רקע
שמעון דובנוב
על לשון־הדיבור של יהודי מזרח אירופה במאה הט"ז

אחת הבעיות שהעסיקה את ההיסטוריונים של תולדות ישראל במזרח אירופה היא, מה היתה לשון־הדיבור של ראשוני המתישבים היהודים במזרח אירופה לפני הגל הגדול של ההגירה היהודית מאשכנז.

בין הראשונים שעסק בבעיה זו היה אברהם אליהו הרכבי, שבחוברת “היהודים ושפת הסלאווים” (ווילנא, 1967) הביא ראיות מספר, המוכיחות, לדעתו, כי היהודים שישבו בארצות הסלאביות – לשון־דיבורם היתה סלאבית:

א) תיבות (גלוֹסוֹת בלע"ז) סלאביות רבות בכתבי הפרשנים היהודים בימי הבינים בפירושים לתנ"ך ולתלמוד'1);

ב) שמות פרטיים סלאביים, כגון צ’ארנע, סלאווע, דאָבּע, ועוד, המצויים עד היום אצל יהודי מזרח אירופה;

ג) מסורת בעל־פה אצל הדור הקשיש בהתחלת המאה הי"ט;

ד) ידיעות בשו“ת מן המאה הי”ז על יהודי המוסר עדותו ברוסית וכו'.

גם ס. בּרשדסקי היה בדעה זו, כפי שאפשר ללמוד מן המונוגראפיה שלו "יהודי ליטא 1388–1569 (ברוסית, פטרבורג, 1883).

לבעיה זו היה לרוב אספקט מגמתי – לא רק קביעת עובדה היסטורית, אלא כוונה אַפולוגטית – פּאטריוטית־אסימילאטורית – ודבר זה מורגש ביותר בחוברת הפולנית של ר. צאנטנארשואור “על לשון היהודים בפולין, ליטא ורייסן. סקירה היסטורית” (ווארשה 1907, 43 עמ'), בה מגיעה המחברת למסקנה הבאה: “לשונם הקמאית והעיקרית של היהודים הפולניים, ‏הרוסיים־הליטאים, ‏ובכלל הסלאביים, היתה אז הלשון הפולנית, או הניבים הקרובים לה ביותר במוצאם מן השורש הסלאבי האחד. ביחוד שמרו היהודים שגרו בארצנו על הלשון הפולנית כלשון־אם שלהם עד להתחלת המאה הי”ז".

גם פרופ' מאיר בּלבּן נטה לקבל דעה זו, כפי שאנו למדים מן הבקורת שכתב על חוברתה של ר. צנטנרשוור (נתפרסמה בעתון היומי הפולני “קוּריאָר לבוֹבסקי” במס' 26, 28 ו־30 בימים 16–18 בינואר 1908 והועתקה אחר כן באוסף שלו “מתולדות היהודים בפולין. סקירות ומחקרים”, ווארשה 1920, עמ' 22–31):

“כל זמן שמספר היהודים בפולין היה קטן, וודאי התבוללו. אמנם אין לנו כל מקורות היסטוריים על כך, אבל אנו מניחים כך בהיקש ליהודים באשכנז, צרפת וכו‘. מותר לנו להניח, כי היהודים הראשונים בפולין דיברו פולנית, ברייסן רוסית וכו’, ולא זו בלבד שדיברו בלשון ארצם מחוץ לביתם, אלא שגם בבית השתמשו בלשון זו”.

ובמקום אחר מוסיף המחבר:

“הגבול האחרון למצב זה היא מחצית המאה הט”ז" (שם, עמ' 31).

אבל פרופ' בלבן חזר בו מן הדעה הזאת, שהבאנו לעיל, אולי בהשפעת מחקרו של ש. דובנוב, עליו נייחד את דברנו2). במכתבו אלי מיום 12.12.29 כתב פרופ' בלבן: "המבוא על הנושא “באיזו לשון דיברו היהודים בפולין?' אינו תואם כלל וכלל את דעותי כיום. שהרי אין כל נתונים לכך כאילו דיברו היהודים ה’מזרחיים' אַ פּריוֹרי פולנית או רוסית”.

דובנוב ראה בבעיה שאנו דנים בה “שאלה מרכזית לא רק של הסטאטיקה, אלא גם של הדינמיקה של תולדותינו. לדעת, באיזו לשון דיברו היהודים בפולין, ליטא ורייסן בתקופת הופעתם הראשונה שם, כלומר במאות של גידולם המתמיד והתהוותם התרבותית – פירוש הדבר, לקבוע פחות או יותר מדויק את תהליך הריבוד וההתגבשות של היהדות הפולנית־הרוסית. להגדיר את הרכבה האֵתני, המתחלף לעתים קרובות עקב המשברים בהיסטוריה היהודית הכללית” (שם, עמ' 7).

דובנוב הקדיש לבעיה מחקר מקיף, שהופיע כמאמר ראשון בכתב־העת החדש של החברה היהודית להיסטוריה ולאתנוגרפיה בעריכתו – וניגש לפתרונה ללא כל מגמה או דעה קדומה, כפי שהוא מעיד על עצמו:

“מאחר שאינני חסיד הקזוּאיסטיקה ההיסטורית. הרוצה להסוות את מיעוט החומר העובדתי, הריני מעדיף להפוך את סדר החקירה: לקחת כבסיס המבצע את המאה שהיא בעלת תעודות רבות למדי, לקבוע בוודאות בקטע זה של ההיסטוריה את צורות לשון־הדיבור היהודית וזאת בקשר לספרות שבלשון זו ורק אחר כך ממשלט זה לערוך סיורים לתקופות שקדמו ושהן מעורפלות יותר, ולברר את שאלת הלשון לפי תעודות מעטות או לפי חישובים היסטוריים כלליים” (שם, עמ' 8).

בראשונה ניתח דובנוב עדויות לפי שו“ת רבות וממחוזות שונים של פולין וליטא מן המאות הט”ז והי“ז. הוא לא התעלם כלל וכלל מן העובדות, שבשו”ת מצויות גם עדויות אחדות בסלאבית ואף ציטט מ“גבורת אנשים” (שו“ת לר' מאיר כ”ץ) את ההערה המעניינת בקשר לכתיב השם של העיר בריסק. "כי זה המנהג

נתפשט שבני בריתנו היושבים בקרבנו רובם מדברים בלשון רוסי“א והיו קורין אותה עיר ברסט”י… אם יתן ה' תמלא הארץ דעה וידברו כולם שפה אחת לשון אשכנז לא יכתבו כי אם בריס“ק”. ומסקנתו שאליה הגיע על סמך העדויות שניתח היא, “כי במאה הט”ז ובמחצית הראשונה של המאה הי“ז היה הניב ‘יידיש־דויטש’, אשר מזמן התפשט בין היהודים בגרמניה השכנה, הלשון המדוברת של היהודים בכל שטחי פולין וליטא, ואף בשטחים הגובלים עם רוס' המוסקבאית” (שם, עמ' 21). כן לא הכחיש דובנוב, שוודאי רבים מבין יהודי פולין וליטא בתקופה זו ידעו לדבר פולנית או סלאבית־מזרחית (בילורוסית או אוקראינית)3), אבל אין עובדה זו קובעת עדיין, לדברי ההיסטוריון, כי אמנם סלאבית היתה לשון־הדיבור של יהודים אלה.

באותה דרך מנתח דובנוב את הלשון של אותן הרשומות בפנקסי קהילות או של כרוזים לקהל, שמשום מה לא נכתבו עברית, אלא בלשון הדיבור של “עמך”, כלומר ב“יידיש” והוא מסיק: “בתעודות הרשמיות במאות הט”ז והי“ז נחשב הניב יידיש־דויטש כלשון עממית יהודית יחד עם הלשון הלאומית העתיקה” (שם, עמ' 30).

בסוף מחקרו מוכיח דובנוב, בנתחו את הדפוסים הראשונים היהודיים בפולין (“מרכבת המשנה” או בשם אחר “ספר של ר' אנשיל”; “מלכים בּוּך”, “שמואל בּוּך” וכו'), כי בראשית הדפוס היהודי בפולין החלו להדפיס בבת אחת ספרים בלשון הלאומית העתיקה של היהודים וכן בלשון־הדיבור החדשה שלהם, היא

יידיש, ומסיים: “לאור ההוכחות הנ”ל, אין כל ספק בכך, כי לשון הדיבור של היהודים הפולניים־הליטאיים־והרוסיים במאה הט“ז ובמחצית הראשונה של המאה הי”ז היה הניב יידיש־דויטש, אבי ה“זשארגון” של שבעת מיליוני היהודים הרוסיים והגליצאיים בימינו" (שם, עמ' 40).

דובנוב התכוון במחקרו “לא רק למלא מקום ריק, אלא לנקותו ממבנים בלתי־נכונים, המסלפים את הפרספקטיבה ההיסטורית” (שם, עמ' 9).

אם כי נמצאו מעררים על דעותיו של דובנוב4, הרי מבחינה מיתודית, דיוק בציטוט מקורות היסטוריים, זהירות בהסקת מסקנות – נתקיימו דבריו של דובנוב גם כיום, למעלה מ־50 שנה מאז נכתבו, ובייחוד במה שנוגע למצב במאה הט“ז והי”ז (ובזה ערער את דבריהם של קודמיו שעסקו בשאלה זו). אבל לעומת

זאת: דובנוב לא “ערך סיורים” לתקופות שקדמו למאות קדומות יותר, כפי שהבטיח זאת בראשית דבריו ולא פתר את השאלה, מה היתה לשון הדיבור של אותם היהודים שישבו בפולין ובליטא במאות שלפני המאה הט"ז, כלומר של אותם היהודים שבאו לשם מן המזרח, ויותר נכון – מדרום־מזרח.

שאלה זו לא מצאה עדיין את פתרונה המלא, למרות שרבים קפצו על ה,תגלית" של יעקב מאן, שנתפרסמה בספרו האנגלי “היהודים במצרים ובארץ־ישראל תחת שלטונם של הכליפים הפאטימיים”, חלק ב' (אוכספורד 1922, עמ' 192) – הכוונה לתעודה, אשר לדעת המהדיר היא מן המאה הי“א ואף קודם לכן, והיא מכתב המלצה של יהודי סאלוניקאי ליהודים בא”י בשביל יהודי “שהוא מקהל רוסיאה”, אשר ביקר בקהילת סאלוניקי… “ואינו יודע לשון־הקודש ולא לשון יווני גם לא ערבי כי אם שפת כנען מד[ברים] אנשי ארץ מולדתו…”

לשון כנען, כידוע, מציינת בטרמינולוגיה העברית של ימי הבינים לשון סלאבית (עיין במאמרי על התיבה הסלאבית אצל רש"י, הערה מס' 1). אולם, לדעתי, טעונה תעודה זו שיקול וליבון נוספים, אם אמנם הכוונה היא ליהודי מרוס', וזאת בגלל העירבוביה בטופונומאסטיקה של ימי־הבינים, המייחדת, כידוע. שם

אחד לארצות שונות וכן שמות אחדים לארץ אחת. ואין עדיין כל וודאות, אם כאן הכוונה לרוס' וללשון סלאבית־מזרחית.

סיכויים הרבה יותר טובים לפתרון הבעיה הם לגישה בלשנית, שבעזרתה אפשר:

א) לבאר תכונות אחדות של הניבים האידיים בליטא ובוולין (העלם הה“א האורגנית והופעת ה”א משנית לפני תנועות בראש מלה והברה – ההגיה “איי” במקום “היי” (שחת); “הייער” במקום “אייער” (ביצים) וכו' –; העלם האריכות; הגבלות בשימוש במין הסתמי וכן כמה תכונות תחביריות ולכסיקאליות) כתוצאה של “המצע” הסלאבי הקודם, כלומר ההנחה, כי לפני שקיבלו היהודים ממחוזות אלה את הלשון האידית מאחיהם שהגיעו ממערב עם גל ההגירה ההמונית בסוף ימי־הבינים – דיברו באחת הלשונות הסלאביות המזרחיות והן אשר השפיעו על השינויים בניבים אידיים אלה5.

ב) לנתח ניתוח בלשני־סלאביסטי מדויק את מהותם והשתייכותם הלשונית של התיבות הסלאביות אצל הפרשנים בימי הבינים ומתקופה מאוחרת יותר ולקבוע – לפי צורת השאילות – את הכרונולוגיה של שאילת מלים סלאביות על־ידי הניבים האידיים לסוגיהם.

שאלות אלה היו מחוץ לתחום התענינותו של ההיסטוריון דובנוב – ואולי גם מחוץ לבקיאותו – על כן נעדרה במאמרו התשובה לבעית הלשון הקמאית של המתישבים היהודים במזרת אירופה והשאלה טעונה עדיין תשובה סופית.



  1. מאז הופעת החוברת של א. הרכבי ניתנה תשומת־לב מרובה לחקר הגלוֹסוֹת האלה, הן מצד היסטוריונים (מרקון) והן מצד בלשנים־סלאביסטנים (השווה, למשל, מאמרו של אנדרה מאזון (Mazon):

    “Le passage de g á h d'ápres gloses judéo־tchéques”, Revue des Etudes Slaves, I. VII (1927), pp. 261–267.

    ושלי: Une glose slave de Raschi: s'nir.

    באותו כתב־העת כ‘ ח’ (1928), עמ' 245–246, ובייחוד ראויה לציון המונוגרפיה המקיפה הגדולה מטעם אקדמיית המדעים הפולנית שיצאה בשנת 1956 בשם:

    Žródła hebrajskie do dziejów Słowian i niektórych innych ludów ṡrodkowej i wschodniej Europy. Wyjąłki z pism religijnych i prawniczych XI–XIII w.

    בעיבודם של פ. קופפר וט. לויצקי.

    התקדמות המדע הסלאביסטי מאז יצאה החוברת של א. הרכבי וכן מציאת מקורות חדשים שלא היו ידועים להרכבי (ואף מהדורות מדעיות חדשות של כתבי־יד עבריים מתקופה זו) – עשויות לסייע הרבה במיקומן הלשוני המדויק של הגלוסות וכן להוצאת מסקנות נכונות יותר מאלו של הרכבי על מוצאם ומקום ישיבתם של המחברים שהשתמשו בגלוסות הסלאביות (השווה, למשל, את המהדורה המדעית של “ערוגת הבושם” ע“י הפרופ' א. א. אורבך, בה מצויות גלוסות סלאביות שהן מן השטח הלאוזיטי־הסוֹראבי, דבר העשוי, לדעתי, להוסיף קוים לביוגרפיה הדלה של בעל ”ערוגת הבושם", ר' אברהם בן עזריאל).

    ועיין גם מאמרו של מ. וויינרייך: Yiddish, Knaanic, Slavic: The basic relationships בספר־היובל: For Roman Jakobson, ובו ביבליוגרפיה עשירה.

    אותו פרופ‘ יעקבסון, סלאביסטן רוסי־יהודי בעל שם עולמי, כיום פרופ’ באוניברסיטת הארווארד, מכין כעת יחד עם חבר עוזריו מחקר מקיף על הגלוסות הסלאביות בכתבי־יד עבריים מימי הבינים, ובוודאי יתוקנו בו כמה שיבושים ואי־דיוקים שנפלו במונוגרפיה הפולנית הנ"ל.

    ועשויות תיבות סלאביות אלה אצל הפרשנים העבריים אף לתרום תרומת־מה לחקר הדיאַלקטולוגיה ההיסטורית של העברית (עיין סקירתי הקצרה ב“לשוננו לעם” – “עוד על חילופי ג'–ר”, חוב' ל“ח, תשי”ג).  ↩

  2. S. Dubnov, Razgovornyj jazyk i narodnaja literature polsko־litovskich jevrejev v XVI i pervoj polovine XVII veka. Jevrejskaja Starina I (1909), 7–40.  ↩

  3. ותוכיח זאת, נוסף על הדברים שהובאו במחקרו של דובנוב, בקיאותו – ממש בלשנית – של אותו הרב בבריסק דליטא בסוף המאה הט“ז או בראשית המאה הי”ז, אשר הקפיד מאד בכתיבת השם הפרטי “ליוּבּה”, “ליוּבּקה” דווקא באות בּ ולא חו“ל באות פּ, כי טען ובצדק, כאילו היה אטימולוג סלאבי מודרני, כי השם הזה נגזר מן השורש ”לוּבּיט“ (אהוב) ולא מ”לוּפיט“ (שדוד, פשוט עור): ”לובקא שם אשה בלשון רוסיא, ורצו קצת לכתוב לופקא בפּ, אמרתי זה לא יוכל היות, כי לובקא ב“בית” בלשון רוסיא היא אהבה, כמו שאומרים ברוסיא “לוביש” שפירוש אתה אוהב אותה, ולופקא בפּ‘ הוא לשון גזלה כמו שאומרים “לופיש” אתה גוזל לכך אמרתי לכתוב ב־בּ’ והודו לי וכתבתי זה להזהיר שצריכין לדקדק בכל לשון בכתיבת השמות כי כל לשון יש לו דקדוק במלים" (“לבוש הבוץ וארגמן” להרב ר‘ מרדכי יפה, סי’ קכ“ט, מובא ב”לקורות היהודים ברוסיא פולין וליטא“ לבן ציון כ"ץ, הוצאת ”אחיאסף“, ברלין תרנ”ט, עמ' 31).

    דבר בקיאותם של היהודים בסלאבית מזרחית יכול להתבאר גם מן הספרות המדעית על חלקם של יהודים בתרגומים מעברית לרוסית־עתיקה ברוס‘ הקיובית ובדוכסות הגדולה של ליטא (בילורוס') – ועיין פרטים על כך בבקורת שלי על המהדורה החדשה של פלאביוס ה“סלאבי” (ב“קרית־ספר”, כ‘ ל“ה, תש”ך, עמ’ 203–209) וכן במאמרי ב“לשוננו”, כ’ כ“ה, תשכ”א, עמ' 24–26 על הנושא: “הגיית שמות תנ”כיים בתרגום סלאבי־מזרחי של מגילת רות".  ↩

  4. כגון בן־ציון רובשטיין ב“פנקס” הווילנאי (1913) עמ' 21–35 וש. דובנוב הגיב בו במקום על בקורת זו (שם, עמ' 36–38). רובשטיין חזר לשאלה בצורה מקיפה יוחר במאמרו “די שפראַכלעכע אַנטוויקלונג פון די יידן אין די רוסישע געגנטן” בספרו “די אנטשטייוּנג און אַנטוויקלונג פון דער יידישער שפראַך” (ווארשא, 1922, עמ' 71–114).  ↩

  5. השווה, למשל, אצל: נח פרילוצקי, “יידישע דיאַלעקטאָלאָגיע”, בדו“ מוועידת ייוו”אָ בשנת 1929 (ווילנא, 1930, עמ' 151), וכן במחקריהם על נושא זה של נ. שטיף ואחרים.

    עלי לציין, כי הצלחת שיטה זו מותנית. כמובן, בדיוק מדעי, בהתחשבות בכרונולוגיה ובגיאוגרפיה לשונית, וראשית כל בזהירות רבה לגבי מסקנות, אותה הראה ש. דובנוב במחקרו על בעיה זו. ויש להסתייג בהחלט מאותן המסקנות, אליהן הגיע א. פולק בספרו “כזריה”, אשר מצא אצל ראשוני המתישבים היהודים במזרח אירופה שרידים של מלים כוזריות ואף שאילות־תרגום (קאַלקות בלע"ז) סמנטיות מכוזרית ב…יידיש (כגון בשימוש המלה “עולם”) וכן טען, כי ראשוני המתישבים היהודים במזרח־אירופה הבינו יפה ואף קלטו בנקל את היידיש מפי אחיהם שבאו ממערב, כי הבינו ואף דיברו גוטית, אותה הגוטית I שהיתה שגורה בפי פלג הגוטים שישבו בקריס עד למאה הט"ז…

    בהזדמנות זו אולי רצוי לשים קץ למעשיה מדעית אחרת, הקושרת שמות־מקומות אחדים בארצות סלאביות של מזרח־אירופה במוצא כוזרי (כלומר, ציוּנים ליישובים של ראשוני המתישבים היהודים־הכוזרים ברוס' ובפולין) – מעשיה שאביה היה מ. גומפלוביץ' והיא הוליכה שולל היסטוריונים רציניים, כמו י. שיפר (בספרו “מחקרים על התנאים הכלכליים של היהודים בפולין בימי־הבינים”, בפולנית, לבוב, 1911), מ. בלבן (השווה בספרו “תולדות היהודים וספרותם, בהדגשה מיוחדת של תולדות היהודים בפולין”, בפולנית, לבוב 1920, כרך ב‘, עמ’ 257), ברוצקוס ואחרים,  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות