תודתי נתונה לגברות לאה קלינמן יונה, י. הדיה, ב. ארגס ומר אהרון רוסו על התמונות שהואילו להשאיל לי המקשטות את ספרי.

המחבר

לאלה אשר הגו את רעיון הקמת חצר הישוב הישן ברובע היהודי של ירושלים ועמלו להגשמתו.

 

הקדמה    🔗

חבורי זה, שקראתיו בשם “ספורו של הבית הספרדי ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים”, הוא המשך לספרי “הבית והרחוב בירושלים הישנה.” לא הייתי ניגש לחיבור נוסף זה, אלמלא קמה לאחר אחודה של ירושלים “חצר הישוב הישן”, ברובע היהודי של העיר העתיקה. מפעל הקשור בנימים רבים בחייהם של תושבי העיר העתיקה בדורות האחרונים.

לאחר אחודה של ירושלים, התכנסו חברי האגודה המייסדת של חצר הישוב הישן בלשכת ראש העיר מר טדי קולק, ביום י“ב בחשון תשל”ב, (31.10.71), ודנו על “יסוד ונהול מוזיאון, שיכיל חצר משוקמת, המתארת ומציגה את צורת חייהן של משפחות יהודיות מהישוב הישן, שהתגוררו ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בעבר”.

בישיבה שהתקיימה ביום כ“ח בניסן תשל”ב (12.4.72), נבחרתי כחבר הועדה המדעית של המוזיאון אשר יוקם בחצר הישוב הישן, ברחוב אור החיים (בבית משפחת וינגרטן).

במהלך עבודתה של הועדה המדעית, נוכחתי לדעת כי מוזיאון זה שונה במידה רבה משאר “המוזיאונים” שהוקמו בשנים האחרונות בארץ. סבור הייתי, כי אין להסתפק בחבור קטלוג רגיל שיכיל את שמותיהם של הפריטים והכלים המצויים בו, וכי רצוי לצרף לקטלוג זה, חוברת הסברה “שתספר” על הפריטים והכלים המצויים בחצר, בצורה מפורטת יותר, לבבית יותר, כדי “לקרב ולחבב” את הכלים האלה, לא רק על באי המוזיאון, אלא גם על אלה, שישמעו את שמעו וירצו לעמוד על צורתו דמותו והליכותיו של הבית הספרדי כפי שהיה בעבר.

העליתי את הצעתי, בפני חברי בועדה המדעית והיא נתקבלה ברצון, וחברי הנהלת חצר הישוב הישן סמכו אף הם את ידם עליה.

מתכנני החצר והמוזיאון, השתדלו, כמיטב יכולתם לשוות למוזיאון מקצת מאותה אוירה ששררה בחצרות הרובע היהודי. לשם כך כונסו ונאספו בחדרי המוזיאון, סוגים שונים של מלבושים, כלים, רהיטים ופריטים אחרים שהיו בשמושם של בני הישוב הישן.

כלים ופריטים אלו סודרו, לא כפי שעמדו בעבר בבתים אלא מויינו וסווגו לפי התפקידים שמלאו, במדורים וחדרים, וזאת, במטרה לתת תמונה, פחות או יותר שלמה, מכלים אלו שעה שהיו מרוכזים וצפופים בחדר גדול אחד או בחדר וחצי או בשני חדרים קטנים, ו“שמשו” כחדר אוכל. חדר שינה וחדר לקבלת אורחים.

מלאכת “השחזור” לא היתה קלה. החצר היהודית ברובע היהודי, החלה “יורדת מנכסיה” עוד בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה. החצר הלכה ונתדלדלה ואבדה הרבה מדמותה ומהווי המיוחד שאפיין אותה. ומשהלכה החצר ונתדלדלה, אבדו אתה גם כליה ורהיטיה. הם נתפזרו לכל רוח, וכמה מהם אף אבדו בשנות מלחמת העולם הראשונה, כשחפצי בית רבים, ואף כלים ומלבושים, נמכרו בעד פת לחם.

נדמה כי כלים אלו שנאספו מבעלי בתים שונים, עומדים כיום בפני קהל המבקרים מבוישים ונכלמים, לשונם עילגת וכאילו ניטל מהם, כח הדיבור כדי לספר את כל הקורות אותם בעבר, ואת הדרך הארוכה שעשו עד הגיעם למקום הזה.

כלים אלו, שרבים מהם הכרתי בימי ילדותי ואף גדלתי במחיצתם, חביבים ויקרים הם עלי, ומשום כך קבלתי עלי את השליחות הצנועה לשמש להם לפה, ו“למליץ יושר”, להציג אותם בפני הקהל הרחב, ולספר מקצת משבחיהם בפניהם.

בטוחני, כי בני הדור החדש, האמונים עלי מכונות כביסה, שואבי אבק, ושאר כלים משוכללים המצויים כיום בבתיהם ובמטבחיהם, יעמדו תוהים ומשתוממים מול כלים פשוטים אלו, ששמשו במסירות ובאהבה את צרכי הבית, ויזכרו בחייהם הצנועים והפשוטים בבתי הוריהם.

בני הדור החדש נוטים כיום, והדבר הפך להיות לאופנה, להציג בבתיהם, כלי או פריט שהיה בעבר בשמוש בבתי הוריהם. מסתבר שאף הם מתגעגעים לאותם ימים. ואכן שמעתי פעמים רבות מפיהם של זקנים וזקנות, כי בניהם ובנותיהם מפילים את תחינתם בפניהם לתת להם כלי או פריט הטמון באחת הפינות כדי להעמידו במקום נכבד בבתיהם, ולהראות לבאי־ביתם את דבקותם במסורת העבר.

מסתבר כי “אופנה” זו, דהיינו רכישת כלים ורהיטים שהיו בשמוש בבתיהם של בני הדורות הקודמים, הפכה להיות לאופנה גם בכמה מערי ארופה. בבקור שערכתי השנה באוקספורד שבאנגליה, נהגתי לעמוד בפני חלונות הראוה של החנויות למכירת עתיקות, ולהסתכל ברהיטים הכבדים והעשירים כגון שולחנות, ארונות מגולפים מעשה ידי אומן, מעץ אורן, שעמדו בעבר בבתיהם של בני הדורות הקודמים, רהיטים שכל כך הרבה עמל וטורח השקיעו בהם האמנים הקדמונים.

אני מקוה כי בעתיד יועברו כלים ופריטים שעוד נותרו לפליטה בבתיהם ובמרתפיהם של בני הדורות הקודמים, למוזיאון זה, ושוב לא “יפטרו” מהם על¹ ידי מכירתם לקוני “רופה וייז’ה” “אלטא זאכן”, ועל ידי כך יסייעו להצילם משכחה ומכליה.

בצדם של כלים ופריטים אלו, צרפתי גם פרקי הווי בהם תארתי את הליכות החיים בחצרות הרובע היהודי. תאורים אלו, כך הנני מקוה, יוסיפו להארת דמותם של הכלים ותפקידם בעבר.

אין כאן כלים נאים המרחיבים דעתו של אדם, אין כאן כלים העומדים מאחרי ארונות זכוכית המוארים במנורות חשמל, ואין כאן כלי זהב וכסף. יש כאן כלים ושברי כלים שזקנה קפצה עליהם, מלבושים בהם התעטפו בניהם של שומרי החומות של ירושלים מהם מטולאים ומהם שדהו מזוקן. אולם על אף “ענים ודלותם” השמחה שוכנת בהם, ונדמה כי חשים הם כי “שבו לגבולם” למקום שבו נולדו וחיו.

אף כי התרכזתי בעיקר בתאור כליו ופריטיו של הבית הספרדי, הרי למעשה כלים ופריטים אלו דמו ברובם לכלים ופריטים שהיו מצויים בשאר בתי הרובע היהודי בהם התגוררו בני עדות שונות, וכן בשכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומה. הבית הספרדי ברובע היהודי לא היה דל כפי שנדמה. משפחות אמידות רבות שעלו מן הגולה, קשטו אותו בכלים ובמלבושים נאים שהביאו אתן באמתחותיהן. הבית הספרדי היה עשיר במיוחד בכלי הנחושת שהוכנו על ידי “הקוב’רידו” (יוצר כלי הנחושת) המנוח יעקב ארגס ואחרים. כלי נחושת אלו היו מעין “נכסי צאן ברזל” שעמדו לתושבי החצרות בשעת הדחק, וביחוד בשנות המצוקה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

לא קל היה לאסוף “ולכנס” את הכלים האלה בחדרי המוזיאון. אסונות רבים פקדו את הרובע היהודי בתקופת המנדאט. פרעות הדמים, החרם הערבי ועוד, גרמו לנדידתם של רבים מתושבי הרובע לשכונות שמחוץ לחומה ואף לערים אחרות בארץ.

משבאתי לכתוב חבור זה, לא עמדה בפני רשימה מפורטת של כלים ומטלטלים שהלכתי לפיה. העליתי שמותיהם של כלים שהכרתים מימי ילדותי, עליהם הוספתי פרטים שדליתי מפיהם של זקנים שזכרם של הכלים האלה, עוד שמרו בלבם.

חצר הישוב הישן, נמצאת בקרבתן של חצרות בהן התגוררו משפחות ספרדיות ואשכנזיות רבות. חצרות שהמו מרבנים וגדולי התורה, סוחרים בעלי מלאכה בני־עמך ועוד. מסביב לחצר זו שוב לא נשמע את קולו של המנוח בן ציון פרנאס, שהתגורר בחצרו של מוסה נמאר, שנהג לקרוא ממרומי הקומה העליונה של החצר את שומר הר הזיתים, לכרות קבר לנפטר. לא נשמע את שיחם ושיגם משאם ומתנם של בני משפחות אירמוזה, מימראן, חפץ וביבאס, ושאר משפחות. גם לא נשמע את צהלתם של ילדי החצרות, ולא נראה את הזקנים והזקנות שתושבי החצרות טיפלו בהם באהבה ודאגו למחסורם. לא נשמע את שירתן של האמהות בשעות הערב המאוחרות, כשהן מנדנדות את עריסות ילדיהן, לא נשתתף במסיבות המשפחתיות ב“נוטשאדאס” שתושבי החצרות נהגו לערוך במוצאי שבתות. לא יעלה באפינו ריחם של הפרחים שגדלו וצמחו בעשרות שברי־כלים ועציצי עץ קטנים שהיו מפוזרים בכניסות לחצרות, בגדרות ובמדרגות, עציצים שאותם גידלו וטיפחו אמותינו וסבתותינו ברוך ובאהבה.

לא נשמע את קולו של גוי השבת “יאסין המוסלמי” שנהג לעמוד באמצע הרובע היהודי ולקרוא בספרדית משובשת “אמאטאר קאנדילאס אסינדיר קאנדילאס” לכבות מנורות ולהדליק מנורות.

יבורכו כל אלה אשר השתדלו להציל “בדל כלי או רהיט”, ולהעמיד אותו בתוך כתליה של חצר זו, כדי להמחיש בפני בני הדורות הבאים, מקצת מאותה אוירה, אוירה של שמחת חיים שמלאה את לבותיהם של אלה אשר התגוררו בחצרותיה של העיר העתיקה.

לצדו של הבית הספרדי ברובע היהודי עמדו הבית האשכנזי, הבית המרוקני ובתיהם של שאר העדות שתרמו את תרומתם להווי שהיה קיים ברובע היהודי. גם לבתים אלו היה עולם משלהם, עולם עשיר ומגוון, שמן הראוי להציגו בפני הדורות הבאים.

יודע אני כי מלאכתי אינה שלמה. הרבה כלים ופריטים נעלמו ממני. לא כל הכלים העומדם בחדרי חצר הישוב הישן נזכרים בחוברת זו. לא כל שבילי החצרות ברובע היהודי של העיר העתיקה נהירין לי. לקטתי שכחה ופאה. הווי זה שהיה קיים בחצרות הרובע היהודי במשך דורות רבים זקוק לחריש עמוק יותר. אני מקוה כי יבואו אחרים וישלימו את המלאכה.

שלמי תודה לרעיתי היקרה מלכה לבית רוזיליו שעמדה לימיני וסייעתני כשם שסייעה בידי בספרי הקודמים².

אשרי שזכיתי, בערוב ימי, להוסיף עוד נדבך קטן לאותו מבנה צנוע שהקמתי לתאור ההווי של בני העדה הספרדית בירושלים.

פסח תשל"ו

י.י.

 

פרק ראשון: החצר ברובע היהודי בעיר העתיקה    🔗

(איל כורטיז’ו)

מאז אחודה של ירושלים, מורגשת כמיהה בקרב בניהם של אותו דור, אשר התגורר בחצרות הרובע היהודי. כמיהה זו מוצאת את ביטוייה בבקורים שהם עורכים, ביחוד בימי שבת ומועד, באותן חצרות.

נדמה, כאילו צפו ועלו על גדותיהם, אותם געגועים שהיו טמונים במשך שנים רבות, במעמקי לבם של בני הדור שחלף. לפרקים נלווה אני אליהם בסיוריהם באותן חצרות ומאזין לספורים הקולחים מפיהם בשמחה ובגעגועים. מושכים אותי אחריהם אל אותם מקומות וחצרות בהם בילו את ימי ילדותם. עיניהם נוצצות וארשת שמחה בפניהם. מעלים הם את דמותיהם של שכנים מבני־עמך, שהתגוררו אתם, של רבנים ומלמדים של זקנים וזקנות שטיפלו בהם שכנים, מעלים את זכרם של החגים והשבתות, ואת שמחת החיים ששררה בחצרות אלו.

וכשאני עומד נשען על אחת הגדרות שבחצר ומאזין לשיחתם חש אני כי לבם יוצא אל אותם חיים פשוטים ולבביים, והם חוזרים מדי פעם בפעם על המשפט שהיה שגור בפיהם ובפי אבותיהם “קבלנו את החיים בשמחה” (טומאב’אמוס לה ב’ידה כון אליגריה). בודדים הם בעולמם. בניהם ובנותיהם אינם נלווים אליהם בסיורים שהם נוהגים לערוך בחצרות הרובע היהודי. מתאוננים הם כי ערכים יהודים ואנושיים אלו, שהיו מנת חלקם בימי ילדותם, נשכחים מלבותיהם של בני הדור החדש. ואכן זכו כיום בימי מדינת ישראל כמה מנכדיהם ונכדותיהם של אותם בעלי מלאכה פשוטים, בני־עמך שמשי בתי כנסת, בעלי חנויות מכולת, ספרים וצורפי כסף, לשבת במשרדים מפוארים, במכוני מדע ומחקר, ולשמש כיועצים, בעניני מסחר וכלכלה, ועוד.

לא הייתי זר בילדותי לדרכי החיים ששררו בחצרות הרובע היהודי. נלויתי לפרקים לאבא ז"ל בבקוריו באותן חצרות, והתרועעתי, ביושבי על ספסל הלמודים עם חברים שהתגוררו בחצרות הרובע היהודי, ומפיהם ספגתי מקצת מרוחה ונשמתה של החצר.

אביא כאן את ספורו של אחד מחברי אשר בילה את שנות ילדותו באחת החצרות שברובע היהודי. חצרותיה של העיר העתיקה היו ברוכות במרתפים ובמחסנים אפלים, בהם התהלכנו, אנו הילדים, ללא מורא ופחד. לא יראנו את החושך והעלטה ששררו בהם. הכרנו כל פינה במרתפים אלו. השתעשענו בתקוה כי באחד הימים נוכל להגיע דרכם אל חצר בית המקדש, חצר יפה ורחבת ידים, שאותה נהגנו לראות בעברנו, דרך שערי בית המקדש או בעמדנו בתפילת מוסף במרפסות הבתים הסמוכים לכותל.

את החצרות הכרנו לפי שמות המשפחות שהתגוררו בהן. זכורני כי לאחת החצרות לא היה שם “משפחה”, וקראו לה החצר בעלת שני הפתחים או שתי הכניסות (כורטיז’ו רי דוס פואירטאס).

בחצרות בילינו את שעות הפנאי ואת ימי הפגרה והחגים. תמיד מצאנו בהן “תעסוקה” אשר שעשעה אותנו. החצרות שמשו מעין “מועדון” לבני המשפחות שהתגוררו בהן. בשבתות ובמועדים וביחוד בחג הסוכות, היתה החצר הומה מבקרים ושכנים. בימי חג אלה הבריקו החצרות בנקיונן. אמותינו ואחיותינו דאגו לסייד כל קיר ופיסת גדר “במים במברשת ובסבון” ואף כל “בלאטה” שבחצר. חצרותינו אמרו שירה בשעות היום והלילה, במועדים ובחגים, ובסוכה המשותפת לכל תושבי החצר הסבנו קטנים וגדולים כאחד.

לא היתה חצר בעיר העתיקה, שבאחד מחדריה האפלים והקטנים לא התגורר זקן או זקנה בודדים ללא קרוב משפחה. זקנים אלו זכו ליחס לבבי מצד בני החצר אשר דאגו למחסורם ודאגו להם בשעת דחק. כך הפכו תושבי החצר לעובדים סוציאליים ללא “הכשרה אקדימאית”.

אם כי חצרותינו שמשו מקור שעשועינו, הרי, אנו ילדי החצרות, חבבנו במיוחד את חומות ירושלים. קראנו לחומות בשם “מוראאיקאס”. קשה לדעת מקורו של שם זה. ישנם הטוענים כי הוא בא מהשם הצרפתי “מיר” שפירושו, קיר, או חומה. (משום כך קראו לאדם שאינו מקשיב או בעל אוזן כבדה, בשם “מוראיה”…)

בחומות אלה היו פינות ושקעים בהם נהגנו לשחק משחק המחבואים. דלגנו על החומות כאילות והתהלכנו בשבילים הצרים של החומות ללא מורא ופחד.

לפרקים, שהינו בכוכים שבין החומות עד שעה מאוחרת בערב ושכחנו לסור אל אחד מבתי הכנסת הקטנים שהיו פזורים בחצרותינו כדי להתפלל תפילת מנחה וערבית. בשובנו הביתה עייפים ורצוצים, היו אמותינו שואלות אותנו באיזה בית־כנסת התפללנו מנחה וערבית. התשובה היתה שגורה וערוכה בפינו. התפללנו מנחה וערבית בבית הכנסת של הרמב“ם, ולפרקים העמדנו פני תם, והיינו משיבים, התפללנו בבית הכנסת של האלמים (אל קאל די לוס מודוס). אמותינו לא היו בקיאות בשמותיהם של בתי הכנסת הקטנים שהיו פזורים בעיר העתיקה. הן לא ידעו כי בית הכנסת של הרמב”ם או בית הכנסת של האלמים שמש אחד הכוכים הרחבים שהיו בחומה, שאילו עמדנו בו להתפלל מנחה, לא היה בו מקום למנין מתפללים.

הבנינים המוקמים כיום ברובע היהודי שונים הם תכלית שינוי מצורתן של החצרות שהיו בדור החולף. המבנים המועטים העומדים עוד על תלם מהם חרבים ומהם משוקמים.

חצרות אלו מהן בתים בנות שתים או שלוש קומות המו דיירים מבני גלויות שונות. היו חצרות בהן התגוררו משפחות ספרדיות ואשכנזיות יחדיו ומשפחות שעלו לארץ מארצות הבלקן והמזרח. חצרות אלו שמשו מעין שכונים מעורבים שסייעו במידה רבה למזוג גלויות. החצרות נקראו על שם בעליהן או על שם “בעל החזקה”, (ח’זאכירו).

במשך כל שעות היום והלילה המתה ורעשה החצר. שער החצר היה פתוח לרוחה. מנעולים ומפתחות לא הותקנו בשעריה. תמיד היה “מי שהוא” בחצר ששמש מעין “לשכת מודיעין”

רק בלילות ננעלו הדלתות על מסגר ובריח מחשש “בקורם” של גנבים שעטו על הרובע מכפרי הסביבה.

אם הכניסה לחצרות היתה חשוכה ואפלה והטילה מורא ופחד על אלה שנכנסו לחצרות דרך מסדרונים אפלים, הרי משהיו נכנסים לחצר היתה נגלית בכל הודה ותפארתה³, טובלת בשמש יקרות ומעל גגותיה נשקפו מראות מקסימים ומושכים את הלב.

אף כי מבנה החצר היה “בלה מזוקן” הקפידו דיירי החצר על הנקיון, הן בכניסה לחצר והן בתוך הדירות. כל בעלת בית נהגה לסייד בכל יום שישי את המטבח הקטן ואת הכניסה. הכניסה לחצר לא עמדה ריקה. עציצים שהותקנו מכלים ומשברי כלים עמדו בכל פינותיה. עציצים אלו הפיחו ריחות נעימים מסביב.

מאחר שרוב החצרות היו שייכות למשפחות מוסלמיות ירושלמיות ותיקות, נהגו בעלי החצרות לפרקים להתגורר בחצר יחד עם משפחות יהודיות. בחצרו של אליהו שריזלי בעל טחנת הקמח, התגורר מוסה נמאר. עליו מספרים כי כאשר נולד בנו בכורו בקש כי הרב אברהם ביג’אג’ו, אחד המוהלים הידועים בירושלים ימול אותו ביום השמיני.

באחת החצרות התגוררו שתי נשים מוסלמיות רווקות שנקראו בשם “לאס דוס חג’אס” דהיינו שתי החג’ות, תואר שזכו לו בזכות עליתן לרגל למכה. שתי נשים מוסלמיות אלו נזהרו מלפגוע ברגשותיהם הדתיים של תושבי החצר ולא הבעירו אש בחצר ביום השבת.

‘לאם דוס חג’אס’ האלה למדו לשונן לדבר ספרדית צחה, והיו בנות בית במשפחות שהתגוררו בחצר.

בשבתות וחגים לבשה החצר מעטה של שמחה. מכל פינה מפינותיה בקעו זמירות ופיוטים של שבת. חלק חשוב בשמחת החצר נטלו הילדים אשר ימי השבתות והחגים היו בשבילם ימי חופשה ופגרה. בימים שקדמו לחגים היו ילדי החצר טרודים ועסוקים בכל מיני “שליחויות” ו“עסוקים”. שבעת ימי חג הסוכות וביחוד הסעודות המשותפות בסוכה, שבהקמתה השקיעו אף הם עמל רב, השרו על תושבי החצר גדולים וקטנים אוירה של שמחה.

אף כי היה קיים הבדל בין אורח חייהם של תושבי הרובע היהודי ובין תושבי השכונות החדשות שקמו מחוץ לחומה, הרי שמחנו להפגש עם קרובים תושבי הרובע היהודי. כשם שאף הם שמחו לצאת לפעמים מהרובע, “לעלות בעגלות” שעמדו בשער יפו ולבקר קרוב או ידיד שהתגורר מחוץ לעיר (אכוורה די לה סיב’דאד).

אנו תושבי העיר החדשה, השתוקקנו “לרדת” לרובע ולהתגורר ימים מספר אצל דודה או קרובת משפחה. חן מיוחד היה לארוח הזה. הוא היה לבבי ומרופד באהבתם ובחבתם של כל בני המשפחה. טבלנו בים של מתיקות לשון, חיבה ופינוק. אהבנו את בתיהם הצנועים ואת מאכליהם ותבשיליהם הטעימים. מגנות החצרות ראינו, ביחוד בלילות לבנה, את ירושלים בכל הודה ותפארתה. ימים אלו היו לנו ימי נופש ומרגוע, ימים שאותם זכרנו שנים רבות.

לא נהגנו בתקופת שהייתנו כ“אורחים”. נטלו אמותינו תחת בית שחיין את חבילת הבגדים הקטנה “איל בוגיטו”, ומיד נטלו חלק בכל מיני עבודות. נכנסו למטבח ועזרו לבני המשפחה בכל עבודות הבית.

ומשהיו קרובי משפחה אלה, שהתגוררו ברובע היהודי מתארחים בביתנו, חשנו כי הם נבוכים במקצת. הליכות החיים המודרניים הביכו אותם במקצת. הם הרגישו בשוני שבין אורח החיים בהם היו רגילים ובין אורח החיים ששרר בשכונות החדשות. הם היו פשוטים יותר בהליכותיהם ולא הסתגלו לגינוני הנמוסין ששררו בקרב תושבי השכונות החדשות. אנו הקטנים, אהבנו לשמוע את נוסח דבורם. ועד היום אוהב אני להקשיב לנוסח הדיבור שהיה נהוג ב“עארה די לוס ג’ידיוס” (ברחוב היהודים) נוסח דיבור שהיה שונה מזה שהיה נהוג בקרב תושבי השכונות החדשות.

מספר מר מאיר חפץ שאותו אני נוהג לבקר לעתים מזומנות בבית הזקנים הספרדי כדי לשמוע מפיו על אורח החיים שהיה קיים ברובע היהודי; כשהיינו יוצאים ביום הששי מתלמוד תורה, היינו עושים “סבוב” אצל קרובות המשפחה שכולן התגוררו בחצרות הסמוכות לחצר שבו התגוררה משפחתנו. קרובות משפחה אלו לא כבדו אותנו בממתקים וסוכריות, כפי שנהוג כיום, אלא “נתנו לנו לטעם” (גוסטאר), מהתבשילים והמאכלים שהכינו ליום השבת. דודה אחת היתה מגישה לנו צלחת של אורז ואפונה, קרובה אחרת חתיכת דג עם מיץ קרוש (ג’ילטינה), שכנה אחרת היתה מגישה לנו צלחת של קשואים ממולאים. וכך היינו שבים הביתה בשעה מאוחרת לאחר שטעמנו מכל המאכלים והתבשילים שהכינו הדודות השכנות וקרובות המשפחה.

אהבתי לפעמים “להרגיז” את מאיר חפץ, ולהוכיח לו כי חייהן של בעלות־הבית היו קשים, והן כרעו תחת סבל העמל והטורח, וזאת כשלרשותן לא עמדו הכלים והאביזרים המודרניים העומדים כיום בביתנו ובבתי בנינו ובנותינו.

שאלתי את שאלתי ואני צפיתי לתגובתו, שידעתי שתהיה חריפה, ודומה לנוסח דבורם של תושבי הרובע.

“יה בסטה”, היה פותח (חדל לך), החיים באותם ימים היו הרבה יותר שלוים ושקטים “לה ב’ידה אירה מאס אריפוזדה”. כיום האמהות הצעירות אינן רוצות לבשל הן מסתפקות ב“גרילים”. אמותינו למדו את דרכי הבישול בצעירותן נכנסו למטבח ולמדו מאמותיהן את תורת הבשול הלכה למעשה.

אמותינו, הוסיף מר מאיר חפץ, לא נרתעו מכל מאמץ. לא הקפדנו⁴ “בגנוני סעודות”. בילדותנו אכלנו מתוך צלחת אחת שעמדה על גבי שלחן עץ נמוך, או על גבי גיגית הפוכה וכולם הושיטו לצלחת המשותפת את אצבעותיהם, מגבת אחת היתה נחלת כולנו. שאלתי אותו, ומה עלה בגורלו של הביישן, וענה לי ברוגזה, כשהוא מרים כף ידו על כתפו, הבישן לא היה אוכל והיה עוזב את השולחן כשהוא רעב.

המשפחות שהתגוררו בחצרות הרובע היהודי לא היו זקוקות לשומרי טף. שכנה אחת טיפלה בילדי שכנתה. שכנה אשר לא הספיקה להכין את ארוחת הצהרים היו ילדיה מוזמנים לאחר שובם מהתלמוד תורה לסעוד את לבם על שולחנה בחברת ילדיה. ואם נאלצה להניח את קדרת “התבשיל על האש” ולעזוב את הבית, היתה אחת השכנות, משלימה את בשולו של התבשיל.

וכשם שלא הרפו מאורח שנזדמן לבית לבלי התכבד בספל קפה קטן, כך לא הרפו אמותינו מאורח שנזדמן לבית בשעת הסעודה ובקשו אותו לטעום “און בוקארו” (כזית) מהתבשיל שעמד באותה שעה על השולחן.

דודתי, טייה ליוג’ה די קונאינקה תארה בפני במלים פשוטות ולבביות את “סדר היום” של בעלת הבית ברובע היהודי: "במשך היום כמעט ולא בא אוכל לפינו. טרודות היינו בעסוקי הבית ובהכנת ארוחת הערב, וזו היתה הארוחה העיקרית והיחידה במשך היום. אחת לשמונה ימים כבסנו. הכובסות כבסו עד לשעות הערב המאוחרות. וזאת בשכר בישליק אחד, דהיינו עשרה מטליקים. לא השארנו אותן לנפשן אלא עמדנו על ידן ועזרנו להן. למחרת יום הכביסה ישבנו וקיפלנו את הכביסה. הטלאנו את הבגדים. הילדים לא הטרידונו, נתנו בידיהם פרוסת לחם, יצקנו עליה כמה טיפות של שמן, פזרנו אבקת סוכר ושילחנו אותם לשחק עם חבריהם בחצר.

היינו “לוקחות” את החיים בשמחה ובעליצות. (לה טומאב' אמוס לה כ’ידה כון אליגריה.)

בקורי המשפחה ובקורי שכנים ומסיבות נערכו בעיקר במוצאי שבתות.

בישלנו בערב יום הכפורים והתבשילים החזיקו מעמד עד חג הסוכות. הכל היה נשאר טרי ורענן. הבורא שמרנו. (איל קריאדור מוס וואדרב’ה.)

עיסוקיה של בעלת־הבית    🔗

בסוף המאה החולפת וראשית המאה הנוכחית התגוררו ברובע היהודי משפחות שהשתייכו לעדות שונות. כלן גרו בחצרות משותפים סמוכין אלו לאלו. כל הרובע היהודי נראה כעין שיכון גדול שבו שררו הליכות חיים דומות. המכנה המשותף בכל החצרות הללו היה העוני והמחסור שהיו נחלתן של רוב המשפחות. ברובע התגוררו גם מספר משפחות אמידות ש“פארו” את הקבוץ היהודי. ראשיהן של משפחות אלו קיימו בתי ככנסת משלהם; (מאיר גאני, קרקיה) בתי מסחר ועוד. ולא זו בלבד, גם רבני העדה התגוררו ברובע היהודי, ורבים מבני עמך מצאו בהם עדוד וסעד רוחני.

כלפי חוץ, לא הורגשו שום סימני הבדל בין העדות; פרט אולי לדבורם ולמלבושיהם. אם היו קיימים הבדלים הרי הם בלטו בעיקר בהליכות הבית ובצורת הנהלתו.

בעלות הבית הספרדיות ועדות המזרח היו סגורות בבתיהן, טפלו בילדיהן, דאגו לצרכי המשפחה והיו תלויות בבעליהן. עצמאית יותר היתה האשה האשכנזיה שעלתה לארץ מארצות המערב, היא היתה מעורבת בחיי הכלל ובחיי המסחר שהתנהלו מחוץ לכתלי הבית. רבות מהן שלחו את ידן במסחר ואילו את בעליהן שלחו ללמוד תורה בישיבות ובתלמודי התורה.

אין פלא איפוא, אם האשה הספרדיה הביעה את הערצתה ואת השתוממותה כאחד “לפעילות מסחרית” זו של רעותה. האשה האשכנזיה היתה המכניסה והמביאה בעניני הבית והמסחר. סוחרים ערבים הכירו את “חיה שרה” ואת “שיינדל,” ואתן נהלו את עניניהם המסחריים. גם הסוחרים הערבים הביעו את השתוממותם על סוג מסחר זה. שלא היו רגילים לו כשם שבניהם הביעו את השתוממותם לאחר שנים רבות, כשראו את החיילת הישראלית.

אולם אם לא הכירה האשה הספרדיה “צורת מטבע” ולא “יצאה לאויר העולם”, התכנסה בתוך עצמה הפכה לבעלת בית מסודרת המקפידה על כל דבר בבית ומספקת את דרישותיו של הבעל בבואו לביתו בערב שדרש למצוא כל “דבר ודבר על מקומו”, בית נקי ומסודר, וילדיו מדושני עונג ובריאים. זו היתה “לה בלאבייה” בעלת הבית הספרדית.

בעלות הבית הספרדיות נקראו “ניקוטשיראס”, “כינוזאס” דהיינו בעלות בית מסודרות, ואילו את בעלות הבית האשכנזיות קראו הנשים הספרדיות בשם “טשאפאטשולאס” ו“כאשונאס”. דהיינו בלתי מסודרות, או בלשוננו כיום “בלאגאניסטיות”.

בעלות הבית הספרדיות הקפידו על הופעתן החיצונית (כינוזאס) לא יצאו לקבל פני איש בטרם “סדרו” את עצמן. היא לא תבעה מבעלה לסייע לה בעניני הבית. כל תפקידו של הבעל היה ללכת לשוק פעמים מספר בשבוע ולקנות את צרכי הבית הדרושים.

בעלת הבית האשכנזיה לא “השתדלה להתמחות” בהכנת מטעמים ותבשילים. תבשיליה היו פשוטים וקבועים. היא הרבתה בהכנת מרקים ובבשול תפוחי אדמה. לא השתדלה “לגוון” את תבשיליה. תבשילים אלה היו “מונוטוניים”. אפילו עוגות לא טרחה להכין בעצמה. את העוגות, מספרים הספרדים, קנתה בעלת הבית האשכנזיה ממוכרת העוגות האשכנזיה שחנותה עמדה סמוך לתלמוד תורה “עץ חיים”.

אין פלא איפוא אם בעלת הבית הספרדיה החלה במרוצת הימים למרוד בסתר, בראותה כי חברתה אינה נהרגת על כל קוצו של יו“ד ו”מסתדרת", בצורה נוחה וקלה יותר.

בעלת הבית הספרדיה קנאה בחברתה, וכנתה את שכנותיה בשם “גברים” הן היו לדעתה⁵ פקחות וחכמות (איראן וורקאס).

הבית האשכנזי היה פשוט יותר. בכל בית עמד שולחן אוכל גדול ומשני צדדיו שני ספסלי עץ ארוכים. המיחם עמד על השולחן וכל מי שבא התכבד בכוס תה.

הנשים הספרדיות נהגו להגיד על בעלות הבית האשכנזיות כי אינן יודעות לא לשטוף את הרצפה ולא לכבס. ואין פלא איפוא אם העוזרות והכובסות מעדות המזרח מצאו בבתיהן פרנסה יותר משמצאו בבתיהן של הנשים הספרדיות.

אף כי הנשים האשכנזיות המשיכו את אורח החיים שהיו רגילות לו עוד בארצות הגולה, השתדלו “להתמזג” גם בהווי המקומי. הן למדו לשונן לדבר ערבית ואיספניולית. לעומת זאת מעטות היו הנשים הספרדיות שלמדו לשונן לדבר אידיש, אף הן קראו לסיר המים “טינז’ה.” ל“שולה הדליים” (לה גנג’ירה), למסיבה המשפחתית שהיתה נערכת דרך כלל במוצאי שבתות “נוטשאדה”. מתוך יחסי שכנות ידידותיים השתדלה האשה האשכנזיה להכין לפרקים גם מטעמים ספרדיים לבעלה ולבני משפחתה. זקנות שהתגוררו ברובע היהודי מספרות על “מידיאס” חצאי קשואים ועגבניות שהיו ממולאים בבשר “פראקס”, עלי גפן ממולאים באורז ובבשר ועוד מעשי מאפה קלים.

אין פלא איפוא אם “עצמאותה” של האשה האשכנזית הרתיעה במקצת את ההורים שחששו פן ישאו בניהם נשים מבנות העדה האשכנזיה. אמרו להם כי “חייהם לא יהיו חיים” וכי לא יזכו לאכול מטעמים טעימים כפי שהיו רגילים בבתי הוריהם, וכי הן לא תטפלנה בהם כשם שנשים ספרדיות מטפלות בבעליהן.

אולם על אף “האזהרות החמורות” נתנו רבים עיניהם בנשים אשכנזיות אשר קבלו עליהן את הנוהגים הספרדים, דברו איספניולית וכיסו את שערות ראשן בשביס דק (יאזמה).

מכל מקום “קוממה” האשה האשכנזיה את האשה הספרדיה נגד “סדרי העולם” שהיתה רגילה בהם מדורי דורות “וזקפה את קומתה”. טוב יעשו חוקרי ראשית תנועת שחרור האשה אם יעמדו על ניצניה של תנועה זו בסמטאותיו של הרובע היהודי.

*

בעלת הבית הספרדיה ברובע היהודי היתה עסוקה וטרודה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות. היא עלתה על משכבה כשהיא נאנחה ועייפה.

פעמים בשבוע לשה את הבצק ממנו הכינה ככרות לחם וכעכים שנהגו לטובלם בכוס הקפה והחלב. את הבצק אותו נהגה להכין בשעות הערב לשה בגיגית מיוחדת. למחרת היתה משכימה קום, מכינה את הככרות מניחה אותם על גבי סדין לבן שהיה פרוש על מדף של עץ. בעונת החורף נהגה בעלת הבית לקום בחצות ולבדוק את העיסה שהיתה מונחת בעריבה, ואחר מכן היתה מכינה את הככרות כדי שבשעות הבוקר המוקדמות יבוא השליח ויקח את מדף הלחם (טבללה די פאן). לתנור.

לכבוד שבתות וחגים היתה בעלת הבית מכינה ככרות לחם מיוחדים שנקראו בשו פיתות (פיתיקאס) שעליהן מרחה חלמון של ביצה. ככרות לחם מיוחדים אלה היו מיועדים “ללחם משנה”.

לאחר שבאו ככרות הלחם מן התנור נהגה בעלת הבית להניחם בתוך קופסאות פח או בקדרות נחושת כדי שישמר טריותם. פרוסת לחם אחת לא נזרקה לפח האשפה. וכדי לחבב את אכילת הלחם היבש, היו האמהות אומרות לילדיהן: “כל מי שאוכל לחם יבש הופך פיו להיות פה של כסף” (פאן ביאד סי אזי לה בוקה די אורו). נוסף לככרות הלחם שהכינה, נהגה בעלת־הבית להכין לכבוד שבת מעשי מאפה שונים ומגוונים שאף הם היו נשלחים לתנור במגשים של פח ובמגשים של נחושת.

חסד עשה האל עם בעלות־הבית הספרדיות שהתנורים שהיו מפוזרים בסמטאות הרובע היהודי שמשו כתנורי מאפיה בימינו, “וקלטו” את מגשי העוגות ואת קדרות החמינים שנשלחו אליהם על ידי בעלות־הבית.

לפרקים ירדה בעלת־הבית לשוק כדי לקנות מיצרך שהיה דרוש לה. היא לא “התנזרה” לגמרי מקניות הן בחנויות המכולת והן בשוק הירקות. אולם הקניות הגדולות ובייחוד הקניות של ערבי שבתות וחגים נעשו על יד הבעל. ההליכה לשוק נקראה בשם “איזימירסאר”. ובערבי שבתות וחגים לא יכלה להתחיל בהכנת צרכי שבת בטרם “באו המיצרכים” (“איל איזמירסו”) מהשוק. ובשעה זו כשהיתה מוציאה את המיצרכים מן הסלים שהובאו, אם על ידי בעלה ואם על ידי שליח, היתה מתכננת ומהרהרת כיצד “להוציא יקר מזולל”, כיצד להסתדר כדי שתוכל לצאת ידי הכל.

בימים אלו ימי חמישי וששי, היתה בעלת הבית “מקילה ראש” בעניני הבית ומכינה לבני המשפחה תבשילים קלים כגון מרק עדשים עם אטריות אורז עם פולים ומאכלי חלב וגבינה.

בימים אלו לא עזבנו את אמותינו לנפשן. גדולים וקטנים נענו ברצון “לבקשותיהן ולתחינותיהן”. יחד עם חברינו מחצרות שכנות נשאנו לתנור בשמחה ותרועה את מגשי הפח והנחושת ובהם מעשי המאפה שהכינו אמותינו. ובשבת בבוקר לאחר תפילת שחרית, עמדנו אנו בפני “פי התנור” (לה בוקה ריל אורנו) ועינינו נשואות אל המרדה כדי להקביל את פניה של קדרת החמין, לאור “הסימנים” שנתנו בה אמותינו.

הנשים הצעירות לא נכנסו לבתיהן כשהן ירוקות דהיינו (ב’ידריס) בהלכות בישול. הן היו נכנסות למטבח כשהן מנוסות בהלכות בישול. אולם לפרקים נהגו בעליהן הצעירים "לסור לבית ההורים כדי לטעום מתבשיליה של האם אותם התבשילים שטעמם עודנו שמור בחיכם מימי ילדותם.

תוצרת בית    🔗

הבית הספרדי לא נח מעבודותיו. תמיד מצאה לה בעלת הבית מה לעשות. לא ישבה בחיבוק ידים. כל דאגתה היתה למלא את צרכיהם של בני הבית. כששוררנו בליל שבת את המזמור “אשת חיל מי ימצא”. היו עינינו תלויות באמותינו שרוו שמחה ועונג, על אף עייפותן. אנו הקטנים היינו אומרים לאמותינו כי דוד המלך כתב המיוחד את המזמור הזה למען האמהות שגידלו את ילדיהן באהבה ובחיבה.

נוסף ללישת הבצק להכנת הלחם נרתמה בעלת הבית להכנתם של עוד מוצרי אוכל שכיום פטורות נשותינו מלהכינם. מוצרים שהקלו במידת מה על עול הפרנסה של הבעל. מן המפורסמות שבעלות הבית נהגו “לגוון” את תבשיליהן. קשה היה לבני הבית לסעוד את אותו התבשיל שאכלו ביום אתמול. משום כך נהגה בעלת הבית לצרף תבשילים קלים שהכינה במו ידיה. “תבשילים נספחים” אלה היו, צלחת אורז, אטריות, מנגיריס (פתיתי בצק) מקרונים, ושאר מיצרכים שהכינה במו ידיה.

שולחן עץ נמוך ועגול שעמד על שלושה רגלי עץ קטנים שמש כדי “לפתוח עליו יריעות של בצק” (אוב’ריר פילאס). לאחר שפרשו את היריעות הללו על גבי סדינים לבנים כדי שיתייבשו, קפלו אותן וחתכו אותן לחתיכות חתיכות. לשם פתיחת היריעות העגולות הללו השתמשה בעלת הבית במערך של עץ (פליטשה). עבודה זו בוצעה בחדשי הקיץ כשמחירי הביצים היו זולים. מיריעות אלו הכינו גם פתיתים דקים מרובעים (מנגיריס). לפעמים נעזרה בעלת הבית גם באשה זקנה שהתמחתה בעבודות אלו כשם שהנשים המרוקניות התמחו בעשיית “הכוסכוס”. אטריות אלה יובשו על גבי סדינים, ולאחר שיבשו נאספו אל תוך קופסאות של פח למשמרת לעונת החורף.

נשים התמחו גם בהכנת מקרונים. נוטלות היו צינורות דקים של ברזל עוטפות אותם בבצק ומעבירות את הצינורות על גבי אש קטנה. לאחר מכן היו “מנתקות” את הבצק מהצינור החם.

אולם היו מעשי בצק שלהכנתם לא היה צורך בטרחה רבה. בשעות הערב נהגו בעלות הבית להתכנס בחצר, כשכל אחת נשאה בידה חתיכת בצק ונפה קטנה. ביד אחת החזיקו את הבצק ובאצבעות היד השניה שלשלו מהבצק חוט דק של בצק שהתפתל בנפה או “קטפו” מהבצק פתיתים דקים שנפלו על גבי הנפה. כך צרפו לשיחותיהן מלאכות קלות, ולא התבטלו משיחת הנשים שלהן.

בתוצרת הזאת שהכינו בשעות הערב מתוך שיחה לבבית השתמשו, להכנתם של תבשילים קלים.

תוצרת ריבות וממתקים    🔗

כשם שבעלת הבית “מלאה בעונת הקיץ” את “אסמיה בר” כך מלאה את קדרות החרס בריבות שהכינה מפירות שהציפו את שוקי ירושלים בעונת הקיץ.

וכשם שהתמחתה בהכנת מוצרי בצק כך התמחתה בהכנת ריבות של משמשים אפרסקים, חבושים, קליפות לימון וקליפות של תפוחי זהב, ושאר פירות.

כשם שהשתוקקו הורינו בשעת סעודה לכף של אורז או של אטריות כך השתוקקו בערבי הקיץ החמים לכפית של ריבה בלוית כוס מים קרים מהכד.

את הריבות השונות הללו הכינה במו ידיה ולאחר מכן הניחה אותן להתיבש בשמש, ומשהתייבשו, שמה אותן בקדרות של חרס עטפה את הקדרות בשקי בד לבנים והניחה אותן בארונות הקיר הקטנים למשמרת.

הריבה שמשה בעיקר לתקרובת לאורחים.

כך העסיקה את עצמה בעלת הבית הספרדיה בכל ימות השנה, חורף וקיץ. ואין פלא איפוא אם לפרקים הרשתה לעצמה להתפנק בפני בעלה וילדיה, ולקשור מטפחת לבנה מסביב למצחה, להשתרע על הספה ולנוח מעמלה.

מטפחת לבנה שבה קשרה את מצחה בשעת הערב, שמשה מעין אות אזהרה לבעל בשובו בערב לביתו. מטפחת לבנה זו עם שני פלחי הלימון בשני צדעיו, הראו, כאילו הזהירה את בעל־הבית, כי לא יפתח בדברי “תרעומת ותלונות” וכי יתנהג בחסד וברחמים על אשה הכורעת תחת עול עבודתה.

בין עבודות הקיץ שעסקה בהן בעלת הבית נמנית הכנת מלפפונים חמוצים, חצילים קטנים, לפת זיתים ועוד שהוכנו כדי “לפתוח” את תיאבונם של בני המשפחה

עונת האביב והקיץ היתה ברוכה בירקות ובעגבניות מהן הכינה בעלת הבית מיצים, ובעיקר “סלאט”. את העגבניות חתכה דק דק, (סלאטה מינודה), הוסיפה חתיכות דקות של מלפפונים, עלי פטריזיליה, שמן וחתיכות דקות של פלפל חריף.

בעונת החורף נהגה בעלת הבית להכין סלאט מח’אסות (ליג’ואה), מכפר השילוח שזכו למוניטין בטעמן הטוב.

צלחת הסלאט היוותה חלק מסעודתינו. קשה היה להסב לשולחן האוכל ללא צלחת של סלאט כי “האוכל לא היה יורד לבטננו בלעדי הסלאט”. (לה קומידה נו סי אבאשאב’ה). המבוגרים נהגו להוסיף לסלאט חתיכות פלפל חריף. שאנו הקטנים נזהרנו שלא יבוא לפינו חלילה. הפלפל גם הזכיר לנו את העונש שאמותינו נהגו לפרקים להעניש אותנו כשהוצאנו מפינו משפט שלא נראה נאה להן ושהיה בו משום חריגה מהנמוס המקובל. ומשנמרחו שפתותינו פלפל, שפכנו דמעות “שליש” ([תהילים פ"ו ו']. בשפת הדיבור הספרדי מצויים בטויים עברים רבים). זה היה אחד מאמצעי העונשין שבהם נקטו אמותינו. משום כך נזהרנו מלטעום מצלחת הסלאט שהכילה חתיכות פלפל. נוסף לכל אלה התמחתה בעלת הבית בעונת הקיץ בהכנת צנצנות של מלפפונים חמוצים.

תמיד דאגה בעלת הבית שביתה יהיה “מלא כל טוב”, ולא יחסר בו דבר. כל אורח או שכן שנכנס לבית התכבד בדבר קל שהיה מוכן. תמיד התפארה בעלת־הבית שביתה “מלא” ולא יחסר בו דבר. (לא כאזה אינג’ידה).

כביסה (לב’אדו)    🔗

בימות השבוע היו ימים “סוערים” וימים “שקטים”. בין הימים “הסוערים” נמנה יום הכביסה. על יום זה נהגה בעלת הבית לחשוב ימים מספר לפני שבא לעולם. “יש לי מחר כובסת” פרושו שמחר “ביום הכביסה” (דיאה די לב’אדו) יקום הבית משעות הבוקר המוקדמות על רגליו ובני הבית כולם גדולים וקטנים “יתרוצצו ויגעשו”, עד השעה שבה תשב בעלת הבית יחד עם הכובסת, תשתינה יחד את ספל הקפה ותשוחחנה על “התלאות והמצוקות” שעברו עליהן, באותו יום.

ביום זה צעדנו אנו בני הבית על בהונות רגלינו. סעדנו את סעודתנו בקצה השולחן “כמנודים” חלילה, לא באנו בתביעות ודרישות, סייענו במידה שנתבקשנו.

ומה היו כלי הכביסה. גיגית אחת גדולה שמתחתה בערה אש ומספר גיגיות קטנות לשטיפת הכביסה. משהופיע הפרימוס בעל הראש הגדול או בעל שלושת הראשים, ידעו כל תושבי הסמטה כי אצל פלונית אלמונית מתקיימת כביסה.

את הבגדים הרתיחו במים שלקחו מסיר שבו היתה כמות של אפר. בסיר חרס זה הניחו את האפר שאספו מהכירים. מים אלו שעמדו ימים רבים בשכנותו של האפר, סייעו במידה רבה “להלבנת פניהם” של הבגדים. מים אלו נקראו בשם “אגואה די לישייה”.

לאחר מכן העבירו את הבגדים לגיגית אחרת “שאת מימיה הפכו לצבע ירוק”, אבן ירוקה שהיתה עטופה בחתיכת בד הפכה את המים לירוקים. את האבן הירוקה הזאת בשם “אנייר”.

לאחר מכן סחטו את הבגדים ונשאום בגיגיות קטנות כדי לתלותם על גבי חבלים בגנות, או בחצר. [(ובעיתון היהודי היוצא לאור בשפה הערבית, “אל אנבא” מיום 17 במארס, 1976; מתאונן תושב מירושלים המזרחית על האסור שאסרה העיריה לתלות על גגות הבתים ועל המרפסות בעיר העתיקה את הכביסה, “נוהג שהאזרחים הערבים היו רגילים לו”. הוא שואל היכן תתלה בעלת הבית את כבסיה בעיר העתיקה כדי שלא תאלץ לשלם למפקח העיריה קנס בסכום של מאה וחמישים ל"י.)] מקלות הכביסה היו שונים מאלה הנהוגים כיום והם היו חצויים באמצע. מוטות עץ מיוחדים (מאדירוס די לב’אדו) תמכו את חבלי הכביסה. מקלות אלו נשברו בשעת סערת רוחות, ובשעת צרה נהגה בעלת הבית להזעיק את כל בני המשפחה לבוא ולסייע בידה להציל אם אשר עוד ניתן היה להציל.

מספרת בוליסה ב.א. כי הכובסות היו משכימות קום, והולכות לעבודתן בסמטאות הרובע היהודי כשהן נושאות בידיהן פנסים קטנים, שהאירו את דרכן בלכתן ובשובן לבתיהן בשעות הערב המאוחרות.

בעלי מלאכה ורוכלים נודדים    🔗

בעלי מלאכה פשוטים כגון פחחים, זגגים משחיזי סכינים, נגרים ומתקני צלחות, הסתובבו במשך היום בסמטאותיו של הרובע היהודי כדי לתקן את השרפרפים, את כסאות העץ, את השמשות, ואת הצלחות שנשברו. הם הכריזו על מקצועם בספרדית ובאידיש.

בעלי מלאכה אלו, סרו לחצרות ואליהם הביאה בעלת־הבית כל אותם שברי כלים, שתוקנו על המקום במחיר פרוטות אחדות. כשהפרוטה לא היתה מצויה אצל בעלות הבית נתבקשו בעלי המלאכה לגבות את שכרם מבעליהן בשוק.

בעלי מלאכה אלו נשאו את כליהם ומכשיריהם בתוך קופסאות של עץ ופח שנשאו על גבם.

התקונים שתבע הבית היו דלים ופשוטים, הלחמת נקבים בפחים ובדליים, תקון שרפרף או כסא, שנשברה אחת מרגליו, או התקנת שמשה בחלון שבמשך ימים מספר נשאר מכוסה “בכר”.

בעלי מלאכה אלו סייעו לבעלת הבית כשם שסייעו לה הרוכלים שהביאו את סחורתם עד לפתחיהן של החצרות. רוכלים אלו היו מוכרי השמן, הנפט, הסבון, החול למרוק כלים. מוכרי החול והשמן נהגו להכריז על סחורתם באידיש דוקא. מוכרי השמן קראו “ביימלה” (דהיינו שמן) שבאה מהמילה הגרמנית “באום־אויל” שמן עצים, ואילו מוכרי החול קראו “רינה זאם” במקום זאנד שפירושו באידיש חול. יתכן והקונים הנדיבים ביותר היו בעלות הבית האשכנזיות ומשום⁶ כך הכריזו על סחורתם בשפה זו. רק משחיזי הסכינים והמספרים האפגאנים, הכריזו על מקצועם בשפה הערבית והכריזו ביג’אלי (שפירושה בערבית להבריק) להשחיז.

ספל הקפה (אל פינג’אניקו די קפ’ה)    🔗

לא היו שעות וימים קבועים לבקוריהם של שכנים מכרים וקרובים. כל מבקר שהופיע בחצר בשעה כל שהיא, אף לשם ביקור קצר וחטוף, לא נפרד בלי ששתה ספל קפה קטן. זה היה הכיבוד המנימלי הפשוט ביותר. ומשהיה האורח ממהר, ונחפז לדרכו ומבקש מבעלת הבית “לותר” על “ספל הקפה” היתה בעלת הבית מעמידה פני “נעלבת”, ומפילה את תחינתה בפני האורח ואומרת לו "הואל נא לפחות להתכבד בספל קפה קטן. (אלומאנכו און פינג’ניקו די קפה), שהוא כבר על האש ויוגש לך תוך רגעים ספורים.

וכשהיתה בעלת הבית מכינה את הקפה היתה דואגת במיוחד כי הספל יוגש עם “הקצף” (איסקומה). הקצף סמל את רגשי הכבוד והחיבה שרחשה בעלת הבית לאורח.

היו סוגים שונים של ספלי קפה. ספלים גדולים ופשוטים ליום יום וספלים מהודרים ויפים יותר לאורחים.

קפה נקי (קב’י פורו) שתו בעיקר המבוגרים והזקנים. אנו הקטנים הסתפקנו בקפה שערבבו בו גרגירי שעורה טחונים. אמותינו טענו כי קפה נקי עלול להחליש את הלב. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשמחיר הקפה האמיר, נהגו כולם גדולים וקטנים לשתות “תמורתו” שעורה קלוייה, שדמתה “למראית העין” לקפה.

בקומנו בבוקר ממטותינו הרי הדרישה הראשונה היתה ספל של קפה עם חלב, משקה החביב עלינו עד היום הזה. אל תוך ספל הקפה הגדול (כיסֶה או טשאנאקה) טבלנו כעכים ולפרקים פרוסות לחם יבשות. בעלת הבית יכלה לותר על כל מאכל ותבשיל במשך היום, אולם לא על שתית ספל הקפה בבוקר מאחר שבזכות ספל הקפה הזה “החזיקה מעמד” במשך כל שעות היום.

רבנים שלא רצו להטריד את “הרוביסאס” דהיינו הרבניות הביאו לחדריהם (“לישיבה”) את האיספירטירו, זה כלי הבשול הקטן והמהיר שפעל באלכוהול, והכינו לעצמם ספלי קפה בכל שעה שהרגישו צורך בכך כדי “להאיר את מחשבתם”. משהיו חבריו הרבנים מעירים את תשומת לבו של הרב הגדול עורך הקובץ התורני “המאסף” הרב בן ציון קואינקה על שהיה מרבה בשתית ספלי קפה היה משיב להם בחוש ההומור⁷ שבו חונן. הן כתוב בתהילים קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. ללמדך כי רשאי אתה לשתות קפה יותר מפעם אחת.

בעלות הבית שלא סמכו על “מקוריותו” של הקפה נהגו לקנות גרגירי קפה לקלות אותם בכלי מיוחד, ולטחון את הגרגירים במטחנה קטנה (מולינו די קפה). בראש מטחנת קפה זו היתה ידית קטנה שאותה גלגלו לאיטן באצבעותיהן. בכלי הקיבול הצמוד לחלקה העליון של מטחנת הקפה הקטנה נאסף הקפה, ריח נעים היה לקפה לאחר הטחינה. במוצאי שבת, בשעת ההבדלה העבירו את קופסת הקפה בין בני המשפחה כדי לברך עליו ברכת בורא עצי בשמים.

שתי חנויות למכירת קפה עמדו ברובע היהודי. אחת היתה חנותו של חכם אליהו מזרחי, סמוך למדרגות (לאס איסקליריקאס). את הקפה טחנו שני ערבים סומים אשר גילגלו את הגלגל בתורנות. משהיה פח הקפה מתמלא היה חברו מחליפו. חנות הקפה של יהודה אמון היתה מודרנית יותר. מכונת טחינה שהסתובבה על גלגלים טחנה את הקפה. וכשהיו תלמידי תלמוד תורה הספרדי עוברים על פני חנותו היו עומדים ומסתכלים בהתפעלות רבה על רצועות העור שהיו “עולות ויורדות” ומסובבות אל גלגלי מכונת הטחינה, “שטחנה” רק יומיים בשבוע בימי חמישי וששי.

מספרת בוליסה ב.א. את החלב נהגנו להרתיח פעמים ביום כי חששנו פן יתקלקל. את “שכבת השמנת” (“לה טילה” ובעברית קום) אספנו מקדרת החלב ומרחנו בה את פרוסות הלחם. “שכבת שמנה” זו שמשה מעין חמאה או מרגרינה של ימינו. כלנו רצינו לזכות בחתיכה מ“הטילה” כדי לקשט בה את כוס הקפה והחלב.

בכלל, מסיימת הבוליסה, מי למד אותנו, הספרדים, לשתות חלב ולאכול ביצים שלוקות אם לא האשכנזים.

היו גם ספלי קפה “עצובים”. אלה היו ספלי הקפה שהוגשו למנחמי אבלים. ספלי קפה אלה שתו בדומיה חרישית. לא ברכו את בעלת הבית בברכה “קפה של שמחות” (קב’י די אליגריה).

הטיפול הרפואי    🔗

כל אשה זקנה שהוכתרה בתואר “בוליסה” מסתמה ידעה פרק בהלכות הרפואה. אל הבוליסות האלה פנו אמהות צעירות בשעת צרה, כדי לבקש מהן עצה ותושיה. והבוליסות נענו ברצון. לפרקים נתנו את ההוראות הדרושות ולפרקים הכינו בעצמן את “התרופות” ואת המרקחות. המחושים היו רבים ושונים, החל מכאבי בטן, עצירות ועד להורקת המוגלה מחבורות ונגעים. (גראנוס אי פנריזיס).

כלם האמינו כי האויב הגדול למחלותינו היתה ההצטננות “יילור” דהיינו קור. וכדי להלחם באויב זה, נהגו האמהות להלביש את ילדיהן בבגדים חמים ולעטוף אותם מכף רגל ועד ראש בכל מיני בלויי סחבות לבל יתקררו חלילה.

משום כך דאגו תושבי ירושלים יהודים ולא יהודים, לחגור אבנט על בטניהם (כושאק בספרדית וחיזאם בערבית). דאגו שהבטן תהיה מוגנת היטב מכל מיני רוחות מצויות ושאינן מצויות. החגורות היו עשויות צמר.

את כאבי הגב והבטן רפאו בלבנים או רעפים שאותם הניחו, לאחר שחממו אותם, על מקום הכאב. כמו כן הכינו מרקחות של פתיתי סבון שמן ופלפל. את המרקחות הניחו על גבי צמר גפן. לאחר מכן כיסו את החולה בשמיכות צמר והשקו אותו כוסות תה. לתרופות ששמשו לריפוי⁸ כאבי בטן קראו בשם “איסטומגאל”.

בטרם הופיעו בקבוקי גומי בבתי המרקחת בירושלים נהגו תושבי ירושלים להתקין לעצמם בקבוקים חמים מאבץ. נהגו למלאם במים חמים ולהניחם על מקום הכאב. קופסת אבץ זו היתה שקערורית בצדה התחתון.

כמו כן נהגו למלא בקבוקי זכוכית במים חמים ולסגור אותם בפקק ולהניחם על גבי מקומות הכאב. בקבוקים אלה גרמו לפעמים טרדות, מימיהם נשפכו. והרטיבו את הבגדים ואת כלי־המטה.

לא בכל בית היה מצוי חוקן ובקבוק חם (טשוטרה). כשם שלא בכל בית היה מצוי שולה הדליים. החוקן הושאל משכנים או מבית המרקחת.

ארון הרפואות בבתי הרובע היה דל. הוא הכיל בעיקר מספר כוסות רוח, וחוקני גומי קטנים. את כוסות הרוח (שנקראו בשם ב’ינטוזאס שפרושן בספרדית צדות אויר) קנו מתגרי חברון. הם נהגו להכריז על סחורתם זו כעל התרופה הטובה והמשובחת ביותר. לא כל בעלת בית התמחתה בהנחת כוסות רוח (איטשאר ב’ינטוזאס). לכך היתה דרושה מומחיות מיוחדת. פעמים רבות בשנה כופפנו את גבינו כדי ששכנות “ובוליסות” תשתולנה בגבינו כוסות שלמראה האש שדלקה בתוכן, רעדנו והפלנו את תחינותינו לפניהן כי תחוסנה ותרחמנה, על עור בשרינו.

אגירת מצרכים לעונת החורף    🔗

עונת⁹ החורף היתה עונה קשה לתושבי ירושלים. בימי גשם ושלג, שלפעמים נמשכו שבוע ימים ויותר, היתה ירושלים כמעט מנותקת מסביבתה. ספקי מיצרכי האוכל נהגו להעלות את מחירי המיצרכים. ביחוד הורגשה עליה במחיר הפחם שבו השתמשו לבשולם של התבשילים ולחמום הבית (האורנדה). פעמים רבות נאלצו בימי תורכיה מושלים וסגני מושלים לשלוח את פרשיהם לכפרי הסביבה להביא משם מטענים של פחמים כדי למכרם לתושבי ירושלים במחיר השוה לכל נפש.

מיד לאחר חג הסוכות דאגו תושבי ירושלים, איש איש לפי יכולתו ומצבו הכלכלי, “למלא” את המחסן בבית בכמה שקי קמח, אורז עדשים פולים ופחמים. נוהג זה היה קיים גם בקרב השכנים הערבים (“מונה”)

בעלי משפחות הגדולות דאגו שלא להשאיר את הבית “ריק” מכל מיצרך שהוא. הקפידו אף בעונת האביב ובראשית קיץ “להשליך בבית” (איג’אר אין קאזה) כמה פחי גבינה מלוחה, זיתים, שמן סבון ועוד. אגירה זו היתה מרגיעה את בעלת הבית שבשעת הדחק היתה יורדת למרתף ומעלה ממנו חתיכת גבינה וצלחת של זיתים ומאכילה את בני המשפחה.

עשון סיגריות (ביב’ר סיגרו)    🔗

יתכן והמונח “ביב’יר” לשתות לקוח מהמונח הערבי “שרב” “לשתות” סיגריה. ואילו האשכנזים “גלגלו” סיגריות (אגוטטיל סיגר). גם בערבית אומרים (אליף לך סיגארא).

הרחת טבק היתה מיועדת בעיקר לזקנים ולמבוגרים ואילו בעשון סיגריות השתתפו גם צעירים. עשון סיגריה בצוותא בשובה ונחת סייע ליישור הדורים. סיגריה עם ספל קפה היה בה משום הרפיית מתח, ומנוחה וביחוד לאחר יום של עבודה. נשים, מעדות המזרח, כגון מצרים סוריה ולבנון, נהגו לעשן סיגריות במשך היום בנוכחות בני המשפחה.

בעל שהיה שב בערב מעבודתו ומוצא את אשתו יושבת בפינת הספה כשראשה נשען על כף ידה והיא עייפה ורצוצה היה מכין לה סיגריה, ומבקשה למשוך כמה “משיכות” (טראב’אדה).

את הסיגריה הכין כל אחד לפי טעמו, אם סיגריה רכה או סיגריה קשה. רצה עשן אותה בצרוף פיפיה “ג’בוק” זה ה“פילטר” של ימינו, רצה עשן אותה “כמות שהיא”.

מספרים על אברהם סרגוסטי אשר הביא לאחר מלחמת העולם הראשונה “מכונה” ל“מילוי” סיגריות. התוצרת היומית של המכונה היתה מאה סיגריות ליום.

נהגנו לראות את תלמידי הישיבות האשכנזים מעשנים בסתר עוד בגיל צעיר. אנו לא העזנו אפילו לאחר נשואינו לעשן סיגריה בנוכחות ההורים.

את הטבק שמרו בתוך קופסאות מהן פשוטות ומהן הדורות. קופסא זו נקראה בשם “טבקירה”.

הטבק נמכר על ידי חברת הטבק התורכית בעלת הזיכיון שנקראה בשם “ריג’י”. טבק זה שהובא מהבלקן היה משובח.

ומאחר שקפסאות הגפרורים לא היו מצויות בשפע, נהגו להדליק אם בבית ואם ברחוב סיגריה אחת בשניה. בימי מלחמת העולם הראשונה כשהורגש מחסור רב בגפרורים נהגו להדליק את הסיגריה על ידי “מצית” (“קדחה”.) שאליו היתה קשורה פתילה. הפתילה היתה נדלקת על ידי שפשוף בגלגל קטן, לאחר שהודלקה הסיגריה היו מושכים את הפתילה והאש היתה נכבת.

רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הופיעו קופסאות הסיגריות המצריות (ביחוד מבית החרושת מטוסיאן). קופסת הטבק עם פנקס העלים הדקים שהיה מונח בתוכה נעלמה. אולם במשך שנים רבות המשיכו “בני עמך” לתת את אמונם בקופסת הטבק הזאת. גלגלו באצבעותיהם את הסיגריה העבירו את שולי הניר על קצה לשונם שאותו תלשו ורככו אותה באצבעותיהם.

הכנת סיגריה לידיד או חבר היתה בה משום יחס של כבוד. זכר מאותם ימים, נוהגים כיום, ביחוד בקרב בני המזרח לשלוף סיגריה מהקופסא ולהגישה לחבר או ידיד.

נשים נהגו להטמין את קופסת הטבק מתחת לכר של הספה. רק לאחר שסיימו את עבודות היום הרשו לעצמן¹⁰ להכין להן סיגריה ולעשנה יחד עם ספל הקפה.

הקופסה להרחת טבק (לה קשיכה די בורנוטוטון)    🔗

האם היתה פגישה של ידידים וקרובים ברחוב או בבית הכנסת בלי שאחד יכבד את השני ב“אונה פריזה” קמצוץ של אבק הרחה, ריחני. לפני פתיחת הקופסא נוהג היה בעל הקופסא לדפוק על המכסה בשתי אצבעותיו וזאת כדי להחיות ולרענן את הטבק שבתוכה. ולאחר שהיה הידיד נוטל בראשי שתי אצבעותיו את הקמצוץ “הפריזה” היה נוגע באצבעות היד האחרות בקופסא ואומר לו מחילה, ומוסיף לאחר שמלא את נחיריו בטבק, בעברית דוקה את המלה “משובח”.

עודני זוכר את קופסת הרחת¹¹ הטבק ההדורה מכסף שסבי ז"ל נהג להטמין בכיס “הקפיטנה”, המעיל השחור הקצר שלבש מתחת לגלימה.

גם נשים זקנות נהגו ליטול קמצוץ מהקופסא שהוגשה להן.

הרחת הטבק שכבה¹² “זעם ורוגז”, היא פייסה והשלימה בין “אנוז’אדוס” דהיינו בין¹³ נעלבים, ואנו הרי נעלבנו על כל פגיעה קלה כבחמורה.

היו אשר נהגו להריח טבק ולא לעשן סיגריות והיו שעשנו ואף הריחו טבק. האשכנזים קראו לקופסא בשם “פושקלה” ולהרחת הטבק אמרו “אה שמק טבק”.

את תוצאות הרחת הטבק הרגישו בעלות הבית שהיו מכבסות את המטפחות הגדולות הצבעוניות.

כיום נעלמה קופסת הטבק ההדורה שהיתה מונחת בכיסיהם¹⁴ של רבנים ואף קופסאות הפח הפשוטות שהיו בשמוש בקרב בני עמך. מסתבר כי אמצעי זה של פיוס ושלום נעלם מקרבנו, “והעטוש” לאחר ההרחה, שהיה מלווה בברכה העברית חיים טובים (סלוד אי בידה), לא נשמע הרבה ברחובותינו.

עציצים ופרחים בחצרות (סכסיס)    🔗

אם אפלות וחשוכות היו כמה מסמטאותיה של העיר העתיקה, הרי בהכנסנו לחצרותיו של הרובע היהודי, רווח לבנו משעלה באפינו ריחם של העציצים שהיו מפוזרים בכל פינות החצר. עציצים “מוזרים” אלו היו בעלי דמויות וצורות שונות. אף עציץ לא דמה לחברו. אילו היה פה לכל כלי יכול היה לספר כיצד התגלגל עד שהגיע עד הלום. כלים אלה הובאו ממרתפים מאשפתות ומאחורי גדרות וקירות.. וכאן טיפלו בהם ידיהן של בעלות־הבית באהבה ובחיבה רבה והמשיכו את קיומם מתוך שנטעו בהם פרחים ועשבים ריחניים ששמחו את לבבותיהם של תושבי החצרות.

שלושה תפקידים מלאו פרחים שנוטעו בשברי כלים סדוקים בלויים ושסועים אלו. הם שמשו לברכה, (למוצאי שבת ולארועים של שמחה), לרפואה (לריפוי הצטננויות, ושאר מחושים שחשו בהם גדולים וקטנים) ולקשוט מגשי הדורונות שנשלחו מבית לבית בתקופת הארוסין, משלוח מנות לארועי שמחה ועוד.

כשבקרתי בספרד בראשית קיץ 1964 ראיתי את העציצים שהיו תלויים בחלונות ובחצרות. אמרתי לנפשי, אין ספק כי את האהבה לעציצים ולפרחים הביאו אמותינו מספרד. בעלות הבית האשכנזיות היו טרודות ועסוקות מדי בעניני מסחר ולא היה לבן פנוי להתקין מכלים שבורים וסדוקים “עציצי נוי”. מסופקני אם נשים אשכנזיות קשטו את שערות ראשיהן ב“צפורן אדומה” או בענף קטן של פיגם. (ראמיקה די רודה), כדי להרחיק “עינה בישא”.

גם שכנינו הערבים חיבבו עשבים ריחניים ופרחים. השכנים הארמנים הרבו אף הם בגידולם של פרחים וביחוד בגידולו של הפרח הריחני “זרנק קאדן” שהיה בשימוש גם בחצרותינו.

בין עשבי הרפואה שגדלו בעציצים ובפיאת הקרקע, יש להזכיר את “הפלורס” “האטרשה” שהשתמשו בהם במקרי הצטננויות ועוד.

השרותים בית הכסא (איל בילי)    🔗

חדר השרותים דהיינו, בית הכסא, עמד בדרך כלל סמוך לכניסה לחצרות, תופעה אשר העכירה במידה רבה את חיי השלוה והרעות ששררו בין תושבי החצרות, ושמש כמטרד, שמן ההכרח היה להשלים עם קיומו.

גם צורתו היתה עלובה. בפתחו של המבנה הקטן שכל שטחו היה פחות מד' על ד' אמות, עמדה דלת עץ שבורה או וילון קרוע אשר כסה אותו מעין הנכנסים והיוצאים לחצר.

מבנה עלוב ודל זה שמש את צרכיהם של כל תושבי החצר גדולים וקטנים. רק באותן חצרות שבהן התגורר בעל הבית או “החזיקרו” דהיינו בעל החזקה. עמד לרשותם של דיירי הקומה העליונה בית כסא מיוחד.

גברים ונשים נהגו ליטול בלכתם "לחוץ (ראה פרשת “כי תצא” פרק כ“ג פסוק י”ג “ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ”) כלי של פח מלא מים או כד של חרס. כד החרס ששמש לצרכים אלו היה פשוט וזול, ובעל הבית נהג לתת בו סימן (פס בצבע אדום) וזאת כדי להבדילו משאר כדי חרס שעמדו בבית.

המושב היה עשוי אבן שטוחה ובאמצעה חור.

מושבי־עץ לא היו מצויים בבתי־הכסא. מושבי עץ התקינו, כך אומרים “המתיישבים האשכנזים”. ואילו תושבי שכונת “משכנות שאננים” אשר על יד שכונת “ימין משה” טוענים, כי אדריכל השכונה הזאת הקדים את המתיישבים האשכנזים והתקין בבתי־השמוש בשכונת “משכנות שאננים” מושבים של עץ.

שכנות שבחצר דאגו לכך כי בית כסא זה ישמר נקי ומשום כך נהגו לנקותו לפי תורנות. ואכן אחד מגורמי המריבות שפרצו בין השכנים שמש נקיון המקום הזה.

כדי שלא להיות “דחוקים ולחוצים” הקדימו תושבי החצר לסור “לחוץ” בשעות הבוקר המוקדמות. בלילות נהגו תושבי החצר לשאת בידיהם נר דלוק או מנורת־נפט קטנה, כדי שאורות אלה יגינו על מבקריהם מפני עכברים ושאר שרצים שהתהלכו בשעות אלה.

 

פרק שני: המטבח וחדר־האוכל    🔗

המטבחים הקטנים, הפשוטים והדלים שעמדו בחצרות הרובע היהודי בעיר העתיקה, מטבחים שבקושי יכלה בעלת הבית להתהלך בתוכם, ואשר לפרקים נאלצה מחוסר מקום לבשל את תבשיליה בחצר הפתוחה לרוחות השמים, לא “נחו מזעפם” במשך שעות היום והלילה. כאן, במטבחים קטנים אלו בלתה בעלת הבית את “מיטב ימיה ושנותיה” (פאסאמוס לה ב’ידה את לה קוזינה").

המטבח שמש לה על כליו הדלים והפשוטים “שולחן העבודה”. כאן היתה מבלה שעות ארוכות כדי להכין לבני משפחתה, את תבשיליה. רבה היתה העבודה בימי חמישי וששי, ימים בהם “לא היתה יוצאת מן המטבח” (נו סאליה די לה קוזינה).

את התבשילים נהגה להכין מדי יום ביומו. בני משפחתה אהבו לסעוד את לבם במאכלים שהוכנו באותו יום. רק לעתים רחוקות הסכימו, בני־המשפחה, לאכול תבשיל שהוכן ביום אתמול. אוכל מעין זה נקרא "קומידה ביאד'.

אם בעונת החורף הצליחה בעלת הבית, לשמור על טריותם של התבשילים, הרי בעונת הקיץ הסתייעה ברוחות הקרות שנשבו בשעות הערב והלילה, ובארון האויר הקטן העשוי מרשת ברזל דקה שהיה תלוי בחצר או במטבח.

השאלה הראשונה שעמדה בפני בעלת הבית בקומה ממטתה היתה “מה אבשל היום”. בשעה זו היתה פונה לבעלה ולילדיה ושואלת לאיזה תבשיל אתם משתוקקים.

היום החפשי היחידי בשבוע היה יום הראשון. ביום זה נהגו בני המשפחה¹⁵ לסעוד את לבם מהשאריות של המאכלים שנותרו מיום השבת. ביום זה נהגה לערוך את בקוריה אצל ידידותיה וקרובי משפחתה.

מטבח משותף לא ידעה בעלת הבית. היא העדיפה לבשל במטבח צר ובלבד להיות עצמאית. היא לא סבלה כי אשה זרה או שכנה תחלק אתה את מטבחה שנחשב, ובצדק, כממלכתה הבלעדית של בעלת־הבית.

החנויות הראשונות למכירת כלי מטבח נפתחו בעיר העתיקה עוד בראשית המאה הנוכחית. החנויות היהודיות הידועות למכירת כלי מטבח היו חנותו של בכור קפילי, שעמדה ברחוב דוד וחנותו של משה יצחק עבאדי שעמדה מול חנותו של בכור קבילי. כלי המטבח באו מביירות ומדמשק. כלי המטבח שהשתמשו בהם בירושלים דמו לכלי המטבח שהשתמשו בהם בארצות המזרח. כלי מטבח אלו היו בעיקר כלי־בשול קטנים (איספרטירוס) ששמשו להרתחת קומקומי קפה, פתיליות, מחבתות, וקדרות של חרס.

ארון אויר (לה נימליה)    🔗

ארון האויר הקטן שהיה מצוי כמעט בכל בית עמד בודד וגלמוד בעונת החורף. רק בעונת הקיץ כאשר נשבו רוחות חמות בירושלים. שב למלא את תפקידו.

ארון אויר זה, היה עשוי מרשתות ברזל דקות שהיו נתונות במסגרת של קרשי עץ דקים. בעלת הבית נהגה לתלות אותו על וו בחצר או במקום שהרוחות נושבות בו. זה היה “מקרר נייד”.

בארון קטן זה, נהגה בעלת הבית להניח בעונת הקיץ את סיר החלב או שארית תבשיל שעלול היה להתקלקל, היא גם חששה מפיותיהם הרעבים של החתולים, שפרנסתם לא היתה מצויה, באותם ימים, בשפע כפי שהיא מצוייה כיום.

כיום נעלם ארון האויר מבתינו כשם שנעלמו פריטים פשוטים וחביבים אחרים ששמשו את בעלות־הבית בדור שחלף.

בקבוק היין והשכר (רידומה די בינו אי רידומה די ראקי)    🔗

אם היום, מקושט שולחננו בסעודות השבת והחגים בבקבוקי מיץ שונים, הרי בילדותנו קושטו שולחננו בבקבוק יין ובקבוק שכר, בהם השתמשנו לאמירת הקידוש. בשעת הסעודה זכו בני המשפחה, גם בכוסית קטנה של יין ושכר מהול במים. אלה היו “המיצים” שבימינו..

את “המשקאות” הללו קנינו “טיפין, טיפין”. את בקבוקי היין והשכר נשאנו בידינו הקטנות בערבי שבתות וחגים אל “מוכרי היין והשכר” כדי שישימו בהם אוקיה אחת או שתים של יין ואוקיה או חצי אוקיה של שכר. (מחירו של השכר היה גבוה יותר ממחיר היין שמחירו היה שוה לכל נפש).

רק בחגים, וביחוד בחג הפסח, מלאו הורינו את “הבוקאל” זו הצנצנת שהכילה רוטל אחת יין שכן, לא בכל חג שתינו ארבע כוסות.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הופיעו בחנויות המכולת הבקבוקים “החתומים” כשעליהם תויות היקבים של זכרון יעקב וראשון לציון. בקבוקים אלו נועדו בעיקר לאניני הטעם ולאמידים.

אם היין שמש רק לצרכי קדושה, הרי השכר שמש גם “לצרכים רפואיים”. משהתאוננו על כאבי בטן מהרו אמותינו למרוח את הבטן בשכר, לאחר “שחממו” אותו בהבל פיהן. וכשחשנו בכאב שינים, הרי התרופה הבדוקה ביותר היתה לעשות “בוג’יג’אס די ראקי”, דהיינו למלא את פינו שכר ולהשהותו בפינו עד שהכאב יחלוף.

הדחת כלים (פריגאדו)    🔗

בהדחת הכלים עסקו כל בני הבית, בנות קטנות וגדולות אמהות וסבתות. רק הגברים לא עסקו בהדחת כלים.

את הכלים הדיחו על שולחן מעץ קטן שנקרא בשם “פריגאדור” שהיה מכוסה בלוח אבץ. בפינת השולחן עמד צינור שדרכו ירדו¹⁶ המים אל תוך דלי מתחת לשולחן, לאחר שהדלי היה מתמלא על גדותיו שפכו אותו בשרותים או בחצר, ולפרקים גם ב“חוצות קריה”.

את הכלים הדיחו בשתי קערות של חרס (מאג’ון). באחת הדיחו את הכלים בסבון ובקערה השניה שטפו אותם.

החמרים שהשתמשו בהם לשם הדחת הכלים היו פשוטים: מים חול וסבון. “הפריגאדו” של מוצאי השבת היה מן הקשים ביותר, הוא כלל קדרות ומגשי נחושת מסוגים ומינים שונים, שבהם בשלו תבשילי השבת.

כיריים ותנורי בשול (אורניאס אי ח’מינרוס)    🔗

לפני מלחמת העולם הראשונה עמדו במטבחנו תנורי בשול משני סוגים “אורניאס וח’אמינרוס”, הסוג הראשון כיריים קטנים שהוכנו משברי כלים שעטפו אותם בקש וגבבה. (הנשים התימניות התמחו בתעשייתם של תנורים קטנים אלו). עליהן בשלו בעלות הבית את תבשיליהן.

כירים אלה שהיו בעלי “עין” אחת בלבד מחירם היה שוה לכל נפש. היו נשים שהתמחו בהכנתם של הכיריים הללו ומכרו אותם לכל דורש. בפסח השתמשו בכיריים חדשים מחשש של חמץ. הכירים (אורניאס) שמשו בעונת החורף כתנורי הסקה.

משפחות גדולות ומרובות ילדים לא הסתפקו רק באורניאס אלא התקינו במטבח “ח’אמינרו” דהיינו מעין תנור בעל שלושה ארבעה “פתחים” שעליהם הניחו מספר קדרות ומתחת לפתחים אלו בערה אש. “הח’אמינרו” בניתו היתה יותר מוצקה. תנורים עמדו בעיקר במטבחיהם של אחינו האשכנזים. כשם שהשתמשו בארצות הגולה.

לא קל היה להבעיר אש בתנורים אלה. ומשום כך דאגו בעלות הבית להשאיר בהם “אש תמיד”. בתוך “הרמץ” הטמינו גחלים (שנקראו בשם דיסקלדאר) שהשתמשו בהם בשעת הצורך. ברמץ הבוער השתמשו ביחוד בשבתות, עליו חממו את מאכלי יום השבת.

את המים להכנת הקפה של שבת הניחו על גבי “הב’ילאדרה” (מנורה דלוקה שהיתה מונחת בתוך פח כשצדו העליון היה נקוב נקבים קטנים). “קפה של שבת” לא דמה לקפה שאותו שתו בימי החול. הוא דמה לקפה שאנו, בניהם של אותו דור, שותים כיום והנקרא בפינו “קפה בוץ” או כפי שנקרא בפיהם בלעג “קפה אינשוואדו” דהיינו קפה ללא טעם.

לא קל היה להעלות אש בתנורי בשול אלה. בשעות הבוקר נהגו בעלות הבית להדליק את “האורניאס” ולהעמיד אותם בחצר כדי שהרוח תסייע להדליק את האש.

אדוקים שבתוכנו נהגו לסעוד סעודות קרות בשבת, כי חששו מפני מגע עם האש בשבת..

נשים שלא נהגו לשלוח את קדרת החמין לתנור הכינו את החמין על גבי תנורי הבשול האלה (ח’אמינרוס). בדרך כלל לא נהגו המשפחות האשכנזיות לשלח את קדרות החמין לתנורים.

כלי הנחושת (איל קוב’רי)    🔗

את “עושרו” של הבית העריכו לפי מספר כלי הנחושת המצויים בו. "פיילאס די קוב’רי, טינג’יריס די קוב’רי, סיניס די קוב’ר, טפסינים די קוב’רי דהיינו גיגיות, קדרות ומגשים של נחושת. שמשו מעין מניות, ואגרות חוב בימינו. כלים אלו היו מעין נכסי צאן ברזל שבהם נעזרו בעת צרה ומצוקה, וביחוד בשנות מלחמת העולם הראשונה, כשמשפחות רבות רעבו לפת־לחם.

כלי הנחושת היוו את הכלים החשובים שעליהם נשען הבית. אם כי התבשיל שנתבשל בקדרות החרס היה טעים, הרי תבשיל שנתבשל בקדרות הנחושת היה טעים שבעתיים..

גיגיות הנחושת שמשו ללישת הבצק והגיגיות הגדולות שמשו לכביסה, פרט לבית המלאכה של כי"ח, שהכשיר בעלי מלאכה רבים, עמדו גם חנויותיהם של יעקב ארגס, בן ציון חזות ועוד שבבתי המלאכה הקטנים והצנועים שלהם הכינו את כלי הנחושת לשמושן של בעלות הבית. בעלי מלאכה אלו נקראו בשם “קוב’רידוס”. (אשתו של המנוח יעקב ארגס, נדבה למוזיאון מלקחיים שהשתמש בהם בעלה להחזקת הכלים וכן צלחת של נחושת מעשה ידיו).

אם לחג הפסח השתמשו בעלות הבית בקדרות של חרס חדשות ושאר כלים שמחירם שוה לכל נפש, הרי את כלי הנחושת “חדשו” מבפנים ומבחוץ על ידי העברתם באש ומרוחם בבדיל לשם הסרת “החמץ” מתוכם. אלה היו בעלי מלאכה יהודים וערבים שנקראו בספרדית בשם “איסטניאדוריס”.

מחדשי פניהם של כלי הנחושת סובבו בחצרות ובבתים בין פורים לפסח ואספו את הכלים שאותם הכניסו בשקיהם, לאחר שהפקידו בידי בעלות הבית מספר מג’ידים (מטבע תורכית) כפקדון. לאחר שהשלימו את המלאכה קבלו את הפקדון בחזרה.

כמתנות חתונה נהגו להביא גם כלי נחושת, מתנה המיועדת “להעמיד את בית הזוג על רגליו” (אלב’אנטאר לה קאזה).

כלי לנטילת ידים ושטיפת כלים (לה חנפיה)    🔗

זו היתה תיבה קטנה של פח או של אבץ שבשוליה עמד ברז קטן שדרכו קלחו המים לאטם ובצדה של התיבה קערית קטנה להנחת הסבון. החנפיה (אף כי השם הוא ערבי שפרושו ברז) עמדה במטבח מעל לשולחן שבו רחצו את הכלים וכן בכניסה לשרותים בחצר כדי שיטלו את ידיהם כל אלה אשר יצאו מהם.

כדי לחסוך במים התקינו ברז קטן, המים שירדו ממנו קראו “ג’וריקו” דהיינו קלוח קטן.

את החנפיה הכינו פחחי הרובע היהודי. חנפיות נאות יותר העשויות מאימל הובאו במרוצת השנים מחוץ לארץ.

לוח הפח (איל סאג')    🔗

כדי להמנע מהפיכת הפשטידה או תבשיל אחר “מלמטה למעלה” מחשש התפוררות נהגו להניח על גבי הקדרה או המגש, לוח פח קטן ובו מספר גחלים בוערים, וזאת כדי לאפות את החלק העליון של התבשיל. על ידי כך נשארה “הפאשטידה” או המאפה בשלמותם ולא התפוררו.

מגשים (טב’לאס)    🔗

כל כיבוד שהוגש הונח על גבי מגש. היה מגש להגשת ספלי קפה והיה מגש להגשת ריבה “ושרבת” (מים עם תוספת של מיץ ריבות שהוכן בבית.)

הגשת ריבה לאורחים תפשה מקום נכבד בגינוני הארוח. בעל בית שלא הגיש לאורחיו כפית של ריבה נחשב הדבר לעלבון גדול. אורחים אלו טענו כי לא זכו אפילו לכפית אחת של ריבה.

מגש המתיקה (לה טבלה די דולסי) הכילה שני סוגים של ריבות ריבה של שזיפים חבושים, קליפות תפוחי זהב ושאר פירות שהיו בעונה ושעליה ברכו בורא פרי העץ, ואילו הריבה השניה שאף היא היתה נתונה ב“דולסירה” (צנצנת המיועדת לריבה) היתה ריבה לבנה עשויה מסוכר ומבושמת. על הריבה הלבנה ברכו “שהכל נהיה בדברו”.

היו מגשים פשוטים והיו מגשים “מכובדים” יותר. מגשים שהשתמשו בהם בימי חול ומגשים שהשתמשו בהם בשבתות ומועדים.

המגש הנאה ביותר היה המגש שבו הגישו לאורחים תקרובת של דברי מתיקה. מגש זה קושט במזלגות סכינים וכפיות קטנות של זהב, ובכוסות “מוזהבות” של מים שהיו מיועדות לשתיה לאחר שטעמו האורחים מהריבה. כוס אחת שעמדה בין הכוסות, נבדלה בצורתה משאר הכוסות. שולי הכוס היו עשויים מעין סרט זיגזגי ובו עמדו הכפיות והמזלגות. אל תוך כוס זו, שהיתה אף היא מלאת מים, החזירו את הכפיות והמזלגות, לאחר שהשתמשו בהם לנטילת הריבה.

מטאטא, מברשת, מטלית וסבון (איסקוב’ה, פורטשה, איספונג’אדור אי שאבון)    🔗

בעלות הבית הקפידו לטאטא החדרים לעתים תכופות. רצפות הבתים ברובע היהודי היו עשויות מרצפות בלאטות של אבנים גדולות שחריצים עמוקים הבדילו בין בלאטה אחת לשניה. לאחר שטאטאו את החדר מרקו את הרצפה במברשת וסבון. לאחר מכן שטפו אותה במים שנאספו בפינת החדר בתוך שקע קטן שנקרא בשם “פילה”. את המים אספו מהשקע בכד קטן. לאחר שטיפת הרצפה נגבו אותה במטלית.

עבודות אלו נעשו בכפיפת קומה ובכריעת ברך. ולא לחינם נהגו אחיותינו לאחר סיום העבודה הקשה הזאת, להניח את ידיהן על מתניהן ולהתאונן על כאב מתנים וגב.

את המטאטאים הכינו בעלי מלאכה (איסקוב’ירוס) שהיו בעיקר מעולי מניסטיר שחנויותיהם הקטנות עמדו ברחוב היהודים. נזכיר את “בתי המלאכה” של משפחת רוסו, אברהים אל אביד, ארואסטי מושון ישראל ומאיר אלבאלנסי, חנותו של אלבאלנסי עמדה סמוך למדרגות אשר ברחוב היהודים (לאס איסכאליריקאס די לה עארה) לא רחוק מבית הכנסת של קוקיה. מספר מר שמואל סריס שלמד בילדותו בתלמוד תורה של הספרדים, כי כאשר היה עובר בערב עם חבריו דרך חנותו של אלבאלנסי, שעסק בתעשית מטאטאים ומברשות, ומושבים של קש לכסאות היה מעמיד אותם ושואל אותם על פרשת השבוע שלמדו באותו יום. הוא היה נמנה בין¹⁷ הבקיאים בתנ“ך. עמדנו בפתח חנותו של אלבאלנסי ועברנו מבחן בבקיאות בתנ”ך. אומר מר סידיס.

היום נעלמו פריטי נקיון אלה מבתינו. הם הוחלפו בכלים חדישים יותר שאין בהם טרחה רבה, המטאטה סמל את תחילת הכשרתה של הבת בהלכות הבית. מראה המטאטא הקטן שאחזה בידה הבת הקטנה הלבושה סינור קטן כששתי צמותיה הקטנות יורדות אל כתפיה, והיא מטאטאת את הבית, נעלם מבתינו.

מחבת של חרס (לא קאסווילה)    🔗

קערה זו שהיתה עשויה מחרס עם ידית, היתה שקערורית במקצת ומכוסה בגלזורה, היא נועדה לא כדי להכין בה תבשילים, אלא לרעננם ולרככם. בשול זה נקרא בשם “פאפויאר” מהמילה “פאפה” שפרושה מרקחת רכה.

המחבת (לה סרטין)    🔗

בעלת הבית הספרדית הרבתה לטגן במחבת. והאריכו “ימיהן ושנותיהן” של קציצות על ידי טגונן מזמן לזמן.

היו סוגים שונים של מחבתים, גדולים וקטנים. היו בעלים אשר יצאו לחצר כשנשותיהם טיגנו בצל. קציצה שירדה חמה מן המחבת היתה נאכלת בתיאבון רב.

מי בושם (קולוניה)    🔗

הבית הספרדי לא התנזר מהשמוש במי בושם קלים ופשוטים. בקבוק מי קולון" (רידומה די קולוניה) היה כמעט מצוי בכל בית. גם בבית הכנסת כשהזליפו לתוך ידיהם של המתפללים לרגל, מאורע משפחתי כגון ברית, ארוסין וחתונות, מי קולון מהולים במים, נהגו רבים להרטיב בהם את פניהם וזקניהם במי בושם אלה. גם רבנים נהגו להרטיב את כפות ידיהם במי־קולון, ולהעבירן לאחר מכן על זקניהם.

נוהג זה של הזלפת מי בושם ושושנים קיים במזרח. בבתי הכנסת של האשכנזים לא הזליפו לבאי בית־הכנסת בשעת עליתו של אבי הבן או החתן לתורה מי בושם.

המזלף היה בשמוש בשבתות ובחגים. וכי היתה שבת שלא היה בחצר מאורע של שמחה.

המכתש (איל מורטירו)    🔗

צלצוליו של העלי במכתש “הוסיפו חיים” בבית. כיום “העלי אינו עולה ויורד”. נדמו צלצוליו. מסתבר שאין צורך בהם. הוא עומד בפינה בודד וגלמוד למזכרת.

המכתשים מגודלים שונים הוכנו על ידי בית המלאכה של כי"ח (האליאנס) ואף הובאו מהארצות השכנות. גם בעלי מלאכה ארמנים בירושלים נהגו להכין מכתשים.

קשה היה לבעלת הבית לותר על המכתש. משהיתה טרודה בעבודות הבית היתה מבקשת מבניה לסייע בידה ולכתוש את גבישי הסוכר גרגירי הפלפל, הקנמון, השקדים, האגוזים ואף את גרעיני “המלון” היבשים כדי להכין את “המשקה הלבן”, שאותו שתינו לאחר סיום הצום. ואנו הקטנים נרתמנו בשמחה לעבודה זו. רק בערבי פסח, כשהכינו את החרוסת, לא הרהבנו אנו הקטנים עוז בנפשנו להתקרב אליו.

בלילות ששי, כשנתבקשנו לקלף את גרגירי החומצה (גארב’אנסוס) נטלנו את המכתש, והעברנו אותו על גבי הגרגירים כדי להפריד מהם את הקליפות. בצורה זו שמש המכתש כמכבש.

מכתשים קטנים שמשו גם לצעצועים לילדים קטנים.

המלקחים (לה מאשה)    🔗

המלקחים עמדו תמיד בקרבת הכיריים. היו סוגים שונים של מלקחיים מהם ארוכים ומהם קטנים. במלקחיים העבירו את הגחלים לכיריים אחרות כדי להדליק בהם את הפחמים.

בחגים ובמועדים, בהם היה אסור להדליק סיגריה ע"י הצתת גפרורים, נהגו¹⁸ ליטול במלקחים גחלת קטנה מהכירים ולהדליק בה את הסיגריה. את המלקחים מכרו צוענים שהכינו במו ידיהם את המלקחים ומכרו אותם ברחובות ירושלים.

הממלחה (איל סאלירו)    🔗

הממלחת לא “ירדה” משולחן האוכל. דרך כלל היתה הממלחה עשויה מזכוכית ובה שני “פתחים” אחד למלח ואחד לפלפל.

חשיבות רבה היתה נודעת לה ביחוד בימי שבת ומועד שאז הסבו כל בני המשפחה מסביב לשולחן. בעל הבית טבל את פתו במלח חלק פרוסות “המוציא” לשאר בני המשפחה. העדרה של הממלחה בשבתות, הסבה עגמת־נפש לבעל־הבית, והשמיע לפרקים דברי תרעומת על רשלנותם של בני הבית.

מנורות (לאמפאס)    🔗

המנוח יוסף ברזאני סיפר לי. בילדותנו לא היה נפט בירושלים, ונהגנו להאיר את בתינו בכוסות של שמן זית ולא יכלנו לישון בלילות מחמת ריח השמן.

למנורות הנפט קראו “לאמפאס”, אמרו “אסינדר לה לאמפה או איל גאז” דהיינו להדלק את מנורת הנפט. מאחר שנהגו לנקות את זכוכיות המנורות מהפיח שנצטבר בהן בכל שני וחמישי, נזהרנו בעת הדלקת המנורות שלא להעלות את הפתילה בבת אחת מחשש של התפוצצות הזכוכית. וכדי לקדם את פני הרעה תלו בפתח הזכוכית סיכה של ברזל שאחיותינו השתמשו בה לשם החזקת השערות. סיכה זו נטלה מחומה של הזכוכית ומנעה בעדה מלהסדק.

לא בכל לילה דלקו המנורות בנחת ובשלוה. מדי פעם בפעם נסדקה זכוכית של מנורה ונאלצנו להפסיק את הכנת השיעורים, או להשאר בחושך ובאפלה עד אשר נמצאה זכוכית אחרת למלא את מקומה של הזכוכית שנסדקה.

מנורות נפט עמדו בכל חדר וחדר ונתנו בהם סימנים. היו מנורות שפתילותיהן היו גדולות ונקראו בשם “לאמפאס די נומירו קואטרו” דהיינו מנורות בנות ארבעה מספרים, ומנורות בנות שני מספרים. מספרה של המנורה הקטנה שעמדה בחדר השינה היה אחד. היא נקראה בשם “לאמפה פיולה”.

חסנו על כל טיפה של נפט, כשם שחסנו על כל טיפה של מים. במלחמת העולם הראשונה כשהיה מחסור בנפט השתמשו בעשישיות של שמן. לאורה של עששית שמן הכנתי בימי מלחמת העולם הראשונה את שיעורי.

בימי חג ומועד, או לרגל מסיבות משפחתיות הדליקו בחדר האורחים מנורה מיוחדת שלא דמתה למנורות הרגילות שהיו בשמוש בחדרינו. זו היתה מנורה שהיתה תלויה בתקרה “ושעלתה וירדה” באמצעות משקולת ששלוש שרשראות החזיקו בה. מנורה זו היתה מנורה בעלת מספר ארבעים, והפיצה אור יקרות סביבה.

לקראת חג הפסח נוקו השרשראות מזוהמתם של היתושים והזבובים שדבקה בהן ומורחו בנוזל בצבע של “זהב”, שהובא מחוץ לארץ. את אבקת הזהב נהגו לערבב עם נוזל מיוחד שהיה נתון בבקבוק קטן, ובעזרת המברשת הקטנה חודשו פניהן של השרשראות והמנורה.

מניפות (אסופלאדוריס)    🔗

המניפות שמשו כדי להבעיר אש¹⁹ במושבתינו". היו מניפות פשוטות שהוכנו מנוצות שחורות ולבנות שנתלשו מזנבותיהם של תרנגולים ותרנגולות והיו מניפות מהודרות צבעוניות שדמו לזנבות של טוסים. אותן הביאו מסלוניק כשם שהביאו ממנה את קדרות החרס המשובחות שהיו משוחות בגלזורה.

המסננת (טריפיטון)    🔗

כלי זה דמה לכף גדולה עמוקה מנוקבת חורים חורים שלתוכה שפכו את האורז, ושאר מעשי בצק לאחר שהורתחו, כדי להפריד אותם מהמים שכבר רתחו.

המשפך (איל אנבודו)    🔗

הוא היה עשוי מפח, או מאבץ וכיסה את בקבוקי השמן ובקבוקי הנפט. משפך מיוחד היה לבקבוק השמן ומשפך מיוחד לבקבוק הנפט וזאת כדי שלא יתערבבו, והיה חשש מפני “ערבוב תחומים”.

אדם שהיה “קפדן ורגזן”, קראו לו בשם “אינבודו”, דהיינו נוח לכעוס.

המקדח (“הקאבאקידירה”)    🔗

תבשילנו דמו במידה רבה לתבשיליהם של בני־המזרח. מה הם אהבו ירקות כגון עגבניות, קשואים חצילים ועוד, ממולאים באורז ובפתיתי בשר (מחשי) כך אהבנו גם אנו. קשואים או עלי גפן (יאפראקיס) ממולאים באורז ובשר היו טעימים לחכנו.. לא בכל שני וחמישי עלו על שולחננו מאכלים מעין אלה. הם היו מיועדים בעיקר לימי שבת ומועד. “קשואים ממולאים היו נחטפים” כבכורה בטרם קיץ. ירקות אלו “הוכשרו” לתפקידם תודות למכשיר קטן שהיה עשוי צינור קטן חלול שאת קצהו החד היתה בעלת־הבית מחדירה אל תוך לבו של הקשוא ומוריקו מתוכנו. תוכנו של הקשוא לא נזרק היה לפח האשפה. ממנו נהגו בעלות הבית להכין חביתות בצרוף ביצה וגבינה, אחת החביתות נקראה בשם פספוג’י.

נפות (סידאסו)    🔗

בכל בית היו מצויות נפות. מהן גדולות לניפוי הקמח להכנת הלחם, ומהן קטנות יותר למעשי־מאפה שונים.

היום נעלמו הנפות מבתינו. ואין אנו רואים את הנפה הקטנה “רוקדת” בין כפות ידיהן של אמותינו.

סיר המים (לה טינאג’ה די אגואה)    🔗

סיר החרס לשתית מים עמד במטבחינו. אותו מלאנו במי הבורות לאחר שהמים סוננו במסננת של בד מהשרצים והתולעים ששרצו. דאגנו שפי הסיר יהיה תמיד סגור במכסה של עץ. שמרנו על נקיונם של המים. אבל לא תמיד עלה הדבר בידינו, ותולעים, שלא נראו לעין, חדרו עם מי השתיה אל תוך בני המעים, ואין פלא איפוא אם בילדותנו סבלנו ממחלות תולעים, שבכדי להוציאם היינו נאלצים לקבל תרופה מיוחדת בצרוף מנה הגונה של שמן קיק.

בצוארו של הסיר קשרנו ספל קטן (משאב) בו העלינו את המים כדי להרוות את צמאוננו.

את תחתית הסיר נהגו להכניס אל תוך תיבת עץ קטנה, כדי שלא תפגע, משהיתה נפגעת הסתיענו באחינו התימנים המומחים בהעלאת ארוכה לפצעי קדרות צלחות וסירים.

מדי שבוע בשבוע נהגו בעלות־הבית להוריק את המים שנותרו בסיר, לנקותו ולמלאתו לכבוד השבת במים נקיים.

בדרך כלל היו המים שבסיר קרים וצוננים. אולם בעונת הקיץ השתמשנו בכדי חרס קטנים שהובאו אלינו מעזה ומחברון שאותם מלאו מים, עטפו אותם בסמרטוטים רטובים והעמידו אותם בחלונות הפונים לצד צפון או מערב, כשצמאה נפשנו למים קרים היינו נוטלים את הכד שקראנו אותו בשם שרבה וממלאים את הכוס. מומחים שבתוכנו נהגו לכוון את הזרבובית מעל לפה הפתוח שדרכה קלחו המים הקרים.

סיר המעלות (ספר טאסי)    🔗

בבתי הספר החדשים שהוקמו בסוף המאה החולפת ובראשית המאה הנוכחית מחוץ לחומות ירושלים, יהודים ולא יהודים כאחד, למדו תלמידים שבאו מהעיר העתיקה ומהשכונות שמסביב. הם למדו בהמשך אחד, דהיינו עד שעה ארבע או חמש אחרי הצהרים, עם הפסקה של שעה אחת או שתים לארוחת הצהרים²⁰. ומאחר שלא היתה לתלמידים אלה שהתגוררו בשכונות רחוקות, האפשרות לחזור לבתיהם כדי לסעוד את ארוחת הצהרים, נהגו להביא בבואם לבית הספר, את ארוחת הצהרים בתוך מספר צלחות “שחוברו יחדיו” בידית של ברזל. כלי אוכל זה נקרא בשם ספר טאסי.

מסתבר כי מונח זה הוא ערבי והוא מורכב משתי מלים, “ספר” שפרושה נסיעה ו“טאסי”, שפרושה צלחת או קערה. כלי זה היה בעיקר בשמושם של אלה אשר נסעו למסעות שנמשכו מספר ימים ושמו בו “צידה לדרך”.

סוחרים יהודים שהיו בעלי החנויות בעיר העתיקה נהגו אף הם לקבל את ארוחת הצהרים על ידי שליח. באותם ימים חנויותיהם של הסוחרים היו פתוחות ללא הפסקה, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות.

דוד נחמן בנו של שלמה נחמן הסבל, נהג לשאת על ראשו מדף של עץ ובו קדרות קטנות “וספר טסינים” שהכילו את ארוחת הצהרים שנשלחו על ידי בעלות הבית לבעליהן. סוחרים אלה, שרובם התגוררו בשכונת ימין משה ובשכונות החדשות לא סגרו את חנויותיהם בשעות הצהרים.

מספרים כי לפרקים טעה דוד נחמן, בחלוקת הספר טסינים ו“איש אכל את תבשיל רעהו” בשגגה. כשהיו נשותיהם פותחות את הספר טסימים ורואות בהם שיירים של אוכל שלא נשלח על ידן היו אומרות לבעליהן. מסתבר שסעדת את לבך בתבשיל חברך.

סכו"ם (קוג’יו קוג’ארה אי פירון)    🔗

הם לא “ירדו” לבתינו כרוכים וצמודים. הם ירדו בהדרגה. תחילה “ירדה” הכף, לאחר מכן המזלג ולאחר מכן הסכין (דהיינו השימוש בסכין בסעודה). מומחיות מיוחדת היתה דרושה כדי להשתמש בשלושת הכלים האלה בבת אחת ולא כל “בר אנוש” ידע לעמוד במבחן זה. כשאני רואה היום את נכדי בן החמש משתמש בסעודה “באמנות רבה” בסכין ובמזלג, אומר אני לעצמי אני לא זכיתי ללמוד מלאכה זו בילדותי.

כשהסבו בני הבית, בדורות הקדומים מסביב לשולחן נמוך ועגול על גבי שרפרפים ודרגשים, כשמגבת אחת ארוכה נחה על ברכיהם של המסובים וסעדו את לבם²¹ מתוך צלחת משותפת אחת והשתמשו באצבעות ידיהם “כמנהג אבותינו בידינו”, הרי הכלי העיקרי והיחיד היתה הכף, אם זו כף של עץ או כף של בדיל.

ליצני הדור מספרים כי כאשר בא המזלג לעולמנו, נהגו אלה אשר לא התמחו להשתמש בו ליטול מתוך הצלחת את קציצת הבשר או את פלחי תפוח האדמה לתקוע אותם תחילה במזלג, ולאחר מכן להכניס את “הנתחים” האלה אל תוך הפה.

ועוד מספרים כי הארוסין בין בני שתי משפחות נכבדות בירושלים נתבטלו, לאחר שהחתן שהיה יליד יפו התיז בשעת הסעודה. באחזו בידו את המזלג שלא ידע כיצד להשתמש בו, חתיכת קציצה, על פניו של מי שהיה עתיד להיות חותנו.

כפות גדולות בצורות שונות, מבדיל מאמיל ואף מעץ עמדו במטבח. בכפות גדולות אלו, השתמשה בעלת הבית, לחלוקת המרק, ובעיקר לבחישת הריבות בקדרות הנחושת בעזרת כף גדולה של עץ.

ספלים וכוסות (ג’רוס, כיסס, ב’אזוס)    🔗

בבתינו הרבו להשתמש בספלים, מהם גדולים מהם קטנים מהם מפח מהם מאמיל. בידי הילדים נתנו האמהות ספלים שאף אם נפלו מידיהם הקטנות הם לא נשברו.. בספלים שתו את הקפה של הבוקר. גם הגדולים העדיפו לשתות את הקפה²² והחלב של הבוקר בספלים (כיסס). מסתבר שטעמו של הקפה היה ערב יותר לחיך, אם שתו אותו מתוך הספל.

עלית הגג (מוסאנדרה)    🔗

“ההפיכה” העיקרית שהתחוללה היתה במטבח. כלים שהשתמשו בהם בימות השנה הוטמנו בעלית גג עד לאחר חג הפסח. במקומם של כלים אלו הופיעו כלים מיוחדים שהשתמשו בהם בחג הפסח. שרבים מהם היו מודעים לנו משנים חולפות ואלה שמורים בתיבה ובקופסאות בעלית הגג (מוסאנדרה). לכלים אלו שם מיוחד היה להם. הם נקראו “לה לוסה”. בשעת בדיקת הכלים, היתה בעלת הבית מגלה כי חסרים לה כלים לשמוש בחג הפסח, כי המשפחה גדלה משנה לשנה.

הכלים החדשים נרכשו בחנויותיהם של מוכרי כלי המטבח, שהתכוננו לחג הפסח ומלאו את חנויותיהם בכלי מטבח.

המאכלים שהכינה בעלת הבית לחג הפסח היו שונים מהמאכלים שנהגה להכין בשאר הימים והחגים.

האורז שהיה בן בית במטבחינו נעלם בחג הפסח. רק יוצאי סוריה (ארם צובא) סעדו את לבם באורז.

במקום שמן השומשומים, נהגה בעלת הבית להמס לשמוש בחג, את שומן הכבשים שהיה מצוי בשפע בעונת האביב, השמוש בשומן כבשים לא היה רק משום טעמי כשרות אלא גם מטעמי חסכון. שומן כבשים היה זול יותר ממחיר השמן.

עששית השמן (לה קראייה)    🔗

היום נוהגים להדליק נרות בערב שבת, לכך לא דרושה “הכנה” מיוחדת. אולם בבתינו הדלקנו את עששית השמן (לה קראייה) שכדי להדליק אותה היתה דרושה “הכנה” מיוחדת.

מקומה של העששית היה בחדר האוכל ותלויה מעל לשולחן, בתקרה היתה תלויה שרשרת של נחושת שאליה הכניסו את העששית לאחר שהדליקו אותה.

העששית שסמלה את השבת, הוסיפה מן הקודש על החול.

לא רק בעלת הבית דאגה להכנת העששית, אלא גם בעל הבית עזר על ידה. הוא הכין את הפתילות תקע אותן בחורי הרשת הקטנה (לה ריסאסה) שהיתה עשויה פח. ולאחר שבעלת הבית היתה מברכת על העששית, היה בעל הבית נוטל אותה ומכניסה אל תוך השרשרת.

עששית מסוג אחר, עששית אבלה ובודדה עמדה בבתי האבלים היא עמדה על שולחן קטן באחת הפינות כשהיא מוקפת ספרי תהילים זוהר ו“הדרות.”

העששיות נעלמו לא רק מבתינו אלא גם מבתי הכנסת.

לנו הקטנים שמשה “העששית” מעין קנה מידה “למדידת הגובה”. נהגנו למדוד את המרחק שבין העששית לבין ראשינו כדי לראות אם “צמחנו” (איג’ימוס בוי) במשך ימות השבוע.

פומפיה (איל ראיו)    🔗

כלי קטן זה היה אחד הכלים השמושיים ביותר במטבח. הוא היה עשוי בדרך כלל מפח. היה בו שני חלקים החלק העליון היה מנוקב בחורים קטנים ואילו בחלקו התחתון היה מנוקב בחורים גדולים ורחבים יותר. הוא שמש בעיקר לגרוד ירקות, אולם תפקידו החשוב היה גרוד הגבינה לשם הכנת הבוריקאס.

פח האשפה (איל טניכל די סיירכול)    🔗

משנתמלא פח האשפה בבית נהגנו להוריק אותו ברחבת השכונה או לסמטא הקרובה, עד שהיו באים פועלי העיריה עם חמוריהם הקטנים ומעבירים את האשפה אל תוך השק של יוטה שהיה²³ פתוח משני צדדיו על גבו של החמור.

זבלי העיריה היו בני בית ברובע היהודי ובשכונות החדשות. הם הכירו כל בעלת בית, בחג הפורים קבלו אף הם “דורונות” כשם שקבלו האופים, הדוורים וכו'

פח המים והדלי של הבור (איל טניכל די אגואה אי איל קוב’ו דיל פוזו)    🔗

עד אשר הניחה ממשלת המנדאט את צנורות המים ברחובותיה של ירושלים, לאחר מלחמת העולם הראשונה היה פח המים צמוד לדלי והדלי היה צמוד לפח המים. רק לאחר “שזרמו” המים בבתינו ובמטבחינו נעלמו שני הכלים הללו מבתינו והשאירו אחריהם זכרונות נעימים ועצובים כאחד.

את הפחים קנו בעלות הבית מהפחחים. הם התקינו אותם מפחי הנפט שרוסיה הצארית ספקה לארצות המזרח. הפחחים התקינו ידית של פח או ידית של עץ.

בעלות הבית “ירדו בעצמן” לבור לשאוב מים או שלחו את בנותיהן הגדולות. בידי בניהן ובנותיהם הקטנים לא מסרו את הדלי והפח, מאחר שחששו פן “ילך החבל אחרי הדלי”, חששו פן יתכופפו אל תוך פי הבור, וירדו חלילה תהומה.

הפרימוס (לה פומפה)    🔗

קשה לדעת אם מכונת הפרימוס קדמה לפתיליה או הפתיליה קדמה לפרימוס. יש הסבורים כי הפתיליה קדמה לפרימוס.

מכונה זו דרשה מבעלת הבית ידע “טכני” הרבה יותר ממה שדרשה הפתיליה. לא תמיד פעל הפרימוס בשובה ונחת. אף הוא התפרץ “כהר געש”, וגרם לפרקים לכויות ולשריפות.

בעלת הבית קבלה בסבלנות את “תעלוליו” של הפרימוס, שכן תרם את תרומתו בהחשת הכנתם של התבשילים, ושעות העבודה במטבח פחתו.

טרדה היתה לפרימוס. היה צורך להביא אותו מזמן מה לבדיקה אצל מתקן הפרימוסים. וכך עמדנו בפתחיהם של מתקני הפרימוסים כדי להחליף ראש או את הגומי במשאבה או חלק אחר ממנו.

בערבי שבתות לאחר שהפרימוס נח מזעפו, נהגה בעלת הבית למרק אותו בחול ובקליפה של לימון.

במרוצת השנים באו לעולם הפרימוס בעל שלושת הראשים או בעל ראש הגדול, אשר שמש להרתחת דוד הכביסה.

במזרח ירושלים עוד מחזיק הפרימוס מעמד, ואף היום אפשר לראות בידי גברים ונשים ערביים הנושאים את הפרימוס לתקון.

הפתיליה (לה מאכינה די מיטשאס)    🔗

משהופיעה הפתיליה במטבחיהן של בעלות הבית הורגשה מעין הקלה. קשה לקבוע בדיוק מתי הופיעה מכונה זו. ישנם האומרים כי היא נראתה במטבחינו בשנים הראשונות שקדמו למלחמת העולם הראשונה. ואחרים סבורים כי היא הקדימה לבוא אל מטבחה של בעלת הבית האשכנזיה, שהיתה קרובה יותר “להמצאות הטכניות” בכלי־המטבח מבעלת הבית הספרדיה, שפגרה אחריה.

המכונה היתה בעלת שלושה גודלים. פתיליה בת שלוש פתילות, שתים ופתילה אחת. נדמה כי מכונה זו “האיטה” במקצת את עבודתה של בעלת הבית. המטבח היה שקט יותר, צונן יותר, “גחלי אש” לא בערו בו. תבשילים התבשלו על גבי המכונה בשובה ונחת. אולם גם מכונה זו גרמה לפרקים טרדות. כל רוח מצויה עלולה היתה להעלות את הפתילות ולכסות את הסירים והקדרות בפיח.

מזמן לזמן היה צורך להחליף את הפתילות ששוליהן “נאכלו” מרוב שמוש, ולהשחיל פתילות אחרות תחתן. בחג הפסח הוחלפו פתילות החמץ בפתילות “כשרות”.

בתקופת המנדאט הופיעו תנורי הנפט שהופעלו בפתילות.

צלחות (פלאטוס, ג’יניס)    🔗

היו שני מינים של צלחות. צלחות של אבץ (זינגו) וצלחות של אימאל. בעלת הבית נזהרה מלתת בידי ילדיה הקטנים צלחות של²⁴ אימאל. מחשש פן תשמטנה²⁵ מידיהן הקטנות. משום כך העדיפו לתת בידיהם צלחות “די זינגו” דהיינו של אבץ. שאם היו נופלות היו נפגעות בצורה קלה “והנזק” לא היה גדול.

קדרות החרס (אויאס די בארו)    🔗

קדרות החרס היו מצויות במטבחיהן של כל בעלות־הבית, עשירות ועניות כאחד. היו קדרות פשוטות ללא כל קשוט. ואף אלה משנסדקו “הוטלאו” ע"י בעלי־המלאכה התימנים המומחים לתקון צלחות וקדרות.

היו גם קדרות חרס משובחות שהובאו מחוץ־לארץ. קדרות אלה היו מצופות בחלקן הפנימי באמיל.

קדרות חרס אלה לא שמשו “כפקדונות” כשם ששמשו קדרות הנחושת. מקומן היה על מדפי המטבח.

סוכנם של קדרות החרס המשובחות היה החכם בכור נסים. החזן בבית־הכנסת של ימין משה מונטיפיורי אשר הביא אותן ממרסיליה, אשר בצרפת.

קומקומים לבשול קפה (ליבריקוס די קפה)    🔗

קומקומים אלה היו מגודלים שונים, מהם קטנים שהיו מיועדים להכנתם של שני ספלי קפה קטנים, מהם גדולים שהיו מיועדים לבשול הקפה של הבוקר, לבני המשפחה, מכל עדות המזרח, הרבתה העדה הספרדית בשתית קפה וחלב (בני העדה המרוקנית הרבו בשתית תה. הם לא נהגו לשתות קפה עם חלב).

לפני שבא לעולם “האיספרטירו” כלי הבשול שבער באלכוהול, היה קומקום הקפה, שוכן כמעט כל היום בין גחלים בוערות, מוכן ומזומן תמיד לכבוד אורחים ובני־הבית, שנפשם חשקה בספל קפה קטן. בבתינו הרבו להגיש ספלי קפה קטנים כשם שנוהגים כיום להגיש כוסות תה.

קופסאות פח (קוטיס די טיניקל)    🔗

פחי המים ושאר סוגים של פחים, מלאו את תפקידם עד “שיבה וזקנה”. ולאחר שיצאו מכלל שימוש נוצלו על ידי בעלות הבית למטרות אחרות.

חנויות המכולת לא עמדו בכל פינת רחוב או סמטה. החנויות היו בודדות, ולא קל היה לבעלות הבית “להשכים ולהעריב” בפתחי חנויות המכולת. משום כך דאגו בעלות הבית “למלא” את הבית במיצרכים למספר ימים או שבועות. כלי האגירה האלה היו הקופסאות (קוטיס) שהוכנו מחצאי פחים בהם קבעו מכסים.

קופסאות פח אלה הכילו אורז, עדשים, חומצה. תוצרת בצק כגון אטריות (איסקולאטשאס, פילאס) ועוד שהוכנו בחדשי הקיץ.

אף את ככרות הלחם, שמרו בתוך תיבות פח מעין אלה כדי לשמור על טריותן. קראו לקופסת הלחם בשם “קוטי די פאן”. לפרקים נהגו לשמור את ככרות הלחם בקדרת נחושת (טינג’ירי די פאן). שאף היא שמרה על טריותו של הלחם.

הקופיץ (איל סאטיר)    🔗

בטרם באה המכונה לטחינת בשר לבתינו, נהגה בעלת הבית לחתוך את הבשר לחתיכות דקות על ידי גרזן קטן. את הבשר הניחו על גבי לוח עץ עבה עם ידית שנקרא בשם בול עץ (ליניו). עוד היום משתמשים בעלי המסעדות הערבים בירושלים המזרחית בגרזן הקטן הזה לקציצת בשר.

המילה “לניו” דהיינו בול עץ שמשה בשפת הדיבור לציין אדם חסר דעת ותבונה.

כיום נעלם הקופיץ מבתינו, את מקומו ירש פטיש עץ שבשני צדדיו דבוקים שתי פיסות של ברזל, המרככות את הבשר.

שולה הדליים (לה גאנג’ירה)    🔗

משהיה נופל החבל אחר הדלי במעמקי הבור, נחפזו בני הבית לחפש אצל שכנים וקרובים “שולה דליים” כדי להעלות את הדלי ממעמקי הבור ולהמשיך בשאיבת המים.

לא בכל בית עמד שולה דליים. רק אצל “בעלי החזקה” בחצרות הרובע היהודי עמד הכלי הזה אשר “הציל” דליים רבים מרדת שחת.

כלי זה לא השאילו אותו “ללא תמורה”. היה צורך להפקיד פקדון. פקדון זה היה כלי נחושת, עלי של מכתש או חצי מג’ידי. פקדון זה לא היה מיועד חלילה לשמש תמורת שולה הדליים, אלא שמש מעין אות אזהרה “לשים עין” על כלי יקר זה שלא ילך אף הוא בעקבות הדלי וירד לתהומות תחתית.

שעה זו, שעת החפוש אחר מקומו של הדלי היתה שעה של מאבק בין שולה הדליים והדלי, שהתנהל במעמקי הבור. זו היתה אחת השעות המשעשעות והמדאיגות כאחת. אנו הקטנים עקבנו אחר המאבק הזה בענין רב. עמדנו מסביב לאחיותינו, או לאמותינו וחכינו בסבלנות, כששפתותינו²⁶ רוחשות תפילה, כשעינינו “תלויות” למעמקי הבור. לפעמים העלה שולה הדליים הזה, כלים מכלים שונים, אשר בדחו את הנאספים מסביב לבור, כגון קומקום חלוד כלי שעבר עליו כלח, נעל מרופטת וכיוצא בזה.

שולה הדליים היה עשוי גלגל קטן של ברזל שמסביבו היו תלויות שרשראות ברזל ובקצה השרשראות היו דבוקים עוגני ברזל קטנים.

שלחן העבודה במטבח (“איל סופה”)    🔗

שולחן עבודה זה שמש לשני תפקידים. הוא היה עשוי מקרשי עץ פשוטים שהדביקו אותם יחדיו, מעין חצי תיבה מרובעת. החלק העליון שמש כשולחן שעליו הכינה בעלת הבית את תבשיליה, ואילו בתוכו של שלחן זה נהגה בעלת הבית להניח את שקי הפחם לשמוש בכירים.

שני חלקי השולחן היו נתמכים בקרקע ובקירות המטבח. על השולחן היתה פרושה שעונית.

מוכרי הפחמים היו מתקבצים במדרגות שברובע היהודי סמוך לרחוב “משגב לדך” על יד רחוב השרשרת לפני הסימטא של הכותל. שם היו באים תושבי הכפר בשיט למכור את תוצרתם.

שני שמות היו לשולחן מטבח זה. בחלקו החיצוני נקרא בשם “סופה” ואילו חלקו הפנימי שהיה מיועד בעיקר לפחמים נקרא בשם “קארב’ונירה” (מהמילה קארב’ון).

“בלוני הגאז” השחורים האלה דהיינו, שקי הפחמים שנרכשו מאת תושבי הכפר באשיט, נקנו על ידי בעלות הבית “בדמים” תרתי משמע, מומחיות גדולה היתה דרושה מצד בעלות הבית כדי להבחין אם שק הפחמים אינו עשוי “במרמה”. דהיינו, אם לא ניסו להוליך שולל את בעלות הבית על ידי הנחת חתיכות גדולות של פחמים בפי השק, כדי להוכיח שפחמים גדולים, מעין אלה, טמונים לא רק בחלקו העליון של השק אלא גם בתחתיתו. אולם משהיתה בעלת הבית מגיעה לחלקו התחתון של השק היו עיניה חושכות לאחר שהיתה רואה כי תחתית השק מכילה רק “עפר” של פחמים ופחמים קטנים (מינודו). עיסקה זו, היתה חוזרת ונשנית מדי פעם בפעם על אף “השבועות החמורות” של מוכרי הפחמים שהסחורה שהם מוכרים לבעלות הבית היא משופרה דשופרי. וכך היה חוזר הדבר חלילה, “הבשיטים” נשבעים בהן צדק, ואילו בעלות הבית עושות “מקח טעות”.

ואין פלא איפוא, אם זכו תושבי הכפר בשיט לשם רע בקרב תושבי ירושלים ערבים ויהודים כאחד. התואר “בשיטה” הודבק לכל אדם אשר נהג במרמה והוליך את הבריות שולל.

שעווניות ומפות שולחן (מושאמאס אי מאנטיליס)    🔗

משנהגו בעבר להסב מסביב לשולחן אוכל עגול שצורת דרגש לו, הניחו את הקדרות והצלחות על גבי מגש עגול של קש (פניר), אומרים שהשם פניר בא מהמילה פאן דהיינו לחם. כיום נוהגים לתלות מגשי קש צבעונים מעין אלה בכתלים לשם נוי. לאחר מכן הוחלף המגש של קש במגש עגול של נחושת.

“פניר” נקרא גם סל קטן של קש שעליו הניחו את הצלחות לאחר ששטפו אותן.

משהחלו לשבת מסביב לשולחן האוכל הרגיל כיום הוחלפו המגשים האלה במפה לבנה או צבעונית. משנראו השעוניות בירושלים בשלהי המאה החולפת באה הרוחה לבעלות־הבית. שעוניות לבנות אלה כיסו את שולחן האוכל. ואילו בשבתות הוסיפו מקודש על חול וכיסו את השעונית במפה לבנה רקומה.

אם קל היה לנקות את השעוניות משיירי האוכל ומכתמי היין שנשפכו עליהן, הרי כל טיפת יין שנשפכה על המפה הלבנה הסבה צער רב לבעלת הבית. מיד היתה מכסה את הכתם במלח ומשפשפת²⁷ אותו לאחר מכן בקליפה של לימון. במרוצת הימים היתה המפה מכוסה “נקודים נקודים”, והיה צורך להחליפה במפה אחרת.

רהיטי בתינו לא עמדו חשופים, תמיד השתדלו בעלות הבית לכסות אותם במפות צבעוניות. את הספה (המינדר) נהגו לכסות בימות החול בסדינים לבנים ולחשפה בשבתות ובמועדים. הן נהגו לכסות את תיבות הבגדים ואת השולחנות הקטנים במכסים העשויים מפסות של אריגים צבעונים. את המכסים הצבעוניים האלו הכינו מחתיכות אריגים שונים. ותיקי ירושלים מספרים כי טיה מירקאדה, אמו של הרב בן ציון פרידיס, מלמד התינוקות החביב והדרשן העממי, אשר ברעש שפקד את ירושלים בשנת 1927, יצא עם תלמידיו בתלמוד תורה של הספרדים בעיר העתיקה אל סמטאות הרובע והרגיע את תושבי העיר המבוהלים כי ימות המשיח הולכים וקרבים וכי אל להם לפחד מהרעש, היתה נודעת כמומחית גדולה בהכנת מפות צבעוניות מעין אלה, שהרהיבו בצבעיהן את עיני רואיהן.

השרפרף (לה בנקיטה)    🔗

השרפרפים הקטנים היו תלויים בפתחיהם של נגרי הרובע היהודי בעיר העתיקה. קטנים שעברו עם הוריהם על יד חנויותיהם של הנגרים חמדו בלבם את הדרגשים הקטנים הללו. כשם שחומדים כיום נכדינו את הצעצועים. קראו להם בשם “בנקיטיקאס” דהיינו דרגשים או שרפרפים קטנים, עליהם נהגו לשבת הקטנים לנענע את רגליהם הקטנות ולסעוד את פרוסת הלחם הקטנה.

מסתבר שהשרפרף היה מצוי גם בבתיהם של אחינו האשכנזים. הם קראו לו “קליינע בנקעל”.

על השרפרפים ישבו בעלות הבית כדי לקלף את הירקות או כדי לעשות כביסה קטנה. בערב כשהיו מסיימות את עבודתן היו מניחות על השרפרפים את רגליהן העייפות.

ואכן לא היה בית שלא היו בו מספר דרגשים ושרפרפים בעלי גודלים שונים.

 

פרק שלישי: מלבושים וחדר שינה    🔗

כשם שבעלת הבית השתדלה “לנצל” כל ירק וכל מיצרך שבא²⁸ לידה עד תומם, כך השתדלה “לנצל” כל לבוש וכל חתיכת אריג.

כותנת “שהתקצרה” הוסיפה עליה “תוספת”, בגד או מכנסים שבלו מזוקן הוסיפה עליהם “טלאים וטלאי טלאים”. מלבוש שהפך להיות צר הועבר לבן הצעיר.

רק בחגים ובמועדים זכו בני הבית ללבוש בגדים חדשים. קוני הבגדים הישנים (“רופה וייז’ה”) התפרנסו בדוחק, כי לא בנקל נאותה בעלת הבית להפרד מלבוש ישן.

חנותו של שמעון אל באז, המרוקני, למכירת בגדים ישנים אשר גויס לצבא התורכי, ונפל בשבי הירדני לאחר נפילתה של העיר העתיקה, והתגורר בחצרו של קאטאריב’אס, עמדה על יד בית הכנסת בית אל. שמעון אל באז ספר לי כי עיקר עסוקו היה בהטלאת בגדים ישנים ונעלים. אולם מאחר שבאותם ימים לא יכלו “בעלי מלאכה” אלה להתפרנס ממלאכה אחת שלחו ידם גם בעסוקים אחרים כדי להביא “לחם לפי הטף לשובע”.

חייטי הרובע היהודי, משה קוריאל חיים נחמולי ושמעון מאיסי (אביו של אלי מאיסי, כתבו של העתון “הארץ” בפריז, שותפם של החיטים פינטו ומנשה). פתחו תקופה חדשה בענף ההלבשה. הם לא עסקו “בהפיכת אריגיהם של מעילים ומכנסים” כפי שנהגו חיטים אחרים. הם עסקו בתפירת חליפות חדשות ומכירת בגדים “מוכנים”. (ויסטידוס פרונטוס).

וכשהיו בני העיר העתיקה הולכים אל חנויותיהם בערבי חגים ומועדים כדי לקנות חליפה או להזמין חליפה חדשה, דאגו ההורים כי מידותיהם של הבגדים יהיו למעלה מהמידות הדרושות, הורים אלה טענו כי בניהם “הולכים וצומחים” בתוך בגדיהם, ומשום כך יש להקדים תרופה למכה, ולהלבישם מבעוד מועד “בגדים מרווחים ולא צפופים” כדי שהחליפה תאריך ימים ושנים. וכך הופיעו ילדי הרובע במעילים ששרווליהם הגיעו עד לראשי האצבעות ונעלים רחבות וגדולות כדי לאפשר לכפות רגליהם לגדול ללא כל הפרעה.

אם את החליפות, שקנו אותן הורינו מהחיטים קבלנו עלינו את “גזר דינם” והתהלכנו בחליפות שהם בחרו לנו, הרי “התמרדנו” כלפי אמותינו כשהחלפנו את כותונותינו דהיינו את הלבנים, לאחר שחפפנו את ראשינו, ורחצנו את רגלינו בגיגית הנחושת בערבי שבתות ומועדים.

שעה זו דהיינו שעת “הלבשת ערומים” היתה אחת השעות הקשות ביותר לאמותינו. בניהן ובנותיהן של משפחות ברוכות ילדים, הצטופפו סביב בעלת הבית, כדי לקבל מידה לכבוד שבת כותנות, גרביים, תחתונים ושאר בגדים שלבשו על גופם (מודאדורה).

שעה זו דמתה לשעת קרב. אמותינו עמדו אובדות עצות ולא ידעו בשעת חלוקת הבגדים כיצד להשביע רצון “איש ואיש”. זו היתה שעת מבחן קשה.

בפינה אחת עמד אחד הבנים וסרב לקבל את הכותנת שהוצעה לו, מאחר שהיתה בלה מטולאה וישנה, ובפינה אחרת עמד אחיו שסרב לקבל את תחתוניו מאחר שחסרו השרוכים (פרליניס) או שהחגורה (ג’יקור) של התחתונים נעלמה והיה צורך להשחיל במקומה חגורה אחרת.

את ה“צרות” גרמו בעיקר הבנים, שבגדי הלבן שלהם היו “מסובכים” יותר. מה שאין כן הבנות שבגדי הלבן שלהן היו פשוטים יותר.

בשעה זו התרוצצה האם מבן אחד לשני, פייסה את האחד כדי שיסכים ללבוש את הכותונת הישנה שהוצעה לו, והפילה את תחנוניה בפני הבן השני שיאות ללבוש את התחתונים המטולאים. וכך בדברי פיוס ושכנוע ובתקון הבגדים “על המקום” על ידי חוט ומחט, עברה בשלום את המעבר הקשה הזה בערב שבת ומועד ונשמה לרוחה.

בשעה זו נכמרו²⁹ רחמיהם של הבנים ונאותו ללבוש “בגדי לבן” מטולאים וישנים, ובלבד שלא יראו בצרת אמותיהם.

ומשהיתה רואה את בניה לבושים היתה יוצאת מהחדר כשכף ידה על מצחה ואומרת בעברית ובספרדית “ברוך שפטרני” (בינדיג’ו כי מוס איסקפו). יבורך האל אשר הצילנו.

ארון הבגדים עם דלתות המראות (אלמאריו די איספיז’ו) והשידה (אל בורון)    🔗

תיירים שבקרו בירושלים במחצית המאה שעברה נכנסו גם לבתיהם של התושבים ועמדו על סדריהם וכליהם.

אחד התיירים מספר כי מאז קיץ שנת 1842 חלו שינויים ברהיטי הבית היהודי בעיר העתיקה של ירושלים. קשרי המסחר בין תושבי העיר ובין סוחרי חוץ לארץ, הלכו והתפתחו. וכשם שיהודי סלוניקי הביאו מסלוניקי מטאטאים, קבקבים, מניפות, קדרות חרס מצופות אמיל ומיצרכי אוכל שונים, כך הביאו יהודי מזרח ומערב ארופה כלי בית וסחורות שונות. במרוצת השנים קמו בירושלים גם בעלי מלאכה שיצרו כלים ורהיטים. גם מוסדות החינוך והמוסדות המקצועיים שהוקמו במרוצת השנים על ידי יהודים ונוצרים, סייעו במידה רבה לשכלולו ולשפורו של הבית הירושלמי.

על יד התיבות (הקאשאס והבאוליס) שנחשבו ובצדק, הרהיטים הראשונים שעמדו בבתיהם של תושבי העיר העתיקה, יהודים ולא יהודים כאחד, עמדו במרוצת הימים גם ארונות גבוהים מעץ אלון. בחלקם מגולפים, עם דלתות שבהן היו דבוקות מראות. היו ארונות בני שלוש דלתות וארונות בני שתי דלתות. על יד ארונות אלה עמדה השידה (איל בורון) שהכילה מספר מגרות ועליה לוח שיש לבן שעליו הונחו כלי־נוי קטנים מברשות, מסרקים שהחלו להראות בבתינו. מול השידה על הקיר עמדה מראה גדולה שהיתה קשורה בחבל לוו שהיה³⁰ תקוע בקיר. מול המראה הזאת עמדו בני־הבית גדולים וקטנים כאחד והתקינו את עצמם לפני צאתם מהבית. השידה היתה מצוייה גם בבתיהם של אחינו האשכנזים וקראו אותה “קמודה”.

סמוך למלחמת העולם הראשונה הופיע בחדר האורחים גם המזוה שהיה עשוי חלקו מעץ וחלקו מזכוכית. במזוה עמדו ספלי הקפה ושאר כלים עדינים של הבית. כגון צלחות, כוסות ועוד.

גרביים (ג’וראפיס)    🔗

כשם שהיו נוהגות סבתות, עקרות בית ונשים צעירות לסרוג מלבושי צמר לעצמן ולבני המשפחה כך נהגו בדור הקודם, לסרוג גרביים כדי להלביש את בני המשפחה, גדולים וקטנים. את מלאכת סריגת הגרבים למדו אחיותינו הקטנות עוד בהיותן אצל “הגננות” (המאיסטראס), הגרבים שלבשנו באותם ימים היו גרביים שחורים וארוכים שהגיעו עד הברך ואף למעלה ממנה, הגרביים דמו לגרביים שאנו רואים אותם כיום אצל בני הישוב האשכנזי הישן. גרביים צבעוניים נראו לעתים רחוקות. את הגרביים נהגו לסרוג בעזרתם של ארבע מחטים שנקראו בשם “אל גוז’אס”.

את מידת כף הרגל מדדו על ידי מדידת כף היד כשהיא קמוצה דהיינו מדדו את היקף האגרוף.

גברים לא עסקו במלאכה זו. הגברים היחידים שעסקו בה היו התימנים. הם סרגו גרביים חזקים שהאריכו ימים ושנים.

משפחת מנדלבאום, שחנותה עמדה ברובע היהודי עסקה בסריגת גרבים על ידי מכונה, שאותה הביאה מחוץ לארץ.

הסבתות הצעירות כיום שוב אינן סורגות גרבים ונכדיהן אינם שרים את השיר “מה עושה אשה זקנה, סורגת גרב סורגת גרב ומספרת ספורים”.

אף כי הגרבים היו עבים, הרי הקור הירושלמי חדר לעצמותינו ונאלצנו³¹ לעטוף את כפות הרגלים במעטה העשוי משאריות של בד עבה או מתרבוש שעבר³² עליו כלח. “גרבי חורף” אלו נקראו בשם טירליקיס משהיינו פושטים את נעלינו בבית היינו נוהגים ללבוש את “הטירליקים” האלה כדי להתהלך על השטיחים והמחצלאות.

אותם לבשו יחד על נעלי הבית או הקבקבים, וזאת כדי לשמור על הרגל מפני התקררות.

וילונות (פרדליס)    🔗

בחלונות ובארונות־הקיר הקטנים שבבתי הרובע היהודי, ובשכונות הראשונות, התקינו בעלות הבית וילונות לבנים וצבעוניים. ארונות קיר אלו, שמשו מעין מחסנים קטנים. לשעת הצורך ולא לשמוש יום יומי. רק לעתים רחוקות היתה בעלת הבית נגשת ומוציאה מתוכם קדרה של ריבה או קופסה של תוצרת בצק.

רק בבתי אמידים נהגו לתלות מאחורי דלת הכניסה לחדר האורחים ובחלונות שבחדר, וילונות ארוכים שהיו עשויים מבד של קטיפה. את הוילונות האלה תלו על קרשי עץ (קורניש). ואילו את שתי היריעות של הוילונות, החזיקו משני צדי הדלת או החלון, במחזיקי־עץ יפים.

חתולים (פשדורה)    🔗

את השעורים הראשונים בתורת “החתול”, קבלו האמהות הצעירות מאמותיהן. החתול נעשה ביסודיות ובקפדנות עד אשר הפכו את התינוק ל“מומיה” מצרית קטנה שדוגמתה³³ ראיתי במוזיאון של קהיר.

תקופה ארוכה היינו נתונים בתוך “חתולים” ולא במהרה השתחררנו מכבליהם. אם הרך הנולד הראשון זכה לחתולים חדשים הרי דור ההמשך נזון משאריות החתולים של האחים שקדמו להם, בין אם אלה נשארו בחיים ובין אם נטמנו, בעודם באיבם, באדמתו של הר הזיתים.

את בגדי התינוק כינו בשמות של חיבה. הוא לא לבש סתם כתונת “כמיזה” אלא “כמיזיקה”, ולמעיל הקטן שעל הכותנת קראו “מינטאניקו” להבדילו “ממינטאן” שהיה מיועד לגדולים.

אם דמה התינוק למומיה, הרי על ראשו הקטן חבש כובע בד שנתפר ע"י אמו שנקרא בשם “כראפוסה” או כארפוסיקה. כובע קטן זה היה מקושט בסרטים צבעוניים.

המונח פאשדורה בא³⁴ מהפועל אינפשאר שפרושה לחתל.

ואכן “הפאשה” דהיינו החגורה הארוכה שעטפה את בטנו היא היא אשר ציינה את הפועל, לחתל.

לפרקים היה התינוק מוזמן להסב על שולחן האוכל יחד עם גדולים, ו“טעם” מקציצות הבשר ושאר דברי מאכל שהונחו לפניו, משום כך הקפידו לקשור בצוארו מגבת שנקראה בשם באב’אדור.

הריר שיצא מפי התינוק נקרא “לה באב’ה”. מכאן אמרו על אדם שרווה נחת, “לי כאיו לה באב’ה” דהיינו ריר נוטף מפיו מרוב נחת.

בשעה שאמותינו החליפו את החתולים היו עושות לתינוק הרך “האסור בחתולים”, כמה תרגילי התעמלות קלים. נוטלות היו את ידיו ורגליו ופושטות אותן לצדדים, וזאת במטרה למתוח את שריריו. שהיו כבולים במשך שעות היום והלילה.

כותונת ארוכה (לה בלוסה)    🔗

הספרדים ובני עדות המזרח נהגו ללבוש על בגדיהם התחתונים כותונת ארוכה, לבנה או צבעונית שירדה עד לכפות הרגלים. האשכנזים לא נהגו, ללבוש כותנות ארוכות מעין אלה.

מעל לכותנות אלה לבשו מעיל קצר שירד עד למתנים. בלבוש זה בקרו בבתי שכנים והלכו לבתי הכנסת. היו כותנות לימי שבת וחג והיו כותנות פשוטות יותר לשעות הערב והלילה. קטנים הלכו בכותנות ארוכות לבית הספר. זו היתה “החליפה” הפשוטה והמעשית ביותר שהיתה בשמוש אצל גדולים וקטנים. כותנת ארוכה זאת הפריעה לקטנים בשעה ששיחקו את משחקי הסמל (קפיצה מעל לגב).

לובשי הכותנות הללו הרגישו את עצמם חופשים יותר, “מרווחים” יותר.

כותנות אלו היו בדרך כלל עשויות מבד לבן ואילו בעונת החורף לבשו כותנות “מפלנילה” שהיו חמות יותר.

בלוסה זו היתה מעין הקדמה ל“פיז’אמה” שהופיעה בבתינו לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם היום נוהגים בני עדות המזרח ללבוש את הפיז’אמה גם בשעות של אחרי הצהרים והערב, “זכר” לכותונת³⁵ הארוכה והרחבה.

כיסוי ראש (יאזמה לנשים וטקאיקה לגברים)    🔗

נשים וגברים לא הלכו לא בבית ואף לא ברחוב בגילוי ראש. נשים נשואות דאגו לכסות את שער ראשיהן במטפחת צבעונית דקה שנקראה בשם “יאזמה”, ואילו הגברים התהלכו בכיפה (“טקאאיקה”) לא ככיפה הנמצאת כיום בשמוש.

שוליה של “היאזמה” קושטו בגדילים צבעוניים.

צעירות לא נשואות התהלכו בגילוי ראש. את ראשיהן ואת כתפיהן כסו כשיצאו לרחוב באריג צבעוני דק שנקרא בשם “שרפה”.

אמהות צעירות שיצאו לרחוב שמו על כתפיהן “שאל” קטן (שאליזיקו).

במשפחות שבהן לא הקפידו ביותר באיסור של “שער באשה ערוה”, התהלכו בבית לעיני בעליהן ולעיני זרים “בגילוי ראש” דהיינו בלי שביס על השערות. אולם נשותיהם של רבנים הקפידו במיוחד על כיסוי שער ראשיהן.

כובעים לגברות החלו להופיע בחוצות ירושלים בראשית המאה הנוכחית. בנותיהם ונשותיהם של הקונסולים פקידי בנקים, וכן נשותיהם של רופאים ורופאות שבאו בעליה השניה היו הראשונות שלבשו כובעים שאותם הביאו מחוץ לארץ. אפנה זו עברה גם לצעירות הספרדיות שבירושלים שהחלו גם הן ללבוש כובעים.

כיפת הלילה נקראה בשם ח’ראג’י אותה לבשו רבנים ובעלי בתים בעלותם על מטותיהם. כיפות אלו היו עשויות צמר או תחרה. (דנטלה).

בני השכבות העניות לבשו “טקאיקה” כובע שהיה עשוי מבד כרוך על קרטון – ואילו בני המעמד הבינוני לבשו תרבושים קטנים וכסקטים.

כסאות (סיאס)    🔗

אילו היו מכנסים בחדר אחד את הכסאות שעמדו בבתינו מראשית המאה הנוכחית ועד ימינו, היינו זוכים באחת התערוכות המענינות ביותר.

כסאות ומושבים מסוגים שונים עמדו בבתינו. כסאות של קש, כסאות של עץ פשוטים וגסים, כסאות של ח’זראן דהיינו מושבים העשויים מסרטים דקים סרוגים של קש. (סיאס די איסטירה) כסאות ששמשו כנדנדות (סיאס די קונאר).

יתכן שחלקי העץ של הכסאות הובאו מחוץ לארץ, ואילו המושבים, מושבי הקש והמושבים שהיו עשויים בצורת מחצלת הוכנו על ידי בעלי מלאכה מקומיים. ובמיוחד על ידי מוסדות לחינוך עורים יהודים ולא יהודים כאחד.

אם בחדרים השונים עמדו כסאות בעלי “צורות ודמויות” שונות הרי בחדר האורחים השתדלו להעמיד כסאות בעלי “צורה אחידה”.

את מושבי הקש וכן את מושבי הרשתות (ח’זראן) תקנו אצל בעלי המלאכה בעיר העתיקה (מאיר אל בלאנסי אברהם רוסו ועוד וכן במוסד של בית חינוך עורים.)

הספה והכורסאות (פוטילים), הופיעו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ודחקו לאט לאט את הספה (המינדיל), שאותה הכרנו בימי ילדותנו.

מחצלאות ושטיחים (איסטיראס אי טאפיטיס)    🔗

בבתיהם של בני הרובע היהודי היו פרושות מחצלאות שעליהן פרשו בלילה את המזרונים, מחצלאות פשוטות אלה נקראו בשם מחצלאות של פלחים. (איסטראס די פלחים"), אף שטיחים היו מצויים, ואלה היו מהמין הפשוט שהוכנו על ידי הכפריים הערבים בסביבת יריחו מצמר עזים וכבשים. צמר הגמל היה יקר יותר. שטיחים בעלי איכות גבוהה ראינו רק עם העליה הבוכרית. משהיינו נכנסים לבתיהם של האמידים הבוכרים התפעלנו מהשטיחים היפים שכיסו את החדרים הגדולים.

בקיץ נהגו להסיר את השטיחים ולהשאיר את החדרים עם המחצלאות בלבד.

מטפחת (לה ריזה)    🔗

תשומת לב רבה הקדישו אמותינו למטפחות. רקמו את שוליהן נתנו בהם “סימנים” דהיינו רקמו בהן את ראשי התיבות של שמות בני המשפחה. תמיד דאגו אמותינו כי נצטייד במטפחת נקיה לבל נתהלך עם אף מלוכלך ונשמש ללעג ולקלס לרבים. המילה “מוקאטי” דהיינו נגב את האף, היתה שגורה בפיהן של אמותינו.

באמתחותיהם של רבנים ומעשני טבק הרחה, היו מצויות מטפחות צבעוניות גדולות שלא תמיד ששו נשותיהם לכבס אותן.

אולם מטפחות לבנות ומגוהצות כהלכה היו מונחות בכיסי הקפטן של רבנינו משהיו מוזמנים “לקבל קנין” במסיבות של ארוסין.

המיטה (לה קאמה)    🔗

עד שבאו לעולם מיטות הברזל הקטנות והגדולות, נהגו לפרוש בשעות הערב את המזרונים על גבי שטיחים, מחצלאות או ע"ג לוחות של קרשים. בבוקר היו “נאספים” המזרונים, מניחים אותם אחד על גבי השני, באחת הפינות שבבית ומכסים אותם בסדין. ערימת המזרונים הזאת נקראה בשם “רימה” (ערימה). הישישה בייה ארגס, מספרת כי בבתיהם של “גבירים ונכבדים” (והזכירה את הגבירים סיניור ישעיהג’י וח’אוואג’ה רחמים מזרחי), עמד בחדר־המטות ארון עץ גדול שלתוכו הניחו את המזרונים, ולא נודע כי באו המזרונים אל קרבו.

משקרבו ימי בעלת הבית ללדת היה הבעל “יורד” ממטתו (מיטת ברזל יחידה היתה כמעט מצויה בכל בית) ומפנה את מקומו לבעלת הבית. משתמו ימי הלידה, היתה יורדת ממרום מושבה ותופסת את מקומה בין ילדיה ובעיקר סמוך לעריסתו של הרך הנולד כדי לשים בו את עינה.

האשכנזים לא נהגו לשכב על גבי מזרונים, מאחר שבאו מארצות קרות. אולם ותיקי ירושלים אומרים כי בראשית המאה התשע עשרה נהגו בני העליה האשכנזית שהיתה עניה בדרך כלל, לפרוש את המזרונים על גבי הרצפה.

במרוצת השנים הוכנסו לבתי הרובע היהודי מיטות ברזל שנקראו בשם “קאמאס פראנקאס” דהיינו מיטות ארופיות. מיטות אלה היו מיועדות בעיקר להורים. המיטה דמתה לאפריון. על ארבעת הקלונסאות של ברזל פרשו כילה דקה (נמוסיה אולי מהמלה הערבית נמוס שפרושה יתושים) שהגנה על הישנים בתוכה מפני היתושים שהטרידו במיוחד בעונת הקיץ.

מיטות אלה היו מצוידות ברשת ברזל קפיצית שנקראה בשם “סוסטיה”, רשתות אלה היו ברוכות ביחוד בעונת הקיץ, בפשפשים שמצאו מחסה בין חוטי הרשת הזאת, ובכדי להשמידם היה צורך להסיר את רשת הברזל הזאת לנער אותה ולהעלות את הפשפשים במים רותחים. היו מיטות ללא כילה. ארבעה עמודים קצרים עמדו מארבעת צדדיה ובראשיהם כדורי נחושת קלל (מאנסאנאס די קוב’רי).

המזרונים והשמיכות היו עשויים מצמר (לאנה) ומצמר גפן (אלגודון) שאותו נהגו “לרענן ולחדש” סמוך לחגים, על ידי מנפץ הצמר שהיה מוזמן לבתים כשהוא נושא על כתפו את “הכינור הגדול בעל המיתר היחידי”.

השמיכות היו מצמר. הן היו עטופות סדינים לבנים שכובסו מזמן לזמן, המזרונים כוסו בסדינים לבנים (סב’אנאס די קאמה), הכרים היו קטנים וממולאים בצמר מה שאין כן הכרים שהיו בשמוש בבתיהם של אחינו האשכנזים שהיו גדולים ומרובעים וממולאים בפוך. את הכרים עטפו בשקי בד לבנים שנקראו בשם ("פרוניאס)". כיום מצויים בבתינו כרי פוך (כאב’יסאליס די פלומה).

בעונת החורף הניחו על השמיכות, שמיכות של צמר (חיראמיס), שמיכות צמר אלה היו בשמוש גם בבתי שכנינו הערבים. שמיכות הצמר (החיראמים) לא נראו בבתיהם של אחינו האשכנזים. שמיכות הפוך מלאו את מקומן.

“תעשיית המזרונים והשמיכות” (קולג’אס אי קולג’וניס) התרכזה בחנויותיהם הקטנות והחשוכות שבסמטאות העיר העתיקה, חנויותיהם של מרדכי די סוטו, יעקב מזרחי “איל כורדי”, אשכנזי, חזות אפלאלו, וועקנין, ועוד.

“התוצרת” הזאת נמכרה לא רק לתושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה אלא גם לנשותיהם של אכרי הכפרים הערבים הסמוכים.

לפעמים סרו בעלי מלאכה אלה, ביחוד מבני העדה המרוקנית, לכפרי הסביבה ושהו בהם מספר ימים כדי להכין במקום את המזרונים ואת השמיכות לתושבי הכפרים.

מן הראוי לציין כי בעלי המלאכה היהודים מבני מרוקו, ותימן שבפיהם היתה שגורה השפה הערבית, נהגו לסובב בכפרים הערבים שמסביב לירושלים ולעסוק בכל מיני מלאכות.

מסרק (פניה)    🔗

אם בכל בוקר מלא המסרק את תפקידו לשעה קלה, הרי עיקר עבודתו התרכזה בליל שישי וביום שישי כשרחצנו אנו, קטנים וגדולים, את ראשינו והכנו את עצמנו לשבת.

בעיקר דאגו אמותינו לנקיון ראשיהם של הבנים והבנות הקטנים. לאחר חפיפת הראש היו אחיותינו הקטנות יושבות על הדרגש הקטן כשגביהן, מופנים אל אמותינו, והן עם המסרק שנקרא “פניה די וויסו”, דהיינו מסרק של עצם היו סורקות במשך שעה ארוכה את שערותיהן הארוכות והיפות של אחיותינו.

בעיקר דאגו להסיר מעל ראשיהן את “הכשכשים” (כשכאס). זאת עשו בעזרת חומץ, ולפעמים בעזרת כמה טיפות של נפט. מסרק זה היה בעל שני טורים של שינים, טור אחד צפוף וטור אחד רחב יותר. את המסרק נהגו לטבול בקערית (טאסה) ובה תערובת של חומץ. מסרק זה שהיה לו תפקיד מיוחד היה מסוגל לעמוד גם בפני השערות “המסובכות” והקשות ביותר.

לאחר שתמה “מלאכת התסרוקת”. נשמו אחיותינו לרוחה, לאחר הענויים “שהתענו”, תחת ידו של המסרק וידה של האם, שרצתה כי לבנותיה תהיינה שערות נקיות ויפות. הן נהגו לסדר את השערות בשני צידי הראש, כששביל עובר באמצע, ומכל צד ירדה צמה שחורה שאליה היה קשור “סרט” צבעוני מרהיב עין.

נעלים ומגפים (קונדוריאס אי גלוג’יס)    🔗

לא בכל שני וחמישי נעלנו נעלים חדשות. השתדלנו שיחזיקו מעמד מחג הפסח לחג ראש השנה. הנעלים הוזמנו אצל הסנדלרים חדש ימים, לפחות, לפני החג. הן היו נעלים שכיסו חלק ניכר מהרגל, נעלנו אותם בעזרת כפתורים שאותם כפתרנו בעזרת מכפתר של ברזל “בוטינאדור” אל תוך הלולאות שבנעל. נחת רב לא שבענו מהכפתורים, שכן לעתים קרובות נותקו ממקומם והתהלכנו עם נעלים “פרומות”, שהחזיקו מעמד בסיועם של שנים או שלושה כפתורים שנותרו לפליטה. את הנעלים שלבשנו אנו הקטנים קראנו בשם “כונדוריאס” ואילו נעליהם של המבוגרים קראנו בשם “בוטיניס”.

רבנים ובעלי־בתים לבשו נעלים ללא כפתורים או שרוכים, משני צידי הנעל היו שתי חתיכות של גומי אשר התרחבו בשעת נעילת הנעל, לאחר מכן התכווצו והחזיקו את הרגל.

לפני שנראו בחוצותינו ערדלי הגומי, התקינו הסנדלרים בירושלים ערדלי עור שהיו נוהגים ללבוש אותם על הנעלים. ערדלי עור אלו לבשו יהודים וערבים כאחד, ביחוד רבנים ושיכים. הם הוחזקו בנעל בעזרת זיז קטן של ברזל שהיה תקוע בקצה הנעל מעל לעקב.

את ערדלי הגומי הראשונים ראיתי בילדותי על רגליהם של הרבנים אברהם פילוסוף וחיים פרירה, שיצאו כשדרים לערי בוכארה, והביאו אתם את ערדלי הגומי הרוסיים.

נעלי בית (סאפאטוס)    🔗

רבים מבני תושבי הרובע היהודי גדולים וקטנים, אהבו להתהלך בסמטאות הרובע בנעלי בית (סאפאטוס). כל הרובע היהודי דמה לחצר אחת גדולה ורחבת ידים ומשום כך התהלכו בה בימי חול ובימי שבת בנעלי בית, ספאטוס. רק משהלכו לבקר אצל קרובים וידידים נעלו נעלים, נעלי הנשים קראו בשם “איסכרפינס” שהיו בעלי עקבים נמוכים ופניהם של הנעלים היו עשויים מעור שעוה שחורה. או צבעונית.

סוג אחר של נעלים אשר שמשו גם כנעלי בית וגם כנעלים לגברים היו “הבלגאס”. נעלים אלה שהיו כבדות יותר מנעלי הבית הקלות, דמו לנעלים חצאיות, אלא שהיו חופשיות יותר ללא שרוכים וכפתורים, וכיסו חלק גדול מכף הרגל. בלגאס נעלו שכנינו הערבים. הן הובאו על ידי עולי צפון אפריקה המוסלמים שעלו לירושלים. נעלי הבלגאס המרוקניים היו בעלי צבעים שונים, והן החזיקו מעמד יותר מנעלי־הבית הרגילים.

הסינור (לה פרוסטילה, איל דיב’אנטאל)    🔗

השם “פרוסטילה”, ציין את הסינור ששמש כחלק מהלבוש, סינור זה לבשו בעיקר בנות שהלכו לבית הספר, וזאת כדי “להגן” על שמלותיהן מפני כתמי דיו. ואילו “דיב’אנטאל”, נקרא הסינור שלבשו נשים זקנות ומבוגרות על שמלותיהן, וסינור העבודה שלבשו עקרות הבית בשעת עבודתן במטבח.

סינורים שהיו מיועדים ללבוש ולקשוט נתפרו מבדים צבעוניים ואת שוליהם קשטו סרטי תחרה (דנטילאס). סינורים אלו נכללו ברשימת הבגדים והשמלות שהכלה היתה מביאה לבית בעלה.

מתחת “לדיב’נטאל” של אמותינו נהגנו בילדותנו להסתיר את ראשינו כשבקשנו מקלט ומחסה. מכאן הפתגם האומר “מאמה אי איל דיב’נטאל טאפן מונג’ו מאל” דהיינו האם והסינור מסתירים רעה רבה.

משרצו בעלות הבית להסתיר צלחת של מאכל או תבשיל מעיני זרים כדי להעביר אותה לשכנה או לזקנה בודדה שבחצר נהגו להסתיר את הצלחת מתחת לסינור.

אלמנות נהגו להתהלך בבתיהן כשעליהן סינורים שחורים, פשוטים בימי חול וצבעוניים בימי שבת ומועד.

סיר הלילה הכד והקערה (בסין, ליגן, טשוקאל, ליבריק)    🔗

לא היתה בעלת הבית עולה על מיטתה, בטרם דאגה לסדר בחדר המיטות של בני המשפחה את הכלים הנחוצים לשם עשית הצרכים הקטנים ובשעת הדחק גם הגדולים.

חדרי השרותים לא עמדו בתוך הדירות. חדרי השרותים הדלים עמדו בחצרות, והגישה אליהם לא היתה קלה ונוחה, ביחוד בשעות הלילה ובלילות חורף גשומים, קטנים וגדולים נאלצו לעשות לפחות את צרכיהם הקטנים בתוך הכלים שעמדו באחת מפינות חדר השינה. אין פלא איפוא אם בשעות הבוקר עוד עמד ריחם של כלים אלו בחלל החדר.

הכלים היו: (הקערה להטלת מים) או “קאלדריקה די פישאר” (דהיינו חצי פח שהותקן לצורך זה). וסיר הלילה (בסין). היו סוגים שונים של סירים, סירים קטנים לתינוקות וסירים גדולים למבוגרים שהשתמשו בהם בעיקר בשעת מחלה. סירים אלו היו עשויים מאבץ או מאמיל.

עולי סלוניק קראו לסיר בשם “טשוקאל”.

על יד הכלים הללו עמד כד לנטילת ידים. אמותינו דאגו לכך כי מיד, לאחר קומנו מהמטה נרחץ את ידינו ואת פנינו, שכן הוזהרנו על ידן, כי אסור לצעוד ארבעה צעדים לאחר קומנו מהמיטה ללא נטילת ידים, כי ידינו טמאות הן (אינקונדאס).

הספה (המינדר)    🔗

כמעט בכל חדר מחדרינו היתה ספה קטנה, שעליה ישבו בני הבית. אולם הספה החשובה ביותר עמדה בחדר האורחים. ספה זו היתה נוצצת ומבריקה בכל ימות השנה. וביחוד אסרו את הישיבה עליה בין פורים לפסח. אורח אשר רצה להקניט את בעלת הבית ולעורר את חמתה היה “עולה” ויושב בתקופה זו דוקה על הספה הנאה.

הכבוד הגדול והחשוב ביותר שבעלת הבית חלקה לאורחיה המכובדים היה כשהיתה מציעה להם להתכבד “ולעלות” על הספה.

בבתי הרובע היהודי עמדה הספה סמוך לחלונות שפנו לחכורה (חצר שהיתה מיועדת כמקום משחקים לילדים) או לאחת הסימטאות הצרות. וכשהיו יושבים על אותה ספה היו רואים את “העוברים ושבים” בסמטה.

אדריכלי הבתים שברובע היהודי דאגו “להתקין” בחדרים “מסטבות” דהיינו ספות הבנויות מאבן. על ספות אבן אלה פרשו מזרונים כיסו בסדינים וקשטו אותן בכרים.

משפחות מחוסרות אמצעים העמידו בבתיהן ספה שהיתה עשויה מתיבות עץ בהן הביאו את פחי־הנפט מחוץ־לארץ, ועליה פרשו מזרון.

הספות שמשו כמקום התיעצות. כל בעיות הבית היו נדונות בין ההורים כשכל אחד מהם “התבצר” לו באחת הפינות (קושה) של הספה כשרגליו מקופלות תחתיו. כאן בספה זו, שקעו הורים במחשבותיהם וכאן נתקבלו ההחלטות החשובות. משהיינו רואים את הורינו יושבים על הספה כל אחד בפינתו, ומטכסים עצה, ידענו כי דאגות קשות פוקדות אותם.

הספה שמשה גם כמקום מרגוע. לאחר שהיו אמותינו מסיימות את עבודתן המפרכת, היו “עולות” לשבת על הספה, מתכנסות בתוך עצמן באחת הפינות ושותות את הקפה.

הנאה מרובה היתה גורמת לנו הספה בשבתות ובמועדים, לאחר שאמותינו ואחיותינו הבכירות היו מסדרות את הספה בסדינים לבנים. “(אורטיס)” ואת הכרים שמסביב קשטו ב“פרוניאס”. שניהם היו מקושטים בסרטי רקמה ותחרה מעשי ידיהן של האמהות והבנות.

העריסה (לה קונה)    🔗

משירד הרך הנולד ממטת אמו יולדתו, שבה שכב ימים מספר, תפס את מקומו בעריסה אשר חיכתה לו.

העריסה היתה הרהיט החביב והאהוב ביותר בבתינו אשר עמדה עד זקנה ושיבה, ולפרקים עברה, וזאת לאחר שסיימה את תפקידה בבתי ההורים, לבתיהם של הבנים.

היו סוגים שונים של עריסות. עריסה שהיתה עשויה מעץ שעמדה על הריצפה והתנדנדה בקלות, על שתי משענותיה שהיו עשויות עץ. זו היתה עריסה שהיתה מצויה בבתי בני עמך, ומחירה היה שוה לכל נפש.

עריסה נאה יותר עמדה בבתיהם של אמידים. היא היתה מורכבת משני חלקים מברזל. חלק אחד היה מורכב משתי משענות של ברזל, שהיו מחוברות על ידי מוט ברזל. בשני קצותיו של מוט הברזל היה תלוי, בשני ווים הערסל, אשר התנדנד במשיכה של חבל שהיה קשור באחת מפינותיה של העריסה. העריסה הראשונה נקראה בשם לה קונה די טבלה ואילו השניה נקראה בשם “קונה די פיירו”. (עריסה של עץ ועריסה של ברזל).

העריסה היתה מכוסה בכילה לבנה שהיתה מגינה על הרך הנולד מפני היתושים.

הכילה כיסתה את כל העריסה, ושני פתחיה חוברו יחדיו בסרט. אורחים וקרובי משפחה היו נגשים לעריסה ודרך הכילה היו מסתכלים על פניו של הרך הנולד.

בימות הקיץ היו מתקינים לתינוק “עריסת אויר” (קונה די איירי). היו נוטלים שמיכה, מקפלים אותה על גבי שני חבלים שאותם קשרו מפינה אחת לפינה שניה בחדר. נהגו גם לשים עריסת אויר זו בחלון הפונה לרחוב.

בעברי באחד הימים ברובע הארמנים ראיתי בחלון אחד הבתים נדנדה קטנה שהיתה צמודה לרשת הברזל של החלון ובה ישב תינוק, שהסתכל לרחוב, ונהנה מהאויר הצח.

העריסה, תפסה מקום נכבד בבתינו. היא סמלה את המשכיות המשפחה. בצער נפרדו הורינו מהעריסה. היא שמשה מקור שמחה לבית. הרומנסות והשירים העצובים ביותר הושרו על יד העריסה. דפנותיה של כל עריסה “רוויים” שירים שאמהות שרו אותם בשעות הערב ובשעות הלילה המאוחרות.

היום נעלמה העריסה מבתיהם של בנינו ובנותינו. המטה הקטנה ועגלת הילדים, תפסו את מקומה של העריסה. גם המטה ועגלת הילדים אינם מאריכים ימים רבים בבתיהם. ולאחר שהייה של שנים מספר מושאלים או מועברים אף אלה לבתיהם של קרובים וידידים.

הפרוות (סמארה)    🔗

היו פרוות כבדות לחורף, ופרוות קלות לקיץ. הפרווה היוותה חלק מלבושם של בני ירושלים יהודים וערבים כאחד. הפרוות המשובחות היו אלה אשר הובאו מחוץ לארץ וביחוד מארצות הבלקן, (מהעיר “קאסטוריה”) אשר בסרביה שהיתה מפורסמת בפרוותיה.

היו פרוות פשוטות לימי חול ופרוות נאות יותר שלבשו אותן בשבתות ובימי חג ומועד. רבנים וחכמי דת מוסלמים התהדרו בפרוות. היו פרוות קצרות שהגיעו עד למתנים והיו פרוות ארוכות שהגיעו עד לברכים.

הפרווה נחשבה לאחד הלבושים היקרים ביותר ומשום כך הקפידו לתקן אותה מזמן לזמן כשהיתה מתחילה “להתקרח”. ה“סמאררירוס” (הפרוונים) היו יהודים וארמנים. היהודים היו מבני מניסטיר שחנויותיהם למכירת בגדים ישנים עמדו על יד בית הקפה “אל בשורה”, העומד וקיים עד היום בדרך לכותל המערבי. כן היו חנויות לתקון פרוות בשוק “החדאדין” ובשוק “הלחמין” (שוק הפחחים ושוק הקצבים).

תושבי חברון, ואכרים לבשו בחורף פרוות קצרות של כבשים כדוגמת הפרוות שלובשים אותן³⁶ כיום צעירים וצעירות מחו"ל המבקרים בארצנו.

הפרוות שמשו מעין “תנורי חמום” ללובשיהם, משהיינו אנו הקטנים חשים שידינו קפאו מקור, היינו הולכים אל הורינו ומכניסים אל תוך הפרווה את ידינו הקטנות כדי שתתחממנה.

צעירות לא לבשו פרוות. רק אלה שעלו מהגולה מארצות הבלקן לבשו פרוות עדינות וקלות.

קבקבים (גאליג’אס)    🔗

קבקבי עץ היו בשימוש אצל כל הנשים בירושלים ללא הבדל דת ועדה. ילדות, בנות צעירות ונשים מבוגרות התהלכו בהם. בבית המרחץ התהלכו הגברים בקבקבים. זה היה המקום היחידי שקבקבים “עלו” על רגליהם.

היו קבקבים לימי חול וקבקבים לימי שבת חג ומועד. הקבקבים לימות החול היו פשוטים ללא כל קישוט והידור ואילו הקבקבים לימי שבת חג ומועד היו מקושטים ברבועי צדפים קטנים. קבקבים אלה הובאו מדמשק סלוניקי. קושטא, ערי “הקבקבים” במזרח.

הקבקבים החזיקו חדשים רבים, עד אשר לא יכלה רצועת העור אשר הקיפה את אצבעות הרגל להחזיק מעמד, ומשני צדדיו של הקבקב לא נותר שטח פנוי, כדי להכניס בו עוד מסמר, שיחזיק את הרצועה, ויאריך את ימיו של הקבקב.

הקבקבים זכו גם להכלל בין המתנות שהחתן היה מגיש לכלה. קבקבי חתונה אלה היו עטורים צדפים ורצועות העור היו רקומות בחוטי זהב וכסף.

הקבקב שמש גם מעין “כלי נשק” שבו השתמשה בעלת־הבית בשעת צרה. חתול שארב לתבשיל או לסיר החלב, היתה בעלת־הבית שולפת את הקבקב מעל רגלה ומשליכה אותו³⁷ על החתול, אשר ארב לתבשיליהן.

תבות עץ להטמנת בגדים (כשאס אי באוליס)    🔗

את מלבושנו ובגדינו הטמנו בתבות עץ, מהן פשוטות ומהן הדורות ויקרות. התיבה (כאשה) היתה מצוייה כמעט בכל בית, כעני כעשיר. אותן הכינו נגרי ירושלים, והיא לוותה את הכלה בבואה לבית בעלה. בתיבה זו הטמינה האשה את בגדי כלולתה (האינשוואר). שתי התיבות האלה, שמשו מעין הכספת בבנק (הסייף) שבה שומרות כיום בעלות הבית את תכשיטיהן ואת חפצי הערך. בתחתיתן של תיבות אלה עטפו אמותינו במטפחות של משי את תכשיטיהן בהם התקשטו בימי חג ומועד. ואילו זקנינו טמנו את תכריכיהם. התיבות הפשוטות (הבאוליס) שהיו מצויות בכל בתי המגורים של יהודים וערבים לא האריכו ימים.

התיבה ההדורה (הקאשה) החזיקה מעמד שנים רבות והיא עברה מאב לבן.

התיבה “הכאשה” היתה מצויה גם בבתי שכנינו. משהיינו רואים בתקופת המנדט את נשות הכפר ליפת ה עוברות ברחוב יפו כשאחדות מהן נושאות על ראשיהן את התיבות האלה. ידענו כי בקרוב תערך חתונה בכפר.

תמונות (איסטמפאס)    🔗

מספרת נכדתה של צפורה לה פולב’ירה, זו אשר רפאה את מחלות העינים של תושבי ירושלים, יהודים וערבים כאחד, ואף של ערביי הכפרים הסמוכים, אשר נהגו “לעלות לרגל” אליה עם גמליהם, כי פעם בקשו אותה בני משפחתה להצטלם. היא התנגדה וטענה משום מה אתם מבקשים ממני להצטלם, וכי דומה אני לקוף (מימונה סי יו). אולם באחד הימים עלה בידי בני המשפחה לצלמה, בלי שתדע מכך.

ההגירה מירושלים ומשאר ערי הארץ בשלהי המאה שעברה לארצות אשר מעבר לים היתה גדולה. מהם שהגרו כדי להשתמט מחובת הגיוס לצבא התורכי, ומהם אשר הגרו כדי למצוא את לחמם. בני משפחה אלה שלחו ממרחקים את תמונותיהם כדי להשקיט את געגועיהם של הורים וקרובי משפחה. אף הם התגעגעו להוריהם ולבני משפחותיהם ובקשו מהם להצטלם, בני ירושלים, זקנים וזקנות צעירות וצעירים עמדו, על פתחיהם של הצלמים היונים והארמנים, כדי להצטלם. במרוצת הימים נהגו בני ירושלים להצטלם כשהם לבושים בגדי חתונה להניח את התמונה על גבי אריג משי מרוקם בפרחים, ולתלות את המסגרת בחדר האורחים.

כך נתמלאו בתינו תמונות מבני המשפחה ומקרובים. מהן תקועות מסביב למראה שהיתה עומדת מול השידה ומהן בתוך חריצי מחצלאות קיר קטנות (אסטיראס) שהובאו לארץ מיפן ומסין.

רבנינו נמנעו תחילה להצטלם מחשש אסור “לא תעשה לך כל פסל ומסכה”, אולם במרוצת השנים הצטלמו גם הם אצל הצלם היהודי בסאן שצלמוניתו עמדה בקצה רחוב החבשים.

לפעמים הלכו כל בני המשפחה, גדולים וקטנים להצטלם. וכך הצטלמו יחד סבים וסבתות, הורים, בנים גדולים וקטנים, כלות ונכדים. תמונות מעין אלה, מלאו את דרישותיהם של כל בני המשפחה, וביחוד השקיטו את געגועיהם של אלה “שירדו” מן הארץ והתישבו במדינות אשר מעבר לים.

 

פרק רביעי: כלים שונים    🔗

החנוכיה (לה חנוכיה)    🔗

חנוכויותינו היו צנועות ופשוטות. הן היו עשויות מפח וללא כל קשוט. סמוך לחנוכה, היו פחחי הרובע היהודי מכינים את החנוכיות כשם שנהגו להכין לקראת חג הפורים את “רעשני” הפח, ותולים אותן בפתחי בתי המלאכה הצנועים שלהם.

הפתילות שהוכנו להדלקת החנוכיה היו שונות מהפתילות שהוכנו לשבת. הן היו עשויות רק מצמר גפן. הן הוכנו על ידי נשים צדקניות שחלקו אותן בבתים. את החנוכיה תלינו בחדר ולא סמוך לחלונות ל“פרסומי ניסא”. לאחר החג, סיידו בעלות הבית את אותו חלק שבקיר שבו עמדה החנוכיה כדי להסתיר את קלוחי השמן שכיסו את החלק התחתון של הקיר.

כיום נעלמה מבתינו אותה חנוכית השמן, ובמקומה מדליקים אנו כשם שנוהגים אחינו האשכנזים, נרות צבעוניים. חנוכיה השמן בילדותנו היתה חמה ולבבית.

מגהצים (אוטי די קרבון, אוטי די פיירו)    🔗

הרובע היהודי לא שכן לבדד. תושביו באו במגע עם עדות שונות, ראו הלכות חיים שהתחדשו חדשים לבקרים. בני העליות השונות שבאו לירושלים מארצות הבלקן הנהיגו סדרי חיים שונים מאלה שהיו רגילים בהם תושבי הרובע. הנוער התחיל אף הוא להתהדר בלבושו.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הופיעו הצוארון והכותונת המגוהצת.

במנזר האחיות די רוזר (המנזר העומד עד היום סמוך לבנין עירית ירושלים) נהגו הנזירות לגהץ את בגדי השרד של הקונסולים ושאר פקידים בכירים, אף רבים מבני הנוער נהגו לתת לנזירות את הכתונות כדי שתגהצנה אותן.

בתקופה זו הוכנס לבית המגהץ. היו סוגים של מגהץ. מגהץ שהיה “נדלק” באמצעות פחמים, ומגהץ שהיה “מתחמם” על ראש פרימוס דלוק.

לא קל היה “להבעיר” מגהץ הפחמים. אחיותינו נהגו למלא אותו פחמים, להכניס לתוכו סמרטוט רטוב בנפט ולאחר מכן לעמוד על ידו כשמניפה קלה של נוצות “עולה ויורדת” כדי להדליקו.

אחת המגהצות הראשונות, שהתגוררו בעיר העתיקה, היתה סיניורה ריקנאטי, אשר גיהצה באמנות רבה את צוארוני “הגבירים”.

מכונת התפירה (לה מכינה די קוזיר)    🔗

כשם שהמטבח השתכלל במרוצת הזמן, כך חלה התקדמות ברהיטי הבית. מכונת התפירה הקטנה של “זינגר” שהופיעה בבתינו בראשית המאה הנוכחית חוללה “מהפכה” בהליכות הבית. בעלת הבית נסתייעה במכונת התפירה הקטנה שאותה העבירה בקלות ממקום למקום. העמידה אותה על גבי שרפרף, כר או דרגש והיא ישבה מולה³⁸ ותפרה בקפול ברכיים. בעלות הבית האשכנזיות העדיפו את מכונת התפירה הגדולה עם הגלגל שהותנע ברגל, עם “הדושה”³⁹.

בעלת הבית טיפלה במכונת התפירה בעדינות והתקינה לה מכסה של בד נוסף למכסה של עץ.

לפעמים היתה נכנסת שכנה לבית ומבקשת מבעלת הבית להרשות לה להשתמש במכונת התפירה לתפירת סדין או שמלה, שכן לא כל בעלת בית זכתה במכונת תפירה.

לנו הקטנים נראתה מכונת התפירה מעין שעשוע. ברצון רב היינו נענים לבקשות אחיותינו לבוא ולסיע להן בסבוב הגלגל הקטן כדי למלא את הסליל בחוט או כדי “לעבור” על סדינים כשידיהן של אחיותינו “מכוונות” את המחט ע"ג הבד.

מכונת התפירה הקטנה הופיעה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, ושליחי החברה נהגו לבקר מדי פעם בפעם עם תיקי העור הקטנים שלהם בבתים כדי לתת עצה והדרכה ולתקן בה תקונים קלים.

הנרגילה (לה נרגילה)    🔗

משפחות שעלו מארצות הבלקן ומארצות המזרח נהגו לעשן נרגילה. אף משפחות ותיקות שנולדו בירושלים, שהתרועעו עם שכניהם הערבים עשנו נרגילה בבתי הקפה ובבית. נשים עשנו נרגילה בצוותה, וזאת לאחר שסיימו את עבודות הבית. היו גם נרגילות פשוטות והיו נרגילות “הדורות” משובצות בטבעת של ענבר.

משהיתה שכנה מוזמנת לעשן נרגילה היתה מביאה אתה את הכלי כשהוא מצויד בגחלת פחם (איל מיג’ון) בוערת בראש הבקבוק.

לפעמים הניחו בתוך בקבוק הנרגילה כמה עלי פרחים “שעלו וירדו” בצנצנת עם כל “שאיפה” (טראב’אדה). שהמעשן שאף אל קרבו.

רק פעם אחת באתי במגע עם כלי העשון הזה. כשאבא ז"ל שמש בשנים 1925־1929 כסגנו של הרב חיים נחום ראש רבני תורגמה ולאחר מכן ראש הרבנים בקהיר, נוהג היה הרב חיים נחום לבקר בביתנו. משהיה בא הייתי יורד מיד לבית הקפה שמתחת לביתנו ומזמין לו נרגילה. משעמדה הנרגילה בפניו היה מוציא מכיס מעילו את “הג’ובוק” תוקע אותו בקצה הצנור “ומושך” את העשן. משהחלה הגחלת לכבות הייתי מתכופף ונושף בה. באחד הימים ספר לי הרב חיים נחום, את המעשה הבא. בארמון “ילדיז” (ארמון הסולטאן) עומדים נערים מיוחדים לשרותם של האורחים רמי־המעלה ושומרים על האש שבנרגילות שלא תכבה. גם אתה, הוסיף הרב חיים נחום, ואמר ממלא בשעה זו⁴⁰ אותו התפקיד שמלאו אותם נערים בארמונו של הסולטאן התורכי. (וכאן הזכיר את התואר של נערים אלו בתורכית).

שעוני כיס ושעוני קיר (אוראס)    🔗

תושבי הרובע היהודי נעזרו בשעוני הכנסיות “בקריאות המואזנים” מעל צריחי מסגד אל אקצה, וברבות הימים גם בשעון הגדול שהקימו השלטונות התורכים בארץ בשער יפו שנקרא בפיהם “שעון העיר” (“לא אורה די לה סיב’דאד”) שעליו סמכו מאחר שהיה שעון שהוצב ע"י השלטונות. הזמנים לא היו אחידים היו שעונים שנשאו ספרות לאטיניות ספרות ארופיות וספרות ערביות. הספרה 4 בערבית היתה שונה. היא דמתה לספרה שלוש בערבית אלא שבראשה היתה תוספת קטנה בצורת עגול קטן⁴¹.

לא כל בעלות הבית ברובע היהודי היו בקיאות בשעון. מהן שנהגו לתת סימנים בשמש. הן ידעו כי בהגיע השמש עד לפתח המטבח או עד למספר בלאטות בחצר, הולכת שעת הצהרים וקרבה. מבוכתן היתה בעיקר בעונת החורף, כשהשמש הסתתרה מאחורי העננים.

שעוני הקיר היו מעטים. במקומם הופיעו השעונים המעוררים העגולים.

עולי הבלקן הביאו באבנטיהם שעונים עגולים שהיו מחוברים לשרשראות ארוכות שספרותיהם היו ספרות לאטיניות. רבנים נהגו להטמין את שעוניהם בכיס המעיל הקטן שלבשו אותו מתחת לגלימה. ואילו הנוער “המשכיל”, המודרני נהג להטמין את השעון בכיס חזיותיהם כשרשרת של זהב עוברת דרך הלולאה של החזיה לכיס השני.

בשעוני יד זכינו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. את שעוני היד האלה שספרותיהם היו עשויות מזרחן נשאנו אותם בידינו ביום ובלילה, וזאת כדי שנראה את הספרות והמחוגים כשהם זורחים ומאירים באישון לילה.

 

סוף דבר    🔗

המעט שספרתי בספרי זה על הווי העדה הספרדית ברובע היהודי, אפשר היה לספר גם על שאר העדות אשר התגוררו ברובע. עדות אלו, תרמו, את תרומתן ליצירת ההווי המיוחד שהיה מנת חלקו של הרובע היהודי. ואם אבוא לספר מקצת שבחיהן של עדות אלו יכלה הזמן והמה לא יכלו.

כמה מחצרות אלו, שעליהן אני מספר נעלמו מהווי הרובע היהודי ונטלו אתן את חדות החיים שהיתה שרויה בהן.

“העארה די לוס ג’ידיוס” וה“עארירוס” (הרובע היהודי ותושביו) נעלמו, והשאירו בלב אלה אשר התגוררו בחצרות הרובע הזה והחיים אתנו כיום משקע של געגועים, אשר מזמן לזמן גואים ומתרפקים עליהם.

אנו, בני השכונות החדשות באנו במגע עם בני הרובע, כשישבנו על ספסל הלמודים בבתי הספר של כל ישראל חברים ובבית הספר העברי לבנים, שנקרא בפי תושבי הרובע הספרדים בשם “לה אישקולה די מיוחס” על שם המנוח יוסף בר"ן מיוחס, אשר שמש במשך שנים רבות כמנהל המוסד הזה.

הוריהם של חברים אלו, המריצו את בניהם לשחר חכמה ודעת בבתי הספר העברים שנוסדו, לאחר מלחמת העולם הראשונה בירושלים החדשה. אמותיהם תפרו להם ילקוטי בד, הסירו מעליהם את הכותנות הארוכות (הבלוסאס) והלבישו אותם חליפות פשוטות, שמו בכליהם, מדי יום ביומו, את מנות האוכל הדלות ושלחו אותם למקום תורה. הורים אלה רצו כי בניהם יסללו דרך חדשה, שונה מהדרך שהלכו בה בחייהם. הם רצו כי יתמזגו ביישוב החדש שהחל להתפתח לאחר שנות הסבל של מלחמת העולם הראשונה.

חברים אלו, שבאו אלינו מהרובע (לה עארה) נשאו בקפולי בגדיהם מקצת מאותה אוירה שעוד נותרה בראשית המאה הנוכחית. הם הביאו אתם את אוירת בתי הכנסת שעמדו ברובע. הם היו יותר “גבורים” מאתנו. הם דברו ערבית עם שכניהם הערבים ובמאורעות הדמים שהתחוללו בירושלים, עמדו הם ואבותיהם באומץ לב וגבורה. הם היו מושרשים במסורת היהודית יותר משהיינו. אנו אשר התגוררנו מחוץ לחומות, התחלנו להתפקר במקצת ולזלזל “במצות”. הם חגגו את החגים בחדוה נפשית ולבבית. מיצו את טעמו של כל חג עד תומו. ערכו “קומזיצים” בחנוכת המזבח, השתתפו בהגרלות (ריפה) בימי חג הפורים שהפרסים שעלו בגורל, היו תרנגולות או “כבש תמים בן שנתו”, רקדו עם “השבאב” בשמחת תורה, וקראו פרקי תהילים בשעת עצירת גשמים. הם גם שרו שירים תמימים ופשוטים בשפה הספרדית, שאף הם “סיעו” במידת־מה לתפילת משיב הרוח ומוריד הגשם⁴².

חברים אלו שבאו אלינו מסמטאותיו ומחצרותיו של הרובע היהודי, המשיכו באותה מסורת שהיתה נחלת אבותיהם, ובנוסח דבורם, ובהליכותיהם הזכירו לנו את אבותיהם.

עוד בטרם בא לעולם רעיון “מיזוג גלויות”, התגשם רעיון זה בין המשפחות שבקרב העדות השונות ברובע היהודי. תחילה הוחל “במזוג גלויות” בין העדה הספרדית ושאר עדות המזרח. בני המשפחות הותיקות ברובע נשאו להם נשים מקרב בני העליה הסלוניקאית המנסטירלית, התימנית והפרסית.

העדה המרוקנית שעלתה לארץ עם מטען גדול של רבנים ומורי הוראה היתה קרובה לעדה הספרדית יותר משאר העדות. בנות מרוקו, שנשאו לבני העדה הספרדית דקדקו במצוות קלות כחמורות ועל ידי כך השפיעו במידה רבה על המשך המסורת הדתית בבית הספרדי.

הרובע היהודי שמש כמאגר להווי הספרדי המסורתי, משהחלו המשפחות הותיקות הספרדיות לעזוב את הרובע, פנה זיוה פנה הדרה של המסורת הספרדית הותיקה. תחילה התפזרו משפחות אלה בשכונות החדשות, והחזיקו, זמן מה באותה מסורת. אולם ברבות השנים גלתה המסורת הזאת גם מתוך השכונות החדשות.

כיום קשה לגלות את בניהן ובנותיהן של משפחות ותיקות אלו, מאחר שרבות מהן “עברו” את שמותיהם⁴³ הותיקים שהם ואבותיהם נשאו אותם והחזיקו בהם במשך דורות רבים. כשאני מסתכל כיום במודעות האבל, מגלה אני לפרקים בין השמות “העברים” החדשים שמותיהם של משפחות ספרדיות (בסוגריים) שעליהן שמעתי בימי ילדותי. משער אני כי קרובי הנפטר רצו כי מכירים וידידים שהכירו את הנפטר בעבר “בירושלים הישנה” בשמו הראשון ידעו על הסתלקותו מהעולם.

ופעמים בשנה, בערב ראש חודש אלול וניסן פוגש אני את בניהן ובנותיהן של משפחות ותיקות אלו באוטובוס העולה להר המנוחות. אלה הם “ימי המשמרה”, בהם נהגו אבותיהם לעלות להר הזיתים ולהשתטח על קברי קרוביהם ובני משפחותיהם. מסתכל אני בסבתות כשהן מלוות בנכדים המשרתים בצה"ל עטופות שביסים שחורים העולות להשתטח⁴⁴ על קברי קרוביהן אשר לא זכו, לאחר קום המדינה, להטמן בעפרו של הר הזיתים. בפניהן של סבתות אלו אפשר לראות את דמות דיוקנם של אבותיהן.

אלו הן שתי פגישות שאני נפגש עם צאצאיהם של בני הרובע היהודי. על לוח המודעות ובאוטובוס העולה להר המנוחות.

*

בספרי זה עמדתי בהרחבה על עבודתה ועסוקיה של האשה ברובע. חושש אני פן קוראי יתרשמו כי האשה הספרדיה רק לעמל נולדה, וכי כל ימיה היתה שקועה בעבודות הבית ולא נטלה חלק בשמחותיו.

אולם אין הדבר כן, היא ידעה גם לשמוח ולהנות, במידה האפשרית, בחוג משפחתה, וידעה להבדיל בין שמחה לסבל. דאגותיה העיקריות היו להביא לעולם בנים זכרים ולהשיא את הבנות שהגיעו לפרקן. אם שני אלה עלה בידה להגשים בחייה הרי היתה השמחה שורה במעונה. לא לחנם נהגו להגיד כי להשיא בת כאילו נושא אדם על גבו סירה. (איז’ה די קזאר נאב’י די אינקרגאר).

ספרה לי הישישה בוליסה בייה ארגס, אשתו של יוצר כלי כלי הנחושת יעקב ארגס. אין זה נכון כי רק אנו הספרדים העדפנו בנים על בנות. אחד משכני האשכנזים שהתגורר בבתי מחסה שהיה עני מרוד, איים על אשתו לגרשה לאחר שהביאה לו שבע בנות. אולם מן השמים רחמו עליה וילדה לו לאחר הבת השביעית שני תאומים זכרים וה“גט” התעכב ברגע האחרון.

הן שמעו את צליליה הראשונים של השפה העברית בסמטאות הרובע מפיהם של רבנינו ומפיהם של ראשוני המשכילים מקרב הנוער. לא הרהיבו עוז בנפשן לדבר בשפה זו שכן לפי דבריהן "אין משיחין בלשון אבותינו (לה לינגואה די מוסטרוס פאדריס נו סי אב’לה)

בית הכנסת היה קרוב ללבן. הן הלכו “מי עם ספר תפילה ומי בלי ספר תפילה” (כין כון ליב’רו אי כן סין ליב’רו). רק מעטות ידעו לקרוא בספר (אונה אין מיל). אך מוראו של בית הכנסת היה עליהן, קיימו את החגים כהלכתם והקפידו למלא בדביקות את המצוות, אותן קבלו בבית הוריהן ואותן השתדלו להוריש לילדיהן אחריהן.

הן טפלו גם במקרים של סעד. אלמנות וישישות רבות התגוררו בחדרים הקטנים והאפלים שבחצרות הרובע היהודי. “בתי אבות” טרם באו לעולם. בנשים אלו טפלו שכנותיהן, הן סעדו אותן בעת זקנה ושיבה והזמינו אותן בימי חג ומועד, לסעוד על שולחנן, ודאגו להפיג את בדידותן. זקנות אלה השכימו והעריבו בימי שני וחמישי ובשבתות כדי “לראות ספר תורה”. הן אשר ספקו לבתי הכנסת את הפתילות לעששיות השמן שדלקו בהם. הן⁴⁵ הביאו את הבשמים להבדלה במוצאי שבת וקשטו את בית הכנסת, וביחוד בשבתות שבין פסח לשבועות, בפרחים ובירק. כך מלא בית הכנסת תפקיד נכבד בחייהן של הישישות ובחייהן של בעלות הבית הצעירות.

אם היו לאמותינו ימים שבהם זכו לקורטוב של פינוק היו ימי הלידה. הן ילדו בבית, בקרבתם של קרובים ובני המשפחה. את הברית ערכו בבית הכנסת. לפני יום הברית, שמש בית הכנסת נהג להביא לביתה של היולדת את ה“טארה”. זו הנברשת העשויה חוטי נחושת דקים ובה עשרה עגולים שבהם עמדו עששיות קטנות (התימנים קוראים לנברשת “הדרה”). את העששית הגדולה, האמצעית, הדליקה היולדת בעצמה ואת שאר העששיות הקטנות הדליקו קרובי המשפחה. את תמורת ההדלקה נדבו לשמש בית הכנסת על אשר טרח להביא את ה“טארה” מבית הכנסת לביתה של היולדת.

“טארה” זו, שמשה מעין סגולה לעין הרע. לאורה של הטארה שעמדה כל הלילה שלפני יום הברית בחדרה של היולדת, ישבו וקראו תלמידי חכמים ו“בעלי בתים” את הזוהר הקדוש. לילה זה זכה לשם מיוחד והוא נקרא “לה נוג’י די לה טארה”.

אבות ובנים השלימו את התודעה היהודית של אמותינו. הם דאגו למלא את אשר החסירו בימי ילדותן שלא באשמתן.

בעליהן קראו בפניהן את התרגום הספרדי של הגדת פסח וכן את פרקי אבות, ובראש השנה ויום הכפורים שמעו את תרגום הפיוטים “ונתנה תוקף” “ועת שערי רצון” ובתשעה באב את תרגום ההפטרה “אסוף אסיפם נאום ה'.”

לילות הסליחות והימים הנוראים חוללו תמורה שקטה בחיי יום יום. החרדה מפני יום הדין השרתה אוירה של עצבות ורככה במידה רבה את לבותיהן של אמותינו שדאגות הפרנסה והמשפחה הכבידו את עולן עליהן.

בימים אלו התהלכו ברכות ובנועם עם בני הבית והשתדלו לא לנזוף בהם או להשבע חלילה. ימי הסליחות היו ימי הזדככות הנשמה, ימי רגיעה ושלות נפש, ימים של אהבה וחיבה בין בני המשפחה.

בתי הכנסת ברובע היהודי השלימו את החיים הרוחניים בבית ובמשפחה.

הנשים ברובע היהודי ידעו גם לבכות. בליל תשעה באב נהגו להתאסף יחדיו בחצרות ולבכות על חורבן בית המקדש. ומשניתנה להן האפשרות לשפוך את דמעותיהן על חורבן הבית, צרפו אל דמעות אלה גם את דמעותיהן שהיו טמונות וחבויות במעמקי לבן. בשעה זו נזכרו בצרותיהן הפרטיות והמשפחתיות.

ןתיקי ירושלים מספרים על דוד בצלאל, זה הבדחן שהתגורר בחצר פינטו, אשר נהג לבדח את הנשים שנהגו להתאסף בליל תשעה באב ולבכות על חורבן הבית, בשאתו בפניהן מעל מרפסת הקומה השניה של החצר דרשה מבדחת אשר “הביכה” את הנשים ולא ידעו אם להמשיך ולבכות או לגרשו מעל פניהן. ילדי החצר שהיו באותו מעמד נהנו מבדיחותיו של דוד בצלאל ואילו הנשים שפכו עליו קתונות של שופכין. על דוד בצלאל זה מספרים שהיה בעל משפחה גדולה, עני אך מלא שמחת חיים. את מותו מצא דוד בצלאל בנופלו מעל גג מכונית הלחם של אחת המאפיות בירושלים.

חצרות שברובע היהודי שמשו בשעות הערב כ“מועדונים” לתושביהן. “מועדונים” אלה שבהם נהגו לבלות שעות ארוכות בשיחות “בטלות”, נקראו בפיהם של “יושבי קרנות” בנימה של הומור בשם “מישליש”, דהיינו מועצות נכבדות של פני העיר". הכינוי “מישליש” לקוח מהמילה הערבית התורכית “מג’ליס” דהיינו מועצה נכבדה שבה מטכסים עצה גדולי ונכבדי העיר.

כיום נדם “נוסח” התפילה המסורתי שהיה נהוג בבתי הכנסת הספרדים ברובע היהודי.

בית הכנסת הספרדי היחידי הממשיך ב“נוסח” התפילה המסורתי, הוא בית הכנסת “חסד ורחמים” אשר בשכונת “מזכרת משה”, שבו מתפללים בניהן של המשפחות הספרדיות הותיקות, ביב’אס, נחמיאס, אירמוזה, אלבלק, סידיס, חפץ ועוד. כמה מיחידי בית הכנסת זה ספרו לי כי הם ממשיכים להתפלל באותו הנוסח המסורתי שהיה נהוג בימי אבותיהם ואבות אבותיהם בבתי הכנסת הספרדים ברובע היהודי.

כלים אלו העומדים בחצר הישוב הישן (כלים אשר נאספו בעמל וטורח ובשקדנות רבה על ידי מנהלת החצר, הגב' רבקה וינגרטן), יקרבו, כך אני מקוה, את בני הדור הצעיר להכרת ההווי שלא היה ידוע להם, הווי שהיה שהיה נחלתם של אבותינו ואבות אבותינו שנשאו בגאוה את התואר “שומרי החומות”.

כלי בית, בגדים ומלבושים כלי מלאכה ושאר חפצים דלים ופשוטים, המפוזרים בחדרי החצר מראים לבני הדור החדש “האמונים עלי תולע”, כיצד עלה בידם של “עולים” אלה שעלו לארץ עם צרורותיהם הדלים כדי לחונן את עפרה “להסתגל” לחיי יום יום, כשאורותיה של ירושלים מרצדים על פניהם והשמחה ממלאת את לבם.