רקע
דוד שחם
מסעי גוליבר לארץ הבבלונגי / סויפט ג'ונתן [סיר למואל גוליבר]

הביאם לדפוס דוד שחם 


 

פרק ראשון    🔗

כמה מילי פתיחה. על הצורך להבדיל בין עובדות להערכות.

העובדה המוזרה שאנו מעדיפים דבר שאינו דומה לעצמו. על העדרו של טופס המיועד

לפני־אלמוות. כיצד קבלתי תואר אצולה. מדוע בכל זאת החלטתי לצאת שוב למסע.


לוּ היה מישהו, במרוצת מאתיים השנים הראשונות, שחלפו מאז שובי מארץ ההויינהנים, מעלה בפני אפילו צילה של סברה כי אני עתיד ביום המן הימים לצאת למסע חדש – הייתי מביט בו כמי שדעתו נסתלקה.

כיוון שכך, חובה עלי, בלא ספק, להסביר דברים כהווייתם – כיצד נתגלגלו הדברים לידי־כך שיצאתי שוב למסעי.

הקורא השקדן – ועדיין מצויים כאלה אל־נכון – שכושרו לשים לב לפרטים לא ניטשטש מחמת ריבויים הבלתי־פוסק, זוכר ודאי, שחלפו חמש שנים מאז שובי לאנגליה, מארץ ההויינהנים האצילים. עד שהרשיתי לאשתי לשבת עמדי לארוחה בקצה המרוחק של שולחן מוארך. עשרות שנים לא־מעטות עברו בטרם יכולתי להביא את עצמי לידי־כך שאמצא במחיצתם של יותר משני יאהו, הקרויים, משום־מה, בפי הבריות בשם בני־אנוש, בבת־אחת. ואף זאת לא למשך זמן העולה על רבע שעה. ארבע השעות, שאותן ביליתי מדי יום ביומו בשיחות עם סוסי הנבון ואציל־הרוח, הספיקו לי די צרכי, ולא הייתי זקוק לחברת איזה יצור אחר.

מכאן ומשם הגיעו אלי שמועות – לא מבלי שמביאיהן עטפון בעטיפות שונות וסיפחו אליהן רמזי־אגב שנועדו להפחית מרישומן ולהמעיט את מידת הנאתי מהן – על ההצלחות שנחל ספרי, שבו סיפרתי על מסעותי לכל הארצות ההן. אלא שטרחתם היתה לשווא. שום דבר לא היה עשוי לערער אותו שיווי־משקל פנימי מופלא, שהיה בי מאז ביקורי בארץ ההויינהנים, אף לא כאשר סוּפּר לי כי פלוני מצמרת השלטון ואלמוני מן הכהונה הגבוהה או האצולה העילית, חיווה את דעתו כי ספרי “משעשע־מאוד”, או “גרם לו הנאה מרובה”. וכל זאת, שעה שאם היה אותו משועשע או נהנה טורח להשוות את מנהגיו שלו, את ארחו ורבעו, לא לאלה של ההויינהנים האצילים, אשר אפילו שפתם נקייה מכדי שתכיל רע, כי אם אף לאלה של הענקים בני ברובדינגנאג, הרי עצם ההשוואה היה בגדר עלבון בשבילו. אלא אם כן היה עושה בה את השימוש הראוי וטורח להיטיב את דרכיו. אבל הנאה? שעשוע?!

בספרי הראשון הדגשתי חזור והדגש, כי דברי נכתבו לא כדי להפתיע ולשעשע, אף לא כדי להתנאות ולהתגנדר ולהוסיף לי כבוד ותהילה, כי אם כדי להשכיל ולהבין את הבריות. אי־לכך אין בהם מקום אלא לעובדות כמו שהן, ללא כחל ושרק, למעשים כהווייתם. אף בספרי החדש המונח כאן לפניך, הקורא הסלחן, יהיה קו זה נר לרגלי. עובדות ורק עובדות. אמת ורק אמת. בכל מקום שאביע סברה, אשער השערה, או אציע הערכה משלי – יצויינו הדברים במפורש ובצורה שתקל על הקורא להבדיל בינם ובין העובדות. עלה אף בדעתי הרעיון להשתמש בסוג אות מיוחד למטרה זו, אלא שהמו"ל הניאני מכך, מחמת ההוצאה הכספית הכרוכה בדבר. אבל, אם אנו עוסקים בהערכות ודעות, רואה אני חובה לעצמי להביע את דעתי בנושא שהטישטוש בו מרובה. לכאורה, העיתונות היא זו העוסקת בדברים של ממש המתרחשים לעינינו, בעוד הספרות מטפלת ביצירי הדמיון. אבל, לאמיתו של דבר, וזאת אנו רואים יום־יום, במאמרי הביקורת למשל, הרי כאשר אנו באים לבדוק מעלותיהם של רומן או נובילה, פרי הזיונו של סופר, אנו שואלים: באיזו מידה משקפים הדברים את המציאות? מה מידת האמת שבהם? עד כמה נאמנים קווי האופי של הגיבורים לידוע לנו? וכן הלאה, שאלות המבקשות לעמוד על מידת הדיוק שבדברים. ואילו כאשר אנו באים לשבח את העיתונים, מה אנו אומרים? – עיתון זה מלא ענין, והיפוכו, כמובן, העיתון המשעמם, שאינו ראוי לקריאה. וכן עיתונאי פלוני, כתיבתו מרתקת. הדברים נקראים בנשימה עצורה. לפעמים, כאשר אנחנו מבקשים להפליג בשבחו, אנו אומרים כי פרש לפנינו את דבריו כבסיפור־מתח. הווה אומר – הספרות נמדדת במידת הדיוק שבה ואילו העיתונות במידה כושרה לרתק את הקוראים ולשעשעם, כלומר, שבחה של הספרות לכאורה בהיותה דומה לעיתונאות, ואילו מעלתה של העיתונאות – בכוח־ההמצאה הספרותי העומד לה למשוך את קהל הקוראים.

הרצון של כל אחד מהעוסקים בתחום כלשהו, להשתבח דווקא בכוחו בתחומים אחרים, אינו מיוחד לספרות ולעיתונאות. כך הדברים גם במוסיקה. על כנר המהנה אותנו בנגינתו, אנו אומרים כי “כינורו שר בידיו”. אבל אם יחשוב מישהו שהשירה היא המעלה העליונה, הרי שבחו של זמר הוא ש“יש לו כינור בגרונו”. האם אין מתימטיקאים ופיזיקאים מדברים על ה“שירה שבמדע”? כנגד זה שמעתי משבחים שיר על היותו מחושב היטב.

ויותר מאלה. כל מדינאי רוצה בכתר של סופר. צייר אינו בא על סיפוקו עד שאין אומרים עליו שהוא “סוחר זריז וממולח”. שבחו הגדול של בעל־המלאכה אינו שהדברים יוצאים מתוקנים מתחת ידו, אלא ש“יש לו נפש של אמן”. מפקדי הצבא עושים ככל יכולתם להעמיד פני סופרים לעת־מצוא, או אף בדרנים. ואילו בדרן מבקש שיראוהו כפילוסוף־זוטא.

הכלל הוא, שאין איש מסתפק בהישג שהוא בתחומו־שלו והוא מבקש לחרוג ממנו ולהצטיין דווקא בתחומים אחרים. אין דבר נמדד ונמצא טוב במידותיו־שלו אלא במידותיהם של הדברים האחרים. לפיכך, אין לי ספק שכל מי שביקש לומר כי הקריאה בספרי גרמה לו שעשוע, הנאה, או חוויה כיוצאת באלה, לא ביקש אלא להמעיט בערכוֹ. במקום למוד אותו במידה הספרותית, שהיא מידת דיוק הפרטים ואמיתות העובדות, כמקובל, הוא מודד אותו באמת־המידה העיתונאית, שהיא גירוי התחושות והכושר לעורר ענין.

שלא לדבר כבר בכל אלה אשר, מבלי ליטול רשות ממני, קטעו מתוך ספרי כמה מן הקטעים העוסקים בביקורי בליליפוט ובברובדינגנאג, השמיטו מתוכם כל עובדה (וכי רשאים אנו לבחור מכלל העובדות את אלה המוצאות־חן בעינינו ולהתעלם מן האחרות?!) שלדעתם עשוייה לחבל בנפשם הרכה של בני־הנעורים, ופירסמו קטעים אלה כאילו הם ספר העומד בפני עצמו ומיועד לשעשע ילדים וזוטרים אחרים במעשיות דמיוניות על גמדים וענקים.

ולא זו בלבד, אלא שאף הוסיפו רעה על רעה, וגזלו ממני את שכר־הסופרים המגיע לי בעד ספרי. וכל זאת בכוח אותו חוק, הקרוי בלשון סגי־נהור בשם חוק ההגנה על זכויות היוצרים. בהיות חוק זה מיועד לבני־תמותה פשוטים ולא לבני־אלמוות, הוא מפקיע את זכויות היוצרים כך־וכך שנים לאחר מותם. אשר לי, לא טרח איש לברר אם מתי או לא. אדם מוחזק מת אלא אם כן הוא יכול לבוא ולהוכיח את ההיפך. אלא שלא כענין הפטירה, שאותו נקל להוכיח, כל־עוד מצוי טופס המיועד לדבר, הרי האלמוות הוא מן הדברים הקשים להוכחה. אני רשאי לומר, הדברים שאינם ניתנים בשום אופן להוכחה. עד־כדי־כך שמעולם לא טרח איש – והביורוקרטיות למיניהן כבר שקדו להמציא כל טופס שהדמיון עשוי לשער – לחבר טופס שבעזרתו יוכל בעליו להעיד כי הוא בן־אלמוות. הטופס היחיד המעיד על בעליו כי לא נפטר ועודנו בחיים הריהי תעודת־הלידה שלו. אך נקל לשער מה יהיה מצבו של אדם שיציג בפני איזה פקיד תעודת־לידה (בהנחה שזו מצוייה עדיין בידו ולא איבד אותה במרוצת הדורות) מלפני מאתיים שנה ויותר. במקרה הטוב ישלחוהו כאחד הריקים. קרוב לוודאי שהוא עשוי להסתבך בתביעה על זיוף מסמכים או משהו כיוצא בזה.

לקורא הדקדקן, שעמד על כך כי בספרי זה חתום שמי כשהוא נושא תואר־אצולה, חייב אני הסבר. אכן תואר זה, שלא כתארים אחרים שהבריות משתמשות בהם לפעמים, הוא שלי בדין ובזכות. אך למרבה הצער, לא כאות להוקרת השליטים על השירות שעשיתי למענם בהביאי לתשומת־ליבם את שיטות־המימשל הנאורות, הנהוגות בממלכות־הים, כדי שיוכלו להיטיב למשול באזרחיהם־שלהם, אף לא כדרך של הבעת הערכה על טיבו של ספרי ועל מידת דיוקו ונאמנותו לעובדות. בתואר זכיתי דווקא כאות־תודה על תרומתי למאזן־התשלומים של הממלכה, שכן תפוצתו הנרחבת של ספרי שתורגם לשפות רבות, הכניסה במרוצת השנים מטבע־חוץ לאוצר־המדינה.

כל מי שקרא את ספרי זוכר, אל־נכון, כי מידת הכרת־התודה נראתה לי אז כמידה הפחות ידועה ומוּכרת לשליטים ולעושי דברם. יכול אני לומר לשבחם של השליטים שנהגו בי נימוס מסויים בכך, שאחרי צאתו־לאור של ספרי לא עשו שום דבר העלול להזים טענה זו ולהחזיקני בדאי. אף לא ציפיתי שיעשו כן. כך, שלכשנתבשרתי על הכבוד שנחלק לי בהענקת התואר, לא נתקשיתי לשמור על שוויון־הנפש המרגיע ששרר בי, והכף לא הוכרעה לא לכיוון השמחה על הכבוד הבלתי־צפוי, ולא לכיוון הכעס על ההנמקה המקנטרת.

כך ישבתי שנים מרובות כשאיני עוסק אלא בפיטום מקטרתי, בגיזום שיחי־השושנים שלי, ובשיחות עם סוסי הנבון. במרוצת השנים, כפי שכבר רמזתי, נתפוגג אותו רגש תיעוב שחשתי כלפי היאהו המבחילים, בני החברה האנושית. לא הגעתי, אמנם, לידי־כך שאחפש חברת בני־אדם, אבל מידת המאמץ, שהייתי מוכן להשקיע כדי להתחמק ממנה, פחתה והלכה.

מעט־מעט שמתי־לב לכך שחדלתי להשליך מלפני את כתבי־העת למיניהם, אף לא מנעתי עצמי מן הקריאה בספרים. תקופה ארוכה נהגתי לקרוא מכל הבא ליד ובלא שום סדר ומשטר. ובכך אני מתכוון, בלי שים־לב לסדר פרסומם של הדברים. אחרי שסיימתי קריאת כתב־עת שיצא־לאור בשנה פלונית, בא לידי גליון אחר של אותו כתב־עת שהופיע כדי עשור שנים לפניו, לעיתים אף כדי יובל שלם. למרבה הפלא, מצאתי לא־אחת שמה שניתן ללעג ולשנינה, אף לבוז, בגליון אחד, נחשב כתכליתו של הטעם הטוב וההגינות בקודמו. או להיפך: מה שרצוי ומקובל, אף משובח בכל־פה – נאסר באיסור חמור, וגוּנה גינוי נמרץ בגליון אחר, שקראתיו לאחר־מכן, אך משהצצתי בתאריך, מצאתי שנדפס שנים רבות קודם־לכן. כך מצאתי שלפחות בכל הנוגע לכתבי־עת, אם אינך נותן דעתך על מועד פרסומם, אתה עשוי למצוא את עצמך במצבים מביכים מאוד. ניתן לומר, שהתאריך הוא יסוד שבלעדיו אין להם שום קיום, הייתי אומר היסוד החשוב ביותר. רשאי אתה לדלג על כל מילה הכתובה בהם, אך אל לך לדלג בשום־אופן על התאריך. אין פלא שמרביתם מציגים אותו לראווה במקום בולט בעמודם הראשון, ואף אלה המצניעים אותו אינם עושים זאת אלא כהעוויית־חן, בידיעה שממילא יטרח הקורא למצאו במקום־מחבואו.

אבל למרבה הפליאה, נתגלה לי שגם תאריך חיבורם של ספרים אי־אפשר לדוש אותו בעקב או להתעלם ממנו. צאו וראו כיצד הבריות – לאלה הנוהגים לקרוא בספר אני מכוון – קוראים בהמוניהם דווקא בספרים שזה־עתה יצאו־לאור, וכיצד ספרים אלה משמשים נושא לשיחה בפי כל, ואיש־איש ממליץ על קריאתם לכל רעיו וידידיו. וצאו וראו כיצד הכל מלגלגים בליבם ומבטלים, כאילו הוא בּוּר ועם־הארץ, מי שאינו קורא ספרים אלה. יכול שהוא מרבה בקריאה ואולי הוא קורא עכשיו איזה ספר אחר, שכמה שנים קודם־לכן נישא שמו בפי כל. אבל אם אינו בקי בתכנו של איזה ספר שהיום מדברים בו ואינו יכול לתרום שום דברי מבינות לשיחתם, הרי הוא מעיד על עצמו שעבר זמנו וטעמו העלה עובש.

מה רב מספרם של מאמרי הביקורת, שהגנאי שהם מטיחים בספר הוא, שאין הוא כתוב ברוח התקופה, שסגנונו אינו דומה לסגנונם של ספרים אחרים שנכתבו באותו מועד, ש“איש כבר אינו כותב היום בצורה זו”, ועוד מיני גינוי כיוצא באלה, שהצד השווה בהם הרי זו ההנחה שספר שנכתב בשנה פלונית יש בו איזה פגם היורד לשורשו, אם אינו כתוב ברוח האופנה השוררת אותה שנה. נמצא, איפוא, שגם ספרים אינם פטורים מתאריך פרסומם וסופר המסיח דעתו ומתעלם מכלל חשוב זה מאבד עולמו.

אפשר אמנם להאריך בוויכוח, איזה מן הדברים חשוב יותר: זה שבא קודם בסדר הדברים או זה שבא אחריו. לשאלה זו יש בלא־ספק פנים לכאן ולכאן. אם נתבונן בכמה ממנהגי הבריות, נמצא לעיתים קרובות סימוכין לסברה, שהקודם לחברו – חשיבותו גדולה יותר, על־כל־פנים זכותו עדיפה. אפילו ילדים מצליחים להוכיח שאיזה חפץ שייך להם, בטענה שהם “ראו אותו קודם”. ואם אין הדבר עולה בידם, הרי זה מפני שאחר תפס בו לפניהם. אני מניח שרגש הכבוד שהגו פעם כלפי הזקנים מקורו לא בעודף חוכמתם וביתר נסיונם, אלא פשוט בעובדה שהם הקדימו לבוא. אבל למרות יתרונות ברורים אלה, כמעט שאיני מכיר קשיש אחד, שלא יהיה מוכן להחליף מקומו מניה־וביה, עם כל אחד, ויהיה מעמדו נחות ככל שיהיה, מן הצעירים.

אבל כנגד הדוגמאות המרובות, המוכיחות בעין שהקודם דוחה את המאוחר, אפשר להביא מספר לא־פחוּת של דוגמאות, המוכיחות את ההיפך הגמור. חכמי המשפט קבעו מכבר את הכלל שחוק מאוחר דוחה חוק מוקדם. אנשי המדע נוהגים לפיו מאז ומעולם. וגם סתם הדיוטות, מקובל עליהם שהחדש טוב מן הישן, ומה שנהוג עכשיו, מן הסתם יש לו יתרון על מה שהיה נהוג לפנים. גם אלה המתגעגעים בסתר־ליבם למנהגים הישנים, יש רק מעטים מהם, המעזים שלא לנהוג לפי החדשים.

אמנם, אדם שחי שנים רבות כמוני, אינו יכול שלא לגלות שיש כמה וכמה דברים הסובבים במעגל, ככלב הרודף אחרי זנב עצמו. דברים שיצאו מן האופנה חוזרים אליה. איסורים של העבר נעשים היתרים של היום, בעוד היתרי העבר נעשים האיסורים של היום. הזמן, אמרו, אינו אלא המצאה של האדם. האלוהים אין לפניו מוקדם או מאוחר. אני כשלעצמי, נוטה יותר לסברה, שאת הזמן המציא השטן, והאדם רק אימץ לעצמו המצאה שטנית זו. אבל דברים אלה, שנתארכו במקצת, לא באו אלא כדי לספר כיצד אירע הדבר שלא עמדתי בהחלטתי, ויצאתי שוב למסע בעולם, ואף שבמבט ראשון נראה שאינם שייכים כל־כך לענין, וכדרך כל מקדימי ההקדמות הפלגתי לצדדים, הרי הם בכל זאת מעצם הענין.

ובכן, כיוון שישבתי על מקומי בלא תזוזה זמן רב כל־כך, נכנס בי לבסוף החשש שאני מחמיץ את הדברים החשובים באמת. משמע, הדברים האחרונים שנתארעו. תחושה זו, של החמצת הדברים החשובים באמת, היא תחושה ששום אדם אינו יכול לעמוד בה, גם כשהוא יודע, שלא באה לו אלא מן השטן, ומן הדרך שבה הוא נוהג לבלבל דעתם של בני־האדם. אדם אינו רוצה לחשוב שיש בו איזה חסר או פגם בכך שאינו צועד עם הזמן, אינו בקי במתהווה, אינו חוזה במו־עיניו במתרחש, בקיצור – מפגר אחר הדברים.

יום אחד מצאתי את עצמי מהרהר, שאם עודני שומר על החלטתי בת מאתיים וחמישים השנה, שלא לזוז עוד ממקומי, אין זאת משום הסיבות שגרמו לה, אלא בגללה עצמה, בגלל עצם היותה החלטה, הכופה את קיומה בכוח העיקשות בלבד, כשהיא מנותקת מכבר לחלוטין מן התבונה ומשיקול־הדעת. השאלה “מדוע לא?” היא, דווקא בכוח חולשתה, השאלה שקשה ביותר למצוא לה תשובה. הספקות מכרסמים את הנחושה בהחלטות כמו חומצה את המתכת.

אדם יכול בימינו לצאת למסע לארצות המרוחקות, כמעט בלא שיהיה נזקק למעשה כלשהו. לעיתים דיו אפילו במחדל, בכך שלא יעמוד בפני סוכן־הנסיעות, המשדל אותו לקנות אצלו את כרטיסי־הנסיעה, והדואג לכך, שבכל מקום שהוא מגיע אליו, יהיה לו מקום להניח את ראשו ולסעוד את קיבתו, אף לשעשע את נפשו.

הקלוּת הזו, שבסידור המסע למי שארנקו גדוש כל־צרכו – אין כמוה לפיתוי ולהחלשת דעתו של אדם. וכך, יום אחד מצאתי בידי את הנרתיק ובו סדורים כרטיסי־הטיסה שלי, רשומים מועדי כל המראה והמראה, שעת־ההמראה עצמה, שעת ההתייצבות בשדה־התעופה או במסוף העירוני, תלושי המלונות ובתי־ההארחה, תעודות ביטוח הנפש והחפצים, לוח שערי־החליפין של המטבע וכל שהיה דרוש לי למסע, שהיה מיועד להביאני שוב לכמה מן המקומות שבהם ביקרתי לפני כמה מאות שנים.

אינני ידוע אם כל הנאמר כאן מסביר כל־צרכו את שהבטחתי להסביר בראשית דברי והוא כיצד הגעתי לכך שיצאתי שוב למסעי. הדברים, ככל דברי אמת – מבולבלים במקצת, ואינם סדורים כל־צרכם. על־כל־פנים, זו עובדה ששוב יצאתי למסע, וכל התהפוכות שקרו אותי במסע מופלא זה – הריהן מונחות לפניך, הקורא.

דבר אחד אני יכול להבטיחך נאמנה – כדרכי תמיד. כל מילה הכתובה כאן היא אמת לאמיתה. כך נתרחשו הדברים, ולא הוספתי עליהם שום קישוט או נופך משלי. אם פסחתי על פרט זה או אחר, הרי זה משום שלפי שיקול דעתי לא היתה לו אלא חשיבות מישנית. אמנם, בקראי שורות אלה, יש ואף אני נתקף בספקות ואיני יכול להאמין לכתוּב בהן, אבל הידיעה כי לא סיפרתי אלא את אשר אירע בי ממש, דברים הידועים לי ממקור ראשון, ולא מתוך השמועה (חוץ מאשר במקום שבו צויינו הדברים במפורש), ידיעה זו מחזקת את רוחי.


 

פרק שני    🔗

אני מביע רגשי פליאה ותודה. המטוס ממריא צפונה. אנחנו

מתבקשים להדק את החגורות. ההתרגשות של שכני־למושב. על הפחד שמתוך אי־הידיעה

ומתוך ידיעה. מהו קוטב־הזמן האמיתי? על המימדים הקבועים והמשתנים. כיצד

הריקנות נתפסת כמלאוּת. הסכנה הצפוייה למי שלא ניחן בכושר ההפשטה.


לא ארבה מלים על הסדר הנאה השורר בשדה־התעופה ובדרך אליו. כל ההמולה הזו, והמוני המתרוצצים מסביב, עם מזוודות ובלעדיהן. ועל הכל שוֹרה ההרגשה הוודאית, שכל אדם יודע היטב להיכן הוא אץ, וסבכי המסדרונות והמבואות והשערים והשבכות נהירים לו כדרך מחדר־השינה אל חדר־הרחצה. ומן הצד האחר, אותם המונים התלויים כאשכולות עייפים על כל הדרגשים והספסלים והכורסאות, חלקם מנמנמים וחלקם שולחים מבט בוהה ונבוב בחלל. ודומה, שעכשיו משהגיעו לכאן – אחרי שנחפזו כהלכה ללא כל ספק – שוב אין שום דבר אץ להם. ומלמולי הרמקולים שאין איש משגיח בהם, ואילו ניסה – ממילא לא היה יכול לקלוט מאומה.

אוכל לומר אך אחת, שאם בסופו־של־דבר מגיע כל אדם – חוץ מן היוצאים־מן־הכלל, שעליהם הטיל הפתגם את התפקיד ללמד על הכלל – למחוז חפצו ולא לאיזו פינה אחרת ביקום; ואם חפציו, שמהם נפרד בנמל־המוצא, מגיעים בתדירות גבוהה־יחסית, כך אומרים לי, יחד עמו – הרי שהדבר ראוי בהחלט להבעת רגשי פליאתנו ואולי אף תודתנו, למי שיכול לסבך את הדברים יותר משסיבכם, אך לא עשה כך.

כאשר הגיע רגע ההמראה לא יכולתי להימנע מכעין התרגשות קלה, ולא משום החשש שהמטוס לא יתרומם. אחרי ששהיתי על האי המרחף של לאפוטה, שעלה במשקלו עשרות מונים על המטוס הכבד ביותר הידוע לנו היום, לא קינן חשש זה בלבי. אבל התכונה הזו שמסביב, מצוותו של הקברניט להדק את החגורות, האיסור שהוטל על העישון – כל אלה הרעיפו לחלל המטוס כעין אוירה של סכנה.

לאחר שעלינו מעל לעננים נתיצבה במקצת טיסתו של המטוס. כמה מן הנוסעים קמו ממקומותיהם ונעו אנה־ואנה במעבר שביו המושבים, כשהם מפריעים זה לזה וכולם יחד לדיילות הנאות, שמיהרו להתרוצץ הלוך ושוב, כשבידיהן מגשים מלאי מזון, כאילו אחז בנו הרעב מחמת המרחק שכבר עברנו, אף כי זה־עתה העמסנו קיבותינו לעייפה, שעה שהמתנו להמראת המטוס.

המטוס עשה דרכו היישר צפונה, שכן תחנתנו הראשונה נועדה להיות יפן, והדרך הקצרה בין הממלכה המאוחדת לארץ האיים – שמאז ביקורי האחרון בה, למדה להסביר פניה יותר לבני המערב – היא, כפי שידוע לכל דרדק שנתגלגל לידיו גלובוס, אינה מזרחה כי אם היישר צפונה, על־פני הקוטב הצפוני.

תחילה התנהלה הדרך למעדנות. זמזומן החדגוני של המנועים נסך בי תרדמה, עד שכמעט לא השגחתי בזמן החולף. פתאום חשתי בטלטלה כלשהי ואחריה עוד אחת ועוד אחת. מיד לאחר־כך נתבקשו הנוסעים להדק את חגורותיהם וקולה של הדיילת – שטרחה לשוות לו נעימה מרגיעה ביותר – בקע מתוך הרמקול להסביר לנו כי צפויות לנו טלטלות נוספות, שכן נושבות כעת רוחות עזות באיזור שבו אנו טסים. ככל הנראה לעין קיבלו הנוסעים הודעה זו בשוויון־נפש מורגל וכמה מהם לא זו בלבד שלא טרחו להדק את החגורות, גם אם אף המשיכו לנוע במעבר שבין המושבים.

פתאום נחה עיני על שכני היושב בכסא מימיני. אם אני יכול לשפוט על רגשותיהם של בני־אדם מהבעת פניהם, הרי שאדם זה היה נתון בהתרגשות עזה. פניו חוורו. שפתיו נתהדקו בין שיניו. ידיו היו מאוגרפות וגידים נשתרגו על גבן. הסתכלתי בו היטב וראיתי שגופו היה מרעיד כולו.

מחזה זה עורר בי פליאה, שכן זכור לי כי עם עלותו למטוס פנה אלי בנימוס רב כל־כך לשאול אם המקום לידי פנוי. ועד שישב בו, קיפל במתינות וביישוב־דעת את מעילו והניחו על גבי המדף העליון בקפידה ובזהירות, ואת המזוודה הקטנה אשר בידו שם מתחת למושבו בתשומת־לב כזו, שלא יכולתי שלא להגיע למסקנה כי לפני ג’נטלמן אנגלי אמיתי. ואם יש תכונה אחת בג’נטלמן שאין הוא מוותר עליה עולמית, הרי זו ההימנעות הגמורה והנחרצת מכל גילוי של פחד, או כל רגש אחר, בנוכחות מי שאינו ג’נטלמן כמותו.

יתר על־כן, חזותו ענתה בו שהוא מן המלומדים. שפתו היתה ללא דופי ומבטאו ללא רבב. זכורני כי מיד סברתי שאין הוא אלא פרופסור מן האוניברסיטה, וכך קראתי לו בליבי. לפיכך, היה תמהוני על פחד זה שאחז בו – רב ביותר. הרי רק נבערים מדעת עשויים לבוא לידי פחד לגבי דבר שהמלומדים, שהסיבות והמסובבים נהירים להם, יודעים שאין לו מקום.

פתחתי בדיבור כדי להרגיעו. סירתי לו מה שקראתי בספרים, שמטוסים אלה בנויים בצורה המאפשרת להם להחזיק מעמד אף בסערות העזות ביותר. וכי שום רוח, מצוייה או שאינה מצוייה, אינה יכולה לגרום להם טלטלה כזו שתסכן את מעופם. הבאתי לעזרה גם את הסטטיסטיקה המוכיחה, שהטיסה באוויר בטוחה יותר מן הנסיעה במכונית, או אף ברכבת התחתית של לונדון. דומני, שהוספתי אף בדיחה בדבר מספרם של המתים במיטתם שהוא גדול הרבה ממספר המתים בתאונות־אוויר, ואף־על־פי־כן אין איש חושש לעלות על יצועו.

אבל שום דבר לא הצליח להרגיעו. יש מי שמפחד מתוך אי־ידיעה, אמר, לו יש תקנה, שכן הידיעה עשוייה להפיג את פחדו. אבל מי שפחדו בא מתוך ידיעה, אין לו תקנה, שכן בשום דרך שבעולם אינו יכול לחזור למצבו של מי שאינו יודע.

משאמר כך, אחזה גם בי חרדה, וביקשתיו שיבאר את דבריו. תחילה סירב בכלל לומר דבר. אחרי שהפצרתי בו, טען כי ממילא לא אבין כלום. המשכתי להפציר בו עד שנעתר לי וסיפר, שהוא חושש, כי תוך כדי טלטלה עשויות הרוחות העזות לסחוף את המטוס עד למקום קוטב הזמן האמיתי.

כשהגיע לענין זה נשתתק, ורק בדי עמל עלה ביד להביאו לידי דיבור. ביקשתיו להסביר לי בלשון פשוטה וברורה, מה הסכנה המרחפת על ראשינו אם נימצא בקוטב הזמן האמיתי. הסכמתי עימו, שאין דבר קשה למלומדים, מאשר לחזור בשפה המובנת להדיוטות על המידע והדעת, שהם עצמם רכשו בעמל שנות־לימוד רבות וביגע מופלג, אבל חיליתי את פניו שיטרח לפחות וינסה, שמא ימצא שאני עשוי בכל זאת להבין משהו.

לבסוף פתח שוב בהסבר, אשר אני מביא אותו כאן לפניך, קורא יקר, כיד־הזכרון הטובה עלי, כשאני משתדל שלא להשמיט כלום ולא להוסיף מאומה, ואף לא לשנות את סדר הדברים. אבל, אם מחמת המאורעות שעברו עלי נשתבש משהו כאן, או נשמט משהו שם, אין לי אלאל לקוות ששיבוש זה או השמטה זו, אינם חמורים עד שיעוותו את הדברים כדי סילופם הגמור. בכל מקרה, התנצלותי שטוחה לפניך בזאת, ויחד עמה הריני מצהיר ומודיע, שכל מי שיטרח להעמידני על איזו טעות, או אף אי־דיוק כלשהו, אשמח להודות לו ואף להכניס באחת המהדורות הבאות של ספרי תיקון טעות, תוך שלא אשכח להזכיר את שמו ומענו, אם יבקש זאת ממני.

וכך נסתבר מתוך דבריו של המדען המלומד: כל דבר הנמצא באיזה מקום שהוא, אפשר לציין את מקומו המדוייק בעזרת שלושה המימדים של המרחב. שני מימדים אינם מספיקים, ביותר משלושה אין צורך. כלומר, שלושה מימדים אלה הם גם מספיקים וגם הכרחיים להגדרת מקומם של כל הדברים שבעולם. מימדים אלה הם קבועים תמיד ואינם משתנים עולמית, ולכן אפשר בעזרתם למדוד לא רק את מקומם של הדברים, כי אם גם את תנועתם, שאינה אלה שינוי מעמדם של הדברים ביחס למימדים הקבועים שאינם משתנים.

עד כאן הכל שפיר. מטען ההשכלה של בית־הספר העממי יש בו כדי לצייד כל אדם להבין דבר כזה. אולי חטאתי במידה כלשהי של חוסר נימוס, בכך שאף אמרתי לפרופסור כדברים האלה. אך הוא, כיוון שפתח בהרצאת דבריו, שוב אי־אפשר לעצור בעדו. ודאי הסיח מליבו את דאגותיו, תוך שדימה לעצמו, שהוא מרצה מעל גבי הקתדרה שלו. וכיוון שקיבלתי על עצמי למסור דברים כהווייתם וכהתרחשותם, חייב אני להביא את דבריו של הפרופסור כמו שהם, גם אם עשויים הם להלאות במקצת כמה מן הקוראים. אבל שלא כמו בתיאורי־הטבע המקובלים בספרים, שהקורא הנבון והמנוסה מדלג עליהם, אינני יכול להמליץ על התנהגות דומה כאן, שכן בלי הבנתם של דברים אלה, תיקשה מאוד הבנתם של המאורעות המסעירים והמופלאים, שקרו לי בהמשך הדרך.

וכך המשיך הפרופסור: כיוון שדיברנו בתנועה שיש בה מוקדם ומאוחר, קודם ואחר־כך, הרי שלפנינו מימד חדש, המודד את המוקדם והמאוחר, הלא הוא המימד הרביעי – מימד הזמן. זהו מימד שיש בו השתנות מתמדת, ואילו מידת הקביעות מצוייה בו רק על דרך ההפשטה. כלומר, אפשר כאילו לשער הרף־זמן קצר שבו אין הזמן נע. הרף־זמן זה הוא קצר כל־כך, שאין הדעת יכולה להשיג אותו. אבל, בלי שנוכל להשיג בדעתנו את המימד הקבוע, שביחס אליו נע הזמן במסלולו – לא נוכל, כמובן, להשיג את משמעותו של הזמן.

ובכן, המשיך הפרופסור, שלושה מימדים יש לנו, שהם קבועים ואינם משתנים, ומימד רביעי המשתנה תמיד, חוץ מאשר בנקודה אחת, שאותה אנחנו יכולים להשיג על דרך ההפשטה בלבד, אבל לא לחוש בה. נשאלת השאלה, כיצד אפשר לנו לתפוס את הכל כאחדוּת אחת של כל ארבעה המימדים, כאשר השלושה עומדים תמיד במקומם, ואילו הרביעי נע תמיד?

מסתבר שישנו מקום אחד על־פני כדור־הארץ, הלא הוא קוטב הזמן האמיתי. במקום זה נמצאים כל ארבעה המימדים במצב קבוע. במקום זה אין תנועה של הזמן. העולם כולו הופך עולם של הפשטה, עולם שאינו קיים אלא במוחו של האדם. וכאן הוסיף ואמר דבר נוסף, והוא, שכיוון שאנו עוסקים בעולם שאין בו שום תנועה, הרי החומר בעולם זה מתכווץ עד לקרבת האפס המוחלט. דברים אלה, מדרך הטבע, גרמו לכך שגבותי התרוממו במידת־מה של חוסר אמון, והפרופסור נאלץ להרחיב קצת את הסבריו.

למעשה, כך אמר, אין העולם אלא חלל. אם נתבונן במבנה החומר, הרי נראה שהוא מורכב מפרודות זעירות, שאף אינן נוגעות זו בזו. אלו מורכבות מאטומים, שאף ביניהם מרובים החללים. ואילו האטומים עצמם, החללים שבהם עולים לאין־שיעור על כמות החומר המרחפת בהם. אטום רגיל, המרחק שבין הגרעין המרכזי שבו לבין האלקטרונים הסובבים סביבו, עולה, יחסית לגודלם של החלקים, כמובן, על המרחק שבין כדור־הארץ ובין השמש. לאמיתו־של־דבר, היתה אימת החלל, התוקפת אותנו כשאנחנו חושבים על החלל החיצון, צריכה להיות גדולה שבעתיים, כשניתן דעתנו על החלל הפנימי, החלל שבתוך הדברים עצמם. ומדוע איננו מרגישים בה? – מחמת תנועתם של החלקים. אילולא היא, היינו יכולים לעבור דרך דלתות־הברזל של כספות הבנק של אנגליה, כאילו היו עשויות אוויר לא דחוס במיוחד. אבל, בתנועתם המתמדת, פוגעים בנו החלקיקים כמו במערבולת סוּפה וכך נוצרת אצלנו אשליה, שעולמנו “מלא”, שעה, שלאמיתו של דבר, הוא כמעט ריק.

אמרנו, כמעט ריק. בעצם אין בו אלא ריקנות. כי, לכשנרד לבדוק את מבנה החלקיקים המרכיבים את גרעין האטום, שהוא, לכאורה, החלק הגדול ביותר באטום, אף שכפי שאמרנו, אינו תופס אלא חלק קטן שבקטנים מחללו, נמצא שגם הוא אינו אלא חלל ריק, המוקף בקורטי חומר קטנטנים שבקטנטנים. וכך, כשנבדוק אותם קורטים, אנו מוכרחים להגיע למסקנה, שבעצם אין כלום, יש רק חלל ותנועה בחלל. וזו הסכנה הגדולה שבקוטב הזמן האמיתי. שם, בהעדר התנועה, בעמידת הזמן, מתגלית אפסותו האמיתית של החומר. הדבר היחיד המתקיים, הרי זה כושר התפיסה השכלית של האדם, היכולת להפשיט את הדברים מצורתם ולתפוס אותם בעקרונם.

וכאן עוקצה של הבעיה. רק מי שמסוגל לתפוס בשכלו את היקום כולו, כממשות בת ארבעה מימדים ולא בת שלושה מימדים, כזו המתגלית לנו בתפיסת החושים, רק הוא מסוגל להימצא בקוטב הזמן האמיתי מבלי להיעלם. כל יצור אחר – ואדם בכלל זה – שאינו מסוגל לתפוס כך את הדברים, אין סיכוי להתקיים בקוטב הזמן האמיתי. ולא עוד, אלא משהגיע לשם, הוא עשוי לשוב באיזו תקופת־זמן אחרת, אולי בנבכי העבר או בירכתי העתיד – שכן שם כל הזמנים הם זמן אחד – ולהיעלם מתוך זמננו שלנו כאילו מעולם לא היה בו.

דעת לנבון נקל, שדבריו של הפרופסור הכניסו בי חרדה לא קטנה. כל מה ששמעתי עד היום בדבר העולם בן ארבעת המימדים, תורת היחסות, ועקמומיות המרחב וכיוצא באלה, לא היה בו אלא כדי להוכיח לי עד מה קצרה בינתי, ועד כמה עמוק ממני ים הדעת. כיצד, אפוא, אחזיק מעמד אם נגיע לקוטב הזמן האמיתי? ומה אם הטייס וחבר־עוזריו לא ניחנו בכושר ההפשטה? שאלות ממין אלו התרוצצו במוחי, עד שחדלתי להקשיב להסבריו של הפרופסור וירדה עלי מין קהות־חושים, שאפשר היה לומר שיש עימה ברכה, אילולא רגש החרדה שלא פסק.


 

פרק שלישי    🔗

תחושה שקטה ובוטחת של נפילה כלפי מעלה. גם הפרופסור נעלם.

אני יורד אל המשטח הלבן או שהוא יורד אלי. תכונותיו המוזרות של המקום. אני

מגלה, שכמה מן הדברים שהיו עלי נעלמו, מקצתם בדרך בלתי מוסברת. כללי פעולה

בזמן הספק. אני צועד לאורך צלעותיו של מלבן, בתקווה לחזור למקומי.

האם חזרתי למקום, או שמא היה זה מקום אחר.

>
>

כל אותו הזמן המשיך המטוס בטלטוליו. לרגע עלה נהם המנועים וגבר ומשנהו דעך, כאילו בקול ענות חלושה.

פתאום נשתרר שקט. הטלטולים פסקו בבת־אחת. אפילו קולם של המנועים כאילו חדל. הפרופסור הספיק להפליט קטע משפט: הנה אנחנו, וקולו לא נשמע יותר. ואז באה עלי הרגשה מופלאה. אילו היה ברשותי אוצר־מלים עשיר הרבה יותר מזה המצוי ברשותי, ולוּ אף יכולתי להשתמש בכל מילה ומילה שבמילון אוכספורד השלם, לא היה ביכולתי לתאר את ההרגשה המופלאה שאחזה בי.

היתה זו מין תחושה שקטה ובוטחת של נפילה. אבל לא נפילה כלפי מטה, כי אם כלפי מעלה. אני רואה שהמילים מכשילות אותו. כיצד נופל אדם כלפי מעלה? למעשה, היתה זו נפילה לכל הכיוונים כולם בבת־אחת. כאילו הרגשתי שאני נעשה גדול עד כדי להכיל את כל העולם. אני מרחף בכל המקומות כולם בבת־אחת, אני עצמי כל המקומות כולם, והם – אני.

אולי לא יהיה זה ממידת הנימוס, ההולמת את חינוכו של ג’נטלמן אנגלי, אם אזכיר שהפרופסור גם הוא נעלם יחד עם כל הדברים האחרים שנעלמו תוך כדי כך. אבל, דומני שאאזן במידת־מה את נימת הגאווה העשוייה להתגנב אל דברי, אם אמהר לציין, שאפילו לרגע אחד לא התיימרתי להבין את אחדוּת ארבעת המימדים, הבנה, שלדבריו של הפרופסור הריהי תנאי להתקיימותו של כל יצור בר־דעת בקוטב הזמן האמיתי. רחוקה ממני הכוונה להטיל דופי במהימנותו המדעית של הפרופסור, במידת הבנתו את טבע העולם, או בטיב ידיעותיו. לא יהיה זה אלא מן ההגינות להסכים שייתכן, שהפרופסור אף הוא ניצל מאותה “תאונה”, שקרתה למטוסנו שנקלע אל קוטב הזמן האמיתי, אולי באיזו דרך אחרת מדרכי שלי. אולי מצוי באיזה מקום עולם אחר, שבו שוהה הפרופסור שלנו דרך־קבע. ואולי להיפך, לא הייתי אלא אני היחיד שבין נוסעי המטוס, שנקלעתי אל ארץ הבּבּלוֹנגי, ואילו יתרם, וביניהם הפרופסור המלומד, חזרו בשלום והוא ממשיך להרביץ תורה בין תלמידיו באיזה מקום. אל־נכון, היתה זו מידה של רשלנות, שלא רשמתי בעוד־מועד את שמו וכתובתו של הפרופסור, כדי שאוכל לבוא עימו בדברים עם שובי לעולמנו זה. על־כל־פנים, אם עודנו בין החיים, והוא קורא שורות אלו, יוכל לשמחני שמחה לא מעטה, אם יבוא עימי בדברים. מוכן אני להבטיחו נאמנה, שאמהר לתת פומבי, בכל דרך נאותה שיחפוץ, לעובדה זו, שיהיה בה כדי להסיר לעז ולמחוק את הרושם העשוי להיווצר מדברי. אבל כיוון שנשבעתי לומר בדפים אלה אך ורק דברי אמת, אין אני פטור מתיאור המעשים כך, כפי שהם ידועים לי, גם אם אפשר להסיק מהם מסקנות, שאינן נעימות כל־כך לפלוני או לאלמוני.

אבל בדברי אלה אני מקדים את המאוחר, ומוטב שאשוב להרצאת הדברים בסדר נכון ככל שביכולתי. אותה תחושה של ריחוף, או נפילה לכל הכיוונים בבת־אחת, נמשכה, כאילו, זמן ארוך מאוד, אף שאיני יכול להישבע שלא נמשכה יותר מכהרף־עין. לאמיתו־של־דבר, מרוב השתאות ופליאה, שכחתי אפילו להוציא את שעוני מכיסי, כדי שאוכל להעיף בו מבט. לפתע שמתי לב – אני אומר לפתע, אף שאין אני יכול לזכור אם עובדה זו נתגלתה לי פתאום, או שהיתה בתודעתי כל הזמן – שאני כאילו יורד על־פני משטח לבן, ואולי המשטח הלבן הזה יורד, או עולה, אלי. אני מנסה להעמיד את הדברים על דיוקם, אך איני מצליח ביותר. ודאי עובר זמן רב עד שגיליתי שאני נמצא על גבי משטח לבן זה, כדרך שאנו נמצאים על־פני כדור־הארץ. יש מקום שהוא למעלה, ויש מקום שהוא למטה, יש קדימה ויש אחורה, יש ימינה ויש שמאלה, ואין לערבב ביניהם. אז חדרה לליבי לראשונה ההרגשה – ניצלתי.

הסתכלתי כה וכה, ולא יכולתי למצוא כל סימן למקום הימצאי. זה לא היה דומה לשום מקום מהמקומות שהכרתי במסעי. המשטח היה עשוי כאילו אבן או מתכת חלקה למגע. לא היה שום סימן למציאותם של איזה צמחים. לא עצים, לא שיחים, לא עשב, אף לא מצע קש של גבעולים או עלים יבשים. צריך לומר, אמנם, שתשומת־הלב שלי לא ניתנה לדברים באיזה סדר הגיוני, אלא בקטעי תחושות חסרות סדר או קשר. אך לאחר זמן שמתי לב, שהקרקע, כך אקרא לה מחוסר שם אחר, לא היתה מכוסה בעפר או חול, אפילו באבק. הכל היה חלק ונטול זיזים, כלומר, כל שנמצא בקרבת מקום. במרחק נראו מעין הרים וגבעות. אלא שאלה לא היו דומים בשום צורה למצויים במקומות המוּכרים לנו, או ידועים לנו מצילומים של גרמי השמיים ותפאורות הסרטים הדמיוניים. כל אחד מהם היה מונח על גבי המשטח בצורות הנדסיות ברורות. היו מהם שדמו לחצאי־כדור או לפירמידות. היו קונוסים או קונוסים קטומים. היו קוביות, תיבות ומנסרות. והיו אף צורות מסובכות יותר, מאלו הזכורות לנו משיעורי המינרלוגיה של בית־הספר, מעין הצורות שהלוטשים נוהגים להלביש בהן את היהלומים ומשטחיהן החיצוניים הם פנטגונים, הקסגונים, אוקטגונים וכיוצא בהם.

אינני זוכר מתי התחלתי לבדוק את הנעשה בי עצמי ועל גופי. אולם, כשהגעתי לכך שמתי לב שכמה דברים מוזרים באמת. היה לי בכיסי תיק־עור לטבק שקיבלתי במתנה לפני הרבה שנים. היה זה עור משובח, שספג ריחם של המעולים במיני הטבק. עלה בדעתי שאם אשב לעשן מקטרת אחת, תרד עלי קצת משלוות־הנפש הדרושה כדי להכניס איזה סדר בדברים ולשקול מה בדעתי לעשות עכשיו. הכנסתי ידי לכיס המקטורן, ומצאתי שתיק־העור נעלם. ודאי יש להצטער על האבידה, בייחוד שתיק זה נשתמר אצלי זמן רב כל־כך, אבל לא היה מקום לפליאה, שנשר מן הכיס מרוב טלטולים, אילולא נתקלה ידי כמעט בהיסח הדעת, במכשיר־המתכת הקטן, המשמש להידוק הטבק במקטרת. תחילה לא נתתי דעתי על הדבר, אבל אחזה בי הרגשה לא נוחה, כאשר נזכרתי, שאותו מכשיר היה נתון תמיד בתוך תיק־העור. כיצד יכול להיות מונח בכיסי, כאשר התיק כולו הלך לאיבוד? הרי זה דבר מוזר, אבל ייתכן שמתוך פיזור־נפש הנחתיו בכיסי מחוץ לתיק־העור של הטבק.

הכנסתי ידי לכיס אחר, להוציא את המקטרת. מילא, שתהיה תקועה בפה אפילו בלי טבק. והנה, אף המקטרת – עץ בריאר משובח ביותר – נעלמה! לא שרדה כי אם טבעת מתכת שבה היו שני חלקיה מחוברים.

התחלתי לפשפש בכיסי בחרדה מרובה. ארנקי נעלם ועימו כל שטרות־הכסף שהיו בו. ואילו מטבעות־מתכת אחדות, היו מונחות, בכל זאת, בכיס, אף שגם הן היו קודם־לכן בתוך הארנק. הדרכון וכל ניירות־המסע, כולל כרטיס הטיסה בחזרה, אף הם נעלמו! תמהוני גבר יותר, כשהשגחתי שאפודת הקשמיר, שלבשתי מתחת לחליפתי, לא היתה עוד על גופי. זה היה גם גורלם של גרבי־הצמר שהיו לרגלי. הנעליים – העשויות תחליף־עור חדיש, שאומרים עליו, שהוא יותר נוח לרגליים מעור אמיתי – היו במקומן, ואילו הגרביים שמתחתן נעלמו?

היה זה, לכל הדעות, מצב העשוי להביך אפילו אדם קר־מזג ובעל־נסיון כמותי. אבל מאז ומתמיד שיננתי לעצמי כלל חשוב אחד: כאשר אתה נתון בספק או במבוכה – פעל! אין דבר המחזק את הספקות ומגביר את המבוכה יותר מאשר אפס המעשה. גם אם אין לך מושג לאן עליך לפנות – לך לאיזה מקום. השהייה במקום אחד לבטח אינה עשוייה להביא אותך לשום מקום. מצבו של זה העושה משהו, גם אם אינו יודע מה הוא עושה, טוב תמיד ממצבו של זה שאינו עושה כלום, כיוון שאינו יודע מה לעשות. וכדי לתמוך בהשקפה, שאותה הרציתי כאן בקיצור, אין לי אלא להביא דוגמאות מנוהגיהם של כמה רבי־מדינה, שאינם חדלים מעשייה, גם כאשר אין להם מושג מה הם עושים. אבל אני סמוך ובטוח, שיהיה זה דבר מיותר בהחלט, שכן כל קורא נבון יוכל להביא דוגמאות כאלו כהנה וכהנה, אולי אף נאות יותר מאלו שלי.

כיוון שלא היו עמי שום חפצים ושום דברים אחרים, הקושרים, מחמת כובדם וערכם, אדם למקומו – פתחתי מיד בהליכה. בחרתי לי כיוון וצעדתי בו. כיוון שלא היה ברשותי מצפן – וכי מי מנוסעי המטוסים בימינו מצטייד במצפן? – שמרתי על כיוון הליכתי בעזרת הצורות הגיאומטריות שבמרחק. עדיין זכור לי שהייתי מנווט עצמי כלפי תלולית דמויית פירמידה מרובעת, שהיתה נגד עיני. ועוד זכור לי היטב, שכדי לשוות מידה של שיטתיות לחיפושי, החלטתי למדוד את מרחק הליכתי בפסיעות, כדי שבכל מקרה אוכל לשוב על עקבותי ולהימצא שנית במקום שבו הגעתי לארץ מוזרה זו. אולי היתה בי תקווה, שהמחפשים אחרי שרידי המטוס, שבו טסנו, עשויים אף הם להגיע בדרכם לאותו מקום ושם יוכלו למצאני. ואולי לא פירטתי לעצמי יתרונות ברורים אלה, אך זכור לי היטב, שגמרתי בליבי, שבכל מקרה אוכל למצוא את דרכי בחזרה למקום נפילתי הראשונה.

ההליכה עצמה לא היתה בשום פנים מעייפת. אבל לאחר ארבעת אלפי פסיעות נוכחתי שאיני מגיע לשום מקום. אותה פירמידה – תיפח רוחה! – לא זו בלבד שלא נתקרבה אלי תוך כדי הילוכי, אלא שיכול אני להישבע, שככל שהמשכתי בהליכה, אף רחקה ממני. פניתי ימינה. ראיתי מולי מעין קונוס, המצוי במרחק־הליכה סביר. פתחתי בצעידה מולו, ספרתי אלף צעדים, ומיד ראיתי שגם בדרך זו לא אגיע לשום מקום, והמרחק בינו ובין אותו קונוס אף נתארך.

פניתי שוב ימינה. הפעם ברור: אצעד ארבעת אלפים צעדים בכיוון זה, אפנה ימינה, אצעד אלף צעדים, ואגיע שוב למקומי הקודם. כל מי שלמד גיאומטריה בבית־הספר העממי יאשר על־נקלה חישובים פשוטים אלה. הרי אלה ארבעת צלעותיו של מלבן רגיל. ברור שלא ציפיתי למצוא במקום, אלא מה שהיה שם כשיצאתי ממנו, כלומר, לא כלום.

עד עכשיו איני יכול להיזכר ברגע ההוא בלא התרגשות. ואם סבור מישהו, שמחמת המאורעות שעברו עלי, טעיתי אולי בשרטוטו של אותו מלבן פשוט על פני השטח, שמא פניתי שמאלה במקום ימינה, או שהחסרתי או הוספתי צעדים באחד הכיוונים, איני יכול אלא לנוד לו. יש אנשים, שכאשר אתה מספר להם מעשה שעין בינתם תופסת אותו – במקום לאמץ את שכלם ולמצוא לו הסבר, הם מנסים להטיל ספק בעצם הדבר. אני יכול להבטיח נאמנה לכל קורא ספקן, שלא טעיתי שום טעות, שבתי אל אותו מקום עצמו שממנו יצאתי, אותו מקום עצמו ממש!


 

פרק רביעי    🔗

אני סובב סביב הכיפה המכסה על העיר. בעיות של שעון. אינני

מוצא שום פתח. כיצד הצלחתי בכל זאת להיכנס פנימה. כמה הבחנות בלבושם של בני

העיר ומנהגיהם. על סדרי התחבורה. אני טובע בשפע של נוסחאות מתימטיות. הרעב

מתחיל להציק לי. אני הולך בעקבות הבריות ושם מצפה לי הפתעה.


לאחר זמן הבינותי, שדבר כזה הוא, אם לשאול מחיי יום־יום ביטוי שאינו מדויק כל־צרכו, מעשה־שבכל־יום בקוטב הזמן האמיתי. שהרי שם מרוכז הזמן כולו בלא תנועה, ויכול אדם להימצא שם גם במרחקי העבר וגם בחיק העתיד בבת־אחת. תחילה, הייתי במקום לפני שהיתה שם עיר. חזרתי בזמן שכבר היתה קיימת. זה דבר שאין בו שום סתירה, אם גם, צריך להודות, הבנתו אינה קלה ביותר.

על־כל־פנים, אותו רגע מצאתי עצמי עומד ומסתכל אל העיר השרוייה לפני במין בקעה רחבה. עיר ממש. בתים, רחובות, צריחים ומגדלים. והכל מכוסה בכעין כיפת־זכוכית גדולה, הנישאת במרכזה עד לגובה רב מאוד. ממקום עמדי לא יכולתי לראות, אם כיפה זו עשוייה תבנית מדוייקת של חצי־כדור, או שמבנה קמור יותר. דבר אחד ראיתי מיד – בצד שבו עמדתי לא היו שום שערים, לא חלונות ואף לא אשנבים.

פתחתי בסיבוב סביב הכיפה, אולי אמצא בה איזה פתח להיכנס פנימה, אבל, ככל שסבבתי והלכתי – אולי אף השלמתי סיבוב שלם סביב העיר כולה, ואולי אף יותר מכן – לא מצאתי שום פתח.

הילוכי נמשך שעה ארוכה ביותר. כך, על־כל־פנים, נראה הדבר בעיני, שכן, וזאת השמטתי בהרצאת הדברים מתוך שכחה, עוד קודם־לכן נסתבר לי ששעוני אינו עשוי להביא לי תועלת מרובה. הקורא, הניחן במידה של תשומת־לב, נתן ודאי דעתו לעובדה, שעד עכשיו הזכרתי את שעוני רק פעם אחת, ואף זאת בהקשר זה בלבד, ששכחתי להעיף בו מבט. כאן המקום למלא את החסר.

היה ברשותי שעון משובח, שקיבלתי במתנה מאחד ממעריצי אשר בשוויצריה. שעון זה היה מורה לי את השעות, את ימי השבוע, ואת תאריכי החודש, ואף שלא חרג ממידותיו של שעון־כיס רגיל היה יכול לשמש גם כשעון־מעורר, אלא שבמקום צלצול או זמזום רגיל, היה משמיע את מנגינת “אל נצור את המלכה”. מרגע שהגעתי אל המשטח הלבן, אירע בו דבר מוזר. במקום להלך קדימה, החל מהלך אחורה.

דבר זה לא נתגלה לי, כמובן, במבט ראשון. יש אנשים המעיפים מבט בשעונם, וכשאתה שואל אותם מיד לאחר־כך מה השעה, הם צריכים להסתכל בשעונם שנית, שכן כבר שכחו. מעולם לא הייתי כמוהם. כשם שאני עושה כל דבר בתשומת־לב הראוייה, כך אני מביט בשעון כדי לדעת מה השעה, ולא סתם מחמת פיזור־נפש. ולכן, כשהסתכלתי בפעם השניה, זמן־מה אחרי שהעפתי בו מבט ראשון, שמתי לב שהשעה היתה מוקדמת מכפי שהיתה קודם־לכן. חשבתי תחילה, שהמוצאות אותי גרמו לי בלבול־חושים מסוים, ושכחתי מה היתה השעה לפני כן. הצעתי לעצמי גם את הסברה, שתחושת הזמן אבדה לי, ואולי עברו כבר שתים־עשרה שעות חסר משהו, מאז הסתכלתי בשעון בפעם הקודמת. על־כל־פנים, החלטתי לבדוק את הדברים בדיקה מדוקדקת יותר. הסתכלתי בשעון זמן ארוך במקצת מן הרגיל, ופתאום שמתי לב לכך, שמחוג השניות סב אחורה, בניגוד לכיוון השעון!

תופעה זו הביאה אותי במבוכה לא קטנה. בדקתי שוב, ונוכחתי ללא צל של ספק, שאכן מהלך השעון אחורה. תמה הייתי מה יעלה בגורלם של גלגלי היום בשבוע והתאריך של החודש. גם במצב רגיל, אני מרשה לעצמי לומר, היה כל אדם בא במבוכה, אם היה מגלה ששעונו מהלך אחורה, הנקל להבין מה היתה הרגשתי במצב שהייתי שרוי בו.

דברים אלה סיפרתי כאן, כדי להסביר שלא הייתי מסוגל לדעת כמה זמן הייתי סובב והולך סביב העיר מבלי למצוא בה פתח כלשהו. לבסוף נתעייפתי. ישבתי על הארץ והשענתי את גבי על קיר־הזכוכית, בלי שיהיה בי אפילו ספק קל שבקלים, שאוכל להיסמך עליו. לפתע, אבד לי שיווי־המשקל ומצאתי עצמי שוכב פרקדן, בצידה הפנימי של הכיפה.

נראה שטעיתי בשיפוטי, והכיפה לא היתה, אחרי הכל, עשוייה זכוכית, או חומר קשיח אחר, כפי שנראה לי מקודם, כי אם מעטה־שלפוחית דק. ודאי פרצתי בה פרץ, ואם אני מבין משהו במבנה השלפוחית הרי עכשיו תתמוטט כולה, כדרך שנקב קטן בסיכה דיו להוצאת האוויר מכדור־גומי גדול. הסתכלתי סביבי, אבל הכיפה היתה במקומה. חיפשתי את הפרץ שפרצתי בה, ולא מצאתי. מיששתי בידי להיווכח שלא נגרם כל נזק ולהפתעתי גיליתי שמבנהּ של הכיפה מוצק. ניסיתי ללחוץ עליה בידי – ולא גילתה שום סימן של גמישות. בעטתי בה בכוח, ושום דבר לא אירע, חוץ מצליל עמום ומכאב מסויים בבוהן רגלי. לפני רגע אפילו עברתי דרך כיפה זו, כאילו אינה קיימת. וכעת, אינני מסוגל אפילו לכופפה כיפוף קל. לימים הסבירו לי, שאין מקום לתמיהה זו. כשם שיש לנו, בארצותינו שלנו, לוחות זכוכית, שהאור עובר בהן מצד אחד ואינו עובר מן הצד ההפוך, כך יכולים הם כאן, בארץ הבבלונגי, כך קרוייה ארצם, לייצר זכוכית, שהיא חדירה מצד אחד, ובלתי חדירה מן הצד האחר. אין זו אלא שאלה של צורת סידור החומר, שלדעת המלומדים, כך הבטיחו לי, אינה דווקא מן הצורות המסובכות. אלא ששוב אני מקדים, כדרכי לפעמים, אף שאני משתדל להימנע מכך, את המאוחר למוקדם. בבוא המועד אספר יותר על הכיפה המקיפה את ארץ הבבלונגי, על תכונותיה ויתר מעלותיה.


בשעה זו, כאמור, מצאתי את עצמי בתוך הכיפה הסוככת על העיר, וכעת הייתי חופשי להסתובב ברחובותיה.

אני מודה ומתוודה, שאותה שעה לא עלתה במוחי המחשבה, שצפוייה לי איזו סכנה בעשותי כך. כלום היתה לי איזו ידיעה על מידותיהם של אנשי המקום, על אורחם וריבעם? הרי לא יכולתי אפילו לדעת מה מראם. שמא הם שונים מתושבי הארצות הידועות לנו? שמא יכירו בי מיד, שאני זר במקום. ואחרי הכל, לא בכל מקום מרעיפים חיבה על ראשם של זרים. שמא הם אוכלי־אדם? אמנם הקניבליזם יצא לכאורה מן האופנה, אבל, לעומת זאת, נתפתחו בקרב תושביהן של הערים הגדולות צורות אחרות של אלימות, שאני מרשה לעצמי להניח, שאינן יותר נעימות לקורבנותיה מן הבישול בקדירה המסורתית, בחברתם של הירקות הגדלים בג’ונגלים והמיסיונרים מן הבדיחות המצוירות.

במבט לאחור, אני רשאי לומר, שהייתי בר־מזל, שכל הפחדים האלה לא עלו בדעתי אותה שעה, שאילולא כן, לא הייתי מעז לשוטט ברחובות העיר, והדברים אולי עשויים היו להתפתח בצורה אחרת, פחות מוצלחת.

על־כל־פנים, כך מצאתי את עצמי מהלך ברחובות הומים מאדם, מלאים בריות, שאני יכול לומר, שאין מראיהן שונים מאלה המצויות ברחובות ערינו שלנו. ואיני מתכוון לרחובות כאוכספורד, או פיקאדילי, שהעוברים־ושבים שבהם דומים לתושבי ארצות זרות יותר מן הבריות שבכאן, אלא לסתם רחוב בסתם עיר. לבושם של בני המקום לא היה, אמנם, כמנהג האופנה האחרונה, אך הצטיין באיפוק ובהעדר יומרות. הגברים היו לבושים בעיקר חליפות אפורות. כמעט שלא נזדמנו בדרכי בני מעמד העובדים, בבגדי־עבודה. אינני רוצה להוציא לעז על מלבושיהן של הנשים, אך דומה שחייטי המקום אינם בעלי דמיון עשיר במיוחד. גם בדי השמלות לא הצטיינו בעושר של צבעים ושפע של דוגמאות. שמתי לב, שעונת השנה כאן היא, ככל הנראה, עונת האביב או הסתיו, שכן הבגדים לא היו בגדי־קיץ קלים. לעומת זאת, לא ראיתי איש לבוש במעיל־חורף. העדר מטריות הסתבר היטב בקיומה של הכיפה, המגינה על העיר מפני הגשמים.

אף שככל שיכולתי לראות, לא היתה זו מן הערים הגדולות, נהגו תושביה מנהג של המתוקנים במטרופולינים ואיש מהם לא נתן עלי את דעתו, כאילו לא הגעתי בדרך מוזרה ביותר ממקום מרוחק, והרי אני כאחד מהם מאז ומעולם. נתמזל מזלי, ולא פנה אלי איש לבקש שאדריכו למחוז חפצו, שאז הייתי, קרוב לוודאי, בא במבוכה מסויימת. הייתי תאב לדעת איזו שפה מדברים הבריות כאן. אבל, כדרכם של בני־תרבות, התנהלו שיחות אלה בלחש, וגם כשעברתי בסמוך לשניים, שנראה כאילו שיחתם ערה יותר, לא הצלחתי להבחין בצלילי שפתם.

דבר אחד, שיכולתי לתת עליו את הדעת, הריהו החינוך המעולה של תושבי המקום. מצד אחד לא היה איש ממהר יתר־על־המידה ומתנגש בדרך הילוכו באחרים המצויים על גבי המדרכה. אבל, מצד שני, גם לא היה איש משתהה למעלה מכפי הצורך וחוסם את המעבר לאחרים, אלא הכל הולכים בקצב שווה ומדוד. אפשר לומר, שניצול השטח המיועד להולכי־הרגל היה הניצול הנכון ביותר.

אם החסרתי פרט זה עד עכשיו, הרי אם זה משום שהוא נעדר חשיבות, אלא מפני שנראה בעיני טבעי כל־כך לדרך שבה העיר בנוייה. אבל ככל שיכולתי לשפוט, במקומות שבהם הייתי, לא היו שם כבישים כלל, ואם היו שם מסלולים לכלי־רכב, הרי שהיו מוסתרים מפני. המדרכות השתרעו לכל רוחב הרחובות, אבל במרכזן היו מעין רצועות נעות, אחת לכיוון זה ואחת לכיוון ההפוך. על רצועות אלו היו מושבים, שכל הרוצה יכול לשבת עליהם ולנוע קדימה. ככל שראיתי, לא גבה איש דמי־נסיעה על הרצועות הנעות. תנועתן של אלו היתה איטית למדי, כך שכל אדם ממוצע, להוציא אולי ישישים מופלגים (שאגב לא נזדמנו בדרכי) או אנשים תשושים ביותר, יכול לעלות ולרדת בלי מאמץ מיוחד. אבל־אם סבור מישהו, שמהירות ההתקדמות בשיטת ההסעה הזו אינה מספקת, אני ממליץ שיתבונן במראה התנועה ברחובות הראשיים שלנו, ומאמין שישנה את דעתו.

לאורך המדרכות, כבכל עיר שבעולם, היו פתחיהן של חנויות. אבל לא היו להן חלונות שמהם אפשר היה לעמוד על מרכולתן. היו לפניהן אמנם שלטים, אך עליהם לא היו שום כתובת, אף לא ציור או שרטוט, או איזה סימן אחר המעיד על התוכן, פרט לנוסחאות מתימטיות. כמה מהן פשוטות ביותר, ממין אלו הזכורות לנו מבית־הספר, כגון: (a+b)², וכמה מהן מורכבות יותר. שמתי לב לבית־מסחר, או מקום־עסקים אחד, ששלטו היה בגודל לוח ממוצע של בית־ספר, משורטט כולו במיני ספרות, אותיות לטינית ויווניות, ושאר סימני עקלתון, כאילו זה־עתה נסתיים שם כנס של מדעני הגרעין.

ראיתי אנשים נכנסים ויוצאים מאותן חנויות ובידיהם שקיות, מעין אלו הנהוגות במקומותינו, אבל מן הסימנים המשורטטים על גביהן, אי־אפשר היה לעמוד על תוכנן. כשגברה סקרנותי, החלטתי להיכנס בעקבות הבריות לאחת החנויות, כדי לעמוד על טיב סחורתה, אלא שגם ניסיון זה לא החכימני הרבה. החנות היתה, ככל שיכולתי לתפוס, שעה שאני משתדל לצמצם עצמי, שלא ישגיח בי איש מהזבנים ולא ישאלני למבוקשי, חנות ככל החנויות, עם מדפים לאורך קירותיה, אלא שהסחורה היתה מונחת בהם בתיבות אטומות, ללא כל ציור או תוית עליהן, פרט לאותן נוסחאות מתימטיות. בשום מקום לא מצאתי שתהא הסחורה גלוייה לעין הקונה.

בינתיים התחיל הרעב להציק לי. ארנקי, אמנם, נעלם, אך עדיין שרדו לי באורח פלא כמה מטבעות־מתכת שהיו בו. (כמה הצטערתי אז על המנהג המגונה להיפטר ממטבעות־המתכת המכבידות על הכיס). קיוויתי, שבאיזה מקום יקבלו כסף זה, ואוכל לקנות בו ארוחה קלה לפחות, אף שבכגון זה, לעולם אין איש יכול לדעת כלום. מטבע שקונה ארוחה שלמה בארץ אחת, אינה מספיקה אפילו כדי כעך בארץ אחרת. השאלה היא, כיצד אדע היכן כאן בית־אוכל, מסעדה, קפטריה, או סתם קיוסק קטן, אם אין שלט המעיד על כך.

לפתע, צץ מוחי רעיון מושיע: לפי הריח! אפילו עיוור יכול לדעת מתי הוא מגיע לסוהו. אותה תערובת של ריח העטרן, שבו מטגנים את תפוחי־האדמה, כרוב חמוץ, גבינה עבשה ובירה פושרת, לעולם לא תיעלם מנחיריו של איש. שוטטתי שעה ארוכה, כשאני מרחרח ככלב מיוחם, אבל לא הצלחתי לגלות שום מקום, שנודף ממנו ריח של איזה מאכל הידוע לי. לא לחם טרי ולא מרק בפטרוזיליה ולא בשר מטוגן ולא קפה ולא שום דבר.

הרעב הגובר עשה אותי נועז יותר. עדיין לא יכולתי להביא עצמי לידי כך, שאפנה אל מישהו ואשאל אותו במפורש, אבל הייתי מוכן, יותר מקודם־לכן, להיכנס אל החנויות בתקווה, שאקלע תוך־כדי־כך לאיזה מקום־אוכל. בדרך של דדוקציה פשוטה הייתי רשאי להסיק, שמקום שהבריות נכנסים אליו בהמון – הוא מקום־אכילה או מקום־שעשועים. ואפילו תהיה זו האפשרות השניה, תמיד יימצא שם קיוסק, המוכר, לפחות דברי מתיקה. מצאתי מקום, שמספר הנכנסים אליו גדול מהרגיל, הצטרפתי אל זרם הבריות ונכנסתי עמהם פנימה.

גם עכשיו, כאשר אני יושב והעט בידי, אני מתקשה להעלות על הכתב את אשר ראיתי באותו מקום. אולי זו תוצאת החינוך, ואולי סתם מידה של ביישנות, שאינה נאה למספר, אבל כיוון שנשבעתי לעצמי להגיד בדפים אלה את כל הדברים כמו, מבלי החסר דבר, מטוב ועד רע, וכיוון, שאם אדלג על אחד הפרטים, שמי שחינוכו מהוגן אינו מדבר עליהם בפומבי, ואימנע משימוש במילים שאינן מקובלות בחברה, לא יהיה שום טעם בסיפור כולו – ובטעני טענה זו, אני זוכר היטב, שרבים עושים בה שימוש שלא כהלכה, כדי להרבות רווחים מניצול תאוותיהם של הבריות לשמוע ולראות דווקא מה שמקובל כאינו ראוי להישמע ולהיראות – הריני נאלץ להתגבר על המעצורים המובנים, ולקוות שהקורא יבין את ההכרח, יגלה את מידת הסלחנות הדרושה, ולא ידון אותי לכף חובה. ואילו מי שסולד מן הדיון הגלוי בפעולותיהם של חלקים שונים שבגופו, טוב יעשה אם יניח, כבר עתה, ספר זה ולא ימשיך לקרוא בו.

ובכן, מצאתי עצמי עומד בתוך אולם מהודר, אולי מן המהודרים שראיתי בימי חיי. רק תפאורתו של בית האופרה בפריז עשוייה להשתוות אליו. הרצפה מכוסה בשטיח ענק, המפנק את רגלי ההולכים בו ומלטף אותם מעודנות. על גבי הקירות פיתוחים מוזהבים, מלאכת־מחשבת מעולה ביותר, ככל שיכולתי לשפוט בזמן הקצר מאוד ששהיתי שם. ובין הפיתוחים – פרסקות מעשה ידי מיטב האמנים, בצבעים מרהיבים, במשיכות־מכחול איתנות ונועזות, בקומפוזיציות מקוריות ובכל שאר המעלות, שמונים המבקרים. מן התקרה משתלשלות נברשות־בדולח גדולות, השופכות אור־יקרות על כל הנעשה.

וכאן אני מגיע למקום, ששוב איני יכול עוד להאריך בתיאור הדברים שמסביב, ואני חייב להגיע לעצם הענין ולספר את אשר ראו עיני. ובכן, אני נושם נשימה עמוקה, מרהיב עוז ואומר: על גבי הריצפה היו פזורות אסלות, כאילו המצויות בבתי־השימוש שלנו, אלא שאלו מכאן עשויות חרסינה צבעונית ומכסאותיהן מגולפים מעשה־חושב. מספר גדול של אסלות. עשרות, ואולי מאות. ועל אסלות אלו – כן, גם אני חייב לספר – ישובים בני־אדם רבים, גברים וגם נשים יחד, עושים את צרכיהם בפומבי ולא יתבוששו. ועודם משיחים זה עם זה תוך־כדי־כך.

עכשיו, משסיפרתי את הדבר, רווח לי. אבל, אותו רגע חשתי זעזוע עמוק, כמי שנתפס בקלקלתו והוא מציץ באחרים, תוך כדי שהם עושים דברים פרטיים ביותר, שאין הוא צריך להיות נוכח בהם. מועקה איומה ירדה עלי. פסקתי מנשוֹם, מיהרתי לברוח מן המקום, כל עוד רוחי בי, ויצאתי החוצה לאווירו של הרחוב.


פרק חמישי

נסיונות־שווא לחיפוש מקום־אוכל. כולם סוטים מעל פני. רגלי

נושאות אותי למעין גינה ציבורית בלא עצים. אני חוזר ואין איש. פורץ לחנויות

ומעלה חרס בידי. מגלה דלת הנפתחת לפני לרווחה, שעה שבני הבית ישנים

שנת־ישרים. תיאור הבית, סידורו וכליו. האוסף המוזר שבמזווה. תרדמה יורדת עלי.


זמן־מה הגן עלי רגש הבחילה בפני הרעב, אבל לא לאורך זמן. שוב חזר הרעב להציק לי, והפעם ביתר עוז. שקלתי את הדברים ובאתי לידי מסקנה, שלא תהיה לי ברירה, כי אם לפנות אל מישהו מן האנשים ולשאול היכן נמצא כאן איזה בית־אוכל. השאלה הראשונה, שנתעוררה בקשר לכך, היתה שאלת השפה. כבר אמרתי שדיבורם של האנשים היה בלחש. אימצתי אוזני לקלוט משהו מדבריהם. ככל שיכולתי להבחין, שפתם דומה היתה כמעט לכל שפה ששמעתי. לרגע, הייתי מוכן להישבע, שהם מדברים בינם לבין עצמם אנגלית במבטא אוכספורדי מעולה ביותר. אבל מיד לאחר כך יכולתי להבחין בבירור בצלילים סלאביים, מעין רוסית או פולנית, או שמא בולגרית או סרבית. אם המשכתי להאזין, נשמעה לי השיחה כאיטלקית זימרתית ביותר, אם לא ספרדית או צרפתית. ההטעמות היו דומות לפעמים לסינית או יפנית, אבל, מספר הצלילים שעלו מן הגרון עלה אף על זה המצוי בעברית, ערבית, או הולנדית.

בסופו־של־דבר, סברתי וקיבלתי, שלא ייתכן, שבגזע־אנשים כזה, שחינוכו נאה כל־כך, ומידת למדנותו מרובה, ככל הנראה לעין, לא יימצא איש היודע אנגלית, שיוכל לכוון אותי למחוז חפצי. היה עלי לחפש אדם, שחזותו מעוררת אמון, ולהפנות אליו את שאלתי. אחרי כמה פעמים, שכמעט הבאתי עצמי לידי כך ונרתעתי ברגע האחרון מחמת חולשת־הדעת, הרהבתי עוז בנפשי ופניתי לאדם, שלא נראה צעיר ביותר, אף לא קשיש במיוחד, ושאלתי אותו באנגלית פשוטה ככל האפשר, כשאני שוקד לבטא כל הברה כהילכתה, לא לבלוע סופי־מילים, ולא לגלגל שום אות מיותרת, היכן אוכל למצוא משהו לאכול. הקפדתי מיד להוסיף, שאין בדעתי לבקש שום חסד, ואני מתכוון לשלם בעד אוכלי בכסף מלא.

אותו אדם נתן בי מבט מוזר, מוזר ביותר, הייתי אפילו אומר, לולא חששתי שאיחשד בהגזמות, וסטה מעלי בלי להוציא הגה מפיו. נראה אף שהחיש הילוכו, תופעה יוצאת־דופן על רקע ההילוך הקצוב והמדוד של כל הבריות, שכבר היתה לי הזדמנות להזכירו מקודם.

אחרי נסיון כזה, חששתי, כפי שנקל להבין, לפנות לאחרים. אבל, הרעב כוחו גדול גם להפיג חששות קשים מזה. נסיוני השני לא עלה יפה יותר. וכך עלה גם לשלישי ולרביעי. התגובה האנושית ביותר, שיכולתי לרשום לפני, היתה של גברת אחת, צעירה־למראה ולבושה ספורטיבית שחייכה אלי, בלוויית מה, שבנסיבות אחרות היה נראה לי כקריצת עין, אך הפך מיד לצחוק עצור, אף שהקפידה לכסות את פיה בשעת מעשה, כדי לא להעליבני, אולי. אבל גם היא מיהרה להסתלק מעלי.

ניסיתי צרפתית רצוצה, גרמנית עילגת, אפילו משהו מעין איטלקית מקוטעת, אבל שום דבר לא הועיל. כולם סטו מעלי, כאילו הייתי נגוע באיזו מחלה מדבקת. לבסוף, אחרי שהטרדתי מספר ניכר של עוברים־ושבים, נוצרה סביבי התקהלות־זוטא. חשתי אף מעין איום תלוי ועומד בחלל האוויר, כאילו אני אשם באיזו עבירה, שאני חייב לתת עליה את הדין.

נחפזתי להסתלק מן המקום, אף שהחיפזון אינו הדרך הטובה ביותר להיעלם כאן מן העין. פניתי לאחד הרחובות הצדדיים, והארכתי ללכת בו, עד שהגעתי למקום, שהוא מעין גינה ציבורית.

כבר הזכרתי שמיד עם הגיעי לארץ זו, שמתי לב לתופעה המוזרה, שבשום מקום לא נתקלתי בעץ או בשיח, אף לא בגבעול של עשב. אם קראתי למקום זה, שהגעתי אליו עכשיו, בשם גינה ציבורית, לא היה זה משום שהיה מצוי בו איזה צמח. גם כאן, לא היה אפילו עלה ירוק אחד לרפואה. הכל היה מצופה אותו משטח חלק, כעין האבן או המתכת, אלא שעיצובו של המקום היה כשל גן. ניכרו כאן שבילי הליכה, ספסלים לישיבה, היתה אף פינת שעשועים לילדים, שבה מצויות נדנדות ומגלשות. פה ושם היו פזורים, כבכל גן ציבורי, פסלים ואנדרטות. אבל, ככל הנראה, שאבו האמנים שבכאן את השראתם מפעולה אנושית אחת בלבד, שכן, כולם תיארו, ככל שהבחנתי בכך, בני־אדם במצבים שונים של כריעה, תוך כדי עשיית צרכיהם.

מצאתי לי מקום־מנוחה על אחד הספסלים, אך לא יכולתי להאריך בישיבה, בלי שיתקפני גועל־נפש. הספסל כולו היה דמוי כורסה. אך, כשהיטבתי להתבונן בו, ראיתי שהוא מחוטב בדמות אשה עירומה, במצב של כריעה. אני הייתי ישוב על ברכיה, כשראשי נשען במרווח שבין שדיה. ממולי, כדי עשר פסיעות מקצה חוטמי, היה פסלון קטן של כרוב בעל כנפיים, שמנמן ובשרני, כדרך שהפסלים מעצבים תמיד יצורים שמימיים אלה, ואף הוא, ככל שיכולתי להבחין, היה עסוק בעשיית צרכיו, אף, שעד כמה שידוע לי מתורתם של הסכולאסטים מימי־הביניים, אין המלאכים נזקקים לכגון דא.

המנוחה לא ערבה לי. הרעב הציק לי. הנחתי, שאלה שאת חמתם העליתי עלי, מטעם שלא עמדתי עליו, כבר אינם מצויים במקום שהנחתי אותם, והחלטתי לשוב אל הרחוב ולהמשיך בחיפוש אחר איזה דבר־מאכל.

כאן ציפתה לי הפתעה חדשה. הרחובות היו ריקים מאדם.

ככל שהפניתי מבטי לא ראיתי איש. המדרכות, שזה לא כבר המו מעוברים־ושבים, ריקות. הרצועות הנעות חדלו מתנועתן. המושבים הפזורים לאורכן, שיוו לה מראה של עיר־רפאים, שנעזבה לפתע מיושביה מחמת אימת פתאום.

ייתכן שהשעה היתה שעת־לילה מאוחרת. אבל לא היו שום סימנים שיעידו על כך. אור לבן היה שפוך על הכל, אף שלא יכולתי לעמוד על מקורו, שכן לא הגיע משום גרם מגרמי השמיים הנראה לעין, אף לא נתקלתי בשום מנורה או פנס, או דבר אחר המשמש לתאורה. ואף־על־פי־כן היתה העיר ריקה. לא הולך רגל, אף לא שוטר או שומר. ריקנות מלאה ומוחלטת.

השגחתי שדלתותיהן של החנויות לא היו נעולות. ניסיתי אחת או שתיים מהן, אך לא היה שם כלום, חוץ מאותן תיבות־קרטון, שכשנגעתי בהן, חשתי, שלא היו עשויות קרטון ממש, כי אם איזה חומר דומה שלא היה מוּכר לי. אני מקווה שהדבר יסולח לי, בהתחשב בנסיבות הענין, ולוּ היה בידי, הייתי מוכן לפצות בכסף מלא כל מי שנפגע על־ידי־כך – אבל חייב אני לספר, שניסיתי לפתוח כמה מתיבות אלו. ככל שנכחתי, לא היה הדבר קל ביותר. החומר היה קשיח מאוד ועמל רב עמלתי עד שהצלחתי לנפצו. אבל במקום אחד מצאתי רק מלבושים, ובמקום אחר נקלעתי כנראה לחנות, שעיסוקה היה, אתנצל על הביטוי – מכירת סירי־לילה.

אחרי מספר נסיונות ראיתי, שאם אני מתייגע בפריצת תיבות אלו, אני מכלה את כל כוחי ואיני יודע אם יגיע איזה דבר־מאכל לידי.

היה זה מצב ביש אמיתי. אין לי מה לאכול, אין מקום לישון ואין איש, שיוכל להדריך אותי למקום שבו יימצאו לי אלה. אני בטוח, שכל אחד יבין למצבי ולא ידון אותי לכף־חובה, אם אספר שאז גמלה בליבי החלטה, להתגנב לאחד הבתים ולחפש בו איזה דבר־מאכל. מוכן הייתי לפצות את בעלי־הבית כל פיצוי שיבקשו, ואשר יהיה במידת יכולתי, אבל לא יכולתי להתגבר עוד על רעבוני.

פניתי לאחד הרחובות הצדדיים, שנפלגו מן הרחוב שהייתי בו אותה שעה. מצאתי לי בית, שנראה מבודד במקצת מן הבתים האחרים. בעיקרו של דבר לא נבדל מראהו מן הבתים שאתה מוצא בווילסדן או בהנדון, או בסביבה אחרת בלונדון, שבה גרים אלה שאינם שייכים לעשירי הארץ, אך גם אינם מן הדלים שבה. פתחתי בזהירות את הפישפש, המוליך אל החצר, וטיפסתי על בהונותי, כשאני נזהר שלא להשמיע קול מיותר, זהירות, שלאחר־מכן נסתבר שלא היה בה שום צורך. סבבתי סביב הבנין לחפש איזו דלת שבעליה שכחו לנעלה. לעיתים קרובות אתה מוצא בבתים כאלה, שדלת־המטבח אינה נעולה. יש השוכחים לסגור את הדלת המוליכה אל הגינה ויש המזלזלים דווקא בפתח המיועד למשרתים ולרוכלים. אלא שמבנהו של בית זה היה שונה מכל אלה שהכרתי. לא מצאתי בו לא דלת־מטבח ולא כניסה למשרתים, לא יכולתי אף להבחין היכן החלון של חדר־האמבטיה, שגם בעדו אפשר להיכנס בשעת הדחק. לפעמים אפשר להכיר את מקומו לפי הצינורות המוליכים אליו וממנו, אלא שכאן לא היו שום צינורות. לא היתה כאן גינה ולפיכך לא היתה דלת המוליכה אליה, ואילו חלונות־הבית עצמם – אלה היו עשויים זכוכית כרגיל, אלא שלא היו להם מסגרות ולא נראה שהם עשויים להיפתח.

לבסוף גבר יאושי במידה כזו, שהחלטתי שאין אני מאבד כלום, אם אני מצלצל בדלת ומבקש שיכניסוני פנימה. היתה שם מצילה בדלת־הכניסה וזו השמיעה קול ערב. חיכיתי שעה קלה ואיש לא ענה לי. חזרתי וצלצלתי בה, בקול רם יותר, אך לא זכיתי בשום תגובה. הנחתי ידי על כפת־המנעול ללא תקווה יתירה. להפתעתי הרבה, נפתחה הדלת מיד. לא מנעול ולא בריח – והפתח פתוח לרווחה.

אותו אור שהיה בחוץ, היה אף בבית פנימה. דבר זה הביכני במידת־מה. שכן, אם אני נכנס כפורץ, מוטב שאוכל לברוח, בשעת הצורך, בחסות החשיכה. אך מצד שני הקל עלי האור, כמובן, את החיפושים, שכן למותר הוא לציין, שלא היה בידי פנס־כיס, אף לא תיבת־גפרורים או משהו אחר, העשוי להאיר את החשיכה.

לא אלאה את הקורא בתיאור מפורט של מראה הבית, שלא היה שונה ממראם של בתים אחרים שברחובותינו, אבל אין אני יכול לפסוח על כמה הבדלים חשובים. ראשית, ככל שהרביתי בחיפוש אחרי המטבח, שבו אוכל למצוא, לפחות, כמה שיירי מזון, אם לא מזווה מצוייד היטב, לא מצאתי שום זכר למוסד כזה. תוך כדי חיפוש גיליתי את בעלי־הבית ישנים שנת־ישרים במיטותיהם. היו שם שניים ואולי שלושה ילדים, שכן שניים היו ישנים במיטותיהם, ואחד נתקלה בו רגלי, כשהוא שכוב על הריצפה במסדרון. כבר חששתי שמא הערתי אותו משנתו, אך הוא לא זז, אף שבעיטת הרגל, שקיבל ממני בלי משים, היתה עשויה להכאיב גם לגבר מגודל. לרגע נתגנב חשש לליבי, שנתקלתי בגוויית מת, אך כשגחנתי עליו למשש את דופקו, שמעתיו נושם נשימות קצובות ושקטות.

אחד החדרים המוזרים שנתקלתי בהם היה חדר קטן ביותר, כעין אלה המשמשים אצלנו כבתי־שימוש. אלא שחדר זה היה ריק לחלוטין. לא זו בלבד, שלא היתה בו אסלה כמקובל, אלא שאף חלון, ששום בית־שימוש אינו יכול בלעדיו, מטעמם מובנים, לא היה בו. יתר־על־כן, מידתו היתה קטנה כל־כך שבקושי יכול אדם לעמוד בו. והמקום צר מכדי לכרוע או להתכופף בו. ואם יעלה מישהו את הסברה, שלא היה זה אלא ארון פשוט, הרי לא היו בו מדפים או קולבים או מגירות, או אפילו ווים פשוטים הקבועים בקיר, אף לא מסמר בודד. ולא זו בלבד, אלא שמכל חדרי הבית, שטבלו באור מלא, היה חדר זה היחיד שבו שרר חושך, כאשר דלתו ננעלה.

היה שם גם חדר, שמכל בחינה שהיא נראה כחדר־אמבטיה. היה שם כיור מן המין הרגיל אצלנו, ואף שלא היתה אמבטיה כהלכתה, היה שם מבנה דמוי מקלחת שווילון פרוש לפיתחו. אם בכל זאת איני קובע בוודאות שהיה זה חדר־אמבטיה, הרי זה על שום שלא היה בו אפילו ברז אחד. פה ושם היו מתגים, כעין אלה המצויים במכונות־כביסה, אבל ככל שדיקדקתי בחיפושי, לא יכולתי למצוא שום מיתקן, שממנו נשפכים המים על הרוחצים.

לבסוף הגעתי לחדר אחד, שנראה לי כאילו הוא משמש חדר־אוכל. היו שם כסאות ושרפרפים, מוצבים במעגל, כמה מהם מעוצבים עיצוב נאה ביותר ולא הייתי מהסס להכניסם לביתי שלי. אבל אביזר יסודי ומהותי ביותר, שבלעדיו שום חדר־אוכל אינו חדר־אוכל, נעדר מכאן לחלוטין – השולחן.

לאורך הקיר עמד מזווה, שנראה לי כעשוי עץ משובח ביותר בעבודת־אמנים מן המדרגה הראשונה. פתחתי את דלתו ונדהמתי לראות, שבמקום כלי־אוכל היו סדורים על גבי המדפים – יסלחו לי הקוראים אניני־הנפש על הביטוי – אותם כלים שימושיים, שנהוג לכנותם בשפה עממית בשם סירי־לילה. היו אלה עביטים, שכמותם לא ראיתי מעודי. מערכת אחת היתה עשוייה חרסינה מעולה, מכוסה תחריטים עדינים, בצבעים מושכים, ושוליה מוזהבים. מערכת אחרת היתה עשוייה קרמיקה כבדה יותר, ועיצובה נטה לקווים מודרניים. היה שם אפילו כלי אחד מזכוכית ונציאנית, מכוסה פיתוחים רבי־טעם, ואגנו מחוטב ומגולף באמנות מרובה. כבר ראיתי בני־אדם, המקדישים זמנם לתחביבי־איסוף זרים ומוזרים, אך טרם שמעתי על אספנים של סירי־לילה. אבל, איש־איש וטעמו, כמובן.

עדיין לא מצאתי שום דבר־מאכל. הרעב הציק לי במידה בלתי־נסבלת. דומני שלא הפכתי דלת או מגירה שלא חיפשתי בהם, אך לא מצאתי כלום. לבסוף הגעתי לגרם־מעלות שהוליך אל המרתף. חשבתי, אולי אמצא שם כמה בקבוקי־יין. לפעמים אנשים מחזיקים במרתף חריצי־גבינה או כמה נקניקי־בשר. עצם המחשבה על מעדנים אלה מילאה את פי רוק.

מצאתי שם דלת אחת הדומה לדלת של מזווה או מקרר. הנה הגעתי סוף־סוף אל האוצר הטמון.

פתחתי את הדלת, ואכן היה זה מקרר כהלכה. אלא שבמקום מיני מאכל מצאתי שם – אני מוכרח לשוב ולהתנצל, אף שאני יודע, שעלי להיפטר מהרגל זה, אם אני רוצה להמשיך בהרצאת הדברים כסדרם, בלי הפרעות מיותרות – ובכן, מצאתי שם כמה עביטי־שופכין, ובהם, ככל שיכולתי לראות באותו הרף־עין שחלף לפני שהספקתי לסגור את הדלת, פרש־אדם.

הזעזוע שעבר עלי היה גדול כל־כך, שלרגע קט שכחתי את רעבוני כליל. ביקשתי רק לברוח משם הרחק־הרחק. אבל אז, אירע לי דבר מוזר. בקושי רב הגעתי עד גרם־המעלות, העולה מן המרתף, ובטרם הספקתי לעלות מדרגה או שתיים חשתי כבדוּת מוזרה בכל אברי. הושטתי ידי לאחוז במסעד, אך זו לא נאחזה בכלום. הרגשתי שכל גופי כאילו מתכווץ כלפי מטה ומתקפל כערימה של בגדים ריקים. וכך, שוכב על המדרגות ירדה עלי תרדמה עמוקה.


 

פרק שישי    🔗

אני מתגלה במרתף־הבית. מתקבל בצהלות־שמחה. מציעים לי סיר

למושב. בעלת־הבית מבינה לרוחי. אני נאלץ להסב עם בני־הבית במצב לא נעים

וסופג נזיפה. בעל־הבית מציע לי הצעה משונה. אני מתוודע אל מזונם של בני־המקום.

>
>

אינני ידוע כמה זמן ארכה תנומתי. לא אוכל גם לומר, כדרכם של הכותבים בסיפורי המסעות, שכאשר הקיצותי כבר היה אור־היום נסוך בחלל, שכן גם כאשר נרדמתי אותה תרדמת־פתע, היה הכל מואר כאור־היום. אבל, לעומת דממת הקבר, ששררה בבית עם בואי, שמעתי מלמעלה קולות.

לרגע חשבתי להיחבא מעיניהם, שכן, נקל להבין את אי־הנעימות שאהיה שרוי בה כאשר אצטרך להסביר את פשר שהותי כאורח לא־קרוא בביתם. אבל מישנהו, נזכרתי שוב ברעב המתמיד ואמרתי לעצמי: מוטב אפול בידם ואף אישלח אל הכלא, לפחות יינתן לי דבר־מאכל לבל תמות נפשי. אבל, מצד שני, מי יתקע לידי שאין נוהגים כאן לערוף ראשיהם של פורצים וגנבים?

עד שהייתי חוכך בדעתי ושוקל את יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהדרכים שלפני, שמעתי צעדים יורדים במדרגות המרתף וניצבתי פנים אל פנים מול בעלת־הבית. עוד הספקתי להבחין, שהיא נושאת בידה אחד מאותם עביטי־הלילה, מעין אלה שראיתי קודם־לכן במזווה, אבל לפני שפניתי כה וכה – השמיעה האשה קולות, שלא יכולתי אלא לפרשם כקולות שמחה, ומיד פרצו יתר בני־הבית והקיפו אותי, כשפניהם וקולם מביעים מצהלות עונג. אף כי היתה בי תחושה עמומה, שהם מדברים בשפה שכבר שמעתיה לא־אחת, לא הצלחתי אלא לקלוט מילה אחת, שחזרו עליה פעמים רבות: בבלונגי, בבלונגי, בבלונגי! ובכל פעם שהיה מישהו משמיע מילה זו, היו תרועות־השמחה גוברות והולכות.

לבסוף הרהבתי עוז ופניתי באנגלית אל ראש־המשפחה: אחלה נא פניך, אדוני רב־החסד, כי לא חפצתי עשות רע. יודע אני שנסיבות גילויי כאן במעונכם טעונות הסבר ואין בהן שום דבר מן השיגרה, אבל, כדרך שאומרים אנשים, אין אדם נתפס בשעת דחקו, וההכרח לא יגונה.

לתמהוני, הפסיק ראש־המשפחה את דברי התנצלותי ובאנגלית מדויקת, אם גם לא ציורית ביותר, פנה אלי בדברים: להיפך, ידידי היקר, ביקורך הוא לעונג רב לנו, ונשמח לארח אותך בביתנו ככל שתחפוץ.

אשתו החרתה־החזיקה אחריו, אף היא באנגלית מתוקנת, ואף הילדים, שהיו מקפצים כל אותה שעה סביבי בצווחות משונות, הוסיפו מילי הזמנה, בשפה האנגלית כמובן. עד שהייתי משתאה לחיזיון זה, שכן, פחות מכל פיללתי להיקלע דווקא לבית דוברי אנגלית, אחרי שכל נסיונותי אמש לבוא בדברים עם יושבי המקום עלו בתוהו – הזמינה אותי האשה לבוא ולהסב עימם להסבת שחרית.

והרי זה הדבר, שאליו התפללתי כמעט מרגע שהצבתי כף רגלי במקום. עליתי בשמחה ובחפץ־לב בגרם־המעלות ופניתי היישר אל אותו החדר שנראה כחדר־אוכל, אף שכל מי שקרא את הדפים הקודמים בתשומת־לב יזכור, אל־נכון, שדווקא השולחן נעדר ממנו.

המילים נעתקו מפי כאשר הגעתי לאותו חדר. על גבי הכסאות הנאים היו מונחים אותם סירי־לילה, וכל בני־המשפחה תפסו איש־איש את מקומו, שילשלו את מכנסיהם כלפי מטה, וישבו עליהם. הכסא הנאה ביותר, בסגנון לואי החמישה־עשר או לואי הארבעה־עשר – עדיין אני מתקשה במקצת להבחין ביניהם, ולפיכך לא יהיה דיווחי מדויק ביותר בנקודה זו – עמד ריק. בעלת־הבית ניגשה אל המזווה, הוציאה אותו עביט עשוי זכוכית ונציאנית, שמשך את תשומת־ליבי בלילה הקודם, הניחה אותו על גב אותו כסא ואותתה לי, שמקום־כבוד זה מזומן בשבילי.

הזמנה זו הביאה אותי במבוכה לא־קטנה. הפתגם אומר, אמנם, ברומא נהג כדרך הרומאים, אבל תקוותי איתי, שאיש לא יאשים אותי בחוסר נימוס על שלא יכולתי מיד לנהוג כמנהג המקום ולהסב בפומבי לעשיית הצרכים, מעשה הנחשב אצלנו, בצדק או לא בצדק, למעשה שראוי לעשותו בפרטיות רבה ככל האפשר. מכיר אני כמה מידידי, שגם אם אפגוש אותם במקרה במשתנה ציבורית, יעמידו פנים כאילו אינם חשים בנוכחותי, ורק עם יציאתנו מאותו מוסד יברכוני, כאילו זה־עתה השגיחו בי. ייתכן שזה מנהג קיצוני במקצת, אבל אפילו בצבא פולניה לא היתה חובת ההצדעה נוהגת בבתי־השימוש. על־כל־פנים, עד אותו יום טרם הגיעה לאוזני השמועה, שיש מקום בו נוהגים כמנהגן של הבריות כאן.

פתחתי מיד בהתנצלויות מגומגמות, כשאני משתדל ביותר שלא להעליב את בעלי־הבית. איני זוכר בדיוק איזה נימוק העליתי לסירובי, קרוב לוודאי כמה נימוקים, מהם אף סותרים זה את זה, וודאי שמראה פני העיד היטב על מבוכתי ואולי אף על פחדי, שכן לעולם אינך יכול לדעת כיצד נוהגים בני־אדם, בייחוד במקומות מרוחקים, כאשר אתה מסרב להם. הבדואים במדבריות ערב, כך מספרים, ירצחו־נפש מי שמסרב לאכול עימם צלי כבש, גם אם תבשיל זה מביא עליו בחילה.

האיש ואשתו החליפו ביניהם מילים בשפתם הבלתי־מובנת. מעשה, שהעיד, לדעתי, על מידה של חוסר נימוס, אך לא יכולתי לחשוב להם זאת לרעה נוכח הנסיבות הבלתי־רגילות, ולבסוף פנתה אלי האשה בדברים. הייתי מעדיף לשוחח בנושא זה עם בעל־הבית, ואם אפשר ביחידות, אבל חינוכי לא הניח לי לגלות את מורת־רוחי כלפי גברת הפונה אלי מתוך כוונה, שמיד עמדתי על כך שאינה אלא כוונה טובה ביותר. וזו תמצית דבריה של גברת־הבית: ניכר עלי, שבאתי ממרחק וטלטולי הדרך ודאי גרמו לי עייפות מרובה. אפשר להבין לרוחי, שאני חושש, אולי, שהבבלונגי (כן, כך אמרה בפירוש, הבבלונגי, אף שדיבורה היה בשפה אנגלית נאותה) לא יהיה מאיכות מעולה ביותר. אבל היא יכולה להבטיחני נאמנה, שינהגו בי מנהג אורח נכבד, ולא ידונו אותי לכף־חובה. אנשים נאורים הם ויודעים שכך דרכו של הבבלונגי של אנשים הנתונים במועקה או במצבים שלאחר מאמץ כבד ואין שום בושה בכך.

מדבריה הבינותי, שפרשו של אדם קרוי כאן בשם בבלונגי, אף כי לא ידעתי מה שייכת האיכות לכאן ואיך הם מודדים אותה. כל הענין כולו היה פליאה בעיני, אך נזהרתי כמובן, מלהראות זאת לבעלי־הבית.

אחרי סידרה נוספת של הפצרות וסירובים, החזירה בעלת־הבית את העביט הוונציאני למקומו, כשהיא ממלמלת משהו, שממנו השתמעה תקווה שבעוד זמן־מה לא אעמוד בסירובי ואז תשמח היא לעמוד לשירותי בכל עת.

הבעתי נכונות להסתלק לאיזה חדר אחר, עד שיסיימו בני־הבית את עשיית צרכיהם, אבל בעל־הבית לא אבה לשמוע על כך. חלילה לו מלגרשני מכאן, שהרי אורח רצוי אני בביתם, גם אם איני יכול ברגע זה, מאיזה טעם שהוא, לוותר על הבבלונגי שלי. הוא הורה בידו על הכסא הריק והזמין אותי לשבת. הרגשתי שמוטב שלא אסרב שנית וישבתי בכסא זה, אף כי אני יכול להעיד, שמבוכתי לא היתה קטנה, ובכלל חשתי עצמי שלא בנוח, כפי שאפשר להבין היטב. חשש אחד, שבתחילה הטרידני ביותר, התגלה, להפתעתי, כחשש־שווא. כוונתי לענין הריח האופייני לפעולה, שבה שימשתי צופה בעל־כורחו. מיד הסתבר לי, שאיני צריך לעצור את נשימתי, או לחסום את נחירי, דבר שממילא לא יכולתי להתמיד בו שעה ארוכה, שכן שום ריח לא הגיע לאפי. אותו רגע הייתי תמה על כך מאוד, אך במרוצת הזמן נתחוורה לי סיבת הדבר, ואני מאמין, שכל מי שיקרא בעיון בדפים הבאים, יכול אף הוא לעמוד עליה.

אף שהשתדלתי שלא לשים לב לנעשה סביבי, לא יכולתי להימנע מלהשגיח בכל זאת בכמה מאורעות. בני־הבית גילגלו ביניהם שיחה בשפתם. דומה, ששיחתם היתה לטורח על בעל־הבית, והוא נטל בידו דף נייר, שגודלו כדף של פנקס־כיס, לא מן הגדולים. זה היה מודפס, ככל שיכולתי לראות, סימנים מתימטיים בלבד. שעה שהיה מעיין בו בריכוז רב, פנתה אליו האשה בדברים, שנימתם היתה נימה של תרעומת וכזה היה תוכנם, כנראה, שכן בעל־הבית הניח את הדף מידו באי־רצון בולט וחזר להשתתף בשיחה, שלא היתה אלא סידרה ארוכה של שאלות ששאלו הילדים, ובעל־הבית השיב עליהם בקיצור, שהסגיר את קוצר סבלנותו.

זכור לי גם מקרה אחר, שקרה אותה שעה שהיינו ישובים יחד. בעודי יושב כך באפס־מעשה, נתקל מבטי במבטו של אחד הילדים. בדרך־הטבע חייכתי אליו. הוא נראה, אמנם, נבוך בשל כך, אולם החזיר לי חיוך. מיד ספג גערה מפי אביו. לא קלטתי את טיבה של הגערה, אבל הבנתי, שהוא נאשם במעשה של חוסר נימוס.

הסבה זו על עביטי־השופכין נראתה לי ממושכת מאוד. ודומה, שלא רק לי. שכן, הקטן שבילדים קם לפתע והכריז, ככל שיכולתי להבין, שגמר לעשות את צרכיו. האם נזפה בו בכעס והוא חזר לשבת על עביטו. כעבור דקה או שתיים קם שנית. הפעם לא עזרו גערותיה של האם והוא הסתלק מן המקום.

לבסוף קמו כולם ממושביהם. האם הביאה מגש, הניחה עליו את העביטים המלאים וירדה עמהם למרתף.

עד שעשו כולם את הכנותיהם לצאת, מי לבית־הספר, ומי לעבודה, כדרך שיוצאים אצלנו אחרי ארוחת־הבוקר, תהיתי, מתי יאכלו הם את ארוחתם שלהם. הסקתי מן הנסיבות, שכולם כילו את אוכלם, בעד אני הייתי שקוע בשינה. סברתי, אמנם, שמידת הנימוס מחייבת, שגם במקרה כזה תציע לי עקרת־הבית איזו ארוחת־בוקר קלה, או לפחות כוס קפה או תה. אבל שום דבר מעין זה לא אירע. לבסוף לא יכולתי להתאפק עוד ופניתי אליה בבקשה, שתגיש לי איזה דבר־מאכל, ולוּ שיירי־ארוחה בלבד, בטרם אמות ברעב. הנקל לשער, מה גדול היה רעבוני, אם יכולתי להעלות על שפתי, מבלי שיאחזני הקבס, את המילה מאכל, לאחר כל מה שראו עיני זה־עתה.

בקשתי הצנועה, שנוסחה במילים זהירות במיוחד, השפיעה על בעלת־הבית כמעט כדרך שהשפיעו בקשותי על העוברים־והשבים ברחוב ביום הקודם. למרות שניכר, שהיא משתדלת לבלום את רגשותיה ולא להגיב באופן קיצוני, שאינו מתיישב עם הכנסת־אורחים נאותה, נפלטה מפיה מעין גערה: לא במעמד הילדים, בבקשה! קריאת מילים אלה אינה עשוייה להעביר אל הקורא את תחושת הנזיפה, שנתלוותה אליהן. את ה“שין” שבמילה בקשה, התיזה כמעט באיום, ששפתיה, הקפוצות בשעת1 מעשה, הוסיפו לו דגש מיוחד.

לא יכולתי להעלות על דעתי מה פשרה של בקשה מוזרה זו ומדוע ייאסר עלי לדבר על דבר תמים, כארוחת־בוקר, במעמדם של הילדים. אבל חייב הייתי לזכור את מצבי ומיד נאלמתי דום. אלא שהזעזוע, שהבאתי על האשה, המשיך לתת בה את אותותיו. היא מיהרה לשלח את הילדים מן הבית. אינני בטוח בדבר, אבל דומני, שהזוטר שבהם אף זכה לצביטה קטנה באחוריו על שלא נזדרז באריזת ילקוטו ובעזיבת הבית. מיד כשיצאו הילדים, פנתה האשה אל בעלה, שכבר היה לבוש במקטורנו והתיק בידו, ושעה ארוכה ניהלו השניים ביניהם שיחה נרגשת, שלמרות המאמץ הנאה שעשו כדי שלא אחוש בעובדה שאני עצמי משמש לה נושא, לא יכולתי שלא להרגיש בדבר.

בגמר ההתיעצות, פנה אלי האיש ופתח בדיבור:

“אני מבין מדברי אשתי, שמצבך הגופני הגיע למדרגה כזו, שאתה מרגיש צורך ב…” וכאן פתח בגמגום ממושך, כאילו אינו יכול למצוא את המילים הנכונות. ניסיתי לעזור לו.

“אמת הדבר. זה היום השני, שלא בא שום דבר־אוכל אל פי, ואם לא אוֹכל מיד משהו, אני חש, שאמות כאן לעיניכם”.

האשה פרצה בגיחוכים קלים, אבל מבט נוזף אחד של בעלה הביא אותה מיד להעלות סבר רציני על פניה.

“יפה”, אמר האיש. “נדאג לצרכיך, אבל אתה מוכרח לתת לי את מילת־הכבוד, שאחר־כך לא תעזוב את ביתנו לפחות עשור”.

מילת־כבוד, ניחא. לא נשאר הרבה לבריטני, פרט למילת־הכבוד. אבל חשבתי שהוא משטה בי ומתכוון לעשור שנים. ודאי נצטיירה על פני הבעה של תמיהה, והוא הסביר לי מיד. שכוונתו לעשור של ימים, שכן במקומם נתבטלו השבועות והחודשים, ובמקומם הונהגה השיטה העשרונית, גם בחלוקת ימי השנה. יחידת־הזמן הקטנה ביותר בארץ הבבלונגי היא העשירונית. למיטב שיפוטי, יחידה זו מקבילה, פחות או יותר, לשניה הנהוגה אצלנו, אבל אינני בטוח בדבר. ייתכן שהיא יותר קצרה, ואולי אף יותר ארוכה. מאה עשירוניות מצטרפות לעשרונית. מאה עשרוניות לעשירית, שהיא, לפי חשבון זה, קצת פחות משלוש שעות שלנו. עשר מאלה הן עשיריה, שאורכה, אם כך, קצת יותר מיממה אצלנו. עשר יממות כאלו הן עשור, שהיא יחידה המקבילה לשבוע שלנו. מכאן נמשך החשבון בפשטות. עשרה עשורים הם עשרון, ועשרה עשרונים, הרי הם עשורון. העשורון הרי הוא, איפוא, מין שנה מאורכת כדי שלוש שנים שלנו, אבל, כאן הריני מקדים שוב את המאוחר למוקדם.

כיוון ששמעתי, שאינו מתכוון אלא לעשרה ימים, וכיוון שממילא לא היתה לי כוונה לעזוב את ביתו בטרם אדע לאן אוכל לפנות ואיך אמצא את הדרך לחזור לאנגליה, לא נתקשיתי למלא את מבוקשו. אף שאני מוכרח להודות, שהדבר נשמע לי מוזר במקצת. נשתמע מדבריו, שאין הוא מוכן להגיש לי ארוחת־בוקר אחת, אלא אם אסכים להתארח אצלו ולאכול מפיתו עשרה ימים לפחות. חינוכי לא הניח לי לחקור אותו לפשרה של סתירה זו, והבטחתי לו את אשר ביקש.

מששמע זאת, הבטיחני שאשתו תטפל בכל צרכי, ועזב את ביתו שמח וטוב־לב.

שמחתי גם אני על כך שאהיה רשאי להניח, שסוף־סוף נפתרה בעיית התזונה שלי, שנראה שהיא מסתבכת יותר ויותר ללא פתרון. הכינותי עצמי לשבת באיזה מקום לשולחן וכבר הספקתי לתהות מה טיב המזון שהם מכינים במקומות אלה, אף שמחמת רעבוני לא הייתי מרשה לעצמי להיות בררן ביותר.

האשה יצאה להיכן שיצאה וחזרה ובידה קוביה קטנה, כגודלן של קוביות־המרק, שעקרות־הבית משתמשות בהן אצלנו. הקוביה היתה עטופה בנייר־כסף וסברתי שהיא מכילה, ודאי, משהו כעין גבינה שוויצרית. מחמת רעבוני חטפתי את הקוביה מידה ופתחתי בו־במקום בהסרת העטיפה מעליה. למראה זה, השמיעה האשה צווחת בהלה וברחה מן החדר. אני מודה, שנימוסי־השולחן שלי לא היו ברגע זה מן המשובחים, אבל תמהתי מדוע היתה תגובתה חריפה כל־כך. אחרי הכל, גבינה שוויצרית, כמו כרעי־עוף, היא מן הדברים שמותר לאכלם ביד, אם לא אוחזים בהם בכל האצבעות בבת־אחת. על־כל־פנים, כשגמרתי להסיר את העטיפה, היתה בידי מין עוגת־מאפה, כגון אלו שמגישים במסיבות־הקוקטייל אצלנו, אלא שזו מידותיה היו קטנות יותר. שמתי את העוגה בפי, ובטרם השלמתי שתיים־שלוש נגיסות מהירות, נעלמה כלא היתה.

תמהתי שלא חשתי כל טעם שהוא. לא מתוק ולא חמוץ, לא מר ולא מלוח. כאילו היה זה פודינג של יורקשייר. מילא, אמרתי בליבי, אין זו אלא מין הקדמה שלפני הארוחה. אולי הארוחה עצמה תהיה עריבה יותר לחיך. אלא שהאשה, שברחה מן החדר, נתמהמה שעה שעה ארוכה ולא חזרה.

עשיתי ככל יכולתי למשוך את תשומת־ליבה, השתעלתי כמה פעמים בדיסקרטיות, ולאחר־מכן בקול רם יותר. פסעתי בחדר הלוך־ושוב, כשאני משתדל שקול צעדי לא ייבלע. אבל שום דבר לא הועיל. כבר הייתי מוכן לקרוא לאשה בקול, להתעלם מכל כללי הנימוס, ולשאול אותה שמא שכחה להגיש את שאר מנותיה של הארוחה. אבל, בין כה וכה, נתתי דעתי על כך, שהרעב, שהציק לי קודם בחריצות כזו, שכך. לא חשתי, אמנם, אותה תחושה של שובע עד לזרא, השכיחה כל־כך אחרי הארוחה. גם לא היו שום שיירי אוכל בין שיני, אבל לא היה מקום לטעות: שוב לא הייתי רעב!

נראה, אמרתי לעצמי, שהבריות שבכאן מצאו דרך לייצר מזון, שגם כמות קטנה ביותר הימנו, כדי מלוא האצבעון, דייה להשביע אדם מבוגר שלא בא זכר מאכל אל פיו יומיים שלמים. חשתי רגשי הקלה ומצב־רוחי השתפר. מפליא הדבר, עד כמה מעט מזון בקיבה עשוי להשפיע על אדם ולשנות את כל השקפת־עולמו.


 

פרק שביעי    🔗

עיון בספריית הבית. ספר חבוי נופל לידי, אך איני מוצא בו

ענין. אני מבקש לצאת העירה, אך בעלת־ הבית מעכבת בידי. מציעה להתלוות אליה

למסע הקניות ומציגה תנאי. מנהגה המוזר בשעת הקניות. טיבן של הנוסחאות וכיצד

יודעים הבריות מה הם קונים. ויכוח שלא בא על פתרונו.

>
>

בעלת־הבית, שנסתלקה קודם־לכן בחיפזון, לא חזרה. כעת היתה בידי שהות להסתכל סביבי. לימיני היה פתח, שהוליך לחדר, שנראה כחדר־מגורים טיפוסי לכל פרטיו ודקדוקיו. כורסאות היו מפוזרות בכל פינותיו. על הקיר היו מדפים ובהם חפצי אמנות. שמתי לב שגם כאן רבו הפסלונים, שבהם בחרו האמנים, משום־מה, לעצב את גיבוריהם במצבי כריעה שונים, תוך כדי עשיית הצרכים, אל כמי שחינוכו מהוגן השמתי עצמי כאילו איני משגיח בהם, אף שלא היה עימי איש בחדר. היתה גם מעין ספריה, אבל זו היתה קטנה הרבה מאלו המצויות אצלנו, בין אנשים שיש להם יומרה של בני תרבות. חשבתי, שמא בעלי ביתי הם ממעמד העובדים, ואינם מרבים בקריאה. לקחתי בידי אחד או שנים מן הכרכים, כדי לעיין בהם, ומיד עמדתי על טעותי. לא זו בלבד, שלא היה בהם אפילו ספר אחד שהיו בו תמונות או אילוסטרציות, אלא, שככל שיכולתי לשפוט, עסקו ספרים אלה במתימטיקה או פיזיקה בלבד, שכן כל דפיהם היו מכוסים בצפיפות בנוסחאות או בסימנים. אני יכול להוסיף, שלא מצאתי שם אפילו את ההוצאה המקוצרת לילדים של מסעותי הקודמים, אל עובדה זו לא העכירה את רוחי. לאמיתו של דבר, אינני יודע מה מכעיסני יותר, אותה הוצאה מקוצרת ומצומקת לילדים קשי־תפיסה, שהוציאו מתוך ספרי, או מראה הכרך השלם, המוצג בגאווה במקום כבוד בכוננית הספרים, אך עלעול קל בדפיו מגלה אותם בכל עלבונם הבתולי, עד־כדי־כך, שאותן הוצאות שלא חתכו את חיבורי הקונטרסים שלהן – דפיהם עודם מחוברים זה לזה ומעידים שמעולם אין איש קורא בהם.

על־כל־פנים, מראה הספריה, כך סברתי, העיד על בעלי־הבית שדווקא בין המלומדים יימנו, אם כל מעיינם המדע בלבד. המשכתי לחפש בין הספרים, שמא בכל זאת יימצא לי ספר שגם אני יכול לקרוא בו, או לפחות איזה ספר־תמונות. בפינה חבוייה מאחורי שורה של ספרים, מן הכרסתנים שמצאתי כאן (שראוי לציין שבמקומותינו ייחשבו לספרים דקים למדי), מצאתי חוברת קטנה דלת דפים. כשעלעלתי בה, גיליתי בתוך מבוך הסימנים המתימטיים, הספרות והנוסחאות, כמה צילומים או ציורים מטושטשים ביותר. היתה שם תמונה של אשה המגישה לפיה בכפית דבר־מאכל הדומה במקצת לפלח אשכולית, אלא שמחמת טשטוש הדפוס איני יכול להישבע שאמנם היה זה פלח אשכולית. היתה שם תמונה של זוג מיסב לסעודה ומלצר משמש לידם. אלא, שהצלחות שלפניהם היו, ככל שאפשר היה לראות, ריקות והמלצר המתין, כנראה, עד שיזמינו את מנותיהם. תמונה אחרת הראתה עלם גברתן ורב־שרירים נועץ שיניו במשהו עגול, כעין כדור־טניס, אף שהיה זה ודאי תפוח, אם לא עגבניה. ועוד תמונה אחת, זעירה כל־כך, שבקושי אפשר היה לעמוד על פרטיה, אבל יכולתי להבחין בה במראה תינוק היונק משד אימו. סברתי, שלפני ספר העוסק בעניני תזונה, אבל כיוון שהיה כתוב באותה שפת־סימנים מתימטית בלתי־מובנת, לא מצאתי בו ענין והחזרתיו למקומו, אם כי לא הקפדתי כל־כך להחביאו בחלקו האחורי של המדף. דבר זה, כך למדתי מאוחר יותר, כמעט שהביא למריבה ביני לבין בעלי־הבית, לא לאחר שקודם־לכן נסתכסכו בינם לבין עצמם בשל כך.

שעה ארוכה ישבתי בבטלה גמורה. שעוני המשיך ללכת אחורה ולא היתה בו תועלת, ביחוד משנודע לי, שזמנם של תושבי המקום ממילא נחלק אחרת מאשר זמננו שלנו. אילו לפחות היתה עימי מקטרתי, או אילו היה בידי תחביב, כמו גילוף מקלות־עץ, או בנין דגמי ספינות בתוך בקבוקי יין! אבל ישיבה זו, באפס מעשה, הביאה אותי לידי קוצר־רוח מוטרד. נתקפתי חשק לצאת קצת לשוטט ברחוב ולראות שוב את מראותיו. עכשיו, משאני משוחרר מאותה תאווה, לדבר מאכל ולא תהיה דעתי נתונה לדבר אחד בלבד, אוכל ליהנות ממראה עיני. זכרתי שנתתי את מילת־הכבוד שלי לבעל־הבית, שלא אעזוב את המקום, ולא עלה בדעתי להתחמק בלי להודיע על כך. ביקשתי לומר לבעלת־הבית, שאין אני מתכוון אלא לשוטט קצת ברחובות ולחזור. לפתע, העליתי בדעתי, שאינני יודע אפילו את שמם של בעלי־הבית. הרי לא אוכל לקרוא סתם־כך: גברת! או: שמעי נא! או: האלו! הרי זה דבר שאינו נאה לחינוכי.

סברתי, שאם אסתובב כה וכה בבית, איתקל בה באיזה מקום, או שהיא עצמה תשים לב אלי, ואוכל לפנות אליה בדברים, בלי שאהיה צריך לקרוא לה בצורה שאינה מנומסת. אבל מצד שני, חששתי, שמא אני עשוי להפתיע אותה במצב שאינו נעים, העלול להביא אותה במבוכה. יתר־על־כן, היא עלולה לחשוד בי בכוונות שאינן מהוגנות, והרי לך ברירה שאינה נעימה.

הנחתי, במידה לא מעטה של סבירות, שבמרוצת היום יהיה עליה לצאת את הבית. לשם כך, תצטרך להגיע אל דלת־הכניסה, מה־גם, שבסיורי לא מצאתי שום פתח אחר לבנין. החלטתי, כי מוטב שאחכה לה במסדרון ליד דלת־הכניסה. תכנית זו נראתה לי כטובה מכל התכניות וניגשתי מיד לביצועה.

ואכן עלתה יפה. אפילו יפה מדי. לא שהיתי, לפי חשבוני הבלתי־מדוייק, אפילו כדי עשר או שתים־עשרה שניות באכסדרה, שממנה הולך, כזכור, גרם־המעלות אל המרתף, וגברת־הבית באה במרוצה. כה מהירה היתה מרוצתה, שנתקלה בי וכמעט הפילה אותי ארצה. ולא עוד אלא שתפסה בי היטב בשתי זרועותיה בחיבוק איתן.

אני מודה עד עכשיו לאלוהים, שגם אותו רגע לא באוני מחשבות אשר לא כן, אף שנקל היה לבוא לידי כך. אחרי הכל, אשה זו באה אלי במרוצה ומחבקת אותי בזרועותיה. מי גבר ולא יעלה בו הרהור? אלא שמזלי הטוב הנחה אותי מיד להבין, שהיא סוברת שאני מבקש לברוח וחיבוקה אינו מיועד אלא למנוע דבר זה. לא זזתי ממקומי ולא עשיתי שום דבר, העשוי להתפרש שלא כהלכה, ואמרתי בקול שקט ככל האפשר: גבירתי רבת־החסד, לא אעלה בדעתי אף לרגע אחד להפר את מילת־הכבוד שלי. כל מה שאני מבקש אינו אלא, שתניחי לי לשוטט קצת ברחובות וליהנות ממראותיה של עירכם המעטירה. מבטיח אני אותך נאמנה, שלא אתמהמה ולא אאחר לשוב, כפי שהבטחתי את בעלך הנכבד.

בשמעה זאת, הרפתה מאחיזתה, היטיבה בידה את בגדיה, שנסתרו קצת מחמת המרוצה וההתגוששות, והסבירה לי, אגב בקשת סליחה, שבראותה אותי ליד הדלת חששה שמא אני מבקש להסתלק. נראה, שאמונה בי, בכל זאת, לא שופר הרבה. שכן, אם כי לא סירבה במפורש להרשות לי לשוטט בעיר לבדי, הציעה להתלוות אלי כשתצא לקניות, מה־גם, שכך יקל עלי למצוא את הדרך חזרה. לאמיתו של דבר, אפילו שמחתי להצעתה, שכך תוכל להסביר לי כמה מן הדברים, שלא הבינותי קודם־לכן. נראה, שניחנה ביכולת לקרוא מחשבות, שכן מיד הוסיפה בקשה, שלא אציג לה שאלות במעמדם של אנשים זרים שנפגוש בדרכנו. את כל שאלותי יהיה עלי לשמור בזכרוני, ולעת ערב, עם שוב בעלה, ישמחו להשיב עליהן יחד, כמיטב יכולתם.

קיבלתי על עצמי, כמובן, תנאי זה, ולא עבר זמן רב ויצאנו שנינו את הבית, כשהיא נושאת את סל־הקניות בידה.

מימי לא ביליתי עם איזו אשה במסע־קניות דל־מאורעות שכזה. בנוהג שבעולם, אשה חוככת הרבה בדעתה, בטרם היא מחליטה מה היא קונה. פעמים היא יוצאת לקנות דבר אחד, כך היא, על־כל־פנים, מבטיחה, וחוזרת דווקא עם דבר אחר. למשל, היא מצהרת, שקור־החורף עז כל־כך, שאם לא תקנה לעצמה אפודת־צמר היא עלולה לחלות, וחוזרת מן החנות עם שמלת־מלמלה דקה, המעבירה את הצינה אפילו בליל־קיץ.

אבל אשה זו לא ביזבזה אפילו רגע מיותר בשום חנות מן החנויות שנכנסנו אליהן. בכל אחת מהן ניגשה אל הזבן, מילמלה משהו בשפתם המוזרה, הוא היה מוריד תיבה סגורה, בלא שום ציור או תווית, שיעידו על תכנה, והיא היתה מניחה אותה בסלה, בלי לבדוק אפילו את תכנה. פה ושם לא היתה הסחורה שביקשה מצויה על המדף בהישג־יד, והזבן היה נאלץ לרדת למרתף או לעלות לעליה, כדי למלא את מבוקשה. אך אלה היו מאורעות יוצאי־דופן.

קיויתי, שמא תעלה בדעתה במרוצת הזמן שבילינו בחנויות, שניכנס לאיזה בית־קפה לנוח קמעה ולהשיב את רוחנו בכוס תה או קפה. הייתי נכון להבטיח, שתראה עצמה כאורחתי, שכן אשמח לשלם מכספי בעד התקרובת. אבל מיד נזכרתי בהבטחתי ונאלמתי דום.

אם הזכרתי את כספי, הרי דומה, שבעלת ביתי ידועה היטב בכל החנויות שנכנסה אליהן, שכן לא היססו למכור לה בהקפה. את המחיר היו רושמים באיזו קופה, שתחילה נעצו בה מין כרטיס קטן שהושיטה להם, ולאחר־מכן הניחו לה לצאת עם סחורתה בלי תשלום. לא שמעתי שם חילופי דברים, שיכלו להשתמע כעמידה על המקח, ואפילו כבירור פשוט של המחיר. דומה, שהכל היה ברור וידוע מראש.

במרוצת מסע־הקניות הרחקנו, כנראה, מבלי שאפילו אחוש בדבר, מרחק רב מנקודת־המוצא שלנו. קצב ההליכה שלנו, כשל כל העוברים־ושבים, היה מדוד ואין לי אלא להניח, שמתינות זו גרמה לכך שלא אחוש עייפות־יתר. הצעתי לבעלת־ביתי להושיט לה עזרה בנשיאת הסל, אף אמרתי לה, שדבר זה מקובל ויאה במקומותינו, שיהא הגבר נשוא את סלי־הקניה. אבל היא סירבה לי בנימוס ועדינות, בלא להניח מקום לרושם, שסירובה הוא מן השפה ולחוץ בלבד ושראוי שאוסיף להפציר בה עד שתיעתר.

בסופו של דבר עלינו על אחד המושבים שעל המדרכה ולא עבר זמן רב עד שחזרנו הביתה.

עד שהיתה פורקת את החבילות מתוך סלה, לא יכולתי להתאפק עוד, ואחרי שהרביתי בהתנצלויות ובבקשות סליחה, הצגתי לה כמה שאלות, שלפי מיטב שיפוטי, לא היתה זקוקה לעזרת בעלה, כדי להשיב עליהן כהלכה. ראשית לכל, ביקשתי לדעת, מדוע אין מציגים את הסחורות, או לפחות את דוגמותיהן, בחלונות־הראווה. שאלתי התמיהה אותה מאוד. ועוד יותר תמהה לשמוע על חלונות־הראווה שברחובותינו. מדוע צריכה החנות להציג את סחורתה לראווה, שאלה, כלום אין הבריות יודעים, שבחנות־נעליים מוכרים נעליים?

ניסיתי להסביר לה, שאדם רוצה לראות, לפני שהוא קונה, מה צבע הנעליים, מה גודלן, לפי איזו דוגמה נתפרו, וכיוצא באלו. כיצד יכולה היא לדעת מה היא קונה, כאשר כל דבר נמצא בתיבה, שאין עליה אפילו ציור או שרטוט של תכנה?

האשה חייכה, נטלה קופסה אחת מתוך הערימה, ואמרה: רואה אתה, בקופסה זו מצוי זוג נעלי־ילדים, שצבעו חום, גבהו עד כדי מחצית הקרסול, והוא נרכס בשני אבזמי־מתכת. מה עוד אוכל לומר עליהן? שהן מרופדות מבפנים בריפוד לבן. תוך כדי דיבור פתחה את הקופסה, שכמותה ניסיתי במאמץ לפתוח בלילה הקודם, בקלות מרובה, תוך שהיא מושכת איזה פתיל קטן. ואכן הכילה זו זוג נעליים כאלה.

בחנתי היטב את הקופסה. חוץ מנוסחה מתימטית, שבה היו שלוש או ארבע ספרות ועוד כמה סימנים, שאינם מוּכּרים לי, לא היה כתוב עליה כלום. היא הבינה לשאלתי בלי מלים, והסבירה לי שנוסחאות אלו שעל הקופסאות, די בהן כדי שיוכלו לדעת בדיוק רב ככל האפשר את תכנן. וממילא, אם חלה איזו טעות, לא יהססו לתקנה מיד עם פניה ראשונה של הלקוח.

הוספתי והקשיתי עליה: יפה, אבל איך יכולה היא לדעת מהו המבחר המצוי בחנות? שמא יש איזה מין אחר, בדוגמא אחרת, או בצבע אחר, שימצא חן בעיניה יותר מזה שעלה בדעתה תחילה? כאן בא תורה לתמוה: האם אפשר, שאשה במקומותינו תיכנס לחנות בלי שתדע בדיוק נמרץ מה בדעתה לקנות?

סיפרתי לה על חלונות־הראווה, ויותר מכך, על בתי הכל־בו הענקיים, שם סדורות הסחורות ערימות־ערימות, קולבים־קולבים, ומדפים־מדפים, וכל אחד בא, מסתכל ובוחר. אבל דבר זה נשמע לה כבזבוז שאין כמותו. בזבוז מקום בחנויות, בזבוז זמנם של הבריות ואף בזבוז כספם, שכן ברור, שלמראה שפע המוצגים, עשויים בני־אדם לקנות דברים, שמתחילה לא נתכוונו לקנותם, והרי זה דבר הנוגד את ההגיון, אמרה.

בסופו של דבר, נוכחתי שאיש מאיתנו אינו עשוי לשכנע את רעהו, והעדפתי להניח את הדברים כמו שהם, כשכל צד איתן בדעתו ודבק בהגיונו.


פרק שמיני

החבילה הקטנה שגרמה מבוכה לבעלת־הבית. אני מתגעגע לכוס

משקה. כמעט פורצת קטטה בין מארחי. אני נוטל על עצמי את האשמה. על חוסר

התכלית שבשיחה על מזג־האוויר. ידיעת שפת הבבלונגי וידיעת שפות אחרות. חיבתם

של בני ארץ הבבלונגי להיגיון. מה קרה לשמותיהם של בני המקום. אני חש בצורך

לרוקן את מעי.


איני צריך להרחיב את הדיבור על כך שלא היה לי שום מושג כמה זמן עבר מרגע שסיימתי את הוויכוח עם בעלת־הבית עד שחזר־בעל־הבית מן העבודה, אבל יכול אני להבטיחכם נאמנה, שנראה לי ממושך עד אין קץ. תחילה שהיתי ליד האשה והסתכלתי בה בסקרנות, שעה שהיתה פותחת את החבילות. חוץ מכמה מכשירים, שלא יכולתי לעמוד על טיבם במדוייק, היה תכנו של סל־הקניות שלה דומה לתכנו של כל סל אצלנו. להוציא הבדל אחד: לא היה שם שום דבר־מאכל או משקה.

לאחר שגמרה לפתוח את כל התיבות, כולן חוץ מתיבה אחת, השגחתי שהיא נתונה במבוכה גדולה. לא יכולתי לעמוד על הסיבה למבוכה זו, אבל ניחשתי שהיא קשורה באיזו דרך עם תכנה של תיבה אחרונה זו, שאותה התמהמהה לפתוח. הצעתי לה בדיסקרטיות שאצא לי לנוח קצת בטרקלין, וראיתי, שקיבלה את הצעתי בשמחה רבה ונשתחררה מן המועקה, שהיתה נתונה בה.

האמת ניתנה להיאמר, שהייתי מלא סקרנות באשר לתכנה של תיבה זו, שלא פתחה בנוכחותי, אבל סקרנות אינה מידה נאה לאורח. שמא מכילה התיבה דברי־תשמיש אישיים ביותר, ומוטב שלא אנצל יתר־על־המידה את מידת הכנסת־האורחים שנהוגים בי?

לבסוף הגיעה שעת הערב – כך, על־כל־פנים, יכולתי להסיק מן הנסיבות. אותו אור לבן, שמילא את החלל מאז הגיעי לכאן, לא שינה את בהירותו, לא פחת ולא נתרבה – ובעל־הבית שב מן המקום שהלך אליו.

השעה היתה, אם כך, אותה שעה שלפני ארוחת־הערב, שבני־אדם נוהגים למסוך לעצמם איזה קוקטייל, או לפחות משקה מרענן, על אחת כמה וכמה, כשהם מצויים בחברותא. בעל־הבית הניח היכן שהניח את התיק שהיה בידו וארח לי לחברה בטרקלין. השגחתי היטב על תנועותיו, כי לאמיתו של דבר, נתאוויתי מאוד לאיזו כוס משקה, אך ככל שיכולתי להבחין, אף לא העלה בדעתו להציעה לי. תחילה ישב לידי ושאל אותי כיצד עבר עלי היום. רוחי קדרה והשבתי לו תשובה ממין אלה שמשיב אדם לשאלו כזו.

עד שישב לידי וגילגל בשיחה של סתם, אירע פתאום משהו שהעכיר את רוחו. הוא קרא בשפתיו איזו קריאה, ומיד הופיעה אשתו בחדר. שניהם ניגשו לארון־הספרים והוא הראה לה אותה חוברת שהצצתי בה קודם. מנימת דיבורו נשתמעה תרעומת מרובה, ואפילו האשמה. היא עצמה לא טמנה לשונה בפיה וכמעט שפרצה ביניהם מריבה קולנית ביותר.

הבינותי, שהוא מתרעם על כך, שחבורת זו שוב אינה מונחת במקומה הקודם והוא חושד באשתו שגרמה לכך. כג’נטלמן אנגלי אמיתי לא יכולתי לשאת מצב, שחשד־שווא מוטל על מישהו באשמתי. מיד קמתי ואמרתי, שאם חוברת זו אינה מונחת במקומה הקודם, הרי שבי האשם. כיוון שנראה לי שאין כאן אלא אשמה פעוטה, של גרימת אי־סדר בכוננית־הספרים, ששתי, כמובן, להודות בה. להפתעתי המרובה הביאו דברי את בעל־הבית לידי כעס גדול. רק בקושי שלט בעצמו, בזכרו את חובתו כמארח, ולא נזף בי נזיפה קשה יותר. אבל, יותר מאשר עצם הנזיפה, שזכיתי בה, על שגרמתי הפרת־סדר פעוטה במדפי־הספרים, נתמלאתי תמיהה על תכנה של נזיפה זו. שכן, חזר האיש כמה פעמים בתוכחה כבושה, אם כי מגומגמת במקצת, על קטעי משפטים, שמהם נסתבר, שפחדו האמיתי היה מכך, שיראו הילדים חוברת זו. הוא אף חקר ושאל וחזר וחקר, אם אני בטוח ששום ילד מן הילדים לא נזדמן לחדר ולא נתקל בחוברת זו.

לאחר שהבטחתיו נאמנה, שלמיטב ידיעתי לא נפלה החוברת לידי שום ילד מילדיו – אף שלא יכולתי לראות מה סכנה בדבר, שכן ככל שאפשר היה לשפוט מן הציורים המטושטשים, לא היה תכנה עשוי להשחית אפילו את נפשה של נערה שנתחנכה במנזר של ישועים – עדיין לא שככה חמתו של האיש. ברוגז רב לקח את החוברת, שגרמה לכל המחלוקת, וכאילו ניסה לקורעה לגזרים. אלא שלפתע חדל מכך. תחת זאת ניגש לאיזו תיבה שהיתה בפינת החדר, הרים את מיכסה, הניח בה את החוברת ולחץ על איזה כפתור. אור ירקרק הבזיק לרגע בנורה קטנה, שעכשיו השגחתי שהיא קבועה בצד התיבה, ורק אז נרגע האיש.

מיד כשהשלים מעשה זה, החליף כמה מילים עם אשתו וזו מיהרה לצאת מן החדר. שתיקה מעיקה נשתררה בינינו. ראיתי שהוא מבקש לומר משהו, אך אינו מוצא את המילים הנכונות. אצלנו, האנגלים, רווח מנהג, לפתוח במקרה כזה בשיחה על מזג־האוויר, אלא שבמקום זה, המכוסה, כפי שהזכרתי, כיפה, אין הרבה טעם בשיחה כזו. כדי להפיג את המבוכה, פתחתי בכמה מחמאות לדיבור האנגלי השגור בפיו ובפי אשתו, שהוא מן הטובים ששמעתי מעודי בפי זרים. האנגלית, למרות מה שעשו לה האמריקנים, היא שפה תרבותית ותענוג לשמוע אדם המדבר בה כהלכה.

תוך כדי דיבור, נתתי את דעתי לכפל המשמעות, שאינו מחמיא ביותר, שעלול אדם למצוא בדברי. אבל לפני שהיה סיפק בידי לחפש מילים, שיבהירו לבן־שיחי, שאין אני אומר דברים אלה, חלילה, מתוך רגש של עליונות של מי שנולד וגוּדל בשפה האנגלית, נפתח פתאום סגור־לשונו.

כל היודע את שפת המקום, האל היא שפת הבבלונגי, כך טען בפני, אינו צריך לטרוח ללמוד שום שפה אחרת. עצם ידיעת שפת הבבלונגי מביא אותו מאליו לידיעת כל השפות האחרות. שכן, שפת הבבלונגי בנויה כתמציתן ההגיונית של כל שפות העולם, כדרך שהמתימטיקה, למשל, בנויה מבנה הגיוני, הפותח בכמה הנחות פשוטות, כגון: דבר השווה לאחד משני דברים השווים ביניהם, שווה גם לאחר; בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד בלבד, וכיוצא באלה, ובסופו של דבר, כל המסקנות הנובעות הגיונית מתוך הנחות אלו, מסוגלות להסביר את כל תופעות היקום, כך השפה: מכמה צלילים פשוטים נולדות מילים. אלו יוצרות בצירופיהן משפטים וכל דבר ניתן להבנה מצירופי משפטים אלה. העיקר הוא בהבנה הנוצרת בין בני־אדם תוך כדי דיבור ולא במבחר המילים.

כדי לחזק את דבריו, הביא דוגמאות לכך, שהמילים הראשונות שאדם מוציא מפיו, בעודו תינוק, כמובן, דומות בכל השפות אלו לאלו. אין זה מקרה, שכמעט בכל השפות מצוייה האות “מם” במילה אמא, ואילו האות “פא” או “בית” (שהן אותיות המתחלפות בקלות זו בזו, כפי שמתגלה לכל מי שניסה לאיית איזה שם בטלפון), מצויות במילה אבא. אין זה מקרה, שתינוק שאין לו שיניים, יבחר לו קולות שמשמיעים אותם בשפתיים. אותו הגיון, ההגיון של בחירת הביטויים המובנים מאליהם והמשותפים לכל השפות, ממשיך להדריך את שפת הבבלונגי, ולפיכך יכולים כל דובריה לא להבין בלבד, כי אם גם לדבר בכל שפה שירצו. הדבר דומה, בעצם, כך אמר, לשפתם של מחשבים, המסוגלים להסיח זה עם זה בלי שלמדו שפה כלשהי.

האמת ניתנת להיאמר, שלא יכולתי לעקוב אחרי שורת ההגיון שבדבריו של איש־שיחי. הוא השתמש, אמנם, כל הזמן בביטויים כגון: “מן ההגיון ש…” או “מכאן נובע בדרך הגיונית” וכיוצא באלה, אבל תכסיס מקובל על רבים. לפעמים אני משתעשע בניסיון להציג בדרך זו מסקנות הפוכות לחלוטין מאלו שהוצגו לפני בטיעונים כאלה, ואני מגלה מדי פעם מחדש, שביטויים אלה סובלים דבר והיפוכו בלי תלונה. אבל חששתי שמא אגרום לו עלבון, אם אתן לו להרגיש שהסבריו לא נקלטו היטב, או שיש לי איזה ערעור עליהם. היה זה חשש־שווא, כפי שלמדתי לאחר־מכן. אין דבר החביב יותר על בני ארץ הבבלונגי, מאשר להסביר משהו לפרטיו. אם יניחו להם, הם מוכנים לבלות שעות ארוכות בהסברת דברים, שאפשר להבינם אפילו במשפט אחד. אבל אין זה אלא צד אחד של אהבתם העמוקה להיגיון, לדבר המובן מתוך דבר, לקשרי הסיבות והמסובבים, אהבה המשתקפת בכל מילה ומילה של דיבורם. הנזיפה הקשה ביותר המצוייה בשפתם, כך הסבירו לי, שכן, כל זמן שהותי במקום לא הצלחתי ללמוד את השפה, היא: והרי אין הגיון בדבריך, או: אלה הם דברים משוללי הגיון לחלוטין. ראיתי אנשים מסמיקים מכעס, כאשר השמיעו באזניהם דברים כאלה. וודאי היו מגיעים לידי מהלומות, אילולא היו חילופי המכות מעשים חסרי הגיון כשלעצמם, שאינם יכולים ליישב שום ויכוח.

כיוון שהגענו לשאלת השפה, שפת המקום והשפה האנגלית, נאחזתי בהזדמנות זו כדי להציג שאלה הנוגעת לדרך שבה מכנים כאן את הבריות בשם. האמת ניתנה להיאמר, שגם מלכתחילה חשתי עצמי לא בנוח, שמחמת הנסיבות המוזרות של פגישתנו, לא הוצגנו כהלכה זה בפני זה. כרטיסי־הביקור שהכינותי לי נעלמו עם שאר ניירותי. אבל גם בעל־פה ישנן דרכים נאותות שבהן עורכים ג’נטלמנים היכרות, גם כאשר אין איש היכול להציגם זה בפני זה. אי־נוחות זו גברה לאחר שהמשכנו בשיחה שעה ארוכה, מבלי שלמדנו לדעת זה את שמו של זה.

האיש העלה חיוך על שפתיו והתנצל על כך, שבגלל חוסר תשומת־לב הולמת, נשכח מליבו הצורך להסביר לי, שאין האנשים כאן נושאים שמות. בשכבר הימים עדיין רווח גם כאן המנהג הבלתי־הגיוני לכנות איש־איש בשם, למרות אי־הנוחות שבדבר. הרי מצויים מקרים רבים, ששני אנשים שונים נושאים אותו שם, ודבר זה עשוי לבלבל את חשבונות המחשב. לכל אדם מספרו שלו, וכמובן, אין שני מספרים שווים. תקופת־מה נהגו אנשים להשתמש גם בשמם וגם במספרם, אך כעבור זמן זנחו לגמרי את ההרגל המיושן של השמות. כל אדם יש לו מספרו שלו, המיוחד לו בלבד, ואין מקום לשום טעות. יתר־על־כן, בעוד שכמה מן השמות שבעולם הישן עשויים אף להביא לידי טעות בדבר מינו של בעליהם, שכן, כמה וכמה שמות משותפים לזכרים ולנקבות גם יחד, הרי שבשיטת המיספור הטוטאלי, הנהוגה כאן, אין שום טעות אפשרית. יש קידומת מיוחדת לזכרים וקידומת מיוחדת לנקבות. הסיומת מעידה על התיחסותו של האדם למשפחה מסוימת, ואף לשבט אנשים. ויש גם כמה סימני־צופן אחרים, שמהם אפשר ללמוד דברים רבים על אותו אדם, בלי שיצטרך לבזבז זמן להסבירם, למן צבע השיער והעיניים, ועד לדברים אינטימיים יותר, הקשורים במצב הבריאות, סוג הדם ועוד ועוד. לא שכל אדם יכול לעמוד עליהם מידיעת מספרו של מישהו, אבל המחשב יכול להדפיס המהירות־הבזק פרופיל אישי של כל אדם ובו פרטים רבים להדהים, כשהוא ניזון במספרו של אותו אדם בלבד.

תוך כדי דיבורו, חשתי פתאום צורך עז לרוקן את בני מעי. זה יומיים, ככל שאני יכול לשפוט, שלא נתפניתי לכך. בנסיבות של התרגשות ומתח־עצבים גבוה, אין זה מן הנמנע, שתבוא על אדם עצירוּת ממושכת. אך כאשר הוא משתחרר מן המתח שהיה שרוי בו, גוברת המועקה שבעתיים.

גחנתי אל בעל־הבית, הבהרתי לו במילים, מנומסות ככל האפשר, את צרכי וביקשתי לדעת היכן אותו מקום בדירה המיועד לכך.

בעל הבית שאלני בנימוס אף הוא, אם לא אוכל לחכות לשעת הבבלונגי המשפחתי. נזכרתי במראה בני־הבית המסובים יחד על עביטיהם, ומעי כמעט התהפכו בקרבי. חשתי, שאני עשוי לעלוב בהם, אם אסרב להצטרף אליהם בטכס מוזר זה, אבל כיוון ששאל אותי אם איני יכול לחכות עוד, השתמשתי בניסוח דבריו והצגתי את הדבר כענין שאינו סובל דיחוי, דבר שהלם בהחלט את העובדות.

מששמע כך, מיהר בעל־הבית לחדר הסמוך, הביא לי עביט־לילה (לא יכולתי שלא להשגיח בכך, שהפעם לא היה זה אותו כלי העשוי זכוכית ונציאנית, כי אם כלי שמראהו רגיל למדי, וקישוטיו אינם מרובים) והניחו לפני. הייתי שרוי במבוכה רבה, שכן מימי לא נפניתי לצרכי במרכזו של הטרקלין, על אחת כמה וכמה לא כאשר מישהו נמצא עימי בשעת מעשה. אלא שמארחי לא עשה שום הכנות להסתלק מן המקום. לבסוף, כשהרגשתי ששוב איני יכול לעמוד בלחץ, שלשלתי את מכנסי, ישבתי על העביט ושחררתי עצמי עד־מהרה מן המועקה, כשאני משתדל להשמיע מעט קולות ככל האפשר. לא יכולתי שלא להשגיח בהנאתו הגלוייה של בעל־הבית, שעה שהיה צופה במעשי.


 

פרק תשיעי    🔗

מארחי מסביר לי את מנהגי האכילה וההפרשה של בני המקום.

האבלונגי ותכונותיו. מדוע אין זה מן הראוי לדבר בפומבי בעניני מזון. אני

מבטיח לנהוג כמנהג המקום. מארחי משבח את טיב הבבלונגי שלי. נודעות לי

ידיעות מביכות על מקורו של האבלונגי ודרכי הכנתו. על כמה מן החסרונות,

שבדרכי הכנת המזון שלנו. אני מסרב להסב לטכס הבבלונגי.

>
>

עד שהייתי ישוב על הסיר ועושה את צרכי, המשיך האיש בשיחה, כאילו אין שום דבר חורג מגדר הרגיל בכך, שאדם זר עושה את צרכיו בלב חדר־המגורים שלו. ראשית ביקש להפנות את תשומת־ליבי לדבר, שהיה עליו להקדים ולעשות כן מיד כשנפגש בי, אלא שפשוט נשכח ממני כי יכול להיות שיש אנשים החיים במקומות, שבהם סדר הדברים הוא הפוך. אבל, יהיה עלי לזכור שכאן, בארץ הבבלונגי, אין נוהגים לצרוך מזון במעמד הבריות. צריכת מזון, הרי זה דבר שראוי לעשותו ביחידות. יש כאן חדר קטן בדירתם, שבו מסתגר אדם, שעה שהוא מרגיש צורך בדבר, ועושה זאת כאשר אין איש רואה.

בטרם היה סיפק בידי לשאול אותו, מדוע עליו לאכול את מזונו דווקא באין־רואים, המשיך בשטף דיבורו וסיפר לי, שמזונם כאן קרוי אַבּלוֹנגי, והוא מרוכז ביותר. קורט קטן של אבלונגי, כקוביה זו שנתנה לי בעלת־הבית בראשית היום, די בו להשביע רעבונו של אדם מבוגר ליום שלם, ואפילו יותר. שכן הוא מכיל את כל הדרוש לתזונתו של אדם בלי שום קישוטים מיותרים. יתר־על־כן, מייצרים כאן מיני אבלונגי שונים, המתאימים לתקופות־הגידול השונות של האדם, לסוג עיסוקו – כגון אם הוא כרוך במאמץ גופני רב, או להיפך, אם הוא זקוק לבהירות גדולה בעבודת המוח ולחידוד רב של החושים – וכמובן גם למצב בריאותו, אף שאותן מחלות רגילות – הזיהומים למיניהם, המחלות המדבקות וכיוצא בהן – אינן מצויות כלל בארץ הבבלונגי, מטעמים שאותם אפרט להלן.

כל־כך, יפה, אמרתי. הרצון למעט באכילה רק עד למידה שהגוף זקוק לה, הוא רצון ראוי להערכה – ואף הרופאים אצלנו ממליצים לעשות כן – אבל מדוע יימנעו בני־אדם מאכילה בחברותא? מדוע יהיה עליהם להסתגר בתא קטן ולעשות זאת בלי שישגיחו בהם?

מפני שצריכת מזון היא מעשה בלתי־מוסרי ביסודו, ענה לי, מעשה אנטי־חברתי! כאשר אדם צורך ומכלה את אוצרותיה של הארץ, הוא משמיד את יצירתן של הבריות. הרי זה, בלא ספק, הכרח שיעשה כך, שכן בלעדי זאת לא יוכל להתקיים, אבל ודאי אין זה דבר שראוי להתפאר בו ולהציגו לראווה. אין זה אף דבר שראוי לדבר עליו בחברה מהוגנת, ובני המקום משתדלים לחנך את ילדיהם שלא להשתמש במילים הקשורות בצריכת מזון במעמד המבוגרים.

סיפרתי לו, שאצלנו דווקא נהוגה האכילה בחברותא. כל בני־המשפחה מסבים יחד לשולחן בארוחותיהם, הנהוגות בשעות קצובות. ולא זו בלבד, אלא שברצות אדם לכבד את אורחיו, הוא מגיש להם דברי מאכל ומשקה. וכאשר יוצאים אנשים לבלות יחד, לרוב הם נכנסים לאיזו מסעדה ומיטיבים את ליבם. יש אומרים אפילו, ששום עסק כהלכתו אינו שלם, אלא אם נערך על שולחן מלא מזון לעייפה. לאסיפות, העוסקות בענינים העומדים ברומו של עולם, אינך יכול בימינו להביא את הבריות, אלא אם אתה מבטיח להם, שייטיבו את ליבם במאכל ובמשקה. כל הסיפורים האלה התמיהו אותו תמיהה מרובה. והרי אלה מנהגים ברבריים, קרא, גם שמיד ניסה לתקן את רושם דבריו וליטול מהם את עוקצם המעליב, אף התנצל בשל כך, שמידת הקיצוניות של הדברים הביאה אותו לידי דיבור בוטה. עוד מסוגל הוא להבין, שיש תרבויות, שבהן אין בני משפחה אחת מתביישים לצרוך מזון בחברותא. זכור לו, שקרא באיזה מקום שביפן, למשל, נוהגים לרחוץ באמבטי יחד, אף שזה דבר, שעושה כל אדם לעצמו בארץ אחרת. אבל שיהיו בני־אדם צורכים מזון בפומבי בלא בושה, הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו!

שתקתי ולא סיפרתי לו על משתאות, שעורכים אצלנו ובהם יושבים מאות ואף אלפי בני־אדם ואינם עושים כלום חוץ מאכילה בצוותא. לשם מה אביא אותו לידי מחשבות קשות יותר על מנהגי הבריות אצלנו?

וכיוון ששמתי לב לכך, שבמשך כל זמן שיחתנו הארוכה הזו לא העלה על דל שפתיו את המילה אכילה, אלא היה משתמש בביטויים כמו “צריכת מזון”, “סיפוק צרכי הגוף” וכדומה – הבטחתי לו, שאנהג לפי הרצוי לו, ולא אוציא מפי את המילים: אוכל, לאכול וכיוצא בהן. הוא קידם את הבטחתי זו בברכה והטעים, שהדבר חשוב במיוחד לחינוכם של הילדים. יודע אני כיצד ילדים נוטים להשתובב ולהתהולל, וקשה מאוד להביא אותם לידי כך, שיימנעו משימוש במילים בלתי־מהוגנות ומחשיפת שיניים שלא לצורך, ולכן הוא אסיר־תודה לי על הבטחתי.

ביקשתי לדעת, מה ענין חשיפת שיניים לכאן, והוא הסביר לי, שגילוי השיניים הריהו, בארץ הבבלונגי, מעשה לא־מוסרי ביותר. השיניים הן אבר מיותר, שנשתמר לאדם מתקופת התפתחות מוקדמת. כיוון שלצריכת האבלונגי החיונית אין אדם נזקק לשיניו, הרי הצגתן לראווה מסמלת את כל חוסר ההגיון והבזבוז הבלתי־מוסרי, שבקיום המבוסס על – וכאן התנצל כמה התנצלויות, שהוא מוכרח להשתמש במילה זו כדי להבהיר את דבריו – על האכילה. מוטב היה, כמובן, לוּ אפשר היה להביא את בני־האדם לדרגת התפתחות כזו, שהשיניים ייעלמו מאליהן, אלא, שדבר זה יצריך כפי הנראה דורות מרובים. בינתיים, הנימוס מחייב הימנעות מחשיפת שיניים, אלא במקרה הכרחי ביותר. שפת המקום, למשל, נמנעת כמעט לגמרי משימוש באותיות שהיגויין זקוק לשיניים, או שאין להשמיען בלי פישוק שפתיים. האידיאל הוא, כמובן, הדיבור בפה סגור לחלוטין, אלא שמעטים מגיעים ליד כך. אשר ללשון, הרי שגילוייה הוא ממש תכלית המידות הרעות ומעיד על העדר מוחלט של רגש־הבושה הטבעי.

וכיצד מחייכים כאן? לא יכולתי להימנע מן השאלה.

אין מחייכים, השיב לי. החיוך הריהו מעשה חסר הגיון לחלוטין.

בקושי רב התאפקתי מחיוך למשמע דבריו אלה. אך הוא הוסיף ואמר ברצינות מלאה, שכאשר הם מרגישים צורך חיוני לצחוק, הריהם משתדלים לעשות זאת בפה סגור, כדרך שג’נטלמן לומד לפהק בפה סגור.

עד שהייתי תמה על איסורים אלה, שבני הבבלונגי מטילים על עצמם – שלא להזכיר את המילה אכילה, נגזרותיה ודומותיה, שלא לחשוף את השיניים והלשון, ולהימנע מחיוך – וכבר הייתי מוכן להתריס בפני מארחי על מידת חוסר ההגיון, שבהטלת איסורים כאלה, בחברה המתיימרת למדוד כל דבר במאזני ההגיון, נזכרתי בכמה מן האיסורים שלנו. האם אין לנו שורה ארוכה של ביטויי עקיפין, הבאים להימנע מאיזכורה של פעולת המעיים? האם אין לנו בשפתנו מילי הסתר כמו: “חדר הנוחיות”, “בית השימוש”, “שירותים” ועוד מילים הבאות לכסות על הנעשה שם? הנקל לתאר כיצד תגיב מטרוניתא מן החברה שלנו לשאלתו של אורח, שיפנה אליה, בערך כך: “הגידי נא, גבירתי, היכן כאן בביתך המחראה?” לא זו בלבד, שלא תזמין אותו שוב לביתה, אלא שתטרח גם למחקו מרשימת המוזמנים של כל מכריה ומודעיה. שלא להזכיר את המאמץ הגדול שכל אחד מאיתנו מוכן להשקיע, כדי למנוע השמעתם של כל הקולות הטבעיים, הבוקעים מפעם לפעם מן העבר האחר שלנו. הייתי מוכן, אולי, לייצג את העמדה, ששיטתנו שלנו עדיפה על שיטתם של בני ארץ הבבלונגי – אף שוודאי הייתי מתקשה למצוא נימוקים שבהגיון לכך – אבל כיוון שאני כאן יחיד והם רבים, הערכתי שסיכויי למשוך אותם אל צידי הם קלושים למדי והעדפתי לשתוק.

מארחי פירש את מבוכתי, שנשקפה כנראה על פני, פירוש אחר. הוא הבטיחני נאמנה, שבכל הנוגע לדיון הכרחי בעניני מזון, המילה אבלונגי היא מילה נאותה, שאין מן הפגיעה בטעם הטוב להשתמש בה, אף במעמד ילדים ונשים. אבל, דרך הארץ מחייבת לא להזכירה אלא בשעת הצורך, בשעת ההכרח משמע. וגם אז די ברמז. בעלת־הבית תבין שאני זקוק לאבלונגי ותיתן לי את מנתי. יהיה עלי ליטול אותה בצורה דיסקרטית ביותר, להסתלק עימה לתא המיועד לכך ולצרוך אותה באין רואה.

שאלתי את מארחי אם אין כאן טעמים שונים למזון, סליחה, לאבלונגי – שכן אותה מנה, שקיבלתי הבוקר, היתה חסרת־טעם לחלוטין. השיב לי, שבמתכוון מכינים כך את האבלונגי, שלא לעורר תיאבון מיותר ולגרום לצריכה מופרזת. נאלצתי להסכים, שיש מן ההגיון בדבר והוא קיבל זאת כאות, שאני מתחיל לראות את הדברים כאחד מבני המקום ואף חילק לי מחמאה, שאני עתיד להיקלט בארצם במהירות גדולה, עד שלא ירחק היום ואיש לא יכיר בי שזר אני.

ודאי זכור עוד לקורא, שכל אותה שעה ששוחחנו כך, הייתי ישוב על העביט ועושה את צרכי. בינתיים סיימתי וחככתי בדעתי, כיצד אוכל להיפטר ממה שהצטבר כאן בסיר, בלי למשוך על עצמי תשומת־לב רבה מדי. לבסוף לא ראית לעצמי ברירה, אלא לשאול את איש־שיחי לאן אוכל להשליך את תכנו של העביט.

להשליך?! נזעק. חלילה לך להשליך בבלונגי מעולה כל־כך. הרי מבבלונגי כזה שמקורו בחומרים טבעיים, אפשר להכין מנות רבות של אבלונגי משובח.

סליחה?! קראתי, כיוון שנראה לי שלא קלטתי היטב את דבריו.

הרי זה בבלונגי, הדגיש, שאיכותו היא מן המדרגה הגבוהה ביותר, כיוון שמקורו אינו האבלונגי המיוצר בדרך מלאכותית, כי אם מחומרים טבעיים, שאינם בנמצא בכל ארץ הבבלונגי. ויש כאן גם כמות הראוייה להתכבד, הוסיף, לאחר עיון מדוקדק בתכנו של העביט. הרבה־הרבה מנות של אבלונגי משובח יבואו מכאן.

קולו היה צוהל ממש בדברו, אך אני לא יכולתי להימנע מתחושה של בחילה. רוצה אתה לומר, שהאבלונגי שאכלתי היום, גם הוא הוכן מפרש האדם? קראתי בתמיהה.

מבבלונגי, תיקן את דברי. כמובן, שהוכן מבבלונגי. כל אבלונגי מכינים כאן מבבלונגי.

היה זה רק רצונה של ההשגחה העליונה, שלא הקאתי מיד, בו־במקום, את כל מה שהיה אצור בקירבי.

הרי זה גועל־נפש! קראתי, כשאני שוכח כל מידה של נימוס ודרך־ארץ. איך יכולים אתם לאכול דבר, שאתם ידועים שמקורו ב… מקורו ב… וכאן שלטתי ברוחי2 והוספתי: בבבלונגי?!

ומדוע לא נאכל זאת?! השיב לי בשאלה, שניכר בה, שרק בקושי הוא כובש את כעסו. האבלונגי מוכן מן הבבלונגי בתהליכים מדעיים, בהיגיינה מוחלטת, בתנאי נקיון, שאין למעלה מהם. לא זו בלבד, שאין יד־אדם נוגעת בחומרים במרוצת התהליך כולו (אין תימה, חשבתי לעצמי, מי ירצה לגעת בצואה זו?), אלא, שהאבלונגי הוא המזון הטהור ביותר שבעולם, מכל בחינה שהיא.

וכאן פתח בהרצאה ארוכה, עד כמה המזון, שאנחנו אוכלים בארצותינו, לא זו בלבד שהוא מזוהם ביותר, אלא שתהליכי גידולו הם חסרי הגיון לחלוטין. אילולא חשש להעליבני, היה מוסיף אף: מעוררי בחילה.

הבטחתיו, שאין הוא מעליבני כלל והוא רשאי לדבר ככל העולה על רוחו. דברים אלה עודדוהו להמשיך בדיבור. הנה, למשל, הירקות הגדלים באדמה. אדמה זו מכוסה זבל וכל מיני לכלוך ושורצים בה יצורים לאין־ספור. אילולא זבל זה שבאדמה, שמקורו מפרש בעלי־חיים, לא היה שום דבר גדל בה. אם תרצה לומר, הרי גם מזון זה מקורו בפרש אדם ובהמה, אלא, שהאדם אינו שולט בתנאי גידולו. אבל, בכך עדיין לא נאמר הכל. שיירי הזבל ושאר בעלי־החיים והבקטריות מונחים על גבי הירקות והפירות ואנו אוכלים אותם מעורבים זה בזה, כפי שאפשר להיווכח מהצצה חטופה במיקרוסקופ. הקמח והסולת שאנו אוכלים מעורבים תמיד ביצים ושיירים של תולעים וחרקים, ששום ניפוי לא יכול להרחיקם, כפי שהכירו אף בתי־המשפט בתביעות, שלא צלחו, שהוגשו נגד יצרני מזון מזוהם. חיידקים מצויים בכל מזון שאנחנו אוכלים. יתר־על־כן, יש מיני מזון שאי־אפשר להם בלי פעולתם של חיידקים ופטריות. כגון, גבינות למיניהן, הלבן והיוגורט, שלא לדבר על משקאות כבירה או יין, שייצורם כרוך בריקבון, התמקמקות, תסיסה של כל מיני דגנים ופירות. וכך היה הולך ומונה שורה ארוכה של מזונות, שתהליך בישולם טעון שיתופם של נבגים וחיידקים, שלא לדבר על אלה, שנרחצם ככל שנרחצם, לעולם לא יהיו נקיים מזוהמה, משיירי רעלים וחומרי־הדברה ומחיידקים.

שאלתיו, מניין בקיאותו הרבה בתהליכי ייצורו של המזון אצלנו, והשיב לי, שהוא עובד כאן כמהנדס במפעל המייצר אבלונגי, ותוך כיד לימודי ההכשרה שלו במיכללה היה עליו ללמוד את כל תולדותיו של ייצור המזון, גם בתקופות שלפני האבלונגי, אף שנקל לשער, שלא עשה שום שימוש בידיעות אלו, לאחר שעמד בבחינות וזכה בתואר. למעשה לא היה זה, אלא בזבוז זמן. חייכתי והבטחתיו, שמנהג כזה קיים ועומד גם ברבות מן המכללות שלנו.

אבל הוא, כיוון שפתח בהרצאת מעלותיו של האבלונגי שלהם על המזון שלנו, אי־אפשר להפסיקו. מענין זיהומו של המזון שלנו, חזר לאבלונגי, שלא זו בלבד שהוא טהור ביותר, ואינו מכיל שום חיידקים או גופים זרים אחרים, אלא הרכבו עולה לאין־ערוך על מזוננו שלנו. הוא מכיל את כל החומרים הנחוצים לתזונתו של הגוף, בהרכבם הנכון וההגיוני יותר, והוא מכיל רק חומרים אלה ושום חומרים מיותרים אחרים.

יפה, הפסקתי את שיר־התהילה הזה לאבלונגי. אבל מדוע אתם צריכים להכין אותו דווקא מן הבבלונגי? הרי זה דבר הראוי לשבח, שיהיו בני־אדם עושים שימוש בחומרי הפסולת שברשותם ומחזירים אל המעגל הרבה מהם ככל האפשר. אבל מדוע יכינו את מזונם (סליחה, את האבלונגי שלהם, התנצלתי בראותי את הבעתו של איש־שיחי) דווקא מפרשם, כלומר מן הבבלונגי שלהם?

כיוון, שזה חומר־הגלם היחיד המצוי בארצם, שאפשר להכין ממנו מזון, השיב, ומיד תיקן את עצמו – כמי שנכשל בלשונו ופלט מילה, שאינה מהוגנת ולא ראוי להשתמש בה בפומבי – והבהיר, שהתכוון לאבלונגי.

ואז העמידני על העובדה, שבכמה מסימניה השגחתי מיד בבואי לארץ הבבלונגי, שבמקומם אין שום חומר אורגאני, הבא מן החי או הצומח, כיוון שאין שם חי או צומח, לא מסוג החד־תאיים ולא הרב־תאיים, לא הקטנים ולא הגדולים, שום דבר לבד מתרבות גזע האדם. לא שאין הם יכולים בארץ הבבלונגי, טען לפני, לייצר באופן מלאכותי חומר הזהה לחלוטין בהרכבו ודומה בכל תכונותיו לחומר האורגאני הבא מן החי, אלא, שתכונה אחת אין בו, בחומר זה – הלא היא תכונת החיים, כושר הגידול והריבוי, יכולת ההתחדשות. וכיוון שלקיומו זקוק האדם לחומר האורגאני, הבא מן החי או הצומח ויש בו תכונת החיים, אין לו אלא הבבלונגי שלו עצמו, הנובע ממנו, ורק עליו הוא יכול להסתמך לחיוּתו.

הסכמתי עימו, שאכן יש הגיון בסדר זה, והוא קיבל את הסכמתי כמחמאה לדרך הרצאת הדברים שלו ודעתו זחה עליו. בינתיים, נשמע קולה של האשה, הקוראת לבני־הבית להסב לבבלונגי. הוא הציע לי להצטרף אל הבבלונגי המשפחתי, אבל אני סירבתי בעדינות, ואף תירצתי את סירובי בכך, שזה־עתה השלמתי את הוצאת הבבלונגי שלי ושוב איני צריך עוד. הוא המשיך בהפצרותיו, שמא רק עוד קצת, אולי אפילו סתם לשם החברותא, אשתו תיעלב אם לא אסב עימהם, וכיוצא באלה, כמו שמפצירים אצלנו באורח שיצטרף לסעודה, גם אם הוא טוען שאינו רעב וזה־עתה אכל. שאלתי אותו, כיצד יכולים כולם לעשות את צרכיהם, כלומר, להסב לבבלונגי, בעת ובעונה אחת. שהרי זה מן הדברים, שכשאדם חש בהם צורך, אין הוא יכול לדחותו, ולהיפך, כשאינו צריך, אינו יכול לעשותו? הוא השיב לי בשאלה, שממש כך אינו יכול להבין את מנהגנו, לצרוך מזון בשעות קבועות. והרי דווקא זה מן הדברים, שאין אדם יכול לעשותם אלא כשחש צורך בהם. לעומת זאת, הבטיח לי, כאן יכול כל אדם להוציא את הבבלונגי שלו – אם גם לא תמיד בכמות ובאיכות הרצויות – בכל זמן שמתבקש, ואין זה אלא מן הנימוס, שהוא עושה זאת במעמד בני משפחתו או ידידיו.

כך או כך, לא הצליח להניעני להסב עימם לטכס הבבלונגי שלהם.

מילא, רצונו של האורח הוא כבודו. הניח אותי בטרקלין ויצא את החדר, כשהוא נושא עימו אל מרתף הבית את העביט המלא צואה, כלומר, בבלונגי, כאילו יש בידו שלל רב.


 

פרק עשירי    🔗

אני מחפש נייר לקריעה ומגלה, שהחוברת נעלמה. במה ביקשה

בעלת־הבית להשיח. מסתבר לי, מה הענין שיש למארחי בי. הבעיות הנובעות מן

ההכרח בקיצור. איך מוכרים את הבבלונגי. מה מקבל אדם בעד הפרש שלו. אני

מתקשה להסביר את השיטה הכספית שלנו.

>
>

עד שישבו בני הבית אל הבבלונגי המשפחתי שלהם, עלה בדעתי, שיהיה זה מעשה נבון, אם אפתח ברישום כל המאורעות שקרוני, ועוד יקרוני, כדי שלא ישתכחו ממני, אם אמצא איזו דרך לחזור מכאן לאנגליה. נזכרתי בדבריו של בעל־הבית, שבארץ זו אין מצוי חומר אורגאני טבעי, ותמהתי כיד מכינים כאן את הנייר, שעליו מדפיסים את הספרים. נטלתי בידי ספר או שניים מן הכוננית ונראה לי, כאילו החומר שעליו הם מודפסים הוא נייר לכל דבר.

כידוע, הדרך הטובה ביותר להיוודע אם לפנינו נייר, היא בקריעה. נייר, גם החזק ביותר, ניתן לקריעה. אפשר גם להשגיח, לפי הקצוות המשוננים של מקום הקרע, בסיבים שמהם עשוי הנייר. לא עלה בדעתי, כמובן, לערוך ניסיון מעין זה באחד הספרים. לפתע, נזכרתי בתקרית החוברת המצויירת ובתנועה שעשה בעל־הבית, כאילו הוא מתכוון לקרוע אותה לגזרים, ולאחר־מכן נמלך בדעתו והשליכה לתיבה עם הנורה הירקרקה. הנחתי, שבחוברת זו אוכל לעשות נסיון קריעה, וגם אם ישגיח בכך בעל־הבית, יניח שלקרע גרם הוא עצמו. זכרתי היטב כמה העלתה את חמתו העובדה, שלא הנחתי את החוברת במקומה, וניגשתי בזהירות רבה למעשי. טופפתי על בהונותי אל התיבה שבפינת החדר, הרמתי את מכסה, כשאני משתדל שלא להשמיע שום קולות חריקה, והסתכלתי פנימה. לתמהוני, לא היתה החוברת שם. כיוון שלא יצאתי את החדר, מאז השליך בעל הבית את החוברת אל התיבה, הייתי בטוח, שאיש לא הוציא אותה משם. נצטערתי צער רב, שלא אוכל לשאול את בעל־הבית מה עלה בגורלה של החוברת שהניח בתיבה, שכן, ענין זה עשוי להעלות שוב את חמתו. אבל, נמניתי וגמרתי, שמיד כשייפנה, אבקש ממנו נייר לכתיבת יומן, ותוך־כדי־כך אוכל לסובב את השיחה לענין התיבה.

ההחלטה להתחיל בכתיבת יומן נראתה לי טובה גם לעצמה וגם כדרך להפגת השעמום. בהעדר איזו ידיעה שהיא של הזמן החולף – בכל הבית לא היה, ככל שיכולתי לשפוט, אפילו שעון אחד, ושעוני, המהלך אחורה, אינו יכול ללמדני כלום – הרי שהעיסוק בכתיבה יש בו משום ענין. חיכיתי בקוצר־רוח, שיסיימו בני־המשפחה את הבבלונגי שלהם ואוכל לבקש מבעל־הבית איזה פנקס, מחברת, או סתם כמה דפי־נייר.

כעבור זמן שנראה בעיני, מדרך הטבע, ארוך ביותר, נכנסו בעל־הבית ואשתו לטרקלין וארחו לי לחברה. ישבנו וגילגלנו בינינו שיחת־חולין. ככל שהיתה סקרנותי גדולה לשאול אותם על אורחם ורבעם של בני־האדם במקומם, נקל להבין, שסקרנותם לשמוע ממני על מנהגי הבריות אצלנו לא היתה פחותה. ובמיוחד, כמובן, של בעלת־הבית. הם שקדו היטב לנהוג בי מנהג הכנסת־אורחים, ואילו אני הייתי חייב לנהוג נימוס בגברת ולהניח לה להקדים בדיבור. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מלמד יותר מאשר למד, אף כי לא זו היתה כוונתי.

שמתי לב לכך שסקרנותה של בעלת־הבית מכוונת בעיקרה להרגלי הסעודה שלנו, לאופני הכנת המזון ובישולו, ובכלל, לכל דבר הקשור באכילה. אבל, מדי עלות נושא זה לפנינו, היתה מסמיקה וכובשת עיניה בקרקע, ואילו בעלה, קשה היה לו להסתיר את מורת־רוחו מכך, שהיא מעונינת להשיח דווקא בנושאים אלה.

לאחר זמן, ביחידות, שמעה ממני בעלת־הבית, שאצלנו נהוגים מדורי־בישול בעיתונות, ואף יכולים הבריות לקנות ספרים, שכל עיסוקם תורת הבישול והכנת מאכלים. זכורני, שבשמעה זאת נתקפה זעזוע מתוק ואפשר היה לעמוד על הנאתה, שביצבצה מכל דברי התמהון ואף הגינוי, שהשמיעה – כדרך שכמה וכמה נוהגים אצלנו להביע תרעומת ואף גועל־נפש מן החוברות הפורנוגרפיות, אך מציצים בהן בעיון רב באין רואה.

כבר הייתי מורגל בכך, שאנחנו יושבים כאן ערב שלם, ולא יעלה בדעתם להציע לי כוס תה, שלא לומר דברי מתיקה ומיני כיבוד אחרים. אצלנו, במצב דומה, משפיעות עלינו המארחות דברי־מאכל ומשקה לעייפה, כאילו הן מתחרות זו בזו, מי מהן מרעיפה יותר על אורחיה. לא יכולתי, אמנם, להשתחרר מן ההרגשה, שמידה קיצונית זו, הנהוגה כאן, יש בה יותר משמץ של ליקוי בנימוסים. אבל, כיוון שזהו מנהג המקום, הרי שלא היתה ברירה בידי כי אם לקבלו, אם לא באהבה – בשתיקה.

אני מזכיר דברים אלה כדי להסביר מדוע שיחתי באותו ערב היתה נוקשה ומאולצת במידה מרובה. קשה לו לאדם להשתחרר מן ההרגל לדבר דווקא כשפיו לועס איזה בוטן או שקד מלוח, ואין הוא צריך לסלק מבין שיניו פירורי עוגה או עצם של דג מלוח. אולי דווקא הצורך להניע את שרירי הפה, לשם אכילה, הוא המעורר את תרבות השיחה אצלנו. אני מטיל, אמנם, ספק אם לאיש מקוראי דפים אלה תהיה הזדמנות לשמוע מפי מארחי דברים בגנות מנהגי־השיחה שלי, כפי שנתגלו להם אותו ערב שבו ישבנו בביתם – ולוּ גם הודות לכך שלא ירצו, מתוך נימוס, לדבר בי רעות – אבל אני חייב לומר כאן מילי התנצלות אלה, חייב כלפי עצמי, כיוון שאני נזכר באותה הרגשה לא נוחה, שהייתי שרוי בה.

אבל, מצד שני, ראוי שלא יתקבל הרושם, שלא החלפנו בינינו שום דברים מאלפים ובעלי־ערך. להיפך, כיוון שהייתי כל־כך צמא לדעת את מנהגי המקום, הצלחתי, למרות הקשיים, שאותם תיארתי, להיוודע מפיהם כמה וכמה דברים מענינים.

ראשית, עמדתי על פשר הזמנתם – השקוקה מעט יתר על המידה – שאגור אצלם, ועל תביעתו המוזרה של בעל־הבית, שאם יינתן לי דבר־המאכל – הלא הוא האבלונגי הזכור לעיל – אקבל על עצמי שלא לצאת את ביתם עשור אחד לפחות. הדברים הם יותר פשוטים משאפשר לשער.

כיוון שאת מזונם – האבלונגי – הם מכינים כאן מן המקור היחיד המצוי ברשותם – הבבלונגי, שהוא הפרש, שאותו הם מפרישים – הרי שדבר־הערך היקר ביותר, המצוי ברשותו של תושב־המקום, אינו אלא הבבלונגי שלו ושל בני־משפחתו. ככל שהם מפרישים יותר – הריהם עשירים יותר. את הבבלונגי שלהם הם מוכרים ותמורתו הם רוכשים את מיכסת האבלונגי שלהם. ברור, שככל שיהיה ברשותם יותר בבלונגי – וכאן תרומתי הרבה לתוצר המשפחתי שלהם – הרי שיוכלו לזכות ביותר אבלונגי.

אני קורא מחדש שורות אלו, ואני יודע, שאני אשם בחטא הרובץ לפיתחם של כל הכותבים ספרי מסעות, הלא הוא חטא הקיצור. קיצור מסויים הכרחי מצד אחד, כדי לא להוגיע יתר־על־המידה את הקוראים. אבל, כל קיצור יש בו עיוות של המציאות. כאשר אדם מבקש לספר דברים, המרוחקים מרחק רב מנסיונם האישי של שומעיו או קוראיו, במונחים העשויים להיות מובנים להם, אין לו ברירה אלא להשתמש במילים, השאובות מנסיונם שלהם ויש בהן, אולי, דקוּת מספקת, הדרושה כדי להגדיר את הדברים והמנהגים שבסביבתם שלהם (ואף זאת לא תמיד כהלכה), אבל אין ביכולתן לתאר תיאור הולם את הנעשה בארצות רחוקות. כאשר הוא מוסיף עוד עוון על חטא, ומקצר, פוסח על עובדות, שידיעתן חיונית, ועל הסברים, שבלעדיהם אין העיקר יכול להיות מובן, הריהו עשוי להביא ליצירתה של תמונה מסולפת, אם לא כולה, הרי בפרטים חשובים. הנה, למשל, אמרתי שהם מוכרים את הבבלונגי שלהם ותמורתו הם רוכשים את מיכסת האבלונגי שלהם. דבר זה, לא בלבד שאינו מדוייק, אלא שיש בו אף כדי להטעות. מכירה מניחה קיומו של כסף. אבל כסף כאן אין משמעו ככסף אצלנו. אין הם מכירים אותן מטבעות או אותם שטרות צבעוניים (מרשרשים ומבהיקים בתקופת אינפלציה, בלים ומרופטים בזמנים טובים יותר), שעצם קיומם בידינו יוצר בנו הרגשה של סיפוק וביטחון.

איש מתושבי ארץ הבבלונגי לא ראה מימיו מטבע או שטר של כסף. תמורת הבבלונגי שלו, שמכר לאוצר המדינה, נזקפת לזכות חשבונו – האישי או המשפחתי, הכל לפי הענין – במחשב המרכזי של המדינה. אין צריך לומר, שבעד אבלונגי שהוא צורך מחייבים את חשבונו. שוב אני מעוות דברים מחמת הקיצור. אלא הם עקרונות החישוב בפשוטם. למעשה, המערכת היא הרבה יותר מורכבת ומסובכת. הם יכולים, למשל, לחשב כאן לא רק את כמותו של הבבלונגי, אלא גם את איכותו, ויש להם עוד גורמי חישוב, שאני מקווה, שעוד תהיה לי הזדמנות להסבירם. יחידת־החישוב שלהם קרויה, אגב, בשם “לירה של בבלונגי”, אבל אינני בטוח אם, לתועלתם של נוסעים העשויים להיקלע אל ארץ הבבלונגי, אני יכול לתרום כאן תרומה מעשית להערכת שער־החליפין הסביר בין הלירה שלנו והלירה של בבלונגי.

ראוי לציין, אגב, שמארחי השתוממו מאוד לשמוע, שאצלנו צריך אדם לשלם בשטרות־כסף בעד כל דבר ומי שיש בידו יותר שטרות של כסף יכול לרכוש יותר דברים. הם מבינים, שכל אדם מעונין להגדיל את מנת האבלונגי שלו. טבע הוא באנוש. אבל, אחרי הכל, כמה אבלונגי יכול אדם לצרוך?! ואם לא יצרוך הכל מיד, מה יעשה בעודפים שיצטברו בידו? ימכור לאחרים? הרי תהיה זו שטות מופלגת. קודם־לכן היו בידיו שטרות של כסף – והוא המירם לכמויות של אבלונגי. עכשיו, יש בידו כמויות של אבלונגי – והוא חוזר וממיר אותם בשטרות של כסף?!

כשראיתי עד כמה קשה להסביר עובדות פשוטות אלו, ויתרתי על הנסיון להסביר את חוקי ההיצע והביקוש שלנו ולהשיב לשאלות כגון מדוע צריך לשלם בעד אותה כמות אבלונגי סכום גבוה יותר של כסף, אם צורכים אותו במסעדה זו ולא אחרת, או רוכשים אותו בסביבה זו של העיר ולא בסביבה אחרת, בעטיפה זו ולא בעטיפה אחרת.

אבל, אם עד כאן לא נתקבלו הסברי על דעת מארחי, אף כי לי עצמי נראו הדברים נהירים למדי, הרי משהגענו לשאלה, כיצד, בעצם, מגיע אדם לידי כך, שיש בידו יותר שטרות של כסף מאשר בידי רעהו, נעשתה מלאכתי קשה הרבה יותר. הרגשתי היטב על פניהם של מארחי, שדברי אינם מסתברים להם, שלא לומר, שהם נראים בעיניהם חסרי־שחר לחלוטין. כאשר סיפרתי להם, למשל, שיש אצלנו עשירים מופלגים, שהונם גדול כדי מאות, אלפי, ולפעמים גם רבבות מונים מהונם של סתם בני־אדם, לא יכלו להתאפק, ושאלו אם הם מפרישים כמות בבלונגי גדולה כל־כך, שהונם גדול עד כדי כך.

צחקתי – אף שהשתדלתי לא לחשוף בשעת מעשה את שיני יתר על המידה – והסברתי להם, שאצלנו איש אינו מקבל כלום בעד הפרש שלו. להיפך, עליו לשלם מיסים לרשויות העירוניות, המקימות מפעלי ביוב, כדי להזרימו למקום, שבו תהיה טירדתו פחותה ככל האפשר. דברים אלה גרמו להם התרגשות מרובה ויכולתי לחוש מה רבה קינאתם למחשבה על אוצרות־הענק של הבבלונגי, היורדים אצלנו לטמיון.

השאלה שנתעוררה באופן טבעי מכאן, היתה, כיצד אנחנו מודדים את ערכם של הדברים, אם אין אנו מביאים בכלל חשבון את ערכו של הבבלונגי. הסברתי להם, כמיטב יכולתי הדלה, את השיטה הכספית שלנו. תוך כדי נסיונותי, נתחוור לי עד כמה מעט אני עצמי מבין בטיבה של שיטה זו. אני מניח, שרבים מן המסבירים למיניהם נתקלים בבעיה דומה, אך לא כל אחד מעז להודות באמת, כפי שאני עושה כאן. אך, כמובן, לא כל אחד מזדמנים לפניו שואלים ממין אלה, שנזדמנו לי בארץ הבבלונגי. הצלחתי, אולי, להסביר להם את הדרך, שלפיה קובע “השוק” (כך אנו קוראים לאותה ברית מסתורים ועריצה, שאפילו דבר קיומה טרם הוכח כהלכה), מה מחירה של כל סחורה וסחורה, וכיצד מחיר זה נמדד ביחידות מטבע העובר לסוחר בכל ארץ וארץ – כשאני מניח לחלוטין את השאלה הסבוכה כיצד קובעים את השערים שבהם מתחלפים המטבעות אלו באלו. אבל בשום פנים לא הצלחתי להסביר להם מה קובע את ערכם של המטבעות עצמם. נזכרתי שהוסבר לי פעם, כי ערך זה נוהגים לקבוע לפי כמות הזהב המצוי באוצרה של כל מדינה, והשבתי להם תשובה זו.

אולם הם לא הסתפקו בכך, וביקשו לדעת מדוע כה רב ערכו של הזהב, ומה השימוש שאפשר לעשות בו. לא הצלחתי להיזכר בכל שימושיו, פרט לקישוטים וגביעים למיניהם, וגם לשיניים־תותבות. ייתכן, שיש לו איזה שימוש במשהו הקשור במנועי הדף, הדרושים לטיסות בחלל (טענה זו יפה תמיד, שכן, קרוב לוודאי איש אינו בר־סמכא לסתור אותה), אבל שימושו הראשי, שהוא דרוש לייצוב ערכם של המטבעות.

דברים אלה הביאו את מארחי לידי צחוק, שבקושי הצליחו לכבשו. לרגע דומה היה, שראיתי אף טור של שיניים מבצבץ מולי. הרי לך טענה יפה, התריסו כנגדי. ערך המטבע נקבע לפי כמות הזהב המצוי באוצר, אבל הזהב עצמו אין לו ערך משלו והשימוש הממשי היחיד, שעושים בו, הוא, שקובעים לפיו את ערך המטבע!

עניתי להם, שאני מניח, שהכלכלנים שלנו עשויים להשיב להם תשובה יפה יותר, אבל אם כל העולם נוהג כך, ודאי יש איזו סיבה טובה לדבר. העובדה, שאיני מצליח להסבירה להם, אין פירושה שאין הדבר כך. כיוון שהעלו את חמתי, הערתי להם, שהבריות במקומותינו, לכשישמעו שכאן נוהגים למדוד כל ערך לפי הבבלונגי, עשויים לצחוק אפילו צחוק רב יותר. אבל מארחי העמידוני מיד על הסתירה שבטיעון זה. בעוד שמדברי משתמע במפורש, כי הזהב, המודד את כל הערכים, אין לו כמעט שום ערך משלו ואין הוא מספק כמעט שום צורך, חוץ מן הצורך לשמש מודד־ערך – הרי שהבבלונגי, שלפיו מודדים את הערכים, לא זו בלבד, שהוא עצמו בעל ערך רב והשימוש בו חיוני, אלא שממש אי־אפשר בלעדיו, בהיותו מקור יחיד לחיי האדם!

חייב אני להודות ולהתוודות, שטיעונים אלה הביאו אותי במבוכה לא קטנה, ואני חושש שבמצב זה לא עשיתי מלאכה יפה בהצגת יתרונותיה של דרך־החיים שלנו על זו שלהם.


 

פרק אחד־עשר    🔗

על דרכם של בני המקום בלימודים. איסור, שלא היה צורך לאכוף

אותו. על חוסר הטעם ובזבוז הזמן שבכתיבת ספרים. על ערך הבבלונגי של הנייר.

נודע לי מה אירע לחוברת, שנעלמה מן התיבה. שני תאי הנידוף הנמצאים בכל בית.

חשיבותו של הדיוק בחשבון הבבלונגי. לעל הכישרון הדרוש לניהול עניני הממלכה.

מקורו של השם בבלונגי. השידור הטוטאלי. שנת־החובה.

>
>

דבר אחד התמיהני בשיחתי עם מארחי. לפעמים, ולא דווקא רחוקות, כאשר הגיעה השיחה בדרכה הטבעית לאיזו שאלה, שכנראה לא היה בקיא בה, לא בוש להודות בדבר בפה מלא ולא ניסה למצוא מוצא בגמגומים שמסביב לענין. במקרה כזה היה אומר בפשטות: בנושא זה איני מבין כלום ולכן מוטב שלא אחווה דעתי. לפעמים היה מוסיף גם כמה מילים, שנושא זה אינו בתחום עיסוקיו ולכן אין ערך למה שהוא מסוגל לתרום בדיון בו.

לבסוף לא התאפקתי ושאלתי למקורה של ענווה זו, שנראתה לי אף מופלגת במידת־מה. וכאן סיפר לי, שבמקומם אין נהוגים ללמד אדם אלא מה ששייך במישרין או בעקיפין למקצועו. כמות הידיעות שאדם חייב לספוג, כדי להגיע לאיזו מידה של שלימות במקצוע שבחר, גדולה כל־כך ודורשת ממנו אימוץ גדול כל־כך של כושר החשיבה והלימוד שלו, שאם יעמיס על מוחו פרטים שאינם חיוניים ללימודיו, לא יימצא בו מקום לשפע הפרטים החיוניים, שלא לדבר על הזמן שהלך לאיבוד.

שאלתיו למעשיהם של אותם תלמידים, המגלים בכל זאת ענין ביותר מתחום־לימודים אחד, והשיב לי שדבר זה פשוט אינו קיים. כל תלמיד יודע, שאין לו שום סיכוי לסיים את לימודיו בהצלחה ולהגיע לאיזה מעמד, אם יפזר את מאמציו ביותר מתחום אחד. בשכבר הימים נאסר הדבר במפורש בחוק, אבל לא זכור לו אפילו מקרה אחד, שהיה צורך לאכוף חוק זה, שכן כל אחד מתושבי ארץ הבבלונגי יודע היטב, שלא יהיה זה מן ההגיון לפזר את מאמציו בתחומים שונים ולא להגיע לשום הישג אף באחד מהם. תחומו שלו, כאמור, הוא ייצור האבלונגי מן הבבלונגי. הרי זה דבר קשה ומסובך לאין־שיעור, המחייב התמחות מרובה ביותר, שאדם מגיע אליה רק לאחר שנים רבות של לימוד ושינון. לא היה שום טעם, שיפזר מאמציו במקומות שבהם אין הוא עשוי להביא תועלת ויסגל לעצמו ידיעות, שאינן עשויות להועיל לו.

הפניתי אל תשומת־ליבו לכך, שבכל זאת גילגלנו שיחה בשאלות לשוניות למשל, שככל הנראה אין להם קשר ללימודיו, והשיב לי, שכל אדם במקומם רשאי שיהיה לו תחביב אחד, שאינו בגדר לימוד. תחביבו שלו – הבלשנות. אבל ידיעות, שאדם רוכש במסגרת תחביבו, אינן ידיעות של ממש, המקנות לו איזה מעמד בתחום זה.

כיוון שהיה בדעתי לכתוב יומן, דבר הידוע בוודאי למי שקרא בעיון את הדפים הקודמים, עמדה לפני בעיית הנייר. כבר נזדמן לי לספר, שהספרים המצויים כאן הם דקים ביותר ואף מספרם מועט להפליא, ובשום מקום לא נתקלתי בגליון־נייר ריק, שאפשר היה לכתוב עליו, שלא לומר איזה פנקס או מחברת. סברתי שזו הזדמנות ראוייה להשיא את השיחה לענין זה, ושאלתי, אם אין במקומם מי שתחביבו הוא הכתיבה.

הוא הסתכל בי, כמעט כמו שמסתכלים במי שדעתו נסתלקה: איזה מין תחביב זה?! לשם מה יאמץ לו אדם תחביב שכזה?! כדי לספר לבריות, אמרתי, כדי לשתף אותם ברגשותיו וחוויותיו, כלום אין זו סיבה מספקת?! אינני סבור ששאלתי זו, שלמרות מאמצי לא הצלחתי לשוות לה גוון של שאלה שאינה ריטורית גרידא, הצליחה להסיט אותו מעמדתו. הוא הביע דעה מפורשת, שהכתיבה אינה אלא בזבוז זמן ומרץ. איזה ענין יש לבריות בהוויותיהם ורגשותיהם של אחרים? די להם במה שנעשה אצלם עצמם, מדוע יעמיסו על עצמם בעיות של אחרים?

ביקשתי לדעת אם אין מפרסמים ספרים במקומם, והשיב לי שרק ספרים הדרושים לבני־אדם לשם לימוד ומחקר בענינים הקשורים במקצועם. אשר לעיתונים, הרי אלה מופיעים כאן מפעם לפעם כאשר יש להם מה לחדש – ורק אז – וגם במקרה זה אין גדלם עולה על כדי דף של לוח־כיס, שכן בשפת הסימנים המתימטית הנהוגה אצלם אפשר לומר דברים רבים על גבי דף כזה.

ידיעות אלו העכירו את רוחי. עד שהגעתי לכאן, כבר צמח בי אותו רעיון של כתיבת יומן לכדי תשוקה עזה, שאם אינני ממלא אותה אהיה שרוי, בוודאי, בדכאון. ביקשתי בכל זאת לשאול, כיצד יכול תושב־המקום להניח את ידו על חבילת נייר חלק, שעדיין אפשר לכתוב עליו. השיב לי, שאין דבר קל מזה למי שהשלטונות מכירים בכך שהדבר דרוש לו לצרכי עבודתו. ערך הבבלונגי של הנייר הוא כמעט אפסי, אלא שכדי לזכות בו צריך רשיון מיוחד.

בזהירות רבה הסבתי את הדיבור לענין החוברת ההיא, שהניח בתיבה בעלת הנורה הירוקה, וביקשתי לדעת למה עשה זאת. נזהרתי מאוד לא לרמוז אפילו ברמז דק, שאני יודע, שזו שוב אינה שם. כבר הזכרתי, שבני־המקום אינם אוהבים להסביר כל דבר באריכות. הוא נראה כמקדם בברכה את שאלתי, משך אותי בזרועי והובילני אל התיבה, הרים את מיכסהּ והראני, שהחוברת נעלמה. היה עלי לגייס את כל כושר המשחק, המצוי בי במידה מעטה מאוד, כדי להעמיד פנים, שזו לי הפתעה מרובה. הדבר נתן בידו הזדמנות להסביר לי, שתיבה זו אינה אלא תא־נידוף, שבו שם אדם כל דבר ששוב אינו דרוש לו. כל חומר שהוא מתפרק בתא זה לפרודותיו, ואלו עוברות מכאן בדרך, שטיבה לא נסתבר לי, אל בנק־האטומים המרכזי של הממלכה ומשמשות של מחדש, כשערכן נזקף לזכות חשבונו. בתא זה מדיפים את כל החומרים שאדם רוצה להדיף, חוץ מאשר את הבבלונגי. לזה יש תא־נידוף מיוחד במרתף הבית, שהפעלתו הרבה יותר מורכבת. שכן, בעוד ערך הבבלנונגי של החומרים, שאינם עשויים לשמש בייצור האבלונגי, הוא מועט ביותר – ואין שום חשיבות לדיוק המירבי של החשבון (אף שתושבי המקום מקפידים לדייק בכל חשבון) – הרי ערך הבבלונגי של הבבלונגי עצמו הוא מופלג וכל אי־דיוק קל, של כמה אלפיות של יחידת־המשקל הקטנה ביותר, עשוי להצטבר לחשבון גדול. כדי לסבר את אוזני העריך בעל־הבית את כל שוויו של הריהוט המצוי בחדר, שבוא היינו יושבים, כדי ערכה של יציאה אחת, לא מוצלחת במיוחד, של בני־המעיים. במקרה הטוב ביותר – יציאה וחצי. אדם יכול לנדף את כל תוכן ביתו ובערך הבבלונגי, שייזקף לזכות חשבונו במחשב המרכזי, לא יוכל לקנות אבלונגי כדי תזונת שבוע ימים למשפחה ממוצעת.

כיוון שבידי השליטים מסור כאן כוח רב כל־כך ואין אדם יכול לקנות אפילו פיסת־נייר ללא אישורם, ביקשתי לדעת כיצד הם מעמידים להם ממשלה במקום זה ומי שולט עליהם. מארחי הבטיחני שאין בידי השליטים כוח רב כל־כך כפי שנדמה לי – רבים מן החישובים עושה המחשב בלי להיוועץ באיש, ואין מי שיכול להתערב בהם – אבל כאן, בארץ הבבלונגי, השליטים נבחרים במקרב אלה שזה תחום התמחותם.

דבר זה התמיהני תמיהה מרובה. מאליה עלתה השאלה, מי מחליט שתחום התמחותו של אדם יהיה בעסקי השלטון. אם אדם בוחר לעצמו את תחום התמחותו, כלום אין חשש שמספר הנדחקים לכאן יהיה גדול מדי? אם לא, מיהו המוסמך לייעד אחרים לשלטון? או שמא דבר זה עובר בירושה, כנהוג ברבות מן הארצות, ולאו דווקא באלו הנתונות במשטר מלכותי?

כל תמיהותי לא נראו כלל לאיש־שיחי. בארץ הבבלונגי הרי זה דבר גלוי וידוע, שבעניני השלטון מתמחה רק מי שכישוריו אינם מספיקים להגיע להישגים של ממש בתחום אחר. בקושי כבשתי הערה, שעמדה על קצה לשוני, שאף אצלנו כך נהוג בהרבה מקרים, אבל הקשיתי עליו: כלום אינם חוששים למסור את עניני הממלכה דווקא בידי אלה, שכשרונותיהם פחותים משל אחרים? הוא השיב לי, שאין הדבר כך כלל ועיקר. שכן, גלוי וידוע, שעיסקי ניהול הממלכה הם מן הפחות מסובכים ואינם דורשים מידה רבה של כשרון וידיעה.

זכורני עוד, שאותו ערב שוחחנו על מקורו של השם ארץ הבבלונגי. הוא סיפר לי, שמקור זה לוטה בערפל. אין איש יודע אל־נכון מניין נולד השם בבלונגי. יש אומרים, שמקורו בצירוף שתי מילים: “בבה” ו“לונגוס”. המילה בבה, כידוע לכל מי ששהה במחיצת ילדים קטנים, מקובלת בשפות רבות, כמעט מאליה, לתיאור הפעולה של הפרשת המעיים. המילה לונגוס, לפי סברה זו, מקורה בשפתם של המלומדים הדוברים לטינית, והיא מתייחסת לצורתו המוארכת של התוצר. אבל זה, כאמור, רק סברה אחת בלבד. יש גם סברה, שהמילה הראשונה היתה, דווקא, אבלונגי, המכילה את שתי האותיות הראשונות של האלפבית במרביתן של שפות העולם. הרמז הברור מכאן הוא שהאבלונגי הוא ראשיתו של הקיום והכל תלוי בו. זו, כמובן, תפיסה פרימיטיבית, שייחסה את הבכורה לאבלונגי, המספק את הצורך המיידי של הגוף, ואלו לבבלונגי שהוא המקור ייחסה מעמד מישני בלבד. אבל תפיסה זו לא יכלה להאריך ימים, שכן ארץ הבבלונגי קרוייה על שם הבבלונגי, שהוא יסוד הקיום, ולא על שם האבלונגי, שהוא תוצר־מישנה בלבד, חוליה בשרשרת.

הוויכוח, שהיה מקובל הרבה זמן בין מדעני המקום, הוא הוויכוח, אם אדם צריך לצרוך אבלונגי גדי להפריש בבלונגי, או שהוא מפריש בבלונגי כדי שאפשר יהיה לייצר ממנו אבלונגי. ויכוח זה עתיק לפחות כמו הוויכוח הידוע, מי קדם למי: הביצה או התרנגולת. אבל בשכבר הימים הוחלט שלא להכריע בשאלה זו, ושתי ההשקפות נחשבות כבעלות מעמד שווה בקהיליה האקדמית של המקום.

יכולנו לגלגל כך בשיחה שעה ארוכה, אבל פתאום קמה בעלת־הבית והודיעה שרגע השינה קרב. מיד החלו בני־הבית נחפזים. מימי לא ראיתי אנשים, שלפני ההליכה לישון באה עליהם עירנות כזו. בדרך כלל יושבים אנשים ומסתירים את פיהוקיהם שעה ארוכה, עד שמעז מישהו לרמז שהגיעה השעה לישון. תנועותיהם של הבריות נעשות רפויות יותר, הם מאיטים מהלכם, רגליהם נשרכות בכבדות, עד שמביאות אותם אל המיטה והתנומה יורדת עליהם לאט־לאט. לא בארץ הבבלונגי.

כאן, משמגיע רגע השינה – ורגע זה מגיע בבת־אחת לכל מקום בממלכה – אין לבריות ברירה אלא למהר למיטתם, כיוון שממילא תיפול עליהם תנומה. אם אל יזדרזו ויימצאו במיטתם, תאחז אותם “שנת־החובה” בכל מקום שיהיו בו.

תחילה לא הבינותי כיצד נופלת שינה על כל תושבי המקום באותו רגע עצמו. לאחר־מכן נודע לי, שיש כאן מיתקן לשיגור גלי־זמן. כך גם יודעים בני־המקום, בלי שיהיו נזקקים לשעון, באיזה חלק של היממה הם נתונים. גלי־הזמן מגיעים אליהם ונוטעים בהם את תחושת הזמן, בלי שהם מרגישים בדבר. כאשר מסתיימים שני־שלישי היממה (הקרוייה כאן, כזכור, בשם עשיריה) הופכים גלי־הזמן לגלי־שינה ומפילים תנומה מיידית על כל אדם.

דומה, שאדם צריך לספוג מקודם כמות מסויימת של גלים אלה, לפני שהם פועלים את פעולתם, וכך מוסברת העובדה, שביממה הראשונה לשהותי כאן יכולתי לשוטט זמן־מה באין מפריע, שעה שכל בני־המקום נמו את שנתם. אבל, לאחר־מכן, נפלה גם עלי שנת־החובה.

כאשר אני מספר על שידור גלי־הזמן, חובה עלי לציין, ששידור זה אינו אלא חלק ממערכת נרחבת מאוד, הפועלת כאן בקביעות. תחילה לא עמדתי על קיומה של מערכת־שידור זו. להיפך, בימים הראשונים אפילו תמהתי על העדרם המוחלט של מקלטי רדיו או טלביזיה ושאלתי את עצמי במה מתבדרים תושבי המקום, כשאין להם דבר טוב יותר לענות בו. אבל במשך הזמן סוּפּר לי על השידור הטוטאלי הנהוג כאן. אדם, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, קולט כל הזמן היישר לתוך תודעתו, בלי שיהיה צריך לשתף בשביל כך את חושי הראייה והשמיעה – את השידורים שמשגר המשדר המרכזי אל כל רחבי הממלכה. אבל, לעומת זאת, יכול כל אחד מן התושבים לשדר בחזרה אל המשדר כל דבר שברצונו. אם זו שאלה, או התרסה, או עירעור, או – וזה אינו עושה, קרוב לוודאי, אלא לעיתים רחוקות – דברי־שבח לתכנם של השידורים. כל השידורים החוזרים האלה נקלטים אוטומטית על גבי סרט מיוחד ומובאים לתשומת־ליבם של הנוגעים בדבר. יש אומרים, שכאשר מספר הבריות, שדעתם אינה נוחה מתוכן השידור, הוא גדול, מביא מחוג מיוחד עובדה זו לידיעת השדרים תוך כדי שידור.

ראוי לציין, שככל שביקשתי בזמן מאוחר יותר לקבל הסברים על אופן פעולתו של השידור הטוטאלי, לא עלה בידי לעמוד על כך. שלא כמנהגם, מתעטפים בני ארץ הבבלונגי בצעיף של מסתורין כשעולה נושא זה. גם בקשותי לראות את המיתקנים המשמשים לצורך שידור זה הושבו ריקם. נדמה לי, שאילו אפשר היה להתקין גם אצלנו, שיוכלו הבריות לדבר בחזרה אל שדרי הרדיו או הטלביזיה ולספר להם מה דעתם על שידוריהם, היה הדבר מביא תועלת־מה. אבל לכאן הגעתי, תוך כדי שסיפרתי על שנת־החובה, המוטלת על כל אדם בבת־אחת. אין להכחיש, ששיטה זו של הטלת שנת־חובה על כל האוכלוסיה בבת־אחת, יש בה מן ההגיון. במקום שכל אדם ינום את שנתו במועד אחר, אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד נרדם מיד, ואחד מתחבט על יצועו בנדודי־שינה שעה ארוכה, נמים כולם בבת־אחת, במועד קצוב, ואף קמים משנתם בבת־אחת. העבודה נעשית יעילה יותר, אין צורך בשירותי לילה, העולים ביוקר רב כל־כך, ואף – לא יכולתי להימנע מן המחשבה – אין צורך בשוטרים ובשומרי־לילה, אין צורך בזהירות מפני גנבים וליסטים, שכן, כאשר אדם ישן, הכל ישנים.

מכאן מובן החיפזון שתפס את בני־הבית. כאשר יגיע מועד שנת־החובה, תיפול עליהם זו בכל מקום שיהיו בו, ומוטב שתמצאם במיטה. בעלת־הבית מיהרה לבדוק אם כל הילדים כבר עלו על יצועם. היא נחפזה להציע גם לי מיטה, ועד־מהרה תקפה אותנו השינה איש־איש במיטתו.


 

פרק שנים־עשר    🔗

אני מצפה לביקור אורחים חשובים. בעיות האירוח בארץ

הבבלונגי. איך מתנהל חשבון אירוחים. התסבוכת באירוחים הפומביים. נימוסי

הבבלונגי. בעייתם המיוחדת של העומדים לבחירה. הפסד מיכסת הבבלונגי של

הנבחרים. אני זוכה, לרגל אירוע חשוב, במנה כפולה של אבלונגי. אני נעתר להסב

לבבלונגי עם כל השאר.

>
>

העשיריה או שתי העשיריות הבאות עברו עלי באפס־מעשה ובשעמום רב. חוץ מן השיחות שבטרם שנת־החובה, שהן לכשעצמן הסבו לי עונג, היתה שאר העשיריה דלת־תוכן ביותר. להוציא שיטוט ברחוב והתלוות לבעלת־הבית במסע הקניות, לא אירע כלום. השתוקקתי מאוד להתחיל בכתיבת היומן, שכן כבר נצטבר חומר רב וחששתי שמא יישכח ממני ויימצא הדיוק לוקה. לבסוף הרהבתי עוז להזכיר לבעל־הבית את הבטחתו, לפנות אל המוסמכים לדבר ולקבל בשבילי רישיון לרכישת נייר. השיב לי, שממילא יהיה עליו לספר לשלטונות על ביקורי. אל־נכון אתבקש להתייצב בפניהם, וודאי תהיה זו שעת־הכושר לדון בענין.

מסתבר, שהידיעה על בואי לארץ הבבלונגי ומקום מוצאי, עוררה בשלטונות רושם רב יותר מששיער מארחי. כבר בעשיריה הבאה נתבשרתי שגם הנשיא התורן וגם הנשיא התורן המיועד נאותו לבקר אצלי ולתהות על קנקני.

אני אומר, נאותו לבקר ואין כוונתי לבעייה המתעוררת אצלנו, כשאדם העומד במעלה הסולם מוזמן לביתו של מי שעומד כמה מדרגות מתחתיו והוא אינו מגלה נטייה לבזבז את זמנו על ביקור בביתו של מי שאינו מסוגל לסייע לקידומו שלו עצמו. כאן, בארץ הבבלונגי, כפי שלמדתי לדעת, כל ביקור של איש אצל רעהו מעורר בעיות סבוכות ביותר. 2

כל אורח יודע, שלא יהיה זה מן הנימוס שלא להסב עם מארחו על סיר הבבלונגי. מאליו יובן, שהבבלונגי, הנוצר כתוצאה ממסיבה זו, נשאר ברשותו של המארח. הרי זה בבחינת בל יישמע, שבתום הביקור יבקש האורח לקחת עמו את הבבלונגי שלו. הגיעו לאוזני שמועות על דבר קיומם של גסי־רוח, המסוגלים לפגיעה כזו בטעם הטוב. אבל אנשים כאלה ירגישו את עצמם, כעבור זמן קצר ביותר, מנודים מכל קשריהם החברתיים ואין ספק שאיש לא יבוא לבקר אצלם. כיצד, אם כן, פותרים את הבעיה הנוצרת מכך, שכל אדם יודע, שעם קבלת הזמנה לבוא ולהתארח בביתו של מישהו, הוא מפסיד – פשוטו כמשמעו! – מנה של בבלונגי. התשובה היא פשוטה. מנהלים חשבון אירוחים: היום אני נענה להזמנתך ומבקר אצלך – מחר תיענה להזמנתי ותבקר ביקור־גומלין אצלי, וכך מתאזן החשבון. מי שמרבה בהזמנות, ומשתמט בתירוצים שונים מהיענות להזמנותיהם של אחרים, לא זו בלבד שיוצא לו שם רע, אלא בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו במצב, שאיש אינו נענה להזמנותיו.

צריך לומר, אמנם, שגם כאשר החשבון מתנהל במדוקדק, באשר למספר הפעמים שאדם מזמין את ידידו ונענה להזמנתו, עשויות אי־הבנות, המגיעות לפעמים עד כדי סכסוכים גלויים, להתגלות סביב כמויות הבבלונגי שהם משאירים אלה אצל אלה. ובעיקר, כאשר מתערבות הנשים בענין, ומפנות את תשומת־הלב של הבעלים לכך, שבעוד הם עצמם מגלים מידה רבה של נדיבות בשיחרור מעיהם בביקוריהם אצל ידידיהם, הרי ידידים־כביכול אלה, משתדלים לעצור את פעולת מעיהם, וכמות הבבלונגי שהם משאירים קטנה יותר. אלה הם, כמובן דברים הניתנים למדידה, אך לא מעט יחסים בין ידידים קרובים נתקלקלו בשל האשמות כאלו.

עדיין נותרה שאלת איכותו של הבבלונגי שכפי שסיפרתי קודם, גם היא מובאת בחשבון. לשאלה זו לא נמצא כאן פיתרון סביר בחשבון האירוחים אשר מנהלים הבריות בינם לבין עצמם. לא שנבצר הדבר מן המחשב המרכזי למצוא גם לה פיתרון, אלא שדברים מעין אלה נותרים בתחום הפרט ואינם נמסרים למחשב זה לטיפול. ככל שיכולתי לראות, משתדל כאן אדם למצוא את מכריו ומודעיו בחוג האנשים, שאיכות הבבלונגי שלהם דומה לשלו – ובכך הוא נפטר מאי־הנעימויות הנוצרות מעריכת חשבון אירוחים בין אנשים בעלי איכויות בבלונגי שונות.

כל־כך, באשר לידידים המבקרים בבתיהם של אלה. ומה בדבר בילויי הבבלונגי המשותפים, כגון אלה בבית הבבלונגי המפואר, שנקלעתי אליו במקרה ביום הראשון לביקורי כאן? גם שאלה זו נפתרה ללא קושי מיוחד. אנשים המסבים יחד בבית הבבלונגי – לבילוי או לשיחת עסקים – מחשבים להם את הבבלונגי שלהם, שהם משאירים באותו מקום, איש, איש לחשבונו האישי. המוסד מותיר לעצמו, כמובן, עמלת בבלונגי מסויימת כשכר־טרחתו, וכל היתר נזקף במחשב המרכזי לזכותו של הזכאי.

הענינים מסתבכים באירועים פומביים הנערכים בטכס בבלונגי משותף, כגון במיני מסיבות וכנסים וכיוצא באלה. האמת ניתנת להיאמר, שאנשים משתדלים, ככל האפשר, להתחמק מקבלת הזמנות לטקסים כאלה, שכן אין נוהגים לחשב את הבבלונגי, שהם משאירים במקום, לזכות חשבונם האישי וכל התוצר נשאר ברשות הכלל, או ברשות המוסד המארח. כיוון שהוא לרוב מסוד־צדקה או מוסד העוסק בצרכי ציבור, לא יהיה זה מן הטעם הטוב לערוך עימו את חשבון הבבלונגי. אבל ישנם רבים, שמעמדם מחייב לא להעדר מטקסים כאלה, ואין להם ברירה אלא לאבד חלק מן הבבלונגי שלהם. האצילות מחייבת. תגובתה של החברה כלפי אלה, שאינם עומדים בתביעותיה, היא כבדה ביותר. המתעלם מכמה מסיבות בבלונגי ואינו שומר על מקומו בין המוזמנים, סופו שהכל מתעלמים ממנו והריהו אדם אבוד.

מובן, שסביב כל כיבודי הבבלונגי האלה מצוייה מערכת מסועפת של נימוסי בבלונגי. לאחר זמן נודע לי, שהופיהו כאן ספרים רבים העוסקים בנימוסי הבבלונגי. שאלות עדינות, כגון מי משלשל את מכנסיו תחילה, האורח או המארח, הנכבד שבחבורה, או הנקלה שבה, הצעירים או הזקנים, הגברים או הנשים: או כגון צורת ההסבה על העביט, כיוון הרגליים, מקומן של הידיים, וכיוצא באלה; וגם, שימוש הכלים הנכון וסדירתם, עריכת המושבים, שלא לדבר על נאומי־אחר־הבבלונגי. בעיתונים המופיעים כאן, ישנם מדורים העוסקים בנימוסי הבבלונגי, משיאים עצות ואף משיבים על שאלות הקוראים. נערות החברה הגבוהה יש להן בתי־אולפנא מיוחדים להשלמת חינוכן בהילכות הבבלונגי. אין אדם זוכה במשרה רמה, אלא אם כן נימוסי הבבלונגי שלו הם ללא דופי. סופר לי גם שענין זה שימש נושא לכמה ספרים, אך לי עצמי לא נזדמן לראותם.

שמעתי, שבזמן האחרון נפתח כאן מנהג של משלוח חבילות בבלונגי לחגים לעובדי מפעלים, לאנשים העומדים עימהם בקשרי מסחר ואף לנושאי משרות, העשויים לחרוץ בהחלטותיהם גורלם של מפעלים אלה. אלא, שדבר זה, האחרון, עודנו שנוי במחלוקת, אם אין בו אבק של התנהגות פסולה.

קשה גורלם של פוליטיקאים העוסקים בתעמולת־בחירות, שכן, הם חייבים ליטול חלק במסיבות־בבלונגי מרובות ואף לבקר בבתיהם של רבים מן הבוחרים, שאף בהם יצטרכו להסב לבבלונגי. בסופו של דבר, הם עשויים למצוא את עצמם במצב, שכל הבבלונגי שלהם נזקף לזכותם של אחרים, ואילו חשבונם שלהם מתרוקן והולך, ולא יזכו אף במנת־אבלונגי מינימלית.

אולי גם זו הסיבה, שמועט כל־כך מספרם של אלה, המבקשים להתמודד במערכות הבחירות. על כל פנים, בזמן האחרון תיקנו, שכל מועמד מקבל מנכסי הכלל מיכסת בבלונגי מסויימת כדי לספק את צרכי מסע־הבחירות שלו. אבל, שכרה של תקנה זו יצא בהפסדה. שכן נקבע, שמועמד שזכה בבחירות, מפסיד את קיצבתו וחייב להחזירה במשך תקופת כהונתו ואילו דווקא המועמדים שלא נבחרו – מיכסתם קיימת בידם.

תמהתי מאוד למקורה של תקנה זו, הסותרת את השכל הישר. אבל הוסבר לי, שהנבחרים, קרוב לוודאי, ימצאו דרך למלא את החסר – ביושר או שלא ביושר – ואילו המועמדים שנכשלו, לא תהיה דרך זו בידם. והרי התקנה ביקשה דווקא לעודד מועמדים, החוששים מפני הכישלון, להציג את מועמדותם. יחד עם זאת גיליתי, שממילא אין בוחרים כאן אלא במי שמצליח להוכיח, שמידת השתוקקותו לזכות בבחירה פחותה מזו של כל המועמדים האחרים, שכן, אם יחשדו בו שהוא מעונין במשרה מחמת טובה הנאה שיפיק ממנה, יסרבו לבחור בו.

ובכן, אם אמרתי שעלה בידי מארחי להביא לידי כך, שגם הנשיא התורן וגם הנשיא התורן המיועד של ממלכת הבבלונגי ייאותו לבוא לביתו כדי לפגוש בי, הרי שאפשר להיווכח שגם הם ראו בהופעתי מאורע חשוב למדי.

האמת ניתנה להיאמר, שלא ששתי ביותר לבואם, למרות הכבוד הגדול שנחלק לי. עוד לפני בואם תבע ממני בעל־הבית במפגיע, שלא להלבין את פניו ולחדול מסירובי להצטרף אל הבבלונגי המשותף. כדי לרכך את ליבי, הורה לאשתו לתת לי אותו יום מנה כפולה ומכופלת של אבלונגי, שירד אל קיבתי, ככל מנות האבלונגי הקודמות, עוד בטרם הספקתי להרגיש שהוא נמצא בפי. כמה משתוקק הייתי לכרסם אפילו צנים, או פת־לחם יבשה, שלא לדבר על כמה מאכלים ערבים יותר לחיך, אבל חייב הייתי לומר, שלפחות הייתי פטור מתחושת רעב כל מועד שהותי בארץ הבבלונגי.

ניסיתי ככל יכולתי להתחמק מהזמנתו של בעל־הבית להסב לבבלונגי עם אורחיו הנכבדים. ייגעתי ראשי למצוא תירוצים חדשים, אבל, בסופו של דבר, הבינותי, ששוב לא אוכל להתחמק, ויהיה עלי לשבת על העביט במחיצתם של אנשים זרים, לעשות את צרכי ולגלגל תוך כדי כך שיחה על ענינים העומדים ברומו של עולם.

היום, כשאני מביט לאחור על הדברים, אני אף תמה על עצמי, שגיליתי מידה כזו של התנגדות למנהג המקום. לאחר שהתרגלתי לדבר, וגם הסבתי – לפעמים אף על גבי עביט־הכבוד – במסיבות־בבלונגי רבות, אין נראה לי מנהגם של בני־המקום – לעשות את צרכיהם בחברותא, ואילו לסעוד את ליבם דווקא ביחידות, בתא מיוחד העשוי לדבר – מנהג מאוס, מגונה, או אפילו נאה פחות ממנהגנו שלנו לאכול יחד, ולעשות את צרכינו ביחידות. אולי נשתבש משהו בדרך ראייתי את הדברים – ואני מוכן לשמוע את דעתו של כל קורא, שיבקש להעמידני על טעותי – אבל גם מנהג זה וגם זה עשוי להיראות במידה שווה מגוחך וניקלה, ואין לראות בכך אלא שאלה של הרגל.

הדעת נותנת, שבעלת־הבית גילתה מידה רבה של עצבנות מובנת, לפני בואם של האורחים הנכבדים. פעמים אחדות סידרה את העביטים, בסדר זה או אחר, ובכל פעם לא השביעו את רצונה. נראה, שגם התקשתה בבחירת הכלים הנכונים, ואף לא ידעה למי תיתן אותו כלי מפואר של זכוכית ונציאנית, לנשיא התורן, או לי. כדי להוסיף על רוגזה, נטפל הזאטוט שבילדיה וביקש להקדים את הוצאת הבבלונגי, בטענה, שאינו יכול להתאפק עוד. היא כעסה עליו מאוד, שאינו יכול להמתין עד בוא האורחים, אך נכנעה לבסוף להפצרותיו המרובות. כעסה גבר עוד, כשראתה שנטל לעצמו אחד הכלים המיועדים לאורחים ולא אחד הפשוטים יותר. היא אף איימה עליו, שתטיל עליו עונש, שיהא עליו לשבת לבדו לבבלונגי שלו במשך עשור, אבל כדרך אמהות, נתרככה לבסוף, ולא זכור לי, שעמדה באיומה.

לבסוף הגיעו האורחים וכולנו הסבנו על עביטינו. בעיית עביט־הכבוד נפתרה, כאשר שני האורחים עמדו במפגיע על דעתם, שאני, כאורח מארץ זרה, זכאי לשבת עליו. הם סירבו במפורש לקבל עביטים, שאינם שייכים למערכת שישבו עליה כל בני־הבית, וגילו בכך מידה נאה של רגשות דמוקרטיים או, לפחות, מחווה הראוייה לציון.

אני, כשלעצמי, ישבתי על העביט המפואר והשתדלתי בכל מאודי להתגבר על עצירוּת־המעיים שבאה לי מתוך מבוכה, כדי שלא לבייש את מארחי.


 

פרק שלושה־עשר    🔗

אנחנו תוהים זה על קנקנו של זה. אני מגן ככל יכולתי על

אורח־החיים שלנו. סברה בדבר מקורה של ארץ הבבלונגי. בנק־האטומים המרכזי.

מסתבר לי ענין הכיפה. המעגל השלם של ארץ הבבלונגי. הבעיות המיוחדות של

האבלונגי. גוף האדם כהלוואה.

>
>

מספריהם האישיים של הנשיא התורן והנשיא התורן המיועד כבר נשתכחו ממני ואינני יכול להביאם כאן כאסמכתא, שאכן הם הם האורחים, שעימהם הסבתי. אין לי אלא לקוות, שהקורא הנאמן יאמין לי על דיברתי, שאמנם כן הדבר. הנשיא התורן קרוי כך על שום שאין הוא אלא אחד משבעה חברי מועצת הנשיאות, שכל אחד משמש במשרתו לפי הסדר עשרון אחד (שהוא פרק זמן הנמשך כדי שנתיים אצלנו). אבל יחד עימו משמש בתפקידו גם הנשיא התורן המיועד, שיבוא אחריו לפי הסדר, ובתקופת היותו מיועד הוא לומד להכיר היטב יותר את עסקי השילטון.

בקיאותם של שני האורחים בדרכי הפיכתו של הבבלונגי לאבלונגי נפלה מזו של מארחי, בעל הבית. ככל שהשגחתי הוא לא החמיץ שום הזדמנות להוכיח את יתרונו עליהם בתחום זה ואילו הם שתקו ביראת כבוד, בכל פעם שעלתה שאלה הנוגעת לתחום התמחותו והניחו לו את הדיבור. אבל, אף שלא היו בקיאים בשום ענין בקיאות מספיקה כדי להיעשות מומחים בו, הרי כושרם לספק את סקרנותי, בכל הנוגע לאורח החיים ולדרכי השילטון בארץ הבבלונגי, עלה, בלא ספק, על כושר מארחי. אבל בעוד שהם באו לתהות על קנקני, היית אני מעוניין, דווקא, לדובב אותם ולשמוע את תשובותיהם לשאלותי.

האמת ניתנה להיאמר, שבשיחתנו הראשונה – שכן אחריה באו עוד שיחות רבות – לא גילו אנשי שיחי מידה בולטת של השתוקקות להרבות בדיבור על ארץ הבבלונגי. להיפך, מרבית מאמציהם היתה מכוונת לשאוב מפי פרטים על הנעשה אצלנו, בעיקר בעניני הממלכה והשילטון, סידרי המדינה והחברה, הכלכלה, המסחר והכספים, עם הצצות פה ושם לתחומי המנהגים וההרגלים של הבריות. חייב אני לציין, ששאלותיהם הפתיעו אותי לא אחת בידיעות הנרחבות, שכבר מצויות בידיהם, ואף הביאו אותי במבוכה, לעיתים קרובות, בחשיפת הפגעים והנגעים של סדרינו. אני כשלעצמי עשיתי כל מאמץ ראוי להגן על אורח החיים שלנו, אף שאני מאמין, שייסלח לי אם לא בכל מקרה זכיתי להצלחה שאליה התכוונתי.

מובן מאליו, שבדפים אלה אינני מוצא צורך לספר מה היו הדברים שאמרתי אני להם, בהנחה שיימצאו מעט מאוד קוראים שיהיה להם ענין בכך. לעומת זאת השתדלתי ללקט את כל פירורי המידע על ממלכת הבבלונגי, שהצלחתי להוציא מפיהם, ואלה מונחים כאן בדפים הבאים.

דבר אחד חשוב למדתי בשיחה זו, והוא קשור בסברה הנקוטה בידם, לגבי מוצאה של ארץ הבבלונגי. ייתכן, שאותה סברה אינה בת־הוכחה יותר מן הסברות הנקוטות בידינו לגבי מוצאו של העולם שבו אנו חיים, אך לפחות יש בה מספר לא מבוטל של קשרי סיבות ומסובבים, שבעזרתם ניתן להסביר בדרך הגיונית את כל התופעות הזרות, שניגלו לעיני מיד עם הגיעי למקום.

לפי סברה זו, שוודאי זכור לקוראי הנאמנים, כי הפרופסור, שלו ארחתי לחברה במטוס, אף הוא רמז עליה, נוצרה ארץ הבבלונגי, בשכבר הימים, כאשר עדה שלמה של בני אדם, שהלימוד והמדע היו נר לרגליהם, הגיעו למידה כזו של קידום ידיעותיהם על טבע העולם, עד שהצליחו לתפוס את שלושת מימדי החלל ומימד הזמן כאחדות אחת, שאין בה ניגודים, והיא גם משתנה וגם עומדת. תפיסתם זו עקרה אותם בבת אחת מן העולם, שבו היו שרויים עד אז, והעבירה אותם לעולם זה, הנמצא מחוץ ומעבר לקוטב הזמן האמיתי.

אך דא־עקא, שבעולם זה יכולים לחיות אך ורק יצורים בעלי שכל, המסוגלים לתפוס אחדות זו של ארבעת המימדים. שום יצור אחר, לא ילוד אישה ולא בעל חי ולא צומח, אינו עשוי להתקיים כאן. פירוש הדבר, שאין כאן שום בריה או חומר, העשויים לשמש למאכל אדם ולבנין רקמות גופו. יתר על כן, אין כאן שום חומרים אורגניים, שמוצאם מן החי או הצומח. סברה זו, אכן מסבירה כיצד נעלמו עם הגיעי למקום המקטרת והטבק שהיו ברשותי, ארנק הכסף והשטרות שהיו בו, וכיצד הלכה עימהם אפודת הקשמיר שלי. לרגע תמהתי, כיצד לא נותר גופי עירום ועריה, אך נזכרתי בסיבים הסינתטיים שמהם עשויים בגדי, ובתחליף העור שממנו עשויות נעלי, והודיתי לאלוהים על המצאות אלו, שליבנו כה גס בהן. תושבי ארץ הבבלונגי חיים, אפוא, במקום שאין בו חומרי מזון, אין בו חומרי דלק, וכולו חייב להתקיים על מה שהאדם עשוי ליצור מתוך עצמו ומתוך החומרים, שמקורם אינו בעולם החי והצומח. האדם שוב אינו יכול להתקיים בו על חשבון אחרים ואין לו אלא הוא עצמו.

בעיה זו אינה חמורה כל כך, כפי שנדמה ממבט ראשון, כיוון ששיטת הפרדת האטומים השלמה מאפשרת לפרק כל חומר שהוא המצוי אצלם לאטומים בודדים המרכיבים אותו ולנצל אטומים אלה בכל הרכב הרצוי להם.

ברשותה של ממלכת הבבלונגי מצוי בנק אטומים מרכזי. את הפרודות של כל חומר, שכבר אין בו שימוש, הם מפרקים לאטומים המרכיבים אותן ומאחסנים כל אטום בנפרד עם בני מינו. כמובן שיש אטומים שכיחים יותר, המצויים בכמות מרובה, ויש אטומים נדירים, המצויים בכמות מעטה. כל מי שמבקש לייצר חומר כלשהו, לאיזו מטרה שהיא, חייב לפנות אל בנק האטומים המרכזי, שם יקבל את המיכסה הדרושה לו, לאחר שבקשתו תידון ויתברר, שמלאי האטומים מאפשר ייצור הגיוני, ללא בזבוז החומר שמבקשים לייצרו, ולאחר שמוסכם, שחומר זה אכן דרוש למטרה הגיונית חיונית. שאלת הייצור עצמו אינה כרוכה בשום בעיה. בעיות כגון אלו הריהן כמשחק ילדים לתושבי ארץ הבבלונגי.

עד כאן, הכל שפיר ויפה. כל דרדק, שלא העדיף לשחק בכדור במקום לשבת על ספריו בבית הספר, שמע את שימעו של חוק שימור החומר. חומר אינו הולך לאיבוד, הוא פשוט פושט צורה אחת ולובש צורה אחרת. צריך רק לאספו – בצורתו החדשה (או בצורותיו החדשות) – ואז אפשר לייצרו מחדש מכל מרכיביו.

אך מה בדבר הכוח, הדרוש לעשיית פעולות אלו? מהיכן תימצא האנרגיה, בהעדר חומרים אורגניים כגון שמן אדמה, עצי הסקה, פחם וכיוצא באלה, המשמשים אצלנו ליצירת חום?

אנשי שיחי חייכו בליבם לשמע שאלתי. משום הנימוס החמיאו לי עליה, אך מיד העמידוני על כך, שגם כאן אין שום שאלה והזכירוני את חוק שימור האנרגיה, שאינו אלא שיכלולו של חוק שימור החומר. שום אנרגיה אינה הולכת לאיבוד. אם היא משתחררת תוך כדי עבודה בצורת חום, המתנדף לחלל האויר, הרי מי שאוסף חום זה יכול להחזירו לצורה של אנרגיה, שממנה שוב אפשר להפיק תועלת. הוא הדין באנרגיה שנתגלמה בחומרים, שאותה משחררים כאן ללא כל בעיה, כשם שמפיקים אצלנו את האנרגיה הגרעינית.

וכאן הסבירו לי, כשהם נעזרים בדגם מדוייק להפליא של עירם, את מבנה הכיפה, הרקוע מעל ארץ הבבלונגי. לכיפה זו כמה תפקידים חיוניים מאד. ראשית, בגלל כך שכל תרכובת אורגנית, אם אין עימה תכונת השכל האנושי, מתפרקת מאליה ונעלמת כאן, מעבר לקוטב הזמן האמיתי – אילולא מציאותה של כיפה זו, היה הבבלונגי, מקור החיים, נעלם ברגע שהוא עוזב את גוף האדם. יתר על כן, גם גוף האדם עצמו, לאחר מותו, ייעלם כלא היה. הכיפה, שכפי שכבר גיליתי אפשר לעברה מתוך החוץ פנימה, אך אי־אפשר לעברה מבפנים החוצה, שומרת על אותם חומרים אורגניים, חסרי שכל, שנוצרו באורח מלאכותי בתחום ארץ הבבלונגי, שלא יתנדפו, ומאפשרת לתושביה להשתמש בהם ולחזור ולהשתמש בהם לצרכיהם.


מובן מאליו, שמכיוון שכולה מכוסה כיפה, אין בארץ הבבלונגי אבק, זוהמה או לכלוך מכל סוג שהוא. זו גם הסיבה, שאין תושביה צריכים לרחוץ עצמם ודי להם בניקוי יבש במתקן הנמצא בכל בית. אך זה, כמובן, אינו אלא תוצר לוואי של הכיפה ולא תכליתה.

תפקיד שני לה, לכיפה זו, שכל החום הנוצר תוך כדי השימוש באנרגיה, כגון בתנועתם של בני האדם והגופים השונים, בתהליכי העיכול והבעירה של החומרים בגופם, וכיוצא באלו – שלא להזכיר את החום הנוצר בכל התהליכים בתעשייה – חום זה אינו מתבזבז, כנהוג אצלנו, בצורה בלתי הגיונית כל־כך, כי אם נאצר במעלה הכיפה, שמידת החום שבה מגיעה להרבה הרבה רבבות ואולי מיליונים של מעלות. משם נשאב החום ומשמש להנעת כל מתקני הייצור, התובלה והתאורה של הממלכה כולה.

ארץ הבבלונגי היא, אפוא, ארץ שבה שום דבר אינו מתבזבז ושום דבר אינו הולך לאיבוד. המעגל הוא שלם בתכלית השלימות. כל חומר, שהשתמשו בו, אפשר לאסוף את כל מה שנתהווה ממנו בתהליכי שימושו, ולייצרו מחדש מן החומרים ששימשו להרכבתו. כל אנרגיה שהופעלה, אפשר לרכזה מחדש, מתוך החום שנולד ממנה ומתוך החומרים שזו נתגלמה בהם. במעגל מושלם זה אין נוצר שום דבר חדש שלא היה קודם לכן – שכן, כמויות החומר והאנרגיה קבועות מראש – אלא שדברים ישנים פושטים את צורתם ולובשים צורה חדשה. לעומת זאת – אין שום דבר הולך לאיבוד. מתוך הצורות השונות, שכל דבר מתגלגל אליהן, אפשר ליצור אותו דבר עצמו מחדש, בלא שום בעיה.

הבעיה היחידה העשוייה להתעורר היא, כאשר חומר מסויים יש בו יסוד הדרוש גם לייצור האבלונגי, שבגלל היקפה המצומצם של כמות הבבלונגי המצוייה בארץ אי־אפשר, כמובן, לייצרו ללא הגבלות. במקרה כזה קשה מאוד לקבל רישיון לייצור חומר זה, כגון נייר, אף שבימים אלה עומדים המדענים להשלים המצאת חומר חדש, שאפשר יהיה לכתוב עליו כעל נייר, ולא יהיה בו שום יסוד הדרוש לייצור האבלונגי. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי להם, ספק בהלצה, ספק ברצינות, שאשמח מאוד להיות אחד הצרכנים הראשונים של נייר זה. אני חייב לציין, שלא עברו כמה ימים, וחבילת נייר ראוייה להתכבד הובאה לביתי. אני מניח, שהנשיא ביקש להתפאר לפני בדרך זו, בהישגיה של ארצו, ולי, כמובן, היסב הדבר קורת רוח מרובה. חבילת נייר זו שימשה לי לכתיבת יומן כל ימי שהותי בארץ הבבלונגי. כרכתי אותה בחוט עשוי מחומר פלסטי, נתתי אותה בעטיפה, והייתי נושא אותה על גופי לכל מקום שאליו הלכתי. אבל כאן אני מקדים את המאוחר ומוטב שאחזור לסיפורי.

קושייה אחת התגלגלה תוך כדי שיחה למוחי, ולא היססתי להציג אותה לפניהם. וחבל, שכן מוטב היה אילולא העליתי אותה, אבל את הנעשה אין להשיב. וזה דבר הקושייה:

יסודות המזון, – סליחה – האבלונגי שהם צורכים, אינם יוצאים, כידוע, כולם בבבלונגי. אין הבבלונגי אלא שארית, הנותרת לאחר שחלק ניכר מן היסודות שימש ליצירת אנרגיה להנעת הגוף וחלק אחר שימש חומר לבנין רקמות, שרירים וכיוצא באלה. איך יוכל הבבלונגי שהם מפרישים לשמש לייצור כל האבלונגי שהם צורכים? הרי עד מהרה לא יספיק הבבלונגי לייצור כל האבלונגי הדרוש!

בני שיחי העיפו זה בזה מבטים רבי משמעות כאומרים: אכן הציג לנו ברנש זה שאלה קשה. לרגע החליפו ביניהם כמה מילים בשפתם, אף שלא היה בכך מן הנימוס. לאחר כך אמרו משהו למארחי, שכזכור הוא מומחה גדול מהם לבעיות הבבלונגי, והוא פתח בדברים. אמנם, אין הם מחבבים להשיח בנושא זה, אך בני ארץ הבבלונגי התרגלו מכבר לרעיון זה, והם הרואים את מידת ההגיון הבלתי נמנע שבו. אכן, חלק ניכר מן האבלונגי מצטבר בגוף האדם בצורת רקמות, שרירים, בשר ועצמות, אך לא לאורך זמן. אין זו אלא הלוואה שאדם מקבל מן הבנק. בבוא היום הוא מחזיר אותה לחשבון הכולל.

מחזיר אותה, תמהתי, כיצד ולמי?

פשוט, השיב לי. את גופותיהם של המתים מפרקים כאן לפרודותיהן, כדרך שמפרקים כל דבר ששוב אין לו שימוש. כל אטום ואטום חוזר אל בנק המרכזי ושם אפשר לשוב ולהשתמש בו.

כלומר, שהאבלונגי מוכן לא רק מפרש האדם, כי אם גם מגופו שלו עצמו?! קראתי, בלי שיכולתי להסתיר את תחושת גועל הנפש, שחשתי אותה שעה, בהיזכרי בארוחת הבבלונגי האחרונה שלי.

לראשונה ראיתי כעס מנצנץ בעיני אנשי שיחי. אך מיד הבליגו על כעסם, והשיבו לי בשקט. האבלונגי מיוצר מאטומים של יסודות, המשמשים לייצור חומר אורגני. נמצאים בו כל היסודות הדרושים לשמירת פעילותו התקינה של האדם ולבנין גופו. מקורם של אטומים אלה בכל חומר שהם מצויים בו, וזה כולל, כמובן, גם את גוף האדם. אין הם רואים שום מקום להתחלחל מעובדה פשוטה זו. גם בארצותינו שלנו אנחנו ניזונים מחומרים, שנצטברו משיירי זבל, שנספג באדמה והוא מכיל בין השאר גם שיירי גופות של כל מיני בעלי חיים, שלא לומר שאנחנו אוכלים את בעלי החיים עצמם, מבלי לפרק אותם קודם לכן ליסודותיהם, דבר המוכרח לעורר תחושה של גועל נפש עמוק בכל בן תרבות. ואם נרצה לומר, שאנחנו מבדילים בין בעלי חיים ובין בני־אדם, שבאלה איננו נוגעים, הרי כל מי שפעם אכל תפוח, שגדל בסמוך לבית קברות, חייב להבין, שאותו תפוח אינו אלא הצבר החדש של יסודות שהיו מונחים תחילה בגופות המתים הקבורים באותו מקום, לפני שנתמקמקו ונספגו באדמה.


 

פרק ארבעה־עשר    🔗

על הצורך באיזון הזכות והחובה. איך להרבות את הבבלונגי.

המחלות הרווחות כאן. המוות כחובה. כיצד צובר אדם את נקודות החובה. כיצד

מתבצע מות החובה. שיטה לאמוד גילו של אדם. העקומה החיובית של הבבלונגי

וכיצד היא נעשית שלילית. חיים מתוך חובה. איך מענישים כאן את הפושעים.

>
>

היינו קרובים מאוד להגיע לידי ריב, דבר שמבחינתי לא היה בו שום תבונה, בהתחשב בסיכויים שיש בידי לצאת מנצח מריב זה. אני מקווה, שאיש לא יזקוף דבר זה לחובתי אם אספר, שמוקדם ככל האפשר העמדתי פנים כמי שמשתכנע מן הטיעון המוצג לפניו, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה. מן הניסיון למדתי, שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר להעלות כאן היא ההודאה, שבדברי בעל דברך יש מן ההגיון. דבר זה תמיד ממלא אותו גאווה ונחשב כהודאה בעליונותו. כך נהגתי גם בבני שיחי. לא רק מרצון להפיס את דעתם, אלא גם מתוך שאמרתי לעצמי, כדרך שסבורים במקומותינו, שההגיון עדיין איננו המילה האחרונה.

בני שיחי, כפי שצפיתי מראש, שמחו לראות שאני מכיר ביתרונם ואז פתח הנשיא שוב, הפעם כדי להסביר לי, שלא רק ההגיון מניע אותם, כי אם גם המוסר.

היסוד המוסרי של ממלכת הבבלונגי, כך נשתמע מתוך דבריו, הוא, שכל התורם דבר לכלל עושה מעשה חיובי, ואילו כל הלוקח דבר מן הכלל, עושה מעשה שלילי. כשם שמענישים בעד מעשה שלילי, צריך לעודד את עושה המעשה החיובי. לפיכך, מי שתורם דבר, ששוב אינו נחוץ לו, כגון דברי פסולת מן הבית, הבבלונגי שלו, או גופו שלו עצמו, ראוי שדבר זה ייחשב לזכותו. מי שצורך משהו – נרשם הדבר לחובתו. רישומי הזכות חייבים לאזן את רישומי החובה, אחרת לא תוכל החברה להתקיים.

דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר. מסתבר ממחקרים שנערכו כאן, שאיכותו של האבלונגי, שמכינים בן הבבלונגי שמייצר הגוף החי, עולה הרבה על זו שאפשר להפיק מהגוף המת. לפיכך נקבעו המילים: “תנו יותר בבלונגי, קחו פחות אבלונגי” כסיסמה הראשית של ממלכת הבבלונגי. ברבות הימים קוצרה הסיסמה למילים הפשוטות: “יותר בבלונגי, פחות אבלונגי”. מיטב כוחות המחשבה והמדע מופנים למציאת דרכים להגדלת כמותו של הבבלונגי שמפריש גוף האדם ולצמצום כמויות האבלונגי שהוא צורך. מחקרים לאין ספור נערכים כדי להשיג מטרה זו. פרסים רבי ערך מוקצבים בעד כל שכלול קל, שמגלה איזה חוקר.

מכאן מובן מאליו, שהמחלה הקשה ביותר, שעשוי לחלות בה תושב ארץ הבבלונגי, היא עצירות. כל החולה במחלה זו מתמלא רגשי בושה ואשמה, כאילו חלה במחלה הממיטה עליו קלון. אין תועלת גם בסמי שלשול, המגבירים את תכולת המים, אך אינם מוסיפים כלום לבבלונגי עצמו. שיטת הריפוי המקובלת למחלה זו דומה במידת מה לריפוי הנפש המקובל אצלנו. החולה עורך שורה ארוכה של שיחות עם רופא, המנסה להתחקות אחרי שרשיה של האיבה, שהוא חש כלפי החברה והיא המביאה אותו לעצור את ברכת מעיו ולמנוע אותה מן החברה. נאמר לי, שלא תמיד מביא הריפוי תוצאות של ממש, מבחינת שיפור פעולת המעיים של החולה, אבל לפחות מצליחים הרופאים לצמצם את תחושת הקלון שהוא חש. ואף זה הישג לא מועט למדע הרפואה.

בשנים האחרונות נתגלו כמה וכמה סמים, העשויים להגביר את תפוקת הבבלונגי של גוף האדם. לזמן מה נראה, כאילו הם עשויים להביא את הפיתרון לבעית מיעוט האבלונגי. ואכן, כל עוד היה מספר המשתמשים בסמים אלה מוגבל, נהנו אלה מיתרונות ברורים וחשבון הבבלונגי שלהם תפח והלך. אבל משרב מספר המשתמשים בהם, נצטברו הרבה לירות של בבלונגי בידי כל תושבי הממלכה, דבר שהביא לירידת ערכן. ולא עוד, אלא שנתברר גם שכעבור זמן פוחתת ויורדת איכותו של הבבלונגי הנוצר בהשפעת סמים אלה, והמשתמש בהם מוצא עצמו במקום שעמד בו קודם, אך בבריאות מעורערת.

כבר אמרתי, שהמחלה הקשה ביותר שעלול תושב ארץ הבבלונגי לחלות בה, היא עצירות. למעשה, אין המחלות השכיחות בינינו ידועות כלל לתושבי המקום. בהעדר בקטריות, וירוסים ושאר גורמי המחלות, אין תושבי המקום חוששים מפני הידבקות בשום מחלה מידבקת. למעשה, אין כאן גם שום סימנים של הזדקנות, המתבטאים בחולשתם של איברים או בפעילות בלתי תקינה שלהם. שום תהליכים של תסיסה או ריקבון, הזקוקים לעזרתם של חיידקים – אינם מצויים כאן. עד שהוקמה הכיפה, היה כל דבר אורגאני, שאין בו תבונה, מתנדף מאליו. עכשיו, כשהכיפה מונעת התנדפותם של החומרים האורגאניים, יכולה גופתו של אדם שמת להשתמר עד אחרית הימים (ביטוי זה בא אלי בדרך השיגרה בלבד. במקום זה, שבו הזמן הוא מימד של המרחב, אין לו שום משמעות), ובשום זמן שהוא לא יחולו בו תהליכים של פירוד והתרקבות.

אמרתי, יכול אדם למות. כיצד מת אדם, אם אין אבריו מזדקנים ואם אין מחלות שולטות בו?

זו שאלה טובה, אמרו לי אנשי שיחי. לאמיתו של דבר, יכלו תושבי המקום לחיות חיי נצחים, אילו רצו בכך. אבל המוות, כאן, הריהו בגדר חובה המוטלת על כל תושב ותושב. אילו היו כל תושבי ארץ זו חיים בלא חשבון, היה המקום נעשה עד מהרה צר לכולם. אך לא בכך העיקר. שהרי כמות הבבלונגי שאדם מייצר פחותה מכמות האבלונגי שהוא צורך. את ההפרש, שהוא צובר בגופו, הוא חייב לחברה. בסופו של דבר, יהיה עליו להחזיר חוב זה – משמע, יהיה עליו למות.

מתי?

זו כבר שאלה של חשבון פשוט, שלא ייבצר מן המחשב המרכזי. יש כאן שיטה מסובכת למדי של צבירת נקודות. אורך החיים שאדם חי מזכה אותו במספר מסויים של נקודות חובה. ככל שהוא מאריך לחיות, גדל מספר נקודות החובה. אבל, משקלן של נקודות אלה אינו מכריע. נקודות חובה צובר אדם, גם כשהוא נהנה הנאות מסויימות. ככל שגדלה מידת ההנאה שהוא נהנה מתוך נכסי הכלל רב מספר נקודות החובה שהוא צובר. איני יודע כיצד הוא יכול ליהנות מאיזה דבר, בידעו שהנאה זו זוקפת נקודות לחובתו ומקרבת את יום מותו – אך לתושבי ארץ הבבלונגי יש כנראה השקפה אחרת בתחום זה.

תהליך צבירתן של נקודות החובה, שבשפת העם קוראים להן גם בשם “נקודות מוות”, מסתיים כאשר מספרן משתווה לערך הבבלונגי של גופו של האדם, כלומר, לשווי תרומתם של היסודות, שאפשר להפיק מגופו, ליצירת אבלונגי. ברגע זה משתווה המאזן. האדם אינו יכול להחזיר לחברה שום דבר שיקבל עוד ממנה. זה הרגע הטבעי של מות החובה. מניחים את האדם בתא הנידוף, רקמות גופו מתפרקות לאטומים בודדים, אלה עוברים לבנק האטומים המרכזי ומשמשים לייצור האבלונגי.

לאמיתו של דבר, עד שנגמר החשבון הארוך ומגיע זמן מות החובה, מבקשים רוב תושבי הארץ למות מרצון. מי שקרא את סיפרי הקודם – וקשה לי שלא להעיר, שאיני מתכוון להוצאה המקוצרת לזאטוטי הגן – זוכר בוודאי את מר גורלם של הסטרולדברוגים. אלה נחנו באורך חיים שאיננו מצוי, והם מסוגלים להגיע לגיל של הרבה מאות בשנים. אלא, שתהליך ההזדקנות אינו פוסק אצלם לרגע אחד וכל שנותיהם, שמעבר לגיל השמונים או התשעים, עוברות עליהם במיסכנות מנוונת. אין תימה שהם אינם רואים בחיים הארוכים ברכה שנתברכו בה, והם מבקשים את נפשם למות. אבל כאן בארץ הבבלונגי, כאשר מובטחים להם נעורי נצח, ואין לזיקנה ולמחלותיה שליטה בהם – שיהיו הבריות כאן מקוננים על אורך חייהם, הרי זה דבר, שבשמיעה ראשונה לא יכולתי להאמין בקיומו. נראה, שעצם הידיעה שהחשבון מתקרב לנקודת האיזון וקיומם חייב להגיע לסופו, מביא עליהם דכדוך נפש כזה, שהמוות נראה להם כמוצא הנוח ביותר. ובאמת שמתי לב, שתושבי ארץ הבבלונגי, ככל שגילם מתקדם יותר, הם נירגזים וקשים יותר לבריות. אמנם, אי־אפשר לגלות כאן לפי מראיהם של האנשים מי צעיר ומי זקן. למעשה, עד שאין אדם אומר לך את גילו, אינך יכול לדעת מהו. ובני המקום משתדלים מאוד שלא לגלות את גילם. אין הדבר נחשב מן הנימוס לשאול שאלה מפורשת בענין זה. אבל במרוצת הזמן פיתחתי לי דרך לעמוד על גילו של האדם, לפי מידת המתיחות והרוגזה שבשיחתו. כעת אין לי שום קושי להעריך לפי התנהגותו של אדם כמה זמן נותר לו עד לאיזון חשבונו ומות החובה שלו. לעיתים רחוקות טעיתי בכמה עשרות שנים בלבד, לפי חשבוננו.

במצב דברים זה אין פלא, שעצביהם של רבים מן האנשים, שהגיעו לגיל מתקדם, בוגדים בהם והם מבקשים למות טרם זמנם. אבל גם דבר זה אינו רצוי בחברה, וכל כך בגלל ערך הבבלונגי שהם עשויים עוד להפריש. הדברים פשוטים משהם נשמעים לראשונה. בשנותיו הראשונות זקוק אדם לכמויות יותר גדולות של אבלונגי לגידולו ולבנין רקמות גופו. בשנות גידולו הוא צורך פרודות רבות של סידן ואשגלן לבנין עצמותיו, של חנקן ופחמן לגידולם וחיזוקם של שריריו וכיוצא באלה. לעומת צריכה כזו של יסודות מזון מתוך האבלונגי, אין הוא מחזיר בבבלונגי שלו אלא חלק קטן.

כאשר הגיע אדם לגמר גידולו, הוא צורך פחות אבלונגי, יחסית לכמות הבבלונגי שהוא מייצר. הפרש זה ידוע בשם “העקומה החיובית של הבבלונגי”. כל עוד הוא שומר על יחס זה בין אבלונגי ובבלונגי, מפיקה ממנו החברה תועלת, כמובן עד שהמאזן שלו מגיע לנקודת ההתאפסות. אדם שמת בגיל צעיר, הרי המספר השנים, שבהן היה יחס האבלונגי לבבלונגי שלילי, ביחס לכלל מספר שנותיו, הרי הוא גדול יותר, והמאזן הכללי הוא לרעת החברה. אדם חייב בארץ הבבלונגי לחיות עד ש“העקומה החיובית של הבבלונגי” שלו מגיעה לנקודת השיא, ומתחילה “העקומה השלילית של הבבלונגי” והוא חייב למות.

בשיחות רבות וגלויות לב, שהיו לי עם מספר ניכר של תושבי המקום, הודו אלה לפני, שקשה להם להכריע איזו ידיעה גורמת להם יותר אי־נחת ועגמת־נפש – הידיעה, שברגע מסויים יבוא עליהם מות החובה, או הידיעה, שעד אותו רגע הם נידונים לחיי חובה. אני נוטה, דווקא, לדעה, שזו האחרונה קשה יותר, שכן יכול אדם ביתר קלות להשלים עם המחשבה, שהוא עתיד להיתבע למעשה חד־פעמי, שאינו רצוי לו, מאשר עם המחשבה, שיום יום, שעה שעה, מוטלת עליו חובה להתקיים קיום שאינו רוצה בו. אבל זו כמובן שאלה של נקודת מבט. אני יכול בהחלט להשלים עם הרעיון, שיש אנשים, שדעתם בשאלה זו אחרת משלי.

דברים אלה מביאים אותנו כמעט מאליהם, לשאלת סוגי העונש העשויים להרתיע את הפושעים אם העונש הקשה בכולם, עונש המוות, או העונש המירבי, כפי שהוא קרוי בשפת העילגים המשפטית שלנו, אין לו אותה השפעה, שיש לו אצלנו, שכן, כה רב מספרם של המבקשים נפשם למות, שהוא עשוי אף להיות בגדר של חסד. לשאלה זו של הפשע ועונשו, אני מתכונן להקדיש פרק נפרד בסיפרי על ארץ הבבלונגי, אך כבר עכשיו יכול אני לומר, שאת גזר דינו של פושע, שנגזר עליו דין מוות, מוציאים כאן לפועל בדרך אחרת לגמרי מזו הנהוגה אצלנו. שיטה זו עשוייה להיראות אכזרית ביותר, למי שאין אורחות החיים בארץ הבבלונגי ידועות לו. אבל אין להכחיש שמבחינת סדר הדברים הנהוג כאן, הרי היא רבת הגיון ביותר. ואחרי הכל, כמה מן ההומניות יש בהריגה בתליה?

פושע, שדינו נגזר למיתה, מבודדים כאן בתא מיוחד ומפסיקים לחלוטין – או בהדרגה, הדבר תלוי במקום שבו הוא עומד ב“עקומה החיובית של הבבלונגי” – לתת לו את מנות האבלונגי שלו. גופו ממשיך זמן מה, לפעמים אף מספר חודשים, “לאכול” את המלאי הצבור בו, ולייצר, כמובן, כמות בלתי מבוטלת של בבלונגי. בבלונגי זה, מדרך הטבע, אינו מן האיכות הגבוהה ביותר, אבל בכל זאת הוא כשיר לייצור אבלונגי. הנידון למוות מחזיר בצורה זו את חוב הבבלונגי שלו לחברה, תוך כדי דלדול גופו שלו. בסופו של דבר, לא נשאר ממנו אלא עור ועצמות. גופו נבדק במשך כל אותה העת בדיקות רפואיות מדוקדקות, כדי להבטיח ששום מנת בבלונגי לא תתבזבז. לאחר מכן, כאשר נשארים בגופו רק חומרים מעטים, הכשירים לייצור אבלונגי, מכניסים אותו לתא הנידוף ובא הקץ על קיומו. יתרת החומר אינה ראוייה, כמובן, לייצור האבלונגי, והיא עוברת לבנק האטומים המרכזי, שם משתמשים בה לשימושים שונים.


 

פרק חמישה־עשר    🔗

שיטת חשבון הבבלונגי וקשיי הבנתה. מה אירע ללירה של

הבבלונגי. כיצד מחייבים את החשבון. החשבון המשפחתי והחשבון האישי. ומה בדבר

שכר העבודה? העבודה כזכות. זקיפת נקודות־חובה לפי טיב העבודה. מתי פולט

המחשב את כרטיס הבבלונגי האישי. על חשיבות האיזון הנכון.


רמזתי בדברי עד כאן כמה פעמים על שיטת החשבון הגדולה, הנהוגה בארץ הבבלונגי. השיטה עצמה, הקרוייה, כזכור, בשם “חשבון הבבלונגי”, מורכבת ומסובכת במידה כזו, שרק מתמטיקאים, שמקצועם בכך, עשויים להבינה כהלכה, או לפחות להסבירה במונחים כאלה, שבני תמותה פשוטים אינם מבינים אותם ומסיקים מכך, שאנשי המקצוע אכן יודעים מה שהם שחים.

בגלל קשיים אלה – וכיוון שלא הייתי בטוח, שאני עצמי הבינותי את השיטה כהלכה – דחיתי עד כאן את הנסיון להסבירה לקוראים, שליוו אותי עד עכשיו. גם ברגע זה איני בטוח שאצליח בהסברי, אך לפחות מנחה אותי ההכרה, ששוב אי־אפשר להשתמט ממשימה קשה זו.

ובכן, עיקרה של השיטה – כפי שרמזתי מכבר – שכל תושב ארץ הבבלונגי יש לו מספר משלו, המיוחד לו בלבד, ואי אפשר לטעות בו ויחד עם כך הוא מזהה את משפחתו שהיא “יחידת הצריכה”. לכל תושב מתנהל במחשב המרכזי חשבון בבלונגי מיוחד משלו. בכל פעם שהוא מעביר כמות בבלונגי, דרך מוצא הבבלונגי שבביתו, אל מרכז ייצור האבלונגי – מזכים את חשבונו בהתאם לכמות הבבלונגי ואיכותו. כך וכך נקודות לכמות וכל וכך נקודות לאיכות, בדרך שגם עתה איני מבין אותה.

נוסף לכך מזכים את חשבונו של כל תושב בעד החזרת חומרים ששוב אינו משתמש בהם. כאשר הוא מניח אותם בתא הנידוף המצוי בביתו, הם עוברים אוטומטית לבנק האטומים המרכזי וחשבונו אף הוא מזוכה אוטומטית בהתאם למספר האטומים וסוגם. הזיכוי נעשה ב“יחידות בבלונגי”, הקרויות גם בשם “לירות”. כל יחידה מגלמת בתוכה כמות בבלונגי מסויימת. בשכבר הימים נהגו לחלק לאנשים “לירות” ממש, שעליהן היה מצוייר עביט לילה ומוטבעת הכתובת: “הבנק המרכזי ישלם למוכ”ז לירה אחת של בבלונגי". עכשיו חדלו ממנהג זה והחשבון כולו – מופשט.

עד כאן הזיכויים. וכעת החיובים. החיוב הראשון והחשוב ביותר הוא בעד האבלונגי. בעד כל יחידת אבלונגי אדם משלם לפי מפתח מסויים ביחידות בבלונגי. כאמור, לשעבר נהגו לשלם בעין, עכשיו מסתפקים בחיובים הנעשים אוטומטית במחשב, משממציא אדם את כרטיס הבבלונגי לשלו לידי הזבן בחנות המוכרת אבלונגי. את הכרטיס מכניסים למסוף המצוי בכל חנות, וזה מעביר את הרישום למחשב המרכזי.

יכול אדם להשתמש בכל יחידות הבבלונגי המצויות ברשותו בכל דרך שירצה. רוצה, הוא רוכש בהן אבלונגי בלבד. אבל הוא זקוק כמובן גם למיצרכים אחרים: דברי לבוש, כלי בית וכיוצא באלה. אף את אלה הוא רוכש בלירות הבבלונגי המצויות ברשותו. בעזרת כרטיסו המיוחד, נרשמים הדברים מיד במחשב המרכזי, ומפחיתים מחשבון הבבלונגי שלו מספר לירות בבלונגי כמחירו של החפץ שאותו הוא רוכש. ראוי לציין, שמחיר הבבלונגי של האבלונגי עולה הרבה על מחירם של חפצים אחרים שאדם רוכש לצרכיו. רהיטים וכיוצא באלה רוכשים כאן במחיר מגוחך בהשוואה.

עד כאן, נשמעים הדברים פשוטים למדי. התיסבוכת מתגלה לראשונה, כאשר אנו זוכרים, שלכל אדם מתנהלים כאן שני חשבונות. חשבון אחד הוא החשבון המשפחתי, שכן יחידות הבבלונגי נצברות כאן לזכותה של כל משפחה במשותף ואף השימוש בהן לרכישת האבלונגי ושאר המוצרים נעשה במשותף. אבל, מקביל לכך, מתנהל חשבון הבבלונגי האישי של כל אדם ואדם, כפי שכבר הזכרתי. תרומת הבבלונגי שלו נזקפת לחשבונו האישי, והשימוש באבלונגי אף הוא נרשם בחשבון זה. והכל כדי לקבוע מתי הופכת “עקומת הבבלונגי” שלו מחיובית לשלילית ובא זמן מות החובה שלו. כיצד עושה המחשב שתי פעולות אלו בעת ובעונה אחת, וכיצד יודעים כמה צורך אותו אדם וכמה בני משפחתו – אינני יודע. ומה שמפליא אותי לא פחות, הרי זה כיצד אין איש חושש מטעות של המחשב או מפעולת זדון של מישהו, העשויות להחיש את מועד מות החובה שלו. נראה, שהם סומכים על המחשב בלא שום פיקפוקים.

ויש גם תיסבוכות נוספות. אינני יודע אם שמו קוראי לב לעובדה, שעד עכשיו לא הזכרתי בכלל את ענין שכר העבודה. בעולמנו שלנו זוכה אדם בכספו בתמורה בעד עבודתו, להוציא אלה שכספם בא תוך כדי בטלה. אבל גם הם נוהגים להעמיד פנים שהגיע לידם בשל איזה כישרון־מעשה. ובכן – וכאן אולי עשויים כמה מקוראי להיות מופתעים במידת־מה – אין זוקפים בארץ הבבלונגי כלום לזכותו של אדם כתמורה בעד עבודתו. במילים פשוטות, אפשר לומר, שאין כאן שום שכר בעד עבודה. אדם עושה את עבודתו חינם.

אבל, לפני שמנהיגי האיגודים המקצועיים יספיקו להרים קול של מחאה, אני חייב להסביר שיסוד העבודה הנכלל בסחורות המצויות בארץ הבבלונגי (ואף האבלונגי בכלל זה), הוא מן היסודות הפחות חשובים. התפתחותו של המדע הגיעה כאן לרמה כזו, שייצורו של איזה דבר שהוא אינו אלא משחק ילדים, ובלבד שיהיו מצויים בבנק האטומים מספר מספיק ומבחר מספיק של אטומים מן היסודות הכימיים, הדרושים לייצור דבר זה.

כתוצאה מכל אלה, העבודה אינה חובה המוטלת על האדם, כי אם זכות שהוא זכאי לה מידי החברה כדי שלא יבלה את ימיו בשיממון של בטלה. עד לתקופה האחרונה היו בארץ הבבלונגי סכסוכים לא מעטים סביב תביעתם של הבריות לזכות בזכות זו. אנשים באו בטענות על שנותנים להם עבודה קלה מדי, או עבודה פחותה שאין בה ענין. היו אף רינונים על העדפות למיניהן, ואף על שוחד בבלונגי, שניתן לממונים על כך, כדי לזכות בעבודה מענינית יותר. בתקופה האחרונה הסדירו ענין זה בדרך של קביעת נקודות חובה כנגד הזכות לעבוד. מעין היפוכו של שכר העבודה. מי שזוכה בעבודה מענינת יותר – קונסים אותו בנקודות חובה רבות יותר בחשבונו האישי. בעד עבודה מענינת פחות – זוקפים פחות נקודות חובה. אומרים, שעדיין יש כמה עבודות, שאין רבים קופצים עליהן, מחמת חוסר הענין, פחיתות הכבוד, או אולי המאמץ הגופני הכרוך בהן. לעובדי עבודות אלו עדיין זוקפים כאן נקודות זכות. אבל מספרן של עבודות אלו פוחת והולך. על כל פנים, משהנהיגו כאן את שיטת נקודות החובה בעד עבודה, הוסדרו הענינים פחות או יותר, ושוב אין שומעים הרבה טענות על העדפה בחלוקת מקומות עבודה.

ראוי לציין, שכתוצאה משיטה זו, מידת המסירות שמגלים אנשים בעבודתם היא מן הגבוהות שראיתי מעודי. אדם, שמגלה התרשלות כלשהי בעבודתו, עשוי להיות מושעה ממנה ואף לאבד את זכות העבודה מעיקרה. עונש זה קשה במיוחד, אם נזכור שבמקרה כזה ימשיכו לזקוף לחשבונו את נקודות החובה, כאילו המשיך בעבודתו.

כאן מתעוררת שאלה קשה נוספת. אצלנו יודע אדם כמה ממון הוא יכול להוציא לדברי המזון ולשאר הסחורות שהוא קונה, לפי כמות הכסף המצוייה בכיסו או בחשבון הבנק שלו. הכל יודעים כיצד, כשמתקרב סוף החודש מתרוקנות החנויות מלקוחותיהן, המצפים לראשית החודש הבא, כדי שיוכלו לערוך שוב את קניותיהם. ובכן, כיצד יודע אדם בארץ הבבלונגי כמה יחידות בבלונגי עומדות לרשותו וכיצד הוא עורך את חשבון הבבלונגי שלו ושל כל אחד מבני משפחתו, בכל רגע ורגע ולא רק אחת לחודש, כאשר מגיע לידיו העתק החשבון שלו?

הסבך אינו גדול כל־כך לגבי קניית האבלונגי והסחורות האחרות. כאשר מושיט אדם את כרטיסו למסוף המצוי בכל חנות, כדי לרשום את החיוב בחשבונו האישי המתנהל במחשב המרכזי – הרי אם אין עומדות שום יחידות בבלונגי לזכותו, יפלוט המחשב את כרטיסו ויסרב לרשום את החיוב. במקרה זה לא יתנו לו את מבוקשו. משיחותי עם אנשי המקום נודע לי שדבר זה מתארע לעיתים נדירות ביותר והרי זו בושת פנים מאין כמוה, שאדם טועה בחשבונו במידה כזו, או שהוא גרגרן כזה, שחשבונו מתרוקן לחלוטין.

לעומת זאת, גדול יותר הסבך לגבי דרך חישובה של עקומת הבבלונגי של האדם. ברור, שמי שזולל וסובא אבלונגי בלא גבול, מגיע עד מהרה לידי כך שעקומת הבבלונגי שלו נעשית שלילית. לעומת זאת, אם יבקש להיות חסכן באכילה, ויצמצם עד מועט שבמועט את צריכת האבלונגי שלו – יוכל אז לקנות מכל הבא ביד, למלא את ביתו חפצי פאר ומותרות (שערך הבבלונגי שלהם מועט ביותר) ולשמור יחד עם כך על עקומת בבלונגי חיובית. אבל, אם לא יקבל גופו את כל האבלונגי שהוא זקוק לו, יתדלדל וילך, חדוות החיים תפוג ממנו ומה שגרוע מכל – הוא עלול אף לחלות בעצירות כרונית וכל הישגיו בשיפור עקומת הבבלונגי שלו ייעלמו בתקופה קצרה כאילו לא היו.

אין ספק, ששמירת האיזון הנכון בין חיובי וזיכויי הבבלונגי עומדת בראש מעיניהם של תושבי ארץ הבבלונגי. רבים מן הספרים, שבני המקום קוראים, מנתחים מכל צדדיהן את הבעיות הקשורות בכך. המלומדים פיתחו תורות שונות לעריכת החשוב הנכון לכל מקרה. נמסר לי, שכמה מתורות אלו סותרות זו את זו במידה כזו, שאלה מאמינים באחת, רואים עצמם יריבים מושבעים של אלה המאמינים באחרת. שירותים של “יעוץ בבלונגי” נפוצים מאוד ברחבי הממלכה. אנשים נועצים בהם כמי שנועץ ברופא ומוכנים אף לשלם מספר יפה של לירות בבלונגי בעדם. בשכבר הימים הכריזו אף על פרס גדול, שינתן למי שימצא את “השיטה האידיאלית” שיש בה כדי לענות על צרכיו של כל אחד ואחד. אבל פרס זה עדיין לא חולק לאיש. קרוב לודאי, שלא תגיע שעתו לפני שתגיע שעתו של פרס האקדמיה הצרפתית למרבע העיגול.


 

פרק שישה־עשר    🔗

על מיני הפשעים הנהוגים בארץ הבבלונגי. ראשית, על הפשעים

שאינם מקובלים כאן. כיצד גונבים בבלונגי. זקיפת נקודת זכות בלי זכאות.

העברת חיוב בבלונגי לחשבון אחרים. כיצד משייפים כרטיס בבלונגי. כרטיסי

הצופן האטומי. עבירות נגד ההגיון. משטרת ההתנהגות ודרכי פעולתה.

>
>

בפרק הקודם הזכרתי שאני עתיד להקדיש פרק מיוחד לענין הפשעים בממלכת הבבלונגי, ודומני שהגיעה השעה לקיים הבטחה זו.

למרות כל הסדרים הטובים הנהוגים בה, לא הצליחה גם ממלכת הבבלונגי להתקיים, בלי שיהיו בה פושעים ופשעים. אלא, שמדרך הטבע מיני הפשע כאן שונים במידת מה מאלה הנהוגים אצלנו. רצח, למשל, הוא בבחינת בל יימצא לחלוטין. לא זו בלבד, שהרוצח אינו עשוי להפיק שום טובת הנאה ממות קרבנו, אלא שבמקרים רבים הוא אפילו גומל עימו חסד, כשהוא משחרר אותו מסיוט חובת החיים. אילו היה הרוצח יכול ליהנות מערך הבבלונגי שבגופו של הנרצח, היה מצב הדברים שונה לחלוטין. אבל זה ממילא שייך לכלל, חוץ מאותו חלק של “העקומה החיובית”, שהיה חוזר לידי המשפחה. אבל, אלה הם עיונים מופשטים בלבד. מקרי רצח פשוט אינם קורים כאן.

עבירות מין, כגון אונס, אף הן אינן שכיחות כאן, ולו רק מחוסר תנאים מתאימים. במשך כל שעות היום והלילה שורר כאן האור המרכזי ואי אפשר למצוא פינה חשוכה, שאליה יכול האנס הפוטנציאלי למשוך את הקרבן ולבצע בה את זממו. ואילו נערות, שבמתכוון מתגלגלות עם בני לוויתן לפינות חבויות, ממילא הן מתכוונות אל התוצאה, ואין הדבר בגדר אונס. אשר ללילה – הכל ישנים כאן את שנת החובה.

אבל טעות תהיה בידי מי שיחשוב, שעבירות אלה אינן מתבצעות כאן רק מחוסר הזדמנות. לאמיתו של דבר – וזה שמעתי רק במרוצת זמן היותי כאן – מיצר כאן הגבר על איבוד זרעו, שתוך כדי מעשה מסתלק ממנו ועובר לרשות האשה. כל זמן שהדבר נעשה בגדר משפחתו, הרי שאין ליבו דואב ביותר. אבל לפי הדיעה המקובלת כאן, הרי זה מעשה חסר הגיון, הפוגע בחשבון הבבלונגי של האדם, אם הוא מעביר חומר מגופו לגוף נערה זרה, מה גם שחומר זה הריהו בגדר בבלונגי מאיכות משובחת. אומרים, שיש כאן נערות, שדרכיהן קלות והן משתדלות לפתות גברים זרים לבוא עימן במגע, כדי לזכות בתוספת בבלונגי חינם. אבל אני מוכרח להודות, שכל זמן שהותי בממלכת הבבלונגי לא נתקלתי אף באחת מאלו, גם אם הדבר עשוי להביא אכזבה לכמה מקוראי.

עבירות אחרות נגד גופו של אדם – מהלומות, חבטות ושאר חבלות – אף הן נדירות ביותר. שכן ההנאה שעשוי המכה להפיק, אינה שקולה לעולם אפילו כנגד קנס הבבלונגי הקטן ביותר, שהוא עלול להתחייב בו.

העבירות האחרות המצויות בעולמנו – אלו הנוגעות לרכוש – מצויות אף כאן, אלא שצורתן שונה לגמרי מזו הנהוגה אצלנו. לא יעלה בדעתו של אדם להיכנס לביתו של מישהו ולגנוב משם איזה חפץ בעל ערך. בשעות הלילה, כאשר בני הבית ישנים, ממילא אינו יכול לעשות זאת, שכן גם הוא ישן אז. אבל גם בשעות היום כאשר הגניבה קלה כמשחק ילדים – שהרי כבר הזכרתי שאין אדם נועל כאן את דלתו – לא יכנס איש לבית זר לקחת משם משהו. ערך הבבלונגי שהוא זוכה בו, הוא פעוט ביותר. יכול הוא אפילו לקחת כורסה מעשה אמן (בהנחה שהוא מסוגל לטלטלה עימו) שערכה אינו מגיע אפילו לכדי רבע סיר הבבלונגי של הפעוט בבניו. לשם מה יסתכן בנידוי ועונש, כאשר הוא יכול לרכוש לעצמו כוסה כזו ממש, בהטרחה קלה של בני מעיו?

ואם תאמר שיהפוך את הגניבה לעיסוק של ממש ויצבור בביתו מחסן גדול של סחורות – מה יעשה בהן? למכור אותן לאחרים אינו יכול. איש לא יתן לו שום דבר תמורת סחורותיו. וגם אם ימצא מישהו שיסכים להעביר לו זיכוי בבלונגי (פעוט, כפי שהזכרנו) תמורת איזה חפץ שימצא אצלו – ממילא לא יוכל להעביר זיכוי זה אל המחשב המרכזי ולא תהיה לו שום תועלת מכך. אפילו תאמר שבסך הכל ישתמש בסחורה הגנובה לשם נידוף בתא הנידוף שבביתו – הרי ערך הנידוף של איזה חפץ מעולם אינו עולה על ערך הרכישה שלו. המחשב המרכזי עשוי לגלות, שאותו איש מנדף יותר משהוא רוכש ועד מהרה יוודע דבר הגניבה.

בקיצור, אין טעם לגנוב חפצים וסחורות בארץ הבבלונגי, ואכן, אין איש עושה זאת. הדבר היחיד, שיש לו ערך וכדאי לגנבו, הריהו הבבלונגי עצמו.

אבל יטעה מי שיחשוב שגניבת הבבלונגי נעשית בעין ממש – הגנב פורץ לביתו של מישהו בהעדרו, נוטל משם סיר מלא בבלונגי ומסתלק עם שללו. בשכבר הימים, בימי ראשיתה של ממלכת הבבלונגי, ארעו, אמנם, מקרים כאלה, אבל דבר זה היה בטרם סודרה רשת הבבלונגי המרכזית. כל אדם היה חייב אז להביא במו ידיו את הבבלונגי שלו אל תחנות האיסוף האזוריות, שמשם היו מעבירים אותו אל מתקני ייצור האבלונגי. כיום אין אדם יוצא מביתו, לפני שהוא מנדף את הבבלונגי שלו ושל בני ביתו אל הרשת המרכזית, ושום גנב או פורץ אל ימצא בביתו כלום.

גניבת הבבלונגי היא עבודה מסובכת מאוד ומחייבת מידה גבוהה ביותר של תיחכום וידע טכני ומדעי. ישנן שתי שיטות עיקריות בגניבת בבלונגי. אני מהסס, אמנם, אם אני רשאי לפרטן במלואן, שהרי עשוי הדבר לפגוע במידת הכנסת האורחים שנהניתי ממנה, אם יקלע במקרה מישהו מקוראי ספר זה לממלכת הבבלונגי וינסה להשתמש באחת השיטות שלמד מפי. אבל, כפי שאמרתי, יהיה עליו להיות בעל מידת מיומנות כזאת במדעי המחשב, שבסופו של דבר, גם אילולא נודע לו הדבר מפי היה עומד עליו קרוב לודאי בעצמו. ואילו אני, משקיבלתי על עצמי לספר את כל הידוע לי – איני בן חורין להעלים מקוראי גם מידע זה.

השיטה הראשונה, היא שיטת זקיפת נקודות זכות לחשבון הבבלונגי, מבלי שיהיה אדם זכאי להן עבור תרומת בבלונגי ממשית. מי שמצליח לגנוב בבלונגי בשיטה זו, חייב למצוא דרך להעביר אל המחשב המרכזי הוראות לזכות את חשבון הבבלונגי שלו בכמויות בבלונגי שלא הפריש מימיו. עליו להיות בקיא מאין כמוהו בשיטות הרישום של המחשב ובדרכי הפעלתו, להכיר היטב את כל נקודות הביקורת – שבעזרתן עומדים על טעויותיו של המחשב – ולדעת כיצד לבלבל אותן. באחת – שיטה זו עומדת כמעט בלעדית לרשותם של עובדי המחשב המרכזי והממונים עליהם בלבד. כבר רמזתי, שאנשי השלטון במקום חשודים ממילא בכך שהם מעבירים לעצמם זיכויי בבלונגי בתוקף תפקידם – ובשל כך, אף חייבים הם להחזיר את קיצבת הבבלונגי, שניתנה להם שעה שערכו את מסע הבחירות שלהם. לאמיתו של דבר, גם המוכשרים בהם אינם מספיקים לגנוב בשיטה זו אלא מספר מספיק של נקודות בבלונגי, כדי להחזיר את קצבתם. ידועים מקרים מעטים בלבד של גונבי בבלונגי בשיטה זו שהצליחו לגנוב יותר מכך. אבל האמת ניתנה להיאמר, שמדובר כאן אך ורק במקרים שנתגלו. איני מוציא מכלל אפשרות, שיש בארץ הבבלונגי אנשים שפיתחו לעצמם שיטות משוכללות של הטעיית המחשב, שמעשיהם טרם נתגלו והם נהנים כל הזמן ממיכסות בבלונגי, העולות על אלו שהם זכאים להן בתוקף הפרשותיהם הטבעיות.

השיטה השניה – הנפוצה יותר ככל שיכולתי ללמוד – היא השיטה של העברת חיובי בבלונגי לחשבונם של אחרים. ישנן דרכים רבות לעשות דבר זה. יכול אדם, למשל, להטיל מום קטן בכרטיס שלו, לשייף איזו בליטה קטנה כדי אלפית המילימטר, וכרטיס זה אינו מחייב את חשבונו שלו, בזמן עריכת קניותיו, כי אם חשבונו של מישהו אחר. כאן אין דווקא צורך במומחיות רבה ביותר. כל שיוף שהוא – די בו כדי שהכרטיס נעשה כעין כרטיס אחר וחדל לחייב את חשבונך שלך. דא־עקע, לעולם אינך יכול לדעת אם לא שייף מישהו אחר את כרטיסו כך, שחיוביו עוברים לחשבונך. כך, על כל פנים, היו הדברים עד שנמצאה דרך להתגבר על מעשי מרמה אלה. תחילה הכיל כל כרטיס נקודות ביקורת, שאינן ידועות לבעליו של הכרטיס. אם הוא משייף שיוף אחד ואינו משייף את השיוף הנכון במקום אחר, מאבד הכרטיס את ערכו ואי־אפשר להשתמש בו לשום קניה. בזמן האחרון עברו לשיטת הכרטיסים החלקים, שאינם מכילים שום בליטות, ואת ההוראות אל המחשב הם מעבירים בדרך סודית של צופן אטומי מיוחד. כרטיסים אלה נחשבים כעת ככרטיסים שאינם ניתנים לזיוף בשום אופן. אבל שמעתי רינונים די והותר, שכל השיכלולים המתוחכמים האלה הונהגו כדי שהאנשים הפשוטים לא יוכלו לגנוב, ואפשרות זו תהיה נתונה בידיהם של אנשי המדע ונושאי המשרות הרמות בלבד. מספרים אפילו, שתמורת תשלום־בבלונגי הגון, יכול אדם לרכוש כרטיס מזוייף, שהצופן האטומי החדיש כבר כלול בו ולהשתמש בו מפעם לפעם לרכישת אבלונגי, בלי שחשבון הבבלונגי שלו יחוייב בחיוב המתאים.

אדם אשר דעתו נכוחה לא ינסה להשתמש בכרטיס כזה שימוש רצוף, שכן המחשב המרכזי יגלה עד מהרה, שאין שום חיובים בחשבון הבבלונגי שלו והחוקרים יעלו מיד על עקבותיו. מי שנמצא בידיו כרטיס בבלונגי מזוייף מקפיד להשתמש בו לעיתים רחוקות בלבד, ואילו את רוב קניותיו הוא עורך בעזרת הכרטיס הנכון שלו. בצורה כזו אין אדם יכול לגנוב בבת אחת כמויות גדולות ולהתעשר עושר רב. כלל מה שהוא יכול, הרי זה להגדיל במקצת את כמויות האבלונגי שהוא צורך (דבר שיש לו, כמובן, מצד אחר, השפעה על כמויות הבבלונגי שהוא מפריש ועל ידי כך גדלים גם זיכויי הבבלונגי שלו), ליהנות קצת יותר מן החיים, ולשפר את מצב עקומת הבבלונגי שלו. כל אלו הינן הנאות שאינן מבוטלות, אך אינן מעשירות את האדם. לעומת זאת, משנתפס אדם בגניבת בבלונגי – הוא עשוי להיענש בעונשים החמורים ביותר.

עד כאן, הפשעים הדומים במידת־מה לפשעים המקובלים אצלנו. אבל יש כאן, בממלכת הבבלונגי, סידרה ארוכה של עבירות, שאינן דומות כלל לאלו המצויות בספרי החוקים שלנו.

יש כאן קודקס שלם, הקרוי בשם “עבירות נגד ההגיון”. במיוחד ראוי לציון הפרק “התנהגות בלתי הגיונית”, הנושא עימו מידות שונות של עונשין.

החוקרים חישבו ומצאו שהייצור הנכון של בבלונגי בעל איכות ראוייה תלוי בהתנהגות הולמת של האדם. מצד אחד אין הוא רשאי להתעייף יתר על המידה ולהוציא מרץ רב על דברים שאינם חיוניים. מרץ זה מתנדף בצורת חום לחלל האויר. חום זה נאגר, אמנם, במרומי הכיפה ומשמש להפעלת המתקנים המספקים כוח לכל רחבי הארץ – אך בכל הנוגע לייצור האבלונגי, הרי זה מרץ מבוזבז. לעומת זה, שהייה ממושכת ללא תנועה ובטלה רבה מדי – משבשים את פעולת מערכת העיכול וגורמות לירידת ערכו של הבבלונגי. ההתנהגות ההגיונית, מבחינת הייצור הנכון של הבבלונגי, פירושה תנועה במידה ומנוחה במידה. אדם חייב לחלק את יומו חלוקה נכונה בין מועדים של פעילות גופנית ובין זמנים של הרפיה. מכאן גם שנת החובה, המוטלת על כל תושבי הממלכה.

התנהגות שאינה הגיונית – כגון: ריבוי מיותר של תנועה, או בטלה ממושכת – משתקפת באיכותו של הבבלונגי ובסופו של דבר מגלה אותה המחשב ומדווח ל“משטרת ההתנהגות”.

סופר לי, שיש כאן אנשים הנוהגים לקחת סמים נגד השינה. סמים אלה אין כוחם להתגבר על פעולת משדרי השינה, המטילים תנומה על כל התושבים, אבל כל הלוקח אותם שרוי במשך שעות השינה במין דמדום, המקנה לו אשליה של ערנות. יש הנוהגים לשבת בחבורה וליטול סמים אלה יחד. אלה ישנים שינה טרופה בישיבה ומתעוררים בבוקר בתחושה, שכל הלילה עבר עליהם ללא שינה, ובמידה של עייפות ההולמת לילה כזה. אין זו כאמור, אלא אשליה הבאה מן הסמים, אך השפעתה ניכרת על איכות הבבלונגי. כשלעצמי, מעולם לא הצלחתי להבין איזו הנאה הם מפיקים מנדודי שינה מלאכותיים אלה, אבל זו עובדה שיש הנוהגים כך.

דברים אלה נודעים, בסופו של דבר, למשטרת ההתנהגות. תחילה מקבל אדם, העובר עבירה של התנהגות בלתי הגיונית, התראה מודפסת מן המחשב. אם אינו מיטיב את דרכיו, הוא זוכה לביקור אישי של שוטר משטרת ההתנהגות, המגלגל עימו שיחה ארוכה ומנסה להסביר לו את טיבן של הקלקלות שהוא מביא על עצמו ועל החברה כולה. אם גם שיחה זו אינה עוזרת, בא תורם של העונשים. עונשים אלה פותחים בזקיפת נקודות חובה לחשבון הבבלונגי של העבריין ובתקופות של בטלה מאונס עד כדי שלילת זכות העבודה, והם עשויים להגיע, במקרים קיצוניים, אפילו עד כדי הטלת עונש מוות, בדרך שאותה תיארתי כבר בפרק קודם.

אבל העונש החמור ביותר שאפשר להטיל כאן על אדם, הוא עונש של חיי חובה לנצח. כיוון שאדם נמצא אז במצב שעקומת הבבלונגי שלו היא שלילית, הרי שהטלת עונש כזה יש בה משום קרבן שמקריבה החברה על מזבח העקרונות ולכן אין מטילים אותו אלא לעיתים רחוקות ביותר. זה מכבר נשמעת דרישה תקיפה לבטל עונש זה כליל, לא רק על שום הנזק שהוא גורם לחברה אלא גם מחמת היותו אכזרי כל־כך. לפי שסיפרו לי, זה זמן רב שעונש זה נמצא ספר החוקים אך אין משתמשים בו למעשה.

נהוג כאן עוד סוג של עונשים, שהדיבור בו אינו חביב עלי, אך אני חייב בכל זאת להזכירו. אלה הם עונשי שלילת האיברים. כאן הם נחשבים, דווקא, כעונש הומני במיוחד. אדם שנידון לשלילת איבר – למשל כאשר גודעים את ידו או קוטעים את רגלו – זוקפים לזכות חשבון הבבלונגי שלו את מלוא הערך של האבר הנשלל ממנו. ערך זה גבוה מאוד בהשוואה לערך גוף האדם לאחר מותו, שכן האבר בא מן הגוף החי. זקיפה זו משפרת, כמובן, במאוד את עקומת הבבלונגי שלו, ואם הוא מסוגל לחזור למוטב –צפויים לו עוד חיים ארוכים ומועילים. דבר זה חשוב במיוחד לגבי מי שנתפס בגניבת בבלונגי ותוך כדי המאמץ לבטל את הזיכויים המיותרים (או להחזיר את החיובים שהשתמט מהם) מגיעה עקומת הבבלונגי שלו למצב, המקרב אותה במידה מסוכנת אל נקודת האיזון בין החיוב והשלילה. אפשר לומר, שאדם כזה, שהיה עשוי להגיע במהרה אל מות החובה שלו, מקבל בצורה זו מעין אורכה חדשה לחיים.

אולי ישעשע הדבר כמה מן הקוראים לשמוע, שמספרים כאן מקרה, שהיה בפרקליט ממולח אחד, שהעלה טענה מענינת לזכות לקוחו, שהוטל עליו עונש של שלילת יד. אותו פרקליט טען שעונש זה אינו כולל את האצבעות. ואכן נתקבלה טענתו בבית הדין העליון ולקוחו ניצל מעונש. מאז נוהגים לצוות תחילה על שלילת אצבעות, ואין עונשים בשלילת יד אלא פושע מועד שכבר נענש קודם לכן בשלילת כל אצבעותיו. במיקרים נדירים מטילים השופטים עונש של גדיעת היד והאצבעות בבת־אחת, אבל ככל שסופר לי – לא ארע דבר כזה זה זמן רב.


 

פרק שבעה־עשר    🔗

על מה חלוקות מפלגות ארץ הבבלונגי. מה בין חשבון נכון

לחשבון צודק. כיצד נודע לי דבר קיומו של חוק הפחיתה הקוסמית של ארץ

הבבלונגי. סברה על סיבת הענין שמגלה בי הנשיא התורן. בדרך מקרה(?) אני רואה

שעון מוזר. כיצד מורה השעון על שעת האפס. מדוע קיבלו על עצמם המדענים שלא

לגלות את דבר חוק הפחיתה. הנסיונות הלא־מוצלחים להסבירו. מהי שיטת ההשמדה התקופתית.


אחרי שגמרתי לספר על עניני פשעים וענשיהם בממלכת הבבלונגי, אני מגיע בדרך הקצרה והטבעית לעניני המדיניות והמפלגות. כבר נזדמן לי לספר, מדוע אין תושבי ארץ הבבלונגי ששים להעמיד עצמם לבחירה ולהשתתף במלחמת הבחירות. אולם יטעה מי שיסיק מכך, שהם מתרחקים ממה שמכונה אצלנו פוליטיקה. נהפוך הוא! אין כתושבי המקום הששים להתגודד באיגודים וארגונים למיניהם, שהיריבות בינם לבין עצמם היא, לפעמים, קולנית ביותר. כמה מן ההתפלגויות האלו מסובכות במידה כזו, שגם לאחר שהות ממושכת לא הצלחתי לרדת לשרשן. יש להם, למשל, מפלגות החלוקות ביניהן בשאלת פתרונה הנכון של שאלה מתימטית מסויימת או לגבי צורת השימוש הנאותה באיזו נוסחה כימית מסובכת. מפלגות אחרות מתקוטטות זו עם זו בשאלות הקשורות בפירושם של אירועים היסטוריים מסויימים, שאותם עצמם כמעט אין איש זוכר. וכיוצא באלה.

אבל המפלגות הראשיות – שהשפעתן ניכרת בכל מוסדות השלטון, וחילוקי־הדעות ביניהן משמשים נושא כמעט בכל פגישת רעים – קרויות בשם: “מפלגת החשבון הנכון” ו“מפלגת החשבון הצודק”.

סלע המחלוקת העיקרי בין שתי מפלגות אלו הוא אופן עריכת חשבונות הבבלונגי במחשב המרכזי. “מפלגת החשבון הנכון” – אשר ככל שהצלחתי לראות, הדברים מתנהלים בינתיים לפיה – עומדת על כך שכל תושב יתן בבלונגי לפי יכולתו ויקבל אבלונגי לפי נתינתו. “מפלגת החשבון הצודק” מציעה להנהיג סדר חדש, שלפיו יתן כל אחד בבלונגי לפי יכולתו, אבל יקבל אבלונגי לפי צרכיו. אנשי מפלגה זו טוענים שהדבר נוגד את הצדק הטבעי, שמי שפעולת מעיו ברוכה יותר, יקבל מן הכלל יותר ממי שהטבע לא חננו בשפע של בבלונגי, אבל צרכיו מרובים יותר.

“מפלגת החשבון הנכון” טוענת לעומת זאת, שאי אפשר לשלול מאדם את הפרשות גופו ולתיתן לאחרים, ולו גם יהיו אלה נצרכים יותר. יחד עם כך מדגישה מפלגה זו את הקשיים שייגרמו למחשב אם יצטרך לקבוע לא רק בענינים הקשורים בכמויות הבבלונגי, אלא גם בדברים בלתי ממשיים, כצרכיו של כל אחד ואחד. יתר על כן, תוך כדי תכנון פעולתו של המחשב, דבר הנעשה בידי אדם, יינתן בידו המתכננים כוח רב מדי, העשוי להתגלגל לעריצות שתפתח פתח לעיוותים ומעשי שרירות. וטענה נוספת בפי דובריה של מפלגה זו: כל עוד יודע אדם שהבבלונגי שלו שייך כולו לו ולמשפחתו, הוא עושה כל מאמץ להרבות את כמותו ולשפר את איכותו. אבל אם ייקבע שאת מיכסתו הוא מקבל ממילא, מדוע יתאמץ לשמור על אורח חיים נכון ולהרבות בבלונגי?

דומה שנימוקים אלה משכנעים את תושבי ארץ הבבלונגי, שכן, כפי שהזכרתי, כל החישובים במחשב המרכזי נעשים בינתיים לפי שיטת החישוב הנכון. יש הטוענים אפילו, שאנשי החישוב הצודק אינם מתכוונים, לאמיתו של דבר, להנהיג את שיטתם, וכל מבוקשם אינו אלא לזכות באהדת הבריות, ואילו כשיעלו לשלטון ימשיכו לנהוג לפי שיטת החישוב הנכון.

הצד השווה בשתי המפלגות שהן מבססות את טיעוניהן על ההנחה, שכמות הבבלונגי תהיה תמיד קבועה ועומדת, ואין שאלה אלא כיצד לחלקו בין הבריות. שתיהן מתעלמות מן הסוד האיום – הסוד הכמוס ביותר של ממלכה – ואינן אומרות דבר וחצי דבר על “חוק הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי”.

אני יודע שדברי אלה נשמעים כהתפארות שווא. לי, אורח בממלכת הבבלונגי, ידוע סוד הנעלם מתושבי המקום ואני מעז אף לרמז, שדברי המפלגות הראשיות אינם יודעים סוד זה, או שהם נמנעים מן הדיבור עליו. אבל זו עובדה וחובת הדיוק מטילה עלי לגלותה, גם אם עשוי מי מן הקוראים לפרש את התנהגותי שלא כהלכה.

דבר קיומו של הסוד הנורא נודע לי כאילו במקרה. כלומר, הנסיבות היו כאלו, שאפשר לשפוט לפיהן שהיתה בדבר יד המיקרה. אבל ככל שאני חושב יותר על פרטי נסיבות אלו, אני נוטה יותר להנחה, שהנשיא התורן גילגל את הדברים כך בכוונה כדי שהסוד יתגלה לי. אילו רצה יכול בקלות למצוא איזה הסבר שיניח את דעתי מבלי לספר לי את האמת.

הדבר אירע באחת משיחותינו שנערכו בלישכתו שלו. אני חייב לציין, שאף כי מספרן של שיחות אלו לא היה מועט, נהג בי כג’נטלמן אמיתי ומעולם לא רמז אפילו רמז, העשוי להתפרש כהצעה להסב עימו לבבלונגי בלישכתו ולהשאיר ברשותו את מוצא מעי היקר. כיוון שהייתי אורח במקום, לא ניתן לי מספר מיוחד ולא נפתח לי חשבון בבלונגי משלי. חשבוני התנהל כחלק מחשבונו של מארחי, ולפיכך לא היה זה מן הנימוס לשלול ממנו מה ששייך לו. מכאן אין לי אלא להסיק, שאם הירבה הנשיא התורן להזמין אותי ללשכתו, אין זה אלא מפני שהיה מעוניין בחברתי.

לאמיתו של דבר, קשה לי להסביר מדוע. אף כי בהיותו אדם, שכל שנותיו מוקדשות לעיסקי ציבור ולא היה מן המלומדים בארץ – אין אני יכול לומר על עצמי שידיעותי באיזה תחום שהוא – להוציא את הניסון שהיה לי בעולמנו שלנו, ניסיון, שמדרך הטבע נמנע ממנו – עלו על אלו שלו. יתכן שהרגיש צורך לשפוך את ליבו לפני מישהו וכיוון שלא יכול לעשות זאת לפני בני ממלכתו, חש שייקל עליו לדבר לפני זר. אבל דבר זה איני מציע אלא כהשערה בלבד ואין לי שום ראיות התומכות בה.

על כל פנים, זו עובדה שביקורי בלישכתו תכפו והלכו. באחד הביקורים האלה – שעה שסייר עימי ברחבי ארמונו והראה לי את פארו והדרו, שלא נפלו מאלה שראיתי במסעותי הרבים בעולמנו שלנו – הגענו לחדר נידח. מיד כשפתח את הדלת לחדר זה השמיע קריאת־פתע, כמי שנכשל במעשה טעות קשה, ומיהר לסגרה. תוך כדי כך הספקתי, למרות האפלולית, לראות שהחדר היה ריק. לא היה בו שום ריהוט כי אם שעון אחד מוזר למראה.

כבר סיפרתי שבכל רחבי ארץ הבבלונגי, על־כל־פנים בכל מקום שביקרתי בו, לא נתקלתי אפילו בשעון אחד, שכן גלי הזמן המשודרים כאן מספיקים לכל אדם ואין הוא זקוק לשעון. שעוני שלי היה מהלך, כזכור, אחורה, ועד מהרה לא מצאתי בו שום שימוש וחדלתי לשאתו. לכן תמהתי כל־כך למראה השעון הבודד שבחדר הסגור.

כמה פעמים חזרתי ושאלתי את הנשיא לפשרו של השעון, אף רמזתי שאני תמה על הדרך שבה סגר בפני את הדלת לאחר שפתחה, אבל זמן ארוך לא זכיתי בשום הסבר. יום אחד הזכיר לי הוא עצמו את המיקרה. הוא פתח בהתנצלות – מאוחרת במקצת, הייתי אומר – שהתנהגותו באותו מעמד מוסיפה להטרידו והוא יודע שלא היה בה הרבה מן הנימוס. אבל, ביקש ממני להבין, כיוון שהדבר נוגע לאחד הסודות הכמוסים ביותר של הממלכה, לא יכול לנהוג אחרת. יחד עם כך, מאחר שכבר אני יודע מחצית מן הדברים, חזר ושקל וגמר, שמוטב שיוודע לי הענין כולו ואדע להזהר שלא להזכירו לאיש.

הוא הובילני שוב לאותו חדר, פתח את דלתו והכניסני פנימה. דומני שכבר הזכרתי שכל מקום בממלכת הבבלונגי – או מוטב לומר כמעט כל מקום – מואר באותו אור לבן אחיד. חדר זה היה כמעט חשוך לחלוטין, חוץ מאותו שעון.

בינתיים נודע לי שכל חמרי הבנין שבכאן מעבירים דרכם את האור המרכזי, הבוקע מרומה של הכיפה המכסה על ממלכת הבבלונגי. כך הם חוסכים בתאורה ואור שרוי בכל מקום בכל שעה. אם הם מבקשים להחשיך איזה מקום – כדרך שמחשיכים את תאי צריכת האבלונגי, – הרי הם צריכים לכסות את קירותיו בחומר מיוחד שאינו מעביר את האור המרכזי. חומר זה ייצורו כרוך בניצול יסודות שאינם נפוצים, ולפיכך משתמשים בו לעיתים נדירות בלבד והוא טעון רשיון מיוחד.

איני בטוח שאצליח לתאר כהלכה את מראהו של שעון זה. על גבי הלוח שלו היה מספר רב ביותר של מחוגים, רובם נעים סביב צירם. לא מניתי אותם, אבל וודאי היו שם יותר מתריסר. היו מהם שסבו במהירות רבה מאוד, עד שכמעט לא יכלה העין לעקוב אחריהם. אחרים נראו כקבועים במקומם. לוח הספרות היה ערוך, ככל שיכולתי לראות, בשיטה העשרונית, אבל בסדר הפוך לכוון תנועתם של המחוגים. המספרים הגדולים היו בפינה הימנית למעלה והם פחתו והלכו בכיוון השעון, עד לאותו מקום שבו מצוייה בשעונים שלנו הסיפרה שתים־עשרה, שאת מקומה תפסה הסיפרה אפס, שנגה ממנה מין אור אדום, זוהר בזוהר חולני.

שעון זה, הסביר לי הנשיא התורן, מורה את הזמן המדוייק שנותר עד ש“חוק הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי” יבוא לידי מיצויו השלם ותגיע “שעת האפס”. איש, חוץ מן הנשיא התורן והנשיא התורן המיועד, אינו רשאי להסתכל בשעון. עצם קיומו הוא סוד כמוס, כך אמר הנשיא התורן, הידוע למעטים בלבד. אף “חוק הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי”, אינו ידוע אלא למתי מעט מבין אנשי המדע, ואלה קיבלו על עצמם שלא לדבר עליו בפומבי ולא להורותו לאיש או לדון בו עם מי שלא הוסמך לכך.

חוק זה – אם מותר לי כעת להסבירו בלי חשש, שהדברים יגיעו לידיעת תושבי ארץ הבבלונגי, ובלי להפר בכך הבטחה מפורשת שנתתי לנשיא התורן – קובע בפשטות, שכמות הבבלונגי פוחתת והולכת בהתמדה ובסופו של דבר היא עשוייה להגיע לנקודת האפס המוחלט, שלאחריה לא יתכנו עוד חיים.

לכאורה, אין דבר כזה צריך לקרות. עמדתי כבר על חוק שימור החומר, המשמש יסוד מוסד לממלכת הבבלונגי. לפי חוק זה, שתושבי הממלכה מאמינים בו ללא עורר, כמות החומר קבועה ועומדת בכל הצורות שהוא לובש ופושט. אין קושי לאסוף את כל החומרים הנוצרים בתהליך שימושו של איזה חומר שהוא, ולהרכיב מהם מחדש אותו חומר עצמו.

חוק הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי היכה תורה זה מכה אנושה. עדיין אין לאנשי המדע שום הסבר מתקבל על הדעת לתופעה זו, אבל ברור להם, שבכל פעם שנעשה איזה שימוש בחומר – פוחת ממנו משהו, גם אם מקפידים לאסוף את כל החומרים שנוצרו תוך כדי שימוש זה ולהרכיב מהם אותו חומר מחדש. חוק זה חל גם על הבבלונגי, יסוד הקיום. בתהליך המחזורי של הפיכת הבבלונגי לאבלונגי, צריכת האבלונגי בגוף האדם והפיכתו מחדש לבבלונגי, חלה תמיד איזו פחתת. גם כאשר מחזירים לתהליך את כל שנצטבר בגופות בני האדם, בדמות רקמות, שרירים, עצמות וכל היפעה האנושית המשמשת בית קיבול לנשמת האדם. הבבלונגי פוחת והולך ויבוא יום שבו יתאפס לחלוטין ועימו קיום המין האנושי בממלכת הבבלונגי.

מדעני ארץ הבבלונגי נחלקים לשתי סיעות עיקריות, שכל אחד מאנשיהן הוגה בוז עמוק ומביע את רחשי הזילזול שלו לבני הסיעה האחרת. לסיעה אחת משתייכים כל העוסקים בעיון במדע המופשט, גילוי נסתרות החומר, רזי המתימטיקה וכיוצא באלה. לסיעה האחרת משתייכים אלה העוסקים בעיצוב החומרים, שבראשם עומדים, כמובן, מדעני הבבלונגי, הממשיכים תמיד בחיפוש שיטות לניצול שלם יותר של הבבלונגי ובמציאת דרכים טובות יותר לייצור האבלונגי. אבל גם אנשי סיעה זו וגם אנשי סיעה זו עומדים בלא שיוכלו להציע פתרון לחידת “הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי”.

סברות רבות – כמה מהן אף מחוכמות ביותר – הועלו, בלי שאף אחת מהן תגיע לחקר האמת. אמרו, למשל, שהדבר נוגע להתעייפותו של החומר בגוף האדם. עייפות זו כאילו גורמת להתדלדלות הבשר האנושי, וכאשר משתמשים בו כבבלונגי לאחר מיתה, אין התוצאה שווה לכמות האבלונגי שהשתמשו בה בזמן ייצורו – אם מותר לומר כך – של בשר זה. סברה אחרת תולה את הדבר בהשחתתו של הזרע בזמן מישגל שאין עימו הפרייה. בעליה של סברה זו הציעו אף להטיל איסור מוחלט על יחסי מין שלא למטרת הולדה. אבל גם סברה זו נחשבת כרחוקה מוודאות.

תורה אחרת, שזכתה לעורר הדים נרחבים עם ניסוחה לראשונה, אך לאחרונה נתמעט מספר התומכים בה, טוענת שנפש האדם בתהליכי פעולתה – מיון המידע המגיע מן החושים, המחשבה, הלימוד וכיוצא בכך – נזקקת לכמות מסויימת, אם גם זעירה, של חומר. חומר זה, הנאגר בנפש, אינו חוזר למחזור לאחר שהנפש מסתלקת לאן שמסתלקת. הדוגלים בתורה זו הציעו להקדיש מחקרים ממצים לחיפוש אפשרויות לניצולו של החומר הנאגר בנפש, לפני שזו עוזבת את גוף האדם. אך כל הנחותיהם נשארו בגדר של סברות מזהירות, שלא נמצאה דרך לנסותן למעשה.

יש שהחזירו את האלוהים דרך הבבלונגי והם טעונים פשוט שחוק זה של הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי אינו אלא עונש מן האלוהות. כאשר נלחצים אלה להסביר בדרך הגיונית, מדוע תרצה האלוהות להעניש כך את האדם – אין תשובה בפיהם אלא זו, שוודאי חטא האדם איזה חטא קדמון באחד מגלגוליו הקודמים ועכשיו נגזר עליו לשאת בתוצאות חטא זה.

לעומתם היו שטענו שחוק הפחיתה אינו קיים כלל ויסודו בטעות חשבון. לדידם אין כאן אלא נטייה טבעית של מודד הערך, הלא היא הלירה של בבלונגי, לעלות בערכה בהתמדה והיא המשבשת את התמונה ויוצרת אשליה של פחיתת הבבלונגי. הם סבורים שאין צורך אלא לשנות את שיטת החישוב – ואז יתברר שכל הענין לא היה אלא בהלת שווא. אבל בכל שיטת חשבון שניסו, חזרה אותה תוצאה בדייקנות מפתיעה. בין שניסו לדחות את נקודת האיזון בין העקומה החיובית והשלילית של הבבלונגי ולהאריך את חיי האנשים ובין שניסו להקדימה ולקצר את החיים – לא היה בידם למצוא איזו דרך שהיא להשוות השוואה שלמה בין כמות הבבלונגי וכמות האבלונגי.

ראוי לציין, שהמחשב המרכזי עצמו, כשהניחו לפניו את הבעיה, קבע שהדרך היחידה להמנע מתוצאותיו של חוק הפחיתה ולא להגיע לאותו הרגע של ההיעלמות הסופית של הבבלונגי – היא להשמיד את כל המין האנושי השמדה מיידית. בהסתמך על ממצאיו אלה של המחשב, הציעו כמה מדענים את “שיטת ההשמדה התקופתית”. לדידם צריך למצוא דרך, אחת לכמה שנים, להשמיד חלק מן האוכלוסין וליצור על־ידי כך עודפי בבלונגי. עודפים אלה, אם יווצרו בקביעות, ישנו את האיזון בין כמות הבבלונגי והאבלונגי וידחו עד אין סוף את מועד היעלמותו הסופית של האבלונגי. בלשון המתימטיקה קוראים לדבר “שאיפה לאין סוף”, שכן, גם דרדק יודע שאינסוף אינו קיים.

כתימוכין להצעה זו, מביאים מדענים אלה את השיטה הנהוגה בארצותינו שלנו, ששם, אחת לכמה שנים, קמים הבריות אלה על אלה, מכים זה בזה ומשמידים מספר ניכר של בני־אדם. אין מדענים אלה מייחסים חשיבות רבה ביותר לסיבות המביאות קבוצות של אנשים לראות בקבוצות אחרות אוייבים בנפש ולצאת להשמדתם של בני קבוצות אלה. הם טוענים, שעלינו לתת את הדעת על התוצאה – ההשמדה התקופתית – הרצוייה לעצמה. בהעדר אוייב מבחוץ, מציעים אותם מדענים להביא לידי תוצאה זו בדרך הגיונית יותר, של השמדה תקופתית של כל מי שמספרו האישי מתחלק במספר מסויים, או שסכום ספרותיו עולה למספר שהוחלט עליו מראש וכיוצא באלה.

ניסיתי, עד כמה שיכולתי, להיוודע מה עלה בגורלה של הצעה זו, אבל אני חייב לציין, שלא זכיתי אלא בהתחמקויות, שהסתום והגימגום בהן היו רבים מן המפורש.

תמוה היה בעיני שאפשר להחזיק ציבור – שרובו ככולו בקיא במדעים ומלומד בהם, כציבור תושביה של ארץ הבבלונגי – במצב של בורות מלאה ומוחלטת דווקא בבעיה הגורלית ביותר לעצם קיומו. הוסבר לי שדבר זה אפשר, כאשר כל אדם ואדם יודע שהוא חייב להקדיש את כל מאמציו כדי לקנות בקיאות בתחום שבו הוא עוסק, וממילא אין לו פנאי לחקור בדברים שאינם שייכים לו. כבר רמזתי, שאנשים – הקונים לעצמם עומק של ידיעות באחד משטחי המדע שבו הם עוסקים, עד כדי כך שהם זכאים לרכוש לעצמם שם עולם בשל כך – עשויים כאן בארץ הבבלונגי לגלות מידת ידיעה פחותה מזו של דרדק אצלנו בתחום אחר שאינו שייך להם. הכלל הוא – כפי שטען לפני הנשיא התורן – שככל שתרבה הידיעה, כן רבים סיכוייה של הבורות וככל שאנשים בקיאים יותר בפרטים – הם מאבדים את הכושר לראות את התמונה בכללותה.

אבל לא עבר זמן רב ולמדתי, שאם כי הצליחו לכאורה להעלים את דבר קיומו של חוק הפחיתה מידיעת תושבי ארץ הבבלונגי, הרי, בדרך שאיש לא עמד עליה, יש בהם בכל זאת איזו תחושה סתומה המשרה בהם אי ביטחון ורצון להתפרק מעולו של סדר הדברים ההגיוני של ממלכתם.


 

פרק שמונה־עשר    🔗

ההסתבכות שביני ובין אשת מארחי. הכל התחיל בחביתה. אנחנו

עוברים לתבשילים אחרים. הארוחות הגנובות. הרמזים הדו־משמעיים של בעלת־הבית.

הזמנתו של בעל־הבית. אנחנו נתקלים בדלת נעולה. הדלת נפתחת ועלינו להניח שם

בעין מנת בבלונגי. על התמונות התלויות על הקיר. בעל המקום מציע לי הצעה.

אולם־הקולנוע המוזר. איכותו הירודה של הסרט. על אוכלי האבלונגי בציבור.


סימנים ראשונים לכך שלא הכל שפיר בממלכת הבבלונגי ולא כל תושביה טובלים באושר וליבם מלא אהבה לסידרי החיים אשר בה, נתגלו לי שעה שאירעה אותה הסתבכות ביני ובין אשתו של מארחי שעד היום עודני בוש בה, אבל כיוון שקיבלתי על עצמי שלא להסתיר דבר, אין לי ברירה אלא לספר עליה.

כדרכם של דברים אלה, היתה ראשיתם תמימה וכמעט בלתי ראוייה לתשומת לב. יום אחד, שעה שהיינו לבדנו בדירה, ניגשה אלי האשה וביקשה שאספר לה כיצד מכינים חביתה. תחילה אחזה בי התרגשות מובנת, שמא הגיעה לידיה באורח פלא איזו ביצה. אחרי כל מנות האבלונגי סרות הטעם, אין לתמוה על כך שחביתת ביצים, כדרך שאני אוהב אותה – צידה האחד מטוגן היטב וצידה האחר תפוח ומבעבע – היתה ראוייה בעיני לתואר של מאכל מלכים. אבל עד מהרה התברר, שאין זה אלא חלום שווא. ענינה של אשת מארחי בטיגון חביתות היה ענין עיוני ומופשט בלבד.

צחקתי בליבי על בקשתה, אבל תיארתי לפניה, כדי מעט ידיעותי בעניני בישול, כיצד מטגנים חביתה. תקוותי שלא טעיתי הרבה, שכן כל החביתות שהכינה אותה אשה בדמיונה לא עלו יפה, אם הכשלתי אותה במשהו.

כעבור ימים מספר פנתה אלי שוב באין רואה, ותיארה בפני את כל שלביה של הכנת החביתה, כדי לבדוק אם אינה טועה במאומה. ואכן נתברר שבזקה את המלח על גבי המחבת לפני שמרחה אותו בשומן. העמדתי אותה על טעותה. היא שיננה היטב את הדברים ובמבחן הבא, שנערך שוב ביזמתה, לא טעתה וחזרה על כל הפעולות בסדרן הנכון.

לאחר שלמדה היטב כיצד מכינים חביתה, נתעורר תאבונה יותר וביקשה ממני ללמד אותה להכין גם תבשילים אחרים. וכך, בלחץ הפצרותיה, נאלצתי במרוצת הזמן לתאר בפרטי פרטים את דרכי הכנתם של המאכלים השונים המקובלים עלינו, למן הסלטים למיניהם, המרקים ומיני הצלי, ועד הרפרפות והרביכות ושאר הפרפראות, הקרות והחמות. יסלח לי אלוהים והשף של ה“סבוי”, אם פה ושם לא דייקתי בתיאורי, הפכתי את סדר הדברים והוספתי או גרעתי איזה תבלין. כאשר נגמרו המאכלים שהכרתי, הייתי נאלץ, בהשפעת תאבונה העצום של האשה, להוסיף מיני מאכלים כיד הדמיון הטובה עלי ואף את דרכי הכנתם של אלה למדה בדבקות, כשהיא מקפידה שלא להחסיר ולא להחליף שום שלב משלבי ההכנה ושום מרכיב או נופך מאלה שהזכרתי.

וכך היתה “מכינה” לי ארוחות שלמות, שמידת דשנותן עלתה והלכה מזמן לזמן. הכנתה של ארוחה כזו נתארכה לפעמים כדי שעות אחדות, כשאני חייב לשמוע בפרטי פרטים את כל מעשיה, למן הטריפה והבחישה ועד הטיגון והבעבוע על גבי האש ועד הצינון בסיר או תחת ברז המים, וכולי וכולי. האמת ניתנה להיאמר, שלא כל ארוחותיה נחנו באותה מידה של הרמוניה בין המנות, הדרושה לארוחה המושלמת, שכן בהעדר הביקורת של החיך הטועם, לא ידעה כיצד למזג את המאכלים אלה באלה ומהו סדר המנות המרבה את ההנאה. אך, אשר לדרכי הכנתם של המאכלים, באלה הקפידה הקפדה מרובה שלא לסטות ימינה ושמאלה מן ההוראות שקיבלה ממני.

אני מקווה, שלא נזדמן לה באיזה אורח פלא לכבד איזה אורח בכמה מן המנות, שרקחתי בדמיוני כאשר אזל מלאי ידיעותי, הדל למדי, בתורת הבישול, שכן הדבר יהיה עשוי להביאני במבוכה, אם יצליח מישהו לעקוב אחרי המקור שלימדה להכין מטעמים מפוקפקים אלה.

תחילה מצאתי, אמנם, שעשוע מסויים בארוחות דמיוניות אלו, שהיתה מכינה לי המארחת שלי, והיה בהן כדי להפיג את חדגוניות הימים. אך האמת ניתנה להיאמר, שלאחר שהירבתה לחזור על טקסי הבישול והגשת המזון, חדלתי למצוא בכך ענין. אבל היא סרבה להרפות מעיסוק זה. בשרי היה נעשה חידודין כל אימת שקרבה אלי, ובנעימת קולה שמעתי שהיא עומדת להזמין אותי לאחת מאותן הארוחות, אך היא לא היתה חשה ברתיעתי, ולא מפני שכל כך הקפדתי להסתירה מפניה, כג’נטלמן אמיתי, כי אם מחמת הבולמוס שהיה אוחז בה. ברגעי השיא של ההנאה מן האוכל שאכלנו בדמיוננו, היתה עוצמת את עיניה בדבקות וגופה היה מרטיט כאילו היא חשה, בעצם הרגע הזה, את התענוג הגדול ביותר שחשה מימיה.

האמת ניתנה להיאמר, שככל שהרבינו לעסוק בדבר, נעשתה פחות שקודה להסתירו מעיני בני הבית האחרים. תחילה היתה מקפידה מאוד שלא יגונב שמץ דבר, לא לאוזן בעלה ולא לאוזן הילדים. אבל לאחר זמן תמהתי לראות עד היכן הגיע חוסר הזהירות שגילתה. בייחוד נהנתה לרמוז לי רמזים דו־משמעיים במעמד אחרים. עיניה היו ניצתות באש זרה אותה שעה ותמהני אם בעלה לא חש ביחסים המסותרים האלה שרקמה עימי. לי, על־כל־פנים, הביא הדבר מבוכה לא מעטה.

אבל לא עבר זמן רב ונתברר לי שהבעל אף הוא יש לו כמה ענינים שאותם הוא מבקש להסתיר מאשתו, שלא לומר מהילדים, ומשום מה ראה אף הוא צורך לעצמו לעשותני שותף לדברי העבירה שלו.

יום אחד סיפר שהוא מוזמן למסיבת בבלונגי שלחבר העובדים במפעל שבו הוא עובד. למרות מחאותיה של האשה – שוודאי רצתה לנצל הזדמנות זו להסב עימי לאחת מאותן הארוחות הדמיוניות שלה, בטענה שדי בכך שהם מאבדים את הבבלונגי שלו וחבל שגם שלי ילך לאיבוד – עמד על כך שאצטרף אליו.

תחילה ישבנו בכסאות הנוע שעל גבי אחד הרחובות המוכרים לי, אבל לאחר שהחלפנו כיוונים כמה פעמים, הגענו לאיזור שבו הרחובות צרים יותר ואי־אפשר לעוברם אלא בהליכה. תחושת ההליכה, שכבר היתה זרה לי, לא היתה בלתי נעימה. אבל, עד שיכולתי להתמכר לה הרבה, השגחתי במארחי שצעדיו נעשים עצבניים ונשימתו מתקצרת. תחילה סברתי שהדבר בא לו מחוסר רגילות בהליכה, אבל מיד עמדתי על טעותי. התרגשותו גברה דווקא ברגע שפסקנו מהליכה וככל הנראה הגענו למחוז חפצו. הוא נעצר ליד דלת אחת שלא נשאה עליה שום סימן זיהוי, אבל היתה מוכרת לו כנראה, והשמיע עליה כמה נקישות קצובות, שנצטרפו לכעין מנגינה או סימן סתרים. מישהו פתח אשנב קטן והציץ בו. לאחר כך שמעתי קול מנעול נפתח ובריחים מוסעים ממקומם – לראשונה בארץ הבבלונגי, שבה כל הדלתות פתוחות תמיד! – והדלת הוסטה כדי שליש או רביע. מארחי נדחק בעד הפתח הצר ומשך אותי אחריו.

אותו אדם שפתח לנו את הדלת הוליך אותנו לחדר אפלולי, שהיה כולו ספון קטיפה אדומה וכהה. כמה כורסאות, שריפודן אף הוא קטיפה אדומה, ניצבו לאורך הקירות. הריצפה כולה היתה מכוסה שטיח אדום וכהה. שיערתי תחילה שאנחנו מצויים באיזה מקום, שהשלטונות חפצים ביקרו ויש לו חשיבות מיוחדת, אם התירו לבעליו לספון את קירותיו בחמרים המונעים את מעבר האור המרכזי. עד מהרה נכחתי בטעותי. האיש יצא מבעד לאחת הדלתות וחזר מיד ובידו שני עביטי לילה שאותם הציג לפנינו.


מארחי לחש לי שיהיה עלינו להשאיר כאן מנת בבלונגי בטרם יותן לנו להיכנס פנימה. תמהתי קצת, מדוע אין הוא יכול להשתמש בכרטיסו ולהעביר את תשלום הבבלונגי באמצעות המחשב המרכזי, ועליו להשאיר כאן מנת בבלונגי בעין – אבל לא חשבתי שיהיה זה מן הראוי להציג לו שאלה באותו מעמד, בייחוד נוכח ארשת המיסתורין, שממילא התעטף בה כל אותה שעה.

עד שישבנו על העביטים ועשינו מעשינו, הסתכלתי בתמונות התלויות על גבי הקירות במסגרות מוזהבות, שבכולן מצויירים – בשפעת צבעים עזים ומאירי עינים – בני אדם העוסקים באכילה. כדי שלא יהיה ספק שאכן בכך הם עוסקים, ענדו כולם על גרגרותיהם מפיות, כשהן תחובות בין צוארם ובין צוארונם ושמוטות על חזיהם. הגבירות פרפו את המפיות בסיכות צבעונין, כאילו הן מוסיפות לווית חן לחזיהן הקמורים. הגברים תחבו אותן בתוך צוארוניהם, הענודים עניבות מן האופנה הישנה. בידיהם החזיקו סכינים ומזלגות בתנועה, שיותר משיש בה צורך לעצם האכילה, היא משמשת לראווה – כאילו הם עושים מעשה גדול, שראוי להתגאות בו.

בעל המקום, שהיה ממתין אותה שעה שנכלה מעשינו בסיר, השגיח שאני מגלה ענין כזה בתמונות. הוא רכן על ראשי ולחש באזני, שתמורת מנת בבלונגי נוספת הוא יכול למכור לי מערכת שלמה של תמונות כאלו. כמה מהן אף נועזות יותר, אמר, כשהוא מנמיך את קולו עוד יותר, ואפשר לראות בהן בברור אנשים מכניסים דברי מאכל אל פיהם ולא רק מעמדים פנים כאוכלים. אין צורך לומר, שוויתרתי על הצעתו הנדיבה.

בינתיים כילינו את הבבלונגי שלנו, ומסרנו את הסירים בידי האיש. הוא הניחם בצד, לא בלי ששלח תחילה מבט של הערכה לתכנם, והוביל אותנו במסדרון צר למין אולם שהיה שרוי אף הוא באפלולית.

משנתרגלו עינינו לאור המועט, השגחתי שהיה זה מעין אולם קולנוע שבמקומותינו, אבל קטן הרבה ממנו. לא היו שם אלא שמונים או מאה מושבים לכל היותר, וגם אלה היו מאוכלסים ברדידות רבה. רובם של הצופים נראו כאילו הם ממתינים בקוצר רוח לתחילת הסרט. כמה מהם כוססו את צפרניהם. רבים מהם שמטו את ראשם כלפי מטה והחזיקו בין כפות ידיהם, כאילו כדי שלא ישגיחו בהם.

מארחי שם לב שאני שולח מבטי סקרנות לצדדים והדבר גרם לו, ככל שיכולתי לראות, מבוכה לא קטנה. לא רצה לעלוב בי על־ידי שיבקש ממני במפורש שלא להסתכל כך סביבי, ולכן ניסה להסיח את דעתי בשיחה של משהו. סקרנותי, אמנם, גברה עלי, אבל השתדלתי עד כמה שאפשר להסתירה. למזלו של מארחי כבה האור עד מהרה, והוחל בהקרנת הסרט.

זה כבר לא ראיתי סרט שאיכות צילומיו וטיב הקרנתו גרועים כל־כך. התמונות – שרקדו לעינינו כאחוזות תזזית והיו מקפצות בעווית, כאילו היו נגועות כולן במחול ויטוס הקדוש – סבלו כולן מתת־תאורה חסרת תקנה. מכשיר ההקרנה נראה כאילו הוא טעון שימון דחוף. לפעמים היו גלגליו רצים במהירות רבה, והרעש גבר במידה ההולמת מהירות זו, ולפעמים האטו מהלכן וחישבו להיעצר, שעה שהמנגנון השמיע גניחות כשל בעל חי העומד להחזיר מיד את נשמתו לבוראה.

אבל הגרוע מכל היה תכנם של הסרטים שבהם חזינו. ובאמרי תוכן אני מפריז הפרזה יתירה, שכן לאמיתו של דבר לא היה בהם שום תוכן כלל. לנגד עינינו הופיע מדי פעם ראשו של אדם אחר, כשהוא עסוק באכילה. עסוק באכילה, אמרתי, לא אוכל. עד כמה שיכולתי לראות בתמונה המטושטשת, לא אכל איש מהם שום מאכל של ממש, כי אם חיקה את תנועותיו של אדם אוכל. אחד נראה כאילו הוא בוצע מתוך איזו פת בלתי נראית. אחר גילגל בידיו משהו ששיערתי שהוא קלח תירס דמיוני. אחר הסיר נתחים, שיכלו להיות נתחי בשר, אבל גם פלחי תפוחי־אדמה, מעל מזלג ולעס אותם בתנועות פה מוגזמות ביותר. כשלעצמי, נראה לי שאותו איש, שכאילו קילף בננה ונגס ממנה נגיסות עדינות, הצליח לשוות את המידה הגדולה ביותר של ריאליות לאקט שלו.

כל אותה שעה שררה באולם3 דממה כבדה. אצלנו, אם היה מישהו מעז להציג באולמו הצגה משעממת כזו, לא זו בלבד שמכבר היה רחש של פיטפוט עולה מסביב, אלא שוודאי היו כמה מן הנועזים שבחבורה משמיעים קריאות גנאי ואף תובעים את החזרת כספם. את הדממה הפריע כאן רק קול נשימתם הכבדה והנרגשת של רבים מן הנוכחים באולם, שמפעם לפעם התערבו בו אנחות חנוקות.

אחרי שנסתיימה הצגה מרשימה זו, חמקו הנאספים מבעד לדלתות שנפתחו בצידי האולם, בלי להחליף זה עם זה מילה.

לאחר מכן סיפר לי מארחי, שהצגות כאלה נערכות לעיתים קרובות, ואף שהדבר נחשב כדבר שאינו ראוי לג’נטלמן – אין צורך לומר שביקש במפגיע שלא אספר לאיש על הביקור – לא מועט מספר המבקרים בהן. אומרים, שיש מקומות שבהם נערכות אף הצגות אכילה חיות, לא על גבי המסך, אבל מחיר הבבלונגי של הצגות כאלו הוא גבוה ביותר, וממילא רק מעטים מרהיבים עוז להתגבר על המוסכמות ולהיראות בהצגות אלו. כשלעצמי, אינני יכול, כמובן, להבין מה טעם יש בהצגות כאלו, בייחוד כשממילא רק מעמידים פנים כאוכלים.

לעומת זאת, רווח כעת בכמה חוגים מנהג אחר. יש הנוהגים להביא את מנות האבלונגי שלהם לבתי ידידים, שבהם מתכנסות חבורות כאלו, ולצרוך אותם בחבורה, גברים ונשים יחד. לפי שאין השלטונות מביטים בעין יפה על מנהג זה – ויש אפילו שקונסים את אלה הנתפסים בשעת מעשה – קשה להיוודע על מקומן של מסיבות אבלונגי אלו, אבל קיומן אינו מוטל בספק. אומרים, שיש הנוהגים אפילו לערב במנות אבלונגי מיני סמים, המיועדים להוסיף להן טעם שאין בהן ולגרות את התיאבון. הדעות עדיין חלוקות, אם מנהג זה יש בו משום נזק לחברה או לא. על כל פנים קשה למצוא אנשים המודים בפה מלא שאכן הם עושים כך.

לאמיתו של דבר, התהלכו שמועות עקשניות, שלא היה בידי לברר את אמיתותן, שאותם אזרחים של ממלכת הבבלונגי, שהיו מעורבים בעיסקי שעשועים אלה – של הצגות האכילה, של מכירת החוברות, שבהן נראים בני־אדם בכל מיני תנוחות של זלילה, ויש אומרים אף מכירת תמציות הטעם לאבלונגי, שמכירתן אסורה מטעם החוק – ובכן, אותם אזרחים מעוניינים דווקא בקיומו של חוק האוסר פעולות אלה, והם אף משלמים שוחד בבלונגי – כך אומרות שמועות אלו – למי שצריך לשלם, כדי שלא יימחקו חוקים אלה מספר החוקים, שכן ריווחי הבבלונגי שלהם גדלים דווקא משום שאלה דברים אסורים.

באחת מפגישותי עם הנשיא התורן הרהבתי עוז בעקיפי עקיפין, אמנם, להסב את השיחה לענין זה. לאחר גמגומים לא מעטים מסביב לענין, טען לפני שאותו שעון כמוס המהלך אחורה לזמן שבו יביא חוק הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי לשעת האפס המוחלט, הותקן זה לא כבר כך, שיביא בחשבון גם אותה כמות בבלונגי המתבזבזת מחמת תשוקתם של בני הארץ לדברים האסורים עליהם. ככל שיכולתי להרגיש, נראה הסבר זה כמניח את דעתו. משום דרכי שלום, לא חלקתי עליו. כך דרכם של בני ארץ הבבלונגי. כאשר נראה להם איזה דבר כמסתדר באופן הגיוני, נחה דעתם, גם אם אפשר עדיין להקשות עליו קושיות נוספות.


 

פרק תשעה־עשר    🔗

נדמה לי שעוקבים אחרי. הצעיר ובקשתו המוזרה. אני מסכים

ומתחרט. מה ביקשו הצעירים לדעת. אני מתקשה לספק את סקרנותם. על מבחר המילים

של צעירים אלה. מחיאות־כפיים למילה “חרא”. אנחנו עוברים לשאלות שכר, אבל

ספק אם הצלחתי היתה מרובה. הם משבחים את חוסר ההגיון. צעיר שאינו מסתפק בדיבורים.


אם האמנתי שבני ארץ הבבלונגי אינם נוהגים להשמיע ערעורים היורדים לשרשם של סידרי הממלכה, שאותם עצמם הם רואים כ“הגיוניים”, כי אם על עניינים קטנים וצדדיים בלבד, הנוגדים את הגיונו של הסדר הכללי, הרי כך הייתי סבור עד שנתגלו לי עובדות אחרות.

יום אחד אחזה בי מין תחושה לא נוחה כאילו עוקב מישהו אחרי. אינני יכול לציין את הרגע המדוייק שבו הרגשתי בדבר. אחרי הכל, רואה אדם הרבה פרצופים במשך היום ואינו נותן, בדרך כלל, את דעתו לבדוק, אם יש מהם הצצים לפניו בתדירות גבוהה מן הרגיל. על כל פנים, אולי יד המיקרה היתה בדבר, אבל פתאום שמתי לב שיש שניים או שלושה צעירים שאני נתקל בהם לעיתים תכופות מדי. אם היתה כוונתם להתחקות אחרי בלי שארגיש בהם, הרי שנהגו ברשלנות תמוהה ביותר. למעשה, לא הקפידו כלל להסתתר והיו מתלווים אלי איש־איש בתורו לכל מקום שהלכתי אליו, תוך שהם שומרים מרחק־מה ממני, אך כאילו משתדלים להיתקל בי פעמים רבות ככל האפשר.

בסופו של דבר, עלה בדעתי שהם מבקשים דווקא לבוא עימי בדברים, אך משום מה אין נמצאת להם ההזדמנות הראוייה. מחשבה נוספת הביאה אותי למסקנה, שאין הם פותחים בדברים על שום שתמיד היה נלווה אלי מישהו מבני הבית של מארחי, או איזה נושא מישרה רמה בשירות הממלכה. הסקרנות גברה עלי ובתירוץ כלשהו יצאתי יום אחד לשוטט לבדי. לא שהדבר נאסר עלי, אלא שמחמת אדיבות לא היו מניחים אותי לנפשי.

ואכן, מיד כשהשגיח העוקב אחרי שאין איש נלווה אלי, ניגש ופתח בדיבור באנגלית סבירה. יש להם קבוצה של צעירים, כך סיפר לי, המשתוקקת להסב עימי לשיחה, אם אואיל להיעתר לבקשתם. אבל – השביעני באלף השבעות – אל לי לספר על פגישה זו לאיש, ואפילו למקורבים אלי ביותר. מטיבעי אני מהסס להיענות לבקשות כאלה. הנסיון מורה, שבמרבית המיקרים אין כאן אלא פח יקוש, ואדם הנענה להן מוצא עצמו מסובך בדבר, שאילו היה יודע את טיבו מתחילה, לא היה מכניס עצמו אל תוכו מרצונו. אבל כשזכרתי את מידת הדבקות שגילו בחיפוש הזדמנות זו לפנות אלי, לא נתן לי ליבי להשיב פניהם ריקם, ואף שמיד התחרטתי על כך נתתי את הסכמתי לפגישה זו.

כשהגעתי למקום המיועד, כבר היו שם כשני תריסרי צעירים. במראיהם לא נבדלו משאר צעירי המקום, חוץ ממנהג מוזר אחד שסיגלו לעצמם. כשנכנסתי לחדר קיבלו את פני בהוצאת לשון. המהדרים גילגלו בה מצד לצד וניסו לשוות לה מראה ארוך ככל שיכלו. בזמן היותי בארץ הבבלונגי למדתי שלא להגיב על מיני זרויות כאלה, אף כי לפעמים קשה היה לי שלא לחוש כאילו מתכוונים ללגלג עלי או אפילו לעלוב בי. במקרה זה, ראיתי מיד שהם מברכים בצורה זו גם איש את רעהו והבינותי שנפלתי בידי אנשי מחתרת, המביעים בדרך זו את נחישות החלטתם שלא לקבל על עצמם את האיסורים המקובלים בארץ הבבלונגי. גברה זו קיבלה מיד חיזוק, כשפתחו והציפו אותי בשאלותיהם.

כמעט בלי הקדמות מסביב לענין, ביקשו ממני להרצות בפניהם כיצד סדורים החיים במקומותינו, שבהם מותרת האכילה בפומבי, ואילו הצרכים, אם תסלחו לי, נעשים במסתור. אני מודה, שמימי לא עלה בדעתי שיהיה עלי לשאת הרצאה על נושא שכזה בפני קבוצת צעירים, שככל הנראה לעין, אינם שונים במאומה מבני גילם שבאוכספורד או בקיימברידג'. ואף שכבר נזדמן לי להסיח בענינים אלה עם תושבי המקום, הרי שיחות כאלה נערכו בקבוצה מצומצמת, בלשון רמזים לרוב, ולכן לא היו הדברים ערוכים עימי בסדר נאות, פתיחה, גוף הענין ומילות סיכום. אמרתי להם שמוטב שישאלו שאלות ואני אשיב עליהן, כדרך שנוהג כל מי שלא הכין את הרצאתו והוא מתיימר לנהוג באורח עממי ובלתי־אמצעי.

ואכן, הם קיבלו ברצון את הצעתי ומיד מצאתי את עצמי במרכזה של מערבולת שאלות שהוטחו בפני ברהיטות מרובה. אם סיפרתי שאשת המארח שלי נראתה להוטה ללמוד כיד מכינים מאכלים שונים, הרי צעירים אלה ממש השתוקקו לדעת כל דבר, יהיה קישרו רופף כשיהיה, הקשור בענייני מזון. גידולי המזון ותעשיותיהם; האופן שבו נקבעים מחיריהם של מצרכי המזון השונים (האם לפי טעמם, ואם כן, כיצד עורכים סולם טעמים העשוי להשתקף במחיר, ואם לפי הביקוש – מה גורם לכך שיהיה מצרך אחד מבוקש יותר מאחרים, ואולי לפי הערך התזונתי של המאכלים?); כמויות המזון לסוגיו השונים, שאדם ממוצע אוכל ביום, ומה הם השיאים לריבוי ולהמעטה שהגיעו אליהם בני־אדם בכמות המזון שצרכו במשך תקופה נתונה – הכלל, כל דבר שיש לו איזו נגיעה שהיא במזון. לוּ גם היתה ידיעתי בתחום זה רבה כמה מונים, ספק אם היה ביכולתי לספק סקרנות רבה וענפה כל־כך.

דבר אחד משך את תשומת־ליבי במיוחד, וזו הרצינות הרבה שגילו כולם. לא נתגלה לי אפילו שמץ שבשמץ של ליגלוג או קלות־דעת בכל שאלותיהם. כל אחד הציג את שאלתו כאילו הוא עוסק בדבר העומד ברומו של עולם, בראש הנושאים שראוי לתת עליהם את הדעת. כאן המקום לציין, שאחרי שניסו ככל שניסו לסחוט ממני ידיעות נוספות בעסקי מזון, ונוכחו ששוב איני יכול לתרום להם כלום – עברו לענין עשיית הצרכים במקומותינו. וכשם שקודם לא השתמשו במילה אבלונגי, כי אם קראו למזון בשמות שונים המקובלים אצלנו (בייחוד חביבה עליהם המילה “אוכל”, שאותה היו אומרים כמעט בתאווה), כך בבואם לדבר בענין ההפרשות הקפידו שלא להשתמש במילה בבלונגי, אלא היו אומרים “יציאת מעיים”, “פעולת קיבה” ועוד מילים כאלו, המקובלות עלינו. כאשר השתמש אחד מהם פשוט במילה “חרא”, זכה בקריאות הסכמה כללית ואף במחיאות־כפיים, ואחריו הירבו אחרים להשתמש במילה זו.

ואף כאן ביקשו לדעת פרטים ופרטי פרטים: כיצד פועלים המיתקנים הסניטריים במקומותינו; האם באמת אנחנו מניחים למי הביוב ללכת לאיבוד, לזרום אל הים או להיספג בחולות; איך יודעים אצלנו לקבוע את גובה הכנסתו של אדם ובכך את זכותו ליהנות מכל הדברים הניקנים בכסף – אם אין מנהלים אצלנו “חשבון בבלונגי” של תרומת מעיו לקיום החברה. שאלות אלו הכריחו אותי לעסוק בעניני שכר וגמול עבודה, הון והכנסות, עושר ועוני וכיוצא באלה, ואם כי עשיתי כל מה שהיה לאל־ידי להסביר לצעירים אלה את מידת ההגיון שבשיטות הנהוגות אצלנו, ספק אם היתה הצלחתי מרובה.

אבל תוך כדי שיחה עימם, ראיתי שבדבר אחד אין הם דומים לשאר תושבי ממלכת הבבלונגי. כל־אימת שהצליחו ללחוץ אותי אל הקיר ולהוציא ממני הודאה שאיזה מנהג שאנחנו נוהגים במקומותינו אינו תכליתו של ההגיון הצרוף – במקום לראות בכך גנאי לנו, דרשו את הדבר לשבחנו. אני מוכרח לציין, ששבחים אלה לא נעמו כל־כך לחיכי, ופעמים אף מצאתי עצמי טוען, שסדר הדברים אצלם יש בו מידה רבה יותר של הגיון, אבל דווקא דברים אלה היו מביאים צעירים נלבבים אלה לידי סערה של מחאות, שלפעמים, צריך להודות, חרגה מגדר הנימוס.

חילופי דברים אלה נמשכו זמן ארוך מאוד. ויותר ממה שלמדו הם ממני על סדר הדברים אצלנו בייחוד בכל הנוגע למזון ולהיפוכו, למדתי אני לדעת, שעם כל יתרונו של סדר הדברים בממלכת הבבלונגי על זה הנהוג אצלנו – היו צעירים אלא מעדיפים להחליף את מקומם ולעבור לעולמנו. אבל לפני שיכולתי לנסות ולברר – ככל שאפשר לעשות זאת כאשר אחד הוא השואל ורבים המשיבים – מה סיבת הדבר, התקרב ובא מועד שנת־החובה והיה עלינו להתפזר למקומותינו.

בדרך הילוכי החוצה ניגש אלי אחד הצעירים – שהשגחתי בו שלא הירבה להשתתף בשיחה אבל נראה שקוע מאוד בכל הנאמר בה – ולחש באוזני שכל מה שהיה כאן אינו אלא דיבורים בעלמא, שאינם עשויים להביא לידי תוצאות. הוא הציע לי להיפגש עם חברי קבוצה אחרת, שקיומה מוחזק בסוד אפילו מפני אלה שהיו כאן – ואז אדע מה מתכוננים לעשות והוא חזר והדגיש – לעשות ממש, אלה שאינם מסתפקים בדיבורים. נתתי לו הסכמתי לפגישה זו ונפרדנו זה מזה במהירות.


 

פרק עשרים    🔗

הפגישה עם שלושה הצעירים. אני שומע מהם על תכניותיהם

השגעוניות ומביע תמיהה על האמון שהם נותנים בי. נודע לי שהם יודעים את הסוד

הכמוס. מדוע מסכימים תושבי המקום להעמיד פנים כלא יודעים. אני שומע לראשונה

על “הנסיון הגדול”. מקור ההתנגדות לנסיון זה. על תפקידי שלי ב“נסיון הגדול”. אני נלכד ברשת.


צעיר זה בא כעבור שתי עשיריות לפגוש אותי לא הרחק מביתי. הוא סבב עימי שעה ארוכה בדרכים נפתלות. השגחתי שכמה פעמים חזרנו על אותה כברת דרך בכיוונים מנוגדים ולא ידעתי אם הוא מוליך אותי כך כדי לבלבל אותי או מישהו אחר. בסופו של דבר, הכניס אותי לאיזה מקום שבו היו שניים מחבריו.

שלושתם דיברו בהתלהבות ניכרת וברוב בוז על חבריהם המסתפקים בדיבורים ובהפגנות־סרק, כגון הוצאת לשון בפומבי ושימוש במילים שאינן מקובלות בארץ הבבלונגי. למדתי מהם שבדעתם לפתוח בשורה של פעולות נועזות, מהפכניות ממש. תחילה הם מתכוננים להביא קבוצה של צעירים לכיכר המרכזית ולאכול (כן, כך אמרו, לאכול) מנות אבלונגי לעיני כל. הם יודעים שהם עשויים להיעצר ולהיענש בעוון מעשה מגונה בפומבי, אבל הדבר לא ירתיע אותם, בידעם שיהיו רבים שיתאזרו אומץ למראה הדוגמה שלהם, ואם ירבו המיקרים – לא יוכלו השלטונות להתגבר על אכילה פומבית זו. לאחר־מכן בדעתם להחריף את מאבקם ולפזר בריש־גלי כמויות יקרות של בבלונגי, בלי להעבירן לתאי הנידוף. אולם, גם כאן עדיין אינם מגיעים לסוף־פסוק. הם מתכוונים לארוב למשלוחי האבלונגי, היוצאים מבתי־החרושת אל חנויות־המימכר, ולפוצץ אותם. יש הסבורים שעליהם אף לחבל ולהוציא מכלל פעולה כמה בתי־חרושת של בבלונגי.

כששמעתי דברים אלה, אמרתי להם שבטרם אני מביע את תמהוני על האמון שהם נותנים בי בגלותם לי את סודותיהם – שהרי מניין להם שלא אספר את הידוע לי לשלטונות – הריני תמה יותר, מדוע הם מבקשים כל־עיקר לעשות מעשים כאלה. כאן הגיע תורם לתמוה, שכן סברו, לדבריהם, שבהיותי בן למקום שבו סדר־הדברים הפוך מזה של ממלכת הבבלונגי, רק מדרך הטבע הוא, שאהיה מעונין באלה המבקשים להנהיג סדר כזה גם במקומם.

שאלתי אותם, מדוע לדעתם עדיף סדר הדברים שלנו על זה שלהם. הם נתנו זה בזה מבט חוקר, ובחרגם מגדר הנימוס הטוב החליפו כמה משפטים בינם לבין עצמם בשפתם שאינה מובנת לי – וכאן המקום לציין שוב, שפרט לכמה מילים שהצלחתי לעמוד על משמעותן במרוצת הזמן ששהיתי בארץ הבבלונגי, לא עלה בידי ללמוד את שפת בני המקום – ולאחר־מכן פתח אחד מהם, שככל הנראה עמד בראש החבורה, ושאל אותי אם לא שמעתי מעודי על הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי? היססתי זמן רב בטרם השיבותי להם. זכרתי כיצד השביע אותי הנשיא בכל לשון של השבעה, שלא אגלה לאיש את דבר קיומו של חוק־טבע זה. בסופו של דבר הצלחתי, אחרי גמגומים מרובים, לומר רק שהייתי סבור, שקיומו של חוק זה שמור בסוד כמוס ורק למתי מעט יש ידיעה על כך.

דברים אלה הביאו אותם לידי צחוק רם, עד שנזכרו שאין הם צריכים להרים את קולם מחמת הסכנה. הם סיפרו לי שאין איש מתושבי ממלכת הבבלונגי מקטן ועד גדול, שאינו יודע, שכאן מעבר לקוטב הזמן האמיתי נע הזמן אחורה ולא קדימה. הכל יודעים שיבוא זמן – אם כי רק אנשי המדע יודעים כיצד לחשב בואו של מועד זה – שבו יפחת הבבלונגי עד לאפס ויבוא קץ על קיומם של בני ארץ הבבלונגי. הכל יודעים זאת, אלא שהכל הסכימו לכסות ידיעה זו במסך של שקר וכזב. השלטונות נוהגים כאילו אין הציבור יודע כלום, והציבור מניח לשלטונות לנהוג כאילו אין הוא יודע כלום. רובן של הבריות, כך טענו אנשי שיחי, לא איכפת להם הדבר, כל עוד הם סבורים, שאין הוא עתיד להתארע לפני מות־החובה שלהם. רק מיעוטם נותן דעתו על הענין והדבר גורם לו מועקה רבה. אבל גם אלה הסובלים מחמת ידיעה זו, אינם מוכנים לעשות כלום.

הבעתי את דעתי, שמעשים כגון פיזור בבלונגי לשווא או פיצוץ מטעני אבלונגי, אינם מסייעים להתגבר על חוק הפחיתה. לכל היותר הם עשויים לקרב את מועדו של הסוף. אבל הם השיבו לי שגם הם יודעים דבר זה, אך אין הם מבקשים אלא למחות על הכזב הגדול, לפקוח את עיני הבריות לראות את הדברים כמו שהם. מכאן נולדה הסיסמה הגדולה של תנועת המחאה: “חייה עכשיו – חרבן אחר־כך!” סיסמה זו, שאם כי לא נזדמן לי עד אותו זמן לשמוע אותה, עוברת לדבריהם מפה לאוזן ורוכשת לה תומכים. הקשיתי עליהם ושאלתי מה יארע כשיהיה הציבור מוכן לפקוח את עיניו ולהודות באמת, האם אז ישתפר המצב אף בכהוא זה? הרי חוק הפחיתה אינו יציר־רוחו של מישהו ואינו מתבטל ברצותו?!

שוב החליפו בינם לבין עצמם כמה משפטים ואותו צעיר המשיך בדיבור. בדעתם להמשיך בדרך זו ולהביא ליד תנועת המונים של בזבוז בבבלונגי והשחתת אבלונגי, עד שהשלטונות ייווכחו ששוב לא יוכלו להימנע מעריכת “הנסיון הגדול”. ביקשתי לדעת מהו הנסיון הגדול והם פתחו שוב בלחישות. דומני, שהיתה זו הפעם הראשונה בזמן שהוי בממלכת הבבלונגי שחרגתי מן הטעם הטוב והערתי להם – כשאני משתדל לשוות לקולי נעימה מתונה ככל האפשר – שאם אין הם בטוחים שרצונם לגלות לי את כל הידוע להם, אין טעם רב בהמשך השיחה.

למשמע דברי אלה פסקו מהתלחשויותיהם וסיפרו לי שלפני כמה וכמה עשרונים היה בממלכת הבבלונגי מלומד אחד שהוכיח באופן תיאורטי, בנוסחאות מתימטיות מסובכות ביותר, שדיוקן שנוי עדיין במחלוקת, שיש דרך להפוך את סדר הדברים. דרך זו נקראה בפיו בשם “הנסיון הגדול”, או שמא הדביקו אחרים כינויי זה להצעותיו כדי להטיל בהן ספק. על־כל־פנים, לפי תורתו הדבר בגדר האפשר, ואם יש סוד כמוס באמת בממלכת הבבלונגי – הרי זה כיצד ניתן הדבר להיעשות. סוד זה נשמר בידי השלטונות בקנאות מרובה. הטענה הרשמית היא, ש“הנסיון הגדול” מסוכן ביותר, ואם לא יעלה יפה הוא עשוי להביא כליה מיידית על הממלכה כולה.

אנשי־שיחי לא האמינו לדברים אלה וכינו אותם בשם טיעונים מזוהמים. לדבריהם, לא הפחד מפני כישלון מרתיע את השליטים, כי אם החשש מפני איבוד השלטון אם יתחלף סדר הדברים. “הנסיון הגדול” חייב להיעשות ובדעתם לכפותו על השליטים, גם אם יהפכו את הארץ כולה לתוהו־ובוהו.

שאלתי אותם – ועדיין אוחזת בי לפעמים החרדה כשאני נזכר בדברים אלה – מדוע הם מספרים כל זאת לי, שהרי אין לי כאן שום השפעה, ואין להניח שאיזה דבר שאומר יניע את השליטים לסטות מעמדתם. שוב פרצו אנשי־שיחי בלחשושיהם בשפתם, אף כי כבר העמדתי אותם על חוסר הנימוס שבדבר. הפעם ארכו דיוניהם זמן ממושך מן הפעמים הקודמות, ורק כאשר קמתי ממקומי כמבקש להסתלק משם, פנו אלי בדברים וסיפרו לי אחרי גמגומים ודברי־עקיפין מרובים, שהשמועה מהלכת, שבעריכת הנסיון הגדול יש תפקיד חשוב לאדם שבא ממקומותינו. מהו דבר זה, אינם יכולים לומר לי, שכן, כפי שסיפרו לי קודם־לכן, אין יודעים בדיוק מהו “הנסיון הגדול”, אך כמעט שאין להם ספק בכך שיש אמת בשמועה זו.

למשמע דבריהם אחזה בי חרדה גדולה. שיערתי, שאני עלול ליהפך כאן לסלע מחלוקת, כשכל צד אוחז בי ומבקש לכפות עלי להשתתף בעריכת הנסיון, או להימנע ממנו. הנחתי גם, הנחה מבוססת למדי, שעצם קיומי עשוי להיחשב בעיני השלטונות כבלתי־רצוי, והם עשויים אף לגזור עלי מיתה בדרך הנהוגה אצלם, מיתת הבבלונגי האכזרית, כאשר גופי מתרוקן והולך ונפשי שרוייה בהכרה מלאה כל אותה העת. ביקשתי לברוח משם, אבל אנשי־שיחי, אם כי דיברו בנחת ואולי אף בנימוס, לא הותירו מקום לספק, שאינם מתכוונים להניח לי ואם לא אביע את הסכמתי להשתתף ב“נסיון הגדול”, הם עתידים לסחוט ממני הסכמה זו באיום שיגלו לשלטונות, שדבר נסיון זה ותפקידי שלי בתוכו – ידוע לי.

הרגשתי עצמי כציפור מפרפרת ברשת. ככל שאנסה להיחלץ, אני מסתבך יותר ויותר. הבעתי באוזניהם הסכמה לשתף עצמי ב“נסיון הגדול”, כשאני מסייג הסכמה זו בהוראה מפורשת מן השלטונות, ונפרדתי מעליהם, בעודי מחבל תחבולות להסתלק מכל הענין. עלה במוחי רעיון מטורף, שאם אדם מגיע לארץ הבבלונגי בדרך של הפשטה, שמא הוא יכול להסתלק משם בעזרת המחשבה בלבד. מצאתי עצמי נוהג כמי שדעתו נסתלקה והוא מאמין שאם ירכז מחשבתו וירצה באיזה דבר רצון חזק מאוד, דבר זה עשוי להתארע מכוח הרצון בלבד. ביליתי ימים רבים בהרהורי הסתלקות מן המקום, אבל שום דבר לא אירע.


 

פרק עשרים ואחד    🔗

אני נוקט באמצעי־זהירות שאינם עולים יפה. על העדרם של

אמצעי־התגוננות מפני אלימות. החטיפה. אני מוחזק כבן־ערובה. עומדים לבצע בי

את “הנסיון הגדול”. על ה“מסה הקריטית” של הבבלונגי ועל תהליך השרשרת הנובע

ממנה. מלעיטים אותי אבלונגי בכוח. משהו השתבש בחישובים. סופה של ארץ הבבלונגי. דברי הסבר שלאחר מעשה.


אינני יודע כמה זמן עבר מאז פגישתי עם חבורת הצעירים השנייה. אף אם הייתי זוכר כמה עשורים או כמה עשרונים עברו עלי, ודאי שהייתי מתקשה להפכם לשבועות או חודשים או שנים לפי מנייננו, כדי לנסות להקנות לקורא מושג יותר מדוייק. זמן ארוך לא ראיתי שום איש מן הצעירים ההם, וכבר התחלתי להאמין שהיו אלה קומץ מטורפים. לרגעים אף חששתי, שכל הדברים לא נתארעו אלא במין הזייה בדמיוני. ליתר ביטחון, נמנעתי ככל האפשר מלצאת החוצה, כדי שלא להזדמן באקראי למחיצתם של הצעירים ההם, ורוב זמני ביליתי בבית מארחי, טרף לתאוות הבישול של בעלת־הבית.

אבל דומה, שכל אמצעי־הזהירות שנקטתי בהם לא עלו יפה. כבר סיפרתי שהאלימות אינה ידועה לתושבי ארץ הבבלונגי, שכן ההגיון מורה, שאין איש יכול להשיג בדרך של אלימות שום יתרון לעצמו. דא עקא, שכיוון שהאלימות אינה מצוייה – אין בכל רחבי הממלכה שום אמצעים להתגונן מפניה. ארץ הבבלונגי לא נזקקה לשוטרים אפילו כדי להעניש את עברייני הבבלונגי, מסלפי החשבונות למיניהם. כל אחד מאלה, בקבלו הזמנה להתייצב במקום פלוני או אלמוני כדי לשאת בעונשו, היה ממהר לעשות זאת, שכן, אילולא כך יכלו להחמיר בעונשו עד כדי ביטול חשבון הבבלונגי שלו מעיקרו. עונשים קלים יותר היו מבצעים בעזרת המחשבי המרכזי בלי להטריח את העבריינים. שמעתי, שהיתה אפילו הצעה למסור למחשב את תפקיד השיפוט במרביתן של העבירות. לדעתם של המציעים, כשיר המחשב יותר משופטי בשר־ודם, לשקול את חומרתן של העבירות ולקבוע מהו העונש שמבצעיהן ראויים לו. אבל זו, כאמור, לא היתה אלא הצעה בלבד וטרם הוחלט לקבלה.

עובדה זו, שבארץ הבבלונגי לא היו אמצעי התגוננות בפני האלימות, היא שהיתה בעוכרי, או שמא מוטב לומר, היא שהביאה להצלתי. אבל כאן אני מקדים את המאוחר למוקדם. יום אחד סמוך למדי למועד שנת־החובה, פרצה לביתי חבורה של אנשים זרים. בלי שבני־הבית הנדהמים יכלו לעשות כלום, גררו אותי הפורצים עימהם. ניסיתי להיאבק בכל כוחי, קראתי קריאות עזרה, השבעתי את העוברים־ושבים ברחוב שיסייעו ביד להיחלץ מחוטפי, שמשכו אותי אחריהם במרוצה, אבל איש מן הצופים במחזה המוזר לא בא לסייע בידי. מרוב תדהמה, אני מניח, לא מאדישות.

כך או כך, החוטפים הספיקו לגרור אותי לאיזה מקום, שמיד בבואנו אליו נפלה עלינו תרדמת החובה. כשהקיצונו נתבררה לי תכניתם במלואה. היתה זו, לדעתי, תכנית מטורפת ביותר, ואין כמעט מקום לספק, שאילו היו שואלים את פי, לא הייתי נותן את הסכמתי להשתתף בה, בלי שיוכנסו בה כמה שינויים מהותיים למדי. אבל את פי לא שאלו. עיקריה של התכנית היו אלה: חוטפי הביאו לידיעת הציבור שאני נמצא בידיהם כבן־ערובה ויחזיקו בי עד שיסכימו השלטונות לערוך את “הניסיון הגדול”. ואם לא יסכימו השלטונות לכך, הרי הם עשויים להשתמש בי לעריכת נסיון זה ממילא, על כל הסינונים הכרוכים בדבר.

סברתי, שזה היה איום־סרק. לא היה לי כל מושג כיצד אני יכול לתרום איזו תרומה שהיא לנסיון זה, כאשר אין לי שום ידיעה על טיבו. וזו, כמובן, היתה תמימות לא קטנה. חלקי שלי היה עתיד להיות הרבה יותר פשוט – גם אם לא יותר קל – משעלה בדעתי. זאת אני כותב עכשיו, לאחר מעשה. וכיוון שהדברים נתרחשו בפתאומיות כזו, מרגע שאיבדו עורכי “הנסיון הגדול” את השליטה על מהלכו, הרי שלא היה סיפק בידי לחקור את הענין לאשורו, ואני חושש שפה ושם ישנן נקודות שלא הובהרו די צורכן ואין אני יכול לערוב לכך, שהגירסה שאני מביא כאן היא מדוייקת בכל מאת האחוזים.

על־כל־פנים, כך נסתבר לי מדברי ההסבר של שובי, הסוד של “הנסיון הגדול”, כפי שנתגלה להם אחרי מאמצים מרובים, הוא שיביאו אדם כמוני, שנקלע לארץ הבבלונגי מארצותינו שלנו, לידי הפרשת כמות גדולה של בבלונגי. זאת יוכל לעשות אם יצרוך כמות גדולה של אבלונגי, כמות העולה הרבה על הצורך הסביר של האדם. אם הקורא זוכר עדיין – אין בארץ הבבלונגי, שאליה אפשר להגיע בדרך ההפשטה בלבד, שום חומר אורגאני טבעי, חוץ מזה שהאדם מייצר בדרך עיכולו ומפריש החוצה – הלא הוא הבבלונגי. כיוון שאין אדם יכול להתקיים אלא אם הוא ניזון מחומר אורגאני טבעי, מעבדים כאן את הבבלונגי מחדש והופכים אותו לאבלונגי, שהוא החומר שאדם צורך כדי להתקיים. תזכורת קטנה זו היתה דרושה כאן, לדעתי, כדי להבין את הנסיון הגדול. ובכן, לפי התיאוריה של הנסיון הגדול, אדם שהגיע מן העולם שבו מצוי חומר אורגאני שבא מן החי, ועדיין יש בגופו כמות חומר כזה, אם גם במצב רדום, אם יצרוך כמות גדולה מאוד של אבלונגי – וכתוצאה מכך ייצר גופו הרבה בבלונגי – עשוי בבלונגי זה, בבואו במגע עם סביבתו, לעורר מחדש את התהליכים האורגאניים, אם כמוּתו תגיע למה שמכונה “מסה קריטית”. כאשר תגיע הכמות לידי מסה קריטית זו, אפשר יהיה להשתמש בה, כדי ליצור תהליך שרשרת שבאמצעותו ניתן להפוך חומר שאינו אורגאני לחומר אורגאני, או, בלשון פשוטה יותר, מדומם לצומח וחי. החיים ישובו לחיות גם מחוץ לגופו של האדם, וכיוון שחיים יש בהם תכונה לייצר חיים חדשים – שוב לא יהיה תוקף לחוק הפחיתה הקוסמית של הבבלונגי. הזמן ישוב לנוע במסלולו המקובל, ולא יהיה עוד מקום לחישוב חישובי הקץ, כלומר, הראשית שהיא בסוף הדברים.

זו בערך – בהשמטות הכרחיות לגבי מי שאיננו מדען בבואו להסביר את הדברים לאלה שאינם מדענים – תורת “הנסיון הגדול”. לא אלאה את הקורא בפרטי המשא־ומתן הארוך והמייגע בין חוטפי ובין השלטונות, ובייחוד שחלקם אינו ידוע לי עד עצם היום הזה. בסופו של דבר, משנכשלו המאמצים להגיע להסכם צין הצדדים, פתחו חוטפי בעריכת “הנסיון הגדול” על דעת עצמם. הם הצליחו לשדוד מטען גדול של אבלונגי, אולי כדי מלוא סל־קניות ממוצע של עקרת־בית אצלנו, ומיד כפו עלי לפתוח באכילה.

הם הפשיטו מעלי את מכנסי והושיבו אותי על כיסא שבתחתיתו נקבו חור, כזה המצוי בכיסאות שעליהם מושיבים אצלנו את הפעוטות. מתחת לכיסא הניחו עביט־שופכין מן הגדולים שראיתי מימי, ולתוכו היה עלי להפריש את הבבלונגי מגופי. הם קשרו את ידי ורגלי לכיסא והושיטו לי ישר אל תוך פי קוביות אבלונגי בזו אחר זו.

לא היתה זו אכילה, כי אם האבסה. נזדמן לי כבר לתאר את הסבל הכבד שעבר עלי מחמת הרעב. אבל כל זה הוא כאין וכאפס אל מול השובע הכפוי הזה שבא עלי. אמנם, לכל אחד מאיתנו יקרה לעיתים קרובות, ובייחוד אמורים הדברים במקרים שבהם מוגשת תיקרובת שאין משלמים בשבילה, שהוא אוכל למעלה מכפי צורכו, וחש תחושה של מועקה בקיבה. אין הדברים כך באכילה גסה של אבלונגי. אבלנוגי, כפי שזכור למי שקרא בעיון את הדפים הקודמים, אינו גורם לתחושה של גודש שבשובע, כי אם רק לשיכוך הרעב. אבל, אכילה גסה של אבלונגי מביאה, כפי שלמדתי אז, עינויי תופת. לא זו בלבד שבהעדר רעב מתקשה אדם להביא עצמו לידי אכילה, אלא שתחושת השובע עצמה מביאה לידי הרגשה מציקה ומבחילה ביותר.

התחננתי על נפשי. ביקשתי שיניחו לי קצת, אבל הם מיאנו לשמוע. אם נראה להם שלא בלעתי את מנות האבלונגי במהירות מספקת, היו פותחים את פי בכוח ודוחפים את הקוביות הקטנות והמזוויעות האלה היישר לתוך גרוני. וכל אותו הזמן, יסלח לי הקורא על גילוי פרט זה, שלא הייתי מזכיר אותו אילולא הייתי בטוח שהוא חיוני – היו נוטלים דוגמאות מן הבבלונגי שהפרשתי בלי הרף, לבדוק את תכולתו, כדי לבחון אם הגיע כבר עד כדי “המסה הקריטית”.

אינני יכול לזכור כמה זמן נמשכה פרשת העינוי. לפי הבעת פניהם של מעני, בזמן שבדקו את דגימות הבבלונגי, שנשתלשלו ממני בכמויות מדהימות, ראיתי שהנסיון אינו עולה יפה והמסה הקריטית עודנה רחוקה. אולם, ככל הנראה, הם לא היו מוכנים עדיין לסתום את הגולל על תכניתם המטורפת. הם המשיכו להלעיט אותי בקוביות האבלונגי הנתעבות שלהם במהירות גוברת והולכת ובלי הפוגות.

פתאום אירע דבר מוזר. הבבלונגי שלי כבר גלש מזמן מתוך העביט שהיה מונח מתחת לכיסאי והתפזר כמה אמות מסביב, בערימה גדולה, שבתנאים אחרים ודאי היתה גורמת קורת־רוח מרובה לאזרחים הטובים של ארץ הבבלונגי. בדרך מקרה דרך אחד משובי בערימה זו ומיד, לפני שהספיק להוציא אפילו הגה מפיו, נתמסמס לנגד עינינו, רגליו תחילה ולאחר־מכן גופו כולו, ונעלם בתוך הערימה. אחד מחבריו, שניסה לנבור בה כדי לראות מה עלה לו, הפך גם הוא לגוש בבלונגי. תחילה זרועו, שנגעה בחומר, ולאחר־מכן, במהירות הבזק – גופו כולו.

אחד מן החבורה הספיק עוד להפליט את המלים “מסה קריטית”, אבל לפני שהוציא עוד מילה מפיו, בלעה הערימה המתנפחת אותו ואת חבריו, שנהפכו מיד לגושי בבלונגי. אין צורך לומר, ששוב לא הייתי אסיר בידיהם, שכן, גם מן הכיסא ומן העביט שמתחתיו, שלא להזכיר את הרצועות החזקות מחומר פלסטי משובח – לא נותרה אלא ערימת בבלונגי. אכן, היתה זו מסה קריטית לכל דבר. תהליך השרשרת, של הפיכת החומר הבלתי־אורגאני לחומר אורגאני, היה בעיצומו. אלא שבכל זאת השתבש משהו בחישוביהם של מדעני הבבלונגי. משהתחיל התהליך – לא פסח על שום דבר, אבל במקום להפוך את החומרים המלאכותיים של ארץ הבבלונגי, כולל גופותיהם של בני המקום, שנוצרו בדורות רבים מן האבלונגי, לחומר אורגאני חי –הפך אותם לבבלונגי, למה שקרוי בפינו (יסלח הקורא אנין־הטעם על הביטוי) צואה, ובלשון העם, פשוט: חרא.

מהירות זחילתה – אם אפשר לקרוא כך לתופעה זו – של ערימת הבבלונגי, היתה מדהימה. עד־מהרה כיסתה הערימה כל דבר. ככל שיכולתי לשפוט, היתה עכשיו גבוהה כגובהם של בתי העיר כולם. היא פשטה והלכה ובלעה לתוכה את הבתים על אשר בהם. תושבי העיר התרוצצו כעכברים בחיפוש מקום מסתור, אך לאן שפנו, כיסתה אותם הערימה והפכה אותם לבבלונגי. אל אוכל לשכוח את תמונות־הזוועה שנגלו לנגד עיני. כך ודאי ניראו מהפכת סדום ועמורה והמבול גם יחד.

מאיזה טעם, שוודאי יש לו הסבר מדעי, אלא שלא יכולתי למצוא אישיות מוסמכת, שידיעותיה בתחום זה מספיקות, כדי שתעזור לי להניחו לפני הקוראים במידה סבירה של דיוק, הייתי אני עצמי מחוסן מפני פגיעתו של תהליך השרשרת שנוצר ברגע שהגיע הבבלונגי למסה הקריטית. כך נותרתי אני בחיים, יחידי מכל תושבי ארץ הבבלונגי, שהפכה לערימה של צואת אדם. כל שסיירתי בין הערימות, לא הצלחתי למצוא אפילו נפש חיה אחת, אפילו ניצול אחד. מסביב לא היה שום דבר חוץ מערימות־ערימות של צואה. ולא עוד, אלא שכעת, כשהדומם הפך לחי – דומה שגם חיידקי הריקבון, שקיומם לא היה ידוע בארץ הבבלונגי, התעוררו לפעולה והתחלתי חש בריח שלא הייתי מסווג אותו בין הניחוחות הנעימים.

היה ברור שאני מוכרח למצוא דרך להסתלק מן המקום. פתחתי בהליכה אל מחוץ לעיר. תקוותי היחידה היתה, שגם הכיפה הגדולה שסככה על ארץ הבבלונגי, ואי־אפשר היה לצאת מתוכה, אף היא נתמסמסה כמו כל דבר. לא הייתי מתאר את ההליכה בין הערימות, שצחנתן עלתה והלכה במהירות מדהימה, כאחת החוויות המרנינות שעברו עלי בימי חיי, שגם עד אז היו עשירים למדי בנסיונות שאינם נעימים. לרגעים נכנס בי הרהור שמא תהליך השרשרת, שהפך כל דבר לצואה, יימשך גם מחוץ לארץ זו, ומי יודע, שמא בשעה זו ממש הופך כל העולם לערימה של צואה. אבל בכל זאת המשכתי בהליכה. האמת היא, שפשוט לא היתה לי ברירה, ואני חושב שכל מי שהיה נקלע למצבי היה נוהג כמוני.

אינני ידוע כמה זמן הייתי מהלך בין ערימות הבבלונגי האינסופי. לא היו עלי אלא הבגדים שלבשתי אותו יום והיומן הנתון בתוך הנרתיק התלוי על גופי מתחתם. היתה זו אולי הפעם הראשונה מאז שפתחתי בכתיבת היומן, שעברה עלי יממה תמימה, ואולי יותר, בלי שהוספתי בו אפילו שורה אחת. אני מאמין, שאיש לא ידון אותי לכף־חובה על כך, נוכח המצב שבו הייתי שרוי.

כאמור, אינני יכול לזכור כמה זמן צעדתי שם בין ערימות הבבלונגי, עד שמצאתי את עצמי יושב בכורסה שבחדר־המגורים שבביתי. ככל שהוגעתי את מוחי, לא מצאתי שום הסבר סביר, כיצד אירע הדבר. ההשערה המתקבלת על דעתי יותר מהשערות אחרות, היא שבלכתי כך בין ערימות־הצואה המצחינות אבד לי כושר ההפשטה. ודאי זכור עוד לקוראי הנאמנים, שכושר ההפשטה, שבעזרתו אפשר לתפוס את מימדי המרחב והזמן כאחדות אחת – רק באמצעותו יכול אדם להימצא בארץ הבבלונגי, שמעבר לקוטב הזמן האמיתי. אינני מאמין שרבים אחרים במקומי, היו יכולים לשמור על כושר ההפשטה במצב דומה. מרגע שאבד לי כושר זה, שוב לא יכולתי להתקיים שם וכך חזרתי למקום שממנו יצאתי.

אני ידוע שהסבר זה מותיר מקום לכמה קושיות. לא הפחותה שבהן היא זו של המטוס ורעי הפרופסור שבמושב לידי – מה אירע להם? אבל נראה לי שדווקא קושיה זו ניתנת לתירוץ נוח למדי. כיוון ששהיתי מחוץ לקוטב הזמן האמיתי, מקום שאין בו מוקדם או מאוחר ואין בו משמעות לתנועת הזמן, הרי אפשר להניח שחזרתי ממנו במועד שנמצא לאו־דווקא לאחר שנכנסתי לתוכו כי אם קודם־לכן, משמע לפני שיצאתי למסעי והגעתי לאותו מטוס, או אפילו זמן רב לאחר־מכן, לאחר שכבר חזרתי ממסעי סביב העולם.

אני מרשה לעצמי להניח, שיהיו כמה מן הקוראים שיגחכו לעצמם למקרא שורות אלו, ויפטירו שאין אני אלא כמתעתע, אם לא גרוע מכך, ובוודאי חלמתי איזה חלום או הזיתי בהקיץ ואני מעמיד פנים כאילו חזרתי ממסע הרפתקאות באיזו ארץ שאיש לא שמע את שימעה מעולם. אין ספק, שלכאורה אין מצבי נוח כל־כך. אבל אני כשלעצמי, מצפוני נקי. אני יודע שאיני מספר כאן אלא את האמת לאמיתה ודי לי בכך. אכן הייתי שם, מעבר לקוטב הזמן האמיתי, מקום שבו יכול אדם להיות גם בעבר וגם בעתיד. במו עיני ראיתי את הזמן צועד אחורה, לקראת הראשית, ואני יודע מה חשים בני אדם בעולם ההוא.

יכולתי עוד להביא להוכחת דברי את היומן שהבאתי עימי משם. הקפדתי רוב הקפדה שלא לסטות ולא לחרוג מן הרשימות שרשמתי בו. בכמה מקומות אני מדבר על ארץ הבבלונגי כארץ הקיימת עדיין מעבר לקוטב הזמן האמיתי. אף שבמו עיני ראיתי את המוצאות אותה מחמת תהליך־השרשרת שהחל, משהצטבר הבבלונגי שלי לכדי מסה קריטית. כך נהגתי דווקא משום הנאמנות לאמת, כפי שנתגלתה לעיני בזמן שהייתי שם. יחד עם כך, תקוותי עימי, שבאיזו דרך חזר הגלגל אחורנית וערימות הבבלונגי הפכו שוב לארץ שוקקת אדם. אם דברים מעין אלו אכן עשויים לקרות, אין מקום אחר שייקרו בו, אלא מעבר לקוטב הזמן האמיתי. על־כל־פנים, יכולתי להביא את יומני כעדות סיוע, אילולא חששתי מקוטן אמונתם של בני־האדם, שכן אינני רוצה לפתוח בוויכוח עם אלה שיאשימו אותי בזיוף היומן. לאלה אין לי אלא דבר אחד לומר, שאני מיצר על כך שביזבזו זמנם בקריאת ספר זה, שכפי שאמרתי כבר בראשיתו, נכתב לא כדי לשעשע את הבריות כי אם כדי להשכילם.

עד שישבתי בכורסתי והרהרתי בדברים אלה, נקראתי להסב לסעודת־הערב. מיד התמלאי חלחלה. נזכרתי בתמונות מעוררות זוועה של בני־אדם המניחים נתחים רעי־מראה בפיהם, לועסים את מאכלם בשפתיים פשוקות, כשהם חושפים את שיניהם, וגם בהקפידם מאוד – הם משמיעים קולות לעיסה וגרגור ושקשוק ובליעה – ולא ידעתי כיצד אוכל להסב לסעודה עם בני־הבית. אני זוכר שמצאתי איזה תירוץ והתחמקתי מאותה ארוחה.

מאז חל בי שינוי גדול. בשום פנים איני יכול להביא עצמי לידי אכילה במעמד אחרים, אפילו הקרובים אלי ביותר. חדלתי מלזמן ידידים לביתי לארוחת צהריים או ערב או אפילו לכוס תה או קפה. איני נענה להזמנות הנשלחות אלי, שלא לומר שאיני משתתף באותן מסיבות, כגון חתונות ושמחות או סעודות בענייני ציבור, שבהן מסבים יחד אנשים ומלעיטים עצמם בפומבי עד כדי גועל. חדר קטן יש לי בביתי שבו אני מסתגר לבדי כאשר אני מרגיש צורך לסעוד את ליבי. לשם מביאים אלי את דברי־המאכל, כשהם מכוסים מעין רואה, ושם אני צורך אותם ביחידות. עד היום טרם נגמלתי מן ההרגל לדבר על ענין זה בדרך רמז בלבד.

לפעמים אני מתעורר מתוך סיוט בלילה. נדמה לי שאני נמצא במקום, שיש בו אנשים רבים מאוד וכולם מביטים בי בתמיהה ובנזיפה כשאני ממלא כרסי בדברי מאכל ומשקה. אבל הגרועים מכל, אלה הם הסיוטים שבהם אני רואה ערימת־בבלונגי גדולה זוחלת מולי, כשהכל נבלע בתוכה ונהפך לגוש של צואה.

אני מניח, שבמרוצת הזמן יהיו סיוטים אלה פחות תכופים. על־כל־פנים, בינתיים אני ממשיך להתבודד, גם באכילה וגם בעשיית הצרכים, מנותק גם מן העולם הזה וגם מן העולם ההוא.




  1. “בשעה” במקור המודפס, צ“ל: בשעת – הערת פב”י.  ↩

  2. “ברוחו” במקור המודפס, צ“ל: ברוחי – הערת פב”י.  ↩

  3. “באולה” במקור המודפס, צ“ל: באולם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות