רקע
בנימין גלאי
הרהורי ילדות

איש לא יביאני, בגלגול־חיי זה, לכלל הודאה מרצון כי יש דברים – בשמים או בארץ – שאיני בקי בהם. בכך יכול אני להתמודד, כמדומני, עם השטן עצמו!

או נאמר, אולי, אחרת: אלו קשרוני, בשתי רגלי אלה, לזנבות שני גמלים, שאחד מהם פוסע לדמשק ואלו זה שכנגדו לאלכסנדרייה, הייתי נכנע אולי ומודה כי רק בכלכלה – אינני ראשון כל חכמנו! לא, בכלכלה יש דברים שלא ירדתי עדיין לסופם. בימים שלא יכולנו להשיג עגבנייה, תפוח־אדמה או ביצה בשביל יולדת, לא הבינותי מדוע מסתירים שם, מתחת לענפי חורשותיה היפות של חולדה מאות שקי־בולבוסין. לא הבינותי מדוע מטילים פתאום על אשפתות חירייה – אלפי רבבות עגבניות. לא הבינותי מדוע המציאו מין מכשיר לכתישת־גזר, שעלה אמנם יפה אלא שנועד לחזירים ולחולדות… איך נכשל השטן בבאסקית, שאותה למדתי אני בלילה אחד, והצליח בכלכלה – איני מסוגל לתפוס עד היום!

בימים אלה, צר לי לאמר, עולה סוגייה חדשה על סדר יומי. אף היא נשגבת מבינתי וטופחת לי כנגד פני. שמעתם על מכת הרופאים המתרגשת ובאה עלינו כשוד־מן־השמים? לא? כי אז לא שמעתם סיפורי אלף־לילה־ולילה! חירייה – פני מקום לעודפי משק־המח: אלף רופאים מיותרים צפים לעומתנו על פני המים!

מוזר, אך משהו מעין כותש־גזר המציאו כלכלניבו אף כאן. חכמי־רפואה? תנוח דעתכם! קצתם ייקלטו בכרכים, קצתם בעיירות. קצתם יישלחו לישובי־עולים, קצתם יידרשו להמיר ענף־אומנות אחד במשנהו. אחרים יעסקו במלאכתם עיסוק־חלקי ואלו מותר זמנם ישמשו במקצועות לואי שיש בהם כדי פרנסה… נעיר נא, ברוץ עטנו, כי פרחי־הרפואה שלנו מעבר־לים נרמזו שלא לעקור, לפי־שעה, ממקומם. אין צריך לאמר כי שנים תחלופנה עד שתחזור אף ירושלים ותפתח את שעריה בפני שוחרי חכמת־אסף!

למרבה האירונייה מגיעות אלינו עתה, מקצווי כל רוסיה, מיני שמועות מופלאות על סם־סגולה שגילינו, כביכול, בישראל נגד הסרטן… מכל התמיהות שתמהנו על רוסים אלה – זו לנו המוזרה ביותר! אנחנו – גלינו משהו – ושומרים עליו בסוד מפני שאר באי־עולם? דבה היא שהוציאו עלינו, או הרהור שראו מהרהורי־לבם?

אם מהרהורי לבם ראו, יש להודות שכוונו למקום יפה. שמות יהודים מצויים אמנם בסימטאות הוולוטא שבצידי רחוב לילינבלום, אלא שגם באומנות הרפואה אינם חסרים. “שיטת שלום”, “אפרכסת לוין”, “נתוח־גורדון”, “בדיקת־שיק”, “בדיקת־רובין”, “בדיקת־כהן”, “מחלת־ברגר”, “מחלת־בריל” – על שמם של יהודים נקראו. תימה הוא שדימו בנפשם כי מקום שמצויים בו ג’ידים – מצוייה רפואה שלמה?

אני עוצם עיני ורואה את הדברים ככל אשר צריכים היו להיות… אני רואה את כל הדרך היפה מטבריה הטרופית שעל מי־הכנרת, עד ראש כיפת שלגיה של צפת – והיא מלאה בתי־נופש, החלמה ומרגוע, בתי־חולים עטורי־גנים וסנטוריומים צחורים כשלג. אני רואה פרוזדורים מצופי חרסינה, אולמות־נתוח משוכללים ומכשירים אלקטרוניים. אני רואה רופאים, אסיסטנטים, אחיות, פרופיסורים, סאניטרים – יוצאים ונכנסים, עולים ויורדים… רואה אני מכוני־מחקר ובתוכם אנאטומיסטים, פיסיולוגים, חימאים, גניקולוגים, בקטריולוגים, מיקרוסקופאים ומומחים עולמיים לנתוחי מח, כבד, ריאה, לב, עיניים… מה עוד אני רואה? פאצינטים… דוכסים ורוזנים, אמירים ושיכים, מלכי־קפה וקיסרי־גומי, אילי־קוקוס ועתודי־תמרוקים, מיליונרים וכוכבי־קולנוע! כולם נוהרים, באים אלינו, מדוע לא? כמה כליפים, קיסרים ואפיפיורים הטעמנו, במרוצת דברי־ימינו, טעם חוקן יהודי? מה שעשינו בחצרות המלכים המירובינגיים ומלכי בית־אנג’ו, בחצרות בית־עבאס, בית־אומייא, בית־פאטימא, מה שעשינו בחצר החאן המונגולי ארגון (שהוציא את רופאו היהודי להורג על שום שלא העלה לו ארוכה…) – נעשה עתה בארצנו שלנו. מה שעשינו בספרד, בפורטוגל, בהולנד, בצרפת ובגרמניה – נעשה בארצנו שלנו. מה שעשינו במדע ובמחקר, בעיון ובספרות רפואית – נעשה בארצנו שלנו! מה חסר לה לאומה זו? כשרון־מעשה, נסיון, שם־טוב? מה חסר לה למדינה? אוויר פסגות, חמי־מרפא, מי־סגולה? אפילו לשון רפואה יש לנו… לא לשווא הנהיגוה מכללות ימי־הביניים של סלרנו ומונפילייה כלשון אמנות הרפואה.

חסרים אנו ביליונים – אלא שהללו חסרו לנו תמיד! חסרו לנו מליונים למכון וויצמן, לטכניון, לאוניברסיטה בירושלים. חסרו לנו מאות־אלפים לפילהרמונית. חסרים לנו אלפים לתיאטרון… עם זאת – יש לנו גם מכוני־מדע, גם אוניברסיטאות, גם תיאטראות! הא, לא! יותר מכל חסרים לנו אנשים כוויצמן וכהוברמן: אותם שיש בידם ליטול מאה פליטים ולעשותם פילהרמונית אחת!

אין אנו חסרים, תודה לאל, כלכלנים. הנה יפשילו שרוולים, הנה יגישו מאות שנות התמחות, התמכרות למקצוע, נסיון־חיים ואוצרות יקרים של ידע־רפואי לפי כותש־הגזר של אשפתות חירייה. הנה יתחילו לקלוט את הבאים – ולקצץ את כנפיהם!

איני יודע הלכות משק. אך יודע אני ספורי־אגדה למכביר. יודע אני, דרך־משל, מעשה בשתי צפרדעים שנפלו לתוך חמת־חלב. אחת נואשה מחייה, צללה ונסתלקה מן העולם בלא יסורים, שניה חתרה ברגליה הארוכות כל הלילה, אך מצאה עצמה עומדת לעת בוקר על ערימת גבינה!

מה נעשה אנחנו? אם היתה לנו שעה יפה להפוך את מדינת־היהודים לגן־מרפא מופלא, מופלא שבגני־עולם – זו שעתנו. איני יכול לפטור עצמי מהרהורי־ילדות, אך מעיד אני עלי את הרוסים כי יש מין הגיון להניח שאם מסוגלים אנו למשהו – מסוגלים אנו לכך!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות