התוכן 🔗
המחזה הוצג על־ידי התיאטרון הקאמרי, וכן היה מחזמר וסרט קולנוע, בכיכובו של יהורם גאון.
סימנטוב, המכונה קזבלן, עלה מקזבלנקה שבמרוקו ונלחם במלחמת־השחרור בשטח המשתרע מאישדוד עד אילת. בפלוגתו אהבו אותו. בפלוגתו כינו אותו קזבלן. אולם יום אחד לאחר המלחמה נשכח קזבלן מלב חבריו. הם לא הזמינוהו לבתיהם למסיבות כוס־תה… הוא, אשר גרר פצועים משדה־המערכה, הציל את חבריו בפלוגה – נשכח מלב.
קזבלן מתגורר ב“שטח הגדול” ביפו, בבית מט ליפול, העתיד להיהרס. קזבלן מאוהב ברחל, בתו של הרוכל הזעיר פלדמן, אדם שעזב את מושב־העולים צור־מעון הנמצא אי־שם על הגבול, בקו־האש של המסתננים. פלדמן בחר בדרך ההתנגדות הקלה ־ עזב את האדמה והפך רוכל.
באותו בית מתגוררים גם מושיקו, מנקה אוטובוסים בלילה, ונויברג, מטליא נעליים ישנות ביום. שניים אלה הם מכרים מכבר.
רחל הולכת ללמוד “אנגלית” בתל־אביב – תירוץ לפגישותיה עם ג’וש, שהיה מפקד פלוגתו של קזבלן בזמן המלחמה, מתוך פחד מפני קזבלן המאיים עליה במעשה אלימות אם תיפגש עם מישהו אחר.
אבראשה, אחיה של רחל, ששירת עם קזבלן וג’וש בפלוגה אחת במלחמת השחרור ומשרת עתה בצבא־הקבע, נדקר על־ידי אחד מדיירי הבית.
המשטרה מקיפה את הבית ועוסקת בחקירת המקרה. אין יוצא ואין בא.
אבראשה, אחיה של רחל, ששירת עם קזבלן וג’וש בפלוגה אחת במלחמת השחרור ומשרת עתה בצבא־הקבע, נדקר על־ידי אחד מדיירי הבית.
המשטרה מקיפה את הבית ועוסקת בחקירת המקרה. אין יוצא ואין בא.
הנפשות
פלדמן – רוכל זעיר
אבראשה – בנו, סגן בצה"ל
רחל – אחותו
ג’וש – פקיד העירייה, מפקד פלוגה במלחמת־השחרור
קזבלן – שכנו של פלדמן, טוראי לשעבר בפלוגת ג’וש ואבראשה
נויברג – סנדלר, רווק זקן. שכנו של פלדמן
מושיקו – נקה אוטובוסים, כורדי
מריומה – אשתו
שוטר
אברמוב – חוקר מטעם המשטרה
השחקנים
פלדמן – אריה קסווינר
אבראשה – עמנואל בן־עמוס
רחל – חיה הררית
לאה קנוט
ג’וש – יצחק שילה
קזבלן – יוסף ידין
נויברג – ניסן יתיר
מושיקו – זאב ברלינסקי
מריומה – אסתר גרינברג
אברמוב – לביוש
שוטר – זאב רביב
ההצגה: ש. בונים
הצייר: מרסל ינקו
הצגת בכורה: אפריל 1954
מערכה ראשונה 🔗
התקופה: לאחר מלחמת השחרור.
השעה: ערב, הזמן: ראשית החורף.
נוכחים: סימנטוב המכונה קזבלן, נשען לדלת הסנדלרייה של נויברג; נויברג מתקן נעליים; פלדמן מקלף תפוחי־אדמה; מושיקו יושב על שרפרף קטן.
קזבלן: אותי לא יצליחו לסבך בעסק הזה, לא המשטרה ולא מישהו אחר. יצאתי כבר מצרות יותר גדולות עם…
פלדמן: אתה מחפש צרות.
קזבלן: זאת אומרת?
פלדמן: זאת אומרת, שאינך יכול להכחיש, שמצאו אותו בחוץ, על המדרגות, ליד הבית הזה.
נויברג: כמובן.
פלדמן: כמובן מה?
נויברג: שמצאו אותו בחוץ. ייתכן שהוא הרוג וייתכן שהוא פצוע. מי יודע?
פלדמן: אידיוט!
נויברג: אל תשכח שאתה חייב לאידיוט כסף בעד נעליים!
פלדמן: קזבלן אומר שאיימת עליו, על המפקח מטעם העירייה.
נויברג: קזבלן מעולם לא ראה את הברנש עם המעיל הירוק והפרווה השחורה.
קזבלן: שלוש פעמים בא להודיע שיהרסו את הבית, ותמיד לא הייתי כאן. מה שנכון – נכון, אבל נויברג אמר לי, שאם מתכוונים לגרש אותנו, להרוס את הבית, אז הוא… בסכין של סנדלרים… בלי חכמות! גם כן גיבור בפה! כלב נובח איננו נושך…
מושיקו: אני ראיתי – קיבל סכין בגב, והסכין היה על המדרגות…
נויברג: אל תדאג, מושיקו. אם אני לא דואג אז…
מושיקו: לא דואג בשבילי, רק בשביל העבודה באוטובוסים. זה מהמשטרה (מצביע על החדר הסמוך) “מתחשב” לשבת כאן כל הלילה ולא נותנים לצאת. מה יהיה? מה יהיה?
נויברג: נוכל לשחק קלפים.
מושיקו: אין לי “כוכב־מזל”. צריך לנקות האבק והכרטיסים. לא עובד – לא יישלמו כסף. ככה זה. אנחנו “ברוגים” קטנים, אדון נויבה.
נויברג: נוי־ברג! נוי־ברג! הסתכל אליי. הבט אליי, על השפתיים שלי: אדון נוי־ברג!
פלדמן: נעשית חרוץ, נויברג, ממתי אתה עובד גם בלילה?!
מושיקו: (בכעס פתאום) אני הרגתי אותו או מה?
(רחל נכנסת)
קזבלן: ממה אתה מפחד, מושיקו? ייקחו ממך את האבק באוטובוסים וייתנו למישהו אחר לאכול אבק?! לטיפשים שמנקים את הלכלוך של האחרים ימצאו תמיד אבק ועבודה… איש לא יגנוב ממך את האבק, טיפש שכמותך!
פלדמן: אתה תשתוק!
רחל: אבא!
קזבלן: תשמע מה שאומרת לך הבת שלך. כאן, בשכונה, מי שמדבר יותר מדיי, מקבל מכה טוב בפטפטן שלו… אני מקווה שלא תשכח!
רחל: תן לי לקלף.
פלדמן: (בכעסו על קזבלן) הניחי לי!
רחל: תן לי. הסתכל! (מראה לו תפוח זעיר) זה קורה כשאתה כועס… (פלדמן ורחל מתחלפים במקומות) אתה מקלף עד שנשארות רק הקליפות לבישול… אתה אוהב לאכול קליפות? אני – לא!
מושיקו: (פותח את ניירות תיק־האוכל שלו) אין “כוכב־מזל”. הייתי יוצא מהבית, והייתי הולך לגרז', יוצא מהצד, והייתי עומד אצל העמוד החשמל בשביל לעשות משהו…
קזבלן: לא חשוב מה. ומה היה?
מושיקו: קודם, פעם, הייתי מנקה המדרגות במטאטא כזה ארוך, אצל העירייה. לוקח את האבק מהמדרכה ושם אותו על העצים ועל הלב שלי… משתעל כל הלילה… הדוקטור אמר יהיה שחפת…
קזבלן: ראית את הפנים של האיש שנדקר?
מושיקו: אין לך זמן? מה אתה צועק לאוזן שלי? לא רוצה לאכול! לא רוצה לשבת! רוצה ללכת לעבודה! לא יודע מה לעשות…
נויברג: העבודה היא לא ארנבת, מושיקו – היא לא תברח.
מושיקו: ארנבת או לא ארנבת, בחיי שאני הולך. אפילו לא יכול לאכול, הכל נתקע לי בגרון…(קם ממקומו) כמו עצם… כמו אוכלים דגים…
קזבלן: מהמשטרה כבר אמרו לך: לא יוצאים ולא נכנסים לבית הזה. ופקודה זו פקודה, מושיקו!
מושיקו: (תופש את קזבלן בכפתורי חולצו תוך שיחה) שמע, קזבלן, אתה מכיר אותי, לא? אני איש כזה שדוקר בסכינים? אני כל החיים שלי רק עובד וישן, עובד וישן, עובד וישן… עובד בלילה – ישן ביום… ככה זה!
קזבלן: ומקלקל לי את החולצה. עזוב את הכפתורים! אל תשכח שאתה היית הראשון שמצא אותו שוכב שם, בחוץ.
מושיקו: מה לעשות. מה שנכון – נכון. הכל סיפרתי לשוטר. לאיש באמבלנס. לדוקטור. אין לי יותר אף מלה יותר. תגידו למריומה, בבקשה: מושיקו הלך, ברוך השם, הלך בעבודה… שלום. (הולך לפתח)
שוטר: (עוצר אותו) לאן?
מושיקו: לאן? הביטו על זה! מה אני? קזבלן אני או מה? לעבודה, יה־ חביבי. אין עבודה – אין פרנסה. אתה עומד כאן אתה “מרביח”, אני עומד כאן, אני כל הזמן רק מפסיד…הה!
שוטר: מצטער מאוד. עד גמר החקירה אין איש עוזב את הבית.
מושיקו: שומעים? הוא מצטער. שמע, יה־שוטר. אני אספר לך הכול. ככה שתבין. גם מטומטם מבין כשאני, מושיקו, מסביר לו לאט־לאט… מספר לאט־לאט, כמו לאחד ילד כזה קטן… כמו לנכד שלי!
שוטר: תספר זאת לחוקר.
מושיקו: למה לחוקר? החוקר יש לו פנים עצובים – יותר טוב אני מספר לך והולך בעבודה. חבל על הכסף. למה להפסיד? אתה שומע? אז תשמע.
שוטר: שומע.
מושיקו: קודם היה שוטר אחר. סיפרתי לו איך הייתי הולך, איך הייתי יוצא מן הבית, ויש אצלי חבילה עם נייר בשביל לאכול. הנה תראו (מראה) זה מריומה מכינה לי כל לילה. ואז אני עומד אצל עמוד החשמל, על יד הקיר כמו שכולם, ואז אני מביט לצד אם אין אף אחד עובר, ואני רואה איש אחד שוכב על המדרגות, כמו חי כמו מת – אבל אני לא עשיתי לו כלום. אתה שומע?
שוטר: שומע. זה באמת סיפור יפה.
מושיקו: זה שוטר חכם. טוב, עכשיו אני יכול ללכת?
שוטר: קיבלתי פקודה – איש אינו יוצא מן הבית.
מושיקו: אבל, שמע, יה־חביבי, אמרת יפה?
שוטר: נכון, אבל החוקר מחליט מה לעשות ולא אני.
מושיקו: (חוזר לאמצע החדר. בזרעות מורמות) אם אני הולך ופתאום אני רואה אחד מת זה סימן שאני עשיתי אותו מת? בחיי, אני לא מבין. (מעווה פרצופו ונוחר בזעף מזרחי)
קזבלן: בדקת ממה מת?
מושיקו: אני להגיד למי שצריך. (מצביע על החדר שבו נמצא החוקר) אצלנו בשכונה (יושב) יש הרבה אנשים יש להם יותר מדיי דם חם.
קזבלן: מה ביקשת לומר? (בהתרגשות) למי יש דם חם?
מושיקו: שותים הרבה ארק. שותים ארק ועושים בסכין. עושים בסכינים – יושבים בבית־“הסורים”1 כמו “ברנגולים”2
קזבלן: (מנסה לתת בעיטה למושיקו) אתה…
פלדמן: סימנטוב, תפסיק!
קזבלן: (הודף את ידו של פלדמן) אמרתי לך אלף פעמים שאינני אוהב שקוראים לי סימנטוב. ממלחמת השחרור אני קזבלן, קזבלן ולא סימנטוב. אתה תשאל את אבראשה. הוא ידע לספר לך מי היה קזבלן ומה עשה קזבלן בכל המקומות… נמאס לי הסימנטוב… שלך!
פלדמן: ואתה אל תזכיר לי את שמו של אבראשה…
מושיקו: בושה, אדון פלדמן. הבן שלך קצין גבוה בצבא…
נויברג: תמיד היו לו נעליים עם סוליות… יפות מאוד…
פלדמן: התוכי הזה משגע אותי לגמרי. אינני רוצה לשמוע שום דבר על אבראשה, וחסל! הוא בני או לא? תגידו, הוא הבן שלי או הבן שלכם?!
נויברג: כמובן שהוא בנך, אדון פלדמן.
פלדמן: ובכן אם גם הסנדלר שלנו מודה בכך – אז שילך לכל הרוחות, שמעתם: אף מלה על אבראשה!
קזבלן: אומרים שכך גם צעקת על הבחור מהעירייה.
פלדמן: מי אומר?
קזבלן: ואולי הבחור ההוא שנמצא על־יד הבית הוא השליח מהעירייה, ומשום כך אתה כל־כך עצבני הערב?
פלדמן: אינני מבין. (לויברג) תפסיק לדפוק! פתאום הוא עובד גם בלילה!
קזבלן: הבחור מהעירייה, אמר לך שעל כולנו לפנות את הבית תוך שבוע. הוא נתן לך מועד אחרון!
פלדמן: לא!
קזבלן: וצעקת עליו וגירשת אותו החוצה.
פלדמן: לא!
מושיקו: כן.
נויברג: אמרת לו: “אותי לא יוציאו חי מן הבית. אדרבא, נראה אותך תביא המשטרה”. נכון או לא נכון?
מושיקו: גם מושיקו שמע. גם מריומה. היינו עומדים אצל החלונים ושמים ידיים אצל האוזן.
פלדמן: הוא היה כאן אתמול ולא היום.
רחל: (תוך קילוף) גם הערב, אבא.
פלדמן: (בחרדה) הוא היה כאן גם הערב?
קזבלן: (למושיקו) “הרבה דם חם”. (בהתגרות) הו, כורדי מכורדיסטן… (מניף את זרועו באיום)
פלדמן: את אומרת שהוא היה כאן הערב?
רחל: כן.
פלדמן: לפני שמצאו אותו מוטל בחוץ?
רחל: עדיין איננו יודעים כלל מי הוא האיש שנמצא בחוץ.
פלדמן: והוא שוחח עם מישהו בקשר להריסת הבית?
רחל: כן. אתי.
פלדמן: מה אמר?
רחל: אתה הרי יודע שהשבוע יפוצצו את הבית, או…
פלדמן: או מה?
רחל: או שהבית, עם כמה גשמים נוספים, יתמוטט על כל הדיירים… נוסף לכך אמר שיחזור אחר־כך… הוא ידידו של אבראשה.
פלדמן: והיכן הייתי אני?
רחל: אינני יודעת. הלכתי לחנות… לקנות… ואחרי ששילמתי לו וחזרתי…
פלדמן: (באי־הבנה) מי נתן לך כסף?
רחל: וכאשר חזרתי ראיתי כמה אנשים עומדים בחוץ. שוטרים גם.
פלדמן: (בכעס קל) מי נתן לך כסף?
מושיקו: תמיד קשורים לכסף כמו החבל לכלב. רק כלב נובח – עצוב לו. לא ראיתי איש אחד נובח… רק עובדים, עובדים… עובדים…
פלדמן: (בכעס גדול) מי נתן לך כסף? חשבתי שאנחנו קונים בהקפה…
מושיקו: זה הממזר מהחנות, השיכנזי, ארליכמן, כבר לא נותן. שמע שאנחנו צריכים לגור במקום אחר – לא נותן בהקפה. אמר: איפה תגורו? אמר: העירייה מגרשת אותכם! ממזר בן־ממזר…
פלדמן: מה יש? היא בתי או בתך? תתחוב לי סכין אם אצעק עליה? מה נהיית אצלי, “אשטוט־בעלבוס?” קודם העירייה ועכשיו אתה!
קזבלן: אתה הרי יודע שאני לא משתמש בסכין, ותפסיק לדבר על כך!
פלדמן: קזבלן כבר לא משתמש בסכין. שמעתם את הבלוף האחרון? הוא לא משתמש כבר בסכין…
קזבלן: אני התחלתי לעבוד בבניין!
פלדמן: שמע, עוד יתברר שאתה בכלל אחד מלמד־וו צדיקים.
קזבלן: אל תתלוצץ, פלדמן. אני חושש שאנחנו בצרה גדולה. החוקר ההוא, אברמוב, ישחיל אותנו ישר לבית־הסוהר, ואז לא יעזרו לך כל ההלצות הללו.
פלדמן: אתה נתת לה כסף?
קזבלן: הוא חוקר עכשיו את אשתך – אבל הוא מתכוון לסבך אותנו, את כולנו.
פלדמן: ולא שמעת כלל מה שאלתי אותך?
קזבלן: (בצעקה) לא נתתי לה כסף! רציתי לעזור לכם, אבל היא לא רוצה כסף, היפיפייה הזו, בתך. מקזבלן היא לא מקבלת. היא לומדת אנגלית. (בלגלוג) אתה מבין? היא מסתכלת עליי מלמעלה, כאילו שהייתי איזו נעל ישנה… איזו נעל ישנה שאפילו נויברג כבר לא יכול להדביק לה טלאי…
פלדמן: לקחת ממנו כסף? אל תביטי אל תוך הסיר. לתפוחי־האדמה אין גלגלים, הם לא יברחו. תסתכלי ישר לתוך העיניים שלי.
רחל: אני מכירה אותן, ויודעת בדיוק איך הן נראות.
פלדמן: לא מוצאות חן בעינייך?
רחל: לא. שומע? לא! יש לך עיניים רעות. קטנות ורעות. ואשר לכסף, שמע, אבא: אילו גם הייתי לוקחת מקזבלן, זה לא היה נורא כל כך. לא יותר גרוע מאשר לעמוד ברחוב ולמכור כמה קופסאות בשר…
קזבלן: זהו. אלה מלים! אדון פלדמן, הנה אחות מתאימה לאבראשה!
רחל: ואל תצעק עליי. היינו בצור־מעון, קיבלנו אדמה, צינורות, בלוקון, שלחו לנו מדריכים וטרקטורים… ואתה, פחדן עלוב שכמותך, עזבת את האדמה וברחת, לאן? לאן ברחת? הנה, הסתכל! (מראה על החדר) היה כדאי, מה?
פלדמן: לשתוק!
רחל: אני שותקת כבר שנתיים, אבא… גם אבראשה שתק עד שהלך מכאן. נמאס לו, אתה מבין? גם לי נמאס. לא רק הבית מתמוטט – קודם אימא ועכשיו גם אני…
פלדמן: או שאת שותקת או שאני… (מרים ידו)
קזבלן: אם תרים עליה יד, אדון פלדמן, אז יאספו את העצמות שלך ישר לתוך האוטו של המזבלה, ותוכל לספור אותן אחת אחת, בלי לדעת חשבון… את כל העצמות שלך…
פלדמן: זה לא עניינך, קזבלן. אתה לא תתערב בענייני המשפחה שלי. זו מריבה פרטית, ואתה אל תהיה לי פתאום “המליץ יושר”.
קזבלן: (בבוז) ואתה צועק כאילו ששילמת מכיסך לרופא בשביל אשתך!
פלדמן: אוי ואבוי שיהודי בגילי צריך לשמוע מיני דיבורים כאלו! ומפני מה? משום שבתו אינה מסוגלת להגן על כבודו של אבא. מה רוצים ממני? יותר מדיי טוב לי? ליקקתי דבש, או מה? אחרי ה“לאגרים” אני צריך להיהרג על־ידי מסתננים בצור־מעון?! זה יותר מדיי לרצות בקצת חיים שקטים וטובים ובלי צרות?!
נויברג: אדון פלדמן צודק, נכון. צרי היה פעם להראות להם שם בעירייה שאנחנו לא “הפקר־פטרושקה”… שגם אנחנו בני־אדם… שלא יזלזלו בנו… אדון פלדמן צודק, נכון!
פלדמן: מה נכון? אתה בכלל מבין על מה מדברים, ראש־סנדלר שכמותך?
נויברג: למה אתה חושב שאני לא מבין?
פלדמן: נו, אז תגיד – אני צודק או לא?
נויברג: לא יודע.
מושיקו: אילו היו לי ילדים כמו לך, ככה, לא קטנים ולא גדולים, בחיי שהייתי הולך לצור־מעון, יושב תחת עץ התאנה ומעשן נרגילה, מתעצל אפילו לגרש זבוב, אוכל וישן, ישן ואוכל, ולא עושה כלום. רק אוכל תאנים.
פלדמן: עכשיו שגירשו אותך הבנים שלך ואתה גר כאן, כאילו לא הייתה לך פעם דירה משלך, אתה אומר לי מה לעשות?
מושיקו: רשע מרושע! יהודי רשע. תשאל את מריומה. היה צפוף. הרבה ילדים קטנים, נכדים, אז אמרו: יש דירות ביפו. הלכנו ליפו. מי גירש? אף אחד לא גירש. אוהבים אותי. כל שבת אני מביא “שוקולטה” לנכדים. לא רוצה נדבות – אז מה יש?
קזבלן: כאשר נצטרך לפנות את הבית הזה – תראה שהילדים שלך לא ייקבלו אותך בחזרה. אבא אחד מפרנס שבעה ילדים ושבעה ילדים אינם מסוגלים לפרנס אפילו אבא אחד…
מושיקו: ממזר אתה! אין לך אלוהים בלב? ממזר בן ממזר..
קזבלן: (תופש בדש בגדו של מושיקו) מה אמרת? תחזור על דבריך!
(אברמוב נכנס בלוויית שוטר מן החדר הסמוך)
אברמוב: קזבלן! (קזבלן מרפה ממושיקו בבוז וממלמל תוך הליכה חרפות וגידופים) אשתך לא יצאה מן הבית, מר פלדמן?
פלדמן: לא. מאז שעזבנו את צור־מעון היא חולה.
אברמוב: אי אפשר לומר שהיא עונה לשאלות באופן בהיר ומסודר.
פלדמן: הזהרתי אותך מראש שהיא מתרגשת, ומיותר לחקור אותה
אברמוב: אני חייב לחקור את כולם. אין לי כל ברירה.
קזבלן: השוטר כבר חקר את כולם ורשם דו"ח.
נויברג: ואני כבר חתמתי. (שבע רצון מעצמו)
מושיקו: גם אני. אצלי באצבע הולך יותר מהר מאצל אדון נויבה…
נוירברג: נויברג, עשה לי טובה: נוי־ברג.
מושיקו: יותר מהר מאצל נויבה בכל היד. טוב שאתה כאן האדון מהמשטרה, עכשיו אני יכול ללכת לעבוד.
אברמוב: לאן ללכת?
פלדמן: בלילה הוא מנקה אוטובוסים. חבל לו להפסיד כסף.
מושיקו: עד שמגיע לגרז' יהיה מאוחר… תגיד: אני ילך…
אברמוב: (למושיקו) ואינך מתבייש כלל וכלל, יהודי בעל זקן שכמותך?
מושיקו: למה להתבייש? כל אחד “מרביח” בעבודה שיכול לעבוד. פעם הייתי עושה מצבות… הייתי עושה מצבות ו“מרביח”. למה לא? זה לא בושה. אפילו “מרביח” מהאנשים שהיו כבר מתים… זה בושה?
אברמוב: הקשב אליי. לפני הבית הזה נמצא לפני שעה אדם אשר נדקר בסכין.
מושיקו: נכון. ראיתי בעיניים שלי.
אברמוב: ובכן יהודי פלוני נדקר כאן, ואתה היית, עד כמה שאני מבין, האיש הראשון שראה אותו…
מושיקו: נכון. זה על־אמת.
אברמוב: ואינך מתבייש לספר לי שעליך למהר לעבודה? ואולי בידך הוא פתרון התעלומה מי האיש שדקר אותו! חיי אדם לא נחשבים בעיניך למאומה?
מושיקו: אני רק במקרה ראיתי אותו. הוא שכב ככה על הבטן והסכין היה…
אברמוב: היכרת את הנדקר?
מושיקו: חושב – לא.
אברמוב: תענה על שאלותיי – ואת המחשבות תשאיר לעצמך. היכרת את הנדקר או לא היכרת? תענה בדיוק על שאלות.
מושיקו: לא ראיתי הפנים שלו. רק את הסכין ראיתי. הראש שלו היה בחושך, ליד הקיר, והגב שלו היה באור של חברת החשמל…
אברמוב: זהו הסכין שראית?
מושיקו: לא יודע. כאלו סכינים יש הרבה. גם הבנים שלי הביאו כאלו מהצה"ל…
קזבלן: (למושיקו) תחזיק ותראה.
מושיקו: תן, נראה מקרוב.
אברמוב: קזבלן, אל תנסה להיות פיקח יותר מדיי.
קזבלן: אילו היו נשארים עליו סימני אצבעות, אדון אברמוב, לא היית מחזיק אותו בכף ידך. ובכן מה זה משנה אם עוד אדם אחד משאיר שם טביעת־אצבעות?
אברמוב: רוצה לעשות לי טובה פרטית, קזבלן, טובה אחת פרטית ולא קשה ביותר?
קזבלן: אם אוכל – בבקשה. למה לא? מה לעשות בשבילך?
אברמוב: תסתום את הפה. מובן? (למושיקו) ברגע שראית אותו לראשונה, היכן עמדת?
מושיקו: אולי נצא החוצה…
אברמוב: הבט בתרשים הזה… הנה כאן מצויר כל השטח.
מושיקו: זה עמוד חשמל?
אברמוב: כן. כאן בפינה.
מושיקו: …אז הייתי עומד לא רחוק מעמוד החשמל, ופתאום ראיתי אותו ממרחק כמו מההגה של האוטובוס עד החלון האחרונית. להתכופף ארבעה חמישה פעמים… כאשר מנקים הכרטיסים… הנה, ככה! (הולך בחדר ומתכופף)
אברמוב: ומתי ראית את הסכין?
מושיקו: קודם ראיתי את הסכין.
אברמוב: מה זאת אומרת?
מושיקו: מה זאת אומרת – זה אומרת? ראיתי משהו נוצץ, נוצץ כמו…כמו זהב. אני תמיד מאמין יהיה לי פעם “כוכב־מזל” ואני אמצא פתאום ברחוב אוצר, הרבה הרבה זהב. תמיד אני חושב מה אני אעשה אם אני אמצא כל כך הרבה כסף שיהיה לי לחלק נדבות… תמיד שאני הולך בבוקר בבוקר עייף, קשה לסחוב הרגליים… אני הולך לי וחושב לי, איך יהיה אם אני פתאום נעשה מחלק נדבות לעניים, מנדב ספר תורה לבית־הכנסת של הספדים והולך כל יום לטייל עם מקל ועם שעון בשרשרת… והולך לבקר בגרז' להגיד: מה נשמע? מה שלומכם? כמו אדון גדול: מה נשמע? מה שלומכם? ומוציא את השרשרת להסתכל כמה השעה יש!
אברמוב: הלאה!
מושיקו: זהו.
אברמוב: ובכן, חשבת שזה אוצר?
מושיקו: איך אוצר? אני? אף פעם לא! זה היה סכין, רק נוצץ בחשמל כמו פמוטי־שבת. כולם מצאו פעם כסף ברחוב, רק אני לא מצאתי אף פעם. למה?
אתה יודע למה?
אברמוב: למה?
מושיקו: מפני שאין לי “כוכב־מזל”.
אברמוב: היית יחידי?
מושיקו: יחידי איפה?
אברמוב: ברחוב היו עוד אנשים?
מושיקו: לא.
אברמוב: כיצד אתה יודע שלא היו שם עוד אנשים?
מושיקו: בדקתי. לא היה אפילו כלב משוגע אחד.
אברמוב: ואתה בטוח בזאת?
מושיקו: כן.
אברמוב: איך בדקת?
משיקו: הייתי מבלבל את הצוואר שלי פעם הנה ופעם הנה – לא היה אף אחד. רק חושך וגשם… חושך וגשם… והיה עצוב..
אברמוב: לשם מה בדקת אם אין אנשים ברחוב?
מושיקו: להגיד? זה לא יפה להגיד. אני אלחש לך באזניים.
אברמוב: נו, לחש כבר!
מושיקו: (לוחש לאברמוב לאוזן) עכשיו מבין? חבל מאוד.. אבל כולם עושים כך… על יד הקיר…
אמברמוב: תירוץ נאה. אגב, מושיקו, אם אספר לך שאתה מכיר את הנדקר – מה תאמר על זאת?
מושיקו: (מבולבל) הה?!
אברמוב: לא אמרתי – עדיין לא אמרתי שאתה דקרת אותו.
מושיקו: (מבולבל) לא.
אברמוב: היו לך סכסוכים בזמן האחרון?
מושיקו: כן. הרבה.
אברמוב: עם מי.
מושיקו: עם מריומה.
אברמוב: זו אשתך?
מושיקו: כן.
אברמוב: על איזה רקע?
מושיקו: שום רקע. היא לא נותנת לי לדבר. רקע, זה דבר לא טוב, אדון אברמוב?
קזבלן: כמה זמן תימשך החקירה?
אברמוב: אתה יכול לגשת לחדרך, קזבלן. אם אצטרך לך, אדע היכן למצוא אותך.
קזבלן: אל תנסה להפחיד אותי. ראינו כבר גיבורים גדולים ממך. אתה חוקר – אז תחקור.. אין לך רשות לסגור לי את הפה. זו ארץ דמוקרטית, יה־חביבי.
אברמוב: מוטב ותשמור על לשונך, קזבלן. שלוש פעמים כבר נזדמנו יחד, ושלוש פעמים הובאת למשפט בשל קטטות… יש לך עבר לא כל־כך סימפטי, קזבלן, והכול רשום וכתוב…
קזבלן: אז תכתוב עליי ספר: “העבר ההיסטורי של קזבלן, מקזבלנקה ועד עג’אמי והשטח הגדול”.
אברמוב: לגבי חוקר־משטרה, הרי ההיסטוריה והעבר של כמה קליינטים שלו היא חשובה מאוד.
קזבלן: חושב שאי־אפשר להתחיל הכל מחדש?(בלגלוג ציני וערמומי) אחרי שלמדתי להרוג אנשים במלחמה… אפתח חנות ירקות למשל… תמיד אפשר להתחיל מחדש… כמו חליפה.
אברמוב: (לרחל) מה אמרת?
רחל: שום דבר. רציתי רק…
אברמוב: היה לי רושם שביקשת לשאול דבר־מה…
רחל: כן. האיש ההוא, בחוץ, לא היה לובש מדי־צבא? כעת נדמה לי… אני לא בטוחה, אבל… נדמה לי…
אברמוב: בחקירה המוקדמת לא אמרת זאת!
רחל: ייתכן. אני כל־כך המומה… אינני יודעת.. תסלח לי. (חוזרת לקלוף)
אברמוב: פלדמן!
פלדמן: כן, אדוני.
אברמוב: את היית חבר מושב צור־מעון?
פלדמן: כן, למה?
אברמוב: יש כאן רק איש אחד השואל שאלות, ובינתיים זה אני.
פלדמן: כן, אדוני.
אברמוב: מדוע עזבת את צור־מעון?
פלדמן: היו כמה סיבות.
אברמוב: למשל?
פלדמן: היה קשה. היינו עובדים ביום ושומרים בלילה. מסתננים היו יורים, גונבים את הפרדות שלנו וצינורות השקאה. אחד נהרג בצור־מעון ושני אחרים נפצעו… נו, אז… אתה מבין…זה לא כל כך פשוט…
אברמוב: אל תפריע לעצמך, בבקשה.
פלדמן: נו, אז עברתי העירה. עזבתי את האדמה ואת הבית… יש לי אישה ושני ילדים.
אברמוב: אחד משרת בצבא.
פלדמן: כן, אבראשה.
אברמוב: מה טיב היחסים ביניכם? אם זה מפריע לך, אני אבקש את הנוכחים לצאת. לא התקוטטתם?
פלדמן: אנחנו יודעים מה מתבשל בקדרה של השני לפני שיש לו בכלל מה לבשל… אבראשה עומד להשתחרר מן הצבא. בזמן מלחמת־השחרור היה עם קזבלן באותה פלוגה, ואחר־כך, לאחר שעזבנו את צור־מעון, התגייס שנית…
קזבלן: (לאברמוב) מה אתה מביט בי כך? נכון, היינו באותה פלוגה, בפלוגה המפורסמת של ג’וש, כן, אני ואבראשה…
פלדמן: ובקרוב גם בתי הולכת לשרת בצבא.
אברמוב: (לקזבלן) זה מפריע לך?
קזבלן: עכשיו – לא.
אברמוב: (לקזבלן) ואתה יודע, קזבלן, שהשקרנים מתחלקים לכמה סוגים?
קזבלן: זה לא שייך למקצוע שלי.
אברמוב: נכון, זה שייך למקצוע שלי. יש סוגים שונים של שקרנים: יש שקרנים־ערמומים, שקרנים־תמימים, שקרים שאינם מנידים עפעף עד שהשקר נהפך באורח פלא לאמת… ויש סוג אחר של שקרנים: המשקר במידה מופלגת כל כך שאינו יודע בעצמו להבדיל בין שקר ואמת. ויש שקרנים מוצלחים כל זמן שהם מדברים מבלי להביט אל עיניך… הלשון משקרת, אולם העיניים מגלות את האמת… מסכים אתי, קזבלן? הפה משקר אבל העיניים…
קזבלן: אתה צודק! מחר אני הולך להיבדק אצל רופא עיניים.
אברמוב: (לפלדמן) בתך יוצאת בערבים לבלות עם קזבלן?
פלדמן: רחל?
אברמוב: אתה תמיד זקוק להרוויח זמן על ידי שאלה נגדית? שאלתי אם בתך, רחל, יוצאת בערבים עם קזבלן.
פלדמן: ישמור השם.
אברמוב: עכשיו תחכה עד אשר אקרא לך.
פלדמן: (הולך לדלת) אפשר לדעת סוף כל סוף מי הוא האדם שנהרג על סף הבית הזה?
אברמוב: איזה ספק מענה אותך, מר פלדמן? האם חושש אתה שאירעה טעות?! שלא דקרו את האיש הנכון?
מושיקו: אדוני הקצין…
קזבלן: אם תצטרך לי, אני בחדר. במקום שיינגנו לי על העצבים, אני אנגן על אקורדיון. (יוצא)
אברמוב: אגב, מר פלדמן, אשתך נרגשת עדיין. אולי תגיש לה תה חם עם לימון? היא מצוננת, עד כמה שהבינותי.
פלדמן: מצוננת? לא, זה עניין הרבה יותר רציני. אבל, בעצם, מה ביקשת לומר?
אברמוב: … היא לא קמה ממיטתה ולא יצאה את הבית מזה חודש ימים? נכון?
פלדמן: כן, אדוני.
אברמוב: כלומר, אתה אחראי שהיא רתוקה כל העת למיטתה?
פלדמן: בינתיים לא ראיתי אנשים מתהלכים עם מיטות בכיכר מוגרבי. (בכעס) אמרתי לך שאני מוכן לתת את ראשי שהיא לא עזבה את הבית. את ראשי אני מוכן…
אברמוב: אבל אין צורך להתרגז.
פלדמן: כמובן שאין צורך – אז אל תרגיז.
אברמוב: תה עם לימון. אל תשכח.
פלדמן: תודה, אדוני המלצר.
אברמוב: זה בריא.
פלדמן: שמענו כבר.
אברמוב: רצוני לומר שזה בריא ועלול לעודד אישה שיצאה לטיול קצר במזג אוויר סגרירי וגשום במקצת.
פלדמן: מה אמרת?
אברמוב: מה אמרתי? תה עם לימון – ותעזור לה להסיר את הבוץ מעל נעליה. ייתכן שהיא חלשה מדיי…
פלדמן: מה מתרחש כאן?
אברמוב: אתה שואל אותי?
פלדמן: ריבונו־של־עולם, אני אינני מבין…
אברמוב: אין זה קשה ביותר. פשוט – משקרים לי. ברגע שנולד החוקר הראשון, ולד גם השקרן הראשון. זה הכול, כאשר תעסוק בחקירות אולי תתרגל לכך.
פלדמן: לא תודה.
אברמוב: על לא דבר.
פלדמן: אמרת שאשתי יצאה החוצה…
אברמוב: כן.
פלדמן: מתי?
אברמוב: באותו זמן עצמו שנתת את ראשך – שהיא לא עזבה את מיטתה. חצי שעה לפני שמצאו את הבחור בחוץ, דקור, יצאה אשתך את הבית. ידוע לך לאן נתכוונה ללכת? מה הוא שוויו של ראשך, אדוני?
פלדמן: רצונך לומר, שאשתי שיקרה לך?
אברמוב: קלעת בדיוק למטרה. היא שיקרה לי, כמובן.
פלדמן: רצונך לומר שהיא יודעת מי דקר אותו?
אברמוב: לא אמרתי זאת.
פלדמן: שוב אינני מבין…
אברמוב: כל אחד בתורו, אדון פלדמן. הירגע, הירגע, כל אחד בתורו.
שוטר: (נכנס) אדוני הקצין…
אברמוב: כן, צדוק?
שוטר: אישה אחת רוצה להיכנס. היא טוענת שהיא גרה כאן. אצלה המטבח בחוץ…
אברמוב: מה גילה?
שוטר: ככה בין שישים ל…
אברמוב: תשאיר אותה בפרוזדור.
שוטר: (מצדיע) כן, אדוני.
אברמוב: מה שמה?
שוטר: מריומה.
אברמוב: מצוין. תשאיר אותה בפרוזדור. ומה עם הצעירה?
שוטר: היא מחכה בשקט, קצת עצבנית. יש כאן עוד אחד, אדוני.
אברמוב: מי?
שוטר: בחור צעיר.
אברמוב: טלפנו כבר למגן־דוד־אדום?
שוטר: עוד מעט יחזרו. הטלפון רחוק כאן.
אברמוב: טוב, צדוק, אתה יכול ללכת.
שוטר: כן, אדוני. (מצדיע ויוצא)
אברמוב: (למושיקו, המשים עצמו ישן) מושיקו, התעורר!
מושיקו: (פוקח עין אחת בלבד) טוב שלא נתת לאשתי להיכנס. תבוא כל יום, אדוני הקצין. תמיד חמוצה כמו לימון. למה? למה חמוצה? לא יודע למה. תמיד מתאוננת, תמיד יש לה “רקע”, יירחם השם. לאחרים יש בתים. יש כלבים, יש פסנתרין… יש לה עיניים גדולות כמו אבטיחים…מצחיק, בחיי. אני יושב ועוצם העיניים שלי וחושב כמה הכל מצחיק, אדוני הקצין. יש אלוהים בשמים… רק אנחנו לא יודעים…
אברמוב: מי מצחיק? אני?
מושיקו: חס וחלילה. אתה יודע מה מצחיק, אדוני הקצין? אף פעם לא הייתי חולה. תמיד עובד כמו סוס ומושך העגלה. האישה, הילדים, הנעליים, הבית־ספר, השכר־לימוד, השכר־לימוד, השכר־החשמל, הגרביים, תמיד עובד בשביל כסף. אף פעם לא הפסדתי בשביל נוח. רק מי שלא עובד יש לו זמן בשביל לנוח. ועכשיו, זה הערב, אני נח, הגוף שלי נח, הרגליים שלי נחות, הגב שלי לא כואב – מפני מה? תחשוב רגע. אל תגיד מהר־מהר. תחשוב לאט־לאט. למה אני נח? מצחיק, בחיי… רק חבל על הבחור המסכן… למה דקרו אותו? מה עשה? היה איש טוב?
(נשמעת נגינת אקורדיון.)
אברמוב: זה קזבלן מנגן?
פלדמן: כן, סימנטוב.
אברמוב: יכול היה להיות אדם מצוין…
פלדמן: נכון. יכול היה להיות אדם מצוין, אילו לא היה “א־שטיק נבילה”. תמיד הוא מסתבך בקטטות, ועשה לנו צרות..
אברמוב: הוא הציל את חיי אבראשה בנך בזמן המלחמה.
פלדמן: מי סיפר לך?
אברמוב: אשתך. אתה חושב שהוא יינסה לצאת את הבית?
פלדמן: אתה מתכוון: יינסה לברוח?
אברמוב: זה רק עניין של ניסוח.
פלדמן: איך הוא יכול לברוח בשעה ששוטרים מקיפים את הבית?
אברמוב: (מסתכל מבעד לחלון) אתה צודק. נכון. באמת השוטרים מקיפים את הבית.
פלדמן: ואתה סבור שהנך אדם פיקח?
אברמוב: לידיעתך: לא! האחרים הם פשוט שוטים גדולים ממני. מה החכמה להיות פיקח בשעה שאתה חוקר אחרים? נסה להיות פיקח בזמן שחוקרים אותך, ומצפונך אינו נקי כלל וכלל… ואתה חושש ומפחד… נו, נראה, מר פלדמן, אז העניין אינו פשוט…
פלדמן: מדוע אתה מחייך?
אברמוב: אני צוחק מעצמי. חוקר נהפך, בזמן מן הזמנים, לאדם ההולך תמיד סחור־סחור, גם בשעה שהוא יכול לגשת ישר לעצם העניין. ואתה יודע מדוע?
פלדמן: לא.
אברמוב: משום שהחוקר חושב שכולם מנסים להערים עליו, וכאשר הנך חושד בכולם – אינך חושד באף אחד. הנה למשל, לפני שעה לערך… מה השעה אצלך?
פלדמן: אין לי שעון.
אברמוב: (משחק את החושד) מכרת?
פלדמן: לא. נתתי לתיקון.
אברמוב: ובכן, לפני שעה לערך, נדקר כאן, בסמוך לבית הזה – הייתי אומר: ממש על הסף – אדם אחד, פלוני. אנשים השגיחו בו וקראו לאמבולנס ולמשטרה. האיש נלקח למגן־דוד־אדום.
פלדמן: הוא לא נהרג?
אברמוב: נדע זאת מיד. הלכו לטלפן למגן־דוד־אדום.
ג’וש: (נכנס פנימה. שוטר אחריו) מדוע עוצרים אותנו בפרוזדור?
שוטר: (לג’וש) אדוני, בבקשה לצאת.
פלדמן: שמע, זהו הבחור מהעירייה, ואני חשבתי שדקרו אותו..
נויברג: (בחרדה ובתימהון) תמיד היה בא עם מעיל ירוק…
שוטר: אדוני, בבקשה לצאת.
ג’וש: אני צריך להיפגש כאן… (רואה את רחל ומחייך אליה)
אברמוב: (לשוטר) הנח לו!
שוטר: כן, אדוני.
אברמוב: חשבתי שאתה מבלה יפה בפרוזדור ובחברה נעימה למדיי.
ג’וש: כן. זה נכון שרצחו כאן את מישהו?
אברמוב: אותך!
ג’וש: אותי? מה פתאום אותי?
פלדמן: אני באמת שמח שזו טעות.
אברמוב: הבחור ההוא במגן־דוד־אדום איננו שמח וכלל וכלל. אגב, אתה היית כאן הערב?
ג’וש: כן.
אברמוב: השארת להם הודעה, שעליהם לפנות את הבניין?
ג’וש: כן, אני אחראי על הפיצוצים מטעם העירייה… המהנדס ביקש להזהיר אותם בפעם האחרונה…
אברמוב: ולשם כך באת גם עכשיו?
ג’וש: לא.
אברמוב: אינך סבור שאתה מגלה חריצות יתרה? עובד ביום ובלילה! תמוה מאוד!
ג’וש: לא. באתי בעניין פרטי בהחלט.
אברמוב: אפשר לדעת מה הוא העניין הפרטי?
ג’וש: לא.
אברמוב: (צוחק בהנאה) אתה בחור כארז. אגב, האם ידוע לך שאני חוקר כאן מטעם המשטרה?
ג’וש: אני מקווה שאתה מקבל משכורת בדיוק בראשון לחודש. לי אין כל קשר לעניין. מצטער מאוד.
אברמוב: פשוט, לשם נוחיות, אולי תאמר לי את מי רצית לפגוש כאן?
ג’וש: האם לא אמרתי קודם שזה עניין פרטי?
אברמוב: ובכן, תן לי בבקשה את תעודותיך.
ג’וש: (בעצלות רבה) נו, אם זה כל כך הכרחי. (מוציא תעודות)
אברמוב: גרשון אברמוביץ, סרן.
מריומה: (מתפרצת פנימה, השוטר אחריה) מה יש? בלי ידיים! אדון, בלי ידיים! הבאתי לך אוכל, יה מושיקו. קח, תאכל, בן־פורת יוסף. ממזרים! כולם ממזרים, העירייה והמשטרה ואדון פוחלצ’קי. כל האשכנזים… אדון, בלי ידיים! (לשוטר) אדון שוטר, יש לך ידיים – תכניס אותם לכיס שלך! אל “תתחמם” עליי!
מושיקו: שקט, מריומה! לא יפה לצעוק על המשטרה את לא בבית…
מריומה: בטח שאני בבית. ישבתי שם. זה שותק (מראה על ג’וש) והשוטר כל הזמן, שקט, גיברת! שקט, גיברת! שקט, גיברת! מה, אסור כבר לדבר במדינת־ישראל? פה בית כנסת או בית קברות או…
קזבלן: (נכנס במרומי המדרגות) או שתסגרי את הפה, מריומה, או שאני אקח מפתח צינורות…
ג’וש: (בשמחה פראית) הלו קזבלן!
קזבלן: הלו, מפקד־הפלוגה! שמע, בחיי שאני שמח לראות אותך. איך נפלת הנה?
ג’וש: הו, קזה קזבלן, קזה קזבלן! לאן נעלמת כל השנים לאחר המלחמה?…
קזבלן: ומה אתה עושה כאן?
ג’וש: נפגשים עם אבראשה הערב.
קזבלן: הוא יבוא? להנה? יוצא מן הכלל. שוב החבריה הישנה… מהפלוגה… שמע, אני פותח כמה בקבוקי קוניאק…
פלדמן: קזבלן, זהו הבחור מהעירייה.
קזבלן: אתה יודע, ג’וש, כל פעם שאמרו לי שהיה כאן “פרצוף” אחד מהמהנדס… לא ידעתי שאתה והוא – זה אתה!
ג’וש: מה, רצונך להגיד לי שגם אתה גר כאן?
קזבלן: שכחת שהודעת על פינוי החדר לאחד ששמו סימנטוב?
ג’וש: (בהזיה) סימנטוב!
קזבלן: זהו. אדון סימנטוב צריך לפנות את החדר…כך היה כתוב בהודעה. בפלוגה קראו לי רק קזבלן. שמע, בחיי שכבר הרבה זמן לא שמחתי כל כך. ג’וש, זה אדיר! זה כמו… זה כמו… כמו שאינני יודע איך להגיד לך… כמו שאחרי קרב חזרו כל הבחורים בריאים… בוא, היכנס אליי… יש לי אפילו תמונה שלך באלבום… אתה יודע, לפני הקרב בעיבדיס…
ג’וש: (בעצבות גדולה) אתה סימנטוב?
קזבלן: דיי, ג’וש. אל תעמיד פנים כאילו מובילים אותך לבית חולים… שכח את סימנטוב. מה זה חשוב השם? העיקר הידידות.
ג’וש: (בהרהור) אני לא ידעתי.
קזבלן: מה קרה, ג’וש? גם אתה שמעת את כל השטויות שמדברים ומספרים עליי?
ג’וש: (מגרש הרהורים טורדים) לא. לא.
קזבלן: אז בוא ותעלה אליי. נרים כוס לחיי הפלוגה שלנו.
שוטר: (נכנס בריצה) הניידת העבירה את הפתק.
אברמוב: (קורא) כך! מעניין מאוד.
פלדמן: יודעים כבר?
אברמוב: מה יודעים?
פלדמן: את שמו של הנדקר?
אברמוב: כן.
קזבלן: מה שמו?
אברמוב: להגיד לך, קזבלן?
קזבלן: מה שמו?
אברמוב: סגן אברהם פלדמן.
פלדמן: אבראשה! מה מצבו, אדוני הקצין?
אברמוב: הוא בר־מזל. פצע לא מסוכן ביותר.
קזבלן: אבראשה מסר כבר עדות למשטרה?
אברמוב: לא. בינתיים, קזבלן, הוא לא העיד נגדך. חבשו את פצעיו ואחר כך התחמק וברח מתחנת מגן־דוד־אדום. מעניין, מה? בעצם לא רק אני מחכה לו. אין לי כל ספק, שתוך זמן קצר, יבוא ויגיע לכאן. יש לו כמה וכמה סיבות לכך. מה דעתך, קזבלן?
מסך
מערכה שנייה 🔗
חצי שעה לאחר המערכה הראשונה
נוכחים: ג’וש ופלדמן.
פלדמן: החוקר הלך וגם אתה יכול ללכת.
ג’וש: הוא יחזור תוך חצי שעה.
פלדמן: אין זו סיבה שאתה תישאר כאן.
ג’וש: שכח את המריבה בינינו. הבניין הזה חייב להיהרס, כך או אחרת, ומה טעם להסתכן לאחר שמהנדס אחראי קבע שצפויה לבית סכנת מפולת?
פלדמן: וזוהי הסיבה לכך שאתה מסתובב כאן במשך שלושת החודשים האחרונים, או שיש לך איזו כוונה אחרת?
ג’וש: רצוני לראות את אבראשה…
פלדמן: זה שנה שלא היה מרחרח פה, ואינני רוצה לראותו. הוא הוציא עצמו מכלל משפחתנו, ושום מגע אתו. אסרתי אפילו על אמו לראותו.
ג’וש: אל תשכח שהוא פצוע.
פלדמן: גם אני פצוע (מראה על לבו). אם היה בו כוח להסתלק ממגן־דוד־אדום, אין כל צורך לדאוג לו, לעקשן הזה.
ג’וש: זה עניין של תורשה, כנראה.
פלדמן: כשרעבנו, כשאמו חלתה, לא נתן אף פרוטה הביתה. המטורף הזה שומר על כל פרוטה כדי להתיישב בצור־מעון. מבין? במקום לעזור להוריו, הרי הוא מתנכר להם, והיה מניח להם לקבץ נדבות.
ג’וש: אולי עשה זאת מתוך אהבה אליך?
פלדמן: מתוך אהבה? כך לנהוג בי? שטויות!
ג’וש: אתה יודע שהוא התנגד שתעזבו את הכפר ותעברו העירה.
פלדמן: ובעצמו הלך לצבא והשאיר אותנו לאנחות.
ג’וש: הוא הלך לצבא, גם משום שנשאר יחידי. אתה הפקרת אותו.
פלדמן: אני?
ג’וש: כן. לאחר המלחמה זקוק היה לאנשים שיאהבו אותו, שייתנו לו בית.
פלדמן: יכול היה לבוא אתנו.
ג’וש: הוא לא רצה בית העתיד להיהרס.
פלדמן: לא יכול היה לדעת זאת מראש.
ג’וש: לא לכך נתכוונתי. הוא רצה לבנות את חייו כאיש עצמאי, על אדמתו, חופשי, יוצר, ולא בורג קטן באיזו מכונה ענקית ששמה יפו או תל־אביב או ירושלים. שוחחתי אתו. יש לך בן מצוין, מר פלדמן.
פלדמן: לחבריו, אולי. למשפחתו אינו בן טוב.
ג’וש: לא רצה שתעסוק בסחר־מכר.
פלדמן: כן, הוא התבייש בי, אני יודע. מה הבושה? קניתי קופסאות בשר, קופסאות קפה, קניתי ומכרתי. זה אסון? אנשים רבים ועשירים גדולים התחילו כמוני.
ג’וש: מכרת לעוברים ושבים… בסמטאות, בקרנות הרחוב…
פלדמן: מה לא עושים בשביל פרנסה?
ג’וש: הוא ראה בך אבא, ואין זה נעים לראות את אבא עומד ברחוב ומוכר קופסאות… הוא חי באיזה מושגים של כבוד… כשאין ברירה, אתה מבין? מתוך אהבה אליך התבייש לראותך מוכר לעוברים ושבים…
פלדמן: הוא חושב שיש בזה ביזיון?
ג’וש: כן.
פלדמן: תקרא על קורות חייהם של עשירים גדולים, איך הם התחילו. מכרו עיתונים, אספו גרוטאות, שימשו בכל מלאכה בזויה – והתקדמו, נעשו לעשירים.
ג’וש: בסרטי הקולנוע, אדוני.
פלדמן: זה לא אמת? אתה עוד מפקפק בכך?
ג’וש: כן. מספרים לך על עשרה, ואינם מספרים על מיליוני אנשים שחיו בעוני ומתו בעוני, ואפילו דמי־קבורה לא נמצאו למשפחתם. זוהי האשליה הגדולה ביותר והמסוכנת ביותר.
פלדמן: אינני מבין אותך!
ג’וש: משום שהיא מלמדת את האדם לסמוך רק על עצמו, לדאוג רק לנפשו, להשתעשע באשליות כזב, שהנה־הנה יצא מתוך המצוקה משום שנותנים לו דוגמה אחת המתאימה לאדם אחד. ואינה נכונה ואינה מתאימה למיליונים.
פלדמן: הנאום הוא יפה מאוד, אולם, אינך צריך לחכות כאן. אבראשה לא יבוא, וחבל על זמנך.
ג’וש: קבענו פגישה.
פלדמן: היכן?
ג’וש: כאן.
פלדמן: אמר לך שיבוא?
ג’וש: כן.
פלדמן: אינני מאמין.
ג’וש: הוא כבר בא, פצוע, באישדוד, למקום המפגש. עדיין אינך מכיר את בנך, מר פלדמן.
רחל: (נכנסת) אבא, אימא קוראת לך. (נשמעת נגינת אקורדיון של קזבלן.)
פלדמן: כן, מיד. ואם הוא יבוא, אבראשה, תאמר לו שאינני רוצה לראותו, ושילך למקום שממנו בא. (יוצא)
רחל: היכן המעיל, ג’וש? קודם, בקפה…
ג’וש: נתתי לאבראשה.
רחל: אני פוחדת, ג’וש. (מצביעה כלפי מעלה)
ג’וש: זה בסדר עכשיו. הוא היה בפלוגה שלי. לא ידעתי כל הזמן, שאותו סימנטוב שאת מפחדת מפניו, הוא דווקא קזבלן.
רחל: אני חוששת שהוא דקר את אבראשה.
ג’וש: שכח כפי הנראה שהמלחמה נגמרה. היה חייל מצוין. אבל בינתיים אין הוכחות שבאמת הוא היה הדוקר.
רחל: מוטב שתלך וניפגש מחר, אצלך.
ג’וש: לא.
רחל: אז… אז… מוטב שאיכנס… אני הולכת… אני …
ג’וש: לא, את נשארת כאן, ותפסיקי לרעוד! את שומעת, הוא איננו כאן, הוא מנגן – והפסיקי לרעוד!
רחל: אני מפחדת. כל הזמן פחדתי מפניו. כל פעם שהייתי הולכת להיפגש אתך, היה אורב לי בסמטאות ועוקב אחריי.
ג’וש:הפסיקי לרעוד. את בין בני־אדם ולא ביער, ואיש לא יפגע בך.
רחל: אתה לא ראית כיצד הוא נהפך פתאום, בן־רגע, לחיה רעה.
ג’וש: ראיתי, אל תגידי לי שלא. ראיתי אותו בקרבות. איך שהיה מחזיק סכין בין השפתיים, שואג כמו… ומתפרץ לבין החיילים. אדבר אתו. אני אקרא לו. אני מוכרח לדבר אתו.
רחל: לא בנוכחותי. אמר לי שהוא… שהוא יהרוג…
ג’וש: אותי?
רחל: אינני יודעת. יהרוג כל מי שיפריע לו.
ג’וש: כן, אני לימדתי אותו.
רחל: להרוג?
ג’וש: כן. אני לימדתי אותו לרצוח! בכידון – דקור! דקור! שלוף ודקור! שלוף ודקור! תחב את הברכיים אל חזהו – ושלוף ודקור! אם האויב שוכב על האדמה, דרוך עליו – שלוף ודקור! אני לימדתי את קזבלן כיצד הורגים, והוא היה התלמיד הטוב ביותר, הוא לא שכח עד היום את התורה שלמד. אני חייב לשוחח אתו. באיזה חדר הוא גר? (הניגנה פוסקת) בואי.
רחל: יש פרוזדור לכל דירה. שם, מימין, ג’וש…
ג’וש: מה קרה?
רחל: הוא הפסיק לנגן. הוא הולך לכאן.
ג’וש: הוא גרם לך שתרגישי עצמך כמו חיה נרדפת.
רחל: הוא הולך לכאן.
ג’וש: (בצעקה) רחל!
רחל: מה אתה רוצה? אינני מתביישת כלל: הוא מפחיד אותי. תקרא עיתונים. אתה קורא עיתונים, לא? כמה אנשים נדקרים, נרצחים ומוכים בארץ הזו? מדוע שלא אפחד? אני פוחדת לעבור בלילה ברחוב. מדוע? מדוע לא אוכל לטייל בשקט, כל הלילה, אתה שומע, כל הלילה בעיר הזו לבדי, מהרהרת או מסתכלת בירח או בגלי הים? מדוע עליי לפחוד? מדוע גזלו ממני את האמונה? רציתי לרדת לחוץ הים, בערב, כמעט ועשיתי זאת, אני אוהבת לראות את הגלים, את החוף, בלילה – ומיד נרתעתי וחזרתי הביתה. זה היה לאחר שנפגשנו לראשונה. מדוע גוזלים ממני את האפשרות להרגיש את עצמי נערה חופשייה, ובכל גבר אני חייבת לראות אויב אם הוא נקרה על דרכי בסמטה חשוכה? למה הפכו את הארץ הזו לאיזה גיהינום מופקר… גיהינום מופקר… גיהינום מופקר, וכל גבר בסמטה חשוכה הוא אויב, אדם שיש לפחוד ממנו. מדוע? (פורצת בבכי)
ג’וש: אל תבכי!
רחל: (בבכי) זה נורא. הכל טמא ומלוכלך… (מניחה את ראשה אל חזהו של ג’וש)
ג’וש: אל תבכי, ילדה קטנה. הביטי אליי. הרימי את הסנטר, ילדה קטנה…
(נשמעת נגינת קזבלן.)
רחל: (באושר) הוא מנגן. טוב. זה טוב! ג’וש, קח אותי מכאן! נברח מכאן! אני כבר רוצה להיות יחד אתך בצור־מעון. אני שונאת את הדירות הללו, את הסמטאות…
ג’וש: לאחר הצבא, ילדה קטנה. את תשרתי בצבא, ואני אכין לך בינתיים בית בצור־מעון, בית ליד בית. אבראשה ואני. אם בינתיים לא תתאהבי במישהו, באיזה סגן־אלוף נחמד… הרימי את הסנטר, ילדה.
רחל: שום סגן־אלוף, ג’וש!
ג’וש: ותתיידדי עם מיכל של אבראשה… משק ליד משק…
רחל: כשהיה אבראשה נותן לי כסף, מבלי שאבא ידע על כך, סיפר לי על מיכל. הוא הפסיק לנגן. קזבלן…
ג’וש: אל תזוזי.
רחל: הנח לי.
ג’וש: אל תזוזי, אמרתי!
רחל: הוא ייכנס לכאן.
ג’וש: כן, הוא ייכנס לכאן, ואת תעמדי על ידי. זה יחסוך לי כמה וכמה הסברים.
רחל: אתה מכאיב לי.
ג’וש: אל תזוזי!
קזבלן: (נכנס במרומי המדרגות בצעקה פראית) מה אתה עושה כאן?
ג’וש: מה שאתה רואה.
קזבלן: ולא נותן לילדה ללכת.
ג’וש: לא. מחזיק חזק.
קזבלן: רואים. מפקדי הפלוגות תמיד רכבו חמש־חמש.
ג’וש: כן.
קזבלן: ולפעמים היו שולחים אחרים למלחמה, בזמן שהם נשארו עם ה“ווקי־טוקי” מאחור.
ג’וש: כן.
קזבלן: היא לא רוצה לעמוד כאן, כל כך קרוב אל מפקד הפלוגה. היא הבטיחה לי לסדר משהו בשבילי, לפנות ערב, והיא רוצה עכשיו ללכת…
ג’וש: תשאל אותה!
קזבלן: רחל, הוא מחזיק חזק, מה? בחור בריא, בחור בריא מתל־אביב, עם בגדים נקיים, מה? לא כמו קזבלן שמלוכלך בטיט ונסרט בפיגומים… טוב, אני אשאל אותה…
רחל: (ג’וש) הנח לי! תן לי ללכת! (מתנתקת עצמה ובורחת לחדר הסמוך)
קזבלן: (צוחק בהנאה גדולה) חה־חה־חה…
ג’וש: אידיוט, מה אתה צוחק?!
קזבלן: היא ברחה. (צוחק) רק את הפלוגה החזקת חמש־חמש, עם נערות אתה לא כל כך בטוח. עם נערות לא עוזר אישור של הרמטכ"ל.
ג’וש: אתה דקרת את אבראשה?
קזבלן: ואתה נעשית חוקר מטעם המשטרה?
ג’וש: הוא היה חברך בזמן הקרבות.
קזבלן: אנחנו לא בצבא, אדוני השליח מטעם העירייה. אל תשכח פרט קטן זה. מהפתאום דקרתי? (מסתכל באופן ערמומי) ממתי אני בכלל יודע לדקור? סכין זה לא כלי הוגן להתקפה בימי שלום. רק במלחמה…
ג’וש: בקרב פנים אל פנים.
קזבלן: (בציניות) כן? אבל עכשיו אין מלחמה כזו. עכשיו יש מלחמה אחרת. אומרים לך שיש סוגי נשק שאסור להשתמש בהם בזו, במלחמה האחרת. בכסף מותר, מה? לגרש אותנו מהבית הזה לרחוב מותר, מה? לעבוד כמו חמור אצל אחרים עד שאין לך כוח אפילו לקרוא עיתון מותר, מה? שאתה מוכר את הכוח שלך, את השרירים שלך, את הזמן שלך ונהפך למכונת־עבודה, ובערב אתה כל כך עייף שאין לך כוח בשביל כלום מותר, מה? (בציניות) אבל בסכין, זה לא הוגן! בטח שזה לא הוגן!
ג’וש: קזבלן, למה דקרת את אבראשה?
קזבלן: אני?
ג’וש: הוא שכב בחוץ, על המדרגות.
קזבלן: מה אתה רוצה?
ג’וש: הוא שכב בחוץ על המדרגות. אתה הלכת אחריו, ופתאום, מגבו… הלכת אחריו באפלה… ופתאום… מבלי שיכול היה להגן על עצמו… בסכין!
קזבלן: ולמה דווקא אני? אין לי כל סיבה לדקור אותו, הוא לא הפריע לי.
ג’וש: ולמה החוקר מאשים אותך דווקא?
קזבלן: הייתי מתקוטט לפעמים. אבל כאשר החלטתי לגמור עם החיים הללו ולעבוד… הפסקתי. זהו זה. אני עובד בבניין. מרוויח ונוחר בלילות כמו מערבל בטון. מדוע? מפני שאני אוהב את רחל. היא לא תתחתן עם קזבלן עם הסכין, אבל עם פועל בניין שעובד כמו חמור היא תתחתן. זהו זה. אני לא מבין כלום, באיזה מין עולם מזופת אנחנו מתגלגלים…
ג’וש: למה פיטפטת על ה“ווקי־טוקי” והיצגת אותי כפחדן?
קזבלן: אני אוהב אותה יותר מהחיים שלי, אתה מבין? אני מסתכל לתוך העיניים שלה ואז אני רואה את עצמי כמו “חתיכת כלום”, אפס אחד גדול שהולך על שתיים. שום דבר לא עוזר לי. הפסקתי לשתות, ללכת אל הנשים ההן, אתה יודע, הזנזונות מה “שנותנות”… אני מוכרח אותה, ג’וש. היא הכל בשבילי. התחלתי לעבוד אפילו – והכל בגללה.
ג’וש: (בעצבות גדולה) כן.
קזבלן: כולם אומרים לי: אתה ממרוקו.
ג’וש: מצרפת. תמיד סיפרת שאתה יליד צרפת.
קזבלן: רציתי לעשות רושם. אבל שום אדם אינו אשם במקום איפה שהוא נולד…
ג’וש: כן, אני מבין.
קזבלן: אבל אני רק קזה־קזבלן. היא הייתה הולכת אליך, בערבים?
ג’וש: כן.
קזבלן: זה אתה גר שם, ברחוב ההוא עם העצים והפרחים?
ג’וש: כן, זהו בית הוריי
קזבלן: כך. יש שם עץ אחד שהוא מכיר אותי. אני נשענתי אליו הרבה שעות. שעות כאלו שהולכות כל כך לאט כמו שאתה פצוע ונדמה לך שהחברים לא יבואו לקחת אותך מהשדה… אתה מבין? לעולם לא יבואו לקחת אותך, ואתה יחידי…
ג’וש: כן.
קזבלן: זהו. שעות כאלו שנדמה לך שהדם נוזל ויוצא מתוך הגוף, ואתה מת לאט־לאט… כל כך לאט שאתה רואה פתאום, שיש כוכבים בשמים…
ג’וש: כן, אני מבין. ומה יהיה עכשיו, קזבלן?
קזבלן: לא יודע. חושב לשתות הרבה. כמה בקבוקים. לשתות כל כך הרבה שאהיה רואה את אבא שלי שוב מכה אותי וצועק על אימא בסמטאות המלוכלכות של קזבלנקה ואני בורח מהבית, ויש לי עיניים גדולות, כמו של רחל, ואני יושב במחסן של עצים ופוחד לחזור הביתה, ששם מלוכלך וצועקים תמיד, ואני כל כך קטן שכולם מכים אותי וסוגרים אותי במרתף…
ג’וש: אני מצטער, קזבלן.
קזבלן: (בהזדעזעות) מה אמרת?
ג’וש: צר לי, קזבלן.
קזבלן: אל תרחם עליי! אני שונא שמרחמים עליי! זה מעליב אותי! זה עושה לי מעצור, כמו בסרט של מכונת־ירייה, אתה מבין. זה גורם לי מעצור בלב שלי ובדם שלי. אני אילחם. היא הכל בשבילי, ואני אילחם בציפורניים, בידיים, באגרופים – שלוף ודקור! שלוף ודקור! זוכר, ג’וש? היא הולכת לצבא – ואני אחכה. אני אעבוד כמו טרקטור, כמו בולדוזר, כמו בעיבדיס, עם הסכינים, עם הקצף על השפתיים, עם כל זה, כמו שמרגישים, שאו שאתה נלחם והורג או שהורגים אותך… אתה צוחק ממני?
ג’וש: לא.
קזבלן: טוב. אילו הייתי רואה חיוך אחד על שפתיך הייתי…
ג’וש: כן, אני יודע.
קזבלן: מרסק את פרצופך… “מורח” לך אחת כזו שלא היית קם יותר… הייתי חובט בך עד מוות ולא היה אכפת לי לשבת בבית־הסוהר בשביל הרגע הזה… בשביל התענוג.
ג’וש: סיכוי נעים מאוד, ק־ז־ב־ל־ן…
קזבלן: (ניגש לחלון) הם שומרים על הבית, השוטרים הממזרים; הוא יחזור לחקירה, החוקר הממזר. כולם ממזרים, יימח שמם ושם זכרם… גם אני. אצלי בלב הכל מתהפך, בחיי. פעם אני מחליט כך ופעם אני מחליט אחרת, והכל הולך נגדי. זה, מושיקו, דיבר על כוכב־מזל, והוא צודק, הממזר הכורדי. אני אוהב אותה. היא בלב שלי ואי־אפשר לתפוש את הלב בציפורניים ולעקור אותו… אני אוהב אותה ג’וש…
ג’וש: גם אני קזבלן.
קזבלן: למה שיקרה לי? אמרה שהיא הולכת ללמוד… לא הייתה צריכה לשקר לי. היא לא נערה שצריכה לשקר? לה אסור לשקר…
ג’וש: היא פחדה מפניך.
קזבלן: אמרה לי, בבית ההוא עם העצים, יש מורה לאנגלית. (צוחק בעצב) אתה לא דומה למורה לאנגלית, לא! התנהגתי אתה בנימוס, כמו עם ציפור קטנה… אתה יודע?
ג’וש: כן.
קזבלן: ציפור קטנה, שנופלת, שאין לה נוצות – כך. פחדתי תמיד שאני אתן לה מכה אחת טובה, אז הייתי מכניס את הידיים לכיסים. טוב שיש כיסים. אחרת הייתי הורס אותה לגמרי… ושלשום היא סידרה לי תחבושת, והייתה קרובה אליי מאוד…
מושיקו: (נכנס בלוויית נויברג) בראבו! ערב מצוין. משחקים קלפים! מושיקו לא עובד, רק משחק קלפים, כמו כל האנשים. עוד לא בא החוקר?
נויברג: בוא, מושיקו, נמשיך לשחק.
מושיקו: האיש מהמשטרה אברמוב, תגידו לו, אני לא ברחתי – משחק עם אדון נויבו… נויבו… נויבה…
נויברג: נוי־ברג.
מושיקו: משחק עם נובגה קלפים. מעניין מאוד. לא ידעתי איזה שכנים מצוינים יש לי. אשכנזים (מציץ בדלת) יש שמות מסחיק, אוכלים אוכל מסחיק, אבל יש גם אשכנזים טובים, בחיי! (ניגש לדלת ותוחב ראשו בפתח)
שוטר: (נכנס) כן. לאן?
מושיקו: לאן? לשום מקום. תיתן לי מיליון לירות אני לא הולך לנקות אוטובוסים הערב. למושיקו יש חופש. בוא, אדון נויברגה. אתה “חבוב” מאוד. תלמד אותי איך עושים… מה השם שלו?
נויברג: “טריקים”. הסתכל! (מראה לו קלפים ומעבירם מיד ליד)
מושיקו: כשאני אלך בגרז', אני ללמד אותם לעשות “טריק”. נשתכב בזמן העבודה מתחת לאוטובוס מלמטה, ואני להגיד להם איך לעשות. והם יגידו: יה מושיקו, זה כל האשכנזים, איך היית חכם ללמוד לעשות “טריק” בקלפי…
נויברג: אל תשכח רק לספר להם, שאני הייתי המורה שלך.
מושיקו: אני שקרן או מה? מאיפה אני יודע? בטח, אדון נויבה מלמד אותי – אז אני מתלמד. רק תמיד משחק שש־בש עם מריומה, בשבת אחר הצהריים, בשביל התענוג שלי, למה מריומה משחקת שש־בש – לא מדברת כלום, רק שותקת כל הזמן. הי, שוטר!
שוטר: (בפתח) מה יש?
מושיקו: תשמע מה אני להגיד לך.
שוטר: נו, תגיד!
מושיקו: תאמר לחוקר – מושיקו אצל נויבה, משחק בקלפי.
שוטר: בסדר.
מושיקו: (לשוטר) אתה בחור טוב! גם נויבה בחור טוב! כולם – כולם!
(נכנס פלדמן נושא קומקום. זועף מאוד. עובר לאורך הבמה.)
נויברג: שוב מקולקל הברז?
(פלדמן מושך בכתפיו ויוצא.)
קזבלן: אולי תסתלקו כבר, אתם שניכם! נו, זוזו כבר! היי־הופ!
מושיקו: מה יש? כואב לך הבטן שאתה צועק!?
קזבלן: תקבל בעיטה אחת הגונה אז תאסוף את הזנב שלך בין הרגליים, יה כורדי!
נויברג: בוא, מושיקו!
מריומה: (נכנסת וסיר בידה. מתנגשת עם פלדמן הזועף הנכנס ובא ממולה). הי, אתה לא רואה לאן אתה הולך?.
פלדמן: (בכעס) גם כן בני־אדם!
מריומה: אתה – יותר טוב קודם מסתכל, אחר כך מדבר.
פלדמן: (בסינון מבין שפתיו) “שוארצה בהימה!”
קזבלן: (בזניקה) חזור עוד פעם על דבריך!
פלדמן: זוז
קזבלן: תחזור על דבריך!
פלדמן: רוצה לדקור גם אותי? בבקשה! (זורק את הקומקום ארצה)
ג’וש: קזבלן!
קזבלן: מדוע הוא מדבר כך?
ג’וש: ואתה יותר טוב ממנו?
קזבלן: אני לא קיללתי אותו.
ג’וש: אתה לא קיללת, אבל איימת באגרוף… מה ההבדל?
פלדמן: (נוטל את הקומקום) פעם חיינו בין יהודים, וכאן, שונאים זה את זה יותר אשר שנאו אותנו הגויים.
ג’וש: כשהברזים לא יתקלקלו תמיד, והמטבחים לא יהיו משותפים, ותהיה לך הרגשת בית – הכל יעבור, מר פלדמן. סבלנות!
פלדמן: זהו בדיוק מה שחסר לי… סבלנות! מהיכן לוקחים סבלנות, הוי, ריבונו של עולם?! אילו רק ידעתי מאיין לוקחים…
מריומה: תאכל, מושיקו! אוכל חם!
מושיקו: לא רוצה.
מריומה: מושיקו, תאכל, אמרתי.
מושיקו: הה! רואה, נויברגה? זה אישה! אישה כמו זהב. רוצה לראות איך אני עושה “טריק” בקלפי, יה מריומה? זה לא שש־בש, חביבה! מה שלומה האישה שלך, אדון פלדמן? יותר טוב?
פלדמן: תודה. תודה. הולכת ומבריאה! יהיה טוב! (יצא)
מושיקו: אינשאללה! האשכנזים להגיד: יהיה טוב! כל ישראל חברים. לא צריך לעשות צרות – למה לעשות צרות? הגויים עשו הרבה צרות ועכשיו לא צריך יהודי בן־פורת יוסף יעשה צרות ליהודי אחר בן־פורת יוסף. כולנו בנים של אברהם אבינו, ויש אלוהים בשמים, רואה הכל! בחיי שרואה!
קזבלן: (על־יד החלון) הי, אבראשה הולך! הנה הוא, על יד עמוד החשמל!
מושיקו: (על־יד החלון) הולך כאילו לא שכב כמו אחד חצי מת.
נויברג: (בהתפעלות) ברוך מחיה מתים! הולך! מ־מ־ש!
פלדמן: (נכנס, בלוויית רחל, נושא קומקום) מה קרה?
ג’וש: אבראשה חוזר.
רחל: אבראשה חוזר! (רצה החוצה)
פלדמן: עכשיו, קזבלן, נדע סוף כל סוף מי היה בן־הבליעל שדקר אותו. (עוצר ליד דלת חדרו)
קזבלן: גם לבנך אין עיניים בגב, אדון פלדמן.
פלדמן: זאת תספר למשטרה, לאברמוב.
אבראשה: (נכנס בלוויית רחל ושוטר) שלום! (משתדל לחייך) נתקעה לכם עצם בגרון, או מה? שלום! נו, תפתחו את הפה! רואים: עוד חי, הה?
מושיקו: (ממלמל) יה מסכין! איך היית שוכב שם, יה מסכין, יה מסכין, יה אבראשה!
(פלדמן ממהר ויוצא באורח הפגנתי.)
אבראשה: מצאו את הסכין?
מושיקו: אני הייתי הראשון (נהנה מעצמו) ראה אותך מת.
ג’וש: הסכין בידי החוקר.
אבראשה: יהיו צרות. תיארתי לעצמי.
נויברג: ראית מי…
אבראשה: מי דקר אותי?
קזבלן: איך הוא יכול לראות בחושך ומאחור?
אבראשה: הו, קזבלן! חבל שלא שמעת את הצעקה שלי. אני ואתה היינו מתגברים על חמישה!
קזבלן: אלו מלים, אבראשה!
אבראשה: כמו בתקופת הקרבות (בציניות מוסתרת) כשהיינו עוזרים זה לזה, כשידענו שאחד בלי השני אנחנו אבודים… (לשוטר) מתי יבוא החוקר?
שוטר: בעוד כמה רגעים.
אבראשה: נגמר את הפרשה ונצא לשתות קצת, לכבוד הפגישה… ומה כאן, גבו עדויות?
קזבלן: חקר את כולם, ואמר שאני נאשם.
אבראשה: החשד נפל דווקא עליך?
קזבלן: תאר לעצמך!
אבראשה: המשטרה אינה חייבת לדעת שנלחמנו יחד והצלנו איש את חיי רעהו יותר מפעם אחת. זוכרים מה אמר מפקד הגדוד: “אחוות הלוחמים גם לאחר הקרבות, בימי שלום…”
אברמוב: (נכנס) הו, אתה כבר כאן?!
אברשה: (מסתכל על סביבותיו) כפי הנראה!
אברמוב: יפה, מה? כך בורחים מרופאים? ממגן־דוד־אדום? נו, טוב. ובכן, החקירה נמשכת, רבותיי.
נויברג: אפילו כל הלילה. אגב (לאבראשה) נמסר לי שסירבת למסור עדות למשטרה.
אבראשה: זה לא נכון.
אברמוב: מה לא נכון?
אבראשה: שסירבתי למסור עדות. אני פשוט הסתלקתי משם לפני בואו של החוקר.
אברמוב: (תוהה על קנקנו) אתה כפי הנראה טיפוס מעניין.
אבראשה: יותר מזאת: אני עלול לסבך לך את כל החקירה.
אברמוב: המממ!
אבראשה: פירושו של דבר שאיזה פושע “מסוכן” עלול להימלט מזרועות החוק.
אברמוב: הממם!
אבראשה: משום שלא תמיד העונש הוא קנה־המידה היחיד להערכת הדברים.
אברמוב: הממם – הממם! מה דעתך על התפתחות העניינים, קזבלן? (מחבק את קזבלן בכתפו)
קזבלן: (בצעקה) עזוב אותי! (מתרוצץ בחדר) בחיי שהראש שלי מתפוצץ כמו בלון. מדוע אתם משחקים בי, כולכם? נו, תגידו שאני עשיתי זאת! תגידו! תאסרו אותי באזיקים! תובילו אותי ל“קלבוש”, אבל תפסיקו להסתכל בי בעיניים כאלו כמו החתול על השמנת. תפסיקו להביט בי במבטים כאלו שעושים לי קר בעצמות שלי, ושאני ארגיש כאילו אני הולך עירום איפה שכולם הולכים מלובשים עם עניבות מגוהצות…
ג’וש: מה עקץ אותך שבו, קזבלן?
אברמוב: מכנים זאת במלה אחת קטנה מאוד: המצפון.
קזבלן: (לאברמוב) תפסיק, אתה גם כן! מה אתה יודע בכלל, חתיכת חוק יבש שכמותך? היית כבר זר ולא רצוי? הייתה כבר מרוקני מלוכלך שכל נערה ברחוב מרימה את האף למעלה, כאילו היית פח אשפה מזוהם? גרת כבר בחדרים קרים ואפלים, ולא יצאת מתוך החדרים הקרים והאפלים מפני שהרחוב מביט עליך בבוז, אפילו לא בבוז, אברמוב, אפילו לא בבוז, כאילו היית חתיכת אפס גועלית. כל החברים שלי, אתה שומע, כל החברים שלי, אלו שהצלתי את חייהם ואלו שהצילו את חיי, אלו ששכבו על ידי בחפירות של עיבדיס, אלו שהיו נתונים להרעשת מרגמות ופצצות אווירונים כמוני, בדיוק כמוני, שיחד בנינו מולדת חדשה… מצחיק, מה? מצחיק ומגוחך לשמוע מפי שוארצה־מרוקני מקזה שהוא נלחם על מולדת חדשה? ובכן, תשמע, כל אלו החברים שלי, לאחר המלחמה מי שהוא הזמין אותי לביתו, להוריו, לשמוע איך מנגנים תקליטים בפטפון, שם על המרבדים והכורסאות, והאימא הטובה והמתוקה שלו שהיא נקייה ומצוחצחת ומביאה תה, תה צח בכוס נקייה על מפה נקייה?! איש לא הזמין! קזבלן נמחק – אתה שומע? קזבלן לא מת בקרבות, לא נהרג ולא היה פגר מסריח, בשדות של עיראק־סואידן ופלוג’ה. קזבלן ממשיך לחיות, אבל הוא חי גרוע מכלב, גרוע מפגר מצחין, גרוע מאיש בלי ידיים ובלי רגליים, כמו רבים מחבריי הנכים. מדוע? הה, אתם שואלים מדוע? מפני שהראש שלי מתפוצץ. מפני שקזבלן היה טוב לקחת “בונגלור” לפוצץ גדרות־התיל, להסתער, להוציא פצועים, אבל קזבלן לא טוב בשביל לשתות תה עם אותם החברים. קזבלן, אתה מבין, קזבלן טוב בשביל לשפוך את דמו, את המעיים שלו החוצה על התיל, אבל הוא לא טוב בשביל לשתות תה בחברה הגונה…
ארבמוב: קזבלן… שמע לי, קזבלן!
קזבלן: אתה אל תפסיק אותי! מאז גמר המלחמה אני מוכרח לצעוק את זה, ואתה אל תפסיק אותי – שומע?
מסך
מערכה שלישית 🔗
נוכחים: אברמוב, קזבלן, שוטר.
אברמוב: (לשוטר) קרא את העדות של קזבלן.
שוטר: מההתחלה.
אברמוב: מהמקום המסומן בעיפרון אדום.
שוטר: כן, אדוני. (קורא) “… כאשר נשמעו הצעקות, יצאתי מחדרי, ירדתי במדרגות וראיתי קהל מסביב לאיש אחד. הוא היה פצוע או מת. היה חושך מסביב, ורק אור קלוש של פנס חשמל האיר את המדרגות. לאחר כמה רגעים בא אמבולנס והכניסו את האיש פנימה. אז חזרתי הביתה…” הלאה? גם את השאלות והתשובות?
אברמוב: (מתהלך כל הזמן לרוחב הבמה וידיו משולבות לו פעם על חזהו ופעם על גבו) כן. אני אפסיק אותך.
שוטר: “שאלה: ירדת מימין במדרגות או משמאל?”
“תשובה: ירדתי מימין”.
“שאלה: היכן היה הפצוע או ההרוג?”
“תשובה: במדרגה השנייה, למטה”.
קזבלן: כך אמרתי.
אברמוב: הלאה!
שוטר: “שאלה: מהיכן באת לפנות ערב, בין השעה שש ושש ורבע?”
“תשובה: הייתי בקפה אהרונוב”.
אברמוב: איזה קפה?
שוטר: קפה אהרונוב.
שוטר: “שאלה: עד איזו שעה?”
“תשובה: בקפה אהרונוב תלוי שעון על הקיר, ואני כיוונתי את שעוני, ומשום כך אני זוכר שיצאתי מקפה אהרונוב בשעה שש ועשר דקות.”
“שאלה: מה עשית בקפה?”
“תשובה: אני נוהג להיכנס לשם לעתים קרובות”.
“שאלה: לשם מה?”
“תשובה: כמה מחבריי נוהגים לשתות שם. אין להם מה לעשות עם עצמם, ואם הם לא הולכים אצל אישה, הם שותים הרבה, כמעט כל מה שמרוויחים. הם רוצים להרוג את הזמן”.
אברמוב: מה רוצים להרוג?
שוטר: את הזמן.
אברמוב: הלאה!
שוטר: “שאלה: ראית את רחל לפני שנכנסת לקפה?”
“תשובה: כן”.
“שאלה: היכן?”
“תשובה: היא הלכה לשוק.”
“שאלה: הלכה לבד?”
“תשובה: בפינה חיכה לה עוד איש”.
"שאלה: הכרת אותו?
“תשובה: לא”.
אברמוב: (נעצר על יד החלון ואומר כשגבו לקהל) זהו. הוא אמר שלא הכיר אותו.
שוטר: (במבוכה קלה) להפסיק?
אברמוב: בינתיים. עכשיו אקרא באזניך, קזבלן, את עדותה של רחל. (קורא)… “בפינה חיכה לי ג’וש. תמיד פחדתי מפני קזבלן ומשום כך לא נהגנו להיפגש אלא בדירת הוריו או במקום מפגש ליד תיאטרון או קולנוע או באחד הרחובות…”
קזבלן: זה נכון.
אברמוב: מה נכון?
קזבלן: זה נכון שהיא פחדה ממני.
אברמוב: הקשב. (קורא) “… הוא, קזבלן, איים עליי תמיד שאם איפגש עם מישהו אחר אז הוא…”
קזבלן: אז מה?
אברמוב: “אז הוא יגרום לי אי נעימות רבה”.
קזבלן: זה נכון.
אברמוב: “… ואני ידעתי שהוא מסוגל לכול. הוא היה חייל אמיץ לב, ונפצע פעמיים בקרבות, ואמר שלא אכפת לו המוות, מפני שאם אני לא אהיה שלו אז לא אכפת לו החיים…”
קזבלן: זה נכון.
אברמוב: (ממשיך לקרוא) “… מפני שהוא, קזבלן, אמר לי שאין לו בית, ואין לו שום דבר שכדאי לחיות בגללו חוץ ממני. אז אמרתי לו שאהבה או שהיא ישנה או שהיא איננה ואי־אפשר לרכוש אהבה באיומים… ואז הוא אמר, קזבלן, שיש לו לב טוב, ואם אני אחיה אתו לא אתחרט אף פעם, מפני שרק אנשים שהם נורא לבד ועצוב להם ואין להם בית, יודעים להעריך נערה כמוני…”
קזבלן: בדיוק כך.
אברמוב: (ממשיך לקרוא) “… והערב כאשר נפגשתי עם ג’וש, אני חושבת שקזבלן עקב אחרינו, אני לא בטוחה, אני חושבת… ייתכן שהוא חיכה לי ליד הבית… היה נדמה לי שמישהו מחכה על יד הקיר, אבל בערב אני פוחדת ללכת לבד. אז אני רצה כל כך מהר שאני אפילו לא מסתכלת הצדה.” מה דעתך, קזבלן?
קזבלן: מה אתה רוצה ממני?
אברמוב: כיצד סיפרת לי שלא ראית עם מי נפגשה בפינה. בזמן שמתברר שג’וש היה מפקד הפלוגה שלך?
קזבלן: אני לא חתול שרואה בלילה.
אברמוב: ואת הסכין הזה אינך מכיר?
קזבלן: לא.
אברמוב: הסתכל היטב
קזבלן: אמרתי לך שאינני מכיר.
אברמוב: ואם אראה לך אדם שראה אותך נושא סכין זה?
קזבלן: יש מיליון סכינים כאלה שדומים זה לזה.
אברמוב: כלומר, היה לך פעם סכין דומה לזה?
קזבלן: כן.
אברמוב: והיה עליו סימן מיוחד?
קזבלן: שום סימן מיוחד. סכין כזה אבל עם צמיד מתכת.
אברמוב: בזמן המלחמה?
קזבלן: כן.
אברמוב: מוזר, אבל סכין זה יש עליו סימון מסוים.
קזבלן: (מופתע ובחשש) כן?
אברמוב: כן.
קזבלן: (בהרהור) מעניין.
אברמוב: יותר מזה: אפילו מעניין מאוד. מעניין מאוד לדעת ולהבין מדוע אבראשה נמנע מלהעיד נגדך.
קזבלן: מדוע שיעיד נגדי?
אברמוב: משום שאתה הוא האיש, קזבלן!
קזבלן: אם אני הוא האיש, מדוע אינך אוסר אותי?
אברמוב: הוא מפחד מפניך, אבראשה? מדוע הוא מפחד מפניך?
קזבלן: אינך מכיר את אבראשה. הוא היה אפילו אמיץ לב יותר ממני. אצלי זה הלך מתוך הדם, ואצלו זה בא מתוך המוח. הוא כזה, ישר כמו “כביש הסרגל” על יד עפולה.
אברמוב: אז מה? מה אתה מציע? לסגור את התיק נגדך?
קזבלן: כן.
אברמוב: ולא יהיו דקירות?
קזבלן: אני – לא!
אברמוב: מזלך שהוא נפצע פצע קל בלבד.
קזבלן: שמע, אתה משגע אותי לגמרי. אתה רוצה לאסור אותי – אז תאסור ודיי, ואל תשחק לי על העצבים שלי. לי לא אכפת. בין כה וכה אני חי חיי כלב. למי אכפת קזבלן אם הוא חי או מת? מי אוהב את קזבלן?
אברמוב: אל תתרגש! זה תלוי אך ורק בך, בחור!
קזבלן: כן, שמענו כבר. להתחיל הכל מחדש, מה?
אברמוב: מדוע לא?
קזבלן: להיוולד מחדש בלונדון או בניו־יורק? למחוק את המרוקני מקזבלן? מה אני יכול לעשות?! לעמוד על כיסא ולמשוך את עצמי בשערות ראשי?
אברמוב: לא.
קזבלן: אלא מה?
אברמוב: צא מתוך העיר. תעבוד בשדה, הרחק מבתי־הקפה, ולפתע תראה שאתה נעשה לאדם אחר. אתה חייב לברוח מן העיר, קזבלן. אתה חולה. שם תבריא. העיר מרעילה אותך… הסמטאות…
קזבלן: תציע זאת קודם לעצמך. אני אהבתי מפקדי פלוגות שיצאו בראש האנשים ולא שלחו אחרים לקרב.
אברמוב: הנה, יש לך מפקד פלוגה שיישמש לך דוגמא.
קזבלן: עם רחל גם אני הייתי הולך לסוף העולם.
אברמוב: אפילו לבית־הסוהר.
קזבלן: (בצעקה) תפסיק!
אברמוב: כן, אני מפסיק! אין צורך להתרגש. אנחנו פשוט משוחחים. להיכן תעבור לגור, קזבלן? שמעתי שמתכוונים להרוס את הבית הזה…
קזבלן: אינני יודע.
אברמוב: מדוע לא תלך להתיישב? תקבל בית ועבודה קשה, שני דברים שאתה זקוק להם. תהיה איש עצמאי, שליט בביתך ובאדמך.
קזבלן: אתה דואג לי?
אברמוב: למען האמת – גם למשטרה. רצונך לקרוא לרחל?
קזבלן: תעשה זאת בעצמך.
אברמוב: זה לא יפה, קזבלן. ראה, אני משרת כבר למעלה משלושים שנה בתור חוקר במשטרה, ומבחינת הגיל יכולתי להיות אבא שלך… למה שלא תהיה אדיב ונימוסי? זה מאמץ גדול כל כך?
קזבלן: טוב! טוב! אני עוד מעט אתחיל לבכות… (דופק על דלת דירת פלדמן) ואין לי ממחטה בכיס…
פלדמן: (בפתח) מה יש?
קזבלן: החוקר…
פלדמן: מה החוקר?
קזבלן: הוא רוצה…
פלדמן: מה שהוא רוצה הוא יכול להגיד בעצמו.
קזבלן: הוא רוצה לדבר עם רחל.
פלדמן3: ומה אתה, “השדכן”?
קזבלן: (לאברמוב) נו, אתה רואה? אדיבות ונימוסים!
פלדמן: (צועק לתוך החדר) רחל! היא תצא מיד… (יוצא)
קזבלן: נו, שמעת דיבורים?
אברמוב: זה תלוי רק בך. בפלוגה אהבו אותך, לא?
קזבלן: כן, זה נכון. בפלוגה אהבו אותי.
אברמוב: משום שנתת את הצד הטוב שבאישיותך. (לרחל שנכנסה) רציתי הסברה קטנה, נוספת, אם אפשר.
רחל: כן, בבקשה.
אברמוב: את מכירה את האיש הזה?
רחל: את קזבלן? כמובן. מה השאלה?
אברמוב: הוא איים עלייך שיגרום לך אי־נעימות, נכון?
רחל: כן.
אברמוב: “אי־נעימות” יש לה פירושים רחבים מאוד. אולי תפרטי לי.
רחל: אינני זוכרת.
אברמוב: אינך מסוגלת לשקר כהוגן. במה איים עלייך?
רחל: אינני זוכרת.
קזבלן: היא משקרת.
אברמוב: כך! ובכן, אולי תספר לי אתה כיצד איימת עליה?
קזבלן: להעיד נגד עצמי? עדיין לא השתגעתי לגמרי.
אברמוב: אם אתה לא תעיד, היא4 תהיה מוכרחה להיזכר.
רחל: לא, אינני זוכרת כלום.
אברמוב: היא מנסה להגן עליך.
קזבלן: אין לי צורך בהגנתה של נערה. אל תחשוב שנפגעתי או נעלבתי, פשוט אני יותר חזק ממה שהיא חושבת. אותי אי־אפשר לשבור כל כך מהר. אתה רוצה לשמוע את האמת? אני מוכן. רוצה לשמוע?
אברמוב: אם זה הכרחי…
קזבלן: תפסיק לשחק אתי כמו חתול ועכבר! “אם זה הכרחי”… היא מרחמת עליי – ואני שונא רחמים… החיים הם לא בשביל רחמים. או שאתה חזק – או שאתה נופל… אז תשמע! אני אמרתי לה, שאם היא תנסה לעשות “קונצים”, אני לא חושב הרבה…
אברמוב: אמר לך פעם מישהו שיש לך לפעמים מנת שכל של ילד בן שבע?
קזבלן: אני?
אברמוב: אתה.
קזבלן: כמו ילד בן שבע? אתה מצחיק את הסבתא!
אברמוב: בדיוק כך. אינך מסוגל לקבל “קיפוח” כמו אדם מבוגר. אתה כולך אמוציות. הקונסטיטוציה שלך…
קזבלן: אל תדבר “שוטפת” כמו מכונת־ירייה ועם מלים של “אינסטלציה”. מה אני לא יכול לקבל?
אברמוב: “קיפוח”. אתה מגיב כמו ילד קטן. תאר לך. למשל… אתה יודע לנהוג במכונית?…
קזבלן: כמו כלום. בטח שאני יודע!
אברמוב: וכשאתה נוהג בכביש ומישהו עובר אותך במכוניתו…
קזבלן: אף פעם לא אותי, יה־חביבי! לא עוברים! עוד לא נולד “הפרצוף” שעובר אותי בכבישים!
אברמוב: זהו בדיוק. אתה נעלב, כשמישהו עובר אותך, עלבון אישי. נדמה לך שמקפחים אותך וגוזלים ממך את כבודך המפוקפק, וזוהי התנהגות של ילד קטן.
קזבלן: לשום ילד לא היו כל כך הרבה בחורות כמו לקזבלן. נו, איך זה מסתדר אצלך במוח?
אברמוב: מסתדר. אתה אדם מבוגר בשטח אחד ומתנהג כמו ילד בשטח שני. אתה מאמין בשימוש בכוח בחברה שאינה משלימה עם שימוש בכוח, לפחות לגבי האיש היחיד, וסופו של דבר…
קזבלן: נו, מה בסוף?
אברמוב: הסוף שתהיה חבוש כל ימיך בבית־האסורים. אתה מוכרח להסתגל או שתהיה מבודד מאחרי חומות וסורגים. זוהי הברירה, בחור! אין דרך אחרת. להיות בסדר – או בית־הסוהר!
קזבלן: אתה שוב מנסה לאיים עלי?!
אברמוב: לא. אינני רושם את שיחתנו. אני מנסה להסביר לך כמה וכמה דברים ותסלח לי על התערבותי: אני מנסה להסביר לך שאתה “משוגע” אחרי רחל, לא מפני שאתה כל כך מאוהב בה, אלא מפני שהיא היחידה מבין חברותיך, כנראה, שלא הצלחת להשיג. היא יצרה בנשמתך אותה הרגשה מכאיבה של דבר לא מושג, של קיפוח, כמו אותה מכונית שעוברת אותך בכביש. ואתה קורא לזה אהבה.
קזבלן: אני?
אברמוב: אתה.
קזבלן: אחד משנינו הוא משוגע. או שקזבלן או שהמשטרה…
אברמוב: המשטרה, כמובן. טוב. אגש להיפרד מהגברת החולה. אל תנסה לגנוב בינתיים את הסכין, קזבלן. יש לנו צילום…(יוצא)
קזבלן: הוא טמטם אותי לגמרי.
רחל: הוא צודק, קזבלן. אני חושבת שאתה בחור טוב, אבל אינך יודע למצוא את הדרך הנכונה.
קזבלן: טיפש מי שאומר שאני בחור טוב. אני חושב רק מחשבות מכוערות.
רחל: נכון.
קזבלן: מה נכון?
רחל: אתה רוצה להתנקם במישהו, ואתה מתנקם בעצמך.
קזבלן: מי שם בראש הקטן שלך את הפטפוטים הנוראים האלה?
רחל: ג’וש. גם אבראשה אומר אותו דבר. הם שניהם רוצים לקחת אותך לצור־מעון.
קזבלן: לא שתיתי – ואני שיכור. לאן ייקחו אותי? לא שמעתי…
רחל: להתיישבות בצור־מעון, תקבל אדמה, בית… תוכל להקים משק ויהיה לך במה להתגאות.
קזבלן: כמו פעם, בפלוגה… אז היה לי “שאנס”. (בהרהור) שטויות… נטפלתם אליי, כולכם, כמו קרציות, את וג’וש ואברמוב. כאן אני אדם חופשי… כך הוא אומר. אין איש חופשי…
רחל: אבראשה אומר שאין איש חופשי. אם הוא רוצה לאכול, הוא חייב למכור משהו, את כוח הידיים שלו, את הראש…
קזבלן: והוא גם אמר שהראש שלי מבולבל בגללך? את גם מסכימה שסתם נכנס לי יתוש לראש ואני לא אוהב אותך כמו שאומר האידיוט הזה, אברמוב, על “קיפוח” ומכוניות ובטיח, ומלים של “אינסטלציה”?
רחל: לא יודעת, קזבלן. אל תתקרב אליי. אני אלך ואחליף את התחבושת…
קזבלן: לא אעשה לך שום דבר רע. אני רק רוצה להסתכל בעיניים שלך יותר מקרוב, פני שאני אוהב אותך. אני יודע שזה ככה, מפני שלא חשבתי שאת אישה, אלא רק שאני אוהב אותך. אף פעם לא הרגשתי כך, רחל. אני יודע שהפסדתי, אבל אני רוצה שתאמיני לי, שזה לא היה שקר. זה היה הכל אמת. תני לי היד שלך!
רחל: (בצעקה) לא!
קזבלן: אל תהיי רעה!
רחל: (בצעקה ובפחד) לא!
ג’וש: (נכנס בלוויית אבראשה) למה לא, רחל? אני מכיר את קזבלן, הוא לא מתנהג בגסות ליצורים חלשים ממנו.
קזבלן: כן – הא?
אבראשה: שמע, קזבלן, יש לנו הצעה בשבילך…
קזבלן: ללכת לצור־מעון, איפה שההורים שלך עזבו בגלל המסתננים והצרות. עדיין לא השתגעתי לגמרי.
אבראשה: הם לא יכלו – ואנחנו נוכל. חושב שנגייס עוד חמישה חברה מהפלוגה, מאלו שמסתובבים בעיר כמו צל ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.
קזבלן: אני דווקא יודע מה לעשות עם עצמי.
ג’וש: למשל?
קזבלן: מה זה עניינך?
ג’וש: שמע, קזבלן, אני יודע שאתה עקשן כמו פרד וטיפש כמו אינני יודע מה, אבל אנחנו, אני ואבראשה אוהבים אותך כמו שאתה… דם זה לא מיץ… ואל תשכח שיש לך דם של שנינו בתוך המעיים שלך..
קזבלן: סתם שקרים! מאיפה?
אבראשה: כל הפלוגה תרמה דם. לא? כל אלו שנפצעו קיבלו עירוי דם – לא? ובכן, יש לך חלק מהדם שלנו.
קזבלן: לא ידעתי שיש לי קצת מפקד־פלוגה בתוך הדם שלי, ולך יש שוארצה מרוקני בתוך הדם האשכנזי הטהור!
ג’וש: ובכן, מה אתה יודע לעשות עם עצמך? מה הסיכויים, בחור? תירקב כאן בעיר, תתחתן עם נערה באחד החדרים, תעמיד שלוש עריסות ויצרחו לך כל השכנים לתוך האוזניים. מה יש לך למכור? רק עשר אצבעות וקצת אומץ לב. מה תעשה בהם כאן? התחלת לעבוד בבניין. יפה. אתה שכיר של איזה קבלן שהיום הוא מרוצה ממך ומחר ייפטר אותך… שם תקבל אדמה, ובעשר אצבעות – אתה שליט עליון של חייך, ממש מפקד חטיבה ורמטכ"ל! נכון, יהיו שם צרות ומסתננים. אבל שם לא תהיה בודד. מסביבך יהיו חבריך מהפלוגה, והם לא ייתנו לך להתחלק ולנפול, אם תהיה חולה או מיואש. אתה מבין, קזבלן? ואם אין לך כדור עקר בראשך אז תכניס את הדברים שאמרתי לך חזק־חזק למוח, בפטיש של עשרה קילו! שם תהיה בין חברים – לא תהיה לבד!
אבראשה: (לרחל) תגשי ותקראי למיכל. זאת אומרת, תגשי לאימא ותישארי שם. מובן?
רחל: (בחיוך) הה, הגברים רוצים להיות לבד.
אבראשה: נו, מחכים!
רחל: כן, ה־מ־פ־ק־ד! (מצדיעה חצי הצדעה ויוצאת)
אבראשה: (נוטל את הסכין מעל השולחן בלגלוג) סכין סימפטי מאוד!
קזבלן: הנח לסכין. זה מעצבן אותי.
אבראשה: (בהתגרות חבויה) לא מאמין!
קזבלן: (מחזיק בימינו בידו של אבראשה) שים את הסכין אומרים לך!
ג’וש: מה אתך, קזבלן! כך מדברים אל סגן בצבא־הגנה־לישראל?
קזבלן: אתה בלום פיך! (לאבראשה) שים את הסכין על השולחן, אומרים לך! (תופש בידו של אבראשה)
ג’וש: לא בכוח. אל תשכח שהוא פצוע בגבו.
אבראשה: אל תלחץ, קזבלן. כשאתה לוחץ אז רואים…,
ג’וש: שמע, קזבלן, אתה לא רוצה לקבל “פליק” אחד הגון! מה העניינים? קודם חשדו בך, אבל עכשיו מה אכפת לך הסכין… הנח לאבראשה!
אבראשה: זה כואב, קזבלן!
קזבלן: שים את הסכין או…תפסיק לעצבן אותי!…
אבראשה: כשאתה לוחץ, רואים שהעברת את השעון ליד השמאלית… על התחבושת. מפליא שאברמוב לא הרגיש בזאת. בצבא ענדת את השעון בימנית, בשביל מזל… אמרת שאם תיהרג והלב שלך יפסיק לדפוק; אז השעון ימשיך לתקתק תיק־תק תיק־תק… אחרי מותך…
ג’וש: מה הרמזים הללו?
אבראשה: (לקזבלן שהרפה ממנו) יש לך עודף מרץ רב מדיי וידיים בריאות מדיי.
ג’וש: מה אמרת בעניין השעון?
אבראשה: שום דבר.
קזבלן: (לאבראשה) למה אתה מחכה עכשיו. רוץ וספר זאת מיד לאברמוב.
אבראשה: לא תזכה לכך, קזבלן.
קזבלן: אז אני אלך ואספר לו. רוצה? מוצא חן? ואז תוכלו, שניכם, להיות נורא “מפסוטים” מעצמכם – נכון?
אבראשה: להיות טיפש פעמיים בערב אחד, זה יותר מדיי אפילו בשבילך. מכיר את הסכין, ג’וש?
ג’וש: לא.
אבראשה: הסתכל היטב. זוכר את תקופת הגדוד בעיבדיס?
ג’וש: כן.
אבראשה: דומה לסכין שנתת לו בעיבדיס?
ג’וש: לא.
קזבלן: למה לא? זהו בדיוק הסכין שנתת לי במתנה יש מיליון סכינים כאלה. נו, איך זה מוצא חן בעיניכם? כן ההוכחות ישנן! וכעכשיו מהרו והכניסו אותי ל“קלבוש”. ובעצם – למה לא? זה מתאים לכם מאוד – לכם ולי. ואז אראה לכם שרק בבית הזה אני מביא לפחות חמישה סכינים דומים…
ג’וש: מה היה לך נגד אבראשה?
קזבלן: שום דבר.
אבראשה: הוא פשוט טעה. הוא נתכוון אליך. זוכר, אחרי שישבנו עם רחל ואימא בקפה. נתת לי את המעיל שלך… שומע קזבלן? בחושך, מעיל ירוק ופרווה שחורה, כמו המעילים של החברה – ואז הולכים ודוקרים… כמו פחדן עלוב…
קזבלן: כן – הא?
ג’וש: תיאור מדויק?
קזבלן: כמובן. כמובן. מה יש לומר – אתם א־די־ר־י־ם!
ג’וש: תמיד כשהייתי בא לכאן לבשתי את המעיל הזה… חבל עליו.
אבראשה: אין דבר, ג’וש, נתקן אתו או נקנה אחר. ומה יהיה עכשיו?
קזבלן: אני לא יודע.
ג’וש: יש לי רושם שאותו אברמוב מנסה להציל אותך.
קזבלן: השתגעת? מדוע זה יינסה להציל אותי? הרי הוא חשד בי עוד לפני שקרה המקרה…
ג’וש: העובדה היא שאברמוב לא לחץ על אבראשה שייגלה מי… במי הוא חושד. זאת עובדה. אבל אם אבראשה ימשיך להתעקש וישתוק… אז…
אבראשה: אז?
ג’וש: זוהי השאלה, יה־חביבי: מדוע עליי לשתוק? למה לי להגן על יצור האורב בסמטאות אפלות? מין סימנטוב שאיננו ראוי להיקרא אדם…
אבראשה: (בהתראה) ג’וש!
ג’וש: (ממשיך) סימנטוב ההולך להצגה יומית בקולנוע, מפצח גרעינים, שורק אחרי בחורות ברחוב, ובכלל, ובכלל, ובכלל אין לו זכות קיום. תמיד תישאר סימנטוב, משום שקזבלן גמר עם עצמו בסיום המלחמה…
קזבלן: אל תעשה לי טובות. אני בעצמי אספר לו איך הלכתי בחושך, רועד כולי עם סכין ביד… ופתאום..
ג’וש: אין לך “דם” לגשת ולספר. אין לך “דם” לעשות איזה שינוי בחייך. אתה כמו אבן שזרקו אותה לתוך בוץ, ואם לא יוציאו אותה משם, היא לעולם תשכב בתוך הרפש. זהו מה שאתה, סימנטוב מזוהם!
קזבלן: יורק עליך ועל סימנטוב. קזבלן הולך אל אברמוב לספר לו מי דקר!…
ג’וש: (עוצר את קזבלן בגופו) הדיוט מטופש! אינך מבין שסתם רציתי להרגיז אותך? אינך מבין שמה שהיה – היה, ונשכח? עברה תקופת הסכין ותתחיל תקופה אחרת… אין סימנטוב של הסמטאות האפלות וקיים רק החייל קזבלן, החבר שלנו!
קזבלן: אתה מדבר ברצינות? (ברצינות מסותרת) רוצים לתת “שאנס”?
ג’וס: בטח, טמבל שכמוך, אתה חושב ששכחנו את המלחמה? את קזבלן שסחב פצועים? הנח לדלת! אם תפתח את פיך ותספר לאברמוב, נלביש לך “שק על הראש” ותחטוף מכות שכמוהן לא קיבל שום אפסנאי מחורבן.
קזבלן: בחיי שאני נותן לך נשיקה על המצב – אלו מלים! איפה ממחטה גדולה כמו דגל בשביל הדמעות שלי… בחיי שאני אוהב אתכם… (בסרקזם שאינם תופשים) נבלות מחורבנות!
(אבראשה נוטל את הסכין. נכנס אברמוב.)
אברמוב: מה אתה עושה בסכין?
אבראשה: (משחק בסכין על כף ידו) מורח חמאה.
אברמוב: בעצם זהו אחד התפקידים הצנועים של הסכין… אבל תן לי אותו, כיוון שבינתיים הוא שייך לתיק.
אבראשה: בבקשה! יהיה למשטרה אשר למשטרה!
אברמוב: ובכן, אבראשה, אתה חוזר וטוען שאינך יודע מי הוא הדוקר?
אבראשה: מי אמר שאינני יודע?
אברמוב: מה?
אבראשה: שאלתי, מי אמר שאינני יודע?
אברמוב: (באנחה) ובכן נוציא נייר ונרשום…
אבראשה: (כאילו בהלצה) אני יודע, אבל אינני מוכן לספר. וזהו ההבדל.
אברמוב: כן, זוהי הלצה לא רעה. הוא יודע מי דקר אותו, אבל הוא איננו מוכן לספר… חבל שאין כאן איזה בקבוק קוניאק להרטיב את התיק שחייבים לסגור
ג’וש: (לקזבלן) עד כמה שאני מכיר אותו יש במלאי שלו…
קזבלן: זה נכון, מפקד הפלוגה. להביא?
אברמוב: מה השאלה? אילו הייתי נחלץ מצרה, כמוך, הייתה לי סיבה מספקת להביא כמה וכמה תריסרי בקבוקים…
ג’וש: בוא, קזבלן, אני אעזור לך.
(קזבלן וג’וש יוצאים.)
אברמוב: חבל על הבחור.
אבראשה: על מי?
אברמוב: על קזבלן. יהיה לו קשה לחלוץ פקקים.
אבראשה: מדוע? אינני מבין אותך.
אברמוב: משום שנשכת את כף ידו השמאלית לפני שנפלת על המדרגות. לא שמת לב שהוא העביר את השעון מידו הימנית לידו השמאלית? בדרך כלל רצועת השעון משאירה פס בהיר בשערות… לא שמת לב?
אבראשה: לא.
אברמוב: לא?
אבראשה: לא.
אברמוב: (ניגש לחלון) צדוק! הי, אתה נרדמת שם? צדוק!
שוטר: (מאחרי החלון) כן, אדוני.
אברמוב: הוא משקר?
שוטר: (מופיע בחלון) כמובן, אדוני.
אברמוב: (לאבראשה) נו? אתה רואה, לפעמים המשטרה חייבת להאזין אם אין ברירה אחרת.5 (לשוטר) תודיע שיסירו את המשמר מסביב לבית.
שוטר: כן, אדוני. (נעלם)
אבראשה: (בהתרגשות) מה בכוונתך לעשות עכשיו, כשאתה יודע את כל האמת?
אברמוב: שום דבר.
אברשה: מה זאת אומרת שום דבר? משפט?
אברמוב: בינתיים – לא! אל תדאג, נהגת בתבונה. אין לך כל סיבה לדאגה. אם קזבלן ילך אתכם לצור־מעון, לא תהיה כל סיבה לחששות.
אבראשה: ותסגור את התיק נגדו?
אברמוב: לא. התיק יישאר פתוח – בינתיים, על כל צרה שלא תבוא. אולם – אתה מבין אותי? – אני מקווה שלא אצטרך להביא אותו למשפט מהגבול…
אברשה: הגד לי, זאת אומרת שכל הזמן האזנתם לשיחות כאן?
אברמוב: מה לעשות… על כך אנחנו מקבלים משכורת. איש לא אוהב צינורות־ביוב – אולם בלעדיהם היה יותר גרוע…
רחל: (נכנסת, בידה תחבושת) הבטחתי לקזבלן… מה אתם מביטים בי כך? לא ראיתם עוד תחבושת?
אברמוב: הוא ביקש ממך?
רחל: כל ערב, מזה שלושה ימים. מה יש? משהו לא בסדר אתי? אני מלוכלכה בפנים? תפסיקו להביט בי כך!
אברמוב: שלושה ימים?
רחל: השתגעתם, או מה? מה קרה?
אברמוב: היכן הפצע שלו?
רחל: רגע… (בוחנת את ידיה) ביד השמאלית. הוא נשרט במסמר, בפיגום, בבניין. מה כאן לא בסדר?
אברשה: עמדי כאן! את תזוזי! רגע. אני מוכרח להיזכר. חושב שקזבלן “סידר” את כולנו.
אברמוב: גם את המשטרה?
אבראשה: את כולנו. אתה מבין? המטורף הזה נעלב שחשדנו בו. הוא שיחק בכולנו. הראה לי את הסכין!
אברמוב: (מוציא את הסכין מתוך התיק) הסכין לא נשתנה בינתיים. הוא בדיוק כמו שהיה.
שוטר: (נכנס, מחזיק צמיד מתכת בידו) מצאנו ליד המדרגות.
אברמוב: (מוציא פנס כיס) רגע אחד. מיד אחזור! (יוצא בלוויית השוטר)
רחל: מה מתרחש כאן?
אבראשה: פצענו את הגאווה המזופתת והמחורבנת של קזבלן. מבינה?
רחל: שום דבר.
אברשה: שיגענו אותו. חשדנו בו, ועשה את כולנו לטיפשים. שלושה ימים?
רחל: כן.
אבראשה: ואני עשיתי לו טובות. הגנתי עליו בפני המשטרה על מעשה שבכלל לא עשה. טובות עשיתי לו – בשם הפלוגה והחברות.
קזבלן: (נכנס נושא בקבוקים בלוויית ג’וש) לאן נעלם אברמוב? לא ידעתי שהמשטרה שונאת קוניאק…
אברמוב: (נכנס. בידו צמיד שהוא מחברו לסכין) מי אמר שהמשטרה אינה אוהבת קוניאק?
קזבלן: הי, שמע! זה הסכין שלי, זהו, זה עם הצמיד! איך התגלגל לידיך? ביקשתי מנויברג שייסדר לו נרתיק עור בסנדלרייה שלו…
אברמוב: מי?
קזבלן: המטומטם ההוא..
אברמוב: הסנדלר?
קזבלן: סנדלר או לא סנדלר – נויברג המטומטם.
אברמוב: ולא ידעת שהוא השתמש בסכין שלך?
קזבלן: שלי? הרי הסכין שלי אצלך ביד היכן הסכין השני?
אברמוב: איזה שני?
קזבלן: זה שדקרו בו.
אברמוב: זהו הראשון והשני גם יחד. מבין? עם צמיד או בלי צמיד – זהו אותו סכין עצמו. השוטר מצא את הצמיד ליד המדרגות בחול.
קזבלן: ביקשתי מנויברג שייסדר לו נרתיק עור… שמע, זאת אומרת, שנויברג ידע כל הזמן שחושדים בי ו… הוא שתק כמו… בחיי שאני הולך לרסק אותו!
מושיקו: (נכנס) אומרים אין משמרות? כל המשטרה הלכה מסביב? חבל מאוד. היה הערב הכי יפה והכי חברותי בחיים שלי. (נכנס נויברג) איך אומרים, אדון נוי־ב־ר־ג – ערב חברותי?
אברמוב: נו, הגיעה השעה להיפרד מכם, רבותיי.
מושיקו: מה לעשות, צריך ללכת בעבודה! יודעים כבר מי דקר?
אברמוב: (לוחץ ידו של מושיקו בידו השמאלית) שלום, מושיקו.
מושיקו: שיהיה לך מזל־ברכה, אדון אברמוב – לתפוש כל הגנבים והשודדים. למה נתן לי ביד שמאל ולא ביד הימין?
אברמוב: שמאלית קורבה יותר ללב. שלום מר נויברג. נעים היה להכירך.
נויברג: הו – אתה מכאיב לי.
אברמוב: אני? מכאיב? לך? לא ייתכן. ידך פצועה?
נויברג: שום דבר מיוחד. אתה יודע, במקצוע שלי, בסנדלרות…
אברמוב: הו – כן! כמו־בן! סנדלרות… נכון. נכון.. אתה גם הכינות נרתיק עור בשביל קזבלן?
נויברג: לצערי, זאת אומרת, לא הספקתי להכין… אבל, מחר…
אברמוב: אין דבר. אין דבר. גם סנדלרים אחרים זקוקים לפרנסה, והם יתקינו את נרתקי העור.
נויברג: למה כוונתך?
אברמוב: כוונתי שאני מזמין אותך למשטרה כנאשם בדקירת אבראשה פלדמן. מוכן ללוות אותי, אדוני? (מחווה קידה קלה לפני נויברג) בבקשה, אדוני.
נויברג: (בצחוק מטומטם) חה־חה־חה…
אברמוב: מוכן לזוז, אדוני?
נויברג: (צוחק) חה־חה־חה…
אברמוב: (תופש את נויברג במרפקו וגוררו בעדינות אל מחוץ לבמה תוך אמירה)
מצחיק, מה? רצית לדקור את בא כוח העירייה ודקרת את אבראשה…
מושיקו: (ממהר אחריהם. נבוך) זה דקר זה? מה הוא עשה? מה הוא עשה? (יוצא)
ג’וש: מה דעתך על ההתפתחות העניינים קזבלן?
קזבלן: לך דע כל הזמן שזהו באמת הסכין שלך. נויברג! לא תיארתי לעצמי שנויברג מסוגל לדקור את מי שרוצה לזרוק אותו מהחורבה הזאת… לך דע שגם נויברג מסוגל להיות “פייטר”6…
ג’וש: נרים כוס ונתחיל תקופה חדשה, שלושתנו. (ג’וש מוזג יין לכוסיות ונותן אחת בידי קזבלן ואחת בידי אבראשה)
קזבלן: (לאחר הפסקה ממושכת. שופך את היין ארצה) לא אני, יה־חביבי – ולא אתם. יגנבו תרנגולות – קזבלן! ייעלמו רתמות – קזבלן! תמיד תחשדו בי. תמיד תעשו לי טובות.
אבראשה: זאת אומרת?
קזבלן: זאת אומרת, אבראשה, שאני לא שכחתי.
ג’וש: שמע, קזבלן, אנשים עלולים לטעות לפעמים. עוד יבוא יום שנתלוצץ ונצחק על כל הפרשה של הערב.
קזבלן: צוחק מי שטוב לו על הלב שלו. אני לא פותח את הפה ומראה את השיניים. אני רק חושב איך אתם, אתם, אתם חשדתם בי, רק בי, כל הערב, וניגנתם לי על העצבים עד שכמעט התפקעתי כמו בלון… אני רק חושב איך הייתם כל כך טובים ונחמדים ומתוקים שהכנסתם לי את הראש חצי מטר מתחת למים, ושוב הכנסתם את הראש שלי מתחת למים וכמעט נחנקתי ואז אמרתם שאתם מצילים אותי מהמשטרה, אבל אינכם מאמינים בי אפילו בגרוש, אפילו בחצי מיל. זהו. צוחק מי שטוב לו על הנשמה – אני לא. רק לחשוד. שוארצה־בהימה. שוארצה מרוקני. זהו. לירוק ישר לתוך הפרצוף שלי שבעים פעם בערב אחד ואחר כך לתת לי ממחטה מגוהצת – מה? זהו. לנקות את הרוק. אז מה – אז כבר אין רוק על הפנים שלי ובעיניים שלי?! כן, כך אתם חושבים! אני – לא. להיות בטוח שהחבר שלכם דקר בסכין, אפילו אם הוא צועק “מה רוצים ממני? מה רוצים ממני?” וכל הערב הבטן מתהפכת אצלו והוא כל כך כועס שאיננו יכול יותר, והוא צוחק לכם גם כן, גם כן ככה, וישר בפרצוף אומר שהוא הולך לאברמוב להודיע שבאמת דקר, כדי לראות איך אתם פתאום מגישים לו את המטפחת, לנקות לו. זהו. ולמה שלא תאמינו? זה, כמובן מתאים לקזבלן, לקזבלן שאומרים לו: “אתה כמו אבן שזרקו אותה לתוך בוץ, ואם לא יוציאו אותה משם, היא לעולם תשכב בתוך הרפש, זהו מה שאתה, סימנטוב מזוהם!” יפה, מה? יורקים בפנים ואומרים שזה רק גשם יורד. לא, יה־חביבי, זה לא גשם…
ג’וש: תשמע מה שרוצים להגיד לך…
קזבלן: לא רוצה לשמוע. אתם סתמתם את האוזניים שלי ואת הלב שלי. מבינים?
ג’וש: ת־פסיק לצרוח כמו מטורף! מה אתך?!
אבראשה: נלך לצור־מעון, קבלן (תופש בכתפיו ומנענעו) שמע מה שמדברים אליך!
קזבלן: לא הולך! אני – לא! ועזוב אותי! (חמק מחיבוקו של אבראשה) סלק את הידיים ממני! (עולה לאט־לאט במעלה המדרגות)
ג’וש: ובכן, זוהי התשובה שלך, קזבלן?
קזבלן: אני, בלב שלי, אין תשובה אחרת. (טופח באגרופו על מעקה המדרגות)
מסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.