לפני כשבועיים צלצל אלי מכר־לא־מכר ושאלני אם אוכל להקצות לו שעה קלה מזמני. תמהתי לשמוע כי אשה אחת, גרמנייה, רוצה להחליף עמי דברים. לא טרחתי לדחותו בקש. דחיתיו – בשתי ידי!
לעולם לא אדע מדוע… לא ישרת־דרך? הן! לא נוצרייה, שעמסה על שכמה את צלובנו שלנו? הן! לא אנטי־נאצית, שמן הדין היה כי נאמצנה אל לבנו? הן! כל הוויתי המוסרית אומרת “הן” – ואני איני רוצה!
לא שאינני יכול, חלילה! לא שקשה לי, משום מה, שנדרתי נדר, ששיחה מעין זו עשוייה להפיג את שנתי בלילות, לא… פשוט, איני רוצה! אינני רוצה – וסוף פסוק!
“צר לי מאד”, השיבותי לו לאיש־שיחי. “שעתי דוחקת!”
ימים אחדים לאחר מכן חזר וצלצל. הדין עמו, הודיתי בפני עצמי. מישהו חייב להאזין לדבריה. צלצלתי לידידי – עמיתי למקצוע, ככל אשר אומרים – וקראתיו לדגל… ישמע הוא, יכתוב הוא. שעה קלה לפני שנועד עמה לראיון, בביתי שלי, קמתי ויצאתי החוצה. הרי קפה, הרי סיגריות, הרי כורסאות להסבה, הרי בעלת־הבית לשמשכם ואלו בעל־הבית עצמו – אינו רוצה לשמוע, אינו רוצה לדעת! בעל־הבית איננו שנא את כל הגרמנים, בעל־הבית אינו שנא גרמנים כלל, בעל־הבית מבחין יפה בין נאצי לאנטי־נאצי! אך בשם אלוהים, הניחו לו!
חזרתי ומצאתי אי־סדר נאה שלאחר שעת־שיחה, ספלי קפה ריקים, מאפרות מלאות… משמע שמצאו לשון משותפת. שמחתי מאד. אשה זו ראוייה לכל.
עד מה היא ראוייה לכך – נודע לי שעה קלה לאחר־מכן. “אבי היה נאצי”, הודתה הגרמנייה. “עד יומו האחרון קווה לנצחון הרייך שלו.”
למחרת שוחחתי עם עמיתי־לעט.
“נכרים דברי־אמת!” אמר לי מייד.
“מי היא, בעצם?” עכשיו רציתי לדעת.
“אשה משכילה, סופרת, או משהו… אולי – עתונאית. נמצאת לפי שעה בבית־אורן ומסלקת את שכר־שהייתה בעבודה שהיא עובדת בכרם”.
“אינה יהודיה, לא כן? אף בעלה אינו יהודי… על שום מה – דווקא אלינו?”
“שני טעמים לדבר,” משיב לי ידידי. “ראשית כל – משום שהיא רוצה להשתקע במדינה האחת בעולם, שאין ולא יכול להיות בה זכר לנאציזם. שנית – משום שהיא רוצה כי יראו כאן את תמונותיו…”
“תערוכה?”
“לאו־דווקא! כל מה שהיא מבקשת הוא שיניחו להם לשים את פסות־הניר הקטנות על שלחנות מועדון־הסופרים. יעברו אנשים, יעיפו עין… לא יותר! לאחר שעה וחצי היא אוספת אותם ומסתלקת לה. טרחה מועטה לכל!”
צלצלנו לידידינו במועדון “מלוא”, ב“עין־הוד”, במועדון העתונאים והסופרים שבכרמל – והבטיחונו לסייע לה. אחר־כך ישבנו ושתינו קפה.
“חבל!” אומר לי פתאום ידידי. “אדם אחד היה יכול להוציא לה את ציוריה במין ספרון נאה. הכרת את מר פלוני?”
“הן!” חייכתי חיוך מר. “מראשי העושים בקריית־ספר שלנו. אמרו עליו כי יחלוץ את עגלת “עם־עובד” מן הבוץ. מימיו לא טרח להביט עלי פעמיים. היכן הוא?”
“בוינא, מהפך בסחורה ועושה עסקים טובים!”
“כך שיערתי… אך עמוד נא! מדוע לא מייסדה של הוצאת פלונית?”
"כוונתך ל’איש־הברזל' "? צחק ידידי. “מראשי־העושים? ראש אגף, או משהו, במחלקת־ההסברה?”
“הוא ולא אחר! יכול היה להוציא, אולי, משהו ב’ילקוט'…”
“אין לה מזל לאותה אשה!” נאנח ידידי הטוב. “אדון זה פתח, בימים אלה, חנות יפה במינכן!”
לא, איני רוצה לשמוע! אף לא חצי־דבר! לא על נאצים, לא על אנטינאצים, לא על גרמנים – לא על יהודים!
אירונייה מרה היא שנפגע מרסיסי פגז גרמני דווקא…" היא עצמה – אנטינאצית, ובחוגים אנטינאציים ואנטיפאשיסטיים פגשה בבעלה, צייר גרמני, לא יהודי, גדול ממנה בשנים. עד שלא נלקח אחר כבוד, העלה על בדיו פרקי־הווי אנטיפאשיסטיים ששלחם – שוו נא בנפשכם! – לאפטון סינקלר, אלא שסינקלר החזירם לידיו: “דרסטיים מדי!”
בשלושים־ושלוש לקחוהו הנאציים אחר כבוד, נטלו ארבע ממבחר תמונותיו והציבון סביבו.
“כיוון שאמן אתה – נטעימך טעם־אמנות!”
עמדו ודשו את בשרו בשברי־מסגרת.
במחנה־הרכוז שלתוכו הוטל המשיך לשרטט, לצייר, להעלות את רשמיו על פסות־נייר, שידידיו לכלא הצפינו למענו במקומות־סתר. בדרך זו נותרו לפליטה והגיעו אלינו. עם שחרורו הציעו הרוסים להוציא לו מעין יומן־ציורים, שהינריך מאן נזדרז לכתוב להם דברי־מבוא. אלא שרוסייה גדולה היא ודברים רבים יורדים בה, משום מה, לטמיון. יומן־הציורים נשלח – ושוב לא שמעו עליו דבר.
בידה – רבים מציוריו האחרים. קצתם מימי ענותו בכלא קצתם מן הימים שלאחר־מכן.
“הראיני נא…” אומרת פתאום רעייתי ונוטלת מידה דף מצוייר אחד.
“זוהי”, מסבירה האשה הזרה, “חבורת אינטלקטואליסטים, שצוירו בבית־כלא. הנה כאן – איש מדע הונגרי. כאן, על ידו…”
“על ידו,” אומרת רעייתו, “ריכרד ליברמן…”
“אמנם כן!” תמהה האשה.
מכניסים אותה לחדרי שלי. על כותל שלחני – היפה בתמונות ביתנו: ילדה קטנה ששערה תפוז־ירקרק, עיניה שחורות ופיה אדום, פעור למחצה. הגרמנייה מביטה ואינה מאמינה למראה עיניה: הוא, הוא, ליברמן!
בשכבר־הימים קבלנו את הילדונת המתוקה מתנה מהורינו.
“מי הוא ליברמן?” בקשתי תמיד לדעת.
“אדם נחמד”, היתה משיבה לו רעייתי. “מבאי־בית־אבא בגרמניה, חרש־אלם. תמהני לדעת מה עלתה לו בסופו…”
“הנה,” אני אומר לה, “מה שעלתה לו שם בסופו!”
“יודע אתה מה אמרתי לה לאותה אשה?”
“לא, אך, יכול אני לשער לי בנפשי!”
“הראיני נא את כל השאר”, אמרתי לה. “שמא אמצא בהם את סבא!”
בפוזנן צעדו פועלים פולנים בסך וקראו: “הלאה הג’ידים!” שמא תאמר: עכשיו ילמד, סוף־סוף, לקח כל מי שלא למד עדיין? לאו־דווקא!
מעשה שנכנסנו לטראטורייא אחת קטנה בנאפולי ומצאנו חבורת גויים בשעת־הילולא: “מיניו־מו־מו, מיניו־מו־מו…” הצצנו וראינו יהודי אחד מיסב עמם במחיצתם ושר את שיריהם. “הללו מי הם?” שאלנו. “גויים”, השיב בחיוך. “שכורים כחזירים!”
היתה זו חבורת ליטאים, שהתגוררה במחנה־עקורים איטלקי וקבלה סוף־סוף, בזכות אונרר"א, היתר־כניסה לבראזיל. ראינו עורפי־נקניק אדומים ופרצופי בשר־סוסים־מעושן ופרשנו לקרן־זוית.. נגש אלינו אותו יהודי וסיפר: “יודעים אתם איך קבלו שם בליטא את פני הנאצים? יומיים קודם לכניסת ראשוני־הוורמאכט היו מקצצים ידיהם ורגליהם של יושבי־עירות משלנו ומסמרים אותן לפתח בקתותיהם. מעין ‘ברוך־הבא’…”
שוחחנו שעה קלה ונפרדנו. אנחנו –,לבית מלוננו. הוא – למסיבת אחיו הישנים, למולדת החדשה!
“מיניו־מו־מו…”
כל זמן שהיורדים לגרמניה העמידו פני פולקסגנוסן וירדו בהסתר – ירדו בהסתר. עכשיו שנתרבו כנגיפי־פוליו בכליותיו של קוף־רזוס והם יורדים לעין כל, רוצה אני להציע לשר־הפנים שנוי קל בסידרי־הגירתם:
לאחר כל פורמליות אחרת, יש להטביע להם על דרכונם שתי חותמות. אחת: “פטור ממס־הכנסה לכל ימי חייו, גוטה־רייזה!” שנייה – נוסח מוגה ומתוקן של גלויית־דאר סרקסטית, שליצני־המחתרת הפיצו בשעתם באירופה כדי להוכיח שגרמנייה – לעולם תשאר מדינת סדר־למופת!
“הר מילר, אוגסבורג. כיוון שהגעת לגיל מתאים, הואל נא לסור, מחר בשש לפנות בוקר, לבית־משרפותיה של המדינה, מינכן, מריאטרזנשטראססה חמש, שער שלישי, כניסה שלישית, פתח ראשון, כדי למסור את גופתך לשריפה. הואל נא להביא עמך חבילי־זמורות, פחם, נייר־עיטוף חום וקופסת קרטון, לצרור בה את עפרך. עצמותיך תשמשנה לייצור סבון־תמרוקים (תוית “הרמן”, שטוחה ו“דורותיאה”, סגלגלת.) נא לדאוג לתאי־גופך, שיהיו מדונגים וחתומים באורח הרמטי, כדי שהגאזים המחלחלים דרכם לא יפגעו במטפליך”.
יכול אני לשבת כך שעות, לשבת ולהאזין לדברי אלה שחזרו מפסטיבל־מוסקבה. אני שואל – ואיני מסוגל לרוות את צמאי: איך הגיעו? איך נפגשו? איך החליפו דברים? אמת, כי הורגש שהפעם החליטו הם לצאת לקראתנו? להזדהות בכל מחיר?
לא הייתי שם, אך משהו כיוצא בכך ארע לכל אחד מאתנו, לא־כן? פגישות שנפלו כברק ביננו לבין אחינו בנכר! לי רעם פעם בעיירת־דקלים אחת שקורין דרנא.
חלפנו על פני סידי־בראני, בג־בג, סולום, טוברוק – והגענו לעיר־חוף נאה, בפתחי פרוזדורה של קירנייקה. איטלקים לא מצאנו בה, אף לא ערבים… אך יהודים נותרו בה, במקרה, לפליטה!
הקיפונו, שמחו בנו, נשאונו על כפיים. אדם צעיר אחד, מורה עברי במשקפי־קרן, נגש אלי ושוחח עמי. הרבה לשאול… חצי־שעה לאחר־מכן ניתן אות והמשכנו דרכנו הלאה.
מדבר לוב עבר אז מיד־ליד ככדור פינג־פונג. גראציאני–ווייוול, גראציאני–אוקינלק, רומל–מונטגומרי… פעמיים יצאנו, שלוש פעמים נכנסנו. יום אחד פוגש בי בבנגזי אדם במשקפי־קרן.
“אותך אני מכיר יפה”, הוא אומר לי. “לא נפגשנו, בשכבר־הימים, בדרגא?”
שוו נא בנפשכם! שוחח עמי חצי־שעה – וזוכרני מקצה שלוש שנים… אך לא, אינכם יורדים לסוף דעתי! אותו אדם – סומא היה! שוחח עמי פעם אחת והכירני גימ"ל שנים לאחר מעשה על־פי קולי! הגיעו בעצמכם: רושם שנתרשם אז מפגישתו עם ישראלי!
כעדרי פילים מופשלי־חדק, שריח ירחי צמא עולה באפם והם שועטים, כעל פי אות מוסכם מראש, מקצווי כל אפריקה לעבר היאורות הגדולים, עקרו בשעתם פליטי־השואה ממקומם – וכמו מתוך אינסטינקט ביאולוגי קדום החלו נעים לעומתנו…
אך משהו נשתבש, במרוצת־העתים. אצלנו – או אצלם? אם נפרצו שם, בארצות אירופה, מעיינות־חיים חדשים ואם נתכהה חושם הגזעי של יהודיה – נשתהו במקום שנשתהו עד שהוגפו השערים והם מצאו עצמם נתונים במלכודת.
המתנו להם שנה, עשר שנים… מקצה משעול־הפילים צפינו כאן לבואם. לשוא. אך לפתע־פתאום – קול שעטה… הם באים, הם חוזרים ובאים, דוחקים ובאים, נדחפים ובאים… וכאז כן עתה, אנו מצפים להם ובידנו – פת במלח!
לפני ימים רבים – מאה זו היתה אז בת שנתיים – שיגר מזכירן החיצון של ארצות־הברית אגרת דחופה למדינות אירופה. “לקח ימנו אלה ונסיון אומתנו האמריקנית”, נאמר בה. “מעידים נאמנה כי יש להם ליהודים סגולות מוסר ושכל של אזרחים נבונים ביותר. שום חבורת נודדים המתדפקת על דלתנו אינה יכולה לצפות מאתנו לסבר־פנים נאה יותר, אם תהא מוכנה למלחמת החיים בגופה ובנפשה. אך כיוון שנודדים אלה מושלכים עתה מארץ אחרת, מדוכאים בגופם ומדוכדכים ברוחם, כיוון שהם זקוקים לסעד שבצדקה, לגמילות חסד ולסיוע, ניטל מהם עיקר הסגולות המכשירות אותם ליהפך לבני־אדם מועילים בארצנו. ממשלת ארצות־הברית אינה יכולה להחשות, למראה עיוות משפט־העמים הנעשה עתה ברומנייה…” כך, וכל כיוצא בכך, ברוח גילוי־הדעת ששיגר בשעתו מר הייל לצירי ארצו במדינות אירופה, הנקראות לתבוע מרומניה שיוויון־זכויות ליהודים.
נוסח האגרת מונח כאן לפני ואני יודע כי אנחנו – לא נדרוש מנודדינו כל תנאים! מושלכים על כרחם, או נוטשים מרצון, מדוכאים או נפעמים, מצויידים יפה או חסרי־־כל, מחוננים בסגולות־שכל וסגולות־מוסר או נטולי כל־דעת וכל־עיקרון, נצרכים לסעד או נצרכים לצדקה, ציונים או לא ציונים, חולים או בריאים, צעירים או קשישים, למודי אומנות או נטולי משלח־יד – אנחנו נקבלם בכל מחיר!
ולא מתוך תמימות יתרה נקבלם, אף לא מתוך חוסר נסיון־חיים! יודעים אנו כי רבים מהם אינם רואים בארצנו זו אלא מין קרש־קפיצה לארצות־הזהב… כי רבים לא יסתגלו לאורח־חיינו לעולם ואחרים – יסתגלו יותר מדי ויהיו לנו לטורח. אך יודעים אנו אף זאת: חרף כל אכזבותינו – אין בהם אחד שנוותר עליו מרצון ולא נלחם עמו – לצדו או כנגדו! – על קליטתו!
ועוד גם זאת אנו יודעים: עליית יהודי רומנייה תהיה דומה לכל שאר עליותינו. אף אותה נעכל, כדרך שעכלנו את יהודי פולין, גרמניה־שלאחר־הנאצים, תימן, עירק ומארוקו. אף ממנה נצא חזקים שבעתיים ובטוחים מכל אשר היינו עד עתה. גם אנחנו – גם הם.
איש לא יביאני, בגלגול־חיי זה, לכלל הודאה מרצון כי יש דברים – בשמים או בארץ – שאיני בקי בהם. בכך יכול אני להתמודד, כמדומני, עם השטן עצמו!
או נאמר, אולי, אחרת: אלו קשרוני, בשתי רגלי אלה, לזנבות שני גמלים, שאחד מהם פוסע לדמשק ואלו זה שכנגדו לאלכסנדרייה, הייתי נכנע אולי ומודה כי רק בכלכלה – אינני ראשון כל חכמנו! לא, בכלכלה יש דברים שלא ירדתי עדיין לסופם. בימים שלא יכולנו להשיג עגבנייה, תפוח־אדמה או ביצה בשביל יולדת, לא הבינותי מדוע מסתירים שם, מתחת לענפי חורשותיה היפות של חולדה מאות שקי־בולבוסין. לא הבינותי מדוע מטילים פתאום על אשפתות חירייה – אלפי רבבות עגבניות. לא הבינותי מדוע המציאו מין מכשיר לכתישת־גזר, שעלה אמנם יפה אלא שנועד לחזירים ולחולדות… איך נכשל השטן בבאסקית, שאותה למדתי אני בלילה אחד, והצליח בכלכלה – איני מסוגל לתפוס עד היום!
בימים אלה, צר לי לאמר, עולה סוגייה חדשה על סדר יומי. אף היא נשגבת מבינתי וטופחת לי כנגד פני. שמעתם על מכת הרופאים המתרגשת ובאה עלינו כשוד־מן־השמים? לא? כי אז לא שמעתם סיפורי אלף־לילה־ולילה! חירייה – פני מקום לעודפי משק־המח: אלף רופאים מיותרים צפים לעומתנו על פני המים!
מוזר, אך משהו מעין כותש־גזר המציאו כלכלניבו אף כאן. חכמי־רפואה? תנוח דעתכם! קצתם ייקלטו בכרכים, קצתם בעיירות. קצתם יישלחו לישובי־עולים, קצתם יידרשו להמיר ענף־אומנות אחד במשנהו. אחרים יעסקו במלאכתם עיסוק־חלקי ואלו מותר זמנם ישמשו במקצועות לואי שיש בהם כדי פרנסה… נעיר נא, ברוץ עטנו, כי פרחי־הרפואה שלנו מעבר־לים נרמזו שלא לעקור, לפי־שעה, ממקומם. אין צריך לאמר כי שנים תחלופנה עד שתחזור אף ירושלים ותפתח את שעריה בפני שוחרי חכמת־אסף!
למרבה האירונייה מגיעות אלינו עתה, מקצווי כל רוסיה, מיני שמועות מופלאות על סם־סגולה שגילינו, כביכול, בישראל נגד הסרטן… מכל התמיהות שתמהנו על רוסים אלה – זו לנו המוזרה ביותר! אנחנו – גלינו משהו – ושומרים עליו בסוד מפני שאר באי־עולם? דבה היא שהוציאו עלינו, או הרהור שראו מהרהורי־לבם?
אם מהרהורי לבם ראו, יש להודות שכוונו למקום יפה. שמות יהודים מצויים אמנם בסימטאות הוולוטא שבצידי רחוב לילינבלום, אלא שגם באומנות הרפואה אינם חסרים. “שיטת שלום”, “אפרכסת לוין”, “נתוח־גורדון”, “בדיקת־שיק”, “בדיקת־רובין”, “בדיקת־כהן”, “מחלת־ברגר”, “מחלת־בריל” – על שמם של יהודים נקראו. תימה הוא שדימו בנפשם כי מקום שמצויים בו ג’ידים – מצוייה רפואה שלמה?
אני עוצם עיני ורואה את הדברים ככל אשר צריכים היו להיות… אני רואה את כל הדרך היפה מטבריה הטרופית שעל מי־הכנרת, עד ראש כיפת שלגיה של צפת – והיא מלאה בתי־נופש, החלמה ומרגוע, בתי־חולים עטורי־גנים וסנטוריומים צחורים כשלג. אני רואה פרוזדורים מצופי חרסינה, אולמות־נתוח משוכללים ומכשירים אלקטרוניים. אני רואה רופאים, אסיסטנטים, אחיות, פרופיסורים, סאניטרים – יוצאים ונכנסים, עולים ויורדים… רואה אני מכוני־מחקר ובתוכם אנאטומיסטים, פיסיולוגים, חימאים, גניקולוגים, בקטריולוגים, מיקרוסקופאים ומומחים עולמיים לנתוחי מח, כבד, ריאה, לב, עיניים… מה עוד אני רואה? פאצינטים… דוכסים ורוזנים, אמירים ושיכים, מלכי־קפה וקיסרי־גומי, אילי־קוקוס ועתודי־תמרוקים, מיליונרים וכוכבי־קולנוע! כולם נוהרים, באים אלינו, מדוע לא? כמה כליפים, קיסרים ואפיפיורים הטעמנו, במרוצת דברי־ימינו, טעם חוקן יהודי? מה שעשינו בחצרות המלכים המירובינגיים ומלכי בית־אנג’ו, בחצרות בית־עבאס, בית־אומייא, בית־פאטימא, מה שעשינו בחצר החאן המונגולי ארגון (שהוציא את רופאו היהודי להורג על שום שלא העלה לו ארוכה…) – נעשה עתה בארצנו שלנו. מה שעשינו בספרד, בפורטוגל, בהולנד, בצרפת ובגרמניה – נעשה בארצנו שלנו. מה שעשינו במדע ובמחקר, בעיון ובספרות רפואית – נעשה בארצנו שלנו! מה חסר לה לאומה זו? כשרון־מעשה, נסיון, שם־טוב? מה חסר לה למדינה? אוויר פסגות, חמי־מרפא, מי־סגולה? אפילו לשון רפואה יש לנו… לא לשווא הנהיגוה מכללות ימי־הביניים של סלרנו ומונפילייה כלשון אמנות הרפואה.
חסרים אנו ביליונים – אלא שהללו חסרו לנו תמיד! חסרו לנו מליונים למכון וויצמן, לטכניון, לאוניברסיטה בירושלים. חסרו לנו מאות־אלפים לפילהרמונית. חסרים לנו אלפים לתיאטרון… עם זאת – יש לנו גם מכוני־מדע, גם אוניברסיטאות, גם תיאטראות! הא, לא! יותר מכל חסרים לנו אנשים כוויצמן וכהוברמן: אותם שיש בידם ליטול מאה פליטים ולעשותם פילהרמונית אחת!
אין אנו חסרים, תודה לאל, כלכלנים. הנה יפשילו שרוולים, הנה יגישו מאות שנות התמחות, התמכרות למקצוע, נסיון־חיים ואוצרות יקרים של ידע־רפואי לפי כותש־הגזר של אשפתות חירייה. הנה יתחילו לקלוט את הבאים – ולקצץ את כנפיהם!
איני יודע הלכות משק. אך יודע אני ספורי־אגדה למכביר. יודע אני, דרך־משל, מעשה בשתי צפרדעים שנפלו לתוך חמת־חלב. אחת נואשה מחייה, צללה ונסתלקה מן העולם בלא יסורים, שניה חתרה ברגליה הארוכות כל הלילה, אך מצאה עצמה עומדת לעת בוקר על ערימת גבינה!
מה נעשה אנחנו? אם היתה לנו שעה יפה להפוך את מדינת־היהודים לגן־מרפא מופלא, מופלא שבגני־עולם – זו שעתנו. איני יכול לפטור עצמי מהרהורי־ילדות, אך מעיד אני עלי את הרוסים כי יש מין הגיון להניח שאם מסוגלים אנו למשהו – מסוגלים אנו לכך!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.