1.    🔗

מאין להתחיל? מהנייר הלבן? הנייר המזמין, היפה, העריץ, המאיים? הנייר שעליו שורבטו כל ההתחלות, והמחשבות, ושברירי הרעיונות וההרגשות והתחושות? או להתחיל מהמקלדת? מהצירופים האין־סופיים של המקשים? אלדוס האקסלי, מדעי החיים (ספר התבגרות): אם יאספו את כל קופי גיברלטאר¹ ויניחו לפניהם מכונות כתיבה, והם יקישו עליהן ככל שירצו, מעתה ועד סוף הזמן – בסופו של דבר, ובחשבון הארוך (זה המחזיר אל ההתחלה ומעמיד את כל הדברים על סכום־אפס) יופיע, בין כל צירופי האותיות האקראיים וחסרי המשמעות, גם הטקסט המלא של האנציקלופדיה בריטניקה. צירוף אין־סופי של דברים חסרי פשר אמור כביכול להסתבר כאיזה רצף הגיוני, אף שהדבר מנוגד לניסיון שלנו, ולכל מה שגילינו בתהליך העצוב והכואב הזה הקרוי לימוד. והרי כבר גילינו, כי, בסופו של דבר, מתגלה שהצירוף הזה של הרבה מאוד דברים, שלכל אחד מהם פשר משלו, סיבת־קיום, רצון, שייכות למערכת משלו – אין לו שום משמעות משותפת, אין לו תכלית, והוא קורה בין האין לאין. ואם יש בו רצון – הוא מגיע מאיזה מקום שאין לו הסבר, ובעצם, אחרי שכבר היה, מתברר שאין לו קיום.

אז מאין להתחיל?

אני יכול, למשל, להתחיל מהפגישה ההיא ברכבת התחתית בניו־יורק. זה היה רגע של יופי בלתי־נדלה. רגע שקפא באוויר כמו חרק שנלכד בטיפה של ענבר. כמו צדף בפנינה. כמו מחלה ממארת. כמו הבטחה שלא תופר לעולם ולא תמומש לעולם. רגע שכולו החמצה. רגע הממצה את הסיפור של החיים שלי. אדם שנולד בזמן הלא־נכון, במקום הלא־נכון, ועשה את הדברים הלא־נכונים, וחי את החיים הלא־נכונים. פתאום ראיתי שהיא יושבת מולי, ברעמת שיער שחור ומתולתל, בעיניים כחולות וחודרות, כמו שרק עיניים כחולות יכולות לחדור. נחיריים דקים כמו חרסינה סינית עדינה. אצבעות מושלמות. ציפורניים עשויות. היא גבוהה. היא תמירה. היא טמירה. כמו הפשטה של כל הנשים הקרירות, הבלתי־מושגות שפגשתי. היפהפיות ההן שמעולם לא ידעתי אם השלמות שהן מדיפות סביבן היא בעדי או נגדי. כמו תמצית כל הדברים שחיכיתי להם ושלא יהיו ושאסור. כמו איזו התעללות. ופתאום אני רואה שהיא קשב. דריכות. כמו סוס מירוץ. כאילו מחכה לאיזה גונג. ומן הניסיון אני יודע שהגונג לא יישמע לעולם. ופתאום אני מרגיש שהיא רואה אותי. ויודעת משהו שאולי אני לא יודע וצריך לדעת. ופתאום אני יודע שהיא מקשיבה לדברים שאני לא אומר. אולי אני צריך לומר אותם, אבל לא אומר. ופתאום יש רק המבט הזה, הכחול. ויש איזו הבטחה. ויש היא ואני. את ואני. אנחנו.

ואז הרכבת עוצרת. והיא קמה. ועוברת על פני. ופתאום הפנים שלה הם חיוך. חיוך הנשלח אלי, מרפרף מעלי כנשיקת פרפר, ועובר הלאה. ופתאום אני מבין את ההבטחה. זו הבטחה של שלמות שלא תתממש לעולם, של יופי שאיננו. של רגע שלא היה, וכך יישמר לנצח. של החמצה. של תִסכול. ואורות הרציף נוסעים אחורה. ומן הפרסומים שעל הקירות נותרת ערבוביה של צבעים. והרכבת נעלמת שוב במנהרה. וחושך עוטף את הכול.

לא, זו לא ההתחלה הנכונה.

לא רוצה את הסמל. לא צריך את הסמל. סמלים הם עריצות. כמו כל הכללה. כמו כל הפשטה. כמו המסקנות ההכרחיות מכל מה שאנחנו יודעים. הנסיעה הזו ברכבת. החדכיווניות של החיים. של הזמן. של הקיום. והסמל של הרכבת הנוסעת מתחת לאדמה. מערכת המונחים שהלשון, בכושר ההתעללות המופלג שלה, הרכיבה בשבילנו. למטה. העולם התחתון. הירוד. החוק הנצחי שכל דבר נופל כלפי מטה. השאול, מקום משכנם של כוחות האופל. מקום שנרד אליו אם לא. וכנראה שלא. האדם התחתון. כל מה שהוא ההיפך מלמעלה. עליון. נעלה. אדם עליון, אל עליון. כל מה שהוא לא אנחנו. והכניסה לתוך המנהרה. סמל בתוך סמל. המנהרות שגברים מחפשים כל חייהם כדי להיכנס לתוכן. אשה כמנהרה. המנהרה שכולנו, גברים ונשים, יצאנו ממנה. ובסופו של דבר ניעלם בתוכה. פשוט מדי. המוני מדי. חסר־תחכום. קיטש. כמו כל האמתות הפשוטות והנבזיות והמשגעות אותנו.

לא, זו לא ההתחלה הנכונה.

מוטב להתחיל מהמקום שבו שמעתי לראשונה את המוסיקה של הספר הזה. המוסיקה שנשמעה בתוכי עוד לפני שבאו המלים. מנגינה של תסכול ושל החמצה. בקונטרפונקט עם מנגינה של פיוס והשלמה. סולו לשעון הזמן החולף.

קפה פלור. סן־ז’רמן דה־פרה. פריס. שעה שהיא לא יום ולא לילה. ועצב רך יורד ובא מן הדמדומים, שכבר אפשר לצפות איך הם קרבים ובאים. אני יושב ולוגם פאסטיס עם מים. מחכה למישהו, ולא אכפת לי אם יבוא או לא יבוא. וגם אם יבוא לא יקרה כלום. סתם עוד פגישה ועוד דיבורים. הוא יגיד משהו מפני שצריך. אני אגיד משהו מפני שצריך. אני כבר יודע שארגיש כי לא אכפת לו כלום והוא בא לפגישה רק מפני שצריך להיראות כאילו. ואני אשתדל שהוא לא ירגיש כי גם אני כך. יש לי מצפון, סבל־ירושה של המורשת היודיאו־נוצרית של צידוק הקיום, צידוק הדין, ההצטדקות, רגשי האשמה על עצם הקיום. הפגישה הזו היא חלק מן העבודה שלי. אבל הכול רק כאילו. והעיקר הוא משהו אחר הנמצא במקום אחר. רק שאינני יודע מה ואיפה. ואני מסתכל מסביב. האיש שלי מאחר. יש לי פנאי להסתכל. בשולחן הסמוך יושבת אשה. יפה? אולי. אבל זה יופי מסוים שהבשיל. יש לה מבט היודע שמביטים בה. ופנים של ספינקס. ספינקס ללא סוד, כתב אוסקר ויילד. מנסה לזכור את עלילת המחזה ההוא. לא זוכר כמעט כלום. אולי כדאי לחזור פעם ולקרוא. כמדומני שגם האיש שלה מאחר. היא יושבת ושותה בירה מכוס גבוהה ודקת חמוקיים. פתאום אני רואה שכולם שותים בירה. ואז אני מבין שהחמצתי משהו. אני עדיין עם הפאסטיס, כמו פעם. אבל כאן כולם שותים עכשיו בירה. בפאריס. עיר שבה מחלחלת מכל הצדדים, לבייש אותך, הידיעה מה נכון ומה לא, מה מקובל ומה לא, מה עכשיו ומה כבר פאסה. הנה הסיפור שלי. הם בפנים. אני בחוץ. אני לא שייך. אני לא חלק מהתמונה. אני פאסה. שוב סמל. אבל קטן. יומיומי. ניתן לתפישה. בלי שום נחמה של איזו הירואיות, או שליחות, או גורל, או מה שתקראו לזה. סתם חזרה משעממת על מה שכבר היה. על מה שתמיד היה.

ואז שמעתי את המוסיקה של הספר הזה.

ואם אינני טועה, זה היה אז שהרגשתי כי אני צריך לכתוב אותו, וההרגשה נעשתה להחלטה לכתוב אותו. מאז שאלתי את עצמי הרבה פעמים מדוע. ומצאתי כל מיני נימוקים. כאילו. וברגעים שהייתי מוכן לחשוב, שמתי לב שכולם מצטרפים לנימוק אחד, מנוסח בלשון רדודה, חסרת ברק, חסרת השראה, חסרת ייחוד, מביכה ביומיומיותה: מדוע לא? כולם כותבים, אז מדוע לא אני? כל אדם יש לו סיפור. כל אדם יש בו ספר. ספר אחד ויחיד. ואם יספר את הסיפור שלו ביושר־לב, בלי לוותר לעצמו כלום, עם כל המבוכות והחרדות והבושות והדברים שהוא מפחד לספר אפילו לעצמו, אפילו לבדו בחושך – יֵצא ספר גדול. וכל מי שיש בו סיפור, רשאי לספר אותו, צריך לספר אותו, חייב לספר אותו. כשאני עובר על השורות האחרונות הפרושות על פני מסך המחשב, אני שם לב שתחילה אמרתי שאני צריך לכתוב. צריך. ואחר־כך הסברתי את הצורך בהסבר השייך לתחום הרצון. גם אני רוצה לעשות מה שאחרים (המשתייכים למעמד עתיר הפריבילגיות הזה, המכונה “כולם”) עושים. אז אולי ההבדל הקטן הזה בין צריך ורוצה, אולי זה הסיפור הגדול של ההחמצה והתסכול. יש מי שיכול להוציא מפיו את המלה רוצה, והוא לא צריך לשייך אותה לשום מערכת צירים אחרת. הרצון הוא העיקרון, הרצון הוא הסיבה, תכלית הקיום. ויש מי שמוכרח להאמין, לחשוב, שהוא צריך. כן, יש מי ששייך למעמד הארורים, ארורי הרצון, שאינם מסוגלים לתפקד בלי הצידוק המחורבן הזה, הנכפה עליהם, בשם איזו טובה שתצמח ממעשיהם לאיזה “כלל” מרושע ואדיש.

ושוב קראתי את השורות שכתבתי ושמתי לב שכל הפתיחות האלו – ואחרות, שחשבתי עליהן ולא כתבתי אותן אפילו כאפשרות – יש בהן משהו משותף. איזו תחושה של משהו שיכול – ואולי צריך – לקרות, אבל לא קרה. מין זיכרון קפוא של הבטחה שלא מומשה. והזיכרון הזה הוא מין מוות. בתוך התהליך הארוך הזה הקרוי חיים, שהוא בעצם תהליך של מוות (נקרא לדברים בשמם הנכון!), הזיכרון הוא מין הקפאה של מה שכבר לא יהיה לעולם. הזיכרון הוא, בעצם, כל מה שיש. כל מה שיכול להיות. וכל השאר איננו. כל השאר הוא לא כלום.

המוסיקה הזו ששמעתי שם, בקפה פלור, עם כוס הפאסטיס העכור ביד, מסתכל סביבי, רואה את היושבים שם, את האיש הצעיר הכותב משהו בתוך פנקס, את האשה בשולחן לידי (הנה היא בוכה עכשיו לתוך כוס הבירה שלה), את הנאהבים המחזיקים ידיים ושותקים את כל הדברים שכבר לא יצליחו להגיד לעולם, את המצעד של בני האדם הבודדים ההולכים על המדרכה, והבדידות מונחת עליהם כמו עייפות כרונית, אני מכיר אותם לפי קצב ההליכה, לא מהר, לא לאט, אני מכיר אותם לפי עצב החדרים הריקים הנודף מהם, אני מכיר אותם כי אני שייך להם. ואני רואה את הקלושארית עם שקיות הפלסטיק, ואת הגברת עם הכלב שעצר להשתין על העץ שמול הכנסייה, ואת הזוגות הנכנסים לסעודת־ערב מוקדמת לבראסרי ליפ, ואת המוכרות מהחנויות הממתינות לאוטובוס אחרי שנגמר עוד יום אחד, ואני שומע בתוך עצמי את המוסיקה הזו שאינה שייכת לשום מקום, ופתאום אני יכול להרגיש כי, אף שאני כאילו שייך לאיזה מקום, גם אני, בעצם, לא שייך לשום מקום. ופתאום בלי מלים – המלים באו אחר־כך – ידעתי שאני יכול לכתוב רק במקום שאני לא שייך. ואם אכתוב פעם את הספר הזה – זה יהיה רק במקום שאני לא שייך אליו. מקום שאני גולה אליו, שאני גולה בו. כי רק שם, בחו"ל, אני אדם זר… לא רק במפנים החוצה, כי אם גם מן החוץ פנימה. ואני יכול להביט על עצמי כעל אדם זר, אחר, לא אני. ואני יכול להיות אנשים אחרים, ואנשים אחרים יכולים להיות אני, והכול מתפצל ומתפרק ואפשר לאסוף אותו ולהרכיב ממנו כל דבר. כן, רק במקום שאני לא אני, אוכל לעשות סיכום של כל האפשרויות וההחמצות והתסכולים, ולהגיע אל הפיוס הגדול, האמתי.

שם, במקום שבאתי ממנו, אני חוזר תמיד לסביבות הישנות. אני מחפש את מה שהיה. את הרחובות ההם של תל־אביב שלי, והבתים ההם, והחדרים ההם, והספסלים ההם בשדרות, והעצים בגינות, והסלעים שליד שפת הים, והדרכים שהלכתי ונסעתי בהן, לבדי ועִם. ונדמה לי שאם אשוב לכל המקומות ההם פעמים רבות למדי, מספר מספיק של פעמים, ואתעקש מאוד, אמצא אותם כמו שהיו פעם, ואהיה שוב אני שהייתי פעם, והזמן יהיה שוב הזמן שהיה פעם. ואני מבקר שוב במקומות שביקרתי בהם פעם, ומנסה שוב דברים שניסיתי פעם, ומחפש את הדברים שהיו, ואותי שהייתי, ומתרוצץ כעכבר מסומם בחיפוש הדברים שלא יהיו (והספק כוסס שאולי לא היו) וממשיך במירוץ אחרי הנוסטלגיה הפרטית שלי, אחרי עצמי שהייתי, אז, בעיניים לוהטות מיין, מפיתוי, נבוך מול שלל האפשרויות והרצונות והפער הנורא ביניהם. רק כדי לגלות את הבתים המתפוררים, והרחובות הנעלמים והולכים, והעצים הנכרתים, והאהבות שאינן, והנאהבות שאינן, והזמן הקורס אל תוך ההחמצה, שהיא ההוויה היחידה שלו. ושום דבר הוא לא מה שהיה. וגם מה שיהיה הוא לא מה שהיה. ואף כי אין חדש תחת השמש, גם הישן כלה ומתפורר ולא יהיה לעולמים.

המקום שאני שייך אליו הוא הצורך לפצוע ולהיפצע. ולגמור איזה חשבון, חשבון עו"ש ארוך של נקמות קטנות וסליחות שאיחרו, המקום שאני שייך אליו הוא המחנק התמידי. המקום שאני שייך אליו הוא עצב הדברים שלא יהיו, שהוא צדו האחר של עצב הדברים שהיו. אני זוכר את הבתים האלה, כאילו היו תמונה המונחת לנגד עיני. לא כתצלום ישן שדהה. אני זוכר אותם כמו שהיו, עם הצבע הטרי והדלתות הבוהקות. עם התריסים הרעננים הסוגרים על החלונות ועל הסיפורים שבתוכם. עם העצים הגבוהים שכיתרו אותם, ועם הפרחים הנושרים ומכסים את המדרכה במצע רך וענוג. ועם הים הכחול הנשקף מעל הגגות ומעבר לבתים הלבנים של יפו. אני זוכר אותם כך, ואני רואה אותם אחרת. כן, המקומות שאני שייך אליהם הם בשורה של כיליון והתפוררות, שהם הכיליון וההתפוררות שלי. רק כאן, במקומות הזרים, במחוזות החפץ של כל הפליטים והעקורים, שכבר אינם מי שהיו, ולעולם לא יהיו מי שהם רוצים להיות, רק כאן, בנכר, במקומות שאין לי שורשים, שאני יכול לאהוב את נופיהם אהבה נואשת וזרה, אהבה שאינה שייכת לכלום, רק כאן, במקומות הרחוקים האלה, אני שומע את המוסיקה של הבדידות, של הכיליון, של הזמן האוזל, של העצב והדמעות, של האהבה, המוסיקה שעוד אמצא לה את המלים בספר שאכתוב. אם אכתוב.

כבר כתבתי הרבה ספרים, ועדיין לא כתבתי כלום. אפילו ספר אחד לא הופיע בשמי שלי – תמיד הייתי סופר־צללים הכותב בשביל אחרים. וכבר חשבתי הרבה ספרים, אבל את כולם חשבתי – ולא כתבתי – בארצות זרות, בנופים רחוקים. מאז הפגישה הראשונה שלי עם נופי אירופה, בשנת 1948, אני חולה אהבה לנופים הזרים האלה, לרחובות המתעקלים של הערים הישנות, לאגמים קפואי המבט, שצריחים של טירות משתקפים בהם, לנהמת היערות המכסים את מדרונות ההרים הגבוהים, לכיפות השלג הנצחי הנשקפות מעל לעננים. וגם לשדרות הרחבות של הערים הגדולות, שבהן אני יכול לשוטט, זר לאנשים, זר לבתים, אני והבדידות, אני והניכור, אני עם עצמי. ואולי נטמעה בקרבי האהבה הזו מתוך הסתכלות בספרי תמונות וגלויות מצולמות, או מחזיונות־ערפל שעלו בי תוך־כדי קריאת ספרים מתורגמים. ואולי כל אלה אינם אלא דמיון, חלום נשכח, חלום שחלמתי, חלום שחלם אותי. כאן, בארצי שלי, אני כמו אדני השדה של בוקי בן־יגלי (יש סמטה על שמו ליד רחוב בוגרשוב), אותם יצירי הסיוט החולני שלו, המחוברים בטבורם לאדמה, ניזונים ממנה כצמחים, ואינם יכולים לזוז ממקומם בלי למות, אבל אם נקלעת לתוכם, הם מסוגלים לתפוס אותך בידיהם ולהרוג אותך. כאן אני אחד מאדני השדה. מחובר בלשונו לקרקע הצחיחה של הלשון העברית ואין לו קיום מחוצה לה. אני מת אם אני יוצא מכאן. אני מת אם אני נשאר כאן. מפני שכאן לא אמצא לעולם את שיווי המשקל הנכון בין התרסה לבין כניעה, בין מאבק לבין פיוס, בין מלחמה לבין השלמה. כאן אני כועס יותר ומתפייס יותר. כאן איני יכול לסלוח. שם, במקום שהמעורבות אינה משבשת את כושר השיפוט ואת יכולת ההינתקות, שם אני מבין יותר, שם הסליחה היא הבנה ולא פשרה.

כאן אני יכול רק להתפייס בלי לסלוח, להתפשר בלי להבין. קאפקא אמר שאצלו הכתיבה היא מין תפילה. החיים שלי הם מין תפילה בלי מלים, בלי נוסח קבוע, בלי נמען, בלי אמונה. אני יכול רק להתפלל שאף כי אולי כבר לא יספיק לי הזמן להיות שם, יינתן לי לכתוב את הספר הזה, שאת המוסיקה שלו שמעתי שם, מתוך אותה תחושה של ריחוק וניתוק, העשויה ברגעים של חסד להוליד את ההבנה, הסליחה והפיוס, הנולדים מתוך הכעס על ההחמצות והתסכולים.

תמונה מאלבום הזיכרון

אמא החזיקה אותו על הידיים. הוא היה כבן חצי שנה. המבט בעיניו היה של השתוממות גדולה. על ראשו היתה רעמה של שיער שחור שהיא לא הצליחה להכניס בה סדר, אפילו לכבוד הצילום. את עצמה גזרה מתוך הנייר המצהיב. הצורה שבה ניבטה אל עצמה מן התצלום לא נראתה לה הולמת את רמת היופי ואת השלמות הבלתי־סולחת שדרשה מעצמה. וכך נותר תינוק תמה, תלוי כאילו באוויר, מביט בעיניים בוהות במה שעומד לפניו.

מלים ומנגינות

אח לנשר ולעיט

אין לי שם ואין לי בית

*

אני ואתה

נשנה את העולם

*

הוי הפרוטה והירח

זה צמד־חמד מני אז

*

קטנטונת

כך קראו לה בפלוגה

*

למה לי לקחת ללב

אם יש לי דמיון שעוזר לי לשכוח

*

ואם השיר הזה לכם כואב

זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב

 

2.    🔗

נולדתי אחרי זמני. בשנה הלא־נכונה. במאה הלא נכונה. אולי הייתי צריך להיוולד במאה ה־19. אבל, אם אחיה, עדיין אחיה במאה ה־21. איזה חוסר התאמה! עכשיו העניינים שלי מסודרים. בעיקר מאז התאונה והפיצויים. קו החיים, קו הכסף וקו האהבה נפגשו בצומת. אני עייף. וכבר לא מחכה לכלום, מפני ששום דבר כבר לא יבוא. אבל אני מתגעגע. לחיים האחרים ההם, החיים הנפתלים, העקלקלים, המתסכלים, מלאי ההחמצות, שעדיין היתה בהן תקווה. עכשיו כבר אין. הסיפור הוא סיפור של סוף ידוע מראש. וכי לא כל הסיפורים כך? אבל בעצם, הוא היה צריך להיות סיפור אחר, סיפור אחר לגמרי.

בבוקר קראתי בעיתון שווילי ברגר מת. אפילו לא ידעתי ששמו היה וילי. ברגר. ברגר קראו לו כולם. השוער של הפועל תל־אביב. “האיש שהיה לאגדה כבר בחייו”. כך כותבים בכתבות הדיוקן הנמרחות במוספים השבועיים בהשתדלותם של יחצנים עתירי־שכר. ברגר מת והוא בן שבעים ושמונה. אין לו יחצנים היום. ואם יעשו עליו כתבת־דיוקן תהיה זו נוסטלגיה־נטו. בלי שום דיווידנדים מן הצד. כמה נותרו שזוכרים היום את ברגר, אליל נעוריהם? ואיך הם נראים היום! פלח־שוק זניח, מתכווץ והולך, שגם בהתחלה לא היה מי־יודע־מה. אבל בשבילי – כוס נס־קפה לפני על השולחן, גביע גבינת־קוטג', עיתון בוקר ביד – מותו של ברגר איננו מות האגדה. הוא מות התום והתמימות. סעיף־משנה בפרק הארוך שהוא הפרק של מותי שלי, האיש שנולד בזמן הלא־נכון, במקום הלא־נכון.

אילו חייתי במאה התשע־עשרה, מאה שנים לפני זמני, הייתי יכול להוציא מפי משפט כזה שאמר שומאן על שוברט: “אתה עין השמים הזולגה דמעה”. רומנטיקה בטהרתה. יופי צרוף. וכמה נכון. כלומר, אני יכול להוציא מפי משפט כזה, אבל אין בשביל מי. דמעה! כשאני שומע את האנדנטה מסונאטת הפסנתר האחרונה של שוברט, דויטש משהו, עיני זולגה דמעה. אני בוכה. אני בוכה בברהמס. אני בוכה בבטהובן. אני בוכה בפאסיונים הגדולים של באך. ולפעמים אני בוכה במוצארט. כן, ואיך אפשר לשכוח את מאהלר. אבל בעיקר אני בוכה בשוברט. ואני בוכה מול יופי גדול והישגים נפלאים. שלימות שלא מהעולם הזה מביאה אותי לידי בכי. גם כשהקהל מודה בשתשואות רמות לאמן מבצע והוא משתחווה בתנועות מלומדות – עיני מתמלאות דמעות. אני בוכה בשבילו. אני לא יודע מדוע, אבל אני מרגיש שאושר גדול באמת, לא איזו שמחה פעוטה, בא לידי ביטוי רק בבכי. בכיתי, כמובן, כשקריין הרדיו סיפר על מותו של קנדי, אבל בכיתי גם כשראיתי בטלוויזיה את סאדאת יורד מכבש המטוס. הזיכרון האינטימי ביותר שלי הוא שהיא בכתה במיטה ברגע האחד ההוא, שאז ידעתי כי זהו זה, היא הגיעה לשיא האמתי, השיא שבו אפשר רק לבכות.

אבל אני בוכה גם כשאני שומע מוסיקה של קיטש, טאנגו ישן, וכשאני שומע חצוצרה נואשת, שקולה נאסף לאט־לאט אל תוך הדממה, כמו הרהור שנמוג במרחקים. ואני בוכה במלודראמות – בקולנוע, בתיאטרון. ואני בוכה כשאני חושב על אהבה עזה, שנגזר עליה להיכרת, כמו אהבת אלואיז ואבלאר. ואני בוכה כשאני נזכר בשורות שכתב היינה על מדמואזל סופיה השחפנית, ש“מראה היה כצל מאיר” (צריך לקרוא פעמיים את השורה הזו כדי לשים לב לצירוף הנפלא – צל מאיר!). מדמואזל – שעליה אמר אפילו הדוור פיפר החמוץ, “בהבריחו בכף רגלו את העופות המקרקרים והמנפנפים”, כי “תמות בקרוב וכבר עתה היא מלאך” – היתה קוראת תמיד בספר של נובאליס, המכורך “סוחתין אדום” (לא יודע מה זה, אבל יש לזה צליל מכושף), וכששאל אותה היינה לשלומה, “השיבה: שלומי טוב, ובקרוב עוד טוב מזה! והראתה אל מעבר לחלון, אל בית הקברות החדש, גבעה קטנה לא הרחק מביתה. על גבעה קרחה זו עמד לִבנה ערירי, דק ויבש, אך עלים מעטים תלוים בו, והוא התנועע לרוח הסתיו, לא כעץ חיים, כי אם כעץ רפאים”. ובכיתי כשמתה דורה, אשתו השברירית של דוד קופרפילד. ולפעמים, כשאני הולך בדיזנגוף או באבן־גבירול, בשעה שהערב יורד, ואני רואה אנשים פוסעים על המדרכות, ואולי טוב להם ואולי לא, ואני חושב כמה מהם יראו את ראשית העשור הבא, את השנה הבאה, את החודש הבא, את הבוקר? ואיך זה שהם לא יודעים את זה ולא חושבים על זה. ובעיקר כשאני רואה אנשים שאין להם בית ואין להם לאן ללכת. ופעם בכיתי במסעדת דגים אחת מאחורי מלון נגרסקו בניצה, על צלחת של פורל באניס, כשנכנסה אשה זקנה וכפופה וביקשה למכור לי ורד אדום בשביל האשה שאני אוהב. זה היה רגע טהור של עצב אינסופי. על הדברים שאינם, ושיכלו להיות ולא היו, ועל כל האנשים הבודדים שבעולם, היושבים כמוני ואין להם למי לתת ורד אדום, ועל הבדידות ועל היופי ועל האהבה ועל הזמן ועל המוות.

אינני יודע איך חשים אחרים, בשבילי הבכי הוא המצב האמתי היחיד. פליטת הדמעות בשעת הבכי צובטת את מרכז התענוג. הצחוק הוא מצב חולף. וכשהוא עובר, בן־אדם שואל את עצמו למה, למה צחקתי, מה יש פה לצחוק, ומה, בעצם, שמח כל־כך. רק בבכי הוא יודע. ראיתי פעם אלבום צבעוני של המוני’ס. אלבום תעמולה לאושר הגדול של ההשתייכות לכת הזו. היה כתוב שם שמספרם כבר הגיע לחמישה־עשר מיליון. והיו שם המון תמונות, ובכל אחת מהן המוני אנשים צועדים בשורות רחבות, מניפים את ידיהם למעלה וחושפים את שיניהם בצחוק, מתמוגגים מאושר מוכרז. עמוד אחרי עמוד של המוני בני אדם מקרינים אופטימיות מתפרצת, צוהלים, שמחים. וצוחקים. חוץ מילדה אחת. אולי בת שתים־עשרה. אולי קצת יותר. היא צעדה עמם ולא צחקה. חמישה־עשר מיליון פוחלצים צוחקים ורק אחת לא. היא יודעת משהו שהם לא יודעים? וראיתי פעם גם אלבום של תצלומי אינדיאנים מן המאה הקודמת. איש מהם לא צחק. אפילו לא חייך. הם ישבו מול המצלמה ברצינות קודרת ונעצו בה מבט עקשני, מסוגר, אולי עויין. כולם כבר מתו. הם שנאו עד הסוף. הם שנאו את הסוף. רק המבט הזה נותר מהם. גם המוני’ס ימותו כולם. תן להם כך וכך שנים וכולם ימותו. והצחוק הזה יישאר אחריהם כמזכרת־טמטום, ושום חתול מצ’שייר לא יופיע אחריו.

כבר אמרתי שעכשיו אני מסודר. מכל בחינה. קודם כול מפני שאני גם לבד וגם לא לבד. ברחוב אחד ברמת־אביב יש דלת. ויש לי מפתח לדלת. ומותר לי לפתוח אותה מתי שאני רוצה. ורק מתי שאני רוצה. ואני בא בלי להודיע. והלנה (לחשוב על זה שפעם קראו לה הלנה היפה!) כבר יודעת כי אי־אפשר לדרוש ממני מה שאני לא נותן בלי שדורשים ממני. זה לא הלך בקלות. היו הרבה מריבות. ולחצים. ואיומים. טוב, אז לא מדברים דווקא על נישואים, אבל מה עם המחויבות? מה עם האחריות? אחריות, בתחת אחריות! אז מה אם שכבתי אתה פעם, לפני שהיורם הזה שלה נולד? כבר לא זוכר אם זה היה לפני שהתחתנה עם המנוח או אחרי. אירוע חד־פעמי. לא משהו מיוחד. גם אני לא הייתי מוצלח מי־יודע־מה, ואני לא כל־כך אוהב להיזכר בזה. ומה אם אני שוכב אתה עכשיו? גם היא רוצה. ואם לא היתה רוצה, הרי יכלה לומר שהיא לא רוצה. איזה קשר יש לזה ולמחויבות?

בשנה שעברה פגשתי אותה במקרה. קראתי על הישראלי ההוא שהיה אמור להיפגש בבית־קפה בסנטיאגו עם איזה “מקור מודיעיני” והטמינו לו מלכודת והרגו אותו. ואחר־כך כתבו בעיתונים שהוא היה איש המוסד. אבל לא ידעתי, או לא זכרתי, או לא היה חשוב לי לזכור שזה היה הבעל שלה, שאתו התחתנה לפני (או אחרי) המסיבה ההיא בבית של יגאל וכרמלה דור בהרצליה פיתוח, ואחרי ששנינו רקדנו צמוד־צמוד, והיא הניחה ליד שלי לגשש בכל מיני מקומות אסורים־כביכול, ירדנו לשפת הים לחפוז אחד. שמעתי גם שיש להם בן, וזה פחות־או־יותר כל מה שידעתי עליה. והנה היא יושבת בקפה הבימה ועושה לי סימנים ביד. זוכר? היא שואלת. ברגע הראשון לא זכרתי. היא השתנתה כל־כך. אני לא אוהב לראות אנשים שהשתנו הרבה, זה מזכיר לי כי גם אני. וכשנזכרתי, חשבתי אז מה אם אני זוכר, אבל אמרתי, כמובן אני זוכר (חסוך! לא צריך לפגוע במקום שאפשר רק להתעלם) ושאלתי, מתי חזרת לארץ? שאלה טובה תמיד. כולם חזרו מתישהו לארץ. ואף אחד לא צריך לזכור את התשובה. וגם אני לא התכוונתי לכלום. ופתאום היא מספרת לי בפרטי־פרטים איך הרגו אותו, ומתחילה לבכות. כשבוכים במעמדי, או שאני בוכה או שאני צוחק, זה מין טבע נבזי אצלי. אם אני לא יכול לבכות אני צוחק. וכבר קרה שצחקתי בלוויות. אבל בפעם ההיא הצלחתי להתאפק בעזרת משחק של התקף־שיעול שכאילו בא עלי לפתע. בין הבכי למלים אני מבין כי עכשיו יש לה קצת פנסיה של אלמנת־מלחמה, וחוץ מזה היא גם עובדת עבודה חלקית באיזו גלריה, ומהבחינה הזאת, של הכסף, הדברים ככה־ככה. ומכאן לכאן אנחנו קובעים שאקפוץ אליה פעם לארוחת ערב של אוכל דרום־אמריקני, שלמדה להכין בשנים שישבו בצ’ילה, וברגע של חוסר־תשומת־לב מצדי אנחנו גם קובעים מתי, ואף־על־פי שהחלטתי שזה לא יקרה לי שוב, ואני בהחלט כבר לא מחכה לכלום, זה התחיל להתגלגל.

מהרגע הראשון היה ברור שכסף לא שייך לכאן. כלומר, שהיחסים בינינו אינם יחסים של כסף. לה יש שלה ולי יש שלי. טוב, אם נוסעים יחד לאיזה מקום אני משלם, אבל חוץ מזה – אני מכסה את ההוצאות שלי והיא את שלה. זה לא היה כל־כך הרבה זמן אחרי שקיבלתי את הפיצויים ועדיין הייתי זהיר. מצד אחד, זה בבת־אחת הרבה כסף. אפילו בשנים הכי טובות לא היה לי כל־כך הרבה כסף. מצד אחר, אנשים מסביב נעשים תאוותנים כששומעים שיש לך, וצריך להיזהר. גם בתאונות־דרכים צריך מזל. נהג המשאית ההוא היה יכול להיות איזה תפרן, חאפער, שבקושי יש לו כסף בשבל הטסט השנתי, ואולי אפילו פיגר בתשלומי הביטוח. זה היה המזל שלי שהמשאית היתה של סולל־בונה והביטוח, כמובן, כיסה הכול. מצדי גם לא היתה שום רשלנות תורמת. עמדתי ברמזור ופתאום הוא דחף אותי מאחור והגעתי לבית החולים. הג’וניור של עורך דין גילדר הצליח להוכיח את זה כמעט בלי לפתוח את הפה – השם של גילדר עשה את כל העבודה. גם הרופא המומחה הבריק. טראומה מתמשכת בצירוף בעיות אורטופדיות חמורות, משהו שנובע משורש הגולגולת ולוחץ על העצבים העוברים בעמוד השדרה, משהו שבגללו לא אוכל לשבת זמן־רב במקום אחד (הוא דיבר כאילו הכיר אותי מקודם, הממזר הזה) ולפיכך אבד לי כמעט כל כושר העבודה שלי, שהרי היא חייבת להיעשות בישיבה. בדרך־כלל לא נותנים הרבה לאנשים בגילי, אבל גילדר הדריך היטב את הג’וניור שלו, והשופט קיבל את הטענה שלמרות גילי המתקדם, בג’וב החדש (עם האחוזים שהיו מגיעים לי מהרווחים) הייתי יכול להשתכר הרבה כסף בשנים שנותרו לי. תשעים אחוזי נכות קבעו לי. לא שאני מרגיש כמו נכה ומתנהג כמו נכה. זאת נכות משפטית לא נכות רפואית. אבל תשעים אחוז הם תשעים אחוז, ואחרי שעשו היוון, והביאו בחשבון קצב אינפלציה סביר של איזה עשרה אחוז לחודש, וניכו את הכסף, שאקבל בבוא המועד מהביטוח הלאומי, יצאתי עם סכום יפה. לא מגיע לי? תאונה אחת במקומה ובזמנה מתקנת מה שחיים שלמים קלקלו. אם זאת לא אירוניה, אז אין אירוניה.

הכסף הספיק לקנות שתי דירות גדולות (איזה אלף וחמש מאות דולר לחודש משכירות), ועוד דירה יותר קטנה שהעמדתי לרשות גידי. אני עצמי המשכתי לגור בדירת הגג הקטנה ברחוב יהואש. שמתי חלק בבורסה כאן (יש לי ברוקר – אשף אמתי), חלק בבורסה בחו"ל (שזה סיפור נפרד), קרן צמודים פה, קרן דולרית שם, וקרן פנסיה, כמובן, קרן פנסיה בעד כל השנים האלה שהתפרפרתי ולא חסכתי כלום. בסוף השנה, כשאני עושה את החשבון, אני רואה שלא רק שאני לא אוכל את הקרן, אלא שגם חלק מהרווחים מצטרף אליה, והיא גדלה והולכת משנה לשנה. עכשיו אני יכול לעשות מה שאני רוצה. השאלה, מה אני רוצה לעשות. צריך לחשוב על זה.

מכל מקום, בכל מה שנוגע להלנה, אתה היה ברור מן ההתחלה שכסף לא שייך לעניין. פעם־פעמיים ניסתה לעבוד עלי בנימוק הידוע שיותר זול לגור יחד, ואפשר למכור או להשכיר אחת מן הדירות שלנו, שזה נימוק מצחיק לגבי מי שכבר משכיר שתי דירות גדולות. וחוץ מזה, כשאני רוצה אני יכול לא לשמוע כלום ולחסוך ויכוחים. ובהזדמנויות אחרות – תמיד בהזדמנויות אחרות, אני שונא דיונים כאלה ולא רוצה למצוא את עצמי עומד מול נימוקים רציונאליים הדורשים תשובה רציונאלית – הבהרתי לה שכבר מאוחר בשבילי להתרגל להרגלים חדשים. אני צריך את המקום שלי ואת סדר היום שלי. ופעם, ברגע של חסד, של כמעט־אהבה, ליטפתי אותה ואמרתי שלא יהיה לה טוב אתי אם נגור יחד. כנראה שיש בי איזה קו סמוי של אכזריות. לא שאני עושה את זה בכוונה, אבל הנה, למשל, לרוב אני לא אומר לה מתי אבוא שוב. אומר שלום ולהתראות, לא אומר מתי. והיא כבר התרגלה לא לשאול. טוב, לפעמים אנחנו קובעים איזו יציאה, נסיעה, ביקור אצל חברים. ויש אירועים שמזמינים אותה אליהם, ואני מסכים להצטרף. האירועים שמזמינים אליהם אותי, בזכות עצמי, הצטמצמו מאוד. קשרים ישנים הולכים ומתנתקים. ומכבר אינני מעודד היווצרות קשרים חדשים. לפעמים אני חושב על עצמי כאיש שכבר איננו. וכך כמעט כל הפגישות של הלנה ושלי באות כאילו בהפתעה. ואולי יש בזה משהו, בהפתעה הזאת, כך אני אומר לפעמים לעצמי, אבל לא תמיד בטוח בזה. אבל אני לא יכול אחרת. אני יודע מה יבוא אחר־כך, אם זה יהיה הרגל קבוע. כבר התנסיתי בשלושה כישלונות גדולים ועוד הרבה קטנים, שהייתי שמח לדחוק אותם החוצה מתוך הזיכרון, אבל הם עולים ובאים בלא שאקרא להם. וכך, גם כשאנחנו יוצאים יחד – והיא בהחלט אשה מרשימה, כשהיא מתלבשת יפה, ונעים להיראות עמה בכל מקום, ויש לה אפילו חוש־הומור מסוים – גם אז, כשאנחנו חוזרים לבית שלה, לפעמים אני עולה למעלה, שותה איזו כוסית ולוקח את המפתחות ביד. היא מבינה את הסימן המוסכם הזה וכבר הפסיקה להתלונן. חוץ מן השקט הזה שפתאום משתרר. ומין חוט של עצב שעובר. שום דבר לא יכול להיות מושלם, אני חושב וחוזר הביתה.

גם ענייני הכסף בינינו הם לא בדיוק כמו שחשבתי ושדיברנו. נכון, היא מסתדרת עם הפנסיה ממשרד הביטחון ועם המשכורת מהגלריה (לפעמים יש גם קצת אחוזים ממכירת איזו תמונה של צייר מקומי). הבעיה היא היורם הזה. מאז שחזר מן הצבא לא עשה כלום. ניסה ללמוד. החליף חוג או שניים ולא גמר. ניסה קצת עסקים – חומרי־ניקוי בסיטונות, שותפות בסוכנות למכירת כרטיסים – אבל תמיד הפסיד כסף ועזב. הוא יושב כמעט כל היום בבית ולא עושה כלום. פותר תשבצים, רואה טלוויזיה וישן, בעיקר ישן. יש ערבים שבהם הוא יוצא עם חברים. שותה קצת וחוזר בשעה מוקדמת למדי. הלנה מנסה לפעמים לבדוק אם לא התחיל עם סמים, אבל בינתיים נראה שלא. זה מעצבן אותי שאני נעשה מעורב בבעיות שלו, שאני מוכרח לחשוב עליהן, גם כשלא אכפת לי, שהרי הוא בכלל אינו הבן שלי וזה כאילו לא עסקי מה קורה לו. ואני מתעצבן יותר, כשאני מגלה שדווקא אכפת לי. והכי מעצבן אותי, כשאני מבין שמה שמעצבן אותי זה שהוא כל־כך דומה לגידי. כך או כך, הוא עולה הרבה כסף. ולא תמיד ההכנסה שלה מספיקה לממן את ההפסדים מההרפתקאות העסקיות שלו. לפעמים אני מרגיש שהיא עומדת לבקש ממני כסף, ואז אני מקדים ומציע איזו הלוואה. קודם כול, כדי שיהיה ברור שזאת הלוואה. וגם אם לא תחזיר – ואולי יותר טוב שלא תחזיר – לא תוכל לבקש עוד. בעצם, אני לא נותן לה הזדמנות לבקש. אני יודע שאם תבקש, כלומר אם תתגבר על המעצור והבושה ותבקש, יהיה מדובר בהרבה כסף, או בלא־כלום, וזה יהיה הסוף של היחסים שלנו.

לפעמים אני חושב שהסוף יגיע בין־כה־ובין־כה. אבל בינתיים זה נוח לי. אצלה אני יכול לשכוח. לא ריגושים גדולים. לא תאווה גדולה. הרגל. ושגרה, בעיקר שגרה. וכמובן גם עייפות. אני עייף מן הצורך, שהשנים עשו אותו חיוני יותר, להפתיע נשים צעירות ממרומי חכמת החיים והניסיון שלי, הבאים בלית־בררה במקום הקסם הרומאנטי והמשיכה המסתורית של המין. ואני פטור מן השימוש בנשקם של החלשים – בהבטחת הנישואין. ואינני צריך עוד לטרוח בהמצאת רמזים והבטחות ותירוצים כדי להחזיק מעמד מול שפע הטענות. וזה שלא צריך לחפש, ולתכנן, ולעשות רושם, ולהתאמץ, ולחזר, ולהחמיא, ולטוות את קורי הרשת שבעזרתה נחלצים מן האימה הגדולה של הבדידות, זה הבונוס. בונוס גדול מאוד, לדעתי. העיקר שלא תהיה שוב אהבה. בשום־אופן לא אהבה, אף שלפעמים, כשאני יושב לבד על המרפסת, מסתכל בים, שותה כוסית דרמבואי ונותן למתיקות לזחול פנימה מן הגרון אל בית החזה, מתגנבת לה מין הרגשה שאולי אני בשל שוב לאהבה גדולה, מכלה, אהבה שתיפתח בפנים כמו פרח, כמו פצע. אבל אני יודע שאסור. ואני יודע שאצלה זה לא יקרה. וככה זה נמשך כבר שנים אחדות. טוב, אז הנה באה עוד התחלה אחת. אולי ההתחלה של הסוף.

תמונה מאלבום הזיכרון

ככל שהעין יכלה לראות, מסביב היו ביצות. רק ביצות. והרכבת נסעה בהן אל תוך הדמדומים. האם היתה זו רכבת? האם היו אלה דמדומים? או רק הבהובים של זיכרון ראשון המבצבץ מתוך אפלה? מעבר לביצות הופיע לאט־לאט מגדל מחודד. אולי כנסייה. וגם קצת עצים. והכול נסע אחורה. ואחר־כך היו שוב רק ביצות. ואחר־כך לא היה כלום.

 

3.    🔗

בצד הסיפור הזה של הלנה – שמכל הבחינות הוא עצמו מין סיפור צדדי, למרות המימד הכמעט־סופני שלו – מבצבץ ועולה מפעם לפעם הסיפור־בהמשכים של מרי, שאני אפילו לא יודע אם זה השם האמתי שלה, או כינוי שהמציאה לעצמה (בתולה קדושה, בחיי!), ואם סיפרה לי פעם את שם המשפחה, לא הטרחתי את עצמי לזכור אותו, מתוך ידיעה כמעט ודאית שהוא מפורברק, כמעט כמו כל דבר הקשור בביוגרפיה שהמציאה לעצמה: אבא פסיכיאטר, ברח מאוסטריה (יהודי, מן הסתם) לקובה, ואח"כ נעלם מן הסיפור, ובכלל לא ברור איפה היא נולדה, ומתי, ואיך זה שהיא כאן בניו־יורק, ואם היא באמת סטודנטית לאמנות או למוסיקה או להיסטוריה של ימי הביניים, ובכלל.

פגשתי אותה באיזו גלריה במאדיסון וארבעים ושמונה, באיזו פתיחה של איזו תערוכה של איזה צייר שאת שמו שכחתי. סחב אותי לשם גליקמן השמן, שיש לו שם בסביבה, בקומה הארבעים ומשהו, חברה להשקעות. פגשתי בו בתל־אביב, במקרה, בדיוק בשבוע שהתחלתי להיות מוטרד מן השאלה מה עושים בכל הכסף הזה שנחת עלי. אני מוכרח לומר שהיתה לו הצעה מושכת. תן לי כאן, אמר, כמה שאתה חושב שאתה רוצה להשקיע בניו־יורק. בכסף ישראלי, כמובן. אני אשקיע את הכסף בשבילך שם, בדולרים, בניירות סולידיים. באיזה שער חליפין? רשמי, כמובן, הייתם מאמינים? אבל הוא אמר: גליקמן (ואז נזכרתי שתמיד היה לו ההרגל הזה לדבר על עצמו בגוף שלישי) לא מרוויח הפרשי־שער מחברים. חברים? בתחת חברים, היינו באותה מחלקה בקורס הקצינים, ומאז לא יותר משלום־שלום. שמעתי שעבר לניו־יורק ויש לו שם חברה להשקעות, ואומרים שהוא עושה הרבה כסף, אבל זה שאומרים לא שימש אצלי אף־פעם הוכחה. תמיד אומרים. ואחר־כך באים הנה וקופצים מאיזו קומה גבוהה. ופתאום, אחרי כל השנים האלו, אני פוגש אותו בפתיחה של זמרית (היא ממשיכה תמיד לשלוח לי הזמנות לפתיחות שלה ושל הפרוייקטים שלה, ואני תמיד מרגיש חובה להיות נוכח) והוא נופל על צווארי כמו חבר אבוד, ואחר־כך אני שם לב גם שהוא מתלחש עם זמרית על יד ציור גדול אחד (ציור ככה־ככה, לדעתי, אבל מה אני מבין בציור?) ואחר־כך היא ניגשת לשולחן הפינתי ומוציאה משהו מהמגרה וחוזרת לתמונה ומדביקה במין נונשלנטיות טקסית חצי־טבעית את העיגול האדום. קונה תמונה, אז אולי הוא באמת מוצלח כמו שאומרים עליו? רק אחר־כך שמעתי עליו כי, חוץ מן הגדולים באמת, הוא אחד האספנים הידועים והממולחים והמתוחכמים בניו־יורק, וכבר עשה הרבה כסף מציורים שקנה ומכר כעיסוק צדדי. ואחרי שלחצנו ידיים פה ושם ואמרנו לכל מיני אנשים, אוהו, כמה זמן לא נפגשנו, הוא אמר שהוא מת מרעב והיה הולך לאיזו מסעדת דגים טובה. שאלתי אם באבאי ימצא חן־בעיניו, אולי לא מסעדה כל־כך מפוארת, אבל הדגים טריים. וגמרנו את הערב אצל באבאי ושתינו גם הרבה עראק. ושם הוא הציע לי את ההצעה שלו, כששמע שיש לי קצת כסף להשכיב לאיזה זמן. ואמרתי לעצמי מדוע לא, שיהיה. והיה. ויש. ומאז אני קופץ אליו לפעמים לניו־יורק לשאול מה נשמע ולאכול ארוחה איטלקית במסעדה ההיא ברחוב אירווינג למטה, על יד הארבעה־עשר, שתמיד מחכה לו בה השולחן הקבוע והחיוך המתרפס ששוטח לפניו רב המלצרים. כן, ואין ביקור, קצר ככל שיהיה, בלי פתיחה או שתיים. כמדומני שהוא מת שאראה איך מקבלים את פניו בעלי הגלריות והציירים.

וכך מצאתי את עצמי בפתיחה ההיא במאדיסון אבניו. רגעים אחדים אחרי שבאנו נזכר גליקמן שיש לו משהו דחוף לדבר עם הקורספונדנט שלו בטוקיו, ורץ מהר למשרד להשתמש בטלפון המערבל שלו לפני שפותחים שם את הבורסה. אולי יספיק לחזור ואולי לא. ואם לא, אז ביי, אראה אותך עוד לפני שאתה נוסע? וכך נשארתי שם לבדי, והרגשתי שהעצב ההוא כבר יורד עלי. ואז היא ניגשה אלי:

“באת לראות? או להיראות?”

“סליחה?” עדיין לא תפסתי שהיא פונה אלי. השגחתי בה מקודם. אי־אפשר לא להשגיח בה. היתה לה רעמת פשתן אדירה, קלועה מאחור בצמה, ומעליה חבשה כובע גדול, שהזכיר בצורתו את כובעי השעם שסיגלו לעצמם פקידי האימפריה הבריטית. היתה לה נוכחות, אין ספק שהיתה לה נוכחות. והנה היא פונה אלי.

“כל מי שבא הנה בא או לראות או להיראות,” אמרה, “אז לא ענית אם באת לראות או להיראות.”

פתאום קלטתי את הצופן שלה. היא מגששת, אולי אני אחד מן הסלבריטים שמסתובבים בפתיחות האלו. חשבתי שיהיה נחמד אם איראה מסתורי ככל האפשר, מישהו שיש לו מה להסתיר.

“אני כאן מצד החתן, לא מצד הכלה,” אמרתי, ותיכף הרגשתי שזו תת־רמה, אבל זה כל מה שעלה בדעתי.

בעיניה זה מצא חן. “ערמומי,” אמרה, “ערמומי מאוד.”

ואחר־כך ניגשנו לשדרה החמישית ונסענו במעלית המהירה ל“טופ אוף דה סיקסז” ותפסנו שולחן ליד החלון. אני הזמנתי דרמבואי והיא הזמינה ברנדי אלכסנדר ואחריו עוד אחד. והסתכלנו איך הדמדומים המאוחרים יורדים על השדרה מלמטה ועל הסנטראל פארק. והיא נעשתה רעבה. ולקחנו טקסי למסעדה אחת הנמצאת בשדרה השנייה ואכלנו סטייקים אדירים בלוויית טוגנים דקים חצי־תעשייתיים וכמה כוסות של יין אדום, וסלט חסה עם רוטב רוקפור ואגוזים.

ואחר־כך היא הרימה את הכוס עם שארית היין, הסתכלה דרכה אל מנורת הקיר שמאחורי גבי ושאלה, “מה עכשיו?”

ואני אמרתי, “אני זר כאן, מה יש כאן בניו־יורק שכדאי לראות או לעשות?”

והיא אמרה, “הו, יש המון דברים, תלוי מה אתה מחפש.”

ואני אמרתי, “למשל?”

והיא אמרה, “למשל, יש עוד תערוכות שאפשר לראות.” והחיוך בעיניה היה שובב וחמוד, כזה חמוד, שעם כל היין האדום ששתיתי, הרגשתי שאני רוצה מאוד ומעיז.

אז אמרתי, “אני מת על תערוכות, אבל האם המבחר אינו כולל גם דברים אחרים?”

“כמו למשל?”

ופתאום זה נפלט לי. “היית באה אתי לפלאטו?” שאלתי.

היא שתקה רגע ואחר־כך אמרה, כן. ומייד הוסיפה: “נוכל לחסוך את התשלום בעד דמי החבר, יש לי כרטיס־חבר. תצטרך לשלם רק את דמי הכניסה החדפעמיים.” אשת העולם הגדול!

נהג הטקסי שאל, לפלאטו? כאילו רצה להיות בטוח שהוא שומע נכון, ואולי כדי לרמוז שהוא מבין את הסיטואציה. נהגי הטקסי בניו־יורק יש להם דרכים משלהם להביע רגשות והבחנות, לפעמים דקות למדי. פעם נסעתי עם אחד שהרדיו שלו השמיע את הקונצ’רטו לכינור של ברהמס. כשראה שאני מתעניין, אמר: קרייזלר, אבל אני אוהב יותר את הביצוע של סיגטי.

השעה כבר היתה חצות וחצי, אבל בפלאטו עדיין עבדו בטורים נמוכים. בינתיים עיקר הפעילות היה על משטח הריקוד. קצת בברכה. חדר המזרנים עדיין היה כמעט ריק. בחדר ההלבשה ראיתי שיש לה גוף קצת יותר עגלגל ממה שניתן לנחש כשהיא לבושה. אבל אני לא אומר את זה בשום פנים כדי להמעיט מערכו של החזיון שנתגלה לפני. כגבר הטרוסקסואלי גם אני נתון תמיד לעיסוק הבלתי־נלאה בטופוגרפיה המיסטית הזו, או, מוטב לומר, במיתוס הטופוגרפיה של גוף האשה. כשהייתי ילד קראתי פעם באחת מאותן חוברות מהוהות, שהגימנזיסטים מעבירים מיד ליד, סיפור של פיטיגרילי. כבר אינני זוכר משם כמעט כלום, חוץ מזה שהגיבור והגיבורה החליטו להתאבד כשהם מזדיינים על מסילת הברזל, וכמדומני שהפואנטה היתה שזו מסילה שכבר אין נוסעים בה. ואם גם לא זאת היתה הפואנטה, זה רעיון מוצלח. אבל משפט אחד עבר בכל זאת את מחסום השכחה: נערים בגיל ההתבגרות (אנחנו!) מסתכלים על השדיים, אמר הגיבור המועד להתאבדות, אני מסתכל קודם כול על הקרסוליים, זה המקום שבו מתרכז היופי האמתי של גוף האשה. שיספר את זה לנערים בגיל ההתבגרות! נער הייתי וגם זקנתי ואני יודע שאין כמו השדיים. המבחר המפתיע. הרבגוניות הזו של הצורה, של הגודל, של הכיוון, של מיקום הפטמות, של הצבע. במשך השנים למדתי שאת האהבה מרגישים לא בדיבור, אפילו לא במבע העיניים. את האהבה מרגישים בצורה שבה השדיים מביטים אליך. אפילו דרך הבגדים, אבל בעיקר אחרי שמסירים אותם. אפילו אצל פסלי השיש הקרים, החטובים, המרוחקים. היא היתה פסל שיש לבן, קר, מחוטב. לא מזמין, לא מתנגד, לא מושך, לא דוחה. חגרה למותניה את המגבת עם סמל המועדון ואמרה, אני רעבה, אפשר לאכול כאן בחינם. אלוהים, כמה היא יכולה לאכול! הרי רק עכשיו גמרנו ארוחה גדולה. היא מילאה את צלחת הנייר במאכלים שמשכה מכל הקערות (מחמת האפלולית יכולתי בקושי לזהות אותם) ואכלה בתיאבון ממכר. כמדומני שחשתי בסימנים של רעבתנות. ואולי היה זה רעב.

ואחר־כך שיחקנו בכדור גדול בתוך הברכה. כעת כמעט כולם הלכו כאן בלי המגבות. וחדר המזרנים היה מלא. ונכנסנו לשם. וראיתי אותם בזוגות ובשלישיות. והכול נראה לגמרי משולל יצרים וחסר מין. זה היה מעין יופי. והיתה הרגשה כזו של השתחררות ממשהו, שלגמרי לא ברור מהו. והיא אמרה, אפשר להתחיל. ואני ראיתי שאני לא יכול להתחיל. והיא היתה מלאה הבנה ואמרה, ככה זה תמיד בפעם הראשונה, אבל תהיה גם פעם שנייה. וכולם המשיכו להסתובב שם עירומים. ושום דבר לא קרה. ואמרתי, הגיע הזמן ללכת הביתה. והיא אמרה, נכון. ובחוץ חיכו מוניות. ושאלתי איפה היא גרה ואמרתי שאסיע אותה לשם. והיא אמרה, לא צריך, תוריד אותי על יד בית הקפה האיטלקי, בשדרה השנייה פינת רחוב חמישים ותשע. וכשנסענו במונית היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה. וכשהורדתי אותה, ראיתי שהיא ניגשת לאופניים שהיו קשורים שם לעמוד החשמל, מתירה את השרשרת ונוסעת לכיוון הנהר. והטקסי לקח אותי למלון סאמיט, שזה מלון שיש בו הרבה ישראלים ותמיד יש שם אנשי־ביטחון, מפני שגם הצוותים של אל־על מתגוררים שם.

ואחר־כך צלצלתי אליה והיא באה אלי לחדר בסאמיט. וזה היה ככה־ככה, לא יותר. והתחלתי לחשוב שזה לא שהיא מוצאת חן בעיני, כי אם זה הרעיון שמוצא חן בעיני, הרעיון שצעירה כזו, שככל שאפשר לשפוט היא אי־שם במחצית שנות העשרים שלה, מתעניינת בי, אם מותר לקרוא לזה כך. וירדנו לשתות בבר של מלון בוורלי, שבשעה זו של לפנות־ערב מקבלים שם שני משקאות במחיר של אחד, ואפשר לקחת באופן חופשי חטיפים קרים וחמים, שזו למעשה ארוחת־ערב בפני עצמה. אבל היא היתה רעבה, והלכנו לאכול ארוחת ערב (שוב סטייק!) בהנרי החמישי, ואחר־כך הלכנו לראות סרט של וודי אלן בהצגת־חצות והורדתי אותה בטקסי על יד הקפה האיטלקי, והאופניים חיכו לה שם, קשורים לעמוד.

וכך, בכל פעם שאני מגיע לניו־יורק, אחרי שאני רואה את החשבונות אצל גליקמן, ובין לבין – שתיים־שלוש פתיחות וארוחה במסעדה האיטלקית ברחוב אירווינג, אני מצלצל למרי (קרא לי מרי, אמרה, כששאלתי לשמה) והיא באה, ואנחנו “עושים את זה”, ואוכלים במסעדה, ורואים סרט, ורק עוד פעם אחת היינו אצל פלאטו. אבל החידוש כבר נמוג כולו, ונותרה רק הנוחיות. כן, ומפעם לפעם אני נותן לה איזה שטר של חמישים. לפעמים מאה. זה התחיל מזה שבכל פעם, לפני שנסעתי, הייתי קונה לה איזו מתנה. אבל בהקדם למדתי שכסף זו המתנה הטובה ביותר. בפעם הראשונה שביקשה ממני, היא אמרה משהו כמו, מחר יש לי בחינה ואני צריכה לשלם בעד הבחינה, ולא יתנו לי לגשת אם לא אשלם, וכל הסמסטר יידפק לי, ואולי במקרה יש עלי קצת כסף. היא לא אמרה שתחזיר לי. העניין הזה של להחזיר נשאר תלוי ועומד באוויר. ומאז ביקשה ממני עוד כמה פעמים. אבל אני צריך לציין שמעולם – נשמה יפה! – לא ביקשה ביום שהיה בו זיון (כי היו גם הרבה ימים בלי). אבל גם אני מבין משהו. ביום כזה נתתי לה בלי שתבקש. כי אם לא אתן, אולי תצטער שהיה זיון, והיא לא יכולה לבקש. וכך היינו עושים תמרונים כדי לבלבל את לוח הזיונים והתשלומים, עד שהתחלתי לתת לה תמיד, גם בלי שתבקש. והשתדלתי שיהיה ברור בינינו שאני מחליט – מתי, ואם, וכמה. אבל אני לא בטוח שזה היה כל־כך ברור. וכך נוצר מאליו מין הסכם. וזה נוח כל־כך, כל עוד זה נמשך. בתל־אביב יש לי מפתח שפותח דלת, בניו־יורק יש לי מספר טלפון. בתל־אביב יש לי שקט וביטחון, שאינם קשורים בכסף אבל הם נטולי־ריגושים. בניו־יורק מחכים לי עלומים, האמורים לרגש ולהסעיר, אבל הכסף הוא שקונה אותם. בתל־אביב יש איזה זרם תת־קרקעי מתחת ליחסים האלה, שעם כל השלווה והרוגע, משוקע בו פוטנציאל של סחף והרס. בניו־יורק אין שום תסביך ביחסים האלה. הכול פשוט, ישר, נקי. ברגעים שאני חושב על זה, ומוכן לדיין עם עצמי בגילוי לב, ואולי אפילו במידה מסוימת של קשיחות אובייקטיבית, ככל שבן אדם מרשה לעצמו כלפי עצמו, אני מרגיש שיש איזה צד שווה בין היחסים שלי עם הלנה והכאילו־יחסים עם מרי. בשני המקרים אני חי, בעצם, כפרזיט. נכון, בחיים שלי לא קיבלתי כלום במתנה. תמיד הייתי צריך לעבוד. עבודה קשה. ומה שכאילו בא לי בזכות קשרים, איש אינו יודע איזה מחיר סמוי שילמתי, מחיר של התרפסות, מחיר של הצורך להעמיד פנים כלפי אנשים נחותים ממני – שאני נחות מהם. אבל מעולם לא הייתי פרזיט. אבל פתאום נדמה לי שאת הקשרים האלה קשה לכנות בשם אחר.

עם מרי זה לכאורה לגמרי פשוט. שם המשחק הוא כסף. כסף קטן. לא שאני לגביה מקור הכנסה כבד. מגיע שלוש־ארבע פעמים בשנה. ובכל סבב ביקורים עוברות רק כמה מאות מיד ליד. אי־אפשר לחיות מזה. בעצם, אני לא יודע מה מקור ההכנסות שלה וממה היא מתפרנסת. ואני גם לא שואל. אני לא יודע גם מה בנוגע לסמים. אני מניח שהיא מעשנת, ואולי גם מסניפה. אני לא מאמין שהיא מזריקה. ואני גם לא שואל. כמו שאני לא שואל אם יש לה מישהו חוץ ממני. ובאמת גם לא אכפת לי. אני חף מכל קנאה. אין קנאה כשאין אהבה. פעם באה אלי כשסימן של נשיכה בצווארה ושנינו התבדחנו על זה. מקרה קשה, אמרה. וצחקה. דראקולה. ושוב צחקה. אני מבין שאני משעשע אותה במידת־מה. והיא גם אומרת שאני ג’נטלמן אמתי, מושלם. ואף שלגמרי לא ברור לי מה התקן של הכינוי הזה אצלה, לא אוכל להכחיש שזה מוצא חן בעיני. קרוב אמנם לוודאי שאילולא החמישים או המאה שאני משאיר אצלה מפעם לפעם, כבר מזמן הייתי יכול למחוק את מספר הטלפון שלה מהפנקס שלי. אבל כך, אני יכול לרפרף מסביב לנעוריה ולפטפט פטפוט מעין אינטליגנטי ולזיין לפעמים, ואחר־כך להסיע אותה אל עמוד החשמל ולראות אותה נעלמת עם האופניים לכיוון האיסט ריוור. לא הרבה. אבל גם לא כל־כך מעט. אבל זו אינה אלא הערת שוליים לפרק הזה של הסיפור שלי, שהוא אולי הפרק האחרון, ובו הדברים, איכשהו, מסתדרים. איכשהו.

תמונה מאלבום הזכרון

אצל השכן היה דבר שקראו לו מנדולינה. ואמרו שאסור. והוא לא היה בבית. ולדירה שלו הגיעו מהמרפסת. המנדולינה היתה מתחת למיטה. היא היתה כמו כדור גדול, קשה ומבריק. והיו עליה הרבה מיתרים. דקים כאלה, שכשמשכו בהם יצא ממנה מין קול כזה שלא יוצא משום דבר אחר. הרבה קולות בבת־אחת. זה היה יפה כל־כך. ואסור. ופתאום ירד דם מן האצבע הפורטת. וזה היה מבהיל. בפרק העליון, בכרית האצבע, היה חתך גדול, והבשר היה תלוי כאילו הוא נופל, עוד מעט נופל. זה היה אסור וזה היה עונש. הכאב הזה הוא העונש. וגם הבהלה. ואחר־כך התחבושת, והכעס. והשכן אמר לא נורא, אפשר לשים מיתר אחר. ואמא אמרה שצריך לשלם. ושעוד פעם זה לא יקרה.

שושלת    🔗

כתריאל דורפמן עזב את קבוצת כינרת בשנת 1919, זמן קצר אחרי שנכנסו הפרשים האוסטרלים. הוא היה נשאר שם ברצון וממשיך בעבודה ברפת. הוא אהב פרות, והפרות אהבו אותו. היתה ביניהם מין הבנה. אבל פסיה כבר לא יכלה לעמוד בסבל. היא הלכה ודעכה לעיניו, בעיקר אחרי שנולד יגאל (שאת השם שלו הוא החליט שיכתבו בצירה מתחת לא'). הרופא מטבריה, ד"ר טולדאנו, אמר לו שאם יישארו שם עוד שנה או שנתיים, היא תמות. בלב דואב, כמו שהסביר לחבריו בקבוצה, העמיס על הכרכרה את מעט הבגדים והספרים שלו (הוא לא ויתר על לימוד דף גמרא בכל יום, טוב, כמעט בכל יום), רתם אליה את חומי הפרד (גם עם בהמות העבודה היו לו יחסי ידידות וקרבה), העלה עליה את פסיה, כשהיא נושאת בחבילת הסמרטוטים את התינוק בן השנה, הסיע אותם לתחנת הרכבת בצמח, הוריד אותם שם, נסע להחזיר את הכרכרה עם חומי לקבוצה, וחזר ברגל, זמן קצר לפני שהגיעה הרכבת מאדרעי לחיפה. לא עלה בדעתו לבקש שמישהו יקח אותו, עוזב הקבוצה, לרכבת ויחזיר את הכרכרה.

כשהגיעו לתל־אביב עבד קצת בבניין, אבל אחר־כך מצא עבודה ברפת של טייבר, מאחורי שרונה. החקלאות היא אצלו בנשמה, אמר, ובעיקר בעלי החיים. הוא היה קם בשלוש לפנות בוקר, הולך ברגל בין הפרדסים, עובר על פני בית הקברות המוסלמי, עוקף את שרונה (שכלביה היו ידועים באכזריותם), חוצה את המוסררה ומתחיל לחלוב את הפרות בארבע בבוקר. הכי קשה היה בחורף, ובעיקר כשבנחל זרמו המים העכורים. אחרי שנה שאל אותו האגרונום זיידל – שניהל פעם את חוות הלימוד בבן שמן, אבל לא יכול להתנועע הרבה אחרי שנגח אותו הפר ושבר את אגן הירכיים שלו, וטייבר, קוזין רחוק, קיבל אותו לעבודה אצלו ברפת – מדוע לא יניח את החליבה לפועלים הערביים ובמקום זה יקנה לעצמו עגלה עם סוס, יבוא אחרי גמר החליבה ויֵצא לחלק את החלב. כתריאל אהב את הפרות והיה לו קשה להיפרד מהן, אבל הבין כי לא יוכל להמשיך לעבוד כך עוד זמן רב. זיידל שכנע את טייבר להלוות לו את הכסף בשביל הסוס והעגלה, וכך נעשה כתריאל לחלבן. כעת יכול כבר לקום בחמש בבוקר במקום בשלוש. מעודפי החלב היה מכין על מרפסת המטבח של הדירה ברחוב יבנה, שעברו אליה אחרי שנולד רפי, קצת שמנת, חמאה וגבינה ומוכר בין לקוחותיו. הד"ר סגל, שאצלו ביקרה פסיה כשהגיעו לתל־אביב, רשם לה תרופות למיחושי הבטן שלה, אבל אמר שכל זה בא מזה שיש לה קיבה עצבנית, וזה יעבור. והוא צדק. פסיה התאוששה בצורה מדהימה מן החולשות והדיכאונות שהיתה נתונה בהם בזמן שהיו בקבוצת כינרת. היא עבדה במחלבה הקטנה כמעט מחושך עד חושך, ואף מצאה זמן לבשל ולנקות את הבית ואפילו לעשות את הכביסה. כעבור שלוש שנים כבר החזיר דורפמן את ההלוואה, ונשאר לו אפילו כסף להקים סככה בחצר, שבה עבדו שני הפועלים שעשו את הגבינות המלוחות הביתיות המפורסמות שלו. רק אז הסכימה פסיה להכניס הביתה עוזרת תימנייה, שהיתה באה שלוש פעמים בשבוע, לעשות ספונג’ה וכביסה גדולה.

ואז באה ההזדמנות לקנות את האדמה הסמוכה לשכונת מונטיפיורי, שפעם היה עליה הפרדס של בוטרוס שנעזב במלחמת העולם. זה היה בדיוק בזמן המשבר הגדול, כשהפועלים עמדו בתור בבית האדום לקבל את הקִצבה. בוטרוס, שהפסיד הרבה כסף בקזינו בביירות, עשה לו מחיר טוב, אבל לכתריאל דורפמן לא היה די כסף מזומן בשביל לשלם לו. בבנק לאומי לא רצו לתת לו הלוואה. זה לא עסק סולידי, אמרו, להקים מחלבה במקום כל־כך רחוק מתל־אביב. וחוץ מזה, אתה באמת מאמין, שאל אותו לבונטין, שתצליח להתחרות בתנובה? אבל רפופורט מקופת החיסכון של העובדים הסכים להלוות לו את הכסף בתנאי שאת כל המחזור יעביר אצלו בסניף ברחוב לילינבלום.

בשנים הראשונות הצליחה המחלבה להחזיק מעמד רק בקושי. בסניפים של תנובה לא הסכימו למכור את תוצרתה. גם החנוונים חששו לקחת אותה, מפני שמתנובה רמזו להם כי לא יספקו להם את התוצרת שלה. כתריאל דורפמן קנה תלת־אופן, ויגאל היה נוסע בו שעה או שתיים לפני התחלת הלימודים ב“בית ספר לבנים”, ועוד כמה שעות אחרי גמר הלימודים, ומחלק את התוצרת לבתים, ולכמה חנוונים שהסכימו לקחת אותה. רק כשהתחילו הגרמנים להגיע, באו הזמנים הטובים. למחלבת דורפמן היה עכשיו חוג לקוחות קבוע, שידע להעריך טיב ואיכות ובלעדיות. החלב, החמאה, הגבינות, משקה הקקאו והפודינגים המוכנים היו מגיעים אליהם ישר הביתה באמצעות השליחים על אופנועי הקירור עם המדים הלבנים המגוהצים שהאות ד' רקומה בתוך עיגול כחול על הכיס השמאלי שלהם. את הסמל הזה ציירו האחים שמיר, וגם את המודעה הקטנה שהופיעה בפינה של העמוד הראשון של “הארץ” בכל יום חמישי והיה כתוב בה: “סמל ד' סמל האיכות”. אחר־כך הוסיפו על האות העברית גם את האות D והאחים שמיר שילבו את שתי האותיות במונוגראמה, והמודעה התחילה להופיע בקביעות גם בעיתון הגרמני. עכשיו ייצרו בתעשיות מזון דורפמן לא רק מוצרי חלב כי אם גם שוקולד וריבות ועוגות. וכשפתח דורפמן ברחוב אלנבי למטה את סלון הגלידה הראשון בתל־אביב, נעשה המקום פופולארי במהירות כזו, שעד מהרה נפתחו הסניפים בכיכר צינה דיזנגוף, ואחר־כך בהדר הכרמל וברחביה וברמת־גן וברחובות ובעוד הרבה מקומות.

כשפרצה מלחמת איטליה־חבש ונגמר הפרוספריטי, ואחר־כך כשבאו מאורעות תרצ"ו, והעלייה כמעט נפסקה, והיה משבר, קנה דורפמן במחירים מגוחכים כמה וכמה מהקונקורנטים. עכשיו כבר לא עסק בכלל בחלב, בלבן, בחמאה ובשמנת. אחרי הכול, לבונטין צדק, בשטח זה אין מי שיכול להתחרות בתנובה, שכל ההסתדרות עומדת מאחוריה. במפעל שלו עברו לייצור גבינות מיוחדות, שוקולד, ריבות, עוגות, פודינגים, גלידות, וכל הקו החדש הזה של מוצרים חצי גמורים – אבקות־מרק, תערובת לאפיית עוגות ועוד דברים כאלה – ובתחומים אלה היה למפעלי דורפמן מעמד כמעט מונופוליסטי. אין פלא שבזמן מלחמת העולם, כשבא הבריגדיר הממונה על אספקת המזון לכוחות המזרח התיכון לחפש בארץ ובסביבה ספקים, היה ברור מייד שדורפמן יכול לספק את הביקוש האדיר.

בלי הרבה רעש הקים דורפמן מפעל לעיבוד בשר, שהתקשר עם מגדלי חזירים ערביים בגליל התחתון, והיה מכין בשביל החיילים הבריטים את ההאם והבייקון. עד מהרה גילו גם הייקים את הבשרים האהובים עליהם, ובשוק היה מחסור כמעט כרוני במוצרי הבשר המיוחדים של דורף, כך קראו להם כדי להבדיל בינם ובין התוצרים האחרים של מפעלי דורפמן. הכניסה למפעל הבשר היתה מן הצד האחורי של האגף החדש, לא רחוק מן הדלת הסמויה של הסליק של ההגנה, שזמן־קצר קודם לכן הרחיבו אותו והקימו שם, ברשותו של דורפמן כמובן, את בית החרושת התת־קרקעי של התע“ש לייצור סטנים. יגאל, שניהל את מפעל הבשר, אחרי שגמר את “כדורי” והספיק ללמוד שנתיים בטכניון, היה מסייר שם עם הקניינים מה”נאפי" וחושב, אילו היו יודעים! האמת, שכתריאל דורפמן לא התלהב כל־כך לרעיון של מפעל הבשר. ועוד לא כשר! זה היה הבייבי של יגאל. וכדי לרצות את כתריאל, ולהרדים את עירנותה של הרבנות התל־אביבית, תרמו מפעלי דורפמן ספר תורה חדש עם מעיל של כסף טהור לבית הכנסת הגדול בתל־אביב, ועוד ספר תורה, קצת פחות מפואר, אבל לדעת רבים עשוי בטעם רב יותר, לבית הכנסת הספרדי “אוהל מועד” ברחוב שד"ל.

אחרי מלחמת העצמאות השתחרר יגאל מצה"ל בדרגת סגן־אלוף. בחיל ההספקה היה ראש ענף מזון וכולם ציינו שעשה עבודה טובה מאוד. רפי לא חזר בזמן מלחמת העצמאות מקליפורניה, ששם למד טכנולוגיה של מזון. הוא לא חזר גם אחרי המלחמה, התחתן עם גויה והקים יקב קטן לא רחוק מסן־לואי אוביספו. פעם בשנה היתה מגיעה ממנו שנה־טובה מכוסה באבקת־זהב, והם התרגלו לשם המוזר של המקום שבו היה היקב שלו. לפעמים היה שולח ארגז יין מהיקב שלו. כתריאל לא היה נוגע בו – יין נסך! – אבל המומחים אמרו שהוא מתקרב בטיבו ליינות הצרפתיים.

השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות היו איומות. כמעט כל המוצרים היו בקיצוב. והיה קשה לשמור על הרמה, שאליה הורגלו הלקוחות של מפעלי מזון דור. זה לא היה נעים לקרוא בעיתון את ההומורסקות הארסיות, שכתבו עוזי ושות' ושמעון צבר, על התוצרים חסרי הצורה והטעם, שלא חשוב מה כתוב על האריזה, כולם דומים בטעמם ובתפלותם. והיה קשה לשאת את הביורוקראטים הקטנים האלה, הסאדיסטים שניצלו כל הזדמנות להוציא את הנשמה לפני שהוציאו את רשיונות היבוא לסוכר, לקקאו ולכל החומרים האחרים הנדרשים בתהליכי הייצור. במקרה מזל נותר ברשות מפעלי־מזון דור מחסן גדול של סוכר, שהחזיקו בשביל השלטונות הבריטיים זמן־קצר לפני הפינוי, ובמהומה של המעבר הלכו הרישומים לאיבוד. במשך שנתיים־שלוש עלתה ההכנסה שהביא המחסן הזה על הכנסות כל המפעלים יחד.

כאשר הגיעו המכונות החדשות מן השילומים והוסר הקיצוב, היתה חברת דור־תעשיות לחברה הגדולה בארץ בענף המזון. בעצם לחברה הגדולה ביותר הנמצאת בבעלות פרטית. יגאל היה המנכל וכתריאל נשא עדיין בתואר יושב־ראש מועצת המנהלים, אבל נעשה פחות ופחות מעורב בניהול היומיומי. מנהלי המפעלים התרגלו לבוא בשאלות אל יגאל, והוא היה מודיע להם את החלטותיו בו־במקום. בעצם, גם החלטות עסקיות יותר חשובות הובאו לפני יו"ר מועצת המנהלים בצורה מעובדת, כלומר אחרי שכבר היה קשה מאוד לבטל אותן.

כתריאל ופסיה המשיכו לגור בדירה הישנה בשדרות רוטשילד. יגאל וכרמלה בנו בית בהרצליה פיתוח. משם היתה כרמלה מסיעה בווקסהול את התאומים, שנולדו בדיוק ביום הכרזת העצמאות, לבית הספר בכפר שמריהו. כתריאל התעקש שיקראו להם גבריאל ומיכאל – מה יותר יפה מאשר לקרוא להם בשמות מלאכים, אמר, ויגאל חשב, מה אכפת לי, גם זה שם, ואחר־כך חשב שהזקן רוצה ששמותיהם של כל הצאצאים שלו יסתיימו ב“אל”, כמו שמו, ושוב אמר לעצמו, מה אכפת לי – ממילא קראו להם גבי ומייק. הם היו כל־כך שונים באופי. גבי, הראשון, היה דומה כל־כך ליגאל. בכל רגע פנוי היה נוסע עם אבא לנחלת יצחק ומסתכל במשך שעות במכונות הממלאות את בקבוקי הבירה. מייק היה יושב בבית וקורא ספרים, בזמן שלא היה מנגן בפסנתר או בחליל. היה ברור שגבי ינהל פעם את דור־תעשיות, ומייק יהיה פסנתרון או סופר. יגאל היה מדבר בסלחנות מסוימת על הקריירה האמנותית הצפויה למייק. ניכר בבירור שגבי הוא הבן “שלו”, וכך יצא שמייק היה הבן “של אמא”. בצבא שירת גבי בחיל אוויר. הוא התקבל לקורס טיס, אבל נפלט ממנו כעבור זמן קצר בגלל בעיות משמעת, ואת יתרת השירות עשה במודיעין אוויר. יצא לו שם של מתחקר טייסים קשוח במיוחד. מייק התעקש ללכת לצנחנים ואפילו הספיק להשתתף בנחיתת הליקופטרים מאחורי הקווים ביום השני של הקרבות ברמה הסורית.

אחרי ששת הימים הלך גבי ללמוד ניהול עסקים בטכניון. תואר שני הוא עשה בהרווארד, וחזר משם ישר לתפקיד סגן־מנהל לפיתוח עסקים חדשים בדור־תעשיות. מייק ניסה קצת פסנתר באקדמיה, קצת קולנוע באוניברסיטה של תל־אביב, אפילו עבר בהצלחה את הפסיכומטרי בשביל להתקבל לפקולטה למשפטים, אבל לפני התחלת הלימודים התחרט. יום אחד, במפתיע, אפילו לא ידעו שיש לו חברה, הודיע מייק כי הוא מתחתן עם ורדה. ורדה מי, שאלו. ורדה לא־חשוב, אמר, בשבילי היא ורדה. אחר־כך התברר שהיא הבת של עורך־דין גילדר הידוע. כרמלה חשבה שזה יופי שמייק מתחתן ראשון, מגיע לו להיות ראשון במשהו. יגאל חשב כי זה רעיון לגמרי לא רע, ושוורדה בוודאי תעשה ממנו בן־אדם. אמנם אין לו שום מקצוע שבו יוכל לעמוד ברשות עצמו, אבל אולי ימצאו לו משהו באחד ממפעלי החברה. החתונה נערכה בחודש ספטמבר 1973, הזוג הצעיר נסע לירח־דבש לאקפולקו, ובסביון כבר חיכתה לו הווילה שתכנן הקר, מבנה חריג, מדהים ביופיו אמרו אחדים, משוגע אמרו אחרים. במלחמת יום הכיפורים נהרג גבי, כשהופל מטוס תובלה ישראלי שבו נסע אל שדה התעופה בפאיד כדי לשרת בבסיס המודיעין המאולתר. מייק היה בחווה הסינית, ויצא בשלום, אפילו בלי שריטה.

יגאל דחה את בקשתו של מייק לקבל את התפקיד של גבי. אבל כרמלה אמרה, מה אכפת לך תן לו לנסות. זמן־מה המשיך יגאל להתעקש. כשהיה מרשה לעצמו – בלילה, באיזה מלון מבודד ברומא או בפרנקפורט – לבכות, היה חושב, לעולם לא יהיה לגבי מחליף. אפילו לא מייק. אבל כשכרמלה המשיכה להפציר, ושלא כדרכה אף איימה להסיק מסקנות, מפני שכבר נמאס לה שאף פעם לא מתחשבים בדעתה, הסכים להניח למייק לנוסת. מייק נכנס לעניינים במהירות מדהימה. בתוך שנתיים־שלוש הצליח לשכנע את ההנהלה להקים מאפייה ללחם־בריאות ומפעל למים מינרליים. הוא גייס לעזרתו את הזקן, בנימוק שצריך לחזור לדברים הבסיסיים, ללחם, למים. יגאל נאלץ להסכים ואמר, טוב תשברו את הראש בעצמכם. שני המפעלים תפסו במהירות מדהימה. היה בהם משהו שמילא איזה צורך סמוי, שעד אז לא גילו אותו. החנויות המיוחדות לממכר לחם היו להיט אמתי. מי־דור בבקבוקים השתלטו על פלח־שוק נכבד ועקומת המכירות שלהם עלתה בהתמדה. גם הקו של המוצרים הדיאטטיים נראה מבטיח בזמן שירו, במעמד שר הבריאות, את אבן הפינה למפעל דורדייט.

קשה להניח את האצבע בדיוק על הנקודה שממנה החלה הירידה. אפשר להאשים את הליברליזציה, שבאה בעקבות המדיניות הכלכלית החדשה אחרי המהפך של 1977, והביאה להצפת שוקי הארץ במוצרי מזון מאירופה ומארה"ב. מותגים עולמיים דחקו מן המדפים את המותגים המקומיים. זו לא היתה כל־כך שאלה של מחיר. רבים היו מוכנים לשלם יותר בעד תוצרת־חוץ. יגאל הקים ועדה של תעשיינים לחידוש התעמולה לתוצרת הארץ, שחוללה נפלאות בשנות השלושים, אבל ההיענות היתה מעטה. רבים מן היצרנים נעשו הם עצמם יבואנים. לאט־לאט היו מצמצמים את הייצור באגפים שלמים, סוגרים מפעלים שוליים ונעשים סוכנויות של מפעלים אירופיים. דור־תעשיות לא היו זריזים לתפוס את הכיוון החדש. כתריאל הזקן אמר, על גופתי תעשו אותנו מתעשיינים ליבואנים. אבל כבר היה ברור שאין טעם להשקיע בחידוש הציוד של המפעלים ובקווי־ייצור חדשים, עד שיתבררו כל ההשלכות הכלכליות של המצב החדש. המפעלים הישנים נעשו פחות ופחות יעילים. קלקולים במכונות גרמו מפעם לפעם בטלה מאונס. מייק היה נוהג להתבדח שאלה היו ימי הרווח היחידים של מפעלים אלה. הרבה מהפועלים הזדקנו. התשלומים ששילמה קרן הפנסיה של החברה לגימלאים כבר עלו על הניכויים שניכו מהעובדים, אפילו בתוספת הפרשות המעביד. כשהועלתה ההצעה להעביר את העובדים למבטחים, התברר ששם לא מוכנים לקבל את הזכויות וההתחייבויות של קרן המפעל בלי שההנהלה תכסה את ההפרש ביניהן, שהגיע להרבה עשרות מיליונים. דובר על פיטורי־ייעול בקנה־מידה גדול, אבל יגאל אמר שאין סיכוי כל עוד הזקן חי. כשהיה בן שמונים נתנו לו את פרס ישראל למפעל חיים ועשו עליו תכנית בטלוויזיה. בלילות־ללא־שינה, כשהיה חושב על גבי, היה יגאל שואל את עצמו כמה זמן עוד יוכלו להמשיך כך בלי להתמוטט.

ואז עלה הרעיון הזה של גילדר. זו היתה הברקה אמתית. לא שאחרים לא עשו את זו מקודם. אבל הנה כאן, מוקפים סביב־סביב בבתיהן של תל־אביב וגבעתיים, נמצא שטח אדמה ענק, בקרבת מקום למרכזי המסחר והשלטון, עשר דקות ממרכזי הבידור והשעשועים של המטרופולין, והוא תפוס במבני תעשייה גולמיים, ישנים, חסרי־צורה – מטרד אמתי, פקק בלב עורקי החיים של העיר! ועד עכשיו לא העלה איש ממשפחת דור את הרעיון שזה הפתרון. היה מדהים לראות באיזו מהירות סידר גילדר את כל הרשיונות הדרושים, ואת האישור בוועדת בניין־ערים. ואיך שכנע את מועצת הפועלים להסכים לסגירת המפעלים ולפיטורי הפועלים, בייחוד כשהצליח להוכיח כי הקמת נווה־דור תביא לקליטה מהירה של מספר הרבה יותר גדול של פועלים, אם לא בבנייה עצמה, שאותה עושים פועלים מן השטחים – במפעלים הרבים שיקבלו הזמנות להספקת חומרים ואביזרים לפרוייקט הבנייה הפרטי הגדול ביותר בתולדות המדינה. הוא גם היה זה שהביא את חברת הבנייה של פרידמן והכין את החוזה של עסקת הקומבינציה, שלפיה תקבל חברת דור־תעשיות, תמורת העברת הבעלות על הקרקע לפרוייקט נווה־דור, חמישים אחוז מן המכירות (פרידמן הציע ארבעים וחמישה, אבל גילדר ויתר על חלקו בשכר הטרחה ובעמלת התיווך לטובת דור־תעשיות, שהקצתה לו עשרה אחוזים מן ההון שלה, בערכו במאזן האחרון, לפני שיערוך הקרקע, ונקבע שאת התמורה בעד עשרת האחוזים ישלם מחלקו ברווחים העתידים) וכך הוסכם שדור־תעשיות ופרידמן מפעלי בנייה יתחלקו בהכנסות חלק־כחלק. התכנון נמסר לאלדריני, אדריכל ממילאנו שהתמחה ברבי־קומות. במוספי הספרות של העיתונים היומיים כתבו מאמרים בעד ונגד התכניות שלו. דגם של הפרוייקט הוצג בתיבת זכוכית בכניסה לבית העירייה, והיה מונח שם שנים אחדות.

מייק שם לבו מהר מאוד לכך שהחותן שלו קיבל חמישה אחוזים מן הפרוייקט בלי להשקיע פרוטה, ושחברת דור־תעשיות גם היא לא היתה צריכה להשקיע כלום, ובידי בני משפחת דור לדורותיהם יפלו ארבעים וחמישה אחוזים משוויו של פרוייקט ענק, הנאמד במאות מיליוני דולרים, ואילו פרידמן מפעלי בנייה, גם הם לא היו צריכים להשקיע הרבה, ואת הבנייה כיסו במידה רבה מדמי הקדימה שקיבלו מרוכשי הדירות והמשרדים והחנויות ובתי הקולנוע והרופאים, שמיהרו לשכור קליניקות בבית הרפואה הגדול עם חדרי הניתוח הפרטיים המשוכללים ביותר במזרח התיכון, שיעמדו לרשותם, על צוותיהם המיומנים, במשך עשרים וארבע שעות ביממה, ומן הזכיינים האחרים שמיהרו להבטיח לעצמם חלק בפרוייקט. בפעם הבאה, כשיזדמן לי, אמר לעצמו, אעשה עסקת־קומבינציה עם עצמי. בינתיים הקים חברה קטנה ליבוא מזון, שהתרכזה רק במוצרים ייחודיים – שמפניות של השמות הגדולים, קוניאק צרפתי יקר, קוויאר בלוגה, ויסקי סקוטי נדיר, סלומון מעושן מנובה סקוטיה, ועוד דברים כאלה. בשביל העסק שלי אני צריך, אמר לכולם, רק פקס. אפילו מחסנים אני לא צריך לשכור, וגם את הסחורה אני לא תמיד רואה, מפני שהיא נשלחת ישירות אל החנויות של הלקוחות שלי. בסיפוק לא קטן ציין גם, שכבר בשנה הראשונה משך מהחברה הקטנה שלו יותר ממה שהיה יכול למשוך מחלקו בדור־תעשיות. וגם ההכנסות ממכירת הפרוייקט כבר התחילו להתגלגל. הוא התחיל אפילו לקבל שיעורים בחליל אצל אורי שוהם וחשב שיהיה יפה אם גם הילדים ילמדו מוסיקה, אבל זה לא היה בראש שלהם. ורדה השלימה את לימודי המשפטים והתחילה לעבוד במשרד של אבא שלה. יגאל נעשה יו"ר התאחדות התעשיינים והקדיש לעבודה הרבה זמן ומרץ, בייחוד מאז שנתגלו אצל כרמלה סימנים מוקדמים של אלצהיימר, והיא עברה למוסד סגור, שבו קיבלה טיפול נהדר. כתריאל מת בבוקר שבו פרצה מלחמת לבנון. דווקא פסיה, החולנית, המשיכה לחיות אחריו.

תמונה מאלבום הזיכרון

מאחור חצר ולה גדר. שיחים אחדים בירוק־אפור, הכלבלב הקטן, הלבן, עם הכתמים החומים, הלך ברחוב. משני הצדדים היו בתים. ואחר־כך לא היו בתים. והחול היה עמוק. ומרחוק היה ים. והכלבלב נעלם. ואחר־כך היתה רק נעל קטנה, לבנה, על רגל אחת, והאחרת נעלמה. והיה חם מאוד. והבכי היה אחר מכל בכי אחר. ואיש לא שמע אותו. הוא היה שם לבד, ואיש לא שמע את הבכי שלו. והשמש היתה חזקה. והפחד לבן, לבן בוהק. ואחר־כך, אחרי שמצאו אותו והביאו אותו הביתה, היה קריר מאוד.

מלים ומנגינות

מה אתה עושה

כשאתה קם בבוקר?

*

יפה בסן־פרנציסקו על המים

אז איך זה שאני מרגיש רחוק

*

סע לאט

תן למחשבות ללכת במקומך

*

אבל אני, אבל אני

לבד, לבד צועד

 

4.    🔗

הדבר המרגיז ביותר – ואולי המלה מרגיז אינה הולמת את הטריק הנבזי הזה של הקיום האנושי, ואינני בטוח אם הלשון המציאה ביטוי שיחשוף מתוך התהומות את כל העצמה האכזרית, את כל הכאב והתסכול וההשפלה של המצב הזה – הוא שהעולם היחיד הזה הוא עולם של הזדמנות אחרונה. כל יום הוא היום של ההזדמנות האחרונה. אין הזדמנויות חדשות, אין סיכוי נוסף לנסות לעשות אחרת את הדברים שנעשו, אין אלטרנטיבות. החדפעמיות הזו של החיים היא העונש הקדמון, האכזר בעונשים. עולה עליה אולי החדכיווניות בלבד. הידיעה שמה שהיה כבר לא יהיה. שאין להחזיר את הזמן אחורה. והיכן האכזריות במרבה? בקצוות. בנעורים ובזִקנה. אלו השנים של התסכולים האמתיים, של ההחמצות האמתיות, של הבזבוז הנורא של החיים. מפני שבנעורים אדם עדיין אינו יודע, ובזִקנה כבר אינו יכול. באמצע הוא יכול עדיין ליהנות מקצת תקווה, וגם ההרגל עושה את שלו.

כשאני חושב על שנות הנעורים, על השנים המוקדמות של הבגרות, אני לא מצליח לזהות בהן סימנים של סיפוק ושל אושר. טוב, פה ושם יש כמה מעין־סימנים. רגעים חולפים. הבהובים. התנסויות שנדמה לרגע כי יש בהן איזו התגלות. ואחר־כך באות שנים של שביעת רצון, שבמבט לאחור לא היתה אלא שכחה, התעלמות כמעט מכוונת – ניתן לומר עליה שהיא באה מן הטמטום, אבל גם בלעדיו היא הדבר היחיד המניח לאדם לחיות בתוך מעין־שגרה – התעלמות מן הידיעה הנוראה שכל יום הוא היום של ההזדמנות האחרונה. ואז באים הימים, שבהם כבר אי־אפשר להתעלם מן הידיעה המדכאת הזו. הימים של הזִקנה.

אני, קהלת, מלך הייתי בירושלים. הייתי. מלך בלשון עבר. שמחה בלשון עבר. הנאות בלשון עבר. חיים בלשון עבר. ברהמס, שיצירתו היתה תמיד רדופה חרדה סתומה, גילה בסוף ימיו את הנוגה האפל של הריקבון, של תהליך ההתאפסות. בימיו האחרונים חיבור שירים למלותיו של קהלת. כך בחר לצאת מן העולם, עם לחישות הכאב האלו על מה שהיה וכבר לא יהיה. על יצירותיו מן הימים האחרונים טבוע חותם של בשלות, שריח קל של ריקבון עולה ממנה. הפרי מגיע לשיא בישולו, למיצוי מלא של בשורת הטעם הגלומה בו, לניחוח של שליחותו האמתית, רק כשהוא רקב. תסיסת היין היא תסיסה של ריקבון, וקראתי פעם שיש בצרפת מין אחד של יין, שהמבינים משבחים אותו, שניתן לעשותו רק מענבים שכבר הרקיבו. גם הגבינות המהוללות – קאמאמבר, גורגונזולה, מינסטר, לימבורגר – הן תוצר של ריקבון. הזִקנה היא הבשלות הרקבה של החיים. הבשלות הרקבה של המוות.

מוות. אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לעניין הזה של המוות, כמו פושע, היושב בבית האסורים ומהרהר על הפשע ועל נסיבות תפיסתו, ושואל את עצמו שוב ושוב ושוב היכן שגה. מוות. התהליך של החיים הוא תהליך של מוות. לפעמים בן אדם שואל את עצמו איך זה למות. הוא רוצה לדעת. הוא רוצה להבין. אולי המוות אינו נורא כל־כך. כמה מן הזיכרונות הנעימים שהיו לי, זיכרונות של ריגוש מיני מסוים, קשורים אצלי אסוציאטיבית עם מוות. ביום השני למלחמת ששת הימים נסעתי בטנדר צבאי לחפש את חטיבה 4, שעברה בעקבות הצנחנים בדרך הישנה מלטרון לרמאללה. הייתי צריך להכין כתבה על התקדמות כוחותינו או משהו כזה. יצאנו מרמלה בדרך הישנה לירושלים. אני הייתי אמור לשבת ליד הנהג, אבל הצטרפה אלינו קצינה צעירה מהמשרד של קצין החינוך, שרצתה גם היא להיות שותפת בחוויה, והנחתי לה לשבת ביני ובין הנהג.

בעיקול הדרך הישן של אבו־שושה, ליד משוכת הצבר, נקרה לנו טנק, שתעה בדרך ולא הצליח למצוא בין הקוצים של שטח ההפקר את הדרך ללטרון. קצת לאחר מכן פגשנו קרון של השקם, שאיבד גם הוא את דרכו. זכרתי שהדרך פונה קודם ימינה, אחר־כך מתעקלת ויורדת לשמאל, וחוזרת ופונה שוב לימין. אמרתי להם, סעו אחרינו. פתאום נהניתי מאוטוריטה החורגת מתחום הדרגה הצבאית שלי. אני ידעתי משהו שהם לא ידעו, התנסיתי במשהו שהם לא התנסו בו – מכאן הייתי נוסע בנעורי לירושלים. ואכן הצלחתי למצוא בין הקוצים את עקבות הכביש הישן, שלא נסעו בו כבר עשרים שנה. הנהג, שמתי לב, היה מחליף כל הזמן את ההילוכים, לצורך ושלא לצורך, וכיוון שמחמת הצפיפות היה המוט ממוקם בין רגליה של הקצינה, ביקרה שם ידו לעתים תכופות. נראה שביקורים אלה לא היו לרוחה, והיא העבירה את רגלה השמאלית לימין מוט ההילוכים ונדחקה אלי. את זרועה הימנית הניחה מאחורי גבי, והשד הצעיר והמוצק שלה נלחץ בכוח אל זרועי השמאלית. הרגשתי צמרמורת נעימה עוברת בתוכי. אולי עשתה זאת מחוסר בררה, אבל אני האזנתי לשידור ההרפתקני של הדם שזרם בי מנקודת המגע, ואז ראיתי בצד הדרך, בין הקוצים השרופים, גוויות של חיילי הלגיון, שהותירה אחריה כיתת החוד של הצנחנים שעברה כאן לפנות־בוקר. הנה לגיונרים מתים, אמרתי לה, והוספתי משהו שהשתמע ממנו כי מן הסתם אלה מתי המלחמה הראשונים שהיא רואה. חשתי מעין הנאה סאדיסטית מן המצב: החיילת נלחצת אלי והרוגי הלגיון מונחים בין הקוצים. הסקס התערבב עם המוות. הצמרמורת בגוף התמקדה בזִקפה נעימה. היא סובבה את ראשה לאחור, עיניה ננעצו בגוויות המתרחקות והולכות, חזה נלחץ אלי בכוח רב יותר. היא לא אמרה כלום ובאוויר עמדה שתיקה. שתיקה של סקס מעורב במוות.

פעם, כשעדיין הייתי בגן, הגיעה אלינו ילדה מאמריקה. היא היתה קטנה ממני בשנה אחת. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. השערות שלה היו מסודרות ב“בקבוקים” קטנים והיא לבשה בולרו קטן בצבע כחול כהה, ובו מרוקמים חרוזי זכוכית צבעוניים. היו לה עיני תכלת, שיער שחור־שחור ופנים חיוורות. חשבתי שהיא הילדה הכי יפה בעולם. רציתי שתהיה כאן לידי לתמיד. ואחר־כך היא חזרה לארצות הברית. בשנה שאחר־כך שמעתי מישהו מספר לאמא כי הילדה הזו נהרגה ברכבת התחתית. היא הוציאה את ראשה החוצה ורכבת אחרת, שעברה סמוך לאותו מקום, כרתה את ראשה. ברגע ששמעתי את הדבר הנורא הזה (אמא שלי תפסה את ראשה בידיה והשמיעה קולות מפחידים) חשתי זִקפה חמה מתרוממת בתוכי, גדולה ואדירה מכל מה שחשתי עד אז. הקשר המסתורי הזה בין מין ומוות.

מוות. רגע המוות. מתארים אותו כהתרסה, כאקט של מרי וכעס. כתבו על בטהובן, שמת בזרוע מורמת ובאגרוף קפוץ. אולי כך תיאר אותו מי שנכח במקום בשעת מעשה, אם היה מי שנכח שם. יצירותיו האחרונות נשמעות דווקא כתפילה של השלמה עם מה שהיה ומה שיהיה. בסרטים רואים הרבה רגעי מוות, שבהם מחקים שחקנים, באינטואיציה, אולי על סמך מקרי־מוות שראו בחייהם, את ההתנהגות האנושית ברגע האחד הזה, שהוא תמצית־התמצית של ההזדמנות האחרונה, ששוב לא תחזור לעולם. ראיתי פעם בטלוויזיה – המקום היחיד שבו נחשפים רגעים של מוות אמתי לעיני המונים – חיילים בסלוואדור רודפים אחרי נערים, שברחו מפניהם באיזו הפגנה וחיפשו מקלט בכניסה לאחד הבתים. החיילים עמדו שם וירו בנערים שהצטופפו בפינה. נער אחד, אולי כבן חמש־עשרה ואולי קצת יותר, התרומם, הביט נכחו במין תימהון כזה (הטלוויזיה היא מדיום של קלוז־אפ) ואחר־כך נראה שוקע לאטו, בשקט, כאילו הוא שוכב לישון. לאט־לאט, בשלווה כזו, במאור־פנים, הייתי אומר. לפעמים אני חושב על מותו של הנער ההוא מסלוואדור במין צער שקט וענוג, בכאב רגוע. לפעמים, כשעולה לפני תמונת השלווה הנסוכה על פניו של הנער ההוא, נדמה לי שזו מין הבטחה.

אולי הבטחה להתחלה חדשה. המתנה למשהו העומד לבוא. למשהו שצריך לבוא. חז"ל ראו את החיים כפרוזדור לטרקלין ההבטחה. ליסט כתב יצירה בשם “הפרלודים”, שלדבריו היא אמורה לתאר את החיים כסדרה ארוכה של מבואות ליצירה שטרם נכתבה, בעצם כהתחלות חדשות. אלה הם רעיונות אסורים. צריך ללמוד לחיות במחיצתה של הידיעה שהחיים הם הקדמה לסיפור שלא ייכתב לעולם. אין התחלות חדשות. בהתחלה החדשה אדם מביא עמו כל מה שהיה יפה, ומכוער, וצולח, וכושל, בכל ההתחלות הקודמות שלו. רק במשחק הפוקר, משחק שכולו התחלות חדשות, משליכים את הקלפים, טורפים אותם, מחלקים אותם מחדש ומתחילים שוב מן ההתחלה. הפוקר הוא משחק המשאלות הסמויות – אם לא הפעם, יבואו הקלפים הנכונים בפעם הבאה. בחיים צריך אדם להמשיך את המשחק באותם קלפים שקיבל בחלוקה הראשונה.

פוקר. המשחק שעמו עברתי את בחינות הגמר של האוניברסיטה. את תקופת ההכנות לבחינות הבגרות ביליתי בטורניר שחמט אינסופי. התכוננתי לקראתן עם צחי, שגר בשכנות, והמשחק הנכון לשחק היה שחמט. לקראת בחינות הגמר של האוניברסיטה התכוננו בקבוצה. שאלנו זה את זה שאלות ממבחני השנים הקודמות, חיפשנו מובאות במחברות, שבהן רשמו החרוצים יותר את דברי המרצים (בייחוד הצטיינו המחברות של יודקה, איזה כתב פנינים היה לו, אללה ירחמו, ואיך היה מספיק לכתוב כמעט הכול! עלה על מוקש בפתחת רפיח ביום הראשון של ששת הימים) ושיחקנו פוקר. בעיקר שיחקנו פוקר. במקום ז’טונים היו לנו חצאי־גפרורים (כל אחד ייצג חמש אגורות) ולפני שהלכנו הביתה, כשכבר נמאס לנו, או שיצאנו בחבורה לנגב חומוס במסעדות המזרחיות שמאחורי קולנוע אלנבי, יכולנו להרוויח או להפסיד איזו לירה או שתיים. אבל זה לא היה הכסף, זה היה הסיכוי להתחיל מחדש ולהצליח יותר, בפעם הבאה.

הפעם הבאה. מתי תבוא הפעם הקודמת שוב? ברגעים שבהם אני מוכן להתאכזר לעצמי, אני מודה שהפעם הבאה בכלל אינה מעניינת אותי. מה שאני באמת רוצה, זה שהפעם הקודמת תבוא שוב. הספר הזה, שאולי יצטבר פעם מתוך כל הטיוטות והפתקים המכילים את שברי הרעיונות המונחים במעטפה, הוא ניסיון להבין את המסתורין הנורא הזה – איך זה, שעל אף האכזריות הנוראה הזו של החיים שאין בהם חזרה, החיים שסופם הוא ברור ובלתי נמנע ולא־סולח, עדיין יש תקווה בבני אדם. שהרי ההידבקות בחיים, הוויתור על האופציה הזו של ההסתלקות מהם, הסתלקות העשויה לחסוך עוד אכזבות ועוד תסכולים ועוד זמן, שבו משתלחת בנו ידיעת הסוף הקרב ובא, היא תקווה, שהניסיון המצטבר אינו יכול לה. בעזרת התקווה החיים מנצחים יום־יום את המוות. ואם אשוב אל כל הפעמים הקודמות, אל כל הדברים שהיו, בניסיון נואש וכואב, להבין מדוע היו כפי שהיו, אולי אבין משהו שעדיין לא הבינותי, אולי אנצח את המוות. השיבה אל העבר היא כמו החלומות האלה שחוזרים ובאים שוב ושוב. והפרצופים שעולים לפני שוב ושוב. לפעמים נדמה לי שכבר אין סיכוי שאפגוש איזה פרצוף חדש. כל הפרצופים החדשים מזכירים לי מישהו שכבר היה. וגם החלומות האלה, שכבר אינני זוכר אם הדברים שהיו בהם היו באמת או שהיו רק בחלום. כמו החלום שפתאום אני יחף. פתאום אני יחף. ואינני יודע איפה הנעליים. ואני יודע שלא אוכל להגיע לשום מקום אם לא יהיו לי נעליים. או שאני נוהג במכונית ושום דבר לא קורה, הבלם לא עוצר, ודוושת הגז אינה מאיצה, וההילוכים לא מתחלפים והמכונית, לפעמים היא עומדת במקום ולפעמים היא נוסעת במהירות אל מול קיר גבוה ואי־אפשר לבלום אותה. והחלומות האלה, שפתאום אני עירום. ואני מתבייש נורא. ואני רוצה לכסות את ערוותי. ואני מסתובב, אבל לאן שאני פונה רואים שאני עירום. והחלום הזה שאני נופל. ונופל ונופל ולא מגיע לשום מקום. והחלום שאני צריך לרוץ, מוכרח לרוץ, רודפים אחרי, או שאני רודף אחרי איזה דבר שחשוב מאוד שאשיג אותו, אבל הרגליים אינן נשמעות לי ואני זז בקושי מן המקום, גם כשאני יורד על ארבע ומושך עצמי קדימה בעזרת הידיים. וכמובן החלומות האלה על רגע המוות. פעם חלמתי שיצא עלי פסק־דין מוות. ואני שואל מדוע אתם עושים לי את זה, ובוכה שלא מגיע לי למות, וכואב לי כאב נורא מפני שעכשיו יהיה עולם בלעדי. ואף אחד לא אומר לי כלום, ואני מרגיש ויודע שהם באמת מתכוונים להוציא אותי להורג. והנה מגיע ובא הרגע הסופי, הרגע שבו הם עומדים להוציא אותי להורג. והנה־הנה, אדע ואבין מהו מוות. ופתאום אני יודע שזה חלום ואני אומר לעצמי שאני מוכרח להתעורר ואני מתעורר. ואז אני מגלה שבעצם אני לא יודע אם עכשיו אני חולם, ומה שחלמתי קודם זו המציאות, או שמה שהיה קודם היה חלום ועכשיו זו המציאות. הספר הזה, אם ייכתב, בניסיונו הנואש להיות שוב שם ולהבין, ואולי להתפייס, יהיה כמו חלום שאפשר להקיץ ממנו רק אל תוך חלום אחר, ולא לדעת ההייתי או חלמתי חלום.

תמונה מאלבום הזיכרון

צבעים, הרבה צבעים. אבל בעיקר כחול. וקצת ירוק המכסה על הסלעים. הסירה מתנדנדת והיד של אמא מחזיקה את הזרוע הקטנה בחזקה. והתמונה נעלמת. ואחר־כך נוסעים לאורך הדרך הנפתלת שעל שפת המים הכחולים. כחול עמוק כזה. ממש כאן, על יד. שומעים את פרסות הסוסים. בתים לבנים באים ממול. והתמונה נעלמת שוב.

הזכות להפריע    🔗

ה־1 בינואר היה תמיד יום מיוחד במינו בחייו של פרופסור קורט קוהן. הוא נולד ב־1 בינואר. 1900. היום הראשון למאה החדשה או היום הראשון לשנה האחרונה של המאה הקודמת, תלוי איך מסתכלים על זה. בעצם, ביסודו של דבר, כל דבר תלוי איך מסתכלים עליו. מכל מקום, ב־1 בינואר 1931 ירדו ביפו פרופסור קוהן ואשתו, גרטה, מהספינה של לויד מאריטים, שהביאה אותם מטרייסט. האנשים היחפים האלה, שמכנסיהם היו קשורים למותניהם בחבל עבה, ונדף מהם ריח עז של דגים, חתרו בסירה המתנדנדת, שאליה ירדו בקושי מן המדרגות החלקלקות התלויות על דופן הספינה. כשהגיעו אל הרציף המכוסה ירוקת, הרימו אותם בידיים, וממש השליכו אותם לידיהם של האנשים היחפים שהתרוצצו שם. הם צעקו זה אל זה צעקות לא־מובנות ומפחידות. אזיאתים. פקיד ההגירה הערבי שאל אותם כל מיני שאלות שלא הצליחו להבין. ואחר־כך בא פקיד יהודי, שניסה לדבר אתם גרמנית, אבל התברר שדיבר יידיש, וגם אותו לא הצליחו להבין. רק כשהגיע הפקיד האנגלי בשכמיית הגומי ובכובע השרד, הבינו שהוא שואל אם יש להם אלף לירות, שאחרת לא יתנו להם רשיון שהייה קבוע, כי אם זמני בלבד, רשיון של תיירים. פרופסור (בעצם, אז היה עדיין דוצנט בלבד ואת שכרו שילמו לו לפי מספר התלמידים שנרשמו לקורס שלו בפרייברוג) קוהן הראה לו את מכתב האשראי של הדוייטשה בנק, המופנה אל בנק בארקליס בירושלים, שבו הורשה למשוך עד שלושת אלפים פונטים פלשתיניים. הפקיד האנגלי הראה סימנים גלויים של הערכה, אמר אולרייט והחתים את הדרכון שלהם. הוא אפילו עזר להם למצוא כרכרה, אמר כמה מלים גרוניות לעגלון, והוא לקח אותם דרך כל מיני סמטאות מתעקלות, שהתרחבו לכדי רחובות צרים, שהדיפו ריח של דגים מלוחים ועברו בין שורות של בתים מכוערים, עד שהגיעו למלון פלטין בתל־אביב, ששם הזמין להם הרייז־בירו חדר. את מטען היד שלהם החזיק העגלון מתחת לרגליו, שהיו נתונות, בלי גרביים, בתוך מין אנפילאות. אזיאת. בינתיים התחיל לרדת גשם והמזוודות נרטבו. טוב שהיו עשויות עור אמתי.

עד שהגיע הליפט שלהם, שנשלח מהאמבורג, היו צריכים להתרוצץ הרבה פעמים למשרדים של הלויד הפלשתיני־מצרי. בפעמים הראשונות אמרו להם, עדיין אין ידיעות, אחר־כך אמרו להם שבגלל גודלו של המטען הוא נשלח לביירות, משם יגיע במשאית לחיפה, ומשם ברכבת לירושלים. בינתיים מצאו בחמש־מאות וחמישים לירות (אחר־כך אמרו להם שרימו אותם וזה היה מחיר מוגזם מאוד) בית בתלפיות וחיכו. בכלל, אותה תקופה זכורה לפרופסור קורט קוהן כתקופה של המתנה אחת ממושכת. קודם היה צריך לחכות שיודיעו לו מן האוניברסיטה העברית שהם מצאו את הבקשה, ששלח מפרייבורג מייד אחרי שהחליט לנסוע לפלשתינה. ואחר־כך היה צריך לחכות עד שיגמרו לדון ויחליטו. הישיבה של הסנט נדחתה פעמיים. ואחר־כך ביקשו ממנו העתק נוסף של הדיסרטציה ורשימה של פרסומים. הוא ידע בבירור ששלח להם את הרשימה יחד עם הבקשה, אבל בינתיים למד לשתוק ולעשות מה שמבקשים ממנו. ואחרי כמה משיכות מסניף בנק בארקליס ברחוב יפו, ואחרי שהליפט הגיע, וגרטה סידרה את הרהיטים כמעט באותו סדר שבו היו מסודרים בביתם בפרייבורג, אם כי ביתר־צפיפות, הודיעו מן האוניברסיטה שהוא מתקבל לשנת ניסיון בתפקיד של מרצה, בשכר של שמונה לירות לחודש. על פרופסורה לא היה מה לדבר, משרת הפרופסור לפילוסופיה של הזמן החדש כבר היתה תפוסה, ובכלל לא היה מקובל כאן להעניק תואר פרופסור לאנשים צעירים כל־כך, ואילו לדרגת מרצה בכיר יוכל לעלות רק אחרי שיקבל קביעות, וגם זאת אחרי תקופת המתנה נוספת של כמה שנים.

בתיזה של קורט קוהן, שזכתה בציון מעולה באוניברסיטה של היידלברג, היתה מזיגה נאותה של למדנות עם שקדנות. כותרתה היתה: “הצעה לניסוח חדש לדוקטרינה של האימפראטיב הקאטגורי של קאנט”. הרעיון שלו, ביסודו של דבר, היה שהבסיס לכל תורת מוסר, בעצם, לכל סדר חברתי, הוא שממילא אין סיכוי כי אנשים יפעלו מרצון להשלטת סדר חברתי אידיאלי, כאשר הוא נוגד את האינטרס האישי שלהם, שהוא לעולם להשיג לעצמם יותר ערכים חומריים ונפשיים על חשבון זולתם, ולכן “לכל אדם מוקנית זכות שווה להפריע לכל אדם אחר, במידה שאינה עולה על הצורך בהבטחת הזכות הזו, ובלי שבכך תימנע זכותו השווה של הזולת להפריע לו”. שיווי המשקל הפילוסופי והחברתי, טען בחיבורו, נובע מזכותו הבסיסית של כל אדם אחר להפריע לך (או לכל אדם אחר) במידה שאינה עולה על הצורך בהבטחת זכות זו, ובלי שתיפגע זכותך להפריע לו באותה מידה. ומכאן, לא רק על פי ההגדרה, כי אם גם כמסקנה המתחייבת מן ההיקש הלוגי, שאין מקום לזכויות־יתר מכל סוג שהוא, כיוון שהן נוגדות את הזכות הבסיסית להפרעה הדדית. הוא העלה את הטיעון שקאנט שגה בכך שניסח את האימפראטיב הקאטגורי שלו במונחים חיוביים, המניחים מקום להשערה האופטימית כי בני האדם מסוגלים לפעול מתוך אינטרסים משותפים (מחוקק אוניברסאלי!) ושהסדר החברתי מבוסס על איזו מטרה משותפת. מבחינה זו קיבל קוהן הצעיר כמה מיסודות ההגות של שופנהאור. וככל שחלפו השנים נתקרב אליו יותר ויותר, גם על פי מזגו וגם בראייה הפסימית של החברה האנושית, אף שלא היה מוכן להינתק מן ההשקפה הרציונאלית.

קורט קוהן, יליד לייפציג, היה סטיפנדיאנט במשך כל שנותיו באוניברסיטה. אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה בקרבות באזור הסום. אמו נישאה בשנית, והוא התגורר אצל האחות של אביו, שבעלה היה מנהל מלון בבאדן־באדן. בשנות לימודיו בהיידלברג לא הצטרף אף לאחת מאגודות הסתרים של סטודנטים ולא השתתף בהילולות שלהם. הוא דחה גם את הצעתה של אחוות הסטודנטים היהודים, בנימוק שהוא יהודי על פי מוצאו, אבל לא על פי הכרתו. בדיסרטציה שלו, שעליה שקד יותר מחמש שנים, הביא קורט קוהן שורה ארוכה של מובאות מספריהם של מחוקקים לדורותיהם – חוקי חמוראבי, ספרים סיניים והודיים עתיקים, החוק הרומאי, כללי ההתנהגות של המסדרים הנוצריים בימי הביניים, וכמובן גם קוד נאפוליון והחוק המקובל הבריטי. מקום חשוב תפס בחיבורו רב הכמות ניתוח הטקסט של עשרת הדיברות, שבשבילו הקדיש שנתיים תמימות ללימוד השפה העברית. הנוסח המלא של הדיברות הובא בחיבור באותיות עבריות, ולשם כך היה המו"ל צריך להזמין תדפיס מיוחד מלייפציג ולהכין ממנו גלופה, ואולי זו היתה הסיבה לכך שהספר היה בין הראשונים שהקריאה בו נאסרה ועותקיו נאספו מן הספריות והועלו על המוקד.

קורט קוהן ייחס בחיבורו חשיבות מיוחדת לעובדה שרק שלוש מן הדיברות פותחות בניסוח חיובי ואילו שבע פותחות במלה לא. אבל, חוץ מן הדיברה הראשונה, שהיא מעין פריאמבל, המכיל את הרציונאל של ההישמעות לקודקס הזה, הדיברה האחרת, הפותחת לכאורה בניסוח חיובי – זכור את יום השבת לקדשו – מדברת בעצם על איסור, איסור לעבוד ביום המנוחה, ולקראת סוף הניסוח הארכני במקצת שלה, מבצבץ המרצע מתוך השק ונאמר שם במפורש: לא תעשה כל מלאכה! ואילו הדיברה החיובית היחידה שאין בה לא רק ביטוי שלילי כי אם אפילו קונוטאציה כזו – כבד את אביך ואמך – מביאה נימוק תועלתי – למען יאריכון ימיך – נימוק שאינו קיים בכל הדיברות האחרות. כל ימיו ידע שבארגומנטאציה הזו, שבעזרתה שילב את הדיברה הזו בתוך מסגרת התפיסה האחידה שלו, יש איזו נקודת־חולשה, והוא המשיך במשך שנים רבות להעסיק את מוחו בחיפוש דרכים לאינטגרציה שלה בתוך המערכת המוניסטית שהקים. כעבור שנים, בארץ, כשהרחיב את ידיעותיו במקורות, צירף את האמירה המפורסמת של הלל הזקן “כל השנוא עליך, אל תעשה לחברך” למסגרת זו. הלל, כך היה טוען בחום בהרצאותיו, אמר אמנם “ואהבת לרעך כמוך”, שהוא ציווי המנוסח במלים חיוביות. אבל, בעצם, אין זו אלא המלצה פיוטית. שהרי ידע היטב כי האדם אינו מסוגל לאהוב את רעו כמו שהוא אוהב את עצמו. אבל כשהביא לפניו המין ההוא את האתגר של תִמצות כל התורה כולה למשפט שאפשר לאמרו “על רגל אחת”, ידע כי אי־אפשר לצמצם את כל תורת המוסר אלא לתוך משפט המנוסח כאיסור.

מנקודת מוצא זו המשיך פרופסור קוהן במשך שנים רבות לפתח את ההשקפה הליבראלית של הפילוסופיה של המשפט: הכול מותר חוץ ממה שנאסר במפורש. וראוי לאיסור רק שימוש בזכות ההפרעה החורג מן הדרוש לשמירה על זכות זו. כל איסור אחר הוא איסור שרירותי ומותר להיאבק נגדו אפילו באמצעים מהפכניים. במשך השנים יצא לו אפילו שם של טרחן, בגלל הדרך שבה היה מסוגל לחזור שוב ושוב על התיזה הזו באופנים רבים ושונים, אבל הוא היה מבטל את דבריהם של המלגלגים עליו ואומר שמניע אותם רצון – גלוי או מסותר – לחתור מתחת ליסוד ההשקפה הליבראלית ולהעמיד במקומה אתוס טוטאליטארי. כעבור כמה שנים כבר היה אומר פאשיסטי.

בשנת 1930 (ב־1 בינואר) נישא קורט קוהן, שבשנה שעברה זכה לתואר דוצנט באוניברסיטת פרייבורג, לגרטה ראוכר, הבת היחידה של רשת בתי הכלבו ראוכר, ששמעה אצלו הרצאות. אמו, שהתגוררה בדאנציג עם בעלה השני, שהיה פעיל בתנועה להחזרתה של העיר החופשית לתחום הרייך, לא באה לחתונה, אבל שלחה זר פרחים באמצעות שירות המשלוחים של רשת ראוכר. קורט חשב כי היתה זו ז’סטה יפה מצדה. פאפה ראוכר נתן לאוניברסיטה מענק להקמת קתדרה לפילוסופיה של המוסר. אבל כדי שלא יגידו שיש קשר בין הדברים, הבטיח הרקטור לדוצנט קוהן בעל־פה, שבשנה הבאה, ב־1 לינואר, יתמנה לפרופסור מן המניין. באותו יום כבר היו קורט וגרטה קוהן בפלשתינה.

בשנת 1930 כבר ניתן לחוש באוויר את תוצאותיו של המשבר הגדול. לובשי החולצות החומות כבר היו עורכים את התהלוכות שלהם בגלוי, ברחוב קייזר יוסף. אנשים שניסו לקרוא להם קריאות גנאי הוכו באכזריות לא־סמלית. בראשית הקיץ כבר היו ההולכים על המדרכות נעמדים ומריעים להם. היטלר נאם במינסטר פלאץ, והמון גדול נאסף לשמוע אותו. קורט קוהן, שכבר קרא את מיין קאמפף, עמד ביניהם מתוך סקרנות. בערב אמר לגרטה: יש לנו כאן עסק עם אנשים העתידים להפריע לנו הרבה יותר מן הדרוש להגנה על הזכות השווה שלהם. יהיו צרות. בלילה חלם שלובשי המדים החומים באים לאסור אותו. בבוקר קם ואמר לגרטה: נוסעים מכאן. לאן? שאלה. לא חשוב, אמר, לכל מקום אחר. אפילו לפלשתינה, והרי בירוזלם יש אוניברסיטה חדשה וּודאי ישמחו לקבל אותו לתוכה. וגרטה אמרה, טוב, ניסע לפלשתינה, אם זה מה שאתה חושב שאתה רוצה. במשפחת ראוכר הנשים תמיד נשמעות לרצון הבעלים.

פאפא ראוכר, שכבר נדרש לשלם – ושילם מאז השרפות בבתי הכלבו בקרלסרוה ובמינכן – הרבה כסף לקופת המפלגה הנאצית, אמר אני אתגעגע. זו היתה דרכו לומר כן. גרטה נישקה אותו על הלחי ואמרה תוכל תמיד לבקר אצלנו. אם פאפה ראוכר הסכים, גם מאמה הסכימה. מהמשרד הראשי בדיסלדורף טיפלו בכל הסידורים: השגת הוויזות מהקונסוליה הבריטית, הזמנת מקום ברכבת לטרייסט ובאנייה המפליגה לפלשתינה (תא במחלקה הראשונה, כמובן) ואריזה בליפט של כל הרהיטים והשטיחים והבגדים והסרוויזים וכלי הכסף והקריסטאלים והציורים והתחריטים, וכל הדברים שקיבל הזוג הצעיר במתנה מההורים של גרטה ומהספקים של בתי הכלבו של ראוכר.

בשלש השנים הראשונות בפלשתינה היו לקורט וגרטה קוהן הרבה ימים קשים. ובייחוד בסוף שנת הניסיון, כשהסנאט היה צריך לאשר את חידוש החוזה. קורט, שכבר ידע עברית על בוריה, והכיר את מוצא המלים שלה ואת עקבותיהן של האכדית והשומרית והיוונית והפרסית והערבית, כמעט שלא ידע לדבר עברית. הוא היה מדבר לאט־לאט, בהטעמה כאילו־דידאקטִית, אבל במִבטא איום ונורא, שהקשה על הבנת משפטיו המסובכים. מה שהציל את הקריירה האקדמית שלו, היו חיבוריו הרבים, שנכתבו בשפה עברית מליצית במקצת, אבל עשירה מאוד, לבד מן החיבורים בגרמנית, שהמשיכו להופיע בביטאונים מדעיים בגרמניה של ראשית שנת 1933. גרטה, אגב, לא למדה עברית מימיה. מלה פה, מלה שם, ככל שהיה דרוש לדבר עם מזל, העוזרת התימנייה. מזל, שהיתה אצלם כבת־בית, ובשנות המאורעות היתה לנה אצלם, למדה בסופו של דבר גרמנית. לעומת זאת דיברה גרטה אנגלית רהוטה, במטא גרמני כבד, כמובן, למן השנה השלישית לבואם.

בשנת 1933, כאשר החלו להגיע הפליטים הראשונים מגרמניה, התרחב מאוד חוג מכריהם של גב' וד"ר קוהן. הפרופסורים הוותיקים באוניברסיטה, הרוסים וההונגרים, לא קיבלו אותו מעולם ממש אל תוכם. קומבינציה של הבדלי הדרגה, הבדלי המוצא והמנטאליות. מי שקירבו אותו היו מאגנס, הוגו ברגמן וגרשום שולם. בהשפעתם הצטרף לברית שלום, ושם קשר קשרי־ידידות עם רדלר־פלדמן, שכולם קראו לו רבי בנימין. בהשפעתו החל לבקר בבית הכנסת בימים הנוראים, כדרך לביטוי הרגשות הרליגיוזיים המופשטים, הכלל־אנושיים. הוא לא היה מוכן לקבל את דת השבט, שבה החליף האלוהים את מקום הטוטם, וכל הסמלים האלה – מזוזה, ספר־תורה, תפילין – את התרפים. היו לו בשאלה הזו הרבה ויכוחים עם עגנון, שהיה יושב עמו לפעמים על המרפסת. ביתם של הקוהנים נעשה מוקד חברתי חשוב למן שנת 1934. גרטה החזיקה סלון לפי מיטב המסורת של ארץ המוצא. המוזמנים, פרופסורים מן האוניברסיטה, אמנים, מוסיקאים, פקידים גבוהים של שלטונות המנדט, היו מתאספים, אוכלים את המטעמים שהוגשו להם בסרוויזים של רוזנטל ושותים את המשקאות שהוגשו בקריסטאלים הצ’כיים, ומדברים, מדברים הרבה. היה המעגל של דוברי גרמנית, והמעגל של דוברי אנגלית, שלפעמים היו מצטרפים אליו אנשים מן המעגל של דוברי הגרמנית, והיה כמובן גם המעגל של דוברי עברית. אחרי 1933, כשכבר הוטל איסור על החלפת המארקים הגרמנים במטבעות־חוץ, הצליח פאפה ראוכר להבריח כמה עשרות אלפי שטרלינגים לאנגליה. גרטה קיבלה ממנו, ממש ברגע האחרון, זכות־משיכה מחשבון הבנק בלונדון, כך שכסף לא חסר בבית. פאפה ראוכר נאסר משסירב לחתום על צו המעביר את כל נכסיו לרשות הרייך. הוא נשלח לדכאו. מאמה ראוכר פנתה לעורכי הדין הגדולים, שעבדו בשביל החברה, אבל כולם התחמקו. בקושי מצאה אחד שהסכים לנסח בשבילה כתב בקשה לחנינה, בתנאי שלא תגיד את שמו לשלטונות. אבל ב־1938 הגיע מכתב רשמי שבו נאמר לה כי הר ראוכר נהרג בשעת ניסיון־בריחה. קוהן (אז כבר היה פרופסור־חבר) השיג בשבילה רשיון כניסה לפלשתינה (דבר שלא נתקשה בו בשל חוג המכרים הנרחב שהיה לו ולאשתו בצמרת השלטון) והיא הגיעה דרך שווייץ באנייה קהירו־סיטי, שבה חזרו גם צירי הקונגרס הציוני מבאזל, אחרי שכבר פרצה מלחמת העולם. עד סוף ימיה הסתגרה בחדרה ולא יצאה החוצה. אפילו את ארוחותיה היו מביאים לה לשם. רק בחברת הנכדה, שולה, היתה מרשה לעצמה להעלות לפעמים חיוך נוגה על שפתיה הכווצות.

שולמית נולדה ב־1 בינואר 1936. חודשים אחדים לאחר מכן פרצו מאורעות 1936. פעם, כשהיתה התינוקת בת שישה חודשים, לקחה אותה גרטה לטיפת־חלב בבית הבריאות ברחוב שטראוס. בדרך חזרה, על יד תחנת הרכבת, הערבים השליכו עליהם אבנים. האבנים פגעו ברשתות הברזל שעל חלון האוטובוס ולא חדרו פנימה. הנהג הצליח לחמוק מן ההמון המתפרע, אבל גרטה חזרה הביתה בעצבים מעורערים. אסור ללדת ילדים בארץ המקוללת הזאת, אמרה לפרופסור קוהן באותו ערב, אסור ללדת ילדים בין פראי האדם האלה! הבאים לגזול מהם את אדמתם ולעשותם זרים בארצם. פילוסוף, היה מורגל בפיו, הוא אדם המבין את נקודות המבט של שני הצדדים. וכיוון שידע שאין ליישב את הסתירה ביניהן, העמיקה הפסימיות שלו. רעל הלאומיות, היה אומר, מחלחל בשני הצדדים. כל אחד מהם מבקש להפריע לאחר במידה העולה על זכותו ועל חובתו לשמור על זכות ההפרעה ההדדית. הדבר יביא אסון. עצמאות הם רוצים? שלטון על אחרים? והרי אינם בשלים עדיין לשלוט אפילו בעצמם! מכל מקום, אחרי שולמית לא נולדו להם עוד ילדים.

דברים אלה היו מעלים עליו את חמתם של הסטודנטים, וגם של כמה מן הפרופסורים. פעם, כשבא להרצות, מצא כי מישהו צייר בגיר כתובת על הלוח: “פרופסור קוהן אנטי־ציוני”. את השיעור של אותו היום הקדיש פרופסור קוהן לשאלות ותשובות, בנוסח סוקראטי, לבירור הסוגיה: מהי ציונות ומיהו ציוני. הוא כתב בגיר על הלוח את כל המחשבות שהעלו הסטודנטים בלי למחוק את הכתובת שמצא עליו. ואחר־כך שאל כל אחד מן המציעים שאלות, שביקשו להציג את הסתירות המהותיות בניסוחו, ומחק כל הצעה שהיו לה מתנגדים, בנימוק שאינה מוסכמת. ואחר־כך הוציא מן המשפטים שנותרו את מלות המפתח. בסופו של דבר נותרו על הלוח המלים “יהודי”, “רוצה לעלות לארץ ישראל” “רוצה להקים מדינת יהודים”. את המלים האחרונות שם בסוגריים, לא מפני שהוא אינו מסכים לכך, כי אם מפני שבפרוגרמת באזל, שהיא הצהרת היסוד של הציונות נאמר רק “בית לאומי” ולא “מדינת יהודים”, מכאן שהשאיפה להקים מדינה של יהודים אינה מהותית לציונות, כי אם נספחת אליה. ואז, במבטאו הנלעג, אמר: על פי ההגדרות המשותפות האלו גם אני ציוני. אני יהודי, שהרי יהודי הוא כל מי שאומר על עצמו שהוא יהודי או שאחרים אומרים עליו שהוא יהודי. עלי אומרים הנאצים שאני יהודי, ומכאן שלא חשוב מה אני אומר על עצמי. ואשר לרצון לעלות לארץ – אני כאן. אמנם באתי הנה לא מפני שנמשכתי לכאן, אלא מפני שנדחפתי משם, אחרי שראיתי איך יפריעו הנאצים לזכותי להפריע להם. אבל זו עובדה שבאתי הנה, ואפילו לפני עליית הנאצים לשלטון. אשר למדינה של יהודים. אני מודה כי לדעתי אין האנושות צריכה מדינות של דתות, של עמים, או של לאומים. מדינה היא צורה של ארגון חברה במסגרת טריטוריאלית, מתוך מגמה להשיג בתוכה את האיזון האידיאלי של זכות ההפרעה ההדדית. ראו איזה נזק גורמת האידיאה הלאומית! ראו איזה נזק גורמת כל אידיאה שמבקשים להגשים אותה. ישמור אותנו אלוהים מפני אידיאות שבני אדם מצליחים להגשים אותן.

בשנות המאבק שלפני הקמת מדינת ישראל אמר קוהן בחוג ידידים, כי האידיוטים האלה עוד עלולים להמיט עלינו אסון, בכך שיצליחו להשיג את מטרתם. איזה טמטום, אמר בהזדמנות אחרת, להקים מדינה על לוע של הר געש. אף שלא ייעד דברים אלה לפרסום, הם נודעו ברבים. קבוצת צעירים שקראה לעצמה בשם “הנוער הלאומי” הפגינה בכניסה לפקולטה למדעי הרוח בתביעה לסילוקו של פרופסור קוהן מן האוניברסיטה. הפובליציסט שומרון כתב ב“מאזניים” מאמר, שכותרתו היתה “השונאים עצמם לדעת”, ובו התריע מפני השפעתם המשחיתה של פרופסורים תלושים מהר הצופים, כדוגמת קורט קוהן, שאפילו לא שינה את שמו היודיאו־נוצרי לשם המעיד על התערות במולדת.

הקמת מדינת ישראל גרמה לפרופסור קוהן שיתכנס יותר לתוך הקונכייה שלו. הוא סבב בין החוגגים רדוף חזיונות אפוקאליפטיים. הסלונים של גרטה הוחלפו במפגשי־רעים מצומצמים, שמספר הבאים אליהם פחת והלך משנה לשנה. הרבה שנים סירב פרופסור קוהן לצאת להרצאות בגרמניה, שלא לדבר על עשיית שנות השבתון שלו שם. הפיצויים שקיבלה גרטה מגרמניה על נכסי משפחת ראוכר שהוחרמו (הוא סירב להגיש בקשה לקבלת פיצויים בגין הפרעה לקריירה האקדמית שלו) העשירו אותם, אבל לשניהם לא היה הרבה עניין בכסף לשמו. פרופסור קוהן קיבל קתדרה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד, והיה מחלק את זמנו בין ירושלים לבין פרובידנס. ב־1 בינואר 1960 נישאה שולמית לעיתונאי אחד, יוסף גזית. גרטה היתה מן ההתחלה נגד כל העניין. היה לה חוש. העיתונאי הזה לא נראה לה יציב, והיו לו הרבה יותר מדי חברים. לקבלת הפנים, שערכו אחרי החופה בבית שלהם בתלפיות, הגיעו לפחות ארבעה שרים (כשהוצגו לפני פרופסור קוהן, התברר שלא את כולם הכיר בשמותיהם ונגרמה לו קצת מבוכה בגלל כך). בין הבאים היו חברי־כנסת רבים כל־כך, שאפילו לא זכר לאחר מכן מיהם, ועוד הרבה עיתונאים צעירים וסטודנטים, שגרמו מהומה גדולה, ושברו קערת־פירות מחרסינה של מייסן, שהחזיקה מעמד במשפחה במשך שלושה דורות. אפשר היה לצפות מראש שהקשר הבלתי־טבעי הזה לא יחזיק מעמד. חבל רק ששולמית הגיעה למסקנה הזאת רק כעבור כמה שנים, אחרי הולדת גדעון. הילדים הם תמיד הצד הסובל במקרים כאלה, אמרה גרטה, אבל בסוף הכול יהיה לטובה.

ואחר־כך היה המשבר הממושך של שולמית. אומאמה השקיעה הרבה מאוד בילד במשך השנים ששולמית חיפשה לעצמה איזו התעסקות שתעזור לה לצאת מהמשבר. היא ניסתה כל מיני דברים. דבר אחד לא בא בחשבון – להינשא מחדש. לבסוף מצאה עניין בקורס לספרנות. היא גמרה אותו בהצטיינות, ולא היה בכלל צורך להפעיל פרוטקציה כדי שיקבלו אותה לספרייה הלאומית. הממונים עליה שיבחו מאוד את הסדר והשיטתיות שהיו בעבודתה. במשך השנים התקדמה בהיירארכיה, הכניסה חידושים חשובים בשיטות הקִטלוג, כתבה כמה חיבורים מדעיים שהתפרסמו בביטאונים בינלאומיים, ולבסוף נעשתה ממונה על ההסבה למחשב. חבל שגרטה לא החזיקה מעמד לראות אותה מצליחה כל־כך.

תמונה מאלבום הזיכרון

אבא לקח אותו לבית של ביאליק. אמא אמרה שצריך להפריד קצת בין הילדים, כי כבר אי־אפשר לסבול את המריבות. אז אבא לקח אותו לטיול אחרי הצהריים לבית של ביאליק. הבית הגדול, היפה, העשיר. כדי שלא יפריע לגדולים בשיחתם, נתנו לו לשחק בכר סרוג, שבובה אדמדמת ותכולת־לחיים מחוברת אליו. בנים אמורים לשחק במכוניות, בחיילים, לא בבובות. אבל לביאליק לא היו ילדים, וזה מה שהיה אצלו. והבובה הזאת היתה מקסימה. צבע הפנים שלה היה ורדרד־אדמדם והעיניים כחולות. והיה לה שיער צהבהב שהיה כמו אמתי, רק שלא היה, ואת זה אפשר היה להרגיש בנגיעה. וכשהיו משכיבים אותה על הגב היתה עוצמת את העיניים. והיו לה ריסים ארוכים כאלה על העפעפיים. וכשהיו משכיבים אותה על הבטן, היתה מוציאה קול מייבב: מ־מה. ואחר־כך בא הזמן ללכת ולפגוש ידידים אחרים בקפה רצקי ברחוב אלנבי, במקום שרואים ממנו את הים. והוא בכה בכי פראי וסירב להיפרד מן הבובה. ולא הועילו הפצרות, גערות ואיומים, אז אשתו של ביאליק אמרה, אין דבר שייקח את הכר עם הבובה. ואחר־כך, כשהחזירו אותה בלי לספר לו, בכה נורא. אבל זה היה בכי אחר. הרבה יותר כואב. הרבה יותר בכי. בכי של מי שיודע שרימו אותו, ששיקרו. ואחר־כך הוא שמע שהיה ריב ושאבא לא הולך יותר אל ביאליק. וגם כל האנשים האחרים שבאים תמיד הביתה ועושים רעש כזה גדול לא. אבל כשהם דיברו תמיד שמע ביאליק, ביאליק. ואחר־כך, בבית הספר אמרו שהוא המשורר הלאומי.

 

5.    🔗

בחינת הבגרות האחרונה, במקרה בפיסיקה, היתה בדיוק בבוקר שבו נודע על הפצצת הירושימה. לפני תחילת הבחינה בא המורה לפיסיקה ונאם נאום קצר, אולי שתיים או שלוש דקות. עכשיו אולי תבינו, אמר, שאסור לזלזל בפיסיקה. הבוקר קיבלנו הדגמה מה ניתן לעשות בעזרת חוקי הפיסיקה. אני זוכר היטב שלא הוסיף למלה הדגמה שום שם תואר, לא איומה, לא נוראה. רק הדגמה. גם לא היה צריך להוסיף כלום. במלחמה שבה כבר מתו עשרות מיליונים, מה אפשר עוד לומר אפילו על מותם של מאה אלף בבת אחת. היום, סיים את דבריו, מתחילה תקופה חדשה בחיי האנושות, את העתיד יספרו מן היום הזה. ואחר־כך היינו צריכים להציץ בגיליונות הבחינה ולהתחיל לכתוב.

האמת היא, שבשנים האחרונות לא למדנו הרבה פיסיקה. גם לא הרבה תנ“ך. המורה לפיסיקה היה גם המורה לתנ”ך, וגם מחנך הכיתה. מאחורי הקתדרה שלו היתה מפה גדולה של אירופה, ובה היו נעוצות סיכות. סיכות שחורות היו הצבא הגרמני. הנאצי. ירוקות – האיטלקים. כחולות – בעלות הברית, האנגלים, הצרפתים והאמריקנים. אדומות – ואיך לא – סימלו את הנקודות שאליהן הגיע הצבא האדום. לא היה צורך בהרבה שידולים, כדי להפוך את השיעור שלו לשיחה על מצב הדברים בחזיתות המלחמה. היו כמה מן התלמידים שהיו מומחים בכך. כאילו מבלי משים היה מישהו מאתנו מזכיר בראשית השיעור את הידיעות המרות על התקדמות הגרמנים בחזית, והוא היה נלכד. שיעור כבר לא היה באותו יום. במעמקיו היה אקוויפר בלתי־נדלה של אופטימיות, והוא השתדל מאוד, בחדווה מיסיונרית, להנחיל אותה לנו, צריך היה רק לחפור קצת. בזמן פריצת הגרמנים לקווקז, ובזמן הקרבות הגדולים בקורסק, הראה בהתלהבות כי הגרמנים חושפים את אגפם, ובסופו של דבר ינחלו בהכרח מפלה מבישה. כאשר נפלה טוברוק בידי קורפוס אפריקה של הגרמנים (אחרי שהחזיקה מעמד זמן ארוך כל־כך מאחורי קווי האויב), ומפה לאוזן הילכו שמועות על האפשרות שהבריטים ייסוגו מהמזרח התיכון ואותנו ירכזו בכרמל ושם נצליח אולי להחזיק מעמד עד שהאמריקנים יתפנו מעסקי המזרח הרחוק ויבואו לגרש את הגרמנים מאירופה ומאצלנו, הסביר הוא לנו מדוע הצבא הגאה של רומל עתיד להישחק במדבר המערבי. שלא לדבר על כך שאחרי אל־עלמיין, וכניעתו של פון פאולוס בסטאלינגרד, ליווה במרבית שיעוריו, מתוך צהלת ניצחון על התאמתות נבואותיו, את מסעות הקרב הגדולים של מונטגומרי, ז’וקוב, פייטון, שאפושניקוב וכל האחרים. הוא היה מראה על המפה את כיווני ההתקדמות האפשריים והרצויים של כוחות הברית, וכשהיו תחזיותיו מתאמתות, היה מפזז במקומו מרוב שמחה. לפעמים אני חושב כמה מכוערת היתה ההתנהגות הזו שלנו, להרוויח כמה שעות של בטלה על חשבון התמימות הנלהבת של הזקן הצעיר הזה, שלימד אותנו פיסיקה ותנ"ך. במיוחד הצטיינו בפעולות ההסחה האלו שתיים מן הבנות, שבגרו טרם זמנן, בזמן שכולנו עדיין היינו ילדים מגודלים במקצת. הן היו ניגשות, כל אחת בתורה, לקתדרה, נשענות על כתפו, מושכות בשפמו ומלבבות אותו בדיבור מתחנחן: ומה יאמר המורה על זה שחארקוב נפלה? עדיין הוא מאמין שננצח? בזמן ההוא עדיין דיברו אל המורים בגוף שלישי.

אבל לפעמים אני מביט על התקופה ההיא מכיוון אחר, ואני חושב שממילא לא היה נשאר הרבה משיעורי הפיסיקה והתנ"ך. ואז נראית לי הברית הסמויה הזו, בין התלמידים העצלים והמורה החולם, באור אחר לגמרי. על רקע מפת אירופה, והסיכות הצבעוניות, שהיה משתעשע בהזזתן ממקום למקום, הוא ביקש לומר לנו דבר, שבעיניו היה הרבה יותר חשוב מהבנת עקרונות הפעולה של המישור המשופע וההבדל בין מהירות קווית ומהירות מעגלית. שם, בחוץ, במקום שמתים אנשים רבים כל־כך, קורים הדברים האמתיים. בשדות אוקראינה, בביצות הפריפט, בחולות המדבר של צפון־אפריקה, במדרונות של מונטה קאסינו ובחופי קאן ושרבורג, שם נפגשים האדם, הברזל, המוות והתקווה. שם הגורל. פיסיקה יספיק ללמוד מי שיהיה מעוניין. השיעור שהוא, כאילו, ביקש ללמד אותנו הוא, שאם לא נוכל להשפיע על המהלכים הגדולים הקובעים את הגורל, בהזדמנות החיים האחת שיש לנו, אנחנו חייבים לפחות להסתכל בהם עין בעין, באמצעות הסיכות האלו שעל המפה, עד שייכנעו לרצוננו. האופטימיות הזו שביקש להקרין עלינו היתה אמורה להציל אותנו מן החור השחור של הקיום, שבסופו של דבר ניבלע בתוכו, לקנות לנו את הארכה הקצרה הזו, שהיא צורת הקיום היחידה. אני חושב שקלטתי את הדבר באיזו הארת־פתע באותו בוקר של בחינת הבגרות בפיסיקה, שבו נאם את הנאום הקצר וסיים באמירה, שאת העתיד מתחילים לספור מהיום, ובעיניו אותו חיוך ממזרי: אני יודע שאתם מרמים אותי וכאילו מסיטים אותי לכיוון אחר, אבל אני הצוחק האחרון – זה בדיוק הכיוון שבו אני רוצה ללכת.

אין ספק שזו היתה שטות – אחת מרבות שעשיתי במרוצת השנים – אבל הקִרבה שחשתי אז כלפיו, הביאה אותי להירשם ללימודי הפיסיקה בירושלים. זה התחיל מזה שבקיץ, אחרי הבחינות, ישבתי וקראתי ספרי פיסיקה וקוסמולוגיה, אדינגטון, ג’יימס ג’ונס, וגיליתי בהם את היופי שבשיטתיות. אבא שאל, על פי דרכו, מה אני חושב על לימודים באוניברסיטה. האמת היא שחשבתי למה לא, אבל השאלה היא, מה? וכשאמא אמרה שכדאי ללמוד משהו שיביא לי תועלת, נאמר רפואה, משפטים, או משהו כזה שהוא גם מקצוע, נפלט לי פיסיקה. דווקא. לא אניח להם לשים אותי בסד הזה של התכליתיות. עוד מעט היא תשאל למה שלא אתחתן ואקים משפחה, ותשאל גם אם זה רציני עם מירי/רותי/ציפי ותאמר, על כל אחת בתורה, כמה היא נחמדה, ונראית רצינית ועושה רושם שהיא באה מבית טוב. אז שיהיה פיסיקה. והתחילה שנה מבוזבזת, שיצאה בהרצאות שלא כל־כך הבינותי ובשינון נוסחאות שלא קלטתי, ולא היה שום קשר בינן ובין הסיפורים המסעירים ההם על כוכב שהמסה שלו צפופה עד כדי כך שמשקלה של אבן בגודל קופסת גפרורים מגיע שם לטונות רבות, ועל החוק ההוא של התרמודינמיקה, הקובע, בעצם, כי העולם הוא סופי והתהליך המתמיד של התנוונות האנרגיה מתריע על סוף היקום, ועוד מיני רעיונות פילוסופיים, הניתנים לעיכול ואינם זקוקים לשינון. וכך הייתי מצטער על הזמן המתבזבז, וחש שצפויה לי סכנת כישלון בבחינות, עד שנתקלתי במקרה במודעה ב“דבר”, שהזמינה בוגרי־תיכון להירשם לקורס של הסוכנות היהודית, האמור להכין צוערים לשירות החוץ של המדינה לכשתקום. ופתאום נעשה לי ברור: הנה ההתחלה החדשה! זו היתה ההתנסות הראשונה בהתחלה חדשה, אבל מאז נעשיתי מכור להתחלות חדשות.

אחר־כך, כשפירקו את הקורס באמצע השנה, כשלמלחמה עדיין קראו מאורעות, ואותי שלחו לאירופה, גיליתי כי מה שעניין אותם זו לא היתה הבקיאות שקניתי לי בדעותיו של לאוטרפאכט על כוחן המחייב של נורמות משפטיות בקהילה הבינלאומית, וּודאי לא הרפרוף הצנוע שרפרפתי במשנתם של דה־טוקוויל וטויינבי, ואפילו לא השיעורים בנימוסי השולחן שהרביצו בי, כי אם זה שמוריץ לא ימשיך להיפגש לבדו עם מי שהוא נפגש, ושמִנהלת הרכש לא תצטרך לסמוך על מה שהוא מספר להם, מי קיבל כמה ולמה ואיפה שאר הכסף, ועכשיו יהיה להם דיווח נוסף – ממני. איש לא אמר לי את זה במפורש, אפילו בריאיון האישי שהיה לי עם שניאור הוא לא אמר, למעשה, כלום. ככל שאני יכול לזכור רק גמגם משהו על הצורך שבשליחויות המסוכנות של מוריץ יהיה אתו עוד מישהו, לכל מקרה של צורך (אולי אמר הסתבכות), ושחוץ מזה אני צריך להיות מוכן לעשות כל מה שיטילו עלי. ואחר־כך באה לחיצת היד המפורסמת שלו, המפוקקת את העצמות ומבטיחה שותפות בדברים גדולים וחשובים. גם בפגישה עם פלטי, שאחר־כך נודע לי כי הוא המפקד של כל אירופה, שנערכה על כוס קפה ארזץ בקפה לנדטמן בווינה, לא הצלחתי להוציא ממנו הסבר מלא יותר של התפקיד המוטל עלי. אתה תדווח ישר לי, אמר, על כל הפגישות ועל מה שהולך שם. לרשום פרוטוקול? שאלתי. הוא כמעט שפך על עצמו את הקפה הפושר. בשום אופן! אפילו לא לרשום ביומן כיס את הפגישות עצמן. לזכור הכול בעל־פה! ומה אם לא אבין? שאלתי. אתה תבין, השיב, מוריץ יודע שהוא צריך לדבר רק אנגלית. דווח לי על כל מקרה שינסה לדבר עם מישהו בשפה אחרת. ואחר־כך אמר לי פלטי שאני צריך לרשום בדיוק את כל ההוצאות שיהיו לי, ושאני צריך להיזהר שלא לבזבז כסף, מפני שלא אקבל שום תוספות להקצבה שנתנו לי. כשאתה יושב במסעדה, ייעץ לי, תזמין את האוכל לפי הצד הימני, שבו כתובים המחירים, ולא לפי שמות המאכלים, שברוב המקרים אפילו לא תדע מה הם. כן, ואם המלצר ישאל אותך, בזמן שתמסור לו את ההזמנה, איזו שאלה, תגיד תמיד, לא, תודה. מפני שאם תגיד כן, זה תמיד יעלה לך יותר.

ואחר־כך פגשתי את מוריץ. כך קראו לו כולם. לא ידעתי אם זה שמו הפרטי או שם המשפחה. גם לא נודע לי אם זה שמו האמתי או כינוי כלשהו. מן הדרכון, או יותר נכון מן הדרכונים האחדים שהיו לו, ובכל אחד מהם שם אחר, ודאי שלא יכולתי ללמוד כלום. אבל מה היה אפשר ללמוד אז מן הדרכון שלי? מוריץ הכיר כל מי שהיה חשוב להכיר, וגם אחדים שהיה מעניין להכיר. וידע איפה לאכול ואיך להזמין, ומה לאכול. כן, והוא היה מזמין את הארוחה לפי שמות המאכלים ולא לפי המחירים. וכשהמלצר היה שואל אותו משהו, היה אומר לפעמים כן ולפעמים לא, לפי הטעם שלו. ולי נשאר קצת כסף ביד מן ההקצבה הזעומה, מפני שכאשר אכלנו יחד (וזה היה לעתים קרובות) הוא היה משלם בשביל שנינו. למדתי ממנו הרבה אז. ופגשנו הרבה אנשים, שאחר־כך היו תמונותיהם מופיעות בעיתונים, ושמותיהם היו נזכרים בחדשות, עד שנעלמו. ופגשנו אחרים שנעשו ראשי מדינות. ולא השגחתי בכך שיש משהו לא תקין שצריך לדווח עליו, אף־על־פי שפלטי, שלפעמים היה קופץ בלי הודעה מוקדמת למקומות שבהם הייתי עם מוריץ, ולפעמים היה מזמין אותי אליו למינכן, התעניין בכל פרט ופרט, והיה שואל וחוזר ושואל אם לא שכחתי משהו. למוריץ היה אסור לדעת על הפגישות האלו שיש לי עם פלטי. היינו נפגשים תמיד באיזה גן ציבורי. לעתים קרובות היה משאיר לי פתק, במקום שבו קבענו להיפגש, ובו כתוב שאני צריך ללכת למקום אחר. ואם היינו יושבים באיזה מקום לאכול, הייתי צריך תמיד להיזהר שלא להזמין מנה קצת יותר יקרה, מפני שהוא היה מזמין תמיד את הארוחה הכי זולה. הוא ידע בעל־פה את לוחות הרכבות, אבל מה שיותר חשוב, הכיר את המסלולים הזולים ביותר, שלפעמים היו ארוכים כפליים מן המסלולים היקרים. והיו לו כל מיני בתי־מלון, שאם הייתי בא אליהם ואומר איזו סיסמה, היו לוקחים ממני הרבה פחות כסף ממה שהיה כתוב על הדלת של החדר. הוא ידע תמיד על כל הפגישות של מוריץ, ואם הייתי שוכח להזכיר אחת מהן, היה שואל אותי עליה. ולפעמים, כעבור כמה שבועות, היה חוזר ושואל על איזו פגישה שכבר דיווחתי עליה, ועובר יחד אתי על כל פרטיה, שאותם זכר מן הדיווח הקודם במדויק, אף־על־פי שמעולם לא רשם שום רשימה בנוכחותי.

האמת היא, שבמשך כל התקופה ההיא לא השגחתי בשום דבר חריג שקרה בפגישות של מוריץ עם כל אלה שעמם נפגש. כעבור שנים – כשנודע שמוריץ (אז כבר קראו לו רומם, יחיאל רומם, ונזכרתי שהיה לו גם דרכון בשם זה או בשם דומה לו) פרש משירות המדינה ונעשה סוחר־נשק גדול, ושותף בכיר בחברת קומם את רומם, שזה אומר כסף, הרבה כסף, ותוך כדי כך בנה בהרצליה־פיתוח וילה קומתיים עם ברכת־שחייה ושאר סממני השפע הישראלי הנובו־רישי – בצבצה בי איזו מחשבה שמא בכל־זאת לא השגחתי אז במשהו, שהיה עלי להשגיח בו. וגם נזכרתי שלפעמים, אחרי כמה פילזנים בפראג – הו, הוא ידע לשתות ולא היה חשש שעליית מִפלס האלכוהול בדמו תתיר את מחסומי לשונו, אבל אחרי כמה כוסות היה נעשה קצת יותר חביב, לא רק כשמוכרחים אלא גם סתם־ככה – היה מוריץ נוהג לומר במין בידוח: היצמד אלי ולא תצטער. קיבלתי את זה אז כסוג של התרברבות קלה (ולא בלתי־מבוססת) בניסיונו העדיף, וכעצה פשוטה שלימוד מניסיון זה עשוי להביא לי תועלת. ואחר־כך, בשנות המחסור והאוברדראפט, חשבתי לפעמים, בנימה קלילה של חרטה מאוחרת, שאז, באירופה, לא רק שכחתי משהו אלא גם לא הבנתי משהו. אבל היה הרבה יותר² נוח לספר לעצמי שעברתי בתעלות הביוב של וינה ובערֵמות האשפה של מינכן ויצאתי משם נקי. מכל מקום, עד סוף מלחמת העצמאות עבר עלי הזמן בנסיעות בין פראג, וינה, בראטיסלאבה ומינכן, כשאני נלווה למוריץ כמעט בכל פגישותיו (אני מניח שפה ושם היה מצליח להתחמק ממני) ומשנן בעל־פה סכומי־כסף ומספרים של מקלעים, תותחים ומטוסי־קרב, ומדווח לפלטי, ונפגש לעתים לשיחות עם שניאור, שבהן הוא לא אומר כלום ואני לא שואל כלום.

יצאתי מארץ־ישראל, חזרתי למדינת ישראל. המדינה, נהגו לומר בקיצור. ושום דבר לא היה כמקודם.

מלים ומנגינות

איבדנו כל אשר יקר היה

ולא ישוב עוד לעולם

*

דוגית נוסעת, מפרשיה שניים

ומלחיה נרדמו כולם

*

השעה מאוחרת

ואתם עוד קטנים

*

היה היתה אחת מלינה

אבל גם היא איננה עוד

תמונה מאלבום הזיכרון

לכל הילדים האחרים כבר היו מכנסיים מבד כזה עבה, עם חגורה וחנות. והוא היה כבר בן חמש. ורצה שגם לו יהיו מכנסיים מבד עבה עם חגורה וחנות. אבל היו לו רק מכנסי־בד קלים, המחוברים בכפתורים אל החולצה, ומלפנים, במקום חנות, יש להם סדק קטן שממנו אפשר להוציא את הפיפי כשצריך דבר־קטן. בשביל דבר גדול צריך להתיר את הלולאות המתחברות לכפתורי החולצה. ואת זה היתה הגננת עושה. הוא שנא את המכנסיים האלה, אבל אלה היו המכנסיים היחידים שאמא ידעה לתפור, מפני שלא היה לה כסף לקנות מכנסיים אפילו אצל ירקוני, שאצלו המכנסיים הכי זולים. והוא בכה אולי איזה חצי יום כשקיבל שוב זוג מכנסיים כזה. וברחוב מונטיפיורי פינת רחוב אלנבי היתה עגלת־יד של מוכר גלידה, ואמא אמרה, אם תפסיק לבכות תקבל גלידה. ומוכר הגלידה הוציא ואפל רבוע מתוך הצנצנת, שם אותו בתחתיתה של תבנית מתכת אפרפרה, מילא את התבנית בגלידה לבנה, הידק היטב, שם מלמעלה עוד ואפל אחד, לחץ על איזה תפס והגוש כולו יצא החוצה, מונח בין שני ואפלים. הוא הוציא את הלשון וליקק את גוש הגלידה שבין הוואפלים. היא היתה מתוקה, מקפיאה את השיניים, נמסה בפה. טעם משגע. הוא פתח את הפה ונגס בוואפלים, להגיע אל הגלידה. הוואפלים נלחצו זה אל זה מן הנגיסה, וגוש הגלידה נדחף החוצה גדול וקר. ונפל על המדרכה. הוא רצה להרים אותו, אבל אמא אמרה לא. חצי גרוש זה הרבה כסף, אבל ברחוב יש מיקרובים. והוא בכה. גם על המכנסיים וגם על הגלידה. הגלידה הראשונה שלו.

 

6.    🔗

שבע השנים הראשונות אחרי שחזרתי לארץ בתום מלחמת העצמאות כאילו נמחקו. כלומר, הן כאילו שמורות באיזה קובץ המונח בדיסק, אבל רק לעתים נדירות מאוד, כשאני שרוי במצב־רוח מדוכדך ביותר, אני מזמין אותו לעלות על המסך ומגלגל את השורות קדימה ואחורה, קולט פה מלה ושם משפט, ונזכר. קצת מתוך סתם מאזוכיזם וקצת כדי להשוות מצבים ולהגיע למסקנה, הנובעת כמו מאליה מחכמת הניסיון הרדודה, המנחמת תמיד את הזעיר־בורגנים, שיכול להיות יותר גרוע. ואז אני מתמלא כעס אימפוטנטי ומאפיל את המסך.

בהתחלה, כשעדיין היתה כאילו מלחמה, הציעו לי להיות ביחידת הקישור לאו“ם. האנגלית שלי כבר היתה לא רעה. שלחו אותי לקורס קצינים מזורז (עברו הימים שמעניקים דרגות קצונה בלי קורס, הסבירו לי) ואחר־כך נשלחתי לשבת במלון ריץ ולהמתין למשימות. לפעמים הייתי צריך להתלוות לאיזה קצין שנסע לגבול הצפון ולדאוג שיהיה מרוצה, ולא ישים לב שיש מקומות שלא רוצים שיעבור בהם. אחר־כך גיליתי כי בין שאר המשימות המוטלות עלי אני צריך לדאוג שיהיו בנות לוויה לקציני האו”ם, שיהיו עסוקים ומרוצים בשעות הערב והלילה, ולא יחטטו במה שהם לא צריכים. איש לא אמר לי איך מוצאים את בנות הלוויה האלו. מרוביק ארצי, שהיה ביחידה מאז ההפוגה הראשונה, למדתי שאפשר למצוא אותן בקלות בחינגה באר וגם אצל ברלה, וזה עולה כסף. אבל אם מחפשים קלאסה, יש די נשים מכל מיני גילים המוכנות לשעשע את קציני האו“ם גם בהתנדבות. טוב, צריך תמיד לשלם בעד איזו ארוחה טובה ב”קטה דן" או ב“המוזג” (היה לי גם תקציב ל“הוצאות” למקרים כאלה, ואפילו טפסים מיוחדים שהייתי צריך למלא). במקרה זה הייתי צריך להיות מעין זרז חברתי, לשבת זמן־מה באיזו מסעדה או קפה (רק מעטים מאוד העדיפו להיפגש בקונצרט של התזמורת באוהל־שם) עם קצין האו"ם ועם הידידה שהכרתי לו, ואחר־כך להיזכר שיש לי משהו דחוף, להתחמק ולהניח להם להשלים את הסידורים בינם לבין עצמם. בשנים שלאחר מכן היו כמה נשות־חברה בארץ, שלא ששו לפגוש בי ולהיזכר מהיכן אנחנו מכירים. לבסוף ביקשתי העברה. ביקשו ממני לנמק בכתב. כתבתי שאני לא רוצה להיות רועה־זונות או משהו כזה. מאז לא קראו לי, וכמה שבועות לאחר־מכן הגיעה הודעת השחרור מהצבא.

פחות מכל המצבים המשפילים ההם, אני רוצה לזכור את השיחה עם שניאור. בשנים ההן ידעתי הרבה השפלות, אבל בכל דרך שאבקש למדוד אותן, העמוקה ביותר היתה זו שחשתי בשיחה ההיא.

אחרי שהשתחררתי מהצבא, וחשבתי מה אני יכול לעשות (לימודי פיסיקה, כמובן, לא באו בחשבון) נזכרתי בשניאור. הרמתי את הטלפון לביתו כדי לבקש פגישה. לא נשמע אפילו צלצול. שאלתי בתיקונים אם הטלפון מקולקל והציעו שאפנה למודיעין. במודיעין אמרו שהמספר הוחלף. שאלתי מה המספר החדש, ואמרו שהוא חסוי. אחרי כמה בירורים נוספים אמרו לי שאוכל למצוא אותו במשרד ראש הממשלה בתל־אביב. צלצלתי לשם וביקשתי את שניאור. המרכזנית אמרה רגע אחד, ואחר־כך שאל קול גבר מי מבקש אותו. אמרתי. שאל אם שניאור מכיר אותי. אמרתי שאני מניח שכן. אולי הייתי צריך לומר כן מאושש יותר. הוא שאל באיזה עניין. לא התכוננתי לשאלה הזו והשבתי, בעניין אישי. שאל באיזה טלפון אפשר למצוא אותי, ואמרתי שאין לי טלפון בבית. ביקש את הכתובת ואמר שיתקשרו אתי. אז לא ידעתי עדיין איך עוקפים את אל־תצלצל־אלי־אני־אצלצל־אליך.

אחרי כמה שבועות מחורבנים הגיע אלי מכתב קצר בסגנון החדש: “הנך מתבקש לסור ביום… בשעה… לרחוב… מספר… בקריה. נא פנה למודיעין בכניסה”. פניתי. אמרו לי להמתין. המתנתי. כעבור קצת פחות משעה אמרו לי להיכנס לאיזה חדר. נכנסתי. וגם שם הייתי צריך להמתין עוד זמן מה, עד ששניאור נכנס פתאום מדלת צדדית. הוא לא הושיט לי יד, ישב בכיסא לידי והשיחה בינינו התנהלה בערך כך –

הוא: מה אתה עושה עם עצמך בימים האלה?

אני: שום דבר מיוחד.

הוא: המ…

אני: הייתי רוצה לעשות משהו.

הוא: המ…

אני (אחרי הפסקה): בעצם, חיכיתי שתזמין אותי, לשמוע, פרטים, דיווח.

הוא (נעשה פתאום דברן): הו, לא היה צורך, קיבלנו כבר את כל הדוחות שהיינו צריכים לקבל.

אני: ומה עכשיו?

הוא: ומה עכשיו?

אני: לא צריך לעשות משהו?

הוא: כמובן שצריך. יש עוד הרבה דברים שצריך.

אני: אתה חושב שאני יכול עוד להביא תועלת באיזה מקום?

הוא: מדוע לא? בהחלט. אבל…

אני: אני חושב שאני יכול להתאים להרבה דברים.

הוא: שמעתי שהיו בעיות בצבא.

אני: זה לא היה תפקיד מתאים בשבילי.

הוא: תראה, זה לא פשוט. אנחנו מצמצמים עכשיו. שלחנו הרבה אנשים מצוינים הביתה. יש רק כמה דברים ספציפיים והם כבר תפוסים.

אני: חשבתי, אולי, בכל זאת…

הוא: יכול להיות שבמשרד החוץ צריכים אנשים. הם מרחיבים עכשיו. תנסה שם.

אני (מאבד פתאום את הבושה): אתה לא חושב שמלה שלך תוכל…

הוא: נראה מה אני יכול לעשות. לא חושב שהרבה.

במשך השיחה ראיתי שעיניו מתרוצצות לכל מיני כיוונים. חשבתי שהוא חש אי־נוחות מן השיחה שלנו, ונתמלאתי מבוכה. אבל פתאום הוא זינק ממקומו, מיהר לפינת החדר ורמס מקק בנעלו. אחרי זה היה הרבה יותר רגוע, דבר שלא השתקף במשפטים הלאקוניים שלו. ואז בא הרגע ההוא שכבר אי־אפשר שלא להרגיש כי השיחה הגיעה לסיומה. הוא אפילו לא היה צריך לקום. אני קמתי לפניו. והוא הוסיף: נראה מה אני יכול לעשות. אולי יתקשרו אתך משם.

פתאום נראו לי המלים האחרונות הרבה יותר ידידותיות ומבטיחות מן הנעימה שבה הושמעו. הושטתי לו את היד לפני שנפרדנו. השגחתי שלחיצת היד המפורסמת הזו, הסמל המסחרי המפתיע של האיש המצומק הזה, נתרופפה מאוד. לרגע חשבתי לשאול אותו אם הוא יודע היכן פלטי, אבל ההזדמנות לשאול חלפה לפני שהיה לי עוז לשאול.

כעבור שבועות אחדים אכן קיבלתי מכתב ממשרד החוץ בקריה, שבו הזמינו אותי לבוא לריאיון. הריאיון עם קצין הסגל, או איך שקראו לו, הוליד מבחן. המבחן הוליד עוד ריאיון. וטפסים שהייתי צריך למלא. החלק הקשה ביותר היה לכתוב שלושה שמות של אנשים המכירים אותי. חשבתי אולי צריך לכתוב שניאור, פלטי ומוריץ. יכולתי להזכיר גם כמה מרצים מקורס הצוערים שהופסק, אבל ודאי לא את מפקד יחידת הקישור. לבסוף כתבתי שמות של מורים מהגימנסיה. לא שכחתי את המורה לפיסיקה ותנ"ך.

אחר־כך קיבלתי מכתב שהודיע לי כי התקבלתי להיות צוער. ושוב היה שאלון שהיה צריך למלא. ועוד ריאיון, שבו אמרו לי שאעבוד בלשכת הסמנכל. עוזר הסמנכל, שקיבל אותי לעבודה, הסביר לי את התפקיד שיהיה מוטל עלי. יש עכשיו, ברוך השם (שמתי לב שיש לו כיפה על הראש, בימים ההם עדיין לא היה מקובל לומר ברוך השם עם כל דבר), הרבה שגרירויות (כן ירבו!), והשגרירים שולחים דוחות מדי חודש, לבד מדוחות מיוחדים על פגישות חשובות ועל אירועים החורגים מן השִגרה (נדמה לי שזה היה הביטוי שהשתמש בו), הנשלחים גם הם בכמות לא מבוטלת. מישהו צריך לקרוא את כולם ולתמצת את תוכנם במלים אחדות, כדי שהצמרת העסוקה של המשרד תקבל מושג על הכתוב בהם, שהרי אין להעלות על הדעת שכולם יוכלו לקרוא הכול.

היה לי שם שולחן, בחדר שהיו בו עוד שני שולחנות, והייתי צריך לשבת שם ולקרוא ערֵמה גדולה של דוחות מדי יום ביומו. כעבור כמה שבועות כבר היו מניחים על שולחני גם את הדוחות שהוחתמו בחותמת האדומה “סודי ביותר”. תחילה חשבתי שזה סימן לאמון שרוחשים לי. לאחר מכן ראיתי שיש כמה שגרירים החושבים כי אם יציינו על כל דוח, אפילו שגרתי, שהוא סודי ביותר, הוא ינחת היישר על שולחנו של שר החוץ. ואחר־כך גיליתי שיש שגרירים שיש להם דרכי תקשורת ישירות אל השר, וכמה מן הדוחות שלהם אינם מגיעים לשולחני. אבל, בדרך כלל, אני יכול לומר שידעתי מה קורה במשרד ובשגרירויות יותר מכל עובד אחר, בכיר ככל שיהיה. חוץ מאשר אותם הדברים שקורים באמת, ומצליחים להסתיר אותם מידיעת הסגל, ולפעמים אפילו מידיעתו של שר החוץ עצמו. עם זאת, גיליתי עובדה, שאז לא היה לי לה הסבר, שככל שאני יודע יותר על הנעשה במשרד, מתייחסים אלי ביתר זלזול. אני הייתי כותב למעשה את כל הדוחות שהונחו על שולחנות הבכירים, ולא זו בלבד שהייתי מתקן להם את שגיאות התחביר המרובות (ולפעמים גם את שגיאות הכתיב שנשתרבבו לתוכם), אלא שלפעמים הייתי מגניב איזה ביטוי מוצלח, ואפילו רעיון או שניים משלי. ועם זאת, מעולם לא נתבקשתי להביע דעה, להמליץ המלצה, לא כל שכן להכין אפילו דוח קטנטן אחד משלי! שלא לדבר על כך שבשום מקום לא היו מזכירים את העובדה כי אני הוא הכותב האמתי של דוח זה או אחר, שחלקו לו שבחים בשל הקיצור ובהירות הניסוח. גם לישיבות הסגל לא הייתי מוזמן, חוץ מאשר לאותן ישיבות שאליהן הוזמנו כל העובדים, כולל עובדי המזכירות והדיפ, שבהן היה אחד הסמנכלים פותח במה שאמור להיות דיון על איזו שאלה ספציפית, הנוגעת לתחום תפקידו, מרצה הרצאה ארוכה, שכל מה שנאמר בה כבר היה כתוב בעיתון, שואל אם יש שאלות, ורק הנודניקים הקבועים הרימו את היד, ואחר־כך היה מציץ בשעונו, אומר, יש לכולנו עוד הרבה עבודה, ויוצא. תוך כדי יציאה היינו מכלים את מעט הביסקוויטים שנשארו בצלחות וחוזרים לחדרים שלנו החמים בקיץ והקרים בחורף.

מה שאני לא מצליח בשום אופן להבין הוא, איך החזקתי מעמד בעבודה הזו במשך חמש וחצי שנים ואפילו קיבלתי קביעות. הדבר הקשה ביותר בעבודה זו לא היה השעמום של חומר הקריאה הכפוי עלי, כי אם הצורך לשבת במשך כל שעות העבודה ליד השולחן, ולהיראות כאילו אני עמוס עבודה. היו ימים שבהם הייתי משלים את מכסת העבודה שהונחה על השולחן לפני הפסקת הצהריים. אבל עד סוף היום הייתי צריך להוסיף ולהעמיד פנים שאני עסוק במשהו, ולהילחם נואשות בתנומה היורדת עלי. לפעמים ניסיתי להאט את קצב עבודתי, אבל אז גיליתי שאני נעשה הרבה יותר עייף ואיני מצליח להחזיק את העפעפיים בתנוחה העירנית שלהן.

בשנים הראשונות עדיין היה המשרד בתל־אביב. גרתי אצל ההורים. בכל בוקר נסעתי באוטובוס חמש עד הבימה, הלכתי ברגל עד הקריה, קראתי דוחות משרי־שעמום ומלאי ניסוחים מנופחים, קיצרתי אותם עד למינימום ההכרחי, והשמטתי כמובן את כל המליצות המיותרות והשבחים שחלקו לעצמם השגרירים, ישבתי ליד השולחן העמוס ניירות עד שלוש בקיץ ועד ארבע בחורף, עם הפסקת עשר וארוחת צהריים במזנון, המתנתי ליד הבימה לשוסונים, שתמיד עברו מלאים בדרכם מן התחנה המרכזית, לפעמים הייתי מצליח להידחק לתוך אחד מהם, לפעמים היה נמאס לי והייתי הולך ברגל. לפנות ערב הייתי נרדם על איזה ספר, עד שבאה השעה לצאת. כסית, לרוב. ערבים ארוכים של בדידות בחבורה. לפעמים איזו נסיעה במכונית של מישהו שיש לו מכונית – לסיור חפוז בכמה בארים. לפעמים איזה רומן קצר, שבדרך כלל נגמר לפני שממש התחיל. שני האגפים של המשוואות שנוצרו במקרים אלה לא היו אף פעם שווים. או שהיא רצתה יותר ואני פחות. או שאני רציתי יותר והיא פחות. או ששנינו רצינו פחות ורק העייפות החזיקה אותנו זמן־מה ביחד. ואחר־כך שוב הערבים בכסית. מזכירה אחת מהמשרד, שהחליטה משום־מה שכדאי לתפוס אותי, באה אלי פעם בפנים רציניות ואמרה שנכנסה להיריון ממני. אני לא בטוח אפילו שזה היה נכון. ביקשתי מפרעה על חשבון החודש הבא, ונתתי לה חמישים לירות לעשות הפלה, שאני לא יודע אפילו אם היתה זקוקה לה.

אבל מהי בדידות אמתית למדתי רק כשהעבירו לירושלים גם את התפקיד שלי, בעקבות חיסול המשרד בתל־אביב. בהתחלה עוד הייתי קם עם התרנגולים, נוסע לתחנה המרכזית, עולה על אגד, נוסע לירושלים, מכין את התמציות, חוזר לתחנה ברחוב יפו, מחכה בתור המדיף ריחות של זיעה כבושה בשמן מכונות, חוזר לתל־אביב, מחכה שוב בתור של מספר חמש וחוזר הביתה לישון. כעבור חודשיים או שלושה החלטתי שאני לא יכול יותר. מצאתי חדר מעופש בנחלת שבעה, שיתרונו העיקרי היה שניתן ללכת ממנו ברגל למשרד, ועברתי לירושלים. החדר היה צר וחשוך. בעלי הבית היו נחמדים, אבל אינסטינקט בריא אמר לי לא להיות מעורב עמם יתר על המידה. גם היתה להם בת־זקונים שחשבו כי פקיד במשרד החוץ הוא שידוך מצוין בשבילה, וזו היתה לי סיבה נוספת להיזהר ולא לשבת בבית זמן מיותר. לפנות ערב הייתי יוצא לשבת בעטרה. החזקתי לפני ערֵמת ניירות, והעמדתי פנים שאני עושה משהו תוך כדי כך שאני מחכה למישהו. שום מישהו. ולרוב שום משהו. עד שהתחלתי לכתוב את ספרי זיק המזיק. גם ראיתי אז המון סרטים. בהצגות ראשונות. בעדן, באדיסון, בציון, באוריון. לבדי. בשעה יותר מאוחרת של הערב הייתי יושב בפינק בשולחן פינתי קטן, ומזמין כוסית של הברנדי הזול ביותר. ושוב הייתי צריך להעמיד פנים שאני מחכה למישהו. שום מישהו. ומפעם לפעם הייתי מעיף מבט עצבני בשעון ושולח מבט בדלת הכניסה. כאילו. ולפעמים רחוקות הזמנתי עוד כוסית, כשהראשונה נגמרה מהר מדי, ושאלתי את עצמי אם מרגישים שאני כאן לבדי, בלי מודע ומכר, בלי חברים, מחכה לשום איש. ולבסוף הייתי מתעייף וחוזר הביתה בשעה די מוקדמת, הרבה לפני האקשן האמתי, ואז הייתי צריך לחכות בחוץ עד שיכבו כל האורות ובעלי הבית שלי יפסיקו את ניסיונות החיזור העקיף שלהם. בפינק, בשולחנות אחרים היו יושבים גברים ונשים ומדברים, לפעמים בלחש, לפעמים בקול רם. לפעמים היו משמיעים צחוק מתגלגל, צחוק פרטי שלהם, שלי לא היה בו שום חלק, והוא היה משרה עלי רוח־נכאים. לפעמים היה יושב בשולחן אחר איזה משקיף של האו"ם. גם הוא לבדו. הוא היה שותה בירה אחרי בירה, ואני הרגשתי אליו קִרבה רבה. שנינו שייכים לאינטרנציונאל העצוב הזה של האנשים הבודדים. פעם ניסיתי להתחיל שיחה עם אחד מהם, אבל מייד ראיתי שהוא הומו וניתקתי מגע, כדי לא להניח מקום לשום אי־הבנה.

בערך בזמן ההוא התחלתי לכתוב את סִדרת ספרי זיק המזיק, ספרי הרפתקאות לילדים שהופיעו כולם בשם בדוי. מקרה, לגמרי מקרה. יום אחד נפגשתי בעטרה עם רוביק ארצי. ישבתי שם עם ערֵמת הניירות הקבועה שלי ועשיתי עצמי כותב. הוא ניגש מייד לשולחן שלי, ואמר לי שיש לו רבע שעה להרוג, ואם אכפת לי שנהרוג את הזמן ביחד. כששמע שהתפקיד שלי זה לכתוב, צהל: אולי אתה איש שאני מחפש. מכאן לכאן סיפר לי שנעשה מו“ל. היו לו כמה הצלחות עם בסט־סלרים מתורגמים מאנגלית, אבל הכסף האמתי הוא בסדרות של ספרי ילדים. חסמבה לא מוכרח להיות מונופול. ואחרי שהסיר מן השרוול את פירורי עוגת הגבינה היבשה והתפלה שאל: מדוע לא תנסה? וסיפר שכבר יש לו אפילו שם מתאים לגיבור, שיארגן חבורת ילדים להילחם בפשע, במסתננים, במבריחים, בשוק השחור, במרגלים מהגוש הסובייטי, בשרידי הנאצים המקימים אימפריות שטניות במדינות דרום־אמריקה, במה לא. זיק המזיק זה השם שלו. ואחר־כך הוסיף שאני יכול לבחור לעצמי כל שם (שהרי בוודאי לא ארצה שהספרים יופיעו בשמי שלי) אז מה דעתי על ירון רון? או אולי גיל יגיל. סיכמנו שיהיה רון ירון ושאני אנסה. כעבור חודשיים (האמת היא, שגמרתי אחרי שישה שבועות, אבל לא רציתי שירגיש כי העבודה קלה מדי בשבילי) הבאתי אליו למשרד, בתל־אביב ברחוב צ’לנוב, את הספר הראשון, כתוב בכתב־יד. זיק המזיק תפס חבורת גונבי עתיקות, שגילו איפה טמון הכתר של מלכי יהודה, ורצו למכור אותו לסוחר סיני עשיר. הרעיון בא לי מאיזה סרט על אוצרות מלכי האינקה שראיתי באדיסון. קח חמש־מאות, אמר, בלי קבלה. שמעתי ששכר־סופרים מקבלים באחוזים, אמרתי לו. עזוב אחוזים. לא יֵצא לך כלום מאחוזים, בספרי החשבונות שלי כתוב ממילא שאני מפסיד. לפי מראה המשרד, שהכניסה אליו היתה ממרפסת שבחצר, בקרבת פחי האשפה, נראה כאילו זה כך. אחרי הספר השני מכר לי בתשלומים מכונת־כתיבה ישנה. אחרי השלישי או הרביעי נודע לי שהוא המו”ל המצליח ביותר בארץ, ועושה הרבה יותר כסף מכל אחת מן ההוצאות המכובדות, ובכללן אלו המתמחות בספרי־לימוד. אבל אז כבר לא עבדתי במשרד החוץ.

תמונה מאלבום הזיכרון

אמא היתה צריכה לקנות משהו שיש בחנות ברחוב הרצל. אז בכיכר מגן דוד הם עלו על אוטובוס מספר אחד, שנוסע ברחוב אלנבי, ואחר־כך, בחלק הלא סלול, עובר ליבנה, וחוזר לאלנבי, ויורדים ממנו במקום שאלנבי נגמר ומתחילה אדמת חמרה אדומה, ובאוויר יש ריח נעים כזה של בנזין שרוף עם שמן, מפני שזאת התחנה האחרונה של כל האוטובוסים. ומשם צריך ללכת עד רחוב הרצל. והיה חם נורא. והם נעשו עייפים. אז אמא אמרה ניכנס כאן, נשב ונאכל משהו. וזאת היתה הפעם הראשונה שנכנסו ישבו. ואמא הזמינה לחמנייה מתוקה. והיה לה טעם נפלא.

תמונה מאלבום הזיכרון

הם קברו את הציפור המתה בחצר, בפינה, ליד המרפסת האחורית. היא נתפסה בתוך התריס והכנף שלה נשברה. היא נפלה ולא הצליחה להתרומם. הם הביאו לה אוכל ומים, אבל היא מתה. אחרי שקברו אותה הם שמו אבן על הקבר כמו מצבה, והבטיחו לשמור עליו תמיד. ואחר־כך אמרו שיש מאורעות. ולא הלכו לגן. ומכיוון רחוב אלנבי נשמע רעש גדול. והיו שם הרבה אנשים. ואמא אמרה שלא יֵצאו בשום אופן מהבית. ופתאום גבר הרעש, וזה היה כמו מין צעקה, אבל גם דומה לרעש הגלים בים. ואמא אמרה הנה הם באים. וכולם עלו מהר לקומה השנייה, לדירה של גרוסמן, ושם סגרו את החלונות ונעלו את הדלת והשעינו עליה כיסאות. אבל לא קרה כלום וכולם חזרו הביתה. אחר־כך אמרו שמכונית דרסה מישהו ברחוב אלנבי ושזה היה הרעש. ובערב בא הדוד משה, האיש של הדודה אסתר, הגננת. הוא היה באמת גדול וחסון וגיבור. ובלחש־בלחש אמרה אמא שהוא מההגנה. והוא הביא ידית של טורייה ואמר צריך להחביא את זה. עושים חיפושים. ואמא רצה מהר לחצר והעמידה את הידית בפינה, על יד המרפסת, נשענת באלכסון מעל לקבר של הציפור. ושם היא עמדה והגשמים היו יורדים עליה וצובעים אותה באפור. היא עמדה שם הרבה זמן. אולי תמיד.

גיבור לאומי    🔗

כשהיה בן חמש־עשרה וחצי הסתלק איצ’ה (“צפע”) קומר מבן־שמן המושב והתגייס לפלמ“ח. הכינוי, אגב, ניתן לו לא בשל איזו תכונה אישית, כי אם מפני שכשהיה בן שמונה, ושוטט לבדו ביער הרצל, להשקיף כמנהגו על הכפר ג’ימזו למרות האיסור החמור, גם של ההורים, גם של איסר, מחנך בית הספר, וגם של צפוני, המא”ז (כי אלה כבר היו הימים האחרונים של המאורעות, אבל עדיין היה אסור לילדים לצאת מחוץ לחומה בלי מבוגר) הכיש אותו צפע. הוא חתך את המקום באולר הכיס שלו, התכופף ומצץ את הדם יחד עם הארס, קשר מטפחת מעל מקום הנכישה והידק אותה היטב, כמו שאמרו שצריך לעשות, וחזר למרפאה של כפר הנוער. במקרה היה במקום שנקר, מפקד הגוש, והוא לקח אותו בפלימות של “השורה” להדסה בתל־אביב. למחרת אמרו שכבר חלפה הסכנה, ושלחו אותו הביתה באוטובוס. המורה לטבע בכפר הנוער אמר שכנראה יש לו בדם נוגדן מיוחד לארס נחשים, אחרת כבר לא היה חי. מכל מקום, מאז נדבק בו הכינוי “הצפע”.

בפלמ"ח אמר איצ’ה שהוא בן שבע־עשרה והאמינו לו, מפני שהוא נראה כזה. אחרי שלושה חודשים בפלוגה ו', שלחו אותו לקורס מכים בגבעת־ברנר. בזמן הקורס השתתף בהורדת מעפילים ובשתיים או שלוש פעולות, והמפקדים ציינו את עוז־רוחו. הוא לא הספיק להדריך הרבה זמן בהכשרה המגויסת בקיבוץ עין־גב (כמה מהחבר’ה שם היו בוגרים ממנו) והזמינו אותו אל יגאל, שאמר כי שמע עליו טובות ובחודש הבא הוא יוצא לקורס ממים בג’וערה. אחרי שאיצ’ה אמר לו סלמתק, שאל יגאל: תגיד, בן כמה אתה? איצ’ה אמר, מה זה חשוב? ויגאל קרץ בעין החסחאית שלו, טפח לו אחת גדולה על הכתף ואמר לא שאלתי.

את הקורס הפסיקו באמצע ולקחו את החבר’ה למבצע נחשון. איצ’ה היה בין המלווים של השיירה האחרונה שהגיעה לירושלים ונשאר שם עד סוף המלחמה. בקרבות בסן־סימון הוא נפצע, אבל אחרי שהמפקד נהרג, הוא לקח את הפיקוד על הנצורים במנזר, אף־על־פי שהיה פצוע ואף־על־פי שבעצם היה רק ממכף. אחר־כך סיפר, כי למרות המחסור בתחמושת הוא הלך במשך הקרב כולו עם רימון רזרבי בחגורה, למקרה שהערבים ינצחו. וכששאלו אותו, בריאיון ל“במחנה” שערכו ביום העצמאות הראשון עם חיילים שהרמטכל המליץ עליהם, איך הצליחה קבוצה קטנה של פלמחאים, רובם פצועים, להחזיק מעמד מול כוחות גדולים מהם בהרבה, השיב במשפט, שבמרוצת הזמן נעשה למוטו שלו, ולאבן־פינה של תורת הלחימה שדגל בה: “הם התעייפו קודם”. עם זאת הוא זכור לא פחות בזכות אמרת כנף אחרת שהשיב, בתשובה לשאלה מה יחסו לבעיה הערבית: בשבילי הערבים הם משימה.

ביום העצמאות השני כבר היה מפקד פלוגה בחטיבה שבע, בדרגה זמנית סרן ודרגת־קבע סגן – מפקד הפלוגה הצעיר ביותר בצהל. כשהביאו אותו עם קבוצת חיילים מצטיינים לקבלת־פנים אצל וייצמן ברחובות, ואחר־כך לפגישה עם בן־גוריון במשרד הביטחון בקריה, שאל אותו ביג’י לשמו. כשאמר יצחק קומר, קימט הזקן את מצחו ומלמל קומר, קומר? מדוע לא תבחר לעצמך שם עברי? לא חשבתי על זה, השיב איצ’ה, בגיחוך של קִרבה מוגזמת במקצת. לתימהון הסובבים העלה הזקן חיוך על פניו ואמר: מהיום שמך קומם, זה שם עברי יפה וגם מתאים. מאז היה שמו בתעודות הצבא יצחק קומם, אבל כולם המשיכו לקרוא לו איצ’ה. חוץ מידידיו הקרובים, כמובן, שבשבילם היה תמיד צפע. במשך השנים התמעט מספרם של ידידים קרובים אלה. אחדים בדרך טבעית, כלומר במלחמה, אחרים – תוך כדי תהליך הקידום־מתוך־תחרות בצבא, ולאחר מכן בעסקי הצל מעבר־לים. כאשר נהרג אלוף (מיל.) איצ’ה קומם בתאונת המטוס בגוואטמלה, גילה עיתונאי צעיר אחד כי בפלמח כינו אותו “צפע”, וציין כי מקורו של הכינוי מובן מאליו.

בכל שנותיו בצבא היה איצ’ה חוזר שוב ושוב על לקחי הקרב בסן־סימון: העיקר להחזיק מעמד כמה שאפשר, ואחר־כך, כשכבר לגמרי אי־אפשר – להחזיק מעמד עוד קצת, מפני שבקרב מנצח מי שמתעייף אחרון. את הלקחים האלה היו מכנים בצהל בזלזול־מסוים “דוקטרינת איצ’ה”. אבל אי־אפשר לומר שלא יישם אותם במרוצת הקריירה הצבאית הארוכה שלו. בסיני פיקד איצ’ה (אז כבר רב־סרן) על גדוד חרמש בחטיבה של בר־לב, שהתקדמה בציר הצפוני. הגדוד שלו היה הגדוד היחיד בציר זה שנתקל בכוח מצרי. כאשר נתקעו הזחלמים בחול וניתכה עליהם אש נ“ט כבדה, יצא איצ’ה ברגל עם קבוצת מתנדבים (שאותם גייס בשיטה של אתה, אתה ואתה מתנדבים), הגיע אל מאחורי סוללת התותחים של המצרים, והשתלט עליה בקרב פנים־אל־פנים. כשקיבל את צל”ש הרמטכל כתבו עליו באחד העיתונים, בלי להזכיר את שמו (מטעמי צנזורה), שהוא נושא בתרמילו את שרביט הרמטכל. בששת הימים פיקד על חטיבת טנקים באוגדה של אברהם יפה. הוא פרץ בטנק שלו, שנע עם הסיירת של החטיבה, לאזור ביר־תמדה, ושם מצא את עצמו בקבוצה של שלושה טנקים בתוך מתחם חטיבתי מצרי. הוא הזיז הצדה את התותחן, והעסיק בירי את הטנקים המצריים עד שהצטרף עיקר הכוח והדליק את כל הטנקים שלא הספיקו לברוח. בעקבות הקרב בביר־תמדה זכה בעיטור העוז. בעיטור עוז שני זכה תת־אלוף קומם במלחמת יום הכיפורים, שבה היה מפקדו של צוות־קרב על־חטיבתי, ונקלע למארב מצרי בשעה שהתקדם עם כוח החוד לתוך העיר סואץ. באש שנורתה משישה הטנקים שלו עצר מתקפת־נגד של כוחות גדולים בהרבה, עד שבחסות החשכה הצליח לחלץ את כל החיילים שהיו עמו.

אחרי יום הכיפורים קיבל דרגת אלוף ואגף במטכל. הוא רצה פיקוד, אבל אמרו שהוא עדיין לא בשל. הוא כעס, מפני שצעירים ממנו כבר היו אלופי פיקוד ואותו שולחים לאג"א, שמשם כבר אין קידום, אבל שתק. הוא הבין כי מישהו חוסם אותו בדרך לרמטכלות, ואם ידבר יותר מדי יזיק לעצמו, אבל המשיך לקוות שאם יחזיק מעמד עוד קצת, הם יתעייפו קודם. אחרי שדדו התפטר, ומוטה נעשה רמטכל, הבין שעכשיו מתחילה תקופת “האדומים” ואין לו, בהיותו מן “השחורים”, סיכויי־קידום. בעיתון אחד אמנם שמו את תמונתו בשער המוסף השבועי בכותרת “הרמטכל הבא?” אבל הוא ידע את המצב האמתי, והודיע למוטה כי הוא פורש מהצבא. מוטה הציע לו לחכות עוד קצת, אבל טון הדיבור שלו הבהיר היטב שלא אכפת לו אם יפרוש מן הצבא.

כשיצא, לא היה לו מושג מה הוא עומד לעשות. תחילה חשב לקחת איזו הלוואה ולהקים במודיעין (משהו עדיין משך אותו לסביבת יער הרצל) חווה לגידול סוסים. אבל אז התברר שהזמן שעשה באג“א, והקשרים שקשר שם, לא הזיקו לו. פתאום בא כץ והציע לו לייצג אותו בארץ, גם בענייני ייבוא וגם בענייני ייצוא נשק לארצות אחרות. שנה אחת היה הנציג של כץ בישראל. הוא הִרבה לנסוע בעולם, ובכל מקום הציגו אותו כגיבור־מלחמה, בעל שני עיטורי־עוז ושלושה צל”שים של הרמטכל. צהל היה אז, למרות מלחמת יום הכיפורים, פירמה בעולם. בתוך שנה הבין כי יותר משהוא צריך את כץ, כץ צריך אותו. הוא שאל את עצמו, וגם התייעץ עם ציפורה: אם אני עושה את כל העבודה, מדוע שהוא יעשה את כל הרווח?

בתחילת השנה השנייה הקים חברה משלו. עורך דין גילדר עסק בכל העניינים הקשורים ברישום החברה, וגם היה גדול בהשגת הרשיונות ממשרד הביטחון. זה לא היה קל, היו הרבה שביקשו לשים לו רגל, אבל גילדר ניווט הכול בהצלחה, והיה שווה את האחוזים שלו. הוא גם קישר בינו ובין מוריס ליאון, שבא מאלכסנדריה אחרי קדש והיה רואה חשבון מוסמך, ואחר־כך גם בינו לבין קומם, אבל זה היה באמת אחר־כך. ליאון היה אשף. הוא ידע בעל פה לא רק את מספרי הטלפון ומספרי חשבונות הבנק החסויים בשווייץ, בוואדוז ובאיי קיימן, שבהם צריך היה להפקיד כספים בשביל כל מיני אנשים שהגיע להם, כי אם גם כל מה שנעשה בכל מקום ומקום, כל חוזה שנחתם, כולל מועדי הספקה ומחירים, גם אלה שבחוזה וגם אלה שבנספחים הסודיים, שמעולם לא הובאו לארץ. היה לו חוש למצוא את האנשים הנכונים. עובדים של החברה (היו לה כל מיני שמות בכל מיני ארצות, אבל בינם לבין עצמם קראו לה רק בשם “החברה”) היו קופצים לכל מיני מקומות בעולם, בטיסות רגילות ובטיסות מיוחדות, עם תיקי ג’יימס בונד מלאים מסמכים כתובים בצופן, וחוזרים אחרי ביקור של כמה שעות למרכז בתל־אביב. הם נסעו לא רק לארצות הברית ולאירופה ולמדינות אמריקה הלאטינית, כי אם גם למזרח הרחוק וגם לבירות מסוימות במזרח אירופה, שאליהן היה צריך לנסוע בדרכונים של פאנמה ושל כל מיני ארצות כאלו.

ליאון היה באמת משהו. המהירות שבה היה עושה את החישובים בראשו (רק לעתים רחוקות היה משרבט משהו בעיפרון קטן בתוך פנקס־כיס מרופט) היתה מדהימה. תוך כדי משא־ומתן עם הלקוחות והספקים היה מחשב את הרווחים, כותב אותם על דף שתלש מהפנקס, ומראה אותם לאיצ’ה, כדי שידע עד כמה הם יכולילם לרדת במחיר. אבל מה שלא פחות חשוב – הוא ידע תמיד איפה ואת מי וכמה ואיך צריך למרוח מן הצד. האמת היא שאיצ’ה כבר לא היה מעורב כל־כך בפרטי העסקות. הוא סמך בעניין זה על ליאון, אבל ספקים ולקוחות חשובים ביקשו תמיד להיפגש עם הקודקוד. ליאון היה מודיע לו מתי יש פגישה בארץ או בחו"ל שהוא צריך להשתתף בה. הם היו יוצאים שניהם לפגישה, איצ’ה סיפר צ’יזבאטים משדות הקרב, וליאון היה גומר את כל הפרטים האחרים. במשך השנים הזדמן להם לאכול בהרבה מסעדות ומלונות (עם כמה כוכבים ומזלגות שיש) – ליאון היה מומחה גדול במאכלים האלה שהגישו שם, והיה מזהיר תמיד את איצ’ה מה לא להזמין. לפעמים היה ליאון בא לבית של איצ’ה וציפורה בבן־שמן ומבשל בעצמו כל מיני מטעמים (אצלו בבית, אמר, אשתו לא מרשה לו להיכנס למטבח). אבל איצ’ה, בכל פעם שלא סעדו עם מישהו במקום שמוכרחים, היה ניגש למקדונלד המקומי ואוכל אחד כפול עם הרבה בצל וצ’יפס וכוס גדולה של מילק־שייק תות־שדה.

בעצם, מה שאיצ’ה אהב יותר מכול, היה להיות בשדה, במקום שבו מנסים את הנשק ומאמנים את הכוחות. אבל זה היה כבר יותר מאוחר, אחרי שעורך דין גילדר קישר אותו עם רומם, והם התחילו לעבוד יחד באמריקה הלאטינית ובמזרח הרחוק. נכון שרומם, שכבר היה אז כמעט בן שישים, נראה לאיצ’ה קצת בוגר (שלא לומר זקן) בשביל העסקים שלהם. שמו האמתי היה משה רוזנווסר, אבל כולם קראו לו מוריץ והיו רבים שאפילו לא ידעו את שמו האמתי. הוא נולד ב־1918 בטרנסילווניה והגיע לארץ בשנות השלושים בעליית הנוער. אחר־כך היה חבר בקיבוץ בגליל, ומשם גייסו אותו לעבוד באירופה בש"י וברכש. אחרי שחזר מאירופה בסוף מלחמת העצמאות נעלם לכמה שנים בשושו. הבסיס שלו היה בניקרגואה והוא קשר קשרים בכל חלקי אמריקה הלאטינית. אחר־כך עזב, חזר לארץ, אימץ לעצמו את השם רומם, וניסה את כוחו בתעשייה. הוא הקים באשדוד מפעל להרכבת מכוניות, והפסיד את המכנסיים שלו. בקושי הוציא כמה לירות מהחברה לישראל, שקנתה ממנו את המפעל, אחרי שנים רבות שעמד שומם, רק בשביל ההפסדים שבמאזן. הכסף שהיה לו להשקיע לא היה כסף בשביל החברה של איצ’ה, אבל גילדר שכנע אותו שרומם (קומם את רומם, אמר בצחוק) יכניס, בעזרת הקשרים שלו, וגם הדמיון והמעוף, תנופה חדשה בעסקים. ואמנם הוא הכניס. הוא הסביר לאיצ’ה (ליאון התפטר מייד כשרומם נכנס לעסק, ותיכף לקחו אותו לדיסקונט השקעות ושם טיפס לשיא במהירות מדהימה) שהכסף הגדול נמצא לא במסחר, תיווך, באחוזים, כי אם בשליטה בכלכלתן של מדינות המוכנות להעניק לך, ואפילו מזמינות את השליטה הזו. אתה שולט באלה שאתה נותן את הכוח בידם, אמר, ואז אתה לא מקבל אחוזים – אתה מפריש אחוזים. רבים מאלה שעמם קשר קשרים בתקופת השושו, נעשו עכשיו האנשים החזקים במדינותיהם והיה שווה להיות אתם בקשרים. זה עלה הרבה יותר מהמריחות של ליאון, אבל התמורה היתה הרבה יותר מקיפה.

אחד הדברים הראשונים שעשה רומם במסגרת החברה, היה להקים אגף שעסק באבטחה ואימון לוחמים. המלחמה בטרור הבינלאומי נכנסה אז לאפנה, ובחברות התעופה הבינלאומיות היה ביקוש רב למומחים ישראליים לאבטחה. שליטים באמריקה ובאפריקה למדו כי על יחידות של משמר הארמון, שאומנו בידי ישראלים, ניתן לסמוך יותר מאשר על היחידות הרגילות, שבהן שולטים קציני הצבא המקומיים. החברה שלהם, כך כתבו עליה בשנתונים לענייני צבא, היתה בתוך זמן קצר לחברה הגדולה בעולם בתחום המתחדש הזה של אימון גייסות ואבטחה. עיתונאי אחד שבא מדרום אמריקה, כתב שהחברה שלהם מעורבת בפעולות של ארגוני פשיעה מקומיים ומאמנת בשבילם את הבאנדיטים הפועלים מטעמם בהטלת אימה על ממשלות ובשמירה על מסלולי הקוקאין. אבל אלה היו סתם דיבורים, ולא היו לו שום הוכחות. האמת היא, שאיצ’ה כבר ידע מעט מאוד על היקף הפעולות של החברה שלו ועל מהותן. נכון שעדיין היה בעלים של החלק הגדול של החברה, אבל עם כל החברות הבנות האלו, שנרשמו בכל מיני מקומות בעולם, בכל מיני שמות, ובאמצעות כל מיני אנשי־קש, לא היה לו מושג מה באמת הוא מחזיק בידו. כשהיה מתחיל לדבר על כסף ולשאול, רומם היה מעביר לו סכומי כסף גדולים, במזומן, בלי שום רישום. וכשביקש בכל זאת לדעת מאיפה הגיע הכסף, היה מספר לו על כל מיני הצלחות שהצליחו, אבל אומר שמוטב כי לא ידע את הפרטים, מפני שהם קשורים באנשים, שלא היו מסכימים כי אפילו הוא ידע שהם בעניין.

איצ’ה היה מבלה עכשיו את רוב זמנו בחווה הגדולה בקולומביה. היה בה גם מסלול נחיתה למטוסים והוא רענן את הידיעות שרכש בצה"ל בהטסת מטוסים קלים, אבל עיקר תשומת הלב שלו היתה נתונה לבית הספר ללחימת־שדה, שהקימה החברה במרחק שעת־טיסה מהחווה. מפעם לפעם היה עולה למטוס וטס לשם לראות איך מתקדמים האימונים. לפעמים היה מזיז הצדה את המדריך, ומראה להם איך עושים את הדברים. הוא רצה שגם ציפורה תצטרף אליו לחווה, אבל היא לא הסכימה להתרחק מן הנכדים. היתה שם בחווה אחת מריה, שלפעמים היתה נשארת אתו בלילות בדירה המאובטחת היטב, וזה היה נחמד. הוא היה מדבר אליה עברית. היא לא הבינה אף מלה, אבל למדה להגיד כן, שלום, תודה ומה שלומך. השעשוע הגדול באמת היה כשהוא היה אומר לה כל מיני מלים גסות והיא היתה אומרת תודה.

רומם לא אמר לו, אבל כל מיני אנשים באו אליו וסיפרו לו שהחברה שלהם מעורבת לא רק בסינדיקט הפשע, כי אם גם בכמה מרידות שהלכו אז בו־זמנית בכמה מדינות בסביבה. לפעמים היה רומם משכנע אותו להשקיע בשני הצדדים, גם במורדים וגם בממשלה. לפעמים, אחרי כמה טאקילות שהקפיצו יחד (רומם היה יכול לשתות כמויות מדהימות בלי שהדבר ייראה עליו) היה רומם צוחק, וקורא לתשלומים האלה בשם פרמיית הביטוח שלנו. פעם בא אל קומם מישהו מהשגרירות בבוגוטה, ואחרי הרבה הכנות (הוא סירב למשל לדבר אתו בחדר האורחים, ואפילו לא על המרפסת, והתעקש שילכו לטייל בין עצי הקוקוס) אמר כי הוא מייעץ לו מתוך ידידות להיזהר. אני תמיד נזהר, אמר איצ’ה. שבועיים אחר־כך היתה תאונה למטוס המנהלים של החברה, שבו טסו הוא ורומם לפגישה עם מפקדי הקונטראס בניקרגואה. החיפושים אחרי שברי המטוס נמשכו כמה חודשים. לבסוף נתגלה במקרה מקום הנפילה, אי־שם בג’ונגלים של גוואטמלה, ואיש לא יכול להסביר איך הגיע לגוואטמלה, הנמצאת לגמרי בכיוון אחר, מטוס שטס מקולומביה לניקרגואה. ממצאי הדוח של ועדת החקירה על סיבות התאונה אבדו ואין איש יודע איפה הם. ואפילו גילדר לא הצליח לשים את היד בשביל ציפורה על כל החברות שהיו שייכות לקומם והלכו לאיבוד במבוך שהקים רומם.

תמונה מאלבום הזיכרון

אבא לקח אותם פעם לבן־שמן. זה היה ערב שבת והזמינו אותו להרצות בערב תרבות. לפניו ניגן כנר אחד את המינואט של מוצרט. הוא לא זכר הרבה מההרצאה של אבא, חוץ מזה שהוא אמר כי כמו שהכנר מכוון קודם את הכינור ונשמעים צלילים שהם עדיין לא מוסיקה, ככה זה גם משהו שיש בספרות, אבל הוא לא זכר מה. בארוחת הערב בחדר האוכל נתנו מלפפונים טריים חתוכים בתערובת של גבינה ושמנת והטעם של זה היה נפלא והוא רצה עוד, אבל התבייש לבקש. ואחר־כך הם נשארו לישון שם בצריף. ובבוקר בר־אדון הרכיב אותם על הסוס שלו ודהר אל החורשה ובחזרה. וזה היה מפחיד נורא. והוא ראה שגם אבא מפחד, וזה קצת הרגיע אותו. והם חזרו דרך לוד.

מלים ומנגינות

פעם אחת בחור יצא

ובחורה יפה מצא

היה זה בשדה, על יד המחנה

*

מי יש לו ריבה כזאת?

*

איפה הן הבחורות ההן

עם הקוקו והסרפן

*

היו ימים,

הם לא ישובו עוד

 

7.    🔗

היום שבו דפקתי על דלת חדרו של קצין הסגל במשרד החוץ, או איך שקראו לו אז, היה צריך להיות יום שמח. מזמן כבר לא היה לי יום שמח כזה. תכננתי כמעט כל מלה. הייתי אמור לדבר בארסיות מסוגננת, אבל להחביא את העוקצים בהרבה צמר־גפן. בייחוד נהניתי מהחלק שבו אני אומר לו מה דעתי על האופן שבו מתנהלים העניינים במשרד הדפוק הזה, ולכן אין פלא שהזוהר, שהיה מתלווה לעבודה בו, הועם לגמרי, ולעובדיו יצא שם של בטלנים חסרי־תושייה. אבל שכחתי לתכנן מה שהוא יגיד לי. חשבתי כי כאשר ישמע שאני רוצה לעזוב, ינסה לשדל אותי שלא. אולי יגיד שאני עושה שטות, והנה או־טו־טו עמדו להציע לי לנסוע לחו“ל, שזה בדרך כלל הפיתוי שבעזרתו היו מחזיקים שם את אלה שנמאסו להם הנבירה בתיקים והכנת ניירות־עמדה. וחשבתי שאני אשיב לו כי זה קשקוש, לעולם לא ישלחו אותי לחו”ל, מפני שאין להם מי שיקצר להם את תשפוכת המלים המגיעה מכל השגרירויות, ואחר־כך אולי גם אגיד לו מה אני חושב על כל הפוחלצים היושבים במשרד. אבל הוא אמר רק מלה אחת, חבל. ואני עמדתי שם כמו פוץ ואמרתי אני עוזב בראשון. והוא אמר: אתן הוראה שיעשו לך את חשבון החופש המגיע לך. וכך נגמר היום השמח.

ואחר־כך התחילה מערבולת של אירועים. בהתחלה ישבתי בבית וכתבתי את ספרי זיק המזיק. כל עוד היו סרטים, לא היה מחסור ברעיונות. מרוביק ארצי כבר הוצאתי אלפיים לספר. ואם הייתי מצליח להביא לו שלושה בשנה זה כבר היה יותר ממה שקיבלתי במשרד החוץ. אבל עכשיו חסר לי תמיד כסף. שהרי קודם היו לי גם המשכורת ממשרד החוץ וגם ההכנסות מהספרים, ועכשיו נשארו רק ההכנסות מהספרים. יכולתי לכתוב ארבעה, חמישה, שישה בשנה. אבל רוביק לא רצה יותר משלושה. הוא אמר שיותר מזה הקוראים (רצה לומר, הקונים) מתעייפים. אחר־כך נודע לי שגם דני דין היא סִדרה שלו וגם עוז יעוז ועוזי תפוזי. שמעתי איזו שמועה שאת כולם כותב סופר אחד, התלחשו אפילו שזה משה תמיר, אבל העניין לא נבדק עד סופו. תמיר, משנשאל על כך, השיב שכבר אינו זוכר את כל הספרים שכתב, וזו בהחלט אפשרות. מכל מקום, אני המשכתי להיות רון ירון, וזיק המזיק המשיך בתעלולים המופלאים שלו במלחמתו בפשע העולמי.

עכשיו כבר גרתי בדירת חדר וחצי ברחביה. עם כניסה נפרדת. וכבר היו לי כמה מכרים בירושלים. החנווני שאצלו הייתי קונה לחם, גבינה ועיתון בוקר, התייחס אלי יפה מאוד, אף־על־פי שתמיד ביקשתי ממנו לרשום, וכמעט תמיד היתה אצלו יתרה לחובתי, שאותה הייתי מחסל כשקיבלתי מארצי את המפרעה הקבועה. היו לי חובות גם במכבסה, שאליה הייתי מביא את הכביסה שלי (את הדברים הכבדים עדיין הייתי מביא הביתה לתל־אביב). כבר לא הייתי לוקח לעטרה ערֵמת ניירות ומעמיד פנים שאני כותב משהו. אם באו לי רעיונות־פתע, הייתי רושם אותם בפנקס קטן, כדי לתקתק אותם (הרגל מבורך, החוסך הרבה זמן) היישר במכונת הכתיבה. כמעט תמיד, כשהייתי בא לשם הייתי מוצא מישהו להחליף אתו או אתה כמה משפטים. ואחרי שנרשמתי לאוניברסיטה (אחד מאותם דברים שעשיתי פתאום, בהחלטה רגעית, בלי לחשוב היטב אפילו איך אשלם את שכר הלימוד) כבר היו לי כמה חברים ממש. לפעמים הייתי הולך ברחוב וחושב לעצמי, הנה האנשים האלה אינם שמים אלי לב. אני כאילו אינני. אבל, אילו היו יודעים שאני רון ירון, אביה של הסדרה הפופולארית זיק המזיק, ודאי היו מתייחסים אלי אחרת. ולפעמים, באותם לילות־שבת אצל יוסקה המאירי בטלביה, היתה השיחה מתגלגלת לסופרי הילדים הפוריים. ומישהו היה מזכיר את רון ירון, שעושה הון מזבל, ואני הייתי שותק.

ואחר־כך, כאשר התברר לי, ביום שהופיע עוד אחד מספרי זיק המזיק, שכבר לא מגיע לי כלום על חשבון שכר הסופרים, כיוון שכבר משכתי הכול במפרעות, ואחרי שחזרו שניים מן הצ’קים שחתמתי בשביל שכר הלימוד בשנה הראשונה בחוג למדע המדינה (שזה היה החוג שבחרתי בו, מתוך מחשבה אווילית שההרצאות ששמעתי בשעתן בקורס הצוערים יתנו לי איזו מקדמה), ואחרי שבעלת הבית אמרה לי כי אם אמשיך לפגר בתשלומי שכר הדירה אצטרך לחפש מקום אחר, שמעתי במקרה כי “בערב־ערב” מחפשים כתב בכנסת. נסעתי לתל־אביב והצעתי את עצמי לתפקיד, וכששמעו שעבדתי במשרד החוץ בתפקיד של משכתב דוחות של שגרירים (אף מלה על רון ירון ועל זיק המזיק), אמרו שאצליח בוודאי להתגבר על הקומוניקטים שכותבים הח"כים על עצמם ושהג’וב הוא שלי.

וכך הייתי הולך לבית פרומין בין יום שני בצהריים ליום רביעי בצהריים, כותב את הסיפור היומי, משלב פה מלה שם משפט מן הדפים המשוכפלים של הנאומים, שנאמו הח"כים ושהעוזרים הפרלמנטריים שלהם חיזרו אחרי כדי שאכניס אותם לעיתון, מביא את החומר למערכת (ויתרתי על שירותיו של השליח שהיו שולחים הביתה לקבל את החומר, מפני שראיתי שאני צריך לבזבז יותר מדי זמן בבית בהמתנה לו, והעדפתי להסתובב בחוץ מתי שיכולתי), יושב קצת בעטרה וקצת בטעמון, מבצבץ פה ושם באיזו הרצאה באוניברסיטה, קם השכם בבוקר לכתוב את הספר הבא בסדרת זיק המזיק, יוצא בלילה לפינק (עכשיו כבר לא הייתי יושב שם לבדי), מתווכח עם החבר’ה אצל יוסקה המאירי בטלביה עד שבת לפנות בוקר, וגם נשאר לי קצת זמן לאיזה זיון, בייחוד כשהיתה ריקי, שלמדנו יחד בגימנסיה, מגיעה אלי בתקופה שבין בעל לבעל ונשארת כמה ימים. כבר היה לזה טעם של שִגרה, אבל זה חסך את החיפושים.

לגיליון יום שישי הייתי צריך להכין כתבה יותר ארוכה על “השבוע בכנסת”. כמו מין העלאת גירה של מה שכבר נלעס במשך השבוע, אבל במערכת עמדו על פרסומה. ב“יום־יום” יש מדור כזה, ולא ייתכן שלא יהיה גם לנו. הפינה הפופולארית ביותר במדור היתה “שמעתי במזנון”, וכיוון שלא תמיד נשמעו במזנון דברים הראויים להישמע, הייתי מוצא כל מיני אמירות מחודדות ומייחס להם. לצורך זה שימש לי יומן הכיס המודולארי, שבתחתית כל עמוד היה רשום איזה דבר חכמה השווה לכל נפש, ברמה המתאימה למרבית הח“כים, ולפעמים אף עולה עליה. למשל: שומה עלינו תמיד לקוות לטוב ביותר ולהיות מוכנים לרע ביותר. מנוחה טובה אחרי שעות העבודה, לא במקומן. אם יש לך עלי דעה רעה – ספר לי, אם יש לך עלי דעה טובה – ספר לאחרים. מעולם לא התחרטתי על מכתב שלא כתבתי. ועוד כל מיני אמרות, שקצתן מייחסים ללה־רושפוקו, למונטיין, לגיתה ולאחרים. שלא לדבר על האמירות הפוליטיות הקלאסיות של צ’רצ’יל, דיזרעאלי, דה־גול ועדלאי סטיבנסון: הוא אדם צנוע מאוד ויש לו הרבה סיבות טובות לכך; או: זה נחמד מאוד שאומרים לי כי כל האנשים ההגונים יצביעו בעדי, אבל אני צריך גם להיבחר. לא היה מקרה אחד שאיזה ח”כ שייחסתי לו אִמרת־שפר כזו, ויהיה זה אפילו הפתגם השגור ביותר, ימחה על שאני מייחס לו דברים שלא אמר. והיו מהם שהיו מודים לי בנוסח החבוט “העיקר שאייתת נכון את שמי”, כאילו הם ממציאיה של אותה הברקה. במשך הזמן הם התחילו גם להציע לי כל מיני משפטים קצרים כאלה שאביא בשמם. לא נדרש זמן רב לגלות, שגם הם מדפדפים באותו לוח שנה. ברדיו הזמינו אותי להגיש את המדור “בכנסת ובוועדותיה”, אבל ההגשה שלי לא היתה טובה. כאשר נדלק האור הצהוב, והייתי יושב מול המיקרופון באולפן המדיף ריח נצחי של עובש, הייתי חש יובש בפה. וכשניסיתי למלא אותו רוק היה המיקרופון קולט מיני מצמוצים משונים. ניסיתי מאוד להתגבר על ההרגל הזה למשוך רוק לפני שאני מתחיל לדבר ולא הצלחתי. לבסוף מצאו קריין ששלט היטב בקולו והוא היה מגיש את המדור שכתבתי.

את הנקודה הארכימדית גיליתי כמעט במקרה. והיא נמצאת בדיוק במקום שבו נפגש האיש הטוב עם האיש הרע. לכאורה כל מה שמבקשים הח“כים הנכבדים, המחזרים אחרי ומצטרפים לשולחן שלי במזנון הכנסת, ושולחים אלי את העוזרים הפרלמנטריים שלהם לבלבל בביצים, הוא שאזכיר אותם בפינת שיחות המזנון, ושאשלב בדיווחים של אמצע השבוע איזו מובאה מדבריהם. משהו כמו: את נקודת המבט של הממשלה היטיב להציג הח”כ הזה, שציין בדבריו (כולם “מציינים בדבריהם”) כי…, וכן הלאה וכן הלאה; או: ביקורת נוקבת על דברי השר השמיע הח“כ ההוא, שהתריע על (מי שלא מציין בדבריו, “מתריע על”) העדר כל…, וכולי וכולי. לפעמים היו תופסים אותי במסדרון, באין איש בסביבה, ושואלים אותי, בלחש האמור להיות סרקאסטי, “כל הדברים החכמים שאמרתי על אירועי ואדי סאליב היו שווים רק שתי שורות וחצי?” הכתב של יום־יום היה מין נשמה טובה כזו. היתה לו מלה טובה לכל אחד. הכתבות שלו מן הכנסת הכילו ציטוטים ארוכים של כל הדוברים שדיברו בכל יום דיונים מייגע. העיתון העמיד לרשותו שטח גדול להשתרע עליו והוא אכן השתרע עליו. בחור טוב, אמרו עליו כולם, ואיש לא היה קורא מה שכתב. והכי גרוע, איש מן הח”כים לא היה מכיר לו תודה, וכשהיה להם סקופ אמתי לסחור בו, היו תמיד פוסחים עליו, אף שכתיבתו היתה מלאה ביטויי הערכה, אם לא הערצה ממש, לעצם קיומם. הכול נובע מזה, שכאשר אתה כותב מלה טובה על מישהו מהם, אחד שמח ומאה ותשעה־עשר כועסים. טוב, לא מאה ותשעה־עשר, רק חברי מפלגתו. אבל כאשר אתה משמיץ מישהו, אחד כועס עליך ומאה ותשעה־עשר שמחים. טוב, לפחות משועשעים. וזו הנקודה הארכימדית האמתית.

בדרך כלל השתדלתי להיות מה שקוראים אובייקטיבי. לא היה הרבה קושי בדבר. כולם שעממו אותי במידה שווה. לא שלא היו בהם אנשי־שיחה, ובעלי טעם טוב בכל מיני תחומים. אבל כשהגיעו לעיקר שלשמו ישבו שם – לייצוג של עמדות מפלגותיהם ולטיפול שקדני וחטטני בהכנות המתמידות, שהחלו כבר בשבועות הראשונים לבחירתם, לרצות את ועדות המינויים העתידיות, שיסכימו לכלול אותם ברשימות המועמדים לבחירות הבאות – היו כולם יבשים עד לשיממון, ונעדרים אפילו שמץ של הומור. אין לי ספק כי מן הכתבות שלי בתקופה הראשונה נדף אותו שיממון נעדר הומור שנדף מדיוני הכנסת, אם כי שולבו בהן פה ושם ביטויים סרקאסטיים, ואפילו סתם גידופים מן השוק, שהשתרבבו לנאומים ולקריאות הביניים. אבל פעם אחת נזדמן לי להקשיב – באחת מאותן ישיבות האמורות להיות בעלות גוון חגיגי יותר, שרבו מאוד בתקופה מרובת־עשורים זו – לנאום של ח"כ אחד, שאותו קרא אל מול המושבים הריקים, כמו כולם, מהכתב. פתאום שמתי לב למספר הפעמים שהוא משלב את המלה אני בתוך דבריו. עליתי לחדר השכפול וחטפתי מתחת לגסטטנר עותק מוקדם של נאומו. ספרתי ומצאתי שבתוך עשר הדקות שהוקצבו לו אמר עשרים ושבע פעמים אני. בכתבה מאותו יום הכנסתי קטע שכבר נעשה לקלאסיקה של הדיווח הפרלמנטארי הישראלי:

      דברים של טעם

מאלפים במיוחד היו דבריו של ח"כ גיבתון, שהצליח לבטא

את חשיבותו של האירוע במלים בלתי נשכחות אלו:

אני־־־אני־־־אני־־־אני־־־אני־־־ עשרים ושבע פעמים – אני.

שאר המלים היו אנטי־קליימקס. ובאמת, מה עוד אפשר לומר

אחרי מלים עזות־ביטוי כאלו, שבהן אמר בצורה התמציתית

ביותר כל מה שיש לו לומר?

מספר הברכות שקיבלתי למחרת היה מדהים. ח"כים עזבו את אנשי־שיחם, כשראו אותי מרחוק, ומיהרו אלי לטפוח לי על השכם ולגלות כלפי כל מיני גילויי חיבה. קטלוג השבחים היה מגוון ביותר, למן “הגיעה השעה שמישהו יתקע סיכה בבלון הנפוח הזה”, עד “גינתון יצטרך עכשיו לסדר לעצמו נסיעה לאלסקה ולחכות שם עד אחרי החורף, כדי שישכחו לו את הביזיון”. ועד סתם “לא להאמין!” זה היה שיעור מאלף. כאשר אתה תוקע למישהו, אוהבים אותך יותר מאשר כשאתה משבח מישהו.

אחר־כך למדתי שזו שאלה של מינון נכון. כמו, נאמר, ברפואה. אם אתה תמיד תוקע ומגנה ודופק וקורע ומרסק את כולם, אתה דומה למי שתמיד רק משבח ומפאר ומרומם ומלקק ומלטף. בשני המקרים מפסיקים לשים אליך לב. המינון הנכון הוא משהו כמו שבח אחד או שניים, מול תשעה או שמונה גינויים. לשבח יש אז משקל ממשי, וכולם יודעים שצריך לעבוד קשה בשביל לזכות בו. אמנם תמיד פתוחה גם הדרך ההפוכה, גינוי אחד מול תשעה שבחים, שאז יש יותר משקל לגינוי. אבל הרי ברור לגמרי כי הסיכוי שיחניפו לך ויתרפסו בפניך בשביל השבח האחד מעשרה הרבה יותר גדול – וכל המוסיף גורע. וכך למדתי כי הדבר הנכון הוא לבנות לעצמך שם של מי שפגיעתו מסוכנת – אדם המסתכל וחושף את החולשות הקטנות של האחרים (למי אין?) וקורע מעל פניהם את המסווה – ועם כך לשתול פה ושם איזו מלה טובה ולפזר לפעמים ביטויים של רצון־טוב.

בעצם, אני לא רוצה שיתקבל רושם שהייתי עושה בכתבות שלי מניפולאציות במתכוון, כדי שיחניפו לי ויכרכרו סביבי ויזמינו אותי לסעודות צהריים בהסה, בגונדולה ובגריל־רום ריג’נסי שבמרתף של מלון המלך דוד. המסגרת הזו של החיים הפוליטיים כפתה על משתתפיהם התנהגות של צביעות ובוגדנות. כל מה שהיה עלי לעשות, היה רק לחשוף את המניעים שהם מנסים להחביא. הרי אינני תמים עד כדי כך שאקבל את גִרסאות הסניגורים הפסיכולוגיסטים, המוצאים להם צד זכות באמירה כי הם אינם מודעים (אמרת מודע במקום יודע, ופטרת את עצמך ממידה רבה של אחריות) למניעים הברורים האלה, לשליטתו הבלתי מעורערת של עקרון התועלת בכל מעשיהם. הרבה הסתובבתי במסדרונות הכנסת, ולא גיליתי אלא מקרים בודדים של פעולה שנעשתה מתוך אימפולס רגשני בלבד. כן, נכון, גם הם (“נבחרי העם”, הם מכנים את עצמם, במה שאינני יודע אם הוא אירוניה או קהות־חושים) מניעים אותם רגשות רגילים – אהבות קטנות, שנאות קטנוניות, וקנאה, הרבה־הרבה קנאה. אבל מתוך איזו ברֵרה טבעית אכזרית, מחזיקים בתוכם מעמד רק אלה המסגלים לעצמם התנהגות תכליתית, מחושבת, מותאמת להשגת המטרה של ההישרדות בתוך נחילי הצרעות.

מה שגיליתי הוא, בעצם, שאת מעמדי בעולם הסגור הזה של הפוליטיקה (ואולי כדאי לבחון מבחינה זו גם את העולמות הסגורים האחרים) לא קובעת יכולתי להביא תועלת, כי אם פוטנציאל הנזק הגלום בי. פוטנציאל זה הוא מקור הכוח, או מה שסברתי שהוא הכוח, שלי. וכוח זה הוא שמשך אליו, כך האמנתי, את גילויי הידידות שהייתי מוקף בהם. כלומר, גם אז לא האמנתי שהידידות נובעת מחיבה. לך תתיידד עם הקוברה! היה ברור לי שהיא נובעת מן הפחד, הפחד מפני הכוח שבידי. עכשיו, לאחר זמן, ואחרי שביליתי גם זמן־מה בצד האחר של המִתרס, אני מבין כי, בעצם, אם נראה לי כאילו הח"כים מחפשים את קרבתי, היה זה רק כדי להביא אותי למצב שלא יהיה לי נעים לפגוע בבני־אדם, שעמם אני מבלה שעות רבות, שוררים בינינו לכאורה יחסי־אמון, ולפעמים, כדי שליחסי האמון האלה יהיה ביטוי, הם מגלים לפני פינות חבויות בנפשם, ואם לא אהיה זהיר, אגמול להם באותה מידה, ובסופו של דבר נהיה נתונים זה ביד זה בתוך פקעת סבוכה של יחסים, שקל מאוד לעשות בהם שגיאות, ולכן צריך תמיד להיזהר בהם. אני לא יכול לומר שתמיד הצלחתי לשמור על אותו מרחק המתחייב מכך שאני צריך להיות מוכן תמיד לפגוע. לעומת זאת ברור לי כבר לגמרי, שהכוח שהיה כאילו בידי, לא היה אלא אשליה בלבד. לא היתה לי שום השפעה על מהלך הדברים, אם זה סימן לכוח. טוב, יכולתי להשתמש פה ושם בפוטנציאל הנזק שבי כדי להפיק איזו תועלת לעצמי, נאמר משכנתא בתנאים קצת יותר נוחים, או משהו כזה. אבל אם הייתי עושה דבר כזה, ידעתי שאני מהדק עניבת־חנק על צווארי. רבים מחכים לי בפינה.

במשך הזמן קמו לי בעיתונים אחרים, ובסופו של דבר גם בעיתון שלי, מתחרים. סימני ההיכר שלי היו האירוניה ואִבחת התער המלוטש. הסגנון הכאילו־מנותק, השבחים האלה, שרק בקריאה שנייה מגלה בהם הקורא את הכוונה האמתית, הנבזית. כל אלה לא צלחו בתקופה שבה התחילה הפרשה. ממילא היה הכול סתום ומובן למעטים בלבד. מן הרגע הראשון הייתי בין המעטים (שמספרם נתרבה מיום ליום) שידעו פחות או יותר במה מדובר, מכל מקום, שהיה בידם המפתח לצופן הכינויים של העסק המביש ההוא. שני הצדדים הִרבו לחזר אחרי ולהלעיט אותי בהוכחות לנכונות הגִרסה שלהם. הם ניסו לכפות עלי לקרוא ערֵמות של מסמכים חסויים ודוחות של ועדות חקירה, שפרסומם נאסר ושאפילו עצם קיומן לא נודע. אבל הגרוע ביותר הוא שהם ניסו לכפות עלי לנקוט עמדה, כל צד לטובתו. הפגישו אותי עם הגיבורים עצמם. הפגישו אותי עם המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. שרים עשו אותי לאיש־סודם, וניסו לשכנע אותי בדברי חלקות. הם שלחו אלי פרקליטים מנומסים, שהיו מורגלים להשמיע איומים מסותרים בסגנון המִשנה והתלמוד. ואני? אני ניסיתי לעמוד בין המחנות בלי לנקוט עמדה. אם אני מנסה לשחזר את הרגע שממנו החלה ההידרדרות, אני מגיע תמיד לאותה שיחה עם העורך הראשי שלי (השוחט המחייך, היה הכינוי שלו במסדרונות), שבה שאל אותי מה אני חושב על הפרשה, ואמרתי לו כי עד שעוסקים בפרטי הפרטים של זיופי המסמכים, שהיו או לא היו, ובשאלה מי נתן את ההוראה, ואם ניתנה רק לצורכי תכנון או לביצוע ממש, ואם אושרה הפעולה לפני־מעשה או לאחר־מעשה – השאלה המדהימה היא איזה מין מוחות מעוותים הסכימו לא רק שתבוצע פעולה מטומטמת שכזו, אלא אפילו שיתכננו אותה. הוא אמר מעניין והשיחה הסתיימה. בחוש החייתי שלו הוא קלט מייד כי יש לי דעה משלי, ויהיה קשה להביא אותי לידי כך שאכתוב רק מה שרוצים שאכתוב.

לא ידעתי אז שכבר הגיע להסכם עם הבחורים של בן־גוריון להעמיד את העיתון לרשותם. אין ספק שהשתכנע כי אינני האיש הנכון להעמיד לרשותם, וזמן מה לאחר השיחה ההיא נתקבל פרגאי לעבודה בעיתון. עד אותו זמן היה דובר במשרד ראש הממשלה. במערכת תל־אביב פינו לו חדרון קטן, שאליו נכנסים מהחדר של מזכירת העורך. התואר שלו היה תחילה כתב לעניינים מיוחדים, ורק כעבור זמן הוחלף לכתב מדיני. ראש מערכת ירושלים אמר לי כבדרך אגב, שכיסוי הפרשה עובר מעכשיו לתל־אביב, ושאני מתבקש להמשיך לעסוק בעניינים הרגילים של הכנסת, כלומר, למשוך את ידי מטיפול בענייני הפרשה. האנשים של בן־גוריון הפסיקו להטריד אותי. לאנשים של לבון הייתי צריך לומר שהטיפול בסיפור הזה הוצא מידי. לא יכולתי שלא לחוש כי הקרקע מתנודדת מתחת רגלי.

זה לא היה זמן לעשות גלים. כבר הייתי נשוי לשולה, והיא כבר היתה בהיריון עם גדעון, ובסוף השנה היו בחינות הסיום של החוג למדע המדינה. הדבר הדחוף ביותר היה לא לעשות כלום. לשבת ולחכות. וכבר הייתי רגיל בכך.

תמונה מאלבום הזיכרון

בלילה הם היו הולכים. לפעמים אבא לבדו. לפעמים עם אמא. והיא היתה לובשת אז את השמלה השקופה והמרשרשת. ושמה כובע על הראש. והיא אמרה תלכו לישון אנחנו נשוב מהר. ועל יד המיטה היו לכל אחד שתי טבליות של שוקולד, שלא יבכו. והם היו אוכלים את השוקולד ובוכים ונרדמים. זה לא היה כל־כך מפחיד כששמעו צעדים של אנשים הולכים על המדרכה ברחוב אחד העם. זה נעשה הרבה יותר מפחיד כשכבר לא שמעו שום צעדים. וגם השוקולד כבר נגמר עד אז. ופעם השכן מהקומה השנייה ירד ודיבר אתם דרך הדלת הסגורה עד שהפסיקו לבכות. ואחר־כך, כשכבר ידע לשרוק, היה שוכב בחושך ושורק, ובזמן שהיה שורק הוא לא היה מפחד.

אופנה עילית    🔗

סימה הגיעה לארץ באותו חודש שהגיע יורק. הם נפגשו פעם בגרודנו. הוא לא כל כך זכר אותה, אבל, כשישבו במקרה על כיסאות נוח סמוכים בפלאז’ה של תל־אביב, היא הזכירה לו שכבר הכירו בברית של הנכד של פולה ורומק. הוא אמר, כן נכון, ואחר־כך חשב, איך לא שם לב אליה אז? היא נראתה כל־כך מעוררת תיאבון, בעור הלבן הזה שלה, בניגון המתוק של הפולנית, ובייחוד בהשוואה לאסיאתיות האלו עם הוורידים הכחולים הבולטים ברגליים. הם הגיעו לארץ באותו חודש, היא בסירה, שהעבירה אותה מהספינה עם כל הבלתי־ליגאלים והורידה אותה בחוף, על יד הקפה העגול הזה, גאלינה, שם במקום הזה, איך קוראים לו, הה, כן, יריד המזרח. הוא, השתתף במכבייה השנייה עם נבחרת השחייה מפולין, ונעלם כשהיה צריך לחזור בנמל יפו לאונייה שעמדה לקחת אותם לקונסטנצה.

הוא ראה תיכף שיש לה סטייל, והיא לא אחת מאלו שנכנסים אתן למיטה כבר בפעם הראשונה, אבל משהו אמר לו שכדאי להשקיע. הוא ליווה אותה לרחוב פינסקר, ששם גרה אצל משפחה אחת שיש לה ילדה נכה, שהיא טיפלה בה תמורת מיטה במרפסת הסגורה, אוכל ודמי כיס של שני שילינג לשבוע. הוא גר איפה שמצא מקום, חודש כאן, חודש שם, וחי בעיקר מהלוואות. בבקרים היה מתאמן בברית מכבים עתיד. אבל הברכה לא היתה ברכה והאימונים לא היו אימונים והתחרויות לא היו תחרויות, הוא היה לוקח את האלופים המקומיים בלי מאמץ, אבל בתוצאות נמוכות עד להתבייש, ככה זה כשאין לך מתחרים, אתה יורד. כאן האוריינט, היה אומר לחברים, ונגד זה אין מה לעשות. לפעמים היה מצטער שבא הנה, אבל כאשר נזכר בפולניה, ואיך התייחסו אליו שם, ואיך שמו לו רגל ולא רצו שיהודי ינצח בשם פולניה בתחרויות הבינלאומיות, היה אומר לעצמו שאולי בכל זאת לא טעה. אחר־כך עשו אותו המאמן של קבוצת הנוער. אבל כסף לא היה בזה. איכשהו תמיד היה חייב כסף, אבל תמיד היה לו קצת כסף בכיס, למנה גלידה־בצלחת בקפה שעל שפת הים, לקולנוע, ואפילו לריקודים בנוגה, לא רחוק מהבית של סימה. הנימוסים שלו היו מושלמים. הוא קרא לכל אשה גברת ולכל איש אדון. וכשנפגשו היה מנשק את ידה. בפעם הראשונה הם עשו את זה על שפת הים, בלילה, לא רחוק מבית הקברות המוסלמי. אחרי זה היו לו ידידים שהִרשו לו להשתמש בחדר כשלא היו בבית. זה לא היה בשעות קבועות, וזה היה דווקא הרבה יותר מעניין ככה. וחוץ מזה, יורק היה כזה גבר. והוא ידע שהוא כזה. היה לו גוף כמו של אפולו. ברחוב היו כולם מסובבים את הראש להסתכל בו. ועל שפת הים, כשהיה משחק מטקות, היו כולם עושים עיגול סביבו ומסתכלים. היא חשבה לעצמה, איזה מזל יש לי שהוא מתעניין דווקא בי.

אחר־כך התחילה סימה לתפור בשביל כל מיני גברות. היא היתה באה אליהן הביתה ותופרת בשבילן על מכונות התפירה שלהן. ואחר־כך כבר הספיק הכסף בשביל לקנות מכונת תפירה, ולהעמיד אותה בחדר קטן במרתף ברחוב אידלסון, והגברות היו באות אליה, בוחרות דוגמה מתוך הז’ורנאלים שהיו אצלה, או שהביאו את הז’ורנאלים שלהן. היא היתה לוקחת מידה ותופרת, לפעמים מהבד שלהן, לפעמים מבד שהיתה קונה בהקפה בחנות של דיניץ את קרסטינצקי בנחלת בנימין. הן היו מאוד שבעות רצון מהעבודה שלה, וסיפרו לידידות שלהן, ואלו הביאו את הידידות שלהן, והיא היתה צריכה לשבת ולתפור שעות רבות ביום, עד מאוחר בלילה בשביל להספיק. יורק לא מצא עבודה, אבל הם התחתנו בכל זאת. זה היה אחרי שהוא שב ממסע־אופנועים גדול באירופה, והתמונות של הקבוצה כולה היו בעיתון. זה היה הרעיון שלה שיתחתנו. היא אמרה שעכשיו היא מרוויחה מספיק, הוא יוכל להמשיך להתאמן ולהיות אלוף, ויעשו אותו מאמן הבוגרים, ואולי ישתתף גם בתחרויות בינלאומיות, ואולי יהיה בזה גם כסף. הוא עשה העוויה כזו ואמר שהארץ קטנה ואין בה מקום לספורטאים אמתיים והלוואי שהיה יכול לנסוע לחוץ־לארץ ושם יגלו אותו, אבל הסכים להתחתן והבטיח שאחרי תחרויות השחייה במצרים, כשיגלו אותו ויזמינו אותו לחוץ־לארץ, הוא יקח גם אותה, ושם יטפל בה כמו שמגיע למלכה. אבל בינתיים פרצה המלחמה וכבר לא היה מה לדבר על חוץ־לארץ.

איזה חודש או שניים אחרי שפרצה המלחמה, פתחה סימה את הסלון שלה בנחלת בנימין. יורק התגייס לצבא הבריטי, ובאחת החופשות שלו, לפני שהחפרים יצאו ליוון, היא נכנסה להיריון. דלינקה נולדה כשכבר נודע כי הוא יושב במחנה שבויים בגרמניה. במשך שנים היו מגיעות ממנו הגלויות האלו של הצלב האדום, כתובות בפולנית, תמיד באותו נוסח. בינתיים הצליח הסלון של סימה מאוד. אשתו של רוקח היתה תופרת אצלה. והנשים של מנהלי הבנקים, ושל המנגנים בתזמורת הארצישאלית, ושל כל החברה הגבוהה. והקצינים הבריטים היו מביאים אליה את הידידות שלהן, והיא היתה תופרת להן שמלות וחליפות, והם היו משלמים. אמרו שיש מקרים שהיא לוקחת עד מאה לירות לשמלה. כשחזר יורק מגרמניה, כבר עבר הסלון שלה לבן־יהודה. היא גרה עם דלינקה הקטנה בדירה של שלושה וחצי חדרים בבית חדש בשדרות חן. הוא ניסה לחזור לאמן את הנוער של ברית מכבים עתיד, אבל כבר היה להם מאמן חדש, ואמרו לו שאולי יהיה לו מקום לאמן את הילדים עד גיל שלוש־עשרה. פעם ניסה להשתתף בתחרויות, אבל ראה שיש צעירים שמנצחים אותו. סימה הציעה לו לשבת בסלון, לרשום את ההזמנות, להוציא קבלות ועוד כל מיני דברים כאלה. היא קנתה בשבילו מכונית הילמן כמעט חדשה. אבל הוא השתמש בה בשביל לקחת את כל החולירות שהיה פוגש על שפת הים לסיורים במועדוני הלילה ברחוב הירקון. בערך בזמן הזה הוא התחיל לשתות וכשהיה שותה היה מרביץ, גם לדלינקה וגם לה. פְּשַא־קְרֶב, חשבה, מדוע אני צריכה להיות תקועה אתו כל החיים, רק מפני שנפגשנו במקרה בפלאז’ה לפני עשר־שתים־עשרה שנים? אבל גירושים היו כתם כזה, והיא שנאה סקנדלים, וגם לא יכלה לעשות את זה לאמא שלה, שניצלה מן השואה והגיעה לתל־אביב בספינת מעפילים. היא לא הציעה לה לגור אצלם, כדי שלא תראה באיזה מצב נמצא יורק, ושכרה לה חדר יפה אצל משפחה טובה, לא רחוק מהבית שלה, ברחוב שטאנד, והן היו נפגשות כמעט כל יום. אמא היתה באה לפעמים לעזור בעבודה, וביום שישי היתה מביאה צלחת גדולה מלאה געפילטע פיש וסיר עם קניידעלך, כאלה כמו שרק היא ידעה להכין.

אחר־כך, כשעברו לבית בתל־בנימין, לא רחוק מהבית של שרתוק, שכבר היה אז שר החוץ, שלחה את דלינקה לקיבוץ משמר העמק, שתלמד שם. יותר טוב כך, רחוק מהסקנדלים של יורק ומהדאגות של אמא, שתמיד היא עסוקה במדידות אצל הנשים של השרים ושל השגרירים, וכשפולה צריכה אותה, היא מוכרחה לעזוב הכול ולבוא אליה, מפני שאומרים שרק היא יודעת להלביש אותה, אמא שמוכרחה גם להשתתף בכל קבלות הפנים שתמיד מזמינים אותה אליהן, ואם לא תבוא יראו בזה זלזול, ואף פעם אין לה זמן לבת שלה. בעצם היתה סימה מעורבת כל־כך בחיים של החברה הגבוהה, שבשבילה היא תופרת את היצירות האקסקלוסיביות שלה, לא רק מפני שזה היה בשבילה התחייבות חברתית. היו לכך גם סיבות אחרות, הרבה יותר חשובות, מבחינתה. היא מעולם לא הסכימה לתפור אותה שמלה פעמיים, ואם היתה מישהי באה אליה ואומרת: “אני רוצה שתעשי לי שמלה כמו שתפרת להיא”, היתה משיבה: “לה עשיתי שמלה שמתאימה לה – לך אעשה שמלה שמתאימה לך”. ואחר־כך היתה מוסיפה: “ומה היית אומרת אם היתה באה אלי מישהי ומבקשת שאעשה לה שמלה כמו שעשיתי לך, והייתי עושה?” היתה לה השקפה שכדי לדעת איך להתאים שמלה לאשה, צריך להכיר אותה היטב. תופרת צריכה להיות כמו פסיכולוג. היא צריכה לדעת בשביל מה אשה צריכה את השמלה שהיא תופרת לה, ואיפה תשתמש בה, ואיזה אנשם תפגוש, ומה היא רוצה שיחשבו עליה, ועוד כל מיני דברים כאלה. מפני שתפירה זה לא להשחיל חוט בתוך המחט ולחבר יחד פיסות בד. תפירה זה אמנות. השמלה שהיא תופרת עושה את האשה הלובשת אותה. ובשביל זה היה לה חשוב לבקר בבית של הקליינטית, לשתות אצלה קפה ולשוחח אתה, לראות את הסלון והרהיטים, אפילו להיפגש עם הבעל.

עשרים שנה היתה סימה קדמון (את השם הזה נתן לה פעם שרת, כששמע שקוראים לה קופרשטיין) מלכת האפנה העילית של הארץ. במיוחד יצא לה שם שהיא יודעת לתפור שמלות וחליפות, שכמו שכותבים בלאשה, הן מחמיאות לנשים בגיל קצת מתקדם, שגזרתן כבר אינה מה שהיתה. במשך הזמן קמו לה מתחרות, שהצליחו להיכנס למדורי הרכילות, אבל לא לבתים שסימה קדמון היתה מוזמנת אליהם. ואחר־כך בא הגל של ההומואים האלה, שקראו לעצמם מעצבי־אפנה. וכמה מהקליינטיות היותר טובות שלה אמרו לה שהן אוהבות מאוד את התפירה שלה, אבל לפעמים הן רוצות לנסות גם את היצירות של הצעירים האלה. אבל זה כבר לא יכול להזיק לה. היא המשיכה לתפור רק על פי מידה, והדגמים שלה היו אקסקלוסיביים באמת, עם שיק אירופי אמתי. ולא אכפת היה לה לתפור שמלה אחת או שתיים לחודש ולא יותר. פעם באו אליה והציעו לה הרבה כסף שתעצב שמלות לבתי־חרושת, אמרו לה שיש סיכוי שמפעלי טקסטיל רוזן יעשו ליין מיוחד של שמלות־סימה, ורמזו אפילו שהיא לא צריכה לעשות כלום, העיקר שתיתן את השם שלה. היא התחלחלה מן ההצעה. שהיא תהיה קשורה בקונפקציה?! סימה יש רק אחת, אמרה, ושמלה של סימה יש רק אחת.

לא שלא היתה מוכנה לנסות דברים חדשים. היא הקימה בית ספר לדוגמניות, שנערות מכל הארץ היו מוכנות לשלם הרבה כדי לקבל את התעודה שלו, והיה לה מדור על הליכות ונימוסים שכתבו בשמה ב“הארץ”, והיא נתנה את שמה לעסק שבו ארזו קרמים ליופי, שהגיעו מחו"ל בחביות, וכאן שמו אותם בצנצנות מהודרות שנשאו עליהן את תמונתה. וכולם אמרו שהיא נושאת את הגיל שלה בצורה מזהירה, מה שנשמע לה כמחמאה קצת מפוקפקת, אבל מעולם לא רמזה שאין דעתה נוחה מכך. אחרי המוסד במשמר העמק נישאה דליה נישואים פיקטיביים, כדי לא לשרת בצבא, והלכה ללמוד ציור בבצלאל. כשגמרה, הציעה לה סימה לממן תערוכה מציוריה באחת הגלריות הידועות, אבל דלינקה אמרה שהיא לא מוכנה שיעשו לה תערוכה בזכות אמא שלה, וּודאי לא בכסף של האמא שלה. או שרוצים אותה, אז שיזמינו אותה לעשות תערוכה, או שלא רוצים אותה, אז שיגידו. היתה לה איזה אפֵרה עם גבר נשוי, אבל היא לא התחתנה מעולם.

יורק נכנס כמה פעמים לטיפולי גמילה לסנטוריום בשווייץ. בסוף אמר הפרופסור שזה מקרה אבוד, והמליץ שיישאר במוסד סגור מפני שהוא מסוכן לעצמו ולאחרים. אחרי שדלינקה התאבדה – בעיתון כתבו שזאת היתה תאונת־מכונית, אבל היו שידעו את האמת – מכרה סימה את הפנטהאוז במגדלי דוד ואת הרהיטים ואת אוסף התמונות של רובין ושל גוטמן ואת ההדפסים של פיקאסו של דאלי וכל מה שהיה בדירה. את התמונות של דלינקה נתנה במתנה לבצלאל. עורך דין גילדר, שגר בפנטהואז הסמוך, עזר לה להקים את קרן דליה למפעלי אמנות, והיא העבירה אליה את כל כספה. היא שכרה לעצמה דירה מרוהטת קטנה בבית חדש, שהקימו ברחוב פינסקר, במקום שבו היה פעם הבית שבו התגוררה כשטיפלה בילדה הנכה. כשמתה התברר שלא השאירה אחריה אפילו אגורה אחת. את האוברדרפט כיסו ידידים שביקשו למנוע סקנדל.

תמונה מאלבום הזיכרון

הבתים ברחוב קרל נטר עמדו שלוש קומות מול שלוש קומות. קרוב. את הרחוב הם יכלו לעבור בשלוש קפיצות גם בלי לרמות. הם מתחו חוט מהדירה שלהם לדירה שבבית ממול, הדירה של דוד שיק, שגר אצל הסבא שלו, שהיה סוחר בגבינה דנית, ונתן להם לטעום לפעמים, וזה היה באמת טעים, ולקצה של החוט חיברו קופסאות קרטון של שמנת ודיברו בטלפון. הוא הגיע אז מפולניה ומגרמניה והיו לו תמונות של כל מיני מקומות, שיש בהם בתים גדולים עם פיתוחים בחזית, לא כמו הבתים של תל־אביב, והוא אמר שאלה מקומות יפים והיו לו גם בולים משם. ויש שם המון גנים גדולים, ויש בהם סוסים קטנטנים, שגם לילדים מותר לרכוב. וכשהוא היה מחייך זה היה חיוך כזה מנומס של ילד מחוץ־לארץ. ולמעלה, בקומה השלישית, היה גר קורלנד. הוא היה קצת שמן, אבל נראה חזק. איש. והוא היה מדבר תמיד עם אווה, שגרה בקומה השלישית של הבית שמעבר לרחוב. הוא היה קורא אווה והיא היתה יוצאת אל המרפסת והם היו מדברים. ואחר־כך הם לא גרו שם ואמרו שהם התחתנו.

מלים ומנגינות

דודה, הגידי לנו כן

אנו רוצים להתחתן

*

נשאשיבי ראש העירייה

שונא יהודים, אוהב יהודייה

*

אני מתבייש, סליחה אבקש

פני אדומים הם כאש

*

מה יש לך גברת לוין

שאף אחד לא מבין

*

מה אכפת, לא אכפת

בכפרים אלינה

יש לי פת, אין לי פת

אין לי נפקא מינה

האותיות הקטנות    🔗

כשהיה אוריאל גילדרמן בן ארבע־עשרה נרצח אבא שלו ליד אבו־כביר. מזל־ביש, מפני שזה היה כבר קרוב לסוף המאורעות. אמא היתה עסוקה בבית בשכונת פלורנטין, וטיפלה בשני האחים הקטנים ובתינוקת. מובן מאליו שאוריאל לא המשיך בתיכון. בהשתדלותה של המחלקה הסוציאלית של העירייה מצאו בשבילו עבודה של נער שליח אצל זליגסון. בהתחלה היו אלו בעיקר שליחויות לדואר, או קום־קפוץ־תביא, למשרד הרשם ביהודה הלוי, לקליינטים, לעורכי דין אחרים. אחר־כך התחילו לסמוך עליו בהוצאת נסח־רישום מן הטאבו, בתשלום מסי העברה, ועוד דברים מן הסוג הזה. זו היתה מין העלאה בדרגה. בדרך כלל עושים הסטאז’רים את העבודות האלו.

כעבור שלוש־ארבע שניים כבר היו מטילים עליו את השליחויות הדיסקרטיות באמת. הוא היה ניגש לאנשים, שהיה אסור בתכלית האיסור לדעת כי זליגסון עומד אתם בקשר, וּודאי שלא ייתכן שייפגש עמם אישית. זליגסון היה מייצג את המקרים הקשים של המחתרת, אלה הצפויים לגזר־דין מוות. לא, השליחויות לא היו אל ראשי האצ"ל עצמם, עד היום לא נודע איך והיכן היה זליגסון נפגש עמהם ומי שולח אותו להגן על אסירי המחתרת, אבל מפעם לפעם היה זליגסון קורא לו, סוגר את הדלת, ומוסר לו כתובת של מישהו שצריך לגשת אליו לקבל איזה סכום כסף במזומן, בלי קבלה. אפילו לא היה צורך להזהיר אותו שלא יגיד אף מלה לשותפים הזוטרים – זה היה מובן מאליו. לחשוב על שמות האנשים שהיה מקבל מהם כסף בשביל משפטי המחתרת! כעבור זמן כבר היה נשלח בשליחויות אל הנאשמים עצמם. לפני המשפט, בעיקר, לפעמים גם לאחריו. בעזרתו היו מעבירים אליהם, בלשון צופן מיוחדת, כל מיני ידיעות וכנראה גם הוראות. במרוצת השנים נשמר קשר יפה בינו ובין כמה מהם. לעולם אין לדעת, אבל אחרי 77' לא היה בזה, בלשון המעטה, כדי גרימת נזק.

עם כל אלה, היה המשרד של זליגסון שתול היטב בחוגי השלטון המנדטורי. זליגסון היה משחק לפעמים ברידג' עם קצין המחוז, ולעתים קרובות היה מוזמן אליו לפייב אוקלוק, ובאירועים חגיגיים כמו יום ההולדת של המלך וה־2 בנובמבר, היה בין המוזמנים למסיבת הגן של הנציב העליון בירושלים. למשרד היו קשרים הדוקים למדי גם בין הערבים. היו כמה תיקים גדולים של קרקעות, שבקשר עמם היה נשלח לעתים קרובות – בדיסקרטיות, תמיד בדיסקרטיות – למשרד של העו"ד הערבי אבקריוס ביי בירושלים, ולפעמים גם לאיזו כתובת ביפו או בטלביה. וגם הקשרים שיצר אז, הסתבר לאחר מכן, הביאו תועלת לאחר שנים.

בינתיים עשה בהתכתבות את בחינות המטריקוליישן, והתקבל לבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה, שלימדו בו רק בערב, והשיעורים היו נערכים בכיתות של בית ספר תל־נורדוי. את בחינות ההסמכה לעורכי דין זרים עשה בסוף 1949, אחרי שחישבו לו את שירות החובה, שאותו עשה בפרקליטות הצבאית, כתקופת סטאז‘. באותו זמן קרו עוד שלושה אירועים שדירוג חשיבותם לא עמד אצלו תמיד באותו סדר: הוא החליף את שמו מגילדרמן לגילדר, עם קמץ מתחת לד’ ובלי מקף, עו"ד אוריאל גילדר, אורי בשבילך, היה אומר לרוב לקוחותיו; הוא התקבל כשותף זוטר במשרד של זליגסון, שכבר היו בו כמה וכמה שותפים, בכירים וזוטרים; והוא נשא לאשה את הבת היחידה של זליגסון.

משרד זליגסון הכין בראשית שנות החמישים את חוזה ההצטרפות של המשתכנים לשיכון העממי. שכר הטִרחה בעד הכנת החוזה היה מגוחך – כמו בכל עבודה שעושים בשביל הממשלה – ותחילה לא הבין מדוע משקיע זליגסון כל־כך הרבה זמן בהכנת החוזה הזה. אלוהים, כמה טיוטות! ואיך שכל השרים והמנכלים והיועצים המשפטיים (בעיקר הם) של המשרדים המעורבים בדבר היו מתווכחים על כל מלה וכל פסיק, ולא יכלו להחליט. איזה חוסר־יעילות, איזה בזבוז־זמן! אבל אחר־כך, כשכל משתכן היה צריך לגשת לאחד הסניפים של זליגסון, לקבל טופס משוכפל של החוזה, למלא את פרטיו האישיים, לחתום במעמד אחד מעורכי הדין השכירים, שהיה מאשר בחתימתו ובחותמתו את חתימת המשתכן, ולשלם למזכירה חמישים לירות תמורת השירות הזה, הבין את ההיגיון הכלכלי שבדבר. עד סוף העשור נחתמו במשרדי זליגסון חמישים אלף חוזי השתכנות בשיכון העממי.

באותו זמן כבר היה גילדר שותף בכיר. השותף הבכיר. טוב, הנישואים עם הבת של זליגסון היו חלק מן העניין. וגם השבץ המוחי של זליגסון, שלאחריו היה גורר יד ורגל, ומדבר בקושי, ונכנס רק לשתות תה ולשאול מה נשמע, ונרדם באמצע התשובה שהיו משיבים לו. אבל לא רק אלה הביאו לעלייתו של גילדר. בשנות החמישים היה משרד זליגסון מעורב בכמה מן המשפטים היותר ידועים. מימי הבריטים נותרה המסורת של המשפטים הפליליים. הכנסה לא מי יודע מה, אבל הרבה מאוד פרסום. וכמובן, גם קליינטים שאמרו כי הם רוצים לעבוד עם המשרד הכי טוב במדינה. גילדר פיתח את ענף הקרקעות, שאמנם היה קיים במשרד גם בתקופת המנדט והקשרים עם אבקריוס ביי, אבל עכשיו נעשה ענף זה (לבד מחוזי השיכון) אחד ממקורות ההכנסה החשובים של משרד. ערבים עשירים, שנקלעו בסבך המלחמה למצבי־נפקדות, ומצאו שאדמותיהם נלקחו מהם, למדו כי גילדר מצליח להחזיר לבעלותם נתחים יפים של אדמותיהם, שבינתיים המריא ערכן. הם היו מוכנים לשלם הרבה תמורת הסיכוי שיקבלו בחזרה מה שכבר נחשב לאבוד. ולא תמיד היה שכר הטִרחה משולם בכסף. לפעמים בשווה־כסף. לערבים יש סגנון מיוחד במתן מתנות. אחד העמיד לרשותו של גילדר אולדסמוביל כמעט חדשה. אחרים היו מעבירים על שמו, תמורת סכומים סמליים, שטחי אדמה גדולים למדי. אנשי מס ההכנסה לא היו מיומנים אז כראוי במעקב אחרי עסקות כאלו.

גילדר לא נזקק מעולם לשיטותיהם של כמה מעורכי הדין הקטנים יותר, שסייעו ללקוחות ערביים לקבל בחזרה אדמות שהיו שייכות להם לפני תש"ח, בעזרת שוחד פשוט לפקידים ברמות הבינוניות. גילדר ידע את נקודות התורפה בעברם של פקידים ברמות הגבוהות, ובעזרת רמז פה, רמז שם – בדיסקרטיות, תמיד בדיסקרטיות – היה מביא אותם לתת הוראות לפקידים הזוטרים למצוא איזה מסמך חסר, לאחד תיקים פה ושם, ולהקנות ללקוחות שלו את החזקה בקרקע שאבדה להם, לפעמים בתנאי מוקדם שיפרישו חלק נכבד ממנה לצורכי ציבור ויפטרו את הנוגעים בדבר משימוש בזכות ההפקעה המסורה להם. היו לו גם קשרים בשירותי הביטחון, ומשם היו רומזים לו בזמן עם מי מן הערבים כדאי לו להתעסק ועם מי לא. ולפעמים היו אפילו משתמשים בשירותים שלו, כדי להשפיע ברחוב הערבי, כך קראו לזה אז. כך או כך, היה לו איזה חוש־מידה (ואולי מזל), שהביא לידי כך שבעניינים הגדולים באמת שבהם טיפל, כל הצדדים יצאו מרוצים. וגם הוא. עניינים גדולים ומסובכים של קרקעות (לא רק של ערבים, גם של יהודים) היו מגיעים כמעט תמיד אליו. ובמקום לקבל שכר־טִרחה, באחוזים מערך הקרקע הנוגעת בדבר, היה מעדיף תמיד לקבל חלק בעִסקה, לרוב בצורת קרקע. מכאן לכאן, וכעיסוק צדדי, הצטברו ברשותו חלקות קרקע נכבדות במקומות טובים.

במרוצת השנים כמעט שלא נזדמן לו להופיע בבתי משפט. בדרך כלל הוא דוחה תיקים המצריכים התדיינות במחוזי, על אחת כמה וכמה בשלום. ואם נופל לידיו איזה מקרה בחוזים או בנזיקין, כמו העניין הזה של התאונה של ספי גזית, שטיפל בו כטובה ליגאל רום, הוא מסתפק בזה שהוא שולח לבית המשפט את אחד הזוטרים. עצם הידיעה שזה תיק שלו, ואם יתגלגל לעליון עלול השופט למצוא עצמו במצב לא נעים, מספיקה. בית המשפט העליון, זה היה שדה הציד הפרטי שלו. הופעה בעליון היא עניין אחר לגמרי. שם, בערעורים מסובכים באמת – ולפעמים גם בבג"צים שדרוש בשבילם הרבה דמיון יוצר כדי לשכנע את כבודם שלעותר יש זכות־עמידה – היה מבריק באמת. הדברים הגיעו עד כדי כך שקולגים היו באים אליו לשתף אותו בתיקים התלויים ועומדים בעליון, לא רק כדי שיחווה דעה על טיב החומר שברשותם ועל סיכויי ההצלחה, כי אם גם כדי שיופיע לפני ההרכב. הוא הכיר אישית את רוב שופטי בית המשפט העליון, וידע איזה סוג נימוקים, ואיזה אופן־טיעון, עשויים להיראות לכל אחד מהם. והיה לו גם כשרון לעבור ברפרוף על תיק מסובך, שנצטבר בו הרבה חומר, ומאות עמודי פרוטוקולים ומסמכים, להבדיל בו, בזמן קצר להדהים, בין עיקר לטפל, ולהציע פתרונות יעילים לבעיות הכרוכות בו.

פעמיים הוזכר שמו כמועמד לתפקיד שר המשפטים. פעם בימי שלטון המערך, ופעם בימי שלטון הליכוד. בשתי הפעמים לא הגיעו הדברים עד כדי כך שהתפקיד הוצע לו בפועל ממש, אבל בעיתונים נמסר, מפי מקורביו, כי אין בדעתו לקבלו על עצמו. לעומת זאת לא היה דוחה הצעות להצטרף להנהלות ציבוריות של מוסדות תרבות וחינוך, וכך נמצא שמו בין חברי ההנהלות הציבוריות וחבר הנאמנים של התזמורת הפילהרמונית, של מוזיאון תל־אביב, של מכון וייצמן, ושל עוד כמה מוסדות. לעתים רחוקות היה בא לישיבות, אבל מפעם לפעם, היו המנכלים של המוסדות האלה מביאים לעיונו טיוטות של חוזים חשובים שעמדו לחתום, הוא היה מציץ בהם, מעיר פה ושם איזו הערה, ולאחר זמן מפתיע אותם בטלפון, ושואל מה עלה בסופו של החוזה. בשיחה זו התברר תמיד כי הוא זוכר לפרטי־פרטים את העניינים שבהם עסק החוזה, והמנכלים היו מביעים לאחר מכן בפני חברי ההנהלה את השתוממותם על הזיכרון המופלא שלו ועל מעורבותו בענייני המוסד. מובן מאליו שבעד שירותים אלה לא היה מקבל כסף (רק הוצאות, לפעמים) וכולם ציינו את מעורבותו, את נדיבותו ואת נכונותו לטרוח בעסקי ציבור שלא־על־מנת־לקבל־פרס.

לעומתו היתה מיכאלה, מיקה בפי כולם, טרודה לגמרי בעסקנות הציבורית שלה. אחרי שבמשך שנים הקדישה את שעותיה לחירשים אילמים, גילתה את בעיית הסמים. ומאז, אף שעדיין היא חברה במיח“א, כמעט כל זמנה מוקדש לאל־סם. גילדר נוהג לפעמים להתלוצץ ולומר כי אשתו בוגדת בו עם צורכי הציבור, אבל לאמתו של דבר היה סידור זה נוח לו מאוד. מעולם לא היה לה זמן להשגיח עליו ולבחון היכן הוא מבלה באותם ערבים שבהם לא היה איזה אירוע שהיה עליהם לבוא אליו יחד והיא היתה עסוקה בישיבות שלה. במשך השנים היו לו כמה רומנים עם נשים אינטליגנטיות (לא היתה לו סבלנות למאהבות פותות), ותמיד הצליח לשמור על דיסקרטיות מלאה. מעולם, למשל, לא נזכר שמו בהקשר רומנטי בשום מדור רכילות. וכשהיו המאהבות שלו מגלות כי בשום פנים אין בדעתו לעזוב את מיקה, היו נמוגות מחייו. בדיסקרטיות. חוסר־דיסקרטיות, זאת נקודת התורפה האמתית של אביתר. לא רצה ללמוד משפטים? לא רצה. יכול לומר משהו כמו: זה לא מעניין אותי, או אני מרגיש שלא זה הדבר שיביא לי סיפוק בחיים. אבל מדוע היה צריך להכריז בפומבי שמשפטים זה המקצוע האחרון שהיה בוחר בו? אפילו לא ניסה לטעון שהכתב המושתן ההוא של “מעריב לנוער”, שהכין את סִדרת הכתבות “הקטנים של הגדולים”, משך אותו בלשון. להיפך, שישמעו כולם מה הוא חושב על העיסוק של אבא: “צריך להיות בעל נשמה של גנב בשביל להגן על גנבים”. וכשבא אליו בטענות איך הוא עושה דבר כזה, התריס: “ומה רצית, שאגיד נשמה של רוצח?” דווקא הוא היה צריך להיות בין הראשונים ששמו עגיל באוזן! ודווקא הוא, הבן של גילדר, היה צריך לשבת לילה באבו־כביר יחד עם אורי זוהר ומעשני החשיש שלו מהצריף. בחור שכל העולם פתוח לפניו, בוחר לבזבז את עצמו בצורה כזו. יכול ללמוד איפה שרצה, בארץ, בחו”ל. במקום זה הוא מנגן בגיטרה וחולם להתקבל לבנזין. עכשיו הוא מדבר על זה שרוצה להיות מסעדן. אמר לו, בבקשה, רוצה לצאת לבית־ספר גבוה לבישול בצרפת? אבל הוא צחק לו בפנים: אני מדבר על מסעדה שבה יהיה בישול אלטרנטיבי, מקום שבו יוכל כל אחד מהאורחים, במקום לשלם, להכין משהו שהוא יודע באמת להכין, וכל האורחים יאכלו יחד ויחוו יחד את הרפתקאת הטעמים. בישול אלטרנטיבי, זרק לו, לעולם לא תתפוס את זה בראש המשפטי שלך! כשהיה רוצה להעליב אותו, והדבר היה מתרחש לעתים קרובות למדי, היה משתמש בביטוי “הראש המשפטי שלך”. גילדר אפילו לא הטריח את עצמו לשאול את אביתר שאלה ריטורית איך יכסה את הוצאותיה של מסעדת הבישול האלטרנטיבי שלו, אם כולם יבשלו ואיש לא ישלם, הרי ברור שהוא אומר את זה רק כדי להרגיז, להתנקם. על מה הוא מתנקם כך? על מה?

טוב שוורדה יציבה כזו. התחתנה עם הבן של יגאל דור מייד אחרי הצבא. חתונת השנה כתבו ב“לאשה”. מירה אברך שלחה פרחים. ואחר־כך הלכה ורדה ללמוד משפטים, אבל בגלל התינוק היא עדיין חייבת כמה בחינות. מייק דור נכנס לעסקים של האבא. היתה זו, במידה רבה, ההחלטה שלו לסגור את המפעל בנחלת־יצחק ולמכור את האדמה. הוא בחור פיקח ומהיר תפישה. רק פעם אחת היה גילדר צריך לעשות לו את חשבון ההשקעה הסמויה בקרקע שעליה עומד המפעל הכושל, המשלם בקושי את הוצאות הייצור, ומייד קלט איזה בזבוז איום זה. הוא היה זה, שעשה לאביו את החשבון שלפיו הם צריכים להכניס לתחשיב התשומות והתפוקות גם את מחיר השימוש של הקרקע, שהסבא קנה בפרוטות בשנות העשרים. וגם אם מביאים בחשבון דמי שימוש בשיעור של שלושה אחוזים לשנה בלבד (מהערך העדכני, כמובן) – ההפסד השנתי האמתי של המפעל מגיע למיליונים רבים. יגאל התלבט והתלבט, אבל היה ברור מן הרגע הראשון שהוא בעד, אלא שקשה לו להגיד את זה. הקושי היה בשכנוע של כתריאל דורפמן. זה לא מפעל כושל, טען, כולנו מושכים ממנו משכורות לא רעות, וכשישתפר המצב הכלכלי ישוב להיות מפעל רווחי. כאן נכנס גילדר לתמונה והשיג את הסכמת הזקן למכירה, אחרי שהראה לו כי אם ישים אפילו חמישה אחוזים, ממאות המיליונים שהקרקע שווה היום, בקרן־מלגות על שמו, תהיה זו קרן המלגות העשירה ביותר בארץ. למה קרן מלגות, אמר הזקן, אולי יותר טוב אגף לטכנולוגיה של המזון בטכניון בחיפה? וכך נולדו גם הפרוייקט הגדול של נווה־דור, עם מגדלי התאומים שביום חורף בהיר אפשר לראות מהם את החרמון, גם מכון דור לטכנולוגיה של המזון בטכניון בחיפה, וגם קרן המלגות על שם כתריאל ופסיה דורפמן לתלמידים הלומדים מקצועות מועילים לתעשייה, יו"ר: כתריאל דורפמן, חברי הדירקטוריון: יגאל דור, מיכאל דור, ורדה דור, אוריאל גילדר ושני נציגי־ציבור, שממנים משרד המסחר והתעשייה ומשרד החינוך.

סיכום הביניים של החיים של אוריאל גילדר היה יכול להיות יפה כל־כך, אלולא כאב הלב על אביתר, הנוסע ברחובות במהירות מטורפת בג’יפ הסגול שלו, חולם על מסעדה לבישול אלטרנטיבי ומביא לדירת הרווקים שלו בנווה־צדק את כל החברים ההומואים שלו.

תמונה מאלבום הזיכרון

ליום ההולדת של עדינה היו מזמינים את כל הכיתה. בבית שלהם היו הרבה רהיטים שחורים, גדולים ויפים, עם דלתות זכוכית. הם היו עשירים, כך אמרה אמא. והיה צריך להביא מתנה, אבל אמא אמרה שיביא לה למתנה קופסה (קטנה) של עפרונות צבעוניים מחודדים, מפני שלא היה כסף לקופסה גדולה או למתנה אחרת. אז הוא נתן את הקופסה העטופה, ולא כתב בפנים את השם, מפני שלא רצה שתדע שזאת המתנה שלו. וכולם היו מסתובבים על המרפסת הגדולה הפונה לרחוב אלנבי. וכשהיה נעשה חושך היו מקרינים על הסדין פילמים של צ’רלי צ’פלין. וכשהיו הולכים הביתה היו נותנים לכל אחד שקית עם ממתקים. וכל השנה היו כולם מחכים ליום הולדת של עדינה.

תמונה מאלבום הזיכרון

האוטו הכי יפה היה של גריידינגר, שגר בבית גדול ולבן בן שתי קומות, שהיו לו מלפנים עמודים עגולים, בפינת בלפור ואחד העם. האוטו שלו היה לבן, והוא חנה במוסך בחצר. והפירמה שלו היתה קרייזלר, ואמרו שזה האוטו הכי טוב שיש בעולם.

 

8.    🔗

לפעמים אני חושב על השנים שלי עם שולה כעל תקופה שאותה הייתי רוצה לשכוח. אבל לרוב אני חושב עליה בהרבה חמלה ורוך. ממרחק השנים (אלוהים, כבר עברו מאז עשרים וחמש שנים!) נראה לי היופי שלה יציב, רגוע, מלאנכולי במקצת. אבל, הכול הרי תלוי בעין המתבונן. אני זוכר את הפגישה המקרית בפעם הראשונה. תלמידי החוג למדע המדינה נדרשו לשמוע גם את ההרצאות של הפרופסור קוהן במבוא לפילוסופיה. הוא לא עשה לנו שום הנחות ולא מיתן את רמת הקושי של הרצאותיו לטובתם של סטודנטים, שהפילוסופיה היא בשבילם רק מקצוע צדדי הדרוש כדי לעמוד בבחינות. מאיזו סיבה שהיא הייתי צריך לבוא אליו הביתה כדי לקרוא שם פרק באיזה ספר נדיר שלא היה בספריית האוניברסיטה, והוטל עלי (לא ברור אם זה היה כבוד או עונש) להרצות בכיתה את תוכנו. לא בא בחשבון, כמובן, שאקח את הספר הביתה, ספרים יוצאים אינם שבים, אמר הפרופסור במבטאו הגרמני הכבד.

צלצלתי בפעמון הדלת של הבית הישן בתלפיות, העטור בסגול פרחי הבוגנוויליה שכיסו כמעט מחצית מן הבניין. נערה, שיכולתי לאמוד את גילה אי־שם בין גיל התיכון לגיל הצבא, יצאה אלי, הושיטה לי יד ואמרה: “שמי שולמית קוהן. פרופסור קוהן מתנצל שהיה צריך לצאת באופן דחוף, אבל הוא ביקש ממני שאתן לך את הספר שאתה צריך, ותוכל לשבת כאן לקרוא.”

היא הובילה אותי לחדר העבודה שלו והורתה על כורסה שבה אני אמור לשבת. הספר היה מונח על שולחן־קפה קטן לידה. בדרך אל חדר העבודה של הפרופסור עברנו על פני הסלון. אני זוכר עד היום את תדהמת הקסם שהילך עלי. בחטף הספקתי לראות שטיח פרסי ענקי, מזווה כביר־ממדים מעץ כהה (בשנים שלאחר מכן הייתי סוקר אותו בהערצה, בוחן את גילופיו העמוקים, את דלתות הזכוכית הממורטת, את כלי החרסינה שמאחוריהן), הרבה ספות וכורסאות, והרבה תמונות שמן ישנות, מצוירות בצבעים כהים, נתונות במסגרות כבדות העטורות פיתוחים מוזהבים.

“תשתה משהו?” שאלה.

“רק מים,” שמעתי את עצמי אומר, בלי לדעת מדוע. זו היתה בהחלט הזדמנות לספל קפה.

היא יצאה את החדר ובינתיים התמכרתי לישיבה הנוחה בכורסת העור העמוקה. מאז שערכו לנו, צוערי הסמינר של שירות החוץ, המשוכנים במרתף של בית רוטנברג על הכרמל, סיור קצר בחדר העבודה הפרטי שלו, השוכן ברחבות בקומה השנייה, לא ישבתי בכורסה כזו. קירות חדר העבודה של פרופסור קוהן היו מכוסים עד התקרה ארונות מעץ כהה. הספרים היו מסודרים בהם, על פי התוכן והגודל, מאחורי דלתות זכוכית. היו שם, כמובן, כתביהם של הקלאסיקונים, עטופים בכריכות עור עם אותיות גותיות מוזהבות מוטבעות על גבם. והיו כמה מדפים שעליהם היו מסודרים כרכים (הראשון בהם היה, כמדומני, משנת 1869) של איזה אלמנך פילוסופי. מדף מיוחד הוקדש לכתביו של הפרופסור קוהן בגרמנית, עברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, ואולי עוד איזו שפה או שתיים. היו שם גם שני כרכים באותיות סיניות או יפאניות, שגם הם, אם לשפוט על פי מיקומם, תרגומים של ספריו.

שולה חזרה לחדר עם המים. לא, לא זכור לי שהגישו לי מעולם כוס מים בצורה כזו. זו לא היתה כוס. זה היה ספל מעוטר. עם תחתית תואמת מאותו סרביז. רוזנטל, כמובן. במים צפו קובייה של קרח וגם, שכה אחיה, פלח לימון. לא, מעולם לא הגישו לי כך כוס מים. היא הניחה מפית על השולחן, עליה הניחה את הספל, שמה לידה עוד מפית מקופלת ואמרה: “לא אפריע לך עוד. אם תרצה משהו, תקרא לי,” ויצאה את החדר לאטה.

המאמר שהייתי צריך לקרוא היה קשה ונפתל. רשמתי לעצמי רשימות, אבל ראשי לא היה בקריאה. הסתכלתי בשולחן העבודה הגדול ומרובה המגרות של הפרופסור, בכפות האריה שגולפו בתחתית רגליו, במנורה העשויה נחושת כהה ועליה אהיל זכוכית ירוקה, בערמות הניירות המונחות עליו בקבוצות מסודרות, והתמלאתי געגועים לכל אותם הדברים שלא היו לי מעולם בבית הצנוע שבו גדלתי. חדרים כאלה ראיתי רק בבתיהם של האישים החשובים ההם באירופה, שאליהם הייתי בא עם מוריץ. את שולה לא ראיתי שוב אלא בחטף, כשהפעמון צלצל את צלצולו הערב והיא עברה בפתח כדי לפתוח לפרופסור קוהן את הדלת. הוא נכנס, התנצל על כך שלא היה במקום להקביל את פני, פלט כלאחר יד “אני רואה ששולמית כבר דאגה לך,” ישב ליד שולחנו, קירב אליו אחת מערמות הנייר, הוציא מן המגירה עט פליקן גדול ופתח בכתיבה, תוך שהוא מתעלם ממני לגמרי.

הפגישה השנייה שלי עם שולה היתה ברחוב בן־יהודה. יצאתי מעטרה. השעה היתה שעה של לפנות־ערב, נינוחה כזו, שעה שבה הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לא לעשות כלום, אבל אני הייתי בדרכי למערכת הירושלמית, לכתוב ישר לתוך הטלקס את הכתבה היומית, שאת הטיוטה שלה כבר שרבטתי על פיסות נייר ומפיות בזמן שישבתי בקפה. היא יצאה מחנות ספרים עם שקית בידה. שנינו השגחנו זה בזה באותו רגע, באותו הרף־עין.

“שלום,” אמרה והושיטה לי יד, “ההרצאה היתה בסדר?”

זו לא היתה שאלה שצריך להשיב עליה. עמדתי שם, מחפש איזה משפט שראוי להוציא מהפה בהזדמנות כזו, משהו מבריק, ואולי חביב וידידותי. פתאום האירה בתוכי הידיעה כי אינני רוצה שהרגע הזה יברח לי, אבל אני אובד עצות ואינני יודע איך להציל אותו.

היא ניסתה שוב. “אני מבינה שבקרוב יתחילו הבחינות השנתיות.”

“כן,” אמרתי. חיפשתי משהו שאפשר להוסיף כאן ולא מצאתי.

“אני מקווה שתצליח,” הוסיפה. השגחתי שאמרה “מקווה” ולא “מאחלת”, ועבר בי הבזק־שאלה, האם יש לכך איזו משמעות.

פתאום הרגשתי שגם היא רוצה לשמור על הרגע הזה, גם היא חוששת שיברח. מייד התאושש הגבר המחזר. “עטרה או פינק?” שאלתי. “אף פעם לא הייתי בפינק,” השיבה. הזמנתי בשבילה דובונה ובשבילי ג’ין עם טוניק, אחרי שגיששתי בכיס גישוש דיסקרטי לבדוק אם יהיה לי מספיק כסף לשלם בעד הקונסומציה. אמרתי לה שאבא שלה הוא איש גדול והיא אמרה גם אני חושבת כך, ולא יצאה שיחה מזה. שאלתי אותה אם כבר שירתה בצבא, שזו שאלה שמקובל לשאול במקרים כאלה כדי להתחיל מאיזה מקום. היא התעלמה לגמרי מהמחמאה הבנאלית, שהיא עדיין צעירה מכדי לשרת, החבויה בנוסח השאלה, וסיפרה כי היא משוחררת מהצבא מפני שיש לה רשרוש בלב, שהוא תוצאה מקדחת ראומטית שחלתה בה בילדות. נזכרתי שזו מחלה מקובלת מאוד בין בנות האצולה הירושלמית של רחביה ושל תלפיות. שאלתי אם היא לומדת עכשיו, ואמרה שהיא בין לבין. שנה אחת עשתה בבית־אולפנא בשווייץ, ששם מכינים נשים צעירות לתפקד בעולם של גברים, ולומדים שם נימוסים והליכות, ומשק בית, ושפות, ועוד דברים כאלה. עכשיו היא מתכוננת ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא החליטה מה תלמד. בינתיים נכנס איזה ח"כ מושתן, שלפעמים הייתי פוגש אותו במסיבות של דן, ושאל בטאקט אדיר: חדשה? היא העמידה פנים שאינה משגיחה בשאלה, ולגמה מן הכוסית שלה בזרת מורמת, שכה אחיה, בזרת מורמת. זו היתה הפגישה האחרונה שלנו שלא תוכננה מראש. פתאום נזכרתי שעדיין אני צריך לרוץ למערכת לשדר לתל־אביב את המדור. הצעתי ללוות אותה לאוטובוס, אבל היא אמרה שהמיני־מיינור שלה חונה במגרש החנייה ברחוב שמאי. זה היה בכיוון שלי. ליוויתי אותה למגרש החנייה, ובדרך אמרתי שאני מקווה שעוד יצא לנו להיפגש שוב והיא אמרה צלצל.

בזמן הראשון היו כל הפגישות שלנו קשורות במשהו שצריך לעשות. קונצרט של הפילהרמונית בבנייני האומה. הצגה של הבימה או הקאמרי באדיסון. דברים כאלה. לי עדיין לא היתה מכונית והיא היתה באה במיני שלה לקחת אותי, מחזירה אותי הביתה ונוסעת לתלפיות. כשבאה לקחת אותי, היתה עומדת בדלת עם המפתחות ביד ומחכה שאהיה מוכן. בדרך חזרה לא עלתה אף פעם לחדר שלי. עד שפעם, אחרי קונצרט של רביעיית בודפשט (שלוש רביעיות של בטהובן בערב אחד), על יד הבית שלי, כשכבר פתחתי את הדלת של המיני, אמרה: “הייתי שותה עכשיו משהו.” ידעתי שזהו־זה, הפעם.

היא ביקשה שלא אפתח את האור. קצת אור מפנס הרחוב חדר בכל זאת ושמחתי לראות שהשדיים שלה אינם גדולים מדי, אני לא אוהב שדיים גדולים מדי. לפעמים אני חושב שהמשיכה הזו שיש לי לגופות של נשים נעריות יש בה איזו הומוסקסואליות סמויה, אבל המחשבה על מגע קרוב עם גברים מעוררת בי תיעוב. פעם נסעתי בעמידה באוטובוס לחיפה והיה צפוף מאוד, ופתאום הרגשתי שערבי שמן וגוץ מכניס את היד שלו אל בין הרגליים שלי. זזתי, מתוך מחשבה שזה היה במקרה, אבל היד שלו המשיכה לחפש אותי. חשתי מין תערובת של פחד נורא (ערבי!) עם גועל־נפש. עם זאת, באופן חברתי, נאמר, הומואים מקובלים עלי מאוד. אני מרגיש נוח בחברתם. ונדמה לי שבכל פעם שאני זקוק לאיזה שירות, או תלוי במישהו שיחליט באיזה עניין הקשור בי, מצבי הרבה יותר טוב כשאני בידיים של איזה הומו, מאשר כשאני נתון בידיים של הטרו – או אפילו של אשה. נשים סמכותיות עשויות להיות נוקשות.

אבל אני הייתי בסיפור על שולה שהתפשטה בחושך. הבגדים שלי כבר מזמן היו על הרצפה. נכנסתי למיטה וחיכיתי לה. פתאום שמתי לב שהיא מקפלת את הבגדים שלה במה שנראה לי כקפדנות לא קטנה ומניחה אותם בסדר על הכיסא. “אתה נזהר?” שאלה כשנכנסה למיטה. ואחרי שגמרתי במהירות שאלה: “היה לך טוב?” התפלאתי מנין לה השאלות האלו שכולן שואלות. כעבור זמן אמרה לי שעדיין היתה אז בתולה, אבל לא הרגשתי את זה אז, זה היה מהיר כל־כך ובלי שום בעיות. היא שכבה לידי מוכנה וחיכתה. היזמה היתה כולה בידי, מתי ואיך. לא רק בפעם ההיא. במשך כל השנים שהיינו יחד. היא מעולם לא התחילה. אולי לפעמים היה איזה סימן סמוי שהיא רוצה שזה יקרה הלילה. תמיד בלילה. כמעט מעולם לא בשעה אחרת של היום. תמיד בחדר המיטות, כמעט לעולם לא בחדר אחר של הדירה. וכמעט תמיד בחושך. רק הירח היה רואה. אחרי שנולד גדעון, ומנורת־לילה קטנה היתה תקועה בשקע שבמסדרון, היתה ניגשת ומוציאה אותה, כשראתה שאני רוצה וכנראה לא אוותר. כי מעולם גם לא סירבה לי. הנשים במשפחת ראוכר לעולם אינן אמורות לא לגברים שלהן!

אולי הייתי צריך להסתלק אחרי הלילה הראשון. כל הסימנים כבר היו בו. אבל אני אמרתי לעצמי שאני מאוהב. השקט הזה שלה היה הבטחה לחיים של שלווה, של אושר ביתי (אז עדיין לא ידעתי איזו ברכה מפוקפקת הוא יכול להיות). שום דבר לא בא לי עד אז בקלות. הכול היה קשור בעבודה רבה כל־כך, בהרבה זיעה, בהשתדלויות מתמידות, בחרדה שמשהו ישתבש פתאום, יתמוטט, ייעלם. כבר עברתי את השלושים, אבל על הכול עדיין ריחפה מין עננה של זמניות. והנה כאן נראו לי החיים פתאום נעדרי־קפריזות, נעים במסלול בטוח, רגוע, ידוע־מראש, מסלול שניתן לסמוך עליו.

רק אחרי החתונה (היא זו שנתנה לי להבין כי כבר הגיע הזמן לחתונה) ואחרי שעברנו לדירה שקנו לנו ההורים שלה (הפרופסור עצמו בא לבחון את הדירה, ורק אחרי שנתן את אישורו, הוציאה גרטה את פנקס הצ’קים וחתמה) ברחוב הנטקה בקרית־יובל, במקום הנשקף על יער ירושלים ועל מורדות ההר בואכה תל־אביב (ואני מזכיר את זה מפני שהרבה לילות הייתי קם מן המיטה בשקט, יושב על המרפסת המערבית, מסתכל למטה ושואל את עצמי מתי יהיה לי סוף־סוף כוח להחליט שאני חוזר לשם), רק אז התחלתי לחוש במחנק של הביטחון המתוכנון הזה.

אצל שולה שום דבר לא היה ביד המקרה. שום קפריזה, חוץ מהקפריזה האחת, ששום דבר לא יהיה נתון לקפריזה. היא השקיעה מחשבה רבה בכל דבר שעשתה. למשל, במיקום המדויק של הספה והכורסאות בסלון, שלא לדבר על תליית התמונות והליטוגרפיות, שקיבלה במתנה מפרופסור קוהן (כך קראה לו בכל שיחותינו, שכה אחיה) ומגרטה (גרטה בשבילה, ולפעמים, ברגעים של חסד או של כעס, מבוקר לגמרי, מאמא). ואם היתה העוזרת מזיזה קצת את הכורסה או השטיח ממקומם, היתה מקפידה להחזיר אותן למקום שבו הם צריכים להיות. לכל הארוחות, אפילו הקלות ביותר, היתה מסדרת את הצלחות ואת כלי האוכל בסדר הנכון והקבוע, ולא שוכחת להניח מפיות (תמיד באותו קיפול). והתפריט היה חייב להיות מאוזן ומזין. והיו לה על המדף במטבח ספרים על תזונה, וכמובן הרבה ספרי־בישול, ושני אוגדנים שבהם היתה מתייקת מתכונים ממוספי השבת של העיתונים וגם ממגזינים מחו"ל. ואחרי הארוחה היתה שוטפת מייד את הכלים במים חמים ובסבון, ומנגבת במגבת (כן, גם את הצלחות, דבר כזה אפילו אמא, שהיתה מנגבת תמיד את הכפות והמזלגות, לא היתה עושה!) ומחזירה כל דבר למקום. עשר דקות אחרי האוכל כבר לא היתה במטבח הרגשה שמישהו אכל שם אי־פעם. הבגדים שלה היו תלויים תמיד בארון בסדר הקבוע. והנעליים עומדות כולן באותו כיוון, עם השפיצים לקיר כמובן. וכך גם כל הדברים הקטנים האחרים – המקום הקבוע לכל דבר בארון התרופות, והכיוון שבו תלויות מברשות השיניים במִתלה שלהן, ושפופרת משחת השיניים המונחת בכוס, שצריך תמיד לסחוט אותה מלמטה ולקפל כלפי מעלה את החלק הריק, וגליל נייר בית השימוש, שהחלק המוכן לתלישה שלו היה צריך להיות תמיד מלפנים ולעולם לא מאחור. ואיך אפשר לשכוח את הסדינים וכלי המיטה, שאותם היתה מגהצת אחרי הכביסה, מקפלת, מגהצת שוב את הקפלים, קושרת כל אחד מהם (שכה אחיה!) בסרט ורוד (סרט תכלת לסדינים של גידי) ומניחה אותם בשורה ישרה, עם לולאות הסרטים קדימה, תמיד קדימה. במין אסתטיקה סוריאליסטית כזו. היא היתה מקבלת אורגזמה מן האסתטיקה הזו. יותר נכון לומר – מן הסדר והארגון. פעם ראיתי אותה עומדת ומתבוננת בארון המסודר כמו בטראנס. אילולא ידעתי שלא שירתה בצבא הייתי אומר שיכלה להיות (מן הבחינה הזו של הסדר, ורק מהבחינה הזו) רב־סמלת בבית־סוהר לנשים.

וחוץ מזה היא היתה תמיד מספרת לי כל דבר בפרטי־פרטים – איך ומפני־מה ובשביל־מה וכמה ומי ומתי (איך אפשר לשכוח את המתי?). מפני שאנחנו שותפים לחיים וצריכים לספר זה לזה את הכול. האלוהים שלה היה בפרטים. לא, בפרטי הפרטים. באמת שלא רציתי לשמוע ולא ראיתי שום חשיבות בזה שאדע את כל הדברים האלה שהיתה מספרת לי, אבל אם הייתי מראה לה את זאת, היא היתה נעשית עצובה מאוד, ובתקופה הראשונה עדיין היה אכפת לי שלא תהיה עצובה. הקושי האמתי התחיל בזמן הפיפיקקה וחיתולים בלילה. אלוהים, כל הדיווחים המדויקים האלה על העליות והירידות במשקל ועל יציאת השיניים. והקריאה האין־סופית בסְפוק. והשאלה המתמידה הזו שריחפה כל הזמן כמו עורב שחור בחלל האוויר, האם זה טוב בשביל הילד או לא. הרגשתי שאני נשרף בפנים לאפר.

בזמן הראשון הייתי מוכיח שיש לי אופי, ואני שומר על זכויותי בכך שהייתי משדר צפנים קטנים של אי־נחת. הבגדים שלי היו מונחים על הכיסא כשאינם מקופלים, את משחת השיניים הייתי סוחט בחלק העליון, כשהזדמן לי להחליף נייר בבית השימוש הייתי מניח אותו בכיוון ההפוך מן “הכיוון הנכון”, ואת הנעליים הייתי משאיר ליד המיטה כשחרטומיהן אינם פונים באותו כיוון. לא, לא בכוונה להרגיז, סתם כדי להפגין את עצמאותי. מעולם לא היתה אומרת כלום, אבל היתה ניגשת בשקט הזה שלה ומסדרת הכול כמו שצריך. לפעמים, או כך רק נדמה לי, זה היה קורה כאילו במופגן, דווקא בזמן שהייתי משגיח בדבר. אחר־כך כבר הייתי מפזר דברים בכוונה. לבחון אותה. אבל היא המשיכה לשתוק ולסדר במקום, לשתוק ולסדר במקום. היה בסידורים האלה שהיתה עושה לנגד עיני – בשקט, בלי להגיד מלה – איזה חוסר נימוס, כמעט גסות־רוח. אנשים מנומסים מאוד יכולים להיות גסי־רוח באמצעות הנימוס שלהם. ואז גיליתי כי דווקא השקט הזה, והעדר כל התרסה או נזיפה, מכוונים היטב־היטב לטעת בי רגשי־אשם. הרגשתי עצמי אשם. יותר ויותר פעמים. במשך יותר ויותר זמן. הסדר היה כזה: קודם הרגשתי אשם, ואחר־כך קרו הדברים שבגללם הייתי צריך להרגיש את עצמי אשם, וכשבאו, קשה היה לסכור את השטף הזה.

זה התחיל כבר בזמן שהיתה בהיריון עם גידי. ריקי הופיעה פתאום. שוב היתה בין בעלים. היא לקחה חדר במלון הנשיא ובאתי לבקר אצלה אחרי שצלצלה אלי, והכול התגלגל כמו שהיה מתגלגל תמיד. ואחר־כך באו בגידות אחרות. בגידות קטנות. שום דבר לא רציני. לא איזו התאהבות גדולה. בעיקר נשים נשואות. בטוח לגמרי. לא הן צריכות את הסקנדל ולא אני. לא חיפשתי אותן, אבל לא יכולתי לסרב להזדמנות כשבאה. ורגשי האשם האלה, הו רגשי האשם! שולה לא אמרה לי כלום. אפילו לא יכולתי להבחין אם היא יודעת או לא. הכול היה כאילו כמו קודם. אבל שום דבר לא היה כמו קודם. לאט־לאט הרגשתי שהדבר הנכון לעשות הוא לעזוב הכול.

זה היה בדיוק בזמן שגם בעיתון התחילו הדברים להסתבך. כשהתעוררה הפרשה מחדש והתחילו לדבר על ועדת־חקירה משפטית, תמך העיתון שוב בבן־גוריון. עכשיו התחילו גם להסתכל בדקדקנות רבה יותר מה אני כותב במדור שלי. מפעם לפעם היו משמיטים איזה קטע מהכתבה. פעם נשמט המדור כולו, אף ששלחתי אותו לפני ה“דדליין”. העורך קרא לי לשיחה ובחיוך השוחטים שלו שאל אם לא כדאי שתהיה רוטאציה ואני אעבור מתפקיד הכתב בכנסת לאיזה תפקיד אחר. שאלתי איזה תפקיד הוא מציע לי, והוא גמגם וגמגם, אבל לא נזכר בשום תפקיד פנוי. טוב, אמר, בינתיים תישאר כתב בכנסת, אבל, הוסיף, המדיניות של העיתון היתה תמיד לא לנקוט, ככל שהדבר נוגע לדיווח, עמדות לטובת אחד הצדדים. אם תרצה, תוכל תמיד לכתוב מאמר חתום, אמר. הזכרתי שלא מסכימים שאכתוב מאמרים חתומים, מפני שאני מדווח מהכנסת. אמר, הממ, אבל גם בדיווח צריך להקפיד להפריד בין דעות לעובדות. אמרתי לו שאני מקפיד על זה. הוא אמר שלא זה מה שאומרים. שאלתי מי אומר, והוא אמר לא חשוב, אבל אני צריך להקפיד שלא יגידו. ראיתי שהכול כבר כתוב על הקיר.

בערך באותו זמן הזמין אותי אבי כהן לשיחה. הוא היה מוכר לי מזמן שהיה מזכיר הסיעה בכנסת והיינו משוחחים לפעמים במזנון. זכור לי אפילו שהיו לו כמה הבחנות מעניינות לגבי כמה מהח“כים שאותם היה אמור לשרת. כשאשכול נעשה ראש הממשלה, הוא לקח אותו מהסיעה ועשה אותו הדובר האישי שלו. אבי שאל אותי מה אני חושב על הפרשה. אמרתי לו שלא אכפת לי שתהיה ועדת חקירה, אבל לא בשאלה הטריוויאלית מי נתן את ההוראה, או אם ועדת השרים שטיהרה את לבון פעלה כדין או שלא כדין, כי אם איך הגיעו הדברים לידי כך שעשו במצרים את כל הדברים האידיוטיים האלה, שעדיין לא פורסמו אז. הוא המהם משהו שזה דווקא בסדר. לא הבינותי מה בסדר. שאלתי, והוא אמר שיהיה בסדר. אחרי כמה ימים צלצל והזמין אותי לשיחה עם אשכול. עד שחיכיתי בכניסה ללשכה, אמר לי אבי שהוא מבין כי רוצים לסלק אותי מהעיתון בגלל העמדה שלי בפרשה, שבעיניו, הוא יכול לציין, היא דווקא אובייקטיבית, וטוב שהיא אובייקטיבית. גם אשכול שמח על זה והוא בטוח שאני יכול להביא תועלת. אחר־כך זמזם הטלפון, אבי הרים אותו, אמר כן אני מבין, יצא לחדר השני, חזר ואמר שרוה”ם (כך, הסתבר לי, קוראים לראש הממשלה בחוג הסגור של העוזרים הקרובים) נקרא באופן דחוף לתל־אביב, והוא יתקשר אתי לקבוע פגישה אחרת. עד שאשכול יצא מן החדר, הספיק אבי לספר לי שהוא היה רוצה שאבוא למפלגה בתל־אביב לעזור בהכנות לבחירות. שאלתי באיזה תפקיד, והוא השיב, בזמן ששניהם יצאו במהירות אל מדרגות השיש החומות, שעוד נדבר על זה.

תל־אביב! השנים בירושלים והברכה המפוקפקת של האושר הביתי המתפורר מילאו אותי געגועים לעיר של ילדותי. הנה ההזדמנות, אמרתי לעצמי, עכשיו! אבל אבי כהן לא צלצל למחרת, גם לא בשבוע שלאחר־כך. אבל הייתי בטוח, משום־מה, שיצלצל. אמרתי לשולה שמציעים לי עבודה בתל־אביב ושאלתי אם תסכים לעבור אתי לתל־אביב, אולי, בינתיים באופן זמני. השאלה היתה מנוסחת, עכשיו אני מבין את זה, בצורה מעליבה. לא שאלתי אם תרצה שנעבור לתל־אביב. שאלתי אם תסכים לעבור אתי לתל־אביב. כלומר, ברור שאני עובר לתל־אביב, השאלה היא רק אם היא מצטרפת אלי. שאלה כזו מניחה מקום לאפשרות שהתשובה תהיה שאינה מצטרפת, ואולי אף מזמינה תשובה כזו. כמעט לא התפלאתי שזו היתה התשובה. לרגעים נדמה לי שחיכתה לשאלה הזו, ואכן השיבה מייד, כאילו חשבה על־כך מקודם: אם אתה עובר לתל־אביב, אל תשוב. ברגע הראשון הרגשתי צער, אף שלעתים קרובות דמיינתי לעצמי איך אני שב לחיות לבדי. אבל היא לא הניחה לדברים להימשך יתר על המידה. היא סידרה ביעילות את כל העניינים הפורמליים, את כל התעודות והמסמכים והאישורים. היה ברור שהדירה ברחוב הנטקה צריכה להישאר ברשותה, שהרי נקנתה בכספי ההורים שלה, וכך היה. בשאר הדברים היתה החלוקה הוגנת מאוד, ובלי שום מריבות. כך, למשל, הסכימה שאני אקבל את הסימקה הישנה שקנינו במקום המיני שהיתה לה. כמובן ששמחתי על זה, אבל שאלתי בכל זאת (מתוך נימוס, או מתוך איזו ז’סטה של ניסיון להזיק לעצמי) מה תעשה בלעדיה והיא אמרה שתסתדר. אחר־כך ראיתי שההורים קנו לה פולקסוואגן חדשה ושהיא חזרה עם גידי לבית הוריה בתלפיות. מעולם לא סיפרו לי מה עלה בגורלה של הדירה ברחוב הנטקה.

רק אחרי שההכנות לשוב לתל־אביב התקדמו במידה ניכרת, שמתי לב שאבי כהן עדיין לא קרא לי, ולגמרי לא ברור לשם־מה אני עובר לתל־אביב.

תמונה מאלבום הזיכרון

הם ישבו כולם בחדר הסמוך, שהיה לו מין צבע סגול כזה, אולי זה היה הקיר ואולי זה היה עשן הסיגריות שהיה מסתלסל באטיות כזו עד שנמוג באוויר. ופתאום הם פרצו לתוך החדר. ואבא, שהיה קטן ורזה וחלש, לקח את האח הקטן על הידיים, ושלונסקי, שהיה כזה גדול וגיבור, הרים אותו בתנופה, וכולם רצו מהר־מהר במורד המדרגות, שלוש קומות עד הרחוב. ואחר־כך אמרו שהיתה רעידת אדמה ושהיה כתוב בעיתונים.

תמונה מאלבום הזיכרון

בקומה השנייה מעל הדואר היה מטבח הפועלים. ולפעמים, כשלא היתה עוזרת, ואמא היתה חוזרת מן הגן ולא היה אוכל בבית, היא היתה לוקחת אותם למטבח הפועלים. והכי זול היה מרק־בשר מימי וקציצה עם תוספות, שזה היה פירה תפל של תפוחי־אדמה וגזר מרוסק. והם ישבו ואכלו את ארוחת הצהריים בצלחות העבות ובכפות הכבדות והגדולות. וזה לגמרי לא היה טעים כמו בבית, אבל זה היה הרבה יותר מעניין וזה קצת כמו להיות גדולים שאוכלים במסעדות.

טקסטיל    🔗

לאבא, יעקב רוזנקרנץ, שכולם, ואפילו הפועלים קראו לו קובה, היה בלודז' בית־חרושת גדול לטקסטיל. הוא, בעצם, הקים אותו, מפני שלבית המלאכה הקטן לצביעת טקסטיל, שהקים סבא גרשון, אי־אפשר לקרוא בשם בית־חרושת. בית החרושת שהקים אבא היה גדול ורחב ידיים ועבדו בו שלוש־מאות פועלים. הבדים שלו, שבפינה של כל גליל היה עליהם ציור של זר שושנים, היו מבוקשים מאוד, ואחרי שהדברים בפולניה הסתדרו קצת בזמן פילסודסקי, הוא בנה בצד השני של העיר עוד בית־חרושת אחד, גדול יותר מן הראשון.

אבא היה עושה כל דבר בקנה־מידה גדול. הבית שהקים למשפחה ברחוב קושצ’יושקו היה הגדול בסביבה. היו לו שתי קומות ועוד עליית גג ומרתף גדול, שבו עמד התנור שחימם את הבית בחורף בעזרת זרמי אוויר חם, שלא היו אז הרבה בתים עם חימום כזה. היה שם אגף שבו גרו ארבע המשרתות והגנן הקיטע, שאיבד את הרגל שלו כשהיה חייל במלחמה־אחרי־המלחמה נגד הרוסים. לסבתא ברוניה היתה דירה שלמה משלה, עם מטבח ואמבטיה וחדר־שינה וחדר אורחים, בקומה השנייה מצד שמאל. בשאר חלקי הבית היו חדר השינה הגדול של אבא ואמא, עם האמבטיה משיש והברזים המצופים זהב, והחדרים של סאמק, הבכור, של שנקה, האחות הצעירה ממנו בשנתיים, ושל שלושה הבנים האחרים, פרדי, רומק וסטאניסלב. והיו כמובן גם הסלון הגדול והסלון הקטן, עם רצפות הפארקט, וחדר האוכל עם הרצפה משיש ועם השולחן הגדול, שכאשר היו פותחים אותו היה לידו מקום לשישה־עשר כיסאות וחדר העבודה של אבא, שהיה מצופה כולו עץ דובדבן, ועוד שלושה חדרים לאורחים, כל אחד עם אמבטיה משלו. סוקולוב, כשהיה בא לעיר היה לו חדר אצלם. וגם נתן ביסטריצקי. וחוץ מהבכשטיין, פסנתר הכנף הגדול שעמד בסלון הקטן, היה הפלייל העומד, שקנו כשהיה סטאניסלב בן שמונה והתחיל לנגן בפסנתר והעמידו בחדר שלו כדי שיוכל להתאמן. כולם ניבאו לו עתידות. ארתור רובינשטיין שמע אותו פעם, כשהיה בן עשר, ואמר שאם הילד יקבל חינוך מוזיקאלי טוב הוא עשוי להיות פסנתרן מעניין. אחרי זה היה צריך להתחנן בפני סטאניסלב שיפסיק לנגן ויירֵד לאכול. על הליכה לבית הספר הוא בכלל לא רצה לשמוע, והביאו אליו מורים פרטיים הביתה. הוא היה הילד שפינקו הכי הרבה. כן, ולמטה במרתף היה גם חדר למשחקים והיה שם שולחן פינגפונג ושולחן ביליארד וציוד בשביל התעמלות, אבל רק פרדי ורומק היו יורדים לשם לשחק ולהתעמל. סאמק כבר היה בן שש־עשרה כשבנו את הבית, והוא התכונן למבחנים של אוניברסיטת ברלין. אבא ואמא אמרו שלא כדאי שילמד באוניברסיטה בלודז', או בכל מקום אחר בקונגרסובקה, לא בגלל הנומרוס קלאוזוס, כי אם בגלל ההתנפלויות התמידיות של האנדקים האנטישמיים על התלמידים היהודים. את שנקה שלחו לפנימייה על יד לוצרן בשווייץ.

סאמק השלים את לימודי הכלכלה באוניברסיטה של ברלין שתי שנים לפני שעלה היטלר לשלטון. כשחזר לקח אותו אבא לעבוד בבית החרושת. אתה תהיה פעם המנהל, היה אומר בכל פעם שהיה מעביר אותו ממחלקה למחלקה, ואתה צריך להכיר את בית החרושת מלמטה למעלה. אחר־כך חשב על זה סאמק כעל נבואה. הוא התחיל, אמנם, להכיר את בית החרושת מלמטה, ועבד איזה זמן בהזמנות ומשלוחים. ואחר־כך עמד קצת על יד מכונת סלילה, אבל אז מת אבא פתאום מהתקף־לב, והוא היה צריך לעלות ישר למעלה, לכיסא המנהל הראשי. זה היה בדיוק בשנה שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה. סאמק היה אז בן עשרים וארבע. בשנה שאחר־כך קרו כל מיני דברים. סבתא ברוניה מתה. אחרי שיאנק מת, אמרה, לא כדאי לחיות. מצאו אותה מתה בחדר השינה שלה, על המיטה, בבגדים. לא שהתאבדה או משהו כזה, פשוט נגמרו לה החיים. שנקה חזרה מהפנימייה בשווייץ והחליטה שהיא רוצה להיות ציירת. היא התחילה ללמוד באקדמיה לאמנויות בלודז', אבל שם נכנסו לה לראש כל מיני רעיונות. היא אמרה שהיא קומוניסטית, נסעה לרוסיה, ומאז לא היה אתה שום קשר. אמרו שהיתה בלנינגראד בזמן המצור, אבל גם זה לא היה בטוח. פרדי למד בפולטכניקום בווארשה, ורומק נכנס לשנה הראשונה של האוניברסיטה בקראקוב, דווקא לפקולטה לתיאולוגיה, בדיוק לפני שהתחילה המלחמה.

אחרי שסבתא ברוניה מתה, עשו שיפוצים בבית. אמא עברה לגור בדירה שהיתה של סבתא. סאמק, ורוז’קה אשתו, שהיתה קוזינה רחוקה של משפחת רוזנקרנץ, עברו לחדר השינה הגדול של אבא ואמא, ואחרי שנולדו סונקה ומייטק, שברו כמה קירות ועשו להם ולמטפלת דירה קטנה על יד חדר המיטות של ההורים. בזמן הראשון אחרי שבאו הגרמנים המשיך סאמק לנהל את שני בתי החרושת. במשרד הקומנדאנט נתנו לו תעודה של עובד חיוני. בכל אחד מבתי החרושת היה מפקח מטעם מיניסטריון ההספקה הגרמני, והיה צריך למלא בשבילו כל מיני טפסים בגרמנית, מה שלא היה בעיה בשביל סאמק אחרי שלמד בברלין. גם מן הבית לא גירשו אותם מייד, אבל הוא התמלא פליטים שגירשו אותם מן השטחים במזרח.

כבר לפני האקציה הגדולה לקח מהם הקומנדאנט את הבית בשביל עצמו ובשביל המפקדה שלו. הם עברו לגיטו. ואחר־כך הודיעו לסאמק שלוקחים ממנו את רשיון המעבר לחלק הארי של העיר. ואחר־כך, אצל הגרמנים יש סדר, מסרו לידיו העתק מצו ההפקעה של מפעלי טקסטיל רוזנקרנץ, והוא היה צריך לחתום שהראו לו את הצו המקורי. ואחר־כך ברגן־בלזן. וכולם נעלמו. הוא לא ראה שוב את רוז’קה ואת הילדים ואת אמא, שאותם לקחו באקציה שלפני האקציה שלו. ולא את האחים, שנשארו תקועים בווארשה ובקראקוב, ולעולם לא נודע לו מה קרה להם. כולם נעלמו.

אחרי המלחמה הוא היה בין הניצולים שצולמו בבגדי הפסים שלהם, כשהם עומדים על יד גדר התיל של המחנה, מאחוריהם ערמת גוויות מצומקות, ועל פניהם עדיין שפוך מבט הייאוש הנורא, שההצלה הפתאומית לא יכלה לו. הצילום פורסם בביטאון הצבא האמריקני ועורר סערת־רוחות בכל מקום שהגיע אליו. שליחי הג’וינט לקחו אותם לבית חולים, ושם היו מרגילים אותם לאט־לאט לאכול. קהילות שלמות ביקשו לאמץ דווקא את קבוצת הניצולים מהתצלומים, ומאמריקה היו שולחים להם כל מיני מתנות – בונבוניירות וחבילות של שוקולד, קרטונים של קאמל ושל לאקי סטרייק, סבונים ובגדים משונים, שרק אמריקנים לובשים. אלה היה הימים שבגרמניה הכבושה וההרוסה היה ניתן לקנות כמעט כל דבר בעד כמה סיגריות וטבלה קטנה של שוקולד. סאמק שמר את כל המתנות במקום מחבוא. הוא לא טעם מן השוקולד (סיגריות לא היה מעשן ממילא) וגם בסבון סירב לנגוע. הוא רצה נקמה. כל היום היה מידפק על דלתות המשרדים של כוחות הכיבוש של האזור האמריקני, של הג’וינט, של המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, ומנסה לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתו. הוא קרא רשימות אין־סופיות של שמות. הוא חזר וקרא בהן, שמא נשמט איזה שם מעיניו. אבל לא מצא כלום. בערב היה הולך לכיכר ההאופט־באנהוף ומוכר סיגריות, שוקולד, סבון, גרביים. את הסיגריות מכר כל אחת (או כמה) לחוד. וכך גם את טבליות השוקולד ואת הפטיפורים מהבונבוניירות. כעבור שנה כבר היו לו בפראנקפורט שני בתים, שאותם רכש בעסקות חליפין, ומרצדס אחת, שהיתה קודם בידי תעשיין עשיר שהיה קצין בוורמאכט ואשתו נתנה אותה תמורת קרטון של סיגריות, שבעזרתן ביקשה לממן את ההגנה עליו במשפטי הדנאציפיקאציה. בזמן שהיה עושה את כל העסקים האלה היה חושב כי זוהי מין נקמה בנאצים, אבל אף פעם לא אמר את זה לאף אחד.

במחנה על יד פראנקפורט פגש אלמנה אחת, שבעלה ושני ילדיה, בן ובת, נעלמו. הוא היה בא לעתים קרובות לדבר עמה, היא סיפרה לו על המשפחה שלה והוא סיפר לה על המשפחה שלו. גם שמה היה רוז’קה, והוא חשב שצירוף־מקרים מופלא זה בא מן הגורל. אילו היה מאמין באלוהים היה אומר שזה מאלוהים. הם התחתנו, ואחרי החתונה הוא לקח אותה ללודז', לראות אם הבית ובתי החרושת עדיין עומדים על תִלם, ולהראות לה אותם. היא ביקשה שייסעו גם לקיילץ, לראות את הבית שלה. בתי החרושת הופצצו ולא נשאר מהם כלום. אבל הבית עדיין היה שם, ברחוב קושצ’יושקו. הוא דפק בדלת וביקש להיכנס. יד חוששת של אשה קשישה פתחה לו סדק בדלת ושאלה מה הוא רוצה. הוא אמר לה בגרמנית שזה היה פעם הבית שלו והא רוצה להראות אותו לאשתו. האשה סגרה את הדלת בבהלה ולא הניחה לו להיכנס. אחר־כך שמע המולת קולות רבים עולים מתוך הדירה והבין כי מתגוררות בו עכשיו כמה משפחות. הוא דפק שוב בדלת וביקש להסביר, הפעם בפולנית, שאין לו כוונה לקחת מהם כלום, הוא רוצה רק להראות את הבית לאשתו. גברתן אחד יצא אליו, קרא ז’ידובקה מורדה ואיים לשבור לו את כל העצמות אם לא יסתלק משם. לקיילץ הם הגיעו ימים אחדים אחרי הפוגרום. בכל מקום היו שוטרים. הם עמדו זמן קצר בכיכר שליד תחנת הרכבת ואחר־כך, בלי לגשת את הבית של רוז’קה, חזרו לתחנה ונסעו מערבה. אז גמלה בלבם החלטה לעלות לפלשתינה. שניהם אמרו את זה ממש באותו זמן. הוא מכר כל מה שהיה לו, קנה זהב ויהלומים ודולרים בשוק השחור. הם עלו על אניית מעפילים, שיצאה מאיזה מקום באיטליה, שלא אמרו להם איפה הוא והם ראו אותו רק בחושך, והגיעו לקפריסין, ומשם הביאו אותם לארץ בזמן ההפוגה הראשונה.

בן שלושים־ושמונה היה סאמק רוזנקרנץ כשירד עם רוז’קה מן האנייה בנמל חיפה. הוא היה עשיר. הוא היה עני. הוא היה שוב עשיר. ועכשיו הוא צריך להתחיל שוב מן ההתחלה.

הם שכרו ברחוב ריינס בתל־אביב דירה שעמדה ריקה אחרי שבעליה הסתלקו בחיפזון מן הארץ עם שני הבנים לפני פרוץ מלחמת העצמאות. האחות של בעלת הבית, שהשכירה להם את הדירה, אמרה שזה רק זמנית, עד שהם ישובו לארץ. הם לא שבו, ורוזנקרנץ גר שם עד שבנה לעצמו את הווילה ב“יד המעביר” מעבר לירקון. הוא קנה לעצמו ווקסהול משומשת והתחיל להסתובב בסביבה כדי לראות מה מצב תעשיית הטקסטיל. דבר אחד היה ברור לו, ורוז’קה הסכימה אתו לגמרי: הוא אינו חוזר לעסקי הקנייה־מכירה שבהם עשה את הונו בגרמניה, כי אם לטקסטיל. בתוך־תוכו אמר לעצמו – ולפעמים, כשחש כלפי רוז’קה קרבה מיוחדת, היה אומר לה את זה כמעט במפורש – כי אם יקים כאן, במולדת החדשה, בית־חרושת לטקסטיל, כמו ההם שהיו לו בלודז' לפני שהכול קרה (זה היה שם הצופן שלו לשואה, לאבדן המשפחות, לתחושת העקירה), יהיה זה מין יד־זיכרון לכולם, גם למשפחה שלה.

על גבול הפרדסים, ליד תל־בנימין מצא בית־חרושת קטן לטקסטיל, שנראה לו מתאים. הוא חיפש את הבעלים והתברר לו כי האיש אינו שולט בנכסיו. המפעל הסתבך בקשיים, וכעת הוא נמצא בידי הבנק של רפופורט ובנו. הוא פנה לרפופורט, וביקש לקנות מידי הבנק את המפעל. בנקים לא מבינים בטקסטיל אמר, אני אעשה מזה מפעל גדול. להפתעתו סירב רפופורט למכור לו את המפעל, שעמד והחליד והיה מאבד את ערכו מיום ליום. הוא היה מוכן רק להשכיר אותו, עם הציוד. וגם זאת רק בחוזה, שכתוב בו כי השוכר אינו רוכש זכויות של דייר מוגן ולא שילם דמי־מפתח והוא מתחייב לפנות את המושכר בתוך חצי שנה מיום שיקבל הודעה במכתב רשום. וחוץ מזה, נאמר בחוזה, אין השוכר רשאי להוסיף שום מבנה במושכר, ו/או להכניס אליו מתקנים ומכשירים כלשהם, בלי קבלת רשות בכתב מהמשכיר. רפופורט דרש גם כי חשבון הבנק של רוזנקרנץ יתנהל אצלו, וישמש כבטוחה לכל הפרה של החוזה. רוזנקרנץ לא היה רגיל בתנאים כאלה. בייחוד לא הבין את התנאי האוסר עליו להשקיע במפעל ולשכלל אותו, אבל אמר לעצמו גם זה טוב כהתחלה, ואולי אחר־כך יצליח לשכנע את רפופורט להסיר את ההגבלות המשונות האלו.

בתוך שנה היה טקסטיל רוזנקרנץ אחד המפעלים המשגשגים בארץ. השוק היה רעב לבדים. התוצרת (החתומה תמיד בסמל של זר השושנים האדומות) נחטפה ממש ברגע שיצאה מן המכונה. אבל אז בא הקיצוב, ובאו פנקסי הנקודות, והמחירים הוקפאו וחומרי הגלם נעשו נדירים, ובשביל כל משלוח היה צריך לבקש רשיון־יבוא ורשיון לרכישת מטבע־זר ולפתוח אקרדיטיב, ורפופורט היה מתערב ושואל בשביל מה זה. ולפעמים היו המכונות עומדות, מפני שהרשיונות עדיין לא הגיעו, או שהאנייה שהביאה חומרי־גלם המתינה בנמל לפריקה. במקרה כזה ניתן להשיג חומרי־גלם רק בשוק השחור ובמחירים מופרזים. ובכל פעם שהיה צריך להזמין מחו"ל איזה חלק־חילוף לאחת המכונות, זה היה כרוך במילוי טפסים, ובעמידה בתור של המבקשים לקבל רשיונות יבוא (ולא פעם נראה שהביורוקרט בשולחן ממול נהנה מהקשיים שהוא מערים, ואולי הוא מבקש לרמוז משהו?), ומי שצריך לקנות את החומרים בשוק השחור, ומוכן למכור אותם בפיקוח ובמחירים רשמיים, מפסיד מהר מאוד את המכנסיים.

נכון, סאמק רוזנקרנץ לא היה קדוש. אם כולם מוכרים בשוק השחור, גם הוא מוכר. ואם לכולם יש שתי מערכות של הנהלת־חשבונות, גם לו יהיו. אבל הוא התגעגע לימים שבהם היה צריך רק לעשות סחורה יותר טובה כדי להצליח, ואת הקשרים עם מנהלי המשרדים והשרים הממונים עליהם (ולא עם כל הערב־רב הזה של הפקידים הנמוכים הלא־קומפטנטיים) היה אפשר לטפח ביחס אישי, בארוחת־צהריים במסעדה טובה, בחופשה משותפת בזקופאנה או, לכל היותר, באיזו מתנה ששולחים בהזדמנות נכונה, כמו נישואי הבת או משהו כזה. אבל כאן, התעשיין אינו יכול לדעת מה צפוי לו, ואיפה יצוץ פתאום איזה מכשול, ומה הפגם, שיגלה איזה ביורוקראט מסריח, בניירות שמילא. כך לא עושים תעשייה, היה אומר לרוז’קה, ואם עליתי לישראל, זה היה בשביל להשתתף ביצירת הכלכלה של המדינה הצעירה ולא לחזור לשיטות של פראנקפורט אחרי המלחמה. אבל חוץ מזה, לא היה מה להתלונן. הכנסות היו. ואף־על־פי שחשבו כי כבר מאוחר, רוז’קה הצליחה להיכנס להיריון. וכשנולד הבן הם התלבטו על שם מי לקרוא לו. היתה זו רוז’קה שאמרה שלא צריך לקרוא לו על שם אחד הילדים שהלכו, צריך שיהיו לו חיים משלו. והוא חשב הרבה ועשה כל מיני צירופים והציע שיקראו לו שמעון. אפילו לרוז’קה לא העיז לומר ששמעון, מפני ששמעון זה סימון, ובסימון ישנן האותיות של סוניה ושל מייטק. רוז’קה אמרה, אם אתה רוצה שמעון, שיהיה שמעון, אבל בגן קראו לו שימי ונשאר שימי. ואחר־כך, כשנולדה הבת, הוא קרא לה בשם שירי, מפני שהשם הזה מתחיל בעברית באותה אות כמו שנקה, אבל שוב לא סיפר את זה לרוז’קה.

בינתיים עברו כמה שנים והתחילו להגיע מכונות מהשילומים בשביל חידוש הציוד. רוזנקרנץ קנה מכונה חדישה, שיכולה להספיק הרבה יותר מהמכונה הכי גדולה שיש לו במפעל. ואז הוא נזכר שצריך לקבל רשות מרפופורט. הוא שלח מכתב לבנק לבקש רשות. במקום תשובה קיבל מכתב מחובר בסיכה בלי מעטפה. הטקסט היה בדפוס ובכתב היד מלאה הפקידה את השם שלו בשגיאה (רוזקרנץ היה כתוב שם) ובמקום שהיה כתוב “נא לפנות למשרדנו ביום… בשעה…” מילאה בכתב יד את היום והשעה, והיתה שם חתימה שאי־אפשר לקרוא. מאז השיחה הראשונה לא פגש רוזנקרנץ את רפופורט האבא, ונראה לו שהוא הזדקן מאוד. בחדר ישב אתם גם הבן של רפופורט. ושניהם – הוא לא זוכר בדיוק מי דיבר יותר – אמרו לו שלא יסכימו להכנסת המכונה החדשה. הוא חשב שאולי הם רוצים להעלות בהזדמנות זאת את שכר הדירה ואמר שהוא מוכן לדון בזה. אבל הם אמרו, להיפך, ושבאמת הם עמדו לשלוח לו מכתב, על פי החוזה שביניהם, שעליו לפנות את המקום. הוא הרגיש כאילו עוד פעם עושים לו אקציה. לפנות? שאל, למה? הם אמרו שלפי החוזה הם לא צריכים לתת נימוק. רק אחר־כך נודע לו שהם רוצים להרוס הכול, לעשות פרצלאציה, ולמכור את המגרשים בשביל דירות. רפופורט הצעיר יצא מהחדר לסימן שמצדו השיחה הזו כבר גמורה. מה אעשה? שאל רוזנקרנץ בייאוש את רפופורט הזקן. יש עכשיו מנכל חדש במשרד האוצר, אמר לו רפופורט הזקן, תלך אליו, אולי הוא ימצא לך מקום להעביר אליו את המפעל.

לספיר לא היה הרבה זמן לדבר, והוא קיצר מאוד את השיחה. אתה רוצה להקים מפעל חדש לטקסטיל? יפה מאוד. ניתן לך מגרש בבית־שאן עם הלוואת פיתוח, ותוכל להקים שם את המפעל. איפה זה בית שאן? שאל רוזנקרנץ. תשאל, החזיר ספיר ואמר באינטרקום למזכירה שתכניס את הבא אחריו. כשנודע לו איפה זה בית־שאן נבהל מאוד. זה רחוק מהנמל שאליו מגיעים חומרי הגלם, ורחוק מהשוק שקונה את הסחורה. מדוע להקים את המפעל שם, ולא קרוב לנמל וקרוב לשוק? הוא ביקש עוד פגישה עם ספיר והוא הזמין אותו למשרד בשש וחצי בבוקר. איש צעיר, אמר לו בקוצר־רוח, אני מדבר אתך בפעם השנייה רק מפני שמצאת חן בעיני. קח או לך. הוא התחיל בכל זאת להסביר את העניין הזה של הנמל והשוק, אבל ספיר אמר לו, אלה דברים נכונים, אבל בבית־שאן נמצאים הפועלים שלך. ופתאום בא לו לדבר. הוא הוציא סנדביץ' מהמגרה ואמר: פה בארץ בונים את התעשייה במקום שיש אנשים. אי־אפשר להמשיך כל הזמן בעבודות דחק. אתה טוען שזה רחוק? תקבל סובסידיה לכיסוי ההפרש בהוצאות ההובלה. עכשיו לך מהר ותעשה. אני אוהב אנשים שעושים, לא אנשים שמדברים.

הרומן בינו ובין ספיר נמשך גם כשספיר כבר היה שר המסחר והתעשייה ואחר־כך שר האוצר. לחנוכת מפעלי טקסטיל רוזן בבית־שאן הוא בא, הצטלם ליומן כרמל כשהוא חותך את הסרט בכניסה לבניין הענק, אכל בעמידה כמה סנדביצ’ים עם כוס מיץ־פז, ומיהר להסתלק מהמקום. לא היה קל לשכנע את סאמק שיסכים לקרוא לבית החרושת בשם רוזן במקום רוזנקרנץ. הוא הרגיש כאילו יש כאן איזו בגידה קטנה בזכר המשפחה. אבל שכנעו אותו שכאן בבית־שאן השם הזה יצחיק את האנשים ויהיה להם קשה להגות אותו, וגם רוז’קה היתה בעד שינוי השם. היא נכנע, אבל הקפיד שעל כל האריזות, ובקצה כל גליל בד יהיה מטבע זר השושנים האדומות.

איך התמוטטו כך מפעלי טקסטיל רוזן, אחרי כמעט עשרים וחמש שנים של פעילות, ניסו כלכלנים ועורכים של מדורי הכלכלה בעיתונים להסביר. אחדים אמרו שזה בגלל השביתות הרבות. אחרים אמרו שזה בגלל התרחבות מוגזמת והשקעות־יתר, שהביאו לידי הקטנה של התשואה להון המושקע. אחרי הקמת המפעל בבית־שאן, והשנים הראשונות המוצלחות, היה ספיר מזמין אליו מפעם לפעם את סאמק לארוחת צהריים במלון עדן בירושלים, או במלון סמואל בתל־אביב (פעם קיבל אותו שם בחדר שלו, בגופייה) ומבקש ממנו בטוב, ומוסיף שאם לא ילך בטוב ילך ברע, להקים עוד מפעל. וכך קמו המפעלים באשקלון, בדימונה ואחר־כך בירוחם. אחדים אמרו שהמפולת באה בגלל התחרות הגדלה מארצות שבהן שכר העבודה נמוך. והיו שאמרו כי זה בגלל קפיאה על השמרים והעדר דם צעיר בהנהלה. סאמק רוזן (הוא התעקש הרבה זמן לא לשנות את שמו, אבל בסוף רוז’קה אמרה לו שאנשים כבר לא יודעים שטקסטיל רוזן זה שלו) חשב כי הוא יודע על טקסטיל יותר מכל הצוציקים ממסחר־ותעשייה ומהאוצר גם יחד. אבל רק רוז’קה ידעה כמה כואב לו ששימי לא רצה להיכנס לבית החרושת. היו להם הרבה שיחות וגם מריבות על זה. אבל שימי התעקש ללמוד באוניברסיטה לתעודת־הוראה במקצועות המתמטיקה, ואחר־כך הלך ונעשה מורה בתיכון. בלילות היה סאמק חושב על כך שזה כל מה שיצא מהבן שלו. אבל כשהיה משווה את מה שיצא ממנו עם מה שיצא משירי, היה חושב שזה לא כל־כך נורא שיש לו משרה קבועה והוא עובד, גם אם הוא לא מרוויח מזה כלום. שירי למדה בהתחלה ריקוד, ואחר־כך שרה בלהקה צבאית ותפסו אותם בעישון חשיש, ובקושי סידרו שלא יהיה לה עונש מאסר, ואחר־כך התחילה עם סמים אחרים, ורוב הזמן הם לא ידעו איפה היא ומה היא עושה, עד שחזרה בתשובה, ואז ידעו לפחות איפה היא אבל לא מה היא עושה. היא היתה באה לפעמים לביקור, בכל שנה עם תינוק חדש, אבל לא הסכימה אף פעם לאכול אצלם, מפני שזה לא גלאט. לפעמים היה סאמק חושב כמה שירי דומה לשנקה, שנעשתה קומוניסטית, וזה היה מגביר את הצער, ואז היה מייסר את עצמו, שאולי זה מפני השם שבחר לה. לא, נחת מהילדים לא היתה להם. וגם הבן־אדם לא נעשה יותר צעיר, ואולי יש ממשהו בזה שאמרו שהבעיה של טקסטיל רוזן היא שאין שם דם צעיר. הוא לקח תת־אלוף מהצבא לנהל את המפעלים, אבל התוצאה היחידה היתה ששוב פרצו שביתות, והוא נאלץ לפטר אותו ולשלם לו הרבה פיצויים.

ספיר כבר לא היה שר האוצר, וממשרד המסחר והתעשייה הודיעו לטקסטיל רוזן שלא יהיו עוד הלוואות קונסולידציה, ושהוא צריך להתכונן להסרת מכסי המגן בגלל ההסכמים עם השוק המשותף. בסוף נמצא פתרון, שהחברה לישראל תקבל לרשותה את המפעלים ושישמרו לרוזנקרנץ מקום בבורד. אבל בחוזה היה כתוב שהשם מפעלי טקסטיל רוזן יישאר עוד לפחות עשר שנים, וגם הסמל של זר השושנים האדומות.

בזמן הראשון היה קשה מאוד לא להיות עסוק. סאמק התחיל לקבל כאבי־ראש והלך לבית החולים הפרטי ההוא בהרצליה, עשו לו סי.טי. ואמרו שאין שום ממצאים. הרופא האמריקני שישב אתו להסביר לו את התוצאות של הבדיקות אמר, זה הכול מהראש, ושאולי כדאי שייסע קצת לטייל. הוא נסע עם רוז’קה בקווין אליזבת השנייה לשיוט מסביב לעולם, והם חזרו עם המון שקופיות. כולם אמרו שיש לו כשרון לצילום, והוא קנה הרבה מצלמות וציוד ועשה חדר חושך בדירה במגדלי דוד שהיתה שייכת קודם לסימה קדמון והם נכנסו אליה אחרי שהעבירו לשימי את הווילה בשיכון דן. הקירות בדירה היו מכוסים בהגדלות של צילומים שצילם. פעם עשתה לו רוז’קה הפתעה, סידרה שיעשו תערוכה של הצילומים שלו בגלריה הלבנה, ולא סיפרה לו שהיא כיסתה את ההוצאות. הוא התגאה מאוד בביקורות הטובות שקיבל, ושמר אותן באלבום. בבורד של טקסטיל רוזן הוא ניסה להתנגד להפסקת ייצור בדי הכותנה ולמעבר לאפנה העילית, אבל הוא נשאר במיעוט. לעומת זה היו מזמינים אותו לפעמים לוועדות ממשלתיות להכנת דוחות על עתיד תעשיית הטקסטיל ודברים כאלה, והוא היה משתף אותם ברצון בניסיון שלו.

בינתיים גם שימי הצליח מאוד. בהתחלה אלה היו רק שיעורים פרטיים. אבל אחר־כך יצא מזה בית־ספר להכנה לבחינות בגרות אקסטרניות. הוא היה מפרסם המון מודעות בעיתונים ושקופיות בבתי הקולנוע. וכבר היו לו שני סניפים, בחיפה ובירושלים. וכתבו שאחוז המצליחים בבחינות הבגרות במתמטיקה בין התלמידים בבתי הספר שלו, שלומדים לפי ספרי הלימוד שחיבר, עולה על אחוז המצליחים בכל בתי הספר של מערכת החינוך, חוץ משניים־שלושה, שעושים סלקציה לפני שמקבלים את התלמידים. ובסוף הכיר גם משרד החינוך בספרי הלימוד של שמעון רוזן וגם זה היה מקור הכנסה יפה. בסוף הוא התחתן עם צעירה מרוקנית, שהיתה תלמידה שלו. זה לא כל־כך מצא חן בעיני סאמק ורוז’קה, אבל הם שמרו פאסון ולא אמרו מלה נגד החתונה הזאת. גם לא אחרי המסיבה הגדולה, שעשו באולם ברחוב המסגר, ובאו כל הקרובים והחברים של הכלה, והיתה תזמורת מזרחית שעשתה רעש נורא, וגם האוכל היה מגעיל. בלילה אמרה רוז’קה לסאמק, מה לעשות, זאת הבחירה של שימי. לפחות היא נחמדה, גם אם יש לה משפחה איומה כזאת. ואחר־כך הוסיפה, עכשיו אולי יהיו לנו נכדים שיהיה מותר לנו לבקר אצלם מתי שנרצה ולהביא להם איזה מתנה שנרצה.

תמונה מאלבום הזיכרון

לא רחוק בנו בית חדש. הוא היה אפור, מפני שעוד לא היה טיח על הלבנים. כל שלוש הקומות שלו כבר עמדו, אבל עוד לא שמו מדרגות וכדי לעלות למעלה היה צריך ללכת על קרש אלכסוני, שחיברו במסמרים חתיכות עץ לרוחבו ועליהם היו משעינים את הנעל. על יד הבית היתה ערמה של חול, שהיו מערבבים אותו עם הסיד שבבור ועושים את הטיח. והדבר הכי נחמד היה לעלות לקומה השנייה ולקפוץ מן המרפסת, שעדיין לא היה לה מעקה, אל ערמת החול. ואחר־כך היה צריך להוציא את החול מתוך הנעליים מחוץ לבית, כדי שאמא לא תדע. ופעם אחת ניסה מישהו לקפוץ מן הקומה השלישית והוא נפל ושבר את הרגל. והוא הלך הרבה זמן עם גבס וכולם היו חותמים לו עליו, והוא היה מתגאה מאוד. חבל שזה לא קרה לו. מפני שהפצע הכי גדול שהיה לו היה כשפעם נסגרה לו דלת על האצבע. היא אפילו לא נשברה, ולא עשו לו גבס, רק תחבושת עם קרש.

 

9.    🔗

אחרי שעזבתי את הבית ברחוב הנטקה, שבו גרתי עם שולה במשך כמה שנים, שרק מיעוטן יכולתי לומר עליהן שהיו מאושרות, הייתי כמי שנולד מחדש – עירום, יחף וכואב את חבל הטבור המנותק. התפלאתי עד כמה מעטים הדברים שהם ממש שלי, שבלעדיהם אינני אני, בין כל החפצים שסבבו אותי. היו כל המחברות והסטנסלים של ההרצאות, שנותרו לי מן הלימודים באוניברסיטה. והיו עותקים של כמה מספרי רון ירון (לא כולם, אחדים אבדו לי והתביישתי לומר אפילו לעצמי שכך כאילו אבד לי חלק מעצמי). את כל אלה שמתי בשני קרטונים וביקשתי משולה שתשמור אותם עד שיהיה לי מקום. היא נהגה בי בנימוס ואמרה שתשתדל, אבל שלא אמתין יותר מדי זמן מפני שהם מעלים אבק. כאשר באתי בסופו של דבר לקחת אותם, הם באמת העלו הרבה אבק בזמן הארוך שהיו מונחים על המרפסת. את הבגדים שמתי בשתי מזוודות שהייתי צריך לקנות במשביר לצרכן, מפני שאת המזוודות של משפחת קוהן, אלו המזוודות שנסענו עמן לטיול הגדול באירופה ובאמריקה, שמימנו בשבילנו ההורים של שולה, היא לא הסכימה שאקח, ואילו את המזוודות הישנות שלי, מן הימים שלי באירופה, השליכה מכבר, באחד מהתקפי הניקוי שלה. קשה ביותר, הרבה יותר מן הצפוי, היתה הפרידה מגידי. כלומר, לא היה שום טקס פרידה. שולה אמרה לו שאני נוסע לעבוד בתל־אביב, ושאני אבוא לפעמים לראות אותם, ושתמיד אני אשאר האבא שלו. המלים האחרונות מילאו אותו חרדה סתומה והוא נצמד אלי ובכה שלא אלך. הוא היה אז בן ארבע, או קצת יותר. וגם אני בכיתי. ואחר־כך אמרתי לשולה שהיא לא היתה צריכה להגיד לו שתמיד אשאר האבא שלו. שדווקא דבר זה הכניס בו ספק, שהרי עד אז לא היה לו ספק שתמיד אני אשאר האבא שלו. אבל היא אמרה שצריך שהילד ידע את האמת. ראיתי שעוד מעט תפרוץ מריבה, ועד אז הכול הלך בלי מריבות, אז שתקתי ויצאתי עם שתי המזוודות.

בתא המטען של הסימקה לא היה מקום לשתי המזוודות, והנחתי אחת על המושב האחורי. נסעתי לתל־אביב בתפילה שהקרבוראטור לא יתעלל בי בדרך באחת מן ההשתנקויות שלו. המנוע דווקא נהם כחתולה מרוצה, אבל לא הרחק מסיבוב נחשון הרגשתי כי אין אוויר בגלגל האחורי. יצאתי וראיתי שאין בררה כי אם להחליף אותו. הייתי צריך להוציא מתא המטען את המזוודה כדי להגיע אל הגלגל הרזרבי, וכשגמרתי היו גם הידיים שלי וגם המזוודה מלוכלכות בתערובת של גריז ועפר. לא מצאתי שום דבר לנקות בו את הידיים, ולתל־אביב הגעתי בידיים מלוכלכות. התחלה יפה.

עד שאמצא דירה בתל־אביב הייתי אמור להתגורר אצל שוקה ברמת־אביב. הוא נפרד אז מאשתו השנייה, והיה אחד היחידים במערכת שיכולתי לבקש ממנו להתגורר אצלו. לפעמים, כשהיה נשאר ללון בירושלים, היה ישן אצלנו בסלון, למרות מחאותיה של שולה. הוא נחשב לעיתונאי מוכשר, אף שכתיבתו היתה משעממת. באיזו דרך לא מוסברת היו הסקופים החשובים נדבקים אליו. מעמדו בעיתון היה איתן, והעובדה שנחשב מקורב אלי, עזרה לבצר לי מעמד מסוים. אבל לפני שנסעתי לביתו, החניתי את המכונית בחצר של המערכת ועליתי למעלה לראות אם זו התורנות של דיטה, היותר נחמדה מבין שתי המזכירות של השוחט המחייך, ולשאול אם היא יכולה להכניס אותי אליו בלי שקבענו מראש. למזלי זו היתה התורנות של דיטה, אבל הוא היה באחת הגיחות שלו לחו"ל, שבהן היה קושר קשרים עם הסוכנים שמהם היה רוכש את הזיכרונות האישיים של הכוכבים, הפוליטיקאים וזונות הצמרת, שהיו מתפרסמים בהמשכים במוספי סוף השבוע של ערב־ערב, והִקנו לו את הפופולאריות שלו. עם סגן העורך שמילא את מקומו אפשר היה להחליף בדיחות (היה לו קטלוג מדהים של בדיחות, ממודר לפי נושאים – בדיחות של המוח היהודי, בדיחות שהפואנטה שלהן קשורה באיזה אופן שהוא במוצאו העדתי של האדם, בדיחות אנגליות, בדיחות גסות ובדיחות גסות מאוד), אבל בכל פעם שעלתה לפניו איזו שאלה שצריך להחליט בה, היו פניו לובשים ארשת של עגמימות והוא היה מרים את ראשו ואת שתי ידיו בתנועה, שפירושה המקובל הוא “מה אני יכול לעשות”, אבל אצלו משמעותה היתה קרובה יותר לשאלה “מדוע דווקא אני? למה אתה בא דווקא אלי בדברים כאלה?”

אמרתי לו כי השוחט המחייך הציע לי לעזוב את כיסוי הכנסת ולעבור לתל־אביב. מותר היה להשתמש במעמדו בכינוי הזה, אבל הוא היה מעמיד פנים כאילו אינו שומע אותו, והיה מקפיד תמיד לכנות את העורך בשם “הוא”, מלה שאותה הוציא מפיו באינטונאציה מיוחדת במינה, שהעידה על תערובת, במינונים לא קבועים, של יראת־כבוד, פחד ושנאה מסותרת.

הוא עשה את התנועה הצפויה, ואפילו האריך בה יותר מהרגיל, כאילו חש שהבעיה כאן חריגה.

“אבל הוא עכשיו בחו”ל," אמר, בניסיון שקוף לא לומר כלום.

“כבר עברתי לתל־אביב,” אמרתי בקיצור.

המבט העגמומי שעל פניו פינה מקומו לייאוש מתקדם. הנה בעיה שצריך לטפל בה, ומדוע דווקא הוא. פתאום נראה לו שגילה סדק שדרכו יוכל להתחמק: “ומה עם כיסוי הכנסת?”

“פגרה עכשיו,” הזכרתי לו, “וחוץ מזה העניינים המדיניים הם של פרגאי, ואין לי עכשיו מה לעשות בירושלים.”

כנראה שהזכרתי לו בעיה מעיקה, שבתהליך של סובלימציה שלפה מתוכו איזו בדיחה אנגלית מעין זו: פגשו את מק־מישהו לבוש שחורים ושאלו אותו מדוע הוא לבוש כך, והוא השיב כי הוא חוזר ברגע זה מקבורת הדוד תומס. שאלו, באמת? מה קרה לו? והוא השיב, מת כמדומני. ואחר־כך השתרר הרגע של השתיקה המעיקה. ואחר־כך הוא צחק ואחר־כך אני צחקתי ואז הוא צחק, כשראה שתפשתי את הבדיחה ואני צוחק.

“זה לא יכול לחכות עד שהוא ישוב?” שאל אחרי שגמר את הצחוק השני.

“אם לא אכפת לך שבינתיים אקבל משכורת ולא אעשה כלום.”

שוב שילח בי את המבט המוטרד, הנה אני מטיל עליו אחריות למשהו שאינו תקין. פתאום נזכר שבעצם יש לו בעיה אחרת, ואולי אני הפתרון לבעיה ההיא. “תראה,” אמר, “לישורון עשו ניתוח קילע והמקום שלו בדסק פנוי עכשיו.”

סוג הניתוח שעשו לישורון הצחיק אותו מאוד והוא נזכר שוב בבדיחה, יהודית הפעם, שהיתה קשורה, למיטב זיכרוני, בטלטול משאות מחוץ לתחום שבת, והפואנטה שלה היא שקילע זה לא משא, ולכן אין צורך להשאיר אותו בבית ומותר לטלטל אותו בשבת גם אל מחוץ לתחום־שבת. מצחיק מאוד. וכך הגעתי לדסק. התורנות שלי היתה בערבים, משהו כמו שש לעשר בלילה, והתפקיד שלי היה לשכתב את הכתבות ששלחו הכתבים המקומיים (עדיין בעידן הטרום־מקומוני) בלשון עילגת, ועם כל מיני שגיאות כתיב, אחדות מתוך רשלנות ואחדות מתוך בורות. בעצם, זה היה ג’וב לגמרי לא רע. רק ארבע פעמים בשבוע. ורק לעתים רחוקות לא הייתי גומר אותו עד ההצגה השנייה, מפני שאת כל הכתבות הרדודות האלו שמו בעמודים הפנימיים, שאותם היו סוגרים בשעה מוקדמת. המשכתי לעשות אותו גם אחרי שחזר השוחט המחייך והתפלא למציא אותי במערכת בתל־אביב. הוא עבר על פני בחטף ואמר, הו, אתה פה, ורץ הלאה. לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שככל שהיה רוצה, לא אהיה, לא פה, ולא שם, ולא בשום מקום. יחסו לעובדים היה כמו הגדרתו של פאלמרסטון למדיניות החוץ הבריטית – לבריטניה אין ידידים קבועים ואין אויבים קבועים, יש רק אינטרסים קבועים. נראה בבירור שבימים אלה אינני מן האינטרסים הקבועים שלו.

כשגמר ישורון את תהליכי ההחלמה, העבירו אותו לעריכת בוקר ואני נשארתי במערכת הלילה. פתאום היה לי הרבה זמן פנוי, גם במשך היום, וגם בשעות הערב המאוחרות, אחרי סגירת העמודים הפנימיים. ופתאום הרגשתי כי יחסו של שוקה אלי משתנה. לא בבת־אחת, אבל לא יכולתי שלא להרגיש בשינוי. הרגשתי כי כל יום נוסף שאני שוהה אצלו מכביד עליו. לא רציתי שידידותו תאבד לי, והחלטתי לעזוב את דירתו. מצאתי דירה מרוהטת קטנה במרתף ברחוב פרוג ועברתי אליה. את הקרטונים שהעברתי מירושלים השארתי בפינה בלי שפירקתי את תוכנם. בשבתות הייתי אוכל אצל אמא. לפעמים ביקרתי אצלה ביקור חטוף גם באמצע השבוע, ואמרתי לעצמי כי אני עושה כל מה שאני יכול כדי להקל עליה את עומס הבדידות אחרי שאבא מת, אפילו שלפעמים חשבתי כי אולי הייתי יכול לעשות יותר, אבל השיחות החוזרות ונשנות על השגיאה שעשיתי כשעזבתי את הבית, ושולה דווקא היתה אשה טובה בשבילי, ותמיד הרגישו אצלה את הקינדֶרשטוּבֶּה, וחוץ מזה מה יהיה על גידי שגדל בלי אבא, השיחות האלו הִקשו עלי מאוד את הביקורים הקבועים אצלה. לביקור אצל גידי הייתי נוסע פעם בשבועיים, ביום שבו לא היתה לי תורנות בדסק. ואז הייתי לוקח אותו לאכול גלידה ולטייל באיזו גינה שיש בה פינת־משחקים לילדים. במשך הזמן למדתי להכיר את כל הגינות בסביבה והפגישות האלו נעשו כבדות יותר ויותר. מה אומרים לילד בן חמש שאמא אומרת לו כי אבא שלו עזב את הבית מפני שהוא לא רצה להיות אתם?

בינתיים ראיתי כי בשלוש־עשרה השנים שלא הייתי בתל־אביב (אלוהים, כבר שלוש־עשרה?!) השתנו הרבה דברים בעיר. בשנים הראשונות הייתי יוצא בערבים, כך־סתם, בלי לקבוע שום פגישה, וניגש לכסית, או לפראק, או לאחד מבתי הקפה ההם, בוודאות כמעט גמורה שאמצא שם קבוצה של מכרים, ואצטרף לאיזה שולחן, ואבלה את הערב לפעמים בשיחות מעניינות ולפעמים בשעמום בחבורה, אבל תמיד בחבורה. הפעם גיליתי כי שוב אין חבורות שאפשר להצטרף אליהן, כלומר שממתינות כי אני אצטרף אליהן. המקריות הסתלקה מן הפגישות. אנשים סיגלו לעצמם הרגל חדש, לקבוע פגישה מראש. להזמין. להיות מוזמנים. עדיין היו בבתי הקפה חבורות, של אנשים שאיני מכיר, חבורות שאינן מזמינות. ואם היו פגישות או מסיבות בבתים, לרוב לא היו מזמינים אותי אליהן. מכסימום הייתי פוגש איזה מכר ישן שאמר, חבל שלא היית ביום שישי אצל אודי, או אצל מוקי, או אצל צוקי, היה ערב באמת מעניין. ככל שהיתה הנגינה על המלה באמת מתארכת, היה מצב־רוחי נעשה שפוף יותר. אנשים לא היו באים אל מישהו הביתה, או בעצם לכל מקום, אלא אם כן הוזמנו. ואני נשמטתי מכל רשימות. הרגשתי עצמי מנותק ומבודד.

שיטוטי הלילה שלי, לאחר היציאה מן המערכת, נגמרו לרוב במפח־נפש. ואם הייתי יוצא לשתות בחברתו של עמירם, ביום שעבדנו יחד במשמרת (עדיין לא התקרבנו עד כדי כך שנקבע מראש איזו יציאה), היה מציג אותי לפני כל מיני דפוקים ואסירים משוחררים, ואחרים שעדיין לא נאסרו, שהכיר תוך־כדי עבודה. הוא היה פעם כתב לענייני משפט, והיו לו קשרים עם עולם הפשע. לא יכולתי שלא לחוש כי יש לו כלפי עולם זה סימפטיה מסותרת. האנשים שנפגשנו עמם היו נדיבים, לפעמים עד כדי פזרנות. הם אהבו ז’סטות של קרבה ואירוח, והוא היה מנצל זאת לזלול ולסבוא על חשבונם. בעיקר היה שותה, מתחיל להקיא מוקדם למדי, ונרדם בפינה של איזה בר מושתן. עם האנשים האחרים, שהיו עובדים בדסק במשמרות שלי, כמעט שלא היו לי קשרים. היה שם אחד, שאשתו היתה מצלצלת אליו כמה פעמים במרוצת הערב, והוא היה מתלחש עמה בטלפון, ואחר־כך ממהר הביתה מייד כשסיים את עבודתו. לא אחד שניתן לקשור עמו איזה קשר שהוא. גם לא היתה לי שפה משותפת עם עכברי השכתוב, שכל וו יתירה או חסרה, וכל פסיק, במקומו ושלא במקומו, היו גורמים להם חיבוטי־נפש. מה יש לדבר, אני לא בנוי מן החומר הזה, שממנו מעצבים את עורכי הסגנון והמגיהים המקצועיים, המבלים את כל חייהם בין יריעות ההגהה. בשבילי הכול זמני. והדברים שכותבים בעיתון – זמניים יותר מכל דבר זמני אחר.

עיתונאים אחרים כבר לא היו שמים אלי לב, מאז שנעשיתי משכתב בלבד. שוקה עדיין היה מנומס כמקודם, אבל ניכר שהוא שומר מרחק. הדבר הטריד אותי מאוד. חשבתי, הנה מסתלקת לה ידידות יפה, שאינה מצליחה להחזיק מעמד בחדר־אמבטיה משותף. רק אחרי הרבה לילות של צער וחיטוטים (אולי פגעתי בו במשהו, אולי אני אשם?) הבינותי כי האשמה אינה בחדר האמבטיה כי אם בדסק. ידידותו של שוקה לא היתה אלא ידידות עיתונאית, מפני שהוא עיתונאי בדם, ולא רומנטיקן עקור כמוני, שנקלע לעיתונות רק במקרה. יש מעט מאוד עיתונאים שיש ביניהם יחסי־ידידות אמתיים. לגביו של עיתונאי אמתי, כל האנשים נחלקים ל“מקורות”, שאת קרבתם צריך לחפש מטעמים שבמקצוע, ל“נושאי־כתיבה”, שהם אנשים, שכשהוא כותב עליהם הוא ממלא חובתו לעיתון, ובמקרים מסוימים גם מצליח לאמר איזו אמירה על עצמו, כפי שהוא רוצה שיראו אותו, ול“קולגים”, שלפעמים אפשר להיעזר בהם, ולפעמים הם מתחרים שצריך להיזהר מהם, אבל אין לו כלפיהם יחס של כבוד אמתי – הם דומים מדי אליו. ידידים יש לו רק מחוץ למעגלים האלה. מעט מאוד יחסי־ידידות של אמת מחזיקים מעמד, ואינם נגרסים בין גלגלי השיניים האלה. כאשר הייתי כתבנו בכנסת, הייתי בשביל שוקה מכשיר להיכרויות ולקשרים. עכשיו, כשאני יושב ומשכתב בדסק, חבל לבזבז עלי ידידות. פתאום התחלתי שוב לחוש בדידות, תחושה שנשתכחה ממני במשך השנים הארוכות שסבבתי במסדרונות הכנסת והתרגלתי לכך שמחזרים אחרי.

עברו כמה חודשים כאלה, ואבי כהן עדיין לא קרא לי. עלה בי רעיון, לגשת לבית המפלגה כדי להציע את עצמי למשהו. דחיתי את הביצוע, מתוך חשש שאני עשוי להתבזות בדיחוי. לבסוף אמרתי, מה יכול להיות? כדאי לנסות. זה היה זמן קצר אחרי הפילוג והעניינים כבר התחילו להתחמם. במסדרון פגשתי את דן פרי, שקוראים לו דנדן, היכרות שטחית מן הפגישות אצל יוסקה המאירי. הוא קיבל אותי כאילו הייתי אח אובד, ואמר לי כי אני הוא האיש שהוא מחפש. ירדנו לשתות קפה בלובי של מלון דן, ותוך כדי שיחה על יוסקה, שכעת כבר היה פרופסור מלא, וחיבורו על הפילוסופיה של היידגר היה מיני־סנסציה בעולם האקדמי, סיפר לי כי לקראת הבחירות קיבל לידיו את מחלקת ההסברה, והוא בטוח שההיכרות שלי עם העולם הפוליטי תוכל להביא תועלת רבה. מכאן לכאן נתן לי להבין כי חשוב מאוד שבידי המסבירים יהיה מידע מדויק ואמין על יריביה של המפלגה, ומותר להניח שמידע כזה מצוי אצלי בשפע, אחרי שביליתי שנים אחדות במחיצתם של ח"כים ושרים. את הדברים האחרונים אמר בנעימה שהיתה אמורה להעיד כאילו על יחס של כבוד אמתי, אבל תפסתי מייד שהוא מבקש למכור אותי לאנשים שלו כמאגר של חומר להשמצות. במצב הרוח שהייתי נתון בו אז הייתי מוכן כמעט לכל דבר, ובלבד שאחוש כי אני עושה דבר, העומד אפילו כמה סנטימטרים מעל לתיקון שגיאות הסגנון של כתבים מקומיים שאינם יודעים להזיז עט.

קבענו כי קודם כול אבוא לשבת בהתייעצויות של צוות המוחות שהוקם במפלגה לקראת הבחירות. בפגישה הראשונה השתתפו דנדן, דובר המפלגה ואני. ראיתי שהעניין עדיין איננו ממוסד, ואולי הוא רק רעיון של דנדן. בינתיים נפגש הצוות רק פעמיים־שלוש בשבוע, אבל דנדן הודיע בחגיגיות כי בקרוב תהיה, דבר ראשון בבוקר, ישיבה יומית של צוות המוחות הקבוע, שתקבע את הטקטיקה של המאבק הפוליטי. צוות מוחות? נשמע לא רע. דבר ראשון בבוקר? צריך יהיה להתרגל מחדש לקום מוקדם. מכל מקום, זו התחלה של משהו שאולי אצליח להיחלץ בעזרתו מן השעמום הנורא של הדסק. התערובת הזו של שעמום ולחץ החלה באמת לעלות לי על העצבים. בא הזמן להתחלה חדשה.

כשבאתי בבוקר השני או השלישי לבית המפלגה, פגשתי במסדרון (כל הפגישות הלא־מתוכננות בבית הזה הן במסדרון) את אבי כהן. “איפה אתה?” שאל כמעט בתרעומת, “אני מחפש אותך כבר הרבה זמן. מדוע לא צלצלת כמו שנדברנו?”

כבר עמד לי על קצה הלשון לומר לו שנדברנו, להיפך, שהוא יצלצל אלי, אבל נזכרתי בשיעור ישן מימי משרד החוץ – אנשי־שררה אינם אוהבים כשמעמידים אותם על טעותם (בעצם, מי אוהב, אבל אנשי־שררה יכולים להזיק) – ומלמלתי משהו על איזו אי־הבנה שנפלה. “אין זמן לאי־הבנות,” החזיר בסטקאטו, והציע שאשאר בסביבה והוא ישתדל להשחיל אותי, בין שתי פגישות, לחדרו של אשכול, שיש לו היום יום תל־אביב והוא מקבל אנשים פה במפלגה.

נשארתי בסביבה. אמרתי לאבי שימצא אותי בחדר של דנדן. דנדן היה עסוק מאוד בקבלת כל מיני אנשים, שבאו להציע את עצמם לעבודה במטה ההסברה. מדהים כמה רבים היו. הרגשתי שאני מפריע. לקחתי את כוס התה שלי ועברתי לחדר הקדמי, שבו ישבה רותי, המזכירה שלו. היא הזכירה לי שכבר נפגשנו פעם ואמרה לי איפה נפגשנו. לא נזכרתי, אבל העמדתי פנים שאני זוכר. הסתכלתי בה כשתקתקה במכונת הכתיבה וכשענתה לטלפונים. שמתי לב שיש לה אישיות לבבית וכמה נחמד מצדה שהיא מתייחסת אפילו לנודניקים (אני יכול לזהות אותם לפי איך שהם מדברים בטלפון, גם כאשר אינני שומע את השיחה) כאילו הם האנשים החשובים ביותר, וכאילו השיחה הקצרה הזו שהיא משוחחת אתם היא כמעט החוויה היומית שלה. בהפסקות בין השיחות, ותוך כדי תקתוק במכונה, משכה אתי שיחה מתחכמת כזו. ההתחכמויות שלה היו קצת צפופות מדי, אבל חשבתי שהיא טיפוס נחמד לבלות אתה מדי פעם. עד הצהריים שתיתי הרבה כוסות תה ואז אמרה רותי, מדוע שלא נעלה למזנון לאכול צהריים. היא צלצלה בשבילי לחדר של אבי לומר לו שאם יצטרך אותי, אני במזנון. בארוחת הצהריים (שניצל בטעם קש עם פירה תפוחי־אדמה בטעם מים וקערית קטנה של ג’לי אדמדם בלי שום טעם) שמתי לב שרותי מדברת על סרטים שהולכים בעיר. בהתחלה חשבתי שזה סתם־כך כדי להעביר את הזמן. פתאום נראה לי שיש כאן מין הצעה שאזמין אותה לסרט. כמעט תמיד הייתי פאסיבי (אולי מתוך חשש מכישלון) והמתנתי שהיא (ההיא המיתולוגית) תיתן לי סימן כלשהו שאני רצוי, לפני שאתחיל בחיזור. שאלתי אותה אם כבר ראתה את “גבר ואשה” בקולנוע בן־יהודה, אמרה שלא (אחר־כך נודע לי שכן), וקבענו ללכת אליו ביום חמישי, לפני שיורידו אותו.

אבי הצליח להשחיל אותי אצל אשכול רק ברבע לחמש. בשש כבר הייתי צריך להיות בדסק. חשבתי שיחזיק אותי כמה דקות, אבל פתאום בא לו לדבר. אבי נראה כיושב על סיכות, וניסה כמה פעמים להזכיר לו שהוא עוד צריך לדבר באשדוד, אבל אשכול ישב ושפך את לבו: מה “הם” רוצים ממנו, ובעיקר מה “הוא” רוצה ממנו, ואיך “הוא” יכול להגיד את כל הדברים האלה ש“הוא” אומר עליו. שמתי לב שהוא אומר כל הזמן “הוא” ולא קורא לזקן בשמו. הסינדרום המוכר. ואחר־כך התלונן על “הארץ” ועל עיתונים אחרים, שיורדים לחייו ומחפשים כל מיני דברים מתחת לאדמה כדי לפגוע בו. ואז הבינותי שהוא רואה בי מין מכשיר שיוכל לפטור אותו – בעזרת איזה כוח מִסתורי, כמעט מאגי, שיש בי, בהיותי מעורב בעולם האפל הזה של העיתונות (אז עדיין לא השתמשו במלה “התקשורת”) – מן הרודפים אחריו.

רציתי להגיד לו שהוא מגזים, מגזים מאוד, וצריך להתרגל למה שכותבים בעיתונים, ושממילא אין למה שהם כותבים השפעה גדולה כל־כך, אבל העפתי מבט בשעון, וראיתי שאני מאחר לדסק. חשבתי כי אולי אספיק עוד לומר לו את הדברים האלה באחת הפגישות הבאות, אבל בימים שאחר־כך לא היתה לי הזדמנות. למזלי היה דובר המפלגה בטוח שאני רוצה לנשל אותו מתפקידו, ובהשתדלותו העבירו אותי מצוות המוחות של ההסברה (שהתמסד והלך, ונעשה פתאום יעד מבוקש לכל מי שהגיע לסביבה לחפש תעסוקה במטה הבחירות, וכבר העבירו את פגישותיו היומיות לחדר הישיבות הגדול) למה שנחשב אז מבוי־סתום – צוות הגיוס של אישי ציבור לתמיכה בראש הממשלה. היו מי שעסקו בהשגת הסכמתם של כל מיני אנשים להודיע בציבור כי תמיכתם נתונה לאשכול. התפקיד שלי היה לשוחח עם אלה שנתנו את הסכמתם, או שהציעו את עצמם לפעולה למען בחירתו מחדש לראשות הממשלה, לתהות על קנקנם ולכתוב מפיהם, או בשבילם, או במקומם, כל מיני הצהרות תמיכה באשכול, שאחר־כך היה צוות ההסברה משתמש בהן במסע התעמולה. ההיכרויות שקשרתי אז בין אלה, שמכנים בעגה העיתונאית קברניטי המשק, היו יכולות להביא לי הרבה תועלת בשנים הבאות, אילו הייתי אדם אחר. אלוהים, כמה התפללתי שאוכל להיות אדם אחר, אבל אני יכולתי להיות רק אני, וגם זה רק בקושי, ולא תמיד. בינתיים ראו בי החותמים האלה אולי איזה גנגליון נוסף, העשוי לקשר אותם אל צומת העצבים הזו, השולטת בתקציבים ובאישורים למיניהם, ואולי הסתכלו עלי רק כעל מטרד אפשרי שמוטב להיזהר ממנו. מכל מקום, רבים מהם לא הסתפקו בפגישות במשרדיהם, והיו מזמינים אותי לקפה ועוגה בלובי של מלון דן או שרתון, ששם גלגלנו שיחה, שחרגה מתחום הטקסט שנתבקשו לחתום עליו. כמה מהם עזרו לי להתוודע למסעדות החדשות של תל־אביב, שנפתחו לאורך הטיילת. אחד מהם, שהיה לו חשבון הוצאות פתוח בחברה הציבורית שעמד בראשה, אפילו הזמין אותי לארוחה בקאסבה. אבל השיא היה כאשר הזמינה אותי כרמלה, אשתו של יגאל (הוא עמד על כך שבמודעה ישימו צירה מתחת לא') דור, למסיבה בביתם שבהרצליה פיתוח, שהתגלתה כמסיבת־חשק פרועה ביותר, אם לא לומר אורגיה ממש, ושם היה האירוע החדפעמי עם הלנה היפה.

כעבור זמן לא ארוך גיליתי כי כמעט כל החותמים האלה, או שיש להם איזו טרוניה על הזקן, או על מישהו מאנשיו במערכת הביטחון, והם רואים כאן הזדמנות להתנקם ולהוכיח לו, או להם, איזו שגיאה עשו כשפגעו בהם וזכו באיבתם; או שהם שתולים בערוגות המושקות ומזובלות היטב של המערכת הכלכלית והם חוששים מחילופי הגנן, שיטות העיבוד או מזג האוויר. לכולם היו קשרים טובים עם אשכול ועם ספיר. בטקסטים האלה – שהייתי מוציא מן הפארקר אחרי השיחות אתם, מראה להם, מחתים אותם עליהם, ואחר־כך הם היו מתפרסמים בלוויית תמונותיהם בעיתון – הם ראו גם פרעון־חוב וגם השקעה. בינתיים קיבלתי מן העיתון חופשה־ללא־תשלום, אף שידעתי כי אני מסתכן בכך שהשוחט המחייך ימצא הזדמנות לייבש אותי כשאבקש, אם אבקש, לחזור. עכשיו כל זמני היה למערכת הבחירות. בקושי נמצא לי פנאי לאיזו יציאה עם רותי – סרטים, תמיד סרטים. על פי יחסו של אבי כהן, הבינותי כי אשכול שבע־רצון המתפוקה שלי. ואחר־כך ראיתי כי הוא באמת מאמין בכל השבחים האלה ששמתי בפי הממליצים, שכה אחיה, באמת מאמין, וכמה מן הביטויים היותר נמלצים שהיו שם מצאו דרכם לנאומיו.

כל השאר, הלא הוא כתוב בספר ההיסטוריה. מכל מקום, אחרי הבחירות, כשחיכיתי שמישהו ימלא את ההבטחה (שהאמת ניתנת להיאמר, מעולם לא ניתנה לי מפורשות, אבל היה סביר להאמין שכך יהיה, לא?) כי אחרי הבחירות “ישלבו” אותי במשהו מעניין וחשוב, רק חשוב, רק מעניין, במשהו – לא קרה כלום. גם אני הוזמנתי למסיבה שנערכה במלון דן, ואשכול גמגם כמה תודות לכל האנשים שתרמו לניצחון הגדול, שלא צריך להזכיר אותם בשם, מפני שכל אחד ואחד יודע שהוא מתכוון אליו. ביציאה שאלתי את אבי כהן מתי ניפגש, אבל הוא מיהר לאיזה מקום ואמר, אתן לך צלצול. הוא לא צלצל. וחשבתי, אולי הוא שוב חושב שקבענו כי אני אצלצל אליו. ופעם הרמתי את הטלפון למשרד שלו, והמזכירה שאלה קודם מי מדבר, ואחר־כך אמרה שהוא איננו, ושאלה אם יוכל להחזיר לי צלצול, ואמרתי לא צריך והזמן עבר והוא לא צלצל. תמיד חשבתי שהוא בחור טוב, והיו בינינו כמה שיחות נעימות, אבל הוא היה בחור טוב רק עד כמה שזה היה נוח לאשכול. וכנראה שהפעם זה לא היה נוח. נראה כי אין בררה, ואצטרך לשוב לעיתון.

ההפתעה הגדולה שלי היתה דווקא במערכת. כשחזרתי אחרי חופשה קצרה בטבריה, שאליה נסעתי יחד עם רותי, ובאתי למערכת, נתן השוחט המחייך הוראה שיכניסו אותי אליו לחדר מייד כשאגיע. הוא הציע לי כוסית רמי מרטן וסיגר. אמרתי שאני לא מעשן סיגרים, והוא הוציא סיגר לעצמו, קטם אותו בעזרת קוטם סיגרים מוזהב שהוציא מן המגרה של השולחן הענקי, פפפף כמה פפפופי־עשן ואמר: כל הכבוד, איך שעשיתם את זה, הפתעתם את כולנו.

ואז ראיתי שהעיתון עומד בפני אחת מאותן תפניות, שיריביו היו טוענים כי הן נובעות מהפכפכנות, אבל העורך הראשי חשב עליהן יותר כעל תהליך רציונאלי של התאמה למציאות המשתנה. בן־גוריון ואנשיו היו עכשיו פאסה. ואולי כבר סיפרו לו השפיונים שלו כי הם מדברים על הוצאת עיתון מתחרה. נו, לא צריך להגזים, הוא לא היה זקוק לי כדי לקשור קשרים הדוקים יותר עם אשכול. היה עליו רק להרים טלפון. אבל אם אני מקורב, לא יזיק לו לקרב אותי. “מה היית רוצה לעשות עכשיו בעיתון?” שאל אותי, כשגמרנו לדבר על המו"מ המתמשך על הרכבת הממשלה ועל מחלותיו של אשכול (הוא באמת הפתיע אותי בפרטי הפרטים של דברים שהיו ידועים לו, והתחלתי לחשוב כי לא במקרה נעשה עורך ערב־ערב). שמתי לב כי בעצם אין שום דבר שבאמת הייתי רוצה לעשות ואמרתי “כל דבר שאוכל להביא בו תועלת.” אחר־כך חשבתי כי היתה זו העמדת־פנים מיותרת, מין חנופה, אבל הוא שיחק את המשחק ואמר שיחס כזה באמת מוצא חן בעיניו. הוא שילב בדבריו כמה דוגמאות של חברים אחרים במערכת (אחדים בשמם ואחדים בלעדיו) המבקשים לעצמם תמיד איזה תפקיד התפוס בידי אחרים. ואחר־כך סיפר לי שהתפקיד של הכתב המדיני (שזה היה עכשיו שמו של התפקיד של פרגאי) מתפנה, ושאל אם אהיה מעוניין בו. חשבתי שיש כאן איזה מוקש ואמרתי שאני מוכן למלא את התפקיד אם אתבקש. אבל הוא שאל את השאלה הזו רק מתוך איזו התחנחנות. כשיצאתי מהחדר שלו ראיתי כי דיטה כבר יודעת שאני הכתב המדיני, ושאשב בחדר של פרגאי, והיא השלימה מייד את כל הסידורים ביעילות הרגילה שלה.

תמונה מאלבום הזיכרון

בסוף היום־הולדת של תדי, שאבא שלו היה מהנדס והוא בא לארץ עם הגדודים והיה לו פטיפון כזה שצריך רק לשים תקליט בחריץ מן הצד והוא נכנס בעצמו פנימה ומתחיל לנגן, ובשום מקום לא היה פטיפון כזה לא אז ולא אחר־כך, והוא גר בבית שתי־קומות עם גינה גדולה בחצר, כשהכול היה נגמר היו כולם מקבלים שקית־מתנה ובה עיפרון או פנקס קטן או מחדד, אבל הכי טוב היה שאבא של תדי, שגר ברחוב נחמני, לא רחוק מבית האנייה, היה מוציא מהגראז' את האוטו השחור שלו, ומושיב את כל הילדים על הריפוד האפור והרך, ועושה סיבוב ולוקח אותם הביתה, לקרל נטר, ליבנה, לאחד העם, לשדרות רוטשילד, למוניפיורי, ואם צריך היה עושה עוד סיבוב, והנסיעה הזאת בתוך האוטו הזה היתה הדבר הכי רך והכי נעים שהיה. וגם ליום־הולדת של תדי היה שווה לחכות.

היי־טק    🔗

זמן קצר אחרי שעשו לו במאראקש חגיגה חטופה של בר־מצווה, הגיע בן הזקונים ז’וזף, עם הוריו, אנרי וג’ורג’ט, עם אחותו, הגדולה ממנו, מרגלית, ועם סבא צדוק אוחיון לארץ. שני האחים הגדולים כבר היו אז בצרפת והאחות הבכירה, שהתחתנה עם הבן של מוריס לוי, והוא לא רצה לעזוב, נשארה במארוקו. סבא צדוק ואבא אנרי היו צורפים. על פי מסורת המשפחה כולם היו צורפים, מאז גורשו מטולדו ועברו לפאס, ואחר־כך למאראקש. הם הצליחו להחביא בחזייה של אמא ג’ורג’ט קצת זהב, אבל בארץ כבר היו הרבה צורפים תימנים ופרסים, ולהם היו כל הקשרים עם החנויות. וחוץ מזה, בבית שאן ובקיבוצים לא היה מי שיקנה את התכשיטים שעשו. סבא צדוק ישב כל היום והתפלל עד שמת. הוא מת מצער, אמרו, מפני שהוא בכלל לא היה חולה קודם. אבא אנרי עבד זמן־מה בדחק. כשהפסיקו לעשות דחק היה אבא מחוסר־עבודה, והם מכרו כמעט את כל הזהב שהביאו, אבל כשפתחו את מפעלי הטקסטיל של רוזן, נתקבלה אמא ג’ורג’ט לעבודה אצלם. היא כבר היתה בת חמישים־וחמש אבל נראתה הרבה יותר צעירה מגילה ובתעודות לא היתה שנת־לידה. ואחר־כך, כשמרגלית עזבה את התיכון, גם היא מצאה עבודה בטקסטיל רוזן. כשאבא אנרי לא ישב בבית, הוא היה משחק שש־בש בקפה של בוחבוט או הולך למספרה של אביטן וקורא מגאזינים מצרפת, שאביטן היה מקבל מהבן־דוד שלו, שהיתה לו מספרה בעיר התחתית בחיפה, אחרי שהקליינטים שלו גמרו לקרוא את כולם. אחר־כך מצא אבא אנרי, שכבר היה בן יותר משישים וחמש, עבודה בשמירת־לילה (כסף ליד, בלי מס הכנסה, אבל מעט) בבניינים שהתחילו אז לבנות בשיכון החדש, ושם מצאו אותו בבוקר אחד מת. אמרו שהרגו אותו מסתננים, אבל בדוח של המשטרה היה כתוב שסיבת המוות לא ידועה. ללוויה הגיעו מצרפת שני האחים. אלבר כבר עבד אז על הדוקטוראט שלו, במִלגה שקיבל מהסורבון, ואדמונד עבד על תסריט לסרט של רובר חוסיין, וסיפר שבגומון הבטיחו לו כי את הסרט הבא יביים בעצמו.

יוסי – כך אמר המורה שצריך לקרוא לו, ז’וזף קראה לו רק אמא, וז’וז’ו קראו לו כולם – למד בתיכון הממלכתי־דתי. הוא לא גמר את הלימודים, מפני שאחרי שאבא מת (והוא היה אז בחופש הגדול שאחרי כיתה י"א) אמרה אמא כי הוא צריך למצוא עבודה. כמה זמן היא תוכל עוד לעבוד? ומרגלית, שכבר התחילה להסתובב עם ששון, שהוא בסדר, למרות שהמשפחה שלו עיראקית, צריכה להתחתן, ושתהיה לה משפחה משלה. מלשכת העבודה שלחו אותו למוסך של הקיבוצים שהתחיל לעבוד אז לא רחוק מבית־שאן. הוא היה עוזר למכונאי, מביא לו את הכלים, עוזר להוציא את המנועים בעזרת השרשרת של המנוף, מחזק ברגים ולפעמים היה מותר לו גם לשייף שסתומים, עבודה שהמכונאי ממסילות קרא לה שלייף־סופאפים, אבל את המדידות האחרונות, המדויקות, היה המכונאי עושה בעצמו.

לזה שהוא ידע לתקן מכוניות היתה השפעה גדולה על החיים של מרגלית. זה היה כמו הגורל. והרבה פעמים הוא היה מאשים את עצמו וחושב, כל זה לא היה קורה, אם לא היה יוצא אז בלילה לתקן את המכונית ההיא. פעם, בלילה, דפק מישהו בדלת שלהם. מרגלית פתחה את הדלת, והיה שם איש צעיר אחד, עם שפם כמו של כוכב־קולנוע, ובגדים שתיכף רואים שהם מחוץ־לארץ, שאמר כי האוטו שלהם התקלקל פה קרוב, ואם יש מישהו שיכול לתקן, מפני שבכל מקום כבר סגור. מרגלית אמרה שכמובן ז’וז’ו יכול. מה קרה לאוטו? שאל ז’וז’ו. והאיש הזה – אחר־כך סיפר ששמו אדמונד, אבל השם של החבר שלו הוא לא אמר – אמר שהם נסעו מטבריה לתל־אביב והכול הלך מאה אחוז, ופתאום, כשהגיעו הנה, המוטור נחנק ולא רצה להידלק שוב. ז’וז’ו חשב לרגע מדוע הם נוסעים מטבריה לתל־אביב דרך בית־שאן, אבל התבייש לשאול. הוא לקח את ארגז הכלים שלו והלך עם האיש הזה לראות מה קרה לאוטו. גם מרגלית הלכה אתם. אוטו כזה הוא לא ראה, מאז שהמלך מוחמד החמישי ביקר במאראקש, וכל הילדים מכל בתי הספר עמדו על המדרכות ונפנפו בדגלים קטנים בזמן שהשיירה שלו עברה ברחוב הראשי. אולדסמוביל שמונה צילינדרים, עם גג פתוח, ניקלים מסביב וכסאות כמו פרווה של נמר. מרגלית שרקה מרוב התפעלות, ושאלה את האיש הזה מה הוא והחבר שלו עושים. הו, בובה, אמר, את באמת רוצה לדעת? אז תשאלי יפה, ופעם אני אולי יגיד לך. ז’וז’ו פתח בינתיים את המכסה של המנוע והאיר פנימה בפנס כיס. ואחר־כך אמר להם לשבת ולנסות להדליק, והקשיב איך הסטארטר עובד־עובד ולא מדליק. ואחר־כך אמר שיש כאן בוודאי סתימה בדלק. הוא שלף את הצינור, נשף בו, ניסה איך האוויר יוצא, נשף שוב, החזיר אותו למקום, ואחר־כך האוטו נדלק. אתה קוסם, אמר אדמונד ושאל כמה הוא צריך לשלם. הו, לא עשיתי כלום, אמר ז’וז’ו, לא צריך לשלם. בכל זאת, אמר אדמונד. כמה שאתה רוצה, אמר ז’וז’ו. אדמונד הוציא מהכיס בוכטה של הרצלים והתחיל לספור: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. זה די? שאל, לא חיכה לתשובה והוסיף עוד אחד, שזה היה הרבה מאוד כסף בעד עבודה כזו, משכורת של איזה חצי חודש בוודאי. מרגלית שרקה שוב בהתפעלות, ואדמונד אמר, מותק, אם את באה פעם לנתניה, תני קפיצה לראות אותי. איפה בנתניה. שאלה. בואי לקפה עצמאות ברחוב הרצל, תשאלי על אדי היפה ויגידו לך איפה אני. ואחר־כך הם צפצפו בצפצפה הזאת שיש לה שני קולות ונסעו. ז’וז’ו שם לב שהם נסעו בכיוון ההפוך מתל־אביב, אבל לא אמר כלום.

כשגייסו את יוסף אוחיון לצבא שאלו אותו מה המקצוע שלו, והוא אמר מכונאי רכב. אמרו לו טוב מאוד, אבל מה שצריכים עכשיו זה מכונאים־למטוסים. הוא אמר, אלמד. כששמעו שאין לו תעודת בגרות, אמרו שאי־אפשר לשלוח אותו לקורס למכונאי־מטוסים, אבל בסוף הסכימו, בתנאי שישלים במשך השירות את הבחינות בתנ“ך, בעברית, בתושב”ע, בחשבון ובהיסטוריה של עם ישראל, ועוד מקצועות כאלה שלימדו בממלכתי־דתי.

בזמן שז’וז’ו היה בצבא הסתלקה מרגלית מהבית. פשוט, קמה ונסעה בלי להגיד כלום. אפילו לא לששון, שבא לחפש אותה והיתה בושה גדולה. הרבה זמן לא ידעו איפה היא, ואז באה פתאום עם אדמונד באולדסמוביל שלו. היו לה בגדים חדשים ואפנתים, והיא אמרה לאמא, תכירי את אדי, ואמא הצטערה שלא הודיעה לה מקודם שהיא באה, שאז היתה מכינה להם ארוחה ממש. ככה היה לה רק קצת כיבוד, פירות, טמפו, משהו כזה. אבל אדי אמר, זה לא חשוב, מרגו ואני נוסעים לטבריה, ושם נאכל ארוחה ב“גלי כינרת”. אמא לא ידעה מה זה גלי כינרת, ומרגלית הסבירה לה שזה מלון קלאסה אמתית. אמא לקחה אותה לרגע הצדה ושאלה, אתם נשואים? לא, אמרה מרגלית, אבל בקרוב. ואמא אמרה מזל טוב. אחרי הביקור הזה הם ביקרו אצלה עוד כמה פעמים, והיו מביאים מתנות, בונבוניירות גדולות, כריות לספה, קומקום חשמלי, דברים כאלה. ופעם הביאו טלוויזיה, שהיה אפשר לראות ממנה את ירדן. ובכל פעם שאמא היתה שואלת מתי החתונה, היתה מרגלית אומרת, בקרוב, אם ירצה השם. כל החברות שלה, שכבר היו נשואות והיו להן ילדים, באו לראות אותה עם אדי והאלדסמוביל ואמרו, זאת הולך לה, מה יש לדבר, תפסה אמריקה.

בקורס למכונאי־מטוסים היה ז’וז’ו חניך מצטיין, אבל מפני שלא גמר את הבגרות, שלחו אותו לרמת־דוד להיות עוזר מכונאי. את העבודה שלו כמכונאי עשה בסדר, אבל מחוץ לשעות העבודה היה מפרק ומרכיב מחדש (בזמן הראשון בלי רשות) את המערכות האלקטרוניות היותר פשוטות של המטוסים. ופעם, כאשר חזר איזה קומפוננט של מדמה־טיסה משיפוץ באלתא, והתברר שהתיקון התקלקל שוב, הוא לקח (שוב בלי רשות) את הלוח שעליו היה המעגל האלקטרוני, ישב עליו לילה שלם ובבוקר בא לאחראי ואמר שזה משתבש מפני שיש פה טעות במעגל, וצריך לעשות אותו ככה ולא ככה. ובאמת, אחרי ששינו את המעגל כמו שאמר שצריך, חזר מדמה הטיסה לעבודה תקינה. אחרי זה היו באים אליו עם כל מיני בעיות במכשירים האלקטרוניים, והוא היה מוצא את התקלות. בלילות היה יושב ומשרטט מעגלים מסוג חדש לגמרי, ששיפרו את הביצועים של כל מיני מכשירים. כששמע מפקד בסיס התחזוקה, שהוא בעצמו היה בוגר תיכון במגמה אלקטרונית, שנותנים לעובד לא מוסמך להתעסק באלקטרוניקה, כעס מאוד. הוא דרש שהרב־סמל־משמעת יטפל בעברה המשמעתית הזאת ויגיש תלונה נגד האחראים. הוא בעצמו היה השופט. הסגן קיבל נזיפה בילקוט השירות, ורב“ט יוסף אוחיון קיבל ריתוק־מחנה לשבועיים. אחרי המשפט ביקש מפקד הבסיס מז’וז’ו (בבסיס חיל האוויר התחילו כולם לקרוא לו ג’ו) שיסביר לו את החידושים שהמציא, והוא הסביר לו מה הוא עושה ואיך. מפקד הבסיס חשב יומיים, ואחר־כך קרא אליו את ג’ו ואמר לו שיבטל את עונש הריתוק אם יסכים להישאר בקבע, בדרגת סמל ראשון, אחרי גמר החובה. הוא גם הבטיח שאחרי הפז”ם יקבל רב־סמל. ג’ו חתם לשנה וקיבל מינוי של עוזר לראש המעבדה האלקטרונית. ראש המעבדה ידע הרבה פחות ממנו, אבל היתה לו תעודת־בגרות. אחרי שנה הודיע ג’ו כי הוא לא מחדש את החוזה.

הוא מצא עבודה אצל מתקן מכשירי רדיו ברחוב יפו בחיפה. הוא תיקן גם מכשירי טלוויזיה, אפילו שזה לא היה כתוב על השלט. עדיין לא היתה טלוויזיה בארץ, אבל גם לעולים חדשים מרומניה וגם לערבים היו בבית טלוויזיות, והם היו קולטים בהן את ביירות ולפעמים גם את עמאן ואפילו קאהיר. בהתחלה היה ג’ו נוסע בכל יום באוטובוס מבית־שאן. אחר־כך מצא בוואדי סאליב חדר עם כניסה נפרדת ושירותים בחצר, ובחדר הזה היה יושב בלילות ומצייר מעגלים חדשים בשביל כל־מיני מכשירים שעוד לא המציאו. הבוס שלו היה שולח אותו בזמן הראשון להביא את המכשירים המתוקנים לבתים של הלקוחות. אבל אחר־כך ראה שזה בזבוז – בזמן שהוא נוסע עם הסוסיתא הוא יכול לתקן עוד מכשיר – ואז הוא עצמו התחיל לנסוע עם המכשירים המתוקנים לבתים, וג’ו היה יושב בחנות ומתקן. הבוס היה לוקח הרבה כסף בשביל תיקון, מפני שהיו אז בארץ רק מעט מאוד אנשים שידעו לתקן מכשיר טלוויזיה כמו שצריך. ואחר־כך הוא לקח ערבי, שיסע עם הפז’ו המסחרית לבתים, ועשה לעצמו הרגל לשבת ולשתות בירה עם חומוסים אצל אבו־ורדה במשך כל הבוקר, ולפעמים גם אחרי הצהריים. אבל אף פעם לא היה שיכור מספיק כדי להתבלבל בספירה כשהיה חוזר לחנות. הוא ידע תמיד כמה מכשירים תיקן ג’ו, ואי־אפשר לרמות אותו ולעשות איזה בוכטה קטנה מהצד.

עברה עוד שנה וג’ו החליט, שאם כל ההכנסה של העסק של הבוס תלויה בעבודה שהוא עושה, מוטב שיפתח עסק עצמאי. הוא שכר מוסך ברחוב הנביאים וכתב שלט “יוסף אוחיון, מעגלים אלקטרוניים”. רק כמה מהלקוחות הקודמים, שידעו שהוא עבר לשם, היו מביאים לו את המכשירים שלהם לתיקון. אחרי שיותר משכן אחד הכניס את הראש לתוך הכוך האפל (לא היה שם חלון) ושאל: “מעגלים אלקטרוניים, מה זה מעגלים אלקטרוניים?” הבין ג’ו כי עשה שגיאה. הוא לקח פח צבע ומברשת וצבע עוד שורה על השלט: “תיקוני רדיו וטלוויזיה”, ואז התחילו הקליינטים לבוא. בינתיים גם התחילו לשדר בטלוויזיה החינוכית ובכללית, והיתה המון עבודה בבית המלאכה, שכבר עבר לחנות למעלה על יד קולנוע ארמון, ולמטה היה רק מחסן. ג’ו המשיך לשבת בלילות בדירה שלו בהדר ולחבר עוד ועוד מעגלים אלקטרוניים. הוא קנה ספרי־לימוד לאלקטרוניקה (באנגלית) וגם נרשם פעם לקורס של משרד העבודה, אבל מהר מאוד ראה שהוא יודע יותר ממה שהם מלמדים שם וממה שכתוב בספרים, שהיו קצת ישנים.

בספר אחד מצא דיאגרמה של סורק אלקטרוני שעובדים אתו בבתי החולים. פתאום בא לו רעיון. הוא בא לבית־חולים רמב"ם ואמר שהוא מציע להם שכלול בסורק שלהם. הלכו שם הרבה ויכוחים אם להרשות לו או לא, אבל כשהוא שִרטט למומחה שלהם את המעגל האלקטרוני החדש והסביר איך זה יעבוד יותר מהר, הסכימו שם, בתנאי שיביא ערבות בנקאית למקרה שיגרום נזק. העניין חיכה כמה חודשים עד שמצא שלושה לקוחות, שהוא תיקן להם את הטלוויזיות שלהם בחינם והם הסכימו לחתום לו בבנק על הערבות.

כששמעו בבית־חולים רוטשילד על השכלול שהכניס בסורק של רמב“ם, הם ביקשו שיעשה אותו דבר אצלם. יצא לו משהו עוד יותר משוכלל. כששמעו ברמב”ם שהמִתקן של רוטשילד יצא יותר משוכלל, שאלו אותו מדוע לא עשה גם להם שיהיה יותר משוכלל, והוא אמר, אז עוד לא בא לי הרעיון. ואחר־כך שמעו בבתי־חולים אחרים במקומות אחרים בארץ וגם הם באו אליו והוא עשה את זה בכל פעם יותר ויותר משוכלל. אבל זה היה אחר־כך, כשכבר היה לו בית־מלאכה בנוה־שאנן, במרתף גדול ומואר, בבית חדש שבנו במרכז המסחרי, לא רחוק מקריית הטכניון החדשה. פרופסורים לאלקטרוניקה היו באים אליו והוא מסביר להם את כל השכלולים שעשה, והם לא האמינו שהוא לא גמר אף פעם תיכון. אחד מהם הציע לו לרשום פאטנטים על ההמצאות שלו. הוא היה איש נהדר, לא ביקש שום דבר בשביל עצמו, ואפילו קישר אותו עם עורך־דין אחד שהבין ברישום פאטנטים, והוא גם כתב חוות־דעת בשביל רשם הפאטנטים, שהיה כתוב בה על כל פאטנט שזה חידוש בלעדי של מר יוסף אוחיון. לפני זה היה עוד העניין הזה של הגיוס בתקופת ההמתנה לפני ששת הימים. הוא הסתכל במתקני השיבוש של המכ"ם שהיו במטוס, שהיה צריך להמריא לפני התחלת ההתקפה, והספיק לעשות בהם שכלול קטן. התברר שבלי השכלול הזה לא היה השיבוש עולה יפה כל־כך, מפני שהרוסים ידעו איכשהו איך עובד מִתקן השיבוש שנתנו האמריקנים, והצליחו בחלק מהמקומות לספק אמצעי הגנה מפניו, אבל לא מפני התוספת של ג’ו. אוחיון קיבל מכתב־תודה ממפקד החיל ובמסדר, שעשו בבסיס אחרי הניצחון, ציינו את שמו ברמקולים, אפילו שהיה אסור לומר בגלל מה מציינים את שמו.

ואז היה העניין הזה עם מרגלית. פעם, כשביקר בבית־שאן אצל אמא, היא בכתה וסיפרה לו שמרגלית כבר מזמן לא באה לבקר אותה והיא משתגעת מרוב דאגה. הוא הרגיע אותה ואמר שבוודאי עסוקה מאוד, והבטיח שייסע לנתניה לראות מה נשמע אצלה. אבל אמא אמרה לו, איך תדע איפה היא, היא אף פעם לא נתנה לנו את הכתובת? אז הוא ענה, אין שאלה, אלך לקפה עצמאות ואשאל על אדי היפה. הוא לקח את האסקורט המסחרית שלו ונסע לנתניה. נכנס לקפה עצמאות ושאל על אדי היפה. לא מכירים אחד כזה, אמרו לו. זה עם האולדסמוביל הפתוחה, אמר. אבל הם אמרו שוב שלא יודעים. אחד עשה רושם שהשאלות של ג’ו מרגיזות אותו. מה יש לך, אתה, עם אדי היפה? שאל. עניין אישי, אמר ג’ו. ואז הם התחילו כולם לצחוק ואמרו, עניין אישי? לא בעיה. תמצא אותו בכלא רמלה. רק הכעסן ההוא אמר להם, עזבו אותכם ממנו, אתם לא רואים שהוא מהמשטרה?! אז ג’ו אמר להם, באמת־התורה אני לא מהמשטרה. אבל הם לא רצו לדבר אתו עוד. אבל היה שם אחד, שעשה לו סימן שיצא החוצה והוא ידבר איתו. והוא סיפר לו שאדי היפה, עם החבר שלו שגם שמו אדי, הלכו לעשות מכה בתחנת דלק, זה היה על יד נהריה, והמניאק שעובד שם בא לו להיות גיבור וניסה להתנגד, אז הם דחפו לו סכין שישתוק, אז הוא שתק ככה, שכשהם נתפסו הם קיבלו עשרים בפנים על רצח.

ג’ו נבהל מאוד כששמע את הסיפור, ושאל את האיש הזה אם הוא יודע מה עם זאת שהיתה אתו, מרגלית. הה, מרגו? הוא אמר, היא היתה החתיכה שלו והוא השאיר אותה בלי כלום. איפה היא? שאל ג’ו בחרדה גוברת. לא יודע איפה היא גרה, אמר האיש, אבל אם תבוא בערב ותסתובב בין כיכר העצמאות ובין בתי המלון איפה שיש תיירים, תמצא אותה עובדת. ג’ו הסתובב הרבה זמן, עד שבאמת מצא את מרגלית, עומדת בבגדים כאלה שלא היתה הולכת אתם אל אמא שלה, ועושה עיניים לתיירים. בהתחלה היא ניסתה להעמיד פנים שהיא לא מכירה אותו, ואחר־כך נשברה והתחילה לבכות. הוא לקח אותה אל האוטו שלו, והם ישבו שם ודיברו. הוא אמר לה, אני לוקח אותך עוד הלילה לבית־שאן. והיא אמרה, אני בחיים לא חוזרת לבית־שאן. אז מה אני אגיד לאמא, הוא שאל. והיא התחילה לבכות שוב. אסור לך לספר לאמא כלום, אמרה. והוא אמר, אבל היא תשאל. ובסוף המציאו סיפור, שהיה לה מזל רע, אדי מת בתאונת דרכים מייד אחרי שהתחתנו, והיא עובדת במלצרות במלון של תיירים. ולפני שנפרדו, אמר ג’ו שהיא מוכרחה לנסוע לפחות פעמיים בשנה לבקר את אמא, ולבוא לשם לבושה נכון. והוא לא עזב עד שהיא הבטיחה לו שתעשה את זה. הוא נסע בחושך לחיפה והלב שלו בכה כל הדרך. ואחר־כך היה לו קשה מאוד להירדם, עד שפתאום באה לו החלטה, שכאשר יהיה לו קצת יותר כסף, היא יביא את מרגלית מנתניה לחיפה, וימצא לה עבודה טובה, שיהיה לה ממה להתפרנס. וחוץ מזה, בחיפה לא מכירים אותה, ויהיה לה סיכוי למצוא חתן. המחשבה הזאת הרגיעה אותו, והוא נרדם עד הבוקר.

שנה אחרי הנסיעה שלו לנתניה, בא ג’ו שוב לפגוש את מרגלית. הוא החליט שעכשיו כבר יש לו מקום בשבילה בדירה החדשה שקנה בנווה־שאנן, והוא ישלם לה משכורת מהמפעל, שיהיה לה ממה לחיות. אבל היא הביטה אליו במבט משונה, ואמרה שהיא לא יכולה לבוא אתו. מה יש, מרגלית? הוא שאל, מה זה לא יכולה? או אולי את לא רוצה? אני מבקשת, ז’וז’ו, אל תשאל, אני לא באה, וזהו! אז את לא רוצה? חזר ושאל, פגוע. תגיד שאני לא רוצה, אם זה יותר טוב לך, השיבה. הוא נעלב ונסע משם. אבל אחרי עוד איזה זמן, חשב שאסור לו להשאיר אותה כך, גם אם היא מדברת אליו בצורה לא יפה. הוא בא שוב לנתניה והסתובב עם השברולט על יד בתי המלון, אבל היא לא היתה שם. הוא הלך לקפה עצמאות ושאל עליה. שוב ראה שכולם לא רוצים לדבר, עד שאחד אמר לו: זאת? מה יש לך אתה? מתה ממנת־יתר. בלילה ההוא כבר לא היה לו מה להבטיח לעצמו, והוא חשב כל הזמן, מה יגיד לאמא. ואז החליט לקחת מקום בשבילה בבית־אבות ולהביא אותה אליו לחיפה.

עברו עוד שנתיים, והציעו לו לפתוח מפעל באזור החדש בכרמיאל. העמידו לרשותו אולם־ייצור ומשרדים בשכר־דירה סמלי, וגם נתנו לו הלוואת־פיתוח. בכל זאת היה צריך להוסיף הרבה כסף בשביל הציוד. הוא התעניין בכל מיני מקומות, ואמרו לו שבבנקים הגדולים אין הרבה סיכוי להשיג הלוואה משלימה, והבנק הכי טוב בשביל הלוואת כאלו הוא בנק רפופורט ובנו, בנק פרטי שמוכן להשקיע הון־סיכון. רפופורט הבן דיבר אתו מאוד לא יפה, כשישב אצלו במשרד בשדרות רוטשילד. הוא חקר אותו המון זמן, באמצע היה מקבל טלפונים, בכל פעם שגמר לדבר בטלפון היה חוזר לשאלות שכבר קיבל עליהן תשובה. בין השאר שאל – איך לא? – איך הוא יכול להיות אחראי למפעל מתקדם כל־כך, כשאפילו אין לו תעודת־בגרות. הוא הסתכל בהמלצות של פרופסור כסיף מהטכניון, ובמכתבים שקיבל מבתי החולים ומחיל האוויר, והמהם כל מיני המהומים ספקניים. אוחיון כבר חשב להסתלק משם, ואפילו הספיק לארוז את הניירות שהביא עמו בתוך הג’יימס בונד החדש שקנו לו העובדים ליומולדת, כשפתאום אמר רפופורט הבן, יש לך מה שביקשת, ושלח אותו לקומה הראשונה לחתום על הניירות. הכסף היה צמוד לדולר בריבית של שלושה־עשר אחוזים, ולהבטחת ההלוואה חתם אוחיון ערבות אישית וגם מִשכן את הציוד שיקנה, שלא היה ממושכן בהלוואת הפיתוח.

אוחיון הצטער מאוד שאמא ג’ורג’ט לא יכלה להיות נוכחת בטקס הפתיחה של המפעל בכרמיאל. זה היה עושה לה הרבה כבוד, אבל היא מתה שבועיים לפני זה מסרטן. עד היום האחרון היא גרה בבית־אבות אקסקלוסיבי על הכרמל, שהוא שילם בשבילה, והיתה צלולה לגמרי. אלבר, שכבר היה פרופסור להיסטוריה צרפתית בסורבון ואדמונד, שבדיוק גמר אז לביים סרט, שקיבל אחר־כך את דקל הזהב בפסטיבאל קאן, באו ללוויה, אבל אמרו שבגלל התחייבויות קודמות לא יוכלו להישאר לטקס הפתיחה. הוא עמד שם לבדו, עם הזקן שגידל והכיפה על הראש, שחבש במשך כל ימי האבל, והלב שלו שמח ובכה גם יחד. בזמן הראשון היה המפעל של אוחיון (או־טק קראו לו, שזה קיצור של אוחיון וטכנולוגיה באנגלית) עושה בעיקר סורקים אלקטרוניים לבתי־חולים ומערכות השקיה ממוחשבות, עם פאטנט מיוחד שפותח בו, לחיסכון במים באמצעות מערכת היזון־חוזר, הקובעת את כמות המים שהצמחים זקוקים להם, לפי מצב הקרקע למעשה. מג’נראל אלקטריק התקשרו והציעו לרכוש ממנו זכויות על כמה מהחידושים שלו, אבל הוא לא הסכים. זה עדיין לא סופי, אמר, וצריך לשכלל עוד. ואחר־כך הזמינו אצלו הזמנה גדולה בשביל חיל האוויר האמריקני. זה היה כל־כך סודי, שהוא היה צריך לחתום לא רק על הצהרת סודיות, כי אם גם על ערבות גדולה, במקרה שמשהו ידלוף החוצה. ובשביל ההזמנה הזאת היה צריך להשקיע שוב הרבה כסף. ורפופורט אמר שלא יוכל להשקיע עוד. בשנה הבאה קפץ רפופורט מהגג והבנק שלו פשט את הרגל. כונס הנכסים לחץ על החייבים להחזיר את ההלוואות שקיבלו מהבנק, ואיים לממש את הביטחונות, כדי שיהיה לו מה להחזיר לנושים. עורך הדין מהמשרד של סגל ואברמסון, שהיה מטפל בתיק שלו, אמר לאוחיון שהכונס סתם מאיים. הוא לא יכול לעשות את זה, מפני שאי־אפשר להכריח אף אחד לשלם כסף לפני מועד הפירעון. אבל בינתיים כבר היה הסכום שהיה חייב בעד ההלוואה של בנק רפופורט ובנו גבוה מהסכום שקיבל מהם, מפני שבינתיים היו הרבה פיחותים, ואוחיון החליט כי מכיוון שהוא כבר מחפש ממילא עוד כספים להרחבת או־טק, אולי כדאי למצוא איזה משקיע, והכסף שיביא יהיה גם בשביל הרחבת המפעל וגם יספיק לתשלום החובות. מישהו אמר לו שאולי כדאי לעשות הנפקה בבורסה, אבל חוש הריח שלו אמר לו שלא כדאי.

בסוף בא אליו רצון, מי שהיה מנהל ההלוואת בבנק רפופורט ובניו לפני פשיטת הרגל, ואמר לו שיש לו משקיע. מכל מיני סיבות המשקיע הזה לא רצה שידעו מיהו. היתה לו תיבת־דואר רשומה בליכטנשטיין ואת הכספים היה מעביר מחשבון בנק שווייצרי שהיה לו רק מספר. לחשבון הזה צריך היה גם להעביר את הרווחים. רצון היה הנציג של המשקיע. הוא נסע לואדוז והביא משם טיוטת חוזה שעשה עורך דין אחד משם. החוזה היה כתוב אנגלית והיה מסובך מאוד. העורך דין מהמשרד של סגל ואברמסון קרא את החוזה בעיון, סימן כל מיני סימנים בעיפרון כחול ומלמל: אני לא מבין למה הם צריכים את זה… אני לא מבין למה הם צריכים את זה. רצון נסע עם ההערות של העורך דין לוואדוז וחזר עם כל מיני הערות ותיקונים שהציעו שם. המשא־ומתן נמשך יותר משלושת־רבעי שנה. השכר של העורך דין תפח ועלה, וגם חשבון ההוצאות של רצון, שבשבילו לנסוע הלוך ושוב בין ואדוז לחיפה היה כמו לנסוע בין חיפה לקריות.

החוזה היה כל־כך מסובך שאוחיון לא הצליח מעולם להבין אותו. רצון ישב במשרד בחיפה כבא־כוח השותף הסמוי, והיה מעביר ממנו כל מיני הוראות. במשך הזמן התברר לאוחיון שאחוזי השליטה שלו ירדו עד פחות מחצי. המאזנים השנתיים של החברה היו כתובים בצורה כזו, שהיה לו קשה מאוד לדעת מהם אם החברה מרוויחה או מפסידה, אבל רצון אמר לו שהיא מרוויחה יפה מאוד. מכל־מקום, בכל זמן שהיה צריך כסף – כמו בזמן שהתחיל לבנות את הווילה הגדולה על הכרמל, אחרי שהתחתן עם חיילת אחת מבית־שאן שלקח פעם טרמפ, ושמח לשמוע כי היא מבית־שאן, והמשיך להתכתב אתה שלוש שנים עד שהחליטו להתחתן – רצון היה כותב צ’ק ונותן לו.

מפעלי או־טק בכרמיאל, בטירת הכרמל ובהרצליה המשיכו להתפתח. חוץ מן ההזמנות של חילות האוויר של ארה“ב ושל ישראל, הגיעה הזמנה גדולה של נאס”א, משהו שהיה קשור בפרוייקט מלחמת הכוכבים שהתחילו לדבר עליו. הליין של הסורקים הרפואיים תפס עכשיו רק מקום צדדי בייצור של החברה. היא עשתה ניסיון להיכנס לשוק המחשבים האישיים. המומחים אמרו שהמחשב – שפיתח אוחיון עם חבורת הצעירים המבריקים שלו שגייס (תגיד אתה בעצמך איזה משכורת אתה רוצה) מבין בוגרי הטכניון וישראלים שעבדו בעמק הסיליקון ושמעו שכבר יש לאן לחזור בארץ – יותר טוב מזה של איי.בי.אם, אבל לא היה שום סיכוי להתחרות במחיר בתואמים מטייוואן, והניסיון עלה הרבה מאוד כסף, לפני שהסכימו שנכשל.

ואז בא רצון ואמר שהחברה מפסידה הרבה יותר מדי, בהתחלה דיברו על עשרות מיליונים, ואחר־כך על מאות מיליונים, ושהמשקיעים מחוץ־לארץ רוצים להשתמש באופציה שיש להם, אם יתברר שהמפעל אינו מרוויח כצפוי. אוחיון שאל, איזו אופציה זו, ורצון השיב שמדובר באופציה להציע בחזרה את חלקם לבעלים הקודמים ולקבל את התמורה הדולרית בריבית שתהיה מקובלת בשוק בזמן מימוש האופציה. אוחיון נדהם ושאל, מאיפה אשיג את הכסף, ורצון אמר שהוא מצטער מאוד, אבל זאת לא הבעיה שלו.

היום הכי גרוע היה היום שבו הגיע המכתב הרשום מחברת עורכי דין באנגליה (יודעי־דבר אמרו שזאת אחת החברות החשובות שם) ובו התראה כי אם לא יפעל יוסף אוחיון עד ליום זה וזה לרכוש בחזרה את מניות או־טק כפי שהתחייב, יינקטו נגדו הליכי פשיטת־רגל ונגד החברה, הערבה לקיום התחייבויותיו, יינקטו הליכי פירוק בבית המשפט באי ג’רזי, כפי שהוסכם בחוזה. עורך הדין שלו אמר שעד שיכריזו עליו כפושט רגל יעברו עוד הרבה שנים, מפני שקודם יצטרכו להוכיח בבית המשפט שהוא חייב להם את הכסף. ומה ששייך לפירוק החברה, אדרבא, שיפרקו. בחיים שלהם לא יוציאו מן הפירוק אפילו חלק מן ההשקעה. אבל אוחיון בכלל לא רצה לשמוע על פירוק. היו רגעים שחשב כי הפתרון הוא לעשות מה שעשה רפופורט. הוא נסע לפאריס להתייעץ עם האחים שלו. להם לא היה הרבה כסף. אלבר לא הבין כלום בדברים כאלה, אבל אדמונד אמר שיקשר אותו עם אנרי ויטאל, מפני ששמע שמשפחת ויטאל עומדת להחליט להשקיע קצת כסף בישראל, ואולי יהיו מעוניינים. אדמונד הזמין את ג’ו ואת אנרי ויטאל לארוחה דיסקרטית במסעדה קטנה ברחוב דה־ביסי. אנרי נשמע מעוניין, כשסיפר לו אוחיון שזה מפעל של היי־טק, ועוד יותר מעוניין כששמע שלמפעל יש הפסד ניכר. ג’ו הרגיש תיכף ומייד, לפי צורת הדיבור, לפי השאלות ששאל ובכלל, לפי הנימוסים שלו, שאנרי ויטאל הוא קאליבר אחר לגמרי מכל האנשים שפגש עד אז. אדמונד אמר לו בדרך הביתה שהם עשו עסק, הוא הרגיש את זה לפי ההתנהגות של אנרי ויטאל. וחוץ מזה הרי משפחת ויטאל מעוניינת עכשיו גם בהיי־טק, גם בישראל, וגם בהפסדים, שאפשר לקזז מההכנסות.

עורכי הדין של ויטאל הצליחו להוריד את התביעה של המשקיעים הסמויים לסכום נמוך בהרבה מן הסכום שדרשו. אדמונד הסביר אחר־כך לג’ו כי הם גילו כנראה כמה דברים שהמשקיעים ההם, שהם ככל הנראה מהמאפיה, ביקשו להסתיר, וגילויים אלה עשו אותם הרבה יותר נוחים. אוחיון העביר לחברת ויקו אינט., שהיתה צד א' בחוזה שחתם עם אנרי ויטאל, את כל החזקותיו בחברת או־טק תמורת דולר אחד, וחוזה המבטיח את זכות הפנסיה שלו. בחוזה התחייבה ויקו אינט. לרכוש גם את כל המניות המוחזקות בידי החברה מוואדוז ולשקוד על שגשוגה והצלחתה של או־טק. עורך הדין מהמשרד של סגל את אברמסון אמר לו כי זה חוזה שבו הוא מתחייב להמשיך בעבודה במפעלי או־טק בכל תפקיד שיושת עליו ואוסר עליו, אם תיפסק עבודתו בחברה מאיזה טעם שהוא, להיות מועסק ו/או שותף ו/או מחזיק מניות ו/או בעל־זיכון ו/או להיות קשור בכל דרך אחרת במשך עשר שנים בכל מפעל שלדעת צד א' הוא עוסק בתחום דומה. אבל ג’ו אמר שזה דווקא מתאים לו מאוד להמשיך באו־טק. הבעלים החדשים מינו למפעל מנכ“ל חדש, שהיה קודם תת־אלוף בחיל האוויר, והשלים אחר־כך תואר שני במִנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לסגור את המפעלים בטירת הכרמל ובכרמיאל ולרכז את כל הייצור והמחקר בהרצליה. אוחיון קיבל תואר של סמנכ”ל למחקר ופיתוח, ושוב היה צריך לנסוע מרחק גדול בכל בוקר לעבודה, עד שהחליט להשכיר את הווילה על הכרמל לטכניון בשביל פרופסורים־אורחים ולעבור לדירה בהרצליה הצעירה, אבל זה היה כבר אחרי שאשתו עזבה אותו. הוא היה נוסע בסובארו בכל בוקר למפעל בהרצליה פיתוח, לובש את הסינור הלבן ומשרטט מעגלים אלקטרוניים, אבל עכשיו כבר לא באו לו כל־כך הרבה רעיונות. עם זאת, הסכימו כולם כי עדיין הוא מביא תועלת רבה למפעל.

תמונה מאלבום הזיכרון

אמא לקחה אותו לסרט בקולנוע אופיר. זה היה הסרט הראשון שלו. הציגו שם את אוהל הדוד תום. והיתה שם אשה אחת והיא לקחה ילד קטן על הידיים וברחה בחושך. ואחר־כך היא קפצה על הנהר מגוש קרח לגוש קרח. והכול היה כל־כך לא ברור. ואמא ישבה והדמעות זלגו מן העיניים שלה. והוא היה עייף ונרדם. וזה היה הסרט הראשון שלו.

 

10.    🔗

מהיום שבו שמו את השלט הנושא את שמי על דלת החדר שהיה מקודם של פרגאי, אפילו מיקה, המזכירה האחרת של השוחט המחייך נעשתה כמעט נחמדה אלי. היא טיפלה ביעילות שגרתית בכל הסידורים, למן הסידור עם איש הביטחון, שירשו לי להחנות את המכונית שלי במגרש החנייה ועד לתלושים בשביל מחלק התה. מספר הידידים שלי מבין הקולגות ועובדי המנהלה נסק בתלילות. מסגן העורך היה קשה בכלל להיפטר. מכיוון שממילא לא היה עסוק כמעט בכלום, היה מרבה לשבת אצלי בחדר ולספר בדיחות שדלה ממכמניו. הייתי אומר כי במרוצת קצת יותר משלוש השנים שישבתי בחדר ההוא, התעשר הרפרטואר שלי מאוד, אבל האמת היא שאני טרף קל למספרי־בדיחות מקצועיים – שוכח כל בדיחה מייד ואפשר לחזור ולספר לי אותה מחדש. לפעמים, באמצע הבדיחה, אני נזכר בסופה, אבל לרוב אינני מראה את זה למספר, ובמקרה כזה, האינטנסיביות של הצחוק שאני צוחק אז תלויה ביחס שאני רוצה או צריך להראות כלפיו. גם שוקה התחיל פתאום לעשות סימנים כמי שמחפש מחדש את קרבתי. הוא נכנס אלי לחדר ואמר שאשתו החדשה מתה להכיר את מי שגר אתו לפניה. אני אמרתי, בהזדמנות, אבל לא היתה הזדמנות.

שוב הייתי צריך להתרגל לשבת במקום אחד. בשבע־או־שמונה השנים האחרונות (“מי סופר?” היתה הפואנטה באחת הבדיחות של סגן העורך, משהו הקשור בלחמניות שאכל מישהו אצל המארחים ב“תחום המושב” ברוסיה הצארית) לא רק שלא היה לי חדר משלי, אפילו שולחן משלי לא היה לי. בחדר העיתונאים בכנסת הייתי יושב בכל שולחן שהיה פנוי. ואחר־כך, כשהייתי בא למערכת הירושלמית, גם שם היו עובדים בשיטת הכיסא החם. לדסק, שאותו חילקתי עם כמה משכתבים ומתרגמים ועם עורך המשמרת, ודאי שלא יכולתי לקרוא שולחן משלי. וכך גם בבלגן של מטה הבחירות. שלא לדבר על כך שהתרגלתי לכתוב בכל מיני בתי קפה, ורבים מן הפרקים של רון ירון שורבטו בשעתם שם. לאמתו של דבר, בשבילי זו לא היתה בשורה משמחת כזו שיש לי חדר ושולחן משלי. נזכרתי בימים האומללים של משרד החוץ, ובעייפות המטמטמת שהיתה יורדת עלי, כשהייתי גומר במחצית הזמן הקבוע, או בפחות מכך, את העבודה שהוטלה עלי, ואחר־כך הייתי צריך להעמיד פנים שאני עסוק מאוד, כדי שאיזה סמנכל או אמרכל לא ייטפל אלי ויגלה שהספר שאפי תחוב בו הוא סתם ספר־קריאה, ולא דוח משמים שהגיע מהנספח המסחרי באקוואדור. אבל כאן, במערכת התל־אביבית, גיליתי בתוך זמן קצר ביותר, שאפילו איני צריך להשתמש בתירוץ המקובל של פגישת־תדרוך, או איזו שיחת־רקע שיש לי מחוץ למערכת, כדי להיעדר בזמן מה שקרוי “שעות העבודה”. כאן איש לא שם לב מי יושב בחדרו ומי לא. חדר, שֵׁם על הדלת, שולחן קבוע, כל אלה הם בגדר תנאים סוציאליים, ולא תביעות הנובעות ממשטר־עבודה, ולפעמים אינם אלא סמלי־סטאטוס בלבד. שלא לדבר על כותבי המאמרים ובעלי הטורים, שהיו מגיעים למערכת רק כשהיה להם איזה בירור בהנהלת החשבונות וגם, כמובן, למה שנקרא בשם הישיבה השבועית של המערכת, שבה נערך הטקס הקבוע שבו היה השוחט המחייך קורע לגזרים את הגיליון של יום השישי שעבר, ושולח את חברי המערכת לראות באיזו חריצות עובדים הקולגים בעיתון האחר על הסקופים שיש “להם” ואין “לנו”, וכולם היו אוכלים בשקט את הסנדביצ’ים עם הגבינה והעגבנייה (רק אידיוט חסר־תקנה היה מנסה להתווכח) ומחכים שזה ייגמר, בידיעה שגם במערכת האחרת נערך, ואולי אפילו באותה שעה, ריטואל דומה. מכל מקום, לפחות אחת לשבוע הייתי עולה לירושלים לשיחת־רקע עם אבי כהן, או עם מנכל המשרד, ולפעמים אפילו עם אשכול בכבודו ובעצמו, אבל רק לעתים רחוקות, מפני שהם ידעו הרבה יותר טוב ממנו מה הוא רוצה להגיד ומה הוא רוצה שיהיה כתוב בעיתון ובעיקר – איך צריך להגיד את זה. באותן הפעמים הנדירות שאשכול עמד על כך שהשיחה תהיה אתו, הוא היה אומר גם כל מיני דברים שלא צריכים להיות כתובים בעיתון, ואז אבי, שישב בשתיקה במשך כל הפגישה ורשם כל מיני רשימות בפנקס קטן, היה יוצא אתי ואומר לי מה מהדברים שסיפר הם סודות מדינה, ואסור לכתוב עליהם. בתוך המערכת היינו קוראים לזה שיחת־תדרוך, אבל האנשים של אשכול היו הרבה יותר מנומסים וקראו לפגישה השבועית הזו בשם שיחת־רקע. הפגישות האלו היו נערכות בדרך־כלל בימי שני, למחרת ישיבת הממשלה, ומן הסתם אחרי שיועציו של ראש הממשלה אמרו לו איך כדאי לפרש, בצורה שתמזער את הנזק, את ההחלטות שנתקבלו או לא נתקבלו בישיבה. אני הייתי כותב את החומר ביום שלישי, כדי למסור אותו ביום רביעי, כדי שייכנס לגיליון יום שישי. ביום רביעי מוקדם בבוקר, בזמן שעדיין לא הייתי בפוקוס (לא הצלחתי להתגבר על האלרגיה הכרונית שלי לקימת־בוקר מוקדמת), היה אבי כהן מצלצל אלי הביתה ושואל מה אני כותב השבוע. הייתי מספר לו כל מה שאני זוכר, והוא היה מעיר הערה כמו: כדאי שתזכיר גם את… או: את הדבר הזה הייתי אומר במלים אחרות, פחות מחייבות. בעצם, רוב ההערות היו בעיקר מן הסוג השני. ואני הייתי ממהר למערכת, להכניס עוד איזה תיקון, לפני שסוגרים את העמוד, שבו הופיע המדור “במסדרונות השלטון”, כדי שהדברים ייאמרו בצורה פחות מחייבת.

במדור שלי היו הדברים כתובים לפעמים בשם “חוגים מדיניים” שהיו “סבורים” או “מביעים דעה ש…” ולפעמים באחת מן הצורות האלו: ראש הממשלה אמר למקורביו; או: אשכול מתלבט בימים אלה בבעיה של; וגם: ראש הממשלה חושב ש… או: ראש הממשלה הביע את החשש ש… או בצורה דומה. במדור, שהשתרע על פני דף שלם, לא הופיעו מרכאות של דיבור ישיר אפילו פעם אחת, מפני שאסור היה לייחס את הדברים ישירות לכל אדם שהוא, בוודאי לא לראש הממשלה. בהזדמנויות החגיגיות, שבהן עורכים ראיונות עם ראש־ממשלה, היתה המשימה הזו נמסרת למראיין השבועי, שתרומתו המקצועית הייחודית היתה בהערות שהיה מכניס בסוגריים ליד תשובותיהם של המרואיינים: (נמרץ), (מהורהר), (מיישיר מבט), (אחרי היסוס קל), וכיוצא באלה. מעל המדור שלי התנוססה כותרת מצוירת, שהכילה גם את השורה “מאת כתבנו המדיני”. בבראנז’ה (וכוונתי במונח זה כאן, לא רק לעיתונים האחרים, כי אם לקהילה הפוליטית כולה) ידעו כולם שאני הוא כתבנו המדיני, אבל השוחט המחייך לא הסכים שתהיה חתימה על העמוד הזה. במבט לאחור אני צריך להודות כי לא היתה כאן סתם קפריזה, ואפילו לא אי־פִרגון. לאיש הזה היתה ראייה למרחוק. את זה הבינותי כאשר, אחרי ששת הימים, התחיל להופיע המדור “במערכות הביטחון”, שגם הוא היה כתוב בידי “כתב מדיני” והיה זה סוד גלוי לגמרי שאת ההשראה לכתוב בו היה פרוייקה שושני מקבל ישירות מדיין עצמו, בישיבות השבועיות ובקריאות הפתע הבהולות ללשכה בקריה. וגם שם היו הדברים כתובים בצורת: דיין אמר למקורביו, דיין סבור, דיין משתעשע ברעיון, ולפעמים – איך לא? – הם היו מובאים בשם “חוגים ביטחוניים”, שגם הם בדרך־כלל, היו “סבורים ש…”. אבל זה, כמובן, היה בזמן מאוחר יותר.

בינתיים עלתה עקומת המזל שלי דווקא כלפי מעלה. כמה חודשים אחרי שהמדור שלי התחיל להופיע, הזמין אותי אבי כהן לארוחת צהריים. הוא לא היה איש דתי, אבל לא היה מסוגל לאכול אוכל שאינו כשר, ולכן, אף שאני העדפתי את גונדולה, ישבנו אצל כהן על יד קולנוע אדיסון. “לא קרוב שלי”, אמר בחיוך, “עוד יגידו שיש אצלנו נפוטיזם”. הוא נבר בתוך היונה הממולאה (אני, שלא יכולתי לשאת את הרעיון של אכילת יונה, הזמנתי שניצל עוף עם תפוחי אדמה מבוצלים, שהיו לגמרי לא רעים) וסיפר לי איך רצה תמיד בקריירה אקדמית, אבל נסחף שלא ברצונו לתוך המערבולת הפוליטית, תחילה כמזכיר הסיעה, תפקיד מאוס וכפוי־טובה ביותר, ואח“כ בלשכת ראש הממשלה, מקום שאין בו יום ואין בו לילה. ברמז ברור, שנדמה לי כי היתה בו יותר משמינית של חנופה, אמר כי הוא מתגעגע לחברתם של בני־אדם שאצלם הוא יכול “למלא את המצברים”, ואחר־כך אמר כמעט במפורש (כאילו לא ידעתי), שהקידום שלי בעיתון בא בזכותו של אשכול, שאני נחשב למקורב שלו, ותוך־כדי־כך סיפר (ואת זה לא ידעתי) שהעיתון שלי הזמין בחו”ל (באמצע המיתון?) מכונת הדפסה שתוכל להדפיס מספר כפול של גיליונות באותו זמן, והוסיף שניתנה לו הלוואת־פיתוח גדולה בתנאים נוחים במיוחד, ובסוף שאל, למה שלא יתנו לך לפעמים לכתוב את מאמרי המערכת, ולי, כמובן, לא היתה תשובה לשאלה זו, ואחר־כך גמרנו את קומפוט השזיפים והתפוחים המיובשים והלכנו. זו היתה, בבירור, שיחה לא־אופראטיבית. סתם שמוז. אבל אחר־כך התברר לי שהכול קשור.

למחרת קרא לי השוחט המחייך, הציע לי סיגר ולקחתי, (מפני שבינתיים התרגלתי לעשן סיגרים – אין כמו טיפול בהצתת סיגר לרווח־זמן בשביל למצוא דרך לצאת ממצבים מביכים), ואמר כי מעכשיו אני מוזמן להשתתף בהתייעצות היומית על מאמר המערכת, ושהוא יראה מה אפשר לעשות בנוגע לתוספת למשכורת, ולפני שהלכתי הוסיף שכדאי כי לקראת ההתייעצויות האלו אעדכן את עצמי במה שהולך אצל ראש הממשלה, ובכלל. ומאז התחילו השיחות היומיות עם אבי כהן.

מבחינה אחת היה לי נוח מאוד שנעשיתי עסוק כל־כך בעבודה בעיתון. העניין עם רותי היה מסתבך והולך. בזמן שהיינו בחופשה בטבריה היא גילתה לי את הסיפור העצוב הזה שיש לה עם אישיות ידועה מאוד, שאסור בשום אופן שידעו על הקשר הזה, מפני שהדבר יכול להזיק לו מאוד. הוא הבטיח לה כי הוא רוצה להתגרש מאשתו בשבילה, אבל אשתו לא מסכימה לתת לו גט, ואין דרך להוציא אותו ממנה חוץ ממשפט, אבל הוא לא יכול להרשות שהשם שלו יהיה קשור בשערורייה, וכך נמשך הסיפור הזה כבר שנה רביעית או חמישית. אופרת־סבון אמתית. ואם קודם מצאתי עניין ביחסים שהיו נקשרים והולכים ביני לבינה, אף שנישואים בשנית עדיין לא באו אז בחשבון בשום אופן, ואפילו לא אהבה, פתאום נעשה הכול תפל כל־כך, מבייש. לא, לא שגאוותי נפגעה בשל כך שנקשרה אלי במעין פיצוי (ואולי נקמה קטנה?) על כל מה שאין לה אצלו, על לילות הבדידות והעלבון, על השנאה שפיתחה כלפי כל יום שהוא חג או שבתון. אלא שהבנתי לפתע את משמעותם של כל מיני רמזים שהיתה מפזרת, וכעת נראה לי שיכלה להשתמע מהם גם איזו הצעת־עסקים: אני אהיה “הקבוע” שלה (היה לה, לשמחתי, די טאקט להשאיר מונח זה בערפול מכוון), וכך תוכל להבהיר לאלמוני שלה (רק כעבור זמן נודע לי כמה שותפי־סוד רבים היו לסיפור הזה) שאו – או. כלומר, מעולם לא אמרה את הדברים במלים מפורשות כאלו. אבל לפעמים היתה אומרת כמה טוב לה אתי, ובכל זאת היא לא דורשת ממני שום התחייבות. ה“בכל זאת” הזה היה ביטוי סתום, אלא אם הוא ניתן להתפרש במסגרת של הסדר כולל, שבו גם היא אינה נותנת לי שום התחייבות, שמא “בכל זאת” יסתדר הסיפור שלה “אתו”. התפקיד הנוסף שהוטל עלי בעיתון אִפשר לי לצמצם את מספר פגישותי אתה צמצום דראסטי. לאט־לאט נעשה יותר קשה למצוא זמן מתאים לפגישות. הסתבכתי אתה בכל מיני שקרים לבנים. לפעמים הייתי נשאר בכוונה בירושלים וחוזר רק למחרת. לפעמים הייתי ממציא איזו ישיבת־ערב והולך עם כמה מהקולגים לסיבוב בארים. ולפעמים בכל זאת היינו נפגשים, אבל הכול נעשה לגמרי אפלאטוני. הפסקנו לשכב (ממילא כמעט שלא היו ריגושים בעניין) וישבנו בעיקר בבתי־קפה. לפעמים הוצאתי אותה לארוחת־צהריים ב“רון” (עכשיו, שהיה לי גם חשבון־הוצאות, יכולתי להרשות לעצמי). נראה לי שהיא מתה שאשאל אותה מיהו האיש שלה, אבל בכוונה לא שאלתי, ככה, כדי שתרגיש שיש כאן משהו שאינו מוצא חן בעיני. במשך הזמן שמתי לב לכך, שבאמת לא אכפת לי לדעת, וזה שימח אותי. היא המשיכה לספר לי על מהלך הדברים בינו לבין אשתו, וכמה הכול כל־כך מסובך, ומצב רוחה היה נע חליפות בין תקווה שאו־טו־טו הדברים מסתדרים ובין ידיעה שאין שום סיכוי. אחרי הרבה שנים שמעתי שאשתו מתה והם התחתנו, אבל אז הוא כבר לא היה שר בממשלה, ואחרי כמה חודשים הוא קיבל התקף לב ומת. שלחתי לה מכתב תנחומים ושם היה כתוב כמה נורא. כבר הייתי נשוי אז לציפי.

השיחות היומיות עם אבי כהן נמשכו במשך כל “תקופת ההמתנה”, לפעמים אפילו פעמיים ביום. אבל בהתייעצויות היומיות על מאמרי המערכת התחילו בעיות. האנטנות הרגישות של השוחט המחייך הרגישו בשינוי הממשמש ובא לפני שחשו בכך כל האחרים. בינתיים הוא לא עשה שום מהפכות, אבל את רוב שעות הבוקר בילה בשיחות טלפון עם פרס ועם בגין ועם שפירא, ולפעמים גם עם אשכול, אף שלפעמים כשצלצלו ואמרו שאשכול רוצה לדבר אתו, הוא לא היה במערכת בשבילו ודיטה או מיקה היו שואלות אם אפשר להעביר אלי את השיחה. את ההצעות שלי למאמרי־מערכת מרגיעים, שייאמר בהם כי אין מקום לבהלה, ושאפשר לסמוך על הממשלה כי בבוא השעה תקבל את ההחלטה הנכונה, וצה"ל יעמוד בכל המשימות שיוטלו עליו, וכל הדיבורים הקבועים האלה, היה השוחט המחייך דוחה. ולפעמים לא היה צריך הוא עצמו לדחות. משתתפים אחרים באותן פגישות הרגישו לאן נושבת הרוח, והם היו דוחים את הרעיונות שלי. פעם אחת אפילו סגן העורך, אחרי שסיפר בדיחה יהודית טיפוסית (כמדומני על הגמגמן שלא זכה במכרז לתפקיד של קריין בראדיו, וטען שהִפלו אותו לרעה מפני ששששאנננני סססספפפפרדדדדי), אמר שהציבור לא מוכן שירגיעו אותו בדיבורים, הוא רוצה לראות יותר מדיבורים, וצריך שהדבר ימצא ביטוי במאמרי המערכת. וזה היה, אני מוכרח להודות, נוסח תוקפני מאוד, כשהוא יוצא מפיו.

מאמרי המערכת של ערב־ערב אכן השתתפו בכל מאודם בחגיגת הפאניקה. נכתב בהם כי הציבור חרד, והוא מאבד את האמון בעומדים ליד ההגה. ונרמז בהם שכל דחייה בהחלטה “הנדרשת בשעה חמורה זו” עלולה להביא לרבבות קרבנות בנפש, שהרי ידוע כי בגן העצמאות כבר הכינו מקום לעשרים־אלף חללים. ודובר בהם על התמורה שנפש הציבור נכספת אליה. ואחר־כך נכתב המאמר הידוע שכותרתו היתה “דיין עכשיו”, שמייד עם פרסומו נסתמה המרכזת של המערכת מרוב שיחות־תמיכה. ואשכול שאל בטלפון, שהעבירו אלי, אחרי ששוב לא היה השוחט המחייך בשבילו במערכת: מדוע הם עושים לי את זה, מדוע הם שופכים את דמי? ונדמה לי שגם התרעם עלי, שאני לא מצליח לעצור את השיטפון, או שרק נדמה לי. ואחר־כך הופיע מאמר המערכת המפורסם שכותרתו היתה “עכשיו נוכל לישון בשקט”, ואחר־כך הכול כבר היה דיין. את המדור שלי העבירו מן העמוד השני, שבו היה מתפרסם בקביעות, לעמוד אחר (בכל פעם עמוד אחר) והמדור של פרוייקה התחיל להופיע בקביעות במקומו, ושום דבר כבר לא היה כמקודם, אבל שום דבר.

על השנים המשמימות שבאו אחר־כך אני עובר בזיכרוני כמו בטיסה על פני מדבריות הקרח של לבראדור. לפעמים אני תוהה על המונוטוניות הזו, מלמעלה הכול נראה שטוח ורדוד. לפעמים אני מזדעזע כשאני נזכר שמדובר בתקופה של יותר מארבע שנים, שלא אירע בה כמעט שום דבר הראוי להיזכר. אל־אלוהים, זמן רב כל־כך! ולפעמים אני חושב שהכול היה אז מין סחף שמתחת לפני השטח, שמתוך ניסיון נואל להתעלם ממנו, שיקרתי לעצמי שהדברים עומדים במקום. מכל מקום, בסופן של אותן ארבע שנים, גיליתי שהידרדרתי ממעמד של אדם שאפילו השוחט המחייך רואה עצמו חייב להתייחס אליו בכבוד, והקולגים שלו מקנאים בו, וכשהוא פותח את הפה בחברת בני־אדם הוא אינו צריך להרים את הקול כדי להיאבק על תשומת הלב, וכמעט כולם מקשיבים למה שיש לו לומר, וכל מיני אנשים חשובים, שהוא צריך להם בעניין זה או אחר, אומרים הו, כמובן, כמובן, ומשתדלים לעשות מה שהוא מבקש, כלומר אדם שכאשר הוא נמצא עם עצמו, הכימיה משלחת בו גלים של שביעת־רצון – למעמדם של כל אלה המוגדרים “מי שהיו”, וגם זה רק מתוך איזו סלחנות של כמעט טוב־לב, למעשה ההגדרה היותר מדויקת, המתארת את המצב כמות שהוא, היא: “מי שכבר אינם”. הדבר טרם ניכר כלפי חוץ. העיתון יודע להסתיר בפנים מה שאינו רוצה שייוודע בחוץ. כלפי־חוץ עדיין הייתי אותו עיתונאי רב־השפעה כמקודם, אדם היוצא ובא בחוגי צמרת השלטון, מכיר אישית כל מי שראוי וכדאי להכיר, מוזמן לאירועים חשובים, אורח חשוב בהתוועדויות של לילות־שבת ובכל מיני מסיבות. אבל בפנים כבר היה הכול מכורסם. וזו היתה רק שאלה של זמן.

היתה לנו במערכת קבוצה של ותיקי העיתון שהמשיכו לקבל את שכרם, אבל כבר לא היה דורש לעבודתם. ככל שכתבו פחות וככל שמיעטו להבליט את קיומם, היה נוח יותר להם ולסביבתם. יש אצלנו, כמובן, תנאים סוציאליים. אי־אפשר לפגוע בשכר, ואי־אפשר לבטל את הקביעות. אבל יש המון דרכים קטנות ונבזיות להשפיל עיתונאי שכבר סר חנו. אפשר להזיז אותו מן החדר, שבו ישב שנים רבות. וכשרוצים שהפגיעה תהיה קשה וכואבת, לא מספרים לו מקודם על הכוונה להזיזו, ופתאום הוא מגלה כי אחר יושב על שולחנו, ומישהו מאגף המשק בא פתאום בריצה, מתנצל על ששכח לומר לו כי מעכשיו ישב בחדר אחר, יותר מרוחק, כמובן. ואפשר לשנות את צורת החתימה שלו, אם הוא מן החותמים על מאמרים, ולדחות את מועד הופעתם, עד שכבר אינם אקטואליים, ובברנז’ה ינידו ראש על כך שאותו כותב נזקק פתאום לעניין שכבר אין בו עניין. והשוחט המחייך יכול להפסיק פתאום להזמין אותו למושבי החכמים שהוא עורך מפעם לפעם אצלו בבית, מתוך הקפדה על תערובת נכונה של אנשי־מעשה, אנשי־רוח ו“עיתונאים בכירים”. וישנו כמובן היחס של המזכירות, הבארומטר הרגיש ביותר. רק מחלק התה (כי גם את תלושי התה אי־אפשר לשלול ממי שמגיעים לו תלושים אלה) ממשיך לכבד את כולם באותו יחס ידידותי, מלאכותי במקצת, שאינו יכול לשמש נחמה כלשהי. כן, ואיך אפשר לשכוח את הפגיעה באותו חלק של השכר, שעליו אין ועד העובדים מגן – השכר בעד החאלטורות, שהשוחט המחייך מחלק למקורביו, ומשביע אותם שלא יגלו כמה הוא משלם להם בעדן, כביכול כדי שלא לעורר את קנאת הקולגים. פתאום אין יותר חאלטורות, והמציאות החדשה ניכרת היטב בתלוש החודשי. המערכת יכולה להיות מיקרוקוסמוס של עלבונות ושל דחיות.

כל החלכאים והנדכאים האלה, נידחי השוחט המחייך, היו קשישים ממני, ונותרו להם רק שנים מעטות עד לפנסיה. היה להם שולחן מיוחד במזנון, שלידו היו מבלים בשתיית קפה קלוש ובמשחקי שח. וכמובן בוויכוחים פוליטיים אינסופיים. הם היו חוזרים ועורכים באופן אובססיבי חזרות לשיחה ההיא, שבה יגידו לשוחט המחייך מה הם חושבים עליו. זו היתה האורגזמה שלהם. אני הייתי צעיר היושבים ליד השולחן, שהמוטו האהוב על יושביו היה שאול מן הפזמון של אירמה לה־דוס: “אנחנו הצמרת של חלאת האדם”. מצאתי עצמי נגרר לחברתם, מאז שהשוחט המחייך קרא לי (המהירות שבה אירע הדבר אחרי מותו של אשכול היתה רחוקה בהחלט מאלגנטיות) ואמר כי מעכשיו יהיו שותפים אחדים למדור שלי, ובמקום עמוד לשבוע הייתי צריך עכשיו לספק רק איזה טור וחצי, וגם זה לא בכל שבוע. הכול כבר היה כתוב על הקיר. אחרי חודשים ארוכים של ישיבה בטלה בחברת הפנסיונרים לעתיד של העיתון, החלטתי כי מוטב לנצל את הזמן כדי להרוויח עוד כמה לירות.

פניתי אל רוביק ארצי (הוא כבר לא ישב עכשיו בצ’לנוב במשרד שנכנסים אליו מהחצר, כי אם בנחמני, במשרד שנכנסים אליו ישר מהרחוב, אבל אי־הסדר בפנים עדיין היה כמקודם והדרך אל שולחנו עברה בין ערמות ספרים מאובקים) והצעתי לחדש את כתיבת ספרי זיק המזיק, אבל הוא אמר כי מאז הטלוויזיה הילדים כבר לא קוראים ספרים, והספרים האלה שפעם היו הלחם והחמאה של הוצאות הספרים, כבר לא הולכים בשוק. במקום זה הוא מוציא עכשיו את התרגומים של הספרים שכותבים באמריקה על פי הסדרות שהולכות בטלוויזיה. לא רע, אמר כששאלתי אותו איך העסקים, אבל הוסיף מייד, כאילו כדי לקדם פני איזו בקשה שלי, שכמובן יכול להיות יותר טוב. אמרתי שלא אכפת לי לתרגם לפעמים איזה ספר, אבל הוא אמר שכשאשמע כמה לוקחים עכשיו המתרגמים אולי לא יהיה לי חשק. שמעתי, ובאמת לא היה לי חשק.

אבל יום אחד הוא צלצל אלי ואמר שיש לו הצעה מעניינת בשבילי. באתי אליו, עברתי שוב בין ערמות הספרים, כשאני משתדל לא לדרוך על משהו שלא צריך לדרוך עליו, והוא סיפר לי שיש לו מישהו (את השם יגיד לי רק אחרי שנסכים עקרונית ומעשית) שרוצה לכתוב ספר על חייו העשירים (את התואר הזה השמיע בנעימה נייטראלית ככל שיכול) אבל מישהו צריך לכתוב בשבילו את הספר. אז מה דעתי? שאלתי כמה הוא מציע, והוא אמר שלא הוא משלם כי אם הפאנטום עצמו. תפסתי כי הוא משתמש בכינוי זה במהופך – הפאנטום הוא מי ששמו קרוי על הספר, ולא רוח הרפאים, סופר הצללים, ששמו אינו מופיע בשום מקום. זה עניין שביני לבין האיש שבשבילו אכתוב את הספר. הוא, רוביק ארצי, מקבל ממני רק אחוזים, ואחר־כך, כמובן, כמה שמשלם לו מזמין הספר בעד התחשיב הנדיב של הוצאות ההדפסה (גם כאן יש אחוזים, הבינותי) ואחר־כך יש כמובן גם ההכנסות מן המכירה, שפייר־זה־פייר, הוא משלם מתוכן תמלוגים למחבר, שזה, שוב היה צריך להזכיר לי, האיש ששמו נקרא על הספר, ולא האיש שכתב אותו בפועל, שיהיה ברור שאני לא מקבל תמלוגים, כי אם רק את מה שמשלם לי הפאנטום. שאלתי כמה צריך לבקש. השמים הם הגבול, השיב, אבל כדאי להעריך מקודם כמה זמן אצטרך להשקיע, ואחר־כך, אם יתברר שעברתי על הזמן, להגיש חשבון גם בעד העבודה הנוספת. שאלתי, בכל זאת כמה, והוא אמר, תתחיל מעשרת אלפים, לא, שנים־עשר אלף, ותרד אחר־כך לעשרת אלפים.

להפתעתי לא התרגש הפאנטום שלי מהסכום וסיכמנו על שנים־עשר אלף. בו־במקום הוא כתב צ’ק על שליש מן הסכום, הבטיח שליש כשאגמור את הכתיבה, ועוד שליש כשהספר יצא לאור. עם מס ההכנסה תסתדר לבד, אמר. הוא היה חושב לאט ומדבר לאט, והדברים לא היו מסודרים אצלו בראש, ולפעמים ישבנו את כל שעות אחרי הצהריים ולא נוסף לי כמעט שום דבר חדש, והוא היה מתעקש להראות לי כל מיני ניירות ישנים, מכתבים שכתבו לו, ופרוטוקולים מחוקים של ישיבות שנערכו בשכבר הימים, והיו דברים שהיה צריך לתרגם בשבילי מרוסית, ובסופו של דבר חשבתי אפילו שקיבלתי פחות מדי בשביל העבודה הזאת. השם שלי לא הופיע על הספר, כמו שדובר מראש, אבל כעבור כמה חודשים צלצל אלי מישהו ואמר ששמע כי אני כתבתי את הספר בשביל, נאמר ששמו יודלביץ‘, ושהוא חושב שעשיתי עבודה מצוינת והוא רוצה שאכתוב גם את הספר שלו, והוא מוכן לשלם לי לא כמו, נאמר ששמו יודלביץ’, חמשת אלפים, כי אם ששת אלפים. אמרתי לו שיודלביץ' יכול להגיד מה שהוא רוצה כמה הוא שילם לי, אבל אני לא אקח אגורה אחת פחות מהחמישה־עשר אלף שקיבלתי ממנו. ובסוף השתווינו על ארבעה־עשר אלף והוצאות.

ואז, אחרי שגמרתי שני ספרים כאלה, וראיתי שבקנה יש עוד, אמרתי לעצמי שזו יכולה להיות פרנסה לא פחות טובה מלא־לכתוב בעיתון. ניסיתי לספר לעצמי שלא אכפת לי שהעיתון מוכן לשלם לי כסף בעד עבודה שאינני עושה. התירוץ המקובל במקרים כאלה הוא: אם הם רוצים לבזבז את הכסף שלהם, מדוע שלא יבזבזו אותו עלי. אנשים חולמים תמיד שתהיה להם איזו סינקורה, שמישהו ישלם להם הרבה כסף בעד לא כלום, נאמר, בעד עצם העובדה שהם קיימים. אבל החינוך הפוריטאני הארור שלנו אינו מניח לנו ליהנות ממצבים כאלה. במשך השנים פגשתי רק מעטים שיודעים לקבל בחן כסף שאינו מגיע להם. וחשבתי, עכשיו לא אכפת לי, בעצם, שיפטרו אותי מהעיתון וישלמו פיצויים. עם גולדה והאנשים שלה לא מצאתי שפה משותפת כמו עם אשכול ועם אבי כהן, שהלך להיות שגריר באיזו ארץ נידחת. היו בלבי הרבה רחמים כלפי ראש הממשלה המגמגם ההוא, שהיה מחפש תמיד את המלה הנכונה ותוך־כדי־כך משליך לצדדים הרבה מלים שלא היו בעיניו המלה הנכונה שהוא מבקש, האיש שראה איך מזיזים אותו הצדה בעודו בחיים. לפעמים חשבתי שאני מבין אותו מפני שגם לי עושים כך. נדמה לי שכאשר הייתי כותב את הכתבות ההן – שבהן הייתי מתאר את מחשבותיו של אשכול, כפי שהניח אותן לפני אבי כהן, ומוסיף עליהן פה ושם משלי, דברים שלדעתי הוא צריך לחשוב – מצאתי את סגנון העקיפין האליפטי ההולם את האיש המתלבט הזה, שלעולם אינו בטוח בעצמו ותמיד הוא מוכן לחזור בו, שמא טעה. נדמה לי שלעולם לא אוכל לכתוב גולדה בלי יחס של הסתייגות, שכל קורא אינטליגנטי היה יכול לחוש בו מייד. גולדה מעולם לא הותירה בפומבי אפילו סדק צר שדרכו יכלה להשתחל הנחה, ולו גם ספקולאטיבית בלבד, שמא היא טועה. וכשהיתה אומרת “אם זה יושר – אז אני לא יודעת מה זה יושר”, היתה מתכוונת שהיא יודעת גם יודעת מה זה יושר, אבל הדובר האומלל, שעמו היא משחקת כך את הגמביט של המלכה, הוא־הוא שאינו יודע – מה־זאת־אומרת אינו יודע? אין לו שמץ מושג! – מה זה יושר. גולדה לא היתה זקוקה, בעצם, לפרשן מדיני. היא היתה זקוקה לקלטת שמכניסים לרשמקול והיא חוזרת על תכולתה, כי את גולדה לא היה צורך לפרש, היא התכוונה למה שאמרה ואמרה מה שהיא מתכוונת, ובשני המקרים הזהים האלה היה אפשר לרוב לתמצת את המסר במלה אחת – לא.

הכיוון כבר היה ברור לי – החוצה. ומרגע שהוברר, חשתי הקלה נעימה. המרירות נעלמה. אחרי תקופה ארוכה שלא חיכיתי לכלום, פתאום היה לי למה לחכות. הקושי היה בשאלה איך להביא את העיתון לידי כך שיפטר אותי וישלם פיצויים. אז עדיין העדיפו שם אבטלה סמויה (אולי עוד יהיה אפשר להפיק איזו תועלת מהקאקר המזדקן) על תשלום פיצויים. וחוץ מזה הבוס שנא לחתום על צ’קים גדולים, והרי אני עובד כאן כבר יותר מחמש־עשרה שנים! אם אגש לשוחט המחייך ואומר לו שאני רוצה ללכת, הוא לא יביט לי בפנים, יעשה עצמו מתעסק במשהו המונח על השולחן, וישאל, באמת? ואם אשאל מה בנוגע לפיצויים, הוא יגיד: “אני לא מתעסק בדברים אלה, דבר עם מנהל כוח־אדם והוא יגיד לך מה קובע החוק במקרים אלה.” אני יודע מה הוא יגיד לי. הוא יגיד לי מה שאמר לכל אחד מיושבי השולחן של צמרת חלאת האדם שביקשו ממנו אותו דבר. לא, לא כאן המוצא. אני צריך להביא אותם לידי כך, שהם ירצו לפטר אותי. אבל איך? אני יכול, כמובן, לקלקל להם משהו. אפילו חתול יכול לקלקל. אבל אם אגזים, אעוף בלי פיצויים. לא הייתי סומך על ועד העובדים שיעמוד מאחורי במקרה כזה, יותר מדי קנאה עוררתי בשעתו וכעת נותרה רק השמחה לאיד.

הרעיון בא לי כמעט במקרה. כלומר, ממילא רציתי לעשות את זה, גם אילולא היה מביא את התוצאות הרצויות לי. בעצם, לא חישבתי יותר משניים־שלושה מהלכים קדימה. הכעס הניע אותי יותר מאשר התועלת שתצמח לי מהמעשה. אבל זה דפק כמו שעון שווייצרי. אחרי שהמו"מ על ההסדר המדיני נכשל פעם נוספת, חשבתי כי הייתי רוצה לכתוב כתבת פרשנות במדור, שעדיין הייתי כותב בו מפעם לפעם, בשם “מה רוצה גולדה?” ואחרי הרבה מלים, שייכתבו בנוסח השגור בפיה (כל נוד יכול לחקות את הסגנון שלה) תבוא המסקנה שגולדה אינה רוצה כלום, היא אינה רוצה בשום שינוי, היא רוצה שהדברים יישארו כמו שהם, לפחות כל עוד היא חיה, ולא חשוב מה המחיר שיצטרכו לשלם אלה שיבואו אחריה. לא, הדמיון שלי לא היה פרוע עד כדי שאשער כי יכול לקרות משהו הדומה למלחמת יום הכיפורים. עניין “המחיר” נותר בלתי־מוסבר וכל אחד יוכל לפרשו כרצונו. השאלה היתה כמובן, איך מכניסים כתבה כזו לעיתון מאחורי גבו של השוחט המחייך, שההרגל הזה לקרוא כל מלה בעיתון, בעיקר בעמודים הרגישים, נותר לו מן הימים שהעיתון היה מופיע בשני עמודים בלבד. במקרה מזל הוא נסע באותו שבוע לדרום־אפריקה ומסגן העורך שמעתי, בין בדיחה לבדיחה, כי הוא צריך להיכנס ליום אחד לאיזו בדיקה בבית־חולים, שבה (הוא לא יכול להתאפק ולהשמיט את הפרט הזה) ידחפו לו אצבעות לרקטום, אבל יעבירו אליו לשם (לא לרקטום, לא הצליח להתגבר על ההזדמנות להתבדח) את החומר שהוא צריך לקרוא. הגשתי את הכתבה לסידור וחיכיתי. למזלי, אף אחד מן המלשינים הקטנים לא שם לב לכתוב שם (כבר התרגלו לכך שלא כתוב כלום בכתבות שלי) ולא דיווח לסגן העורך, והוא היה כנראה מטושטש מכל הבדיקות שעשו לו והחומרים שהזריקו לו לווריד בשביל צילומי הרנטגן, ולא קרא את החומר. כך או כך, הכתבה פורסמה כמו שהיא. ובדסק הוסיפו לה את הכותרת הקבועה “מאת כתבנו המדיני”.

ראש הלשכה של גולדה צעק בזעם לתוך שפופרת הטלפון. השוחט המחייך צלצל מדרום אפריקה להשעות אותי. בעיתונים אחרים כתבו את הסיפור ברמזים. “העולם הזה” כתב אותו במלואו. מיומן הבוקר של הרדיו ראיינו אותי. ואחר־כך הזמינו אותי גם לריאיון קצר בטלוויזיה. ובשבוע שלאחר מכן ביקשו ממני להשתתף בדיון בשידור חי על שליחותה של התקשורת (אז כבר דיברו על “התקשורת” ולא על “העיתונות”). ובעיתון של הסטודנטים כתבו עלי כתבה של שני עמודים. ומנהל כוח האדם בעיתון שאל אם אהיה מוכן לקבל פיצויים ולפרוש. ואני אמרתי, דווקא כן. והרגשתי נהדר. ופגשתי את ציפי. מוזר איך שלשלת של דברים כמעט מקריים (חוץ מההחלטה שלי לתת את הבעיטה) יכולים לשנות כך את החיים.

תמונה מאלבום הזיכרון

אחרי שהיו גומרים לעשות דבר גדול היה צריך לקרוא לגננת והיא היתה מקפלת חתיכת נייר ומנגבת ומקפלת עוד פעם ומנגבת שוב ומורידה את המים ואומרת עכשיו אתה יכול ללכת. והיתה שם ילדה אחת שאהבה אותו והוא לא זכר אם אהב אותה ולא זכר את שמה. ובתמונה של כל הילדים היא איננה, כי צילמו אותה בשנה שאחר־כך והיא כבר לא היתה בגן.

בוועד העובדים    🔗

גרישה סולובייצ’יק עזב את הפלוגה של קיבוץ “הכובשים” במגדיאל בשנה שראשוני הקיבוץ עמדו לעלות על הקרקע בוואדי חווארית. זה היה בשנת 1932, לא, ב־1933, אחרי שכבר היה בן עשרים־ושתיים. הטעמים שנתן לעזיבתו היו אידיאולוגיים – הוא לא רוצה להשתתף בנישול הפלאחים שישבו על האדמה הזו. למעשה, כבר היה חבר בתא הסודי של הפראקציה, שאִרגן מייש’ל לא רק בפלוגה של קיבוץ הכובשים כי אם בפלוגה הסמוכה של קיבוץ השחר ברעננה. בשנה ההיא כבר לא ריחפה סכנת גירוש מן הארץ על המופסים, חברי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, אבל זה לא היה כבוד כזה גדול לשהתייך אליהם, והם פעלו במחתרת.

הוא עבר לחיפה, מצא עבודה בבית־חרושת לאמבטיות שהקימו במפרץ, בכל שבוע היה מעביר חמישית מן השכר לקופת המפלגה, ובערב עבד (בלא תשלום, כמובן) בבית הדפוס החשאי של המפלגה על יד כיכר חמרה. תקופת המועמדות שלו נגמרה זמן קצר אחרי שפרץ המשבר של מלחמת איטליה־חבש. הוא התקבל לחברות מלאה במפלגה, ובשביתה שפרצה בבית החרושת שבו עבד, עם פיטורי פועלים בעקבות צמצום ההזמנות, היה מן המארגנים. בהשפעתו נמנעה פשרה בשביתה ההיא, שנמשכה חודשים רבים, והיתה מלווה בהרבה גילויי אלימות, בעיקר מצד המשטרה.

זרעים ראשונים של הסתייגות מהמפלגה נזרעו בו במאורעות תרצ"ו. כמובן, גם הוא חשב כי מוצדקת ההתנגדות של הערבים לפולש הציוני, הבא לגזול מהם את מולדתם. אבל הוא לא יכול להשלים עם הטירור, עם מעשי הרצח מן המארב, ועם הניסיונות לפרוץ לבתי מגורים ולהרוג את יושביהם. האם לא לימדו אותם בחוגים הרעיוניים כי גם מארכס וגם לנין התנגדו לטירור האינדיבידואלי, נוסח באקונין וניצ’אייב, וכי הקומוניסטים בונים את עתידו של הפרולטריון על המאבק המעמדי? האם רצח ללא הבחנה של נשים וילדים (ואפילו של גברים) הוא מאבק מעמדי? הכרוזים שהיה הצריך להדפיס בבית הדפוס המחתרתי של המפלגה, שבהם הובעה תמיכה במאבק לשחרור לאומי של העמלים הערביים, בלא שנאמרה בהם מלת הסתייגות משיטותיו של מאבק זה, הביאו אותו כמעט להודעה כי אינו מוכן להמשיך בהדפסתם. אבל לבסוף גבר המצפון המפלגתי. בשיחת נפש, שבה הסיח את ספקותיו, הסביר לו מייש’ל, כי אם כל חבר ירשה לעצמו להפר את המשמעת המפלגתית, ולא לעשות דברים אלה או אחרים שאינם מקובלים עליו, יתפורר האווונגארד המהפכני לפירורים, דבר שישמח מאוד את שליחיו של האימפריאליזם העולמי, היושבים גם בתוכנו. וכשהוא אומר בתוכנו, הוא מתכוון בתוך נפשו של כל אחד מאתנו, עמוק בפנים. עצתו של מייש’ל היתה שימשיך לרכז את תשומת־לבו ואת כל מאמציו במאבק המעמדי של הפועלים היהודים, שאותו צריך לנהל מתוך שיתוף־פעולה מלא עם העמלים הערביים. גרישה קיבל, בסופו של דבר, את נקודת המבט של מייש’ל, אבל לא הרגיש בנוח. על תחושות אלו התגבר בעזרת ביקורת עצמית, ועבודה נמרצת יותר בשירות המפלגה.

בשנות המשבר, שהחל ב־1937, השתתף החבר גרישה בהרבה שביתות. קול הבס העמוק שלו נשמע לעתים קרובות בדיונים המרים שהתנהלו בחדרי האוכל הקודרים, ליד שולחנות מכוסים בשעווניות מוכתמות, בהרבה מפעלים בחיפה ובסביבתה. הוא היה מגיע מבחוץ לארגן את הפועלים במפעלים, שבהם סירבו הבעלים להרשות פעילות של האיגוד המקצועי. פעם, אחרי סכסוך אלים, נכלא ליומיים בבית הסוהר ונשפט לאחר מכן, במשפט אדמיניסטראטיבי אצל קצין המחוז האנגלי, לחצי שנה של התנהגות טובה. הוא לא הפסיק את פעילותו, ובדיבורו הנלהב הצליח לשכנע מהססים רבים להצטרף לשביתות, שפרצו על רקע הסירוב להרשות לעובדים להתארגן. במועצת הפועלים חשדו כי הוא פועל בהשראת הפראקציה, אבל רבים אמרו, מה אכפת לנו מה הוא חושב, כל זמן שהוא מרחיב את המעגל. אנחנו כבר נדאג אחר־כך להוציא את האנשים מהשפעתו. אלו היו השנים שמועצת פועלי חיפה חישלה את כוחה הרב.

במלחמת העולם התגייס גרישה לתותחנים. הוויכוחים המרים, שהיו בין חברי התאים של המפלגה – אם התגייסות לצבא הבריטי הנלחם בנאצים היא אקט של מלחמה בפאשיזם, או מעשה שיש בו שירות לאימפריאליזם – חדלו אחרי ה־22 ביוני 1941. הפלישה הנאצית לברית המועצות, ומלחמתו ההירואית של הצבא האדום, הכריעו את הכף. כעת כבר היה זה נכון להתגייס לצבא הבריטי. בזמן הראשון היה גרישה מוצב בסוללה של תותחי־חוף על יד בת־גלים. ופתאום מצא את עצמו חי חיים שלא היה מורגל אליהם. בתחילה חשב כי בשעות חופשתו ימשיך לעבוד בדפוס של המפלגה, אבל החברים אמרו שזה יותר מדי מסוכן בשבילו. וכך, בין תורנות־שמירה לתורנות־שמירה, נותר לו פתאום המון זמן פנוי. הוא היה הולך עם החבר’ה לנאפ"י שבמחנה הגדול בבת־גלים, ושם היו שותים בירה ומדברים על הקרבות בחזיתות ועל הנבזויות שעושים הסרז’אנטים והלפטננט. הוא היה מביע את דעתו שהבריטים בכוונה לא פותחים חזית שנייה, מפני שהם תומכים בסתר בפאשיסטים במלחמתם בברית המועצות, אבל לא היו הרבה שהסכימו עמו בעניין זה.

בבת־גלים פגש גרישה את רותקה, שלמדה להיות גננת בסמינר לווינסקי בתל־אביב, אבל באה הביתה לחופשת־קיץ, וכשהיה לו אפטר־דיוטי, היה יוצא אתה לטייל בין הסלעים שעל חוף הים ולרחוץ בלילה בעירום בפינה חבויה. אחרי שנכנסה להיריון הם התחתנו. ציפי נולדה אחרי אל־עלמיין, כשהיחידה של גרישה כבר היתה במדבר המערבי. בזמן הקרבות באיטליה סופחה היחידה לבריגדה והיתה מוצבת מדרום לסניו, ואפילו השתתפה זמן־מה בקרבות. אחרי המלחמה קיווה גרישה שהיחידה תישלח לגרמניה או לאוסטריה, למקום שבו אפשר לפגוש את הצבא האדום, אבל החזירו אותם לארץ והם היו בין הראשונים להשתחרר. כשחזר הביתה היתה ציפי בת שלוש. היא היתה מתוקה כל־כך ובשבועות הראשונים רבה אתו רותקה הרבה פעמים על זה שהוא מקלקל את הילדה כשהוא מחזיק אותה כל־כך הרבה זמן על הידיים. אבל הוא לא יכול להתאפק. הוא הרגיש איך הילדה הזאת משנה לו את כל החיים.

אחרי ששוחרר מהצבא, לא חידש גרישה את הקשרים שלו עם המפלגה. הם הזמינו אותו והוא התחמק. מייש’ל ביקר אצלו בבית והתווכח אתו כמעט עד הבוקר, אבל הוא אמר שלא שינה את עמדותיו הפוליטיות, ושעדיין הוא שואף למהפכה שתביא לשחרור מעמד העובדים ולשלב חדש בחייה של האנושות, אבל כבר הקדיש שתים־עשרה שנים מחייו למטרה הזו, ועכשיו, כשיש לו משפחה, הוא לא יכול להמשיך לחיות כמו קודם, והוא צריך לדאוג לה. הוא מצא עבודה בנשר, ורותקה קיבלה משרה של עוזרת־גננת בגן העירוני במקום. המשפחה כולה הסתדרה בדירה קטנה ליד בית החרושת, וכך עברו עליו שנים אחדות, שבהן היתה ההפלה של רותקה, והרופא אמר שאסור לה להיכנס להיריון. אבל אז, בזמן שביתת הימאים, קרה לו משהו. הוא הרגיש שהדם רותח בו: להזמין משטרה להתערב בסכסוך עבודה?! הקומוניסטים לא היו מעורבים בשביתה, והרושם היה שהם לגמרי בעניין הזה של יחסי יהודים־ערבים, וזה כל מה שמעניין אותם. בשבילו, אלה היו דיבורים ריקים. והם גם הזכירו לו את הכרוזים ההם שהיה צריך להדפיס במאורעות תרצ“ו. ולכן הוא בא לסניף מפ”ם ואמר להם: אני לרשותכם, תגידו לי מה צריך לעשות ואעשה. הם אמרו לו שהדבר החשוב ביותר עכשיו הוא לפעול בתוך ועדי העובדים, זה היה הכוח של העתיד. קול הבס הרועם שלו נשמע שוב באספות הפועלים, ובאותה שנה בחרו בו לוועד העובדים של נשר. אחרי שנתיים כבר היה יושב־ראש הוועד, ובזמן הוויכוחים הגדולים על המעבר לרמלה, הצליח להשיג את הסכמת ההנהלה לכך שהמפעל בנשר לא יחוסל לגמרי, אף שייצורו יצטמצם. שמו כבר היה ידוע באיגוד המקצועי, והוא נעשה פעיל בקבוצת העשרה, שהשתתפו בה יושבי ראש ועדי העובדים הגדולים של הסביבה. הוא היה אמנם חבר מפ"ם יחיד בקבוצה, אבל כולם ידעו שהוא הרוח החיה בה, ובלי החבר סולובייצ’יק לא זז שם שום דבר.

כשחלתה רותקה, אמרו בקופת־חולים שהריאות שלה נפגעו מן העשן והאבק בנשר. הם המליצו לעבור למקום גבוה, אולי לצפת, או לפחות לכרמל. בשביל דירה בכרמל לא הספיק הכסף, בצפת לא היה מה לעשות. מישהו אמר לגרישה שגם בסביבת תל־אביב יש מקומות גבוהים, ברמת־גן, למשל, או בשכונה החדשה שמקימים בגבעתיים על הגבעה. בהרבה מאמצים קיבלו משכנתא לדירה של שיכון עממי בגבעתיים, על יד הגינה הגדולה שממנה אפשר להשקיף על כל תל־אביב והסביבה. גרישה, עכשיו סולוב, קיבל עבודה בבתי המלאכה של סולל־בונה בגבעתיים, וכעבור שנה נבחר גם שם לוועד העובדים. אחרי שנה נוספת כבר היה יושב־ראש ועד העובדים ובין המארגנים הראשיים של קבוצת ועדי גוש־דן, שנודעו בעמדותיהם המיליטאנטיות. עכשיו כבר לא היה חבר מפ“ם. עדיין היתה הסימפטיה שלו נתונה להם, אבל הוא העריך שהמאבק האמתי הוא לא בין המפלגות, כי אם בתוך מפא”י. שם נופלות ההכרעות האמתיות, ומי שרוצה להשפיע – צריך לפעול בתוכה. במועצת הפועלים קיבלו בברכה את הצטרפותו למפלגה, והכניסו אותו תיכף לאיגוד המקצועי.

שוב לא עברו יותר משנתיים או שלוש, ובחייו של החבר סולוב חלה אחת מאותן תפניות גורליות. בתי המלאכה כבר הועברו אז לכור, שהיתה אמורה להקים במקום בית־חרושת לאבזרי חשמל. בינתיים התברר כי המקום קרוב מדי לאזורי מגורים, וכדאי יותר לפרק את בתי המלאכה ולהקים במקומם בתי־דירות, ואת בית החרושת להעביר לאזור־פיתוח. ועד העובדים התנגד בתוקף לתכנית. גרישה איים שתהיה מלחמה. בשלב זה של המו“מ הציעו לו להיות סמנכ”ל לענייני כוח־אדם בחטיבת המתכת של כור. ההחלטה לא היתה קלה. הוא התלבט הרבה והתייעץ עם כמה חברים קרובים. רק אחד אמר לו שיהיה בוגד אם יקבל את ההצעה. כולם אמרו שיהיה אידיוט אם לא יקבל אותה. אפילו מייש’ל אמר כך. מייש’ל גמר בינתיים מהנדס בטכניון והם היו נפגשים לפעמים ומדברים זיכרונות. כאשר שמע גרישה כי גם מייש’ל חושב כי אסור לו לוותר על ההזדמנות להיות סמנכ"ל לענייני כוח־אדם בחטיבה גדולה וחשובה של כור, עמדה שבה יוכל לפעול לטובת הפועלים הרבה יותר ממה שהוא יכול לפעול בתפקיד של חבר ועד העובדים, ואפילו באיגוד המקצועי, הוא הפסיק להתלבט וקיבל את ההצעה. הוא הצליח לשכנע את הפועלים לעבור למפעלים אחרים של כור או לקבל פיצויים מוגדלים. גם הוא קיבל את הפיצויים המוגדלים, וקנה בהם (טוב, הוא היה צריך לקבל עוד הלוואות, ובעניין זה עזרו לו בכור להשיג הלוואת לא־צמודות) בית באפקה, קטן וצנוע אמנם, ומכונית בשביל רותקה (הוא עצמו היה נוסע במכונית של החברה), ועבר לעבוד במשרדים הראשיים של כור. רותקה נעשתה פעילה בארגון אמהות עובדות, וכשהוקמה נעמת הוזכר שמה בין המועמדות לעמוד בראש.

בכור רכש סולוב עד מהרה שם של מי שבתחום שעליו הוא מופקד אין סכסוכי עבודה. היו אלו שנים של הרבה שביתות פראיות, אבל בכל מקום שהדבר היה בידי החבר סולוב, הושג הסכם לפני ההידרדרות ולא אחריה. בקולו האדיר היה מצליח להתגבר על כל המפריעים באספות העובדים, אבל הוא ידע להשמיע דברים משכנעים, ובעיקר ידע להציע הצעות שנשמעו הוגנות, בסגנון שהפועלים מבינים. הוא נעשה מעורב גם בכל התככים הפנימיים של הקונצרן הגדול הזה. לא היו בוחרים מנהל מפעל שהוא לא רצה בו. הוא היה מאיים שבחירתו תקומם את הפועלים, וההנהלה היתה מקבלת את ההערכה שלו. וגם בשאלה של מינוי מנהלי חטיבות היה לו מה להגיד. הוא ישב בנהנהלה הראשית וגם בוועדה המייעצת של חברת העובדים. בבחירות של 1965 עבד בשביל אשכול, ועזר להשיג הרבה כסף מן המשק ההסתדרותי בכל מיני עסקות־סיבוביות. אחרי זה היה מעורב בהרבה יזמות כלכליות של חברת העובדים, אבל תמיד דאג שבסיס הכוח שלו, תפקיד סמנכ"ל לענייני כוח־אדם (עכשיו של כור כולה) לא יישמט מידיו. לקראת בחירות 1977 התפתה לזמן־מה להשתעשע ברעיון שיהיה חבר־כנסת, אבל נאלץ לוותר על מקום ברשימה לטובת ציפי, אחרי שוועדת המינויים הבהירה שלא יהיו ברשימה אב ובתו. בסופו של דבר התברר שלא הפסיד כלום מן הוויתור האבהי, שכן המקום ה־39, שנחשב בהחלט מקום בטוח, התגלה כמקום לגמרי לא־בטוח. הוא שמח, ולא חש שום רגשי־קנאה, כאשר בכל זאת הצליחה לעשות את זה, ולהיבחר לכנסת בבחירות של 1981. רק כאשר קיבלה ציפי את המינוי של סגן־שר במשרד העבודה והרווחה, התגנבה לה איזו מחשבה כי במהלך אחר של הדברים, הוא היה יכול להיות שם במקומה. רותקה הרגישה שיש בו עצב ואמרה, כשביקר אצלה בבית החולים אחרי שגילו אצלה את הגידול: בסך־הכל אין לנו מה להצטער על החיים שלנו.

בזמן המשבר הגדול של כור כבר היה החבר סולוב בפנסיה ולא היה צריך להשתתף בשחיטה הגדולה. לפעמים היה ממלמל בעצב, בין מסע למסע בטורניר השח האינסופי המתנהל בבית האבות בגבעתיים, בהשתתפותם של אלה שעדיין זוכרים את מסעי הכלים השונים: ידעתי שזה מוכרח לקרות, והיה חותם ביובש, שבכל־זאת היתה איזו נימה עצבנית מתגנבת לתוכו: תורך.

תמונה מאלבום הזיכרון

אבא היה לוקח אותם לים רק לעתים רחוקות. בדרך־כלל זה היה התפקיד של אמא. אבל היא כבר היתה גננת ב“מעון” ושם מלמדים גם בחלק מהקיץ. ועד שגם לאמא יהיה חופש, והיא תיקח אותם לים יום־יום וגם ביום שישי, הם התלוו אל דוד שיק, שהיה הולך לים עם הדודה שלו. טובי הרופאים אמרו שזה בריא להתרחץ בים, אז הם היו הולכים עם הגברת זובאק, זה היה השם של הדודה של דוד שיק, כן זה היה שמה. גם אמא, כשלקחה, היתה לוקחת אותם למרחצאות של הנשים, שעמדו על כלונסאות ליד הים, על יד המרחצאות של הגברים. היא היתה תמיד לוקחת תא אחד בשביל כולם ונכנסת אליו לבדה ויוצאת עם בגד ים, ואחר־כך הילדים, ואחר־כך, אחרי המים המלוחים והצדפים והחול והקצף והאצות, היו הולכים למקלחת שבמסדרון ועומדים על הקרשים החלקלקים והירקרקים, שהמים זרמו ביניהם למטה אל החול הרטוב, ומתקלחים בבגדי ים, וחוזרים לתא, ואמא נכנסת ויוצאת לבושה ואחר־כך הילדים. אבל עם גברת זובאק הם הלכו ישר לאולם הכללי. שם היו הרבה נשים שפשטו את בגדי הים ותלו אותם על המסמרים החלודים והתקלחו במקלחת שהיתה שם. לגמרי עירומות. לגמרי. עם השדיים הגדולים והשמנים ועם המשולש השחור מלמטה. וגם הגברת זובאק, שגם לה היו שדיים גדולים ושמנים ומשולש שחור מלמטה. והיא לא התביישה מהילדים. אבל הוא התבייש ממנה.

מלים ומנגינות

מי יבנה, יבנה בית בתל־אביב?

אנחנו, החלוצים, נבנה את תל־אביב

*

נלבישך שלמת בטון ומלט

אנו נייפה אותך מאוד

*

כתבו עליו בעיתון הרבה דברים

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה

*

יש ערמה של חבר’ה על הדשא

*

אנחנו שנינו מאותו הכפר

אותה קומה, אותה בלורית שיער

*

אהובי יבנה לי בית

על החול

*

חביבי, הכול עובר חביבי

חבל על הדמעות

 

11.    🔗

כאשר הכנסתי בגנבה למדור שלי בערב־ערב את הטקסט על גולדה, רציתי בסך־הכול להסתלק משם בשלום, לתת להם עילה להציע לי פרישה עם פיצויים. הפופולאריות הזו, שזכיתי בה לאחר מכן כמעט באפס־יד, היתה בונוס. אבל המתנה האמתית שזכיתי בה, מכל מקום, מה שנראה אז בעיני כמתנה האמתית, היא כניסתה של ציפי לתוך החיים שלי.

בשנים הריקות ההן, כך הן מצטיירות אצלי לאחר מעשה, נכנסו ויצאו נשים מתוך החיים שלי בקצב מהיר למדי. כבר הגעתי לארבעים, ועדיין לא חשתי כלל ועיקר, שהזמן בורח ושהנה־הנה יורדת הזִקנה, ותאי המוח מתים בקצב גובר והולך, והשרירים נעשים פחות גמישים, והעצמות מידלדלות, ודברים שיכולתי לעשות כשהייתי בן עשרים ושלושים, שוב לא אוכל לעשותם לעולם. בשנים ההן, כשהייתי מסתכל אחורה, הייתי בטוח ששנות הנעורים היו שנות האימפוטנציה האמתית, שנים שבהן היה הרצון גדול הרבה מיכולת הביצוע. פתאום נראה לי שעכשיו אני יכול הרבה יותר מאשר אז, וצריך להתאמץ רק מעט. ואם הייתי צריך למדוד את האושר כתחושת־גוף באיזה סולם־ריכטר, הייתי נותן לשנות הנעורים 7, לשנות הבחרות 6 ואילו עכשיו, לשנות הבגרות האמתית, 8 ואולי אפילו 9. לא היו לי ידידים בשנים ההן, אבל אני זוכר כמעט בביטחון, אלא אם כן הזיכרון מתעתע בי מתוך אינטרס שלא לדעת את האמת, שבכל הנוגע לנשים, כמעט שלא נזקקתי לנשקם של החלשים בגברים – להבטחת נישואין. אפילו לא לרמז, שעשוי להשתמע ממנו כי בסופה של איזו דרך עשויה לבוא הבטחה כזו. לפעמים, בעיקר אחרי זיון ראשון, הייתי מצהיר, במה שלאחר מעשה נראה בעיני כמין שלב אחד שמתחת לסאדיזם עצמו, כי ברור שאין לשנינו כוונה למסד את היחסים האלה. בסופו של דבר, אמרתי לעצמי, זה מחסל אי־הבנות כשהן עדיין קטנות, וזה הזמן הנכון ביותר לחסל אותן. ומי שרוצה להמשיך גם כך – טוב. ומי שלא רוצה – מוטב.

בדרך כלל זה היה טוב בעיקר בשביל נשים נשואות. היתה, למשל, אשת הקרנן מן התזמורת. לא, זה אינו כינוי, זה פשוט (הו, איזה צירוף־מקרים משעשע!) הכלי שבו ניגן. נפגשנו פעם באיזו מסיבה. הוא היה שתוי לגמרי ואמר לי, נראה אותך, נראה אותך מנשק את אשתי, ואחרי שסירבתי פעמיים, והוא המשיך להתעקש, גחנתי אליה לנשק על לחיה, אבל הוא פרץ בצווחת שיכורים, לא כך, אני רוצה לראות נשיקה אמתית, ואז היא הושיטה לי שפתיים חמות ונצמדה אלי בנשיקה ארוכה. ואחר־כך היא היתה מצלצלת אלי ושואלת, קראת עיתון היום? ואני הייתי מדלג שלב ושואל, מתי הם נוסעים? ואחר־כך, כשהתזמורת היתה במסע קונצרטים בחו"ל, היה מתחיל הפסטיבל הפרטי שלנו. היתה להם אז בת קטנה, והיא היתה ישנה בחדר השני, והיה עלינו לעשות הכול בלחש, שלא תתעורר. והיא דווקא אהבה לדבר, והרבה. בשעת מעשה, לפני מעשה, לאחר מעשה. ותמיד היתה שואלת, גם לך היה הפעם כל־כך טוב כמו לי. ואני הייתי מהמהם משהו, מפני שבעצם לא הרגשתי בהבדל גדול, לא אצלי ולא אצלה. ואחר־כך היתה שואלת אם היא הכי טובה שהיתה לי, מפני שאני הכי טוב שהיה לה. והבינותי שהיא יודעת מה גברים רוצים לשמוע, והייתי מניח לה להבין מה שהיא רוצה מתוך השתיקות וההמהומים שלי.

לפעמים היתה אומרת, אסור שבעלי ידע, מפני שהוא קנאי נורא. ואני הייתי שואל, למה שהוא ידע? וכעבור זמן נודע לי שבנסיעות, ולפעמים גם אחרי קונצרטים, הוא היה מושך מערכת יחסים עם אחת מכינור שני, וכולנו היינו שותפים במשחק הזה של מיטות מוסיקאליות. פעם נפגשתי אתו באיזו מסיבת קוקטייל, ואף שההיכרות שלנו היתה שטחית ביותר, הוא היה דווקא נחמד מאוד אלי, ותוך כדי כרסום ירך־עוף, שאותה החזיק בנייר הכסף שבקצה, אמר כי בחודש הבא הם יוצאים למסע הופעות בן שישה שבועות באמריקה הצפונית והדרומית. אחר־כך חשבתי, מדוע היה צריך לספר לי שהם נוסעים? ושחזרתי מהזיכרון איזה חיוך שובב שנלווה לאמירה הזו, שכאילו ביקש לרמוז לי כי הוא יודע, ואמרתי לעצמי עד כאן, והפסקתי לראות אותה.

והיתה אחרת, גרושה טרייה. היא היתה מורה בבית־ספר למקרים קשים, והיתה לה הרבה סבלנות מקצועית, מתורגלת היטב. וכששרתי לה את שיר הכוונות שלי, אמרה, זה בהחלט מתאים גם לי. והיו לנו כמה חודשים לא רעים. לה לא היה מה להסתיר, וגם לי לא. היא היתה מספרת לי על האקס שלה, איזה אדם איום הוא, וקמצן נורא, ותמיד הוא מאחר בתשלומי המזונות בשביל הילד שלהם, שלמד בהדסים. ולפעמים כשהייתי רואה שהיא לחוצה מאוד בכסף, הייתי מוציא צ’ק (אם היה לי כסף בבנק) וכותב לה. ולאט־לאט זה נעשה הרגל כמעט קבוע, עד שהייתי שואל את עצמי, מה אני בשבילה – זין, כתף או חשבון בבנק? אבל בכל זאת היו לנו כמה חודשים לא רעים. היינו הולכים לקולנוע ולקונצרטים ביחד, והיא היתה מכינה ארוחות נחמדות אצלה בבית, והרבה פעמים הייתי עייף ומלא יין טוב, והייתי נשאר לישון אצלה, אף שלרוב אמרתי כי יכול להיות שיחפשו אותי מהעיתון מוקדם בבוקר, וכדאי שאלך לישון בבית, מפני שפחות מהכול אהבתי להתעורר לבדי בדירה שלה, אחרי שהיתה נוסעת בשעה מוקדמת לבית הספר שלה שהיה שם בכפר־משהו על יד פתח־תקווה, ולהכין לעצמי ארוחת־בוקר. המקום הנכון לאכול ארוחת־בוקר לבד הוא אצלך, בבית שלך. והיה לי מפתח לדירה שלה, ויכולתי להיכנס מתי שרציתי. ואף פעם לא דיברנו על מה יהיה ועל עד מתי זה יימשך ככה. והתחלתי להתרגל לסידור הזה. עד שפעם, בערב אחד, אחרי שגמרתי באיחור רב להכין את החלק שלי במדור ליום שישי, והרגשתי חרא, מפני שלא היה לי מה לכתוב, ובאתי אליה, והכנסתי את המפתח לחור, אבל הוא לא נכנס מפני שהיה שם מפתח. צלצלתי בדלת והיא לא ענתה. צלצלתי שוב, ושוב לא ענתה. דפקתי בדלת בכעס, פעם ועוד פעם, הרבה פעמים, והיא לא ענתה. ראיתי שהזקנה הסקרנית שבדלת ממול כבר מציצה מן החור, והסתלקתי משם. ואחר־כך נודע לי שהאקס שלה היה אתה באותו לילה, וחשבתי כי אולי זה לא היה הלילה היחיד, ואולי הרבה יותר טוב ככה, והפסקנו להיפגש, אחרי שכמה פעמים צלצלה ושאלה מדוע לא רואים אותי יותר. ובסוף שמעתי שהאקס שלה התגרש מהאשה שהיתה לו במקומה והתחתן אתה שוב. וברגע של קיטש אמרתי לעצמי, שלפחות עשיתי לה שירות טוב.

והיו עוד אחת או שתיים שאני מעדיף לשכוח. נשים של פעמון בלי מפתח, ושל ארוחת־ערב, ושל ארוחת בוקר. הן רובצות על הזיכרון כמו חולשות קטנות. והתחלתי להאמין שכבר לא אדע מה זאת אהבה, ופתאום הרגשתי שזה דווקא אכפת לי, ולראשונה עלתה בי התחושה העמומה ההיא, המחלחלת לתוך גיל הארבעים את משמעותו של הזמן החולף. עד שעפתי מהעיתון ובאה ציפי.

היא באה אלי אחרי התכנית ששודרה בטלוויזיה ואמרה שהיא פעילה בחוג “דף חדש” שהתארגן במפלגה, והחברים רוצים להזמין אותי להרצאה, שבה אוכל לפתח את הרעיון היסודי שרציתי להביע בכתבה המפורסמת ההיא. הסכמתי, ובמשך כל השבוע שלאחר מכן הייתי צריך לעשות מן התחושות העמומות למדי – שבאו לידי ביטוי בכתבה ההיא ובדברים המעטים שהספקתי לומר לפני שמנחה הטלוויזיה קטע אותם ועבר לשאלה הבאה, שהיתה רשומה על דף הנייר המונח לפניו – משהו שיש לו התחלה ואמצע וסוף, והם נובעים בדרך הגיונית זה מזה. אני, שהורגלתי במשך שנים (אם נתעלם מספרי זיק המזיק) לכתוב מה שאחרים אומרים וחושבים, ועד עכשיו יכולתי להגניב איזה בדל־מחשבה משלי, רק אם ייחסתי אותו לאחרים, מצאתי עצמי נאלץ פתאום להכניס סדר במחשבות שלי ולהציג אותן, ובשמי, במבנה שלם. זה לא היה קל. מתוך הרגל ישן, הייתי מסתכל בעצמי כמו מן הצד, ומגלה את נקודות התורפה והעמימות במסכת הטיעונים שלי. תוך כדי דיבור, ובעיקר בזמן שהגענו לשאלות ולתשובות, מצאתי את עצמי אומר דברים שלא חשבתי עליהם מקודם. האנשים האלה שישבו בחדר, שרובם היו צעירים ממני בעשר שנים ויותר, וכפי שנודע לי לאחר מכן כבר היו מעורבים במירוץ העכברים האקדמי, נראו לי חריפי־שכל, וגם נדמה לי שהם מיטיבים לנסח את דבריהם יותר ממני. הייתי בעיני עצמי כגמגמן, המתרוצץ ברדיפה אחרי מלים שהלכו לאיבוד. לפעמים חשתי שהדברים שלי עייפים ומבולבלים, ובסיכומה של ההרצאה הייתי בטוח שנכשלתי כישלון מביש. להפתעתי צלצלה אלי ציפי למחרת ואמרה איזה רושם גדול עשיתי עליהם, ושסוף־סוף נתקלו במישהו היודע להציג את הדברים באופן מסודר ומשכנע, ושזו היתה רק קבוצת פעילים מתוך החוג, אבל בחודש הבא הם רוצים לעשות סמינר של יומיים בבית ההארחה של קיבוץ שפיים ולהזמין אותי ואיזה ח“כ, מן האומרים שמעולם לא היה מצבנו טוב כל־כך, להתעמת בינינו. הרגשתי מעין התעלות, שהם מעמידים אותי מול הח”כ הזה שדיברו עליו כמועמד לשר־משהו בממשלה הבאה, חשבתי שצריך להיזהר מפני זחיחות־דעת רבה ביותר, אם כי זה בכל־זאת נעים, אבל התחנחנתי ושאלתי אם אין להם מישהו יותר מתאים ממני. היא צחקה ואמרה, הו אני רואה שאתה מנסה לדוג מחמאות, אז אם אני דווקא מתעקש, הם באמת חושבים שאני מתאים, ואם אתעקש עוד, היא מוכנה להגיד, אפילו הכי מתאים. חשבתי לעצמי, כמה צעירה וכבר יודעת לארגן לנוחיותה את חולשותיהם של בני האדם, ואמרתי בסדר, אני מסכים, היא אמרה שעוד תבוא אתי בדברים בשביל סידורי הנסיעה. אמרתי שאבוא ברכב שלי והיא אמרה, יופי אסע אתך, והנסיעה הקצרה היתה נעימה מאוד וחשבתי, חבל שהיא כל־כך קצרה.

בסמינר ההוא הרגשתי פתאום מין כוח שלא ידעתי שיש בי. שילחתי בח"כ מה־שמו עוקצים של אירוניה־על־גבול־הסרקאזם, ומוטטתי בטיעונים לוגיים־להחריד את המבנים הכאילו־לוגיים שבהם ניסה לשכן את טיעוניו, עד שנאלץ לשלח בי את הנימוק הסופי – שאני קטן־אמונה, והביא ציטוט מבן־גוריון או מישהו כזה, שאמר כי כאן בארץ מי שאיננו מאמין בנסים איננו ריאליסט. שילחתי בו חיוך שהוא תערובת של ביטול ושל שמחה־לאיד, ואמרתי שהנימוק הזה, ככל שהוא משעשע לעצמו, מוכיח את רדידותם של שאר הנימוקים. חשתי שיכרון, שנבע מהתחושה שהאנשים כאן הם אתי, שיכרון שלא מיתנה אותו הידיעה כי עובדה זו אינה נובעת מכוח השכנוע שלי, שכן גם לפני־כן חשבו כמוני, וכל מה שחיפשו אצלי היה חיזוק למחשבותיהם, ואולי גם כמה נימוקים חדשים לאישוש עמדותיהם בוויכוחיהם עם סביבתם. אבל השיכרון הנעים ביותר נבע מן התחושה הברורה שהאנטנות של ציפי היו מכוונות כל הזמן לתחנה שלי, וקלטו כל ניואנס מהשדרים שלי. היא היתה אתי בלי הפסקה. בארוחות ישבנו תמיד יחד. ובערב, בחדר התרבות, כאשר נמשכו השיחות עד שעה מאוחרת, נשארנו שנינו אחרונים, וכשהלכנו לחדרים שלנו, היא נפרדה ממני בלילה טוב, ואינני זוכר מתי לשתי מלים בנאליות אלו היה טעם כזה.

ואחר־כך התחלתי לבוא בקביעות לפגישות של הקבוצה הפעילה בחוג, אפילו שמבחינה פורמאלית לא הייתי חבר במפלגה. ואז ראיתי כי בכל הנוגע להבנת המצב בתוך המפלגה ולמודוס־אופרנדי של המערכת הפוליטית – מה מניע את האנשים באמירותיהם ובמעשיהם, מה כוונותיהם האמתיות, שאותן הם מסתירים אחרי מסכי המלים, ואיך מגייסים תמיכה וצוברים כוח – אני דרדק גמור בהשוואה לציפי. דבריה היו נאמרים תמיד בצורה נמרצת ופסקנית. לפעמים נשמעו כשליפות חביבות וכאילו מקריות, אבל איפה היו העיניים שלי? שום דבר לא היה מקרי בשליפות האלו. במבט לאחור אני מבין שהן היו מתוכננות כהוגן. וחרף הצורה הבוטה והקיצונית שבה היתה מנסחת את דבריה, ידעה תמיד להציע את הצעות הפשרה הנכונות בביטחון ובהחלטיות. היתה הרבה בריאות בביטחון הזה שנבע ממנה, והוא היה לי, שבמשך שנים ידעתי כמעט רק ספקות ופקפוקים, כמו סם־מרץ, כמו סם־נעורים. הייתי מסומם. גם מן החיים האלה, שבהם אינני רק מכשיר־דיווח על מעשיהם ומחשבותיהם של אחרים (וברגעים של נכונות להתאכזר לעצמי הייתי חושב על ההוויה הקודמת שלי כעל הוויה של צינור, המעביר מה ששופכים אל תוכו) כי אם שותף לקבוצת אנשים שמה שהם עושים ואומרים – אלה הם הדברים עצמם ולא הדיווחים עליהם. הכתבים הפוליטיים (כל אחד מחישוביו שלו, אחדים מתוך עניין בנו, אחרים מתוך רצון להשתלח באמצעותנו בצמרת המפלגה) גילו לכאורה עניין רב בחוג שלנו, והיו מדווחים בקביעות על הנעשה בו, כאילו לנאמר בפגישותיו יש חשיבות מכרעת. אני נחשבתי כבעל ניסיון בעיתונות ונעשיתי מעין דובר לא מוכתר של החוג. לא, דובר אינה המלה הנכונה. היא משמשת לתיאורו של בעל מקצוע הדוברות, העושה בשליחותם של אחרים, וצריך להיכנע לכל הקפריזות שלהם. דַּבָּר היא מלה נכונה יותר. אדם שמותר לו לדבר, בשמו, בשם אחרים. הכתבים התרגלו לצלצל אלי לשאול מה נשמע, ואני הייתי צריך מפעם לפעם להמציא משהו שנשמע, כדי שיהיה להם מה לכתוב. ואם אמרתי כי הייתי מסומם, הרי זה, כמובן, גם מנוכחותה הזמינה והקרובה של ציפי.

היחסים ביני ובין ציפי הלכו ונתהדקו. עכשיו כבר היינו נפגשים לא רק בענייני החוג כי אם גם סתם־ככה. זו היתה ידידות אינטנסיבית מאוד. היא היתה אז בהליכי גירושין מבעלה, שהיה החתיך של הכיתה בתיכון, והם התחתנו באמצע השירות הצבאי שלהם. היא הלכה ללמוד בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, והוא, אחרי שהשתשחרר מהצבא, שחרור־מוקדם עם סוג־בריאות נמוך בעקבות תאונת אימונים, פתח על יד “כופר היישוב” חנות להתקנת דלתות־פלדה ותריסי־אלומיניום. הוא עשה הרבה כסף, אבל היה מרובע אמתי, ולא היה לו שום עניין בפוליטיקה, ואם קלטתי מה שסיפרה ברמז, הוא אפילו התנגד להתעסקות שלה בלכלוכים האלה, ורצה שתשב בבית, ושיהיו להם הרבה ילדים, ושהיא תטפל בהם, ותדאג שיהיה מה לאכול בארוחת הערב. בעצם, היא לא אמרה את זה בדיוק כך, וזה כנראה שִחזור שלי, מתוך נטייה לקטלג מצבים. היא סתם לא היתה מרבה לדבר עליו, ורק אומרת שזו היתה טעות והכול ייגמר בקרוב. אבא שלה, ששמו היה גרישה סולוב, אבל כולם קראו לו רק גרישה, או החבר גרישה, והוא היה מישהו שהוא משהו ב“כור”, ואמרו שהוא הכוח האמתי שם, התעסק בכל הסידורים.

הייתי אז מסונוור לגמרי, ולא שמתי לב לכמה דברים קטנים, שהיו צריכים לשמש איתותי־אזהרה. פעם אחת, כששמעה כי אני מכיר את הדיקאן של האוניברסיטה, ביקשה שאסדר לנו פגישה אצלו, מפני שהיא רוצה לדבר אתו על משהו שקשור בחוג שלה, משהו שלפי הניסיון שלי, מסדרים עם ראש החוג ולא עם הדיקאן. הצטערתי שאמרתי לה שאני מכיר את הדיקאן – כלומר היכרתי אותו כמו שכולם מכירים אותו, ואולי נפגשנו פה ושם והחלפנו כמה מלים, בשנים ששנינו למדנו בירושלים, אבל לא עד כדי כך שאגש אליו בעניין שבעצם אינו נוגע לי – אבל לא רציתי לסרב לבקשתה והתביישתי לומר לה שזה מאוד לא־נוח לי, והייתי דוחה את סידור הפגישה מפעם לפעם. עד שפעם אחת, כשבאתי לאוניברסיטה לקחת אותה לאיזה מקום, אמרה: “הו, יש לנו עכשיו הזדמנות לגשת לדיקאן.” אמרתי: “כך, בלי לקבוע פגישה מקודם?” אבל היא סחבה אותי ללשכה של הדיקאן והמזכירה שאלה, באיזה עניין? ואני הרגשתי שאני מתחיל להסמיק, אבל לפני שהספקתי לגמגם משהו, הוא יצא במקרה מהחדר שלו, וכשראה אותי נראה שמח לפגוש אותי ואמר “כן, כן, בזמן האחרון קוראים עליך הרבה בעיתונים,” וציפי נכנסה לשיחה ואמרה שבעצם יש איזה עניין שהיא רוצה לדבר עליו אתו, והוא אמר למזכירה שתקבע פגישה. אחר־כך, אחרי הפגישה, אמרה לי ציפי שהוא שמח מאוד שהביאה לפניו את העניין ההוא, הבטיח לטפל בו ושלח לי דרישת שלום. והיא סיכמה ואמרה, אתה רואה? צריך רק להעיז. ואני כמעט גמגמתי שכך לא עושים, אבל החלטתי שהדבר הנכון ביותר זה לשתוק.

הביקורת שלה עלי היתה שאני לא מעז. אפשר לעשות הרבה דברים, אם מעיזים, היתה אומרת. ובמלה “דברים” היתה כוללת באמת הרבה דברים, והצירוף שלהם למלה “לעשות” נתן מין תחושה של עצמה יעילה. שהרי בעולם הזה של הפוליטיקה, כשהכול דיבורים, העשייה נעשית אידיאל בפני עצמו, מושא להשתוקקות כמעט אימפוטנטית. בשיחות של הצוות המרכז של החוג (זה הכינוי שהתקבל, כפשרה בין אלה שדרשו לבחור במזכירות ובין הפונדמנטאליסטים של הדמוקרטיה, שהתנגדו לכל מיסוד שהוא, והסכימו לבסוף לפשרה, בתנאי שישיבות הצוות המרכז יהיו פתוחות לכל חבר בחוג שירצה לבוא אליהן, הו, תמימות קדושה!) היתה ציפי בין אלה שתבעו פחות דיבורים ויותר מעשים. תמיד היה מישהו – שמתי לב שלרוב היה זה מישהו שתחום עיסוקו במדעים המדויקים ולא במה שקרוי מדעי החברה – שהיה טוען כי אי־אפשר לעשות, כשעדיין לא ברור לנו מה צריך לעשות. וזה היה מחזיר אותנו למערבולת של דיונים מעין־פילוסופיים על טאקטיקה ואסטרטגיה, ועל אמצעים ומטרות, ועל צורה ותוכן, ואפילו על משמעות האמנות. ואחר־כך, במיטה, היתה ציפי אומרת שהפוליטיקה היא דבר שצריך בשבילו הרבה שכל, ולכן אסור להניח אותו בידי האינטלקטואלים.

ציפי חשבה גם שיחסים בין איש ואשה הם דבר רציני מכדי להניחו ביד המקרה. אני כבר הייתי מאוהב בה כולי, ושאלתי את עצמי אם מותר לי לספר לה את זה, או שתיבהל ויבוא קץ ליחסים שלנו. היא נראתה לי כל־כך בלתי־מושגת. אבל פעם, בשעה של לפנות־ערב, כשבאה אלי, והיינו אמורים לצאת יחד לאיזה מקום, ראיתי פתאום שהיא מוכנה. זה בא כמו הארה פתאומית. נכון, יכולתי לומר שחשתי בזה כשראיתי שלא מיהרה, כדרך שמיהרה תמיד כשהיה לפנינו משהו שצריך לעשות, לבצע, אלא הציתה סיגרייה, ישבה על המיטה והרימה רגל על רגל כמו איזו מרלן דיטריך. אבל הידיעה היתה בי כבר קודם. חשבתי, עכשיו או לעולם לא. וזה היה עכשיו. היא כיבתה את הסיגרייה ועזרה לי להפשיט אותה. את הבגדים, השבח לאל, השליכה על הרצפה. ואחרי שגמרנו – הרגשתי שהייתי ככה־ככה מרוב התרגשות – היא הציתה את הסיגרייה מחדש ואמרה שידעה כי זה מוכרח לקרות. יחסים כאלה כמו שלנו, בין גבר לאשה, מוכרחים בסופו של דבר להגיע גם למיטה. היא דיברה בטבעיות כזו, ואני הייתי שבוי בידיה.

ואחר־כך, כמעט באותה טבעיות, נעשה ברור שאנחנו צריכים להתחתן. היא עמדה על כך שתהיה חתונה אצל רב, ובמסיבה, שאבא שלה עשה אחר־כך אצלו בבית החדש באפקה, פגשתי את כל האנשים המחוספסים ההם שביניהם גדלה, ובשנים שאחר־כך יכולתי לומר לעצמי שזה מסביר הרבה דברים. והיה איזה דיסונאנס ביחסים שלנו, כששאלה מדוע אני לא מזמין את כל המכירים שלי, ואני השבתי, מי צריך אותם כאן, ואחר־כך הבנתי שהתאכזבה שלא היו שם כל המפורסמים שאני מכיר, וזה לא־כל־כך מצא חן בעיני. בהתחלה גרנו בדירה שכורה של שני חדרים ברמת־אביב הישנה, מפני שהיא המשיכה עוד זמן־מה ללמוד באוניברסיטה, ואחר־כך אבא שלה עזר לנו להשיג דירה יותר גדולה על גג של בית חדש שבנו בבבלי, והמחיר שלה היה זול מאוד, מפני שהדירה היתה קשורה באיזו חריגת־בנייה, שהוא סידר בעירייה שלא יוציאו עליה צו הריסה, ולנו הגיעה משכנתא של זוג צעיר, מפני שבפעם הקודמת לא לקחתי משכנתא.

אני זוכר מתי רבנו בפעם הראשונה. זה היה אחרי שכרמלה דור הזמינה אותנו בפעם השנייה למסיבת־חשק בביתם בהרצליה פיתוח, וציפי אמרה שהיא שמעה כי יש אנשים שהיא מזמינה רק למסיבות כאלו, של הבוהמה, אבל את האנשים החשובים יותר היא מזמינה לארוחות הערב האלגנטיות שהיא עורכת, ולדעתה בהחלט מגיע לי שתזמין אותי עם האנשים החשובים ולא עם כל הפרחחים שלה. ואני אמרתי שלא אִכפת לי שכרמלה לא מזמינה אותי לארוחות הערב, ושאני לא אבקש ממנה להזמין אותי. וזה הרגיז את ציפי מאוד, והיא אמרה שאני צריך להעיז יותר, ולא להתנהג כמו סמרטוט. אני כעסתי, ואמרתי שאני לא מסכים שיקראו לי סמרטוט, והיא אמרה שלא קראה לי סמרטוט ורק אמרה שאני לא צריך להתנהג כמו סמרטוט. ואחר־כך התפייסנו. זה היה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, אולי אפילו בראש השנה ההוא.

היו לנו עוד מריבות קטנות. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים כל דבר נראה פתאום כל־כך קטן ולא חשוב. ואני חשבתי המון על הצעירים שנהרגו במלחמה, מפני שבזמן המלחמה גייסו אותי לערוך את העיתון היומי של פיקוד הדרום, ומכל העיתונאים והצלמים והנהגים שסיפחו ליחידה שלי צמחה פתאום מין משפחה כזאת, ולא חשוב מה כתבנו בגיליונות של העיתון היומי, מה שחשוב היה שהדפסנו גלויות ודרישות־שלום, וכשהיינו נוסעים לסייר בחזיתות, היינו מחלקים אותן בין היחידות הקרובות לקו, ולפעמים גם בקו עצמו, והחיילים היו נשענים על הטנקים ועל הזלדות ועל המשאיות, וכותבים את השם שלהם ואת הכתובת של מי שרצו שנשלח אליהם את הגלויות, ואנחנו היינו חוזרים לבאר־שבע ושולחים את הגלויות בדואר, ולפעמים הן היו מגיעות אחרי שהכותבים כבר נהרגו, וההורים היו באים אלינו לשאול מתי ואיפה בדיוק הם נתנו לנו את הגלויות, ואחרי זה חשבתי ששום דבר לא יכול להיות חשוב, מפני שיש רק דבר אחד חשוב בחיים והוא המוות.

לציפי היתה סבלנות רבה. היא לא ניסתה למשוך אותי בכוח מן המצב־רוח הזה שלי. ואולי גם היה לה מצב הרוח שלה, מפני שזה היה זמן לא רב אחרי ההפלה שעשתה, והסיבוכים שהיו, ודר' סגל – שהיא הלכה אליו, מפני שאמרו שהוא הגינקולוג הכי טוב, וכדאי לשלם את הכסף שהוא מקבל – אמר שכנראה כבר לא תוכל ללדת, ובינתיים הפסיקה גם ללמוד באוניברסיטה. נכון, שאף פעם לא חשבתי עליה כעל אם לתינוק, שתקום בלילה להחליף לו חיתולים, אבל לעולם אין לדעת. אחר־כך חזר החוג להיות פעיל. במפלגה התחילו רבים להגיד שהגיע זמן לפתוח דף חדש, והרבה אנשים שקוראים להם מרכזיים, ואפילו שרים בממשלה, היו באים לכינוסים של החוג ואומרים שכך זה לא יכול להימשך, וצריך להחליף את ההנהגה, וכולם היו מדברים אתי, מפני שהכירו אותי מקודם, מן הזמן שהייתי בערב־ערב וגם מהבחירות, ואלה שפגשו את ציפי אמרו שהיא נחמדה ושיש לה שכל חריף. ושוב היו כותבים עלינו בעיתונים, ושוב היו מצלצלים אלי כל הכתבים האלה לענייני מפלגות, והיו עוד ראיונות בטלוויזיה. אבל, להפתעתי, ציפי כבר לא היתה כל־כך פעילה בחוג ואפילו אמרה שהיא פורשת מהמזכירות, שהישיבות שלה נערכו עכשיו לעתים יותר תכופות, ונמשכו לפעמים עד שעה מאוחרת מאוד. חשבתי אולי זה מההפלה. ואחר־כך חשבתי אולי יש לה מישהו. נזכרתי איך הייתי בא אל אשתו של הקרנן מהתזמורת בזמן הקונצרטים, אז התחלתי לעשות מין תכסיסים קטנים כאלה, כמו לבוא הביתה פתאום הרבה יותר מוקדם, אחרי שאמרתי שאבוא מאוחר, אבל לא היו שום סימנים שיש לה מישהו אחר. תמיד מצאתי אותה יושבת וקוראת בספרים של האוניברסיטה הפתוחה, מפני שהיא החליטה לעשות בכל־זאת תואר ראשון.

כעבור זמן שאלתי אותה מדוע הפסיקה את הפעילות בחוג, והיא אמרה שהרגישה כבר אז שאנחנו הולכים להטיח את הראש שלנו בקיר, ורצתה לתפוס טווח־ביטחון. כן, זה היה ברור כי בסוף, בעזרתנו או בלי עזרתנו, יחליפו את ההנהגה, אבל בתהליך הזה נישחק גם אנחנו, מפני שלא חשוב מה כולם חושבים על ההנהגה, במפלגה לא אוהבים את אלה שמנסים להפיל את ההנהגה, גם כאשר לא אוהבים את ההנהגה. ככה זה היה תמיד, והיא לא חושבת שזה עשוי להשתנות. אז אמרתי לה שגם היא חשבה פעם כי חשוב להחליף את ההנהגה. והיא אמרה, בהחלט, זה היה חשוב, בשעתו, ועכשיו יש דברים חשובים אחרים. אמרתי, נכון, עכשיו צריך להחליף את המדיניות. אז היא אמרה, אל תצחיק אותי, עם החוג שלכם! שמתי לב שהיא אומרת “החוג שלכם” ושאלתי, מה רע בחוג שלנו? הטעמתי את המלה שלנו בצורה כזו שהיא היתה צריכה להבין שמתרומם כאן איזה חיץ בינה ובינינו, בעצם, בינה לביני. והיא אמרה, איזה כוח יש לכם? אז אמרתי, עכשיו יש פחות, כשאת בחוץ. והיא אמרה כי מה שחשוב בפוליטיקה זה לא כמה אתה חכם, ואיזה דברים נכונים אתה אומר, כי אם איזה כוח יש לך, כי בלי כוח אתה לכל היותר יועץ, ולפעמים רק עיתונאי, ושעד שלא נבין את זה באמת לא יהיה לנו שום כוח. הבינותי שהיא רוצה לפגוע בי, ונעשיתי סרקאסטי, כמו שאני חושב שאני יודע לפעמים להיות, ואמרתי שבאמת עדיין לא למדנו ממנה (זו היתה המלה המודגשת) איך צוברים כוח. ואז גם היא החריפה את הטון ואמרה, שאם היינו רוצים ללמוד ממנה היינו יכולים. אמרתי, באמת? למשל? והיא אמרה שקודם כול אנחנו צריכים להפסיק את ההתעסקות האובססיבית שלנו בעניינים מדיניים, כי כשאנחנו מתעסקים בהם, אנחנו נראים כאילו אכפת לנו מהערבים יותר משאכפת לנו מיהודים. בפוליטיקה צובר כוח מי שמרגיז פחות אנשים, ואנחנו כאילו משתדלים בכוונה להרגיז מה שיותר. כעסתי מאוד, אבל נעשיתי הרבה יותר שקט, כמו שאני יודע להיות דווקא כשאני כועס מאוד, ושאלתי במה אנחנו צריכים להתעסק, אם לא בעניינים מדיניים, שהם עניינים של חיים ומוות, ובגללם נהרגו כל־כך הרבה אנשים. היא התעלמה מן הטון הרטורי של השאלה שלי ונקטה סגנון דידאקטי. כל אחד מאתנו, אמרה, צריך למצוא לעצמו משהו ייחודי, מפני שבפוליטיקה, כמו בחיים בכלל, הולכים עכשיו לכיוון של יותר מקצועיות. הפוליטיקה היא מקצוע ולא עיסוק־לשעות־הפנאי של חובבים. בן אדם לא יכול להיות קצת מומחה לכל דבר. בן אדם צריך לרכז את האנרגיה הנפשית שלו בדבר אחד ולהתמיד בו. היא, למשל, החליטה שיכירו אותה כמי שעוסקת בשאלות חברה ורווחה, ולשם כך היא צריכה ללמוד היטב את השטח ולהפסיק להתעסק בדברים צדדיים. אמרתי יופי והשיחה נגמרה.

כשהתחלפה הממשלה אמרו רבים בחוג שהוא כבר לא רלוואנטי, אף־על־פי שההערכה של כולם היתה, שבעצם לא נשתנה כלום חוץ מאשר, אולי, הסגנון. כעת היו לנו הרבה חברים בממשלה. ציפי עשתה קבלת־פנים עם קייטרינג לכבוד השינויים, שאליה הגיעו אפילו אחדים מהשרים החדשים, ודי הרבה ח"כים. היא התאמצה מאוד בשביל המסיבה הזאת, וזה דווקא הרגיז אותי. היא אפילו עשתה ניקיון די יסודי בדירה. ורק מי שהיה מציץ אל תוך הארונות, היה רואה את הברוך. כי ציפי היתה ההיפך הגמור משולה, ואני, לבושתי, התחלתי להבין כמה מעצבנים יכולים להיות החיים במחיצתו של בן אדם שמשאיר כלים מלוכלכים בכיור, והבגדים שלו (שלה!) מפוזרים בכל הדירה, והנעליים עומדות כשהשפיצים שלהן פונות לכל מיני כיוונים, אם בכלל הן מסודרות בזוגות, ומשחת השיניים נסחטת תמיד מלמעלה, ונייר בית השימוש תלוי בכיוון ההפוך, ועגבניות מונחות במקרר עד שהן מעלות עובש, ומגבות לחות נשכחות על המיטה, ועוד כל מיני מטרדים גדולים וקטנים כאלה. והגעתי לידי כך שהייתי שואל את עצמי אם זה כך רק מפני שהיא לא שמה לב, או שהיא עושה לי את זה בכוונה, והייתי נזכר בשולה והייתי מתמלא עצב רך. אבל אני לא הייתי הולך אחריה כמו שולה, ומסדר כל דבר במקומו בלי להוציא הגה מהפה. אני הייתי מתרגז, וקורא לה לראות את הנזק שהבלגן מביא, ומוכיח, וטוען וחוזר עד לזרא (לפעמים התחלתי לשנוא את עצמי על שאני לא מצליח להתאפק), את הטענות האלו, מדוע היא לא מסוגלת לשים לב לדברים כאלה פשוטים. בעיקר היינו רבים על הכלים, אני הייתי אומר שצריך לרחוץ אותם אחרי האוכל, והיא היתה אומרת שלא נורא אם נרחץ כל דבר כשנצטרך לו, ואני אמרתי שזה גועל נפש לראות כיור כזה מלוכלך, והיא היתה אומרת אם זה מגעיל אותך, מדוע שלא תרחץ את הכלים בעצמך? ואני הייתי מרגיש כזה קטנוני וניגש ורוחץ את הכלים בצורה הפגנתית. וזה לא היה משיג שום תוצאות. ואחר־כך לא הייתי מדבר אתה יום או יומיים, ועליה לא ניכר כלל שזה אכפת לה. ואחר־כך היינו מתפייסים איכשהו עד למריבה הבאה.

אני לא זוכר בדיוק מתי הפסקתי לפחד מהמחשבה שהסוף הוא בלתי־נמנע. זה היה צמוד בדרך כלשהי לתהליכי התפוררותו של החוג. לי היה המון זמן פנוי. המשכתי להיות סופר־צללים ולכתוב ביוגרפיות לכל מיני אנשים, שרבים מהם, אני מוכרח להודות, היו להם סיפורים מעניינים בהחלט. שניים־שלושה ספרים בשנה הספיקו לי, וכבר הייתי דוחה כל מיני הצעות ובורר מתוכן רק מה שנראה לי מעניין, וכמובן מכניס, ובייחוד כשבינתיים הייתי מקבל מרוביק גם אחוזים מהכסף שהיה מקבל בעד ההוצאה לאור, אם הייתי מביא אליו את הספרים ולא הוא היה מביא אותם אלי. כמה מהחברים הישנים של החוג, שעדיין לא אמרו נואש, ושהקריירות האקדמיות שלהם לא חייבו פעילות אינטנסיבית מדי, היו באים אלי לפעמים, ויחד ישבנו גם בכינו על ההידרדרות הכללית. ציפי כבר היתה אז רכזת המחלקה לענייני חברה ורווחה של המפלגה, והיתה נעדרת הרבה מן הבית גם בערבים. אנחנו היינו יושבים בסלון, הנשקף אל פארק הירקון, צופים בעשן המיתמר מהארובה של רידינג, גומרים בקבוק ויסקי, וחוזרים ומחטטים בשאלה אם היה טעם לכל מה שעשינו, אם בסופו של דבר התחלפו האנשים אבל הכול נשאר כמקודם. והמסקנה, אם בכלל היה צורך במסקנה, שהגענו אליה היתה שהשגיאה הגדולה שלנו היתה שהסתפקנו בדיבורים ולא צברנו כוח. אני לא זוכר מי זרק ראשון את מלת הקסם הזאת, כוח. סביר להניח שאני, וזאת היתה כמובן ההשפעה של ציפי, שגדלה בבית שבו ראתה תמיד איך מחליטים את ההחלטות האמתיות, ואיך הכוח עובד בשביל האנשים שהוא נמצא ברשותם. בהתחלה עדיין היינו מתביישים לדבר על הכוח כמטרה לעצמה. עדיין היינו אומרים שכוח דרוש לנו בשביל לבצע את המדיניות הנובעת מתוך העמדות שלנו. אבל לאחר מכן מצאנו את עצמנו שואלים, מהן העמדות שעלינו לנקוט כדי שיהיה לנו כוח. ואז גילינו שאם ננקוט בעמדות אמתיות שלנו, לא יהיה לנו כוח. ואם ננקוט בעמדות האמורות להביא לנו כוח – לא יהיו אלו העמדות האמתיות שלנו. והשאלה היא, איך יכול מי שרכש כוח בעזרת עמדות, שאינן העמדות האמתיות שלו, להגשים, אחרי שיש לו כוח, עמדות אחרות מאלו שבעזרתן רכש את הכוח? פלפול עקר ומתסכל. וכך היינו סובבים במעגל הסתירות הזה, שהפוליטיקאי הרגיל מיישב אותן בקלות בתוך מסגרת האמביציה שלו, מפני שהחומר האמתי של הפוליטיקה מורכב מאמביציות פשוטות, משאלות של כן ולא, משאלות של הוא/היא או אני. והנישואים שלי לציפי נמוגו והלכו אל תוך האדישות. אבל עדיין היה צורך שתבוא איזה דחיפה מבחוץ, כדי שיבואו אל סיומם. וזו באה, כמעט בדרך הטבע, מן החיים הפוליטיים המשותפים שלנו.

תמונה מאלבום הזיכרון

בקצה רחוב קרל נטר, על יד המגרש הריק שמשחקים בו כדורגל, היה בית גדול בן שתי קומות, שעמד לא כמו כל הבתים האחרים ברחוב, על יד המדרכה, כי אם בתוך החצר, בין העצים. וזה היה מלון ושמו תלפיות. וגם מאחור, בכיוון של שדרות רוטשילד, היתה חצר גדולה ומרוצפת, שגם היא היתה מוקפת עצים. ואנשים ונשים בבגדים שחורים ובפרוות היו באים במכוניות ובכִרכרות, יורדים מהן ונכנסים אל תוך המלון, מדיפים שובל של בושם. ופעם הם הלכו מאחור והציצו בין השיחים שלאורך הגדר, לראות מה האנשים האלה עם החליפות והפרוות והבושם עושים שם. והם ישבו על יד שולחנות, ואנשים אחרים עם בגדים שחורים הביאו להם קערות זכוכית עם גלידה, וכוסות של כל מיני משקאות. ומישהו ניגן בפסנתר ובפינה רקדו כמה זוגות. הם היו חבוקים, והשדיים של הנשים נלחצו אל החזות של הגברים. והם הביטו והביטו, וחשבו איך הם לא מתביישים להתחבק כשכולם רואים, והאם זה באמת כל־כך נעים כמו שחולמים. היום זה הבית של הבורסה.

משפחה    🔗

עם נישואיו ליפה אמזלג, ביקש עזיז־עזרא ויטאל מאביו, מורנו־חיים ויטאל ביי, ראש קהילת יהודי קושטא, מתנת־כלולות: נסיעה לירושלים. הנסיעה בדרך היבשה – אם אפשר לקרוא כך למסע דרך אנטוליה, חאלב, דמשק, טבריה, נצרת ושכם, שבחלקו היה נערך על גבי סוסים ורובו במרכבות המיטלטלות בדרכי־עפר משובשות – היתה ארוכה, רבת תלאות וגם מסוכנת. בדרך ארבו שודדים דרוזים ובדואים, וגם אם יקבל הקאימקאם הוראות מן השער העליון לפקוח עין על שלומם של הנוסעים הנכבדים, וישלח שומרים מזוינים להתלוות אליהם, מי יערוב כי השומרים והשודדים לא יהיו בעצה אחת, ולא יהיה צורך לתת שלמונים גם בידי אלה וגם בידי אלה? לא, תלאות הדרך וגם הפכפכנותו של מזג האוויר היו קשים מדי לצעירה ממשפחת עשירים, שגדלה על כל תפנוקי המטרופולין. ועל כן הוחלט במועצת המשפחות ויטאל ואמזלג כי הזוג הצעיר יסע באנייה. בנמל קושטא הם עלו על ספינה גרמנית מפוארת שנסעה לביירות. שם חיכו יומיים בביתו של אחד מבני הדוד של מורנו־חיים ויטאל עד שנמצאה להם ספינה הנוסעת לחיפה. וגם משם, התברר כי הדרך הקצרה והנוחה היא בספינה ההולכת ליפו. ביפו התאכסנו במלון של חיים ברוך, שהיה רחוק מרחק רב מן הנוחיות שהורגלו בה בבתי הוריהם בקושטא. הם סיירו על גבי סוסים במושבות החדשות שבסביבת יפו, ואחר־כך עלו לדיליז’אנס הנוסע לירושלים. עזרא ויטאל הגיע לארץ הקודש לבוש במדי השרד של משפחת ויטאל, שבניה היו ראשי הקהל בקושטא מאז תחילת הזיכרון. הוא היה חגור חרב ועל ראשו כובע משונץ. בירושלים הביטו עליו בתימהון, וילדים רצו אחריו והורו באצבע. יהודי לבוש מדים כבר ראו – הראשון לציון. אבל יהודי חגור חרב – מראה כזה עדיין לא ראו.

בירושלים התארח הזוג הצעיר בביתו של ברוך אמזלג, סגן הקונסול הבריטי. עיניו של עזרא ויטאל לא שבעו מן המראות: הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, מקום המקדש, מגדל דוד, החומות שבנה סוליימן המפואר, שכמותן לא היו אפילו בקושטא, והשכונות החדשות שהוקמו מחוץ לחומה ובהן מתגוררים אחינו בני־ישראל, לומדים תורה ועוסקים בפרקמטיה. מניה וביה, ולמגינת לבה של יפה, החליט כי הוא משתקע בירושלים.

בשנה שלאחר מכן הותיר עזרא ויטאל את יפה עם מורי הפעוט בחיק תפנוקי ארמון המשפחה בקושטא, ונסע לבדו לירושלים. ראשית לכול, היה מנוי וגמור עמו להקים בה ארמון, שלא יפול בפארו והדרו ובמותרותיו מארמון המשפחה בקושטא. הוא בא בדברים עם מהנדס גרמני, שתכנן והקים בשבילו בית־מידות, לא הרחק מן הקונסוליה הגרמנית, בואכה שנלר. הבית הרם ועב הקירות עמד בלב בוסתן גדול של עצי־פרי ורצפותיו היו מרוצפות בשיש קרארה. היה בו גם בית־כנסת קטן, ובו ספר־תורה עתיק שנכתב בוונציאה, וגם רשת עצמאית של אספקת מים בברזים, מדוד שעמד על הגג ואליו נשאבו במשאבה חשמלית המים שנאגרו בבורות בעונת הגשמים. בכניסה לגינה הגדולה שלפני הבית הוקמה אורווה לשמונה סוסים, ובסככה שלידה חנו שתי מרכבות מפוארות. אבל רק אחרי שהבית רוהט ברהיטים מדמשק ומאיטליה, ועל חלונותיו נִתלו וילונות מתחרה בלגית, ופארו התחרה בפארו של ארמון המשפחה בקושטא, שלח עזרא ויטאל להביא את יפה ואת מורי־משה מתורכיה לשכון כבוד בביתם החדש.

בינתיים עשה עזרא ויטאל חיל. הוא קנה אדמות הרחק במערב העיר, והטיל על מהנדסים גרמנים וצרפתים לבנות בהן שכונות מגורים חדשות. הוא קיבל מן השער העליון את הזיכיון ליבוא חיטים לכל הארץ. הוא קנה את פרי ההדר מן הפרדסים שליד יפו, ויחד עם בני משפחת רוקח היה מוסר אותו לאריזה, מעלה את הארגזים על אניות ומוכר באנגליה, בתיווכו של דודנו סלומון־שלמה ויטאל מגיברלטאר, שהיה לו גם בית בלונדון. הוא קנה כלאחר יד גם שטח גדול של חולות לא הרחק מנווה־צדק שליד יפו, אף שכל אדם אמר לו שהוא שׂם את כספו על קרן הצבי. לכל מקום היה מגיע במדיו, החרב על ירכו, והקוואס הולך לפניו ומקיש במטה המעוטר בפיתוחי כסף. לבסוף, בזכרו איך היה עליו לנסוע באנייה מחיפה ליפו, וכשחשב על המתיישבים במושבות שבצפון הארץ, הצריכים להיטלטל על גבי פרדות בדרכים שורצות שודדים במשך ימים אחדים, כדי להגיע ליפו ולירושלים, נסע לקושטא ושב משם עם זיכיון לבנות רשת מסילות ברזל, מירושלים ליפו, ומשם לחיפה ולטבריה בצפון, ולעזה בדרום. מהנדסים גרמנים שלחו פלוגות של מודדים. הם סימנו את כל המקומות שבהם צריכה המסילה לעבור, ושרטטו אותם על גבי מפות של החברה הבריטית לחקירת ארץ הקודש. עם המפות האלו פנה עזרא ויטאל ביי (מורנו חיים מת והוא היה עכשיו להלכה ראש הקהל בקושטא, אף שלמעשה היה ועד נכבדים מנהל את ענייני הקהילה בהתאם לרוח הימים החדשים) לבני משפחות ויטאל ואמזלג להטות שכם למפעל אדירים זה, שיטיל את ארץ הקודש בבת־אחת אל שלהי המאה התשע־עשרה, המאה הגדולה של הקִדמה. מלכתחילה נראה לו כי מבני משפחת אמזלג לא ייוושע, שהרי קשריו עמהם הם קשרי־חיתון בלבד, ואין משקיעים כסף אחרי משפחת האשה. אבל מבני ויטאל, הפזורים ברחבי האימפריה העות’מאנית, ורשתם פרושה על פני אירופה כולה, ואף לאמריקה הגיעו, מהם קיווה לעזרה רבה. הוא נסע לקושטא, הוא נסע לסלוניקי, הוא נסע לגיברלטאר ולאמסטרדאם, ולמונטריאול, ואפילו לסורינאם הגיע. הוא התארח אצל סלומון־שלמה ואלברט־אברהם וז’אק־יעקב ורוברט־ראובן, הדודנים של אבא ז“ל ושל סבא ז”ל. אכזבתו היתה רבה כשכולם סירבו. מקובל בידנו, אמרו לו, שאין עושים עסקים אלא במקום שבו שרוי הביטחון. פירמן של השולטן ניתן היום, נלקח מחר. וחוץ מזה, הרי עושרה של המשפחה נשמר רק משום שתמיד שקדה על פיזור הסיכון, ובניה השקיעו פה, השקיעו שם, קנו פה, קנו שם, יותר שם מאשר פה, ומעולם לא הניחו את כל הביצים בסל אחד. עניין זה של רשת מסילות ברזל בארץ הקודש הוא כבד מכדי שיעסקו בו בני משפחה אחת, או אפילו שתי משפחות, ואפילו הן עתירות ממון ורכוש יותר מכל משפחות היהודים, לבד מן הרוטשילדים והגינצבורגים ובני משפחת הבארון הירש.

במר ייאושו נסע עזרא ויטאל ביי לצרפת וביקש לגייס כספים בבורסה, אבל הקהל בצרפת, שנכווה ברותחין של מפולת מניותיה של חברת הזיכיון לתעלת־סואץ, נשף על צוננין, ואף שכאן היה עסק בטוח, נמנע מרכישת מניותיה של החברה שרשם עזרא בפאריס. בסופו של דבר יצא כמעט עירום ויחף. כל נכסיו אבדו לו. ארמון המשפחה נמכר ועשו ממנו בית־חולים. כל האדמות והבתים והפרדסים וממגורות החיטים, הכול אבד, התפורר ואיננו. אל בית המשפחה בקושטא סירב עזרא ויטאל לחזור. הוא הביא לשם את יפה, ואת כל הילדים שנולדו בינתיים, כן ירבו, ונסע לחפש את מזלו בהאמבורג שבגרמניה הקיסרית. שם, אמרו לו המהנדסים הגרמנים שהכיר בירושלים, הסחר הגדול, שם העתיד.

בהאמבורג הקים עזרא ויטאל סוכנות אניות. הדודים סייעו לו בחפץ־לב, שכן מסורת היא במשפחת עזרא שאין נותנים אפילו לקרוב מרוחק לנפול, על אחת־כמה־וכמה לעצם מעצמיה של המשפחה, לבנו של ראש הקהל בקושטא. הם הִלוו לו כסף, בלי ריבית ובלי לקבוע מראש את זמן הפירעון, ובכסף זה רכש אניית־משא שהלכה בקו האמבורג מונטריאול. כעת כבר יכול להביא שוב את משפחתו אליו. ולאחר מכן באו עוד אניות, וכבר היה בהן גם אניות נוסעים, ששטו בין האמבורג לניו־יורק, ובין אנטוורפן ורוטרדאם לניו־יורק, למרסיי, לגנואה ואפילו לסאלוניקי, לביירות וליפו. ואחר־כך חנכו את הקו החדש למונטווידאו, ומורי הצעיר נסע לשם וניהל את עסקי ויטאל שיפינג קומפאני בכל מדינות דרום אמריקה. אחרי מלחמת העולם כבר אמרו על עזרא, שהגיע לשיבה טובה, כי הוא העשיר בבני ויטאל, אבל כולם סירבו לאשר או להכחיש את הדבר. היה לו בית־מידות באלטונה, ובבית הכנסת שבמרתף קראו בתורה מספר שנכתב גם הוא בוונציאה, בדומה לספר התורה שהיה לו בארמונו בירושלים, שאליו לא חדל להתגעגע כל ימיו. בסדר הפסח היו מוציאים מן הכספת את ההגדה של פסח, שכתבו ועיטרו האמן הדגול יוסף טאדסקו בגינואה במאה הי"ד, והצעיר בנכדים היה שואל מתוכה את הקושיות. עזרא לא שב עוד לארץ הקודש, אבל ציווה שיקברוהו בהר הזיתים, ליד גופת אשתו יפה, שמתה שנתיים לפניו. שניהם שפר עליהם גורלם שלא נצטרכו לראות בעליית הנאצים לשלטון ובהחרמת כל נכסי המשפחה בגרמניה, ובכללן אותן אניות שלא הספיקו למצוא להן מִפלט בנמלים אחרים שבהם עשו בני ויטאל את עסקיהם. על צו ההחרמה חתם היאלמר שאכט עצמו.

גם בני ויטאל האחרים עשו חיל ברבות השנים ורכושם הועצם. היה הענף בלוזאן, שברשותו היה הבנק, שכל הענפים האחרים של משפחת ויטאל היו מעבירים את כספיהם באמצעותו. והיה הענף בסינגאפור, שרשת הסחר שלו היתה פרושה ברחבי מזרח אסיה ואפילו ביפן, שתוצרי התעשייה שלה שווקו בידי ויטאל טריידניג קומפאני, שסניפיה הראשיים היו בסינגאפור ובהונג־קונג. במקומות אלה היו שמים עליהם תווית “מייד אין סינגאפור”, כדי להסתיר את מוצאם הנחות, ושולחים אותם באניות ויטאל שיפינג קומפאני לאירופה ולאמריקה. והיה הענף באנטוורפן, שבידיו היה נתח נכבד מסחר היהלומים העולמי. הענף בלונדון, שאליו פנו בני המשפחה מבגדאד, שהספיקו להסתלק ממנה עם כספם מייד כשעלה גאזי לשלטון, ואליהם הצטרפו בני המשפחה שישבו בגיברלטאר עד שהחלה מלחמת האזרחים בספרד, הקים חברת־חתמים לביטוח־מִשנה, שחלק גדול מעסקי לויד נעשו באמצעותה. בידי הענף הצרפתי היתה טירה בסביבת בורדו, שליינות הפינו־נואר שלה יצאו מוניטין בכל העולם. אחדים מבני הענף היו פעילים בתעשיית הסרטים הצרפתית, ובמיוחד התפרסם ליאון ויטאל ששיחק תפקידים של מאהב רומאנטי אבל חלוש־אופי, שנשים מנצלות אותו תמיד. הענף במונטריאול היה בעסקי הבנייה. לעומתם נידלדלו מאוד בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה הענפים באיסטנבול ובסאלוניקי. בניהם עסקו בעיקר בעסקי־ציבור וקצת במסחר זעיר, אבל בני הענפים האחרים של ויטאל תמכו בהם ביד נדיבה. המשבר העולמי הגדול של ראשית שנות השלושים כאילו לא פגע בבני משפחת ויטאל. הם הפסידו, אמנם, הפסדים כבדים בהשקעותיהם בבורסות העולם, אבל, כמסורת המשפחה, סייעו למי שהפסדיו היו כבדים יותר לעבור את התקופה הקשה ולצאת בשלום.

בני משפחות ויטאל מעולם לא חתמו על חוזים בינם לבין עצמם. הם היו מסתפקים באמירה בעל־פה. עד כדי כך חשו סלידה מפני המלה הכתובה, המותירה אחריה סימנים, שלפעמים היו נוסעים אלפי־מילין לפגוש זה בזה, רק כדי לסכם בכמה מלים ובתקיעת כף איזו עִסקה. כל החברות שהקימו היו חברות פרטיות. הן לא היו חייבות בשום דיווח על היקף עסקיהן, לבד מן הדיווחים לשלטונות מס ההכנסה בכל מיני ארצות, שבשל הרשת המסועפת והסבוכה של הקשרים בין כל החברות האלו, היו מתקשים לעקוב אחרי חובותיהן, ובדרך כלל גם נאלצו להסתפק בהצהרות שהצהירו מרצונן. לאיש מחוץ לבני המשפחה לא היה מושג על מִבנה השליטה בחברות הרבות, ועל חלקיהם של הענפים של המשפחה בבעלות עליהן, כמאמר הבריות – אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

מלחמת העולם השנייה הִכתה קשה כמה מענפי משפחת ויטאל. הענף הגרמני נכחד. בניו ובנותיו של עזרא ויטאל (לבד ממורי שהשתקע במונטווידיאו, ולבת ויקטוריה שנישאה לסוחר אשכנזי משווייץ) – וכל בני משפחותיהם נעלמו במחנות הריכוז ולא שבו אחרי המלחמה. נכסיה של חברת ויטאל שיפינג קומפאני בהאמבורג הוחזרו לידי משפחתו של מורי ויטאל, שחלק מבניה עבר בינתיים ממונטווידיאו לבואנוס איירס ולסאו־פאולו. את בית המשפחה באלטונה העמידה המשפחה לרשות הקהילה היהודית, והוא שימש זמן־מה מחנה־מעבר לעקורים היהודים. היה שם מחנה־אימונים של ההגנה ובסיס־יציאה של מעפילים. אחר־כך נעשה המקום לבית־יתומים, שהוחזק בתרומותיה של הקרן על שם עזרא ויפה ויטאל. הפיצויים על מותם של זאכי ויוהנה ויטאל ושל אלברט ולבנה ויטאל ובני משפחותיהם הועברו לקרן־מלגות לילדים נצרכים, וצורפו לאחר שנים לקרן מלגות לסטודנטים ספרדיים שליד אוניברסיטת בר־אילן.

גם הענף של סאלוניקי נכחד כמעט כולו. אחדים מתו במחנות־ריכוז ואחדים הצליחו לחמוק דרך תורכיה וסוריה לארץ ישראל. אחרי המלחמה לא חזר איש מהם לסאלוניקי. המשפחה של מושקו ויטאל הצטרפה לקיבוץ כפר־גלעדי. אחד מנכדיו נעשה שחקן כדורסל ידוע בקבוצת הפועל הגליל העליון, והיה לו חלק רב בגביע שזכתה בו. אברמיקו נקלט בין הסאלוניקאים במרכז־מסחרי בתל־אביב. הוא הקים חברה להובלת משאות וכינויו היה אברמיקו מנוף. הוא המשיך לעבוד בהרמת משאות עד שהתעוור לגמרי. ומאז ועד יום מותו היה יושב בקפה של בן־ארויו, שותה אוזו עם דג מלוח, מקנח בקפה שחור וחזק, חוזר ושותה אוזו עם דג מלוח ושוב קפה, עד שהיו באים הנכדים לקחת אותו הביתה. הוא מת מחנק כשנתקעה לו עצם של דג מלוח בגרון בזמן שישב אצל בן־ארויו. בעיתונים כתבו שחברת מנופי ויטאל משמשת כיסוי לעסקי הפשע המאורגן, אבל מעולם לא נתפס איש מחמשת האחים בשום דבר בלתי־חוקי. במשך הזמן הם הרחיבו את תחומי עיסוקיהם באולמי־חתונות בבת־ים, בחולון ובכפר־סבא, לשיווק סיטוני של דגים מלוחים ושל חמוצים, ולהשכרת־רכב. בחאפלות, שהיו מארגנים בשמחות המשפחתיות ובסתם הזדמנויות, השתתפו רבים מאלה שכותבים עליהם במדורי הרכילות בעיתונים. כאשר כתבו על עסקת המאה של משפחת ויטאל, שרכשה את השליטה ברשת המלונות של הוטל אינטרנשיונאל, חיפשו כתבים כלכליים בישראל סימנים למעורבותה של משפחת ויטאל העולמית בעסקיהם של האחים ויטאל בארץ, אבל לא הצליחו למצוא סימן כלשהו לכך באיזשהו מקום בארץ או בחו"ל.

במשך שנים רבות נמנעו בני משפחות ויטאל בעולם מהשקעה בישראל, אבל הם תרמו ביד נדיבה למגביות. ואחרי מלחמת יום הכיפורים, כשפנחס ספיר נסע בעולם בבהלה להשיג כסף, הם העמידו לרשותו, בלי לשאול הרבה שאלות, יותר כספים מכל משפחה אחרת. יש שמועה שמעולם לא אושרה, כי חלק ניכר מסכומי הכסף, שגויסו ממקורות פרטיים להקמת הכור בדימונה, בא מבני משפחת ויטאל. הם תרמו את הכסף שבעזרתו הוקם בית מורנו־חיים ויטאל באוניברסיטת בר־אילן. בית מורשת יהדות ספרד בירושלים הוקם גם הוא בכספם. אבל עד אמצע שנות השמונים לא נענו בני ויטאל לשום הצעה להשקיע כספים בעסקים בישראל. אולי חשבו עדיין, כמו שאמרו לעזרא ויטאל שבא מאה שנים קודם לכן לשתפם בהשקעה ברשת מסילות הברזל בארץ הקודש, כי אין משקיעים כספים אלא במקום שיש בו ביטחון.

אחרי מלחמת העולם השנייה הסתעפו מאוד עסקי המשפחה. הם היו עכשיו בבנקאות ובמכליות דלק ובמסחר בין־לאומי ובטקסטיל ובאפנה ובמחשבים ובכימיקלים ובבנייה ובקרקעות ובמלונאות ובתיירות. עכשיו כבר לא היו מייסדים עסקים במישרין. היתה להם רשת ענֵפה של חברות החזקה (כולן בבעלות פרטית ובלא שנרשמו מעולם באיזו בורסה שהיא) ובאמצעותן היו קונים שליטה בכל מיני חברות שעמדו למכירה, לרוב בשל קשיי מימון ונזילות. הם היו נוהגים להבריא את החברות האלו, באמצעות הזרמת מזומנים שסייעו להן לצאת מקשיי הנזילות, ובאמצעות חבר מנהלים צעירים ומיומנים מבני המשפחה, ואחר־כך היו מוכרים אותן ברווח, או שמעבירים אותן לרשות חברות החזקה אחרות שבשליטת המשפחה, ומרוויחים גם מכאן וגם משם. על עסקיה של משפחת ויטאל אמרו בשנות השבעים שהם כמו האימפריה הבריטית בתקופת גדולתה – השמש אינה שוקעת עליהם לעולם.

רבים מבני המשפחה, שרובם התגוררו באמריקה הדרומית והמרכזית, אף שלרבים מהם היו בתי־קיץ ובתי־חורף בכל מיני מקומות בעולם, כבר לא היו בעסקים. ויטאל אחד נודע כבר־סמכא עולמי בפרפרי האורינוקו. ויטאל אחר קנה לעצמו שם כמומחה לכיבוי בעֵרות בבארות־נפט. והיה ויטאל, סובייטולוג נודע בקיימברידג'. נדיה וטאל־אוסטרובסקי נודעה בשעתה בשל ההקלטה המלאה של כל הסונאטות של סקרלאטי שיצאה בדויטשה גראמופון. והיה גם רוברטו ויטאל שנעלם בין הטופאמורוס, ואמרו עליו שהוא האידיאולוג שלהם. לא נורא, אמרו במשפחה, אולי גם ממנו תצא פעם איזו תועלת, אם וכאשר.

אחרי שאנרי ויטאל החליט לקנות את המפעל הכושל או־טק בישראל, מפני שלדעתו יש בו פוטנציאל חשוב, היה במשפחה ויכוח דיסקרטי. כל הוויכוחים במשפחה הם דיסקרטיים, מעולם לא דלפה לעיתונות הפינאנסית אפילו ידיעה קצרה על מחלוקת כלשהי בין בני ויטאל. בסופו של דבר הסכימו מי שהיו צריכים להסכים, כי אולי באמת הגיעה השעה להשקיע גם בישראל. שניים מהאחים הגיעו לביקור דיסקרטי ונפגשו עם שר האוצר, עם שר המסחר והתיירות ועם ראש עיריית ירושלים. הם לא אמרו שום דבר על רשמיהם, ולא הבטיחו כלום. אבל אחרי שנסעו היו כל מיני חברות החזקה מן העולם מתעניינות ברכישת מפעלים בישראל. בני ויטאל היו באים מפעם לפעם לבילוי חופשה בארץ. הם רכשו לעצמם וילה גדולה בקיסריה, ושם היו מתאכסנים בביקוריהם בארץ, והיתה להם גם אחוזה גדולה בגליל. וכשהחליטו לחגוג בירושלים את נישואיו של חימנו ויטאל להנרייטה אמזלג (כעבור מאה שנים נפגשו שוב בני שתי המשפחות האלו), הם ריכזו את כל בני משפחות ויטאל ואמזלג בפאריז, ושם שכרו ג’אמבו שהביא אותם לארץ. מלון השרון פונה כולו בשבילם, ואחרי הביקור שערכו בשורת לימוזינות בכותל המערבי, סגרו בשבילם את תיאטרון ירושלים, ושם נערכה קבלת־פנים מפוארת שכמוה לא היתה בירושלים, אמרו, מאז קבלת הפנים של שלמה המלך למלכת־שבא. העיתון ערב־ערב הוציא מוסף מיוחד לתצלומי־צבע שצולמו בקבלת הפנים הזו, והכול ציינו את האלגאנס של השמלות ואפילו של חליפות הגברים, אבל איש מן האורחים לא הסכים להתראיין בן.

תמונה מאלבום הזיכרון

כשהבימה באה מרוסיה בא ברטונוב לגור בבית שממול, ברחוב אחד העם פינת יבנה. זה הבית שפעם הוא השליך אבן על חתול שחור שיצא ממנו, ומאז היה מפחד מחתולים שחורים, אף שאמא אמרה שהחתול שכח את זה מזמן ובכלל אומרים זיכרון של חתול מפני שזה דבר ידוע שהוא לא זוכר כלום. והבן של ברטונוב בא אליהם פעם. אבל הוא ידע רק רוסית ולא עברית. ודיבר רק עם אמא. והיא שאלה אותו אם הוא רוצה משהו והוא אמר, כן פרוסת לחם עם חמאה. ואחרי שהוא הלך אמרה אמא, רואים איזה רעב יש ברוסיה, שבשבילו פרוסת לחם עם חמאה זה הדבר הטוב, ואתם חושבים תמיד רק על שוקולד וגלידה.

 

12.    🔗

בחמישה החודשים שבהם עשיתי ב“קאסה ויטאלה” שבפונטה דל־אסטה ליד מונטווידיאו, מקום מכאיב ביופיו, הנשקף מצד אחד אל שפך הריו־פלאטה ומן הצד האחר אל האוקיאנוס האטלאנטי, הצלחתי לעשות סדר כלשהו בערבוביה. הרבה מן הדברים, שקודם לכן היו תופעות שאין ביניהן קשר, נעשו רצף הגיוני. עם זאת, ההיגיון שבצבץ ועלה מתוך מה שנראה כשרירותם של מקרים, היה לא פחות מכאיב.

שלוש השנים במחיצתה של ציפי סולוב (אני חושב עליה עכשיו יחד עם שם המשפחה המקורי שלה, כי כך נודעה בציבור אחרי בחירתה לכנסת) קיבלו פתאום משמעות שניתן לתייק אותה בתיק עם התווית “שנותיו של גבר מזדקן בתפקיד של קרש־קפיצה לצעירה שאפתנית”. פעם היתה על התיק הזה תווית “עוד סיפור אהבה”. אבל שוב קיבלתי אישור לתחושה העמומה, שהיתה בי תמיד, מאז האהבות הנכזבות של שנות היציאה מגיל הנעורים, כי האהבה היא מין מחלה. רק מי שבכימיה שלו יש איזו אנומליה הורמונאלית, מסוגל להגיב לגירוי הפונקציונאלי – המיועד להמשיך את הקיום ואת הסדר החברתי, ולהביא צאצאים לעולם באמצעות הקמת מבנה משפחתי – תגובה המכונה בלשון האנושית בשם אהבה. הגירוי הזה פוצע את הרקמות של משטח האדישות הטבעית, המכסה על הנפש האנושית ומגן עליה מפני פיגועים מבחוץ, ובתוך הפצע הזה פורח הפרח היפה של האהבה. לכאורה רק נפשות מיוחדות במינן מסוגלות לחוות חוויה מפעימה ומכאיבה זו, אבל הניסיון מורה כי גם בריות פחותות חשופות לה ואולי אפילו בעלי־חיים למיניהם. הניסיון מורה גם כי הפרובוקציות הבלתי־פוסקות של האירועים הבנאליים של היום־יום מביאות לידי צמיחת גלד נוקשה על הפצע הזה, והפרח הצומח בתוכו קמל ומתייבש. מה שלא הובהר לי עד היום הוא, אם תחילה באה לי ההארה, וקלטתי את תפקידי כקרש הקפיצה שממנו המריאה האמביציה הפוליטית של ציפי סולוב, והארה זו היא שהרגה את האהבה, או, להיפך, קודם מתה האהבה, ואז נפקחו עיני לראות את תפקידי האמתי בחייה של ציפי, רעייתי.

תנועותי היו כמו בסרט המוקרן בהילוך אטי של מתאגרף בזירה, הסופג מכה בבטן, וכשהוא מתכופף, ומשחרר לרגע את הגנותיו, נוחתת סנוקרת בפרצופו ומשכיבה אותו על הקרשים. את המכה הראשונה קיבלתי כאשר גיליתי את האקסיומה הראשונה של החיים הפוליטיים, הלא היא האקסיומה של האויב האמתי – האויב האמתי שיש לו לאדם בשדה הפוליטיקה אינו היריב האידיאולוגי. לא ולא. האויב האמתי הוא האח לדרך, הרע, החבר. לכאורה הסיפור של החיים הפוליטיים הוא סיפור היריבות עם האנונים הגדול הנמצא מן הצד האחר של המִתרס. למעשה שולט בהם מאבק הקיום, המאבק להיות או לחדול, התחרות שבה יש מנצח ומנוצח – המנצח זוכה בכול, המנוצח מאבד הכול. את המאבק הזה נאבקת החיה הפוליטית בחיות האחרות שלצדה, השואפות למעלה, קדימה. שם, במקום הנכסף, יש מקום אחד, ועליו מתחרים רבים. אלה הם יריביך אמתיים, עד שלא תפיל אותם, תרמוס אותם, תסלק אותם מן הדרך, לא יובטח לך המקום. בצדו של האויב האמתי יש גם אויבים מדומים. למשל, אלה העומדים מעליך בסולם הירארכיה, וחוששים מפני רצונך לרשת את מקומם. אבל אלה הם אויבים מדומים. עם אויבים כאלה תוכל תמיד לכרות ברית – לסייע בידם בדחיפה מלמטה, והם ימשכו אותך עמם כלפי מעלה. מכאן שגם האויבים־לכאורה, הנמצאים למטה ממך בסולם, ומבקשים לרשת את מקומך, גם עמם תוכל לכרות ברית – שיעזרו לך להידחף כלפי מעלה, על־מנת שתעזור אתה להם (או לכמה מהם) לטפס בסולם הזה שבו המלאכים עולים ויורדים. רק לגבי חבריך, העומדים בשורה אחת אתך, האכסיומה היא מוחלטת – או אתה או הם.

את הדבר הזה גיליתי (בעצם, הייתי תמים שלא הבנתי אותו מקודם) בזמן שבשרידים המדולדלים של החוג שלנו הסכמנו כי מה שדרוש לנו הוא כוח פוליטי. עדיין היינו תמימים למדי, להאמין כי חברות בכנסת היא כוח פוליטי, וראינו איך כל אלה שפרשו מאתנו יצאו בדרך של התגנבות יחידים לכבוש להם מקום משלהם. הדרך הטובה והבטוחה היתה, כמובן, למצוא איזה פטרון בעל־כוח, להיצמד אליו, לשרת אותו ולקוות שיבוא יום הגמול. כמו, נאמר, קרצייה המוצאת לעצמה מקום מתחת לזנבו של סוס אביר, והיא מגיעה עמו לכל מקום שהוא דוהר אליו. כמה מן הקריירות הפוליטיות המזהירות הושגו בדרך זו. אבל לא אנחנו נלך בדרך זו. אנחנו, כך האמנו, נגיע מפני שאנחנו טובים יותר, ויש לנו פתרונות טובים יותר לבעיות שאותן צריך לפתור. אנחנו נגיע בזכות עצמנו ובזכות השליחות שקיבלנו על עצמנו. או משהו כזה. הרכבנו משלחת (כולנו יחד! איש לא היה מוכן לסמוך בכך על אחרים) והלכנו ליושב ראש ועדת המינויים לתבוע שהחוג היה מיוצג ברשימה לכנסת הבאה.

פגשנו באיש הקטן והשמנמן הזה, שיצא לו שם של איש חלש, וזה היה מקור כוחו – שהרי כל האנשים החזקים לא יסכימו כי בראש ועדה כזו יעמוד איש חזק, שלא יהיה חשוף ללחצים. האיש נעים ההליכות והסבר הזה קיבל את פנינו כמעט בחגיגיות. איך הוא שומר על החגיגיות הזו בתוך השגרה? כנראה שזה הליבידו. הפוליטיקה היא האפרודיזיאק האפקטיבי ביותר. הוא אהב לחשוב על עצמו ככמעט־אינטלקטואל, אבל לא־יותר־מדי, שהרי הוא צריך גם להחזיק מעמד בעולם המפלגתי של הטורפים והנטרפים, שבו שם כזה עשוי להזיק. הוא נראה כמקשיב לטענות ולהסברים שלנו, מדוע צריך שברשימת המועמדים לכנסת יהיו גם אנשים כמונו, ומדוע המחשבות והדעות שלנו צריכות לבוא על ביטויין ולהיות מיוצגות במוסדות הקובעים את גורל המדינה, ואמר – איש פיקח! – יפה, תגידו לי מי מכם אתם מציעים, ואביא את הצעתכם בפני חברי הוועדה. אנחנו, שבאנו עם רעיון מוסכם, ועם מה שנראה לנו גם כאינטרס משותף, לא היה לנו מועמד מוסכם. אמרנו שנביא הצעה, ויצאנו למסדרון להתייעצות קצרה. זו לא היתה התייעצות קצרה. גם לא ארוכה. זו היתה פתיחה לסכסוך ארוך ומתמשך שבו נהרסו יחסי־ידידות, שהחזיקו מעמד במשך שנים. וכמובן, לא מצאנו מועמד מוסכם. לא שאם היה לנו, יכולנו לבטוח שהוועדה תצרף אותו לרשימה, ותמיד גם עמדה השאלה באיזה מקום ברשימה. אבל הפירוד בינינו כבר היה לעובדה.

כמה מאתנו הלכו לשיחות נפרדות עם הגוץ השמנמן. כן, גם אני. הרגשתי חרא. וחשבתי, מדוע אני, שאין לי ספק כי שיעור קומתי עולה (אף כאשר הייתי מתאכזר לעצמי והייתי שואל את עצמי מהם הדברים שכבר עשיתי, והם מוכיחים את העדיפות המשוערת הזו, ידעתי שהתשובה הנכונה היא – לא כלום!) קומות רבות מעל רוב הנפשות הפועלות בביצה המעופשת הזו של הפוליטיקה המפלגתית, מדוע אני צריך להתרפס בפני אנשים כאלה? ובכל זאת ביקשת עוד פגישה, והעוזר שלו, שקיבל הוראות להיות גם קשוח וגם ידידותי לכל הפונים (לעולם אין לדעת!) קבע לי עמו פגישה חטופה. ושוב ראיתי כי האיש הזה כלל אינו טיפש. הוא היה חכם למדי להעמיד פני תמהוני־למחצה (ושב, רק למחצה) ולשמור בידיו, מתוך חולשה, את עמדת הכוח הזו של יושב־ראש ועדת המינויים. הוא פתח מייד, ואמר לי כי לטובתי הוא מציע לי להסיר את מועמדותי. שאלתי מדוע, והוא אמר לי שאני צריך להחליט מה אני, אינטלקטואל או פוליטיקאי. אמרתי לו שאני מודה לו שהוא מגדיר אותי כאינטלקטואל, תואר שאינני בטוח כי אני ראוי לו, ושאלתי מדוע אדם אינו יכול להיות שניהם יחד. והוא הרכין ראשו, שילח בי מבט מעל למשקפיו והחזיר בשאלה: אתה באמת לא יודע? אמרתי, במה שנראה לי אותו רגע כהתחכמות מוצלחת, כי אם צריך לוותר על אחד משני הדברים האלה, אני מוכן לא להיות אינטלקטואל. הוא צחק ואמר שהוא מעריך מאוד את הקרבן שאני מוכן להקריב בשביל מה שהייתי צריך לדעת מזמן שלא כדאי להקריב כלום למענו. ואז הוסיף, בצורה האגבית ביותר שהיה מסוגל לומר לי דבר כזה, שהמפלגה אינה נוטה להסכים לכך שבכנסת אחת ישרתו בני אותה משפחה. זה אחרי זה – כן, אבל לא יחד. שאלתי למה הוא מתכוון, והוא סיפר לי שכבר יש הסכמה על כך שציפי סולוב תהיה ברשימה – גם חברה, גם צעירה וגם מייצגת את המחשבה התנועתית בענייני חברה ורווחה, אף שהמיקום המדויק שלה ברשימה, הוסיף מתוך הרגל של זהירות, טרם נקבע. פתאום חלפה בי מחשבה־כברק: היא אפילו לא רמזה לי על כך שכבר הוסכם על צירופה לרשימה! רותח מזעם שאלתי, בעצם התרסתי, מה זה שייך! והוא אמר (ונדמה לי שהיתה בדברו נימה אירונית במקצת, או שרק נדמה לי) הרי אתם משפחה, לא? וחשבתי, לכל הרוחות, הגיעה השעה לעשות משהו בעניין זה, אבל לא אמרתי כלום. ואז הוא נעשה פתאום דברן וסיפר לי שיש עליהם לחץ גדול להכניס את גרישה סולוב לרשימה. עומדים מאחוריו כוחות גדולים מהמשק ההסתדרותי, הטוענים שאין די אנשי־כלכלה ברשימה, ויש להם, וכמובן אין טעם להסתיר את זה, גם אינטרס. ואחר־כך הוסיף כי אגף החברות דורש להכניס לרשימה את רותקה סולוב. כל כך הרבה סולובים! הדרך היחידה למנוע את כניסתו ואת כניסת רותקה היא בטענה שהבת כבר נמצאת בפנים, אז צריך להיות ברור, שאם דוחים אותם, אין סיכוי שיסכימו להכניס אותי.

כך חלפה לה הקריירה הפוליטית שלי, משגיליתי כי בחיים הפוליטיים גם החברים שלי וגם אשת־חיקי הם האויבים שלי. וכך נסתיימו נישואי לציפי, אף שהפרוצדורות נמשכו עוד איזה זמן, והכול היה מלווה במריבות מכוערות. אני לא יכול לומר שלא שמחתי ממרחקים לאידה (שמחה שהיתה מהולה באנחת־רווחה על כך שאני עצמי ניצלתי מהביזיון), כאשר התברר כי מיקומה ברשימה, אף שנחשב כמקום־בטוח, הותיר אותה מחוץ לכנסת במפולת הגדולה של הבחירות ההן, והיא נאלצה להמתין לבחירות שלאחריהן עד שהחלה בנסיקה, שהביאה אותה בסופו של דבר לתפקיד של סגן־שר במשרד העבודה והרווחה, ומשם, בדרך הטבע, למעמד־קבע של מי שהיתה מה שהיתה.

בבחירות ההן לא הצבעתי, ותוצאותיהן המדויקות – מי בפנים, מי בחוץ – נודעו לי באיחור רב. הייתי אז ב“קאסה ויטאלה”. זה היה פיתוי מושלם. לא רק הצ’ק השמן, שכמוהו לא קיבלתי לפני־כן, כי אם גם פתח ההימלטות האלגנטי מן המבוי הסתום שנקלעתי לתוכו בתום שש השנים המבוזבזות ההן. אלוהים! כשאני מתבונן אחורה אני נדהם איך נהגתי לבזבז את השנים שלי בפזרנות נובו־רישית של מי שזכה בפרס הגדול בלוטו־השנים. הטלפון צלצל, ומזכירה אנונימית שאלה אם אהיה מוכן לבוא לפגישה עם מר אמאנדו ויטאל. אז עדיין לא היה השם ויטאל ידוע כמו בשנים האחרונות, אבל בכל זאת הוא נשמע לי מוכר במקצת. אמרתי, בבקשה, מתי? איפה? היא הציעה, בקול של מי שרגיל שהצעותיו מתקבלות, מחר, באחת עשרה ושלושים, בהילטון. מן הדלפק שלחו אותי, אחרי שצלצלו לקבל על כך אישור, לסוויטה הנשיאותית, מקום רחב ידיים, ספון עץ כהה, הנשקף מן הקומה העליונה אל מרחקי התכלת של הים. הוא קיבל אותי שם במכנסיים בהירים ובמקטורן כחול כהה, בלי עניבה. צווארון החולצה היה מונח ברישול מתחת לצווארון המקטורן והנעליים והגרביים הקרינו את מחירם. עורו היה שחום, קצת מן הטבע, קצת משיזוף של עשירים, שיש להם זמן גם לעסקים וגם להפלגות על סיפוני יאכטות. חשבתי, כמה מרגיז איך שהאנשים העשירים האלה צריכים גם להיראות יפים, חסונים וצעירים מגילם.

הוא פתח את הבר ושאל מה אשתה, רויאל סאלוט של שיבס ריגאל או רמי מרטן XO. בחרתי ברויאל סאלוט (34 שנים!) ולא הצטערתי. מייד כשישבנו אמר, בלי שום הקדמות, שעכשיו יגיד לי למה הזמין אותי. הוא שמע שאני, נקרא לזה “סופר צללים” (דיברנו אנגלית, שפה ששנינו לא היינו בה במיטבנו, אבל היה לו מבחר מלים שימושי בהחלט), ולמשפחה שלו יש משימה בשבילי, אם אני מוכן לצאת מייד. לצאת? שאלתי. כן, השיב, מכל מיני טעמים, שעוד אסביר לך, המהירות חשובה ביותר, והעבודה צריכה להיעשות במונטווידיאו. לא הייתי מימי במונטווידיאו וזה כבר נשמע טוב. רחוק.

אחרי הרויאל סאלוט השני הייתי קצת מעורפל, אבל הבינותי היטב מה הוא מבקש ממני. אני צריך לכתוב ספר בגוף ראשון, שבו מספר עזרא ויטאל, סבו של מארחי האדיב והנדיב, את זיכרונותיו, המשתרעים על פני איסטנבול, ירושלים והאמבורג. את הפרטים אשמע מבנו של עזרא, מורי ויטאל, החי עמהם במונטווידיאו. מורי זה הגיע במלוא שכלו, וזיכרונו עמו, לשנות השמונים המאוחרות של חייו, אבל – ודבר זה נאסר עלי באיסור חמור להזכיר במעמדו – הרופאים אינם בטוחים אם יוכל עוד זמן רב להחזיק מעמד. גם ארכיון המשפחה העשיר נמצא ברשותם, ואוכל להיעזר בו. ואם אהיה זקוק למתרגמים, שיתרגמו בשבילי מסמכים ישנים הכתובים בכל מיני שפות, אין בעיה. כן, הספר אמור להיכתב עברית, והוא מבין, הוסיף כי מאז חלו הרבה שינויים בשפת הכתיבה, אף שמחמת ידיעותיו המצומצמות אין הוא יכול לעקוב אחריהם, ורצוי ששפת הכתיבה תהיה קרובה ככל האפשר לעברית של הימים ההם, לפני כמאה שנים.

לא זכור לי, ואולי זו אשמת הרויאל סאלוט השלישי, אם אמרתי כן במפורש, או שפשוט צמחה הבנה בינינו. הוא קרא למזכירה, והיא רשמה מפי את כל הפרטים, ואמרה לי שיתקשרו אתי ממשרד הנסיעות שלהם כדי לטפל בכל ענייני הנסיעה. ואחר־כך נוצרה הבנה שאני צריך לעזוב, מפני שגמרנו מה שצריך לגמור. למחרת התקשרו ממשרד הנסיעות, וטיפלו במהירות – הכול באמצעות שליח שהיה יוצא ובא אצלי, ולא הוצרכתי כלל לבוא אליהם – בכל הסידורים (שכללו גם הוצאת דרכון חדש במקום הקודם, שכבר פג תוקפו). בשעה מוקדמת של בוקר הטיסה שלחו מונית להסיעני לשדה התעופה, והנהג נכנס אתי פנימה והביא את המזוודות לדלפק מחלקת העסקים, שלא היה בו תור, ואמר זה בסדר, כבר שילמו לי, והפקידה שנתנה לי את כרטיס העלייה למטוס הושיטה עוד כרטיס, ואמרה שזה בשביל להיכנס לחדר האח“מים, ואחרי ששתיתי מיץ וקפה, הובילה אותי דיילת מיוחדת למכונית שהסיעה אותי למקומי במחלקת העסקים של הג’אמבו של T.W.A. שטס לניו־יורק. וגם שם חיכתה לי דיילת, שהעבירה אותי לחדר ההמתנה של האח”מים במסוף של פאן־אמריקן, שממנו עליתי – אחרי שתי כוסות של בורבון עם ג’ינג’ר־אייל והרבה קרח, ששלחו אותי בדחיפות לבית השימוש המצוחצח והסטרילי, שבו שמעתי את הקריאה לעלות למטוס (מחלקה ראשונה, הפעם) – למונטווידיאו, ושם המתינה לי מרצדס שחורה עם נהג, שבאה לקחת אותי לקאסה ויטאלה בפונטה דל אסטה. נסענו בחושך, עברנו באיזה שער, שנפתח בשבילנו, וזרקורים האירו את הדרך, שנראתה לי ארוכה מאוד, בין השער לפתח הבית, שרובו כבר היה שרוי בחשכה בגלל השעה המאוחרת מאוד, שלא יכולתי לעמוד עליה מפני ששכחתי לכוון את השעון שלי, והייתי נתון בתוך ג’ט־לג מייאש, ושם חיכתה לי משרתת מבנות המקום, ששאלה באנגלית אם ארצה לשות משהו ואמרתי אולי כוס סודה, והיא מזגה לי, ואחר־כך הוליכה אותי (אני זוכר שהיו שם מדרגות מתעקלות, ואחר־כך מסדרון ארוך ואחר־כך שוב כמה מדרגות ואחר־כך חדר גדול ומיטה רכה מוצעת וחדר אמבטיה מבהיק) ואחר־כך ניסיתי להירדם ונדמה לי שלא ישנתי בכלל, וחלמתי כל מיני חלומות משונים, שמייד שכחתי אותם, אבל הם הותירו איזו תחושה מטרידה, ואחר־כך הסיעו אלי לחדר עגלה ועליה ארוחת בוקר, אלא שזו היתה ארוחת צהריים. ואחר־כך פגשתי את מורי ויטאל. ארמאנדו ויטאל עדיין לא שב מנסיעת העסקים שלו, ואמרו שיבוא רק בשבוע הבא.

מורי ויטאל באמת היה צלול. אולי קצת יותר מדי צלול, שכן כל זיכרון היה נשלף אצלו בלוויית נחילים של פרטים טורדניים. עד שעות הצהריים הייתי ישוב עמו באגף שלו, שבו גר מאז התאלמן, ורושם בפנקס הגדול עם הדפים הצהובים, השורות המשורטטות, והקו המסמן את השוליים, מה שחשבתי שצריך לרשום. באגף הזה גרו עמו באטלר אנגלי ששמו היה, איך לא, ג’יימס, וחדרנית שניקתה כמה פעמים ביום את חדר השינה, ואת חדר המגורים הגדול, העמוס ספות וכורסאות בכל מיני סגנונות של הדורות שעברו, ואת קיטון העבודה, שבו היו כל הספרים הישנים שירש, והרבה ציורי־שמן של בני המשפחה, ומגרות מלאות תעודות, לבד מאלו שהוחזקו בגלל ערכן הרב בכספת, וטבח מיוחד, שהיה מבשל בשבילו את המאכלים שהוא אוהב, ושהרופא הרשה לו לאכול. פעם ביום היה מגיע המעסה והזקן היה ממשיך לספר לי את סיפוריו, בזמן שהיה שוכב על הספה המיוחדת והמעסה מטפל בגופו, ואני הייתי ממשיך לרשום לידו. אחרי הצהריים (מהר מאוד למדתי שהאוכל הרבה יותר טעים בחדר האוכל הקטן שליד המטבח, שבו מגישים את הארוחות בכל פעם שלא ערכו את השולחן הגדול והכבד, שעמד מתחת לשנדליירה עצומה עם הרבה קריסטאלים בחדר האוכל הגדול המצופה שיש אפור, ומאז ויתרתי על הזמנתו של הזקן לסעוד עמו, להוציא כמה פעמים שעמד על כך שאוסיף לרשום מפיו גם בזמן האוכל). ואחר־כך היתה הסייסטה.

תוך כדי דיבור היה הזקן מזכיר כל מיני מסמכים, ומייד היה ניגש לארון, ומוציא אותם מתוך המגרות שבהן הם פזורים בכל מיני תיקים, וכמעט אף פעם אינו צריך לחפש יותר מדקה או שתיים. היו שם באמת דברים מעניינים, ובהם הפירמאן של השולטאן העות’מאני הכתוב בכתב־יד מקושט (מעשה־אמנות בפני עצמו, ואכן היה מונח בתוך מסגרת זכוכית כמו תמונה), הפירמאן הידוע שהקנה לעזרא ויטאל את הזיכיון הבלעדי להקים בארץ הקדושה מערכת מסילות־ברזל. והיו שם הרבה תצלומים ישנים, המעוררים נוסטלגיה לימים אחרים, למקומות אחרים, לדברים שלעולם לא יהיו. תצלומים של ירושלים ויפו בשלהי המאה הקודמת, תצלומים של האמבורג בראשית המאה, ושל ספינות רבות־מעשנות העוגנות בנמלו, ושל הבית באלטונה. ולאט־לאט החל ספר הזיכרונות של עזרא ויטאל – בנו של ראש הקהל בקושטא, שעלה לירושלים עם כלתו הצעירה להקים בה את ביתו, וסופו שארונו הובא מהמבורג ונטמן בהר הזיתים – לובש צורה. ויום אחד ירדה עלי מרה שחורה. הנה עוד ספר אחד, שלא זו בלבד שאני כותב אותו ונותן לו צורה, אלא שכתיבתו כרוכה בנבירה במסמכים עתיקים, ובמחקר חטטני, ובהשוואת מקורות, ובכל מה שעושים אנשי העולם האקדמי בספריהם, ושוב לא ייקרא שמי עליו. ויום אחד העזתי לשאול את ארמאנדו מדוע לא אוכל להוציא את הספר בשמי, ואפילו הוספתי מחווה נבובה ואמרתי שאהיה מוכן, אם יוסכם על כך, לוותר על חלק משכרי. הוא נתן בי מבט־של־קרח ואמר כי זו אינה שאלה של כסף, אבל הוא רגיל שהסכם מקיימים כמו שהוא, ושוב לא חזרתי לעניין זה.

להוציא מקרה זה, שכעבור זמן הייתי חוזר ונזכר בו מתוך תחושה של אי־נחת, היו ימי בקאסה ויטאלה נעימים. בימים הראשונים היה הזקן עומד על כך שאחרי הסייסטה, בערך בשעה חמש, נערוך ישיבת־כתיבה שנייה, שהיתה נמשכת עד שהיתה התנומה יורדת עליו. בישיבות שאחרי הצהריים כבר לא היה זיכרונו חד כמקודם, ודיבוריו היו יותר עייפים ומבולבלים. בסופו של דבר רמזה לי דונה קלרה ויטאל, אשתו של ארמאנדו, כי מוטב שאניח לזקן בשעות אחרי הצהריים. מאז שהפסקנו את ישיבות אחרי הצהריים, נותר לי שפע של זמן פנוי, עד לארוחות הערב המשותפות שהחלו בשעה עשר ונמשכו עד אחרי חצות.

האחוזה שעליה עמדה קאסה ויטאלה היתה רחבת ידיים. היו שם חורשות ונחלים קטנים ומגרש גולף גדול וכמה מגרשי טניס וחוף־ים פרטי ועוד הרבה מקומות לטייל בהם. הביטחון, אמרו לי, אינו בעיה, כל עוד לא אצא מחומת האבן המקיפה את השטח. שומרים חמושים בעוזים היו נוסעים לאורכה באופנועים קטנים בעלי ארבעה גלגלים, שעליהם הם היו יושבים שניים־שניים ולידם מכשירי־קשר וכלבי־שמירה. ליד שער הכניסה היה מגדל משוריין, והשומר היושב בו היה פותח את השער, למי שאינו מבני המשפחה וסגל המשרתים והעוזרים, רק אם המבקש להיכנס הציג את עצמו באינטרקום ושמו נבדק ברשימה המוכנה מראש. אחרי שנמצא בה, הוא התבקש להעמיד מול העדשה של מצלמת הטלוויזיה את תעודותיו ואת הנייר שעליו נכתב כי הוא מוזמן לבוא למקום. כשהיה מישהו מבני המשפחה יוצא העירה, היה מתלווה אליו תמיד שומר ראש, כי הימים היו ימי הטופאמורוס. לא רחוק מהמקום שבו היתה הדירה שלי, היתה דירה שקראו לה בשם הדירה של רוברטו. במשך כל החודשים שהייתי שם לא נפגשתי עמו אפילו פעם אחת, אבל היא היתה מסודרת תמיד, המיטה מוצעת, את המגבות היו מחליפים מפעם לפעם, ובארון המתינו לו בגדיו. בזמן הארוחות, בשיחות האקראי שהיו משתתפים בהם כל היושבים באותו זמן לשולחן – ארמנדו, ודונה קלארה, והבת פרדריקה, ובעלה, דייגו, כשהיה בא מברזיל או מצ’ילה או מכל המקומות שהיה נוסע אליהם תמיד, והנכדים, ושלזינגר, המורה שלהם לעברית, האמור להכין אותם לבר־מצווה בעוד שנה ושנתיים, ואני, והמזכירה של ארמאנדו, והמזכירה של דונה קלארה, וכל מיני מנהלי עסקים ומפעלים השייכים למשפחה שהיו מזדמנים מפעם לפעם לקאסה ויטאלה ואורחים אחרים, שאף פעם לא הציגו אותי בפניהם ולא אותם בפני – לא הזכירו מעולם את שמו של רוברטו. פעם הזכיר אותו אחד הילדים, ופרדריקה שמה אצבע על פיה והוא נשתתק מייד. רק מפיו של שלזינגר שמעתי, אחרי שהשביע אותי שלא אספר לאיש ששמעתי את זה מפיו, כי רוברטו הוא מנהיג חשוב בטופאמורוס ומרחף עליו גזר־דין מוות שהוציא השלטון הצבאי.

יכולתי לשבת ולפטפט שעות עם שלזינגר, אבל חשתי כלפיו איזו דחייה טרומית. בזמן הארוחות היה חובש תמיד כיפת־תכלת לראשו, ומברך המוציא ושהחיינו, וממלמל את המזומן בסוף הארוחות. וגם בזמן שיעורי העברית והמקרא שנתן לילדים היה חובש כיפה, מפני שהוא נוגע בספרי־קודש, כך אמר. הוא גם הקפיד תמיד לנשק את המזוזות, בהיכנסו ובצאתו. אבל פעם, כשהתעקש להראות לי קצת את העיר, הוא עמד על כך שנאכל סטייק בקר עסיסי (ולא־כשר, כמובן) במסעדה, שאמר לי עליה כי היא מסעדת הסטייקים הטובה ביותר בכל אמריקה הדרומית, וזה לא מעט. ואחר־כך ניגשנו לחנות של עיתונים, והוא קנה גיליון של הפלייבוי, וביקש שיעטפו אותו בשקית חומה. אבל מה שדחה אותי יותר מהכול, היה מנהגו לרמוז לי רמיזות עבות איך תפשנו שנינו את אלוהים בזקן, ואנחנו יושבים כאן, טובלים בחיקן של מותרות שלא מהעולם הזה, אוכלים ממשמני הארץ, נהנים משכר משחית, וכל זאת בלי שנצטרך לטרוח יתר־על־המידה, כלומר, בעצם, בינינו, בלי לעשות כמעט כלום. כל מה שהיה דרוש לו כדי שישמח בחברתי הוא שגם אני אודה בכך, אבל לי לא היה שום חשק לשמח אותו, ובדרך כלל הייתי משתדל להתרחק מחברתו.

זמן־מה השתעשעתי ברעיון, שבצד ספרו של עזרא ויטאל, אחבר ספר משלי, על תולדות משפחתה של מנואלה לבית נשיא, אשתו של מורי ויטאל, שנישאה לו בימי מלחמת העולם הראשונה, כשבא למונטווידיאו לפתוח בה את הסניף המקומי של ויטאל שיפינג קומפאני. מאתיים שנה לפני כן היה הסבא־רבא־רבא שלה מפקדו של חיל המשמר היהודי ששלט במשך כמה שנים בסורינאם, והיתה להם שם אחוזה גדולה ועבדים רבים וחשבתי שיש כאן סיפור. ניסיתי לדלות מן הזקן פרטים על אשתו ועל משפחתה, אבל הוא לא נפתח. כספר החתום. שאלתי את שלזינגר מדוע מסרב הזקן לדבר על אשתו, והוא אמר לי שיש שם משהו, שגם הוא אינו יודע, אבל אם אני לא רוצה להרגיז אותם, מוטב שלא אשאל.

אחרי שירד העניין של הספר על בני משפחת נשיא, חשבתי כי אולי זה הזמן להתחיל לכתוב אחד מאותם הסיפורים הבלשיים, שתמיד היו מתרוצצים אצלי בראש. כמו הסיפור ההוא על הבלש, החוקר מעשה־רצח ומגלה כי כל ההוכחות שהוא מעלה מובילות בבירור לכך שהוא עצמו הוא הרוצח, וככל שהוא מרחיק בחיפושיו, הוא מסתבך יותר ויותר ברשת הראיות המרשיעות שהוא עצמו חושף (עדיין לא מצאתי את הפתרון איך הוא יוצא מזה, ולפעמים השתעשעתי ברעיון שזה יכול להיות הסיפור הבלשי שיגמור את כל הסיפורים הבלשיים, אם יוצא החוקר שלנו להורג, משלא יצליח להזים את הראיות, והקורא לא ידע לעולם אם אכן הוא־הוא הרוצח); והיה שם עוד סיפור־בכוח, שהוא מין וריאציה של הסיפור הקודם, על הבלש שרצח, ואחר־כך שכרה אותו אשת הנרצח, עלמה אובדת מן הסוג שהיה חביב פעם על היצ’קוק, לחקור מי הרוצח, וכאשר רשת ההוכחות מתהדקת סביבו, הוא מנסה לרצוח גם אותה, ועדיין לא החלטתי מה הסוף הנכון לז’אנר המהופך הזה; והסיפור האחר ההוא, שהסיטואציה היסודית שלו באה לי בחלום, והוא כתוב בגוף ראשון, ובו אני יוצא מן המקלחת ומסיר את החלוק כדי להתלבש, ואני מגלה כי אני ענוב כבר במין עניבה משונה, שאינה שלי, אני משליך אותה מעלי בשאט־נפש, וכשאני פותח את הארון אני מגלה כי כל הבגדים התלויים שם אינם שלי, ועד שאני עומד כך, עירום, נכנס אדם אחר לחדר, לבוש כולו, מרים את העניבה המשונה ועונב אותה. אני מתנפל עליו, תופס בידו וקורא: מה אתה עושה כאן?! והוא משיב בנחת, אדוני, אבל בדיוק שאלה זו רציתי לשאול אותך? וכך מתחילה איזו מזימה סבוכה לנשל אותי לא רק מכל מה ששיך לי, כי אם גם מן הזהות שלי, שכן הוא טוען שהוא אני, וכל בני משפחתי מאשרים את טענתו, וגם משרד הבלשות, שאני שוכר כדי לחשוף את המזימה, מתגלה כשותף לה, וההוכחה היחידה שיש בידי כי זו מזימה, היא העובדה שהאיש הזה, המתיימר להיות אני, לא התרגש כלל כשגילה אותי בחדר, וזה סימן שידע כי הוא בחדר שלי, אבל אינני מצליח לשכנע איש כי זו אכן הוכחה חותכת, וכן הלאה וכן הלאה, אבל זה לא בדיוק סיפור בלשי, כי אם סיפור של קרבן, שהוא ז’אנר בפני עצמו. והיו עוד סיפורים כאלה, המחכים שאכתוב אותם, ושאולי אשרבב לתוכם כמה סצינות מסיפורי זיק המזיק מאת רון ירון, סצינות שיש בהן מידה כלשהי של חן וטעם, והן מונחות שם להישכח מתחת לערמות של שטויות ושל שגרה.

לפנות־ערב הייתי יוצא לשבת בסוכה אחת, שממנה רואים מצד אחד את האוקיאנוס האטלאנטי ומן הצד האחר את המפרץ של הריו־פלאטה, ומנסה להכניס סדר ברשימות, שהייתי רושם בפנקס־כיס בכל פעם שהיה איזה רעיון צץ בתוכי. פנקס זה, שבא להחליף את פיסות הנייר המזדמנות שעליהן הייתי נוהג לשרבט כל מיני רעיונות שלא יצאו לפועל, היה ניסיון נואש להכניס קצת סדר בערבוביה, אבל לא היתה בו תרומה של ממש. באוויר היה בושם של פרחים שלא ידעתי את שמותיהם, והשמש היתה שוקעת, לא בים כי אם מאחורי הגבעות שמעבר למפרץ, והייתי חש מין ריקנות נעימה, ולא הצלחתי אפילו לשלח בעצמי את רגשי האשמה של המסורת הפוריטאנית, היודיאו־נוצרית, ההורסים לנו את היכולת ליהנות מן החיים בלי לחוש דחף של עשייה. וכך היו שעות הבטלה עוברות עלי בהזיות ריקות. ואחר־כך, בלילה, על משכבי, הייתי מדבר אל עצמי כאל אדם זר: הרי כל ימיך שיקרת לעצמך כי העומס והלחץ וההתחייבויות האחרות מונעות ממך, שעשית ספרים הרבה בשביל אחרים, לכתוב את הספר שלך, הספר האחד הזה, שאתה יודע שיש בך, והנה ההזדמנות, והתנאים, והשקט הנפשי, והזמן הפנוי, וכל מה שרצית – ואתה יושב בטל. והייתי מטיח בעצמי שאני כישלון. ואחר־כך הייתי חולם חלומות שבהם אני מבצע כל מיני דברים שאני מתבייש בהם, אף שבבוקר לא זכרתי כלל מהם הדברים האיומים האלה, ומדוע ראוי שאתבייש בהם, ונותרו רק רגשי־אשמה קלושים, שהיו נדחקים הצדה בשעת ישיבות העבודה עם הזקן, ואחר־כך מתנדפים בשעות בין הערביים אל תוך האוויר המבושם. והימים נעשו דומים זה לזה והזמן כאילו חדל מן הספירה.

תמונה מאלבום הזיכרון

פעם אבא היה צריך לנסוע עם עוד אנשים לירושלים. היתה לו שם ישיבה. ואמא אמרה לו תיקח פעם את הילד. והם הלכו לאיזה מקום בשדרות רוטשילד על יד הרצל שהיו שם מוניות־שירות. ונסעו לירושלים. ואבא עם האנשים האחרים הלכו לישיבה במוסד ביאליק. והוא חיכה בבית של האחות של המורה לעברית מן המכינות של הגימנסיה. קראו למקום הזה רחביה, ובקצה הבית היו הרים גבוהים ומסולעים. ובערב חזרו לתל־אביב באגד, מפני שכבר לא היה צריך למהר. ואחר־כך היה לו כאב־ראש שנמשך יומיים.

רפופורט    🔗

בוריה רפופורט היה קרימצ’אק, והצטרף בהשפעתו של טרומפלדור אל “החלוץ”. הוא עלה לארץ באנייה הראשונה אחרי “רוסלאן” והיה בפלוגת־עבודה שסללה את כביש חיפה־ג’דה. כשקרא טרומפלדור לבוא לעזרת הגליל, היה בין ראשוני העולים לתל־חי. הוא נפצע קל, כשנהרגו טרומפלדור והאחרים, וכשהחלים, לא הצטרף למתיישבי גדוד העבודה בתל־יוסף. לא עת מנוחה היא, ואפילו לא עת נחלה, אמר, החלוצים הולכים אחרי העבודה ואינם יושבים במקום אחד. זמן־מה עבד בחציבת אבן ליד ירושלים ואחר־כך הלך לעבוד בבניין בתל־אביב. את מזוודת הקרטון הקרועה, שבה החזיק את חפציו, שם מתחת למיטה, באוהל שחילק עם שלושה חלוצים אחרים במחנה האוהלים שליד שפת־ימה של תל־אביב. בלילות היו מתווכחים על הדרך הנכונה לבניין הארץ ועל הסוציאליזם העולמי. הוא היה בין העומדים בפרץ בפני המדיחים המבקשים להשיב את בוני המולדת העברית אל הגלות, הגם שקוראים לה ברית המועצות הסוציאליסטיות. בבקרים היה יוצא לבניין ברחוב אלנבי שבו עבד. פעם, כשעלה על סולם העץ עם המִנשא, שעליו העמיס לבנים עד למעלה מראשו כדי להביאן לקומה השלישית, נשבר שלב והוא נפל למטה עם ערמת הלבנים. בהדסה אמרו שיש לו שבר באגן, שמו אותו בגבס והכריחו אותו לשכב יותר משלושה חודשים. אחרי שהורידו את הגבס כבר לא יכול ללכת כמקודם. רגלו השמאלית היתה קצרה מהרגל הימנית והרופא אמר שלא יוכל לעבוד בבניין.

כששכב בגבס, חשב בוריה על כך, שהנה, יש מקרים של תאונות בעבודה. נכון, קופת־חולים מטפלת בפצועים ובחולים עד שהם מבריאים. אבל מה יהיה עליהם לאחר שהם מבריאים, מאין יהיה להם כסף לקנות אוכל עד שימצאו עבודה? ואם חלילה לא יוכלו לעבוד כמקודם, ויעברו חודשים רבים עד שילמדו מקצוע חדש? ובלילה אחד, כאשר לא יכול להירדם מחמת הגירוי מן הזיעה שזחלה מתחת לגבס, הבריק במוחו רעיון: הפועלים צריכים שיהיה להם כסף משלהם! ואיך יהיה להם כסף? – הם רבים, ואם יצרפו מיל למיל, גרוש לגרוש, לירה ללירה, יהיה בידם הון גדול. חיסכון הוא כוח, שיחק בראשו בסיסמה שבעזרתה ישכנע את הפועלים להקים בכספם קרן עזרה הדדית משלהם. הוא היה צולע בין מחנות העבודה של הפועלים בתל־אביב, ומסביר להם את רעיונו. הכול היה כתוב על דף נייר, שלאחר מכן, כשמשמשו בו הרבה ידיים, הדביק אותו על קרטון: כולם יחד יקימו קופת־חיסכון קואופרטיבית של העובדים העברים בארץ ישראל, והיא תהיה בבעלותם. כל פועל ירכוש מניית־חבר בסכום של לירה מצרית (לי"מ) אחת, במזומן או בתשלומים חודשיים. דמי המניה יוחזרו לו אם יפרוש מן הקופה. כל חבר בקופה יחסוך בה סכום חודשי ככל שיוכל. אם יצטרפו לקופה אלף חברים, תגיע הקרן שבידיה לאלף לי“מ, אם יצטרפו אלפיים – אלפיים לי”מ וכן הלאה. וגם הגרושים, שיחסכו אלפי החברים בכל חודש, יצטרפו לסכומים גדולים. וכך תגיע הקרן לכמה אלפים, ותשמש לצורכי עזרה הדדית. ועד החברים יקבע מי מן החברים נזקק להלוואה, וכל מי שיאשר הוועד, יקבל הלוואה של חמש או עשר לי"מ, לפי צרכיו, בריבית של אחוז אחד בשנה.

רוזה כהן התלהבה כששמעה על הרעיון. בהשפעתה נתן הוועד הפועל לבוריה רפופורט הלוואה אישית של עשר לירות להוצאות ראשונות. הוא קנה בה מחברת גדולה, שבה היה רושם את החברים, ופנקס רחב בכריכה עבה, לרישום ההכנסות וההוצאות. בבית־דפוס ביפו הדפיס כמה פנקסי־קבלות, שעליהן היה כתוב כי הן משמשות אישור לחברות בקופת החיסכון הקואופרטיבית של העובדים העברים בארץ ישראל. הוא קנה גם קופת מתכת קטנה שניתן לנעול אותה, ובה החזיק את הכספים שנתקבלו. את הקופה והפנקסים שם בארגז שהיה מונח מתחת למיטה בחדר ששכר ברחוב רמב"ם בחצר, ששימש לו גם למגורים וגם לעבודה. מלכתחילה הודיע רפופורט שבקופה לא יהיו מנהלים. לכל חבר שיבוא לאספה הכללית תהיה זכות־דעה שווה. באספה הכללית ייבחר ועד, שינהל את העבודה, והוא גם יחליט מי יהיה העובד בפועל, שינהל את ספרי החשבונות, יגבה את הכספים ויחלק את ההלוואות. באספה הכללית הראשונה השתתפו עשרים ושלושה מבין שלושים ואחד בעלי תעודות חבר. הם בחרו ועד של שלושה, וכולם הסכימו כי בוריה רפופורט צריך להמשיך להיות העובד של הקופה, לא־כל־כך מפני שהרעיון היה שלו, כי אם בעיקר מפני שנפל קרבן על מזבח העבודה והרופאים אסרו עליו לעבוד בעבודה קשה.

בסוף השנה כבר היו בקופה כמעט אלף חברים. בסוף השנה השנייה כבר היו יותר מאלפיים. בוריה לא החזיק עוד את הכסף בקופת המתכת מתחת למיטה. הוא פתח חשבון באפ"ק, ושם בו את כל הכסף בריבית של ארבעה אחוזים לשנה. הוא היה, כמובן, בעל זכות־חתימה, אבל בצד חתימתו היתה צריכה להיות תמיד חתימה של עוד אחד מחברי הוועד. עכשיו כבר היה צריך בוכהאלטר, שירשום את ההכנסות מדמי החבר ואת החסכונות החודשיים של החברים, ימלא את טופסי הבקשות להלוואות שיובאו לאישורו של הוועד, יכתוב את האישורים ויחתים עליהם את בוריה ואחד מחברי הוועד (את הכסף היה בוריה עצמו נותן לכל אחד מן הלווים בלוויית לחיצת־יד חמה, של אדם השבע־רצון מהתגשמות תכניתו), יעשה את חשבון הריבית (הקופה היתה לוקחת מן הלווים ריבית בגובה הריבית שנותן הבנק למפקידים, מפני שהקופה לא צריכה להרוויח מן העסקים שהיא עושה עם חבריה), ירשום את ההחזרים שנתקבלו, יוציא את אישור הפירעון הסופי, ירשום את כל הפעולות ביומן הקופה הגדול, שבו כתב ברוסית, ויכין תה בישיבות הוועד, שבהן היה משתתף, ומסביר את הדין וחשבון על מצב הכספים, שהיה כתוב גם הוא רוסית. כעת כבר היה לקופה משרד ברחוב לילינבלום, ושם כבר היתה קופת־ברזל ממש, קבועה בקיר, שבה החזיקו את הכסף המזומן, ואת העודף הפקידו בבראקליס, שנתן תוספת ריבית של אחוז אחד. תוספת זו יועדה לכיסוי ההוצאות.

בזמן העלייה הרביעית, כשהגיעו הרבה עולים לא־חלוצים, ניטש ויכוח מר, האם יתקבלו כחברים בקופה רק חברי הסתדרות, או גם מי שאינם חברים בהסתדרות. בוריה, ושניים מן החברים האחרים בוועד, שתמכו בפתיחת הקופה גם לאלה שאינם חברי הסתדרות, הסבירו שהקופה פונה לכל העובדים ולא רק לפועלים, והדבר ברור מתוך שמה. באספה הכללית שנערכה בכסלו תרפ“ד הוחלט לפתוח את הקופה לכל יהודי החפץ בכך, בתנאי שהוא עובד החי על יגיע כפיו. בפרוטוקול נכתב שנכחו באספה הכללית 187 חברים. 132 הצביעו בעד ההחלטה שנתקבלה, 41 התנגדו ו־14 נמנעו. אחדים מבין מצביעי המיעוט הודיעו באספה שהם פורשים מן הקופה, ויקראו לכל ציבור החברים הרחב לפרוש ולהקים קופה של פועלים בלבד. אבל, למעשה לא פרשו אפילו כל מצביעי הנגד. במאזן של אותה שנה, השלישית לפעולות הקופה, הגיעו סכומי האקטיבה והפאסיבה ליותר מ־5000 לי”מ. יתרת ההלוואות שחולקו לחברים עמדה על 2380 לי"מ.

התהליך, שבו נעשתה קופת החיסכון של העובדים לבנק הפרטי הידוע, רפופורט ובנו, מחותל בערפל. לכל מיני אנשים יש קרעי־מידע, אבל נראה שאיש אינו מכיר את התמונה השלמה. יש הקושרים את הדבר בזעזוע הקשה שעבר על הקופה בשנות המשבר שאחרי העלייה הרביעית, כאשר רבו מחוסרי העבודה שנזקקו לסיוע ולא יכלו, כמובן, להמשיך בחיסכון ולהחזיר את ההלוואות שלקחו. יתרת הכסף שבידי הקופה הצטמקה והלכה, עד שחדלה כמעט לגמרי לתת הלוואות. במקרה מזל, נשא אז בוריה לאשה את הרייט, שבאה מארצות הברית ועבדה כאחות במרפאה של דר' יהויקים סגל ברחוב לילינבלום. אבא שלה, שהיה לו כלבו בסינסינאטי, נטע בארץ, כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, פרדסים. הוא שם בשבילה כסף בנאמנות, עד יום נישואיה, בבנק של האחים להמן בניו־יורק. כשנישאה, עבר כל הכסף לרשותה, ואחר־כך רשם אבא על שמה גם את הפרדסים בפתח־תקווה ובכפר־סבא. אבל גם אחרי זה היא המשיכה להיות אחות במרפאה של דר' סגל, בלי תשלום. כששמעה כי הקופה בקשיים, נתנה לרפופורט כסף, והוא הִלווה לקופה אלפיים לירות חדשות, של פלשתינה (א"י), כדי שלא תתמוטט לגמרי. כעבור זמן, ורק מעטים זוכרים בדיוק מתי ואיך, הוכנס שינוי בתקנון של הקופה, והיא נעשתה חברת־מניות. מניה אחת נרשמה כמניית־מייסדים, המקנה לבעליה 51% מזכויות ההצבעה בחברה. מניה זו הוקצתה לבוריה רפופורט, תמורת תעודת החבר שהחזיק בה. בעיתון “דואר היום” (זה היה רעיון מבריק של הג’וניור מהמשרד של זליגסון, שטיפל בשינוי התקנון, לפרסם את זה בעיתון הבורגני, שאף אחד מן החברים בקופה אינו קורא בו, ולא יבוא לבלבל את המוח, גם הרעיון לאשר את שינוי התקנון באמצעות הצבעה בדואר היה שלו) פורסמה הודעה למחזיקי תעודות החבר של קופת החיסכון של העובדים כי הם יכולים להמירן במניית בכורה על שם, בת 1 לא“י, שאינה ניתנת להעברה, ואינה מקנה זכות־הצבעה, אבל מותר להציעה למכירה לחברה, שעל פי התקנות תהיה חייבת לפדות אותה במחיר העלות, דהיינו במחיר 1 לירה פלשתינאית (א"י) כנגד כל לירה מצרית אחת. 2000 מניות רגילות בנות 1 לא”י, שלכולן יחד 49% מזכויות ההצבעה באספה הכללית, הוקצו לבוריה רפופורט ולהרייט רפופורט, בתמורה להלוואה שהִלוו לקופת החיסכון, והיא נעשתה מעכשיו לקרן שמורה. מכספיה של קרן זו, שעליה נוסף בכל שנה חלק נכבד מן הרווחים, שכן בשנים הראשונות לא היה רפופורט זקוק לכסף כיוון שההכנסות מן הפרדסים הספיקו לכל צרכיו, היו משלמים לבעלי תעודות החבר שלא ביקשו להמירן במניות־בכורה. האמת ניתנת להיאמר שמספרם לא היה גדול, אבל כנגד זה, גם מספר הממירים לא היה רב, ובידי רבים נותרו תעודות־חבר של קופת החיסכון של העובדים, שקיומן נשכח. גם אלה שהמירו אותן במניות בכורה של הבנק לחיסכון (שזה היה שמו הראשון של הבנק, שנשתנה במרוצת השנים לרפופורט ובנו) כבר לא זכרו שיש בידם תעודה כזו, כיוון שבמשך כל השנים לא החליטה האספה הכללית של הבנק אפילו פעם אחת לחלק דיווידנד לבעלי מניות הבכורה. בבנק רפופורט ובנו נותרה עד היום האחרון רשימת־חברים, שכתב הבוכהאלטר ברוסית, ורשימה של בעלי מניות־בכורה, שנכתבה במכונת־כתיבה עברית, אבל במשך השנים ניטשטשו אותיותיה עד שכבר היה קשה לקרוא בה. כל אחד מאלה ששמם נמצא ברשימות אלו, היה זכאי לקבל תמורת התעודה או מניית הבכורה סכום של לירה ישראלית אחת. הבנק של רפופורט, כפי שהיה הבנק לחיסכון ידוע בחיי היום־יום, עבר כך את התקופה הקשה שעד ראשית העלייה החמישית. העלייה מגרמניה הביאה תנופה גדולה בעסקיו. בעזרת רשת הקורספונדנטים של בנק רפופורט באירופה, ובעיקר בשווייץ, הצליחו רבים מן היהודים האמידים בגרמניה להבריח כספים החוצה, למרות תקנות הפיקוח החמורות שהונהגו שם, ולהעביר אותם לאחר מכן לארץ ישראל. גם חלק גדול מן הכספים, שהועברו באופן רשמי באמצעות “העברה”, מצאו דרכם לבנק רפופורט, שהיו לו הקשרים והידע הדרושים להעברות הכספים המסובכות האלו. הבנק עבר אז לשכון במשרדים מפוארים בשדרות רוטשילד, והיו לו סניפים בחיפה, בירושלים, בנהריה ובנתניה. כבר בסוף שנות השלושים העריכו שהוא הבנק הגדול בין הבנקים הקטנים. בשנות הארבעים רכש לו בנק רפופורט, כפי שכבר נקרא אז באופן רשמי, שם של בנק סולידי, המתמחה בהשקעות. היו לו כלכלנים שהיו מחברים סקירה שנתית על מצב המשק, וגם בוחנים פרוייקטים בשביל הלקוחות ובשביל הנהלת הבנק. במקרים מסוימים היה הבנק עצמו נכנס, באמצעות חברה־בת, רפופורט השקעות בע"מ, לשותפות עם הלווים, ובתמורה היה מוותר להם על החזר של חלק מההלוואה, וכך החזיקה חברה זו במניות ובשותפויות בעסקים רבים, שנחשבו אז לעסקים מבטיחים.

אחרי הקמת המדינה נוסף לבנק רפופורט ובנו (איתן נכנס לעבודה פעילה בבנק בשנת 1952, אחרי גמר לימודי הכלכלה באוניברסיטה העברית) תחום פעילות חדש, שבו קנה מומחיות מיוחדת – העברות כספים במט“ח לארץ וממנה. חוץ מן הכספים שהועברו באישורו של המפקח במשרד האוצר, היתה לבנק רשת של קרנות עזרה הדדית של חרדים, ששימשו לו צינור העברה לא רשמי. אנשים שניתן בהם אמון ידעו כי הם יכולים להפקיד בארץ כספים (הלוואות צמותות קראו לפיקדונות אלה, שמפקידיהם לא יכלו למשוך אותם) בחשבונות של קרנות מסוימות מבני־ברק או מירושלים, המתנהלים בבנק רפופורט ובנו, ואחר־כך לנסוע לחו”ל ושם – בציריך, באנטנטוורפן, בלונדון, בניו־יורק, בבואנוס איירס – היו כתובות, שכשהיו ניגשים אליהן, היו מקבלים כסף במטבע מקומי, כשווי הסכומים שהפקידו בקרנות החרדיות שבבנק רפופורט ובנו, לפי שער החליפין המקובל לעסקות כאלו. לבנק רפופורט ובנו לא היתה נגיעה ישירה בעסקות אלו, ואישורי המסירה הועברו במישרין מן הקרנות של החרדים למוסרי הכסף בחו“ל. לשירות זה נזקקו בעיקר יבואנים, או תעשיינים שביקשו לרכוש בחו”ל חומרי־גלם ומכונות, והיו מתקשים בהשגת רשיונות יבוא. אבל בשנים, שבהן קיבל נוסע לחו"ל הקצבה של עשרה דולרים לצרכיו האישיים, היו גם אזרחים רבים שהצליחו בעזרת קשריהם ליהנות משירותים אלה של בנק רפופורט ובנו.

איתן רפופורט היה זה שהכניס לבנק את יחזקאל רצון, שאותו הכיר בגבעתי, שבה שירת במלחמת העצמאות. רצון הגיע לארץ מבגדאד בעלייה ב' בזמן מלחמת העולם, כשעדיין היה נער. אבא שלו, משיח, הגיע לארץ ב־1951 וקנה דירה ברמת־גן. היה לו קצת כסף, והיו לו הרבה מכירים, שהיה להם כסף והם חיפשו מה לעשות בו. רצון הביא לבנק את העיסוק ב“תיווך שטרות”. הריבית הרשמית שהיה הבנק רשאי לקחת מן הלווים היתה מוגבלת בחוק. אבל האנשים של רצון היו מלווים תמורת שטרות, סכומי כסף שהריבית, בכל שיעור שהוסכם עליו, נוכתה מהם מראש, ואילו השטרות נחתמו כאילו קיבל הלווה את מלוא הסכום הנקוב בהם. שטרות אלה היו המלווים מוכרים לבנק בניכוי ריבית חוקית ועמלות, ואת הכסף היו מלווים שוב ומפקידים שוב את השטרות בבנק. בעזרתו של רצון, מנהל ההלוואות, תפח מאוד ענף זה בבנק רפופורט ובנו. אנשים שהיו באים לבנק לבקש הלוואה, והבנק לא יכול להלוות להם כסף, מחמת תקנות הנזילות של בנק ישראל, או שלא רצה להלוות להם כסף בריבית הרשמית, היה רצון מפנה למתווכים שלו, והשטרות שהם לקחו מהלווים, היו חוזרים ומתגלגלים לבנק. כך היה הבנק נהנה מריבית על ההלוואות שלא נתן. הלווים היו משיגים כסף, שלא יכלו להשיג אותו מהבנק, והמתווכים נהנו מן ההפרש בין הריבית החוקית, שהיו משלמים לבנק בעד ניכיון השטרות, ובין הריבית שקיבלו בפועל מידי נותני השטרות. זה היה מין הסדר כזה שכולם הרוויחו ממנו והיו מרוצים.

רצון נעשה לאיש החזק בבנק, חוץ מבוריה רפופורט עצמו. איתן, פלייבוי לא קטן, שאהב מכוניות וחתיכות, לא היה בדרך־כלל יותר מאשר שם על השלט, אף שלפעמים היה משתדל להעמיד פנים כאילו הוא לבדו מחליט בעניינים החשובים. האח הצעיר, אלון, לא גילה שום עניין בעסקי הבנקאות של המשפחה. הוא למד רפואה בירושלים ואחר־כך נסע להשתלמות ביוסטון ונעשה מנתח־לב. ישראלים שהגיעו לשם זכו אצלו ליחס מיוחד, ובמקרים הנכונים היה אף מוותר להם על שכרו. האחות, עדנה, שנולדה ביניהם, התחתנה עם חבר מן הגימנסיה, שהיגר יחד אתה לאוסטרליה, ושם היתה להם סוכנות למכירת רכב שממנה התפרנסו ברווחה. הם היו תורמים הרבה כסף למגבית, והיו מגיעים לסיורים, שהיתה הסוכנות עורכת לתורמים הגדולים, ומשתתפים בקבלות הפנים אצל שר האוצר ואצל הנשיא.

אחרי מותו של בוריה, מזיהום שאחרי ניתוח בכיס המרה (בניתוח נתגלה קליע של אקדח, שהיה מונח בחלל הבטן מאז הקרבות בתל־חי), המשיכו ענייני הבנק להתנהל כאילו כמקודם. רצון היה בוחר בקפידה את הלווים הגדולים, ומאשר השקעות רק במקום שהרווח נראה לו בטוח. הוא שִכלל את השיטה של השתתפות הבנק ברווחי הלווים, באמצעות האופציות שהם היו נותנים לבנק בחוזה ההלוואה, לרכוש מהם, תמורת ויתור על חלק מהחזר החובות, אחוזים מסוימים מהון המניות, בערך שהיה להם בשעת קבלת ההלוואה. כשהיו הלווים מוחים על כך, טען רצון שהגידול בעסקיהם ועליית ערכן של המניות נבעו מן ההלוואה שהעניק להם הבנק – דבר שהיתה בו מידה מסוימת של אמת – ועל כן מגיע לו לבנק לקבל את המניות בערך שהיה להן לפני שהחל להגיש את הסיוע. עסקי הבנק שגשגו, ואיתן הקים לעצמו בסביון וילה גדולה ובה ברכת־שחייה, מגרשי־טניס, מוסך, שבו החזיק את הפקארד והדיימלר העתיקים, ואת הפורשה האדומה, ושני כלבי רוטוויילר אימתנים ששמרו על כל אלה, אבל המשיך להחזיק גם בדירת הפנטהאוז בתל־אביב, שאליה היה מביא את החתיכות ומשמיע להם במערכת הסטיריופונית המהממת תקליטים מן האוסף הגדול של תקליטי פרנק סינאטרה שהיה ברשותו.

הצרות התחילו כאשר החל איתן להיות יותר מעורב בעניינים. עוזי גרשוביץ, חבר ישן מגבעתי, שהיתה לו חברת ברוקרים בשם “עוז”, שכנע אותו כי העתיד הוא בבורסה. על רקע זה פרצה מריבה גדולה בין איתן לרצון. רצון התנגד להעברת כספים מן הבנק לרפופורט השקעות לצורכי רכישת מניות בבורסה. הבורסה היא בשביל פריירים, אמר. אבל איתן החזיר לו, אתה בסך הכול עובד פה, והעביר כספים רבים לחברת ההשקעות וממנה לחברת הברוקרים “איתנים”, שבה היתה החברה להשקעות של הבנק שותפה עם חברת “עוז”. בהתחלה זה הלך בגדול. הם הריצו כמה מן המניות, שהחזיקו בנוסטרו, ועשו מכה לגמרי לא רעה, ואחר־כך היתה מפולת גדולה בבורסה והם נשארו תקועים עם חבילות ענקיות של מניות, שערכן ירד עד כדי חמישית. ואחר־כך פשטה “איתנים” את הרגל. וכשהיא פשטה את הרגל, התמוטטה גם חברת “רפופורט השקעות”, שחלק ניכר מכספיה היה מושקע באיתנים. וכאשר ערך המפקח על הבנקים את הביקורת השגרתית שלו בבנק רפופורט ובנו, נתגלה שהבנק לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו לכל המפקידים, אחרי שימחוק את הכספים שרפופורט השקעות חייבת, וגם, בהזדמנות זו, את הכספים שמשך איתן רפופורט לחשבונו האישי, ואין ספק שלא יוכל להחזירם גם אם ימכור את כל נכסיו. הידיעה על כך דלפה החוצה, והמפקח על הבנקים נאלץ להוציא צו־תפיסה לכל נכסי רפופורט ובנו. המשרד של גילדר מונה למפרק הרשמי. אחרי התאבדותו של איתן, פורסם כי היקף הגירעון בהון הבנק, לאחר מחיקת כל החובות האבודים והפיקטיביים, הגיע ליותר ממאה וחמישים מיליון דולר.

תמונה מאלבום הזיכרון

בבית הסמוך היתה מהערכת של “עיתוננו”. ופעם בשבוע נכנסו לשם לקבל את העיתון. והחדר היה מלא ארונות מסביב ועליהם גיליונות של עיתונים. וגם על הרצפה היו ערמות של עיתונים. והשולחנות היו בצבע חום כהה מאוד. וגם הכיסאות. ובעיתון היו הרבה חידות. והיו השמות של הפותרים. וגם השמות שלהם היו לפעמים בין הפותרים, אפילו שהיו אחרים כמו אמציה ברלס וטובה דפנה, שהשמות שלהם הופיעו כמעט בכל גיליון. ופעם אחת היה חידון נושא פרסים על תוצרת הארץ. והם פתרו אותו והביא את הפתרון למערכת. ואחר־כך היה כתוב שהם זכו בפרס והם צריכים לגשת למערכת. ובמערכת נתנו להם מכתב לתנובה. והם הלכו למחלבה של תנובה ברחוב פלורנטין על יד רחוב העלייה, לא רחוק מבית העולים וממגרש הכדורגל של מכבי תל־אביב, ושם נתנו להם את הפרס, גביע של שמנת לכל אחד.

מלים ומנגינות

כשנופל כוכב –

התפלל אליו

*

עטור מצחך זהב שחור

*

לי נערה יש ושמה רותי,

המחכה באלה החופים

*

אמרי נא למה ומדוע

כבשת אותי במבטך

*

לא צריך עוד שום דבר

כתוספת לאוצר, כה נהדר

*

את אז אמרת לי לא־לא

לא אשכח עוד

את פגישתנו לעד

*

כשאת אומרת לא

למה את מתכוונת

*

יש לי אשה שאוהבת אותי –

אמא שלי

 

13.    🔗

“תשב כך,” היא אומרת, “שיהיה לך נוח.”

אני יושב בנוחיות, אבל היא מתעקשת: “הכי נוח שאפשר.”

אני מזיז את עצמי ונשען על המרפק.

“יופי!” היא קוראת, “עכשיו זה בדיוק נכון.” היא מתעסקת בצבעים שעל הלוח וממשיכה: “ועכשיו תתחיל לדבר.”

“על מה את רוצה שאדבר?”

“לא חשוב, מה שבא לך. אני מרגישה את האישיות של הבן־אדם דרך הדיבור. לא, לא המלים,” היא מוסיפה כשרואה את הבעת התימהון על פני, “צורת הדיבור, הטון, כל מיני דברים. המלים בדיבור לאג חשובות, כמו שבציור לא חשובות הצורות, חשובים הצבעים, חשובה האווירה.”

אני מדבר והיא לא מקשיבה. היא עסוקה עכשיו במשיחות המכחול. שמעתי במשך השנים די שיחות של ציירים, כדי לדעת שהם שופטים זה את זה לא לפי הדמיון לאובייקט (כמו כל ההדיוטות) ולא לפי איזה סולם ערכים חמקמק של יופי או משהו כזה, וגם לא תמיד לפי מה שהם קוראים לפעמים המתח הפנימי של הקומפוזיציה, כי אם, ולעתים קרובות, לפי משיחות המכחול, אופן הנחת הצבע, אפילו העובי שלו, ודברים דומים, המעוגנים עמוק בלינגו הפנימי של העולם האזוטרי שלהם.

היא מתכופפת אלי, לשנות משהו באופן שבו הצווארון שלי משיק ללחי הרכונה, והשדיים הבשלים שלה נחשפים כמעט לגמרי מתוך חולצת הטריקו, הגדולה ממידתה, והמונחת עליה ברישול מעובד היטב. הבלונד המיסטי שלה מרפרף על מצחי.

“לפנים שלך יש אלף מבעים,” היא אומרת כשהיא חוזרת לכן הציור, “בגלל זה הזמנתי אותך לשבת בשבילי.” אני יודע שהיא מציירת אבסטרקט, והיא יודעת שאני יודע, ואם היא אומרת שהיא מציירת אותי, זו רק מין צורת דיבור, ומשום כך אינני מחפש שום דמיון בין הצבעים המצטברים על לוח הדיקט, שעליו היא מציירת, ובין דמות דיוקני. “מה שאני מחפשת,” היא מוסיפה, “הוא לא הדמיון, את זה יודעים לעשות אפילו הציירים של התחנה המרכזית. אני מחפשת את המהות, את הנגיעה באישיות. את האור המיסטי הקורן מתוך הפנימיות. אבל למה אתה שותק?”

אני ממשיך לשחק את המשחק נכון, ומפטפט כל מיני פטפוטים. ופתאום אני חושב, הרי אני יכול לספר לה הכול, כל מה שאני מסתיר מכל העולם, ולא מצליח להסתיר מעצמי, והיא לא תדע כלום, שהרי אינה מקשיבה. אבל אני אומר רק, השדיים שלך משגעים אותי. ובאמת היא אינה מגיבה וממשיכה לצייר. ואז אני מעיז יותר ואומר, הייתי מת לגעת בהם. והיא אינה מזיזה את העיניים מהכן, מניחה את הצבע על התמונה ואומרת, אחר־כך.

ואחר־כך הטלפון מצלצל והיא ניגשת לענות. וכשהיא שומעת מי מדבר (בעצם, מדברת) היא מכסה את השפופרת ואומרת, עכשיו אתה יכול. ואני שואל, יכול מה? והיא אומרת, לעשות מה שרצית קודם. ואני מזנק מן המקום שבו אני יושב, ניגש אליה מאחור ומכניס את הידיים מתחת לחולצה הרחבה שלה ומלטף את השדיים. גדולים, רכים, מזמינים. אולי לא מהסוג שאני אוהב. אני אוהב אותם יותר מוצקים. אבל היא יש, והיא כאן, ומכבר לא הזמינו אותי בידידות כזו, ברחמים כאלה, ואני מתמכר לתחושה הנעימה הזורמת אלי מכפות ידי, והיא ממשיכה לדבר בטלפון. השיחה הזאת, והליטופים שלי, ממכרים אותה. היא מדברת בעיניים עצומות. ואחר־כך אנחנו נכנסים למיטה בשקט, ברוך, בלי התלהבות, כמו ביופי שקט של שעת דמדומים. והיא מסבירה לי כי רק כך, כשהיא שוכבת אתי ואנחנו עושים אהבה, היא יכולה להגיע אל המהות האמתית שלי ולצייר אותי. ואחר־כך אנחנו חוזרים אל כן הציור ואני “יושב” שוב. כך היתה הפגישה הראשונה.

וכך נעשיתי לפרוייקט של זמרית. כך היא חותמת על התמונות שלה, זמרית. היא היתה פעם, במושב, זהבה. זהבה קומם, האחות הצעירה של האלוף. קראו לה כך מפני שנולדה עם פלומת־זהב על ראשה. אבל כשנסעה ללמוד בבצלאל, היא החליטה שזמרית זה הרבה יותר זמרית מזהבה, מפני שהשם הזה מבטא את המהות הפנימית שלה, שהיא המהות של הזמר שבחיים. הפרוייקטים של זמרית משתייכים תמיד על אומללי החיים. צייר שהיורי לא שיתף אותו בתערוכה השנתית של אמני ישראל, סופר שחדל לכתוב, ח"כ שאיבד את מקומו בכנסת, שחקן כדורגל שנופה מההרכב הראשון, אוהב נכזב שניצל מניסיון התאבדות. היא מאמצת אותם אל חיקה, בכל מובן אפשרי, ומלמדת אותם שוב לשיר את השיר האמתי של החיים שלהם. עכשיו אני הפרוייקט האחרון שלה.

לפי כל קנה־מידה שהוא, הגיע לי להיות פרוייקט של זמרית. התהלכתי בין החיים, כאחד מהם. ואפילו קיבלתי על עצמי שוב, אחרי הפסקה ארוכה, ואחרי שנגמר כל הכסף שנותר מן הספר של ויטאל וכבר לא יכולתי ללוות כסף בשום מקום, לכתוב ספר בשביל איזה טרחן זקן, שעבד במפעל החשמל בנהריים, ואחר־כך הלך לקלוט עולים בבאר־שבע והיום הוא יושב בבית־אבות ברמת־אביב ומשקיע בספר הזה את כל הכסף שנשאר לו, אחרי ששדדו ממנו את דמי הכניסה לבית האבות. דמות חיובית מכל קנה־מידה שהוא, אבל משעממת. אבל כל זה היה רק מבחוץ. החזות הכמעט אפאטית שלי כיסתה על תהומות של ייאוש ופחד, שאיש לא ניחש אותן. חוץ מזמרית. היא הרגישה מייד.

קו השבר היה ביום נחיתת המטוס שהחזיר אותי מקאסה ויטאלה. כאשר ראיתי מחלון המטוס את חופי הארץ, נזכרתי במה שהצלחתי כמעט לשכוח בחודשים ההם בפונטה דל אסטה – שהנה אני חוזר לבית “שלנו”, שלי ושל ציפי, שבו אתגורר בינתיים עד שאמצא מקום להעביר אליו את החפצים שלי. הפעם, שלא כמו אחרי שולה, כבר היו לי רהיטים משלי, רהיטים עמוסי־זיכרונות, שהעברתי אלי מהבית של אמא, וכבר צברתי הרבה ארגזים מלאים בדברים שאין לי כוח לשכוח אותם. הפעם אהיה זקוק לדירה ממש, ולא רק לאיזו פינה בשביל המיטה ולכוס בחדר האמבטיה כדי להניח בה את מברשת השיניים. רק מן המחשבה על הצורך לחפש מקום לעצמי נעשיתי עייף.

ואחר־כך, כשהמונית נסעה דרך יד אליהו ועברה ברחוב המסגר, וליד שכונת מונטיפיורי, נראה לי הכול פתאום עלוב כל־כך, עייף. אנשים עייפים, גרים בשיכונים עייפים, יוצאים עייפים בבוקר לעבודה, חוזרים עייפים בערב, נרדמים עייפים, עייפים מלחשוב לשם מה כל אלה. ופתאום חשבתי שאני רוצה להיות רחוק מכאן, באיזה מקום אחר, מקום שבו לא אכפת לי האנשים, והארץ, והעם, והגורל המשותף, והייעוד, והמאבק. פתאום פילחה אותי ידיעה, שיש בה גם כאב וגם תחושה של שחרור ממועקה גדולה, שאני רוצה לחיות במקום אחר שבו אין תובעים ממני שום דבר בשם איזה חזון, ואינני שותף לכל המלים הגדולות האלו, אינני חלק מהן. במקום להיות זר במקומי, במולדתי, אני רוצה להיות זר במקומות אחרים. ולמה לא פונטה דל אסטה? להסתובב כתולעת בתוך התפוח הבשל הזה, כמו שלזינגר, ולהאמין כי זה כל העולם, וכי תפסתי את אלוהים בזקן. ונעשיתי יותר עייף, ולו רק מן הידיעה שכל זה לא יהיה לעולם, ואני אמשיך להיות קשור בטבור אל המקום הזה. מולדת, אמר פרופ' קורט קוהן באחת ההרצאות ששמעתי מפיו לפני עשרים שנה, היא המקום שבו מותר לך לפקפק, להטיל ספק בכל דבר, אפילו בכך שזו המולדת שלך. כמה מרגיע. כאן המולדת שלי, מפני שאני מטיל ספק בכך שכאן המולדת שלי.

ציפי לא היתה בבית. כמובן! היה בלגן. כמובן! על יד הטלפון היא השאירה לי פתק, בלי השם שלי מלמעלה ובלי החתימה שלה מלמטה. יש מרק שאפשר לחמם, יש פיתות בפריזר, לשים בתנור, ואפשר לפתוח קופסת חומוס. אבל אני בכלל לא הייתי רעב. דווקא רציתי לדבר עם מישהו. צלצלתי כמה צלצולים, אבל כולם לא היו בבית. חשבתי, אצלצל יותר מאוחר, והלכתי לבדי לראות סרט בדקל בהצגה ראשונה. כשחזרתי, ציפי עדיין לא היתה בבית. צלצלתי למישהו, אבל כששמעתי את קולו החזקתי את השפופרת ולא אמרתי כלום. הוא אמר הלו, הלו, לא שומעים, והוריד את השפופרת. הלכתי לישון. התעוררתי מוקדם בבוקר ועשיתי לעצמי כוס קפה במטבח. שתיתי בלי סוכר, מפני ששכחתי לשים. הדבר הראשון שציפי אמרה כשראתה אותי היה, למה לא הכנסת את העיתון? האמת היא ששכחתי, וחוץ מזה, כבר שכחתי שבבוקר קוראים עיתונים, ובכלל לא היה לי חשק לקרוא מה כתוב שם. היא יצאה, הכניסה את העיתון, ופתחה ישר את העמוד השני, לקרוא מה כותבים הכתבים הפוליטיים על הנעשה במפלגה. בזמן שקראה בעיתון נזכרתי שהיה מהפך ושאלתי אותה, איך זה עכשיו, במשטר החדש, אבל היא חשבה שזו עקיצה על כך שלא נבחרה לכנסת ואמרה, לא יכולת לחכות קצת לפני שאתה מחפש לך מריבה? האמת היא שלא רציתי לריב, רציתי רק לשאול אם הכול היה כדאי (ובמלה “הכול” התכוונתי לשקע מובנים רבים כל־כך, שהאמנתי כי יגיעו אליה) אם בסוף לא יצא לשנינו כלום. זו לא היתה צריכה להיות פתיחה למריבה, אולי אפילו להיפך, מין גישוש חששני לקראת איזה פיוס אפשרי, מפני שהייתי עייף מאוד, ובכלל אינני מבין איך ידעה מה אני רוצה לומר. היא המשיכה לקרוא ופתאום אמרה, טוב עכשיו יהיה לך זמן למצוא דירה. אמרתי, נכון. אחר־כך היא יצאה ואני הנחתי על השולחן את הבלוקים שבהם היתה כתובה הטיוטה של הספר של עזרא ויטאל, הוצאתי את מכונת הכתיבה, שמתי דף נייר וניגשתי לכתוב. היו לי שישה חודשים להגשת הנוסח הגמור, במכונת כתיבה, בשני העתקים.

אינני יודע מה קרה לי. את כל הספרים האלה שכתבתי בשביל אחרים הייתי משלשל ממכונת הכתיבה כמעט במהירות הדיבור. שלא לדבר על ספריו של רון ירון, שאותם יכולתי לכתוב אפילו בהמולה של בית־קפה. והנה הפעם, כל דבר מסיט אותי מן הריכוז ומשקיע אותי בסחרחורת של מחשבות, המסתיימת בהחלטה להניח הפעם לעבודה ולשוב אליה אחרי הצהריים, מחר, בשבוע הבא: צפירה של אמבולנס, קולות מריבה אצל השכנים מלמטה, צלצול הטלפון (טעות במספר). חזרתי לעשן סיגרים (זולים, הפעם) רק מפני שההתעסקות בקיטום הקצה ובהדלקה־מחדש היתה עוזרת להסיח לזמן־מה את הדעת מן הצורך להקיש בקלידים. לא מצאתי דירה (בעצם, לא ממש חיפשתי, ואת ההצעות שהיתה ציפי מביאה אלי דחיתי בכל מיני נימוקים של אי־התאמה) וחודש אחרי המועד שבו הייתי אמור להגיש את הספר, קיבלתי מכתב מעורך דין (בלי לפגוע בזכויות) שבו היה כתוב כי מרשו שומר לעצמו כל מיני דרכי־פעולה, ובהן לתבוע החזר של סכומים שקיבלתי על החשבון בתוספת פיצויים על הנזק שנגרם לו, ועוד כל מיני דברים, שהיו מעלים לי את לחץ הדם כשהייתי נזכר בהם. והספר מיאן להיגמר. בינתיים נודע לי כי מורי ויטאל מת, אבל גם זה לא זירז אותי. זו העייפות הזו, שלא הניחה לי מאז שובי לארץ. עייפות החומר. התפוררות החישוקים המחזיקים את המסגרת.

ציפי אמרה שאולי אני צריך ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר, אינני זוכר באיזה מן המונחים השתמשה. אחרי זה שתקתי שתיקה עוינת (ממילא מיעטנו בדיבורים) במשך ימים אחדים. ואחר־כך שאלתי אם היא מכירה מישהו טוב, שבעזרתו אגמור את הספר ואפתח דף חדש. לא התכוונתי להזכיר את החוג, וזה יצא לי במקרה. היא לא שמה לב לביטוי הזה והמליצה על מישהו, שמישהו אמר לה עליו כי הוא טוב ויש לו ניסיון עם אנשים כמוני. התעלמתי מההגדרה הזו. באתי אליו ואמרתי, שאין לי שום בעיה, אבל אני צריך שיעזור לי לגמור מהר את הספר, מפני שזה לא הולך לי, וזאת פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי. הוא השיב כי הוא יכול לעזור רק למי שמכיר בכך שיש לו בעיה, ומוכן להיעזר בייעוץ נפשי כדי להתמודד עמה. הסגנון שלו החליא אותי. קראתי דיבורים כאלה בספרים ושמעתי אותם בסרטים ובטלוויזיה, אבל מעולם לא הרגשתי שאפשר ומותר להשתמש בהם גם לגבי. אמרתי לו שלא יעשה ממני בעיה נפשית, ושלא באתי אליו בשביל להיות פאציינט, כי אם כדי להיעזר בו בגמירת הספר שנתקעתי אתו. הוא הדליק סיגרייה, שזה סימן שגמרנו, אמר שהוא מוותר על תשלום, מפני שלא עשינו כלום, אף־על־פי שבזבזתי לו זמן יקר, ובזמן שיצאתי אמר פתאום (כנראה ביקש, בכל־זאת, לסדר איזה חשבון), שאם אני מחפש מישהו שיעזור לי לגמור את הספר, מדוע שלא אקח מזכירה. אני לא זוכר מתי הלכתי בפעם האחרונה מכות, אבל הפעם הרמתי את היד כאילו אני רוצה להכות אותו. הוא שם את הסיגרייה במאפרה, משך את השרוול כלפי מעלה, כאילו הוא מתכונן להכות אותי, אבל פתאום שינה את הטון והוסיף, שנראה בבירור כי אני זקוק לסיוע נפשי, ושאם אהיה פעם מעוניין בטיפול, אוכל תמיד לפנות אליו, מפני שנדמה לו כי הוא מתחיל להבין מה יכולות להיות הבעיות שלי.

אחרי הפגישה הזו כעסתי כל־כך עליו, ועל ציפי ששלחה אותי אליו, ועל העורך דין ששיגר לי עוד מכתב התראה אחרונה לפני הגשת תביעה משפטית, ועל זה שעדיין לא מצאתי דירה, ועל כל הדברים המרגיזים שיש בעולם, גם כשאין להם ביטוי במלים, עד שמרוב רוגז ישבתי שוב אל מכונת הכתיבה, וגמרתי את הספר בתנופה אחת, במשך שלושה שבועות, בוקר, צהריים, ערב ולילה, שזה בערך הזמן הנדרש להעתיק ספר כזה במכונת־כתיבה. וגם אחר־כך המשכתי לכעוס. הבאתי שני העתקים למשרד העורך דין, לקחתי מהסטאז’ר שלו קבלה, ושמתי לב שלא השארתי אצלי אפילו העתק, מעשה מטומטם ביותר, אבל לפחות היתה לי קבלה.

ואחרי זה התחלתי לחפש. גם דירה וגם עבודה. נמאסו לי הספרים האלה, והחלטתי שהספר שאני כותב בשביל ההוא מרוטנברג יהיה אחרון. הגיעה השעה שתהיה לי עבודה, שמקבלים בעדה משכורת בכל חודש, בין האחד והעשרה. עם קביעות, עם ביטוח לאומי, ועם כל הדברים שמשדרים שקט נפשי לחיישנים הרגישים הממונים על החרדות. שלחתי מכתבים למוסדות שפרסמו מודעות בעיתונים, פניתי בטלפון, אבל גיליתי שכל אלה לא לי נועדו. בכמה מקומות שאליהם פניתי, הסבירו לי שהנתונים שלי גבוהים מדי בשביל התפקיד המוצע. באחרים אמרו שאין ספק כי יש לי כישורים רבים, אבל אין הם מן הסוג הדרוש להם. כולם היו מנומסים כל־כך, ובכלל לא רמזו לגיל שלי, שכבר עברתי את החמישים. פניתי לכמה אנשים שהיו לי עמם כל־מיני קשרים בעבר, ובהם לאנשים שניתן לומר כי נעזרו בי. לא אמרתי במפורש כי אני מקווה שיחזירו לי עכשיו תמורה בעד מה שהשקעתי בהם, זה היה גס מדי. הקו שלי היה לגשת לאיש כזה, שפעם היה – טוב, נקרא לדברים בצורה קצת ברוטאלית – מתרפס לפני, שאכניס עליו כמה מלים טובות לעיתון, או שאמליץ עליו לתפקיד זה או אחר ולעבודה זו או אחרת במטה הבחירות, ולשאול אותו אם ידוע לו על משהו מעניין שאוכל לעשות. לפי הניסיון שלו להסתיר בכף ידו פיהוק מתגנב, הרגשתי שאני לטורח לו. בעצם, הייתי צריך לדעת את חוק הכובד של החיים – מה שחשוב הוא לא מה עשיתי בשבילך בעבר, מה שחשוב הוא מה אני יכול לעשות בשבילך היום. והשאר אינו אלא פירוק לגורמים של הביטוי המתמאטי הזה. ומה, באמת, אני יכול לעשות היום למען מישהו, כדי שיטרח בשבילי?

שום העמדת פנים, בשום מקום, לא היתה עשויה להוציא אותי מן העמדה של נצרך, הבא לבקש משהו, לעמדה של מי שבא להעניק משהו, גם כאשר אני מגמגם משהו כמו, חשבתי שאוכל להביא לכם תועלת. רק את עצמי יכולתי להעניק, ולא היו דורשים. ניסיתי דרך חדשה. פניתי לקוקו ההוא, שתמיד היה מתרגש כל־כך כשנפל בידו קלף חזק במשחקי־פוקר בתקופת מבחני הגמר באוניברסיטה, שכולנו היינו בורחים מייד והוא לא היה מרוויח מאתנו כלום, חיליק דורון, שכבר היה בינתיים לראש החוג למדע המדינה, הצעתי שיתן לי לעשות עבודת־מחקר במסלול דוקטוראט, וביקשת שתינתן לי מלגה הולמת לתקופת העבודה. העסק ביש, זה היה אמור להיות הנושא שלי. מחקר מעמיק ראשון על מה שבאמת אירע, מחקר שתוצר הלוואי שלו היה, מן הסתם, הסרת הספקות לגבי השאלה מי נתן את ההוראה. אחרי הכול נאספו אצלי הררי מידע שמקורם אז, בתקופה שבה היו מביאים אלי את כל הדוחות הסודיים, כדי להשפיע על הכתבות שלי. כבר הייתי בצד שביקש לחשוף את המידע, וכבר הייתי גם בצד שביקש להסתירו, וידעתי היטב מה ידעו ומה הסתירו שני הצדדים. ברשותי היה, מונח באי־סדר בשני ארגזים, האוסף הגדול ביותר של גזירי עיתונות על הפרשה ההיא. והיה לי גם רעיון לא רע, לדעתי, לתיזה: במצב שבו מסתירים מן הציבור חלק מן המידע, נוטה הציבור להסכים לדברים שהמידע החלקי תומך בהם, שהם לפעמים דברים שלא היה מסכים להם, אילו היה בידיו המידע המלא. הייתי מלא התלהבות. כתבתי שלושים עמודים של דברי הסבר למחקר שאני מציע, וציינתי שם גם כי אחת המסקנות שיהיו לחיבור שלי היא שחופש המידע אינו לוקסוס, וגם אינו תשלום, שלא תמיד נוח לשלם אותו, לאיזה עיקרון פילוסופי ערטילאי, כי אם תנאי הכרחי לתפקודה של חברה דמוקראטית, המבקשת להבטיח כי פעולותיה, והפעולות הנעשות משמה ובשבילה, יהיו הפעולות הנכונות ביותר בתנאים האמתיים שבהן היא פועלת.

הם העבירו את הבקשה שלי לוועדה, ואחרי כמה שבועות אמרו שמצטערים, הרעיון שלי הוא אמנם רעיון, אבל אני צריך לעבור קודם מסלול מוקדם של MA, העשוי לקחת שנה או שנתיים, לפני שאוכל לגשת לעבוד על הדוקטוראט, ובמסלול הזה לא נותרו מלגות לחלוקה. בערב ישבתי בבית ושתיתי. לבדי. מעולם לא שתיתי לבדי יותר מאיזו כוסית פה ושם. הפעם נגמר חצי בקבוק. נרדמתי על הספה בסלון. ציפי העירה אותי כשבאה. רצתי לבית השימוש והקאתי. כשיצאתי היא אמרה שכך זה לא יכול עוד להימשך, והיא רוצה לדעת מתי אני מוצא דירה ועובר מהדירה שלה. רצתי שוב לבית השימוש להקיא. היא טרקה את הדלת של חדר השינה שלה, שמעתי אותה מסובבת את המפתח בתוך המנעול, ואני שכבתי ער בחדרי עד שנשמע קול גרירת פחי האשפה ברחוב.

בזמן ההוא התחיל אצלי ההרגל הזה של השוטטות ברחובות תל־אביב. רציתי, כאילו, לעבור שוב בתוך הנופים הקודמים שלי. ואולי חשבתי על ההליכה הזו כמו מין טקס פרידה מכל מה שהיה קשור בי, טקס שהוא, בעצם פרידה ממני עצמי. הייתי הולך במקומות שבהם שיחקתי בקלאס, או ביקרתי בהם עם אמא, או טיילתי עם אהבת הנעורים שלי, וחשבתי, הנה כך, כמו שהמקומות האלה הם עכשיו בלעדי, כלומר בלעדי מי שהייתי אז, הם יהיו מעכשיו בלעדי, כלומר בלעדי מי שאני היום. העולם יהיה בלעדי. ניסיתי לתאר לעצמי עולם בלעדי, ולא הצלחתי. אין בשבילי עולם בלעדי. כשאני חושב על העולם, אני נמצא בו. העולם שאני מכיר קיים רק מפני שאני קיים. העבר שלי הוא המוות שלי, מפני שהוא קיים רק בזיכרון שלי, והוא ימות כשאני אמות. וחשבתי מה יהיה אם אמות, האם אני אמות לעולם, או שהעולם ימות לי. ואחר־כך חשבתי, הרי איני יכול להחליט אם אמות, אבל אני יכול, בהחלט יכול, להחליט מתי אמות. וזה היה רעיון מפחיד, עד שישבתי בפינה של גן הנביאים ובכיתי לעצמי. בלי קול, בלי העוויות, בשקט־בשקט.

ושם ראתה אותי זמרית. היא ניגשה אלי ואמרה, יש לך פנים מלאות הבעה, הייתי רוצה שתשב בשבילי. ניסיתי להחביא את הדמעות ואמרתי, אולי, אולי בפעם אחרת. והיא אמרה, בוא עכשיו, זה כאן לא רחוק. זה היה בבית קטן וישן, ליד הכניסה לנמל תל־אביב הריק. ואחר־כך נעשיתי לפרוייקט שלה ועברתי לגור אצלה.

אמרו עליה שהיא נימפומנית. אמרו עליה שהיא זוללת גברים, ואחר־כך משליכה אותם. אבל אני ידעתי את הסוד שלה. הגברים האלה שהיא מחליפה הם הפרוייקטים שלה, פרוייקטים של שיקום הריסות. היא היתה ניגשת לכל אדם במין תמימות, שלא היה בה מקום להנחה שמישהו יש לו, או יכולה להיות לו, איזושהי כוונה רעה. היא היתה מהלכת על יד הסכנות כאילו אינן קיימות. לא ידעתי אם התמימות שלה היא מצב קיומי או כלי־נשק. זה שעכשיו אני הפרוייקט שלה (הו, לא! היא לא קראה לזה כך. הביטוי שלה היה משהו כמו “להיות יחד”: זה שאתה עכשיו אתי, או: זה שאנחנו ביחד עכשיו) זה לא אומר שאני רק אתך. אני יודעת שאתה זקוק לי, וזה עושה לי טוב שאתה זקוק לי. אבל יש עוד אנשים שזקוקים לי, וגם זה עושה לי טוב. זה עושה לי טוב שאנשים זקוקים לי. רק כך אני – אני, כשאני מרגישה שזקוקים לי. אפילו עכשיו, כשאני נזכר בדיבורים האלה, אני חש נשימה מתקתקה־מבחילה של קיטש. אבל האמת היא שזה היה טוב בשבילי. אז.

גרתי אצלה וישנתי עימה במטה יותר משנה. בעצם, יותר קרוב לשנתיים. בזמן הזה היינו הרבה יחד, אבל היא היתה גם עם אחרים. היא היתה מנהלת בבת־אחת כמה פרוייקטים, בשלבים שונים של התקדמות. אחדים כבר עמדו ברשות עצמם, והיו זקוקים רק לקצת תשומת־לב, ליד מלטפת, לשעה קלה במיטה. אחרים היו במעמד של פרוייקטים־לעתיד, במצב שעדיין לא היו אקוטיים, אבל חייבו תשומת־לב והבנה. היא עבדה בו־זמנית על כמה פורטרטים (אבסטראקט, כמובן) של אנשים שונים שישבו לפניה. אני הייתי צריך להיות מותק ולא להיות בדירה בזמן שעבדה, כדי לא להפריע לשיח הנשמות שבלעדיו אין לה השראה לציור. טוב, לא היתה לי בררה. לא היה לי מקום אחר ולא היתה לי אחיזה אחרת. הייתי צריך להשלים עם מה שיש לי, ומה שהיה לי היתה זמרית. לימדתי את עצמי לא להראות סימני־קנאה בכל הפרוייקטים האחרים, ובכל האנשים שהיא מציירת, מפני שיש להם פנים רבות־הבעה, ונכנסת איתם למטה – כדי שתוכל לצייר אותם. הרגשתי כגבר מבוזה, הנאלץ לקבל מה שהכרומוזומים מצווים עליו להתנגד לו. ביום הייתי חושב לא רק על הסבל שהיא גורמת לי, מפני שהיא כזו כמו שהיא, ואינה יכולה להיות אחרת, אלא מתמכר גם לרגשי־נוחם על הסבל שגרמתי באופן דומה לנשים אחרות. ובלילה הייתי חולם את החלומות ההם, שבהם הרגליים מבוססות בזוהמה שאינה יורדת ברחיצה במים. אבל, יחד עם כך, הרגשתי כי אני מוצא את הדרך חזרה. לא זכרתי איפה שמתי את הפנקס עם הרעיונות לסיפורים הבלשיים שהיה לי בקאסה ויטאלה. אבל היתה לי מעטפה גדולה, ובה הייתי שם את כל הפתקים שהייתי כותב עליהם כל מיני רעיונות בשביל הספר שאכתוב, הספר האחד הזה, שסוף־סוף יהיה כתוב בשמי, המעטפה שהכילה גם את המפית מקפה פלור בפאריס, שבו צץ בי הרעיון של הספר הזה. ההברקות היו באות לי בכל מיני מקומות ובכל מיני זמנים, ומייד הייתי מעלה אותן על הכתב. לפעמים הייתי יושב ליד שולחן המטבח ומשרבט כי מיני ניסיונות להתחלה של הספר, או לאיזה פרק מן האמצע, אבל הם לא היו מוצלחים כמו הרעיונות שהיו בפתקים, וכשהייתי מגיע עמם למבוי סתום, הייתי מקפל את הנייר ומניח אותו בפח האשפה שמתחת לכיור. בסרטים היו הסופרים מקמטים את הנייר בתוך אגרוף כעוס ומשליכים אותו על הרצפה, עד שנעשתה מוצפת ניירות, דבר שהתברר לנו אחרי שהמצלמה נעה כלפי מטה. כנראה שנותרה בי איזו השפעה של שולה.

מן התקופה ההיא אצל זמרית, כמעט שאיני זוכר כעסים אמתיים שפרצו החוצה. זמרית היתה יצור שאי־אפשר לכעוס עליו. פה ושם איזו התרגזות קלה, אבל לא כעס גדול, אמתי, שונא. הפעם היחידה שבה חשתי כעס, היתה כאשר שמתי לב כי היא נפגשת עם איתן רפופורט, הבנקאי, הפלייבוי הידוע. הוא בא פעם בפורשה האדומה שלו וישב לפניה, חריג אמתי בין כל האובייקטים של זמרית. ואחר־כך היה חוזר בערבים עם הפורשה, צופר בחוץ בצופר המשמיע את מנגינת הפתיחה של לה־קוקראצ’ה, והיא היתה יוצאת אליו חוזרת בשעה מאוחרת בלילה. הפעם זה לא נראה כמו פרוייקט. זו היתה הפרה של הכללים, שהיא עצמה כפתה. זה היה רומן. אמרתי לה שזה לא מתאים לה שהיא נמשכת לכסף שלו, ושיהיה לזה סוף רע, והיא צחקה ואמרה שלא חשבה כי אני מסוגל לקנא, אבל זה דווקא מתאים לי, והיא היתה רוצה פעם לצייר אותי כשאני מקנא. ואחר־כך היו הפעמים ההן, שבהן לא חזרה הביתה במשך כל הלילה, וּודאי ישנה אצלו בפנטהאוז (ידעתי שלסביון לא היתה נכנסת עמו בשום־פנים־ואופן, כיוון שתמיד פחדה מכלבים). ואז היתה הפעם ההיא שחזרה ממנו בשעה מוקדמת בבוקר, והיו לה עיניים אדומות מבכי, ואני ליטפתי אותה וניסיתי לנחם אותה בכל המלים השגרתיות שאומרים ברגעים כאלה, שהיא צריכה לשכוח אותו, ושהוא לא ראוי לה, מפני שהיא טובה ממנו אלף פעמים, ועוד דיבורים כאלה, אבל היא אמרה, עזוב, אתה לא יודע כלום. ובעיתון הערב היה כתוב שהוא התאבד בקפיצה מן הפנטהאוז שלו, ותפסתי שגם הוא היה פרוייקט. פרוייקט שלא הצליח. ואז קלטתי שתפקידי כפרוייקט בחייה של זמרית כבר נגמר, ואני צריך לצאת מהם. ואחר־כך הופיע פתאום פלטי ודברים התחילו לזוז בכיוון חדש.

תמונה מאלבום הזיכרון

כאשר סגרו את העיתון שאבא ערך, והמערכת שלו היתה בחדר השלישי, השכירו את החדר לדיירים. וזה נמשך כך עד שעברו לדירה של שיכון ברחוב שפינוזה, בצפון, על יד משוכת הצבר והפרדסים והבתים של הכפר הערבי שמן הצד האחר של הפרדסים. והאיש האחרון שגר שם היה זקן מאוד. ואמא אמרה שהוא אף פעם לא מתרחץ ומסריח בחדר. ואחר־כך לקחו אותו לבית החולים ואחר־כך אמרו שהוא מת. ואמא עברה בחדר וניקתה אותו בנפט ובהרבה מאוד מים. ואחר־כך לא השכירו יותר את החדר ההוא.

 

14.    🔗

בשנה הבאה אהיה זכאי לקִצבה מן הביטוח הלאומי. היום זה מצחיק אותי. כלומר סכום הכסף שאקבל. אני מעדיף לחשוב על כל העניין כאילו מדובר כאן בכסף. ולא בתווית שתהיה מודבקת עלי מכאן ואילך, התווית של הזִקנה, הזִקנה והמוות. מעכשיו זה יהיה רשמי. אני זקן, וכשאני זקן, אני הולך למות, שהרי זה מה שזקנים עושים בסופו של דבר, לא?

טוב, אני לא יכול לומר שהדבר נחת עלי לפתע. כל ימי התכוננתי לכך. אבל דווקא בשנים האחרונות, כן, דווקא בשנים האחרונות, בארבע־חמש השנים האחרונות, התחלתי לחוש כי, הנה אני עומד לפני התחלה חדשה. לא, לא התחלת הסוף. התחלה אמתית. מצב שבו נראה כי הדברים האמתיים, הטובים, אלה שחכמת החיים המקובלת מתארת אותם כדברים שכדאי לחיות למענם, מתחילים רק עכשיו. אחרי שלושה כשלונות בחיי הנישואין – ובכללם האפיזודה הלא־פורמלית של זמרית, שהיתה מעין־נישואין לכל דבר, וגם מעין־כישלון לכל דבר – כישלונות, שאני מוכרח להודות כי יש בהם איזו נוסחה, והיא מורה על כך שאולי אני האשם, הנה אני שולט עכשיו במצב. לא עוד דיאלוגים אין־סופיים שאני מנהל בדמיון עם הפארטנרית שלי, ובהם אני מבקש הבנה, מנסה להצדיק את עצמי, מסביר את המניעים שלי, תוקף, מתגונן, מוכיח עד כמה הצדק על צדי, חושף את המניעים האפלים שלה, וקורע לגזרים את כל הטיעונים שהיא מעלה ושהיא יכולה להעלות. לא עוד הריטואל המאזוכיסטי המתמשך של הניתוח המפורט שאני מנתח לאחר־מעשה את כל המריבות הקטנות ואי־ההבנות והטעויות שעשינו שנינו. ולא עוד החרטה הכוססת המאכלת אותי כחומצה, בהשתוקקות אימפוטנטית להחזיר את מהלך הדברים לרגע־שלפני, כדי שהחכמה־שלאחר־מעשה תחזיר למסלול הנכון את כל הדברים שסטו ממנו. עכשיו אני שולט במצב, אני קובע את מידת הקִרבה והמרחק שביני ובין הסביבה, ביני ובין האשה שבחיי, וגם ביני ובין האפיזודות המקוטעות של הצעירה הטראנס־אטלנטית.

לפעמים, כשאני עורך בראשי את מאזן הרווח וההפסד, אני חושב שאני מקבל מהלנה יותר ממה שאני מעניק לה. התחושה של הקביעות, של הביטחון שתמיד תהיה שם ותחכה לי, של השקט הנפשי (בגבולות מסוימים, כמובן, בגבולות מסוימים), של כל הדברים המסתכמים במלה חום, זו מתנה שזכיתי בה. פיס. סוף־סוף עלה המספר שלי בגורל. אחרי שנים שבהן הייתי נפצע ופוצע, נפצע ופוצע, באו עכשיו השנים שבהן הכול רגוע ומפויס. לא אהבה במשברים. לא ריגושים גדולים של הלב, לא התפעמות מסעירה, לא חרדות וציפיות. שיווי־משקל. חשבון נכון. ואם היא חושבת שאין כאן שיווי־משקל, והחשבון אינו נכון, היא מבוגרת מספיק כדי להגן על עצמה. איש אינו מכריח אותה. אפילו לא ההרגל. יגן כל אחד על עצמו. אם היא רוצה ביחסים האלה שבינינו, משמע שהם טובים לה. וכעת נוכל להזדקן יחד. ואם יתעוררו בי געגועים לנעורים, לבוסר שלפני הבשלות המלאה, אצטרך לשלם בעדם, מפני שכבר אין לי חלק בהם. ובעד כל הדברם האחרים אין משלמים? משלמים, גם משלמים. ולעתים גם מחיר מופקע. שום דבר אינו בחינם. ההתחלה של ההתחלה החדשה היתה בפגישה ההיא שתִזמר רוביק ארצי. לא ראיתי אותו איזו שנה או יותר, מאז הספר האחרון. יום אחד צלצל אלי פתאום לדירת המרתף, שמצאתי ברחוב נחום, אחרי שהפרוייקט החדש של זמרית בא לגור אצלה במקומי, ושגרתי בה לפני שעברתי הנה, לדירת הגג ברחוב יהואש, הדירה האחרונה שלי. בעצם, עמדתי לצלצל אליו ולשאול אם יש לו משהו בשבילי, אבל הוא הקדים אותי. אתה יכול לקפוץ אלי מחר לקראת הצהריים? שאל. הזמן התאים לי (כל זמן היה מתאים לי) ואמרתי כן, וכבר חשבתי להוריד את השפופרת. רגע, רגע, קרא בחיפזון, אתה לא שואל לאן? אמרתי שכבר הייתי אצלו במשרד החדש. לא, לא היית, אמר, אני לא בנחמני עכשיו, אני בבית אסיה. תגיד למטה שאתה בא אלי, וייתנו לך להיכנס. אמרתי, נתנו לי להיכנס. אמרו קומה ארבע, חדר ארבע מאות ואחת. זה לא היה חדר. זו היתה מערכת חדרים פינתית, עם חדר כניסה מוקף צמחים מוארים באור עקיף, עם מזכירה מנומסת להפליא, עם כורסאות המתנה נוחות, ועם טלפון מיוחד העומד לרשות האורחים. לא הייתי צריך להמתין הרבה זמן. רוביק יצא אלי בחליפה ועניבה, והוביל אותי פנימה למשרד, שעיצובו נעשה קרוב לוודאי בידי אחד המעצבים את סדרות הטלוויזיה המראות לנו את הנעשה מאחורי הקלעים של עולם העסקים הבין־לאומי. הרגשתי שאני חייב לו הבעה כלשהי של רגשי התפעלות, ולא קימצתי בהם. הוא ניגש לבר והוציא בקבוק הנסי VSOP ושתי כוסיות בדולח, ואחר־כך הושיט לי קופסת סיגארים הוואנה ובאוויר עמדה השאלה הבלתי נשאלת: נו, מה אתה אומר?

ואחר־כך סיפר לי כי פול רובין עומד להיכנס בגדול לעסקים בישראל. הוא הניח שאני יודע מי זה פול רובין. הנחה נכונה. בזמן האחרון הִרבו לכתוב בעיתונים על הצלחותיו של פול רובין, איש העסקים היהודי מבלגיה, שהגיח אלמוני משום־מקום, ובתוך שנים אחדות נעשה אחד מגדולי העשירים ביבשת. סיפור הטיפוס לצמרת של פול רובין נעשה אפילו נושא לסרט חצי־תיעודי של הבי.בי.סי.: איך רכש רשת סופרמרקטים כושלת, שעמדה על סף פשיטת־רגל (על שאלה זו, של מקור הכסף שעמד לרשותו לרכישה ראשונה זו, לא שפך הסרט אור), ובתוך זמן קצר הצליח לשקם אותה, ולפתוח מספר רב של סניפים חדשים. ואחר־כך הקים חברת הובלה, כדי לחסוך בהוצאות הובלה של הסחורות מן המחסן המרכזי לסניפי הרשת. ואחר־כך קנה חוות חקלאיות שגידלו את הפירות והירקות ומוצרי החלב שמכר. ואחר־כך רכש מפעלים לייצור מזון. ואחר־כך הקים תחנת־רדיו עצמאית לפִרסום מִבצעי המכירה ברשת שלו, והתחנה העמידה את עצמה גם לרשות מפרסמים אחרים, ונעשתה אחת התחנות הפופולאריות באירופה, ובדרך הטבע התפשטה גם על פני רשת של תחנות טלוויזיה. ואת עלון הפִרסום שחילקו חינם בסניפי הסופרמרקטים שלו הפך לרשת עיתונים הנמכרים בכל ארצות השוק המשותף, בכל אחת בשפתה. ומכאן־לכאן נעשה גם אחד מגדולי המו"לים בעולם, בעיקר בתחום הספרות המקצועית, אבל גם בספרות יפה. וכל אלה חוץ מן השמועות על העסקים הנסתרים, כגון הקשרים הנרחבים שיש לו בארצות הקומוניסטיות, וגם, למרבה הפלא, אף שהוא יהודי ואינו מסתיר עובדה זו, גם ברבות ממדינות־ערב.

והנה אני יושב כאן אצל רוביק ארצי, מו“ל ומפיק של ספרים מפוקפקים, והוא מספר לי כי פול רובין, הענק מאירופה, מינה אותו לעמוד בראש הנציגות שלו לעסקי תקשורת בישראל, והתפקיד שלו הוא לבחון ולהעריך מי מן העיתונים והוצאות הספרים כדאי לרכוש, ומה ניתן לעשות כדי לחדור לעולם הטלוויזיה, ואולי גם לתעשיית הקולנוע. בדעתו להעסיק בכל תחום ותחום מומחה חסר־פניות. פול רובין יודע שינסו למכור לו כל מיני כישלונות במחיר מופקע, והוא מעוניין שצוות מקומי יבחן בשבילו את ההצעות, לפני שיביא את המומחים שלו מחו”ל להעריך בשבילו את השווי האמתי של כל קנייה. וכאן אני נוגע בעניין, אחרי כל השנים האלו, כך אומר לי רוביק ארצי, הוא למד לסמוך עלי, והוא בטוח שאוכל להיות יועץ חסר־פניות בכל הקשור בעיתונות היומית. מה אני צריך לעשות? שאלתי. לרחרח ולשתוק, השיב. וכך נעשיתי יועץ־סתרים (סוף־סוף הבנתי את התואר הזה, המרבה לשוטט ברומאנים הרוסיים מן המאה הקודמת) של חברת פ.ר. אנטרפרייזז, לענייני עיתונות יומית בישראל.

עד מהרה גיליתי כי, כמו שאני מסתובב ומרחרח – יש עוד מסתובבים ומרחרחים, בשירותו של רוביק ארצי הפועל מטעמו של פול רובין, או בשירותו של מישהו אחר, הפועל גם הוא מטעמו של פול רובין או רוצה לפעול מטעמו. כולם רחרחו, לא כולם שתקו. ובתוך זמן קצר היה משרדו של רוביק ארצי מוצף בהצעות של שבועונים וירחונים, משרדי פרסום וציירי־שלטים, במאי טלוויזיה ותסריטאים, מפעילי רשתות כבלים מחתרתיים ובעלי משדרי־חובבים, צלמים וסוכנויות של דוגמניות ודוגמנים, שכולם רוצים כי פול רובין יקנה אותם. רוביק היה מזמין אותי מפעם לפעם להיכל הסטרילי שלו, מראה לי תיק מכתבים (לאו דווקא בענייני עיתונים יומיים, אבל חדלתי לשים לכך לב) ואומר, כל זה טעון בדיקה. אני הייתי מזמין עצמי לכותבי המכתבים, נכנס עמם בשיחה ומרחרח בעסקיהם. ואחר־כך הייתי מחבר דו"ח קצר ומוסר אותו לרוביק. וכך נמשכו הדברים (לא היו שום סימנים שבאמת קורה משהו), עד שפעם אחת הודיע לי רוביק שאנחנו נוסעים לפגוש את פול רובין עצמו. היו לנו כרטיסים למחלקה הראשונה. בדרך לבריסל שתיתי עם ארוחת הצהריים אולי איזה שני בקבוקים קטנים של שמפניה, עד שכל העולם נראה לי כמו מבעד לצעיף של מלמלה. בשדה התעופה חיכה לנו מטוס־מנהלים פרטי, שהטיס אותנו ללוקסמבורג. ושוב איזו כוסית בדרך. משדה התעופה הסיעו אותנו בלימוזינה גדולה עם בר משקאות מעולה (לא התאפקתי) וכשהגענו לעיר, והמכונית נכנסה בכניסת המרכבות של הארמון מתקופת הבארוק, ששתיים מקומותיו היו תפוסות בידי המשרדים הראשיים של פול רובין, כבר הייתי כולי שיר (זמרית היתה אוהבת את זה).

הלכתי בצעדים מרחפים על גבי השטיחים הרכים במסדרונות גבוהי התקרה של הארמון הישן שנעשה בית־משרדים. פה ושם ניצבו שידות ישנות על רגלי רוקוקו, ועל משטחי השיש האפור שמעליהן עמדו אגרטלי פרחים ענקיים. פה ושם ניצבו כורסאות מסוגננות (רגלי רוקוקו) עם ריפוד של ברוקאד, וחשבתי כמה נחמד היה לו יכולתי עכשיו לשקוע באחת מהן ולנמנם. הקירות היו מכוסים באורגינלים. המזכירה הכניסה אותנו מבעד לדלתות הכפולות – המרופדות בריפוד עבה, שלא יישמע החוצה אפילו הד קל ממה שמדברים בפנים – לחדר המתנה גדול, ספון עץ כולו, ובו ניצבו ספות וכורסאות, כולם בסגנון עתיק, וכמה שולחנות קפה ביניהן, ובאח בערה אש. הכול הדיף כאן את הריח המשכר של הכסף הגדול. ואחר־כך נכנס מלצר והביא שלושה ספלי־קפה קטנים מחרסינה דקה־דקיקה והעמיד לידם בזיך מים קרים עם גביעי קריסטאל. הוא יצא, ופתאום נפתחה דלת צדדית ונכנס פלטי, כלומר, פול רובין, כלומר פלטי, כן, אין ספק, זה היה פלטי. מייד זיהיתי אותו. חלו בו מעט מאוד שינויים. נוספו רק השנים, אבל הן היטיבו עמו מאוד. בשערות היתה שיבה, אבל כולן עדיין היו שם, מסורקות למשעי. או אולי אלה הבגדים, החליפה המאופקת, העניבה הדיסקרטית, הנעליים האיטלקיות הגמישות, שמעליהן בצבצו גרביים בצבע שקט, שהיו מהודקות היטב לקרסוליים. גם הוא זיהה אותי מייד, והיה רגע מלודרמאטי של מבוכה. הוא אמר רק, כבר נפגשנו פעם, ואני אמרתי, כן. שנינו לא הזכרנו מתי ואיפה ורוביק תפס מייד שהוא לא צריך לשאול.

ואחר־כך דיברנו ביזנס. בעברית, עברית של העבר. כלומר הוא דיבר. והצורה שבה הציג את כוונותיו היתה בדיוק הפוכה מן הצורה שבה הציג אותן רוביק. לא, הוא לא מתכוון לקנות עסק קיים, שכבר יש לו מסורת של פעולה בצורה מסוימת, ויש בו התנגדות טבעית לשינויים וחידושים. השיטה שלו עכשיו היא להקים עסקים חדשים, מלמטה, ולנהל אותם ניהול נכון מן היום הראשון. אין טעם לנסות להיכנס לטלוויזיה הקיימת. צריך להקים ערוץ חדש לגמרי. ולא כדאי לקנות איזה עיתון, שכותבים בו כתיבה שגרתית ועורכים אותו עריכה שגרתית. צריך למצוא את הנישה, את המקום הפנוי, את הקהל הייחודי שעדיין לא גילו אותו. ובעיתונות המקום הפנוי הוא בתחום המקומי. נכון שפה יש מקומון ושם יש מקומון. אבל בדרך כלל הם משמשים סרח־עודף לאחד העיתונים, ומפנים אליהם את הכתבים הפחות מוצלחים באותו עיתון. השיטה הנכונה היא להקים רשת עיתונים שתביא לקורא את המיקס (מלה זו אמר באנגלית) הנכון של דברים בעלי עניין אוניברסאלי, כלל־ארצי – תרבות, אמנות, ספורט, כלכלה ועסקים, בריאות, סקס, רכילות, כל דבר חוץ מפוליטיקה (שימשיכו העיתונים היומיים להתפלש בתוך הזוהמה הזאת) – עם בעיות מקומיות, המעניינות את הציבור בכל מקום ומקום – תחבורה, מיסוי, בנייה, ארכיטקטורה, איכות חיים, שירותים, פינוי אשפה וכל הדברים האלה. אני מוכן, אמר, להשקיע הרבה ברשת כזאת, ואני רוצה שידעו כי אצלי יהיה התשלום הגבוה ביותר בענף – לאנשים המתאימים. הוא סיים את ההרצאה הקצרה שלו, שאל אם זה ברור לנו, לא חיכה לתשובה, אמר שעל השאר נדבר עם המנהל שלו לענייני רשתות תקשורת, לחץ שוב את ידינו (נדמה לי שהלחיצה שלי היתה יותר חמימה מן הלחיצה של רוביק) ויצא מן החדר. הקפה נותר בספל שלו מבלי שנגע בו.

אחר־כך, כשהמנהל של פול רובין לענייני תקשורת בא לארץ, והציץ בעיתונים (הוא לא מבין עברית והיינו צריכים לתרגם בשבילו את הכותרות כל יום ברציפות, במשך שבוע שלם), וישב והסתכל בטלוויזיה, ורשם רשימות בדפים מסודרים, וציין בעזרת שעון־עצר את אורכם המדויק של קטעי הקישור, ואת משך הזמן המוקדש לפרסומות גלויות וסמויות, הוא הודיע לי שאני אהיה אחראי על גיוס הכותבים לרשת המקומונים. ואחר־כך נזדמן לי לפגוש את פלטי, כלומר פול רובין, עוד כמה פעמים, אבל הפגישות היו חטופות מאוד. לרוב הוא היה מגיע במטוס הפרטי שלו, וכמעט תמיד נקבעה לו איזו פגישה עם שר, שמכנים אותו בעיתונים שר בכיר, ואחר־כך הוא היה חוזר למטוס שלו וממריא בחזרה. בדרך כלל לא היה מתאכסן במלון, כי אם בבית ששכרו בשבילו בכפר שמריהו, ותמיד היה בו סגל עובדים מצומצם, למקרה שיגיע פתאום. באחת מן הפגישות האלו אמר לי שבדעתו למנות אותי לנציגו של המו"ל, כלומר שלו, ברשת המקומונים ולהטיל עלי את האחריות לחלק המשותף לכל המקומונים. הוא הציע לי משכורת שסחררה לי את הראש, ורמז גם שאקבל אחוזים מהרווחים, אם יהיו, וקלטתי שהוא אינו מרוצה כל־כך מתפקודו של רוביק ארצי, ועשיתי בחכמה ולא הגבתי. מאז הפגישה ההיא בלוקסמבורג לא הזכרנו אפילו ברמז שכבר נפגשנו קודם, ועל־אחת־כמה־וכמה שלא דיברנו על העבודה המשותפת שלנו באירופה בזמן מלחמת העצמאות.

שכרו בשבילי קומת־משרדים באזור החדש, ברחוב יגאל אלון, לא רחוק מהמקום שבו התחילו לחפור את היסודות לפרוייקט של נווה־דור. במשרד של גילדר טיפלו ברישום החברה החדשה, כל־מקום בע“מ, ואני קיבלתי מינוי של סמנכ”ל בחברה. מִשרת המנכ“ל נותרה בינתיים פנויה, ויושב ראש ההנהלה היה רוביק ארצי, המנכ”ל של חברת פ.ר. אנטרפרייזז (ישראל) בע“מ. עסקתי בהקמת המערכת שתכין את החלק המשותף לרשת המקומונים החדשה. מובן מאליו שחזרתי ונעשיתי פופולארי. לפחות לזמן מה. רבים חיפשו עכשיו את קִרבתי, וכמה מבכירי העיתונאים ביקשו, אבל בסודיות גמורה, לבחון מה (וכמה) מוכנה הרשת החדשה להציע להם. מנהלי בתי־דפוס הזמינו אותי לארוחות צהריים. פִרסומאים שאלו אם כדאי להכין פרזנטאציות. יחצ”נים הזמינו אותי למסיבות שערכו בפנטהאוזים שלהם בלוויית דוגמניות־צמרת, עיתונאים בכירים ופוליטיקאים ההולכים לכל מקום שיש בו סיכוי שיזכירו את שמם באיזה מדור־רכילות. אפילו השוחט המחייך, שלח אלי אחד מנושאי הכלים שלו לפטפט אתי על כוס קפה ולהעיר בדרך־אגב כי בעיתון מצטערים על פרישתי. ומותר לי גם להוסיף, שהקבוצה של העיתונאים נפגעי רפופורט (אלה שהפסידו רק את מניות חברת “איתנים” שקיבלו במתנה, והפתאים, שגם השקיעו בחברה כספים משלהם), שהיו דווקא מן המיוחסים, שאחרת לא היה רפופורט מעניק להם את המניות – מחלו גם הם על כבודם ובאו לברר אצלי אם אפשר למצוא בשבילם איזו חאלטורה בעיתונים החדשים. כעבור זמן, אחרי המפולת, ניסו כולם להשכיח את הגישושים שלהם והתעלמו ממני לגמרי. אבל, מה יש לומר, כבר נעשיתי רגיל בתעתועים אלה של מִפלס הפופולאריות.

אני יכול לומר כי המזל המשיך לשחק לי. התאונה אירעה זמן רב למדי לפני שפול רובין משך את ידיו מעסקי רשת המקומונים שהקים בעזרתי, אחדים מהם נרכשו בידי העיתונים הגדולים, אחרים המשיכו לפרפר במקומות ואחרים התמוטטו. אבל אז, כאשר כל הארץ עדיין היתה מלאה דיבורים ולִחשושים על פלישתו של ענק העסקים האירופי, איש המסתורין, לביצת הרקק המקומית, התבססו הפיצויים שנפסקו לי על היוון השכר שהייתי מקבל, בתוספת אחוז מסוים מן הרווח המשוער הצפוי. א־פרופו השכר, צריך לומר כי התשלום היה מגיע בדייקנות לחשבון הבנק שלי, ביום האחרון לכל חודש. וביום שלמחרת כבר היה מונח על שולחני גיליון ממוחשב של השכר ותוספותיו והניכויים וההוצאות הגלובאליות וההוצאות המפורטות, כי בסניף הישראלי של פ.ר. אנטרפרייזז לא חסכו בהוצאות, ואפילו הפקידות הזוטרות היו נוסעות במונית לכל מקום, שלא לדבר על כך שפגישות העבודה נערכו במיטב המסעדות, ולחו“ל קפצו כולם רק במחלקה הראשונה. אבל זה היה הכסף הקטן. לאן הלך הכסף הגדול, שאלה זו עדיין שואלים לא רק הכתבים הכלכליים, כי אם גם רואי החשבון, שמינתה החברה בחו”ל כדי לבדוק את הסיבות למפלתו של הסניף הישראלי שלה.

הידיעה על החלטתו הפתאומית של פול רובין למשוך ידיו מכל עסקיו בישראל הגיעה אלי באמצע טיפול פיזיותראפי, שהג’וניור מהמשרד של גילדר הסביר לי כי אהיה חייב להמשיך בו עוד כמה שנים, אחרת עשויים בלשיה של חברת הביטוח לגלות שכבר אינני זקוק לטיפולים, והדבר יתן בידה עילה להעלות טענה של העדר תום־לב וייתכן שבית המשפט ידון מחדש בשאלת הנזק הבלתי־הפיך שגרמה התאונה לבריאותי. פתאום חרדתי שטענה כזו ניתן להעלות גם לגבי גובה הפיצויים שנפסקו לי, ואני עלול להידרש להחזיר חלק ניכר מהם, כיוון שנתברר כי הייתי מאבד ממילא את מקום עבודתי, שלא לדבר על הסיכוי להיות שותף ברווחים. אבל הג’וניור שטיפל בתיק שלי הסביר לי כי אין מקום לחשש כזה, שכן הפיצויים נפסקו על מצב העניינים שהיה בזמן התאונה ולפי מה שנראה אז כהתפתחות שאדם סביר עשוי לצפותה, ולא לפי מה שקורה באמת במרוצת השנים. האמת היא, שזמן רב היה קצב הדופק שלי עולה בכל פעם שהדוור צלצל מלמטה ואמר שיש מכתב רשום בשבילי. ואחר־כך התרגלתי.

תמונה מאלבום הזיכרון

כשאמא היתה חולה, ושכבה בהדסה ברחוב בלפור, הם היו באים לבקר אותה בכל יום ועולים לקומה השנייה ועוברים דרך הדלת הכפולה מהזכוכית ובמסדרון עם הריח של הליזול ונכנסים לחדר שלה ששם שכבו עוד הרבה נשים. והיא היתה מספרת לחברות שלה על הטיפול בדיאטרמיה שעושים לה ולפעמים מנמיכה את הקול ואומרת להן משהו בלחש שלא ישמעו. והוא פחד מאוד שהיא תמות. וכשהיה עובר על יד בית הקברות, לא היה מביט לכיוון ההוא כדי שהיא לא תמות.

רופא    🔗

ד“ר יהויקים סגל היה חריג כמעט בכל מובן. ראשית, בגילו. כאשר הגיע לארץ בשנת 1902, בין ראשוני העלייה השנייה, כבר היה בן עשרים ושמונה. החלוצים האחרים, שבאו באותו זמן, היו צעירים ממנו בעשר שנים. שנית, הוא כבר היה רופא, בוגר אוניברסיטת וינה, והם השלימו זה עתה את חוק לימודיהם בגימנסיה או בישיבה. ושלישית, הם היו יוצאי רוסיה ואוקראינה, שבשלטון העריצות החשכה של הצאר, והוא בא מדרוהוביץ שבגליציה, הנתונה לשלטונו הנאור ורב החסד של הקיר”ה, פראנץ יוזף השני. הם דיברו רוסית, יידיש ועברית. הוא דיבר גרמנית, והשתדל שתישמע קצת כמו יידיש, כשרצה שיבינו אותו. אביו היה סוחר נפט בעל אמצעים ויכול לתמוך בו ברמה הראויה בכל שנות לימודיו. אבל הוא מצא לעצמו חדר צר ברובע פועלים, ואת אוכלו הדל בישל לעצמו על גבי פתיליה שעמדה במסדרון. הוא לא רדף מותרות, אף שלא היה מוכן לוותר על הצפייה באופרה, בייחוד כשהיה מאהלר עצמו מנצח, והיה קונה כרטיסים לגאלריה העליונה ועומד בה על בהונותיו עד רדת המסך, כדי שיוכל לא רק להאזין למוסיקה, כי אם גם לראות את הנעשה על הבמה. כך עלה בידו לחסוך את רוב הכסף ששלח לו אביו.

אחרי שהשלים את לימודיו ברפואה כללית, ועשה את הסטאז' בבית החולים לעניים, לא נענה להפצרות אביו שילך להתמחות באחד ממקצועות הרפואה שהכנסתם ותהילתם בצדם, שכן וינה נודעה ברופאיה המהוללים, והחליט לעלות לארץ־ישראל. הוא קנה לעצמו כרטיס על סיפון אניה ההולכת מטרייסט ליפו, הותיר בידיו קצת כסף לצורכי הימים הראשונים בארץ, ואת השאר החזיר בפוסטה לאביו. את השם יהויקים לא נתן לו אביו. הוא קרא לו יוהאן, בהנחה ששם זה יקל עליו את חבלי הקליטה בחברה הווינאית הקוסמופוליטית, שעדיין נותרה בה יותר משמינית של אנטישמיות, גם אם לא ילך בדרך שהלכו בה משכילים רבים בני גילו, שהמירו את דתם, מתוך יחס של זלזול לכל הדתות. לקראת עלייתו לארץ ניגש יוהאן סגל למשרד הפלך, שינה את שמו כדת וכדין ליהויקים (לפקיד הרישום היו קצת בעיות עם הכתיב של מלה אקזוטית זו, אבל הוא הביא עמו ספר תנ"ך והראה לו כיצד כתבו את שמו של המלך האומלל בתרגום הגרמני) והוציא לעצמו תעודת־מסע על שמו החדש. בתעודה זו ירד יהויקים סגל בנמל יפו ופנה לבית המלון של חיים ברוך.

אחרי שטייל זמן־מה ברגל במושבות יהודה והשרון, כדי להכיר את הארץ, הצטרף יהויקים לקומונה של פועלים שהלכו לכבוש את העבודה בפרדסי פתח־תקווה. הוא עבד בכל העבודות הקשות, כמו שאר חברי הקומונה הצעירים ממנו: “בחר”, להוצאת שורשי היבלית בשטחים המיועדים לנטיעה, עישוב השטחים הנטועים, וחפירת גומות השקיה מסביב לעצים. פעם הִרשו לו להשקות חלקה אחת, אבל המים פרצו מן התעלות והציפו את השטח, ואחרי זה, בלי שהדבר נאמר במפורש, דאגו חברי הקומונה שהעבודות הקלות יותר יפלו בחלקו. הידיים והגב כאבו לו כמו לכולם, אבל הוא לא התלונן, חוץ מאשר ביומנו, שכתב בגרמנית, ולפניו פתח את חרצובות לשונו וסיפר לו כל שהסעיר את נפשו, המתייסרת בשאלה אם יהיה פועל חקלאי לתקנת העם, או ילך לעסוק בריפוי – לתקנת האדם. בלילות – שבהם היו חברי הקומונה עסוקים בוויכוחים סוערים בשאלה אם יעלו להתיישבות, יקימו משק משלהם ויהיו לאיכרים עובדים, או ששומה עליהם להמשיך בכיבוש העבודה אצל האיכרים המתנכרים ולדבוק במעמדם כפועלים, חומר הגלם ליצירת הפרולטריון העברי במולדת העברית – הוא היה שוקד על לימוד העברית. הזקן המוזר ההוא, גורדון, שידע גם גרמנית, לימד אותו קצת, בלי לבקש, כמובן, שכר, והשיג בשבילו כמה ספרי קריאה שאותם היה קורא לאט־לאט, מסמן את המלים הקשות, שואל לפירושן מכל מי שהיה בסביבה, כותב מעליהן את תרגומן לגרמנית, ומעתיק את המלים ותרגומיהן לפנקס כיס, המסודר בסדר אלפביתי. כך למד קצת עברית. ומשידע להחליף כמה משפטים, סירב לדבר גרמנית או יידיש, והיה מדבר תמיד רק עברית, ואם התקשה באיזו מלה – היה מחפש אותה במילון הקטן שכתב לעצמו, וכך יצא לו של של החלוץ המדבר מתוך הפנקס.

יחסם של הפועלים האחרים אל יהויקים סגל נשתנה במידה רבה, כשנודע להם בדרך מקרה, אחרי שאחד מהם נפצע ממכת טורייה שניחתה על כף רגלו ויהויקים חבש את פצעו, כי הוא רופא. הם היו באים אליו עם מיחושיהם והוא רשם להם תרופות, שאחדות מהן היה רוקח בעצמו, כדי לחסוך מהם את דמי האפותיקה. הוא סירב לקחת כסף גם מפועלים שלא היו חברים בקומונה, התעקש שלא לפרוש מן העבודה בפרדסים ובכרמים, והיה מקבל את חוליו בשעות הערב, לאור עששית הנפט. מפעם לפעם היה שולח בפוסטה האוסטרית מכתב לאבא ולאמא בדרוהוביץ. אבא רצה לבקר אצלו עם אמא. הוא ביקש להניא אותו מכך, ובמיוחד שידל אותו שאמא לא תבוא, כי יקשו עליה טלטולי הדרך. לבסוף בא אביו לבדו. כשראה את האוהל שהוא מתגורר בו, ואת הצריף שבו הוא מטפל בחולים אחרי שעות העבודה, ישב הסוחר הכבד והמנוסה הזה על המיטה, הליט את פניו בידיו ובכה. אבל יהויקים אמר לו כי הוא מאושר כאן בידיעה שהוא משתתף בתחיית עמו, וסירב לקבל ממנו כסף לפני נסיעתו.

כשנודע לאיכרים כי הוא רופא, החלו גם הם לבוא אליו עם מכאוביהם. הוא התחבט זמן רב בשאלה אם הוא צריך לבקש מהם שכר או לרפא גם אותם בלא תשלום. הדבר היה בעצם ימי החרם שהכריזו האיכרים על הפועלים. היו מן הפועלים שאמרו כי בכלל אינו צריך לטפל באיכרים, אבל הוא השיב להם כי לעולם לא יפר את שבועת היפוקראטס. בסופו של דבר החליט לקבל שכר מהאיכרים, מפני שהם עשירים ויכולים לשלם, אבל לא היה משתמש בכסף הזה לצרכיו, והיה מוסר אותו למטבח הפועלים, כדי שיכינו בו ארוחות יותר מזינות במחירים הרגילים.

כעבור כמה שנים, אחרי שהתפרקה הקומונה לגמרי, חלק מהפועלים הקים את עין־גנים, אחדים עברו לגליל, ואחרים נעשו עסקני פועלים, החליט יהויקים סגל, שכבר ידע עברית על בוריה, כי עכשיו, בהגיעו לגיל שלושים וחמש, הוא יכול לפרוש מהעבודה החקלאית ולהיעשות רופא שמקצועו בכך. הוא העתיק את מגוריו לשכונת נווה־צדק שליד יפו ושם פתח את המרפאה שלו. בשתי השעות הראשונות של הבוקר היה מקבל רק חולים עניים, שאין ידם משגת לשלם את שכרו. רק לאחר מכן היה מקבל את החולים האחרים. לגימנסיה היה בא פעמיים בשבוע ושם היה בודק את התלמידים בלא תשלום, מפני שצריך לשמור על בריאותו של הדור הצעיר, תקוות העם. בשעות אחרי הצהריים היה סובב בבתיהם של החולים שלא יכלו לבוא למרפאתו, ויש שהיו מבהילים אותו בלילה לביתו של שכיב־מרע. בימי מגיפה היו ידיו מלאות עבודה. אבל גם בימים רגילים התדפקו חולים רבים על דלתות המרפאה שלו, ובהם רבים מתושבי יפו הערביים, שגם את ענייהם היה מרפא חינם אין־כסף. הוא רכש זוג אופניים והיה רוכב עליהם לבתי חוליו בתל־אביב וביפו, והכול כינו אות ובשם הרופא על האופניים.

בשנות מלחמת העולם לא גירשוהו מן הארץ עם שאר נתיני חו“ל, שכן היה נתין של אוסטריה, בת־בריתה של הקיסרות העות’מאנית. ואף שכבר היה קשה מאוד להשיג סמי מרפא ומדפי האפותיקה היו ריקים, הוא עשה ימים כלילות בהקלת סבלם של המתים ברעב ובמגפות, ולבו היה כואב על כל אדם שלא עלה בידו להצילו מן המוות. בכל השנים האלו לא היה פנוי לעשות לביתו לא נשא אשה, אף שרבים ביקשו לשדך לו שידוך ראוי. אני נשוי למחלות ולסבל, היה משיב לדורשי טובתו, תשובה שחלקה בידוח הדעת וחלקה רצינות. אחרי שבאו הבריטים והיישוב בתל־אביב נתחדש, נתבשרו תושבי העיר כי ד”ר יהויקים סגל אירש לו את אביגיל לובין, בת ראשון לציון, שאת בעלה האשימו התורכים בריגול למען הבריטים, ותלו אותו בדמשק בעיצומה של המלחמה. כשהמיתוהו כבר היתה כרסה בין שיניה. לבת קראה על שמו, עודדה. טקס הכלולות נערך בחוג המשפחה, ובעיתון “חדשות הארץ” שלחו להם ידידיהם ברכות מאליפות. בשנה הבאה נולד בנם, עמיקם, והם עברו לביתם ברחוב לילינבלום, לא הרחק מגבול יפו, שבו היה ד"ר סגל מקבל את החולים ואביגיל עוזרת על ידו. לאחר זמן לא רב, כבר נזקק לאחיות רחמניות שמקצוען בכך. ותמיד היו מתנדבות שהיו מוכנות לסייע לו בעבודה קדושה זו של ריפוי החולים. אבל גם כשגדלה המרפאה והתרחבה, שתי השעות הראשונות בבוקר היו קודש לעניים, ושעות בין הערביים – לביקורי־בית באופניו אצל חולים שאינם מסוגלים לבוא למרפאתו. הוא היה מרחיק גם לאזורים החדשים של העיר – נחלת בנימין, לב־תל־אביב, ומגיע אף אל החלוצים המתגוררים באוהלים ובצריפים בשכונת ברנר ועל שפת הים.

באותן השנים כבר יכול יהויקים סגל לחזור לאהבתו השנייה – המוסיקה. באולם עדן, הסמוך לביתם, היו נערכים הקונצרטים של האופרה, בניצוחו של גולינקין, והוא לא היה מחמיץ אפילו אחד מהם. לפעמים היה מעניק מתן־בסתר לוועד הנגנים, ומפעם לפעם גם היה קונה חבילה של כרטיסים ומחלק אותם בין החולים שלו. וכמובן שלא היה מחמיץ שום קונצרט של אמנים אורחים, והזדמן לו להאזין לז’אק טיבו, לישה חפץ, לרובינשטיין ולרבים אחרים. תל־אביב, היה אומר בגאווה לידידים, כבר אינה פינה נידחת בפרובינציה, כי אם מרכז חשוב של תרבות. ולפעמים היה מיצר על כך שאבא כבר לא יוכל לבוא ולהיווכח בדבר. ככל שהיתה עודדה חמודה ונוחה להתרועע וכובשת לב כל רואיה – תחילה בבית הספר לבנות, אצל יחיאלי, ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה ובקונסרבטוריון שולמית, שם הפליאה לנגן בפסנתר, עד שנסעה לפאריס ללמוד אצל קורטו ולעשות לה מוניטין על בימת הקונצרטים בעולם – כך רכש עמיקם לעצמו שם של נער שפגיעתו רעה. המורים במכינות של הגימנסיה היו מלינים עליו שהוא מדיח את התלמידים להתנהגות רעה. פעם יצא עם שני נערים קטנים ממנו, שעדיין לא מלאו להם עשר, לטייל בוואדי מוסרארה. אחרי שחיפשו אותם שעות רבות הם נתגלו רעבים, צמאים וקרועי בגדים אצל אלדמע בכניסה לשכונת־בורוכוב. הוא הִרבה להתעלל בחתולים ובכלבים תועים, ובקיץ היה יוצא עם מרעיו לכרם הערבי שליד שכונת השכנים וקוטף מענביו בלי רשות הבעלים. היו שמועות שהיה מפלח ממתקים מהקיוסק של רובננקו, אבל מעולם לא נתפס בכך. אין צורך להרבות מלים על כך שהיה מרבה להפריע בשיעורים ולעמוד בפינה, ולא אחת היה נשלח לחדרו של מוסנזון שיטיף לו מוסר, ללא הועיל כמובן. ד“ר סגל נתבקש וחזר ונתבקש לסייע בחינוך בנו בעונש ובנזיפה, אך הוא סירב. כך דרכם של נערים, אמר, שגדלים פרע ואחר־כך מתיישבת עליהם דעתם. בסופו של דבר לא הסכימה הנהלת הגימנסיה שעמיקם ימשיך בה את לימודיו, והוא נשלח למוסד החינוכי בבן־שמן. שם עמד המורה לטבע על העניין הרב שגילה במקצועו, והיה מזמין אותו אחרי שעות הלימודים לטפל בחיות המעבדה ולנתח צפרדעים. כשם שהיה קודם מתעלל בחתולים וכלבים, כך נעשה עכשיו אוהב חיות. קצת בגלל הצטיינותו בלימודי הטבע, וקצת מתוך יחס של הערכה לאביו, הניחו לו להשלים את חוק לימודו על אף חולשתו הברורה במקצועות העברית והתנ”ך.

בינתיים פתח ד“ר יהויקים סגל בקומה השנייה של ביתו ברחוב לילינבלום בית־חולים זוטא, שבו היו מתקבלים ללא תשלום חולים עניים, יהודים כערבים, וגם חולים קשישים, או חשוכי־מרפא שבתי החולים של קופת חולים ושל הדסה חדלו מן הטיפול בהם, משלא האמינו כי עדיין אפשר להעלות להם ארוכה. עם זאת היתה פרנסתו של ד”ר יהויקים סגל מצויה, ובעיקר שלא היה מפריז במנעמי החיים והיה מקדיש את כל זמנו לחוליו. עד שנתעוור, והוא כבר בן שמונים, המשיך לטפל בחולים ששיחרו לפִתחו, וגם לאחר מכן עדיין היה מטפל במקרים קלים, בעיקר עניים שאין ידם משגת לשלם, מאזין לנשימתם ולדופקם, ומכתיב לאביגיל, ששמרה על צלילות דעת מופלגת עד יומה האחרון, את הרצפטים. הוא מת בנשיקה כשהיה בן תשעים ושתיים, והיא מתה משברון־לב שנים אחדות לאחריו. עד יומה האחרון היתה מתאבלת על אלוף נעוריה שתלוהו התורכים, על בתה שנספתה בדמי ימיה בתאונת מכונית בלונדון, ועל רעה לחיים, שחלק עמה את גורלה כמעט שישה עשורים.

כשהיה בן שבע־עשרה, נשלח עמיקם לאוניברסיטה האמריקנית בביירות, שבה למד שנתיים לימודים קדם־רפואיים, ומשם יצא להמשיך את לימודיו באוניברסיטה של בוסטון. הימים כבר היו ימי מלחמת העולם השנייה. לפני סיום לימודיו התנדב עמיקם לחיל הרפואה של ארצות הברית, ושם היה אמור להשלים את הסטאז' שלו ולהיעשות רופא ממש. הוא שירת בחזיתות האוקיאנוס השקט, והיו לו הזדמנויות רבות לרכוש ניסיון בטיפול בפצועים ובניתוחים למיניהם. עם זאת, כשחזר לארה"ב, והוא כבר אזרח אמריקני, פנה להשתלמות ברפואת נשים. שם נשא לו לאשה את מרילין, בתו של ראש המחלקה שאצלו עשה את תקופת ההתמחות, והקים מרפאה בקיימברידג', שאליה היו הסטודנטיות מהרווארד באות לעשות את הגרידות. אחרי שהות של יותר מתריסר שנים בארצות הברית, קם עמיקם סגל יום אחד והביא את אשתו ואת בנו, יונתן, לארץ. רבים הביעו את תימהונם על כך שהוא נוטש פרקטיקה מכניסה בבוסטון ומביא אשה־גויה ובן, שאינו יהודי על פי ההלכה, לארץ הנתונה בצנע. עמיקם לא הסביר לאיש את מניעי החלטתו. הוא לא היה איש־רעים, ובדרך־כלל היה ממעט בדיבור ואת כל זמנו היה מקדיש לעבודה, במרפאת קופת־חולים, בבית החולים, שבו נעשה עד מהרה רופא בכיר, ובמרפאתו הפרטית, שבה היה מקבל את החולות אחרי שעות עבודתו ומבצע את הגרידות. מרילין אהבה את הארץ החדשה. היא מצאה עבודה במשרד התל־אביבי של הג’רוסלם פוסט, ועד מהרה נעשתה מקובלת בחברה האנגלוסקסית של תל־אביב והרצליה־פיתוח. יהויקים ואביגיל אהבו אותה והיא היתה נחמדה מאוד בחברתם, אבל בייחוד אהבו את ג’וני־יונתן, שהיה מבלה במחיצתם שעות רבות, ולעתים קרובות גם נשאר לישון בביתם, בזמן שאביו היה בבית החולים או במרפאה ואמו עבדה במשמרת־ערב בעיתון.

בשנות השישים כבר יצא לעמיקם סגל שם של רופא־נשים מן הטובים. הוא נעשה מנהל מחלקה בבית החולים והיה משליט ביד קשה את המשמעת בין הרופאים הכפופים לו. לא היתה לו סבלנות לשגיאות רגילות שעושים רופאים. הוא היה מעליב אותם במעמד הפציינטיות שלהם, שואל אותם שאלות בזמן הסיור במחלקה, ומי שלא השיב לו מייד את התשובה שישרה בעיניו, היה משלח בו מבט של בוז, ומשיב במקומו את התשובה הנכונה. לא פעם היה מישהו מן המתמחים פורץ בבכי אחרי הסיור היומי. עם זאת ביקשו כולם להתמחות במחלקה שלו, מפני שלרופאים שהוציא מתחת ידו יצא שם של רופאים מעולים, והם היו נקלטים בעבודה עד מהרה ורואים ברכה בעבודתם. מדרך הטבע היה למעמד שרכש לעצמו (במרוצת הזמן נודע כמומחה מאין־כמוהו בטיפולי פוריות) גם ביטוי חומרי. השם שיצא לו, והעובדה שעם לקוחותיו נמנו רבות מנשות החברה הגבוהה והסגל הדיפלומאטי, אפשרו לו לקבל שכר גבוה בעד הביקורים הפרטיים במרפאה שלו, לא כל שכן בעד הניתוחים שביצע באופן פרטי, תחילה בהיחבא, ולאחר מכן בהסכמה־שבשתיקה של הנהלת בית החולים. הוא חדל להקדיש מזמנו למרפאה הקהילתית וגם לבית החולים היה ממעט לבוא, אלא במקרים שנזקקו לו לניתוח מסובך, וכמובן לניתוחיהן של החולות ששילמו לו במישרין. הוא הוזמן לשאת הרצאות בתחום הגינקולוגיה באוניברסיטה העברית ולאחר מכן גם באוניברסיטאות בחוץ־לארץ, ותוארו כבר היה פרופסור. נרמז פעם שהמלך הסעודי היה שולח אליו אינקוגניטו את נשותיו שנזקקו לטיפול גינקולוגי מסובך, והיא היה מקבל ממנו הרבה כסף באמצעות מתווכים בחו"ל. הוא סירב לאשר או להכחיש את הספקולציות האלו. מכל מקום, היה ברור וידוע כי רק מי שיכול להרשות לעצמו את שכרו הגבוה היה מתקבל אצלו לטיפול. לפעמים היה אביו הישיש משמיע באוזניו דיברי־כיבושין. הוא היה מאזין להם בכבוד, אם כי לא בסבלנות, אבל שום דבר לא הזיז אותו ממנהגיו. כשבנו את מגדלי דוד רכש לעצמו אחד מן הפנטהאוזים, אבל לבד מזה, ולבד מן המרצדס השחורה והגדולה, לא נהג גינוני־עושר, וכל זמנו היה בעבודתו. היו ששאלו לשם מה הוא רודף כל־כך אחרי הכסף, אבל לאיש לא היתה תשובה.

את שנות התיכון עשה יונתן ב“תיכון חדש”. שם התרועע עם השמאלנים הצעירים, והיה אחד מחותמי מכתב השמיניות. זמן־מה השתעשע ברעיון שיסרב להתגייס לצבא מטעמי מצפון, אבל אחר־כך החליט להיות חובש קרבי, כדי שלא יצטרך להרוג בני־אדם. אחרי גמר השירות הצבאי, שאותו עשה במרוצת מלחמת ההתשה בתעלה, הוא נתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה של תל־אביב. במלחמת יום הכיפורים גויס לשרת בתאג"ד, לא הרחק מן החווה הסינית, וחזר משם במעין הלם־קרב ממראה הגוויות המרוטשות של ההרוגים. את חרחוריהם של הפצועים והגוססים המשיך לשמוע בשנתו במשך שנים רבות לאחר מכן. במיוחד התקשה לשאת את מראה הרופאים הוותיקים, שעשו את המוטל עליהם במיומנות ובמסירות, אבל היו כמנותקים מן הסבל האופף אותם. הוא היה מזדעזע בכל פעם מחדש, כשהיה רופא אומר לו: לזה כבר אין סיכוי, עזוב אותו וטפל בזה, אותו אולי יהיה אפשר להציל.

אחרי ששוחרר, לא חזר יונתן למשך זמן־מה ללימודים. הוא היה מסתגר בחדרו ומאזין לתקליטים של שירי מחאה מתקופת מלחמת וייטנאם. אחר־כך הביא עצמו במאמץ רב לחזור ללימודים, ואף סיים אותם בהצטיינות. אביו שוחח עמו כמה פעמים על התמחות באיזה מקצוע. כמובן שהיה שמח אם היה הולך ללמוד רפואת־נשים, שעדיין היא מקצוע מבוקש, אבל יש גם מקצועות רבים אחרים שיש להם ביקוש. תחילה היה יונתן מתחמק סתם ואומר, עדיין יש לי זמן להחליט. לבסוף מצא עוז בנפשו להודיע לאביו כי אין בדעתו להתמחות בשום מקצוע, אלא לשמש רופא כללי, כמו סבא המנוח. על קצה לשונו עמדה אמירה, שכך־או־כך, לעולם לא יהיה רופא נשים, אבל מטבעו לא היה מחפש התנצחויות וניגודים, ולא אמר מה שחשב. גם כאשר פלט עמיקם משהו, שהשתמע ממנו כי סבא בזבז את חייו בריפוי הצטננויות ושלשולים, שעה שיכול היה להביא הרבה יותר תועלת לו היה מתמחה במקצוע רפואי יותר חשוב.

אחרי שיחה זו פנה יונתן לשגרירות האמריקנית, הוציא ממנה דרכון, שבו נכתב כי נולד בבוסטון, ונסע לקמבודיה. הוא פתח מרפאה באזור כפרי שנפגע קשות בשנות שלטונם של החמר־רוז'. הוא נשא שם לאשה פליטה וייטנאמית, ואחרי שנים אחדות, כשהעניינים בקמבודיה התייצבו במקצת, עבר עמה לגיניאה החדשה, והיה מרפא שם את הילידים הגרים במעבה היערות. במשך הזמן התמחה במחלות המקומיות, ואף כתב עליהן כמה פרסומים בעיתונות הרפואית. כמה פעמים בשנה היה מגיע ממנו מכתב. לפעמים צירף אליו תמונות שלו, ושל האשה והילדים. מכתביו היו כתובים אנגלית וממוענים למרילין, אבל תמיד היה מוסיף שם שורה בעברית: דרישת שלום לאבא.

תמונה מאלבום הזיכרון

הצגת התיאטרון הראשונה שראה היתה של תיאטרון לילדים. זה היה באולם של התא"י, בשדרות רוטשילד על יד רחוב נחמני. ואמרו ששם ההצגה סבא אליעזר. והיה שם גזר גדול ואדום, אולי בגובה ילד, ואף אחד לא הצליח למשוך אותו ולהוציא אותו. והם שרו כל הזמן “משוך בגזר משוך בגזר”, וכל הזמן היה בא עוד אחד ומצטרף לשורה מאחור, וכולם יחד מושכים ושרים משוך בגזר, ובא עוד אחד ועוד אחד והוא לא יוצא, ואז בא עוד אחד וכולם משכו והגזר יצא וכולם נפלו בשורה. וכל הילדים באולם צחקו. אבל הדבר הכי יפה היה המסך הגדול של הקטיפה האדומה, שהיה סגור בהתחלה, ובאולם נעשה חושך, ורק על המסך היה עיגול של אור בהיר והוא נהיה יותר ויותר חלש עד שנעלם לגמרי. הוא אהב ללכת להצגות בשביל לראות את המסך הגדול עם העיגול המואר.

מלים ומנגינות

אם תרצי שאראה לך

את העיר באפור

*

תמיד כשאני עומד כבר לעזוב,

היא מנסה לומר שיהיה עוד טוב

*

עמוק, עמוק העצב בעיניים

עמוק, עמוק היין במרתף

*

בחשאי ספינה גוששת

שב הביתה בן עייף

*

מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר

והוא נקרא הסלע האדום

*

אני מתנועע ואת רחוקה

קרוב לי יותר הירח

תמונה מאלבום הזיכרון

הולך על המדרכה ובועט בפקק מזדמן. או באיזו אבן. אם ייכנסו למרצפת הבאה בלי לגעת בקו התפר – יהיה לו מזל והמשאלה שלו תתמלא. וגם אם יצליח לדלג מרצפת למרצפת, בלי שהנעל תיגע בקו התפר.

 

15.    🔗

לפעמים, אחרי לילה של חלומות קטועים, הכול תפל בבוקר. היום מתחיל כמו כוס משקה קל שכל הבועות התנדפו ממנו, כמו צ’יפס רכים ועייפים. העיניים בוהות בריקנות בין תנומות חטופות ויקיצות אל תוך רגשי־אשם. ומתוך ערמות הדומן של הטריוויה, המאכלסות את מרחבי הזיכרון, נשלפות, באיזה תהליך שאין לרצון שום שליטה עליו, אפיזודות קטנות, שלפעמים הן סתם חסרות־משמעות ולפעמים הן משרות מבוכה וממאנות להישכח, מקרים סרבני־שִכחה. אבל אחר־כך, מתוך פעולתו של איזה מנגנון לפיצוי ואיזון, באה שעת החסד שלפני השקיעה, שעת הפיוס. השמים במערב נעשים אדומים, כמבטיחים התרגשות גדולה, וכבר אפשר להביט בכדור השמש, העומד לשקוע בים שמעבר לגגות הלבנים של תל־אביב, להישיר מבט בשמש, בעולם האסור, הכואב, המאיים הזה, ולראות איך אור רך וסולח מציף את חזיתות הבתים.

לעומתם יש ימים שבהם הבוקר נפתח כל־כך נכון, אחרי לילה של שקט וצרצרים וינשוף קורא ממרחק, ומזכיר את יללות התנים של שנות הילדות. שמש שפוכה על ארץ נקייה. טל על הדשא. כלבלב חמוד מרים רגל על עץ בשדרה. מלה טובה עם החנווני. הרדיו משמיע שישייה של ברהמס, ובה מנגינת הגעגועים לאגתה, ההבטחה לחיים של שלווה ורוגע שהניח לה לחמוק מבעד לאצבעותיו, אבל אם נהיה חכמים ויודעים, אנחנו לא נניח לה לחמוק כך מאתנו. ואחר־כך בא יום של ספרים חדשים בחנות. אספרסו קטן עם עוגת־חטאים בקפה הפינתי. יקיצה מתוך שינה רגועה של אחרי הצהריים אל תוך התפייסות גדולה. ואז, דווקא אז, פועל שוב אותו מנגנון של איזון, הדואג שמא ייטב לנו מדי, ואת פני הלילה מקדם ערב של פחדים. כך כתב קאפקא למילנה יסנסקה, אהובתו: “אני נשוי לפחד”.

הפחד הוא התגובה האינטלקטואלית ביותר בין כל התגובות של המערכות האוטונומיות של הגוף. הוא התפתח, עם התפתחות האדם, מרצף של תגובות כימיות לגירויים חיצוניים, ונעשה מערכת סבוכה של הערכות־מודיעין באשר למשקלם היחסי של גורמי סביבה, בהתפתחותם, בתוצאותיהם ובפוטנציאל הרוע הגלום בהם. הפחד האמתי ניזון מן היכולת להבין את היחסים המורכבים הקיימים בין הסיבה והמסובב, שלא תמיד הם יחסים לוגיים. אני, למשל, מפחד מן היופי, מן היופי המושלם. הניסיון, הניסיון הוא שממנו למדתי כי היופי כרוך באלימות. הילד האלים ביותר בכיתות הנמוכות היה הילד היפה ביותר. היה לו גוף חסון, והוא רץ שישים מטר יותר מהר מכולנו, והוא ידע להבליט את שרירי זרועותיו, והיתה לו רעמת שיער בלונדינית על ראשו המוצק. וכל הבנות אהבו אותו. מעולם לא הִכה אותי, אבל במחיצתו הייתי שרוי תמיד בפחד. מפני שיכול להכות אותי אם ירצה. אבל הסתפק בלעג, לעג בוטח ושאנן לחולשתם של כל אלה שלא היו חזקים כמוהו, ולכיעורם של כל אלה שלא היו יפים כמוהו.

תמיד פחדתי מן היופי. לא היופי המופשט, של המוסיקה, של המלים, של הצורות, כי אם היופי שאיווה לו למִשכן את בני האדם. אולי מפני שהיופי אין בו שום תכלית, כשם שיש אלימות שאין לה שום תכלית והיא קיימת בפני עצמה, וכמובן שאיני מכוון לאלימות הקטנה, הדרושה פה ושם להשגתו של איזה דבר בדרך של הרתעת המתחרים, או סילוקם, במקום שההרתעה לבדה אינה מועילה. נכון, ביולוגים עשויים להסביר כי גם ביופי יש איזו תכלית, נאמר כאמצעי להשגת בן־זוג כדי להגשים את הציווי (האלוהי?) של קיום המין. והרי הציפורים המקושטות, הססגוניות, הן דווקא הזכרים, המבקשים למשוך את תשומת־לבן של הנקבות, שהן לרוב אפורות וחסרות חן. נניח. אבל אלה שאינם יפים, אינם נישאים ואינם מולידים? מילא, שיהיה. בשבילי, היופי השוכן באנשים הוא תמיד חסר תכלית, מעשה־אלימות של הטבע, המקנה לאחדים יתרון אלים על האחרים.

לא זכור לי שום מקום שבו ראיתי אלימות חסרת־תכלית, אלימות בטהרתה, כמו בתחנת רכבת אחת בניו־יורק, שבה המתנתי לרכבת ההולכת לוושינגטון. מולי ישב נווד מלוכלך, לידו היה מונח צרור צרוּר במטלית, והוא שר והתגרד, התגרד ושר. ופתאום קם ממקומו, הרים את הצרור, עבר לספסל סמוך, ישב עליו, הניח את הצרור לידו וחזר לשיר ולהתגרד, לשיר ולהתגרד. זה היה מחזה מרתק. מדוע קם? מדוע עבר למקום אחר? האם גם אותו רודף הצורך בהתחלה חדשה? האם גם הוא מחכה לרכבת שתביא אותו למקום אחר (כבר שמענו הרבה סיפורים על נוודים שקפאו מקור ובצרור העוני שלהם מצאו מטמונים של אלפי שטרות־כסף במזומן), או שסתם אין לו מקום אחר ואין לו דבר אחר לעשות, כי אם לשבת כאן, לשיר ולהתגרד? ואז שמתי לב כי איש מן הממתינים כאן אינו מסתכל במחזה התוגה המשעשע והמסקרן הזה, ביופי העצוב הזה של המצב האנושי. ומדוע? בגלל הפחד. הפחד מפני הסכנה שאין לה שם, הסכנה של האלימות שאין לה תכלית. מפני שאם אתה מתבונן במעשיו של מישהו, אתה נעשה מעורב בהם, אתה כאילו נוטל על עצמך איזו אחריות להם. אתה מסתבך. ואולי אותו אדם שאתה מתבונן בו יראה במבט שלך מעין ביקורת, והאלימות הכבושה בו תתפרץ להרע. פעם התנפלו עלי שני שיכורים בטענה ששילחתי בהם “מבט מלוכלך”. נחלצתי מהם רק בזכות מהירות הריצה שהכניס בי הפחד. אתה שומר על עצמך מפני האלימות חסרת התכלית הזו, אם אינך מעיף מבט בפניו של איש, אם אתה מקפיא את מבטך באיזו נקודה שבה לא יתנגש בכלום. אם אתה נעשה ריק וחסר כיוון כמבטך. אם אתה מצליח לא להיות מעורב בכלום. מפני שהפחד המשוקלל שלנו, הפחד האינטליגנטי, כבר מביא בחשבון לא רק את התוצאות הסבירות של המעשים שלנו, ואת התגובות המתקבלות על הדעת שאנו עשויים להתקל בהן, כי אם גם את קיומה של האלימות חסרת הפשר, חסרת התכלית.

אבל בחיים (ואי־אפשר להימלט מן האירוניה שבמלה הזו בהקשר הזה) יש פחד אחד שאינו אינטליגנטי – פחד הנובע מן הידיעה, אבל לא מן ההבנה, פחד יודע ואינו מבין – פחד שנותר מן הפחדים הקמאיים מן האש ומן החושך ומכל דבר שהוא מסתורין והוא אויב (בזמנים שכמעט כל דבר היה אויב), הלא הוא פחד המוות. המוות הוא החוויה המרכזית של החיים. הוודאות היחידה הנלווית אליהם לכל אורכם. מותם של תאי המוח מתחיל ברגע הלידה. החיים, שהם תהליך של מוות, הם בעצם מין מוות. לא במובן של מצב, כי אם במובן של התהוות. ואם כך, האין זה נכון שהמוות הוא מין חיים, כיוון שהוא הדבר הוודאי היחיד המתהווה בתוכם? ואולי יש כאן נחמה, הנחמה היחידה שטמונה בה אולי איזו אמת, הנוגדן היחיד מפני פחד המוות, נוגדן שרק בעזרתו אפשר לחיות את החיים האלה, שהם מין מוות. וכל אלה, לפני שניגשים אל תרופת ההרגעה המופלאה ביותר שהמציא האדם לפחד המוות – הרעיון שיש חיים אחרי המוות.

הזִקנה היא הפתח למוות, אף שיש הרבה מיני מוות אחרים, הבאים לפתע. רק בזִקנה המוות מתעורר ויושב לידך לארוחת הבוקר. קהלת, נביא הזִקנה, האיש שאמר כי “יגיעו שנים אשר תאמר: אין לי חפץ בהם”, אחרי התיאור הממושך שהוא מתאר את נוולותה של הזִקנה במונחים ובסמלים, שכל אחד מהם חורץ חריץ של כאב בנשמה, הוא מסיים במלים, שנעשו הסמל המסחרי שלו: “הבל־הבלים, אמר הקהלת, הכול הבל”. ובין משפטים זורעי־ייאוש (“אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש?”; “מקרה אחד לכול – ואחריו אל המתים”), והמשפט שהוא התמצית של הכאב האנושי (“כי החיים יודעים שימותו”), הוא שותל מין אמירה אופטימית כזו: “ומתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש”. קהלת, המקשר בין הזִקנה כרעיון (דבר שגם אנשים צעירים מסוגלים להבין אותו – להבין, לא לחוש), כרעיון של הבשלות המלאה, של הבנת הדברים שפעם היו סתומים, של היכולת לקלוט את אפסותם של הדברים, שכבר היו כולם תחת השמש וחדש אין בהם, לבין הזִקנה כשורה ארוכה של מיחושים ושל אבדן כישורים, שהעדרם מציק לאדם וממאיס עליו את ימיו, אין לו אלא המלצה אחת: שב וספוג את האור המתוק של השמש, תיהנה מן החיים כל עוד הם יש.

לפעמים אני חושב, איפה הם היום כל הבחורים הנהדרים ההם, שאני, הילד, ראיתי אותם במשחקיהם על שפת הים וקינאתי ביפעה העזה הזאת, בשרירים המשתרגים, בבליטה הגאיונה שבמכנסי הרחצה המהודקים? ואני חושב, והיכן הן היום הבחורות הבלתי־מושגות ההן, שהיו מצחקות עם הבחורים ההם, ובגדי הים המהודקים שלהן מכסים על עולם מפתה של הבטחות, המשלחות נועם כזה בגוף הזעיר והכחוש. ואני יודע שאלה מהם שעדיין אינם שוכני עפר, לא נותר בהם כלום מן היופי ההוא – גופות רופסים, מצומקים, כרס מושכת כלפי מטה, שרירים מנוונים, גב כפוף, מיחושים. אני רואה אותם באים לבתי המרקחת עם חבילות של רצפטים, ויוצאים עם שקיות מלאות גלולות וטבליות. אני רואה אותם עומדים בתור בסניף הדואר כדי לפדות במזומן את המחאות הביטוח הלאומי. ואני חושב על האכזריות האינסופית הזו, על ההתעללות שהאלוהים מתעלל בצלם האדם, ואני חש כי גואה בתוכי רצון למרוד, לפחות למחות על האכזריות הזו. ואחר־כך אני מתבונן סביבי ורואה כי מתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש. ואני מתנחם באור הזיכרון המגיה את החושך הגדול. והנה הם שוב עלמים ועלמות, מפגינים את גופותיהם לשמש של שפת הים. ואני יכול לחוש מחדש את החום, הפושט בגופי כשאני רואה את הצעירה ההיא המשעינה את חזה אל גבו של הצעיר העומד לפניה, שדיה נלחצים אל עורו החשוף והשזוף וידיה חובקות את מותניו. והנה אני שוב נער בטיול ההוא, שבו כולנו יחד ישנים על רצפת בית הספר ואני שולח יד גוששת־חוששת מתחת לחולצתה של הנערה השוכבת לידי, ומגלה את הרכות הזו, הניגשת אל קצות אצבעותי, והיא טובה ומיטיבה יותר מכל דמיונותי, ואני חש כמה נכון הוא התיאור, שקראתי בספר נשכח אחד של סטרינדברג איך הפטמות מתקשות למגע היד, ואני מקשיב לנשימותיה ולנשימותי ושומע איך הן מתערבבות זו בזו ואיך קִצבן מואץ. ושוב אני שם ואז.

וכך אני יכול לנוע קדימה ואחורה בזמן. כלומר, אחורה ובחזרה. לעבר ולהווה. ורק העבר ישנו, כי ההווה הוא אותו הרף־עין חמקמק, הפשטה טהורה של התהליך, שבו העתיד נעשה עבר. וגם העתיד אינו אלא הפשטה הקיימת בדמיון, כיוון שבאותו הרף־עין הקרוי הווה, שבו הוא מגיע, הוא נעשה מייד לעבר. לפעמים, אני זוכר – לרוב כאשר היה צפוי משהו טוב ורצוי, אך לא רק אז, לפעמים סתם־כך – הייתי רוצה עד לכאב שיהיה כבר עכשיו בעוד חמש דקות, בעוד שעה, בעוד יום, בעוד שבוע, עד לכאב, מפני שהזמן, העיקש והעריץ, סירב להיכנע לי, וכשבא הרגע שחיכיתי לו, גיליתי שכבר איננו, וכמו שהיה קיים מקודם רק בציפייה – הוא קיים עכשיו רק בזיכרון. כי האדם אינו אלא סכום כל הדברים שהיו לו ובו, מעין מאזן, החייב לעדכן את עצמו בלי הרף, של כל השגיאות שהיו. והתקוות, והציפיות, והסיכויים? כל אלה קיימים רק כל עוד הם אינם, ובבואם והנה שוב אינם. במקרה הטוב זיכרונות, נעימים ככל שיהיו, במקרה הרגיל – תסכולים ואכזבות. כי הזיכרון הוא האיש, ובמותו איננו עוד.

הבוקר היה אצלי גידי. סיפרתי לו שווילי ברגר מת. הרי הייתי צריך לגלגל איזו שיחה, לפני שיאמר לי בשביל מה בא. וחוץ מזה, עדיין הייתי תחת רושם הידיעה הזו שקראתי בעיתון הבוקר, שמשום־מה נעשתה פתאום חשובה לי כל־כך. ראיתי איך עיניו מתכסות דוק של שיעמום. ושמעתי את שתיקתו. אפילו לא שאל מיהו וילי ברגר. שהרי עכשיו, כשהוא צריך משהו, הוא חייב להיות מנומס ושותק. והוא הרי יכול לדבר אלי בצורה אחרת לגמרי. ולשדר לי מסר שהזיכרונות שלי אינם מעניינים אותו לחלוטין, ושאני, כמו כל נודניק מזדקן, חושב כי נוסטלגיה היא מין דבר שניתן לשאתו בשניים, להתחלק בו עם אחרים. פרוש עִמה לפינתך וכרסם בה כעכבר בנתח גבינה שהצליח לגרור אל החור. זהו מסר שיש לו כביכול שליחות קולקטיבית – דור אחד משדר לדור אחר: אותנו מעסיקים דברים אחרים, דברים מכאן ומעכשיו. מכאן ומעכשיו! והמסקנה המתבקשת, והדברים, שאינם נאמרים, ברורים – אתה אינך מכאן ומעכשיו, אינך שייך. ואני מסתכל בהם, ובדברים המעניינים אותם, ואומר, בגאווה מהולה בקנאה – נכון. אני אינני מכאן ומעכשיו. אני נמצא כאן מזמן אחר.

אבל גידי בא אלי מפני שהוא צריך משהו, ולא כדי למלא איזו שליחות עלומה של עימות בין דורות. לא שאינו בא אלי גם כשאינו צריך. יש תקופות שאנחנו רחוקים זה מזה ויש תקופות שאנחנו מתקרבים במקצת. ואז, לפעמים, הוא בא אלי סתם בשביל לשבת ולדבר. ומן הסתם גם כדי להראות שהוא בא גם כשאינו מבקש כלום. כדי שיוכל לבוא בפעם אחרת ולבקש, בלי לבוז לעצמו, כך אני חושב, ומתבייש שאני חושב כך, אבל לא יכול שלא לחשוב כך. ובאמת, האם אנחנו מסוגלים לשבת ולגלגל סתם שיחה בטלה? והרי לא חיינו יחד מאז שהיה בן חמש או שש. אלוהים! (אני שם לב שהקריאה הזו מצטרפת אצלי באופן כמעט טבעי להתוודעות פתאומית למירוץ הזמן) והרי כבר עברו מאז יותר מעשרים וחמש שנים! נושא השיחה היחיד המשותף לנו הוא הוא עצמו. ורק עד היכן שהוא מסכים להיחשף. הייתי שמח, הוי כמה הייתי שמח, אם גם אני יכולתי להיות נושא השיחה המשותפת שלנו. אבל מה נוכל לדבר בי? וכמה אוכל להיחשף באמת? ואיך אוכל שלא להפנות כלפיו אותם צדדים שבי, שאינם אלא תחפושת הדרושה לצורכי התפקיד שאני רוצה לשחק לפניו, או, לכל היותר, הדגמות למוסר־השכל שאני מבקש להקנות לו? אבל גם הוא אינו רוצה, או שאינו יכול, להפנות כלפי אלא אותם צדדים, הנדרשים לאותו עניין שבו באנו לעסוק. האמת היא שבמשך שנים רבות, ואולי השנים החשובות ביותר, לא היו בי דברים רבים, שאפילו אני הייתי רואה בהם איזה מופת בשבילו. והאמת המרה יותר היא, שגם לא היתה בי תועלת רבה בשבילו. מול אמו, העוגן המוצק, נמל הבית, הייתי אני כסירה שבורת־משוט, המיטלטלת ללא כיוון בגלים הסוערים. שלא לדבר על כך שלא נזקקו לי בשביל הוצאות הקיום שלו, ולו מחמת העיקרון בלבד. פה ושם הייתי מביא איזו מתנה, לא תמיד רצויה. עוד זוג נעלי אדידאס או ריבוק. מחבט טניס, שקניתי כששמעתי כי הוא לומד טניס, ושהגיע לידיו כשכבר חדל. כשחזר מהצבא רציתי לקנות בתשלומים ולהביא לו את האנציקלופדיה העברית, ונודע לי שכבר קיבל אותה מן הסבא והסבתא שלו. קניתי לו תואם IBM ואחר־כך נודע לי שאינו משתמש בו.

ההזדמנות שלי הגיעה אחרי התאונה. העמדתי לרשותו אחת מן הדירות שקניתי. שולה התנגדה. היא אמרה שאני מקלקל אותו, ועדיין אינו זקוק לדירה משלו, אבל אני התעקשתי. לא רשמתי אותה על שמו. אמרתי בבדיחה, שממילא כל מה שיש לי יגיע בסופו־של־דבר לידיו. נדמה לי שהוא ראה בזה מין ניסיון לא כל־כך לגיטימי לשלוט בו, לעשותו תלוי בי. אבל שמתי לב כי מאז היה פונה אלי מפעם לפעם לבקש כסף בשביל אחת התכניות החדשות שלו, שהיו מסתיימות, כרגיל, אני צריך לצערי להוסיף, בלא־כלום. נראה שהיה לו צורך להוכיח לאמא שלו כי אינו תלוי רק בה, ובכספי הירושה של משפחות קוהן וראוכר. ואני הרגשתי מין סיפוק עקום מן הדבר.

אני שם לב שהוא נעשה יותר ויותר דומה לי. דבר זה אמור הרי לתת בי איזו שמחה, אפילו גאווה. אבל הוא אינו גורם לי שום שמחה. בקרוב יהיה בן שלושים. ועדיין לא החליט מה הוא עושה. בעצם, לא החליט מי הוא. כמה שנים הסתובב בין הפאקולטות ולא גמר אף אחת מהן. נסע שנה אחת לדרום אמריקה ושנה אחת לנפאל. ניסה עבודות־עפר. היה עוזר־צלם בצוות טלוויזיה מגרמניה שצילם כאן סדרה על חייו ומותו של ישו. הם ראו אותו עם הזקן וצירפו אותו לניצבים כאחד השליחים והושיבו אותו בשולחן לסעודה האחרונה. הוא נדבק שם בחיידק הקולנוע והפסיד הרבה כסף בניסיון־נפל להפיק בכוחות עצמו סרט תיעודי־למחצה. ואחר־כך שינה כיוון לגמרי והחליט ללמוד ראיית־חשבון כדי להיכנס לעולם העסקים. אבל גם את זה עזב. אני מזהה בו את אי־השקט הזה שלי, שבגללו התרוצצתי את כל ההתרוצצויות שלי. ואני רואה כיצד גם הוא רדוף תשוקה להתחלות חדשות, אובססיה להתחלות, אלא שאצלו הן באות בקצב הרבה יותר מואץ מאשר אצלי. ואני חש את תחושת הכישלון הממשמש ובא עליו, והיא מעמיקה בי את תחושת הכישלון שלי. ואני רוצה שלא יהיה דומה לי. אני רוצה לתקן באמצעותו את כל השגיאות שהיו החיים שלי. אני רוצה לחיות, באמצעותו, מחדש את החיים הדפוקים שלי. ואני עוצר בקושי את המלים, שלא אומר לו: מדוע אתה לא לומד מן היסיון שלי? מפני שדבר אחד למדתי אני מן הניסיון שלי, שאיש אינו לומד מן הניסיון של אחרים, בקושי מן הניסיון של עצמו. ומפני שאני אומר לעצמי, בכוח השכל, כי כשם שיש לו זכות מלאה לחיות חיים אחרים משלי, יש לו גם זכות לחיות את החיים שלו בדיוק כמוני, עם כל התסכולים וההחמצות, ולחפש על פי דרכו את הפיוס שיגיע אליו, אם יגיע אליו. אבל זה רק בשכל, הרצון אינו נכנע.

וכך אני מוצא את עצמי מספר לו מי היה וילי ברגר, השוער האגדי של הפועל תל־אביב, ומחכה שיגיד מה הוא רוצה. ואז אני מגלה שהפעם הוא בעצם אינו רוצה שום דבר, אולי לספר לי משהו, אבל את זה אינו יכול. ואחר־כך אני מרגיש פתאום שאני יכול לספר לו כל מיני דברים, דברים שמעולם לא סיפרתי לו. ואני מספר לו, ונזהר מאוד שהשיחה לא תנווט מאליה להפקת־לקחים ולמוסר־השכל על דרך הדוגמה והגזירה השווה, שהיא הסכנה האמתית האורבת לכל שיחת־נפש בין הורים לילדיהם. מפני שמה שאני רוצה באמת, זה לשוחח כדבר נפש־אל־נפש עם אדם שיהיה בעדי, ויקשיב, וידע, ויכיר – ועדיין יהיה בעדי. ואני רואה שהוא מקשיב ומתעניין, ושאני אכפת לו. ואולי זו אהבה. גדעון, בני, בני היחיד, אולי הוא אוהב אותי על פי דרכו. זה עמד לי על קצה הלשון, וכמעט אמרתי, אבל איזה חוש הדריך אותי שלא לקלקל את הרגעים האלה ולמהול בהם מנה של רחמים, ולכן לא סיפרתי לו מה אמר לי הרופא. ואולי באמת אין שום תכיפות בדבר. האם לא אמר שבמקרים כאלה תוחלת החיים עשויה להגיע לעשר שנים, ובמקרים נדירים גם לחמש־עשרה? נכון, הוא אמר שהמחלה הזאת אין לה מסלול קבוע, וההידרדרות למצב טרמינאלי באה לפעמים אחרי חודשים ואפילו שבועות, אבל מדוע צריך לחשוב על הגרוע ביותר? צריך ללמוד לחיות עם זה, אמר הרופא במין משחק־מלים מהופך שלא־בכוונה. לחיות עם זה. כמו שחיים תמיד עם המוות, עם ידיעת המוות. ואולי אמר עשר וחמש־עשרה שנים רק כדי לעודד אותי, והאמת היא שאין לי אלא, לכל היותר, כמה חודשים? ונניח שכך, אני צריך לספר את זה עכשיו, דווקא עכשיו?

ואחר־כך שאלתי את גידי אם הוא רוצה לשתות משהו. והוא אמר, אולי בירה. ולא היתה בירה במקרר. אז הוא אמר, לא נורא, שיהיה משהו אחר. ופתחתי בקבוק של ארמניאק, שהבאתי אתי מהנסיעה האחרונה לניו־יורק, ושמתי בצד בוטנים, אלא שהם כבר לא היו יבשים. וחשבתי, מדוע אף פעם שום דבר אינו כמו שהוא צריך להיות? ושתינו בשקט, ואז ראיתי כי בכל זאת בא לאיזו מטרה. הוא סיפר לי פתאום שהוא עומד להינשא, ושאלתי אם אני מכיר אותה, והוא אמר שלא, אבל הוא יפגיש בינינו. שאלתי מתי זה יהיה, והוא אמר בעוד חצי שנה, וחשבתי מי יודע אם אני, ושאלתי מדוע הם מחכים, והאם זה באמת מוחלט אצלם, והוא אמר שכן, אבל יש כל מיני תכניות שצריך לגמור קודם, ואמרתי לו שיש לו דירה, והוא אמר לי שהם ישכירו את הדירה, אם אני אסכים, ויגורו בחיפה, מפני שבשנה הבאה ילמדו ארכיטקטורה בטכניון, וכבר מחכה להם מקום־עבודה, כי אבא שלה הוא ארכיטקט. ואחר־כך השיחה התפוררה לפרגמנטים קטנים והוא הלך ואמר שנתראה בקרוב, ואני לא סיפרתי לו מה אמר הרופא.

אחרי שהוא הלך, הרמתי טלפון להלנה בגלריה לשאול מה שלומה. הרגשתי צורך להיות נחמד ומפויס, והצעתי שאבוא בצהריים לקחת אותה לאכול באיזה מקום. היא אמרה שתשמח. יכולתי לבוא ברגל ולגשת אתה לאיזה מקום בסביבה, אבל בדרך למטה אמרתי לעצמי שזו צריכה להיות הזדמנות יותר חגיגית. באתי במכונית, החניתי אותה על המדרכה, קפצתי פנימה ואמרתי לה שתצא מהר מפני שהמכונית על המדרכה. נוסעים? שאלה בהפתעה מסוימת. אמרתי כן, ומיהרתי למכונית. לאן? שאלה כשיצאה. ואני המשכתי להיות נחמד ואמרתי, הפתעה. ונסענו למסעדת־דגים חדשה שפתחו בתוך נמל־יפו, ליד המים. היא אמרה שהיום היא עובדת כל אחרי הצהריים ולכן תאכל רק מעט. אבל אני לא שמתי לב והזמנתי ארוחה שלמה א־לה־קארט, גם בשבילה וגם בשבילי. וגמרתי גם את המנות שלי וגם כל מה שהשאירה, ושתיתי המון יין לבן, אף־על־פי שהיא הזהירה אותי כל הזמן שאני צריך לנהוג הביתה, וקינחתי במוס השוקולד שהזמנתי, ובחלק הגדול של החבוש האפוי שהיא הותירה בצלחת, ולפני שהמלצר בא עם החשבון נתתי לה נשיקה. וכשחזרתי הביתה, נרדמתי על הספה בסלון בזמן שקראתי את עיתון הערב ובקול המוסיקה השמיעו את חמישיית המיתרים בסול מינור של מוצארט. הכול היה כל־כך נכון, כל־כך נכון.

ובזמן שישנתי בא אלי אחד החלומות ההם, שבהם החלום מעורב במציאות, וכאשר אני חולם אותו אני יודע במקצת שזה רק חלום, אבל אינני בטוח בכך, וחוץ מזה, מפני שזה חלום טוב, אני אומר לעצמי, הלוואי שזה נכון, וגם מנסה לשכנע את עצמי שזה נכון, וכל הדברים הטובים האלה הם אמת. בזמן האחרון אני חולם הרבה פעמים אותו חלום, שרק פרטים אחדים משתנים בו. לפעמים אני מגיע לשם רכוב על סוס, לפעמים במכונית, לפעמים באופניים. והדירה היא מין דירה כזו, שגרתי בה פעם, אבל לפני הרבה מאוד שנים, ולפעמים אני אפילו יודע בדיוק היכן היא, אף שיש בה כל מיני דברים הדומים לדירות אחרות, שגרתי בהן ושלא גרתי בהן. ויש שם אשה שאני אוהב או שאהבתי. והיא דומה ולא דומה לכל הנשים שאהבתי בחיי, וגם לנשים שלא ידעתי שאהבתי, או שלא העזתי לאהוב, אפילו שבכל אחד מן החלומות האלה יש לה צורה קצת אחרת. ואני יודע באיזו דרך שהיא, כי היא היא האחת שתמיד אהבתי. והיא מקבלת את פני באופן שאני רואה מייד שזה ברור לה כי אני מכאן, ואני שייך. ואנחנו עושים אהבה. וזה תמיד נכון וסולח ומיטיב. ואני יודע כי סוף־סוף הגעתי לאן שתמיד הייתי צריך להגיע. ואני יודע כי אני מוכן לתת את כל הזיונים המזדמנים בשביל אשה אוהבת, המזמינה אותי לחלק עמה את החיים שלה. ואחר־כך, כשהתעוררתי מן החלום וברדיו עדיין השמיעו את החמישייה של מוצארט, והבינותי כי זו היתה רק תנומה חטופה, הרגשתי פתאום, שעם כל הזהירות, והספקנות, ולמרות הניסיון, וההחלטות הנחרצות שלא להרשות כי זה יקרה לי שוב – אולי עדיין מחכה לי האהבה הגדולה, האחת, אולי יש עוד מקום שיהיה לי בית.

ואחר־כך שכבתי והתמכרתי לעייפות שאחרי השינה, מפני שלא היתה לי שום סיבה למהר לאיזה מקום. והנחתי לזיכרון לרחף בלא הכוונה, כדרכו, על פני מרחבי זמן ומקום, ולבחור לו לפעמים איזו נקודה שבה הוא נובר ובוחן אותה כמו במיקרוסקופ לפרטי־פרטיה. ופתאום חשבתי על כך כי לפעמים שיקרתי כל מיני שקרים, מתוך הכרח או מרצון, ואמרתי באותה התלהבות דברים והיפוכם. ואחר־כך חשבתי שרק אמא שלי ידעה תמיד, אבל תמיד, מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור. והאם אין הידיעה הזו מקור לכל רגשי האשמה והתסכולים? ואחר־כך נזכרתי, בלי שום קשר לשום דבר, בלילה אחד בפאריס, שבו הייתי באיזה קונגרס של סטודנטים. ואחרי הביקור בלידו הלכנו ברגל להאל, מפני שאמרו לנו כי זו המסורת, ואכלנו שם מרק בצל עם יין לבן, ואחר כך חזרנו לישון באיזו אכסניה לסטודנטים, והיה לי שלשול נורא ולא נרדמתי עד הבוקר, ואחר־כך הייתי צריך להסתובב כל היום בעיר, מפני שאת המיטה באכסניית הסטודנטים צריך לפנות לפני שבע בבוקר, והרכבת לגנואה, שממנה היינו צריכים להפליג בדורמיטורי של “ארצה”, היתה אמורה לצאת מגאר־דה־ליון רק בערב, וניגשתי לתחנת הרכבת לשים את החפצים שלי במשמורת, ואחר־כך חרבנתי במכנסיים וחזרתי לתחנת הרכבת, הוצאתי את המזוודה מהמשמורת, הוצאתי ממנה זוג אחר של מכנסיים (אחרון שנותר לי, מפני שקודם לכן נתתי זוג מכנסיים במתנה לחיים העצוב, מן הדמויות המיתולוגיות של הפלמ"ח, שפגשתי בפאריס) ושילמתי שוב בעד אִכסון המזוודה, מפני שלא ידעתי להסביר בצרפתית שאני רוצה רק להוציא משהו ממנה, והלכתי לבית השימוש, והשלכתי שם בפינה את המכנסיים הצואים, והמשכתי להסתובב בעיר ולהיכנס מפעם לפעם לאיזה ביסטרו לשתות כוס אספרסו ולחרבן, וכשהגעתי לתחנת הרכבת כבר לא נשאר לי כסף, וכל הלילה ישנתי בישיבה עד שעלינו על הספינה הרעועה, שזה היה מסעה האחרון לפני שנמכרה לגרוטאות. לא היתה לי שום סיבה להיזכר בפרטי־פרטים כאלה ביממה ההיא בפאריס, ובבושה הנוראה ההיא, וזה היה סתם תעתוע של הזיכרון, אולי כדי להוכיח את זכותו לאוטונומיה, ואולי כדי להציב לפני את האפותיאוזה של התסכול, המשולל כל תכלית והוא קיים רק בשביל עצמו.

פתחתי את המקרר ושתיתי כוס סודה, רק מפני שהייתי צריך לעשות דבר־מה. ואחר־כך החלטתי לגשת לקפה הפינתי ולהתעודד עם כוס אספרסו. וכשבאתי לשם אמרתי למלצרית שאני רוצה גם עוגה. היא הציעה שאגש לחלון של המקרר. וראיתי שם עוגת שוקולד נהדרת ופתאום חשבתי על הצבע ונזכרתי שוב ביום העינויים בפאריס, ואמרתי שאני רוצה עוגת גבינה. ואחר־כך יצאתי לשוטט ברחובות, מפני שבקרוב ירד הערב ולא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות. בדרך ראיתי כל מיני אנשים שנראו לי מוכרים מהיכנשהו. אולי מפני שהיה בהם משהו דומה למשהו שהיה אצל מישהו שהכרתי פעם – מבנה מצח, רכינת השיער, צורת החוטם, ההילוך – ואולי מפני שברבות השנים כל הפרצופים שראיתי קוטלגו וסווגו בקבוצות ונעשו אבות־טיפוס, במהלך הטרנספורמציה הזו שכולם עברו, מתינוק בכיין, לפעוט חמוד, לילד מטריד, לעלם נאה, לגבר מוצק, לקשיש נכלם ולזקן מאוס. והמשכתי ללכת, לכל מיני מקומות שהיו, שהייתי אני. וראיתי את בשורת הכיליון וההתפוררות שלהם ושלי. וחזרתי הביתה וראיתי את השמש השוקעת בים. והמראה עורר בי מחשבות, שאולי צריך לקרוא להן הפילוסופיה של הקיטש: הנה השמש הזו, לה יש הזדמנות חדשה בכל בוקר, אבל העולם, העולם כולו, העולם החדפעמי הזה, הוא עולם של ההזדמנות האחרונה. ודווקא אז חשבתי איך החיים החדפעמיים האלה הם מתנה נפלאה שזכינו בה, אם אחרי כל ההחמצות והאכזבות והתסכולים והמכות, אנחנו דבקים בהם כך, בדבקות נואשת כזו. ואז נזכרתי שוב ברגע הבלתי נשכח של החסד והיופי והנעורים והמסתורין, בתמצית כל ההבטחות כולן, שקפא בתוך החיוך של הצעירה שירדה מן הרכבת התחתית לפני שחזרה ונכנסה אל תוך המנהרה האפלה, וחשבתי שאני מוכרח ללכוד אותו ולשמר אותו, לעולמים.

הוצאתי את כל הפנקסים והפתקים המונחים במעטפת פלסטיק, שעליהם כתבתי את כל הרעיונות בשביל הספר שאכתוב, הספר הראשון שיישא עליו את שמי. קראתי כל מה שכתבתי שם. היו דברים שמצאו חן בעיני, ועמדו לי דמעות בעיניים, וחשבתי, האם באמת אני כתבתי את הדברים האלה? והיו דברים שהתביישתי בהם. ועד שירד החושך, חשבתי כי המקום הנכון בשבילי לשבת ולכתוב כל מה שעולה מן הפתקים האלה הוא איזה בית אבנים לבן באי יווני לבן בים האגאי, מקום שבו אשב לבדי, עם מוסיקה טובה, ואסתכל בים הכחול, זר לעולם, זר לעצמי, בלי עתונים, בלי “מבט”, בלי חדשות שבע בבוקר ושתיים בצהריים, בלי תמיכה, בלי אהבה. ואחר־כך דמיינתי וילה קטנה בין עצי השלכת, בהרים שמעל לאסקונה, מקום שממנו נשקף האגם, וממנו אני יכול לרדת בכביש העקלקל אל העיר, ולהסתובב בטיילת בין כל הזרים ההם, זר לעולם, זר לעצמי, ואחר־כך חשבתי כי גם כאן אני זר לעולם וזר לעצמי, ואולי. לחצתי על מתג המחשב, חיכיתי שתעלה על המסך תוכנת מעבד התמלילים, והקשתי על הקלידים: מבוא לסיפור שלעולם לא ייכתב.

תמונה מאלבום הזיכרון

פעם מצא מחברת ישנה של אבא ושם נרשמו כל מיני דיבורים ופטפוטים שהשמיע מאז החל לדבר. ובמקום אחד היה כתוב שאמר כי אולי אין בכלל אני, ואין אמא ואבא, ואין עולם, ואולי הכול הוא חלום של אלוהים. סיפרו לו שהוא אמר את זה כשהיה בן חמש. והוא יודע כי מאז לא מצא דרך יותר טובה להביע את הרעיון הזה.