם בתחומים שונים. מהצד השני פחת משקלם של “אנשי הרעיון” בהשוואה לעבר. אמנם, יש לציין, ששינויים אלה נתבצעו ללא משברים ממשיים בהתפתחותו של הקיבוץ. הדירוג שבעבר נעלם ללא מאבקים מיוחדים. נוצרה אמנם שכבה פעילה ולעומתה פריפריה, אבל לא נתגבשה בהזורע “קבוצה מנהיגה” קבועה כפי שהתפתחה בקיבוצים אחרים. הרכב מזכירות הקיבוץ מראה מהתחלה את המיזוג בין חברים שהיו לפני כן בהנהגת התנועה ובין אנשי ביצוע חדשים. זו היתה אף ההתפתחות בהמשך.

6    🔗

אפשר היה להניח שעירעור הבטחון העצמי בנכונות הדרך הרעיונית יתן את אותותיו בעירעור יציבותו של הקיבוץ, במיוחד משום שבין הגורמים לעליה היה לגורם הרעיוני משקל גדול. נוצר רקע לשיקול חדש מצד הפרט, כשחיי הקיבוץ בהתגשמותם היו שונים מאוד ממה שתיארו לעצמם לפני העליה. אילו היו שיקולים כאלה מתגברים אצל חברים רבים, ייתכן שהיו עלולים לגרום להתפוררות הקיבוץ.

מהצד השני עמדו שיקולים נגדיים: קשיי ההסתגלות המיוחדים של העליה מגרמניה, חוסר כוח-משיכה של העיר של הימים ההם מבחינה תרבותית וחברתית, חוסר מקצוע וכו'. אף-על-פי שהרהורים כאלה באו לביטוי במקרים של עזיבה בלבד, קרוב לוודאי שנשקלו במידה זו או אחרת על ידי חברים לא מעטים. אין לנו נתונים מספיקים כדי להשוות את רמת היציבות בהזורע בשנים הראשונות עם זאת של קיבוצים אחרים שנוסדו אז. אבל ההתרשמות היא, שמידת היציבות בהזורע היתה דומה לזו של קיבוצים אחרים של “השומר הצעיר” של אותה תקופה. אין למצוא קשר מובהק בין “הדירוג הפנימי” התנועתי של חברים ובין מידת הישארותם בקיבוץ. חברי “החוג” הפנימי היו מהתחלה מיעוט בקיבוץ, וחלק מחבריו היו ונשארו פעילים ומרכזיים בקיבוץ. ואולם, שמור עד היום חוזר פנימי שנשלח ב-1934 אל 27 חברים של “החוג” בארץ ובחו"ל, שמהם 17 לא נשארו בקיבוץ או לא הגיעו אליו בגלל סיבות מסיבות שונות.

7    🔗

אפשר לראות את יציבותו החברתית של הקיבוץ בתור סימן ליציבות ההתנהגות, לפחות מצד הפרט, והמשך קליטת העליה התנועתית מסמל אף הוא את הרציפות. אבל חוסר השינוי בהתנהגות לא שיקף כלל וכלל את רציפות היעדים והמניעים. בתוך ההסכמה הכללית לבניית קיבוץ עצמאי היה מקום לגישות ושאיפות שונות ואף מנוגדות. נקודת הוויכוח העיקרית היתה שאלת “ייחודו” של קיבוץ הזורע על דרכו הרעיונית והמעשית. יתר על כן – לא נראו עדיין ההגבלות להמשך העלייה מגרמניה, והתנועה התכוונה לייסד קיבוצים נוספים. הוויכוח העקרוני הזה הסתיים למעשה ב-1938, עם הצטרפות הזורע לקיבוץ הארצי השומר הצעיר. התכניות לייסוד קיבוצים נוספים נגוזו עם החמרת המצב בגרמניה, ונגנזו סופית עם הצטרפות “קיבוץ ב” של התנועה, שנוסד ב-1936, כהשלמה להזורע.

לדעת חברים רבים נעשה הצעד המכריע בוויכוח הזה כבר מוקדם יותר, בסתו 1935, עוד לפני ההתישבות. הכוונה לבירורים שהתנהלו בימי ראש השנה תרצ“ו בחדרה על שאלת הדת. כדי להסביר מדוע הפכה בעיה זו לשאלת המפתח, יש להזכיר את המבנה המיוחד של השקפות התנועה שהביאו מחו”ל. היעד המרכזי היתה הגשמת “החברותא” (“וואהרה גמיינשאפט”), המעוגנת בצד אחד ביחסי רעות אמיתיים בין חבריה, ומהצד השני היא עצמה משרתת יעדים אובייקטיביים משותפים. המגמה ללמוד ממקורות, כמו בקריאת תנ“ך, ספרי החסידות, האגדה וכו' נבעה לא רק מהשאיפה לשיבה לתרבות העם, אלא לא פחות מהרצון למצוא “תדריך לחיים”. ואילו הגישה לדת נראתה כעין שלב גבוה יותר של “דיאלוג” בין אדם לאדם, בבחינת דרך שיש ללכת בה, ומי שיגיע לסופה יזכה באמונה שלימה. למעשה היתה זו כעין גישה רליגיוזית-אישית שלא היתה קשורה לשמירת המצוות, והשאירה מקום רחב למדי לערפל הרגשתי ומחשבתי. ב”שפה" של התנועה ציין את ההשקפה הזאת הניסוח “עדיין לא”, שביטא גם את כיוון השאיפה וגם את עובדת הריחוק ממילואה.

עם העליה והכניסה לחיי הקיבוץ והארץ השתנו בשביל אנשי “ורקלויטה” כמה הנחות יסוד. הם הקימו בקיבוצם את יסוד החברותא, ואם רמת ההגשמה לא התאימה לרעיון, הרי הסיבות לכך לא היו ברעיון. ואילו הצורך ליצור יחסי אנוש תקינים בין חברי הקיבוץ לא היה זקוק לרעיון החברותה. השאלה הרעיונית הפכה לבעיה חברתית-מעשית. כן לא היה כבר צורך בביסוס רעיוני של “ההכרעה היהודית” כמו בגולה, אלא הבעיה היתה למצוא דרך ממשית ומשותפת בתוך החברה היהודית הנבנית. מרכיב חשוב אחר של ההשקפות עבר טרנספורמציה מיוחדת. תפיסת היחס בין אדם לרעהו מבוססת היתה על “ראית האדם בשלמותו”, בניגוד לנסיון להנמיך את קומתו על ידי ראייתו בתור מכשיר בלבד להשגת מטרות שמחוצה לו. ואמנם, במציאות חיי הגולה עמד במרכז, כאמור, השאיפה לחברותא, ל“יחד”, שהיתה שאיפה לכיוון השותפות. בחיי הקיבוץ הפכה שאלה זו לבעייה הממשית של המידה שבה רוצה או יכול הקולקטיב להתחשב בצרכיו ורצונותיו של הפרט. למעשה השתנה כיוון המגמה, וקיבוץ הזורע נתן תמיד משקל מיוחד ל“החשבת הפרט”.

מבחינות רבות נשארה איפוא הגישה הרליגיוזית, ה“עדיין לא”, כעין חבל-טבור של ייחוד הדרך הרעיונית של “ורקלויטה”, ואף כאן נראו היבטים חדשים. אנשי הזורע נפגשו בארץ בראשונה עם מציאות הדת הפוליטית, והיה ברור להם שאין ביניהם ולא כלום עם צורה שלטת זאת של הדת. מבחינה הרגשתית היתה השפעה ניכרת לכשלון ביישום של צורות מסורתיות שהיו רגילים להשתמש בהן בחו“ל. מה שבמחנות התנועה היה בעל משמעות סימלית ורגשית, נראה היה כאן כחיקוי חיוור. כשם שלא ניתן כמעט “לתרגם” לעברית את המושגים המופשטים שבהם רגילים היו להשתמש בגולה, כך לא סבלה המציאות הארץ, בעלת ההפרדה החריפה בין אור וצל, את נסיונותיהם ל”דתיות חלקית".

בבירורים שהזכרנו הוחלט להפסיק נסיונות אלה ולוותר על ה“עדיין לא”. מציין אחד הפעילים בבירורו זה שאחריו “היתה לנו הרגשה כאילו נסגרה דלת”. היה זה למעשה צעד נוסף וחשוב של ניתוק מעולם הרעיונות של העבר. חברים בודדים לא קיבלו את ההכרעה הזאת, אבל זיקתם הדתית נעשתה לעניינם הפרטי, שנסבלה מצד הקולקטיב אבל לא נתמכה מצידו.

8    🔗

אמנם, לא בבת אחת נסתם הגולל על השאיפה לאידיאולוגיה עצמאית. במשך השנים הראשונות נעשו נסיונות שונים של ניסוח מחודש ומותאם יותר למציאות. אבל רובו הגדול של הקיבוץ התרחק מחלק זה של העבר, ובהזדמנויות רבות נשמעו התבטאויות כגון “זנחנו את האידיאולוגיה הישנה”. עדויות רבות מעידות על כך שבשנות ההתיישבות הראשונות והקשות ביותר, השנים 1938–1936, לא היה כבר בכוחה של האידיאולוגיה התנועתית לשמש מניע ויעד לקיבוץ. היו אלו שנים של לחצים כבדים ומצטברים מהצד ההתיישבותי, הכלכלי, הבטחוני והחברתי גם יחד, ונשאלת השאלה מה בא במקום הרעיונות שהשאיר הקיבוץ מאחוריו.

עם התחלת השתלבותם בארץ ובייחוד אחרי התחלת ההתישבות גברו ונתחזקו מאוד אצל חברי הזורע הזיקה והקירבה ליעדים ולמניעים שהיו משותפים לכלל תנועת הפועלים החלוצית של הימים ההם. חברי הזורע רצו להיות, קודם כל, פועלים עבריים, חברים מלאים בתנועת העבודה, ולהגשים בגופם את היעד של בניין הארץ. לא פעם נזכר בשיחות הקיבוץ “הפועל” כדגם שחייב לכוון את מעשיו של החבר. במאמר פנימי שנכתב באחד מחדשי ההתיישבות הראשונים נאמר:

“נראה לי בכל אופן שלעבודה היום חשיבות הרבה יותר גדולה בחיינו. אין זו עוד ‘הבטחת הבסיס החומרי’ הדלה בלבד. זו מידת שיכנוע שרכשנו לעצמנו בהסתכלות ממשית, שכך אנו הולכים בדרך הישרה לשינוי האדם היהודי ולבנין מולדתו; משהו מגאוות העובד והבונה.”

קשה לנחש מה היה יכול להיות גורלו של קיבוץ הזורע אילו נשאר עוד שנים בתור “קיבוץ-עבודה” במושבה בהתאם למקובל בתקופה ההיא. אבל אין כל ספק שהתחלת ההתישבות עצמה, על כל קשייה וצרותיה, היתה לרבים מאוד מחברי הקיבוץ לחוויה חיובית עמוקה. המעבר מהעבודה בתור שכיר במושבה לעבודת-בראשית של חריש וזריעה, של חפירת היסודות למבנים הצנועים הראשונים, נטיעת העצים הראשונים וכו' נתנו לעבודה תוכן חדש ומשמעות חדשה לחלוטין, זו המשמעות שבצירוף של בניית מולדת והפרחת שממה. ההרגשה שכאן תיבנה “הנקודה” החדשה במפת הארץ ושהיא תהיה חלקו של הקיבוץ בבניינה, נתנה מעוף לעבודה היום-יומית ויצרה קשר הדוק ובולט בין רעיון ומציאות. נוצרה כאן אחדות חדשה בין מניעים, יעדים ופעולה מעשית, שונה גם מזו שהביאה את “ורקלויטה” לא"י, וגם מזו שהיתה קיימת במציאות של פועלים שכירים במושבה.

ההזדהות הרגשית עם המקום וייעודו היתה כה חזקה ומהירה, עד שגברה בשעות מבחן אף על שיקולים רציונליים. זמן קצר בלבד לאחר שהוקם המחנה הארעי של הקיבוץ על אדמתו, ואחרי ההתקפות הראשונות עליו, דרשה המשטרה הבריטית מאנשי הזורע לעזוב את המקום הזה כי אין אפשרות להגן עליו, והקיבוץ סירב. אף לאחר שנתברר ללא צל של ספק כי נתבדו כל ההנחות המעשיות שעליהן היתה מבוססת תכנית ההתיישבות עצמה, לא ויתר הקיבוץ על ההתישבות דוקא במקום הזה, אף-על-פי שהסיכויים להצלחה נראו אז קודרים ביותר. ממרחק של עשרות שנים נראה שהיו אלו הכרעות נכונות אף מהבחינה המעשית, שהצדיקו את עצמן במשך הזמן, אבל אין זה משנה את העובדה שבאור הנתונים שהיו ידועים אז היו אלו הכרעות בלתי רציונליות.

9    🔗

עם התחלת ההתישבות גבר מאוד הצורך לשים קץ לעצמאות הארגונית-תנועתית של הקיבוץ ולהצטרף לאחת התנועות הקיבוציות הקיימות. כבר בחדרה סבל הקיבוץ מזה שלא היה לו “אבא” באחד הזרמים הקיימים כמו לקיבוצים צעירים אחרים. עכשיו, בשלב הראשון של ההתיישבות גדל מאוד הצורך למצוא תמיכה ועצה וקשר תנועתי. אל ההכרח למצוא מקומות של עבודת-חוץ נתווספו הבעיות החדשות של ההתישבות, הן בצד הקשרים עם המוסדות והן השאלות הכלכליות והחקלאיות הקשורות לבניית המשק. עלו בינתיים קבוצות עליית-הנוער מיוצאי התנועה בחו"ל, והשאלה היתה באיזה קיבוצים לסדר אותן. המצב בגרמניה החמיר משנה לשנה והסיכויים להמשך העליה התנועתית נעשו קודרים יותר. בגרמניה עצמה נתחזקו הלחצים לאיחוד תנועות הנוער החלוציות. מבחינה רעיונית נעלמו – או לפחות נחלשו מאוד – הסיבות שחייבו להמשיך בדרך עצמאית, ויחד עם זאת נתחזקו האלמנטים החלוציים הכלכליים באידיאולוגיה. הבשילה ההכרעה להצטרף לתנועה קיבוצית קיימת.

מהתחלת העלייה של “ורקלויטה” – ולמעשה כבר בגולה – נעשו נסיונות נמרצים למשוך אותם לאחד הזרמים. לשיחות הקיבוץ בחדרה באו אישים כברץ, טבנקין וחזן, כדי הסביר את דרך תנועתם ולשכנע את הקיבוץ להצטרף אליה. מבין הזרמים האלה לא נמצאה קירבה מיוחדת אל “חבר הקבוצות”, שהיה אז מורכב ברובו קבוצות העלייה השניה, ורק בשנים האלו התחיל את תהליך התרעננותו עם האיחוד עם תנועת “גורדוניה”. ואילו בתפיסות היסודיות של הקיבוץ המאוחד היו אלמנטים שעמדו בסתירה ברורה לתפיסות של חברי הזורע. אנשי הזורע שללו את הקונצפציה של הקיבוץ “הגדול והפתוח”, והם ראו בהדגשה המיוחדת של התפקידים האובייקטיביים-חלוציים אצל הקיבוץ המאוחד נסיון לראות גם בקיבוץ הבודד וגם בפרט שבתוכו מכשיר בלבד, מבלי להכיר בהם בתור ערך עצמי. אופיו של קיבוץ הזורע בתור קיבוץ תנועתי בעל מוצא אחיד, והמשקל הרב שניתן להחשבת הפרט, עמדו בסתירה להשקפות הקיבוץ המאוחד, גם לאחר שנעזב האידיאל של “חברותא”.

עם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר קשרו את הזורע קשרים ישירים עם חברי משמר העמק, הקיבוץ השכן, שכמה מחבריו ובעיקר יעקב חזן עשו רבות למען יתיישב הזורע בקירבתם, והגישו לקיבוץ החדש עזרה חשובה. תפיסת השומר הצעיר של הקיבוץ בתור קיבוץ תנועתי ו“אורגני” היתה ללא ספק הקרובה ביותר להזורע, ובמידת מה קשר אותם “עבר בובריאני” משותף. מבחינה רעיונית היתה קירבה להשקפות של השומר הצעיר בתחומים שונים, כמו בכיוון הכללי של היחס לעם הערבי בארץ וכו'. אמנם קירבה זאת בכיוון העקרוני לא הביאה עדיין את הזורע לכל אותן מסקנות ממשיות-פוליטיות שהתגבשו במשך הזמן בקיבוץ הארצי.

מה שהיקשה על ההצטרפות לקיבוץ הארצי – מחוץ לעצם הקושי לנטוש את העצמאות – היתה לא רק הבעיה לקבל החלטות וסיכומים שנוצרו בדרך התפתחות שבה קיבוץ הזורע לא היה שותף. הקיבוץ הארצי של הימים ההם היה בעל השקפה מרכסיסטית-כללית מובהקת, ובעל אופי פוליטי מוגדר ובולט. תנועת “ורקלויטה” עסקה אמנם בלימוד המרכסיזם, כפי שהמליצה על לימוד ספרות סוציאליסטית אחרת, אבל מעולם לא היתה תנועה מרכסיסטית. מבחינת הגישה היסודית היתה התנועה חינוכית ורעיונית, ורצונה לפעילות פוליטית לא שינה את אופיה זה. היו תמיד בהזורע חברים שהתחום הפוליטי היה חשוב להם, אבל שאלות פוליטיות לא עמדו במרכז חיי הקיבוץ. היו חברים שחששו מאוד מעיקרון “הקולקטיביות הרעיונית” בקיבוץ הארצי, שמא יחייב את הקיבוץ והפרט לדברים הנוגדים את דעתם, והיו שהתייחסו בהסתייגות לשיטות החינוך. לעומתם היו מבין חברי הזורע שהיו כבר בחדרה משוכנעים שנכון והכרחי להצטרף לקיבוץ הארצי.

הבירורים על שאלת ההצטרפות לקיבוץ הארצי היו יסודיים וממושכים מאוד – על נושא זה התנהלו 49 שיחות! – אבל שיחות אלו עצמן לא הביאו את ההכרעה. הן הפכו במשך הזמן לוויכוח בין מספר קטן יחסית של חברים בעלי השקפות פוליטיות מובהקות – ושונות. רוב החברים התעייף מבירורים אלה וחדל להשתתף בהם. בקיץ 1938 נפלה ההכרעה הפורמלית בהצבעה די אחידה, חמישה חברים בלבד הצביעו נגד ההצטרפות. למעשה הסתיים בכך תהליך של התפתחות שנמשך במשך שנים מספר. היתה זו הכרעה שבאה יותר מהרצון גם לשים קץ לבדידות וגם להישאר ביחד מאשר מקבלת אידיאולוגיה חדשה. להחלטתו של הזורע הצטרף קיבוץ ב' של התנועה. גם התנועה בחו"ל וגם קבוצות עלית הנוער בארץ החליטו מאוחר יותר על המיזוג.

10    🔗

עם ההצטרפות לקיבוץ הארצי מסתיימת לכאורה הדרך הרעיונית המיוחדת של הזורע, אך ברור שלא במהרה היה לקיבוץ שומרי “מן השורה”. נשארו הבדלי מוצא תרבותי ותנועתי, ודרוש היה תהליך ממושך של שנים רבות של צמיחה איטית לתוך המסגרת החדשה למען השלים את המיזוג. בהסכם להצטרפות היתנה הזורע תנאי מפורש של “אוטונומיה” בתחום החינוך, אבל למעשה לא ראה הקיבוץ צורך להשתמש בסעיף זה. שנים אחדות בלבד אחרי ההצטרפות נכנס איש הזורע למחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי, ובחינוכו של הדור השני לא הורגשו הבדלים רעיוניים בין הזורע ובין קיבוצים אחרים של התנועה. יתר על כן, אין לראות בדור השני שגדל בהזורע עיקבות בולטים של האידיאולוגיה החינוכית המיוחדת של תנועת “ורקלויטה”. מרביתו של דור זה אינו יודע כלל על התפיסות החינוכיות שבהן התחיל הקיבוץ את דרכו בארץ.

שנת ההצטרפות היא אף השנה שמסופה ניתנה לקיבוץ אפשרות מעשית רבה יותר להתרכז בבניית המשק ובקידומו. בעיות הפיתוח המשקי, הגיבוש החברתי, והשלבים הראשונים של חינוך ילדי הקיבוץ העסיקו מאוד את הקיבוץ עד סוף התקופה הנדונה. והיו אלה שנות מלחמת העולם והמאבק נגד השלטון הבריטי, ובשנים האלה עמדו במרכז השאלות הגדולות של קיומו ועתידו של היישוב העברי, ואלו לא היו שאלות של קיבוץ בודד. קיבוץ הזורע היה שותף לעמדות התנועה, אף כי נתגלו לא פעם חילוקי דעות בין חבריו. הקיבוץ לא הפך לקיבוץ “פוליטי”, ולא בלט בהבעת דעות מיוחדות בתוך התנועה.

בתוך הקיבוץ עצמו היו לא פעם ויכוחים חריפים ואף משברים שהיה מעורב בהם גורם רעיוני. אבל אלה היו בראש וראשונה קשורים לנושאים המצביעים על הפער בין הרעיון המשותף ובין הגשמתו הבלתי מספקת במציאות, משברים חברתיים במהותם. עד סופן של עשר שנות ההתישבות הראשונות לא השתנתה האחדות היסודית בין מניעים, יעדים והתנהגות שאבדה לקיבוץ בשנים הראשונות והושגה מחדש.

קיימות, אמנם, עד היום הזה דעות שונות על ה“מיוחד” של הזורע. יש הטוענים שאין בו כל מיוחד מחוץ לשרידי מוצא מסויימים. מאידך יש דעה, שהרעיונות המיוחדים של “ורקלויטה” המשיכו להתקיים במצב “רדום”, וייתכן שיתעוררו מחדש לחיים. גם אנשים מהחוץ וגם חברים רואים קווים אופייניים להזורע בדרגת המשקל וההחשבה הניתנות לפרט וברמתו התרבותית של הקיבוץ. קרוב לוודאי שקבוצת אנשים החיה במשך שנים רבות בשותפות כוללת וקרובה והיא בעלת מוצא אחיד, תפתח “אישיות” מיוחדת בעלת סממנים משותפים שקשה לזהות את מקורם. מהצד השני ברור, שעם ההתפתחות הכללית בתנועה הקיבוצית ועליית הדור השני בה ניטשטשו מאוד ההבדלים, ומשקלם של גורמים רעיוניים ירד מאוד בהשוואה לעבר בכל הקיבוצים. אפשר שבינתיים השתנו מחדש מניעים ויעדים של הקיבוץ, אבל אין סיבה להניח שיש מבחינה זאת שוני בין הזורע ובין כלל התנועה הקיבוצית.

אם נחזור להתחלת הפרק הזה ונזכור שבמקור מוצאו של חוג אנשים זה עמדה השאיפה להמשכיות, להפיכת חוויות נעורים לשותפות-חיים, הרי יעד זה התגשם במציאות אף כי בצורה אחרת ובתכנים רעיוניים אחרים. מבחינה זאת הזורע מהווה, בוודאי, כניסוחו של בובר – “נסיון שלא נכשל”.

 

המוצא והסביבה החדשה    🔗

1    🔗

בשנת 1936, שנת התישבותו של קיבוץ הזורע, מנה הישוב העברי בארץ כ-400 אלף נפש. העליה מגרמניה שהתחילה בקנה מידה גדול יותר כמה שנים לפני כן, הקיפה כ-60 אלף איש. למעשה היתה זו “עליה המונית” בממדים דאז, שהגדילה את הישוב ב-20%-15%.

המיוחד בעליה הזאת היה שמוצאה התרבותי – ובמידה רבה אף מוצאה החברתי-כלכלי – היה שונה מרובו המכריע של הישוב הקיים. עד לבוא העליה מגרמניה מורכב היה הישוב היהודי החדש בעיקרו מיוצאי ארצות מזרח אירופה, שלמרות השוני בארצות המוצא ונוהגיהם השונים היו מושרשים בתרבות היהודית העממית ובשפת היידיש. אף עולים מארה“ב, למשל, היו דבקים אז בשפת היידיש, וקרובים לתרבות העממית של ארצות המזרח. לעומת זאת קטן היה חלק העולים מגרמניה שהיו לו עדיין שורשים בתרבות היהודית. החלק המכריע בא מהרוב המתבולל של יהודי גרמניה, שלא זו בלבד שהיה ספוג ערכיה ומנהגיה של התרבות הגרמנית, אלא הרגיש אף כעין הרגשת עליונות ביחסו ל”אוסטיודן", שפתם ותרבותם. לא היתה העליה הגרמנית מבחינה זאת “אחת הגלויות”, אלא אלמנט חריג ניכר גם בפער התרבותי שבינו ובין רוב היישוב וגם בהיקפו.

בעיות הקליטה החברתית הידועות היום היו קיימות כבר אז. היישוב היה מורכב ברובו עולים חדשים ביחס – יותר ממחצית הישוב היהודי ב-1936 עלו במשך חמש השנים הקודמות – והוא התייחס ל“יקים” בתערובת מוזרה של הערכה ולעג, אבל בראש וראשונה בתור “אחר” מהמנין היהודי הרגיל. מצד העולים מגרמניה היה אמנם רצון להסתגל לתנאי הארץ ולשפה העברית, אך ברובם הגדול לא התכוונו להתבולל אל מנהגיה ושפתה של התרבות היהודית העממית, שהיו במציאות יסוד משותף לרוב היישוב. רובם של העולים המבוגרים מגרמניה הלכו בדרך של “התבוללות חיצונית” לתנאי הארץ, תוך יצירת “סביבות” עצמיות, ואף החלק שלא וויתר על השתרשות עמוקה יותר – בעיקר בהתישבות העובדת – מצא במקרים יוצאים מן הכלל בלבד קשר אמיתי עם התרבות העממית היהודית ושפת היידיש.

2    🔗

יש בהבדלים תרבותיים אלה אלמנטים שעל פני השטח ויש מעמיקים יותר שלא קל להגדירם, אך חשיבותם רבה. דוגמה בולטת לסוג הראשון היא העובדה שמיזוגו של הקיבוץ השני של תנועת “ורקלויטה” עם קיבוץ ממוצא רומני לא הצליח, בין היתר, משום שאף אחד משני החלקים לא יכול היה להסתגל לדרך הבישול ולתפריט המטבח של משנהו. אבל עמוקים יותר היו ההבדלים בין עולי גרמניה ובין רוב הישוב ב“כללי המשחק” של התנהגות היום-יומית, הניתנים להגדיר, אולי, כסתירה בין גישה “ישירה” או “בלתי אמצעית” ובין גישה “עקיפה”. לכל קבוצה תרבותית כללית ידועים ומוסכמים של התנהגות רצויה מצד אחד, ומניעת פגיעה ב“טאבו” מאידך. השימוש בשפה היום-יומית משרת, בין היתר, להבחנה בין מי ש“שייך” ומי שאינו שייך. החוג התרבותי שבתוכו חונכו וחיו יהודי גרמניה, העריך במיוחד ערכים כ“כנות”, גילוי לב ו“יושר” ביחסים בין בני האדם, ובתנועת הנוער הגרמנית החריף קו זה עד לשלילת “גינוני הטקס”, “הצורות החיצוניות” ו“ההתנהגות הקונבנציונאלית”.

אצל יוצאי ארצות מזרח אירופה, לעומת זאת, היתה קיימת עדיין, על אף המהפכה האישית שעברה על חלקם החלוצי, מסורת חזקה של דרכי התנהגות שמקורה בעיירה היהודית. מסורת זאת היתה, כמו בכל תרבות-חיים עתיקה, במידה רבה “עקיפה”, ז.א. ייחסה למלה מסויימת או לביטוי מסויים משמעות מיוחדת, מוסכמת וידועה לכול. כבכל מסורת עתיקת יומין כזאת, היו בה הרבה מיני “טאבו”. תופעה ידועה לכל עולה מגרמניה בימים ההם היתה בשיחה בחוג ממוצא אחר הביאו מלה או ביטוי שבהם השתמש לצחוק כללי – או אף לשתיקה כללית ובלתי נעימה, ולאו דווקא במקרה של שגיאה בשפה. הבעייה המרכזית של קליטת עולי גרמניה היתה זו שהם לא היו שותפים למסורת הזאת ואף לא רצו להסתגל אליה. ואילו תרבות-חיים “ישראלית”, במידה והיתה כבר קיימת בתור שכזאת, היתה מיוחדת לשכבת “צברים” קטנה ביחס. ברובה ועיקרה היתה התרבות מושרשת וקשורה במסורת היהודית-עממית.

לא היתה זו בעיה של שפה ופירושיה בלבד. לא פחות היתה זו אי-ידיעה של כללי התנהגות, לגבי “מותר” ו“אסור” בחיי יום-יום. ה“יקה” נחשב כאדם שגם אינו יודע לעמוד על האינטרס שלו, וגם כמי שמקבל דברים יותר מדי ברצינות, ומסוגל לפעמים להתפרצות בלתי מובנת לאחרים.

במשך הזמן הגיע רוב רובה של העליה הגרמנית להזדהות תודעתית עם הארץ, אבל היקלטותם נשארה בעיקרה בשלב של התבוללות חיצונית. מבחינה זאת לא היה הבדל בין אלה שהיו כבר בחו"ל ציונים לבין האחרים. הרקע התרבותי היה משותף לאלה ולאלה, ובעיות הקליטה היו דומות. שונה היתה דרכו של אותו חלק לא גדול שבא בעליה החלוצית והצטרף להתישבות העובדת, וביחוד של חניכי עלית הנוער שעלו בגיל צעיר וחונכו בסביבה שונה. השותפות הממשית בהגשמה עצמית של מטרות ההתישבות העובדת יצרה רקע לקשרים שהיה בהם כדי לגבור במשך הזמן על הזרות. אורח החיים המשותף והשאיפות המשותפות לא מחקו, אמנם, את שוני המוצא. אבל במשך השנים נוצרה הערכה הדדית של המיוחד שבתכונותיו ובמסורתו של הזולת.

3    🔗

יוצאי תנועת הנוער “ורקלויטה” שייסדו את קיבוץ הזורע, היו מבחינה זאת במצב מיוחד, עם עוד מספר קטן של יישובים שנוסדו אך ורק מיוצאי גרמניה. התקופה שבה שהה הקיבוץ בחדרה היתה קצרה למדי, מה גם שהקיבוץ גדל בזמן זה מהר על ידי עליית חברי תנועה, ורבים מחבריו לא הגיעו כלל למגע אמיץ יותר עם חוגים אחרים לפני הגיעם למקום ההתישבות. המקום ביקנעם היה מנותק למדי, ביחוד בשנות המאורעות, כשכל נסיעה בין יישובים היתה מסוכנת.

אפשרות למגעים ממשיים יותר עם אנשים מבחוץ היתה בעיקר לחברים שעבדו בקבוצות של עבודות חוץ, בנמל, בכבישים, ב“גדר הצפון” וכו', ולבודדים ששהו להכשרה בקיבוצים אחרים, או היו מייצגים את הקיבוץ בלשכות העבודה ובמוסדות. מכאן שרוב המגעים הממשיים קשורים היו למאבקי אינטרסים, על זכויות עבודה, על מקום עבודה זה או אחר, על בעיות הקרקע ועל תקציבים.

ספור מהתקופה הראשונה של הקיבוץ בחדרה מתאר “הפגנה” של הקיבוץ החדש, כשסגרה מועצת המושבה לקיבוץ את חיבור המים מסיבה זו או אחרת, והקיבוץ כולו יצא לביתו של ראש העיירה כדי להתרחץ בברז-המים שלפני ביתו. אך מה שהיה כעין מעשה-קונדס מכוון יותר לעורר צחוק מאשר לבטא התמרמרות, נעשה בהמשך חמור יותר. הקיבוץ שהוקם לא במעט במקום זה למען הגן על מושבת יקנעם שהתפתחה לצידו, זקוק היה הזדקקות חיונית למקומות עבודת-חוץ, ודרש לשתפו בעבודות הבניין במושבה, ואילו המתיישבים החדשים שללו ממנו זכות זו. פרצו לא פעם מריבות רציניות, עד שבהתערבות ההסתדרות הוסדר העניין.

סקירה בסופה של שנת 1936 מוסרת:

“כל הזמן סכסוכים בסידור העבודה בלשכת יקנעם עם המתישבים החדשים הדורשים את כל העבודות לעצמם. אי-ההתערבות של המרכז החקלאי גורם לחוסר עבודה גדול…”

אף בפלוגות עבודת-החוץ לא היה במגעים היום-יומיים עם העולם בחוץ כדי להקל על הקליטה והמיזוג של העולים הצעירים. רשימה משנת 1938 מוסרת על היחסים עם יתר הפועלים במפעל הנחת צינור-המים על ידי חברת “מקורות”:

“זאת היא הנקודה הכי כאובה, הן מבחינה אנושית-אידיאולוגית והן מבחינה חומרית. אם נהנינו מאי-הסדר המתואר בדרך כלל, היה זה אחרת בנקודה הזאת. כמעט כל העוול והקיפוח שנגרמו לנו, באו לנו מצד הפועלים, ביסודו של הדבר בעזרתה הפעילה של חברת “מקורות”… כל מי שזכה במשרת משגיח – וזה חל על רובו של הארגון (הכוונה לארגון של חברי מושב שהתחיל בהתישבותו בסביבה) ראה את עצמו כבר פטור מלעבוד עבודה גופנית… לחברת “מקורות” יש משגיחים בלי תשלום מיוחד המסתפקים בקבלת עבודות על חשבון הפועלים האחרים… בחרו בועד פועלים שמהר מאוד הפך מנציגות של כל הפועלים לשדה-מלחמה בין אותם הגופים שהיה להם בא-כוח בתוך הוועד. כל אחד חטף בשבילו מה שרק אפשר היה להשיג, והגופים ללא בא-כוח בועד קופחו – וביניהם גם אנחנו… במלה אחת: מלחמת כולם בכולם!”

קטע זה מתאר בצורה בהירה את האכזבה הכפולה של חברי הקיבוץ החדש מעולי גרמניה: גם אכזבה ממציאות תנועת הפועלים בארץ, שהצטרפו אליה מרצונם וראו בה בגאווה את המכשיר העיקרי להגשמת הציונות הסוציאליסטית, וגם אכזבה ממעמדם הממשי, מחוסר יכולתם לעמוד על זכיותיהם בתוך המאבקים על אינטרסים, כשסגנון המאבקים האלה זר ומנוגד להם. וודאי, לא תמיד התבלטו סתירות אלו בחריפות כזאת, אבל התיאור הזה משקף נאמנה את חווית העולה מגרמניה המתנגש בעולם של התנהגות, שלא זו בלבד שהוא זר לו, אלא קשה לו להתמצא בו. יש לראות את התחום הזה של יחסים עם החוץ בהקשר הבעיה החמורה של הקרקע המתוארת במקום אחר, ובשלב מאוחר יותר עם קיפוחו של הקיבוץ בתקציבי ההתיישבות. שוב ושוב נפגש חבר הזורע עם כללי התנהגות שגם היו זרים ומנוגדים לו, וגם לא הצליח להתמודד אתם.

קיים היה, אמנם, קטע אחר של יחסים עם החוץ שהיה בעל אופי שונה לחלוטין. הקיבוצים הקרובים המעטים, ובשורה הראשונה קיבוץ משמר העמק, השתדלו מאוד לעזור למשק החדש, ואף חברי הזורע שנשלחו לקיבוצים אחרים לשם הכשרה מקצועית, נתקבלו בהם יפה. כן ניתנה לישוב החדש עזרה רבה וחיונית בתחום ההגנה. אבל אלה היו בעיקרם יחסים שנוצרו עם חברים בודדים של הקיבוץ, ורוב חבריו לא היו שותפים בהם.

4    🔗

תחום אחר וחשוב של יחסי החוץ נוגע ליחסים עם שני הכפרים הערביים השכנים. אין לאמור שקבוצת ה“ורקלויטה” עלתה ארצה ללא דעה על “הבעיה הערבית”. השקפתה הברורה היתה לא רק שאין סתירה בין הגשמת הציונות ובין האינטרסים של ערביי א"י, אלא להיפך, שיש לשני העמים אינטרס משותף גם בפיתוח הארץ וגם במאבק נגד האימפריאליזם הבריטי. קירבת התפיסה הזאת לדעות של “השומר הצעיר” הקלה על ההצטרפות לתנועה הזאת.

לא נראתה לקיבוץ סתירה בין השקפתו היסודית ובין צרכי התישבותו. חלקו בקרקע הכפר קירה וקאמון נקנה כחוק מבעל הקרקע מכספי הקיבוץ. ידוע היה היטב שבעיית פינוי הקרקע מהאריסים הערביים היא בשורה הראשונה שאלה כלכלית, של גובה הפיצוי. כל מי שהיה קרוב לבעייה ידע שהקושי העיקרי אינו באי-רצונם של האריסים לפנות את הקרקע, אלא בחישוביה הפנימיים של חברת “הכשרת הישוב” את מי להקדים בפינוי, וכיצד להוריד את מחיר הפיצויים. משום זה לא הובנו “הכיבושים” השונים, תפיסת חלקות קרקע מסויימות והכרחיות לקיבוץ, בתור מעשים שיש בהם ביטוי של עויינות לאומית, וכנראה אף הצד השני לא הבינם כך. היו אלה מעשים שהכריחו גם את האריסים הנוגעים בדבר וגם את “הכשרת הישוב” לבוא לידי פשרה על גובה הפיצויים וצורתם.

מראש היו שונים היחסים עם הכפר השני השכן, אבו-זרייק, שישב עד סוף 1947 על אדמתו הוא שהיתה אדמת “מושע”. ערביי הכפר הזה נראו לקיבוץ כשכנים של קבע, ובמשך השנים נעשו נסיונות לא מעטים להתקשר אתם התקשרות אמיצה יותר. לגבי הערבים היה קל יותר לחברי הקיבוץ להבין שיש להם חוקי-התנהגות שונים, ומקרים של כניסת עדרים לשדות הקיבוץ, של גניבות של פרי וכו' לא נראו כמכריעים לגבי קביעת היחסים.

לא נשתנה יחס זה של השכנים אף בתקופת המאורעות 1938–1936. ידוע היה לקיבוץ שאנשי הכפרים נהגו מזמן לזמן לירות בלילה על הקיבוץ. אבל מיריות אלה במזל לא נפגע איש, ובמידה שהיו התקפות חמורות יותר, הן בוצעו על ידי כנופיות שבאו ממרחק ולא על ידי אנשי הכפרים. המפנה החמור בא אחרי סיום התקופה הנדונה כאן. ימים ספורים לפני שהתחילה התקפת צבא קאוקג’י על משמר העמק, עזבו בלילה אחד שרידי האריסים מקירה-וקאמון את המקום. בכפר אבו זרייק היה ויכוח קשה אם לתת להיכנס לכפר לחיילים עירקיים מצבא קאוקג’י, שרצו לנתק את הכביש מחיפה למשמר העמק. יד הקיצוניים גברה, הכביש נותק ושני חברי הזורע שחזרו ממשמר-העמק נרצחו. במסגרת התקפת הנגד של ההגנה על צבא קאוקג’י נכבש הכפר אבו זרייק ונהרס.

5    🔗

בשביל קבוצה שמניעי דרכה ופעולתה היו במידה רבה אידיאולוגיים, היתה בעייתיות היחסים עם השכנים הערביים עלולה לעורר קונפליקטים, אבל בשביל רובם המכריע של חבריה לא נראתה סתירה בין רעיונותיהם ובין המציאות. תפיסתם הציונית נוצרה כבר בגרמניה, והיא היתה משותפת לחלק חשוב של העליה מגרמניה, ובמיוחד של החוגים הקרובים למרטין בובר, כהוגו ברגמן, ורנר סנאטור וקרל לנדאואר ז“ל, ורוברט ולטש ילח”א. חלק זה של העלייה הגרמנית מעולם לא העלה ספק בזכותה השווה של אוכלוסייתה הערבית על ארץ-ישראל, ושאיפתו היתה למצוא דרכים לחיים משותפים בין שני העמים, תוך נטיה למדינה דו-לאומית. בשביל חברי “ורקלויטה” נתוספו לגישה יסודית זאת השקפתם הסוציאליסטית, שגם חיזקה את השאיפה לתרום להעלאת רמתם הכלכלית של השכבות המפגרות בין תושבי הארץ הערביים, וגם להביאם למאבק משותף נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. תפיסה ציונית זאת היתה תוצאה של השקפת-עולם יסודית ותפיסה יהודית גם יחד, שעמדו בסתירה מוחלטת לדעות בציונות שביקשו לבנות את הארץ על שלטון יהודי בלעדי ודיכוי העם השני. מבחינת ההשקפות האלו נראתה ההתיישבות היהודית ועלית היהודים לא בלבד כהכרחיות לבניית ישוב יהודי בריא, אלא גם כצעדים לפיתוח הארץ לטובתם של שני העמים, תפיסה שההתפתחות במציאות הכלכלית הצדיקה אותה. מאורעות הדמים 1936 – 1939 נראו — ובמידה לא מועטה אף היו בפועל — כתוצאה גם של המדיניות הבריטית לסכסך בין העמים, וגם כהצלחת ההסתה של השכבה השלטת אצל הערבים שחששה לעירעור שלטונה הפיאודלי למחצה על ההמונים הערביים.

בין הגורמים שהביאו להצטרפות הקיבוץ לקיבוץ הארצי השומר הצעיר, היתה לא באחרונה הגישה הדומה של תנועה זאת לבעיה הערבית. אבל למעשה היתה אף תנועה זאת מיעוט קטן יחסית בין הזרמים הציוניים, והעמדה לשאלת היחס לערבים נעשתה לתחום נוסף שבו המוצא התרבותי והרעיוני הפריד בין הקיבוץ ובין רובו של הישוב היהודי של הימים ההם.

אמנם היו כבר אז בהזורע, כמו בקיבוצים אחרים, אנשים בעלי תפיסה אחרת בשאלה זו. היו אלה בראש וראשונה “אנשי בטחון”, שדווקא מתוך עבודתם או תפקידם קרובים היו יותר למגעים עם ערבים, וראו בצורה ממשית יותר את הפער העצום בין המטרה הרצויה לבין מציאות היחסים מרובם של חברי הקיבוץ. בחוגים אלה בארץ שגורה למדי היתה אז הדעה שיש “לראות את השאלה הערבית דרך כוונת הרובה”, אבל מהצד השני השתדלו דווקא כמה מחברים אלה בהזורע ליצור ולהדק יחסי שכנות טובה עם הכפרים הקרובים. המדיניות הרשמית של ארגון “הגנה” במאורעות שנות השלושים היתה של “הבלגה”, ז.א. של צמצום להגנה סטאטית בלבד, ומדיניות זאת לא עמדה בסתירה לתפיסה הרעיונית של הקיבוץ. עם הגיוסים ל“חי”ש“, אשר היה הנסיון הראשון ליצירת כוח-הגנה נייד ועצמאי, התעורר בקיבוץ וויכוח עקרוני, כי ברור היה שהשליטה על פעולות ה”חי“ש” כבר לא תהיה בידו. אבל בזמן ההוא היה הצורך המעשי ליצור מכשיר כזה ברור, כי ההתארגנות הגוברת של הכנופיות היקשתה יותר ויותר על יכלתו של ישוב בודד לעמוד בפני התקפות רציניות. הגיוסים ל“פלמ”ח" בעת מלחמת העולם הובנו כמכוונים בשורה הראשונה ליצירת כוח יהודי עצמאי שמטרתו גם לשמש מכשיר במאבק נגד השלטון הבריטי, וגם להגן על היישוב במקרה של התקדמות הגרמנים. אף מבחינה זאת יצרו ההתרחשויות של השנים 1947 – 1948, החלטת או"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, יציאת הבריטים מהארץ, ייסוד המדינה ומלחמת העצמאות שבר חריף המסיים תקופה ומציין התחלה של תקופה חדשה ושונה באופייה.

ככל שנגעו מאורעות התקופה האחרונה הזאת במישרין בקיבוץ, לא היה בהם כדי לערער את בטחונו בהשקפותיו. העזיבה הפתאומית של אחרוני התושבים של הכפר קירה וקאמון ימים ספורים לפני ההתקפה הגדולה על הקיבוץ השכן משמר-העמק, ניתוק הכביש לקיבוץ זה ורצח שני חברי הזורע ובעיקבות זה — כיבוש הכפר אבו זרייק שנתן לחיילים עירקיים להתבצר בתוכו, כל אלה נראו כהתפתחות טראגית שעליה מגיבים בצעדים הכרחיים בלבד. ויכוח חריף פרץ בקיבוץ לאחר שכמה אנשים הלכו לכפר אבו זרייק אחרי כיבושו למען “אסוף מזכרות”, והקיבוץ גינה מעשים אלה. קשה ומדכא היה לראות בשעות הכיבוש גברים, נשים וטף הבורחים בבהלה דרך השדות, בשעה שעשירי הכפר עזבוהו כבר כמה ימים לפני כן. החוויות הקשות של הימים ההם המחישו לרבים מהחברים בפעם הראשונה בצורה בוטה את חומרת מצבם, אבל הם עוררו הרגשות של צער ושל חרדה לבאות, לא שנאה ולא רצון להתנקם.

6    🔗

בעיות המוצא היו מורגשות ביותר ביחסים הארגוניים ומוסדיים של הקיבוץ החדש. היה זה מקרה ראשון של יסוד קיבוץ בהרכב “יקי” טהור וחברים שייצגו את הזורע בתקופה הראשונה טוענים שרוב האנשים שאתם באו במגע לא האמינו שקיבוץ זה יוכל להתקיים לאורך ימים. לספקנות יסודית זאת נוספו כמה גורמים שייחדו את הזורע לעומת קיבוצים שקמו באותה התקופה. ראשית, קיבוץ זה הגיע להתישבותו בדרך בלתי מקובלת, הוא הוקדם בתור על יסוד האמצעים שאסף בחו“ל והעמידם לרשות הקרן הקימת למען רכישת הקרקע. שנית, הוא זכה באמצעים מיוחדים מידי “המחלקה הגרמנית” של הסוכנות היהודית, מתוך קרנות שנאספו בעולם להתישבות של עולים מיוצאי גרמניה, ובכך קבל פיצוי מסויים — אמנם בלתי מספיק — על הסירוב הממושך להקצות לו הלוואת-התיישבות רגילות. אבל מבחינה מעשית היה חשוב עוד יותר שהזורע לא השתייך במשך שלוש השנים הראשונות ל”תנועה", ולא היה לו “גב” של גוף התישבותי מוכר שיגן על האינטרסים שלו. צירופם של שלושה גורמים אלה בלבד, של אי-האמון והזרות כלפי הגוף החדש הזה, השם של “בעלי אמצעים משלהם” שניתן לו, וחוסר נציגות ממשית במוסדות המכריעים, מסביר את יחסי המוסדות להזורע בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. בעיות עם מכסת הקרקע הבלתי מספקת שניתנה להם, היו לקיבוצים רבים, אבל את “פרשת קרקע”, כפי שהיא מתוארת בפרק הדן בה, קשה היה להעלות על הדעת ללא הנחות מיוחדות אלו.

מצד חברי הזורע היתה זו היכרות, ולא פעם התנגשות, עם מציאות זרה להם. הרי האוטונומיה החלקית של הישוב היהודי בארץ היתה מבוססת בעיקרון-המבנה שלה על נסיון ההתארגנות היהודית ב“תחום-המושב” של מזרח-אירופה, שבה האחדות כלפי חוץ מלווה פילוג ומאבקי-כוח חריפים ומתמידים בפנים. “הנאמנות לחוג הקטן ביותר” היתה שלטת בכיפה, והסמכות הממשית של ארגונים פחתה בדרך כלל ככל שהיו רחבים יותר ו“מרכזיים” יותר. הרכב המוסדות לפי “מפתח” גרם לכך שלא רק הכרעות עקרוניות אלא אף החלטת-ביצוע היתה מבחינת פשרה בין “הגופים” המרכיבים את המוסד. היסוד הרעיוני הציוני המשותף לא מנע את התופעה שחיי היום-יום היו נקבעים על ידי מאבקי אינטרסים ממשיים, כשכל “גוף” מבקש קודם-כול לדאוג לחבריו.

ואילו העולים מגרמניה, באו מ“ארץ הסדר” שבה מובן מאליו שחוקים ותקנונים שנתקבלו חלים על כולם, שהכרעה מחייבת ביצוע, ואין עירעור על כך שהמוסד המרכזי הוא הקובע את מדיניותן של תצורות הארגון החלקיות. אותה מציאות שהיתה ליהודי ממוצא מזרח-אירופה מוכרת היטב ונתקבלה כעין “עובדת חיים”, גם כשלא חייבו אותה, היתה בשביל העולים מגרמניה לא רק חדשה וזרה, כי אם מנוגדת וקשה עליהם כאחת. היה עליהם להסתגל למצב שבו גם החלטות עקרוניות והסדרים מקובלים אינם מחייבים עדיין יישום שווה לכול, ושלא פעם רב מאוד המרחק בין החלטה וביצוע מעשי. אבל בעיקר היה קשה לאנשי “ורקלויטה” להתרגל לאותה “חצייה” של החיים, שבה מעורבים עירבוב מרחיק לכת חיי-הגשמה של אידיאלים מזה ומאבק-אינטרסים חלקיים חריף ביותר מזה.

מכל מקום נתברר לאנשי הזורע אחרי זמן לא רב, שאמנם לקיבוצם כמו לכל קיבוץ אחר “זכויות” שונות, אלא שמימוש הזכויות האלה תלוי במידה מכרעת מזה ש“גוף” מוכר ייצגן ומוכן יהיה להיאבק עליהן. היתה זו אחת הסיבות המכריעות להצטרפות אל הקיבוץ הארצי, אף כי לא הסיבה היחידה. אמנם, הזורע הצטרף לתנועה שהיא עצמה היתה קבוצת-מיעוט, ורגילה היתה למאבקים מרים על זכויותיה. אנשי הזורע לא היו כבר בודדים במערכה על מילוי הצרכים ההתישבותיים החיוניים, אבל שנים רבות חלפו עד שיחסי המוסדות להזורע היו כמו לכל קיבוץ אחר.

7    🔗

ומה על היחס בין הקיבוץ הזה ובין אותו חלק בישוב שהיה לו קרוב מבחינת המוצא, אלה חוגי העליה מגרמניה? הרי למרות שתקופת השתייכותם של “ורקלויטה” לחוגים הציוניים בגרמניה היתה קצרה למדי, נקשרו עם אישים שונים קשרים אישיים, ואף בחוגים רחבים יותר של עליה זו היו יחסים אישיים או לפחות היכרות עם חברי הזורע. יתר על כן, הוזכר כבר שלמרטין בובר היו יחסים קרובים עם כמה אישים מיוצאי גרמניה בעלי מעמד רוחני בישוב היהודי. דווקא פעילותם הרבה והמוכרת בתוך היהדות הגרמנית היתה עשויה לקרב את המחשבה, כי כאן גם אתגר ותפקיד וגם אפשרות ממשית לפעילות ציבורית בשביל הקיבוץ שהוא כולו ממוצא זה.

ההתפתחות הממשית היתה שונה לחלוטין. עם עלייתם ארצה בקשו “ורקלויטה” בכל ליבם להיות שייכים למחנה החלוצי-פועלי, אנשי ההתישבות העובדת שבתוכה יוצאי גרמניה לא היו רבים. זיקתם זו, עם כל הקשיים של הסתגלות לעבודה, לשפה ולנוהגים אחרים, הרחיקה אותם דווקא מחוגי העליה בגרמניה. הציונות הגרמנית היתה בעיקרה “בורגנית” מבחינה השקפותיה הכלליות והפוליטיות, שונה ובחלק מנוגדת לציונות הסוציאליסטית גם בדעות, גם בהשתייכות המפלגתית וגם בסגנון החיים. לאנשי הזורע לא היה עניין מיוחד לקשור קשרים עם חוג האנשים הקרובים לבובר, מאחר שהלכה ונעלמה הזיקה להשקפות שהביאו מגרמניה. עם התפתחותו של המשק, וגידול הצרכים הבטחוניים בעת המאורעות ובמשך מלחמת העולם, גברה ההסתייגות מכל פעולה ציבורית שאינה הכרחית.

מבחינת הקשרים עם העליה הגרמנית נוצר עם ההצטרפות להשומר הצעיר מכשול נוסף. לא זו בלבד שתביעות התנועה לפעילות נראו לקיבוץ חשובות יותר, נתעורר אף ספק אם קשרים “בין מפלגתיים” כאלה אינם סותרים את הנאמנות לתנועה. בהתחלת מלחמת העולם, למשל, פנה לקיבוץ גיאורג לנדאואר, מנהל המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית, שעזר להזורע בשאלות מעשיות רבות. הוא מסר לכמה חברי הזורע על כשלון המאמצים לארגון-חירום של הישוב העברי, והציע מצידו הצעות כיצד להגיע להתארגנות כזאת כדי להכין את הישוב לקראת הבאות. הוויכוח שהתנהל בהזורע אחרי שמסרו לקיבוץ על שיחה זאת נסוב בעיקרו על השאלה האם מותר בכלל לחברי התנועה לנהל שיחות מסוג זה ללא היתר מפורש של הנהגת התנועה. למעשה נשארו הקשרים לחוגים שבהם התארגן¹ במשך הזמן חלק ניכר מהעליה מגרמניה, עניינם הפרטי של חברים בודדים בלבד, נסבלים מצד הקיבוץ יותר מאשר מתוך יחס של חיוב.

מצד חוגי העליה הגרמנית, וביחוד מצד המנהיגות שבאה מהציונות הגרמנית, היתה מראש הסתייגות כלפי “ציונים החדשים” האלה, והסתייגות זאת גברה עם ההצטרפות של הזורע להשומר הצעיר. בניגוד לארצות מזרח אירופה לא היתה תנועת הנוער הזאת ותיקה ומושרשת ביהדות הגרמנית. רובן הגדול של תנועות הנוער החלוציות בגרמניה היה קשור או התקשר בארץ עם מפלגת-הרוב בתנועת הפועלים, מפא"י, ואף לחוג זה לא היה כל עניין לעודד השפעה של השומר הצעיר בתוך העלייה מגרמניה. נוצר מצב מוזר שאותו קיבוץ, שנאבק קשה מבחינות רבות בגלל מוצאו מהיהדות הגרמנית, נתפס בתוך העלייה הזאת במידה מסויימת בתור “גוף חריג” בגלל השתייכותו להשומר הצעיר. נוכח היחס המסוייג משני הצדדים לא נוצרה הקרקע לפעילות הקיבוץ בתוך העליה מגרמניה, והקשרים עם חלק זה של סביבת הקיבוץ נשארו בתחום הפרט בלבד.

8    🔗

בחיי יום-יום של קיבוץ צעיר ומבודד למדי היו היחסים עם הסביבה, עם החוץ, חלקם של מספר מוגבל של חברים בלבד. הבעיות שנבעו מהמוצא התרבותי, הופיעו בצורה אחרת. בא-כוחו של הקיבוץ וגזברו “טיפלו במוסדות”, שומר-השדות והמוכתר, ואולי עוד חבר או שניים עסקו בקשרים עם הכפרים הערביים, ולתקופות מוגבלות היה לחברים שבעבודות-חוץ מגע עם ציבורים אחרים. אך לגבי רובם הגדול של החברים ולאורך זמן היה המתמיד והמכריע מה שהתרחש בחיי יום-יום בתוך הקיבוץ פנימה.

קיבוץ הזורע היה בבחינת “סביבה” מיוחדת וסגורה למדי של עולים ממוצא חברתי-כלכלי ותרבותי אחיד. “סביבות” מסוג זה, הנמצאות בכל ארץ הגירה ובמיוחד בישראל, מקלות מצד אחד עם הפרט, משום שהן מאפשרות לו להמשיך במובנים רבים את הרגלי חייו, אבל מהצד השני אינן מעודדות את המעבר מדרגת “ההתבוללות החיצונית” למעבר מעמיק יותר אל תרבותה ומנהגיה של הסביבה החדשה. שונה מאוד מבחינה זו מצבו של דייר באחת השכונות “היקיות” בירושלים או בחיפה ממצבו, למשל, של עולה מגרמניה שהצטרף לאחד הקיבוצים שרוב חבריהם ממוצא של מזרח-אירופה. לראשון מספיקה לצרכי חייו הרגילים הסתגלות שטחית בלבד, ונטייתו תהיה לצמצם שינויים למידה ההכרחית. ואילו למען התקשרות מעמיקה יותר עם הארץ, תושביה, הרגליה ותרבותה, דרוש היה מצידו מאמץ רצוני חזק מאוד. העולה לעומת זאת שהגיע במקרה או מרצונו לסביבה אחרת לחלוטין, יידרש בעל כורחו להסתגל לסביבה זאת במידה הרבה יותר גדולה, וקשה יהיה לו יותר למצוא את האיזון בין מה שהוא רוצה לקבל מסביבה זאת ובין מה שהוא רוצה וצריך לשמור לעצמו מנכסי עברו.

שונה ומיוחדת לעומת שתי הדרכים המקובלות האלו היה דרכו של הזורע, היא דרך של יצירת “סביבה” אחידה מבחינת מוצאה, המבקשת להגיע למעבר שלם ומעמיק בצורה קולקטיבית. יש בדרך הזאת גם הקלות מיוחדות וגם קשיים מיוחדים. ללא ספק קל יותר לפרט להיעזר בחבריו בשלבי המעבר הזה ולהתקדם בו מבלי להיות “נזרק” בבת אחת לסביבה אחרת. אבל דרך זאת מעלה גם בעיות מיוחדות. כאשר בסופו של דבר תלויה התקדמות הפרט בכוח רצונו וכשרונו, מן ההכרח הוא שייווצרו הבדלי-רמה במידת ההתקדמות, אף כשהמגמה היסודית היא משותפת לכולם. כאן חשיבות רבה לנורמות וסטנדרטים שהחברה עצמה קובעת. כאשר החברה “ממהרת” יתר על המידה במה שהיא דורשת מהפרט, קיימת סכנה של ייאוש ונסיגה מצד החלק המפגר לעומת הנדרש, דבר שעלול להביא לידי ניכור מסויים מחיי החברה. ואילו קצב התקדמות כללי איטי מידי, יש בו לא רק סיכון של המטרה המשותפת עצמה, אלא אף פער הולך וגדל בין החלק המתקדם יותר ובין הרמה המקובלת בחברה. יתר על כן, קרוב לוודאי שתהליך כזה של מעבר קולקטיבי יביא בסופו של דבר, יחד עם מידה של התקרבות לנורמות המקובלות בסביבה, לצורת מיזוג מיוחדת במינה בין מה שהביאו מהעבר המשותף ובין מה שרכשו בתהליך ההסתגלות לסביבה החדשה.

9    🔗

בנסיבות המיוחדות של “הסתגלות קולקטיבית” לסביבה תרבותית אחרת מהוות עשר שנים תקופה קצרה, כאשר המגע היום-יומי ושוטף עם אנשים מבחוץ הוא נדיר למדי, רובם הגדול של האנשים סגור בתחום הקיבוץ, יוצא החוצה לעתים רחוקות, ואף זאת למגע זמני בלבד. הכל כמעט תלוי ברצונו של הפרט, ובמידה מסויימת מהעידוד או הלחץ שמצד הקולקטיב. שלושה תחומים הם החשובים מבחינה זאת, תחום השפה, תחום ההתנהגות היום-יומית ותחום היחסים בין האנשים.

בעית רכישת השפה נזכרת אף בהקשר אחר. כאן יש להדגיש את הבעיות המיוחדות שנוצרו על רקע הסתירה שבין חוסר שליטה מעמיקה בשפה ובין יכולת תרבותית רבה למדי אצל אנשי הקיבוץ. אין זה מקרה שהרצון ליצירה תרבותית התבטא בשורה הראשונה בסוגי יצירה שאינם זקוקים לשפה, כגון מוסיקה, ציור וכו'. יחד עם זאת נעשו דווקא בתקופה הזאת מאמצים רציניים בתחום הצגת-מחזות, במיוחד הצגות לילדי הקיבוץ. חיי התרבות העצמיים של הקיבוץ היו ערים מאוד, כי באותה התקופה בכלל היה קשה להתבסס על “תרבות קנויה”, מסיבות מעשיות.

לעומת זאת נשארו פעילויות תרבותיות שגורות של הפרט, כגון קריאה וכתיבה, אצל רוב החברים בעייתיות בגלל קשיי השפה. התבטאות בכתיבה היתה בעיקרה עניין של מיעוט החברים שכבר שלטו במידה רבה יותר בשפה, או שהיו זקוקים ל“סגנון” או אף לתרגום. מספר לא קטן של חברים שלא רצו כבר במגע עם השפה הגרמנית הלכו ב“דרך ביניים” ועברו לקריאה באנגלית. אין ספק שלפחות בתקופה הזאת גרמה החלטת הקיבוץ להשתמש בציבור בשפה העברית בלבד לדילול מסויים של האפשרויות התרבותיות שהיו טמונות בו. אף בבירורים הרעיוניים שהיו תכופים למדי בשנים הראשונות, היתה דרושה מידה גדושה של בטחון עצמי לנסות ולהתבטא בשפה דלה ובלתי מדוייקת, וללא ספק נמנעו לא מעטים מלעשות זאת. כאשר נוצרה בהזורע “מסורת” להתבטא בשיחת הקיבוץ בקיצור ולהימנע מ“נאומים”, היו קשיי השפה בין הגורמים לכך.

בראשית דרכו לא הצטיין הקיבוץ דווקא ב“סדר גרמני”, כי המסורת של מחנה של תנועת נוער, וביסוד ההרגלים של ילדי-בורגנים מטופלים היו חזקים יותר. עם המעבר לנקודת ההתישבות וההרגשה שבונים כאן בית לצמיתות חל שינוי מעמיק. בהתחלה ירד לטמיון רכוש רב שהובא מחו"ל בגלל חוסר שמירה והשגחה, אבל הפרט כהכלל השתדלו לשמור בחיי יום-יום על סדר, החל באחזקת המכונות עד ליציאה לעבודה, משטיפת רצפת האוהל ועת נטיעת עץ לצידו. כששוכנו 3 רווקים בחדר-צריף של 3 על 3 מטרים היתה ביניהם חבירה “למען לדאוג לסדר”, ואילו חברים וחבירות שרצו או חשבו על קשרים אינטימיים ביניהם העדיפו לא לגור ביחד.

מבחינת היחסים בין המינים המשיך הקיבוץ למעשה את מה שנוצר עוד בגרמניה, זו המסורת החפשית למדי של שנות העשרים. תנאי הקיבוץ הקלו, מבחינה זאת, כי לא היה לחץ או קושי חיצוני שימנע התקשרות. צעיר וצעירה שהחליטו כי חוזק קשרם הצדיק זאת הביעו רצונם ל“חדר משפחה”, והקולקטיב ראה זאת כסיבה מספקת לראות בהם “משפחה”. במשך שנים לא מעטות “הלכו לרב” רק כשהחבירה הרתה, ואף סופר סיפור על “חבירת במקום” שהלכה לטקס החופה במקום בת-הזוג שכבר היתה בשלב הריון מתקדם מדי.

יחד עם זאת לא שינה החופש הזה מאילוצים חיצוניים בגישה היסודית ביחסי המין, שבנויים היו על כיבוד השותף ועל אחריות, גישה שהובאה עוד מחיי תנועת הנוער. לא מעט מהמשפחות הצעירות לא עמדו במבחן והתפרקו שוב, אך נדמה שרובן היו דווקא משפחות שנוסדו או נוצרו עוד בחו"ל, לא פעם באופן נמהר. קרה להן מה שקורה לא פעם במעבר לתנאי חיים אחרים לחלוטין, ומה שנראה היה נכון ומוצדק בארץ המוצא לא החזיק מעמד בתוך תנאי חיים אחרים. אבל בדרך כלל אפשר לאמור, שמשטר זה של “חופש האהבה” לא זו בלבד שלא עירער, אלא אף הוביל ישר למשפחה המונוגמית ולבניית “בית” יציב ובטוח לילדים שנולדו. בהזורע, אולי יותר מבקיבוצים אחרים, ראה הקולקטיב צורך ללחום נגד נטית “הסתגרות” המשפחה בתקופה הראשונה, כשנוסדו משפחות רבות מאוד. אך נדמה שכבר לקראת סוף התקופה הנדונה נהפכה הקערה על פיה, והרווקים, שלא מצאו עדיין את השותף, נעשו בעייה חברתית מסובכת יותר.

10    🔗

שינוי מהותי ועמוק התהווה ביחסים בין חברי הקיבוץ. הרי דווקא לתנועת “ורקלויטה” היוו יחסי-האנוש חלק מרכזי באידיאולוגיה. יצירת יחסי ידידות “בלתי אמצעיים” בין חבר לחבר נתפסה כאחת המטרות המרכזיות של התנועה. מקובל היה שאיש צעיר ישתף אחרים וביחוד את מדריכו בבעיותיו, וכשנדמה היה שצעיר עסוק מדי בשאלותיו ונסוג משיתוף מלא עם הכלל, נהגו לנהל אתו “שיח הבהרה” על ידי חבר שבחוג הפנימי. אף כי ל“ממונים” על שיחות כאלו היה חסר נסיון חיים מספיק וידע פסיכולוגי, היה בהן לא פעם מן המשחרר מבדידות בעצם האפשרות לגלות לאדם אחר את מה שמעיק על אדם צעיר.

בחיי הקיבוץ חל, קודם כול, שינוי במהות היחסים. חיי התנועה, ככל שהיו לצעיר מרכזיים וחשובים, לא היה בהם כל קשר לחיי יום-יום, שיש בהם בעיקר יחסים תיפקודיים. כעת, בחיי הקיבוץ, הפכו היחסים בין אדם לאדם לפונקציונליים, כי דווקא בקיבוץ שולטת חלוקת-העבודה הפונקציונלית. חבר הקיבוץ אינו “חפשי” אחרי יום העבודה שלו, אלא זקוק ל“ממלא פונקציה” כמעט בכל תחומי חייו, באוכל כבהלבשה, בבית הילדים או כאשר ברצונו לעזור להוריו, או לצאת מהקיבוץ אף ליום אחד. תלות רב-צדדית זאת בדרך הטבע תשפיע על היחסים בין אדם לאדם. קיימת סתירה טבעית בין זווית הראיה של האחראי לפונקציה מסויימת המבקש להשיג את התוצאה האוביקטיבית הטובה ביותר בתחום שהוא אחראי לו, ובין זווית הראיה של הפרט הכפוף לסמכותו. סתירה זאת בקיבוץ אינה אנטגוניסטית-ביסודה, כי בסופו של דבר קיימת הזדהות של שניהם עם המטרות המשותפות, אבל בפועל ובמציאות נוצרים לא פעם ניגודים וסתירות.

בהזורע הורגש שינוי זה ביחסים בשורה הראשונה בתחום העבודה. אנשי “ורקלויטה” לא היו ברובם המכריע רגילים ומנוסים בכל עבודה גופנית, ובאופן טבעי היו ביניהם אנשים חזקים וזריזים יותר ופחות. אף כשלא היתה קיימת כמעט תופעה של התחמקות מעבודה, ברור שהיו הבדלים ניכרים בהספק דווקא בעבודות הפשוטות והקשות שהיו העבודות המצויות, כגון חפירה, עבודת בנין, עידורים וכו'. סביר היה שהאנשים שהיו בעלי ידע מקצועי מסויים היו ה“מומחים” שגם ניהלו את העבודה וגם ביצעו עבודה מקצועית יותר. רצונם להצליח בתפקידם גרם לא פעם לנטייה ל“שוויץ”, לקצב עבודה שלאחרים היה קשה לעמוד בו. גורם מקשה היתה דווקא העובדה שכל העבודות נעשו לטובת הקיבוץ, ול“מנהל” לא ניתנה תמורה אחרת מאשר לעובד המפגר ביותר. כך נוצרו מתחים, עצבנות ואף סכסוכים בין אנשים.

בחיי יום-יום השפיעה על כולם הירידה הממשית ברמת החיים. אף כי תחום זה לא היה נראה כחשוב ביותר, בכל זאת הביאו המחסור והירידה מהרמה המקובלת בחו“ל לתופעות שהשפיעו על יחסי האנוש, כגון קטנוניות שהביאה לסיכסוכים וויכוחים קשים על “שוויון” בדברים פעוטים וכו'. יחד עם זאת שמר הקיבוץ על רמה של יחסי אנוש כשהמדובר היה בבעיות אישיות רציניות יותר. היום ניתן לפקפק, למשל, אם הטיפול הפסיכו-אנליטי שנפוץ היה בהזורע הרבה יותר מבקיבוצים אחרים, היתה דרך יעילה לטיפול בבעיות אישיות. אבל מבחינת רצון הקולקטיב לעזור לחבר המרגיש את עצמו במצוקה, היתה זאת תופעה חיובית. לא פחות היה הזורע “ליבראלי” בהסכמה ל”חופש ממושך“, לרשות הפרט לצאת את הקיבוץ לזמן מה. גם בזה וגם בזה התבטאה גישה יסודית של התחשבות בפרט, אף כשזה עולה לקולקטיב בקרבן ממשי. למעשה, לא נשאר הרבה מ”היחסים הבלתי אמצעיים בין אדם לאדם", אלא חלה נורמליזציה של יחסי-האנוש. נאמר פעם על חברי הזורע שהם מסוגלים להגיד זה לזה את הדברים הקשים והבלתי נעימים ביותר — אבל בקול שקט וללא צעקה. ההבדל היה בסגנון התרבותי² ולא בתוכן היחסים. ואילו מה שנשאר ואף התפתח והתגבש במשך הזמן, זו “התחשבות בפרט” ובצרכיו המיוחדים. יש מי שרואה זאת עוד היום בתור קו מבדיל בין הזורע ובין קיבוצים אחרים, אבל נדמה שאין זה קשור דווקא לאידיאולוגיה אתה עלו אנשי הזורע, אלא בירושת מוצאם התרבותי והחברתי.

11    🔗

הקיבוץ הצעיר בימים ההם היה סגור הרבה יותר מהיום, גם מתוך התנאים האוביקטיביים וגם מתוך רצונו הוא. כאמור, לא היו הרבה מגעים יום-יומיים, אבל היו בכל זאת מגעים מעטים. חלק מהחברים עבדו בעבודות חוץ, באו אורחים לקיבוץ, ואחרי ההצטרפות ל“קיבוץ הארצי” נתרבו המגעים עם חברי התנועה. יש מי שאומר כי להזורע היה חסר תמיד “לוקאל-פטריוטיזם”, ויש מי שמגדיר זאת בתור “חוסר נרקיזם מספיק”. עובדה היא, שביחסים עם אנשים מהחוץ היתה שוררת זמן רב, ובוודאי בשנים הראשונות, כעין תערובת מוזרה של הרגשת-נחיתות והרגשת-עליונות. חברי הזורע לא נאבקו רק בקשיים ממשיים אוביקטיביים וסוביקטיביים, היה להם גם קשה להתגבר על הפער שבין אותה “געמיינשאפט”, החברה האידיאלית שבאו להגשימה ובין חיי הקיבוץ במציאותם האפורה. בני-הטובים המוכשרים, שרגילים היו להצליח יותר מאחרים בחו“ל, לא יכלו להשלים עם חוסר ההתקדמות הממושך בבנין המשק. אף לקראת סוף התקופה, כאשר הגיע הקיבוץ למעשה לרמה המקובלת בקיבוצים אחרים, לא נשתנתה הרגשת הנחיתות. לפי הרגשתו הפנימית יצא הקיבוץ אחרי עשרות שנים בלבד מ”מצב קשה", ואווירת הקיבוץ הושפעה תמיד יותר מבעיות וקשיים מאשר מהישגים.

ומהצד השני היתה קיימת הערכה עצמית גבוהה, שהתבטאה לא פעם דווקא ביחס אל אנשים מהחוץ. הלכה בארץ בשנים אלו אימרה, כי האווירה המקבלת אורח מהחוץ בהזורע היא כאווירת “מרתף של קרח”. חברי הזורע משוכנעים היו ברובם שלקיבוצם יש ייחוד ואופי מיוחד, אף לאחר שלא נשאר כבר שריד של ממש מהרעיונות המקוריים של הקיבוץ, ורצונם היה להיות ככל הקיבוצים. תערובת כזאת של הרגשות סותרות זו את זו ידועה אצל אנשים צעירים מחוסרי בגרות; אדם צעיר מגיע למידה הנכונה של הערכה עצמית על ידי מגע והשוואה ממשית עם אנשים אחרים, וחוסר מגע ויכולת השוואה מקשים על האפשרות להגיע להערכה עצמית נכונה. נדמה שבמקרה זה קרה לקולקטיב של אנשים דבר דומה, כאשר אל חוסר המגע הממשי עוד נתווסף גורם המוצא השונה, כי לא היה קיים באותה התקופה קיבוץ שכולו ממוצא יהדות גרמניה.

12    🔗

במבט אחורה ובמרחק של שלושים או ארבעים שנה נראה לך שהמוצא התרבותי והחברתי של חברי הקיבוץ השפיע גם על דרכו והתפתחותו וגם על הקיבוץ כמו שהוא כיום יותר מאשר הרבה גורמים שראינו בתקופות שונות בתור חשובות יותר. ויש לזכור כי רצוננו להינתק ממוצא זה היה מוחלט יותר מאשר אצל אחרים. לא זו בלבד שרצינו להיקלט בסביבה אחרת ולהשתתף בבנין העם והארץ, כי גם ידענו כי העם הגרמני הוציא אותנו וגירש אותנו מקרבו, וזמן רב מאוד הידהדו באזנינו קריאות ההתלהבות למנהיג הנאצי. גם בתור בני אדם שקרוביהם נשארו אחריהם, גם בתור יהודים וגם בתור סוציאליסטים הפכה אותה גרמניה, שינקנו מילדות את תרבותה, לאויב הגדול והמאיים ביותר, לכן היה חזק רצוננו לנתק את הקשר לעברנו הזה ניתוק מוחלט, ולא ציפינו לכך שדווקא מוצא זה יפריד בינינו ובין בני גלויות אחרות.

עד כמה שהדבר נוגע לדור הראשון של מייסדי הקיבוץ הצליח נסיון זה של הינתקות מוחלטת בחלקו בלבד. אף מי שהפסיק לקרוא גרמנית וויתר לגמרי על השימוש בשפה הגרמנית, נשאר קשור למוצאו ומושפע ממנו בחוטים בלתי נראים רבים. ערכים, תפיסות וגישות-חיים שספג בילדותו ובנעוריו המשיכו ללוותו, ובעת זיקנה אולי יותר עוד מקודם. אמנם, זו תרבות שאיננה כבר, התרבות של היהדות הגרמנית שאינה קיימת עוד. זו תרבות-החיים של גרמניה בשנות העשרים ותחילת השלושים הרחוקה מאוד מהתרבות הגרמנית של היום, רחוקה בהרבה ממה שמסביר פער הדורות.

כיום, כשגדל בהזורע הדור השלישי, השני שנולד וחונך בארץ, אפשר לשאול כיצד השפיע עליו מוצאו של הדור הראשון, ואם זו היתה בעית דור-המעבר בלבד. נראה כי קשה למצוא השפעות נמשכות כאלו. בודדים בלבד מהדור השני מעורים בשפה הגרמנית, ואין לראות הבדלים בולטים בינם ובין בני קיבוצים אחרים. אולם, הם חונכו בהזורע בסגנון-חיים מסויים, וקורה שבן חוזר משירותו בצבא ומספר כי מצא חבר ואף הוא ממוצא “יקי”. אין כל ספק שהשכבה בארץ הקרובה ביותר לבני הזורע היא שכבת בני הקיבוצים, ללא כל קשר למוצא התרבותי של הוריהם. אבל נדמה שנשאר מהמשותף אף עם בני יוצאי גרמניה שאינם בני קיבוצים.

מחקרים שונים הצביעו על הדמיון הבולט שקיים בין הדור הראשון והשני בכל קיבוץ בתפיסות וגישות לערכים ותחומי-חיים רבים. יחד עם זאת גדול מאוד השוני בין הדורות. כשבהזורע בלטה תמיד הזהירות והכבדות בקבלת הכרעות, אין תכונה זאת קיימת עוד אצל הבנים, ואם בדור הראשון נחוצה היתה אידיאולוגיה של “פתיחות” כלפי האדם השני, אין לדור השני עוד צורך באידיאולוגיה כזאת. קשיי המעבר לשפה ולעבודה גופנית אינם קיימים עוד בשביל הדור החדש שחונך בשפה העברית ובעבודה. הם חונכו במסגרת חינוך משותף, ומימיהם הראשונים גדלו בתוך קבוצת בני-גילם בבית-הילדים שלהם. החל בגיל 13–12 עברו לקיבוץ שכן, ל“מוסד החינוכי” המשותף לכמה קיבוצים בעלי מוצא תרבותי אחר.

ועם זאת, ובמידה מסויימת למרות זאת, נראים בדור השני של הזורע הבדלים שמקורם דווקא במשפחות. כמובן, אף בחינוך המשותף הרדיקלי ביותר אין תשובה ברורה על השאלה הנצחית מה חלקה של התורשה ומה חלקה של הסביבה בהתפתחות הילד. כשבולט לעיניך הדמיון הברור בין בן לאב מבחינה פיסית, בכיוון כשרונותיו ובהתנהגותו, למרות הזמן הקצר יחסית שבילה עם הוריו, קשה לפקפק בכוח התורשה. כאשר משפחה הקשורה מאוד למוסיקה, גידלה בנים שנעשים אמנים או מורים במוסיקה, אין זו שאלה של כשרון בלבד אלא גם של אווירה והכוונת ההתענינות של הילד, ובית “אינטלקטואלי” הקשור מאוד לספרים ולבעיות עיוניות יותר, אף הוא יוצר אווירה המשפיעה על הילד שגדל בו.

כך כנראה מועברות אף השפעות שמקורן במוצא התרבותי של ההורים במידה זו או אחרת, עם הבדלים אינדיבידואליים גדולים, אל בני הדור השני בהזורע, כמובן - תוך אפשרות של תגובה חיובית או שלילית של הילד, ז.א. שישלול דווקא את כיוון ההשפעה הזאת. כאשר, למשל, כל הדור הראשון בהזורע, כבכל התנועה הקיבוצית, היה נתון להשפעה של אידיאולוגיות ולהעמקה אינטלקטואלית בבעיות, היו רובם הגדול של בני הזורע, כמו רוב הדור השני בתנועה הקיבוצית, רחוקים מאוד מגישות אלו. יש מי שרואה בזאת הצלחת מגמת החינוך הקיבוצי לחנך אדם שאינו דומה לטיפוס של היהודי הגלותי, ויש מי שרואה בכך את מטוטלת הדורות, כאשר ישאף הבן ללכת בדרך שונה והפוכה מזו של אביו. מכל מקום, נראה כי בני הקיבוץ, שבמקורו כולו ממוצא של יהדות גרמניה הנם לפי כל הסימנים פחות מושפעים ממוצא זה מאשר הדור השני של משפחות עירוניות מאותו מוצא. המציאות של חיי קיבוץ יצרה בדור השני דמיון רב יותר וזיקה הדדית חזקה יותר בין בני קיבוצים ממוצא שונה מאשר הפריד המוצא התרבותי המיוחד.

 

פרשת הקרקע של הזורע    🔗

1    🔗

אחרי החלטתם על יסוד קיבוץ בא“י היו “ורקלויטה” מעוניינים להגיע מהר ככל האפשר להתישבות. הועלה רעיון — כנראה במקור ע”י הח' מרדכי שנהבי ממשמר העמק — לבצע פעולה מיוחדת לגיוס כספים למען רכישת קרקע לקיבוץ. כסף זה היה צריך להימסר ל“קרן הקימת לישראל” לשם רכישת הקרקע, ואילו קיבוץ “ורקלויטה” היה מקבל קרקע זאת בתנאים המקובלים לגבי ההתישבות העובדת, ז.א. לחכירה ארוכה. לפעולה כזאת היו טעם והצדקה מצד המוסדות הלאומיים לא רק בגלל מצבם הכספי הדחוק באופן כרוני, אלא גם משום שהיתה תקווה לחדור בדרך זאת לחוגים ביהדות גרמניה שלא השתייכו לתורמים הרגילים. אמנם, הרשות למגבית ניתנה לפעולה בחוג של “הורים וידידים” בלבד.

לא היו חסרים ל“ורקלויטה” ממליצים. על מכתבו של מרטין בובר לח. ויצמן כותב ויצמן ב – 20.10.33 בין היתר:

כבר לפני זמן מה הסביר לי ד“ר טיץ שהוא גם מקורב מאוד לקבוצה זאת, דברים מפורטים, שעוררו גם אצלי אהדה גדולה לענין זה. באותו דואר אני שולח מכתב לד”ר רופין בירושלים, שבו אני משדל אותו לעשות מאמץ בשביל קבוצה זאת, עד כמה שהדבר אפשרי לו…"

ב – 31.10.33 כתב לודויג טיץ, אחד האנשים המרכזיים באותו הזמן ביהדות גרמניה וידיד התנועה, לורנר סנאטור, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וממונה על עניני העזרה ליהדות גרמניה:

“הנך יודע שהנני מכיר היטב את האנשים של החוג הזה וחושב אותם בין הצעירים היהודיים הטובים ביותר בגרמניה. אני מאמין משום זה שהגשמת פרויקט כזה מן הרצוי לקדם אותה בכל הנסיבות למען העתיד היהודי…”

המגבית שנתמכה אף מצד מנהיגים לא-ציוניים חשובים של יהודי גרמניה בוצעה בהצלחה ניכרת. להנהלת הקרן הקימת נמסרו כ – 5,000 לא“י תרומות ועוד כ – 8,000 לא”י הלוואות נוחות. אלו היו באותה התקופה סכומים ניכרים, וקשה לאמוד את ערכם כיום.

2    🔗

תכנית-הקנייה הראשונה היתה לרכוש כ – 6,000 ד' של שטח “יוסוף בק” ליד משמר העמק, שלמענה פעל הח' מ. שנהבי רבות. ההערכה היתה ששטח זה יהיה נוח מבחינה חקלאית, וחוות דעתו של פרופ' פיקרד, מומחה ידוע למקורות מים, הבטיחה מים “בכמויות שופעות”. אומדני מחיר הקרקע היו 3 – 4 לא"י לד', הוא המחיר המקובל באותו זמן. ואולם, תכנית זאת לא יכלה להתגשם, משום שכמה מבני המשפחה שהיתה בעלת הקרקע לא רצו למכור.

הוצעו הצעות שונות, וב – 12.11.34 החליטה הנהלת הקרן הקימת לקנות מ“חברת הכשרת הישוב” 3,620 ד' ביקנעם, במרחק של כשישה ק“מ מהפרויקט הקודם, במחירים של 7.2 ו- 8.2 ל”פ לד‘. משטח זה נועדו כ – 2,000 ד’ להתישבותו של הזורע, וכ – 1,500 ד' ניקנו מכספי “המחלקה הגרמנית” של הסוכנות למען התישבות של עולי גרמניה מהמעמד הבינוני. קיבוץ הזורע אישר קניה זאת במכתב מ – 1.7.35

חוזה-הקניה בין הקרן הקימת ובין חברת הכשרת-הישוב כלל כמה סעיפים שחשיבותם נתבררה רק בהמשך:

סעיף ו': “הקונה מתחייבת לעלות על הקרקע וליסד עליה ישוב קבוע על ידי עיבוד, והקמת דירות למתישבים — לא יאוחר מ – 1.10.35”.

סעיף ז': “אם הקניה הזאת לפי ההסכם הנוכחי תתקיים — תהיה החברה מחוייבת למסור לקרן הקימת את השטח הנמכר לא יאוחר מיום 31.12.35 כשהיא פנויה מכל אריס, מעבד או בעל זכות…”

כן כלל החוזה תנאי שלפיו רשאית הקרן הקימת לבטל את החוזה ולדרוש את החזרת המפרעות שנתנה, אם שאלת המים לא תיפתר במשך 9 חודשים אחרי כריתת החוזה.

באור הנסיבות של התקופה הנדונה היו בחוזה זה כמה וכמה דברים בלתי רגילים, המעוררים שאלות:

א. חברת הכשרת הישוב, והאישיות המרכזית בה יהושוע חנקין, פעלו גדולות בתור קוני-קרקע מערבים למען הקרן הקימת, ויחד עם זאת ביצעו עסקי-קרקע על חשבונם או למען קונים פרטיים. למעשה היה “פרוייקט יקנעם” בעל ממדים גדולים, סה"כ כ-18 אלף ד', שנרכשו כבר החל ב – 1928 והיו מיועדים להקמת עיר ולהתישבות פרטית. קניית הקרקע מידיים יהודיות לצרכי התישבות לאומית היתה לגבי הקרן הקיימת מעשה יוצא דופן.

ב. המחירים ששולמו היו גבוהים למפתיע. מחירי קרקעות חקלאיות שנרכשו על ידי הקרן הקימת במרחק לא רב מיקנעם ובאותו הזמן היו בין 4.5 – 2.5 לא"י לד'. אין ידיעה ברורה כמה שילמה הכשרת הישוב בעצמה תמורת הקרקע, אבל ההפרש של כ – 100% לעומת המחיר המקובל הוא גדול מאוד.

ג. לפי התחיקה המנדטורית היה צורך לא רק לקנות קרקע מבעליה אלא גם להגיע להסכם-פינוי עם האריסים המעבדים אותה, על ידי תשלום פיצויים או דרך החלפת אדמות. משום זה מקובל היה מצד הקרן הקימת לקנות אדמות להתישבות יהודית כשהן כבר פנויות מהאריסים הערביים. במקרה זה היא קנתה את הקרקע כשחלק בלבד היה פנוי. אמנם, החוזה כלל התחייבות מצד הכשרת הישוב לפינוי מוחלט עד סוף 1935, אבל הקונה לא עמדה על שום תנאי מפורש, אלא סמכה למעשה על הבטחת החברה.

ד. בהשוואה עם הפרויקט הראשון, עם 6,000 ד‘, מפתיע ההיקף המצומצם של השטח הנקנה שהגיע לשליש מזה בלבד. “מכסת הקרקע ליחידה משקית” היתה בסביבה זאת כ – 100 ד’ ליחידה, ואילו להזורע נקבעו ליחידה 23 ד' במישור ו- ½ 10 ד' בהרים, זו מכסה שהיתה מקובלת אז למשקים אינטנסיביים ביותר. ההנחה היתה איפוא גם שיימצאו מים מספיקים להשקיה מלאה, וגם שהקרקע תהיה מותאמת לצורת-משק זאת.

כיום, במרחק של יותר מארבעים שנה, קשה למצוא תשובות ממצות לשאלות אלו, שלכל אחת מהן היתה משמעות מעשית רבה לקיבוץ. אין למצוא, למשל, בארכיון הקרן הקימת מסמכים המסוגלים להסביר את עצם הקניה הזאת ואת המחירים הגבוהים ששולמו. יש טוענים שחברת הכשרת הישוב הסתבכה באותו הזמן מבחינה כספית, והיה עניין בכך לתמוך בחברה ציבורית בדרך זאת. עובדה היא, בכל אופן, שניגוד האינטרסים בין רצון החברה לדאוג לרוכשים הפרטיים – היא עשתה תעמולה לקרקע ביקנעם מהולנד ועד עיראק — ובין התחייבותה לגבי הקרן הקימת גרם להזורע קשיים רבים.

בקשר לבעיית פינוי האריסים, שלמעשה לא נפתרה עד לסוף 1947, נמצא מכתב של מ. אוסישקין, שלא היתה לו נגיעה ישירה לקניה, ובו הוא דורש להכניס לחוזה לא את סעיף הפינוי בלבד, שלא היה בטיוטה הראשונה, אלא אף “סעיף עבור פיצויים במקרה של אי-מילוי החוזה”. סעיף כזה, כאמור, לא נכלל. על הוויכוח שהתנהל בענין זה מעיד אולי מכתב של י. ויץ אל א. הרצפלד מ-20.4.37 העונה על תביעת הרצפלד לקדם את הפינוי:

“הלא ידוע לך היטב, כי מצד הקרן הקימת היתה דרישה לא לעלות על הקרקע ולא להבטיח את קנייתה, אלא בתנאי שתחילה תימסר האדמה מפורזת וחפשית מאריסים, ואתה היית בין המקילים וסומכים על הודעת חברת הכשרת הישוב שהכול יהיה בסדר…”

מכל מקום, מכל הוויכוח הזה לא נמסר לקיבוץ הזורע ולא כלום. כל חברי הזורע, שטיפלו בשנים הראשונות בעניני הקרקע של הקיבוץ, אחידים בדעה שלא זו בלבד שלא נמסר להם על הוויכוח שהיה, אלא שלא היה כלל מי שהעיר להם שקיימת בעיה כזאת.

3    🔗

שטח יקנעם הכולל התחיל בצד המערבי של מדרוני הכרמל ונמשך כ – 3 ק"מ מזרחה, עד לגבול הכפר אבו-זריק דאז. מצפון הגיע עד לנחל קישון, ומדרום נכנס עמוק לשטח הררי. הקרן הקימת רכשה את הקרקע להזורע ולמחלקה הגרמנית בקצה המזרחי של הגוש, בשעה שהיה כבר ידוע שנמצאו מים בכמות ניכרת לרגלי הכרמל. מים אלו היו מיועדים, כמובן, להתישבות הפרטית.

יש סברה שמיקום הקיבוץ נקבע לפי דרישת מוסדות הבטחון, למען הגן על שטחי ההתישבות הפרטית לצד מזרח. נשאלת השאלה, מה היה המידע שבידי הקרן הקימת ביחס לטיב הקרקע ולמקורות המים שהיה בו כדי להצדיק גם את המחיר הגבוה וגם את מכסת הקרקע הקטנה. באותה תקופה של 1933/34 יצאה חברת “רסקו”, שהיה עליה לבצע את התישבות המעמד הבינוני של יהודי גרמניה, בפרויקט-מכירה המתאר את השטח בצבעים ורודים:

“תנאי יסודי שני להצלחת המשק הוא, שמבנה הקרקע וצורתה הטופוגרפית יתאימו לחקלאות אינטנסיבית ושיהיו בה מים בשפע לגידולים אינטנסיביים — ואף בזה עומדת יקנעם בשורה הראשונה: קרקע — מטיפוס קרקעות העמק הקלות המתאימות באופן מצויין למטעים ולכל מיני גידולי שלחין; ומים יהיו בה להשקאת 25 דונם — תופעה יחידה במינה בהתישבות הא”י במשקים מעורבים…"

בקשר לתיאור זה מצאנו תזכיר של פרופ' פיקרד מ – 28.11.33 הכולל ביטויים כמעט מקבילים:

“מבחינה טופוגרפית, רוב השטח (ז.א. קווי הגובה) מאוד מתאים להשקאה. שטח אדמה זה, בהשוואה לרבים מאוד מהמשקים ביתר העמק, יש לכנותו טוב מאוד… נוכל להתחשב בכמויות שופעות של מים…”

למרבה הצער מתייחס תזכיר זה לשטח “יוסף בק”, אשר היה, כאמור, במרחק כשישה ק“מ מגבול שטח יקנעם. בכל התיעוד הרב שנשאר גם בארכיון של הזורע וגם בארכיון הציוני המרכזי לא נמצא כל רמז לכך שנעשתה בדיקה כלשהי של תכונות השטח הנקנה על ידי הקרן הקימת לפני הקנייה. לעומת זאת נמצא דו”ח של ועדת מומחים שבקרה ביקנעם ב – 10.4.35, ז.א. אחרי הקניה עצמה:

“אדמת המישור: זוהי אדמה כבדה שאיננה ראויה אלא לגידולי פלחה בלבד…” “האדמה ההררית מדרונית היא משופעת ויחד עם זאת מרובה בסלעים באופן שהיא אינה באה בחשבון אלא לייעור בלבד…”

ועדה זאת, שהשתתף בה גם א. הרצפלד וגם מומחי מחלקת ההתישבות של הסוכנות, לא סיכמה אלא מה שכל אדם בקי במידה מינימלית היה מסכם בימים ההם. לפיכך מסקנה הכרחית היא שהקרקע נקנתה מבלי שנעשה אף נסיון מינימלי לראותה ולהעריך את ערכה וייעודה.

שאלת מקורות המים — שקבעה למעשה את היקף הקרקע הדרושה לקיבוץ שהיה צריך להקיף 70–60 יחידות משק — נשארה פתוחה בעת חתימת החוזה. זו היתה השאלה היחידה שחוסר פתרונה נתן לקרן הקימת רשות לסגת מן הקנייה עד יולי 1935. סיכום פנימי של הנהלת הקרן הקימת מ – 22.1.35 אומר:

“בתנאי שיימצאו מים בקרקע במידה שאפשר יהיה להשקות 40% מהקרקע, תהיה יחידת-השטח המשקית למשפחה מתישבת 25 – 30 ד'. אם לא יימצאו מים בקרקע — יש הזכות לקרן הקימת להסתלק מהקניה עד 1.7.35”.

מעניין בהקשר זה מכתב בציון “סודי” שנשלח מהנהלת הקרן הקימת ב – 11 אותו חודש למהנדס של הקרן בחיפה, שבו נאמר בין היתר:

“נבקשך להשיג אינפורמציה בקשר עם שאלת המים באדמת יקנעם… מהו מצב הקידוחים שעשתה חברת “יקנעם”? האם מצאו מים בהם אם לאו, ואם מצאו הרי מעניין אותנו כמה מצאו…”

מכל מקום כללה ועדת המומחים בדו"ח שלה מ – 10.4 חוות דעת ברורה אף ביחס לשאלת המים:

“דרושים למכסת הקרקע ל – 70 יחידות כ – 400 אלף ק”מ מים, ז.א. 1000 ק“מ לשעה… רק בקו הגבול המערבי העובר לרגלי הכרמל יש תקווה למצוא מים בכמויות מספיקות… הקידוח שנעשה באמצע האדמה בקירוב לשטח של הקרן הקימת לא נמצאו מים כלל וכלל, גם כשירדו לעומק של 400 מ'… מתוך כך מטילים ספק גם ביחס לשטח של הקרן הקימת אם מים מצויים שם…”

סקר שטחי שבוצע על ידי פרופ' פיקרד באדמות אלו בסוף יוני 1935, קיוה לכ – 50 ק“מ מ”ק/ש ממעינות, ומקידוחים בשטח זה:

“לפחות 150 מ”ק/ש".

ז.א. הרבה פחות מהכמות הדרושה. למרות זאת הודיעה הנהלת הקרן הקימת במכתב מ – 10.7.35 לחברת הכשרת הישוב:

“הננו מודיעים לכם בזה כי אין אנו מסתלקים מקניית השטח של 1520 ו- 2000 ד' ביקנעם”.

4    🔗

אי אפשר לדעת היום את השיקולים והחישובים שהניעו את המוסדות הלאומיים לפעול כפי שפעלו. הפעילים הראשיים בענין זה אינם כבר בחיים, והתיעוד בארכיון הקרן הקימת חסר כל חומר על דיונים וויכוחים פנימיים שגם התנהלו.

מה שנוגע למתיישבים הצעירים, מצבם החמיר עתה מצדדים שונים. היה עליהם להיאבק על המשך פינוי הקרקע עם חברת הכשרת הישוב שהיתה אחראית לכך, אך מבלי שהיה להם כל מעמד חוקי בנושא. הרי כספם הועבר לרשות הקרן הקימת וזו היתה קונת האדמה. הם היו תלויים, איפוא, בנכונותה של הקרן הקימת ללחוץ על הכשרת הישוב.

בעיית הפינוי הסתבכה עוד במידה נוספת על ידי שאלת תיכנון-הנקודה. בניגוד למקובל אף בימים ההם לא נעשה מראש כל נסיון לוודא את מיקום הקיבוץ עצמו, “המחנה”, מה גם את מקומן של שתי הנקודות המתוכננות, עם זו המיועדת להתישבות המעמד הבינוני. ועדה התישבותית-בטחונית שבאה באביב 1936 לקבוע את מיקום הישובים, מצאה שמסיבות בטחוניות ותיכנונית קיימת אפשרות מעשית אחת בלבד, והיא בשטח שבין כביש חיפה-מגידו ובין הגבעות המתחילות במרחק קטן מהכביש. אך לא זו בלבד שבשטח הזה לא היה מקום לשני ישובים, היה זה שטח שבו נמצאו בתים, מטעים, והגורן של הכפר קירה-וקמון, אלה האריסים שעיבדו את אדמות יקנעם. ברור היה שדווקא אדמות אלו לא יתפנו לפני שפונה הכפר עצמו. ואילו הבעיה המכרעת בשביל הזורע היתה, שעובדה אמנם תכנית של נקודה ושל בנויה, אבל לא הייתה לקיבוץ כל אפשרות לבנות בהתאם לתכנית זאת, כי הקרקע לא פונתה.

בעת העליה למקום ההתישבות, ז.א. להקמת המחנה הארעי, עמדה לרשות הקיבוץ “מגבת” צרה בעלת רוחב של כ – 60 מ' בגבול המזרחי של כל גוש יקנעם. אהלים, צריפי-עץ וצריפי-פח הוקמו על כ – 12 ד‘, שלפי תכנון הנקודה לא באו בחשבון לבניה קבועה מסיבות טופוגרפיות ובטחוניות גם יחד, ואילו יתר השטח המיועד להקמת הקיבוץ, כ- 100 ד’, היה עדיין בידי האריסים הערביים.

למעשה התחיל הקיבוץ כבר בספטמבר 1935 לעבד אדמות ביקנעם, לפי דרישה מפורשת של הכשרת הישוב, שהיתה כנראה מעונינת שהקיבוץ יעלה על הקרקע לפני המתישבים הפרטיים. נמסרו לקיבוץ כ – 1250 ד' במישור, אך בחלקות מפוצלות בין אדמות האריסים. לא היתה כל אפשרות לעריכת תכנית-עיבוד מסודרת, לא ניתן להכיר את תכונותיהן המיוחדות של האדמות, ולא נמסר לקיבוץ שטח שהיה בא בחשבון להתחלה של עיבוד אינטנסיבי בהשקאה.

הקמת המחנה הארעי התחילה ב – 15 באפריל 1936, וב – 19 ח.ז. פרצו המאורעות. כנראה שהם באו למוסדות כהפתעה, כי מבחינה בטחונית היה הקיבוץ החדש במצב קשה ביותר. היה זה ישוב מבודד, מוקף כפרים ערביים, כאשר מחנהו חשוף ופתוח להתקפות מהגבעות השולטות עליו משלושה צדדים. לא הוצעו להזורע ולא תוכננו כל אותם הסידורים הבטחוניים שאחזו בהם בעליה על הקרקע של קיבוצי “חומה ומגדל”, שהתחילה חודשים אחדים מאוחר יותר.

תנאים כאלה היו ממש בבחינת גירוי לפורענות. ההתקפה הרצינית הראשונה על הקיבוץ היתה ב – 20.6 ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשניה כחודש מאוחר יותר. במשך השנים 1936 – 1938 הותקף הזורע יותר מעשרים פעמים, בחלק עם נסיונות חדירה וכיבוש רציניים. במשך חודשים גרו יותר משישים חברים במרוכז בצריף-הפח של הנגריה שבוצר באופן ארעי, אך לא ניתן להקים על שטח זה אפילו בנין-בטחון אחד.

שאלת הפינוי נעשתה, איפוא, לא בלבד לבעיה מכרעת לבנית המשק, אלא אף לבעיה חיונית ממדרגה ראשונה מבחינת הבטחון. המשטרה הבריטית דרשה, לפנות את המקום שלפי שיקולים אוביקטיביים אי אפשר היה להגן עליו. העולים החדשים, חברי הזורע, סירבו לעזוב את המקום, על אף כל הבעיות החמורות שנתגלו עכשיו.

5    🔗

ימים אחדים אחרי שמחת העליה לנקודת ההתישבות בלבד מתחילה תקופה קשה מאוד להזורע. בזו אחר זו נתבדו כל הציפיות שעליהן היתה בנויה תכנית ההתישבות. ראשית נתאמתה במידה מלאה חוות הדעת של ועדת המומחים כי זו קרקע כבדה מאוד שבאה בחשבון לפלחה בלבד, ואף בפלחה היו יבולים נמוכים. לגידולים אינטנסיביים לא היה שטח מתאים ולא היו מים, נסיון קידוח נוסף הכזיב. יחד עם זאת היה הכרח להעביר את שאר הקיבוץ, לרוב חבירות, מחדרה, גם מכיון שלא היתה שם עבודה וגם כדי לאחד את המשפחות. הילדים הראשונים נולדו לקיבוץ בתנאים קשים מאוד. מחוסר אפשרות תעסוקה במקום לא היתה ברירה אלא לשלוח פלוגות-עבודה למרחקים, לעבודה בנמל, בכבישים ובעבודות ציבוריות אחרות, ואף “פלוגת בחורות” לעבודה בתור עוזרות-בית בחיפה. אם נזכיר שבתקופה הזאת לא היה כבר לאידיאולוגיה המקורית משקל בתור כוח מניע, הרי נשאלת השאלה מה היו הכוחות שמנעו בעד התפוררות, בתקופה זאת שארכה לפחות שנתיים וחצי. לדברי חברים היו אלה גם הרצון שלא לעזוב את הקיבוץ בשעתו הקשה וגם הקשר החזק למפתיע דווקא למקום הזה. גורם נוסף היה ללא ספק זה שלא היתה לכל החברים מודעות מלאה על מצבם האמיתי.

מהחודשים הראשונים של 1936 ועד לסתיו 1938 מתנהל משחק מוזר ורב-צדדי על המשך פינוי הקרקע. נציגי הזורע מנסים כל הזמן להפעיל את הקרן הקימת, וכשנתקלים בכעין הססנות מוזרה, פונים שוב ושוב לאישים בעלי השפעה, מאברהם הרצפלד במרכז החקלאי לאל. קפלן בהנהלת הסוכנות, ומברל כצנלסון למשה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית. בעקיפין נכנסים לשאלה הזאת אף מושלי המחוז הבריטיים, והנהלת הקרן הקימת בגרמניה.

ואילו חברת הכשרת היישוב משחקת משחק מורכב ודו-משמעי, על אף העובדה שד“ר רופין, הוא היו”ר של מועצת המנהלים שלה, והוא רוצה לעזור לקיבוץ. מצד אחד מסביר י. חנקין כי הוא עושה את הכל למען קדם את הפינוי, והקשיים הם אוביקטיביים. מהצד השני נודע לקיבוץ שוב ושוב מפי הנציגים המקומיים של החברה שקיבלו הוראה שלא לטפל כלל בענין הזורע. ולא רק זאת, אלא ידוע לקיבוץ באופן מוסמך שאריסים מוכנים לפנות את האדמות, אבל חנקין מסרב להקציב את הסכומים הלא-גדולים הדרושים לכך. החברה היתה מעוניינת בראש וראשונה בפינוי האדמות של המתישבים הפרטיים, כי בכך היתה לה לא רק אחריות כספית אלא גם האפשרות למכירות נוספות.

על משא ומתן ממושך זה קיים תיעוד רב, וכאן ניתן דוגמאות אחדות בלבד. ב – 17.1.37 כותב הזורע להנהלת הקרן הקימת:

“לפני שבועיים הופיע במקום בא כוח חדש של חברת הכשרת הישוב. הצלחנו לשוחח אתו והוא סיפר לנו שהחברה אינה רוצה להראות לערבים שהיא מעונינת בהמשך מסירת הקרקע והיא רוצה לחכות עד שהערבים יפנו אליה. הוא הוסיף שגם הוא אינו רוצה לצאת מכלל זה בשביל שטחי הנקודה, אפילו לא בשביל שטח קטן שיאפשר לנו הקמת המחנה הפרוביזורי…”

כחודש מאוחר יותר, ב - 24.2.37, כותב י. חנקין בשם הכשרת הישוב להזורע:

"קבלתי מכתבכם מ – 14.1 ש.ז. הייתם אצלי 3 פעמים ועניתי לכם שעד שלא ייגמר הענין הראשון של חילופי קרקעות לא נוכל להתחיל בדבר שני. הענין הראשון של החליפין עם הממשלה צריך להיגמר בימים אלה.

בבקשה שתהיה לכם סבלנות, אחרי שקבלתם כ – 1,400 ד' במישור, 70 ד' בשביל הבנינים, והקרקעות בהרים, מים, אור, וכביש, יש אפשרותכם להזדיין בסבלנות ולחכות עד שנגמור את עניני החליפין שאנו עובדים יום-יום בהתאמצות מעל לכוחותנו, וזה עולה לנו בדמים רבים. בארץ נחוצה סבלנות, ועוד לא סבלתם. לאנשים שאין להם סבלנות אין מקום בארץ-ישראל.

אין אפילו צל של ספק שחנקין ידע על מצבו של הקיבוץ מבחינה משקית ובטחונית גם יחד. וודאי שאף לא נעלם מעיניו שהחברה התחייבה לפנות את האריסים עד סוף 1935, ז.א. יותר משנה לפני כן. אך למעשה היה משחקה של החברה מורכב עוד יותר.

6    🔗

לפי התחיקה המנדטורית היה פנוי של אריסים זקוק לאישור מושל המחוז אף במקרים של הסכמה משני הצדדים. מהצד השני היה מושל המחוז מורשה להוציא צו על פינוי במקרים שהדבר נראה לו הכרחי. “הענין הראשון” במכתבו של חנקין התיחס לפינוי 1,800 ד' אדמות פרטיות, ולא היה קשור כלל לשטחי הקק“ל. אך קשר זה התברר להזורע בצורה מפתיעה. דו”ח על ביקור מושל המחוז קיט-רוז' ב- 17.8.37 מספר:

"מר קיט-רוז' התענין מצידו תיכף בתכנית הנקודה. אנחנו הסברנו את תכנית קאופמן, והוספנו לשם זהירות שיש גם תכנית שניה יותר מצומצמת עם ויתור על הגורן הערבי. מר קיט-רוז' אמר שהוא רואה סתירה בין הצעות החברה בענין המושבה יקנעם ובין צרכי הנקודה שלנו. כדי לבאר את הדבר הוא היראה לנו מפה שבה היו מצויינות הצעות החברה ואשר הוא עומד לאשרן.

באופן כזה התברר שרוצים להשאיר את השטח המיועד לנקודתנו לאריסים הערביים לזמן בלתי מוגבל, כעין פיצוי. מר קיט-רוז' ציין את זה כ“אדמה ערבית מיועדת ליישוב ערבי”. להלן התברר מתוך המפה שחברת הכשרת הישוב לא הציעה למושל לפנות אף דונם של אדמת קק“ל, ובו בזמן היא דרשה ממנו לפנות שטחים בשני הצדדים של המושבה לשם התרחקות מהבנייה, וגוש של 1800 ד' במישור מול הישוב…”

נתגלתה, איפוא, במקרה הכוונה שעמדה אחרי רצון החברה לגמור קודם את “הענין הראשון”. אילו היתה מתבצעת תכנית זאת, היתה נגזלת בכך לצמיתות האדמה היחידה שמבחינה מעשית באה בחשבון לבניית הקיבוץ — אותו שטח עליו עומד היום קיבוץ הזורע. לא היה נראה באותה התקופה אפילו צל של סיכוי לפינוי אדמה שנקבעה בדרך זאת ל“אדמה ערבית המיועדת להתישבות ערבית”.

וכדי להשלים את התמונה, יש להוסיף שאנשי הזורע שמעו על ביקור מושל המחוז במקרה בלבד, והורשו להשתתף בו לאחר שנאסר עליהם במפורש לדבר עם המושל על עניני הקיבוץ, ולולא רצונו של קיט-רוז' לראות את מקום המתישבים החדשים לא היה מגיע הזורע לידע הזה. למעשה לא נתגשמה תכניתה של החברה מתוך קשיים פוליטיים כלליים, אלא כעבור כשנה.

בינתיים נעשה המצב הבטחוני כה חמור עד שהקיבוץ היה נאלץ לפעולה עצמית. עוד לקראת סוף 1936 הוא “כבש” כ- 20 ד' סמוכים למחנה, ז.א. גידר את השטח במשך לילה אחד. פעולה זאת נעשתה בהסכמת המוסדות הלאומיים, והיא איפשרה לפחות לבנות בית-בטחון.

למרות טענתה של הכשרת הישוב שהמפריע לפינוי הוא “כוח עליון” בלבד, נודעו לקיבוץ פרטים אחרים שהעידו על כך שבסופו של דבר לא התקדם הפינוי מסיבות כספיות. ב – 31.5.37 כותב הזורע אל הח’אל. קפלן ז"ל בין היתר:

“התאמצויות מיוחדות, ביחוד כספיות… לא נעשו על ידי הכשרת הישוב בנימוק שלא להגדיל את תאבון הערבים. החברה נקטה בעמדה זאת אפילו במקרים שהאריסים הערביים היו מוכנים מצדם הם להחליף קרקעות… בהתחלת דצמבר 1936 הודיע מושל המחוז לחברה כי החוכרים הערביים ביקנעם מוכנים להחליף קרקעות לשם ריכוז…”

ושוב כותב הקיבוץ כעבור חודשים מספר, באוקטובר 1937:

“… הורדת האריסים מאדמות הקרן הקימת היא לפי דעת הבקיאים מתוך המשקים השכנים וגם לפי דעת נציגי החברה עצמה יותר קלה מבכל שטח אחד ביקנעם. אפילו האריסים הערביים בעצמם פנו כמה וכמה פעמים להכשרת הישוב לתת פצויים או שטחים אחרים מחוץ לשטחים שקיבוץ הזורע מעבד…”

ואילו תזכיר הקיבוץ מ – 6.6.38 מספר:

“… הוגשה למר חנקין על ידי בא כוח החברה ביקנעם תכנית על פינוי שטח הנועד להקמת נקודתנו; בידי החברה היתה כבר הסכמת האריסים הערביים לפנות את השטח תמורת פצויים בסך כ – 100 לא”י, אך מר חנקין דחה את ההצעה הזאת. מאז נפסק כל מו“מ נוסף בדבר אדמת הקרן הקימת…”

המדובר היה בשטח של כ-80 ד', וכך היה מגיע הפיצוי לכלירה ורבע לדונם. מבחינת המחיר ששולם לחברה עבור הקרקע מצד הקרן הקימת, לא היתה מפסידה החברה אף בתשלום כזה. אך למעשה לא הוצגה הבעיה מצד החברה אף פעם בתור בעיה כספית, אלא בתור בעיה “פוליטית” בלבד.

7    🔗

בינתיים גבר, אמנם, הלחץ על חברת הכשרת הישוב. הנהלת הקרן הקימת נקטה סו"ס בקו תקיף יותר, אחרי שגם קיבלה מכתבים מגרמניה שאי-מילוי ההתחיבויות כלפי הזורע מזיק למגביות, גם הקיבוץ הודיע שאינו יכול להישאר לאורך זמן בתנאים אלה.

המחלקה המדינית, ז.א. משה שרתוק, נכנסה בתור גורם שהיה דרוש לחברה כדי להעביר את תכניתה הגדולה אצל השלטונות הבריטיים, ושרתוק דרש לכלול בתכנית את הצרכים הדחופים ביותר של הזורע, ז.א. פינוי של כ – 50 ד' לבנית הנקודה, וכ – 200 ד' בקרבה לשטח אינטנסיבי. בהסכמת מושל המחוז בוצעה התכנית בספטמבר 1938. ואמנם, למעשה לא נפתרה אז בעית הפנוי אלא לצרכים הראשוניים, לתקופה של שנים מספר, בלבד. סופה הגיעה רק תשע שנים מאוחר יותר, כאשר בעת התקרב צבא קאוקג’י, בנובמבר 1947, עזבו תושבי הכפר הערבי בן-לילה את המקום. למעשה הם קיבלו קרקעות אחרות בגליל המערבי ויושבים שם עד היום.

ואמנם, עם סיום פרשת הפינוי החיוני ביותר התחילו בשביל הקיבוץ לעלות על פני השטח הבעיות היסודיות יותר. לקראת סוף 1938 כותבים שני חברים מרכזיים במשק:

“השאלה היא אם אנו יכולים להתקיים על השטח הזה… נשאל את עצמנו: מה היתה כוונתם של המוסדות המיישבים בשעה שקבעו את היחידה הקטנה הזו בשבילנו? נזכור נא שהתישבנו הודות לכסף בגרמניה, ובכסף זה קנו — לפי דרישתנו המפורשת — אדמה בשבילנו. לא שאלו אז כמה אדמה נחוצה באיזור שלנו ובתנאיו לקיום משפחה, אלא נקודת המוצא היתה: הורקלויטה נתנו לקרן הקימת כסף ובעד הכסף הזה קנו אדמה. ברור שלא התכוונו מעולם ליישב 60 משפחות, אלא למלא את ההתחיבות הכספית, והראיה: עד היום הזה עוד לא תיכננו שום תכנית משקית בשבילנו.”

למעשה רק עתה, שלוש שנים אחרי שהתחילו לעבוד ביקנעם, יכלו חברי הזורע להתחיל להיאבק עם הבעיות היסודיות של התישבותם: חוסר קרקע, חוסר מים, תנאי הקרקע הקשים במיוחד השונים מהמקובל בסביבה, בעמק יזרעאל. אל קשיים אלה נוספו אחרים:

חוסר הידע המקצועי שלהם, חוסר נסיון ממשי בכלל על צורת-משק המתאימה לתנאים ביקנעם, חוסר הון מספיק להשקעות הגדולות שיש עכשיו לבצען — ויחד עם זאת המשך ההכרח בהשקעות ארעיות ובזבזניות, משום שאפילו עתה ניתן לתכנן ולמקם חלק מההשקעות בלבד.

הקטע המצוטט הוא טיפוסי למה שמתבטא באופן דומה בתיעוד אחר של הקיבוץ, ושני קווים הם הבולטים: מצד אחד חוסר אשליות לגבי תיפקודם והתנהגותם של המוסדות הלאומיים, ומהצד השני החלטה נחושה להישאר במקום, לבנות ולפתח את הקיבוץ על אף התנאים הקשים. מעניין שאין למצוא ביטויים של הטלת אשמה על מישהו בחוץ או בפנים, או על כך שהתנהגו כלפי הזורע אחרת משהתנהגו כלפי התישבות קיבוצית כל שהיא באותה התקופה, להיפך: פה ושם היתה הרגשה שההתפתחות המיוחדת הזאת היא בבחינת “עונש צודק” להזורע, מפני שרצו להגיע מהר יותר להתישבות ממה שניתן לקיבוצים אחרים, ואף סיפוק מסויים שבכך בוטל למעשה היסוד למה שעלול היה להפריע לקבל את הזורע כ“אחד מן השורה” בכלל הקיבוצים.

 

כיצד נבנה משק קיבוצי    🔗

1    🔗

התישבות חקלאית חדשה הנה תופעה היסטורית עתיקת-ימים המלווה את תולדות האנושות משלב התרבות של צייד ונדידה ועד ימינו. המיוחד בהתישבות החקלאית של ימינו הוא שזאת התישבות מודרכת, מתוכננת ולרוב אף ממומנת על ידי המדינה. מפעולת ההתישבות עצומת הממדים בשטחים במזרחה של בריה"מ, דרך תכניות ההתישבות הגדולות בהולנד ובמצרים ועד למה שמתרחש כיום בעיקר בארצות שונות של דרום-אמריקה, בולטים בתקופתנו שני קוים של מגמות ההתישבות החקלאית החדשה: גם להקל על מחסור-הקרקע לעיבוד של חקלאים, וגם להוסיף תוצרת חקלאית, בין אם זה מזון בין אם אלה צמחים לעיבוד תעשייתי. אוכלוסית העולם גדלה בקצב הדורש גידול מהיר ורב מאוד של הייצור החקלאי, ואילו בארצות רבות קיימת אוכלוסיה חקלאית ותיקה שמחוסר קרקע אינה מוצאת אפשרות פרנסה מספקת.

טבעי הוא שמתכנני ההתישבות החדשה רוצים לבנות בשטחים החדשים חקלאות מתקדמת יותר ופוריה יותר מהחקלאות הוותיקה, שקשה לשנות את מסורתה ואת המבנה המוסדי שלה. האמצעי העיקרי הוא באינטנסיפיקציה דרך השקיה, ויחד עם זאת דרך הדרכה חקלאית. המדינה קובעת למעשה את מבנה המשק באמצעות הקצאת כמויות קרקע מסויימות, על ידי מימון ממלכתי של ההשקעות, ולא פעם על ידי הנהגת צורות שונות של קואופרציה. אך עובדה היא שרבות מתכניות ההתישבות המתוכננת הזאת הכזיבו בתוצאותיהן. בחירה בלתי מוצלחת של המתישבים החדשים, הקצאת קרקע בלתי מספקת, אי-הידיעה של תנאים אקלימיים וחקלאיים מיוחדים, חוסר מימון מספיק, ניתוק המנגנון החקלאי-מדעי מעבודת השדה והדרכה ביורוקראטית — כל אלה וגורמים נוספים גרמו לעתים קרובות לאכזבות קשות.

ההתישבות היהודית בישראל שייכת לתקופה המוקדמת של שיטה חדשה זאת של התישבות מודרכת, כשתחילותיה בפעולה פילנטרופית של “נדבנים” פרטיים ומאוחר יותר, מהשנים הראשונות של המאה הזאת, היא בוצעה בתור “התישבות לאומית” בהנהלת המוסדות הציוניים, ובשלושים השנים האחרונות בלבד מתוך שיתוף בין הסוכנות היהודית ומנגנונה של מדינת ישראל. כמה קווים יסודיים הפרידו בין ההתישבות הלאומית בתקופה הנדונה כאן, בשנות השלושים והארבעים, ובין כמעט כל נסיון התישבותי אחר בעולם. ראשית, המתישבים החדשים לא היו חקלאים כי אם אנשי ערים ועיירות, רחוקים ברובם המכריע מדורי-דורות מעבודה חקלאית. שנית — ההתישבות החדשה נתבצעה בארץ בעלת חקלאות עתיקה, אבל מנוונת ומפגרת במשך מאות רבות של שנים. חבל ארץ שבתקופה העתיקה נתן מחיה לכמה מיליוני בני-אדם, הספיק בתחילת המאה הזאת לקיום מינימלי ביותר בלבד לכמחצית המיליון של תושביה. גורם שלישי חשוב היה זה שגם המתישבים החדשים וגם המנגנון המנהל והמתכנן את ההתישבות היו מהגרים מאירופה, שבמידה שהיו כלל מעורים בעניני החקלאות רגילים היו לחקלאות אחרת מיסודה, שנוצרה וגדלה בתנאים אקלימיים וגיאוגרפיים אחרים. לכך יש להוסיף שארץ-ישראל מצטיינת בגיוון מיוחד במינו בתנאים חקלאיים, כשלא פעם כמה עשרות קילומטרים בלבד מפרידים בין אקלים אירופי ואקלים סובטרופי, בין סביבה שבה קובעת קרבת הים ובין סביבה שבה מכריעה קרבת המדבר. יש להוסיף על כך את השפעת ההזנחה הממושכת מצד האדם, את החשיפה הכמעט מוחלטת של הארץ מיערותיה הטבעיים ואת הפיכת חלק העמקים הפוריים לביצות. האבנים שנתגלגלו מהגבעות החשופות לשדות שימשו לאדמה כיסוי בימי הקייץ הלוהטים ולא הפריעו למחרשת המסמר של הפלח הערבי, אבל הן הפריעו מאוד לשיטות העיבוד שבאו מאירופה.

2    🔗

במשך שנים רבות נאבקה ההתישבות היהודית על “טיפוס משק חקלאי” שהוא גם מתאים לתנאים של הארץ וגם מתקדם יותר ממשק-הפלח המפגר. הובאו מאיזורי אירופה שונים דגמים רבים, ממשק הפלחה של האיכר הרוסי ועד למשק-הגפנים שבדרום צרפת, ואת דגמי המשק המעורב בארץ למדו אצל משקי הטמפלרים הגרמניים שקמו בארץ בסוף המאה ה- 19. אבל בגלל השוני העצום בין האיזורים ואף בין מקום למקום לא היתה למעשה אפשרות אחרת מאשר לפתח כל מקום של התישבות חדשה בדרך “ניסוי וטעייה” אותה צורה של משק המתאימה לו ביותר. אם מקובל היום לראות את ההתישבות היהודית החקלאית כהתישבות “מתוכננת”, הרי במציאות עובדו והוצעו אמנם תכניות של גידולים והרכב המשק, אבל במציאות הן עמדו לעתים רחוקות בלבד במבחן ההגשמה. לא היתה זאת דווקא אשמת המתכננים, או של אנשי המדע שפעלו בתחום זה, כי אם גם הידע הקיים על התנאים השונים ואפשרויותיהם, וגם רמת הידע הכללי במדעי החקלאות באותה תקופה, לא היו מספיקים כדי לחזות מראש את הניתן לבצע במקום התישבות מסויים.

מכאן שחלק מכריע בפיתוח המשק החקלאי נפל על שכמו של המתיישב עצמו, מעל ומעבר לתפקידי הביצוע. ואילו המתיישב הזה לא היה, כאמור, חקלאי “מבטן ולידה”, אלא למד את מלאכת החקלאות בתוך ובמשך העשיה עצמה. יש מומחים הטוענים כי בזה דווקא היה יתרון למתישב החקלאי היהודי, כיון שלא היה כבול בדפוסי עבודה והרגלים שירש מאבותיו. אבל אין כל ספק שחוסר הידע הבסיסי עלה במחיר גבוה למדי. עוד מהקבוצות הראשונות סופר כיצד ניסו לנטוע עשרות סוגי גפנים בזה אחר זה — ולא הצליחו. תולדותיו של כל משק חקלאי בארץ, ובמיוחד תולדות כל משק קיבוצי, מלאים סיפורים על נסיונות שעשו וזנחו שוב. למעשה הפך כל קיבוץ לתחנת-נסיונות בזעיר אנפין. הרמה הגבוהה של שיתוף בין מחקר מדעי, הדרכה חקלאית וציבור החקלאים שאליה הגיעה החקלאות הישראלית, נוצרה והתפתחה על בסיס הצרכים האוביקטיביים וטיפוס של חקלאי הרוצה בחידושים ובפיתוח משקו.

חלק חשוב ולעתים מכריע היה בכך לקיבוץ, אותה צורת משק וחברה שפיתחו חלק מהמתישבים. לא היתה זו צורה שהונהגה מלמעלה, כמו הקולחוז בבריה"מ, הקומונה החקלאית בסין או צורות קואופרציה בארצות פיתוח שונות. להיפך, המוסדות המיישבים התייחסו לקיבוץ במשך זמן רב בהתנגדות או לפחות בחשדנות ואי-אמון, ובמשך עשרות שנים הם העדיפו באופן ברור את צורת מושב-העובדים המבוסס על קואופרציה בין משקים משפחתיים. בתקומת צורת הקיבוץ ובהתפתחותו היו שותפים גורמים רבים, רעיוניים וחברתיים. אבל אין צל של ספק שלא היה קם הקיבוץ ולא היה מתפתח ללא התאמתו המיוחדת לטיפוס מסויים של מתיישבים ולתנאי הארץ גם יחד. כפי שטבעי היה לחקלאי בצפון אמריקה לבנות את חוותו באיזורים החדשים בנפרד משכנו ובאמצע שדותיו, כך היה זה טבעי יותר ליוצא עיר או עיירה היהודי להתאחד עם אחרים כדי לשתף אתם פעולה במבצע הגדול והחדש של הקמת משק חקלאי. דרך הקואופרציה בצורות השונות ביותר היא המציינת את תהליך התהוותו של הישוב היהודי בכלל ושל תנועת ההתישבות בו במיוחד.

בעוד שקיימת היתה בתחילת המאה הזאת נטיה מסויימת ליצירת קומונות בארצות שונות, לא היתה קיימת כל דוגמה למשק חקלאי קולקטיבי כפי שהתפתח בקיבוץ. אותם יסודות-מבנה של המשק הקיבוצי, שנתהוו כבר שנים מעטות בלבד אחרי יסוד הקבוצות הראשונות, כגון הצירוף בין עבודת³ המשק החקלאי-העצמי ופרנסות אחרות, ניהול כולל של משאבי המשק בכוח-אדם ובהון ביחד עם עצמאות אופראטיבית של ענפי העבודה והפרנסה, ומבנה דימוקראטי המשאיר לאסיפת החברים את ההכרעה בפרטי הדרך הכלכלית וחקלאית — כל אלה ואחרים היו חידושים שנוצרו בקיבוץ, והם מבדילים עד היום בינו ובין צורות חקלאיות קולקטיביות בארצות אחרות.

3    🔗

שנות השלושים הן התקופה שבה התחילה שוב תנופה התישבותית-קיבוצית רבה, לאחר תקופת המשבר הארוכה של שנות העשרים. ירידת מחירי התוצרת החקלאית הממושכת מנעה מהמשקים כל אפשרות לפרנסה מתקבלת על הדעת, ומצבם של המוסדות המיישבים היה כה חמור עד שבתקופה מסויימת נתקבלו המחאותיהם על חשבון הלוואות-ההתישבות מהסוחרים כמעט ברבע בלבד מערכן הנקוב. המצב הכלכלי בארץ השתפר בתחילת שנות השלושים, ועם גידול העליה שבחלקה היתה בעלת אמצעים, התחילה גאות כלכלית קצרה שאמנם דעכה כבר באמצע העשור. שנות ההתישבות הראשונות של הזורע היו שוב שנים שבהן רבה היתה האבטלה בארץ.

מצב כלכלי זה השפיע על הקיבוץ בעודו בחדרה, לפני התישבותו. על מצבו החומרי מעידה העובדה שההוצאה הכוללת ל“יום קיום” היתה כ – 4 גרוש, בשעה שהשכר היומי המקובל לפועל חקלאי היה כ – 25 גרוש, ואף-על-פי-כן לא הצליח הקיבוץ לסיים שנה ללא הפסד. קשה היה המאבק על כל מקום עבודה, ורבים היו הימים שבהם הועסקו בחורים צעירים ובריאים בכביסת לבנים, בתיקון גרביים או ביישור מסמרים משומשים, כי לא הושגה בשבילם עבודת-חוץ מכניסה. חוסר נסיון וחוסר מיומנות של העולים הצעירים בכל עבודה גופנית וחוסר זריזות עסקית נתנו את אותותיהם בכל התחומים של פרנסה עצמית.

מובן שמצבו הכלכלי הבלתי משביע רצון של הקיבוץ הצעיר בחיי “קבוצת פועלים להתישבות” במושבה חדרה עוד הגביר את הגעגועים להתחלת ההתישבות הממשית ולבנייה של משק עצמי. ואולם, המעבר היה ממושך וקשה בהרבה ממה שחלם הקיבוץ. במקום ההתישבות החדש היתה בהתחלה עבודה בחקלאות לכמה טרקטוריסטים בלבד, והקבוצה ביקנעם יכלה לגדול רק במידה שנמצאה לה עבודת-חוץ. סיכום-העבודה של הזורע ברבע השנה אפריל-יולי 1936 מראה שבתקופה הזאת שבה עלה הקיבוץ אל “הנקודה” שלו, היו בו כמאה אנשים. מהם עבדו לפי מספר ימי-העבודה 1–2 אנשים ב“ענפי המשק”, כ – 6–7 אנשים בהשקעות, לרוב בהכנות הראשונות לסידור מחנה-הקיבוץ, וכ – 15 איש בעבודת-חוץ, כל זה במקום ההתישבות. בחדרה נשארה עד סוף 1936 קבוצה, לרוב חבירות, שסבלה מאבטלה קשה. למעשה הגיע הקיבוץ רק בשנה הרביעית של התישבותו למצב שבו היתה התעסוקה בענפי החקלאות שלו גדולה יותר מאשר בעבודת-חוץ.

הרגשת-בראשית נהדרת היתה להתחלת העשייה במקום “שלנו”, מה גם שהלהיב עצם המעבר מחולות-החוף של חדרה לנוף היפה של עמק יזרעאל המוריק ופורח בחדשי החורף והאביב. אך כעבור זמן קצר בלבד נחשפו הלחצים המיוחדים שהעיקו על הישוב החדש. למען הקים משק חקלאי דרושים היו קרקע ומים, וכדי לבנות בתים לאנשים דרוש מגרש מתאים. ואילו תנאים יסודיים אלה לא היו קיימים בהזורע, כפי שהיו קיימים ברובה המכריע של ההתיישבות החדשה. המגרש שהועמד לרשות הקיבוץ להקמת מחנהו, לא היה מתאים להקמת נקודה קיבוצית מלכתחילה. השדות שנמסרו לו לעיבוד היו מפוצלים בין שדות האריסים הערביים, ולא איפשרו עיבוד יעיל ולא למידת התנאים החקלאיים המיוחדים. ההבטחה על “מקורות-מים עשירים” נתבדתה במהרה, ואף את המים הדרושים לבני-האדם היה צריך להביא בחביות ממרחק קילומטרים מקיבוץ שכן. אפשרויות הפרנסה מעבודות-חוץ בקרבת מקום היו מוגבלות והיוו גורם לסיכסוכים מתמידים עם עובדי מושבת יקנעם השכנה שהתחילה לקום באותו הזמן. כשעבדו בשלוש השנים הראשונות בין 40–20 חברים בעבודות חוץ, היו אלו בהתחלה בעיקר עבודות במרחקים, בכבישים, בנמל חיפה ובעבודות ביצורים, ומקור הפרנסה העיקרי בקרבת מקום היו עבודות הייעור של הקרן הקימת. גורם נוסף ללחץ פסיכולוגי קשה היו מאורעות-הדמים שפרצו בעת התחלת ההתישבות. בעת ההתקפה הרצינית הראשונה שבאה ממרחק של כמה עשרות מטרים, היו ברשות הקיבוץ בסך הכול שני רובי-צייד וכמה אקדחים. אף בתקופה מאוחרת יותר, אחרי הקמת “משטרת הישובים העבריים” שצויידה על ידי ממשלת המנדט ברובים, היה צורך להיות מוכן כל לילה להתעורר בשמיעת יריות ולרוץ לעמדתך בגבול המחנה, שמא אין זו “תענוג-לילה” של הכפרים השכנים בלבד, אלא נסיון ממשי לפרוץ לתוך הקיבוץ. לא ניתן לצאת לעבודת היעור הקרובה או לכל עבודה אחרת בשדות ללא נשק, כי התקפות על עובדים היו רבות. חוסר אפשרות לבניית משק ונקודה קיבוצית ממשית, חוסר יכולת לפרנסה מספקת ולחצים בטחוניים גם יחד, אלה הקווים המאפיינים את שלוש השנים הראשונות של התישבותו של קיבוץ הזורע.

4    🔗

שנת 1938 היא השנה שבה דועכים המאורעות וזו אף השנה של התקדמות ממשית יותר בפינוי האדמות. בפעם הראשונה נמסר לקיבוץ שטח אדמה המתאים לדעת המומחים לגידולים בהשקיה, וכמות מסויימת של מי-השקיה נמצאת ברשותו. עתה מתעוררת בכל חריפותה אותה בעיה שהיא כללית של ההתישבות החקלאית היהודית: מה טיפוס המשק החקלאי המתאים? שלוש השנים שעברו איפשרו צבירת נסיון ממשי מוגבל מאוד בלבד. עבודות הפלחה הוכיחו שאין אדמת הזורע דומה לזו של המשק הקרוב ביותר, משמר העמק, ואינה דומה לידוע ממשקים אחרים בעמק יזרעאל. זו אדמה “כבדה” מאוד הסובלת מחוסר ניקוז טבעי. גידולי מטע, גן ירק ומספוא בהשקיה עלולים לסבול מעודפי רטיבות בקרקע, ואילו מרעה טבעי בשטחי הגבעות מצוי במשך תקופה קצרה בלבד, למעשה לא יותר משבועות מספר, עד שיובש חמסיני האביב מביא לגמילה מוקדמת של הצמיחה. תכנית-המשק שהוצעה לקיבוץ בשנה החמישית של התישבותו על ידי תחנת-הנסיונות ברחובות, התעלמה מתנאים מקומיים אלה, והקיבוץ לא קיבל אותה. המציאות הוכיחה את צדקת הקיבוץ בתביעתו לתוספת קרקע, בהנחתו שסיכויי הגידולים בהשקיה במתכונת המוצעת הם מוטלים בספק, ודרוש לו שטח פלחה גדול גם למען פרנס את עצמו וגם למען ספק מזון לענפי בעלי-החי.

אבל שנת 1938 לא בישרה לקיבוץ תקופת פיתוח ממושכת ושקטה. זו היתה שנת “מינכן”, ולחברי הזורע שהכירו את הנאציזם הגרמני מקרוב, לא יכלו להיות אשליות לגבי יצר-הכיבוש של גרמניה המתחמשת במהירות. סכנת מלחמת העולם עלתה וגברה, ואילו בארץ לא הרגישו עדיין את התקרבות הסערה הגדולה ולא התכוננו אליה. שנות המלחמה הראשונות, וביחוד ההתקדמות המהירה של האויב האיטלקי והגרמני באפריקה לקראת מצרים, אהדתם הברורה של הערבים הלאומנים לצד הפשיסטי, ויחד עם אלה — הדאגה להורים וקרובים שלא הצליחו בעוד זמן לעזוב את גרמניה — כל אלה יצרו בכל פרט תחום של מתחים אישיים, ובכלל — כעין רקע של אווירה קודרת, שקשה היה לא פעם להשתחרר ממנה לתפקידים היום-יומיים. האינפלציה המהירה בשנות המלחמה הראשונות בילבלה כל תיכנון כלכלי, עליית מחירי הציוד והחומרים להשקעות הפחיתה את הערך הממשי של “קרן ההתישבות” שהובאה עוד מחו"ל וקשה מאוד היה לקיבוץ הצעיר להשיג הלוואות, כשלא היה לו עדיין בסיס כלכלי יציב יותר. כאשר בשנים הראשונות של ההתישבות היה לא פעם מצב שכסף היה, אבל לא היה אפשר לבצע השקעות נחוצות, הרי בשנות המלחמה התהפך המצב, והקיבוץ המשיך לפגר בבניית משקו ונקודתו משום שלא היו לו האמצעים הדרושים לכך.

5    🔗

הגורם האנושי הוא חשוב ולא פעם מכריע בכל פעולה משקית, וחשיבותו עולה במקביל לעליית הקשיים האוביקטיביים הקיימים ונוצרים בהגשמת המטרה. לבניית משק קיבוצי דרושים לא ידע ויכולת-ביצוע ממשית-פיסית בלבד, כי אם גם יכולת ארגונית וניהולית וליכוד חברתי המאפשר גם את ריכוז הכוחות הקיימים למטרה המשותפת וגם מרחב מספיק לפיתוח יזמה מצד הפרט. בתולדות המשק הקיבוצי דוגמאות רבות מאוד לאותה מזיגה פוריה בין יוזמה של בודדים ובין קבלתה והגשמתה בכוחות המשותפים של הקיבוץ. מזיגה מיוחדת במינה זאת בין יזמת הפרט ובין נכונותו של הקולקטיב לקבלה ולהגשימה, היא אחד הגורמים הראשיים להצלחת המשק הקיבוצי, והיא צמחה וגדלה על יסוד המבנה הדימוקראטי של הקיבוץ, ועקרון העצמאות הרבה של ענפי-העבודה. הנכונות ל“נתינת אשראי” לפרט לנסות דבר חדש הביאה, אמנם, לעתים לשגיאות ולהפסדים, אבל ללא ספק היה זה אחד המניעים החזקים ביותר לקידומו ולפיתוחו של המשק. דווקא משום שהקיבוץ לא גמל לפרט על הישגיו האישיים בשינוי ה“משכורת” ובהעלאה אישית של רמת-החיים, נטה הפרט למצוא סיפוק בפיתוחה והצלחתה של פעילותו המיוחדת, כשתרומתו לכלל מוסיפה גם להרגשתו העצמית וגם ליוקרתו בעיני חבריו. חוסר הצלחה, לעומת זאת, היה נראה לא רק ככשלון אישי, אלא גם כפגיעה במשאבים שהועמדו לרשות החבר או קבוצת הענף. מכאן תופעת “ההתחרות” בין ענפי המשק, שבמשך השנים שינתה את צורתה: בשעה שהענפים היו עדיין קטנים ובלתי מפותחים, השתדלו לא להעסיק יותר אנשים ממה שהיה הכרחי, על אף העובדה שבקיבוץ היתה אבטלה. ואילו עם גידולם ופיתוחם התחילו בסידור-העבודה המשותף מאבק חריף על כל עובד נוסף, כשלא פעם “מצליח” הענף המפריז מראש בצרכיו.

רובן הגדול של העבודות הראשונות היו עבודות פשוטות וקשות. אף כשעבדת ב“ענף חקלאי”, היתה זו לרוב עבודת חפירה באת ובמכוש, בחפירת תעלה, יסודות של בנין וכו'. דומות היו רוב עבודות-החוץ, יהיה זה בסלילת כביש, בהכנת קו-השקיה, או בסבלות בנמל. מספר העובדים החזקים והזריזים לא היה גדול בדור הראשון של חברי הזורע, ובהתאם לכך היה נמוך השכר שהשיגו בעבודות-החוץ שהיו לרוב קבלניות.

בודדים בלבד היו החברים שקבלו עוד בחו"ל הכשרה והשכלה יסודית בחקלאות, ואף לאלה חסרה הידיעה על תנאי החקלאות השונים לחלוטין בארץ. אחדים נשלחו לפני התחלת ההתישבות להכשרה למשקים קיבוציים אחרים, ואף זאת לתקופות קצרות בלבד. יתר על כן, רמת הידע הכללי בתנאי החקלאות בארץ בכלל, ובתנאים המיוחדים של הזורע בפרט היתה באותה התקופה בלתי מספקת. הקיבוץ הירבה דווקא “לשאול מומחים” אבל אי אפשר לאמור שנעשו פחות שגיאות כשנהגו “לפי עצת המומחה” מאשר כשפעלו מבלי לשאול.

6    🔗

קל להבין ששאלת “המקצוע” נעשתה מהר לשאלה חשובה ביותר לפרט, כאשר כניסה למקצוע אמרה גם הכשרה מקצועית במשק אחר וגם סיכוי למקום עבודה קבוע. אי-הוודאות בעתידם של הענפים השונים, ואולי אף אי-הרצון לאפשר לחברים להתרחק זמן ממושך מהקיבוץ, הפכה כל שאלה של “כניסה לענף” לבעיה חברתית שהוכרעה בשיחת הקיבוץ, כי הרי גם רובם של החברים היו עדיין ללא מקום-עבודה קבוע וללא הכשרה מקצועית, וגם לא היה ברור כלל אם או מתי יגיעו אי-פעם לכך. שאלת הכניסה למקצוע נתפסה לעתים כפגיעה בשוויון המקנה לכאורה לפרט זה או אחר מעמד עדיף אף כשיחזור לקיבוץ. בעיה חברתית כזאת לא נתעוררה ביחס לכניסה לענפי המשק בלבד. כבר בשנות ההתישבות הראשונות נולד מספר של ילדים, וקביעת המטפלות הראשונות הושפעה לא במעט מהשאלה במי רוצים החברים והחבירות למסור את ילדיהם לחסותן. צירוף כזה בין גורמים “רציונליים” או פונקציונליים, ובין גורמים חברתיים-אישיים בהכרעות קיים, כמובן, בהכרעות של כל פרט, אבל הוא נדיר יותר בהכרעות של ארגונים. מבחינה זאת דומה הקיבוץ, לאינדיבידואום יותר מאשר לארגון שהוא בדרך כלל בעל מטרות פונקציונליות וחלקיות.

חברי הזורע אשר “נכנסו למקצוע”, קבלו בדרך כלל החלטה זאת בתור קביעת דרכם המקצועית לאורך הזמן. בתור אנשים משכילים וערים מבחינה אינטלקטואלית, למדו והתעמקו בתורה המורכבת של החקלאות, בתורת הקרקע ושיטות העיבוד, בתורות הצמח ובעלי-החיים, במחלות, במזיקים ודרכי הטיפול בהם, בהשקיה ודישון ותגובת הגידולים עליהם. אמנם, ארוכה מאוד הדרך מלימוד התורה ועד ליישומה המוצלח, כאשר אין לך נסיון מספיק בעבודה חקלאית, ואינך יודע היטב את התנאים המיוחדים של המקום. יתר על כן, לא רק החברים שקבלו הכשרה חקלאית בחו"ל התקשו ליישם את הידע בתנאים החדשים, אלא אף החברים שנשלחו למשקים אחרים ללמוד את מקצועם מצאו שם לרוב תנאים אוביקטיביים אחרים לחלוטין. הירקן שלמד את גידול הירקות בעמק הירדן, או איש-המטע שלמד את גידול עצי-הפרי באיזור הררי, יכלו ללמוד את העבודות השונות וביצוען, אבל בשל ההבדלים העצומים בתנאים המקומיים נתקלו בקשיים כאשר ניסו ליישם את מה שלמדו, הן ביחס לגידולים השונים, הן בשיטות העיבוד והטיפול, בעונות הזריעה, השתילה ואיסוף הפרי וכו', וכטבעם של אנשים ממוצא עירוני, היתה לבודדים בלבד תכונת “היד הירוקה”, אותה תפיסה אינטואיטיבית של צרכי הצמח והחי בכלל המבטיחה את ההצלחה יותר מכל ידע עיוני.

תהליך הלמידה הממשי היה איפוא קשה ומלווה אכזבות. אף-על-פי-כן, ובמבט אחורה, נתאמתה הדעה שדווקא אנשי-עיר שאינם כבולים במסורת חקלאית מדורות מסוגלים ללמוד, לנסות ולבסוף להגיע להצלחה בפיתוחה של חקלאות חדשה על רמה גבוהה. לא הדרכה מדעית מהחוץ ולא כשרונות של בודדים הביאו בשורה האחרונה להצלחת המשק של הזורע, אף כי הם נוצלו במידה האפשרית. הכריע הרצון העז והעקשנות של הקולקטיב כולו לא להתאכזב מכשלונות רבים, אלא לנסות כל פעם מחדש, ללמוד ושוב ללמוד עד שהצלחה האירה את פניה לעובד.

אם נביא בחשבון גם את חוסר האפשרות לאסוף נסיון מספיק במקום בשלוש השנים הראשונות של ההתישבות וגם את התנאים הטבעיים המיוחדים, אין תקופת הלימוד העיקרית עד לאמצע שנות הארבעים נראית ארוכה מדי. באותה התקופה הגיעו ענפי המשק בהזורע בדרך כלל לרמת יבולים ותנובות שהיתה מקובלת במשק הקיבוצי, כשלא היו סיבות מיוחדות שמנעו זאת.

7    🔗

כל אחד מענפי המשק החקלאי בהזורע היה צריך להיאבק באותם שלושה קשיים, במגבלות הידע הכללי בחקלאות העברית באותו הזמן, בתנאי המקום המיוחדים שלרוב לא היו נוחים, ובחוסר הנסיון החקלאי של העובדים. יחד עם זאת לכל ענף “היסטוריה” מיוחדת משלו, הסטוריה של מאבקים, של נסיונות מוצלחים ובלתי מוצלחים ושל מאמץ מתמיד לשנות ולחפש את הפתרון הטוב ביותר והמותאם ביותר לתנאי המקום. אין לך ענף שדרכו היתה ברורה ומוצלחת מהתחלה, ואילו כמה ענפים שהיו קיימים מהתחלה או שניסו אותם בהמשך נעזבו כליל או צומצמו מאוד כשלא נראתה אפשרות להעלותם על דרך המלך.

הענף החקלאי החשוב ביותר בתקופה הנדונה, שרווחיותו היתה למעשה מכרעת לגבי המאזן הכולל של המשק, היתה הפלחה. גידולי-הפלחה המקובלים באותה התקופה היו החיטה הנורסית הקשה והחציר, ואליהם הצטרף גידול התירס לגרעינים בתור “גידול קיצי”, כשהאדמות הכבדות מחזיקות את רטיבות החורף במשך חדשי הקייץ. תכנית-הזריעה של שנת 1937, שהיתה השנה הראשונה לביצוע העצמאי, היתה לאלף דונם, כאשר מחציתם מחולקת שווה בין החיטה הנורסית ובין חציר לתזונת בעלי-החיים, ומחציתם נזרעה בתירס. יבול החיטה הגיע ל-122 ק“ג לדונם, תוצאה לא רעה כלל בתנאי הימים ההם, כאשר יבולי הפלחים בגידול זה היו בין 60 – 100 ק”ג לדונם, והשטחים לא היו עדיין מזובלים, מאוחדים ובעיבוד סדיר אלא שנה אחת בלבד. לעומת זאת הגיע יבול החציר ל – 172 ק“ג לדונם בלבד, זו כמחצית או אף שליש מהיבול שציפו לו ואף השיגו בשנים מאוחרות יותר. ואילו התירס לגרעינים לא הצליח לחלוטין עם 26 ק”ג תירס-גרעינים בלבד, זה כרבע או פחות ממה שהשיגו משקים שכנים.

שנה ראשונה זאת כבר גילתה בעיה יסודית של הפלחה בהזורע. שנה שחונה, עם כמויות מצומצמות של גשמים חורפיים, שעלולים לגרום באזורי-ארץ אחרים לבצורת, היא טובה בהזורע לגידולי הזריעה החורפית, משום שאינה גורמת לעודפי-רטיבות בקרקע. אבל המיעוט היחסי של המים שנספגים בשנה כזאת בקרקע גורם התיבשות מהירה, ומקשה משום זה על גידולים קיציים. שנה גשומה לעומת זאת עלולה להזיק מאוד לגידולי החורף בקרקע הבלתי מנוקזת, ולהאריך מאוד את התקופה שבה אי-אפשר לבצע את עיבודי האביב ולזרוע גידולי-קיץ.

תוצאות הפלחה עשר שנים מאוחר יותר, ב – 1947, מראות גם את ההתפתחות וגם את המאמץ למצוא פתרונות נוספים לבעיות-היסוד. באותה שנה נזרעו כ- 4,000 דונם, בחלקם בשטחים שנמסרו לקיבוץ לעיבוד זמני בריחוק מהמקום. החיטה הנורסית נתנה יבול של 160 ק“ג לדונם, תוצאה טובה לזן זה, ויחד עם זאת נזרעו לנסיון כ – 270 דונם חיטה רכה מזנים אוסטראליים ומרוקניים שהוכנסו באותן השנים לארץ. הם הגיעו כבר ל – 210 ק”ג לדונם, והבטיחו בהמשך יבולים גבוהים יותר, כפי שהושגו במשקים אחרים. השחת נתנה יבול של כ-350 ק“ג, סימן שאף זו היתה שנה שחונה, כי בשנים גשומות יותר הושגו יבולים טובים יותר. התירס מילא עדיין כשליש משטחי הזריעה, ויבולו היה קצת מעל ל – 100 ק”ג, יבול שבקושי כיסה את הוצאות הגידול. יחד עם זאת נזרעו 761 דונם בגידולים שונים, קטניות, צמחי-רפואה וגידולי מספוא שונים שבחלקם השתלמו יפה. עם כל זאת יש לציין שעודף ההכנסות של הפלחה בא כמעט כולו מגידול החיטה.

שונה מבנה הענף הזה תכלית השינוי ממבנהו היום, כשלושים שנה מאוחר יותר. שטחי המזרע של הפלחה בהזורע ב-1977 לא עלו בהרבה על השטח שמלפני שלושים שנה. כ – 4,700 דונם היום לעומת כ-4,000 דונם אז. אבל כ – 90% מהפלחה של 1977 מוקדשים לגידול אחד בלבד, הכותנה, והיתר נזרע לגידולי תחמיץ, שני גידולים שלא היו קיימים למעשה בהזורע לפני שלושים שנה. לעומת זאת נעלמו מתכנית-הזריעה לא רק החיטה, החציר והתירס, אלא אף עשרות זנים וגידולים שנוסו בינתיים.

לא היתה זו “מהפכה” חד-פעמית דווקא, אלא מהפכה מתמדת וממושכת, לא בבחירת הגידולים עצמם בלבד, אלא גם בפעולות ניקוז גדולות של הקרקע, באגרוטכניקה, בכלים ובמכונות שבהם השתמשו, בכמויות המים שקיבל המשק לצרכי השקיה ובשיטות ההשקיה. אותו גידול של כותנה שהוא היום הגידול המכריע, הוכנס לארץ בתחילת שנות החמישים ומיועד היה בתחילתו לספק עבודת-ידיים להמוני העולים החדשים שלא היתה להם עדיין פרנסה. הקיבוצים לא מיהרו לעבור לגידול זה, כי לא היה להם עודף של ידיים עובדות. הם התחילו להתעניין בו ברצינות אך ורק כשנתבררו היתרונות והאפשרויות של גידול הכותנה בקנה מידה ובמיכון מרחיק לכת, וכיום נמצא גידול זה ברובו המכריע בידי המשק הקיבוצי, כי בינתיים נמצאו לעולים עבודות מכניסות יותר. אבל אף גידול הכותנה בהזורע עלה בשנים לא מעטות של כשלונות ויבולים נמוכים, עד שהגיע לרמתו של היום, עם יבולים מקובלים של 400 – 500 ק“ג לדונם בהשקיה מלאה, ו – 220 – 250 ק”ג בהשקית עזר, יבולים הנחשבים לגבוהים מאוד בעולם. אחרי דור שלם חזרה הפלחה להיות הענף החקלאי הרווחי ביותר בהזורע.

8    🔗

בענפי בעלי-החיים החשובה ביותר היא הרפת. הקיבוץ התחיל כבר ב – 1937 בקניית שלוש פרות, שנתנו ביחד בשנה הזאת סה“כ 4286 ליטר חלב. למעשה היתה התנובה הממוצעת לפרה חולבת בשנים הראשונות 2500 – 3000 ל' חלב. ב – 1947 היו ברפת של הזורע כבר 64 פרות, מהן 56 חולבות, עם תנובה ממוצעת של כ – 4,000 ליטר. אבל הרפת בהזורע סבלה במשך שנים רבות מהיוקר של יחידת-המזון שנוצרה במשק, הודות לקשיי הגידול של מספוא ירוק, ואי-היציבות של יבולי החציר. בשנת 1947, למשל, היה מחיר יחידת-המזון של ירק שווה למחיר יחידה של מזון מרוכז. אף ענף זה עבר “מהפיכות” רבות, בדרך בנית הרפתות, בשיטות הזנה רבות ושונות, בשיכלולים טכניים מחליבת-היד עד למכון-החליבה, בשיפורים מתמידים של התכונות התורשתיות ובסלקציה של פרות, עד שהגיעה הרפת של הזורע ב- 1977 ל – 629 ראש ברפת, מהם כ – 330 פרות חולבות. הרפת תספק השנה כ – 2,370 אלף ק”ג חלב, ז.א. קרוב ל – 7,000 ק"ג בממוצע לפרה חולבת.

ענפים אחרים הצליחו פחות. ענף הצאן, שהמליצו עליו “המומחים” בתור אחד הענפים המתאימים ביותר להזורע, הכזיב. בהמשך, אחרי נסיונות רבים והפסדים ממושכים, חוסל ענף זה בהזורע, וכן ענף הדבורים שקיים היה במשך שנים מספר. בשניהם נתברר במציאות שהתנאים הטבעיים אינם נוחים כמו ששיערו, ותוספת המזון הקנויה לא השתלמה. שונה היה גורלן של התחלות בגידול חזירים, שהשתלם מאוד, אבל הופסק הודות ללחצים של החוגים הדתיים.

מיוחדת במינה היתה התפתחותו של ענף עצי-הפרי. בעצם, כבר בשנות השלושים קבעו מומחי חקלאות בריטיים כי אין עמק יזרעאל מקום מתאים לעצי-פרי. אבל החקלאים היהודים התיחסו בדרך כלל באי-אמון לדעות של מומחים מהחוץ שנטו בדרך כלל לזהירות מופרזת, והתחילו לנטוע עצי-פרי מסוגים שונים, ובמקומות רבים הצליחו. בתכנית-המשק להזורע משנת הארבעים, שהוכנה על ידי תחנת הנסיונות ברחובות, כלולים 300 דונם מטע עצי-פרי. למעשה כללה כבר התכנית “לתקופת ההתישבות הראשונה” 50 דונם עצי פרי, וב – 1947 היו קיימים 220 דונם של מטע זה, כמחציתם מטע צעיר שאינו נושא עדיין פרי. אולם התפתחותו של ענף זה היתה קשה במיוחד, גם בגלל תנאי קרקע בלתי מתאימים וגם בגלל תנודות-שוק חריפות. עם ההרחבה המהירה של שטחי עצי-הפרי בארץ נוצרו כל כמה שנים עודפי-פרי בסוג זה או אחר של פירות, שהורידו את המחירים במידה שיכלו לעמוד בהם רק אלה שהשיגו יבולים גבוהים מאוד.

בדרך זאת התממש העיקרון של “היתרון היחסי” המרכז גידולים באיזורים שבהם התנאים הטבעיים הנוחים ביותר, כאשר כל יתר הגורמים הם פחות או יותר שווים. מטע עצי הפרי בהזורע הוא היום קטן יותר מב – 1947, 132 דונם בלבד, ואף היום סיכוייו לעתיד אינם ברורים.

9    🔗

בדרך כלל השתנתה במשק הקיבוצי התפיסה של מושג “המשק המעורב” שהוא מושג-מבנה יסודי של הקיבוץ, ושינוי זה מתאים לשינוי הנסיבות. בתקופות השונות של התישבות חדשה, בכל איזור חדש ולמעשה בכל משק, נעשו נסיונות רבים מאוד למען הגיע לניצול אופטימלי של תנאי הטבע והמקום. תכניות-המשק שעובדו מהחוץ, לא שימשו במקרה הטוב ביותר אלא כנקודת-מוצא. בכל משק הוקמו ענפים רבים מבלי שהיה ברור מראש אם יצדיקו הרחבה, והמשק החקלאי הקיף לא פעם עשרה ענפים ויותר. אבל גם מבחינת הנסיון שנעשה במציאות וגם מבחינת יעילות העבודה הגיעו במשך הזמן לצמצום מספר הענפים. עיקרון שני ומקביל לעיקרון המשק המעורב הוא במשק הקיבוצי לתת לכל ענף היקף המאפשר ביעילות את ניצול הישגי המיכון החקלאי, ואף בתחום זה חלה בעולם התפתחות עצומה. כאשר עוד לפני כעשרים שנה היקפו של ענף-משק מקובל בקיבוץ מותאם היה למיכון מתקדם, הרי בתקופה הנוכחית השתנה המצב בתחומים רבים. רפת של כ – 300 פרות חולבות, למשל, רחוקה מאוד מממדי הרפתות החדישות בארצות אחרות, ואף ענף לול של כמה עשרות אלפי עופות, כמצוי במספר קיבוצים, אינו עשוי עוד להשתוות עם לולי-הענק בחו"ל. הטרקטורים הגדולים, העולים בכוחם פי כמה על מה שמקובל היה לפני שלושים שנה, זקוקים לניצולם היעיל לשטחי קרקע גדולים יותר ממה שיש ברשותם של המשקים הקיבוציים.

שוררת היום במשק הקיבוצי מגמה לצמצם את המשק המעורב לכמה ענפים גדולים, וכבר אין זה מותאם לרמה האגרו-טכנית המתקדמת ביותר בעולם. ישנן מגמות להתקדם שלב נוסף, ולהגיע לריכוז איזורי של ענפי-חקלאות מסויימים, שיאפשר לנצל את יתרון הגודל במידה המלאה. אמנם, מגמה זאת, שהיא לכאורה הגיונית וכלכלית, נראית מפוקפקת מבחינות אחרות. משק קיבוצי אינו מפעל כלכלי בלבד אלא גם יחידה חברתית, ולא בנקל ירצה קיבוץ להוציא ענף על עובדיו מקרבו, ולהפוך את חבריו לעובדי-חוץ. יתר על כן, נסיונות רבים של שיתוף בין קיבוצים לא הוכיחו במכונות יעילות גבוהה יותר. כשם שהמחשבה ההגיונית לשותפות המכונות חקלאיות גדולות הכזיבה בדרך כלל בעולם ונעזבה לרוב לאחר זמן מה, כך אין זה ברור ששיתוף בייצור בדרך האחדת ענפים בין קיבוצים יעמוד במבחן המציאות. גורם שלישי הוא הגורם האנושי העומד נגד התפתחות ענפי חקלאות איזוריים, כי אם תהיה צורת השותפות של “חלוקת ענפים” בין משקי איזור, או אם תהיה בדרך של הקמת “ענפים איזוריים”, בכל מקרה יהיו אנשים שלא יוכלו כבר להמשיך ולעבוד בענפיהם. הסבה ממקום עבודה קבוע היא בעיה קשה אף במקרה של חיסול ענף בתוך כל קיבוץ, ואין עושים זאת אלא מתוך הכרח. יש להניח, איפוא, שהמעבר לענפי-ייצור חקלאיים איזוריים, אם יתבצע בכלל, יתגשם במשך תקופה ארוכה ובאופן חלקי בלבד, ואף זאת רק בתנאי שירידת רווחיות כללית במשק הקיבוצי תכריח להעדיף את השיקול הכלכלי על כל יתר השיקולים.

10    🔗

גורם נוסף המשפיע במישרין ובעקיפין על תפיסת המשק המעורב הוא התיעוש. הצירוף בין משק חקלאי ובין פרנסות אחרות אינו חדש במשק הקיבוצי. כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה נולד הרעיון לראות בפרנסות כאלה לא רק דרך להתפרנס בעת⁴ הקמתו ופיתוחו של המשק החקלאי, אלא עיקרון-מבנה של משק קיבוצי בכלל. מפעלים עצמאיים רבים ומגוונים נולדו בעיקר משנות השלושים בקיבוצים, גם לפני התישבותם וגם אחריה. בהזורע היתה הנגריה המיכנית למעשה הענף השני, אחרי הפלחה, שהתחילו בו. אמנם, קו מיוחד זה של המשק הקיבוצי הגיע למלוא עוצמתו החל בשנות השישים בלבד, וכעת מהווה העבודה בענפי החקלאות בהזורע כשליש בלבד מכלל העבודה בענפי הייצור של המשק, ואילו כשני שלישים הנם עבודה בשני המפעלים התעשייתיים. אמנם, הזורע שייך לסוג המשקים הקיבוציים “היותר מתועשים”, אבל מאידך מעטים בלבד הקיבוצים שאין להם לפחות מפעל תעשייתי אחד, או מפעל אחר לא-חקלאי.

11    🔗

התפתחותו של המשק בהזורע משקפת במשך 40 שנה את התפתחותו של המשק הקיבוצי בכללותו. לא היתה בתחילת דרכו תמונה ברורה, או מטרה של טיפוס-משק מוגדרת. אך נשארו והתגשמו העקרונות היסודיים שעמדו בראשית ההתפתחות, כאשר מאבק מתמיד ועקשני עם הנסיבות לניצול אופטימלי שלהם ולשיפור מתמיד קבעו את הדרך. אין ספק שהיה בכך חלק גדול וחשוב להתפתחות הכללית של מדעי החקלאות בעולם בכלל ובארץ בפרט. אבל המציין במיוחד את החקלאות הקיבוצית הוא הקשר הקרוב וההדוק בין מחקר ויישום מעשי, כאשר גם הדחיפה לפתרון הבעיות וגם הניסוי הממשי יוצאים לעתים קרובות מהחקלאים עצמם, בניגוד לפער הגדול הקיים בארצות רבות בין המחקר ובין עבודת השדה. הגורם השני בעל חשיבות רבה היו תנאי-המקום המיוחדים שחרגו אף משוני התנאים האיזוריים הרבה המיוחדת לארץ. הבסיס החקלאי שניתן לקיבוץ הזורע בעת התישבותו לא היה מספיק כדי לבנות עליו משק קיבוצי אף במסגרת המקורית של 60 – 70 משפחות. מבחינה זאת היה התיכנון המקורי מוטעה, ודרושות היו כמויות קרקע ומים נוספות וניכרות כדי ליצור בסיס יציב יותר למשק החקלאי. יתר על כן — דרושה היתה הסתגלות ממושכת לתנאי המקום, וחיפושים מתמידים לפתרון בעיותיו כדי לפתח בו חקלאות חדשה לחלוטין, שלא נשאר בה אפילו צל של דמיון לחקלאות של הפלחים הערביים.

הגורם השלישי, והמכריע בסופו של דבר, היה האדם. אמנם, נכון שחוסר הידע המסורתי וחוסר הבטחון העצמי הקלו במידה מסויימת על חיפוש דרכים חדשות, אבל מצד שני הביאו אותם הגורמים לקשיים, שגיאות וכשלונות, והאריכו את הדרך. יחד עם זאת היה חלק רב בהצלחה לאותו מיזוג של יזמה אישית ורצון קולקטיבי שהוא טיפוסי לקיבוץ. לא איש אחד או שניים, אלא אנשים רבים, כל אחד בענפו ומקום עבודתו, השקיעו את כוחם ומרצם כדי להצליח, כשמטרתם אינה ביתרונות אישיים אלא בהתקדמות הכלל, ואילו הכלל העמיד לרשותם את המשאבים לניסוי ולפיתוח.

הגורם האחרון שאין להתעלם מחשיבותו היא הסביבה, אווירת הבניה במולדת הישנה-חדשה בכלל, הרצון לבנות חברה סוציאליסטית חדשה מן המסד ושותפות והתחרות גם יחד בתוך התנועה הקיבוצית עצמה. אמנם, בתקופת ההתישבות הראשונה של הזורע היה מנגנון התנועות הקיבוציות עדיין חלש ומצומצם, ויכולת העזרה שלו גדלה והתעצמה רק בשלבים מאוחרים יותר. כן היתה בתקופה זאת מועטת אפשרותם של משקים בודדים, או של אנשים בודדים חברי קיבוצים לעזור ולתרום למשק הצעיר, אף כי עזרה זאת ניתנה ביד נדיבה ולא פעם איפשרה לפתור בעיות שמקורן בחוסר-נסיון. אבל חשובה ומשפיעה יותר דווקא בתקופה הראשונה היתה ההשוואה המתמדת עם אחרים, כאשר התקדמותו של קיבוץ אחר באחד מתחומי המשק דירבנה למאמץ להתקדמות נוספת, לחקות את “החידוש” שלו, למצוא יישום שמתאים לתנאים השונים, או אף לחפש פתרון אחר לאותה הבעיה. היתה זו התחרות מתמדת בין המשקים הקיבוציים, אבל שונה באופיה מההתחרות הרגילה בשוק. רובה המכריע של התוצרת החקלאית שווק באמצעות ארגוני-שיווק קואופרטיביים, “תנובה” ו“המשביר” המשותפים לכל משקי ההתישבות העובדת, קיבוצים ומושבים. הבדלי יעילות לא התבטאו במישרין כי אם בהבדלי התוצאה הכלכלית למשק. יתרה מזו: תוצאה זאת לא השפיעה במישרין על “הכנסתו” או רמת חייו של העובד הקיבוצי, אף-על-פי שהשפיעה בוודאי על יוקרתו החברתית. לפיכך לא נבע רצונו להתקדם ולהצליח מתוך מניע כלכלי ישיר. תוכנה ומטרתה של ההתחרות בין המשקים היה הרצון להתקדם, לעבור ככל האפשר את האחרים ובשום אופן לא לפגר אחריהם. התחרות מסוג זה היתה קיימת אף בין הענפים של אותו משק, אף כי הציבור למד במשך הזמן להביא בחשבון את הבדלי התנאים האוביקטיביים.

12    🔗

חידה היא לרבים כיצד הצליח הקיבוץ במשך שנות קיומו הארוכות לאחד את ההפרדה החמורה בין תרומת העובד לכלל, “הכנסתו” מעבודתו המיוחדת, ובין חוסר ההבדלים האינדיבידואליים בתמורה האישית שהוא מקבל מהקיבוץ, ויחד עם זאת להבטיח עליה מתמדת בפריון העבודה. נדמה, שלפחות חלק מהתשובה היא באותה “התחרות חיובית” הקיימת הן בין המשקים הקיבוציים והן בין ענפי-המשק של אותו קיבוץ. אילו היה הקיבוץ קיים כקומונה בודדת ונפרדת, או ארגונו לא היה מבוסס על עצמאות רבה של כל ענף וענף אלא על ניהול הירארכי ריכוזי, קשה היה הרבה יותר לקיים לאורך הזמן דחפים אלה. למען “התחרות תוך שותפות” כזאת דרושות מטרות משותפות וערכים משותפים. ואין גם להתעלם מהמשקל של הבטחון הסוציאלי המוחלט, האחריות הסוציאלית ההדדית והציפיה המבוססת שהצלחה כלכלית של הקולקטיב תביא גם לשיפור מצבו של הפרט.

המשק הקיבוצי בכלל ובנית כל משק בפרט מבוססים על צירוף מיוחד במינו של גורמים אוביקטיביים של הזמן והסביבה, גורמים סוביקטיביים של אנשים מסויימים והיחסים ביניהם ומשטר-חיים. במבט הראשון מהחוץ דומה כל משק קיבוצי למשנהו. אבל במידה שתעמיק חקר יגדל השוני בכל המובנים, ומתבלטת “האינדיבידואליות” של כל משק, שהיא הרבה יותר גדולה מהמקובל בין משקים חקלאיים. הרכב הענפים והגידולים בהזורע שונה מאוד מזה של משקים קיבוציים שכנים, אף כי כולם תוכננו בראשיתם במתכונת דומה והתיעוש עוד הוסיף והגביר את השוני ביניהם.

התנאים האוביקטיביים והסוביקטיביים ומשטרו וארגונו של הקיבוץ מהווים גם משאבי כוח וגם מיגבלות. הכללת ענפי פרנסה, וביחוד התעשיה, ביטלה במידה רבה את השפעת המיגבלות של הקרקע ומי-ההשקיה, שהן לא פעם מכריעות בפיתוח משק חקלאי. הצורה, הארגון ומשטר החיים של המשק הקיבוצי לא היוו מיגבלה להתפתחותו, להיפך: הם הוכיחו את יעילותו היחסית בהשוואה עם צורות-משק אחרות. שאלת עתיד הקיבוץ היא בשורה הראשונה שאלת הגורם הסוביקטיבי, שאלת האנשים הנמצאים בתוכו, מצטרפים אליו או עוזבים אותו, והיחסים ביניהם. שאלה זו היא שבראש וראשונה שאלה חברתית ורעיונית, והיא נראית היום כמכרעת אף לגבי עתידו המשקי של הקיבוץ.

 

התפתחות החברה וגיבושה    🔗

1    🔗

בתנאיו המיוחדים של קיבוץ מציין המושג “התפתחות חברתית” דברים שונים ומקיפים יותר ממה שמוגדר במושג הלועזי: “Social development”. לעומת המושג הלועזי המכוון לרוב לתחומים הניתנים למדידה אוביקטיבית (רמה בריאותית וחינוכית, רמת דיור וכו'), מתייחס תחום החברה בקיבוץ בשורה הראשונה לצד הסוביקטיבי, כמו ליחסי האנוש בין החברים, ליחס בין הפרט והכלל, ותגובת הכלל לשאלות ובעיות פנימיות וחיצוניות, כשהכלל, החברה, מורכב, בסופו של דבר, מפרטים. גיבושה ופיתוחה של החברה מהווים ללא ספק אחד מיעדיו המרכזיים של הקיבוץ, ויחד עם זאת — תנאי הכרחי למילוי משימותיו בתחומים אחרים.

האופי האינטגראטיבי של חיי קיבוץ אינו מאפשר, בעצם, הפרדה ברורה בין שטחי החיים השונים. שיקולים חברתיים נכנסים לכל הכרעה בתחומים אחרים, בתחום הכלכלי, החינוכי, או כל תחום אחר, ואילו הכרעות חברתיות מושפעות לא פעם משיקולים הבאים מצד אחר. שילוב אמיץ זה מחייב בכל הכרעה שיקול רב-צדדי, העלול להערים קשיים על יכולת ההכרעה של הקיבוץ. הדרך לפתור קושי זה, או לפחות להקל מעליו, היא דרך הגיבוש החברתי. כשחברה קיבוצית מתגבשת, היא יוצרת לעצמה דפוסים, נוהגים וחוקים המקובלים עליה או לפחות על רובם הגדול של החברים, ואלה מהווים פסי-הכרעה המבטאים את גישת הקיבוץ. ואמנם, דפוסים אלה אינם מתאימים ומחייבים בכל מקרה ובכל בעיה העלולה להתעורר. כוחה הפנימי ויציבותה של חברה נבחנים לא פעם ביכולתה לחרוג מן המקובל ולהתחשב ביוצא מן הכלל, הן בהיענות לבעייה מיוחדת והן בשינוי נוהג כשהנסיבות יחייבו זאת. תהליך הגיבוש החברתי מסמל איפוא את התהוות “אישיותו” של קיבוץ על שני צדדיה: גם היווצרותם של דפוסי-הכרעה מקובלים המאפשרים ומבססים את החיים המשותפים, וגם התגבשות הקווים המיוחדים לקיבוץ זה המותאמים לאופי החברה והפרטים המרכיבים אותה.

2    🔗

אין לנו עדיין מדדים חברתיים בדוקים האמורים לשקף את התפתחותם של חיי חברה על היבטיהם ומרכיביהם השונים. נשתמש כאן במדד שפותח על ידי א. יסעור (ר' נספח “מדד היעילות החברתית”) אמנם למטרה שונה במקצת, והודגם לגבי תקופה אחרת. מדד זה מתבסס על גורם אחד בלבד, מספר החברים, ובזה מיגבלתו העיקרית. הוא בוחן באמצעות השינויים במספר החברים את הגידול, את היציבות, את שיעור העזיבה ואחוז הקליטה. הצירוף האריתמטי הפשוט של ארבעה שיעורים אלה נותן כעין סיכום של “היעילות החברתית” של הקיבוץ.

נראה לנו שמדד זה, עם כל הספיקות לגבי מיגבלותיו, מתאים במיוחד ליישום אצל קיבוץ צעיר כיון שהשינויים במספר החברים משקפים את ההכרעה “האחרונה” של הפרט בלבד, הן בכניסה למעמד החברות והן בעזיבת הקיבוץ. אם החלטות אלו אינן משקפות בהכרח את מצבו החברתי של קיבוץ ותיק, הן מתאימות יותר לקיבוץ צעיר שבו הניידות רבה יותר.

אמנם, הנתונים “הקשים” של המדידה האוביקטיבית אינם עשויים לתאר ולהסביר את החשוב ביותר, והוא תהליך הגיבוש החברתי עצמו. לשם זה נסקור מספר בעיות בהן נתקל הקיבוץ בתקופה הנדונה, הן משום שהיו חשובות לגיבושו החברתי והן משום שבדרך פתרונן גם התבטאה ואולי גם נוצרה “אישיותו” של קיבוץ הזורע, קווי האופי המייחדים אותו.

כל מדד הוא משמעותי בלבד בהשוואה, הן בהשוואה לאורך זמן והן בהשוואת מצבים שונים במשך אותה תקופה. אין לנו אפשרות להשוואה עם קיבוצים אחרים של אותה התקופה, ונדמה ששתי התקופות של חמש שנים כ"א בהזורע, 1936 – 1941 ו- 1941 – 1946, אינן מבהירות במידה מספקת. הוספנו משום זה את התקופה הקרובה, 1970 – 1975, המבליטה גם את השוני וגם את המשותף בהתפתחותו של הקיבוץ בין שנותיו הראשונות ובין שנות בגרותו. מספר חברי הקיבוץ מבוסס על נתונים מאזניים ותוקן על ידי רשימות שמיות. המספרים של סוף השנה מתייחסים לשנת המאזן המסתיימת בסוף ספטמבר, והם מזוהים כאן עם סוף השנה האזרחית. מחישובי המדדים הוצאו חברים שנפטרו במשך התקופה שנמדדה.

3    🔗

התפתחות האוכלוסיה בהזורע

(+ סיכום האוכלוסיה לסוף 1936 אינו כולל את חברי קיבוץ ב' של “ורקלויטה”, שיצאו במשך שנת 1937 לעצמאות. הפרשים בין סה“כ האוכלוסיה ובין הסוגים המפורטים בהמשך מתייחסים לילדי חוץ, אורחים וזמניים מבוגרים, ובתקופה האחרונה בעיקר לשרות סדיר בצה”ל.

“מדד היעילות החברתית” (ר' נספח)

שיעור גידול שנתי ממוצע במספר החברים

מסוף 1936 עד סוף 1941 10%

מסוף 1941 עד סוף 1946 7.3%

מסוף 1970 עד סוף 1975 2.6%

ניתוח המימצאים:

התפתחות האוכלוסיה בהזורע במשך עשר שנות ההתישבות הראשונות משקפת, בדרך כלל, את ההתפתחות הדימוגרפית-חברתית האופיינית לתקופה בקיבוצים. היו אלו השנים שבהן זרם חלק גדול יחסית מהעליה לקיבוצים, ביחוד בשנים של העליה הבלתי ליגלית. ואילו השנים 1944/43, כשסכנת המלחמה התרחקה מהארץ, היו שנים של ילודה חזקה בכל הישוב היהודי. לפיכך גדלה האוכלוסיה הכללית הרבה יותר ממספר החברים. בסוף 1947 היו בהזורע כמאה עולים חדשים, גרעין, עלית נוער וילדי-גולה, בשעה שהקיבוץ לא הגיע עדיין ל – 200 חברים. מיוחד לקיבוץ זה היה המספר הגדול יחסית של הורי חברים שנקלטו בקיבוץ.

חלוקת האוכלוסיה ב – 1975 שונה מזו שהיתה שלושים שנה מוקדם יותר פחות ממה שניתן היה לשער. כלל האוכלוסיה הוכפל, ואילו מספר החברים גדל הרבה יותר. אולם התקופה הנוכחית היא תקופה של גידול מהיר ומחודש במספר הילדים, בעוד מספר החברים גדל בשיעור איטי הרבה יותר, ומבחינת חלוקת האוכלוסיה עשוי הדמיון לעבר לגדול. כמובן, המצב שונה לחלוטין מבחינת ההרכב הגילי, כששליש מהחברים הוא בגיל ההזדקנות.

הבולט ביותר במדדים הוא הדמיון הרב בסיכומים הכוללים בין שלוש התקופות. אם לראות בסיכומים מעין מדדי היעילות החברתית הכללית, הרי נדמה שהזורע השיג במשך התפתחות הקיבוץ תוצאה דומה בדרכים שונות. מדד הגידול מראה ירידה מתמדת בשיעור הגידול, וירידה זו היא תוצאה משני גורמים שונים. הראשון — זרימת העליה התנועתית בעיקר בתקופה הראשונה, כאשר הזורע היה מקום הקליטה המיועד לה מראש. הגורם השני נעוץ בעצם השינוי בהיקפים. בתקופה הראשונה, למשל, גדל הקיבוץ ב – 40 חברים שהיוו כ – 50% מהחברים בתחילתו. ואילו בתקופה האחרונה נתוספו לו 53 חברים, אבל אלה היוו 12.6% בלבד מהמספר הגדול בהרבה של חברים בסוף 1970.

נראה שההבדל היסודי הזה בין קיבוץ צעיר וקטן ובין קיבוץ ותיק וגדול יחסית משפיע אף על המדדים של היציבות ושל שיעור העזיבה. קיבוץ גדול וותיק יציב יותר בדרך הטבע, והעזיבות משפיעות פחות על כלל מספר החברים. באור זה יש לראות את שיעורי היציבות והעזיבה בתקופות המוקדמות בתור הישג, ושל רמת יציבות גבוהה. לעומת זאת, אין מדד שיעור הקליטה מושפע במישרין מגודל הקיבוץ, ומבחינה זאת מראה התקופה השניה ירידה ברורה, גם לגבי הראשונה וגם לגבי האחרונה. ואמנם, דווקא לקראת סופה של התקופה, הגיע הזורע, לפי הסימנים, ליציבות חברתית גבוהה. בין 1947 ל – 1970, למשל, עזבו את הקיבוץ 8 חברים בלבד מאלה שהיו כבר חברים בסוף 1941, ז.א. שהיו בסוף 1946 חמש שנים או יותר במעמד של חברים.

אין בידינו נתונים מקיבוצים אחרים של אותה התקופה, אבל הרושם הכללי הוא ש“רמת היעילות החברתית” של הזורע היתה לפחות כמו המקובלת אצל קיבוצים “יוצאי תנועה” של השומר הצעיר.

קיימת שאלה מעניינת ביחס לקשר בין התפתחות חברתית וצמיחה כלכלית. על כל פנים, אין הנתונים הנ“ל מאשרים את הדעה, כאילו קיים קשר ישיר וחיובי בין שני קווי התפתחות אלה. מבחינת הסיכום הכללי עומדת במקום הראשון התקופה הראשונה, שהיתה ללא ספק הקשה ביותר מבחינה כלכלית. ואילו התקופה השניה, שהיתה אופיינית לפיתוח משקי מהיר, היתה דווקא חלשה יותר מבחינת התוצאה החברתית. אין כל השוואה בין עשר השנים האלו לבין חמש השנים האחרונות מבחינה כלכלית, אבל התוצאה החברתית אינה מעידה על השפעת השינויים הכלכליים שחלו במשך שלושים שנה. כפי הנראה מורכבים הרבה יותר הקשרים בין ההתפתחות הכלכלית והחברתית ממה שמתארת הדעה הנ”ל.

4    🔗

השימוש במדדים אלה מחייב חלוקה חמש-שנתית של התקופה, אבל התיעוד של הקיבוץ וזכרונות חברים מצביעים על חלוקה אחרת. ההתפתחות החברתית של הזורע מראה שלושה שלבים נבדלים במשך עשר שנים אלו, אף כי המעבר ביניהם אינו חד ופתאומי. יתר על כן, על השינויים במספר החברים משפיעים גם שינויים חיצוניים, כגון גם הפסקת העליה מגרמניה עם פרוץ המלחמה, וגם איחור מסויים בתגובה, כגון עזיבה שהיא תוצאה של מצב חברתי. יש להתיחס לתוצאות המדדים, איפוא, בזהירות, ואין לראותן מבחינת “הסיפור המלא” של ההתפתחות החברתית.

למעשה יש לראות שוני ניכר במצב החברתי בין השנים 1936 – 1938, 1938 – 1944 ו- 1945 – 1947, כאשר לכל אחת מהתקופות קווי אופי בולטים ומיוחדים. אין לראות, כמובן, שנה מסויימת בתור סיום ברור של תהליך, אבל עשר שנים אלו מציינות את דרך הקיבוץ מ“קבוצת פועלים להתישבות שיתופית”, עולים צעירים ללא נסיון ממשי בבנין משק וחברה, לקיבוץ בהתישבות, שהיגע ליציבות חברתית רבה.

הזורע הגיע מוקדם יותר מקיבוצים אחרים להתחלת ההתישבות, ועל יתרון זה היה על הקיבוץ לשלם מחיר לא קטן. הזמן הקצר יחסית בחדרה לא הספיק לרובם של החברים לרכוש שלוש תכונות חשובות: הרגל לעבודה גופנית, התערות בשפה ובתנאי הארץ והסתגלות לחיי שיתוף יום-יומיים. נוסף על כך מצא הקיבוץ בעלותו על הקרקע תנאים מיוחדים וקשים שמנעו ממנו במשך שנים להתחיל בבנין משקו. ימים אחדים בלבד אחרי הקמת מחנה הקיבוץ נוספה הסכנה הבטחונית שלא הקיבוץ ולא המקום הוכנו לקראתה. אם נוסיף עוד את הבדידות היחסית שהיקשתה ביחוד על מציאת עבודת-חוץ מפרנסת, הרי אלה הנסיבות שבהן התחיל הזורע את דרכו בהתישבות.

תקופה ראשונה זו מאופיינת על ידי המתח הגבוה שנדרש מהפרט והחברה גם יחד. הסכנה המתמדת של התקפות הפורעים הערביים והקושי למצוא פרנסה מינימלית — מזה, התלהבות ההתחלה הראשונה של בנית “בית” לקיבוץ מזה — דחקו לא במעט בעיות אחרות הצידה. העבודות היו לרוב עבודות “שחורות” וקשות, נוסדו הרבה משפחות צעירות, ונפרד מספר משפחות לא קטן, נולדה קבוצת הילדים הראשונה, ותנאי החיים היו קשים. ובמשך התקופה הזאת נפרד הקיבוץ מרעיונות התנועה שאותם הביא ארצה, ובסופה בלבד הגיע להכרעה על דרכו התנועתית. הקיבוץ וכל פרט בתוכו היו צריכים להיענות לתביעות המציאות החדשה ולהסתגל אליה, או להיכשל במשימה המשותפת. העזיבה במשך השנים האלה מוסברת כמעט בכל מקרה כתוצאה מבעיות אישיות ולא מקשיי התנאים. בדרך כלל גברו המניעים החיוביים, ואף הלחצים החיצוניים ליכדו את החברה. הפרט קיבל את קשיי המצב בתור מבחן שאסור לו להיכנע לו.

5    🔗

לקראת סוף 1938 מצטייר שינוי לטובה בכמה נסיבות חשובות. פינוי הקרקע לבניית המחנה מאפשר הקמת המבנים הראשונים לשיכון והרחבת ענפי החי, ופינוי השטח המיועד לגידולים הראשונים בהשקיה יוצר אפשרות למקומות עבודה נוספים במשק, בגן הירק ובמטע. התחלת עבודות היעור של הקרן הקימת נותנת מקומות עבודת-חוץ במקום, ומצמצמת את הצורך לשלוח פלוגות עובדים למרחקים. הסכנה הבטחונית נחלשת, כשהתקפות הפורעים הולכות ומתמעטות. באותו זמן, הצטרף הקיבוץ לקיבוץ הארצי ויצא מבדידותו הארגונית. מבחינה אוביקטיבית נוצרו ההנחות להתקדמות מהירה ולמעוף כלכלי וחברתי כאחד.

אבל בינתיים התהוו מתחים חברתיים שהביאו את הקיבוץ לוויכוחים חריפים למדי. כבר בראש השנה תרצ"ח נאמר ברשימה בעיתון הקיבוץ:

“… התחילו להרהר אחרי השאלה האם אנו תמימי דעה על מטרת קיבוצנו… נמצאים בקרבנו מבקרים קיצוניים האומרים שמושג האושר אצלנו הולך ומצטמצם. הוא הוגדר בשלוש מלים: משפחה בחדר מסודר, מקצוע וגינה… הרגשנו בבשרנו שחיי הפועל בארץ מוסיפים לאדם יותר סבל מאושר. חלום השיתוף ניזוק קשה עם ריבוי החיכוכים היום-יומיים בין חברים. גברה הרגשת הבדידות אצל הפרט עם ראיית הקשיים בהגשמה… כל אחד קובל על השיתוק המדאיג שאחז את חיינו הציבוריים… חוזרות ונשנות הטענות שהמשפחות אשמות בשקט ובשיעמום שבקיבוצנו…”

ואמנם, מחבר המאמר מציין במקביל:

“לזכות קיבוץ הזורע: אין מנצלים אצלנו את החבר היחיד, אין משעבדים אותו בסיסמאות מצלצלות. אין משתלטים עליו, אלא נותנים לו חופש תנועה וחופש פעולה מכסימלי…”

במשך השנה הבאה התנהלו בירורים שבהם נשמעו ביטויים כגון:

“צד אחד סוחב, והצד השני שם מכשולים בדרכו”

ואף:

“עובדה היא שבכל שאלה חשובה נוצרות שתי דעות, והרבה חברים נמצאים כל פעם בצד אחד. מצב כזה אי אפשר לסבול לזמן ממושך”.

המחלוקת שנתגלה כאן היתה ביסודה בעלת אופי חברתי, על קצב וכיוון ההתפתחות, אף כי היו מעורבים בה צדדים אידיאולוגיים. התגבשה בתוך הקיבוץ קבוצה של חברים — ודווקא בין הפעילים ביותר — שדרשה הכרעה ל“קו ברור” והתקוממה נגד מה שנראה היה בעיניה כהרפיית המתח החלוצי ונסיגת הפרט מהציבור ומחובותיו כלפי הכלל. היא דרשה קנה מידה אחר ומחמיר, למשל, בקבלת החברים חדשים ובמוסר העבודה, וביחוד התנגדה להיענות הרחבה של הקיבוץ לבקשות חופש ממושך. כוונתם של חברים אלה היתה להביא את הקיבוץ ל“רדיקליות חלוצית”, ובחלקם הם היו בין הדוחקים להצטרפות מהירה.

מבחינה מעשית נראות הטענות הנזכרות בציטטה הנ“ל מוגזמות למדי. הרי באותו זמן לא עמד עדיין אף בניין לשיכון החברים, וה”נסיגה לחדר מסודר" היתה סימלית יותר ממעשית. עבודה במקצוע היתה לכל היותר לכעשרים אחוזים של החברים שעבדו בחקלאות או במפעלים. כל שאלה של הכנסת חבר לענף, או של מטפלת נוספת בבית-הילדים, הפכה להכרעה חברתית ממדרגה ראשונה. יחד עם זאת, היתה, בוודאי, הרפיית המתח ההתחלתי. במשך השנים פגה ההתלהבות הראשונה, חוסר ההתקדמות בבניית המשק ובשיפור תנאי החיים הביאו לפעמים עד לגבול היאוש. לפרט נראו סיכויים מעטים בלבד לעבור מחיי פועל שחור לעבודה מקצועית שרצה בה בחקלאות. המשפחות הצעירות באהלים, בחדר קטן בצריף-עץ או ב“ליפטים” חיפשו את מינימום הפרטיות הדרוש להן, וחווית הילדים הראשונים היתה מלווה בצורך להתרגל לתנאי החינוך המשותף. קרוב לוודאי שבשלב זה של חיי הפרט היקשה לא מעט הניתוק המוחלט מההורים, ובכלל מאנשים מבוגרים. במבט אחורה נדמה שאותה הרפיית המתח הקיבוצי יסודה ברצון הפרט להגיע לייצוב מסויים של חייו האישיים, וזאת דווקא בשעת החלשת האילוצים החיצוניים.

6    🔗

לא היה זה, אמנם, הניגוד הטבעי בלבד בין “מכסימליסטים” ובין אלה שהתחשבו יותר בחולשות אנוש. המחלוקת החריפה והעמיקה, משום שרוב החברים הרגישו שנוצרות כאן סכנות לאותה תמונה של קיבוץ שהם רצו בה, סכנה לשני קווי אופי יסודיים של הזורע, החשבת הפרט מזה ודימוקראטיה רחבה מזה. הכל הודו בכך שהקיבוץ נמצא בשעת חולשה, אבל הרוב הגדול לא רצה לשנות מצב זה בדרך כפיית הפרט והחמרת המשטר הקיים, שבמושגים של היום לא היה “ליברלי” בלאו הכי. הרמזים במאמר הנזכר שבהזורע “אין מנצלים את החבר היחיד” ו“אין משתלטים עליו” מצביעים על החשש שיש מי שרוצה להוביל את הזורע לדרך קיבוצית הנוגדת גם את המסורת המשותפת וגם את רצונם של החברים. הרי עוד בחו"ל הסתייגה התנועה ממפלגות וזרמים הרואים באדם “מכשיר להגשמת המטרה” בלבד, ובוודאי לא נעלמה התנגדות עמוקה זאת בשעת ההגשמה, בחיי הקיבוץ. לא פעם קרה ושיחת הקיבוץ החליטה נגד דעת המזכירות להיענות לבקשה פרטית, למרות שברור היה כי היענות זו פוגעת בצרכי הכלל, ולעתים אף בהסדרים מקובלים. ההשקפה היסודית היתה לא זו בלבד שיש להתחשב בצרכיו ורצונו של כל חבר, אלא שבסופו של דבר מבוססת התקדמותה ושלימותה של החברה על רצונם הטוב, יזמתם ושלימות חייהם של הפרטים המרכיבים אותה. תודעת הדימוקרטיה בקיבוץ היתה בהזורע מהתחלה ערה וחזקה, אולי דווקא משום זכרון המבנה ההירארכי של תנועת “ורקלויטה” שהשתחררו ממנו. הקיבוץ רצה במזכירות חזקה שתדע לכלכל את ענייניו השוטפים, אבל לא רצה בשליטת המזכירות על שיחת הקיבוץ. מהצד השני, ועל אף החשבת הפרט, לא רצה הקיבוץ שחבר זה או אחר יוכל לעכב את כושר הפעולה של השיחה באמצעות עירעורים חוזרים על החלטותיה. כבר בשנותיו הראשונות החליט הקיבוץ על שני הסדרים ארגוניים, שלפחות באותה התקופה לא היו מקובלים בקיבוצים אחרים. הוא החליט לבחור במנהל-שיחה שאינו חבר המזכירות, והוא הגביל את זכות-העירעור על החלטות השיחה. תפיסת הדימוקרטיה הקיבוצית בהזורע אמרה לתת לפרט ולבעל תפקיד אמון וחופש פעולה רחב, אך יחד עם זאת לשמור אף בקנאות מסויימת על זכות השיחה להיות בעלת ההכרעה בכל שאלה שהיא רוצה להכריע בה.

בהיווצרותה והופעותיה של קבוצת “הקו הברור” נראו סכנות לדימוקראטיה זו, גם מפני שהיתה מורכבת מחברים בעלי משקל והשפעה מעשית, וגם מפני שהייתה כאן התחלה של “סיעה” שהיתה יכולה לגרום לפילוגים קבועים, ל“מפלגות” בתוך הקיבוץ. עם כל אחידות המוצא לא היה הזורע מעור אחד, היה בו מספר ניכר של אנשים בעלי רמה ודעה עצמאית, ובשאלות רבות היתה קשת הדעות רחבה למדי. נוצרה ההרגשה שקבוצת מיעוט רוצה להשתלט על הקיבוץ, וגם כיוונה וגם עצם התארגנותה נוגדים את יסודות החיים המשותפים.

יחד עם זאת היתה הסכמה כללית על חולשתו החברתית של הקיבוץ. בסתיו 1939 נאמר בין היתר במאמר הנכתב במשותף על ידי ארבעה חברים:

המלחמה התחילה. אולי יגשר עתה הגורל המשותף על הרבה ניגודים אישיים והשקפתיים וייצור כוננות מיוחדת להקשיב לדברי החבר… חיינו הקיבוציים הנם פושרים. אין בהם מעוף… בכל שטחי חיינו מורגשת חולשה, מעין עשייה מתוך שיגרה בלבד… החיים מסתדרים ומצטמצמים בד' אמותיו של התחום הפרטי גרידא…"

לקראת סופה של אותה שנה 1939 נשמע, אמנם, צליל חיובי יותר ברשימה אחרת:

“לא הצלחנו להתגבר על כל הקשיים החברתיים, אם כי אפשר לומר שכיום חברתנו יותר מלוכדת משהיתה לפני שנה. התגברנו על אי-הרצון לוויכוח רציני ועל הנטיה למפלגתיות וסיעתיות מסויימת בקיבוץ…”

למעשה לא נפתרו עדיין הבעיות החברתיות היסודיות יותר של הזורע. הקיבוץ לא קיבל את נסיון ההשתלטות של קבוצת מיעוט, אבל ניגודי ההשקפות המשיכו להתקיים. במשך השנים הבאות היה הקיבוץ וכל פרט בתוכו עסוקים מאוד בבעיות הבוערות של העבודה, המשק, התחלות החינוך, ובעיקר בבעיות הגיוסים, הן הגיוסים השונים לצבא הבריטי והן הגיוסים לצרכי בטחון הישוב. אבל המצב החברתי החמיר שוב בשנים 1943 ו- 1944. שנת 1943 היתה שנה קשה מבחינת המשק כשעודפי רטיבות גרמו להפסדים גדולים. לצרכי המשק, הפרנסה וההשקעות היה דרוש מספר עובדים כל פעם גדול יותר. אבל בשנים אלה ירד מספר החברים במקום בגלל עזיבות. מכלל כ – 160 חברים היו מגוייסים לצרכי בטחון 20, ועוד כ – 15 היו בחופש ממושך מהקיבוץ. עוד בדיון המתנהל בסתיו 1943 על נסיון לתת לקיבוץ כעין תקנון פנימי, מתנהל ויכוח על השאלה, האם קיימים בקיבוץ “מחנות קבועים”, או “גישות חיים שונות” בלבד.

7    🔗

משבר ממושך כזה אין להסבירו על ידי עצם קיומן של גישות שונות, או על ידי צרכי התבססותו של הפרט בלבד. בבירורים שהתנהלו במיוחד במשך שנת 1943 באו לביטוי חזק מה שקראו “הבעיות הסטרוקטוראליות” של הזורע, הבעיות המיוחדות של “טיפוס האדם שלנו”. כמה וכמה ביטויים החוזרים לעתים קרובות בדיונים חברתיים, מצביעים עליהן. מציינים “קרירות” ו“יחסים קפואים” באווירה החברתית. נאמר כי “אין אצלנו התלהבות”, או “אין אצלנו פאטוס אמיתי”. אווירה זאת הורגשה אף אצל אנשים שבאו מהחוץ.

בעיה שניה, הקשורה לראשונה, היתה האי-בטחון העצמי של הזורע בתור קיבוץ, או כפי שביטאו זאת אז “משבר בהכרה העצמית של הקיבוץ”. אותם יוצאי תנועת ורקלויטה שבתחילת דרכם בארץ האמינו “שאצלנו כמעט הכול יהיה טוב יותר” מאשר בקיבוצים אחרים, נעשו מליאי הרגשות נחיתות כלפי קיבוצים אחרים, לרוב ללא הצדקה. אמנם, חברי הזורע ידעו יפה כי יש בקיבוצים דברים יפים, בהתחשבות רבה בפרט, ברמה התרבותית ועוד. אבל בתחום ההישגים המעשיים, ובשורה הראשונה בתחום הכלכלי והמשקי לא האמין הקיבוץ בכוחו ויכולתו, והופתע לא פעם כשהראו השוואות כלכליות שאין הישגי הזורע נופלים מאלה של אחרים.

גורם שלישי ויסודי יותר היתה אכזבת הפרט מחיי החברה, בשורה הראשונה מיחסי האנוש. אפשר ולאכזבה זאת גרמו דווקא הציפיות הגבוהות מאוד שמקורן באידיאולוגיה התנועתית, ואפשר שהטיפוס של נוער אינטלקטואלי מיוצאי היהדות הגרמנית היה זקוק דווקא לאווירה חברתית חמימה שהוא עצמו לא יכול היה ליצור אותה.

הדעה הכללית היתה, בכל אופן, שקיים קשר הדוק בין חולשותיו החברתיות של הקיבוץ ובין המשברים האישיים הרבים, שבאו לביטוי בריבוי בקשות חופש ממושך, ובמספר הגדול של מקרי טיפול פסיכואנליטי. הקיבוץ השתדל, אמנם, להבחין בין הטיפול הפסיכולוגי הנדרש בגלל “מחלה” וקיבל אישור מצד הרופא, ובין חופש ממושך מסיבה “חברתית” או “אישית”. אבל במציאות היו בוודאי הגבולות מטושטשים למדי, והמשותף היה רב. אחרי שנים מספר בחיי הקיבוץ, על הרכבו המיוחד וקשייו המיוחדים של הזורע, לא עזרה כבר האידיאולוגיה להתגבר על משברי הפרט ועל חוסר הסיפוק מחייו במסגרת המצומצמת והמבודדת. היה מי שהתגבר והמשיך, היה מי שהרגיש הכרח להתרחק לפחות זמנית, והיה מי שזקוק היה לעזרה מקצועית-פסיכולוגית.

משבר חברתי ממושך זה היה במידה רבה משבר-התבגרות המתרחש לא פעם בשלב מסויים של חיי אדם, כאשר עולם הערכים והאידיאלים שלו מתנקש עם תנאי מציאות נתונה, ועליו להשלים עם הפער בין מה שביקש להשיג ובין מה שמתגלה לו כאפשרי. דווקא האחידות הרבה גם בשאיפות וגם במוצא הפכה את משברי-הפרט למשבר החברה עצמה. החברה היתה תקיפה בדרישותיה מהפרט לא מתוך הצרכים האובייקטיביים לבדם, אלא גם משום שכל הנסיון נראה היה כדאי אך ורק אם יביא למטרה בשלימותה. ואילו אנשים רבים מבין החברים התקשו מאוד במעבר לעבודה גופנית, לשפה העברית ובנסיון לאחד את צרכי חייהם האישיים עם פעילות ציבורית. הפער החריף בין הציפיות הגבוהות ובין המציאות הבלתי מספקת גרם לביקורת עצמית חריפה, ולא פעם לאווירה של דיכדוך נפש. כך נוצרה לא פעם הפרזה בהערכת תכונות שבהן דווקא לא הצטיין הזורע, כמו הספק גבוה בעבודה גופנית, ספונטאניות, חוש מסחרי מפותח, “העזה” משקית וכו'.

אבל מהצד השני היה לקיבוץ זה כוח משיכה רב הקושר את חבריו קשר חזק. רק מעטים מהחברים העוזבים מצאו את מקומם בקיבוצים אחרים. אימרה מקובלת בהזורע היתה כי “אם לחיות בכלל בקיבוץ, הרי בהזורע בלבד”. רובם הגדול של מבקשי חופש ממושך ואף חלק מהעוזבים חזרו אחרי זמן מה לקיבוץ.

8    🔗

תהליכים חברתיים אינם מתבצעים תמיד באור התודעה המשותפת, ואינם מושפעים דווקא מבירורים. אותה שנת 1944 שהיתה שנת השיא בעזיבות ובקשות חופש, היתה אף שנת ההבראה החברתית, או לפחות תחילתה. חג-העשור של הקיבוץ נעשה למפעל תרבותי-חברתי חשוב. בהצגה, במקהלות ותערוכות השתתפו באופן פעיל מרבית החברים. היתה זו הפעם הראשונה שהזורע “הציג את עצמו” בפני קהל נכבד מהחוץ, ולא זו בלבד שעצם החג הבליט את הישגי הקיבוץ, אלא ההערכה שבאה מהחוץ יצרה כעין היזון חוזר שחיזק את ההרגשה העצמית של הקיבוץ. במאמר, שפורסם בעתון הקיבוץ בסוף שנה זאת, נאמר בין היתר:

“אין ספק שחג העשור שינה בהרבה את ‘האקלים החברתי’ של קיבוצנו, וכולנו תקווה שאין זו תופעה חולפת…”

זו רק אחת מההתבטאויות השונות המציינות את החג הזה בתור התחלה של מפנה בהתפתחות החברתית של הקיבוץ.

הרגיעה החברתית לא חלפה; כאילו נצטברו בינתיים בקיבוץ גורמים מייצבים, והמעוף שיצא מהחג נתן את הדחיפה להתגברותם. בשנת 1945 כותב חבר במבט אחורה:

“המציאות היום-יומית של קיבוץ צר ממדים ורב מיגבלות הבליטה במיוחד את הצדדים האנושיים הקטנוניים, ה”אנושיים מדי" של כל פרט ופרט. כך נחלשה בהרבה הקירבה הנפשית שהיה צריך לתרגם אותה לחיי שיתוף מושלם במבחן יום-יומי דווקא. זמן רב לא ידענו להתגבר על האכזבה היסודית הזאת, עד שהגענו לראייה ריאליסטית ושקולה יותר של האיש בקיבוץ".

חבר אחר אומר במפורש:

“אין עוד היום חולקים בחשיבות שהיתה לחג בשביל גיבושנו החברתי”.

סימני הגיבוש והיציבות החברתית החדשה נראים אף בנתונים הדימוגראפיים. מספר ילדי הקיבוץ יותר מהוכפל בשנים אלו, מכ-50 ב-1943 עד ל-117 בסוף 1947. אם בשנת 1944 היתה שנת שיא בעזיבות, הרי מהשנה הבאה הן נתמעטו מאוד, ואף בקשות החופשה פחתו. ההוצאה לפסיכואנליזה ירדה לכשליש מההוצאה בשנים קודמות. עם סיום המלחמה חזרו רובם של המגוייסים הביתה, ומספר המגוייסים ירד בין 1945 ל-1946 מ-20 ל-4. באותו זמן קלט הקיבוץ עשרות חברים-עולים, שרידי התנועה בחו"ל, וחברת נוער חזקה מבולגריה שבמרוצת הזמן השלימה את הזורע. על שינוי האווירה מעיד מה שכותב חבר מגוייס בסוף שנת 1945:

“… כשבאתי הפעם בלט לעיני השינוי הגדול שחל בקיבוץ בתקופת היעדרי… גם חברי הקיבוץ וגם האוירה הכללית “התרעננו”. אז, בצאתי, שלט המשבר החברתי, והקיבוץ היה עדיין שקוע בבירורים חברתיים. היום יש, לדעתי, לכל אחד גישה הרבה יותר חיובית למשק ולחברה. השתוממתי לשבת בשיחה פה ולשמוע שכולם דברו לעתים בבת אחת. לזה לא הייתי רגיל מקודם. תמיד שררה דממה מעיקה, כשאיש לא רצה להתבטא…”

עד סוף התקופה הנדונה אין המצב החברתי מעיק עוד על הקיבוץ, ולמעשה מתחילה תקופה ארוכה של יציבות חברתית. טיפוסי הוא שהבעיות החברתיות המעסיקות את הזורע הן בעיות “רגילות” של חיי קיבוץ, בעיות שוויון, מעמד האמן בקיבוץ, שאלת עבודתה ופעילותה של החבירה ועוד. יש לציין

שאין לראות הקבלה כלשהי בין ההתפתחות החברתית והכלכלית. מבחינה משקית היו השנים 1943 עד 1945 שנים קשות מאוד, ורק בסוף 1946 הוטב המצב.

המפנה החברתי בא איפוא באמצעו של משבר כלכלי, ורק לאחר שאף שנת 1947 אישרה את הטבת המצב הכלכלי, נוצרה הרגשה טובה יותר לגבי ההתפתחות החברתית והכלכלית גם יחד.

9    🔗

נציין עוד כמה בעיות שהעסיקו את הקיבוץ במשך תקופת התישבותו הראשונה, הן משום שדרך התשובה עליהן היתה חשובה לגבי עיצובו והתפתחותו, והן משום שהן משקפות את המאבק המתמיד והכן על סלילת הדרך המשותפת. אם נראה בעיני המשקיף של היום שהיתה בתשובות, שמצאו לא פעם, השגת גבול זכויות הפרט מצד החברה, לא כך נראו הדברים אז, בנסיבות הזמן והמקום. היה קיים רצון חזק להתחשב בצרכיו של הפרט וברצונו. עובדה היא שנשירות מהקיבוץ בגלל הכרעתו בשאלה מסויימת היו בודדות בלבד. ובסופו של דבר הביאו דווקא הכרעות קשות לגיבוש החברה.

בכורת ילדי הזורע נולדה עוד ב-1936, ועד 1943 נולדו כ-50 ילדים. נפתח כאן תחום-חיים חדש, גם בשביל ההורים עצמם וגם בשביל הקיבוץ המבוסס על חינוך משותף של ילדיו. היה זה אתגר גדול בשביל קיבוץ ה“ורקלויטה”, תנועה בעלת מגמות חינוכיות מובהקות ומיוחדות. כבר בשנת 1934 נכתב באחד החוזרים הפנימיים של ה“קרייז” בין היתר:

“הננו משוכנעים שהמשפחה היא התא של כל יציבות חברתית אמיתית, ושיכנוע זה מעמיד אותנו בכמה שאלות מול לחינוך המשותף המקובל… איננו יכולים ואיננו רוצים לשלול צורה זאת של חינוך, אבל עלינו לברר כיצד ניצור בתוכנו מרחב מספיק ליחס הורים-ילד… עלינו לדעת בכל רגע שחיי חברה אמיתיים יהיו נבדלים דווקא בתחום זה מהקולקטיביזם המקובל בארץ…”

אפשר היה לצפות איפוא שקיבוץ הזורע ילך בתחום החינוך בדרכים מיוחדות ומתאימות לתפיסה זו, בייחוד מאחר שבהצטרפותו לקיבוץ הארצי היתנה תנאי מפורש של אוטונומיה חינוכית.

אך במציאות היתה ההתפתחות שונה לחלוטין. היתה אמנם תשומת לב רבה מאוד לצרכיו של כל ילד, אבל הכיוון הכללי היה של קולקטיביזם רדיקלי, שנראה באור הנסיון של היום מופרז ולעתים אף אבסורדי. הגישה הקולקטיביסטית התבטאה בשורה הראשונה בשליטה המוחלטת של המטפלת על הטיפול בילד ועל חינוך הילד, כשביקורי ההורים אצל ילדיהם בבה"י היו “בלתי רצויים”, ואף לאם של ילד חולה לא ניתן לגשת אליו מחוץ לשעות הביקור הרשמיות. היה הסדר של חלוקת חלב-אם, כשחלק מהאמהות לא יכלו להניק בעצמן, והתחילו אף בכעין “סיר-לילה משותף”, נסיון שהופסק כשהביא להתפשטות מחלות.

מעניין שגישה זאת של קולקטיביזם רדיקלי בחינוך לא באה דווקא מהאידיאולוגיה המיוחדת של הזורע, אלא להיפך, היא עמדה בסתירה ברורה לרעיונות התנועה. באור ההתפתחות ניתן לאמור היום שלא הביאה נזק לילדים עצמם, אבל היא גרמה ללא ספק סבל נפשי רב לאמהות רבות. ישנן עד היום סברות שונות וסותרות לגבי השאלה מדוע הלך הזורע דווקא בדרך זו. יש דעה שחוסר הנסיון של ההורים הצעירים גרם לשליטה של “מומחים” שהיו מצידם מושפעים ממה שהבינו מתורת הפסיכואנליזה. דעה אחרת אומרת שלאחר זניחת האידיאולוגיה התנועתית ביקשו המשפיעים בתחום זה ללכת דווקא בכיוון הפוך, והתאימו את שיטת החינוך למקובל בקיבוצים אחרים. עובדה היא, בכל אופן, שהזורע הצטיין תמיד ברמת חינוך טובה, אך ביחד עם זאת לא נשארו בחינוך הדור השני כל עיקבות מהמגמות ומההשקפות המיוחדות של תנועת “ורקלויטה”.

10    🔗

בעיה אחרת שהעסיקה את הקיבוץ במשך שנים רבות היתה שאלת ההורים של החברים. כשהחליטה התנועה על דרכה לציונות חלוצית, היא לא ראתה הכרח או אפשרות לדאוג לעתיד ההורים, והכוונה בשלב זה היתה בעיקר למועד העליה של חברי התנועה. בשנים הראשונות של הקיבוץ, עם קשייו הכלכליים והסיכון הבטחוני, הוא הסתפק להקציב במקרה הצורך סכומים קטנים לעזרה להורים. המגמה הכללית היתה לא לעודד את ההורים במיוחד לעליה, כל עוד היתה להם אפשרות לקיום בגרמניה. איש לא ציפה אז מה יהיה גורלם של אלה שנשארו. במשך⁵ שנת 1938 החמיר המצב בגרמניה, אך יחד עם זאת גבר הקושי להשיג רשיונות-עליה, או אף להגר לארצות אחרות. סכנת המלחמה נעשתה מוחשית יותר, וגברה הדאגה לגורל ההורים. עד כמה רחוק היה עולם המחשבות בארץ שנה לפני פרוץ המלחמה מלהבין את העומד להתחולל מראה הדוגמה הבאה: שאלו חברי הזורע את אחד החברים החשובים והמנוסים בקיבוץ הארצי על בעית ההורים המחריפה, ונאמר להם כי “לא כדאי להביא הורים לא”י, בפרט לא לקיבוץ".

בהזורע אמנם החליטו אחרת. הוחלט לשנות את כיוון הפעולה, להשתדל להשיג רשיונות עליה ואף במקרה הצורך לקבל הורים בקיבוץ, על אף תנאי המגורים הבלתי מספקים והמצב הכלכלי הדחוק. בעית הרשיונות היתה קשה ביותר, כי המספר שניתן היה לקבל לא הספיק לצרכים, ועל הקיבוץ היה להחליט על קדימויות. ההורים הראשונים נתקבלו בהזורע ב-1939 והחל ב-1940 היו בהזורע בין 20–15 הורים, מספר יוצא דופן לקיבוץ בגודל זה בימים ההם.

בשאלת ההורים קשורה היתה בעיה אחרת, והיא של כספי ההורים. בדרכים שונות הועברו ארצה סכומים ניכרים שהועמדו בחלקם לרשות הקיבוץ בתור הלוואות ובחלקם הושקעו בצורה אחרת. כל עוד לא הגיעו ההורים לארץ, ניהלו בניהם, חברי הקיבוץ, את החשבונות. נוצרו מצבים מוזרים כשהיה על הקיבוץ לנהל מו"מ עם חבריו על תנאי ההלוואה לקיבוץ, או כשהקיבוץ נאלץ לפנות לחבריו ולבקשם להלוות לקיבוץ סכומים שהתפנו מהשקעות אחרות. למעשה גרמה פרשה זו לא פעם למצבים מביכים ולחשדנות, והיא חוסלה סופית בשנת 1947, כשנתברר בינתיים מי מההורים נשאר בחיים. אף כשנתקבלו הורים בקיבוץ נעשתה הבחנה ברורה בין חבר שאינו יכול להיות בעל אמצעים עצמיים, ובין הורים שאין לקחת מהם את זכותם לרכושם. לא זו בלבד שבדרך זאת נעשה הקיבוץ לא פעם למקבל הלוואות מהורים, אלא למעשה התהוותה כאן בעיה חברתית של מתנות הורים לילדיהם ולנכדיהם. מכל מקום נשארו כספי הורים מקור מימון חשוב להשקעות הקיבוץ עד סוף התקופה.

11    🔗

עם פרוץ מלחמת העולם, ולמעשה כבר לפניה, קיבלו שאלות הביטחון צורה חדשה. במשך שנות המאורעות התרגל הקיבוץ להגן על עצמו ולשלוח חברים לעזרת מקומות אחרים לתקופות קצרות. היתה זו עדיין תקופת “ההבלגה” במדיניות ההגנה, כשהסתפקו היישובים בהגנה סמאטית נגד התקפות הפורעים הערביים. עם יסוד פלוגות ה“חי”ש" נתעוררה לראשונה שאלת גיוס חברים לתקופה ארוכה וללא קשר עם הקיבוץ, וללא שליטת הקיבוץ על הפעולות שעליהם לבצע. אחרי פרוץ המלחמה התחילו הגיוסים לצבא הבריטי על יחידותיו השונות, ומ-1941 גוייסו חברים לפלמ"ח.

השאלות שהתעוררו לא היו של העול הכבד למשק בלבד, כשבמשך שנים היה כרבע מהחברים-הגברים מגוייס. נתהוו שאלות רעיוניות וחברתיות קשות. לתנועה שאליה הצטרף הקיבוץ היו תפיסות מיוחדות בפרשת הגיוסים, אבל במשך השנים נשתנתה עמדת התנועה לא פעם. הקושי העיקרי היה שאותה ממשלה בריטית שלחמה נגד הנאצים נשארה ממשלת “הספר הלבן”, והיה יסוד לחשד שבמקרה הצורך ייסוג הצבא הבריטי מארץ-ישראל ולא יגן עליה. באווירת היישוב שלפני קום המדינה הכריעו על הגיוסים למעשה הגופים הפוליטיים המאורגנים, והשפעה מחייבת על חבריהם היתה כמעט לגופים ההתישבותיים בלבד.

חילוקי הדעות הפוליטיים לגבי הגיוסים השתקפו בשיחות הקיבוץ, אבל מאחוריהם עמדה השאלה החדשה שביטא אחד החברים: “איך נוכל להכריח מישהו לצאת למלחמה?”. מאוחר למדי, אחרי כניסת איטליה למלחמה, החליט הקיבוץ עקרונית בעיקבות המלצת התנועה כי “שיחת הקיבוץ רשאית לקבוע חבר לגיוס”, עם זכות עירעור בפני ועדת החברים. ההחלטה הזאת לא היתה קלה, ואף ביצועה עורר בעיות קשות. אמנם, היו לא מעט מקרים של התנדבות, אבל במקרים אחרים נפלה ההכרעה בדרך הגרלה, כשחזרו ונישנו ויכוחים בבעיה את מי להכניס להגרלה ואת מי להוציא ממנה, או אם לקבל את התנדבותו של חבר זה או אחר. ביסודו של דבר שיקפו ויכוחים אלה את הסתירה בין גבולותיו של ארגון וולונטארי ובין מה שהוטל עליו בשל כורח הנסיבות. הלבטים היו קשים, אבל הקיבוץ הצליח להתגבר עליהם.

דוגמה נוספת של מתיחת תביעות החברה הוולונטארית מעבר למתקבל על הדעת בתנאים רגילים מוסברת אף היא בתנאי המלחמה. בסוף 1940, כשהיו לקיבוץ כ-35 ילדים, הועלתה הצעה להגביל את הילודה ולמנוע את לידת “הילד השני”. בשיחת הקיבוץ באו לביטוי דעות מנוגדות, אבל לבסוף הוחלט “לדחות הולדת ילדים שניים למשך שנה, תוך התחשבות במקרים יוצאים מן הכלל”. אך למעשה החליט הקיבוץ רק כעבור שנתיים, בדצמבר 1942 “לבטל כל הגבלה בקשר ללידות”. היו בוודאי בהזורע כמו במקומות אחרים אנשים ששאלו את עצמם כמו ששאלה חברה בשיחה “כיצד להוליד ילד בעת מלחמה?”, אבל אצל אחרים גרם הלחץ החברתי החזק לסבל. עובדה, היא, בכל אופן, שבשנתיים 1942–1941 נוספו לקיבוץ ביחד 9 ילדים בלבד, ואילו בשלוש השנים הבאות, 1945–1943, נוספו 52 ילדים. אמנם, יש להביא בחשבון, ששיעור הילודה בשלוש השנים האחרונות האלו היה גבוה בכל הארץ.

12    🔗

לחלק גדול של חברי הזורע לא היתה אחידות המוצא בבחינת אידיאל, וחזקה היתה התודעה של הקשיים והמגבלות המיוחדים לעליה מגרמניה. הרצון ל“השלמה תנועתית” גבר במיוחד אחרי ההצטרפות לקיבוץ הארצי. בשנים הראשונות של ההתישבות לא היתה השאלה מעשית בשל מיגבלות כלכליות, כי לא היו די מקומות עבודה אפילו בשביל החברים והעליה התנועתית שנקלטה עד למלחמה.

החל מ-1941 השתנו תנאים אלה. יציאת חברים רבים לגיוסים מזה ופיתוח המשק מזה שינו את המצב. בין 1939 ו-1942 ירד מספר ימי העבודה בעבודת חוץ לכמחציתו והמשיך לרדת, ואילו מספר ימי העבודה בחקלאות גדל פי שלושה. מבחינה משקית התהווה פער בין הצורך לפרנס אוכלוסיה גדלה במהירות והביקוש לעובדים נוספים ובין מסגרתו המוגבלת של הקיבוץ. אמנם, החל ב-1939 נקלטו גרעינים זמניים, אבל גרעינים אלה לא מילאו הרבה יותר מהחסר בחברים מגוייסים. מהצד הכלכלי נוסף עתה לחץ לשאיפה החברתית לקלוט השלמה.

בדיונים שהתנהלו על שאלה זו חוזרים ביטויים כמו “לא הגענו לשלב של השתייכות של מאה אחוזים לתנועה” וכן “אנו זקוקים בעיקר לגוף שיש לו זיקה חזקה לתנועה”. למעשה היתה הכוונה לגוף תנועתי חזק שבכוחו יהיה להשפיע על הקיבוץ, ולאזן את חולשותיו. בשורה הראשונה חשבו על השלמה מבני הארץ. אבל שאלת ההשלמה נעשתה מעשית מכיוון אחר לגמרי. מהמגמה המקורית של “ורקלויטה” לבנות בארץ קיבוצים מספר ולהתפתח לתנועה קיבוצית עצמאית, נשארו למעשה מחוץ להזורע “קיבוץ ב'”, הוא הקיבוץ של שכבה תנועתית צעירה בכמה שנים מחברי הזורע, וכמה קבוצות של עליית נוער. הפסקת העליה מגרמניה מנעה את המשך הגידול, ועם ההצטרפות לקיבוץ הארצי נגנזו ממילא התכניות להקמת תנועה עצמאית.

לקיבוץ ב' של “ורקלויטה” היה גורל משלו. הוא נפגע מתנאים קשים ומשברים חברתיים, ולא הצליח להגיע ליציבות חברתית. העזיבות היו רבות ואף נסיון של מיזוג עם קיבוץ “שמיר” מיוצאי תנועת השומר הצעיר ברומניה לא עלה יפה. לבסוף עמדה בפניו הברירה להצטרף להזורע או להיות בסכנה של התפרקות. ב-1942 החליט הזורע לקלוט את קיבוץ ב' בתור השלמה, וכ-40 חברים באו באותה השנה לקיבוץ. מבחינה משקית היה בתוספת הזאת חיזוק ניכר, ומבחינת קליטה ומיזוג לא נוצרו קשיים מיוחדים, כי קיימים היו מאז קשרים אמיצים וקרובים.

אבל השלמה זאת לא פתרה את הבעיה של “השלמה תנועתית”, ובשנים הבאות נתחדשה המגמה לקבלת השלמה מסוג אחר. אמנם, עד סוף התקופה המשיך הזורע לקלוט גרעינים תנועתיים, וביניהם אף גרעין מיוצאי “ורקלויטה”, אבל מסיבות שונות הם לא נשארו. כדי להתאים לצרכי הזורע דרוש היה גרעין חזק מכל הבחינות, והתנועה העדיפה לייעד גרעינים מסוג זה לייסוד קיבוץ עצמאי, מה גם שהזורע נחשב כבר בתקופה זו לקיבוץ גדול למדי. הגרעינים הרגישו טוב בהזורע, אבל מסיבה זו או אחרת אף אחד מהם לא הפך להשלמה.

למעשה לא התגשמה אף פעם שאיפה זו ל“השלמה בעלת זיקה תנועתית” חזקה שתשנה את פרצופו של קיבוץ הזורע, וספק אם נסיון כזה היה מצליח אילו התבצע. אחרי סופה של התקופה הנדונה קלט הקיבוץ בתור השלמות קבוצות עלית-נוער שחונכו בהזורע, מבולגריה, מיוצאי ארצות ערב, ארצות מזרח אירופה ויוצאי תנועות מארה"ב. בדרך זו נוצר מיזוג גלויות מסויים, אבל “אישיותו” של הקיבוץ השתנתה במידה רבה יותר עם קליטת דור הבנים בלבד.

כבעיה אחרונה שיש להזכיר כאן את בעית מעמד האישה, שעלתה על פני השטח בצורה בולטת בשנת 1947. חבירות הזורע באו משכבה חברתית-תרבותית שבה היתה כבר התקדמות ניכרת באמנציפציה של האישה. בתוך תנועת “ורקלויטה” לא היה הבדל בין בנים ובנות בהשכלה ובפעילות, ומצב זה נמשך בשנותיו הראשונות של הקיבוץ.

במשך הזמן השתנה מעמד החבירות. גוברות טענות על “חוסר פעילות” מצידן, על “נסיגה לחדר”, ומצד החבירות טוענים בעיקר נגד ההתפתחות בתחום העבודה כשיותר ויותר חבירות “נדונות” לעבודה בשירותים. מאמר ממארס 1947 מציין שמ-74 חבירות בסידור העבודה עובדות סה"כ 17 בחקלאות ואילו כל היתר בשרותים, מהן 25 בבתי-הילדים ו-17 ללא מקום עבודה קבוע. התחזית היתה שבכל אחת מהשנים הבאות יהיו דרושות עוד 5–4 חבירות לבתי-הילדים. בהמשך נאמר:

“על אף ההסברות הנשמעות מכל צד שעבודת הבחורות בחקלאות בעתיד אשליה היא, מסרבות הנוגעות בדבר להכיר בכך ולהוציא מסקנות. הן ממשיכות במאמציהן הנואשים ונאבקות בהתפתחות שאין מנוס ממנה…”

כמה חודשים מאוחר יותר, ביולי 1947, נכתב במאמר אחר:

“בקיבוצנו קיימת בעית הפעילות הציבורית של החבירה בחריפות רבה. קשה למצוא חבירה לוועדת המשק, לועדה הפוליטית, למזכירות החברתית וכו'. אבל נדמה לי שהשתיקה הנ”ל מצביעה על משהו גרוע מזה: לחבירותינו אבד העוז להתבטא באופן חפשי מתוך הרגשת-בית בטוחה בענינים היום-יומיים של חיינו הקיבוציים".

שתי ציטטות אלו מציינות נסיגה במעמד החבירה בהזורע לעומת העבר: הראשונה נסיגה מציפיות בתחום העבודה, והשניה נסיגה מסויימת מחיי הציבור שסיבותיה אמנם מורכבות יותר. בתחום העבודה סבלו החבירות בעיקר מהפיתוח המאוחר והמצומצם של הענפים המתאימים יותר לעבודת החבירות, כמו גן-הירק, המטע והלול. היה אמנם מספר קטן של חבירות שקיבלו את עקרון השוויון בצורה קיצונית וניסו להתחרות עם הגברים בעבודות הקשות. אבל רובן של החבירות התכוונו לעבוד בחקלאות, במלאכה וכו' ולא בשירותים. אם זו היתה המגמה המקורית, נתווסף בחיי הקיבוץ עצמם גורם מחמיר. האידיאולוגיה הקיבוצית הבחינה אז – ובמידת מה מבחינה עד היום – בין עבודה “פרודוקטיבית”, בעיקר בחקלאות ובמפעלים, ובין עבודה “בלתי פרודוקטיבית” שהיא העבודה בשרותים. הבחנה זו, שאין לה כל יסוד אלא בהבדל בין עבודה המביאה תמורה כספית ועבודה ללא תמורה כזאת, הפכה בדיעבד להבחנה ערכית.

החבירות שנאלצו לעבוד בשרותים התאכזבו לא רק בציפיותיהן, אלא נוסף על כך סבלו מהערכה נמוכה יותר של סוג עבודתן.

סיבה שניה לנסיגת החבירות מחיי הציבור היתה בקשיי המעבר לשפה העברית. כשחוזרות ונישנות טענות נגד התופעה “שהדיבור הגרמני משתרש אצלנו מחדש” אף אחרי עשר שנות התישבות, מעירים כי במקומות שאחוז הבחורות גבוה או מכריע, נפוץ יותר הדיבור הגרמני". קרוב לוודאי שאי-הבטחון ביכולת להתבטא חפשית בעברית היה גורם חשוב בנסיגה מחיי הציבור; וברור גם

שהחבירות היו מופנות יותר לבנין המשפחה, לגידול הילדים הרכים, ולהסתגלות למשטר של החינוך המשותף. נדמה שתקופה זו בתולדות הקיבוץ יצרה אצל חבירות רבות אי-בטחון לגבי תפקידן בקיבוץ, ומתוך אי-בטחון זה נסוגו ל“חדר”, לחיי הפרט. לא מעט כשרון ויכולת אבדו בכך לחיי הציבור עד שהלך ונעלם אי-בטחון זה. במשך השנים התבטל אי-השוויון בהערכה החברתית, אבל יחד עם זאת הגבילו עצמן רוב החבירות בהזורע, הן מרצונן והן נגד רצונן, לתפקידים, לעבודות וגישות “נשיים” מקובלים.

14    🔗

בסיכום הפרק הזה יש להצביע על השינוי העמוק באופי החברה שחל במשך עשר שנים אלו. הזורע עבר בתקופה זו כברת דרך ארוכה, מגוף שקיומו וליכודו נובע מגורמים של עבר תנועתי משותף ושל מניעים ויעדים רעיוניים, אל חברה המרוכזת בראש וראשונה מסביב המשימה המשותפת של בנין משק וחברה. תהליך קיבוצי זה הוא בו בזמן תהליך של התבגרות אישית, של ייסוד משפחה ומציאת מקום עבודה לטווח ארוך, התהליך המקובל אצל אדם צעיר.

אולם, אין המעבר הזה אומר שחברה זו איבדה את רצונה להגשים רעיונות, ונסוגה לתחום הצר של האינטרס העצמי הפרגמטי בלבד. היא זנחה כמה מהיעדים שהביאה מחו"ל, כמו הגשמת “חברותא אמיתית”, את הזיקה לדת וכו'. מטרות אחרות כמו הגשמה עצמית של בנין הארץ, מעבר לחיי פועל עברי, בנין הקיבוץ בתור חברה סוציאליסטית ומאבק מעשי על עמדות פוליטיות נעשו לתפקידים ממשיים שיש להיאבק עליהם במציאות היום-יומית. לא אבדו התכנים הרעיוניים, אבל בעצם הגשמתם פחת אופיים האידיאולוגי.

אצל חלק מיעדי הקיבוץ חלה “תזוזה כלפי חוץ”. הם נעשו יותר ויותר ענינם ותפקידם של גופים רחבים יותר, של התנועה הקיבוצית אליה הצטרף הזורע, המפלגה, ההסתדרות והמוסדות הלאומיים. הקיבוץ שלח את נציגיו לכנסים הרחבים יותר, אבל דרך שיתופו במילוי המשימות הלאומיות והחברתיות לבשה צורה של תביעות מהחוץ, כשעל הקיבוץ להכריע כיצד לאחד את חיובה של התביעה עם צרכיו הבלתי אמצעיים. דביקותו של הקיבוץ ביעדים כלליים כאלה התבטאה לא פעם ברמה גבוהה של היענות לתביעות כאלו. תהליך פנימי זה של העברת תפקידים לגופים רחבים יותר – ויחד עם זאת צמצום האוטונומיה של הקיבוץ – היה חלק בלבד של תהליך כללי שבא לשיאו עם קום המדינה. חלק גדול מהתפקידים שמילאו לפני כן בדרך התנדבות נעשו עתה לחובת אזרח המדינה.

כל קיבוץ צעיר חייב לעבור תהליך של גיבוש חברתי אם הוא רוצה להתקיים לאורך ימים, ורבים הקיבוצים שבהם היה תהליך זה ממושך יותר וקשה יותר מאשר בהזורע. אפשר לראות את המיוחד בהתפתחותו החברתית של קיבוץ זה אולי בשני דברים שהם קשורים הדדית כשני צדי מטבע. קשיי הגיבוש של הזורע נבעו בשורה הראשונה מהמוצא המשותף, מה“טיפוס האנושי” ששלט בהרכב הקיבוץ. הרבה אנשים בעלי אישיות אינדיבידואלית מפותחת, בעלי השכלה גבוהה ובעלי ציפיות אישיות גבוהות התרכזו בו. מטבעם לא היו נוחים לחיים קולקטיביים עם מיגבלותיהם לחופש הפרט, ו“הקרירות” – או חוסר היכולת לחמימות ביחסים ההדדיים – לא הקלה על ההסתגלות לחיי-שיתוף בחוג צר למדי. להרכב אנושי זה דרושה היתה תפיסה קיבוצית “לא-קולקטיביסטית”, המבוססת מראש על מבנה של חברה המכירה לא רק בזכויות הפרט, אלא משתדלת במיטב יכלתה לתת לו חופש פעולה ולא להצר את תחום חייו. שאיפה זו לאיזון מירבי בין צרכי החברה ובין רצונות הפרטים בתוכה התבטאה בחומים רבים כבר בתקופה הראשונה, בהיענות⁶ לבקשות חופש ממושך, בהמצאה של “דירת-חופש מסודרת”, בהקצבה של סכום קטן לכל חבר לשימושו החפשי וכו'. בתחומים אחרים, כמו בחינוך, נתגשמה שאיפה זו מאוחר הרבה יותר. מבנה המשק בהזורע התבסס תמיד על ענפים חזקים כשהמגמה היתה לתת לצוות הענף חופש פעולה מירבי. יחד עם זאת היתה התנגדות מסויימת לגבי כל עיסוק שהיה סוטה, כאילו, מ“דרך הפועל”, וקשה היתה דרכם של חברים בעלי נטיה אמנותית או מדעית שלא רצו לוותר על פיתוח יכולתם המיוחדת.

החברה הקיבוצית שנתגבשה מאנשים אלה ומתוך תפיסות אלו, לא היתה מעולם קבוצה “אינטימית”. הפרט רצה תמיד לבנות ולפתח את עולמו האישי ואילו יחסי האנוש היו בנויים יותר על הזיקה המשותפת למפעל מאשר על קירבה אישית. דרושות היו הזדמנויות מיוחדות למען “לשבור את הקרח” ולהוכיח לפרט שגם חברים רבים וגם החברה כולה תומכים בו, מעריכים אותו ומרגישים קירבה אליו.

על אף המכשולים והבעיות נוצרה בתקופה ראשונה זאת חברה חזקה ומגובשת, והונח יסוד יציב לצמיחה העתידה. הזורע התגבר מבחינה חברתית על אותן הסתירות בין צרכים אוביקטיביים ובין יכולת פנימית שהיקשו בשנות ההתחלה על התפתחותו של הקיבוץ. הזורע היה מוכן להתמודד עם האתגרים הגדולים שבאו עם מלחמת העצמאות וקום המדינה ואשר הביאו אתם שינויים רדיקליים בתנאיו האוביקטיביים של הקיבוץ, ואפשרויות פיתוח שמעל ומעבר לציפיות הקודמות.

התפתחות הפרנסות והמשק    🔗

1    🔗

רובם הגדול של המשקים הקיבוציים קמו והתפתחו שלא בהתאם לתכנון מראש, גם בתקופת ההתישבות של הזורע, גם לפניה ואף זמן רב אחריה. חוסר קרקע, חוסר אמצעים לאומיים למימון ההתישבות וחוסר נסיון וידיעה לגבי התנאים החקלאיים המקומיים גרמו לשיבושים רבים. המשק הערבי המפגר לא היה יכול לשמש דוגמה לאפשרויות החקלאיות הטמונות במקומות ההתישבות החדשה. ההבדלים הגדולים במיוחד בין איזור לאיזור ובין מקום למקום המיוחדים לארץ לא השאירו למתישבים החדשים ברירה אלא להתקדם בדרך ניסוי וטעייה, ובמידה שהיו להם האמצעים לכך.

אל בעיות אלו נוספו אחרות הקשורות במדיניות ההתישבות. האפשרות לקניית קרקע מערבים מזה וצרכים אסטרטיגיים מזה גרמו לא פעם לתכניות התישבות שמראש לא היה להן ביסוס חקלאי וכלכלי. בתקופות עלייה חלוצית גדולה, כמו באמצע שנות השלושים, גבר מאוד הלחץ מצד המתישבים בכוח, לספק קרקע והון, הן מגופים הקיבוציים שחיכו עדיין להתישבותם והן מצד הקיבוצים שכבר נמצאו במקום התישבותם. גורם נוסף במדיניות המוסדות המישבים היתה העדפתם הבולטת של ההתישבות המושבית, שנבעה בחלקה מסיבות אידיאולוגיות ובחלקה מאי-אמון לגבי עתיד הקיבוץ. ההסדר המקובל של התישבות ל“יחידת משק” – או למשפחה חקלאית – היה שלכל יחידה תהיה מכסת קרקע של 30–25 ד' אדמת שלחין או 150–100 ד' אדמת בעל. “תקציב ההתישבות”, ז.א. המימון הלאומי של רכישת אמצעי הייצור והשקעות היסוד למשק, נקבע בשנות העשרים לכ-300 לא"י ליחידת-משק, והן היו צריכות להינתן במשך שלוש השנים הראשונות בצורת הלוואה ל-50 שנה וב-2% ריבית. בפועל לא הספיקו אמצעי המוסדות המיישבים אף פעם לעמוד בהסדר זה, במיוחד קופחה ההתישבות הקיבוצית.

קשיים אלה החמירו במיוחד בשנות השלושים שהן תקופה של התרחבות התישבותית. מכסת הקרקע ליחידת משק בקיבוצים, שהיתה ב-1927 עדיין כ-77 ד‘, ירדה עד 1937 לכ-28 ד’, מזה פחות מ-15% בעיבוד שלחין. הלוואות ההתישבות ליחידה שהיו ב-1929 עדיין כ-485 לא“י למשפחה, ירדו עד 1937 עד ל-142 לא”י למשפחה עובדת בקיבוצים. תקציבי ההתישבות ניתנו להתישבות הקיבוצית במקום במשך שלוש השנים הראשונות בממוצע במשך 20–15 שנה. השינוי הזה מוסבר בראש ובראשונה מהגידול החזק של ההתישבות הקיבוצית, שגדלה מ-1929 עם פחות מאלפיים עובדים עד לכמעט עשרת אלפי עובדים ב-1937. לעומת זאת גדל התקציב ההתישבותי מכ-87 אלפי לא“י ב-1929 לכ-168 אלף לא”י בלבד. נוצרו הבדלים גדולים לא בין מושב וקיבוץ בלבד, אלא גם בין קיבוצים ותיקים יותר, שנוסדו בשנות העשרים ולפני זה, ובין ההתישבות של שנות השלושים. ב-23 משקים ותיקים הושקעו סה“כ כ-615 אלף לא”י ומהם נמחקו כ-250 אלף לא“י בעת הביסוס – וב-21 משקים צעירים יותר סה”כ כ-60 אלף לא"י – כל זה עד 1937.

תוצאות התנאים האלה היו מורגשות בכל המשקים הצעירים. במשך שנות ההתישבות הראשונות היתה תעסוקה בחקלאות לכ-20% של העובדים בתמורה בלבד. בעבודות חוץ שונות, לחלק הגדול במרחק ממקום ההתישבות, עבדו יותר מ-40% מהם, ובמפעלים שונים, כמו מפעלי מלאכה, בנין ותחבורה – כ-15%. היתר מתחלק בין השקעות, הוצאות כלליות ושמירה. חוסר הנסיון גרם לשגיאות רבות בפיתוח המשק. חלק מהפסדים כאלה נמחק מהחוב התקציבי בעת “ביסוס” המשק, כשנקבע סופית החוב למוסדות הלאומיים. אבל בינתיים הואט קצב הפיתוח המשקי, וההשקעות בוצעו ברובן באמצעי מימון בלתי מתאימים לקיבוץ. בהתישבות חדשה לא נתאפשר לבנות את המשק בקצב שהיה הופך אותו במשך שנים אחדות למקור העיקר של תעסוקה ופרנסה.

2    🔗

אל התנאים והקשיים הכלליים של התישבות קיבוצית חדשה בתקופה הנדונה נוספו להזורע קשיים ובעיות מיוחדים, ותיארנו חלק מהם בפרק “פרשת הקרקע של הזורע”. הקרקע שנקנתה על ידי הקרן הקימת מחברת הכשרת הישוב, מכספי הקיבוץ ובמחיר יקר, לא התאימה לתנאי ההתישבות המקובלים בסביבה. מכ-3.2 אלף ד' שניקנו היו קרוב לאלף דונם שטח הררי שאינו ראוי לעיבוד חקלאי. מהשטח במישור נמסרה לקיבוץ כמחצית בלבד ואף זאת בחלקות מפוצלות בין חלקות האריסים הערביים. כשם שלא נבדקה הקרקע לפני הרכישה, כך גם לא נבדקה באופן רציני אף שאלת מקורות המים שעל קיומם במידה מספקת מבוסס היה כל החישוב של יחידת הקרקע. כשנתאכזבו התקוות למציאת מי-השקיה, נשאר הזורע עם מכסת קרקע בפועל של כ-20 ד' אדמת-בעל ליחידה משקית, בעוד שבאותה הסביבה מקובלת היתה מכסה של 150–100 ד' למשפחה עובדת. יתר על כן, אי-פינוי של השטח המיועד להקמת המבנים ולענפי החי, גרם במשך שלוש השנים הראשונות גם לחוסר האפשרות לפיתוח רציני של ענפי החי וגם להרבה השקעות ארעיות שבתנאים אחרים אפשר היה להימנע מהן.

אלה היו בעיקרם קשיים חיצוניים, והיו גם קשיים סוביקטיביים מיוחדים. תכנית ההתישבות של הזורע התכוונה מראש לכ-70–60 משפחות בשלב “הסופי”. למעשה היו כבר ב-1937, שנה אחרי התחלת ההתישבות, כ-120 מבוגרים במקום, שהיה צורך למצוא להם עבודה ופרנסה. הקיבוץ היה, בניגוד למקובל באותן השנים, זמן קצר יחסית בלבד בעבודה במושבה, ורוב האנשים בו לא היו אלא שנה-שנתיים בארץ. קשיי המעבר לאקלים השונה ולעבודה גופנית קשה, התחלואה הרבה של העולה החדש וכו', כל אלה היקשו במיוחד על הזורע, בעוד שקיבוצים אחרים הגיעו להתישבות לאחר שהתגברו עליהם.

לא רק בעניני הקרקע אלא גם בחלוקת תקציבי ההתישבות היתה עזרתם של המוסדות הלאומיים מועטת ביותר. הזורע קבל ב-1939 סכום תקציבי ראשון קטן, פחות מ-2000 לא“י כשכלל הפסיב היה כבר קרוב לעשרים אלף לא”י, ואף בהמשך לא קיבל הקיבוץ אפילו הסכומים הבלתי מספיקים שניתנו לקיבוצים אחרים. הוא נעזר במידה מסויימת על ידי המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית שחילקה כספים מיוחדים שנאספו לקליטתם והתישבותם של יוצאי גרמניה, אבל הלוואות אלו לא יכלו למלא את מקום הלוואת התקציב, לא בכמותם ולא בתנאיהם.

חוסר מקורות מימון מתאימים הכביד פחות על הקיבוץ בשנים הראשונות, כשלא היתה קיימת עדיין אפשרות מעשית להשקעות רציניות. הוא נעשה לגורם מעכב ממדרגה ראשונה לאחר שנוצרו התנאים לבנין המשק והנקודה, במיוחד לאחר שמחירי ההשקעות עלו במידה חריפה בעת האינפלציה של תקופת המלחמה.

יש להוסיף עוד גורם שהשפיע על ההתפתחות המשקית, והוא “חוסר ההעזה” כפי שנקרא בזמנו. חוסר הנסיון בפעילות כלכלית, אי-בטחון פנימי וחוסר הדרכה, ואולי אף גישה זהירה טיפוסית ליוצאי גרמניה, סיבות אלו ואחרות הוסיפו להאטת ההתקדמות הכלכלית והמשקית. אמנם, בטווח הארוך הצדיקה את עצמה גישה זהירה זו שמנעה שגיאות ודחפה לבחינה מדוקדקת של השקעות ולהעמקת הידע. אבל בתקופה הנדונה היא הביאה לא פעם לתיסכול ולהרגשת נחיתות לעומת קיבוצים אחרים ו“מצליחים”.

בסיכום יש לומר שבהזורע, יותר מאשר בקיבוצים אחרים שנוסדו באותה התקופה, היו נסיבות הקמתו של המשק בלתי נוחות ביותר. ייתכן וטוב היה שלא נראו מראש כל הבעיות והקשיים. אבל אין ספק בכך, שלא סיכויים כלכליים אלא יסודו הרעיוני והחברתי היקנו לקיבוץ את הדביקות במשימה ואת ההתמדה בהגשמתה שאיפשרו לו במשך הזמן להתגבר על המכשולים שמבחוץ ומבפנים.

3    🔗

חברי הזורע התחילו לעבוד במקום התישבותם כבר בסתיו 1935, לפי דרישת חברת הכשרת הישוב. החברה היתה מעוניינת שיתחילו לעבד את השטחים שפונו בחלקם על ידי האריסים הערביים, ושהקביוץ יקדים את מתישבי מושבת יקנעם השכנה שרצו להתחיל בהקמתה.

הקבוצה הראשונה גרה בינתיים ב“חאן” הערבי העתיק בהרים, וגדלה במידה שנמצאה עבודה, גם בהכנות להקמת מחנה הקיבוץ וגם בעבודות חוץ, בעיקר בנטיעת מטע פרטי בהרים. בינתיים נשאר בחדרה יתר הקיבוץ, לרוב חבירות. חלוקת הקיבוץ לא נשתנתה אף לאחר העליה על הקרקע באמצע אפריל 1936. חוסר תעסוקה מזה והמצב הבטחוני אחרי פרוץ המאורעות מזה דחו את איחוד הקיבוץ עד סוף השנה הזאת.

סיכומי העבודה של הקיבוץ מראים שבשנה הראשונה היו בחקלאות סה“כ 305 י”ע, ז.א. בעבודת שנה של איש אחד, אבל אף בשנה הבאה לא היתה בחקלאות יותר תעסוקה מאשר לשש שנות-עבודה. לעומת זאת, עבדו בממוצע כ-26 איש בעבודות-חוץ ועוד כ-15 בהשקעות ובמפעלים. למעשה, היתה קיימת אף ב-1937 אבטלה רצינית במאה ועשרים המבוגרים שבמקום.

בשנה הפלחה הראשונה לא רצה הזורע לקבל על עצמו סיכון, ועבודות הפלחה בוצעו בשותפות עם משמר העמק, המשק השכן. אחרי התיעצות עם מומחים, אך ללא תיכנון מקיף ומבוסס, הוחלט על תכנית למשק “בשביל תקופת ההתישבות הראשונה”. היא כללה, מחוץ לפלחה, 15 פרות, 500 מטילות בלול, 200 ראש צאן, ומגידולים אינטנסיביים 30 ד' מספוא ירוק, גן-ירק של 20 ד‘, עד 50 ד’ עצי פרי, ועוד 5 ד' למשתלת עצי-פרי. עד לסתיו 1938 לא היה בידי הקיבוץ שטח מתאים לגידולים בהשקיה, ולא מים כדי להשקותם. בינתיים נקנו הפרות הראשונות, נקנה עדר צאן, והוחל בגן-ירק ובמשתלת עצי פרי, כ"א. על שטח של 5 ד'. שלוש השנים הראשונות לא היו אפילו בבחינת תקופת ניסוי, כי לא היו קיימים עדיין התנאים המינימליים להתחלה ממשית בענפי המשק.

מבחינה כלכלית היו אלו שנים של הפסדים גדולים. הקיבוץ כיסה בהכנסתו הנקיה כשני שלישים של ההוצאה להחזקת האנשים בלבד, למרות רמת החיים הנמוכה מאוד. ב-1937, למשל, כיסו מכל ענפי החקלאות 62 יה“ע שהושקעו ברפת בלבד את ההכנסה הדרושה – ולא גבוהה במיוחד – של כ-25 גרוש ליום עבודה בתמורה. מסוגי עבודת החוץ השונים (התחלת העבודה ביעור של הקרן הקימת, עבודות ביקנעם, ופלוגות עבודה בנמל חיפה, בכבישים ובקטיף הדרים) עלתה ההכנסה בנמל בלבד על 25 ג' לי”ע.

4    🔗

כמו קיבוצים צעירים אחרים של הזמן ההוא ניסה הזורע לצמצם את התלות בעבודת חוץ על ידי “מפעלים” כלכליים עצמאיים מחוץ לחקלאות. מבנה-הפח הראשון שהוקם בנקודה היה מיועד לנגריה המיכנית המצויידת במכונות שהובאו מגרמניה על ידי חברים שלמדו את המקצוע בחו"ל. הקיבוץ רכש שתי משאיות לצרכי עבודת-חוץ מחוץ לצרכיו העצמיים, והוקמה מסגריה שלפחות בחלקה יכלה לקבל עבודת-חוץ. אולם בניגוד למפעלים שהוקמו בקיבוצים אחרים, הכזיבו מפעלי הזורע מבחינה כלכלית במשך זמן רב. הסיבות לכך לא היו דווקא היעדר ידע מקצועי, אלא בעיקר הריחוק מהשווקים וחוסר חוש מסחרי מספיק. אף התחום זה השפיע לא במעט חוסר “הקשרים” של הזורע, כאשר קיבוצים אחרים שהתחילו במפעלים דומים באותו הזמן נהנו מהזמנות מוסדיות. בשנת 1937 הושג עודף רציני יותר אך ורק בסעיף “עבודת חוץ בבהמות-עבודה ובטרקטור”, אבל עודף זה נבלע בהפסדי יתר המפעלים.

במשך השנים 1938–1936 היתה למאורעות הדמים השפעה כלכלית שלילית. כעשרה גברים היו עסוקים יום-יום בשמירה, וכל עבודה מחוץ למחנה היתה חשופה להתקפות. הביצור ההכרחי של מחנה האהלים והצריפים עלה סכומים ניכרים ודרושות היו הרבה השקעות מיוחדות כמגדל-שמירה, עמדות וכו' שלא היה להן אופי כלכלי. מלבד זה היה קשה להגיע לפריון עבודה מלא במתח המתמיד של ההתקפות התדירות גם בלילות וגם באור היום.

שלוש שנים ראשונות אלו היו כעין “תשלום” גבוה למדי בעד ההתישבות המוקדמת של הזורע. צירוף של גורמים אוביקטיביים וחוסר עזרה מספקת לא נתנו לקיבוץ תנאים מינימליים לבניית משקו. איחור זה בפיתוח משקי לא היה בעל אופי זמני-חולף. הוא גרם לכך שהיה על הקיבוץ לבצע את השקעות-היסוד הגדולות בעת האינפלציה המלחמתית במחירים גבוהים פי כמה, ואילו מחוסר ייצור חקלאי רציני לא יכול היה הזורע ליהנות כמו משקים אחרים מהגאות הכלכלית בשנות המלחמה המאוחרות יותר.

היתה זו תקופה של התמצאות ראשונית בתנאים הממשיים של ההתישבות. נשברו אשליות רבות, לא רק בתחום החברתי והרעיוני, אלא גם לגבי האפשרות לבנות משק המספק תעסוקה ופרנסה בקצב מהיר ובנסיבות “נורמליות”. על אף כל אלה ליכדו שנים קשות אלה את הקיבוץ, לימדו אותו לראות את אפשרויותיו ומגבלותיו באור מציאותי יותר וחישלו אותו לקראת תקופת הפיתוח הבאה על הישגיה וכשלונותיה.

5    🔗

תקופה זו מתחילה בסתיו 1938, למעשה עם תחילת שנת תרצ"ט. הועבר לרשות הקיבוץ חלק ניכר מהשטח המיועד בתיכנון להקמת המבנים, נמסר שטח של כמאה דונם לגידולי שלחין, והתחילו בצורה ממשית יותר לטפל בבעית מי-השקיה. יחד עם זאת התחילו גם בריכוז החלקות המפוזרות באדמות המישור. כל אלה היו עדיין צעדים ראשונים ליצירת בסיס התישבותי. גם בעית שטח הנקודה וגם בעית האדמות נפתרו הרבה יותר מאוחר, אחרי גמר התקופה הנדונה כאן. גם שאלת מקורות המים נפתרה שלב-שלב, ולמעשה הועמדו לרשות המשק מי-השקיה בכמות גדולה יותר בשנת 1941/2 בלבד.

יחד עם ההרגשה של פתיחת פתח להתקדמות ושל יציאה מהמיצר התחילו עכשיו לחשוב על כיוון הפיתוח והדרך המשקית שיש ללכת בה בעתיד. שני חברים כותבים תזכיר שבו מעמידים למרכז את השאלה “אם אנו יכולים להתקיים על השטח הזה”. לדעתם, הבעיה המרכזית היא עתידו של המשק החקלאי, וזאת מסיבות שונות. הם מזהירים מפני הדעה כאילו אפשר לבסס את פרנסת הקיבוץ לאורך זמן על עבודת חוץ ומפעלים. אמנם,

“אנו משוכנעים שגם היום וגם בעתיד הקרוב תתפוס עבודה צדדית את המקום בראש בין ההכנסות. אבל יחד עם זאת אנו בדעה שאי אפשר לבנות את עתידנו ואת עתיד ילדינו והורינו על עבודה צדדית”.

מ“עבודות צדדיות” אלה עבודת החוץ גם “אינן מובטחות לנו” וגם “אנחנו כקיבוץ קטן לא נוכל להמשיך עוד לאורך ימים בשליחת חברים מנקודתנו החוצה”. ואילו עבודת המפעלים “אינה מהווה כיום הכנסה בטוחה למשק”. מענין עד כמה מובאות כאן בעיקר הנמקות של בטחון לעתיד וגורמים חברתיים לגבי כיוון הפיתוח. זאת על אף העובדה שאין למשק החקלאי של הזורע עדיין יסוד יציב, ובמצב הקיים אינו מבטיח תעסוקה ופרנסה.

המחברים מתייחסים בפסימיות לאפשרות לבנות משק חקלאי אינטנסיבי:

“אין להניח בשום אופן שמשקנו יהיה משק אינטנסיבי. יכול להיות שנמצא 30–10 יו”מ מים, ובזה לא תשתנה מהותו המשקית של קיבוצנו ולא יורחב הבסיס הצר שלו…"

הפתרון הדרוש, לדעתם, בהוספת קרקע של 1,500 ד' שתאפשר תעסוקה ל-46 חברים בחקלאות, במקום כ-30 בלבד בתנאים הקיימים.

היתה בוודאי הצדקה מלאה בתביעה לתוספת קרקע, כי מכסת הקרקע של הזורע היתה כרבע עד שליש בלבד מהמקובל באותה הסביבה. ללא ספק, עמדו מאחרי מגמת התזכיר הזה לא השיקולים שנזכרו לבדם, כי אם בעיקר הרצון החזק לבסס את הזורע בתור משק חקלאי בעיקרו, על אף העובדה שלא נראו עדיין הצלחות בענפים.

בינתיים התפתח המשק החקלאי מהר יותר מבחינת תעסוקה והכנסה ממה ששיערו מראש. כבר ב-1941, עוד לפני שהקיבוץ קיבל כמות מי-השקיה דרך חברת “מקורות”, הועסקו בחקלאות כ-30 חברים, וחלק החקלאות בהכנסה הגולמית של המשק עלה מפחות מ-20% ב-1937 לכ-60% ב-1941. זאת אף השנה שבה מסתיימת “תקופת ההפסדים”, ובפעם הראשונה נוצר עודף ניכר על ההוצאות.

6    🔗

רובן של השנים בין 1938 ו-1947 הן שנות מלחמת העולם השניה, וההשפעות הכלכליות של המלחמה היו לרוב שליליות בשביל הקיבוץ, נוסף על שלוש שנים של תנאים חקלאיים קשים בגלל חורפים בלתי נוחים במיוחד. ב-1942 וב-1943 הצליח הקיבוץ לאזן בקושי את חשבון ההוצאות השוטפות, ואילו ב-1945 נוצר הפסד.

התחלת מלחמת העולם השפיעה בארץ בשנים הראשונות בעיקר על ידי שינוי האקלים הכלכלי. נוצרה אבטלה רצינית, וקשה היה כפליים המאבק על מקומות עבודת-חוץ. מבחינה זאת נעזר הזורע הרבה על ידי עבודות היעור של הקרן הקימת שהחליטה ליער את שטחי ההרים שהיו כלולים באדמות ההתישבות של הזורע. במשך שנים אחדות נעשתה עבודת היעור לעבודת החוץ העיקרית של הקיבוץ. לעומת זאת היה שפל בעבודת הבנייה ובשוק הרהיטים. השפעה חמורה במיוחד היתה לאינפלציה החריפה. בין 1939–1941 עלו המחירים ב-70%, ובמיוחד התיקרו מחירי ההשקעות שהמשק רק התחיל לבצען. עלו גם מחירי יתר המצרכים ועלון הקיבוץ מוסר כי “מצרכי המזון עלו בין 100%-20%”.

המצב הכלכלי בארץ החריף ב-1941, עם כניסת איטליה למלחמה, התקדמות האויב באפריקה וניתוק דרכי התחבורה הימיים. התחילו באגירת מלאי-חירום, ומצד המימשל המנדטורי הוצע להגביר את ההספקה העצמית. רק בהמשך נוצר “איזור ההספקה של המזרח התיכון” שממנו נהנו חלקים רציניים של היישוב העברי מבחינה כלכלית.

על הזורע היקשתה התפתחות זאת במיוחד, כי לקיבוץ לא היה הרבה למכור מחוץ לעבודת חבריו, והיה עליו להשיג את הפיגור בפיתוח דווקא בתנאים הבלתי נוחים ביותר. חובות המשק גדלו בהרבה, מכ-8,500 לא“י בסוף 1938 לכ-50 אלף לא”י בסוף 1943. הלוואות עד שנה בלבד עלו בזמן זה מ-450 לא“י למעל ל-6,000 לא”י. בסוף 1938 היה סכום השקעות במקרקעין זעום, פחות מ-4,000 לא“י, אבל בסוף 1943 הן הגיעו כבר ל-25,000 לא”י ומעלה. המשק לא יכול היה לעמוד בקצב זה של השקעות, מה גם שכל סכום התקציב ההתישבותי בסוף 1943 היה פחות מ-4,500 לא"י. בסקירה על משק הזורע בשנות המלחמה הראשונות מנובמבר 1944 נאמר:

“… בשנים 1942–1940 בנינו את הנקודה ופיתחנו את המשק. ההשקעות, גם היסודיות וגם החוזרות, עלו על אלה של יתר קיבוצי תנועתנו באותה התקופה. הקיבוץ נכנס מסיבות בלתי תלויות בו לתקופת המלחמה עם משק בלתי מפותח, ולא היתה לנו ברירה אלא לבנות ולפתח… ההון העצמי גדל מ-5,500 לא”י ל-9,000 לא“י והחובות מ-13 אלף לא”י ל-36 אלף לא“י… קשיים כספיים התבטאו בעליה מבהילה של הריבית (מ-1941 500 לא”י, ל-2,100 לא“י ב-1943… לא נהנינו ביותר מעלית המחירים של התוצרת החקלאית… המשק היה עדיין בתקופת ההשקעה (רפת ומטעים) ועבדנו עדיין בעבודות חוץ ובהשקעות… באמצע 1943 קבענו לנו מטרה: צמצום ההשקעות, הפעלת המפעלים, הרחבת הייצור והורדת תקציבי ההוצאה…”

מגמות אלו התבטאו ב-1944 בהפסקה כמעט מוחלטת של השקעות, למרות צרכי שיכון דוחקים ביותר, וההכנסות ממפעלים כמעט הוכפלו בכל אחת מהשנתיים הבאות. הוצאות המחייה צומצמו אף הן באופן ממשי אף כי הן עלו בגלל האינפלציה בסכום הנומינלי. אולם שנת 1945 היתה שנה קשה לחקלאות בהזורע. למרות שהמאזן הראה הפסד של כמה מאות לא“י בלבד, נוצר למעשה הפסד הכנסות של 8,000–7,000 לא”י, כ-10% מההכנסה הכוללת. הקשיים הכספיים גברו מחדש כי המשק לא יכול היה להפסיק לתקופה ממושכת את פעולת ההשקעות, ונוסף על כך שרר בארץ במשך השנים 1945/6 משבר כספי כללי.

שתי השנים האחרונות של תקופתנו, לעומת זאת, היו שנים של הבראה. גם ההכנסות מהחקלאות וגם אלה של המפעל עולות מהר, במשך שנתיים בכ-40%. יתר על כן, ולמרות שכמעט כל ההשקעות היסודיות של המשק בוצעו בתקופת האינפלציה, מגיע המשק בסוף 1947 ליחס של 1:1 בין הכנסה שוטפת ובין ההשקעות במקרקעין, במטלטלין ובמלאי, יחס מקובל למדי במשק הקיבוצי דאז. אמנם, יחס “נורמלי” זה נקנה על חשבון פיגור רציני בהשקעות, גם לצרכי פיתוח המשק וגם לבניה הצרכנית.

7    🔗

בשנת 1939 פנה המשק לתחנת הנסיונות ברחובות וביקש לעבד תכנית-משק יסודית ומבוססת לשישים יחידות-משק. תכנית זו הוגשה ביולי 1940 והיתה בנויה על דגם “חצי אינטנסיבי”. לפי תכנית זו היו דרושים לקיבוץ כ-2,600 ד' אדמה בעיבוד וכ-300 אלף מ"ק מי השקיה. הוצע לבנות את המשק עם 600 ד' שטח אינטנסיבי, מזה 300 ד' מטע עצי-פרי, עוד 900 ד' בהשקית עזר, וכאלף ד' לעיבוד בעל בלבד. משק החצר היה צריך להגיע ל-120 פרות חולבות, לכאלפיים מטילות וכ-350 ראשי צאן.

מבחינת היקף האדמות לא היה בתכנית זאת שינוי ניכר לגבי הקיים. לעומת זאת היתה ביסודה של התכנית תפיסה שעוררה התנגדות בקיבוץ. השאלה הראשונה היתה של מקורות המים. הצעת התחנה היתה שכמחצית הכמות הדרושה הכוללת תבוא ממי “מקורות”, ואילו המחצית השניה תסופק ממי הואדי העובר את אדמות הקיבוץ ושכבר החלו בניצולם. מה שנוגע למי “מקורות”, הרי בינתיים נכשלו הנסיונות לקידוח, ולמעשה ניהל הקיבוץ כבר מו“מ על זכויות-המים של 200,000 מ”ק מחברה זאת. כמות המים המתוכננת מהואדי עברה בהרבה על מה שהקיבוץ הפיק למעשה, כ50–40 אלף מ“ק לשנה, וכמות זאת לא עלתה במידה ניכרת עד סוף התקופה. אפשר לשאול מדוע לא נוצל יותר מקור-מים זה, אשר הקיבוץ מפיק ממנו היום כמיליון קו”מ לשנה. הסיבה העיקרית היתה זו, שעד לפינוי השלם של האדמות לא ניתן לבצע אותם השינויים בקו הואדי שהיו מאפשרים ניצול מקיף של הזרימה החורפית הגדולה באמצעות אגירה. יתר על כן: לא היה לקיבוץ עדיין נסיון ממשי לגבי השטחים הביצתיים שנמצאו יעילים יותר לבריכות דגים או לבריכות אגירה.

על נימוק הביקורת השני והעיקרי נכתב בתקופה מאוחרת יותר, בחוברת לחג העשרים של הזורע:

“… התקשרנו עם תחנת הנסיונות ברחובות ודרשנו תכנית לפיתוח המשק. הם אמנם ערכו לנו תכנית, אבל אז היינו כבר למודי נסיון והעלינו בוויכוח אתם בפעם הראשונה את הבעיה המעסיקה אותנו עד היום: בעית הניקוז… בתשובה אמרו שזוהי שאלה שאפשר בהחלט לפתרה, ובתיכנון אינם מתחשבים בה כלל… עד מהרה נתחוור לנו שתכנית התחנה אינה ניתנת לביצוע. המשק הלך בדרכיו הוא בפיתוח, בלי תיכנון מקיף, ובדרך כלל מבלי לבדוק אפשרות פיתוחים של ענפים חדשים, מבלי לבדוק גידולים מסויימים על הרנטביליות שלהם”.

באותה התקופה היתה החקלאות העברית במלוא תנופת ההרחבה של ההשקיה, שנתאפשרה על ידי ריכוז מקורות-המים, וחלוקתם ברשת צינורות של חברת “מקורות”. בעניני ניקוז היה הנסיון הממשי מועט, ורחוקה היתה עדיין ההכרה המאוחרת יותר כי “על כל לירה להשקיה יש להשקיע לירה לניקוז”. אדמות הזורע עם הרכבן המיוחד לא היו דומות כלל לאדמות הידועות של משקי עמק יזרעאל הוותיקים יותר. נסיון עצמי בלבד וכשלונות רבים לימדו את הזורע שאין באדמות של הקיבוץ ללכת בדוגמת משקים שכנים. עצי פרי שנטעו בשטח המיועד לשלחין התנוונו מוקדם ואף נעקרו בחורף משום ששורשיהם לא העמיקו. אף אחרי ניקוז יסודי ויקר לא הגיע הזורע לעולם לשלוש מאות דונם מטע. הרטיבות הרבה גרמה בגן-הירק למחלות ולאיחור בהבשלה, והפרי לא השיג יבולים מספיקים ולא מחירים טובים.

הקיבוץ לא קיבל איפוא את רעיון התחנה להסתפק בכמות הקרקע הקיימת ולבנות משק חצי-אינטנסיבי, אלא עמד על תוספת קרקע לפלחה שהיתה בתנאים דאז עדיין הענף החקלאי הבטוח ביותר. המשק קיבל בחכירה זמנית מהקרן הקיימת 500 ד' פלחה, ותכנית המשק לשנת 1942 מראה את הכיוון שהלך בה:

פלחה – כ-2,500 ד'

מטע צעיר – כ-200 ד'

גן-ירק – כ-50 ד'

מספוא ירוק – כ-280 ד' (רק חלק בהשקיה מלאה).

תכנית זאת התבססה על כמאתיים אלף מ“ק מים מ”מקורות“, ועוד כחמישים אלף מ”ק מהואדי. ברפת היו 45 פרות חולבות, והמגמה היתה להגיע ל-60 פרות. בלול היו 1,400 מטילות, ולעדר הצאן יותר מ-400 ראש.

ההבדל העיקרי לגבי התיכנון של רחובות הוא במשקל הרב יחסית של הפלחה, לעומת זאת בולטת זהירות בהגדלת הענפים האינטנסיביים והרפת, וכן זהירות בהערכת כמות המים שיש סיכוי לשאוב מהואדי. בתנאים שהיו קיימים אז, היתה זו מגמה נכונה שהצדיקה את עצמה. הפלחה הביאה ברוב השנים עודפים רציניים, ואילו הרווחיות של הענפים בהשקיה היתה מוטלת בספק. היו צריכים להתהוות שינויים מרחיקי-לכת גם בידע, גם באגרוטכניקה וגם בהכנסת גידולים חדשים בחקלאות העברית, נוסף על פעולת ניקוז יסודית ופיתוח רב-היקפים של הואדי, למען הפוך את הזורע למשק שבו כשלושה רבעים משטחיו הם בהשקיה.

8    🔗

מבנה יסודי זה של המשק לא השתנה עד לסוף התקופה, אף כי שטח הפלחה התרחב על ידי קבלת כ-1,700 ד' מידי הקרן הקימת בחכירה זמנית. שטח השלחין היה כ-400 ד‘, מזה כ-220 ד’ מטע (כמחצית נושאי פרי), 55 ד' גן-ירק, והיתר – מספוא ירוק, בחלק לגידולים של זרעי-מספוא. ברפת היו 65 פרות חולבות, בלול כ-2,000 מטילות עם גידול, ובעדר הצאן מעל ל-300 ראש. המשק השתמש בכ-300 אלף מ"ק מים, מזה כ-20% מהואדי.

אבל בינתיים נתרחשו שינויים יסודיים מאוד גם באוכלוסיה וגם בניצולם של אמצעי הייצור המוגבלים האלה. בין 1941 ל-1947 הוכפלה בקירוב אוכלוסית הקיבוץ, מכמאתיים נפש עד לכארבע מאות. התוספת היתה בעיקר באוכלוסיה התלויה, ילדים, הורים ונוער עולה אבל גם מספר המבוגרים העובדים עלה מכ-140 עד ל-214. בשביל אוכלוסיה מוגדלת זאת היו דרושים מקומות תעסוקה, אבל בשורה הראשונה דרושה היתה הכנסה גבוהה יותר. על השינויים שחלו במשך השנים האלו ניתן ללמוד, בשורה הראשונה מהשוואת סיכומי העבודה:

השוואת מקומות התעסוקה בין שתי שנים אלו מראה גם את הגידול הכמותי וגם את השינוי בחלוקה בין ענפי העבודה. כלל ימי העבודה בתמורה עלה ביותר ממחצית, ואילו התעסוקה בחקלאות עלתה כמעט כפליים. העבודה במפעלים שמרה בקירוב על חלקה, ואילו עבודת החוץ, מקור התעסוקה העיקרי בעבר, ירד בהרבה גם יחסית וגם באופן מוחלט. למעשה הגיע הקיבוץ למרות גידולו למצב של מחסור בידיים עובדות. מענינת בשנה האחרונה הוצאת העבודה הרבה יחסית לילדי-גולה ולעלית הנוער, כשהטיפול בילדי-הגולה הביא למשק הפסד ניכר.

כשם ששנת 1941 היתה השנה הראשונה שבה סיימו ענפי המשק בעודף, הסתיימה גם שנת 1947 בעודף דומה. אמנם, חשבון הענפים בלבד, לפני חישוב של פחת, ריבית והוצאות כלליות, מראה שוני רב ברווחיות. כשני שלישים מהעודפים באו מהפלחה, והשליש הנוסף מהמפעלים ומעבודת-חוץ. כל יתר הענפים החקלאיים הביאו הפסדים, מחוץ ללול ולגפנים שהיה להם עודף של כמה מאות לא“י כ”א. במידה מסויימת נגרם הפסד הרפת אף הוא על ידי בעיות גידולי השלחין, כי יחידת המזון שנוצרה בהם היתה יקרה מאוד.

שנה אחרונה זו טיפוסית למדי למסגרת המשקית של הזורע עד לשינויי המבנה היסודיים שהחלו בשנות החמישים. היה זה משק התלוי יותר מהרגיל בארץ בחסדי האקלים. בשנים שלא היו גשומות במיוחד, הכניסה הפלחה עודפים, ואילו ענפי השלחין והחי נאבקו על מידה צנועה של רווחיות. ואילו שנים גשומות הביאו להפסדים רציניים. במשך כל הזמן נעשתה עבודה רבה בניקוז, אבל לא נפתרו לחלוטין בעיות האדמות הרטובות עד לתקופה מאוחרת.

9    🔗

המשק החקלאי בהזורע הוסיף איפוא לסבול מתנאי ההתחלה הבלתי נוחים, ובמצב זה לא היתה לו ברירה אלא להסתמך על פלחה רחבה, על אף היותה תלויה בחסדי הטבע. שונה היה המצב במקור העצמי השני להכנסות, המפעלים, ובשורה הראשונה הנגריה. כזכור, לא הצליח מפעל זה במשך שנים לחדור לשווקים, והיקפו נשאר במסגרת בית-מלאכה עם 6–5 עובדים וללא תוצאות כלכליות מרשימות. על התפתחותו של המפעל הכבידה, בין היתר, תפיסה משקית שראתה בו כעין “מיכל של תעסוקה”, שניתן להוציא ממנו עובדים בעונת הדוחק בחקלאות, ואילו בחודשים של תעסוקה מועטת בחקלאות עליו לקלוט עובדים נוספים ככל שניתן. בכל זאת הצליח המפעל במשך הזמן לרכוש לעצמו מקום בשוק, ומספר העובדים בו עולה החל ב-1945. ב-1947 עובדים בנגריה כבר כ-11 אנשים, והוא תורם לעודפי המשק. אמנם, התפתחותו המהירה של המפעל מתחילה באמצע שנות החמישים בלבד, כשהוחלט לעבור משיטת ייצור של בית מלאכה לשיטת ייצור ריהוט תעשייתי.

למרות המסגרת הצרה של התנאים הטבעיים – ואולי דווקא בגללם – נעשו במשך השנים נסיונות רבים לגוון את הענפים, מעל ומעבר לשינויים רבים בזנים ובגידולים שעברה החקלאות הקיבוצית בכללותה. הקיבוץ נטע כרמים במדרון ההר הסידי ובמישור שבו האדמה כבדה, זיתים ושזיפים לאורך הואדי – וכעבור שנים מספר נאלץ היה לזנחם בשל חוסר רווחיות. הוא התנסה בגידולי גן השונים ביותר, בצמחי רפואה, בגידולי זרעים שונים ובאספסת – והפסיק את הנסיונות אחרי זמן מה. הוא ניסה לגדל בעלי-חיים שונים – ומסיבה זו או אחרת חייב היה לנטוש את הנסיון.

נסיונות רבים נעשו אף במפעלים. במשך שנות המלחמה, למשל, הקים הקיבוץ מפעל של עגלנות, שעסק בעיקר בתיקון עגלות. הנגריה, המפעל העיקרי שמיועד היה לעבודת חוץ, התנסתה בנגרות בנין, בעשיית בובות, בייצור ארגזים ומברשות, מחוץ לעשיית ריהוט. במשך תקופה מסויימת היה מצבה של הנגריה כה חמור שהמשק שקל את סגירתה. לקראת סוף התקופה בלבד, בסתיו 1946, יכול היה המפעל להודיע לקיבוץ כי

“אפשר לציין שנכנסנו יפה לשוק הקיבוצי והכללי גם יחד. אנו אחת הנגריות החשובות והגדולות בשטח הריהוט לבתי ספר ולמוסדות בסביבת חיפה ובשלושת העמקים… עבודה מובטחת לכ-15 פועלים, מזה 11 לעבודות חוץ”.

ואמנם, בכל הנסיונות לא נמצאה תרופה לקשייו הבסיסיים של המשק. היו אלו שנים של מאבק עקשני לפרנסה, של סכנה מתמדת של הפסדים בשל עודף גשמים, כמו שקרה בשנת 1945. הזורע נעשה ל“משק נושא את עצמו”, ז.א. כיסה את הוצאותיו, אך לא השאיר עודפים רציניים שהיו מאפשרים לצבור הון עצמי ניכר יותר. המטרות הכלכליות של הקיבוץ היו ברורות: גם לפרנס באופן מתקבל על הדעת את האוכלוסיה הגדלה במהירות, כשגדל בראש וראשונה מספר התלויים, וגם לבנות משק במקום הזה על אף קשייו המיוחדים, בשורה הראשונה משק חקלאי מעורב. אופק הציפיות לא עבר את שתי המטרות האלו, וחברי הזורע, כמו רוב חברי הקיבוצים באותה התקופה, היו מתייחסים באי-אמון מוחלט ואף בזלזול למי שהיה מנבא להם אז את מבנה המשק, את מצבו הכלכלי ואת רמת החיים שקיימים בפועל שלושים שנה מאוחר יותר.

10    🔗

ניהול המשק בהזורע התפתח בדוגמת המקובל בקיבוצים דאז. מהתחלת הקיבוץ סוכמה כל שנה במאזן הרשמי שכלל פירוטים פיסיים וחשבוניים רבים, מחוץ למאזן הכספי. החל ב-1938 הוכנה בכל שנה תכנית-משק עם פירוטים מלאים על הקצאת המשאבים היסודיים, אדמה, מים, הון ועבודה, חשבון ההכנסות וההוצאות הצפויות ותכניות-ייצור מפורטות לענפים. הנתונים הפיסיים של הענפים בתשומות ייצור כמו ביבולים תוכננו על יסוד נסיון העבר תוך מגמה מתמדת להשיג את הנורמות המקובלות או לעלות עליהן.

תלותו של המשק בגורמי הטבע וגורמים חיצוניים אחרים הביאה לנוהג, שהשתרש בהמשך, לחבר תכנית-משק “זהירה”, כי ברור היה שהמשק נמצא בגבול הרווחיות, ותכנון אופטימי מדי עלול לגרום להפסדים רציניים. בדרך כלל נרכש מהר נסיון מספיק ביחס להימנותם של נתוני התכנון הפיסיים, ואילו ביחס לנתונים הכלכליים-כספיים, מנעה האינפלציה המהירה של שנות המלחמה⁷ כל תכנון מדוייק. נוצרו הפרשים של עשרות אחוזים בין אומדני ההכנסות וההוצאות בתכנית ובין התוצאות בפועל. אבל שינויים אלה במחירים לא שינו למעשה את התוצאה הסופית. הזורע נשאר משק המכסה בקושי את הוצאותיו, והשפעת האקלים קבעה יותר בתוצאה הסופית מאשר השינויים בסכומים המוחלטים בשני צדי החשבון.

מבחינת ארגון הניהול הכלכלי לא הגיע הקיבוץ בתקופה הזאת לפתרון המשביע את רצונו. טבעי היה שבשנים הראשונות קבעו במידה רבה “המומחים” בתחומים החקלאיים והכלכליים, כי רמת הידיעות של רוב החברים היתה נמוכה מאוד. הקיבוץ, שבתחומים אחרים בנוי היה באופן הרבה יותר דימוקראטי, ניסה לשנות מצב זה, הן על ידי “חוגים חקלאיים” והן על ידי ניסוי של צורות ארגוניות שונות. אבל עוד ב-1946 רואה הקיבוץ צורך לבטל את “המזכירות המורחבת” שהיתה קיימת עד אז, ולהקים ועדת-משק לצד המזכירות הפעילה והמצומצמת. על החלטה זאת נאמר בעתון הקיבוץ כי

“… היתה החלטה חשובה ומכרעת ששמה קץ להתפתחות מסוכנת בכיוון של ריכוז של חיי הכלכלה בקיבוץ. היתה מגמה (אמנם לא בתודעה) ליצור גוף שישלוט באופן ברור על כל החיים הכלכליים בקיבוץ, על אחריותו הוא ובלי ביקורת למעשה… המזכירות צריכה להיות המכשיר המוציא אל הפועל ולא המכריע…”

ואמנם, אף צורה ארגונית זאת לא שינתה את העובדה שבתחום המשק, שלא כבתחומים אחרים, קבע מספר קטן של חברים את הכיוון ואת מהלכי המשק. חוג קטן זה שינה לעתים את הרכבו והוא גדל במשך הזמן עם רכישת נסיון מצד חברים נוספים. אבל טיפוסי הוא לתקופה הזאת שבשנים 1946–1936, שהיו בה סה"כ 42 “שנות חברות” במזכירות הקיבוץ, מילאו חמישה חברים במשך 31 שנים תפקידים בהן. סתירה זאת בין שיטת ניהולם של חיי המשק ובין שיטת הניהול בתחומי חיים אחרים היתה לא פעם רקע למאבקים חברתיים.

השנים שבהן התחיל הזורע את ההתישבות היו שנים של ייסוד קיבוצים רבים. יש ענין משום זה להשוות את התפתחותו של קיבוץ זה עם התפתחותם של אחרים שנוסדו באותו הזמן, ועם התפתחות המשק הקיבוצי בכלל בתקופה הזאת:

חלוקת מקורות ההכנסה הגולמית מהחוץ

1. הזורע; 2. כל המשקים שנוסדו 1936/8

(+= כל המשקים הקיבוציים.

טבלה זאת מראה באופן בולט את המבדיל ואת המשותף בין ההתפתחות של הזורע ובין ממוצע הקיבוצים האחרים שנוסדו בשנים אלו. חלק ההכנסה הבאה מהחקלאות התפתח באופן דומה מאוד. לעומת זאת גדול במיוחד בהזורע חלקה של עבודת החוץ, ומהצד השני קטן במיוחד עד 1941 חלק ההכנסה הבאה ממפעלים עצמיים. אין ספק שהגורם הקובע כאן היה חוסר הכנסה מספקת ממפעלים בהזורע. אותו “גל” של התישבות חדשה הצטיין בדרך כלל ביזמה להקמת מפעלים עצמיים בתחומים רבים, שהתחילו בהם בחלקם עוד בהיותם קיבוצים במושבות. מפעלים אלה, לא זו בלבד שהכנסתם היתה לרוב גבוהה יותר מהמקובל בעבודת חוץ, הם אף שיחררו משקים אלה במידת מה מהתלות בשוק עבודה בלתי בטוח ומשליחת פלוגות-עבודה למקומות מרוחקים.

יש להביא בחשבון, כמובן, שהמדובר כאן בהכנסה גולמית, ומבחינת ההכנסה הנקיה חלקה של עבודת החוץ עוד גדול בהרבה ממה שמתואר כאן. יחד עם זאת בולט שבסוף התקופה, בשנת 1947, הגיע הזורע להרכב הכנסות המקובל בתנועה הקיבוצית. אין נתונים על חלוקת ההכנסות מהחוץ במשקים המקבילים לאותה השנה, ולכן אין אפשרות של השוואה.

11    🔗

טבלה זאת אינה עונה עדיין על רמת ההכנסה עצמה, הן ביחס להכנסה הגולמית, הן ביחס להכנסה הנקיה, והן לגבי התוצאה הכלכלית.

הטבלה הבאה מראה נתונים אלה, בהשוואה בין הזורע ובין הממוצע של כלל המשקים הקיבוציים בלבד:

הכנסות, הוצאות מחיה ורווח/הפסד

1. הזורע 2. כל המשקים האחרים

טבלה זאת מבוססת על חישוב המספר של “משפחות עובדות”, ז.א. של שני מבוגרים. היות ואין תמיד התאמה מלאה בין צורות החישוב, יש לקבל נתונים אלה יותר כמציינים את קווי ההתפתחות מאשר כהשתקפות מדוייקת של המציאות. יתכן וגם ב-1941 וגם ב-1947 יש בהם ביחס להזורע נטיה מסויימת כלפי מעלה.

עם זאת מתקבלת תמונה ברורה למדי. בשנת ההתחלה מגיעה ההכנסה הגולמית בהזורע לכמחצית בלבד מהממוצע, בעיקר בגלל חוסר בסיס משקי עצמאי. רמת מחיה דומה מאוד לממוצע בכלל הקיבוצים הגורמת להפסד ניכר. ב-1941 מתחילה ההכנסה הגולמית להתקרב לממוצע, ולמרות הוצאות מחיה גבוהות מהמקובל מראים הנתונים על הכנסה נקיה גבוהה יחסית. כאמור יש להתיחס לנתונים אלה בזהירות, אף כי היתה זו שנה טובה לפלחה בהזורע. בשנה האחרונה דומה מאוד התוצאה המשקית לממוצע ביתר הקיבוצים. אף בהתחשב באי-דיוק מסויים נראה שבשנה הזאת הגיע הזורע לרמה המקובלת גם בהרכב ההכנסות, גם ברמתן וגם ברמת הוצאות המחיה. תוצאה אחרונה זאת מתאשרת אף מהשוואות אחרות ומפורטות שנעשו בין המשקים הקיבוציים שבסביבת הזורע. בהשוואות אלו נמצא הקיבוץ לרוב באמצע בין קיבוצים בעלי הצלחה כלכלית רבה יותר ופחותה יותר.

השוואות הטבלה הנ"ל מאפשרות אף כמה מסקנות נוספות. כשנביא בחשבון שבין 1937 ל-1947 עלו המחירים פי שלושה בקירוב, הרי ההכנסה הנקיה הריאלית במשק הקיבוצי כולו עלתה בתקופה הזאת בכ-75%, ובהזורע יותר מכפליים. הוצאות המחיה הריאליות עלו אף הן במידה רבה, אבל פחות מההכנסה, בכשני שלישים בקירוב. אף כי אין לראות קנה-מידה מדוייק במדדי המחירים, אין לפקפק בכך שמצבו הכלכלי של המשק הקיבוצי הוטב בהרבה בתקופה הזאת. מסקנה שניה היא שיש לראות באור הנכון את הטענה החוזרת בהזורע שהמשק סבל מזה שלא הצליח לפתח יכולת ייצור רצינית עד לפרוץ המלחמה, ומשום זה לא יכול היה ליהנות מהגאות המלחמתית. טענה זאת בוודאי מוצדקת גם בהשוואה למשקים הותיקים יותר, וגם כמה שנוגע לעלית המחירים האינפלציונית של ההשקעות וקשיי מימונן. מהצד השני מראה העובדה שהזורע הגיע ב-1947 לרמה הממוצעת של התנועה הקיבוצית כולה, כי חלק לא גדול מהמשקים בלבד הצליח לנצל את הגאות במידה ניכרת יותר.

12    🔗

ההתפתחות הכלכלית והמשקית של הזורע בתקופה הנדונה מראה כיצד הגיע הקיבוץ על אף המכשולים המיוחדים בדרכו לרמת ההכנסה המקובלת בתנועה הקיבוצית. וודאי לא היו קשייו יחידים במינם ובמידתם. לקיבוצים אחרים, ביחוד מעליות מוקדמות יותר, היו תנאי התישבות יסודיים לא פחות גרועים ולעתים קשים יותר. בקיבוצים אחרים ורבים תוכננו והוכנו יסודות מבטיחים להתישבותם, אך מאוחר יותר נתברר שהתיכנון היה מבוסס על הנחות מוטעות. יש הגזמה רבה בדעה המקובלת כאילו ההתישבות הקיבוצית היתה “מתוכננת מראש”. מוגזמת לא פחות היא ההנחה כאילו צויידה ההתישבות הקיבוצית מצד המוסדות הלאומיים בקרקע, במי השקיה ובהון הדרושים להקמת משק בעל יכולת קיום. אמנם, עזרת המוסדות הלאומיים היתה חשובה ביותר, ובלעדיה אי-אפשר היה להתחיל בהתישבות. אבל במציאות – היה על המתישבים החדשים לא רק “לבצע את התכנית”, אלא גם לגלות בדרך נסיונות רבים וממושכים וכשלונות יקרים, מה הן האפשרויות הריאליות הטמונות בתנאיו המיוחדים. בזמן הביניים, עד שהמשק יכול היה לפרנס את אוכלוסייתו, היה עליהם לחפש הכנסה אחרת, ולא פעם במרחקים. בכל שלב ושלב היה הקיבוץ הצעיר תלוי גם במצב הכלכלי המשתנה בארץ, גם בידע החקלאי והנסיון שנצטברו בינתיים וגם ביזמתו הוא לנסות ולפתח דרכים חדשות. מהצד השני, אין לתאר את ההתקדמות המהירה הכללית של החקלאות העברית ללא יזמה ברוכה זאת של ההתישבות הקיבוצית, ביחוד באיזורי התישבות חדשים, אך לא פחות בהתישבות הותיקה יותר.

מבחינה זאת היה לכל קיבוץ גורל ודרך ייחודיים, ובתחום המשק כמו בתחום החברה נוצרה במשך הזמן “אישיות” של קיבוץ. ללא ספק היה השוני רב ביותר בתקופת הבראשית, ובמשך הזמן נתגבש דמיון איזורי כאשר משק למד ממשנהו לקבל את המוצלח ולהימנע מכשלונותיו, אבל תמיד נשארו הבדלים מקומיים משמעותיים מאוד, הן בתנאים האוביקטיביים והן בהשפעות שמקורן בהרכבו האנושי המיוחד של כל קיבוץ. דרכו של הזורע עשויה להבהיר כיצד התגבשה מתוך הצירוף של נסיבות אוביקטיביות והרכב אנושי “האישיות המשקית” של קיבוץ זה.

היה זה משק שנאבק עדיין בסוף התקופה בבעיות יסוד, החסר עדיין מכסת קרקע מספקת שתוכל לפצותו על קשייו המיוחדים בשטחי השלחין. ענפי החי הם עדיין קטנים, ואילו הענף העיקרי, הפלחה, תלוי במיוחד בחסדי הטבע. מפעלו העיקרי, הנגריה, מתחיל רק עתה להגיע להיקף רחב יותר, ואילו גידול אוכלוסייתו לוחץ כל פעם חזק יותר להוסיף פרנסה ולהגדיל הכנסה. שאלת הפיתוח וההשקעות היא שאלה גורלית לעתיד, שאלה לא פחות מכרעת מזו של ההכנסה השוטפת. ההשקעות ומימונן שנעשו כבר מ-1938 למוקד משקי בעל משקל הולך וגדל, וקשייו הכלכליים של הקיבוץ בעתיד נובעים יותר ויותר מתחום זה, ופחות מהצורך לאזן את החשבון השנתי השוטף.

 

הוצאות הצריכה ורמת החיים    🔗

1    🔗

כיצד נקבעות בקיבוץ גם רמת ההוצאה השוטפת וגם רמת החיים? אנחנו הולכים כאן בעיקבות הדעה, שבוטאה על ידי הכלכלנים האמריקאיים דיזנברי ומודיליאני, שלפיה קיים קשר הדוק בין רמת החיים של אדם או משפחה ובין המקובל בקבוצה או בשכבה החברתית שהם שייכים אליה, או שיש להם זיקה חזקה אליה. נראה דעה זאת כמותאמת ביותר גם לעקרונות וגם להתנהגות הממשית של קיבוצים. ואמנם, הבלטת הגורם החברתי של הקשר ל“קבוצת התיחסות” אינה מבטלת את הזיקה הכללית בין ההוצאה השוטפת לצריכה ובין רמת ההכנסה אלא מצמצמת בלבד את השפעתה. בני אדם ישתדלו בדרך כלל להישאר בהוצאתם לצריכה במסגרת הכנסתם השוטפת, אבל גם מידת החסכון ממנה וגם הנטיה לעבור בהוצאה על ההכנסה יושפעו מהתנהגות קבוצת ההתייחסות.

מבנה הוצאות הצריכה בקיבוץ שונה מהמקובל מתוך סיבות יסודיות ומקריות גם יחד. קו אופי יסודי הוא בזה, שהקיבוץ על כל אוכלוסיתו מהווה “צרכן” אחד המסדיר את הצריכה של הפרטים בתוכו בהתאם להסדרים פנימיים, בדומה למשפחה. קו אופי שני בקיבוץ הוא זה, שביכולתו לבצע תחלופה בין הוצאה כספית ועבודה עצמית במידה הרבה יותר רחבה ממשפחה פרטית. לעומת זאת הבדלים מקריים הם גם שסיווגה של ההוצאה לצריכה בקיבוץ לפי סעיפי הוצאה שונה מהסיווג ב“סל הצריכה” הכללי, וגם שקיימים הבדלים כאלה בהבחנה בין הוצאה שוטפת והוצאה צרכנית. יוצא מזה שכל השוואה בין ההוצאה לצריכה בקיבוץ ובין ההוצאה מחוצה לו היא מסובכת, ומתאימה יותר ההשוואה בין קיבוצים לבין עצמם.

הנסיון לשחזר את רמת החיים של קיבוץ צעיר בשנות השלושים והארבעים חייב להביא בחשבון את התנאים המיוחדים של אותה תקופה. מכמה בחינות מקילים תנאים מיוחדים אלה על קביעת הרמה. קבוצת ההתיחסות הקרובה ביותר היתה אז, ונשארה עד היום, התנועה הקיבוצית בכללה, על רמת החיים המקובלת עליה באותו הזמן. אבל אין זו קבוצת ההתיחסות היחידה שהשפיעה. הקיבוץ מעולם לא היה בלתי תלוי מהמתרחש מחוצה לו בקשר לרמת החיים. אבל בעוד שקשה מאוד לקבוע היום את הקבוצה החברתית שיש לחברי הקיבוצים זיקה אליה, הרי בתקופה הנדונה היא היתה ברורה ומפורשת – “סגנון החיים של הפועל העברי”. למעשה היתה רמת החיים בקיבוצים נמוכה מזו של פועל יהודי עירוני, אבל קיימת היתה זיקה מובהקת אליה.

גורם מקל שני הוא בכך שבשנים האלו היה מועט חלקו של העבר, הן בתרומתו להוצאה שוטפת מחסכון והן מתרומת רכוש צרכני לרמת החיים. היו קיימים הבדלים, למשל, בין קיבוצים שהיו כבר כמה שנים בהתישבות ובין קיבוצי עבודה במושבה. דווקא בגלל רמת החיים הנמוכה בדרך כלל היתה ערנות לגבי הבדלים אלה, אבל במבט אחורה נדמה שמשקלם הממשי היה מועט. לעומת זאת היה משקל ממשי לעבר בשתי נקודות הנוגעות לרמת החיים הממשית; ראשית – היו הבדלים גדולים ביכולת ניצול ההוצאה – נסיון וידע בעבודות משק הבית המשותף, ידע בקניה, הספקה עצמית במזון וכו'. גורמים כאלה ואחרים היו בעלי השפעה ממשית מאוד על יכולת הניצול של הוצאה דומה. ושנית – היתה השפעה על רמת החיים ל“רכוש תרבותי” שמקורו בעבר. קיבוץ הזורע הוציא במשך השנים הראשונות פחות מחצי לירה בשנה לחבר לצרכי תרבות, בערכים של היום אלה הם 30–25 ל“י, סה”כ כאחוז וחצי מהתקציב השנתי לחבר. עם סכום אפסי זה הצליח לנהל חיים תרבותיים אינטנסיביים על רמה גבוהה למדי. אין לתאר שאפשר היה לספק חלק חשוב זה של רמת החיים הממשית ללא תרומת העבר, הרכוש התרבותי שהביאו חבריו מחו"ל.

גורם המקשה על קביעת רמת החיים הוא בראש וראשונה בהתפתחות האינפלציונית שהתחילה לקראת פרוץ מלחמת העולם, ב-1939, ונמשכה כמעט ללא הפסקה עד עכשיו. עד סוף התקופה ב-1947 בלבד עלו המחירים פי שלושה ויותר, ובקצב כזה של אינפלציה כמעט שאי אפשר לקבוע את רמת החיים הממשית שהושגה מהוצאה כספית מסויימת. יתר על כן, ערך הכסף ירד בינתיים במידה כזאת, שאין כיום משמעות לסכומים המוחלטים. אנחנו משתמשים בכמה מדדי מחירים של אותו הזמן, ומנסים לתת מושג לפחות על ערכם במחירים של היום. אבל יש להביא בחשבון גם שהכלים הסטאטיסטיים דאז לא היו מושלמים. וגם זה שבינתיים שונה הרכב “סל הצריכה” הרבה פעמים בתוכנו הממשי. אם מדד מחירי “סל הצריכה” מצביע על עליית מחירים פי 55 בקירוב בין 1937–1936 ל-1975, הרי קרוב לוודאי שזה אומדן נמוך מדי.

2    🔗

פרק זה בתולדות הזורע מצביע על שלוש תקופות בעלות אופי שונה זו מזו. התחלת קיומו של הקיבוץ מראה ירידה חריפה וחד- משמעית של רמת החיים לעומת הרמה שהחברים היו רגילים לה בחו"ל. התקופה השניה היא של רמת חיים נמוכה מאוד, גם בעת שהקיבוץ שהה בחדרה וגם במשך שלוש השנים הראשונות של ההתישבות. מאז מתחילה עליה איטית, לרמת חיים צנועה אבל גבוהה יותר בסוף התקופה.

כיצד הגיב הקיבוץ על שינויים אלה?

כיצד התפתח היחס בין ההכנסה להוצאה?

מה היו שאיפות הקיבוץ וכיצד השפיעה קבוצת ההתיחסות?

כדי לראות את תגובות הקיבוץ באור הנכון יש להוסיף כאן גורם שהבדיל במידה מסויימת מבחינה אוביקטיבית בין הזורע ובין קיבוצים צעירים אחרים. אנשי “ורקלויטה” לא עלו ארצה מחוסרי אמצעים עצמיים לחלוטין אף לאחר שהעמידו לרשות הקרן הקיימת את ההון לקנית הקרקע להתישבותם. הם הכינו “קרן התישבות” מאמצעים שמקורם אצל הורים בעלי יכולת של חברי הקיבוץ. קרן זו הגיעה בסופו של הדבר ליותר מ-10 אלפי לא“י, ועוד היו לרשות הקיבוץ הלוואות של הורים בסכום דומה, אף כי חלק מהן הוחזר אחרי עלית ההורים. משקל הסכומים האלה היה רציני בימים ההם, בשעה שהקיבוץ הוציא במשך השנים הראשונות בשביל כמאה חברים לשנה סה”כ כ-3,500 לא"י להוצאות מחיה. מבחינה כלכלית גרידא הייתה קיימת איפוא יכולת הכרעה אמיתית בין הוצאות צריכה שוטפות ובין שמירה על חסכון מהעבר שהיה מיועד למטרות אחרות. יתר על כן: כלל מקובל בעולם הוא שאדם מגיב על ירידת הכנסתו בפיגור מסויים של צמצום הוצאות המחיה, פיגור של כשנה לפחות.

אם מבחינה זאת היה הגבול הכלכלי של הוצאות הצריכה גמיש למדי כלפי מעלה, הרי הגבול התחתון היה גבול הקיום הפיסי. סימן אחד לכך הוא שבשנים הראשונות הגיע סעיף הכלכלה לכ-60% מכלל ההוצאה, אבל יחד עם זאת היתה רמת הכלכלה כה נמוכה שהתפתחו מחלות-מחסור שאילצו גם להוצאה גבוהה יותר לבריאות, וגם לתוספת-מזון לזקוקים לה.

למעשה בחר הקיבוץ ברמת הוצאה שהתאימה אמנם לרמת ההוצאה המקובלת בקיבוצים אחרים, אבל היתה למעשה קרובה לגבול הקיום הפיסי. היא היתה נמוכה יותר מבקיבוצים אחרים, הן מחוסר יכולת וידע של ניצול יעיל והן מחוסר אפשרות להספקה עצמית במזון מיוצר במשק. השוואה משנת 1939 עם ההוצאה של 6 משקים של הקיבוץ הארצי בהתישבות מראה שההוצאה הכוללת לאיש בהזורע היתה באמצע בין משקים אלה, אבל ההוצאה לכלכלה היתה גבוהה יותר ב-40–25 אחוזים. ואילו הרמה הממשית של המזון במשקים הוותיקים היתה גבוהה יותר בהרבה.

ואף רמת חיים נמוכה זאת לא תאמה את ההכנסה, מהתחלת הקיבוץ ועד 1941. גם בשנות שהותו של הקיבוץ בחדרה וגם במשך חמש השנים הראשונות של ההתישבות הסתיים החשבון השוטף של הקיבוץ בהפסדים קטנים או גדולים יותר שאוזנו על ידי אמצעים עצמיים המיועדים, בעצם, לבניית המשק. למעשה שימש שליש בקירוב מקרן ההתישבות לכיסוי הפסדים.

3    🔗

אם לסכם את התנהגותו של קיבוץ הזורע במשך תקופתו הראשונה בקשר לקביעת רמת החיים, בולט שהגורם המכריע היה בזיקה לקבוצת התיחסות, לא בהכנסה השוטפת ולא ב“רכוש” מהעבר. מעבר חד כזה מרמת-חיים של מעמד בינוני לרמה הקרובה לגבול הקיום הפיסי ניתן להסבר מתוך גורמים רעיוניים בלבד, כשאין הכרח כלכלי לבצעו בחריפות כזאת.

נראה שהיו שני גורמים כאלה שהיה להם משקל מכריע. הראשון היה הרצון העז להידמות בכל המובנים ליתר ציבור הפועלים בכלל ולציבור הקיבוצי בפרט. דווקא משום שהקיבוץ “היקי” שונה היה במובנים רבים, וחבריו לא היו רגילים לתנאי החיים קשים עוד מחו“ל, גבר עוד הרצון לא להיבדל מאחרים ברמת החיים. הגורם השני היה כללי בציבור הקיבוצי, והוא הרצון “לפרנס את עצמו”, ולהכחיש את הטענה המקובלת אז כי הקיבוצים הנם “קסט-קינדר” של הקרנות הלאומיות, החיים בעצם מתרומות האומה. יתכן ובמקרה של הזורע נתוסף לכך גורם מיוחד. כפי שהוסבר כבר רגילים היו חברי “ורקלויטה” בחו”ל להצלחה בתחומים שונים, ורבה היתה גאוותם על רמת היכולת של החברים. מכאן שלא היו מוכנים נפשית להשלים עם המחשבה של אי-הצלחה כלכלית.

לעומת זאת אין כל סימן שיכול להעיד על נטיה ל“אסקיסה” או הינזרות בתור גורם בגישה לרמת הצריכה, גורם שהוזכר בעיקר על ידי פרופ' יונינה גרבר-טלמון ז“ל. בוודאי היו ציפיות הצריכה מוגבלות, ואופקן היה רחוק מלהגיע לרמה המקובלת היום. אבל חברי הזורע בתור כלל לא העדיפו את האוהל הגולף על פני החדר בבנין, את הסכין האחד שעל שולחן-האוכל המשותף על סכו”ם מסודר, או את ארגזי-התפוזים על ריהוט צנוע אך מסודר. להיפך, דווקא משום שהציפיות הכלליות היו מוגבלות מאוד, נעשו לא פעם הבדלים מינימליים למקור של וויכוחים ומריבות.

לפני שנתאר את התפתחות הוצאות המחיה, יש להבהיר כמה סוגיות של הגדרה שיש לגביהן דעות שונות. הזכרנו את שאלת העבודה בשרותי הצריכה ואת ההבחנה בין הוצאה שוטפת להשקעה צרכנית, שיש בהן שוני לעומת “סל הצריכה” המקובל. את העבודה בשירותים אנחנו רואים כאן בתור “עבודה במשק-בית המשותף”, דוגמת עבודת עקרת-הבית. לפחות במשך התקופה הנדונה היו לעבודות כאלו, שחרגו מסוגי העיסוקים במשק-בית פרטי, שתי סיבות ראשיות, או חוסר עבודה, או קושי להשיג שרותים אלה מהחוץ למשק צעיר ומרוחק. לגבי הערך של שרות הרכוש הצרכני נראה מספיק מה שרשום במאזן בתור פחת, בשורה הראשונה פחת על מבנים צרכניים. יתר הרכוש הצרכני היה כה מועט עד שלהבדלי הישוב אין משקל ממשי. חישוב הפחת המקובל היה בדרך כלל גבוה מדי. לדוגמה: צריפי-עץ שהוקמו בתחילת ההתישבות עם “אורך חיים צפוי” של 15 שנה, משמשים עוד היום כעבור 40 שנה, לצרכי שיכון.

4    🔗

בתחילת ההתישבות היתה בהזורע ההוצאה למחיה מקבילה להוצאה המקובלת בתנועה הקיבוצית. הקיבוץ הוציא ב-1937 36.7 לא“י לאיש לשנה, והממוצע בקבוצת המשקים הצעירים היה 36.2 לא”י. הממוצע של כל הקיבוצים היה נמוך בקצת, 35.6 לא"י, בגלל ההוזלה של הספקה עצמית וכו' במשקים הוותיקים יותר. אולם בין 1947–1937 חלו שינויים חריפים בהוצאה שסיבתם העיקרית באינפלציה שבתחילה עם פרוץ מלחמת העולם:

במשך התקופה הנ“ל עלו המחירים יותר משלוש פעמים, והתפתחות זאת התבטאה, כמובן, בעליה חריפה של ההוצאה. לא היתה זו התפתחות מיוחדת להזורע, כי בסופה, ב-1947, זהה כמעט ההוצאה בהזורע לממוצע עם 183.3 לא”י לאיש לשנה. ההוצאה הריאלית למבוגר עלתה כמעט ב-20%, אבל בינתיים היו למשפחה ממוצעת בהזורע כבר יותר משני ילדים, ובכך עלתה ההוצאה הכוללת במידה רבה ביותר.

בולט בשורת השנים “השבר” הגדול שבין השנים 1941–1939, עם הירידה החדה של רמת ההוצאה הריאלית, של יותר מ-30% לעומת 1937. אף זו היתה תופעה כללית בתנועה הקיבוצית, שממדיה הגיעו בממוצע ל-30%-25%. סיבתה הראשונה של ירידה זאת היתה הציפיה בתחילת המלחמה שהמצב הכלכלי והכללי בארץ יחמיר, והכרחי לצמצם את ההוצאות. הסיבה השניה, ואולי העיקרית, היתה בחוסר הרגל וחוסר הבנה ביחס לאינפלציה. תקציבי ההוצאה נקבעו בערכם הכספי בתחילת השנה ונשארו בתקפם אף כי ערכם הריאלי ירד מאוד. היתה זו מהפיכה מחשבתית בשביל התנועה הקיבוצית שרגילה היתה דווקא להתפתחות הפוכה במשך תקופה ארוכה, כאשר רמת המחירים ב-1936 היתה כמחצית בלבד מרמתם ב-1922. בשנות אינפלציה אלו נולדו תקציבי ההספקה “הפיסיים” של התנועות, המבוססים על פירוט מירבי של מצרכים, ותפקידם להבטיח רמת הספקה ממשית לחברים על אף שינויי מחירים אינפלציוניים. שינוי השיטה – והמחשבה – מתבטא בהוצאה של 1943 החוזרת לרמה הריאלית הקודמת. אין זה מן הנמנע שיש בהיקפי הירידה משום הפרזה שמקורה באי-הדיוק של מדדי המחירים. אבל עצם המגמה היתה, ללא ספק, קיימת במציאות.

בהזורע היו סיבות נוספות לירידה הזאת, והן ביחס שבין הוצאה להכנסה. באותה שנת 1937, כשההוצאה לאיש היתה כ-36 לא“י כמו ביתר הקיבוצים, לא כיסתה ההכנסה אלא כשני שלישים מזה, והיתר היה הפסד. הקיבוץ נכנס למלחמה כשיש לו התחלות של משק חקלאי בלבד. עם גידול מספר הילדים עולות ההוצאות בשבילם עד כדי 30% מההוצאה למבוגר ב-1947. בכל זאת, למרות תוספת הוצאה זו ולמרות העליה הממשית בהוצאה למבוגר בכ-20%, נשאר בשנה הזאת עודף הכנסה צנוע של כ-10 ל”י לחבר, או כ-5% חסכון מההכנסה הנקיה.

את הקו הכללי המסתבר כאן ניתן לציין בצורה הבאה: קיבוץ הזורע הושפע בקביעת רמת הוצאתו לצריכה במידה מכרעת על ידי המקובל ביתר התנועה הקיבוצית, ובמידה פחותה בלבד על ידי הכנסתו השוטפת, או על ידי אפשרותו לנצל “חסכון מהעבר”.

5    🔗

בהתאם ל“תורת אנגל” הידועה מתבטאים שינויים ברמת החיים בשנוי הרכב ההוצאה, ובראש וראשונה בשינוי משקל המזון, כשרמת חיים עולה מתבטאה בירידת משקל המזון. השוואת הרכב ההוצאה בהתחלת התקופה לעומת סופה עשוי ללמד על כיוון השינויים. השוואה נוספת ניתנת עם חלוקת ההוצאה בשנים המקבילות במשקים וותיקים:

משקים ותיקים הזורע

השוואה זאת מראה הבדלים בולטים שחלו בהזורע מבחינה זאת במשך עשר השנים. בכמה סעיפי הוצאה נתרחשו שינויי-משקל ניכרים, בשורה הראשונה בהוצאה לכלכלה ובהחזקת הילדים. הרכב ההוצאה ב-1937 מראה גם קווים המציינים את הקיבוץ הצעיר בכלל וגם כאלה המיוחדים להזורע. ואילו הרכב ההוצאה ב-1947 דומה בהרבה להרכב של קיבוץ ותיק, ובמידת מה נחלשו כמה הדגשות מיוחדות להזורע.

יש לראות, אמנם, את השינויים בהוצאה למבוגר באור העובדה שכרבע מכלל ההוצאה ב-1947 מוקדש להחזקת הילדים. ערך ההוצאה הכללית הריאלית עלה בכ-20% למבוגר לעומת התחלת התקופה, ומבחינה זאת משמעותית ירידת חלקה של הכלכלה מכ-55% בהתחלת התקופה לכ-30% בתקציב המבוגר בסופה. סימן לעליה הממשית ברמה, שהיתה בתחום המזון בשורה הראשונה על ידי הספקה עצמית מהמשק ורכישת ידע, נמצא בסעיף “הלבשה, הנעלה, כביסה”. ב-1937 היתה בשלושת סעיפים אלה ההוצאה הגדולה ביותר דווקא בכביסה, סימן גם לחוסר היעילות של הכביסה בידיים וגם לרמה הנמוכה ביותר של לבוש ומנעל. לכאורה, לא נשתנה משקל הסעיף הזה במשך 10 שנים, אבל למעשה עלה תקציב ההלבשה פי שלושה במחירים קבועים.

בולטת ביותר בהזורע ב-1937 ההוצאה הגבוהה לעזרה רפואית, סעיף שאינו מופיע כלל בקבוצת המשקים הוותיקים, משום שמסי קופת החולים כלולים ביתר המסים. עד 1947 ירדה ההוצאה הריאלית לצורך זה לכדי מחצית, אף כי היתה עדיין גבוהה מאצל משקים אחרים. ככל שניתן לעמוד על סיבות ההבדל הזה, היו אלה מצד אחד התחלואה הגבוהה אצל העולים החדשים, בצרכי תוספת מזון לחברים שנחלשו וברמה גבוהה של דאגה בריאותית, בין היתר בהוצאה לטיפול פסיכו-אנליטי.

בשתי שנות ההשוואה יש להוסיף את גורם “הרכוש הצרכני”, כפי שהגדרנו אותו, אף על פי שאינו מופיע בחשבון ההוצאה השוטפת. המדובר הוא גם בנכסים פיסיים וגם בגורם של נסיון וידע בניצול ההוצאה הכספית. מה שנוגע לרכוש הצרכני, הרי אנשי “ורקלויטה” לא עלו מחוסרי-כול, אלא בדרך כלל עם ציוד אישי לשנה לפחות. כך נצטבר בקיבוץ בהתחלה רכוש ניכר, אבל חלק גדול ממנו אבד מחמת חוסר שמירה והזנחה. גורם הידע הצרכני היה מבחינת “ערך בסימן מינוס”. לבנים ולבנות מהמעמד הבורגני לא היה נסיון בניהול משק-בית. כאן חלק במשך השנים מפנה יסודי, ויש הטוענים שהיוקרה החברתית המיוחדת של תפקיד מנהלת המטבח והמבשלת בהזורע, והמאמץ המיוחד המושקע לגוון את האוכל ולשוות לו צורה חיצונית נאה, מקורם בתגובה על שנים ראשונות אלו. סביר להניח שהנסיון והידע שנצברו במשך עשר שנים אלו, העלו את רמת החיים הריאלים בעשרות אחוזים מבלי שהדבר התבטא בהוצאה הכספית.

6    🔗

הזכרנו כבר שחלק בלתי מבוטל של רמת החיים נבע מ“רכוש” תרבותי והשכלתי שמוצאו בחו“ל. דו”ח מ-1939 על הספריה מוסר: “…כמעט כל החברים קוראים בספרים, וחלק די גדול מחליף כל שבוע. על פי רוב קוראים ספרים של ספרות יפה בגרמנית. קוראים בערך 80%-75% ספרים בגרמנית, 25%-20% ספרים בעברית. מהספרים בגרמנית קוראים 60% ספרות יפה, 15% על סוציאליזם וכו', 15% מדעי החברה והחינוך, 10% יתר השטחים. המספרים האלה אינם נותנים תיאור נכון כי המחזור בספרים בגרמנית הרבה יותר גדול…”

נתונים אלה מעידים לא בלבד על מידת ההתענינות התרבותית של חברי הקיבוץ אלא גם על תכניה, ובמיוחד על קשיי המעבר לשפה העברית. אבל הקריאה היתה קטע קטן בלבד של חיי תרבות עשירים. דו"ח ועדת התרבות של הזורע משנת 1940 מספר, בין היתר: “במשך 11 חודשים התקיימו 97 מסיבות… פרט לשיעורי השפה ופרט לחוגים ספרותיים שהתקיימו בהתחלת השנה, בממוצע 9–8 מסיבות בחודש. מ-97 מסיבות בוצעו על ידי חברי הקיבוץ 9,75 מטעם הקיבוץ הארצי, 14 מטעם הועדה המחוזית ו-9 מטעם אחרים…”

מענינת היא חלוקת המסיבות לפי תכנן: במקום הראשון 26 מסיבות בעלות תוכן פוליטי או תנועתי, במקום השני 17 קונצרטים – כמעט כולם בביצוע חברים – ובמקום השלישי 10 נשפים ומסיבות חג. יתר המסיבות מתחלק בין נושאים מגוונים. באותה שנה היו להזורע פחות מ-120 חברים, ומענינת מידת ההשתתפות הממוצעת. השתתפות של כולם היתה גם בנשפים וחגיגות, ובהצגה התיאטרונית האחת והצגת הקולנוע האחת שהתקיימו במשך הזמן הזה. בקונצרטים השתתפו כ-80% של החברים, אך בשירה בציבור כ-40% בלבד. ביתר המסיבות השתתפו כמחצית החברים.

אין לנו אפשרות להשוואה עם חיי התרבות שהיו אז בקיבוצים אחרים, אבל סקירה זאת מבליטה כמה וכמה קווים המציינים את הזורע. הראשון הוא “הרכוש” התרבותי העשיר המאפשר חיי תרבות אינטנסיביים ברובם הגדול בביצוע חברי הקיבוץ עצמם. הקו השני הוא בהבלטת הגורם האמנותי, וביחוד בתחום המוסיקלי, בשעה שנושאים פוליטיים או תנועתיים מושכים הרבה פחות חברים. שלישית, יש לציין את המאמץ המשותף והרציני לקיים חיי תרבות אינטנסיביים ומגוונים מאוד, המשקף את רמת הציפיות של חברים בתחום זה. דווקא על הרקע של תנאי חיים חומריים קשים היוו חיי תרבות אלה חלק בעל משקל ניכר של רמת החיים הכללית, ובמידה מסויימת היתה השפעתם מאזנת את המחסור בתחומים אחרים. בכך מילא “רכוש מן העבר” תפקיד נכבד שאינו מתבטא ברמת ההוצאה הכספית.

7    🔗

תנאי הדיור מהווים חלק אחר של רמת החיים שאינו מופיע בחשבון השוטף במלוא משקלו וחשיבותו, לפחות בתקופה הנדונה. לא היתה בעית השיכון מיוחדת להזורע. היא היתה משותפת לכל התנועה הקיבוצית שקופחה מצד המוסדות הלאומיים לעומת המושב. היו בוודאי אז קיבוצים אחרים שבהם היו תנאי הדיור גרועים אף מאלה של הזורע, אבל אין זה משנה את ההשפעה הרבה שהיתה לתנאי הדיור על רמת החיים בקיבוץ זה.

במקום ההתישבות שוכנו חברי הקיבוץ בדומה לדיור בחדרה, ז"א: באוהלים ובצריפי עץ. אבל מעבר זה היה מלווה החמרה ניכרת בתנאים, וזאת משלוש סיבות ראשיות. ראשית: תנאי האקלים היו שונים בהרבה. דבר אחד הוא לדור באהל באקלים הממוזג של חוף הים, דבר אחר הוא חורף באהל ביקנעם, כשהמד-חום יורד לאפס מעלות ולמטה מזה. שונה מאוד אם אהל או צריף עומדים על אדמה חולית או אם האדמה הכבדה הופכת בגשם לבוץ סמיך המקשה על כל צעד.

הגורם המקשה השני היו המאורעות שפרצו ימים אחדים אחרי הקמת המחנה בלבד. להזורע לא ניתנו תנאי התישבות “חומה ומגדל” שהתחילה זמן קצת אחרי זה. מחנה הקיבוץ לא היה מרוכז ומוקף חומה, והגדר הצבאית שהוקמה לא נתנה הגנה מפני כדורי המתקיפים מהגבעות מסביב. במשך חודשים רוכזו כל החברים בלילות בצריף-הפח של הנגריה שחוזק על ידי קירות חצץ, עד שמקומות הדיור המפוזרים יכלו לקבל הגנה מינימלית. אף לאחר מכן נשארו מקומות הדיור למעשה חשופים ופגיעים להתקפות מהגבעות.

הגורם השלישי שהחמיר את מצב השיכון גבר דווקא במשך הזמן, והוא אי-פינוי השטח שהיה מיועד לקמת מבני הקיבוץ, כפי שהוסבר בפרק “פרשת הקרקע של הזורע”. במשך כשלוש שנים לא יכול הקיבוץ להקים בתי-דיור, ואף הילדים שוכנו בצריף-עץ שחופר לשם הגנה בתוך האדמה.

כבר בתחילת ההתישבות היה הזורע בפיגור מבחינת השיכון. לפי נתונים משנת 1937 גרו אז כ-23% גם מחברי הקיבוצים הצעירים וגם מחברי הקיבוצים במושבה בבתים, כשבהזורע לא נבנה עדיין אף בית אחד נתונים של סקר מ-1944 מראים שבממוצע של המשקים הצעירים היה חדר בנוי אחד על 4 נפשות של אוכלוסיה. ואילו סקר על מצב השיכון בהזורע לסוף 1947, ז.א. שלוש שנים מאוחר יותר, מראה 60 חדרים בבתים על אוכלוסיה מבוגרת של כמעט 300 נפשות. כ-15 מחדרים אלה היו 4 דיירים לחדר. כמחצית המשפחות גרו בצריפי עץ ו“ליפטים” שסודרו לשיכון, ואף חלק מההורים של חברים.שנקלטו בינתיים שוכנו בצריפים. גם הפיגור בהתחלת הבנייה, גם הגידול המהיר של האוכלוסיה וגם קשיי מימון שמקורם באי-הכללה ממושכת של הזורע במסגרת תקציבי ההתישבות גרמו לקשיים אלה. עברו שנים רבות עד שהצליח הקיבוץ להגיע בתחום חשוב זה של רמת החיים לרמה המקובלת בקיבוצים אחרים.

8    🔗

ההתפתחות של רמת החיים בהזורע שתוארה כאן, מתחילה למעשה אחרי “השבר” אשר בא עם הירידה החריפה ברמה לעומת העבר בחו“ל, והרגשת השבר הזה רוככה במידת מה בלבד על ידי השהות הקצרה יחסית בהכשרה בחו”ל. “רכוש” מן העבר שאפשר היה להשתמש בו כדי להחליש את חריפות המעבר, היתה בראש וראשונה הרמה התרבותית והאמונה בדרך הרעיונית. אלה פעלו בתור גורמים המאזנים את המחסור החומרי. מהצד השני קבעה את הרמה הממשית “קבוצת ההתיחסות”, שהיא בשורה הראשונה התנועה הקיבוצית, כשהמגמה היא לא לחרוג מהמסגרת המקובלת של ההוצאה על אף קשיים מיוחדים. אותו רכוש בהון שהועבר מחו"ל, שימש לכיסוי הפסדים בלבד – וההכנסה השוטפת לא כיסתה אף רמת הוצאה נמוכה זאת.

עם התחלת ההתישבות באה תקופה שפועלות בה מגמות סותרות. התנאים הקשים במיוחד של השנים הראשונות אינם מאפשרים עלית הרמה, ויתכן שהביאו לירידה נוספת. אחרי שנים מספר קייימים גם תנאים אוביקטיביים, וגם מצטברים נסיון וידע המאפשרים עלייה איטית ברמה הריאלית ללא שינוי ממשי ברמת ההוצאה. במשך כל הזמן קיימת שאיפה חזקה בכיוון כפול: לצמצם במידת האפשר את הוצאות המחיה, ויחד עם זאת להגדיל את ההכנסה. לקראת סוף התקופה בלבד מורגש שיפור ממשי ברמה הריאלית המתחילה להשתוות עם המקובל אז בקיבוצים וותיקים יותר. יחד עם זאת מושגת את המטרה של התאמה בין הוצאה והכנסה.

לבסוף – אשר ליחס הממשי בין רמת החיים דאז ובין הקיימת היום בהזורע: אמנם, השוואה כוללת כזאת היא כמעט בלתי אפשרית. אין לסמוך מבחינה זאת על מדדי מחירים, ביחוד לאחר ובתוך תקופת אינפלציה מהירה. נסיון של “קישור” של מדדי מחירים ששינו פעמים רבות את תוכן “סל הצריכה” הנמדד, בוצע על ידי כלכלנים, והוא מצביע על עלית מחירים פי 55 בין 1937 ל-1975. אם לקחת מספר זה כנקודת מוצא, הרי סכום ההוצאה השנתית הריאלית למחיה לחבר הזורע גדל במשך התקופה הזאת כשמונה פעמים. עליה עצומה זאת משקפת, בעיקרה את עלית רמת החיים הכללית בארץ, כשהרמה בהזורע בשנת ההתחלה היתה בוודאי כ-25%-20% נמוכה מהממוצעת בישוב היהודי, ואילו ב-1975 קרוב לוודאי שהיתה קרובה לממוצע. מבחינת המעמד בסולם ההכנסות הכללי יש להניח שרמת הכנסתו של חבר הזורע עלתה בקירוב מהשליש הנמוך ביותר בהתחלת התקופה לשליש הגבוה ביותר כעת.

כמובן, השוואת ההוצאה בלבד אינה משקפת את השינויים ברמת החיים הכוללת. כמו בכל אוכלוסית הארץ, יש לגורם הרכוש הצרכני היום חשיבות רבה יותר לאין שיעור בכלל רמת החיים, והבדל זה מוצא ביטוי מועט בלבד בהוצאה השוטפת. אין ספק בכך שרמת החיים החומרית עלתה כמה וכמה מונים. על זה מעידה העובדה שההוצאה למזון של היום, ברמת תזונה לאין שיעור גבוהה יותר, מגיעה לכל היותר לכרבע מכלל ההוצאה. קרוב לוודאי שמידת העליה הנמדדת דרך המחירים בלבד היא מופרזת, אבל אין זה משנה הרבה.

קשה הרבה יותר ההשוואה של המרכיבים הלא-חומריים של רמת המחיה שאינם מתבטאים, או מתבטאים במידה זעומה בלבד בכסף. ההוצאה לתרבות מגיעה היום לכ-3% מכלל ההוצאה, ועוד כ-%½2 מוצאים לצרכי השתלמות שונים. בחישובי המחירים בלבד עלתה הוצאה זו יותר מהממוצע, כ-10–11 מונים מההוצאה בשנות ההתחלה של הקיבוץ. יחד עם זאת ברור שמשקל המרכיבים האלה ברמת החיים של היום קטן בהרבה ממה שהיה פעם.

9*    🔗

אופק הציפיות הצרכניות של חברי הזורע דאז בוודאי לא הגיע לרמה הקיימת היום בפועל, ומבחינה זאת אין אפשרות ליישום התורה הכלכלית הקושרת את רמת חייו של צעיר לציפייתו למה שהיה רוצה פעם להגיע. עד היום הזה מהווה “קבוצת ההתיחסות” את הגורם הקובע ביותר את הרמה, בהזורע כמו בכלל התנועה הקיבוצית. הקו היסודי של הזורע היה תמיד להצמיד את עלית הרמה למקובל בקיבוצים אחרים, אולי במשנה תוקף אחרי שהתפתחות ההכנסה איפשרה להגדיל את החסכון כדי לממן את ההשקעות הדרושות. אותה גישה שבשנים הראשונות התבטאה ברמת הוצאות צריכה העולה על ההכנסה, הביאה בסופה של ההתפתחות לבלימה יחסית של רמת הצריכה. מאז ומתמיד היתה השאיפה ליצירת עודפים לצרכי פיתוח והשקעות לפחות שווה במשקלה לרצון להעלות את רמת החיים. במשך כל התקופות היתה קיימת שאיפה ברורה של הקיבוץ “לפרנס את עצמו”, שאיפה שיש לה בוודאי תוכן כלכלי, לא בלבד אלא גם רעיוני. המחפש את המנגנון המסדיר את היחס בין הכנסה ובין הוצאות הצריכה, ימצא אותו גם בהתאמת רמת הצריכה למקובל בקיבוצים אחרים, וגם ברצון החזק לפיתוח המשק, שתי מגמות שהן בקיבוץ בעלות תוכן חברתי ורעיוני לא פחות מאשר כלכלי.

כל זה אמור בקשר לצד האוביקטיבי של רמת החיים. אין אפשרות, כמובן, למדידת הצד הסובייקטיבי, למידת שביעות הרצון של החברים. לפני ארבעים שנה לא היה מקובל לעשות סקרים על שאלה זו. אך אין זו הבעיה היחידה המקשה על ההשוואה. שביעות רצונו של אדם מרמת חייו אינה נקבעת על ידי הרמה המוחלטת, אלא על ידי הפער בין ציפיותיו לבין הישגיו. יתר על כן, “מאזן הסיפוקים” מרמת החיים עשוי להיות מושפע מגורמים שמחוץ לרמת החיים החומרית, וכבר הצבענו על המרכיבים הרעיוניים ותרבותיים ושינוי משקלם במשך ההתפתחות.

בתקופה הראשונה אין מוצאים כמעט ביטוי לאי-שביעות רצון מרמת החיים הנמוכה בשיחות הקיבוץ או בעיתונו. אין זה מעיד דווקא על שביעות רצון או גישה אסקיטית. היה קיים אז לחץ חזק למדי של דעת הציבור שלא לשים לב לדברים מסוג זה, או לפחות לא לתת להם ביטוי בפומבי. יחד עם זאת היתה השתדלות רבה מאוד מצד העובדות בשרותים הצרכניים לשפר ולתקן ליקויים בתוך תנאים אוביקטיביים קשים. מי שעבר מתוך הכרה לחיי פועל וחיי קיבוץ, ידע מראש שמעבר זה מחייב ירידה ברמת החיים החומרית. אבל אילו היו עורכים אז משאל בין חברי הזורע על טיב האוכל, למשל, או על רמת הדיור, אין ספק בכך שהרוב המכריע היה מציין אותם כגרועים. הפרט הרגיש היטב את החסר בכל השטחים, אבל השלים אתו, לפחות זמנית, הן בגלל התנאים האוביקטיביים והן משום שהגשמת הרעיון המשותף היתה לו חשובה יותר. מצד הפרט היתה קיימת איפוא מהתחלה שאיפה לשיפור רמת החיים, ושאיפה זו המשיכה לפעול ככל שהתרחב האופק הצרכני, כשהיא מוגבלת גם מצד האפשרות הכלכלית, גם מהרצון להישאר בתוך המסגרת המקובלת וגם מצרכי פיתוח המשק. שילוב זה בלבד בין מגמות שונות ובחלקן סותרות זו את זו עשוי להסביר את ההתפתחות בתחום רמת החיים.

 

הזורע 1976 – הבית שהוקם    🔗

שאלת האורח מחו"ל בהזורע לאחר שהיראו והסבירו לו את הקיבוץ: “האם אתה מאושר”?

1    🔗

כתיבת התאור של תקופת-הבראשית של קיבוצו העמידה את המחבר בפני כמה בעיות. מהצד האחד זוהי כעין אוטוביוגרפיה הדנה בפרק זמן שהוא עצמו התחיל בו להיות חבר ושותף בהתהוות הקיבוץ הזה וחבירות-שותפות זו נמשכת עד היום הזה. אבל הבחירה הסובייקטיבית של מאורעות, חוויות והתפתחויות שהיא יפה לאוטוביוגרפיה, אינה מותרת ואינה מתאימה לתיאור דרכה של של קבוצת-אנשים. בתוך הקולקטיב יש לכל פרט ופרט ההיסטוריה המיוחדת לו בלבד, ובחייו המשותפים עם רבים שלכל אחד מהם גורלות וחוויות שונים מאוד. היה לי קשה מאוד לענות על השאלה הנוקבת הנ"ל של האורח, אף כי היתה זו שאלה נכונה ומרכזית למדי. ואולי יהיה זה המקום המתאים להשיב עליה כאן מתוך נסיון של 42 שנות חיי קיבוץ.

יש בקיבוץ אנשים מאושרים ואנשים שאינם מאושרים, קרוב לוודאי כמו במקומות אחרים מחוץ לקיבוץ. על הרגשת-האושר של אדם משפיעים כנראה, בעיקר שלושה תחומים, וביניהם תנאי החברה שהוא חי בה הנם תחום אחד בלבד. האחרים הם-מה שניתן לקרוא התחום הקיומי, וכן מבנהו הנפשי שירש מאבותיו או שנוצר בילדותו. קיימים בני אדם לאין ספור שמהם מונעים תנאי חברה רעים ובלתי צודקים להגיע לאושר אישי. אבל לא זו בלבד שאף החברה הטובה והצודקת ביותר אין בכוחה למנוע את “חוסר-המזל האציל” הקיומי, אסון המחלה הקשה והמוות שקורה לך ולקרובים לך ביותר. ולא רק מבנה נפשם של אנשים רבים אינו מאפשר להם להיות מאושרים; נוסף על כל אלה יש כנראה בטבעם של בני האדם. לשוות יתר משקל דווקא למה שחסר להם או למה שלא הגיעו. דרך שיחה שגורה היא בין חבר-קיבוץ ואדם מהחוץ שהאחרון מדגיש ומבליט קשיים ובעיות שיש לעצמו אבל אינם קיימות כלל אצל חבר קיבוץ. ואילו זה משתדל – ולעתים קרובות אינו מצליח – להסביר לבן שיחו את בעיותיו הוא, שהנן מסוג אחר לחלוטין אבל אינן מעיקות עליו פחות.

אינני מכיר חברה טובה יותר וצודקת יותר ביסודותיה ומעשיה מהקיבוץ. אמנם, אין זו חברה “אידיאלית”, ורבים הם חברי הקיבוצים המודדים את הקיבוץ שקיים בפועל עם האידיאל שרצו להגשימו, ומוצאים חולשות וכשלונות לרוב. אבל בעולמנו קשה למצוא דוגמה אחרת של קומונות הקיימות יותר משני דורות ומצליחות לשמור גם על שוויון ללא קשר לתרומה הכלכלית או אחרת של הפרט לכלל וגם על יזמה ועלייה מתמדת של פריון העבודה, וזאת לא בתוך קבוצה קטנה ונבחרת, אלא בתוך מאות קיבוצים שבחלק מהם גדל כבר הדור השלישי והרביעי לדור המייסדים.

מייסדי הקיבוצים ואלה שהצטרפו אליהם בתור חברים לא ביקשו בשורה הראשונה להשיג אושר אישי לעצמם. הם האמינו כי צורת-חיים זו גם תשרת מטרות לאומיות וחברתיות שהיו יקרות להם, ושתוך כדי כך יוכלו למצוא את אושרם האישי. אם הקיבוץ הגיע בתחום מטרותיו הכלליות להישגים שלא חזו ואף לא חלמו עליהם בוניו הראשונים, הרי מבחינת האושר האישי של חבריו אינו עולה כנראה על צורות חברתיות אחרות, אף כי פתר במידה גבוהה בעיות של חוסר אושר שמקורן במבנה הכלכלי-חברתי. מכאן עולה, כמובן, השאלה היסודית מאוד אם שינויי-חברה מסוגלים בכלל לשנות את “מאזן-האושר” האישי. יש אצל הפילוסופים דעות שונות לגבי השאלה, האם להיות מאושר היא (בכלל) מטרה ראויה לאדם, קל וחומר לגבי הדרך להגיע לאושר. מכל מקום נראה שבשביל החברה האנושית משימה גדולה ומספקת היא לבטל את העדר האושר “הבלתי אציל” הנובע מעוני, רעב, חוסר חינוך, וחולי שניתן למנוע אותם, ומשיעבוד וניצול של אדם על ידי אדם.

לא נדונה בחיבור זה איפוא השאלה האם הרגישו חברי הזורע יותר או פחות מאושרים בשלב זה או אחר אלא בעקיפין בלבד. כי מאורעות אוביקטיביים כמו יציבות או חוסר יציבה חברתית, הצלחה או אי-הצלחה כלכלית, מספר הילדים הנולדים ותופעות אחרות, אף כי אינם דווקא “מדדי אושר” כשלעצמם, והם מעידים בכל זאת או משפיעים במידה זו או אחרת על רמת שביעות הרצון.

בעיה אחרת בכתיבת החיבור היתה שאלת “האוביקטיביות”. זו בעיה קיימת לגבי כל אחד שכותב הסטוריה, מה גם שהכותב עצמו היה שותף וחלק מהסטוריה זו. כי לא זו בלבד שראיתו של כל אדם היא סוביקטיבית אלא גם זכרונו הוא סלקטיבי. כדי להתמודד עם הקושי הזה השתמשתי בעיקר בחומר מקורי שנשמר בהזורע מתקופה זאת, וגם ביקשתי ממספר חברים שהיו שותפים לדרכנו לקרוא את מה שכתבתי ולהעיר את הערותיהם. תיקנתי לא מעט מהטיוטה הודות לביקורת הזאת, אבל בשורה אחרונה משקף תיאורי, כמובן, את הראייה של המחבר והאחריות היא עליו בלבד.

לסוג זה של הכרעות, שהן בסופו של דבר אישיות, שייכת אף בחירת התקופה. הכריעה תפיסתי היסודית את הקיבוץ בתור “אישיות קולקטיבית המתהווה” מתוך החיים המשותפים של קבוצת אנשים מסויימת. הבנתי היא ששנותיו הראשונות של הקיבוץ בחדרה היו כעין מעבר מתנועת-נוער בגרמניה לחיי פועל בארץ-ישראל, וגם מבחינה רעיונית וגם מבחינה חברתית היה זה זמן של מאבק עם העבר לא פחות מאשר הכנה לעתיד. התחלת ההתישבות הביאה עמה שינויים רדיקליים בכל המובנים, וגיבושו והתהוותו של הקיבוץ הקיים עכשיו התחילו בעיקרם עם התישבותו. ואילו סיום התקופה הנבחרת בסתיו 1947 לא נקבע דוקא בגלל “המספר העגול” של עשר שנים. עד למועד הזה הונחו היסודות גם למשק הזורע וגם לדמותו החברתית, התרבותית והרעיונית של הקיבוץ, ולכך מספיק תיעוד ונתונים אוביקטיביים. עם המאורעות המדיניים ובטחוניים שהתחילו בנובמבר 1947 ונמשכו עם יסוד מדינת ישראל, מלחמת העצמאות, יציאת רוב הערבים מהארץ והעליה ההמונית התחיל שלב אחר בהתפתחות הקיבוץ, שבמרכזו עומדת השאלה כיצד יעמדו במבחן היסודות שהונחו מקודם.

2    🔗

בשלושים השנים שחלפו מאז חלו התפתחויות גדולות וחשובות. הקיבוץ צמח והתרחב ונעשה לאין שיעור פורה ומגוון יותר, גם במשקו, גם בחברה וביחוד באוכלוסיתו. צמח וגדל בתוכו הדור השני, ויחד עם התבגרותו הזדקן דור המייסדים. נקלטו והצטרפו להזורע קבוצות ובודדים רבים, הן קבוצות של עולים צעירים והן בני-זוג של בני הקיבוץ. במשך השנים שהו בהזורע זמנית עשרות קבוצות גם מהארץ וגם מחו“ל, וקבוצות אלו היוו מקור חשוב לבחירת בן-זוג או בת-זוג לבני הקיבוץ. אחרי עשרות שנים של נסיונות ומאמצים נמצאו שימוש מוצלח ופתרונות יעילים לבעיות הקרקע והמים שכה היקשו על ביסוסו החקלאי והכלכלי של הקיבוץ. מפעל הרהיטים שהוקם כבר בראשית ההתישבות, צמח והתפתח אחרי תקופת לבטים קשים לאחד הגדולים והמכובדים בארץ, ולצידו קם מפעל לחומרים פלסטיים שגדל במהירות. כך נעשה הזורע לכפר תעשייתי-חקלאי שבו מספר העובדים בתעשיה עולה בהרבה על מספר העובדים בחקלאות. כבר משנות החמישים החל הקיבוץ בטיפול נמרץ ומתמיד בתביעות הפצויים מגרמניה על רכוש שנשאר מהורים שהושמדו על ידי הנאצים ועל זכויות אחרות של חברי הזורע יוצאי גרמניה לפצויים. הכנסות מזכויות שונות ו”הלוואות השיקום" שניתנו על ידי הממשלה הגרמנית תרמו תרומה ניכרת להוצאת הקיבוץ מסבך הקשיים הכספיים שנוצרו בשל ההכרח בהשקעות גדולות למען האוכלוסיה של חברים, ילדים וזמניים שגדלה במהירות והיתה זקוקה גם לפרנסה וגם לשיכון. רמת החיים עלתה בהרבה בעשרות שנים אלו, אך בהשוואה גם לקיבוצים אחרים דומים וגם לרמת האוכלוסיה בארץ לא חרגה עליית הרמה המקובלת בהזורע מהקצב הכללי, אלא אף נטתה לעתים לפגר אחריו. לעומת זאת שמר הקיבוץ על קו “הליברליות” לגבי בקשות מיוחדות של פרט זה או אחר, ורמת ההוצאה הגבוה יחסית לצרכי בריאות היא אחד הסימנים לכך.

תופעה מענינת היא, לעומת זאת, שגישתו של הקיבוץ להתעסקות מעמיקה יותר בעניני מדע ורוח בכלל ולגבי הקניית השכלה גבוהה לבני הדור השני הייתה דווקא “שמרנית” לעומת ההתפתחות בקיבוצים אחרים. במשך שנים רבות מקובל היה בין חברי הדור הראשון ששיחרור כלשהו מחובת העבודה הגופנית יינתן על ידי הקיבוץ אך ורק לאחר שהחבר, שביקש שיחרור זמני כזה “הוכיח את עצמו”, הן על ידי מאמץ מיוחד להעמקה בתחום שעסק בו מחוץ לשעות עבודתו הרגילה, והן על ידי הישגים ברורים ומיוחדים בתחום זה. ואילו גישתו של הקיבוץ לגבי בקשות מבני הדור השני ללימודי המשך מעבר ל-12 שנות בה“ס היתה שלילית במשך זמן הרבה יותר ארוך מאשר בקיבוצים אחרים, מחוץ למקרים שהשכלה כזאת היתה דרושה למען תפקיד בקיבוץ עצמו. כך נוצר עד לשנים האחרונות מצב מוזר. דווקא אותו קיבוץ שהצטיין ברמת הנכסים התרבותיים והשכלתיים שהביא עמו מחו”ל בהשוואה לרוב הקיבוצים האחרים, פיגר עוד בשנות השבעים הראשונות לעומת קיבוצים בעלי גיל דומה במספר החברים שיש להם השכלה על-תיכונית. ההסבר להתפתחות הזאת הוא, קרוב לוודאי, כבעין תגובה מאחרת ו“שמרנית” על מה שעבר על רבים מחברי הדור הראשון. הרי הם וויתרו מרצונם על המשך לימודים או אף על מקצוע אקדימאי למען חיי פועל בארץ. רצונם של בני הדור השני, שגדלו בתנאים ונסיבות אחרים לחלוטין, להשכלה גבוהה נראה כעין עזיבת דרך הוריהם ושיבה לאותו הרכב מקצועי בלתי נורמלי שהוא טיפוסי ליהדות בגולה. גישה זאת, אף כי נשתנתה מאוד בשנים האחרונות, גרמה אולי נזק מסויים להתפתחותו הרוחנית של הדור השני, כשאווירת החברה לא עודדה ולא המריצה את דור הבנים להמשיך ולהעלות את רמתם התרבותית וההשכלתית, ובנים מוכשרים עזבו את הקיבוץ כשלא רצו לוותר על לימודים גבוהים.

3    🔗

כעת נמצאים כבר כל תפקידי הניהול בהזורע בידי הדור השני, כשהמבוגרים ביניהם הגיעו לגיל הקרוב לשנת הארבעים של חייהם. הם יודעים לעבוד טוב יותר מאבותיהם, והישגיו החקלאיים, מקצועיים וכלכליים של הקיבוץ נובעים במידה רבה מיכולתו של הדור השני ושל גילי הביניים שביניהם לבין דור ההורים, רובם חניכי הזורע מנעוריהם. על הדור השני משפיע לא רק העובדה שהם גדלים בתוך חברה בעלת מנהגים קבועים ובתוך משק מפותח ופורח קיים, שדורשים מהם המשך ולא התחלה, את קיומו ויציבותו של מה שנוצר כבר ולא פריצה לאופקים חדשים ובלתי מוכרים; חייהם מושפעים יותר מהחובה המתמדת לשרות צבאי ומהמלחמות החוזרות ונישנות על עצם קיומה של המדינה ושל ביתם הקיבוצי גם יחד. בתחום זה התהווה תהליך שלא רק שהיה בלתי צפוי, אלא מעולם לא היה שייך למטרות חינוך הקיבוצי. בני הקיבוצים נעשו, מעל ומעבר ליחסם המספרי, לעמוד השידרה של צה"ל. נתחוור שאותו חינוך, שחינך את בני הקיבוץ מהתחלה לשיתוף, לעבודה בשיתוף ולאחריות אישית, היקנה להם תכונות לקבלת אחריות צבאית ולמנהיגות, ואף לכושר הלחימה הבודדת הדרושה לטייס. אינם אוהבי מלחמה ואינם נלהבים דוקא לנוהגים של חיי צבא. לגביהם השרות הצבאי הוא חובה לאומית ואישית גם יחד המקשה מאוד על חייהם הקיבוציים והאישיים, חובה שיש למלאה על הצד הטוב, כדי לאבטח את המדינה, את ביתם ואת משפחותיהם. אבל העובדה הפשוטה שבן-ארבעים של היום זוכר גם מילדותו שלחמו הוריו למען הגן עליו, והוא עצמו לחם כבר בשלוש או ארבעה מלחמות ויוצא כל פעם מחדש לשרות-מילואים, כל זה נותן לצבא בחיי הדור השני משקל לאין שיעור גבוה יותר ממה שהיה לו אצל הוריו, אף כי אצלם לא הייתה אולי, מידת הסכנה הבלתי אמצעית קטנה יותר. נדמה שרבות משאיפותיו ומיגבלותיו של הדור השני בקיבוץ מקורן בתחום המיוחד הזה.

עד עכשיו נשארו כ-75% מבני הזורע בקיבוץ, כשעולה אמנם אחוז העזיבה בתקופה האחרונה. גדול למדי ההבדל בין הבנים הראשונים לבין אלה שהם כעשרים שנים צעירים יותר, כי השתנו מאוד הנסיבות שבהן גדלו. בעת ילדותם של הבנים הראשונים היתה החברה עדיין צעירה ומצומצמת למדי, וכל ילד נחשב לאחד “ההישגים” של הקיבוץ כולו. היחס של המבוגרים אל כל ילד וילד היה יחס כמעט משפחתי, והחבר המבוגר נראה היה בעיני הילד כעין “דוד” המוכר לו היטב ובא אתו לעתים קרובות במגע. שונה המצב כאשר ישנם מאות מבוגרים, שבעיני ילדי הקיבוץ הם מחולקים חלוקה ברורה של “דור ההורים” ו“דור הסבים”, כשגדלים בקיבוץ אף מאות ילדים, והמגע הישיר אתם מצטמצם לגבי “סב” בדרך כלל לבני משפחתו הוא, לילדי ונכדי שכניו וחבריו הקרובים, או לילדים השייכים לקבוצה שיש בו נכד או נכדה. יתר על כן, הצעיר בשנות העשרים הראשונות החוזר לקיבוץ אחרי שלוש שנות שרות-צבא, נפגש בחיי הקיבוץ היום-יומיים בעיקר עם בני דורו המבוגרים יותר, שהם הממלאים את התפקידים המנהליים בעבודה, בארגון ובמוסדות הקיבוץ. מחוץ למשפחתו הוא אין לו הזדמנות רבה להיפגש אישית עם בני הדור הראשון. אין ספק שהקיבוץ מתיר עם גידולו וגיוון אוכלוסייתו את הריקמה החברתית הכללית, ובאופן טבעי מתחזקות רקמות חברתיות חלקיות, כמו קירבה משפחתית, מוצא משותף, שותפות במקום עבודה או באינטרסים מיוחדים. חשובה בהקשר זה הקבוצה שבה התחנך וחי הצעיר מימיו הראשונים. והוא גם קשור עמה וגם רוצה להשתחרר ממנה בתהליך התבגרותו. תופעה ידועה ומענינת היא שהחיים המשותפים בקיבוץ אינם מעודדים או ממריצים דווקא לקשרי ידידות קרובים. בן הקיבוץ הגדל מלכתחילה ביחד עם בני גילו, אינו מוצא בקלות את הידיד הקרוב, אלא לא פעם דווקא בחוץ, כשם שמקרה נדיר הוא שבן ובת מאותו קיבוץ מייסדים משפחה.

4    🔗

אוכלוסית קיבוץ הזורע מתקרבת לאלף נפשות. מבני דור המייסדים נשארו עד עכשיו קרוב למאה וחמישים חברים, רובם בשנות השישים ולאחדים אף מלאו שבעים שנה. הרוב בין כ-450 חברים של הקיבוץ הנם בני הדור השני בנים שנולדו והתחנכו בקיבוץ ובני-הזוג שלהם. השכבה השלישית שבין שני דורות אלה היא הקטנה ביותר והיא מורכבת מיוצאי ארצות שונות, בולגריה, ארצות ערב וצפון אפריקה, ארה"ב וכו', שבאו לרוב בגיל צעיר להזורע. אותו קיבוץ שהיה מורכב כולו יוצאי גרמניה, מקיף עתה יוצאי 17 גלויות שונות, וקבוצת-המוצא הגדולה ביותר היא זו של ילידי ישראל עצמה.

השפעת גידולו של הקיבוץ מורגשת בתחומים שונים, לעתים בצד החיוב ולעתים בהעלאת בעיות חדשות. בצד המשקי-כלכלי ובכל צד חומרי אחר יש ללא ספק משקל ל“יתרון הגודל”. אמנם אף פה צצו בעיות חדשות, כמו למשל הבעיה למצוא בין חברי הקיבוץ ובשיטה הרצויה של כהונה מוגבלת בזמן די אנשים המסוגלים, מוכשרים ומוכנים לקבל על עצמם את תפקידי הניהול. דבר אחד הוא להיות רכז-משק לקיבוץ חדש עם מחזור קטן, ודבר אחר הוא לנהל משק בעל מחזור של 70–80 מיליון ל"י לשנה, או לנהל מטבח שחייב לדאוג לתזונה של כאלף נפשות. עושים הרבה כדי להכשיר אנשים, אבל כושר הניהול אינו ענין של ידע מקצועי בלבד, ובקיבוץ הבנוי על רצון חפשי יש לרמת האישיות של מנהל משקל מיוחד.

בהשוואה לעבר נידלדלה ערנות החיים הציבוריים. שיחת-החברה מתקיימת כל שבוע כקודם, אבל הבעיות המובאות להכרעה הן כיום מסובכות יותר, בחלק משום שהן מניחות ידע ספציפי החסר למי שאינו קרוב לענין זה. ולחלק משום שהכרעות אישיות, כמו קבלת חבר חדש, נתינת חופש ממושך, יציאה להשתלמות וכו' דורשות את הצבעתו של כל משתתף, אבל מידת ההיכרות האישית בין מאות אנשים היא בהכרח קטנה בהרבה מזו שהיתה קיימת בעבר.

מהצד השני יש בהתרחקות האישית הזאת מן הטוב, כי דווקא אותה קירבה יתירה בחברה מצומצמת יצרה לפרט לחצים חזקים של “דעת-הציבור”. חיי הפרט היו “שקופים” לציבור עד כדי הצרה זכותו של הפרט לנהל את חייו לפי רצונו וטעמו. המרחק הרב יותר הקיים באופן טבעי בין אדם לאדם בקיבוץ גדול מאפשר ללא מאמץ מיוחד “פרטיות” רבה יותר לחבר ולמשפחה, דבר שעשוי לאזן במידה מסויימת את ההכרח לשותפות עם אחרים גם במקרה שהפרט אינו רוצה דווקא בשותפות כזאת, בתחום מסויים או במשך זמן מסויים.

5    🔗

תהיה זו הגזמה לכנות את הזורע של היום “קיבוץ של משפחות”, או כעין “משק משפחתי קולקטיבי”, אבל אין ספק שלמשפחה בצורתה הקיבוצית המיוחדת משקל גדול בחיי הפרט והקיבוץ, לאין שיעור יותר מבעבר. התפתחותו של הזורע מבחינה זאת היתה מקבילה לזו בקיבוצים אחרים: מנקודת-מוצא שונה מזו המקובלת בתנועה הקיבוצית הלכו לקיצוניות כמעט הפוכה מנקודת-המוצא, אבל במשך השנים שאפו והגיעו לאיזון מוצלח בין הגישות המנוגדות, ובינתיים נשתנתה אף תפיסת תפקידה של המשפחה בתנועה הקיבוצית בכללה. כיום אין לראות עוד הבדל ניכר בין הזורע ובין קיבוצים דומים של אותה התנועה מהבחינה הזאת.

תואר בפרק אחר שאנשי “ורקלוטיה” יצאו ממרכזיותה של המשפחה בחיי הפרט וביחוד בחינוך הילדים, והגיעו בשנים הראשונות של חינוך ילדים בקיבוץ דווקא לתפיסות קולקטיביסטיות קיצוניות. אמנם מעולם לא חשבו בהזורע, כמו בתקופת בראשית של כמה מהקיבוצים הראשונים, כי הקיבוץ עצמו יהיה כעין משפחה וימלא את מקומה. לא היתה אף בהזורע בתפתחות שצויינה בשנות העשרים בתנועה קיבוצית אחרת: “המשפחה עוזבת את הקיבוץ”. אבל אף בהזורע היה המקום שהוקצב למשפחה צר למדי, הן בחיי הציבור והן בחינוך ילדיה. אולם בהזורע כבכל התנועה הקיבוצית התפתחה והתגבשה במשך השנים הצורה המיוחדת של המשפחה הגדולה, “החמולה” שיש בה שלושה דורות, ולעתים קרובות כמה זוגות מהדור השני, כל אחד עם כמה ילדים בני הדור השלישי. החינוך המשותף ביטל הרבה מכשולים המקשים על היחסים בין ילד להוריו כבין אחים ואחיות, כשאין הילד תלוי בהוריו תלות יום-יומית, וההתחרות בין אחים נחלשת, כי כל אחד מהם חי בקבוצת-הגיל שלו. נתברר, כי דווקא חוסר התלות וחוסר ההתחרות יצרו יחסי משפחה קרובים וטובים במיוחד, ואילו אף בחינוך המשותף נתברר שקשיים מיוחדים אצל ילד זה או אחר מקורם לא פעם בבעיות המשפחה.

עם התרחבותו של הקיבוץ ועם הנסיון הממשי הזה מן הטבע הוא שהמשפחה עלתה מאוד בחשיבותה והייתה גורם מוכר ונכבד בתוך החינוך המשותף, כמו בחיי הקיבוץ בפרט בכלל. ביום ו' אח“צ או בשבת מתאספות חמולות רבות בדירת הסבים, ויש טענה שכאן מבררים ולמעשה מכינים את שיחת-הקיבוץ שהיא לרוב במוצאי השבת. הנכדים הקטנים מבקרים אצל הסבים אף מבלי שההורים מלווים אותם. לאם של ילד קטן ניתנת אף במשך זמן העבודה הזדמנות לבקר בב”הי, ולשחק או לטייל קצת עם ילדה. כל היחסים עם הילדים חפשיים הרבה יותר מבעבר. יתר עם זאת רוצה הדור הצעיר בהזורע להמשיך בשיטת החינוך המשותף שהם גדלו בה, ואינו נוטה לעבור לשיטה שהתקבלה במספר ניכר של קיבוצים של “לינה משפחתית”, כאשר ילדים בגילים מסויימים גרים בדירת הוריהם ומבלים עם קבוצתם בבית הילדים במשך היום בלבד.

צד אחר של עלית חשיבותה של המשפחה בקיבוץ הוא חיובי פחות. קשה להיות רווק במסגרת חיים זאת, כאשר בשכנותו השעות שאחרי העבודה מרוכזות ומוקדשות למשפחה, ל“ארוחת הארבע” המשותפת ולבלוי עם הילדים. ביחוד אצל הבנות קיימת נטיה לנשואים מוקדמים בקירוב לשנת העשרים, וכשבדור הראשון למשפחה “רגילה” היו 2–3 ילדים, נוטת המשפחות של הדור השני להגיע ל-3–4 ילדים. קשה להגדיר במדוייק את סיבות ההתפתחות הזאת, העומדת בסתירה ברורה למתרחש בארצות רבות ברמות דומות של הכנסה והשכלה. כשמקובל להניח בארצות אלו שהמשפחה המסורתית מתפוררת, שהנטיה לקשרי-נשואים פוחתת אצל הצעירים ועוד יותר הרצון לקבל ולגדל ילדים, הרי במשפחה הקיבוצית בצורתה המיוחדת אין כל סימנים למגמות אלו. אמנם, אף בחברה הישראלית הכללית נדירות למדי נטיות הדומות לאלו בחו"ל, ויש המסבירים זאת גם במסורת החזקה של המשפחה היהודית וגם בהשפעות תת-קרקעיות של המלחמות. אבל המענין הוא, שדוקא המשפחה הקיבוצית שאינה בנויה על תלות כלכלית ולא על קשר דתי-מסורתי היא שגם מגבירה את הרצון ללדת ולגדל ילדים וגם מחדשת את הדגם העתיק של “המשפחה הגדולה”, החמולה.

מבין בני הדור השני שנולדו וחונכו בהזורע והגיעו לבגרות, עזבו את הקיבוץ עד עכשיו כ-25%. זה אחוז גדול ביחס למגמת הקיבוץ לשמור על כל בניו בתחומיו הוא אלא אם ימצאו בני-זוג בקיבוץ אחר. היות והממוצע של עזיבת-בנים, בקיבוץ ככל שהוא ידוע, הוא בקרבת כ-30%, שיעור העזיבה בהזורע נמוך יותר, ובוודאי יש קיבוצים שבהם הוא גבוה בהרבה. נראה שבמידות שבהן רגילים למדוד עזיבת נוער את הכפר בעולם, צורת הקיבוץ הצליחה עד כה לשמור על דור הממשיכים לא פחות ואולי אף יותר מצורות חברתיות-כפריות אחרות.

קיימים הבדלים ניכרים בין דור המייסדים ובני הדור השני, שניתן להסביר ללא קושי מיוחד בשוני הנסיבות שבהן גדל כל דור. דור המייסדים נוצר בתהליך של סלקציה חוזרת, גם בתנועת הנוער בחו"ל וגם בחיי הקיבוץ עצמם, ואילו בני הדור השני עוברים תהליך כזה עם הגיעם להתבגרות בלבד. הדבק הרעיוני שקשר את דור המייסדים ומאוחר יותר עצם היצירה המשותפת של הקיבוץ, אינו מכריע לגבי הדור השני שבשבילו הקיבוץ הוא בראש וראשונה “ביתם” שהוא כבר בנוי, עם נוהגיו והסדריו הקבועים. הקיבוץ בישראל אינו כבר בבחינת נסיון חדש ונועז, אלא דרך חיים ידועה ומקובלת, ואין עזיבתו עוד מעין “בגידה” במטרה שיש להגשימה. לדור השני בקיבוצים אין דווקא נטיות ומגמות לשינויים רדיקליים במבנה היסודי של הקיבוץ, לרוב גישתם היא “שמרנית” יותר מאשר “חדשנית”.

במידה ומגמת המיסדים היתה לחנך דור של עובדים טובים בכלל ועובדי אדמה טובים בפרט, הרי מטרה זאת הושגה במידה רבה. אבל כשחלמו מייסדי הקיבוצים לחנך את “האדם החדש”, שלא יהיה עובד טוב ונאמן לעקרונות החיים המשותפים בלבד אלא אף מהפכן ובעל תנופה רוחנית – אין רבים מבני הדור השני המתאימים למטרה הזאת. בוודאי לא התכוון הדור הראשון לחנך חיילים טובים, ואם כך הייתה ההתפתחות, הרי קרה זה מתוך מבחני המציאות האכזרית שגילתה כוחות שלא ידעו עליהם מראש. הקיבוץ הישראלי בכלל ובתוכו קיבוץ הזורע התפתחו מתנועה הרוצה להגשים דבר שאינו קיים עדיין לחברה יציבה המצביעה על העתיד אבל אינה לוחמת את המלחמה על הגשמת ערכיה בחברה הכללית. כל עוד יימשך המצב הנוכחי שבו הקיבוץ מהווה חוליה מקובלת ומכובדת בתוך המבנה הפלורליסטי של החברה הישראלית, אין לראות סיבות מספיקות לשינויים מהותיים או לעירעור רציני של החברה הקיבוצית. אולם בתוך אי-היציבות היסודית הקיימת במשטרים חברתיים בעולם של היום, ואי הוודאות המיוחדת של תנאי העתיד בישראל בפרט, קרוב לוודאי שהדור השני של הקיבוץ יועמד עוד בפני מבחנים חדשים וגדולים שבהם יידרש ממנו הרבה יותר ממה שנדרש ממנו עד הזמן הזה.

7    🔗

נראה נכון למדוד את קיבוץ הזורע ככל בנייה אנושית-חברתית אחרת לפי שלושה מדדים שונים: – ראשית – מידת הרציפות מהעבר להווה ולעתיד, שנית: – היחס בין הכוונה המקורית ובין מה שהושג למעשה, ושלישית – מה שניתן לקרוא “המשמעות” של הפעולה, והיא קרובה מאוד לחשיבותה בשביל העולם בחוץ. שלושה מדדים אלה הם למעשה שלושה מימדים, מימד הזמן, מימד הגשמת הרעיון ומימד משקל וחשיבותה של ההגשמה למי שאינו קשור בה במישרין.

מה שנוגע למימד הרציפות, הרי קיים כאן ללא ספק הישג. כשאמרנו שמגמתה של קבוצות הנערים הקטנה בשנות העשרים, לפני יותר מיובל שנים, היתה “המשכיות”,ז"א – הארכת קיומה ודרכה מעל ומעבר לגיל הנעורים, הרי מטרה זאת הושגה ללא ספק בקיבוץ הזורע. המבוגרים ביותר בו עברו כבר את גיל השבעים, ואילו כל הזמן נולדים לקיבוץ תינוקות בני הדור השלישי. בתקופה היסטורית כשלנו, ונוכח בעיות הקיום של מדינת ישראל, אין לנבא על המשכיות לאורך הימים. אבל מה שנוגע לקיבוץ הזורע עצמו בתור יחידה כלכלית-חברתית הקיימת בסביבה מסויימת, אין לראות כעת גורמים שימנעו את המשך קיומה בעתיד לבוא.

אם להתיחס לפער שקיים בין הרעיון ובין הגשמתו בפועל, הרי עובדה ברורה היא שלא זו בלבד שלא הושגו המטרות המרכזיות שעמן הגיעה תנועת “ורקלויטה” לארץ-ישראל, אלא רב הספק אם ניתן היה בכלל להגיע למטרות אלו. אותה “חברות אמיתית” אליה התכוונו, המבוססת על “יחס בלתי אמצעי” בין אדם לאדם, נראית ממרחק רב של זמן ומקום כעין יצירה מלאכותית, טיפוסית ליהודי הגולה החיים את חייהם בנפרד איש מרעהו יותר מאשר לאנשי הקיבוץ החיים את חייהם במשותף במשך כל השנים, ובהכרח משתלבים ליחס בין אדם לאדם גורמים אחרים, פונקציונליים ואישיים–יצריים. מבחינה זאת צדק הקיבוץ כשעזב את מטרת “החברותא-האמיתית” והעדיף את החיים המשותפים הממשיים, על כל קשייהם, חולשותיהם וכשלונותיהם.

מה שנוגע למציאת הקשר לעם היהודי ותרבותו, הביא המעבר לחייו הממשיים של העם במדינת היהודים גם הישגים וגם כשלונות. השאלה עצמה שינתה את מהותה, ומה שהיה במקור שאלה רוחנית בעיקרה, נעשה עתה קודם לשאלת המציאות. אין אפילו צל של ספק בכך שהקיבוץ על דורותיו הוא חלק בלתי נפרד של העם במדינתו, מדבר את שפתו וחי את חיי העם, ללא קו-ביניים. אך מהצד השני, מה שנוגע לקשר לתרבות העם היהודי בדורותיו הרבים, אין קיבוץ הזורע – כרובה הגדול של התנועה הקיבוצית – יכול להצביע על השתרשות מבוססת ואמיתית. התרבות ההיסטורית של העם היהודי היא לאומית ודתית גם יחד, וכשהחליט הקיבוץ כבר בשלב מוקדם לזנוח את הקשר לדת, הוא זנח למעשה גם את השאיפה לקשר מעמיק יותר של תרבות העם. כל עוד שלטת בארץ הזאת דרך הדת–“האורטודוכסית”, עם רצונה להשליט את מצוות ההלכה בדרך פוליטית, קשה להאמין שישתנה היחס השלילי לדת, אף כי ייתכן שחינוך הנוער יחייב יותר ידע ממה שקיבל עד עכשיו.

יחד עם זאת הגיע הקיבוץ להישגים שלא ידע עליהם ולא חלם עליהם מעולם. לא רק בשעה שבה החליטו לעלות בתור חלוצים לארץ ישראל ולבנות בה קיבוץ, אלא אף בסוף התקופה המתוארת, ב-1947, לא תיארו לעצמם חברי הזורע שאף משקם הנבנה יתן בעתיד יותר מאשר עבודה ופרנסה צנועה לכ-70–80 משפחות. לא עלה כלל על דעתם שכעבור דור יספק המשק החקלאי-תעשייתי עבודה ופרנסה מניחה את הדעת לכפר שאוכלוסייתו מתקרבת לאלף נפשות, ורמת חייהם תהיה קרובה יותר לבתים הבורגניים שמהם יצאו מאשר לרמת החיים שב-1947.

נזכיר את המקרה של התיירת הנחמדה מחו"ל שראתה את הקיבוץ וסיכמה “מה יפה הוא המקום שבו בניתם את הקיבוץ”. הרי חברי הזורע הותיקים זוכרים את הגבעות החשופות מאדמה ומכוסות “נטש” דקרני בלבד, את קשיי ההליכה בחורף כשכל צעד חייב אותך לשקוע עמוק יותר בבוץ הסמיך, את להקות היתושים האדירות שהפיצו בשנים הראשונות את הקדחת, את מחלות העיכול הקשות ותדירות ואת הפצעים האין-סופיים שלא רצו להיסגר. יופיו של המקום לא נמצא בתחילת עבודתנו. ייערנו את הגבעות עד שהיער של הזורע והיישובים הקרובים נעשה ליער הגדול בארץ. מהראשונים בין החברים שנטעו עץ ליד אהלם – וכמעט צחקו עליהם – נעשה הזורע לדעת רבים לאחד הקיבוצים היפים בארץ, מלא עצים גבוהים ודשאים רבים. כשתרגיש בכניסתך לכל קיבוץ במצב גינות הנוי גם גישת חבריו ליפי הנוף וגם את רצונם להשתקע במקום לצמיתות, הרי בהזורע תמצא מסביב לבתי הדירות גינות-נוי פורחות וצומחות בכל עונות השנה, כאשר הצעירים מתחרים בוותיקים, וכל אחד מתחרה בשכניו למי הנוי והפרחים היפים יותר. הוותיקים נטעו את היער וטיפלו בו, ובחסדי האקלים מיהרו העצים לגדול, ואילו ילדי הקיבוץ רגילים היו כבר לטייל ביער, ולגביהם סיפור הגבעות החשופות “טרם היה יער” הוא בבחינת אגדה, מה שקרה אולי בנעורי ההורים ואולי לפני אלף שנה. אותה סיסמה של “הפרחת השממה” לא הייתה בשביל חברי-הזורע רעיון כללי של מטרת הציונות בלבד. זו הייתה לגביהם בעיה ממשית יום-יומית שדרשה עבודה קשה ומאומצת במשך השנים הרבות, ויחד עם זאת נראה היום, במבט אחורה מה שקרה ונוצר – כנס.

8    🔗

קשה הרבה יותר לסכם את המימד השלישי, את המשמעות של בניית הקיבוץ הזה. מבחינה זאת אין הבדל של ממש בין הזורע ובין יתר הקיבוצים, אם אין לראות בקיבוץ הזה כעין “דרך שלישית” של השמאל הגרמני הישן. אין להזורע היום הבדלים בולטים מיתר 230 קיבוצים הקיימים בישראל, וארבעים שנות קיומו של הקיבוץ במקום התיישבותו הן בוודאי תקופה קצרה מדי מלדבר על תופעה “היסטורית”. אבל מהצד השני נראה שקיומה והמשכיותה של צורת הקיבוץ היא בעלת משמעות היסטורית לא מועטה. הקיבוץ הוכיח את העובדה הבלתי מוכרת בעולם עד כה, שמסוגלת קומונה להתקיים ולהתפתח בתוך חברה פלורליסטית וללא תמיכה מיוחדת לעומת תצורות כלכליות-חברתיות אחרות, אלא תוך התחרות חפשית ביניהן. הוא הוכיח את האפשרות של “מיקרו-סוציאליזם” אף מחוץ למשטר מאקרו-סוציאליסטי, ודוקא לחצי ההתחרות מצד תצורות של כלכלה פרטית מאיצים את הקומונה להמשיך ולהתקדם ולהוכיח את יעילותה. כשהיישוב העברי בארץ היה תמיד כבחינת חברה פלורליסטית, שנתנה מקום להתמודדות גם לצורות-משק פרטיות, קאפיטליסטיות כקואופרטיביות, למפעלים ציבוריים גם של ציבור הפועלים ומאוחר יותר גם של המדינה, נוצרה ונתקבלה בין צורות שונות אלו אף הקומונה הקיבוצית. בקיבוצים חיים עתה כשלושה אחוזים בלבד מאוכלוסיית הארץ, אבל הם מייצרים יותר משליש של התוצרת החקלאית וכשבעה אחוזים מהתוצר התעשייתי. אם כך הוא המצב אחרי כמעט שבעים שנה של קיום הקיבוץ ובתוך תקופה של התקדמות טכנולוגית סוערת, הרי נדמה שמשמעות הסטורית חשובה של הקיבוץ היא, שהוכיח את אפשרות יעילותו של מיקרו-סוציאליזם. הקיבוץ לא שירת את הסוציאליזם על ידי מהפיכה פוליטית בתוך מדינה, או על ידי הרחבת שליטתו באמצעות כיבושים פוליטיים וצבאיים. הוא שירת את הסוציאליזם דווקא באותה הנקודה המהווה עד היום אחת החולשות העיקריות של המשטרים הסוציאליסטיים, והיא יעילותו של מפעל כלכלי הבנוי על יסודות סוציאליסטיים. נתברר שדווקא הקומונה החפשית המבוססת גם על רצונם החפשי של חבריה לחיות בה וגם על עצמאות מרחיקת לכת בניהולה ותיכנונה, היא המסוגלת לעמוד בהתחרות חפשית עם מפעלים אחרים בעלי מבנה אחר, פרטי או ציבורי.

אין כל ספק שהקיבוץ הישראלי הוא יצירה חד-פעמית ויחידה במינה שלא ניתן להעבירה לתנאים אחרים. אבל מהצד השני קרוב לוודאי שיש בניסיונו של הקיבוץ בתחומי חיים רבים, בארגון, בחיי חברה, בחינוך ובמבנה משקו כדי ללמוד אלמנטים שונים של חיי קומונה מצליחה. ביקר פעם בארץ כלכלן בעל פרס נובל, אחרי שביקר בסין וראה את הקומונות שם. לדעתו, שתי היצירות הללו הן מיוחדות במינן וחד-פעמיות בנסיבותיהן, אך יתכן ויוכלו ללמוד זו מזו. קרה בעולם המערבי ו“השמאל החדש” שם את ליבו יותר ויותר למאבקים הגלובליים ולמתרחש בתוך הארצות המתועשות, ואילו הבעיה המרכזית וקשה של תא-היסוד של משטר סוציאליסטי. הבנייה החברתית-כלכלית של מפעל סוציאליסטי יעיל, איננה מעניינת אותו ביותר. קטן ואפסי כמעט משמעותו של הקיבוץ בשביל המאבקים הגלובליים ובשביל הבעיות המעסיקות את הארצות המתועשות. אבל נדמה שניכרת משמעותו לחברת העתיד בבנין חברה ומפעל משקי הבנויים על יסודות של קומונה חפשית. משמעות בנינו של קיבוץ הזורע בשביל חבריו היא בראש וראשונה שהם ובניהם נעשו מפליטים לשותפים מלאים בבנייה חדשה. משמעותו הרחבה יותר של קיבוץ זה מתמצה בהיותו חוליה בשרשרת, בבניית הצורה הקיבוצית בישראל.

 

הזורע 1976–1947–1937 – נתונים והשוואות    🔗

הקדמה לנתונים:    🔗

הנתונים הכלולים בסקירה זאת לקוחים מהדיווח השנתי המקובל בקיבוץ. רובם מקורם במאזנים הרשמיים, ומיעוטם מדיווח פנימי. הקיבוץ התחיל לעבד את השטחים ביקנעם בסתיו 1935 ועלה ל“מחנה” שלו באמצע אפריל 1936. ואמנם, בשנת 1936 הוא ביצע את הקציר ועבודות אחרות במשותף עם קיבוץ משמר-העמק השכן. שנת החשבון המקובלת בהתישבות העובדת נמשכת כרגיל מ-1 באוקטובר עד ל-30 בספטמבר, בהתאמה קרובה ללוח-השנה העברי. שנת 1937 – תרצ“ז התחילה, איפוא, ב-1.10.36, נמשכה עד 30.9.37, והיא “שנת ההתישבות הראשונה” המלאה. בהתאם לכך “שנת 1947” הנה בין 1.10.46 ובין 30.9.47, ו”שנת 1976" בין 1.10.75 ובין 30.9.76.

שלושת הטורים הראשונים כוללים את הנתונים המוחלטים לכל אחת משלוש השנים של ההשוואה. הטור הרביעי והחמישי מראים אתך היחס של שנת ההתחלה 1937 ושנת 1976 בהשוואה עם שנת 1947 באחוזים, כששנת 1947 משמשת למאה אחוזים.

בעיה מיוחדת נובעת מאי-הבטחון בהשוואה סטאטיסטית של ערכים כספיים. אי-הבטחון הזה מקורו באינפלציה הממושכת מאוד, שהתפתחה מאז תחילת מלחמת העולם השניה ונמשכת למעשה עד עכשיו, אף כי בהבדלי קצב גדולים מאוד בין תקופות שונות. השתמשתי בשביל התקופה 1947–1937 במדד המחירים הסיטוניים של הממשלה המנדטורית, שעלה בתקופה הזאת מ-33.5 (1920 – 100) עד 107.2. בשביל התקופה המאוחרת יותר שימש כיסוד מדד המחירים לצרכן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתחיל ב-1948 – 77 (1951 – 100). אך לא רק שאין חיבור בין שתי סדרות אלו של מחירים, אף במדד המחירים לצרכן הוכנסו שינויים בבסיס ובתכנו הממשי של “סל הצריכה” ארבעה פעמים עד עתה. קישור פשוט של סדרות מדד המחירים לצרכן – ללא “שירשור” המתחשב בשינויי סל הצריכה, מצביע על כך שרמת המחירים עלתה בין 1948 ל-1976, 21 מונים. ואמנם, הן בגלל השוני של סל-הצריכה הקיבוצי מהרכב סל-הצריכה הכללי, והן בגלל השינויים היסודיים מאוד שחלו במשך התקופה הזאת בסל-הצריכה הכללי, המשקפים את עליית רמת החיים באוכלוסיה הכללית כבקיבוצים, אין כל ודאות במדידה הזאת. יתר על כן: חסר החיבור בין 1947 ל-1948, זו שנת המלחמה שהייתה בה עליית מחירים חריפה.

בהתאם לכך מבוססת השוואת הערכים הכספיים על כך שבין 1937 – 1947 הגיעה רמת המחירים מ - 100 ל-320 משנת המוצא עד לשנה הסופית, ואילו רמת המחירים של 1976 היא 25 מונים מזו של 1947. ברור שאף השוואה זאת אינה מדוייקת אלא מהווה אומדן בלבד המשקף בקירוב את סדרי הגודל של השינויים במציאות.

נתונים והשוואות 2

( 1947 = 100 )

נתונים והשוואות 4

הסברים והערות:    🔗

כל קיבוץ מנהל את משקו בהתאם לכללים ולתיעוד שהתפתחו במשך תקופה ארוכה. לקראת כל שנה חדשה מעובדת “תכנית-משק”, וכל שנה שחלפה מסתכמת בסיכומים משקיים ופיננסיים. תכנית-המשק כוללת תיכנון פיסי וכלכלי לכל ענף ולכל המשק ביחד, גם פירוטים כמותיים על התשומות המשוערות, גם על התוצר המקווה וגם חישוב ההוצאות וההכנסות המשוערות. כן היא כוללת תיכנון משאבי הייצור העיקריים, כמו קרקע, מים, עבודה והון, וחלוקתם במשך השנה בין הצרכים השונים. חלקים נוספים של תכנית-המשק הם תקציב-ההוצאה למחיה, מפורט לצרכים השונים, תכנית ההשקעות שבכוונת הקיבוץ לבצען ותכנית-מימון להשקעות אלו.

כל הקיבוצים קשורים ל“ברית הפיקוח של הקואופרציה החקלאית” המהווה את מוסד רואי-החשבון הרשמי. כל קיבוץ חייב להציג מאזן שנתי מבוקר הכולל דיווח מפורט על מצבו והרכבו של ההון המושקע בקיבוץ, הכנסות והוצאות בשנת המאזן, הרכב האוכלוסיה ושינויים ממשיים אחרים. חוץ מזה מנהלים קיבוצים רבים הנהלת חשבונות פנימית על תשומות של הענפים המסתכמות בתמחיר שנתי פנימי.

חומר הנתונים על הזורע נלקח בעיקרו מתכניות משק, מאזנים, תמחירים וסיכומים פנימיים אחרים. בתקופה המוקדמת לא התנהלו הסיכומים תמיד עם כל הפירוטים, וכך לא היה אפשרות להשוואה מלאה בכל הפריטים.

האוכלוסיה    🔗

המספר הגדול של חברים שמחוץ למקום מוסבר גם בשנת 1947 וגם בשנת 1976 בעיקר מצורכי הבטחון בארץ. בסתיו 1947 היה מספר גדול יחסית של חברים מגוייס ל“פלמ”ח“, לקראת המאורעות שבישרו את מלחמת העצמאות בשנה הבאה, ואילו ב 1976 נמצאים חברים רבים גם בשירות-חובה וגם בשרות הסדיר של צה”ל.

“ילדים בגיל החינוך” כוללים את ילדי הקיבוץ החל מהתינוקות ועד לגמר 12 שנות בה“ס, ז.א. עד לפני גיוסם לשרות-חובה בצה”ל. הורי החברים הנם הורים זקנים של חברים שעלו ארצה ונקלטו בקיבוץ, אך אינם חברים. נוער עולה וילדי עולים הם צעירים וילדים שעלו במסגרת מפעל “עליית הנוער והילדים”. “גרעין” הוא קבוצה של עולים מתנועת הנוער החלוצית מחו“ל, הנמצאת לתקופת הכשרה בקיבוץ וכוונתה להצטרף לאחד הקיבוצים או לייסד קיבוץ חדש. “אולפן” נקראת קבוצה של צעירים מחו”ל שבאה לחצי שנה לקיבוץ ללמוד עברית ולעבוד בו. חברי האולפן אינם עדיין עולים אלא מחליטים על עתידם אחרי גמר שהותם בקיבוץ. אף כי אין להם התחייבות כלפי הקיבוץ מעבר לתקופה הזאת, שימשו האולפנים בהזורע בתקופה אחרונה מצבור עיקרי למציאת בני-הזוג לבני הקיבוץ.

נתוני משק פיסיים    🔗

השינוי המהותי במשק החקלאי של הזורע במשך שלושים השנים האחרונות אינו בגידול מכסת הקרקע שאינה מגיעה אפילו ל-30 דונם ל“משפחה עובדת”, ז"א: לשני חברים. השינוי העיקרי הוא בהתרחבות ההשקיה, כשלמעשה כל השטחים שבעיבוד מושקים, נוסף על 760 דונם בריכות-דגים ואגמים לאגירת מי-חורף. הגידול העיקרי היא הכותנה המניבה יבולים טובים.

בענפי בעלי-החיים קיימת יציבות תוך פריון עולה בהתמדה ברפת בלבד. לול המטילות חוסל בגלל חוסר רווחיות, וכעת מגדל המשק פרגיות לבשר בלבד. ענף הצאן חוסל אחרי שנים של הפסדים, ולפניו חוסלו מסיבות שונות נסיונות לגדל בעלי חיים אחרים.

חלוקת ימי-העבודה    🔗

השינויים המהותיים במבנה המשק משתקפים בבהירות בחלוקת העובדים בין ענפי העבודה השונים. בעוד שב-1937 ענף עבודת החוץ היה החשוב ביותר, וביחד עם השקעות צרכו שני היעדים כשני שלישים של כלל יה"ע בתמורה, הרי ב-1976 ירד חלקם לפחות מ-20%. תופעה בולטת אחרת היא בגידול העבודה בשני מפעלי התעשיה של הזורע, כאשר ב-1947 העסיקו המפעלים קצת יותר משליש של העבודה בחקלאות, ואילו ב-1976 מתקרבת העבודה במפעלים לשיעור הכפול מזה של החקלאות. תופעה שלישית מציינת את השינויים היא בירידה הניכרת של העבודה בחקלאות אף במספרים המוחלטים, אם כי המשק החקלאי בהזורע היום הוא לאין שיעור גדול יותר. התפתחות זאת נובעת גם מעליית פריון-עבודה מתמדת וחזקה וגם מפישוט המשק על ידי צמצום מספר הענפים.

שנת החבר הממוצעת    🔗

השינויים בין העבודה בתמורה ובין יתר העיסוקים שחלו במשך הזמן, מוסברים בבהירות בחלוקת “שנת העבודה של החבר”. בולטת מאוד היא הירידה במספר יה“ע בתמורה לחבר בין 1947 ל1976. כשבשנה הראשונה “משפחה עובדת” נתנה עדיין לעבודה בתמורה כ-306 ימים בשנה, מספר זה ירד עד 1976 לכ-229 ימים לשנה. זאת למרות שמספר יה”ע לחבר ב“שרתים למבוגרים” ירד באותה תקופה מכ-117 ל-91. לעומת זאת הייתה עליה רצינית בסוג “ימי השבת” מכ-197 יה“ע לכ-225 יה”ע. ואמנם, סוג זה של “לא עבודה” כולל עניינים בעלי תוכן שונה מאוד והתפתחות שונה. לא היה למעשה שינוי במספר השבתות וחגים שניתנו לחברים, ואף ב-1976 ימי החופשה השנתיים אינם עולים על 7 ימים לשנה. עיקר ההפרש מוסבר מהסעיף “הפחתת שה”ע" שהם תוצאה של ההסדר המקובל בקיבוצים שלפיו מפחיתים לחבר מזדקן משעות העבודה המקובלות. והואיל וקיבוץ הזורע מצטיין דווקא בשכבת גדולה של מייסדי הקיבוץ שברובם כיום בין הגיל של 70–60, הרי הפחתת זמן העבודה אצלם משפיעה במידה מורגשת על כלל החברים. סעיף נוסף של “לא-עבודה” שמקיף כ-20% מ“ימי השבת”, אלה ימי לימוד והשתלמויות מקצועיות, יעד שלא היה קיים בעבר. שני השינויים האלה מסבירים למעשה את הירידה של מספר יה“ע בתמורה. עלייה מסויימת אך קטנה למדי קיימת אף ב”שרותים לילדים". הסיבה היא, בשינוי שחל בינתיים בגילאי הילדים. ב-1947 היו הילדים הגדולים ביותר של הקיבוץ בגיל 10 בקירוב, וכיום נתוספו הגילאים המבוגרים יותר, המצריכים אמנם פחות טיפול אבל צרכי ההוראה אצלם הרבה יותר גבוהים.

הכנסות, הוצאות והון    🔗

בסעיפים המשקפים ערכים כספיים, קיימת הבעיה של ההפרדה בין ירידת ערכו של הכסף בנטייה של אינפלציה ממושכת ובין הגידול הממשי. כמוסבר לעיל, נותנים שלושת הטורים הראשונים את ההתפתחות בסכומים נומינליים, ואילו ההשוואות עם שנת 1947 מבוססות על מדדי-מחירים, כאשר רמת המחירים ב-1947 מגיעה ל-320% של 1937, וזאת של 1976 ל-2500% של 1947. אף כי אין במדדים אלה כל דיוק, משקפים האחוזים שניתנים בשני הטורים האחרונים במידת ההתקרבות האפשרית את השינויים הריאליים.

ההכנסה הגולמית עלתה לפי כך בעשר השנים הראשונות כשש פעמים, ושלושים השנים הבאות כ-25 פעמים ריאלית. בין 1937 – 1947 היתה עליה מהירה בעיקר בהכנסות מחקלאות, ובהמשך הפכו המפעלים למקור העיקרי של ההכנסות, ואילו ההכנסות מעבודת חוץ ירדו בצורה החריפה ביותר בתור חלק מהכנסות המשק. יש לציין שהסעיף “הכנסות אחרות” בשני המועדים הראשונים בא בעיקרו מהון שהביאו חברים-עולים, ואילו בשנת הסיום הכנסות אלו באות בעיקרן מרנטות ופנסיות של חברים זקנים.

הוצאות המחיה עלו אף הן במידה חריפה, אך בפחות ממחצית ההכנסה הגולמית. עלייתן בעשר השנים הראשונות משקפת פחות או יותר את מידת העליה הממשית כשמביאים בחשבון שבינתיים גדלה אוכלוסית הקיבוץ יותר מפי שלושה. כשמחשבים את גידול האוכלוסיה בשלושים השנים הבאות, מתבררת עלייה ריאלית בהוצאה לפי – חמישה בקירוב לנפש, זו עלייה שאינה שונה בהרבה מזאת של המשפחה העירונית הממוצעת בישראל.

בעיה מיוחדת במינה מהווה חשבון ההון של הקיבוץ, הן בצד הרכוש והן בצד ההתחייבויות. במאזני הקיבוץ נרשם הרכוש ב“ערכים – הסטוריים”, ז.א. במחירי הרכישה. היות וחלק גדול מאוד של ההשקעות הוא בעל מרכיב-יבוא גבוה, היה צריך להתחשב בירידת הערך של הלירה הישראלית לעומת מטבעות אחרים. מהצד השני הרי ההתחייבויות של הזורע אינן צמודות למדד המחירים או לשער המטבע, וערכן הממשי משתנה מידי פעם עם שינויי המחירים. למרות זאת החלטתי לחשב את שינויי הערכים בהשוואה ל-1947 באותה הצורה כמו בהכנסות והוצאות למען שמור על אחידות החישוב.

למעשה הגיע קיבוץ הזורע כבר ב-1947 ליחס די שווה בין ההון המושקע במשק ובין ההכנסה הגולמית, תוצאה שנחשבת לטובה למדי למשק שהוא חקלאי בעיקרו. ב-1976 הושג שוויון זה במלואו, על אף העליה החריפה של ההיקפים הריאליים. לפי חשבון נומינלי זה מגיע ההון העצמי כעת לכ-40% מכלל הרכוש המושקע במשק. ואמנם, חשבון נומינלי זה אינו מתאר בצורה הנכונה את המציאות. מקובל למדי בעולם להניח שקיימים יחסים כמותיים בין הון מושקע ובין היקף הייצור, כאשר במשק חקלאי ממוכן ומפותח כמו בהזורע אפשר להניח שדרושה השקעה כוללת של 3 לירות כדי להשיג ייצור של לירה אחת, ואילו בתעשייה קלה המקיפה אף דיור לעובדים והשקעות צרכניות אחרות, דרושות בוודאי כלירה וחצי למען לירה של ייצור. כשנניח את החישובים האלה בתור יסוד, הרי ערכו של הרכוש בהזורע הוא כפליים בקירוב מהרשום במאזן, ואילו החוב הכולל אינו עולה על שליש מהסכום הזה.

למעשה מהווה המשק של קיבוץ הזורע היום תשלובת תעשייתית- חקלאית המבוססת למדי מבחינת הבסיס ההוני שלה. על אף הגידול העצום של ההיקפים בשלושים השנים האחרונות, הצליח הקיבוץ להגדיל את ההון העצמי בתקופה הזאת מפחות מ-10% ב-1947 במידה ניכרת מאוד, ואילו שיעור הריבית שמשלם המשק היום תמורת חלק ההון הנלווה לא עלה יותר ביחס לכלל ההון המושקע, אף כי הוא גבוה יותר לגבי החוב עצמו. בעיות ההון הדרוש להשקעות ומתאים לסוג ההשקעות העיקו מאוד על הקיבוץ בעיקר בשנות החמישים, עד שפיצויים מהממשלה הגרמנית והלוואות-פיתוח מאותו מקור, ופעולה של “קונברסיה” של אשראי לזמן קצר להלוואות לתקופה ארוכה מצד ממשלת ישראל הביאו במשך הזמן להקלה בהרכב החוב.

יחד עם זאת היה חלק מכריע גם בעלית ההכנסות וגם בצבירת עודפים לפיתוח מפעלי התעשיה, תעשיית הרהיטים ומפעל לייצור מוצרי פוליאטילן פלסטיים, שהגדילו במהירות את היקפי הייצור ונעשו בעלי רווחיות טובה. יחד עם זאת היה מאמץ מתמיד להגדיל את המשק החקלאי ולהעלות את רווחיותו. הצדקתם והצלחתם של מאמצים אלה מתאמתת דווקא בהווה כשהרווחיות של התעשיות ירדה בשל החלשת הגאות הכלכלית האינפלציונית, ותרומת החקלאות לעודפי המשק גבוהה בהרבה מזו של התעשיות, למרות שהחקלאות מעסיקה רק כמחצית מהעובדים בתעשיה. יש בהתפתחות הזאת צידוק רב ל“משק המעורב” הקיבוצי בצורתו הנוכחית.

הוצאות המחיה ואיתן רמת החיים עלו בהזורע במשך שלושים השנים האחרונות בקצב מהיר, אבל הרבה פחות מההכנסות. כשעוד ב-1947 היוו הוצאות המחיה כ-40% מההכנסה הגולמית, הרי ב-1976 הן מהוות פחות מ-18% מהכנסה זאת. מבחינה כלכלית מהווה משק הזורע היום מפעל מבוסס ופורח הנותן עבודה ופרנסה לאוכלוסיה גדולה.

 

נספח    🔗

“מדד היעילות החברתית”    🔗

1    🔗

מדד זה מבוסס על העבודה של יוסף יסעור “מערכת מדידה ודווח להצלחה חברתית בקיבוצים”, שהוגשה כעבודה לקבלת תואר מוסמך במינהל עסקים ביוני 1972 לאוניברסיטת תל אביב ובוצעה בהנחייתו של ד"ר יעקב גולדשמידט. העבודה מבוססת על מחקר:

א) של המשתנים החשובים ביותר לקביעת ההצלחה החברתית,

ב) של יישום שיטות מדידה שונות על 51 קיבוצים של הקה"מ לגבי התפתחותם בין השנים 1971–1966.

החוקר שאל מספר גדול של סוציולוגים, פעילי הקה"מ וחברי המזכירויות של שלוש התנועות על המשתנים הקובעים ביותר לדעתם את ההצלחה החברתית. המגמה היתה למצוא מדד הבנוי על נתונים “קשים”, אובייקטיביים, שונים ממדדים הבנויים על הבעת דעות בדרך משאלים וכו' שהם בעלי אופי סוביקטיבי.

נמצאה הסכמה רחבה לגבי ארבעה מדדים:

יציבות החברה הוותיקה = חלק החברים בסוף תקופה של חמש שנים, שהיו חברים בתחילת התקופה, בהשוואה למספר החברים בתחילת התקופה;

שיעור הגידול במספר החברים = מספר החברים בסוף התקופה של חמש השנים מחולק במספר החברים בתחילת התקופה;

שיעור העזיבה = מספר החברים שעזבו את הקיבוץ במשך התקופה של חמש שנים, מחולק במספר החברים בתחילת התקופה;

שיעור הקליטה = מספר החברים בסוף התקופה שנתקבלו במשך חמש השנים, מחולק במספר כלל החברים שנתקבלו במשך התקופה הזאת.

בדיקות סטאטיסטיות מקיפות הראו מידה רבה של התאמת המדדים האלה

לצרכים. בדיקות נוספות הוכיחו שבין הנשאלים היתה הסכמה רחבה לגבי הערכת המשקל היחסי של המשתנים שנבחרו, ולא נמצאו הבדלים משמעותיים במשקל שניתן לכל אחד מהם. משום כך החליט החוקר לתת לכל מדד משקל שווה, ולראות בצירוף פשוט של סכומי המדדים הבודדים כעין מדד כולל, “מדד לתוצאות חברתיות”, או מדד היעילות החברתית. בצירוף סכומי המדדים יש להתחשב בכך שסכום המדד “שיעור העזיבה” מופיע בתור גורם המפחית את רמת ההצלחה החברתית, ז.א. בתור מינוס שיש לפחת אותו.

2    🔗

הערות למדד של יסעור

יש במדד זה נסיון חיובי ומענין למדידת תוצאות ההתפתחות החברתית.אין דרך מדידה זאת מתייחסת לסיבות ולגורמים שהביאו לתוצאות אלו, ובכך הגבלתו. אבל דווקא צמצום זה לנתונים “קשים” עשוי להוסיף להבהרת המצב החברתי והתפתחותו בקיבוץ, אף כי יש להשלים אותו באמצעות שיטות ניתוח אחרות.

יש טעם לנסיון ליצור כלי מדידה תקופתית, והתקופה של חמש שנים נראית סבירה מבחינה זאת. לעומת זאת יש לפקפק בנכונות ההצעה של המחבר לפתח מערכת דיווח שנתית המבוססת על מדד זה. שינויים במספר החברים הם בדרך כלל תוצאה של התפתחויות של יותר משנה אחת, והשינויים במשך שנה מסויימת עלולים להיות מקריים. הסקות לגבי מצבו החברתי של קיבוץ נראות מוצדקות רק בטווח של כמה שנים. בדיקה שנתית של חמש השנים שקדמו לה עלולה להדגיש יתר על המידה את רציפות ההתפתחות, ולהביא בחשבון במידה בלתי מספקת את עוצמת השינוי.

כל המדדים מבוטאים בצורת שיעורים, אבל משום מה העדיף המחבר להשתמש בהדגמת

היישום של המדד לקיבוץ בצירוף המספרים המוחלטים. שיטה זאת אפשרית ליישום בשעה שהמדובר בקיבוץ אחד בלבד ובשינויים קטנים. היא אינה מאפשרת השוואה בין קיבוצים בעלי גודל שונה, או השוואה בין-תקופתית, כשהיו בינתיים שינויים גדולים יותר במספר החברים. נראה נכון יותר לחשב את המדד על יסוד סיכומי השיעורים.

מבחינת תוכן המדדים אפשר לחלוק על מדד “שיעור העזיבה”, המייחס את מספר העוזבים הכולל למספר החברים בתחילת התקופה בלבד. נראה מוצדק לפחות באותה המידה לייחס את המספר הכולל של עוזבים למספר החברים בסוף התקופה, ז.א. בתוספת החברים שהתקבלו במשך חמש שנים האחרונות ונשארו בקיבוץ. בנסיון היישום שלנו הובאו בחשבון שתי האפשרויות האלו.

מדד הגידול מבטא את שיעור הגידול התקופתי הכולל, בהתאמה למבנה יתר המדדים. נראה משמעותי להביא בחשבון, נוסף על כך, את “שיעור-גידול נטו שנתי ממוצע” המבליט בצורהחדה יותר שינויים בקצב הגידול. הבאנו מדד נוסף זה בחשבון אך מבלי לקשור אותו ליתר המדדים.

3    🔗

דרך היישום

א. השתמשנו במדד זה למטרה אחרת מזו שנרמז לה במחקר הנ"ל. מטרת החוקר היתה כנראה – מחוץ לבניית מערכת דיווח שוטף – למצוא כלי למדידה השוואתית בין קיבוצים. נדמה שמגמה זו, הרצויה מאוד כשלעצמה, מצריכה עדיין פיתוח ניכר עד שתהיה מוכנה לשימוש. השאלה היא שאלת זיווג קיבוצים, השונים בגיל ההתישבות, בהיקפם, בגילי החברים, בנוהגיהם על הקבלה לחברות וכו'. יישום המדד הזה ללא פתרון הבעיות האלו עלול להוביל לתמונה “אוביקטיבית” מטעה ביותר.

ב. לעומת זאת נראה לנו מדד זה מותאם מאוד לצרכי מדידת ההתפתחות החברתית של קיבוץ בודד באורך זמן. מצד אחד קיימת במקרה זה רציפות פנימית של גורמים רבים המאפשרת דווקא להבליט, בעזרת המדד, את השינויים ברציפות ומידת חריפותם. מהצד השני קיימים ללא ספק דרגות התפתחות ו“גילי חיים” שונים בהתפתחותו לשל כל קיבוץ, ומדד זה עשוי לאפשר ידיעה טובה יותר על המעבר משלב לשלב, כשבמקרה הממשי ניתן להשלים את התמונה על ידי ניתוח נוסף.

בהתאם לנאמר ב-2.ג.ה. סוכם המדד הכולל על ידי צירוף סכומי השיעורים. והוכנסה אלטרנטיבה ב' למדד שיעור העזיבה. כן נוסף מדד שיעור-הגידול השנתי הממוצע בכל תקופה.