רקע
יעקב יהושע
טאלביה (קוממיות): ספורה של אחת השכונות החדשות בירושלים (1924–1978)

ספרי זה מוקדש לנשמותיהם הטהורות של פרחי השכונה הרעננים אשר נקטפו באבם במערכות ישראל


 

הקדמה    🔗

בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשניה גדלו והתרחבו כמה משכונותיה של ירושלים. בצדן קמו שכונות חדשות השונות במיבניהן, בצורתן, באוכלוסייתן ובהווי הקיים בהן מהשכונות הישנות.

שכונות חדשות אלו נאות הן, שופעות אור וחיים. בתי השכונות נבנו ביד רחבה, ברווח ולא בצמצום והישיבה בהן מרחיבה דעתו של אדם.

בין השכונות הנאות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה נמנית השכונה טאלביה שבה הנני מתגורר זה שלושים שנה.

מייסדי השכונה נמנו על אמידי העדה הנוצרית בירושלים “שעלו על במתי ההצלחה המסחרית והכלכלית” בתקופת המנדאט.

גם מספר קטן של אמידים יהודים שעלו לארץ בשנות העשרים, הקימו מבנים נאים שאינם נופלים ביופים מהמבנים הישנים שהוקמו בראשית הקמתה של השכונה.

בניתן של שתי השכונות, רחביה וטאלביה, התחילה כמעט בתקופה אחת. במרוצת השנים הקדימה שכונת רחביה את שכנתה והתפשטה מכל עבריה, ואילו שכונת טאלביה צעדה לאיטה. כיום הלכה והתרחבה השכונה טאלביה והיא הומה תושבים מבני עדות שונות.

הקרקע שעליה עומדות שתי השכונות נרכשה מהפאטריארכיה היוונית האורתודוכסית, אשר נאלצה למכור את האדמות הללו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי לשלם את החובות שרבצו עליה.

הפקידות הבריטית בתקופת המנדאט העדיפה להתגורר בשכונות הלא יהודיות. הסביבה הערבית נעמה לה יותר מן הסביבה היהודית. גם טאלביה “ארחה” איפה פקידים בכירים, נציגי ממשלות ועוד.

לאחר הקמת המדינה הפכה שכונה זו לאחת השכונות הנאות ביותר בירושלים. הוקמו בה טירות מפוארות שאין למצוא דוגמתן בשכונות אחרות, הוקמו בה מוסדות תרבות ושררה, ומשכונה שקטה ושלוה בעבר, הפכה להיות כיום שכונה השוקקת חיים.

שתי השכונות, רחביה וטאלביה קרובות לחומותיה של ירושלים, ומעל גגותיהן אפשר להשקיף על חומות העיר העתיקה, על הרי יהודה מסביב ואף ניתן לשמוע את קול השופר הבוקע מבתי הכנסת שבעיר העתיקה ואת צלצולי פעמוני מגדליה, וקריאתם של הקוראים לתפילה מעל צריחי מסגדיה.

מכל השכונות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הרי שתי השכונות הללו סמלו את פריחתה הכלכלית והמסחרית של ירושלים החדשה. בתקופת המנדאט עברו להתגורר בה כמה מבני העליה הגרמנית אשר קיימו יחסי ידידות טובים עם שכניהם הערבים.

פניה של השכונה שונו מאז הקמת המדינה. בתים רבים נוספו ועל בנינים רבים הוקמו קומות חדשות. בשנים האחרונות, הוקם על יד גן השושנים בנין “המגדל” בן שבע עשרה קומות. כבישים חדשים נסללו וחוילות חדשות מפוארות הוקמו בה. אולם על אף התמורות והשנויים שחלו בה נשארו מספר רחובות כפי שעמדו בתקופת המנדאט.

זכתה השכונה לשם טוב, מפאת נקיון רחובותיה היפים והנאים, אוירה הצח והנעים, ומפאת הנוף המרהיב הנשקף מבנייניה על פני הסביבה. לא לחינם אומרות הבריות כי שכונה זו נטלה תשעה קבין מיופיה והדרה של ירושלים החדשה.

רצו כמה ממתיישביה לשנות את שמה הראשון ולקרוא לה בשם שכונת “קוממיות” ואת הכיכר שבמרכזה בשם כיכר וינגייט. אבל נסיון זה לא עלה יפה ותושבי ירושלים מוסיפים לקרוא לה בשמה הראשון ואת הכיכר מוסיפים לקרוא בשם כיכר סלאמה. ולא זו בלבד, אלא גם את בית החולים לחולי נפש קוראים בשם טאלביה, על שם השכונה.

גם לאחר קום המדינה המשיכו המשפחות היהודיות שהתגוררו בה בתקופת המנדאט, לגור בה, כשם שהמשיכו להתגורר בה מספר קטן של משפחות נוצריות.

בין המבנים המפוארים שקמו בשנים האחרונות בשכונה זו, נזכיר את משכן נשיאי ישראל, שבו בקרו ומבקרים אישים דגולים מבני אומות העולם נשיאים וראשי ממשלות, מכון ואן ליר, שלפתחו משכימים גדולי המדענים בארץ ובארצות תבל, ותיאטרון ירושלים, השוקק חיים בשעות הערב והלילה.

אין פלא, איפוא, אם שכונה זו נמנית כיום בין שמונה עשרה השכונות שעירית ירושלים דואגת לשמור על צביונן המיוחד. כך זכתה שכונה חדשה זו להצטרף לשכונות ירושלים העתיקות והותיקות שנבנו עשרות שנים לפניה.

מאז הקמתה של השכונה היא לא נמנתה בין השכונות החדשות שנקטה בשיטת “יודנריין”. עוד שנים מספר לאחר תחילת בניתה, הסתופפו בשוליה מתיישבים יהודים שהקימו בה מבנים מפוארים, ומשפחות יהודיות התגוררו בבתים שכורים.

אם כי היום הפכה להיות שכונה יהודית, הרי עוד מוסיפים להתגורר בה “ספיחי” מוסדות לא יהודיים שהיו קיימים בעבר.

שונה הוא ספרי זה משני ספרי שפרסמתי על שכונות ישנות בירושלים. אין זו שכונה שבה התגוררתי בימי ילדותי, ואין פלא, איפוא, אם רשמי מהווי שכונה זו שונים הם מרשמי על השכונות בהן התגוררתי בימי ילדות.

זאת היא השכונה, כך אני מקוה, אשר תלוה אותי לדרכי האחרונה. אני תפילה כי עוד אזכה במשך שנים רבות לחזות בנועם אוירה המשיב נפש, הנעים והצח החודר אליה מבעד לחומות העיר העתיקה של ירושלים מהריה וגבעותיה המקיפים אותה סביב.

אסיים את הקדמתי לספרי השמיני על ירושלים, בהבעת רגשי תודתי והוקרתי לחברי וידידי הטוב גבריאל מוריה, מנהל יד ל. א. מאיר מכון לאמנות האיסלאם בירושלים, אשר העמיד לרשותי בשנים האחרונות, במכון “פינת שקט לחלום”.

ואכן בזכותה של פינה זו, שבשלוותה חסיתי, עלה בידי לכתוב את ארבעת ספרי האחרונים.

מי יתן, וזכותה של ירושלים תעמוד לי, להמשיך ולהתבודד בפינה זו עוד הרבה שנים כדי שאוכל להשלים בחיי, ובחייו של חברי הטוב, את שאר הספרים המחכים אף הם לתורם.

כ“ח סיון תשל”ח

י. י.


 

הקמתן של שכונות מחוץ לחומות ירושלים, בשלהי השלטון העותומאני    🔗

כל המתבונן על דרך הקמתן של השכונות שצצו מחוץ לחומות ירושלים, החל ממחצית השניה של המאה החולפת, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה, יעמוד על תופעה מענינת: האוכלוסיה הירושלמית לעדותיה השונות התיישבה באזורים שונים מסביב לירושלים.

נדמה, כי היתה כאן מעין התיישבות מתוכננת שמצאה את ביטויה בדרך התיישבותן של שלושת העדות. שכונות יהודיות הלכו והוקמו בעיקר לצידה המערבי של ירושלים לאורך רחוב יפו, שכונות מוסלמיות לצידה הצפוני של ירושלים ושכונות נוצריות הוקמו לצידה הדרומי.

ואף השמות שקראו בני העדות לשכונותיהם, הצביעו, על יחסם וגישתם הנפשית לירושלים. המתיישבים היהודים קראו את שכונותיהם בשמות הלקוחים מהתנ"ך ומהמסורת היהודית, וכן בשמותיהם של עסקנים ונדבנים שעמלו בהקמתם של השכונות, שהידוע והמפורסם שביניהם היה השר משה מונטיפיורי.

המתיישבים המוסלמים “הסתופפו” בצילם של אתרים ומקומות של קדושים וחסידים שהיו פזורים מסביב לחומותיה של ירושלים. ידועות הן השכונות “נבי דאוד”, “אבו תור”, “שייח' ג’ראח”, “סעד וסעיד” ועוד. ואילו הנוצרים הקימו שכונות אשר שמותיהם היו זרים לירושלים. הם קראו לשכונותיהם בשם “המושבה הגרמנית”, שסניפים לה הקימו גם בערים יפו וחיפה, “המושבה היוונית” ו“המושבה האמריקאית”. המושבה היחידה שהוקמה בקרבתן של שכונות אלה, ואשר היה לה, כפי שנראה להלן, קשר לתנ"ך, היתה שכונת קטאמון.

מקימי השכונות היהודיות דאגו לכך כי בשערי השכונות יקבעו שמות השכונות ושמות מייסדיהן על לוחות שיש. בשכונות המוסלמיות והנוצריות, לא נקבעו שמות בפתחיהן ובשעריהן, והגבולות בין השכונות לא היו קבועים ויציבים.

על אף “טשטוש תחומים” זה עלה בידיד פקידי הרשויות וביחוד פקידי העיריה, לקבוע בצורה מקורית את כתובותיהם ומעונותיהם של מתיישבי שכונות אלה.

בטרם נקראו סמטאותיה ורחובותיה ש לירושלים העתיקה בשמות כפי שנהוג היום, ידעו פקידי הרשויות כי פלוני ואלמוני מתגוררים ב“חוש” (חצר) פלונית או ב“סוויקה” (רחוב צר) אלמוני, או על יד ה“חרם” (הר הבית), או ב“מחלת אל יהוד” (רובע היהודים), ב“מחלת אל נצארה” (ברובע הנוצרי), או בקרבת בית המרחץ שנקרא בשם “חמאם אל עין”, בחצר (חוש) אל גוזלאן או בקרבת תנורו של עבד רבו. אלה היו הכתובות השכיחות בעיר העתיקה בירושלים.

משהלכו והוקמו ה“קומבניאת” (השכונות) מחוץ לחומה, החלו פקידי העיריה לרשום את מקומם של הבתים בצורה מקורית. הם קבעו כי השכונות הנמצאות לאורך רחוב יפו, הן השכונות הנמצאות “בדרך העגלות העולה ליפו” (“עלה טאריק שוסה יפה”), ואילו בתים שעמדו סמוך לשער שכם (באב אל עמוד) עמדו בקרבת “תולול אל מסאבין”, מקום שעמדו בו בתי בד ומסבנות, או בקרבת טחנת הקמח של ראמז עבדו. כן היתה ידועה בקרבת מקום השכונה “אל מסעודיה” ששמה נשכח במרוצת הימים ואילו הבתים שעמדו מסביב לשער החדש “באב אל ג’דיד” “סופחו” לשער זה. כך סופחו השכונות והשכונים החדשים שהוקמו בראשית המאה הנוכחית לשערי העיר, שער יפו (באל אל ח’ליל) שער שכם (באב אל עמוד) והשער החדש (באב אל ג’דיד) ואלה שמשו כסימני דרך.

שכונה מיוחסת שהיתה אף היא קשורה לשער ציון, היתה השכונה “אל דאווידיה” היא שכונתם של בני משפחת דג’אני, שהיתה ממונה על קברו של דוד המלך בהר ציון. שכונה זו היתה קרובה לרובע היהודי, וברחבתו של שער ציון, עמדו חנויותיהם של הקצבים בני משפחת דאסה, שהתהלכו תמיד כשסכיניהם החדים טמונים באבנטיהם.

בקרבת השכונות היהודיות שהוקמו בצידה המערבי של ירושלים הוקמו גם מספר מבנים על ידי משפחות מוסלמיות ותיקות. כשרצו לציין את מקומם של מבנים אלה, אמרו עליהם שהם הוקמו “ח’אריג' באב אל ח’ליל, ג’יהת עוכאשה”, דהיינו מחוץ לשער יפו על יד מסגר עוכאשה, מסגד שצריחו עומד וקיים עד היום הזה, סמוך לבית ההסתדרות ברחוב שטראוס.

כשאני מזכיר את מסגר עוכאשה, נזכר אני בשיח' כמאל אביו של ריבחי כמאל, צעיר ערבי זה, שהתהלך בתוכנו בתקופת המנדאט הבריטי, היה חניך בית הספר כי"ח לבנים, ונהג – במלחמת העולם השניה – להקריא בפני קהל עברי בירושלים ובתל אביב בהטעמה ובחן את שיריו של יהודה הלוי, “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”, להתמוגגותם של חברי “ברית שלום” אשר קיוו כי שירים נאים אלה יובילו את שני העמים אל השלום, הנכסף.

ריבחי כמאל, אשר הגיש לאחר סיום למודיו בבית הספר של כי"ח, את תמונתו של בנימין הרצל למנהל בית הספר, לאות הוקרה על שנות למודיו במוסד, ואשר ניצל בלכתו ברחוב יפו על ידי עוברים ושבים יהודים, שימש במשך שנים רבות כקריין בשעה העברית ברדיו דמשק ואומרים עליו שכיום הוא מכהן “כפרופיסור לשפה העברית” במכללת דמשק ואף פרסם ספרי לימוד בשפה העברית.

בקרבת הכנסיה החבשית שברחוב הנביאים, נבנו עוד במחצית השניה של המאה החולפת כמה בנינים עתיקים על ידי “חובבי התנ”ך וארץ הקודש" וביניהם עמד ביתו של השיח' חג' בכר אל נשאשיבי, זה השיח' בעל הקומה הנמוכה שנהג לרכב על חמורו הקטן מביתו אשר ברחוב הנביאים ועד לעיר העתיקה. אף ביתו של השיח' בכר אל נשאשיבי שמש כ“סימן דרך” וכשרצו פקידי העיריה לסמן את הבתים שנבנו באותה סביבה, נהגו לציין כי בתים אלו עומדים וקיימים “תוג’אה דאר אל חג' בכר” (מול ביתו של חג' בכר).

האזור שבין שער שכם ועד גבול שכונת “מאה־שערים”, נקרא בתקופה התורכית בשם “תלת אל מצאבין” או “תולול את מצאבן” (תל או תלים של בתי חרושת לתעשית סבון). כי בסביבה נמצאו באותם ימים בתי חרושת לתעשית סבון ובתי בד.

השכונה סעד וסעיד, נמצאת עד היום הזה בקרבת “המושבה האמריקאית”, בדרך העולה להר־הצופים. סעד וסעיד נמנו בין עשרת חבריו של הנביא מחמד שזכו לחיי עולם הבא. במקום גם מסגד שנקרא אף הוא על שמותיהם של שני חברי הנביא. סמוך לו נמצא גם קברו של השיח' ג’ראח, מי ששמש רופאו הפרטי של המלך צלאח אל־דין. לידו עומדת זאוויה ותכיה.

במזרח ירושלים על יד בית המטבחיים הישן, נמצאת השכונה הנקראת בשם “ואדי אל נבאח”, אולי ניתן שם זה לשכונה מפאת הכלבים ששוטטו במקום ונברו בפגריהן של בהמות ו“שברו” את עצמותיהן. בקרבת מקום נמצא בור מים ובמימיו נהגו לרחוץ את עורות הבהמות השחוטות.

שכונת “אל שייאח” קרובה גם היא לבית המטבחיים. בקרבת מקום נמצא המנזר שנקרא על שם הנזירות “אל וורדיה”. המקום נקרא גם בשם וואד עבד אללה.

זקני המוסלמים בירושלים מספרים כי מוסלמי ירושלים לא נהגו להתגורר במקומות הרחוקים מחומות העיר. כל מי שהרהיב עוז בנפשו להתגורר במקומות רחוקים, היו אומרים עליו כי הוא מתגורר במקום כה רחוק שהשטן בכבודו ובעצמו אינו מתחשב עם האלהים1 (“סאכן פי מחל מא חאסב אל אירד רבו”). כן היו אומרים על אדם שהרחיק להתגורר מירושלים הלך2 להתגורר בוואדי “קאדום ובחפאיר אל שום” (הלך להתגורר בוואדי קאדום ובקרבת החפירות המביאות למזל רע).

סמוך לשכונות הנושאות שמות מוסלמים, קמו גם שכונות מעורבות כגון “בקעה אל פוקה” או “בקעה אל תחתה” שאין להן כל קשר עם ההיסטוריה של ירושלים. כל אדמת מישור נקראת בשם בקעה, בטחה או בוטייחה. בני שבט “ערב אל צוואחירה” השוכנים בסביבות ירושלים, קראו לבקעה בשם בוטייחה, ואילו תושבי ליפתה קראו לה בשם בקעה. ומאחר שהאדמות שעליהן עומדות השכונות בקעה היו שייכות לתושבי ליפתא, קראו להן בשם בקעה. לפעמים מבוטא השם בקעה בשם “באייעה” בהפיכת האות ק' ל־א'.

מספרים זקני ירושלים המוסלמים כי המלך צלאח אל־דין אל איובי, כובש ירושלים מידי הצלבנים, הקיף את ירושלים ב“שומרי החומות”, והעמיד את האדמות שמסביב לרשותן של משפחות מוסלמיות. בין המשפחות הותיקות האלה מזכירים את שמותיהן של משפחות טוטח, אלעלמי, אל כשמירי ועוד. אדמות אלו עובדו על ידי איכרי הכפרים הערבים שבסביבת ירושלים. משהלכו והתפוררו המשפחות, נשארו האדמות בחזקתם של בני הכפרים. בתיר, (ביתר) מאליחה, (מנחת) ווללאג’ה, סילוואן (השילוח). אדמות אלו נקראו בשם “אראצ’י אל ווער”, אדמות שוממות. לא רק שודדים וגנבים התהלכו בהן אלא גם חיות. אדם שרצה לעבור דרך אדמות אלה חייב היה להצטייד בנשק כדי להתגונן הן מפני החיות והן מפני הגנבים והשודדים, אשר נטלו כל מה שהיה לו.

אין עארף אל עארף מזכיר מי היו בעלי האדמות האלה, זקני העדה המוסלמית בירושלים יודעים לספר כי אדמות אלו וכן אדמות השכונה טאלביה, הפכו להיות “אווקאף מונדריסה”, דהיינו הקדשות נשכחים שנמכרו על ידי תושבי הכפרים אל מאליחה וליפתה לפטריארכיה היונית האורתודוכסית ולאישים נוצרים אחרים.

סלילת הרכבת בין ירושלים ליפו סייעה במידה רבה להתפתחותן של השכונות שהוקמו בקרבתה.

לאחר מלחמת ששת הימים נוהג היה השיח' ג’מאל כמאל אל דג’אני, החותם בשם מותוולי אווקאף אל נבי דאוד ואל דג’אני3 (הממונה על הקדש המלך דוד ומשפחת אל דג’אני), בירושלים לבקרני במחלקה המוסלמית שבמשרד הדתות ולספר לי על “הזאוויה” של קבר דוד ועל בית הקברות של משפחת אל דג’אני הנמצא, בשטח השכונה שבה התגוררו בני משפחת אל דג’אני.

השיח' הזכיר לי את שמות הכפרים הערביים שהכנסותיהם הוקדשו להחזקת בית התמחוי שהיה קיים בזאווית נבי דאוד. בבית הארחה שהיה באחד הבנינים נהגו ללון עוברי אורח ועוברי דרך עניים שהיו באים להשתטח על קברו של דוד המלך.

משני הסיפורים שהבאתי נוטה אני להאמין כי גם האדמות שהיו מסביב לחומות ירושלים הוקדשו לטובתן של משפחות מוסלמיות.

בסוף המאה שעברה החלה מחוץ לחומות ירושלים תנועת בניה וזאת ביוזמתה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית. האדמות אשר עליהן עומדות השכונות טאלביה ורחביה, נקראו בשם ניקופוריה, על שם הכומר ניקופורוס שהשתדל בקניתן. על אדמות אלו, שהיו נטועות עצי זית וכרמי גפנים, שמרו אנשי הכמורה היונים. בחדשי הקיץ הבריחו אנשי הכמורה את ילדי שכונת “ימין משה”, מונטיפיורי, אשר חשקה נפשם “לחבל בכרמים” ולהנות מאשכול ענבים, או מקומץ של זיתים. את תוצרת כרמי הזיתים והגפנים העבירה הפאטריארכיה היונית האורתודוכסית לאסמיה אשר בתוך החומות לכלכלתם של אנשי הכמורה ועניי העדה האורתודוכסית הערבית.

הארכימנדריט דניאל, הממונה על הקבר הקדוש, שאתו שוחחתי על עברן של האדמות האלה, ודרך רכישתן, סיפר כי הן נרכשו מידי תושבי הכפרים שבסביבה על ידי הכומר ניקופורוס פיטאסיס ולאחר פטירתו עברו לבעלותה של הפטריארכיה.

לא רק כרמי זיתים וגפנים היו באדמות אלה, מוסיף הארכימנדריט4 דניאל. בקרבת טחנת הרוח הבודדה העומדת סמוך לבנין מלון המלכים, עמדו עוד שלוש טחנות רוח, שטחנו חטים בשביל הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, אשר נהגה לחלק מדי שבוע בשבוע ככרות לחם לבני העדה היונית האורתודוכסית בירושלים. ככרות לחם אלה נקראו בשם “טולם”. לחם זה, סיפר לי הישיש, המנוח עיסה טובה ששמש במשך עשרות בשנים כמוכתאר העדה הערבית היונית האורתודוכסית בירושלים, ושנפטר לפני שנים מספר בזקנה טובה, היה טעים כטעם הבשר ומשום כך נקרא “אל לחמי”. ככרות לחם אלה וה“שכונים” שהפטריארכיה היונית האורתודוכסית נהגה לחלק בין עניי העדה הערבית האורתודוכסית, “קשרו” את בני העדה לראשות הרוחנית היונית של העדה, והם שמרו לה אמונים.

הארכימנדריט דניאל הוסיף, כי ברשותו תצלום ועליו ארבעת טחנות הקמח שעמדו בגבעה הזאת, שהרוחות העזות שנשבו בה הניעו את כנפיהן.

הארכימנדריט דניאל לא ידע להשיב לי מה מקורו ומוצאו של השם טאלביה. אולם “פרש” לי את שם המושבה היונית קטאמון הסמוכה. השם קטאמון בא מהמלה היונית קטאמונאס שפרושו אדם העובד את השם ומתבודד. ראיה לכך מצא בספר התהילים בפסוקים “אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך” (תהי' ק“מ י”ד) וכן בפסוק בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדך לבטח תושיבני, (תה' ד' ט'). כנראה, שהכונה היא למלים ישבו ותושיבני.

מסתבר כי אדמות אלו ושטחי אדמות נוספים מסביבן היו בבעלותה של הפטריארכיה היונית מאז שנות המאה התשע־עשרה, שכן במרוצת השנים הוקמו עליהן מנזרים ומוסדות חינוך ודת. כשדפדף הארכימנדריט5 בחוברת המוקדשת למנזר המצלבה, המואר כיום בלילות באור יקרות, גילה כי שנת הלמודים הראשונה במוסד דתי זה המיועד להכשרת אנשי כהונה, החלה בשלושה באוקטובר, 1855. ואילו בשנת 1908 נפסקו הלמודים באותו מוסד.

במוסד זה למדו לא רק אנשי דת יוונים שמלאו תפקידים דתיים נכבדים בקהילות היווניות האורתודוכסיות בארצות המזרח, גם בני המשפחות הנוצריות הערביות האורתודוכסיות המקומיות שהתמחו בשפה ובספרות הערבית. הפטריארכיה היונית האורתודוכסית היתה זקוקה לעובדים בעלי השכלה ערבית לשם ניהול עניניה עם השלטון המקומי. בין בוגרי המוסד הזה מזכירים את המשכילים הערבים ג’ורג' סעיד, וסבא סעיד, אשר שמש כמזכיר הפטריארך, החוקר נג’יב סעאתי ועוד.

בילדותנו נוהגים היינו לראות את הכמרים היונים ביחוד בשעות הערב של ימי הקיץ כשהם צועדים ברגל מהעיר העתיקה לעבר המצלבה הדומה למבצר ללא חלונות. הם נהגו לשאת את גלימותיהם השחורות כשהן מקופלות על זרועם. הדרך מהעיר העתיקה היתה ארוכה וקשה, אך כמרים אלו היו ברובם בני אכרים וההליכה לא היתה קשה להם. היום, כשהמצלבה התקרבה לירושלים שוב אין אנו רואים אותם בצעידתם. באוטובוס ההולך לבית החולים “הדסה” פוגש אתה לפרקים פרחי כהונה יונים היורדים בתחנה הקרובה למצלבה ועושים כברת דרך קטנה ברגל.

כיום נעשים במוסד זה, שהיה מוזנח במשך שנים רבות, תקונים ושפוצים, וזאת על חשבונה של ממשלת יון הרוצה כנראה לחדש את תפארתו של המוסד. סבורים כי הלמודים במוסד יתחדשו בשנים הקרובות.

בין המבנים שאת בניתם מייחסים לפטריארכיה היונית, נמנה גם הבנין שזכה לאחר הקמת המדינה לפופולריות רבה בקרב תושבי ירושלים, הלא הוא “החאן הירושלמי” שנקרא בימי תורכיה בשם “אל חרירייה”, שם הגזור מהמלה “חריר” (משי), מאחר שעמדו בו מספר מטוויות לחוטי משי.

על הגבעה, ממעל לחאן, עמד בימי תורכיה בית קפה שנקרא על שם בעליו אבו עיסה. מקום זה שימש מעין “חדר המתנה” לאלה אשר חיכו לקרוביהם ובני משפחותיהם וידידיהם שהגיעו ברכבת מיפו.

גבעה זו שמשה גם מעין אמפיתיאטרון לתושבי ירושלים שחיכו לבואם של אישים רמי מעלה שהגיעו לירושלים. בילדותי חכיתי יחד עם אמי ז"ל באחד מימי יום ששי אחרי הצהרים לבואו של הרב הצעיר חיים נחום, ראש רבני תוגרמה שבא לירושלים כדי להשכין שלום בין שני חלקי העדה הספרדית שנאבקו על מועמדותו של הרב הראשי החדש.

מכל הפטריארכיות שהיו בירושלים, נפלו תשעה קבין של חוש מסחרי בחלקה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית אשר בימי תורכיה חוננה בחוש כלכלי ומסחרי והקימה בתוך חומותיה של ירושלים ומסביבה מבנים רבים אשר שמשו כמקור הכנסה. היא לא הסתפקה בהקמתם של מנזרים וכנסיות, אלא הקימה בתי מלון, שווקים, בתי קפה ועוד.

בין הפטריארכיה היונית האורתודוכסית ובין ראשות כנסית הקבר הקדוש היתה קיימת מעין חלוקת תפקידים. הפטריארכיה עסקה ברכישת קרקעות, ואילו ראשי כנסית הקבר הקדוש עסקו בהקמת בנינים. בין הבנינים שבנו ראשי הקבר הקדוש, יש למנות את הבנין העומד על יד מלון “גלוריה”, והמשמש כיום כלשכת מודיעין של העיריה ואשר קודם לכן שימש כבית חולים.

בוני ירושלים, הן בתוך החומות והן מחוץ לחומות היו ראשי הקבר הקדוש. הכנסות הקבר הקדוש מהצליינים הרוסים שעלו לארץ באלפיהם היו גדולות וקופת הקבר הקדוש היתה נבדלת מקופתה של הפטריארכיה היונית, ועמדה ברשות עצמה. ולא זו בלבד אלא שראשי כנסית הקבר הקדוש נהגו גם להלוות כספים לפטריארכיה בשעת הדחק.

בין מקורות ההכנסה, מכירתם של מאות ואלפי נרות שנהגו הצליינים להדליק בכנסיית הקבר הקדוש.

אביא כאן את שמותיהם של ארבעת ראשי הקבר הקדוש שתרמו רבות לבניינה של ירושלים. הארכימאנדריט אפטימוס (1917־1895) אשר בנה את השוק הידוע בשם שוק אפטים, ג’ראסימוס ג’רמנוס (1927־1917) אשר בנה את המנזר שבהר ציון בו שכנו בתקופת המנדאט מחלקת החינוך ומחלקת הקרקעות. הארכימאנדריט קיריאקוס (1960־1927) והארכימנדריט ג’רמאנוס (1966־1960).

על הארכימאנדריט אפטימוס, ראש הקבר הקדוש, מספרים כי חיבה גדולה היתה נודעת לו להקמתם של שווקים ומיבנים אשר הכנסותיהם ביססו וחיזקו את מוסדות הפטריארכיה היונית האורתודוכסית.

הארכימאנדריט אפטימוס לא הסתפק בהקמתם של שווקים יפים, העומדים עד היום הזה, והעושים רושם נאה על כל רואיהם, כגון “שוק אל דבאגה” ועוד, אלא גם הקים מיבנים אחרים גם ביפו, וביניהם השוק החדש.

השם אפטימוס היה מוכר ושגור גם בפיהם של תושבי ירושלים, יהודים וערבים כאחד. בילדותנו הכרנו את “גן אפטימוס”, שבמרכזו עמד בניינו של הרופא היוני מזארקי ששימש כרופא בית חולים “משגב לדך” והיה רופא־הבית של משפחות יהודיות רבות. בנין זה ברחוב “דורות ראשונים” משמש כיום כמלון “ציון”, ושוכנת בו גם המסעדה “רימון”.

אל ביתו של הרופא מזארקי היתה אמי ז"ל מביאה אותי לפרקים, והשביל משער הברזל של הגן, שברחוב יפו ועד לבית הרופא חצה חורשת עצים נאה.

אדריכלה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, אשר תרם תרומה גדולה לבנינה של ירושלים, היה הארכימנדריט6 אפטימוס. על משקופיהם של הבניינים המפוארים שהקים בעיקר בין חומותיה של העיר העתיקה וכן בערים אחרות, כגון יפו ולוד, טבוע הסימן (תאפוס) סמלו של הקבר הקדוש. כמה מהמבנים האלה משמשים כבתי מלון, בתי מסחר ועוד. בין בתי המלון הקיימים מזכירים כיום את בתי המלון “אימפריאל” ו“גלוריה”.

המשך הקמתם של מבנים ושוקים על ידי אפטימוס, הוקפאו עקב מלחמת העולם הראשונה. שנים אלה היו שנים קשות לפעילותה של הפטריארכיה היונית. מקורות ההכנסה דללו, וצליינים מנעו רגליהם מלעלות לארץ הקודש ולהעלות נרות בכנסית הקבר הקדוש. מוסדות הכנסיה נאלצו לקבל הלואות ממקורות שונים ברבית קצוצה וחובותיה הלכו וגדלו. עם גמר מלחמת העולם הראשונה, נתמנתה ועדה בריטית אשר בדקה את חובותיה של הפטריארכיה, ופסקה שעל מוסדות הפטריארכיה למכור שטחים מאדמותיה המפוזרות בסביבות ירושלים כדי לסלק את חובותיה.

סיפר לי הישיש עיסה טובה, אחד מלוחמיה הגדולים של העדה הערבית היונית האורתודוכסית, מוכתאר העדה ובעל בית הקפה שנקרא בשם “בית קפה של האביונים” (קהוות אל סעאליך) העומד מאחורי המלון “גרנד הוטל”, כי לפטריארכיה היו שייכים בימי תורכיה, בתי קפה רבים, כדוגמת בית הקפה שעמד בשער יפו, שהיה שייך לאבו בישארה אל ארמני ולאחיו, כי לקצב ג’ודת אל דג’אני אשר ספק בשנות מלחמת העולם הראשונה בשר לפטריארכיה היוונית, נתנה הפטריארכיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, חלקת קרקע בכפר, אל מאליחה כשם שנתנה לקונסטנטי סלאמה, אחד מבעלי החוב, ארבע חנויות ואילו לחברת “הכשרת הישוב” מכרה את גן אפטימוס, בו עובר כיום חלק גדול של רחוב בן־יהודה.

על מצבה של העדה הערבית היוונית האורתודוכסית, שהיתה, והנה עד היום העדה הנוצרית הגדולה ביותר, שמעתי מפי הישיש ומפיהם של בני־ירושלים:

הנוצרים מבני העדה האורתודוכסית התגוררו ב“חארת אל נצארה” (שכונת הנוצרים) שקראו לה גם בשם “חארת אל רום”. זו היתה והנה עד היום העדה הנוצרית הגדולה ביותר שבין יתר העדות שהיתה קרובה ברוחה למוסלמים למנהגיהם, לאורח חייהם ולהשקפותיהם הפוליטיות. גם דרשותיהם של אנשי7 הכמורה הערבים בכנסיות דומות בסגנונן הלאומי הערבי לסגנונם של דרשני המסגדים בירושלים.

היחסים בין בני העדה הערבית האורתודוכסית ובין בני העדה המוסלמית, לא היו תמיד תקינים, אם כי יחסי ריעות היו קיימים בין משפחות מוסלמיות ונוצריות, לא תמיד הורשו נשותיהם של בני העדה הנוצרית הזאת ליטול חלק בפגישות מעין אלה. הן השתדלו להשמר מעיניו של “השבאב” המוסלמי.

ה“שבאב” הנוצרי הערבי שמר על בני השכונה כשם שהשבאב המוסלמי שמר על תושבי הרובע המוסלמי. שתי הקבוצות נהגו להפגש לעתים מזומנות כדי לטכס עצה על דרכי השמירה שיש לנקוט ברובעים אלה.

אם כי תנועת “המיסיון” היתה קיימת בעיקרה כלפי הישוב היהודי בירושלים, הרי “ציד נפשות” זה הקיף גם את בני העדה הערבית היוונית ושאר בני העדות הנוצריות המזרחיות, אשר השתדלה לפתותם בכל מיני אמצעים חמריים כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותן של הכנסיות הלאטינית או הפרוטסטנטית שהיו מבוססות במובן חומרי.

המוסלמים תושבי ירושלים שהיו עדים למחזות מעין אלה של “חלופי דתות” בכל יום שני וחמישי, תמהו על תופעה זו ואת תמהונם זה הביעו בכמה מימרות של לעג שהשתעשעו בהן.

ספר לי צעיר מוסלמי משכיל. כשהיה פעמון הכנסיה הלאטינית משמיע את צלצוליו וקורא את המאמינים לתפילה, היינו פותחים בשירה כלפי בני העדה הערבית האורתודוכסית ושרים “טולמה וזית ואג’אר בית וערוסה זריפה חילווה לטיפה”. משפט לעגני שפרושו, אם תבואו ותצטרפו אל הלאטינים הרי תזכו “בככר לחם, שמן זית, דירה בחנם ונוסף על כל אלה תזכו בכלה נאה וחסודה”.

ואילו כשהיה פעמון הכנסיה האורתודוכסית מצלצל ומספר הבאים בשעריה לא היה גדול ביותר, היינו אומרים להם: “ג’יתו אוו מה ג’יתו לתיזנא אין ג’יתו”, דהיינו “בין אם תבואו להתפלל ובין אם לא אין הדבר הזה עושה עלינו רושם” (אני מצפצפים עליכם).

זקני העדה הערבית האורתודוכסית, עקבו בדאגה ובצער אחר תנועת ההמרה הזאת שהקיפה חלקים רבים מבני העדה הערבית, שנעשו לאטינים, קתולים ופרוטסטאנטים. ביחוד גדלה תנועה זו בתקופת המנדאט הבריטי, כשרבים מבני העדה הזאת קבלו עליהם את “עול הפרוטסטאנטיות” שכן טובת הנאה היתה בצידה, כגון משרות ממשלתיות, מוסדות חינוך ונציגויות של חברות מסחריות. לא לחנם נהגו לומר, כי אם תגרד את עורו של לאטיני או פרוטסטאנטי, יתגלה תחתיו העור הערבי האורתודוכסי. זקני העדה נהגו להתנחם בלבם כי בנים תועים וקטני אמונה אלה ישובו לחיק אמונתם כשתבוא שעתם להסתלק מן העולם. ואכן צדקו. בשעה זו מבקשים הם להקבר בבית קברות אורתודוכסי על יד קברות אבותיהם וזאת כדי שיכופר להם על אשר נטשו יקהת אם ובחיוך על שפתותיהם אומרים עליהם הזקנים, “יאכולו אל טעם וויח’רו עלה אל סונארה”. הרי הם רק אוכלים את הפיתיון שבחכה ולאחר מכן עושים את צרכיהם עליה.


לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה תנועת בניה בקרב הישוב היהודי בירושלים, תנועה אשר שאפה להרחיב את גבולות הישוב היהודי הקטן שהתרכז בשכונות הישנות שהוקמו לפני מלחמת העולם הראשונה, ועסקני הישוב נשאו את עיניהם לאתרים חדשים, כדי להקים עליהם שכונות עבריות חדשות.

בקרבת השכונה טאלביה קמו שתי שכונות קטנות ששמותיהן נשכחו כיום.

מאחורי גן השושנים, עומדת שורת בתים, שנבנו על ידי חמשת האחים בני משפחת נמאר, אחת המשפחות המוסלמיות הידועות בירושלים. בתי השכונה קטנים הם ואין הם הדורים כבתים שהוקמו בשכונת טאלביה.

אחד ממיסדי השכונה הזאת היה החג' עלי נמאר, אשר שימש כמנהל מחלקת הקרקעות בימי שלטונה של תורכיה. לאחר מכן שימש כמפקח בכיר במחלקת הקרקעות בתקופת המנדאט.

בנו נשא לו אשה יהודיה, ואחד מבניו נעצר על ידי ממשלת ישראל ונדון למספר שנות מאסר על שהניח פצצה בשכונת רוממה.

אחד מבני המשפחה הזאת המשיך להתגורר בשכונה גם לאחר קום המדינה.

כן מספרים שעל ידה של שכונה זו עמדה שכונה אחרת שנקראה בשם “אל וערייה”.

והנה נזדמן לחברת “הכשרת הישוב” לרכוש מהפטריארכיה היוונית האורתודוכסית שטחי קרקע נרחבים הסמוכים לכמה משכונותיה היהודיות במערב ירושלים.

שטחי קרקע אלה נרכשו בתיווכם של שני סוחרים יהודים בני ירושלים, יצחק כהן, בעל בית מסחר גדול שעמד סמוך לשער יפו, שהוא ואחיו עלו מיוון עסקו בחייטות וקשרו קשרי ידידות עם אנשי הכמורה היוונית, וכן החלפן הנודע ישראל חכמישווילי, שהחליף בימי תורכיה את הרובלים של הצליינים הרוסים למטבע תורכית. בילדותי הכרתי את שניהם. יצחק כהן בעל הקומה הבינונית ועינים פקחות וערות, עסק במסחר ששיגשג תודות לחריצותו ולכושרו, ואילו ישראל חכמישווילי, בן העדה הגורג’ית, גבר חסון, יהודי חרד, שזקן גדול עטר את חזהו. שני המתווכים נודעו בירושלים בפקחותם ובכשרם.

בערוב ימיו פקד את ישראל חכמישווילי אסון ואחד מבניו אפרים נפטר בדמי ימיו.

זכורני כי באחד מימי כפור, התפללתי בילדותי בבית הכנסת של מוסאיוף, הנמצא עד היום הזה בסמטת יעבץ, שבו נהג להתפלל גם הרב נסים אלישר, אחד מבוניה ומרחיב גבולותיה של ירושלים. כשעלה מר חכמי שווילי לתורה וקרא את ההפטרה המתחילה בפסוק “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים” החלו דמעותיו לרדת על זקנו הגדול. מראה זה, של אדם זקן השופך דמעות לעיני קהל המתפללים ביום קדוש זה, נגע מאד ללבי.

שני היהודים שהזכרתי היו מקורבים לפטריארכיה היוונית האורתודוכסית ולחברי המשלחת הרוסית. ראשי הקבר הקדוש נהגו לשלוח מעטפות מלאות רובלים שהיו מתקבלות מהנדבנים הרוסים, לישראל חכמי שווילי כדי שיחליפן במטבעות תורכיות. בשער מגרש הרוסים עמדו שלחנותיהם של שלשה חלפנים יהודים, אבל המקובל אצל אנשי הכמורה היוונית והרוסית היה ישראל חכמי שווילי אשר ידע לדבר רוסית. לחכמי שווילי אף היתה חנות בעיר העתיקה סמוך לכנסית הקבר הקדוש. מול חנותו עמדה חנותו של הגורג’י אהרון, אשר מכר מחרוזות יקרות ערך שנקראו בשם “אל כאריב אל אהלי”.

מכירת הקרקעות ליהודים בירושלים וסביבתה נתקלה עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה בקשיים רבים. קשיים אלו הלכו וגברו בתקופת המנדאט הבריטי, כשהעתונות הערבית והמוסדות הלאומיים הערבים הכריזו השכם והערב על איסור מכירת הקרקעות ליהודים.

העתון האנטי־ציוני הידוע “פלסטין”, שנלחם מלחמת חרמה בסינוד היוני ותמך בדרישותיהם של בני העדה היוונית הערבית האורתודוכסית, שיצא לאור ביפו עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה כותב בגליון מספר 331־27 שנה ד' מיום 27 ביוני, 1914.

“בה בשעה שנבונים שבתוכנו וכן העתונות הערבית משתדלים לעורר את רגשותיה של האומה, ומזהירים אותה מהשטפון הציוני (הכוונה להגירה הציונית) ולסכנה הנשקפת לנו ממנו, ולאחר שהוקמו אגודות של צדקה, אגודות לשמירת המידות הטובות, ואגודות כלכליות במטרה לשמור על המעט שנותר מאדמות המולדת הערבית, הרי רואים אנו את חברי מיסדר הקבר הקדוש שהפכו להיות סרסורי קרקעות, ו”הסינודוס הקדוש" מאשר את מכירתם של אדמות ההקדש שעליהן נתמנו כנאמנים ואפוטרופסים על ידי המקדישים וכן על ידי הכנסיה והאלהים, לציונים".

וכאן מפורטות האדמות שהכנסיה היוונית האורתודוכסית מכרה לציונים.

“אדמות ההקדש המצויות בגבולות תחנת מסילת הברזל בירושלים וכן בדרך העגלות ההולכת לבית לחם. אדמות אלה קנה אותן מזמן המנוח ניקופורוס. שטח האדמות היה 22 אלף אמה ובשעה שנמכרו לאחד הסרסורים הציונים “הצטצמם” השטח והגיע ל־11 אלף אמה”8.

העתון מציין כי אדמות אלו נמצאות מצד ימין למסילת הברזל ומשמשות כמחנה צבאי לפרשי הג’נדרמריה.

העתון מביע את תמהונו על מעשה הפטריארכיה היוונית המוכרת אדמות לציונים.

גם העתון הערבי הירושלמי “בית־אל מקדס” שנה ג', גליון 164־13 מיום 24 ביוני, 1921, תוקף את הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית על מכירת קרקעות ליהודים.


אפשר להגיד בבטחה כי אלמלא החובות הכבדים שרבצו על שכמה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, חובות אשר הלכו וגדלו במשך שנות מלחמת העולם הראשונה, מסופקני אם היתה שכונת רחביה עומדת על תילה כיום.

גם בעתונות הערבית שיצאה לאור בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה נתפרסמו מודעות על מכירת מגרשים. העתון “פלסטין” של אותם ימים מפרסם מודעה מאת נכלה קטאן אחד מנכבדי העדה הנוצרית שבה הוא מציע למכור מגרשים בתנאים נוחים מאד כמנהג אותם ימים על יד “קצר בנימין”, (חורבה, בדרך לבית לחם) שבקרבת המנזר מאר אליאס. את המקום קראו בשם “קצר בנימין” על שם בנה של רחל הקבורה בקרבת מקום, וכן באדמות “דיבאן” על יד קצר בנימין וכן על יד המושבה קולוניה היא מוצא.

אדמות קטמון נמכרו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה באמצעות מר נכלה קטאן, מבני העדה היוונית הערבית האורתודוכסית, אישיות ידועה בתקופת תורכיה והמנדאט אשר חלק את אדמותיו למגרשים לשם הקמתם של בתי־המגורים לאלה הרוצים להתגורר בסביבה השופעת “אויר נקי”.

מודעות על מכירת חלקות מגרשים בסביבה זאת, נתפרסמו בעתונות הערבית. וזו לשונה של אחת המודעות שנתפרסמה בעתון “פלסטין” שיצא לאור ביפו בתאריך 8 באוגוסט, 1914.

אדמת קטמון. אויר נקי ומחיר השוה לכל נפש. נצל את ההזדמנות הזאת.

"אם ברצונך להיות בעל מגרש בקטמון הקרובה למנזר, שאליו מגיעים בכביש עגלה (במלים אחרות הגישה למקום אפשרית בדרך סלולה) והשטח מחולק למגרשים (מפוצל) בצורה הנאה ביותר עם דרכים ושבילים מסביב, שטח כל חלקה הוא חמש מאות מטר מרובע, ומחיר הקרקע אלף גרוש, ואף את הסכום הזה אפשר לפרוע אותו בתשלומים לשעורין דהיינו חמשה גרוש לשבוע, נצל נא את ההזדמנות הזאת ופנה אל מר נכלה קטאן, ושלם לו חמשה גרוש והמגרש יהיה שייך לך. אולם בתנאי כי תמשיך לשלם את הסכום הקטן הזה. ואם ברצונך לקנות יותר מחלקה אחת רשאי אתה לעשות כן ולרכוש חלקות נוספות. וכשתתקיים ההגרלה יתכן והמגרשים שרכשת יהיו סמוכים אחד לשני. מסתבר כי הוא פנה גם לתושבי יפו ועזה, שרצו לרכוש קרקעות בירושלים.

בא כוחנו ביפו צויין במודעה הנ“ל, הוא מר שוכרי פיאעני ובעזה חוסיין אפנדי אל באז אל אשהי”.

אף כי מחירי הקרקע בסביבה זאת היו זולים, לא משך המקום הזה את תשומת לבם של התושבים היהודים בני ירושלים, שכן הסביבה כולה היתה נוצרית. בקרבת “המושבה היוונית”, “המושבה הגרמנית” ושכונת בקעה העליונה והתחתונה.

־ ־ ־ ־

השנוררות לא היתה נחלתן של העדות היהודיות בלבד, וכשם שהיו פנקסי אדריסאות בכל כולל מכוללי ירושלים שבהם נרשמו כתובותיהם של כל הנדבנים בכל אתר ואתר, כך היו גם פנקסי אדריסאות בידיהם של ראשי המנזרים והכנסיות הנוצריים של העדה היונית האורתודוכסית. לא רק הממונים על הקבר הקדוש הריצו מכתבי תחנונים ובקשות לנדיבים בעם, ברוסיה הגדולה, אלא גם ראשי הכנסיות בערים בית ג’אללה, בית לחם, מאר אליאס, ואף הממונה על מנזר יריחו וכנסית גת־שמנים. פנקס נדבנים זה נקרא בפיהם של בני העדה “קאמוס אל אסמא”9 (מלון השמות).

מאות ואלפי מכתבים של בקשות ותחנונים היו נשלחים דרך הדואר הרוסי אל “חובבי עיר הקודש והמקומות הקדושים לנצרות”. סגנונם של מכתבי בקשה ותחנונים אלה דמה במידת מה לסגנונם של מכתבי הבקשות שהכוללים היהודים נהגו לשלוח ל“נדיבים בעם ולאחינו אשר בגולה” שנתבקשו לתמוך בישוב היהודי.

הכנסיה הרוסית האורתודוכסית בקשה סיוע לשם הקמתם של מיבנים, בתי הארחה לצליינים שעלו לארץ מרוסיה ומארצות סלאביות אחרות וכן להקמתן של כנסיות. מצבם של עניי עיר הקודש לא נגע כנראה ללבה של הכנסיה כפי שנגע ללבם של ראשי המוסדות היהודים.

אל מכתבי הבקשות שנשלחו מהארץ לשם גיוס כספים, נהגו הממונים על המקומות המקודשים לנוצרים לצרף את תכניותיהם ואת תמונותיהם של מיבנים שבדעתם של הממונים להקים בירושלים ובשאר ערי הארץ ובמקומות ההיסטוריים לנצרות.

נדיבי עם ברוסיה פתחו את צרורות כספם, ושיגרו את תרומותיהם בצרורות בד קטנים החתומים בדונג אדום. סבורים כי דרך המנזרים והכנסיות הרוסים וכן באמצעות מוסדות החינוך, החלה רוסיה לחדור למזרח התיכון ובעיקר לארץ הקודש.

בא לידי מכתב שנשלח על ידי הארכינמדריט א. פנטילימון מי שהיה הממונה על כנסית גת שמנים בירושלים.

את הנדבות מבקש רום מעלתו הארכימנדריט לשלוח דרך אודסה באטום ולא ישר לירושלים.

הארכימנדריט א. פנטילימון טוען כי הוא משמש במקום המקודש ביותר בעולם שבו שוכן האל בעצמו. הוא פונה אל הנדבנים היקרים ואומר להם “כי שמחתו היא גם שמחתם. ומציאותו על יד הקבר הקדוש הזה ביותר נחשב כאילו גם הם נמצאים שם. ונדבתם היא אשר תחייב אותו להתפלל לפני הצלוב שימחול להם את כל עוונותיהם”.10

נדבנים יקרים הסתכלו נא בעיני הנפש הטובות שלכם, על אותו הקבר הקדוש והנעלה של האדון, והואילו נא לחלק מעמל ידיכם הטהור פרור קטן לטובת אותו הדבר הנשגב והקדוש הזה. כדוגמת הנשים הצדקניות הקדושות שהביאו את השלום לאדון.

“על ידי הנדבה שתתנו תזכו בעולם הבא לכפרה עולמית ואין בכוח שום פגע או נגע לפגוע בכפרה זו. כפרה זו תעמוד לעד. כל הקדושים וכל כוחות השמים יתמלאו שמחה משלמותכם הנפשית ושופט הצדק יזכור את כל מעשיכם הטובים באותו יום הדין הנורא”. ומסתבר, כי הארכימנדריט פנטילימון היתה דמות ידועה בכנסיה הרוסית ורבים מעולי הרגל הרוסים הכירו אותו בבקורים שערכו בירושלים שכן הוא פונה לנדיבים היקרים ואומר להם “כל אלה אשר זוכרים אותי בשעה ששרתי על יד האם הקדושה הזכרתי אותם לטובה כפי שנהוג בגת שמנים, ושוב אני זוכר אותם לטובה ליד הקבר של האדון. את הכספים אני מבקש לשלוח במעטפה המצורפת בזה בשטרות העברה, וברכת הקברים הקדושים והגולגתה הקדושה, אני מעלה את זכרכם. מי שהיה הנציג בגת שמנים”11.


 

תחילת בניתה של השכונה    🔗

קשה לקבוע כיום מה היה השטח שנקרא טאלביה, האם כלל את שטחה של השכונה כפי שהיא כיום, או שמא גם את השדות שעליהם הוקמה שכונת רחביה.

בישארה חדאד הממונה על מנזר הקפוסינים העומד סמוך לבית החולים “טאלביה” בקצה רחוב בנימין דישראלי, מספר כי בסוף המאה החולפת נזהרו רבים לעבור דרך השדות שעליהם עומדת כיום שכונת טאלביה. אלה אשר נהגו ללכת ברגל עד למנזר המצלבה, נהגו להצטייד בכלי נשק מחשש התנפלותם של שודדים ותנים שהתהלכו בשדות אלה. שודדים אלה שנקראו באותם ימים “מושלחין”, לא בקשו את הנפש אלא את הרכוש. הם נהגו להעמיד את עוברי האורח ככלי ריק ולשלוח אותם לאחר מכן לבתיהם.

מר בישארה סבור כי מכירתן של אדמות אלו על ידי הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, נבעה לא רק מחמת פרעון החובות שרבצו עליה בשנות מלחמת העולם הראשונה, אלא גם מפאת “פצולה” של הראשות הדתית הרוחנית של הפטריארכיה היונית, ראשות שלא הצטיינה בארגון סדיר ויעיל. אם אדמות אלו היו ברשותה של הפטריארכיה הלטינית מסופקני, ציין מר בישארה, אם היתה מרשה לעצמה למכור זרת אדמה, בלי לקבל תחילה את רשותה של האינסטנציה הגבוהה ביותר. ואכן כתוצאה מכך התקיפה העתונות הערבית את הפטריארכיה היונית האורתודוכסית.


 

שכונת טאלביה    🔗

בפרטיכל שקבלתי מהארכיון הציוני המרכזי מאספת בעלי המגרשים בז’נז’יריה שבירושלים, שהתקיימה ביום י“ד אייר תרפ”ג (30 באפריל 1923) במשרד החברה הכשרת הישוב בא“י בע”מ, בירושלים ושבה השתתפו אבא מארי ז“ל, הרב חנניה גבריאל, הרב יוסף הלוי, ד”ר מ. עליאש, ד. נ. ברוך, י. ר. מולכו מהנדס א. ילין, נ. עזריאל, ש. אזרחי בריסקר, משה קליין, ד“ר א. י. בראור, זליג ויצמן, משה כהן ד”ר י. טהון שאליו צורפה רשימת קוני אדמת זנז’ריה בירושלים. למדתי כי המושב החדש שנרכש נחשב כמקום חשוב וכי “קשה היה עד כה להוציא אדמה מרשות הכנסיה היונית שממנה נקנתה אדמת ז’נז’ריה”, ד"ר י. טהון הביע את תקותו שאם גם הנאספים הם רק בעלי חלק אחד מהאדמה הזו, יגדל בקרוב מספרם וגם הסביבה תתפתח ביחוד על ידי הדרך החדשה המחברת אותה אל לב ירושלים. ועוד נאמר באותו פרטי־כל כי עומדים להבנות שני מוסדות תרבות חשובים, הגימנסיה העברית ובית המדרש למורים של המזרחי.

ההצעות השונות שהועלו לשם מתן שם לשכונה היו: שבת אחים, אבן עזר, (ראה להלן בספרי את השם הזה החקוק על אחד המבנים שברחוב דוד מרכוס בטאלביה) תל אביב, גן צעירה, תל גנים, יפה נוף, מקהלות. לבסוף הוחלט למסור לועד את ענין השם לשכונה ולעבד הצעה.

אציין שתי עובדות: אדמות רחביה נקראו באותן שנים בשם ז’נז’יריה וכי קשה היה “להוציא אדמה זו” מרשות הכנסיה היונית.

מכל השמות שהוצעו לא נבחר אף שם אחד, והשכונה נקראה בשם רחביה. מן הראוי היה לדעת מי היה מציע השם הזה, וכיצד התקבל.

קשה לדעת מתי ומשום מה נקראו אדמות רחביה בשם ז’נז’ריה. פניתי ביום 20 במאי 1975, ללשכת הפטריארכיה היונית האורתודוכסית בעיר העתיקה, כדי לעמוד על מקורו של שם זה, שמסתבר היה נפוץ וידוע בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

ואכן תודות לאדיבותו של הארכימנדריט ב’אסיליוס, אשר הפנה אותי לממונה על מחלקת הקרקעות בפטריארכיה היונית האורתודוכסית אשר פתח בפני את פנקסי רישום הקרקעות, הוסבר לי כי אכן נקראה האדמה שהשתרעה ממלון המלכים לאורך רחוב עזה ועד המצלבה, בשם אדמות זנז’יריה (המלה זנג’יר בערבית פרושה שרשרת של ברזל). והיו שתי חלקות קרקע שהיו נקראות בשם זנג’יר עליונה וזנג’יר תחתונה. הגבעה הנקראת כיום בשם “ככר סלאמה”12 וכן כל האדמות שמסביב לאותה גבעה נקראה בשם ג’בל תנאכיל, וגבעה זו הפרידה בין שתי החלקות של זנג’יריה.

זנג’יר העליונה, השתרעה עד מנזר המצלבה ואילו זנג’יר התחתונה השתרעה מהמורד של תיאטרון ירושלים וגבלה עד בית החולים למצורעים.

כל האדמות הללו היו שייכות לפטריארכיה היונית האורתודוכסית.

על יד תחנת הרוח שעל יד מלון המלכים עמד בנין שהיה שייך לאב גריגוריוס שנהרס ברבות הימים. סמוך לשכונה טאלביה היה כרם שנקרא בשם כרם אל רוהבאן, “כרם הנזירים”.

מכל האמור יוצא שלא היו גבולות ידועים שסימנו את החלקות. אולם מתוך פנקסי הרישום של השלטונות התורכים משנת 1905 הוברר ברורות כפי שציינתי כי השם “טאלביה” נזכר באותם פנקסים כשכונה שהתגוררו בה תושבים.

ישנם הסבורים כי כל השטח, החל מאדמות ניקפוריה שעל יד שכונת ימין משה, ועד המצלבה נקרא בשם טאלביה. כיום חל השם רק על השכונה המשתרעת מבנין טררה־סנטה בצפון ועד סוף רחוב דוד מרכוס בדרום, ומבנין בית הספר “בית הילד” במזרח ועד בית הנשיא ממערב.

תחילת בניתה של שכונת טאלביה, בשנת 1924 עם הקמת הבנין החנוכי “טררה סנטה” בככר צרפת.

שאלתי רבים ממכירי וידידי הערבים, למקור מוצאו של השם הזה, ואם יש לו סמוכין, במסורת או באגדה המוסלמית, (כשם שיש סמוכין לשכונות אחרות כגון שיח' ג’ראח, הנקראת על שמו של רופאו של צלאח אל דין, סעד וסעיד, הסמוכה לה שכונת אבו תור ועוד), אולם לא העליתי דבר והשם עודנו חידה בעיני.

ההסברים השונים שקבלתי לא סיפקו אותי. אומרים כאילו השם מיוחס לכליף עלי אבן אבי טאלב, שבני משפחתו התגוררו בסביבה זו. העליתי השערה שמא לקוח השם מהתפילה שאומר עולה הרגל למכה בעומדו בפני הכעבה, תפילה המתחילה במלים “לבביך אללהומא לבייך” (הנני, אלהי, לפקודתך ולשרותך) תפילה זו נקראת בשם “אל טאלבייה”.

אולם מסתבר כי השם טאלביה היה ידוע עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, שכן עארף אל עארף, היסטוריון ירושלים, מזכיר את השכונה בספריו על ירושלים יחד עם שאר השכונות שקמו בסוף המאה הקודמת, בקעה אל פוקה ובקעה אל תחתה (בקעה העליונה ובקעה התחתונה), שכונת אל נבי דאוד, אשר מסביב לקבר דוד המלך (השכונה הידועה בשם “אל דאודייה”), ואדי אל שייאח, קטמון, אל נימרייה ואל טאלבייה.

בשיחה שקיימתי עם פרופ' ג. שמלץ, בקשר למקומן של כמה שכונות בירושלים, שכונות שהיו ידועות בסוף המאה החולפת ונעלמו כיום, גילה פרופ' שמלץ, ועל כך הנני מגיש לו את תודותי, כי בספרי מרשם התושבים של שנת 1905, דהיינו בתקופה התורכית, מצא בין יתר השכונות המוזכרות באותם פנקסים, גם שם השכונה “טאלביה”, שבה התגוררו שני ספרדים וחמשים וארבעה יהודים מרוקנים (מערבים).

יש להניח כי שכונת טאלביה, כפי שנקראה באותם ימים הקיפה שטחי קרקע גדולים שהגיעו כנראה עד לבית הקברות המוסלמי ברחוב ממילא ואין ספק, כי באותה סביבה עמדו בתים (בית ישעיהו עמד עוד מראשית המחצית השניה של המאה התשע־עשרה). ואולי התכון בעל פנקס מרשם התושבים, גם ליהודים המרוקנים שהקימו את השכונה “מחנה ישראל” שממול בית־הספר “היברו יוניון קולג'”, שכונה קטנה העומדת עד היום הזה כמעט בצורתה ובדמותה, כפי שנבנתה. שכונה זו נחשבת, בצדק, לשכונה היהודית הראשונה שקמה מחוץ לחומות ירושלים, ולא כפי שנוהגים לחשוב כי שכונת “נחלת שבעה” היא השכונה הראשונה שקמה מחוץ לחומות.

בהזדמנות זו ברצוני להעיר כי אנו הספרדים בני הישוב הישן, לא נהגנו לדבר על “ירושלים העתיקה”, כפי שנוהגים כיום, אלא קראנוה בשם “לה סיב’דאד” דהיינו העיר, או כפי שקוראים באנגלית “סיטי”. נהגנו להגיד “אבאשאר אה לה סיב’דאד” דהיינו, לרדת לעיר.

מכאן יש להסיק גם שאדמות הכפרים שבקרבת ירושלים ליפתה, דיר יאסין, מלחה (מנחת) ועוד השתרעו על פני שטחים רחבים מאד ומבעלי הקרקעות האלה רכשה הפטריארכיה היונית האורתודוכסית את הקרקעות שעליהן עומדות כיום השכונות רחביה, טאלביה, קטמון ועוד.

הסופר המצרי נביה סרחאן, הזכיר באחת מרשימותיו שפרסם בעתון הערבי־יהודי “אל אנבא” (30 בינואר, 1978), כי בקהיר, סמוך למחוז “אל ג’יזה” קיימת שכונה צפופת אוכלוסים הנקראת בשם “אל טאלביה”. שם זה עורר את סקרנותי. פניתי אל הסופר הנ"ל ובקשתי ממנו לתת לי פרטים על השם הזה של שכונה הדומה לשמה של שכונה ירושלמית. הוא לא ידע להשיב לי. וכשאמרתי לו כי השם מיוחס לכליף עלי אבן אבי טאלב, השיב לי כי יתכן הדבר. כך מסתבר, כי לשכונת טאלביה בירושלים יש אחות באחד מרובעי קהיר.

את השכונות הללו קרא בשם “חי” שכונה, ואילו בפנקסי העיריה, בתקופת תורכיה, נקראו בשם “חארה”, “מחלה” או “קומפנייה”. כך נקראו השכונות שהוקמו מחוץ לחומות העיר ירושלים.

השם השגור ביותר היה “חארה” (דהיינו שכונה), שם שהשתמשו בו גם לציון השכונות בעיר העתיקה. אחינו האשכנזים הותיקים התקשו בביטוי המילה “חארה”. וכשהיה פקיד העיריה שואל את הפונה אליו ושואל אותו במבטאו, וזאת מתוך כונה תחילה להתל בו, “פי אי כארה אנתי סאכן” (באיזו “צואה” אתה מתגורר) היה הלה משיב לתומו, שכן לא ידע את פרושה של המלה הזאת, “אנא סאכן (גר) פי כארת בית ישראל או מאה שערים”. תשובה אשר העלתה חיוך על פני כל אדם שידע ערבית.

כיום המונח “שכונה” או “חארה” בערבית ובעברית, הולך ונעלם לא רק מההוי הארץ ישראלי אלא גם מהווי ערי ארצות המזרח התיכון.

סופרים ערבים מודרניים כנג’יב מחפוז ואחרים מעלים כיום בספוריהם את “החארה” השכונה שבה בילו את ילדותם. כך הולכת ונעלמת אותה פינה שמלאה תפקיד כה נכבד בילדותנו.

טאלביה אינה נמנית עם שכונותיה הותיקות של ירושלים. גילה כחמשים שנה בערך.

כל מעלתה וחשיבותה של שכונה זו הוא בזה שבעבר שמשה כמקום נופש והבראה בעונת הקיץ.

משקראתי באחד מספרי המסעות שיצאו לאור במחצית השניה של המאה החולפת כי קונסולי ירושלים נהגו “לנטות את אהליהם” בחדשי הקיץ החמים על גבעותיה של השכונה הזאת, הוסבר לי משום מה נקרא רחוב בלפור, בתקופת המנדאט, בשם רחוב הקונסולים.

מסתבר כי נציגי המעצמות הגדולות עמדו על ערכה של פינת חמד זאת בירושלים, עוד שנים רבות בטרם באו אמידיה ועשיריה של העדה הנוצרית להקים בה את טירותיהם.

קונסולים אלה, שנהגו לבלות את ערבי הקיץ באהלים, נהנו כשם שתושבי השכונה הזאת נהנים עד היום הזה, מאוירה הצח והנעים. ואכן במקום האורות הבוקעים כיום מחומת העיר העתיקה ומהשכונות מסביב, עמדו באותן שנים, מראות טבע אשר הקסימו ללא ספק את אנשי השרות הדיפלומטי13.

רואה אני בעיני רוחי את הקונסולים, הצרפתי, האנגלי, הפרוסי, האוסטרי והרוסי, יושבים בשעות בין הערביים בחדשי הקיץ בפתחי אהליהם ו“מחכים לאורחים” שיבואו מהעיר העתיקה ומהשכונות סביב כדי לבלות את הערב הנעים בחברתם.

במקום מנורות החשמל, המפוזרות כיום בככר סלאמה וברחובות מסביב, עמדו מנורות הלוקס שהודלקו על ידי הקוואסים לבושי בגדי השרד. הם אף שמשו את האורחים נכבדי העדה המוסלמית, הנוצרית והיהודית בספלי קפה ובכוסות ה“שרבת” הצוננים.

אורחים נכבדים, ביניהם גם פקידי הרשות התורכית, עלו לגבעות אלו בעגלותיהם, ובילו את הערבים בחברתם של הקונסולים ובני משפחותיהם ובמהלך שיחת רעים זו, נפתרו בעיות רבות שהיו בדיון בין הרשות התורכית ובין הקונסולים. אין ספק כי פגישות לבביות אלו סייעו להרפית “העימות” בין מעצמות העל שבחשו כבר באותן שנים בקדרת המזרח התיכון, כפי שהן בוחשות כיום.

פגישות אלו השרו על המשתתפים המקומיים, אוירה ארופית. כאן באו במגע נשותיהם של פקידי הרשות עם נשותיהם של הקונסולים ושמעו מפיהן “חדשות ונצורות” מהעולם הגדול. מדמה אני בנפשי כי בפגישות אלו, בין נציגי המעצמות ובין נציגי “השכיב מרע” התורכי, “המותצרפים”, “הקאים מקאמיס” ה“באש כאתבים”, ועוד מצאו את פתרונן בעיות הקשורות בחזוק מעמדן של ממשלות אלו בירושלים כגון הקמת מוסדות חנוך, מנזרים, כנסיות וכיוצא באלה.

זו היתה אחת הפינות הארופיות שצצו בירושלים במחצית השניה של המאה התשע־עשרה.

דרכן של פינות ארופיות שקמו גם בשכונות נוצריות אחרות, חדרה הרוח הארופית גם לתושביה הותיקים של ירושלים, ובאמצעותן הלכה והתעצמה ההשפעה הנוצרית בירושלים. ואין פלא איפוא אם לאחר שנים, משהחלה להופיע העתונות הערבית המקומית, הלכה והתפתחה הרגשת מרירות בקרב האוכלוסיה המוסלמית כתוצאה מהתבססותם המשקית של חוגים אלה, אשר פרשו את שלטונם על כלכלתה של ירושלים.

בתי הבראה לא היו באותם ימים בירושלים. תושבי ירושלים יהודים וערבים כאחד, נהגו לבלות בעונת הקיץ מספר שבועות בכפרים שבסביבות ירושלים, ואף הרחיקו נדוד והגיעו עד לכרמי חברון, ונהנו מענביה ומאוירה הצח המבריא והנעים. היו גם ששכרו להם חדרים בבתי המלון הקטנים, בחופה של יפו, טבלו עם כותנותיהם לעורם בגלי הים, ולאחר מכן ישבו והכינו להם את סעודותיהם בכלי המטבח שהביאו אתם מירושלים.

שדות השכונה היו מכוסים סלעים, כמו גם השדות שעליהם עומדים כיום הרחובות המלך ג’ורג' ורחוב בן־יהודה, שבהם נהג הנוער הירושלמי ותלמידי הסמינר העברי, והגמנסיה העברית לשבת בערבים בשנים 1920־1925, גם הסלעים שכיסו את השדות שמאחורי בית הזקנים הישן שעמד בכניסה לירושלים שמשו בערבי שבתות, כמקומות ישיבה לנו ולחברותינו. כאן באנו לנשום את אוירה של ירושלים ולשיר עד שעה מאוחרת בלילה, אף השדות שעליהם קמו, לאחר מכן שכונות “מקור־ברוך” ו“כרם אברהם” היו זרועים שבלי חיטה. בתוך הקמות נהגנו להסתתר מעיני עוברים ושבים.

זקני ירושלים, שנהגו לעבור דרך שדות טאלביה אומרים שנהגו לכסות אותם בגזרי עצים יבשים, להעלות בהם אש, כדי “לנקות” את השדות מהסלעים שכיסו אותם ולהכשירם לבניה, ולאחר שהבערה היתה נכבית שפכו עליהם מים ועל ידי כך התפוררו הסלעים, והפועלים החלו בסלוקם.

תנועת הבניה בשכונה זו התנהלה במרץ רב בתקופת המנדאט. בשביתה ערבית שהוכרזה בשנת 1936 ושנמשכה תקופה ארוכה, חלה הפסקה בתנועת הבניה היהודית, מאחר שלא היה באפשרותם של הקבלנים להשיג חצץ, שהיה “מיוצר” על ידי קבלנים ערבים. פעילי ההסתדרות נהגו לבקר בשכונה זו ולהעביר את החצץ שהיה בבנינים שבניתם לא הושלמה לשכונות היהודיות. תמורת עסקה זו היו פעילי ההסתדרות מספקים לאוכלוסיה הנוצרית שהתגוררה בשכונה תוצרת “תנובה”, שמחסורה הורגש בימים ההם.

שלוש תקופות אפשר למנות בתולדות בניתה של השכונה. תקופת המנדאט שנמשכה קרוב לעשרים וחמש שנה, תקופת הקמת המדינה שבה הוקמו מבנים חדשים במגרשים שהיו פנויים, וקומות נוספות על בנינים ישנים, והתקופה השלישית – היא התקופה שלאחר שנת 1967 שבה הוקמו מבנים גדולים מסביב לשכונה, מהם מבנים לשיכונים ומהם מבני תרבות ושררה. מבנים גבוהים אלו הולכים ומסתירים את המראה הנשקף מגזוזטראות הבתים שהוקמו לפני מספר שנים.

עוד אומרים כי מהנדסים גרמנים הם אשר תכננו את רחובותיה הרחבים העוברים משני צדדיו של הרחוב המרכזי הראשי, הנקרא כיום בשם רחוב ז’בוטינסקי.

אפשר להגיד כי ארבעת הבנינים שנבנו על ידי האחים מיטרי וקונסטנטין סלאמה, העומדים בככר סלאמה ובפינת רחוב בלפור (שגרירות גואטמאלה כיום), הטביעו את חותמם על השכונה. מסופקני אם בתקופת המנדאט הוקמו בשכונה אחרת בנינים כה מפוארים כדוגמת המבנים הללו. לעומת זאת כיערו הבנינים שהוקמו בשנות הצנע ברחוב בלפור במידה רבה את הבנינים והמבנים שעמדו על ידם. בנינים אלה שנבנו לפי “האופנה” שהיתה קיימת באותן שנים, כשחומרי הבנייה היו יקרים, פגמו במידה רבה ב“דמות הבנייה הכללית” שהיתה נהוגה בשכונה זו. גם “הקומות העליונות” שנוספו לכמה מבנים מפוארים כערו במידה רבה את המבנים עצמם.

אם כי שאר המבנים שהוקמו במקומות אחרים בשכונה לא הגיעו לאותה “רמה”, הרי רבים מהם נחשבו ואף נחשבים עד היום לבנינים מפוארים. בניני פאר אלה עומדים ברחוב בנימין ד’ישראלי (הבנינים של מטוסיאן, שיבלי ג’מל, בנין מועדון התיירות שהפך להיות אולפן לעולה, ועוד).

אין פלא איפוא אם הקונסוליות החדשות שקמו בירושלים בתקופת המנדאט, חמדו אף הן את המבנים האלה בשכונה הקרובה לעיר העתיקה, ולמרכז העיר, וכשם “שאבות הקונסוליות” הקימו לפני מאה שנה את אהליהם בימות הקיץ בגבעות אלה, כך חמדו בניהם של אותם קונסולים את המבנים הנאים והמרווחים שבשכונה כדי לגור בהם.

בין העסקנים הערבים הלאומיים שהתגוררו בשכונה זו נמנה גם העורך־דין הנוצרי הידוע, מוגנם. מוגנם חברו של העורך־דין המוסלמי עומר אל צאלח אל ברגותי, שבלשכתו בבנין שמול גן העיר, הייתי נוהג לבקר לעתים מזומנות. אני קראתי אותו בשם מכרם עובייד הפלישטינאי14. אשתו, הגברת מוגנם היתה ידועה כאחת העסקניות הפעילות בקרב ציבור הנשים הערביות בארץ.

שכונה זו קסמה בתקופת המנדאט גם ליהודים רבים שבאו להתגורר בה. מהם ששכרו להם בתים אצל בעלי הבתים הערבים ומהם שהקימו לעצמם וילות מפוארות. בתים אלה לא דמו לדירות הקטנות שנבנו באותם ימים בירושלים. כאן עמדו לרשותם של הדיירים חדרים רחבים ופרוזדורים מרובים. תקופת שנת 1933 היתה תקופת העליה של יהודי גרמניה ואין פלא איפוא אם עולים אלה אשר היו רגילים להתגורר בדירות רחבות העדיפו להשתכן בשכונה זו.

בין ראשוני המתיישבים בשכונה זו נמנה המוציא לאור מר ראובן מס, שבחג השבועות תשל"ד חגגו מוקיריו שכניו וידידיו, את יום מלאת לו שמונים שנה. כשעלה לארץ מגרמניה, לא עלה בידו למצוא דירה מרווחת בת ששה חדרים כדי להשכין בה את ספריתו הגדולה אותה הביא מגרמניה. בשכונה זו מצא את הדירה המתאימה, שבה הוא מתגורר עד היום הזה.

מן הראוי לציין כי יחסים טובים שררו בין השכנים היהודים והנוצרים, ושני מוכתארים מר ראובן מס ומר אברהים כעיבני, מנהל המחלקה הערבית לתרגומים שעל יד המזכירות הראשית, שמשו בכהונה זו.

בין השכנים היהודים מתקופת המנדאט מזכירים את הוגה הדעות הנודע מרטין בובר, הרב ברמן, אביו של פרופסור ברמן, משפחות לישינסקי ליקבורניק ועוד.

מספר מבנים בשכונה הזאת ומסביב לה, זכו בתקופת המנדאט להכנס “להיסטוריה”.

באחד המבנים שבככר אוסטר ברחוב בן־מימון התגורר בתקופת מלחמת העולם השניה, הקיסר החבשי הילה סילאסי לאחר שנמלט מפני “מגן האיסלאם” בניטו מוסוליני. הוא התגורר בחוילה זו שנבנתה בשביל העורך דין הידוע אבכאריוס ואשתו היהודיה.

לפרקים נהגנו לראות את הקיסר כשהוא מתהלך לרוח היום יחד עם רעיתו אשר צעדה אחריו. שניהם החזיקו מטריות רחבות בצבע ירוק, כמנהג תושבי חבש.

בשנת 1948 הפכה הוילה המפוארת הזאת לדירות, שבהן התגוררו אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון, ומשה דיין שהיה מפקדה של ירושלים. כיום מתגורר בה שר הפנים הד"ר יוסף בורג ומפקדה הצבאי של ירושלים.

בבנין שברחוב ברנר שבו מתגורר כיום הרב יצחק נסים, מי שהיה הראשון לציון וראש הרבנים, התגוררו הקצינים הצרפתים של וישי שהובאו לירושלים בתקופת מלחמת העולם השניה.

באחד האגפים של בית הספר לבנות “סנט אנטוניו” שכן בשנים האחרונות למנדאט בית הדין הצבאי אשר שפט את אנשי ה“הגנה” הלח“י והאצ”ל.

אף כי מספרם של הקונסולים שהתגוררו ברחוב בלפור וברחובות הסמוכים, הגיע בתקופת המנדאט לתשעה, הרי לא כל המבנים שבשכונה נועדו לקונסוליות15, תקופת המנדאט הצמיחה במשך שלושים השנים מעמד של אמידים נכבדים מבני העדה הנוצרית. אם השכונות הסמוכות, קטמון, בקעה, ה“מושבה הגרמנית” ועוד היו שכונות מעורבות בהן התגוררו מוסלמים ונוצרים ומספר קטן של יהודים הרי בשכונה זו לא התגוררו כמעט אף מוסלמי אחד. (פרט לחברי המוסלמי עבד אל לטיף טיבאווי, ששמש כמפקח על החינוך הערבי).

בין האמידים הנוצרים שהתגוררו בשכונה נזכיר את האחים שיבר, קבלנים ידועים שהקימו מספר מבנים בירושלים. שיבלי ג’מאל, אחד מראשי התנועה הלאומית הערבית, ג’ילאט בעל תחנת הקמח. מנהלי בנקים ופקידי ממשלה בריטים בכירים.

מחמת קרבתה של השכונה הזאת לרחביה הקימו מספר יהודים אמידים את “טירותיהם המפוארות”. ביניהן נזכיר את נובומייסקי, העו"ד שלום הורביץ.

בעשרת השנים שקדמו לסיומו של המנדאט הבריטי, התגוררו בשכונה זו מספר משפחות יהודיות שכמה מהן עוד ממשיכות להתגורר בשכונה. התושבים הנוצרים התגוררו בעיקר בחלקה התחתון של השכונה.

שכונה זו אף אכסנה כמה מוסדות ממשלתיים. מפקדת האויריה שכנה בבית הגדול הסמוך לתיאטרון ירושלים שבו התגוררה במשך מספר שנים שרת העבודה הגברת גולדה מאיר. במלון “יאסמין”, התגוררה משלחת החקירה האנגלו אמריקאית ובבית הספר על שם סנט אנטוניו שכן בית הדין הצבאי.

גם לאחר יציאתם של התושבים הערבים מהשכונה נותרו לאחר הקמת המדינה כמה מתושביה הנוצרים. שיבר ואחותו, מטוסיאן, בשארה חדאד הממונה על מנזר הקפוסינים, ועוד מספר קטן של משפחות.

ימים מתוחים עברו על תושבי השכונה בחדשים שקדמו להקמת המדינה. שומרים יהודים וערבים שמרו על השכונה, “ותאי” ההגנה הערבי והיהודי שכנו אחד בצדו של השני. במלון “יאסמין” שכנה ההגנה הערבית ובמרתפו של גרוס שברחוב חובבי ציון כיום שכנה ההגנה העברית.

ראשוני הבנינים בשכונה זו קמו בשנים 1924־1930. הוילות המפוארות של האחים סלאמה שעסקו בתקופת תורכיה ובשנות המנדאט בתיירות כסוכני החברה הבריטית לתיירות “תומאס קוק אנד סונס” פארו את השכונה החדשה שהלכה ונבנתה. בשער הברזל הקטן של הבנין שבו נמצאת שגרירות גוטאמאלה שברחוב בלפור כיום חקוקות המלים וילה סלאמה.

במרוצת השנים נבנו גם מספר בנינים מפוארים על ידי אמידים יהודים כגון הבנין של שוקן, שבו שוכנת האקדמיה למוסיקה על שם רובין, הבנין של העשיר מאלכסנדריה אגיון המשמש כיום בית מגורים לראשי הממשלה. ביתו של נובומיסקי בעל מפעל ים המלח, וביתו של ד"ר קליבר, שבו מתגורר כיום הרב יצחק נסים מי שהיה “ראשון־לציון” ורב ראשי.

קשה לקבוע את גבולותיה של השכונה. ישנם הטוענים כי שכונה זו משתרעת מצד צפון מכיכר דניאל אוסטר עד לבית החולים למצורעים על שם הנסן בדרום, ומבית הסטודנטים שעל יד המוזיאון על שם י. ל. מאיר מצד מערב, ועד לאדמות ניקופוריה הסמוכות לתחנת הקמח שבנה מונטיפיורי מצד מזרח.

שתים מארבעת הוילות המפוארות של האחים קונסטנדי ומיטרי סלאמה מקשטות את ככר סלאמה, הוא ככר שעליו מודבק השלט הנושא את השם רודי וינגייט16, הקפיטן הבריטי אשר למד את בני יהודה קשת. אולם מסתבר כי לא שחק לו המזל, ורק הצעירים קוראים את הככר על שמו, ואילו הזקנים והותיקים קוראים את הככר על שמו של אחד ממיסדי השכונה סלאמה, אשר מכר חלקות קרקע בשכונה זו גם ליהודים שהקימו עליהן את בתיהם.

וכשם שבראשית תקופת המנדאט מכרה הפטריארכיה את אדמות רחביה א' ורחביה ב' בתיווכם של יצחק כהן וישראל חכמי שווילי, כך המשיכה הפטריארכיה למכור את השטחים הנותרים בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה נוהג הייתי לפגוש במשרד הדתות את שר האוצר של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית בנדיקטוס היושב כיום על כסא הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, בן השמונים ושלוש המלא חכמת חיים ופקחות, הוא נהג להפגש עם המנוח יעקב הרצוג כדי לנהל אתו משא ומתן על מכירת אותם השטחים שעוד נותרו למכירה. השתתפתי בכמה פגישות כדי להבהיר כמה ענינים למנוח יעקב הרצוג, שכן בנדיקטוס דבר ערבית, ועלי היה לתרגם את דבריו למנוח יעקב הרצוג.


 

שכונת הקונסולים    🔗

מתוך הספר “סטירינג טימס” (ימים רוגשים) שחובר על ידי הקונסול הבריטי השני, שכהן בירושלים החל משנת 1846, מסתבר, כי הקונסול הבריטי ג’מס פין, נטה לא רק את אהלו בשדות הגבעה, אשר בצידה המערבי־דרומי של ירושלים, שנקראה עוד באותם ימים בשם טאלביה, אלא כשם שעשה זאת הבישוף גובת, מיסד בית הספר הבריטי “בישוף גובת” אשר במרומי הר ציון, אשר נטה את אהלו בעונת הקיץ בקרבת הכפר ליפתה, אלא שהקים בקיטנה אשר בטאלביה, גם דירה קטנה לו ולבני משפחתו, דירה אשר אליה היו סרים בגבור חום הקיץ בירושלים17.

מעון קיץ קטן זה אשר הקים, וכן הבנין אשר הקים בשכונת כרם אברהם, הוקמו בעזרתם של חמשים פועלים יהודים אשר אותם גייס בתקופה שתושבי ירושלים היהודים סבלו מצוקת רעב מחמת דלדול מקורות החלוקה, דלדול שנגרם כתוצאה ממלחמת קרים.

שדות טאלביה שמשו כשדות קרב בין תושבי הכפר אבו גוש ותושבי הכפר בית צפאפה.

בחן רב מתאר הוא את אחד הקרבות שהתחוללו בשדות אלו, ואשר “הדם” הגיעו עד לגדר שהקיפה את ביתו ואת אהלו. אלא שקרב זה לא העריך שעות רבות ולאחר “שנפלו” שני פצועים שאותם אספו משדה הקרב, שבו “הלוחמים” לשדותיהם והמשיכו לדוש את תבואותיהם בגורן.

“קרבות” בין שני המחנות האלה היו מתחוללים בעיקר בעונת הקיץ, בימי הקציר, ואין ספק כי קרבות אלו הדאיגו במידת מה את הנופשים הקונסולרים. אולם, מדגיש פין כי כבוד רב רחשו הלוחמים, משני הצדדים, לדגל הבריטי.

פעמים מספר חוזר ומדגיש המחבר כי “טאלביה” משקיפה על ירושלים מצידה המערבי ועל עמק רפאים מדרום, והיא נמצאת במרחק של מיל אחד משער יפו.

ואכן, מתוך קריאה בספרו של פין באים אנו לידי מסקנה כי שדות טאלביה משכו אליהם את קונסולי ירושלים בעונת הקיץ.

מתוך הצצה בקטע של המפה הזאת שאותו העתקתי מהמדריך שיצא לאור בשנת 1907 על ידי חברת התיירות “תומאס קוק ושות” מסתבר כי שדות טאלביה היו נטועים גפנים ועצי תות בשביל בית החרושת של משי שעמד סמוך למנזר של האבות הקפוסינים העומד בקצה רחוב בנימין דישראלי. שדות אלו, והשדות מסביב, כפי שמצויין במפה היו שייכים לפטריארכיה היונית האורתודוכסית18.

מספר הקונסולים שהתגוררו בירושלים בימי השלטון התורכי, לא היה גדול. בין השנים 1853־1856 היו בירושלים חמישה קונסולים נציגי “המעצמות” אנגליה, צרפת, אוסטריה, ספרד ופרוסיה. בשנת 1858 “עלה לירושלים” קונסול ארצות־הברית ובשנת 1862 נוספו קונסולי רוסיה ויון. במרוצת השנים הלך וגדל מספרם של הקונסולים.

ממשלת הוד רוממותו הסולטאן התורכי נהגה “לפנק” את נציגי המעצמות הללו. מספרים, כי בשנת 1856 כשהונף הדגל הצרפתי על בנין הקונסוליה רעמו לכבודו במגדל דוד עשרים ואחד תותחים. תותחי המגדל לא נהגו “בחסכנות”. הם רעמו כשעלתה המלכה ויקטוריה על כסא המלוכה, וגם כשהעניקה ממשלת אוסטריה אות כבוד למותצרף ירושלים, כאמל פאשה.

מכל השכונות החדשות שהחלו להבנות לאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה שכונת טאלביה לארח מספר גדול של קונסולים. אומרים כי תשעה קונסולים שכנו בימי המנדט ברחוב הקונסולים בטאלביה, שהפך להקרא בימינו רחוב בלפור.

כיום התרוקן רחוב זה מקונסולים. הקונסול היחידי שנשאר על כנו הוא הקונסול התורכי. הדגל התורכי מונף על בנין הקונסוליה במשך שעות היום והלילה, ובעברך דרכו רואה אתה יהודים מבני תורכיה הבאים לקבל אשרות. בחודש מאי 1971, כשנרצח קונסול ישראל בתורכיה אפרים אלרום, עומד עד היום שוטר ישראלי על המשמר בפתחה של הקונסוליה. רצה הגורל שאנו נשמור על נציגה של ממשלה אשר חיינו בחסותה במשך ארבע מאות שנה.

הדגל התורכי המתנופף מעל התורן, מזכיר לי את הדגלים התורכים הקטנים שאותם נשאנו, ילדי ירושלים, בצעדנו ברחובות ירושלים בחגיגות עם שנערכו לרגל “נצחונות הצבא התורכי” ולרגל הכרזת “הקונסטיטוציה (החירות) התורכית”19.

במרחק מה ממקום מושבה של הקונסוליה התורכית, בקרבת תחנת הרכבת, מתנוסס דגל שני, שאף הוא “שלט” בארצנו במשך שלושים שנה. מושבה של הקונסוליה הבריטית בירושלים, הוא בבנין עתיק, ספק צלבני ספק תורכי. דגל אחד מקפל בתוכו ארבע מאות שנה ואילו הדגל השני מקפל בתוכו תקופה של שלושים שנה.

אם כי מספרם של הקונסולים בימיה של תורכיה לא היה גדול, הרי כבודם ויוקרתם ואף שלטונם היה “מלא עולם”. השלטונות התורכים יראו מפניהם. הם הופיעו בכל הודם במסיבות ובטכסים ממשלתיים ובמסיבות דתיות. מתורגמני הקונסולים שידעו את שפת הארץ, נשלחו למשרדי הממשלה ובתי המשפט כדי “ליישר את ההדורים” בהם נתקלו נתיניהם.

אחד המראות היפים שהיינו עדים להם באותם ימים היה מראה “תהלוכת הקונסולים”, שצעדו מאחורי ה“קוואסים”, שהופיעו בכל הודם בבגדי השרד שלהם כשחרב עגולה “נתונה בירכיהם ומטה גדול שבראשו היתה גולת כסף בידיהם”20. הם צעדו לפני הקונסולים כשהם דופקים בקצב על אבני סמטאותיה של ירושלים. קוואסים אלו הכריזו בהופעתם על האישים הנכבדים הצועדים אחריהם.

“שלטונם וגבורתם” של הקונסולים הלכו ופחתו בימי השלטון המנדטורי. אף כי “הדרם” לא פחת והם הוסיפו להופיע במשרדי השלטון בלוית “הקוואסים”, “שזיום” הועם במקצת.

בשלהי השלטון המנדטורי צצו גם קונסוליות של כמה מהארצות הערביות השכנות, ודגליהן התנופפו מעל תורני הבנינים שבשכונות החדשות בהם התגוררו.

רחוב הנביאים שהיה ידוע בימי המנדאט כרחוב הקונסולים הלך והתרוקן מיושביו, והקונסולים עברו להתגורר בשכונות החדשות שקמו מחוץ “לעיר הישנה”, בחלקה המערבי והדרומי של ירושלים.

אחת הקונסוליות אשר בנתה משכן לעצמה, היתה הקונסוליה הצרפתית, זו תמיד ראתה את עצמה כמגינה ואפוטרופסית על זכויותיה של העדה הקתולית בירושלים.

בימי מדינת ישראל חלה עליה במספר הקונסוליות והשגרירויות. שגרירים וקונסולים מצויים כיום בשתי הערים, ירושלים ותל אביב.

הפאר וההדר ששררו בקרב “הקהיליה הקונסולרית” בימי תורכיה ובתקופת השלטון המנדטורי נגוזו כמעט לבלי שוב. במקום העגלות בהן נהגו לנסוע הקונסולים עומדות כיום לרשותם מכוניות פאר שלהן תווי זיהוי ועליהן מספר המכונית ושתי האותיות ק.ק או ק.ד. דהיינו קונסול או שגריר. הקוואסים פשטו את מדיהם הזוהרים והמבריקים והם לובשים כיום חליפה פשוטה וכובע במקום התרבוש. הם התפרקו מעדים ובמתניהם אין חרבות ובידיהם אין הם מחזיקים מוטות עם גולות כסף.

רק בחגיגות דתיות הנערכות בכנסית הקבר הקדוש או בכנסית המולד בבית לחם, ממשיכים הקונסולים “הותיקים” להופיע ברוב פאר והדר. גם הפטריארכים, וכמה מראשי הכמורה הנוצרית המתגוררים בעיר העתיקה בירושלים, טרם ויתרו על תפארת העבר והם ממשיכים להופיע בלוית קוואסיהם, המוסיפים עוד לדפוק במסבות דתיות ובקבלות פנים בקצב על אבני סמטאותיה של ירושלים במוטיהם הגדולים.

לאחר הקמת המדינה, נהרו שגרירויות21 וקונסוליות להסתופף בבניניה של השכונה, אשר הפכה לשכונה קונסולרית, אך לאחר “מלחמת יום הכיפורים”, נתדלדלה השכונה וכמה משגריריה “מהיבשת השחורה”, עזבו אותנו “לאנחות” כתוצאה מהלחץ הערבי, שהביא לניתוק הקשרים הדיפלומאטיים בין ישראל לרוב מדינות אפריקה.

כמה מנציגיהן של ממשלות אפריקה העדיפו להתגורר בשכונה זו המצטיינת באוירה הצח והנעים. הם “גיוונו” במידה מסויימת את “האוירה הקונסולרית” שהיתה קיימת בשכונה בעבר. אם כי השתחררו מעולן של הממשלות הקולוניזטוריות שתחת עולן חיו שנים רבות, המשיכו נציגים אלו “ללכת בדרכי” אדוניהם בעבר, בכל הנוגע לגנוני מלכות, טקסי נמוסין ונוהגים.

אם כי ברחוב בלפור עומדות כיום שתי קונסוליות ושגרירות אחת, הרי ברחובות הסמוכים שוכנות קונסוליות ושגרירויות שונות. נזכיר מביניהן את הקונסוליה האיטלקית השוכנת ברחוב כ"ט בנובמבר, הקונסוליה האוסטרית ברחוב חובבי ציון שנציגה הוא העורך דין ארוין שמרון.

בין השגרירויות אשר לא רצו לנטוש את ירושלים בירת ישראל, נזכיר את שגרירויות צ’ילי ואקוואדור.

במשך עשרים ושמונה שנות התגוררותי בשכונה, ראיתי קונסולים ושגרירים רבים, מהם ששהו תקופות קצרות והם תקופות ארוכות יותר, מהם שהועברו לתפקידים אחרים ומהם שממשלותיהם נתקו את קשריהם עם מדינת ישראל. נוהג הייתי לעבור על פני מעונותיהם ולראות אותם בחיי יום יום. באחד החגים המוסלמים סרתי לקונסוליה האיראנית כדי לברך את הקונסול האיראני, וזאת בתוקף תפקידי במחלקה המוסלמית במשרד הדתות.

בשנים 1950־1952 התגורר מול הקונסוליה התורכית שברחוב בלפור, בבנין שבו מתגורר כיום השגריר ההולנדי22, נציגה של ממשלת איראן, הממשלה המוסלמית השניה אשר קיימה מגע עם ממשלת ישראל נוסף לממשלת תורכיה.

בשיחה שקיימתי באותו בקור נסבה השיחה על עמדתן של הארצות הערביות כלפי מדינת ישראל. משנגעתי בנושא זה “פתח הקונסול את סגור לבו”. נדמה היה לי כאילו חכה שאפתח בנושא זה.

הוא פתח בדברי הקדמה היסטוריים על תרומתו של העם הפרסי לתרבות, לאמנות, לפלוסופיה המוסלמית, לספרות ולשירה הערבית. אלמלא תרומתו של העם הפרסי בשטחי חכמה ומדע אלה, מסופקני אמר הקונסול אם אפשר היה לדבר, כיום על תרבות איסלאמית. אנו בני העם הפרסי פארנו ביצירותיהם של חכמינו, סופרינו, וגדולי משוררינו את תרבות האיסלאם לצורותיה וגווניה השונים. אנו, הדגיש בפני הקונסול האיראני, הננו בבחינת הכתם השחור המפאר והמקשט את מצחו של הפר.

משחזר הקונסול האיראני הראשון לארצו, מלא את מקומו למשך תקופה קצרה, קונסול צעיר אחר שגם אתו קיימתי קשרי ידידות.

בחנוכה תש"י חגגתי את חגיגת הבר־מצוה של בני אברהם. הזמנתי אותו למסיבה שהתקיימה במלון “ויטה” אשר בפינת הרחובות המלך ג’ורג' ובן־יהודה.

המסיבה נערכה במוצאי יום השבת, ובני אברהם נשא את הדרשה.

הקונסול שישב בין המוזמנים הנכבדים פנה אלי, לאחר גמר הדרשה ואמר לי, בערבית, בנך זה יהיה נואם מעולה “ח’טיב מאהר”.

היתה זו תקופת זוהר קצרה, כששני קונסולים23 מוסלמים התגוררו באותו רחוב.

לאחר שנים מספר בנה קבלן מבני העדה הפרסית בנין באותו רחוב ובו עבר לגור עולה מפרס, ציון עזרי, שנמנה בין מארגני העליה היהודית מפרס. אמרו עליו שהוא שמש כגנרל בצבא הפרסי. הוא היה יהודי מסורתי ובכל יום שבת התפלל יחד עם בניו בבית הכנסת הספרדי “אהל יוסף” ששכן בבית־הספר לבנות אולינה די רוטשילד ברחביה. אחד מבניו ממלא תפקיד בכיר במחלקה הפרסית אשר בשרות השידור הישראלית.

בהמשך אותו רחוב בצדו השמאלי עומדת הוילה של אחד האחים דימטרי סלאמה, שנמנו בין חלוצי תנועת התיירות בארץ. קונסטנטי סלאמה שמש כנציג החברה לתיירות, שהיתה ידועה עוד מימי תורכיה24, “תומאס קוק אנד סנס”, חברה אשר נהגה להוביל את הצליינים25 שבקרו בארץ בעגלות רתומות לסוסים ולאכסן אותם באהלים.

בעבר התגוררה בוילה הזאת שגרירת גוטאמאלה, הגברת פרנציסקה האל אשר במשך למעלה מעשר שנים שמשה כדקן הסגל הדיפלומטי. היום מתגורר בה הסופר הגוטאמאלי פליסר.

על הוילה הזאת ספר לי המנוח מר שמואל ב. ישעיה מי ששמש כממונה על מחוז ירושלים, כי עם קום המדינה החזיקה בבנין זה של דימטרי סלאמה, הקונסוליה התורכית. אולם לאחר עבור תקופה26 קצרה, נוכחה הקונסוליה התורכית לדעת, כי אין באפשרותה להחזיק בשני מבנים, ולכן מסרה את הבנין לקונסוליה האמריקאית ששיכנה בו את הנספח התרבותי שלה.

בשנת 1955, כשנבחר הרב יצחק נסים כרב ראשי נתבקש מר שמואל ישעיה, למצוא דירה נאותה לרב.

באותו פרק זמן נודע כי הנספח התרבותי האמריקאי מתכונן לעזוב את הוילה ולחזור לארצות הברית. מר ישעיה בא בדברים עם הקונסוליה האמריקאית, ובקש שתמסור את הבנין הנאה הזה לשמושו של הרב הראשי. הקונסוליה האמריקאית נענתה לבקשתו ומסרה למר ישעיה את המפתחות.

באותו פרק זמן הגיע לירושלים גראנאדוס, מי שהיה חבר ועדת החקירה, כדי לפתוח את שגרירות גוטאמאלה בירושלים, הבנין נמסר לו וזאת על אף העובדה שהקונסוליה האמריקאית התנגדה לפתיחת שגרירות גואטמאלה בירושלים. מספרים כי אף את יאנסי, שגריר ליבריה, אלצה ארצות הברית לצאת את ירושלים ולעבור לתל־אביב. אולם לאחר מכן חזר יאנסי ופתח את השגרירות של ליבריה בירושלים.

לאחר שנים מספר נערכה קבלת פנים לגראנאדוס ולרב הראשי יצחק נסים בגן השושנים בשכונת טאלביה.

הגברת פרנצ’יסקה האל נהגה להתרועע עם כמה משפחות ספרדיות. עליה אמרו שהיא אחת משלנו “אונה די לאס מואיסטראס”. שגרירות זו נחשבת לשגרירות עליזה ו“מסבירת פנים” חלונות הוילה מוארים תמיד ומסיבות נערכות בה לעתים קרובות.

סמוך לאותה וילה, שכנה בימי המנדאט ואף בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה הקונסוליה השויצרית. היה זה בנין בן קומה אחת ומוקף גן נאה. לאחר שהקונסוליה עברה לתל אביב, נמכר הבנין ל“בית הלל”, לבני ברית, שעל יד האוניברסיטה העברית אשר הקים עליו עוד שתי קומות.

אולמות הבנין שמשו מקום מפגש לסטודנטים, לחוגים לרקודי עם מוסיקה ומחול. בימי שבת הפך האולם לבית הכנסת שרוב המתפללים בו הם צעירים וצעירות.

בערבי שבתות משכימים הצעירים והצעירות שרובם מבני העליה החדשה לפתחו כשבידיהם ספרי תפילה קטנים.

כך שמש הוא מקום מפגש לנוער המקומי ולנוער שעלה מהגולה.

עירית ירושלים שמרה על קדושת המקום ובקשה מאת בעלי המכוניות להמנע מלעבור דרך רחוב בלפור בשבתות וזאת כדי שלא להפריע למהלך התפילה.

כיום משמש הבנין כסניף לאקדמיה למוסיקה השוכנת ברחוב הסמוך, סמוך למקום ראש הממשלה.

שכונת טאלביה הוכרזה כאזור סגור עוד מחודש מארס 1948, והכניסה אליה היתה לפי רשיונות. בתקופה זו החלו כמה מתושבי השכונה הנוצרים למסור את דירותיהם לקונסולים ולכמה משכניהם שהמשיכו להתגורר בשכונה כדי שיחזיקו בהן עד שובם, דהיינו “עד יעבור זעם” וצבאות ערב יכנסו לארץ “עטורי נצחון”.

כך זכתה הוילה השניה של האחים סלאמה, העומדת בככר סלאמה בקצהו השני של רחוב בלפור, לעבור לרשותו של הקונסול הבלגי.

וילה זו איננה עליזה ומלאת חיים כחברתה השוכנת בקצה אותו רחוב. חדרי הוילה הזאת שחלונותיה נשקפים על פני ככר סלאמה, חשוכים הם בשעות הערב ואינם מוארים כשם שמוארים חלונותיה של הוילה שבה מתגורר שגריר גוטאמאלה.

גם השלטים הקבועים בשערי הוילה הזאת “זועפים וזועמים” הם. שלטים אלה מבקשים מכל אלה הבאים בדלתי הוילה, שלא לעצור במקום ולא לעמוד בדלת “וכי הכניסה מיועדת לחניה פרטית”.

לאחר שנת 1970 התגורר בוילה זו קונסול בלגי בשם וַן ריש, בעל קומה נמוכה רציני וזועם. הוא נראה בשעות הבוקר המוקדמות, בשעות הצהרים ובשעות הערב מקיף את החווילה שלו ברגל ומעיין בכובד ראש בעתונים ובתזכירים. בימות הקיץ נראה לבוש כתונת דקה ומכנסים קצרים ועושה את “ההקפות” היומיות שלו ברחובות הסמוכים לוילה. בהתהלכו ברחוב נראה שקוע בקריאה ולא נתן את לבו לאנשים ולמכוניות החולפים על פניו. “גנוני קונסוליות” היו זרים לו. רק בחג המולד וחג הפסח עמד בכנסית המולד בבית לחם ליד חבריו הקונסולים הקתולים, לבוש הדר ועטור אותות הכבוד.

בודד היה האיש ובדידותו זו השפיעה גם על בדידותה של הוילה שעל תורנה מתנופף במשך כל שעות היום והלילה הדגל הבלגי.

האב פטריק אשר שמש כשליח ציבור בקפלה שבבנין בית הספר האיטלקי “סנט אנטוניו” ספר לי, כי קונסול בלגי זה, נמנה בין “הותיקין” בתפילות הנערכות בשעות הבוקר המוקדמות באותה קפלה.

שונה היה שכנו השגריר ההולנדי שהיה “מעורב בין הבריות”. מספרים כי הקונסול ההולנדי ששכן בבנין הנאה סמוך לתיאטרון ירושלים שבו התגוררה27 שרת העבודה גולדה מאיר לאחר קום המדינה, לא רצה בשום אופן לעזוב את ירושלים לאחר חלוקתה. הוא קבל את התואר שגריר, וכן נחשב לשגריר הראשון בירושלים28. כיום קיימת בשכונה גם שגרירות אקוואדור.

עם חלוקתה של ירושלים, פתחו כמה קונסולים אשר לא הכירו במעמדה של ירושלים, סניפים לקונסוליות שלהם בחלקה המזרחי של העיר.

אחד השגרירים ההולנדים שכהן בתפקידו בשנים 1970־1973 התגורר בבנין אשר ברחוב בלפור נהג לצאת בשעות הבוקר המוקדמות לטיול. הוא לא יצא לרחוב בלבוש מרושל כעמיתו הקונסול הבלגי. פוגש הייתי אותו לעתים קרובות בשעות הבוקר כשהוא חוזר למעונו, וזאת בשעה שמטאטא הרחוב עמד באותה שעה וטאטא את המדרכה שעל יד הבית. מסתבר כי מטאטא הרחוב כיוון את השעה שעסק בניקוי המדרכה עד לשובו של השגריר מטיול הבוקר שלו. ואכן לעתים קרובות זכה “למתנת ידו”29 של השגריר.

בנוהג זה של “טיולי בוקר” נוהגים גם כמה משגרירינו המתגוררים בטאלביה ובשכונות הסמוכות. שגרירים אלו, שעתותם בידיהם ואין הם טרודים בעניני פוליטיקה העומדים ברומו של עולם, עורכים טיולים בשעות הבוקר המוקדמות אם בגפם ואם בלוית כלביהם, בעלי גדלים שונים מהם קטנים ומהם גדולים. מהם “בעלי־שער” ומהם מגולחים למשעי. מהם רק כתנותיהם לעורם ומהם ערומים. כמה מהשגרירים האלה הכרתי כששמשו בתפקידיהם בבירות אירופה. בקרתי אותם בלשכותיהם המפוארות מוקפים ביועצים ובפקידים בכירים. משאני רואה אותם כיום אוחזים, באהבה ובחבה ברצועת העור הקשורה לצוארו של כלב30, משפיל אני את עיני ועושה עצמי שאין אני רואה אותם ב“קלקלתם”.

“בין משכימי קום” העורכים את טיוליהם בשעות הבוקר המוקדמות אתה יכול לפגוש חבר בית המשפט העליון לצדק, שגרירים ששמשו בבירות העולם, המתהלכים כיום עטופים בסודרים בעונת החורף.

מספר נציגויות של היבשת השחורה התגוררו עד מלחמת יום הכיפורים בככר סלאמה וברחובות הסמוכים; גם כמה מעובדי השגרירויות האלה התגוררו בבתים מסביב. נשותיהם לבשו שמלות צבעוניות כדוגמת צבעי הדגלים שהיו מונפים בתורני השגרירויות. שמלות לפי האופנה האפריקאית, שהבליטו את אברי גופן החטוב. הן דברו צרפתית “בנימה פריזאית”. ובפגישות ומסיבות הלכו אף הן בדרכי נשות צרפת והרבו לטעום “מהטיפה המרה”.

הנאה רבה הסבו לי “בני השגרירים” הפקחים והממולחים. מדי בוקר הייתי פוגש אותם עומדים בככר סלאמה ומחכים למכונית של השגרירות שתבוא להסיע אותם למוסדות החינוך הצרפתים שבעיר. הם לבשו סינרים צבעוניים כדוגמת הסינרים שנוהגים ללבוש התלמידים במוסדות החינוך הצרפתים או כסינרים שלבשו בילדותי תלמידי בתי־הספר של כי"ח ותלמידותיהם בירושלים. כשתלמידים אלו חכו למכונית היו משננים את שעוריהם ומזמן לזמן שרים שירים עברים שלמדו מחבריהם בשכונה. משהיו שרים את השיר “יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל” נזכרתי בפסוק “הלוא כבני כושים אתם לי בני ישראל” (עמוס ט' ז')31, ואומר הייתי לעצמי אכן, ימות המשיח הולכים וקרבים. אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים נטשו אותנו השגרירים והצטרפו למחנה אויבינו. כיום נעלמו המכוניות השכוחות ואין אנו שומעים את צלצול השפה הצרפתית.

בשכנותם של אהלי הקונסולים התגורר בתקופת השלטון העותמאני במשך חדשי הקיץ גם הפטריארך היוני האורתודוכסי. הוא “לא ישב אוהל” אלא הקים לעצמו מעון קיץ קטן, בקרבת “טחנת הקמח” השייכת לפטריארכיה היונית, העומדת עד היום הזה בקרבת מלון המלכים. זכורני כי בשנים 1923־1924 התגורר בתחנת הקמח הזאת הסופר והמחנך הערבי הירושלמי ח’ליל אל סכאכיני, מי שהיה בתקופת תורכיה אחד הלוחמים הגדולים ביותר נגד “הסינוד היוני”.

בתקופת המנדאט נהג הפטריארך היוני דמיאנוס לבלות את חדשי הקיץ במנזר “סנט סימון”, ולאחר מכן במנזר העומד במרומי הר הזיתים.

בפגישות שהתקיימו במעון הקיץ הזה, לא נדונו בעיות מדיניות כדוגמת הבעיות שנדונו באהלי הקונסולים שעמדו בקרבת מקום. כאן נדונו בעיקר בעיתם של בני העדה הערבית האורתודוכסית שזכויותיהם קופחו בהכנסות הכנסיה וכתוצאה מכך נהלו מלחמת חרמה נגד הסינוד הקדוש.


 

כיצד התוודעתי לשכונה    🔗

בקונסוליה הספרדית הרפובליקנית    🔗

הכרתי את השכונה עוד בטרם שעברתי לגור בה. בשנים 1936־1939, נהגתי לבקר לעתים תכופות בקונסוליה הספרדית הרפובליקנית ששכנה בה וזאת לרגל עבודות תרגום שעשיתי מהעתונות העברית והערבית, שעסקה באותן שנים של מלחמת האזרחים בספרד, ואילו בשנים 1942־1948 עבדתי בלשכת התרגומים העברית שעל יד המזכירות הראשית, שהיתה יחד עם לשכת התרגומים הערבית, בקומה הראשונה של בנין הקונסוליה היונית שבקצה רחוב חובבי ציון.

כמזכיר הקונסוליה, שמש צעיר נוצרי בן לאחת המשפחות הנוצריות הותיקות והידועות בירושלים, משפחת איספניולו (אביו שמש בימי תורכיה כמנהל בנק קרדיט ליונה בירושלים). הצעיר שגדל בסביבה ערבית, לא אהד ביותר את “הרעיונות הרפובלקניים” של אדוניו.

הקוואס של הקונסוליה, אנטון, לא דמה לקוואסים החסונים של שאר הקונסוליות והפטריארכיות שבירושלים. אנטון, היה גבר קטן קומה זריז ומלא חיים, ובגדי השרד שלבש לא התאימו לו. הם נראו גדולים מכפי מידות גופו. את תרגומי לשפה הצרפתית נהגתי להביא לקונסול הספרדי, שנהג לשבת אתי שעה ארוכה ולשוחח על בעיות שונות מעניני השעה.

בקורי אצל נציגה של ממשלת ספרד ושיחותי “בספרדית הקסטיליאנית” שלי (שאני משער כי הובנה פחות או יותר על ידו) הסבו לי נחת. שיחותי עם הקונסול בנושאים ובענינים שהתרחשו באותו פרק זמן בארץ כשהשביתה הערבית השתוללה במלא עצמתה היתה בהן משום תרומה להבהרת עמדתו של הישוב היהודי בסכסוך היהודי הערבי של אותם ימים בפני נציגה של אחת הממשלות שעמדה באותן שנים במרכז התענינותו של העולם.

במשך תקופה זו שנמשכה למעלה משנתיים, באתי במגע עם שלושה קונסולים דון אנטוניו גורדיליו קראסקו, שהועבר מתפקידו על ידי ממשלת ספרד הרפובליקנית מפאת אדישותו לרעיונות הרפובליקנים שבהם דגלה ממשלת ספרד. ושני קונסולים שנתמנו אחריו שהיו ידועים באהדתם ובמסירותם לרעיונות הרפובליקניים.

הקונסול הראשון היה דון איגנציו אירוחו אי אולו, ששהה בירושלים קרוב לשנה ולאחר מכן הועבר לתפקיד דומה לאלג’יריה, וסיניור אנדרי רודריג ראמון ששהה מספר חדשים בירושלים ולאחר מכן, עם בואו של נציג פראנקו, שב למנילה אשר בפיליפינים. הוא היה הקונסול הספרדי האחרון של הרפובליקה הספרדית בארץ.

לא קלה היתה הגישה לבנין הקונסוליה באותן שנות הפרעות ומאורעות הדמים שהתחוללו בארץ.

לפרקים ראיתי בתפקידי זה מעין יד הגורל. בן לאותה אומה שמלכיה גרשו את אבותי ואבות אבותי מארצם, יושב כעת בפני צאצאיהם של אותה אומה, והם מתנים בפניו את צרות עמם ומבקשים עזרה ותמיכה מאת בניו של אותו עם, שכהניו, שליחי האינקויזיציה32, העלו את אבותיו על המוקד.

דון איגנציו אירוחו אי אולו היה רפובליקני נלהב וכל שאיפתו היתה לגייס את דעת הקהל בארץ לטובת הרפובליקה הספרדית. הוא הרבה לשוחח אתי על עמדתה של יהדות העולם כלפי ממשלת ספרד הרפובליקנית. הן, אמר לי באחת משיחותיו גדולה השפעתם של יהודי אמריקה ואנגליה על ממשלותיהם ומשום מה אין הם יכולים להשפיע על ראשי ממשלות אלה להסיר את “האמברגו די ארמס” אסור משלוח הנשק לספרד הרפובליקנית.

כשהעליתי בפניו את יחסה של ממשלת ספרד ליהודים, אמר, כי זה מספר שנים שהיחס ליהודים בספרד השתנה לטובה, ורבים מיהודי גרמניה הגרו33 לספרד, וכי בברצלונה נמצאת קהילה יהודית עשירה, והון יהודי מושקע בחברות רבות, ובאי מיורקה נמצאת קהילה יהודית עתיקה (הוא כנראה התכון לקהילה היהודית שכמה מבניה עלו לארץ ולא יכלו להתאקלם בה וחזרו למיורקה).

אם היהדות העולמית תבוא לעזרתה של ספרד הרפובליקנית, אמר לי באחד הימים, עשויה היא לפתוח פתח, ולו קטן, לאלפים יהודים המתענים כיום בארצות רבות, להגר לספרד. הוא הביע את חששו כי דלת זו תנעל בפני היהודים כשפרנקו יעלה לשלטון ואוירה פשיסטית תשרור בספרד.

שני הקונסולים הרפובליקנים, הביעו את תקוותם כי לאחר נצחונה של הפובליקה, יפתח פרק חדש ביחסים שבין ספרד והיהדות העולמית וכן בין ספרד והישוב היהודי בארץ.

לפרקים הייתי רואה אותו במצב רוח עגום. ביחוד לאחר נצחונותיו של צבא פרנקו. בשעה זו נהג לשבת ליד שולחנו, שעליו פרושה מפה גדולה של ספרד, והוא רכון עליה ותוקע סיכות בצבעים שונים, סיכות שהראו את מהלך הקרבות. בשעה זו היה מבקשני לשבת לידו כדי להסביר לי את המצב בשדה הקרב, אם כי הרבה לא הבנתי באסטרטגיה מלחמתית.

דון איגנציו, שהיה בעל קומה נמוכה, רזה שופע מרץ וחיים, לא נהג להסתגר בלשכתו. הוא השתדל להתקרב בארץ לחוגים שונים שגילו אהדה לממשלת ספרד הרפובליקנית. הוא גם נשא נאומי הסברה בכנסים שאורגנו על ידי תנועת “אנטיפה”, בהם העלה על נס את מלחמת הגבורה של ספרד הרפובליקנית. ואכן, תעמולתו נשאה פרי, וכמה מתנדבים מהארץ התגייסו לצבא הרפובליקני34.

אם כי תלה תקווה קלושה ביהדות העולמית, לא קיווה ממנה לתשועה. בשנים אלה חרדה היהדות למצבם של היהודים בגרמניה ובשאר הארצות שנכבשו על ידי הצבאות הנאצים, וכן עקבה אחר מאבקו של הישוב היהודי בארץ במאורעות הדמים שהתחוללו.

בפגישתי אתו ביום 28 במאי, 1938, גילה התענינות בקונגרס היהודי הספרדי שהתקיים באותו זמן באמסטרדם, ובקש ממני למסור לו פרטים, כפי שנתפרסמו בעתונות.

לפרקים, הביע בפני את אכזבתו הגדולה מעמדתם של הערבים, וציין כי אין באפשרותו לנהל כל תעמולה בקרבם. הרעיונות הדמוקרטיים זרים להם ואין הם נוטים לדמוקרטיה. לעומת זאת הביע את השתוממותו על התפשטותה של התעמולה הנאצית והפאשיסטית, בקרב הציבור הערבי בארץ שספקה לעתונות הערבית בארץ חומר תעמולתי בזכות משטרו של פראנקו.

כשנפגשתי אתו ביום 3.9.38 מצאתי אותו עצוב. בהמשך שיחתי אתו התברר כי באותו פרק זמן הגיע לירושלים בא כוחו של פרנקו. כנראה, אמר לי דון איגנציו, רוצה פרנקו להראות לאב הקדוש שממשלתו מכבדת את המקומות המקודשים לנצרות יותר מאשר ממשלת ספרד הרפובליקנית. אין אני סבור כי תהיה לו עבודה רבה, שכן עם היהודים לא יוכל להפגש. אולי יצליח להפגש ולקשור קשרים עם חוגים ערבים האוהדים את שלטון פרנקו. כן הביע בפני את צערו על אשר נתבקש לעזוב את תפקידו בירושלים, ולשמש בתפקיד דומה באלג’יר, וזאת לאחר שישב בירושלים קרוב לשמונה חדשים, ובמשך תקופה זו, עלה בידו להכיר אנשים רבים, ולבוא במגע עם חוגים אוהדים.

שונה היה הקונסול החדש סיניור אנדרי רודריג ראמון מהקונסול שקדם לו. הוא היה רפובליקני, הוזה וחולם, בעל נפש עדינה שהאמין בנצחון עקרונות החופש. הוא היה בעל תרבות, אוהב ספר, אהב את ירושלים והוקיר את האוניברסיטה העברית ומפעליה.

סיניור אנדרי רודריג ראמון, הביע את צערו, על כי ספרד לא גילתה בעבר ענין במיליון היהודים הספרדים, ששמרו על תרבותה במשך מאות בשנים. אילו היתה ספרד מגלה ענין בקיבוץ יהודי גדול זה היה המצב כיום שונה בתכלית.

בחדשים המעטים בהם שהה בירושלים, ואף לאחר שעזב את בנין הקונסוליה ועבר להתגורר במלון “מוריה”, הסמוך הרבה לבקר באוניברסיטה העברית ולערוך תכניות על דרכי פעולתה התרבותית של ממשלת ספרד בעתיד בקרב הישוב היהודי בארץ.

הוא ידע כי מאוחר מדי להציל את ספרד הרפובליקנית. נוכחתי לדעת כי המסקנה שאליה הגיעו שני הקונסולים, היתה כי יש צורך בנקיטת עמדה חדשה כלפי היהדות העולמית הספרדית ולגלות בה ענין. הם הודו כי את המעוות אין לתקן. דומה היה סיניור אנדרי ראמון רודריג לתלמיד חכם יהודי סלוניקאי. הוא ידע כי יהודי ספרד אינם שוכחים את גרושם ואת סבלותיהם. באחת משיחותי אתו השתדל להוכיח לי כי העם הספרדי לא שנא את שכניו היהודים, וכי לא רצה בגרוש היהודים מספרד. הגרוש בוצע לפי פקודת השליטים הקנאים ששלטו בספרד באותה תקופה. כדי להוכיח את ההנחה הזאת ספר לי את הסיפור הבא.

בימי ילדותי, הלכתי עם חברי מחלקתי, לבקר בעיר קטנה ששכנה על יד עיר מולדתי לרידה. בקרנו אצל ראש העיר, אשר הראה לנו את הספריה העתיקה בעיר שהכילה ספרים ישנים ויקרי ערך, שאחדים מהם בלו מחמת מי הגשמים שחדרו לבנין הספריה.

באותו מעמד נטל ראש העיריה בידו ספר ישן שנכתב לפני מאות בשנים על ידי אחד משליחיו של מלך ספרד, שבו העלה את רשמיו מהבקור שערך בעיר ובסביבתה לפני גרוש היהודים. השליח העלה על הכתב את רשמיו מכל אשר ראו עיניו, ובמיוחד מהשדות והכרמים המעובדים יפה.

לאחר גרוש היהודים מספרד, הוטל עליו לבקר שנית במקום ולהעלות את רשמיו על הכתב. והנה נתגלתה בפניו תמונה עגומה למדי. כל אותם השדות והכרמים שפרחו ושגשגו בעבר, הפכו לחורבות והארץ לשממה.

בספרד, אמר, היו באותה תקופה שתי היסטוריות, ההיסטוריה של הכנסיה והמלך וההיסטוריה של העם. הוא דבר בהתלהבות תמימה על תכניותיו לעתיד לבוא, ועל ההרצאות שבדעתו להרצות באוניברסיטה העברית על בתי־הכנסת היהודיים בספרד. והביע את צערו על שספריתו הגדולה שבעירו, מנילה אשר בפיליפינים איננה אתו.

בדברו על המצב הפוליטי בארץ באותם ימים, אמר, כי אינו יכול להבין משום מה נותנים לערביי הארצות השכנות להתערב בשאלת ארץ ישראל, הרי סעיף 22 שבמנדט אוסר זכות זו.

אילו הייתי ממשיך להשאר בארץ אמר באחד הימים הייתי מייסד לשכה מסחרית ספרד־ארץ ישראל ומשתדל להקים קתדרה באוניברסיטה העברית ללמוד השפה והתרבות הספרדית, כמו כן הייתי משתדל להקים בית ספר ספרדי, ולמנות קונסול כבוד ספרדי בתל־אביב.

הוא לא בקש תמיכה מהיהדות העולמית כשם שבקש קודמו. הוא הודה שספרד לא נתנה דבר ליהדות והצדיק את עמדתה של היהדות העולמית שהיתה מודאגת ממצבם של יהודי גרמניה.

ביום 11 בנובמבר, 1938 פרסמה ממשלת ספרד הרפובליקנית הכרזה שהיתה מיועדת ליהדות העולמית. העתונות העברית בארץ לא פרסמה את ההכרזה. הסיבה לכך היתה המשפט האחרון באותה הכרזה שאמר “היהודים יורשו להכנס לספרד בתנאי שלא יתערבו בעניניה הפוליטיים של ספרד”. סיניור אנדרי רודריג ראמון הצדיק את עמדתה של העתונות העברית שסרבה לפרסם את ההכרזה. לדעתו לא היתה ממשלת ספרד צריכה להגיד את אשר אמרה במשפט האחרון שממנו נודף ריח אנטישמיות. הוא דיבר בהתלהבות על ספרד החדשה שתצמח מחורבותיה של מלחמת האזרחים הנוכחית. ספרד החדשה לא תהיה משועבדת לכנסיה היא תהיה חופשית ותפתח את שעריה בפני היהודים.

בשבועות הראשונים של שנת 1939 הלך המצב הצבאי בספרד והחמיר. קטלוניה נכבשה, הנשיא נמלט לצרפת ואתו מספר מנהיגים, מצב רוחו היה רע. בבקור שערכתי אצלו ביום 11.2.39, ראיתיו עצוב ומדוכא. הוא אמר לי כי ביום זה בשנת 1913 נוסדה הרפובליקה הספרדית הראשונה. ספרתי לו על מאמרי האהדה שנתפרסמו באותם ימים בעתונות העברית. השיב לי בטוחני כי כל עם, בכל ארץ שהיא הנוטה חבה לאידיאלים שלנו סובל גם הוא כמונו. וכדי לעודדו מסרתי לו את תוכנו של המאמר שפרסם ד"ר עזריאל קרליבך בעתון “הצופה” מיום ששי 10.2.39, מאמר שכלו דברי שבח למלחמת הגבורה של הרפובליקה הספרדית.

משהלך המצב ורע עזב בסוף חדש פברואר 1939 את בנין הקונסוליה ונציגו של פרנקו שאותו יראו, הוא וקודמו, העביר את כל הארכיב למשרדו. הוא התגורר חדשים מספר באחד מבתי המלון בירושלים. משנפלה מדריד ב־28.3.39, באה לידי סיום מלחמת ספרד שהתחילה ב־19 ביולי 1936 חדשים לאחר התחלת מאורעות הדמים בארץ.

בקרתי אותו בפעם האחרונה ביום 18.8.39 בגלותו במלון “מוריה” הקרוב לשכונת טאלביה שבו התגורר. עמדנו שנינו בחלון המשקיף על בנין הקונסוליה35 הספרדית הישנה שברחוב ז’בוטינסקי. הסתכל על בנין הקונסוליה שאותו נאלץ לעזוב ושקע במחשבות ואמר לי, מי יודע אולי אחזור לארץ. אולם אם אחזור לא אוסיף להתגורר בבנין זה הנשקף מולי. “ברצוני לשוב לבנין אחר, יפה ממנו”.

עמדנו שנינו, אני מצאצאי גולי ספרד ונציגה הגולה של ממשלת ספרד הרפובליקנית הגולה בארצי ובמולדתי. באותה שעה נכמרו רחמיו של הגולה של שנת 1492 על הגולה של שנת 1939. לא שמחתי לאידו, אלא כאבתי את כאבו.


לשכת התרגומים הממשלתית    🔗

לשכה זו יחד עם לשכת העתונות הממשלתית שכנו במשך שנים רבות בקומה הראשונה של משרדי הממשלה שבשער שכם. כיום משמש הבנין כבית ספר לבנות “שמידט”, שהיה קיים לפני כן ברחוב הלל.

השנים שביליתי בלשכת התרגומים 1936־1948 היה שנים קשות לישוב בארץ. תחילה היתה השביתה הערבית שנמשכה כשלוש שנים, ולאחר מכן התחוללה מלחמת העולם השניה. משנסתיימה המלחמה, החל מאבקו של הישוב העברי נגד השלטון המנדאטורי.

בשתי הלשכות עבדו כעשרים פקידים יהודים וערבים, והיחסים בינינו היו ידידותיים ולבביים, אם כי מזמן לזמן נמשכנו לויכוחים בנושאים ובבעיות שעמדו על הפרק. ויכוחים אלו היו נפסקים משהיינו רואים את “אבו פואד”, אברהים כיעבני המתרגם הערבי הראשי, יוצא ממשרדו ונכנס לחדר שבו ישבו העובדים הערבים, כשהוא צולע על רגלו האחת. “אבו פואד” השתדל להרחיק את עובדיו מויכוחים פוליטים, ודאג כי לשכתו תתנהל על מי מנוחות.

ההליכה לעבודה בימי המאורעות לא היתה נעימה ביותר. פעמים רבות שמשו העובדים היהודים מטרה להתקפות מצד פורעים ערבים. ומשהחמיר המצב נענתה המזכירות הראשית לבקשתנו והעמידה לרשותנו מכוניות אשר הובילו אותנו ממשרד “נשר” מול גן העיר, עד למשרדי הממשלה בשער שכם, ששכן במרכז ערבי סואן ופרוע.

משהלך והחמיר המצב בשער שכם החליטה הממשלה להעביר את משרדי המזכירות הראשית ושאר המשרדים לאחד האגפים במלון “המלך דוד”.

לרגל מלחמת העולם השניה, גדל מספר המשרדים במזכירות הראשית, וכדי לשכן את העובדים, הוקמו צריפים בחצר המלון. גם שתי הלשכות לתרגומים, העברית והערבית, הועברו לבנין סמוך בשכונת טאלביה, הוא הבנין שבקומתו העליונה שכנה הקונסוליה היונית. כך אולי נצלנו, אנו עובדי שתי הלשכות, מאותו יום שבו הוטמנו חמרי הנפץ במרתף האגף במלון “המלך דוד”.

במרוצת השנים הפך אזור טאלביה למסוכן והעובדים היהודים נהגו ללכת “עקלקלות”, כדי שלא לעבור ברחובות השכונה שההליכה בהם לא היתה נעימה ביותר.

משהפך האזור לאזור סגור, צויידנו ברשיונות מעבר שאותם הצגנו לשוטרים הבריטים שעמדו בשער הכניסה לאזור, סמוך לבנין הסוכנות היהודית.

חמשת השנים שבילינו בבנין הקונסוליה היונית ברחוב חובבי ציון, היו שנים שקטות. קשרי ידידות נקשרו בין הפקידים, יהודים וערבים. שעסקו בתרגומו של העתון הרשמי, בתזכירים ובמכתבים שנתקבלו מהמוסדות היהודיים והערביים.

זכתה לשכת התרגומים הערבית בצוות עובדים משכילים, שלאחר קום המדינה מלאו תפקידים נכבדים בממלכת ירדן ואף בכמה ממדינות ערב. עם כמה מהם שאתם קיימתי יחסי ידידות, נפגשתי לאחר מלחמת ששת הימים.

בין הפקידים המוסלמים, אזכיר את עבד אל קאדר אל ג’אעוני, צעיר משכיל מלא חיים ותוסס אשר שמש כמנהל שרות השידור הירדני בממשלת ירדן ולאחר מכן מושל נפת רמאללה. עבד אל קאדר אל ג’עוני נפטר שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים. ביום הלוויה השתדלתי להעביר באמצעות הממונה על המחוז מכתב תנחומים לבני משפחתו. אין אני יודע אם המכתב הגיע לתעודתו, אולם את העתק המכתב מסרתי לאחר מכן לבני משפחתו שבקרוני במחלקה המוסלמית. את שמה של משפחת ג’עוני, שמעתי עוד בילדותי מפיה של סבתי הסלוניקאית אשר למדה את שכנתה אם המשפחה, לדבר צחות בשפתו של סרוונטיס, ספרדית סלוניקאית טהורה. ואף אבא ז"ל ספר לי כי בילדותו התרועע עם אחד מבני משפחת ג’עוני אשר במרוצת השנים שמש כשופט שלום בירושלים ונפטר בדמי ימיו.

כך המשכנו, אני ועבד אל קאדר אל ג’עוני, את המסורת המשפחתית.

בין חברי לעבודה נמנו עבדאללה צלאח מטול כרם, צעיר נעים הליכות ושקט שהרבה לחייך, עבדאללה צלאח שמש במשך מספר שנים כשר החוץ הירדני. התרועעתי גם עם עבד אל חמיד יאסין, סופר ומשכיל שהוציא לאור קובץ ספורים ואשר שמש לאחר מכן כמנהל בית המדרש למורים בעמאן.

מחיי אל דין קוטיינה, נמנה על אחת המשפחות הותיקות המוסלמיות בירושלים. בקי במכמני השפה הערבית ונמנה בין המסגננים הטובים ביותר. את מחי אל דין קוטיינה הזמנתי באחד הימים, להרצות בשפה הערבית על תמורות ושינויים בשפה הערבית בפני חבר המורים היהודים לערבית בבתי הספר העברים בירושלים, שהתכנסו באולם הגמנסיה העברית36.

בין עובדי המחלקה המוסלמים נמנה גם בעל הנכסים עאדל ביי תורג’מאן, בן אחת המשפחות הותיקות המוסלמיות בירושלים, ביתו המפואר עמד סמוך למעבר מנדלבאום ונהר כתוצאה מהקרבות.

בשנת 1945 עבד בלשכה הערבית צעיר מוסלמי ערבי משכיל בשם עאדל זוואתי משכם. לאחר תקופה קצרה הועבר למשרד מושל מחוז שכם, ולאחר פרישתו מהלשכה עמדתי אתו בחלופי מכתבים.

משהוחלט על חלוקתה של ארץ ישראל, ספר לי עאדל זוואתי כי נתבקש על ידי ממשלת המנדאט לשמש מעין קצין קשר בין הממשלה והאוכלוסיה הערבית לשם הקמתה וארגונה של המדינה הפלשטינאית הערבית.

והנה בנובמבר 1948 כשהייתי בסיור בחנות השבויים העצורים בתוקף תפקידי כסגן מנהל המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות, פגשתי לתמהוני הרב את חברי עאדל זוואתי במחנה העצורים בעתלית. פגישה זו התמיהה אותי. התפניתי מעסוקי וישבתי על ידו ונהלתי אתו שיחה ידידותית. הוא הסביר לי כי בהיותו בי.מ.ק.א בירושלים נעצר יחד עם שאר האנשים שהיו באותה שעה בבנין.

במכתבו אלי מיום 12 בדצמבר 1948 ממחנה השבויים מספר 792, ושנכתב על טופס של הצלב האדום הבין־לאומי ואשר עבר את הצנזורה הצבאית, כותב עאדל זוואתי.

אחי יהושע הנכבד,

יודע אתה אל נכון, כי אין אני שונא את היהודים. אולם יחד עם זאת יודע אתה כי אין אני אוהב את המאסר ביחוד בתנאים הנוכחיים. אמרת לי בשעת בקורך שהנך משתדל להוציא אותי לחופשי. הנני מבקשך להכפיל את השתדלותך ומאמציך. יחד עם זאת הייתי מאד רוצה כי תואיל לבקרני בעתיד. בברכת שלום.

עאדל זוואתי

ואכן, לאחר תקופה קצרה שוחרר ממעצרו.

חלונות המחלקה העברית שבבנין הקונסוליה היונית, פנו לעבר רחוב הנקרא כיום בנימין ד’יזראלי, והשקיפו על בנין שנועד לחקר התנ"ך. אולם בניתם של מבנים אלו לא נשלמה, ובשנים האחרונות של תקופת המנדאט שמש הבנין כמחנה מעצר לאסירי ציון שעונו על ידי קלגסי המשטרה הבריטית.

לפרקים, כשהיינו שקועים בתרגום העתון הרשמי, היו עולות מאותו מבנה, שהיה מוקף חומה גבוהה, צעקות ויללות קורעות לב. באותה שעה היינו משמיטים מידינו את גליונות “העתון הרשמי של ממשלת פלשטינה (א"י)” מורידים את ראשינו על חזינו ושוקעים במחשבות נוגות, יושבים היינו דוממים, שמענו את אנקותיהם של הצעירים כשהם מתפתלים ביסוריהם ובכאביהם.

באחד הימים נחרדנו לקול נפץ אדיר. יצאנו כולנו, יהודים וערבים, למרפסת הפונה לרחוב חובבי ציון, ומרחוק ראינו כיצד קורס תחתיו ומתפורר לחלקים, אחד האגפים של מלון “המלך־דוד”, ועמודי אבק מתמרים ועולים לשמים.

מול מחזה מחריד זה עמדנו כל עובדי המחלקות יהודים וערבים נדהמים ונבוכים. מאורע זה בשר לנו את החרפת מאבקו של הישוב היהודי.

לאחר הכרזת החלוקה החלה האוירה בשכונה להיות מתוחה. בבואנו לעבודה דרך רחובות השכונה, הרגשנו כי כמה מתושבי השכונה37 מסתודדים ומתלחשים. מסביב למלון, שהיה ידוע באותם ימים בשם מלון “יאסמין”, ואשר זכה אף הוא להמנות בין הבנינים ההיסטוריים, של אותם ימים, מאחר שבמלון זה התגוררו חברי המשלחת האנגלו־אמריקאית שבקרה באותו פרק זמן בארץ, נראו פנים חדשות חשודות שלא נהגנו לראות אותן לפני כן.

מלון זה שצורתו שונתה כיום נוהל על ידי בתו של הרופא ד“ר תופיק כנען, רופא ידוע בירושלים ששמש בבית החולים הגרמני שמול בית החולים “בקור חולים”. ד”ר תופיק כנען נמנה בין הרופאים שחתמו על ההצהרה המבישה בקשר לחללי הטבח שנערך בתרפ"ט ביהודי חברון.

הוא חונך בבית היתומים הסורי “שנלר” ונשא לו אשה גרמניה.

לא היה זה נעים לעבור דרך הסמטא שבה נמצא בית המלון. הרגשנו כי בבנין זה שוכנת ההגנה הערבית. ברחוב סמוך לאותו בנין, התגורר רב הונגרי בעל זקן ארוך שירד על חזהו, שנקרא בשם גרוס. משהייתי רואה אותו בשער ביתו, הייתי תמה בלבי ושואל כיצד ממשיך יהודי חרדי זה להתגורר בסביבה עוינת זו. לאחר ימים התברר כי מרתף ביתו שמש מקום מפגש לחברי ה“הגנה”.

פרידתי מלשכת התרגומים ומחברי העובדים הערבים היתה מבוהלת וללא כל “גנונים”. נמלטתי באחד הימים על נפשי כשכולי אחוז פחד ורעדה.

בשעות הצהרים של ה־22 בפברואר 1948 הומטרו מעל חומותיה של ירושלים מטר יריות שפגעו בבתי השכונה. מספר כדורים חדרו לחדרי המשרדים. באותה שעה נוכחנו לדעת כי לא נוכל להמשיך לעבוד בבנין זה המנצא בסביבה עויינת; בנין זה עמד בקצה הרחוב כשהוא חשוף ליריות שנורו מעל חומות העיר. משום כך החלטנו, באותו יום להמלט על נפשנו. כל אחד נטל את חפציו ויצא מהבנין. מנהל המחלקה ד“ר שמואל ייבין התנגד לנטישת המקום ובקשנו להשאר ולהמשיך בעבודה. אולם לבסוף נעתר לבקשתם של העובדים והצטרף אף הוא אלינו. למחרת העביר את השולחנות והספריה לשני חדרים שהממשלה העמידה לרשותנו בבנין המחלקה לעבודות ציבוריות ברחוב הנביאים. בלשכה ארעית זו נשארתי על משמרתי עד השעה השתים־עשרה של יום הששי 15 במאי, 1948. רגעים ספורים לפני הפרדי משרות הוד מלכותו, הוזמנתי טלפונית על ידי לשכת המודיעין של ה”הגנה" לבוא ללשכה ולהתחיל בעבודה סדירה רגילה, במשך שעות היום והלילה, ולא כפי שנהגתי לפני כן, לעבוד רק בשעות הערב והלילה. בתפקידי זה, המשכתי עד ראשית חודש אוגוסט, 1948. ביום 4 באוגוסט, 1948, הוזמנתי לקריה בתל־אביב, כדי לשמש בתפקיד סגן מנהל המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות.

כשאני נזכר כיצד “נמלטתי” על נפשי באותו יום, 22 בפברואר, 1948, אומר אני לנפשי אכן, צדק בעל התהילים שאמר “שומר פתאים ה”.

לא חכיתי עד אשר תפסקנה היריות, אלא בעצם ההתקפה יצאתי מהבנין לבדי, עליתי במעלה הרחוב, כשאני נשען בגבי על קירות הבתים, עברתי דרך הרחוב שבו שכן המלון “יאסמין” ומשם עליתי לרחוב ז’בוטינסקי, עברתי בריצה את ככר סלאמה שהיה חשוף ליורים שעמדו על החומה, ונכנסתי לרחוב הקונסולים, הוא רחוב בלפור “קפצתי” על אחת הגדרות ומשם עברתי לרחוב ארלוזורוב. בשעה שנמלטתי על נפשי לא תארתי לעצמי שאחזור לאחר שנה וחצי בערך להתגורר באחד מבתיה של השכונה הזאת…

העובדים בלשכה הערבית המשיכו לעבוד באותו בנין, והחזיקו מעמד עד אשר החלה יציאתם של תושבי השכונה הערבים.

שכונה זו היתה שכונה נוצרית בעיקרה. ספר לי אחד מנכבדי ירושלים המוסלמים, כי מוסלמי לא זכה לרכוש לו בשכונה זו חלקת קרקע כדי להקים עליה בית. מספרים כי מוסלמי אחד אשר המיר את דתו, וקבל עליו את עולה של הנצרות, זכה להקים בשכונה את ביתו.

האחים מיטרי וקונסטנטי סלאמה דאגו לכך כי השכונה תשמור על אופיה הנוצרי. אולם במרוצת השנים עלה בידי מספר יהודים אמידים לרכוש חלקות קרקע בקרבת בית הספר טרה סנטה, והרחובות בלפור ואחד העם, הסמוכים לשכונת רחביה והקימו עליהן את בתיהם.

שני המוכתרים ראובן מס ואיברהים כיעבני טיפלו בחודשים שלאחר הכרזת המדינה בענינים דחופים שהזמן גרמם. אומרים שזו היתה השכונה היחידה שהיתה בה שמירה מעורבת. ואכן, מסתבר כי שני הצדדים רצו להמשיך ולחיות בצוותה, הרחק מכל ההמולה שהתחוללה בשכונות אחרות בירושלים, אם כי בחדרי חדרים התכוננו שני הצדדים כדי “לקדם את פני הרעה”.

רבים מהתושבים החלו לארוז את חפציהם ולנעול את בתיהם על מנעול ולצאת ל“חופשה קצרה” ללבנון עד אשר יעבור זעם, ואילו בעלי הדירות המפוארות בקשו מאת הקונסוליות להחזיק בבתיהם כדי “שישבו על הכלים”.

לאחר מלחמת השחרור הורגשה בשכונה תנועת בנין, בתים חדשים נוספו וקומות חדשות הוקמו על מבנים ישנים ורחובות רבים חדשים נסללו בתוכה. חדשים מספר לאחר הפסקת האש עוד עמדה בכיכר38 סלאמה “חומת מגן” העשוייה מפח מגולוון כדי להסתיר את העוברים ושבים דרך הכיכר מעיניהם הפקוחות של הצלפים הירדנים שהופקדו על חומותיה של ירושלים.

על המצב בשכונה באותם חדשים קשים לתושבי השכונה מספר מר ראובן מס, ברשימתו שנתפרסמה בספר “ואם בגבורות”, אסופת פרקי עיון ומחקר בעניני הארץ, הלשון וספרות ישראל, מנחה לראובן מס ורעיתו חנה בהגיעם לגבורות, ירושלים תשל"ד, שפרסמו כמה סופרים מפורסמים.

“במשך השנים כבר השתכנו בטלביה כמה משפחות יהודיות. טלביה היתה אז שכונה מעורבת. היה לנו ועד שכונתי עברי וכן ועד ערבי. הייתי יו”ר הועד העברי, כעיבני, המתרגם הערבי של הנציב העליון הבריטי, היה יו"ר הועד הערבי. עמדנו בקשרי ידידות עם הערבים, שרובם ככולם היו בעלי בתים. היינו נפגשים לעתים מזומנות לדון בעניני השכונה. גרו כאן תשעה קונסולים, וממול ביתי היתה המפקדה של חיל האוויר הבריטי, במקום אסטרטגי גבוה.

בכדי לשמור על השכונה מפגיעות בימי המאורעות, הקיפו הבריטים את השכונה בגדר תייל, ותושבי השכונה קיבלו מידיהם תעודה מיוחדת, שאיפשרה להם לצאת ולבוא לשכונה.

במורד טלביה, בכיוון לשכונה הגרמנית, עמדו המתנדבים העיראקים מוכנים לכבוש את השכונה עם עזיבת הבריטים. השאלה הגורלית היתה, מי יקדים אז להשתלט על השכונה, ה“הגנה” או העיראקים. טלביה שימשה פרוזדור לשכונת רחביה, בה שכנו מרבית המוסדות הלאומיים. לו חלילה נפלה טלביה בידי הערבים, הרי הדרך לרחביה היתה פתוחה.

בערב ה־13 במאי 1948 הזמנו את הקצינים הבריטים שבמפקדת חיל האויר למסיבת פרידה בטלביה באחת הדירות שבשכונה. באותה מסיבה נודע לנו שהם עומדים לעזוב את הארץ למחרת היום, והבטיחו כי כאשר יפנו את ביתם ימסרו את המפתחות לאנשי ההגנה. הם עמדו בדיבורם, וכאשר התחילו לעזוב את הבית דרך הכניסה הראשית, קיבל פקיד אחת הקונסוליות (שעמד בקשרי ידידות עם הקצינים ועם אנשי ההגנה גם יחד) את המפתחות מהכניסה האחורית. חמישה עשר אנשי ההגנה זחלו על בטנם על הגבעה הגובלת עם הבית, וזאת כדי שהעיראקים לא יבחינו בהם, ופלשו לבית מהכניסה האחורית. צעיר בן 14 טיפס על הגג והניף את הדגל שלנו. כאשר ראו העיראקים את דגלנו הבינו שהפסידו את המערכה וברחו על נפשם. כך כבשנו את טלביה.

כאמור, עמדנו בקשרי ידידות עם ערביי השכונה, גם בזמן שהתחוללו קרבות בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות והצפוניות של ירושלים. ערביי השכונה היו מעוניינים לשמור על בתיהם. ונמסר לנו שהם משלמים ללוחמים הערבים שלא יתנכלו לשכונה. והנה קרה מקרה בקצה השכונה, שערבי ירה ביהודי ופצעו קשה. קמה בהלה בין הערבים, פחד מפני נקמה. כמה מהם באו אלי להיוועץ אם כדאי להישאר בשכונה. אמרתי להם שמצידנו כלום לא יקרה, כיוון שההגנה שומרת על השכונה. והנה למחרתו קיבלו כנראה איזה רמז מאנשיהם, נשמטו אחד אחד מבתיהם ולא נשאר אף אחד, בעזבם את בתיהם ורכושם.

על כל פנים במשך שנים אחדות הפכה טלביה לשכונה יהודית, מחוץ לכמה קונסולים שנשארו בה. בין אלה שהכנסנו אז לשכונה היה גם המוסד “משק ילדים מוצא”. המוסד הזה נפגע קשה בהתקפת הערבים על מוצא, במערבה של ירושלים, והעבירו את המוסד לקרית משה. באותו יום שעברו לביתם החדש פגע פגז בביתם. החלו מחפשים מקום בטוח יותר ופנו לטלביה. בשכונה עמד הבית של ג’ילאט ריק. בבית הזה ישבה בשעתו, בשנת 1937, ועד פיל, ושם הופיעו לפניה כל גדולי ישראל.

המוסד הזה קיים ופורח עד היום, מאות בנים ובנות עברו בו וקיבלו בו את חינוכם היהודי. גם השם “משק ילדים מוצא” נשאר עד היום."

ומר ראובן מס מוסיף: "מצב הבטחון בירושלים הלך והחמיר. פגיעות הערבים בשכונות היהודיות במזרח ובצפון העיר התרבו מיום ליום, ומהשכונות האלה החל זרם של פליטים יהודים, משפחות שלמות, וכאן בטאלביה עמדו בתים ריקים שיושביהם הערבים נטשום. ועדת המצב הטילה עלי, כמוכתר השכונה, לדאוג לאכסונם של הפליטים. נשלחו פקידים לפתוח את הבתים העזובים כדי להכניס בהם עשרות משפחות של פליטים. הדירות של הערבים היו גדולות כך שהכניסו בהן, על פי רוב, שתי משפחות, ויש משפחות היושבות בדירות אלה עד היום. בהזדמנות זו ברצוני לציין את העזרה שקבלתי מהגברת בינג.

בשים לב ליחסים הטובים שהיו לנו עם האוכלוסיה ערבית כאן, דרשתי אז לשמור על רכוש הערבים. (באחת הדירות הראה לי פעם ערבי מכתב תודה שקיבל אביו מיהודי העיר העתיקה בירושלים על העזרה שהגיש להם בעת צרה. המכתב היה במסגרת יפה על קיר הבית). בכל דירה ייחדנו חדר, ובו הכנסנו את כל רכושו של בעל הדירה, למעט שלחן, כסאות, ומיטות שמוכרחים היינו להעמיד לרשות הפליטים, שלא יכלו להוציא את מטלטליהם כאשר נטשו את דירותיהם. סגרנו את החדר בשעווה, והמשפחה הנכנסת הוכרחה לחתום שלא תגע בחדר ההוא. שמורים אצלי עדיין תיקים מלאים מהפעולות האלה. שלוש שנים שמרנו על הרכוש הערבי בחדרים הסגורים. כמדומני, היה זה המקום היחידי בארץ שבו שמרו בצורה כזו על רכוש הערבים. כעבור שלוש שנים מצא המימשל שלנו, שיש צורך תכוף בחדרים עבור עולים ופליטים נוספים שבאו באותם ימים בהמוניהם מטוניס מרוקו ממצרים וכו'. אז נשלחו פקידים מטעם המימשל והעבירו את כל הרכוש למחסנים. מה היה בסופו – לא ידוע לי".

מאחר שהיה מעבר פתוח דרך רחוב מרכוס לשכונות הערביות הסמוכות, נהגו הרוכלים הערבים להביא לשכונה מצרכי אוכל שלא היו מצויים באותם ימים בשכונות אחרות בירושלים. את מצרכי האוכל האלה הביאו הרוכלים מבית ג’אללה ובית לחם עד לפתחיהם של תושבי השכונה יהודים וערבים כאחד. מר לייקבורניק, הממשיך להתגורר בשכונה מאז שנת 1940, מספר כי סמוך לחג הפסח של שנת תש"ח הביא אחד הלקוחות של אשתו המנוחה, ששמשה כתופרת, שלושת אלפים ביצה. למיצרך חשוב ויקר זה באותם ימים טרופים, צרף הלקוח גם דרישת שלום חמה מראש עירית בית ג’אללה, שאשתו נמנתה בין לקוחותיה של הגברת לייקבורניק. מחשש של הטמנת פצצה בתוך תיבות הביצים עמדו כמה מבני השכונה בפתח ביתו של מר ראובן מס ברחוב דוד מרכוס וספרו את הביצים. חלק מהביצים נשלח לאלה אשר התגוררו בבנין “קדימה” שנחשב אותם ימים לבנין הרחוק ביותר באזור היהודי.

בתחילת רחוב חובבי ציון כיום, עמדה חנות מכולת קטנה שספקה את מיצרכיה לתושבי השכונה. בעל חנות מכולת זו שנקרא בשם “צ’רלי”, בקש מהלקוחות היהודים, בימים שהרוחות סערו ושליחי הועד הערבי פקחו את עיניהם על השכונה, לבל יבואו לקנות אצלו, כדי שלא יראו אותם שליחי הועד, תחת זאת הבטיח כי ישלח את המצרכים לבתיהם.

מספרים כי אשתו של העורך דין מוגאנם, אליאס מוגאנם, אחת העסקניות הערביות בתנועת הנשים הערביות, בקשה מבעל חנות המכולת הזה כי לא ימכור מצרכים לתושבים היהודים המתגוררים בשכונה.

שני האחים סלאמה, דימטרי וקונסטנטין בעלי הוילות המפוארות העומדות בשני קצותיו של רחוב בלפור, מסרו באותם ימים את הוילות שלהם לידי שגרירויות זרות. מספרים כי אחד האחים הציע למסור את הוילה שלו לידי חברי ה“הגנה”, כדי שתשמש נקודת תצפית. אולם הדבר לא יצא לפועל והוילה נמסרה לידי הקונסוליה הבלגית.

קונסטנטין סלאמה שעסק גם בעניני קרקעות, הציע אדמות למכירה גם ליהודים.39 ספר לי המנוח ד"ר חיים ורדי שהתגורר ברחוב ברנר, כי הוא קנה חלקת קרקע ממנו סמוך לרחוב שבו הוא מתגורר כיום.


 

השכונה כפי שהיא כיום    🔗

רחוב דוד מרכוס והרחובות מסביב אינם נחים בשעות היום והלילה40. רחוב דוד מרכוס משמש עורק ראשי למעבר מכוניות מרחוב כ"ט בנובמבר ועד לרחובות הסמוכים שבשכונה ובעיקר לככר צרפת אשר ברחוב המלך ג’ורג'.

רחוב זה משמש מעבר לתלמידי בתי הספר היורדים דרכו למוסדות החינוך אשר ברחוב כ"ט בנובמבר, הנחשב, ובצדק כרחוב בתי הספר. כאן, פוגש אתה בתלמידים ותלמידות הנושאים תיקים משונים ומגוחכים, השונים מהתיקים שנשאנו אנו בילדותנו. מתפלא אני על דמיונם הפורה של תלמידים אלו “הממציאים” “תיקים מתיקים” שונים כדי להטמין בהם את ספריהם ומחברותיהם. מהם הנושאים תיקים כדוגמת התיקים שחברות התעופה מחלקות לנוסעיהן, סלים קלועים ששמשו בימי ילדותנו לקנית מיצרכים בשוק הירקות ועוד “כלי קיבול” שונים ומוזרים. וכשאתה מסתכל בהם ובאמתחותיהם אין אתה יודע אם עושים הם את דרכם “לשדות התעופה”, לשוק או לבית־הספר.

ביום השבת “נחה ככר סלאמה” מזעפה… מספר המכוניות העוברות דרכה אינו רב והככר הופכת להיות “מגרש חניה” לעשרות המכוניות, של בעלי הבתים המתגוררים סביבה. ולא רק ככר סלאמה משמשת כמגרש חניה אלא גם הרחובות הסמוכים. בעברי בשבת בבוקר בדרכי לבית הכנסת אשר ברחביה עומדים הרחובות ריקים כמעט “מאדם ומבהמה”. בשעה זו הומים בתי הכנסת שברחובות ז’בוטינסקי חובבי ציון ואלקלעי ממתפללים.

קבוצות של חסידים לבושי שטריימל עוברים בשבתות את רחוב דוד מרכוס, יחד עם ילדיהם הקטנים ועושים את דרכם לחצרות “הרביים” והאדמו"רים השוכנים בשכונות הסמוכות.

בשעות הערב והלילה נשמעים צלצולי הפעמונים ממגדלי הכנסיות העומדות בהר ציון ובעיר העתיקה, ובלילות הרמאדאן נשמע בשכונה גם קולו של המואזין הקורא את המאמינים לתפילה מעל מרומי הצריחים שבמסגד אל אקצה.

נדמה היה לי כאילו עולים קולות השופרות מבתי הכנסת החרבים והשוממים אשר בעיר העתיקה.

בערבי שבתות פוגש אתה במטיילים רבים אשר באים לשכונה כדי ל“הקיף” את משכן נשיאי ישראל ואת בנין התיאטרון. שעות טיול אלה בשבתות של קיץ או בשבתות של שמש בעונת החורף, הן שעות נאות. מראה יפה נגלה לעיניך ביושבך בשעות הערב על אחד מספסלי הביטון שבככר התיאטרון הירושלמי. האורות מסביב הולכים ונדלקים וכל ההרים מסביב הופכים לאבוקה של אור.

עם יציאת השבת נדלקים האורות בככר תיאטרון ירושלים וקהל חובבי תיאטרון ומוסיקה נוהרים אליו. בשעה זו הומה הרחוב ממכוניות רבות. וכך מתעוררת השכונה ויחד אתה גם רחוב דוד מרכוס, לחיי חול.

לפני הבחרו לנשיא נהג מר זלמן שזר המנוח לטייל בשבתות בשכונה. בזכות התגוררותו של מר זלמן שזר בשכונה זו (בתחילת רחוב בלפור) לפני הבחרו לנשיא, הוקם לאחר פטירתו ברחוב חובבי ציון המכון להיסטוריה עברית שנקרא על שמו. וכך זכתה השכונה למכון מחקר שני נוסף למכון שוקן.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נהג פרופסור מרטין בובר אשר התגורר ברחוב חובבי ציון, לקיים שעורים בתנ"ך בערבי שבתות, במועדון “התיירות” המשמש כיום אולפן ללמוד השפה העברית לעולים.

בין המתיישבים היהודים בשכונה זו בתקופת המנדאט הבריטי יש להזכיר גם את הגברת דבורה וייס שחשבה לפתוח מעון לילדים בשכונה בשנת 1945. התברר כי זוגות צעירים לא באו לשכונה ורוב הבאים היו אנשים מבוגרים.

בביתה שבו היא מתגוררת עם בעלה מר שטיין, גר בתקופת המנדאט המהנדס לרכנט. הבית היה בן קומה אחת בלבד.

“המרכז המסחרי” של השכונה מתרכז בעיקר ברחובות דוד מרכוס וז’בוטינסקי.

אם בתקופת המנדאט ספקה חנות אחת שעמדה בתחילת רחוב חובבי ציון את צרכיהם של תושבי השכונה, הרי היום עם גידול הישוב בשכונה נפתחו מספר חנויות חדשות ונסגרו חנויות שהוקמו לאחר מלחמת הקוממיות.

ברחוב זה גם מכבסה שבאה אף היא במקום חנות מכולת שבעבר שמשה כסניף “תנובה”.

ואילו ברחוב ז’בוטינסקי חנות מכולת אחת ומכבסה שנפתחה על ידי אחד העולים החדשים שעלו מפרס. ברחוב אלקלעי הסמוך, חנות ירקות שנפתחה עוד בחדשים הראשונים לאחר מלחמת השחרור. חנות ירקות שניה עומדת “תחת תומר”, דהיינו תחת אחד העצים הסמוך לשתי חנויות המכולת שברחוב דוד מרכוס. בימי גשמים, סערות ושלגים “נועלת” חנות ירקות זו את דלתותיה הפתוחות לכל רוחות השמים ותושבי השכונה נאלצים לותר באותם ימים סוערים על הירקות והפירות.

מקום המפגש של תושבי השכונה הוא מסביב לחנויות המכולת וחנות הירקות הפתוחה לרוחות השמים שברחוב דוד מרכוס. בשעות הבוקר פוגש אתה בשכנים שאין אתה מזדמן לפגוש אותם במשך שבועות וחדשים הבאים לקנות את שקי החלב, ה“אשלים” “הגילים” הלחמניות והירקות. עומדים כשבידיהם “סל המזונות”, ושואלים איש בשלום רעהו. בשעות אלו מזדמנים גם שכנים, מהם שופטים ופקידים בכירים העושים אף הם את קניותיהם. גם ילדים ממהרים לערוך את קניותיהם מחשש פן יאחרו ללכת לבית הספר.

ככר סלאמה, נחשבת ובצדק לאחת הפינות הנאות ביותר בשכונה, וכשאתה עובר דרכה נדמה לך כי אתה חוצה ככר באחת מערי אירופה.

שלושה בנינים המקשטים את ככר סלאמה, בנויים מאבן אדומה הידועה בשם “מיזה” היהודי. האבן נקראת בשם זה, מחמת הקושי הכרוך בחציבתה מהמחצבות אשר בבית לחם ובית ג’אללה.

מעל גגותיהם של שלושת הבנינים הללו נשקפים חומות ירושלים העתיקה ים המלח והרי יהודה. וכל מי שמתגורר בהם נהנה מאחד המראות היפים ביותר.

בין העתונאים המתגוררים בשכונתנו נמנה גם העתונאי גבריאל שטרן, המתגורר בקומה העליונה בבית העומד ברחוב דוד מרכוס שנבנה על ידי אליאס סמואל אחד מבוגרי בית היתומים הסורי הפרוטסטני “שנלר”.

בעוברי להתגורר בשכונה זו בשנת 1949 הכרתי את בעל הבית שעל משקופו חרותות המלים באנגלית וערבית “אבן עזר” (שמואל א' פרק ז' י"ב)41.

גם שנים מספר לאחר הקמת המדינה התגוררו בשכונה כמה מתושביה הרבים הראשונים. בין אלה שנשארו בשכונה הכרתי את אחיו של הקבלן הירושלמי הידוע שיבר, את הארמני מטוסיאן שביתו שוכן מול המועדון לעולה, ועוד מספר משפחות שבמרוצת השנים עזבו את השכונה.

בביתו של אליאס התגורר הרופא ד"ר כהן, אשר נשא לו אשה נוצריה, שהתגיירה ותקופה קצרה לפני מותה שבה לנצרות. אחותה, שהתגוררה אתה נשארה נוצריה. שתיהן התגוררו בגוש הבתים אשר ברחוב בנימין ד’ישראלי. הן התגוררו בשכונה שנים רבות ותמיד נראו מהלכות יחדיו.

את מר אליאס שאותו נהגנו לראות בשנים הראשונות לאחר קום המדינה “מהלך” בשכונה עם מכונית הפורד הישנה. נסה, על אף גילו הגבוה, לבנות בכוחות עצמו דירה נוספת בגג בנין השייך לו ברחוב מרכוס בלי להעזר בפועלים. הוא נהג לשאת על גבו אבנים לקומה הרביעית, אך לאחר תקופה קצרה הלך לעולמו.

מגזוזטרת הדירה שבה מתגורר מר גבריאל שטרן נשקף אחד המראות היפים ביותר בירושלים. בימי הקיץ, נוהג גבריאל שטרן להשכים קום ולקרוא את “על המשמר”, שהוא משמש ככתבו הירושלמי, בגזוזטרת ביתו. באחד מימי חודש ניסן שטוף שמש ישבנו שנינו על אחד הספסלים אשר בככר סלאמה ושוחחנו על השכונה. כשספרתי לו שאני כותב על ההווי השכונתי ספר לי כי הוא נסה לתאר את המראה הנשקף מגזוזטרת ביתו בשיר. משהקריא בפני את שירו שאותו כתב בחודש טבת תשכ"ז, לפני אחודה של ירושלים, אמרתי לו, מסתבר כי שנינו התנבאנו בסגנון אחד. אף אני התגעגעתי להר ציון, להר המוריה ולהר הזיתים וכן לשאר ההרים שמסביב לירושלים ואף לשופר מכותל.

ולמען ירושלים ששנינו אוהבים צרפתי את שירו של חברי אשר ראה אור גם ב“חותם”.


לקוי הרים

ממראות המרפסת בטלביה


לילה וערפל

רפאים לובשי לובן בעמק

הר נבו אשר מנגד –

נעלם.

נעלמו כל ההרים –

הר־ציון והר המוריה

הר הזיתים והר הצופים

הר המשחית והר העצה הרעה.

ירושלים

הרים סביב לה

לקו ואפסם עוד

בלילה וערפל.

תותח רמאדאן

רועם מעבר לאפס

פעמון מולד

עונה מנגד

הרי אפרתה

אשר לקו.

שופר מכתל

נשבר קולו

בלילה וערפל

עד בוא בקר.

אימתי?

טבת תשכ"ז 1967.


בין הדמויות שהתהלכו בשכונה מאז שנת 1949 היה הזקן התימני אברהם מנצור שבלכתו בערבי שבתות להתפלל בבית הכנסת שברחוב חובבי ציון, נהג לעצור אותי בדרכי ולהגיש לי את קופסת טבק ההרחה. נוטל הייתי “קמצוץ” טבק ומאחל לו אריכות ימים ושנים. מר אברהם מנצור עבד בבית חרושת של טבק של משפחת “סירי” אשר בשכונת מחניים. כיום חולה האיש ואין אני רואה אותו בערבי שבתות.

אולם במקום “בטלנים” יש בבתי הכנסת לומדי תורה ומוסר המשתתפים בשעורים. אלה הם בעיקר פנסיונרים שהתיישבו בערוב יומם בשכונה. מהם שבאו מארצות־הברית, מאנגליה וממקומות אחרים.

השתתפתי בכמה שעורים וראיתי כמה רוצים הם לרענן את תורתם, את הגירסה דינקותא שלמדו בארצות מזרח ארופה, בטרם הגרו לארצות שמעבר לים.

פרט לבעלי חנויות המכולת והירקות וכן בעל המכבסה ובעל החנות לתקון הטלויזיות ועוד שהם מבני עדות המזרח, הרי מקצת מההווי הספרדי של השכונה, כפי שבא לידי ביטוי בשכונות הירושלמיות הותיקות והחדשות מסמלים יצחק בנבניסטי, לפנים בעל מאפיה במחנה יהודה, אלמן מזה שנים רבות, המתהלך על אף היותו בן שמונים ושלוש, הדור בלבושו, כצעיר בשנות העשרים, בן סלוניקי, שהחל בשנים האחרונות לשוב בתשובה ולבקר בערבי שבתות בבית הכנסת “ישא ברכה” אשר ברחוב ז’בוטינסקי. ביחוד נוהג הוא להשתתף בשמחה רבה באמירת “לכה דודי” “יגדל אלקים חי” שיחידי בית הכנסת שרים לאחר תפילת ערבית בליל שבת, אם כי שפתיו בלבד דובבות וקולו לא ישמע מאחר שאין הוא יודע “צורת אות”, וזאת כפי שהוא אומר לא באשמתו, אלא באשמת הוריו שלא למדו אותו את אותיות הקודש, ואילו חברו רובין (ראובן) חיים, אינו נוהג ללכת להתפלל אם כי אף הוא בגילו של יצחק בנבניסטי שעבר את גיל הגבורות, מעולי בולגריה שנתאלמן בשנה האחרונה.

כל אחד משני הישישים הללו חי את חייו הפרטיים. כל אחד עסוק בהכנת מזונותיו ואין לבם פנוי במשך שעות היום לשיחתם של יושבי קרנות. אולם לא כן ביום השבת. יום זה מוקדש לשיחה לבבית ביניהם להחלפת דעות פוליטיות על המתרחש בעולמנו ובעולם הגדול, לדברי תורה ואגדה ומוסר שאותם יצחק בנבניסטי “מכנס” במשך ימות השבוע ומציג אותם בפני חברו רובין חיים בשבתם יחדיו, אם בספסל42 שבככר סלאמה ואם בספסל אשר בגינה הקטנה אשר ברחוב בנימין ד’ישראלי, מול האולפן לעברית.

כשאני עובר בימי שבת אחרי הצהרים סמוך לגינה זו אני מתעכב במקצת מאחורי הגדר כדי לשמוע את דברי המוסר, הדעות הפוליטיות, חדשות הארץ ועוד שמשמיע יצחק בנבניסטי בשפתו הספרדית הסלוניקאית, שכל מילה ומילה מתבטאת בשובה בשלוה ובנחת בקול רם. ואילו רובין חיים יושב בשקט כתלמיד בפני רבו ובולע ממנו את אמרותיו ואת חדושיו. רק מזמן לזמן פונה אליו חיים רובין בשפתו הספרדית הבולגרית, הכבדה והמסורבלת שאין בה אותו החן שיש בלדינו הספרדי הסלוניקאי, בשאלה כתלמיד בפני רבו, כדי שיאיר את עיניו בעניני תורה או בעניני מדיניות. בשעה זו היה יצחק בנבניסטי, משמיע באזני הקשיש רובין חיים את הסבריו ופרושיו כשהוא מגלגל בין אצבעותיו את מחרוזת האלמוגים שאותה הוא מחזיק רק בימי חג ומועד.

אלה הם הספרדים הטהורים המסתובבים ברחובות השכונה, ושאותם אתה פוגש לפעמים בחנויות המכולת או בשעות הערב מתהלכים לרוח היום של טלבייה, כשרובין חיים הולך כשהוא נשען על משענתו ואילו יצחק בנבניסטי מתהלך זקוף קומה ומפזם לעצמו רומנסות ספרדיות שאותן למד עוד בעיר מולדתו היא סלוניקי.

מכל השכונות החדשות שקמו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה בצידה הדרומי המערבי של ירושלים הרי שכונה זו, שכונת טלביה נחשבת, עד היום הזה לאחת השכונות היפות ביותר בירושלים שעיני רבים מתושביה של ירושלים כלות למצוא פינת מגורים בשכונה זו.

זכתה שכונה זו והיא משקיפה על הצד המזרחי והדרומי של ירושלים. בעברי בבקרי ימי חורף שטופי שמש דרך הרחבה הגדולה של “תיאטרון ירושלים” מסתכל אני על הנוף היפה הנגלה לעיני, המרתק אותי למקום שבו דורכות רגלי ואכן קשה לי לעזוב אותו ולהפרד ממנו.

צביונה של השכונה שונה במידה רבה לאחר קום המדינה. השכונים רבי הקומות שהוקמו בתוך השכונה ומסביבה “האפילו” במידת מה על דמותה וצורתה כפי שהיתה בשנים הראשונות להקמתה.

ולא זו בלבד ששכונה זו עשירה בנופים המקסימים הסובבים אותה, אלא גם בתוכה ישנם מבנים המרחיבים את דעתו של אדם.

אולם בתוך שפע המוסדות הממלכתיים, הדתיים התרבותיים, עומדים שני מוסדות שמדי עברך על פניהם חש אתה באפסותו של האדם על פני אדמות. מאחורי הוילה היפה ביותר בירושלים הוילה של שרובר, שוכן אחד המוסדות הראשונים, שהוקמו בירושלים עוד לפני מאה שנה, מוסד המטפל באחד הנגעים הקשים והממארים הנזכרים בתנ“ך, ואילו בקרבת “גן השושנים” והוילות היפות שברחוב בנימין דישראלי, עומד מוסד שאף לו יש סמוכין בתנ”ך אולם בצורה חריפה יותר, “משוגע איש הרוח”. וכשאני נתקל לפרקים ב“יחידי” שני המוסדות הללו ברחובות השכונה משפיל אני את עיני ומהרהר על גורלו של האדם. ואכן לא לחינם הוקמו בקרבתם של שני המוסדות האלה מכונים לחקר התנ"ך.

מכל שכונותיה החדשות של ירושלים שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שכונה זו נמנתה בין השכונות המעורבות שבה התגוררו יהודים וערבים יחדיו.

בניני השכונה כפי שהוקמו באותן שנים המפוזרים בדמותם ובצורתם בכמה מרחובותיה, מעידים על הרווחה הכלכלית שהיתה מנת חלקם של תושבי השכונה.

אף כי קרובה השכונה הזאת לשכונות רחביה קטמון ועוד, שומרת היא עדיין על צביונה המיוחד ונבדלת היא במבניה ובמוסדותיה משאר השכונות הסובבות אותה.

משאתה נכנס לשכונה זו חש אתה במרחבים הגדולים המצויים בה וזאת על אף השכונים הגדולים גורדי השחקים המוקמים כיום בצדה המזרחי.

בצדק נחשבת השכונה הזאת לשכונה היפה ביותר בירושלים החדשה. בוניה נתנו לה את צביונה הכללי ולא הטביעו עליה שום חותם של לאומיות זרה. היא נחשבת לשכונה בין לאומית על אף הצביון העברי שקבלה מאז הקמת המדינה נותר בה מקצת מהאוירה הכללית ששררה בה בראשית הקמתה.

בשטח הנמצא במרכז השכונה טאלביה, ז’בוטינסקי, מרכוס, שופן, הוקמו בית הנשיא מכון ואן ליר. אומרים כי שטח זה היה מיועד לכתחילה לשם הקמתם של משרדי הממשלה. אולם בן גוריון החליט למסור עשרים וחמשה דונם להקמת מכון ואן ליר. אף השטח שעליו הוקם תיאטרון ירושלים היה מיועד להקמת הבית לבנים החופשים43.

ממרומי ככר סלאמה שנקרא כיום ככר וינגייט44, וכן מהחצר הרחבה של תיאטרון ירושלים נשקף חלקה הדרומי של ירושלים בכל הודה והדרה וביחוד מקסים הוא המראה בשעות הלילה כששורות שורות של פנסי חשמל מאירים את השכונות שמסביב.

השלוה והשקט שהיו קיימים בעבר בשכונה זו שוב אינם קיימים עוד. רחובותיה שהיו שקטים ושלוים בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה גועשים וסואנים כיום. רק בשבתות נרגעת השכונה ובעונת החורף מבלים תושביה ותושבי השכונות הסמוכות בגני השכונה כגון גן מנחם אוסישקין שעל יד מלון הנשיא “גן השושנים”, גן הנשיאים ועוד גנים הפזורים בשכונה. תיאטרון ירושלים והחוילות הנאות הסמוכות, וביחוד החוילה של שרובר המוארת בשעות הערב, מושכים אליה סקרנים רבים הנהנים מיופיה של החוילה ומברכת המים המצוייה בה. (כבן ירושלים האם יכולתי להעלות בילדותי על דעתי, כי במרוצת השנים תקומנה בירושלים ברכות שתשמשנה את בני החוילה).

בערבי שבתות יושבים על ספסלי הביטון שבחצר תיאטרון ירושלים מבקרים ועוברי אורח הנהנים מאוירה הצח והמבריא של הסביבה ומסתכלים על הנוף שמסביב.

ואכן מי שרוצה להנות משבת שקטה ערבה ושלוה יבוא לשכונה ויהנה מטובה.

השכונה הולכת ומתפתחת מסביבה הוקמו45 ומוקמים מבנים ענקיים שאת דירותיהם מציעים הקבלנים במחיר של מליון או מליון וחצי לדירה בת ארבעה חדרים.

והנמוק המשכנע ביותר את רוכשי הדירות הוא הנוף הנשקף מעל המבנים האלה הפונים מזרחה לעבר העיר העתיקה ולעבר הרי־יהודה, ורואים את זריחת השמש.


גנים בשכונה    🔗

עוד בתקופת המנדאט הוקם בשכונה אחד הגנים הנאים ביותר של ירושלים הנקרא כיום בשם “גן השושנים”. אל הגן הזה היו נוהגים לבוא תושבי השכונות הסמוכות כדי להנות מהמראה היפה הנשקף מסביב. הוילות החדשות שהוקמו בשנים האחרונות והעומדות בצידו הדרומי של הגן אינן מסתירות את הרי יהודה ואת הערים בית ג’אללה ובית לחם.

גן זה משמש את תושבי השכונה ביחוד בשבתות. גם בו עומדים אותם הפסלים המוזרים המקשטים את שאר גני ירושלים. פסלים שהם למעלה מהשגתנו ומקשים אנו המבוגרים, להסביר את “תוכנם” ו“מהותם” לנכדינו שאותם אנו מלוים לגן זה.

גן השושנים מטופח כהלכה וממשיך “לשמור” על יופיו, כפי שהיה בתקופת המנדאט.

בתוך השכונה עוד מספר גנים אשר הוקמו בתקופה האחרונה והם מיועדים יותר לבנים ולנכדים מאשר להורים הזקנים. גנים אלה, כגון “גן מנחם” ע"ש מנחם אוסישקין שעל יד מלון הנשיא, והגן אשר בשכון הפועלים מיועדים בעיקר לתינוקות, ואנו הסבים ההורים עומדים עליהם לשמרם לבל יפגעו חלילה במשחקיהם.

ככר סלאמה מקושט אף הוא בארבעת פינותיו בירק ובפרחים. גם הרחבה שמסביב למנורת החשמל העומדת באמצע הככר נטועה פרחים. ולא זו בלבד אלא גם שני צידי רחוב ז’בוטינסקי, נטועים שיחים ופרחים. בארבעת הגינות העומדות בכל אחת מארבעת הפינות שמסביב לככר סלאמה ספסלים המשמשים מקומות ישיבה לתשושי כוח ולזקנים בערבי קיץ ובשבתות.

גן חדש שאף הוא מיועד בעיקר לנו הזקנים הולך ומוקם מאחורי בית הנשיא. גם בו עומדים מספר ספסלים המיועדים לישיבה לנו ולנכדינו. מעברו השני של רחוב שופן מול בית החולים על הנסן מצוי גן “טבעי”. גם בו מספר ספסלים ועל ידם גם כמה משחקים לילדים. כך משתדלת עירית ירושלים “לקרב לב בנים על אבות” על ידי טפוח הגנים המשמשים מעין מקומות מפגש לשעשועים לנו ולנכדינו.


 

רחובות ושכונים בשכונה    🔗

א.    🔗

כל המהלך בימים אלה ברחובותיה של השכונה שמספרם גדל במרוצת השנים נדמה כי מהלך הוא בגנזך של היהדות והציונות.

מכל שכונותיה של ירושלים, החדשות והישנות כאחד, העמיסה שכונה זו על כתפיה הצעירות את שמותיהם של גדולי הספרות, השירה, אנשי מדע ועסקנים ציבוריים ועוד.

אין רחוב, אף הקטן ביותר, שאינו נושא את שמו של מנהיג דגול עסקן סופר הוגה דעות וכו'. נדמה כי ילדי השכונה לומדים פרק בתולדות הספרות והתחיה העברית בהתהלכם ברחובות השכונה, ומשער אני בנפשי כי בחידונים הנערכים על ראשי תנועת התחיה הלאומית זוכים הם במקום הראשון.

אולם לא רק שמותיהם של סופרים והוגי דעות “טמונים” בשלטים הקטנים המוארים בשעות הלילה העומדים בראשי חוצות ורחובות, אלא גם שמותיהם של מדינאים, ביניהם שמו של מפקד צבא גדול ששמו קשור במלחמת הקוממיות, וכן חסידי אומות עולם שתרמו את תרומתם לתחיתו של עם ישראל.

הרחוב המרכזי החוצה את שני חלקי השכונה, החלק הישן והחלק החדש ההולך ונבנה נקרא על שמו של זאב ז’בוטינסקי. רחובות רבים בערי הארץ ובמושבותיה נקראים על שמו של ז’בוטינסקי, אולם חשיבות מיוחדת נודעת לרחוב זה הנקרא על שמו, של מנהיג זה אשר נידון למאסר ונכלא בכלא עכו על השתתפותו בהגנתה של ירושלים במאורעות תר"ף.

ברחוב אחד העם, המקביל לרחוב בלפור, שוכן “בית שלום” שהוקדש על ידי המנוח העורך דין ש. הורביץ לטובת “קרן־היסוד”. בית מפואר זה השופע תמונות אמנותיות, פסלים, וכונניות46 של ספרים יקרי־ערך מיועד לעריכת מפגשים לאורחים מחוץ לארץ מטעם מוסדות יהודים שונים.

הכורסאות והספות הנאות, שטיחים ושאר אביזרים המפוזרים על פני חדריו משרים אוירה נעימה על באי־הבית.

בשנים הראשונות לבואי לשכונה נוהג הייתי לראות את העורך דין שלום הורביץ, כשמקטרתו בפיו אוחז ברצועת עור בצוארו של כלבו הגדול שתמיד רצה “להתפרץ מפני אדונו”.

בקרבתו נמצא רחוב יוסף חיים ברנר ובו גר מי שהיה הרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים ואחת השגרירויות של דרום אמריקה ואילו הרחוב הנקרא על שמו של הסופר פרץ סמולנסקין מוקף בכל שני וחמישי בגדרות של משטרה, כדי לשמור על האורחים רמי המעלה המבקרים בביתו של ראש־הממשלה.

מסתבר, כי קשה היה למנוח משה שרת, שר החוץ הראשון שהתגורר בדירה מפוארת זו, להפרד מהרחוב השקט הזה אשר הודות לו הפך להיות רחוב חד־סטרי. כשפרש מתפקידו המשיך להתגורר ברחוב זה.

בשעות של אחר הצהריים, הייתי רואה את המנוח עומד בשער הבית מספר 19 ומחכה למכונית שתבוא להסיעו לסוכנות. לפרקים היה מזדמן באותה שעה שכנו הקונסול התורכי. משהיה המנוח משה שרת רואה אותו, היה פונה אליו בתורכית צחה ושואל בשלומו. המנוח היה פותח במלים “נאצל סייניס אפנדים” מה שלומך אפנדים, וכך היתה השיחה הלבבית קולחת לאטה במשך רגעים מספר. נוהג הייתי להסתכל באותה שעה בפניו המחייכות ונזכר בתמונתו של המנוח בשעה ששמש כקצין תורכי זוטר (קוצ’וק זאביט) בצבא הוד רוממותו הסולטאן התורכי במלחמת העולם הראשונה. משהיו עולים באזני צלצוליה של השפה התורכית הייתי אף אני חוזר לימי ילדותי לימי מלחמת העולם הראשונה, כשגדודים תורכים נהגו לעבור בשעות אחרי הצהרים ברחוב יפו בדרכם47 לשדות התמרונים שמאחורי בית החולים “שערי־צדק”. אנו הילדים הזדנבנו אחרי הגדודים האלה, הסתכלנו בתמרוניהם ואף לוינו אותם עד למגרש הרוסים ששמש לפעמים “במת עונשים” שגבוריה היו הקצינים התורכים הצעירים וקרבנותיה היו החיילים הערבים בני הארץ שלא שלטו כדבעי, לא בשפה התורכית ולא “בסדרי האמונים הצבאיים התורכים”, וספגו מלקות בכפות רגליהם.

לאחר פטירתו של משה שרת המשיכה רעיתו צפורה להתגורר באותה דירה, ובשעות הערב נהגה לשבת על אחד48 מספסלי העץ בככר סלאמה, בחברתם של הפורפ' טור־סיני, מר זיגפריד מוזס, מבקר המדינה הראשון ועוד.

מול מקום משכנו של ראש הממשלה, עומד המכון לחקר היהדות שליד בית מדרש לרבנים באמריקה שנקרא על שמו של הנדבן ז. שוקן. סימני חיים רבים אינם נראים מסביב לבנין זה שגזוזטראותיו וחלונותיו סגורים ואטומים. רק מזמן לזמן פוגש אתה בכניסה לאותו בנין חוקרים ישישים כשבידיהם תיקי עור בלויים, תיקים של תלמידי חכמים ובתוכם כתבי יד עתיקים של גדולי חכמי ספרד ואשכנז. ובתוך הבנין יושבים באהלה של תורה.

בהמשכו של הרחוב עומד הביתן שנבנה על ידי הנדבן הידוע ז. שוקן והמשמש כמשכנה של האקדמיה למוסיקה על שם רובין. רחוב זה הומה בכל שעות היום. ובשעות של אחרי הצהרים פוקדים אותו “המחוננים” הקטנים לשם למוד תורת המוסיקה.

אל פינת רחוב זו, נוהגים ההורים להביא את ילדיהם “מי ברגל ומי ברכב” כדי לשמוע תורה מפיהם של מורים ומורות. הם נכנסים לדלתי המוסד הזה כשהם נושאים בידיהם את ספר התוים, שקי בד בהם טמונים חלילים ותיבות שחורות קטנות בהן טמונים כנורות קטנים. אנו בילדותנו, לא זכינו לחינוך מוסיקלי, אחיותינו לא פרטו על פסנתרים ולא נגנו בכנורות49. הכלי היחידי שנראה בחצרותינו50 היתה “המנדולינה”, שעל מתריה שפכו אחיותינו את תקוותיהן ואת אכזבותיהן. ורק עם העליה הראשונה והשניה החלו להשמע צליליו של הפסנתר שהגיע אלינו מהארצות שמעבר לים.

ילדים קטנים אלה, מזכירים לי את הימים בהם הייתי מוביל את בני אברהם אצל אחת המורות שהתגוררו בקרבת מקום כדי ללמוד את תורת החליל ולאחר מכן את תורת הכנור. הוא לא שקד על למוד זה. אולם מאמין אני כי כמה צלילים נוגים ועמוקים של תורה זו, שקלט בימי ילדותו, השתזרו פה ושם בכתביו.

מכל רחובותיה של השכונה הזאת הרי הרחוב החביב עלי ביותר הוא רחוב בלפור, שנקרא בעבר רחוב הקונסולים. אל רחוב זה אני מגיע מרחוב דוד מרכוס וככר סלאמה, וממנו עובר לככר צרפת.

רחוב זה זכה בשנים האחרונות לקהל מבקרים הבאים לשחר את פניהם של גדולי הדור כגון גונר51 יארינג, הנרי קיסינג’ר ועוד הסועדים “סעודות עבודה” אצל ראש הממשלה, בהן נדונות בעיות העומדות ברומו של עולמנו.

בנין זה, העומד52 בפינת רחוב בלפור ורחוב יוסף סמולנסקין נבנה על ידי אחד53 מעשירי יהודי אלכסנדריה מר אגיון שהתגורר בו במשך שנים רבות עם אשתו ושני בניו. משהייתי פוגש את מר אגיון על יד ביתו נדמה היה לי כי עומד בפני דיפלומט ממשרד החוץ הצרפתי שבא לבלות את שארית שנותיו באוירה הצח והנעים של ירושלים.

“גנוני מלכות” שררו בבית זה עוד בטרם עבר לידי ממשלת ישראל.

ספר לי אחד מחבריו של הבן שלמד אתו בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, כי באחד הימים הוזמן על ידו להתארח בביתו המפואר. זוכר אני ספר לי החבר את חדר האוכל ואת שולחנו הארוך. בשעות הסעודה נהגה הגברת אגיון לשבת בקצהו האחד של השולחן ולצלצל בפעמונה הקטן שעמד על ידה. משהיו העוזרות שנמצאו באותה שעה “במטבח” שומעות את צלצול הפעמון היו נוטלות לידיהן את מגשי האוכל ונכנסות “ביראה ופחד” לחדר האוכל, מקרבות למסובים את המגשים כדי שיטלו מהם את אשר חשקה נפשם. כל ההצגה הזאת, מספר בן המושבה, נראתה מוזרה בעיני. לא הורגלתי לגינוני מלכות מעין אלה.

לאחד מבתי הרחוב הזה קשור אני קשר נפשי, ומדי עוברי54 לידו, נזכר אני באותם ימים קשים שעברו עלי כשנותחתי פעמיים ברשת עיני הימנית.

אל בית מספר 19 שבשער הברזל שלו רשומות המלים The clarmont שבו מתגורר רופא העינים הידוע פרופ' י. צ. מיכלסון הובלתי באחד הערבים כדי לבדוק את עיני. למחרת אותו יום שכבתי באגף חולי עינים ששכן ברחוב הנביאים בבנין ששמש בתקופה התורכית, והמנדט בית ספר גרמני לבנים ולבנות. במגרש של אותו בנין, הקים הקיסר הגרמני וילהלם את אהלו שבו קבל את נכבדי הישוב בירושלים. בין האורחים שבקרו את הקיסר נמנה גם הרב יעקב מאיר, מי ששמש לאחר מלחמת העולם הראשונה, כראשון לציון ורב ראשי בארץ.

מאותה שנה שבה נותחתי ועד היום הזה משמש אני מעין “מורה דרך” לכל מוכה גורל המחפש את דירתו של פרופ' מיכלסון. כשאני נשאל היכן מקום הבית מספר 19, מיד אני מלווה את השואל ומובילו עד לשערי אותו בנין.

לפרקים רואה אני את פרופ' חיים בלאנק העובר באותו רחוב כשכלבו לפניו והוא אץ ללכת לביתו. הוא עובר תמיד במדרכה שעל יד אותו בנין. נגש אני אליו ומודיע לו מי הוא זה הנגש אליו. לאחר דרישת שלום חביבית הוא מתיר את הרצועה של הכלב, שם את זרועו על כתפי, ויחד צועדים אנחנו לביתו שברחוב חובבי ציון. לפרקים רואה אני אותו בשעות הבוקר המוקדמות כשהוא צועד עם כלבו לגני המכון ואן ליר. כאן הוא נותן “פורקן” לכלבו הנאמן והוא עצמו יושב ומשוחח עם הגנן בן הכפר בית צפפה שעל יד ירושלים55, ומעשיר את ידיעותיו בשפה הערבית המדוברת ובהווי הערבי.

מול בנין תיאטרון56 ירושלים נמצא רחוב פינסקר שבו מצויות כמה מהוילות57 היפות והמפוארות בשכונה, כדוגמת הוילה של שרובר הנדבן הידוע, הקבלן זכריה, ד“ר גולדשטיין מנהל “קרן־היסוד” לפנים ועוד, מאחורי רחוב זה רחוב רחב ונאה הנקרא ע”ש ש. דובנוב, שאף בו מוקמים בניני פאר. רחובות אחרים בשכונה קרויים על שמותיהם של רבי יהודה אלקלעי, נחום סוקולוב מנדלי מוכר ספרים, מ. צ. מנה, רחוב חובבי ציון, דוד מרכוס, בנימין ד’ישראלי, ורחוב לב העברי.

טאלביה ספוגה מוסדות מדע והשכלה. אחד ממוסדות ההשכלה שנפתח בתקופה האחרונה הוא “מרכז שזר”. מרכז זה השוכן ברחוב חובבי ציון משמש את “החברה להיסטוריה ישראלית” כך זכינו למרכז חדש על יד המרכז של יד בן צבי, השוכן ברחוב אברבנאל ברחביה. ואכן, טוב עשו מתכנני המכון שהקימו את המוסד הזה בשכונה שבה התגורר הנשיא המנוח שנים רבות בטרם ששמש כנשיא המדינה.

לאחר שפרש הנשיא, החליטה החברה ההיסטורית הישראלית להקים מוסד שיקרא על שמו, ואכן חלק מפעולות החברה ההיסטורית הישראלית עברו למרכז שזר, שבו עומדת, לרשות כל שוחרי ההיסטוריה היהודית, ספריה עשירה.

מטרתו של המרכז הזה, היא העמקת התודעה ההיסטורית היהודית והפצתה בקרב הנוער.

המרכז מפרסם מדי פעם בפעם ספרים בנושא תולדות עם ישראל, מקיים כנס שנתי על נושאים יהודים, קורסים להשתלמות מורים, הרצאות, סמנריונים, ומחנות קיץ לתלמידי י“א י”ב. כן מצוידת הספריה בארכיון של שקופיות בתולדות עם ישראל.

בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה פעל בשכונה מועדון תרבותי שקיים פגישות ומסיבות והרצאות. היה זה מועדון התיירות ששכן בקומה הראשונה של הבנין שבעבר שמש מקום משכנה של הקונסוליה58 הרומנית, ואילו היום משמש הוא “מועדון לעולה”. משרדי ממשלה שונים קיימו בו קבלות פנים לאורחים שבקרו בארץ. לאחר מלחמת ששת הימים נערכה באולמיו קבלת פנים לאנשי דת מהארץ ומחוץ לארץ ובפגישה זו נכחו59 גם מספר אנשי דת ממזרח ירושלים. כן נערכו בו הצגות בצרפתית על ידי קבוצת חובבים ואנשי תרבות צרפתים שבאו לארץ לאחר קום המדינה.


מועדון העולה על שם נתן שטיינברג

הנמצא ברחוב אלקלעי מספר 9, שעבר מאז קום המדינה גלגולים שונים נחשב לאחד “המוקדים הסוערים” בשכונה זו. האולפן שבמועדון נבחר כאולפנית המצטיינת בארץ על ידי הוועדה הארצית של המחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך והתרבות, “הומה” משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות מ“סטודנטים” צעירים וזקנים הבאים ללמוד תורה אם ברגל ואם ברכב. נימוקי הוועדה היו “שילוב מוצלח של האולפן עם פעולות תרבות וחברה הנערכות במקום”, והוועדה העניקה לו את הסיסמה “כל הכבוד”.

כשבאתי להתגורר בשכונה זו ביולי 1949, ברחוב אשר נקרא באותם ימים רחוב המשטרה הצבאית וכיום בנימין דישראלי, נודע לי כי הבנין המפואר הזה המוקף גן רחב ידים שמש כמרכז לח"י. אולם לאחר מכן הוצע למר מ. שטנר, אשר שמש בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה כאפוטרופוס על נכסי נפקדים, שהבנין ישמש מעין מועדון לחובבי התיירות.

ואכן בשנים שבין 1951־1955 שמש הבנין כמועדון לתיירות וכמה קבוצות של שחקנים חובבים נהגו להעלות בערבים מחזות בשפות צרפתית ואנגלית. אף מסעדה “עשירה” לפי נוסח אותם ימים נפתחה בו שמנהלה היה מר הפנר, ובאולמיו נערכו חתונות ומסיבות משפחתיות.

משהוזמן מר שאר ישוב אלמגור (אולסבנגר) מי ששמש כיו"ר התאחדות עולי בריטניה בשנת 1968 לנהל את המועדון הזה עמד על כך כי המועדון לא ישמש “כהמשך לאותן גלויות שבאו לארץ”, אלא כמועדון אשר ילכד וימזג בקרבו את כל אותם בני הגלויות “או כפי שקראו להן ההתאחדויות”, ללא הבדל ארץ מוצא, כדי שלאחר תקופה קצרה יוכלו להתמזג עם בני הארץ ועם החיים המתנהלים בה. בעיקר לא לתת לעולה להמשיך באותו אורח חיים שבו הוא חי בארצו. במלים אחרות לנתק אותו בהקדם האפשרי מאותו הווי שהיה שרוי בו בעבר.

ובשעות הבוקר המוקדמות כשאני עובר על יד המועדון פוגש אני, לפרקים, בעולים, מהם צעירים ומהם קשישים העולים על אוטובוסים המובילים אותם לטיולים בכל קצוי הארץ. זה כלמעלה מעשר שנים שמר שאר ישוב אלמגור מנהל את המועדון, ואכן על אף הבעיות שהוא נתקל בהן, הוא רואה ברכה בעמלו.


ב. שיכונים    🔗

המונח “שיכון” בא לעולם לאחר הקמת המדינה. בשכונות הותיקות הוקמו שיכונים מסוג אחר. אלה היו בעיקר שכוני צדקה וחסד. השיכונים שהוקמו בשכונות החדשות לאחר הקמת המדינה, היו מסוג אחר.

גם שכונת טאלביה זכתה “לשכונים”. עמדו בה חלקות קרקע שעמדו “ריקות”. ואכן שנים מספר לאחר הקמת המדינה “צצו” בשכונה שלושה שיכונים.

שיכונים אלה אינם נראים כיוצאי דופן ומוסיפים נוי למבנים המפוארים הקיימים, המבנים ההולכים ומוקמים בקצוי השכונה שינו במקצת את מראה השכונה ה“אצילה”, שבה הוקמו הוילות הנאות והיפות ביותר שנבנו בדורנו זה.

שלושה שיכונים מונים כיום בשכונה. שיכון החיילים המשוחררים או שכון “בין חנן”, שכון העתונאים ושיכון ותיקי ההגנה.

שיכון העתונאים ושיכון החיילים המשוחררים סמוכים הם זה לזה ומצויים בהמשך לרחוב אלקלעי, ואילו השיכון השלישי שיכון ותיקי ההגנה נמצא מאחורי רחוב ז’בוטינסקי החוצה את השכונה.

לכל שיכון היו “אפוטרופוסים ויועצים” שסייעו בידי המשתכנים. אם לשיכון החיילים המשוחררים שמש, “כתנא דמסייע” המנוח אליעזר קפלן, שר האוצר, הרי לשיכון ותיקי ההגנה שמשה הגב' גולדה מאיר, שכהנה באותן שנים, כשרת העבודה, כשתדלנית ומייעצת, ואף המנוח י. רוקח שר־הפנים, לא חסך את עצותיו.

א) שיכון החיילים המשוחררים או שיכון “בית חנן”    🔗

הרעיון להקמת שכון לחיילים משוחררים של מלחמת העולם השניה, התעורר מיד לאחר סיומה של המלחמה. מושל ירושלים והעיריה החליטו להקים שיכון זה ברחוב שמואל הנביא, במגרש הספורט של “הפועל”. למטרה זו נתנה ממשלת המנדאט לעיריה סך של ששים אלף ל"י. חלקת הקרקע שעליה עמדו להקים את השיכון היתה שייכת לממשלה, אולם התכנית לא יצאה לפועל מפאת המצב הבטחוני באותם ימים. שיכונים דומים הוקמו בתל אביב ובחיפה.

בשנים הראשונות להקמת המדינה עלה הרעיון שנית (בשנת 1950־1952) העלוהו משוחררי צה"ל והמפונים, מחמת הקרבות, משכונות הספר מסביבת רחוב שמואל הנביא, שער יפו והמרכז המסחרי והעיר העתיקה ואלה אשר שבו מהשבי הירדני. בעית הדיור החריפה כשם שהחריפה בעית התעסוקה. אולם בעית התעסוקה מצאה את פתרונה לאט לאט ואילו בעית הדיור הלכה והחריפה.

קבוצת המשוחררים הזאת באה בדברים עם שר האוצר המנוח אליעזר קפלן, שלשבחו יאמר, כי גילה התענינות רבה בפתרונה של שאלה דחופה זו… חברי הקבוצה נרשמו במשרד הבטחון אשר בדק היטב את הנרשמים לשיכון. נרשמו כארבע מאות משפחות אולם לא לכולם היה הסכום הדרוש של אלף ומאתים ל"י, סכום אשר לאחר מכן עלה לאלפים וחמש מאות, ורבים מהם נשרו. מאתים ועשר משפחות עמדו בהתחייבותן ובתשלומים הדרושים. תחילה הציע שר האוצר מר אליעזר קפלן את השטח אשר ברחוב ז’בוטינסקי שנחצה על ידי רחוב אחד העם. אולם משנודע הדבר לפטריארכיה היונית האורתודוכסית שלחה התראה חריפה לממשלה באמצעות הקונסול היוני, שאיים להביא את הענין בפני בית־משפט בין־לאומי.

הממשלה נרתעה מבצוע הרעיון הזה ומצאה את המגרש שמאחורי בנין המשמש כיום אולפן ללמוד עברית לעולים60 החדשים, שטח קרקע זה הנמצא כיום ברחוב אלקלעי פינת פינסקר היה שייך לאחד הנפקדים ועד היום עומדים בתוך הגן כמה עצי אפרסקים שניטעו על ידי בעל הקרקע. פינה זו נחשבת ובצדק, כפי שאמר אחד מותיקי מתיישבי המקום מר אהרון ז. תרשיש, אביו של המנוח חנן תרשיש, שהיה בן השכונה הראשון שנפל על הגנתה של ירושלים. ושעל שמו נקרא היום השיכון “יהלום של ירושלים”.

שטחו של המגרש הזה היה שלושה וחצי דונם. האוצר מכר את הקרקע במחיר שלושה וחצי לירות המטר. בסך הכל עלה מחיר הקרקע שלוש עשרה אלף ל"י וחמש מאות.

לבנין שלושה אגפים ובאמצעו גן. האגפים הם בני שלוש וארבע קומות.

בצוע הבניה נמסר על ידי העיריה לקבלן שמעון דיסקין והתכנון, למשרד האדריכל בן דור. בבנית השכון הוחל בשנים 1950־1951. לאחר העלאות ותוספות עלתה דירה בת שני חדרים חמשת אלפים ל"י ודירה בת שלושה חדרים – ששת אלפים וחמש מאות. שלוש דירות נועדו על ידי משרד הבטחון לשכונם של נכי מלחמה בשכר סמלי.

באגפים קיימים ארבעים ושתים דירות ובהן שש כניסות. המתגוררים בהם הם בעיקר מורים ופקידים. יתרון השכון שהקרקע היא פרטית ואינה שייכת לא לקרן הקיימת ולא למינהל מקרקעי ישראל. הבית נרשם כבית משותף. רבים מדיירי השיכון הזה, עזבו את השיכון והלכו להתגורר במקומות אחרים.

בגן השיכון שלט עליו כתוב בית חנן גדליהו תרשיש שנפל על הגנת ירושלים ביום כ' באדר ב' תשי"ד (25 במארס, 1954).

ב) שיכון העתונאים    🔗

“שיכון העתונאים” הוקם בשנת 1960־1961, בשנים בהן התארגנו קבוצות שונות לשם הקמת שיכונים. ואכן תחילה נרשמו ארבעים עתונאים לשכון זה. הוצע להם מגרש בשכונת רוממה, לאחר מכן הוצע להם מגרש אחר, בדרך לבית וגן ולבסוף רכשו שלושה דונם קרקע בשכונת טאלביה.

מתוך ארבעים העתונאים שנרשמו נותרו עשרים וכדי “למלא” את הדירות, נאותו העתונאים לקבל אל תוך קהלם גם אלה שלא משכו בעט סופרים אלא שעסקו במלאכות “רוחניות” כגון אמנים, מוסיקאים ועוד.

מבין עשרים העתונאים שנרשמו ראשונים, לא נותרו אלא תשעה עתונאים. אולם בזכותם של “עשרת הצדיקים” האלה, נקראת שורת המבנים, שדייריהם נהנים מאחד המראות היפים ביותר בירושלים, בשם “שיכון העתונאים”.

ג) שיכון ותיקי ההגנה    🔗

זה הוא השיכון הנאה והיפה ביותר מבין שלושת השיכונים הקיימים בשכונה. יוזמי השיכון מזכירים את המנוח ליפמן נתן קמיניצקי ויבדלו לחיים את יעקב ברטוב, יצחק סעד, ומזכיר ארגון ההגנה רפאל קריניבאד.

האדמה ככל אדמות השכונה, היתה שייכת לפטריארכיה היונית האורתודוכסית.

לדירות נכנסו בשנת 1956 לאחר מבצע סיני וזאת לאחר העברתם של פקידי משרדי המכס לירושלים. מתוך הדירות שנבנו נתנו ארבעים דירות לאלה מבין עובדי המדינה שהועברו לירושלים מחיפה.

המבנים בנויים מאבן. המתכננים חשבו להקים בלוק נוסף באמצע הגינה, אילו היתה תכנית זו מתגשמת היתה מכערת את מראה השיכון ופוגעת61 ביופיו. לכן סוכם כי במקום הבלוק שלא הועמד יוקמו בכל בלוק ארבע קומות במקום שלוש קומות.

המתגוררים בשיכון זה עמדו בפני פיתוי בסכום של עשרת אלפים ל"י לכל משתכן אם יסכים להעמיד בלוק באמצע הגינה. לבסוף סוכם כי בכדי להקים את הבלוק הנוסף יצטרכו כל המתגוררים בשיכון לתת את הסכמתם, אולם אם יתברר כי אחד מהמתגוררים בשיכון יתנגד לכך, תבוטל התכנית, ואכן המגרש נשאר פנוי והוא “מוסיף אויר” ומראה נאה לשיכון. המתגוררים בשיכון זה משבחים את הקבלנים לוסטיגמן ולרנר שבנו שיכון לתפארת.

כיום יש בשיכון מאה ואחת דירות שבעה בלוקים ושלוש עשרה כניסות. חמשה בלוקים בני שני חדרים כל דירה שרויים ללא הסקה ואילו בשני בלוקים קיימת הסקה.

כדרך כל השיכונים גם כאן התחלפו ה“מתיישבים” הראשונים.

תחילה חששו המתיישבים להתגורר בשיכון זה מאחר שמתיישביהם היו חשופים לצלפים הירדנים. אמרה להם הגב' גולדה מאיר, ששמשה באותו פרק זמן כ“שרת העבודה”, אם אתם, ארגון חברי ההגנה חוששים מפני צליפותיהם של החיילים הירדנים מה יגידו אחרים. משום כך פיתו את המתיישבים להתגורר על ידי מתן משכנתא ארוכת מועד בסך 2700 ל“י לחמש עשרה שנה לא צמודה וברבית נמוכה. משנבנתה השכונה שמש המנוח י. רוקח כשר הפנים ויעץ למתיישבים לא לבנות את הקירות הפונים לחצר באבן מלאכותית וזאת במטרה להוזיל את הבניה. אמר להם “ימים יבואו ואתם תצטערו על כך”62. הוזיל להם את מחירי הדירות בתנאי שהקירות יהיו בנויים מאבן, ו”המתיישבים" כיום “מודים” לבעלי העצות הטובות.


 

מוסדות שהיו קיימים בעבר    🔗

רצה הגורל, כי על קרקע השכונה שהיתה ברובה בבעלותה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, יוקמו מוסדות תרבות וחינוך קתוליים. במשך מספר שנים עמד מוסד בשם “מונט סררה” ללמוד וחקר התנ“ך. כן עמד לקום במקום מוסד “האבות הכפוסינים”, שאף הוא נועד לחקר התנ”ך. אולם מפאת גורמים שונים לא זכה לפתוח את דלתותיו, ומבניו שמשו ומשמשים כיום לצרכים ומטרות אחרים.

אולם מלבד שני מוסדות אלה נוסדו בשכונה שני מוסדות חינוכיים קתוליים, בית הספר “טררה סנטה” ובית הספר על שם “סנט אנטוניו”, שני מוסדות אלה מלאו תפקיד נכבד בחינוכו של הדור הערבי הצעיר בירושלים.

כיום מאכסנים שני מוסדות אלו כמה ממוסדות המחקר של האוניברסיטה העברית.

אחד המבנים הנוצריים הנודעים בסביבה הוא בנין בית הספר “טררה סנטה”.

בנין זה, אמר לי האב כוילי פטריק, דמות מוכרת במשך עשרות שנים בסביבה, הוקם בשנת 1924, כדי לשמש מרכז פעולות לנוער הקתולי הירושלמי שנהר באותו פרק זמן למוסד י.מ.ק.א. הפרוטסטנטי.

רבים מבני ירושלים זוכרים את טכס חנוכת המוסד הזה בשעה שהנסיך אומברטו, הסיר את הלוט מפסלה של מרים העומד במרומי הבנין.

לצערנו – אמר לי האב פטריק, שבא לארץ בדצמבר 1946, ושמש מורה לאנגלית באותו מוסד – לא עלה בידינו לעמוד בהתחרות עם מרכז הנוער הפרוטסטנטי שאליו נמשך הנוער הערבי הירושלמי, וביחוד לאחר הקמתו של הבנין המפואר של י.מ.ק.א. משום כך נאלצנו לשנות את יעודו ולהפוך אותו למוסד חינוכי. ואכן, זכה המוסד החינוכי הזה לכנס בין כתליו מספר גדול של תלמידים ערבים, מוסלמים ונוצרים, שבאו מכל ערי הארץ ללמוד תורה בירושלים. בתקופת המנדט נמנה המוסד בין המוסדות החינוכיים התיכוניים החשובים ביותר בירושלים ובו סיימו את לימודיהם התיכוניים מאות תלמידים ערבים. רבים מהם תפסו עמדות נכבדות, בחיים המסחר, הכלכלה וכן בפקידות הממשלתית.

תלמידים יהודים למדו בימי תורכיה ואף בתקופת המנדאט, במוסדות חינוך נוצרים שהוקמו בערי הארץ. בוגרי בתי הספר של ה“פריר” (האחים הצרפתים) ויתר מוסדות חינוך פרוטסטנטים, השלימו לאחר מכן את למודיהם באוניברסיטאות ביירות, קהיר ובאוניברסיטאות אירופה ואמריקה.

מוסדות נוצרים אלו נהלו מאז הוסדם את חייהם הדתיים הרגילים, והתלמידים המוסלמים והיהודים שלמדו בהם נתבקשו להשתתף בתפילות הבוקר הרגילות שהיו מתקיימות בהם. במוסדות חינוך רבים, התקיימה תפילת בוקר קצרה בצירוף דרשה, ואילו במוסד זה, מספרים היהודים בוגרי המוסד, נפתח והסתיים כל שעור בתפילה קצרה שבה נטלו חלק כל התלמידים ללא הבדל דת63.

בשנים האחרונות לתקופת המנדאט הגיע מספר התלמידים היהודים במוסד החנוכי “טרה סנטה” לכדי עשרה אחוזים, מספר שלא היה דוגמתו בשום מוסד חנוכי נוצרי אחר בירושלים. האב פטריק, שנשאר במוסד לאחר הקמת המדינה, מספר כי הוא לפרקים פוגש כמה מבוגרי המוסד היהודים המכהנים בתפקידים ממשלתיים וציבוריים שונים, מהם כמה בשרות החוץ הישראלי.

האב פטריק זוכר את הימים בהם היה רחוב עזה הרחוב היחידי בשכונה. בחדשי הקרבות של מלחמת הקוממיות, שכנה קבוצת חיילים מהצי האמריקאי בבנין, המשמש כיום מדרשה למוסיקה על שם רובין. קבוצת חיילים אמריקאים זו, שהיתה נספחת לקונסוליה האמריקאית השוכנת ברחוב אגרון כיום, שדרה את השדורים האלחוטיים על מהלך הקרבות שעברו דרך המתקנים שעמדו על גג כנסית בית הספר הצרפתי של “האחיות די רוזר” הנמצא בקרבתה, ברחוב אגרון.

עם תום מלחמת הקוממיות שמש האב פטריק קצין קשר מטעם הכנסיה בעניני פליטים, וכן כממונה על כל המוסדות הקתולים והכנסייתיים בשני חלקי העיר ירושלים.

את האב פטריק נהגתי לפגוש במחלקה הנוצרית של משרד הדתות ששכנה בשכנותה של המחלקה המוסלמית והדרוזית שבה עבדתי. הוא נהג לבקר במחלקה לעתים קרובות, כדי להסדיר ענינים שונים עם פקידי המחלקה הנוצרית. הוא נהג לעבור במכוניתו דרך מעבר מנדלבאום ללא רשיון מיוחד, לא כפי שהיה נהוג לגבי אנשי דת אחרים. במכוניתו נהג להביא בחדשים הראשונים לאחר הקמת המדינה מיצרכי מזון לנזקקים מבני העדה הנוצרית שנותרו בירושלים ושמצבם היה דחוק באותם ימים, וכן לחולים המעטים שנותרו בבית החולים למצורעים על שם הנסן שבמורד רחוב דוד מרכוס.

תפקיד נכבד מלא המוסד משנותקה האוניברסיטה העברית מהר הצופים. בניניו שעמדו ריקים, אכסנו כמה מהמכונים והמחלקות של האוניברסיטה העברית, כשם שגם המוסד החינוכי “רטיסבון”, שעל ידי בית הכנסת “ישורון”, איכסן מחלקות שונות של האוניברסיטה, כך שמשו שני המוסדות הנוצרים האלה מעין אכסניות ארעיות בשנים הקשות שעברו על מוסדות האוניברסיטה העברית.

האב פטריק ספר בקרוטוב של גאוה על מסיבת הסיום של המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית שנערכה לאחר קום המדינה בחצר המוסד ושבה נשא את דבריו, המנוח דוד בן גוריון.

עד היום שוקק המוסד הזה חיים אולם לא באותה מידה כפי שהיה בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. חוקרים עומדים בסינריהם הלבנים במעבדות העומדות בצריפים שבחצר המוסד. במוסד שוכנות “אגודת דנטי אליגיירי”, המפיצה תרבות איטלקית, וכן הספריה של המועצה הבריטית.

במקום גם כנסיה (קפלה) שבה מתפללים מספר נזירים ונזירות החיים במוסד. לפרקים פוגש אני ברחוב בלפור אם בשעות הבוקר המוקדמות, ואם בשעות הערב המאוחרות, מספר נזירות ישישות עטופות בסודרים שחורים, כשהן מהלכות, זוגות זוגות, ושפתותיהן לוחשות תפילה ומזמורי תהילים, בלטינית, והן עושות את דרכן לכנסיה שבמוסד סנט אנטוניו.

בשעה זו, נדמה לי כי מהלך אני באחת מסמטאותיה של העיר העתיקה.

עד היום תלוי בשער הכניסה הראשי לבנין “טררה סנטה”, שלט קטן הנושא את הכתובת “האוניברסיטה העברית”. ואילו בשתי הכניסות למוסד, הראשית והאחורית, שבפינת רחוב בלפור מול ביתו של ראש הממשלה, תלויים שלטים האומרים כי בנין זה שייך לאבות הפרנציסקנים וכי כנסיה קאטולית נמצאת בחצר.

האב פטריק עסוק וטרוד בכל שעות היום בענינים הנוגעים למסדר הפרנציסקני. את עבודתו הוא מתחיל לאחר שובו מתפילת הבוקר, בקפלה של “סנט אנטוניו”, שבה הוא משמש כשליח ציבור, לעשר הנזירות ולעשרים וחמש היתומות המתגוררות במוסד זה.

במרוצת השנים התרועע האב פטריק עם רבים מהשכנים שהתגוררו ברחובות הסמוכים. בחיבה רבה הוא מעלה את זכרו של שכנו המנוח משה שרת, שר החוץ הראשון שהתגורר בבנין שממול הכניסה האחורית של המוסד, בנין המשמש עד היום את ראש הממשלה.

האב פטריק עוד ממשיך “להתרוצץ” במכוניתו ברחובות ירושלים ולפזר חיוכים לכל מכריו וידידיו, הרואים בו “שליח הנודד” של הכנסיה הפרנציסקנית בירושלים. במרוצת הימים הזקין האב ושוב אין הוא משכים בבוקר לתפילה בקפלה של “סנט אנטוניו” ואב אחר ממלא את מקומו.

בבקרי שבתות, נוהג הייתי לפגוש אותו לפרקים בדרכי לבית הכנסת “אהל אברהם” שהוקם ע"י הנדבן בן־ירושלים מר אברהם חסידוף, סמוך לבנין הגמנסיה העברית שבשכונת רחביה. עוברים ושבים היו תמהים לראות בשעות הבוקר המוקדמות, יהודי המחזיק את שק הטלית בידו עומד ומשוחח עם אב השב מתפילת הבוקר בכנסיה הקרובה.

על אחד המוסדות הנוצרים לחקר התנ“ך אשר שכן במשך למעלה מעשר שנים בשכונה זו, סיפר לי האב הספרדי Don Romuald M. Diaz המתגורר כיום במכון האקומני ללמודים תיאולוגיים מתקדמים, השוכן בטנטור בדרך לבית לחם. מוסד זה שכן בבית הנמצא ברחוב דוד מרכוס מספר 4, התגורר בו במשך עשר שנים האב בונה וינטורה אובך, החוקר החלוץ של ארץ הקודש שהקדיש ששים שנה מחייו לחקר התנ”ך ותרגומו לשפה הקטלנית.

האב דיאז אשר חיבר ספר על חוקר תנ"ך זה Don Bonaventura Ubach L’Hom el Manjo el biblista. הראה לי את השלט הקטן, התלוי עדיין בכניסה לאותו בית, הנושא את השם “מונט סררה”, שאותיותיו טושטשו במרוצת השנים.

האב אובך הגיע לירושלים בשנת 1923 כדי להמשיך בתרגום התנ“ך לקטלנית. בשנים הראשונות התגורר ב”ראס אל עמוד" על יד מלון “פנורמה” כיום, בבית שנקרא בשם “בית אברהם” השייך לאבות הבנדיקטניים. לאחר מכן עבר להתגורר באחד המבנים ברחוב הנביאים. הבנינים העראיים האלה, שבהם התגורר לא נראו לו כמתאימים לבצוע מחקר נכבד זה. לפיכך עלה בדעתו לרכוש חלקת קרקע כדי להקים עליה בנין מפואר שיהיה מיועד לחקר התנ“ך. תכנית זו לא יצאה לפועל, ולכן שכר את הבנין בעל שתי הקומות ברחוב דוד מרכוס. האב אובך מצא כי בית זה, העומד בסביבה שקטה וכמעט ריקה ממבנים מוקף שדות הנטועים עצים, מתאים ליעודו לחקר התנ”ך ויכול לשמש כמקום מנוחה ומרגוע לו ולחבריו העוסקים במלאכה נכבדה זו.

ואכן, ביום 10 לחודש מארס, 1930, בשעה אחת עשרה וארבעים וחמש דקות בבוקר חנך האב אובך את הקומה הראושנה של אותו מבנה בקריאת פרק מתהילים. פתיחתו הרשמית של המוסד נדחתה עד לעשרים ושנים בספטמבר, 1930 עד אשר פונתה הקומה השניה. בבנין זה בעל שתי הקומות, התגורר האב אובך יחד עם מספר קטן של עוזרים ומשרתים עד סוף שנת 1941. במשך אחת־עשרה השנים שהתגורר בבנין זה עלה בידו לתרגם חלק גדול מספר התנ"ך לקטלנית. עם הפסקת התמיכה למוסד על ידי ממשלת ספרד הרפובליקנית בסוף שנת 1941 נאלץ האב אובך לחזור למנזר “מונט סררה” אשר בספרד.

על יד שני מוסדות התנ“ך, המכון של האב אובך, והמכון של האבות הקפוסינים שהיה מיועד לחוקרי התנ”ך בארץ ובארצות השכנות בני כת הקפוסנים, אלא שמפאת נסיבות הזמן לא יצאה תכנית זו לפועל, ומבניו משמשים כיום לריפוים של “עזובים ועצובי רוח”, עומד מזה למעלה ממאה שנים אחד המוסדות המטפלים באחד הנגעים הנזכרים בתורה, הלא הוא המוסד למצורעים שנקרא בית־החולים על שם הנסן והנמצא תחת הנהלת משרד הבריאות64.

בית החולים הזה נקרא בפיהם של הערבים תושבי ירושלים בשם בית החולים המורפי, שנוהל בתקופת המנדט על ידי הרופא הנוצרי תופיק כנען מטעם האגודה המורבית בלונדון שלה סניף גם באמריקה.

על ראשית דרכו של מוסד זה מסופר.

כשבקר הברון קפנברינק אשראדן, בירושלים בשנת 1866, התרשם מאד ממצבם של המצורעים אשר שוטטו בחוצות ירושלים. הברון החליט להקים מוסד, שבו ימצאו מוכי גורל אלה מחסה ומזור, ותרם למטרה זו תרומה גדולה. בחבר הנאמנים נטלו חלק הבישוף האנגליקני, שמואל גובת, (מיסד בית הספר “גובת” שעל הר ציון), הקונסול הפרוסי רוזן, ראש הכנסיה הגרמנית והרופא הראשי של המוסד.

תחילה הוקם המוסד, מול בית הקברות ממילא אשר ברחוב אגרון, בבית הנקרא כיום בשם “בית ישעיהו הנביא”, בנין, שהיה שייך ללזריסטים. בבנין זה, שנבנה על ידי ד“ר קונרד שיק, שכן המוסד תקופה קצרה. קשה היתה דרכו של מוסד זה בשנים הראשונות להקמתו. לא קל היה לדבר על לבם של המצורעים, שהתהלכו חופשים לנפשם ברחובותיה של עיר הקודש, להכנס למוסד ולוותר על “חרותם”. המוסלמים נמנעו מלהתאכסן בו מחשש של תעמולה מסיונרית. רק שמונה מצורעים אוכסנו בו בשנת 1869, במרוצת הימים עלה בידי המוסד לרכוש את אמונם” של הנגועים בצרעת. ואכן, בשנת 1880 לא היתה באפשרותו של המוסד לאכסן את כל אלה אשר הדפקו על דלתותיו.

בעזרתו של חבר הנאמנים, אשר גייס תרומות ממקורות שונים, עלה בידו לרכוש שטח קרקע של ארבעה הקטרים צפונית למושבה הגרמנית, אשר החלה לקום באותו פרק זמן בסיועם ובהשתדלותם של הטמפלרים הגרמנים, שהתיישבו בירושלים.

הבנין העומד כיום במורד רחוב דוד מרכוס הוקם על ידי האדריכל השויצרי ד“ר קונרד שיק אשר הקים בירושלים מספר מבנים העומדים וקיימים עד היום הזה. קונרד שיק נולד בוירטנברג. הוא היה אוטודידקט וקבל תואר דוקטור כבוד מהאוניברסיטה של טיבינגן, וזאת בזכות החקירות שנהל בארץ ישראל. בבנינים אשר הקים, כגון “בית הנביא ישעיהו” אשר אכסן בתקופת המנדאט את אחד ממשרדי הממשלה, וכן הבנין אשר ברחוב הנביאים הנקרא בשם “הר תבור” שבו נמצא כיום המכון השבדי לחקר התנ”ך, השכיל לשלב יסודות בניה מערביים ומזרחיים בסגנונו האישי המיוחד.

בשנת 1887 הושלם הבנין, שנקרא בתחילה בשם “עזר ישו”, וזאת תודות לתרומות שנאספו בגרמניה.

במוסד הוקמו בתי מלאכה לעסוקם של החולים, שמספרם הגיע בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה לששים. חולים אלה עסקו גם בחקלאות וגידלו ירקות ועופות.

בגן גדול ורחב ידים המקיף את המוסד ניטעו שמונה עצי ארזים שהובאו במיוחד מהלבנון, וכן עצי דפנה וברושים. כיום עוד עומד בגן המוסד אחד “מארזי הלבנון” אשר נותר לפליטה.

אם כי למוסד זה שנקרא בשם “עזר ישו”, היו מגמות מיסיונריות נחשב, מאז הווסדו, לאחד המוסדות האנושיים ביותר שהוקמו על ידי הגרמנים בארץ ישראל ובמזרח כולו.

חולי המוסד היו בעיקר ערבים. אולם במשך הזמן נתקבלו בו גם מספר חולים יהודים. מספרן של האחיות הגרמניות הפרוטסטנטיות65 במוסד היה קטן שתים־שלוש אחיות. לאחר מכן, שותפו בהחזקת המוסד “חברי האחוה ממורביה”, מוסד אבנגלי שדאג לדרישותיו ולצרכיו. בשם זה, היה כנראה מוכר בקרב האוכלוסיה הערבית שכן היסטוריון ירושלים עארף אל עארף, קורא את המוסד בספריו על ירושלים בשם “בית החולים המוראפי”.

המוסד אשר החזיק מעמד במלחמת העולם הראשונה, התנהל בצורתו המקורית גם בתקופת ממשלת המנדאט, וחולים יהודים וערבים התגוררו בו יחדיו.

בהיותו מוסד מיסיונרי, השתדלו האחיות השבדיות והגרמניות “לתקן עולם במלכות שדי”, ולנהל תעמולה גם בקרב מוכי גורל אלה. ההצלחה לא האירה להן פנים, על אף הפיתוי שחולים אלה עמדו בפניו, דהיינו ארוחות שמנות תמורת תפילה בקפלה (כנסיה) של המוסד. מספרים כי אחד החולים היהודים העמיד פני מאמין אכל לשובעה ולאחר מכן חזר ל“צור מחצבתו”.

האוכל במוסד בתקופת המנדאט לא היה כשר. בשר הגישו רק ביום ראשון, ואילו בשאר ימות השבוע בשלו האחיות השבדיות והגרמניות אפונה, שעועית ועדשים, ולסעודת הערב הגישו צמוקים ותאנים.

שאלת האוכל הכשר במוסד נפתרה בימי המנדאט תודות להשתדלותו של הרב אריה לוין ז"ל, רב אסירי ציון החביב והאהוב. מספרים כי באחד הימים, בעומדו בתפילה בפני הכותל המערבי ראה אשה עומדת על ידו מתייפחת בבכי מששאל אותה על פשר הדבר, השיבה לו כי יש לה בן באותו מוסד, ואין הוא סועד את לבו במאכלים כשרים.

ספור זה נגע אל לבו, הוא סר אל הסוכנות היהודית, ותאר בפניה את המצב הקיים באותו מוסד, שחולים יהודים נאלצים לאכול אוכל לא כשר. הסוכנות נענתה לבקשתו וספקה אוכל כשר וכלים חדשים.

מדינת ישראל הכניסה במוסד זה שנויים יסודיים והופעלו שיטות ריפוי חדשות.

לפנים היה המוסד סגור ומסוגר בפני זרים. שער הברזל הבדיל בין עובדי המוסד והזרים שבאו לבקר את החולים המתגוררים בו. כל מי שעבר את שער הברזל, ולו בשוגג, לא יכול היה לצאת מן המוסד. כיום שונו פני הדברים. לא זו בלבד שחולי המוסד מתהלכים חופשים בין הבריות ואף עובדים עבודות שונות בעיר, אלא שהם גם מבקרים בבתי קולנוע ובמקומות בידור אחרים, ואין כל חשש להדבק במחלה ממארת זו.

כיום, נמצאים במוסד חולים ותיקים השוהים בו מזה עשרות שנים. האחיות הגרמניות עזבו את המוסד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ואילו האחיות השבדיות עזבו את המוסד עם קום המדינה. אחד מעובדי המוסד הותיקים מר י. ק. סיפר לי כי אחדות66 מהן (שהגיעו לזקנה ושיבה) מוסיפות להתכתב עם החולים שבהם טיפלו בעבר.

אחת האחיות שהיו במוסד ושהיא כיום בת שמונים וחמש, יסדה לאחר קום המדינה מוסד דומה בעיר ביר זית, שמבנהו עולה ביופיו והדרו על המוסד הישן. אחות זו עוד שומרת אמונים למוסד הישן, ולפרקים מביאה היא את חולי המוסד שבביר־זית, לבדיקה אצל רופא המוסד הישן.

חלק גדול מהגדר שהקיפה את המוסד נהרסה וכיום הוא פרוץ מעבריו.

בשטח שממול בית החולים עמד בנין שבו התגורר מנהל בנק ברקליס מר קלרק, הידוע לתושבי ירושלים, וכן המנהלים שבאו אחריו. אולם משעברה הנהלת הבנק מירושלים לתל אביב נמכר השטח לקרן הקימת לישראל. התכנית להקים על השטח הזה את בית נשיאי ישראל נגנזה. משנהרסו המבנים בשטח זה, הפך המקום לחורשה נאה שבה עומדים כיום ספסלים, עליהם יושבים זקנים וזקנות, ואף משחקים שונים מצויים בגן זה לשעשועם של ילדים ותינוקות. “מוראו” של מוסד זה, שוב אינו מרתיע את באי הגן.

בילדותנו שמענו על קיומו של המוסד הזה, שעמד במרחק מה מהשכונות החדשות שקמו בירושלים בסוף המאה התשע־עשרה. מוסד זה נקרא בפיהם של תושבי ירושלים בשם בית החולים למצורעים או בית החולים “לפרה”.

בילדותנו הזכיר לנו את פרשות “תזריע” ו“מצורע”, פרשות שקריאתן בשבת בבית הכנסת עוררה בנו כאב וצער. בשעת קריאת הפרשה ישבנו דוממים. אף קולו של הקורא בתורה, היה רווי יגון ועצב. הוא לא סלסל בטעמי הקריאה. רק כשבאה שעתו של המצורע להקריב את קרבנו, רווח לנו. שני פסוקים בפרשה זו אשר תארו, בצורה כה נאמנה את מצבו של האדם, שנאבק במחלה ממארת זו ואשר הרחיקה אותו מבני משפחתו וקרוביו, הדהדו באזנינו. “והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”.

בספר התנ"ך אנו מוצאים עוד תאורים דומים. מרים אחות אהרון לקתה בצרעת על שום שדברה דברי רכילות על משה. ומכאן הסיקו חכמים שהצרעת פוגעת באדם המדבר דברי רכילות על חברו. כן עמדו בעיני רוחנו “ארבעת האנשים המצורעים שהיו בפתח השער”, בודדים וגלמודים עזובים לנפשם.

משנגשתי לכתוב על המוסד הזה,נכנסתי אליו פעמים מספר כשבלבי מקונן החשש פן אהפך למצורע ואבלה את שארית ימי ושנותי מחוץ למחנה.

המבנה הישן והעתיק, שונה מהמבנים הקיימים כיום בירושלים ואף מטיל מורא. מסביב לבנין שבילים הדומים לשבילי העיר העתיקה. אף השדות המשתרעים מסביב משרים מעין עצבות. חדרי המוסד מקומרים ועוביים של הקירות מגיע לפעמים למטר אחד ויותר. כך נהגו לבנות בירושלים לפני מאה שנה, וזאת כדי להתגונן מפני הצינה בחורף ומהחום בקיץ. בטוחני כי האדריכל היה בקי בתנ"ך ומשום כך בנה קירות עבים כדי שיוכלו לעמוד גם בפני הנגעים שנראו בהם ולא יצטרך לחלץ את האבנים אשר בהן הנגע ולהשליכן אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא.

מסתבר כי הכניסה הראשית למוסד זה היתה בצידו הדרומי של הבנין ולא כפי שהיא כיום בצידה המערבי של הבנין.

כל העומד בפני הכניסה הראשית הזאת שכיום היא מכוסה עשב בר וענפים כמושים ודלתותיה, דלתות הברזל סגורות ונעולות מזה שנים רבות, על מסגר, מתרשם מצורת בניתה של הכניסה הזאת. הקירות משני צידי השער, עשויים בצורת שקע עגול ולרגלי הקירות הללו עומדת שורת אבנים ששמשו ללא כל ספק כמקום מושבם של החולים אשר חיכו מחוץ למחנה, כדי להתקבל למוסד. מאחורי השער הנעול משתרע גן גדול ובאמצעו שביל ארוך המוביל למדרגות הבנין הראשי של המוסד. אין ספק כי הגינה מסביב לבנין טופחה בעבר כהלכה ומוכי הגורל האלה טילו בגן והתבשמו מריחם של עצי הגן ומפרחיו.

היום עומד הגן בודד ועזוב.

זכה השם “טאלביה” והוא נישא כיום בפיהם של רבים מתושבי הארץ המבקרים בשכונה, ושואלים על מקומו של אחד המוסדות של “עצובי נפש ורוח” שמספרם גדל בארץ בשנים האחרונות, והנמצא בקצה רחוב בנימין ד’ישראלי.

לפרקים נתקל אני בבני משפחותיהם של אלה “המתגוררים” בחדרי אותו מוסד, השואלים על מקום הימצאו של “בית החולים טאלביה”. הם אינם מוסיפים שום תואר למוסד, אלא מסתפקים באמירת השם הזה בלבד, כאילו כוונתם לבקר חולה המאושפז באחד מבתי החולים המצויים בירושלים. משאני עומד על כוונתם אני מסתכל עליהם ברחמים ומראה להם את הדרך אליו.

משער אני בנפשי כי האבות הקפוסינים לא שערו בנפשם בבואם להקים את המוסד הזה בתוך שדות וגנים רחבי ידים, כי ימלא תפקידים שונים מאלה אשר ייעדו לו.

במוסד נותרה פינת חמד אחת שבה מתגורר נציגם של האחים הקפוסינים בישארה חדאד, השומר על “הקפילה” הכנסיה הקטנה, המחכה כנראה לחוקרי התנ"ך, שישובו באחד הימים67 אליה.

רצה הגורל ובניתו של מוסד זה לא הושלמה, והוא שמש בתקופת המנדאט כבית מעצר לאסירי ציון ולאחר קום המדינה כבית חולים צבאי וכיום כבית חולים לחולי נפש.

אין נכרים בו שום סימנים מיוחדים ושום אוירה של מסתורין אינה אופפת את הבנין. בעברך על פניו בשעות היום והלילה נדמה לך כי אתה עובר על פני בנין רגיל. רק הבנין שממולו המשמש כמקום מפגש לפסיכולוגים ולפסיכולוגיות, והמעבדה הרפואית, הנמצאת בו מרמזים כי בקרבת מקום שוכן בית חולים, המצויד גם “באולם הרצאות”.

השיטות החדשות הנהוגות כיום בריפוים של “עצובי רוח” אלה גרמו לכך, שאין באפשרותך להכיר או לעמוד על טיבם של חולים אלה, שאתה נתקל בהם ברחוב, ואחדים אף עורכים את קניותיהם בחנויות המכולת הסמוכות.

בראשית המאה הנוכחית היה קיים בירושלים בית־חולים אחד לחולי נפש שעמד בכניסה לירושלים, ושהיה שייך לאגודת “עזרת נשים” שבראשה עמדה אשתו של המנוח דוד ילין. כיום “הועתק” בית־החולים לגבעת שאול בדרך ל“הר המנוחות”, ושהפך להיות בית־חולים “חדיש” המצוייד בכל האבזרים המודרניים, ושוב אין החולים עומדים כפי שנהגו לעמוד בעבר כשבית החולים עמד בפינת רחוב יפו ורחוב הרצל המוביל לבית הכרם על יד החלונות “ומנהלים שיחות” עם עוברי אורח.

בית החולים טאלביה מיועד רק לחברי ההסתדרות. רוב “הפצינטים” הם מבני השכבה “האריסטוקרטית המדעית”. אך ישנן גם מחלקות בהן מתגוררים גם בני “עמך”. נדמה כי מוסד זה משמש לשם “הרפית המתח” של בעלי ההשכלה הגבוהה. מעין בית הבראה נפשי לאנשי מדע, לסטודנטים ולחיילים אשר “נשברו” בסערת הקרבות. “פצינטים” אלה שוהים במוסד חדשים מספר ולאחר מכן “שבים לעבודתם” ולעסוקיהם. לפרקים הם שבים אליו שנית לתקופה נוספת.

אין פצינטים אלה מוחזקים עשרים וארבע שעות בתוך כתלי המוסד, הם יוצאים במשך היום לעסוקיהם וחוזרים בשעות הערב לחדריהם במוסד. לפעמים רואה אני אחדים מהם יושבים בגינה הקטנה מול האולפן ללמוד עברית אשר ברחוב אלקלעי. הם יושבים ומשוחחים עם קרובים וידידים הבאים לבקרם. אחדים אף “מרחיקים לכתח” ועושים את קניותיהם בחנות המכולת ברחוב דוד מרכוס.

רבים הם השוהים במוסד שבועות או חדשים מספר ולאחר מכן שבים לתפקידיהם האחראים כאילו לא אירע דבר. ומשום כך, מספר אחד המבקרים, פוגש אתה במוסד זה חברים ומכרים שרק לפני ימים מספר ישבת בחברתם ובילית אתם בשיחה נעימה. זאת היא תופעה “תרבותית” רגילה, שכל מטרתה היא “להעביר” בשיטות רפואיות פסיכולוגיות חדישות את המשבר הנפשי שפקד אותם. ואכן, אין ספק כי השיטות החדישות שנוקטים בהן אנשי המדע, מסייעות במידה רבה להחזרתם של אלה הנתונים במשבר נפשי למצבם הקודם.

מסתבר כי המסדר הקפוסני ויתר לחלוטין על המחשבה להחזיר את המוסד ליעודו הראשון, שהיה מכוון “לחקר התנ”ך" והוא הושכר למאתיים שנה, כך שההסתדרות עושה בו תקונים ושפוצים רבים.


 

בתי כנסת ומוסדות חינוך בשכונה    🔗

משהלכה וגדלה “ההתנחלות” היהודית בשכונת טאלביה, וביחוד לאחר הקמת המדינה, הלכו ורבו בה בתי כנסיות, בתי מדרשות ומוסדות חינוך. רבים “מהמתנחלים” הראשונים היו שומרי דת ומסורת, והתכנסו “בבית הכנסת הראשון”, שהוקם באחד מחדרי הבנין שבו נמצא משק הילדים “מוצא” הנתמך על־ידי ארגון נשי מזרחי “אמן” באוסטרליה. בנין זה נמצא כיום בבעלותו של המסדר “טרה סנטה”.

בבית כנסת זה, התפללו נוסף לחניכי המוסד, גם כמה מתושבי השכונה. כשהמקום היה צר מהכיל את המתפללים בו, עבר בית הכנסת לאולם הרחב של הבנין הסמוך הנקרא כיום מועדון העולה על שם נתן שטיינברג.

בראשית שנות החמישים, עלה בידי אחד מרבני אמריקה הרב נחום י. כהנא, לרכוש ברחוב דוד מרכוס, בנין בן קומה אחת ומגרש גדול מסביב68. המוסד התורני הזה נקרא בשם “מכון מהרש”ל" ולמדו בו אברכי ישיבות תורה וגפ"ת. בבית הכנסת שבמכון התפללו רבים מאלה שבאו להתגורר בשכונה. משנפטר מייסד המוסד, מכרו יורשיו את הבנין והעבירו את המוסד התורני לשכונה אחרת. על חורבותיו של בנין זה עומד כיום בנין בן מספר קומות.

לאחר מספר שנים נחלצו כמה מתושבי השכונה להקים בית כנסת ששם השכונה ייקרא עליו. תחילה נקרא בית הכנסת אשר ברחוב חובבי ציון בשם “קוממיות” כשם שהדביקו לשכונה במקום השם “טאלביה”. אולם, השם לא “נקלט”, ובית הכנסת נושא כיום את השם “הצבי ישראל” לזכר חללי השכונה.

בית כנסת זה אשר ברחוב חובבי ציון, הוקם בעזרתה של הג"א כדי שישמש מקלט לתושבי השכונה בשעת הפגזה. ואכן קירות הרחובות הסמוכים, צבועים עד היום באותיות “אל המקלט”. זהו המקלט היחידי בין מקלטי ירושלים, המאפשר לאלה המחפשים מחסה תחת קורתו, להסתופף באהלה של תורה. בשעות קשות אלה, משמש דף הגמרא “שיקוי לנפש” ונוסך69 בטחון באל.

באי בית הכנסת “הצבי ישראל”, הם ברובם דיירי השכונה הותיקים, קשישים המתגוררים בבנינים החדשים שהוקמו ברחובות הסמוכים. מהם דוברי אנגלית ומהם דוברי צרפתית. קשישים אלה שבאו בערוב ימיהם לירושלים, מקיימים שעורי ערב ללימוד תורה ומוסר.

לפרקים מקיים אני את תפילות ערב שבת בבית הכנסת “הצבי ישראל” שמספר “היחידים הספרדים” המתפללים בו הוא מועט. “הספרדים” היחידים הם יתומי המוסד “אמן”, שאחדים מהם עוברים בערבי שבתות לפני התיבה ומקבלים את השבת “בנוסח אשכנז”.

בבית הכנסת “הצבי ישראל” חש אני באוירה דתית חמימה. רב השכונה יחזקאל רייך צועד לבית הכנסת בשקט ובשלוה. בגדיו, בגדי תלמיד חכם, נקיים תמיד ואין בהם רבב. בדרכו שואל הוא בשלומם של עוברים ושבים ומקיים שיחה חטופה עם כל מי שהוא פוגש בדרכו. הוא ידוע כנואם מחונן הנושא את דבריו הן בבית הכנסת והן בארועים אחרים של השכונה, בטעם ובכשרון רב.

לביתו של הרב רייך, נוהג אני ללכת בערב פסח כדי למכור לו את החמץ שבביתי. הוא נוהג לדבר אתי יידיש ואני מעמיד פנים כאילו אני מבין את דבריו ומשיב לו בעברית. בשעה זו אומר אני לנפשי שמא “גונב” לו שאני נינו של הרב יצחק פראג ההונגארי שעלה לארץ לפני מאתים שנה בערך, רב אשר “הסתפרד” ויסד את בית המדרש “דורש ציון”.

בקיר הדרומי של בית הכנסת הזה, דבוקות מספר לויות בצבע זהב שעליהן רשומים שמותיהם של בני השכונה, ביניהם דניאל מס, בנם של ראובן וחנה מס, שנפלו במלחמות ישראל.

כשאני תולה את עיני בלוחיות אלה, רואה אני את הצעירים האלה בעיני רוחי, כשהם עוברים בפני התיבה, בערבי שבתות ואומרים את מזמורי שבת, כפי שנהוג בבתי הכנסת האשכנזים, שנערים קטנים מתעטפים בטלית ואומרים בניגון את פרקי קבלת שבת, פרקים שאין אנו הספרדים נוהגים לאמרם כיום בקול רם בבית הכנסת.

נדמה לי כי אבותיהם של נערים אלו “יחידי” בית הכנסת הזה, שומעים את נגון ההפטרה ששוררו בניהם כשהגיעו למצוות, נגון שאני, הספרדי, נהנה ממנו הנאה מרובה בהיותו נוסך עצבות מתוקה. ואילו היום קוראים האבות את ההפטרה ביום השנה לנפילתם של הבנים על מזבח המולדת.

נדמה לי כי רואה אני אותם, את הנערים האלה, ביום שמחת תורה כשהם אוחזים בידיהם את ספרי התורה רוקדים וצוהלים, והבנות, בעזרת הנשים, מסתכלות עליהם בעינים ביישניות ומלאות חיבה.

לוחיות מוזהבות אלו, לוחיות מרובעות, הנן המצבה החיה, לבנים טובים וישרים אשר נטלו בילדותם ובצעירותם חלק פעיל בחיי בית הכנסת, שרו פרקי קבלת שבת, קראו בתורה ורקדו עם ספרי התורה ביום שמחת תורה.

בקומה השנייה של בית כנסת זה הוקם בית כנסת שני ברוב פאר והדר בהשתתפות בני השכונה ובסיוע מארצות הברית. הרוח החיה בבית כנסת זה הוא הפרופסור בלונדהיים.

בנין “המתיבתא” ברחוב ז’בוטינסקי, שבו שוכן בית־הכנסת מהראש“ל, הוקם לפני למעלה מעשרים שנה ביוזמתו של ועד העדה הספרדית בירושלים, והוא נועד להכשרת רבנים, דיינים ומורי הוראה לעדות המזרח בארץ ובארצות הגולה, שחסרונם כה מורגש בכל תפוצות הגולה הספרדית, וביחוד בקהילות הספרדיות בארץ. ואכן, במרוצת השנים “נעשו כמה נסיונות” לביסוסו של מפעל זה. בשער הבנין תלוי שלט גדול המכריז על בית המדרש הגבוה לרבנים ולדיינים, המתיבתא הגדולה, בית כנסת הראש”ל, ועד עדת הספרדים בירושלים.

בנין המתיבתא ידוע ומפורסם בעיקר מפאת בית הכנסת על שם יש"א ברכה, השוכן בקומת הקרקע שלו. בית כנסת זה מלא בימי שבת ומועד מתפללים. בשנים האחרונות החלו להתפלל בו גם בימות החול. אם כי מספר המתפללים “הספרדים הטהורים” אינו עולה על מנין אחד, שכן רוב רובם של המתפללים הם מבני עדות המזרח המתגוררים בשכונה וברחובות הסמוכים, הרי עוד נותרו בו כמה “נוהגים” שאפשר להגיד עליהם שבאו אלינו בירושה מאותם בתי כנסיות בהם התפללנו בימי ילדותנו.

חגיגות הבר־מצוה ושאר שמחות משפחתיות נערכות ברוב פאר והדר, כמנהג בני עדות המזרח. מקהלות ילדים ופייטנים המקבלים את השראתם מהשירה העברית החדשה ולפרקים גם מהשירה הערבית, שהדה עוד נשמע במשכנותיהם של בני המזרח, משתתפים בשבתות של שמחה מעין אלה, כדי לשמח את לבם של בעלי השמחה.

נוהג ספרדי ישן עודנו קיים בבית כנסת זה והוא מכירת המצוות כגון פתיחת ההיכל, נשיאת ספרי־תורה והנחת רימונים, העליות והפטרה. מכירת מצוות אלו אינה קיימת בבית הכנסת הספרדי “אהל אברהם” שהוקם בשנים האחרונות ברחביה, סמוך לגמנסיה העברית. שעה זו של מכירת מצוות, ביחוד בימים הנוראים, משרה על בית הכנסת אוירה שוקית זולה שאין אניני הטעם יכולים לעמוד בה. אבל טענתם של הגבאים היא כי “צרכי בית הכנסת” מרובים ואין חזנינו היום מסתפקים כפי שהסתפקו רבנינו־חזנינו בימי ילדותנו בכמה נפוליונים לשנה ובפרוטות שהיה העולה לתורה מנדב לכבוד המברך. היום נוהגים חזנינו כמנהג חזני אשכנז, ותובעים את שכרם ביד רחבה המסתכם בכמה אלפי לירות ישראליות לשנה.

וכשם שבעבר נהגו חזני אשכנז בירושלים לנדוד בימים הנוראים לארצות אשר מעבר לים, כך נוהגים כיום כמה מחזנינו הספרדים הצעירים לנדוד לכמה מארצות הבלקן שבהן מורגש מחסור בחזנים בני־תורה.

בימי ילדותנו, עברו לפני התיבה בעיקר רבנינו בגלימותיהם ההדורות בימי חג ומועד, ובגלימותיהם הפשוטות בימי חול. כיום עם הסתלקותם הלכו כמה מגבאי בתי הכנסיות והלבישו את החזנים הצעירים, העטורים בזקנים “מודרניים לפי האופנה החדשה”, בכובעים שחורים קצרי שוליים, כמנהג “הסטודנטים” בישיבות האשכנזים, גלימות לבנות כמנהג אשכנז, עם “מצנפות בד” על ראשיהם, כחליפין לאותן גלימות ומצנפות שחורות אשר שיוו הוד והדר להופעתם הנאה של רבנינו.

בערבי שבתות רב מספרם של המתפללים האשכנזים מבני אנגליה וארצות־הברית, ביניהם צעירים מגודלי זקן וכיפות סרוגות על ראשיהם. לפרקים פוקדים אותנו גם אשכנזים ותיקים הבאים בלווית חוקרים ומלומדים, חוקרי נוסחאות של תפילה שבקרב עדות המזרח. אורחים אלו שרים בהתלהבות יחד אתנו את “לכה דודי לקראת שבת” ואת “מזמור שיר ליום השבת”.

בין פסח לשבועות, כשקוראים בבית הכנסת בערבי שבתות בין מנחה לערבית את פרקי שיר השירים, “מכבדים” גבאי בית־הכנסת “מתיבתא” גם את הרב שאר־ישוב כהן, שהתגורר בשכונה לפני התמנותו כרב ראשי אשכנזי בחיפה, להגיד פרק אחד מפרקי שיר השירים “בנוסח ספרד”. בין מתפללי בית הכנסת בערבי שבתות נמנה גם פרופ' דוד פלוסר, חוקר תורת הנצרות, שאף הוא קורא אתנו בהתלהבות רבה את “מזמור שיר ליום השבת” ומדגיש בעיקר את הפסוקים “בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון70 להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'” קשה לו, לפרופ' דוד פלוסר להתאפק ולא להשמיע את הערותיו על המצב המדיני ועל המאורעות שארעו במשך ימות השבוע עם “אורחים” יהודים ונוצרים שבאו ממרחקים לשמוע מפיו את דעותיו ומחשבותיו על יהדות ונצרות. הוא תמיד מלא טרוניות על אלה “הדופקים בשערי ביתו” ו“מבלבלים” לו את המוח בכל מיני “שמונציס”.

אחד המתפללים אשר משך את תשומת לבי, עוד בשנים הראשונות לבואי לשכונה זו, היה הסגי נהור דוד מיוחס, יליד חברון, שהתגורר עם חבריו במעון הפנסיונרים של המוסד בית חינוך עורים שברחוב חובבי־ציון. שונה היה דוד מיוחס משאר המתפללים. התפללתי אתו בימי חול, בשבתות ובמועדים. ובכל בית כנסת שבו התפלל לא סר ממנהגו. הוא חי בעולמו ולא היה איכפת לו אם מתפללי בית הכנסת שבו הוא מתפלל הם ספרדים או אשכנזים. לפעמים נהג לעבור לפני התיבה ולהתפלל כשחיוך קל מרחף על פניו. אולם עיקר תפקידו היה אמירת ה“קדיש”, בעקביות ובהתמדה, על חבריו שהלכו לבית עולמם. ה“קדיש” היה “קדיש” ספרדי, מלא לכל פרטיו ודקדוקיו ללא קיצורים כפי שנהוג ב“קדיש” האשכנזי. הוא אמרו בקול רם כשהוא מבטא כל אות וכל מלה. הוא לא נחפז באמירתו ואלה שאמרו “קדיש” אתו, היו נאלצים, לאחר שסיימו הם, להתאזר בסבלנות ולחכות לו עד שיסיימו.

משהיה החזן אומר את המלים “אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב”, היה קורא בקול רם ממקומו “עליהם השלום”. וכשהיה החזן אומר “המחזיר שכינתו לציון” היה מוסיף בקול רם – “כמאז”. ואין ספק כי שמע את “החזרות” האלה בילדותו בבתי הכנסיות של חברון.

משהיה עולה לתורה, ביחוד בימי שני וחמישי, נהג “לעשות אשכבות” לנשמותיהם של חבריו שהלכו לעולמם. הוא ידע את מועדי פטירתם והזכיר את שמותיהם בבהירות, כשהוא מזכיר גם את שם האב, כמנהג האשכנזים ולא כמנהג הספרדים, שמזכירים את שם האם.

יעקב ויסרשטיין, המשיך להוביל לבית הכנסת את “יורשו” של המנוח דוד מיוחס, את שר־שלום ווינשטיין, כפי שנהג “להוביל” את חברו וידידו הטוב דוד מיוחס. אולם שונה היה שלום וויינשטיין מחברו דוד מיוחס. את הקדיש לא אמר בנוסח ספרד.

עם הסתלקותו של המנוח דוד מיוחס אבדו בתי הכנסת אשר בשכונת טאלביה אחת הדמויות המענינות בשכונה. הוא היה תלמיד חכם ובר אוריין ושיחתו היתה שיחת תלמידי חכמים.

עוברים ושבים בשכונה נהגו לראות את שלום ויינשטיין71 ואת יעקב ויסרשטיין יושבים באחד הספסלים אשר בככר סלאמה, אם בשעות הבוקר של ימי שמש בעונת החורף, ואם בשעות אחרי הצהרים של ימות הקיץ. הם ישבו במשך שעות ארוכות ושוחחו ביניהם בנחת ובשלוה. לפעמים הצטרף אליהם הפנסיונר בן השמונים יצחק בנביניסטי הסלוניקאי אשר השתדל “לפזר” את בדידותם.

יעקב ויסרשטיין, המתהלך כיום בודד וערירי בשכונה, נמנה בצעירותו על חברי התזמורת של בית חינוך עורים, שהשמיע את מנגינותיה, מהן עבריות כגון “פה בארץ חמדת אבות”, “התקוה” ועוד וכן ואלסים וינאיים ישנים, תחת שרביטו של המנוח רפאל מזרחי, ה“מאיסטרו” אשר נצח על התזמורת ללא שרביט ורק במוצא פיו, בזריזותו ובערנותו, הוביל את חבריו “על מי מנוחות”.

תזמורת זו נחשבה בעינינו לפאר התזמורות. היא “התחרתה” עם התזמורת הצבאית התורכית, עם התזמורת של הנוער הגרמני אשר בשרונה, אשר מזמן לזמן פקדה את תושבי השכונה הגרמנית בירושלים והשמיעה באזניה את מנגינותיה. תזמורת חנוך עורים זו היתה תזמורת עברית במלא מובן המילה. היא הלכה לפנינו ביום ט"ו בשבט, כשאנו הילדים צעדנו אחריה לנטוע עצים במושבה מוצא כדי “להפריח את השממה”. חבריה של תזמורת זו הוזמנו על ידי המשפחות האמידות שבתוכנו למסיבות של שמחה, כגון חתונות, פדיון הבן ובר מצוה.

במסיבות של שמחה ניתנה ההזדמנות לנוער “המודרני” לנסות את כוחו ברקודים סאלוניים.

פעמים רבות הזדמנתי בילדותי לחתונות, בהן נגנו חברי התזמורת ואלסים וינאים ושירים אחרים שהיו אז באופנה. כשהייתי רואה אותם מרקידים את הנוער במסיבות של שמחה, רחמי היו נכמרים עליהם. אולם משהייתי מסתכל בפניהם ורואה את חיוכם, נדמה היה לי כי גם הם נוטלים חלק ברקודים אלה ויוצאים אף הם במחול.


בתי כנסת של רבנים ראשיים    🔗

זכתה השכונה לארח את שני בתי הכנסת שנוסדו על ידי הרבנים הראשיים של ישראל. שני בתי כנסת אלה מושכים אליהם קהל מתפללים מהשכונה ומשכונת רחביה הסמוכה. שני בתי הכנסת האלה הם בתי הכנסת של מי שהיה ראשון לציון ורב ראשי הרב יצחק נסים, ובית הכנסת של הראשון לציון ורב ראשי כיום הרב עובדיה יוסף, המתגורר בביתו ברחוב ז’בוטינסקי. אם בית הכנסת של הרב יצחק נסים נחשב “בין המקדימים קום”, הרי בית הכנסת של הרב עובדיה יוסף מתנהל “בשובה ונחת” ויחדיו מסיימים את תפילתם בשעות מאוחרות של הבוקר.

בימי ילדותנו נהגו הרבנים הראשיים לקיים “מניין” בימות החול בבתיהם, ואולם בשבתות ובמועדים “ירדו” לבית הכנסת הסמוך והתפללו יחד עם כל קהל עדת ישראל. לא כן נהג הרב הראשי, הראשון לציון הרב יצחק נסים, משבא לגור בתוכנו ברחוב בלפור. הוא המשיך בנוהג שנהג בו לפני הכתרתו לרב ראשי, בביתו אשר ברחוב דוד ילין, שם החזיק בית כנסת קטן שבו נהג להתפלל ותיקין, דהיינו בשעות הבוקר המוקדמות. אבא ז"ל שהתגורר בשכונת “מקור־ברוך”, נהג אף הוא להתפלל בבית הכנסת הקטן של הרב יצחק נסים בימי חול ובשבתות. הוא, שהיה ידוע בחוסר סבלנותו, חיבב את התפילה בבית כנסת זה שנאמרה בפשטות, ובעיקר במהירות. אבא לא אהב להתפלל בבית כנסת שבו היה שליח־הציבור מאריך בתפילתו. הוא אהב כפי שנהוג היה להגיד על עצמו “ליב’יאניס”, דהיינו תפילה קלה, נעימה, לבבית ופשוטה. את “הפיזגור” (“כבדות”) שנא.

גם סדר התפילה בבית הכנסת של הרב נסים, דומה לסדר שהיה נהוג בבית הכנסת שעמד בביתו ברחוב דוד ילין. מתפלל הוא יחד עם בניו ושאר יחידי בית הכנסת “ותיקין” לא רק בימות החול אלא גם בשבתות ומועדים. וכשאני עובר בשבת בבוקר דרך הבית, בדרכי לבית הכנסת החדש שהוקם ברחביה רואה אני את יחידי בית הכנסת מסיימים את תפילתם.

מעל מרפסת בית הכנסת שבקומה השלישית של בנין זה נשקפת ירושלים העתיקה על חומותיה ומגדליה. וכשאני רואה את המתפללים עומדים בתפילת מוסף ואומרים את “הקדושה”, נזכר אני בביתו של הגביר ישעיהג’י, שבעיר העתיקה שבימי חג ומועד נהגו המתפללים שהיו באים לכותל המערבי לעמוד בתפלה בחצר המרווחת של הבית הזה, ולהתפלל תפילת מוסף כשפניהם מופנות לכותל המערבי ולחצר בית המקדש.


מרתף “המגדל”    🔗

כשסרתי בערב שבת אחד אל בית הכנסת הנמצא במרתף ה“מגדל”, העומד בקרבת “גן־השושנים” והמשקיף במלא שבע־עשרה קומותיו על חומות ירושלים נדמה היה לי כי אני באחד מבתי הכנסיות שבאחד מגורדי השחקים בשדרה החמישית בניו יורק. ברחבה שעל יד בית הכנסת עמדו אותה שעה מכוניות הדורות וצלצול השפה העברית בנימה אנגלית נשמע מפיהם של ילדים ששחקו בחצר ה“מגדל”.

בבנין זה מתגוררים ששים דיירים, מהם פנסיונרים ומהם דיירים צעירים, הבאים להתפלל בלוית בניהם הקטנים.

מששאלתי את הגבאי, יהודי אמריקאי טיפוסי שקדם את פני בשלום עליכם מסורתי ואף דיבר אתי אידיש אמריקאית עסיסית, שלדאבוני לא הבנתי ממנה מילה אחת, משום מה קראו לבית כנסת זה “מגדל השושנים”, ענה לי מינה וביה: משום שבית כנסת זה נמצא בתוך מגדל והוא קרוב לגן השושנים. ואילו אני בתוך לבי, חשבתי כי רצוי היה “לשבי גולה” אלה לקרוא לבית כנסת שזכו להקימו בירושלים עיר הקודש, מול חומותיה של העיר בשם מסורתי לבבי וחם.

“יחידי” בתי הכנסת בשכונה ממשיכים באותה מסורת שבה נהגו אבות אבותיהם כשהתפללו בבתי הכנסת בירושלים. אין הם ממהרים לשוב לבתיהם בערבי שבתות. נוהגים הם, ביחוד בערבי שבתות של קיץ, “לטייל” במדרכה שמסביב למכון ואן־ליר ומשכן נשיאי ישראל, או ברחוב “אחד העם” ולשוחח בעניינים שעמדו באותו שבוע ברומו של עולם.

וכשאנו יוצאים בערבי שבתות, מתפללי בתי הכנסת שבשכונה שמספרם, כן ירבו, עולה על שבעה, יחד עם בתי הכנסת של הרבנים הראשיים, נזכר אני בסיפור שהתהלך בשכונה בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה על צירופו למנין של פרופ' לאודרמילק, חוקר המקרא הידוע, שהתגורר בשכונה.

מספרים כי באחד הערבים חפשו עשירי למנין בבית הכנסת שבמוסד לילדים “אומן”. מר ראובן מס שיצא לרחוב כדי לחפש עשירי למנין ראה אדם אחד, שלא הכיר אותו, עובר בקרבת בית הכנסת. משראה אותו בקש אותו להכנס לבית. הוא נכנס והשלים את המנין. לאחר התפילה שאל פרופ' לאודרמילק את מר ראובן מס באנגלית לשם מה קראת לי. שאל אותו מר מס מה שם אדוני. וכשאמר לו ששמו הוא פרופ' לאודרמילק, סיפר לו מר מס את המעשה ולשם מה הוזמן למקום הזה. מששמע פרופ' לאודרמילק את סיפור המעשה, התפאר בלבו על אשר צורף למנין…


אוניברסיטת ברנדייס, מוסד יעקב היאט    🔗

אחת מפינות החמד של השכונה היא הפינה שבקצה רחוב בנימין דישראלי. פינת חמד זו כוללת את מנזר הקפוסנים, שלושת המבנים היפים שהוקמו יל ידי האחים ג’מאל, והבנין שכיום שוכן בו המועדון לעולה. מבנים אלה מוקפים גנים מרהיבי עין שאין למצוא דוגמתם בפינות אחרות בשכונה.

כאן בין המבנים המפוארים שנבנו על ידי האחים ג’מאל אפשר לחוש את האוירה הישנה של השכונה. זאת היא הפינה שנשארה, אם אפשר להגיד כך בשלמותה ללא “תוספות ותקונים”. אל המבנים האלה נכנסים דרך רחוב צדדי הנקרא בשם “רחוב מ”צ מנה".

באחד המבנים הללו שוכנת אוניברסיטת ברנדייס, מוסד יעקב היאט בישראל.

בשנים הראשונות לאחר שנפתחה אוניברסיטה זו (בשנת 1961) שכנה ברחוב בלפור 4. מחזור הלמודים במוסד זה כולל תכנית מרוכזת במקצועות היסטוריה, סוציולוגיה ומדעי המדינה של ישראל בת זמננו.

מאז פתיחת המוסד נטלו חלק בתכניתו החצי־שנתית בישראל, צעירים וצעירות בעלי רקע שונה המשתיכים ללמעלה72 מעשרים מוסדות־לימוד גבוהים בארצות הברית. במשך השנים האלה נתברר שנסיון יחיד במינו זה של לימודי חוץ העשיר והעמיק את השכלתם של סטודנים שבאו מאוניברסיטאות שונות (ביניהם גם מספר קטן של סטודנטים לא יהודים), ועודד רבים מהם להמשיך בלימודי התואר הגבוה או בקריירה מקצועית הקשורה בישראל או במזרח הקרוב.

אחת המטרות החשובות בתכנית הלמודים של מוסד זה היא להתרשם ממקור ראשון ממנהגיהם, השקפותיהם ואורח חייהם של תושבי הארץ. להשגת מטרה זו מקיים המוסד הכרות ומפגשים עם אישים ומוסדות שונים.

מפעל חלוצי זה שהתחיל את עבודתו בממדים צנועים גדל והתפתח ומספר הסטודנטים מגיע כיום לארבעים ושנים, מהם שלושה סטודנטים נוצרים המתענינים בישראל והמכינים את עצמם לשמש כאנשי דת בקהילותיהם.

במוסד מקבלים הסטודנטים את מנות האוכל הרגילות בשעות היום והם מתגוררים בחדרים שכורים בסביבה.

שהותם של סטודנטים אלה במוסד זה מספר חדשים בשנה באוירה שקטה ושלוה, מאפשרת להם להכיר את ישראל באופן רוחני ומעשי.

אין ספק כי מוסד זה שנוסד והוקם בסיועו של הנדבן היהודי יעקב היאט, תורם להעמקת התודעה היהודית והישראלית בקרב הנוער היהודי האמריקאי.



  1. המירכאה הפותחת מוקמה במקור המודפס בסיום המשפט העברי, בעוד שהיא הייתה צריכה להיות ממוקמת בפתיחת המשפט הערבי שבסוגריים). הערת פב"י.  ↩

  2. במקור המודפס מופיעה כאן מירכאה פותחת, שאין לה מירכאה סוגרת. הערת פב"י.  ↩

  3. במקור המודפס מופיעה כאן נקודה, כנראה בטעות. הערת פב"י.  ↩

  4. “ארכימדריט” במקור המודפס. צ“ל ”ארכימנדריט“ – הערת פב”י.  ↩

  5. “ארכימידריט” במקור המודפס. צ“ל ”ארכימנדריט“ – הערת פב”י.  ↩

  6. “הארכימדריט” במקור המודפס. צ“ל ”הארכימנדריט“. הערת פב”י.  ↩

  7. במקור המודפס מופיעה פעמיים המילה “אנשי”, בטעות. הערת פב"י.  ↩

  8. במקור המודפס חסרה מירכאה לסגירת הציטוט. הערת פב"י.  ↩

  9. במקור המודפס חסרה מירכאה פותחת. הערת פב"י.  ↩

  10. במקור המודפס חסרה מירכאה לסגירת הציטוט. הערת פב"י.  ↩

  11. במקור המודפס חסרה מירכאה לסגירת הציטוט. הערת פב"י.  ↩

  12. במקור המודפס חסרה מירכאה סוגרת. הערת פב"י.  ↩

  13. במדריך לארץ הקדושה של האח יוג‘ין הוד, המהדורה השביעית אשר הודפסה בשנת 1974 (בעמוד 416) מסופר כי הקונסול הראשון שעזב את חומות העיר העתיקה היה הקונסול הבריטי ג’ימס פין, ששמש בתפקידו בירושלים בשנים 1846־1863, ובנה לעצמו מעון קיץ בטאלביה.

    וילה אחרת לעונת הקיץ נבנתה על ידי הפטריארך היוני האורתודוכסי בשנת 1890. וילה זו ידועה כיום בשם סנט' סימון.  ↩

  14. מכרם עובייד, עסקן מצרי ממוצא קופטי, שבלט בתנועה הלאומית המצרית, והתרועע עם מנהיגי התנועה הלאומית במצרים.  ↩

  15. “לקונסולויות” במקור המודפס. צ“ל ”לקונסוליות“ – הערת פב”י.  ↩

  16. “וינגרט” במקור המודפס. צ“ל ”וינגייט“ – הערת פב”י.  ↩

  17. Cook‘s Handbook for Palestine and Syria New Edition’ revised by J. E. Hanauer and Dr. E. G. Maserman Thos Cook, London. 1907  ↩

  18. James Finn Stirring Times Or Records from Jerusalem Consular Chronicles of 1853 to 1856. Edited & compiled by his widow. Published in London 1878

    במקור המודפס נפלו שגיאות בשם הספר האנגלי, והן תוקנו. הערת פב"י  ↩

  19. במקור המודפס חסרה מירכאה סוגרת – הערת פב"י.  ↩

  20. במקור המודפס חסרה מירכאה סוגרת – הערת פב"י.  ↩

  21. “שגריריות” במקור המודפס. צ“ל ”שגרירויות“ – הערת פב”י.  ↩

  22. “ההולדני” במקור המודפס. צ“ל ההולנדי” – הערת פב"י.  ↩

  23. “קנוסולים” במקור המודפס. צ“ל ”קונסולים“ – הערת פב”י.  ↩

  24. “תרכיה” במקור המודפס. צ“ל ”תורכיה“ – הערת פב”י.  ↩

  25. “הציילנים” במקור המודפס. צ“ל ”הצליינים“ – הערת פב”י.  ↩

  26. “תקקופה” במקור המודפס. צ“ל ”תקופה“ – הערת פב”י.  ↩

  27. “תהגוררה” במקור המודפס. צ“ל ”התגוררה“ – הערת פב”י.  ↩

  28. בימי המנדאט שכנה הקונסוליה ההולנדית בבנין המשקיף על תיאטרון ירושלים הנמצא ברחוב מרכוס. בימים האחרונים למנדאט הבריטי, השתדלו חברי ה“הגנה” להשתלט על בנין זה שחלש על מחנה סטון הסמוך, שבו השתכנה היחידה הצבאית העיראקית. יחידה עיראקית זו איימה לכבוש את האזור לאחר צאתו של הצבא הבריטי.  ↩

  29. במקור המודפס חסרה מירכאה סוגרת – הערת פב"י.  ↩

  30. במקור המודפס מופיעה כאן מירכאה מיותרת – הערת פב"י.  ↩

  31. במקור המודפס נמצא כאן סוגר סוגריים נוסף, מיותר – הערת פב"י.  ↩

  32. “האינקויציה” במקור המודפס. צ“ל ”האינקויזיציה“ – הערת פב”י.  ↩

  33. “חגרו” במקור המודפס. צ“ל ”הגרו“ – הערת פב”י.  ↩

  34. ראה “בשער” חוברת 119 (1).  ↩

  35. “הקונסולויה” במקור המודפס. צ“ל ”הקונסוליה“ – הערת פב”י.  ↩

  36. בשנים 1941־1945 הוקם בירושלים מעין ארגון בלתי רשמי של מורי השפה הערבית בבתי הספר העברים בארץ עם סניפים בתל אביב ובחיפה שמטרתו היתה לשפר את דרכי הוראת השפה הערבית. כיושב ראש ארגון זה שמש המנוח פרופ' יוסף ריבלין וכמזכיר הארגון שמשתי אני (הערת פב“י: במקור המודפס כתוב ”שמטתתו“ אך צ”ל “שמטרתו”).  ↩

  37. “משכונה” במקור המודפס. צ“ל ”השכונה“ – הערת פב”י.  ↩

  38. “בככיר” במקור המודפס. צ“ל ”בכיכר“ – הערת פב”י.  ↩

  39. חסרה נקודה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  40. דוד מרכוס קבור בווסט פוינט. על מצבת האבן האפורה שהובאה מירושלים חקוק מגן דוד והמלים “קולונל דוד מרכוס עשרה ביוני 1948, ירושלים” האותיות פ.נ. כתובות בעברית, ואילו המלים “חייל כל האנושות” באנגלית.  ↩

  41. בספר “התישבות הגרמנים בארץ־ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית” מספר מחברו מר אלכס כרמל כי ביום 25 באפריל, 1873, הניח פרנק את אבן הפינה לטחנת קיטור ולבית מגורים על אחת החלקות שרכש בעמק רפאים, בית זה שעל שערו נחקקה הכתובת אבן־עזר Eben Ezer נמצאות כיום ברחוב עמק רפאים מס' 6.  ↩

  42. “בספל” במקור המודפס. צ“ל ”בספסל“ – הערת פב”י.  ↩

  43. כנראה הכוונה ל“בונים החופשיים” – הערת פב"י.  ↩

  44. “ככרי וינגרט” במקור המודפס. צ“ל ”ככר וינגייט“ – הערת פב”י.  ↩

  45. “הוקמה” במקור המודפס. צ“ל ”הוקמו“ – הערת פב”י.  ↩

  46. “וקונניות” במקור המודפס. צ“ל ”וכונניות“ – הערת פב”י.  ↩

  47. “לדרכם” במקור המודפס. צ“ל ”בדרכם“ – הערת פב”י.  ↩

  48. “אחר” במקור המודפס. צ“ל ”אחד“ – הערת פב”י.  ↩

  49. “בכנורת” במקור המודפס. צ“ל ”בכנורות“ – הערת פב”י.  ↩

  50. “בחצותינו” במקור המודפס. צ“ל ”בחצרותינו“ – הערת פב”י.  ↩

  51. “גונרד” במקור המודפס. צ“ל ”גונר“ – הערת פב”י.  ↩

  52. “העמד” במקור המודפס. צ“ל ”העומד“ – הערת פב”י.  ↩

  53. “אחר” במקור המודפס. צ“ל ”אחד“ – הערת פב”י.  ↩

  54. “עובדי” במקור המודפס. צ“ל ”עוברי“ – הערת פב”י.  ↩

  55. “ירשלים” במקור המודפס. צ“ל ”ירושלים“ – הערת פב”י.  ↩

  56. “תיאאטרון” במקור המודפס. צ“ל ”תיאטרון“ – הערת פב”י.  ↩

  57. “מחוילות” במקור המודפס. צ“ל ”מהוילות“ – הערת פב”י.  ↩

  58. “הקנסוליה” במקור המודפס. צ“ל ”הקונסוליה – הערת פב"י.  ↩

  59. “נוכחו” במקור המודפס. צ“ל ”נכחו“ – הערת פב”י.  ↩

  60. “לעולם” במקור המודפס. צ“ל ”לעולים“ – הערת פב”י.  ↩

  61. “ופוגע” במקור המודפס. צ“ל ”ופוגעת“ – הערת פב”י.  ↩

  62. במקור המודפס הייתה חסרה כאן מירכה כפולה לסגירת הציטוט – הערת פב"י.  ↩

  63. כיום חל מפנה בתכנית הלימודים בבתי־הספר הנוצרים שבארצות המזרח. מצרים, סוריה וירדן. מוסדות חינוך אלה נאלצו על ידי הממשלות הערביות ללמד את הקוראן לתלמידים המוסלמים, ולשבות ביום הששי.  ↩

  64. “כי כאשה עזובה ועצובת־רוח קראך ה'” (ישעיה נ"ד ו').  ↩

  65. “הפרוטסטניות” במקור המודפס. צ“ל ”הפרוטסטנטיות“ – הערת פב”י.  ↩

  66. “אחרות” במקור המודפס. צ“ל ”אחדות“ – הערת פב”י.  ↩

  67. “הומים” במקור המודפס. צ“ל ”הימים“ – הערת פב”י.  ↩

  68. בעתון “הצופה” מיום שני ט“ו בכסלו תשכ”ד (2 בדצמבר 1963) פרסם מר אהרון ז. תרשיש רשימה על המנוח הרב נחום יצחק כהנא שפירא, בן ירושלים, בנו של הרב רבי צבי אשר הכהן מראשי ישיבת “עץ חיים”. הרב נחום יצחק נולד ביום הכפורים תרמ"ב. בצעירותו ירד ליפו ושהה במחיצתו של הרב קוק וקבל ממנו השפעה והדרכה.

    לפני מלחמת העולם הראשונה הורע מצבה של ישיבת “מאה שערים” ורבי נחום נסע לארצות־הברית לסייע למוסדות הדת בירושלים, ושמש כרב באחת הקהילות החשובות שם.

    בשנת תשט“ו זכה לחזור לארץ והקים את מכון מהרש”ל. הרב נחום יצחק כהנא שפירא היה שכני ונהגתי להכנס אליו בשבתות ובימי חול לתפילה וללמוד דף גמרא. היה ענו וצנוע ונעים הליכות, נפטר ביום י“א בכסלו תשכ”ג.  ↩

  69. “נוסף” במקור המודפס. צ“ל ”נוסך“ – הערת פב”י.  ↩

  70. “אבן” במקור המודפס. צ“ל ”אוון“ – הערת פב”י, כמופיע בתהילים צ"ב ח'.  ↩

  71. “ויישטיין” במקור המודפס. צ“ל ”ויינשטיין“ – הערת פב”י.  ↩

  72. “למעלה” במקור המודפס. צ“ל ”ללמעלה“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות