רקע
יגאל מוסינזון
אלדורדו

 

התפקידים    🔗

מרגו: גילה אלמגור

בני שרמן: חיים טופול

סמל בוגנוב: יוסף ידין

שניידר: שייקה אופיר

עורך־דין בנימיני: שמעון פינקל

סמל כהן: אורי לוי

נעמי: תקוה מור

מיקו: מרדכי (פופיק) ארנון

ווביק: עמוס אבני

קוהלת המשוגע: אבנר חזקיהו

ממליגה: ניסן יתיר

האורח המוזר: שרגא פרידמן 

פפכלידס: מיכאל גור

גברת בנימיני: שושנה רביד

אב בית־הדין: משה חורגל

הצייר ריבקין: יהודה אפרוני

שומרי הראש: שמואל קראוז; אמנון מנגם

בתפקידי אורח: מירה אברך, שייקה בן־פורת, טלילה בן־זכאי, מרקו תורג’מן

העיבוד נעשה לפי מחזהו של המחבר, יגאל מוסינזון, ולפי התסריט של ליאו פילר, מנחם גולן ואמציה חיוני. מפיק הסרט: מרדכי נבון הבמאי: מנחם גולן


אלדורדו 1.png

כל האנשים והמאורעות הנזכרים בסיפור זה הנם פרי־רוחו של המחבר, וכל דמיון בינם לבין אנשים ומאורעות אמיתיים הנו מקרי בלבד.


 

גלגולה של יצירה    🔗


ב־5 בספטמבר 1963 נערכה הצגת הבכורה של הסרט הישראלי “אלדורדו”.

היה זה מעמד רב־רושם של הצגת בכורה עולמית, בחסותו של ראש עירית תל־אביב ובנוכחותם של שרי מדינה, נכבדי הישוב ואורחים נכבדים. עם תום ההצגה פרץ קהל הנוכחים בתשואות רמות. תשואות אלו וכן התגובות, שזכה להן הסרט, מעידים כי אכן חשוב היה המאורע, שניתן לראות בו מעין התחלה לתעשיית סרטים רצינית אשר תתפתח בארצנו.

חלקן הגדול של התשואות מגיעות בראש וראשונה לסופר יגאל מוסינזון, לבמאי מנחם גולן, למפיק מרדכי נבון, לצוות הגדול של הצלמים, הטכנאים ואנשי המעבדה, וכמובן לצוות השחקנים – שהפעם נימנו על מבחר שחקני ישראל. לכולם יחד מגיעות ברכות על עבודת הצוות הנפלאה.

* * * * *

בראשית שנות החמישים שרת הסופר יגאל מוסינזון במשטרת ישראל כקצין עתונות ראשי. בתוקף תפקידו ניתן לו להכיר מקרוב את פעולתה של המשטרה, ואת הווי החיים של קציניה ושוטריה, ובד בבד לעקוב מקרוב אחר עולם הפשע.

תשומת לב מיוחדת הקדיש יגאל מוסינזון לנוער העבריין והוא החל לומד את בעיותיו ועוקב אחריהן מקרוב.

היה זה בשנת 1954 כאשר העלה לראשונה על הכתב את תוצאותיו של מחקר קטן, בצורת תמצית עלילה לסרט דוקומנטרי בן 13 דקות. מחלקת התרבות של ההסתדרות עמדה להפיק ממנו סרטון, בשיתוף עם חברת “גבע” והמפיק מרדכי נבון, אך מסיבות שונות לא הגיע הדבר לכלל מימוש.

יגאל מוסינזון, שהיה מוקסם מו האפשרויות הדרמטיות הטמונות בהווי חייהם של העבריינים הצעירים, פיתח את הרעיון למחזה, המחזה הגיע לידיו של הבמאי מנחם גולן והוא התלהב ממנו. השניים ישבו חדשים רבים ותוך עבודת־נמלים הכינו עבור הבמה את המחזה “אלדורדו”, שנתקבל להצגה בתיאטרון “אהל” מתוך חששות והסתייגויות לא־מעטות. ההעזה היתה גדולה מדי: האם מותר לנו כבר להציג על קרשי הבמה יצירה ספרותית המתארת פשע בישראל – “בארץ הקודש!” – ועוד מחזה כה ריאליסטי?

לאחר התלבטויות רבות הוצג “אלדורדו”. היצירה לא איכזבה את האמון שנתנו בה המחבר והבמאי. המחזה הפך למסמר העונה ולאחד ממחזות־הקופה הגדולים ביותר שהוצגו אי־פעם בתיאטרון “אהל”. הדמויות של ווביק ומיקו (יאללה צואנציק…), קוהלת המשוגע, ממליגה, מרגו וכמובן בני שרמן, הפכו לשיחה בפי כל.

במשך כל תקופת החזרות ביקרו לא אחת – המחבר, הבמאי והשחקנים, במקום ההתרחשויות של העלילה: סמטאות יפו, השטח הגדול והנמל. “התאהבנו במקום – מספר הבמאי מנחם גולן. – יפו היא פשוט אוצר, בסמטאותיה ועיקולי מדרגותיה, בכּוכיה, באפרוריות אבני החומות. שירוקת האזוב מקשטת אותן, ובריח המשכר שעלה מנמל הדייגים שלה…”

“אילו רק יכולנו להביא את יפו זו אל הבמה, על־מנת שתשמש לנו תפאורה לעלילת המחזה… – אמר אז הבמאי למחבר. – אפשר שנוכל פעם להנציח תפאורה זו, אם לא על הבמה – אולי על הבד…”

בשנת 1959 יצא הבמאי לארצות הברית להשתלמות בהסרטה, שם נפגש עם יגאל מוסינזון ויחדיו התחילו לטוות את החוטים הראשונים לעלילת התסריט, המבוסס על המחזה. נוספו דמויות. הורחבה היריעה. בתור “עזר כנגדו” של בני שרמן הוצבה דמותה של נעמי האוהבת, הנערה “בת הטובים” מתל־אביב. כ“משקל שכנגד” לסמטאות יפו הוצבו הברק והזוהר של העיר המודרנית תל־אביב, על רחובותיה הסואנים ועל בתי־המידות שלה. מול רדופי הגורל מיפו הוצבו דמויות “בני־טובים”, שהתגוררו בחווילות בצפונה של עיר המאה העשרים – תל־אביב. ואמנם, עין המצלמה הנציחה את כל אותם פרטים שאי־אפשר היה להעבירם אל הבמה.

כשבידו עלילת התסריט חזר הבמאי ארצה והתדפק על דלתות מפיקים כדי לנסות ולשכנע אותם, כי את “אלדורדו” כדאי וכדאי להסריט, כי את “אלדורדו” ירצו רבים לראות על הבד. ושוב ספיקות ופקפוקים: ‘אנו נראה יצאנית יהודיה על הבד?’

אך נמצא אדם אחד שהאמין: מרדכי נבון, אשר לזכותו נרשמו הסרטים: אַיי לייק מייק וחבורה שכזאת. מר נבון ביקש כי יוכן תסריט, בטרם יחליט סופית אם לייצר את הסרט ואם לאו.

ככותב התסריט נבחר על־ידי הבמאי מר ליאו פילר, שנסיון רב לו בשטח ההסרטה, נסיון אשר אותו רכש בעת ששהה מספר שנים בדרום־אמריקה, שם שימש – בין היתר – כתסריטן של תעשיית הסרטים והטלביזיה במקסיקו.

לאחר שהוכן העיבוד הראשון צורף אדם נוסף: אמציה חיוני (אשר שימש גם כעוזר לבמאי בסרט “אלדורדו”), ויחדיו – בעבודת־צוות של השלושה: ליאו פילר, מנחם גולן ואמציה חיוני – נוצר סוף־סוף התסריט ל“אלדורדו”. וב־26 במרץ 1963 החלו מצלמות אולפני “גבע” לתקתק ולהנציח את יפו ואנשיה. והתוצאה לא איכזבה גם הפעם את הוגי רעיון הסרט.

“אלדורדו” כבש את הקהל בסערה.


אלדורדו 2.png

אלדורדו 3.png

1    🔗

– אני נשבע באלוהים לומר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת.

– שמך?

– שרמן. בני שרמן.

– בן כמה אתה?

– בן 28.

– יליד?

– כאן. תכתוב יפו.

– תגיד לי, שרמן, כמה תיקים יש לך במשטרה?

– מתנגד!

– ההתנגדות מתקבלת.

– טוב, אשאל את השאלה אחרת. חוייבת כבר פעם בדין בעוון החזקת חשיש. נכון?

– נכון.

– ישבת שנתיים בבית־סוהר. מעצרך שם הוארך בעוון תקיפת אסיר. נכון?…

– מתנגד! כבוד השופט, ידידי המלומד מנסה להשמיץ את מרשי על־יסוד עברו. אולם במשפט זה עומדת לדיון האשמה חסרת־שחר כלפי מרשי בעוון רצח אחד רכלבסקי. עברו של בני שרמן איננו עומד כאן לדיון!

– ההתנגדות מתקבלת.

– תגיד לי, שרמן, אמרת במשטרה שהחזקת את אקדחו של הנרצח כשעה לפני הרצח?

– נכון. אמרתי את זה.

– ושאחרי־כן החזרת אותו לנרצח?

– נכון.

– הוא עוד היה בחיים כשהחזרת לו את האקדוח?…

– מתנגד! מתנגד! כבוד השופט! התובע מנצל את מעמדו כדי להקניט את הנאשם ללא צורך!

– כבוד השופט! לדידי ברורה אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק. נותר לי לבחור בצורת החקירה הנראית לי, ואינני זקוק לשם כך לעזרתו של עורך־הדין בנימיני!

– כבוד התובע מתבקש לרכך את השאלה. עם זאת ההתנגדות נדחית. הנאשם יענה על השאלה.

– כשהחזרתי את האקדוח לרכלבסקי הוא עוד היה בחיים.

– למה, אם כן, ישנן עליו טביעות אצבעותיך? למה??

– אל תצעק עלי! למה – תשאל את בוגנוב…

– ואני אומר לך שאתה משקר! אתה לקחת את אקדוחו של הנרצח וירית שלושה כדורים בראשו!…

– זה לא נכון!…

– ואחר־כך שמת את האקדוח ליד גוויתו!…

– זה שקר!…

וההוכחה הניצחת לכך היא שטביעות אצבעותיך נמצאו על האקדוח!

– זה שקר! זה שקר!…

– כבוד השופט, סיימתי את חקירתי.

– זה שקר!… 

– הנאשם מתבקש לשמור על השקט. עורך־דין בנימיני, הנאשם לרשותך.

– בני שרמן! אתה יודע שאתה מעיד בשבועה?

– כן.

– האם תשובותיך בחקירה של התובע היו האמת לאמיתה?

– האמת לאמיתה, אדוני!

– האם כשהחזרת את האקדוח לנרצח הוא היה עוד בחיים?

– כן, אדוני!

– האם אתה רצחת את רכלבסקי?

– לא אדוני! אני נשבע! אני נשבע באלוהים!

– אתה שנאת אותו?

– כו!

– אתה השתתפת־בקטטה בבית־הקפה אלדורדו?

– כן!

– קטטה שבה היה מעורב הנרצח?

– כן!

– ואקדוחו של הנרצח לא היה ברשותך?

– לא! אני נשבע!

– החזרת אותו קודם לכן?

– כן!

– לפני הקטטה?

– לפני הקטטה!

– כבוד השופט, זה הכל.


זה היה הסוף. זו היתה ההתחלה. הוא חתם על הטופס שהוגש לו, לקח את חבילת הבגדים, שם אותה מתחת לבית שחיו ופנה ללכת. בפינת החדר עמד בוגנוב והסתכל עליו בפנים קפואות.

– שרמן!! אני רק מחכה לשגיאה קטנה אחת כדי להושיב אותך במקום שמגיע לך, ברור??

שרמן עצר רגע ואימץ את הבגדים מתחת לזרועו.

– לי לא תמכור לוקשים כמו לשופטים… אם אתה לא רצחת את רכלבסקי אז שמי לא בוגנוב!… לך!

הוא לא ענה, חייך לעברו בשפה רפה ויצא מהחדר.

– יש לו דם עוד לחייך יש לו, אמר היומנאי לסמל המשטרה שעמד ליד הדוכן בזרועות שלובות, – יש לו דם עוד לחייך…

הסמל היה עדיין מסתכל לעבר הדלת הפתוחה, ועיניו לא נוטשות אפילו לרגע קט את החשוד ברצח שברח לו בין הידיים.

– שרמן ישלם!! סינן מבין שפתיו, – ועוד איך ישלם!!

בני שרמן, בחור חסון וקשוח, רצועת עור סוגרת על יד ימינו; קמיע בפני כבלים. ואם תרצה לומר – אזיקים מרצון. חבילת הבגדים מתחת לבית שחיו והוא עובר בצעדים מהירים את חצר המשטרה. הבנין המלוכלך הזה… האנשים במדים השחורים… הקירות המסויידים האלה… לבן מבחוץ ומטונף מבפנים… הצעדים המהירים הפכו לריצה. הוא יצא מתחנת המשטרה ונעמד לרגע קט. מגדל השעון, סמל ההיכר של יפו, הזדקר מולו. מחצית השנה האחרונה הוא בילה מרחק כמה פסיעות ממנו ולא זכה לראותו ואילו עכשיו… איך שבנימיני סידר את כולם… שמש, אור, חופש – הרחובות של יפו שוקקים מאדם, דוכנים, פירות, פרצופים לא מגולחים המכריזים בקולי קולות על סחורתם, הרים של אבטיחים ירוקים, יושבי קרנות, שרפרפים מקש, שש־בש, רחובות צרים ועתיקים, והסמטאות שמאחורי הבית המקולל – בנין הנפה הדרומית. שרמן ישלם… שרמן ישלם… אולי, אבל עכשיו לא היתה לו פרוטה על הנשמה… אבל שרמן ישלם… הוא היה עובר בינות למוכרי הדיסקית והמרכולת, ואנשים של כל ימות השנה עם פרצופים מיוזעים קדמו אותו בשמחה, בטפיחה על השכם, בחיבוקים, ותרוודים ממתכת היו משוקעים לתוך כדי זכוכית גדולים שבהם געשו מים אדומים מפטל ומים צהובים מלימון וקוביות קרח וסוכר לרוב. הם היו תוקעים לו את כוסות המשקה בידו ו… שרמן ישלם… לא עכשיו… לא היום… פעם אחרת…

הוא רץ עד הים, או נכון יותר עד אותה גדר שבנתה העיריה כדי לחסום את הדרך בפני החוף הנהדר. שמש צהרים קופחת על ראשו והוא רץ לנוכח המבנים העתיקים אל השטח שלו, אל השטח הגדול… לפני שלוש שעות עמד עדיין בני שרמן על דוכן הנאשמים, באולם הצר והמחניק, המאכלס דרך קבע בתי־דין בישראל. סמל המדינה. כפות המאזנים. שופטים חמורי פנים. ועורך־דין ממזר. הדרך המקבילה לים לא נגמרת ובני שרמן רץ בה וגזר־הדין עדיין מהדהד באזניו… בית משפט זה בחן את כל העובדות שהובאו לפניו בנדון רצח האיש משה רכלבסקי, שבוצע בתאריך 2.5.61 בבית הקפה “אלדורדו” שביפו… הוא רץ לאורך הים והפנים המלוכלכים של הנבלה הזאת שניידר, צפו ועלו לנגד עיניו… בשעת קטטה בה השתתף בין היתר גם הנאשם בנימין שרמן. הרצח בוצע באמצעות אקדח בראונינג 35, מוצג מספר אחד במשפט זה, עליו נמצאו טביעות אצבעותיהם של הנאשם ושל הנרצח בלבד. על עובדות אלה אין מחלוקת. על עובדות אלה אין מחלוקת… הרצח בוצע באמצעות אקדח… האקדח הזה… מוצג התביעה מספר אחד… אם אקדחים היו יכולים לדבר… כמה וכמה פעמים הסתכל בני שרמן באקדח הזה שהיה מונח על שולחן התביעה כאבן שאין לה הופכין. הוא היה רץ אל השטח הגדול והאקדח האלם ומבטו של בוגנוב ועיניה של נעמי ודמותה של מרגו לא מרפים ממנו, והוא כאילו בורח מפניהם, בורח מכולם…

הגלים השקטים של הים וההוד העתיק העוטר את חורבותיה של יפו כאילו מנסים היו להרעיף עליו מרגוע ושלוה אבל גזר־הדין לא עזב אותו לרגע. לא נתן לו מנוח. לא נתן לו לנשום. והוא נעצר לרגע משל היה שוקל בלבו אם יש איזה קשר בין הצדק לבין האמת או אין… ואמנם טוען הנאשם ששעה לפני הקטטה החזיק את האקדח הנדון, שהיה שייך לנרצח, ללא כל קשר עם הקטטה וללא כוונה זדונית. לפי דבריו של הנאשם הוא החזיר את האקדח לנרצח שעה לפני הרצח… הממזר הזה בוגנוב יש לו מזל שאלוהים לא מכיר אותו באופן אישי… טביעת האצבעות… מרגו… מגע אצבעותיה של מרגו… העיניים החומות של מרגו… העיניים האפורות של בוגנוב… הוא פנה לסמטה צדדית ומעליו בא ונזדקר לפתע מעלה מדרגות תלול וחד. כיוון שהסתכל למעלה נתקלו עיניו בקו הרקיע. כמו… כשהיה מסתכל אל השופט והרקיע היה מסתכל אליו דרך חלון בית הדין… בית הדין… הנאשם מעלה בזאת לפנינו גירסה שאילו קבענו שהיא נכונה, היתה משמשת הסבר הגיוני לענין טביעת האצבעות. מאחר ועדי ראיה אין, אין אנו מוכנים לומר שלבנו שלם עם גירסתו של הנאשם וכי אנו מאמינים לו…

– שרמן! שרמן! ימח שמח…

מיקו. מיקו החמוד. מכל החברים של השטח הגדול הוא שפוגש בשרמן ראשונה.

– סדרת אותם מה! בחיי, אני אוהב אותך. אתה בריא? הכל בסדר?

הוא רץ אל שרמן והתנפל עליו בשמחה.

– הכל בסדר מיקו, אומר לו שרמן בקול עצור. הם היו עולים במדרגות התלולות.

– בחיי, אומר מיקו, – אני כל כך שמח שהייתי יכול לנשק אותך, כמו שאומרים… אז תגיד משהו, בחייאת דינק!

השטח הגדול… הנבלה הזאת שניידר… והנבלה הזאת בוגנוב… ומיקו הקטן… שרמן הסתכל בו רגע וכאילו רצה להזהיר אותו במבטו לברוח מהשטח הזה מיד, אחרת גם הוא ימצא את עצמו פעם עם טביעת אצבעות של עצמו על אקדח וגופה של איזה רכלבסקי או של איזה פרצוף אחר שוכבת מתה, מתבוססת בדמה, בקפה אלדורדו. אבל למה לבזבז זמן על אזהרות…

– הכל בסדר, מיקו, אומר לו שרמן וממשיך לעלות במדרגות התלולות והצרות.

– מה ז’תומרת, יאללה צואנציק…

– יאללה צואנציק… זו היתה מלת ההיכר של מיקו, שגורה תמיד על לשונו, מביעה הכל, חובקת זרועות עולם, הלב והנשמה, הרוח והחומר, כולם כולם נאמדו במספרים…

– יאללה צואנציק… אז מה יש אם דפקת חת’כת טינופת כמו רכלבסקי, חור קטן בבטן, ומיקו פורץ בצחוק, – בחיי, במקום משפט היו צריכים לתת לך פרס, יאללה צואנציק, חבל שלא דפקת אותו קודם…

אבל דבריו של מיקו נקטעו באמצע. שרמן תפס את ידו בתנועה תקיפה.

– אני לא דפקתי אותו, אתה מבין? תכניס לך את זה טוב טוב במוח המטומטם שלך. אני לא יריתי בו!

והוא זרק לו את היד, הפנה לו את גבו והמשיך ללכת. בטח שהוא לא ירה ברכלבסקי. אפילו השופט אמר את זה.

– אתה לא בא לאלדורדו?

הוא נעצר והסתכל אחורנית.

– אולי אני יבוא, מיקו, אולי אני לא יבוא.

– יאללה צואנציק, לא תבוא לאלדורדו? לא תבוא?

הוא שב והפנה את גבו כשהוא משאיר את מיקו ללא תשובה. אלדורדו… רכלבסקי… חור קטן בבטן… הוא גמר לעלות את המדרגות התלולות. אלדורדו… רכלבסקי… אם השופטים היו באמת יודעים מה ששם הלך… אם הם היו יודעים מה ששם הלך על באמת… ואולם יחד עם זה לא נוכל גם לקבוע בלב שלם, ללא כל ספק, שהנאשם שיקר בנקודה זו. והואיל ובמשפט פלילי אין הנאשם חייב להוכיח דבר, ונטל ההוכחה מוטל כולו על שכמה של התביעה, מספיק אם הנאשם הצליח לעורר בלבנו ספק, כדי שיזוכה…

הוא הלך עתה בסמטה שהובילה אל קפה אלדורדו. הפושע חוזר למקום הפשע… כי ספק במשפט פלילי לעולם פועל לטובתו של הנאשם, והואיל והנאשם הצליח לעורר בלבנו ספק זה, החלטנו לזכותו מאשמת רצח האיש הנדון, ואנו מצווים לשחררו מהמעצר… לשחררו מהמעצר… לשחררו מהמעצר… הוא עמד עכשיו אל מול קפה אלדורדו. למעלה, על גגו של הקפה היה קוהלת, המשוגע של השטח הגדול. שערו פרוע וזקנו מסואב ובשניהם זרקה שיבה. ולבושו, כרגיל, סמרטוטים מרופטים ובלים המצטרפים לכלל חליפה לבנה. לבן מלוכלך…

– אני קוהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים… אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד… שלום שרמן!…

אבל שרמן היה ממשיך בדרכו. ריח חדרו עלה כבר בנחיריו והוא רק נופף ידו, כלאחר יד.

– שלום שרמן!… דברי קוהלת… שלום שלום ואין שלום!…


2    🔗

מה את עושה כאן?

היא עמדה על יד הבית שלו, תמירה ועדינת מראה, והסתכלה עליו במבט התמים שלה, המבט שלא מש ממנו משך כל החדשים האחרונים.

– כאן החדר שלך, לא?

ועל שפתיה חיוך שובבני.

– כן, כאן החדר שלי.

הוא הסתכל בה לרגע וכאילו ראה מבעד לעיניה התמות את מבטו התקיף של אביה. נעמי קראו לה. אביה, עורך־הדין בנימיני, הצליח להוציא אותו חי מהידיים המלוכלכות של בוגנוב. עכשיו, כמו תמיד, היא נראתה מטופחת, עורה לבן וצח, ושמלתה הקלה המתבדרת ברוח הביאה לו בכנפיה משב רוח אחר. הוא העיף מבט על סמטת החצץ שהוליכה אל החורבה שהוא גר בה והדמות היפה של נעמי והטינופת של החורבה שלו לא התחברו אצלו אחד עם השני.

– אני רוצה לדבר אתך, היא אמרה, – אפשר לעלות?

אם אבא שלה היה יודע… אם אבא שלה היה יודע שבתו הצעירה והחמודה רוצה רנדוו עם בני שרמן מהשטח הגדול… הוא הסתכל בה לרגע קט וסקר אותה בשתיקה.

– אפשר לעלות? חזרה היא על שאלתה.

– לא כדאי לך, לכי הביתה.

– אתה מפחד ממני? ובקולה נשמעה אותה נימה המתגנבת תמיד לקולו של אדם ישר־לב ותמים.

משך כל החדשים האחרונים היא ראתה אותו על רקע דוכן הנאשמים, ניצב בין שוטרים, חשוד ברצח. ואילו עתה היא באה לבקר אותו, כשווה בין שווים. נעמי בנימיני באה לבקר לקוח של אבא שלה…

הוא פנה לעבר המדרגות העולות לביתו והיא אחריו.

הוא לא האמין לה. לא האמין לה בגרוש. כשהוא הכיר אותה היה זה כבר בבית המשפט. היא שימשה עוזרת לאביה. היא אמרה לו שהיא לוקחת אותו בתור נושא למחקר… נושא למחקר… היא למדה משפטים בירושלים.

הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.

החדר שלו… חור מוזנח ומחורבן. קירות עלובים. ספק צהובים ספק אפורים. מיטה צרה. שולחן. כמה בדים על החלונות. בדים… ספק וילונות ספק סמרטוטים. הכל היה הפוך ומלוכלך. כל פעם שהיה מסדר את החדר, אז המשטרה היתה באה ועושה לו חיפושים והופכת את הכל מחדש. עכשיו זה היה הפוך מלפני חצי שנה. מהיום שאסרו אותו בגלל רכלבסקי.

היא נכנסה אחריו ונעמדה בצד.

– לכם בטח יש עוזרת בבית, לא?

הוא הסתכל עליה וצייר לעצמו חיוך מעושה על השפתיים. הוא גם לא חיכה לתשובה.

– מה אתה מתכונן לעשות עכשיו?

– מה איכפת לך?

הוא לא האמין לה. הוא לא האמין לה בגרוש. מה יש לה לחפש אצלו בכלל? גברת, תפסיקי לעשות את עצמך. ובכלל…

– ובכלל… את עבודת המחקר כבר כתבת עלי, נכון? חומר דווקא נתתי לך מספיק!

הוא לא רצה שהיא תבוא אליו. הוא לא רצה שהיא תבוא אליו ותעשה לו חיפוש בתוך הנשמה. הוא לא האמין לה. הוא לא האמין למלה שלה. הוא לא קיבל אף דבר מדבריה כפשוטם.

היא פנתה לעבר החלון והסתכלה החוצה.

אותה שעה היה הוא מנסה להשליט סדר בתוהו ובוהו שהשתרר בחדרו. אמת. זה היה חור, החדר שלו. ובכל זאת, כמה שהוא היה נותן כדי לעבור מהשכון הארעי שבוגנוב העניק לו ולחזור לחור שלו! שם, בתל־אביב, זאת העיר הגדולה והמכוערת שנראית כל־כך יפה מיפו, שם בטח אין חדרים כאלה. ושוב, מבלי משים, הוא נזכר באבא שלה. אם אבא שלה היה יודע איפה היא עכשיו…

– אתה רוצה שאני אעזור לך?

– אני מסתדר לבד.

הוא היה מטאטא את החדר ואוסף את כל הלכלוך שהצטבר למקום ריכוז אחד. בדיוק לפי העקרון של אוטו פח־זבל. רק אצלו זה היה היעה…

– מה אתה מתכונן לעשות עכשיו, בני?

הקול שלה נשפך לו באוזניים כל כך רך ומתוק. הוא רצה לענות לה יפה. כמו שהיא מדברת אתו. ואילו בעת ובעונה אחת כפה על עצמו לדבר כמו בלדקור עם סכינים.

– את רואה, לנקות את החור הזה.

– מה התכניות שלך, בני?

היא כבר שאלה אותו את השאלה הזו.

– מה איכפת לך?

– עובדה, איכפת לי!

– תגידי לי, עוד לא גמרת, לעזאזל, עם המחקר שלך על הפושעים הצעירים?

כמה שלא ניסה לפגוע בה ולדקור אותה, היא לא עזבה אותו. היא עמדה שם ליד החלון של החדר שלו וענתה לו רק בעיניים. כמו ביקשה לעשות סדר גם אצלו בפנים, בנשמה, לעשות סדר בחדרים שלו, בחדרים של הלב. אבל הוא היה אתה כמו חיית־פרא. חיית־פרא נרדפת. כל מלה שלה היתה בשבילו כמו מלכודת. כל שאלה שלה זה כמו שוּחה. כמו שוּחה שאסור ליפול אליה… להאמין בבני אדם זה דבר גדול. היא כמו אמרה לו זאת בירוק התמים של העיניים שלה. בפנים אצלו הוא הרגיש איך בנין הקלפים של החשדות שלו חוטף רעידת אדמה. הוא חש כיצד הספק שלו, הספק שלו שהיה נמתח כמו קפיץ, לא נמתח יותר…

והיא כמו ביקשה לומר לו כל זאת. ביקשה לומר לו במבט שלה שהיא מבינה. מבינה הכל. מבינה את המלים שלו שהוא נעץ לה בתוך הלב כמו סכינים. מבינה שאצלו מנקר החשד. מכרסם הספק. היא ביקשה לומר לו שהיא מבינה. מבינה הכל.

– שבי, תרגישי את עצמך כמו בבית…

– תודה…

המטאטא שלו היה לו ביד אבל הוא לא טאטא יותר.

היא התישבה על כסא אחד שעמד בפנה ושיכּלה רגל על רגל.

הוא ראה אותה. חשוד ברצח ששוחרר זה עתה מהכלא, ולא ראה רגליים של אשה כבר חצי שנה…


3

אותה שעה ממש היה ברנש אחד רכון על שולחן הביליארד בבית־הקפה אלדורדו, כשמקלו מכוון אל הכדור הלבן. הוא הכה בכדור והכדור הלבן פגע באמונה בכדורים אחרים. בראבו.

שניידר היה מסתובב סביב שולחן הביליארד, מקלו בידו והוא חורש מזימות, שם מארבים לכדורים, טומן להם פח יוקש…

הוא היה לבוש, כתמיד, בחולצה לבנה, צחה, מעומלנת היטב והדוקה לגופו. וגופו היה מתנועע כנחש, ידיו זריזות ועדינות ובאצבעותיו הארוכות לפת את מקל הביליארד בחזקה.

מיקו היה עומד לידו, נושם ומתנשף. אולי, בדרך כלל, לא היה מעז להפריע לשניידר במשחק, אבל הפעם…

– הוא חזר, אני אומר לך…

אבל שניידר כאילו לא שמע כלל את מיקו מדבר והוא היה מקיף את השולחן כדי לתפוס עמדה למכה שניה.

לידו, ליד השולחן, בכל אשר יפנה, היו שני שומרי ראשו הנאמנים. האחד, מועלם, בריון מגושם שהיה מרכיב משקפי שמש ביום ובלילה. לא חייך מעולם. לא דיבר מעולם. ואילו השני, ג’ורג', אצלו הסיגריה לא היתה משה מהשפתיים.

– שרמן חזר! בחיי העיניים שלי, שניידר!

שום דבר. שום מלה.

טראך! איזו מכה! בול! המקל של שניידר פגע בכדור כמו קלע של צלף.

– גדול, שניידר, גדול! ראית 'ת’מכה הזאתי, מיקו?

גם ווביק היה שם. ווביק, ידיד בדם של מיקו. גם הוא היה מסתופף שם בצילו של שניידר.

– ראית, מיקו? ראית איך הסתובב, 'סתובב כמו בלרינה, בחיי…

ווביק היה בן גילו של מיקו. בלונדיני, לבושו תמיד כהה ועיניו מחייכות. מיקו היה ממרוקו ואילו ווביק נולד איפה שהוא באירופה המזרחית. ובידידותם, כמו אחים, כמו נשתקפה פזורת ישראל בקשת צבעיה החריפים.

בפינת החדר ישב סבא ממליגה. כנחבא אל הכלים היה יושב כל העת, משקף שענים חבוש על עינו הימנית, מלטש, מתקן ומשפץ כל מיני שעונים לא לו, שהיו נמצאים ברשותו. רשות הרבים ורשות היחיד. סבא ממליגה, זקן, מרופט, גנב בפנסיה.

אולם, מרגע ששמע על שחרורו של שרמן, זנח את השעונים שלו והתקרב אל שולחן הביליארד.

– אז שרמן איז צוריק, מירצאשם, מיר ועלן אלע אוֹבן אביסל פרנוסע. וואוז זוגסטע, שניידר?

אולם שניידר לא שעה לחדשות. השם של שרמן ליבּה בו מחדש את השנאה. בני שרמן… הוא מת להרוג אותו. להשמיד אותו. להכחיד אותו מהשטח הגדול. כדי שהוא ישאר בו יחידי. אחד ויחיד ללא מתחרים. מלך! ועם שלא נתן למתרחש בלבו לצאת החוצה, היתה השנאה זורמת באפיקיו של מקל הביליארד והוא כילה את כל חמתו בכדורים הנוצצים.

קול מכונית נעצרת הפר את הדממה. ווביק ומיקו רצו אל החלון והספיקו עדיין לראות מונית הדורה, שהביאה אל השטח אורח לא קרוא, ונעלמה.

הי, ווביק, נדמה לי בא אחד קליינט…

ועל פני שניהם התפשטה נהרה.

וסבא ממליגה, משקלט את הבשורה החדשה רץ אף הוא אל החלון.

קליינט? איפה? אבוּ איזר דער ממליגה?

למטה היה האורח מסתכל במבוכה לצדדין. ניכר היה בו שהוא זר לשטח. הדור בלבושו, חליפתו הכהה גזורה בקפידה, עב־כרס, לראשו כובע שחור. הוא הוציא פיסת נייר מכיס חליפתו כמחפש כתובת. על רקע האבנים והחצץ והחורבות והסמרטוטים של יפו נראה היה כדמות מעולם אחר.

– תראה, זה בא בספישל, לחש מיקו, – ניקח אותו אצל מרגו?

הם קרצו אחד לשני.

– יאללה, קרא ווביק, – בוא נתלבש עליו.

וכבר הם נוטשים את החלון וחולפים על פני החדר בריצה.

סבא ממליגה היה חופן בתנועות חפוזות את שעוניו וכלי עבודתו.

– שקוצים, ממזרים, לאט סבא ממליגה, – חכי לי, חכי לי…

ווביק נעצר ליד הדלת.

– אתה שב כאן, סבא, שב כאן.

ואילו מיקו האיץ בחברו.

– יאללה צואנציק!

ירדו בריצה במדרגות ויצאו החוצה.

– שקוצים, ממזרים, לוז, לוז ארבעטן…

הוא ניסה להדביקם בכל כוחו, אך הדבר לא עלה בידו, ומשהגיע אליהם לבסוף, החלו הם כבר בשיח ושיג עם האורח.

– הי, מחפש משהו? והקול קול ווביק.

האורח נפנה לעברם. הם עמדו שעונים אל הקיר, צמד־חמד, ווביק ומיקו, פרחחים פרופסיונליים.

– אני, אני… מלמל הלה במגומגם, – אולי אתם יכולים לעזור לי? אני מחפש מספר…

מספר הוא מחפש… אנחנו תיכף נמצא לך מספר…

–…מספר ארבעים וחמש, המשיך הלה. – יש לי פתק, התוכל לומר לי בבקשה ממך איפה זה… במטותא…

– מה אמר, שאל מיקו, – אמר שרמוטה?

– במטותא, צחק ווביק, – במטותא, יא פרנק.

עד שהשניים היו מיישרים ביניהם את הדוריה של השפה העברית, הגיע אליהם ממליגה. הוא ניגש אל האורח ומשך בשרוולו.

– איינשולדיק מיר…

הוא נטל אותו הצידה, כממתיק סוד, והמשיך –

– אפשר וילסטה קויפן אגולדנע זייגער? אמציאה!

ובדברו חפת סבא ממליגה את שולי מעילו המרופט, שבפנימו היו שעונים תלויים לעייפה…

– לא, חן־חן לך, יש לי כבר שעון…

והוא הוציא שעון כסף שהיה קשור בשרשרת אל כיס חזיתו, ותוך שהיה מחזיק בשעונו חזר על שאלתו.

– אולי אתה יכול לעזור לי? אני מחפש…

– אתה מחפש מספר…

היה זה ווביק, אשר קרב אל האורח.

– סליחה?

הוא היה עדייו מחזיק בשרשרת שעונו ושעה שהסב ראשו לראות מנין בא הקול הוציא ממליגה בזריזות מלקחיים מכיסו, קיצץ ביעף את שרשרת השעון, ומיד שלשל את השעון לכיסו.

– אתה מחפש מספר ארבעים וחמש? שאל מיקו.

– כן, במטותא, ענה האורח.

– בוא אתנו, אדוני…

וכבר הם טופחים על שכמו כידידים מימים ימימה.

– בוא אתנו, מוסיף מיקו, – לוקחים אותך לשם בשרמוטה…

והם שילבו זרועותיהם בזרועותיו והחלו מוליכים אותו כשני שושבינים לעבר המטרה…

לוקחים אותך למרגו! החתיכה הכי טובה ביפו, סוכר!

הם פנו שלושתם לעבר ביתה של מרגו. ואילו סבא ממליגה נשאר עומד על עמדו, חזר והוציא את שעון הכסף של האורח וכשהוא מותח את הקפיץ הסתכל על השלישיה המתרחקת והפטיר:

– אַרינער אידיוט הממליגה, במטותא…


4    🔗

תל־אביב ויפו. שתי ערים. בתל־אביב בנינים כקוביות. ילדים נקיים. אספלט. מכוניות נוצצות. מכוניות נוצצות הגומאות את האספלט. מכוניות נוצצות הגומאות בצמא את האספלט ונעצרות על־יד הקוביות הלבנות. בתל־אביב גרים השופטים ואילו ביפו…

שעה שווביק ומיקו היו מלווים את האורח על פני סמטת החתחתים אל מרגו. היתה החדשה בדבר שחרורו של שרמן עושה לה כנפיים. המלך של השטח חזר. עורך־דין תל־אביבי, שנון ומצליח, בעל מכונית נוצצת, כמה קוביות לבנות ובת יפהפיה, חילץ את בני שרמן מענשו של בית־דין תל־אביבי. והאנשים הקטנים של השטח הגדול חיכו לו. מי בשמחה. מי במשטמה. ומי באהבה.

ווביק ומיקו נקשו על דלת חדרה של מרגו, כשהחתן השמן והמטופח מתל־אביב עומד ביניהם.

הדלת נפתחה ומרגו עמדה בפתח.

מרגו. עינים חומות יורקות אש. כתפיה החשופות – יציקה של בשר רך ולבן, מגרה וקורע עיניים. שערה היה, כרגיל, מרושל ומוזנח, אך גם עתה לא הוכחד יפיו וגם עתה היה הוא כמו לחם ליד מלטפת…

ורגליה של מרגו. עליהן היתה בנויה פרנסתה… מחוטבות ורכות. גמישות ומלאות און…

מיקו הדף את האורח כלפיה.

– יאללה, תכנס, שיהיה לך לבריאות…

– ש… ש… שלום, גמגם הלה בקול נרגש.

נו, מוצאת חן? שאל מיקו כשהוא שולח קריצה למרגו, – זאת לא אחת סתם, זאת מרגו!

הפמליה המכובדת נכנסה פנימה ומרגו פנתה לעבר החלון, כשהיא מעכסת אגב הילוך.

– איפה גרדתם אותו? היא שאלה, תוך שהיא מסיטה את הוילון.

– היה לו פתק, ענה ווביק, – אז הבאנו אותו תיכף ומיד.

ואילו מיקו נפנה אותה שעה אל האורח, אשר זיעה קרה היתה מכסה את מצחו.

– יאללה, יאללה, שים צואנציק. עשרים.

– בבקשה… בבקשה…

הוא היה מחפש בפזור נפש את ארנקו וכשמצא אותו שלף מתוכו שלושה שטרות בני חמש לירות…

ואילו מיקו בשלו…

– צואנציק. צואנציק. עשרים.

עוד שטר. מיקו פרש שלושה שטרות ונתנם למרגו ואחר הכניס את דמי התיווך אל כיסו.

– תטפלי בו בעדינות, הוסיף ווביק.

– יאללה, ווביק, בוא כבר! ובפנותו אל האורח הוסיף: כמו שכתוב בתורה, תאכל ותשתה כי מחר תמות…

הם סגרו אחריהם את הדלת.

מרגו היתה מורידה את חלוקה. חמודות השטח הגדול הזדקרו במלוא אונן אל מול האורח מתל־אביב.

הלה היה מוריד את מקטרנו ומלביש אותו על גב הכסא.

לפתע נשמעה צעקתו של מיקו מפלחת את הדממה.

– מרגו! מרגו! שכחתי להגיד לך משהו…

היא היתה כבר על המיטה. ללא חלוק.

– אני אכבר חמור, בחיי…

הקול הלך וגבר במעלה המדרגות, ועוד רגע ומיקו כבר ניצב ליד הדלת.

היא פתחה את הדלת כדי הצצת ראש.

– שרמן חזר! יצא לחפשי…

הוא ירה את הבשורה אל פניה והכה אותה בתדהמה.

– שרמן חזר? מתי? איפה הוא? אתה בטוח?

היא רצה לקחת את החלוק וכרכה אותו סביבה.

– בחיי האמא שלי, אני נשבע לך, ראיתי אותו בעיניים האלה, היה הולך לחדר שלו בשטח.

אז למה לא אמרת, יא ג’חש!

האורח הנבוך ניסה לגמגם משהו לעומתה.

– תבוא פעם אחרת, זרקה אליו, – אני עסוקה!

ובדברה כך הושיטה ידה מעל דלת הארון, לקחה את שטרות הכסף ודחפה לו אותם ליד.

– קח את הכסף שלך ותסתלק.

– אבל… אני רציתי…

– פעם אחרת.

היא היתה מסירה מעליה את החלוק ומתלבשת במהירות ואגב כך הדפה אותו בכוון לדלת.

– יאללה, החוצה, מרש!

ואילו מיקו, כמתווך ממולח, התריס לעומתה:

– למה לך, תגמרי אתו מקודם חת־שתיים…

היא כפתרה בחפזה את בגדיה. האורח כבר היה בחוץ.

– יאללה, אל תבלבל את המוח.

יצאה את החדר וירדה מן המדרגות בריצה.

מיקו רץ אחריה כברת דרך ואחר פנה לבית־הקפה.

דרכה אצה לה. והיא לא שעתה לאבני החצץ שהפריעו לה בהילוכה, או לחצאית שהצרה עליה. בני השתחרר… לחיי האמא של מיקו… הוא ראה אותו… הריח של הים וריחה של הבשורה התערבבו זה בזה ועוררו בה את זכר הקטטה באלדורדו. ואת האקדח… את הגוויה של רכלבסקי… את הצפירה של הניידת… ואת בני באזיקים…

ליד ביתה, שניטש בזה הרגע על ידה, עמד האורח המשמים והנבוך. הוא שלח ידו להוציא את השעון מכיס חזיתו… הוא פשוט רצה לדעת מה השעה… ומשהעלה בידו את קצה קציה של שרשרת מנותקת, למד לדעת, אמנם במאוחר, כי לזמן אין כל חשיבות בשטח…


5    🔗

ידו של שרמן היתה מסובבת בעצבנות שרשרת של מפתחות על האצבע, ורק אוושת קולה של השרשרת מפר את הדממה.

על המיטה היתה יושבת נעמי, שעונה אל הקיר, כשהיא חודרת במבטה אל הפנים המוכרים לה כל־כך.

יותר מכל היא היתה אוהבת לראות אותו מחייך. אז היו החיים נראים אחרת. כי במשפט הוא לא הרבה לחייך.

היה לו חריץ בין שיניו הקדמיות. אצל אנשים רבים זהו סימן לכעור ואילו אצלו…

היא אהבה אצלו הכל. את ידיו הגרומות. את אצבעותיו הגדולות והחזקות. את שרירי זרועותיו שהיו מתנפחים בגאווה כל אימת שהיה לופת משהו.

אולם ככל שניסתה להפיג את המתיחות הסמויה ששררה ביניהם לא עלה הדבר בידה.

– מה אוכל אותך, בני? אני מפריעה לך?

הוא היה עדיין מסובב בעצבנות את השרשרת.

– לכי הביתה נעמי, לכי הביתה אמרתי לך. כאן זה לא מקום בשביל בחורה כמוך.

ואילו היא בשלה. עדיין היתה מנסה לחדור את תוך תוכו. לגלות את המסתתר מאחורי המסווה הקפוא והקשוח.

– למה אתה ממורמר כל־כך? הם הרי נתנו לך לצאת לחפשי.

– נתנו לי לצאת לחפשי? קדחת נתנו לי. לחפשי…

– נתנו לך הזדמנות למרות החשד הכבד נגדך.

הוא רכן לעברה ופניו לבשו ארשת תוקפנית.

– הי, מאיפה את בכלל יודעת אם אני אשם או לא אשם?!

– אני יודעת! קראה היא בהתרגשות, – אני יודעת שאתה חף מפשע. אפילו אם…

– אפילו אם מה? אפילו אם רצחתי את הנבלה ההיא?

הוא הסתכל בה בכעס ואחר פנה לעבר המרפסת.

– אני לא יודע בשביל מה הקשבתי לכל הדבורים שלך בכל החדשים האלה.

הוא עמד וגבו אליה. היא קרבה אליו והקשיבה בשתיקה לדברים שהוא הטיח בפניה.

– מה נטפלת אלי? את רוצה להפוך אותי לילד טוב, בשביל שירשמו אותך בספר הזהב בגלל שרחמת על אחד שרמן מיפו?

– זה לא ענין של רחמים בני, אתה לא מבין שום דבר?

הוא הסב פניו אליה בתנועה נמרצת.

– לכי הביתה, נעמי.

הם היו עומדים על המרפסת. מרפסת חדרו של בני שרמן. מולם היה הים התיכון. ליתר דיוק, רק אותה פיסת מים של הים התיכון שניתנה ליפו. הגלים הרוגעים וקרני השמש, שרצדו בהם בהשקט ובשלווה, כמו קראו לשניים על המרפסת לנהוג כמותם. אבל לבו של האדם ממעט לקלוט את דממתם של הגלים.

– בכדי לחיות כמו בן־אדם, אמרה בתו של עורך־הדין, – צריך להיות יותר גבר ממה שצריך בכדי לגנוב ולרמות אנשים.

המיית הגלים והמייתו של הלב…

– את אל תבואי לספר לי מה זה גבר!!!

המיית הגלים והמייתו של הלב…

ממעל להם היה הרקיע ככיפה של תכלת. ונכחם היה הים נכון לקלוט אל קרבו את השמש השוקעת.

הם היו מסתכלים אחד בשני ולפתע ניצת מבט במבט.

הזעם כאילו עמד לשקוע עם השמש ולרגע נדמה היה כאילו אכן נשתרבבה המייתו של הים בהמיית הלב…

הם היו מתנשקים נשיקה ארוכה וסוערת.

גלי הים וגלי הלב היו נוגעים ולא נוגעים בשולי החוף ובשולי השפתיים… מעליהם היה הרקיע העמום ולפניהם הים הרוגע. צריחי הגגות העתיקים. מגדלים של בתי־אלוהים. עליות גג נטושות. והשמש הצוללת לים. השמש הצוללת לאיטה ונבלעת בים, ולפני היעלמה כמו מגיהה באורה את האוהבים ומטלטלת בנועם צלו של גג אחד על משנהו…

על הגג של אלדורדו היה קוהלת המשוגע מסתכל לעבר המרפסת. לעבר שני המתנשקים.

– הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד…

הוא הזין עיניו בשני המתנשקים שעל המפרסת, ומשרצה לחדור לצפונותיה של הבחורה שהיתה עם שרמן הוציא מכיס חליפתו המהוהה משקפת…

לפתע שמע טיפוף של צעדים על חתחתי הסמטה. הוא הסיר את משקפתו, נשען אל המעקה ורכן לעבר הרחוב. משרכן ראה את מרגו מתקרבת בחפזה.

– על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי… אח… יא מרגו, מרגו…

מרגו רק זיכתה אותו בהרף עין והמשיכה ללכת.

– מה יפו דודייך אחותי כלה. מה טובו דודייך מיין וריח שמניך מכל בשמים…

היא המשיכה ללכת, מתעלמת ממנו לחלוטין. משאת נפשה היה בני שרמן ואליו היו פניה מועדות.

קוהלת חזר והסתכל אל המרפסת דרך המשקפת אבל הזוג נעלם מעיניו.

משהגיעה מרגו לסמטה המובילה אל חדרו של בני נעצרה. מפתח הבית יצאו בני שרמן ובתו של עורך־הדין. מרגו מיהרה לחמוק ולהסתתר מאחורי אחד הבתים.

הם הלכו יד ביד מרחק כמה צעדים ונפרדו בנשיקה. אותה עת היה לבה של מרגו מתחמץ בה.

נעמי פנתה והלכה ושרמן נשאר לרגע לבדו, ברחבה המוזנחת שליד ביתו. על פניו היה שפוך חיוך של אושר. וכמו לא די בכך, משראה קופסת פח חלודה מוטלת על החול, בעט בה בשמחה.

אחר חזר ועלה אל ביתו ונעלם בתוך החדר.

לרגע רצתה מרגו למהר ולעלות אחריו, אך ההיסוסים שבלב עצרו בעדה והיא חזרה וסבבה על עקביה.

שוב עברה היא מתחת למעקה הגג של בית הקפה אלדורדו. לבה היה כבוכה בכי תמרורים, ואילו מעליה היה קוהלת ממטיר עליה פסוקו של יום…

– שני שדייך כשני עופרים…

– תסתלק יא משוגע…

– גן נעול אחותי כלה מעיין חתום…

השמש שקעה. מרגו היתה מהלכת בסמטה. רוחה נכאה ולבה שבור. הלילה היורד ודמותו של שרמן נסכו בה משנה עצב. החצץ המרגיז שמתחת וצלליות הבתים המטים ליפול שהקיפוה, כולם, כולם חברו עליה והגבירו את צעדיה. 

אך משעמדה לפנות לסמטה המובילה אל ביתה נעצרה כהלומת רעם.

מעברה השני של הסמטה עמדו שניידר ושני שומרי ראשו, מסתכלים בה ומחכים לה.

ההפתעה פינתה מיד מקומה להחלטה נחושה והיא פסעה מהירות לעבר הבית.

כפשע היה בינה לבין חדר המדרגות אבל שניידר התחלק לעברה וסגר לה את הדרך.

– שלום מרגו.

וקולו כקול הנחש.

– שלום מרגו, הוא חזר על דבריו.

– אהלן, היא ענתה לו באדישות.

– היית עם שרמן?

מבעד למשקפיים הכהים שלו היא ראתה את עיניו היוקדות מקנאה.

– לא. עזוב אותי.

– את חושבת להמשיך אתו?

היא ניסתה להמשיך דרכה, אבל שניידר בשלו.

– שאלתי אם את חושבת להמשיך אתו.

– עזוב אותי, שניידר.

– אין לו פרוטה, מרגו, ואחרי כל העסק הזה הוא צריך לשבת בשקט הרבה זמן…

היא היתה מסתכלת בו. מבעד לפרצופו המרושע היא ראתה בעיני רוחה את בני שרמן. שרמן שלה…

– לא כדאי לך. שניידר אומר לך. אתי תהיי כמו מלכה, מרגו, בחיי! למה לך להיות עקשנית…

… רצועת העור שלו… האם עדיין הוא נושא על זרועו את רצועת העור שלו… והגוף המוצק הזה… אוי, שרמן, שרמן… בחייאת דינק…

– עזוב אותי, שניידר. אין לי סבלנות אליך עכשיו.

היא תפסה בזרועו אבל שניידר לא הרפה ממנה.

מכיסו האחורי הוא הוציא ארנק עם כסף שאיים להתפקע משפע השטרות שבתוכו.

– תסתכלי, יא טפשה! ויש עוד! תראי, מוסה יביא לי סחורה מיוון ואז לא תצטרכי אפילו לעבוד בשבילי. נו, מרגו, מה את אומרת?

… שרמן, שרמן… אילו היה שרמן לצידה באותו רגע…

הוא עמד מולה עם הארנק ביד, מלוכלך בכסף. ובעוד הוא מחכה לתשובה, היא נחלצה מתפיסתו והחלה בורחת.

אבל שניידר כבר היה רץ בעקבותיה. רץ וצועק אחריה.

– שוכבת עם כל העולם בשביל חמש־עשרה לירות מסריחות אבל שניידר לא טוב בשבילה…

היא רצה והוא אחריה.

– הכסף שלי לא טוב בשבילך?…

ושני שומרי הראש רצים אחרי אדונם.

– לא טוב בשבילך?…

ומשכשל כוחה הוא הדביק אותה. תפס אותה ולחץ אותה אל הקיר.

החזה שלה היה עולה ויורד והוא רכן עליה עד שהרגיש את הבל הפה של עצמו חוזר אליו.

– הכסף שלי לא טוב בשבילך?…

היא ניסתה לפרפר בין זרועותיו ואחר כמו השלימה עם מר גורלה.

– הכסף שלי לא טוב בשבילך?…

והוא גהר על פיה ונשקה.

לרגע נדמה היה כאילו נכנעה לתחנוניו.

הוא גמר אצלה על הפה סיבוב ראשון. והניח לה לרגע.

– אתה תשלם בשביל זה, שניידר.

– מה תעשי? יא זונה, מה תעשי? תקראי לשוטרים, אה? יאללה שיבואו!

והוא שב והצמיד פיו אל שפתיה.

אבל רק לשניה. לפתע הוא קפץ כנשוך נחש. מפיו פרצה אנקת כאב והוא כיסה בידו את שפתו הזבה דם.

היא נמלטה מפניו. נמלטה מפניו בכל כוחה.

וכשהיה הוא עומד ומוחה את פיו בממחטה, היו שני הבריונים הצמודים אליו מחליפים ביניהם מבט ומחייכים. יא זונה… אכלה לו את הפה…

מרגו. זונה קטנה ומסכנה. ובלבה גלים כמישברים. היא נסה ככל אשר נשאוה רגליה.

פניה היו טרף לדמעות. טרף להתיפחות. העלבון הצורב היכה אותה בבכי תמרורים. יא זונה מסכנה. אבל לב של זהב.


6    🔗

מרחוק ומקרוב הוא נראה כפועל בית־חרושת. בידו היה נרתיק אוכל והוא התערבב עם יתר הפועלים ונראה כאחד מהם.

בני שרמן. אתמול חשוד ברצח. שוחרר מחוסר הוכחות. ניהנה מהספק. חף מפשע ונקי כפיים בעיני עצמו. הוא פשט מעליו את גלימת התהילה של מלך השטח הגדול ונכנס לסרבל האפור של האיש הקטן.

הוא היה עובר את הכביש והאוויר הצח והחריף של שעת בוקר מוקדמת חדר ומילא את ריאותיו והערה בו שמחת חיים.

בני שרמן. תיקים במשטרה. שם נרדף לסרסורים. קטטות. רצח.

בני שרמן. אתה מעלה את השם על דל שפתיך, וכבר נשא באויר ריחו של השטח הגדול.

בני שרמן. לפני כמה ימים היה עדיין בבית־הכלא. ואילו היום, היום היה כאריה שהתפרץ מסוגרו. אריה המנסה להלך בין בני אדם מכל ימות השנה. מנסה להיות אחד מהם. מנסה לפרוץ לתחומו של העולם ההגון.

הוא חצה את הכביש ובנין בית־החרושת הענק והלבן כמו חייך לעומתו ואגב כך חשף לעומתו טורים של חלונות.

הוא עמד להכנס לתוך הבנין וכבר נשמעה הצפירה. אות להתחלת העבודה. אבל לפתע צץ, אי מזה, ברנש אחד עם סיגריה בידו. שניידר מהשטח הגדול.

– יש לך אש?…

הפושע המלוכלך בבגדיו המגוהצים היה בעיני שרמן כמעכיר אה האווירה בין כל הפועלים שמיהרו להיבלע בבנין הענק. ממעל להם התנשאו הארובות העצומות של בית־החרושת, כשהעשן מיתמר ועולה מהן, ורעש המכונות שבפנים מהדהד באזני שניהם ומזכיר להם את האדמה שהם עומדים עליה…

– יש לך אש?

– מה אתה עושה פה? שאל כולו פתיעה.

הוא חש עצמו בטוב בתוך הסרבל המטונף בכתמי שמן, זה כמה ימים שהוא מרגיש עצמו כמי שנמלט ממעגל של אנשים, שהטילו אותו אלי תהום פעורה, והוא כמו השלים עם המים הדלוחים שהיו מנת חלקו.

אבל כאן, נכחו, ניצב שניידר. דייג במים עכורים. מנוול מקצועי. הציפורן השחורה של היד הארוכה של השטח הגדול.

– מה אתה עושה כאן? חזר ושאל.

ואילו שניידר, כשהסיגריה עדיין בין אצבעותיו, סקר בבוז את הסרבל המרופט של האיש הקטן, אשר הצדק ודרך הישר, שניהם גם יחד, גזרו על בני שרמן להתעטף בהם.

– איך אומרים… כשההר לא בא אל מוחמד, מוחמד בא אל ההר. לא רואים אותך.

תוך כדי דיבור התרחק מהכניסה, משל לא היה רוצה שחיידקי העבודה והחרושת יעבירו לו את המחלה שלקה בה חברו.

שרמן ניפנה אחרי הפושע המצועצע ונעצר כמה צעדים ממנו.

– אני עסוק, אמר.

מבלי משים לפתו אצבעותיו את נרתיק האוכל שבידו.

– אני רואה, השיב שניידר.

עיניו היו רצות על פני ארובות הענק, כמו חתול מטפס.

אחרוני הפועלים מיהרו אותה שעה להכנס אל בית־החרושת, והרעש הקצוב של המכונות כמו הזכיר לשרמן את חובתו להכנס פנימה.

עיניו של שניידר ירדו מעם לועיהן של הארובות. הוא סקר בזלזול את הבנין הענק, וכשהוא חוכך את ידיו העדינות זו בזו וממולל את הסיגריה באצבעותיו ניפנה שנית אל שותפו משכבר הימים.

– אתה מתכנן משהו מיוחד, או סתם רוצה להזיע?

השאון המחריש של המכונות לא הירפה משרמן.

– רוצה להזיע, צריך לרזות. תהיה בריא.

והוא פנה ללכת.

אבל שניידר החזיקו במרפקו ועיכב בעדו.

– חכה רגע. מה אתה ממהר? סיגריה?

הרעש הקצוב נכנם לו בדם ולא עזב אותו.

– כבר מאוחר לי, שניידר. אני צריך להכנס לעבודה.

אבל השטח הגדול, גם הוא, לא אבה להרפות ממנו. ושתי הרשויות אחזו בו כל אחת בכוח שווה. כל אחת וצורת האיומים המיוחדת לה. כל אחת וחרבותיה שלה תלויות מעל לראשו של החוזר למוטב ומאיימות לדקור אותו. להקיז את דמו.

– אז מה, כל העסקים שלנו נגמרו?… מוסה חוזר מיוון בשבוע הבא.

הזכרונות. הזכרונות. הוא היה מנסה לגרש אותם. לטאטא אותם החוצה. אותם ואת החטאים אשר רבצו בפתח ביתו. אבל הם שבו ונערמו בפניו והקיפו אותו מכל עבר. ידם בכל ויד כל בו.

שרמן שב והסתכל לעבר הכניסה השוממה של בית־החרושת.

– אני מוותר על החלק שלי. תסתדר אתו לבד.

– זה לא כל כך פשוט, שרמן. תראה, אני לא מייעץ לך…

שרמן העיף מבט לעבר שני הבריונים, שעמדו במרחק־מה מהם, נכונים בכל רגע לבוא לעזרת אדונם. בחזותם האילמת היה משהו מכוחה המאיים של השתיקה…

– שמע, שניידר, אל תיקח אותי בחשבון יותר, זהו!

והוא ניפנה לעבר השער ונבלע בבנין הענק כשהרעש הקצוב של המכונות משמש לו מגן וחיץ בין שטח לשטח.

שניידר נשאר לעמוד על עמדו, מסתכל בשער הכניסה וכמו מנסה ללמוד בעל־פה את פרטיו. אחר שילח יריקה חדה לעבר הקיר שממולו ונכנס לתוך המכונית.

שני הבריונים היו עמו. אחד מכל צד.

הוא התניע את המכונית ונחפז להתנדף מן המקום.

שרמן היה מחיש צעדיו באולם הגדול, עד שהגיע למקומו. מיהר לשים על פניו את מסיכת הרתכים והחל להפעיל את הרתך החשמלי. ובעשותו כן כמו ביקש ליצוק אל תוך העופרת המותכת את כל זעמו.

בפנים נשמע הרעש גדול בהרבה מאשר בחוץ. אבל בחוץ היה שאונן של המכונות קודח את לבו, ואילו כאן עלה הרעש באזניו מתוק וערב ונעים.

הוא היה עובד כבר שעה ארוכה מששמע מישהו קורא בשמו. לכשהרים את המסיכה והפסיק לרגע את פעולתו של הרתך, ראה לפניו את מנהל העבודה.

הלה רמז לו לבוא אחריו.

הוא הניח את המכשיר, הסיר את המסיכה ומחה בגב ידו את הזיעה שעל מצחו.

הם צעדו במסדרון ארוך וככל שהתרחקו מהאולם כן הלך הרעש ונחלש. לבסוף, כאשר חדל השאון מלהדהד, פנה אליו שרמן כשחיוך על פניו.

– מה הענינים?

– הבוס רוצה לדבר אתך.

– מה יש?

– אינני יודע.

הם הגיעו לדלת אחת ומנהל העבודה פתח אותה, כשהוא רומז לשרמן להכנס. ואילו הוא עצמו נשאר בחוץ.

קורמן, הבוס של המפעל, היה ברנש בשנות1 השלושים המאוחרות, מקריח, צדעיו מכסיפות, ואת פניו עוטרות משקפי קרן עבות.

– שב בבקשה.

הוא היה מעיין בניירותיו, ישוב מאחורי שולחן גדול, ומשמאלו נראה היה כל אולם המלאכה, מבעד ללוח זכוכית עבה ואטום.

שרמן ישב לפניו, ממתין עד שהלה יסיים לעסוק בניירות.

לבסוף הישיר קורמן מבטו אליו, כשהוא נשען לאחור על המשענת הגמישה והקפיצית.

בקשר עם זה שמחר מסתיימת תקופת הנסיון שלך אצלנו…

הוא לא סיים את משפטו. והשתיקה הפתאומית שנשתררה העיבה על פניו של שרמן וחרשה במצחו תלמים של מתיחות.

– תראה, זה באמת לא נעים לי, המשיך קורמן לאחר הפסקה קלה, – אבל תבין…

שרמן הבין. הוא תמיד הצטיין בתפיסה מהירה. הוא הפנה מבטו לעבר אולם המלאכה שנשקף מימינו והקשיב לדברים שנאמרו לו.

– אישית אין לי כל טענות אליך… התחלת דווקא בסדר גמור אצלנו…

עדיין היה שרמן מסתכל אל אולם המלאכה, מבעד לזכוכית העבה. ועיניו, שראו את הפועלים בעבודתם, המחישו לו את הרעש הקצוב אשר פעם באולם. כהלמות לבו שלו. 

– אבל… ההנהלה קיבלה בינתיים אינפורמציה עליך… הוחלט שלטובת כל הצדדים היה… אתה מבין…

בינות לטורים הארוכים של המכונות הוא גילה לפתע את מנהל העבודה, שהיה מביט בדאגה לעבר תא הזכוכית.

אני כאן לא המנהל היחיד… אני באמת מצטער, אבל היתה החלטה… אתה מבין…

ושוב נשתררה שתיקה.

אם הוא הבין… הוא כבר הבין הכל מהרגע שנכנס לחדר. הוא הסיר מבטו מלוח הזכוכית והעבירו אל תוך עיניו של קורמן. ואז, מבלי לומר דבר, התרומם בכבדות מעל הכסא ופנה לעבר הדלת. ורק משעמד לצאת מהחדר, הפטיר:

– אני מבין.

הוא חזר והלך ברגליים כושלות על פני המסדרון הארוך, כשהרעש ההולם והגובר מורה לו את מידת קרבתו לאולם המלאכה.

הרתך החשמלי, המסיכה, הכל ניטל ממנו, נתלש ממנו בכוח, נשדד ממנו, נגזל…

טוב ששניידר מצא אותו קודם ולא עכשיו.


7    🔗

דיזנגוף סטריט… המוני כלי רכב חולפים בו ביעף והמוני אנשים מצטופפים ללא הפוגה על מדרכותיו ומדשדשים באיטיות ללא מטרה.

דיזנגוף. מעיין מתגבר של רעש והמולה. צבעים עמומים ואור מסנוור. לוחות ניאון. פנסי ניאון. הזוהר המלאכותי מכה באור מסנוור רבבות בני־אדם ורוחץ את הרחוב הארוך והתוסס באור יקרות… מדרכותיו הומות אדם ובתי־הקפה שלו פולטים וקולטים אנשים ללא הרף.

קפה קפוא. פעמיים קצפת. וויסקי־סודה. עקבים גבוהים. עניבות משי. תסרקות מבריקות. צחוק מהדהד ומשק כוסות. מלצרים נמרצים. שוטרי תנועה. סתם קבצנים. הכסף נשפך פה כמו מים ולדממה וללילה אין כאן מקום…

דיזנגוף. דיזנגוף בלילה, עורק החיים של ארץ הקודש.

באחד מבתי הקפה, מתבוללים בים האנשים שמסביב, ישבו זה מול זו בני שרמן ונעמי בנימיני והאהבה כמו צעיף ענוג ורך כרכה אותם אחד בשני וכאילו יצרה חיץ בינם לבין היתר.

איש לא יודע את זהותם. איש לא יודע, מלבד הזונה הקטנה מיפו. מרגו הקטנה עמדה והסתכלה סביבה בעיניים משוטטות עד אשר נפל מבטה על אהוב לבה שישב מוצנע עם ידידתו בפינה. משראתה אותו נכנסה לבית־הקפה.

היא התישבה ליד שולחן וכשאיננה מסירה ולוּ גם לרגע את מבטה ממנו, שמה סיגריה בפיה והדליקה אותה.

בני שרמן עזב את המלוכה כדי לחפש אתונות…

הוא היה יושב אל מול נעמי. ידו בידה ומבטו כמו משמש מצבר אהבה למבטה וכל כולם נטועים בתוך מעגל הקסמים של האהבה.

הם היו מדברים ביניהם ובונים את עתידם. תילי תילים של כוונות טובות.

– אני לא טפוס בשביל לשבת עם האף תקוע בספרים כל כך הרבה שעות. אני קורא חתיכת עתון והראש שלי נהיה חם כמו תנור.

היא היתה מנסה לגרוף אותו למעגלים של עבודה ויצירה, והוא, עם שנתן עצמו להסחף אחרי כוונותיה הטובות, לא הסתיר ממנה דבר וגילה לה את נפשו.

והיא בשלה.

– ענין של הרגל. בהתחלה זה קשה אבל אחר־כך מתקדמים מהר. סוף־סוף כל מטומטם שמסתובב ברחוב יש לו תעודת בגרות.

– כן, אבל לא לכל מטומטם יש תיק אצל בוגנוב.

הפיטורים מהבוקר עדיין היו שוטטים בזכרונו.

– חוץ מזה למי יש זמן לשעורי ערב כשצריך לחפש עבודה חדשה כל שבוע?

היא היתה מלטפת את ידו וכשגמר לדבר הוסיפה ליטוף על ליטוף.

– צריך סבלנות, בני. צריך סבלנות.

איזו תחושה עמומה התגנבה אל לבו והביאה אותו לתעות במבטו. מין תחושה מוזרה. עמומה. מטושטשת. כמו הרגיש שמישהו מסתכל עליו.

ומשהרים מבטו מעל לכתפה של נעמי נכוו עיניו מעיניה של מרגו.

היא צרבה אותו במבטה. היא חשמלה אותו. והמרי שניבט מעיניה, עיני אשה אוהבת, החישו את הלמות לבבו ונטעו בו מגור מוזר ומסתורי.

– הולכים לקולנוע?

– מה…

הוא ניתק עצמו בכל כוחו מעיניה של מרגו וניפנה אל נעמי.

– הולכים לקולנוע? חזרה היא על שאלתה.

– אה… כן, כן, מלמל הוא בפזור נפש.

ואחר קרא כמי שמזעיק עזרה:

– מלצר! מלצר!

המלצר התקרב אליהם ושרמן מיהר לקום ולשלם לו.

הם פנו לקראת היציאה ומשהגיעו לשולחנה של מרגו קמה זו והתיצבה מולם.

– שלום, היא אמרה, ובת־צחוק מאולצת על שפתיה.

אולם שרמן התעלם ממנה, חלף על פניה ויצא מבית־הקפה.

נעמי מיהרה אחריו כשהיא מסתכלת לאחור ובוחנת בסקרנות את הבחורה המוזרה והלא מוכרת שהסתכלה בה בעיניים בורקות מקנאה.

ואחר נטמעו בתוך ההמון הרב והעצום.

– מי זאת?

ואילו הוא, תפוס הרהורים, השיב בשאלה על שאלה.

– מי?…

– הבחורה הזאת. זאת שאמרה לך שלום.

– אני לא יודע… סתם בחורה. מה יש, את מקנאה?

הוא חייך אליה ושילב זרועו בזרועה.

– כן. אני מקנאה!

והיא נלחצה אל זרועו החזקה.

ואילו שם, בבית הקפה, נותרה מרגו לבדה. בעיניה לחלוחית של עצב והכאב צורב את לבה.


הם היו מתקדמים באיטיות בתוך הגוש העצום של בני אדם עד שהגיעו לככר וחצו אותה.

ליד קופת הקולנוע השתרך תור והם הצטרפו אל סופו.

מעליהם היו אורות הניאון קורצים ללא הרף לכל מי שהיה במטחווי ראייתם.

הם היו כבים ושבים ונדלקים והקיפו את כל הבנין לארכו ולרחבו בפסי אור שהופיעו ונעלמו בקצב מהמם.

ליד התור במרחק־מה מהם התגודדה קבוצה של ספסרים ולידם כמה קונים.

שרמן העיף אליהם מבט מהיר וגילה בהם את ווביק ומיקו.

הוא מיהר להחזיר מבטו לפניו אבל מיקו כבר ראה אותו ודחק את ווביק במרפקו.

– בחיי, 'סתכל, שרמן 'טלגנט זה עומד בתור!…

ווביק הסתכל אל שרמן, נדהם ופעור פה.

– אם שרמן עומד בתור אז סוף העולם…

מיקו רץ אל שרמן.

– שרמן, אתה משוגע או מה? כמה כרטיסים אתה צריך?

אבל שרמן סרב לשתף פעולה.

– זה בסדר, אנחנו יכולים לחכות.

ובדברו קרב אליו את נעמי.

היא מסתכלת במיקו ומיקו מסתכל בה.

– מי זאת? שואל מיקו, – אף פעם לא ראיתי אותה.

– חברה, מפטיר שרמן.

התור מתקדם בעצלתיים. אבל הספסר הקטן צמוד אל בני.

– אני מיקו, פנה ואמר לנעמי, – איך קוראים לך בובל’ה?

בת צחוק התפשטה על שפתיה.

– אהלן מיקי, שמי נעמי.

והתשובה כמו עברה את טבילת האש של השטח הגדול.

– היא בסדר, אמר מיקו, – היא בסדר, בחיי!

התור עדיין היה מתקדם לאיטו. צריך להתרגל… אצל ספסרים הולך יותר מהר אבל מסתכנים. אצל אנשים הגונים הולך יותר לאט. אבל יותר בטוח…

– שמע שרמן, מה זה לא רואים אותך באלדורדו? כל החבר’ה שואלים עליך. ושניידר, אתה יודע…

שוב פעם שניידר. השטח הגדול לא משלים כנראה בנקל עם הדרך החדשה ששרמן בחר בה והוא מיידה בו את שליחיו על כל צעד ושעל.

בבוקר שניידר. קודם מרגו. ועכשיו מיקו.

– אני עסוק מאד. אין לי זמן.

– כן, עסוק מאד… חזר מיקו על דבריו.

ואז, בהתקפה של נדיבות, הושיט להם זוג כרטיסים.

– יאללה צואנציק, מיקו משלם!

– לא צריך, תודה, עונה לו שרמן, – אקנה בקופה.

– אתה נפלת על הראש שרמן?

– תסתלק מפה מיקו!

– תביטו, תביטו, נהיה בן־אדם גדול…

הוא ניפנה חזרה לעבר כנופית הספסרים.

אבל אותו רגע הוא ראה כמה שוטרים שתפסו אותם בקלקלתם.

הוא עוד הספיק לראות את ווביק מובל בכוח לניידת. ואז ניפנה שוב אל שרמן.

הוא חמק מתחת לגדר התוחמת את השטח שליד הקופה ושב ועלה בתוך התור בין נעמי ושרמן. משל היה אדם מהשורה תרתי משמע…

הלאה מהם היה ווביק נאבק עם השוטר שהחזיק בכוח במרפקו וניסה להשתחרר ממנו.

– אני אומר לך… שכך יהיה לי טוב… סתם רציתי לקנות שני כרטיסים בשבילי ובשביל האמא שלי…

– זה בסדר, ענה לו איש החוק.

המשטרה היתה הודפת אותו לעבר הניידת.

– שמע, אמא שלי תבוא ולא תמצא אותי…

אבל גם תורו של מיקו לא איחר לבוא.

משגילו אותו השוטרים תפסו אותו והוציאוהו מהתור.

– עזבו אותי… אני עמדתי בתור… תשאלו את החברים שלי…

הוא היה מנסה להשתחרר מצבת אחיזתם של השוטרים.

ואז, בצר לו, קרא לעבר שרמן בצעקה.

– שרמן, תגיד לו!

השם הזה… תמיד הוא לו לרועץ. בני שרמן. מלת קסם. מכת חשמל.

בני שרמן…

עוד לא היה סיפק בידו להגיע אל הקופה וכבר מצא עצמו בתוך ניידת של משטרת ישראל.

ובתו של עורך דין בנימיני לצדו.


 

8    🔗

לפני כמה דקות הוא רצה להכנס לאולם ולראות סרט. לשבת בשלוה ובנחת כמו עוד הרבה אנשים כמותו. להשען על הכורסא המרופדת ולהזין עיניו בסרט.

ואילו עכשיו…

עכשיו הוא הוצא מהניידת ובעוד רגע הוא עמד להיות מובל אל חדרו של בוגנוב.

ליד הפתח הוא עוד שמע את קריאתו של בוגנוב אחרי אחד השוטרים.

– ואת הבחורה תכניס לנשים שתלמד משהו.

הוא הוכנס אל החדר ועמד פנים אל פנים עם שונאו בנפש.

האדם שניסה לכוף עליו האשמות ברצח. בתי־כלא. מאסר־עולם. ניסה ונכשל.

הוא היה יושב מאחורי שולחנו. כובעו מונח על השולחן, מעשן סיגריה ונושף עמוקות את עשנה.

– ברוך הבא! נו, עכשיו התחלת בספסרות…

– עמדתי בתור עם החברה שלי, אמר שרמן.

– עם מרגו?…

קולו העמוק והמחוספס של סמל בוגנוב שוב נשמע באזניו של בני שרמן.

כל הימים האחרונים מאז שחרורו מן המאסר, הרגשת החופש, נעמי, העבודה, בית־החרושת, נרתיק האוכל, בית הקפה, הכל היה כלא היה.

שוב היה בין הכתלים מחוסרי הצבע של תחנת משטרה ושוב ניצב הוא פנים אל פנים עם המנוול הזה.

– אז עם מי עמדת בתור, עם מרגו?

– לא.

– אז מה, נעמי בנימיני החברה שלך? שמע שרמן, אתה מתקדם בחיים…

ולעג ניבט מעיניו.

הוא קם מעם כסאו וכשהוא מגלגל עפרון בין אצבעותיו המשיך.

– היא יודעת מי אתה, או רק מה שהיה כתוב בתיק הרצח?

שרמן לא מש ממקומו. כמו היה נטוע במסמרות.

– היא יודעת הכל, ענה בקול שלוו.

בוגנוב היה מהלך סביב החדר כשהוא יורה בקרבנו את שאלותיו המרושעות.

– היא יודעת הכל… האם היא יודעת גם על מרגו ועל החדר ברחוב הירקון?

השאלה הקפיאה את דמו של שרמן אבל הוא לא ענה.

ואז הפר בוגנוב את הדממה.

– נראה, נראה. אחטוף אתה שיחה ידידותית.

הוא הרגיש את החימה יוקדת בו להשחית והוא הסב ראשו אל סמל המשטרה.

– תזהר בוגנוב, אמר שרמן.

ואגב כך לפת ביד שמאל את רצועת העור שעל יד ימין.

– אתה אומר לי להזהר?

– עזוב אותי ועזוב את נעמי! אני בסדר עכשיו. לא מתערב בשום ענין, עובד ולומד בשקט…

הם עמדו עכשיו קרוב אחד לשני. זה מול זה. החוזר למוטב וזה שניסה לאלץ אותו לחזור לסורו.

– אני אומר לך, המשיך שרמן, – אל תתחיל אתי, לא כדאי לך.

– מה יש, אתה רוצה לחסל אותי כמו שחסלת את רכלבסקי?

רכלבסקי… שוב פעם רכלבסקי… בכל הזדמנות היה בוגנוב חוזר ומעלה את רכלבסקי מהקבר ומשליך את גוויתו בפניו של שרמן…

רכלבסקי… השם הזה… הוא שב ונזכר בשולחן התביעה ובחפץ הברזל הקר והשחור שסוּמן כמוצג התביעה מספר אחד.

– אתה יודע בוגנוב, ענין האקדח משונה מאד… אני לבשתי כסיות־עור בליל הרצח. היה קר, קר מאד.

אבל ארשת פניו של סמל המשטרה לא משתנה.

– למה לא אמרת זאת לשופטים?

– אתה רואה, לא היה צורך. אני אומר לך, בוגנוב, תעזוב אותי. תן לי שאנס. אתה שומע? אני מבקש, תן לי שאנס.

ובקולו הצטלצלה נימה של איום.

– תחזיר אותו למספר שמונה, זרק בוגנוב לעבר אחד השוטרים כשהוא חוזר לשולחנו ומתישב מאחוריו.

רגע של שתיקה.

שרמן רצה להוסיף עוד משהו וכמו נמלך בדעתו.

אחר פנה אל הדלת ונתן לשוטר להנחותו במסדרון שהיה מוכר לו כל־כך.

– מה עניין הכסיות?

סמל כהן היה השואל.

– אני לא יודע, השיב בוגנוב במשיכת כתפים. – סתם פטפוטים. הוא רצח את רכלבסקי כמו ששמי בוגנוב.

– מנין לך הבטחון?

סמל כהן היה בחור צעיר, כבן שלושים וכמה, בעל עיניים כחולות שקטות וחביבות וארשת פניו רוגעת.

הוא הסתכל על בוגנוב ובחן אותו מקרוב.

– מנין לך הבטחון? הוא חזר על שאלתו.

– דחילק, באמת, אתה יודע מי הוא שרמן? כמה זמן אתה במשטרה?

– שלוש שנים.

– ואני כאן עם המדים האלה מהיום הראשון, אתה מבין? ובדברו קמץ את אגרופו. – אני הייתי כאן עוד לפני שהיו כאן מדים בכלל. – הוא הכה באגרופו הקמוץ על גבי השולחן. – ומאז שאני כאן שרמן שם מהצד השני, אתה מבין?

והוא נופף באצבעו אל מול סמל כהן.

– הוא היה ילד, ענה כהן.

– ילד חמד… הביאוגרפיה שלו מספיקה בשביל לכתוב ספריה שלמה של ספורי בלשים. גניבה. שכרות. פריצות. סמים. זונות. הוא נולד פושע.

כל אימת שבוגנוב היה שומע את שמו של בני שרמן היה בא לכלל כעס והשתלהבות.

ואילו כהן לא יצא מגדרו ואמר בשלווה:

– שום בן־אדם לא נולד פושע.

– אתה תגיע רחוק מאד עם התיאוריות היפות שלך.

בוגנוב הרים את קולו וכמו ניסה להלך אימים על בית־דין דמיוני והמשיך.

– אני אומר לך ששרמן רצח את רכלבסקי.

– מה עם טביעת האצבעות על האקדח?

– טביעת האצבעות של שרמן?

הזעם פעפע בקולו של בוגנוב.

– הסניגוריה הצליחה… ניסה סמל כהן לומר.

אבל בוגנוב חתך אותו באמצע המשפט.

– כן, כן. אתה תגיד לי שהסניגוריה הצליחה להסביר את הדבר הסבר יפה. בנימיני הגדול מסתדר יפה עם הסברים. לכן יצאה לו בת כזאת… סטודנטית למשפטים שמתגלגלת במיטה עם הפושעים של יפו.

והוא טרק פנימה בכעס את המגירה העליונה של השולחן.

– כן, כן. הסבר יפה!

הוא הרים את שפופרת הטלפון ודיבר בקול נמרץ.

– מרכזיה! את עורך־הדין בנימיני.

כהן התקרב לבוגנוב ורכן מעל השולחן כשהוא מסתכל בתמהון־מה בסימני ההתרגשות שאחזה את בוגנוב.

– השוטר אמר שהם עמדו באמת בתור, המשיך כהן בקולו הבוטח.

– שמעתי, שמעתי. אני רק רוצה שהעורך־דין הגדול ידע איך בילתה הבת שלו את הערב. לך תשחרר את השניים אם אין לך סבלנות.

הוא החזיק את השפופרת קרוב לפיו ובידו השניה הצביע על הדלת.

כהן הסתכל בו עוד רגע קט ואחר יצא מן החדר כשהוא סוגר אחריו את הדלת.

כמה דקות לאחר מכן היו שרמן ונעמי עומדים ליד היומנאי וחותמים על טופס.

מן הצד עמד סמל כהן.

– אתם יכולים ללכת, הפטיר לעומתם בחיוך.

הם פנו לכוון היציאה כשלפתע שמעו קול מאחוריהם.

– אם תחכו כמה רגעים יהיה לכם טרמפּ.

והקול קול בוגנוב. ובפנותו אל נעמי הוסיף:

– אבא שלך בדרך – – –

בחוץ, בכניסה לתחנה, עמדו נעמי ושרמן מחכים למכונית הנוצצת שתבוא מתל־אביב.

– מה תגידי לו?

– למי?

– לאבא שלך.

– אני לא יודעת.

הוא ניסה לומר עוד משהו אבל המכונית הלבנה והארוכה של עורך־דין בנימיני הגיחה אותו רגע לככר השעון ונעצרה לידם.

נעמי פתחה את דלת המכונית ונשארה לעמוד על מקומה.

שרמן היה מסתכל בפנים הזעומות של אביה ובקלסתר הפנים המתוק של בתו, שעמדה מרחק צעדים ספורים ממנו בצל כנפי השכינה של תחנת הנפה הדרומית.

– אני הולך, אמר ולא זז ממקומו.

– בני, מחר בשבע כרגיל.

– כרגיל, את בטוחה?

– בטוחה!

והיא נכנסה למכונית כשהיא מגיפה אחריה את הדלת. המכונית עזבה את המקום במהירות.

הוא נשאר לעמוד שם, מסתכל בפנסים האחוריים, עד שהם נעלמו מעיניו.

בתל־אביב הוא הכיר רק סוג אחד של פנסים אדומים – הפנסים האחוריים של מכוניתו הנוצצת של עורך־הדין בנימיני…


המכונית גמאה במהירות את הכביש הצר המקשר בין העיר הלכלוכית יפו לבין אחותה החורגת תל־אביב.

נעמי הסתכלה נכחה ולא העיפה מבט באביה.

ואילו הוא היה מחליף מדי פעם בכעס את המהלכים, ונראה היה שהוא מתאפק שלא לתת לזעם שחלחל בו לגרוף אותו.

עורך־דין בנימיני. גבה קומה. רחב כתפים. ראשו מקריח וצדעיו מכסיפות. היה משהו בזרועות ידיו שרמז על אלימות. אלימות מעודנת. העיר הזאת תל־אביב־יפו הכירה לדעת את נחת זרועו מזה שנים רבות.

הם גדלו כולם יחד, תל־אביב, יפו, עורך־דין בנימיני. הם גדלו כולם יחד בחממה הזאת, ששלטון זר וכוחות מחתרת עבריים נאבקו עליה.

הוא היה נוסע בעיר הזאת שגדלה יחד אתו, אותה עיר שהוא הכיר בה כל בית, כל פינה וכל שיח.

עם שנזהר שלא להעיף מבט על בתו חשב עליה כל העת. עליה ועל העיר הזאת ועליו. ועל דרך החתחתים הזאת שהיא עלתה עליה בלי הודעה מוקדמת.

בתו של עורך־דין בנימיני יוצאת עם בני שרמן, הפושע של השטח הגדול. בתו של עורך־דין בנימיני נקלעת לחדר מעצר במשטרה. בתו של עורך־דין בנימיני יוצאת בקביעות עם קליינט של אבא שלה. ועוד איזה קליינט – חשוד ברצח!

הדבר הראשון שלומדים סטודנטים למשפטים הוא שבין צדק לבין אמת אין שום קשר… מי יודע, אולי הוא בכל זאת רצח את רכלבסקי?

כדור השלג הזה המתגלגל והמתעצם של המחשבות, הספקות, הבושה והכעס, היה מתגלגל במוחו ושברירי מחשבות והרהורים היו אגב כך נדבקים אליו והוא הרגיש שעוד מעט קט והסערה המתחוללת בנפשו פנימה תפרוץ החוצה.

הוא נכנס עם המכונית לרחוב צדדי ולפניהם היתה משרכת דרכה באיטיות מכונית הנקיון של עירית תל־אביב. ביפו המכונית הזאת לא יכלה לעבור. הרחובות שם פשוט צרים מדי בשבילה.

הוא ניסה לעקוף את המכונית אבל אחר החליט לנצל את ההזדמנות ולעצור.

הם היו כבר בצפון תל־אביב. השעות הקטנות של הלילה. הרחוב היה ריק מאדם. אנשים הגונים ישנים בשעה זו. לא לחינם יש בחוק סעיף על שוטטות.

הוא עצר את מכוניתו והרוגז עמד לו כבר על הלשון אבל כשהסב פניו ימינה להסתכל על בתו ראה לפתע בחורה צעירה, כמעט אשה, יושבת לידו. מבלי משים החליק בכף ידו על מעט השיער הלבן שנותר על ראשו.

– ובכן, את כבר לא תינוקת, נעמי. את יודעת מה את עושה. הוא התפלא על עצמו כיצד הצליח לדכא את כעסו ולדבר מתונות.

– כן, אני יודעת, ענתה והיתה מסתכלת הישר בפני אביה.

הוא חרד לה. הוא חרד לגורלה. הוא חש עצמו אשם על שבאמצעותו היא הכירה את בני שרמן. הוא רצה לפרוץ בצעקה ולומר לה: ‘אני אבא שלך. את ילדונת. את תינוקת תמימה’.

אך עורך־הדין שבו ויסת את כעסו המצטבר ולאחר שתיקה קלה אמר:

– נעמי, הנסיעה שלך לאנגליה מסודרת.

הוא חיכה רגע לראות מה תהיה תגובתה, אבל היא לא הנידה עפעף והסתכלה עליו בעיניים בוחנות.

– התקשרו ממשרד החנוך. את יכולה לעלות על האוירון אפילו מחר.

היא הסבה את ראשה ממנו ושבה והסתכלה על הרחוב השומם מבעד לזגוגית של המכונית.

– ובכן? שאל לאחר הפסקה ארוכה.

– ובכן מה? היא שאלה מבלי להפנות ראשה לעברו.

– ציפית זמן רב לבשורה הזאת.

הוא העביר זרועו מעל למשענת של המושב הקדמי, משל נכון היה לחבק אותה.

– אבא…

היא עדיין לא היתה מסתכלת בו. אבל השם הזה שהיא קראה לו, התואר המכובד הזה ‘אבא’, הקהה לרגע את חוד זעמו. ומבלי משים, כאילו טבעי היה הדבר, ענה:

– כן, ילדתי…

היא לא מיהרה לענות. נראה היה שהיא מנסחת בזהירות את דבריה ושוקלת כל מלה. כיאה לבתו של עורך־דין. ואז, כשהיא מסבה ראשה אליו אמרה:

– אינני חושבת שעכשיו זה הזמן המתאים.

– מה פירוש? מה קרה? הרי את בעצמך תיכננת הכל…

– נכון, נכון. אבל פשוט הייתי רוצה לדחות את הנסיעה לתקופת־מה.

– רבונו של עולם!

הכעס חסר האונים הזה שלרגע נדמה היה כאילו פינה מקום לשלווה מאולצת שב והתחדש בו.

– לדחות, מדוע?

הוא לא חיכה לתשובה על שאלתו. הוא הכיר את המצבים האלה מהקריירה שלו. הוא שנא מתינות. אולם, מאידך, היה נאלץ לכוף אותה על עצמו עד לגבול מסוים. ואז, משלא היתה אוזן קשבת לדברי הכיבושין שלו, משחש כאילו ממרים את פיו, מתנגדים לרצונו, או פועלים בניגוד להכרתו, אז היה הוא כופה את רצונו על סביבותיו בכוח המלה. בשררת הביטוי. בשכנועה של התקיפות.

– את נוסעת לאנגליה לעשות את הדוקטורט, אמר לה בהחלטיות. את נוסעת בהקדם, נעמי.

– זה לא יעזור, אבא.

– זה חייב לעזור!

והוא נפנה להתניע את מכוניתו בכיוון לביתם.


9    🔗

לילה. לילה ביפו.

בשטח הגדול, על גגו של קפה אלדורדו, יושב קוהלת, ומסתכל על תל־אביב.

– תל אביב… תל־אביב…

הוא היה שר את שמה של העיר הגדולה ומסלסל בקולו.

– תל־אביב… תל־אביב… קריית־מלך־רב… תל־אביב…

מתוך הקפה יצאו ווביק ומיקו. מיקו היה אוחז בבטנו ואילו ווביק היה תומך בחברו.

– יש לי כאבים יש לי, נאנח מיקו. – איך שהבטן שלי מתהפכת כמו טרומבוזה…

ווביק היה מנסה להקל על כאבו באמרי שפר.

– מי שלא יודע לשתות קוניאק ישתה חלב…

וקוהלת, מששמע את ווביק פוסק פסוקו, מילא אחריו.

– כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ קוניאק יוציא דם…

– יא קוהלת, פנה אליו ווביק משהבחין בו, – מה אתה עושה כל לילה על הגג?

– סופר הכוכבים שלמעלה והכוכבים שלמטה…

הכוכבים שלמעלה כוונתו לכוכבי השמים, ואילו למטבעות הכסף שבשקיקו קרא הכוכבים שלמטה…

אם מחמת להגו של קוהלת ואם מחמת האוויר נראה שלהגו של קוהלת החליש את כאביו של מיקו.

– יאללה, לך. אומרים שיש לך שני בתים בתל־אביב, יא צואנציק…

ואילו קוהלת בשלו.

– תל־אביב… תל־אביב… קריה נאמנה…


תל־אביב… תל־אביב…

קול הצפירה המתקרבת עצר את המכוניות. ניידת משטרה דהרה ברחובות תל־אביב. והעיר הזאת, כמו כל עיר אחרת בעולם, היתה לובשת מיד כוננות שעה שהצפירה המוכרת היתה פולחת את שאונו הרגיל של הכרך.

– ניידת שתיים. ניידת שתיים. כאן מוקד אחד. אירוע. עבור.

בוגנוב היה יושב ליד הנהג בניידת שגמאה במהירות את הכביש הפנוי ממכוניות.

– מוקד אחד. כאן ניידת שתיים. שומע. עבור.

המיקרופון היה קרוב אל פיו והוא הקשיב בדריכות לקול שבקע מתוך הרמקול.

– ניידת שתיים. כאן מוקד אחד. אירוע שתים־עשרה. מרחוב החלוץ נגנבה לפני כעשר דקות מכונית ‘אנגליה’ מודל ששים ואחד מספר 57239. אני חוזר. 57239. המתלונן הספיק לראות אותם נמלטים לכיוון יפו – – –


– תגיד קוהלת, כמה כוכבים יש בשמים?

ווביק ומיקו וקוהלת מסתכלים למעלה, לשמים.

– הלילה הזה, עונה קוהלת, – טריליון ורבע.

– בחייך! טריליון ורבע?

– בדיוק טריליון ורבע.

דברי קוהלת. האיצטגנין של השטח הגדול.

– היי, ווביק, קצין המבחן אמר לי פעם שיש כוכבים שהם גדולים אפילו מבית. באמת שיש כאלה כוכבים?

– לא יודע, עונה ווביק.

– מאיפה הוא יודע? אותי רואה יותר מקרוב ולא מבין כלום על הנשמה שלי, אז מאיפה הוא יודע מה יש על הכוכבים מה שמרוחקים אפילו יותר מעשרים קילומטר?

– מה את אומר, קוהלת?

הכוכבים למלכות העליונים ואני מלכותי בתחתונים.


– – המתלונן הספיק לראות אותם נמלטים לכיוון יפו. ניידת שתיים עבור.

– מוקד אחד. כאן ניידת שתיים. בוגנוב מדבר. שילחו ניידת לסרוק את אזור הנמל. אני יוצא לשטח לשאוב אינפורמציה. מוקד אחד עבור.

– ניידת שתיים. כאן מוקד אחד. אירוע שתים־עשרה. רות. סוף.

הוא נתן לנהג אות והניידת הסתובבה סבוב חד וסטתה מהכביש הראשי כשצמיגיה משאירים פס שחור על הכביש.

– סע ליפו. קפה אלדורדו.

כל אימת שקרה משהו היו העקבות מוליכים ליפו משל היתה תל־אביב בבחינת ארמונות פאר ובהם דברים יקרי מציאות, רכוש גדול עצום ורב שלא יסולא בפז, ואילו יפו, יפו המלוכלכת, היתה בקתת המשרתים העלובה שליד שורת הארמונות השגיאה.

יפו זו היתה בבחינת מחסן ענק של סחורות גנובות ומוברחות. מי הטביע את החותם הנקלה הזה על עיר הנמל העתיקה? מי זה אשר חרת את אות הקלון הזה במצח אנשיה? מי הוא זה שסובב כך את שמה של העיר בכחש? לאלהים פתרונים. והאלהים אשר ראה ביפו את יונה מוּקא ממעי הדג, האם אמנם ידע כי יפו העתיקה הפכה לעיר פרוזה שניידות משטרה וקיני פשע פרו ורבו בה עד לבלי הכר?

הניידת נסעה בדרך לא דרך עד שבוגנוב הורה לנהג לעצור וירד ממנה יחידי כשהוא עולה בסמטה חשוכה בשטח שהוא עצמו היה אחראי במידה לא קטנה למוניטין שלו.

היה לילה בשטח הגדול. האור בשטח הוא משהו יקר המציאות ואנשים שאינם אמונים עליו מגששים באפלה. קולו של הים משמש ליווי לצלמוות. והחורבות המטות ליפול נראות כמו זקנים תשושים בבית אבות מוזנח.

הוא הגיע לסופה של הסמטה ואחר המשיך ללכת לאורך הקירות עד אשר ראה לפניו את ביתה של מרגו.

היא עמדה על המרפסת שעונה על המעקה ולמטה על החול שמנגד היו ווביק ומיקו יושבים ומעלים בפניה את נפלאות היום.

מיקו היה בעל שיער מקורזל, נמוך קומה, בן בלי בית. וכשהיה מספר משהו בחיתוך דיבורו המזרחי היה שוקע בהתלהבות, שוכח את עצמו בסיפוריו ושובה לב כל השומעים אותו.

בוגנוב נעצר, רואה ואינו נראה, והקשיב לשיחה הקולחת.

– אז קניתי עשרים כרטיסים והייתי מוכר, וואלה הלך עלה טול. כמו חמאה אני אומר לך.

– אז מה היה?

– פתאום באה אחת. רצתה ללכת לקולנוע. מתה בשביל אלויס פרסלי.

ווביק ומרגו פרצו בצחוק ומיקו המשיך.

ואילו בוגנוב שעדיין היה מוסתר מעיניהם ליווה אותם במבט מחייך.

– אז התלבשה על הבחור שלה שיקנה אצלי. אמ’ה זה אחד עם פרצוף צמר גפן וכאלה ידיים שעושה מניקור בסלון אומר – ‘אני לא קונה אצל ספסרים’. וואלק השתגעתי בגללו. התחממתי עליו נורא, אח, ‘אני לא קונה אצל ספסרים’. אז מה היה?

הוא הסתכל על ווביק ומרגו כאילו ציפה לתשובה כשעל פניו בת צחוק שובבנית.

– נו, מיקו, אמר ווביק, – מאיפה לי לדעת? אני הייתי שמה או מה?

– טוב, אז התכנסתי אתו לסמטא. ואז אני מתכופף במהירות, מכניס לו אחת כזאתי ראסיה והוא משתטח כמו צואנציק על המדרכה…

והוא פרץ בצחוק רם כשמרגו על המרפסת מצטרפת אליו.

– זה הכל נכון, מלא אחריו ווביק, – אבל בשביל הראסיה הזאתי שלך ישבנו חודש והפסדנו כמה סרטים מצוינים ועוד יכולנו להרויח כסף טוב…

– מה יש? ענה מיקו, – היה לנו קצת הבראה בכלא תל־מונד. שמה כל יום כמו שבת.

הוא קם על רגליו כאילו כדי להקל על הסבריו.

– כסף… מה זה כסף? התענוג – זה מה שחשוב!

והוא הסתכל על השניים כמבקש אשור לדעתו, אך משהעביר מבטו מווביק למרגו ובחזרה ראה הוא לפתע את סמל המשטרה וכשהוא מתגבר במהירות על הפתעתו הוסיף:

– נכון, סמל בוגנוב?

בוגנוב, משנתגלה, היה יורד לקראתם ומתקרב.

ווביק ומרגו היו מסתכלים אליו בתדהמה.

ואילו הוא, ללא כל מבוכה, אמר אגב הליכה:

– נכון, מיקו. על מה אתה מדבר? על התענוג? אז איפה נגמר לך התענוג?

הוא עמד עכשיו ממש לידם ומיקו חש בעליל שמשהו קרה.

– על הבנזין, אמר בוגנוב, – על הבנזין. אנגליה מודל ששים ואחת. כחולה. לפני חצי שעה בערך.

והוא הסתכל על צמד הפושעים הצעירים במבט חוקר.

אבל החיוך עדיין לא מש מפניו של מיקו.

– אני יש לי שלילת רשיון זה כבר שנה, סמל בוגנוב.

אבל בוגנוב לא הרפה ממנו.

– איפה היית בחצי השעה האחרונה?

– כאן, על המדרכה, ענה מיקו. – בחיי אדוני בספר התורה, והוא שם ידו על ראשו. – תשאל את ווביק. לא זזנו מהמדרכה הזאתי כל הזמן. תשאל את מרגו.

בוגנוב המשיך להסתכל בהם ומתוך שהיה נוטה להאמין במה שאמרו לו הסתכל אל מרגו.

היא עמדה על המרפסת לבושה חלוק שנח ברישול על כתפיה.

– כחולה אמרת?

– כן, ענה לה סמל המשטרה.

– למה שלא תבדוק את רשיון הנהיגה של שרמן? אני חושבת ראיתי אותו יוצא מאחת כזאתי על־יד הנמל.

היא היתה משחקת אגב דיבור בסרח העודף של חגורת חלוקה.

ווביק ומיקו עמדו לרגע כנטועים במסמרות לשמע ההלשנה הזאת.

בוגנוב התגבר מיד על מכת החשמל של ההפתעה וחייך לעומתה בשביעות רצון.

– ממשיכים במקצוע, מרגו?

– לא, סמל בוגנוב. חושבת אולי מחרתיים נתחיל משק בית. הסוציאלית אמרה תסדר לי העבודה הזאת בעזרת השם.

קולה הנשי והרך היה תמיד מהול בעייפות… עייפות של המקצוע. כאילו נמאס לה כבר מזמן לדבר בקול מלא והיא נותנת למיתרי קולה לבור להם עצמם את עצמת הדיבור.

– תחשבי על כך מרגו, אמר הוא לה בקולו העמוק והקשה. – תחשבי על כך. מוטב משק בית מאשר… שלום.

הוא העדיף לא לסיים את המשפט ופנה ללכת.

אבל כאן התערב ווביק וירה לו שאלה מתחת לחגורה.

– אם לאשה יש קלפים טובים היא צריכה לשחק בהם או לא?

בוגנוב נעמד על מקומו ופנה אליו תוך שהוא מדגיש באיטיות כל מלה ומלה.

– על הקלפים של מרגו מסומן אתה יודע מה ווביק?

– מה?

הוא שתק לרגע, הסתכל על מרגו ואחר שב והביט בווביק.

– על הקלפים של מרגו מסומן עגבת. בית סוהר. ובעוד עשר שנים היא תהיה דומה לשק של תפוחי־אדמה ואז אפילו קוהלת המשוגע לא ירצה בה.

הוא דיבר בשקט כשהוא מנסה להקהות בשלוות דיבורו את חודה השנון של הפגיעה.

– אבל אני בריאה, התפרצה מרגו לעומתו. – אני בריאה, סמל בוגנוב. למה תדבר ככה?

הוא שב והסתכל אליה ובעיניו נדלק לרגע קט ניצוץ אבהי.

– מי יודע, מרגו… היום כן ומחר לא.

ואז שוב הסתכל על ווביק ומיקו וכשהניצוץ הנדיר עדיין דולק בעיניו חזר ואמר:

– היום כן, מחר לא.

הוא ניפנה ללכת אבל הם כאילו לא רצו להפרד ממנו והתחושה הפתאומית והמפתיעה הזאת שקננה בו כאילו עטפה והסתירה, צפנה והחביאה את איש המשטרה שבו.

– בוגנוב! קרא מיקו לעומתו. – בחיי שאני אוהב אותך!

והדברים כמו נאמרו מלב אל לב.

הניצוץ בעיניו של בוגנוב שהלך ודעך כמו נדלק מחדש.

– מה פתאום, מיקו?

– בן־אדם צריך לאהוב מישהו, לא? אז אני אוהב אותך, ל’מת’ה הולך תמיד עצוב, כמו עם אבן על הנשמה שלך…

לרגע חש עצמו סמל המשטרה כאילו כוונו אליו זרקורים והאירו אותו בפתאום, משל פשטו מעליו הכל והוא עמד עירום. אבל לא אנשי השטח הגדול יפתחו את סגור לבבו והוא כמו תפס את הזרקורים וחזר וכוון אותם אל ווביק ומיקו.

– בחיי שאתם טיפוסים, אמר בבדיחות הדעת, – כאילו הולידה אתכם המדרכה בכביש ישר לאספלט…

הם צחקו כולם בפה מלא.

– איפה! אמר ווביק. – אתה יושב על המדרכה ויכול להיות לך חם אפילו בנשמה שלך.

– אבל כשאתה רואה את האבא שני, אמר מיקו, – זה כמו שיושבים בפריג’ידר. בחיי.

פניו של בוגנוב הרצינו והוא הרים קמעה בגב ידו את המצחיה השחורה של כובע המשטרה.

– הוא עוד ממשיך לשתות הזקן שלך?

– כן. גם מכה את כולם. זה אבא זה? כבר יותר טוב לשבת בבית־הסוהר בתל־מונד.

הצחוק עזב לו את הפנים וצל הזכרונות העיב עליו.

אבל מששמע בוגנוב את המלה בית־סוהר, כמו הזכיר לו קיומו של המוסד הזה את עבודתו שלו.

– אגב, מיקו, אם אינני טועה אסור לך לצאת בערב החוצה. אתה יודע… שופט השלום…

והוא שילב זרועותיו על חזהו.

–וואלק, ערב שבת היום, מיהר ווביק להתנצל בשם הידידות.

ואילו מיקו עדיין היה נתון בשביים של הזכרונות מהבית.

– תאמין לי, סמל בוגנוב, אם שופט השלום היה בא לבית שלי בערב שבת והיה רואה איך אבא שלי מכה את אמא שלי, זאת שחמלה אותי תשע חדשים בבטן שלה, לא היה בורח לרחוב?

לשאלות מעין אלה לא תמצא מענה באף מקום. באף מקום. ובוודאי שלא בשטח הגדול.

– טוב, מיקו, הפטיר לבסוף בוגנוב. – רק תראה שלא אמצא אותך בתל־אביב יותר מאוחר.

ובהפנותו מבטו למרפסת אמר:

– תודה, מרגו.

הוא פנה להם עורף והחל לצעוד צעדים גדולים ומאוששים עד שנעלם מעיניהם ופנה לעבר הסמטה.

הניידת הדליקה אורותיה והוא מיהר לעברה. משנכנס פנימה התמקם על כסאו ואמר:

– סע לשרמן.


מאחוריו, מרחק־מה ממנו, על מרפסת חדרה, היתה מרגו עומדת, מסתכלת מעל לגגות ולחשיכה שנחה עליהם ועיניה יקדו משמחת הנקמה…


10    🔗

– אני לא יודע למה הסכמתי לרעיון המשוגע שלך. את בטוחה שאת רוצה לקחת אותי לנשף הזה?

בני שרמן היה עומד מול הראי בחדרו המואר עמומות, בוחן עצמו בחליפה האפורה ומיישר את עניבתו.

– כמה פעמים אמרתי לך? נשמע מהמרפסת קולה של נעמי, – זה לא נשף. זו מסיבת ליל־שבת. בסך הכל כמה חברים שלי.

הוא היה נאבק עם העניבה שלו והיה מזיז אותה לכאן ולכאן כמו מטוטלת, עד אשר השכיל לאלף את פיסת המשי הכרוכה לו סביב הצוואר והחל מסתרק.

היא נכנסה לחדר והסתכלה עליו בפניה הזוהרות.

הוא העביר מסרק בשערו הקצר והמרדני ושוחח עם בבואתה שניבטה אליו מהראי.

– איך זה? מספיק פרנג’י בשביל הט’לגנטים שלך?

היא משכה אותו אליה, תיקנה לו את העניבה ופרעה את שערו בכף ידה העדינה.

– עכשיו בסדר, אמרה ונשקה לו על לחיו.

הוא היה מחפש בשפתיו את שפתיה שעה שלפתע נשמעה דפיקה בדלת. דפיקה גסה. תוקפנית. מחוצפת.

– מי שם? שאל.

– משטרה! ענה מאחורי הדלת קול מחוספס.

הוא הסיר מעליה את ידיו אבל נשאר לעמוד על מקומו.

– תיכנס כבר, הוא סנט לעבר הדלת.

הדלת נפתחה ובפתח עמד שוטר בעל הבעת פנים נוקשה.

– מאיזו שעה אתה בבית, שרמן?

– רק עכשיו חזרתי.

– מי זאת? שאל השוטר בהסתכלו על נעמי.

הוא פסע צעד אחד לעבר השוטר.

– חברה, אמר שרמן. – מה יש? מה קרה הפעם?

– ראו אותך יורד ממכונית על יד הנמל, אמר השוטר. – – את המכונית גנבו קודם בתל־אביב.

– זה שקר! הוא קרה לעבר השוטר. – מי אמר שראה?

– זה לא ענינך. איפה היית אחרי הצהרים?

אבל לפני שהיה סיפק בידו לענות התערבה נעמי וכשהיא מסתכלת על השוטר אמרה בהתרסה:

– כל יום ששי אחרי הצהריים הוא לומד בבית־ספר ערב ברחוב הרצל. אתה יכול ללכת ולבדוק.

וכשהיא משלבת זרועה בזרועו הוסיפה:

– מגמר הלימודים הוא היה אתי כל הזמן.

השוטר חייך חיוך של מבוכה וכשהוא מעביר מבטו על החלוק שהיה סרוח על המיטה אמר:

– אנחנו כבר נבדוק את זה. פשוט מישהו אמר שראה אותו.

הוא פנה לעבר היציאה כששרמן זרק לעומתו:

– שלום!

השוטר עצר רגע, הסב ראשו והסתכל בהם.

– כשיוצאים אומרים ‘שלום’, מלאה נעמי אחרי חברה.

– שלום! ענה השוטר במבוכה, חייך והגיף אחריו את הדלת.

שרמן יצא למרפסת ונעמי אחריו. מלמטה נראתה הניידת הממתינה לשוטר.

– הם ישגעו אותי, הוא סינן מבין שפתיו. – אני אומר לך שהם ישגעו אותי. כל פעם באים אלי. כל פעם אותו דבר.

והוא הכה יד ביד ואחר באבני הקיר.

השוטר נכנס לתוך הניידת והמכונית התרחקה מהמקום. הם הסתכלו אחריה עד שנעלמה מן העין. היא נגעה בזרועו. שריריו היו קשוחים מכעס. וכשהיא מנסה להשתלט עליו במגעה ליטפה אותו ואמרה:

– לא נורא. יום אחד זה ימאס להם. תראה.

הליטופים שלה חלחלו בדמו והמיסו את הזעם שנוצק בלבו.

היא משכה אותו והוא נמשך אליה. אל פניה הענוגות. אל לחייה כמו לחייו של תינוק. אל עיניה השקטות שנסכו בו שלווה. אל ריסיה הארוכים. אל שערה הארוך. אל שפתיה התמימות ואל פיה שהיה נפתח כמו עלי כותרת וכמותם ענוג וריחני…


11    🔗

יא איזה חשמלים… איזה יופי. זאת תל־אביב חתיכת עיר, בחיי.

בני ונעמי היו שוב בדרכם לתל־אביב.

בתל־אביב… הוא היה הולך בעיר הזאת ונזכר כיצד היה עומד ביפו ליד הנמל, על הגגות, איפה לא, ומסתכל על רבוא האורות שקרצו ורמזו. ניצתו ונצנצו. כבו ונדלקו והיכו אותו בסנוורים.

יא איזה חשמלים! הרמזורים והמכוניות. חלונות הראוה. חלונות הבתים והחלונות הגבוהים. בכל תמצא חשמל. חשמל. חשמל.

הם היו עולים במדרגות בית אחד. בית יפה ומסודר. והוא נזכר מבלי משים בחורבה העלובה שלו בשטח. אפילו חדר המדרגות פה היה יותר יפה. איזו השוואה – חדר המדרגות! אפילו פחי הזבל כאן יותר נקיים.

הם עלו למעלה. עלו במדרגות לבנות ונקיות. לבנות כמו שיניים מצוחצחות. עד אשר הגיעו לדירה ממנה בקעו מוסיקה ורעש.

נעמי צלצלה בדלת והיא נפתחה לרווחה.

– נעמי!!! סוף סוף רואים אותך.

אשה בת שלושים פלוּס נשקה לנעמי על לחייה. כוסית וויסקי בידה ולחלוחית של גילופין בעיניה.

לרגע חש עצמו בני עלוב. בודד. מושפל. כמי שנגרף ונסחף והובא למקום שאין לו דריסת רגל בו.

– אילה, תכירי את בני.

הוא עבר את הסף ולחץ את ידה.

– נעים מאד, בני. הכנסו, הכנסו.

– נעים מאוד, השיב בפיזור נפש.

הם נכנסו פנימה. הרצפה היתה מכוסה בשטיח תכלת עבה שהגיע מקיר אל קיר. מתוך התקליט צווח איזה זמר בקצב מטורף, וסוללה של תופים וחצוצרות הפגיזו את החדר במוסיקה מהממת. לכל אשר פנתה העין היו מנורות דולקות. זו כנראה המחלה של העיר הזאת, עיר מחושמלת…

מכל צד באו אנשים לעבר נעמי ועטו עליה בנשיקות.

הוא עמד לרגע לבדו ככלי אין חפץ בו, טרף למבטים המזלזלים שנשלחו אליו מכל עבר, והחליפה והעניבה כמו הגבירו בו את הרגשת המועקה.

מנורות וכוסות וויסקי. וויסקי ומנורות בוהקות. זוגות רוקדים ומתגפפים. רוכסנים פתוחים. שמלות הדוקות. בדים מבריקים. רגליים יחפות. טוויסט של עכוזים ומשי. ריח של זיעה. צפרנים ארוכות. אדום ושחור. ירוק עם חום. שעוני זהב וגלים של שיער מטופח. ועל כולם – הזמר מוכה הטירוף המביא את כולם לטירוף־חושים.

מישהו דוחף לו כוסית ליד. קובית קרח, כוס ארוכה, קצת סודה. והבושם החריף.

הוא עמד עדיין לבדו כמו מחוץ לתחום והסתכל בנעמי שהפכה למרכז ההתענינות.

– תראו, תראו מי בא! הכבשה השחורה חוזרת! שלום נעמי! נעמי, מה נשמע?

גבר גדול, זקן עוטר את פניו וצעיף משי כרוך סביב צווארו, ניגש אליה, חיבק אותה ונשק לה.

בשטח הגדול לא עושים דברים כאלה.

– ריבקין! קראה נעמי תוך שהיא מניחה לו לנשקה בשפתיה. – שמעתי שהתערוכה נפלאה.

בחורה דקת־גו ובעלת קול מצייץ ניגשה אל נעמי.

– שמעת, נעמי? פרדי קנה צריף חדש בהרצליה.

– כן, הוסיף ריבקין נופך משלו. – שמונה חדרים ושלושה גרג’ים…

הם פרצו כולם בצחוק, ומשהשתחררה מידיו של ריבקין ניגש אליה עוד טפוס מקריח, שתוי למחצה והילוכו מתנודד.

– בואי, בואי, מנוולת קטנה! הוא אמר אגב שהיה מחזיק בידה. – לא ראיתי אותך כבר איזה מאה שנה!

היא נחלצה מידו.

– לא עכשיו, דדי!

וכשהיא מפנה להם לרגע את גבה הושיטה יד לעבר הבחור הנבוך שבא אתה.

– בני, בוא תכיר את החברים שלי…

רגע של דממה. השטח הגדול הסתכל לתוך העיניים של תל־אביב והם החזירו לו מבט בוחן.

ריבקין היה הראשון שהפר את הדממה.

אהלן, בני. נעים מאד.

כמה לחיצות ידיים כדי לצאת ידי נמוס ושוב הוא נשאר לבדו. הוא והכוס ביד.

מבעד לשאון המחריש של התופים הרועמים, והתרועות העולות ויורדות של החצוצרות, קלטה אזנו שברי מלים מפיהם של כמה מהאנשים שדיברו עליו בחצי פה.

– הרוצח ממשפט רכלבסקי… מה, לא שמעת עליו?… שרמן ישלם… נעמי משוגעת… נפלה על הראש…

עשן הסיגריות נאסף ערפילים ערפילים בתוך החדר וקוביות הקרח היו מושקות אל תוך כוסות הוויסקי בלי הפוגה.

– אתה בני שרמן?

– כן, למה?

מישהו דיבר אליו. גברת אחת לבושה יפה, לא כל כך צעירה אבל דוקא די – – –

הוא חייך אליה.

– למה אתה לא מזמין אותי לרקוד? היא שאלה, מנסה לצוד אותו במבטה.

אבל נעמי מיהרה אל אהוב לבה.

– משום שהוא כבר הזמין אותי, אמרה בחיוך ומשכה את בני לאמצע החדר לרקוד.

המנגינה התחלפה וקולה העצוב של זמרת כמו קול עולה מאוֹב פרט לו על מיתרי הלב. הוא נצמד אל נעמי, הצמיד ראשו לראשה וכמו ביקש למצוא בה מקלט ומחסה.

… אם מיקו היה רואה… אם קוהלת היה יודע… אם היו מספרים באלדורדו… אלדורדו… אלדורדו… בטח עכשיו קוהלת המשוגע יושב על הגג של אלדורדו ובפנים שניידר משחק בביליארד… ממליגה מתעסק בשעוניו ופפכלידס שוטף את הכוסות… בני שרמן ממזר… יצא מהמעגל…

הוא הסתכל על המעגל שמסביבו ועל נעמי שפרצה את הדרך בשבילו ושהביאה אותו לכאן.

הוא היה עדיין רוקד לאיטו עם נעמי אבל מסביב הכה את כולם קצב אחר. טוויסט. טוויסט. טוויסט. כולם נחרכים באש האוכלת של הקצב המשוגע. חצאיות מתנופפות. שמלות מתבדרות. ישבנים נעכסים. והגופות כמו לולבים שמנפנפים בהם בחימה. כמו רוח הנושבת חליפות מארבע כנפות השמים ומנענעת גבעולים לכאן ולכאן.

שוב הוא מצא עצמו לבדו ונסוג אחורנית לאיטו.

ואילו נעמי היתה בידיו של ריבקין והלה היה עם כל תנועה מתקרב אליה בגופו יותר ויותר.

הוא עמד בצד נשען אל הקיר, ומאפס מעשה החל שותה את הוויסקי שבכוסו. שוב מצא עצמו פנים אל פנים עם זו שדיברה אליו קודם.

– מה אתה עושה עכשיו, בני?

– עובד ולומד בערב. למה?

הוא דיבר אליה אבל עיניו לא משו מנעמי, שהיתה נלהטת בין ידיו הגדולות של ריבקין.

– באמת זה מעניין.

ריבקין היה מחכך את פניו המזוקנים בשערה וידיו טיילו על כתפה ועל מתניה.

– למה זה מעניין אותך?

– סתם. זה מעניין לשמוע שמישהו לומד…

הוא לא שעה לבת־שיחו.

– אתה רגיש מדי, בני. זה לא טוב.

אבל מבטו נשאר תקוע בנעמי וריבקין וחזהו החל לעלות ולרדת.

– אגב, אתה יודע, אני עתונאית…

היא ניסתה למשוך את תשומת לבו ולצודד את לבו.

אבל הוא היה עדיין מסתכל בנעמי וביצור הנאלח שאחז בה בכל עוז.

מסביב היו הכל נתונים בהתעלסות. על הספות.שעונים על הקיר. יושבים. כורעים וסרוחים על כסאות. גפופים ונשיקות. מזמוזים ומשמושים. ויסקי. חצוצרות. וטוויסט.

האשה ההיא עדיין לא עזבה אותו ונטפלה אליו כעלוקה.

– יש לי רעיון מצויין. מה דעתך שניקח כמה מהחברה כאן ונצא לשטח הגדול? אגב, אני עתונאית…

ריבקין היה מנשק את צווארה של נעמי והיה מעביר לשונו על כתפה החשופה.

– תהיה דווקא כתבה טובה לסוף השבוע: ‘השמנת של תל־אביב מבלה עם הטפוסים של השטח הגדול’.

הוא שם את הכוס בכעס על השולחן.

– קחי אותם לגן חיות. זה יותר מעניין.

זה הספיק לו. הוא פנה לעבר הזוג הרוקד וטפח על שכמו של ריבקין. אבל הלה היה שטוף בוויסקי, הדף אותו וניסה לשוב לנשק את נעמי.

– בואי, נעמי. זה מספיק! ובדברו משך אותה מריבקין.

הלה שב ודחף אותו.

הדם עלה לו לשרמן לראש. הזעם שבעבע בדמו הקיז את הכל החוצה – הצער והכאב, המרירות והעלבון.

הוא תפס את ריבקין בחולצתו ואחר שלח בפניו אגרוף.

ריבקין המהומם ניסה להחזיר לו מכה אבל הידיים האדירות הלמו בו בלי רחם. הדם נזל לו מהפנים. האף שתת דם ואי־מזה הגיח לפתע ברק מסנוור: העתונאית שהנציחה את הקטטה.

לשוא ניסתה נעמי להפריד בין הניצים.

– עזוב אותו. הוא שיכור.

כמה מבאי המסיבה התגודדו סביבה וניסו להרחיק את ריבקין מהגבר רב הכוח.

– הוא יהרוג אותו! צעקה מישהי.

– אתה חושב שאתה ביפו?

– אל תביאי לנו פושעים!

אבל כשמדובר במכות, ידו של השטח הגדול על העליונה – – –


12    🔗

– עשיתי לך בושות.

לילה. השעות הקטנות של הלילה.

הם היו הולכים דומם על הטיילת השוממה של תל־אביב.

הוא – מעיל חליפתו תלוי ברישול על כתפו. חולצתו פרומה. עניבתו תלויה ברפיון.

והיא – ידה בידו. פניה שחוחים ומבטה מורכן.

– עשיתי לך בושות, מה?

– לא אמרתי זאת.

– אז תגידי.

הוא עצר מלכת והיא נעצרה אתו.

– לא יכולתי. מה לעשות? לא יודע להתנהג.

הוא אמר זאת בנימה של התנצלות.

מבטה היה עדיין מושפל והוא הרים באצבע את סנטרה.

– לא יכולתי לסבול שהשכור הזה מזמז אותך, והעתונאית ההיא טמטמה אותי כל הזמן… לא יכולתי.

היא לא ענתה ורק הסתכלה בו בעיניים עצובות. אחר שבה והשפילה מבטה ופנתה ללכת והוא אחריה.

הכל היה כמו החליפה שלו. גדול עליו או קטן עליו. הוא לא הרגיש בנוח. תל־אביב היתה גדולה עליו מדי, תל־אביב יפה רק כשמסתכלים עליה מיפו…

הוא גדל בין החורבות העתיקות ואילו הקוביות הלבנות האלה, שהיו מסודרות כל־כך יפה וכל כך נקי, אחת על גבי השניה, הוא הרגיש על ידם שלא בנוח.

האור הזה. והאנשים האלה. עם הצביעות בעיניים. והנקיון המזוייף שלהם. כל החברים האלה של נעמי. כל החברים המגוהצים האלה. כל מלה שלהם זה שקר. רמאים בדם.

היא הלכה קצת לפניו והוא הרגיש עצמו סוף־סוף לבדו. עם עצמו ולא לבד עם אחרים.

הקירבה של הים הזכירה לו את המרפסת של החורבה שלו. אותם הגלים. אותו ירח. אותם שמים. והוא כל כך קרוב אליהם וכל כך נושם אותם. הוא מריח אותם. הוא מתבשם מהם…

יפו שלו היתה פה עוד לפני שחלמו בכלל על תל־אביב. והים הזה היה פה עוד לפני שחלמו על שניהם. ובכלל, מה פתאום נתקעה פה תל־אביב באמצע?

הם היו ממשיכים ללכת לאורך מעקה הברזל ששימש כחיץ בין הטיילת לבין חולות הים.

מרחוק נראתה לו יפו כמו חומה השומרת על עיר יפה ואנשים נקיים ועשירים. הכל מרחוק נראה יפה והמגדלור של יפו שהיה מאיר חליפות את השטח כמו קרץ לו קריצת הסכמה.

היא היתה עדיין הולכת לפניו מרחק כמה צעדים ממנו.


אבא שלה הרי הציל אותו… איזה אבא שיש לה! יש לו שכל בחביות… איך שהוא סידר את כולם בשבילו! אבל גם אבא שלה וגם היא וגם החברים שלה טובים רק בשביל לדבר אתם בבית המשפט. אבל ככה בחוץ, בחיים הטבעיים, הוא הרגיש שאין לו אתם שפה משותפת. והלא בתוך תוכו הוא רצה להיות אתם. אם לא עם כולם אז לפחות אתה. הוא אהב אותה. הוא אהב את כולה. את גופה ואת לבה. את נפשה ואת נשמתה. הוא לא האמין אף פעם שמישהו מהמעגל שלה יתחבר אי־פעם עם חשוד ברצח. הרי אצל כל אלה מתל־אביב אין הבדל בין חשוד לבין רוצח. מי שנמצא על הכוונת של המשטרה דפוק לכל החיים עד העצם. זכרונות העבר וכל הדברים החדשים שניתכו עליו מאז שחרורו, הנשיקות של נעמי, הניידות של בוגנוב, האורות של תל־אביב, וארובות בית החרושת – הכל, הכל המה בתוך לבו כמו ים גועש והוא כמו פליט שברח מהשטח הגדול והוא עומד לא פה ולא שם. בודד. בודד כמו במסיבה. לא עם אלה ולא עם אלה. לעזאזל!


היא נעמדה ליד המעקה ונשמה עמוקות ורק עתה משכמעט חלף על פניה חש שהיא היתה מסתכלת בו זה זמן מה.

– תגידי שאני לא בסדר! תגידי שאני לא יודע להיות בין אנשים!

היא עמדה ליד המעקה וגבה אל הים ואילו הוא הסתכל בים וביקש לדבר אליה מבלי לראותה. אבל היא לא יצאה משתיקתה.

ורק הים היה מדבר אליהם בקולו העמוק והעמום.

הוא שתק כמחכה שתתן לו תשובה, ומשזו לא באה פסק:

– בואי אקח אותך הביתה.

אמר ולא זע ממקומו.

– קר לי, היא אמרה.

הרחק מהם על גגו של בית־הקפה אלדורדו היה קוהלת המשוגע סופר באהבה את מטבעות הכסף שבשקיק הבד שלו. קוהלת המשוגע.

– קר לי, אמרה נעמי והתקרבה אליו.

קוהלת המשוגע היה יושב על הגג לבוש כרגיל בסחבותיו המרופטות ומתנה אהבים עם מטבעות הכסף שלו. אני לדודי ודודי לי… שילינג… שילינג… שילינג – – –

הוא תפס אותה במתניה והושיבה על המעקה של הטיילת והיא אחזה בידיה הקטנות את ראשו הגדול וניסתה לגלות את הירח בעיניו.

– – – שילינג… שילינג… זה דודי וזה רעי ביום צר לי הוא ישעי. שילינג… שילינג… דברי קוהלת המשוגע – – –

הוא נטל אותה בין זרועותיו. הרים אותה מעל המעקה והעמיד אותה בזהירות על המדרכה כאילו היתה צנצנת חרסינה, שבירה, יקרה, יקרת מציאות.

– – – אתם, אתם. שמעו דבר קוהלת. שמעו דבר קוהלת.

הכוכבים למלכות העליונים ואני מלכותי בתחתונים – – –

הם ירדו במדרגות אל החוף. אל החולות הרכים והצוננים. היד הקטנה שלה ניסתה להקיף את גבו ואגב כך נלחצה אל גופו החסון. הגופות נגעו זו בזו וכמו פס של חום חלף ועבר ביניהם.

– – – אלף נשים היו לשלמה. ולקוהלת אפילו לא חתיכה אחת. אפילו לא חתיכה אחת. זה צדק זה? – – –

הם עמדו על החול וחיבקו אחד את השני. והחזה שלה עלה וירד על החזה שלו. וידו שהקיפה את מתניה כמו נכוותה מלהט גופה.

– – – אני קוהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא – – –

הם נפלו על החול כמו קובית קרח שנופלת לתוך כוס ויסקי והפטיפון של הים ניגן להם טנגו עם הגלים הלוחשים שלו…

היא כרכה זרועה מסביב לצווארו ולא הניחה לו להשתחרר ממנה ובינתיים שחררה את אבזם חגורתה ומשכה אותה החוצה…

– – – אשר עוד בקשה נפשה ולא מצאתי. אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי – – –

הוא שתה לה את הצוואר. והיא היתה מתפתלת ונאנקת ושמלתה נשרה מעל ברכיה המורמות. הוא הרגיש בידו הגדולה את רגליה למלוא אורכם, והחום שהציף אותה עלה בהם כמו גלים גבוהים. והוא רדה בגופו וכמו כוסה כולו. כוסה כולו בדבש.

– – – שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. אין חדש תחת השמש. דברי קוהלת המשוגע.


13    🔗

הוא שכב בגבו על החול הצונן והיא נחה. ראשה על חזהו ולחיה כמו צמודה אל לוח לבו.

מעליהם היו השמים נקובים בכוכבים וגם הם כמו שלטי הניאון נדלקים ונכבים לסירוגין.

לידו היה הים שקט מתמיד והוא האזין כמוקסם לאוושת גליו. הכוכבים ממעל כמו שלטים של ניאון. כמו האורות של תל־אביב.

תל־אביב. סמל בוגנוב לא יתן לאחד שרמן מיפו סתם להסתכל באורות של תל־אביב… אפילו מרחוק.

הוא היה משחק בשערה ואגב כך העיף מבט במלון הפאר. בנין רם ונישא שנשקף עליו מגבוה.

– לא תמיד יהיה כך ולא כולם כמו הסמל בוגנוב.

היא פצתה פיה לראשונה והקול שלה נינוח ושקט מתמיד.

– לא כולם כמו הסמל בוגנוב.

– איפה! מה אני בשבילם? חתיכת זיפת של בית־מלון של אבא שלי.

הוא פסק לרגע ללטף את שערה וחזר לכוכבים.

– כל החיים שלי זה בית־מלון אחד גדול עם מיטות שעושות רעש כל הלילה.

היא הרימה ראשה ממנו ושכבה עתה לצדו כשהיא נועצת מרפקיה בחול ותומכת את ראשה בין ידיה. היא אהבה להקשיב לו ועוד יותר אהבה לראות אותו מדבר.

ואילו הוא אמנם דיבר אבל עדיין היה מסתכל בפרוכת הרקיע הנוצצת שמעליו.

– אף פעם לא האמינו כשעשיתי דבר טוב. רק דבר טוב אחד… או שהכו אותי או שצעקו עלי או שבכלל לא ראו אותי. כמו עיניים של זכוכית לכולם. למורים. לחוקרים. למדריכים במוסד. לשופטים. לכולם! עיניים של זכוכית.

היא הדפה עצמה מעם החול והתישבה לידו.

– גם לי יש עיניים של זכוכית.

הוא עזב את הכוכבים ועבר אליה. הוא לא ענה. הוא לא הספיק לענות.

ראשה ירד עליו והיא נחתה עם שפתיה בין שפתיו.

מסביבם היה הלילה נמוג לאיטו כמו שמלה שחורה שנאספו שוליה. הכוכבים פרפרו לאיטם ואורם הלך ודעך עד שכבה כליל. הם ופנסי הרחובות. הירח הלך והחויר ושולי השמים הלכו והאדימו.

הם התנערו ממצע החול הנעים והחלו מדשדשים ברגלים יחפות. הם נעצרו ליד סלע שהיה מכוסה אזוב. טרף לליחוכם של הגלים. הם הסתכלו אחד בשני ופרצו בצחוק.

– את נראית מחריד!

– ואתה כמו מפלצת…

הם שבו והתנשקו. הנעלים בידיהם ושוב הם שבים לחולות. והחוף השומם כאילו שומם בשבילם. כאילו בכוונה תחילה פוּנה מאדם. ארץ. שמים. ים. והם.

– תראה, רואים מפה את יפו!

– תל־אביב מגלה את אמריקה… גם מיפו רואים את תל־אביב.

אורו של היום גבר מרגע לרגע וכמו איים לעלות על גדותיו.

הוא לא ידע איך ולמה. אבל נעמי והוא על החוף והלילה והיום והים וסלע האזוב ותל־אביב שמסביב ויפו שמנגד גירשו מלבו את קורי הספיקות והקהו את הטעם המר של הזכרונות.

הם רצו על החוף הריק מאדם והוא הרגיש כיצד היא נגררת אחריו וכיצד הוא נגרר אחריה.

הוא רצה לתת לה לאכול. הוא רצה לתת לה לבשל לו. הוא רצה לקחת אותה בסירה על פני הים. לרוץ אתה בחוף. לרוץ אתה במים. להיות אתה בכל מקום. ולא להפרד ממנה לעולם. הוא רצה להיות אתה בחדר אחד. במיטה אחת. לא חשוב אם בכוּך או בחורבה. העיקר יחד. הוא רצה לטפס אתה על הרים. לשוב ולהושיב אותה על גבי מעקה וללטף אותה. לפנק אותה. לתת לה לפנק אותו.

המחשבות הטובות רצו אצלו בראש בקצב אחד עם ריצתם שלהם.

ואחרי שעה ארוכה כשהם נעצרו, נושמים ומתנשפים, ויפו נראתה להם קרובה מתמיד, היא כמו מלאה אחרי הרהורי לבו.

– אני אוהבת אותך, היא אמרה.

והמלים האלה הציפו את לבו ושטפו אותו על גדותיו.

‘אני אוהבת אותך’, היא אמרה והמילים האלה חלחלו באדמה הצחיחה של השטח הגדול של בדידותו. והוא הרגיש את כל כולו נשטף במלים האלה. ‘אני אוהבת אותך’. כמים לים מכסים – – –


14    🔗

– יכולת לפחות לצלצל… כל כך דאגנו…

נעמי היתה יושבת בסלון שבביתה והקשיבה בסבלנות לדברי אמה.

– לאן זה נעלמת יומיים? אבא לא עצם עין כל הלילה.

אמה של נעמי היתה אשה בשנות הארבעים. שערה ערמוני, עיניה כחולות, ודומה כאילו אחות היא לבתה…

נעמי ניסתה לומר משהו, אבל אותו רגע נפתחה דלת הדירה ונסגרה בטריקה ואבא בנימיני נכנס פנימה בחפזה.

– אני זכאי לקבל הסברים, אמר בכעס כשהוא משליך את עתון הערב על השולחן.

בעמודים הפנימיים של העתון, במדור הרכילות של תמר בן־דור השתרעה כותרת על פני כמה טורים: שרמן משלם לבני הטובים – בתו של עורך־דין בנימיני הסתבכה עם מלך השטח־הגדול.

השם בנימיני מעורב בפרשה, אמר והכה על העתון.

נעמי השפילה מבטה ולא אמרה דבר.

בשעה שאמה נטלה את העתון והחלה קוראת בו בדאגה היה כעסו של בנימיני יורד על בתו כקיטון של רותחין.

– התחלה נהדרת בשביל משפטנית! קריירה נפלאה מחכה לך!! את יודעת שזה יכול להיות גם סוף הקריירה שלי?! – – –

גליון אותו יום נחטף מן הדוכנים.

טור הרכילות של תמר בן־דור נקרא על־ידי רבבות אנשים, והסיפור הסנסציוני אודות בתו של עורך־הדין המסתובבת עם בני שרמן, מלך השטח הגדול, היה לשיחה בפי כל.

סמל כהן היה מהלך במסדרון שעה שבוגנוב ראה אותו ומיהר אליו.

– הנה לך תשובה לתיאוריה שלך, אמר והושיט לו את הגיליון.

וכשכהן היה מסתכל בעתון וקורא על עלילותיו ומעלליו של שרמן זרק לעומתו בוגנוב:

– אדוני! שרמן זה הוא מקרה אבוד!

השאיר את העתון בידיו של כהן ופרש לחדרו.

כהן נשאר לבד עם העתון בידו.

אני לא בטוח… מלמל לעצמו, – אני לא בטוח…

הוא הסתכל לרגע לצדדים כמנסה להגיע לכלל החלטה מסויימת, ואחר, משזו עלתה וגמלה בלבו, הישיר צעדיו ופנה לעבר המעבדה.

מעבדת המשטרה שכנה בשני חדרים. באחד מהם היה הממונה על המעבדה, אהרוני, עסוק בבדיקת כמה סרטי מצלמה. הוא היה לבוש חלוק אפור. היה זה אדם כבן שלושים וכמה, גבוה, שמן במקצת ולעיניו משקפיים.

– יש לך כמה דקות בשבילי? שאל כהן.

הלה הניח לסרטי הצלום וניפנה אל הנכנס.

– בשבילך תמיד, סמל כהן.

כהן היה מחזיק מתחת לבית שחיו תיק, ומשקבל מאהרוני את הרשות להפריע לו פתח את התיק והוציא ממנו צלום של טביעת אצבעות.

– תסתכל טוב בצלום הזה.

אהרוני לקח את התמונה בידו, לחץ על מתג שבקיר והדליק מנורה רבת־עצמה שהיתה תלויה מעליו.

כהן היה עוקב אחר מעשיו של אהרוני.

– האם אתה יכול לקבוע על איזה סוג חפץ או משטח היו טביעות אצבעות אלה?

הלה קירב את הצלום למנורה ובחן אותו בעיון רב. אחר נטל זכוכית מגדלת מעם השולחן ושוב חזר ועבר על פני הצלום.

– קשה מאוד, אמר לבסוף, – קשה מאד לקבוע לפי הצלום הזה.

הוא החזיר את הזכוכית המגדלת למקומה, ואחר הושיט את הצלום לסמל.

– מה הבעיה? שאל.

במקום להשיב הוציא כהן תמונת אקדח מתיקו והראה אותה לאהרוני.

– זהו צלום האקדח ממנו נורתה היריה שהרגה את רכלבסקי. לפי הניירות האלה נקלחה טביעת אצבעות זו מעל קת האקדח הזה. מה דעתך?

אהרוני בחן לשניה את פניו של הסמל ואחר שב וסקר את שני הצלומים שהחזיקם אחד בכל יד. מבטו נע מצלום אחד למשנהו, ולאחר שהעביר את שניהם בשבט בקורתה של המנורה המסנוורת קבע בפסקנות:

– לא יתכן!

– למה? שאל הסמל.

אהרוני נטל שנית את הצלומים אל מול האור.

– קת האקדח חרוטה. אין שום סימן לקווי החריצים בצלום טביעת האצבעות.

כהן נטל את הצלומים מידו של אהרוני והחזירם לתיקו.

– כך חשבתי גם אני.

הוא תייק את הצלומים במקומם ואחר פתח בתיק תא אחר, הוציא ממנו תמונה נוספת והושיט אותה לאהרוני.

– התמונה הזאת שייכת לתיק אחר. תיק ישן. מקרה מלפני שנתיים…

אהרוני נטל את הצלום לידיו והקשיב קשב רב להסבריו הנוספים של הסמל.

– תיק ישן. פריצה לחנות בחיפה. אלה טביעות האצבעות של שרמן שהיו בארכיון המשטרה שנתיים לפני רצח רכלבסקי, והוא נקש באצבעו על שולי הצלום. – אבל טביעות האצבעות האלה הוגשו בטעות…

הוא עשה הפסקה קלה כדי לשאוף אוויר וראה את גביניו של אהרוני מתכווצים מתוך רכוז.

– בטעות או בכוונה, כעדות במשפט הרצח…

– אוי ואבוי לטעות כזאת… אמר אהרוני נדהם.– שמע, זה עסק רציני מאד!

כהן החל פוסע בחדר אנה ואנה.

– מי טפל במקרה של שרמן כאן במעבדה?

– נדמה לי שאלכס, נחפז אהרוני לענות. – אתה רוצה שאקרא לו?

– לא. מי הוא אלכס זה? שאל כהן, עם שהוא מגרד את סנטרו כמנסה להזכר. – אני לא זוכר אותו.

– אלכס הוא אחד הותיקים. חבר של בוגנוב…

בוגנוב… בוגנוב… השם הזה היה תמיד כרוך יחד בשמו של שרמן כל אימת שהוזכר!

הוא ניפנה אל אהרוני, נטל ממנו את הצלום וכשהוא מכניס אותו חזרה לתיקו אמר:

– תודה. בינתיים אף מלה. אני מבקש ממך…

ואילו אהרוני הנבוך וישר הלב מיהר להרגיע את הסמל.

– בטח. אתה יכול לסמוך על אהרוני.

כהן יצא ואהרוני הגיף אחריו את הדלת וסקר במבט מודאג את המעבדה.

סמל כהן יצא מבנין תחנת המשטרה ונכנס לג’יפ הירוק שלו. לאחר כמה דקות עצר ליד בית מיושן ברחוב הרצל שעליו התנוסס שלט ‘בית־ספר ערב’.

הוא הסתכל בשעונו, הצית לעצמו סיגריה וחיכה בג’יפ. צלצול הפעמון לא אחר לבוא ומיד לאחריו מהרו התלמידים לצאת מהבנין.

– שרמן!

התלמיד שרמן עצר לרגע כמחפש לדעת מהיכן בא הקול ומשראה את מכונית המשטרה נמלטה קללה מפיו.

כהן יצא מהג’יפ וקרא לו שנית.

שרמן עמד כמהסס ואחר כאילו חכך בדעתו וניגש אל הסמל.

– מה יש? שאל. – מה שוב לא בסדר?

– הכנס, אמר סמל כהן, – בוא הכנס לג’יפ.

הוא אמנם היה לובש מדי משטרה, אבל חיוכו התמידי וטוב הלב שנשקף מעיניו הצליחו לעורר אהדה ואמון בלבו של בני, חרף היותו של כהן איש החוק.

– אתם תשגעו אותי, אמר שרמן תוך שהוא נכנס לג’יפ ומתמקם ליד הסמל. – בגללכם עוד יזרקו אותי גם מבית־הספר…

– אני רוצה לשוחח אתך, אמר הסמל ובדברו שלף קופסה מכיסו.

– סיגריה?

שרמן הסתכל לרגע בחפיסה ואחר נטל סיגריה.

– תודה, אמר.

סמל כהן קירב מצית דולק אל פיו.

– למה לא טענת בבית המשפט שטביעות האצבעות שלך על האקדח היו מזויפות?

הוא שמע היטב את השאלה אך לא מיהר לענות עליה. במקום תשובה שאף את עשן הסיגריה אל ריאותיו ואחר חזר ונשף אותו החוצה.

– מה פתאום? שאל לבסוף תוך שהוא משיר את האפר על רצפת הג’יפ. – הרי אני החזקתי את האקדח כשעה לפני הרצח!

הוא לא הסתכל על הסמל וחזר ותקע את הסיגריה בפיו.

אבל את סמל כהן לא עשו באצבע.

– אני יודע את כל הספור. זה שקר.

ככל שלא ניסה להחדיר רוך בדבריו, היתה התקיפות נשמעת היטב מכל מלה ומלה שלו.

– אתה בעצמך אמרת לבוגנוב כי לבשת כסיות בליל הרצח. שמעתי זאת יפה.

הוא ניסה לומר עוד משהו אבל הפעם הסב אליו בני את מבטו ובקול נמרץ אמר:

– שמע, המשפט נגמר, לא? יצאתי זכאי, לא?

הוא עשה הפסקה קלה.

בסקרו את פניו החתומים של החוזר למוטב אמר הסמל:

– זוכית מחוסר הוכחות. זה לא בדיוק זכאי.

בני פתח את דלת הג’יפ והוציא רגל אחת החוצה.

– אם אין לך שום דבר רשמי נגדי אז תן לי ללכת הביתה.

– אני אקח אותך טרמפ, הציע הסמל.

– לא צריך, ענה שרמן.

יצא מהמכונית וטרק את הדלת בחזקה. אחר עלה במעלה הרחוב ונבלע בתוך ההמון השוקק שמילא אותה שעה את המדרכות – כשווה בין שווים.

אבל לא איש כסמל כהן יוותר. הוא התניע את מכוניתו וגמא במהירות את המרחק הקצר שהפריד בינו לבין הפינה השניה של הרחוב. כשהגיע לשם עקף את שרמן על המדרכה.

– הכנס למכונית, פקד עליו.

– פקודה זו פקודה.


אותה שעה ממש היה בוגנוב יושב במשרדו ומשוחח בטלפון.

– כהן איננו?

בוגנוב המשיך לדבר בטלפון ואגב כך הרים מבטו לראות את פני השואל. היה זה אהרוני. הוא שם ידו על האפרכסת.

– סמל כהן איננו. בקשר למה זה?

מעבר לקו נותקה השיחה ובוגנוב החזיר את השפופרת למקומה.

אהרוני היסס ופנה לצאת. אחרי רגע נמלך בדעתו וחזר.

– לא חשוב, אראה אותו מחר.

– אם אתה רוצה למסור לו משהו אני אראה אותו הערב.

הם בחנו איש את רעהו.

אהרוני מלמל משהו בחצי־פה ואחר שאל:

– הוא דיבר אתך בענין אלכס?

– אלכס? מה עם אלכס?

אהרוני היה שוב תוהה מה לומר.

– סתם תגיד לו שטעיתי. זה לא היה אלכס שטיפל בתיק של שרמן.

שרמן… שרמן… השם הזה הקפיץ אותו כל אימת ששמע אותו. אבל למען לא יסגיר את המתרחש בלבו כפה על עצמו להמשיך בקול רוגע ושלוו.

– אני יודע, אמר לאחר הפסקה קצרה. – פלדמן טיפל בתיק שלו.

– זהו זה, חייך אהרוני. – פשוט תגיד לו שזאת היתה טעות שלי.

בוגנוב התרומם באיטיות מעל כסאו.

– מה לכהן ולתיק של שרמן? שאל בנעימת רוגז.

אהרוני רכן אל שולחנו של הסמל.

– הוא כבר ידבר אתך. עסק מלוכלך מאד. אל תשאל.


אל תשאל. כמעט כל אחד בשטח הגדול ראה את ג’יפ המשטרה נהוג בידי סמל כהן ולידו בני שרמן.

ווביק. מיקו. הבריונים של שניידר. מי לא? אל תשאל.

הג’יפ נעצר ליד הכוּך של בני והוא ירד מעליו. תוך כדי ירידתו דיבר אליו הסמל בקול נמוך ובטון חותך.

– דבר אחד שיהיה ברור לך. אני אגלה את ענין טביעת האצבעות!

הוא סגר את דלת הג’יפ.

– זה לא עסקי.

ידו היתה עוד על הדלת והסמל תפס אותה לרגע.

– שרמן! על מי אתה מחפה, שרמן???



15    🔗

היתה שעת בוקר. על הים השקט מול חופיו השוממים של סידניי עלי עשתה דרכה במהירות ספינת מנוע לבנה עד שהגיעה למים רדודים ונעצרה.

על הגבעה שממול חנתה מכונית ספורט לבנה ולידה עמד אחד הבריונים של שניידר.

שניידר עצמו היה אותה שעה על החוף ומשעצרה הספינה נכנס למים ועלה עליה.

– תפדל, יא חביבי.

בעל הספינה מוּסה היה טפוס שנולד על המים. השמש ואוויר הים נתנו לפניו גון שחום והקסקט שעל ראשו, שפמו השב וידיו הגרומות והצרות שוו לו חזות של זאב ים אמיתי.

– תפדל, חזר ואמר כשהוא מוזג קוניאק לו ולשניידר.

הם הגיחו את הקוניאק לקרבם ומוסה חזר ומילא את הכוסיות. משסיכמו ביניהם את פרשת הקוניאק, חזרו ונפנו לעניני עסק.

– בלי שרמן אני לא עובד, שניידר.

הקול שלו היה מחוספס וצרוד.

שניידר היה מסיט את בקבוק הקוניאק הצדה.

– אל תהיה ילד, מוסה. המשטרה יושבת לו על הזנב מקרוב. כל יום הוא בעתונים.

הוא הוציא מכיסו האחורי את גליונו הרטוב של עתון הערב בו פורסמה תמונתו.

– אתה תשמע לשניידר, אמר והכה באצבעו על תמונתו המודפסת של שרמן. – אתה תשמע לשניידר.

בשעה שמוסה היה קורא בעיון את טור הרכילות המשיך שניידר בקול תקיף.

– אתה תשמע לשניידר. אתה יוצא הלילה ליוון וחוזר בעוד שבוע עם הסחורה ואני מחכה לך עם החבר’ה כאן בסידניי עלי.

מוסה הסיט עיניו מן העתון והפעם גמע מהבקבוק לבדו.

– בלי שרמן אין עסקים, פסק בקולו המרוט והנמרץ. – הקונטקטים בצד השני היו של רכלבסקי ושרמן, לא שלך.

הוא הציע קוניאק לאיש שיחו אך הלה סירב בתנועת יד.

– הפעם זה לא צחוק. אנחנו תקועים עם סחורה של כמה אלפים. איפה תחביא את החשיש, איפה? צריכים להביא ולמכור וזהו זה.

שניידר ניסה לומר דבר־מה אבל מוסה השתיקו.

– שמע לי שניידר, אמר כשהוא גוחן אליו. – הפעם זה אכבר צ’אנס. תכניס את שרמן לעסק וכולנו נרויח טוב.

שניידר בחן שעה ארוכה את פניו הצבים של איש הים הנוקשה. הוא חכך בדעתו אם לנסות ולשוב ולשכנע אותו, אך מכיון שלא רצה לבזבז זמנו לריק – לקח צ’אנס.

– בסדר, קניתי. והושיט ידו. – אתה סע. שרמן יחכה לך בסידניי עלי.

מוסה לחץ את ידו העדינה של הפושע בכפפות המשי.

– דירבאלק שלא תדפוק אותי, שניידר. תגיד לו כמו בפעם הקודמת עם הטלגרמה.

ידו האחת של שניידר היתה נתונה בידו של מוסה ואת ידו השניה הוא שם על לוח לבו.

– מלת כבוד של שניידר! שרמן בעסק.

הוא קפץ חזרה למים ורץ אל החוף.

לאחר כמה דקות היה כבר בתוך מכוניתו הלבנה כששני שומרי ראשו לא מסירים ממנו לרגע את מבטם.

המכונית הלבנה התרחקה חיש מן המקום ועוד ניתן היה לראות מחלונותיה את סירת המנוע של מוסה שסובבה חרטומה ופילחה את המים השקטים במהירות רבה.

– צריך למצוא את מרגו בכל מחיר, אמר שניידר לזה שליד ההגה. – צריך למצוא אותה בכל מחיר. רק היא תוכל להביא לי את שרמן. רק היא.

המכונית דהרה לעבר יפו ואילו ספינתו של מוסה שטה בבטחה מחופי הארץ אל חופי יוון.


16    🔗

– מה את עושה כאן? איך נכנסת?

הוא נכנס לחדרו וגילה אותה יושבת על מיטתו.

– יש לי מפתח עוד מהזמנים הטובים, שכחת?

בדברה שיחקה בצרור המפתחות שבידה.

המראה הזה של מרגו יושבת על המיטה שלו, הגם שלא ציפה לו, העלה בבת־אחת בדמיונו את אותם הימים שבהם היו יחד. ימים שבהם רכלבסקי היה עוד בחיים והוא ושניידר ומוסה וכולם היו יוצאים קבוע…

הוא סגר את הדלת וסובב אליה את גבו.

– מה את רוצה?

– סתם ביקור. אסור לבקר אצלך?

לפתע ניקר בו החשש שמא נעמי היתה כאן בהעדרו וראתה אותה.

– מתי באת? שאל.

– רק מקודם. אל תפחד… היא לא היתה כאן.

– מי?

– החתיכה שלך.

הוא פנה לעבר המטבחון מבלי לדעת למה וכשראה את ברז המים פתח אותו והחל רוחץ את פניו.

הוא שמע אותה פותחת את דלת הארון וכשניגב את פניו וחזר ונכנס לחדר ראה אותה כשהיא מודדת על גופה את החלוק של נעמי.

– תעזבי את זה! הוא קרא ואחז בדלת הארון.

– בשביל מה זה טוב? היא שאלה בחיוך ממזרי כשהיא ממלאת בצייתנות את רצון אדונה לשעבר. – היא מתביישת להסתובב כאן בתחתונים, מה?

הוא לא ענה וחיכה עד שתחזיר את הקולב למקומו. משעשתה כן חזר וסגר את דלת הארון.

– זה ברצינות, אה?

– מה? שאל כשהוא שב ומפנה אליה את גבו.

– העורך־דינית שלך, זה ברצינות?

הוא לא ענה. הוא חש עצמו שלא בנוח. הוא לא הרגיש אתה נוח בחדר הזה ועם שהיה מהרהר בימים עברו, ובדברים שנתגלגלו ובאו עליו לאחרונה, היה קולה העייף והיגע עולה ומטפס עליו בהססנות.

– אתי אתה יכול לדבר בני על אמת. מאז המשפט לא אמרת לי אפילו שלום…

הוא הכיר את הקול הזה. הוא ידע את רזי רזיו ואת נימי נימיו של הקול הזה. אבל העבר מת. והקול הזה, למרות שהיה ממשיך לדבר, לא אמר לו דבר.

– בשביל מה באת פתאום? התפרץ לעומתה.

היא היתה עומדת לפניו. דמותה קטנה מתמיד ועיניה החומות כמו מעיינות של עצב.

– פעם אמרת… החדר הזה בשבילך כמו בית אמרת… אה יא בני בני…

היא הלכה לעבר החלון והעבירה אצבעה על קפלי הוילונות.

למטה ליד הכניסה לבית נעצרה מכונית ארוכה ונוצצת ומתוכה יצא עורך־הדין בנימיני. המכוניות הארוכות של הימים הללו כמו מצויידות במשתיקי־קול… לא שומעים אותן והן גומאות ארץ ומלואה.

הוא פנה לעבר חדר המדרגות המט לנפול ועלה בו. אך משקרב לדלת החדר של לקוחו בעבר שמע קולות בוקעים ממנו והוא עצר מלכת.

– שניידר שלח אותי… רוצה שתבוא לדבר אתו באלדורדו.

– השניידר הזה… המלוכלך הזה… התולעת הזאת… את אתו עכשיו?

הוא הסתכל עליה ספק בלעג ספק בסקרנות.

– אכפת לך? יש עסק גדול עם מוסה…

אבל הוא לא נתן לה להמשיך ולגמור.

– אמרתי לו כבר… לא רוצה שום עסקים.

ואחר נפנה אליה ואחז בכתפה.

– יאללה, לכי הביתה. אין לי זמן.

על שולחנו הקטן היו פזורים ספרי לימוד ומחברות, ותוך שהעבירה מבטה ממנו ראו עיניה את אלה וחיוך של לגלוג ניתלה בזוויות פיה.

– בני שרמן ומחברות… בני שרמן וספרי לימוד! וואל יא וואל, איך טמטמה אותך לגמרי זאת העורך דינית…

אזניים לכותל.

בחדר המדרגות היה עורך־דין בנימיני עומד ומאזין למתרחש וקולה היגע של מרגו ממשיך.

– מוסה אמר לא יתן את הסחורה אם לא תהיה בסידניי עלי. לא רוצה לעבוד עם מישהו אחר.

– שלא יעבוד.

– יתן לך חלק יפה, המשיך הקול העייף והמפתה. – מביא חשיש יותר משהביא הפעם ההיא עם רכלבסקי. ביום שלישי בלילה יגיע לחוף סידניי עלי. אמר לא יתן אפילו גרם אחד אם לא יראה אותך שם.

הזעם זחל אצלו בקול.

– מה את כל כך משתדלת בשביל שניידר? מה יש לך עם הקסוקר המלוכלך הזה? עובדת בשבילו?

– אכפת לך? אתה יש לך את החתיכה העורך דינית שלך…

היא הרימה במקצת את קולה וכמו ניסתה לנשל את הליאות שקנתה לה מקום בגרונה.

– איך היא, עובדת בשבילך? או סתם בובה שלך?

נשמע רעש, כמו קול כסא בהזרקו.

– תסתמי ת’פה שלך!

היא באה אליו ועיניה המתחננות כאילו ביקשו שיתלה אותה סביב הצוואר שלו כמו מחרוזת. כמו שרשרת עם קמיע. כמו ענק עם אבני חן.

– מה יש? היא יותר מדי גברת שאסור לי להזכיר השם שלה?

הוא הביט נכחו ולא שעה אליה.

– בני, בני… אף פעם אתה לא מביט עלי. בני ת’ה שומע?

שוב חברו יחד שתיקה ומועקה ותלו מעליו בחלל החדר וכמו הצרו על ריאותיו. כל מלה שלה, כל נשימה שלה היו כמו נדבכים שהיא שמה סביבותיו. כמו בנתה מחדש את העבר ורצתה להקיפו. משחש את התעוקה הזאת עולה וגוברת בו מרגע לרגע החליט להכות בה במחי יד.

– יאללה תסתלקי מרגו. לא רוצה לגמור אתך רע.

הוא התרחק ממנה והיא ראתה את אגרופיו נקמצים.

– לכי אצל שניידר באלדורדו. תגידי לו שרמן איננו, מת שרמן…

– שניידר זה מלוכלך מאד, בני. אתה מכיר אותו.

הדאגה כבשה את קולה.

– אמר אם לא תבוא לא יהיה טוב… אמר ילך אצל האבא של החתיכה שלך.

בחוץ היה בנימיני עדיין עומד המום למשמע אזניו.

ואילו בחדר היה שרמן מקשיב לדבריה וראשו עליו כיורה רותחת.

– הוא יפתח את הפה עליך ועלי ואולי ילך אצל בוגנוב בענין רכלבסקי…

– יא מטומטמת!

הוא בא אליה וצעק לה לתוך הפנים.

– אם הוא אומר חצי מלה, אני פותח פה כמו ג’ורה ונותן מספיק אינפורמציה שיושיבו אותו כל החיים שלו ואת יחד אתו.

כל השנה האחרונה עמדה לה על הלשון. הרצח. אלדורדו. רכלבסקי. המשפט. ובני. בני שרמן שלה על ספסל הנאשמים.

– אז למה לא דברת במשפט, בני? למה? לא בקשתי תעשה לי הטובה הזאת. למה לא דברת במשפט?

הוא תפסה בידיו.

– תשתקי! לא היה צריך. ותפסיקי לצעוק! עוד מעט יחשבו קורה משהו ויבואו השוטרים או מישהו.

אבל כל המשחק הזה נמאס לה כבר. היה לה רע על הלב ממנו. רע ומר.

– וואללהי יבואו השוטרים. כל לילה יבואו. עד עכשיו זה היה סתם. חכה.

השנאה וההתרגשות, הבכי והעלבון נמהלו כולם בקולה.

– חכה תראה איך יתמאס להם ממך! יבואו לחפש לך בין הסדינים כשאתה שוכב אתה על המיטה הזאתי. כל לילה יבואו…

בחוץ היה בנימיני עומד נכלם ומתפלץ כשהמלים ניתכות עליו אחת אחת.

– מאיפה את יודעת שיבואו השוטרים? מאיפה? מי שולח אותם? דברי.

– תעזוב ממני בני!

היא חשה במאוחר בפליטת הפה שלה.

והוא מששמע כי היא יודעת על דבר הטרדות המשטרה לא עזב אותה יותר.

– כל פעם שבאו השוטרים מישהו שלח אותם. כשגנבו את המכונית. כשפרצו לחנות ברחוב הרצל. תמיד מישהו ראה אותי. תמיד. שניידר שלח? תגידי! שניידר?

הוא תפס את כתפיה בחזקה וטלטל אותה טלטלה עזה כמו רצה שהסוד ישפך לה מהפה.

והיא גילתה לו. עם שנאה בעיניים היא גילתה לו. עם המייה בלב היא גילתה לו. עם מוח טרוף היא גילתה לו.

– אני שלחתי אותם. אני שלחתי אותם…

טאך! סטירה לתוך הפנים. הידיים שלו שוב לא שלטו בעצמן והן עשו במרגו כבתוך שלהם.

– את זונה מסריחה, את.

הוא היכה אותה על הפנים בידו ובגב ידו. הוא היכה אותה בכל כוחו והיא הועפה לדלת. אבל הוא לא עזב אותה.

– למה עשית את זה, מרגו? דברי, דברי אני אומר לך!

היא ניסתה להתגונן, להליט פניה בידיה, אבל היא לא עמדה בפני לחץ זרועו.

– למה שאני אוהבת אותך, זה למה.

הוא הקיז ממנה דם והיא שתתה דמעות.

– זה אסור… אסור שיהיה למרגו לב? חשבתי היא תעזוב אותך…

היא בכתה והתיפחה מר.

– חשבתי היא תתבייש ללכת אתך… תתבייש לבלות אתך… בשביל זה שלחתי אותם.

הוא עזב אותה והסתכל עליה, מוכה, פצועה ומתיפחת.

– חשבתי תחזור תהיה אתי… הייתי עושה הכל בשבילך… עובדת… נותנת לך כסף… חשבתי אתה אוהב אותי. למה לא סיפרת האמת במשפט, בני, אז הייתי יודעת!!

היא קמה מהרצפה ולא ניסתה אפילו למחות את אגלי הדמעות שעשו שמות בפנים היפים.

הוא לא הסתכל עליה. לא היה לו דם להסתכל עליה.

היא פתחה את הדלת ובנימיני נתגלה לעיניה. היא השאירה את הדלת פתוחה, עברה על פני עורך־הדין חמור־הפנים והלכה לה.

– אפשר להכנס?

שרמן הסתובב לעבר הדלת וראה לפניו את עורך־דין בנימיני. המלים האחרונות של מרגו טמטמו לו את המוח.

– בבקשה.

הוא הוציא חפיסת סיגריות, נטל סיגריה אחת לעצמו והציע אחת למציל נפשו.

– סיגריה?

אבל הלה התעלם מההזמנה. הוא נכנס לחדר ונעמד ושרמן פנה לסגור את הדלת.

– שב בבקשה.

אבל בנימיני נשאר לעמוד.

– עם הבחורה הזאת היית פחות נימוסי.

הוא בלע את ההערה ושתק.

– לא התראינו זמן רב, שרמן. מאז המשפט.

המשפט… הקול של בנימיני כמו זרק אותו בבת־אחת מחדש אל אולם בית־הדין… הקול של בנימיני חוצב להבות. קורע לגזרים. ממוטט. עז. מטיל אימה. עם הקול הזה הוא השיג בשבילו את הצדק.

– לא הספקתי אפילו להגיד לך תודה, אמר כמתנצל. – קבלתי את החשבון מהמשרד שלך. רציתי להכנס אבל… איך להגיד… היה לי לא נעים. התכוננתי לשלוח לך צ’ק בראשון לחודש מהמשכורת הראשונה שאני מקבל ב… סידניי עלי. דיברת על נימוסים עורך־דין בנימיני…

הפעם היה זה בנימיני ששתק. הוא פסע בחדרו של שרמן כמו נמר בסוגר ולבסוף ניפנה אליו.

– שמע שרמן, אתה בחור פיקח. אדבר אתך גלויות. באתי אליך במטרה לגבות חוב גדול. אתה יודע ש…

– הוצאת אותי ממאסר עולם עורך־דין בנימיני. אני יודע שלחת לי חשבון…

הפרקליט נעמד אל מול לקוחו לשעבר.

– החשבון בינינו גדל בינתיים.

הוא חשב שהוא מדבר אתו על כסף.

– כמה מגיע לך עכשיו?

– הרבה יותר ממה שיש בידך לשלם.

הוא שתק כמנסה לרדת אל סוף דעתו.

– מה אתה רוצה?

– לעשות אתך עסק, אמר עורך־הדין. – אני מוותר על כספי עבור המשפט ואני גם שוכח כל מה ששמעתי על סידניי עלי ועל כנופיית החשיש שלכם…

גביניו של עורך־הדין התכווצו ואילו שרמן נשם נשימה עמוקה.

– ואילו אתה שוכח שהכרת אי־פעם את נעמי.

הנשימה העמוקה הפכה לאנחת רווחה. לרגע הוא חש עצמו כעורך־דין, כשופט.

– בשפה שלכם של בתי המשפט זאת סחיטה.

– קרא לזה כרצונך, קרא עורך הדין בקול נרגש. – אבל הנח לבתי!

ועם בתך דברת על כך?

הצעתו של עורך הדין היתה ברורה. אולי ברורה מדי. כמאיים פנה אל לקוחו לשעבר.

– אל תכריח אותי לעשות מה שאינני רוצה.

וכשהוא שולח לעומתו אצבע מאיימת הוסיף:

– אני הוצאתי אותך מבית־הסוהר… אני אחזיר אותך לשם.

הוא פתח את הדלת ויצא מן החדר.

אותו רגע פילח ברק את השמים המעוננים ורעם מידרדר הוסיף לדבריו האחרונים של בנימיני הד משלו.


17    🔗

לערך באותו זמן היה שניידר מתגלח אצל הספר הפרטי שלו שהובהל באישון לילה. פניו היו מסובנות ותער הגלבים המושחזת היתה על סף ניצני זקנו.

לפתע פרץ לחדר מיקו.

– מרגו באלדורדו, אמר. – היא באה. לא רוצה לעלות. אמרה שרמן לא יבוא.

ידו של הגלב הוסטה הצידה ושניידר היכה בכף ידו על מצחו של מיקו.

– ראס בין ענו יבוא!

אותה שעה היתה מרגו עומדת שעונה על הבאר של קפה אלדורדו ושותה. הגשם הפתאומי שניתך הרטיב אותה עד לשד עצמותיה.

מהעבר השני של הבאר היה פפכלידס מנגב את הכוסות ועם זאת לא מסיר מבטו ממרגו אפילו לדקה אחת.

אותו רגע נכנסו לבאר ווביק ומיקו.

– פפכלידס! קרא ווביק בנימה של שתיין מקצועי. – פפכלידס! פעמיים קוניאק. שרמן ישלם.

השם המפורש עצר לה למרגו את השתיה.

– שרמן, מת שרמן…

וקולה קול נכאים.

– הי, מרגו!

ווביק היה אוחז בכוסו ומערבל את המשקה מעשה שיכור מועד.

– הי, מרגו, שווה שרמן שתהיי מצטערת בגללו…

מיקו אחז גם הוא בכוסית משקה.

– וולאק, את היית כמו אחת כלבה שלו…

היא הסתכלה עליהם. העיניים שלה היו קרועות מעייפות. טרוטוט מצער. מגואלות בדמע.

– הייתי כמו אחת כלבה שלו… והוא היה מתענה אותי ועוד מכה אותי…

הפנים שלה היו חבולות ממכות. ואגלי הדמעות היבשות השאירו על פניה פסים חומים ומרוסקים.

– היה מכה אותי… אבל היה קונה לי בגדים יותר מהאמא שלי. הייתי מתביישת ללכת לעבודה במשק בית בבגדים של האמא שלי…

כל קורטוב של כוח לא היה בה והמלים בקעו ממנה צרודות. חרוכות. ליאות.

– הייתי אז עוד קטנה ואבא שלי השכיר אותי למשק בית… הייתי יותר קטנה אפילו מהבת של האיש של הגברת שלי שעבדתי אצלה.

היא לחשה את דבר הילדוּת שלה בכוחות אחרונים והיתה אגב כך מהנה את שלושת הגברים שלידה.

– אז הוא הבעל בית שלי לא היה מתעסק אתי… כולם ככה צדיקים גדולים…

והיא עצמה עפעף, כי כוח לקרוץ לא היה לה.

– אז הוא הבעל בית שלי לא היה מתעסק אתי… כולם ככה צדיקים גדולים… רק מסתכל בעיניים שלו כמו אש איך הרגליים שלי צומחות מתוך השמלה בזמן אני עושה ספונג’ה…

והיא הרימה באיטיות את חצאיתה ומתחה את רגל החטובה לכל אורכה.

– פעם סגר עלי הדלת בחדר אתו ואחר כך היה מדבר בזמן האוכל כמה אנשים אחרים לא טובים…

הם פסקו מלשתות והקשיבו לה כמו היתה הבבואה של עצמם נשקפת להם מעיניה.

– אז ברחתי משם והייתי מסתובבת ברחובות… אז אבא שלי שאל אותי איפה המשכורת שלי והיה מכה אותי… אז בא שרמן והיה נותן לי כסף בשביל להגיד שזה המשכורת שלי… שרמן ישלם… איזה לב זהב היה לו… אתה יודע אבא שלי מה היה אומר? היה אומר אם בן־אדם נכנס ברגל ימין להיות חי אז תהיה לו ברכה ואם נכנס ברגל שמאל אז יהיה לו ג’הנום…

היא ספגה את שארית המשקה לקרבה, העמידה את הכוסית על הדפלק וקמה ממקומה בכבדות.

– אלוהים כותב הכל בספר שלו, הכל… לפני שהבן־אדם עוד נולד… אני הולכת מיקו ואם יבוא הערב אחד שיתן לי אפילו חמישים לא רוצה.

היא אחזה ברצועת ארנקה השחור והזול. הארנק הזה. אביזר מהאביזרים החשובים של המקצוע. ופנתה ללכת.

– הי, מרגו! קרא ווביק.

– מה?

– למה את כל כך מטומטמת? הוא שאל בחיוך.

– לא יודעת.

– לאן את הולכת? הולכת לקרוא בספרים?

שמלתה היתה עוד רטובה. שערה פרוע, לח ונעדר ברק. כל כולה היתה זעקה אילמת למנוחה.

– הולכת לקרוא בספרים? חזר ווביק ושאל.

– למה תעשה שחוק? אני הולכת הביתה להיות לבד… רק לבד במיטה… ואם אלוהים יהיו לו רחמים בלב שלו, אז אני אישן מהר ואולי אני לא יתעורר אף פעם בשביל לחיות…

דמעות ניקוו בעיניה. היא בכתה. ללא קול. ויצאה.

הסיפור שלה לחץ אותם בלב במלקחיים של בדידות.

– למה היא בכתה?

– אני יודע? היה לה עצוב על הנשמה אז אולי היא בכתה כמו הכלבים בוכים בלילה… מי יודע למה?

– הי ווביק! למה הכלבים בוכים בלילה?


18    🔗

בחוץ היה הגשם ניתך2 ללא הפוגה. נפש חיה לא נראתה בשטח. אפילו קוהלת הסתתר מפני הגשם והפקיר את גגו של קפה אלדורדו לרחמי־שמים.

מרגו יצאה מהקפה מצונפת, דבוקה אל הקיר. משעברה ליד כלב שיבב בפינה נעצרה לרגע ובמישנהו שמעה מישהו קורא בשמה.

– מרגו! מרגו!

היא הסבה ראשה לראות מאין בא הקול.

בינות לשני קירות מטים לנפול עמד קוהלת המשוגע מסוכך על עצמו בסחבה מטונפת.

– מרגו! מרגו! חזר וקרא לה. וקולו קול תחנונים.

המטר היורד נורה בה ללא רחם. היא רצה אליו מבקשת מחסה מתחת לסחבה בלואת הקרעים שהחזיק בידיו.

– קוהלת, משוגע אחד!…

– מרגו… מרגו…

כמו רצה לומר לה דבר־מה ותחת זאת, כשהוא מחזיק את הסחבה ביד אחת והיא סועדת אותו ביד שניה, הוציא מכיסו משהו עטוף בנייר עתון והגיש לה אותו ביד רועדת.

– מה זה?

היא היססה ליטול את המוּשט לעברה, ומשלקחה לבסוף את הנייר וקילפה את הקרעים הלחים היתה בידה מטפחת משי פרחונית.

– קוהלת, יא משוגע אחד!

אותו רגע נראה שרמן מגיח מבין טיפות הגשם. צוארון מעילו מוגבה וכתפיו מורמות. משל היה מנסה להצר קומתו ולהקהות בכך חמתן של הטיפות הגדולות.

היא עזבה את קוהלת כשהמטפחת בידה וקראה לעומתו, אבל הוא חלף על פניה בריצה בכוון לאלדורדו.


– איפה שניידר?

מיקו, ווביק ופפכלידס עמדו ליד הבאר ומשראו את שרמן נעצרה נשימתם.

– איפה הוא?

ווביק הצביע בבוהן יד רועדת אל חדר הביליארד ושרמן פנה לשם מיד.

מיקו רצה לחוש אחריו למעלה אבל ווביק עיכב בעדו.

בחדר הביליארד היה שניידר מקפיץ מטבע על שולחן הביליארד. משעלה שרמן במדרגות במהירות, טרק את הדלת פנימה ונכנס – היה שניידר מדבר אליו כשהוא עדיין רכון על השולחן.

– חיכיתי לך, שרמן!

– אתם לא נוסעים לסידניי עלי…

הוא לא שלט על קולו מחמת הריצה אבל גם כך היתה תקיפותו נחושה דיה.

– מה זה אתם ואתה?

הוא קרב אל השולחן.

הפעם הקפיץ שניידר את המטבע ותפס אותה באויר.

– אמרתי לך פעם ואני אומר לך עוד פעם. אותי אתה לא לוקח יותר בחשבון!

הוא סעד בידיו את שוליו המוצקים של שולחן הביליארד. מנגדו היה שניידר מתמקם כמותו.

– אני חושב שאני עושה לך טובה גדולה אם אני כן לוקח אותך בחשבון. אפילו שאני יודע באיזה בוץ אתה נמצא עכשיו…

גמילות חסדים של נוכל מקצועי.

– אל תעשה לי טובות! תעשה לעצמך טובה וגם למוסה שהוא חבר שלי. תשכחו מהענין הזה תיכף ומיד!

הוא דיבר אל שניידר אבל כיוון גם אל שני הבריונים שהיו בחדר.

מועלם המגושם עמד ברגלים מפוסקות וידיו תלויות לצדדים וכמוהו ג’ורג' שניצב בסמוך לשניידר. שניהם עקבו אחרי בני והקשיבו בדריכות למוצא פיו.

– למה באת הנה בעצם? שאל שניידר.

– אם אתה דווקא רוצה לדעת את האמת, אז באתי אני לעשות לך טובה…

וכאן האיט בדיבורו כדי להקנות לדבריו את מלוא משמעותה של הסכנה.

– באתי להזהיר אותך. יש עוד מישהו שיודע על סידניי עלי.

מלותיו האחרונות הוציאו את שני הבריונים משלוותם ואילו שניידר הקיף את השולחן וקרב ובא אל שרמן.

– יש מישהו שנפגש הרבה עם המשטרה בזמן האחרון. לוקח הרבה טרמפים בג’יפ של סמל כהן…

הם עמדו עתה פנים אל פנים ושניידר המשיך.

– יש מישהו שמוכן למכור את החברים שלו ביפו בשביל לקנות לעצמו מקום בתל־אביב…

הוא התאפק בני. בכל אופן ניסה להתאפק. הקטטה באלדורדו… רכלבסקי… ששה חדשים מסריחים בבית הסוהר…

– אל תחפש שניידר. אל תחפש. יהיה לי תענוג לשבור לך את הפרצוף אבל לא רוצה ענינים עם המשטרה…

אבל שניידר המשיך לסנוט בו.

– בטח צריך תיק נקי כשרוצים להתחתן עם משפחת עורך־דין…

הוא לא הספיק לגמור את המשפט. ידו של שרמן הונפה אל על ושבה והיכתה את שניידר על פניו. המכה הפילה את שניידר על שולחן הביליארד.

אותו רגע היו הבריונים עטים על שרמן. שני כדורים היו על שולחן הביליארד ושניידר עם שנפל על השולחן תפס אותם בידיו. מועלם וג’ורג' היו מחזיקים בזרועותיו של שרמן כשפניו אל שולחן הביליארד ושניידר שהתנער מהנפילה קם על שולחן הביליארד מתקדם על גבי משטחו הירוק. ג’ורג' ומועלם החזיקו את שרמן בכל כוחם ודחפו אותו לעבר השולחן, לעבר שניידר. ואז זינק עליו שניידר ובשני כדורי הביליארד, כדור בכל יד, היכה ברקותיו של שרמן.

קול אנקת כאב. אבל אותו רגע הרים שרמן רגלו וכשהוא לוחץ בכף הרגל על מעקהו של שולחן הביליארד, הדף עצמו מהשולחן וקרע עצמו מאחד השומרים, ממועלם. הוא הכניס לג’ורג' אגרוף בפנים והלה עף אל פינת החדר.

נשמע קול רהיטים נשברים.

מועלם ושניידר התנפלו עליו, כופפו לו את הזרוע, ואחר זרקו אותו לעבר השולחן. מעקהו של השולחן פגע בגבו. משהתנגש גבו בשולחן, זינקו הם עליו והצמידו אותו אל המשטח הירוק. כל אחד אחז בזרועו וכמו צלבו אותו אל שולחן הביליארד, וג’ורג' שהתנער מעוצם המכה היכה בשתי ידיו על פניו החבולות וחסרי המגן של שרמן. עוד מכה אחת ושרמן היה שרוע אין־אונים על שולחן הביליארד.

שניידר התנשף כלאחר קרב והבריונים שלידו כמוהו מכוסים זיעה ומרוגשים. חולצתו היתה פרומה והוא סימן בידו לג’ורג' להביא לו את מעיל חליפתו.

החדר נראה כלאחר קרב. הרהיטים היו שבורים ועל הרצפה נראו בבירור עקבותיה של ההתכתשות.

בחוץ היה פפכלידס בעל הבאר צועק בקולי קולות. דרך דיבורו מהיר והוא כדרכו מחליף שיבולת בסיבולת… וכאשר שניידר היגע יצא מחדר הביליארד ונכנס לתחום ראייתו התריס כנגדו פפכלידס:

– סניידר, זה אנגרה לך ביוקר… אתה אמרת אתה עושה הפנגיסה הזאת בסקט… בקסה, מסכמנתי…

אותה עת היה שניידר מיישר בטפיחות יד את קמטי בגדיו.

– אתה לא אמרת לי זה הפנגיסה יהיה עם האסקונדיבולו סרמן… עכסיו אתם סוברים לי הכל הסולחנים… זה לא בסדר.

שניידר גמר לטפל בבגדיו.

– תתנדף מכאן פפכלידס!

ואילו פפכלידס בשלו וקולו הצורמני גובר מרגע לרגע.

– אני לא סוכח איך זה היה הבלאגאן סהרג את רכלבסקי…

שניידר פנה לצאת מהקפה ושני הבריונים בעקבותיו אבל פפכלידס חסם בעדם.

– מה בא פה סובר הרהיטים? אני הולך לבוא המסטרה… אתה רואה, זה אנגרה לך ביוקר סניידר…

הדיבורים המשובשים האלה של פפכלידס היו חסרים לשניידר כמו חור בראש. קודם המכות בחדר הביליארד ועכשיו האידיוט הזה… בלי לומר מילה הוא פנה לעבר הבאר ובגב זרועו מחה מעל הדלפק את כל הבקבוקים שהיו שם.

קול נפץ בקבוקים בהישברם.

פפכלידס פתח בצעקות רמות:

– סוברים לי כל הקפה! סוברים לי כל הקפה! אני קורא מסטרה לבוא חת סתיים באלדורדו…

והוא רץ לעבר הטלפון כדי להזעיק את המשטרה.

– מלשין! צווח לעומתו שניידר ונס מהקפה בריצה.

ואילו מועלם הרים שולחן וחזר וזרק אותו על המראות שעל הקיר.

– סוברים לי כל הקפה! תסלחו הניידת חת סתיים באלדורדו! צרח פפכלידס לתוך השפופרת ובקראו אחרי השלישיה שנסה מהמקום צווח במלוא גרונו:

– סלא תבואו באלדורדו! סלא תבואו! לכו תעסו פוגרום בבית סלכם…


– – – אל תוך חדר הביליארד המנופץ נכנסה מרגו. היא מיהרה לעבר השולחן עליו היה סרוח אין־אונים בני שרמן. היא הוציאה ממחטה מארנקה וניגבה את פניו ואחר הסתכלה סביבה כמחפשת עזרה. משראתה את ממליגה עומד בפתח קראה לו.

– ממליגה, בוא תעזור להוציא אותו מפה לפני שתבוא המשטרה. מהר.

היא האיצה בו והוא בא מיד. אחר נטלו את שרמן, כרכו אותו סביב צוואריהם ותמכו בו בזרועותיהם וכך ניגרר הוא אחריהם ברגליים כושלות כל הדרך עד אלי חדרו.

שרמן הושכב במיטתו ומרגו הסירה מעליה את מעילה ומיהרה לפתוח את כפתורי חולצתו הקרועה והמגואלת בדם. אחר מיהרה לעבר המטבחון, נטלה קערה ומילאה אותה מים. היא שבה לחדר ושמה את הקערה ליד המיטה ואחר, על־מנת להקל על עצמה, חפתה את חצאיתה והתירה את הביריות מעל רגליה.

ממליגה היה מסתכל עליה בעיניים משתאות.

– מה אתה מביט בעיניים של תרנגול? בוא תפתח לי את השמלה.

הוא עמד נכלם ומבוייש.

– נו, בא3 כבר.

הוא פתח מאחור את סגור רוכסנה.

– אוי מרגו, ביסט אַ הוֹיל מיידלה…

אבל מרגו לא מבינה שפות זרות.

– מה? היא שאלה.

– איך אוב דיר ליב…

היא רק חייכה ופשטה מעליה את השמלה הרטובה. אחר נטלה מגבת מעם הארון, טבלה אותה בקערת המים וכשהיא יושבת על שולי המיטה החלה מנקה את הפנים המעונים של בני בדחילו ורחימו.

המים בקערה נעשו רדודים וממליגה חזר ומילא את הקערה מחדש. היא היתה מנקה מעל פניו של בני את קרישי הדם ומדי פעם היתה שמה את המגבת הרטובה כרטיה לפניו החבולות.

הוא החל להתעורר ומיצמץ בעיניו ומשראתה כי הוטב לו רחב לבבה ואז ניפנתה לארון, הוציאה מתוכו חלוק בית, חלוק משי שקוף ופרחוני, ועטפה עצמה בו. והחלוק, חלוקה של נעמי…


19    🔗

– את בכל זאת הולכת?

נעמי פתחה את דלת הדירה כשקולה המודאג של אמה עצר אותה על המפתן.

– כן, אני הולכת.

היא היתה לבושה מעיל חום שהיה הדוק לגופה וחגורה מהודקת שהבליטה את קו מותניה.

היא הסתכלה על הוריה. עגמת הנפש של הימים האחרונים שינתה את פניהם ללא הכר.

– תאמרי לבתך שתשאל את הפושע שלה מי היא מרגו.

נעמי העיפה מבט באמה וטרקה אחריה את הדלת.

צלילה של הטריקה היה לעורך הדין בנימיני כאות. כצליל אזהרה. כמו הרגיש שברגע זה אבד הכלח על המתינות ועל דרכי הנועם. הוא ניפנה לטלפון בהחלטה נחושה ולרגע כמו שקל אם להתחשב בהבעת החרדה שנשתקפה מעיני אשתו. אבל פסיחה על שני הסעיפים לא היתה מתכונות האופי של עורך־דין בנימיני. הוא הרים את השפופרת וחייג. לאחר רגע נענה ואמר:

– את סמל בוגנוב בבקשה…


נעמי ירדה מהאוטובוס ליד ככר השעון ופנתה שמאלה אל השטח הגדול.

הורים. הורים. אבות ובנים. היא שנאה ואהבה אותם כאחד. שנאה אותם יען כי לא הבינו לרוחה. שנאה אותם על שום היותם צבועים בעיניה, פחדנים ונכנעים למוסכמות.

היא היתה טופפת בעקביה על סמטת החתחתים. דרך המלך של השטח הגדול.

בני שרמן היה טוב בשביל אבא שלה בתור לקוח ואבא שלה לא בחל לנבור במעשים שבני עשה או לא עשה. הוא היה טוב בשבילו בתור לקוח. אבל בתור מחזר של הבת שלו, הוא שנא אותו. למה לעזאזל הוא לא מאמין לה? למה לעזאזל הוא לא מאמין בה?

היא עברה עתה ליד בית־קפה.

ליד שולחנותיו הקטנים היו מסובים כמה פרצופים לא מגולחים ומשחקים שש־בש. ריח של עראק ובקבוקים ריקים. שיער משוח בברילנטין ומעילי עור. משחלפה על פניהם הפסיקו כמה מהם את משחקם והפשיטו אותה במבטיהם. אחד שרק. אחד ניבל את הפה. ושלישי דיבר אתה בקול כמו עם זונה.

היא הגבירה את צעדיה.

במעלה הסמטה עמד פנס רחוב ולידו התגודדה חבורת פרחחים. מן הפח אל הפחת. משגילו אותה החלו ממלאים את החלל בקריאות פרא ובסניטות גסות.

אבל מתוך המדמנה של השטח הגדול צפה ועלתה דמותו של בני בכל הדרה, וכאוזרת אומץ ומתריסה כנגד עולם ומלואו – חלפה על פניהם ללא מורא.

היא פנתה לסמטה צדדית. סמטה ריקה מאדם.

ערב. דמדומים. השטח הגדול בין השמשות. בחלון אחד הבתים נראה גבר מנשק בחורה מעורטלת חזה.

הקרע שבינה לבין אבא ואמא העמיק בלבה והשטח הגדול הביא בה מגור. חרדה סתומה ירדה עליה ואחזה בה וכמו הרגישה שבני שרמן הוא היחידי שנותר לה בעולמה והיא החישה אליו פעמיה.

במעבר צר שבין שני בתים היה בחור צעיר עומד ומטיל מימיו בקיר.

היא היתה רצה. רצה לבני.

הגעגועים והפחד, החרדה והתיעוב, העיקו והאיצו בה. וכשהגיעה לבסוף אל הסמטה הקטנה והצרה שהובילה אל ביתו של בני, ראתה לפניה קבצן מעוות פנים רובץ בפינה, מסואב בטינופת.

היא רצה והגיעה למדרגות וכוחה לא עמד בה עוד. כמו כשל כוח הסבל. ואת כל מה שנותר לה השקיעה בטיפוס על המדרגות, עד הדלת.

היא הלמה והדלת נפתחה.

מרגו עמדה בפתח, לבושה בחלוקה של נעמי. לבושה בחלוקה של נעמי וכפתוריו פתוחים.

היא ביקשה למות. היה לה שחור בעיניים.

הזונה הזאת עמדה בפתח חדרו של אהובה עם החלוק. עם החלוק שלה.

– כנסי, נו מה לעשות…

– איפה בני?

המלים פרצו אחוזות בכי מפיה של נעמי.

– איפה בני?

– במיטה, ענתה מרגו.

להרף עין כמו הוכתה בהלם. אחר סבבה על עקביה ורצה. רצה למטה. ברחה.

– חולֶה יא משוגעת, חולה…

אבל נעמי כבר לא הספיקה לשמוע כלום. ואפילו שמעה – איזה הסברים היו מועילים כבר? היה לה שחור על הלב ושחור בנשמה. היא רצה כמטורפת את כל הדרך בחזרה. העולם דרס אותה במתכוון. ואפילו דרס אותה שלא במתכוון – מה ההבדל? הכל דרסו אותה. כולם רמסו אותה. מרגו. והקבצן. החלוק שלה. והפנים המעוותות. הפרחחים מתחת לפנס. וההורים שלה. יושבי קרנות. ומשחקי שש־בש.

ומשעצרה ליד מונית, נכנסה וזרקה עצמה על המושב האחורי ככלי אין חפץ בו.

– לאן, הגברת? שאל הנהג.

– לתל־אביב, היא ענתה מתיפחת. מסואבת בדמעות.


20    🔗

שעת בוקר מוקדמת.

בסניף דואר קטן בפרברי תל־אביב עמד גבר אחד מרכיב משקפי שמש וכתב מברק. שניידר. מדי פעם היה מעיף לצדדיו מבט חושש ומשנרגע חזר למלא את טופס המברק.

– – – החלפנו כתובת סטופ. בסידניי עלי חם סטופ. המשפחה גרה על־יד נמל יפו סטופ…

שוב העיף שניידר מבט מהיר לצדדיו מחשש עין־הרע. ומכיוון ששום שוטרים או בלשים וחורשי מזימות למיניהם לא נראו בשטח, נחה עליו דעתו והוסיף למברק את החתימה.

… מחכים לך. שרמן. שם הנמען מוסה, פיראוס, פוסט רסטנט.

הפקיד מנה את המלים ושניידר שם כסף על השולחן.

– שרמן זה שולח המברק? שאל הפקיד.

– כן, ענה שניידר.

הוא קיבל עודף ומהר להתנדף מהמקום.


אולם בארץ הזאת כל מברק עובר ביקורת וכן היה גם עם המברק של מוסה. לא שהעברתו לתעודתו נמנעה. עוד בערבו של אותו יום קיבל אמנם מוסה מברק מישראל חתום על־ידי שרמן, אלא שבעת ובעונה אחת היה העתקו מונח על שולחנו של בוגנוב.

כך אירע שכאשר נכנס סמל כהן אל משרדו של בוגנוב בצוהרי אותו יום, מצא את זאב המשטרה הוותיק במצב רוח מרומם.

– שלום, בוגנוב! רציתי לדבר אתך.

פנים מחייכות קדמו את פניו החמורות.

– ואני רציתי לדבר אתך… אז זה בסדר, לא?

סמל כהן חש מיד כאילו התפרץ אל דלת פתוחה, אבל מתוך שהחליט לא להתמהמה העלה מיד את עיקר דבריו.

– העדות שהוגשה במשפטו של שרמן בענין טביעת האצבעות היתה מבוססת על טעות!

ומשאמר את הדברים כמו אבל נגולה מעל לבו. מתוך שידע את כובד משקלה של הטענה שהעלה, נטל מלכתחילה את עוקצה של האשמה ישירה ועמד בפני בוגנוב במחווה מנומס.

– למה אתה מתענין כל כך בתיק של שרמן?

סמל כהן הרגיז אותו. בוגנוב נתמלא חימה עליו. עצם העובדה שהסמל הצעיר והירוק הזה דחף את אפו בענינים לא לו דיה היתה כדי לעורר בו כעס. מאידך, בכל אשר נוגע לבני שרמן ראה בוגונב את עצמו כדן יחידי. בני שרמן היתה הרשות המפורשת שלו. רשות היחיד.

– עדות זו הוגשה על ידך. מה שמענין אותי זה אם היא היתה מכוונת או לא.

סמל כהן ניסה לשוות לדבריו אופי יבש ותמציתי. תקון טעות ותו לא.

מלכתחילה היה בוגנוב מנסה לנהוג במתינות אולם במהרה גבר בו זעמו.

– למה אתה מתעניין כל כך בשרמן? ובכלל, השטח הזה, בני שרמן… זה השטח שלי, סמל כהן!

– צדק זה השטח שלי, סמל בוגנוב!

האפס השחצן הזה.

– אדוני!!! קרא בוגנוב בכעס והלם על השולחן באגרופו.

אולם כהן לא יצא משלוותו ומשהחליט לומר עד תום את הדברים שניקרו בלבו, שוב לא יכול היה איש להניעו מלעשות כן.

– הספקתי להכיר את הבחור. יש לו יסוד בריא להיות אדם הגון וכל פעם שפגשתי אותו ראיתי לפני חיה ממורמרת שכבלו אותה בתריסר שלשלאות של עול.

בוגנוב פרץ בצחוק.

– מה אתה אומר? שמע, אתה משורר כהן… טעית בבחירת המקצוע.

– רבונו של עולם! תפסיק את הציניות שלך, בוגנוב. זה יותר מדי רציני בכדי להתלוצץ.

– אתה צודק. אתה רוצה הוכחה קטנה? תחזיק את השלוחה.

בוגנוב כמו התקיף אותו התקפת פתע בעוד הוא מהסס ומנסה לרדת לעומקם של הדברים, חזר בוגנוב ואמר:

– נו, לך לשלוחה ותרים את השפופרת.

כהן הרים את שפופרת השלוחה ואילו בוגנוב חייג בטלפון.

– כאן סמל בוגנוב מדבר. מצטער מאוד להטריח אותך. רציתי לברר לעצמי ענין מסויים הקשור עם בנימין שרמן, אולי היית מוכנה לסור…

מהעבר השני של הקו נשמע קולה של נעמי. נעמי בנימיני.

– תסלח לי, סמל בוגנוב. אינני יודעת שום דבר הקשור עם שרמן ואינני רוצה לדעת.

דבריה נאמרו בחופזה ומשכילתה את תגובתה הראשונה הוסיפה במעין התנצלות:

– תסלח לי, אני עסוקה מאד, סמל בוגנוב. שלום.

והורידה את השפופרת.

בעיניו של בוגנוב נדלק ניצוץ של נצחון.

הם הניחו את השפופרות במקומן והסתכלו אחד בשני.

– אתה רואה? הוא עזב את החברה שלו. הוא עזב את נעמי בנימיני. הוא חזר אל מרגו. הוא חזר אל הפרוצה ואל הפריצות. אדוני, אני מכיר אותו.

כהן לא ענה. אמנם היה משהו בדבריו של בוגנוב. היה בהם משהו מן ההוכחה, אבל הספקות שבלבו בעינם עמדו. ואילו בוגנוב סיכם את המצב בצורה החלטית.

– תחשוב מה שאתה רוצה. אני אכניס אותו פנימה!

אבל לעזאזל. הוא לא ענה לו בכלל על העיקר.

– מה עם טביעת האצבעות? מה עם הטעות האיומה הזאת? איך היא בכלל נגרמה? כהן יצא מגדרו – אתה מבין שיכולת להביא בן־אדם למאסר עולם על סמך הוכחה שאין לה כל שחר?

– אל תתרגש. שמע, כהן. כשרופא מחליט כי עליו לקטוע אבר כדי להציל חיי אדם הוא פונה אל מצפונו בלבד.

בוגנוב היה ותיק במשטרה. מהוותיקים שבהם. אדם עם עקרונות ועם ערכים משלו שלא בחל בשום אמצעים כדי להביא את צדקתו שלו לאור.

– אם אני בטוח שפלוני שרמן, רכלבסקי, שניידר זה או אחר, הם יצורים מושחתים, המרעילים את הבארות שלנו בכל מיני מחלות, מגפות, פשע, זנות, ואם אינני מוצא את הבקבוק עם חיידקי המגפה, אין פירושו של דבר שאינני יודע את מקור המגפות…

הנמשל היה ברור.

סמל כהן הקשיב לדברים קשב רב. בוגנוב החל עונה לו ישירות על השאלות שניקרו במוחו.

– אני יודע שרוצח מתהלך חופשי. אני יודע כי איזה אונס נשים מסתובב ברחובות, וכי אנשים אחרים עתידים להדבק במחלה, אז בשם איזה צדק של טפשים והדיוטים עלי להסס?

הוא אמר את הדברים בחום, בלהט, ולא היה בהם ולוּ גם שמץ של שכנוע עצמי. בוגנוב האמין במה שאמר ולא הותיר בכך צל צלו של ספק.

– וכי אין עלי להיות כמו אותו רופא האומר לקטוע, לקטוע כדי להציל, לדרוס פושע אחד כדי להציל מפשע רבים?

– אתה מציע בפשטות ששוטר יפר את החוק.

– יש מקרים בהם אין ברירה אחרת.

קשה לנפץ את ההלכות שקובע זאב משטרה ותיק וכהן הרגיש את הקושי הזה על בשרו. בוגנוב דיבר בתקיפות. בוגנוב דיבר בלהט ואת הנושא עצמו ידע על בוריו. אבל מתוך שכהן חש שגיבובי המלים של בוגנוב מבוססות על הנחות ולא על הוכחות, לא נרתע מלהכנס אתו בויכוח.

– מנין לך הבטחון הזה לכל הרוחות ששרמן הוא אותו פושע שלך המרעיל את הבארות כמו שאתה אומר?

בוגנוב ניסה משך כל השיחה לדחות את קיצו של הרגע הזה. הוא התאפק. הוא התאפק מלהשתמש בקלף שהיה לו. אבל כעת חש כי הגיע הרגע להנחית מכה ניצחת. מכת מוות על מתנגדו הרעיוני.

– אדוני!!!

הוא נטל טופס של מברק מהשולחן והקריא:

– – – מוסה בן נעים פיראוס פוסט רסטנט. החלפנו כתובת סטופ בסידניי עלי חם סטופ המשפחה גרה על־יד נמל יפו סטופ מחכים לך. חתום שרמן –

* * *

והוא הגיש את המברק בתנועה מזלזלת לידי כהן הנדהם.

כהן לא האמין למשמע אזניו. בשעה שהיה מעיין וחוזר ומעיין במברק המשיך בוגנוב להלום בו.

– אדוני, דיברת קודם יפה מאד. אמרת קודם שכשראית לפניך את בני שרמן, ראית לפניך חיה ממורמרת, כבולה בתריסר שלשלאות של עול. אדוני, בני שרמן זה פושע בדם והוא לא נתון בתריסר שלשלאות של עול אלא בתריסר חבילות חשיש. אבל הפעם נתפוס אותו ושום בנימינים לא יעזרו לו.

קולו של בוגנוב היה קולו של מנצח והוא נשמע כאילו הצליח לדכא התקוממות שפרצה בקרב הכפופים למרותו, ומשהביא לשלהבת המרד שתדעך – קם ודיבר עם המובסים לגופו של ענין.

– עכשיו, לענין טביעת האצבעות…

כהן החזיר את המברק למקומו על השולחן והקשיב בעיניים מושפלות.

– שרמן אומר שלבש כסיות בליל הרצח כך שלא יכלו להיות עליו כל טביעות. למה לא אמר זאת במשפט? זה היה מוציא אותו זכאי תיכף ומיד.

– הוא מחפה על מישהו.

– על עצמו הוא מחפה.

– מה אתה מתכונן לעשות?

בוגנוב הדליק לעצמו סיגריה ולא טרח אפילו להציע אחת לכהן.

– אני מחכה להודעה ממשטרת החופים. ברגע שהספינה של מוסה חוזרת אני אהיה שם וגם אתה וכל איש שיש לנו כאן בתחנה. אני רוצה הוכחות של ממש. הפעם שרמן אל יתחמק!

לא היה מקום להטיל ספק בדבריו התקיפים של בוגנוב וסמל כהן נאלם דום.


21    🔗

מרגו לא עזבה את בני לרגע.

כל הלילה מרגע שהביאה אותו עם ממליגה לחדר היא רחצה וניקתה אותו וטיפלה בו במסירות. היא ניסתה להקהות את חודם של המכות ולהביא מזור לפניו החבולות.

הגבר הענק בעל מבנה הגוף הבריוני הגיב במהרה על הטפול.

ומרגו ידעה לטפל בו.

היא ידעה אותו על בוריו. היא הכירה אותו בעל־פה והרעיפה עליו והערתה בו את כל האהבה הגדולה שהיתה לה אליו. ולבה הנדיב והרחום, לב של זונה אוהבת, דשן אותו והביא לו צרי.

עתה, עם בוקר, היה הוא שוכב על המיטה, לגופו גופיה נקיה והוא מעשן.

ספרי הלימוד שלו היו מפוזרים באי־סדר ליד מיטתו ותחתוניתה הארוכה והשחורה של מרגו מכסה עליהם. בפינה אחרת של החדר עמד זוג נעליו הגדולות של שרמן ולידן קבקביה הלבנים של מרגו. החדר היה ריק.

הוא שכב על המיטה מעשן ומהרהר. מהרהר במוסה ובמכות עם שניידר. מהרהר בבוגנוב ובמרגו ובנעמי. מהרהר בסמל המדינה, בשולחן השופטים וברכלבסקי…


בית המשפט!… הנאשם יעמוד על רגליו…

מאז אותו רגע שהוא יצא לחופשי הוא לא הפסיק לחשוב לרגע על כל מה שקרה אתו. על האנשים הסובבים אותו. על עצמו. על השטח הגדול. על אלוהים. על אלוהים ואדם. על ספינת החשיש של מוסה. על הצפירות של הניידת ועל בוגנוב. על נעמי ועל האהבה…

נעמי… איפה היא נעמי? למה היא לא באה אליו?… ואולי מוטב שלא באה? שלא תראהו במצב זה…

במשך ימים מספר הוא ניסה להילחם בזכרונות האלה. ניסה לדכא אותם. ניסה לדכא את התקוממותם. אבל ללא הועיל. הם שבו וקמו עליו ואיימו עליו להורידו שאולה. אל השאול של העבר. ומשחש בעליל כי הוא ממילא במוקדם או במאוחר בקרב האבוד הזה עם זכרונותיו, מיהר להיכנע והניח להם לנהוג בו כרצונם.


הדלת נפתחה ומרגו נכנסה פנימה.

– איפה היית?

בידה הקטנה היא חבקה חבילות.

– במכולת ובמרקחת. קניתי הל. אעשה לך התורכי שאתה אוהב… יתן לך כוח.

הוא היה יגע מכדי לקום ולנשק אותה. אבל עיניו העייפות והרגועות אמרו לה מה שרצתה לשמוע זה כבר והיא זהרה מאושר.

קח את זה… זה בשבילך.

והיא זרקה לו חפיסת סיגריות. חפיסה ארוכה עטופה בנייר מבריק.

– ש’תגעת? אמריקאיות… התחלת עוד פעם עם הבזבוז כמו אז?

כמו אז… אז כשהחדר הזה היה הנווה שלה. כשבחדר הזה היא כבסה לו בגדים והגישה לו מגבת. אז, כשהיתה מנקה את החדר ומסדרת אותו. אז כשהיתה מאכילה אותו ושוכבת אתו ועושה הכל בשבילו.

כמו אז… כמו אז כשהוא היה חי אתה יחד, מכה אותה ואוהב אותה ודואג למחסורה.

כמו אז… כשהוא היה זורק אותה החוצה ושב ומחזיר אותה אליו. כשהוא היה אתה והיא היתה אתו ביום ובלילה בטוב וברע.

הוא היה עדיין משתעשע עם חפיסת הסיגריות המבהיקה.

– וואלק, מתנה, אמרה.

היא פנתה למטבחון ופרקה מעליה את מטען המצרכים.

– בואי הנה! הוא קרא לה.

היא הדליקה את הפתילה וייצבה עליה את הקומקום.

– חכה רגע, רק אשים ת’מים על האש.

– וולאק, בואי הנה!

הוא חייך אבל בקולו נשמעה תקיפות. היא באה אליו למיטה.

– מה רצית?

הוא משך אותה אליו.

– תודה.

– לא אוהבת שאומרים לי תודה.

היא רצתה לקום אבל הוא תפס אותה בידה ומשך אותה אליו עוד יותר קרוב, יותר קרוב.

היא גחנה על חזהו וגופם נוגע זה בזה מבעד לבגדים גילה זה לזה את הלב הפועם בחוזקה…

היא העבירה את אצבעותיה בשערו הקצר והצפוף…

הוא סגר על גופה בזרועו החסונה והבל פיהם שב והעלה בהם נשכחות…

היא עלתה עליו לאיטה במקצועיות של חתולה והתמקמה עליו בתאווה…

הערפל של התשוקה צרב להם בעיניים והם עצמו אותן…

הכל נשכח. הכל נמחק. הכל כמו אז…

משפשטה את אחרוני בגדיה ושכבה לצידו והוא הרגיש על בשרו את גופה המלא והרך והיא הרגישה שוב את הגוף החסון והאלים, שוב לא ידעו מעצור…

וגופם התאב להפגש שוב נחרך ונשרף… דעך ונקפד ושב והוצת ונדלק ובער כמו אז.


הוא היה שוכב על גבו ומוצץ סיגריה והיא שכובה עליו. שדיה החשופים והלחים לחוצים אל חזו ומדי פעם היתה מוציאה את הסיגריה מפיו, מדללת את אפרה ושבה ונותנת לו לשאוף את העשן לקרבו.

היא היתה מסתכלת עליו, נינוחה, אבל מדוכדכת.

ואילו הוא נעץ בתקרה עיניים בוהות והניח לה לשרת אותו עם הסיגריה.

מקץ שעה ארוכה דיברה.

– על מה היית חושב כל הזמן שהיית מסתכל בתקרה בעיניים של זכוכית?

אבל הוא לא ענה ומבטו היה קפוא כמקודם.

משהו קרה. משהו הוברר לה ללא צל של ספק.

– אתה אוהב אותה, אמרה לו. – אתה אוהב את העורך־דינית…

נעמי. נעמי. נעמי. היא היתה נושא הגיגיו ופניה היפים תפסו אותו בשרעפים של ערגה ועצב.

– בני, אתה אוהבת את העורך־דינית… אתה היית אוהב אותה כל הזמן… גם מקודם.

הוא לא ענה לה. הוא לא הסתכל בה. הוא לא שמע כלום. כלום. רק להרהורי לבו.

– אתה לא היית אתי, בני… כל הזמן שהיינו עכשיו אתה לא היית אתי כמו אז. אתה לא היית אתי אותו הבני כמו אז…


22    🔗

בערבו של אותו יום התקבצו בחדר הביליארד של בית־הקפה אלדורדו – שניידר ושני שומריו, וכן ווביק ומיקו.

בחללו של החדר עמדו ערפילים של עשן סיגריות. שקט. שקט מתוח.

שניידר עמד לדבר ובינתיים היה מקיש בעצבנות בשני כדורי ביליארד שאחז בידיו. הוא ניגש אל חלון החדר אשר פנה אל הים ומבעד לחרכי התריס המוגף הסתכל על גגות הבתים, על הנמל ועל הים עצמו.

מחוץ לבית־הקפה היה פנס רחוב מטיל אורו העמום על השלט שעליו היה מצויר השם אלדורדו.

זו היתה דרכו של שניידר מאז ומעולם. קודם כל לבדוק טוב את השטח. להבטיח את עצמו. לדאוג לכך שיוכל לדבר באין מפריע. עם זאת הוא ניפנה אל הברנשים אחוזי הציפיה שבחדר.

– אפשר לצאת לסידניי עלי. אז כמו שאמרנו, ווביק ומיקו אתם שניכם תתלבשו על רכב ותחכו לנו בצריף. אנחנו נבוא לסידניי עלי מדרך אחרת. לא כדאי שנגיע כולנו יחד.

אבל אוזניים לכותל.

מחוץ לחדר על המעקה של בית־הקפה היה קוהלת ואתו ממליגה. חלונו של חדר הביליארד היה ממש מעליהם והם היטו אוזנם לקלוט את המתרחש בפנים.

– לא כדאי שנגיע כולנו יחד, חזר ואמר שניידר לווביק ומיקו.

ווביק ומיקו הסתכלו אחד בשני ואחר חזרו והביטו בשניידר אבל לא ענו דבר.

ואילו שניידר האיץ בהם.

– תזוזו כבר! חבל על כל רגע.

ווביק כעכע בגרונו.

– עוד לא אמרת לנו מה החלק שלנו…

שניידר טפח לו על הכתף.

– אני לא כמו שרמן מסדר את החברים שלו… תקבלו מה שמגיע לכם.

אבל מיקו מיהר להגן על פטרונו בעבר.

– אל תגיד, אל תגיד… שרמן תמיד נתן ביושר.

– טוב, טוב… זה יהיה בסדר, נחפז שניידר לענות, – תלכו כבר.

– יאללה צואנציק, בוא.

הם יצאו לדרך ושניידר הסתכל על שעונו.

בחוץ מתחת לחלון, על גגו של קפה אלדורדו, ממש מתחת לחלון הביליארד, היו קוהלת וממליגה מאזינים לכל מלה ומלה.

שניידר ניפנה לשני הבריונים שלו וגילה באוזניהם את הקנוניה שתיכנן.

– עכשיו שהתפטרנו מהם נלך לנמל ונגמור עם מוסה. או שיתן בטובות או שניקח בלי שיתן…

הוא הפסיק לרגע כדי שדבריו יחלחלו אל מוחם ומשחש כי הבינו אותו כראוי המשיך.

– ואם זה אמת ששרמן מכר אותנו לסמל כהן, אז סידרתי פגישה קטנה בין החברים שלו ווביק ומיקו, הממזרים הקטנים שלו, ובין המשטרה בסידניי עלי…

הוא פרץ בצחוק ומשירדו שני הבריונים לסוף דעתו הם הצטרפו אליו.

מתחת לחלון היו ממליגה וקוהלת מאזינים למתרחש מוכי תדהמה.

ווביק ומיקו היו אותה שעה מטפלים באופנוע שלהם, שלהם… לאותו לילה. משהצליח ווביק להדליק את האופנוע קפץ מיקו על המושב האחורי והם דהרו מן המקום.

מפאתי גגו של אלדורדו היה ממליגה מנסה לרמוז להם בידיו אבל פחדו של שניידר נפל עליו והוא מילא פיו מים.

לאחר רגע הופיעו שניידר ושני שומריו בפתח היציאה של הקפה.

– דו פרשטייסט קוהלת? שאל אותו ממליגה בלחש. – אתה מבין?

פניו של קוהלת המשוגע היו ברגע זה כפני אחד האדם. קוהלת ניענע בראשו לאות שהבין.

– עצת רשעים תוּפר… אמר הוא לממליגה בלחש. – ממליגה, לך אצל שרמן.

ממליגה קם חיש ממקומו אך מיד ניפנה לקוהלת.

– תומיד אני חושבתי אתה לא מישיגינער על אמס…

אבל הגילוי של ממליגה היה נמהר מדי והמשוגע שבקוהלת גבר עליו שנית.

– אני קוהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים…


23    🔗

כולם נפוצו לכל רוח. נפוצו לכל עבר…

קוהלת נותר לבדו על המעקה ואילו ממליגה היה רץ אותה שעה לבני שרמן.

על הים היתה ספינתו של מוסה עושה דרכה באורות כבויים לעבר החוף.

כמה וכמה ניידות של שוטרים בניצוחו של בוגנוב היו עומדות במצב הכן, נכונות לצאת לדרך כל רגע.

שניידר ושני מרעיו יצאו לקדם את פני ידידם מבריח הסמים.

ואילו ווביק ומיקו היו דוהרים אותה שעה על האופנוע בדרכם לסידניי עלי…


הם היו דוהרים על האופנוע והרוח הכתה בפניהם.

– בני שרמן ערס… יצא מהמעגל, צעק ווביק לאחור אל מיקו.

ומיקו צרח באזני ווביק שנהג את האופנוע במהירות מסחררת.

– אולי בשביל שנהיה מאוהב בחתיכה אחת מתל־אביב והוא מתאמץ בשבילה…

– אין אף חתיכה בעולם ששווה שיהיה מתאמץ בשבילה…

הם היו קרובים אל החוף…

במטה המשטרה היו הטלפרינטרים עובדים ללא הפוגה. מברק רדף מברק ותשדורת רדפה תשדורת. בחדרו של בוגנוב היו המתח ועשן הסיגריות גוברים מרגע לרגע במעגל הקסמים של הציפיה. כוחות המשטרה איתרו את ספינת הדיג. מעתה ואילך היתה ספינתו של מוסה על הכוונת. בוגנוב היה מהלך בחדרו ומדליק סיגריה בסיגריה.

אכן, הגיע הרגע המקווה… הרגע לו ציפה. כפות ידיו גירדו לו כבר.

המלכודת היתה פרושה כדבעי ובני שרמן כמו נילכד בה כבר…

אותה שעה היו ממליגה ושרמן רצים לעבר מונית שעמדה ליד כיכר השעון.

הסיפור המדהים שממליגה סיפר לו, כפי שקלטו אוזניו, הכה את שרמן כמכת־חשמל.

הדבר היחידי ששווה משהו בעולם מחורבן זה היא הידידות, ואם יש משהו שכדאי לסכן בעבורו את החיים, עולם ומלואו – אז זהו זה. הידידות.

לא היה איכפת לו על שניידר. לא היה איכפת לו על אף אחד. אפילו על נעמי לא היה איכפת לו.

ממליגה נכנס למונית ושרמן דיבר אליו דרך החלון.

– כשתגיע על־יד סידניי עלי תתגנב לצריף שעל החוף. תתגנב לשם דרך הקניון אז אולי לא יראו אותך…

ידו של שרמן החזיקה בדלת המונית וממליגה שם עליה את ידו.

– פארלוזך, פארלוזך אויף ממליגה…

הנהג התניע את המונית ושרמן נחפז לתת לממליגה את ההוראות האחרונות.

– תגיד להם שישאירו פס תיכף ומיד. ולנהג הכניס אגרוף קל בכתף.

– סע בכל המהירות… שרמן ישלם…

מרגו שהיתה עדה לסיפורו של ממליגה ניסתה לשווא למנוע בעד בני מלנסות לסכל את תוכניתו של שניידר. דבר הקנוניה הנאלחת בא אל בני כמו סכין בלב. ומאחר שתחנוניה לא הואילו וכוחה לא עמד לה למנוע בעדו החליטה לכרות ברית עם השטן בעצמו והיא רצה אל בית הוועד אל השטח הגדול – אל קפה אלדורדו. השטן היה בשבילה סמל בוגנוב אבל כדי לכרות עמו ברית היתה זקוקה לעזרתו של מתווך.

כדי לכרות ברית עם השטן צריך תמיד את עזרתו של מלאך אלוהים.

על־כן היא טלפנה אל נעמי.

אל בתו של עורך־הדין בנימיני…


– הלו, מי רוצה אותה?

עורך־הדין ענה בטלפון.

אולם מרגו לא הזדהתה בשמה.

– חברה, ענתה.

– רגע אחד, בבקשה – – – נעמי, טלפון!

בדירתו של עורך־הדין בנימיני דלקו כל האורות. היה זה ערב צאתה של נעמי לאנגליה. על המיטה היו מסודרים כל בגדיה והיא היתה עסוקה יחד עם אמה באריזתם.

– מי זה? שאלה נעמי.

– חברה, לא ציינה את שמה.

נעמי ניגשה והרימה את שפופרת השלוחה.

הוא חזר לחדר עבודתו ובעוד הוא עומד להחזיר את שפופרת הטלפון שלו למקומה, והנה שומעות אזניו קול נרגש בוקע מתוך השפופרת.

– מדברת מרגו, כאן מרגו מדברת…

נעמי עמדה בחדר הגדול כשהשפופרת צמודה אל אוזנה. ערב בריחתה לחוץ לארץ, מובסת מבית ומחוץ, חזר ונשנה באוזניה קולו של השטח הגדול כקול מאוב…

בחדר עבודתו היה בנימיני האב מהסס אם להניח את השפופרת על מקומה, או לגנוב דעתה של בתו ולהאזין לשיחה…

– תשמעי טוב מה אני אומרת לך…

הסקרנות והדאגה גברו בו בבנימיני האב על מידת ההגינות והוא שם אוזנו לאפרכסת.

– סידניי עלי ושרמן… שניידר והחשיש… בוגנוב וחוף הים… וסכנת נפשות. אם יש בלב שלך עוד קצת אהבה בשביל בני… אז תעשי את זה תיכף ומיד. אל תגידי לבוגנוב מאיפה קבלת ת’נפורמציה…

שמו של בני שרמן כבל אותה באזיקים. שמו של בני שרמן כפה עליה שתשמע דבריה של צרתה עד תומם.

– הוא רץ לנמל כמו משוגע… דיברה מרגו בהתרגשות. – הם יהרגו אותו… בני בסכנה! זה איכפת לך או לא?!


מסביב לתחנת המשטרה היו הניידות על שוטריהן מוכנות לתזוזה. בוגנוב היה עובר מנהג לנהג ומזכיר:

– לפני הנמל לכבות את האורות.

הוא עמד להכנס אל אחת הניידות מששמע מישהו קורא בשמו.

– בוגנוב, טלפון דחוף!

היה זה יומנאי התחנה שרץ לעברו.

הוא עמד לשניה קלה כמהסס ואחר ניפנה אל סמל כהן שעמד לצדו.

– כהן, תצא עם ניידת ראשונה לנמל. אני בא מיד.

והוא פנה ועלה במדרגות חזרה אל התחנה.


24    🔗

ווביק ומיקו היו על החוף השומם. סידניי עלי.

לילה. הם מאמצים עיניהם לגלות את הספינה של מוסה. לשווא.

– כואב הלב על מרגו, בחיי… משיח מיקו לבו בפני ווביק, – זה שרמן סתם מרים את האף עם החתיכה העורך־דינית שלו שלא שווה כפתור מהשמלה של מרגו.

– תראה שיתמאס לו בסוף.

– איפה! מה יעשה שם עם העכברים בין הספרים? מי יתן לו כבוד כמו שהיה לו פה? אצלנו היה כמו מלך.

מיקו היה מסתכל אל קו האופק.

– אה, יא מרגו, מרגו… אתה יודע, ווביק, אני חושב שקוהלת המשוגע מת על מרגו…

– מה יש, וואללה הייתי מתלבש עליה עכשיו בעצמי…

– אתה? על מרגו?

– מה יש? אני לא בן־אדם?

לפתע ניפנו עיניו של ווביק אל הצוק שמנגד לים.

– תראה, מיקו!

על הצוק היה מישהו מנופף להם בידיו בהתרגשות. מקץ כמה דקות, משירד אליהם, הכירוהו. סבא ממליגה…


ליד בית בנימיני בצפון תל־אביב נעצרה מונית.

מפתח הבית יצאה בריצה בתו של עורך־הדין ואביה אחריה.

– נעמי זה מסוכן! קרא הוא אחריה.

היא לא ענתה דבר ונכנסה למונית.

– לנמל יפו, אמרה לנהג.

ומשראה בנימיני כי כלו כל הקצין, מיהר למכוניתו שלו ושעט בעקבות בתו. אל נמל יפו.

שתי מכוניות דוהרות בחוצות תל־אביב. אל יפו.


– להתפזר בשקט! לכסות את השטח!

סמל כהן עבר מניידת לניידת ונתן פקודותיו לשוטרים המתפרסים.

לילה. חושך. שטח הנמל מוכה באפלה.

רק אורותיהם העמומים של האוניות העוגנות מרצדים עלובות על פני הגלים. הם והמגדלור של נמל יפו.

הבנין הענק שבשטח הנמל היה חשוך והשוטרים התקדמו כשהם צמודים לקירותיו. חלקם היו מזויינים בתת־מקלעים וחלקם באקדחים ובפנסי־יד כבויים.

שטח הנמל היה ריק מאדם ושעריו נפתחו רק למכוניות המשטרה. רק…


רק…

בני שרמן התגנב לשטח הנמל תוך כדי טיפוס על גדרות אבן ומחיצות קרשים.

הוא הסיר נעליו, שם לידם את מעיל הרוח שלו, וכשהוא מתגנב בין הסירות היו עיניו בולשות בקפדנות אחר אורו של פנס שהתקרב מן המערב. סירתו של מוסה.

אולם שעה שהיה בולש ומנסה לחדור במבטו מבעד לאפלולית ולערפל, ולגלות את ספינתו של ידידו, עט בחשאי אחד השוטרים ונטל את נעליו ומעילו.


טבעת השוטרים הקיפה את כל השטח. בוגנוב פנה והעביר משוטר לשוטר את פקודתו, אשר סיננה בקול שקט ומצווה.

– בשקט. תחכו לסימן שלי. אני רוצה הוכחות.

ותאוות נקם הצטלצלה בקולו.

אותה שעה היתה ספינתו של מוסה מחליקה בבטחה על מי־מנוחות. מוסה שעמד ליד ההגה ניווט את ספינתו לעבר המזח, עליו חיכו לו שניידר ושני מרעיו.


שרמן הגיע לקצה המזח… הספינה התקרבה והחלה לאותת…

לפתע בקעו זעקות אימים את דממת הלילה.

– מוסה! מוסה! תזהר!! מוסה!!

שרמן צעק במלוא גרונו על־מנת להזהיר את ידידו, אך לשווא. ואז, משרעש הספינה ושאון הגלים החרישו את צעקותיו – קפץ למים וצלח במהירות את המרחק הקצר שהפריד בינו לבין הספינה.

שניידר היה קופץ מדוברה לדוברה עד אשר הגיע אל סיפון הספינה.

אותו רגע עצרה הספינה. ספינתו של מוסה. ספינה עם מטען מוברח. סחורה השנואה על כל המשטרות שבעולם. ועליה המלך והמלך־לשעבר של השטח הגדול.

שניידר ובני שרמן.

לרגע זה יחל סמל בוגנוב.

– אל תזוזו! אתם מוקפים!!

– מה זה, משטרה? לחש מוסה מרוב תדהמה.

– זו עבודה שלך? קרא שניידר לעבר שרמן. – מלשין מסריח!

בוגנוב קפץ על הספינה בלווית כמה מהשוטרים.

– תפסו את שרמן! קרא בוגנוב.

– לחסום את היציאות!

– אל תהססו לפתוח באש!

אך היה כבר מאוחר מדי. שרמן קפץ מהספינה חזרה אל תוך המים.

ואילו שניידר ניצל את המהומה הרגעית שנשתררה וזינק חזרה אל המזח.

– רדפו אחריו!

חלק מהשוטרים רץ אחרי שניידר ואילו חלקם רדף אחרי שרמן.

אבל תפיסתם היתה רק ענין של זמן. כל שטח הנמל היה מכותר היטב והמצוד אחר הנמלטים היה נדון מראש להצלחה…

היה זה הרגע הגדול של המשטרה. ושל בוגנוב. הסמל בעל העקרונות המקודשים ורצון הברזל שם סוף־סוף ידו על חבורת המבריחים.

אולם לא זה היה העיקר. עיקר העיקרים היה לתפוס את בני שרמן. לתפוס אותו חי. לתפוס את מי שחמק מבין ידיו של בוגנוב במסווה של חוסר הוכחות…

כארנבת הנמלטת מפני רודפיה כך רץ שניידר לכיוון המחסן הגדול של הנמל. ומשהגיע לפתח נכנס דרכו ונבלע בחשכה.

הוא היה מגשש באפלה ומשנתקלו ידיו בערימה של שקים מיהר להתמקם מאחוריהם כשהוא שולף את אקדוחו ודורך אותו.

בוגנוב היה רץ לאורך הקיר, אל עבר המחסן.

– תזהר, בוגנוב! יש לו אקדוח! צעק שרמן.

שרמן רץ אחרי שניידר אל המחסן ומשהגיע פנימה החל מטיל אל הרצפה צמיגי גומי שהיו מגובבים שם ערימות־ערימות.

שקט. דממה. ורק ההד העמום של הצמיגים המידרדרים מפר את האלם שמסביב.

שרמן היה מחפש בעיניו ותר מבעד לעלטה אחרי שניידר. יש לו אקדוח למנוול. הוא עמד ליד ערימת הצמיגים ולא זז ממקומו.

ואילו שניידר, שעמד בקצה השני של המחסן, אקדוחו בידו, צעק אל חללו של האולם.

– שרמן! נבלה! שרמן!…

שרמן ניסה לאתר את מקום מחבואו של שניידר, אולם הד קולו של זה לא איפשר לאתרו.

– שרמן! נבלה! אמרת שאתה מחוץ לעסק! אמרת שאתה לא הולך יותר על עסקים, אז מה באת? נבלה!…

כולם שמעו זאת. בוגנוב במחסן. סמל כהן מחוצה לו. והשוטרים שאתם. אז שרמן לא היה מעורב בהברחה…

– ידעתי כל הזמן… לחש כהן.

– שרמן! נבלה! הלכת והבאת את השותפים החדשים שלך מהמשטרה! שרמן! מלשין אחד!… בית־המשפט מבקר במקום הפשע… בית־המשפט גובה עדויות במקום…

צעקותיו הפרועות של שניידר היו כמו עדות חותכת של הסניגוריה… צווחותיו הפראיות של שניידר זיכו את שרמן מכל אשמה… פיזרו את ענני החשד… הציגוהו נקי מרבב… חף מפשע… ללא צל של ספק…

– שרמן! חת’כת נבלה! שרמן! מלשין מחורבן!…

– שרמן היה מכונס בפינה. היה שומע את הדברים, ויותר משהרהר במשמעותם – ניסה לאתר את שניידר. ולאתרו בכל מחיר.

– אתה חושב שבוגנוב יאמין לך? אתה חושב שבתל־אביב יאמינו לך? טינופת!… חבל שאין לי קצת אור לראות את הפרצוף המחורבן שלך… שרמן!… נבלה!… אור! אור! טיפה של אור וכאן ילך רצח!

שניידר עם האקדוח מול שרמן הבלתי מזויין…

– חבל שאין לי קצת אור… בשביל לקלוע לך טוב טוב בין העיניים… אפילו אם יתנו לי בעד זה מאסר־עולם!… שרמן!!… מלשין מחורבן!!…

דבריו של שניידר כמו הקפיצו מבטו של בוגנוב לעבר לוח החשמל. ומשגילה את מקומו בקיר, קרב אליו בלאט.

– איפה אתה, שרמן!… מלשין מחורבן!…

ליד לוח החשמל נסתבכו רגלי בוגנוב בפקעת של חוטי פח. אך הוא נחלץ מהם והושיט ידיו אל הלוח…


ומבחוץ, לעיני עשרות השוטרים, הואר לפתע הבניין הענק באור יקרות. כל קומותיו הוארו בבת־אחת וכאילו קם כל המחסן לתחייה….

האור החזק והמסנוור כאילו הדליק את יפו. כל יפו עמדה בוערת באור מחסן מספר ארבע.

אך ברגע שנדלק האור נשמעה יריה. ועוד יריה. מחסנית של אקדוח הורקה עד תומה.

רגע של דממה. ולאחריו פרצו השוטרים אל המחסן פנימה.


על שעריו הסגורים של הנמל, מחוצה לו, התדפקו מרגו ונעמי. בקרבת מקום אליהן עומד היה בצנעה אביה של נעמי, עורך־הדין בנימיני.

מועלם וג’ורג', שני הבריונים של שניידר, נסו מן המקום עם הגיע המשטרה.

אדונם לשעבר הופקר ונזרק ככלי אין חפץ בו, והם נסו מהמקום במכוניתו, מכונית הספורט הלבנה…


קול היריות הכה את מרגו ונעמי בסנוורים של חרדה. עוד רגע ואלונקה מכוסה שמיכות נראתה כשהיא נשאת על־ידי ארבעה שוטרים.

– שניידר הרג את בוגנוב… הפטיר סמל כהן בחצי פה.

השלושה שליד השער כמו קפאו על מקומם. החרדה שבלב פינתה מקומה להפתעה האכזרית.

– בטעות, המשיך כהן, – הוא כיוון של שרמן…


כורה בור ויחפרהו…

דלתות השער נפתחו ומרגו מיהרה פנימה.

מרחק כמה צעדים ממנה היו שלושה שוטרים אוחזים בשניידר ואילו שוטר רביעי שם כבלים על ידיו.

פניו של שניידר היו כפני מי שאיבד את כל עולמו, או לפחות מה שנותר לו…

הוא הובל אל הניידת והדלת שהוגפה אחריו סתמה עליו את הגולל.


מיצא שרמן את המחסן ניגש אליו אחד השוטרים ובלי אומר ודברים, בניע־ראש בלבד, רמז לו ללכת אחריו.

משהתקרבו לאחת המכוניות הוציא משם השוטר מעיל רוח וזוג נעליים, והחזירם לידי בני.


25    🔗

– רוצה ל’גיד לך משהו…

מרגו ונעמי עמדו עתה סמוכות זו לזו, כשמבטן מלווה את בני.

– רוצה ל’גיד לך משהו… חזרה ואמרה מרגו.– בני אוהב אותך…

נעמי לא הגיבה.

הן היו עתה שתיהן בתוך תוכו של הנמל, ליד מכוניתו של סמל כהן.

ומרגו המשיכה.

– תהיי משוגעת אם לא תחזרי אליו…

המרירות והליאות הצרידו את קולה עד תום. ודיבורה כמו היה מבין השיטין מבקש לנוח, לנוח, לנוח…

שרמן היה חוזר ולובש אותה שעה את מעיל הרוח המרופט והרטוב, ומשרכסו היטב שב ונכנס בנעליו.

– לא תמצאי בכל תל־אביב בחור יותר טוב ממנו…

הניידת שבה היה שניידר כלוא הותנעה ועזבה בצפירה את שטח הנמל.

סמל כהן נכנס אל מכוניתו.

– ומה שעוד יותר חשוב, הוא צריך אותך. ואני יודעת… את אוהבת אותו גם כן…

– ואת?

שתי בחורות. שני עולמות. בעיני רוחה של האחת היתה שבה ועולה דמותו של רכלבסקי, האקדוח… סמל המדינה… בית־המשפט…

ואילו השניה…

– ואת? חזרה נעמי ושאלה.

– הולכת לשבת בשקט… כמה שנים.

– על מה את מדברת?

מרגו נפנתה והסתכלה לעבר בנימיני, ונעמי אף היא הסבה מבטה אליו.

– תגידי לאבא שלך. מחדשים משפט רכלבסקי…

היא דיברה אל הבת. אך דבריה היו מכוונים אל האב. והיא שילחה את המילים בפני עורך־הדין על־מנת שיישמעו היטב.

– מחדשים משפט רכלבסקי… אני צריכה עורך־דין ממזר… עם הטריקים שלו אולי לא אשב יותר מדי…

ובאמרה זאת פנתה אל מכוניתו של סמל כהן והתמקמה ליד מושב הנהג.


– למה, מרגו?

שרמן עמד מחוץ למכונית והסתכל בפניה הדוויים של מרגו.

אך היא לא החזירה לו תשובה.

ואילו סמל כהן, משהתניע את הג’יפ, שאל בתמיהה:

– מה את עושה כאן?

מה יש, אסור לשבת אצלכם?…

מותר. בכל זאת, מה את עושה פה, מרגו?

– יושבת. תסע, אספר לך בדרך.

נמל־יפו. גיא־חזיון אפל. ריח המלח נישא בנחירים ומסביב רוחשים אנשי המשטרה.

מכוניתו של כהן נסעה באיטיות.

ואילו שרמן, שליווה במבטו את מרגו, ניפנה והלך לעבר החוף.


הוא היה צועד לעבר החוף. לעבר החולות.

בית־סוהר זה לא כלום. בית־סוהר זה אפס. רק כשאתה משתחרר מחוסר הוכחות, רק אז מתחיל המאבק האמיתי… בית המשפט!… הנאשם יעמוד על רגליו… בית־משפט זה בחן את כל העובדות שהובאו לפניו בנידון רצח האיש משה רכלבסקי… הוא היה צועד על פני חול הים ומהרהר במרגו. במשפט. ברכלבסקי. באקדח… אקדח בראונינג שלושים וחמש, מוצג מספר אחד במשפט זה, עליו נמצאו טביעות אצבעותיהם של הנאשם והנרצח בלבד… היא תלך ותספר להם את הכל. כל המאמצים שלו לא היו שווים פרוטה. היא תלך עכשיו ותסגיר את עצמה למשטרה… ואמנם טוען הנאשם כי שעה לפני הקטטה החזיק את האקדח הנידון שהיה שייך לנרצח ללא כל קשר עם הקטטה וללא כוונת זדונית…


ליד השער, מחזיקים בסורגיו, היו ווביק ומיקו.

שניידר, מלך אחד של השטח הגדול, גמר את הקריירה. ואילו המלך השני…

המלך השני היה מתרחק לעבר החוף ואחריו אהובתו.

לידם עמד קוהלת. קוהלת המשוגע.

– אני קוהלת הייתי מלך על ישראל… מלך על ישראל ביפו…


מסביבו התמוטט השטח הגדול ושותפיו, כידידיו, היו תחת עיי המפולת… מרחוק קרצו האורות של תל־אביב, אך שוב לא הכוהו בסנוורים.

שניידר ומוסה, בוגנוב ומרגו, כולם הלכו בדרך כל הארץ. ודומה, הוא נותר ערירי. לבדו… לבדו… ומאחוריו, מרחק מה ממנו, פסעה נעמי, בתו של עורך־הדין… בתו של עורך־הדין… כבוד בית־המשפט!… מרשי, בנימין שרמן, הנו חף מפשע… קרבן של עלילה שפלה מחד וקנונייה משטרתית מאידך… נעמי, בתו של הסניגור שלו, פסעה אחריו. הוא עדיין לא הסב ראשו אליה. אך הכיר את צעדיה, אפילו טבעו בחול. אפילו… אפילו טביעת האצבעות על האקדח היה לה נימוק הגיוני בפי מרשי, אבל המשטרה מתעקשת כנראה בדרכים בלתי כשרות להסיר מדרך הישר גם את אלה המנסים לחזור למוטב… היא היתה פוסעת אחריו וקולו של אביה רדף אחריו. איזה אבא ממזר. הוא הציל אותו. הוא צריך גם להציל את מרגו. מרגו… אין מחלוקת לגבי נסיבותיה של הקטטה בבית־הקפה אלדורדו… מרשי, בנימין שרמן, אמר כאן את האמת, את כל האמת ורק את האמת, ומול סיפורו הבוטח וההגיוני מתמוטט בנין הקלפים של התביעה… אלא שהתביעה מנסה להטיל שקצים במרשי, בהעלותה מנבכי העבר האשמות, שמרשי נתן עליהן כבר את הדין… אין להאשמות אלה כל קשר לא עם העבירה שאנו דנים בה כאן ולא עם נסיבותיה… אני חוזר ואומר: שום קשר שהוא!!!… ריחה המשכר של נעמי נישא אליו. החושך הרך של השעות הקטנות של הלילה. איוושת גלי הים. צילם של הבתים וצלליותיהן של הספינות. החול של הים. ונעמי ההולכת בעקבותיו… נשאלת אם כן השאלה: מדוע היה על התביעה לחטט בפצעי העבר? והתשובה היא כפולה… מחד ניסתה התביעה משך כל מהלך המשפט לזהם את דמותו של מרשי על־מנת לערער את דמותו ובכך להטיל דופי במהימנותו… ומאידך, נוכח הדלות המשוועת שהציגה כאן התביעה בכל הנוגע להוכחות, היא בחרה להעלות מאוב את עברו של מרשי, כדי שישמש הוכחה נגדו במשפט זה!!! כבוד בית־המשפט… מטיעוניה של התביעה נודף ריח של דמגוגיה!… כבוד בית־המשפט!… מטיעוניה של התביעה נודף ריח של קנוניה!! מישהו החליט לשים את מרשי על הכוונת ולכלוא אותו בכל מחיר!!… האור הזה שנדלק פתאום בתוך המחסן… ופתאום היריה… ובוגנוב הלך… נגמר… חוסל… ואני דורש במפגיע מכבוד בית־המשפט להסיר את המסווה מעל תככנות נפשעת זו!!… היריה… היריה… היריה במחסן… איך שהיא באה במפתיע… כמו אז… בדיוק כמו אז… למה מרגו עלתה על הג’יפ… היא אבודה… הם יגלו את הכל… למה לעזאזל היא החזיקה את האקדח… ואני מבקש מכבוד בית־המשפט… כשבנימיני היה מדבר, היה קולו הרועם ומבטו החודר ככלי־ירי שאין לעמוד בפניהם… ואני תובע לזכות את מרשי, בני שרמן, מכל אשמה!!… הוא נזכר בעצמו אז, בבית־המשפט, מחפש את מבטה של נעמי, רוצה לדעת מה היא מרגישה, אבל היא הסתכלה בשופטים… בשופטים ובאבא שלה… ואני חוזר ומבקש מבית־משפט נכבד זה להיכנס לסבך הקנוניה שבנתה התביעה סביב מרשי ולאלץ את האחראים לה לתת על כך את הדין!… בני שרמן לא רצח את רכלבסקי! אבל התביעה מנסה על גוויתו של רכלבסקי זה להפיל גם את מרשי!… מרשי חף מפשע! ואני מבקש לקבל את עדותו כלשונה!…

הוא ראה לפניו את כולם… כולם כמו באו לקראתו… וכמו שבאו כן גם נעלמו… אבל בלבו עדיין הדהד קולו של קוהלת… והיריה באלדורדו… קול כדורי הביליארד וקול היריה במחסן… קול הבכי של מרגו וקול המרי של בנימיני…

הוא היה מהלך על החוף השומם.

ריחה של נעמי נישא אליו. עד אליו.




  1. “בשלוש”במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. במקור “ניתן” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. במקור המודפס “בו” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות