לשושי החמודה

לבית אביגל

מאת מחבר חסמבה

הסופר

יגאל מוסינזון

19.11.87

הזמן: ההווה. המקום: מדינת ישראל בעיר התחתית בחיפה

הנפשות:

מירקין – בעל מלון בעיר התחתית בחיפה

מירי – בתו

ד"ר גרי – רופא

חנה – אשתו

ראובן – בנם

בלנק – שוער המלון

ברלה – גזבר קבוצה קטנה, המתארח במלון.

דיאמנט – יוצא מחנה המות זורין.

קלרה – פלגשו.

* * *

כנר עוור המופיע מפעם לפעם.

 

מערכה א    🔗

תמונה א    🔗

ד"ר גרי: אל תגש לדלת. שב. שב במקומך

ראובן: כמה זמן יחכה שם?

ד"ר גרי: עד אשר ילך לו. אמרתי שב ואל תזוז

ראובן: אמא, למה את שותקת?

חנה: גש אליו, רוביק ואמור לו שימהר ללכת מכאן.

ד"ר גרי: לא רק זאת. תאמרי לבנך, כי הבושה תהפוך לנו את הבית הזה לבית כלא, נחשוש להביא אורח… שב, אמרתי, ואל תקרב לדלת.

(צלצול בפעמון הכניסה)

ראובן: דברו אליו. אושרי הוא המוטל בכף עקשנותכם.

חנה: רצונך לומר, כי מה שנתבטל היום יחזור כשהיה, ואתה תשא לאשה את בת האדם ההוא?

ראובן: שמה הוא מירי, אם אינני טועה…

ד"ר גרי: לא, אינך טועה. כן, היא בתו של בעל המלון בעיר התחתית. “מלון”! מלה נאה!

חנה: הו איך רימה אותנו, שקרן שפל…

ד"ר גרי: אמור לי, אתה, האם להכניסו לבית? ללחוץ את כף ידו? לחייך אליו? מה הוא רצונך סוף כל סוף: (ראובן נגש לחלון ומביט החוצה.)

ראובן: גשם ארור, גם כלב לא משאירים לנפשו בשעה ארורה כזאת.

ד"ר גרי: אזרוק אותו מכל המדרגות אם לא ילך מייד.

ראובן: מה אמרת, אבא? (סובב על עמדו ופונה אל אביו)

ד"ר גרי: אמרתי שלא תציץ בי כתרנגול בבני־אדם. משפחתנו רובצת בבצה בגלל מירקין ובתו… עכשיו ברור לך?

ראובן: די!

ד"ר גרי: שתוק, ואל תאמר לי שמירי לא ידעה שום דבר…

ראובן: הפסק.

ד"ר גרי: היא ידעה הכל. הכל. הכל. (טופח בידי על השולחן)

ראובן: כך או אחרת – תנו למירקין להכנס.

ד"ר גרי: אני מתרה בך, – אף פסיעה! רק על גופתי הוא יוכל להכנס לכאן. ובכן, מה החלטת? (חוסם בגופו את הדרך בפני ראובן) רוצה להכותני?

חנה: (בלעג) כמה שנים עברו מאז?

ד"ר גרי: להגן על ביתך ברובה ביד זה דבר חשוב מאד – אבל השאלה היא איך הוא חי שם עכשיו, לאחר שנצחנו במלחמה… אם מירקין לא ילך מכאן – אני מצלצל למשטרה. לכל דבר יש גבול.

ראובן: כן, וגם לתחנוני. להתרפסותי. הנך פותח את הדלת או…

ד"ר גרי: (בטלפון) הלו…. תחנת ה…

ראובן: (נוטל את השפופרת מידי אביו) אתה לא תעיז!

חנה: רוביק!

ד"ר גרי: יצאת מדעתך. תן את השפופרת!

ראובן: טוב. יהא כך. הם יסלקו את מירקין, אבל, אבל גם אני אלך מכאן. הכל נסתיים. איש לא מבין אותי בבית הזה. קח – טלפן למשטרה. בבקשה, השפל את עצמך… (מגיש את השפופרת לאביו)

ד"ר גרי: (בטלפון) הלו!

ראובן: אבא! (בתחנון)

ד"ר גרי: הלו, תחנת המוניות? מדבר ד"ר גרי. שלח אלי טקסי. כן, לדירתי. כן בעוד רבע שעה לערך… המכונית תסע לעיר התחתית, בקרבת הנמל… מלון מירקין… טוב תודה. שלום (מוריד את השפופרת הטלפון) עכשיו תואיל בטובך להכניסו… נשמע מה בפיו, איני סבור שיש לו מה לומר למשפחתנו.

ראובן: (ממהר לדלת פותחה) אין איש! הוא הלך (ממהר לחלון) מירקין! (בצעקה) הוא פוסע כמו שכור. (חריקת בלמי מכונית) מיר־קין! (בצעקה פראית. רץ לעבר הדלת. יוצא)

ד"ר גרי: (סוגר את החלון) בגשם! הוא ממשיך לפסוע בגשם. כיצד, לדעתך, השיג את הכסף?

חנה: מי?

ד"ר גרי: מירקין. הוא עלה לארץ ממחנות המות באירופה ומייד רכש את הבית… (צלצול טלפון) הלו, כן, מדבר. בבקשה? אדון מירקין? לא, לא. אין לי כל מושג היכן הוא (ובקפדנות) יסלח לי אדוני, אבל איני חייב לדעת היכן הוא. שלום. (סוגר את הטלפון בהטחה פסקנית וחדה)

חנה: מי שאל עליו? (ד"ר גרי אינו משיב מייד. הוא מהלך זמן רב מקיר אל קיר בעצבנות) שמעון, מי שאל עליו.

ד"ר גרי: מי שאל עליו? המשטרה! כן, כך היה חייב להתרחש (נאנח) הבה נרשום את התאריך (נכנסים מירקון ורוביק)

מירקין: (ממצמץ נכח האור) מירי איננה כאן? (דממה) מוזר, חשבתי שאמצא כאן את מירי, את בתי (מסתכל במעילו העליון, הנישא על זרועו, כשהוא מטפטף טפות גשם)

ראובן: שב בבקשה.

מירקין: עלי ללכת. מירי אינה חיבת לסבול בגללי. מה בקשתי לומר?

ראובן: אולי תציעו לו לשבת? (בלחישה לאביו)

מירקין: תודה. אין צורך, עלי ללכת. נשתדל לא לפגוע זה בזה. מיד אסביר לכם הכל… אינכם יודעים זאת – אולם אני הקרבתי את אושרה של מירי בשתיקתי. אסור היה לנהוג כך… כן, אני יודע. רק ארבעה אנשים נשארו בחיים במחנה המות זורין. הרץ, אדלר, אנוכי ודיאמנט… שמרו בזכרונכם את השם האחרון: דיאמנט.

ראובן: כן, הספקנו להכירו. (נוטל את המעיל מידי מירקין)

מירקין: לא, אין אתם מכירים אותו עד שתראו דחליל עלוב מוטל ברצפת המות. ואני ברחתי מפני דיאמנט. בצאתי ממחנה זורין ישב דיאמנט על ערפי ושיחק בי כחתול בעכבר. בצפרניו. זוכרים פמוטי שבת בחגיגת הארוסים של רוביק ומירי? מערבב אני פרשיות. איום כיצד הזכרון בוגד ומתעתע. מצאתי את מירי במנזר ורק אחר־כך הצלחתי לברוח מדיאמנט. אני ברחתי מנקמתם, כי לא היו לי הוכחות. ד"ר גרי, האם ידוע לך מה הוא קאפו?

ד"ר גרי: פחות או יותר.

מירקין: לא, לא, אינך יודע. אתם אנשים מעולם אחר. שום ספור שבעולם לא יתן לכם תחושה זו של חיה נרדפת בידי הקאפו. איש שלא חש זאת על בשרו ממש, ראה הכל ובמו עיניו, ומוחו לא חרג מכתלי ראשו – לא יבין זאת לעולם. קאפו אדם שכבה בו כל מאור… הוא משרת את הנאצים כדי להאריך את שעות גסיסתו שלו וממית את אחיו.. קאפו הוא… דיאמנט הלקה אותי בשוט – וכאן הצלקות (מצביע על כתפיו) הוא במלון. שמרתי הכל למען מירי. אבל לדיאמנט היה צלום. אמרו אתם, מה יכולתי לעשות? ואני האמנתי, גברת גרי, כי עתידים אנחנו עוד לשמוח שמחה גדולה ביום חתונת ילדינו!

ד"ר גרי: אירע אסון?

מירקין: האם עוד לא שאלו עלי? (דממה) לא חפשו אחרי? מוזר, מדוע הם מתהמהים זמן רב כל־כך. כן, אני חייב ללכת, (צועד לעבר הדלת)

ראובן: מה אירע מירקין? מה אירע לאחר שעזבתי אתכם?

מירקין: מייד תבינו הכל.

זהו ספור על אדם בלי שם, כלומר ספורי שלי. עתיד אנוכי לעמוד בפני בית־דין ואיני יודע מה גורל צפוי לי עם דמדומי יום המחרת. הלילות היו ארוכים מאד, שנתי נדדה ואני פסעתי בתוך זכרונותי כאילו היו ארוכים מאד, שנתי נדדה ואני פסעתי בתוך זכרונותי כאילו היו עלי שלכת מאוושים ביערות. האדם גח מן היער ובנה את ערי־האדם הגדולות והגלמודות, ואנכי חזרתי אל היער והגחתי מתוכו עם הפרטיזינים להכות בנאצים.

לעתים, בלילות, ליד רמץ מדורה דועכת, בעמקי היערות היה הכנר מירקין מנגן בפנינו. הוא בא מן העולם הרחב מאולמות הקונצרטים המפוארים, מן הלילות הבשומים וזרי־הפרחים של המטרוניתות בשמלות המשי, – ואני הייתי כנר של עירה קטנה בלבד. אדם בלי שם. יום אחד נכלאנו במחנה זורין. שם פגשנו שנית בדיאמנט. היא ביקש לנקום. הוא הציע את כנורו של מירקין למפקד המטורף שאהב מוזיקה והקשיב לה שעות על שעות. ובמחנה זורין היו האנשים הולכים למות תחת שמי עופרת דולפים ונמוכים וצלילי כנורו של מירקין. היהודי נגן ומפקד המחנה הוציא להורג את אחיו של הכנר בהאזינו לצלילים הזכים, בני האלמות של בטהובן מוצרט וברהמס. גם מירי שלי אוהבת להקשיב לנגינה. אותו ערב, בו הופיע דיאמנט, עמדה מירי בסמוך לחלון ביתנו והקשיבה לנגינתו של קבצן עוור העולה מן הרחוב. אינני יודע משום מה, אולם נדמה לי, כי כל אסון טומן בחובו צלילים ענוגים של כנור, לאורך דרכים עיפות, מאובקות, בהן נאבק אדם על חייו ואשרו, על תכלית חייו.

כן, כל אדם חייב למצוא את תכלית חייו וטעמים.

– חשכה –

תמונה ב    🔗

בלנק: מירי, זה לא רק שלשום. מזה חודש ימים שאדון מירקין מתנהג באופן מוזר. מעיק עליו משהו. לעתים קרובות, בלילה, הוא מסתובב סביב לבית. אף פעם לא נהג לבדוק בקפדנות את ספר האורחים… והנה בזמן האחרון..

מירי: מתי הרגשת בכך לראשונה?

בלנק: לפני ארבעה שבועות לערך. בא איזה אורח מתל־אביב, ואביך כעס עלי מאד ובא עלי בטרוניה…

מירי: מדוע?

בלנק: שכחתי לרשום כמה פרטים. תעודת זהות. נו אז הטרחתי עצמי לאדון אדלר, אותו אדם נקרא אדלר, והבאתי לאביך את תעודותיו של אותו… ורק אז, למראה התעודה, נרגע מירקין. לדעתי אין זו סבה מספקת לרוגז. סוף כל סוף גם אני אינני מלאך. אתם מזניחים אותו, את והאדון רוביק. עוד טוב שלפעמים ברלה משחק עמו בשח־מט… אחרת… רק בלילה הוא מטייל לבד… אסור להזניח אותו. אהבה זה דבר יפה מאד – אבל אבא…

ברלה: (נכנס. נושא כלי שח. מתחיל לסדר את הכלים על־פני הלוח בשתיקה) מה יש? אני הפרעתי לכם?

מירי: לא. באמת לא. אינך יוצא הערב?

ברלה: אני? העיר שלכם נמאסה עלי. לך תזרע תלתן על האספלט בכביש. ראו בקבוצה שאני מת אחר המטע – ושלחו אותי להיות גזבר ולצ’קצ’ק צקים בבנקים. לא. הערב אני דוקא נשאר במלון.

מירי: טוב מאד.

ברלה: לדעתי זה לא כל־כך טוב.

מירי: רציתי רק לומר, ברלה, שגם אני ורוביק נשאר הערב בבית. (יוצאת)

ברלה: (לבלנק) היא בקשה לפתור אצלי חידת תשבץ או מה? היכן רוביק?

בלנק: עוסק בתכנית לבית על ההר. בקרוב יתחתנו – ואז…

מירקין: (נכנס) ברלה, מירקין שואב מלוא חפניים נחת. אמרתי למירי כי תצא עם רוביק להתבדר קצת בקפה או בקולנוע, והיא אומרת, מירי, בבית טוב יותר. אני מתחיל? החייל פוסע. נו, הצלחתי לשכנע את ד"ר גרי – ארוסים בלי אורחים רבים… אולם אתה ברלה… (בלנק יוצא)

ברלה: אל חשש, מירקין, הייתי בא גם בלא הזמנה (מתחיל לפזם תוך המשחק) “התזכור את לילות הירח? את הלב היוצא במחול?” התזכור את… מה דעתך על בנקים, אדון מירקין?

מירקין: הערב אתן לך.

ברלה: לא נתכוונתי לרמוז על ההלואה דוקא.

מירקין: אין רע בכך. אין דבר. (מפזם) “ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי, בן זומא, אחר ורבי עקיבא..”

ברלה: אני עוד אביא לך תכנית מפורטת. שזיפים. עצי תפוח. גואיבות. זה יופי של פרי. מתי מתחילים לבנות?

מירקין: בעוד כמה שבועות! לאחר המחנות זכאי גם אני למעט שלוה, גם עצי פרי, הר וים. אמכור את המלון – ונתחיל לשבת על המרפסת, להתחמם בשמש כמו לטאה…

ברלה: (בחיוך) אם התינוקות לא יפריעו. (ממשיכים לשחק)

מירקין: לא לחנם יהיה שם חדר הפונה למזרח.. הרבה שמש ואור… (מפזם) “בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע. אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום…”

ברלה: (מפזם) “לחבק אותך אבוא והכל אבטיח לך. האמיני יום יבוא…”

מירקין: “בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע”… (רעם ולאחריו עולה מן הרחוב נגינת כנור. מירקין מאזין לנגינה. הוא קם ונגש לחלון) היה יום כה יפה, והרי לך.

(רעם)

ברלה: הוא הו! מה אירע מירקין?

מירקין: לא כלום.

ברלה: במה הנך מסתכל?

מירי: אבא, מה לך?

מירקין: מיד אחזור. (פוסע במהירות לעבר הדלת) מיד אחזור (יוצא)

מירי: אבא, אל תצא לרחוב בלי מעיל. אבא… (יוצאת)

ראובן: מה זה היה לו?

ברלה: אינני יודע. שחקנו בשח־מט – ואז התחילו רעמים… והוא נגש לסגור את החלון… אינך חושב, כי לפעמים הוא מוזר במקצת?

ראובן: מה אנחנו יודעים על מה שעבר עליהם. הזכרונות, וכל השאר.

ברלה: האנשים האלה, מן המחנות, נעקרו משרשם וכאן עוד לא נקלטו… גם במטעים זה כך. הנך עוקר עץ ועד שהוא נקלט עובר זמן רב. גם העץ זקוק לאדמה טובה, לטפול. קשה לומר שכאן דואגים לעצים. (מירי נכנסת וממהרת אל החלון)

ראובן: אביך יצא באמת לרחוב?

מירי: כן, הוא ובלנק.

ברלה: (ע"י החלון) שוער המלון עוזר לו לעבור את הרחוב.

מירי: הוא עוור.

ברלה: מוזר. והוא מנגן בכנור. לא ידעתי שהוא עוור.

ראובן: מירקין שיכן אותו במלון בחדר קטן על הגג.

ברלה: איך שמזניחים את האנשים.

(רעם וגשם)

מירי: (לרוביק הסוגר את התריס) הגף היטב

דיאמנט: (נכנס, כובעו בין אצבעותיו. נבוך במקצת)

סליחה. לא היה שם אף אחד. אני מבקש חדר לכמה ימים. אפשר לדבר עם מנהל המלון?

ברלה: מייד יכנס

דיאמנט: תודה.

ברלה: שב בינתים.

דיאמנט: תודה.

ברלה: שב, זה לא עולה בכסף.

דיאמנט: תודה. (יושב)

ברלה: אתה חדש פה?

דיאמנט: פחות או יותר. הוא יבוא מייד? מחכים לי. (מוטרד ע"י מבטה של מירי) הגברת מכירה אותי?

מירי: משונה, אולם דומני שנפגשנו פעם, אולי לפני כמה שנים.

דיאמנט: טעות. אני רק שנה בארץ.

מירי: (בהרהור) שנה בארץ. באיזה “לגר” היית?

דיאמנט: (בחשש) פה ושם

מירי: למשל?

דיאמנט: למה את שואלת?

רוביק: (בלחישה) מי הוא?

מירי: האם שמך איננו דיאמנט?

דיאמנט: סליחה, אבל, הרי מעולם לא נפגשנו.

מירי: (בשמחה) דיאמנט, אינך מכיר אותי?

דיאמנט: (בחיוך נבוך) אני מצטער – אבל איני מכיר את הגברת.

מירי: כשאבא הוציא אותי מן המנזר חכו לו שלשה אנשים, ואז אתה, דיאמנט, אמרת לאבא, כי מוטב ולא תפרדו, תמשיכו יחד לאחר שסבלתם יחדיו במחנה זורין, וכך, גרנו שבועים עד שנעלמת פתאום ולא חזרת יותר…

דיאמנט: כך. ומה מעשיך כאן?

מירי: סוף כל סוף! הרי אני בבית.

דיאמנט: מתגוררת במלון?

מירי: המלון שייך לאבא.

דיאמנט: לאיש הזה הנקרא מירקין?

מירי: אתה מדבר באופן משונה. לא ידעת שהיה לו בית בארץ־ישראל?

דיאמנט: כך! אני באמת שמח. עוד אחזור אי־פעם. עכשיו מחכים לי. עלי ללכת. שלום.

מירי: השתגעת? הפעם לא תברח. אתה תהיה אורח אצלנו. גם אבא ישמח לארח אותך.

דיאמנט: ואת סבורה שהוא באמת ישמח לקראתי?

מירי: מה השאלה. כמובן, דיאמנט.

מירקין: הפתעה גדולה מאד.

מירי: נכון שאתה שמח, אבא?

מירקין: עד תהומות הלב, בתי

מירי: …ומאד נרגש.

מירקין: מאד נרגש. (לנפשו) כאלו מתחתיות באר הגיח לאור היום.

מירי: טוב, לא נפריע לכם להעלות קצת זכרונות. אגב, אל תשכח להזמין את דיאמנט לארוסי עם רוביק. תכירו בבקשה. זהו…

מירקין: לא עכשיו, ילדים. הניחונו ביחידות. עלינו לשוחח.

מירי: אבא הפעם אני עוד סולחת לך… להתראות, דיאמנט.

דיאמנט: להתראות. (יוצאים מירי, רוביק וברלה) סגור את הדלת, בבקשה.

מירקין: אני מגיף הכל. (סוגר את הדלת)

דיאמנט: סוף כל סוף נפגשנו. (צוחק ברשעות) אדוני המפקד.

מירקין: מוקדם מדי לשמוח. רק הצוחק אחרון הוא הוא הצוחק דיאמנט

דיאמנט: נחיה ונראה. ובכן, ידידי, ספרת לילדה שקרים. מי ברח ממי? אני הוא האדם שנעלם לפתע?

מירקין: לא?

דיאמנט: ואתה אמרת לה: דיאמנט נעלם.

מירקין: כן.

דיאמנט: מסתבר מזאת שבתך איננה יודעת מאומה?

מירקין: לא היה כל צורך לסבכה בעסק־ביש ששמו דיאמנט.

דיאמנט: גם הרץ ואדלר נמצאים בישראל. אם רק אשרוק – עתידים הם להופיע כאן. יבואו מייד.

מירקין: כן, שלשת בני בליעל שמצוה להשמידם מתחת לשמים.

דיאמנט: הממממ. הצדק אתך. ועכשיו מזוג לי כוסית של יין.

מירקין: (מוזג) רעל הייתי מוזג לך בחפץ לב.

דיאמנט: תודה. לעולם לא תעשה זאת. אתה מאמין בחוקי מוסר ובאנושיות מסואבת זו המשריצה ילדים לתוך הגונג’ל. אין לך צפרנים מירקין. ובינתים צוה לפנות לי חדר. שוב אהיה אדון לגורלי משום שהגורל הביא אותך אלי. לחיים! (מוזג ושותה)

מירקין:

אני באתי אליך?

דיאמנט: נפגשים לפעמים. אני אוהב ים, נמל, אניות. לחיים! (מוזג ושותה) חפשתי חדר ומצאתי את מזלי. נפגשים לפעמים.

מירקין: ואם אפנה לך חדר, מתי תלך לדרכך?

דיאמנט: אני? אני? מתי אלך, שאלת? אתמול. שלשום. כל זמני עבר. העתיד שלי קשור בך. לחיים!

מירקין: אילו היה לך עתיד, דיאמנט, היית חי אחרת. ופה, בישראל הספקת כבר לעקוף את החוק?

דיאמנט: (מרים את הכוסית. מסתכל בה. משיב לאחר הפסקה ארוכה) לא.

מירקין: אינני מאמין לך.

דיאמנט: באמת לא. מוזר, לא כן? ועכשיו הקשב היטב, תתפלא מאוד לשמוע: עבדתי בכביש וביעור. עצים נטעתי למען העתיד. איך זה מצלצל?

מירקין: למי אתה רוצה לספר כזבים? עדיין לא שכחתי את הימים המעטים שהיית אצלי ביער.

דיאמנט: עובדא! אולם במהרה התברר לי שאני אידיוט מושלם. תאר לעצמך סללתי כבישים ויערות נטעתי למען אלו שאני דומה להם. הם מוכרים שמן מכונות ופרפין כשמן מאכל. הם מבריחים כספים. הם צוברים ממון בשוק השחור ובאותם העסקים הנושנים והטובים של מדם “ולוטה” – ודיאמנט הטפש עבד בכביש. צחוק, מה? הבה מירקין נצחק יחדיו.

מירקין: הם מרעילים את האויר, דיאמנט, והורסים כל מה שנבנה כאן בדם של כמה דורות. לבית הכלא היו חיבים להכניס אותם ואת הדומים להם.

דיאמנט: נאה מאד. הראה לי, בבקשה, תליה אחת ומייד אני הופך להיות אדם ישר. לי לא יספרו מעשיות על יושר ואמת ועתיד. לא לי, בבקשה. אני מיטב להכיר את החיים.

מירקין: אינך בז לעצמך?

דיאמנט: בז לעצמי? אני? לא. אני בז לך ולשכמותך, מירקין. הבט אל הרחובות ופקח עינים. הבט אל הבתים מבעד לוילאות. חיים כאן שני עמים, מירקין. עם של עובדים ועם של פרזיטים. זה אינו מזכיר לך דבר? חשוב רגע. עדיין אינך זוכר? טוב, אני אצעק אל תוך אזניך: ג’ונגל! (בלחישה) טורפים ונטרפים ג’ונגל. (בלחישה) נשוך! אכול! בלע. רקוק. ירוק על אמיתות ועמיתך. כסף. כסף. רק כסף. טורפים ונטרפים ועלוקות. האם זה איננו המחנה שלנו בזורין? כדור הארץ איננו אלא מחנה רכוז אחד גדול וענקי. זהו. (שותה) ואם עולם זלילה הוא, מירקין, אני אהיה הזולל כאן, כי שיני חדות הן. ואם הכרח הוא שיהיו כאן, על פני האדמה הזאת, טורפים ונטרפים, אני אהיה המשחר לטרף. מדוע לא? אמור לי, אתה, ממי וממה עלי לפחוד אחר מחנה המות ומשרפות מתיו? אותי שוב לא ירמו בפסות נייר של חוק, מוסר וגנוני נמוס. לטרוף. לדרוס. לגרוף ממון. לסחוט, לחלוב מכל העטינים. החלשים מתו שם, והחזקים נשארו, זוהי הברירה מיום שקיים העולם, מירקין. הטפשים עובדים ומתיגעים ואחרים קוטפים את הפירות

ואני אינני טפש. כבר לא. זהו. יש לך נמוקים נגד דברי? לחיים! (שותה) לחיי השעה ההיא בה גורשתי ממחנה הפרטיזנים משום שדאגתי לחיי וקיומי וגזלתי את הלחם מחברי הרעבים! ולא ידעתי כלל מה שמו של אותו אדם שהציל את עורי. לחיים!

מירקין: ברבו, דיאמנט. ברבו! מעט מצפון והרבה מאד מלים. ואני סברתי, לתומי, שלקח מחנות המות אחר הוא…

דיאמנט: בני האדם אינם רוצים ללמוד, מירקין. בהיותי נער, אחר מלחמת העולם הראשונה אמרו לי שהנה לא תהיה עוד מלחמה. “המלחמה האחרונה, רבותי! עולם חדש, רבותי”. ובאה מלחמת העולם השניה, ותבוא שלישית ורביעית עד המבול, מירקין, – ובינתים חיבים לחיות. והמלחמה נמשכת יום־יום ושעה שעה. לחיי הקטסטרופות, מירקין! (שותה)

מירקין: שורש הרע הוא שהטובים אינם מסוגלים לחשוב במונחים שלך, דיאמנט, והם לא ינקפו אצבע לשם כך. ואף על פי כן אני מוכן להיות עם הטובים והרכים והטועים… לעזאזל! אל מי אני מדבר. נחתור אל העיקר. מתי תלך מכאן?

דיאמנט: למה? מדוע, לכל הרוחות? טוב לי אצלך. אגב, כמה כסף במזומנים תוכל לתת לי עכשיו, לעת עתה על החשבון שביני לבינך? החשבון עדיין לא נתמצה עד תומו. לא, לא! עדיין איני יכול לסלוח לך שהצלת את חיי שם, ביער.

מירקין: אתה שכור, דיאמנט?

דיאמנט: שכור מיין? – לא ולא. באמת לא. אני שכור מרב שמחה. יש לך פה כסף מזומן?

מירקין: אני מתרה בך. אם לא תפסיק מייד עתיד אתה להתחרט על בואך הנה.

דיאמנט: (בלגלוג) אינני מאמין. מתי החתונה?

מירקין: של מי?

דיאמנט: לא שלי – כונתי. ולא שלך – כונתך. כונתי – של הנערה הנחמדה ההיא…

מירקין: שמע, אתה, דיאמנט, קום ולך. אני מבקשך לעזוב את ביתי ובזה הרגע.

דיאמנט: לא יפה, אני מתביש בהתנהגותך, אדוני הנכבד. לא הוגן לנהוג כך בידיד ישן נושן, החייב לך את הצלת חייו הבזויים.

מירקין: אנשים הולכים! האם רצונך להכריחני להסגיר אותך?! אנשים קרבים לכאן. בשם אלוהים, דיאמנט…

דיאמנט: הולכים? באמת? ואני אינני הולך. זה הכל. הייתי משתוקק מאד לספר באזניהם מעשיה קצרה בקאפו…

מירקין: (בצעקה) שתוק!

דיאמנט: מה אירע, אדוני? מדוע נשתנית כל־כך, ולאן נעלמה שלותך הנפלאה?

מירקין: הולכים!

דיאמנט: מצוין.

ברלה: (נכנס) אדון מירקין תוכל לסדר לי את ההלואה?

מירקין: הו, סליחה, פשוט נשכח ממני. מייד אחתום על צ’ק.

דיאמנט: מהיום והלאה אין מוציאים כאן כספים בלא הסכמתי. תן לי בבקשה אש.

ברלה: יש לו דוקא חוש של הומור. (מעלה מצית מכיסו)

דיאמנט: לא תמיד. ברגע בואך למשל התחלתי לספר לאדון מירקין ספור מוזר על קאפו… דוקא ענין עצוב מאוד. (ברלה מדליק אש במצית) תודה. להמשיך אדון מירקין?

מירקין: (בהתגרות) אדרבא, המשך. נשמע. כולנו נשמע. (מוציא פנקס צ’קים)

ראובן: (נכנס) תסלחו לי. רוצים לברר עם מירי בקשר לתכנית הבית. (מגולל את התכנית) אני באמת שמח לבואך, מר דיאנמט. מירי ספרה לי שדאגת לה מאד בצאתה מן המנזר.

ברלה: (לראובן) הוא התחיל לספר משהו… ספר דיאמנט.

מירקין: (חותם על צ’ק ומעבירו לברלה) בשבילך, ברלה.

(במבט התגרות כלפי דיאמנט)

ברלה: תודה.

דיאמנט: (מחליט לספר) ובכן, מעשה בקאפו. השם אינו חשוב בעצם… נאמר שאדם בלא שם הוא… ואותו אדם יצא ממחנות הרכוז חי ובריא, אולם מזלו לא שחק לו… באחד הימים הלך ברחוב, ופתאום פוגש בו אדם זר לחלוטין, והלה מתחיל לצרוח בקולי קולות: קאפו! קאפו!

ראובן: אל ידידך?

דיאמנט: כן, אל ידידי החף מכל פשע.

ברלה: עסק ביש. ומה עשו לו?

דיאמנט: אל תשאל. מוטב ולא אספר. המאורע הוא אכזרי מדי…

ברלה: שמע, אתה מתחיל כבר להרגיז.

דיאמנט: אין צורך. ובכן, ההמון נתקהל סביבו. לא עברו רגעים מעטים והאיש המסכן נבלע בתוך הקהל הרב. רסקו אותו לגמרי. משפט לינץ! אני ממש הייתי חולה למראה עיני. כמעט ובכיתי בלא קול, ורק אלוהים הוא היודע כמה הצטערתי… שוו בנפשכם: אדם – תקוות – חלומות – אושר – בת יחידה – והנה הכל אבוד והוא מוטל מת על הכביש. ובשל מה? זהו המכאיב הגרוע ביותר. אם היתה סיבה למותו? לא! האם זה היה הכרחי? לא! פשוט טעות ולא יותר. טינה משום אי אלו כספים… מישהו לא שילם למישהו, – וצועקים קאפו… והאנשים מאמינים מייד. זרוק בוץ – משהו ידבק. … פוי, איזה עולם מאוס ברא אלוהים בשביל בני אדם.

ראובן: אצלנו זה לא יקרה.

דיאמנט: בטוח בכך?

ראובן: בטוח בהחלט.

דיאמנו: (בלגלוג) איני סבור שתהיה מוכן להתערב על כך. הייתי מרשה לעצמי לומר, שאילו אני, בדרך משל, כמובן, יוצא ברגע זה לרחוב, נאמר עם אדון מירקין, ומתחיל לקרוא אחריו: קאפו! רבותי, האיש הזה הוא קאפו!

מירקין: די! (הולך לחלון. נשען אל אדן החלון. ברלה פוסע בעקבותיו)

דיאמנט: מירקין צודק. מוטב לשכוח את הימים העגומים.

ברלה: (למירקין בלחש) למה “הפרצוף” הזה מגרד לי באגרוף! הוא לא סימפטי לי!

דיאמנט: מה אתה לוחש שם?

ברלה: לוחש? דברתי בקול רם על ברקים ורעמים.

דיאמנט: קשה להאמין ש… (דבורו נקטע ע"י כניסתו של בלנק)

בלנק: גברת אחת שואלת על אדון בשם דיאמנט.

דיאמנט: הו, זה אלי!

בלנק: גברת – בבקשה! (קלרה נכנסת)

דיאמנט: אני מבקש סליחתך קלרה. פגשתי ידיד ישן, מימים עברו, ונתעכבתי.

ברלה: תודה על ההלואה, אדון מירקין. (יוצאים ברלה ורוביק)

דיאמנט: תכירו בבקשה, האדון מירקין וזו היא…

מירקין: בוא בלנק. נפנה חדר לאורחים (יוצאים מירקין ובלנק)

קלרה: הוא אדם “מנומס מאד” ידידך זה.

דיאמנט: שמו הוא מירקין. (מתופף באצבעותיו על גב השולחן)

קלרה: מירקין? (בחשש) זהו אותו אדם ממחנה זורין ששמרתם עליו?

דיאמנט: כן. והוא הצליח להערים עלינו ולמסור אותנו למשטרה. רואה, נפגשים לפעמים. (מסתכל בצפרני אצבעותיו).

קלרה: דיאמנט, הוא לא יצא לפנות חדר – הוא הלך להודיע עליך. אינני רוצה שוב צרות. בוא ונסתלק מכאן.

דיאמנט: לא היו לו הוכחות. (בפסקנות) שומעת?! הוכחות לא היו לו! ואין כל צורך לפתוח ביללה.

קלרה: באירופה לא – וכאן יאמינו לדבריו. אינני רוצה צרות. דיאמנט, אינני רוצה צרות. בוא ונמלט.

דיאמנט: קלרינקה…

קלרה: הפסק לחנחן לי באזנים, קלרינקה, קלרינקה… תמיד חיית חיי בטלה, ותמיד חייבת הייתי לחלץ אותך מכל הצרות – אתה הולך עכשיו או שאני…

דיאמנט: אל תאיימי עלי לעזאזל. בקרוב תתחילי לדבר אצלי אחרת.

קלרה: כך! שכחת כבר מי אני ומי אתה? בלעדי הייתה כבר פגר מובס, גווע ברעב ככלב בחוצות, בטלן ורודף שמלות שכמותך. מתי עבדת? מתי היתה לך פרוטה אחת בכיס? מתי, אני שואלת התחלת להיות אדון חשוב כל־כך שאתה מרשה לעצמך לאיים עלי, ולאחר שהתפרנסת ממני ועל חשבוני שנים על שנים, כמו עלוקה מוצצת דם. “בקרוב תדברי אצלי אחרת”.

דיאמנט: קלרינקה, נאום יפה. ובכן, הברנש לא הלך – הוא כאן!

קלרה: היכן?

דיאמנט: באגרופי. האם אינך זוכרת מדוע שחררו אותנו מן הכלא ופסלו את עדותו של הברנש?

קלרה: אינני זוכרת. ספרת פעם משהו על תמונה. בוא ונלך.

דיאמנט: רגע. רגע. רגע. סבלנות. (מוציא תיק ומחטט בו. מוציא לבסוף תמונה מתוך התיק) מה הנך רואה בתמונה?

קלרה: איש אחד מוטל מת בתוך השלג. דיאמנט אני חוששת.

דיאמנט: מרגישים בכך. ההזדמנות הגדולה ביותר בכל ימי חיי. האפשרות לצבור רכוש. נמאס לי כבר לשוטט בעולם כמו ספינה בלי עוגן. ואת רוצה שאפקיר הכל ואסתלק? וכי סבורה את שאדיוט אני – או מה?

קלרה: אינני מבינה.

דיאמנט: האיש הנמצא בסמוך לגוית המת ומחזיק פרגול בידו, שוט עם גולת עופרת, איננו אלא מירקין. מירקין בעל המלון. מירקין המחזיק ברכוש ובנערה הנחמדה ההיא… (שותה) לחיים! ואם רק ינסה לפגוע בי… אני סוגר לאט־לאט (מקמץ אגרוף) כמו עכביש, אצבע אחר אצבע, והזבוב הקטן יפרפר, האיש ענוג הנפש יחוש שהנה הגיעה שעת הנקם המתוקה. תמיד שנאתי את ההגינות המתרפסת שלו, גם במחנה זורין נהג כאילו לא היתה מלחמה בעולם, אדם אציל נפש שכמותו. תארי לעצמך, בתוך הגיהנום היה דואג לאחרים… בתוך הגיהנום היו קוראים לו “אדון”… ולאדם זה אני חייב תודה על חיי! אני שנא אותו, אדון…

קלרה: אדון מה?

דיאמנט: אדון אדם. מצחיק, מה? איני סבור ששמו אדם. כינוי לבטח. שקט, הוא חוזר…

מירקין: (נכנס) החדר עומד לרשותכם עד הבקר. רק עד הבקר.

דיאמנט: (מקיש בקצב את כוסיתו אל בקבוק היין) מה אמרת?

מירקין: אמרתי – רק עד הבקר. בבקר תלכו מכאן. זה הכל.

דיאמנט: אתה צודק. עד הבקר. באור יום תבחון היטב היטב את מצבך.

מירקין: מצבי שלי?

דיאמנט: כן. כמובן (מרמז לקלרה לצאת. היא נרמזת. קלרה יוצאת) כמובן, ידידי היקר. הבט אלי: א. מעשה בקאפו. 2. תצלום ממקום הפשע. 3. פרשת רכושו של הכנר מירקין. בינתיים זה מספיק. הכנר השאיר אחריו רכוש – ומה היא זכותך לרשת אותו, אני שואל? מדוע זה תהנה ממנו רק אתה בלבד? וכי משום שדיאמנט נלחם על חייו ויצא מתוך הגיהנום חי ובריא, הוא פסול ואתה כשר? מי שמך יורש? שואל אני? אל תתחמק. אם הכנר השאיר רכוש אחריו – הרי אנחנו כולנו שותפים, הרץ, אדלר ואני. ארבעה! מירקין – ארבעה! יש אפשרות אחרת – שנים בלבד, אם, כמובן, נמצא שפה משותפת. שכחתי משהו?

מירקין: שכחת אל מי אתה מדבר, דיאמנט!

דיאמנט: כן, קראו לך “דער מענטש” האדם. מענין מאוד. נזכרתי בדבר. אולם אני מציע לך שתהרהר בגורלך, כלומר אתה צריך להשלים עם כך שאין לך גורל בארץ ובשמים – מלבדי. אני הוא גורלך כשם שיכולת אתה להיות גורלי ביער, והחמצת את ההזדמנות הנפלאה לראותני תלוי, בלא טענות יתרות.

מירקין: והרי אתה יודע שהנני חף מפשע.

דיאמנט: ומי מסר למשטרה כי אני קאפו? מי דאג לכך שאשב בבית הכלא והוא עצמו התחמק וברח לארץ ישראל?

מירקין: חובתי היתה לעשות זאת.

דיאמנט: אולם אני מפרש את החובה בדרך אחרת.

מירקין: בדרך מחנה המות זורין, אני יודע.

דיאמנט: כל העולם כולו הוא בדמות המחנה שלנו בזורין. כל העולם מירקין. כל ההיסטוריה האנושית היא בדמות מחנה המות זורין.

מירקין: המלחמה נגמרה לפני שנים, דיאמנט, המלחמה נסתיימה מכבר. הרי אינך זאב מיער. אין מחנות רכוז… אין נאצים… זהו עולם אחר… חדש… יש בידך הזדמנות לשנות את חייך, דיאמנט.

דיאמנט: ח, ח, ח טען בפני היער שזאבים שורצים בו. לא אני בראתי ג’ונגל זה שבו האדם הוא טרף או טורף.

מירקין: כסבור אתה שאני נמנה על הנטרפים?

דיאמנט: אין לי כל ספק. אולם הפעם לא תצליח להערים עלי. מכאן שוב לא תברח.

מירקין: ואינך פוחד שכאן, בישראל, יאמינו לדברי? אינך חושש שאסגיר אותך בידי המשטרה? נניח את כל הקלפים על השלחן, דיאמנט!

דיאמנט: ח. ח, ח, בעצם זה רעיון נכון. מוזר, דוקא על כך לא חשבתי. ובכן, מדוע אינך מצלצל? קרא לשוטר או לקצין – ומסור להם דרישת שלום ממני, ואני אמסור את שמך, וכך נעסוק בחליפי שמות ועדויות. לדעתי זה רעיון גניאלי. רואה אני שאינך מצלצל. יפה. כלומר, כל צד יודע בדיוק היכן הוא נמצא. כך אני אוהב. ועכשיו, חרוט את דברי היטב־היטב בזכרונך הלקוי, “אדון מענטש”. שלשה אנשים יצאו ממחנה המות זורין בשלום, אני הרץ ואדלר. הרביעי אתה, הוא חף מפשע. אתה נקי מכל חטא. אך לצערי השלשה הם רוב – והרוב צודק תמיד במעבה הג’ונגל. ובכן, הבה נרים כוס, יחדיו, אני ואתה, לחיי הכנר מירקין אשר מת וגופו נשרף לאפר במחנה הרכוז זורין בעשירי לחודש דצמבר 1943 והשאיר אחריו בת קטנה בשם מרים ללא אב וללא אם.

מירקין: לבי – עצור בך. אל תדהר אל מעשה נואש שאין לחזור הימנו לעולם. ידי! ידי היו נא נבונות! היו נבונות. דם הוא גם הנפש – ודמי מכה גלי טרוף הדעת. אם אני אובד במעשה יאוש אני מפקיר את מירי. לשמור על הבינה. לשמור על הבינה. שקט. שקט. הסו! שקט! אסור לעשות זאת. אסור. דם הוא גם הנפש. אמור לי, דיאמנט, מה הוא רצונך ממני?

– מסך –

 

מערכה ב    🔗

תמונה א    🔗

מירקין: (האור נופל עליו בלבד) שאלתי אותו: אמור לי דיאמנט מה רצונך ממני – אולם דיאמנט צחק, צחוק מר, מלגלג, מפוכח. הוא לא האמין בשום דבר שבעולם. הוא היה אדם שעבר מחלה איומה ששמה “נאצים”, יצא שלם בגופו, אולם חידקי המחלה איימו לנגע את כל סביבתו. מיליוני אנשים נושאים חידקים מורעלים אלו. ההבדל הא רק בכך שלדיאמנט היתה הזדמנות, ה“הזדמנות”! הוא ידע שהנני מתירא מפניו. הוא האמין, כי אינני מסוגל להשתמש בנשקו שלו, הוא בטח בהגינות משום שידע ברב חכמתו שיש אנשים אשר מוטב להם להפסיד הכל ובלבד שלא יאבדו את צלם האדם… נתתי לו כסף, נתתי לו חדר והאמנתי ברב סכלותי שאפשר יהיה להשקיט בכמה עצמות את החיה הרעבה המאמינה שכדור הארץ היה ויהיה ג’ונגל. בינתים נמשכו החיים. מירי נתארסה לרוביק. ביום הארוסים סגרנו את הדלתות והחלונות. פחדתי מדיאמנט – ובלנק שמר בפרוזדור לבל יפריעו את השמחה. פעם נהגתי עם דימנט בחסד, ודנתיו לכף זכות שעה שגזל את הלחם מחבריו הרעבים, פרטיזנים עלובים ביערות. לעולם לא אצטער על־כך. אולם אפשר וטעות היתה בידי וכנגד רעל יש להשתמש ברעל. כשם שאדם אשר מכישו נחש ברעל, מקבל זריקת רעל להצלתו. אל אלוהים, אילו רק לא הססנו יתר על המדה אנחנו האנשים המתימרים להיות הומניים, אנושיים כל כך ומאחרים תמיד את השעה כדי לקמוץ אגרוף ולהלחם.

ד"ר גרי: אל תצחקו. לדור שלי היה גם יחס לאדם, לעולם, לאדמה, ואפילו לאהבה… זה מצחיק, אולי, אבל התיחסנו גם לאהבה ברצינות ובכובד ראש.

חנה: והיתה תקופה שהיינו אפילו צמחונים וד"ר גרי בקש אז להיות אכר, בגליל או בעמק.

ד"ר גרי: כן, הים זה נראה מוזר במקצת. האמנו באדם, באחריותו האישית – ועכשיו הגיעה תקופה שמאמינים ב“משטר”, במדינה ואולי שוכחים את האדם הפשוט, הרגיל, כמוני, למשל, אבל אנחנו מאושרים, זאת אומרת חנה ואני בארוסי ראובן ומירי…. סימתי את נאומי רבותי ואשר למתנה שהבאנו, הרי היא בגדר סוד והפתעה… (מחיאות כפים)

(מוציא פמוטים מתוך הארון) והנה מתנתי, מירי ורוביק.

מירי: הפמוטים! תודה, אבא.

מירקין: (מדליק את הנרות בפמוטים. מכבה את החשמל) זוכרת את הלילה במנזר, מירי?

מירי: זוכרת. כן אבא, זוכרת. זה היה לפנות ערב. עמדתי על המרפסת והסתכלתי רחוק, לאופק… המלחמה נסתימה והנזירות כבר לא היו מחביאות אותי במרתף, שעה שמשמרות הנאצים שוטטו ביער – ואז הבחנתי בארבעה אנשים הנכנסים בשער המנזר… שלשה נעצרו ועמדו מלכת, והרביעי פסע לקראתי וילקוט גב על שכמו, לא מגולח, פרוע ובגדיו בלים.

מירקין: “הגידי לי, בבקשה ממך, האם מתגוררת במנזר הזה ילדה בשם מרים מירקין? תאמרי לה שכאן מחכים. באו לקחתה.” ואז פרצה מירי בבכי גדול, חבקה אותי וקראה לי “אבא”. לא הכרנו זה את זו. כן, שנים רבות עברו מאז נפרדנו.

מירי: ובאותו לילה, במנזר, הדליק אבא נרות, בפמוטים אלו שהוציאם מתוך ילקוט הגב, וכל הלילה שוחחנו על העתיד ובבקר באו דיאמנט וחבריו והובילו אותנו העירה… מודה לך על המתנה, אבא.

קלרה: (מתפרצת פניה. בצעקה) די! די! (מירקין ממהר ומעלה את אור החשמל)

ד"ר גרי: מה זה מתרחש כאן?

בלנק: (נכנס מבוהל) קלרה רדי לחדרך. אני מצטער אדון מירקין. אינך רואה,כאן חגיגה של מירי…

קלרה: די! דיאמנט משתוקק גם למירי. באתי להזהיר אותך, אדון מירקין.

מירקין: רדי לחדרך.

קלרה: אל תתמם, בבקשה! עוד בגרמניה גרם לך צרות.

חנה: מי היא האשה הזאת?

קלרה: “מי היא האשה הזאת?”

ד"ר גרי: אם איני טועה היא שכורה.

קלרה: “אם איני טועה היא שכורה” די! מי הוא בעל המלון כאן, אתה או דיאמנט? הוא רוצה להביא אחרות ולזרוק אותי לרחוב. נמאס לי. עצוב לי על הנשמה שלי. אני גם כן רוצה פעם חגיגה עם אנשים ועם נרות, כמו כולם. נמאס לי כבר להיות אחרת.

מירקין: קלרה, רדי לחדרך, אמרתי.

קלרה: למה? רוצה פעם בחיי לישון לבד. מבין או לא מבין? אותי צריך רק להכות? מה יש, אני לא בן־אדם? מבין? אתם שותקים? הרי קודם שרתם. שירו! לא רוצים לשיר? אני מפריעה? “מי היא האשה הזאת? אם אינני טועה היא שכורה” ח, חחחח.

דיאמנט: (נכנס) שמח אצלכם! מענין. ומי הוא בעל השמחה? אתה אדון ברלה?

ברלה: בחייך, דיאמנט, הפסק שטויות.

דיאמנט: בואי, קלארה. את מפריעה להם בחגיגה.

קלרה: אם אלך תכה אותי.

דיאמנט: מבטיח בהן צדק.

קלרה: שווה שתי פרוטות. לפני כמה רגעים הכית או לא? הנה, יש כאן אנשים. תגיד, היכת או לא? אל תתבייש. נו?!

בלנק: הכה. דרש ממך לעלות לכאן ולהפריע לארוסים.

דיאמנט: אתה מקשיב אל חדרים, נבל!

בלנק: אינני נבל, אדוני, נבל הוא האדם שמחמת כבודם של האורחים אינו מרביץ אגרוף אל סנטרך, אדוני הנכבד.

דיאמנט: כשאזרוק אותך מכאן תדבר אחרת. ואני חשבתי שכאן שמח. בואי קלרה.

קלרה: לא.

דיאמנט: זה יסתיים רע מאד.

קלרה: מירקין יגן עלי.

חנה: כמובן, מירקין יגן עליה. מירקין הוא אדם ישר והגון, והוא מגן תמיד על אנשים ישרים והגונים. אני באמת מצטערת שלא ידעתי זאת כמה ימים קודם לכן, לפני הבזיון שגרמנו למשפחתנו.

מירקין: איך את מדברת גברת גרי?

ד"ר גרי: האם היא פגעה בכבודך?

מירקין: הרי זו טעות… הקשיבו לדברי…

חנה: אני יודעת – אנחנו טעינו, אני ובעלי ובני… פמוטי שבת. הדלקת נרות. מלים נאות ומתחת לכל אלו מסתתרים הכזב והמרמה… כן, אנחנו טעינו.

מירקין: אבל גברת גרי, לא אני הוא האחראי לכל המתרחש כאן…

ד"ר גרי: לא? לא אתה הוא האחראי? ובכן, זהו ביתי או ביתך? לפחות אין צורך ללבוש מסכות יותר. זה מיותר לגמרי. יתכן שאנחנו אנשים תמימים מדי – אולם לכל יש גבול.

מירקין: תנו לי, לפחות, להסביר לכם.

חנה: אין צורך בהסברות. תודה אדון מירקין. תודה בשמי ובשם בעלי. בוא שמעון.

ד"ר גרי (בהליכה לדלת בלוית אשתו) הכל סגור ומסוגר. מחניק. מעופש ומחניק.

דיאמנט: זהו, כך קורה כאשר עורכים חגיגה ואפילו לא מתיעצים אתי. (לבלנק) קח את קלרה לחדרה.

בלנק: אתה בלום את פיך ואל תתן פקודות בבית הזה. (יוצא)

ברלה: (לקלרה) מוטב ותלכי.

קלרה: אני פוחדת.

ברלה: אני אלוה אותך. הוא לא יעיז לפגוע בך לרעה. (מלוה את קלרה לדלת. קלרה יוצאת. חוסם את היציאה בגופו) חי נפשי שאתה ראוי למלקות.

דיאמנט: הבחור מדבר יפה.

ברלה: אינני מדבר יפה, ומעולם לא ידעתי לדבר יפה, אם לא איכפת לך. אבל, אתה רואה כאן חמש אצבעות? במעדר. בפטיש. בטוריה. ואני מציע לך לא להתחכם יתר על המדה. אני אינני מבין חכמות מסוג זה. ואשר לך. מירקין – מייד אחזור. (יוצא במהירות ובכעס).

דיאמנט: השתכרה הטפשה.

ראובן: אולי בכל זאת תאמר משהו?

מירקין: לא עכשיו.

ראובן: מירי, גם את שותפת לשקרים הללו? הפסיקי את שתיקתך, מירי. אני מדבר אליך.

מירי: לך.

ראובן: אני שאלתי משהו.

מירי: לך. עכשיו אינני יודעת… לך, רוביק.

ראובן: (למירקין) הסבר לי רק דבר אחד, מי הוא ומה הוא דיאמנט שהוא מדבר כראש השועלים בחבורה הזאת?

מירקין: מוטב ולא תדע.

ראובן: הפחד מדבר מתוך גרונך.

מירקין: לא אני אמרתי זאת.

דיאמנט: אין צורך לסבך את הדברים, מירקין. והרי אתה משיב תשובות העלולות ליצור רושם שיש כאן סוד. הכל פשוט לגמרי. בכספו של דיאמנט נקנה בית המלון. עוד בחוץ לארץ הושלש הכסף בידי מירקין… ומכיון שאני הוא דיאמנט.. נכון או לא?

מירקין: כן, אתה הוא דיאמנט. לעולם לא יטעו בך.

דיאמנט: … וכיון שאני הוא דיאמנט ויום אחד חזרתי, מחזיר לי מירקין את הפקדון. לדעתי אין זה מעשה שיש צורך להתרגש בגללו.

מירי: הנכונים דבריו?

מירקין: עוד אסביר לכם, עכשיו אני חייב לדבר אתו ביחידות. (יוצאים מירי וראובן)

אמור לי דיאמנט, מה מתרחש כאן? מדוע זה פרצה קלרה והרסה לנו את חגיגת האירוסים?! אינך מבין מה גרמת להם, לילדים, להוריו, לי?!

דיאמנט: ואתה עוד מעיז להתאונן? אתה? מדוע אני צריך לשבת ביחידות בשעה שאתם שרים כאן? אני באמת מתפלא עליך. תמיד חשבתי שאדם חכם אתה. תארתי שתשאלני על הפקדון שצץ לפתע מתוך האדמה, או תבקש לחקור בדבר החוזה שלנו…

מירקין: אמרת “חוזה”?

דיאמנט: כמובן.

מירקין: חוזה עם מי?

דיאמנט: נניח חוזה אתי.

מירקין: ראה, דיאמנט, בקשת חדר, נתתיו לך, אחר־כן באה קלרה, בקשת חדר נוסף וגם כסף… הכל נתתי לך.. ועכשיו דומני הגיעה השעה שנפרד.

דיאמנט: צודק בהחלט.

מירקין: מסכים?

דיאמנט: מדוע לא.

מירקין: אני מבין שלא תלך מכאן בידים ריקות, ואני חייב להיות מוכן לכך. עכשיו אמור לי מה הן דרישותיך?

דיאמנט: פשוטות ביותר (מוציא גליון נייר מכיסו וקורא) “מירקין מוסר לדיאמנט את בית המלון על רהיטיו ומטלטליו ולקוחותיו, ואין למירקין כל דריסת רגל במלון”. זהו בקצרה תוכן החוזה. מצטער מאד, נהיה חייבים להפרד זה מזה, כלומר, אתה תלך מכאן. חתום.

מירקין: הפעם לא תצליח.

דיאמנט: חבל מאד. העורך דין טרח לשוא. חוזה מצוין, ורק החתימה חסרה בו.

מירקין: אדם בזוי אתה. הרסת חייה ואשרה של ילדתי.

דיאמנט: לא שמעתי. מה אמרת? אמרת “ילדתי”? או שאני טועה. ואולי היא ילדותו של אותו אדם שהבית הזה היה שייך לו ואתה גזלת את שמו ורכושו?

מירקין: מה כונתך?

דיאמנט: פשוט מאד, שאלתי מה שמך?

מירקין: מירקין.

דיאמנט: (בחיוך) שקר.

מירקין: שמי מירקין

דיאמנט: שקר. אדם בלי שם אתה. לאחר שמירקין נרצח לקחת את בתו וגם את שמו נטלת … ואגב, גם את הרכוש. דומני שאומרים על כך הרצחת וגם ירשת ועוד משהו… איני זוכר בדיוק…

מירקין: הו, אתה, שקרן, נבל ומתעתע. גם בפני אתה ממשיך לשקר, הרי אין איש בחדר מלבדנו. כאן הנך יכול, אולי בפעם הראשונה בחייך, לדבר אמת. הרי השקר אינו מטרה בפני עצמה. הנך רוצה להשיג בו משהו.

דיאמנט: אתה צודק, מה שנכון – נכון. אני הוא השקרן. הכריחו אותך וציוו עליך להלקותו עד מות…

מירקין: שוב אתה משקר.

דיאמנט: נכון. העולם שלך מירקין עומד על כרעי השקר. הראה לי אדם אחד שלא שיקר מימיו ואני הולך להתאבק בעפר רגליו… כן, אני זוכר. הוא עמד, ברכיו בתוך השלג והיה גוסס. מכה אחת או שתים והמות הגואל מיסורים מצילו מן הנאצים… הבט בצלום. אל תתקרב יתר על המדה. גם בלילה אני מיטיב לשמור עליו. אל תתקרב. ואם אומר למירי, הביטי, בבקשה, הנה האיש שאת אביך המית?

מירקין: אלמלא דאגתי לו, חדשים על חדשים, היה מוציא את נשמתו מכבר… אני נתתי לו מלחמי. אני דאגתי לו בחליו. ואז כאשר סרב לנגן לו, לנאצי המטורף, ורבץ בתוך השלג, אני, בסכני את נפשי, בנגוד, לפקודה המפורשת, הכנסתיו לצריף. אני. דיאמנט, מה תוכל לטעון כנגד דברי אלו?

דיאמנט: הם קראו לך. “דער מענטש” האדם. ח, חחח.

מירקין: הם ידעו שהייתי בין הפרטיזנים, דיאמנט

דימאנט: ח, ח, ח, חפשו אחריך בחוץ ואתה היית בפנים, בתוך המחנה. סכנת את נפשך ויצאת מתוך היער לנמען אדם חולה שהיה מוציא נשמתו בין כה וכה. מה טעם לכל, אם בסופו של דבר, הכל הולך למות, לחדלון, לאפס.

מירקין: סכנתי את נפשי למען ידיד. הוא סיפר לי על בתו, ולפני מותו השביעני: לך ומצא את מירי. גם לי היתה פעם אשה וילדים ובית. מירי נתנה בי את הכוח להמשיך ולחיות. לא, דיאמנט, לעולם לא תהיה מסוגל להבין זאת. האושר לחיות למען האחרים, לעזור להם, להיות טוב אתם, להיות מאושר באשרם להסתכן בגלל הידידות. בין הלידה והמות יש למצוא את תכלית החיים! ומה בצקלונך, דיאמנט, להעמיד מול אושר זה?! מאומה לא. אני יודע!

דיאמנט: ספור נאה. ממש התרגשתי לשמוע. ועכשיו חתום על החוזה והכל יבוא על מקומו בשלום. חתום אומר אני.

מירקין: לא אחתום, דיאמנט.

דימאנט: חבל מאוד. אהיה נאלץ, לצערי, לספר למירי כל מה שאני יודע.

מירקין: אתה לא תעשה זאת. היא לא תאמין לדבריך.

דיאמנט: ובכן, אולי כדאי לנסות, ברשותך כמובן. ואם היא באמת לא תאמין – יש עוד ברירה אל בית המשפט ללכת.

מירקין: לרמאות הנבזית הזאת אתה קורא משפט?

דיאמנט: נניח שאתה צודק, אך מה יועיל לך אם תשב בבית– הסוהר?

ברלה: (נכנס) מיריקין, אני מחזיר את הכסף. אני מצטער שככה. שזאת אמרת, שהדברים נתרחשו כך… אבל, איני רוצה בכסף זה. אני אמצא מקום אחר לגור בו. קח את כספך מירקין.

דיאמנט: הנח את המעטפה בכפי. תן.

ברלה: מה יש? אתה בהול על כספו של מירקין, או מה?

דיאמנט: ספר לו של מי הכסף?

מירקין: איננו שלי.

ברלה: בחיי שאינני מבין כלום, אני שם את הכסף על השולחן, ומי שצריך לקחת – יקח. מה איכפת לי.

דיאמנט: (נוטל את המעטפה) רב תודות.

בלנק: (נכנס. לדיאמנט) אדון אחד מחכה לך בחדרו. (מוסר לדיאמנט פתק ויוצא)

דיאמנט: אין לו כבר סבלנות. בושה. אתה יודע מי בא לבקרני, מירקין? אדלר. ממש אדם חסר מצפון… אני חוזר מייד. (יוצא)

ברלה: דברים מוזרים מתרחשים כאן…

דיאמנט: (נכנס. עומד בפתח) כמה כסף צריך להיות במעטפה הזאת?

ברלה: חמש מאות לירות. אתה יכול לספור.

דיאמנט: שמע, אני יודע עם מי יש לי עסק. אצלך אני מוכן לקבל את כספי אפילו בעינים עצומות. אתה בחור ישר. תאמין לי, אין בעולם הרבה אנשים ישרים כמוך… (יוצא)

ברלה: מה אירע לך, מירקין? אתה שותק? לא. אינך חייב תשובה, כמובן. וכי מי הוא ברלה? אחד, עובר אורח. אם לא איכפת לך, אני התקשרתי לבית הזה, ולא הייתי רוצה ללכת מכאן מבלי להבין, ואולי, ואולי גם, גם לעזור לך.

מירקין: תודה, ברלה.

ברלה: אני שונא את הנימוס הזה שאינו מחייב לשום דבר. “תודה, ברלה”. אל תגיד לי תודה על מנת להפטר ממני. למה דיאמנט מתנהג כאן כאילו הכל שלו.

מירקין: הכל שלו.

ברלה: לצערי, הפעם אינני מאמין לדבריך!

מירקין: כסבור אתה שאני משקר לך?

ברלה: אינך אומר את כל האמת. זהו. יש לי עינים מעל לחוטם. אל תספר לי שלא נבהלת, אז, כשהפרצוף של דיאמנט הופיע לראשונה במלון. טוב, יהיה כך. החרש. העיר הזו נמאסה עלי. חומות אבנים, וחומות שתיקה. תמיד נדמה לי שאפשר למות, בין אלפי האנשים, בודד כמו, כמו לוא היית יחידי בשדה. היה שלום, מירקין.

מירקין: (לנפשו) אשרי אדם שיש לו שדה לזרוע.

ברלה: מה אמרת?

מירקין: גורלו של אדם אחר תלוי בדברי או בשתיקתי. אילו היה זה ענין שביני לבין דיאמנט בלבד – הכל היה פשוט יותר.

ברלה: זהו, מירקין, אצלנו בשעת צרה יש על מי להשען, אתה נשען על חבריך – וכאן, אצלכם בעיר, קירות, קירות, קירות. הכל אטום. ואדם יכול צעוק בין הקירות האטומים ולנשוך את שפתיו וליילל כמו כלב בודד ואיש לא יקשיב לזעקתו. למי איכפת ברחובות הללו אם מישהו חולה, גלמוד, מוציא נשמתו בחשאי. איך שמזניחים את האנשים. מה היא תכלית האנושיות הזו של יושבי הכרכים המצטופפים במאוחד וסובלים איש איש בפנתו?! נו, טוב. בין כה וכה אינני מבין דבר. הזהר!

מירקין: מה קרה?

ברלה: אתה נשען על הכנור.

מירקין: הכנור? מי הוציאו מתוך הארון?

ברלה: אני ומירי, אל תכעס. היא לא אשמה. אני הפצרתי בה. תסלח לי. לא נתכוונתי לפגוע בך.

מירקין: (נוטל את הכנור המבצבץ מבעד לכסוי, על הפטפון) אכן כנור! דממה בו ואין קול. שותק. שותק כנור־חיים. מוטב, לשתוק. להחריש. לפעמים נדמה לי שהנני חי זמן רב מדי. הבה, כנורי, נביאך בחזרה אל בור קברך בארון אפל אין אור ומנגינה. ברלה, כנור יפה, נכון? מירקין, אתה רואה את הכנור? שנינו שומרים על מירי. קח את הכנור, מירקין. קח. אינך רוצה בו יותר? מדוע? הרי גם הכנר העוור שמבקש שיאזינו לו, והוא יוצא לרחוב, אל הסוסים, המכוניות ובתי־המסחר לנגן באזני החרשים. הנאצי איננו. אפשר כבר לנגן. להשמיע “אל מלא רחמים”, “יזכור”, “כל נדרי” ליום הכפורים – וסונטות לכנור. משא כבד מדי קבלתי על עצמי, מירקין.

ברלה: (לנפשו) הוא נשתגע, דומני.

מירקין: לא, ברלה. דעתי שפויה עלי מאד, וזהו שגעון שדעתי שפויה עלי. מי שלא נשתגע שם, במחנה בזורין, אינו בחזקת ילוד אשה אומר אני. הכריחו את מירקין לנגן אל עשן המדורה המלחכת מוח האדם, בבת־עינו, שפתיו הענוגות שמלמלו דברי אהבה… סונטה לכנור. בטהובן. ברהמס, האם זה עוול לקרוע ולנתק את המיתרים הללו, וקץ לשים לכל? הקשב לי, מירקין! הקשב לי. האם תשמע דברי, שם בזבולי־שמיים? מה תכליתם של החיים שואל אני, אם יום אחד נוטל אל בור החושך, רימה ותולעים? לשם מה לשאת את הנטל מיום אל יום.

ברלה: אל מי אתה מדבר? ומלילה אל שחר?

דיאמנט: (נכנס) אל מי הוא מדבר? אל עצמו! גם במחנה זורין היו לו התקפות כאלו. אינך רואה, הוא מדבר אל נפשו.

מירקין: עדיין לא מצאתיה. אדם בלא פנס־של־אור אני!

ברלה: נדמה לי שהתחלתי להבין. מצאתי … יש לגדע ענף־רקוב, סמוך עלי, מירקין. (יוצא)

דיאמנט: מספיק, בן־אדם. די. אל תעמיד פנים, כי נטרפה עליך קצת הדעת. מי שלא נשתגע מכבר, במחנה בזורין, שוב לא יסוכסך עם נשמתו לעולם. אגב, אדלר דורש בשלומך. הוא מחכה לך בחדרי. בוא נלך אליו. הנח את הכנור.

מירקין: אסור! ברגע שאניח לו, לכנור, כונתי, ינופץ הכל. הבה, דיאמנט, ננגן בו יחד. אני אהיה התוף ואתה תכה בי כשם שהכית את מירקין ואותי.

דיאמנט: גלה לי מה שמך האמיתי.

מירקין: קודם ננגן טריו, שלשתנו יחד, אתה, האדם המסכן והבודד ביותר בעולם, אני ומירקין. מסכים? רק אנשים בודדים נוהגים כמותך. ננגן?

דיאמנט: אמור לי מה שמך?

מירקין: שמי? הרי ידעת את כנויי ביער.

דיאמנט: לא זאת. שמך האמיתי.

מירקין: מיד אגלה לך. אבל, בשקט, לבל יחרד איש בקברו. שמי הוא…

דיאמנט: דבר, לכל הרוחות.

מירקין: אבי הבת. אבא שמי, וכך לחשה לי גם ילדה אחת קטנה. מוכן אני להשבע, כי אין שם טוב מזה במלוא תבל. מה דעתך?

דיאמנט: נגן! אבי הבת כנר היה. ובכן, נסה זאת להוכיח.

מירקין (בלגלוג והזיה) כסבור אתה שאינני יודע לנגן? ראו פניו מפלצת שוחקה. אולם מיטב מנגינותי קבורות במשרפות אירופה, ואין מיתר שצלילו יהא ענוג יותר מסלסולי העשן, בבקר, אל עולם הממשיך לחיות, ושמש זורחת מחדש…

מירי: (נכנסת) אבא!

מירקין: רגע. מוחי קודח. ראשי סובב־הולך. מה זה היה לי? אינכם זוכרים ספור על מלך שנקשר אל גלגל סובב כעונש חטאיו? זו את, מירי?

מירי: אני היא, אבא. רוביק מבקש לדבר אתך.

מירקין: כן, אני זוכר. הוא פרץ לכאן, רוביק, בראש כתת הבחורים. הם החזיקו נשק ביד. ראובן. גזע חדש היונק משרשים בארץ. ולי אין כאן שרשים. אסור כך. הוא מאשים אותי? נכון? הוא סבור שאני הוא האשם בכל?

מירי: רוביק מצפה לך ולבו קרוע.

מירקין: מפליא. באמת אמר כן?

מירי: מה מפליא?

מירקין: הדימיון. אינך מבינה, מירי? מפליא הדמיון ביני לבין לבו. אלך אליו. (ע"י הדלת. בפתח) אדלר!

דיאמנט: איזה שד ראית עובר בפרוזדור?

מירקין: אחיך־תאומך, דיאמנט. (יוצא)

מירי: מה מתרחש כאן?

דיאמנט: שערוריה? אני קניתי את בית־המלון. זה הכל.

מירי: ובכן, אבא אינו אשם? אינו שותף לך ולמעשיך. הו, זה נהדר. אספר זאת מיד לרוביק… (ממהרת לדלת)

דיאמנט: אל תחפזי.

מירי: מדוע?

דיאמנט: אביך אמנם נקיי מחטא… אבל המצב, הייתי אומר, המצב בכללו, הוא מצב עדין מאד. אפילו מסובך.

מירי: הסבר דבריך.

דיאמנט: בבוא הזמן לפרי לנשור – הוא נופל מעל העץ. לי יש שהות. אני אדם סבלני מאד. אינך סבורה כך, מירי?

מירקין: (נכנס בלוית ראובן) הבה, דיאמנט, ספר לרוביק מי הפך בנוולותו את הבית הזה ל… רוביק חושב ששנינו שותפים אנחנו.

דיאמנט: רק לא במזג־חם יותר מדי. מוטב ונדבר לאט־לאט. אם תפול הפעם, אתה עלול לשבור את כל עצמותיך. ואני שואל: לשם מה? בגלל רוגז קל? הא זה לא מיותר, מירקין? חשוב בדבר.

ראובן: (לדיאמנט) אתה הבאת את האשה לבית?

דיאמנט: (בהתפרצות רוגז) מי ומה אתה ומה זכותך לדרוש ממני חשבון על מעשי, אפרוח מצוייץ כרבולת שכמותך?! מה הוא המוסר, רוצה אני לדעת, אשר בשמו תרים קולך בצעקות?! נניח שהבאתי אשה לבית? אין הדבר מוצא חן בעיניך? כל דבר נקנה במחיר, ומשלמים את מחירו בשוק ובכן, מה השאלות הללו? העולם נחרב או מה?

ראובן: מירקין, בוא ונזרוק אותו החוצה… אז אסביר להורי – והם ישמחו לדעת שאינך אשם.

מירי: דיאמנט, לך מכאן.

דיאמנט: זה תלוי רק באדון מירקין הנכבד. אם הוא יואיל לומר רק מלה אחת – אני הולך. באמת. על דברתי.

ראובן: אמור לו זאת.

מירי: אבא, דיאמנט סיפר לי קודם, כי הוא קנה את הבית מידך. האם זה נכון?

דיאמנט: הנה גם החוזה שביני ולבין מירקין, כתוב בעט עורך־דין… כי הבית הוא שלי. רואים? הביטו בבקשה.

ראובן: רואים דבר אחד – שאין בו חתימה.

דיאמנט: אל חשש. מייד יחתום.

ראובן: מירקין, הנך מסתיר משהו מפנינו. המלון הוא של דיאמנט?

מירקין: לא.

ראובן: כלומר, המלון הוא שלך?

מירקין: לא.

ראובן: הן יש פה רק שתי דרכים…

מירקין: והדרך השלישית; ברובה יש להגן על בית.

דיאמנט: במעמד עדים – חתום על החוזה.

מירקין: במעמד עדים – מה היא התמורה לרכוש?

דיאמנט: ראו איך הוא מתמם ככבש. הרי אני משחררך מחוב שהנך חייב לי.

מירקין: שמעו שקריו, אני חייב לך!

דיאמנט: אין לי ברירה אלא לחזור על דברי. הכסף אשר הופקד בידך נקנה בו בית? – הנה הבית. ובבוא בעל הפקדון, חוזר אליו הכל, פקדונו או מה שנקנה בו בפקדון. היושר מחייב זאת. מה דעתכם, אני צודק או לא?

מירקין: אמור לי, דיאמנט, האם יהיה איזה דבר בעולם שבעבורו תהיה מוכן לתת את נפשך? אשה אהובה? בת? מולדת? אין לך אף רגע בחייך שאתה בז לעצמך ושונא את נשמתך?

דיאמנט: אני רואה שהמצב ברור לגמרי – אתה מכחיש.

מירקין: שום פקדון לא השארת בידי.

דיאמנט: שמעתם? שום פקדון! טוב, סוף כל סוף גם דיאמנט עלול לטעות. אולם, לרוע המזל, יש לי גם שני עדים… ואחד מהם אוכל להזמין מייד. אך מוטב שבית המשפט יחליט עם מי הצדק. אולי לקרוא לאדלר?

מירי: אבא, יש לו שני עדים?

דיאמנט: ונוסף לעדים, גם עד אילם שאותו אי אפשר יהיה להכחיש במלים רמות. צלום!

ראובן: איזה צלום?

דיאמנט: הניחו. למה למהר. אינני מאיץ במירקין. ניתן לו שהות לחשוב ולהרהר. למען האמת, בעצם, הוא צודק במקצת. מדוע יפרד ברצון מרכוש הנותן לו אפשרות של חיים נוחים. אני מודה ומתודה, גם אנוכי לא הייתי טוב ממנו במקרה דומה. אדם הופך לעתים לחיה רעה שעה שהוא מריח כסף…

מירי: אבא, אם דיאמנט הפקיד כסף בידך – אתה חייב להחזירו. אבא…. אבא, הקשב לדברי.

מירקין: “אבא”, והן האב זוכר רק את אשרם של ילדיו (חובתו לשכוח מכאוביו שלו. ואם כך הוא הדבר, שמעו דברי. ברובה יש להגן על בית ושדה. קחו את הרובה בנים. ומול הנבלים גדלו גם אתם צפרנים, ואל צואר סחטנים ועלוקות – הכו! הכו! הכו! (מתנפל על דיאמנט)

ראובן: (ראובן ומירי מפרידים בין מירקין ןדיאמנט) הפסק, מירקין. הנח לו.

מירי: אבא!

דיאמנט: הוף! פראות כזו.

מירי: אבא, מה אירע לך?

דיאמנט: אני מציע לסלוח לו הפעם. בברק הכסף סונוורו עיניו. עכשיו את מבינה, מירי, מדוע ספר לך, כי היה פעם בארץ־ישראל? ובכן, אינך חותם?

מירקין: לא תזכה לראות זאת, נבל. רכושה של מירי הוא.

דיאמנט: שמעתם את דבריו. הוא קרא לי נבל. עכשיו אין כל ברירה. זוהי השעה בה אני חייב לגלות הכל, מבלי לרחם על איש. אתם יודעים מי הוא האדם הזה, המתימר להיות לאב נבון וטוב? אינכם יודעים? אולם אני יודע. שלשה אסירים אומללים יעידו בו לפני בית־המשפט. הפעם לא תצליח לברוח, ידידי היקר. ובכן, מירקין, מה היא החלטתך האחרונה?

מירקין: הו, דיאמנט, את פתיל חייך אנתק.

דיאמנט: פה לא תפחיד אותי.

ראובן: אל תזוז. (חוסם בגופו את הדרך בפני מירקין)

דיאמנט: פה לא תפחיד אותי. הן ככה צעקת יומם ולילה ולא חמלת על איש במחנה בזורין. עכשיו בא יומך, מירקין, קאפו טמא ומטומא. אל בית המשפט תלך!

מירקין: אל אלוהים. הו, אלי, אלי! בוא אתי, דיאמנט, וקח את החוזה. (האור דועך אט־אט) אמרו אתם, מה היה עלי לעשות? לא לחתום? הם היו שלשה, ואני הייתי יחיד. הם היו רוב, והרוב צודק תמיד במעבה הג’ונגל, כדבריו של דיאמנט. יתכן שהייתי יוצא זכאי במשפט, אולם שובל לא נראה היה נגרר אחרי: נאשם בפשעים נגד האנושות, מי מוכן לעמוד בכך, בדרך יסורים זו? אני נוצחתי. אולם דיאמנט הפריז בערך נצחונו הוא היה שכור נצחונו, וכדרכם של מנצחים ביקש להריק את הכוס עד תומה. יצאתי להתחנן על אשרם של הצעירים, ובחדר נשארו מירי ורוביק – הלומי אסון.

– אור–

תמונה ב    🔗

ראובן: מירקין הוא קאפו! ואם הוא קאפו – למשפט ילך? ואם ישיג דיאמנט מבוקשו והפקדון יוחזר לו – אז מירקין כבר איננו קאפו? מירי!

מירי: אל תגש אלי.

ראובן: מירי!

מירי: אל תקרב אלי! דמות אבי חקוקה בי – ואבי, הרי שמעת, רוצח. למה לא הלכת, רוביק?

ראובן: הקשיבי לי, מירי. אם הוא אשם, למה את חיבת להרוס את חייך?!

מירי: לא, רוביק. אם אבא לא חטא – שלו אני. ואם חטא אבא, גם אז שיכת אני אליו. אי אפשר אחרת. אבל, מוחי אינו תופש, אבא וקאפו? עד ששמו אדלר? גם בלנק סיפר על אדם בשם אדלר. ואבא חשש מפני האיש הזה. יהיה כך. אלו דברים שביני לבין עצמי. רוביק, בשם אלוהים, לך. לך וסלח לי. סלח לעווני.

ראובן: האם בך יש עוון, מירי?

מירי: כן, רוביק. עווני, כי אני ממשיכה לחיות, ואב כזה נתן לי חיים.

דיאמנט: (נכנס. מחכך כפות ידיו בשביעות רצון מופלגת) ברכוני במזל־טוב, רבותי. תמיד אמרתי שמירקין אדם ישר הוא. סוף כל סוף חתם על החוזה.

ראובן: והמשפט מה יהיה עליו?

דיאמנט: משפט?

ראובן: אני זוכר שמישהו אמר: "ובכן, מירקין, ה יהיה על קאפו בבית־המשפט:?

דיאמנט: היכן שמעת את המליצות הללו?

ראובן: לפני רגעים מספר ומפיך, דיאמנט!

דיאמנט: סתם דיבורים הכל עכשיו בסדר המטרה הושגה, וזהו העיקר. חוזה נאה (מסתכל בחוזה)

ראובן: נאה או לא נאה – מה יהיה על המשפט שאלתי?!

דיאמנט: מי דיבר כאן על משפט? הפקדון הוחזר לבעליו – ואין לי שום טענות. ובכן!

ראובן: זאת שואל אני – ובכן?

דיאמנט: ובכן – הנך שוטה וגם טפש. פשוט, אינך מכיר עדיין את החיים. הצדק חוגג את נצחונו – וזה הכל.

ראובן: מירקין היה קאפו – או לא היה? מירי, זוזי הצדה. אני חוזר על שאלתי, דיאמנט, אם מירקין חף מפשע הרי ריח של סחיטת כספים וסחטנות בזויה עולה כאן באפי.

דיאמנט: מדוע אתה פונה אלי בשאלות? הכתובת הנכונה היא מירקין. ועכשיו, ברנש, אבקשך להתנדף מכאן מיד. כידוע לך הבית הוא ביתי שלי, אדוני הצעיר וחמום המזג.

ראובן: מדוע אינך חוזר על איומך לבית משפט להובילו?

דיאמנט: איני רוצה. שתיקה. המשפט אינו מטרה. המשפט הוא אמצעי בלבד, וכיון שהמטרה הושגה אין כל צורך ליגע את השופטים עוד משהו?

ראובן: ואם נספר, כי באת באיומים על איש חף מפשע ושקרת באמרך שהיה קאפו?

דיאמנט: שמע, אתה מתחיל למצוא חן בעיני. ומי יעיד נגדי בבית המשפט, אם אפשר לדעת?

ראובן: מירי ואני. (נגינת כנור)

דיאמנט: האם זהו באמת רצונה של מירי? אינני מאמין. עומדות בפני שתי ברירות, גורליות: למסור את מירקין למשפט בתורת קאפו, או להציל את חייו בשתיקתי. במה לבחור? ואולי הוא הציל את חייו משום כך דוקא שלא היה נקי כפיים? רצונך בצדיקים מתים או ברשעים חיים, רשעים בהכרח, שלא שלא רצו למות, לא כיהודים ולא כאנשים. מירקין בקש לחיות. ומי אתה עול ימים שתתימר לשפוט אותו, אתה שמעולם לא ראית נאצים, משרפות מתים ואת בני־האדם העומדים מול המות בלי מחלצות, בלי מלים יפות וטרגיות, בלי האפשרות האוילית למות מות גבורים, עם נאום יפה על עמוד התליה, לדורות הבאים, להיסטוריה. טפו! מתנו ככבשים. ובכן, רצונך להוסיף עוד מת אחד, מת משפטי נוסף לרבבות שנרצחו בלא משפט?! האם לא מנהג של אצילות נוהג אני? נו, אדרבה, אמור אתה מה עלי לעשות? שותק, הה? דומני שקיים פתגם, שאגב אינו מוצא חן בעיני: אל תדון חברך עד שתגיע… האם ישבת פעם בתוך לוע הר־געש, שאתה משיא עצות לאנשים שטבלו בדם, באש, ביסורי־אל־אנוש? נו, עול־ימים?!

ראובן: לא. איני מוצא נתיב של אור באפלה. היכן הוא מירקין?

דיאמנט: בחדרו. הוא משוחח בשתיקה עם הכנר העוור.

ראובן: טוב. אדבר עמו (יוצא)

דיאמנט: נו, מירי, את תעידי נגדי? מה תאמרי עכשיו?

מירי: רחמים על אבא.

דיאמנט: רחמים בעולם חסר רחמים. השגתי את מטרתי ואינני מרגיש כל שמחה. אדם המשיג את מטרתו מתחיל להיות בודד – והוא בודה לעצמו מטרות חדשות. אינני מאשים את מירקין. כאשר אדם מתחיל לטבוע איננו שואל את הקרש אם הוא קרש מוסרי או בלתי מוסרי. רק אלו העומדים על אדמה מוצקה מסוגלים להטיל בו דופי. אני מצטער שצעקתי על מירקין. אינני רוצה לחשוב על מה שהייתי…

מירי: דברת על עצמך, או על אבא?

דיאמנט: יוצאי המחנות הם אנשים הרוסים. הם חזרו מהגיהנום ועדיין אינם יודעים אם הנשמה היא בת־אלמות או לא. אני חייב להאחז במשהו. מטרה. לשם מה נוצרה הדעת אם כל החיים הם שכחה אחת גדולה. מירי. עכשיו אני שבע, ואני מסתכל סביבי ואין לי כל נקודת אחיזה, מלבדך את. מבינה?

מירי: לא.

דיאמנט: (בהרהור לאט־לאט) והכל יהיה אחרת. חייב להיות אחרת. ברגע שראיתיך במלון… את שונה מכולן, נתקנאתי במירקין משום שהוא פרש עליך את חסותו, והוכיח לי שאינני אלא כפיס עץ על פני גלים… רגע. הבה נחשוב בשקט. לבי הוא טוב, בעצם. הנה, היכן תגורי?

מירי: עם אבא.

דיאמנט: אינני מאמין לך.

מירי: מדוע?

דיאמנט: מדוע? משום שמדבריך מסתבר שתגורי בבית הכלא.

מירי: בבית־הכלא?

דיאמנט: לדעתי זה מוגזם במקצת, אפילו בעבור אבא כל־כך נחמד כמו אותו מירקין. אגב, חיי אביך וגורלו תלויים בהחלטתך.

מירי: חיי אבי יקרים לי יותר מכל, ואתה יודע זאת.

דיאמנט: יפה. כעבור שנה ניסע מכאן, הרחק, ואם תרצי בכך נהיה מאושרים מאד.

מירי: מי?

דיאמנט: כלומר, אני ואת.

מירי: אתה לועג לי. מדוע אתה לועג לי?! דיאמנט, מה רעה גרמתי לך? הרי אמרת כי לא תלך אל השופטים!

דיאמנט: (בלעג) “חיי אביך יקרים מכל”. מלים. מלים. מלים ותו־לא. קראתם זאת בספרים רומנטיים. אני האיש שראה כיצד דאג הבעל לעורו, והאשה לבשרה וחייה ושניהם הפקירו את ילדיהם. וילדים הפקירו את הוריהם הזקנים, ובלבד שיוכלו להמשיך לחיות. כאשר המבחן הוא אמיתי אין ערך למלים. לכבוד נשואיך עם רוביק תכניסי את אביך לבית־הסוהר?

מירי: (ממררת בבכי. ממהרת לדלת) אבא! אבא! (היא נפגשת בפתח עם מירקין. מחבקת אותו)

מירקין: מה אמרת לבתי, נבל, שכה הדמעת את עיניה?!

דאימנט: מאומה לא אמרתי. רק ספרתי לה, בתום לבב, ענין של נשואים ואהבה מול בית־כלא. זה הכל.

מירקין: זה הכל?! פתחת שוב את פיך.

דיאמנט: אם אתה צועק – אני בוחר לשתוק.

מירקין: דבר חיה־של־סחי! נו, פתח את פיך שרץ. כל הקדמה שלך היא לחישת נחש. פתח את פיך, נבל. דבר!

דיאמנט: אשתדל להבליג על העלבון. ובכן, הענין הוא כך. כך הוא הענין. מירי כמעט שמסכימה לכך, אולם היא רוצה שקודם כל יסכים אביה… (באירוניה) אתה אביה לא כן?

מירקין: הנך משחק באש, דיאמנט. הזהר.

דיאמנט: בית־הסהר יצנן את האש, תנוח דעתך. פרושו של דבר, או נשואים עם מירי וברכתך או… הברירה היא בידך (הפסקה) אתה רשאי כמובן לבחור. תמיד אמרת שאדם יכול לבחור, והדבר תלוי בכח רצונו, בכח המוסר, בכחם של אותם דברים נשגבים מבינתי. ובכן, במה בוחר אתה הפעם?

מירקין: חפשי אני לבחור לי קבר.

דיאמנט: הוא טועה אביך. גם בקברך לא תהיה חפשי מירקין (מירי יוצאת בבכי) כי איש לא ימתיק רגבי עפר לך. אינך יכול למות! ממש אסור, ואתה יודע זאת בדיוק כמוני. כל חייך, מאבקך בין הפרטיזנים, מלחמתך על צלם האדם בזורין, הכל יהיה לשוא, לריק.

מירקין: מה כונתך?

דיאמנט: את כונתי רואים בעיניך. עולים בך הרהורי כפירה. רוצה לאבד את עצמך לדעת ולברוח מן המאבק. מבקש להתאבד? נכון? כלומר, גם לך אין תשובה. יפה.

מירקין: ואם כך? גם דרך זו רצונך לסגור בפני?

דיאמנט: אני? לסגור? מה איכפת לי? אינני מיחס חשיבות יתרה למותם של אחרים. אולם לך אסור למות. אסור. תאר בנפשך: מירקין מת. לדעתך בכך נגמר הכל. לא. וזוהי טעותך. הנך שואל מדוע. ובכן שמע, ותאמר אם אני צודק או לא. אחרי מותך בא דיאמנט אל מירי ומראה לה את הצלום – וזה כבר לא כל־כך יפה. מה היא תחשוב עליך? היא תשנא אותך. זכרונך יעיר בה תעוב ושאט נפש. היא תדע מי ומה אתה. מבין? לדיאמנט לא איכפת מה חושבים עליו, אולם מירקין, מירקין חי במושגי־מוסר. ובכן, מה היא המסקנה שלנו – אסור לך למות. זהו שאומרים: הגיון ברזל. מסתבר שגם למירקינים לעתים אין ברירה. ובכן, לא רק בדיאמנט משחק הגורל, ידיד יקר.

מירקין: אפילו חסד מות לא תתן לי?

דיאמנט: לא עכשיו. אני חייב לבוז לך, כשם שבזת לי אז, שעה שגרשת אותי מתוך היער. אני חייב לראות במפלתך ולהוכיח שאין אתה טוב ממני. מתוך רעב והכרח גנבתי– אוכל. ואתה מתוך הכרח צועד, צעד אחר צעד לאן שאני מוביל אותך, כשם שהרעב הוביל אותי לבגוד בחברי. אחרי החתונה תהיה ראשי לתלות את עצמך. עכשיו – לא. אני זקוק ל“כליזמר”, מירקין. חתונה בלא מנגנים כמוה כהלוית המת. ושנית, זוהי הזדמנות בלתי חוזרת להראות כוחך בנגינה, ואני סקרן מאד לשמוע כיצד אתה מנגן.

מירקין: אתה משחק בי ואינך יודע מה אורך החבל בו קשור אני אליך.

דיאמנט: טעות, אין לו סוף לחבל. שכחת – אני הוא גורלך.

מירקין: רצונך איפוא שאנבח ככלב? הבה דרוש ממני זאת. מייד אנבח ככלב. אתה שומע? הב! הב! הב! כי אני גרוע גם מכלב. רצונך, דיאמנט, שאיליל כשועל עירום בערבה הקרה, בודד ומיותם. אהההו! אההההההו! אהההה! הנה ייללתי כשועל. שמעת? כי באדם חוברו גם כלב גם שועל. הכל צפוי והרשות נתונה. לא, אין זה נכון. הכל הוא בליל רותח. העולם הוא ערבוביה חסרת טעם ובינה. ועכשיו איליל כשועל, אנבח, ככלב, אנאק כזמיר בראש הגג, ואחר כך אקפוץ מן הקומה העליונה לרחוב ואגרוף אותך, אתי יחד, אל הכביש, למטה. אחר שרצחת את מירקין, הנך חפץ להביא לקלון את בתו, כשם שנהגת בקלרה.

דיאמנט: מי שבא לקלון – הקלון טמון בו, ויש רק לחשוף את הגרעין. אתה טועה, מירקין, זמיר לעולם אינו נואק. זמיר הופך עורב מחנות־ריכוז, או שהנו פגר מת… לא מירקין זמיר נבון אינו נואק!

מירקין: זמיר מאושר אינו צועק. אפשר. אך אמור לי, בבקשה, היכן הם הזמירים המאושרים שיש להם בנות אשר עורב שחור דורס אותן בצפרניו העקומות ואינם גועים בצחוק המר כמוני?

דיאמנט: לכל זמיר מחכה עורב בקץ דרכו. אולם אתה לא תבין זאת משום שדעתך מבולבלת עליך.

מירקין: סופה לחזור לאיתנה. או אז אלך אל עפרו של מירקין – דע לך, דיאמנט אני אינני מירקין. שומע? אני אינני מירקין. אדם בלי שם אנכי. כי אדם שיש לו שם היה חייב להניח כפותיו בצוארך ולהחניקך עד מות.

דיאמנט: מצוין. אם כך אוכל להראות למירי את דמות אביה בתמונה הרוצח והנרצח. זה מול זה.

מירקין: ובאותו זמן אוכל לפתוח בנגינה? הרי צריך לשוות הוד לרגע בו תגלה לה מי ומה אני. אומרים כי נרון קיסר רומי המטורף, נגן בכנורו בשעה של שרפה גדולה – וגופי נשרף וקודח, דיאמנט.

דיאמנט: הב ידך, מירקין. נושיט כף זה לזה וכל מחסורך עלי. די סבלנו במחנה בזורין. אל תהיה סבור שרע אני מטבעי. החיים למדוני שאם הטובים, התמימים, החלשים, משמידים מתחת לשמים. כדור הארץ האומלל שלנו, הוא יער שיש בו רק שתי ברירות, להשמיד או להשמד… אבל אני אדאג לך. הייתי רוצה להוכיח שיש בי גם צדדים אחרים… תדבר עם מירי.

מירקין: אדבר עמה. אלף הבטחות כזב אבטיח לה ובלבד שתבוא אל יצועך, ובלבד שאת עורו יציל אדם, שהוא אדם נבל בהצילו את נפשו מבית־האסורים.

דיאמנט: דברי אמת? מבטיח?

מירקין: אמת לאמיתה. ואחר כך רשאי אהיה לנגן בחתונה כמה מן השירים העליזים המרקידים חתן אל גוף כלה?

דיאמנט: אם רצונך בכך – נגן על אלף מגרפות דודים וכלי כביסה. מה איכפת לי?

ראובן: הכל נגמר ונסתיים מירי החליטה להפקיר את חייה למען הציל אותך מבית־הסהר.

מירקין: נדבר בעוד שעה. לא היא החליטה. עכשיו הכל צפוי והזמן דוחק. חתונה בעיר. חתונה בעיר, ואני נשכרתי לנגן בה בחתונה. חתונה היא ברכה על הזווג. הזווג הוא דרך גבר בעלמה, ובעוד תשעה ירחים נברך על הרך הנולד ודמותו דמות מפלצת. הוא לא יולד זמיר. עורב שחור יבוא מחלציה. הנהו הכנור. בכסף הנגינה יש לי מה לקנות? כמה פרוטות עולה היום בשוק נשמה בזויה?! אני חייב לשחררה מתוך הגוף. היא נאנחת שם ומיללת כחיה פצועה, אין אומר ודברים. שים ראשך אל לבו של דיאמנט. אתה שומע את היללה? הקשב היטב. נשמתו מבקשת לפרוץ לה דרך ולהמלט, אך השערים נעולים עדיין, ובידי צרור המפתחות.

ראובן: עלי ללכת.

מירקין: לך. אנחנו עוד נתראה.

ראובן: לא תמצאני, מירקין. אדם אחר תמצא, ולא אני אהיה הוא. לא אני.

מירקין: שוב אחזירך אל עצמך, רוביק, כי גם אני אל עצמי חוזר מדרך ארוכה מאד. הרי ספרתי לך על דחליל מוזר. הוא יעצום עינים בעוד כמה דקות.

ראובן: יותר לא אטרידך, מירקין. הכל נחרב ונהרס. אקח רק זאת למזכרת חלומותי. (מסיר את תכנית הבית מעל הקיר) אין יותר צורך בתכנית זו. בית קטן על ההר. משפחה. ילדים. עצי שזיף ועצי תפוח.. (בוכה)

מירקין: אל בכי, רוביק. אסור לאבד את התקוה, כי אין ברירה אחרת. אל אלוהים, אין ברירה אחרת.

דיאמנט: הוא נשתבש בשכל הישר. (ראובן יוצא)

מירקין: השכל הישר עקום הוא. היא מסכימה להנשא לו. חי שמים, הלצה יותר נאה מזו לא נשמעה מיום בו נבראו היונה והעורב. האם שמעתם מעודכם כי נזדוגה, יונה אל עורב שחור והוא חבקה בצפרני טלפיו?! לא שמעתם, גם אתה לא שמעת, דיאמנט? ובכן, אולי כך נולד הנחש הצפעוני. מי יודע.? ברכתי לך דיאמנט. הרי חתן דומה למלך. אנגן לנשואיך עם בתי שלי. שומע? זהו נגון קדיש וזכרון למתים, ולא הם יהללו יה. לא הם.

דיאמנט: והרי אין כל כנור בזרועך.

מירקין: ח ח ח. כולי כנור, וכל מיתר בו מנקש כמאה תופים וחצוצרות לפני הקרב.

דיאמנט: מה היא העמדת פנים זו של לץ, שוטה וגם מוקיון קרקס. לחתונה יחסר לי רק בדחן ולא יותר. אין צורך להפריז, מירקין.

מירקין: שקט. הס. לשילוש הקדוש חסרים פה תוף וחצוצרה. כדי לברך על הזוג. הבה אטול את כנורי. אנגן לך שיר של חתונה. חתן דומה למלך. קול ששון וקול שמחה. קול חתן וקול כלה. (הולך לפנת הבמה, אין רואים אותו. רואים את צלו ברקע. מנגן “כל־נדרי”)

מירי: (נכנסת) רוביק הלך, ועכשיו, דיאמנט, שוב אין כל מכשול…

דיאמנט: אנחנו יודעים.

מירי: ולא תסגיר את אבא לכלא?

דיאמנט: לא.

מירי: אני כתבתי – ואתה תחתום. עדות שאבא חף מפשע. (מוסרת פתק לדיאמנט)

דיאמנט: (קורא) “הנני מעיד, כי מירקין הנו חף מפשע, והתנהגותו במחנה הרכוז זורין היתה ללא כל דופי!” מנוסח לא רע. האם מירקין בקש שתכתבי זאת?

מירי: חתום על העדות אם רצונך בי. חתום.

דיאמנט: ואחר כך?

מירי: אתן זאת בידי אבי… וכולי אהיה… שלך.

דיאמנט: טוב. יהיה כרצונך. הנה, חתימתי.

מירי: אבא. אבא, ראה, הנה דיאמנט חתם והעיד בזאת שאין ולא היה לו שום דבר נגדך.

מירקין: (נגש לדיאמנט ומגיש אגרופו לפני סנטרו של דיאמנט) נפץ את הכוס, דיאמנט, בסמן טוב ובמזל־טוב. לחיים, יהודים. לחיים יהודים.

מירי: אבא, דיאמנט הסכים לשחרר אותך. הנך אדם חפשי.

מירקין: טעות. אני אשחרר אותו.

מירי: לא הבינות, אבא.

מירקין: הבינותי הכל. ואת מאמינה, ילדה, כי הצלת אותי בהקריבך עצמך?

מירי: אינני רוצה שתובא אל בית־המשפט. אינני מאמינה בהאשמות אלו. אינני מאמינה ואיש לא ישכנעני להאמין בכך, ופחות מכולם דיאמנט!

מירקין: אמרי לו זאת.

דיאמנט: גם אני שמעתי.

מירקין: לא זאת. לא זאת. אמרי לדיאמנט, כי אני אבוא אל בית־המשפט ורצוני בכך, ועל עוון של רצח. כן, זהו רצוני.

מירי: אמת היא?

מירקין: אמת.

מירי: זאת אומרת שדיאמנט צודק?!

מירי: צודק. עוון. ויש פה כפרה אחת רק לעוון – לכפר עליו במעשה צדקה. ספר לה, דיאמנט. את כל האמת מבלי להסתיר דבר.

דיאמנט: מוטב אחרי הנשואים.

מירקין: לא. אז יהיה מאוחר מדי. גלה לה כאן, עכשיו.

דיאמנט: מדוע זה תאיץ בי ככה?

מירקין: חייב אני לכפר על חטא גדול.

דיאמנט: אתה מודה בכך?

מירקין: כן, מודה. הגיעה השעה שאין מפלט ממנה. ובכן, דיאמנט, גלה לה את התמונה, ואחר כך אתודה גם אני.

דיאמנט: מה היא העקשנות הזו לדהור כמטורף במורד ההר ישר אל התהום? הרי קודם התחננת לפני שאל אגלה דבר וחצי דבר.

מירקין: בכך אטול את נשקך.

דיאמנט: הרי ידי ריקות ואין בידי כל נשק.

מירקין: גלה לה את התמונה. הקץ לעינויים, לסחיטת דמים, לפחדי יומם ולילה, חייב אני לחזור ולהיות אדם. להלחם. מסוגל להבין זאת? הו, דיאמנט, אתה חושש הפעם. הנך חושש, ובצדק, שאם תראה למירי את הצלום – נסתיים הכל. כן, וזהו רצוני. אתה לא תשאנה לאשה, אף אם יוטלו חיי אל בית הכלא וגויתך אל בור הקבר. בעולם זה חיבים גם הזמירים לגדל את צפרניהם, אחרת יובסו תמיד. כך הורס ההגיון הפנימי את הגיון הדברים. מוזר. אולם זוהי האמת.

דיאמנט: אני לא אשאנה?

מירקין: לא.

דימאנט: ובכן, ההסכם מופר במרמה ובשקר?!

מירקין: אתה לא תשאנה.

דיאמנט: כך! נהגתם בי מנהג של דיאמנט. רימיתם אותי. אני חתמתי שאתה חף מפשע – ועכשיו ההסכם מופר. יפה. ראוי אני לכך. עוד יספרו כיצד נלכד שועל ערום ביד נערה תמימה. מירי רימתה את דיאמנט. נהדר! ומירקין כמובן נתן לה עצה זו והעמיד פני מטורף כדי לכסות על המרמה. נהדר. הכתבת לה נוסח העדות כדי להפטר ממני, ואני אדיוט, טפש, רב־זימה וחשק – חתמתי. אני חתמתי. נהדר! טוב, אבל עדיין לא נגמר הכל. עוד תשיגך ידי, מירקין. שכחת כי עדיין קימים שני עדים. הרץ ואדלר – והצלום. עתיד אתה להתחרט על כך. אלך לקרוא לאדלר. אגב, אם רצונך להציץ לרחוב – בבקשה. הרץ עומד שם על המשמר. שום מרמה לא תעזור לך, מירקין. אין לך מפלט מגורלך.

מירקין: אתה טועה. מירי, תני לו הנייר ובו חתימתו.

מירי: אבא!

מירקין: תני לו העדות.

מירי: לא אתן. כל חייך תלויים בפתק עלוב זה. כל חייך, אבא.

מירקין: ואל ערשו תלכי? את תנשאי לו. לדיאמנט? אני רוצה לשמוע גם תשובה, מירי. את תנשאי לו?!

מירי: גם אורלוגין יחדל מלכת יום אחד.

מירקין: החזירי לו, אמרתי

מירי: ואז ישוב הכל כשהיה? שוב הוא ייסרך יומם ולילה?!

מירקין: איני יכול יותר. תני לי העדות. תני, אמרתי. מירי, תני לי את הפתק הארור הזה.

מירי: זכור במי אתה נותן אמון, אבא. (נותנת את הפתק ביד מירקין)

מירקין: החתימה אל השועל מוחזרת. (מוסר את הפתק לדיאמנט) ומה עכשיו, דיאמנט? הנה, חיי עתידי וגורלי שנית הם בידך. ומה עכשיו, דיאמנט?

דיאמנט: עכשיו? שוב סובב גלגל המזלות. יש להזהר ולקח טוב הוא לעתיד. החזרת את נשקי. תודה, ושוב תודה. (קורע את הנייר)

מירקין: גלה לה.

דיאמנט: כמובן. בחפץ לב. מירי, הביטי בצלום. שני אנשים כאן יש. רוצח ונרצח.

מירי: זה אבא ניצב כאן.

מירקין: לא טעות. המוטל כאן מת, מירי, אביך הנהו. אמצי את זכרונך.

מירי: המוטל כאן מת… המוטל כאן מת הוא אבי! (בהזיה)

מירקין: כן, מירי.

מירי: ומי אה?

מירקין: כנר עלוב. אדם בלי שם שאת אביך אהב.

דיאמנט: ורצחו שם נפש במחנה של זורין.

מירקין: (תופס בפמוט העומד על השולחן) הנהו הפמוט! עמוד ואל תנוע. עמוד חלאת אדם! בור קבר יהיה ירושתך, דיאמנט הנבל. (חונק צואר דיאמנט)

דיאמנט: עד היכן הגעת?

מירקין: זאת מותך יוכיח! הן שמעת את דברי: אמרי לדיאמנט כי אני אבוא אל המשפט ועל עוון רצח. אשחרר מגוף נשמה בזויה… שכחת כבר כיצד כרע מירקין בשלג? כיצד הכית אותו בשוט? שכחת כבר כיצד שמת את השוט בידי וצחקת אל התליין הנאצי שצילם זאת? הכל שכחת? עכשיו יוחזר אליך כח הזכרון, נבל! אמור, אתה זוכר? (חונקו) אמור, אתה זוכר? בגסיסתך קאפו טמא. אינך זוכר את גסיסתו של מירקין?

מירי: מה אתה עושה?

מירקין: חסד עם העולם, מירי. (מניף את הפמוט)

– חשכה –

נגינת כנור –

 

אפילוג    🔗

דירת גרי. נגינת כנור עולה ממרחק

מירקין: (ידו הריקה מונפת כאילו החזיק בה פמוט) … וכך החזקתי את הפמוט ואת ראשו מחצתי. מוטל הוא בפרוזדור, דחליל עלוב ומצומק. מוזר. ואני נתיראתי מפניו.

כן, מרים, אני רצחתי הפגר המבאיש, אך לא חיי אביך נטלתי. הביטו בצלום. פני זבים כאן דם. מירקין סרב לנגן לנאצי, ואז ציוה מפקד המחנה להשאירו בשלג. על ברכיו, יום ולילה עד אשר ימות. בלילה גררתי את מירקין אל הצריף להשיב את נפשו, ואז הוציאנו דיאמנט והלקה את מירקין והמיתו. דיאמנט שהיה סבור, כי עולמנו הוא ג’ונגל של טורפים ונטרפים בלבד.

ברלה: (נכנס בלוית בלנק) צר לי שאחרתי את המועד, מירקין. אני בא מן המלון.

בלנק: והמשטרה למטה. מחכים לך.

מירקין: כן, אני הולך (צועד לעבר הפתח) היי שלום ילדה קטנה. ילדת חלומותי. שמור עליה, רוביק. הרבה דיאמנטים שורצים בעולם. אסור לחכות עד שישחיזו צפרנים. צריך להכות בהם ויפה שעה אחת קודם, כי תמיד אנחנו מאחרים את המועד.

מירי: (ממהרת אל מירקין ומחבקת אותו) אבא!

מירקין: קראת לי אבא! האם איני טועה?

מירי: כי הנותן חיים חייב. אולם אתה הרי זכאי היית ללכת לדרכך ואותי לנטוש ולעזוב – אבא.

מירקין: לא, מירי, אינני אביך.

מירי: אדם הנך. יותר מאב אתה. האמן לי, אבא.

מירקין: אוכל זאת לבשרו?

ד"ר גרי: מה הוא סח?

מירקין: (מרים עיניו כלפי מעלה.) אוכל זאת לבשרו? אשר הובטח לך על מצע הקש, בין רגעי המות, בצל תליות ומשרפות מתים, קוים כצוואה קדושה. שמעת את דברי מירי? מקהלת מלאכים שרה באזניך מנגינה זכה וטהורה, מצאתי את תכלית חיי וטעמם. האם תשמע דברי? אני מודה לך מירקין, אתה, שם, בזבולי־שמים רחוקים כל־כך.

(דופקים על הדלת)

(בכתב יד – קול: משטרה! לפתוח ‼ משטרה‼)

מירקין: כן, אני הולך!

– מסך –

 

גרסה נוספת של מערכה ב    🔗

תמונה 1    🔗

דירת מירקין.

מירקין: (האור נופל עליו בלבד) שאלתי אותו: אמור לי דיאמנט מה רצונך ממני – אולם דיאמנט צחק, צחוק מר, מלגלג, מפוכח. הוא לא האמין בשום דבר שבעולם. הוא היה אדם שעבר מחלה איומה זו ששמה “נאצים”, יצא שלם בגופו, אולם חידקי המחלה איימו לנגע את כל סביבתו. מיליוני אנשים נושאים חידקים מורעלים אלו. ההבדל הוא רק בכך שלדיאמנט היתה הזדמנות, ה“הזדמנות”! הוא ידע שהנני מתירא מפניו. הוא האמין, כי אינני מסוגל להשתמש בנשקו שלו, הוא בטח בהגינות משום שידע ברב חכמתו שיש אנשים אשר מוטב להם להפסיד הכל ובלבד שלא יאבדו את צלם האדם… נתתי לו כסף, נתתי לו חדר והאמנתי ברב סכלותי שאפשר יהיה להשקיט בכמה עצמות את החיה הרעבה המאמינה שכדור הארץ היה ויהיה ג’ונגל. בינתים נמשכו החיים. מירי נתארסה לרוביק. ביום הארוסים סגרנו את הדלתות והחלונות. פחדתי מדיאמנט – ובלנק שמר בפרוזדור לבל יפריעו את השמחה. פעם נהגתי עם דיאמנט בחסד, ודנתיו לכף זכות שעה שגזל את הלחם מחבריו הרעבים, פרטיזנים עלובים ביערות. לעולם לא אצטער על־כך. אולם אפשר וטעות היתה בידי וכנגד רעל יש להשתמש ברעל. כשם שאדם אשר מכישו נחש ברעל, מקבל זריקת רעל להצלתו. אל אלוהים, אילו רק לא הססנו יתר על המדה אנחנו האנשים המתימרים להיות הומניים, אנושיים כל כך ומאחרים תמיד את השעה כדי לקמוץ אגרוף ולהלחם.

(צחוק) נמצאים בחדר: מירקין, ד"ר גרי, חנה גרי, ראובן, מירי, ברלה)

ד"ר גרי: אל תצחקו. לדור שלי היה גם יחס לאדם, לעולם, לאדמה, ואפילו לאהבה… זה מצחיק, אולי, אבל התיחסנו גם לאהבה ברצינות ובכובד ראש.

חנה: והיתה תקופה שהיינו אפילו צמחונים וד"ר גרי בקש אז להיות אכר, בגליל או בעמק.

ד"ר גרי: כן, היום זה נראה מוזר במקצת. האמנו באדם, באחריותו האישית – ועכשיו הגיעה תקופה שמאמינים ב“משטר”, במדינה ואולי שוכחים את האדם הפשוט, הרגיל, כמוני, למשל, אבל אנחנו מאושרים, זאת אומרת חנה ואני בארוסי ראובן ומירי… סימתי את נאומי רבותי ואשר למתנה שהבאנו, הרי היא בגדר סוד והפתעה… (מחיאות כפים) (מוציא פמוטים מתוך הארון) והנה גם מתנתי, מירי ורוביק.

מירי: הפמוטים! תודה, אבא.

מירקין: (מדליק את הנרות בפמוטים. מכבה את החשמל) זוכרת את הלילה במנזר, מירי? 

מירי: זוכרת. כן אבא, זוכרת. זה היה לפנות ערב. עמדתי על המרפסת והסתכלתי רחוק, לאופק… המלחמה נסתימה והנזירות כבר לא היו מחביאות אותי במרתף, שעה שמשמרות הנאצים שוטטו ביער – ואז הבחנתי בארבעה אנשים הנכנסים בשער המנזר… שלשה נעצרו ועמדו מלכת, והרביעי פסע לקראתי וילקוט גב על שכמו, לא מגולח, פרוע ובגדיו בלים.

מירקין: “הגידי לי, בבקשה ממך, האם מתגוררת במנזר הזה ילדה בשם מרים מירקין? תאמרי לה שכאן מחכים. באו לקחתה.” ואז פרצה מירי בבכי גדול, חבקה אותי וקראה לי “אבא”. לא הכרנו זה את זו. כן, שנים רבות עברו מאז נפרדנו.

מירי: ובאותו לילה, במנזר, הדליק אבא נרות, בפמוטים אלו שהוציאם מתוך ילקוט הגב, וכל הלילה שוחחנו על העתיד ובבקר באו דיאמנט ותבריו והובילו אותנו העירה… מודה לך על המתנה, אבא.

קלרה: (מתפרצת פנימה. בצעקה) די! די! (מירקין ממהר ומעלה את אור החשמל)

ד"ר גרי: מה זה מתרחש כאן?

בלנק: (נכנס. מבוהל) קלרה רדי לחדרך. אני מצטער אדון מירקין. אינך רואה, כאן חגיגה של מירי…

קלרה: די! דיאמנט משתוקק גם למירי. באתי להזהיר אותך, אדון מירקין.

מירקין: רדי לחדרך.

קלרה: אל תתמם, בבקשה! עוד בגרמניה גרם לך צרות.

חנה: מי היא האשה הזאת?

קלרה: “מי היא האשה הזאת?”

ד"ר גרי: אם איני טועה היא שכורה.

קלרה: “אם איני טועה היא שכורה” די! מי הוא בעל המלון כאן, אתה או דיאמנט? הוא רוצה להביא אחרות ולזרוק אותי לרחוב. נמאס לי. עצוב לי על הנשמה שלי. אני גם כן רוצה פעם חגיגה עם אנשים ועם נרות, כמו כולם. נמאס לי כבר להיות אחרת.

מירקין: קלרה, רדי לחדרך, אמרתי.

קלרה: למה? רוצה פעם בחיי לישון לבד. מבין או לא מבין? אותי צריך רק להכות? מה יש, אני לא בן־אדם? מבין? אתם שותקים? הרי קודם שרתם. שירו! יחד! לא רוצים לשיר? אני מפריעה? “מי היא האשה הזאת? אם אינני טועה היא שכורה” ח, ח ח ח ח.

דיאמנט: (נכנס) שמח אצלכם! מענין. ומי הוא בעל השמחה? אתה אדון ברלה?

ברלה: בחייך, דיאמנט, הפסק שטויות.

דיאמנט: בואי, קלארה. את מפריעה להם בחגיגה.

קלרה: אם אלך תכה אותי.

דיאמנט: מבטיח בהן צדק.

קלרה: שווה שתי פרוטות. ולפני כמה רגעים הכית או לא? הנה, יש כאן אנשים. תגיד, הכית או לא? אל תתבייש. נו?!

בלנק: הכה. דרש ממך לעלות לכאן ולהפריע לארוסים.

דיאמנט: אתה מקשיב אל חדרים, נבל!

בלנק: אינני נבל, אדוני, נבל הוא האדם שמחמת כבודם של האורחים אינו מרביץ אגרוף אל סנטרך, אדוני הנכבד. 

דיאמנט: כשאזרוק אותך מכאן תדבר אחרת. ואני חשבתי שכאן שמח. בואי קלרה.

קלרה: לא.

דיאמנט: זה יסתיים רע מאד.

קלרה: מירקין יגן עלי.

חנה: כמובן, מירקין יגן עליה. מירקין הוא אדם ישר והגון, והוא מגן תמיד על אנשים ישרים והגונים. אני באמת מצטערת שלא ידעתי זאת כמה ימים קודם לכן, לפני הבזיון שגרמנו למשפחתנו.

מירקין: איך את מדברת גברת גרי?

ד"ר גרי: האם היא פגעה בכבודך?

מירקין: הרי זו טעות… הקשיבו לדברי…

חנה: אני יודעת – אנחנו טעינו, אני ובעלי ובני… פמוטי שבת. הדלקת נרות. מלים נאות ומתחת לכל אלו מסתתרים הכזב והמרמה… כן, אנחנו טעינו. 

מירקין: אבל גברת גרי, לא אני הוא האחראי לכל המתרחש כאן…

ד"ר גרי: לא? לא אתה הוא האחראי? ובכן, זהו ביתי או ביתך? לפחות אין צורך ללבוש מסכות יותר. זה מיותר לגמרי. יתכן שאנחנו אנשים תמימים מדי – אולם לכל יש גבול.

מירקין: תנו לי, לפחות, להסביר לכם.

חנה: אין צורך בהסברות. תודה אדון מירקין. תודה בשמי ובשם בעלי. בוא שמעון.

ד"ר גרי: (בהליכה לדלת בלוית אשתו) הכל סגור ומסוגר. מחניק. מעופש ומחניק. (יוצאים ד"ר גרי וחנה אשתו)

דיאמנט: זהו, כך קורה כאשר עורכים חגיגה ואפילו לא מתיעצים אתי. (לבלנק) קח את קלרה לחדרה.

בלנק: אתה בלום את פיך ואל תתן פקודות בבית הזה. (יוצא)

ברלה: (לקלרה) מוטב ותלכי.

קלרה: אני פוחדת. 

ברלה: אני אלוה אותך. הוא לא יעיז לפגוע בך לרעה. (מלוה את קלרה לדלת. קלרה יוצאת. חוסם את היציאה בגופו) חי נפשי שאתה ראוי למלקות.

דיאמנט: הבחור מדבר יפה.

ברלה: אינני מדבר יפה, ומעולם לא ידעתי לדבר יפה, אם לא איכפת לך. אבל, אתה רואה כאן חמש אצבעות? במעדר. בפטיש. בטוריה. ואני מציע לך לא להתחכם יתר על המדה. אני אינני מבין חכמות מסוג זה. ואשר לך, מירקין – מייד אחזור. (יוצא במהירות ובכעס)

דיאמנט: השתכרה הטפשה.

ראובן: (למירקין) אולי בכל זאת תאמר משהו?

מירקין: לא עכשיו.

ראובן: ירי, גם את שותפת לשקרים הללו? הפסיקי את שתיקתך, מירי. אני מדבר אליך.

מירי: לך.

ראובן: אני שאלתי משהו.

מירי: לך. עכשיו אינני יודעת… לך, רוביק.

ראובן: (למירקין) הסבר לי רק דבר אחד, מי הוא ומה הוא דיאמנט שהוא מדבר כראש השועלים בחבורה הזאת?

מירקין: מוטב ולא תדע.

ראובן: הפחד מדבר מתוך גרונך.

מירקין: לא אני אמרתי זאת.

דיאמנט: אין צורך לסבך את הדברים, מירקין. והרי אתה משיב תשובות העלולות ליצור רושם שיש כאן סוד. הכל פשוט לגמרי. בכספו של דיאמנט נקנה בית המלון. עוד בחוץ לארץ הושלש הכסף בידי מירקין… ומכיון שאני הוא דיאמנט.. נכון או לא?

מירקין: כן, אתה הוא דיאמנט. לעולם לא יטעו בך.

דיאמנט:…ומכיון שאני הוא דיאמנט ויום אחד חזרתי, מחזיר לי מירקין את הפקדון. לדעתי אין זה מעשה שיש צורך להתרגש בגללו.

מירי: הנכונים דבריו?

מירקין: עוד אסביר לכם. עכשיו אני חייב לדבר אתו ביחידות. (יוצאים מירי וראובן) אמור לי דיאמנט, מה מתרחש כאן? מדוע זה פרצה קלרה והרסה לנו את חגיגת הארוסים?! אינך מבין מה גרמת להם, לילדים, להוריו, לי?!

דיאמנט: ואתה עוד מעיז להתאונן? אתה? מדוע אני צריך לשבת ביחידות בשעה שאתם שרים כאן? אני באמת מתפלא עליך. תמיד חשבתי שאדם חכם אתה. תארתי שתשאלני על הפקדון שצץ לפתע מתוך האדמה, או תבקש לחקור בדבר החוזה שלנו…

מירקין: אמרת “חוזה”?

דיאמנט: כמובן.

מירקין: חוזה עם מי?

דיאמנט: נניח חוזה אתי.

מירקין: ראה, דיאמנט, בקשת חדר, נתתיו לך, אחר־כן באה קלרה, בקשת חדר נוסף וגם כסף… הכל נתתי לך.. ועכשיו דומני הגיעה השעה שנפרד.

דיאמנט: צודק בהחלט.

מירקין: מסכים?

דיאמנט: מדוע לא.

מירקין: אני מבין שלא תלך מכאן בידים ריקות, ואני חייב להיות מוכן לכך. עכשיו אמור לי מה הן דרישותיך?

דיאמנט: פשוטות ביותר (מוציא גליון נייר מכיסו וקורא) “מירקין מוסר לדיאמנט את בית המלון על רהיטיו ומטלטליו ולקוחותיו, ואין למירקין כל דריסת רגל במלון” זהו בקצרה תוכן החוזה. מצטער מאד, נהיה חייבים להפרד זה מזה, כלומר, אתה תלך מכאן. חתום.

מירקין: הפעם לא תצליח.

דיאמנט: חבל מאד. העורך דין טרח לשוא. חוזה מצוין, ורק החתימה חסרה בו.

מירקין: אדם בזוי אתה. הרסת חייה ואשרה של ילדתי.

דיאמנט: לא שמעתי. מה אמרת? אמרת “ילדתי”? או שאני טועה. ואולי היא ילדתו של אותו אדם שהבית הזה היה שייך לו ואתה גזלת את שמו ורכושו?

מירקין: מה כונתך?

דיאמנט: פשוט מאד, שאלתי מה שמך?

מירקין: מירקין.

דיאמנט: (בחיוך) שקר.

מירקין: שמי מירקין.

דיאמנט: שקר. אדם בלי שם אתה. לאחר שמירקין נרצח לקחת את בתו וגם את שמו נטלת…ואגב, גם את הרכוש. דומני שאומרים על כך הרצחת וגם ירשת ועוד משהו… איני זוכר בדיוק…

מירקין: הו, אתה, שקרן, נבל ומתעתע. גם בפני אתה ממשיך לשקר. הרי אין איש בחדר מלבדנו. כאן הנך יכול, אולי בפעם הראשונה בחייך, לדבר אמת. הרי השקר אינו מטרה בפני עצמה. הנך רוצה להשיג בו משהו.

דיאמנט אתה צודק. מה שנכון – נכון. אני הוא השקרן. הכריחו אותך וציוו עליך להלקותו עד מות…

מירקין: שוב אתה משקר.

דיאמנט: נכון. העולם שלך מירקין עומד על כרעי השקר. הראה לי אדם אחד שלא שיקר מימיו ואני הולך להתאבק בעפר רגליו… כן, אני זוכר. הוא עמד, ברכיו בתוך השלג והיה גוסס. מכה אחת או שתים והמות הגואל מיסורים מצילו מן הנאצים… הבט בצלום. אל תתקרב יתר על המדה. גם בלילה אני מיטיב לשמור עליו. אל תתקרב. ואם אומר למירי, הביטי, בבקשה, הנה האיש שאת אביך המית?

מירקין: אלמלא דאגתי לו, חדשים על חדשים, היה מוציא נשמתו מכבר… אני נתתי לו מלחמי. אני דאגתי לו בחליו. ואז כאשר סרב לנגן לו, לנאצי המטורף, ורבץ בתוך השלג, אני, בסכני את נפשי, בנגוד לפקודה המפורשת, הכנסתיו לצריף. אני. דיאמנט, מה תוכל לטעון כנגד דברי אלו?

דיאמנט: הם קראו לך, “דער מענטש” האדם. ח,חחח.

מירקין: הם ידעו שהייתי בין הפרטיזנים, דיאמנט.

דיאמנט: ח,ח,ח חפשו אחריך בחוץ ואתה היית בפנים, בתוך המחנה. סכנת את נפשך ויצאת מתוך היער למען אדם חולה שהיה מוציא נשמתו בין כה וכה. מה טעם לכל, אם בסופו של דבר, הכל הולך למות, לחדלון, לאפס?

מירקין: סכנתי את נפשי למען ידיד. הוא סיפר לי על בתו, ולפני מותו השביעני: לך ומצא את מירי. גם לי היתה פעם אשה וילדים ובית. מירי נתנה בי את הכוח להמשיך ולחיות. לא, דיאמנט, לעולם לא תהיה מסוגל להביו זאת. האושר לחיות למען האחרים, לעזור להם, להיות טוב אתם, להיות מאושר באשרם להסתכן בגלל הידידות. בין הלידה והמות יש למצוא את תכלית החיים! ומה בצקלונך, דיאמנט, להעמיד מול אושר זה?! מאומה לא. אני יודע!

דיאמנט: ספור נאה. ממש התרגשתי לשמוע. ועכשיו חתום על החוזה והכל יבוא על מקומו בשלום. חתום אומר אני.

מירקין: לא אחתום, דיאמנט.

דיאמנט: חבל מאד. אהיה נאלץ, לצערי, לספר למירי כל מה שאני יודע.

מירקין: אתה לא תעשה זאת. היא לא תאמין לדבריך.

דיאמנט: ובכן, אולי כדאי לנסות, ברשותך כמובן. ואם היא באמת לא תאמין – יש עוד ברירה, אל בית המשפט ללכת.

מירקין: לרמאות הנבזית הזאת אתה קורא משפט?

דיאמנט: נניח שאתה צודק, אך מה יועיל לך אם תשב בבית־הסוהר?

ברלה: (נכנס) מירקין, אני מחזיר את הכסף. אני מצטער שככה, שזאת אומרת, שהדברים נתרחשו כך… אבל, איני רוצה בכסף זה. אני אמצא מקום אחר לגור בו. קח את כספך, מירקין.

דיאמנט: הנח את המעטפה בכפי. תן.

ברלה: מה יש? אתה בהול על כספו של מירקין, או מה?

דיאמנט: ספר לו של מי הכסף?

מירקין: איננו שלי.

ברלה: בחיי שאינני מבין כלום. אני שם את הכסף על השולחן, ומי שצריך לקחת – יקח. מה איכפת לי.

דיאמנט: (נוטל את המעטפה) רב תודות.

בלנק: (נכנס. לדיאמנט) אדון אחד מחכה לך בחדרו. (מוסר לדיאמנט פתק ויוצא)

דיאמנט: אין לו כבר סבלנות. בושה. אתה יודע מי בא לבקרני, מירקין? אדלר. אדלר. ממש אדם חסר מצפון… אני חוזר מייד, (יוצא)

ברלה: דברים מוזרים מתרחשים כאן…

דיאמנט: (נכנס. עומד בפתח) כמה כסף צריך להיות במעטפה הזאת?

ברלה: חמש מאות לירות. אתה יכול לספור.

דיאמנט: שמע, אני יודע עם מי יש לי עסק. אצלך אני מוכן לקבל את כספי אפילו בעינים עצומות. אתה בחור ישר. תאמין לי, אין בעולם הרבה אנשים ישרים כמוך… (יוצא)

ברלה: מה אירע לך, מירקין? אתה שותק? לא. אינך חייב תשובה, כמובן. וכי מי הוא ברלה? אחד, עובר אורח. אם לא איכפת לך, אני התקשרתי לבית הזה, ולא הייתי רוצה ללכת מכאן מבלי להבין, ואולי, ואולי גם, גם לעזור לך.

מירקין: תודה, ברלה.

ברלה: אני שונא את הנימוס הזה שאינו מחייב לשום דבר. “תודה, ברלה”. אל תגיד לי תודה על מנת להפטר ממני. למה דיאמנט מתנהג כאן כאילו הכל שלו. 

מירקין: הכל שלו.

ברלה: לצערי, הפעם אינני מאמין לדבריך!

מירקין: כסבור אתה שאני משקר לך?

ברלה: אינך אומר את כל האמת. זהו. יש לי עינים מעל לחוטם. אל תספר לי שלא נבהלת, אז, כשהפרצוף של דיאמנט הופיע לראשונה במלון. טוב, יהיה כך. החרש. העיר הזו נמאסה עלי. חומות אבנים, וחומות שתיקה. תמיד נדמה לי שאפשר למות, בין אלפי האנשים, בודד כמו, כמו לוא היית יחידי בשדה. היה שלום, מירקין.

מירקין: (לנפשו) אשרי אדם שיש לו שדה לזרוע.

ברלה: מה אמרת?

מירקין: גורלו של אדם אחר תלוי בדברי או בשתיקתי. אילו היה זה ענין שביני לבין דיאמנט בלבד – הכל היה פשוט יותר.

ברלה: זהו, מירקין, אצלנו בשעת צרה יש על מי להשען, אתה נשען על חבריך – וכאן, אצלכם בעיר, קירות, קירות. הכל אטום. ואדם יכול לצעוק בין הקירות האטומים ולנשוך את שפתיו וליילל כמו כלב בודד ואיש לא יקשיב לזעקתו. למי איכפת ברחובות הללו אם מישהו חולה, גלמוד, מוציא נשמתו בחשאי. איך שמזניחים את האנשים. מה היא תכלית האנושיות הזו של יושבי הכרכים המצטופפים במאוחד וסובלים איש איש בפנתו?! נו. טוב. בין כה וכה אינני מבין דבר. הזהר!

מירקין: מה קרה?

ברלה: אתה נשען על הכנור.

מירקין: הכנור? מי הוציאו מתוך הארון?

ברלה: אני ומירי, אל תכעס. היא לא אשמה. אני הפצרתי בה. תסלח לי. לא נתכוונתי לפגוע בך.

מירקין: (נוטל את הכנור המבצבץ מבעד לכסוי, על הפטפון) אכן כנור! דממה בו ואין קול. שותק. שותק כנור־חיים. מוטב, לשתוק. להחריש. לפעמים נדמה לי שהנני חי זמן רב מדי. הבה, כנורי, נביאך בחזרה אל בור קברך בארון אפל אין אור ומנגינה. ברלה, כנור יפה, נכון? מירקין, אתה רואה את הכנור? שנינו שומרים על מירי. קח את הכנור, מירקין. קח. אינך רוצה בו יותר? מדוע? הרי גם הכנר העוור מבקש שיאזינו לו, והוא יוצא לרחוב, אל הסוסים, המכוניות ובתי־המסחר לנגן באזני החרשים. הנאצי איננו. אפשר כבר לנגן. להשמיע “אל מלא רחמים”, “יזכור”, “כל נדרי” ליום הכפורים – וסונטות לכנור. משא כבד מדי קבלתי על עצמי, מירקין.

ברלה: (לנפשו) הוא נשתגע, דומני.

מירקין: לא, ברלה. דעתי שפויה עלי מאד, וזהו שגעון שדעתי שפויה עלי. מי שלא נשתגע שם, במחנה בזורין, אינו בחזקת ילוד אשה אומר אני. הכריחו את מירקין לנגן אל עשן המדורה המלחכת מוח האדם, בבת־עינו, שפתיו הענוגות שמלמלו דברי אהבה… סונטה לכנור. בטהובן. ברהמס. האם זה עוול לקרוע ולנתק את המיתרים הללו, וקץ לשים לכל? הקשב לי, מירקין! הקשב לי. האם תשמע דברי, שם בזבולי־שמיים? מה תכליתם של החיים שואל אני, אם יום אחד נוטל אל בור החושך, רימה ותולעים? לשם מה לשאת את הנטל מיום אל יום.

ברלה: אל מי אתה מדבר? ומלילה אל שחר?

דיאמנט: (נכנס) אל מי הוא מדבר? אל עצמו! גם במחנה זורין היו לו התקפות כאלו. אינך רואה, הוא מדבר אל נפשו.

מירקין: עדיין לא מצאתיה. אדם בלא פנס־של־אור אני!

ברלה: נדמה לי שהתחלתי להבין. מצאתי… יש לגדע ענף־רקוב. סמוך עלי, מירקין. (יוצא)

דיאמנט: מספיק, בן־אדם. די. אל תעמיד פנים, כי נטרפה עליך קצת הדעת. מי שלא נשתגע מכבר, במחנה בזורין, שוב לא יסוכסך עם נשמתו לעולם. אגב, אדלר דורש בשלומך. הוא מחכה לך בחדרי. בוא נלך אליו. הנח את הכנור.

מירקין: אסור! ברגע שאניח לו, לכנור, כונתי, ינופץ הכל. הבה, דיאמנט, ננגן בו יחד. אני אהיה התוף ואתה תכה בי כשם שהכית את מירקין ואותי.

דיאמנט: גלה לי מה שמך האמיתי.

מירקין: קודם ננגן טריו, שלשתנו יחד, אתה, האדם המסכן והבודד ביותר בעולם, אני ומירקין. מסכים? רק אנשים בודדים נוהגים כמותך. ננגן?

דיאמנט: אמור לי מה שמך?

מירקין: שמי? הרי ידעת את כנויי ביער.

דיאמנט: לא זאת. שמך האמיתי.

מירקין: מיד אגלה לך. אבל, בשקט, לבל יחרד איש בקברו. שמי הוא… 

דיאמנט: דבר, לכל הרוחות,

מירקין: אבי הבת. אבא שמי, וכך לחשה לי גם ילדה אחת קטנה. מוכן אני להשבע, כי אין שם טוב מזה במלוא תבל. מה דעתך?

דיאמנט: נגן! אבי הבת כנר היה. ובכן, נסה זאת להוכיח.

מירקין: (בלגלוג והזיה) כסבור אתה שאינני יודע לנגן? ראו פניו מפלצת שוחקה. אולם מיטב מנגינותי קבורות במשרפות אירופה, ואין מיתר שצלילו יהא ענוג יותר מסלסולי העשן, בבקר, אל עולם הממשיך לחיות, ושמש זורחת מחדש…

מירי: (נכנסת) אבא!

מירקין: רגע. מוחי קודח. ראשי סובב־הולך. מה זה היה לי? אינכם זוכרים ספור על מלך שנקשר אל גלגל סובב כעונש חטאיו? זו את, מירי?

מירי: אני היא, אבא. רוביק מבקש לדבר אתך.

מירקין: כן, אני זוכר. הוא פרץ לכאן, רוביק, בראש כתת הבחורים. הם החזיקו נשק ביד. ראובן. גזע חדש היונק משרשים בארץ. ולי אין כאן שרשים. אסור כך. הוא מאשים אותי? נכון? הוא סבור שאני הוא האשם בכל?

מירי: רוביק מצפה לך ולבו קרוע.

מירקין: מפליא. באמת אמר כן?

מירי: מה מפליא?

מירקין: הדמיון. אינך מבינה, מירי? מפליא הדמיון ביני לבין לבו. אלך אליו. (ע"י הדלת. בפתח) אדלר!

דיאמנט: איזה שד ראית עובר בפרוזדור?

מירקין: אחיך־תאומך, דיאמנט. (יוצא)

מירי: מה מתרחש כאן?

דיאמנט: מהומה על לא דבר.

מירי: למה גרמת לשערוריה הזאת?

דיאמנט: שערוריה? אני קניתי את בית־המלון. זה הכל.

מירי: ובכן, אבא אינו אשם? אינו שותף לך ולמעשיך. הו, זה נהדר. אספר זאת מיד לרוביק… (ממהרת לדלת)

דיאמנט: אל תחפזי.

מירי: מדוע?

דיאמנט: אביך אמנם נקי מחטא… אבל המצב, הייתי אומר, המצב בכללו, הוא מצב עדין מאד. אפילו מסובך.

מירי: הסבר דבריך.

דיאמנט: בבוא הזמן לפרי לנשור – הוא נופל מעל העץ. לי יש שהות. אני אדם סבלני מאד. אינך סבורה כך, מירי?

מירקין: (נכנס בלוית ראובן) הבה, דיאמנט, ספר לרוביק מי הפך בנוולותו את הבית הזה ל… רוביק חושב ששנינו שותפים אנחנו.

דיאמנט: רק לא במזג־חם יותר מדי. מוטב ונדבר לאט־לאט. אם תפול הפעם, אתה עלול לשבור את כל עצמותיך. ואני שואל: לשם מה? בגלל רוגז קל? האם זה לא מיותר, מירקין? חשוב בדבר.

ראובן: (לדיאמנט) אתה הבאת את האשה לבית?

דיאמנט: (בהתפרצות רוגז) מי ומה אתה ומה זכותך לדרוש ממני חשבון על מעשי, אפרוח מצוייץ כרבולת שכמותך?! מה הוא המוסר, רוצה אני לדעת, אשר בשמו תרים קולך בצעקות?! נניח שהבאתי אשה לבית? אין הדבר מוצא חן בעיניך? כל דבר נקנה במחיר, ומשלמים את מחירו בשוק ובכן, מה השאלות הללו? העולם נחרב או מה?

ראובן: מירקין, בוא ונזרוק אותו החוצה… אז אסביר להורי – והם ישמחו לדעת שאינך אשם.

מירי: דיאמנט, לך מכאן.

דיאמנט: זה תלוי רק באדון מירקין הנכבד. אם הוא יואיל לומר רק מלה אחת – אני הולך. באמת. על דברתי.

ראובן: אמור לו זאת.

מירי: אבא, דיאמנט סיפר לי קודם, כי הוא קנה את הבית מידך. האם זה נכון?

דיאמנט: הנה גם החוזה שביני לבין מירקין, כתוב בעט עורך־דין… כי הבית הוא שלי. רואים? הביטו בבקשה. 

ראובן: רואים דבר אחד – שאין בו חתימה.

דיאמנט: אל חשש. מייד יחתום.

ראובן: מירקין, הנך מסתיר משהו מפנינו. המלון הוא של דיאמנט?

מירקין: לא.

ראובן: לומר, המלון הוא שלך?

מירקין: לא.

ראובן: הן יש פה רק שתי דרכים…

מירקין: והדרך השלישית; ברובה יש להגן על בית.

דיאמנט: במעמד עדים – חתום על החוזה.

מירקין: במעמד עדים – מה היא התמורה לרכוש?

דיאמנט: ראו איך הוא מתמם ככבש. הרי אני משחררך מחוב שהנך חייב לי. 

מירקין: שמעו שקריו, אני חייב לך!

דיאמנט: אין לי ברירה אלא לחזור על דברי. הכסף אשר הופקד בידך נקנה בו בית? – הנה הבית. ובבוא בעל הפקדון, חוזר אליו הכל, פקדונו או מה שנקנה בו בפקדון. היושר מחייב זאת. מה דעתכם, אני צודק או לא?

מירקין: אמור לי, דיאמנט, האם יהיה איזה דבר בעולם שבעבורו תהיה מוכן לתת את נפשך? אשה אהובה? בת? מולדת? אין לך אף רגע בחייך שאתה בז לעצמו ושונא את נשמתך?

דיאמנט: אני רואה שהמצב ברור לגמרי – אתה מכחיש.

מירקין: שום פקדון לא השארת בידי.

דיאמנט: שמעתם? שום פקדון! טוב, סוף כל סוף גם דיאמנט עלול לטעות. אולם, לרוע המזל, יש לי גם שני עדים… ואחד מהם אוכל להזמין מייד. אך מוטב שבית המשפט יחליט עם מי הצדק. אולי לקרוא לאדלר?

מירי: אבא, יש לו שני עדים?

דיאמנט: ונוסף לעדים, גם עד אילם שאותו אי אפשר יהיה להכחיש במלים רמות. צלום! 

ראובן: איזה צלום?

דיאמנט: הניחו. למה למהר. אינני מאיץ במירקין. ניתן לו שהות לחשוב ולהרהר. למען האמת, בעצם, הוא צודק במקצת. מדוע יפרד ברצון מרכוש הנותן לו אפשרות של חיים נוחים. אני מודה ומתודה, גם אנוכי לא הייתי טוב ממנו במקרה דומה. אדם הופך לעתים לחיה רעה שעה שהוא מריח כסף…

מירי: אבא, אם דיאמנט הפקיד כסף בידך – אתה חייב להחזירו. אבא… אבא, הקשב לדברי.

מירקין: “אבא”, והן האב זוכר רק את אשרם של ילדיו וחובתו לשכוח מכאוביו שלו. ואם כך הוא הדבר, שמעו דברי. ברובה יש להגן על בית ושדה. קחו את הרובה בנים, ומול הנבלים גדלו גם אתם צפרנים, ואל צואר סחטנים ועלוקות – הכו! הכו! הכו! (מתנפל על דיאמנט)

ראובן: (ראובן ומירי מפרידים בין מירקין לדיאמנט) הפסק, מירקין. הנח לו.

מירי: אבא!

דיאמנט: הוף! פראות כזו.

מירי: אבא, מה אירע לך?

דיאמנט: אני מציע לסלוח לו הפעם. בברק הכסף סונוורו עיניו. עכשיו את מבינה, מירי, מדוע ספר לך, כי היה פעם בארץ־ישראל? ובכן, אינך חותם?

מירקין: לא תזכה לראות זאת, נבל. רכושה של מירי הוא.

דיאמנט: שמעתם את דבריו. הוא קרא לי נבל. עכשיו אין כל ברירה. זוהי השעה בה אני חייב לגלות הכל, מבלי לרחם על איש. אתם יודעים מי הוא האדם הזה, המתימר להיות לאב נבון וטוב? אינכם יודעים? אולם אני יודע. שלשה אסירים אומללים יעידו בו לפני בית־המשפט. הפעם לא תצליח לברוח, ידידי היקר. ובכן, מירקין, מה היא החלטתך האחרונה?

מירקין: הו, דיאמנט, את פתיל חייך אנתק.

דיאמנט: פה לא תפחיד אותי.

ראובן: מירקין, אל תזוז. (חוסם בגופו את הדרך בפני מירקין)

דיאמנט: פה לא תפחיד אותי. הן ככה צעקת יומם ולילה ולא חמלת על איש במחנה בזורין. עכשיו בא יומך, מירקין, קאפו טמא ומטומא. אל בית המשפט תלך!

מירקין: אל אלוהים. הו, אלי,. אלי! בוא אתי, דיאמנט, וקח את החוזה. (האור דועך אט־אט) אמרו אתם, מה היה עלי לעשות? לא לחתום? הם היו שלשה, ואני הייתי יחיד. הם היו רוב, והרוב צודק תמיד במעבה הג’ונגל, כדבריו של דיאמנט. יתכן שהייתי יוצא זכאי במשפט, אולם שובל לא נראה היה נגרר אחרי: נאשם בפשעים נגד האנושות, מי מוכן לעמוד בכך, בדרך יסורים זו? אני נוצחתי. אולם דיאמנט הפריז בערך נצחונו. הוא היה שכור נצחונו, וכדרכם של מנצחים ביקש להריק את הכוס עד תומה. יצאתי להתחנן על אשרם של הצעירים, ובחדר נשארו מירי ורוביק – הלומי אסון.

– אור –

תמונה 2    🔗

ראובן: מירקין הוא קאפו! ואם הוא קאפו – למשפט ילך? ואם ישיג דיאמנט מבוקשו והפקדון יוחזר לו – אז מירקין כבר איננו קאפו? מירי!

מירי: אל תגש אלי.

ראובן: מירי!

מירי: אל תקרב אלי! דמות אבי חקוקה בי – ואבי, הרי שמעת, רוצח. למה לא הלכת, רוביק?

ראובן: הקשיבי לי, מירי. אם הוא אשם, למה את חיבת להרוס את חייך?

מירי: לא, רוביק. אם אבא לא חטא – שלו אני. ואם חטא אבא, גם אז שיכת אני אליו. אי אפשר אחרת. אבל, מוחי אינו תופש, אבא וקאפו? עד ששמו אדלר? גם בלנק סיפר על אדם בשם אדלר. ואבא חשש מפני האיש הזה. יהיה כך. אלו דברים שביני לבין עצמי. רוביק, בשם אלוהים, לך. לך וסלח לי. סלח לעווני. 

ראובן: האם בך יש עוון, מירי?

מירי: כן, רוביק. עווני, כי אני ממשיכה לחיות, ואב כזה נתן לי חיים.

דיאמנט: (נכנס. מחכך כפות ידיו בשביעות רצון מופלגת) ברכוני במזל־טוב, רבותי. תמיד אמרתי שמירקין אדם ישר הוא. סוף כל סוף חתם על החוזה.

ראובן: והמשפט מה יהיה עליו?

דיאמנט: משפט?

ראובן: אני זוכר שמישהו אמר: “ובכן, מירקין, מה יהיה על קאפו בבית־המשפט”?

דיאמנט: היכן שמעת את המליצות הללו?

ראובן: לפני רגעים מספר ומפיך, דיאמנט!

דיאמנט: סתם דבורים. הכל עכשיו בסדר. המטרה הושגה, וזהו העיקר. חוזה נאה. (מסתכל בחוזה) 

ראובן: נאה או לא נאה ־ מה יהיה על המשפט, שאלתי?!

דיאמנט: מי דיבר כאן על משפט? הפקדון הוחזר לבעליו – ואין לי שום טענות. ובכן?

ראובן: זאת שואל אני – ובכן?

דיאמנט: ובכן – הנך שוטה וגם טפש. פשוט, אינך מכיר עדיין את החיים. הצדק חוגג את נצחונו – וזה הכל.

ראובן: מירקין היה קאפו – או לא היה? מירי, זוזי הצדה. אני חוזר על שאלתי, דיאמנט. אם מירקין חף מפשע הרי ריח של סחיטת כספים וסחטנות בזויה עולה כאן באפי.

דיאמנט: מדוע אתה פונה אלי בשאלות? הכתובת הנכונה היא מירקין. ועכשיו, ברנש, אבקשך להתנדף מכאן מיד. כידוע לך הבית הוא ביתי שלי, אדוני הצעיר וחמום המזג.

ראובן: מדוע אינך חוזר על איומך לבית משפט להובילו?

דיאמנט: איני רוצה. שתיקה. המשפט אינו מטרה. המשפט הוא אמצעי בלבד, וכיון שהמטרה הושגה אין כל צורך ליגע את השופטים. עוד משהו? 

ראובן: ואם נספר, כי באת באיומים על איש חף מפשע ושקרת באמרך שהיה קאפו?

דיאמנט: שמע, אתה מתחיל למצוא, חן בעיני. ומי יעיד נגדי בבית המשפט, אם אפשר לדעת?

ראובן: מירי ואני. (נגינת כנור)

דיאמנט: האם זה באמת רצונה של מירי? אינני מאמין. עומדות בפני שתי ברירות, גורליות: למסור את מירקין למשפט בתורת קאפו, או להציל את חייו בשתיקתי. במה לבחור? ואולי הוא הציל את חייו משום כך דוקא שלא היה נקי כפיים? רצונך בצדיקים מתים או ברשעים חיים, רשעים בהכרח, שלא שלא רצו למות, לא. כיהודים ולא כאנשים. מירקין בקש לחיות. ומי אתה עול ימים שתתימר לשפוט אותו, אתה שמעולם לא ראית נאצים, משרפות מתים ואת בני־האדם העומדים מול המות בלי מחלצות, בלי מלים יפות וטרגיות, בלי האפשרות האוילית למות מות גבורים, עם נאום יפה על עמוד התליה, לדורות הבאים, להיסטוריה. טפו! מתנו ככבשים. ובכן, רצונך להוסיף עוד מת אחד, מת משפטי נוסף לרבבות שנרצחו בלא משפט?! האם לא מנהג של אצילות נוהג אני? נו, אדרבה, אמור אתה מה עלי לעשות? שותק, הה? דומני שקיים פתגם, שאגב אינו מוצא חן בעיני: אל תדון חברך עד שתגיע… האם ישבת פעם בתוך לוע הר־געש, שאתה משיא עצות לאנשים שטבלו בדם, באש, ביסורי־אל־אנוש? נו, עול־ימים?!

ראובן: לא. איני מוצא נתיב של אור באפלה. היכן הוא מירקין?

דיאמנט: בחדרו. הוא משוחח בשתיקה עם הכנר העוור.

ראובן: טוב. אדבר עמו. (יוצא)

דיאמנט: נו, מירי, את תעידי נגדי? מה תאמרי עכשיו?

מירי: רחמים על אבא.

דיאמנט: רחמים בעולם חסר רחמים. השגתי את מטרתי ואינני מרגיש כל שמחה. אדם המשיג את מטרתו מתחיל להיות בודד – והוא בודה לעצמו מטרות חדשות. אינני מאשים את מירקין. באשר אדם מתחיל לטבוע איננו שואל את הקרש אם הוא קרש מוסרי או בלתי מוסרי. רק אלו העומדים על אדמה מוצקה מסוגלים להטיל בו דופי. אני מצטער שצעקתי על מירקין. אינני רוצה לחשוב על מה שהייתי…

מירי: דברת על עצמך, או על אבא?

דיאמנט: יוצאי המחנות הם אנשים הרוסים. הם חזרו מהגיהנום ועדיין אינם יודעים אם הנשמה היא בת־אלמות או לא. אני חייב להאחז במשהו. מטרה. לשם מה נוצרה הדעת אם כל החיים הם שכחה אחת גדולה. מירי. עכשיו אני שבע, ואני מסתכל סביבי ואין לי כל נקודת אחיזה, מלבדך את. מבינה?

מירי: לא.

דיאמנט: (בהרהור. לאט־לאט) והכל יהיה אחרת. חייב להיות אחרת. ברגע. שראיתיך במלון… את שונה מכולן, נתקנאתי במירקין משום שהוא פרש עליך את חסותו, והוכיח לי שאינני אלא כפיס עץ על פני גלים… רגע. הבה נחשוב בשקט. לבי הוא טוב, בעצם. הנה, היכן תגורי?

מירי: עם אבא.

דיאמנט: אינני מאמין לך.

מירי: מדוע?

דיאמנט: מדוע? משום שמדבריך מסתבר שתגורי בבית הכלא.

מירי: בבית־הכלא?

דיאמנט: לדעתי זה מוגזם במקצת, אפילו בעבור אבא כל־כך נחמד כמו אותו מירקין. אגב, חיי אביך וגורלו תלויים בהחלטתך. 

מירי: חיו אבי יקרים לי יותר מכל, ואתה יודע זאת.

דיאמנט: יפה. כעבור שנה ניסע מכאן, הרחק, ואם תרצי בכך נהיה מאושרים מאד.

מירי: מי?

דיאמנט: כלומר, אני ואת.

מירי: אתה לועג לי. מדוע אתה לועג לי?! דיאמנט, מה רעה גרמתי לך? הרי אמרת כי לא תלך אל השופטים!

דיאמנט: (בלעג) “חיי אביך יקרים מכל”. מלים. מלים. מלים ותו־לא. קראתם זאת בספרים רומנטיים. אני האיש שראה כיצד דאג הבעל לעורו, והאשה לבשרה וחייה ושניהם הפקירו את ילדיהם. וילדים הפקירו את הוריהם הזקנים, ובלבד שיוכלו להמשיך לחיות. כאשר המבחן הוא אמיתי אין ערך למלים. לכבוד נשואיך עם רוביק תכניסי את אביך לבית־הסוהר?

מירי: (ממררת בבכי. ממהרת לדלת) אבא! אבא! (היא נפגשת בפתח עם מירקין. מחבקת אותו)

מירקין: (נכנס) מה אמרת לבתי, נבל, שכה הדמעת את עיניה?! 

דיאמנט: מאומה לא אמרתי. רק ספרתי לה, בתום לבב, ענין של נשואים ואהבה מול בית־כלא. זה הכל.

מירקין: זה הכל?! פתחת שוב את פיך.

דיאמנט: אם אתה צועק – אני בוחר לשתוק.

מירקין: דבר חיה־של־סחי! נו, פתח את פיך שרץ. כל הקדמה שלך היא לחישת נחש. פתח את פיך, נבל. דבר!

דיאמנט: אשתדל להבליג על העלבון. ובכן, הענין הוא כך. כך הוא הענין. מירי כמעט שמסכימה לכך, אולם היא רוצה שקודם כל יסכים אביה… (באירוניה) אתה אביה לא כן?

מירקין: הנך משחק באש, דיאמנט. הזהר.

דיאמנט: בית־הסהר יצנן את האש, תנוח דעתך. פרושו של דבר, או הנשואים עם מירי וברכתך או… הברירה היא בידך (הפסקה) אתה רשאי כמובן לבחור. תמיד אמרת שאדם יכול לבחור, והדבר תלוי בכח רצונו, בכח המוסר, בכחם של אותם דברים נשגבים מבינתי. ובכן, במה בוחר אתה הפעם? 

מירקין: חפשי אני לבחור לי קבר.

דיאמנט: הוא טועה אביך. גם בקברך לא תהיה חפשי מירקין. (מירי יוצאת בבכי) כי איש לא ימתיק רגבי עפר לך. אינך יכול למות! ממש אסור, ואתה יודע זאת בדיוק כמוני. כל חייך, מאבקך בין הפרטיזנים, מלחמתך על צלם האדם בזורין, הכל יהיה לשוא, לריק.

מירקין: מה כונתך?

דיאמנט: את כונתי רואים בעיניך. עולים בך הרהורי כפירה. רוצה לאבד את עצמך לדעת ולברוח מן המאבק. מבקש להתאבד? נכון? כלומר, גם לך אין תשובה. יפה.

מירקין: ואם כך? גם דרך זו רצונך לסגור בפני?

דיאמנט: אני? לסגור? מה איכפת לי? אינני מיחס חשיבות יתרה למותם של אחרים. אולם לך אסור למות. אסור. תאר בנפשך: מירקין מת. לדעתך בכך נגמר הכל. לא. וזוהי טעותך. הנך שואל מדוע. ובכן שמע, ותאמר אם אני צודק או לא. אחרי מותך בא דיאמנט אל מירי ומראה לה את הצלום – וזה כבר לא כל־כך יפה. מה היא תחשוב עליך? היא תשנא אותך. זכרונך יעיר בה תעוב ושאט נפש. היא תדע מי ומה אתה. מבין? לדיאמנט לא איכפת מה חושבים עליו, אולם מירקין, מירקין חי במושגי־מוסר. ובכן, מה היא המסקנה שלנו – אסור לך למות. זהו מה שאומרים: הגיון ברזל. מסתבר שגם למירקינים לעתים אין ברירה. ובכן, לא רק בדיאמנט משחק הגורל, ידיד יקר.

מירקין: אפילו חסד מות לא תתן לי?

דיאמנט: לא עכשיו. אני חייב לבוז לך, כשם שבזת לי אז, שעה שגרשת אותי מתוך היער. אני חייב לראות במפלתך ולהוכיח לך שאין אתה טוב ממני. מתוך רעב והכרח גנבתי–אוכל. ואתה מתוך הכרח צועד, צעד אחר צעד, לאן שאני מוביל אותך, כשם שהרעב הוביל אותי לבגוד בחברי. אחרי החתונה תהיה רשאי לתלות את עצמך. עכשיו – לא. אני זקוק ל“כליזמר”, מירקין. חתונה בלא מנגנים כמוה כהלוית המת. ושנית, זוהי הזדמנות בלתי חוזרת להראות כוחך בנגינה, ואני סקרן מאד לשמוע כיצד אתה מנגן.

(נשמעת נגינה ברחוב. מירקין ודיאמנט משתתקים ומאזינים.)

מירקין: אתה משחק בי ואינך יודע מה אורך החבל בו קשור אני אליך.

דיאמנט: טעות. אין לו סוף לחבל. שכחת – אני הוא גורלך.

מירקין: רצונך איפוא שאנבח ככלב? הבה דרוש ממני זאת. מייד אנבח ככלב. אתה שומע? הב! הב! הב! כי אני גרוע גם מכלב. רצונך, דיאמנט, שאיליל כשועל עירום בערבה קרה, בודד ומיותם. אהההו! אהההההו! אההההו! הנה ייללתי כשועל. שמעת? כי באדם חוברו גם כלב גם שועל. הכל צפוי והרשות נתונה. לא, אין זה נכון. הכל הוא בליל רותח. העולם הוא ערבוביה חסרת טעם ובינה. ועכשיו איליל כשועל, אנבח ככלב, אנאק כזמיר בראש הגג, ואחר כך אקפוץ מן הקומה העליונה לרחוב ואגרוף אותך אתי יחד, אל הכביש, למטה. אחר שרצחת את מירקין, הנך חפץ להביא לקלון את בתו, כשם שנהגת בקלרה.

דיאמנט: מי שבא לקלון – הקלון טמון בו, ויש רק לחשוף את הגרעין. אתה טועה, מירקין, זמיר לעולם אינו נואק. זמיר הופך עורב מחנות־רכוז, או שהנו פגר מת… לא מירקין זמיר נבון אינו נואק!

מירקין: זמיר מאושר אינו צועק. אפשר. אך אמור לי, בבקשה, היכן הם הזמירים המאושרים. שיש להם בנות אשר עורב שחור דורס אותן בצפרניו העקומות ואינם גועים בצחוק המר כמוני?

דיאמנט: לכל זמיר מחכה עורב בקץ דרכו. אולם אתה לא תבין זאת משום שדעתך מבולבלת עליך. 

מירקין: סופה לחזור לאיתנה. או אז אלך אל עפרו של מירקין – דע לך, דיאמנט אני אינני מירקין. שומע? אני אינני מירקין. אדם בלי שם אנכי. כי אדם שיש לו שם היה חייב להניח כפותיו בצוארך ולהחניקך עד מות.

דיאמנט: מצוין. אם כך אוכל להראות למירי את דמות אביה בתמונה. הרוצח והנרצח. זה מול זה.

מירקין: ובאותו זמן אוכל לפתוח בנגינה? הרי צריך לשוות הוד לרגע בו תגלה לה מי ומה אני. אומרים כי נרון קיסר רומי המטורף, נגן בכנורו בשעה של שרפה גדולה – וגופי נשרף וקודח, דיאמנט.

דיאמנט: הב ידך, מירקין. נושיט כף זה לזה וכל מחסורך עלי. די סבלנו במחנה בזורין. אל תהיה סבור שרע אני מטבעי. החיים למדוני שאת הטובים, התמימים, החלשים, משמידים מתחת לשמים. כדור הארץ האומלל שלנו, הוא יער שיש בו רק שתי ברירות, להשמיד או להשמד… אבל אני אדאג לך. הייתי רוצה להוכיח שיש בי גם צדדים אחרים… תדבר עם מירי?

מירקין: אדבר עמה. אלף הבטחות כזב אבטיח לה ובלבד שתבוא אל יצועך, ובלבד שאת עורו יציל אדם, שהוא אדם נבל בהצילו את נפשו מבית־האסורים. 

דיאמנט: דברי אמת? מבטיח?

מירקין: אמת לאמיתה. ואחר כך רשאי אהיה לנגן בחתונה כמה מן השירים העליזים המרקידים חתן אל גוף כלה?

דיאמנט: אם רצונך בכך – נגן על אלף מגרפות דודים וכלי כביסה. מה איכפת לי?

ראובן: (נכנס) הכל נגמר ונסתיים מירי החליטה להפקיר את חייה למען הציל אותך מבית־הסהר.

מירקין: נדבר בעוד שעה. לא היא החליטה. עכשיו הכל צפוי והזמן דוחק. חתונה בעיר. חתונה בעיר, ואני נשכרתי לנגן בה בחתונה. חתונה היא ברכה על הזווג. הזווג הוא דרך גבר בעלמה, ובעוד תשעה ירחים נברך על הרך הנולד ודמותו דמות מפלצת. הוא לא יולד זמיר. עורב שחור יבוא מחלציה. הנהו הכנור. בכסף הנגינה יש לי מה לקנות? כמה פרוטות עולה היום בשוק נשמה בזויה?! אני חייב לשחררה מתוך הגוף. היא נאנחת שם ומיללת כחיה פצועה, אין אומר ודברים. שים ראשך אל לבו של דיאמנט. אתה שומע את היללה? הקשב היטב. נשמתו מבקשת לפרוץ לה דרך ולהמלט, אך השערים נעולים עדיין, ובידי צרור המפתחות. 

ראובן: עלי ללכת.

מירקין: לך. אנחנו עוד נתראה.

ראובן: לא תמצאני, מירקין. אדם אחר תמצא, ולא אני אהיה הוא. לא אני.

מירקין: שוב אחזירך אל עצמך, רוביק, כי גם אני אל עצמי חוזר מדרך ארוכה מאד. הרי ספרתי לך על דחליל מוזר. הוא יעצום עינים בעוד כמה דקות.

ראובן: יותר לא אטרידך, מירקין. הכל נחרב ונהרס. אקח רק זאת למזכרת חלומותי. (מסיר את תכנית הבית מעל הקיר) אין יותר צורך בתכנית זו. בית קטן על ההר. משפחה. ילדים. עצי שזיף ועצי תפוח.. (בוכה)

מירקין: אל בכי, רוביק. אסור לאבד את התקוה, כי אין ברירה אחרת. אל אלוהים, אין ברירה אחרת.

דיאמנט: הוא נשתבש בשכל הישר. (ראובן יוצא)

מירקין: השכל הישר עקום הוא. היא מסכימה להנשא לו. חי שמים, הלצה נאה מזו לא נשמעה מיום בו נבראו היונה והעורב, האם שמעתם מעודכם כי נזדוגה, יונה אל עורב שחור והוא חבקה בצפרני טלפיו?! לא שמעתם. גם אתה לא שמעת, דיאמנט? ובכן, אולי כך נולד הנחש הצפעוני. מי יודע? ברכתי לך דיאמנט. הרי חתן דומה למלך. אנגן לנשואיך עם בתי שלי. שומע? זהו נגון קדיש וזכרון למתים, ולא הם יהללו יה. לא הם.

דיאמנט: והרי אין כל כנור בזרועך.

מירקין: ח ח ח. כולי כנור, וכל מיתר בו מנקש כמאה תופים וחצוצרות לפני הקרב.

דיאמנט: מה היא העמדת פנים זו של לץ, שוטה וגם מוקיון קרקס. לחתונה יחסר לי רק בדחן ולא יותר. אין צורך להפריז, מירקין.

מירקין: שקט. הס. לשילוש הקדוש חסרים פה תוף וחצוצרה, כדי לברך על הזוג. הבה אטול את כנורי. אנגן לך שיר של חתונה. חתן דומה למלך. קול ששון וקול שמחה. קול חתן וקול כלה. (הולך לפנת הבמה. אין רואים אותו. רואים את צלו ברקע. מנגן “כל־נדרי”)

מירי: (נכנסת) רוביק הלך, ועכשיו, דיאמנט, שוב אין כל מכשול… 

דיאמנט: אנחנו יודעים.

מירי: ולא תסגיר את אבא לכלא?

דיאמנט: לא.

מירי: אני כתבתי – ואתה תחתום. עדות שאבא חף מפשע. (מוסרת פתק לדיאמנט)

דיאמנט: (קורא) “הנני מעיד, כי מירקין הנו חף מפשע, והתנהגותו במחנה הרכוז זורין היתה ללא כל דופי!” מנוסח לא רע. האם מירקין בקש שתכתבי זאת?

מירי: חתום על העדות אם רצונך בי. חתום.

דיאמנט: ואחר־כך?

מירי: אתן זאת בידי אבי… וכולי אהיה… שלך.

דיאמנט: טוב. יהי כרצונך. הנה, חתימתי. 

מירי: אבא. אבא, ראה, הנה דיאמנט חתם והעיד בזאת שאין ולא היה לו שום דבר נגדך.

מירקין: (נגש לדיאמנט ומגיש אגרופו לפני סנטרו של דיאמנט) נפץ את הכוס, דיאמנט, בסמן טוב ובמזל־טוב. לחיים, יהודים. לחיים יהודים.

מירי: אבא, דיאמנט הסכים לשחרר אותך. הנך אדם חפשי.

מירקין: טעות. אני אשחרר אותו.

מירי: לא הבינות, אבא.

מירקין: הבינותי הכל. ואת מאמינה, ילדה, כי הצלת אותי בהקריבך עצמך?

מירי: אינני רוצה שתובא אל בית־המשפט. אינני מאמינה בהאשמות אלו. אינני מאמינה ואיש לא ישכנעני להאמין בכך, ופחות מכולם דיאמנט!

מירקין: אמרי לו זאת. 

דיאמנט: גם אני שמעתי.

מירקין: לא זאת. לא זאת. אמרי לדיאמנט, כי אני אבוא אל בית־המשפט ורצוני בכך, ועל עוון של רצח. כן, זהו רצוני.

מירי: אמת היא?

מירקין: אמת.

מירי: זאת אומרת שדיאמנט צודק?!

מירקין: צודק. עוון. ויש פה כפרה אחת רק לעוון – לכפר עליו במעשה צדקה. ספר לה, דיאמנט. את כל האמת מבלי להסתיר דבר.

דיאמנט: מוטב אחרי הנשואים.

מירקין: לא. אז יהיה מאוחר מדי. גלה לה כאן, עכשיו.

דיאמנט: מדוע זה תאיץ בי ככה? 

מירקין: חייב אני לכפר על חטא גדול.

דיאמנט: אתה מודה בכך?

מירקין: כן, מודה. הגיעה השעה שאין מפלט ממנה. ובכן, דיאמנט, גלה לה את התמונה, ואחר כך אתודה גם אני.

דיאמנט: מה היא העקשנות הזו לדהור כמטורף במורד ההר ישר אל התהום? הרי קודם התחננת לפני שלא אגלה דבר וחצי דבר.

מירקין: בכך אטול את נשקך.

דיאמנט: הרי ידי ריקות ואין בידי כל נשק.

מירקין: גלה לה את התמונה. הקץ לעינויים, לסחיטת דמים, לפחדי יומם ולילה, חייב אני לחזור ולהיות אדם. להלחם. מסוגל להבין זאת? הו, דיאמנט, אתה חושש הפעם. הנך חושש, ובצדק, שאם תראה למירי את הצלום – נסתיים הכל. כן, וזהו רצוני. אתה לא תשאנה לאשה, אף אם יוטלו חיי אל בית הכלא וגויתך אל בור הקבר. בעולם זה חיבים גם הזמירים לגדל את צפרניהם, אחרת יובסו תמיד. כך הורס ההגיון הפנימי את הגיון הדברים. מוזר. אולם זוהי האמת.

דיאמנט: אני לא אשאנה?

מירקין: לא.

דיאמנט: ובכן, ההסכם מופר במרמה ובשקר?!

מירקין: אתה לא תשאנה.

דיאמנט: כך! נהגתם בי מנהג של דיאמנט. רימיתם אותי. אני חתמתי שאתה חף מפשע – ועכשיו ההסכם מופר. יפה. ראוי אני לכך. עוד יספרו כיצד נלכד שועל ערום ביד נערה תמימה. מירי רימתה את דיאמנט. נהדר! ומירקין כמובן נתן לה עצה זו והעמיד פני מטורף כדי לכסות על המרמה. נהדר. הכתבת לה נוסח העדות כדי להפטר ממני, ואני אדיוט, טפש, רב־זימה וחשק – חתמתי. אני חתמתי. נהדר! טוב, אבל עדיין לא נגמר הכל. עוד תשיגך ידי, מירקין. שכחת כי עדיין קימים שני עדים. הרץ ואדלר – והצלום. עתיד אתה להתחרט על כך. אלך לקרוא לאדלר. אגב, אם רצונך להציץ לרחוב – בבקשה. הרץ עומד שם על המשמר. שום מרמה לא תעזור לך, מירקין. אין לך מפלט מגורלך. 

מירקין: אתה טועה. מירי, תני לו הנייר ובו חתימתו.

מירי: אבא!

מירקין: תני לו העדות.

מירי: לא אתן. כל חייך תלויים בפתק עלוב זה. כל חייך, אבא.

מירקין: ואל ערשו תלכי? את תנשאי לו, לדיאמנט? אני רוצה לשמוע גם תשובה, מירי. את תנשאי לו?!

מירי: גם אורלוגין יחדל מלכת יום אחד.

מירקין: החזירי לו, אמרתי.

מירי: ואז ישוב הכל כשהיה? שוב הוא ייסרך יומם ולילה?!

מירקין: איני יכול יותר. תני לי העדות. תני, אמרתי. מירי, תני לי את הפתק הארור הזה. 

מירי: זכור במי אתה נותן אמון, אבא. (נותנת את הפתק ביד מירקין)

מירקין: החתימה אל השועל מוחזרת. (מוסר את הפתק לדיאמנט) ומה עכשיו, דיאמנט? הנה, חיי עתידי וגורלי שנית הם בידך. ומה עכשיו, דיאמנט?

דיאמנט: עכשיו? שוב סובב גלגל המזלות. יש להזהר ולקח טוב הוא לעתיד. החזרת את נשקי. תודה, ושוב תודה. (קורע את הנייר)

מירקין: גלה לה.

דיאמנט: כמובן. בחפץ לב. מירי, הביטי בצלום. שני אנשים כאן יש. רוצח ונרצח.

מירי: זה אבא ניצב כאן.

מירקין: לא. טעות. המוטל כאן מת, מירי, אביך הנהו. אמצי את זכרונך.

מירי: המוטל כאן מת… המוטל כאן מת הוא אבי! (בהזיה) 

מירקין: כן, מירי

מירי: ומי אתה?

מירקין: כנר עלוב. אדם בלי שם שאת אביך אהב.

דיאמנט: ורצחו שם נפש במחנה של זורין.

מירקין: (תופש בפמוט העומד על השולחן) הנהו הפמוט! עמוד ואל תנוע. עמוד חלאת אדם! בור קבר יהיה ירושתך, דיאמנט הנבל. (חונק צואר דיאמנט).

דיאמנט: עד היכן הגעת?

מירקין: זאת מותך יוכיח! הן שמעת את דברי: אמרי לדיאמנט כי אני אבוא אל המשפט ועל עוון רצח. אשחרר מגוף נשמה בזויה… שכחת כבר כיצד כרע מירקין בשלג? כיצד הכית אותו בשוט? שכחת כבר כיצד שמת את השוט בידי וצחקת אל התליין הנאצי שצילם זאת? הכל שכחת? עכשיו יוחזר אליך כח הזכרון, נבל! אמור, אתה זוכר? (חונקו) אמור, אתה זוכר? בגסיסתך קאפו טמא. אינך זוכר את גסיסתו של מירקין? 

מירי: מה אתה עושה?

מירקין: חסד עם העולם, מירי. (מניף את הפמוט)

– חשכה –

– נגינת כנור –

 

אפילוג    🔗

דירת גרי. נגינת כנור עולה ממרחק.

מירקין: (ידו הריקה מונפת כאילו החזיק בה פמוט)…וכך החזקתי הפמוט ואת ראשו מחצתי. מוטל הוא בפרוזדור, דחליל עלוב ומצומק. מוזר. ואני נתיראתי מפניו.

כן, מרים, אני רצחתי הפגר המבאיש, אך לא חיי אביך נטלתי. הביטו בצלום. פני זבים כאן דם. מירקין סרב לנגן לנאצי, ואז ציוה מפקד המחנה להשאירו בשלג, על ברכיו, יומם ולילה עד אשר ימות. בלילה גררתי את מירקין אל הצריף להשיב את נפשו, ואז הוציאנו דיאמנט והלקה את מירקין והמיתו. דיאמנט שהיה סבור, כי עולמנו הוא ג’ונגל של טורפים ונטרפים בלבד.

ברלה: (נכנס בלוית בלנק) צר לי שאחרתי את המועד, מירקין. אני בא מן המלון.

בלנק: המשטרה למטה. מחכים לך.

מירקין: כן, אני הולך (צועד לעבר הפתח) היי שלום ילדה קטנה. ילדת חלומותי. שמור עליה, רוביק. הרבה דיאמנטים שורצים בעולם. אסור לחכות עד שישחיזו צפרנים. צריך להכות בהם ויפה שעה אחת קודם, כי תמיד אנחנו מאחרים את המועד.

מירי: (ממהרת אל מירקין ומחבקת אותו) אבא!

מירקין: קראת לי אבא? האם איני טועה?

מירי: כי הנותן חיים חייב. אולם אתה הרי זכאי היית ללכת לדרכך ואותי לנטוש ולעזוב – אבא.

מירקין: לא, מירי. אינני אביך.

מירי: אדם הנך. יותר מאב אתה. האמן לי, אבא.

מירקין: אוכל זאת לבשרו?

ד"ר גרי: מה הוא סח?

מירקין: (מרים עיניו כלפי מעלה.) אוכל זאת לבשרו? אשר הובטח לו על מצע הקש, בין רגעי המות, בצל תליות ומשרפות מתים, קוים כצוואה קדושה. שמעת את דברי מירי? מקהלת מלאכים שרה באזניך מנגינה זכה וטהורה, מצאתי את תכלית חיי וטעמם. האם תשמע דברי? אני מודה לך, מירקין, אתה, שם, בזבולי־שמים רחוקים כל־כך.

(דופקים על הדלת)

כן, אני הולך!

– מסך –